א    🔗

פליאה היא שבני־אדם קמים על אף הכל כל יום בהשכמה, מתגברים כאריות ומקבלים על עצמם שוב ושוב את עול החיים, מי באהבה וברצון ומי בריטון מעט או בחירוק־שיניים.

לכאורה רק מעטים רואים את עולמם בחייהם מרוצים מעצמם ומאנשי־ביתם, מקרוביהם ומקורביהם, אוהבים את אומנותם מקור־פרנסתם; ואילו כל האחרים, רוב ימיהם, צער ורוגז־עצבים, אין להם הנאה לא מעצמם ולא ממשלח־ידם, מנעוריהם ועד זיקנה ושיבה נאבקים על פת־לחמם או מוטרדים ממחלות ומכל מיני פגעים; אפילו באה להם רווחה עדיין הם מוזמנים לישא בסבל הנפשות הקרובות להם. רבים אין להם יום, שפטורים בו מן הדאגה למחרתו. ועם כך אף המקופחים שבבריות, העניים המרודים, הקבצנים המחזרים על הפתחים ונגועי־המחלות שאין להן ריפוי, דבקים בחיים ומתרפקים על כל שעת־קיום, שאין בה אפילו קורטוב נחת, אף שכל אחד יכול להיגאל מן הסבל ללא נשוא על ידי פעולה שאינה כרוכה בשום עמל. אין צריך לומר שכל אחד רוצה לברוח מן הסבל. אבל האם באמת רוצים אנו לברוח ממנו? או אולי אנו רוצים ומתגברים על הרצון הזה? בין כך וכך גבורה היא לחיות. העולם מלא גיבורים. ולמה עונדים את כתר הגיבור רק ליחידי־סגולה בכל הדורות, למצביאים הגדולים, למעפילים הנועזים לגלות ארצות חדשות, למחרפי נפשם על קידושו של רעיון, לממציאים המזכים את הרבים? הכי לא קשה לפעמים מכיבוש ארץ כיבוש עיר קטנה, והיא האני הקטן, לחשלו ולחסנו לעמוד בצוק כל העתים, לעמוד בתוך מעגל המוראות בלי לבחול בחיים?

כל יודע־סבל הוא גיבור־חיל. תנו דעתכם ליום־חיים של מי שריחיים על צווארו והוא משתכר אל צרור נקוב, כמה סופג הוא צער, מכאובים, לבטים ועלבונות, כמה הוא משחיר את פניו כמעט בכל יום ויום וכמה מרובות האכזבות הנופלות בחלקו. אפילו שאינו תלוי בדעת אחרים למזונותיו – אם יש שאינו תלוי – הריהו תלוי בה לעצם־קיומו, למעמדו, לכבודו. כל אחד הוא מאיזו בחינה עני ואביון וזקוק לנדבות. לא יעלה איש שלב בחברה אלא אם כן עבר כמה וכמה שלבים של התרפסות והתבזות. כשם שהאדם נולד מתוך שליא של דם, כך הוא שותת דם כל חייו. ובכל זאת מושכים בעול וממשיכים קיום. על רוב מנין הבריות ניתן לומר שבנפשם יביאו לחמם. אולם חשק החיים אינו פוסק מהם. ולא עוד אלא שנוהגים סבר פנים יפות זה בזה ושוקדים לשמח איש את רעהו, ובשביל שלא לערבב שמחות זולתם מסתירים את נגעי־לבם. לא הכל אוהבים להיטיב, אך רבים אוהבים לשמח.

כל איש חי גומל חסד לשר החיים שאינו שופך לו את קיתון־חייו על פניו. אולם האדם הפשוט הוא הנדיב לאמיתו, כי הוא ראש וראשון בכל המערכות הקשות, בדומה לאוריה החתי הוא מוצג אל מול פני מלחמת הקיום. מרומי העם, עתירי הנכסים, המשכילים ואנשי הצמרת, בורחים על הרוח ממקומות הסכנה, כדרך שנמלטים מן המלאכות המפרכות. כשם שאינם בעמל־אדם, כך אינם קשורים בעבותות חזקות אל העם ואל המולדת. בכל שעת־חירום למדינה מפונקי הגורל ראשונים לעריקה מן העם והמולדת לנוע אל מי המנוחות של הארצות השרויות בשלווה יחסית. אף מלאכתם בשירות העם נעשית על הרוב על ידי אחרים. לעומת צער גידול בנים של ההמונים, הם כמעט פטורים מעול המשפחה, לא להם החרדה לסכנה הנובעת מהתמעטות הילודה להמשך הקיום של העם והארץ. כל נטל החובות האזרחיות והמדיניות רובץ כאילו בצו עליון רק על שכם העמלים לפרוסת־לחמם. אך קשי־יום אלה על הרוב אינם מרי־נפש כלל. קוראי־תיגר וצועקי־חמס מצויים יותר בקרב השכבות השבעות, הרואים את עצמם מקופּחים על שום שלא הגיעו לכיבודים ולתארים, שזכו בהם אחרים מבני־חוגם. מקרי ההתאבדות שכיחים בין הללו דווקא. וכי אין פרשה זו אומרת דרשני? בשל יוקרה ויומרה, בשל גאווה ריקה שנפצעה וכל מיני משאלות־רהב, שלא באו על סיפוקן, עשויים בני־אדם לקרוע מעליהם את אדר החיים היקר, אבל המוני כל העמים במשך דורי־דורות נושאים בסבל לאין שיעור, רואים עוני, מחסור, מחלות קשות, פגעים וכל מרעין בישין. ולא זו שאינם בועטים ומגדפים ואינם קוראים מוות בסיר החיים, אלא רעבים וצמאים לחיים, מאחלים איש לנפשו ולכל קרוביו ואהוביו אריכות־ימים וכולם מריעים במקהלות מזמור שיר לחיים. לא זו אף זו: רבים, רבים עד למאד, נכספים לחיי־עולם. ואילו הופיע אחד רם־מעלה, אריאלי, לבשר לעולם מתוך בטחון עז ונמרץ את מציאותם של חיי עולם הבא, היה מעורר שירת־הודיה אדירה מפי כל החיים והקיימים בזמן הזה.

רעיון טורדני לעתים, שאוהבים את החיים לא רק בשל החיים, אלא גם, או בעיקר, משום הסבל שבהם. אוהבים לסבול. הסבל הוא תחושה של ערב־מוות, כגון שאומרים שבשעת מחלתו רואה האדם את מלאך המוות בעיניו. אהבה לסבל משמעה גם כן אהבה למלאך המוות. האדם אוהב את המוות. והרי אמרנו שהוא אוהב את החיים. לכאורה סתירה. אבל שתי אהבות הסותרות זו את זו אינן סתירה שבמהות או בעצם. אפשר לאהוב שני הפכים. ואולי האהבה לאחד אינה עשויה להיות חזקה כאהבה לשנים הנוגדים זה לזה, שכן כל אחד מגביר בהתנגדותו את כוח המשיכה של הצד השני על האוהב הפוסח על שתי השׂעיפים.

האדם דבק בחיים ונכסף למוות. דרך כלל אין הוא רוצה למות, אלא רוצה להתראות עם המוות, להסתכל בפני מלאך המוות על מנת לברוח ממנו. או להסתכל בו כדי לתהות על קנקנו ולהוציא מפיו אילו ידיעות סודיות על כבשוני הבריאה, כדרך שנהג יהושע בן לוי. כשהגיעה שעת פטירתו אמר למלאך המוות: הראני מקומי בגן עדן. הסכים ונשבע לו לקיים את הבטחתו. אמר לו רק יהושע בן לוי: תן לי סכינך, שמא תבעתני בדרך. נתן לו. כשהגיעו לגן־עדן, הגביהו והראהו. קפץ רבי יהושע בן לוי ונפל לצד ההוא. תפסו מלאך המוות בכנף בגדו. אמר לו ר' יהושע בן לוי: בשבועה שלא אצא. יצאה בת קול ואמרה: החזר לו את הסכין, שהיא צריכה לבריות. כך כל אחד משתוקק להתראות פנים עם מלאך המוות, אם בשביל לחטוף ממנו את סכינו ואם בשביל לקלוט מפיו סוד או להגיע בהדרכתו לגן העדן. מה תמיהה היא, שמפחדים מפני מלאך המוות ואף משתוקקים להיכנס למחיצתו, רודפים אחריו ובורחים מפניו, אוהבים אותו ודבקים בחיים. אוהבים אותו, כלומר, אוהבים לשחק עמו במחבואים.

מיכל אנג’לו על סף העשור התשיעי של חייו כותב: “אין בי אף מחשבה אחת, שהמוות אינו חקוק בתוכה”. ולפני כן, באבלו על מות אורבינו, משרתו הנאמן, הוא כותב: “החסד שעשה עמדי הוא זה, שכשם שקיים בחייו את חיי, כך למדני במותו למות… בכיסופים למות”. ועם זאת הוא מפטיר ואומר על המוות: “מי יתן ויוכל להמתין לי עוד כמה שנים”. על כך מעיר אחד מכותבי תולדותיו של האמן כבד הכוח וכבד ההגות: “רצון החיים ורצון המוות היו תמיד חזקים אצל מיכל אנג’לו במידה שווה”. ראוי להוסיף: לא רק אצל מיכל אנג’לו.

תדע לך שכך הוא. צא וראה כמה מרובים הלהוטים אחרי מירוצים הכרוכים במעצורים. וכמה מרובים החותרים להשיג שיאים בעליה למרומי הפסגות, שיש בה משום סכנת נפשות. יש סבורים שההרפתקה היא מלח החיים, ומכל מקום הכל מודים, שההרפתקנות היא אחד מן הגלגלים הראשיים בהתפתחות המדעים והכיבושים הישוביים והמדיניים. ניצשה הורה, שההסתכנות היא עצם המהות של החיים. הציד על חיות טורפות, שרבים כל כך שטופים בו, הוא הוכחה מכרעת ליצר העז המפעם את האדם לתקוע עצמו לתוך הסכנות, להישלך על ידי אחרים או להשליך את עצמו, לתוך גוב אריות. השחקנית שרה ברנאר, אשה דקה, רזה, רפת־אונים – לא על הבמה, כמובן – היתה לה חיבה יתירה לסוסים אמיצים, ולכלבים עזי־נפש ואף לגורי־אריות. אף היא אימצה לה כקליאופאטרה בשעתה שפיפון כדי להתאמן כביכול בשעת נוהגה בו בתפקיד שנועד לה במחזה של אשה השרויה במחיצתו של נחש. מהתלה זו כמעט עלתה לה בחייה. אף היא נתפסה לתאוות הציד. בלונדון הופיעה פעם בחוצות העיר ועמה דוב גדול מרותק לידה בשרשרת. בדומה למלך אחד בעולם העתיק – שמו לא זכור לי לפי שעה – היתה גם היא מחזיקה ארון־מתים בביתה ומשכיבה עצמה בתוכו לפעמים לשינה מעט, מעין “חזרה” לשינה הארוכה לעתיד.

שחקנים יותר ממה שהם משחקים אנשים על הבמות הם משחקים אנשים בחיים. את המאוויים הכמוסים, שבני־תמותה שוטים אינם מעיזים להגשימם, ואפילו לא להתוודות עליהם, הללו, ילדי השעשועים של הקהל, שהרבה שרוי ומחול להם, מכריזים ומודיעים עליהם ברבים. אולם השחקנים מרובים אף בקרב קהל שאינם שחקנים. וכי מי תם ושאינו יודע לשאול אינו יודע לספר את כוח מעשיו, גבורותיו ונפלאותיו, בהשליכו את נפשו מנגד במאבק עם להקת אנשי־חיל, עם פראי־אדם או עם פראי־חיות? בשבחו של דאנטה לא סיפרו בני־דורו, שחיבר את “הקומדיה האלהית”, אלא שהיה בגיהינום. אין שבח גדול לאדם מלומר עליו שהוא היה בגיהינום ויצא חי, שנאבק עם גלים ויכול להם. החיים הם מאבק ובמאבק חיים. אך מה משמעו של מאבק, אם לא מגע מוחשי בין שני הכוחות הנוגדים זה לזה? המוות הוא הצד השני של המטבע חיים. יש נהר איתן, גדה אחת חיים וגדה שניה מוות. אנו מרגישים חינה של גדת החיים מתוך ההסתכלות בגדת המוות. אילו היתה רק גדה אחת לא היה הנהר נהר.

אהבת היסורים היא נושא שדנו בו הרבה ראשונים ואחרונים. היו שאמרו מפורש, שהם מחבבים יסורים והיו שאמרו, שאינם מחבבים אותם. אבל על דברים המסורים ללב אין לדון לפי הודאת הפה או כפירתו. אפילו מי שמכריז ומודיע שאינו אוהב אותם צריך להעמידו על חזקת אוהב. לולא אהבה זו לא היה נוצר פולחן המתים, לא היו קמות בכל הדורות כיתות של נזירים וסגפנים, לא היו הצומות תופסים מקום נכבד כל כך בכל הדתות, לא היו מרובים בכל הזמנים מחרפים נפשם מנגד למען רעיונות נאצלים, לא היו מתארגנות סיעות לקיים אביונות לשמה, לא היה אברהם מוליך את יצחק בנו יחידו לעקדה ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה לא היו גורמים שישליכום לגוב האריות. אוהבים את החיים, אבל עתים הצער אהוב מן החיים. אמנם, מקדשי השם נתכוונו לקדש שם שמים, אבל לולא הכמיהה המתמדת למצוקים, הרוחשת תמיד בגנזי הנפש, לא היו אולי אפילו אראלי האמונה מסוגלים לעמוד לאורך ימים ושנים בנסיונות של קידוש השם. האהבה לבורא או לרעיון הנאצל ממריצה את הנאמן להגיד את דברו ללא חת ולישא את דגלו ברמה, כדי לעשות נפשות לאמיתו, אך רק אהבת היסורים הכמוסה, המתלווית לאהבת האמת, יוצקת עוז ותעצומות בנפש לישא בסבלנות את עינוייה, שהאהבה להם אימצה אותם להיות חלק מישותה, מתוכן חייה ומטעמה. לעולם משמשים היסורים תבלין לכל חמדה טובה. אמרו חכמים, שהתורה, ארץ ישראל ועולם הבא נקנים ביסורים. ניתנה ההדגשה על שלושה דברים, שנחשבו בעיניהם פרודות יקרות שאין למעלה מהן. אך הרגשה זו מפעמת כל איש, שנפתח לפניו השער להיכנס לספירה של אצילות ולהציץ מן החרכים במסתורין של סערת־נפש עזה. אנשי חנינא בן דוסא, שהסתפקו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, לא היו כלל נשויי־טובה. צער ההסתפקות היה הטוב שלהם. אנשי הצומות אינם כלל מוּדרי הנאה. הצום משמש להם מקור תענוג. יש סוגי־נחת דקים מן הדקים, שהנהנתנים הגסים אינם מסוגלים כלל לבוא בסודם, והם נגנזו לחכמי הסיגופים, השואבים חיוּת וחדווה מן האוויר העליון היורד עליהם. יש סבורים, שאין להביא ראָיה מן הנזירים והקדושים, המהווים מעין גזע־אדם מיוחד. להנחה זו אין יסוד, שהרי לדיוקו של דבר המוני־עמים, רוב מנין ואף רוב בנין של המין האנושי, היו בכל הדורות נוטים שכמם לסבול, כל ימיהם רעים ותענוגם כזית, המצוקה היא כביכול הוויתם הטבעית, ואותם דווקא היה מלאך החיים דוחף לעסוק בישובו של עולם, פחות מכך בתיקונו, לכוף ראשם על כל גל וגל של יסורים ופורענויות ללא ריטון ואף בצידוק הדין, לקרוא ברוך דיין אמת על כל צרה שלא תבוא ואף להיות שמחים בחלקם הזעום ביותר. אדם לעמל יוּלד הוא כלל גדול לא רק בתורת העמים, כי אם גם בסדר החיים שלהם מדור ועד דור. הם שמחים בחלקם שהוא מיצער ומצער. הצער לעצמו הוא עתים חלק טוב.

צדיקים, קדושים, חכמי הפרושים, אף חכמי הסטוֹיה, שלא הגו את רעיון הקדוּשה, שקדו לחבב על הבריות את היסורים ולעשותם מקור שמחה וישועה. האוהבים קוראים לנחשי הספיקות והחשדות, כדי להפיק מהם לוויית־טעם ותוספת חוסן לאהבתם. לא היתה האהבה עזה כמוות לולא הצמיחה מתוכה את הקנאה, בת משק נפשה, הקשה כשאול. לרבים זהו בגדר מושכל ראשון, שאהבה שאין עמה עינויים אינה בגדר אהבה כלל, מכל מקום שבגמר הצער, הכרוך בה, היא באה לתחילת סיומה. המוני עמים שכל הגלים הזידוניים של העריצות עברו עליהם, שבנו את פיתום ורעמסס ואת הגנים התלויים למשעבדיהם, ואף בעבודתם הקשה לא קצרה רוחם לקוץ בחייהם, למדו מסתמא גזירה שווה מביעותי השאול השפוכים בתאים החברתיים והמדיניים של החיים על כלל המסכת החיונית, הבאה לידי גילוייה המובהקים והמשוננים ביותר בפרשת האהבה, סחים אלינו בפי החכמה העממית, שבעל שאינו מכה אינו אוהב. בשביל ללמוד תורה זו לא היו ההמונים צריכים לחפש אישור על ידי מה מצינו בסדר העולם המדיני. כל בת העם חזתה זאת מבשרה. החיים המדיניים הם השטח העליון. עמוקים מהם חיי המינים ויחסים בין בני המשפחה ובין אדם לרמ"ח אבריו. צער ההויה אינו יונק מתנאי הקיום, כי אם מן הקיום עצמו, צער והוויה חד הוא. היסורים הם השאור שבעיסת החיים, ובוודאי הם מלח האהבה ותבלין השנאה. אין אדם, שהשנאה אינה גורמת לו צער ומכאובים, כי היא¹ מצמצת את ישותו, מייבשת נפשו ומרעילה נשמתו. גדולים מצוקי השנאה, ודווקא משום כך זו גוברת והולכת. כשם שאוהבים לאהוב, כך אוהבים לשנוא. פשיטא שהשנאה נושאת בחובה חידק המוות. אנו טורחים למחוק את השנוא מעל מפת חיינו, להשחית את עצו בלחמו, לבטלו מן המציאות. אין אנו מצליחים בכך. אבל הננו מתרוששים על ידי כך. כל האנשים נילושו מעיסה אחת ופרצופי כל הבריות חקוקים בנשמותינו באותיות משוקעות, שיר האהבה המוציאתם מן הנעלם אל הגילוי עושה אותם לצורות בולטות. אולם לגבי אויבנו המוחשי או המדומה הננו נוהגים מחיקה בלתי פוסקת. למחוק אי אפשר, אבל לטשטש – כן. הוא הדין למעט את הדמות. עם כל התמעטות של דמות, החקוקה מבראשית בישותנו, אישיותנו מתמעטת, נוף־נשמתנו מידלדל, וכך כל מנת־שנאה, שאנו מטפחים בקרבנו, מרוששת אותנו במידה ההולמת את שיעור־קומתו של נושא־איבתנו. הטורח להמית את שונאו במחשבתו הנהו מתאבד חלקי בנפשו. ולולא ינקה השנאה מאהבת הצער לא היתה אהבה לשנאה. שום נימוק אחר אי אפשר למצוא לשנאת קין להבל אחיו. הבל רועה צאן, בא אל המוכן אל המרעה, שהוכן בידי קין עובד האדמה, יכול שגם להבל הגיעה השמועה על הקללה שניתנה לאביהם אדם “כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו. ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך”. אבל אינה דומה שמיעה לנסיון אישי. ואולי הבל שפיקח היה נמלט מלכתחילה מעסק ביש ומקולל זה, עבודת האדמה. לא רצה לטבול את פתו בעצבון. קין, שנעשה בעצמו חורש וזורע, ועל גבו חרש השכול לן ממש בסוגית הצער עד שהתחיל להתרפק עליו ולמצוא בו גופו טעם־חיים. קין הוא המגלה הראשון של צער ההוויה. אף הוא ראשון גילה את השנאה. צער היה לו לשנוא את אחיו, הבורח מן העבודה הקשה לאכול לחמו בזיעת אפיו. ועל שום צערו שנא אותו. משום כך עשה את המעשה. קין, בדומה לכל יוצאי זרע קין לאחריו עד סוף כל הדורות, היה בחלקו רוצח ובחלקו מתאבד. קין לאחר רצח אחיו נעשה פחות קין מכפי שהיה קודם. מסתבר שקין לא שיקר כלל בשעה שהביע את חרטתו על הרצח בקריאה “גדול עווני מנשוא”. הוא באמת הצטער לא רק לאחר הרצח, אלא גם לפניו. אבל מה בצע בצער, אם הוא גופו מקור־חטאים?

יצר הצער ויצר התענוג עומדים כשני כרובים ושומרים את עץ החיים, שלא ייעשה לעץ יבש ללא טעם וריח. יש שומר על כפות המאזניים שלא תכרענה לצד זה או לצד זה. כל הכרעה עלולה להפוך את החיים לתוהו ובוהו. אילו ההנאה גוברת על מניע ההתחסרות לא היו מלחמות פורצות לעולם, שכולן סופן הפסד לכל הצדדים. אולם צרה היא שרבים מטומטמי־רגשות אינם מסוגלים לבוא בסוד צער ההוויה הנאצל ואינם יודעים טעמם של חבלי לידה לרעיונות נעלים, למסכתות של עיון חובקות עולם, לבדים מצוירים בחותם רוח הקודש, למנגינות של הללויה והריהם מחפשים להם פורקן לסבל בשפיכות־דמים. מסיתי המלחמות הגדולים הם לעולם אנשים דלי דמיון היוצר, שניסו כוחם ללא הצלחה באמנויות היפות ומצאו להם פיצוי באומנות של רבי־טבחים. הואיל ומרובים בעולם עניי־חזון מוצא לו תמיד כל שואף־קרבות וצמא־חורבנות נושאי־כלים לרוב. רבים מודים ואינם עוזבים, שאין להם בחייהם אלא ההרפתקה. הואיל ויצר היסורים הוא חושק גדול אין סיכוי לעקור את המלחמות על ידי הוכחת חוסר השחר שבהן. אי אפשר לרסן תאוות בנימוקי־הגיון. ומה בכך ששני הצדדים יוצאים מן המלחמות וידיהם על ראשם? המלחמות אינן כלל צורך ההנאה שבישוב, אלא צורך הצער שבחורבן.

ויש לציין בתמיהה שעדיין מנצנץ שביב־תקווה, כי עידון הרגשות, כלומר, החרפתם, שיהא הצער פורט תמיד על המיתרים העדינים שבלבבות, ישים קץ לפורקן הגנוז ברציחה.

ב. האם צריך אדם לדעת למות?    🔗

בטהובן רב הסבל סח במרי־רוחו: “צריך אדם לדעת למות. עוד בשנתי החמש עשרה ידעתי זאת”. ותוך כדי כך הוא מפטיר: “אמנם, מעשי בשדה האמנות עדיין מעטים הם”. משמע הפיסקה האחרונה הוא מעין חיפוש זכות לעצמו, שלא פעל כפי שהיה צריך לפעול, מאחר שאנוס היה לחיות מטעם כשרון היוצר שהופקד בידו לזכות בו את הרבים.

מכלל כך אנו למדים את היפוכו, שמי שלא ניתן עליו עול־יצירה מותר לו לפרוק מעל עצמו עול החיים. אבל כלום צריכים אנו ללמוד דבר זה על דרך מכלל? בפירוש נאמר: צריך אדם לדעת למות. האומר צריך לדעת יכול שהוא מפריח פסוק נאה. אבל לא איש כבטהובן בין מפריחי פסוקים. אף הסיפא מוכיחה: עוד בשנתי החמש עשרה ידעתי זאת. זו היא, משמע, ידיעה שהיתה מובלעת בעצמותיו של הגאון מר הנפש מימי־נעוריו וצמחה ועלתה כפורחת ברבות השנים עם אישיותו הגדלה והולכת. פייטנים זה דרכם להיות שרויים סמוך למדורות הצער, סוד־שיחם נכאים והם פוסקים על מלאך המוות עם לבן גרתי. אף אמנים על הרוב עמהם בתפיסת החיים כבחינה שעל הגבולין. ורבים מן האמנים מעלים על עצמם, שהם ילדי השעשועים של הבורא. כל פעל האל למענם, שותפים למעשי בראשית המה. ומן הדין לציין, שפייטנים ואמנים תחת למסוך ביצירתם אגלי טל של תחיה ללב ההמונים ולרומם בעיניהם את קרן החיים, לגלות את המאור שבנפשותינו ואת השמחה שבהווייתנו או למצער את החדווה שבצערנו, הם מרפים את הרוחות בקינים הגה והי ובציורי קדושים מעונים השותתים דם פצעיהם – הצלוב היה הלוז שבשדרת הציור במשך דורות רבים – מן הסתם לפי שפגעים ועינויים הם ציוריים וצבעוניים מן החדוות החרישות והשעות הרעות והרעשניות מיניקות יותר מיץ לפייטנים וציירים משעות הנחת – דז’קונדה ברוכת חסד שאנן היא בת יחידה בקרב פמליית הפנים הלא שוחקות, המעוותות. האם לכן כל תקופה שמתרוקנת בה כוס היגונים הפיוטיים שבגדר הצנע הנפשי העמוק ומידלדל מכחול הציירים מצבעים שבמחזות שדי מתארגנות סיעות של מוכים, מבוקים ומבולקים, הזועמים לתיאבון ומתגרדים בפומבי בפצעים שאין להם?

להבדיל אלפי הבדלות. בטהובן המרומם מעל כל תהילה, נעלה מעל רבי הכתין. הוא בהמות רץ אורח לבדד על פסגות הקרחונים ומתוך המצוקים שבנפשו חצב נחשולי חום ועידוד למיליונים האנושיים. תכלית יצירתו היתה גם לחשוף את שירת הללויה ההומה בלבבות ההמונים. אולם לא הרי זמירותיו כהרי אמרותיו. מכלל אותה פיסקה וכיוצאות בה, שיצאו מפיו, משתמע כביכול, שמי שאינו ביצירה ואינו גם בשמחה הריהו בגדר עץ יבש. רוב מפונקי־יצירה גונזים בירכתי ישותם את הרעיון, ששופנהויאֶר וניצשה, כל אחד מבחינתו שלו, הביעו אותו במפורש, שאין תכלית לרצון החיים העיוור ואין טעם להוויה האנושית אלא בגדר גשר למה שלמעלה ממנה. בענין זה מחולקים המוני אדם בני כל הדורות עם רבי היצירה והחכמה, המייחדים את גן העדן לצמרת האנושית בלבד, הן את גן העדן שבעולם הבא והן את גן העדן הגנוז בעמקי הצער שבעולם הזה. פשוטי־אדם בטוחים בצפונות־רוחם, אפילו אינם מגיעים לכלל מחשבה מעמיקה על נושא זה, שגם להם יש חלק בגן־עדן שבחיים. מעמקים נאמרו בלשון רבים. כל נפש יש לה מעמקים משלה ומשיגה על פי דרכה דברים שאין לבה מגלה אותם לפיה ואף לא להרהור חולף. יש דעת, העמוקה גם מן המחשבה וההגות. יש דעת סתומה ונעלמה, הזורמת בלשד העצמות.

עם פי האלמונים המתענגים בחיים על כל ממרוריהם היה בוודאי ישעיהו הנביא בישראל, בהשמיעו דברים כדרבנות “ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי… ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו” (ישעיהו נו, ג־ה). אף הסריס ליצירה הוא בין הקרוּאים למשתה של שבת החיים. גדולה תורה, גדולה חכמה, גדולה מלאכת מחשבת, המרחיבות את הדעת, מחריפות ומעדנות את החושים, אבל תורה, חכמה ואמנות עשויות לשמש סם־חיים, כשאין תולים עליהן את כל שלטי הגיבורים של החיים, ועלולות לשמש סם־מוות, כשעושים אותן תוך ועיקר, צידוק החיים. החיים קדמו לתורה, הם בונים את החכמה ולא החכמה אותם, הם תכלית האמנות ולא האמנות תכלית להם. החיים לעצמם ללא כל שליחות גלויה הם מיטב כיסופינו ותמצית חזוננו, אם כי גם במוות הננו שוגים תמיד. אין אנו שוגים באהבת המוות, כי אם בהגיונו, במשמעות הקיום הנסתר הצפונה מאחורי ההעדר הגלוי שבו. אך את החיים אנו אוהבים בלב ונפש בין בצרה ויגון בין בשמחה וששון, בקור ובחום, בצוותא ובבדידות, בצרור התקוות שנפשנו צרורה בו ובמטען האכזבות התלוי מאחורינו. כל טועמי החיים משתוקקים לתת לקיומם יד ושם טוב… שם עולם. יהי שמם מבורך, כי חסדם לעולם.

אף עלובי־עולם משתוקקים לחיי־עולם, לקיום שאין לו קץ, בתנאי שלא יגיעו לדרגה תחתונה של ניוון ודלדול. יהיה זה קיום של שושנה בין החוחים – ובלבד שיהיו חיים וקיימים. לא רק השמחה זורמת בכיסופים לאין־סוף, אף הצער נוהה אחרי הוויה מתמדת. וכל שתובע השארת הנפש לעצמו חוקק את צלמו וטובע את חותמו על לוח הבריאה. כל נפש בשלבי־חייה מגלפת בתוך הספירות את צלם־דמותה ויוצרת עצמה תמונה. דברי־ימיו של הפשוט שבפשוטים הם תמונה או שרשרת של תמונות. כל אחד אמן. אבל האמנות היא פועל־יוצא ולא כוח־בראשית; אפשר היא גוּלת הכותרת ולא אבן הפינה; היא מלח ולא לחם הפנים. היא הדוכן ולא הבסיס. היא הדלי ולא הבאר. הואיל ואין היא מסוגלת כלל לעקור את הצער, אם כי ממתיקה לרגע קטן את מרירותו, ולא עוד אלא על הרוב היא יותר תנים לצער מכינור לשמחה, מכלל שהצער הוא הקדמון, המשביר הראשי לחיים. מה נפשך, אם אין טעם לסבל אין גם טעם לנחת. וכבר מצאנו למלך ש"הגדיל והוסיף חכמה" ו"לא מנע את לבו מכל שמחה" והיה ממשל במשלים וחיבר ספר קוהלת, פרק יצירה, שפסוקיו החצובים והמלוטשים מעשה חושב עומדים, ועתידים לעמוד, לנס לרוח האדם הנאבקת עם החיים לעצמם, ולאו דווקא עם פגעיהם ומחסוריהם. למלך זה לא עמדה אף שכינת היצירה להצילו מן הצער והרוגז. לא נחה עליו עד שקרא – ובוודאי לא נחה גם לאחר שקרא – “ושנאתי את החיים” וכן “ושנאתי את כל עמלי שאני עמל תחת השמש”. אף הוא נתן עינו במלאך המוות וביקש ממנו הצלה. “ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה”, “כי הכל הבל ורעות־רוח”. הנחת, השמחה, התענוגות, אינם תריס מפני הבחילה בחיים. הכי צריך האדם לדעת למות? שמא צריך האדם לדעת לחיות! שמא יש סגולה לחיים טובים, המכוסה מאתנו, ובכל זאת אינה בשמים ולא בחלל העליון, לא במרחבי הכוכבים, לא מעבר לירח, כי אם אי־שם בחוּבּנו היא גנוזה ועלינו לגלותה ממטמונינו! שמא אנו צריכים ללכת אל “החדר” הפנימי של בית־נפשנו, כדי ללמוד שם תורת החיים הטובים, שעל פיה אין הצער אלא דבורה לתעשיית דבש השמחה. אך דבורה זו יונקת לא מן הפרחים והשושנים, אלא מן החוחים.

בתוך כל הגאוות הקיימות, כגון גאוות העשיר על עשרו, של החכם על חכמתו ושל המצליח על הישגיו וכיבושיו, נראה רהב האמן על יצירתו מתמיה ביותר. שהרי כשרון היוצר הוא בוודאי חלק אלוה ממעל, שאין לרכשו בעמל עצמו. אפילו האומר בכוחי וגבוּרתי עשיתי את העושר, קניתי את הדעת, בניתי ערים והרחבתי ארצות, אינו יכול להתפאר שידו בלבד עמדה לו להביא לעולם דבר שהאמנות לאמיתה חותמו. “ואילו התכנסו כל חכמי מזרח ומערב אינם יכולים ליצור אפילו יתוש אחד”. אף על פי כן לא עשתה האמנות דרך כלל את הענווה עטרה לעצמה. רוב אמנים בני כל הדורות מנעימים זמירות ליתרון הכשר מעלתם, מתייחסים במגדלי־שן ומהם נתפסים לשגעון הגדלות, ברוח דבריו הגאיוניים של גיתה בשיר:

פה אשב ונפשות אברא

בדמותי ובצלמי

גזע ישווה לי,

בסבלו, בבכיו.

על היוהרה המצויה אצל המשוררים רמזו גם חז"ל בפיסקה זו: אמרו עליו על דויד המלך, בשעה שסיים ספר תהילים זחה עליו דעתו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי? נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תזוח דעתך, שאני אומרת שירה יותר ממך. על כל פנים מתפנקים ומתחטאים לפני בוראם כבנים יחידים, כאילו לא נברא העולם אלא בשביל לספק להם נושאים או מדגמי־חיקוי ליצירותיהם. ענין זה של חיפוש מקלט במגדל־שן שרשו נעוץ, כנראה, בבנאים הראשונים של מגדל בבל, שהתיימרו לצאת מכלל יצורים ולהיות ליוצרים, עד שהלבינה של מעשי יום־יום נעשתה להם לאבן החכמה והחמר של החיים הטהורים, הזורמים תמידים כסדרם, היה להם לחומר, היינו, נושאים למלאכת מחשבת. על החיים הטהורים הועברה השמועה, שהם טעונים כביכול תיקון באמנות. עיר ומגדל בנו להם בני האדם כדי לעשות להם שם. ואילו עיר אלוהים, החיים הטהורים, הושפלה עד שאול תחתיה. הורדת מעלת החיים לכדי דבר הטעון תיקון בכל מלאכת מחשבת, ההתאחזות בקרנות המזבח של האמנות כדי להיחלץ מטיט היוון של חיי יום־יום, הוא החטא הקדמון בהטלת פחיתות בחיים, שאמנים אחרונים שטופים בו הרבה יותר מן הקדמונים. האמנות, שעריסתה עמדה בחיק הדת, עשתה תחילה עיטורים לבורא העולם, ביקשה לספר כשמים כבוד אל ולהגיד כרקיע מעשה־ידיו, אולם סיימה בעשיית החיים, השוכנים מתחת לכסא הכבוד ומעוטפים בקדושה עליונה, עיטורים לעצמה ולהתיימר כמעיין־ישועות ראשון במעלה. עדיין שומעים אנו מפי מיכל אנג’לו אנקת מעונה: “הגידי לי, הקדושה, מה נבחר בשמים: השפע היוצר או הלב החוזר בתשובה?” אולם ברוב העתים עזבה האמנות את האמונה אמה, היא גם אם הארחות, ויצאה לתרבות רעה של פולחן עצמה ואף דחקה רגלי שכינת החיים. התמונה, צל הדיוקן העליון, נעשתה עיקר. הביטוי, שאינו אלא ציוּן וסמל, נתעלה לכלל תכלית. על הנשמות האלמות נגזרה כביכול ירידה לתוך האלמוניות שאין לה לא תיקון ולא תקנה. הביטוי לבדו גואל. רק המשחקים במחזות יגונים על הבמות מיטהרים. יסורים אינם ממרקין אלא את אלה, שדורשים אותם כמין חומר לראווה ועושים מהם מטעמים. אילו זכינו היה כל נברא אנושי יורד לתוך גינת הביתן של הצער ללקוֹט שם שושני השמחה וכל בושם טוב להיטהר ולהיזכך ולהיצרף ולהתרומם לספירות החיים הנאצלים ההומים כמעיינות. לא כל אוזן שומעת ולא כל מוח סובל זאת. כיוון שלא זכינו נסתמו לפנינו מקורות החן והאמת, החכמה והקדוּשה, הגנוזים בצער, חיללנו את שבת הצער ונעשינו דוויים וסכופים, חולים ממש, קשה מזה, חילוניים. נתכסינו באבק החולין ואיננו מסוגלים עוד לנערו מעלינו. חרבו בתי־מקדשות, נשמו בתי התפילה. שוב אין המוני עמים עומדים בדחילו ורחימו לפני קונם לקבל מידו מדי יום ביומו מנת־חיים חדשה, טריה, שוקקת, הזורמת ממקווה החיים הקדומים, אלא הכל צובאים על בתי השעשועים כקבצנים המחזרים על הפתחים, לקבל נובלות של חיים, עלים נידפים מעץ החיים, עלים בלים, שאין בהם אפילו עלה אחד לתרופה כנגד מדווי הנפש. ככלבים המלקקים מן הים מלקקים המוני־אדם את השופכין של החיים העכורים, הבדויים, המנוונים. אף מיכל אנג’לו בשעתו צווח במרי־יאושו: “אך שגיון הוא להאמין שהחסד העליון משפיע אצילות”, “הרוח, האמנות, הדמיון מסתלקים”. לאחר שהתמונה דחקה את שכינת החיים מתה גם התמונה. עלתה לגדולה הבבואה הקלושה או גם דמות העוועים שלה. עם חילול הצער וסתימת המקורות להבנתו ולהארתו נעשה הכל מישחק ומהתלה. הרצינות שקעה, עלתה לגדולה הליצנות. צוהל הביטוי ובוכה האלם. נתרוקנו החיים והיכלי השעשועים נתמלאו מוקיונים. האושר נעשה ענין של חוכא ואיטלולא. סחבות הקבצנים ותכריכי המתים נעשו בגדי הכהונה.

האדם שטבעו עדיין לא נסתלף נכסף לשמוע חוות־דעת נכונה בפשט החיים לאמיתם. מרגיש הוא שאין הלכה כאמנים ולא כרבי החכמים, שלקחו את כל גן העדן לעצמם. מחבב הוא הצרות ומתרפק על הצער. אין הוא גורס כשופנהויאֶר שהאוֹשר אינו אלא העדר הצער. ידוע, אם כי לא גלוי, לפניו, שהאושר ינווה גם בחביון הצער והסבל, בצרות ובעלבונות. אף בתוך האלם של נפשו מאזין הוא לפכפוכו של פלג הנצחים, הזורם דרך פרטיותו השמוטה כביכול לקרן זווית. אין קרן זווית. כל טפח בבריאה הוא מרכז. גם המערב, הצפון והדרום הם מזרח. אלוהים כבודו מלא עולם. ובכן, העולם מלא שמחה. סוף התוגה במחזה שדי היא שמחת עולמים.

ג. בברית עם מי?    🔗

ועדיין אנו תוהים ושואלים: בריתו של אדם עם מי חזקה יותר, מוחלטת יותר, עם החיים או עם המוות? פשיטא שהוא חפץ־חיים, ויש שהוא שואל את נפשו למות, ולא רק שואל, אלא קם ועושה מעשה בעצמו, או משליך את עצמו לתוך קרבות שבוודאי ימצא בהם את מותו. אין ספק ששתי הנטיות משמשות² בנפשו בערבוביה. הוא נמשך לחיים ואף הכוסף למוות משמש לו לחשן. אבל היכן נטוע עקרו של אדם, שרשו, הגיונו לעולמים? מי חזק בנו ממי, כוח החיים או חזון ההעדר, הפחד מפני המוות, או הפחד מפני החיים? האם החיים הם העצם, יסוד הקדומים והמוות הוא חזיון־לוואי, תופעה מאוחרת, מעין תאונה, שאפשר היה למנעה וניתן אולי לתקנה, מכל מקום בתחומי ההוויה האנושית, או החיים והמוות, כזריחה ושקיעה, פריחה וכמישה, הם שני המחזורים של הגלגל האחד לא רק בטבע־חוץ, כי אם גם בטבע האדם, שאינו סובל קיום עצמו. בה במידה שמפחד מפני הרס עצמו? ענין המוות בחינת התרחשות־משנה, תאונתית, כבר נרמז לנו בסיפור החומש, כי רק לאחר שאכל אדם מפרי עץ הדעת אמר אלוהים “ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם”. אבל כשם שהננו מסתכלים בתורה ללמוד מהות האדם, כך ראוי לנו להסתכל באדם ולהתחקות על מסתרי־חשקיו וגנזי־שאיפותיו בעניני חיים ומוות. גם אנו שואלים אותו: אדם, איכּה?! היכן נטוע עיקרך, שרשך, תוקף־חשקך: בתחום החיים או בתהום המוות? מהו מחוז־חפצך לאמיתו?

האדם שואל, האדם נשאל, אבל קל יותר להיות שואל מלהיות משיב, לפי שמי שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו חייב ללמד לשונו לומר איני יודע שום דבר על בוריו, קל וחומר שאינו יודע על בוריו שום דבר שענינו נעוץ בו גופו³. נפשנו מחשכים. וכל אחד מגשש כעיוור באופל עצמו הרבה יותר מבזולתו.

אך אם אין לנו מקור נאמן לגביית־עדוּת ואף אין בידינו ראָיות מכריעות לכאן או לכאן, אפשר למצוא סימנים ורמזים, שרצון החיים הוא בכור שאיפותינו. כלל גדול, אדם קרוב אצל עצמו. כל זמן שהנשמה בקרבו הוא קרוב ומקורב לעצמו. הואיל והמוות מרחיקו מעצמו הרי בתוך התוך שלו הוא בוחר בחיים וסולד מפני המוות. כלל שני, אהבת עצמו טבועה בנפש כל חי. כל אחד אוהב עצמו, אוהב את נפשו, אוהב את גופו, אפילו מנוגע בחלאים, אוהב תווי־פניו, אפילו הם נעווים, אוהב גם כל אבר המציק לו ולא עוד אלא שמגלגל אהבה ורחמים יתרים על כל חלקה חולה שבגופו, כדרך שהורים רחמניים מודיעים חיבה כפולה ומכופלת לילדם בעל המום והחברה בכללה נותנת את חסותה ללקויי הגורל ואף חוננת אותם באהבה רבה. עולם חסד ייבנה. מוסדות החסד הם עמוד העולם ורגש החסד הוא עמוד הנפש. בלי רחמנות על החלשים לא יהיה קיום לשום חברה, אפילו תיבנה על אדני הצדק והשוויון, כי בשום חברה לא ייעדרו החלשים. הרי תינוקות חלשים לעולם. אף הישישים. ואין אדם שאין בו נקודות של חולשה או שאינו חלוש ועלוב בתנאים מסוימים. במקום החלשים שם הצער. ובכן, הצער הוא יסוד מוסד בקיום האנושי. מה תימה שאנו אוהבים את הצער ומחבבים את היסורים? אהבת הצער היא תנאי לאהבת החיים והוכחה מובהקת לה. אהבת עצמנו, הטבועה בנו ככוח איתן, והאהבה, המושכת אותנו בכוח אבירים אל החיים, הן כפל־לשון במלים שונות.

יכול שאין לנו ראָיה לסתור לאהבת עצמנו וכי כל ההשערות שהובעו בדבר אנשים, השונאים גופם ורוחם פשוטו כמשמעו, כדרך ששונאים אויב בנפש, היינו, גם מבזים צלם עצמם וכל תווי־פניהם הם בעיניהם מוּקצה מחמת מיאוס, כן, כל ההשערות הללו הן דמיון והבאי, שאין להן כל יסוד בטבע האנושי. אבל מה נעשה בפרשיות ההתאבדות, המצויות בכל הזמנים? וכי אין הללו עושות פלסתר את כל מאמצינו לתקוע את תוך התוך של הנברא האנושי בתחום הישות דווקא? ואף מבראשית היו החיים, ככתוב בתורה, אין ראָיה, שהרי קדמה לבראשית ברא ראשית אחרת, של תוהו ובוהו. ושמא בראשית ברא אינה אלא תחנת־מעבר בין תוהו שלפני הבריאה לתוהו שלאחריה. אותו ניצוץ של תוהו, שנזרק גם לתוך נפש האדם ומלפפה לאחר בריאתה, הוא השטן המסית ומדיח את האדם להרוס את בריאת עצמו. ומי שאינו נתפס לפיתויי השטן נושאו בחובו מכל מקום בבחינת לחשן. שמעתי אומרים שכל אדם שומע לפעמים בת־קולו של אותו לחשן, אלא שרוב הבריות אינם משגיחים בה.

ההתאבדות ומקורותיה הם פרשה לחוד ואין לתתה ענין לפרקים האלה, אלא במידת־זיקתה לנושא שבת הצער. חושבני שאין שני הענינים האלה מגיעים זה בזה אלא בקצוות דקים. אין ההתאבדות באה דווקא משנאת החיים ומשנאת היסורים. אדרבה, יתכן שגורמיה התכופים ביותר הם אהבה יתירה לחיים שנשמט מהם בסיסם ואהבה נאמנה ליסורים שנשלל מהם הבסיס המחייב את קיומם. דרך משל, אהבה אומללה, שלא מצאה הד בלב האהוב, שאדם ממית עצמו עליה, כלום הוא ממית עצמו על שום שאינו רוצה לקבל יסורים על עצמו? אדרבה, הוא מוכן לסבול לאין שיעור, ובלבד להיות מובטח שתהא לו הזכות להיות שרוי כל ימיו בקרבת אהוב־נפשו. דא עקא: אהוב־לבו, מחמל־נפשו, משוש־רוחו, אינו נותן לו כלל להיכנס למחיצתו ולטבול שם ביסוריו. הוא מצווה עליו להתרחק ממעגל־חייו ככל האפשר, לעקרו מזכרונו, כי לזרא לו כל טרחו, בכיו ותחנוניו. אף יסוריו, זה השיור שיש לו מאבידת־חייו, מאוסים עליו. לא די שסתם את מקור־חייו נוטל הוא ממנו את הזכות על יסוריו. על שום שאין האיש יכול לשמור את שבת־צערו הוא הולך למות, ולא על שום שנגזרו עליו יסורים. הוא היה מקבלם באהבה ולמען האהבה, אבל גם לסבול לא נותנים לו, שופכים לו את קיתון־אהבתו בבוז על פניו.

דרך כלל אין ממית את עצמו על שום שהוא רוצה למות, אלא על שום שהוא רוצה לחיות ואינו יכול או אין נותנים לו. אף אין ממית את עצמו על שום שבדק ומצא שעל פי השכל ועל פי ההגיון או על פי הצדק חייבים “להחזיר את הכרטיס לבורא העולם”, כפי שטוען גיבורו הראשי של דוסטוייבסקי ב"שדים". אלה שבדקו ומצאו ואף הוכיחו בשיטה ערוכה, כשופנהויאֶר, למשל, או כקוהלת, שהחיים הם “ענין רע” ו"הבל הבלים" וכי “הכל הבל ורעות־רוח”, הם עצמם לא החזירו את הכרטיס. אדרבה, הם עשו מסקנה הפוכה למעשה ממה שדרשו להלכה, והיא שמח אדם וראה חיים והתענג על כל טוב. אף המלט, כלומר, מחברו, כיוון שחקר ודרש להיות או לא להיות, זאת השאלה, “אם נאווה יותר ללב לסבול חצי גורל זועף ואבני־קלעו, או לצאת חמוּש לקראת ים־תלאות, לקום ולכלותן. למות – לישון – לא יותר”. אם כי פרשנים נוהגים לדרוש סמוכין בין המלט ובין מחברו ולומר כי זה נרמז בזה. הוא הדין גיתה הצעיר, שהיה מן הסתם מקורב מאד בשעתו להלך־רוחו של גיבורו הצעיר ורטר, לא הלך בעקבות הנפש שעלתה בחזונו. ולא רק משום שהוכחותיו של ורטר אין בהן כדי לשכנע. אף אילו היה בהן כדי לשכנע, אין אדם שולח יד בנפשו בגלל איזה שכנוע. ויכול שאין הוא שולח יד בנפשו בגלל איזו צרה ממשית כל זמן שלא ניטלה ממנו היכולת “לצאת חמוש לקראת ים־תלאות, לקום ולכלותן”. אלא אם כן נטרפה עליו דעתו תחילה. טירוף הדעת הוא בוודאי ראש הגורמים לטירוף הנפש. ראָיה לדבר, מקרים של איבוד לדעת בשל סיבות של מה בכך מרובים ביותר. ואולי רשאים אנו לקבוע כלל, אמנם בהסתייגות מרובה, משום חשש פגיעה ברגשות, שהרי לעולם מצויים גם יוצאים מן הכלל, שאיבוד עצמו הוא על הרוב תוצאה של רוח־שטות, או מקרה ביש, תאונה באמת, כפי שבי עצמי היה מעשה לפני שנים מרובות שנכנסתי בערב לחדרי וכשהצתי את הגפרור מצאתי את חברי לדירה המתהפך במכאוביו מקיא בגלל גלולת־הרעל שבלע. חברי שניצל מן המיתה משום שלא כיוון את השיעור שיש בו כדי להמית, סח לי אותה שעה: הה, ידידי, אילו נכנסת כמה רגעים לפני כן והדלקת את הגפרור לעיני לא הייתי עושה את המעשה. הרבה מיתות מדעת מתחוללות בשל גפרור שלא הוצת ברגע הדרוש.