א.
אין טבע שלם ואין אדם השלם. אין חלקה בריאה באדמה ולא בשום גוף. אף הגבור באדם אינו בקו הבריאות הגמורה. אין קו המתמשך ללא הפסק. ואולי אין קוים כל עיקר, וכל היש אינו לא משחק נקודות בודדות, המתלכדות ומתפזרות לסירוגין ביד המקרים או בתוקף חוקים, שאף הם מונעים מקרית. חטיבת טבע מתוקנת כל צרכה, אילו נגלתה לעינינו, היתה מעוררת בנו פליאה והשתוממות כמעשה נס. ואולי אין הנס אלא התגלות טבעית מעין זו, כגון אדם המשסע אריה, מושלך לכבשן ואינו נשרף או בוקע ועובר את הים, שכן טבע האדם מחייב להתגבר על כל המכשולים. אלא שטבע הפועל כהלכתו יוצא ממש מגדר הטבע. אין שלם, לכן אין טוב גמור, שכן “אין טוב אלא כל שהוא שלם בטבעו” (דיוגונס).
השבירה היא מטבע הבריאה. נשברו הכלים ונשתפכו האורות. מאז אין כלי מלא ואין קומה שלימה. כל הדיוקנאות פגומים והקוים מעוקמים. הצורות היפות המשוכללות לא היו ולא נבראו מעולם, אלא נוצרו בדמיון האנוש. גדולה מזו, הנראה לכאורה כמשוכלל אינו יפה, אינו אמתי, לפי שאינו מציאותי. “מלכות שאול לא נתקיימה, לפי שלא נמצאה בו דופי”. שום עצם, שאין בו דופי, אינו בר־קיום. כתמים גם בשמש. ואולי גם ההרים הם כתמי אדמה. פרצוף אנושי מתואם בכל קויו נראה לנו חסר ענין, משעמם, לא ממשי כמעט. הפגם הוא בנותן טעם. גומה כל שהיא היא נקודת החן. רק היוצא מן הכלל מאשר את הכלל. הדקדוק של כל הלשונות בנוי על יסוד כללות, שהיוצאים שבהם שווים הם כמעט במניין. אין הטבע האנושי ואין טבע הבריאה סובלים כללות גמורים ומושלמים.
היופי הוא משא נפשנו, אולם כנגד כל כזית יופי מצויים תשעים ותשעה קבים של כיעור. הנעוה הוא הכלל, הנוי יוצא מן הכלל. מבין כל היצורים שמבראשית, מנינם מי ימנה ומי יספור, נתעלה רק האדם משפל המדריגה של בריה זחלנית וחרדנית או המהלכת על ארבע ופניה כבושים כלפי מטה, ובזקיפת קומתו תלה עיניו כלפי מעלה. מדבריות, הרי געש, אדמות נגועות ביצות, ארצות שדופות שמש, אשר אדמתן ברזל ושמיהן נחושה, או מעולפות ענני אופל מראשית השנה ועד אחרית השנה וקפואות מקור, אין בהן קרן אורה לחמם את הגויה ולא קרן תקוה לנפש לצאת ממאפליה, משל לא נוצרו כלל להיות מעונות לבני אדם אשר נולדו בהן – כאלו הן מרבית החלקות של הארץ, אשר זה לו השמים נתנה לבני אדם. אם לא נתכחש לנפשנו ולא נחניף לאדמה, האכסניה שלנו, לא נוכל לגמור עליה את ההלל, אף לא להגיד לה מקצת שבח. אין היא מלאכה מתוקנת הראויה שייאמר עליה כי טוב. אבל כלום אין אומן מחוייב להוציא מתחת ידו דבר מתוקן? אולם הכוח הבורא נשתבש ברוב עשיותיו ואין מוצר משלו, שאינו פגום למראה ולקוי לפי מהותו. הזבוב קטן מדאי, הפיל גדול מדאי, צב שיכונו עליו והאדם מחוסר דירה מברייתו. הברזל המטומטם והגס מוצק מדאי, הפרח הרך והמעודן פריך לאין שיעור. האבן קיימת יובלות ועדנים, כל פרי מגדים נדון לקוצר ימים ואף לקוצר שעות. אין אנו מהרהרים אחרי דרכי הבורא, אבל הננו מעריכים את נבראיו כראוי להם, מתוך שאין לנו ברירה אלא להשתמש בכוח השיפוט הטבוע בנו. טבע רשאי לדון טבע.
ניתנה אולי הרשות לומר, שכל היוצר מבית היוצר של הבריאה נעשה על דרך האומדנה והניסוי, בחינת טיוטות ומרשמים, גישושים וחיפושים. שוב דבר אינו תם ונשלם, אלא רישא ללא סיפא או סיפא ללא מציעתא, מקוטע ומקוצץ צולע על ירכו ופוסח על הסעפים, ספק יש ספק לאו, מדומדם ומגומגם. רק האריה, המלך שבחיות, חצוף עד כדי לפרסם בקול ענות צעקה את עצמותו ומהותו. ואילו כל יתר הברואים מצפצפים ומהגים, מקרקרים ומצייצים בלחש מלוחש, זוחלים ורומשים באימה ובפחד, כאילו האדמה אינה שלהם או הם גופם אינם של עצמם. יצור נכנע הוא פלג־יש. אולם רוב הבריות עטלפים הם, ברחנים ועריקים, אם מאימת האור ואם מאימת הברואים זולתם. העזים שבחיות, ונזר הבריאה בכללן, אם אינם דלים וריקים אינם צועדים בכל זאת לבטח על האדמה. אפילו המשל בם, פחד עמם. הכי אם חורגת האדמה לברואיה, המהלכת עמהם בקרי? לא כי האם עצמה ידועת חולי ואינה מסוגלת לכלכל את ילדיה. אין היא שלימה עם עצמה ואין שלום בה, איככה תתן שפע שלום נחת ובריאות למסתופפים בצלה.
אין שלימות. אין ברואים משוכללים. אין פאר מפואר והדר מהודר. אמרו חכמי ישראל: “שור כוחו קשה, אבל אין קרניו נאות; ראם קרניו נאות, אבל אין כוחו קשה” (ספרא), “יעלה זו אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר, כדי שיפול ממנה הוולד וימות והקדוש ברוך הוא מזמן לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה” (בבא בתרא, ט"ז). מין היעלים לא היה מתקיים, משמע, בעולם, אילולא הנשר חש לעזרתו. הוא הדין מין האילות, אילולא הדרקון עומד לו בשעת דחקו. המינים הללו אף לאחר שנוצרו כאילו לא נוצרו, שאינם חיים וקיימים בזכות עצמם. לא ברואים גמורים הם, אלא נובלות של בעלי חיים. אבל כמה מרובות נובלות של יצורים בעולם.
אילו היה נהר אחד, שאי אפשר ליבשו, הר אחד, שאין לעקרו, עצם אחד, שאין לכליון שליטה עליו, אדם אחד, שהשכיל להינצל מחרבו של מלאך המות וחי לעד, היינו אומרים: הנה טבע טובע, ולא רק מטובע, נושא עצמו ולא רק נשוא, השלם עם עצמו ומוגמר בתוך־תוכו, ששוב אינו כפוף וצייתן, אלא קם על רבונותו והגיע לתכלית עצמותו, נעשה עצם השלם. שכזה היה יש בממש. תנאי לממשות נמנע ההיעדרות. השלם אינו כלה לעולם והחי בפועל אין מותו במשוער כלל. הוא כל המקום, כל הזמן, יקום לעצמו. אולם אין דבר יקום לעצמו. לכן דבר לא נברא עדיין במלואו ועל בוריו. תחת יקומים יש קיומים ארעיים. קוי־ישנות רופפים, שחייהם הם נהירה למותם. שום דבר לא קם והיה, אלא הכל ממשמש ובא, מתרחש בנקודה קיקיונית, התופסת חיות בין שני קוים אין־סופיים של העדר, קו ראשית וקו אחרית, נקודה קלילה של מציאות בתוך אוקינוס אין־יש. באתא קלילא נברא העולם, נתלתה ארץ על בלימה. לא יש מאין, אלא יש בתוך אין. האין הוא טבע לאמתו; היש אל־טבעי.
לא באנו בסוד טבעם של בעלי החיים וארחות־חייהם. אין יודעים, אם רוחם עולה גם למעלה או רק יורדת למטה, אם יש תמורות ברוחם ואם תקוות ואכזבות פוקדות אותם. אך את האדם נחזה מבשרנו ומרוחנו והיטב נדע, כי משוּפע הוא ביגונות ובמכאובים, אין בו מתום. אין אדם תם ואין אוהל תם. אין איש שלום ואין בית, שאין בו מריבה. אין שלום לפי שאין שלימות. אין יום שכולו שבת ואין שעה אחת שחותמה המנוחה. אין רגע בלי פגע. רמ"ח איברים לנו ורמ"ח מיחושים בנו. כלום מה משמע חיים? מילוי משאלות, סיפוק מחסורים. כל שאיפה סמוכה לנשיפה ובעקב כל הישג שאיפה. בא תיקון לשעה קלה לגוף, מיד הנפש נפנית לפשפש בעצמה וחשה בעלבונה. אם אינך שרוי בגעגועים על איזו אבידה, תוקפים אותך כיסופים למציאה. ער אתה וכל תקלה לא פגעה בך, שכב והירדם וחלומות־בלהות יבואו עליך ויזרעו בך מרירות לאורך־שעות. רוב יצורי אנוש נושאים בחובם חלאים אנושים, לא תואר ולא הדר להם, פניהם חמרמרו, עצמותיהם שופו, עיניהם טרוּטוֹת, רגליהם מעוקמות, בעלי כרס הם או כחושים להחריד, שלדים ולא גופים בהדרם, פימה עלי כסל וכבר נתעוותה הדמות. יש גבורים בקרב מין האדם, אך מה מעטים המה. ואולי גם הגבורים ידועי השם כאין המה מבחינת הבריאות השלימה. אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוא? שלוש פרסאות. אלך ואעקור הר בן שלוש פרסאות ואזרוק עליהם ואהרגם. הלך, עקר הר בן שלוש פרסאות והניחו על ראשו. הביא הקדוש ברוך הוא עליו נמלים ונקבוהו (ברכות, נ"ד). מה כוחו של עוג לעומת עדת־נמלים? אדם ענק עקיצה קלה של עקרב עשויה להמיתו. אכילס הגבור היתה לו נקודת התורפה בעקבו וממנה נחבל.
הגבורים אינם ילדי הטבע, אלא יצורי האגדה. צא וראה, כמה הרבה נסים ונפלאות מספרים עליהם בשירים ובאגדות. כבוד אלים ניתן להם, כי האדם במה נחשב הוא? חוש נכון לחש לנזר הבריאה, שכל אנשי־מעלה מרום מחצבתם. הם אינם מזה מין האדם. משה עלה למרום ושבה שם שבי. ראו בני אנוש בעלבונם והמציאו להם מדמיונם אלים ובני־אלים, נפילים.
דרך הטבע ראוי היה לו לאדם, שדמיונו ממריאו לשחקים, להיוולד גבור וחזק מצוייד בכל הכושרות הגופניים, המצויים בבהמות ובחיות האמיצות ביותר, אף יפה־תואר ויפה־רוח, חכם ומשכיל ומעוטר בכל המעלות הטובות. אולם דווקא בר־נש, הנסער בתשוקות והשופע כיסופים ומאויים, מקופח במרבית תכונותיו מכל יתר היצורים שבעולם. אילו קיים בית דין צדק במרומים מן הדין הוא, שאדם יגיש את עצומותיו לפניו על שכך עלה לו להיות בר דעת, היודע את פגמיו ומחסוריו ואין ידו להושיעו, שלא כמידתם של הברואים האחרים. לא, הוא לא נוצר בחכמה רבה, כולו עשוי נקבים נקבים וזרוע פגמים ומומים. לא זו אף זו. הוא מתחילת ברייתו ירוד ומדולדל מכל יצור אחר, היוצא לאור העולם במלוא כוחותיו ערוך על כל כלי זינו למלחמת־קיומו, קרניים לנגח, מלתעות לנשוך, רגלים קלות לרוץ ולברוח, זריזות וחריצות לתקוף, על אחת כמה וכמה להתגונן. אין הוא נאלץ להסתופף לאורך ימים בבתי ספר תחכמוני להתכשר לפועל־חייו, ללמד רגליו ללכת ופיו לאכול. הוא מתחילתו יודע פרק בעמלו לפיו להביא את טרפו. מה שאין כן האדם, הבא לעולם תשוש וחסר־ישע, בור ועם הארץ בהלכות החיים. אין בידו לא תורה ולא דרך ארץ, לא שכל ולא יד אמונה ורגל גסה. הרבה חייבים לטרוח הוא וכל העמלים בחינוכו ובגידולו, עד שקונה לו ראשית דעת באומנות החיים. אפילו לימוד אלפא ביתא עולה לו ביגיעת בשר ורוח. שום כושר אינו ניתן לו מתחילתו להוציאו אל הפועל בכוחות עצמו. ויש יצורים אנושיים המתהלכים כל ימיהם עד זקנה ושיבה ללא כלי־זין עליהם למצוא להם את פרנסתם והם נצרכים למתנת בשר ודם. אין לך ברנש שאינו עני ואביון מלידתו. שליש מחייו כמעט סמוך כל אחד על שולחן הוריו או על שולחן החברה. לעולם הוא זקוק לחסות עד שהוא עומד על רגליו, על אחת כמה וכמה על דעתו. האדם בריה הפגומה ביותר.
אמר פסקל: האדם אינו אלא קנה רך, פריך ושביר מכל הברואים שבעולם. ואילו שקספיר ב"המלט" שר: איזו מלאכת מחשבת הוא האדם; מה נאצל בשכלו ואין־סופי בכושרותיו, בצורותיו ובתנועותיו וכמה נהדר במפעלותיו! כמוהו כמלאך! כאל הוא בהשגותיו. כליל השלמוּת ביפיו, מופת לכל היצורים. וקדם לו סופוקלס ב"אנטיגונה": “בכל אדיר בארץ אין אדיר כאדם”. שלא כישעיהו ב', כ"ב, הקורא: “חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא”, ושלא כמחבר התהלים: “אדם ביקר לא יבין נמשל כבהמות נדמו” (מט' כ').
וזה דברו של אנטול פרנס, איש החזות הקשה בדורות האחרונים: “בכל היקום אין בריה אומללה כאדם. הכל אומרים, שהאדם הוא מלך הבריאה. אולם הוא מלך אביון. אילו יכולת לקרוא בלבי היית מזדעזע. אין אומלל כמוני. רבים סבורים, שאני מאושר, אך מימי לא היתה לי אפילו שעה מאושרת אחת”.
אף גיתה העיד על עצמו, שלא היתה שעה של נחת בחייו, אלא שמשפט זה בפי גיתה מעורר חשד בהעמדת־פנים, אולם מתוך גרונו של פרנס מדברת הפעם אמת ללא דופי.
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו. היתה כתוב. הנה קרי. יסוד התוהו ובוהו מפעפע בה ובכל יצוריה לעולמים. משחרב בית המקדש התקינו בני ישראל לשייר1 בכל בנין דבר מועט בלתי־בנוי, זכר לחורבן, משנברא העולם שיירו הכוחות העליונים בכל נברא למעלה מדבר מועט תוהו, זכר לחורבן מקדש האין של הקדוש ברוך הוא. נאום הרקליטוס הסתום, זה סדר עולם היותר נאה: גל של אשפה בהיסח הדעת וללא תכלית. וחכמי האגדה בישראל כאילו מתוך ויכוח נסתר עם אותו חכם סתום מיון עומדים וטוענים: אין לך עסק בנסתרות. למלך שבנה פלטין במקום ביבין, במקום אשפות, במקום סריות, כל מי שבא ואומר פלטין זו בנויה במקום ביבין, במקום אשפות, במקום סריות, אינו פוגם? (בראשית רבה, א'). אולם אנו אין לנו כאן עסק בנסתרות. הנגלות מדכאים את רוחנו. מה מעט חלקם של הברואים, ואף של נזר הבריאה, בכוח, בגבורה, בחן, ביופי, בקומה זקופה, בשכל טוב, בישנות לאמתה. דומה, אין כלל בעולם חכמים ונבונים, גבורים ויפים, זקנים ומיושבים בדעת, אלא קהל הברואים הוא עדת תינוקות וקונדסים, זאטוטים ודרדקאות, פגות וכל פרי בוסר, שעדיין לא בשל כל צרכו. אין דבר השלם ואין פרי מושלם. מי שריחו טוב אין לו טעם ומי שטעמו בו אין ריחו נודף. הענוג הוא רך ופריך והמוּצק קשיח. אשר עשה לו כנף לא יעמוד בו רוחו לירד על קרקע עולם ולהתהלך עליה כאות נפשו, פן רודפיו ישיגוהו, סביב ישיתו עליו ויעשוהו טרף. ואשר עזר ושגיא־כוח יזחל על גחונו או נחבא לו במערת פריצים לארוב לטרפו. אף אם לא נביא את דיבת הבריאה רעה, כל הסימנים מוכיחים, שעינה צרה בברוּאיה. כיוון שהיא מעניקה לאיזה יצור יתרון הכשר, מיד היא מטילה בו יתרון קלקול. יש עין צופיה, ששום נברא בעולם לא יעלה למעלה למשכיל ולא יגיע לתור השלימות, “שוקדים על האילנות שלא יזדקפו למרומים” (גיתה).
תמה אני, אם השאיפה לשלימות מונחת ביסוד הבריאה. יכול שחשק אי השלימות מפעם את כל היש. לא הכל עולה ומשתפר, אלא, אדרבה, הכל יורד ומתנוון. אף כל עליה היא צורך ירידה. כשם שהעולם נברא יש מאין, כך נידון כל יש להתגלגל לאין. כל הברואים מזקינים והולכים ואף הבריאה מצפה לעת זקנתה, כדי לפרוק מעליה עול חובותיה, שהיא חבה מששת ימי בראשית לכל הנפשות התלויות בה. עיפה נפשה לנולדים ללא תכלית. נמאסו עליה טרדות הפרנסה לזון נפש כל חי. אין כוח באדמה להוציא עוד תנובה רבה לכלכל את העם הרב הזה. היא נוהה אחרי המנוחה. בראשית היו ששה ימי המעשה, אך התכלית היא השבתון. בחיק הזקנה המרגוע. חוק ההתפתחות ללא תכלה אין לו יסוד ושורש במציאות הנגלית. אילו השלימות היא התכלית, מי שאמר והיה העולם, מפני מה לא אמר והיה שלם ומשוכלל מברייתו?
אין נביא בעירו, אין חכם בדורו ואין אדם השלם על האדמה הזאת, שהיא בית־חייו. הטפסים המעולים של הברואים הם מיעוט שבמיעוט. העדית אינה מענינו של שר החיים. אלהים אוהב קטני־אדם, אמר לינקולן, ומחבב הוא את השוטים. ראיה לדבר: הם הרבים. החכמים, על אחת כמה הגאונים, הם סוטים. אם יש גאון בא עמו תמיד שבר. עמו או אחריו. מכל מקום כל גאוניות משמשת בית־גנזים לצרות ולפורענות. הנועזים נשמדים. אנשי השם ובני המעלה מימי קדם ועד ימינו, כלום רובם אינם בעלי־מום, פגומי־גוף או חולי־נפש. הגאוניות והשגעון צמודות. איני יכול להתעלם מהגיון־לבי. כל אימת שהנני מעלה לפני במחשבתי את אישי הפאר של כל הדורות, את המעודנים והמסולתים, את הזיותנים והתכשיטים, כגון משה וישעיהו, ירמיהו והאר"י, הרמח"ל ורבי ישראל בעל שם טוב משלנו, ומשלהם מילטוֹן, קירקגור, נובליס ואפילו שקספיר, איבסן וטולסטוי, איני משער לי כלל, שהם היו גברתנים ובעלי אגרופים, שמנים וגסים, ענקי־קומה ושאננים. וכלום אין השלוה סממן האושר? אך אין שלום־בית בנפש חכמי החרשים. כל אישי היצירה שורש נשמתם תוהו ולא התיקון. יכול שהטבע מתבייש ביצוריו דקי התכונה, היוצאים מן השורה, והוא מחריף את פגעיהם ומגביר את קלקוליהם. בעלי הנפש היפה אינם יכולים להסתגל לסדרי הבריאה ולתכסיסיה והבריאה מודדת להם כמידתם ומצרה את צעדיהם.
רוב הבריות דרכיהם נלוזות. מעשי הבריאה, אמם הורתם, בידיהם. רוב חיות טורפות ואכזריות הן. רוב בהמות טמאות. החכמים בטלים בששים פעם ששים שוטים. לא בכדי קובלים אנשים בכל עת על הזמנים הרעים, שכן רוב תקופות טרופות ורוב שעות חירום. עומד ומצווח קהלת: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי. האשה הרכה והמעודנה מן הגבר יקרת מציאות ממנו, כל הטוב והיפה יותר נדיר יותר. אין דור שאינו קובל על משבר במוסר, משבר בתרבות, משבר במקורות המזון והמחיה, משבר ביחסי אנוש. אמת היא, שכל העתים נתונות בסימן המשבר. השבירה היא ביסוד היצירה.
הטבע אינו שלם ואינו טוב אפילו כשהוא מטיב. יש טובה השמורה לבעליה לרעתו. כלום יתכן, שהאדם לבדו בר־דעת וכל הסובב אותו חסר־דעה? מסתמא יש שכל גם באש השורפת, במים השוטפים וגורפים, בסופות ובסערות העוקרות, בהרי־געש הפוצים את פיהם ובולעים ישובים על אנשיהם. שכל יש בכל. אך אין זה שכל טוב. הטבע הוא ידע ללא ידעות, כוח ללא מוסר, חן ללא חנינה, דין ללא רחמים, בריאה ועשיה ללא אצילות. רק לאדם נאצלה הסגולה של התאצלות, התפרשות, התוודעות אל עצמו וההתוודות, היינו ההתעלות מעל לטבעותו. הוא לבדו יוצא דופן מכל ההויות בתבל. יותר ממה שהוא בהויה הוא בהתהוות. הוא בורא עצמו. לכן חסר רק מעט מאלהים ומעשה קונו בידו: מה קונו מחדש תמיד מעשה בראשית, אף האדם מחדש ומתחדש תמיד. הטבע אינו יכול להמיר את תכונתו, האדם – כן. כושר התחדשותו הוא החידוש שבו. האדם הוא טבע וגם יש ומתייש, קיים ומתקיים ואף מקיים. גילגמש: “שלישיתו אדם ושתי שלישיותיו אלהים” (“עלילות גילגמש”). ניתן לומר, שהאדם הוא חלקו טבע וחלקו על־טבע, יוצא מגדר הטבע, נס. סגולות שאינן בטבע אפילו בכוח, מקננות בקרבו בכוח לפחות, בהגיון, בדמיון, בתשוקה. אין אדם השלם, אך יש שואף לשלימות. מבית היוצר של האדם באו המושכלות, הגיונות הרחמים, החנינה, הסליחה והאהבה. חזיון האצילוּת הוא חידושו הגמור של נזר הבריאה. הפאר, ההדר והשגב, המוסר, הצדק והאמת, הם ילדי־דמיונו. כיוון שבא אדם בא טבע חדש לעולם, טבע־על־טבע, טבע נאצל, כובש עצמו ומתמרד על עצמו, טבע שפקח את עיניו להסתכל בעצמו ופתח פיו בשאגת יאוש: קלוני מעצמי, בושתי מטבעי.
הבושה היא המצאתו הנועזה של האדם, נועזה אף מגניבת האש ממרום. בושה לנו להיות אחד מילדי הטבע. אנו אבות לעצמנו. בושה לנו להיות. אנו רוצים להתהוות. בושה לנו להיות כרמש למרמס, כצאן לטבח יוּבל, כעץ להיגדע, כציץ נובל, כצבי נרדף, ואף כאריה לטרוף, כשור הבר לנגוח, כעטלפים לברוח, כדשא עשב לרגלי השור והחמור וכשועל לחבל. מלבד שהוא נושא עצמו, הוא נושא בחובו אדם־דיוקן־עליון, לעבר פניו יתהלך כל חייו עלי אדמות. הוא קם על הטבע. כל דברי ימי האדם הם תולדות דו הקרב בינו לבין טבע בריאתו, הרצוף הצלחות וכשלונות לסירוגין, אלא שההצלחות גדלן כזרת והכשלונות רחבים כימי הדמעות והדמים הנשפכים על סף כל מפנה לעליה ולשידוד מערכות הטבע הקדום. ריב עולמים לו עם מקור־מחצבתו. כיוון שבא אדם לעולם באה צורה לעולם, נולד הדיוקן, הופיע היצור בעל הגיון האני הגמור, שהוא כמות שהוא. הטבע הוא לעולם הוא ולא־הוא, דו־פרצופי. הנה פניו שוחקות והנה הן זעומות, הנה הוא אש והנה מים, מכאן הר ומכאן עמק. הוא מוליד וממית, זורע ומכלה, בונה והורס, מזמן קיקיוֹן על ראש יונה ובעלות השחר מזמן תולעת להכות את הקיקיון ולייבשוֹ. יונה מעיו המו לקיקיון. היטב חרה לו על הדבר. לא מחמת מכת השמש התעלף וביקש את נפשו למות לאמר טוב מותי מחיי – הכי לא היה נתון יונה מימיו לקרני השמש היורות כחצים? – אלא מתוך שאותה שעה שהוטלה עליו השליחות להתנבא לנינוה הגדולה ולהגיד דברו לקהל עם רב, נתגלה לו באור חרדות של השמש המכה בסנורים, מה חדל האדם, כמוהו כקיקיון, אשר התולעת תכלהו. “ויאמר ה' את חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד”. האדם חס. אולם הטבע אינו חס על מעשי ידיו. כיוון שבא אדם לעולם באה עמו רחמנות.
לא די שהטבע מכלה את מעשי ידיו וממית את ברואיו, הוא מסכסך ביניהם, מפלישם איש לתוך תחום חברו וממריצם להפוך רבים בחררה אחת, לקדש מלחמות גלויות ויותר מכך לבוא במחתרת איש בגבול רעהו, כדי למצוץ את דמו ולאכול את בשרו אט־אט, להיות סמוך על שולחנו. המות הוא עלבון ליצור; הירצחו עלבון כפול. ולאמיתו של דבר אין מות שאינו רצח. אין כלל מתים, יש רק נרצחים. כל האוכלים נאכלים. ואם כי המות נתיב הוא מששת ימי בראשית ומקופל בתוך עצם החיים, ולא עוד אלא שהחיים כביכול נילושים מתוך עיסת המות, עד שאנו אומרים עליו ברוך דיין אמת ומקבלים עלינו את הדין, משלימים עמו ואף יש מבקשים את נפשם למות, ומצפים לו בכליון עינים, כגון יונה, אין אנו יכולים להשלים בשום פנים עם חזיון הטיפיליות הרווח. הלב מתחמץ בקרבנו לזכר המעשה המביש הזה, המתחולל בכל שעה ורגע בבית הבריאה הורתנו. אם יש מין של טפילים, כולנו טפילים. אין נקי. כל אחד נאכל וכל אחד אוכל. על הטפיליות ידאב הלב הן מצד הנאכל והן מצד האוכל. חי לו יצור לפי תומו והוא מבלי דעת ואולי ללא כל אשמה – אם יש יצור לא אשם – מאכסן בקרבו על אפו ועל חמתו שונאו בנפש, מטלטלו בכל דרכיו, עף עמו למרום ויורד בלויתו לתחתיות. ומה רבה הבושה בזכרנו גורל זה של ברואים רבים, ואולי הם רוב מנין בילדי הטבע, שאין להם סל־מזונות משלהם והם עצמם אינם שלהם, אינם חיים וקיימים בזכוּת עצמם, אלא חיים ונזונים מנשיכת זולתם.
לטבע אין בושה, אין מוסר, אין רחמים ואין מצפון. וכמה תגדל פליאתנו בזכרנו, שחכמי כל הדורות ופייטניהם קשרו תהילות ותשבחות לאם כל חי, ולא עוד אלא שהציגו את הבריאה כבית אולפנא למופת ללמוד ממנה מידות ומעשים, בבחינת מה שאמר החכם מכל אדם לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם. רצונו של החכם מסתמא היה לומר על דרך קל וחומר: מה נמלה זוטא, הקטנה שבבריות, יש בה להחכמינו, בהמות הארץ הגדולות לא כל שכן מסוגלות לאלפנו בינה. ובאמת נאמר באיוב ל"ח, י"א: מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.
לא רק חכמה ומידות אנו לומדים בבית־ספרו של הטבע הרצחני, אף כל שירה נשגבה זורמת אלינו בצנורות הרצח. “מי, מחוץ לצייד, קורא טורגניב הפייטן בספרו “כתבי ציד” עמ' 151, טעם נדודי־גיל עם שחר בינוֹת לשיחים? בפס ירקרק נחרתים עקבות רגליך על פני העשב הטלוּל, המלבין… וכמה יפה אותו היער עצמו בעונת הסתו המאוחרת, כאשר באים ביעף החרטומנים והם אינם נעצרים במעבה היער עצמו… החזה נושם בשקט… אתה משקיף אחר הכלב, ובין כה ומראות אהובים, פרצופים אהובים, חיים ומתים, עולים על זכרונך… הדמיון מתמוגג ונשא כעוף כנף. החיים כולם נגולים בקלות ובמהירות… בכל נשמתו שליט האדם… יפים גם ימי הקיץ המעורפלים, אף כי אין חיבה יתירה נודעת להם מן הצידים… בימים כאלה אין לירות”. כך, חכמה, שירה נשגבה, שלוה נפשית בזכות הירי.
לא נחה דעתם של רבים עד שיצאו והודו, שהבריאה היא מערכת של עזרה הדדית וכי הארץ לעצמה, אילולא בני אדם שהרעו את מעשיהם ובלבלו את סדריה, עשויה היתה להיות כגן עדן ליושביה. אם דעה זו היא משאלה חסודה או הנחה לפיצוי הנפש האבלה ונחמה פורתא, נקבל אותה ונשימה למשמרת באוצר־תקוותינו כמזמור שיר לעתיד לבוא. אבל אם הללו הם דברים כדרבונות וכמסמרות נטועים, הרי הם נוגדים את המציאות. כנגד קצת גילויים של עזרה הדדית מרובים לאין שיעור מעשי ההשמדה ההדדית. הארץ מלאה חמס. ילדי הטבע יורדים איש לחיי רעהו, אוכלים זה את זה בכל פה. כל אחד בנפשו ובנפש זולתו יביא לחמו. אכן, בחללה של הבריאה עומדת קופת תגמוּלים, אבל יותר ממה שהברואים גומלים חסד זה לזה, הם גומלים זה לזה כמידתו ואף גומלים זה לזה רעה תחת טובה. לכל אחד מן היצורים, המטילים לתוך קופת התגמולים הכללית מלאי משלהם, יש קופה של שרצים מאחוריו. חוק החד גדיא מושל בחיי הטבע. וכי אין הבריאה מעשה בגדי, שהשונרא אכלה אותו והכלב נשך את השונרא והמקל הכה את הכלב והאש שרפה את המקל וכך עד סוף הסיפור על השוחט ששחט לשור, ששתה את המים, שכיבו את האש. אף האדם שותף למעשי הגזל השוד והרצח. הוא השוחט. ומלאכת השחיטה ממי הוא למד? מן הבריאה. ראה את מעשיה וקבע הלכה, שאין חיים אלא מן המיתה. ומה מוזר הדבר שבסוד חכמים ונבונים רבים הוסכם ונתקבל, שאין בית ספר טוב מן הטבע ללמוד בו תורה, מצוות ומעשים טובים.
מפי עוללים ויונקים של כל הברואים למדנו תורה זו, שאין חיים אלא מן הגזילה. אם אל הארץ נביט תמיד ולא נתלה את עינינו למרום, הלא נרד מטה מטה כרוח הבהמה היורדת רק למטה, ואף נרד ממנה להשחית את דרכנו, כי הבהמה והחיה פורעות, רוצחות, רומסות, עושות שמות, ללא דעה והשכל. עדיין לא נגלה להן רז זה, שהן בנות־מות. מה שאין כן האדם, שכבר בא בסוד מלאך המות, השוחט את השוחט. מן ההגיון הטבעי, שיעמיק זדון וישחית עלילה, כדי לקחת בשחיטותיו נקם משוחטו. כל חי למינו יודע מרת נפשו, את צרתו הפרטית, ורק האדם המעלה כל פרט לידי כלל מסוגל להיות לא רק שוחט פרטי אלא גם השוחט הכולל. צדקה נעשתה לו, שמלבד מותו הוא יודע גם מהות החיים, הזכה מכל חומר ואינה נתונה כולה למרות הטבע ולחוקיו. האדם הוא אדם רק במידה שהוא עולה ומתעלה מעל לטבע, מטיל נידוי ושמתא על סדריו ותכסיסיו. אומר האדם: אי אפשי להיות טפיל לאכול לחם חסד על שולחן הבריאה… הגיון המיאון שבבר־נש, הצהרת ריבונותו, כושר המחאה שלו וכשרון ההשבתה במערכות הטבע, יכלתו ולהט תשוקתו ליצור לו חוקה משלו היא המרוממתו מעל כל מעללי האדמה ותכונותיה. רק במידה שהוא חותר לפרק את השותפות הכפויה עליו מששת ימי בראשית עם ילדי הטבע ולעשות שבת לעצמו, הוא נעשה בן עולם הבא.
הטבע הוא עולם הזה והעולם הבא אינו מענינו. הנצחיוּת מאוסה עליו. אינו מחיה אלא על מנת להמית. כל שהוא נותן הוא לוקח וכנגד כל מה שנותן מחסר. לכן כל בריותיו חסרות ופגומות. ולא בכך עיקר קלקולם של בעלי החיים, שהם מחסרים זה את זה ונוהגים זה בזה קיפוח גומלין. אפילו אתה אומר, שכל הברואים עינם יפה זה בזה וכל אחד ידו פתוחה להעניק, גם משום כך הם לקויים ופגומים. כשם שהקבלה היא חרפה ליצור, כך הנתינה. אף התאוה להשפיע היא חסרון. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, לפי שמטען חלבה הוא לה מעמסה. כל יתר כנטול דומה. כל עודף הוא חסרון… לא טוב להיות נצרך, בין נצרך לקבל בין נצרך לתת. ובדין נאמר שהאדם הוא חיה מדינית. הואיל והוא מדיני סימן שלא התרומם הרבה ממעלת החיה. לא די לו להיות נושא את עצמו, הוא צריך להיות גם נשוא עצמו. מה מועיל בכך שהוא קרוב אצל עצמו, אם אינו סמוך על שולחן עצמו ואינו מסוגל להתייחד עם עצמו לאורך זמן? הבדידות מחרידתו. או חברותא או מיתותא. הבודד חשוב כמת אצל עצמו ואצל אחרים לא כל שכן. אם אדם בגפו אינו חי, הרי אינו חי בכלל ואינו חי חיים של גבורה וכבוד, סיפוק ובטחון, אלא בתוך הציבור ומכוח הציבור. שאינו אוכל, כוחותיו הגופניים מתנוונים וכלים. ושאינו יונק מן החברה ומן החברות, נמק ברעב רוחני, מידלדל והולך. הגופים מתאוים לבשר ולכל מזון אחר והנשמות נכספות לשפע רוחני. אלו ואלו חסרים ודורשים למלא את חסרונם. האדמה זקוקה תמיד להשקאה, לחרישה, לזריעה. בצחיחותה היא עקרה לגמרי. ואף האדם המובחר שבברואיה אומר תמיד הב־הב, הלעיטני נא והשקני נא. במידה שהוא נצר מגזע הטבע, הוא עני ואביון ומחזר על הפתחים: פתחי המזונות ופתחי התקוות. לא תהיה לו פדות אלא אם כן יהיה נושא את עצמו, זן ומפרנס את עצמו מתוך־תוכו, חי עצמו, אוהב עצמו אהבת נפש ולא אהבת קיבה המעכלת מזונות, נותן לעצמו ולוקח מעצמו, בא עם עצמו בכל משא ומתן, ממתיק סוד שיח עם נפשו, רואה את העולם הגדול בתוך העולם הקטן, שותה מבאר נפשו את כל היינות הטובים המשומרים. אדם כל־יש־לו, אדון על ש"י עולמות, לו יהיה נאה ויאה תואר נזר הבריאה.
יש הרבה מן המשעשע ומן המזעזע בשירי תודה והלל לאדמה אמנו, העוברים כחוט השני בספרי השיר וההגות של העמים בכל תקופות התרבות, משל הבריאה היא באמת טלית שכולה זוהר ותכלת, חן וחסד ושכל טוב. “לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים” – תקרא כל שולמית אל דודה בחזיונות הפייטנים מימי קדם ועד שלהי המאה התשע עשרה במגילת רות ובדפניס וכלויה, במנון לסקו ובהרמן ודורותאה. “מגע קל בטבע מקרב אל הלב עולם ומלואו” – סח שקספיר. “אל תתלו בטבע כל אשמה. הוא עשה את שלו, עשה אתה את שלך” – קורא מילטון ב"גן עדן האבוד". “אין הבריאה בוגדת בלב אוהב” – שר וורסוורדט. טניסון פוסק בתכלית הקיצור: “אין דבר בטבע שאינו נהדר”. “ניתן לטבע ללכת בדרכו. הוא מבין יותר בעניננו ממנו”. מצהיר אפילו מונטין החכם והמפוכח. “הוי הררי עולם נעימי שבת… מה יקרו לי אלה חופות אשרכם משיבות נפש… מה ארמונות שרים והיכלי מלך ערים בצורות רחבות ידים? רק מרורות סוגרו בהנה… רועה עדריו נער, מה טוב מנת חלקו ומה נעמה… בין מכלאות צאנו מנהל ילך… פניו לבו תואמים ישישו, בין צאלים ישכב והוא בוטח, דל הוא ואך שמח… אם קוץ מאכלו יהי כי טוב לבבו הוא… רועה עדריו נער אין מנת־חלקו טוב בארץ”… – מנעים זמירות רבי משה חיים לוצטו ב"מגדל עוז" ולו יען כהד שלום הכהן לאמר: “על פלגי מי מנוחות בין הררי ארץ קדם שם בנאות דשא תחת כיפת הרקיע כרע רבץ אברהם בן תרח, מנוחה ושאנן סביבותיו ובקרבו מרגוע”… על נועם העדנים השפוך בחיק הטבע שר גם כן אחד פייטן נסער, אשר לא מצא מנוחה לנפשו עלי אדמות ובתגרת דמים עם בן־תחרותו הערה את נפשו למות, הלא הוא לרמונטוב, בדברו עם השיר לאמר: “עת מעין בדולח קר מתעלס בגיאיות בנסכו תנומת עועים על הלב בלאט וימלמל חרש לי אגדת־פלאות מנוף השלום שמשם הוא שט, אז תשקוט נפשי בי תירגע ממלחמות וקמטי מצחי אז יימחו יעברו כליל, אז אוכל אחזה יה בתכלת דבירי על ואושר אדע אל אדמות” (תרגום ד' שמעוני).
האמנם הארץ כגן עדן לפנינו והבריאה כולה נוה השלום והאהבה בו יתהלכו יצורי־תום לא ירעו ולא ישחיתו? והאמנם רועה עדריו נער חלקו שפר עליו והמעין שט באמת מנוף השלום? אין מקשין על דברי שירה, אבל אם כך, הרי אין גם ללמוד מהם כלום על טיבה של האדמה בית חיינו. רבים מחכמי ההגות באים להורותינו בינה על סמך המזמורים והפיוטים, כי אין סם חיים טוב לאדם מחיק הטבע ואין מגן ומחסה לו מכל צרה ויגון כשדה וכיער. פייטנים קדמונים ואחרונים מצהירים, שאין טוב לגוף ולנשמה מהמיית המעין ומלחש הדשאים, מחביון היער וממרחבי השדות אשר ברכם אלהים, מהתייחדות עם הבריאה ומשיח ושיג עם יצוריה האלמים. האמנם ברכת האל שפוכה על האדמה והיער הוא נוה שאננים? וכי כל שדה הוא שדה תרומות ולא גם שדה־קטל? האם רק צפרים מקננות בין עפאי העצים ביער, ולא גם חיות־טרף וברואים מפלצתיים יארבו שם לכל עובר? אין נפשנו סולדת לקרוא את מליצותיו הנשגבות של דון קישוט על היפעה המתנוססת באהלי הרועים והחן השפוך על צאן מרעיתו. תומו הוא זכותו ועושר־דמיונו כפרתו. אבל מה נאמר על שפך זמירותיו של ורגיליוס הרומאי, פייטן חוגר חרב, המנצח על פסוקיו כמצביא על גייסותיו, ליפי העדרים ולחן הרועים? דוק ותמצא, שכל חובבי הבריאה המקטירים לשמה, אוהבי־ציד המה. אמני התיאוּר, הבקיאים בחדרי הטבע והמתפעלים מפלאותיו, אינם יוצאים לשוח בשדות וביערות אלא בלוויית כלבי הציד. ראה סיפורי טולסטוי וטורגיניב, השופעים תיאורי ציד. ושוב אי אתה יודע ממה הסופרים הללו נפעמים יותר; מן הנועם והשלוה השפוכים על פני נאוֹת הטבע, בבחינת קטון־שירו רב המוניטין של גיתה על השקט הנסוך על כל הר וגיא, או מן ההרג הרב, המתחולל על פני כל חלקת שדה ויער.
“ציד נלהב ומשום כך אדם מצויין” אומר טורגניב על אחד מבעלי האחוזה בשם פלוטקין בספרו “כתבי ציד” עמ' 10. וסופר שבא כמה דורות אחריו מעיר דרך אגב בספר “ברדלס” עמ' 76: “עצירתם הפתאומית, המהורהרת, של הכלבים, מתיחותם הנוגעת עד הלב בצפיה לטרף, לא נשתנו מאז הימים ההם: משנצטמצמו והועמדו על יסודות פשוטים אלה, פניהם רחוצות מאיפור הדאגות, לבשו החיים צורה נסבלת… כעבור דקות מספר… שתי יריות נורו כמעט בבת אחת ושמו קץ לצפיה האילמת”. החיים, משמע, נסבלים רק לאור היריות, הפוסקות הלכה בחיק הטבע. וירגיליוס שוחר הטבע ושופר הרצח ציווה לכתוב על מצבתו: שירי: מרעה, שדה, מצביאים. מכאן שהיטב הבין כי הככר והמקל, הנוף והרצח, ירדו כרוכים לעולם. עדיין יש מקום לפקפק אם ורגיליוּס התפעל באמת מאוהל תם שבנווה־שדה. אבל גלוי וידוע, כי לא שירי הרועים אלא שירי הגבורים לחרב עוררו התפעלות הרבים. הוא כך סח: נשק וגבר אשיר. אף שר: זכור, רומאי, נוצרת למשול! פליאה היא, שדווקא משורר זה, שהתנה אהבים עם הדר הרצח נעשה מורה דרך לדנטה החסיד בירידתו לגיהנום. ואולי אין זו פליאה כלל. חכמי התלמוד, שהיו מלומדים לא רק בנסים אלא גם בהסתכלות במעשי הטבע, כבר יצאו ודרשו: "מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. מצרים אחד מששים בכוש. כוש אחד מששים בעולם, עולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים בעדן ועדן אחד מששים בגיהנום. נמצא, כל העולם ככסוי קדירה לגיהנום (פסחים, צ"ד). ורגיליוס, משורר השדה, היינו שדה הקטל, ההופך את העולם לכיסוי קדירה של הגיהנום, ראוי היה באמת לשמש מורה דרך לשאול, זה השער ליסורים ולחירוק השניים.
כיוצא בכך יש מן המתמיה ואף מן המבדח והמרגיז כאחד, שחוקרים גדולים, ראשונים ואחרונים, בדקו ומצאו, כי עולמנו הוא הטוב שבעולמות (לייבניץ) ושכל דברי הימים הם אמת וצדק (הגל) והטוב היותר נעלה הם חיים טבעיים. לאמר חיים של מידות טובות, שכן הטבע מוליך אותנו לידי כך (זנון) ו"כל המתרחש מתרחש בצדק… איני מתכוון לסדר הטבעי בלבד" (מרקוס אברליוס). “ומתוך האמור יוצא מפורש שהדברים נתהוו מאלהים בתכלית השלמות, שכן נתהוו בהכרח מתוך הטבע המצוי בתכלית השלימות ואין זה מטיל על אלהים שום אשמה של אי־שלימות” (שפינוזה, “תורת המידות” עמ' ס"ב תרגום י. קלצקין).
אמרסוֹן במסתוֹ הנודעה “הטבע” הגדיל מכולם לקשור תהלות ותשבחות לחיק הטבע מקור כל רוממות ושגב, חן ושלימות וכל השראה נאצלה. לא ידון רוחי בחכם זך־תכונה זה.
ניצשה קורא: השבעתיכם, אחי, היו נאמנים לאדמה ואל תאמינו לאומרים לכם: “יש תקוה מחוץ לאדמה”… רק בוזי חיים הם ונוטי למות ושכורי ראש גם הם, אשר נלאתה מהם האדמה… מן הפשעים היה לפנים הגדול אשר פשע באלהים, ואולם הנה מת אלהים… עתה רק הפושע באדמה והיה זה הנורא מכל פשע… אהבתי את בני האדם אשר לא מאחרי כוכבים יבקשו להם מקום, לבעבור שקוע ולבעבור היות קרבן, כי אם לאדמה מקריבים את נפשם לקרבן… (“כה אמר סרתוסטרא”, עמ' 94).
וגיתה בשיחו עם אקרמן סח: הטבע מפתח בנו רק את הטוב. החסד היה שורש נשמתו. ממעין השלוה שפעה הגותו. הוא לא הביט און ולא ראה עמל במעללי הבריאה, ואולי ראה ולא התבונן או התבונן ובכוות מכוון לא ביקש לפקח את הגל מעל עמק הבכא, הרובץ לרגלי הררי ההוד, כי מלאך השלום נזדווג בו למלאך יצירתו ונטע בו תשוקה עזה ללחוש בחן שיחו דברים טובים, דברים מתוקים, על כל מכה ומכה, אשר הוכה בבית הבריאה הורתו. הוא עמד על הר הברכה ולא ראה את ההר שכנגד… שירתו “מה טובו” ואת התנחומות אהב מכל. רק אין זאת שהעצבות קננה בעומק לבו, ויותר ממה שהרעיף תנחומים לאחרים נתכוון למלט משא נפשו על ידי שפך־שיח פסטורלי. אולם אין לגבות מהגיגיה של אותה נשמה נאה וחסוּדה עדות נאמנה על מעשי הבריאה ותחבולותיה. חכמי האידיליה ופייטנים פסטורליים בשלהם ואמת המציאות בשלה. ספר הספרים, שהוא ראי נאמן למציאות ולבריאה כהויתה, כבר גילה לנו רז זה, שהאדמה אינה ברוכה אלא ארורה, קוץ ודרדר תצמיח לנו, והנחש המקורב ביותר מכל הברואים האחרים אליה עד כי עפרה יהיה לו למאכל, בעל הבית בכל מוצאיה ומבואיה, הנהו אויבו הקדמון של האדם. פעם אחת כתוב בספר “בראשית” ריח השדה אשר ברכו ה', אבל פסוק זה נאמר לעשו איש ציד. רק לעיני איש ציד נגלה השדה כחלקה ברוכה.
לדיוקו של דבר, אף באספקלריה של אומות העולם בימי־קדם לא נראתה האדמה בתבנית נוה שאנן. לפי משנת בבל נוצרה האדמה מתוך שהאל מרדוך הרג את תיהמת, מגופתה עשה את הרקיע ואת הארץ ומדמיו של האל קינגו, מנהיג צבאות המובסים של תיהמת, יצר את האדם. לפי מיתוסים אחרים נוצרה האדמה מגופו של איזה יצור מפלצתי. לא זו בלבד, שהאנשים יצוריה לא הגו לה רחשי אימון ולא שמו בה את בטחונם, אלא גם חרדו מפני אימתה, לכן שקדו להתרצות אליה ולכפר את פניה במנחות, הקימו לכבודה מקדשים, הביאו לה קרבנות, ערכו חינגות והילולות למען שמה. מדי שנה בשנה היו מבכים את התמוז. אדמה צחיחה עוררה אימה ופחד. איכה יהיה לב האדם שלם עם האדמה והיא אינה שלמה עם עצמה? הנה תתקשט ככלה, כרים עטפו בר, שושנים מתנוססים בעמקים, צפרים ינעימו שיר. והנה תחגור שק ובכי ילין בה ואנו ואבלו כל מוסדותיה, אבן מקיר תזעק יגון ואנחה. הפכפכה היא האדמה ותמורות לאין קצה במראיה וברוחה.
השלם תם והתם שלם. הטבע, שאינו שלם, אף תמים איננו. שאינו תמים זומם ועויין. לכן אדם לא ישכון לבטח בחיק הטבע גם אם ינעים זמירות להדר נופיה. יכול שלרבים מחכמי האידיליה נתחלפו היוצרות והם דנו נוף וחיק הטבע לגזירה שוה. אבל מה ענין נוף אצל הבריאה לפי טבעה? הנופים הם חיוכי הבריאה ולא פניה, כשם שמושכלות האנוש אינם משמשים אספקלריה להגיון־לבה. אין האדם אדם על שום שנוצר מן האדמה, אלא על שום שהוא מעבדה ומתקנה ומסגלה למשאלותיו ולכיסופיו. “האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” שר פייטן בישראל, שזה היה דרכו לכרוע לפני פסל אפולו, והוא שהכניס לאהלי־שם את הקינה של תמוז ואת ההלל לתמוּז הקם לתחיה ואת התפילה אל עשתר. תנא אותו פייטן ושייר: האדם אינו רק קרקע ארץ קטנה ולא רק תבנית נוף־מולדתו. אילו הוא רק טבע, אף טבע איננו, כי הטבע רחב־ידיים ורב־תנובה, והאדם מבחינת הרחבות והתנובה מה חדל הוא. אותו פייטן שר, אבל תנא איננו. תורה לא נלמד מפיו בהלכות האדם והטבע. כשם שלא הניח את דעתנו אף חכם אחרון בישראל, שקרא את הקריאה הגדולה: “שובו אל הטבע ולא תדעו עוד כל מחסור וכל רעה, כל צרה ויגון. והיה בעבדך את עבודתך והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע העובדים ולב אחד לשניכם ורוח אחת ואמרת ביום ההוא יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו בעבודתו… והיה יהיה לך רגעים אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין־סוף”… אין כל ידיים להנחה, שהטבע הוא גשר לאין־סוף, בית אולפנא לאהבת המלאכה, וכי מתוך המגע הקרוב עמו נוצרת דת העבודה. כל עמי העולם עמדו מתחילתם על הקרקע ומבית היוצר שלהם יצאו, אמנם, דתות, אבל לא דתות העבודה, כי אם יותר מכך פולחנים משוקצים. הטבע היא דרך, אבל לא מורה דרך אל הטוב, אל היפה ואל הנשגב. ספק גדול אם הוא יכול לכלכל את הטוב, את היפה, את הנאצל, את הזך והמעודן. אבל אין ספק, שאין האדמה מקיאה מתוכה את הגילולים והשיקוצים והתועבות למיניהן. פולחן הטבע, עשיית הבריאה גברת הממלכה העולמית, עוררו את חמת־זעמו של אלהי התנ"ך, שונא העבודה הזרה. “כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים חצי אכלה בם… ושן בהמות אשלח בם, עם חמת זוחלי עפר” קורא אלהיה של אומה זו, שעשה את הארץ הדום רגליו ולא הושיבה על כס המלכות. בספר הספרים לא נענד כתר המלכות לאדמה. אין היא אלא יד הבורא. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה… ונתתי שלום בארץ… ואולך אתכם קוממיות. ואם בחוקותי תמאסו… ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה… והשלחתי בכם את חית השדה… והיתה ארצכם שממה… לא, אין הארץ זיותנית כלל וכלל… היא גן עדן וגיהנום, טובה ורעה, נוה ישרים ומאורת פריצים. הבריאה טרם נוצרה במלואה. האדם שותף ליוצרה בכל עת.
חכמי המדרש (שמות רבה ט"ו) דרשו על הכתוב “על ההרים יעמדו מים”: “כגון בשר ודם שראה גתו מלאה ענבים ויש לו כרם לבצור. מה עשה? רפש הענבים שבגת ובעט ראשון ראשון, ואחר כך הביא את הענבים שבכרם והחזיקה הגת את כולם. כך היה כל העולם מלא מים במים, והארץ שקועה במים. אמר הקדוש ברוך הוא: “ותרא היבשה”. אמרו המים: הרי כל העולם אנו מלאים, ועד עכשיו צר לנו, להיכן נלך? בעט הקדוש ברוך הוא באוקינוס והרג שר שלו… וכשהרג אותו היו המים בוכים, ועד היום הזה הם בוכים”. הארץ נוסדה על הבכי.
רבים טרחו להעמידנו על הצורך להפריד בין שתי זיקותינו לטבע: הקנינית וההסתכלותית. מודד העצים, העומדים לכריתה ביער, כיוון שהוא מטופל בחישוביו הרכושניים, אינו נפנה אותה שעה לעיון־הסתכלות ביפי היער ובתועפות מראותיו, וממילא אינו מוסמך להביע חוות דעת על הטבע בחינת חזיון המרומם את הנפש. עינים לו ולא יראה את ההוֹד, החופף על היער והשפוך על צמרת עציו; אזנים לו ולא ישמע את רנן הצפרים בין העפאים. כזר וכעויין יתהלך ביפה־נוף זה. אך המטייל לו לתומו לרוח היום בחביון היער בעינים פקוחות ובחושים ערים, הוא אשר יספוג לתוכו את כל מראות ההוד וההדר וישת כצוף הטוב את צפצוף כנפי הרננים, לבבו ירחב ונפשו תתפעם מן היפעה הרבה השפוכה מסביב. הוא אשר יזכה לגילוי שכינת הבריאה ולו הצדקה לשיר את תהילתה ולהגיד ברבים לא רק את הנה2 וחסדה, כי אם גם את עצם מהותה. אמרסון, אביר שירת הרועים, הנושא בחן אבירים את שובלה של כתונת הפסים מתנת מנעימי הזמירות של כל העמים לתבל יה, הטיל הדגשה מיוחדת בהפרדה זו. אולם שורת האמת מחייבת לבלי התעלם גם מזיקה שלישית, שאינה קנינית ולא הסתכלותית, אלא מהותית, ומרביעית, שהיא מוסרית ביסודה שלה. כשם שאמת המידה של התגרים לעצמי הבריאה אינה מידה, כך ההתפעלות הפיוטית ממראות הטבע אינה מזכה עדיין את האדם בבינה נכונה, ומכל מקום לא בבינה ממצה, בטיב הבריאה. גילוי שכינת החיים אינו גילוי מהותי. מראות הטבע אינם הטבע עצמו. שערים רבים לטבע והפיוט הוא רק אחד מן המפתחות להם. הפיוט קורע הלוט מעל דיוקן נעלם אחד ואותה שעה דווקא הוא פורש צעיף על דיוקן אחר, כגון, למשל המוסרי. כשם שהתגר אינו נפנה להוד היער, כך הפייטן, המתפעל מהודו והדרו, אינו נפנה לפעלות הקטלניות המתחוללות במחבואי היער. פייטנים צופים דרך כלל בחלון הראוה של הבריאה, כשם שהמדענים משוטטים בחדר המבשלים וחכמי הרפואה מתייחדים בשער האשפתות שלה. הבחינה ההסתכלותית הטהורה, המפרה את הרוח ומרחיבה את הדעת, היא גם כן מעין זיקה קנינית, שהרי תכליתה לקנות דעת. יכול שמצויה זיקה נוספת, שאין בה כלום מן הקנינות ולא מן הפיוטיות, שהיא מעבר להן, והיא השתפכות הנפש עד כדי כליון הנפש וביטול האני, אף האני מסתכל ומתפנק במעדני החן והיופי – מתוך התמזגות גמורה עם אין־סוף, בחינת נירוואנה. אבל זו בוודאי פסולה לעדוּת על טיב היש ומהותו. מי שאינו יש, פשיטא שאינו מסוגל לבוא בסוד היש. למרבה הפלא לא רק הפייטן, השוחר יופי, השופט למראה עינים, אינו מכניס לתוך האיצטגנינות שלו את הבחינה המוסרית – מה לפייטן ולמוסר? – והנוף עונה לו הכל, ונמצא שהוא מעבר לטוב והרע, אף הקדוש לפי עצם טבעו סלחן ומחלן הוא, אל און לא יביט ועמל לא יראה. הוא אף עולם לא יראה, כי עיניו מסונוורות מזיו השכינה. הקדוש הוא לא מעבר, כי אם מעל לטוב והרע. הקדוש הוא מיתוֹס היחיד. הדתוֹת הן מיתוסי העמים. בעיני הפייטן נראית הבריאה כלה נאה וחסודה; בראי הקדוש היא זוהרת בזיו השכינה. ואילו באספקלריה של הדתות היא לובשת צורות מחרידות, מפלצתיות. היא רהב, דרקון, נחש הקדמוני, שגל, עלוקה, מולך, קדשה, תולע וזבוב, כל נגע וכל פגע בה. אין לבוא בשעריה אלא אם כן מכפרים את פניה במנחה ובקרבן. דומה, דתות כל העמים העמיקו לבוא עד תכונתה של הבריאה יותר מן החכמים והפיטנים. כיוון שהגיעו לסוף סורה הרע של הבריאה, קימו וקיבלו השבטים והגזעים להיות למס עובד לה, לכרוע ולהשתחוות לפניה, להקטיר לה מבכורות צאנם, להעביר אליה כל בכור, להדליק לכבודה מדורות־אש ולצלות עליהן את טובי בניהם, לעבוד לא רק לה, כי אם גם לכל עץ ואבן, לקבל עליהם עול מלכות כל בהמה וחיה רעה. כלל גדול בידי הקדמונים וגם האחרונים: כל המיצר יותר לבריות זכותו לשמש נושא לפולחן גדול יותר. לא באו כל העבודות הזרות אלא לפייס את הטבע הזר והעוין ולהביע ליקום יצור רב הרזים שבועת שעבוד והכנעה. נתחולל כאן בזיקה לדרקון הבריאה אותו מבצע של איפכא מסתברא, המניע את הצפור הבהולה והמבולבלה להפיל את עצמה לתוך לוע היצור המפלצתי הטורף, הנוסך בה כשפים. ככה הפילו עצמם המוני העמים לתוך לועו של דרקון הבריאה. המעט שלא הביעו לו שאט־נפשם, עמדו וקידשו אותו, נעשו תלמידים מקשיבים לנוהגה הדרקוני של הבריאה, על פיו כל דאלים גבר. הזבח נעשה דבר שבקדושה והזובח נתעלה למעלת כהן גדול המשמש בקודש. מבית מדרשם של ההודים, שהקדימו גזעים רבים אחרים לפקחון־עינים על דרכיה הנלוזות של הבריאה, יצאה אותה אגדה, שיש בה משום הדגמה מפורשת לאמנה הלא כתובה – ולדיוקו של דבר היא כתובה על לוחות הברית של כל מחוקקי הדתות – שנעשתה בין חוקיה הטורפניים של הטבע לבין המשמשים בקודש. וזהו ענינה.
שלושה נזירים ישבו בתענית על שפת הנהר הקדוש ימים רבים ועסקו בתפילה. לא היתה לכל אחד מהם אלא טליתו לבשרו. היו מכבסים מפעם לפעם את הטליתות להתייבש בשמש. נעשה להם נס והיו הטליתות תלויות באויר. פעם אחת ראו עוף טורף שולה דג מן הנהר לאכלו. גער בו אחד מהם ואמר לו: אסור; מיד צנחה טליתו ונתלכלכה. השני זירז את העוף הטורף במלאכתו וסח לו: אכוֹל, אכול, שלך הוא. אף טליתו של הלה צנחה מיד ונתלכלכה. ואילו השלישי לא אמר כלום, אלא הסתכל בשתיקה, וטליתו הפורחת באויר לא זזה ממקומה. כאן הדת נסוגה מקצת מברית האמונים עם הבריאה. אין היא מחייבת עוד את הקרבן ואף אינה מתירה לבטלו. בתחומי הודו הקדים הקדוש לתפוס את מקומו של הכהן. הכהן סומך את ידו על הקרבן, אך הקדוש אינו סומך, אבל אין הרשוּת נתונה לו גם לגעור בטורף. תפקיד הקדוש שב ואל תעשה, העלם עיניך מראות ברע וגם אל תתנגד לרע. הטורף בשלו ואתה בשלך. הוא שודד ובוזז ואתה צום והתפלל.
כלום אין שיטת אי ההתנגדות לרע יונקת במישרים מפרשת הקרבנות? צור צייר ודום – כלל גדול הוא בידי מציירי הנופים. צום קדוש ודום – הוא סעיף ראשון במסכתא קדושים.
ב.
חכמים, פייטנים, אמנים, כהנים, גדולים וקדושים בשלהם. והעם מהו אומר? העם צופה ומביט בבריאה מתוך אימה ופחד. הוא רואה אותה זרועה מוקשים, צנים ופחים, הרי־געש ותהומות קורצים. שום בר־נש אינו חש קרקע מוּצקה תחת רגליו ואינו צועד לבטח על האדמה הזאת ותחת השמים האלה. האדמה זרועה בורות מהמורות ובהם נחשים ועקרבים. חיל תחיל ומוט תמוט הארץ והשמים ממעל משלחים בנו רעמים וברקים. מכל ארבע רוחות תבל תזנקנה אלינו סערות וזוועות. המעטים יצורי הטרף וכל בני שחץ בתבל ארצה? בא גם דמיון האנוֹש להוסיף עליהם כהמה וכהמה, רוחות־רפאים וצללי־מגור, שדים, מזיקים, מתים הקמים מקברותיהם ונשמות דאזלין ערטילאין. מגור מסביב. לב יודע מרת נפשו. רבים ועצומים אויבי נזר הבריאה. אשרי אדם מפחד תמיד. מעון כל אויב וצר היא אדמתנו ואויבינו פלילים. האדמה תאכל בכל פה את יצוריה, כי שלה הם, מעפרה לוקחו ואליו ישובו. אין מנוס מגורל הכליון. אולם כל הסימנים מוכיחים, שאת הרכים והמעוּדנים שביצוריה תכלה לראש לכל. כל בחור וטוב, כל נתח שמן, כל בכור, כל זיותן, כל ישר באדם, הם בין קרואיה הראשונים. משנים עשר שבטי יעקב נגזר על יוסף בן פורת להישלך לתוך הבור ולב יעקב נמוג מפחד, פן חיה רעה אכלתו. אב החרד לגורל בנו, אינו צופה בדיוקן הבריאה באיצטגנינות הפייטן להתענג על מנעמי־חנה ואינו מצדד את מבטו מן העוף הטורף כאותו קדוש הצם ומתפלל. לבו מתחמץ בקרבו. יודע הוא, כי העולם הוא מעון לפריצי חיות. לכן יירא. אם הנופים היפים הם חלק הפייטנים ושכינת החיים נגלית לחוזים ולקדושים, הרי אמת החיים, המציאות כמות שהיא, עולה כנראה בחלקם של פשוטי־אדם. האמת אינה כנראה בת לויה של מרומי המעלה. עם השפלים תשכון.
חותמה של הבריאה, סח אמרסון במסתו בשם זה, קדושה. בדומה לאיקונין של ישו היא נצבה בראש כפוף, ידיה משולבות על חזה. מאושר האיש, הלומד מן הבריאה פרק בתורת ההערצה.
אם ההערצה משמעה כאן עבודת הבורא, יש לפקפק לאור המדורות והכבשנים, שנתלוו בכל הדורות לעבודה זו, אם בית אולפנא זה הולם את תעודתו. לא הכנעה נאצלה למדו דורי־דורות מפיה, אלא שעבוד נקלה. אין בטבע אף קורטוב של מידת חסידות. היא כולה דין. אין תימה שספרו של דוד החסיד שוקק פחדים מפני אויבים גלויים ונסתרים, שאין אנו יכולים כלל לעמוד על טיבם… “רפאני ה', כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד”. “ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני”. אפילו יבוא סתם מקשן, או מה שקשה מזה, סתם תרצן, ויאמר, כי רוב האויבים בתהלים מדומים הם, אין דבר זה מפחית את מנת הפחדים המתהלכים בבריאה. האויבים המדומים קשים מן הגלויים, כי מהם אין מנוס ומחבוא. הם חודרים אל בתי־משכנותינו ואל בתי־נפשנו, נכנסים לתוך עצמותינו, אוכלים את בשרנו, מוצצים את לשדנו, לא ירפו ממנו בהקיץ ואף בחלומותינו יפקדונו. אנה מפניהם נברח? הם בים וביבשה, בשדה וביער ובסתר אהלנו. בכל רעם נזכרם ובכל רעד האדמה נחושם בפועל. נראה גשם, סולם, פיגום, מכרה־פחם או חמה קופחת על הראשים, בכל ומכל יקרוץ אלינו אויבנו המדומה, שאינו כלל מדומה, שהרי סוף־סוף יורידנו דומה. צועק ומתחנן החסיד “בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי כי צר ואוייב לי”. האמנם נתפס החסיד על צער מוגזם? לא כי עיניו פקוחות, חושיו נכונים. החסיד אינו מכרכר כרכורים פיוטיים, נופיים, חרשתיים; אינו מתבודד בהיכל־שן להביט ממרומיו על אוהל תם המסתופף בגי1 או בצלע ההר. אף אינו משמש בקודש ככהן הגדול להזות מדם הקרבנות על המזבחות ולהעניק כיפורים לעוונות. החסיד רואה עמל ומביט אל און. יסורי כל הברואים נוגעים עד נפשו. המעט אשר ישא בסבל, ישא גם באחריות השוד והעושק והענין הרע שתחת השמש. החסיד הוא התם לאמתו. כשם שמהלך לפי תומו, כך ראה את הדברים והמעשים מתוכם ועד תומם. כל ערמה תועבת נפשו, בין ערמתו של שר דברי הימים, הממליך פושעים ומטהר טמאי־נפש במים הזדונים של מעלליהם הרעים, בין ערמתה של הבריאה המתהפכת בתחבולותיה לברוא בריות לאין שיעור וללא צדק, על מנת להמיתן ללא דין ומשפט. הכל נופלים בפח הערמה, להוציא התם, הרואה נכוחה. אמר החכם במשלי, ש"החכמה משחקת בתבל ארצו". בה במידה ניתן לומר, שתבל ארצו משחקת בחכמה וגונבת דעת חכמים ופיטנים, אבל לא את התמימים. התם הוא השלם והשלם עיניו פקוחות לראות כל סלף ובקע.
אפילו חכם כהנרי תורו, המתהלך בחצרות הטבע כאחד מכהן בקודש, קושר סניגוריה על דרכיה הנלוזות ועל השחיתות המושלת בכיפתה. הוא כך אומר בספרו “ולדן” בפרק “אביב”, תרגום עברי, עמ' 301: “לבנו טוב עלינו למראה הנשר הניזון מן הנבילה, אף כי היא מעוררת בנו בחילה ורפיון, ואילו הוא מפיק בריות ואייל מסעודה זו… אהבתי לראות את התולדה שוקקת חיים בשפע עד כדי להקריב רבבות, ולהניח לו ליצור האחד לבלוע את רעהו… מה שמשפיע על אדם פיקח הוא רישומה של התמימות השורה בכל”. אבל כלום אין הרצחנות התמימית המהלכת בכל מזעזעת את אדם, שאינו פיקח אלא בעל־נפש? תורו הוא לא רק כהן הטבע, אלא גם משורר והמשוררים הנוטים להתפעל, דעתם דלה, כנראה. אין לסמוך על המצפון הפיוטי.
אין מגמת הפרקים האלה קשירת קינה על גורל אנוש עלי אדמות מתוך מיעוט דמותה של האדמה מכורתנו, ומה גם אמירת רע רע לכל הענין שתחת השמש, כדי לבוא מתוך קריאת תגר למוסר השכל, כי תכלית אחת לנזר הבריאה להיות איש ריב ומדוֹן לכל הארץ על שום דרכיה הנלוזות וסדריה המקולקלים. כוונה הפוכה מזו הונחה ביסודם, והיא: דע את טבע מכורתך ואת סורם הרע של ברואיה, ואף אתה אדם בכללם, כדי שתפשפש במעשיה ובמעשיך ותפיק מתוק מן העז הזה. לא די להעיף מבטי־אהבים על הנופים היפים, להתפנק בחיק הטבע, להתפרקד על מרבדי הדשאים ולטפס במרומי ההרים, כדי לזוּן את העינים ולהרחיב את הדעת. ראוי לאותו זיותן אנושי לירד גם לגיא הצלמות של הבריאה ולמדוד את תהומות השוד, הצער והחרדות הזרועים בקרבה, לבלי להתעלם מן השוד וההרג הרב המתחוללים במערכותיה הגלויות והנסתרות, במרומי הריה ובמחבואי יערותיה, במרחבי שדותיה ובגנזי נהרותיה וימיה. הארץ מלאה חמס. העולם הזה הוא שער חירוק השניים. האדמה המכוסה על פני חלקתה גנים ופרדסים, נאות דשא, כרי בר, מרבדי־שושנים, נאות שאננים והיכלי תענוגות, בתי תחכמוני, בתי תפילה ובתי שעשועים, היא גם מאורת־פריצים ומעון־חרדות. אולם הדעת הזאת אינה באה לנטוע בלבנו שנאה עזה למקור־מחצבתנו, אלא, להיפך, לעורר בנו רחמים על מכורתנו השכולה ולומר חפצי בה.
האדמה עתים רועדת ועתים בוערת תחת רגלינו, משל סורה רע ואחת מזימתה להכחידנו. אולם אם היא רעה, אינה רק רעה, אלא גם רעה חולה. יעוד האנוש, המעולה והמשכיל ביצוריה, לרפא את תחלואיה. כל האומר כי בינה יתירה בסורה2 של הבריאה מחייבת מיצוי הדין עמה והגברת המרירות שבלבנו, מוריד את השער על המטבע של הטבע האנושי, משל באמת אינו אלא בבואה של הטבע הבהמי, או החיתי, המודד מידה כנגד מידה, הכפוף למרותם של חוקי החירום השולטים במלחמת הכל כנגד הכל. אין האדם רק אחד מילדי הטבע, הוא גם אב רחמן לה ובנין־אב למידות טובות, שאינן מצויות בטבע הבר. על שום שהאדמה נתקללה לשמש שדה קטל לכל ברואיה, אנו מגלגלים עליה את רחמינו ומחפשים דרכים לגאלה משבי החומר הנפסד, לתקן את העולם הזה, להעלות את הבריאה משפלותה ולהרים עולם ומלואו לספירת הנאצל, שאין בה לא הפסד ולא הרס, לא חמס ולא כליון. לא בא האדם לעולם על מנת לקרוא תגר, לקונן, להתמרמר, להלעיז אלא על מנת לתקן. משל לעשיר במשפחה שבא לחתונה של קרוביו העניים, שחוש נדיב משיאו לשמח את החתן והכלה ואת כל קרוביו, לרומם את הרוחות, לתרום מתנות ביד נדיבה, כדי לגרש את ענני היגון ולרפא כל רוח כהה. ככה שומה על האדם לשפוך ברוחו הנדיבה אור־יקרות על מחשכי הקיום, לשבח ולרומם את היקום, להגיד מה טובו וכי טוב וטוב מאד ונחמד ונעים ואהוב ורצוי. אדם, עליך נדיב היות. על כל הררי היגונים הנערמים בחיינו קם האדם על נדיבות. עד שבאת לעולם היה עולם של תוהו, כיוון שבאת התקדש חג. תפקידך לבשר על ההרים ובעמקים חג, להוכיח באותות ובמופתים בתהלוכות ובלפידים, בשירים ובזמירות, במסכתות הגיון והגוּת, במראות ובחידות, שחיינו עלי אדמות הם יום טוב ארוך. מבחינה זו יש לראות את מלאכת השיר, שיש בה משום מתן אישור לקיומנו ואמירת הלל לאדמתנו, כמלאכת הקודש. אף פרקי הרועים, אגדות מתוקות לתינוקות מבוגרים ותיאורי מה טובו של מחברי האידיליות בני כל הדורות, עשו שליחות נעלה לעידוד הרוחות ולדיבוק הלבבות, להמתיק מקצת את המרירות כלפי האדמה מכורתנו.
אי אפשר לנשום אויר־עולמנו בלי ערמה מעט. קיומנו הוא מלחמה ודרושים תכסיסי־מלחמה. אך אם מידה כל שהיא של אשליה וגניבת דעת עצמנו היא כלי־זין מועיל, הרי התעלמות יתירה מן התוך והעצם של מאבקנו עם האיתנים, והיא ראיית המציאות כמות שהיא, עלולה להיות בעוכרינו. ניתנו לנו שתי עינים להסתכל מכאן בתפאורה ומכאן מאחורי הקלעים. ניתנו לנו שתי אזנים לשמוע את קול ששונם של החיים ואף את קול החרדות, העולה ממעמקיהם… כאחד עם דע את עצמך, עלינו לקרוא דע את מכורתך. העולם זירה. האדם שדה מערכה. ריב היסודות בכל. המצוקים נלחמים באראלים, אבל גם המצוקים בינם לבין עצמם, והאראלים בינם לבין עצמם עושים קרבות. כל התעלמות היא איולת וגם עבירה הבאה על ענשה. כשם שביזוי צלם האדם והשפלת קרנו חטא, כך פרכוס דיוקנו ופולחן האישיות עשויים לשמש מקור הרס וחורבן. כל שעבוד הוא פשע, הן שעבוד לכוחות האדמה והן שעבוד לסגולות הרוח באנוש, לכושרות ולכשרונות. כל האומר הנה האדם העליון, הריהו מזמן עלינו שד משחת. אין אדם העליון ואין אדם השלם. אין קו השלם. אמר פלוני הפייטן: “אדם כולו תואם, עשוי במתכונת, חוליה לחוליה… כל פרוּדה אומרת לחברתה אחותי את, ראש לדגל ריע נאמן” – אמור אתה: זה הוא מיטב השיר. לא כל שכן כשהפייטן מפליג בשיחו ואמר: “למעננו נושבות הרוחות, האדמה תחוג שבתון, הכוכבים ינועו במסילותם והמעינות יזרומו”3. כאן אנו שומעים קול האדם בדברו: אני ואפסי עוד.
גדלות המוחין היא מידה, אך שגעון הגדלות בין נכבשים לו מלכים, בין פייטנים ושליטים למיניהם, הוא הבל ורעות־רוח ועלול להביא הרס לעולם. בימינו דבר זה יש לפרשו פשוטו כמשמעו.
אסור להמליך את הטבע או אחד מילדי הטבע. כל פולחן פיגול הוא. כל עבודה לאדמה או לאחד מיוצאי חלציה, לעץ, לאבן, לכל נברא, גם למאורות השמים; לשמש, לירח, לכוכבים, לחי או למת, היא עבודה זרה… לעבוד מותר רק לשלם, לעליון, לנאצל, לאין לו גוף ולא דמות הגוף, אך לא למי שההפסד והכליון שולטים בו.
הגיון חוסר השלימות, הרובץ על הבריאה, עובר כחוט השני בספר הספרים מבראשית ברא אלהים ועד השורה האחרונה שבדברי הימים: “מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל”, הצופנת בחובה רמז העליה. אין הבריאה אלא שלבים לעליה. לעולם אל תאמר שהעולם כבר נגמרה בנייתו, אלא הוא מתבנה והולך. מעשי בראשית מתחדשים בכל שעה ורגע.
אשר ברא אלהים לעשות. עדיין העולם טעון עשיה. הבריאה, לפי התפיסה התנכ"ית, אינה שגל, לא עשתורת, אלא גברת נגידה ומצוה. אין לעבוד4 לעץ לאבן ואף לא לשמש ולירח או לבשר ודם. חותם אלהים בתבל בריאתו, אבל אין היא אלוהות. איכה נעבוד לאדמה והיא מקוללה מששת ימי בראשית? קוץ ודרדר תצמיח לנו ואנו עליה אל העקרבים נשב. אין האדמה גברת לאדם ואין האדם אדון לה, אם כי כל שת האל תחת רגליו. הוא רוֹדה “בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ”, אבל לעולם חייב הוא לזכור, כי יש “מתהלך בגן לרוח היום” והוא עליון על הכל. גבהות ניתנה לאדם בספר בראשית. במה דברים אמוּרים, כשהוא זוכר את בוראו ויודע שיש גבוה מעל גבוה. מלכתחילה נצררו הוא והאדמה בצרור אחד. מלמד שצמודים הם זה לזה וערבים זה לזה. כשאדם משחית את דרכו על הארץ, מעיד הכתוב בפרשת נח “ותישחת הארץ לפני אלהים”. בחטא האדם בא מבול מים על הארץ “לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגוע”. על חטא האדם נהפכת סדום ועמורה. אדם וטבע מזווגים יחד בגורל משותף. בפרשות התוכחה נוטלים האדם והארץ חלק כחלק במגילת הפורענות… “והשימותי אני את הארץ… והיתה ארצכם שממה… אז תרצה הארץ את שבתותיה”… האדמה טעונה כפרה גם על חטא האדם. וכפר אדמתו עמו. תו הגאוה היא תועבת אלהי ישראל. “כי יום לה' צבאות, קורא ישעיהו, על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל ההרים הרמים והנשאים”. אדם וטבע עומדים לדין אחד. וכשם שהענשים חלים על האדם ועל כל ילדי הטבע כאחד, כך גם הגאולה והפדות, השבח והעליה, צפויים במידה שווה לאדם ולכל החי למינהו. חוטר מגזע ישי, בנבואת ישעיהו, “ישפוט בצדק דלים והכה ארץ בשבט פיו… עד וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים”. אף הארץ מצווה ללכת לבית הספר של הצדק והיושר, התורה והדעת, כדי להתעלות מגלמיוּתה. אין הטבע מחוקק ואין הוא מוסד למופת. לא מפיו אנו חיים ולא ממנו נקבל לקח בתורת היושר והצדק, החן היופי, המידות הטובות ומעלות השלימות. בשפת כל נביאי ישראל נקראו העמים והממלכוֹת בשם ארצותיהם: אשוּר ובבל, מצרים וכוש, יהודה ושומרון. וכשבני אדם סוטים מדרך הטוב אף הארץ תזנה תחתיהם. עם וארץ, האדמה והאדם אשר עליה יורדים יחד לעמק יהושפט. מלמד שאף הטבע אינו מעבר לטוב ורע ומעל לחוק.
לכאורה לא קרא ישראל לריב עם כל הגויים אלא בשביל להוריד את האדמה מכס המלכות ולהודיע לה את נחת זרועו של האל השוכן במרום. אף על פי כן לא נתקטנה דמותו של העולם ולא נתמעטו אורו וזיוו. האדמה הורדה משאתה, אך לא הורדה מקדושתה, חובלה בגאונה ולא ברוחה. קדושת המקום, אם לא בא עיקרה ממקור ישראל, ניתנו לה תוקף ושגב מיוחדים בתחומיו. אי עוד ארץ על במת העולם שנתייחדה לה על ידי תושביה קדושה כל כך מופלגת? מלחמת הקוממיות של ישראל ברומאים, מלחמת המעטים כנגד הרבים והחלשים כנגד החזקים, להגנה על ארץ מולדת, הצמיחה את מושג קידוש השם, הכולל בתוכו ממילא את קידוש הארץ. כשאמרו ישראל והקדוש ברוך הוא חד הוא נתכוונו לאדמת ישראל ולאדם מישראל כאחד. וכמה מרובים כינויי החיבה וההוקרה, שקשרו לארץ זו, כגון ארץ חמדה טובה רחבה וברוכה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ כל בה, אשר עיני אלהים עליה מראשית השנה ועד אחרית השנה. ולא זזו מלחבבה עד שקראוה ארץ הקודש. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ואמרו חכמים: אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמתה, אוירה של ארץ ישראל מחכים. על הכתוב “מציון מכלל יופי אלהים הופיע” דרשו חכמים: ממנה מכלל יפיו של העולם (יומא, נ"ד). מה שניטל מן הארץ לחוסן ולרבונות בכוח־חזונו של הרוח הנבואי וזעמו של אל קנא ונוקם, הוחזר לה כפלי כפליים ממקור החסד והאהבה, החנינה והרחמים. משל אומר אלהים לאדמה: את שחורה ונאוה. שובבה את ומצויינת ביפיך, זבת דם וגם זבת חלב ודבש. מות בחצרותיך, אך נשמת שדי תחייך. האדמה נבראה ונתקללה, אך בעקב קללתה באה ברכת־תנובתה בזכות האדם המוציא לחמה ממנה בזיעת אפיו. קול הדמים צועקים מן האדמה בכל עת, אך האל יוצרה מרעים לה בקולו מעל כל הר ובכל גיא; בדמיך חיי. כביכול היתה בריאה גם לאחר הבריאה. בשביל להכניע את האדמה, שהסתכלה במראה עצמה ובאה לידי גיאות, הטילה יוצרה בכור המצרף לכפר על פשע גאותה. אחרי אשר התהפכה האדמה בציריה בא שבר לגאונה ולא שום פחת ליפיה. יסורים לא רק ממרקין, אלא מוסיפים לוית חן ליופי הקדום. האדמה אשר נשתלחה בה יד האל והוטבעה בה אצבע־מוסרו, יפיה עולה כפורחת. חוט של חן ההכנעה ודעת־יגונים, הפרוש על חוסן הגאון, מגביר את היפעה ומעמיק את משמעותה, יופי, ענוות־תוממיות, קוממיות, שמזדווגת לה, מולידה צהלת־רוממיות. כלום מה נאה מן הקשת בענן? וזו באה לעולם במוצאי המבוּל, אחרי אשר מלאה לבריאה סאת היסורים.
אצבע היסורים, בלשון אומות העולם אצבע הגורל, היא שטבעה חותם היופי של מעלה באדמת אלהינו. “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת” אומר החסיד, שאינו סתם פייטן ולא קדוש זונח־עולם. ההדגשה על מעשה אצבעותיך. עולם־אלהים שוב אינו עולם של הפקר, של לית דין ולית דיין. אף איננו מכון עליון ובית תחכמוני ללמד בני אדם ארחות חיים. כנגד זה אין הוא עוד פגום ומקולקל על אף כל מראות נגעיו ומעשיו הרעים. אם יש אומן לעולם, הוא הפרשן שלו. מי בא בסתר שדי? כשאיוב קורא לריב את הבריאה ותהפוכותיה עונה לו האל מן הסערה: איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה? כשם שאלהים עד ודיין לעולמו, כך העולם כביכול עד לאלהים עושהו, שהוא בצדק ובמשפט יכלכל ארץ. לא תצאנה הרעות מאת האלהים. ואם יצאו לא לנו לשפוט. לא ידע האדם מה טוב ומה רע. כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך… מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. אם יש אדוֹן לבריאה אין הקושיות מיתרצות, אבל הן עוברות ובטלות מעיקרן. והיתה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת. כשהאמונה היא איזור למתנינו אנו מיישרים הרבה מעקמומיות הבריאה ואף נמצאים נשכרים לראותה יפה שבעתיים, יפה גם במובן השלימות, לא זו אף זו, ניתנים לנו הזכות והכוח ואף יפוי הכוח לספר את תועפות חניה של הבריאה, שהן מפעלות הבורא.
שבחי הבריאה לעצמה היא דבר חונף או חן משונה, מנחה או קרבן, מין לחש מגי, הבא לשכך את זעם האיתנים. יש בהם בנותן טעם של עבודת אלילים, המטפחת את העבדות שמבחוץ ומבפנים ומכשירה את הנפש לקבל עליה עול מלכות הטבע, שהיא דרך כלל ממשלת זדון. ולא כן אדמת האל, שאת שבחיה אנו כוֹללים בשבחיו, אומר החסיד, שמראשיתו לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, אך תחת זאת התבונן בעינים חודרות לדרכיהם הנלוזות: ברכי נפשי את ה' אלהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. לא הבריאה עטופה הוד והדר, כי אם הבורא נתעטף בה בהדר. לו הנעלם נאה להודות ונאה לשבח. לפניו לא יבוא חונף ולמה לו רוב זבחינו? קרבנות ומנחות לא יירצו לו. הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. קטורת תועבה היא לו.
הפרק ברכי נפשי הוא סיפור תמציתי על ארחות הבריאה ופלאי מראותיה. משפט רודף משפט ומראה נוף את משנהו. כמו ירטה הדרך לפני החסיד לספר בנשימה אחת כל מפעלות הבורא. אין מחזה שלא נשתבץ בו ואין נברא שלא בא בפיקודים. רוחות ומלאכים, יבשת וים, הרים ומעינות בנחלים, החיה והבהמה, השמש והירח, האדם היוצא לפעלו, אניות ולויתן זה יצרת לשחק בו, הכפירים השואגים לטרף, אשר יבקשו מאל אכלם. היין המשמח לבב אנוש. דבר לא נשכח. כל פסוק כאן מחושב וכל מלה מדוקדקת. תכלית המזמור לזווג יופי של מטה עם יופי של מעלה, להשיב לב הבריאה על בוראה ולהשיב לב הנבראים לא אל לב האדמה, כי אם אל אדון כל העולמים. “כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון. תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה”. העולם אין לו על מה להתגאות בישנותו, בשלימותו. הוא אינו כלל יש, אלא מתייש. לא נברא אלא מתברא והולך. כל שעה ורגע מתחדשים מעשי בראשית. ומה תתגאה הארץ? הלא המביט לארץ ותרעד. פרק ברכי נפשי הוא הלל לבריאה בחזיון בוראה. אהבה רבה לעולם שוקקת בשורותיו ושמחה כבושה מהלכת בהן, כי לא נאה לשמוח אל גיל פרוע ומשולח. גם ברחמינו על הבריאה רוגז נזכור וכל מעלליה הרעים לא נכחדו מאתנו. לכן מסתיים הפרק ב"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". רק לאחר זאת אוכל לומר בלב שלם “ברכי נפשי את ה' הללויה”. ועד בוא העת ההיא, עת אחרית ימים, עת החזון לישעיהו, אדם מה יתהלל ומה יתאונן ואף מה יתמרמר? גמול ידיו ניתן לו. ברכת אמו הורתו ואף קללתה רובצות עליו. אין טבע שלם ומושלם ואין אדם השלם… נשברו כלים ונשפכו אורות. אין כלי מלא. אף האדם הוא כלי מלא מחסורים. אשרי האיש אשר לבו עם פיו עם דוד החסיד במזמורו: ה' רועי לא אחסר.
ואולי עוד יבוא תור הזהב אשר לאחרית הימים והאדם ישב כסא למשפט על הפלילים אשר בטבע והעולם חסד יבנה, סוכת שלום לעד.
בתבונה עילאה כרך קנט את הרקיע הזרוע כוכבים עם רגש המוסר שבלב כנושא לפליאה ולהשתוממות, כי זה ממלא את זה. אין חכמה בלי ראשית חכמה ואין בריאה בלי בראשית ברא.
-
במקור נדפס “לסייר” – הערת פב"י. ↩︎
-
ככך במקור. נראה צ"ל “חנה” – הערת פב"י. ↩︎
-
מתוך שירו “על האדם” של גיאורג הרברט מצוטט על ידי אמרסון במסתו “הטבע”.
אמפדוקלוס הקדמון העמיק לראות מאותו פייטן אחרון. הוא כך אמר: “התחרות זו שבין שני הכוחות – הקרב והאהבה – פרושה וגלויה לפנינו בתוך גופי האברים של בני האדם. עתים וכל האברים שהגיעו לידי גופניות מתאחדים מתוך שלטון האהבה במרומי חיים נוצצים ועולים, עתים והם מתפרדים על ידי כוחות מזיקים של מחלוקת, תועים פרודים על חופי החיים הלוך ושוב, והוא הדין בצמחים, בדגים… התבונן אל השמש, החמה ובהירה בכל מקום, אל גרמי השמים רוויי־חום ושפועי־אור… ומן העפר מתפרץ דשא ומוצקים מרובי גוונים וחצויים מתרוצצים כל אלו בתוך הקרב, אולם מתאחים באהבה וכמהים זה אל זה. שכן מתוך הטבעים הללו מתהווה כל מה שהיה, הווה ויהיה: עצים, אנשים ונשים, חיות וצפרים ודגים, ואפילו אלים מאריכי ימים, שבעי־כבוד”. (משנת ראשונים, יעקב קלצקין, ס"ג-ד').
ראוי להוסיף, כי לא רק המחלוקת, אלא גם האהבה וכמיהות הגומלין שבין כל העצמים, הן בנותן־הוכחה לשברירותו ופנימותו של כל היש. אף האהבה היא חולי והצטרכות. ↩︎
-
במקור נדפס “לעבור” - הערת פב"י ↩︎
א
פליאה היא שבני־אדם קמים על אף הכל כל יום בהשכמה, מתגברים כאריות ומקבלים על עצמם שוב ושוב את עול החיים, מי באהבה וברצון ומי בריטון מעט או בחירוק־שיניים.
לכאורה רק מעטים רואים את עולמם בחייהם מרוצים מעצמם ומאנשי־ביתם, מקרוביהם ומקורביהם, אוהבים את אומנותם מקור־פרנסתם; ואילו כל האחרים, רוב ימיהם, צער ורוגז־עצבים, אין להם הנאה לא מעצמם ולא ממשלח־ידם, מנעוריהם ועד זיקנה ושיבה נאבקים על פת־לחמם או מוטרדים ממחלות ומכל מיני פגעים; אפילו באה להם רווחה עדיין הם מוזמנים לישא בסבל הנפשות הקרובות להם. רבים אין להם יום, שפטורים בו מן הדאגה למחרתו. ועם כך אף המקופחים שבבריות, העניים המרודים, הקבצנים המחזרים על הפתחים ונגועי־המחלות שאין להן ריפוי, דבקים בחיים ומתרפקים על כל שעת־קיום, שאין בה אפילו קורטוב נחת, אף שכל אחד יכול להיגאל מן הסבל ללא נשוא על ידי פעולה שאינה כרוכה בשום עמל. אין צריך לומר שכל אחד רוצה לברוח מן הסבל. אבל האם באמת רוצים אנו לברוח ממנו? או אולי אנו רוצים ומתגברים על הרצון הזה? בין כך וכך גבורה היא לחיות. העולם מלא גיבורים. ולמה עונדים את כתר הגיבור רק ליחידי־סגולה בכל הדורות, למצביאים הגדולים, למעפילים הנועזים לגלות ארצות חדשות, למחרפי נפשם על קידושו של רעיון, לממציאים המזכים את הרבים? הכי לא קשה לפעמים מכיבוש ארץ כיבוש עיר קטנה, והיא האני הקטן, לחשלו ולחסנו לעמוד בצוק כל העתים, לעמוד בתוך מעגל המוראות בלי לבחול בחיים?
כל יודע־סבל הוא גיבור־חיל. תנו דעתכם ליום־חיים של מי שריחיים על צווארו והוא משתכר אל צרור נקוב, כמה סופג הוא צער, מכאובים, לבטים ועלבונות, כמה הוא משחיר את פניו כמעט בכל יום ויום וכמה מרובות האכזבות הנופלות בחלקו. אפילו שאינו תלוי בדעת אחרים למזונותיו – אם יש שאינו תלוי – הריהו תלוי בה לעצם־קיומו, למעמדו, לכבודו. כל אחד הוא מאיזו בחינה עני ואביון וזקוק לנדבות. לא יעלה איש שלב בחברה אלא אם כן עבר כמה וכמה שלבים של התרפסות והתבזות. כשם שהאדם נולד מתוך שליא של דם, כך הוא שותת דם כל חייו. ובכל זאת מושכים בעול וממשיכים קיום. על רוב מנין הבריות ניתן לומר שבנפשם יביאו לחמם. אולם חשק החיים אינו פוסק מהם. ולא עוד אלא שנוהגים סבר פנים יפות זה בזה ושוקדים לשמח איש את רעהו, ובשביל שלא לערבב שמחות זולתם מסתירים את נגעי־לבם. לא הכל אוהבים להיטיב, אך רבים אוהבים לשמח.
כל איש חי גומל חסד לשר החיים שאינו שופך לו את קיתון־חייו על פניו. אולם האדם הפשוט הוא הנדיב לאמיתו, כי הוא ראש וראשון בכל המערכות הקשות, בדומה לאוריה החתי הוא מוצג אל מול פני מלחמת הקיום. מרומי העם, עתירי הנכסים, המשכילים ואנשי הצמרת, בורחים על הרוח ממקומות הסכנה, כדרך שנמלטים מן המלאכות המפרכות. כשם שאינם בעמל־אדם, כך אינם קשורים בעבותות חזקות אל העם ואל המולדת. בכל שעת־חירום למדינה מפונקי הגורל ראשונים לעריקה מן העם והמולדת לנוע אל מי המנוחות של הארצות השרויות בשלווה יחסית. אף מלאכתם בשירות העם נעשית על הרוב על ידי אחרים. לעומת צער גידול בנים של ההמונים, הם כמעט פטורים מעול המשפחה, לא להם החרדה לסכנה הנובעת מהתמעטות הילודה להמשך הקיום של העם והארץ. כל נטל החובות האזרחיות והמדיניות רובץ כאילו בצו עליון רק על שכם העמלים לפרוסת־לחמם. אך קשי־יום אלה על הרוב אינם מרי־נפש כלל. קוראי־תיגר וצועקי־חמס מצויים יותר בקרב השכבות השבעות, הרואים את עצמם מקופּחים על שום שלא הגיעו לכיבודים ולתארים, שזכו בהם אחרים מבני־חוגם. מקרי ההתאבדות שכיחים בין הללו דווקא. וכי אין פרשה זו אומרת דרשני? בשל יוקרה ויומרה, בשל גאווה ריקה שנפצעה וכל מיני משאלות־רהב, שלא באו על סיפוקן, עשויים בני־אדם לקרוע מעליהם את אדר החיים היקר, אבל המוני כל העמים במשך דורי־דורות נושאים בסבל לאין שיעור, רואים עוני, מחסור, מחלות קשות, פגעים וכל מרעין בישין. ולא זו שאינם בועטים ומגדפים ואינם קוראים מוות בסיר החיים, אלא רעבים וצמאים לחיים, מאחלים איש לנפשו ולכל קרוביו ואהוביו אריכות־ימים וכולם מריעים במקהלות מזמור שיר לחיים. לא זו אף זו: רבים, רבים עד למאד, נכספים לחיי־עולם. ואילו הופיע אחד רם־מעלה, אריאלי, לבשר לעולם מתוך בטחון עז ונמרץ את מציאותם של חיי עולם הבא, היה מעורר שירת־הודיה אדירה מפי כל החיים והקיימים בזמן הזה.
רעיון טורדני לעתים, שאוהבים את החיים לא רק בשל החיים, אלא גם, או בעיקר, משום הסבל שבהם. אוהבים לסבול. הסבל הוא תחושה של ערב־מוות, כגון שאומרים שבשעת מחלתו רואה האדם את מלאך המוות בעיניו. אהבה לסבל משמעה גם כן אהבה למלאך המוות. האדם אוהב את המוות. והרי אמרנו שהוא אוהב את החיים. לכאורה סתירה. אבל שתי אהבות הסותרות זו את זו אינן סתירה שבמהות או בעצם. אפשר לאהוב שני הפכים. ואולי האהבה לאחד אינה עשויה להיות חזקה כאהבה לשנים הנוגדים זה לזה, שכן כל אחד מגביר בהתנגדותו את כוח המשיכה של הצד השני על האוהב הפוסח על שתי השׂעיפים.
האדם דבק בחיים ונכסף למוות. דרך כלל אין הוא רוצה למות, אלא רוצה להתראות עם המוות, להסתכל בפני מלאך המוות על מנת לברוח ממנו. או להסתכל בו כדי לתהות על קנקנו ולהוציא מפיו אילו ידיעות סודיות על כבשוני הבריאה, כדרך שנהג יהושע בן לוי. כשהגיעה שעת פטירתו אמר למלאך המוות: הראני מקומי בגן עדן. הסכים ונשבע לו לקיים את הבטחתו. אמר לו רק יהושע בן לוי: תן לי סכינך, שמא תבעתני בדרך. נתן לו. כשהגיעו לגן־עדן, הגביהו והראהו. קפץ רבי יהושע בן לוי ונפל לצד ההוא. תפסו מלאך המוות בכנף בגדו. אמר לו ר' יהושע בן לוי: בשבועה שלא אצא. יצאה בת קול ואמרה: החזר לו את הסכין, שהיא צריכה לבריות. כך כל אחד משתוקק להתראות פנים עם מלאך המוות, אם בשביל לחטוף ממנו את סכינו ואם בשביל לקלוט מפיו סוד או להגיע בהדרכתו לגן העדן. מה תמיהה היא, שמפחדים מפני מלאך המוות ואף משתוקקים להיכנס למחיצתו, רודפים אחריו ובורחים מפניו, אוהבים אותו ודבקים בחיים. אוהבים אותו, כלומר, אוהבים לשחק עמו במחבואים.
מיכל אנג’לו על סף העשור התשיעי של חייו כותב: “אין בי אף מחשבה אחת, שהמוות אינו חקוק בתוכה”. ולפני כן, באבלו על מות אורבינו, משרתו הנאמן, הוא כותב: “החסד שעשה עמדי הוא זה, שכשם שקיים בחייו את חיי, כך למדני במותו למות… בכיסופים למות”. ועם זאת הוא מפטיר ואומר על המוות: “מי יתן ויוכל להמתין לי עוד כמה שנים”. על כך מעיר אחד מכותבי תולדותיו של האמן כבד הכוח וכבד ההגות: “רצון החיים ורצון המוות היו תמיד חזקים אצל מיכל אנג’לו במידה שווה”. ראוי להוסיף: לא רק אצל מיכל אנג’לו.
תדע לך שכך הוא. צא וראה כמה מרובים הלהוטים אחרי מירוצים הכרוכים במעצורים. וכמה מרובים החותרים להשיג שיאים בעליה למרומי הפסגות, שיש בה משום סכנת נפשות. יש סבורים שההרפתקה היא מלח החיים, ומכל מקום הכל מודים, שההרפתקנות היא אחד מן הגלגלים הראשיים בהתפתחות המדעים והכיבושים הישוביים והמדיניים. ניצשה הורה, שההסתכנות היא עצם המהות של החיים. הציד על חיות טורפות, שרבים כל כך שטופים בו, הוא הוכחה מכרעת ליצר העז המפעם את האדם לתקוע עצמו לתוך הסכנות, להישלך על ידי אחרים או להשליך את עצמו, לתוך גוב אריות. השחקנית שרה ברנאר, אשה דקה, רזה, רפת־אונים – לא על הבמה, כמובן – היתה לה חיבה יתירה לסוסים אמיצים, ולכלבים עזי־נפש ואף לגורי־אריות. אף היא אימצה לה כקליאופאטרה בשעתה שפיפון כדי להתאמן כביכול בשעת נוהגה בו בתפקיד שנועד לה במחזה של אשה השרויה במחיצתו של נחש. מהתלה זו כמעט עלתה לה בחייה. אף היא נתפסה לתאוות הציד. בלונדון הופיעה פעם בחוצות העיר ועמה דוב גדול מרותק לידה בשרשרת. בדומה למלך אחד בעולם העתיק – שמו לא זכור לי לפי שעה – היתה גם היא מחזיקה ארון־מתים בביתה ומשכיבה עצמה בתוכו לפעמים לשינה מעט, מעין “חזרה” לשינה הארוכה לעתיד.
שחקנים יותר ממה שהם משחקים אנשים על הבמות הם משחקים אנשים בחיים. את המאוויים הכמוסים, שבני־תמותה שוטים אינם מעיזים להגשימם, ואפילו לא להתוודות עליהם, הללו, ילדי השעשועים של הקהל, שהרבה שרוי ומחול להם, מכריזים ומודיעים עליהם ברבים. אולם השחקנים מרובים אף בקרב קהל שאינם שחקנים. וכי מי תם ושאינו יודע לשאול אינו יודע לספר את כוח מעשיו, גבורותיו ונפלאותיו, בהשליכו את נפשו מנגד במאבק עם להקת אנשי־חיל, עם פראי־אדם או עם פראי־חיות? בשבחו של דאנטה לא סיפרו בני־דורו, שחיבר את “הקומדיה האלהית”, אלא שהיה בגיהינום. אין שבח גדול לאדם מלומר עליו שהוא היה בגיהינום ויצא חי, שנאבק עם גלים ויכול להם. החיים הם מאבק ובמאבק חיים. אך מה משמעו של מאבק, אם לא מגע מוחשי בין שני הכוחות הנוגדים זה לזה? המוות הוא הצד השני של המטבע חיים. יש נהר איתן, גדה אחת חיים וגדה שניה מוות. אנו מרגישים חינה של גדת החיים מתוך ההסתכלות בגדת המוות. אילו היתה רק גדה אחת לא היה הנהר נהר.
אהבת היסורים היא נושא שדנו בו הרבה ראשונים ואחרונים. היו שאמרו מפורש, שהם מחבבים יסורים והיו שאמרו, שאינם מחבבים אותם. אבל על דברים המסורים ללב אין לדון לפי הודאת הפה או כפירתו. אפילו מי שמכריז ומודיע שאינו אוהב אותם צריך להעמידו על חזקת אוהב. לולא אהבה זו לא היה נוצר פולחן המתים, לא היו קמות בכל הדורות כיתות של נזירים וסגפנים, לא היו הצומות תופסים מקום נכבד כל כך בכל הדתות, לא היו מרובים בכל הזמנים מחרפים נפשם מנגד למען רעיונות נאצלים, לא היו מתארגנות סיעות לקיים אביונות לשמה, לא היה אברהם מוליך את יצחק בנו יחידו לעקדה ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה לא היו גורמים שישליכום לגוב האריות. אוהבים את החיים, אבל עתים הצער אהוב מן החיים. אמנם, מקדשי השם נתכוונו לקדש שם שמים, אבל לולא הכמיהה המתמדת למצוקים, הרוחשת תמיד בגנזי הנפש, לא היו אולי אפילו אראלי האמונה מסוגלים לעמוד לאורך ימים ושנים בנסיונות של קידוש השם. האהבה לבורא או לרעיון הנאצל ממריצה את הנאמן להגיד את דברו ללא חת ולישא את דגלו ברמה, כדי לעשות נפשות לאמיתו, אך רק אהבת היסורים הכמוסה, המתלווית לאהבת האמת, יוצקת עוז ותעצומות בנפש לישא בסבלנות את עינוייה, שהאהבה להם אימצה אותם להיות חלק מישותה, מתוכן חייה ומטעמה. לעולם משמשים היסורים תבלין לכל חמדה טובה. אמרו חכמים, שהתורה, ארץ ישראל ועולם הבא נקנים ביסורים. ניתנה ההדגשה על שלושה דברים, שנחשבו בעיניהם פרודות יקרות שאין למעלה מהן. אך הרגשה זו מפעמת כל איש, שנפתח לפניו השער להיכנס לספירה של אצילות ולהציץ מן החרכים במסתורין של סערת־נפש עזה. אנשי חנינא בן דוסא, שהסתפקו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, לא היו כלל נשויי־טובה. צער ההסתפקות היה הטוב שלהם. אנשי הצומות אינם כלל מוּדרי הנאה. הצום משמש להם מקור תענוג. יש סוגי־נחת דקים מן הדקים, שהנהנתנים הגסים אינם מסוגלים כלל לבוא בסודם, והם נגנזו לחכמי הסיגופים, השואבים חיוּת וחדווה מן האוויר העליון היורד עליהם. יש סבורים, שאין להביא ראָיה מן הנזירים והקדושים, המהווים מעין גזע־אדם מיוחד. להנחה זו אין יסוד, שהרי לדיוקו של דבר המוני־עמים, רוב מנין ואף רוב בנין של המין האנושי, היו בכל הדורות נוטים שכמם לסבול, כל ימיהם רעים ותענוגם כזית, המצוקה היא כביכול הוויתם הטבעית, ואותם דווקא היה מלאך החיים דוחף לעסוק בישובו של עולם, פחות מכך בתיקונו, לכוף ראשם על כל גל וגל של יסורים ופורענויות ללא ריטון ואף בצידוק הדין, לקרוא ברוך דיין אמת על כל צרה שלא תבוא ואף להיות שמחים בחלקם הזעום ביותר. אדם לעמל יוּלד הוא כלל גדול לא רק בתורת העמים, כי אם גם בסדר החיים שלהם מדור ועד דור. הם שמחים בחלקם שהוא מיצער ומצער. הצער לעצמו הוא עתים חלק טוב.
צדיקים, קדושים, חכמי הפרושים, אף חכמי הסטוֹיה, שלא הגו את רעיון הקדוּשה, שקדו לחבב על הבריות את היסורים ולעשותם מקור שמחה וישועה. האוהבים קוראים לנחשי הספיקות והחשדות, כדי להפיק מהם לוויית־טעם ותוספת חוסן לאהבתם. לא היתה האהבה עזה כמוות לולא הצמיחה מתוכה את הקנאה, בת משק נפשה, הקשה כשאול. לרבים זהו בגדר מושכל ראשון, שאהבה שאין עמה עינויים אינה בגדר אהבה כלל, מכל מקום שבגמר הצער, הכרוך בה, היא באה לתחילת סיומה. המוני עמים שכל הגלים הזידוניים של העריצות עברו עליהם, שבנו את פיתום ורעמסס ואת הגנים התלויים למשעבדיהם, ואף בעבודתם הקשה לא קצרה רוחם לקוץ בחייהם, למדו מסתמא גזירה שווה מביעותי השאול השפוכים בתאים החברתיים והמדיניים של החיים על כלל המסכת החיונית, הבאה לידי גילוייה המובהקים והמשוננים ביותר בפרשת האהבה, סחים אלינו בפי החכמה העממית, שבעל שאינו מכה אינו אוהב. בשביל ללמוד תורה זו לא היו ההמונים צריכים לחפש אישור על ידי מה מצינו בסדר העולם המדיני. כל בת העם חזתה זאת מבשרה. החיים המדיניים הם השטח העליון. עמוקים מהם חיי המינים ויחסים בין בני המשפחה ובין אדם לרמ"ח אבריו. צער ההויה אינו יונק מתנאי הקיום, כי אם מן הקיום עצמו, צער והוויה חד הוא. היסורים הם השאור שבעיסת החיים, ובוודאי הם מלח האהבה ותבלין השנאה. אין אדם, שהשנאה אינה גורמת לו צער ומכאובים, כי היא1 מצמצת את ישותו, מייבשת נפשו ומרעילה נשמתו. גדולים מצוקי השנאה, ודווקא משום כך זו גוברת והולכת. כשם שאוהבים לאהוב, כך אוהבים לשנוא. פשיטא שהשנאה נושאת בחובה חידק המוות. אנו טורחים למחוק את השנוא מעל מפת חיינו, להשחית את עצו בלחמו, לבטלו מן המציאות. אין אנו מצליחים בכך. אבל הננו מתרוששים על ידי כך. כל האנשים נילושו מעיסה אחת ופרצופי כל הבריות חקוקים בנשמותינו באותיות משוקעות, שיר האהבה המוציאתם מן הנעלם אל הגילוי עושה אותם לצורות בולטות. אולם לגבי אויבנו המוחשי או המדומה הננו נוהגים מחיקה בלתי פוסקת. למחוק אי אפשר, אבל לטשטש – כן. הוא הדין למעט את הדמות. עם כל התמעטות של דמות, החקוקה מבראשית בישותנו, אישיותנו מתמעטת, נוף־נשמתנו מידלדל, וכך כל מנת־שנאה, שאנו מטפחים בקרבנו, מרוששת אותנו במידה ההולמת את שיעור־קומתו של נושא־איבתנו. הטורח להמית את שונאו במחשבתו הנהו מתאבד חלקי בנפשו. ולולא ינקה השנאה מאהבת הצער לא היתה אהבה לשנאה. שום נימוק אחר אי אפשר למצוא לשנאת קין להבל אחיו. הבל רועה צאן, בא אל המוכן אל המרעה, שהוכן בידי קין עובד האדמה, יכול שגם להבל הגיעה השמועה על הקללה שניתנה לאביהם אדם “כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו. ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך”. אבל אינה דומה שמיעה לנסיון אישי. ואולי הבל שפיקח היה נמלט מלכתחילה מעסק ביש ומקולל זה, עבודת האדמה. לא רצה לטבול את פתו בעצבון. קין, שנעשה בעצמו חורש וזורע, ועל גבו חרש השכול לן ממש בסוגית הצער עד שהתחיל להתרפק עליו ולמצוא בו גופו טעם־חיים. קין הוא המגלה הראשון של צער ההוויה. אף הוא ראשון גילה את השנאה. צער היה לו לשנוא את אחיו, הבורח מן העבודה הקשה לאכול לחמו בזיעת אפיו. ועל שום צערו שנא אותו. משום כך עשה את המעשה. קין, בדומה לכל יוצאי זרע קין לאחריו עד סוף כל הדורות, היה בחלקו רוצח ובחלקו מתאבד. קין לאחר רצח אחיו נעשה פחות קין מכפי שהיה קודם. מסתבר שקין לא שיקר כלל בשעה שהביע את חרטתו על הרצח בקריאה “גדול עווני מנשוא”. הוא באמת הצטער לא רק לאחר הרצח, אלא גם לפניו. אבל מה בצע בצער, אם הוא גופו מקור־חטאים?
יצר הצער ויצר התענוג עומדים כשני כרובים ושומרים את עץ החיים, שלא ייעשה לעץ יבש ללא טעם וריח. יש שומר על כפות המאזניים שלא תכרענה לצד זה או לצד זה. כל הכרעה עלולה להפוך את החיים לתוהו ובוהו. אילו ההנאה גוברת על מניע ההתחסרות לא היו מלחמות פורצות לעולם, שכולן סופן הפסד לכל הצדדים. אולם צרה היא שרבים מטומטמי־רגשות אינם מסוגלים לבוא בסוד צער ההוויה הנאצל ואינם יודעים טעמם של חבלי לידה לרעיונות נעלים, למסכתות של עיון חובקות עולם, לבדים מצוירים בחותם רוח הקודש, למנגינות של הללויה והריהם מחפשים להם פורקן לסבל בשפיכות־דמים. מסיתי המלחמות הגדולים הם לעולם אנשים דלי דמיון היוצר, שניסו כוחם ללא הצלחה באמנויות היפות ומצאו להם פיצוי באומנות של רבי־טבחים. הואיל ומרובים בעולם עניי־חזון מוצא לו תמיד כל שואף־קרבות וצמא־חורבנות נושאי־כלים לרוב. רבים מודים ואינם עוזבים, שאין להם בחייהם אלא ההרפתקה. הואיל ויצר היסורים הוא חושק גדול אין סיכוי לעקור את המלחמות על ידי הוכחת חוסר השחר שבהן. אי אפשר לרסן תאוות בנימוקי־הגיון. ומה בכך ששני הצדדים יוצאים מן המלחמות וידיהם על ראשם? המלחמות אינן כלל צורך ההנאה שבישוב, אלא צורך הצער שבחורבן.
ויש לציין בתמיהה שעדיין מנצנץ שביב־תקווה, כי עידון הרגשות, כלומר, החרפתם, שיהא הצער פורט תמיד על המיתרים העדינים שבלבבות, ישים קץ לפורקן הגנוז ברציחה.
ב. האם צריך אדם לדעת למות?
בטהובן רב הסבל סח במרי־רוחו: “צריך אדם לדעת למות. עוד בשנתי החמש עשרה ידעתי זאת”. ותוך כדי כך הוא מפטיר: “אמנם, מעשי בשדה האמנות עדיין מעטים הם”. משמע הפיסקה האחרונה הוא מעין חיפוש זכות לעצמו, שלא פעל כפי שהיה צריך לפעול, מאחר שאנוס היה לחיות מטעם כשרון היוצר שהופקד בידו לזכות בו את הרבים.
מכלל כך אנו למדים את היפוכו, שמי שלא ניתן עליו עול־יצירה מותר לו לפרוק מעל עצמו עול החיים. אבל כלום צריכים אנו ללמוד דבר זה על דרך מכלל? בפירוש נאמר: צריך אדם לדעת למות. האומר צריך לדעת יכול שהוא מפריח פסוק נאה. אבל לא איש כבטהובן בין מפריחי פסוקים. אף הסיפא מוכיחה: עוד בשנתי החמש עשרה ידעתי זאת. זו היא, משמע, ידיעה שהיתה מובלעת בעצמותיו של הגאון מר הנפש מימי־נעוריו וצמחה ועלתה כפורחת ברבות השנים עם אישיותו הגדלה והולכת. פייטנים זה דרכם להיות שרויים סמוך למדורות הצער, סוד־שיחם נכאים והם פוסקים על מלאך המוות עם לבן גרתי. אף אמנים על הרוב עמהם בתפיסת החיים כבחינה שעל הגבולין. ורבים מן האמנים מעלים על עצמם, שהם ילדי השעשועים של הבורא. כל פעל האל למענם, שותפים למעשי בראשית המה. ומן הדין לציין, שפייטנים ואמנים תחת למסוך ביצירתם אגלי טל של תחיה ללב ההמונים ולרומם בעיניהם את קרן החיים, לגלות את המאור שבנפשותינו ואת השמחה שבהווייתנו או למצער את החדווה שבצערנו, הם מרפים את הרוחות בקינים הגה והי ובציורי קדושים מעונים השותתים דם פצעיהם – הצלוב היה הלוז שבשדרת הציור במשך דורות רבים – מן הסתם לפי שפגעים ועינויים הם ציוריים וצבעוניים מן החדוות החרישות והשעות הרעות והרעשניות מיניקות יותר מיץ לפייטנים וציירים משעות הנחת – דז’קונדה ברוכת חסד שאנן היא בת יחידה בקרב פמליית הפנים הלא שוחקות, המעוותות. האם לכן כל תקופה שמתרוקנת בה כוס היגונים הפיוטיים שבגדר הצנע הנפשי העמוק ומידלדל מכחול הציירים מצבעים שבמחזות שדי מתארגנות סיעות של מוכים, מבוקים ומבולקים, הזועמים לתיאבון ומתגרדים בפומבי בפצעים שאין להם?
להבדיל אלפי הבדלות. בטהובן המרומם מעל כל תהילה, נעלה מעל רבי הכתין. הוא בהמות רץ אורח לבדד על פסגות הקרחונים ומתוך המצוקים שבנפשו חצב נחשולי חום ועידוד למיליונים האנושיים. תכלית יצירתו היתה גם לחשוף את שירת הללויה ההומה בלבבות ההמונים. אולם לא הרי זמירותיו כהרי אמרותיו. מכלל אותה פיסקה וכיוצאות בה, שיצאו מפיו, משתמע כביכול, שמי שאינו ביצירה ואינו גם בשמחה הריהו בגדר עץ יבש. רוב מפונקי־יצירה גונזים בירכתי ישותם את הרעיון, ששופנהויאֶר וניצשה, כל אחד מבחינתו שלו, הביעו אותו במפורש, שאין תכלית לרצון החיים העיוור ואין טעם להוויה האנושית אלא בגדר גשר למה שלמעלה ממנה. בענין זה מחולקים המוני אדם בני כל הדורות עם רבי היצירה והחכמה, המייחדים את גן העדן לצמרת האנושית בלבד, הן את גן העדן שבעולם הבא והן את גן העדן הגנוז בעמקי הצער שבעולם הזה. פשוטי־אדם בטוחים בצפונות־רוחם, אפילו אינם מגיעים לכלל מחשבה מעמיקה על נושא זה, שגם להם יש חלק בגן־עדן שבחיים. מעמקים נאמרו בלשון רבים. כל נפש יש לה מעמקים משלה ומשיגה על פי דרכה דברים שאין לבה מגלה אותם לפיה ואף לא להרהור חולף. יש דעת, העמוקה גם מן המחשבה וההגות. יש דעת סתומה ונעלמה, הזורמת בלשד העצמות.
עם פי האלמונים המתענגים בחיים על כל ממרוריהם היה בוודאי ישעיהו הנביא בישראל, בהשמיעו דברים כדרבנות “ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי… ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו” (ישעיהו נו, ג־ה). אף הסריס ליצירה הוא בין הקרוּאים למשתה של שבת החיים. גדולה תורה, גדולה חכמה, גדולה מלאכת מחשבת, המרחיבות את הדעת, מחריפות ומעדנות את החושים, אבל תורה, חכמה ואמנות עשויות לשמש סם־חיים, כשאין תולים עליהן את כל שלטי הגיבורים של החיים, ועלולות לשמש סם־מוות, כשעושים אותן תוך ועיקר, צידוק החיים. החיים קדמו לתורה, הם בונים את החכמה ולא החכמה אותם, הם תכלית האמנות ולא האמנות תכלית להם. החיים לעצמם ללא כל שליחות גלויה הם מיטב כיסופינו ותמצית חזוננו, אם כי גם במוות הננו שוגים תמיד. אין אנו שוגים באהבת המוות, כי אם בהגיונו, במשמעות הקיום הנסתר הצפונה מאחורי ההעדר הגלוי שבו. אך את החיים אנו אוהבים בלב ונפש בין בצרה ויגון בין בשמחה וששון, בקור ובחום, בצוותא ובבדידות, בצרור התקוות שנפשנו צרורה בו ובמטען האכזבות התלוי מאחורינו. כל טועמי החיים משתוקקים לתת לקיומם יד ושם טוב… שם עולם. יהי שמם מבורך, כי חסדם לעולם.
אף עלובי־עולם משתוקקים לחיי־עולם, לקיום שאין לו קץ, בתנאי שלא יגיעו לדרגה תחתונה של ניוון ודלדול. יהיה זה קיום של שושנה בין החוחים – ובלבד שיהיו חיים וקיימים. לא רק השמחה זורמת בכיסופים לאין־סוף, אף הצער נוהה אחרי הוויה מתמדת. וכל שתובע השארת הנפש לעצמו חוקק את צלמו וטובע את חותמו על לוח הבריאה. כל נפש בשלבי־חייה מגלפת בתוך הספירות את צלם־דמותה ויוצרת עצמה תמונה. דברי־ימיו של הפשוט שבפשוטים הם תמונה או שרשרת של תמונות. כל אחד אמן. אבל האמנות היא פועל־יוצא ולא כוח־בראשית; אפשר היא גוּלת הכותרת ולא אבן הפינה; היא מלח ולא לחם הפנים. היא הדוכן ולא הבסיס. היא הדלי ולא הבאר. הואיל ואין היא מסוגלת כלל לעקור את הצער, אם כי ממתיקה לרגע קטן את מרירותו, ולא עוד אלא על הרוב היא יותר תנים לצער מכינור לשמחה, מכלל שהצער הוא הקדמון, המשביר הראשי לחיים. מה נפשך, אם אין טעם לסבל אין גם טעם לנחת. וכבר מצאנו למלך ש"הגדיל והוסיף חכמה" ו"לא מנע את לבו מכל שמחה" והיה ממשל במשלים וחיבר ספר קוהלת, פרק יצירה, שפסוקיו החצובים והמלוטשים מעשה חושב עומדים, ועתידים לעמוד, לנס לרוח האדם הנאבקת עם החיים לעצמם, ולאו דווקא עם פגעיהם ומחסוריהם. למלך זה לא עמדה אף שכינת היצירה להצילו מן הצער והרוגז. לא נחה עליו עד שקרא – ובוודאי לא נחה גם לאחר שקרא – “ושנאתי את החיים” וכן “ושנאתי את כל עמלי שאני עמל תחת השמש”. אף הוא נתן עינו במלאך המוות וביקש ממנו הצלה. “ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה”, “כי הכל הבל ורעות־רוח”. הנחת, השמחה, התענוגות, אינם תריס מפני הבחילה בחיים. הכי צריך האדם לדעת למות? שמא צריך האדם לדעת לחיות! שמא יש סגולה לחיים טובים, המכוסה מאתנו, ובכל זאת אינה בשמים ולא בחלל העליון, לא במרחבי הכוכבים, לא מעבר לירח, כי אם אי־שם בחוּבּנו היא גנוזה ועלינו לגלותה ממטמונינו! שמא אנו צריכים ללכת אל “החדר” הפנימי של בית־נפשנו, כדי ללמוד שם תורת החיים הטובים, שעל פיה אין הצער אלא דבורה לתעשיית דבש השמחה. אך דבורה זו יונקת לא מן הפרחים והשושנים, אלא מן החוחים.
בתוך כל הגאוות הקיימות, כגון גאוות העשיר על עשרו, של החכם על חכמתו ושל המצליח על הישגיו וכיבושיו, נראה רהב האמן על יצירתו מתמיה ביותר. שהרי כשרון היוצר הוא בוודאי חלק אלוה ממעל, שאין לרכשו בעמל עצמו. אפילו האומר בכוחי וגבוּרתי עשיתי את העושר, קניתי את הדעת, בניתי ערים והרחבתי ארצות, אינו יכול להתפאר שידו בלבד עמדה לו להביא לעולם דבר שהאמנות לאמיתה חותמו. “ואילו התכנסו כל חכמי מזרח ומערב אינם יכולים ליצור אפילו יתוש אחד”. אף על פי כן לא עשתה האמנות דרך כלל את הענווה עטרה לעצמה. רוב אמנים בני כל הדורות מנעימים זמירות ליתרון הכשר מעלתם, מתייחסים במגדלי־שן ומהם נתפסים לשגעון הגדלות, ברוח דבריו הגאיוניים של גיתה בשיר:
פה אשב ונפשות אברא
בדמותי ובצלמי
גזע ישווה לי,
בסבלו, בבכיו.
על היוהרה המצויה אצל המשוררים רמזו גם חז"ל בפיסקה זו: אמרו עליו על דויד המלך, בשעה שסיים ספר תהילים זחה עליו דעתו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי? נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תזוח דעתך, שאני אומרת שירה יותר ממך. על כל פנים מתפנקים ומתחטאים לפני בוראם כבנים יחידים, כאילו לא נברא העולם אלא בשביל לספק להם נושאים או מדגמי־חיקוי ליצירותיהם. ענין זה של חיפוש מקלט במגדל־שן שרשו נעוץ, כנראה, בבנאים הראשונים של מגדל בבל, שהתיימרו לצאת מכלל יצורים ולהיות ליוצרים, עד שהלבינה של מעשי יום־יום נעשתה להם לאבן החכמה והחמר של החיים הטהורים, הזורמים תמידים כסדרם, היה להם לחומר, היינו, נושאים למלאכת מחשבת. על החיים הטהורים הועברה השמועה, שהם טעונים כביכול תיקון באמנות. עיר ומגדל בנו להם בני האדם כדי לעשות להם שם. ואילו עיר אלוהים, החיים הטהורים, הושפלה עד שאול תחתיה. הורדת מעלת החיים לכדי דבר הטעון תיקון בכל מלאכת מחשבת, ההתאחזות בקרנות המזבח של האמנות כדי להיחלץ מטיט היוון של חיי יום־יום, הוא החטא הקדמון בהטלת פחיתות בחיים, שאמנים אחרונים שטופים בו הרבה יותר מן הקדמונים. האמנות, שעריסתה עמדה בחיק הדת, עשתה תחילה עיטורים לבורא העולם, ביקשה לספר כשמים כבוד אל ולהגיד כרקיע מעשה־ידיו, אולם סיימה בעשיית החיים, השוכנים מתחת לכסא הכבוד ומעוטפים בקדושה עליונה, עיטורים לעצמה ולהתיימר כמעיין־ישועות ראשון במעלה. עדיין שומעים אנו מפי מיכל אנג’לו אנקת מעונה: “הגידי לי, הקדושה, מה נבחר בשמים: השפע היוצר או הלב החוזר בתשובה?” אולם ברוב העתים עזבה האמנות את האמונה אמה, היא גם אם הארחות, ויצאה לתרבות רעה של פולחן עצמה ואף דחקה רגלי שכינת החיים. התמונה, צל הדיוקן העליון, נעשתה עיקר. הביטוי, שאינו אלא ציוּן וסמל, נתעלה לכלל תכלית. על הנשמות האלמות נגזרה כביכול ירידה לתוך האלמוניות שאין לה לא תיקון ולא תקנה. הביטוי לבדו גואל. רק המשחקים במחזות יגונים על הבמות מיטהרים. יסורים אינם ממרקין אלא את אלה, שדורשים אותם כמין חומר לראווה ועושים מהם מטעמים. אילו זכינו היה כל נברא אנושי יורד לתוך גינת הביתן של הצער ללקוֹט שם שושני השמחה וכל בושם טוב להיטהר ולהיזכך ולהיצרף ולהתרומם לספירות החיים הנאצלים ההומים כמעיינות. לא כל אוזן שומעת ולא כל מוח סובל זאת. כיוון שלא זכינו נסתמו לפנינו מקורות החן והאמת, החכמה והקדוּשה, הגנוזים בצער, חיללנו את שבת הצער ונעשינו דוויים וסכופים, חולים ממש, קשה מזה, חילוניים. נתכסינו באבק החולין ואיננו מסוגלים עוד לנערו מעלינו. חרבו בתי־מקדשות, נשמו בתי התפילה. שוב אין המוני עמים עומדים בדחילו ורחימו לפני קונם לקבל מידו מדי יום ביומו מנת־חיים חדשה, טריה, שוקקת, הזורמת ממקווה החיים הקדומים, אלא הכל צובאים על בתי השעשועים כקבצנים המחזרים על הפתחים, לקבל נובלות של חיים, עלים נידפים מעץ החיים, עלים בלים, שאין בהם אפילו עלה אחד לתרופה כנגד מדווי הנפש. ככלבים המלקקים מן הים מלקקים המוני־אדם את השופכין של החיים העכורים, הבדויים, המנוונים. אף מיכל אנג’לו בשעתו צווח במרי־יאושו: “אך שגיון הוא להאמין שהחסד העליון משפיע אצילות”, “הרוח, האמנות, הדמיון מסתלקים”. לאחר שהתמונה דחקה את שכינת החיים מתה גם התמונה. עלתה לגדולה הבבואה הקלושה או גם דמות העוועים שלה. עם חילול הצער וסתימת המקורות להבנתו ולהארתו נעשה הכל מישחק ומהתלה. הרצינות שקעה, עלתה לגדולה הליצנות. צוהל הביטוי ובוכה האלם. נתרוקנו החיים והיכלי השעשועים נתמלאו מוקיונים. האושר נעשה ענין של חוכא ואיטלולא. סחבות הקבצנים ותכריכי המתים נעשו בגדי הכהונה.
האדם שטבעו עדיין לא נסתלף נכסף לשמוע חוות־דעת נכונה בפשט החיים לאמיתם. מרגיש הוא שאין הלכה כאמנים ולא כרבי החכמים, שלקחו את כל גן העדן לעצמם. מחבב הוא הצרות ומתרפק על הצער. אין הוא גורס כשופנהויאֶר שהאוֹשר אינו אלא העדר הצער. ידוע, אם כי לא גלוי, לפניו, שהאושר ינווה גם בחביון הצער והסבל, בצרות ובעלבונות. אף בתוך האלם של נפשו מאזין הוא לפכפוכו של פלג הנצחים, הזורם דרך פרטיותו השמוטה כביכול לקרן זווית. אין קרן זווית. כל טפח בבריאה הוא מרכז. גם המערב, הצפון והדרום הם מזרח. אלוהים כבודו מלא עולם. ובכן, העולם מלא שמחה. סוף התוגה במחזה שדי היא שמחת עולמים.
ג. בברית עם מי?
ועדיין אנו תוהים ושואלים: בריתו של אדם עם מי חזקה יותר, מוחלטת יותר, עם החיים או עם המוות? פשיטא שהוא חפץ־חיים, ויש שהוא שואל את נפשו למות, ולא רק שואל, אלא קם ועושה מעשה בעצמו, או משליך את עצמו לתוך קרבות שבוודאי ימצא בהם את מותו. אין ספק ששתי הנטיות משמשות2 בנפשו בערבוביה. הוא נמשך לחיים ואף הכוסף למוות משמש לו לחשן. אבל היכן נטוע עקרו של אדם, שרשו, הגיונו לעולמים? מי חזק בנו ממי, כוח החיים או חזון ההעדר, הפחד מפני המוות, או הפחד מפני החיים? האם החיים הם העצם, יסוד הקדומים והמוות הוא חזיון־לוואי, תופעה מאוחרת, מעין תאונה, שאפשר היה למנעה וניתן אולי לתקנה, מכל מקום בתחומי ההוויה האנושית, או החיים והמוות, כזריחה ושקיעה, פריחה וכמישה, הם שני המחזורים של הגלגל האחד לא רק בטבע־חוץ, כי אם גם בטבע האדם, שאינו סובל קיום עצמו. בה במידה שמפחד מפני הרס עצמו? ענין המוות בחינת התרחשות־משנה, תאונתית, כבר נרמז לנו בסיפור החומש, כי רק לאחר שאכל אדם מפרי עץ הדעת אמר אלוהים “ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם”. אבל כשם שהננו מסתכלים בתורה ללמוד מהות האדם, כך ראוי לנו להסתכל באדם ולהתחקות על מסתרי־חשקיו וגנזי־שאיפותיו בעניני חיים ומוות. גם אנו שואלים אותו: אדם, איכּה?! היכן נטוע עיקרך, שרשך, תוקף־חשקך: בתחום החיים או בתהום המוות? מהו מחוז־חפצך לאמיתו?
האדם שואל, האדם נשאל, אבל קל יותר להיות שואל מלהיות משיב, לפי שמי שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו חייב ללמד לשונו לומר איני יודע שום דבר על בוריו, קל וחומר שאינו יודע על בוריו שום דבר שענינו נעוץ בו גופו3. נפשנו מחשכים. וכל אחד מגשש כעיוור באופל עצמו הרבה יותר מבזולתו.
אך אם אין לנו מקור נאמן לגביית־עדוּת ואף אין בידינו ראָיות מכריעות לכאן או לכאן, אפשר למצוא סימנים ורמזים, שרצון החיים הוא בכור שאיפותינו. כלל גדול, אדם קרוב אצל עצמו. כל זמן שהנשמה בקרבו הוא קרוב ומקורב לעצמו. הואיל והמוות מרחיקו מעצמו הרי בתוך התוך שלו הוא בוחר בחיים וסולד מפני המוות. כלל שני, אהבת עצמו טבועה בנפש כל חי. כל אחד אוהב עצמו, אוהב את נפשו, אוהב את גופו, אפילו מנוגע בחלאים, אוהב תווי־פניו, אפילו הם נעווים, אוהב גם כל אבר המציק לו ולא עוד אלא שמגלגל אהבה ורחמים יתרים על כל חלקה חולה שבגופו, כדרך שהורים רחמניים מודיעים חיבה כפולה ומכופלת לילדם בעל המום והחברה בכללה נותנת את חסותה ללקויי הגורל ואף חוננת אותם באהבה רבה. עולם חסד ייבנה. מוסדות החסד הם עמוד העולם ורגש החסד הוא עמוד הנפש. בלי רחמנות על החלשים לא יהיה קיום לשום חברה, אפילו תיבנה על אדני הצדק והשוויון, כי בשום חברה לא ייעדרו החלשים. הרי תינוקות חלשים לעולם. אף הישישים. ואין אדם שאין בו נקודות של חולשה או שאינו חלוש ועלוב בתנאים מסוימים. במקום החלשים שם הצער. ובכן, הצער הוא יסוד מוסד בקיום האנושי. מה תימה שאנו אוהבים את הצער ומחבבים את היסורים? אהבת הצער היא תנאי לאהבת החיים והוכחה מובהקת לה. אהבת עצמנו, הטבועה בנו ככוח איתן, והאהבה, המושכת אותנו בכוח אבירים אל החיים, הן כפל־לשון במלים שונות.
יכול שאין לנו ראָיה לסתור לאהבת עצמנו וכי כל ההשערות שהובעו בדבר אנשים, השונאים גופם ורוחם פשוטו כמשמעו, כדרך ששונאים אויב בנפש, היינו, גם מבזים צלם עצמם וכל תווי־פניהם הם בעיניהם מוּקצה מחמת מיאוס, כן, כל ההשערות הללו הן דמיון והבאי, שאין להן כל יסוד בטבע האנושי. אבל מה נעשה בפרשיות ההתאבדות, המצויות בכל הזמנים? וכי אין הללו עושות פלסתר את כל מאמצינו לתקוע את תוך התוך של הנברא האנושי בתחום הישות דווקא? ואף מבראשית היו החיים, ככתוב בתורה, אין ראָיה, שהרי קדמה לבראשית ברא ראשית אחרת, של תוהו ובוהו. ושמא בראשית ברא אינה אלא תחנת־מעבר בין תוהו שלפני הבריאה לתוהו שלאחריה. אותו ניצוץ של תוהו, שנזרק גם לתוך נפש האדם ומלפפה לאחר בריאתה, הוא השטן המסית ומדיח את האדם להרוס את בריאת עצמו. ומי שאינו נתפס לפיתויי השטן נושאו בחובו מכל מקום בבחינת לחשן. שמעתי אומרים שכל אדם שומע לפעמים בת־קולו של אותו לחשן, אלא שרוב הבריות אינם משגיחים בה.
ההתאבדות ומקורותיה הם פרשה לחוד ואין לתתה ענין לפרקים האלה, אלא במידת־זיקתה לנושא שבת הצער. חושבני שאין שני הענינים האלה מגיעים זה בזה אלא בקצוות דקים. אין ההתאבדות באה דווקא משנאת החיים ומשנאת היסורים. אדרבה, יתכן שגורמיה התכופים ביותר הם אהבה יתירה לחיים שנשמט מהם בסיסם ואהבה נאמנה ליסורים שנשלל מהם הבסיס המחייב את קיומם. דרך משל, אהבה אומללה, שלא מצאה הד בלב האהוב, שאדם ממית עצמו עליה, כלום הוא ממית עצמו על שום שאינו רוצה לקבל יסורים על עצמו? אדרבה, הוא מוכן לסבול לאין שיעור, ובלבד להיות מובטח שתהא לו הזכות להיות שרוי כל ימיו בקרבת אהוב־נפשו. דא עקא: אהוב־לבו, מחמל־נפשו, משוש־רוחו, אינו נותן לו כלל להיכנס למחיצתו ולטבול שם ביסוריו. הוא מצווה עליו להתרחק ממעגל־חייו ככל האפשר, לעקרו מזכרונו, כי לזרא לו כל טרחו, בכיו ותחנוניו. אף יסוריו, זה השיור שיש לו מאבידת־חייו, מאוסים עליו. לא די שסתם את מקור־חייו נוטל הוא ממנו את הזכות על יסוריו. על שום שאין האיש יכול לשמור את שבת־צערו הוא הולך למות, ולא על שום שנגזרו עליו יסורים. הוא היה מקבלם באהבה ולמען האהבה, אבל גם לסבול לא נותנים לו, שופכים לו את קיתון־אהבתו בבוז על פניו.
דרך כלל אין ממית את עצמו על שום שהוא רוצה למות, אלא על שום שהוא רוצה לחיות ואינו יכול או אין נותנים לו. אף אין ממית את עצמו על שום שבדק ומצא שעל פי השכל ועל פי ההגיון או על פי הצדק חייבים “להחזיר את הכרטיס לבורא העולם”, כפי שטוען גיבורו הראשי של דוסטוייבסקי ב"שדים". אלה שבדקו ומצאו ואף הוכיחו בשיטה ערוכה, כשופנהויאֶר, למשל, או כקוהלת, שהחיים הם “ענין רע” ו"הבל הבלים" וכי “הכל הבל ורעות־רוח”, הם עצמם לא החזירו את הכרטיס. אדרבה, הם עשו מסקנה הפוכה למעשה ממה שדרשו להלכה, והיא שמח אדם וראה חיים והתענג על כל טוב. אף המלט, כלומר, מחברו, כיוון שחקר ודרש להיות או לא להיות, זאת השאלה, “אם נאווה יותר ללב לסבול חצי גורל זועף ואבני־קלעו, או לצאת חמוּש לקראת ים־תלאות, לקום ולכלותן. למות – לישון – לא יותר”. אם כי פרשנים נוהגים לדרוש סמוכין בין המלט ובין מחברו ולומר כי זה נרמז בזה. הוא הדין גיתה הצעיר, שהיה מן הסתם מקורב מאד בשעתו להלך־רוחו של גיבורו הצעיר ורטר, לא הלך בעקבות הנפש שעלתה בחזונו. ולא רק משום שהוכחותיו של ורטר אין בהן כדי לשכנע. אף אילו היה בהן כדי לשכנע, אין אדם שולח יד בנפשו בגלל איזה שכנוע. ויכול שאין הוא שולח יד בנפשו בגלל איזו צרה ממשית כל זמן שלא ניטלה ממנו היכולת “לצאת חמוש לקראת ים־תלאות, לקום ולכלותן”. אלא אם כן נטרפה עליו דעתו תחילה. טירוף הדעת הוא בוודאי ראש הגורמים לטירוף הנפש. ראָיה לדבר, מקרים של איבוד לדעת בשל סיבות של מה בכך מרובים ביותר. ואולי רשאים אנו לקבוע כלל, אמנם בהסתייגות מרובה, משום חשש פגיעה ברגשות, שהרי לעולם מצויים גם יוצאים מן הכלל, שאיבוד עצמו הוא על הרוב תוצאה של רוח־שטות, או מקרה ביש, תאונה באמת, כפי שבי עצמי היה מעשה לפני שנים מרובות שנכנסתי בערב לחדרי וכשהצתי את הגפרור מצאתי את חברי לדירה המתהפך במכאוביו מקיא בגלל גלולת־הרעל שבלע. חברי שניצל מן המיתה משום שלא כיוון את השיעור שיש בו כדי להמית, סח לי אותה שעה: הה, ידידי, אילו נכנסת כמה רגעים לפני כן והדלקת את הגפרור לעיני לא הייתי עושה את המעשה. הרבה מיתות מדעת מתחוללות בשל גפרור שלא הוצת ברגע הדרוש.
א.
האמונה בעולם הבא, אפילו מעורב בה אבק⁻חשק לאכילת לוויתן ולשתיית היין המשומר, מעלה היא לנפש, שבח ועליה לחיינו בעולם הזה. חיים, שאין אחריהם חיים, טעמם כלחם הקלוקל, כערב שבת ללא שבת, כהתקיימות שכולה דעיכה, כפרצוף פנים ללא ברק⁻עיניים, כתעיה מייגעת ללא שביבת⁻תקווה. עולם הזה כסוף⁻פסוק הוא שיכון דל בחדר אחד, גדלו דלת על דלת כי כל הערים והכפרים והכרכים הגדולים דומים זה לזה וסדנם חד הוא. כיוון שאמרת הזה, אמרת הכל. הזה הוא הווה ללא עתיד, ללא התהוות, עצם ללא יוצא חלציו; היינו, עקר. כל שאין לו יוצא עצמו, אף עצמו איננו. אחד, שאין אחריו שני, אינו אף אחד.
פליאה שאיני יכול להולמה: על יסוד מה פוסקים הלכה, שאין עולם הבא? שמא מתוך הסברה, שבריאת שני עולמות היא למעלה מיכלתו של מי שברא את העולם האחד. או אולי זהו הנימוק: אנוש דל וחלכה הנופל תחת משא חייו בעולם האחד, אינו מסוגל לכלכל פעמיים חיים בשני עולמות? שקר כל טעם ונימוק. ממה נפשך, מי שאמר אלף ויהי, יכול לומר גם בית ויהי. כל גרגיר יש הוא פלא; עולם מלא הוא פלא פלאים. ומפני מה לא נניח את מציאותם של ש"י עולמות או ש"י פעמים ש"י, הכופלים לאין שיעור את הפלאים? משהו מאין⁻סוף הוא גם כן אין⁻סוף, ואם משהו זה, שמנינוּ שבעים שנה בערך, ניתן לאדם, יכול שמזומנים לו משהויי⁻חיים לאין סוף. מה הפחד הזה או הבושה הזאת מפני האמונה בעולם הבא? למה ננהג צרוּת עין בעצמנו? עולם אחד הוא טבילה אחת באוקיינוס החיים, ש"י עולמות מבטיחים לנו ש"י טבילות. נהיה מזומנים לטבילוֹת המרוּבוֹת; בואו ונצפה להן בתאוות⁻נפש; נחזק ונאמץ את הדמיון לחיים הארוכים.
השכל הקטן עקשן גדול הוא. הוא ממציא נימוקים לאין שיעור להוכיח, שחיינו ניתנו לנו בשיעור זעום, לא יותר מאשר “ואם בגבורות”. גבורים אנו להדליל, חכמים להמעיט, כמה מרץ אנושי הושקע בכפירה זו. שמחים אנו להכריז ולהודיע, שהננו רק רימה ותולעה, שימי חיינו טפחות הן. אין דין וחשבון בשאול ואין חיים בעמק הרפאים. נניח שחיינו הם כצל יעוף וכחלום הפורח, לשמחה מה זו עושה? מפני מה בשעה שפוסקים פסוק זה לובשים העוויה של גאווה ושל למדנות מופלגת. רבותה היא להיות למדן גדול בחכמת האין? כדאי יותר לקמט את המצחים כדי להוכיח, שהיש הוא יש ושהחלוף הוא רק למראה עיניים. עד שאתם מחכימים אותנו בתורת התמותה על יסוד מראה עיניים. מוטב תלמדונו חכמת חיים נצחיים על יסוד הלך הנפש. הרי לאן נוהה הנפש, לאן היא שוקקת ועל מה היא הומיה, אם לא על אין⁻תכלה? הקשיבו לבת קול המהלכת במעמקינו: חפצנו בחיים לעד. אות היא לנו, שחיי עולם נטע בתוכנו מי שבראנו.
ההגיון כופר. ומה בכך? האם על ההגיון לבדו נחיה? שמא אנו פועלים על פי ההגיון לבדו? הננו חיים לפי הנטיות והפניות, המשאלות והתאוות. כיוון שמגיעים לפרשת המוות, מיד עושים את ההגיון הצולע, הנכה לעתים, מורה דרך לעצמנו. יאמר ההגיון מה שיאמר, אך הלב אומר לנו: לא נולדנו לחיים הקטנים בלבד; לא באנו לעולם הזה כאורחים⁻פורחים; לא צל אנו עלי אדמות. ואם צללים אנחנו, הננו צללים של היש אין⁻קץ. מגיע לנו חלק באין⁻סוף וכי אין אנו ניצוצות משלהבתו? מה איכפת לך, שכל קטן, לחיות לפי טווח ארוך? שכל עקשן אומר: לא, אין עולם אלא הזה. ואולי בכל זאת יש זה וגם לא⁻זה. כלום מובטח הוא שאיננו בן עולם הבא?
השכל מסתמך על שני נימוקים הסותרים זה את זה לכבות ניצוץ תקווה לחיי עולם הבא. א. אין זו מן החכמה לשעשע את נפשנו בתקוות⁻שווא וביעודים שלא יתקיימו. ב. על החיים הראשונים בעמק הבכא הזה אנו מצטערים ובאים להוסיף לנו חיי⁻משנה, היינו, סבל⁻משנה, המזומן לנו לעתיד לבוא. וכי לא די בעל כרחך אתה חי של פעם אחת?
נימוק האשליה נראה מוזר ביותר. מה פסול בה? חושש השכל שמא הננו בדאים ומרומים. נניח. ומה בכך? הפתי מאמין והמאמין פתי – ומה רעה נשקפת לנו מפתיות זו? שמא חותם החכמה והאמת טבוע בכל אמונותינו ודעותינו, השקפותינו ומעשינו? הרי זה כאילו אתה אומר, שבכל ענייני העולם הזה הננו מדקדקים עם עצמנו, שלא להיכשל חס ושלום אף בנדנוד שקר ואשליה ושלא תהיה לרוח השטות שליטה עלינו, ולכן מן הדין שנקפיד עם עצמנו במידה כזו גם בעסקי העולם הבא. אבל כלום אין האשליה עצם מהותם של החיים? וכי אין קיומנו שרשרת רצופה של תקוות שלא נתקיימו ושאיפות שלא יצאו אל הפועל?
חיינו הם למעלה או למטה מן השכל. אימתי שמח האדם בחייו: כשהוא זקן חסר אשליות, מהלך נשען על מקלו ואינו מסיח את דעתו אף לרגע שהמקל אינו אלא מקל, או כשהוא ילד פתי, המדדה על מקלו ומדמה אותו סוס? אין בסולם החיים אלא שלבי⁻תקוות. ילדי הגן נושאים את נפשם להיכנס לכיתה א' של בית⁻הספר. הנער משתוקק להיות בוגר מתוך הנחה, שיערת הדבש של החיים לאמיתם גנוזה בעידן הבגרות. האברך מצפה לתור המעלה של בעל בעמיו, כדי להוכיח את חילו להקמת בית ולהנהגת החברה; רבים צועדים בחפזון ובקוצר⁻רוח אל תחת חופת הזיקנה מתוך הנחה, כי תחת צל קורתה מתכנסים כל התארים, המשרות הרמות והכיבודים הנעלים, שתפארת מהם לאדם. אין טיפת חיים בלי רסיס⁻תקוה, ואין תקווה שאין בה שורש אכזב. אף על פי כן אין אנו פורקים מעל עצמנו את עדיי התקוות משום נופך התרמית שבהן. גניבת דעת עצמנו היא שמן למאור בחיינו.
הנימוק השני מופרך לא כל שכן. הוא לקוי מבחינת ההגיון ומצד האמת. מיעוט קורת הרוח בחיי העולם הזה אינו כלל ראיה לסתור מציאותו של עולם הבא. לא נשאלנו עד שנולדנו, אם אנו חפצים בחיים, ואין אנו נשאלים אם להיוולד לחיי⁻משנה. אף אין אמת בדברי הבלתי מרוצים בחיים.אין בריה בלתי מרוצה בחייה. בני⁻דעה מבדילים בין חיים קשים לתנאים בלתי נוחים. יש בלתי מרוצים בתנאים, המונעים מהם את הסגולה והכושר לחיות כראוי, אבל הכל חפצים בחיים. לא נגלה לנו רז זה, אם גם לעולם הבא יהיה כושר החיים תלוי לחיוב ולשלילה בתנאים כל שהם. יתכן שהחיים בעולם הזה ניתנו לנו כתחנת⁻נסיון וככור מצרף, מכינה לעולם הבא, שיהיה עולם שכולו טוב ובו נהיה פטורים מסבל הנסיונות המרים. המיאוס בחיים הוא רגש נדיר ביותר. דרך כלל הכל דבקים בחיים. אפילו עניים מרודים, חולים אנושים, בעלי מום, מקופחים שאין להם שעה של נחת רוח בחייהם, אוהבים את העולם, מראותיו ונופיו. הבחילה בחיים פוקדת לפעמים את השבעים דווקא. מחמת רוב טובה ושפע תענוגות יש בועטים בחיים ולא מתוך עוני וצער. בעיטה זו מקורה אולי מיעוט האמונה בחיי⁻עולם. המאמין לא יחיש את מותו. כל זמן שאדם חי הוא חס על פכים קטנים, ואף על פכים קטנים שעדיין לא באו לעולם ועצם בואם מוטל בספק, אלא שביאתם מובטחה לו על חוט השערה של התקוה. ולכן פליאה היא שיש מוותרים על דבר שהוא לאין שיעור וגבול נעלה ומרומם מפכים קטנים, שהוא עולם מלא לעתיד לבוא, משום הספק שמטילים בו, ואינם חסים כלל. לא רק הלב דובר שקרים לעתים, אף השׂכל הוא תכסיסן.
יתכן שהכפירה השכלתנית בעולם הבא אינה אלא העמדת פנים של דל גאה, שנבצר ממנו לצור צורתו של עולם הבא, לכן הוא מוציא שם רע על ענבי העולם הבא. סבור הוא שבהעמדת פנים חמוצות הריהו מחמיץ את הענבים. אולם כל העמדת פנים גוררת העמדת נפש כיוצא בה. גם בכפירה באים מתוך שלא לשמה אל הלשמה.
הוצאת העולם הבא מתוך חשבון חיינו בעולם הזה נותנת את אותותיה בכל מערכי רוחנו ובמפעלינו. לא הרי מעשים, ששרשיהם מעורים בשני קיומים, בשני עולמות, כהרי מעשים החופפים רק חיים חד פעמיים. דורות מאמינים נתכוונו בכל ענין לעשותו עץ, שרק את פירותיו אוכלים בעולם הזה וקרנו קיימת לעולם הבא. בניינים שמקימים אותם לתכלית שני עולמות, דרך הטבע עשייתם היא מחומר מוצק יותר. אף החי מלכתחילה בשני עולמות, המכוון בכל דיבור מחשבה ומעשה כלפי מציאות, העוברת את גבולות עצמה, הוא רחב⁻דעת וגדל⁻רוח יותר, המחבק בזרועותיו לא עולם אחד בלבד, אלא שני עולמות. עולם אחד ושני לו, הוא שיכון רחב יותר. עולם שאין שני לו, הוא דירה דלה. דירה מרווחה מרחיבה את הדעת. קצרה מקצרת אותה. בן שני עולמות חולש על מרחב ולבו טוב עליו. ממילא אין עינו צרה באורחים. הכפירה בעולם הבא פוגעת גם במידת הכנסת אורחים. האם אין אותה להיטות לכפירה בעולם הבא נובעת מתוך הרצון להיפטר מחובת הכנסת אורחים? יש עשיר כילי, המצטמצם במעון צר, שלא יצטרך להלין אורחים בביתו.
הכפירה בעולם הבא יונקת מתוך הנחה מופרכת מעיקרה, שכל מה שאיננו בעין אינו קיים. כך עשוי העיוור מלידה לכפור בצבעים, החרש בצלילים, התותרן בריחות, חסר⁻דעה בתורת ההגיוֹן וחסר טוב טעם בנועם השיר והמליצה. הרשות נתונה לכפור בכל. אך הבטחון מניין? שטות היא לכפור בבטחון מתוך עקשנות בתופעות נפשיות, שרבים חשים אותן בבשרם1 ממש. האמונה באי⁻ממשי היא יסוד הקיום החברתי. יכול כל יחיד לכפור במציאות זולתו. מציאות ממשית יש רק אחת והיא אני: אני שלי, ראשי שלי, כרסי שלי, קיבתי שלי, מיחושי שלי. כלום לכאבי הזולת, לתחושותיו ולהצטרכויותיו, יש ממשות כל⁻שהיא בעיני? אף⁻על⁻פי⁻כן הננו מצווים על ואהבת לרעך כמוך. ואהבת – הכיצד? וכי אפשר לצוות על האהבה, באין עמה הרגשה? כל אחד מרגיש בפועל רק בשעה שנועצים מחט בבשרו. אם כך בואו ונעמיד את כל הממשות והוודאות על דקירת המחט בבשר וכל שאינו מוחש כאותה דקירה אינו כלל בקיום. אולם הננו הוגים ופועלים, כאילו אני ואתה חד הוא, יחיד וחברה מעורים זה בתוך זה, וכל עולמו הפנימי של זולתי, שאינו נתון לפני בעין, הוא חי ממש, הנושא את עצמו ואף אני חייב לשאת בכל סבלותיו. אין אנו סומכים על החושים בלבד, כי אם גם על ההסברה, ההשערה, הדמיון והאמונה. אני מאמין שדמי שלי אינו סומק יותר משל חברי. איני יודע ואיני מרגיש זאת, אבל אני מאמין בזאת. כך אני מאמין בקיום העולם הבא. נאמר, שכל אדם הוא עולם מלא, אם כך אני עולם הזה וכל זולתי הוא עולם הבא, כי זולתי רק ממשמש ובא לקראתי, הוא הולך ובא; והנה, אני תופס בקירוב ובערך מה שהוא ממשותו.
חייב אני להאמין בעולם הבא, אם ברצוני להאמין באדם הבא. אם העולם הזה הוא קדירה של שותפים, אין לשותפים קדירה אחת בלבד. מי ששפת זו שפת מן הסתם גם אחרות. לולא היו עולמות לאין קץ, היה עולם הזה מגיע משכבר לקצו. יש עולם הבא. ראיה לדבר שעלה לפני דורות אנשים במחשבתם והוא קיים בדמיוננו. כל הקיים יש, ואפילו זה שאין לו לעת עתה קיום אלא בדמיוננו. גם עולם הבא לא לתוהו נברא בהגיון⁻לבנו. הוא לבדו עשוי לחלצנו ממיצר אנוכיותנו התאבה לנוחיות. עולם יחיד הוא באמת מקום צר. כל הצר צורר. אם אין לנו אלא עוגה צרה זו, מה אנו ומה היינו? כמה מעטים האנשים הרואים את עולמם בחייהם. הרבים רואים לא עולם, כי אם עמק הבכא, בית כלא או בית חולים, בית מכאובות. רבים אינם זוכים כמעט לנחת בחייהם. אם אין עולם אלא זה, אוי ואבוי לבאי⁻עולם, אפילו למאושרים שבהם. צ"ט חלקים מכל מנת⁻אושר הם אמונה בנאצל, באינו⁻נראה ובבלתי⁻מוחשי. אף מבחינת מקום⁻מגורים אין בעולם הזה כדי ליתן סיפוק לשוכנים בו אלא בחיי שעה קצרים ומעטים. פני העולם חמורות ואקלימו אינו מלבבנו ביותר. עתים שרבו גדול ועתים צינתו מרובה. עתים השמים מעוננים ועתים החמה יוצאת מנרתיקה וקופחת על הראשים. הנה מטרות עזים, המשלחים רקב בתבואה, והנה שנת בצורת. מפעם לפעם האדמה רועדת, הרי געש יורקים לבה, שטפונות עושים שמות בעמל האנוש, חיות רעות ומחלות משונות פוגעות בישובים. אין זה עולם שכולו טוב, אף לא עולם שמקצתו טוב. ומלבד פגעים שבידי שמים מרובים הפגעים שבידי אדם, מלחמות ומהפכות, יד איש ברעהו ויד עם בחברו.
אינו מתקבל על הדעת, הלב לא כל שכן אינו מוכן לקבלו, שמקרי העולם הזה והאנשים השוכנים בתוכו הם לאמיתם כפי שנחזים לנו בקוצר⁻ראייתנו ובמיעוט⁻השגתנו. וכי אין היוצר חס על יצוריו? כלום כוח מתעתע ולץ מתלוצץ הוא שבראנו, שתלה שמש במרום ושם מעטה דשא ירוק למטה? כל כך הרבה קישוטים, עיטורים וסלסולים על עולם אנשים, שאין להם קיום אלא מעריסתם עד קברם, ואף בקיום המצער הזה נמדדת להם מנת⁻נחת כה זעומה?
אילו עולמנו הדור נאה ומתוקן, כולו טוב באמת, הלא טוב כי יבוא אחריו עולם שונה מסתמא ממנו, כדי להימלט אליו הבא בחסד דמיוננו מן הקבע והשיגרה. העולם הזה הטוב והנעים, טוב ונעים שבעים ושבעה אם נניח קיום עולם הבא לאחריו. תענוג תמידי אינו תענוג ואף תענוג יחידי אינו תענוג. דרוש עולם הבא שבדמיון בחינת מעון קיץ. אם נגיד שרק דמיוננו ברא לפנינו את הבריאה הזאת, מי התיר לנו לרצוח את ילד⁻דמיוננו? אם נבוא להדיר עצמנו הנאה מילדי⁻דמיוננו, עלינו להינזר מכל יצירה נאצלה: מן השירה, הנגינה, העיון, עיוּן⁻לימוד ועיוּן⁻תפילה. כל בית היוצר שלנו נמצא טריף⁻פסול. אף חדוות היצירה דינה כאמונה תפלה. כל קורטוב שמחה יוצא דופן בחיינו, כי שרשם באשליה, בגניבת הדעת ובאחיזת העיניים. אל תשמח אדם אל שום גיל, כי מקורו אכזב. כלום יש הצלחה שאינה מרומה ואושר שאינו ניזון מן הטעות? יתכן שמנין הכופרים במעלתה ובמוֹעילותה של כל מלאכת מחשבת, אינו קטן מן הכופרים בעולם הבא, אלא שלגבי דברים שבאמנות, רבים אינם מעיזים לבטלם בפומבי, שמא יהיו נראים מפגרים בתרבוּת. ואילו הבוּרים בעולם הבא אינם מתביישים להלעיג על האמונה בו. מכבים מנורת הזהב של עולם של מעלה ואינם חוששים, שמא יוצרים חושך.
השנאה לעולם הבא מקורה בשנאה לעולם האצילות, לחזיון הרוח ולהגיון הלב. למרבה הפלא רבים רואים לעצמם מעין זכות של גומלי חסדים בהטפה לכפירה בעולם הבא, כאילו בה הם מצילים את האנושות מפגע רע. אין צורך לזרוע איבה לרוח, שבוזיה מרובים בין כך ובין כך. השנאה לרוח שותה מתוך טבע העצלות שבבשר ודם ומתוך הבורות שמלידה. אדם שׂונא כל מה שאינו מובן לו, כל זר ורחוק. החומר כבד, ולפי חוק הכובד הוא מושך. אך הרוח פורחת לעילא. אין זאת אומרת שהרוח קלת הכנף מנוגדת לחלוטין לטבע בשר ודם. אילו כך החכמה מניין ומאיזה מעיין יונקות בנות השיר וכל היצירות הגדולות הרוחניות? אין שנאה כבושה לנאצל, אבל יש סלידה ואימה מפניו ובתנאים מסויימים אפשר בשיסוי להפוך אימה זו לכוח עויין.
בתוך תאוות החומר בוססות הרגלים מאליהן. יצר הקיום וההתפשטות מצליף עלינו בשוטו. לאצילות אין שוט. בתחום הרוח אין אנו מסורים ליצר בלבד. כאן מחויב כל אחד להיות יוצר. היצירה היא פעולה של רצון. הרצון זקוק למאמץ. המאמץ מסתייע בדרבן. לכן קל מאוד להשפיע על שיתוק היצירה בספירת חיי⁻עולם על ידי עשייתה ללעג או הוצאת לעז עליה, כגון שאומרים שהיא מתישה את כוח החיים, מרעילה את התענוגות, עושה את האדם לפועל בטל והופכת את העולם הממשי לגיא⁻חזיון שצללים משחקים בו.
הכפירה בעולם הבא ניזונה בשרשה הנסתר מן הפחד מפני מסכת יצירה. העולם הזה נתון לפנינו, ואדם עשוי להשלות את עצמו, שכל העולם הזה נתון לו ונתון בלבו ואין לו אלא לפשוט את ידיו בגדור ויקח לעצמו מנה אחת אפיים מן העושר הרב. יכול הוא לומר לעצמו: חטוף ואכול, חטוף ומשוך, חטוף והתענג. העולם הבא אינו נתון. עלינו ליצור אותו. והיצירה עולה ביגיעה, לפי שכל טועמיה חיים זכו והחיים עולים ביוקר. העולם הזה הוא קיום, צמיחה, גידול, אכילה, עיכול, פריה ורביה, דברים הנעשים כאילו מאליהם בכוח היצר. ההתקיימות היא הוויה של נפעל ולא של פועל. רק במידה שיש לנו חלק ביצירה, היינו, שואפים, רוצים, מקווים, אנו חיים, כלומר, פועלים, נעשים שותפים למעשה בראשית.
האמונה בעולם הבא היא קן השאיפות ומקור החיים והשותפות. בן העולם הזה הוא אני נפרד ואף בהתחברו עם זולתו אינו מתכוון אלא לתועלת עצמו, להמשך קיומו או להמשך מינו. הוא כולו אני ומעט מאוד אנחנו; ואין הוא אלא בזה הרגע ולא בשום משך זמני. מושג הזמן נעוץ במהותו של עולם הבא. אף הזמן הוא עולם הבא, כי איננו כלל, לעולם איננו עדיין, אלא מהלך ובא. כל שהוא מהלך ובא הוא תוצר של הדמיון האנושי. אנו יוצרים את הזמן ממקור החיים שבתוכנו. על ידי יצירת הזמן הננו יוצרים חיים. מי שאינו בחיים של פעילות, אלא של סבילות, ספק הוא אם כבר הגיע להשגת הזמן בשני קטביו ובנקודת ההווה המקשרת ביניהם. המרד בעולם הבא פוגע קודם כל בערך הזמן, שקנינו לנו בעמל יצירתם של דורות דבקים באצילות, ומוריד אותנו לדרגת יורשים או טפילים, המקבלים את מורשת הזמן מן המוכן, מנצלים אותו לצרכים מעשיים, בלי להיות נושאים את משך הזרע של יצירתו.
בה במידה שכופרים בחיי עולם הבא אפשר לכפור גם בחיי עולם הזה ולעקור את מציאות הזמן מתודעתנו. אלא שאין אנו עושים זאת מטעמי אנוכיות. הזמן נחוץ לנו כנכס שימושי. בלי זמן איננו מסוגלים לסדר את עסקינו. כנגד זה סבורים שאנו יכולים לחיות את מידת ימינו ללא זיקה כל שהיא לחיי עולם הבא. כן, אנו יכולים. אבל בה במידה הננו יכולים לעשות את דרכנו מן העריסה ועד הקבר ללא זיקה לחיים כל עיקר, כלומר, לחיים של ממש, של פעילות ויצירה; זאת אומרת, לאופן זה של חיים, שבלעדיו אין קיומנו אלא הוויה צמחונית, חדלון משוטט, התאדות שוטה. אין חיים אלא חיים של כבוד. ומה כבוד הוא להיות רק כלי⁻קיבול או כלי⁻עיכול, כלי⁻עבודה ובהמת משא ומתן? החיים מתחילים מתודעת עצמם. אף מתחילים הם מן הכושר להיות יוצרים את עצמם. לדיוקוֹ של דבר אין השם בעל⁻חיים הולם כלל את הבהמה, כשם שאין הוא הולם את הדוֹמם. האדם לבדו הוא בעל ואדוֹן לחייו, כי הם בידו ככלי ביד היוצר, ברצוֹתוֹ הוא מקצרם וברצותו הוא מאריכם, ברצותו מעשירם ומגוונם, מרחיבם ומותחם ומגביר את תכולתם, וברצותו ממעט את דמותם ומרושש את תכנם. בכוחו להקנוֹת להם משמעות וליתן להם טעם ובכוחו לעשותם קלים מסוּבּין וחסרי⁻שחר. כל אחד הוא אב לעצמו, מסוגל לעשות את חייו אב⁻מלאכה ומלאכת מחשבת, דוגמה ומופת מה פליאה היא שהרשות נתונה לנו לעבור את חיינו עלי אדמות מתוך היסח הדעת גמור מן החיים שלאחר החיים או גם מתוך כפירה מפורשת בהם.
כל כפירה היא צמצום. הכופר בכוח החיים שבנגינה ושבכל ספירה יצירתית אחרת, מרושש עצמו. השומע בקרבו קול אלהים כחיים או לפחות מרגיש בחובו צמאון עז להידבק בנעלם, עולמו הפנימי נרחב ומאושש יותר. יש סבורים שאלוהים הוא למעלה מכוח⁻סבלו של בשר ודם. אולם כלום משא לעיפה הוא זה הנושא הכל ונושא את נושאיו? לטעות דומה לזו נתפסו גם החוששים, שמא יאכל העולם הבא את חלקו של העולם הזה. העולם הבא תחת לקחת מן העולם הזה זן ומפרנס אותו ברווחה.
כשם שאין ליחיד חיים בלי החברה, כך אין חיים לעולם בלי חבר עולמות ואין קיום לקיום בלי חבר קיומים. כשאני לעצמי מה אני, חל גם על העולם הזה. אין חיים בלשון יחיד. הם מתחילים מן הריבוי. היחיד מרגיש רק את הוויתו. ואילו היה מצטמצם בתוך הרגשה זו לא היה יוצא מכלל גולם. אולם מלבד על כרחך אתה חי חייב כל אחד לומר לעצמו על כרחי גם חברי חי. אם אין אני מסוגל להרגיש את חיותו של הזולת חייב אני להשתוקק להרגשה זו, כשם שהנני משתוקק להגיש דברים הרחוקים מהישגי. אין חיים אלא צמאון לחיים. מעולם לא נמצאה הוכחה לקיום הנעלם ומסתמא לא תימצא לעולם, אלא זו שאני קיים. כשאני לעצמי מה אני? את עצמי אני מרגיש ואת זולתי אני משער. את זולתי אני משער, ואילו את עצמי איני יודע כלל, אלא מתוך ידיעת זולתי. יודע אני שמלבדי המורגש קיימים אחרים המודעים לי. הואיל ואני רק מורגש והזולת רק מודע, מסתבר שיש אחר שלישי, שהוא מורגש ומודע לעצמו כאחד, הוא הכל יודע והכל מרגיש, היינו, הכל יש. כך אני בא מתוך הסתכלות בישותי הדלה ומתוך גזירה שווה ביני ובין המצויים האחרים לידי אמונה, שהיא מעין ידיעה, או ידיעה, שהיא מעין אמונה, שחי וקיים מצוי עליון. וכך אני בא מתוך הסתכלות בעולם הזה לידי הבנה מחייבת במציאותו של עולם הבא או של עולמות הבאים.
הצמאון, התשוקה, המצוקה מרחיבים את ישותי ומוציאים אותה מחוץ לעוגה הצרה, שעג מסביבה בית⁻חמרי. כוחות החיים שבי, היינו, כיסופי הנמרצים להידבק באין סוף בשטח ובזמן, מכים על כתלי גופי, המחוך המעיק, ופורצים לצאת משם. אין הנרתיק הצר מסוגל לכלכל את בני⁻פרצי אלה. לולא האמונה המקננת בי, שאני באמת מחובר ומדובק על ידי חוט דק מן הדק עם החיים הגדולים בגבורתם, הייתי נשבר מעוצר רגשי. האמונה היא איזור למתני. ואם תמצא לומר היא חגורת ההצלה שלי. כשקמים עלי משברי התוהו לטבעני, הנני קופץ מהם לתוך יד האמונה האוחזת בי לפלטני. אך מי היא האמונה? הכי לא בי היא? היא בי, כי היא אני. בברחי מן המבול אליה, הריני בורח מעצמי אל עצמי, מעצמי שבזעיר אנפין אל עצמי שבאנפין רברבין. וכי לא זו היתה כוונת בן גבירול באמרו, שאנו בורחים ממך אליך?
האל נברא בתוכנו על ידי צמאוננו אליו. כך אנו יוצרים את העולם הבא מתוך תשוקתו לחיי אין סוף. כל השומע פסוק כצורתו ממש נתפס לאיוולת. אין זו אלא השגה נואלת לפרש את הפסוק, שאדם ברא את אלוהיו בצלמו כצורתו ממש, כפי שנסתבר או הוּסבר על ידי מדענים פשטניים, והוא, שמציאות האלוהים הומצאה על ידי האדם כסמל וכמשל. האומר כך פוגם לא רק בספירת הנאצל, אלא ממעט גם את דמות המושכל. בני אדם שגו בהבלים רבים ונתפסו למעשי כסילות, אבל האדם אינו כסיל לפי שרשו. הוא הלך שולל באיוולתו עד כדי שדימה עצמו או העמיד פנים שמדמה עצמו אלוהים, אבל מעולם לא התיימר לומר שהוא יצר אלוהים. עובדי אלילים עדיין לא הגיעו לידי הכרת האלוהות, אבל פחות מכך הגיעו לידי דמיון⁻שוא,שיש בכוחו של בשר ודם לברוא אלוהים שאינו בגוף ולא במשיגי הגוף. בדותה מעין זו יצאה רק מן המעבדה של מדע שוא. אין האדם יוצר אלא את חלקו באלוהים, כפי שאמרו חכמי הקבלה והחסידות, שהאדם בונה את חלקו בקומת המשיח. העליון בנדיבותו הרבה רוצה, שכל נברא מושכל יבנה בדעתו ובדמיונו את חלקו בקומת האין⁻סוף. לולא רצון זה להדריך את הילדים האנושיים ולחנכם על פי דרכם, כשם שהאב בבשר מרגיל את ילדו להילוך אטיי, בגילוי טמירין, היה נגלה מראש ומקדם לברואיו האנושיים וחוסך להם את עמלם בבנייתו. אולם זה חפצו להסתתר מאתנו, כדי שנצטרך לגלותו, כי המחקר בנעלם משמש מכינה לכל יתר הגילויים ומפעלי היצירה של האדם. יוצר העולם ואותנו רוצה, שאנחנו ניצור אותו כחלק מעצמותנו. הכל⁻יכול נתון בתוכנו בכוח. על ידי האהבה, הרצון, התשוקה ושמחת הדביקות, הננו מוציאים אותו בתוכנו מן הכוח אל הפועל. לא דעת האלוהים היא עיקר. בין כך וכך אנו יודעים אותו.
אולם ידיעה אינה חיים. החיים מתחילים לא מן הידיעה, כי אם מן הדעת שהיא רגש ודביקות אהבה ושמחה. שמחת היצירה באלוהים מקנה לנו טעם חיים. אין העולם הבא אלא בבואה של כל⁻יש. משמעו: כל של מקום וכל של זמן. כשם שכל המקומות מתקפלים לפניו להיותו שרוי בבת אחת בעבר, בהווה ובעתיד, בזה ובבא.
האמונה באלוהים היא ממילא אמונה בעולם הבא. ואין העולם הזה אלא בבואה של העולם הבא. אנו מוגבלים בשטח ובזמן. איננו מסוגלים להיות בבת אחת בשני מקומות ולא בשני זמנים. אבל כשם שאף על פי שישותנו הגופנית אינה מסוגלת לתפוס בבת אחת שני מקומות, היא מסוגלת להכיל מקום נרחב מאד במבטה והרבה יותר מכך להקיף במחשבתה, כך מבחינת הזמן סרט חיינו מתארך ומתח חיינו מתגבר במידה שהננו תופסים מרובה גם בספירה הזמנית, מרובה ככל האפשר, ואף מרובה מגבול האפשר.
אנו מסוגלים למנות שמיטות, יובלות, אלפי שנים, על ידי כוח המודד של השכל. אבל מלבד חוש השכל עלינו לפתח בקרבנו גם חוש אין סוף, מודד הנצח. אין אנו יודעים כמה הוא נצח, אבל אנו יודעים שיש נצח. היינו, שיש דבר כזה, שאין אנו יודעים אותו כל צרכו, לפי שאין לנו עדיין חושים וכלים למנותו ולמודדו. אין לנו עדיין – ללמדך שיכול שדבר שאין לנו עדיין יהיה קנייננו בזמן מן הזמנים. אף הנצח תורה היא ולימוד צריך. כשם שאנו טורחים ללמוד את השטח ולכבוש את החלל, כך אנו מתייגעים ללמוד את הזמן ולכבוש שטחים מתרחבים והולכים ממנו. האמונה היא בית⁻אולפן. באמונה בעולם הבא הננו לומדים לבוא בסוד הזמן, לסייר את תעלומותיו. אמונה היא דביקות, בזרועות האמונה הננו מחבקים את עולם הנסתר ומאמצים אותו אל לבנו. בחביקה ובדביקה הננו מתחננים אל עולם הנסתר: הראני את כבודך. דורות אנשים התרפקו על הזמן הנעלם. עמל דורות לא יצא לשווא. כלום מהי אמונה? היא יציאה מגדרי האני ומאמץ להיכנס לרשות אחרת. אם היא אמונה. האם מאמינה בילדה, שהוא חלק מישותה. היא מחבקת ומנשקת אותו מתוך שהיא בטוחה, שילדה והיא חד הוא. בחיבוקים ובנשיקות היא מקשרת אותו אליה. ילד, שלא חונך על ברכי אמו וחייו לא טופחו ולא עלו ותפחו בחום אהבתה, לא יהיה כרוך אחרי אמו באהבתו אותה כילד בן טיפוחיה. האהבה מולידה נשיקין והנשיקין מולידים אהבה. האמונה בעולם הבא מולידה בקרבנו, בחזיוננו, אף בבשרנו ודמיוננו, את העולם הבא.
אין אנו ממעטים את דמות העולם הבא על ידי שמשתיתים אותו על רגש שבלב. העולם הבא חי וקיים, שלולא הוא קיים אין גם עולם הזה, אין זמן בחינת אין סוף, אין יוצר לאין סוף. אולם חלקנו בעולם הבא תלוי הרבה בתרומת דמיוננו. בתפילות, בתחינות, בחשיקות, בחזיונות ובדמיונות, הננו גואלים את הוויתנו מן החלוף ומרימים את קיומנו מעל לדומם ומעל לדומן ובלאי הזמניים ומגיעים למעלת האנשים עליהם נאמר, שאף במיתתם קרויים חיים, כל שכן בחייהם.
ב.
האמונה בעולם הבא תורה היא ובדומה לכל משנה, הנתונה לניסוחים למדניים ופרשנים, חלו בתוכה שיבושי⁻גירסאות ונתגלו בה פנים מסולפות. עולם הבא לפי ניצניו שעלו בדמיונו היוצר של אדם הראשון ולפי נצנוציו המתלקחים במסתורי כל לב, ובוודאי לא ידעכו בכבשוני הלבבות עולמית, הוא ללא ספק תוצר משופר ומעולה יותר מן העולם הזה ולא רק המשך לו. אם אין הבא טוב יותר מן הזה, מכל מקום הוא שונה ממנו, כשם שהחלום שונה מן ההקיץ וההגשמה נבדלת מן השאיפה. הואיל והעולם הבא נתון בחביון הערפל, עין לא ראתה אותו, מן הראוי היה לדבר על הנושאים העומדים ברומו של עולם הבא בענווה ובהתאפקות. אך רבים חכמים והדיוטות, פייטנים וקדושים, נהגו בהיפוך מכך, נתנו בו סימנים ותיארו את מקריו וענייניו, כאילו כבר היו שם, או שהיה להם גילוי שכינתו של העולם הבא. הם ציירו את המפה שלו בהעתק מדוייק מן הטופס של העולם הזה ועשוהו מהדורה שניה ואף גרועה מעמק הבכה. אפילו גן העדן לא היה אלא חזרה על מנעמי העולם הזה, שולחן ערוך מטעמים ומעדנים כיד המלך, שהזכות ליהנות ממנו ניתנה רק לזכאים, לצדיקים או למשכילים הגדולים, שהיו גם בעולם התחתון מזהירים כזוהר הרקיע בזוך הגיונם ובמרגליות⁻חכמה שהפיקו מפיהם, גן העדן נועד למתן שכר בעד מעשים טובים או בעד תלמוד תורה ואהבת החכמה, והגיהינום מזומן לפושעים הגדולים והקטנים, ואולי גם לשוטים מואסי החכמה וזונחי התורה, גדולה מזו, גיהינום התמיד, האבדן הנצחי, מזומן, לפי דנטה, גם לאנשים שלא חטאו אלא בכפירה או באי⁻אמונה בחיי עולם הבא והריהם נענשים להיות צמודים לנצח לבור קברם, נמקים שם ללא אור, ללא אויר, ללא אש, ללא תנועה, ללא חיים. בדומה למה שאמרו חכמי ישראל, שאת הכופרים בתחיית המתים מורידים ולא מעלים. אלא שחכמי ישראל המתיקו את גזר הדין וצמצמוהו לשנים עשר חודש. דת האהבה כל מה שהיא נותנת, בין זכות בין עונש, היא מעניקה ביד רחבה. אין היא ממעטת מזוהר⁻נצחים ולא מאבדן⁻נצחים.
חלומה של האנושות לעולם הבא נהפך לסיוט. בין זה עולם שכולו טוב בין עולם כולו רע, מאחר שהוא אין⁻סופי. בעולם הזה הננו מתנחמים על כל צרה שלא תבוא במות הצפוי לנו, שיביא קץ למדווינו. עולם הבא אין לו קץ ותכלה, הרע שבו הוא פגע מחריד לעולמים. אולם גם הטוב שבו עשוי להשמים. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. כיוון שהדמיון האנושי הצר תופר את העולם הבא לפי הגיזרה של העולם הזה, אין הוא משער לו כלל עולם בלי הנאה. אך הנאה ללא שיעור, שהיא שפע חסד ומתנת חנם, כלם הנאה היא?
ההגשמה המתלווה לדמיון מטילה דופי בכל יצוריו. הדמיון טעון ריסון. דמיון משולח אינו מפליג כלל למרחקים, אלא, אדרבה, נעגן בקרוב ובשגור. הברק האלוהי הפולח את מחשבתנו גורם לנו לכהרף עין עליית נשמה עד לדביקות בלא⁻הגוי ובלא⁻מושג. לאחר שהננו ממריצים את הדמיון להפליג לספירת הנאצל, הוא שב אל סורו החמרי הנמוך והופך את הנאצל למגושם. הוא תולש פירורים מאין⁻סוף וזורקם לתוך הסופי. תרגמו כל ענייני העולם הבא למונחי העולם הזה ולמושגיו ויצרו מעין ארץ מובטחת לבחירים ומחנה הסגר וענשים לחייבים ולבישי גדא שלא עשו את חייהם עלי אדמות בדרך העולה למעלה למשכיל ולמעלה בקודש.
חכמים זה דרכם להיות בוחנים ובודקים, מבררים ומלבנים סוגיות. כשם שחברו מסכתות מפולפלות בענייני העולם הזה, כך הרבו להתפלפל בהלכות התלויות בעולם הבא וליישב עיקרים ופרטים מהן על השכל. עד שהללו אומרים, שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם2 ונהנים מזיו השכינה, באים הללו ואומרים: לא כי אין מנוחה לצדיקים בעולם הזה ולא בעולם הבא. העניין השנוי כאן במחלוקת הוא דק מן הדק. הנאה מזיו השכינה משמעה שיא, שלימות, שובע. וכלום אין מעמדי⁻נפש אלו לפי מושגינו העולם הזהיים נוגדים למושג ההנאה? הנאה, שאין רעבון מתלווה אליה, היא שעמום כבד; אושר שבא על סיפוקו אינו עליה אלא ירידה; מנוחה ללא תנועה היא קללה ולא ברכה. לכל הפינות שאנו פונים בענייני עולם הבא, הננו מוכים תהיה ותמהון. העולם הבא, שהעולם הזה משמש לו ביטנה, הוא שני הפכים בנושא אחד. כנגד החכמים המבטיחים מנוחה שלימה לזוכים בנצח, באו חכמים אחרים ושנו: לא מנוחה שלימה, כי אם, אדרבה, תנועה מתמדת בשלבי סולם הזוהר, התקדמות בלתי פוסקת מתוך חיקה של האלוהות, ממנה אליה בתוכה. כיוון שניתנה הרשות לדמיון, המתחבר על הרוב לשכל הקטן, לעשות בתוך העולם הבא כמו בתוך העולם הזה, הריהו מסתבך והולך ועורם קושיות על קושיות וקשיים על גבי קשיים.
תקלה גדולה היא, שדופקים על שער עולם הבא במשיגי השכל. תקלה שניה, שהולכים אל עולם הבא בדרך המלך של הטבע. אך הנאצל אינו שכלי ואינו טבעי. אנו משיגים אותו רק בשלא כדרך הטבע, ולא בהילוך, אלא בקפיצה אליו. הנאצל יגונב אלינו בנציצה ולא בשהות והתפשטות. כדי להגיע בזינוק חד אל העולם הבא, עלינו לצאת מהעולם הזה ומכל תאריו ומונחיו, אף מתוך נרתיק האני. עולם הבא הוא הניגוד הגמור לעולם הזה וגם לאדם הזה. זוכר הזה שוכח ההוא. אין לצייר את המערכה של אין⁻סוף לפי הזכרון של הרגעים הברקיים. מה שניתן לנו כברק נלקח מאתנו ברעם. אין לנו הרשות ולא כלי ההשגה להעלות את התגלוּת עולם הבא מתהום הנשיה. אין לנו צופן לחבר באלף בית שלו את ההתגלות ההיא. אך במידה שבני אדם ההבילוּ בענייני העולם הזה הוסיפו עליה כהנה וכהנה בענייני העולם הבא. צירוף המלים השגור חלק לעולם הבא הוא משובש מעיקרו. אין העולם הבא בית⁻ועד או בית⁻משכונות. אין לכרוך כלל עניינו עם השארת הנפש. ביסוד הישארות הנפש הונחה התשוקה האנוכיית, למשל, לשמירה על האני הפרטי בצלמו ובדמותו, אף על הבשר ודם שבו, ומכל מקום על איזו מהות מזוקקת של האני. אם אנו סוחבים על גבנו את האני הזה לעולמות העליונים הננו נכנסים לסבך של פלפולים דקים מן הדקים, לתחבולות⁻תעתועים, הגובלות במעשי כשפים ופרקמטיה נמוכה. הננו מעמידים יריד בשמים. אף יריד של נופים שמיימיים וערבסקות שכליות הוא יריד כדבעי. אנו מעבירים את כל המונו וזדון גאונו של עולם הזה למחיצתו של כסא הכבוד. והרי זו מתלאה להבריח את החולין של העולם הזה לתוך ספירת הנאצל לחלל שם את הקודש.
שכל, מי יתנה את עלבונך? מעבידים אותך בפלילים על אפך ועל חמתך. הוצבת שומר על העולם הזה לשמש נר לנתיבו של בשר ודם, לבל יפול למהמורות, ולא נועדת כלל להאיר נתיבות העולם הבא. אדרבה, כל קפיצה לעולם הבא בלוויתך מחשיכה יותר ממה שמאירה. אולם בני אדם יושבי חושך אף בלכתם אל האורה מושכים אחריהם את עב הענן של השכל, וגם בעלייתם להרף⁻עין למרומים מושכים אחריהם את חוקי האדמה ומושגיה. האדיקות בטבע החמרי ובשכל החמרני כורכת תמיד את עולם הבא בעניינם של החיים הארציים וסוחבת לתוך חיי⁻עולם כל עסקי הגוף, משאלותיו ובעיותיו. אף שאלה זו נתונה משום⁻מה בזיקה לאמונה בעולם הבא, והיא: האם שפר עליו חלקו של אדם בעולם הזה? האוהב הוא את חייו? ואילו, למשל, ניתנה לנו הכושרה בשעת פטירתנו לשוב ולחיות את כל חיינו הקודמים עלי אדמות במלואם, על כל סבלם וממרוריהם האם היינו מסכימים לכך? לכאורה אין זו אלא הלכתא למשיחא. אולם האדם אוהב להיות שונה הלכות אף לגבי דברים שלא היו ולא נבראו. לכן מצאנו חכמים היושבים על מדוכה זו וטורחים לחבר סוגיה.
הלכו ובדקו אצל חכמים שונים להיכן נוטה סברתם. כגון שהחכם גיתה הודיע על עצמו, שלא היתה לו שעה של קורת רוח בחייו, ואף על פי כן הצהיר, שהוא מוכן ומזומן להיוולד עוד פעם ולעשות בפעם שניה אותה דרך⁻חיים עצמה. דעה מעין זו נשמעה גם מפי פרנקלין, שהביא את הסכמתו לומר הדרן לפרשת חייו על כל מאבקיה ונפתוליה. ואילו ליאופרדי סבור היה, ששום איש, אילו נצטווה להיוולד עוד פעם, לא היה מקבל עליו את הדין. הואיל ואין אנו יכולים לעשות משאל כלל⁻אנושי, ומה גם ששום משאל אינו משמש כלום, שאין האדם עונה על משאל אלא מהרהורי לבו באותו רגע, ועל הרוב לא כלל ממין השאלה ובשום פעם לא משום עומקא דלבא, אלא מן האדוה שעל פני השטח המחשבתי, הרינו מחוייבים להניח את בעיית הלידה השניה בתיקו. אבל מה עניין ההיוולדות השניה בצלם הארצי אצל חיי עולם הבא? אין עניין, כשם שאין סמיכות הפרשיות בין אכילת לוויתן לחזיון אין⁻סוף. מנהג קדמון הוא לערבב את הפרשיות ולהסמיך שני חצאי פסוקים הסותרים זה את זה, כגון: ויחזו אלוהים ויאכלו וישתו.
כשם שאין העולם הבא מעון⁻קיץ נצחי לעייפי העולם הזה ואין הוא גן עדן וגיהינום לצדיקים ולרשעים, כך אין הוא בית הבראה ומקום הטבה לאני, שראה עוני וסבל בשבט עברתם בעולם התחתון. האני שלנו מסתכל ברגעי החסד בחזיון הזוהר, הוא חושק בהתגלות, אבל הזוהר וההתגלות אינם נתונים לו ואינם מותנים בו. הוא להם ואין הם לו. חוסר⁻שחר הוא להרהר במה שלא ניתנה לנו הרשות והכושר להרהר: איך וכיצד, מי ומה, ובזכות מה, ועד אימתי, נגיע לחיי העולם הבא? דיינו בכך, שהגיון העולם הבא נטוע בלבנו. ולא שאסור להגות במופלא מאתנו, אלא אי אפשר לצור לו צורות. כיוון שהננו הוגים בו הוא חומק מאתנו ושוב איננו מסוגלים להשיג אפילו בבואה דבבואה ממנו. ציפור ביד אינה עוד ציפור. עולם הבא על פי השכל אינו עולם הבא. אנו חושקים בנעלם, נפשנו יוצאת אחריו. לכן הננו פושטים מעליו מעטה התעלומה, מכפישים אותו באשפתות המגושם, מתרגמים אותו לשפת הנגלה – ומה השגנו? השגנו נגלה. קרענו מעל הנסתר את מחלצות הסוד, ועדיין הננו מתיימרים להחזיק בנסתר. הננו אוכלים בעצם את מעדני העולם הזה בכף ומזלג של העולם הבא. אך כלום הכף והמזלג עושים את המאכלים?
צא וראה כמה אנו דלי⁻השגה, שעם כל סלידתנו מעולם הבא מגושם, חייבים אנו לומר בכל זאת טוב למאמינים בעולם של לוויתן משאינם מאמינים כל עיקר. יכול שמתוך הלוויתן והיין המשומר יבריק למאמין הברק לטעום לרגע כמימריה טעם חיי עולם. אולם הכפירה הגמורה עקרה לגמרי. בור של חושך אינו מעלה אף שביב אור. בחיק המוות לא ינוח אלא תולע. טוב אדם מכשף, עובד אלילים ומאמין בחבלי שוא, החי כל ימיו באימת הגיהינום, מאשר אדם תולע. האומר אחרי יבוא חדלון, חי את חדלונו גם בחייו. לא זה עיקר, אם אני כפי שהנני אבוא לחיי עולם הבא, אם אני שם אזכור את עצמי כאן, אם גם בשרי יזדכך לשמש מלאך לפני כסא הכבוד או אהיה שם שרף, אם אשב לבדי תחת החופה או עמי במחיצתי יישבו כל ידידי ואוהבי, אבי ואמי ושארי בשרי בעולם הזה, אהיה שם רוח, ברק די נור, צל, צליל, זמר או רחש, ובלבד שאהיה בתוך הדעת העליונה, המשך של אני שלי בעולם הזה. מה לי ולשכל שלי? אך אהיה צרור בצרור השכל העולמי ומעוטף בזוהר הנצחים. לא כי די לי גם בזאת, שבתוך בית⁻חמרי שוכנת דעת חיי⁻עולם. אשרי שזכיתי לכך שאני בשר ודם מקבל לרגעים מברקים מעולם אחר. חוש אומר לי, שהם באים אלי מעולם שחוקיו שונים מחוקינו ומושכלותיו נבדלים משלנו.
חיי⁻עולם נטועים בתוכי – הוי אומר: הריני בן העולם הבא, איני רוצה בחלק לעולם הבא. רוצה אני בכל העולם הבא. רוצה אני להיות עצמי העולם הבא. חוש אומר לי, שאילו נולדתי על כוכב אחר, הייתי משיג את העולם הזה בחינת עולם הבא. ויתכן שעולמנו הוא באמת עולם הבא, אלא שקצרי⁻השגה אנחנו להשיגו כמהותו. כשם שאיננו מבינים בטיבו של העולם הזה, כך איננו מבינים בטיב מקריו. ואילו השכלנו אותם כראוי היינו יודעים, שאין צרות ואין מחלות, אין כשלונות ואין עלבונות, אף המוות איננו. הרע אינו אלא טעות. טוב בעינינו כל מה שאין לנו ורע כל המוצאות אותנו. עדיין לא קנינו לנו דעת בחיים ראויים לשמם. אילו דעה בנו היינו טועמים טובה בכל המוצאות אותנו ולא רק בדברים שאנו מחפשים אחריהם ואיננו מוצאים אותם.
כיוון שאין אנו תוהים על סוגיית העולם הבא מצד השכר והעונש או העמל והגמול, איננו באים כלל להבדיל בין המאמין והכופר מבחינת הפגיעה במי שאמר והיו העולמות. אין צורך לאלוהים בזבחי בהמות ולא בזבחי לבבות. אפילו שאינם מגשימים סבורים, שבכוח היגיעה והתשוקה והאמונה בחיי העולם הבא נוחל האדם חיי⁻עולם, ואילו מי שאינו מודה ומאמין ועוזב את הנצח לא ירוחם בנצח, מעין מה שאמרו חכמינו בלשונם: מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת. אף דעה זו אסכולסתית היא וקשורה באופן סמוי מן העין בהגה הקניינית, העושה את העולם הזה קרדום לחפור בו אוצרות לעולם הבא. אולם אלוהים נדבן גדול הוא ואינו מקפח בחמודותיו הנצחיות שום בריה, אפילו אין מגיע לה שכר בעד מעשים טובים או בעד חריצות ושקדנות, השכלה וכשרונות. אין⁻סוף מעניק עצמו לאין⁻סוף, ולא על מנת כך ראוי לעורר בלבבות את האמונה הרדומה בחיי⁻עולם, כדי שיהיו כולם קרואים לשולחן הנצח. אולם שמחה היא להצית בלבבות את לפיד האמונה בעולם הבא, כדי שיהיה כל אחד בן העולם הזה ויראה את עולמו בחיים של לעת עתה. חוש אומר, שרק המאמין בחיי העולם הבא הוא בן העולם הזה כדבעי. בלי הנצח אין גם חיי⁻שעה. כל שעה היא שלנו – לכן אין חנה עלינו. אולם הנצח שאינו שלנו נותן טעם ותבלין לשעה הזאת.
נצח אין משמעו זה שאוחזים אותו ביד. פירושו שאיפה מתמדת אל אין⁻יש. הוא חום, אהבה, התלהבות, תקווה, צפייה, גילה, רעדה. הוא ערב שבת. מבחינה מסויימת ניתן לנסח את המאמר הנודע בהיפוכו, שהעולם הבא הוא פרוזדור לטרקלין העולם הזה. ואין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שהעולם הזה הוא חיים נודעים לנו ועולם הבא חיים לא⁻נודעים. עץ החיים ועץ הדעת חד הוא. לחיות עניינו ללמוד. אנו רוצים לחיות עוד, לפי שהננו משתוקקים ללמוד עוד, לגלות עוד קצת הלוט מעל המסתורין. כיוון שהננו מודים בנצח, הננו לומדים בבית⁻ספר של אין⁻סוף. במידה שהננו מכוונים את עצמנו כלפי הנצח, גוברת בנו הסקרנות ללמוד, היינו, לחיות. יתכן שאילו עשינו פעם את הקפיצה הגדולה מהגיון השעה להגיון הנצח, היה החשק ללמוד גובר בנו עד כדי להכריע את מלאך המוות. אף דבר זה כבר נרמז לנו מפי הקדמונים, שעל ידי לימוד התורה אפשר לבקש ארכה אצל מלאך המוות. אין תורה אלא תורת החיים – אומר החכם, מגיעים לנו חיים, לפי שאנו תלמידים. אנו מקשיבים לא רק לרחשי העולם הזה, אזנינו קשובות גם לבשורות ולמברקים מן העולם הבא. לכן לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה.
סברה זו, הנועצת את מרכזו של העולם הבא בתוך העולם הזה עשויה אולי להוסיף שבשתא חדשה על רוב השבשתות, שנתחלחלו לתוך מסכת זו ולעורר חשד, כאילו כוונתה להגניב בנעימה נימוסית את ההטפה להסיח את הדעת מעולם הבא של ממש ולהניח לו רק מציאות של קישוט או פרפרת, מין ריבה מתוקה, המסייעת בידינו לבלוע את הגלולה המרה של חיינו הארציים רבי הסבל. מעין מה שעושים כופרים בעיקר, שתובעים רשות שלטון לדת כתריס כנגד קלקול המידות, כשלט נאה ליחסי דרך ארץ וכסגולה לשלום המדינה.
לצערנו אין לנו מנוס מן ההטעאה ומן הערפל כשנכנסים לתוך סוגיה זו, הדברים קל וחומר: מה דבר שלא בא עדיין לעולם אין אדם יכול להקנות עליו מושג על חברו, כל שכן עולם שלא בא עדיין לעולם, שאין אנו יכולים לשתף את זולתו במחשבתנו על אודותיו. אילו מסוגלים היינו לשיח את עצמנו ביתר ברירות ודייקנות על מסתורין שבנו. לא היינו נופלים לתוך הגמגום הזה. אולם הרשות והיכולת בידינו לדבר על זאת רק בראשי⁻ברקים. קבלה בלבי, שעולם הבא משמעו כפשוטו ממש, עולם כפי מושכלנו האנושי. אין לנו ברירה אלא לדבר או לרמוז על כל העניינים הנאצלים באספקלריה של בשר ודם. יתכן שאף אספקלריה אחרת בהירה ומזוקקה יותר מקננת בקרבנו. אך מה נעשה ואין לנו שליטה עליה. היא אולי שולטת בנו. אולם עולם הבא כפשוטו אינו נתון בלבנו ולא בשכלנו. אין אנו יכולים לבטאו, סימן שאין אנו רשאים. מכל מקום אין אנו בעלים לו ואינו דין שנהיה נושאים ונותנים בו, כאילו אנו בני⁻בית בתוכו. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. די לנו שאנחנו נוהגים בעולם הזה כבתוך שלנו, סוחרים ומוכרים את אדמותיו, מחלקים אותן למגרשים ועושים בהן חזקה. העולם הבא אינו נכס, שאנו רשאים לעשות בו חלוקה לחלקוֹת שמנות וכחושות, להעמיד לזה כיסא במקום גבוה סמוך לכיסא הכבוד ולצוות על פלוני להשפיל שבת, אין לשום נברא חזקה על עולם הבא במידה יתירה מאשר לחברו. ואילו דברי ימי העולם התרבותי ותולדות האמונות והדעות הומים משא ומתן, ולכשתרצו, גם מקח וממכר, על שיכונים בעולם הבא וכיסאות בגן עדן.
רבים פרשו מעסקי העולם הזה מחמת סלידתם מן השוד והגזל הממלאים את כל הארץ. וכלום לא מן הדין הוא, שיימצאו גם נזירים לעולם הבא, הפורשים מכל השקלא וטריה בענייני נצח מפאת חוק האלימות השולט גם בו, כל דאלים יותר בחכמה, במידות, בצדקה ובמעשים טובים, גבר בחלקו לעולם הבא. מטעם זה בוודאי ראוי להטיל את הדגש בעולם הבא שבתוך העולם הזה ולאסור את העיון וההגיון בעולם הבא כפשוטו, שמושגים כל כך מבולבלים ועכורים, עסקיים ממש, נשתרבבו לתוכו. וכך היא המידה ההכרחית מטעמי נקיון, כדי שיתקדש חג הפסח בספירה זו ולקיים עובר לו בדיקת חמץ במסכת עולם הבא.
אנו מצווים על חג הפסח הזה לא רק משום שחכמי האמונה שיבשו את מושגו הטהור והנאצל של עולם הבא, אלא גם משום שאף חכמי החזון והוגי הדעות הפכו את הערך הנאצל הזה לנכס המכניס פירות. סעיף זה של הכנסה פסול, בין שאוחזים בו באי⁻כוח האמונה, בין שמתחממים לאורו פייטנים ופילוסופים. העולם הבא נדרש על ידי אלו ואלו כמין עוגה, שחותכים ממנה פרוסות לילדים הטובים וכמכונת⁻תופת, היוצקת מטבעות דראון לחוטאים ולנקלים. העשיר לא ייכנס לעולם הבא, כשם שהגמל לא יעבור דרך קופה של מחט – פסקו הללו, שעל ידי שמינו עצמם נציגים לעניים, צברו במשך דורות עשרו של העולם הזה ובנו היכלי⁻כתענוגות לעצמם. הכל קלקלו בעולם הבא. אפלטון והרמב"ם, שפינוזה וסודנבורג דיברו על העולם הבא כנגידים ומצווים, שהמפתחות לשעריו בידיהם. למקום⁻זוועה הפך אותו דאנטה ועל שום כך נחל שם⁻עולם. המושג עולם הבא לא יבוא לעולם על זיקוקו ולא ייהפך למציאות חיה, אלא אם כן נמשיך אותו ממרומיו במובן השטח וממרחקיו במובן הזמני ונרכיבו על עולמנו השפל בתוך הלאלתר. כל זמן שהעולם הבא מופרש מחוץ לעולמנו ועומד מולנו הוא נגדנו. יש כאן שתי רשויות, אחת כנגד חברתה: אני ועולם של מעלה. שני ניגודים לווים זה מזה ומשתקפים זה בתוך זה. האני הקטן מול עולם הבא מחולל ממילא מעין עולם הבא קטן. על שום שהוא מחוץ לעולמנו הוא נעשה מקביל לעולמנו, צד שכנגד ושווה לו. עולם הבא לפי השיגרה הוא ההיפך משמו. אין הוא בא כלל אל האדם, אלא האדם הולך ובא אליו. כל זמן שהנשמה בקרבנו אנו חיים בתוך העולם הזה. מיציאת נשמתנו ואילך מתחילה פרשת וילך. האדם הולך אל עולמו. הוא מעתיק את מושבו מרשות לרשות.
מה תימה שבעיות חמורות כל כך נשתרבבו לתוך סוגית עולם הבא החמורה? אם האדם הולך לעולמו הריהו תוהה ושואל את עצמו: מי הוא ההולך. נשמה זו שניתנה בי או גם גופי החלכה? אני הולך לשם ומי בא לשם? האם האני ההולך הוא שבא לשם או הולך אני זה ותוך כדי הילוכו הוא מתגלגל לבריה אחרת, לרוח, למלאך, לנשמה ערטילאית. תמצא לומר אני זה שבא הוא לא זה שיצא לדרכו, מה בצע לי בעולם הבא הנופל בחלקו של לא⁻אני? נסתבכה לכאן גם בעית הישארות הנפש. מה נשאר? מי נשאר? מהי הכמות הנשארת? היש זכרון בעולם הבא או אין?
אין יודע מה דמות לחיים בעולם הבא, אם כי רבים כל כך במשך דורי⁻דורות לקחו על עצמם את המשימה לשמש כתבים מן העולם הבא בתוך המערכות של העולם הזה ואף סיפרו פרטי⁻פרטים, מי בחזון ובשיר ומי במסכת הגיון והגות על חיי העולם הבא. רבים דיווחו לנו דו⁻שיחים, שהיו להם עם מלאך פלוני ואלמוני, אף נתנו סימנים בתארם, במראיהם ובמשלח⁻כנפיהם. סודנבורג, דרך משל, ראה עין בעין מלאכים עצובים ומלאכים שמחים, עליזים ומתרוננים, בוכים ומקוננים. לכל הפינות שאדם פונה בעולם הבא המובדל ומופרש הוא מושך אחריו את האני הקטן, רהבו ושגיונו, אף זדונו. יתכן שאילו העתקנו את מקום העולם הבא לתוך משכן האני דווקא, היה האני מתרחב בהכרח ופותח את שעריו לרווחה. השכל לעולם אינו שוכח עצמו, אך הלב כל עיקרו שכחת עצמו ומשיכת⁻כיסופים לאין שיעור.
שאו שארי הדמיון את ראשיכם והינשאו פתחי הלב ויבוא עולם הכבוד לשם, לא רק עשיר בצדקה או עשירי הרוח יכנסו לעולם הבא, אלא גם עניי האני, היינו, שוכחי עצמם. אין סגולה בדוקה לזכיה לעולם הבא כאבדן האני. כל זמן שהאני תופס מקום אין מקום למקומו של עולם. כשהאדם הוא יש, אין נאצל יש. אין השכינה שורה אלא על מי שעם עצמו ישור ויוכל לו. ואין האדם נכנס לעולם הבא, אלא עולם הבא נכנס לתוכו. אין הוא בן העולם הבא, אלא העולם הבא הוא בן⁻טיפוחו. משום כך אולי דווקא התמימים, הפשוטים, הענווים, שאין להם כמעט כל ישות וכל מי שהוא במדרגה של ביטול היש, נמצאים פנויים לשכינת העולם. העולם הבא אומר לאני הקטן: או אני או אתה. שנינו איננו יכולים לדור בכפיפה אחת. וכלום לא כדאי לתת את האני הקטן תמורת העולם בן הנצח? וכי זו היא גזילת האני? נגזלת נקודה קטנה תמורת מרחביה. תנאי לחיי כוללות כלות הנפש. ירידת הישות של מטה היא צורך עליה לישות של מעלה.
להוציא מכלל טעות: אין המכוון לומר, שהעולם הבא ניתן לעניים או לענווי הרוח כשכר בעד עניותם או עניוותם, בדומה למה שנאמר על ידי בעלי דת האהבה, שמינו את עצמם אפוטרופסים על הנצח, כי רק העניים והענווים ייכנסו למלכות השמים. כשאנו אומרים כך, הרינו חוזרים לעשות את חלק האדם בעולם הבא מעין משכוֹן בידי הריבונו של עולם ולהחזירו לזכאים, העושים את רצונו ולשמטו מידי החייבים המורדים בו. הרי זו אחת הסברות המותמהות ביותר, שזכתה לשלוט בכיפת המוחות זמן ארוך ביותר, לייחס לריבונו של עולם קנאות צרת עין לשקע לעדי עד בשער חירוק השניים את האנשים, ששכלם הקצר או לבם הצר לא היה מסוגל לשכן שם את שמו הגדול והנורא.
אי האמונה במצוי העליון אינה פרי עזות או אלימות, אלא, להיפך, תוצאה ממורך הלב ומחלישות הדעת. המצוי העליון לאין סוף, לא כל מוח סובל אותו. ואולי יסבלוהו רק המוחות האטיים הצועדים כצב, היינו, הפשוטים ביותר, שאינם יודעים חכמות ואינם חוקרים לכל תכלית, וכן המוחות המהירים הנשריים, המסוגלים לרחף על פני תהומות בלי להיפגע. בינונים אינם מוכשרים כלל להיכנס לפרדס. ופליאה היא שאנשים מן השורה רבים מודים לפחות מן השפה ולחוץ במציאותו של נמצא ואין עת אל מציאותו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו, אחד ואין יחיד כיחודו, אין לו דמות הגוף ואינו גוף. מסתבר שהאמונה בעולם הבא לא הכתה שרשים עמוקים בלבבות אף משום כך, שכל הדתות כמעט הסמיכוה למצוות ולמעשים טובים ועשוה כורך עם עיקרי⁻אמונה אחרים. השכל, הלב, כל מושגי הכבוד האנושי, מתקוממים על מעשי⁻כלאיים זה. אמונה לחוד וחיי⁻עולם לחוד; מצוות ומעשים טובים לחוד וגן עדן לחוד. אין מקום לזיווג זה שאינו מן השמים. כל הברואים האנושיים והוא הדין כל הברואים האחרים, עליונים ותחתונים, בשר ודם או מלאכים, יש להם חלק לעולם הבא. הם זכאים לו לא בשכר מצוות ומעשים טובים, אלא בשכר זה שנבראו. הכל מגיע לכל. אין⁻סוף הוא נחלת הכל, מאחר שהכל הוא אין⁻סוף.
האמונה בעיקרים נעלים וביעודים נאצלים אינה חובה, אלא נדבה ותרומה, כפי שנאמר על אברהם “והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”. לא איש אל ויעניש את שאינם מאמינים בו. אינם מאמינים לפי שאינם יכולים. אם יש מקום לומר, שבזכות האמונה אדם נוחל עולם הבא, הרי זה בזכות האמונה בעולם הבא הוא נוחל עולם הבא, כלומר, נוחל אותו גם בעולם הזה. האמונה בעולם הבא ממשיכה עלינו לאלתר את מנעמי העולם הבא. אי שם בחביון אין⁻סוף גנוּזים חיים נעלים, נאצלים, מתוקים ובשמיים לאין שיעור, ואנו על ידי אמונתנו בהם מורידים רסיסים מהם מן הספירות הגבוהות אל תוך נפשנו. אמונה היא תפילה. ואולי אמונה היא תוקף⁻רצון, עלייית הנשמה לספירה של כוח וחיוניות יתירה, המרחיבה את ישותנו ומחזקת את כלי הקליטה שלנו, עד שהננו נעשים מוכשרים להכניס לתוך נרתיקנו הגופני הצר בבואה דבבואה מטעם עולם הבא. אבל מי שאינו באמונה, היינו, בתפילה, כלומר, בעודף⁻גבורה, כלום חייב הוא עונש להניחו לעולמים מבחוץ? שלילת עולם הבא ממי שהוא היא אכזריות, כשם שאכזריות היא לשלול מברואים אנושיים רבים את הסגולה להתענג על שירים וזמירות, על המדעים והאומנויות היפות, על החן ועל היופי. עולם הבא הוא יופי של מעלה, דעת עליון. וכאשר תמלא הארץ דעת כמים לים מכסים תמלא גם השגת החן והיופי. כשכולם יהיו בני דעה יהיו כולם יפים. כשהאמונה מעולם הבא תמלא את כל הלבבות, תגדל מלכות העולם הבא ותרנין כל בשר. האמונה בעולם הבא תגביר את שכינת העולם הבא.
אמונה גוררת אמונה. אדם אחד, המאמין בלב ונפש עד כלות חופש בעולם הבא, משפיע על רבים. אמונה שבלב היא שמש השופכת את זהרה מסביב. רשאים אנו מכל מקום לומר, בלי לפסוק הלכה – אין הלכות פסוקות – שהשער לעולם הבא הוא האמונה בעולם הבא. אשרי המאמין לאלתר. ואף שאינו מאמין ראוי לו שיאמין ומגיע לו חלק באמונה הגדולה המעתיקה הרים המכסים עלינו מלחזות בזיו נועם העליון.
האמונה בעולם הבא כיוונה נכון, אם מוצאה מנקודה נכונה, ממקור טהור, ללא כל תערובת אנוכית. כל אחד בא אל המקום שיצא משם. היוצא מן האני הקטן מגיע לעולם הבא קטן. זהו בערך צביונו של העולם הבא, שדורות רבים צרו את צורתו: סעודה אריכתא. שולחן המטעמים שבעולם התחתון הוא קצר מדי, ואילו בעולם הבא הוא ארוך לאין סוף. האני בעולם הזה גבהו כך וכך אמה, ואילו לעולם הבא שיעור קומתו גדול יותר. האני התחתון הוא אב⁻דמות לאני העליון. תחת לעשות את האני העליון אב⁻דמות לאני התחתון. העולם הזה והעולם הבא הם שתי קומות של בית אחד. העולם הבא הוא חוש שעלינו לטפח ולפתחו. אין אני מאמין בעולם הבא משום שהנני מתאווה לקבל פיצוי בעד יסורי או גמול בעד זכויותי. אני מאמין לא רק לפי שאני מאמין, אלא גם משום שאני יודע. אני יודע לפי שהנני מאמין. האמונה היא ידיעה כפולה ומכופלת. אני יודע לפי ששכלי אומר לי, שהיש הוא יש לעולם⁻ועד. אף אני יש ולא אהיה עוד אין לעדי⁻עד.
אולם יש רגע שבו הידיעה המשוערת שלי לובשת חזיון האמונה, שהיא הבפועל לעומת הידיעה שאינה אלא בכוח. לרגע יעמוד הנצח לנגד עיני ויתפח בקרבי כעצם חי, מבשרי אחזהו, בתמונה יופיע, דממה וקול אשמע. יגונב אלי משב לא מעולם הזה וחיות חדשה, נרחבה, בשורה תפקדני, פתק יפול לתוך נפשי, מעין זה שנפל מסתמא לתוך נשמתו של האדם הראשון, שהגה את רעיון הנצח. האמונה בעולם הבא היא תרגיל החוזר ונשנה ללמוד אלף בית זו, שבה כתוב הפתק. עולם הבא הוא לחש נפחד בקרבי. עדיין אינו בגדר חוש ממש. אך אחוש את החוש. זה עניין של כמעט ובערך ועל סף. הנה, הנה… עוד אחת מעט והחלום לא יהיה עוד חלום, אלא מראה בהקיץ. אילו הצלחתי לעבור את הסף, לקפוץ מעל לחוט השערה המפסיק ביני ובין התחושה ההיא, הייתי משיג לפתע טעם החיים שמעל לחיים, שבתוך התוך של החיים. ואילו השגתי את הטעם ההוא כדי הרף⁻עין הייתי בא לרגע בסודם של כל החכמות והשכלים, השירות והמנגינות; נפשי מתרחבת כפתחו של עולם להכניס לתוכה את רינת הספירות, המיית הרצונות, חן כל הנופים, נועם כל הבשמים; הייתי שקול ככל היקום. אך אין החיים לאמיתם ניתנים לנו אלא כדי חטף. פירורים דלים חוטפים אנו לפעמים מעל שולחן הגבוה של הנצח. אין בנו הכוח לחיות את העולם ומלואו, אך אנו משתוקקים להידבק בחיה הגדולה. חוש לוחש לנו, שהננו עומדים תמיד על הר נבו ולארץ הבחירה של מחזה שדי איננו נכנסים. אשר נבצר מאתנו עד היום אינו גזירה שיימנע ממנו לעולם⁻ועד. אני מאמין באמונה שלימה בביאת העולם הבא, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. אני מאמין שהמתים יקומו, מאחר שאין כלל מוות.
אשרי המאמין, ואשרי גם שאיננו מאמין עדיין, אך רוצה להאמין, נכספה נפשו לאמונה. הרצון הזה, הכיסוּפים האלה, הם מבשרי העולם הבא.
האמונה באחוות כל הנבראים בצלם האדם אינה סותרת כלל את ההנחה, שיש הבדלי⁻דרגות בין הנשמות. אחד הוא המין, אך כמה שונים פרטיו זה מזה. אדם היה אפלטוֹן וכן הרוסטרטוס, מרקוּס אברליוּס וכן נירון, ר' ישראל בעל שם טוב וכן, להבדיל, יעקב פרנק, הגיבורים והקדושים בכל אומה ולשון וכן כל בוגד בצור מחצבתו ועוכר⁻עמו. רבים ביקשו ליישב פליאה זו שמחומר אחד קורצו טיפוסים אנושיים נוגדים כל כך זה לזה על⁻ידי ששיתפו ליוצר האדם את השטן או את כוחות הסיטרא אחרא ונמצאו רשעי כל העמים מתיחסים על ילדי השטן או על בני החושך. תירוץ זה לא בא אלא לסבר את האוזן, ליישב את התמיהה בדוחק. אין לנו ברירה אלא להעקיף את הסתירה, שיש בין האמונה בשוויון כל האנשים מבחינת קדושת החיים ובין הסברה שהם מחולקים מצד הטיב והאיכות, הערך והמעלה, אף גם מצד יסוד המעלה שבהם. שום דת, הגורסת את מוצאו האלוהי של הבשר ודם, לא נעלה את הדלת בפני החלוקה בין נחותי⁻דרגה ליחידי⁻סגולה, בין רמי⁻מעלה לחדלי⁻אישים, בין רשעים לצדיקים ובין צדיקים לבינונים. אפשר לאהוב גם את הפחותים ונקלים, אבל פחיתוּתם ונקלוּתם בעינן עומדות. נשמת שדי תחיה את הכל, אך לא כל נשמה טהורה היא, לא כל אחד מעורה בחיי נשמות ולא כל אחד הוא בעל נר נשמה, כלומר, עושה את הנשמה נר לנתיבתו בחיים. המלה נשמה, בדומה למלים מרובות אחרות, יצאה בגלגוליה למשמעויות שונות. תחילתה נשימה, לאחר כך רוח החיים, לאחר כך בהשאלה ליסוד הנאצל שבנפש, לכוח הטוב שבאדם, היינו, ליצר הטוב ובמשמעה העליון היא תמצית המהות האנושית, הכיסופים והדבקוּת באין סוף. הואיל וכל משמעויותיה של הנשמה משמשות בה בערבוביה הננו מסמיכים לה את התואר יתירה, כדי לציין בה את אישי המעלה, בעלי שאר רוח או כוח היוצר. המלה יתירה עשתה לנו שירות רב. מעכשיו אנו יכולים להגיד ללא חששה והיסוס, שבני אדם נחלקים לבעלי נשמה יתירה ולמחוסרי נשמה יתירה. אף נשמה יתירה פשטה תכנה הראשון ולבשה שונה ממנו. תחילתה שפע עליון מתוך קדוּשת הזמן כגון בשבתות ובימים טובים; לאחר כך ניתנה ענין ליתרון הכשר בהשגות נאצלות, ליתרון כזה החושב וההוגה, לחלק נוזף בחכמה בינה ודעת, למנה אחת אפיים בחדוות היצירה.
מיהוּ בעל נשמה יתירה? בעל חוש⁻סגולה להאזין בתוך נפשו להמית הבריאה, משל נפשו הפרטית היא קונכיה של ים החיים הגדול, להסתכל בהוויות העולם באיצטגנינותו הפרטית ולחבר את התופעות הבודדות למסכת כללית. עיקרה של נשמה יתירה הוא מתן תיקון לחלקי תוהו. בעל הנשמה היתרה סופג כביכול לתוכו זרמי חיים כחומר גלמי ומעבדם בבית היוצר שלו. הואיל ויש בו מידה יתירה הוא מוסיף לכל ענין ותופעה נופך משלו. כל דבר שהוא לש אותו יוצא מתחת ידיו מחודש. אין הוא משנה כלום מן העוברות, אבל נופח בהן רוח חדשה.
נשמה קונכיה היא מבחינה אחת בבואה של עולם ומלואו ומבחינה שניה עולם לעצמו, נושא עצמו, הוגה עצמו, טובע ערכין בכוח עצמו. הגושפנקה שלה היא שליחותה. היא עמוסה שליחות של מעשי הגהה ותיקון או של פריצת גדרים וניתוץ אלילים. יש לה שליחות ואין היא חיה בשילוח ובמרושל. לעולם היא פועלת בכוונת מכוון. אין לה פסיעה בלי בחירה וידיעה. בעל הנשמה היתירה הוא שליח וגם שותף לבריאה.
אין מנוס מן הרעיון: יש נשמות מיוחסות. הרמב"ם נתן את זכות הבכורה לפילוסוף יודע דעת עליון לישיבה בגן עדן, בלי לראות בדבר זה סתירה למצוות ואהבת לרעך כמוך. אף במשנתה של החסידות, שאהבת כלל ישראל הוא כלל גדול בה, נתייחדה לנשמת הצדיק מעלה עליונה שהיא גזע ושורש, ואילו נשמות חסידיו הן בגדר ענפים; נשמת הצדיק כללית ונשמות מקורביו וחסידיו פרטיות. גדולה מזו, זכיה מיוחדת נפלה בחלקן של נשמות הצדיקים לברוח לפני שאדם הראשון אכל מעץ הדעת.
הקבלה מבחינה בין נשמות של תוהו ונשמות של תיקון. ושוב חלקו חכמי המסתורין את הנשמה לארבע דרגות: א) נפש. ב) רוח. ג) חיה. ד) יחידה. נפש, הדרגה התחתונה, יש לכל גוף. אף יחידה, הדרגה העליונה, חלק אלוה ממעל, נתונה לכל נברא אנושי בבחינת סתימו ובלתי מוּדע. וזהו הניצוץ של גבוּרה ומסירות נפש, המתלקח ברגע של נסיון גורלי ומביא את פשוטי אדם לידי קידוש השם. מה שאין כן רוח וחיה, שהן נחלתם של יחידי סגולה בלבד. אנשי הרוח החיה מעטים הם לא רק בקרב אנשי מעשה והבינונים שבבני אדם, העוסקים בהוויות העולם החמרי. הם מעטים גם בקרב אנשי הרוח, שהתורה או החכמה היא אומנותם, שהרוח היא אצלם החומר שביד היוצר. רוב אנשי הרוח הולם אותם יותר השם אנשי כלי⁻רוח, שכן הכוח הפועל שבהם הוא לא שאר הרוח או הנשמה היתרה, אלא רוח הקליטה או כלי הקיבול שבהם. ניתן לומר, שהם לא נשמות אלא כלים. רוב למדנים מופלגים, למשל, הם כלים לרוח. הם יושבים על הכלים במעבדתם, נושאי כלים לאישי היצירה, משמשים מחסנים של פסוקים ונוסחאות. צנא מלא ספרי הוא יותר מחמור נושא ספרים, אבל לא יותר מן הספרן הבקי בשערים של הספרים. בעלי הכלים אינם נכנסים לפני ולפנים של מסכת יצירה אלא באים בשערים, עומדים על הסף.
בשום דור לא גלגלו ולא קלקלו כל כך בצירוף המשונה אנשי רוח כבדורנו. הכל שואלים ודורשים באנשי רוח. על הרוב מכוונים כלפי נושאי כלי הרוח. כמה מרובים האנשים המדברים על הרוח, אך הרוח אינה מדברת אליהם ולא מתוכם. יכול שפלוני הוא פרשן ליצירות רוחניות וכלל לא נכנס למחיצתה של הרוח ואינו מסוגל להבחין במשב הרוח. יותר ממה שקלקלו ברוח על ידי שיגרא דלישנא, מיעטו מתוך רוב שינון את דמותה של רוח הקודש. כל הפועל בספירה שאינה חומר בפועל ממש, כגון שאינו חורש אדמה, אינו תופר בגדים, אינו מתקין נעליים ואינו מייצר נשק להריגה, אלא מחבר פזמונים מצלם פרצופים וכותב מחזות שעשועים וסיפוּרי מעשיות, מוחזק כאיש הרוח. כיוון שהוא עושה את מלאכתו בכשרון ומוסיף לה תבלין של חריפות השכל או סממנים מגרים כל שהם, מקנים לו תואר בעל רוח הקודש משל אי אפשר לחבר זמר או לצייר תמונה ולכתוב סיפור המעשה מושך את הלב ביתרון הכשר בלבד, מתוך רוח החול.
ומה בין רוח החול לרוח הקודש? ברוח החול מעתיקים חיים או מצלמים פרקי טבע. ברוח הקודש נוצרים חיים חדשים, שהם עצמם פרקי טבע. החול מתאר את החיים, מרצה עליהם. אך הקדושה יוצרת אותם.
מסכתא יצירה היא מסכת החיים ומקורה בדרגת הנפש המכוּנה חיה. והיא שמהווה מוֹתר אדם⁻נשמה מן האדם⁻כלי. אדם⁻כלי1 עשוי להיות מחונן בכמה סגולות רוחניות בעלות איכות, כגון שהוא למדן מופלג, חוקר ופרשן, בעל כשרון לצייר נופים או לחבר מנגינות, שירים רגשיים וסיפוּרים עלילתיים. אולם לא כל מעשה חושב חותם החיה טבוע בו. מוצא אתה פרקי נוי ופסלי חן, שאינם נובעים ממקור החיים, אלא ממקור הזכרון והדמיון. הם פרי התרשמות או התרגשות, עשיה במתכונת של דפוסי⁻יצירה מסוימים. אפשר לחקות את הטבע ואפשר לחקות את האמנים הגדולים היוצרים טבע. פשיטא שבכל מעשה אמנות שותפים גם הכלים, הכשרון והחוּשים. כנגד זה יש בעלי רוח הקודש שאינם כלל במעשי יצירה, לפי שאין להם הכלים הדרושים, החוּשים והסממנים. אולם גם כלים, חושים וכשרון, בלי רוח הקודש, אינם משמשים אלא כדי להביא נובלות⁻אמנות לעולם.. בכל מסכת יצירה מצויה מידה מרובה של חיקוּי והעתקה מן הטבע. שיר או סיפוּר הם חיבור של חלקי מציאות שבעין או של רשמים משוקעים בזכרון ומרופרפים בדמיון – אף הדמיון הוא מין זכרון – אולם מכריע בהם לא הכוח הפועל אלא הכוח היוצר. לא מיזוג הסממנים עיקר, אלא מזג הממזג, חכמת הצירופים. חוש המיון והסיוג, ולדיוקו של דבר, כוח החיים. לכן ראוי גם מטעמים של נקיון הדעת להחליף את הצירוף רוח הקודש בצירוף רוח החיים.
הנשמות הגדולות הן מיכלים לשפע חיים. שפע זה מעניק ליצירותיהן מנת חן וחיוּת, העושה את הנפשות הפועלות בהן צלמי חיים ממש. כל יצירה שמקורה קדוש יותר, היא גם חיה יותר ונתוּנה פחות למרותו של הזמן האוכל ומכלה. אישי התנ"ך, אברהם יצחק ויעקב, דוד, שלמה, ישעיהו, ירמיהו עזרה ונחמיה, משה ואהרן וכל האחרים, אף יצורי החזון שבהם, כגון רות, איוב וקוהלת, נראים לנו חיים ומתהלכים בקרבנו כדמויות בשר ודם, לא כתובות ומתוארות, אלא נושמות ופועלות ויוצרות חיים. הן נכתבו ברוח הקודש ובה הן חוסוֹת מפני הכליה והבליה. וזה אולי קו המבדיל הראשי בין ספר הספרים ליתר הספרים. כל האחרים הם מורשה מן העבר להווה ומאתמול להיום, ואילו התנ"ך הוא כולו הווה, היום חותמו. הוא לא נכתב, אלא נכתב והולך באצבע אלוהים או באצבע החיים. אמנות החול עושה תמונות, צלמים, פסלים, מסכות, אך אמנות הקודש מורידה מתוך אוצר הנשמות נפשות חיות, יוצרת אנשי⁻מופת, היוצרים חיים לאורך זמנים. אין הישארות הנפש אלא בתוך הקדושה. אמנות החול עושה העתקה מן המציאות, אמנות הקודש מולידה מציאות חדשה ומקימה עולם בתוך עולם.
אמני העולם העתיק עד שצרו צורה ירדו לטבול בתוך באר מים חיים, תיארו את החיים מתוך שהסתכלוּ בחיי⁻נשמות. כל הבריאה היתה בעיניהם כספר פתוח, הכתוּב באלף בית של נשמה. אף הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הסתכל בתורה וברא את העולם. כיון שבאה תקופת התחיה חדלו לעשות נפשות והתחילו לצייר תמונות, חדלו לשאוב מתוך מעין החיים והתחילו להעלות דמויות מתוך הרשמים2. אותה שעה ירדה מסכת כלים לעולם. יתכן שבעולם העתיק לא נכנסו כלל לפרדס היצירה אלא אישי ההשראה הגדולה, כשם שלא דברו בקהל רב אלא נביאים מקודשים מבטן שהציקתם רוח החיים. אדרבה, רבים ברחו מן האש הקודש וכבשו את נבואתם כיונה בן אמיתי וכמרבית נביאי ישראל שקראו לא ידעתי דבּר. היתה אימת היצירה. עדיין לא נגלה בזמן ההוא רז זה שאפשר לפעול בכוח הכלי בחרט אנוש ולדבר בלי מגעה של רצפת האש בלשון. גם בדורות אחרונים הופיעו אמנים, שנשמת שדי תחיה את יצירתם, אלא שבני עליה הללו מעטים. כנגד זה מתרבים והולכים חכמי הכלים. כיון שבאה תרבות בא שלטון המלאכה לעולם.
הניגוּד בין כלי לנשמה ובין מלאכה ליצירה נותן אותותיו לא רק ביצירות הרוח, אלא גם בכל שטחי הפעולה האנושית ואף באורח החיים של יחידים ועמים. במעשי בני אנוש הגדולים והקטנים אתה מוצא שתי בחינות אלו של כלי ונשמה, זו לעומת זו. בכל עשיה אף באהבה, ביראת שמים, בהתבוננות, בשיחת רעים, אפשר לנהוג זיקה של מלאכה או של דביקוּת ומסירות נפש. אף כשאדם שופך את שיחו לפני קונו עשוי הוא לעמוד לפניו כבן המתחטא לפני אביו או ככלי מלא בושה וכלימה וכעבד שסרח. יש נותן צדקה כפי שוויה, ואם היא שווה פרוּטה הריהוּ נותן פרוטה; ויש מחמם את הפרוטה באהבת נפש. כל הדברים נתונים לנו אם כענין לזיקה ואם כענין לדבקוּת. אף במוסר, בצידקוּת, בערכי הנוי נראות שתי הבחינות הנוגדות זו לזו. ולא זו שאפשר לחיות ביושר מתוך זיקה למידה זו, ללא דבקוּת בה. אפשר גם למות על קידושם של ערכים מתוך זיקה אליהם בלבד.
כיוון שבאר מים חיים ומעין הקדוּשה הם היינו הך ויסוד הקדושה שופע ממקור הנשמה, פליאה היא, שאפשר לחיות את החיים רק מתוך זיקה להם ללא דבקות בהם. אולם כך הוא הדבר. לא כל החיים נביעתם חיונית. אפשר לחיות לא את החיים, אלא את המותיות שבחיים; לא את הקיים ועומד, אלא את החלוף; לא את ההווה, אלא את העבר; לא את העדנה, כי אם הבליה הטבועה בהם. לא כל החיים קרוּיים חיים ולא כל החיים יוצאים ממקורם הברוך של החיים. יש חיים ממקור אכזב. כלום אין דרגות בנפשות לכוח השמחה? לא כל הצוחקים שמחים. שמחה לאמיתה היא עלית נשמה, התלהבות, השתפכות היחידה לתוך הכולל, השגת בבואה דבבוּאה של נצח, שכחת האני, ביטול היש. לכן לא הכל מסוגלים לטבול בתוך ים החיים. יש חיים בהיקף רחב ויש חיים בפסקאות קצרות, כמו תלמיד בבית הספר מכאן ועד כאן. יש בעלי נשימה ארוכה ויש שאינם במעלה זו. לא כל אוזן בוחנת זמירות ולא כל עין רואה אור יקרות. רבים אין להם בעולמם אלא אור קפאון, ללא יסוד הדבקוּת.
אפשר להדביק כלי אל כלי, אבל הכלי עצמו אין בו בו כוח מדבק, אם כי יש בו כוח ההולם והמהמם. לכן בעלי הכלים אינם משפיעים אלא מרעישים, אינם אוצלים מרוחם אלא פורצים לרשות הזרה, אינם משכנעים אלא כופים עצמם על הזולת, אינם מפרים, אבל טובעים בכל זאת את חותמם בדור. כגון, האפנה, התעמולה, זיקוקין של גירוי החושים וגניבת הדעת, כל מיני התחבולות להכנסת רוח תזזית בלבבות כדי לעשות את הרבים כלי שרת לסיפוק צרכיה של כת קטנה רודפי בצע או פרסום. בסיטרא אחרא אפשר לפעול הרבה, אבל אין לעשותה דבק טוב בין הבריות לאורך ימים. בלי ניצוץ מאש הקודש אי אפשר ללכד עם, אף לא כת או סיעה, לקיום גלוי ומושך, אם כי גדול כוחה של הקליפה לפעולה מהירה או מחתרתית. הוא הדין אי אפשר להביא בריאה מתוקנת לעולם, אלא אם כן מפיחים לתוכה זיק נשמה.
כל הגדרה מחייבת סייג וסייג לסייג, לפי שכוחות מוגדרים קיימים רק במופשט ולעולם אינם מתגלים בחטיבות מוחשיוּת ביסודם הנקי. הכל בא במעורב, אלא שהדברים נבדלים זה מזה לפי חלקי⁻צירופיהם. כשאנו מבדילים בין נשמות לכלים הכוונה לאופן המיזוג של חלקי הנשמה והכלי באישים הפועלים. כמותו של כל חלק טובעת את האיכות. גם באדם⁻כלי פועל יסוד החיה, אלא שאינו בא לידי גילוי עד שכוח חיצוני חזק ממנו דופק על שערי לבו, עוקרו מתוך השיגרה, מעביר לנגד עיניו את אור הקפאון, מטלטלו טלטלת גבר ומדליק בו אש ההתלהבוּת. יום גדול, מאורע הרה גורל, איש אביר החזון, נותן נשמה חדשה לעם. באין חזון, אם לא ייפרע, יקפא עם.
אפילו אדם מן השורה, היושב על הסדנה הקטנה של חייו וכלי מלאכתו בידיו, כיוון שאהבה גדולה פוקדת אותו, הריהו יוצא מתוך גדרו; יורד מעל הכלים ופותח פיו בשירה. מה שראתה שפחה על הים לא ראו נביאים גדולים. כשנקרע ים השיגרה יוצא אדם מכליו ונכנס לתוך ספירה של חיי נשמות. אמנם, גם פלוני הפייטן אינו צופה תדיר בעולם באספקלריה של נשמה ואינו מובטח ברוח הקודש לכל ימות השנה. אף הוא כל פעם שאינו נכנס בדחילוּ ורחימוּ לתוך בית היוצר ואינו מצפה להשראה עלול להוליד נפלים ולחבר שירים מלאכותיים ממקור הזכרון, ילדי נכרים מאומצים, עשויים על דרך החיקוּי כמתכונת הנושאים והדימויים המתהלכים בבתי שיר רבים.
זה הכלל, כל נשמה היא עצמיית. כל כלי הוא טופס של מהדורה גדולה. תמצא לומר: במה נבדל הפייטן משאינו פייטן אם זה וזה זקוק להשראה, לרוח חזקה הצוררת אותו ויד חזקה האוחזת בו? ההבדל ביניהם הוא כמו בין הכליף לשעה למי שתו⁻מלכות חקוק במצחו, בין נביא מקודש מבטן למי שנבואה נזרקה פעם אחת מפיו, בין משורר בחסד עליון לאורג שיר באקראי. כל זעזוע נפשי עשוי להוליד שיר. אולם זעזוע שירי זה יקר המציאות הוא בחיי אדם מן השורה ולעולם אינו משפיע עליו עד כדי התנערות הנפש מתרדמתה, אלא אם כן הוא נוגע בישותו הפרטית. ואילו הפייטן אינו זקוק כלל להתרעשות אישית. נפשו יוצאת לעתים ממסגרותיה ללא דפיקות חיצוניות על גבה. היא שואבת כל עיקרה ממקור עצמה. לא התנאים המוחשיים, כי אם הידיים הנעלמות הפורטות עליה, מכניסות אותה לספירה של חיי נשמות. איש הנשמה נושא בתוכו את היד המכה עליו. אין הוא מתעבר לחזון ממה שמחוצה לו. כוח הפראתו טמון בחובו. הוא הדלי והוא הבאר, נמצא, הוא יושב כביכול על מלאות האני. יכול אתה אומר שאין לו בעולמו אלא אני שלו, אבל אני מגובש ומרוכז זה כבד המשקל, אינו אלא נרתיק החיים הגדולים, הנשלפים חיש מהר מתוכו ומשתפכים לתוך הכולל. כשרון ההתפשטות מן האני והכושר לשכחת עצמו הם סימן מובהק לנשמה עצמיית וכוללת שאינה צמודה לכלי.
אם נעמיד את הארעי כנגד הקבע לסימן הבדלה בין כלי לנשמה, לא נחטיא, כמדומה, את נקודת האמת. אין כזית חיים בלי התנוצצות של נשמה. אך ההתנוצצות היא בעצם דעיכה. מה שנוצץ ובא הוא גם דועך והולך. בעלי הדבקוּת אינם מתנוצצים בלבד. שרשם נעוּץ בספירות הנשמות. המאורעות החיצוניים מתחוללים כביכול בחובם פנימה; לא על גבם אלא בתוכם חורשים המעשים המתרחשים בעולם.
ואולי לא נהיה מן הטועים אם נציין בהדגשה, שאדם נשמה הוא לאו דווקא בעל מוחין דגדלוּת. הוא הדין אדם⁻כלי הוא לאו דווקא מקטני ההשגות. אדם⁻כלי יכול שמוחו פתוח כפתחו של עולם ודעתו הרחבה משמשת צינור לזרמים רוחניים גדולים. אולם אין האישיות נמדדת לפי מחזור החיים השוטף דרכה, אלא לפי קרן הקיימת של חיוניות המקננת בקרבה, לפי ההון היסודי של חכמה בינה ודעת הגנוז בבית האוצר שלה, לפי עצמת שרשיה ועצמיותה. הפתגם של אלפריד דה מוסה, שנתמעך מרוב שימוש בו, עדיין ליח⁻אמיתו לא פג: כוסי קטנה, אבל אני שותה מתוכה. עצמיות כל שהיא היא כל והכל. טיפה של אין סוף היא גם כן אין סוף. לא הכמות מכריעה, אלא הטיב קובע. על הטיב מעיד החותם האישי. השותה ממקורו מקבל שפע מבאר מים חיים והסמוך על שולחן אחרים, אפילו השוּלחן דשן, הוא גופו אביון. שונא מתנות יחיה, כלומר, הוא חי. כיון שאינו נצרך למתנות סימן שיש לו מקור חיים משלו. אך הכלי עומד ומצפה לחיים שיכניסו לתוכו. פלוני העומד ומצפה לחוויה, הרודף אחרי ראווּת, הלהוט אחרי רשמים, סימן לו שהוא נאלץ לרוות את צמאונו מחיים שאוּבים.
החיה מפרידה בין מלאכת מחשבת ובין מלאכה מחושבת. מלאכת מחשבת יונקת מן המחשבת השפוכה בחלל היקום, סופגת לתוכה את הגות הבריאה, קולטת את רינת הספירות, מלאכה מחושבת בנויה לפי קווי הרעיונות, שכבר יוצקו למטבעות מתהלכות בתחוּמה של התרבות וחוקיה, והיא כתובה לפי תווים שנעשו כבר סומכות לרבים. כל שחותמו חיה חוט של יחידה משוך עליו. הוא כביכול יוצא דופן, אין לו אח ומשל. קול יחיד ביסודו שלו הוא על הרוב קול קורא במדבר. אולם גם קול קורא במדבר, הנובע מן החיוני, אינו הולך לאיבוד. אף המדבר שוש ישיש כערבה וכל הקולות שנפלו לתוך חולות המדבר עשויים להוליד בנות⁻קול. החיים אינם מתים לעולם. נשמה אחת היא נשמת כל חי. רק הכלי נשבר. הפרטי מתנדף. האישי יורד לנשיה. אבל נר נשמה לא יכבה לעולמים. כל שמקורו נפש יש לו הישארות הנפש.
החיוני הוא האמיתי מבחינת הנצח אם גם מופרך הוא מצד המציאות הזמנית. החי מאוד שותף תמיד למקור החיים. יכול שהחי מאוד מתהלך בעולם הזה כצל. דומה, אין לו קרקע מתחת הרגליים. אך לא כל דומה נכון הוא. יש איש חי שאינו רב פעלים. אולם הדיינים שופטים לפי התוצרת הנראית, לפי הנכסים והקנינים הנרכשים, משל מנות החיים המתבשלות בתוכנו דרך הטבע לובשות צורות של בתים, שדות, חשבונות עוברים ושבים בבתי הלוואה וחסכון, מכוניות⁻פאר, רהיטים משובחים ובגדי כבוד. יש מנות חיים שמהן מתהווים מלאכים, זמירות, שמחות, הגיונות, חלומות נאים, נופי⁻נשמה, שאינם מרהיבי עיניים אך מרחיבי הדעת. ממון, כבוד, מפעלים, הם סימנים לרדיפה אחרי מעמד בחיים ולא אותות לרכישת חיים.
לא זו בלבד שאין הנכסים החמריים משמשים אַמוֹת⁻מידה לחיים, אף היצירות הרוחניות אינן הוכחות מובהקות להם. יש אמן נחשל והוא נושא בחוּבוֹ אוצר בלום של חיים. כושר הביטוי אינו כרוך בחיים פנימיים עשירים. יש אילמים שנפשם אומרת שירה ועיוורים לצבעים החוזים מחזה שדי. הנזירים והקדושים היו בעלי שפע של חיים. רבים הוללים מבזבזים את המעט שיש להם. החיוניים ביותר אינם להוטים כלל אחרי גירויים חיצוניים וגילויים רעשניים. שיכורי אלוהים אינם שותים יין. אוכלי מן שמים אינם זוללים בשר ודגים. העוּבּר בתוך מעי אמו אינו חסר למזונו כלום. כך שרויים בעלי הנשמה בתוך חיקו של הבורא ומקבלים כל טוב מידו הגדולה, המלאה, הפתוחה והרחבה. כל דבר הנופל בבריאה נופל לתוך נבכי רוחם. ממילא אינם זקוקים להרפתקאות חיצוניות. דברי ימי העולם מתרחשים בקרבם. אף כל המעשים בעבר נוגעים להם ופוגעים בהם. לעולם אין הם אדישים ובשום רגע אין לבם פנוי ונפשם ריקה. בעלי הנשמה היתירה הם בעלי המכאובים הגדולים, כי שפע חיים בקרבם ויוסיף חיים יוסף מכאוב. הואיל והחיים הם לידה, חיים מרובים הם חבלי⁻לידה מתמידים. בעלי הנשמה היתירה יושבים תמיד על האָבניים, אפילו בקהל האמנים היוצרים לא יתייחדו. אדם⁻כלי עמל⁻הרבה, אבל הוא בא גם על שכרו ורואה נחת בחייו. אדם⁻נשמה בעל יסורים הוא לפי עצם טבעו. הוא איש הדבקוּת, דבקוּת היא מקור של צער ומכאובים.
אשרי היושבים על הכלים ושבעתיים אשרי האיש שהוא שלו והנשמה שלו.
רבים גלגלו בצער ההוויה, אך לא שמעתי מסיחים עצמם על צער אי ההוויה, אבדן תחושת הקיום, שמיטת העולם. באתי לרמוז על דבר שאין לבטאו, כי אין הוא הגיון הרוח, לא הגות הלב, אף לא הלך הנפש, כי אם רחף בנפש, הלם הישות. האין להגיד זאת? היית יש גמור, קיים בחינת ודאי, ופתאום לפתע עברך השפק ונתערערת ביסוד ובשורש, כמו נשמטת מעל צירך, נהיית לעלה נדף מעל עץ החיים, ניתק וו החיבור בינך ובין הבריאה, חרגת וכביכול נתלית על בלימה.יש חולשת הדעת וכאן חולשת החוש. בהתעלפות נרדמת ההכרה והלב ער. וכאן כוח החושב ער והלב ישן. הרי זו מעין הסתלקות שכינת החיים, ללא קלקול כמעט, בכוח החיים. כל האברים ממלאים את תפקידיהם והאיש עצמו אינו שורר בבית חייו; הבירה דולקת וכאילו אין מנהיג לבירה.
עדיין לא אמרתי דבר ברור על עצם הענין וכבר פרשתי עליו מעטה של גמגום. אוּלי לא הוּתרנו לדבר בזאת. הרי סתרי חיים כהרי סתרי תורה, שאין דורשים בהם מחשש חילול. תדע לך, שדברים האסורים מחשש חילול, גם לדיבור אין שליטה בהם. ואולי יש לנסח להיפך: נמנע המבע מן הסתם אסור משום חילול. בענינים שביציאת הנשמה לא ניתנה לפה יכולת לדבר. הם בגדר נפשי יצאה בדברי.
אך אם אין לדבר על רגע כמימרא של היציאה, כלום אין לנו גם הרשות לבטא אחד מששים לפחות מחבלי הלידה של היציאה, אותם המיחושים האופפים לפחות מחבלי הלידה של היציאה, אותם המיחושים האופפים את הנפש קודם להתעלפותה, אותו משב⁻אימים הפוקד את הישוּת בהגיעה אל סף התמוטה, אותה רעידת האדמה שבנשמה בבוא אליה תחושת המשבר הגדול? במתים חפשי. יכול שהמתים שרויים באלם הגדול, ואף למיתה הקטנה הזמנית אין לתת ניב שפתיים. אבל כלום לא נוכל לדלות מנבכי רוחנו אילו רמזים לציין את ניצניה של החלחלה הגדולה, הנותנת את אותותיה בקרבנו בפרוס רגע הבלהות, בו נשמט קרקע⁻עולם מתחת לרגלינו. היאך להגיד זאת? העולם הוא כוכב קורץ או עוף הפורח, תנור בוער או רוח נושבת. עתים הוא נחזה כשור פר מקרין ועתים בדמות לווייתן מרתיח מצולות. אך הנה התנין הגדול נעשה דג קטן, הגולש מעל כף היד וכף היד זה אני. אני… אני… מי אני? מה אני? גורל הדג נח גם עלי. עולם ואני חומקים והולכים, הממשות נמוגה. נקרעים מעליך מושכלות, הנך מתפשט מן הרגשות, חוש החיים מתפורר, חוליות מתפרקות, כאניה מפליגה המציאות ממך למרחקים. געש המים הרבים נדם והולך. הנך בראייה, בשמיעה, במישוש, אך החיים אזלו ממך. הנשימה נקצרת… אין זה קצר לרגע. היציאה היא עד ארגיעה, אך מבואיה, הניחושים הקודמים לה וספיחיה וספיחי ספיחיה יש להם משך ארוך. הדבר דומה להלם⁻תמהון בן רגע, שניצניו אותותיו מבשריו ורישומיו הנטבעים בנפש שהייתם מרובה. לאורך שעות או לאורך ימים הננו נושאים בחובנו את זכר הרגע ההוא ופחדים ארוכים מחרידים את הנפש שעות רבות לפני בוא המגור. כל הזוועות יש להן מבשרים מלפניהן ונושאי שובלן מאחוריהן. תקצר לשוננו לספר מעט מזער על נושאי כליו של מעמד הבלהות.
אף בשעות של חיי תערובת וכלאיים, שבהן הננו מעורבים עם הבריות, מסבירים להם פנים, נושאים ונותנים עמהם ומגלגלים בחברתם על ההוויות היומיומיות, יש שצרצר שמיטת העולם מצרצר בקרבנו. כלפי חוץ הננו בני העולם הזה ובקרבנו אין עולם. משולים אנו לפלוני העומד על סף פשיטת הרגל, שכבר יצא נקי מנכסיו, אין לו עוד אפילו פרוטה במזומן, ועדיין הוא מעמיד פנים כבעל הבית אמיד ומכניס אורחים ומאכיל אושפיזין רבים על שולחנו. שוב אין לו משלו כלום, אבל הוא לוקח מזונות ואף ברבורים אבוסים בהקפה להאכיל את הקרואים, כדי לקיים לשהות נוספת למראית עין את המוניטין של אמידותו. כך אנו, השמוטים, חיים בהקפה, קיימים רק לפי הזכרון, נצמדים בדמיוננו לדפניה של אניית המציאות המפליגה, נאחזים בקש, שקועים עד צוואר בתוך ים התוהו, אך מן השפה ולחוץ הננו קושרים זיקות להוויה המוסכמת. על משואות⁻עולם שחרב הננו יושבים ומדיינים כמאז ומעולם בהליכות⁻עולם. אשר לא נתנסה בזאת לא יבין תוך ומהות ואשר צעד פעם או פעמיים על הקרקע הרופס הזה, גם כן לא יצלח להלביש את מוראי הסליק בניבי שפת אנוש. לא ניתנו כלי הלשון אלא לצרכי עולם שקיומו ודאי ולתשמישי מציאות שאין עליה ערר. אך יש אח נסתר לסבל זה הנעלם, מציאות אחרת, חגה נעה כשיכורה. אין היא הקיץ ואין היא חלום אף לא מראה בלהות, כי אם חזיון⁻בדים. אתה ועולם עולים בד בבד. הבריאה כולה תלך תמס לעיניך ואף רוחך פגה. היטב תדע, תראה, תחוש, כי הנך בגוף ולך משיגי הגוף, אך החיים בקרבך תמו לגווע. צל הנך עלי אדמות. אניית היש הפליגה למרחוק המפרש הלבן לא יתנוסס עוד מן המרחק. גווע האור. פס הלובן. השחור בא.
שקר הדיו והבל הקולמוס לבטא על הנייר הלבן את פשר השחרחורת הזאת, האופפת הכל בבוא המוות הקטן כחתף לפרוש את כנפיו על ארצות החיים. האור טבעו רצוף, ואילו האופל עשוי נקודות. העיניים הפקוחות טובלות בים של אורה, העיוור משוטט בקרב נקודות⁻שחור המצטרפות זו לזו. פתיתים שחורים מרחפים בתוך חלל העולם ההולך ונשמט. האור ממלא את החלל, אך השחור מרוקן אותו. ובתוך הריקן אני ספק יש ספק לאו. מעשה חסר⁻שחר הוא לקשור מלים לאותיות בשעה זו שנקודות השחור מרצדות לעיני וקולמוסי המרקד על גבי הגליון כאילו מידרדר לתהום. אזל⁻יד, אזל⁻עולם, אפס⁻ממשות. נקודות רוצצות ואין נקודת אחיזה. נקודות ואין נקודה. הרי זה כמו בחלום, שהיד המחזיקה מפתח ליד מנעול מוחזקה לעצמה ללא תחושת השתייכות לשום גוויה, ובכל זאת מסתובבת בתוך חור המנעול ללא הרגשה שמה שנפתח הוא מנעול של דלת. מגששת היד ואין דלת. אך היד המגששת משותקה. פליאה היא שיד זו היתה תחילה זזה, הנה היא כבוּלה. יד נטולה תחושה של יד. היא שלך ולא שלך. הנך אתה ולא אתה, מציאות מופרכת, שהיא אתה. האני הוא מכל מקום אני גם בתוך התמוטה והתשמוטה. נמוג העולם, פג רוחך, והאני חי, שמא רק קיים. הוא קיים למיחושים לתמהונות, לבלהונות, קן להיסוסים ולספיקות. הכל נתון בספק; ודאי רק הספק. אתה תלוי על בלימה; המפולת שבנפש היא הממשות היחידה. הוֹשט את ידך למקרוב ולמרחוק, דבר לא תשיג, אך האבדן משוטט בכל משיגיך.
שפת אנוש ממשותה נתונה – והכיצד נלביש בה את ההעדר? אך בבוא הערר הגדול, אף מגש הכסף של המלים המזוקקות כזהב מתפוצץ לרסיסים. כלום מה הן מלים? אספלניות על מכת התוהו. הנפש שותתת דם תמיד. בצמר גפן המלים נסתם מעט קט הקילוח. בבוא התמוטה אף המלים נהפכות לקורי⁻עכביש.
מי יתן ויכולתי לדבר מעט ברורות על זאת, שאין האדם אדם אלא כל זמן שהעולם עולם והוא נתוּן בלבו, כל רוחו בו מעורה בתוך הוודאי הגדול. אדם ועולם חד הוא. העולם רחב והאדם מקופל בו כעוּבּר. שמיטת עולם עושה את העולם מפולת ואת האדם נפל.
מה אומר ומה אדבר? כשל עוזר נפל עזור. כשהעולם חג ונע כשיכור, כל האדם נהפך לסחי ולקי. אני ביש מזל, צמוד לאניה והיא מפליגה ממני והלאה. איפה אתה? מי אתה? מה דבר נפל? נפל אני. נפל. הלא קום תקום… תקום. קום…
כשם שאיני יודע להבהיר ענינה של שמיטת עולם, כך נבצר ממני להגיד, אם רבים הם האנשים השמוטים בעולם, או כי מעטים המה ואולי מעטים שבמעטים. איני יודע, לא ידעתי ולא אדע. כי על כך בני אדם אינם מספרים זה עם זה. אין להסיח כגון כך, בעיה היא: אם כל מצבי הנפש שווים לכל נפש וכל מושכל ומורגש שבי עשויים להסתבר לכל אחר, או שמצויים מושכלות, רגשות, חקרי⁻לב, פלאי⁻הגיגים, שאינם כלל⁻אנושיים כל עיקר, אלא מהווים קנין סגולי של מעטים או של מעטים שבמעטים, ואולי של פלוני יחיד בלבד. אם כך אנו נועלים את שערי הלבבות וסותמים את צינורות ההשקאה שבין הנפשות. ולא עוד אלא עושים פלסתר את כל המאמץ של מין האדם להביא את יחידיו בכוח הדיבור לידי הבנת גומלין, שהרי הבטחון בשיתוף השכלי והנפשי בין אדם לחברו מעורער עלינו מראש. אולם הטענה של נעילה וסתימה ושבירת הגשרים אינה טענה. לעולם אין להוכיח את מציאותו של עצם מתוך הצורך שיש בו. יש לאדם צורך בכנפיים – וכי מכאן ראָיה שהן ניתנו לו? אמונה ובטחון הם בוודאי צרכי⁻נפש ראשונים במעלה – וכלום אין קטני⁻אמונה ורפי⁻לב? כך מצויים קצרי השגה ומעוטי⁻דעת לא רק לגבי הליכות עולם וחזיונות הטבע וסוגיות רוּחניות כלליות, אלא גם לגבי מערכי רוחם ומאורעות עולמם הפנימי של עצמם. כיוון שיש יודעי נפשם ויש שאינם יודעי נפשם, שמא יש גם לעתים אחד היודע דבר מה מיוחד בנפשו, שלא נגנב לא לפניו ולא לאחריו לשום יצור אנושי בעולם. דבר מיוחד זה הוא לאו דווקא שיר היחוד – השיר הוא לפי עצם טיבו מלאכה שנעשתה, שהובעה, שהוצאה מן הכוח אל הפועל – אלא מין מיחוש או חוש היחוד, גילוי עולם נפלה, ראייה עצמיית, הסרת הלוט מעל איזה נוף מסתורין, שלא נפלה בחלקו של שום בר⁻דעת אחר.
תמה אני לפעמים על ההתרחשויות נפשיות שלא מצאתי להן סמוכין בשום פרשת חיים כתובה בספרות העולם, אף לא מצאתי רמזי⁻גילויים ממנה בשום שיחת חברים. על כבשוני הנפש, על אחת כמה וכמה מסתרי הידע, נמנעים מלדבר, אם מתוך חוסר רצון ואם מפאת אי היכולת. הסברה השניה מתקבלת יותר על הדעת. כשם שהגופים מסוגלים לנגוע זה בזה רק מבחוץ ואינם חודרים זה את זה אלא ברגע אחד נפרד, שבו מתלקחת אש החיים עד כדי שכחת ההוויה העצמית, כך אין השכלים והנשמות משיקים זה את זה אלא מלבר ואין בהם אפילו אותו ניצוץ בודד של דבקוּת וזיווּגין, שהגופים זוכים להם. אין חתונה של נשמות. ברשות הרוח אין מלכות אחת נוגעת בחברתה אלא כדי הבנות⁻ גומלין קלות שטחיות, רפרופיות. כל נפש אפופה מחשכים. משל למה הדבר דומה? למלון אורחים רב דיורים, שכל אחד מדייריו מוגדר ומוסתר ברשות היחיד ואינו יורד לאולם המשותף לכלל האורחים אלא בשביל לחטוף שיחה קלה או לעשן בצוותא עם שכן לשולחן. בני אדם מתחברים במידה שהעולם משמש להם זירה למשא ולמתן, וכל אחד סגור ומסוגר בתוך עולמו הפנימי. פעמים הוא פותח לפני הזולת פתח כחודו של מחט. אבל מה רואה השרוי מבחוץ כשהוא מציץ מן החרכים? ואילו הלפני ולפנים סגור לחלוטין. כל השקלא וטריא המנסרת בתחומו של הרוחני נתרמת רק ממה שנתון על גבי השטח. הזעזועים הנפשיים הגדולים אינם ניתנים כלל להבעה. המעמקים הם גן נעול. החלחלות אינן נתפסות במלים. החלחלות הן בעצם בושות גדולות, מערומים שהעין אסורה עליהם במגע.
שמיטת העולם היא חלחלה מבישה. מה אומר ומה אדבר? שמיטת העולם היא אבדנו. אבדן עולם לרגע כהרף עין הוא אבדנו לצמיתוּת, שכן כל רגע כהרף עין בעולם הוא מעמד שאינו נשנה עוד לעולם. עולם זה, שחרגתי ממנו ברגע כמימרא, אבוד ממני לנצח נצחים. יכול שכל יציאה מן הדעת נגרמת על ידי יציאה רגעית מן העולם. השגעון יונק מאיזו אבדן, כגון שכול נפש אהובה, אבדן רכוש או אבדן התקוה. מקור כל אבדן הוא אבדן העולם. כל השפויים יש להם מסתמא אספקלריה משותפת להסתכל במראה פני העולם, כגון שהדשא נראה להם ירוק, השלג לבן, עין השמים תכלת והאש נשקפת אדומה. כל בעל⁻שכל ישר מסוגל לציין לו ישר. אך אין שני מטורפים הרואים דבר אחד באצטגנינות משותפת להם וכן אין שום עצם כמות שהוא נראה לחסר הדעה. בעיני המבולבל בדעתו כל הדברים נראים מעורבים ומבולבלים, לפי שהוא רואה הכל מהרהורי לבו. המטורף הוא לא רק אובד⁻עצות ואובד⁻עשתונות, כי אם גם אובד⁻עולם. הוא רואה את העולם כגולם מת או כצפור הפורחת. עולמו הלך לאיבוד לפניו.
שמיטת העולם לשהות קצרה היא כשגעון רגעי, מיתה זוטא, דעת המוות. דעת המוות היא המוות עצמו. אף על המוות ניתן לומר: אילו ידעתיו הייתיו. ושמא אפשר להגדיר את שמיטת העולם בחינת מחלת הנופלים הפוקדת את העולם, בדומה למחלת הנכפים הפוקדת את האדם. הרי היא מעין אפיקורסות המפעפעת בנפש לגבי קיום הבריאה, בדומה לכפירה בקיום הבורא. אין אבדן אלוהים נחשב לתחלואה, אם כי פגיעתו רעה בשורש החיים. בדומה לכך לא נתעוררו על רעה חולה זו של אבדן העולם, המכרסמת אולי רבים ואין הם משגיחים בה.
כשם שהרהורים אפיקורסיים לגבי קיום האל מסעירים לפעמים אף את המאמינים וכשם שמצויים שוכחי⁻אל אף בקרב שוחריו, כך אין שום נפש מחוסנת כנגד הרהורי⁻מינוּת בקיום העולם וכנגד שכחת ההוויה. לא על שום נדירותם של רגעי הכפירה בקיום העולם, אלא, אדרבה, על שכיחותם היתירה מסיחים את הדעת מהם, כדרך שאינם מרגישים עוד על הרוב בשקיעת השמש. היה בעולם רק איש אחד, שהתפעל באמת מן השקיעה, והוא אדם הראשון, שכששקעה השמש ביומו הראשון תקפתו אימה של אבדן העולם. אולם הסחת הדעת מן האבדון אינה מרפאת אותנו מן התחלואה הזאת. כלום חולי בלתי מודע אינו סכנה לחיינו? משול האדם לאמו אדמה. מה אדמה יש בה חלקות חולות, שוממות, טרשיות, אף נפש האדם יש בה חלקות חולות, לא זרועות, מדבריות. ומה אדמה יש בה שטחים מזועזעים היורקים לבה, אף נפש האדם כך. אי מנוס מרעידות אדמה שבנשמה? מי יצילנו מהרי הגעש הגנוזים בתוכנו?
רבות דוּבר על יודעי דבר, יודעי חן, יודעי בינה לעתים; ומה מעט סחוּ באנשים יודעי רעד, יודעי שגעון יודעי אבדן, שהעולם נחטף מידיהם מפעם לפעם כילד⁻חמודות שנחטף מידי אמו הורתו בידי בן שחץ, והיא בהתחמץ לבה בקרבה ובהתעטף עליה נפשה אף לזעוק מרה לא תוכל, כי דמיה קפאו בעורקיה. ככה תקפא החיוּת בתוכנו משואת⁻פתאום בחשוך עלינו עולמנו. פרי היית בעץ החיים ולפתע הושלכת כנצר נתעב. השלכת הזאת – הכי לא יכירנה מקומה בקרב התחלואים האנושים מאוד? מין האדם עובד לשמות הנו. בן בלי שם, אף אם חולי קשה הנהו, כמוהו כאין בעיניו. לא מצאתי רופאים המחפשים מזור לתחלואה הזאת. לא שמעתי קוראים לה בשמה, ואני אשר בכור זה נצרפתי לעתים לא אדע לכנותו ולהגדירו אף במעט. אף נבצר ממני להגיד, אם חולי רע הוא או שמא היפוכו של דבר. מתת יקרה, יתרון חוש ותוספת מגולה, ברכת אלוהים, את אשר יאהב יחוננהו בה למען אחרי הצער באבדן העולם יבוא על שמחת מציאתו אותו. יתרון יש מסתמא באבדן הזה. לא הרי המלומד באבדן כהרי יתר בני התמותה. ההם חיים כל זמן חייהם ומתים רק במותם. ולא כן הוא המת וחי לסירוגין. הוא נולד וחוזר ונולד, אף מת חוזר ומת, כנגד לידה אחת ומיתה אחת זוכה הוא להרבה לידות ולמיתות רבות.
ראה כותר בשם זה
חוש האמת וחוש היושר מזוּוגים זה לזה מברייתם. הישר סולד ונרתע מן השקר המעוקם והנפתל לפי טבעו.
יש ישר לעצמו הנזהר מלהוציא מפיו דבר שקר ואף דובר אמת בלבבו, אך אין לבו מתחמץ בקרבו כשאחרים מפיחים כזבים ואינו צועק חמס על השקר המהלך קוממיות בראשי השווקים ואף לא כשהוא חודר לתוך חוּגוֹ הצר ומושל שם בכיפה. הוא את נפשו הציל. אבל כלום באמת הציל? משל לאדם השומר על נקיון דל"ת אמותיו בלבד ואינו מקפיד על הסחי והזוהמה הסובבים אותן. נפש העולם אחת היא. הנפש הפרטית אינה אלא טיפה מן הים. וכי יכולה להיות טיפה נקיה בים של לכלוך? אמנם הטהרה מתחילה מן הנקודה האישית, אבל אין היא מסתיימת בה. הישר לאמיתו אינו יכול לעשות שלום עם גילויי העקמומיות הן ברשות היחיד שלו והן ברשות הרבים.
מצויים טובים וישרים המושכים את עצמם מכל קריאת תיגר וזעקת⁻מרי מתוך הסברה, ששלטון השקר הוא מעין גזירה עליונה או דרך הטבע, אין עצה ואין תחבולה כנגדו. נמצא, כל הצועק גורע, שכן לא די שאינו מפחית את מידת שלטונו של השקר אף כחוט השערה, אלא הוא מוסיף לו כוח על ידי שעושה לו פרסום⁻יתר ומגדיל את שמו. רבים מסתמכים גם על המקרא המפורש “והמשכיל בעת ההיא ידום”. בכל כגון זה כל המביא לו כתנא דמסייע מקרא מפורש ראוי להחשידו שהוא פועל בשליחותו של היצר הרע. דרכו של יצר הרע לשכך מצפון נסער בכתובים מפורשים, שאין מובנם ברור כל צרכו. וכלום יש מי שירד באמת לסוף מובנו של כתוב זה? מי הוא המשכיל ומה משמע בעת ההיא? ומניין לפלוני שזמנו דווקא הוא בגדר העת ההיא? אפשר חל על זמנו כתוב אחר, אף הוא מפורש, ואם לא יגיד ונשא עוונו, או הוכח תוכיח. כבודו של הכתוב על המשכיל במקומו מונח, אבל הרבה נגרע מכבוד האדם העומד בנפש קרה על האמת הנרמסת ואינו צועק הצילו.
השקר פוגע בבבת־עינם של החיים, מרעיל את האוויר, צובע את כל המראות בצבע של מיתה משונה, כי הבל־פיו נושף מוות. הוא מעקם את כל הקווים, קו המציאות, קו השכל הישר, קווי בריאות הגוף ובריאות הנפש, עושה פלסתר את היצירה האנושית, עוקר את הכשרון משרשו. כשרון הוא יושר ואף האמנות חותמה אמת. כל החכמים לאמיתם הם אנשי־אמת, אם כי לא כל אנשי־אמת ראויים לתואר חכמים. ואילו שקרן אינו מסוגל כלל להגיע למעלת החכם. החכמה היא ראיית המציאות כמות שהיא. תפיסת הדברים במישרים. והשקרן מזייף גם לעצמו, אין צריך לומר לאחרים, את המראות. מתוך הרגל להשחיר את הלבן ולהלבין את השחור, לקרוא לאור חושך ולחושך אור, הוא נעשה גם בינו לבין עצמו עיוור לצבעים.
מכאן שאנשי־אמת מותאמים יותר לחיים, הפועלים לפי חוקים מוצקים, ברורים ונאמנים. הטבע אינו סובל דייסות וחרוסת. בו קיים זה לעומת זה: שחור, לבן, עגול, מרובע, חום, קור, סיבה, תולדה. אף ההגיון מחייב יושר ונאמנות. שתיים פעמים שתיים הן תמיד ארבע, לא שלוש או חמש. דרך הטבע פועל אדם ישולם לו. נוצר תאנה יאכל פריה, העובר על בל תשחית אף הוא יוצא בכלי ריק. הכופר בשכר ועונש חותר תחת קיום העולם. בלי עזרה הדדית שום משטר־חיים לא יקום. בעזרה זו כל אחד חייב לתרום חלקו. אך השקרן משתמט, מאחז־עיניים וגונב־דעת, כל פעם שהוא נתבע לשאת בשותפות כל שהיא. סופו שייגלה קלונו ויכיר את פרצופו. לאחר כך יהיה מן הצועקים לעזרה ואינם נענים, פושט-רגל לאחרים אינו נפטר מן העולם עד שפושט רגל גם לעצמו.
חוש האמת וחוש החיים הם היינו הך.
אוהב החיים, אם אינו מעוקש ומנוּון, השוחר חיים שלא כדרכם, עתים מרצון ועתים מאונס, עושה את האמת נר לנתיבו, שבלי נר זה דרך החיים תשתבש עליו. הטבע משקר פחות מן השכל. יצר הרע משחת לפעמים פחות מן היצר הטוב בהתחסדותו. התאווה חותמה אמת. הבהמי שבאדם אינו מתכחש לא לעצמו ולא לאחרים. הקיבה הגופנית נפגעת יותר ממאכלים גרועים ומחמרי⁻מזון מזוייפים מאשר הקיבה הרוחנית מדעוֹת נפסדות ומרעיונות משוּקרים. המצפוּן של הגוף מפותח לאין שיעור יותר ממוסר הכליות של הנשמה, החוטא לגופו ענשו מהיר ואף חרטתו אינה נדחית לאורך זמן. חמאה לא⁻טריה היזקה קרוב וגלוי לכל אחד. אך כלום רבים נפגעים וסולדים ממחשבות זרות, לא⁻טריות ונדושות? ואם נדקדק להבחין בין שקר לערמה יתחוור לנו, שבעלי⁻חיים אינם משקרים כלל, אם כי אף הם משתמשים בתחבולות⁻ערמה במלחמה של קיומם. ערמה היא זריזות. ובטבע הזריז נשכר, אבל אין השקרן נשכר. הטבע הוא תמים וישר ולא עיקש ונפתל. החיים ניזונים מן האמת, אם כי התועים בדרכי החיים נפתים להאמין, ששולחנו של השקרן דשן יותר. המבין יבין שרק ניצוץ האמת מקיים את כל הקשרים והזיקות שבין אדם לחברו ובין עם למשנהו. אמת מארץ תצמח וארץ מאמת תצמח. אפילו המדינה, שיסודה מדנים, נושמת וחיה בכוח הריאה של האמת, אלא שהיא עלולה לחבל באמת ובחוצפה גלויה לעתים תכופות יותר מן היחיד, ולכן מדינות נהרסות לעתים תכופות וכל אחת, אפילו היא מעצמה, מרחפת תמיד בין החיים ובין המוות. המדינות קיימות לעולם על סף חורבנן, מאחר שהשקר הוא סעיף ראשון במעלה בספר הברית הבין⁻לאומי. עמים עתיקים נותרו בחיים, מדינות עתיקות לאו.
האמת היא דרך המלך של החיים, השקר סטיה, אפילו תאמר שרוב מנין האנשים בעולם סוטים הרבה ותועים בשבילים, מגמתם וכיסופיהם הטמירים הם לדרך המלך. כולם מהלכים אליך, אך רק מעטים מגיעים עדיך. האמת היא ציפור⁻נפשנו אך השקר הוא אותו סוס שבנשמה, עליו רומז אפלטוֹן, שהרגלו לבעוט. האמת היא מציאה כשרה. השקר הוא אופן של התאבדות.
החיוניות והאמת מסתייעות זו בזו. אמנם, ההתחברות עם האמת גורמת לעתים נזק חמרי וכרוכה בהפסד ידידים, ובשעת⁻חירום יש בה גם משום סכנת⁻נפשות. אבל רוב הפסדיה יוצאים בשכרה. היא נפסדת למועד קטן ונשכרת למועד ארוך. כל האומר, ששקרנים לעולם ידם על העליונה, אינו אלא טועה. הדברים נראים ככה כשהם נסקרים לפי חלקות⁻חיים קטנות ומערכות נפרדות. אבל אין פוסקים הלכות לפי כתמים ונקודות, אלא לפי יריעות רחבות וקווים ארוכים. אדם רואה רק מקרוב ומקיף בנסיונו האישי חיי⁻דור לכל היותר או שני דורות, ואף זו לאו. על הרוב הוא דן לפי חיי⁻שעה ובאספקלריה של חוגו הצר. משל למי שלא ראה מימיו קציר ואסיף ורק ראה אנשים חורשים אדמה וזורעים לתוכה זרעונים, והוא תמה ושואל: על מה העלוּבים הללו מכלים את כוחם? כך אדם קצר⁻ימים ושבע⁻רוגז מחווה דעה על עולם השקר ועולם הפקר, צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
החיים יסודם חוק, צדק, משפט, אמת. טול את העמודים האלה והעולם יחזור לתוהו ובוהו. היושר הוא עמוד העולם הגדול אפילו פגיעתו רעה לפעמים בעולם הקטן. האמת היא תענוג שכדאי גם ללקות עליו.
אין האמת עשויה לשמש מקור⁻חיים, אלא אם כן מעמידים אותה במעלה אחת עם עצם החיים ותופסים אותה בחינת ערך עליון שצידוקו בו גופו. כשם שטעם החיים נפגע ברגע שהשכל הנקרן מתחיל להתלבט במתן טעם ונימוק לחיים ובחיפוש אחרי תכליתם, כך נפגמת האמת כשטורחים למצוא לה הנמקות בנסיבות שהן מחוץ לספירה שלה. אין האמת רוקחת וטבחה, אלא עקרת הבית; לא משרתת להוויות העולם, אלא הגברת בהוד מעלתה. מועילה לפי שהיא יפה, ולא יפה לפי שמועילה. לא אמת על מנת ובתנאי ומשום, אלא בלי שום משום. אוי למי שיתוש “להיות או לחדול” נכנס לתוך מוחו. כך אין מקום לחקור למקורותיה של האמת ולתנאי גידולה והתפתחותה, אם נעוצים הם בעולם האצילוּת או בעולם העשיה, אם הם צורך המשא והמתן או ענין של תיקון הנפש. נהר גדול זורם ממקורות רבים ואין זה סותר את זה. כל הנחלים הולכים אל ים האמת. היא עומדת על נחלת האבות, היינו, המורשה, על בסיס החוק המעניש את השקרן, על יסוד העזרה ההדדית, על רגשי הבושה, התוקפת את הנתפס לדבר שקר, על חוש הכבוד העצמי, על אהבת הנוחות – קל יותר לזהוֹת את הדברים עם עצמוּתם ומהותם מאשר לסרסם ולזייפם – על התשוקה לתיאום ולהרמוניה המפעמת את רוב הבריות, על הפחד מפני המדוחים הצפונים בסטיה מן האמת – השקרן עלול להסתבך ברשת של כזביו ללא מוצא – על הרגשת הבטחון ושלוות הנפש הנקנית לשומרי אמונים לדברים כמות שהם ולמעשים כפי שמתרחשים. אבל קודם לכל עומדת האמת על עצמה. לא רק התוך הוא שלה, אף לבושה משלה. כל העטיפות האחרות אינן מורידות, אבל גם אינן מעלות אותה. נאמר צו עליון, דיין שבלב, כתב⁻אמנה, תחבולה כנגד פגע זה ותרופה כנגד נגע פלוני, לא אמרנו עדיין את העיקר. היא אוויר לנשימה. לא סם⁻רפוי, אלא סם⁻חיים.
הגרעין הנכון שבפראגמאטיזם עושה אותו לשיטה אבל לא למורה⁻דרך. שיטה הולכת ושיטה באה והחיים זורמים באפיקיהם. כך זורם נחל האיתן של האמת באפיקיו שלו ולא באפיקי השיטות. שיטה זו היא מסכת רחבה וארוכה, אבל לא תשקרו הוא דיבור קצר ונמרץ. הוא יותר מדי קצר מלהיכנס לתוך מסכת רחבה. קצר המצע מלהשתרע. אבל גם במצע רחב מדי קשה להשתרע. מכל מקום אין האמת יכולה להתפרקד במיטה רחבה. הדיון הרחב באמת נוטל את נשמתה. הדגשה יתירה של התועלת כשאור בעיסת האמת ממעטת את דמותה. עולימתא שפירא זו יפה לה הרחף במרומים. משם היא משרה את שכינתה על דרי⁻מטה. אבן⁻חן שופכת את נגוהותיה בריחוק כל שהוא. תגיש אותה סמוך ממש לעינים אין היא נראית עוד.
התועלת אינה מידה ולא אמת⁻מידה. וכי מניין אנו יודעים שהמועיל לאלתר לא יהיה גרם⁻היזק לאחר זמן? אפילו נצחונות גדולים צופנים בחוּבם מפלות. משגיא לגויים ויאבדם. כל שראשיתו שגיאה יכולה אחריתו להיות מצערה. אף במשחק האישקוקי גוררים פעמים הפסדים ראשונים נצחונות, וכן להיפך. ולא זו בלבד שאיננו יכולים לדעת מראש על פי הנתונים בהווה את התוצאות, איננו מסוגלים אפילו להביט את האותות לאחור להעריך מה מידת התועלת או הנזק שנתגלגלה על ידיהם. מדע דברי הימים לא היה ולא נברא. אי אפשר למשל להגיד כעת אם רצח יוליוס קיסר בידי ברוטוס היתה לו השפעה מועילה או מזיקה על תולדות רומא, כל שכן על תולדות העולם. לעולם אנו רואים אירועים ואיננו מבינים את השתלשלותם. דברי הימים הם ספר החתום לפנינו. לא מהם נלמד את תורת האמת.
אמת אור. אין בידינו אלא לפיד זה. נכבה אותו יכסנו החושך וניעשה בוּרים גמורים באלף⁻בית של הבריאה, לא נדע יום ולילה, רום ועומק, שכל ושגעון, לא נדע מה שלי ומה שלך, אף לא מי אני ומי אתה. לפיד האמת מאיר את העוּבדות, אבל לא מתוכן הוא נדלק. מחצבתו אש גבוה וממנה באה אש הדיוט. לא אנו יצרנו את האמת, היא יוצרת אותנו וצרה צורה לגופים וגם לשאינו בדמות הגוף. שום בשר ודם לא ראה נשמה, אבל אמת היא שיש נשמה. גיבורי ימי קדם, חוזי⁻יה, רבי הזמירות, חכמי כל הדורות לא נגלו אלינו בבתי⁻חמרם. אף על פי כן הם ניצבים כמו חיים לפנינו, ממתיקים שיח עמנו ודוברים מתוכנו, מצלצלים כפעמונים בלשוננו, רק מתוך האמונה והבטחון שאבותינו ואבות⁻אבותינו לא הנחילו לנו שקרים במזיד. הם נתפתו בוודאי לדמיונות, אבל לבנו סמוך, שכוונותיהם היו טובות ואדיר חפצם היה להעביר אלינו קושט דבר אמת. עולם אמת ייבנה. טלו מאתנו את האמונה באמת או את האמת של האמונה ומיד נתייתם מן האבות, מן המורשה, מן התורות. ולא זו בלבד שנהיה יתומים מן האבות, גם נהיה עקרים מן הבנים, כי מה יכול האב להנחיל לבן אם לא את האמת שבלבו ואת בטחונו בקיום העולם. אף הקנינים החמריים הם גבשישי⁻אמת. אם אין ערכין – והאמת היא אם כל ערך – אין גם נכסים, אין בטחון⁻בעלוּת על שום דבר, אף לא יוצאי⁻חלצים. הכל נעשה הפקר.
בבית העלמין של הדורות טמונים חללי⁻אמת רבים, אבל מרובים מהם חללי השקר. רבבות מתו על קידוש השם וריבוא רבבות על חילול השם. המתים על קידוש השם לא מתו, אלא נפטרו והסתלקו מן העולם הזה בשעת ליקוי⁻מאורותיו. הם תיעבו את החשכות, את המרמה, את הזדון והרשע ובחרו מוות מחיי⁻קלון, שהם מיתה כפולה ומנוּולת. הם העדיפו מיתה בפעם אחת מחיים שהם מיתות בכל יום ובכל שעה. ורבים מהם הלכו מן העולם בשמחה ובאמונה בחיי העולם הבא. לכן מבחינתם שלהם, בתוך רגשם הזוהר, לא מתו כלל. הם עזבו את עמק הבכא ועלו לפסגת האושר, יצאו בדלת אחת מגיהינום ונכנסו בדלת שניה לגן⁻עדן. חסידים ויראי⁻שמים אמרו, שאין המוות אלא עקירת⁻דירה או יציאה מחדר לחדר. אולם חללי השקר נספו בעוונם. הם לא עלו למרומים, אלא ירדו לשאול תחתיה של שטנה לעולם ובוז לנפשם. כן, הם מתו וגם שמם נרקב, אם כי השמות הרקובים לא נמחקו עדיין מספרי הלימוד של דברי הימים, פועל⁻ידיהם של מורים לא להשכיל ולא לצדקה. על נירון השד משחת נשפכה דיו הרבה יותר מאשר על דיוֹגנס ועל ברוּטוּס. ואף ברוטוס לא זכה להתנוסס על דפי דברי הימים אלא בזכות החנית שנדקר בה יוליוס קיסר ולא על שום תכונותיו הנעלות. וכי משום שספרי דברי הימים הם ראי עקום נאמר שהחיים האמיתיים שרשם עקום ונפתל גם כן? האמת אינה זקוקה לאישור מטעם העוּבדות ואינה מופרכת על ידיהן. היא ריבונית.
חללי האמת לא מתו אלא נגאלו. מותם היה בגדר שבירת עול מחפיר, זינוק כלפי מעלה, המראה לערפלי טוהר, מעין ריצה אחרי ציפור הקסמים אמת שיצאה למסעה במרומים. עדיין לא הובע, לא הושר ולא הושאג התענוג בעזוזו, המפעם את הנפש, בשברה את חרצובות החומר מחמת בחילה ומיאוס בסדר⁻עולם מרושע. הלא כחתן הנכנס לחופתו יעלה הקדוש לגרדום בקריאת שמע. יש רגע של כליון וכלות הנפש, שטעמו נצח. הכי ירידה היא העליה במעלות קדושים לדבקוּת בחי החיים? כמה זעומה מנת החיים בשבעם שנות עבדוּת מחפירה לעומת רגע אחד של הגדת אמת במחיר החיים. זה רגע שחיי⁻עולם נטועים בתוכו. תמצית. מה היא שתיה של טיפין⁻טיפין לעומת לגימה אחת גדולה מן הגביע?
אין דף בשום ספר התולדות לאנשי⁻שם, העולה מבחינת טוהר ההרצאה ותום התיאור ושגב הסמל מן הפרק “בחיי אישים” לפלוטארכוס, המוקדש לשעות הפרידה מן החיים של קאטון האחרון. כל ניצוצות האמת וכשרון החירות – אמת וחירות הן זיווּג מששת ימי בראשית, כי השקרן הוא עבד לכל – ותשוקת ההורשה הנאצלה נתלקחו ונתלכדו כאן למוקד גדול. אחד מבני העליה הגדולים שבכל הדורות עולה קרבן על מזבח האמת. כשראה קאטון שכלו כל הקיצין במערכה עם העריצות וחזר אל ביתו “אסף את בנו ואת ידידיו, והיה מסיח אתם רבות, ובין השאר יעץ לצעיר – היינו, לבנו – שלא יפנה אל עסקי המדינה, שהרי לנהוג בהם, כמו שיאה לקאטון לא ייתכן עוד לעת כזאת, ולנהוג שלא כמותו תהיה חרפה”… “לאחר שהתרחץ סעד בחבורה גדולה… בשעת המשתה… הושמעו דברי⁻חן רבים, בזה אחר זה שקלו בענינים פילוסופיים שונים והגיעו אל מאמרי הסטואיים… ואל האחד שבהם, שלפיו אין בן⁻חורין אלא הצדיק וכל הרשעים עבדים הם”… “עד שהכל הרגישו שגמר לשים קץ לחייו ולהוציא את נפשו לחירות. על כן נשתררו לאחר דרשתו דממה עמוקה וחולשת הדעת”…“לאחר שנתן למפקדי השומרים את הפקודות הראויות חיבק לבנו ולכל אחד מידידיו בחיבה יתירה… והוא פרש אל חדרו ונטל לידיו את ספרו של אפלטון על הנפש”. לאחר כך ציווה להביא אליו את החרב “ותבע את חרבו בתקיפות יתירה”. כיוון שסירבו להביא אליו את החרב נכנס בוויכוח ממושך עם ידידיו והזכיר להם, שגם הם כמוהו דגלו כל ימיהם בדעות הפילוסופים. הידידים יצאו בוכים מן החדר, אך נער קטן הביא לו את החרב. “הוא נטלה, שלפה והסתכל בה. משראה שלהבה חד ושלם כל צרכו, אמר: עתה שלי אנוכי”. עד ששמעו המשרתים רעש, ומיד נכנסו בנו וידידיו. כשראו אותו מתבוסס בדמו ורוב מעיו יצאו מבטנו, והוא חי ומביט אליהם, עמדו הכל נדהמים". גם כל הקורא בפרק זה עומד נדהם ורואה לפניו את קאטון האחרון. חי חי הנהו. קאטון לא מת. הוא מת אפילו פחות מסוקראטס. כי סוקראטס במותו – אף הוא פרשה נשגבה בספרו של אפלטון ובספר דברי הימים – ציווה רק לתלמידיו ולא לבנו. אין אנו יודעים אם סוקראטס הזקן היה אב לבנים מבוגרים או לאו. אפלטוֹן לא טרח לספר על כך, אבל הוא סח לנו שאשתו באה אצלו לפני מותו ותינוקה בזרועותיה. פרט זה מוסיף דווקא נופך של גנות או של מהתלה מעט, לחזון היגונים הגדול של פטירת סוקראטס. אולם במערכה הנוּגה, בה עמד קאטון, נזדווג לו גם בנו. רק במקום שבן עומד לצד האב או בצדו שם מערכה גורלית שלימה. אב ללא בן הוא רק מחצית המערכה. האמת נבחנת לא בדור אחד, כי אם בדורותיים לפחות. רק במצווה את אמיתו אחריו ליוצא⁻חלציו, ולא רק לתלמידו, הוא כוהן⁻האמת לאמיתו. האב מרחם על בנים. ואם הוא מורה לבנו על אורח⁻חייו בזה תלך וכזה ראה וקדש, אף האב מתקדש עלינו. הבן עד לאביו והתלמיד לרבו. ורק על פי שניים עדים תקום האמת. לפיכך נראית לנו מערכתו של קאטון האחרון שיא של קידוש השם בקרב הגויים של העולם העתיק. האמת אינה רעיון או חזון בלבד. גם ההגשמה היא לה כור⁻מבחן. קאטון האחרון יצא מן הכור טהור ומצורף, היינו, בן⁻חורין גמור. לא זו בלבד שנולד בן⁻חורין, אף קנה לו את החירות במחיר דמו.
הירודוטוס כותב בספרו הראשון על הפרסים (ע' 54): “מה שאינם רשאים לעשות, אינם רשאים גם לדבר עליו. הם חושבים את השקר כמגונה ביותר, ואחריו לעשות חוב, וזה מטעמים שונים, אמנם ביחוד, יען כי הלוֹוה, אומרים הם, נאלץ גם לשקר”. רצה לאמור: השקר הוא עבדוּת. השקרן הוא עבד בדומה ללוֹוה, כי הוא בעל⁻חוב תמיד לאחרים ולעצמו. לעולם הוא מסתבך בחובות למציאות כי האמת היא המציאות והמציאות אמת.
אף זו. סוקראטס היה כבן שבעים במותו. ואילו קאטון היה בסך הכל בן ארבעים ושמונה. לפי כל הסימנים היה קיסר נותן לו את חייו אילו הסגיר עצמו לידיו, אבל הוא לא רצה לקבל את חייו במתנה מידי עריץ. את החיים ואת האמת אין לקבל במתנה. צריך לשלם את מחירם. מעשה אבות סימן לבנים ומעשי בנים זכר לאבות. הואיל וקאטון שירת את האמת והחירות בכל נפשו ומאודו הלך גם בנו בעקבותיו והביא את קרבנו על מזבח החירות, ואף בתו שמרה אמונים לאביה באורח⁻חייה ובאורח⁻מותה.
אין הקרבן ראָיה לסתור את האמת. קרבן⁻נדבה הוא יסודו של עולם. הרי השקר תובע קרבנות לאין שיעור יותר. תורת האמת זורעת חיים ותורות השקר זורעות מוות. לאליל השקר כורעים⁻נופלים, אך נופלים חללים, ולמען אלוהי האמת עולים לגרדום, עולים בזריחה ובשמחה. כל פעם שגובר כוח האמת בעולם מתעלים החיים וכבוד האדם עולה לגדולה.
ואף על פי כן יש סייג לאמת, שהרי אף החיים, שהם בוודאי הערך המוחלט, אינם מעבר לכל סייג. בנסיבות מסוימות קיים חוק ייהרג ואל יעבור. וכשם שאדם מצוֹוה ליתן לפעמים את חייו למען האמת, כך פעמים הכרח הוא ליתן את האמת למען החיים במידה שאפשר להעלים את האמת, בלי להתכחש לה או להרפישה ולהשמיצה. כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים. אמנם, זוהי פירצה הקוראת לשחיתות ולצביעות לגניבת הדעת ולהיתממות. כל עריק ומשתמט יכול לומר על עצמו: מי אני ומה כוחי לריב את ריב האמת הנרמסת? וכי מי ישמע לי ומי יציית לי? ושוב: הלא המשכיל בעת ההיא ידוֹם. כן, אין מחסור בתירוצים בשביל לברוח מן המערכה הקשה, ומערכת האמת קשה בכל עת. אבל האמת תורה היא וחיים בה. בתורה ובחיים אין לקבוע מסמרות. לא בחוקים נשליט את האמת, אלא באהבה וברצון. ענין ייהרג ואל יעבור או יעבור ואל ייהרג במסכת האמת תלוי כולו בלב. אין ליתן פקודות ללב אימתי עליו להתחמץ למראה העוול ולישא את קולו ברמה, אבל הלב יודע. הוא לבדו ממוּנה על הגשמת האמת. הוא לבדו יודע לקבוע עתים, עת לחשות ועת לצעוק. המשכיל דומם כל זמן שהוא יכול להבליג על צו האל⁻דמי שבלב. הבלגה ממושכת מדי בוודאי אינה מידה.
בתולדות העמים, ובחיי עמנו על אחת כמה וכמה, לא חסרו תקופות של התעוררות המצפון הפרטי והציבורי, בהן נפרצו כל הסכרים ונעקרו כל הסייגים לנחל האיתן של האמת, העושה בכל עת את דרכו עלי אדמות אם באפיקים גלויים ואם בסמויים מן העין. אין שום דור יתום משליח האמת, הצועק במרי⁻רוחו: לא אוכל עוד החשות! מי שחש את דבר האמת כצרבת בלבו שוב אינו חוקר ודורש בבינה לעתים איזוהי שעה כשרה לאמת ואימתי שעה⁻לא⁻שעה. לאיש האמת כל השעות הן שעתה. כדרך שאוהבי החיים שוחרים אותם בכל עת, הם רואים חיים וחומדים אותם גם בצרה וביגון. שום קדרוּת למטה לא תחשיך עליהם את התכלת שבמרומים. לא איכפת לו גם אם הוא בלחץ המקרים והמעשים נהפך לאיש ריב ומדון לכל הארץ על אף אהבתו לשלום. כל העולם מצד זה והוא מצד זה. יש תוהים עליו ושואלים: מה רעש? העולם הוא עולם. כך היה וכך יהיה. עדור את חלקתך ונטור את כרמך. אי אתה אפוטרופוס לכל. כן, לא אפוטרופוס לכל, אבל גם לא אדון לסערת⁻רוחו. רוח הנסערה אומרת: מי לי פה ומה לי פה בארץ הזאת אם לא נר האמת נשמת האדם?
א
אין לנו ידיעה גמורה בשום דבר. כל ידיעה היא אמונה בחלקה. וכי אנו יודעים באמת שהלבן הוא לבן ואימתי הוא פוסק להיות לבן ונעשה לבנבן, לבן בהיר או לבן כהה? או שמא יודעים אנו בוודאות אי הגבול בין יום ללילה ומה שיעורו של בין השמשות? אנו מניחים, סבורים, משערים, חותרים אל הידיעה, מאמינים שהננו יודעים, או מאמינים שאפשר לדעת. הננו מתיימרים לדעת גם את העבר, שכל המקרים והמעשים בו הם קבלה בידינו מפי קודמינו דור אחרי דור. ידיעת העבר עיקרה אמונה במספרי הקורות, שלא סיפרו לנו רוב שקרים וכזבים. שמכל מקום העבירו אלינו בתוך שמועות פורחות, גוזמאות ודמיונות, גם קצת דברים של ממש, מעשים שהיו, נבואות שנתקיימו ובשורות שנתאשרו. אין צריך לומר שאין לנו שום ידיעה ברורה ובטוחה מה יהיו פני העולם או אם יהיה בכלל עולם, בעתיד הקרוב. וכי לא יתכן שהתרחשות משנה מערכות תתחולל היום או מחר? אין זה מן הנמנע שהארץ תפתח את פיה לבלוע את כל יושביה או שיבוא מבול למחות את היקום. מחזה שמין האדם הרה והגה אותו כחזות קשה המתקבלת על הדעת. אף על פי כן הננו יודעים, כלומר, ידיעה שבאמונה, שהכל יהיה כדאשתקד, הארץ לא תימוט, השמש תזרח, פרחים וצמחים יכסו כל הר וגיא, אמהות תנענענה תינוקות בעריסותיהם וילדים יגלגלו כדורים. כן, העולם יהיה עולם. האמונה, השאור שבידיעה היא שנותנת לנו בטחון בקיום ומקיימתנו בחיים. ובכן, בואו ונאמין בכל הדברים הנחוצים לקיומנו ואל נאמין בכליוננו.
אל תאמין במותך. מה? ידוע לך שתמות? אבל ידיעה בלי אמונה תקפה פג. טול את צימוק האמונה מן הידיעה ושוב אין בידך אלא השערה רופפת, מהוססת, צולעת בדומה לתלת⁻רגלית שנקטעה ממנה רגל אחת. אל תאמין במותך – ושוב לא תדע אותו מלגו, אלא מלבר, על פי השמועה ומתוך “מה דאמרי אנשי”. ידיעה חסרת⁻אמונה היא לכל היותר ספק. ובכן, תיהנה מן הספק.אומרים, מוות יש בעולם. אבל מה הענין הזה נוגע לך?
ב.
אין דבר מתמיה מן הפחד מפני המוות, הבא להרחיקנו ממפלצת הכליון ונמצא מקרבנו אליה. רק האדישות מרחיקה, האימה מושכת ומרתקת. היצור בן השחץ, המטיל עלינו מגור, מתגדל והולך בעיני⁻דמיוננו הנבעתות, תופח ומשמין. הוא מגודל להחריד ולועו ענק, ואילו אנו הנפחדים מצטמקים ומתקטנים וצונחים באפס⁻אונים ובחוסר⁻ישע לתוך הפה הפעוּר. הפחד הוא סרסורו של מלאך המוות. גדולה מזו, הוא חלק מן המוות. הנבעת הוא בר⁻מינן חי. שרה אמנו נשמתה פרחה מתוך פחד שמא תישלח המאכלת לצוואר בנה. יעקב פחד שמא לא יוכל לכלכל את האושר הגדול לראות את בנו יוסף חי וקרא אמותה הפעם. הוא ניצל מן המוות על ידי שאמר קריאת שמע אותה שעה, לפי חכמי האגדה. אבל מה קריאת שמע יש בפי הרבים, המשווים לעיניהם לעתים מזומנות את מלאך המוות כמו חי? קראתי מעשה בפלוני חסיד מאומות העולם, ומלך הוא, שהיה ישן בלילה וארון מתים בצדו, כדי להפיג מלבו מתוך הרגל את אימת המוות, וכן מעשה בפלוני בשר ודם פשוט, שהיה מתעטף בתכריכים לשנת הלילה, בשביל לקשור יחסים לבביים עם זה העומד ומנפנף עליו בחרבו. תחבולות חסרות⁻שחר, שמקורן הפחד חסר הדעה. פחדן מפני המתים הולך ללון בבית הקברות. קשה עלינו הפרידה מן החיים – לכן אנו מזדרזים לשכן את המוות בתוך החייים גופם. עם לבן גרתי. יעקב מפחד מפני עשו – בא הזכרון המחבל ומעלה לפניו גם את דמות לבן עוינו וצוררו. היה מי שביקש להתאבד על ידי טביעה וכבר עמד לקפוץ לתוך הים הגדול, אלא שנסוג לאחוריו מחמת אימת הזרימה העזה של המים. אנו רוצים לקפוץ לתוך ים החיים הגדול, אך נרתעים ומרתתים משום חזקו של הזרם, הנוהר כביכול אל הכליון. לעולם הקרבן מסייע בידי טורפו. זה שיראה וגובה לו מעורר בלב הנרדף יראת הרוממות.
כל פחד הוא בחלקו יראת הרוממות, ואין יראת הרוממות אלא יראת הכבוד. המלך, נערץ אתה עלינו! – קראו נדוני⁻רומא בעלותם לגרדום. שר הפחד מכשף גדול הוא, אך אם הפחד הוא שליח המוות, שמא הוא העריץ בכבודו ובעצמו? אין זאת אומרת, שעם עקירת הפחד ייעקר שלטון המוות, אבל ייתכן שיצומצם וירוסן מעט או הרבה. ענין אחד לחיות את החיים בלב שלם, בקומה זקופה ובהיסח⁻דעת גמור ממה שיבוא, ויבוא מה שיבוא, ואם יבוא נאמר לו “ברוך הבא”, מן הסתם באת לטובה ולא לרעה, לשמחה ולא ליגון, להעלותנו לערפלי⁻מרומים ולא להורידנו שאולה, ואל נכון על יום טוב באת, קחני אם שלך אני ושאני להיכן שתישאני, מעבר להרי⁻חושך בוודאי לא תשאני, אולי גם אל אור זרוע שבעתיים תביאני". וענין אחר לעמוד בים הזועף של החיים ככלי מלא אימה ופחד, לא כי כנידון העולה בכל רגע ורגע פסיעה למרומי הגרדום. חיינו עשויים להיות עץ החיים ועשוים להיות עץ התליה. המוות הוא ללב הבוטח פגישה ללב המסוער פרידה. ואם תאמר שיש גם הרבה מן המועיל והמדרבן בזכירת יום המוות, טוב כי נלך לקראתו ולא נזחל אליו. ארבע פנים היו לכל אחת מחיות הקודש במראות יחזקאל. למלאך המוות פנים שתיים. מכאן פנים זועפות, ומכאן פנים שוחקות. למה נשווה לו דמות אויבנו הקדמון ואויבנו בנפש? מוטב נכנהו אליהו המבשר, אם כי בשורתו סתומה מאתנו. וכי לא מספיקה לנו חזית החיים, שאנו באים לפתוח חזית שניה זו, והיא מערכה עם מלאך המוות? מגלגלים כל כך הרבה בחזית שניה זו, שהחיים נהפכו לדו⁻קרב מתמיד עם המוות. שוב אין אנו חיים, אלא מתמותתים בלי הרף.
ג
כשם שאין טעם להתקוטט תמיד עם מלאך המוות, כך אין הגיון בחיים, שתוכם רצוף אמירת וידוי וכתיבת צוואות בלתי פוסקות, כאילו אין לנו מלאכה אחרת לעשותה בעולם הזה מלבד ההכנה למיתה. בענין זה נשתבשו לצערנו רבים מן הסטוֹאים הראשונים ועד החסידים האחרונים, שיצאו והורו שאין החיים אלא מכינה למיתה ואין העולם הזה אלא פרוזדור לטרקלין ונשמה זו שניתנה לנו לא באה אלא בשביל ללוות את הגוף הכושל לעפרו לשמש שם מאכל לרימה ותולעה. תוהה אני אם יש שכל לומר שהאדם ביקר, איש⁻חמודות זה, נצטווה להיוולד ולהתגלגל בעולם התחתון כך וכך שנים, לראות חיים במעט טובה וברוב צער, רק על מנת כך שתהיה לעתיד לבוא סעודה שמנה לתולעים. אדם לעמל יוּלד. אך מסתמא יש טעם לעמל זה. לחיינו יש טעם, אם כי כמוס הוא מאתנו. יתכן שצדקה נעשתה לנו בגניזתו. טוב אור הגנוז שבעתיים מן האור הגלוי. שבעה טעמים וק"ן חנים לטעם כמוס.
מסתבר שיש סמיכוּת בין התשובה למיתה. זכרון יום המוות מעורר לפעמים את הלב לתשובה וחרטה על מעשים רעים. אבל מן החכמה לעשות ריווח בין הדבקים האלה. כשם שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, כך תשובה התלויה בדבר אינה תשובה. רק תשובה לשמה, היינו, לשמה של היטהרוּת הלב, לשמו של הטוב, כלומר, לשמם של החיים שיסודם טוב, מחוללת תמורה בנפש ומכבסת קצת כתמים שבה. אולם תשובה וחרטה, הנזונות מזכרון המוות, אינן תשובה מאהבה אלא מיראה. כל דבר היוצא ממקור הפחד סורו רע. הוא עשוי לזעזע ולא לרפא.
ראוי לנו לכוון את פנינו למזרח ולא למערב, לזריחה ולא לשקיעה, לאמונה ולא לכפירה, לשמחה ולא ליגון, לנועם ולא לחובלים, להר הברכה ולא להר הקללה. די לנו שהמוות מציץ אלינו מן החרכים. אין כל צורך לקרקר קירות ולהרים פרגודים, החוצצים בינינו ובין מלכוּת השאוֹל. בדומה לאביוֹנים העומדים בשערי בית העלמין ומקשקשים בקופסאות “צדקה תציל ממוות”, כך מצויים המצלצלים בלי הרף בפעמונו של מלאך המוות, כדי להצילנו מ… מן החיים, כנראה. עומדים הם על המשמר שלא ניכשל חלילה בהיסח הדעת מסוף כל אדם. רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. ובדין אמר. התשובה לשם תיקון החיים אף היא סם⁻חיים. באו והוסיפו: הואיל ואינך יודע יום מותך אתה צריך לעשות תשובה בכל יום, ולא עוד אלא בכל שעה ורגע, כי אם לא עכשיו אימתי. תשובה מתוך ישוב הדעת, תשובה בשובה ונחת, מתוך חשבון הנפש, היא כלי מחזיק ברכה, אבל תשובה מתוך בהלה ופחד, ללא צלילוּת הדעת, כי אם בטירוף הדעת, בפיזור ובמרוצה, תחת שוטו של מלאך המוות, קלקול יש בה ולא תיקון. העולם נהפך לבית⁻עלמין, החיים נעשים נהמא דכיסופא והאדם שוב אינו עוד אזרח בארץ, איש חי ורב⁻פעלים, אלא שכיב מרע כל ימיו.
המוות אינו יועץ טוב.
ד.
אילו שומעים לי היו מוציאים משימוש הלשון את שני צמדי⁻המלים חיי⁻שעה וחיי⁻עולם. חלוקה זו אינה נראית לי. היא גורמת לנו הפסדים מכמה וכמה בחינות. מה משמע חיי⁻שעה? עלבון היא לשעה לומר עליה שהיא רק שעה. כל שעה היא עולם. אם חיינו עלי אדמות אינם אלא חיי⁻שעה, אף חיי⁻שעה אינם. לעולם יש רק חיי⁻עולם ואין כלל חיי⁻שעה. ואם חיי⁻עולם הם כאותו מעין הנובע וכנהר שאין לו סוף המתפשט והולך ושוטף ומשטיף שטחים לאין שיעור, היכן יש עוד ריווח לחיי⁻שעה? הנצח תופס הכל: את השטח, את העומק ואת הרום. בשטר⁻מכירה של בית אומר המוכר לקונה אני מוכר לך את כל הבית הזה מתהום האדמה ועד רום הרקיע. אין שום ביניים ואין שכנגד. כל רגע חותמו נצח. ואם הנצח פורץ ועובר את כל הגבולין אי כאן מקום לחדלון, לכליון, למוות? בדקתי ולא מצאתי תפוסת⁻מקום למוות בכל ארצות החיים. מי שנתן לנו חיים נתן אותם לנו במלואם מראשית ועד אחרית, מאז ועד עתה ועד סוף כל הדורות. כל מי שרגלו דרכה ארבע אמות בעולם קנה לו חזקה על כל העולם. המלה עולם יש לה גם הוראה של לעולם, היינו לעולם ועד. אף בכלל החיים יש ים הזורם לעדי⁻עד. מי שטבע את המטבע חיי⁻שעה מיעט את הדמות וצמצם את האור. מה רבותא היא שעולמנו נעשה עמק הבכא והאדם אָבל מברייתו? אם באמת אין לנו בעולם הזה אלא חיי⁻שעה בדין הוא שנתהלך אבלים תמיד. אם בני⁻תמותה אנו כבר שבקנו חיים, שכן כל העומד ומצפה לדבר כבר נהפך לחלק מהדבר או שהדבר נהפך לחלק מעצמותו. אם מוות בסיר⁻חיינו הרי כל שיחנו ושיגנו הם מעין אמירת קדיש על עצמנו.
ואם ישאלך המקשן או הלגלגן: הכיצד אתה כופר בעיקר המוות ומצודתו פרושה על כל החיים? או שמא אין אדמתנו זרועה חללים ואין אנו דורכים כל ימינו על החללים? אף אתה אמור לו: אין אני כופר כלל במוות, אלא איני מאמין באין שבמוות. אין אין. הכל הוא יש. החיים הם יש נראה והמוות יש בלתי נראה. החיים הם מציאות מסוג אחד. המוות מציאות מסוג שני. לכן אנו אומרים שהאדם רואה חיים ואיננו אומרים שהוא רואה מוות. החיים הם טוב; טוב מאוד זה המוות. החיים הם אור המתוק לעיניים. המוות אור מתוק שבעתיים, אך לא לעיניים. מאידך גיסא, כלום כל החמודות שבחיים הם דבר שבעין? גם בחיים מרובה שאינו⁻בעין מן הבעין. חלומות, כיסופים, זכרונות, געגועים, מחשבות, רגשות, אהבות, כן, אהבות, הם דברים גלויים ומוחשיים? הרבה מן הטוב הוא בגדר טמיר ונעלם. יש רגע הצופן בחובו זמן רב. לא העצם עיקר. כי אם הבחינה שבה משיגים אותו. רגע בחינת נצח אינו עוד רגע קטן.
אפשר לחיות את החיים בחינת המוות ואפשר להסתכל במוות באספקלרית החיים, מבחינת חיי⁻עולמים.
ה.
המוות הוא סוף קיומנו המושג לנו בחושינו שבעין וראשית⁻קיומנו, שלתכלית השגתו מזומנים לנו מסתמא חושים אחרים. וכי מי שבראנו בצלמנו זה ובחושינו אלה אינו יכול לעשותנו לבריה אחרת? מן הגזם יצא פרפר. פעם ראה יחזקאל שדמות פני החיה פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. בפעם אחרת נאמר שנגלה לו פני כרוב במקום פני שור. סתירה זו מתרצים חכמי האגדה בכך שלא נחה דעתו של הנביא מפני השור, התפלל עליו ונעשה כרוב. אפשר יש מי המתפלל על אדם תחתון, שבבוא יומו יתגלגל לאדם עילאה, שאין אדם תחתון מסוגל כלל להשיג את דרכיו ואת מחשבותיו, לא את טבע מציאותו ולא את דרכי חזיונו. נאמין באפשרות הגלגול הזה. הרי בלי אמונה איזו שהיא אי אפשר כלל. אבל תחת להאמין במוות מוטב שנאמין בהישארות הנפש ובתקומה לחיים חדשים, הנעלים מהשגתנו. האמונה, כידיעה, היא ענין שברצון. אין אדם יודע אלא אם כן הוא רוצה לדעת. אבל צריך לרצות את הרצון. מי שאינו רוצה ברצון אינו יכול כלל לרצות. מכאן שאף הרצון הוא מאמץ. בשביל לעוף צריך להפעיל את הכנפיים, כשם שצריך להתניע את הרגליים ללכת ואת הידיים למשש. האמונה היא פרי עמלנו. וכלום לא כדאי לעמול על ההתפשטות וההתרחבות מעבר לגבול חוג⁻חיינו הצר?
כדאי לחיות שטחי⁻זמן גדולים ונרחבים. נחיה אותם בדמיוננו, בחשקנו, בחזוננו, בעוצם כיסופינו – ויימצאו לנו. חיי⁻עולם ניתנים על ידי אהבת⁻עולם, אהבה רבה. שמינית שבשמינית מטעם חיי עולם הבא ניתנת לנו לפעמים בחלומנו. נקרעת רקמת הזמן בדומה לכר שמתחת לראשנו הנקרע ונוצות הנצח עפות מתוכו. אשרי מי שראה את אליהו הנביא של הנצח בחלום⁻שנתו, שנתן לו שלום והחזיר לו שלום. טועמי החלום ההוא חיי⁻נצח זכו. החלומות לא שווא ידברו. בחלומות אף המתים יחיו לפנינו.
מכאן תשובה למקשים לשאול: כלום היה פעם מעשה, שאחד מעולם האמת בא אל פלוני מן החיים לגלות לו סוד מן ה"חדר", שיש חיים לאחר החיים? כן, מעשים רבים היו במתים שבאו לפקוד את החיים בשנתם ושוחחו עמהם כדבר איש אל רעהו. כל מה שיש בחלום צפון מסתמא גם בהקיץ. תאמר: איני מאמין בחלומות, כי אין בהם ממש. אל תאמר כך, לפי שבתוך⁻תוכך אינך חושב כך. על כרחנו אנו חולמים ועל כרחנו הננו נוהים אחרי החלומות. אין אדם המבטלם ביטול גמור. הכל הוא חלום ומן החלום הכל. אם אין החלום לנו מה יש לנו? אנו הצאן והחלומות המרעה. מן החלומות אנו נזונים ובהם מרווים צמאוננו. הכל הוא חלום: האהבה, האמת, הצדק, השוויון, התקווה, חזון מלכות שדי, נחת מבנים ובני⁻בנים. כל יצירה חדשה אינה מעשירה את העולם אלא בחלום חדש. ואם תאמר בתוקף⁻דעה שהחיים אחרי המוות הם חלום, במה תערער דעת יש אומרים, שאף החיים לפני המוות אינם אלא חלום? על כרחך אתה אומר: אנו חיים לפי שהננו מאמינים שאנו חיים. האמונה בחיים היא מקור החיים. מקור נוסף לחיים היא האמונה שאין מוות. אל תאמין במותך.
ו.
כלום יכול העולם להתקיים בלעדי? יכול. ובכן יהיה זמן שהעולם יהיה ואני לא אהיה. אבל זה לא יהיה עוד העולם של עכשו. העולם הקיים בשעה שאני כותב שורות אלו לא יהיה עוד. ההוא יהיה אין⁻בו⁻אני. יהיה אחר. נמצא שכל זמן שהעולם הזה קיים אף אני חי וקיים. הווה אומר: אני עולם! כשאני לא אהיה אף העולם לא יהיה עוד. הרי שאין העולם יכול להתקיים בלעדי. וזו היא נקודה חשובה, מכרעת.
כך היה המעשה, פעם היה עולם, שאף אני הייתי שתול בתוכו והוא היה נטוע בקרבי. ברור? איש לא יוכל להכחיש זאת. שום כוח שבעולם לא יוכל לעולם ועד לבטל את מציאותי הזמנית למצער. אני דבר מדברי ימי העולם. אני עובדה לעדי⁻עד. פה אני שכנתי. על האדמה הזאת דרכתי. לשמים את ראשי נשאתי. בזהרי השמש טבלתי. במו אזני לשירת הציפרים הקשבתי; רוחות בשפתי נשקתי; בין עצי היער רקדתי, פרחים קטפתי, פרי כל עץ למינהו טעמתי, כל ניר נאה אהבתי, בחברת אדם דבקתי ואת העולם אהבתי באהבת עולם. אני ועולם נהיינו לאחדים ועד עולם לא תתפרד עוד חבילתנו. אשי תעשן כאן לנצח וגחלתי לא תדעך. וכשם שאני הייתי עולם, כך העולם היה אני. כל השדות, ההרים, העמקים, הנחלים, המעינות, הימים, הנופים והמנגינות היו שלי ואני שלהם. הכל היה אני ואני הכל. חלק הייתי? ובכן, הייתי הכל. ולפי שהייתי פעם הריני לתמיד. שעה הייתי והיא לעולם ועד. אחטא לאמת באמרי כי חיי היו רק חיי⁻שעה או כי חיי היו צרורים בצרור המוות וכי שיוויתי את המוות לנגדי תמיד. לא, כי את החיים שיוויתי לנגדי תמיד. ידעתי שאני אמות – ומה בכך? את המוות ידעתי. ואת החיים הרגשתי. מפני המוות באוולתי פחדתי, אבל את החיים אהבתי. אינה דומה עבודה מיראה לעבודה מאהבה, כשם שאינה דומה ידיעה להרגשה. וההרגשה שלי לוחשת לי, שכשם שהייתי כך אהיה, אהיה כאשר ובאשר אהיה. לא אמות כי אחיה. החיים אינם מתים. הם נובעים, מפכים, זורמים ומשתפכים, אבל אינם יורדים לטמיון, אינם כלים. הם הולכים להיכן שהולכים ואינם מתים. האש אינה נעשית מים, וכך אין החיים נעשים מוות. ואם אין החיים מתים, מי מת, מה מת, היכן כאן מקום למיתה?
ממה נפשך, או שהכל אינו אלא משל, בין החיות ובין החדול, או שיש גם נמשל, והוא טעם כמוס, טעם מתוק, טעם מחיה נפש, לכל, גם לפטירה המדומה, שהעיניים זולגות עליה דמעות על שום שהלב שנתחלחל למראה פג ונטמטם ואינו חש ומרגיש באש החיים אשר תוקד תמיד בקרבו. אין דמעות מכבות אש, אלא פורשות עליה צעיף של אפר.
רבים אומרים: תורה יש בישראל אבל יופי אין בנו. סברה זו, שעל פי האמת אין לה רגלים, נמצאות לה אסמכתות כביכול בתורה ובחיים. כלום לא נאמר בתורה “לא תעשה לך כל פסל ומסכה”? וכלום לא אמרו חכמים שהמהלך בדרך ואומר מה יפה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו? אף צא וראה כמה נהגו אבותינו ואבות אבותינו לזלזל בחיצוניות בלבוש בהילוך ובנימוסים. מסתבר שאין מחסור גם במראה מקורות להתעלמותנו מהדר הטבע ומכל יפה⁻נוף. אלוהיה של אומה זו אין לו גוף ולא דמות הגוף. תורת היופי היא מדרש הצורות הנאות. כיוון שאלוהינו היה בן בלי צורה ולא נתפתח בנו מן הקדמונים חוש הצורה הרינו במחילה מכבודנו בורים גמורים במסכתא יופי. הא למדנו: מי שאינו עובד עבודה זרה אינו מסוגל להיות כוהן לאלוהי היופי. אף סופרי ישראל בדורות האחרונים נמנו וגמרו שכך הדבר שריר וקיים אצלנו מאז ומקדם והרבה צווחו על חטאנו הקדמון שחטאנו בזלזול בצורה. אם לא די בכל האסמכתות המרובות, הרי מקרא מפורש נאמר בכתובים: שקר החן והבל היופי. אוי לנו שכך עלתה לנו. עשרה קבים יופי ירדו לעולם ואת כולם לקחו יוון, מצרים, בבל ורומא ובחלקנו נפל כלום מהם. מפני מה נגזר עלינו עונש זה?
חושבני שחטאנו הקדמון כזונחי⁻יופי לא הוכח כלל, אבל כנגד זה אפשר להוכיח, שזלזולנו ביופי הוא שקר קדמון, בדומה לרוב שקרים אחרים, שטפלו עלינו בשנים קדמוניות מימי אפיון וטאציטוס ויתר מפיצי שמועות פורחות עלינו, שלא היו להן יסוד ושורש. צרה היא שמומים רבים, שאחרים מנו בנו בשגגה או בזדון, נתקבלו כקיימים בנו גם על דעתנו משום חולשה היורדת לדעתו של המיעוט בלחץ דעת הרוב עליו.
אפילו נצמצם את מידת היופי רק לבינה בטבע ולאהבת הנופים היפים – ולאמיתו של דבר מלכות היופי מקיפה את כל הליכות⁻חיינו בבית ובחוץ, בצנעה ובפרהסיה, בין אדם לחברו ובין אדם לקונו ואף בין אדם לבין עצמו – לא חטאנו מכל עם ואין לנו להתבייש בפני כל גוי בחלקנו במידה זו. ההתפעלות מהדר הטבע מצויה בכתבי הקודש של ישראל הרבה יותר מבספרי יוון. די לנו בפרק אחד “ברכי נפשי” בתהילים כעדוּת לכך. יכול שהדבר יהיה מותמה במושכל ראשון אם נאמר, שדווקא עבודת האלילים של יוון פגעה אצל אנשיה בכושר ההסתכלות בחן הטבע, כשם שקיפחה את כשרונם לחקר הבריאה ולקנות ידיעה בחוקיה. היקום כולו נראה בעיני היווני כחיבור⁻עצבים וכאוסף של חלקי⁻אלוהוּת. עץ גבוה – אלהות; הר נישא – אלהות. שור הבר, מפל⁻מים, סלע מוצק, שמש, ירח, כוכבים, שעיר, זבוב, סוס, הכל הם בחזקת אלים. ליוון לא היה כלל טבע, אלא פמליה של אלים. באלים מאמינים ואותם אין חוקרים; משתחווים להם ואין מתפעלים מהם. להתפעל אפשר רק מן הנברא ולא מבורא⁻עצמו. המתחיל כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מסיים בכבוד והדר תעטרהו. אין יופי בלי מציאותו של אדון העולם – זה היה בטחון⁻דעתה של היהדות – לכן טרחה כל כך לקיים תחילה את יחוד הבורא ולפרסם את טיבו בעולם, כדי שכל באי העולם יוכלו להגיד ברכי נפשי את ה' אלוהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. אין הוד והדר בעולם של ריבוי רשויות, שהוא ממילא עולם של תוהו ובוהו, של ריב ומדנים, רצח ורצח תחת רצח. עולם מלוכלך בדם אינו יפה. עולם, שהוא כולו רשות הרבים ללא רשות היחיד, הוא עולם מופקר, מאורת פריצים, מבחיל ומפליץ. עולם הזרוּע כולו אלילים, שכל גבעה היא מזבח וכל אבן נפש חיה, אינו עשוּי כלל להיות יפה⁻נוף. האנימיזם רוצח את הנוף. ניתן לומר על דרך שיש בה כביכול כדי להתמיה, שהעולם האלילי היה כולו שכינה או שכינות והשכינה דחקה את רגלי הטבע. הבריאה, שהיא בוראה, הכיצד אפשר לאהבה? הרי אין כלל בטחון, שסדריה קבועים ועומדים עד כדי להסתגל אליהם. עשויה היא בכל רגע לברוא מתוך עצמה איזו תעלולה חדשה. ואכן, כזה הוא העולם האלילי: הר⁻געש מוּעד תמיד לפרץ, מקום מוכן לפורענות. כל אל כוזב – ניתן לומר על האלים המשחקים בגורלות האנשים.
פעמים אף הבדיחה מאירה נתיב להבנת ענין שבכובד ראש. וזו מספרת מעשה זה. ברומא נהוג היה להציב ברחובות העיר פסלים לכבוד אלי כל העמים שנכבשו על ידיה. הואיל ועמים רבים נשתעבדו לרומא וכל עם נתברך בריבוי אלים ואלילים נאלצה העיר להקים פסלים למכביר. פעם אחת בא לשם בן חוץ לארץ בשעה שכלתה רגל אדם מן הרחובות. אמר הנכרי: כמה משונה עיר זו המלאה אלים ואדם בה אין. כיוצא בכך ניתן לומר על תרבות יוון, שזכתה על כל צעד ושעל להתגלות⁻אלים ואת הטבע לא גילתה עדיין. אי אפשר לאהוב דבר שאיננו, כל שכן לחקור אותו, כדי לבוא עד תכונתו. לכן יותר ממה שאתה מוצא אצל חכמי יוון בינה במראות הטבע, אתה מוצא אצלם פרקי דמיון והזיה על מחזות הטבע המוּצגים לראווה על ידי אלים או אלים למחצה, הלא המה הגיבורים ממוצא אלים או הענקים שלא מידת אנשים מידתם. הבריאה היתה בעיני היוונים במה, שהמשחקים עליה משמשים גם במאים וגם נפשות הפועלות, הם החומר והם היוצרים, הם הניזוקים והם המזיקים, הם הקרבנות והם המקריבים, מאחר שיש הכל בכל, וכולם משתתפים במשחק הדמים, אין בעצם קהל צופים. חרון⁻אף שפוך על כל הנברא ומקל החובלים של הגורל נטוי תמיד. אין כמעט הפוגה. ואימתי ייפנה מוכה הגורל, או העומד להיות מוכה על ידו, להסתכלות שקטה ולהתבוננות שיש עמה ברכה והודיה לזה ששפך את חנו וחסדו על כל מעשי ידיו? רק האמונה באל אחד סללה את הדרך לבינה בריבוי מראות הטבע וחניה. לאחר שהפרישו את האל מעל העולם וייחדוהו כעקרון בורא, אשר ברצותו הוא יורד ושוכן בקרב ברואיו וברצותו הוא מתעלה מעליהם ומתכסה בעבי⁻ענניו, נעשתה הבריאה חצר המטרה להתבוננות. עולם שאינו של עצמו, אלא של האמן שעשאו, הוא מלאכת מחשבת, שהנפש צמאה להתבונן בתופעות מראותיה ובפלאי חליפותיה. אותה שעה נוצרה שירת ההתפעלות: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. רק היהודים שרו הלל, כי נאה ההלל לנותן דבר לזולתו. אבל כלום יש מהלל האדם לנפשו? טבע בורא – בכלל זה גם האדם בחינת טבע הבורא את עצמו – אינו מסוגל לשיר הימנונות. יהללך זר ולא פיך.
יש יופי בישראל, יופי של הלל ושל הכרת תודה. אבל כלום מהו יופי ומה הם סימניו, אם לא אותה התעוררות, הצומחת בתוכנו למראהו, לברך ולהודות ולהלל עליו? כל התהילות והתשבחות, שקשרו ישראל לעצם הנעלם, באו כשלמי תודה לאל שוכן מרום, מקור היופי. כל שפך הזעם של נביאי ישראל על עובדי האלילים באו ממקור המיאוס בעבודה זרה, שהיתה כרוכה בפולחן הגילולים והשיקוצים, המוקצים מחמת כיעור.
תמה אני: הכיצד אפשר להסמיך את מדרש היופי לעבודת אלילים דווקא? היפוכו של דבר זה נכון הוא. ההרגל לסגוד לבני שחץ, לדרקונים, למפלצות, לנעווי⁻צורה שבברואים, שיבש את מושגי היופי ועקר את החוש לצורות הנאות או סילפו להיפוכו. תרבות שאין בה הבדלה בין המגושם לנאצל אינה מסוגלת להאציל לאורך ימים את המגושם אלא מתנוונת לכדי הגשמת הנאצל. כשמניחים משחק חפשי בין היצרים הטובים לרעים מנצחים תמיד הרעים. שירת ההלל היא גם בקשה מן השוכן⁻מרומים לסייע לדרי מטה במלחמתם עם האיתנים. “אתה פוררת בעוזך ים, שברת ראשי תנינים על המים, אתה רצצת ראשי לוויתן”. “אתה דיכאת כחלל רהב”. אין תקומה לאדם על האדמה, אם אין מי שיעמוד לימינו לדכא את הרהב ואת כל בני השחץ נושאי הסחי והחלאה אף את בני השחץ של הכיעור והמיאוס השוכנים בקרבו.
איככה יעלה על הדעת בינה ביופי, אהבה לו והתפעלות ממנו, בעולם מחולק ומפולג לכוחות העובדים ברשות עצמם ולאלילים המולכים מעצמם? באין חופה של כבוד אל אחד פרושה ממרום, אין אף כזית יופי של האדמה. הכל מגועל ומסואב ומנוּון. אין יופי משום שאין שום ודאות שהמציאות ממשית. היופי הוא משורש התיקון ואין לזה קיום בעולם של תוהו, שאין רוח אלוהים מרחפת על פניו. אלוהים בגימטריה הטבע. בלי אלוהים, הטבע הוא חזיון שוא. כדבר האמוּר בשירת דוד בתהילים פרק י"ח: “וירעם בשמים ה'… וישלח חציו ויפיצם… ויגלו מוסדות תבל”.
בלי רעם האל אין נגלים לפנינו מוסדות⁻תבל. הכל מקסם שוא. מה יופי לשוא?
היהודים רוממו את האל מעל לבריאתו ועמו נתרוממה גם הבריאה לחזיון⁻הוד. אהבת העולם אינה שרויה בסתירה כל שהיא לאהבת בורא העולם. אדרבא שתי האהבות מזינות זו את זו. פוקדים גדולת הבורא על בריאתו ואת חנה על חסדו. החומר מעיד על יוצרו. אולם חומר, שיצר את עצמו, על מי הוא בא להעיד? נברא על עצמו פסול לעדוּת. ברכי נפשי ה', ה' גדלת מאד, הוד והדר לבשת, עוטה אור כשלמה. נוטה שמים כיריעה. אם הבריאה היא לבוש הבורא, שייך לומר, שהלבוש יפה ואף נורא הוד. אולם מה נוי בלבוש, שאינו לבוש, אלא נושאו ממש, היינו, לבוש שאינו צורה, אלא תוכן עצמו? משל לשפה נשגבה, שאין בה כל רעיון הרי אינה אלא מליצה. עולם ללא אלוהים היא מליצה ריקה. קול ה' בכוח קול ה' בהדר. אבל בלי קול האל אין כוח והדר. השמים מספרים כבוד אל. שמים המספרים על כבוד עצמם אינם שמים, אלא שאול תחתיה. “וישלח חציו… ברקים רב…” עולם בלי ברקי האל הוא עולם של חושך וצלמוות.
צא וראה בפרק “ברכי נפשי” – זה שיר השירים של היופי – נמנו לבוז ולקלסה כל אותם הברואים והעצמים, שעובדי אלילים סגדו להם. וכאילו מתוך ויכוח נסתר עם המאלילים המהבילים הוא מכריז ומודיע, שלא אלים הם, כי אם משרתי האל. עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. כל החיות “קטנות עם גדולות”, היעלים, השפנים, הכפירים, לוויתן זה יצרת לשחק בו, כולם לא כוחות פועלים כי אם נפעלים הם, רעבים גם צמאים, חסרי אונים במחילה “כולם אליך ישברו לתת אכלם בעתו. תן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב”. יש כאן המעטת הדמות במתכוון: כל ילדי הבריאה נצרכים ומקבלים. אף הגיבורים שבהם כאין וכהבל המה. דרך אגב אנו נרמזים כאן ליחוד מהותו של היופי ולקווי ההיכר שלו. חותמו חולשה. כל החלש יותר עשוי יותר לשמש בבואה של חן. ענין זה נרמז לנו הרבה פעמים במשנתה של היהדות ובתורת החיים. יפה התינוק. הדרת פנים לזקן. המין החלש הוא המין היפה. החן מקורו בחסד. כל הזקוק יותר לחסד האל הינו גדול. אסתר ירקרקת היתה, ולכן חוט של חן היה משוך עליה. כל הטעון יותר רחמים יפה יותר. ומהו סוד היופי של החלוּש? כי הוא בעצם קיומו מספר מעשי ה', כוחו וגבורתו. חלוש כזה, ואף על פי כן חי בכוח האל. לא נברא היופי אלא לעורר התפעלות הצופים בו במעשי אלוהינו.
חובה היא להודות על האמת: יש שני סוגי יופי: של שור הבר ושל בן⁻כנף; של מעלה ושל מטה; של גבר אלים הפושט ידיו בגדוד ושל אוהב האל הפורש כפיו למרומים; של בן שחץ או להט החרב המתהפכת ושל כרוב, אשר בטוהר מראהו שפוך חלום גן העדן; של בעל גוף ושל נשמה יתירה. אבל מי התיר לכל הבא ונוטל לו את שם חכם הנוי לרומם סוג של מטה ולהשפיל סוג של מעלה ולא עוד אלא לנהוג בו ביטול גמור? אין היופי המגושם זקוק לסניגוריה. מלוא כל העולם בכל הדורות תהילתו. אבל היופי הנאצל, שישראל במיטב נציגי⁻רוחו ביקש להוציא לו מוניטוֹן בעולם, עדיין עומד ומצפה שיכירוהו ושיכירו בו. היהודים במידה שהם נאמנים לתכונתם וליעודם מצוּוים ועומדים לשמש מליציו. דברי ימי ישראל הם דברי ימי מאבקם לקיים את ייחודו של היופי הנאצל. כל זמורת זר, שביקשו המתבוללים שלנו בכל הדורות, המתכחשים לרוח עמם, לטעת בקרבנו, היתה זמורה צרה ומגושמת. היהודים מימיהם לא אמרו שקר החן והבל היופי, אלא הורו לצרף אל החן והיופי את היראה והפחד, כלומר, את הענווה וההכנעה לגבורה העליונה. הם סלדו מן היפי הממרה במי שעשאו ועושה עצמו אלהות. שנאו את היופי המדמה עצמו כוח הפועל ולא כוח הנפעל. טענו כנגד אלה שערבבו את היופי עם הכוח כי טעות זו גררה שניה, והיא, לערבב גם את הצדק עם הכוח. חוש נכון הורה ליהודים הקדמונים, שיופי ומוּסר מרועה אחד ניתנו, וכל המשבש בזה סופו לשבש גם בזה. העושה יופי אליל להשתחוות לו ישתחווה גם לאליל הכוח. הפרק “ברכי נפשי” נושא את דברו כנגד התועים בשתי הסוגיות האלו שהן אחת.
אדם שאחרים מייחסים לו בטעות מה שאין בו, אנו שוללים ממנו בטעות מה שיש לו. צריך להיות בעל אופי חזק ביותר, שלא יבוא מתוך קבלת השפעה מאחרים לראות גם כן את עצמו במסולף, כפי המידה שהכל נוהגים בו. לא כל אחד מבין בטיב עצמו. יש שגם עם שלם נתפס לטעות בהבנת עצמו. כיוון ששמעו היהודים שהגויים מונים אותם בהעדר חוש היופי והבנת הצורה עמדו וקיבלו את הדין על עצמם. מדרש היופי של הגויים נתרווח גם אצלנו ואין רבים מעזים להרהר אחריו.
תוהה אני: במה ניכרים דברי אמת ומה הם סימני הזהות שלהם? פעמים עומד נואם ומשמיע דברי טעם וברוב התלהבות. לכאורה הכל טוב ונכון. ובכל זאת חוש אומר לי כי אין דבריו יוצאים לא מעומק לבו ולא ממקור הגיונו, ואילו נדרש מטעם הנסיבות יכול היה באותה מידת ההתלהבות והשכל הטוב להוכיח גם את ההיפך. הוי אומר: אין אמתו הפנימית מדברת מתוך גרונו. כיוצא בכך קורא אני הרבה דברי ספרות על נושאים מדיניים וחברותיים או על בעיות תרבותיות אמנותיות ואין לי כל בטחון שחותמם אמת. אפילו לא אוכל להביא ראיות מוצקות להוכיח את שקרות הכתוב הנני מרגיש, שהשקר מצפצף ממה שכתוב ואף ממה שמרומז בין השיטין. איני בא לציין כאן את ההרגשה החשדנית והסתמית, המפעמת אותנו דרך כלל לגבי כל דיבור שבעל פה ובכתב, כגון שהבריות מניחים מלכתחילה, שכל דרשן דורש לטובת עצמו וכל סופר עלול להשכיר את קולמוסו. חשדנות סתמית זו לא די שאינה מידה, היא מחלת נפש, בדומה לליקוי בקו הבריאות, הנוטל מן האדם את הכושר ליהנות מכל דבר מאכל ומעורר בו רגש של בחילה. כל שומר נפשו יעקרנה מתוכו. אולם מה לעשות כנגד אותה הרגשה נכונה, שאינה, אמנם, מבוססת כל צרכה, אבל יונקת היא מתוך הגיון הלב, שאין להלבישו במלים, כי דיבורים אלו ואלו האמורים או הכתובים הם שוא ושקר? אין בידי הוכחות מוצקות. אבל השקר בכל זאת אינו אמת. וכאן נשאלת השאלה: מי הוא המוציא מחברו שעליו הראָיה: המדבר והכותב או השומע והקורא? האם זקוק כל דיבור לגושפנקה המעידה על כשרותו או מלכתחילה עומד הוא בחזקת כשרות, אלא אם כן נביא הוכחות מהימנות לעשותו פלסתר? תאמר: הכל כשר וישר כל זמן שלא נתפס בקלקלתו, מה אעשה ליתוש זה המנקר בקרבי לגבי רוב הדיבורים ופרקי הכתוב ולוחש לי שאין מוצאם כשר כלל וכלל. הפחד מפני הפניות, המכוונות את מרבית האמונות והדעות המובעות, אנה מפניך אברח?
אף על פי כן סמוך לבי ובטוח, שמצוי בידינו מכשיר לבדיקת האמת. איני יכול להורות עליו באצבע ולכנותו בשמו, אבל הוא נתון לנו. הרי האמת אינה כלל בת בלי ממש. היא שפוכה באיזה אופן על האמור והכתוב. היא מרחפת כרוח או כריח על פני הדברים. היא בת⁻קול ובת⁻גוון. לאמת יש צבעון משלה. היא חיוּת מיוחדת. או ניגוד שכזה. לחש ורשרוש. משולה היא למשב בין העפאים. היא קורצת פעמים אלינו ככוכב ממרומי המרחקים. עתים נשמעת לנו כיבבה דקה. ומכל מקום גילוייה פוקדים את בחיריה האוהבים אותה.
ומפני מה רבים כל כך מתפעלים מדברים שיסודם שוא ושקר? פליאה היא ואיני יכול ליישבה. מפני מה ענבי הרוש של הכזב ימתקו לרבים כל כך? תאמר: רק יחידי סגולה נתברכו בחוש האמת. אבל גם סגל בני העליה נופלים על הרוב בפח השקרנים. ואולי רבים הנופלים בפח בין אנשי האמת מאשר בין השקרנים, המכירים בנכלי עצמם ולכן הם נזהרים מפני נכלי זולתם.
איני יכול להגיד דברים ברורים בסוגיה זו, אך אחת יכול אני לומר: יש לי מששניות משלי להבחין בין אמת לשקר. כל פעם שאני קורא או שומע דברים שאין להם רגלים, רעד עובר בי ועיני מחשיכות. הנני חש תמוטת היש. מפלת האמת שקולה בתחושתי כמפולת כללית. מתערער בי בטחון הקיום. קול דופק בי ושואל: היאך אחיה? אם כך, מה יהיה בסוף הכל? לעולם אין שקר יחיד. שקר גורר שקר. נמצא, זה משקר, פלוני משקר, אף חברו של פלוני משקר. אם כך כל האדם כוזב וכל העולם עולם השקר. מוט תמוט תבל. הארץ רועדת. זה שאמרתי: השקר זורע רעד בקרבי.
תמה אני על הבריות, העוברים על כל שקר פרטי או כללי, ואף על רשת גדולה של שקרים, אל סדר היום, כאילו לא כלום. וכי אינם מרגישים, שמוסדי היקום ערוכים כנגד מוסדי הנפש ומערכות הבריאה ניזונות ממערכי הרוח באנוש? אם פיות האנשים דוברים שקר וסופרים מושכים בעט שקר, אף השמים מספרים שוא ושקר, השמש והירח והכוכבים אך תוהו המה.
פליאה היא: היאך אפשר לעבור אף על שקר קטן לסדר היום? במקום שקר קטן שם גם שקר גדול. כל הדברים מצוּוים על פרו ורבו. שקר מוליד שקר וכזבה אחת צרורה ברעוּתה וכך עד לאין שיעור. כל גרגיר של שקר מוליד הר של שקרים וכזבים. אך אם מלוא כל הארץ כבוד השקר, הרי עולמנו הוא עולם השקר. כיוון שאנו חיים בעולם השקר, מכלל ששקר העולם והבל קיומו. אם האמת לא תצמח מארץ, אין ארץ אין שמים, אין אדם ונשימת החיים היא רעל התרמית.
א. ללא מאבק
המאבק בין המלכות והנבואה או הכהונה עובר כחוט השני בתולדות העמים, אבל לא מצאנו קרב נתוּש בין המלך והסופר, אלא פעם בדור או פעמיים ביובלות. מקרה יחיד במינו היתה עמדת קצת מן האנציקלוֹפדיסטים בצרפת לבית המלכות, כגון דידרוֹ שהביע בדיבור גס, ואם תמצא לומר, בדיבור קלגס: לא יהיו בני חורין עד לחנק אחרון המלכים בתוך בני מעיו של אחרון הכמרים.
שמואל הנביא קידש מלחמה על שאול; נתן הנביא דיבר שפטים עם דויד בגלל כבשת הרש; ירמיהו הכה בשוֹט לשונו את צדקיהו והשרים. שאול הרג את כוהני נוב. חכמינו רומזים על ישעיהו שנהרג בידי המלך. מלך גדול באירופה הלך פעם לקאנוֹסה לקבל עליו דינו של אפיפיור קנא ונוקם. אבל חושבני, שאפילו נדליק לפידים על פני כל זמני התרבות לא נימצא סופרים מורדים בלב שלם ועד סופם במלכות.
איני מסיח דעתי מווֹלטר הגדול והקטנוני גם כן. הוא התיצב במערכה עם תקיפי העולם הזה. אולם כל אחד נידון על פי סופו או על פי התנהגותו לעת זקנתו. רבותה גדולה להיות צעיר מרדן. לצעיר במרדנותו אין עדיין מה להפסיד. אדרבה, מקווה הוא להרוויח, להתבלט ולהיבנות. כל האברכים אוהבים להכעיס קצת. אל תאמין בו, כלומר, גם בך, בעצמך, עד לימי שיבה. מי שהגיע לשיבה ולא שב מדרכו המרדנית הוא המרדן כדבעי. אבל מי סופר, שפגע קצת בדעת הקהל ונתחצף כל שהוא לשררה, לא חזר בתשובה לאחר שכבר קנה פרסום ועשה לו שם? נחזור לווֹלטר, שאף הוא חזר לסורם של משוררי החצר מאז ומעולם. לא עברו ימים מרובים והלעגן הגדול מנפץ האלים בנה לו קן⁻שאננים במחיצתו של מלך⁻אליל, פרידריך הגדול. נאמר הגדול כדאמרי אנשי ואין אנו יכולים לשנות מן המטבע, שטבעו למלך זה אוכלי פת בגו. אף וולטר ראה לו מנוחה כי נעמה בקרן בן שמן זה ואכל על שולחן המלך לחם חסד. חסד תרתי משמע: חן וחרפה. עוד נשוב לפרשה זו, אם כי לא נוכל לפרשה כל צרכה ואף לא לפרשה כיריעה. ירטה לי הדרך לנגוע בקצה הקולמוס באדר היקר של טולסטוי הגדול באמת. הוא התקומם על כתר הכהונה ולא על כתר מלכות. כיוון שהגיע לנושא הקיסר נעשה רך וזהיר ומיושב ביותר. דומה הדבר, שעניניה של מלכותא דרקיעא נגעו יותר עד לבו מאשר עניניה של מלכותא דארעא. והרי שני האישים הדגולים האלו, וולטר וטולסטוי, לא היו כלל אנשי⁻נחת. לא הם רוו נחת מן החיים ולא אחרים רוו נחת מהם, ופשיטא שלא דיברו בנחת. וולטר לא חס לא על ה' של הברית הישנה ולא על המשיח של החדשה. אך מה שדיבר חכם זה על המלכים יכלו הכל לשמוע בנחת.
כללו של דבר – ועדיין לא הגענו לפי שעה לשום פרט – סופרים לא אהבו, כנראה, להפוך בחררה של שררה. אתם, עמיתי הסופרים, לא אהבתם לבדוק בציציותיה של אדרת המלכות, אם כי שרתם עליה הרבה, ומחברם של “המלט”, “המלך ליר”, “יוליוס קיסר” ומחזות אחרות נהג לגלגל הרבה בחיי מלכים ושרים, כלומר, בחייהם של מלכים ושרים מתים ולא של חיים. סופרי המהתלות השנונות, כגון מוֹלייר, בוֹקאצ’יוֹ, גוגול, צ’יחוב וכיוצא בהם הציגו על הרוב לראווה ולקלסה אדם זוטא, פקידון קטן, על הכפתורים הנוצצים של מדיו גאוותו, אדם בסגין או חצרון בלבוש הטרקלין, כל מיני נמושות של החברה, קמצנים מדומים או אביונים מרומים, ואילו בהוד מלכות לא פגעו, כדבר קהלת. כי מה האדם שיבוא אחרי המלך. ועוד נאמר שם: אני פי מלך שמור. כל סופר שומר נפשו – ואיזה סופר אינו מצווה לשמירה על נפשו כלומר על כשרונו, שלא יחובל חס ושלום בצוק העתים וסערת הקרבות? – התרחק מזירת הקרבות עם המלכים החיים. אולי משום כך נהגו סופרים רבים כל כך לתאר, ובמחזות במיוחד, את החיים בחצרות המלכים, שכבר נפטרו לעולם האמת.
סופרים רבים קיימו בעצמם לפני מלכים ושרים תתיצב, כדי להראות להם את יפי כשרונם. סופר החצר הוא עד היום שם נרדף לסופר מוסכם ומקובל על הקהל. משורר החצר הראשון בישראל היה דווקא מלך. הוא דוד, שהיה מנגן לפני שאול לגרש את רוחו הרעה. יש בדבר משום סמל, שהמלך והסופר ירדו כביכול כרוכים לעולם, אם בגוף אחד ואם בשני גופים. משוררי⁻יוון היו כמעט כולם חצרונים, מאחר ששוקי יוון היו בגדר חצרות להוד⁻רוממותו העם, שנתמנה שופט על המחזות. וירגיליוס הרומאי כתב לכאורה שירי⁻רועים, ובכל זאת שיבץ לתוכם מזמורים למלך. חידה היא בעיני ואיני יודע לפתרה: הכי דרך מקרה נתנטע אוהל תם של הסופר בתוך חצר המלכות או שאיזה הגיון פנימי, המתחייב מתוך מקצוע הספרות, המריץ את פייטני כל הדורות להיות בני⁻חסותם של שרים ומלכים, אם כדי להגיד את שבחיהם ואם בשביל לתאר את גודל מעלליהם?
המגע המתמיד, שהיה קיים ברוב הזמנים בין תופשי העט לתופשי השלטון, בין העומדים ליד הגה המדיניות למעמיקי הגות, מכל מקום לא היה דבר שבמזדמן. מן הסתם ראו את עצמם הסופרים בכל הזמנים כמשרתי האומות או הארצות. כיוון שהיה מקובל, וקבלה זו עדיין לא עברה שעתה, שאומה וקברניטה חד הוא ושהמדינה זה אני המושל עליה, נעשה ממילא כל סופר, שנשא את נפשו להיות נכס הכלל, קנינו האישי של המלך. קולמוס הסופר דרך הטבע נפל כורעים לפני שרביט המלך. נושא הכתר כלום אינו גוּלת הכותרת של העם והמדינה? ובכן, הודו למלך כי טוב.
צאו וראו: גם בעשר הספירות הראשונה היא חכמה והאחרונה מלכות. מכאן שהן שני קצוות. הקצוות נושקים זה את זה. דרך כלל נשק הסופר את המלך ולא להיפך. הקצוות נושקים זה את זה על שום כך גם כן, שהם נוהים תמיד זה אל זה מפאת הריחוק שביניהם. הרחוק מושך. הריחוק הוא זכוכית המגדלת. הריחוק הוא אבי ההתקרבות היתירה. באמת אמרו: אין קרוב מן הרחוק. לכן אהוב ומכובד כל כך החוץ לארץ. המלך הוא לגבי רושם קורותיו הסופר מעין חוץ לארץ, דביר הכיסופים והחלומות ואף החזיונות. כלום לא מעניין יותר לחבר מחזה על אלכסנדר, מאשר על דיוגנס, למשל? מחברי המחזות של כל הזמנים לא מצאו את דיוגונוס כשר לשמש נושא בימתי. בר נש ופנס עמום בידו לחפש את האמת – מה מקום יש כאן לתפאורה? הסופרים בני אורה ותפאורה הם. אמרנו שהשניים ירדו כרוכים לעולם. והריהם כביכול שתי מחציות, שני פלגי נשמה, מתגעגעים זה על זה.
כתר המלכות וכתר החכמה דבקים בשרשם ושניהם רוצים לראות קצת חיים בצוותא גם ביומיומיותם. רוצה החכם להיות סמוך על שולחן המשמנים של המלך ורוצה המלך להיות סמוך או סומך על השולחן הגבוה של החכם. חכמת המסכן בזויה, אולם גם מלכות של מי שאינו מתאבק בעפר החכמים, או שאין החכמים מתאבקים בעפרו, אינה מכובדת ביותר. כל המלכים הקדמונים כמעט ורוב האחרונים היו מושכים בשבט סופר, אם מושכים בידיהם ממש או מחברים מגילות במסירת הקולמוס לידי מזכיריהם, כדרך שנשיאים בזמננו משמיעים נאומים נמלצים, הנכתבים למענם בידי מומחים לחכמת הנאום. ומה שנאמר על ידי חכמינו “אי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא”, אינה ראיה לסתור, אלא, להיפך, רמז עוקצני כלפי המציאות, שבה מבקשים המלכים תמיד לשמש בשני כתרים אלו. כנגד זה מוצאים אנו מימרא אחרת המסייעת בידינו והיא, שהספר והסייף ירדו כרוכים לעולם.
במידה שאנו מציצים מן החרכים לערפילי הקדומים הננו מגיעים לזמנים, שבהם המושגים רועה ורואה, מושל וממשל, מורה ומדריך, שר בשין ימנית ושר בשין שמאלית, מעורבים יחד. המחוקק הוא גם הרודה בעם. כל המלכים היו תחילה רועים, כשם שרוב הנביאים נלקחו מאחרי הצאן. משה אחד היה לישראל והוא הוציא את עמו ממצרים, נתן לו חוקים, חקק את הלוחות, שר בשירים ונשא את בני ישראל כנשר את גוזליו. מה שעשה משה, אנוס על פי הדיבור מגבוה, עשו מלכים רבים ברצונם הטוב או ברהבונם הרע. הם שלחו ידם בכל ענין ומעשה ולא נחה עליהם דעתם עד שנאחזו גם בקרנות מזבח הספרות ועשו להם שם בסופרים. הגם שאול בנביאים? – חמדו להם שונאי שאול מהתלות. אבל הוא באמת נשא נפשו אל הנבואה.
רואה אני את השתלשלות היוחסין של הסופר בערך כך. תחילתו מלך. לאחר כך מורה ומדריך למלך, כגון אריסטו לאלכסנדר. נתן לשלמה, סיניקה לנירון. לאחר כך מקורב למלכות או לאחד משרי המלך ונושאי כליו, הלא המה האבירים מחוללי מפעלות הגבורים, בצאתם בצבאות המלך. מכאן ואילך הסופר סומך שירה לגבורה וסיפור המעשה לעלילה בשדה הקרב או בגי החזיון של האהבים. מפאת הכהונה איש הכתר הוא בגדר מתנה תוקף האביר. ואכן, עריסות המשוררים עמדו מאז ומעולם בשדות הקטל. ואין הפייטן אלא בן⁻לואי של הגבור, כפי שסח על כך באריכות, בתום לב ובבטחון לבב קירקגוֹר, שאין הפייטן אלא בבואתו של הגבור, ועמו גם קרליל, שדרש סמיכות הפרשיות בין מחוללי עלילות לבין מתני תהילותיהם. אמנם, פייטנים קשרו שירים גם לעדרים והנעימו זמירות לרועים. אבל גם בהתנהל הפייטן אחרי הצאן בעמקים נשא עיניו אל ההרים עליהם משוטטים הגבורים הקלים כנשרים וכאיסכילוס. וכבר ראינו, שאף ורגיליוס אנין הדעת וזך הרגש עשה כורך עדרים ושרים. פייטן זה, כדרך רוב פייטנים, היה מחונן בחוש מעשי, הלוחש תמיד לכל המרחפים בערבות הדמיון: תן לקיסר אשר לקיסר ואל תלין פעולת שכיר. אל תקרי שכיר אלא שר.
משוררים אוהבים מלכים, כמה שנאמר על ידי נעים זמירות ישראל בתהילים מ"ה ב': רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר. ולאו דווקא על שום שהם משתוקקים למנעמי מלכים על שולחנם הדשן, אלא בעיקר לפי שהם נוהים אחרי מה שנאמר בכתוב הסמוך לזה: יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. משוררים אוהבים יופי, החן הוא חזונם, ההדר מחוז⁻חפצם ומיטב שירם תפארת. יותר ממוראה של מלכות, שכרה ופרסיה, משפיע עליהם הוד מלכות וטוב מראהו של הגבור. חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ההוד וההדר שבמידת המלכות הם הכוח המושך את הכוח היוצר. אמנם, להלן ניתן פירוש מיוחד ממקור ישראל לענין ההדר והוא, “והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענווה צדק” וכו'. אולם במקום שהדר מלכות וחזון הפיוט הולכים שלובים יחד אין קושי להוכיח, שהצדק יוצא תמיד לבוש באדר היקר של הכוח. כיוצא בכך אפשר לגלות פנים של הידור וגיהוץ גם במלים אמת וענווה.
אילו אהבת סופרים למלכים היתה תלויה כל עיקרה בדבר שהוא חמרי לגמרי, לא היתה עומדת בכל תמורות העתים לבלות גם את התהפוכות והמהפכות. והרי האמת היא, שהמלכים עברו ובטלו כמעט. אך אהבת הסופרים לכל הנוצץ בהוד מלכות קיימת עד היום. אהבה זו לא נאכלה לא על ידי שן הזמן ולא על ידי שינויים במשטרים. לעולם יש מי שהוא דומה למלך ולו מעמד מלך אפילו במשטר העורף ראשים על הגעגועים למלכות נוסח ישן. רק השם מלך עבר ובטל כמעט מן העולם. תכנו, תכונותיו ותקפו הממשי, לא עברו כל עיקר אלא שניתן לו תואר חדש. מלכות לגבי הפייטנים השמרנים היא סמל תור הזהב שהיה ואיננו עוד. ואילו לגבי המרדנים שבהם היא מסמלת את גאון התוקף ואת תוקף הכוח. שאטובריאן, למשל, הביא לעולם את שירת הברבור למלכים מוכתרים. גורקי היה היסעור של המלכים הבלתי מוכתרים, היינו, של הרודנים החדשים, המעוררים באמת במראיהם ובמעשיהם נהיה צורבת אחרי הרע במיעוטו, שהיה מושל בכיפת העבר.
ב. אמן בחסד מלך אביון
אין טעם להתעלם מן הדבר: הקיסר הוא היכין, האביר או הגבור הוא הבועז של עולם הפיוט. לכל מקום שאנו פונים בהיכל האמנויות היפות הוא ירום הודו ניצב במרכז. השיר, הסיפור, התמונה והאנדרטה, שותים מבארו. ממנו יוצאות קרנים לכל בנות השיר. אין תימה, שהמלך הוא שמש האמנות. הרי הוא מגן ופטרון לאמנים. מפני מה באמת לא יחברו עליו שירים וסיפורים? הרי הוא הכוח הפועל, לפי סברתם של הפייטנים המרפרפים על פני החיים ואינם נכנסים לתוכם בכל מהלך דברי הימים. אם כך מגיע לו בדין, שיהא הנפש הפועלת בכל המחזות המוצגים על הבימות. על הרבונו של עולם מלך עליון נאמר, ששוליו מלאים את ההיכל בחזון ישעיה. מה פליאה היא, שהיכלו של מלך אביון ממלא את חזון הפיטן כולו ועד לשולים. ספרות אנגליה על עיבור⁻תכניה וגלגולי⁻צורותיה מונה את תאריכיה לפי מלכי אנגליה. סגנונות הציור והקישוט, אף של אפנות לכלי הבית ולריהוט טרקלינים, נושאים את שמותיהם של מלכי צרפת לואי הארבעה עשרה, החמישה עשר והששה עשר. המלך הוא תוכן כל חזיון וחותם תכניתה של כל מלאכת מחשבת, הוא הפטרון והפרנס של סגל האמנים, אף משרה את שכינתו עליהם, ואין צריך לומר המבין והפוסק, שר המסכים, ובאור פני מלך יקרן כל צלם⁻דמות. אמנם, נושאים לכוח היוצר של האמנים שימשו מלבד המלכים גם המלאכים, הכרובים, הנזירים, הקדושים, המדונות ואם המשיח, והוא הצלוב, לא כל שכן, ובכל זאת קלסתר המלך כנגד כולם. אלא שדמותו נתמעטה במקצת לעתים או כהתה עינו לאורם המבהיק של קדושי⁻עליון.
הדברים האלה ניתנים להסתלף על ידי הכנסת כוונה זרה לתוכם, כאילו חזיון זה בא ללמדנו, שגם אצל פייטנים ואמנים צרכי החומר עדיפים על נשמה יתירה ואינם מתקרבים אל אנשי השלטון אלא להנאתם הגשמית, לקיים מה שנאמר אם אין קמח אין תורה. נושא הדיון הזה אינו נעוץ במישור, שנטושה בו מלחמת ההשקפות בין המגשימים למאצילים, בין החמרנים הדורשים הכל כמין חומר, לבין העושים את הרוח גלגל ראשי במסכת יצירה. אין אנו עומדים כלל בסוגיה זו. אפילו אנו תולים הכל על וו החומר אין החומר במשמע לחם בלבד. חומר כולל כל צרכי הגוף והנפש, אף כל יצרי לב אנוש. חומר כולל גם את החן וההדר, את הכבוד ואת התהילה, את אהבת התשואות והמית החג, אמנים אוהבים הילולות, חינגות, פומביות. הם נוהים לאותם המקומות שאפשר לקצור בהם תשואות⁻חן ומחיאות⁻כפים. בחצרות המלכים, בכל ראשי הומיות ובעצרות⁻עם בזמנים, שהעם הוא המלך, יש שבר לאמנים. כל מקום של רעש הגופים ומהומה של יצרים ותסבוכת של נכלים, לשם באה האמנות ומעמידה את בית היוצר שלה, כדרך שריחים של מים מקומם יכירם על שפת הנהר הסואן. כיון שנמנו וגמרו, שחלקם של המלכים מזומן לעולם הבא ואף מונים תאריכים לפי לידתם ומותם, מחייב השכל, שאף האמן צריך להיות מצוי במחיצתם של הממונים על חלקי⁻נצח. התחבר לשחוור וישתחוו גם לך כל הדורות העתידים. וכשם שאמן, היוצא ונכנס לחצר, מקורב לבני⁻אלמות, כך חזקה על כל מי שאינו מקורב למלכות, שיהיה שמוט לקרן זוית. מרכבת הנצח תעבור עליו ומעליו. לא יהיה לו שם בדורו ולא זכר לעתיד לבוא. קבלה היא בידי אמנים מנסיון הדורות או מנסיונם האישי שכל מי שאינו מקורב לשר או לנגיד, נושא כתר המלכות או נושא כתר הכהונה, מתחייב הן בלחמו והן בתהילתו. האמן, הנושא וסובל בבית היוצר שלו נושאים רבים כל כך, אינו מסוגל להיות נושא את עצמו. אמן ללא מצנט נצר מגזע מצנס הקדמון – שוב אינו רב⁻אמן. משול הוא לאניה בלי רב החובל ולגולם בלי שם המפורש, לראש אב בית דין, שאין לו כרוז המהלך לפניו ומכריז עליו בדפיקות מטהו. אמן שאינו בן⁻חסות מבודד בכל הזמנים, ולא עוד אלא שתולים בו גם את חטא העריקות ואומרים עליו, שהוא מתייחד בהיכל השן אפילו הוא נדח כל ימיו לעלית קיר קטנה או למרתף עוני, שוכן כבוד בימים ובלילות במעון⁻חנם שקבע לו על הספסל בגן העיר או נע ונד מעיר לעיר… על אמן מחוסר גב של חצר להישען עליו אומרים לית דין בר נש. מחוסר⁻גב הוא גם מחוסר⁻גג.
המקוּרבוּת למלך באה להעיר, שפלוני הפייטן או האמן הוא בר נש. מי שיש לו מהלכים ב"חצר" עומד בעיצומם של החיים ונוהר עם מהלך העתים, כי שם דופק הזמן. וכל מי שיש לו דריסת רגל בהיכל השן של המלך סימן לו שהוא סופר העם ולא סופר של היכל השן. צעדי הפייטן, אמר ורלן, הם נדודי עמים. אבל אין להביא ראיה מפייטן תמהוני, שלא היה בטבעו מקורב אלא לקונכיה הומיה אחת, היא נפשו. הוא לא היה גרורה לשררה.
פנים רבות לשררה. בתקופות החירום עולה הכורת על מצודות מושלים מדורות ונופלות עטרות מלכים. אולם אין הכסאות מתפנים אלא לשעה קצרה ותחת עטרות ישנות צומחות חיש מהר חדשות. מת המלך – יחי הנשיא, הרודן בכוח או בפועל, כל נציג אחר של הקהל בדמות הדימגוֹג בעל הפנים השוחקות או הפנים הזעומות. הוא עולה ויושב על הכסא והעטרה בראשו. לימים יקרע מעל עצמו, או אחרים יקרעו מעליו, את מסכת העתים וייגלה לפנינו איש השרד הישן במדיו החדשים. אותם התכסיסים בשינוי הגינונים: עריץ ברשות העם ודן יחיד מטעם ההמונים, חותך חיים ככל העריצים הקדומים; וקשה מזה חותך הלכות ופוסק דינים בדברים שבטעם ושבכבשוני הנפש. הוא יודע מדע ומבין נגינה ולפניו נגלו כל תעלומות היש. ושוב אין זה שוכן לבדד. רבים הם המשרתים העומדים לפניו ואף איש הרוח, האמן, הסופר, רבן השירים, בין העומדים. משנה העתים משנה השמות. מי שהיה לפנים מזכיר או סופר המלך הוא כעת המנצח על לשכת המודיעין, קצין התרבות והממונה על הדרכת דעת הקהל. עתים בא בעל השיר לאחר מעשה הנצחון של הכובש החדש לשיר את תהילתו ועתים הוא מופיע ובא לפניו בחינת אליהו המבשר, המפנה את הדרך לנצחונו מקור תהילתו. בין כך וכך לא מצאנו עדיין אחד יושב על הכסא ומחזיק בשרביט, שאין קרבתו איש לשון למודים ומושך בעט. בקרב כל פליה של יוצר⁻משרתים, המקיפה את השליט, מוצא אתה גם את האמן היוצר.
שפינוזה, הפרוש מן הציבור, לא היה בכל זאת פרוש מן המלכות. היה לו נסיך משלו. או שהיה לנסיך שפינוזה משלו. בשעת חירום לאותו נסיך משוח בשמן החסד של אלוהים, אלוהים של שפנוזה, המורם כל כך מן העולם, שאין לו לכאורה כל עסק עם בריותיו, כן, בשעת הרת גורל לשלטונו של אותו נסיך, נחרד גם הפילוסוף ויצא לרשות הרבים לעמוד לימין צדקו של בעל הכוח. חכם התבונה, אוהב אלוהים, שכח אותה שעה את כלליו התבוניים המחייבים הבלגה בכל עת ובכל מצב, הפוסלים את ההתרגשות ואת ההתרגזות, את הבכי כצחוק, ויצא לרחובות העיר לצעוק חמס על קיפוח נסיכו. בעת צרה אבדה חכמת החכם ומקומה תפסה התפעולה, נעלם הפילוסוף והופיע איש הרוח, המוקיר את קרבתו של איש מרום המעלה החברתית. בן כ"ד היה גיתה, כשנקרא אחר כבוד לחצר הנסיך מוויימר ושם ישב. ישב ולא מש עוד משם כל חייו. בוודאי חי שם בעושר. אך האם גם בכבוד? אי אפשר כלל להניח על הדעת חיי כבוד בצוותא כזו. חסות וכבוד הם תרתי דסתרי. כתר שירה וכתר מלכות אינם עשויים לחיות בשלום לאורך ימים. כתר מלכות יונק מן הקבע. מן הממושמע והממושטר. אין לשררה בעולמה אלא השריר והקיים ועולם כמנהגו נוהג. אך כתר השירה אינו ניתן כלל להיות צמוד אל הראש. הוא נע ונד, מרחף באיזה אויר עליו. המלך כולו ודאי. המשורר כולו ספק, תהיה, חרדה, נהיה, כיסופים, ציפיה. המלך לפי עצם מהותו אומר אני ואפסי עוד. האמן או הפייטן הוא מהגר נצחי מן האני. לא תשא “חצר” אחת את שניהם יחדיו. אחד מהם על כרחו ממעט דמותו. בידוע מי הוא האחד. אחד מהם קומתו נכפפת מאליה. בידוע של מי היא הנכפפת. גיתה הוא אב⁻טיפוס של הפייטן, המחונן גם בחוש מעשי מפוכח. הוא הפקח היה גם כן מעין מלך. מושל היה. מושל ברוחו. ידע להטות שכם לישא בעול מלכות, המעניקה חסדים. אך לעולם ידו של המעניק על העליונה ומקבל ההענקה יורד לדרגת מקבל.
טניסון הפייטן האנגלי היה גם כן מחונן, כנראה, בתבונה מעשית. בחצרות בית המלך התהלך ברגש קר ומפוכח. הוא חי בנחת. בית המלכות נתן גושפנקה לבית היוצר שלו. טניסון לא היה כפוי טובה למיטיבו. שלושים שנות חיים הקדיש לכתיבת “אידיליות המלך”.
המלך לובש צורות ופושט צורות. המלכים הקדמונים נחשבו כחצאי אלים ואף ניתן להם כבוד בני⁻אלים. הרודנים האחרונים הם אמרכלים, מהנדסי נשמות, ידעונים, מנצחים ומכשפים. בתקופות רבות תפסו האפיפיורים את מקום המלכים. השליטים הארציים מטעם מלכות השמים פעלו באמת גדולות להגדלת האמנות ולהפרחתה. אילולא הם לא היתה באה אמנות הריניסנס. ואילולא אמנות הריניסנס לא היו הם עולים לגדולה ארצית כזו. הואיל והיו מושלים הממונים להאיר לארץ ולדרים עליה בצו אלהי השמים, זקוקים היו לתאורה ולתפאורה אמנותית להגדיל הודם וכבודם. אמני תקופת התחיה פעלו בכיוון זה ואצלו מהודם ומהדרם גם על התגא של האפיפיור. מאידך גיסא נתגלגלה זכות גדולה לאותה אנושיות החובבת אמנות על ידי בית הכלא שהארי בחבורת אמני התחיה נחבש בתוכו מטעם האפיפיור, כדי להמשיך עליו בתוך ההתבודדות את השראת היצירה ואף להרחיקו על ידי הטלת אימת הענשים מן העצלות. שליטי הזמן ההוא, שהיו מלובשים בתגות של האב שבשמים, שקדו באופן אבהי ממש על תקנתה של היצירה. בשעת הצורך הפעילו גם את הרצועה, כדי לזרז את האמנים בחירי האל במלאכתם, לקיים חושך שבטו שונא בנו. המחזיק בשבט גער במחזיק בעט או במכחול כרב החובל ביונה ואמר לו: מה לך נרדם? שב על האבניים ליצור. האמנים לא התמרדו במעבידיהם המושלים. אמנים אינם מרדנים בחיי⁻המעשה. סופרים לא היו מימיהם יוצאי בית המרי. סופרים מושכים בעט, מושכים בתלם ובלבד למשוך אליהם חסד. אנשי החזות זקוקים לחסות. לכן היו פייטנים רבים כל כך מקריבים שלמי תודה למיטיביהם. הם שילמו טבין ותקילין ושרו מה טובו אוהליך נסיך וחצרותיך מלך.
האוֹדה, שירת ההודיה, היא רק חלק מן המעשר, שפייטנים שילמו לנדבנים ממיטב השירה ומחלביה. הם שילמו גם בעצם הסתופפותם בחצר, בעצם היותם תוספת ותבלין. לפי מנין האמנים היושבים ב"חצר" נמדדה גדלותו של בעל החצר. מרבה מקבלים מרבה פאר לעצמו. כאן, בתוך ההיכל של השליט, נפרשו כשרונות המחוננים כשטיחים וכמרבדים וככל הקישוטים למיניהם. כל תכשיט חכם⁻חרשים נעשה תקשיט. אפילו בן⁻גבירול, שכמידת עדינות⁻נפשו מידת מרירותה, רגל על לשונו תרגילים פיוטיים לכבוד השר החוסה עליו. הוא שר מזמורים ליצחק השר “הוא יצחק השר, אגן את אשר מזג לא יחסר, אך מזג מוסר השכל לחיות בו כל בשר”, “ההוא שנמסר לאל לבדו להיות טפסר הארץ, כולם נגדו בקול רנה יצהלו”. חסד נדיבים כטל בוקר וכשמש ביום חורף ותשועת הנגיד רק להרף עין. אין תימה שחיש מהר אנו שומעים מפי בן גבירול מלים ספוגי אכזבה מרה בשל אותו יצחק השר. הלא כה יאמר ב"תלונה אל הנגיד": “אמור לשר אשר עלה וגבר ונכבדות בתבל בו מדובר, בך בטח ולא נעזר לבבי, אבל בוש מאשר קוה ושבר, כבת נדיב בעת פתחה לדודה והוא חמק לפניה ועבר”. תלונה כאן, ריטון מלוחש, מרירות כבושה, ולא חס ושלום כעס ורוגז. אף בן גבירול הנפעם והנסער תמיד השכיל לכבוש את המית רוחו בשיחו עם מי שהיה חוסו, שאפשר עשוי הוא לשוב ולהטות לו כנהר חסד.
ההגזמה היא נשמת השיר, לא כל שכן שהיא נשמת השיר העברי בתור הזהב שלו אשר בספרד. אף על פי כן גם לפי מיטב השיר והפרזת המליצה עדיין אנו נדהמים מן הקו המשווה את השר הנדבן לדוד שבאהבה. האמנם עד כדי כך מגיעה זיקת הפייטן לשר הנדבן? סיטרא דנוקבא מכאן וסיטרא דדוכרא מכאן? בלשון המקובלים מסתבר לומר, שהשירה היא לפי כך בחינת מים דנוקבין, שבהשראת מים דדוכרין מעלים אותה מן הבאר לחי רואי. לא היא הנסיכה מקדם, כי אם הנסיך נסך בה את כוחה. לא בן גבירול הוא, משמע, בן גבירול, כי אם השר הגביר הוא בן גבירול? משונה, יש לקנא בשר יצחק. במערכת המזלות של השירה העברית קבועים שני כוכבים גדולים בן גבירול ור' יהודה הלוי, ושני המאורות הגדולים האלה ארגו שירים לכבוד ר' יצחק. הלא כה יאמר גם הלוי בשיר שבח לר' יצחק: “וכף תמר ברון צפור לכף סופקת. מתנופפה משתחווה נגד פני יצחק ותבל עם שמו צוחקת, בך הגביר יצחק לשוני תענה צחות ושיר תחביר ולא מפסקת, כי אכרתה עמך ימי חיי ברית, ממהללך בל תהא שותקת. מה זאת אקדם שבחיך? נפשך כל מיני יקר מודבקת”.
פליאה נשגבה היא מלהבינה אותה ברית כרותה בין השר בשין ימנית ובין השר בשין שמאלית, העוברת כחוט השני דרך כל שירת ישראל בספרד. מן הסתם קיבלנו גם את המהלל כמו את המקצב ממקור השפע של הנכריה הגברת בלשונות של הימים ההם. אבל אין כל טעם ואף אין זה מן היושר לזקוף הכל על חשבון החוץ. יתכן שאף הוספנו כמה וכמה נפכים משלנו בזמירות לנגיד. ואם הוספנו נאלצנו מסתמא על ידי מעמדה המיוחד של השירה העברית בתור הזהב ההוא, שהיתה כולה תלויה בחסדי נדיבים. אבל כל הסיבות הן סיבות בתנאי שאיננו מתעלמים מן הסיבה הראשית לזיקת גומלין, זיקת גומלין מסתורית ממש, הקיימת, בכל הזמנים ובכל התנאים והמשטרים, בין שירה לגבורה, בין כתר החכמה לכתר העושר, בין האמנות והמלכות. שמונה מתשעת הקבים הפיוטיים, שירדו לשירת ישראל בספרד, נטל השר הנגיד המקורב למלכות. כיוון שהמשורר עצמו לא היה מקורב למלכות ביקש להיות מקורב למלכות ביקש להיות מקורב לפחות למקורב למלכות. ניחא, תנאיה המיוחדים של שירת ישראל בנכר עשו אותה נטע רך בתוך חממה, הזקוק תמיד לחום של חסדים לגוננו ולהצילו בכל השעות הרעות מן העלפון. טבעי הוא, ששירה זו נעשתה כחמנית המשתחווה תמיד לשמש הנדיב ולמגן הגביר, שיהא זן אותה ומפרנסה. אף על פי כן פרנסה אינה תירוץ. מכל מקום אינה תירוץ על כל הקושיות. השירה היתה מאז ומעולם ובכל הארצות בת⁻חסות לנדיב, הכרוב הסוכך עליה. כל מקום שנאמר כרוב יש בצדו להט החרב המתהפכת. הסייף והספר ירדו כרוכים לעולם. שירת ישראל בספרד העמיקה את הזיקה בין השנים. החרב עלתה אצלה לכלל חתן לבת השיר ודודה.
ג. יוצאים מן הכלל
היו גם פייטנים יוצאים מן הכלל, שלא נשתחוו לבעל הכוח והשררה, חיו ופעלו במזל שלהם, דרכו בנתיבם המיוחד. המעט שלא נטו לדרך המלך ובחצרות לא הסתופפו, תרמו מכוח חזונם להנמכת קומת המלכות ולהרמת קרן האדם באשר הוא אדם. עתים לא נרתעו גם מלהמיר את קולמוס הסופר בחרב החייל או בעט מחבר כתבי פלסתר, כדי למגר כתרים שהוחלדו ולקרוע עטרות שהועמו. אפילו באצבעות שתי הידים אפשר למנות את יחידי הסגולה ההם דנטה ראש וראשון, מילטון השני. ויקטור הוגו במלחמתו עם הקטן שבנפוליונים עדיין מוטל בספק סופר לוחם. היינה, איש ריב ומדון לכל הארץ, היה בדרך הטבע גם בר⁻פלוגתא של מלכים ושרים. אבל לצערנו אין הוא יכול להרוותנו הרבה נחת מבחינה זו. מפעם לפעם היה שובר את קו הקוממיות האנושית. הוא היה לא רק מרדן, אף הפכפך. נביא מנפץ אלילים מכאן וגחמן מכאן, מקנא קנאת האמת וגם עזפן סתם… די לנו מהתפעלותו הנואלה – ואותנו כעת היא מבישה. – מנפוליון ההרפתקן, שנטל לעצמו, ואף אחרים נתנו לו, עטרת הגבור לעולם ועד. מזמורו הנודע “מה אכפת לי אשה מה איכפת לי ילד, המלך נשבה” מלשין עליו, שאף הוא היה נסער עד לעומקא דלבא מהוד רוממותו המלך, הכובש והמנצח. יכול מליץ⁻ישרו לומר: לא הוא שר את המזמור ההוא, אלא החייל שר אותו. היינה האמן היה יוצא עצמו בשעה שקשר את השירה הזאת. רבים הם הסניגורים לאמן שהקדיח את תבשילו, האומרים: מה לנו ולתכונותיו או לכוונותיו הפרטיות של האמן? אמנות לחוד ואישיות לחוד. אבל סניגוריה זו באה להצמיח לאדם כנפים וקוצצת לו את רגליו, שהרי שקר אין לו רגלים. משורר המחולק עם בת⁻שירתו משקר או בנפשו או בשירתו. אי אפשר להיות אמת מכאן ושקר מכאן. אין חלוקה כזאת. האם והאמת אינן גורסות גזורו. מתוך גרונו של החייל דיבר היינה בכבודו ובעצמו כבוד והדר להרפתקן שעלה לגדולה. כבוד לזה שעלה, אפילו עלייתו לגבהי התהילה נתרחשה בדרך הקפיצה למעלה משאול תחתיה של חטאים ופשעים. אין בודקים למלכות מהיכן היא ניזונה אפילו מן הרפש והזוהמה, ובלבד שהיא עולה כפורחת. כך אמר גם נפוליון: אני לש את שרי הצבא שלי מן הרפש. אף בימי גלותו בצרפת לא ניצל היינה מאיזו השתייכות, שסוּרה חשוד, לקופתה של מלכות צרפת. רוב רינונים הם רכילות ולשון הרע. אבל גם ברכילות ולשון הרע יש לפעמים גרעין של אמת. גם אחרי שאנו מנכים חלק גדול מן הרינונים אחריו מתקיימת העובדה, שהיינה הפייטן לא נמנע מטובת הנאה מלכותית.
ויקטור הוגו במאבקו עם הכתר ינק השראה לא מרוח השיר, כי אם מרוח הזמן. מלבד שהיה סופר היה גם עסקן הציבור. הוא פעל בתחום שבין שני היריבים, ולאו דווקא בתחום הצדק. הוא נשא את קולו כנגד פלוני שקפץ למלכות כאחד נגיד, טריבון עממי, ולא כפייטן העניים. כל פייטן הוא לפי עצם טבעו חבר לעדת העניים והמקופחים. שני לדנטה הוא מילטון המשורר האביר, השמשון לאמתו. הוא עשוי היה ללא חת ואולי גם ללא כת, אפילו עמד היאך שהוא ומשום מה שהוא בתחומיה של איזו כת. רגליו עמדו בתוך הכת, אך כוחו היוצר היה מרחף מיד במרום מעל לילדי המקום והזמן. שירתו היתה שירת שרפים ומלאכים. בתעצומות⁻גאונו התיצב מנגד הוד רוממותו של המלך בקנאתו לאישיות בת החורין. הוא נלחם בכוח⁻חזונו ורוח⁻שירו עם הכתר אפילו בזמן שהזניח את בת שירתו, כדי להתמכר לכתבי הפלסתר שלו. כוהן גדול במלאכת השיר היה מילטון כי הוא הביא את הקרבן הגדול, ועל פי הכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך ושפעמים ביטולה של תורה היא קיומה, פרש מן השירה לעשרים שנה כדי לעשות את קולמסו קרדום להכות בו על ראשי בני⁻שחץ. בשמו המפורש ובהעלם⁻שמו חיבר קונטרסים וכתבי⁻פלסתר רבים להעביר מן העולם שני כתרים שסרחו, כתר מלוכה וכתר כהונה. הוא לשיטתו: אין השירה ואויבי האמת יכולים לדור יחד, לא רק בחצר אחת, אף לא בעולם אחד. וכל זמן שנושא כתר אחד חי וקיים – המדובר הוא בנושא כתר מחוצף – אין אויר⁻נשימה לבת השיר ואין בטחון קיום לשום ראש על הכתפים. אין חירות. באין חירות אין קוממיות. ובאין שיעור⁻קומה אנושי לפיטן שירו מהיכן יהא ניזון? הכתר, לפי מילטון, שונא בנפש לראשים. המלכות עינה צרה בשירה. נציגי המלכות דוחקים את רגלי המשוררים. לעולם לא ישלימו השליטים ביד חזקה עם קיומו של אחד פייטן בן חורין באמת, המרחף כצפור דרור, השר כצפור שירה תמימה, לא ענינית, לא ישובית, לא חנפנית, לא תהילתית. הוא כצנינים בעיניהם. הריהו זורח באורו משל עצמו. זורח שכזה אינו אזרח. אין הוא מבקש אתנן, מכלל שאין הוא לשירה חתן. אינו מעורב עם הקהל, מכלל שהוא גאה דל.
במאבקו הקנאי הפריז אולי מילטון על המידה ובקונטרסו. “החזקה של המלכים והמגיסטרים”, שחיבר אחרי הוצאתו להורג של המלך צ’רלס, כתב הרבה ביטויים חריפים, שבנוהג מוותרים עליהם בשעה שמספרים אחרי מיטתו של המת, שהיה חוטא בחייו, קל וחומר של הנרצח. הוא שפך את כל זעמו על הבר מינן, כי לא כנגד המלך הבשר ודם ערך את הקרב, כי אם כנגד המלך כסמל וכמוֹסד, כמצודה של האויב. לגבי סמל אין שייך לומר שהוא נפטר. סמל חי לעולם. הסמל עלול לחבל גם אחרי הסתלקות נושאוֹ החי, ואולי אחריה רב יתר משלפניה.
רבים מחוקרי מילטון קובלים על ההפסד שנגרם על ידי מאבקו האזרחי לבת השיר. אך כלום אין הפרישה מן השירה כוחה יפה, ואולי אף עדיף, מן הדרישה אליה, כשהיא נעשית לשמה של מגמה שאין למעלה ממנה והיא, ההגנה על חופש האדם על נצחון האמת? אין דבר נעלה שאין דבר נעלה ממנו. לכן נתבעת לפעמים תרומה נכבדה מן המשורר היפה במעלתה אף מן השיר. מעל לכל השירים צריכה להיות פרושה חופת הכבוד האנושי. גלה הכבוד חייבת בת השיר לצרור את כלי⁻מלאכתה ולהוציא בדימוס את סממניה ותכסיסיה. העולם מצפה אותה שעה לגיוס המשוררים לתכלית נעלה יותר. נעצר הגשם, הדשאים בעלפון, כל הבריאה מצפה לגשמי⁻נדבה. לא עת היא לשמש בגבורתו, לא רצון ליום בהיר בשחקים ולשלל צבעי הקשת בענן. הכל משתוקקים לעננים של ממש. רוצים קדרות, רוצים חשכות. החרדה לכבוד האנושי היא אות ברית בין הפייטן לשירה, מי שאינו בקומה זקופה אינו גם בשירה זכה. כל נאצל הוא ממקור רם. תפקיד השירה להרבות אימון בעולם: אימון למשורר, אימון לעצמנו. האימון מקורו באמונה בנאצל. מה ממש יש בשירה, שפייטנה אינו מעורר בנו האימון אליו? ברבות הימים תהיינה אולי מכונות שרות בשירים – הכי תהיינה מסוגלות לפרוט באמת על מיתרי לבנו ולעורר בנו כל רגש זך ונאצל? מילטון אברהם הביא את יצחק השיר לעקדה, כדי לטהר את השיר מן הסיגים שנצטברו בקרבו מחמת אבק העתים ואבק עצמו. ההפסד לאוצר השירה יצא בשכר אותו ניגון מזוקק שבעתים, שנאצל לשירי גן עדן האבוד, שלא נמצא דוגמתו אצל שום פייטן בעולם העתיק ובזמנים החדשים. מי שביקש לעשות כמתכונתו לא יכול לבוא בסודו. הואיל ומילטון נאבק בלב ובנפש עם המלכים אדוני הארץ השיג את חין נועם הזמרה אשר למלאכים בשמים. בקדשו את השם קידש את הצליל, את הקצב, את הרנן, המלטף את הנשמה כרינת הספירות. כשם שהעולם לא נמצא נפסד על ידי מיעוט השירים, שנתחבר על ידו בעשרים שנות מאבקו, כך לא נמצא כל פגם, בניגוד לדעתם של כמה מהחוקרים, במיעוט ההצלחה שנפלה בחלקו של מילטון על ידי כתבי הפלסתר שלו כנגד תקיפי העולם הזה. ההצלחה היא מידה או אינה מידה; מכל מקום אין היא אַמת המידה לא לאמתו של נושא המאבק ולא למעלתן של תוצאותיו. הצלחה מעטה יכול שהיא דווקא סימן לאיכות נעלה וגם לפרי הטמון בחיק העתיד. ופשיטא שאין חוסר⁻הצלחה בן זוג הכרחי לאיכות גרועה.
תמה אני שחובבי הספרות ואף חוקריה נוהגים משום מה זלזול מוטעה בפרקי הגות, שתוכם רצוף דברי פולמוס ומעמידים כנגדם באור של עדיפות פרקי שירה, שאינם עולים עליהם בכוח הביטוי או אף יורדים מהם. מניין אותה מוסכמה, שכל מה שאינו עשוי בתבנית השיר או סיפור המעשה הוא פחות במעלה? מחאת הזעם של הפולמסן מגיעה לפעמים לשיאים, שאין פייטנים גדולים יכולים לעמוד עליהם. פולמסנים היו נביאי ישראל, אפלטון וסיניקה, אברליוס ומונטין, היינה בחיבורי הפרוזה שלו על נושאים זמניים. והרי דווקא פרקי הכתב על ענינים שהזמן גרמם, והתנ"ך בראש כולם, קיימו את רעננותם, לחלוחיותם אף לאחר ששירים וסיפורים של קדמונים רבים נתבלו וליחם נס. הנצחי אינו כלל ניגוד לזמני. אדרבה, הוא נתון תמיד במקביל לו. מה שטוב באמת לשעתו עומד טעמו בו לדורות רבים. נדודי ישראל במדבר, פרשת עגל הזהב, בארה של מרים מחלוקת קורח ועדתו, כל דברי המריבה והמסה שבין ישראל לשכניהם נבעו מתוך חיי⁻שעה ונצררו לתוכם חיי⁻עולם. הזמניות אינה פוגמת בספירה, ויכוחים הנחצבים כלהבות על שאלות הזמן אינם כלל פרקי⁻חולין; הזלזול בילדי הזמן והרתיעה מפניהם כדברים עוברים ובטלים מעידים על בינה קלוקלת בעתים ועל תפיסה מוטעית בענינו של נצח. יש רגע בן נצח ויש נצח קיקיוני. פסוקי מילטון מענינא דיומא, הספוגים להט הזעם, בת קולו של נצח עולה מתוכם. הם מאירים ושמחים ומעציבים ומזעזעים עד היום בבטחון⁻אמתם ובשוועת⁻מכאובם. אף הטענה, שאין הבריות בימינו נדרשים למגילות הדנות בפרשיות קדומות שבחיי שעה, אין לה על מה לסמוך. כלום הבריות בימינו שוקדים על הקריאה במזמורים קדומים, כגון “הגן עדן האבוד” ו"הקומדיה האלהית"? הכל יורד לטמיון ובאמת אין שום דבר אבוד. סופרי מופת דרך כלל אינם נקראים בין בשיר בין בסיפור ובמסה, ואף על פי כן הם קיימים ומקויימים. אין ישנותם בולטת בקומת הקרקע של המציאות משום שמעיקרם היו שרויים בקומות העליונות, באויר העליון. כל שורה שיצאה מתחת קולמוסו של מילטון ושל שכמותו אפילו עיסוקה בבעית המסים של הזמן ההוא דינה כשורה מן השיר. צללי הנשיה נערמו על כתבי הפולמוס של מילטון, אבל ברקי תוכחותיו ולהבות⁻זעמו, שהטיח במלכים ושרים סובבים הולכים כמוקדי אש מאירים בעולם, שורפים קוצים ומטהרים חלודות. מילטון בחינת שמשון, המשסע כפירים וכופרים בנאצל, חי וקיים במידה לא פחותה ממה שקיימים מזמוריו על שמשון במלחמתו עם הפלשתים, שנתחברו על ידו בערוב ימיו, לאחר שניטל ממנו מאור⁻עיניו ומאורות השיר חזרו והתלקחו בחזונו.
ביירוֹן ושלי הם סוגיה לעצמם. מסופקני אם יש וו החיבור בין שני הפייטנים האלה במסכת “הקיסר והסופר”. רק שלי היה בן חורין כהלכתו, שנשא בקרבו חזון החירות האנושית לשמה. ביירוֹן היה מרדן ולא עוד. כל הסימנים מוכיחים שהוא דווקא נשא בסתר לבו חלום הכתר. הוא היה, כנראה, בן לגיזרת הכפולים: ספרא בגילויו וסַייפא בעילומו. אף שלי היה יותר אמיץ במאבקו עם מלך עליון מאשר עם מלך אביון. שני הפייטנים המרדנים האלה אינם יכולים על כל פנים להיכנס למחיצתו של מילטוֹן, שהיה נזיר⁻אחיו ונזיר⁻כתר.
אמנים בשלהם: לא באו לתקן את העולם אלא לתארוֹ. אבל משום שלא ביקשו לתקן את העולם מותר היה להם לזייפו? אמת היא שסופרים ואמנים סילפו את דמות העולם. אם נבוא לדון את מעשי כל העתים לפי ספרי הקורות או לפי המצבות והאנדרטות של העבר יסתבר לנו, שהעולם היה מאוּכלס בעבר רק מלכים, שׂרים וגבורים. היו פרעה, נבוּכדנאצר, נירוֹן, אלכסנדר, יוּליוּס קיסר, הם ושכמותם ומקורביהם המעטים. כלום מי נתן השארת הנפש לנפשות מעטות של שרי⁻צבא, רוֹדנים וכובשים? ומי הקנה להם את החזקה על העולם, אם לא מחברי הספרים ומציירי התמונות ויוצרי האנדרטות? מי יודע כמה נשמות אצילות היו בישראל בימי דוד ושלמה – אך מה זכר להן?
הרבה תרמו לסילוף הדמות סופרי הקורות ופייטני העלילות, שנועדו לכאורה לשמש שומרי הסף של הנצח ולנעוץ שם את קולמוסם, שלא יכנסו לאלמוות כל אלה שאינם ראויים לו. אך הם העניקו חלקים לעולם הבא דווקא לאנשי השלטון, שלקחו לעצמם ביד חזקה חלק שמן בעולם הזה. שמענו מעין זה גם מפי “גבור דורנו” של לרמונטוב, הסח לפי תומו: “מהזמן שהמשוררים הרבו כל כך לקרוא לנשים בשם מלאכים, עד שהנשים בתום⁻נפשן האמינו באמת במחמאה זו, ושכחו שאותם המשוררים עצמם העלו בעבור בצע כסף גם את נירון קיסר למעלת בן אלים”. ראוי דבר זה להישמע, אבל לא כצורתו. לא רק בעד בצע כסף העלו המשוררים בני⁻שחץ רבים למעלת בני אלים. לא הממון הוא הגורם הראשי לסילוף הדמויות, המהלך כמידה מתמדת על פני דברי הימים. הממון סוּרוֹ רע. אבל מצויים מזיקים רבים, הקשים אף ממנו. התאווה לעמוד במקום גדולים ולשמש נושא כלים לרבי השם חמורה הרבה יותר. אף לאחר שינוּפץ אליל הממון תיעשינה כל התועבות הגדולות מתוך פולחן הגבורים. המלכים ביקשו תהילה והאמנים שאפו להילה של הוד והדר, האופפת את נושאי הכתרים, גבורי התהילה. יש מגנים את הנמכרים בכסף ומעלים על נס את הנמכרים חנם בלי כסף למפורסמים. כמדומה שגדולה יותר פורענותם של משמשי חנם… כיון שהם עובדים שלא על מנת לקבל פרס, הריהם מעמיקים ביותר את חוש העבדות. ולאמיתו של דבר אין כלל בחנם. העמידה במחיצת הגדול היא השכר. עובדי חנם הם עדות נאמנה לאותה תכונה זרה ומוזרה, הטבועה בלב האדם, להתפעל מן הברק החיצוני, מן הרהב והראווה, מן ההדר הנבוּב, מן הזיקוקין של גדלות שוא. ההתפעלות מן השוא סותמת את מקורות האהבה לגדלוּת אמתית.
טסו הפייטן דעתו נשתבשה עליו, כנראה, בשנות חייו האחרונות. כיוון שעלה על ערש הדווי שקע בחזיון התעתועים, שראשו מזומן לכתר מלכות. סבור היה ששערי גן העדן יהיו נעולים לפניו, אם לא יהא חבוש כתר לראשו. כששמע האפיפיור שהפייטן הנערץ, מחבר “ירושלים המשוחררת”, עומד להיפטר מן העולם שלח לבית החולים, מקום⁻משכנו של הפייטן, קרדינל אחד להביא אל השכיב מרע את ברכת הפרידה מטעם הוד⁻קדושתו. כשראה טסו הגוסס את בא כוחו של הנציג למלכות השמים על הארץ, התאושש מעט, ובמאמצים גדולים בשארית כוחו הרים את ראשו מעל הכר והביע בריחוש⁻שפתים שלמי⁻תודה להוד קדושתו האפיפיור בעד מתנת הכתר, שהעניק לו על ידי בא כוחו לפני יציאת נשמתו. שוב כינס במאמץ אחרון את פזורי רעיונותיו והפטיר:
– הנני הולך למות ואת מזמורי האחרון ב"ירושלים המשוחררת" טרם סיימתי. אות הוא, שהאל לא רצה פעלי זה. בקשתי שטוחה לפני הוד⁻דושתו לדון בשריפה את “ירושלים המשוחררת” ואת כל הספרים האחרים שחיברתי. אשרי שזכיתי לכתר. יש לי רב.
לא נתמלא רצונו האחרון של הפייטן. כתב היד של “ירושלים המשוחררת” לא נשרף. אך אור לישרים שמחה. הפייטן יצא מרוצה מן העולם. חזיון החסד פקדו ברגעים האחרונים, הוא ראה בחזיונו כתר מלכות חבוּש לראשו. יש משום סמל בפרשה נוגה⁻נלעגה זו. פייטן גווע, שדעתו משובשה עליו, ויתר מרצון על כתר השירה למען כתר המלכות. ולא כך עשה משה כשהגישו לו זהב בצלחת אחת וגחלת בשניה. משה שלח ידו אל הגחלת, כי הוא היה נביא. נביאים לא שגו בחזיונות הכתר. משוררים ואמנים – אולי כן.
ד. סדן העולם חד הוא
קצת מוזר ואף מאלף הדבר, שקורות הספרות האנגלית נסמכו על ידי כותביה לדברי ימי מלכי אנגליה ולוח הזמנים של כיווּניה וזרמיה וחילוף משמרותיה וצורותיה הותאם לתקופות של תופשי השלטון במדינה ההיא. צא וראה: שקספיר הגדול נחבא תחת כנף אדרתה של המלכה אלישבע; ביירוֹן, וורדסוורת וקולרידג מתפללים מתוך הסידור של המלכה ויקטוריה. וראה פלא: כך היה הנוהג גם בעולם העתיק, שחכמים ואמנים נחבאו תחת חצנם של פריקלס, סוֹלוֹן ונירוֹן. אין אומרים מעשה זה היה בימי סוֹקרטס או אפלטוֹן, ורגיליוס והוֹרציוס, אלא בימי נבוכדנאצר או אנדרינוּס קיסר. אף בכתבי הקודש נאמר חזון ישעיהו בן אמוֹץ, אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. המלכים עושים את התקופות, הסופרים מצוּוים ועומדים לתאר אותן. האמנים מתארים את צלמי הדברים. הדברים עצמם הם קנינם של אדוני הארצות. מסתבר שבעלי הדברים רואים זכות לעצמם להיות דיינים מומחים על הצלמים, אם הם עשויים כהלכה. האמנים ישובים על האָבנַיים לעשות פסל האדון. האדון מחווה את דעתו לשבט או לחסד. הוא דן דיני נפשות הפועלות במחזותיהם של החוזים. גדולה מזו, אפילו מי שהיה אתמול איש פשוט, אחד העם, כיוון שנקרא אל המלכות מיד הוא נעשה מבין גם באמנויות היפות והוא נושא את דעתו המוסמכת עליהן. הוא יורה יורה, ידין ידין, ואף האמנים מקשיבים אם בדחילו ואם ברחימו לפסקי הדינים של מהנדסי הנשמות.
אין זו ממידת היושר להתעלם מטובת הנאה, שהפיקו אמני כל הדורות מן השליטים והנגידים. אילולא הם לא היתה אולי כל תקומה למעמד האמנים. ואין לזלזל גם בשלא לשמה. אילו להמוני העמים היו תלויות עיני הסופרים והאמנים לא היו בני עליה שבעדת היוצרים מגיעים אפילו לפת במלח. המוני העמים בכל הדורות טעמם פגום וחושיהם מסולפים. הם נוהים אחרי הגס, הגלמי, ההיולי, הפרוע לשמצה, המגרה את היצרים והמהמם את החושים. המלך, השׂר, הנגיד והנדבן הבחנתם מעודנת יותר. פירורים שנשרו מעל שולחנם הדשן לתרמיל העוני של הזמרים הנודדים והציירים המחזרים על הטרקלינים נתנו לטרובדוּרים המסכנים, ללוויים ולמשוררים, מחוסרי הנחלה, אחיזה של קיום. אילולא פשיטי דספרא של המלך לא היתה אולי ספרות באה לעולם פשוטו כמשמעו1. לא זו אף זו. יתכן כי אילולא רהב המלכים לא היה הספר קונה לו מקום של שיכון. המלכים היו הראשונים להקים בארמונותיהם בתי⁻מחסה לספרים. הספריה הראשונה נוסדה במצרים על ידי רעמסס השני, שחי במאה השלוש עשרה לפני הספירה הנהוגה. אלא שאף בכך קדם הסופר למלך, כי האספן הראשון, שהקים לו בית עקד הספרים משלו, היה אפלטון. ממנו קיבל את ענין האספנות תלמידו אריסטוֹ, ואחד מתלמידיו של אריסטו מסרו לידי פטוֹלוֹמיאוּס הראשון, שייסד את הספריה הנודעה באלכסנדריה. ברם גם טובת הנאה זו מידי המלכים, שהטילו מלאי לתוך כיס המעיל הבלוי של הסופר, אינה מקנה עדיין את הזכות למלכים, שהסגנונות, הכיווּנים והזרמים הספרותיים והאמנותיים יקראו על שמם.
סדן העולם חד הוא וכל הרהבים של מלכי מזרח ומערב עולים בקנה אחד. מידה זו של השתלטות השׂררה על השירה וצמידות התפארת אל המלכות מהלכת על פני כל הדורות ובכל הארצות. סופר אחד, שיצא לתהות על מקור השפע של הנעימה המעודנת, השקויה הומור שנון ועצבות דקה, המייחדת את חכמת השיר ביפאן, מעיר לפי תומו:
“בנטיה זו ניתן לראות מה שמכונה בפי היפאנים בשם מיאבי, כלומר, חצרוֹניוּת. כי הספרות היפאנית היא כל עיקרה אפרתית לפי נעימתה. אין זה במשמע, שלא נכתבו שם בלדות עממיות או נובילות המכוּונות לטעמם של המעמדות הנמוכים, אבל הספרות היפאנית העממית לא היתה לה חשיבות יתירה… ואפילו יצירות מסוג זה נוטות יותר לאלגנטיות במידה מרובה מן המקבילות להן במערב. רוב השירים באנתולוגיות הרשמיות נתחברו על ידי חצרונים, ואמנות מעודנת זו נפוצה בשפע רב כל כך בכל שכבות החברה, עד שגם הדימויים העולים עכשיו בראשו של משורר איכר אם אותם הדימויים, שנסיך בחצר המלכות השתמש בהם לפני שנות מאות… ביפאן לא היו אפילו קיסרים נרתעים מכתיבת שירי אהבה והנובילות והדרמות, אשר נתחברו על ידי אנשי החצר, טבעו את חותמן בכל היצירות המאוחרות יותר”.
לכאורה למדנו קצת חידושי⁻תורה מפי אותו חוקר על המידות הנהוגות בספרות יפאן, אלא שהחידושים הללו אינם כלל בגדר חדשות, כי מידה זו מהלכת על פני ספרות כל העמים. חצר המלכות היתה מאז ומעולם המולדה או המולדת של הספרות. כדרך שהזאבה היניקה את רוֹמולוּס מייסד רומא, כך היניקו המלכים את הפייטנים. הכי נגזר מששת ימי בראשית על הסופרים והאמנים להיות חצרונים? מכל מקום הספרות היא עד היום חצרונית וטרקלינית. אפילו הספרות העממית היתה מלכותית ביותר. כל האגדות סובבות על חיי המלכים וכל המעשיות הן מעשה בבן מלך או בבת מלכה. הגבור הראשי בכל הסיפורים והמחזות הוא עד היום… הגבור, כלומר, לא האדם הרגיל, המכונה משום מה בשם האדם הפשוט או האדם הקטן, אלא הגיבור, היינו השוֹנה, הנבדל, המופלא ויוצא הדופן, שחותם היחוד טבוע בו, שאם אין מותר מן האדם יש בו לפחות חסרון מן האדם. וקודם לכל, כמובן, הנעלה מן האדם השכיח. ומי כה בלתי שכיח כמלך? לכן היתה הורתה ולידתה של הספרות בבית המלכות. אדיפוּס, אוֹדיסיאוּס, מלכים היו. אף הגבורים החזיוניים נבחרו מתוך מעמד המלכים: המלך ליר, יוּליוּס קיסר, המלט. בזכות המלך נכנסו גם החצרונים לתוך גי החזיון והליצן בתוכם. גל שני שפרץ לתוך הספרות לאחר ששׂבעה נפשות מלכותיות, הנעלות מן האדם מן השוק, הם גבורי⁻אדם יוצאי דופן בפחת שבהם. המלך הוא אדם העליון, הקבצן או השודד הוא תת⁻אדם או פרא⁻אדם. הוא הדין הכילי ללא גבול. כלומר, שני קצוות. הדיוקן המלכותי מכאן ומכאן האדם של הקצה השני, נחות⁻דרגה. מכל מקום הגבור עומד בראש, כאילו הוא באמת לב החברה. וכאילו האדם שבאמצע – והוא רוב מנין ורוב בנין של מין האדם – אינו כלל חי ופועל.
כשפלוֹבר כתב את סיפורו “הלב הפשוט” ותיאר סבלה של בת⁻אכרים פשוטה, נפש תמימה, משרתת, ופקח את הגל מעל מרחשת נפשית רווּית⁻צער, נזדעזעו רבים מאניני הטעם והיו תוהים ושואלים: מה ענינה של בריה מעין זו בתחומה של ספרות? מה לנו ולמגילת⁻חיים זו, שאין בה לא גדלות המעשה ולא תסבוכת אהבים? חיים נמוכים של איזו נפש נדחת לא נמצאו כלל ראויים להיכתב. הסיפור “לב פשוט” נראה היה בשעתו כמפנה מהפכני, שלא המריץ כלל רבים אחרים להתהפך בכיוון זה. יודעים סופרים נפש קוראיהם. אפילו העם הפשוט אינו אוהב לקרוא סיפורים על חיים פשוטים, רוצה הוא בעלילות גדולות ובמעשים מותחים ומרתקים. חיים גדולים מצויים, כנראה, רק בבית גנזיהם של אנשים גדולים. ומי רב גנזים כמלך?
הספרות בכל הדורות היתה דרך כלל סתגלנית. היא הסתגלה לטעם הקהל ולמאוויי הקוראים. הקורא אוהב לקרוא אלף פעמים ואחת את סיפורי אלף לילות ולילה, המתארים חיים צבעוניים של כליפים. הקורא רוצה לקרוא על ריכרד לב הארי, על פרידריך הגדול, על נפוליון. מה שהוא פחות מסובורוב שר הצבא ומבוֹריס גוּדונוֹב, הרוצח את בן המלך, אינו מעניין אותו. הוא רוצה בפרשת מלכים. ומי שאינו מלך יהיה לפחות רוצח גדול או פרא⁻אדם גדול, טיפש מופלג, קמצן לאין שיעור, חולה מדומה, כומר שנתפס בקלקלתו על ידי בוֹקצ’יוֹ, המתעלל בכלי קודש – לא בבעלי כלי זין ובתופשי שלטון חס ושלום – בדיעבד הוא מתענג גם על סיפורי שודדים על טהרת האידיאלים הנשגבים של שילר או רובין הוד. או⁻או. או מלך שהמשל עמו. או רוצח שפחד עמו. אף המטורף הוא נכס חשוב לעשות ממנו נפש פועלת. האֵם החורגת והמכשפה. אבל אדם מן הישוב במה נחשב הוא?
דרך חייו של דוסטויבסקי מאלפת מאד. הוא סופר אשר קם על המלך. אדם נער אומר דברי מרד. דוסטויבסקי הצעיר נסתפח אולי למעשה, ואולי רק בדמיונם של משרתי המלכות, לכת הקושרים כנגד המלך. נתפס, נחבש, נכלא, נידון למיתה, עלה לגרדום והורד. לאחר כך, כן, לאחר כך, היינו, סמוך לירידתו, חזר בתשובה וקיבל עליו מאז ואילך באהבה וברצון עול המלכות, הרים לכבודה כוס של קידוש ונעשה חסידה האדוק וסניגורה הנלהב. צחוק עשה שר המלכות לשר הספרות. כיון שהיה פעם מעשה וסופר נצטרף אל המתנקשים במלך, חייב היה שר הספרות לשלם לו פיצויים טבין ותקילין. דוסטוייבסקי הוגה הדעות הקטיר לכנסיה, המשען הנאמן לבית המלכות, ושימש שופר למאווייה הכיבושיים של המלוכה. ואילו דוסטויבסקי חוזה הדמויות ועושה הנפשות לקח לו את רוצח האלמנה להיות הנפש המשחקת לפנינו. מן המלך קפצה לו הדרך אל הרוצח. מאז ואילך נשתקע מנור האורגים שלו במגילת הרצח. גבורי דוסטויבסקי פתחו ברצח האלמנה וסיימו ב"שדים", שבהם הרקע לרצח מתרחב והולך עד לקטילת הכת, העם ומין האדם. מס זה שילם הסופר, שנתן לרגע קטן גט למלך.
פרשת המלך ארתור ושולחנו העגול הונחה ביסוד הרומנסים והסיפורים של צרפת ועל כל העמים האנגלו⁻זקסים. נחלקו החוקרים, אם המלך ארתור היה חי וקיים ממש או אינו אלא משל. בין היה חי ובין הוא מדומה, שלטונו על כל סוגי הספרות העולמית הוא ממשי. מצודתו פרושה על השיר והסיפור, על המחול והזמר. כאריסטו בחקרי הגיון, כן אותו ארתור ספק היה ספק לאו בספרות היפה, רישומו והשפעתו נתקיימו כדי אלף שנה. “פרקי מות ארתור”, שהועלו על הכתב במאה החמש עשרה על ידי הסופר האנגלי מאלורי, שישמו תדריך לסופרים רבים לעשות כמתכונתם. אף טניסוֹן קבל מהם השראה. מפעלות המלך ארתור עוררו את הכוח היוצר של סופרים רבים באנגליה, בצרפת, בגרמניה ובמדינות אחרות עד שיצא מהם אותו עגל⁻לא⁻זהב של “טריסטן ואיזולדה” לווגנר. ממקור אותו ארתור מלכותי רוב היצירות הספרותיות בשנות דורות. למלך ההוא אנו חייבים תודה בעד התנובה הרוחנית ביצירה הספרותית. אפשר להניח, שאילולא אותו מלך שבממש או שבדמיון היה כל העולם הספרותי שמם כמעט. המוני עמים נולדו, סבלו, פעלו, נלחמו, נשים נתנסו בחבלי⁻לידה ואבות בצער גידול בנים – ונושאים ליצירות ספרותיות אין. כיון שבא המלך באה עמו יצירה.
האם מקרה הוא, שמשנת בודהא יצאה גם כן ממקור המלכות? אפשר לשער שאילולי מוצאו הרם של אותו אברך רחמן ואנין נפש, לא היתה גם תורתו מתקבלת על דעת קרוביו ולא כל שכן על דעת רחוקיו, מאחר שעל פי האמת היא קצת מוקשה וקצת מופרכת, קצת זרועה מוקשים וקצת הפכפכת. אך זכותה של המלכות המהודרת עמדה לה ליישר את הדוריה.
יתכן שאף סיפור המעשיות על הכליף מבגדד יש בהם גרעין של אמת. אף על פי כן תמוה הדבר, שאותו כליף היה צדיק מושלם כזה. יש לו לב טוב והוא נעים הליכות, פועל צדקות וישועות ונוצר חסד לאלפים, זוקף כפופים וסומך נופלים. לא הכרנו הרבה כאלה בחיים. ובכן, אגדה, וסייג לאגדה שאין מקשין עליה. מי עשה את הסייג הזה? המלכים נושאי האגדות. מי קיים אותו למעשה? הסופרים.
בגלל הסייג הזה עבדים היינו לפרעה במצרים, לאלכסנדר במוקדון, לאברניפל ולכל יתר העריצים מימי קדם ועד זמננו. יש סבורים, שמליצה היא רק בשפה. אך מליצה יש גם בתוכן. האגדה היא המליצה של התוכן. הגבור הוא האדם הנמלץ. במשך דורות רבים לא העזה הספרות להשתמש בנושא בלתי נמלץ, להוציא לגיא החזיון אדם ללא כתר, ללא מדי שר או ללא מדי מוקיון. כשהופיעו באנגליה במאה התשע עשרה סיפוריה של ג’יין אוֹסטן ובהם תוארו פשוטי⁻אדם כמו חיים, קרא וולטר סקוט – אבירו הגדול של היסוד המלכותי – בהתפעלות על הסופרת הצעירה: “גברת צעירה זו נתברכה בכשרון לתאר רגשות פשוטים ואנשים רגילים וזהו בעיני הדבר הנפלא ביותר. עלילות גדולות, אישים רבי פעלים, מסוגל גם אני לתאר. אך נמנע ממני להפוך דברים שבשיגרה ואנשים שכיחים לנושא מלא ענין”. וולטר סקוט היה מודה ולא עוזב. כל ימיו לא יצא מתחום הארמונות ותיאר אנשים אביריים וחיים תקשיטיים. היה זה לגבי רבים, משמע, מושכל ראשון: כבוד בת⁻ספרות בחצר המלך פנימה. רק הגבור והמלך קרויים אדם, אמנם, האדם נתון ביד הגורל ועליו מנצחים האלים. אבל לא שווה בעיני האלים לשחק בגורלותיהם של קטני⁻אדם. לכן אין זו מן החכמה להעלותם על במות⁻משחק כנפשות הפועלות. בן⁻אדם סתם אינו ראוי לדפוס ההולם את החיים על הבימה. האדם כשלעצמו, בלי גינוני מלכות ותכשיטי אבירות, אינו נושא מענין. מכל מקום הספרות במרבית העתים לא נקנתה אלא בשם ובמלכות. אין סופר ראוי לשמו אלא אם כן הוא בעל⁻שם ואינו מגיע לשם, אלא אם כן הוא מקורב למלכות ופועל בתחום הנושאים המלכותיים.
מפני חטאינו גלינו מארצנו וניטל מאתנו כתר מלכות ולמרבה הפליאה גם כתר הספרות נשמט חיש מהר מעל ראשנו, כמו אין לזה תקומה בלי זה. אמנם, לא היה ישראל אלמן ממעשי⁻ספרות גם בגולה, אלא שהללו לא נבעו ממקור היצירה הספרותית החיה. ספרות ישראל בשנות דורות כל עיקרה עסקה בתיקון החיים ולא בתיאורם. ויותר ממה שביקשה לתקן את החיים נתכוונה לתקן את המידות. תחת להטיב לאדם טרחה להטיב את האדם, ותחת ליישר את העקמומיות שבלבו נתייגעה לקרבו אל הדרך הישר. אין, כמובן, הדין עם האומרים שבתקופת הגלות לא היתה ספרות בישראל. היתה, אבל אחרת, אולי מעוּלה מאשר אצל אחרים, אבל לא כשל אחרים. אף הספר “חובות הלבבות” הוא מלאכת מחשבת של כשרון ספרותי. ובכל זאת הוא נעוץ בספירה שונה מזו המייחדת את מה שמקובל לכנותו בשם ספרות הגויים. אולם כשהופיעו הסנוניות הראשונות באביב הספרותי שלנו מיד התחילו מצפצפות שמות מלכים ושרים. ספרות ההשכלה בישראל ינקה הרבה חיות ואשליה ממקור המלכות2. אין כמעט בין סופרי ההשכלה הראשונים אחד, שלא חיבר איזה “הנותן תשועה” לכבוד מלך או שלא שלח את לחמו על פני המים המלכותיים ושלא חתר להגיע באיזה אופן למעמד של תלות וחסות ב"חצר". ריב"ל ברוסיה, וייזל באוסטריה, מאפו בקובנה, התחממו לאורה של מלכות. ווייזל קשר עיטורי⁻שבחים ליוסף השני “רב ומושיע לבני אדם”. מאפו כתב “שירי שפת עבר, פצחי רינה ושירה, זמרי כבוד לאבי רוס המעטירה, למלך אדיר, עושה שלום לעמים, הנותן לעמו שלום ומנוחה. בו תשמח ובו כל חיי רוחה, שירי, חסד ומשפט בנפשו תמים. מאור ושמש הוא לזה הדור”, “לכן, שפת עבר, שירי למלכנו, זמרי כבוד לאלכסנדר אדירנו”. י. ל. גורדון השווה בשירו “דרך בת עמי” את אלכסנדר השני לכורש. ווייזל אומר ב"דברי שלום ואמת": שהמושלים בימינו “הם מושלים חכמים ונבונים מלאים רוח חן ואהבת בני אדם”, “פרידריך השני היה מחסה לבני אדם. מלך פולין יר”ה עושה חסדים עם ישראל. הקיסרית ברוסלאנד ירום הודה הרבתה להטיב עם ישראל. מלך צרפת הוא מחסה לנו".
הגוילין והמקל ירדו כרוכים זה בזה. שרביט המלך וקולמוס הסופר נאבקים זה עם זה ואף מלפפים זה את זה מששת ימי בראשית.
-
הברקה נבואית בסוגיה זו מוצאים אנו בתקרית של רצח המשורר צינה במחזה “יוליוס קיסר”. צינה מתהלך לפי תומו ברחובות העיר בזמן המהומה של רצח יוליוס קיסר בידי ברוטוס. אותה שעה חורץ האספסוף את משפטו של המשורר למיתה על לא עוול בכפו. כאילו ביקש שקספיר לרמוז לנו את צמידות⁻הגורלות של שני האישים האלו. במות המלך ניטל כוח החיים גם מן המשורר. ↩︎
-
א) ראה, למשל את שירו של יצחק בר לבינזון בספרו "אשכול הכופר, המוקדש לשר ההשכלה של הצאר, ששמו היה אובארוב:
"על שמש החכמה סך עב נורא
ויצו אל ויקם מושיע ורב,
כמעט נשבה רוחו והיתה אורה
ויקרא העם: ‘עבר⁻עב, עבר⁻עב!’"
(אובארוב, אובארוב!).
ב) בספר “יהודים בעתות מהפכה” מאת א. צ’ריקובר, הוצ' “עם עובד”, עמ' 118, אנו קוראים דברים מפורשים יותר בענין זה על סופרי ההשכלה. “אף הישר והעממי ביותר מבין המשכילים, יצחק בער לוינזון, שכאב ב’הפקר וועלט' שלו את כאב ה’רקרוצינה' – גזירת החוטפים –אף הוא מלמד זכות על הממשלה ושם בפי גבורו ר' פייטל את הדברים: וכי מי טוב לנו מן הקיסר, יאריך ימים ‘שכה נתן את דעתו על היושר בנטילות רקרוטים, כאלה: ‘נשיא אלהים, רב תבונות וחסד, חותם תכנית וכליל יופי, הקיסר האדיר ניקולאי הראשון ירום הודו, לא חדל גם הוא להשכיל ולהטיב עמנו ולהיות לנו לאב חומל ומושיע רב’. “בית יהודה”, חלק ב’, עמ' 146. את ספרו “תעודה בישראל” הוא מקדיש למיניסטר ההשכלה שישקוב, שהיה ידוע כריאקציונר קנאי אף ביחס לימים ההם. סופר עממי כאייזיק מאיר דיק מצדיק את הדין על ה”רקרוצינה", שבזכותה נפטרו היהודים מהולכי⁻בטל, יושבי⁻קרנות ופרחחים… המשורר והמשכיל אדם הכהן לעבענזאהן חיבר שירים נלהבים לכבוד ממשלתו של ניקולאי, הקורע חלונות לאור בבתי ישראל, וכתב שירי⁻תהילה אפילו לריאקציונר קנאי ואנטישמי כגנרל⁻ גוברנטור… הגרף ביבקוב. אך הפטריוטי והטיפוסי ביותר שבין המשכילים היה המשורר העברי הידוע א. ב. גוטלובר… בימי אלכסנדר השני טרח בהתלהבות מיוחדת לנטוע בלב היהודי הכרת⁻טובה וחיבה אל הצאריזם… ובהתלהבות הגן גם כן על השלטון החשוך של ניקולאי הראשון… ↩︎