א.

אין טבע שלם ואין אדם השלם. אין חלקה בריאה באדמה ולא בשום גוף. אף הגבור באדם אינו בקו הבריאות הגמורה. אין קו המתמשך ללא הפסק. ואולי אין קוים כל עיקר, וכל היש אינו לא משחק נקודות בודדות, המתלכדות ומתפזרות לסירוגין ביד המקרים או בתוקף חוקים, שאף הם מונעים מקרית. חטיבת טבע מתוקנת כל צרכה, אילו נגלתה לעינינו, היתה מעוררת בנו פליאה והשתוממות כמעשה נס. ואולי אין הנס אלא התגלות טבעית מעין זו, כגון אדם המשסע אריה, מושלך לכבשן ואינו נשרף או בוקע ועובר את הים, שכן טבע האדם מחייב להתגבר על כל המכשולים. אלא שטבע הפועל כהלכתו יוצא ממש מגדר הטבע. אין שלם, לכן אין טוב גמור, שכן “אין טוב אלא כל שהוא שלם בטבעו” (דיוגונס).

השבירה היא מטבע הבריאה. נשברו הכלים ונשתפכו האורות. מאז אין כלי מלא ואין קומה שלימה. כל הדיוקנאות פגומים והקוים מעוקמים. הצורות היפות המשוכללות לא היו ולא נבראו מעולם, אלא נוצרו בדמיון האנוש. גדולה מזו, הנראה לכאורה כמשוכלל אינו יפה, אינו אמתי, לפי שאינו מציאותי. “מלכות שאול לא נתקיימה, לפי שלא נמצאה בו דופי”. שום עצם, שאין בו דופי, אינו בר־קיום. כתמים גם בשמש. ואולי גם ההרים הם כתמי אדמה. פרצוף אנושי מתואם בכל קויו נראה לנו חסר ענין, משעמם, לא ממשי כמעט. הפגם הוא בנותן טעם. גומה כל שהיא היא נקודת החן. רק היוצא מן הכלל מאשר את הכלל. הדקדוק של כל הלשונות בנוי על יסוד כללות, שהיוצאים שבהם שווים הם כמעט במניין. אין הטבע האנושי ואין טבע הבריאה סובלים כללות גמורים ומושלמים.

היופי הוא משא נפשנו, אולם כנגד כל כזית יופי מצויים תשעים ותשעה קבים של כיעור. הנעוה הוא הכלל, הנוי יוצא מן הכלל. מבין כל היצורים שמבראשית, מנינם מי ימנה ומי יספור, נתעלה רק האדם משפל המדריגה של בריה זחלנית וחרדנית או המהלכת על ארבע ופניה כבושים כלפי מטה, ובזקיפת קומתו תלה עיניו כלפי מעלה. מדבריות, הרי געש, אדמות נגועות ביצות, ארצות שדופות שמש, אשר אדמתן ברזל ושמיהן נחושה, או מעולפות ענני אופל מראשית השנה ועד אחרית השנה וקפואות מקור, אין בהן קרן אורה לחמם את הגויה ולא קרן תקוה לנפש לצאת ממאפליה, משל לא נוצרו כלל להיות מעונות לבני אדם אשר נולדו בהן – כאלו הן מרבית החלקות של הארץ, אשר זה לו השמים נתנה לבני אדם. אם לא נתכחש לנפשנו ולא נחניף לאדמה, האכסניה שלנו, לא נוכל לגמור עליה את ההלל, אף לא להגיד לה מקצת שבח. אין היא מלאכה מתוקנת הראויה שייאמר עליה כי טוב. אבל כלום אין אומן מחוייב להוציא מתחת ידו דבר מתוקן? אולם הכוח הבורא נשתבש ברוב עשיותיו ואין מוצר משלו, שאינו פגום למראה ולקוי לפי מהותו. הזבוב קטן מדאי, הפיל גדול מדאי, צב שיכונו עליו והאדם מחוסר דירה מברייתו. הברזל המטומטם והגס מוצק מדאי, הפרח הרך והמעודן פריך לאין שיעור. האבן קיימת יובלות ועדנים, כל פרי מגדים נדון לקוצר ימים ואף לקוצר שעות. אין אנו מהרהרים אחרי דרכי הבורא, אבל הננו מעריכים את נבראיו כראוי להם, מתוך שאין לנו ברירה אלא להשתמש בכוח השיפוט הטבוע בנו. טבע רשאי לדון טבע.

ניתנה אולי הרשות לומר, שכל היוצר מבית היוצר של הבריאה נעשה על דרך האומדנה והניסוי, בחינת טיוטות ומרשמים, גישושים וחיפושים. שוב דבר אינו תם ונשלם, אלא רישא ללא סיפא או סיפא ללא מציעתא, מקוטע ומקוצץ צולע על ירכו ופוסח על הסעפים, ספק יש ספק לאו, מדומדם ומגומגם. רק האריה, המלך שבחיות, חצוף עד כדי לפרסם בקול ענות צעקה את עצמותו ומהותו. ואילו כל יתר הברואים מצפצפים ומהגים, מקרקרים ומצייצים בלחש מלוחש, זוחלים ורומשים באימה ובפחד, כאילו האדמה אינה שלהם או הם גופם אינם של עצמם. יצור נכנע הוא פלג־יש. אולם רוב הבריות עטלפים הם, ברחנים ועריקים, אם מאימת האור ואם מאימת הברואים זולתם. העזים שבחיות, ונזר הבריאה בכללן, אם אינם דלים וריקים אינם צועדים בכל זאת לבטח על האדמה. אפילו המשל בם, פחד עמם. הכי אם חורגת האדמה לברואיה, המהלכת עמהם בקרי? לא כי האם עצמה ידועת חולי ואינה מסוגלת לכלכל את ילדיה. אין היא שלימה עם עצמה ואין שלום בה, איככה תתן שפע שלום נחת ובריאות למסתופפים בצלה.

אין שלימות. אין ברואים משוכללים. אין פאר מפואר והדר מהודר. אמרו חכמי ישראל: “שור כוחו קשה, אבל אין קרניו נאות; ראם קרניו נאות, אבל אין כוחו קשה” (ספרא), “יעלה זו אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר, כדי שיפול ממנה הוולד וימות והקדוש ברוך הוא מזמן לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה” (בבא בתרא, ט"ז). מין היעלים לא היה מתקיים, משמע, בעולם, אילולא הנשר חש לעזרתו. הוא הדין מין האילות, אילולא הדרקון עומד לו בשעת דחקו. המינים הללו אף לאחר שנוצרו כאילו לא נוצרו, שאינם חיים וקיימים בזכות עצמם. לא ברואים גמורים הם, אלא נובלות של בעלי חיים. אבל כמה מרובות נובלות של יצורים בעולם.

אילו היה נהר אחד, שאי אפשר ליבשו, הר אחד, שאין לעקרו, עצם אחד, שאין לכליון שליטה עליו, אדם אחד, שהשכיל להינצל מחרבו של מלאך המות וחי לעד, היינו אומרים: הנה טבע טובע, ולא רק מטובע, נושא עצמו ולא רק נשוא, השלם עם עצמו ומוגמר בתוך־תוכו, ששוב אינו כפוף וצייתן, אלא קם על רבונותו והגיע לתכלית עצמותו, נעשה עצם השלם. שכזה היה יש בממש. תנאי לממשות נמנע ההיעדרות. השלם אינו כלה לעולם והחי בפועל אין מותו במשוער כלל. הוא כל המקום, כל הזמן, יקום לעצמו. אולם אין דבר יקום לעצמו. לכן דבר לא נברא עדיין במלואו ועל בוריו. תחת יקומים יש קיומים ארעיים. קוי־ישנות רופפים, שחייהם הם נהירה למותם. שום דבר לא קם והיה, אלא הכל ממשמש ובא, מתרחש בנקודה קיקיונית, התופסת חיות בין שני קוים אין־סופיים של העדר, קו ראשית וקו אחרית, נקודה קלילה של מציאות בתוך אוקינוס אין־יש. באתא קלילא נברא העולם, נתלתה ארץ על בלימה. לא יש מאין, אלא יש בתוך אין. האין הוא טבע לאמתו; היש אל־טבעי.

לא באנו בסוד טבעם של בעלי החיים וארחות־חייהם. אין יודעים, אם רוחם עולה גם למעלה או רק יורדת למטה, אם יש תמורות ברוחם ואם תקוות ואכזבות פוקדות אותם. אך את האדם נחזה מבשרנו ומרוחנו והיטב נדע, כי משוּפע הוא ביגונות ובמכאובים, אין בו מתום. אין אדם תם ואין אוהל תם. אין איש שלום ואין בית, שאין בו מריבה. אין שלום לפי שאין שלימות. אין יום שכולו שבת ואין שעה אחת שחותמה המנוחה. אין רגע בלי פגע. רמ"ח איברים לנו ורמ"ח מיחושים בנו. כלום מה משמע חיים? מילוי משאלות, סיפוק מחסורים. כל שאיפה סמוכה לנשיפה ובעקב כל הישג שאיפה. בא תיקון לשעה קלה לגוף, מיד הנפש נפנית לפשפש בעצמה וחשה בעלבונה. אם אינך שרוי בגעגועים על איזו אבידה, תוקפים אותך כיסופים למציאה. ער אתה וכל תקלה לא פגעה בך, שכב והירדם וחלומות־בלהות יבואו עליך ויזרעו בך מרירות לאורך־שעות. רוב יצורי אנוש נושאים בחובם חלאים אנושים, לא תואר ולא הדר להם, פניהם חמרמרו, עצמותיהם שופו, עיניהם טרוּטוֹת, רגליהם מעוקמות, בעלי כרס הם או כחושים להחריד, שלדים ולא גופים בהדרם, פימה עלי כסל וכבר נתעוותה הדמות. יש גבורים בקרב מין האדם, אך מה מעטים המה. ואולי גם הגבורים ידועי השם כאין המה מבחינת הבריאות השלימה. אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוא? שלוש פרסאות. אלך ואעקור הר בן שלוש פרסאות ואזרוק עליהם ואהרגם. הלך, עקר הר בן שלוש פרסאות והניחו על ראשו. הביא הקדוש ברוך הוא עליו נמלים ונקבוהו (ברכות, נ"ד). מה כוחו של עוג לעומת עדת־נמלים? אדם ענק עקיצה קלה של עקרב עשויה להמיתו. אכילס הגבור היתה לו נקודת התורפה בעקבו וממנה נחבל.

הגבורים אינם ילדי הטבע, אלא יצורי האגדה. צא וראה, כמה הרבה נסים ונפלאות מספרים עליהם בשירים ובאגדות. כבוד אלים ניתן להם, כי האדם במה נחשב הוא? חוש נכון לחש לנזר הבריאה, שכל אנשי־מעלה מרום מחצבתם. הם אינם מזה מין האדם. משה עלה למרום ושבה שם שבי. ראו בני אנוש בעלבונם והמציאו להם מדמיונם אלים ובני־אלים, נפילים.

דרך הטבע ראוי היה לו לאדם, שדמיונו ממריאו לשחקים, להיוולד גבור וחזק מצוייד בכל הכושרות הגופניים, המצויים בבהמות ובחיות האמיצות ביותר, אף יפה־תואר ויפה־רוח, חכם ומשכיל ומעוטר בכל המעלות הטובות. אולם דווקא בר־נש, הנסער בתשוקות והשופע כיסופים ומאויים, מקופח במרבית תכונותיו מכל יתר היצורים שבעולם. אילו קיים בית דין צדק במרומים מן הדין הוא, שאדם יגיש את עצומותיו לפניו על שכך עלה לו להיות בר דעת, היודע את פגמיו ומחסוריו ואין ידו להושיעו, שלא כמידתם של הברואים האחרים. לא, הוא לא נוצר בחכמה רבה, כולו עשוי נקבים נקבים וזרוע פגמים ומומים. לא זו אף זו. הוא מתחילת ברייתו ירוד ומדולדל מכל יצור אחר, היוצא לאור העולם במלוא כוחותיו ערוך על כל כלי זינו למלחמת־קיומו, קרניים לנגח, מלתעות לנשוך, רגלים קלות לרוץ ולברוח, זריזות וחריצות לתקוף, על אחת כמה וכמה להתגונן. אין הוא נאלץ להסתופף לאורך ימים בבתי ספר תחכמוני להתכשר לפועל־חייו, ללמד רגליו ללכת ופיו לאכול. הוא מתחילתו יודע פרק בעמלו לפיו להביא את טרפו. מה שאין כן האדם, הבא לעולם תשוש וחסר־ישע, בור ועם הארץ בהלכות החיים. אין בידו לא תורה ולא דרך ארץ, לא שכל ולא יד אמונה ורגל גסה. הרבה חייבים לטרוח הוא וכל העמלים בחינוכו ובגידולו, עד שקונה לו ראשית דעת באומנות החיים. אפילו לימוד אלפא ביתא עולה לו ביגיעת בשר ורוח. שום כושר אינו ניתן לו מתחילתו להוציאו אל הפועל בכוחות עצמו. ויש יצורים אנושיים המתהלכים כל ימיהם עד זקנה ושיבה ללא כלי־זין עליהם למצוא להם את פרנסתם והם נצרכים למתנת בשר ודם. אין לך ברנש שאינו עני ואביון מלידתו. שליש מחייו כמעט סמוך כל אחד על שולחן הוריו או על שולחן החברה. לעולם הוא זקוק לחסות עד שהוא עומד על רגליו, על אחת כמה וכמה על דעתו. האדם בריה הפגומה ביותר.

אמר פסקל: האדם אינו אלא קנה רך, פריך ושביר מכל הברואים שבעולם. ואילו שקספיר ב"המלט" שר: איזו מלאכת מחשבת הוא האדם; מה נאצל בשכלו ואין־סופי בכושרותיו, בצורותיו ובתנועותיו וכמה נהדר במפעלותיו! כמוהו כמלאך! כאל הוא בהשגותיו. כליל השלמוּת ביפיו, מופת לכל היצורים. וקדם לו סופוקלס ב"אנטיגונה": “בכל אדיר בארץ אין אדיר כאדם”. שלא כישעיהו ב', כ"ב, הקורא: “חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא”, ושלא כמחבר התהלים: “אדם ביקר לא יבין נמשל כבהמות נדמו” (מט' כ').

וזה דברו של אנטול פרנס, איש החזות הקשה בדורות האחרונים: “בכל היקום אין בריה אומללה כאדם. הכל אומרים, שהאדם הוא מלך הבריאה. אולם הוא מלך אביון. אילו יכולת לקרוא בלבי היית מזדעזע. אין אומלל כמוני. רבים סבורים, שאני מאושר, אך מימי לא היתה לי אפילו שעה מאושרת אחת”.

אף גיתה העיד על עצמו, שלא היתה שעה של נחת בחייו, אלא שמשפט זה בפי גיתה מעורר חשד בהעמדת־פנים, אולם מתוך גרונו של פרנס מדברת הפעם אמת ללא דופי.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו. היתה כתוב. הנה קרי. יסוד התוהו ובוהו מפעפע בה ובכל יצוריה לעולמים. משחרב בית המקדש התקינו בני ישראל לשייר¹ בכל בנין דבר מועט בלתי־בנוי, זכר לחורבן, משנברא העולם שיירו הכוחות העליונים בכל נברא למעלה מדבר מועט תוהו, זכר לחורבן מקדש האין של הקדוש ברוך הוא. נאום הרקליטוס הסתום, זה סדר עולם היותר נאה: גל של אשפה בהיסח הדעת וללא תכלית. וחכמי האגדה בישראל כאילו מתוך ויכוח נסתר עם אותו חכם סתום מיון עומדים וטוענים: אין לך עסק בנסתרות. למלך שבנה פלטין במקום ביבין, במקום אשפות, במקום סריות, כל מי שבא ואומר פלטין זו בנויה במקום ביבין, במקום אשפות, במקום סריות, אינו פוגם? (בראשית רבה, א'). אולם אנו אין לנו כאן עסק בנסתרות. הנגלות מדכאים את רוחנו. מה מעט חלקם של הברואים, ואף של נזר הבריאה, בכוח, בגבורה, בחן, ביופי, בקומה זקופה, בשכל טוב, בישנות לאמתה. דומה, אין כלל בעולם חכמים ונבונים, גבורים ויפים, זקנים ומיושבים בדעת, אלא קהל הברואים הוא עדת תינוקות וקונדסים, זאטוטים ודרדקאות, פגות וכל פרי בוסר, שעדיין לא בשל כל צרכו. אין דבר השלם ואין פרי מושלם. מי שריחו טוב אין לו טעם ומי שטעמו בו אין ריחו נודף. הענוג הוא רך ופריך והמוּצק קשיח. אשר עשה לו כנף לא יעמוד בו רוחו לירד על קרקע עולם ולהתהלך עליה כאות נפשו, פן רודפיו ישיגוהו, סביב ישיתו עליו ויעשוהו טרף. ואשר עזר ושגיא־כוח יזחל על גחונו או נחבא לו במערת פריצים לארוב לטרפו. אף אם לא נביא את דיבת הבריאה רעה, כל הסימנים מוכיחים, שעינה צרה בברוּאיה. כיוון שהיא מעניקה לאיזה יצור יתרון הכשר, מיד היא מטילה בו יתרון קלקול. יש עין צופיה, ששום נברא בעולם לא יעלה למעלה למשכיל ולא יגיע לתור השלימות, “שוקדים על האילנות שלא יזדקפו למרומים” (גיתה).

תמה אני, אם השאיפה לשלימות מונחת ביסוד הבריאה. יכול שחשק אי השלימות מפעם את כל היש. לא הכל עולה ומשתפר, אלא, אדרבה, הכל יורד ומתנוון. אף כל עליה היא צורך ירידה. כשם שהעולם נברא יש מאין, כך נידון כל יש להתגלגל לאין. כל הברואים מזקינים והולכים ואף הבריאה מצפה לעת זקנתה, כדי לפרוק מעליה עול חובותיה, שהיא חבה מששת ימי בראשית לכל הנפשות התלויות בה. עיפה נפשה לנולדים ללא תכלית. נמאסו עליה טרדות הפרנסה לזון נפש כל חי. אין כוח באדמה להוציא עוד תנובה רבה לכלכל את העם הרב הזה. היא נוהה אחרי המנוחה. בראשית היו ששה ימי המעשה, אך התכלית היא השבתון. בחיק הזקנה המרגוע. חוק ההתפתחות ללא תכלה אין לו יסוד ושורש במציאות הנגלית. אילו השלימות היא התכלית, מי שאמר והיה העולם, מפני מה לא אמר והיה שלם ומשוכלל מברייתו?

אין נביא בעירו, אין חכם בדורו ואין אדם השלם על האדמה הזאת, שהיא בית־חייו. הטפסים המעולים של הברואים הם מיעוט שבמיעוט. העדית אינה מענינו של שר החיים. אלהים אוהב קטני־אדם, אמר לינקולן, ומחבב הוא את השוטים. ראיה לדבר: הם הרבים. החכמים, על אחת כמה הגאונים, הם סוטים. אם יש גאון בא עמו תמיד שבר. עמו או אחריו. מכל מקום כל גאוניות משמשת בית־גנזים לצרות ולפורענות. הנועזים נשמדים. אנשי השם ובני המעלה מימי קדם ועד ימינו, כלום רובם אינם בעלי־מום, פגומי־גוף או חולי־נפש. הגאוניות והשגעון צמודות. איני יכול להתעלם מהגיון־לבי. כל אימת שהנני מעלה לפני במחשבתי את אישי הפאר של כל הדורות, את המעודנים והמסולתים, את הזיותנים והתכשיטים, כגון משה וישעיהו, ירמיהו והאר"י, הרמח"ל ורבי ישראל בעל שם טוב משלנו, ומשלהם מילטוֹן, קירקגור, נובליס ואפילו שקספיר, איבסן וטולסטוי, איני משער לי כלל, שהם היו גברתנים ובעלי אגרופים, שמנים וגסים, ענקי־קומה ושאננים. וכלום אין השלוה סממן האושר? אך אין שלום־בית בנפש חכמי החרשים. כל אישי היצירה שורש נשמתם תוהו ולא התיקון. יכול שהטבע מתבייש ביצוריו דקי התכונה, היוצאים מן השורה, והוא מחריף את פגעיהם ומגביר את קלקוליהם. בעלי הנפש היפה אינם יכולים להסתגל לסדרי הבריאה ולתכסיסיה והבריאה מודדת להם כמידתם ומצרה את צעדיהם.

רוב הבריות דרכיהם נלוזות. מעשי הבריאה, אמם הורתם, בידיהם. רוב חיות טורפות ואכזריות הן. רוב בהמות טמאות. החכמים בטלים בששים פעם ששים שוטים. לא בכדי קובלים אנשים בכל עת על הזמנים הרעים, שכן רוב תקופות טרופות ורוב שעות חירום. עומד ומצווח קהלת: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי. האשה הרכה והמעודנה מן הגבר יקרת מציאות ממנו, כל הטוב והיפה יותר נדיר יותר. אין דור שאינו קובל על משבר במוסר, משבר בתרבות, משבר במקורות המזון והמחיה, משבר ביחסי אנוש. אמת היא, שכל העתים נתונות בסימן המשבר. השבירה היא ביסוד היצירה.

הטבע אינו שלם ואינו טוב אפילו כשהוא מטיב. יש טובה השמורה לבעליה לרעתו. כלום יתכן, שהאדם לבדו בר־דעת וכל הסובב אותו חסר־דעה? מסתמא יש שכל גם באש השורפת, במים השוטפים וגורפים, בסופות ובסערות העוקרות, בהרי־געש הפוצים את פיהם ובולעים ישובים על אנשיהם. שכל יש בכל. אך אין זה שכל טוב. הטבע הוא ידע ללא ידעות, כוח ללא מוסר, חן ללא חנינה, דין ללא רחמים, בריאה ועשיה ללא אצילות. רק לאדם נאצלה הסגולה של התאצלות, התפרשות, התוודעות אל עצמו וההתוודות, היינו ההתעלות מעל לטבעותו. הוא לבדו יוצא דופן מכל ההויות בתבל. יותר ממה שהוא בהויה הוא בהתהוות. הוא בורא עצמו. לכן חסר רק מעט מאלהים ומעשה קונו בידו: מה קונו מחדש תמיד מעשה בראשית, אף האדם מחדש ומתחדש תמיד. הטבע אינו יכול להמיר את תכונתו, האדם – כן. כושר התחדשותו הוא החידוש שבו. האדם הוא טבע וגם יש ומתייש, קיים ומתקיים ואף מקיים. גילגמש: “שלישיתו אדם ושתי שלישיותיו אלהים” (“עלילות גילגמש”). ניתן לומר, שהאדם הוא חלקו טבע וחלקו על־טבע, יוצא מגדר הטבע, נס. סגולות שאינן בטבע אפילו בכוח, מקננות בקרבו בכוח לפחות, בהגיון, בדמיון, בתשוקה. אין אדם השלם, אך יש שואף לשלימות. מבית היוצר של האדם באו המושכלות, הגיונות הרחמים, החנינה, הסליחה והאהבה. חזיון האצילוּת הוא חידושו הגמור של נזר הבריאה. הפאר, ההדר והשגב, המוסר, הצדק והאמת, הם ילדי־דמיונו. כיוון שבא אדם בא טבע חדש לעולם, טבע־על־טבע, טבע נאצל, כובש עצמו ומתמרד על עצמו, טבע שפקח את עיניו להסתכל בעצמו ופתח פיו בשאגת יאוש: קלוני מעצמי, בושתי מטבעי.

הבושה היא המצאתו הנועזה של האדם, נועזה אף מגניבת האש ממרום. בושה לנו להיות אחד מילדי הטבע. אנו אבות לעצמנו. בושה לנו להיות. אנו רוצים להתהוות. בושה לנו להיות כרמש למרמס, כצאן לטבח יוּבל, כעץ להיגדע, כציץ נובל, כצבי נרדף, ואף כאריה לטרוף, כשור הבר לנגוח, כעטלפים לברוח, כדשא עשב לרגלי השור והחמור וכשועל לחבל. מלבד שהוא נושא עצמו, הוא נושא בחובו אדם־דיוקן־עליון, לעבר פניו יתהלך כל חייו עלי אדמות. הוא קם על הטבע. כל דברי ימי האדם הם תולדות דו הקרב בינו לבין טבע בריאתו, הרצוף הצלחות וכשלונות לסירוגין, אלא שההצלחות גדלן כזרת והכשלונות רחבים כימי הדמעות והדמים הנשפכים על סף כל מפנה לעליה ולשידוד מערכות הטבע הקדום. ריב עולמים לו עם מקור־מחצבתו. כיוון שבא אדם לעולם באה צורה לעולם, נולד הדיוקן, הופיע היצור בעל הגיון האני הגמור, שהוא כמות שהוא. הטבע הוא לעולם הוא ולא־הוא, דו־פרצופי. הנה פניו שוחקות והנה הן זעומות, הנה הוא אש והנה מים, מכאן הר ומכאן עמק. הוא מוליד וממית, זורע ומכלה, בונה והורס, מזמן קיקיוֹן על ראש יונה ובעלות השחר מזמן תולעת להכות את הקיקיון ולייבשוֹ. יונה מעיו המו לקיקיון. היטב חרה לו על הדבר. לא מחמת מכת השמש התעלף וביקש את נפשו למות לאמר טוב מותי מחיי – הכי לא היה נתון יונה מימיו לקרני השמש היורות כחצים? – אלא מתוך שאותה שעה שהוטלה עליו השליחות להתנבא לנינוה הגדולה ולהגיד דברו לקהל עם רב, נתגלה לו באור חרדות של השמש המכה בסנורים, מה חדל האדם, כמוהו כקיקיון, אשר התולעת תכלהו. “ויאמר ה' את חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד”. האדם חס. אולם הטבע אינו חס על מעשי ידיו. כיוון שבא אדם לעולם באה עמו רחמנות.

לא די שהטבע מכלה את מעשי ידיו וממית את ברואיו, הוא מסכסך ביניהם, מפלישם איש לתוך תחום חברו וממריצם להפוך רבים בחררה אחת, לקדש מלחמות גלויות ויותר מכך לבוא במחתרת איש בגבול רעהו, כדי למצוץ את דמו ולאכול את בשרו אט־אט, להיות סמוך על שולחנו. המות הוא עלבון ליצור; הירצחו עלבון כפול. ולאמיתו של דבר אין מות שאינו רצח. אין כלל מתים, יש רק נרצחים. כל האוכלים נאכלים. ואם כי המות נתיב הוא מששת ימי בראשית ומקופל בתוך עצם החיים, ולא עוד אלא שהחיים כביכול נילושים מתוך עיסת המות, עד שאנו אומרים עליו ברוך דיין אמת ומקבלים עלינו את הדין, משלימים עמו ואף יש מבקשים את נפשם למות, ומצפים לו בכליון עינים, כגון יונה, אין אנו יכולים להשלים בשום פנים עם חזיון הטיפיליות הרווח. הלב מתחמץ בקרבנו לזכר המעשה המביש הזה, המתחולל בכל שעה ורגע בבית הבריאה הורתנו. אם יש מין של טפילים, כולנו טפילים. אין נקי. כל אחד נאכל וכל אחד אוכל. על הטפיליות ידאב הלב הן מצד הנאכל והן מצד האוכל. חי לו יצור לפי תומו והוא מבלי דעת ואולי ללא כל אשמה – אם יש יצור לא אשם – מאכסן בקרבו על אפו ועל חמתו שונאו בנפש, מטלטלו בכל דרכיו, עף עמו למרום ויורד בלויתו לתחתיות. ומה רבה הבושה בזכרנו גורל זה של ברואים רבים, ואולי הם רוב מנין בילדי הטבע, שאין להם סל־מזונות משלהם והם עצמם אינם שלהם, אינם חיים וקיימים בזכוּת עצמם, אלא חיים ונזונים מנשיכת זולתם.

לטבע אין בושה, אין מוסר, אין רחמים ואין מצפון. וכמה תגדל פליאתנו בזכרנו, שחכמי כל הדורות ופייטניהם קשרו תהילות ותשבחות לאם כל חי, ולא עוד אלא שהציגו את הבריאה כבית אולפנא למופת ללמוד ממנה מידות ומעשים, בבחינת מה שאמר החכם מכל אדם לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם. רצונו של החכם מסתמא היה לומר על דרך קל וחומר: מה נמלה זוטא, הקטנה שבבריות, יש בה להחכמינו, בהמות הארץ הגדולות לא כל שכן מסוגלות לאלפנו בינה. ובאמת נאמר באיוב ל"ח, י"א: מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.

לא רק חכמה ומידות אנו לומדים בבית־ספרו של הטבע הרצחני, אף כל שירה נשגבה זורמת אלינו בצנורות הרצח. “מי, מחוץ לצייד, קורא טורגניב הפייטן בספרו “כתבי ציד” עמ' 151, טעם נדודי־גיל עם שחר בינוֹת לשיחים? בפס ירקרק נחרתים עקבות רגליך על פני העשב הטלוּל, המלבין… וכמה יפה אותו היער עצמו בעונת הסתו המאוחרת, כאשר באים ביעף החרטומנים והם אינם נעצרים במעבה היער עצמו… החזה נושם בשקט… אתה משקיף אחר הכלב, ובין כה ומראות אהובים, פרצופים אהובים, חיים ומתים, עולים על זכרונך… הדמיון מתמוגג ונשא כעוף כנף. החיים כולם נגולים בקלות ובמהירות… בכל נשמתו שליט האדם… יפים גם ימי הקיץ המעורפלים, אף כי אין חיבה יתירה נודעת להם מן הצידים… בימים כאלה אין לירות”. כך, חכמה, שירה נשגבה, שלוה נפשית בזכות הירי.

לא נחה דעתם של רבים עד שיצאו והודו, שהבריאה היא מערכת של עזרה הדדית וכי הארץ לעצמה, אילולא בני אדם שהרעו את מעשיהם ובלבלו את סדריה, עשויה היתה להיות כגן עדן ליושביה. אם דעה זו היא משאלה חסודה או הנחה לפיצוי הנפש האבלה ונחמה פורתא, נקבל אותה ונשימה למשמרת באוצר־תקוותינו כמזמור שיר לעתיד לבוא. אבל אם הללו הם דברים כדרבונות וכמסמרות נטועים, הרי הם נוגדים את המציאות. כנגד קצת גילויים של עזרה הדדית מרובים לאין שיעור מעשי ההשמדה ההדדית. הארץ מלאה חמס. ילדי הטבע יורדים איש לחיי רעהו, אוכלים זה את זה בכל פה. כל אחד בנפשו ובנפש זולתו יביא לחמו. אכן, בחללה של הבריאה עומדת קופת תגמוּלים, אבל יותר ממה שהברואים גומלים חסד זה לזה, הם גומלים זה לזה כמידתו ואף גומלים זה לזה רעה תחת טובה. לכל אחד מן היצורים, המטילים לתוך קופת התגמולים הכללית מלאי משלהם, יש קופה של שרצים מאחוריו. חוק החד גדיא מושל בחיי הטבע. וכי אין הבריאה מעשה בגדי, שהשונרא אכלה אותו והכלב נשך את השונרא והמקל הכה את הכלב והאש שרפה את המקל וכך עד סוף הסיפור על השוחט ששחט לשור, ששתה את המים, שכיבו את האש. אף האדם שותף למעשי הגזל השוד והרצח. הוא השוחט. ומלאכת השחיטה ממי הוא למד? מן הבריאה. ראה את מעשיה וקבע הלכה, שאין חיים אלא מן המיתה. ומה מוזר הדבר שבסוד חכמים ונבונים רבים הוסכם ונתקבל, שאין בית ספר טוב מן הטבע ללמוד בו תורה, מצוות ומעשים טובים.

מפי עוללים ויונקים של כל הברואים למדנו תורה זו, שאין חיים אלא מן הגזילה. אם אל הארץ נביט תמיד ולא נתלה את עינינו למרום, הלא נרד מטה מטה כרוח הבהמה היורדת רק למטה, ואף נרד ממנה להשחית את דרכנו, כי הבהמה והחיה פורעות, רוצחות, רומסות, עושות שמות, ללא דעה והשכל. עדיין לא נגלה להן רז זה, שהן בנות־מות. מה שאין כן האדם, שכבר בא בסוד מלאך המות, השוחט את השוחט. מן ההגיון הטבעי, שיעמיק זדון וישחית עלילה, כדי לקחת בשחיטותיו נקם משוחטו. כל חי למינו יודע מרת נפשו, את צרתו הפרטית, ורק האדם המעלה כל פרט לידי כלל מסוגל להיות לא רק שוחט פרטי אלא גם השוחט הכולל. צדקה נעשתה לו, שמלבד מותו הוא יודע גם מהות החיים, הזכה מכל חומר ואינה נתונה כולה למרות הטבע ולחוקיו. האדם הוא אדם רק במידה שהוא עולה ומתעלה מעל לטבע, מטיל נידוי ושמתא על סדריו ותכסיסיו. אומר האדם: אי אפשי להיות טפיל לאכול לחם חסד על שולחן הבריאה… הגיון המיאון שבבר־נש, הצהרת ריבונותו, כושר המחאה שלו וכשרון ההשבתה במערכות הטבע, יכלתו ולהט תשוקתו ליצור לו חוקה משלו היא המרוממתו מעל כל מעללי האדמה ותכונותיה. רק במידה שהוא חותר לפרק את השותפות הכפויה עליו מששת ימי בראשית עם ילדי הטבע ולעשות שבת לעצמו, הוא נעשה בן עולם הבא.

הטבע הוא עולם הזה והעולם הבא אינו מענינו. הנצחיוּת מאוסה עליו. אינו מחיה אלא על מנת להמית. כל שהוא נותן הוא לוקח וכנגד כל מה שנותן מחסר. לכן כל בריותיו חסרות ופגומות. ולא בכך עיקר קלקולם של בעלי החיים, שהם מחסרים זה את זה ונוהגים זה בזה קיפוח גומלין. אפילו אתה אומר, שכל הברואים עינם יפה זה בזה וכל אחד ידו פתוחה להעניק, גם משום כך הם לקויים ופגומים. כשם שהקבלה היא חרפה ליצור, כך הנתינה. אף התאוה להשפיע היא חסרון. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, לפי שמטען חלבה הוא לה מעמסה. כל יתר כנטול דומה. כל עודף הוא חסרון… לא טוב להיות נצרך, בין נצרך לקבל בין נצרך לתת. ובדין נאמר שהאדם הוא חיה מדינית. הואיל והוא מדיני סימן שלא התרומם הרבה ממעלת החיה. לא די לו להיות נושא את עצמו, הוא צריך להיות גם נשוא עצמו. מה מועיל בכך שהוא קרוב אצל עצמו, אם אינו סמוך על שולחן עצמו ואינו מסוגל להתייחד עם עצמו לאורך זמן? הבדידות מחרידתו. או חברותא או מיתותא. הבודד חשוב כמת אצל עצמו ואצל אחרים לא כל שכן. אם אדם בגפו אינו חי, הרי אינו חי בכלל ואינו חי חיים של גבורה וכבוד, סיפוק ובטחון, אלא בתוך הציבור ומכוח הציבור. שאינו אוכל, כוחותיו הגופניים מתנוונים וכלים. ושאינו יונק מן החברה ומן החברות, נמק ברעב רוחני, מידלדל והולך. הגופים מתאוים לבשר ולכל מזון אחר והנשמות נכספות לשפע רוחני. אלו ואלו חסרים ודורשים למלא את חסרונם. האדמה זקוקה תמיד להשקאה, לחרישה, לזריעה. בצחיחותה היא עקרה לגמרי. ואף האדם המובחר שבברואיה אומר תמיד הב־הב, הלעיטני נא והשקני נא. במידה שהוא נצר מגזע הטבע, הוא עני ואביון ומחזר על הפתחים: פתחי המזונות ופתחי התקוות. לא תהיה לו פדות אלא אם כן יהיה נושא את עצמו, זן ומפרנס את עצמו מתוך־תוכו, חי עצמו, אוהב עצמו אהבת נפש ולא אהבת קיבה המעכלת מזונות, נותן לעצמו ולוקח מעצמו, בא עם עצמו בכל משא ומתן, ממתיק סוד שיח עם נפשו, רואה את העולם הגדול בתוך העולם הקטן, שותה מבאר נפשו את כל היינות הטובים המשומרים. אדם כל־יש־לו, אדון על ש"י עולמות, לו יהיה נאה ויאה תואר נזר הבריאה.

יש הרבה מן המשעשע ומן המזעזע בשירי תודה והלל לאדמה אמנו, העוברים כחוט השני בספרי השיר וההגות של העמים בכל תקופות התרבות, משל הבריאה היא באמת טלית שכולה זוהר ותכלת, חן וחסד ושכל טוב. “לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים” – תקרא כל שולמית אל דודה בחזיונות הפייטנים מימי קדם ועד שלהי המאה התשע עשרה במגילת רות ובדפניס וכלויה, במנון לסקו ובהרמן ודורותאה. “מגע קל בטבע מקרב אל הלב עולם ומלואו” – סח שקספיר. “אל תתלו בטבע כל אשמה. הוא עשה את שלו, עשה אתה את שלך” – קורא מילטון ב"גן עדן האבוד". “אין הבריאה בוגדת בלב אוהב” – שר וורסוורדט. טניסון פוסק בתכלית הקיצור: “אין דבר בטבע שאינו נהדר”. “ניתן לטבע ללכת בדרכו. הוא מבין יותר בעניננו ממנו”. מצהיר אפילו מונטין החכם והמפוכח. “הוי הררי עולם נעימי שבת… מה יקרו לי אלה חופות אשרכם משיבות נפש… מה ארמונות שרים והיכלי מלך ערים בצורות רחבות ידים? רק מרורות סוגרו בהנה… רועה עדריו נער, מה טוב מנת חלקו ומה נעמה… בין מכלאות צאנו מנהל ילך… פניו לבו תואמים ישישו, בין צאלים ישכב והוא בוטח, דל הוא ואך שמח… אם קוץ מאכלו יהי כי טוב לבבו הוא… רועה עדריו נער אין מנת־חלקו טוב בארץ”… – מנעים זמירות רבי משה חיים לוצטו ב"מגדל עוז" ולו יען כהד שלום הכהן לאמר: “על פלגי מי מנוחות בין הררי ארץ קדם שם בנאות דשא תחת כיפת הרקיע כרע רבץ אברהם בן תרח, מנוחה ושאנן סביבותיו ובקרבו מרגוע”… על נועם העדנים השפוך בחיק הטבע שר גם כן אחד פייטן נסער, אשר לא מצא מנוחה לנפשו עלי אדמות ובתגרת דמים עם בן־תחרותו הערה את נפשו למות, הלא הוא לרמונטוב, בדברו עם השיר לאמר: “עת מעין בדולח קר מתעלס בגיאיות בנסכו תנומת עועים על הלב בלאט וימלמל חרש לי אגדת־פלאות מנוף השלום שמשם הוא שט, אז תשקוט נפשי בי תירגע ממלחמות וקמטי מצחי אז יימחו יעברו כליל, אז אוכל אחזה יה בתכלת דבירי על ואושר אדע אל אדמות” (תרגום ד' שמעוני).

האמנם הארץ כגן עדן לפנינו והבריאה כולה נוה השלום והאהבה בו יתהלכו יצורי־תום לא ירעו ולא ישחיתו? והאמנם רועה עדריו נער חלקו שפר עליו והמעין שט באמת מנוף השלום? אין מקשין על דברי שירה, אבל אם כך, הרי אין גם ללמוד מהם כלום על טיבה של האדמה בית חיינו. רבים מחכמי ההגות באים להורותינו בינה על סמך המזמורים והפיוטים, כי אין סם חיים טוב לאדם מחיק הטבע ואין מגן ומחסה לו מכל צרה ויגון כשדה וכיער. פייטנים קדמונים ואחרונים מצהירים, שאין טוב לגוף ולנשמה מהמיית המעין ומלחש הדשאים, מחביון היער וממרחבי השדות אשר ברכם אלהים, מהתייחדות עם הבריאה ומשיח ושיג עם יצוריה האלמים. האמנם ברכת האל שפוכה על האדמה והיער הוא נוה שאננים? וכי כל שדה הוא שדה תרומות ולא גם שדה־קטל? האם רק צפרים מקננות בין עפאי העצים ביער, ולא גם חיות־טרף וברואים מפלצתיים יארבו שם לכל עובר? אין נפשנו סולדת לקרוא את מליצותיו הנשגבות של דון קישוט על היפעה המתנוססת באהלי הרועים והחן השפוך על צאן מרעיתו. תומו הוא זכותו ועושר־דמיונו כפרתו. אבל מה נאמר על שפך זמירותיו של ורגיליוס הרומאי, פייטן חוגר חרב, המנצח על פסוקיו כמצביא על גייסותיו, ליפי העדרים ולחן הרועים? דוק ותמצא, שכל חובבי הבריאה המקטירים לשמה, אוהבי־ציד המה. אמני התיאוּר, הבקיאים בחדרי הטבע והמתפעלים מפלאותיו, אינם יוצאים לשוח בשדות וביערות אלא בלוויית כלבי הציד. ראה סיפורי טולסטוי וטורגיניב, השופעים תיאורי ציד. ושוב אי אתה יודע ממה הסופרים הללו נפעמים יותר; מן הנועם והשלוה השפוכים על פני נאוֹת הטבע, בבחינת קטון־שירו רב המוניטין של גיתה על השקט הנסוך על כל הר וגיא, או מן ההרג הרב, המתחולל על פני כל חלקת שדה ויער.

“ציד נלהב ומשום כך אדם מצויין” אומר טורגניב על אחד מבעלי האחוזה בשם פלוטקין בספרו “כתבי ציד” עמ' 10. וסופר שבא כמה דורות אחריו מעיר דרך אגב בספר “ברדלס” עמ' 76: “עצירתם הפתאומית, המהורהרת, של הכלבים, מתיחותם הנוגעת עד הלב בצפיה לטרף, לא נשתנו מאז הימים ההם: משנצטמצמו והועמדו על יסודות פשוטים אלה, פניהם רחוצות מאיפור הדאגות, לבשו החיים צורה נסבלת… כעבור דקות מספר… שתי יריות נורו כמעט בבת אחת ושמו קץ לצפיה האילמת”. החיים, משמע, נסבלים רק לאור היריות, הפוסקות הלכה בחיק הטבע. וירגיליוס שוחר הטבע ושופר הרצח ציווה לכתוב על מצבתו: שירי: מרעה, שדה, מצביאים. מכאן שהיטב הבין כי הככר והמקל, הנוף והרצח, ירדו כרוכים לעולם. עדיין יש מקום לפקפק אם ורגיליוּס התפעל באמת מאוהל תם שבנווה־שדה. אבל גלוי וידוע, כי לא שירי הרועים אלא שירי הגבורים לחרב עוררו התפעלות הרבים. הוא כך סח: נשק וגבר אשיר. אף שר: זכור, רומאי, נוצרת למשול! פליאה היא, שדווקא משורר זה, שהתנה אהבים עם הדר הרצח נעשה מורה דרך לדנטה החסיד בירידתו לגיהנום. ואולי אין זו פליאה כלל. חכמי התלמוד, שהיו מלומדים לא רק בנסים אלא גם בהסתכלות במעשי הטבע, כבר יצאו ודרשו: "מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. מצרים אחד מששים בכוש. כוש אחד מששים בעולם, עולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים בעדן ועדן אחד מששים בגיהנום. נמצא, כל העולם ככסוי קדירה לגיהנום (פסחים, צ"ד). ורגיליוס, משורר השדה, היינו שדה הקטל, ההופך את העולם לכיסוי קדירה של הגיהנום, ראוי היה באמת לשמש מורה דרך לשאול, זה השער ליסורים ולחירוק השניים.

כיוצא בכך יש מן המתמיה ואף מן המבדח והמרגיז כאחד, שחוקרים גדולים, ראשונים ואחרונים, בדקו ומצאו, כי עולמנו הוא הטוב שבעולמות (לייבניץ) ושכל דברי הימים הם אמת וצדק (הגל) והטוב היותר נעלה הם חיים טבעיים. לאמר חיים של מידות טובות, שכן הטבע מוליך אותנו לידי כך (זנון) ו"כל המתרחש מתרחש בצדק… איני מתכוון לסדר הטבעי בלבד" (מרקוס אברליוס). “ומתוך האמור יוצא מפורש שהדברים נתהוו מאלהים בתכלית השלמות, שכן נתהוו בהכרח מתוך הטבע המצוי בתכלית השלימות ואין זה מטיל על אלהים שום אשמה של אי־שלימות” (שפינוזה, “תורת המידות” עמ' ס"ב תרגום י. קלצקין).

אמרסוֹן במסתוֹ הנודעה “הטבע” הגדיל מכולם לקשור תהלות ותשבחות לחיק הטבע מקור כל רוממות ושגב, חן ושלימות וכל השראה נאצלה. לא ידון רוחי בחכם זך־תכונה זה.

ניצשה קורא: השבעתיכם, אחי, היו נאמנים לאדמה ואל תאמינו לאומרים לכם: “יש תקוה מחוץ לאדמה”… רק בוזי חיים הם ונוטי למות ושכורי ראש גם הם, אשר נלאתה מהם האדמה… מן הפשעים היה לפנים הגדול אשר פשע באלהים, ואולם הנה מת אלהים… עתה רק הפושע באדמה והיה זה הנורא מכל פשע… אהבתי את בני האדם אשר לא מאחרי כוכבים יבקשו להם מקום, לבעבור שקוע ולבעבור היות קרבן, כי אם לאדמה מקריבים את נפשם לקרבן… (“כה אמר סרתוסטרא”, עמ' 94).

וגיתה בשיחו עם אקרמן סח: הטבע מפתח בנו רק את הטוב. החסד היה שורש נשמתו. ממעין השלוה שפעה הגותו. הוא לא הביט און ולא ראה עמל במעללי הבריאה, ואולי ראה ולא התבונן או התבונן ובכוות מכוון לא ביקש לפקח את הגל מעל עמק הבכא, הרובץ לרגלי הררי ההוד, כי מלאך השלום נזדווג בו למלאך יצירתו ונטע בו תשוקה עזה ללחוש בחן שיחו דברים טובים, דברים מתוקים, על כל מכה ומכה, אשר הוכה בבית הבריאה הורתו. הוא עמד על הר הברכה ולא ראה את ההר שכנגד… שירתו “מה טובו” ואת התנחומות אהב מכל. רק אין זאת שהעצבות קננה בעומק לבו, ויותר ממה שהרעיף תנחומים לאחרים נתכוון למלט משא נפשו על ידי שפך־שיח פסטורלי. אולם אין לגבות מהגיגיה של אותה נשמה נאה וחסוּדה עדות נאמנה על מעשי הבריאה ותחבולותיה. חכמי האידיליה ופייטנים פסטורליים בשלהם ואמת המציאות בשלה. ספר הספרים, שהוא ראי נאמן למציאות ולבריאה כהויתה, כבר גילה לנו רז זה, שהאדמה אינה ברוכה אלא ארורה, קוץ ודרדר תצמיח לנו, והנחש המקורב ביותר מכל הברואים האחרים אליה עד כי עפרה יהיה לו למאכל, בעל הבית בכל מוצאיה ומבואיה, הנהו אויבו הקדמון של האדם. פעם אחת כתוב בספר “בראשית” ריח השדה אשר ברכו ה', אבל פסוק זה נאמר לעשו איש ציד. רק לעיני איש ציד נגלה השדה כחלקה ברוכה.

לדיוקו של דבר, אף באספקלריה של אומות העולם בימי־קדם לא נראתה האדמה בתבנית נוה שאנן. לפי משנת בבל נוצרה האדמה מתוך שהאל מרדוך הרג את תיהמת, מגופתה עשה את הרקיע ואת הארץ ומדמיו של האל קינגו, מנהיג צבאות המובסים של תיהמת, יצר את האדם. לפי מיתוסים אחרים נוצרה האדמה מגופו של איזה יצור מפלצתי. לא זו בלבד, שהאנשים יצוריה לא הגו לה רחשי אימון ולא שמו בה את בטחונם, אלא גם חרדו מפני אימתה, לכן שקדו להתרצות אליה ולכפר את פניה במנחות, הקימו לכבודה מקדשים, הביאו לה קרבנות, ערכו חינגות והילולות למען שמה. מדי שנה בשנה היו מבכים את התמוז. אדמה צחיחה עוררה אימה ופחד. איכה יהיה לב האדם שלם עם האדמה והיא אינה שלמה עם עצמה? הנה תתקשט ככלה, כרים עטפו בר, שושנים מתנוססים בעמקים, צפרים ינעימו שיר. והנה תחגור שק ובכי ילין בה ואנו ואבלו כל מוסדותיה, אבן מקיר תזעק יגון ואנחה. הפכפכה היא האדמה ותמורות לאין קצה במראיה וברוחה.

השלם תם והתם שלם. הטבע, שאינו שלם, אף תמים איננו. שאינו תמים זומם ועויין. לכן אדם לא ישכון לבטח בחיק הטבע גם אם ינעים זמירות להדר נופיה. יכול שלרבים מחכמי האידיליה נתחלפו היוצרות והם דנו נוף וחיק הטבע לגזירה שוה. אבל מה ענין נוף אצל הבריאה לפי טבעה? הנופים הם חיוכי הבריאה ולא פניה, כשם שמושכלות האנוש אינם משמשים אספקלריה להגיון־לבה. אין האדם אדם על שום שנוצר מן האדמה, אלא על שום שהוא מעבדה ומתקנה ומסגלה למשאלותיו ולכיסופיו. “האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” שר פייטן בישראל, שזה היה דרכו לכרוע לפני פסל אפולו, והוא שהכניס לאהלי־שם את הקינה של תמוז ואת ההלל לתמוּז הקם לתחיה ואת התפילה אל עשתר. תנא אותו פייטן ושייר: האדם אינו רק קרקע ארץ קטנה ולא רק תבנית נוף־מולדתו. אילו הוא רק טבע, אף טבע איננו, כי הטבע רחב־ידיים ורב־תנובה, והאדם מבחינת הרחבות והתנובה מה חדל הוא. אותו פייטן שר, אבל תנא איננו. תורה לא נלמד מפיו בהלכות האדם והטבע. כשם שלא הניח את דעתנו אף חכם אחרון בישראל, שקרא את הקריאה הגדולה: “שובו אל הטבע ולא תדעו עוד כל מחסור וכל רעה, כל צרה ויגון. והיה בעבדך את עבודתך והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע העובדים ולב אחד לשניכם ורוח אחת ואמרת ביום ההוא יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו בעבודתו… והיה יהיה לך רגעים אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין־סוף”… אין כל ידיים להנחה, שהטבע הוא גשר לאין־סוף, בית אולפנא לאהבת המלאכה, וכי מתוך המגע הקרוב עמו נוצרת דת העבודה. כל עמי העולם עמדו מתחילתם על הקרקע ומבית היוצר שלהם יצאו, אמנם, דתות, אבל לא דתות העבודה, כי אם יותר מכך פולחנים משוקצים. הטבע היא דרך, אבל לא מורה דרך אל הטוב, אל היפה ואל הנשגב. ספק גדול אם הוא יכול לכלכל את הטוב, את היפה, את הנאצל, את הזך והמעודן. אבל אין ספק, שאין האדמה מקיאה מתוכה את הגילולים והשיקוצים והתועבות למיניהן. פולחן הטבע, עשיית הבריאה גברת הממלכה העולמית, עוררו את חמת־זעמו של אלהי התנ"ך, שונא העבודה הזרה. “כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים חצי אכלה בם… ושן בהמות אשלח בם, עם חמת זוחלי עפר” קורא אלהיה של אומה זו, שעשה את הארץ הדום רגליו ולא הושיבה על כס המלכות. בספר הספרים לא נענד כתר המלכות לאדמה. אין היא אלא יד הבורא. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה… ונתתי שלום בארץ… ואולך אתכם קוממיות. ואם בחוקותי תמאסו… ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה… והשלחתי בכם את חית השדה… והיתה ארצכם שממה… לא, אין הארץ זיותנית כלל וכלל… היא גן עדן וגיהנום, טובה ורעה, נוה ישרים ומאורת פריצים. הבריאה טרם נוצרה במלואה. האדם שותף ליוצרה בכל עת.

חכמי המדרש (שמות רבה ט"ו) דרשו על הכתוב “על ההרים יעמדו מים”: “כגון בשר ודם שראה גתו מלאה ענבים ויש לו כרם לבצור. מה עשה? רפש הענבים שבגת ובעט ראשון ראשון, ואחר כך הביא את הענבים שבכרם והחזיקה הגת את כולם. כך היה כל העולם מלא מים במים, והארץ שקועה במים. אמר הקדוש ברוך הוא: “ותרא היבשה”. אמרו המים: הרי כל העולם אנו מלאים, ועד עכשיו צר לנו, להיכן נלך? בעט הקדוש ברוך הוא באוקינוס והרג שר שלו… וכשהרג אותו היו המים בוכים, ועד היום הזה הם בוכים”. הארץ נוסדה על הבכי.

רבים טרחו להעמידנו על הצורך להפריד בין שתי זיקותינו לטבע: הקנינית וההסתכלותית. מודד העצים, העומדים לכריתה ביער, כיוון שהוא מטופל בחישוביו הרכושניים, אינו נפנה אותה שעה לעיון־הסתכלות ביפי היער ובתועפות מראותיו, וממילא אינו מוסמך להביע חוות דעת על הטבע בחינת חזיון המרומם את הנפש. עינים לו ולא יראה את ההוֹד, החופף על היער והשפוך על צמרת עציו; אזנים לו ולא ישמע את רנן הצפרים בין העפאים. כזר וכעויין יתהלך ביפה־נוף זה. אך המטייל לו לתומו לרוח היום בחביון היער בעינים פקוחות ובחושים ערים, הוא אשר יספוג לתוכו את כל מראות ההוד וההדר וישת כצוף הטוב את צפצוף כנפי הרננים, לבבו ירחב ונפשו תתפעם מן היפעה הרבה השפוכה מסביב. הוא אשר יזכה לגילוי שכינת הבריאה ולו הצדקה לשיר את תהילתה ולהגיד ברבים לא רק את הנה² וחסדה, כי אם גם את עצם מהותה. אמרסון, אביר שירת הרועים, הנושא בחן אבירים את שובלה של כתונת הפסים מתנת מנעימי הזמירות של כל העמים לתבל יה, הטיל הדגשה מיוחדת בהפרדה זו. אולם שורת האמת מחייבת לבלי התעלם גם מזיקה שלישית, שאינה קנינית ולא הסתכלותית, אלא מהותית, ומרביעית, שהיא מוסרית ביסודה שלה. כשם שאמת המידה של התגרים לעצמי הבריאה אינה מידה, כך ההתפעלות הפיוטית ממראות הטבע אינה מזכה עדיין את האדם בבינה נכונה, ומכל מקום לא בבינה ממצה, בטיב הבריאה. גילוי שכינת החיים אינו גילוי מהותי. מראות הטבע אינם הטבע עצמו. שערים רבים לטבע והפיוט הוא רק אחד מן המפתחות להם. הפיוט קורע הלוט מעל דיוקן נעלם אחד ואותה שעה דווקא הוא פורש צעיף על דיוקן אחר, כגון, למשל המוסרי. כשם שהתגר אינו נפנה להוד היער, כך הפייטן, המתפעל מהודו והדרו, אינו נפנה לפעלות הקטלניות המתחוללות במחבואי היער. פייטנים צופים דרך כלל בחלון הראוה של הבריאה, כשם שהמדענים משוטטים בחדר המבשלים וחכמי הרפואה מתייחדים בשער האשפתות שלה. הבחינה ההסתכלותית הטהורה, המפרה את הרוח ומרחיבה את הדעת, היא גם כן מעין זיקה קנינית, שהרי תכליתה לקנות דעת. יכול שמצויה זיקה נוספת, שאין בה כלום מן הקנינות ולא מן הפיוטיות, שהיא מעבר להן, והיא השתפכות הנפש עד כדי כליון הנפש וביטול האני, אף האני מסתכל ומתפנק במעדני החן והיופי – מתוך התמזגות גמורה עם אין־סוף, בחינת נירוואנה. אבל זו בוודאי פסולה לעדוּת על טיב היש ומהותו. מי שאינו יש, פשיטא שאינו מסוגל לבוא בסוד היש. למרבה הפלא לא רק הפייטן, השוחר יופי, השופט למראה עינים, אינו מכניס לתוך האיצטגנינות שלו את הבחינה המוסרית – מה לפייטן ולמוסר? – והנוף עונה לו הכל, ונמצא שהוא מעבר לטוב והרע, אף הקדוש לפי עצם טבעו סלחן ומחלן הוא, אל און לא יביט ועמל לא יראה. הוא אף עולם לא יראה, כי עיניו מסונוורות מזיו השכינה. הקדוש הוא לא מעבר, כי אם מעל לטוב והרע. הקדוש הוא מיתוֹס היחיד. הדתוֹת הן מיתוסי העמים. בעיני הפייטן נראית הבריאה כלה נאה וחסודה; בראי הקדוש היא זוהרת בזיו השכינה. ואילו באספקלריה של הדתות היא לובשת צורות מחרידות, מפלצתיות. היא רהב, דרקון, נחש הקדמוני, שגל, עלוקה, מולך, קדשה, תולע וזבוב, כל נגע וכל פגע בה. אין לבוא בשעריה אלא אם כן מכפרים את פניה במנחה ובקרבן. דומה, דתות כל העמים העמיקו לבוא עד תכונתה של הבריאה יותר מן החכמים והפיטנים. כיוון שהגיעו לסוף סורה הרע של הבריאה, קימו וקיבלו השבטים והגזעים להיות למס עובד לה, לכרוע ולהשתחוות לפניה, להקטיר לה מבכורות צאנם, להעביר אליה כל בכור, להדליק לכבודה מדורות־אש ולצלות עליהן את טובי בניהם, לעבוד לא רק לה, כי אם גם לכל עץ ואבן, לקבל עליהם עול מלכות כל בהמה וחיה רעה. כלל גדול בידי הקדמונים וגם האחרונים: כל המיצר יותר לבריות זכותו לשמש נושא לפולחן גדול יותר. לא באו כל העבודות הזרות אלא לפייס את הטבע הזר והעוין ולהביע ליקום יצור רב הרזים שבועת שעבוד והכנעה. נתחולל כאן בזיקה לדרקון הבריאה אותו מבצע של איפכא מסתברא, המניע את הצפור הבהולה והמבולבלה להפיל את עצמה לתוך לוע היצור המפלצתי הטורף, הנוסך בה כשפים. ככה הפילו עצמם המוני העמים לתוך לועו של דרקון הבריאה. המעט שלא הביעו לו שאט־נפשם, עמדו וקידשו אותו, נעשו תלמידים מקשיבים לנוהגה הדרקוני של הבריאה, על פיו כל דאלים גבר. הזבח נעשה דבר שבקדושה והזובח נתעלה למעלת כהן גדול המשמש בקודש. מבית מדרשם של ההודים, שהקדימו גזעים רבים אחרים לפקחון־עינים על דרכיה הנלוזות של הבריאה, יצאה אותה אגדה, שיש בה משום הדגמה מפורשת לאמנה הלא כתובה – ולדיוקו של דבר היא כתובה על לוחות הברית של כל מחוקקי הדתות – שנעשתה בין חוקיה הטורפניים של הטבע לבין המשמשים בקודש. וזהו ענינה.

שלושה נזירים ישבו בתענית על שפת הנהר הקדוש ימים רבים ועסקו בתפילה. לא היתה לכל אחד מהם אלא טליתו לבשרו. היו מכבסים מפעם לפעם את הטליתות להתייבש בשמש. נעשה להם נס והיו הטליתות תלויות באויר. פעם אחת ראו עוף טורף שולה דג מן הנהר לאכלו. גער בו אחד מהם ואמר לו: אסור; מיד צנחה טליתו ונתלכלכה. השני זירז את העוף הטורף במלאכתו וסח לו: אכוֹל, אכול, שלך הוא. אף טליתו של הלה צנחה מיד ונתלכלכה. ואילו השלישי לא אמר כלום, אלא הסתכל בשתיקה, וטליתו הפורחת באויר לא זזה ממקומה. כאן הדת נסוגה מקצת מברית האמונים עם הבריאה. אין היא מחייבת עוד את הקרבן ואף אינה מתירה לבטלו. בתחומי הודו הקדים הקדוש לתפוס את מקומו של הכהן. הכהן סומך את ידו על הקרבן, אך הקדוש אינו סומך, אבל אין הרשוּת נתונה לו גם לגעור בטורף. תפקיד הקדוש שב ואל תעשה, העלם עיניך מראות ברע וגם אל תתנגד לרע. הטורף בשלו ואתה בשלך. הוא שודד ובוזז ואתה צום והתפלל.

כלום אין שיטת אי ההתנגדות לרע יונקת במישרים מפרשת הקרבנות? צור צייר ודום – כלל גדול הוא בידי מציירי הנופים. צום קדוש ודום – הוא סעיף ראשון במסכתא קדושים.

ב.

חכמים, פייטנים, אמנים, כהנים, גדולים וקדושים בשלהם. והעם מהו אומר? העם צופה ומביט בבריאה מתוך אימה ופחד. הוא רואה אותה זרועה מוקשים, צנים ופחים, הרי־געש ותהומות קורצים. שום בר־נש אינו חש קרקע מוּצקה תחת רגליו ואינו צועד לבטח על האדמה הזאת ותחת השמים האלה. האדמה זרועה בורות מהמורות ובהם נחשים ועקרבים. חיל תחיל ומוט תמוט הארץ והשמים ממעל משלחים בנו רעמים וברקים. מכל ארבע רוחות תבל תזנקנה אלינו סערות וזוועות. המעטים יצורי הטרף וכל בני שחץ בתבל ארצה? בא גם דמיון האנוֹש להוסיף עליהם כהמה וכהמה, רוחות־רפאים וצללי־מגור, שדים, מזיקים, מתים הקמים מקברותיהם ונשמות דאזלין ערטילאין. מגור מסביב. לב יודע מרת נפשו. רבים ועצומים אויבי נזר הבריאה. אשרי אדם מפחד תמיד. מעון כל אויב וצר היא אדמתנו ואויבינו פלילים. האדמה תאכל בכל פה את יצוריה, כי שלה הם, מעפרה לוקחו ואליו ישובו. אין מנוס מגורל הכליון. אולם כל הסימנים מוכיחים, שאת הרכים והמעוּדנים שביצוריה תכלה לראש לכל. כל בחור וטוב, כל נתח שמן, כל בכור, כל זיותן, כל ישר באדם, הם בין קרואיה הראשונים. משנים עשר שבטי יעקב נגזר על יוסף בן פורת להישלך לתוך הבור ולב יעקב נמוג מפחד, פן חיה רעה אכלתו. אב החרד לגורל בנו, אינו צופה בדיוקן הבריאה באיצטגנינות הפייטן להתענג על מנעמי־חנה ואינו מצדד את מבטו מן העוף הטורף כאותו קדוש הצם ומתפלל. לבו מתחמץ בקרבו. יודע הוא, כי העולם הוא מעון לפריצי חיות. לכן יירא. אם הנופים היפים הם חלק הפייטנים ושכינת החיים נגלית לחוזים ולקדושים, הרי אמת החיים, המציאות כמות שהיא, עולה כנראה בחלקם של פשוטי־אדם. האמת אינה כנראה בת לויה של מרומי המעלה. עם השפלים תשכון.

חותמה של הבריאה, סח אמרסון במסתו בשם זה, קדושה. בדומה לאיקונין של ישו היא נצבה בראש כפוף, ידיה משולבות על חזה. מאושר האיש, הלומד מן הבריאה פרק בתורת ההערצה.

אם ההערצה משמעה כאן עבודת הבורא, יש לפקפק לאור המדורות והכבשנים, שנתלוו בכל הדורות לעבודה זו, אם בית אולפנא זה הולם את תעודתו. לא הכנעה נאצלה למדו דורי־דורות מפיה, אלא שעבוד נקלה. אין בטבע אף קורטוב של מידת חסידות. היא כולה דין. אין תימה שספרו של דוד החסיד שוקק פחדים מפני אויבים גלויים ונסתרים, שאין אנו יכולים כלל לעמוד על טיבם… “רפאני ה', כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד”. “ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני”. אפילו יבוא סתם מקשן, או מה שקשה מזה, סתם תרצן, ויאמר, כי רוב האויבים בתהלים מדומים הם, אין דבר זה מפחית את מנת הפחדים המתהלכים בבריאה. האויבים המדומים קשים מן הגלויים, כי מהם אין מנוס ומחבוא. הם חודרים אל בתי־משכנותינו ואל בתי־נפשנו, נכנסים לתוך עצמותינו, אוכלים את בשרנו, מוצצים את לשדנו, לא ירפו ממנו בהקיץ ואף בחלומותינו יפקדונו. אנה מפניהם נברח? הם בים וביבשה, בשדה וביער ובסתר אהלנו. בכל רעם נזכרם ובכל רעד האדמה נחושם בפועל. נראה גשם, סולם, פיגום, מכרה־פחם או חמה קופחת על הראשים, בכל ומכל יקרוץ אלינו אויבנו המדומה, שאינו כלל מדומה, שהרי סוף־סוף יורידנו דומה. צועק ומתחנן החסיד “בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי כי צר ואוייב לי”. האמנם נתפס החסיד על צער מוגזם? לא כי עיניו פקוחות, חושיו נכונים. החסיד אינו מכרכר כרכורים פיוטיים, נופיים, חרשתיים; אינו מתבודד בהיכל־שן להביט ממרומיו על אוהל תם המסתופף בגי¹ או בצלע ההר. אף אינו משמש בקודש ככהן הגדול להזות מדם הקרבנות על המזבחות ולהעניק כיפורים לעוונות. החסיד רואה עמל ומביט אל און. יסורי כל הברואים נוגעים עד נפשו. המעט אשר ישא בסבל, ישא גם באחריות השוד והעושק והענין הרע שתחת השמש. החסיד הוא התם לאמתו. כשם שמהלך לפי תומו, כך ראה את הדברים והמעשים מתוכם ועד תומם. כל ערמה תועבת נפשו, בין ערמתו של שר דברי הימים, הממליך פושעים ומטהר טמאי־נפש במים הזדונים של מעלליהם הרעים, בין ערמתה של הבריאה המתהפכת בתחבולותיה לברוא בריות לאין שיעור וללא צדק, על מנת להמיתן ללא דין ומשפט. הכל נופלים בפח הערמה, להוציא התם, הרואה נכוחה. אמר החכם במשלי, ש"החכמה משחקת בתבל ארצו". בה במידה ניתן לומר, שתבל ארצו משחקת בחכמה וגונבת דעת חכמים ופיטנים, אבל לא את התמימים. התם הוא השלם והשלם עיניו פקוחות לראות כל סלף ובקע.

אפילו חכם כהנרי תורו, המתהלך בחצרות הטבע כאחד מכהן בקודש, קושר סניגוריה על דרכיה הנלוזות ועל השחיתות המושלת בכיפתה. הוא כך אומר בספרו “ולדן” בפרק “אביב”, תרגום עברי, עמ' 301: “לבנו טוב עלינו למראה הנשר הניזון מן הנבילה, אף כי היא מעוררת בנו בחילה ורפיון, ואילו הוא מפיק בריות ואייל מסעודה זו… אהבתי לראות את התולדה שוקקת חיים בשפע עד כדי להקריב רבבות, ולהניח לו ליצור האחד לבלוע את רעהו… מה שמשפיע על אדם פיקח הוא רישומה של התמימות השורה בכל”. אבל כלום אין הרצחנות התמימית המהלכת בכל מזעזעת את אדם, שאינו פיקח אלא בעל־נפש? תורו הוא לא רק כהן הטבע, אלא גם משורר והמשוררים הנוטים להתפעל, דעתם דלה, כנראה. אין לסמוך על המצפון הפיוטי.

אין מגמת הפרקים האלה קשירת קינה על גורל אנוש עלי אדמות מתוך מיעוט דמותה של האדמה מכורתנו, ומה גם אמירת רע רע לכל הענין שתחת השמש, כדי לבוא מתוך קריאת תגר למוסר השכל, כי תכלית אחת לנזר הבריאה להיות איש ריב ומדוֹן לכל הארץ על שום דרכיה הנלוזות וסדריה המקולקלים. כוונה הפוכה מזו הונחה ביסודם, והיא: דע את טבע מכורתך ואת סורם הרע של ברואיה, ואף אתה אדם בכללם, כדי שתפשפש במעשיה ובמעשיך ותפיק מתוק מן העז הזה. לא די להעיף מבטי־אהבים על הנופים היפים, להתפנק בחיק הטבע, להתפרקד על מרבדי הדשאים ולטפס במרומי ההרים, כדי לזוּן את העינים ולהרחיב את הדעת. ראוי לאותו זיותן אנושי לירד גם לגיא הצלמות של הבריאה ולמדוד את תהומות השוד, הצער והחרדות הזרועים בקרבה, לבלי להתעלם מן השוד וההרג הרב המתחוללים במערכותיה הגלויות והנסתרות, במרומי הריה ובמחבואי יערותיה, במרחבי שדותיה ובגנזי נהרותיה וימיה. הארץ מלאה חמס. העולם הזה הוא שער חירוק השניים. האדמה המכוסה על פני חלקתה גנים ופרדסים, נאות דשא, כרי בר, מרבדי־שושנים, נאות שאננים והיכלי תענוגות, בתי תחכמוני, בתי תפילה ובתי שעשועים, היא גם מאורת־פריצים ומעון־חרדות. אולם הדעת הזאת אינה באה לנטוע בלבנו שנאה עזה למקור־מחצבתנו, אלא, להיפך, לעורר בנו רחמים על מכורתנו השכולה ולומר חפצי בה.

האדמה עתים רועדת ועתים בוערת תחת רגלינו, משל סורה רע ואחת מזימתה להכחידנו. אולם אם היא רעה, אינה רק רעה, אלא גם רעה חולה. יעוד האנוש, המעולה והמשכיל ביצוריה, לרפא את תחלואיה. כל האומר כי בינה יתירה בסורה² של הבריאה מחייבת מיצוי הדין עמה והגברת המרירות שבלבנו, מוריד את השער על המטבע של הטבע האנושי, משל באמת אינו אלא בבואה של הטבע הבהמי, או החיתי, המודד מידה כנגד מידה, הכפוף למרותם של חוקי החירום השולטים במלחמת הכל כנגד הכל. אין האדם רק אחד מילדי הטבע, הוא גם אב רחמן לה ובנין־אב למידות טובות, שאינן מצויות בטבע הבר. על שום שהאדמה נתקללה לשמש שדה קטל לכל ברואיה, אנו מגלגלים עליה את רחמינו ומחפשים דרכים לגאלה משבי החומר הנפסד, לתקן את העולם הזה, להעלות את הבריאה משפלותה ולהרים עולם ומלואו לספירת הנאצל, שאין בה לא הפסד ולא הרס, לא חמס ולא כליון. לא בא האדם לעולם על מנת לקרוא תגר, לקונן, להתמרמר, להלעיז אלא על מנת לתקן. משל לעשיר במשפחה שבא לחתונה של קרוביו העניים, שחוש נדיב משיאו לשמח את החתן והכלה ואת כל קרוביו, לרומם את הרוחות, לתרום מתנות ביד נדיבה, כדי לגרש את ענני היגון ולרפא כל רוח כהה. ככה שומה על האדם לשפוך ברוחו הנדיבה אור־יקרות על מחשכי הקיום, לשבח ולרומם את היקום, להגיד מה טובו וכי טוב וטוב מאד ונחמד ונעים ואהוב ורצוי. אדם, עליך נדיב היות. על כל הררי היגונים הנערמים בחיינו קם האדם על נדיבות. עד שבאת לעולם היה עולם של תוהו, כיוון שבאת התקדש חג. תפקידך לבשר על ההרים ובעמקים חג, להוכיח באותות ובמופתים בתהלוכות ובלפידים, בשירים ובזמירות, במסכתות הגיון והגוּת, במראות ובחידות, שחיינו עלי אדמות הם יום טוב ארוך. מבחינה זו יש לראות את מלאכת השיר, שיש בה משום מתן אישור לקיומנו ואמירת הלל לאדמתנו, כמלאכת הקודש. אף פרקי הרועים, אגדות מתוקות לתינוקות מבוגרים ותיאורי מה טובו של מחברי האידיליות בני כל הדורות, עשו שליחות נעלה לעידוד הרוחות ולדיבוק הלבבות, להמתיק מקצת את המרירות כלפי האדמה מכורתנו.

אי אפשר לנשום אויר־עולמנו בלי ערמה מעט. קיומנו הוא מלחמה ודרושים תכסיסי־מלחמה. אך אם מידה כל שהיא של אשליה וגניבת דעת עצמנו היא כלי־זין מועיל, הרי התעלמות יתירה מן התוך והעצם של מאבקנו עם האיתנים, והיא ראיית המציאות כמות שהיא, עלולה להיות בעוכרינו. ניתנו לנו שתי עינים להסתכל מכאן בתפאורה ומכאן מאחורי הקלעים. ניתנו לנו שתי אזנים לשמוע את קול ששונם של החיים ואף את קול החרדות, העולה ממעמקיהם… כאחד עם דע את עצמך, עלינו לקרוא דע את מכורתך. העולם זירה. האדם שדה מערכה. ריב היסודות בכל. המצוקים נלחמים באראלים, אבל גם המצוקים בינם לבין עצמם, והאראלים בינם לבין עצמם עושים קרבות. כל התעלמות היא איולת וגם עבירה הבאה על ענשה. כשם שביזוי צלם האדם והשפלת קרנו חטא, כך פרכוס דיוקנו ופולחן האישיות עשויים לשמש מקור הרס וחורבן. כל שעבוד הוא פשע, הן שעבוד לכוחות האדמה והן שעבוד לסגולות הרוח באנוש, לכושרות ולכשרונות. כל האומר הנה האדם העליון, הריהו מזמן עלינו שד משחת. אין אדם העליון ואין אדם השלם. אין קו השלם. אמר פלוני הפייטן: “אדם כולו תואם, עשוי במתכונת, חוליה לחוליה… כל פרוּדה אומרת לחברתה אחותי את, ראש לדגל ריע נאמן” – אמור אתה: זה הוא מיטב השיר. לא כל שכן כשהפייטן מפליג בשיחו ואמר: “למעננו נושבות הרוחות, האדמה תחוג שבתון, הכוכבים ינועו במסילותם והמעינות יזרומו”³. כאן אנו שומעים קול האדם בדברו: אני ואפסי עוד.

גדלות המוחין היא מידה, אך שגעון הגדלות בין נכבשים לו מלכים, בין פייטנים ושליטים למיניהם, הוא הבל ורעות־רוח ועלול להביא הרס לעולם. בימינו דבר זה יש לפרשו פשוטו כמשמעו.

אסור להמליך את הטבע או אחד מילדי הטבע. כל פולחן פיגול הוא. כל עבודה לאדמה או לאחד מיוצאי חלציה, לעץ, לאבן, לכל נברא, גם למאורות השמים; לשמש, לירח, לכוכבים, לחי או למת, היא עבודה זרה… לעבוד מותר רק לשלם, לעליון, לנאצל, לאין לו גוף ולא דמות הגוף, אך לא למי שההפסד והכליון שולטים בו.

הגיון חוסר השלימות, הרובץ על הבריאה, עובר כחוט השני בספר הספרים מבראשית ברא אלהים ועד השורה האחרונה שבדברי הימים: “מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל”, הצופנת בחובה רמז העליה. אין הבריאה אלא שלבים לעליה. לעולם אל תאמר שהעולם כבר נגמרה בנייתו, אלא הוא מתבנה והולך. מעשי בראשית מתחדשים בכל שעה ורגע.

אשר ברא אלהים לעשות. עדיין העולם טעון עשיה. הבריאה, לפי התפיסה התנכ"ית, אינה שגל, לא עשתורת, אלא גברת נגידה ומצוה. אין לעבוד⁴ לעץ לאבן ואף לא לשמש ולירח או לבשר ודם. חותם אלהים בתבל בריאתו, אבל אין היא אלוהות. איכה נעבוד לאדמה והיא מקוללה מששת ימי בראשית? קוץ ודרדר תצמיח לנו ואנו עליה אל העקרבים נשב. אין האדמה גברת לאדם ואין האדם אדון לה, אם כי כל שת האל תחת רגליו. הוא רוֹדה “בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ”, אבל לעולם חייב הוא לזכור, כי יש “מתהלך בגן לרוח היום” והוא עליון על הכל. גבהות ניתנה לאדם בספר בראשית. במה דברים אמוּרים, כשהוא זוכר את בוראו ויודע שיש גבוה מעל גבוה. מלכתחילה נצררו הוא והאדמה בצרור אחד. מלמד שצמודים הם זה לזה וערבים זה לזה. כשאדם משחית את דרכו על הארץ, מעיד הכתוב בפרשת נח “ותישחת הארץ לפני אלהים”. בחטא האדם בא מבול מים על הארץ “לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגוע”. על חטא האדם נהפכת סדום ועמורה. אדם וטבע מזווגים יחד בגורל משותף. בפרשות התוכחה נוטלים האדם והארץ חלק כחלק במגילת הפורענות… “והשימותי אני את הארץ… והיתה ארצכם שממה… אז תרצה הארץ את שבתותיה”… האדמה טעונה כפרה גם על חטא האדם. וכפר אדמתו עמו. תו הגאוה היא תועבת אלהי ישראל. “כי יום לה' צבאות, קורא ישעיהו, על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל ההרים הרמים והנשאים”. אדם וטבע עומדים לדין אחד. וכשם שהענשים חלים על האדם ועל כל ילדי הטבע כאחד, כך גם הגאולה והפדות, השבח והעליה, צפויים במידה שווה לאדם ולכל החי למינהו. חוטר מגזע ישי, בנבואת ישעיהו, “ישפוט בצדק דלים והכה ארץ בשבט פיו… עד וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים”. אף הארץ מצווה ללכת לבית הספר של הצדק והיושר, התורה והדעת, כדי להתעלות מגלמיוּתה. אין הטבע מחוקק ואין הוא מוסד למופת. לא מפיו אנו חיים ולא ממנו נקבל לקח בתורת היושר והצדק, החן היופי, המידות הטובות ומעלות השלימות. בשפת כל נביאי ישראל נקראו העמים והממלכוֹת בשם ארצותיהם: אשוּר ובבל, מצרים וכוש, יהודה ושומרון. וכשבני אדם סוטים מדרך הטוב אף הארץ תזנה תחתיהם. עם וארץ, האדמה והאדם אשר עליה יורדים יחד לעמק יהושפט. מלמד שאף הטבע אינו מעבר לטוב ורע ומעל לחוק.

לכאורה לא קרא ישראל לריב עם כל הגויים אלא בשביל להוריד את האדמה מכס המלכות ולהודיע לה את נחת זרועו של האל השוכן במרום. אף על פי כן לא נתקטנה דמותו של העולם ולא נתמעטו אורו וזיוו. האדמה הורדה משאתה, אך לא הורדה מקדושתה, חובלה בגאונה ולא ברוחה. קדושת המקום, אם לא בא עיקרה ממקור ישראל, ניתנו לה תוקף ושגב מיוחדים בתחומיו. אי עוד ארץ על במת העולם שנתייחדה לה על ידי תושביה קדושה כל כך מופלגת? מלחמת הקוממיות של ישראל ברומאים, מלחמת המעטים כנגד הרבים והחלשים כנגד החזקים, להגנה על ארץ מולדת, הצמיחה את מושג קידוש השם, הכולל בתוכו ממילא את קידוש הארץ. כשאמרו ישראל והקדוש ברוך הוא חד הוא נתכוונו לאדמת ישראל ולאדם מישראל כאחד. וכמה מרובים כינויי החיבה וההוקרה, שקשרו לארץ זו, כגון ארץ חמדה טובה רחבה וברוכה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ כל בה, אשר עיני אלהים עליה מראשית השנה ועד אחרית השנה. ולא זזו מלחבבה עד שקראוה ארץ הקודש. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ואמרו חכמים: אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמתה, אוירה של ארץ ישראל מחכים. על הכתוב “מציון מכלל יופי אלהים הופיע” דרשו חכמים: ממנה מכלל יפיו של העולם (יומא, נ"ד). מה שניטל מן הארץ לחוסן ולרבונות בכוח־חזונו של הרוח הנבואי וזעמו של אל קנא ונוקם, הוחזר לה כפלי כפליים ממקור החסד והאהבה, החנינה והרחמים. משל אומר אלהים לאדמה: את שחורה ונאוה. שובבה את ומצויינת ביפיך, זבת דם וגם זבת חלב ודבש. מות בחצרותיך, אך נשמת שדי תחייך. האדמה נבראה ונתקללה, אך בעקב קללתה באה ברכת־תנובתה בזכות האדם המוציא לחמה ממנה בזיעת אפיו. קול הדמים צועקים מן האדמה בכל עת, אך האל יוצרה מרעים לה בקולו מעל כל הר ובכל גיא; בדמיך חיי. כביכול היתה בריאה גם לאחר הבריאה. בשביל להכניע את האדמה, שהסתכלה במראה עצמה ובאה לידי גיאות, הטילה יוצרה בכור המצרף לכפר על פשע גאותה. אחרי אשר התהפכה האדמה בציריה בא שבר לגאונה ולא שום פחת ליפיה. יסורים לא רק ממרקין, אלא מוסיפים לוית חן ליופי הקדום. האדמה אשר נשתלחה בה יד האל והוטבעה בה אצבע־מוסרו, יפיה עולה כפורחת. חוט של חן ההכנעה ודעת־יגונים, הפרוש על חוסן הגאון, מגביר את היפעה ומעמיק את משמעותה, יופי, ענוות־תוממיות, קוממיות, שמזדווגת לה, מולידה צהלת־רוממיות. כלום מה נאה מן הקשת בענן? וזו באה לעולם במוצאי המבוּל, אחרי אשר מלאה לבריאה סאת היסורים.

אצבע היסורים, בלשון אומות העולם אצבע הגורל, היא שטבעה חותם היופי של מעלה באדמת אלהינו. “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת” אומר החסיד, שאינו סתם פייטן ולא קדוש זונח־עולם. ההדגשה על מעשה אצבעותיך. עולם־אלהים שוב אינו עולם של הפקר, של לית דין ולית דיין. אף איננו מכון עליון ובית תחכמוני ללמד בני אדם ארחות חיים. כנגד זה אין הוא עוד פגום ומקולקל על אף כל מראות נגעיו ומעשיו הרעים. אם יש אומן לעולם, הוא הפרשן שלו. מי בא בסתר שדי? כשאיוב קורא לריב את הבריאה ותהפוכותיה עונה לו האל מן הסערה: איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה? כשם שאלהים עד ודיין לעולמו, כך העולם כביכול עד לאלהים עושהו, שהוא בצדק ובמשפט יכלכל ארץ. לא תצאנה הרעות מאת האלהים. ואם יצאו לא לנו לשפוט. לא ידע האדם מה טוב ומה רע. כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך… מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. אם יש אדוֹן לבריאה אין הקושיות מיתרצות, אבל הן עוברות ובטלות מעיקרן. והיתה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת. כשהאמונה היא איזור למתנינו אנו מיישרים הרבה מעקמומיות הבריאה ואף נמצאים נשכרים לראותה יפה שבעתיים, יפה גם במובן השלימות, לא זו אף זו, ניתנים לנו הזכות והכוח ואף יפוי הכוח לספר את תועפות חניה של הבריאה, שהן מפעלות הבורא.

שבחי הבריאה לעצמה היא דבר חונף או חן משונה, מנחה או קרבן, מין לחש מגי, הבא לשכך את זעם האיתנים. יש בהם בנותן טעם של עבודת אלילים, המטפחת את העבדות שמבחוץ ומבפנים ומכשירה את הנפש לקבל עליה עול מלכות הטבע, שהיא דרך כלל ממשלת זדון. ולא כן אדמת האל, שאת שבחיה אנו כוֹללים בשבחיו, אומר החסיד, שמראשיתו לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, אך תחת זאת התבונן בעינים חודרות לדרכיהם הנלוזות: ברכי נפשי את ה' אלהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. לא הבריאה עטופה הוד והדר, כי אם הבורא נתעטף בה בהדר. לו הנעלם נאה להודות ונאה לשבח. לפניו לא יבוא חונף ולמה לו רוב זבחינו? קרבנות ומנחות לא יירצו לו. הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. קטורת תועבה היא לו.

הפרק ברכי נפשי הוא סיפור תמציתי על ארחות הבריאה ופלאי מראותיה. משפט רודף משפט ומראה נוף את משנהו. כמו ירטה הדרך לפני החסיד לספר בנשימה אחת כל מפעלות הבורא. אין מחזה שלא נשתבץ בו ואין נברא שלא בא בפיקודים. רוחות ומלאכים, יבשת וים, הרים ומעינות בנחלים, החיה והבהמה, השמש והירח, האדם היוצא לפעלו, אניות ולויתן זה יצרת לשחק בו, הכפירים השואגים לטרף, אשר יבקשו מאל אכלם. היין המשמח לבב אנוש. דבר לא נשכח. כל פסוק כאן מחושב וכל מלה מדוקדקת. תכלית המזמור לזווג יופי של מטה עם יופי של מעלה, להשיב לב הבריאה על בוראה ולהשיב לב הנבראים לא אל לב האדמה, כי אם אל אדון כל העולמים. “כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון. תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה”. העולם אין לו על מה להתגאות בישנותו, בשלימותו. הוא אינו כלל יש, אלא מתייש. לא נברא אלא מתברא והולך. כל שעה ורגע מתחדשים מעשי בראשית. ומה תתגאה הארץ? הלא המביט לארץ ותרעד. פרק ברכי נפשי הוא הלל לבריאה בחזיון בוראה. אהבה רבה לעולם שוקקת בשורותיו ושמחה כבושה מהלכת בהן, כי לא נאה לשמוח אל גיל פרוע ומשולח. גם ברחמינו על הבריאה רוגז נזכור וכל מעלליה הרעים לא נכחדו מאתנו. לכן מסתיים הפרק ב"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". רק לאחר זאת אוכל לומר בלב שלם “ברכי נפשי את ה' הללויה”. ועד בוא העת ההיא, עת אחרית ימים, עת החזון לישעיהו, אדם מה יתהלל ומה יתאונן ואף מה יתמרמר? גמול ידיו ניתן לו. ברכת אמו הורתו ואף קללתה רובצות עליו. אין טבע שלם ומושלם ואין אדם השלם… נשברו כלים ונשפכו אורות. אין כלי מלא. אף האדם הוא כלי מלא מחסורים. אשרי האיש אשר לבו עם פיו עם דוד החסיד במזמורו: ה' רועי לא אחסר.

ואולי עוד יבוא תור הזהב אשר לאחרית הימים והאדם ישב כסא למשפט על הפלילים אשר בטבע והעולם חסד יבנה, סוכת שלום לעד.

בתבונה עילאה כרך קנט את הרקיע הזרוע כוכבים עם רגש המוסר שבלב כנושא לפליאה ולהשתוממות, כי זה ממלא את זה. אין חכמה בלי ראשית חכמה ואין בריאה בלי בראשית ברא.

א

פליאה היא שבני־אדם קמים על אף הכל כל יום בהשכמה, מתגברים כאריות ומקבלים על עצמם שוב ושוב את עול החיים, מי באהבה וברצון ומי בריטון מעט או בחירוק־שיניים.

לכאורה רק מעטים רואים את עולמם בחייהם מרוצים מעצמם ומאנשי־ביתם, מקרוביהם ומקורביהם, אוהבים את אומנותם מקור־פרנסתם; ואילו כל האחרים, רוב ימיהם, צער ורוגז־עצבים, אין להם הנאה לא מעצמם ולא ממשלח־ידם, מנעוריהם ועד זיקנה ושיבה נאבקים על פת־לחמם או מוטרדים ממחלות ומכל מיני פגעים; אפילו באה להם רווחה עדיין הם מוזמנים לישא בסבל הנפשות הקרובות להם. רבים אין להם יום, שפטורים בו מן הדאגה למחרתו. ועם כך אף המקופחים שבבריות, העניים המרודים, הקבצנים המחזרים על הפתחים ונגועי־המחלות שאין להן ריפוי, דבקים בחיים ומתרפקים על כל שעת־קיום, שאין בה אפילו קורטוב נחת, אף שכל אחד יכול להיגאל מן הסבל ללא נשוא על ידי פעולה שאינה כרוכה בשום עמל. אין צריך לומר שכל אחד רוצה לברוח מן הסבל. אבל האם באמת רוצים אנו לברוח ממנו? או אולי אנו רוצים ומתגברים על הרצון הזה? בין כך וכך גבורה היא לחיות. העולם מלא גיבורים. ולמה עונדים את כתר הגיבור רק ליחידי־סגולה בכל הדורות, למצביאים הגדולים, למעפילים הנועזים לגלות ארצות חדשות, למחרפי נפשם על קידושו של רעיון, לממציאים המזכים את הרבים? הכי לא קשה לפעמים מכיבוש ארץ כיבוש עיר קטנה, והיא האני הקטן, לחשלו ולחסנו לעמוד בצוק כל העתים, לעמוד בתוך מעגל המוראות בלי לבחול בחיים?

כל יודע־סבל הוא גיבור־חיל. תנו דעתכם ליום־חיים של מי שריחיים על צווארו והוא משתכר אל צרור נקוב, כמה סופג הוא צער, מכאובים, לבטים ועלבונות, כמה הוא משחיר את פניו כמעט בכל יום ויום וכמה מרובות האכזבות הנופלות בחלקו. אפילו שאינו תלוי בדעת אחרים למזונותיו – אם יש שאינו תלוי – הריהו תלוי בה לעצם־קיומו, למעמדו, לכבודו. כל אחד הוא מאיזו בחינה עני ואביון וזקוק לנדבות. לא יעלה איש שלב בחברה אלא אם כן עבר כמה וכמה שלבים של התרפסות והתבזות. כשם שהאדם נולד מתוך שליא של דם, כך הוא שותת דם כל חייו. ובכל זאת מושכים בעול וממשיכים קיום. על רוב מנין הבריות ניתן לומר שבנפשם יביאו לחמם. אולם חשק החיים אינו פוסק מהם. ולא עוד אלא שנוהגים סבר פנים יפות זה בזה ושוקדים לשמח איש את רעהו, ובשביל שלא לערבב שמחות זולתם מסתירים את נגעי־לבם. לא הכל אוהבים להיטיב, אך רבים אוהבים לשמח.

כל איש חי גומל חסד לשר החיים שאינו שופך לו את קיתון־חייו על פניו. אולם האדם הפשוט הוא הנדיב לאמיתו, כי הוא ראש וראשון בכל המערכות הקשות, בדומה לאוריה החתי הוא מוצג אל מול פני מלחמת הקיום. מרומי העם, עתירי הנכסים, המשכילים ואנשי הצמרת, בורחים על הרוח ממקומות הסכנה, כדרך שנמלטים מן המלאכות המפרכות. כשם שאינם בעמל־אדם, כך אינם קשורים בעבותות חזקות אל העם ואל המולדת. בכל שעת־חירום למדינה מפונקי הגורל ראשונים לעריקה מן העם והמולדת לנוע אל מי המנוחות של הארצות השרויות בשלווה יחסית. אף מלאכתם בשירות העם נעשית על הרוב על ידי אחרים. לעומת צער גידול בנים של ההמונים, הם כמעט פטורים מעול המשפחה, לא להם החרדה לסכנה הנובעת מהתמעטות הילודה להמשך הקיום של העם והארץ. כל נטל החובות האזרחיות והמדיניות רובץ כאילו בצו עליון רק על שכם העמלים לפרוסת־לחמם. אך קשי־יום אלה על הרוב אינם מרי־נפש כלל. קוראי־תיגר וצועקי־חמס מצויים יותר בקרב השכבות השבעות, הרואים את עצמם מקופּחים על שום שלא הגיעו לכיבודים ולתארים, שזכו בהם אחרים מבני־חוגם. מקרי ההתאבדות שכיחים בין הללו דווקא. וכי אין פרשה זו אומרת דרשני? בשל יוקרה ויומרה, בשל גאווה ריקה שנפצעה וכל מיני משאלות־רהב, שלא באו על סיפוקן, עשויים בני־אדם לקרוע מעליהם את אדר החיים היקר, אבל המוני כל העמים במשך דורי־דורות נושאים בסבל לאין שיעור, רואים עוני, מחסור, מחלות קשות, פגעים וכל מרעין בישין. ולא זו שאינם בועטים ומגדפים ואינם קוראים מוות בסיר החיים, אלא רעבים וצמאים לחיים, מאחלים איש לנפשו ולכל קרוביו ואהוביו אריכות־ימים וכולם מריעים במקהלות מזמור שיר לחיים. לא זו אף זו: רבים, רבים עד למאד, נכספים לחיי־עולם. ואילו הופיע אחד רם־מעלה, אריאלי, לבשר לעולם מתוך בטחון עז ונמרץ את מציאותם של חיי עולם הבא, היה מעורר שירת־הודיה אדירה מפי כל החיים והקיימים בזמן הזה.

רעיון טורדני לעתים, שאוהבים את החיים לא רק בשל החיים, אלא גם, או בעיקר, משום הסבל שבהם. אוהבים לסבול. הסבל הוא תחושה של ערב־מוות, כגון שאומרים שבשעת מחלתו רואה האדם את מלאך המוות בעיניו. אהבה לסבל משמעה גם כן אהבה למלאך המוות. האדם אוהב את המוות. והרי אמרנו שהוא אוהב את החיים. לכאורה סתירה. אבל שתי אהבות הסותרות זו את זו אינן סתירה שבמהות או בעצם. אפשר לאהוב שני הפכים. ואולי האהבה לאחד אינה עשויה להיות חזקה כאהבה לשנים הנוגדים זה לזה, שכן כל אחד מגביר בהתנגדותו את כוח המשיכה של הצד השני על האוהב הפוסח על שתי השׂעיפים.

האדם דבק בחיים ונכסף למוות. דרך כלל אין הוא רוצה למות, אלא רוצה להתראות עם המוות, להסתכל בפני מלאך המוות על מנת לברוח ממנו. או להסתכל בו כדי לתהות על קנקנו ולהוציא מפיו אילו ידיעות סודיות על כבשוני הבריאה, כדרך שנהג יהושע בן לוי. כשהגיעה שעת פטירתו אמר למלאך המוות: הראני מקומי בגן עדן. הסכים ונשבע לו לקיים את הבטחתו. אמר לו רק יהושע בן לוי: תן לי סכינך, שמא תבעתני בדרך. נתן לו. כשהגיעו לגן־עדן, הגביהו והראהו. קפץ רבי יהושע בן לוי ונפל לצד ההוא. תפסו מלאך המוות בכנף בגדו. אמר לו ר' יהושע בן לוי: בשבועה שלא אצא. יצאה בת קול ואמרה: החזר לו את הסכין, שהיא צריכה לבריות. כך כל אחד משתוקק להתראות פנים עם מלאך המוות, אם בשביל לחטוף ממנו את סכינו ואם בשביל לקלוט מפיו סוד או להגיע בהדרכתו לגן העדן. מה תמיהה היא, שמפחדים מפני מלאך המוות ואף משתוקקים להיכנס למחיצתו, רודפים אחריו ובורחים מפניו, אוהבים אותו ודבקים בחיים. אוהבים אותו, כלומר, אוהבים לשחק עמו במחבואים.

מיכל אנג’לו על סף העשור התשיעי של חייו כותב: “אין בי אף מחשבה אחת, שהמוות אינו חקוק בתוכה”. ולפני כן, באבלו על מות אורבינו, משרתו הנאמן, הוא כותב: “החסד שעשה עמדי הוא זה, שכשם שקיים בחייו את חיי, כך למדני במותו למות… בכיסופים למות”. ועם זאת הוא מפטיר ואומר על המוות: “מי יתן ויוכל להמתין לי עוד כמה שנים”. על כך מעיר אחד מכותבי תולדותיו של האמן כבד הכוח וכבד ההגות: “רצון החיים ורצון המוות היו תמיד חזקים אצל מיכל אנג’לו במידה שווה”. ראוי להוסיף: לא רק אצל מיכל אנג’לו.

תדע לך שכך הוא. צא וראה כמה מרובים הלהוטים אחרי מירוצים הכרוכים במעצורים. וכמה מרובים החותרים להשיג שיאים בעליה למרומי הפסגות, שיש בה משום סכנת נפשות. יש סבורים שההרפתקה היא מלח החיים, ומכל מקום הכל מודים, שההרפתקנות היא אחד מן הגלגלים הראשיים בהתפתחות המדעים והכיבושים הישוביים והמדיניים. ניצשה הורה, שההסתכנות היא עצם המהות של החיים. הציד על חיות טורפות, שרבים כל כך שטופים בו, הוא הוכחה מכרעת ליצר העז המפעם את האדם לתקוע עצמו לתוך הסכנות, להישלך על ידי אחרים או להשליך את עצמו, לתוך גוב אריות. השחקנית שרה ברנאר, אשה דקה, רזה, רפת־אונים – לא על הבמה, כמובן – היתה לה חיבה יתירה לסוסים אמיצים, ולכלבים עזי־נפש ואף לגורי־אריות. אף היא אימצה לה כקליאופאטרה בשעתה שפיפון כדי להתאמן כביכול בשעת נוהגה בו בתפקיד שנועד לה במחזה של אשה השרויה במחיצתו של נחש. מהתלה זו כמעט עלתה לה בחייה. אף היא נתפסה לתאוות הציד. בלונדון הופיעה פעם בחוצות העיר ועמה דוב גדול מרותק לידה בשרשרת. בדומה למלך אחד בעולם העתיק – שמו לא זכור לי לפי שעה – היתה גם היא מחזיקה ארון־מתים בביתה ומשכיבה עצמה בתוכו לפעמים לשינה מעט, מעין “חזרה” לשינה הארוכה לעתיד.

שחקנים יותר ממה שהם משחקים אנשים על הבמות הם משחקים אנשים בחיים. את המאוויים הכמוסים, שבני־תמותה שוטים אינם מעיזים להגשימם, ואפילו לא להתוודות עליהם, הללו, ילדי השעשועים של הקהל, שהרבה שרוי ומחול להם, מכריזים ומודיעים עליהם ברבים. אולם השחקנים מרובים אף בקרב קהל שאינם שחקנים. וכי מי תם ושאינו יודע לשאול אינו יודע לספר את כוח מעשיו, גבורותיו ונפלאותיו, בהשליכו את נפשו מנגד במאבק עם להקת אנשי־חיל, עם פראי־אדם או עם פראי־חיות? בשבחו של דאנטה לא סיפרו בני־דורו, שחיבר את “הקומדיה האלהית”, אלא שהיה בגיהינום. אין שבח גדול לאדם מלומר עליו שהוא היה בגיהינום ויצא חי, שנאבק עם גלים ויכול להם. החיים הם מאבק ובמאבק חיים. אך מה משמעו של מאבק, אם לא מגע מוחשי בין שני הכוחות הנוגדים זה לזה? המוות הוא הצד השני של המטבע חיים. יש נהר איתן, גדה אחת חיים וגדה שניה מוות. אנו מרגישים חינה של גדת החיים מתוך ההסתכלות בגדת המוות. אילו היתה רק גדה אחת לא היה הנהר נהר.

אהבת היסורים היא נושא שדנו בו הרבה ראשונים ואחרונים. היו שאמרו מפורש, שהם מחבבים יסורים והיו שאמרו, שאינם מחבבים אותם. אבל על דברים המסורים ללב אין לדון לפי הודאת הפה או כפירתו. אפילו מי שמכריז ומודיע שאינו אוהב אותם צריך להעמידו על חזקת אוהב. לולא אהבה זו לא היה נוצר פולחן המתים, לא היו קמות בכל הדורות כיתות של נזירים וסגפנים, לא היו הצומות תופסים מקום נכבד כל כך בכל הדתות, לא היו מרובים בכל הזמנים מחרפים נפשם מנגד למען רעיונות נאצלים, לא היו מתארגנות סיעות לקיים אביונות לשמה, לא היה אברהם מוליך את יצחק בנו יחידו לעקדה ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה לא היו גורמים שישליכום לגוב האריות. אוהבים את החיים, אבל עתים הצער אהוב מן החיים. אמנם, מקדשי השם נתכוונו לקדש שם שמים, אבל לולא הכמיהה המתמדת למצוקים, הרוחשת תמיד בגנזי הנפש, לא היו אולי אפילו אראלי האמונה מסוגלים לעמוד לאורך ימים ושנים בנסיונות של קידוש השם. האהבה לבורא או לרעיון הנאצל ממריצה את הנאמן להגיד את דברו ללא חת ולישא את דגלו ברמה, כדי לעשות נפשות לאמיתו, אך רק אהבת היסורים הכמוסה, המתלווית לאהבת האמת, יוצקת עוז ותעצומות בנפש לישא בסבלנות את עינוייה, שהאהבה להם אימצה אותם להיות חלק מישותה, מתוכן חייה ומטעמה. לעולם משמשים היסורים תבלין לכל חמדה טובה. אמרו חכמים, שהתורה, ארץ ישראל ועולם הבא נקנים ביסורים. ניתנה ההדגשה על שלושה דברים, שנחשבו בעיניהם פרודות יקרות שאין למעלה מהן. אך הרגשה זו מפעמת כל איש, שנפתח לפניו השער להיכנס לספירה של אצילות ולהציץ מן החרכים במסתורין של סערת־נפש עזה. אנשי חנינא בן דוסא, שהסתפקו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, לא היו כלל נשויי־טובה. צער ההסתפקות היה הטוב שלהם. אנשי הצומות אינם כלל מוּדרי הנאה. הצום משמש להם מקור תענוג. יש סוגי־נחת דקים מן הדקים, שהנהנתנים הגסים אינם מסוגלים כלל לבוא בסודם, והם נגנזו לחכמי הסיגופים, השואבים חיוּת וחדווה מן האוויר העליון היורד עליהם. יש סבורים, שאין להביא ראָיה מן הנזירים והקדושים, המהווים מעין גזע־אדם מיוחד. להנחה זו אין יסוד, שהרי לדיוקו של דבר המוני־עמים, רוב מנין ואף רוב בנין של המין האנושי, היו בכל הדורות נוטים שכמם לסבול, כל ימיהם רעים ותענוגם כזית, המצוקה היא כביכול הוויתם הטבעית, ואותם דווקא היה מלאך החיים דוחף לעסוק בישובו של עולם, פחות מכך בתיקונו, לכוף ראשם על כל גל וגל של יסורים ופורענויות ללא ריטון ואף בצידוק הדין, לקרוא ברוך דיין אמת על כל צרה שלא תבוא ואף להיות שמחים בחלקם הזעום ביותר. אדם לעמל יוּלד הוא כלל גדול לא רק בתורת העמים, כי אם גם בסדר החיים שלהם מדור ועד דור. הם שמחים בחלקם שהוא מיצער ומצער. הצער לעצמו הוא עתים חלק טוב.

צדיקים, קדושים, חכמי הפרושים, אף חכמי הסטוֹיה, שלא הגו את רעיון הקדוּשה, שקדו לחבב על הבריות את היסורים ולעשותם מקור שמחה וישועה. האוהבים קוראים לנחשי הספיקות והחשדות, כדי להפיק מהם לוויית־טעם ותוספת חוסן לאהבתם. לא היתה האהבה עזה כמוות לולא הצמיחה מתוכה את הקנאה, בת משק נפשה, הקשה כשאול. לרבים זהו בגדר מושכל ראשון, שאהבה שאין עמה עינויים אינה בגדר אהבה כלל, מכל מקום שבגמר הצער, הכרוך בה, היא באה לתחילת סיומה. המוני עמים שכל הגלים הזידוניים של העריצות עברו עליהם, שבנו את פיתום ורעמסס ואת הגנים התלויים למשעבדיהם, ואף בעבודתם הקשה לא קצרה רוחם לקוץ בחייהם, למדו מסתמא גזירה שווה מביעותי השאול השפוכים בתאים החברתיים והמדיניים של החיים על כלל המסכת החיונית, הבאה לידי גילוייה המובהקים והמשוננים ביותר בפרשת האהבה, סחים אלינו בפי החכמה העממית, שבעל שאינו מכה אינו אוהב. בשביל ללמוד תורה זו לא היו ההמונים צריכים לחפש אישור על ידי מה מצינו בסדר העולם המדיני. כל בת העם חזתה זאת מבשרה. החיים המדיניים הם השטח העליון. עמוקים מהם חיי המינים ויחסים בין בני המשפחה ובין אדם לרמ"ח אבריו. צער ההויה אינו יונק מתנאי הקיום, כי אם מן הקיום עצמו, צער והוויה חד הוא. היסורים הם השאור שבעיסת החיים, ובוודאי הם מלח האהבה ותבלין השנאה. אין אדם, שהשנאה אינה גורמת לו צער ומכאובים, כי היא¹ מצמצת את ישותו, מייבשת נפשו ומרעילה נשמתו. גדולים מצוקי השנאה, ודווקא משום כך זו גוברת והולכת. כשם שאוהבים לאהוב, כך אוהבים לשנוא. פשיטא שהשנאה נושאת בחובה חידק המוות. אנו טורחים למחוק את השנוא מעל מפת חיינו, להשחית את עצו בלחמו, לבטלו מן המציאות. אין אנו מצליחים בכך. אבל הננו מתרוששים על ידי כך. כל האנשים נילושו מעיסה אחת ופרצופי כל הבריות חקוקים בנשמותינו באותיות משוקעות, שיר האהבה המוציאתם מן הנעלם אל הגילוי עושה אותם לצורות בולטות. אולם לגבי אויבנו המוחשי או המדומה הננו נוהגים מחיקה בלתי פוסקת. למחוק אי אפשר, אבל לטשטש – כן. הוא הדין למעט את הדמות. עם כל התמעטות של דמות, החקוקה מבראשית בישותנו, אישיותנו מתמעטת, נוף־נשמתנו מידלדל, וכך כל מנת־שנאה, שאנו מטפחים בקרבנו, מרוששת אותנו במידה ההולמת את שיעור־קומתו של נושא־איבתנו. הטורח להמית את שונאו במחשבתו הנהו מתאבד חלקי בנפשו. ולולא ינקה השנאה מאהבת הצער לא היתה אהבה לשנאה. שום נימוק אחר אי אפשר למצוא לשנאת קין להבל אחיו. הבל רועה צאן, בא אל המוכן אל המרעה, שהוכן בידי קין עובד האדמה, יכול שגם להבל הגיעה השמועה על הקללה שניתנה לאביהם אדם “כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו. ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך”. אבל אינה דומה שמיעה לנסיון אישי. ואולי הבל שפיקח היה נמלט מלכתחילה מעסק ביש ומקולל זה, עבודת האדמה. לא רצה לטבול את פתו בעצבון. קין, שנעשה בעצמו חורש וזורע, ועל גבו חרש השכול לן ממש בסוגית הצער עד שהתחיל להתרפק עליו ולמצוא בו גופו טעם־חיים. קין הוא המגלה הראשון של צער ההוויה. אף הוא ראשון גילה את השנאה. צער היה לו לשנוא את אחיו, הבורח מן העבודה הקשה לאכול לחמו בזיעת אפיו. ועל שום צערו שנא אותו. משום כך עשה את המעשה. קין, בדומה לכל יוצאי זרע קין לאחריו עד סוף כל הדורות, היה בחלקו רוצח ובחלקו מתאבד. קין לאחר רצח אחיו נעשה פחות קין מכפי שהיה קודם. מסתבר שקין לא שיקר כלל בשעה שהביע את חרטתו על הרצח בקריאה “גדול עווני מנשוא”. הוא באמת הצטער לא רק לאחר הרצח, אלא גם לפניו. אבל מה בצע בצער, אם הוא גופו מקור־חטאים?

יצר הצער ויצר התענוג עומדים כשני כרובים ושומרים את עץ החיים, שלא ייעשה לעץ יבש ללא טעם וריח. יש שומר על כפות המאזניים שלא תכרענה לצד זה או לצד זה. כל הכרעה עלולה להפוך את החיים לתוהו ובוהו. אילו ההנאה גוברת על מניע ההתחסרות לא היו מלחמות פורצות לעולם, שכולן סופן הפסד לכל הצדדים. אולם צרה היא שרבים מטומטמי־רגשות אינם מסוגלים לבוא בסוד צער ההוויה הנאצל ואינם יודעים טעמם של חבלי לידה לרעיונות נעלים, למסכתות של עיון חובקות עולם, לבדים מצוירים בחותם רוח הקודש, למנגינות של הללויה והריהם מחפשים להם פורקן לסבל בשפיכות־דמים. מסיתי המלחמות הגדולים הם לעולם אנשים דלי דמיון היוצר, שניסו כוחם ללא הצלחה באמנויות היפות ומצאו להם פיצוי באומנות של רבי־טבחים. הואיל ומרובים בעולם עניי־חזון מוצא לו תמיד כל שואף־קרבות וצמא־חורבנות נושאי־כלים לרוב. רבים מודים ואינם עוזבים, שאין להם בחייהם אלא ההרפתקה. הואיל ויצר היסורים הוא חושק גדול אין סיכוי לעקור את המלחמות על ידי הוכחת חוסר השחר שבהן. אי אפשר לרסן תאוות בנימוקי־הגיון. ומה בכך ששני הצדדים יוצאים מן המלחמות וידיהם על ראשם? המלחמות אינן כלל צורך ההנאה שבישוב, אלא צורך הצער שבחורבן.

ויש לציין בתמיהה שעדיין מנצנץ שביב־תקווה, כי עידון הרגשות, כלומר, החרפתם, שיהא הצער פורט תמיד על המיתרים העדינים שבלבבות, ישים קץ לפורקן הגנוז ברציחה.

ב. האם צריך אדם לדעת למות?

בטהובן רב הסבל סח במרי־רוחו: “צריך אדם לדעת למות. עוד בשנתי החמש עשרה ידעתי זאת”. ותוך כדי כך הוא מפטיר: “אמנם, מעשי בשדה האמנות עדיין מעטים הם”. משמע הפיסקה האחרונה הוא מעין חיפוש זכות לעצמו, שלא פעל כפי שהיה צריך לפעול, מאחר שאנוס היה לחיות מטעם כשרון היוצר שהופקד בידו לזכות בו את הרבים.

מכלל כך אנו למדים את היפוכו, שמי שלא ניתן עליו עול־יצירה מותר לו לפרוק מעל עצמו עול החיים. אבל כלום צריכים אנו ללמוד דבר זה על דרך מכלל? בפירוש נאמר: צריך אדם לדעת למות. האומר צריך לדעת יכול שהוא מפריח פסוק נאה. אבל לא איש כבטהובן בין מפריחי פסוקים. אף הסיפא מוכיחה: עוד בשנתי החמש עשרה ידעתי זאת. זו היא, משמע, ידיעה שהיתה מובלעת בעצמותיו של הגאון מר הנפש מימי־נעוריו וצמחה ועלתה כפורחת ברבות השנים עם אישיותו הגדלה והולכת. פייטנים זה דרכם להיות שרויים סמוך למדורות הצער, סוד־שיחם נכאים והם פוסקים על מלאך המוות עם לבן גרתי. אף אמנים על הרוב עמהם בתפיסת החיים כבחינה שעל הגבולין. ורבים מן האמנים מעלים על עצמם, שהם ילדי השעשועים של הבורא. כל פעל האל למענם, שותפים למעשי בראשית המה. ומן הדין לציין, שפייטנים ואמנים תחת למסוך ביצירתם אגלי טל של תחיה ללב ההמונים ולרומם בעיניהם את קרן החיים, לגלות את המאור שבנפשותינו ואת השמחה שבהווייתנו או למצער את החדווה שבצערנו, הם מרפים את הרוחות בקינים הגה והי ובציורי קדושים מעונים השותתים דם פצעיהם – הצלוב היה הלוז שבשדרת הציור במשך דורות רבים – מן הסתם לפי שפגעים ועינויים הם ציוריים וצבעוניים מן החדוות החרישות והשעות הרעות והרעשניות מיניקות יותר מיץ לפייטנים וציירים משעות הנחת – דז’קונדה ברוכת חסד שאנן היא בת יחידה בקרב פמליית הפנים הלא שוחקות, המעוותות. האם לכן כל תקופה שמתרוקנת בה כוס היגונים הפיוטיים שבגדר הצנע הנפשי העמוק ומידלדל מכחול הציירים מצבעים שבמחזות שדי מתארגנות סיעות של מוכים, מבוקים ומבולקים, הזועמים לתיאבון ומתגרדים בפומבי בפצעים שאין להם?

להבדיל אלפי הבדלות. בטהובן המרומם מעל כל תהילה, נעלה מעל רבי הכתין. הוא בהמות רץ אורח לבדד על פסגות הקרחונים ומתוך המצוקים שבנפשו חצב נחשולי חום ועידוד למיליונים האנושיים. תכלית יצירתו היתה גם לחשוף את שירת הללויה ההומה בלבבות ההמונים. אולם לא הרי זמירותיו כהרי אמרותיו. מכלל אותה פיסקה וכיוצאות בה, שיצאו מפיו, משתמע כביכול, שמי שאינו ביצירה ואינו גם בשמחה הריהו בגדר עץ יבש. רוב מפונקי־יצירה גונזים בירכתי ישותם את הרעיון, ששופנהויאֶר וניצשה, כל אחד מבחינתו שלו, הביעו אותו במפורש, שאין תכלית לרצון החיים העיוור ואין טעם להוויה האנושית אלא בגדר גשר למה שלמעלה ממנה. בענין זה מחולקים המוני אדם בני כל הדורות עם רבי היצירה והחכמה, המייחדים את גן העדן לצמרת האנושית בלבד, הן את גן העדן שבעולם הבא והן את גן העדן הגנוז בעמקי הצער שבעולם הזה. פשוטי־אדם בטוחים בצפונות־רוחם, אפילו אינם מגיעים לכלל מחשבה מעמיקה על נושא זה, שגם להם יש חלק בגן־עדן שבחיים. מעמקים נאמרו בלשון רבים. כל נפש יש לה מעמקים משלה ומשיגה על פי דרכה דברים שאין לבה מגלה אותם לפיה ואף לא להרהור חולף. יש דעת, העמוקה גם מן המחשבה וההגות. יש דעת סתומה ונעלמה, הזורמת בלשד העצמות.

עם פי האלמונים המתענגים בחיים על כל ממרוריהם היה בוודאי ישעיהו הנביא בישראל, בהשמיעו דברים כדרבנות “ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי… ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו” (ישעיהו נו, ג־ה). אף הסריס ליצירה הוא בין הקרוּאים למשתה של שבת החיים. גדולה תורה, גדולה חכמה, גדולה מלאכת מחשבת, המרחיבות את הדעת, מחריפות ומעדנות את החושים, אבל תורה, חכמה ואמנות עשויות לשמש סם־חיים, כשאין תולים עליהן את כל שלטי הגיבורים של החיים, ועלולות לשמש סם־מוות, כשעושים אותן תוך ועיקר, צידוק החיים. החיים קדמו לתורה, הם בונים את החכמה ולא החכמה אותם, הם תכלית האמנות ולא האמנות תכלית להם. החיים לעצמם ללא כל שליחות גלויה הם מיטב כיסופינו ותמצית חזוננו, אם כי גם במוות הננו שוגים תמיד. אין אנו שוגים באהבת המוות, כי אם בהגיונו, במשמעות הקיום הנסתר הצפונה מאחורי ההעדר הגלוי שבו. אך את החיים אנו אוהבים בלב ונפש בין בצרה ויגון בין בשמחה וששון, בקור ובחום, בצוותא ובבדידות, בצרור התקוות שנפשנו צרורה בו ובמטען האכזבות התלוי מאחורינו. כל טועמי החיים משתוקקים לתת לקיומם יד ושם טוב… שם עולם. יהי שמם מבורך, כי חסדם לעולם.

אף עלובי־עולם משתוקקים לחיי־עולם, לקיום שאין לו קץ, בתנאי שלא יגיעו לדרגה תחתונה של ניוון ודלדול. יהיה זה קיום של שושנה בין החוחים – ובלבד שיהיו חיים וקיימים. לא רק השמחה זורמת בכיסופים לאין־סוף, אף הצער נוהה אחרי הוויה מתמדת. וכל שתובע השארת הנפש לעצמו חוקק את צלמו וטובע את חותמו על לוח הבריאה. כל נפש בשלבי־חייה מגלפת בתוך הספירות את צלם־דמותה ויוצרת עצמה תמונה. דברי־ימיו של הפשוט שבפשוטים הם תמונה או שרשרת של תמונות. כל אחד אמן. אבל האמנות היא פועל־יוצא ולא כוח־בראשית; אפשר היא גוּלת הכותרת ולא אבן הפינה; היא מלח ולא לחם הפנים. היא הדוכן ולא הבסיס. היא הדלי ולא הבאר. הואיל ואין היא מסוגלת כלל לעקור את הצער, אם כי ממתיקה לרגע קטן את מרירותו, ולא עוד אלא על הרוב היא יותר תנים לצער מכינור לשמחה, מכלל שהצער הוא הקדמון, המשביר הראשי לחיים. מה נפשך, אם אין טעם לסבל אין גם טעם לנחת. וכבר מצאנו למלך ש"הגדיל והוסיף חכמה" ו"לא מנע את לבו מכל שמחה" והיה ממשל במשלים וחיבר ספר קוהלת, פרק יצירה, שפסוקיו החצובים והמלוטשים מעשה חושב עומדים, ועתידים לעמוד, לנס לרוח האדם הנאבקת עם החיים לעצמם, ולאו דווקא עם פגעיהם ומחסוריהם. למלך זה לא עמדה אף שכינת היצירה להצילו מן הצער והרוגז. לא נחה עליו עד שקרא – ובוודאי לא נחה גם לאחר שקרא – “ושנאתי את החיים” וכן “ושנאתי את כל עמלי שאני עמל תחת השמש”. אף הוא נתן עינו במלאך המוות וביקש ממנו הצלה. “ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה”, “כי הכל הבל ורעות־רוח”. הנחת, השמחה, התענוגות, אינם תריס מפני הבחילה בחיים. הכי צריך האדם לדעת למות? שמא צריך האדם לדעת לחיות! שמא יש סגולה לחיים טובים, המכוסה מאתנו, ובכל זאת אינה בשמים ולא בחלל העליון, לא במרחבי הכוכבים, לא מעבר לירח, כי אם אי־שם בחוּבּנו היא גנוזה ועלינו לגלותה ממטמונינו! שמא אנו צריכים ללכת אל “החדר” הפנימי של בית־נפשנו, כדי ללמוד שם תורת החיים הטובים, שעל פיה אין הצער אלא דבורה לתעשיית דבש השמחה. אך דבורה זו יונקת לא מן הפרחים והשושנים, אלא מן החוחים.

בתוך כל הגאוות הקיימות, כגון גאוות העשיר על עשרו, של החכם על חכמתו ושל המצליח על הישגיו וכיבושיו, נראה רהב האמן על יצירתו מתמיה ביותר. שהרי כשרון היוצר הוא בוודאי חלק אלוה ממעל, שאין לרכשו בעמל עצמו. אפילו האומר בכוחי וגבוּרתי עשיתי את העושר, קניתי את הדעת, בניתי ערים והרחבתי ארצות, אינו יכול להתפאר שידו בלבד עמדה לו להביא לעולם דבר שהאמנות לאמיתה חותמו. “ואילו התכנסו כל חכמי מזרח ומערב אינם יכולים ליצור אפילו יתוש אחד”. אף על פי כן לא עשתה האמנות דרך כלל את הענווה עטרה לעצמה. רוב אמנים בני כל הדורות מנעימים זמירות ליתרון הכשר מעלתם, מתייחסים במגדלי־שן ומהם נתפסים לשגעון הגדלות, ברוח דבריו הגאיוניים של גיתה בשיר:

פה אשב ונפשות אברא

בדמותי ובצלמי

גזע ישווה לי,

בסבלו, בבכיו.

על היוהרה המצויה אצל המשוררים רמזו גם חז"ל בפיסקה זו: אמרו עליו על דויד המלך, בשעה שסיים ספר תהילים זחה עליו דעתו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי? נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תזוח דעתך, שאני אומרת שירה יותר ממך. על כל פנים מתפנקים ומתחטאים לפני בוראם כבנים יחידים, כאילו לא נברא העולם אלא בשביל לספק להם נושאים או מדגמי־חיקוי ליצירותיהם. ענין זה של חיפוש מקלט במגדל־שן שרשו נעוץ, כנראה, בבנאים הראשונים של מגדל בבל, שהתיימרו לצאת מכלל יצורים ולהיות ליוצרים, עד שהלבינה של מעשי יום־יום נעשתה להם לאבן החכמה והחמר של החיים הטהורים, הזורמים תמידים כסדרם, היה להם לחומר, היינו, נושאים למלאכת מחשבת. על החיים הטהורים הועברה השמועה, שהם טעונים כביכול תיקון באמנות. עיר ומגדל בנו להם בני האדם כדי לעשות להם שם. ואילו עיר אלוהים, החיים הטהורים, הושפלה עד שאול תחתיה. הורדת מעלת החיים לכדי דבר הטעון תיקון בכל מלאכת מחשבת, ההתאחזות בקרנות המזבח של האמנות כדי להיחלץ מטיט היוון של חיי יום־יום, הוא החטא הקדמון בהטלת פחיתות בחיים, שאמנים אחרונים שטופים בו הרבה יותר מן הקדמונים. האמנות, שעריסתה עמדה בחיק הדת, עשתה תחילה עיטורים לבורא העולם, ביקשה לספר כשמים כבוד אל ולהגיד כרקיע מעשה־ידיו, אולם סיימה בעשיית החיים, השוכנים מתחת לכסא הכבוד ומעוטפים בקדושה עליונה, עיטורים לעצמה ולהתיימר כמעיין־ישועות ראשון במעלה. עדיין שומעים אנו מפי מיכל אנג’לו אנקת מעונה: “הגידי לי, הקדושה, מה נבחר בשמים: השפע היוצר או הלב החוזר בתשובה?” אולם ברוב העתים עזבה האמנות את האמונה אמה, היא גם אם הארחות, ויצאה לתרבות רעה של פולחן עצמה ואף דחקה רגלי שכינת החיים. התמונה, צל הדיוקן העליון, נעשתה עיקר. הביטוי, שאינו אלא ציוּן וסמל, נתעלה לכלל תכלית. על הנשמות האלמות נגזרה כביכול ירידה לתוך האלמוניות שאין לה לא תיקון ולא תקנה. הביטוי לבדו גואל. רק המשחקים במחזות יגונים על הבמות מיטהרים. יסורים אינם ממרקין אלא את אלה, שדורשים אותם כמין חומר לראווה ועושים מהם מטעמים. אילו זכינו היה כל נברא אנושי יורד לתוך גינת הביתן של הצער ללקוֹט שם שושני השמחה וכל בושם טוב להיטהר ולהיזכך ולהיצרף ולהתרומם לספירות החיים הנאצלים ההומים כמעיינות. לא כל אוזן שומעת ולא כל מוח סובל זאת. כיוון שלא זכינו נסתמו לפנינו מקורות החן והאמת, החכמה והקדוּשה, הגנוזים בצער, חיללנו את שבת הצער ונעשינו דוויים וסכופים, חולים ממש, קשה מזה, חילוניים. נתכסינו באבק החולין ואיננו מסוגלים עוד לנערו מעלינו. חרבו בתי־מקדשות, נשמו בתי התפילה. שוב אין המוני עמים עומדים בדחילו ורחימו לפני קונם לקבל מידו מדי יום ביומו מנת־חיים חדשה, טריה, שוקקת, הזורמת ממקווה החיים הקדומים, אלא הכל צובאים על בתי השעשועים כקבצנים המחזרים על הפתחים, לקבל נובלות של חיים, עלים נידפים מעץ החיים, עלים בלים, שאין בהם אפילו עלה אחד לתרופה כנגד מדווי הנפש. ככלבים המלקקים מן הים מלקקים המוני־אדם את השופכין של החיים העכורים, הבדויים, המנוונים. אף מיכל אנג’לו בשעתו צווח במרי־יאושו: “אך שגיון הוא להאמין שהחסד העליון משפיע אצילות”, “הרוח, האמנות, הדמיון מסתלקים”. לאחר שהתמונה דחקה את שכינת החיים מתה גם התמונה. עלתה לגדולה הבבואה הקלושה או גם דמות העוועים שלה. עם חילול הצער וסתימת המקורות להבנתו ולהארתו נעשה הכל מישחק ומהתלה. הרצינות שקעה, עלתה לגדולה הליצנות. צוהל הביטוי ובוכה האלם. נתרוקנו החיים והיכלי השעשועים נתמלאו מוקיונים. האושר נעשה ענין של חוכא ואיטלולא. סחבות הקבצנים ותכריכי המתים נעשו בגדי הכהונה.

האדם שטבעו עדיין לא נסתלף נכסף לשמוע חוות־דעת נכונה בפשט החיים לאמיתם. מרגיש הוא שאין הלכה כאמנים ולא כרבי החכמים, שלקחו את כל גן העדן לעצמם. מחבב הוא הצרות ומתרפק על הצער. אין הוא גורס כשופנהויאֶר שהאוֹשר אינו אלא העדר הצער. ידוע, אם כי לא גלוי, לפניו, שהאושר ינווה גם בחביון הצער והסבל, בצרות ובעלבונות. אף בתוך האלם של נפשו מאזין הוא לפכפוכו של פלג הנצחים, הזורם דרך פרטיותו השמוטה כביכול לקרן זווית. אין קרן זווית. כל טפח בבריאה הוא מרכז. גם המערב, הצפון והדרום הם מזרח. אלוהים כבודו מלא עולם. ובכן, העולם מלא שמחה. סוף התוגה במחזה שדי היא שמחת עולמים.

ג. בברית עם מי?

ועדיין אנו תוהים ושואלים: בריתו של אדם עם מי חזקה יותר, מוחלטת יותר, עם החיים או עם המוות? פשיטא שהוא חפץ־חיים, ויש שהוא שואל את נפשו למות, ולא רק שואל, אלא קם ועושה מעשה בעצמו, או משליך את עצמו לתוך קרבות שבוודאי ימצא בהם את מותו. אין ספק ששתי הנטיות משמשות² בנפשו בערבוביה. הוא נמשך לחיים ואף הכוסף למוות משמש לו לחשן. אבל היכן נטוע עקרו של אדם, שרשו, הגיונו לעולמים? מי חזק בנו ממי, כוח החיים או חזון ההעדר, הפחד מפני המוות, או הפחד מפני החיים? האם החיים הם העצם, יסוד הקדומים והמוות הוא חזיון־לוואי, תופעה מאוחרת, מעין תאונה, שאפשר היה למנעה וניתן אולי לתקנה, מכל מקום בתחומי ההוויה האנושית, או החיים והמוות, כזריחה ושקיעה, פריחה וכמישה, הם שני המחזורים של הגלגל האחד לא רק בטבע־חוץ, כי אם גם בטבע האדם, שאינו סובל קיום עצמו. בה במידה שמפחד מפני הרס עצמו? ענין המוות בחינת התרחשות־משנה, תאונתית, כבר נרמז לנו בסיפור החומש, כי רק לאחר שאכל אדם מפרי עץ הדעת אמר אלוהים “ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם”. אבל כשם שהננו מסתכלים בתורה ללמוד מהות האדם, כך ראוי לנו להסתכל באדם ולהתחקות על מסתרי־חשקיו וגנזי־שאיפותיו בעניני חיים ומוות. גם אנו שואלים אותו: אדם, איכּה?! היכן נטוע עיקרך, שרשך, תוקף־חשקך: בתחום החיים או בתהום המוות? מהו מחוז־חפצך לאמיתו?

האדם שואל, האדם נשאל, אבל קל יותר להיות שואל מלהיות משיב, לפי שמי שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו חייב ללמד לשונו לומר איני יודע שום דבר על בוריו, קל וחומר שאינו יודע על בוריו שום דבר שענינו נעוץ בו גופו³. נפשנו מחשכים. וכל אחד מגשש כעיוור באופל עצמו הרבה יותר מבזולתו.

אך אם אין לנו מקור נאמן לגביית־עדוּת ואף אין בידינו ראָיות מכריעות לכאן או לכאן, אפשר למצוא סימנים ורמזים, שרצון החיים הוא בכור שאיפותינו. כלל גדול, אדם קרוב אצל עצמו. כל זמן שהנשמה בקרבו הוא קרוב ומקורב לעצמו. הואיל והמוות מרחיקו מעצמו הרי בתוך התוך שלו הוא בוחר בחיים וסולד מפני המוות. כלל שני, אהבת עצמו טבועה בנפש כל חי. כל אחד אוהב עצמו, אוהב את נפשו, אוהב את גופו, אפילו מנוגע בחלאים, אוהב תווי־פניו, אפילו הם נעווים, אוהב גם כל אבר המציק לו ולא עוד אלא שמגלגל אהבה ורחמים יתרים על כל חלקה חולה שבגופו, כדרך שהורים רחמניים מודיעים חיבה כפולה ומכופלת לילדם בעל המום והחברה בכללה נותנת את חסותה ללקויי הגורל ואף חוננת אותם באהבה רבה. עולם חסד ייבנה. מוסדות החסד הם עמוד העולם ורגש החסד הוא עמוד הנפש. בלי רחמנות על החלשים לא יהיה קיום לשום חברה, אפילו תיבנה על אדני הצדק והשוויון, כי בשום חברה לא ייעדרו החלשים. הרי תינוקות חלשים לעולם. אף הישישים. ואין אדם שאין בו נקודות של חולשה או שאינו חלוש ועלוב בתנאים מסוימים. במקום החלשים שם הצער. ובכן, הצער הוא יסוד מוסד בקיום האנושי. מה תימה שאנו אוהבים את הצער ומחבבים את היסורים? אהבת הצער היא תנאי לאהבת החיים והוכחה מובהקת לה. אהבת עצמנו, הטבועה בנו ככוח איתן, והאהבה, המושכת אותנו בכוח אבירים אל החיים, הן כפל־לשון במלים שונות.

יכול שאין לנו ראָיה לסתור לאהבת עצמנו וכי כל ההשערות שהובעו בדבר אנשים, השונאים גופם ורוחם פשוטו כמשמעו, כדרך ששונאים אויב בנפש, היינו, גם מבזים צלם עצמם וכל תווי־פניהם הם בעיניהם מוּקצה מחמת מיאוס, כן, כל ההשערות הללו הן דמיון והבאי, שאין להן כל יסוד בטבע האנושי. אבל מה נעשה בפרשיות ההתאבדות, המצויות בכל הזמנים? וכי אין הללו עושות פלסתר את כל מאמצינו לתקוע את תוך התוך של הנברא האנושי בתחום הישות דווקא? ואף מבראשית היו החיים, ככתוב בתורה, אין ראָיה, שהרי קדמה לבראשית ברא ראשית אחרת, של תוהו ובוהו. ושמא בראשית ברא אינה אלא תחנת־מעבר בין תוהו שלפני הבריאה לתוהו שלאחריה. אותו ניצוץ של תוהו, שנזרק גם לתוך נפש האדם ומלפפה לאחר בריאתה, הוא השטן המסית ומדיח את האדם להרוס את בריאת עצמו. ומי שאינו נתפס לפיתויי השטן נושאו בחובו מכל מקום בבחינת לחשן. שמעתי אומרים שכל אדם שומע לפעמים בת־קולו של אותו לחשן, אלא שרוב הבריות אינם משגיחים בה.

ההתאבדות ומקורותיה הם פרשה לחוד ואין לתתה ענין לפרקים האלה, אלא במידת־זיקתה לנושא שבת הצער. חושבני שאין שני הענינים האלה מגיעים זה בזה אלא בקצוות דקים. אין ההתאבדות באה דווקא משנאת החיים ומשנאת היסורים. אדרבה, יתכן שגורמיה התכופים ביותר הם אהבה יתירה לחיים שנשמט מהם בסיסם ואהבה נאמנה ליסורים שנשלל מהם הבסיס המחייב את קיומם. דרך משל, אהבה אומללה, שלא מצאה הד בלב האהוב, שאדם ממית עצמו עליה, כלום הוא ממית עצמו על שום שאינו רוצה לקבל יסורים על עצמו? אדרבה, הוא מוכן לסבול לאין שיעור, ובלבד להיות מובטח שתהא לו הזכות להיות שרוי כל ימיו בקרבת אהוב־נפשו. דא עקא: אהוב־לבו, מחמל־נפשו, משוש־רוחו, אינו נותן לו כלל להיכנס למחיצתו ולטבול שם ביסוריו. הוא מצווה עליו להתרחק ממעגל־חייו ככל האפשר, לעקרו מזכרונו, כי לזרא לו כל טרחו, בכיו ותחנוניו. אף יסוריו, זה השיור שיש לו מאבידת־חייו, מאוסים עליו. לא די שסתם את מקור־חייו נוטל הוא ממנו את הזכות על יסוריו. על שום שאין האיש יכול לשמור את שבת־צערו הוא הולך למות, ולא על שום שנגזרו עליו יסורים. הוא היה מקבלם באהבה ולמען האהבה, אבל גם לסבול לא נותנים לו, שופכים לו את קיתון־אהבתו בבוז על פניו.

דרך כלל אין ממית את עצמו על שום שהוא רוצה למות, אלא על שום שהוא רוצה לחיות ואינו יכול או אין נותנים לו. אף אין ממית את עצמו על שום שבדק ומצא שעל פי השכל ועל פי ההגיון או על פי הצדק חייבים “להחזיר את הכרטיס לבורא העולם”, כפי שטוען גיבורו הראשי של דוסטוייבסקי ב"שדים". אלה שבדקו ומצאו ואף הוכיחו בשיטה ערוכה, כשופנהויאֶר, למשל, או כקוהלת, שהחיים הם “ענין רע” ו"הבל הבלים" וכי “הכל הבל ורעות־רוח”, הם עצמם לא החזירו את הכרטיס. אדרבה, הם עשו מסקנה הפוכה למעשה ממה שדרשו להלכה, והיא שמח אדם וראה חיים והתענג על כל טוב. אף המלט, כלומר, מחברו, כיוון שחקר ודרש להיות או לא להיות, זאת השאלה, “אם נאווה יותר ללב לסבול חצי גורל זועף ואבני־קלעו, או לצאת חמוּש לקראת ים־תלאות, לקום ולכלותן. למות – לישון – לא יותר”. אם כי פרשנים נוהגים לדרוש סמוכין בין המלט ובין מחברו ולומר כי זה נרמז בזה. הוא הדין גיתה הצעיר, שהיה מן הסתם מקורב מאד בשעתו להלך־רוחו של גיבורו הצעיר ורטר, לא הלך בעקבות הנפש שעלתה בחזונו. ולא רק משום שהוכחותיו של ורטר אין בהן כדי לשכנע. אף אילו היה בהן כדי לשכנע, אין אדם שולח יד בנפשו בגלל איזה שכנוע. ויכול שאין הוא שולח יד בנפשו בגלל איזו צרה ממשית כל זמן שלא ניטלה ממנו היכולת “לצאת חמוש לקראת ים־תלאות, לקום ולכלותן”. אלא אם כן נטרפה עליו דעתו תחילה. טירוף הדעת הוא בוודאי ראש הגורמים לטירוף הנפש. ראָיה לדבר, מקרים של איבוד לדעת בשל סיבות של מה בכך מרובים ביותר. ואולי רשאים אנו לקבוע כלל, אמנם בהסתייגות מרובה, משום חשש פגיעה ברגשות, שהרי לעולם מצויים גם יוצאים מן הכלל, שאיבוד עצמו הוא על הרוב תוצאה של רוח־שטות, או מקרה ביש, תאונה באמת, כפי שבי עצמי היה מעשה לפני שנים מרובות שנכנסתי בערב לחדרי וכשהצתי את הגפרור מצאתי את חברי לדירה המתהפך במכאוביו מקיא בגלל גלולת־הרעל שבלע. חברי שניצל מן המיתה משום שלא כיוון את השיעור שיש בו כדי להמית, סח לי אותה שעה: הה, ידידי, אילו נכנסת כמה רגעים לפני כן והדלקת את הגפרור לעיני לא הייתי עושה את המעשה. הרבה מיתות מדעת מתחוללות בשל גפרור שלא הוצת ברגע הדרוש.