הנפשות

קריזוס, מלך לודיה

סולון, איש אתונה

איזופוס, ממשל־המשלים

בלפירוס, שר־צבא קריזוס

אומפלה, בת־המלך

לאונטיון, נערת אומפלה

אויקוסמוס, עלם יוני

כסנטיס, אכר,

למטוס

נושאי־רמח וכידון.

אלקימוס

טרסיליון, סוחר־תבואה

קלוניקה,

אשה זקנה,

הקבצן הכפוף,

הקבצנית אפרודיתה,

חלון, אכר

אכרים, המון־עם, משרתים ומשרתות, נוגנים בכלי־זמר, קבצנים ועוד.

מקום המחזה: סרדס, בירת־לודיה

 

מערכה ראשונה    🔗

טירת סרדס. אולם מוקף עמודי שיש

מחזה א    🔗

אומפלה, איזופ, סולון ולאונטיון.

בעלות המסך יושב סולון יחידי, בעבי־הבמה באמצע, ליד חדר עמוק, שבעדו נשקף עמק־סרדס. הוא מביט החוצה מבלי נוע. אחרי דממה קלה מופיעה אומפלה, לימינו של איזופ, בלוית לאונטיון, משרתים ומשרתות.

אומפלה: (באה וצועדת לאט): הנה, לדבריך, איזופ, יכולתי להקשיב שעות על שעות. מדובב אתה שפתי בעלי־חיים, עד אשר אאמינה כי נבונים המה מבני־אדם; – ומשליך הם גן־נעים הנותן ריח־ניחוח של סודות ורזים.

איזופ: על ברנש זקן ומכוער כמוני, – שומה לנסות לחבב את עצמו על הבריות; זה הוא כל הסוד, – אומפלה החביבה.

אומפלה: לא, יש בזה הרבה יותר, איזופ. רצונך להמעיט את עצמך, כי אדם גדול אתה באמת; אולם משליך יענו בך.

איזופ: אכן רבים חסדיך עמדי, אומפלה. אבל אין אני באמת כי אם פטפטן. לכל היותר תחשב לי זאת לצדקה, – שאני עצמי מודה בזה. הביטי וראי: שם יושב אדם גדול באמת.

אומפלה: סולון?

איזופ: הוא אינו הוגה כמוני, במשלים קלים ומבדחים את הדעת. הוא הוגה בבני־אדם, בחוקות־העמים, בדברים שבנצח.

אומפלה: ולרוחי – זר הוא, אורחו האציל של אבי; מעין צנה מנשבת ממנו, – אשר תפחידני. לבי מתכוץ בקרבי כאשר יפגשוני מבטי־עיניו הרצינות; יראה אני אותו תמיד.

איזופ: (מחייך מתוך הרהורים): האריה והעפרה.

אומפלה: הגם על זה תשא משלך? (יושבת)

(פתאום נשמע קול־ענות לא ברורה מאחורי־הבמה)

לאונטיון: גברתי, קול הרעש הזה…

אומפלה: (בנחת): לכי וראי מה הדבר (אל איזופ) ואתה, – ספר־נא לי על האריה והעפרה!

מחזה ב    🔗

הקודמים, אויקוסמוס והשומרים.

(נאבק בין טורי־העמודים בשלשת השומרים המזוינים החוסמים את הדרך בפניו): פנו דרך! דבר לי אל המלך!

חיל א': נשתגעת, העלם! ככה אין באים אל המלך. (השומרים התגברו עליו וכופתים את ידיו לאחוריו).

לאונטיון: (אל אומפלה): גברתי, זה הוא עלם, הרוצה לראות את פני אביך.

חיל א': (נגש ומודיע): הוא כבול כבר!

אויקוסמוס: (קורא בקול): עוד לא, – עבדים נרצעים! (חולץ זרוע אחת מתוך הכבלים ומגן על עצמו בקשיות־ערף; השומרים מתגברים עליו שנית).

אומפלה: (קמה, נבהלת כולה): וכי מה עשה לכם האדם המסכן? –

חיל א': רוצה הוא לבוא אל המלך!

אומפלה: האם זה מעשי־פשע?

חיל א': זה יכול לההפך לפשע.

איזופ: הן יכל־נוכל לשאלו, מה בקשתו מעם המלך? להכותו נפש – נספיק עוד.

סולון: (קם בשל השאון ונתקרב; – לאט): אנכי אשאלהו.

חיל א': בני־חבריה זו אינם מגידים את האמת.

סולון: אני רוצה לשאלו (פונה שמאלה)

איזופ: ואם יציץ עם זה לתוך עיני־העלם, – בעל־כרחו יגיד את האמת. אין שקר נסתר מנגד עיני סולון. מפשיטות הן את הנפש, – עד כי תעמוד ערומה ועריה ורועדת מקור.

סולון: (עומד לפני הכפות): הגידה, מי אתה?

אויקוסמוס: אויקוסמוס שמי, ומולדתי היא בוֹליסוס אשר באי חיוֹס; האתה המלך?

סולון: לא.

אויקוסמוס: ואני – כן דמיתי; תאר פניך כתאר פני־מלך.

סולון: ומה חפצך מעם המלך?

אויקוסמוס: את זאת אגידה לו.

סולון: (נועץ בו רגע מבט חודר, אחר־כך): רק לו?

אויקוסמוס: (בנחת): רק לו.

סולון: (עומד בזרועות שלובות לפני אויקוסמוס ומתבונן בו; הלה נושא את מבטו במנוחה; אל השומרים): פתחו אזיקיו!

חיל א': אבל…

סולון (בתקף): פתחו אזיקיו! (רצונו נעשה)

איזופ: (חרש לאומפלה): אם סולון, צבת־הברזל, – משחררו, – אין הוא עברין.

לאונטיון: גם אני אינני מאמינה בזה: – פני־אצילים פניו.

אויקוסמוס: (העומד כבר חפשי, בחצי־קול אל סולון): אני אבשר למלך…

סולון: הן רצית להגיד זאת רק למלך לבדו, – אנכי אינני המלך קריזוס.

אויקוסמוס: אולם אתה שחררתני. עלי לתת אמון בך, כאשר נתת אמון בי… אנכי אבשר למלך, כי מצאתי תחבולה להביא אושר לבני־אדם, לכל בני־האדם.

סולון: יש לי חשק לאסורך שנית באזיקים.

אויקוסמוס: חושב אתה, כי אני מדבר מתוך טרוף־הדעת?

סולון: עוד טרם ידעתי מה אני חושב, ועוד טרם יודע אנכי, אם איעץ למלך לשמוע את דבריך.

אויקוסמוס: (צועד צעד קדימה): אם־כן תעשה זאת למעני, אומפלה! – אומפלה! בת המלך! זר ונכרי אני פה. בן אני לאדם עני ודל באי חיוס. אין איש מכירני פה, בסרדס הבירה, וגם אני אינני יודע נפש־אדם – זולתך!

אומפלה: זולתי – אני?

אויקוסמוס: ראיתי פעם את פניך לפני שנתים, כאשר בליתי יום אחד על שפת נחל הפקטולוס. בתוך הקהל עמדתי ואַת עברת על פני, – בת המלך קריזוס! והנה באתי הנה לדבר את אביך המלך. הנני מביא לו אושר רב. אכן קריזוס העשיר הוא, מלכה ואדונה של ארץ לודיה, ואני הנני בן למשפחה מדלת־העם; אבל אני מביא לו אושר רב! היש את נפשך לרחם עלי ולעמוד לי בשעת־דחקי, אומפלה?

אומפלה: (במבוכה): אלך ואודיעה זאת לאבי (הולכת בלוית לאונטיון, העבדים והשפחות, ימינה)

מחזה ג'    🔗

סולון, איזופ, אויקוסמוס וחילי־המשמר.

סולון: (בקול מצוה לחילי־המשמר): לכו והובילוהו אל בית־המשמר, וחכו עמו שם לפקודת מלככם!

חיל א': כמצותך נעשה, סולון! אבל, האין לאסרו שנית בכבלים.

סולון: לא יברח איש כמוהו. (אל איזופ) לזה גאה הוא יותר מדי.

אויקוסמוס: (בהשתוממות): סולון?! האתה הוא סולון מאתונה?… ברך־אברכך! (נותן לחילים להובילהו).

מחזה ד'    🔗

סולון ואיזופ.

סולון: (מביט אחריו): עלם יפה־פה! (נאנח) בני אל נכון יפה עתה כמוהו; דומה לעץ רענן שתוססים בו עסיסי־האביב. (יושב ותומך ראשו בידו) בני ואתונה!

איזופ: בפעם הראשונה רואה אני אותך במצב־רוח נוגה כזה, סולון! המתגעגע אתה על ארץ מולדתך?

סולון: אין אני כי־אם חבור־געגועים כולי.

איזופ: ובני ארצך אף הם מתגעגעים עליך, יודעני זאת, וגם לך זאת מוּדעת. מדוע־אפוא נפרדת מעל עיר אבותיך ונתרחקת ממנה?

סולון: יען כי אהבתיה.

איזופ: לא אבינה לשכל מליך, סולון החכם!

סולון: חוקי הכריחוני לעזוב את אַתיקה.

איזופ: איככה? חוקיך, – מעשה־ידיך?

סולון: כאשר כליתים ונחרתו על לוחות־האבן ברבים, באו אנשים מכל המעמדות והתבוננו בהם מתוך תמהון ותרעומת.

איזופ: אמנם־כן, את זאת שמעתי כבר גם מפי אחרים. לתהלה יחשב לך הדבר, – כי גם אתה בעצמך מודה בזה.

סולון: דבר זה עלה במשבה תחלה לפני.

איזופ: חפצת כי חוקיך לא יהיו לרצון לשום סוג של משלמי־המסים? אכן, הם באמת היו למורח־רוח הכל.

סולון: יען כי חדשים, – מקרוב באו היו – איזופ! חוקי לא היו עוד טובים, אך גם לא רעים בהחלט. חוקים חדשים דומם בהרבה ליין. עלהם להתבּכּר לאחר שהבשילו.

איזופ: אולם אתה לא השבעת רצון אחד מהם.

סולון: חוקים אינם עשויים להשביע רצון כל בני־האדם, איזופ חביבי. האומר להניח את דעת מי־שהוא על ידי חוקים, הוא אויל, או חולם־חלומות, אם לא נבל! החוקה יכולה להתקיים רק על אי־שביעת־רצון הכל.

איזופ: עריץ לא היה יכול לחשוב אחרת.

סולון: אך לא יגיד זאת! כונתם הכמוסה של חוקי היתה, ליצור בארץ מצב של אי־שביעת־רצון כללית, שהצבור יכול לעמוד בה. ואת זאת השגתי. נשארה לי רק הדאגה, איך לקימנו לארך־ימים, כי את זאת יכולתי רק אנכי לבדי.

איזופ: שאפת אפוא לכס־המלוכה?

סולון: הייתי מגיע אליו, – לוא חפצתי בזה. אנכי – מצאצאי קודרוס הנני, ובנקל יכולתי לרשת את כסא מלכותו. איש מן האויפטרידים לא היה רם־מעלה למדי למען יוכל למנעני מזה. אפס, למה היה לי לחזור על תעלוליו של קילון? עוד מעט והייתי כקילון. משטרי היה דומה, כאלו נוצר על ידי לטובת עצמי. ואזי היו באים מסיתים ומדיחים ומנצלים את אי־שביעת הרצון הזאת, שהיא עשרם הכמוס של חוקי.

איזופ: (הוגה רגע): הבה וארד לסוף דעתך. אי־שביעת־הרצון, – אומר אתה, – היא עשרם הכמוס של חוקיך?

סולון: (מניע בראשו לאות הן): כחי ועצם ידי הפחידוני, יען כי היתה צפונה בהם סכנה לחוקי. יום־יום באו אלי אנשים מערי־החוף, או מן ההרים, ושאלוני אם אי־אפשר להקל מעט את תוקף פקודותי. אנכי, – כארכון ראשון במדינה, הכל־יכול, הלא אוכל לעשות או לחדול כטוב בעיני. אך האם שומה היה עלי להיות כפנלופה ולפרום בלילה את החוטים שטויתי ביום?… ושוב היו אחרים שחקרו ודרשו לטעמן ונמוקן של תקנות ידועות. אולם מן הנמנע, ובמובן ידוע גם מסוכן היה – לוא חפצתי לבאר ליחידים דברים המובנים אך ורק מנקודת ההשקפה של המדינה. יודעני, ישנן חומרות בחוקי, ולפעמים נכמרו רחמי על אלה שנאלצתי לגרום להם צער.

איזופ: והלא יכולת להתפטר ממשרת הארכון…

סולון: הם היו חוזרים וקוראים לי שנית בכל עת־צרה, כי הנני היחידי באתיקה שהכל נותנים אמון בו. יראתי פן יבוא יום, ומתוך רגש של רחמים, או כדי לשמור לי את חסדו של ההמון, – אפרוץ פרצה בלוחות־חוקי… הלא רק בן־אדם אנכי.

איזופ: כן, קשה יותר להשאר חזק מהיות חזק.

סולון: אמנם, עלה במחשבה לפני לבחור במות… לוא שתיתי את כוס־התרעלה, – לא היה עוד בכוח שום אדם לשנות את חוקי. אולם אתונה עוד תהיה זקוקה לי. לקורגוס ומליטידס בנו של קפסילוס, ומגקלס, וגם שאר־בשרי פיזיסטרטוס, – היו קורעים מיד אחרי מותי את הארץ לקרעים. את פיזיסטרטוס זה, הנשען על בעלי־האחוזות הקטנות הרוגנים, חושב אני למסוכן ביותר, כי הוא החביב מכולם. ועל כן ערכתי את הדבר ככה, שלא אבדתי כליל לעמי, אם כי התרחקתי ממנו. בקשתי חופשה מעם אזרחי־המדינה. והנה נוסע אנכי ונודד זה ימים רבים, ורוחי עלי קשה. אך עד אשר אשובה לארצי יהפכו חוקי להיות עצמם ובשרם של בני־אתונה. בהעדרי לא יהין איש לשנות את חוקי, – מפחד פן אחזור ואקם את נקמתי בו. סולון הרחוק נורא ואיום מזה שהיו יכולים לראותו יום יום. כן הגנותי על חוקי מפני מפלגות ועריצים, – ומפני־עצמי.

איזופ: סולון, גדול אתה יותר מכפי ששערתי.

סולון: אם־כן לקטן מאד חשבתני. אני מבצע רק מה שמצאתי לנכון וישר לפני. את זה הלא יעשה כל אדם.

עבד: (מודיע): המלך!

מחזה ה'    🔗

הקודמים, קריזוס, בלפירוס, כסנטיס ואחוזת מלויו.

קריזוס: (בעליצות): שקועים אתם בשיחה עמוקה, ידידי? מסתכל אני בכם רגע ומיד יודעני, מי ומי היה ראש המדברים הפעם: סולון! כי בת־הצחוק היתה נוהרת עוד מעיניכם, לוא היה מדבר ממשל־המשלים הטוב שלי. אפס רוחך, – סולון, פורש צל, יען כי כה בהיר הוא.

סולון: צדקת, קריזוס! אמנם, אני אינני אורח קל.

קריזוס: מודה אני לאלים חסדם, על כי הנך כאשר הנך, ומודה אני להם שנית, על כי נתנוך לי לידיד נפש.

כסנטיס: לפני מי תצוה לערוך את הסעודה, אדוני?

קריזוס: לפני סולון ואיזופ! אתם האחרים – היו שלום!

בלפירוס: האין לך לפקוד עלי דבר, מלכי?

קריזוס: לא, בלפירוס האמיץ. יכול אתה לשוב לביתך. נוחי, חרבי! (השלחן נערך; בלפירוס ומלויו יוצאים).

מחזה ו'    🔗

קריזוס, סולון ואיזופ (מסובים ליד השולחן הערוך) משרתים ומשרתות.

קריזוס: הבה ונסעד בראשונה את לבנו, ידידי, ואחר־כך נשוחח בדבר העלם מבוליסוס.

איזופ: (לועס): אומפלה, על־כן, כבר הודיעה לך על אודותיו, מלכי?

קריזוס: היא המליצה עליו בפני. הוא מביא לי, – כביכול, – אשר רב, לי, – לקריזוס! האין אתם ממלאים פיכם צחוק, – ידידי? מי־זה יכול להנחילני אשר שלא זכיתי בו מזמן? מה דעתך, סולון?

סולון: (אוכל דומם)

איזופ: אין הוא אומר מאומה הוא אוכל.

קריזוס: אכן, גם זאת תשובה. –

איזופ: וטובה, – אם המאכל טוב…

קריזוס: היערב לחכך, פיטן?

איזופ: לחכי ינעם הכל, מלכי. אנכי כבר הגרסתי בחצץ שני, ולי לא תנעם לחך סעודת־קריזוס?

קריזוס: (מרמז): חלילים וקתרוסים!

(חבר־הנוגנים מתיצבים בין עמודי־השיש ומנגנים).

סולון: אהבתי כי אשמע את הצלילים האלה.

איזופ: ואני, – בשמעי קול־נגינה, אכל פי־שלשה קל ופי־ארבעה יותר. כח דמיונה של קבתי יגדל לאין שעור, והמאכלים נהפכים לאגדות. כן, גם הלחם, כאלו לא היה זה לחם רגיל (אל כסנטיס) הגידה־נא לי: האין זה הלחם העולה תמיד על שולחן־המלך?

כסנטיס: לא, זה מין אחר.

איזופ: והן מיד דמיתי כן.

כסנטיס: עלם אחד הביא אותו היום במתנה לשולחן־המלך. קבלנוהו, יען כי טעמו טוב.

איזופ: כן, זה נכון.

כסנטיס: העלם עורר פה אחרי כן מהומה, ונאסר על ידי חיל־המשמר,

איזופ: מה? – זה העלם מחיוס? אבל לחמו מצוין!

קריזוס: (לסולון): מדוע החרשת לפני־כן, ידידי החכם? אנכי הללתי את אָשרי בחיים, ואתה החרשת. התחשוב אולי, כי אולת היא לאדם לדבר על מנת־האושר אשר נפלה בחלקו? הביטה־נא וראה, סולון, האלים העניקו לי עשר רב כזה בחיים; אתה ואיזופוס מהללים ומשבחים אותי מתוך ידידות, כאשר אשביעכם ממעדני וממיטב יינותי, כאשר אשמיעכם מנעים־זמירות קתרוסי, ואני, אשר הנני אורח־האלים בחיים האלה, – העלי לשבת סר וזעף ליד שולחני? האין עלי לברך את מזל אשרי בכל עת ובכל שעה?

סולון: אין אתה יודע עד יום מותך, אם מאושר היית בחייך!

איזופ: אני מוצא את היום הזה למאוחר מדי.

קריזוס: אם־כן, – לא הייתי יודע כי ידידי היית – כי אם לאחר שהלכת ממני. היין היה רק אז מתוק לחכי, – לאחר שלא נשארה עוד טפה בגביע, ואשה היתה מוצאת חן בעיני, רק אחרי בלותה…

איזופ: צדקת, המלך!

סולון: השמר־לך, איזופ האמיץ, כי לא יהיה חלקך עם אלה, אשר בעיניהם המלך צודק תמיד.

איזופ: רוחך סר ועגום היום, סולון, אך בדרך כלל צדקת!

קריזוס: אם־כן הבה ונבדחהו. חובתנו היא זאת, איזופ, אם ידידיו אנו. (אל העבד), יביאו־נא לפנינו את העלם מבוליסוס (העבד יוצא) חושבני, כי נכון לנו היום ענין לבדיחות־הדעת. מה חפצו של פתי צעיר זה? אכן נצחק הפעם!

סולון: מי יודע?!

מחזה ז'    🔗

הקודמים ואויקוסמוס.

אויקוסמוס: (מופיע מהר וגא): מלכי! הנני משתחוה לפניך ביראת־הכבוד.

קריזוס: הגידה נא לי, העלם: מה שמך, – ואי־מזה אתה?

אויקוסמוס: אויקוסמוס שמי, ומוצאי – מיון; אבי הוא אוּמן עני בבוליסוס.

קריזוס: ומה שאלתך ובקשתך ממני?

אויקוסמוס: שאלתי ובקשתי, – כי תתן לי את בתך אומפלה לאשה.

איזופ: (פורץ בצחוק אדיר).

קריזוס: (בחצי קול): ידידי, הן אמרתי לכם מראש, כי נצחק הפעם.

אויקוסמוס: (מביט על איזופ בנחת).

סולון: הידעת, העלם, את גודל הבקשה אשר מלאך לבך לבקש?

אויקוסמוס: אכן, ידעתי.

סולון: בכדי להיות ראוי והגון לה, עליך להיות דבר־מה יותר מאשר ספרת לנו.

אויקוסמוס: כדבריך כן־הוא, סולון!

קריזוס: אבל אנחנו טרם ידענו זאת.

איזופ: (מתוך צחוק): איה מקום מלכותך?

אויקוסמוס: לעת־עתה – עוד בשום מקום לא… (אל קריזוס) מלכי, הוציאה־נא את האנשים מפה ואגידה לך הכל.

קריזוס: (מרמז): הוציאו כל איש מעלי! (העבדים מסתלקים ולפני העמודים יורד מסך. המוסיקה נמשכת מאחורי־המסך במשך כל הזמן, אך חרישית מאד).

אויקוסמוס: עוד אין אנו לבדנו.

קריזוס: אלה הם ידידי. מי הוא סולון, ידעת. וזה הוא איזופוס.

אויקוסמוס: איזופוס, הממשל־משלים? והוא צוחק מבלי יסוד לדבר?

קריזוס: יכול אתה לדבר חפשי וגלוי. אנשים אלה ראויים לזה, גם אם יש לך באמת דבר־מה חשוב להגיד.

אויקוסמוס: אין חשוב מזה.

איזופ: אכן, ענו הוא… אל־נכון, – אין זה ענין רב כל כך.

אויקוסמוס: (אל איזופ) לוּא דברתי אני על דברים שאינם נהירים לי, – נחפז כמוך, – היית קורא לי בשם פוחז.

איזופ: (צוחק מטוב־לב): נכון!

אויקוסמוס: (פונה אל קריזוס בנחת): מלכי, מצא־מצאתי דבר אשר יכלה ויבער לעולם את עוני בני־האדם מעל פני־האדמה. חפץ אני לתתו לך, לא, לכל ארץ לודיה, או נכון יותר, – לכל בני־האדם במתנה. כגמול יחידי על זה – דורש אני את אומפלה בתך, – אשר אהבתי.

קריזוס: (הוגה): אשר יבער לעולם את עוני בני־האדם, – היתכן הדבר?

איזופ: אגדה! במחיר אגדות אין מקבלים מיד בנות־מלכים. לוא כן היה – כי אז מזמן הייתי כבד בפלגשים לרוב, כאחד הנסיכים בארץ.

סולון: מה־הוא הדבר, שאתה מתימר להיות מוצאו?

אויקוסמוס: (מוציא מחלוקו שקיק) הנהו!

איזופ: מה לך פה? זהב?

אויקוסמוס: (בחיוך): רב מזה! הרבה יותר מזהב! קמח!

סולון: איזה מין קמח?

אויקוסמוס: קמח אשר אני במו ידי עשיתיו אף יצרתיו.

איזופ: (מחזיק בכרסו מרוב צחוק): אמנם־כן, חרשת את השדה, זרעת וקצרת דגן, ואחרי כן טחנת אותו בין אבני־הרחים. שמץ מעין זה כבר קלטה אזני פעם.

אויקוסמוס: (בנחת): לא חרשתי את השדה, גם לא קצרתי דגן, ועל כן לא יכולתי לטחון אותו בין אבני־הרחים; את הקמח הזה יצרתי בדרך אחרת.

סולון: (ממלמל) בדרך אחרת? (נועץ בו עיניו).

אויקוסמוס: הבאתי היום בשביל שולחן־המלך ככרות־לחם אפויות מקמח זה. אינני יודע אם הגישון לפניכם.

איזופ: כן, – וטעמן היה משובח מאד.

קריזוס: (מסכים): טעים להפליא.

סולון: (קם, קשות): אל תחמוד לצון אתנו, הנער! ואם כי יניח לך המלך לבדח את דעתו, הלא יראת־הכבוד מפני אנשים קשישים צריכה היתה למנוע אותך מספר לנו דברי־הבל כאלה!

אויקוסמוס: אכן, ידעתי כי סולון אתה וכבד־אכבדך. אולם בחיי צאוֹס הנצחי נשבעתי לך, כי כן הדבר, – כאשר אמרתי. מצא־מצאתי דרך ליצור קמח בלי עבודת־אדמה. עושה אני אותו מחומר המצוי בטבע בשפע אין־קץ. ביכלתי ליצור ממנו במדה רבה, ככל אשר ארצה, ובלי טרח רב. את עבודת כמה מאות אכרים במשך שנה תמימה, – יכול אדם אחד לעשות על פי דרכו, – ביום אחד.

סולון: קרא בשם הדבר, או כי אבוז לך ואכנך בשם שקרן!

אויקוסמוס: אין לי בעולם דבר מלבד סודי זה. המלך יודע אפוא באיזה מחיר אני נכון לגלותו. אבל אך ורק במחיר זה, ולא בעד שום דבר אחר בעולם. נוח לי יותר כי יקרעוני לגזרים! לו רודף בצע הייתי, כי עתה יכולתי להפוך את המצאתי לתועפות כסף וזהב. אך על איש אשר האלים חוננוהו בחסד כזה, – כמוני, לתת את היקר ביותר רק במחיר היקר ביותר. והנה, ביום בו תמלא משאלת לבי ונתתי לאנושות לעולמי־עד, במתנה, את הלחם, לחם בלי זעת־אפים בלי עמל וסבל, בלי סכנת־בצורת, לחם לאכול לשבע, בשפע, ולנצח…

קריזוס: (נרעש כולו): שמענוך, ועתה לך וחכית למוצא פי!

איזופ: אם כן הדבר – הלא יכול היה בכל אפן להתחיל בינתים בעשית־הקמח בשביל העניים. למה ירעבו אלה גם שעה אחת ללא צרך? יכול אתה להצפין לעת־עתה את סודך בחבך, אויקוסמוס החביב, – אך אם לב אדם בבשרך, ואתה רוצא למצוא חן וחסד בעיני־הבריות, אשר גם בהם לב־אדם, – כי אז החל־נא ביד נדיבה!

אויקוסמוס: בחפץ־לב, אם רק המלך יערב לי, כי לא יעשה שום נסיון לרגל אותי, או להוציא ממני את סודי בערמה.

קריזוס: על דברת־המלך!

אויקוסמוס: (משתחוה ויוצא)

מחזה ח'    🔗

קריזוס, סולון ואיזופ.

קריזוס: (מביט אחריו, דממה, אחר־כך): ובכן, מה תגידו לזה, ידידי?

איזופ: (בהתלהבות): מלך הלודים, תן לו את בתך לאשה!

קריזוס: ודעתך, סולון, מה היא?

סולון: (במבט לוהט): המיתהו!

קריזוס: (נדהם): כונתך, אם דובר־שקרים הוא?

סולון: לא, מלך־הלודים! המיתהו, – אם אמת־נכון הדבר!

איזופ: (נאנח): סולון, אינני מבין לרוחך? רצונך להמית את עושה־החסד הגדול ביותר אשר קם למין האנושי?

סולון: אני לא הייתי שוקל בדעתי¹ אף רגע אחד.

קריזוס: אבל לא כן אנכי! אמנם כועס ומתרעם אני על בחור זה המעז לשלוח ידו לבקש את בתי; אולם להמיתו? לא יעלה כלל על דעתי!

סולון: (בכעס עצור): אם־כן אינך ראוי להיות מלך!

איזופ: (נבהל ומפיס): סלח־נא לו, אדוני! האמונה בצדקת דבריו מעבירה אותו על דעתו!

קריזוס: (מחייך): מלך אני למדי, לשאת את דבריו הקשים של אדם כמוהו. (אל סולון) חוה־נא את דעתך בשלמותה, סולון יקירי!

סולון: דעתי, קריזוס, היא פשוטה כתמיד, פשוטה כדעתכם. ההבדל הוא רק במדת־הזמן. ולכן צדקו, לפי דעתי, – בני אתונה שלי, כאשר מסרו לי לערוך את ספר־החוקים. אתם מודדים ומעריכים יתרונו של דבר לפי שעות, לפי שבועות או שנים, בעוד אשר אנכי נותן לשנות־הנצח לגלוש בין אצבעות ידי… אין את נפשי לדבר אליכם בשפת־ילדים, או תמימים. כי לוא כן היה, קובל הייתי על החצוף הלזה, האומר להתערב בגורל האלים בני־האלמות ולגרש את פרסיפונה מהסתפח בנחלת־העולם הזה. אנחנו הננו אנשים אשר הציצו אל מבעד לצעיף הלוּט על פני־הדברים. יודעים אנו, מה מסתתר בסוד נבואותיה של אלויזיס. האדמה תתן יבולה, לא מפני שדימטר רוצה בזה, כי אם מפני שהיא ספוגה ורוויה זעת־אפים של העובד… ובחור זה רוצה לשנות את הדבר! למחוסרי־דאגה רוצה הוא לעשות את בני־האדם, – בן־בליעל זה. את היקר מכל אשר נתברכו בו. את הרעב, – רוצה הוא לגזול מהם. ומה יהיה אז? השוב־ישובו אלינו שנית ימי־הבערות הפראים של הפילסגים? היעלמו יחד עם עבודת־האדמה, גם ישיבת־הקבע, החוש האזרחי ויסודות־התרבות? מלך־הלודים, המיתהו, אם מלך אתה!

קריזוס: (נאנח): אתה מהממני, סולון!

סולון: (בלי רחמים): על המלך לדעת להמית, אך לא את הרעים, את הרשעים, – כי זה הוא קל אף נעים. גם את הטובים עליו לאבד ולהשמיד, אם טובת־העם דורשת זאת. זו היא ההצדקה הכמוסה של כח שלטונך… ממשל־משלים זה חושבני, כנראה, לאדם חסר־לב – יהי כן! רשאי אתה גם כן לתארני במשליך כחיה טורפת, איזופ! לך נאה וגם הזכות להיות פיטן עממי. אולם אנכי אומר לכם, כי אין בימינו מעשה רב יותר, שאנו מצווים לעשותו, מאשר להמית את העלם רב־הזהר הזה.

קריזוס: (נרגש): לאט לך. עוד טרם החלטתי דבר!

איזופ: (מתוך הקלה פנימית): תודה וברכה לכל שוכני־מרום! ועלי גם להביא קרבן־תודה לאפולון שלא עשני רב־מדינה… שאני־נא, סולון הטוב! ולוא גם היה הכל נכון כאשר דברת, – מי לידך יתקע, אם לא ימצא מחר אדם אחר, את אשר מצא אויקוסמוס היום? הן רק מקרה הוא, כי בא דוקא הנה, אוהב את אומפלה, והדבר נודע לנו. את האחר לא נדע, וגם הוא יבער את הרעב מן הארץ, דבר שאני, דרך־אגב, – לא הייתי יכול להצטער עליו… יען כי אנכי, – סולון, – אנכי יודע את טעמו של רעב. ואולי מפני זה גם כן פיטן עממי אני.

סולון: מעריך אני את נמוקיך, איזופ. יתכן אמנם כי לאויקוסמוס ימצא אחר ההולך בעקבותיו. השאלה היא רק: מתי? שנות־אלפים תוכלנה לעבור בינתים. אלה לא תלכנה לאבוד למין האנושי, כאשר תדמה אתה, בטוב לבך הפיוטי, כי־אם תהיינה לו למקור ברכה. מה נעלה ונשגבה היא כיום ארץ יון בתרבותה, – אם נשונה לתקופה הקדומה. עלינו להודות על זה לרעב, שלמדנו את העבודה והמלאכה. העבודה מתרוממת בפריחתה הנאצלת למעלת־האמנות, כשם שהמחשבה על דבר התועלת הפרטית של האדם, – עלולה להתרומם למדרגת פלוסופיה נשגבה. מי יודע איזו אטלנטיס שוכנת עדין בלב ימים בלתי נודעים, ומחכה למגלים שיבואו לגלותה. יכול אני לתאר לעצמי, כי בני־האדם בדורות הבאים יסעו מאתונה לקורינתוס במרכבות מהירות יותר, מאשר אנו כיום. יכול אני גם לדמות לי אניות משוכללות יותר מאשר ספינותינו העצומות, בעלות המשוטים המרובים. אל־נא תשביתו את רוחו היוצר של האדם! יתכן כי יגיעו עוד ימים בהירים לאנושות, בהם לא תהיה זקוקה עוד לרעב ולמחסור. אכן לימים רחוקים כאלה לא תחדור עוד עיני… קריזוס, המיתה לי את אויקוסמוס!… העודך מהסס?!

איזופ: כן, הוא מהסס! תודה לכל בני־מרום!

קריזוס: (קדורנית): סולון אומר, כי זו חובתי כמלך; סולון אומר זאת!

איזופ: גם סולון עלול לשגות. ללא משגה היא רק עצת־האלים.

קריזוס: מה דעתכם, ידידי, לו שלחתי לשאול במקדש שבּדלפי? אם היה־היה פעם מקרה, – שהיה זקוק לדבר הכוֹהנת – הלא הוא המקרה אשר לפנינו.

סולון: אם דברים סתומים אתה אוהב, – תפנה לדלפי… אולם אם רציני הדבר בעיניך, – כי אז אציע לך הצעה טובה יותר: איש חי בארץ, החכם מכל בני־יון, והוא יכריע בינינו.

איזופ: תלס ממיליטוֹס?

סולון: תלס!…, הודיעהו את כל הדבר. ידידנו איזופ יכתוב לו על זה בלשונו היפה והצחה. אל תספר לו מאומה על אודותי, – ספר לו רק את גוף הענין. יחוה־נא תלס את דעתו החפשית, כפי אשר תורהו רוח בינתו. את אשר יגיד הוא – אקבל גם אני כנכון וישר.

קריזוס: טוב! יהי כן. יגיד־נא לנו תלס, מה היא חובתנו – במקרה זה, שלא נשמע עוד כמוהו, – ונעשנה!

מחזה ט    🔗

הקודמים ואומפלה.

אומפלה: אבי! דמיתי, כי המשתה נגמר כבר, יען כי לא שמענו עוד את קול החלילים והקתרוסים.

איזופ: כן, צוינו על מנגינת־החיים להאלם דום.

קריזוס: תשוב־נא לרנן! (מוחא־כף, כסנטיס מופיע) ישובו־נא הנערים וינגנו לפנינו! ואתה, – מזג היין! (המסך מתפלג לשנים; – נגינה עד סוף המערכה)

אומפלה: אבי! ההיה פה, – העלם מבוליסוס?

קריזוס: (באנחה): כן, בתי.

אומפלה: והוא אמנם בשר חל בשורת־אושר רב?

סולון: דוקא את זאת טרם נדע.

איזופ: (מושך אותה מעט הצדה, חרש): אומפלה, חיי־אדם צעיר הם בסכנה.

אומפלה: (חרש): חיי־מי? אולי חיי־העלם הזר?

איזופ: אסור לי להגיד יותר, פן יכעס אביך עלי… אבל עליך לעזור לנו להצילו; בידך הדבר.

אומפלה: בידי?…

איזופ: כן. אומפלה, בידך אַת!

(הסך יורד לאט)

 

מערכה – שניה    🔗

חומה אלכסונית בגובה של שלש רגלים וחצי מבדילה משמאל את שליש־הבמה בערך, – מחצר גנת־ביתן־המלך, שקצה מהוה את עברה השני. בחומה – שער, שמעברו השני, בגנת־הביתן, עומדים אנשי־המשמר. לפני פתח־השער, כלפי הרחוב, וקרוב מאד לחומה, רובצות על הארץ דמויות אחדות של פוחחים וקבצנים לבושי־קרעים. שלשה מנושאי־הרמחים, השומרים על מבוא־השער מבפנים, עסוקים ושקועים במשחק הקוביות. שני השומרים, למתוס ואלקימוס, נצבים במרחק־מה מהם, קרובים יותר לחזית־הבמה.

מחזה ראשון    🔗

נושאי־הרמחים וההמון (מבחוץ)

למתוס: היום שוב יהיה פה האספסוף בחוץ. הם מתקבצים כבר.

אלקימוס: אחדים מהם מכיר אנכי, אלה באים עתה יום יום. (מציץ החוצה) אבל גם אָרחי־פרחי חדשים.

למתוס: כן, הדבר מתפשט בארץ. הלהוטות ביותר – הן הנשים. דומני, כי יש ביניהם כאלה שהיו יכולים לקנות להם את סאת־הקמח.

אלקימוס: (צוחק): מתנת־חנם – זולה יותר. בגללה קורעים הם זה לזה את הסמרטוטים מעל בשרם.

למתוס: אספסוף פרוע! (נגש עם חברו לעבי־הבמה, למשחקי הקוביות).

הקבצן הכפוף: (בא במרוצה כשהוא מדדה על קבו ומשתטח ליד החומה מבחוץ): כמעט שהגעתי לשעה הנכונה!

אשה זקנה: ריקא שכמותך, אל תדחוף!

הקבצן הכפוף: אל ירע לבבך, זקנה! זה הוא מפני שהייתי עוד בתנופה. היום ישנם קופצים רבים – וכל הקודם זוכה. מי יודע, – היספיק עוד? מחנות הרעבים הרבים עוד יאכלו לבסוף את קריזוס העשיר וירוששוהו.

קלוניקה: (מלאת חרדה): הסבור אתה, כי לא יספיק הקמח להיום? ילדי המסכנים!

ילדה: (מתיפח): אמא, תני לי פרוסת־לחם!

קלוניקה: חכה־נא מעט קט, אוצרי היקר! עוד מעט ונקבל את מנת־חלקנו.

הכפוף: מילא, זה ימשך עוד זמן־מה. וגם אז תקבלי רק קמח; עד שיאפה הלחם…

קלוניקה: אוי ואבוי!

הכפוף: (בולש ומחפש בתרמילו): כאן ימצא עוד פרור… הא־לך!

קלוניקה: (חוטפת מידו את הפרור בבולמוס): תודה! (נותנת את זה לילדה)

אשה זקנה: זה יחסר לך, דל־גאה!

הכפוף: יהי־נא גם חלקי פעם עם העשירים! בשעה שאני נותן אני עשיר.

אשה זקנה: (צוחקת בלעג): טפש, עבד אסיר־עוני אתה!

הכפוף: או־הו־הו? עבד – אינני. אדם בן־חורין אנכי, חפשי כצפור־דרור… אמנם לפעמים מוטב להיות עבד ולהתפטם על חשבון אדוניו… אבל בעל־מום כמוני הרי אין איש רוצה לקנות לעבד, – כשם שלא ימצא דורש לאהבתך… לפני עשרים שנה היו פני הדברים אחרים – מה? חה־חה עודני זוכר אותך!

אשה זקנה: (ברעל): שתוק, בן־בליעל!

אפרודיתה: (באה מתוך זמרה, כשצרור־סמרטוטים בצורת בובה בזרועותיה): פנו מקום! פנו מקום לארוש שלי! האם לא תראו כי אפרודיתה אנכי?

קבצן שני: (צוחק): מה היא?

הכפוף: מאמינה היא, כי היא האלילה אפרודיתה! תינוקה גוע ברעב ליד שדה הצומק. מאז צוחקת היא ושרה ומכנה את עצמה בשם אפרודיתה.

קלוניקה: (מתיפחת): ילדי המסכנים! (מושכת את שני ילדיה אליה ולוחצת אותם אל חזה).

אפרודיתה: (כמקדם): פנו מקום! פנו מקום לארוש היפה שלי. (מתהלכת בין קבוצות הקבצנים).

קבצן שני: הביטו־נא וראו שם, – הנבל טרסיליון!

הכפוף: מה? סוחר־הקמח? אי, ידידי הטוב!

טרסיליון: (בגסות): מה רצונך?

הכפוף: הגם אתה באת לקבל קמח־חנם?

טרסיליון: כנראה; שים־לב לענינך אתה!

הכפוף: אלה הם דוקא ענינינו. הכל יודעים ומכירים אותך! סוחר־הקמח טרסיליון אתה.

אשה זקנה: מעם העניים גוזל הוא. המיתוהו, את הכלב! (כולם נדחקים אל טרסיליון בצעקות): גנב, נבל! גונב־לחם!

טרסיליון: הניחוני! מה רצונכם? באתי רק לראות במחזה.

קבצן שני: כן, במחזה! גרשוהו מפה!

אשה זקנה: המיתוהו, – את הכלב! (דחק, אגרופים ומקלות מורמים).

למתוס: (יוצא בעד השער החוצה, קורא בקול): שקט! התשובו מיד למנוחתכם?!

קול מן ההמון: זה הוא סוחר־הקמח טרסיליון!

למתוס: סתום פיך!… הרפו ממנו! – או כי (מרים כידונו, ההמון נסוג אחור).

טרסיליון: (שנחלץ מידם): אספסוף נבזה! (נושא רגליו ובורח)

קבצן שני: (קורא אחריו מלא): נבזה אתה בעצמך!

הכפוף: חרפה ובושה! מעם העניים רוצה הוא לגזול.

קבצן שני: נבל זה בא לכל־הפחות בעצמו; אחרים שולחים הנה את עבדיהם.

אשה זקנה: המיתום, את הכלבים!

למתוס: (מכה בכידון על הארץ): שקט! האם לא תחדלו תיכף ומיד?! אם תוסיפו לעורר רעש, לא תקבלו כלום! הבינותם? אל יצא הגה מפיכם!

(משתתקים וחוזרים בפחד למקום רבצם).

למתו (נכנס וסוגר את השער אחריו – חוזר אל המשחקים בקוביה).

מחזה שני    🔗

(ההמון לפני החומה; קריזוס וסולון בגנת־הביתן מימין).

קריזוס: בואה, ידידי בן־אתונה! הנה מה שחפצתי להראות לך! הביטה וראה את ההמון, מה הולך הוא ורב! יום יום הולך ורב מספרם, ואותו עלם נפלא, אויקוסמוס, יספק לכולם די־צרכם. מתענג אני בחפץ לב, למראה האנשים האלה בלכתם מפה מאושרים ונושאי־מנחה.

סולון: (מביט ארוכות החוצה, רציני): אין אני יכול לזון את עיני במחזה זה. מה יש פה לראות? קבצנים, גנבים, ואולי גם פושעים! צובר אתה אבק־שרפה מסביב לארמונך, קריזוס הגדול?

קריזוס: אבל, ידידי החכם, אל־נא תהיה מאמין כה בצדקתך! אין אני אומר עדין, כי כּף־המחלוקת שבינינו הכרעה כבר. הבה ונשמע מה דעתו של תלס בענין זה. אך אל־נא תכחיש, לכל הפחות, את הגלוי לעינים! מעשה־חסד רב יורד על האנושות.

סולון: הבה, – נחכה ונראה!

מחזה שלישי    🔗

(הקודמים ואיזופ)

איזופ: (מימין, בקצר־רוח): מלכי! הגיעה התשובה מאת תלס החכם! (מוסר את המגילה לקריזוס).

קריזוס: קרא אתה, איזופ!

איזופ: (גולל את המגלה, פותחה וקורא בעיון, מתוך אכזבה קלה): המלה האחרונה אינה פה… (קורא בקול) “מלכי! עליך לתת לי זמן לשקול־הדעת. אין אני יכול להגיד לך מיד את חות־דעתי המוחלטת בשאלה קשה כזאת המסורה ללב. אף מתירא אנכי, פן אהיה נחפז לחרוץ משפט. אי־לזאת רוצה אני להועץ בענין זה באדם הנראה לי כמוסמך ביותר מכל חכמי־יון. רצוני ללכת ולבקש את מקום המצאו, ואני יוצא את מיליטוס עוד בשעה זו; שמע־תשמע ממני מיד לאחר ששמעתי את עצתו של ידידי, הגדול ממני בחכמה”.

קריזוס: מי הוא איש־חכם זה?

סולון: אולי פתקוֹס ממיטלינה? החכם שאמר: דע והכר את הרגע הנכון!

איזופ: או פריאַנדר איש קוֹרינתוס?

קריזוס: או אולי – סולון מאתונה?

סולון: חומד־לצון אתה, קריזוס הטוב! אותי אין תלס יכול להעריך ככה… ולו היה כדבריך, – הן היה בא הנה.

איזופ: לא כתבתי לו, כי אתה פה.

קריזוס: יהיה מי שיהיה. – עלינו לחכות.

איזופ: ובינתים הולך ונעשה מעשה־הטוב והחסד!

אפרודיתה: (מזמרת): איו־אי! איו איו־אי! זה הוא אֵרוֹש היפה שלי! ואני אמוֹ השמחה, איו־אי! ארוש! ארוש היפה! (צחוק בין ההמון שמבחוץ).

קריזוס: האזינה!

איזופ: אשה מזמרת.

קריזוס: והעם שמח וטוב־לב; ראה סולון, מה שמחים הם.

סולון: אנכי שומע רק קול אשה משוגעת (הולך)

מחזה רביעי    🔗

קריזוס, איזופ וההמון (ההולך ורב)

איזופ: (מביט אחרי סולון המתרחק): מה צר לי על רוח נעלה שכמוהו! אין הוא מסוגל להכיר בשגיונו.

קריזוס: (נרגש): כאשר מעשה־החסד גלוי וברור לכל.

איזופ: לאשרנו, דעתך נכונה וטובה יותר, המלך!

קריזוס: אם טובה יותר, – אינני יודע. לזלזל בדברי־אדם כסולון, – זו תהיה אולת או קלות־דעת… ובכל זאת! איזופ, – האגלה לך את חולשתי? העלם מחיוֹס הולך וכובש את לבבי יותר ויותר. הוא כה חפשי, טוב לב, גאה ובעל־מדות אצילות. נגה־השמש קורן מתוך עיניו. שוב אין אני חש חרדה כזאת, כבראשונה, בחשבי לברכו כחתני. כי מיום שנהרג עלי אטיס, בני היקר, אין לי יורש־עצר אשר יכשר למלכות. בני שנותר לי בחיים ־ הוא אלם, ועל המלך לדעת ניב־שפתים. אויקוסמוס יודע לדבר ולפעול. מי שאינו מכירו – מוכרח להשתחוות לפניו. בעניותו מתהלך הוא כנגיד ומצוה. מה אני דובר – עניות? המותר לי לכנותו בשם עני, כאשר הוא חונן ונותן לאלה שידי קצרה מהושיעם?

איזופ: (משפשף ידיו משמחה): טוב ונכון, מלכי! בדרך הישר אתה. ועתה עלינו עוד להסב את הדבר כך, ־ שאומפלה תכירהו – ותאהבהו! ודבר זה לא יקשה כלל, – כפי שאני מקוה. בגיל זה נדלקים הלבבות כספוג יבש בהריחו אש.

קריזוס: לאט־לך, משוררי החביב! בזה אין אני חפץ, – כלל וכלל לא. זה היה מקשר אותנו, ואז לא יכולתי עוד לסגת אחור, לו גם חפצתי. תן דעתך על סולון! אולי יצדיקהו תלס? אם חכמי־יון הגדולים ביותר יהיו בעצה אחת, – חלילה לי ללכת שולל אחרי איזה רגש עמום. (זוקף קומתו) ואם כי יקשה ממני הדבר – עלי למלא את חובתי כמלך.

איזופ: (מגרד בפדחתו): לפעמים שמח אנכי על שאינני מלך.

קריזוס: (רכות): ידידי, הבה ונקוה, כי אמלא את חובתי כבן־אדם… (מביט החוצה) ההמון הולך ורב. הבה ונקשיב מעט לדבריהם (קבוצת אכרים נתקרבה לחומה).

אכר א': יראו־נא לי זאת תחלה – ואז אאמין!

אכר ב': ואני – גם אז לא אאמין!

אכר ג': ואני – כל ימי חיי לא אגע עוד במחרשה, – בי נשבעתי!

אכר ב': כן, לו ידענו, כי גם בשנה הבאה יהיה כך.

אכר א': אומרים, כי זה הוא שלל־מלחמה אשר נפל ביד המלך. הקמח הובא בספינות.

אכר ג': לא, בדרך היבשה הובא. בכסף קנהו; זהב יש לו למכביר. הוא שולה אותו מן הנהר פּקטוֹלוֹס.

אכר ב': מה? את הקמח?

אכר ג': לא, את הזהב… בנהר פקטולוס צף זהב לרוב. מקדם הוציא בשביל עצמו כמה שדרוש לו ולצרכי־הצבא, וכעת דואג הוא לעם.

אכר ב': (בתרעומת): מן הנכון היה לדאוג ראשונה לצרכי־העם!

איזופ: (מעבר לחומה, בלחש וחרדה) אל תאזין!

קריזוס: (מבטל את זה בחיוך): הנח־נא!

אכר ב': אכן, גם לזה, כביכול, יקרא מעשה טוב וחסד, – אם אמת־נכון הדבר. בכל אותן השנים מוכרחים היינו להזיע כהלכה בשדות; אם יכול היה לספק את צרכינו, – מדוע לא עשה זאת קדם?

אכר ג': ראש־עגל שכמותך! הרי מקדם מוכרח היה לצבור אוצרות־בּר באסמים, כעת בידו הם והוא נותנם לנו בנדיבות־לבו. מלך טוב ורב־חסד הוא! מי קורא אחרי מלא? “יחי המלך!”

כולם: יחי המלך! יחי המלך!

למתוס: (נגש אל השער): הס שם, אתם מבחוץ!…

קריזוס: (נרגש –): אנשים הגונים שכאלה!

אכר ג': (אל למתוס): מה אתה רוצה? מברכים אנו את המלך!

כולם: יחי המלך! יחי! יחי המלך!

למתוס: (פותח את השער): אל תקימו רעש!

קול־קורא: ויחי השומר! (צחוק בהמון)

למתוס: (סוגר אחריו את השער בחזקה): אספסוף!

מחזה חמישי    🔗

הקודמים, אומפלה, בלפירוס ובני־לויתו.

אומפלה: אבי! המותר גם לי לחזות היום בחלוקת־הקמח?

קריזוס: כן, בתי. גם לבך ירחב בקרבך לראות בהנקל נטל העוני.

אומפלה: אכן, רב טובך, אבי!

קריזוס: רק שליח־האלים אנכי, כיאות למלך. את הברכה אשר ישלחו לנו בדרכים מופלאות – אותה אני מעניק לאחרים.

אומפלה: המבין אתה לרוחו של סולון? הוא לא אבה לבוא עמי הנה. מחזה־זועה הוא זה בעיניו, – אומר הוא.

איזופ: בעל לב־רך, איננו דוקא, – איש־המדינה הגדול שלנו מאתונה. לבו – חלמיש מן המין הקשה ביותר.

אומפלה: אל־נא תאמין בזה, איזופ!! אין אתה מכירו כראוי, השמעת אותו פעם מנעים זמירות בנגינה עלי־נבל?

קריזוס: (בתמיהה): סולון, – משורר!

איזופ: אומרים עליו, כי בימי־נעוריו היה אומר דברי־שיר. – הוא היה סוחר ופיטן, אך לא ידעתי כי נזקק הוא לבנות־השיר גם כעת.

אומפלה: הפתעתיו פעם, – בשעה שדמה להיות לבדו, – ומצאתיו יושב ובחבה ורוך החליקו אצבעותיו על מיתרי־נבלו; וגם עתה ככה. יושב הוא באולם, במקום שנשקף משם הנוף הרחוק ופורט על פי־הנבל. בקשתיו והוא נעתר לשיר לי שיר, את שיר־החלומות. הרגשתים חולפים ומחליקים על פני־נפשי… אל־נכון לא לב־אבן בקרבו…

קריזוס: (נאנח): לא קל לבוא עד חקר תכונתו של ידידנו הגדול.

מחזה ששי    🔗

(הקודמים ואויקוסמוס הבא מימין, מעבי־הבמה).

אויקוסמוס: (נגש חיש ומשתחוה למלך): מלכי!

קריזוס: (בידידות): אויקוסמוס!

אויקוסמוס: אנו מוכנים; – אם תצוה, המלך, – אפשר להתחיל בחלוקת־הקמח.

קריזוס: יהי־כן! בלפירוס, צוה לאנשיך ויערכו את השורה.

בלפירוס: הכינותי היום חילים מזוינים במספר רב יותר. תמול נותקה השרשרת; – נתחוללה תגרה עד לגעל־נפש.

קריזוס: (נסוג עם אויקוסמוס ובלפירוס לעבי־הבמה; נושאי־הנשק מסדרים במצותם שרשרת ואז מובאות מעבי־הבמה מימין, – בידי עבדים ומשרתים, שקיות־קמח, שהם מערמים אותן לערמה. ההמון שהצטופף ליד החומה – נעשה גוש אחד; נשמעת המולה עמומה, שאינה מונעת בכל זאת משמוע את הדברים הבאים).

אומפלה: צא וראה, איזופ, מה טוב היה – כי בקשתי את אבי לשמוע את דברי העלם מבולויסוס. אבי אינו חפץ לדברי עמי על זה. אך בכל זאת מדמה אני בנפשי, כי היה זה אויקוסמוס אשר יעץ את אבי לחלק קמח־חנם בין העניים; הגידה, האם לא נכון הדבר?

איזופ: אם קריזוס מחריש, – גם עלי לשתוק.

אומפלה: לולא זאת, ־ האם היה אבי ממנה פתאום את אויקוסמוס לראש־משביר? וכאשר אמר, – כן היה. אושר גדול ירד על פני ארץ לודיה וסרדס בירתה. (על פי אות מאת בלפירוס נשמעת תקיעת־שופרות; תנועה והתגעשות בקרב ההמון שמבחוץ).

למתוס: (קורא בקול): הסכת ושמע! (פותח את השער), אחד אחד! (דחק; אחדים מתפרצים פנימה, רצים בבהלה אל שקי־הקמח וחוטפים אותם).

בלפירוס: (דוחף את האחד ממנו והלאה): בר־נש, רק שק אחד בלבד!… והסתלק מכאן! (מראה על המוצא מימין בעבי־הבמה).

הזקנה: (שנלחצה אל החומה מבחוץ, צורחת): הצילו! הם לוחצים אותי עד מות!

אכר ב': אל־נא תצעקי, מרשעת!

למתוס: שקט, – שם אלה מאחור!

בלפירוס: (מרעים בקולו): אסור לדחוף!

הכפוף: (מבחוץ, צורח): אין אנו דוחפים. כי אם אלה שמאחורינו (צועק מעצמת הכאב).

בלפירוס: (כמקדם): שקט! (המיה עמומה בין ההמון הנדחק פנימה).

אפרודיתה: (מתגברת בקול על כולם): – איו! – איו! – איו! ארוש, ארוש היפה שלי! (מרימה את צרור־הסחבות למעלה מראש; מן המתפרצים נכשלים אחדים ונופלים ארצה; הבאים אחריהם צונחים ומתגוללים על גביהם; מהומה ומבוכה).

בלפירוס: (כמקדם): סגר השער!

למתוס: (משתדל לסגור השער): אדוני, שוב אי־אפשר! (הדחק נהפך לתגרה בין ההמון וחילי־המשמר)

הזקנה: (בצריחה): הצילו! עזרוני!

אכר א': (נלחץ): המרפקים עוזרים.

אפרודיתה: אי יו! אי י ו!

קריזוס: (נסוֹג אחור, נסער כלו): בלפירוס, השב את הסדר על כנו!

בלפירוס: (מפקד): לרמחים! דקרוּם!

קריזוס: (מתוך חרדה): לא, לא! היצאת מדעתך? (ההמון נדחק בינתים פנימה והכריח את חיל־המשמר לסגת אחור).

אויקוסמוס: (בקול אדיר): בני־חיל, הנה! הגנו על המלך! (מוציא מיד חיל את חרבו ונצב להגן על אומפלה).

קריזוס: (מקונן מר): האומללים! הם מסתערים על הרמחים!

(מימין בתוך שרשרת חיל־המשמר, המתהדקת ונעשית צרה יותר, עומדים קריזוס, אומפלה, איזופ, אויקוסמוס, בלפירוש וליאונטיון).

בלפירוס: (באבחת־חרבו כלפי ההמון): אחורה!

אויקוסמוס: מכות קלות דין!… אה! (מזדעזע מפגיעת אבן במצחו).

אומפלה: (בקריאת צער): אויקוסמוס! אתה פצוע!

אויקוסמוס:²

אימפלה: מצחך זב דם!

איזופ: הנה סולון!

סולון: (מופיע מימין): מה הרעש הלזה?!

איזופ: הם מסתערים על מחסני־הקמח.

קריזוס: החישה עזרה, סולון!

סולון: (סוקר חיש את המצב, אל בלפירוס): צו ויתקעו בשופרות!

בלפירוס: בקולי לא ישמע עוד איש!

סולון: (תופס בכתפו של מחצצר): תקע בשופר בכל כח ריאותיך!

התוקע: (תוקע בכל כוחו, כמוהו עושים גם שלשה תוקעים אחרים)

ההמון: (ההמון נדהם רגע, השאון נפסק).

סולון: (קופץ ועולה על ספסל אבנים, בקול אדיר): מי חפץ עוד קמח?

ההמון: (פה אחד): אני!

סולון: אם־כן – עליכם לשמוע את דברי!

קולות: הבו ונשמע!

סולון: אנשי סרדס! המלך שלחני אליכם!

ההמון: המלך! הטו אוזן לדברי המלך (הצו הולך ונמסר חיש לעומדים בין האחרונים).

סולון: המלך מבקש להגיד לכם, כי כל אחד יקבל את מנת־חלקו.

קולות: יחי המלך! יחי המלך! (התיפחות הפצועים נשמעת)

סולון: אולם אסם זה פה – נתרוקן כבר, אך שאר האסמים מלאים בר.

קולות: בואו ונלך אל האסמים האחרים!

סולון: התאבו לשמוע בקולי? התאבו לשמוע את דבר קריזוס מלככם?

קולות: כן, כן, שקט שם מאחור!

סולון: המלך ציווה לטעון את שקי־הקמח על מאה קרונות אשר יעברו ברחובות־העיר. איש איש מכם יעמוד־נא ליד פתח ביתו ויקבל את שקו. הבינותם? אם־כן עליכם לשוב הביתה; הגידו זאת לאלה האחרונים.

ההמון: (חוזר בקול עמום מתוך המולה, בפנותו לאחור): הלאה! הביתה!

סולון: (לתוקע): תקע בשופר! (קול שופר, דומיה): בעוד שעה יהיו הקרונות בחוצות־סדרס. הרוצה לקבל דבר־מה עליו למהר!

ההמון: הלאה! הלאה! (נדחקים ויוצאים)

סולון: בלפירוס! צוה לרתום מאה קרונות, הטען עליהם את שקי־אויקוסמוס וחושה העירה.

בלפירוס: (אל קריזוס): ומה תצוה אתה המלך?

קריזוס: עשה כאשר דבר סולון.

(בלפירוס יוצא, ההמון התפזר ונעלם, ורק פצועים אחדים, וביניהם הזקנה, הכפוף, קלוניקה וילדה, אכר ב'. והאפרודיתה המתה, נשארו על הארץ).

אכר ב': ינסו־נא לקרוא אותי שנית לחלוקת־הקמח הזול! אכן קמח יקר מאד הוא זה! מעשה־תעלולים נוראים! (צולע ויוצא)

איזופ: (עומד על יד הפצועים): המסכנים! (אל קלוניקה): מה לך?

קלוניקה: (קמה): כמדומני, – לא כלום. מפחד נפלתי ארצה… ילדי! (מאַמצת את בנה ללבה).

ילדה: (בבכי): אמא, פרוסת־לחם!

קריזוס:

(אל משרתיו): את כל האנשים האלה יש לכלכל ולסעדם; אחרי־כן יחכו־נא לי. רצוני לראותם שנית לאחר שישובו לאיתנם. רצוני להעניק לכולם מתנות.

(העבדים מוציאים בזהירות את הפצועים מן האולם).

הכפוף: (נחפז אל קריזוס ומנשק את שולי־בגדיו): יגמלו לך האלים כרוב טובך, מלכי – רב־החסד!

איזופ: (נצב על יד גויתה של אפרודיתה): לזאת אין לעזור עוד.

קריזוס: (נרעש): מתה?

איזופ: לה אין עוד צורך בסעד. מעתה חזקה היא כבר לעולמים.

קריזוס: היודעים, – מי היתה אשה זו?

הכפוף: גם־כן קבצנית. היא קראה לעצמה בשם “אפרודיתה”, ולצרור־סמרטוטים אמרה “בני ארוש”. אולם בנה מת. (מוציאים אותה³).

הזקנה: (מקוננת): הנה, מעתה מה טוב חלקה (מוציאים אותה).

קריזוס: (תפוס מחשבות): ואני אמרתי בלבי, כי ארצי לודיה היא ארץ־העושר, ואנכי – המאושר בבני־אדם. סולון, סולון! (נצב ליד המתה).

סולון: אשה זו מתה בשגעונה הורוד – מות כזה הוא כנראה חפשי כליל מיסורים.

קריזוס: קבצנית־אפרודיתה המסכנה! אה, לוא בחיים היית! מה לא הייתי עושה למענך!

סולון: היא חלמה חלום; יפה המות מתוך חלום.

איזופ: לכי בשלום וברכי את האלים! (מוציאים את הגויה מן האולם).

קריזוס: שם ישנו עוד פצוע אחד.

איזופ: אויקוסמוס!

אויקוסמוס: (שפצע מצחו נחבש בינתים על ידי אומפלה ולאונטיון בתחבושת צרה ודקה, בחיוך): אין דבר; ראוי הייתי לעונש חמור מזה.

סולון: (מופתע): האמנם מודה אתה בזה?!

אויקוסמוס: כן, לא דאגתי לדבר במדה מספיקה. צריך הייתי להכין את החלוקה ביתר זהירות.

סולון: אכן, זאת היתה כונתך?!

איזופ: (בלחש למחצה לסולון): מהומה זו מסיעת לך.

סולון: טועה אתה, ידידי! אין אני זקוק להוכחות כאלה. אנכי ראיתי את הסכנה לא בזה שיעשו דבר־מה איש לרעהו, כי אם באפס־מעשה שלהם.

קריזוס: צדק אויקוסמוס; צריכים היינו להיות זהירים יותר.

סולון: אכן! עליכם לסדר את הדבר באופן נוח יותר; עליכם להמציא לכל אחד את שק־הקמח הביתה. עשו להם את הדבר נוח עוד יותר!

קריזוס: לועג אתה, – והן עצתך היתה זאת!

סולון: לולא זאת היו עומדים עוד פה, ואחרי־כן היו מבקרים אותך בארמונך. כופר־נפש היה זה. – כעת עליך לקים את ההבטחה.

קריזוס: ואכן, אעשה־זאת… בואה, סולון חביבי, ועזרני בסדורים.

סולון: לא.

קריזוס: לא?

סולון: אין אני חפץ שיהיה לי חלק בענין זה.

קריזוס: אם־כן בוא אתה עמי, איזופ! בלפירוס האמיץ שלי בקיא יותר בתכסיסי־מלחמה; בעניני שלום זקוק הוא להוראות… (יוצא בלוית איזופ. נעצר רגע כמהסס, בלחש למחצה, לאיזופ): האם לא הייתי צריך בעצם לקחת עמי את אויקוסמוס?

איזופ: (חרש): הוא פצוע.

קריזוס: מתכון אני, ־ לאומפלה… לא ברצון רואה אני אותם יחד.

איזופ: סולון נשאר פה אתם, ועליו יכול אתה לסמוך, מלכי! הוא ודאי איננו מידידי העלם החביב.

קריזוס: סולון! הרוצה אתה לשים עין על אומפלה שלי, עד אשר אשוב? יום נסער ופרוע היום.

סולון: בחפץ־לב.

קריזוס: היו שלום! (יוצא בלוית איזופ).

מחזה שביעי    🔗

סולון, אויקוסמוס, אומפלה ולאונטיון.

אומפלה: אה, כל הנוראות האלה! עודני רועדת כולי…

סולון: (ברוך): שכחי!

אומפלה: זמן רב עוד אראה את הקבצנית אפרודיתה לנגד עיני… כשהיא מוטלת לפני…

סולון: שכחי, אומפלה!

אומפלה: רוצה הייתי לגרש את המראות האלה מנגד עיני, עזור לי, סולון הטוב!

סולון: אנכי?

אומפלה: ספרה־נא לי על דברים אחרים, עזור לי לשכוח. ספרה לי על מסעותיך, על העולם אשר מעבר לארץ לודיה. הגם שם, בקצוי ארצות אחרות, – נותנים בני־אדם את עצמם למרמס בשל פרוסת־לחם? אה, אם יש את נפשך להיטיב עמי. ולקחת את נבלך, להשמיעני שוב את צלילי־חלומותיך. אך ורק לברוח מפני מציאות זו, רחוק, רחוק מאד!

סולון: ילדתי!

אומפלה: ובכן? שיר? לאונטיון, הביאי הנבל!

סולון: (יושב על ספסל־האבן): שתים את שואלת מעמי, בתי? את כאבי ואת נחמתי? מסעותי הם יגוני; יען כי ארץ מולדת יפה לי. אבל בת־שירתי היתה נחמתי בעת צרה.

אומפלה: (רובצת לרגליו): אה, דברה, סולון!

סולון: (מלטף ברוך את שערותיה): שנים עברו כבר, מאז עזבתי את ארץ מולדתי היפה. שם הייתי הארי־שבחבורה ורבים היו ידידי. ובן יש לי, – נער רך עזבתיו. כעת אל נכון עלם־חמד הוא, כאויקוסמוס.

אויקוסמוס: (נשען משמאל ליד החומה).

אומפלה: ולמה נטשת כל זאת מאחוריך?

סולון: למען העתיד, בתי. חפץ אני בגדולתה של אתונה… אבל כאשר הפליגה ספינתי על פני הים החכלילי־כיין; כאשר חוף ארץ מולדתי היקרה, אתיקה, הלך והחויר, הרחיק, חמק ונתעלם בתוך זהרורי־השמש, – אומפלה, אז ירדה התוגה לשכון בלבי, רצוני להגיד: אותה שעה זלגו עיני דמעות… והם, בארץ מולדתי, כנוני בשם “המחוקק האכזרי”… ספינתנו חלפה והחליקה על פני הציקלדים, – המעולפים אדים ורודים, על פני איי טנדרוס, טנוס, נכסוס, אחרי כן על פני־רודוס, אל תוך הים הקרפתי; אומפלה, אז בקשתי ומצאתי שנית את בת־שירתי, את שירת ימי־נעורי. חרש הקציפו הגלים בנהר הבוג, – הייתי בדד וגלמוד, ותען בי בת שירתי…

לאונטיון: (באה ונבל בידה): הנה הנבל, גברתי. (נסוגה אל עבי־הבמה).

אומפלה: (נוטלת את הנבל).

סולון: מה אספרה לך, ילדתי החביבה? איך הגעתי מצרימה? במצרים התעכבתי זו הפעם הראשונה – זמן ממושך יותר. זו היא ארץ לוטה באגדות. בניניה מתרוממים אל גבהי־שמים, הכחולים יותר מאשר בארץ אחרת. היאור מגלגל שוא גליו על פני־מישור, והגלים הם אדמה נוזלת. דומה הוא נהר מצרים לפקטולוס שבארצכם, – אבל היאור עשיר ורב ממנו. הפקטולוס מכיל בקרבו עפרות־זהב, – בעוד אשר רפש־היאור נהפך לאדמת־זרע פוריה, המצמיחה תבואת־שדה למכביר, – בעמל ידי־האדם… שוחחתי על זה לעתים תכופות עם ידידי המצרים. מיודע היו פסנופיס איש הליופוליס וסונכיס מצוען מצרים, – כוהנים הם השנים. לאנשים חכמים ונבונים אלה עלי להודות על ראשית ידיעותי בדבר האטלנטיס.

אומפלה: אטלנטיס?!

סולון: כן, זה היה אי. הוא הבהיק בזיוו בימי־קדם הנפלאים מעבר לעמודי־הרקולוס. אבל מחה־נמחה מעל פני הים ושקע תהומה! יען כי כה נהדר היה…

אומפלה: (מהרהרת): יען כי כה נהדר היה?

סולון: אנשי־האטלנטיס היו גאים ומאושרים; בתרבות והשכלה הגיעו לשיא רב יותר מאשר אנשים אחרים בעולם, – וביום בהיר אחד שקע האי, – כאושר ימים נפלאים, כחלום…

אומפלה: (מגישה לו את הנבל).

סולון: (נוטל את הנבל, פורט על פני המיתרים ושר:

חלומות! – ילדי השנת וחריס רבת־החן; –

קלה כענני־התכלת היא הלהקה רווית ריח־הניחוח…

יסורים ודאגה – תסיר, – עטור בדי־הפרג –

החלום החנון!

שור! גם אישון־הלילה הופך חכליל־ורוד,

כמו נבוך איאוס ותעה באופל,

והכל יבהיק ויזהר תחת ידיך –

חלום־הקסמים! – – – –

הסכת! החליל הרך יתן קולו ובנות־הים דקות־הגזרה

מסובבות את גויותיהן הפורחות – במחולות־המחנים.

וערגת־נפש לא תדע שובע תעורר –

החלום, ־ מלא הרוך.

העתים – חלפו, – ימי־עתיד יפים מאלה;

תבשרה החביב ותעלם בחן־הזיות;

תבשרה, החביב, ותעלם בחן־הזיות;

בן־חורין תכניסני לגן־עדן האלים –

בואה, החלום הגדול!

(פורט עוד צלילים חרישים אחדים).

אומפלה: (בעינים עצומות, כחולמת): בואה, החלום הגדול!

אויקוסמוס: (מתקרב יותר): סולון, מה מאד אהבתיך! המותר לי להגיד לך זאת?

סולון: (בחיוך): חולם־חלומות צעיר!

אויקוסמוס: אכן אחר אתה, מאשר דמיתיך בלבי. עודני נער וידעתי כבר את שמך. באי בו נולדתי הזכרנוהו לעתים קרובות, כאשר ספרו לנו על היונים הגדולים אנשי־השם. והנה זכיתי גם לדבר אתך פנים אל פנים; איזה גורל נפלא!

סולון: אנא, – הגידה לי גם כן: איך תארו לעצמם נערי־חיוס את בן־אתונה הזועם?

אויקוסמוס: זועם? – לא! נכון יותר – תקיף! קשה! כחוק אשר יצר, דמות עשויה אבן־שיש… אבל – אדם אתה!

סולון: ואולי בכל זאת נכון הוא מה שחושבים נערי־חיוס?

אויקוסמוס: לא!

אומפלה: לא!

סולון: (בהתול): – שניכם קשרתם עלי, – הזקן!… (נעשה רציני). אה, מי יתן והיה כדבריכם! אבל אדם העוסק בצרכי־צבור – בא במגע עם העוני, עם החולשה וגסות־הרוח, עם תכונות – בני־האדם. כל שאינו קשה כאבן, – לא יפעל מאומה, כי לעפר ישחק.

אויקוסמוס: ידעתי כי העזה היא זאת, – אם אמר להתנגד לדברי איש כמוך… אולם מאמין אנכי, כי אפשר לכבוש את בני־האדם על ידי מעשי־הטוב והחסד. רק מי שמיטיב עמהם יכול לשנותם.

סולון: הוא פחות מכולם!… אה, לשנות את בני האדם אתה חפץ – להיטיבם, לתקנם? שימה זאת אל לבך: כעבור אלף שנים יהיו בני־האדם מה שהם כיום. יתכן כי ילבשו בגדים אחרים וינעלו נעלים אחרות, – אבל מתחת למלבושיהם החדשים נשארים הם מה שהיו. אה, הוזה־הזיות חביב שכמוך! מוטב כי תבקש אושר לך־לבדך, רכוש לך אהבת עלמה אצילת־רוח ושכח את בני־האדם, ואז יהיה לך אי־אטלנטיס משלך, אשר לא ישקע כל ימי חייך.

אויקוסמוס: אין חפצי באושר שהוא רק אי בתוך ים של עוני.

סולון: אין אתה יודע עוד אויקוסמוס, מה טובים ונעימים עלולים להיות הימים החולפים באי כזה. נסה־נא בראשונה! לבי רוחש לך אך טוב, אויקוסמוס החביב. עוד לך חזון למועד, – לתקון־העולם והאנושות! אתה מוצא חן בעיני, ולכן אחת משאלתי, כי תמצא לב־אשה אשר באהבתה תטה אותך מהבליך.

אויקוסמוס: הבינותי לכונת דבריך, סולון! אולם עלי להגיד לך, כי אינני יכול לתאר לעצמי אושר גדול יותר ממעשה הטוב והחסד.

סולון: גע־נא במצחך לראות אם עודנו זב דם!

אויקוסמוס: אם זב דם הוא, – או לא, – אכן את דעתי אין זה משנה! מה יודעים אנשים עלובים אלה? משתוללים הם! – העוני והרעב משתוללים בם.

סולון: (קם ממקומו): זקוקים הם לעוני! הוא ממריצם ומכשירם לתחבולות ואמצאות!

אויקוסמוס: לא, סולון העוני משחיתם וממיתם. לכל־הפחות – לחם לשבור רעבונו, – צריך שיהיה לכל אדם. יש עוני ומצוקה איומה אשר בם לא יצמח עוד שום דבר, לא חריצות־ידים ולא כשרון – המצאה. אבל הטרף נא לכל איש עני את לחם חוקו, וראית מה יפים, מה נרחבים יהיו אז פני האדמה. פרחים רבים יותר יצמחו אז על פני שדה ואחו, העבדים יתמעטו, הקנאה והשנאה תעבורנה מן העולם. אמן אני אומר לך, עוד ישארו תמיד לאנושות יצרים ומאוים למכביר, כדי להעלות את בני־האדם מתהום שפלותם: תאות־הכבוד, השאיפה ליופי, התשוקה לחרות נאצלת, ועל כולם – רגש־האהבה! אל תירא, סולון, פן יתנונו בני־האדם, – כאשר יוסר מעליהם שבט העוני והמצוקה. עתה בהולים הם ופרועים, – אולם טוב הגורל ישביחם וירגיעם. שוה בדמיונך את ארץ־לודיה, את ארץ־יון, כן – תבל כולה, משוחררת מרוחות הבלהה של עוני ויסורים! (צועד צעדים אחדים לעבי־הבמה ומרמז החוצה) אה! צופה אני בחזון רוחי לאחרית־ימים יפים יותר, מאשר אתה, סולון, חולמם לקול המית מיתרי־נבלך. הבא ונצא לקראת ימים יפים אלה!… (רואה בחזון) עיני תחזינה את ארץ העתיד, היפה והעליזה, – ערים פורחות ומזהירות, גנים ופרדסים בם האהבה תתן ריח־ניחוח; בני־הנעורים מחזרים בהתלהבות אחרי הזר אשר ביד העלמה. הגברים – בני־חורין וגאים, – הנשים מגדלות ילדים מאושרים בבית שאין בו דאגות… מפעלים מפוארים עולים ומשגשגים. החיים מפתחים את תמציתם בשיא־האמנות. הנה הם חוזרים אלינו שנית ימי־האטלנטיס. (עומד בזרועות נשואות כשפניו מוסבים למחצה וצופה למרחקים).

סולון: (ברוך): אהביהו, אומפלה!

אומפלה: אה, סולון!… (מסתירה פניה בחזהו)

(המסך יורד)

 

מערכה שלישית    🔗

מחזה ראשון    🔗

סולון, איזופ, בלפירוס, אומפלה, אויקוסמוס ולאונטיון.

(שלשת הגברים יושבים על־ספסל־שיש בחזית־הבמה משמאל ומשוחחים, בעוד שמצד ימין, בחצי – עבי־הבמה, על ספסל־מרגוע בצורת חצי גרן עגולה, המרופד כרי־משי, – יושבים להם אויקוסמוס ואומפלה. הם מסובים כל אחד בקצה אחר. אומפלה קולעת זר, – מפרחים שמגישה לה לאונטיון, העומדת מאחורי־הספסל. אויקוסמוס מתבונן במעשה־ידיה כחולם חלום; אחר־כך הוא עוצם את עיניו כנרדם).

סולון: (אל איזופ): המלך שוב בל יראה היום. האלי מכוון הדבר? דומני שאין פניו אלי עוד כתמול־שלשום; אכן לב־מלכים – אין חקר.

איזופ: אה, לא! קריזוס מוקירך במדה שמסוגל הוא רק להוקיר אדם.

בלפירוס: רוחו רעה עליו היום.

סולון: (נאנח): ואני – אינני אורח חדש, מקרוב בא. זה חדשים על חדשים יושב אני פה בבטלה, – עלי עצמי למשא. ואיך לא אהיה לטרח על המלך? לו ידעתי לאן ללכת – והלכתי מזה. אולם לאתונה אין אני רוצה עדין לחזור, ושאר העולם ריק בשבילי. אצלכם פה מצאתי רוחה לנפשי, – עד כמה שבכלל ירוח לו, לסולון.

איזופ: קריזוס לא היה נותן לך ללכת מפה, – לו גם חפצת. הוא סומך באמת עליך ועל עצתך, יותר מאשר על הכל בעולם.

בלפירוס: רוחו רעה עליו. גם הדין־וחשבון, שמסרתי לו שלשום, בשובי מסיורי בארץ, – לא עודד את רוחו. אבל מוכרח הייתי להגיד לו זאת. המצב במדינה הוא בכל רע. שוב אינני מכיר את לודיה שלנו. בכל מקום רבה התסיסה. והרי יש להם, לאנשים, כל מה שדרוש להם. מימי לא ראיתי עוד עושר כזה, הדומה יותר לעוני. רעבים ואביונים תמו מן הארץ, ובכל זאת בלתי מרוצה הוא העם, ושואף ריב וקטטה. אכן, זה התחיל עם חלוקת־הקמח, – חנם אין־כסף, – לפני חצי שנה! אני, בכל אפן, – מאמין בזה; הן אתם יודעים זאת היטב, כמוני.

סולון: (נועץ באיזופ מבט חודר ורב־משמעות): ספר־נא, בלפירוס! אנו יודעים רק מה שהתרחש פה, בסרדס הבירה; מה היו פני־הדברים ברחבי־הארץ?

בלפירוס: מתחילה לקחו את המתנה רק העניים ביותר… אולם הואיל ושפע־הממגורות נראה כמעין שאינו פוסק, כגודל חסדו של מלכנו, ומאחר שכל אחד יכול היה לקבל קמח ככל הנצרך לכלכלת ביתו, באו לאט לאט גם האחרים. הנהגתי סדר בחלוקה, כאשר צוה עלי קריזוס. אנשי־הצבא שלי נעשו לסבלים נושאי־שקים… ואמנם רוגנים היו על זה כהלכה. אלה היו חיים – כמו ליד הבאר ברשות־הרבים. האנשים צחקו ושמחו על מנת־חלקם, עד כי סוף־סוף קהו רגשותיהם, מתוך הרגל לדבר, מדי יום ביומו. היו מהם גם כאלה שדרשו את חלקם בחוצפה, כאלו זה מגיע להם. אני, – לו שמעוני, – הייתי מראה להם את נחת־זרועי.

איזופ: את זה אני מאמין לך!

אומפלה: (צוחקת חרש אל לאונטיון): הסי!… הוא ישן!… הוא ישן באמת! (זזה אליו קצת יותר ומפזרת עליו בזהירות עלי־פרחים).

לאונטיון: ישן הוא כהלכה!

אויקוסמוס: (נשען במרפקו על מסעד־הספסל ותומך מצחו בכף ידו, כאלו הוא ממשיך לישון)

אומפלה: (אל לאונטיון): הביאי לי עוד פרחים!

לאונטיון: שושנים? (יוצאת מימין)

אומפלה: (מניעה ראשה לאות הן, חוזרת למקומה הראשון בקצה־הספסל וממשיכה לקלוע בשקט את זרה. משחקה זה אינו צריך להסיח את דעת הצופים מדברי־האחרים).

בלפירוס: אולם היו גם כאלה שכל הדבר לא היה להם לרצון: האכרים, בעלי האחוזות והסוחרים! ערך־התבואה ירד, ולכן, – מתוך רוגז, – סלקו ידיהם גם מן העבודות שהתחילו בהן. שדות־התבואה הפורים הוזנחו ועלו קוץ ודרדר. איש לא שם לב עוד לטפל בהם, או להרחיק מהם נזק והפסד. ואם צפורים ורמשים עלו מחנות והשחיתו את הניר, – מה בזה? מפני העוני והרעב הן מובטח היה כל אחד, – כל עוד לא נתרוקנו אסמי־הקמח אשר למלך… והם לא נתרוקנו! אכן חידה היא זאת בעיני! אך בעצם אין זה נוגע אלי. חיל אנכי!… בקצור, ככל אשר גדל הצורך, – כן הלך ורב המלאי. וכה השלימו עובדי־האדמה, – מתוך חרוק־שנים, – עם מר גורלם.

סולון: עם הגורל הקשה של רוב שפע.

לאונטיון: (חוזרת ובידיה שיחי־שושנים): הנה פרחים, – ובשפע רב!

אומפלה: (חרש): הסירי העלים! (שתיהן עוסקות בחריצות, מבלי להסיח את דעת הצופים).

בלפירוס: (קם ממקומו): ואולם עתה בא הדבר הגרוע ביותר. מצב חדש זה השפיע לרעה על בני לודיה, – והחליש את עצביהם. מעין רוח־קדים מחניק שורר בארץ וכל שקידה רפתה, – גם בין אלה שאינם מתפרנסים מעבודת־האדמה. הגברים עצלים ונרגזים. דאגותיהם פחותות עתה ממה שראוי להם, והם מתמסרים לכל מיני בלוי־זמן בטלים ומסוכנים; נעשו לאוהבי־ריב וקטטה, נרפים ונרגנים. כחותיהם לא דללו בעבודה פוריה, והם מבקשים להם מוצא ופורקן. בכל הם מתערבים, ארחי־פרחי אלה! והחדשה האחרונה היא: הם מפנים את לבם לעניני הנהלת המדינה, ובאופן מחוצץ ומסית. אני גם הודעתי זאת למלך: – רוגנים הם כנגדו! נוסדה מפלגה מהפכנית, שראשי־המדברים בה הם מחוגי בעלי־האחוזות הקטנים היורדים מנכסיהם ומתרוששים.

סולון: מכיר אני אותם מפנתליקון. בארץ מולדתי מכונים הם בשם דיאקיריים. סדן־העולם אחד הוא!

איזופ: ומה יעצת למלך?

בלפירוס: (מקיש על חרבו): מכות!

איזופ: (סופק כפיו): מיד?

בלפירוס: מן הדחיות – מתפרנס האויב.

איזופ: והמלך, – כלום החליט כבר דבר־מה?

בלפירוס: (בקול רם): הוא? לא!… הלא ידעתם אותו… ההחלטה – היא אצלו הדבר הקשה ביותר בעולם. דומני, כי שלח שליח אל תלס. קריזוס הרי מוכרח תמיד לשאול בנביאה, או בעצת־חכם.

איזופ: (קופץ ממקומו): למי שלח?

בלפירוס: אל החכם ממילטוס.

סולון: (קם בנחת): האם תלס חזר כבר?

בלפירוס: זה מפתיעכם, – כנראה?… אכן, הנה נזכרתי, גם המלך היה מופתע, – כאשר ספרתי לו על בקורי אצל תלס במיליטוס. מדוע? – אינני יודע. אבל קריזוס שלח אליו מיד שליח מיוחד.

איזופ: (אל סולון): ולנו לא הגיד מזה ולא כלום?

סולון: לי – לא!… (צועד צעדים אחדים ונצב בניעת־ראש של חבה למראה מעשה־הנערות).

אומפלה: (שיחד עם לאונטיון, אספה הרבה עלי־פרחים בסלסלים, – מפזרת אותם מלוא־חפנים. ובזהירות על פני אויקוסמוס המנמנם).

לאונטיון: (עושה כמוה)

איזופ: (העומד אצל סולון): עננים כבדים עולים ומתקשרים בשמי־לודיה, – ובשביל ילדים אלה הרי זו תקופת־אשר.

סולון: הראית מימיך עלם־חמד הראוי לאהבה יותר ממנו?

איזופ: לא! ושמח אני, – לשמוע זאת מפיך.

סולון: אוהב אני אותו, כאלו היה בני.

איזופ: גם לב קריזוס רוחש לו אהבה… והנה יחוגו ודאי בקרוב את חג־הכלולות. אולם מה הוא הדבר בעיניך, כי קריזוס שלח שליח לתלס, מבלי להגיד לנו על זה מלה אחת?

סולון: (מושך בכתפיו והולך לעבי־הבמה משמאל, – לאולם העמודים, – במקום שהוא נשאר שם עומד ונראה לעין).

איזופ: (ממלמל כאלו לעצמו): הדבר מוזר וישאר מוזר.

בלפירוס: מה? מה מוזר?

איזופ: כי קריזוס הסתיר מאתנו דוקא דבר זה, מאתנו! דבר זה! (הולך אחרי סולון).

בלפירוס: (מניע ראשו): מאתנו, – דבר זה?… הולך את חכמים – לא יחכם! (הולך אחריהם).

לאונטיון: ישן הוא שנה מתוקה.

אויקוסמוס: (מכוסה כלו ציצים, עצום־עינים ומחיך): אזהר שלא להקיץ משנתי!…

אומפלה: מה? הרמית אותנו?

אויקוסמוס: (פוקח עיניו): הן לא אמרתי מאומה.

אומפלה: בואי, לאונטיון!… נעזוב אותו ככה, – בשלג. (באה לחזית־הבמה). והנה לא יקבל גם כן את הזר.

אויקוסמוס: (מנער את עצמו משלל־הציצים): הנה לי פה שלל ציצת – מאה זרים.

אומפלה: ככה?… וכענש על זה אסור לך ללוותנו היום, בלכתנו העירה, על כי יודע אתה להתחפש באופן טוב כל־כך.

אויקוסמוס: (יוצא בזהירות מתוך מעגל־הציצים ובא לחזית־הבמה): וכי נוח יותר להתחפש באופן רע?

אומפלה: כלל וכלל לא להתחפש!

אויקוסמוס: לאן זה חפצו ללכת היום, – שאסור לי להלוות עליכן?

לאונטיון: העירה, – לקלוניקה.

אויקוסמוס: מי־זאת?

לאונטיון: זו היא האשה המסכנה שנפלה אז לארץ, כאשר ההמון הסתער פה על הארמון.

אויקוסמוס: אנא, קחיני אתך, אומפלה! הנני מבטיח לך, כי לעולם לא אישן עוד, בשעה שתפזרי עלי פרחים…

אומפלה: (צוחקת): האמנם? טוב! הפעם רוצה אני לחון אותך. בחפץ־לב הולכת אני אל קלוניקה. אתה תשתומם למראה פניה; – לחיים אדומות לה, וגם לילדיה; הם מחכים לי היום.

אויקוסמוס: יום חג יהיה זה להם… וגם לי.

מחזה שני    🔗

הקודמים, קלוניקה.

קלוניקה: (מופיעה משמאל, נרגשת ומשולהבת): גברתי!

אומפלה: קלוניקה? מה חפצך?

קלוניקה: (בחוסר נשימה): רצתי הנה למעלה, – מתוך פחד… את ילדי עזבתי אצל שכנתי… אסור לך לבוא היום העירה!

אומפלה: הרגעי, קלוניקה הטובה! מה קרה?

קלוניקה: מרד כוננו; אומרים כי בעוד שעה יפרוץ!

אויקוסמוס: (זקוף כולו): מנין לך זאת?

קלוניקה: יכולתי להקשיב לדברי האנשים. הם לא שמו לב אלי, ־ יען כי אשה עניה אני. הם אינם יודעים, כי למען בת־מלכנו אחיה ואמות… הם מתקהלים ומתגודדים יחד; פרועים הם.

אויקוסמוס: יורד אני העירה להודע מה הדבר (אומר ללכת).

אומפלה: לא, אינני רוצה בזה!

קלוניקה: הם מתנפלים על כל הבא מכאן.

אויקוסמוס: (צוחק): עד כדי כך, – לא יגיע הדבר! (אומר ללכת).

קלוניקה: את העבד כסנטיס תפסו והכוהו.

אומפלה: (רצה אחר אויקוסמוס): לא אתנך ללכת!

אויקוסמוס: (חרש ומאושר): החרדה את לשלומי?

מחזה שלישי    🔗

הקודמים, כסנטיס, סולון, איזופ ובלפירוס.

כסנטיס: (מתפרץ): האח, נצלתי! כחיתו־טרף רדפו אחרי! (נושם בחזקה).

בלפירוס: (בא בלוית איזופ וסולון): כסנטיס, האמת־נכון הדבר?! ראה־נא, מה מראה פניך?…

כסנטיס: הם הכוני, ־ פצעוני!

בלפירוס: מי? ומדוע?

כסנטיס: אחת הכנופיות המשוטטות בעיר… על כי עבד המלך אני; – בעבור זה. עלי להודיע זאת למלך (יוצא מצד ימין).

בלפירוס: ענין רע! זה הוא מרד גלוי!…

סולון: אם בקולי תשמע – וצוית לסגור את השערים.

בלפירוס: כדבריך. (יוצא משמאל)

קלוניקה: (מנשקת את שולי־שמלתה של אומפלה): רצוני לשוב הביתה אל ילדי, בטרם יסגרו השערים… ובכן הזהרתיכם!

אומפלה: תודתי נתונה לך, קלוניקה!

(יוצאת משמאל).

איזופ: פליאה לא אוכל הבין: הכבשים נעשו זאבים…

סולון: (בלעג): כן, ספרה־נא לנו משל יפה, פיטן תמים שכמוך!

עבד: (בא ומודיע): המלך!

מחזה רביעי    🔗

קריזוס, סולון, איזופ, אומפלה, אויקוסמוס, לאונטיון, כסנטיס, – אחר־כך בלפירוס.

קריזוס: (מופיע בלוית כסנטיס): אלה הן שמועות נוראות… מה תאמרו לזה, – ידידי?

איזופ: אני אומר… הרשני־נא לשבת, מלכי! השמועה החרידה את כל עצמותי (יושב).

קריזוס: (אל סולון, בחזית משמאל): ודעתך, – סולון?

סולון: לי אין עוד מושג מן המתרחש.

קריזוס: (לא בטוח): ואני – זה ימים אחדים שיש בידי ידיעות על דבר התסיסה. לא יכולתי להחליט בלבי לדבר אתך על זה.

סולון: מפני־מה?

קריזוס: אומרים, כי הדבר (בלחש) קשור בחלוקת־הקמח…

סולון: (מביט ימינה לעבי־הבמה, למקום שם אויקוסמוס ואומפלה עומדים): ככה!

קריזוס: ועוד דבר אגלה לכם: תלס חזר.

איזופ: תלס הוא במילט? איזו חדשה!

סולון: אל־נא תתחפש, איזופ!… המלך, ידענו כבר את הדבר, וגם את זאת, – כי שלחת אליו שליח.

קריזוס: לא יכולתי להסביר לי את התנהגותו של תלס. הוא חזר הביתה, כפי שנודע לי מפי בלפירוס, – ולא נתן לי כל מענה… אבל גם השליח יכול היה כבר להיות פה בחזרה מזה שעות רבות. רציתי להפתיעכם… והנה גם השליח בושש לחזור.

סולון: אתה הסתרת מאתנו את הדבר? דומני, כי אוהב אתה רק את האורים ותומים שהם לרוחך אם כן יכולת לשאול באורים ותומים של דלפי, תחת לשאול בעצת חכם.

קריזוס: אל־נא תענה את נפשי, – ידידי!

איזופ: הביטה וראה את בני־הנעורים, מלכי! היש לך עוד צורך לשאול בעצת תלס?

סולון: כן, לוא הסתפק אויקוסמוס להיות אוהב בלבד… אני עצמי גשרתי גשרים בין שני לבבות אלה. באהבת אומפלה ראיתי אמצעי להחזירהו למוטב מאולתו הגדולה. והנה היא אוהבת אותו. אולם אינני יודע, אם בעבור זה ירצה אויקוסמוס לגנוז בחבו את סוד־הלחם.

איזופ: חלילה לו מעשות זאת!

קריזוס: איזופ, הספק ירד לשכון בלבי. הנני אובד־עצות, אובד עצות!… (יושב)

בלפירוס: (בא בחפזון מימין): מלכי! בשורה רעה בפי! העיר בוערת בשלש נקודות. האש ודאי הוצתה… בחוצות מתקהלים המוני־מורדים.

קריזוס: (בדאגה): מדוע – מפני־מה?

בלפירוס: תן וארד העירה עם פלוגותי, במשך שעה אכניעם! את הרחובות ארצף בגויותיהם, – ואז תשוב המנוחה על כנה.

אומפלה: (נחרדת): רחמים!

בלפירוס: (מושך בכתפיו).

קריזוס: לא! אין אני חפץ בשפיכת־דמים! סולון, עוצה עצה!

סולון: קודם־כל עלינו לדעת – מה רצונם של אלה. המרד אל נכון יש לו סבה.

בלפירוס: (הומה): משלחת מחכה בחוץ. בר־נש בשם טרסיליון עומד בראשה, בר־נש חשוד ומחוצף. אני – בחפץ לב הייתי ממיתם, אותו ואת חבר־מרעיו… אולם יודעני את חסדך הרב, אדוני! ולכן אמרתי לבני־הבליעל, כי עליהם לחכות.

קריזוס: רצוני לשמוע מה בפיהם… כסנטיס!

כסנטיס: (יוצא)

אומפלה: בואו, אויקוסמוס ולאונטיון! (יוצאת עם שניהם)

קריזוס: (עושה תנועה כאומר לעכב את אויקוסמוס, לאיזופ): הייתי חפץ כי אויקוסמוס…

איזופ: אה, קריזוס! העניקה להם שעה יפה זו בנעימים! צריך שיהיו גם אנשים מאושרים בעולם.

קריזוס: (נאנח): מאושרים!… מה קרובה העת בה הייתי גם אני בין אלה. – ועתה?! רוחי נסערה בקרבי, – כארצי, כבירת־מלכותי…

סולון: לפני שעת־פטירתך מן העולם אין אתה יכול להכיר את האושר האמתי.

קריזוס: הבה ונשמע מה בפי האנשים האלה! (מרמז לעבד הנצב לפני העמודים משמאל).

מחזה חמישי    🔗

קריזוס, סולון, איזופ, בלפירוס, כסנטיס, טרסיליון ושלשת מלויו.

קריזוס: (יושב על־כסא מלכותו, בסבר פנים יפות למשלחת, המתקרבת מתוך קידות והשתחויות): מה בפיכם, ידידי?

טרסיליון: מושלנו האדיר ורב־החסד! מלך־המלכים האהובה והחנון! אבינו מלכנו ואדוננו הרם!

בלפירוס: (בגסות): כלה דבריך!

קריזוס: (משחרו למוסר, ברוך): בלפירוס!

טרסיליון: מושלנו רב־התהלה ואדיר־הגבורה, הגומל חסד להמוני עמך! אתאנו לפניך להביע לך את רגשי־אהבתנו ורחשי־כבודנו!

בלפירוס: כי אז, – אל תעוררו מהומות כאלה, ואל תבעירו את הבתים באש!

טרסיליון: אנחנו? אכן טועה אתה, – המצביא רב־התהלה אשר לאדוננו המלך האהוב מכל! לא אנחנו העושים את מעשה־התעלולים, או מבעירים את הבתים באש. אנשים מכובדים ונאמנים למלך – אנחנו!

קריזוס: טוב, רצוני לשמוע את עצומותיכם. דומה, שבאתם הנה להתאונן באזני.

טרסיליון: כאשר אמרת בחכמתך כי רבה, – מושל שאין כמוך! אולם אם באנו להשמיע באזניך את אנחותינו, הרי אנו עושים זאת לא רק למעננו, כי אם גם למענך, – מלכנו! ואם אוהבים אנו אותך יותר מאשר את הכל בעולם, הרי גם אתה תאהבנו… –

בלפירוס: (הומה בחצי־קול): יותר מאשר את הכל בעולם…

קריזוס: (מצליף מבט־זעם לעבר בלפירוס): אמנם כן־הוא!

טרסיליון: ועל־כן מרהיבים אנחנו, בעוז־הרוח המיוחד לנתיניך, להופיע לפני זיו הדר־פניך ולקרוא באזניך: אדוננו ומלכנו! זורעים מדנים בינך ובין עמך!

שלשת המלוים: (ממלמלים בשפתותיהם לאות הסכמה)

קריזוס: מי עושה זאת?

טריסליון: איני יודע, – אם מותר לי לדבר בגלוי,

קריזוס: הגד הכל ־ או שתוק בכלל!

טרסיליון: (הופך עניו כלפי מעלה): אם אתה מצוה, – גדל־הנדיבים בין כל המושלים… זרים התיצבו בינך ובין עמך הנאמן!

קריזוס: מי ומי יכולים להיות זרים אלה?! האם אלה (מראה על סולון ואיזופ), ידידי?!

טרסיליון: לא, אלה לא. על אדות אלה לא ידוע לעם – שיועצך הם. אבל מי־שהוא אחר.

קריזוס: מי־זה ואיזה הוא?

טרסיליון: עול־ימים מחיוס, – האחד בא לגור ויגנוב בערמה את אהדת לבך.

קריזוס: (בהשתוממות): מי?! הן לא – אויקוסמוס?…

טרסיליון: כן, מושלנו רב־החסד! זה הוא! העם, בחושו הבריא לנחש מי אויבו, בדק ומצא זאת; למן היום שאויקוסמוס זה בא הנה, התחילו העתים הרעות.

איזופ: (סופק כפיו): אבל הן לא הוא גרם להן!

קריזוס: הנח לו, ידידי! רוצים אנו לדעת אל־נכון מה חושבים אנשי־שלומנו הנאמנים.

טרסיליון: (אל איזופ): אכן! הוא הביא עלינו את העתים הרעות, הוא ולא אחר. מי הפקד לעמוד בראש אסמי־הקמח? הוא! הנכרי: אויקוסמוס! מי סדר את חלוקות־הקמח הנוראות האלה, שבהן נרמסו ונדרסו ילידינו, נשינו וזקנינו? הוא! הזר! אויקוסמוס! מי הביא אחרי־כן כליון חרוץ על הסוחרים ההגונים והרס את מעמד־האכרים ובעלי־האחוזות? הוא! הנכרי!

איזופ: (בלעג עוקץ): אויקוסמוס?!

שלשת המלוים (רוגנים): כן, אויקוסמוס!

טרסיליון: בדבר זה אין אדם יכול לשנות את דעתי; יודע אני זאת! כל העסקים השבתו ונתבטלו.

סולון: מי אתה ומה מעשיך?

טרסיליון: זה אינו נוגע לענין.

בלפירוס: (גוער בו): מה מלאכתך?

טרסיליון: (נפחד): סוחר־קמח.

איזופ: הנה, – כי־כן!

קריזוס: (בענות־רוך): אל־נא תציקו כה לאדם ישר זה. מרגיש אני, כי כונתו לטובה, וכל המגשר גשרים ביני ובין עמי אל־נא יעלב.

טרסיליון: (בעוז חדש): תודה!… יחי המלך! יחי!

המלוים: יחי!

קריזוס: ובכן – מה חפצכם אפוא?

טרסיליון: (בארבה): כי תסגירנו בידינו.

קריזוס: (קופץ נבעת ממקומו): את מי?

המלוים: את אויקוסמוס!

קריזוס: הנשתגעתם?

איזופ: לשם־מה יסגירוהו בידיכם?

טרסיליון: (בשנאה): על זה נדון עוד! רצוננו להעבירו לראוה בחוצות־העיר.

איזופ: להרגו אתם אומרים!

טרסיליון: אין אנו יודעים, מה יעשה בו העם, – באבי־אבות צרותינו. כי מי אחר היה מחוללן? מלכנו הטוב והאהוב לכל – ודאי לא! הוא היה זה! הנכרי! אויקוסמוס! תנהו בידינו, – המלך! כל זר לא ימצא בינך ובין עמך!

קריזוס: (נסער כולו): לכו מפה!

טרסיליון: מושלנו רב החסד! מה עלי להגיד לעם? הוא לא ינוח ולא ישקוט, בטרם ידע כי עוד אהבתך, – אהבת אב לבניו, נתונה לו כמקודם… וכי יוכל שוב לחיות בשלום ובשלוה… תנהו לנו!

קריזוס: (מפנה פניו מהם מתוך יאוש): לכו!

בלפירוס: (מוציא חרבו מתערה ומשיבה מיד): הסתלקו!

טרסיליון: (נפחד ונסוג אחור מתוך כעס): כאשר תצוה, מלכי!… כמצותך! (יוצא מהר בלוית השלשה)

מחזה ששי    🔗

קריזוס, סולון, איזופ, בלפירוס וכסנטיס.

בלפירוס: מה שדרוש להם, ללודים שלנו – זוהי מלחמה קטנה. מרוב טובה שמנו ועורם עליהם יגרה. עליהם לנחול נצחונות או לקבל מכות, למען ירגעו… יכולנו, למשל, להתגרות בכרש מלך פרס.

קריזוס: בדבר זה עוד אמלך היטב בדעתי.

בלפירוס: (מלא חרון): או עשה את רצון־הכלבים והשלך להם את גויתו של עול־הימים.

קריזוס: (מר נפש): לעולם לא!

כסנטיס: (בא במרוצה): מלכי! הם עולים במעלה ההר, – כנופיות מזוינות… בעיר למטה מתחולל קרב.

בלפירוס: (שולף חרבו): המלך! העודך מהסס? צוה ואדכא את המרד!

קריזוס: (מתאושש בקושי): האומללים! העלי לאסור מלחמה על עמי־אני? בלפירוס, – אם עליך להלחם – לך ונצחת!

בלפירוס:

הנני מביא לך את הנצחון! (יוצא בחפזון. – מבחוץ נשמע קול צחצוח חרבות ותקיעת שופרות ההולכים ומתרחקים).

איזופ: מה מאד אודה לך, מלכי כי לא הסגרת בידיהם את אויקוסמוס. היית גורם רעה רבה לאנושות ושובר את לב בתך.

קריזוס: (מקונן): למה־זה מלך אנכי? ומה הוא הנכון והישר?

איזופ: אתה החלטת כבר.

קריזוס: לא, ההחלטה קורעת לבי לגזרים… כסנטיס! לך והבאת לי את אשר צויתיך להכין.

כסנטיס: (הולך)

איזופ: מה־הוא זה?

קריזוס: עוגה וכוס יין־הרקח, הנותן ריח־ניחוח…

איזופ: הבינותי; עוגת־התפוחים אשר המאורשים יאכלוהו יחדו.

סולון: (במבט חודר): ומה מכיל היין בקרבו?

קריזוס: דבר־מה, – תרופה לחלומות, לחלומות רבי־אור ונעימים ביותר –

סולון: אשר מהם לא יקיץ עוד החולם?…

קריזוס: (מניע בראשו לאות הסכמה)

כסנטיס: (שב עם עוגת־התפוחים וגביע־היין, שהוא מעמידם על השולחן): אדוני! השליח חזר ממיליטוס.

קריזוס: (מתוך אמונת־תום): עתה הוא בא! אצבע האלים היא!

כסנטיס: בעמל רב רק יכול היה להגיע הנה. בכל מקום בארץ מרד והתקוממות.

קריזוס: מהר, הכניסהו הנה!… (כסנטיס הולך) התשובה מאת תלס! (ממלמל) התשובה מעם תלס!

סולון: (מרמז בזרוע מורמה החוצה, למקום משם נשמע רעש כלי־הזין): מלך לודיה, העודך זקוק לחות־דעתו של תלס?

קריזוס: (בקצר־נשימה): כן! דוקא עתה! יען כי חרדה באה לשכון ברוחי. לפני כן ידעתי אחרי מי להטות: אחריך, איזופ! – כעת אינני יודע עוד.

סולון: אה, אלו יכלה אומפלה להטות את לבו! הכל היה בא על מקומו בשלום. בלפירוס יכול לדכא את המרד על נקלה. יתן־נא אויקוסמוס להמטיר עליו את מטר־הציצים…

איזופ: ואם בכל זאת יוציא את מחשבתו לפועל?

סולון: כי אז הוא מביא כליה על התרבות האנושית! כי אז, – מהוה הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר שירדה בזמן מן הזמנים עלי אדמות… האגלה לכם את לבי? למן הרגע הראשון שהכרתיו נקשרה נפשי בנפשו, – ובכה אבכה עליו במותו. אולם אנוס הייתי לבכות שבעתים, – אם ישאר בחיים, אם נמיתהו, – נביא ברכה רבה לארץ יון, לעולם כלו, ונשא את שכרנו זה בהכרתנו. זה יהיה מעשה־רב, באין אמר ודברים, אחד המעשים הכבירים שהם למעלה מהשגתו של האיש הפשוט, אשר שום כותב דברי־הימים אינו מספר על אדותם, ושום הומרוס אינו שר עליהם!

כסנטיס: (מכניס עבד הנושא את המגלה).

קריזוס: תן! (נוטל את המגלה ומשלח את הרץ).

מחזה שביעי    🔗

קריזוס, סולון, איזופ, אומפלה, אויקוסמוס (מימין)

איזופ: לבי הולם בי!

קריזוס: (מגולל את המגלה וקורא)

אומפלה: אבי!.. רעש הנשק מגיע עד הגן.

קריזוס: (מרים עיניו, מפוזר): עד הגן? (נועץ שוב עיניו במגלה).

אויקוסמוס: (בלחש): אומפלה! אל־נא תיראי, אנכי מגן לך בחיי, – אם האספסוף יאמר להתפרץ הנה.

אומפלה: (חרש): אהבתיך, אויקוסמוס.

אויקוסמוס: (מבלי געת בה, חרש): אה, אומפלה!

אומפלה: אין אני חרדה אויקוסמוס, – כל עוד אתה עמדי. יגרשו נא אותנו מפה, – אחריך אלך, לבוליסוס, – באשר תלך. חפצי להיות לך לאשה. שלך אני! שלך, שלך! בעוני או בעושר – רק עמך ושלך. – אהבתיך, אויקוסמוס!

אויקוסמוס: אהבתיך, אומפלה… (הם עומדים ומביטים איש בעיני רעהו, מבלי לגעת זה בזה. הולכים אחר־כך בנחת לספסל העגול למחצה).

קריזוס: (לסולון ואיזופ): קראתי… (נאנח) הוי!

סולון: (רציני): האם דעת תלס כדעתי?

קריזוס: (מוסר את המגלה ליד איזופ): קרא!

איזופ: (קורא במלמול וקולו רועד): מלכי! קמתי ויצאתי למסעותי, כדי למלא את רצונך, יען כי בי לא מצאתי רוח החכמה והבינה, אשר בקשת ממני. חיי האדם הצעיר היו מעוררים אותי לרחמים. אבל המדינה אינה מדת־הרחמים. על המדינה לשאול לעבר ולעתיד הדברים. בעיני־המדינה אין דורות בני־אדם יותר מאשר עלי־השלכת ביער. היחיד, הפרט, אינו כי אם עלה ירוק או נובל. כן חפצתי לתאר לעצמי שאלתך, ובכל־זאת קשה היתה בעיני לפתור אותה. ישנו רק אדם אחד בין כל חכמי־יון, אשר העמיק חקר במהות־המדינה – ואשר ביכלתו לפתור את השאלה הזאת. את האיש הזה בקשתי והלכתי אחריו לאתונה. אך הוא עצב את ארץ־מולדתו. יצאתי בעקבותיו ובאתי מצרימה; והנה כבר עזבה. ורק באי כפתור נודע לי איה מקום מושבו כעת. אצלך הוא שוהה, המלך! ועל כן החרשתי עד כה. כי למה לי להגיש לך את חכמתו בדלי, – ואתה יכול לשאוב בעצמך ממעין־החכמה… עשה, מלכי, ככל אשר יורך סולון! ואני חש בלבי את אשר יעצך…

קריזוס: (נוטל ביד רועדת את גביע־הזהב ומוסרו לסולון)

איזופ: (בחרדה): קריזוס!

קריזוס: (בקול רצוץ ושבור): סולון, אם חזק אתה למדי ליעצני זאת – היה גם אמיץ־לב להוציאה לפעל (מכסה את עיניו בכפות ידיו).

סולון: (נוטל את הגביע, מעמידו על תכּה, נגש אל זוג־הנאהבים, ברצינות ובידידות): אומפלה! אביך הנעלה מצא את משאת־נפשכם וימלאנה. אויקוסמוס: קחנה! אומפלה היא ארוסתך!

אומפלה: (בצהלה) אבי!

סולון: (אל אומפלה): נשקיהו־נא מנשיקות־הכלה!

אומפלה: (נלחצת באשר אל חזהו של אויקוסמוס)

סולון: וכעת, – קומי ולכי, אומפלה החביבה! עלי לדבר עם ארוסך דברים רצינים. רצון אביך הוא, כי אנו הגברים נשאר פה לבדנו.

אומפלה: (ממהרת אל אויקוסמוס ומחבקת אותו, פונה לאביה): אבי! אתה בוכה?

קריז וס: מ – מאשר, בתי!

אומפלה: להתראות, אויקוסמוס! (יוצאת מימין)

מחזה שמיני    🔗

קריזוס, סולון, איזופ ואויקוסמוס.

קריזוס: (קם והולך מלא־דאגה עם איזופ לעבי־הבמה)

סולון: ובכן, אויקוסמוס, העודך מאמין, כי אפשר להביא אשר לבני־האדם?… השומע אתה את קול־הרעש והמהומה שם למטה? את כל זה חוללה מתנת־האלים שלך. היש עוד את נפשך לחונן אותם לנצח בלחם־חנם, בלחם בלי דאגות, בלי עמל וזעת־אפים?! האין ברצונך לשמור את סודך בלבך, – למענך? אנא, אבד־תאבדנו, שכח־תשכחנו! אומפלה היא שלך, יען כי אתה ראוי והגון לה. קריזוס יתננה לך לאשה, גם אם לא תגלה את אמצאתך הנפלאה. שמע בקולי, אויקוסמוס, הנח להם לבני־האדם לעבוד בשדות בזעת־אפם, כמקודם, לעבוד עבודת־פרך המשברת את גופם. לרוחתם הוא הדבר, עמלם ישא פרי.

אויקוסמוס: (מזדקף כלו): יכול אני רק להאמין, כי לנסותני אתה אומר, סולון! רצונך להוכח לדעת אם כה שפל אנכי ברוחי, ולא אעמוד בדברי. אומפלה היא ארוסתי, ומחר אגלה את סודי ברבים. האמצאה לא שלי היא, בעצם נחלת כל בני־האדם היא, ואני רק שמרתי עליה בנאמנות. ואם האנשים שם למטה רוגזים ורוגנים ־ זה אינו משנה את זכותם. אכן רוגנים ומשתוללי הם מחסר־דעת. אנכי אפקח את עיניהם לראות נכוחה.

סולון: (רכות): אכן, נחשת ומצאת, אויקוסמוס; זה היה רק נסיון… אויקוסמוס, אהבתיך כאשר הנך. מעולם לא אהבתי עוד אדם – כאשר אהבתי אותך. אה, בעל־חלומות יקר, אחד ממאשרי־העם! ראוי אתה גם כן לחלום משלך, לחלום על דבר אומפלה. דומה אני, כי נפשך מבושמת עתה כולה מריחה, מריח־האהובה… מעולם לא היית מאושר יותר, אויקוסמוס, – ואם גם תאריך ימים ולזקנה ושיבה תזכה, – לא תהיה מאושר יותר!… (נוטל את הגביע) אויקוסמוס! שתה את גביע־היין הזה, המוגש לך על ידי מעם קריזוס… שתה לשלומה של האנושות והגית באהובתך אומפלה!

אויקוסמוס: (נוטל את הגביע, בחיוך): תודה, סולון החביב!… (שותה).

סולון: (נצב על ידו ומדבר, בפנותו אל קריזוס): הביטה־נא וראה, קריזוס!? שוחחנו פעם על האשר האמתי, – הנה הוא לפניך: אויקוסמוס! אוהב הוא את בני־האדם ואת אומפלה. וכל יודעיו ומכיריו, – אהב־יאהבוהו!

אויקוסמוס: (מתנודד מעט): הנה, כי־כן! כה טוב ונעים לי… הולך ורב האור בספירות העליונות… שומע אנכי – את חרוזיך, – סולון… (יושב על ספסל־מנוחתו של קריזוס, בחזית־הבמה משמאל) איך היה זה? הנבל רן וצלצל… חפצתי לשמוע אותם שנית… (שר) “חלומות! ילדי השנה וחריס רבת־החן”… “הנה הם חוזרים שנית ימי האטלנטיס”… (נשען בבת־צחוק על המסעד).

סולון: (בהסתכלו בפני הגוסס): העתים חלפו, – ימי עתיד יפים מאלה, תבשרה, החביב, ותעלם בחן־הזיות; בן־חורין תכניסני לגן־עדן האלים, – בואה, החלום הגדול!

אויקוסמוס: (נרדם מתוך חיוך של אשר על שפתיו)

איזופ: (התקרב למשמע השיר חרש למשכב־אויקוסמוס, מעמץ את עיני־המת ובוכה).

(המסך יורד לאט).