דברים אחדים    🔗

בהגיענו הפעם אל החלק השני מספרנו זה, החלק המענין את לבנו יותר מכל חלקי הספר, אשר דבריו יסבו על הדתות של אגודת עמי בני שם, הרתוקה אשר נחשבנו גם אנחנו כטבעת אחת ממנה, ובהתגלגל הדברים לחקור את תולדות דת ישראל, בת־לויתנו העתיקה על דרך ההיסטוריה הארוכה שלנו, הננו חושבים לנחוץ להעיר את לב הקורא על הדרך אשר בחרנו לנו בספרנו זה. אמנם עוד בראשית הספר לקחנו לנו את חופש העבודה בתרגומנו, להעיר הערות ולתת מלואים לדברי המחבר, אם בהכניסנו אותם בפנים הספר, ואם בהערות נדפסות בשולי הגליון, כפי ראות עינינו; אולם בחלק הזה נתרבו ההערות והמלואים על דברי המחבר, עד כי לוּ נאספו יחד והיו לספר שלם. טבע הדברים אלצנו לזאת. כי תכן הדברים המדוברים בחלק הזה נוגע אלינו וקרוב אל לבנו. עד מאד, ובתור בני העם, אשר למענו הננו עורכים את ספרנו זה, הננו מרגישים בהרגשה דקה את הדברים הנחוצים לקוראינו לדעתם, ואת החקירות המענינות את לבותיהם והמלבבות אותם בתכנן, יותר מאשר יוכל להרגיש זאת בן עם נכר. מלבד זאת, ההשקפה המדעית אשר נקבעה בהספרות המדעית באירופה אוצרת בקרבה כעין רגש של בוז אל גזע עמי בני שם; הבוז מביא לידי שנאה, והשנאה מקלקלת את יושר ההגיון. עד כי רבים מן החוקרים מרשים לעצמם לקפח את המעלות והיתרונות אשר לעמי בני שם וליחס להם לפעמים ‏דברים אשר אין להם שחר. אבל אנחנו השתדלנו לשמור את האמת, מבלי לשאת פנים גם להמחבר, אשר על כן פעמים רבות הרשינו לעצמנו לסור מן המסלה אשר סלל הוא ולחלוק על דבריו, בכל עת אשר האמת דורשת כזאת מאתנו, עד כי באמת יובל החלק הנוכחי להתחשב מצד זה כספר חדש מקורי, המכיל בקרבו חקירות והשקפות ‏ מקוריות בענינים רבים.

את זאת מצאנו לנחוץ להודיע את קוראינו, אשר אולי יאשימונו בעון זיוף ספרותי, – כלומר, כי הצענו בשם הספר המתורגם דברים אשר לא נמצאו בתוכו – בהודיענו ‏מראש, כי את האחריות בעד כל הרברים המחודשים הננו מקבלים עלינו. אולי יהיו קוראינו אסירי תודה לנו, כי השתדלנו כפי מדת היכולת לתת גֹדל ומשגב לתורתנו ולהתפתחות הקולטורה שלנו, ולהראות את הרוממות והתפארת המוסרית הצפונות בקרבן.

המתרגם.

 

א. הדתות אשר לעמי בני שם    🔗

בשם “עמי בני שם” קוראים החוקרים להעמים האלה: הערביאים, היהודים, הכנענים, הצורים, הארמים, הכשדים והאשורים. הרשימה הנוכחית היא מוחלפת בעיקרה מרשימת קרבת העמים הרשומה בספר בראשית (פרשה ו), שבה מפורטים העמים השוכנים בארץ כנען, לפני בוא שמה העברים, מסודרים למשפחותיהם על פי שיטה בלתי נכונה; כי היסוד, אשר עליו נוסדה שם חלוקת העמים למשפחותיהם הוא המצב הגיאוגרפי, בעוד אשר בעת תוקח ליסוד לענין חלוקת העמים למשפחותיהם – קרבת השפה. העמים הנקובים פה דברו, או כי הם מדברים גם היום, בשפות הדומות אשה אל רעותה דמיון נמרץ, ונחשבות כלן על סוג אחד. לקרבת השפות אמנם יש ליחס ערך נכבד מאד, ועל פיה נוכל לחרוץ משפט גם על דבר קרבת המשפחה אשר בין העמים המדברים בהן, ובכן הנה העמים המדברים בשפות בני שם יתיחשו אל מוצא אחד, ובצדק יתחשבו כיוצאי גזע אחד וכשוכני ארץ אחת בימים קדומים. על השאלה המוצעת בעולם המדעים: איפה עלינו לבקש את ערש מולדת גזע בני שם, יענו מרבית החוקרים, כי מקומו בארץ ערב. מן הארץ ההיא נפוצו שבטי בני שם לכל רוחות השמים, עד כי התפשטו שפות בני שם ומנהגי החיים של העמים המדברים בהן על פני מרחבי כל הארצות המשתרעות מנגב ערב ועד צפון סוריה,.מהררי אירַן ועד חופי הים התיכון, וכל הארצות הנשענות לארך חופי אפריקה הצפונית. גזע עמי בני שם אמנם לא השגיב חיל ליסד לו ממלכות אדירות, גם לא הצטין בכללו בכשרון כביר למלאכת מחשבת, או לברוא לו ניב שפתים וסגנון ספרותי מלא עוז ועצמה, אולם בנוגע אל הדת, הגזע הזה הוא אשר נטע בלב המין האנושי התעוררות רוחנית עצומה, ורק ממנו יצא כח הדחיפה והתנועה הגדולה ההיא, אשר לא תחדלנה מפעול את פעולתן הנשגבה, כל עוד לא תסוף תורת נביאי ישראל בקרב הארץ, וכל עוד לא תחדל תורת הנוצרים להשמיע את קולה בקרב כל הגוים הנאורים.

הערביאים קראו לנפוצות היהודים היושבים בתוכם “עם הספר”, על שם ספר התורה אשר בו התנכרו והצטינו משכניהם הערביאים מחוּסרי תורה ודת. אם באופן דומה לזה נאבה לתאר את גזע עמי בני שם על פי התכונה הבולטת אשר בקרבו, כי אז עלינו לכנותו בשם “גזע הרגש והרוח”. כשרון עמי בני שם מצטמצם ומתכנס כלו בעולמם הפנימי, בהרגש והדמיון אשר בקרבם, מבלי להשתרע הלאה על הרעיונות והמושגים הקלוטים מן העולם החיצוני, או, כאשר יאָמר בסגנון המדעי, הגיון רוחם מתכנס בפנימיותם וסובב על צירים הנמצאים בתוך האדם בעצמו (Subjektif), אך איננו מתפשy החוצה על ענינים חיצונים (Objektif). על כן שונה הגזע הזה בתכונתו מכל יתר גזעי בני האדם. הסבה הטבעית שהזכרנו גורמת, כי עמי בני שם אינם מצוינים בכשרון למלאכת מחשבת, ולעמת זאת השגיבו חיל בהגיון דת, בתורת מוסר וכדומה לזה. בגזע הזה נשקפת נטיה לתשוקות נשגבות, לנזירות והסתפקות, אשר בזאת אין דומה לו בכל העמים. “אם נאמר לקצוב את ערך עמי בני שם – אומר רֶנַן – מנקודת הראות של תורת המוסר והדעות הנוגעות אל סדרי חיי החברה, אז נהיה מוכרחים להודות כי במקצע הזה ערכם גדול ונכבד מאד, כאשר גם תורת המוסר של עמי בני שם נשגבה וצרופה היא מאד. החוקים הכתובים בתורת משה כוללים בקרבם דעות נשגבות בחכמת המשפטים. בעלי המוסר, יהושע בן סירה והלל הבבלי הגיעו בנטיתם זאת למדרגה גבוהה כל כך, עד כי נשתומם עליהם. אין לשכוח, כי תורת המוסר הכלולה בספרי הברית החדשה נערכה בראשונה בקרב עמי בני שם ונתפרסמה בשפתם”.

והנה אם באמת התגוררו העמים הנזכרים למעלה בראשונה – טרם הפרדם איש מרעהו – בארץ אחת, וישבו יחד בארץ מולדתם הכללית, הנה עלינו להניח, כי לפני הפרדם היתה דת אחת משותפת לכלם, וכי הדת הקדומה ההיא היתה ליסוד לכל הדתות השונות אשר התפתחו לבדן אצל כל אחד ואחד מהם באורח פרטי ועל פי תנאים מיוחדים. ובכן לפי ראות עינינו, החובה הראשונה המוטלת עלינו היא להציע את השאלה: מה היא תכונת הדת הקדמוניה המקורית של עמי בני שם? – את המענה על שאלתנו הנוכחית הננו מוצאים בספרי החכם רֹבֶרטסון סמיט, אשר לדאבון לבנו מת בימי עלומיו, מבלי להשלים את חקירותיו עד תוּמן. ספרו הגדול, אשר בו התאחדו במדרגה נשגבה מאד ידיעות רחבות עם השערות שנונות ומצוינות בעזוז רוחן, הוא בית אוצר שבו נחסנו כל הסגולות היקרות, אשר ערכן רב לא רק בתחום החקירה על דבר הדת המקורית אשר לעמי בני שם, כי אם גם ביחס אל ידיעת הדת הקדמוניה אשר להמין האנושי בכלל. החכם הזה נתן אל לבו ללמוד לדעת את דרכי האדם הקדמוני שלפני ההיסטוריה, חייו ומעבדיו, ורבות מן הידיעות הנכללות בספרו מתיחסות אל התקופה הקדמוניה ההיא בנתיב התפתחותה של הדת, אשר קדמה עוד לתקופת ראשית צמיחת התמונה הדתית המיוחדת לגזע עמי בני שם. ובכן, ביחס אל פתרון השאלה הנוכחית בדבר התכונה הפרטית המסוגלת להדת של עמי בני שם, המבדלת אותה מדתי יתר העמים, נחשב סמיט כבן־סמך גדול, אשר כל דברי החקירה במקצע הזה נשענים עליו.

אם נאמר להציג את עמי בני שם יחד עם עמי הודו־אירופה, – כי רק אל הגזע הזה ראוים בני שם להדמות, – ולהעריכם אלה לעמת אלה, אז נראה כי הראשונים עולים על האחרונים בכשרונות רוחם הגדולים, ובמדה הזאת עצמה הם נופלים מהם בכח דמיונם הרפה. בני שם הנם בערכם אל האריים בעלי דעות קצרות ומצומצמות, אפס כי הם מחוננים יותר בכשרון לתקן כל דבר בשלמות, ולהתאים את דעותיהם אל מטרת המפעל המעשי. אם נקח את אחד העמים מגזע בני שם ונתבונן אליו, אז נראה כי מערכת דעותיו מכֻונת יותר אל המעשה והנסיון, והוא היסוד העקרי אשר בה, ועל כן רק השקפות המיוסדות על הנסיון תעוררנה אותו לבוא בחקר ועיון פלוסופי; לעמת זאת חסרה לו על פי טבעו נטית הלב למלאכת מחשבת בחכמת הציור, הגזרה והבניה. היוצא מזה, כי השקפותיו הדתיות הנן קרובות בעיניו יותר אל מעשים ועובדות מאשר אל דעות נאצלות, והוא מרגיש את הנחיצות לבוא בחשבון מדויק עם המעשים והעובדות האלה, אשר ערכן גדול מאד, מבלי יכלת עוד להעלים מהם עין, באופן הזה הנה הכרתו הפנימית בתחום הדת גוברת מאד ומשתרעת עד הגבול הקיצוני, עד כדי להתמכר אליה ולהקריב בעדה גם קרבנות גדולים ורבי המחיר. הדת אשר לעמי בני שם היא רחוקה מפשרה וגם משרירות־לב (Wilkühr) הרבה יותר מדת האריים, – דבר אשר יסודו בחשבון ובמפעל הנסיוני. ועל כן גדולה מאד אצל עמי בני שם השפעת הדת על החיים ועל הליכות בני האדם; בעיניהם העיקר הוא רק תכן הדבר, איכותו ועצמיותו, בעוד אשר התמונה החיצונית נחשבת כדבר תפל. והתכונה הזאת חזקה ביניהם יתר הרבה מאשר בין כל עמי הארץ.

וברצותנו לחפש למצוא את עקבות דת עמי בני שם המקורית טרם החלה להתפתח ולהסתעף לסעיפים שונים, אז תתפרץ השאלה על שפתנו: איה מקומה, איפה נמצאנה? היא איננה בארץ כשדים, כי דת הכשדים, כאשר ראינו, היא ילידת תרבות קדומה העתיקה עוד לימים מעמי בני שם. כמו כן אך שוא נחפש למצוא את עקבות התמונה הדתית המקורית הזאת בחיי בני צור וצדון. באמת הנה הדת הזאת נשקפת לנו מארץ ציה ושוממה, מארץ יושבת בדד בערבות מדבר, בחצי אי־ערב, מקום ערש מולדת גזע עמי בני שם, במקום אשר כמעט לא המירו החיים את ארחם ותכונתם מכפי היותם בימי אברהם העברי, – רק שם נמצאנה; שם עוד התקימה אותה הצורה הקדומה של החברה, אשר בה נקשרה בקשר אמיץ – לפי דעת הח' וֶלהויזן – הדת הקדמוניה אשר לעמי בני שם, שם נראה חברת בני אדם, אשר חֻברה ממושבות קטנים, מעדות נודדות, אשר עוד לא הכירו עליהן שלטון מרכזי, אשר טרם עוד הקימו עליהן מלך ועוד לא התאחדו לגויה לאומית אחת. זאת היא המדרגה הקדומה הראשונה בהתפתחות החברה, ההולכת לפני צמיחת הממלכה והתיסדות הלאום, חזיון אשר כדמותו וכמתכנתו נראה בקרב כל העמים הקדמונים. התחנה הזאת בנתיב התפתחות החברה החלה אצל העברים בעת אשר נפגשנו אתם בתחום ההיסטוריה, בעוד אשר שכניהם המואבים והכנענים כבר חלפו עברו עליה. באמת העמים האלה כולם התרוממו ועלו מן מצב חברותי כזה, אשר בו לא נראה חברה לאומית או מדינית גדולה ומשוכללה במשטר נכון, כי אם קבוץ בני אדם הכולל בקרבו המון שבטי עמים קטנים, פרועים ושובבים. אז טרם היה עוד שלטון מרכזי, לקבוע שלטון חוקים ומשפט בארץ, ועל כן נקבע, למשל, לחוק ולמשפט לבני המשפחה לנקום את נקמת שאר בשרם מיד רוצחו בתור גואלי הדם.

את הדת שהשתררה בקרב עמי בני שם במושבותיהם בכפריהם, אשר הדעות הרצופות בתוכה תגבלנה את תכונתן של השיטות הדתיות אשר קמו בקרב משפחת עמי שם בעת המאוחרת נוכל לתאר בקצרה בתמונה כזאת. לכל כפר וכפר יש אל המיוחד לו לבדו, הנחשב לאבי משפחת הכפר, אשר דמיו נוזלים בעורקי כל יושבי הכפר, ועל כן התחשב האל הזה לסגולת הכפר הנוכחי, ולא לאחר זולתו. אמנם בבחינה הזאת בצדק נוכל לאמר כי עמי בני שם היו בעצם ימי ילדותם בעלי אמונה באחדות אלהים; אפס כי זה יתאמת גם ביחס אל כל העמים הקדמונים אשר קימוּ עליהם את אמונת ה"תתם". כל איש ואיש התחשב על פי מולדתו לנין ונכד של האל השליט בכפר הזה בתור אבי היושבים בו ומחוללם, ועליו החובה לעבוד ביחוד רק את אלהי המשפחה; אך לוּ גרשו אותו מהסתפח בקהל הכפר הזה, כי אז יחד עם זה נדחף גם לצאת מתחת החסות בצל אלהיו; לאיש כזה סגרו כל מבואי כפר אחר, מלבד אם נאותו יושביו לאספו עליהם בתור בן נכר הגר בתוכם על פי תנאים ידועים. ומעבר השני הנה החוליות אשר על ידן רתקו האל ועובדיו לשלשלת אחת, היו חזקות ואמיצות מאד: האל משתתף בכל מעבדי בני עמו ועלילותיו, מפיו יקחו עצה בכל עת, וכפעם בפעם יקריבו לו קרבנות, אשר על ידם יחדשו תמיד את הברית הכרותה מכבר בין האל ועובדיו יושבי הכפר, ואשר בין איש לרעהו בקרבם; מלחמותיהם – מלחמותיו, ובכל צרתם לו צר; בהצק אויב לאחד מאחיהם, או כי יומת בחרב אויב, אז יתחבר האל אל בני עמו, למען נקום יחד את נקמתו; על כנסית הדת מוטלת החובה הדתית להגות רחשי ידידות ואמון־לב איש אל רעהו, ולנצור את מנהגי השבט, אשר ישרו בעיני האל ונתאשרו בכח רצונו והסכמתו.

באופן הזה היה מספר אלי בני שם במספר כפריהם, אלים אשר באמת לא נבדלו איש מרעהו הבדל בולט ונכר. נוסף לזה, כל עוד התחרו הכפרים ויאבקו יחד במלחמה תמידית, נבצר מאת אחד מקהל האלים להתרומם למעלה, למדרגה גבוהה על פני כל רעיו. רק עת ינצח כפר אחד ויכריע תחתיו ‏ את יתר הכפרים, אז יגלה אליל ראשי המתנשא למעלה, ומשל ממשל רב בכל קצות הארץ, כמלך אדיר על עבדי ממלכתו וגם על ארצות שכניו הקרובים אליו. אולם האל אשר לעמי בני שם איננו כח גדול, איננו אחד מאיתני הטבע, המתגלה ונראה לכל בני האדם בתמונה אחת שוה, כי אם הנהו חבר בקהל עדת הכפר, נכבד על פי מצבו וערכו, אשר מפניו יכנעו כל חברי העדה הכנעה טבעית, כפי הכנעם לפני אבי המשפחה וראש השבט. אל כזה לא יכונה בשם הראוי לו על פי תכונתו והחזיונות הטבעים התלוים בו, כי אם על פי יחס מצבו ועמדתו אל בני האדם. הוא נקרא בשם “בעל”, כלומר אדון או מושל, או בשם “אדני”, כמו “אדני־בזק” הנקרא בשם האליל אשר נעבד בעיר בזק; בעת המאוחרת יכונה בשם “מלך”, לאמר: מלך. השם “אל”, אשר הוראתו אדיר ובעל הכחות, הוא מתקרב יותר אל שם המין, והוא נקבע לסמן על ידו את כל עצם נשגב אשר יחסו לו כח אלהים. האלים האלה, כאשר נחזה, הנם ממין זכר; ובכל זאת לא נוכל להחליט כי נפקד מקום האלילות בקרב עמי בני שם, יען ידענו כי הם הם אשר הביאו את האלילות וישתלון על אדמת ארץ כשדים, אשר לא נראו בה אלילות לפני דרוך רגל עמי בני שם בארץ. אחדים מן החוקרים הכי־מצוינים חושבים להחליט, כי בקדמת העתים לא היו לרבים מעמי בני שם אלילים זכרים, רק אלילות. כי במצב ההכרה האנושית הקדימה לבוא תקופת שלטון האמהות, עת אשר רק האם לבדה היתה שולטת בחוג המשפחה, לפני תקופת שלטון האבות (Patriarchie), ובכן הלא כדבר המסתעף מזה הקדימה‏ ממשלת האלילות לבוא לפני ממשלת האלים. לכל כפר וכפר היתה “אֵלַת” ומשקל נקבה מן אל), כאשר נקראה בארץ ערב. היא לא היתה גברת עדינה, רכה ומעוגנה, כדרך הנשים, כי אם אלילה אדירה ואמיצת לב, אשר נהגה את ממשלתה בכל תקף ועוז, ותדרוש מאת בעלי בריתה משמעת נמרצה ועבדות נאמנה; ואת האלילה הכבודה הזאת אין לערבב יחד עם האלילות השובבות אשר קמו בעת המאוחרת. עקבות האלילה הזאת עודם נכרים בכל ארצות מושבות עמי בני שם. רק אחרי אשר התפרצו האלים הזכרים להתיצב בשורה הראשונה, אז טֻשטשו פני האלילה, וצורתה לא היתה עוד קבועה כבראשונה, עד כי לאחרונה סרה מעליה תכונתה העצמית והמקורית, ותהי רק העתקה מדמות פני האלילים הזכרים (הבעלים). בסביבות אלים כאלה אין כל מקום פנוי לאגדות מיתולוגיות, שאינן יכולות להתפתח ולהתרחב בקרבתם. תולדת האלים מקבלת מאד אל תולדת העם הנוטה אחריהם. האלים תלוים עד מאד בדעת קהל מכבדיהם ומעריציהם, בלי יכלת בידם לכונן להם אגודות בפני עצמם ולתת מקום לאגדות על אדות מעבדיהם מבלי רצון העם והסכמתו. אמנם אגדות מיתולוגיות מרוקמות מיסודות שונים ועדויות שלל צבעים, נובעות ממקור דמיון חזק, לא יכלו להולד בין עמי בני שם, המחוננים כפי הידוע ברוח דמיון דל ורפה־אונים, דמיון עצל עם כּבד תנועה וחורת פנים. על כן הנה כל אלילי בני שם הם העתקה נאמנה של חיי בעליהם המחזיקים בם, של הדעות וההשקפות אשר העמיקו שרשן בלב העם.

זה הוא הצד האחד של ההיסטוריה הטבעית אשר לאלי עמי בני שם; אולם לההיסטוריה הזאת עוד צד אחד, ורבות נוכל להתבונן גם בעברה השני. הארצות אשר בהן ישבו עמי בני שם מראשית היותם, היו מלאות על פני כל גבוליהן מקומות קדושים; וכמו כן עלינו לשום לב, כי האל אשר התיחד לאיזה כפר הנהו גם האל השולט על פני חלק ידוע מחלקי הארץ הנחשב על מקום מגורו, אשר עליו הביטו כעל רכוש האל וקנינו הפרטי, ויחד עם זה יחסו גם את ברכת יבול האדמה ותנובתה במקום ממשלת האל, – רק אל פעולהו וכח ידו. הננו קוראים בספרי הקדש ספורים רבים על דבר עצים, בארות מים, אבנים וגדרות חומה המקודשים בקדושה מיוחדת, וכמו כן על דבר מצבות ובמות ששם נקבעה עבודת אלהים תמידית בקרבן וזבח. באיזו מארצות עמי בני שם נמצאו גם נהרות ומערות קדושות. עמי בני שם אמנם נטלו מנתם במדה גדושה בנחלת האדם הקדמוני, עת הנחילו את מערכות דתו וכל רכושו הרוחני לכל גויי הארץ, ועל כן עברו להם לנחלה עצמים קדושים ומקומות מיועדים לעניני דת, המקודשים עוד מקדמת העתים אשר לפני ההיסטוריה, ופני ארץ כנען כסו המון אבנים מוצגות בקומה זקופה (מצבות). גם בעיני עמי בני שם בימי קדם היתה הטבע כלה מחוננת בכח חיים; גם לעיניו נשקף העולם כלו כמקום אסף לגדודי רוחות הממלאות אותו מפה אל פה; גם לעמים האלה נשמע קול הרוחות מתוך משק ענפי עץ השדה, וגם הם פנו אל הנהרות לשאול עצה מפיהם; ובכל מקום מחזות פלא הנשקפים להם במרחבי היכל הטבע דמו לראות את פעולת הרוחות. ביחוד נהרו הרוחות – לפי אמונתם – אל היערות, וישימו שם משכנם במקום אשר נמצאו בראשונה מעונות לחיתו טרף, ועל כן אחזתם אימה ורעדה עת דרכה רגלם בקרבת מקומות כאלה. רבות מן האמונות התפלות האלה השתמרו לארך ימים בקרב הענפים השונים הצומחים מגזע בני שם; אולם הננו מצדיקים את מפעלם בבחינה ידועה, כי במרבית המקרים המירו את עולם הרוחות באגודת אלים, ואת מעשי הקסמים הצמודה אל האמונה ברוחות – בעבודות דתיות המכֻוָנות לנכח פני האלים. מלאכי השלום (Genie) גם המזיקים (בערבית: Dzin) השוכנים ביערות, אשר אין עבודה דתית נכונה קבועה לכבודם, יען כי הם מפילים אימה ופחד על כל בני האדם, עד כי נטל על האדם להתרפס לפניהם ולהשיב את ידם מבלע בתחבולות תעלומה, – הם הניחו את מקומם לאלהי הכפר, אשר קבע את משכנו במקום הזה, ויהי מוקדש ומוערץ מאת בני הכפר, ולאט לאט הסכינו לכבד את שמו בעבודה דתית מסודרת; אז היה האבן לסמל דמות האל, אשר השתחוו ויתפללו אליו, וזה האחרון נאות לקרוא את שמו על מצבת האבן ולהשכין בה את אלהותו למטרת העבודה הדתית, אשר נשתכללה ונקבעה בתוך הכפר. ובכן, במדה שהתאמצו קהלות הכפרים הנודדות להאחז בארץ ולקבוע את מושבם במקום קבוע ומוגבל, בה במדה הוסיפו אלהי הכפרים להתהפך לאלים מקומיים, בשומם את משכנם במקומות הקדושים אשר סביבות מקום הכפר. אז החלו להאמין, כי כל אל ישים את משכנו באותו המקום, אשר שם הראה את אותותיו ומופתיו ואת ידו החזקה, ואל המקום ההוא יפנו כל אלה אשר דבר להם אליו. לפעמים קרה, כי האל הראה את גדלו ואת גבורתו במקום אחר לעיני אחד מקהל עובדיו החיים חיי נדודים וטלטלה; במקרה כזה הקדישו גם את המקום ההוא, כמקום מיעד לעבודת האל, הנכון להמצא שם לבעלי בריתו ולהפק להם את רצונו; שם הקימו מצבה או במה לחפץ עבודה דתית, עד כי היה למקום נבחר אשר על ידו נקשרו לבות האל ועדת מקדישיו יחד. ובמשך העת נקבע הרעיון בלב העם, כי לכל אל יש ארץ מיוחדת, אשר רק היא הִנֶהָ ארץ אחוזתו וממשלת ידו, אשר רק בה יתכן לעבדו באמונה ולכבדו בערכו וכקדושתו; ובאופן הזה תחלק הארץ כלה לאחוזות לקהל האלים, השולטים איש איש באחוזתו אשר נפנתה למענו על פני הארץ. הננו רואים, למשל, כי נעמן שר צבא מלך ארם, בחפצו להשתחוות לאלהי ישראל, למען הביע לו רגשי תודה אחרי הרפאו ממחלתו אשר סרה ממנו על אדמת הקדש, על גדות הירדן, הנהו שואל – בתומת לב איש שקוע באמונות דתי האליל – מאת נביא ישראל, כי יתן לו משא צמד פרדים אדמה למטרה דתית, למען הכין לו חלקת אדמה קטנה מעפר ארץ ישראל בגבול ארץ ארם, יען כי הכרתו הפנימית חזקה בקרבו לבלי עשות עוד עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה' לבדו (מלכים ב. ה). הארמי הזה, שמושגי הדת האלילית, אשר העמיקה שרשיה בלבב עמי בני שם, נקלטו בקרבו ויעמיקו בבשרו ובדמי לבבו, לא יכול להסתלק מהם גם עת נתקו כפות רגליו אל תִחום אחר, אל תחום דת ישראל; ובתמימותו הדתית הוא מדמה בלבו כי לא יתכן לעבוד את אלהי העברים, אשר כפי עדות המחוקק הוא “האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”, רק עת תדרוכנה כפות רגליו על מצע עפר אשר לקח מאדמת ישראל, נחלת אלהי העם הזה, אשר רק בגבולותיה ועל פני אדמתה מצומצמת אלהותו וממלכתו הרוחנית. התחסדות תמימה כזאת, יוצאת מלב איש שקוע באמונות נבערות ומושגי דת אלילית, יכלה רק לעורר שחוק בלב אלישע, אחד מנביאי האמת שקמו בישראל, אשר עבר על שאלהו בדממה מבלי ענותו דבר, בדעתו כי אמנם נקל להמון העם להמיר את דתו, אך לא את מושגיו אשר התפתחו והתחנכו אתו יחד מיום הולדו.

עלינו להזכיר עור דבר אחד, העומד כהבדל בולט ונכר בין דתי עמי בני שם ובין הדת אשר להעמים האריים. המשפחה היא הנקודה המרכזית בדת האריים, יקוד אשהּ המפיץ אור וחום בקרבה – הוא המזבח, ואבות המשפחה אחרי מותם – הם האלים הנעבדים בחוג המשפחה. עבודה דתית כזאת לא נראתה אצל עמי בני שם. פה לא המשפחה נחשבת לכנסיה דתית, כי אם הכפר, והאש היוקדת בחוגה אינה נחשבת כמזבח הדת. העבודה הדתית לנפשות אבות המשפחה, אם גם אולי מצאה לה מקום בקרב עמי בני שם בימי קדם, – כי גם להשערה כמו זאת לא יחסר לנו היסוד (למשל, הערביאים אסרו חמור בעבותים אל קבר המת), – הנה המנהג הזה כבר נשכח מלב עוד מימים קדומים. ואם אמנם שבטי בני שם הקדמונים האמינו, כי המתים מאריכים את קיומם גם אחרי הקבר, אפס כי חשבום ליצורים חדלי־און וגועים מרפיון כח, ויביטו עליהם כעל “צללים הקבורים באדמה”, ועל כן לא השתחוו להם ולא עבדום. ובכן אפוא רק פנה קטנה וצרה נפנתה בתחום מושגי עמי בני שם בעד עולם הנשמות. הדת צמצמה את מקומה רק בגבול חיי הארץ, אשר עם כליונם יבוא גם הקץ להדת ופעולותיה. כל עודו בחיים יתענג האדם על אלהיו המגין בעדו; אולם במותו הוא גוע ונפטר משני העולמות, ואז קצרה ידו להשתתף עם כנסית הדת בכל מעשי קרבן וזבח: בשאול אין כל מקום לעבוד את אלהים ולהודות לו.

מכל האמור פה נקל להבין את תכונת הקרבנות, אשר בהם עבדו עמי בני שם את אלהיהם. הם הקריבו את קרבנותיהם לאל לא בצל קורת המשפחה, כי אם במקום אשר חשבו, כי שם בחר אלהים לשבתו, או באשר היה מיצג סמל דמות תבניתו. הסמל הזה הוא מצבה חצובה מאבן אחת תקועה בארץ, קומתה זקופה ונושאת ראשה המחודד מעט למעלה. מצבות כאלה נמצאות לרוב בכל ארצות מושבות בני שם. העבודה הראשית במעשה הקרבנות היתה, כי משחו את מצבת האבן בדם קרבן חיש מהר אחרי השחטו, בעודנו חם. באופן הזה נגע דם הקרבן על פני המצבה, אשר נחשבה כעצם האלהים, בעת אשר גם מגישי הקרבן יכלו לבוא במגע עם מצבת האבן; המעשה הזה היה גדול בערכו, ונחשב כאלו הכירו האל ובני השבט, בעת געתם יחד בדמי הזבח, כי דם אחד נוזל בקרבם, או, יותר רצוי לאמר, כי מקור דם אחד לכלם, ובזה דמו לחדש את הברית המאגדת אותם יחד. הצורה המיוחדת הטבועה על פני זבחי האלהים אשר לעמי בני שם היא, כי אל הזבח נלותה גם כרה גדולה, משתה וחג, אשר יחד עם הצד הדתי, כלומר שחיטת הזבח והזית הדם – אשר היו כנקודת המגע בין האל ובין עובדיו – נשאו עליהם גם צורת זבח משפחה. זובחי הזבח דמו כי בעת כרותם את כרתם יושב גם האל אתם יחד אל השלחן, מתענג בחברתם וטועם ממטעמיהם, ולמטרה הזאת הושמה לפני האל מנה אחת נבחרה, אשר הציגו אותה על ראש המזבח, או על ראש מצבת האבן. בעת אשר התרוממה מעט השקפתם הדתית, ובלבם נתבכר הרעיון כי האל מגביה לשבת במרומים, אז השכילו להעלות את המנה הראויה לו על המוקד, למען יעלה אליו ריח הנחוח, התמצית הדקה מן הדקה אשר בקרב הזבחים. מקורות רבים מספרי ההיסטוריה העתיקים נצבים בתור משל ומופת של הזבחים אשר נזבחו לאלהים בקרב עמי בני שם בימי קדם, והם כמבארים לנו את מגמתם ומטרתם, כמו נזבחו רק למען הביע את רגשי האחוה המקשרים בקשר חברותי את לבות הקהל, העדה, או העם לאגודה אחת, או גם למטרת עריכת חג וכרה גדולה. העברים הקדמונים אכלו בשר רק בעת זבחם את זבחיהם לאלהים, ובזבחם את זבחיהם הקטירו את הדם והחלב המזבחה, ומבשר הזבח כרו כרה ויחוגו חג לפני האלהים. רק תורת ישראל בשאיפתה הנאורה להתאים את הדת אל צרכי החיים התירה לעם לאכול בשר־חול בכל אות נפשו, וזה צעד גדול לפנים להוציא את העם ממסגרת צרה אל מרחבי החיים החפשים. עמי בני שם בעת הקריבם את קרבנם לאל מלא לבם גיל, ויצאו במחולות, ויריעו תרועת ששון, וישמחו שמחה גדולה לפני אלהיהם על כל טובו וחסדו, אשר הוא אומר לגמול עליהם, כמו נוכחו לדעת לרגלי הזבחים אשר זבחו זה עתה, כי הטה האל אליהם את שלומו וחסדו ויחדש שנית את הברית הכרותה בינו ובינם מאז. כל מפעל ומעשה אשר אמר העם לכונן לו נתקדש בעיניו רק ברצון האל ובהסכמתו, ואז האמין באמת ובתמים כי הצלח יצליח במפעלו. רוח העדה, או יותר נכון לאמר, רגש אחדות החברה, מתגבר ומתחזק הודות להקשר והיחס המתחדשים בכל עת תמיד בין העם ובין אלהיו העומד בראשו בתור נשיאו ומגינו להפיץ מעל ראשו כל ערפלי מגור ופחד. המפעל הדתי אשר כונן העם לכבוד אלהיו הוא מעורר את לבו להרגיש את עצמו מאושר אושר גדול, וממלא את לבו ששון וגיל לאין קץ ותכלית.

אולם אושר כזה הנובע ממקור הכרה דתית ולרגלי עבודה דתית המתוארת פה, אושר מוחלט בלי כל צללי דאגה להכהות את זהרו ונגהו, היא איננה תכונה מיוחדת רק לעמי בני שם, כי אם סגולה עצמית של הדת הקדומה הכללית של האדם הקדמוני. לא רק לעמי בני שם לבדם נתיחדה התכונה לבלי הבט על איש ואיש כעל איש פרטי, כי אם כעל חבר באגודת השבט, עד כי חפצי האיש הפרטי, שאיפתו ומגמתו, אשרו ואסונו, אינם מענינים את הלבבות, והמחזה ‏הזה עצמו נעתק מגבול חיי הצבור ויעבר גם לתחום חיי הדת; גם פה אין האיש הפרטי נחשב למאומה, ולכל חפציו מאוייו ודאגות לבו אין דורש ואין שם לב. בכלל אין כל מקום לצרת לב אנוש לפני האלהים. הדת הקדומה הנה מטבעה שמחה ועליזה, ורוח ששון מרחף עליה תמיד; אין איש מעלה על לב לדאוג לחטאותיו, וגם בעת רעה והלאה לא יחדל השבט מהאמין אף רגע כי בקרבן וזבח יצלח בידו להשיב אליו את לב אלהיו לחננו, להטות אליו שפעת חסדו ולהטיב את מצבו. אמונות כאלה אינן סגולה מיוחדת לעמי בני שם, כי הן סגולת כל הדתות הקדמוניות. הננו שונים את דברנו אשר אמרנו בראש הפרק הזה, כי הסגולה המיוחדת להדת אשר לעמי בני שם בכלל היא – כי האלים אשר הם עובדים מתנהגים עם בעלי בריתם על פי תכנית ידועה וערוכה על פי המשטר השורר בחיי העדה. האל מופיע בחוג עדת בעלי בריתו בתור אב, אדון ואיש מלחמתם לריב את ריבם; הוא אחד מבני משפחתם, הוא חבר בחברת תושבי העדה, החבר הגדול והגבור מכלם, הוא שלהם, הוא מקדיש את עצמו וכל מאדו רק להם ולא לאחר זולתם. אין אנו מעמיקים לחקור לחרוץ משפט, אם צדק הח' סמיט בהשערתו, כי יסודות אמונה מסודרת באופן כזה הם נובעים ממקור האמונה הקדומה במוצא בני האדם מבעלי החיים, היא השיטה התָּתּמית שהזכרנו, ואם אין. אבל בכל אופן מובן הדבר מעצמו, כי הדת המתבססת על מוסדות האמונות והדעות אשר תארנו פה את גבולותיהן תהי דת מצוינת במינה, נשגבה ועמוקה ומחוננת בכח עצום. האל, אשר יחד עם אלהותו הוא גם אדון וראש של השבט, הוא דורש מאת האדם הכנעה ומשמעת נמרצה יתר הרבה מאבות המשפחה אחרי מותם. אל כזה אין לו חליפות ותמורה לרגלי תקופת השנה וחליפות מצב הרוח, רצונו ברור ומוגבל, מה הוא חפץ ודורש מאת האדם. הדת הכללית אשר לעמי בני שם גם במדרגת מצבה הקדום הזה היא נושאת עליה תכונת דת אמתית המתוקנת בשביל חיי המעשה. ועל פי תנאים טובים ומעולים היא מוכשרת להתרומם בערכה, לשלוט בקרב עמים רבים, ולהאציל עליהם השפעה רוחנית גדולה ועצומה.

 

ב. הכנענים והצִדוֹנים    🔗

כאשר עברו בני ישראל את הירדן ויתקעו את מושבם בארץ כנען, אז מצאו את הארץ מיושבת כלה משבטי עמים אשר שפתם דומה אל שפתם הם, ואשר עלו עליהם במדרגת השכלה ותרבות. הן אמנם לוּ באנו לערוֹך מדה להתרבות השוררת בארץ כנען לפי עוזה וגבורתה המדינית של הארץ, כי אז נראו לנו יושבי ארץ כנען בתמונה שפלה ומעציבה. אולם עלינו לדעת, כי רפיון כח הכנענים והכנעם לפני לוכדיהם בלי כל התנגדות ומבלי להאבק בסערת מלחמה עזה בעד תקומתם המדינית, כאשר נראה מספרי הקדש, הוא פרי העבר המעציב של העם הזה. בתקופת מאת השנים לפני בוא בני ישראל היתה ארץ כנען למקום המחזה לסערות מלחמות כבירות, אשר הסתערו אליה מכל עברים ותדכאינה את העם היושב בה. החִתִים מצפון והמצרים מנגב הביאו מלחמה בשעריה לעתים תכופות ויחלישו את מוסדות הממלכה, אשר במעט מטו לנפול מתלאות המלחמות הממושכות אשר הובישו את לשד עצמותיה. בבוא בני ישראל כבר היתה הארץ שסועה לשסעים בלי שלטון מרכזי ואגודה מדינית נכונה, עד כי בצדק אומר הפרופיסור סייס, כי החתים והמצרים סללו את המסלה לנצחון בני ישראל על הכנענים. בצאת העם העברי ממצרים לא נחהו נשיאו ומנהלו בדרך ישרה מן הדֶלתּא של הנילוס אל ארץ כנען, אם כי קרובה הדרך מאד, כי אם הנחהו בדרך עקלקלות, דרך המדבר וארץ תלאובות, מיראתו את נשק המצרים אשר נגע גם עד גבולות ארץ כנען, “פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה”; ובמשך ארבעים השנה אשר נדדו העברים במדבר עוד ירדו הכנענים בשפלותם המרינית והעם העברי כִּון את השעה המוכשרת להבקיע אל הארץ משאת־נפשו עת נשתה גבורתה עד הגבול הכנעני.

אמנם בעת המאוחרת הביטו בני ישראל על הכנענים ברגש בוז ונאצה, בחשבם כי מוצאם מגזע אחר, שפל ונבזה; אולם באמת לא היה התהום המפריד בין שני העמים האלה כל כך עמוק. שניהם יחד היו יוצאי גזע אחד, וגם דעות ומושגים ומנהגים רבים היו משותפים לשניהם יחד. אף דמיון כל שהוא נמצא בין הדתות אשר לשני העמים האלה, למצער בתמונתן החיצונית, לולא זאת, כי אז לא התחוללה בלב המנצחים במשך תקופת ימים ארוכה תשוקה עצומה כל כך לזנות אחרי הדת האלילית של העמים המנוצחים על ידם.

אכן בני ישראל אינם העם האחד אשר התפרץ לבוא בגבול ארץ כנען ויאחז בה. שלש פעמים התפרצו אל תוך הארץ הזאת שלשה עמים שונים, והם: הצורים, הפלשתים והעברים, אשר את הראשונים והאחרונים מהם ידענו ברור כי היו מגזע עמי בני שם, ואולי גם השניים. הפלשתים נאחזו על חוף הים התיכון בקרן מזרחית דרומית, ודתם היתה גם היא אחת מדתות בני שם, כי בכל עמי בני שם הקדישו והעריצו את הבעל (בעיר עקרון) ואת האלילה עשתורת (בלי ספק באשקלון), ומלבד זה עוד אליל אחד אשר תארו אותו בדמות דג ויקראו לו “דגון”. לאחרונה אבדו להפלשתים כל תכונותיהם הפרטיות, אשר הצטינו בהן בתור עם נבדל לבדו, ויחדלו מהיות עם חפשי עומד ברשות עצמו, עד כי אין אנו מוצאים עוד כל ענין בהם, למען הוסיף להזכירם עוד. הצורים (או הצדונים, אחת היא) אשר נאחזו על חוף הים התיכון בקצה ארץ סוריה צפונה, במקום אשר השתרעו מסלות המסחר הגדולות, אשר על ידן התאחדו סחר ארצות הקדם והמערב יחד, היו לעם רוכל עושה מקנה וקנין, ובכל עוז רוחו הרבה עלילה לבוא בקשרי מסחר עם הממלכות הגדולות, מצרים והודו מקדם, וכל איי הים וארצות אירופה מים. בני העם הזה, אשר בצדק כנוהו בשם “הנוסעים הגדולים אשר היו בימי קדם”, הם לא רק הובילו ארצה אירופה בשמים וכל מגד ויבול, מחצבי ההרים ותוצאות פרי חרשת המעשה, אשר העבירום על פני הארץ מקצה המזרח ועד קצה המערב, כי אם גם מסרו לאירופה את הדעות, המנהגים ומשטרי החיים אשר השתררו בארץ אזיה, ובזה הגדילו לעשות לטובת ההשכלה והתרבות בעולם, בהעירם את הכחות הנרדמים בקרב העמים האריים לחיים חדשים מלאי תנועה וכח חושב.

את הפרק הזה הקדשנו בפרטות לבאר את דת הכנענים והצדונים, לא באשר אנחנו מיחסים להדתות ‏ האלה ערך נכבד בפני עצמן, בעוד אשר באמת בשתיהן יחד לא נמצא כל רעיון מקורי אשר נועד מראש לקיום ארוך ולחיי עולם בדורות העתידים; הננו מקדישים להם את דברינו רק מפני שהדתות האלה מפיצות אור על פני הדתות האחרות, אשר עליהן אמנם הוטל הגורל לראות עתיד נשגב ומזהיר. רק לרגלי מלחמתה הארוכה עם דת הכנענים גלתה דת ישראל בראשונה את תכונתה האמתית, ובאופן המתאים אל תכונתה זאת הוסיפה להשתלם ולהשתכלל הלאה. כהעברים כן גם היונים שאבו ממקור הצדונים דברים רבים, כן בנוגע אל התמונה החיצונית של עבודת הדת, וכן גם בנוגע לענינים יותר נכברים ועמוקים.

דת הכנענים ידועה לנו היטב על פי ספורי כתבי הקדש. זאת היא שיטה דתית המתאימה בשלמות אל דתות בני שם, רק עם איזה שנוים, אשר חלו בה לרגלי התפתחותה המיוחדת, כאשר ראינו דומה לזה במקצת בדת הכשדים. כל עדה במקום מושבה מכרת עליה לאדון ולראש איזה עצם טמיר ונעלם מן העין, אשר היא נפגשת עמו באחד המקומות המקודשים לעבודת הדת ואשר תביט עליו כעל אדון ושליט המתנהג אתה במדת הרחמים והחנינה, עד כי לא תפון עד מה ברגשי האהבה אשר יהגה לבו אליה, והיא עובדת אותו בקרבן וזבח ובחג והלולים, בהביעה לו רגשי ששון מלאים עוז וכח חיים לתקופות ולמועדים ידועים. הכנענים כנו את אלהיהם בשם “בעל”, אשר איננו שם עצם פרטי, כי אם כנוי ותואר, והוראתו אדון ומושל, ועל כן הנה אל השם‏ בעל יוכל להיות נוסף גם השם הפרטי של האל. כן היה בעל פעור, לאמר האדון “פעור”, בעל המון, בעל מעון, בעל צפון, בעל שמש, בעל זבוב וכו'. אלילי הכנענים נקראו בלשון רבים “בעלים”, ועל כן הננו קוראים בספר שופטים (ב. 11.) ועוד במקומות רבים בספרי הקדש, כי בני ישראל עבדו את הבעלים, הם אלילי הכנענים. כל עדה ועדה יש לה בעל מיוחד, אשר עבדו אותו בהיכל מקדשו הבנוי לשמו. היכלי הקדש נבנו על מקומות גבוהים מחוץ לעיר או לכפר, על גבעה רמה אשר כוננו ידי הטבע או גם ידי אנוש באופן מלאכותי, והם ההרים והגבעות הנזכרים בספרי הקדש, אשר שם עבדו לאלילי הגוים; המקומות האלה, אשר היו בתחלה למרכזי דת להכנענים, נשארו בקדושתם הדתית גם אצל בני ישראל, אשר השתמשו בם למטרה הזאת עצמה. כלי הקדש אשר נמצאו בקרב ההיכל הם פשוטים מאד. אבן גדולה מוצבת במצב יושר־האנך (Vertical) היא היתה לסמל האל; אפס כי האבן הזאת איננה צלב ופסל, כי כפי הנודע היתה אבן שלמה בלתי מהוקצעת, מבלי היות לה גם דמיון רחוק לתמונת פני איש. הכנענים האמינו, כי האל מופיע על יד האבן, למען הפגש עם קהל עובדיו ובעלי בריתו, ובעתים עוד יתר קדומות נודעה האבן בתור מזבח, ועליה הציגו את המנחה המוגשת להאליל, – אשר עוד לא הסכינו אז להעלותה על המוקד, – או כי נסכו עליה את דמי הזבח. מלבד המזבח ומצבת אבן אשר הוקמו בקרב היכלי הבעלים בארץ כנען, נמצא בקרבם עוד עצם אחד, אשר התקדש גם הוא בעבודת הדת הכנענית, והיא האשרה. האשרה היתה עץ רענן ולפעמים גם חוטר עץ עם שארית מעט מן הענפים אשר צמחו עליו. העץ היה תקוע בארץ, ועל־ידו תארו להם הכנענים את האלילה בת־לויתו של הבעל, הנודעת בשם “אשרה”, – כי האשרה נלותה אל הבעל בכל היכלי הקדש אשר להכנענים. אך בשגגה נעתקה המלה אשרה בהעתקת כתבי הקדש הרומית (Wulgata) בשם חרשה, כי באמת היתה האשרה אם עץ רענן ואם עץ יבש תקוע בארץ, כאשר אמרנו; ספק גדול הוא בעינינו אם המלה אשרה היא שם עצם פרטי להאלילה הזאת. בכל אופן שיהיה הנה כהבעל כן גם האשרה איננו שם של איזה אֵל מוגבל בתולדתו ההיסטורית, כי אם כנוי הנוסף אל האלילה בכל המקומות.

תכונת הדת הכנענית נשקפת בעליל בהעצמים המקודשים להעבודה הדתית אשר לה. ראֹה ראינו, כי בני שם בעת לכדם את ארץ כשדים הוסיפו על כל אלילי הארץ את האלילות המתאימות להם, בהוסיפם על שם האלילים את סמן הנקבה בסופו. ופה בארץ כנען הננו רואים כי העבודה הדתית ערוכה מעצם ראשיתה בשביל צמד אלים; בכל היכלי הדת נמצאים אל ואלילה יחד. ואם אמנם לא יתכן לחשוב את המחזה הזה לתמונה כללית קבועה בקרב כל עמי בני שם, כי אלילי צור ומואב, כאשר ראינו, הם אלים בודדים בלתי מזווגים, בכל זאת הננו מוצאים את עצמנו מחויבים להכיר, כי עבודה דתית מקודשת לאל ולאלילה יחד התפשטה מאד בקרב עמי בני שם. העבודה הדתית מובנת לנו עד מאד ביחוד בארץ כנען. פה הננו נפגשים עם דת השוררת בקרב עדת עובדי האדמה; וכמו שהבעל הוא אדון אדמת הזרע, המפריא אותה ונותן לה כח תנובה, ואשר על כן יש לו המשפט לדרוש כי יגישו לו למנחה את בכורי האדמה, כן גם האשרה היא הגברת הפוריה והרעננה, סמל דמות הצמיחה והגדול. מכל המסופר בכתבי הקדש לא נשאר לנו גם צל של ספק על דבר תכונת עבודת הדת אשר מצאה לה מקום בהיכלי אלילי הכנענים. החגים והמועדים הקיפו יחד עם תקופת השנה. בהמון חוגג ובשאון עליזים הביאו מנחה להבעלים את ראשית בכורי האדמה, דגן תירוש ויצהר וכל פרי עץ. לעמת זאת כבדו את רעיתו האלילה במנהגי עבודה, המכונת ישר אל היסוד הטבעי המתגלם בתמונתה. למטרת הצד הזה של העבודה הדתית הסתופפה בהיכל האלילה עדת כֹּהנות המשרתות לפני האלילה, והן “הקדשות” הנזכרות בספרי הקדש. באופן הזה בולט ומבצבץ בהדת שהשתררה בקרב מפלגת עובדי האדמה בארץ כנען צד אחד של אותה הדת, אשר התפשטה במערב אזיה, כפי הנודע לנו גם ממקורים אחרים. אולם הדת אשר לעמי בני שם הנז' היא היתה הראשונה להכיר את קדושת האלילה, אשר עבודתה הדתית מגאלה מחלאת מעשי זמה ותבל, עבודה נתעבה, אשר יחד עם כל יצרי לב עמי הקדם נעתקה עברה גם אל ארצות המערב. הננו נפגשים עם האלילה הפרוצה הזאת בארצות שונות, רק בשנוי השם כמו “בעלת” “מליטה” “עשתרת”; היונים קראו לה “אפרודיטה”, ולמטרת עבודתה הנתעבה התכוננו בתי מועד בקרב עמים רבים בארץ יון.

כמו מין קסם היה נסוך על פני דת הכנענים למשוך אחריה את לב בני ישראל, אשר זנו אחריה ואחרי כל גלוליה יחד, בהיות כי אלה האחרונים עוד לא הוכשרו על פי מצב השכלתם לקלוט את מושגי תורת ישראל הצרופה, אשר באמת היתה נשגבה ונעלה ממושגיהם הגסים. אבל לאט לאט התרוממו על הדת הכנענית ויכירו את השפל והמכוער שבה. גם הצדונים השכילו לעלות מעלה בדרך התפתחותם הדתית, בהכירם להם אלים נשגבים ונעלים מזה, אשר אנחנו חושבים לנכון להגיד על אדותיהם דברים אחדים. כמלאכת המחשבת אשר התנוססה בקרב הצוֹרים, כן גם דתם לא היתה מקורית על פי מולדתה. היא החלה בראשיתה מן המושגים הרגילים אשר צמחו בקרב עמי בני שם, מושגים שעברו אליהם מיושבי ארץ סוריה הקדמונים, ואחרי כן נוספו עליה הוספות ומלואים, אשר שאבו להם הצורים ממקור דתי העמים השונים אשר באו אתם בברית מסחר וקנין. ההוספות האלה אשר שאבו הצרונים ממקורות זרים היו שונות כל כך בתכונתן ובמושגיהן, עד כי לא יתכן לנו לקבוע מושג נכון וברור מן השטה הדתית, אשר על פיה נערכה מערכת האלים אשר להם. בעיר אחת נקדשה אגודה אחת של אלים, ובשניה – אגודת אלים אחרים, ונוסף לזה הנה אֵל אחד מתגלה לעינינו בתמונות שונות וגם מהופכות במקומות שונים. הדבר האחד אשר נוכל לעשותו במקצע הזה הוא: לבחור את הקוים והשרטוטים המעטים, שמהם נצטירה הצורה הכללית אשר לדת הצדונית, אשר הם המציאו לה את היכלת להשפיע את השפעתה על דתות העמים האחרים, שלפי מהלך ההיסטוריה שלהם נכנסו בחוג השפעתה.

הצדונים השתדלו בכל תעצומות עוזם לשמור את מעוז הממלכה והדת ולסעדן בכל מאדם. בכל מושבותיהם, בכל העדוֹת האדירות אשר כוננו להם בצור, צדון וקרתא־חדתא הננו רואים אותם מתמכרים ברגש אהבה עזה לעבודת הממלכה, ומקבלים באהבה את השפעת מפלגת הכהנים המשפעת עליהם השפעה עצומה. הדת השמיית נודעת בנטיתה המיוחדת המוטבעת בה, כי במדה אשר היא מתגדלת ומתפתחת, בה במדה יכהו פניה, והיא מוספת בעמקה. הצדונים כל אשר הוסיפו לעבוד את הצמד האלהי, את האל והאלילה, ולהכנע לפניהם, כן הוסיפו לצמצם את יראתם והכנעתם רק באחד מן הזוג האלהי הזה; לאט לאט הם צועדים אחורנית ומביטים עליו מרחוק, אם גם ברגש רוממות ויראת כבוד. האלילים הבעל והאשרה החפשים בדעותיהם והשובבים במעשיהם, המתאימים בכל תכונותיהם רק אל חיי מפלגת עובדי האדמה, לא יסכנו עוד להכבד בהיכל מקדש מפואר בעיר נדולה רבת המרכלת; שם דרוש מין יציר רוחני הגון מזה ומלא כבוד בכל נטיותיו. באופן כזה הופיע אל חדש גדול ואדיר, הרם ומתנשא על פני המון הבעלים, האליל מלך, כמלך על כל האלים, עצם מרומם ונשגב מכלם, הדורש עבודה דתית מפוארת ורבת הוד. גם “מלך” לא היה בעצם וראשונה שם עצם פרטי; ישנם מלכים שונים, והם אלים ראשיים עליונים על המון האלים, המתרוממים על פני הבעלים, ומהם גם אשר יכנו בשמות מיוחדים “מלקרת”, כמו “מלך־קרת” – מלך העיר. אלים ממין כזה נפגשים לנו לא רק בקרב הצדונים, כי אם גם בקרב עמים אחרים יוצאי גזע־שם, אשר השתררו בעת אחת עם הצורים. “מלך” אלהי צור וצדון הוא מקביל בכל תכונותיו אל האלים הראשיים אשר להמואבים והעמונים. הוא איננו רק אלהי שדה וכרם, המריק את ברכתו בחוג חיי אנשי האדמה, כי הוא הראש והשליט בקרב הממלכה, מנהל ארץ ויושביה; הוא הנהו מוסד הממלכה, הוא המציא את מסע האניות בלב ים, חרשת מעשה שני וארגמן; הוא ראש מושלי הארץ; על פיו יתכוננו מושבות בארצות רחוקות, והוא המפקד את צבא החלוצים העולים להאחז בהם; הוא מושל זועם, ואיש לא יעיז למרות את רצונו; בו התגלמו: גבורה, גאון ומשגב ועלילות עוז בגבול השלטון המדיני. וכמו שהאל הראשי המפקד צבא אלים עולה בעוזו וגבורתו על האל המצמצם את חוג שלטונו רק בגבול עבודת האדמה, כן הוא מצטין ועולה עליו גם במדותיו וסגולות נפשו, והיתרון הזה הוא גדול מאד לאין קץ ותכלית. אבירי האלים אשר לצור וצדון הם יצורים מטוהרים משמץ חלאה תאוות שפלות ובזויות, גם אינם יצורים רכים ומעונגים.

אלהי הצדונים הנם יצורים נוראים ונזעמים, עד כי אין לגשת אליהם בקלות ראש ומבלי להזהר מאד. וכפי שהם גדולים ונשגבים בערכם בתור מקור כל חיים ותנועה בעולם, כן יופיעו גם בתור כח משחית ומכלה להרוס את מוסדי החיים; וכפי היותם מטוהרים וקדושים ותמימים תכלית התום, כן הם דורשים מאת כל הנגשים אליהם להטהר ולהתקדש כמוהם. הכהנים המשרתים לפניהם – הם בגפם בלי אשה, והכהנות – בתולות תמימות וחסודות השומרות את דרכי הצניעות. הם דורשים קרבנות מסוג אחר לגמרי מכפי אשר ידרשו הבעלים, – קרבנות נוראים יקרי המחיר. כפי הנראה, זבחי נפש אדם היו למעשי יום יום בסדרי העבודה הקבועה אצלם; בעת אשר רבים מבני ישראל ומלכיהם ונשיאיהם בראשם המירו את דתם ברת הצדונית, או בהתאמצם לחקות את מעשי הצדונים, הננו שומעים את תלונת נביאי ישראל המתמרמרים על בני עמם על העבירם את בניהם ובנותיהם באש, זאת אומרת, הם הקריבום קרבן על מזבחות אלילי צדון והעלום על המוקד. המלך דורש בתור קרבן את כל החביב לאדם, הקרוב ללבו והיקר לו כנפשו, קרבנות אשר עוררו בלב עובדיו זועה ופלצות הכי־נוראה. עינו הזועמת צרה בילדים תמימים מחמד לב הוריהם, וגם על ילדם הבכור לא תחוס עינו. רק יצורים יקרים ונחמדים כאלה יעלו לרצון על מזבחו.

אלה הדברים אשר נתבררו לנו על דבר מוצא אלילי הצורים והצדונים. האלים האלה נוצרו בדפוסם של עמי בני שם, אחרי אשר שנו מעט את תבניתם על פי תכנית ידועה, למען עשותם בדמות מושלי ארץ, וגם קבלו את שמות התואר אשר לאלה האחרונים. בהתכונן איזו ממלכה על יסוד שיטה מדינית המשוכללת בכל צדדיה ופנותיה, בעוד אשר בבחינות אחרות עוד חסרה לה מדרגה נכונה של השכלה ותרבות, אז הנה יגלה לפנינו החזיון המוזר, איך הדת השוררת בקרבה שואפת להגלות בצורה נזעמה וברוח מלא אכזריות ועריצות; במקרה הזה הנה הרגש של החוק והמשפט נתבגר למדי, או יותר רצוי לאמר: מדת הדין הגיעה אל מרום שלמותה, בעוד אשר מדת הרחמים, רגש החנינה, עדנת הלב ורך הרגש עוד לא העלו נצה, ובכן יפרע שווי־המשקל בין מדת הדין והרחמים, אשר רק ממזיגת שתיהן במדה הראויה תצא ההרמוניה הנעימה הדרושה לחפץ חיי החברה‏ המתוקנים והמשוכללים, וידוע הדבר כי בערך אשר האחת מכפות המאזנים יורדת מטה, במדה הזאת תרום הכף אשר לעמתה למעלה. יכולים ‏ אנחנו להביא המון מקרים ומעשים מספרי תולדות הדת כעדות לאַמת את דברינו, והמקרה הזה אשר לפנינו הוא כאחד מהם. אלילי הצדונים על פי תכונתם וסגולתם הם בעצמם הועילו הרבה כי ישתמרו החוקים הקדומים והאכזרים הנזכרים בקרב העם. עמי בני שם, כאשר ראינו למעלה, הם שקועים עד מאד בעולם המעשה והמציאות, מתרחקים מן הדמיון, ומכוננים את כל עניניהם גם בגבול הדת רק אל חפץ חיי המעשה, ועל כן חשבו להם לחובה להגיש להאֵל אשר חשבוהו למלך עליהם מנחה יקרת ערך מאד, כפי המנחה אשר הסכינו להגיש למלכי צור וצדון. אכן נוראה הדת הזועמת והאכזריה בהתיצבה במצב פראי; איומה הדת של האדם הטבעי המחוסר תרבות והשכלה נכונה; היא לא תדע רחמים וחנינה, כאשר לא ידע חנות גם הטבע עצמו; היא מרגשת רגש עדנים בהסתוללה בהרגש הטבעי של האדם ובערכה מחזות נוראים מעוררי זועה ופלצות בשם אלהיה ולכבודו.

עבודת גרמי השמים. אי אפשר לנו לערוך שיטה אחת שלמה הכוללת בקרבה את כל החזיונות הנשקפים על אופק הדת הצדונית. בכל העתים והעדנים הנכנסים בגבול תקופת ההיסטוריה האנושית, ידעה החברה האנושית לשכלל ולפאר את אֵליה גם בסגולות אחרות, מלבד תכונתם בתור מנהיגי העדות וראשיהן. הם נקשרים בקשר אמיץ עם גרמי השמים. אביר האלים, האל הראשי והעליון שבהם, יקרא איך שיקרא: אל, בעל, מֹלך, רמון, או אַדָנים, הוא הוא השמש. יכולים היינו לשער, כי את האמינה באלהותה של השמש שאבו הצורים בראשונה ממקור דת המצרים או הכשדים: אבל אנו מוצאים את ההשערה הזאת מיותרת. אין כל נסבה נשקפת לנו, אשר העצור בעד הצדונים להמציא להם בעצם וראשונה ‏ בכח הגיונם ומחשבתם בעצמם את אליל השמש, אשר תכונתו יצירתו השתרעה גם על פני יתר האלים. וכדבר המתאים אל הנטיה הנזכרת למעלה המוטבעת בלב בני שם, לעשות לכל אֵל עזר כנגדו, הנה אליל השמש גם היא בעל אשה. לפעמים תתיצב הארץ כנגדו בתור אלילה ורעיה לו, ובמקרה כזה תופיע גם פה העבודה הדתית הידועה הפורעת דרכי המוסר והצניעות, המיוסדת על תאות בשרים שפלה, כפי אשר ראינוה אצל הכנענים. לפעמים תופיע תחתה הלבנה; היא נקראת בשם עשתרת, אולם היא נבדלת ומצוינת מאד מן האשרה הכנענית, אשר כפי השתנותן בשמותן, כן גם תכונותיהן הפוכות ומתנגדות. בהאלילה הקדמוניה, אשר מפניה נכנעו עמי בני שם בקדמת העתים, האלילה “אלת”, כן גם עשתרת היא גברת תמה וברה שומרת דרכי הצניעות; היא מתוארת בדמות אשה לבושה מכלול, ובמצב חשוב ומעורר רגשי כבוד בלב רואיה, והננו רואים בה רעיה נאמנה והגונה וסגולה יקרה לבעלה האליל הזועם “מלך”, אשר היא מתאימה אליו בכל סגולותיה והליכותיה. כמוהו הנה גם היא אבירת לב ואכזריה, דורשת מאת הסרים למשמעתה קרבנות גדולים וקשים כשאול לבעליהם, בקרעה גם היא מזרועות הורים את פרי בטנם מחמל עינם; רק תחת אשר על מזבח “מלך” העלוּ לעולה ילדים, הרגישה רעיתו האלילה עשתרת רגש נעים מריח הנחוח העולה באפה מבשר ילדות רכות הצלויות באש בעד קדושת שמה. אש תמיד היתה יוקדת גם על מזבחה, וכמהו דרשה טהרה, קדושה וצניעות מאת הכהנים המשרתים לפניה, לבל יגשו אל אשה, וכהנותיה הבתולות שמרו דרכי הצניעות בכל תקף ועוז. בהציגנו את האלילה הזאת בתור רעיה אל האליל “מלך”, הנה דברינו אמורים רק על דרך הַשְׁאָלָה ומליצה, לאמר: אלילה הנכנסת תחת גדר סוג אחד אתו ומשתתפת אתו במערכת סדרי חיים אחדים. ובאמת האלילה עשתרת בטהרת מובנה המקורי איננה בעולת בעל, כי אם אלילה בתולה אשר זווגי המינים זרים לרוחה, וכל כך החמירה בבחינת הנטיה המינית הזאת, עד כי כקרבן היותר נעים והיותר רצוי לה נחשב הסרוס, אשר נהגו הצדונים להוציאו לפעלו ביום חגם הגדול אשר הוחג לכבוד האלילה בראשית ימי האביב, כי אז נדב לב רבים ממעריצי האלילה להסתרס בעד קדושת שמה. בתקופת העת המאוחרת נמצאו בהיכל האלילה הזאת אלפי כהנים מסורסים, ומהם גם אשר לבשו בגדי אשה (זכר להאלילה) ויקראו לנדבות, בסובבם בארץ ובענותם את בשרם, בהתגודדם ברמחים ובכל מיני ענות נפש. לפי דעתנו, כעין נגוד אל העבודה הנתעבה והמכוערת הזאת הזהירה תורת משה על הסרוס, ולמען תת תקף לדבריה צותה להבדילם (פצועי דבה וכרותי שפכה) מקהל ד', ענש קשה לפי כבד העון. ויען כי עשתרת נחשבה לאלילת הירח, על כן צלם דמותה מתואר בתבנית אשה עם דמות חצי הסהר על קדקדה; לעומת זה, בתור אלילת המלחמה היא מתוארת בדמות אשה רוכבת על אריה או פר, ובידה היא אוחזת רומח. העבודה הדתית אשר נקבעה לכבוד האלילה הזאת מתוארת ‏לפנינו בספר ירמיהו, אשר תאר בשפה ברורה את מחזה עבודת האלילה הזאת הנעבדת בערי יהודה ובחוצות ירושלים: “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כּיָנים”, לאמר, הם אפו חלות לחם וגם הסיכו לה נסכים, ובתור‏ מלכת השמים קטרו לה גם קטרת סמים (ירמיה פרשה ז–מ"ד.), וכל זה נעשה, כפי דברי הנשים העונות את ירמיהו, לא בלי דעת אנשיהן, כי אם בפניהם, בהסכמתם ובעזרתם, אות הוא כי העבודה להאלילה הזאת לא הכילה בקרבה כל דבר הפורע את חוקי הצניעות והמוסר. אולם לא יתכן להציג את האלילה הזועמת והעריצה הזאת במקום האלילה אִיסתַר הכשדית, אם כי שמותיהן דומים. איסתר איננה אלילת הירח כאשר היתה עשתרת; כי הירח נקרא בשפת הכשדים בשם זכר. נוסף לזה היו שתי האלילות האלה הפוכות ומתנגדות זו לזו בתכונתן. עשתרת הצדונית והאשרה הכנענית הן תמונות שתי אלילות הנצבות זאת לעומת זאת ומתחרות יחד, ויוכל היות כי העתקה נאמנה מתואר פני שתיהן כאחת נמצא גם בארץ יון. את דמות פני האשרה הננו רואים בתמונת העבודה הדתית הבזויה והנתעבה הנעבדת לכבוד האלילה אפרודיטה, ואת העתקת תואר פני עשתרת הננו פוגשים בתמונת האלילות הבתולות הזועמות והמתנהגות בדרכי צניעות כמו ארטימידה ואתונא.

אולם התמורה הגדולה הסובבת בעולם ומחוללת חזיונות חדשים בלי הפוגות היא מסתוללת אף באלי מרום, אשר גם הם הנם בידה כחמר חותם להתהפך ולהתחלף לתמונות רבות ושונות. במקומות שונים במושבות הצדונים הננו נפגשים עם אלילה חדשה אשר בדמות פניה נשקפת רקמת יסודות שונים, מערכת קוים ושרטוטים לקוחים מרשמי פני אשרה ועשתרת גם יחד. אולי מן המצרים בעלי בריתם במסחר וקנין למדו הצדונים להרכיב שני אלים יחד ולברוא מן ההרכבה המלאכותית אל חדש הכולל בקרבו תכונות שני מולידיו גם יחד. כבר ראינו, כי בית החרשת הגדול ליצירת אלים במצרים הספיק לקהל עדת האלים חניכים חדשים לא מעט. כן הרכיבו גם הצדונים את האלילים בעל ומלך, וילושו מן הבצק החדש את האל “מלך־קרת”, אשר בהרכבתו נמצאו כח המטיב והחונן של בעל וכח הרע והכליון של מלך מעורבים יחד. לעמת האליל החדש הזה נבראה גם מן האשרה אלילת כח הצמיחה וההולדה, ומן עשתרת אלילת המלחמה הכליון והמות, אחרי אשר הותכו לבליל אחד ונתמזגו מזיגה פנימית נכונה, – בריאה חדשה, עצם אלילי, אשר ממנו נובעים חליפות: ברכה וקללה, יצירה וכליון, חיים ומות, אהבה ותענוגים עם איבה ומלחמה. האליל מלך־קרת והאלילה עשתרת החדשה (כן נכנה אותה להבדילה מן עשתרת המקורית אלילת המלחמה והכליון) הנם צמד אלים, נוסף על אלילי הצדונים המקוריים. גם מלך־קרת גם עשתרת החדשה הם אלים קלי התנועה הנדים ומשוטטים בלי הפוגות, ובמושבת הצורים בקרתא־חדתא קראו לה האלילה הנודדת (דידה). בהאלילה הזאת נגעו שתי הקצוות יחד; אכזריות קיצונית אשר התגלתה בדמות זבחי נפש אדם מעבר האחד, ואהבה ונועם ברכת רוח ולב, אשר התגלמו בדמות חיי משפחה ‏לרגלי ברית הנשואים בינה ובין בעלה האליל מלך־קרת מעבר השני. האגדה מספרת כי בעת מולד הלבנה התעופפה עשתרת לפאת ים ותעלם פתאם. אז החלו הצדונים לחוג את חגם הנודע בשם “נשף־תוגה”, אשר הוחג בבכי ואבל. אבל מלך־קרת גלה את עקבותיה, ולאחרונה באו יחד במסרת ברית הנשואים. ברית האלים הזאת הרכה את לב עשתרת אלילת המלחמה העריצה והאכזריה, ותהפך אותה לרעיה נעימה ולאם רחמניה, המשפיעה על העולם ברכת פרי בטן ותנובת שדה, עד כי בבחינה זו דמתה לאשרה הכנענית.

האלילה המורכבת הנוכחית היא הרעה והגרועה מכל אלילי הצדונים, כי בה התאחדו הרע החמרי והמוסרי גם יחד, אכזריות ורצח נפשות אדם של עשתרת מצד אחד, ומשובת זמה ותבל ושחיתות ‏טהרת חיי המשפחה נחלת האשרה מצד השני, ומשובה פראיה מכופלת כזאת מרעילה את חיי התרבות האנושית וחיי הממלכה הנשענת על ידה. מזיגת הרעל הזאת, אשר התכנסה בפנימיותה של עשתרת החדשה, התאימה גם אל הקליפה החיצונית הסובבת אותה. אם עשתרת המקורית, אשר עם כל עריצותה ואכזריותה היתה ברה וצנועה ובעלת רגש כבוד, מביעה לנו את רוחה על פי תמונתה החיצונית המתוארת לפנינו בתבנית אשה רוכבת על אריה שדמות חצי סהר מעטרת את קדקדה, במצב האומר כלו כבוד, הנה לעמת זאת תופיע לעינינו עשתרת החדשה מכוערה ומנוולת בדמות אשה עם ראש פרה מלמעלה, כמו לאות כי פה מצא קן לו השפל והמכוער, בן־אדם אשר נפתה לעשות מעשה בהמה, התבהם בכל דרכיו ועלילותיו. ובהעלותנו על לבנו את הפלצות והזועה אשר תעורר אלילה כזאת בלב כל איש בעל תרבות ורגש מוסרי, הננו מוכרחים להודות בי מאד השכיל הסופר הקדמוני, כותב תולדות היהודים בתקופת מלכי ישראל ויהודה, בכנותו את פסל האלילה הזאת בשם “מפלצת”. ברור הדבר בעינינו, כי הפסל אשר הקימה מעכה אם המלך אסא על אדמת יהודה הוא צלם דמות האלילה הזאת, אשר בעבודתה הדתית נשזרו יחד זבחי נפש אדם עם חלאת זמה ותבל. עתה נבין היטב את הוראת המלים “מפלצת לאשרה” (מלכים ב. טו. יג), לאמר פסל עשתרת לעבודת האשרה, שבה נאגדו כל מיני התועבות יחד. לפי דעתנו מוכרח להיות כן, כי האשרה הכנענית, כידוע, היתה רק עץ תקוע בארץ בלי כל פסל ותמונה, וגם נצמדה רק אל עבודת הבעל. עוד הרבה יתר מזה הרע מנשה מלך יהודה לעשות, בהקימו את פסל העשתרת בהיכל ה', כמו דמה בזדון כי דת העשתרת הבזויה והמגואלת מחלאת זמה, אשר ידיה מלאו דמי ילדים תמימים, תגרש מפניה את תורת ישראל אשר דרכיה דרכי נעם, תום וזהר מוסרי. כמו התמרמרות חרישית נכרת בדברי סופרנו הקדמוני, בספרו במרי שיחו את מעללי מנשה, כי שָם "את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם (מלכים ב. כא). “פסל האשרה אשר עשה” – אין זה כי אם פסל עשתרת החדשה, דמות אשה מנוולת עם ראש פרה על קדקדה; כי לאשרה הכנענית אין כל פסילים. המלך הקנאי הזה, החרד לדתי האליל, שם את ירושלים למרכז לדתי הכנענים והצדונים גם יחד, עד כי הקים מזבחות לבעל ויעש אשרה, כלומר מצבת הבעל מצומדת עם אשרה, כפי מנהג הדת הכנענית, ויחד עם זה הקים גם פסל עשתרת בבית ה', כמנהג הצדונים. הנה כי כן עד מהרה התפלצה ירושלים עיר הצדק לשמוע אנקת ילדים תמימים מועלים על המוקד לכבוד עשתרת אלהי צדונים, והמלך בעצמו נצב בזה למופת לכל העם, בהעבירו גם הוא את בניו באש, ועיני בחורי העם כלו מכעס לראות בהתכונן בתי קדשים וקדשות בחצרות בית ה': הדת הכנענית והצדונית התרכזו שתיהן יחד בעיר הקדש בירושלים.

לא נוכל לעבור בדממה מבלי לשום לב אל עוד דת אחת אשר השתרה בקרב הצדונים, והיא דת הכבירים. בערים רבות אשר בצור וצדון הוקמו היכלי קדש לשם הכבירים; אולם העבודה הדתית הנעבדת לשמם נעשתה ‏ במחשך, וגם בני הדורות הקדמונים ידעו על אדות הדת הזאת אך מעט מזער, אם כי השתררה בימיהם. ועם כל זאת ידענו כו הכבירים נחשבו שבעה במספרם, והמספר הזה כפי הנראה איננו מקביל אל שבעת כוכבי הלכת, כי אם הוא מכון אל שבעת הגלגלים הסובבים במערכת בנין העולם, לפי שיטת התוכנים הקדמונים. שבעת הכבירים נמצאים תחת פקודת הכביר הראשי המכונה בשם “אֶשמין”, והוא אלהי הגלגל השמיני, או גלגל המזלות. הכבירים הם יצורים רוחנים בעלי תכונה מוסדית; הם בעלי עוז וגבורה ומחוננים בכח יצירה נשגבה, ועם זה הנם בני “צדק”, מושפעים בנחלת אביהם בכח האמת והצדק. כמו כן היו הכבירים מלאי רוח דעת ובינה, וינחו בעצתם את כל דורש ומבקש עצה, על פי הכהנים אשר היו להם לפה אל העם.

נטיה אחת עצומה הננו מוצאים בקרב הצדונים, והיא שאיפתם לרומם ולנשא את האלים ולהרים את ערכם הרוחני על דרך עיוני; אפס כי היא מתגלה במדרגה קלה, ‏וכמו נועדה מראש לבלי הגיע לידי התפתחות שלמה ומצוינת, כן בנטיה האמורה למעלה, וכן בתורת המוסר התלויה ומסתעפת מן הדת. עבודת הדת היתת קשורה בקשר אמיץ עם עבודת הממלכה, כמו התאחדו יחד לענין אחד, יען כי המלך היה גם הכהן הגדול, במחזה אשר נחזה אצל העברים אחרי שובם מבבל, כי הכהונה והמלכות היו צמודות יחד,‏ או כי מבלעדי הכהנים לא היתה כל עבודה דתית, עד כי אי אפשר להעלות על הדעת כי תתפתח הדת התפתחות חפשית, בלתי תלויה באיזה דבר ובדעת איזה איש. בכל ממלכה אשר הממשלה המדינית מסורה בידי האלים, שם אין הדת יכולה להתפתח, ולמצער אי אפשר להכירה בפרהסיה בתור ענין הנכנס תחת גדר ההתפתחות; שם כנביא כמתקן וכמחדש כלם כאחד יפגשו אבני נגף על דרכם מצד המפלגה התקיפה, אשר השפעתה רבה על העם, המתנגדת בכל עוז אל פעולתם, ואיננה נותנת לחדש ולתקן דבר.

מודעת היא לכל, כמה היו בני ישראל אסירי תודה למלאכת המחשבת של הצדונים, בעד פעולתה הרבה אשר פעלה למענם. הארמנות המפוארים אשר הקים המלך שלמה לכבוד בת פרעה בעת קחתו אותה לו לאשה, למען מלאות את תשוקתה להיכלי חמד כמשפט המצרים בימי קדם,‏ נבנו על ידי הצורים. בין הארמונות המפוארים אשר בנו הצדונים על אדמת יהודה היה גם ארמון המקדש, אשר על פי טעם בנינו ותכניתו התאים אל בניני הצדונים שכני יהודה. עתה לא יפלא עוד בעינינו הדבר אשר ספרו הסופרים הקדמונים, כי היכלי הקדש אשר בנו להם הצדונים בארצם דמו בתבניתם ותבנית בנינם להיכל המקדש אשר בירושלים. כאיזו מאות שנה אחרי כן לקהו להם גם היונים את תכנית בניני הצדונים למופת לבנות כתבניתם וכתכניתם את היכלי אליליהם; היוצא אפוא מזה, כי דָמו יחד מקדש שלמה ומקדש האלילים של היונים בתכנית בנינם. דבר אשר אמנם התאמת לפי עדות סופרים רבים. עם זה הננו להעיר באחרונה, כי תכנית כל הבנינים האלה נעשתה בתכנית היכלי הקדש של המצרים. אולם יחד עם תכנית מבנה הארמונות לקחו להם בני ישראל מאת הצדונים עוד דברים שונים. באולם שלפני ההיכל אשר בנה שלמה הוצגו שני עמודי נחשת גדולים אשר נקראו בשם, האחד – “יכין”, והשני – “בעז”. לפי המושגים שהשתררו בקרב הצדונים היו עמודים כאלה כסמל דמות אליל השמש, אשר הוקמו במבוא הבית בכל ארמנות מקדשי הצדונים הבנוים לשם האליל הזה. אפס כי עמודי הנחשת האלה בבואם על אדמת ישראל סרה מעליהם קדושתם הדתית, ותחת היותם בארץ צור כסמל אלהי מרום נהפכו אצל העברים לעדי ולצעצועים, ויפארום בשבכות, ברמונים ופטורי ציצים, למען הגדיל את תפארת הבית. ככהני העברים לבשו גם כהני הצדונים את בגדי השרד אשר תכונתם ותבניתם ידועות לנו מכתבי הקדש; הצדונים הקריבו את קרבנותיהם כתכונת הקרבנות ובעבודתם הקבועה מטעם תורת ישראל, ומנת כהני הצדונים מאת מגישי הזבח דמתה מאד אל מנת כהני ישראל. והנה בעת אשר ברית היתה כרותה בין שני העמים האלה, עד כי השאילו איש לרעהו דברים רבים הנוגעים אל עבודת הדת החיצונית, לא יפלא כי לרגלי התקרבות שני העמים האלה נפתה לבב בני ישראל לפעמים, לכונן את עבודת אלהי הצדונים על אדמת ישראל, או גם בהיכל הקדש בירושלים. ביחוד משכה הדת הצדונית את לב מלכי ישראל ויהודה לדבקה בה, יען כי על ידה קוו להאדיר את שלטונם המדיני. המלוכה בישראל היתה מוגבלת מאד וגדורה בחוג צר מראשית הוסדה. עוד מיום הראשון להוסד מלכות ישראל בימי שאול בן קיש נגדרו זכיות המלך על ידי חוקים קצובים אשר נתאשרו ברצון המלך והעם גם יחד ונכתבו בספר “משפט המלוכה”, שנתקדש גם בקדושה דתית ויהי מונח כאחד מקדשי הדת למשמרת לפני ד' בהיכל הקדש. כבר העירנו¹ כי מלכי ישראל היו לא אדוני הארץ כי אם מושליה; הם משלו בעם לא בתקף ממשלתם הפרטית, כי אם מטעם החוק והמשפט, ועל כן נראה מן הדברים המסופרים בכתבי הקדש כי קצור קצרה יד המלכים להסיג את גבול משפט הרכוש והחפש של בני העם לבצעם ולתועלתם הפרטית. ברצות אחאב לעשוק את כרם נבות היזרעאלי, אפסה ממנו היכלת לקחת בחזקה את רכוש אחד העם בכח השלטון הגבוה,‏ כמשפט כל מלכי עמי הקדם, עד כי נאלץ להתנפל על איש חרמו בעלילות שוא ולשום על פני החמס והזדון מסוה של חוק ומשפט, לבלי הקים שאון בעם. יאמר נא החכם רנן מה שיאמר, יחרוץ את משפטיו המעוקלים על אדות תולדות העם העברים, כי העברים לא ידעו בכל תקופות ימי ממשלת מלכיהם את דרך הבינים בין ממשלת יחיד בלתי מוגבלת ובין פרעות ואי סדרים מאפס שלטון. הממשלה הממוצעת הנכונה לאַשר את עבדיה החוסים בצלה, ממשלת מלך תמוכה על שלטון חוק ומשפט, אשר היתה לסגולה לרוב העמים הנאורים עד היום הזה, התיסדה בראשונה על אדמת ישראל. העם העברי, אשר הסכין להכניע את החיים ואת יצרי הלב תחת משמעת חוקי תורה ודת ואשר היה הראשון להורות את הדרך איך להגביל את שרירות הלב והרצון החפשי ולהגדירם בגדרי דת, הוא גם היה הראשון להגביל את שרירות לב מושליו ולשום מעצור לרצונם הפרטי בתקף שלטון חוקים ומשפטים, אשר הכל חייבים לסור למשמעתם, ובזה אין יתרון למלך על אחד העם. לעמת זאת הדת הצדונית היתה לצור מעוז ולמשענת למלכי הארץ, בהיות כי על ידה התאחדו בידי המלך הנשיאות הדתית והשלטון המדיני כאחד. מלך הצדונים ישב על כסא ממלכתו בתור נציב המושל בשם אלילי הארץ, ויהי כציר שלוח מטעם אלהי העם להביע להעם ‏את רצינם בעניני הדת ולמשול בשמם בעניני הנהגת המדינה, ועל כן משלו מלכי צור וצדון ממשלה בלי מצרים ולא ידעו כל מעצור בשלטונם, כי מי זה ישים חוק וגבול לממשלה הבאה בכחם של אלהי מרום, ומי זה יביע תלונה נגד רצון האל וכח מעשיו בארץ? על כן ראינו כי קסם היה שפוך על פני הדת הצדונית למשוך אליה את לב מלכי ישראל ויהודה, לא מצד עצמותה וכחה הפנימי, כי אם מצד השלטון הבלתי מוגבל התלוי בה, ועל כן שאפו מלכי ישראל ויהודה בכל אַות נפשם לטעת על אדמת ישראל את הדת הצדונית, אשר לא ידעה משפט מלוכה והגבלת השלטון הגבוה על ידי חוקים ומשפטים קצובים, כי אם העמידה את הנהגת המדינה על השלטון המחלט ורצון המלך, והדת, אשר נשיאותה הפקדה גם היא בידי המלך, הטביעה את חתמתה על פני הממשלה המדינית. לא מקנאתה לדת הצדונית רדפה אִזֶבֶל בחרב ודם את נביאי ישראל,‏ אשר חרפו נפשם להגן על תורת ישראל ולהפיצה בקרב העם, כי אם רק למטרה מדינית: היא חפצה להכחיד את הגבלת שלטון המלוכה הנהוגה על אדמת ישראל, ולמטרתה זאת התאימה הדת הצדונית יותר מכל אמונה ודת שבעולם, כי על ידה התרכזו השלטון המדיני והנשיאות הדתית בנקודה אחת, בידי המלך, אשר הוא הנהו גם הכהן הגדול, ובכח משרתו הכפולה הזאת הוא עושה מה שלבו חפץ, באין מוחה ומתקומם נגדו. ובכן הנה ההיסטוריה המאלפת אותנו דעת כי הדת האלילית איננה נוטה מטבעה לרדוף את אחד האנשים או עם כלו בעד דתו, לא יצאה מגדרה גם הפעם. על הרדיפות אשר נרדפה דת ישראל מאת אחאב ואיזבל, החפצים בהתנחלות הדת הצדונית על אדמת ישראל, לא הטבעה צורת משטמת דת. הכח המניע במעשי הדור ההוא היה רק השאיפה לשלטון מדיני מוחלט ובלתי מוגבל. כה התחדשה הדת הצדונית מתקופה לתקופה ותעל חליפות על אופק הממשלה בארץ יהודה, רק יען כי נושאי הנזר מצאו בה את תועלתם הפרטית. אחאב היה למופת למלכי יהודה בדורות הבאים אחריו; כמהו עשו גם מלכי יהודה, אחז ומנשה, לטעת על אדמת יהודה את הדת הצדונית עם אליליה וגלוליה יחד, בתקותם כי היא תתן להם עוז ותעצומות להתחזק במלכותם ולמשול בארץ ממשלה בלתי מוגבלת.

 

ג. תורת ישראל    🔗

עתה נשים נא פנינו אל ספרי הקדש אשר לבני ישראל ונעלעֵל נא אותם כסדרם אחד אחד. כי אמנם ערך הידיעה והבקיאות בספרי הקדש גדול ונכבד מאד למטרת חקירת תולדות הדת אשר אנחנו עסוקים בה. ספרי הקדש הם אוצר יקר, אשר נחסנו בו המון מעשים ועלילות, מחשבות לב דורות רבים ודעותיהם המשולבות וקשורות בהדת הקדמוניה של החברה האנושית; והם הם מורי הדרך הנכון במהלך חקירתנו, אשר על ידם תוברר לנו התקופה הראשונה של הענין הנחקר על ידנו. בדברנו בפרקים הראשונים על דבר הדת הקדומה של החברה, וכמו כן על דבר הדת הכללית של עמי בני שם, היה הספר הזה (סה"ק) לנו לעינים בדברים רבים, וממנו שאבנו ידיעות רבות נכונות המתארות את דרכי הדת של שבטי העברים הקדמונים (שלפני ההסטוריה) בתור חוליה אחת בשרשרת הגדולה של גזע בני שם. עתה הנה בא התור להתעסק ביחוד בחקירת דת ישראל, כפי אותה התכנית והצורה אשר הטביעו עליה ספרי הקדש, והננו לנסות דבר, כדרכנו, להגביל את התכונה אשר סגלה לה הדת הזאת בראשיתה, ואת השפעתה של התכונה המקורית הזאת על השתלשלות תולדות ימיה בעתיד. תולדת הדת אשר אנחנו נכונים לתאר בפרק הזה היא מלבבת ומענינת אותנו, כפי שמענינות אותנו תולדות כל הדתות האחרות אשד נגענו בהן בספר הזה, לוּ גם לא נשים לב אל הענין הפרטי והחבה היתרה אשר אנחנו מרגישים לדת הזאת; ידוע ידענו כי למען סגל להם דת נשגבה כזאת, אשר אמנם היתה מעולם חמדת לב כל העמים הנאורים, ואשר על ידה נסללה המסלה לדת הנוצרית, נטל על היהודים לעבור דרך תקופה ארוכה של תנועה רוחנית והתפתחות שכלית נמרצה ונשגבה ולהיות בתחומם של החיים הלאומים והמדינים חיי תנודה עצומה, חיי היסטוריה סוערת המענינת אותנו עד מעמקי הלב במפלאות דרכיה.

ובכן, הננו לתאר את תולדות דת ישראל, כפי שהיא מתוארת לנו לנוגה ברק החקירה והבקרת החפשית אשר השתלמה בדור האחרון, למען הפיץ אור בהיר על פני הענין הזה.

בעת עשותם את הצעד הראשון על מסלת ההיסטוריה היו העברים הקדמונים אגודת שבטים נודדים נוסעים בעדר, אשר זכרונות העבר, המלחמות אשר נלחמו כלם יחד והנצחונות אשר נצחו יחד את אויביהם ביום קרב, אגדה אותם לאגודה אחת. בתקופת ממשלת הרועים אשר משלו בארץ מצרים מן המאה הכ"א עד המאה הט"ז לפני ספה"נ, התישבו במצרים ויהיו שם לאזרחי הארץ בחסדי מלכי הרועים, אשר כמוהם היה מוצאם מגזע בני שם, ועל כן האירו אליהם פנים.‏ לרגלי מפלת ממשלת הרועים הושם עול עבדות קשה על כל שבטי בני שם, אשר עוד לא התבוללו בין אזרחי הארץ. ואז הוטל הגורל על בני ישראל לעבוד עבודת פרך על אדמת חם, למען מלא את תשוקת מלכי מצרים לבניני־חמד ומבצרי־עוז. כפי התכונה המסוגלת לכל העמים הנודדים הנוסעים בעדר, אשר זכרונות העבר ומסרות אבות משתמרים בקרבם בכל תומם וטהרתם בתור נחלת עולמים העוברת בלי חשך מן העבר אל העתיד, השתמרו גם בקרב שבטי העברים מסרות עתיקות נחלת קדומים, מסרות־דת מעולפות אגדות דתיות והיסטוריות, דת אשר גם למרות מעטה הערפל הסוכך עליה, היה הגרעין והמרכז אשר בתוכה הכנעה לפני עצם נשגב, דבקות באל אחד בתור אלהי אבות העם, אשר על ידו התחנך והתגדל העם מעצם ימי נעוריו; והאל העברי הזה אם כי נחשב לאל יחידי בקרב העם, אך לא בתור האל היחידי בתוך הבריאה; האל הגדול והאדיר הזה היה כמגין וכאפוטרופוס להעם, אשר אהבתו גברה אליו עוד מימי אבות אבותיו הראשונים, בשמרו למלאות את דברי הברית הכרותה בינו ובין אבות העם אנשי האמונה ותמימי הדרך, אשר על פי ההתקשרות אשר נעשתה ביניהם העמיסו ‏עליהם אלה האחרונים את החובה לשמור את דרך האל האוהב רק צדק ומישרים, ולעשות משפט וצדקה, אשר זה כל חפצו, ולצוות גם את ביתם והדורות הבאים אחריהם ללכת בדרך הרצויה בעיני האל, לבל יופרו התנאים הראשיים, אשר על פיהם נכרתה ברית עולם ביניהם. לעמת זה התחיב האל לשמור את ברית שלומו וחסדו להעם העברי ולהיות לו למגן ולפטרון לדורותיו. אמנם בתקופת העת הקדומה ההיא לא התרומם עוד האל העברי למדרגת אל רוחני היוצא למעלה מגדרי הטבע והעולם המוחשי, וגם נחשב לעצם אישיי, אשר אחדותו היתה לא אחדות מוחלטת, כי אם אחדות המנין והקנין, ובכל זאת גם פה הננו רואים את המדרגה התחתונה בסולם הדת, אשר ראשו מגיע אל האמונה הצרופה באחדות אל עולם. זאת הדת אשר נועדה להאיר באור גדול לעמים רבים, גם בעודנה בחתוליה התרחקה בכחה המקורי היצוק בה מהתגשמות נפרזה, ועל כן לא נראה כל פסל וצלם בישראל, עוד טרם וכה להיות בעל דת נשגבה ערוכה בשיטה מסודרת. לרגלי העבדות הקשה אשר שמו המצרים העריצים על בני ישראל ויסתוללו בם בעריצות קיצונית, כשל לאחרונה כח סבלנותו של העם, אשר הסכין מעודו בתור עם נודד נוסע בעדר לחיי דרור וחפש, ונפשו התעוררה עוז ממדברות נביאו ומנהלו משה בן עמרם נביא ישראל, אשר ידע להחיות בלב העם הנגש והמשועבד את זכרונות העבר שלו ואת המסרות הדתיות העתיקות אשר התנחלו בקרבו מאז, ועל ידם הפיח בלבו תקוה עצומה לעתיד נשגב מלא גבורה וחפש, עד כי התאזר העם חיל למעללי עוז וגבורה, ותחת פקודתו פרקו את עול המצרים ויצאו מארצם לחפשי. ככה עזבו, תחת פקודת מנהלם זה, את ארץ מצרים ויבאו אל חצי־האי הנודע בשם מדבר סני, ויפנו אל הארצות אשר מצפון למדבר סיני, ויכבשו את חבל הארץ אשר מעבר לירדן מזרחה, ששם נושבו רבים מהם בארץ ויאחזו בה, בעוד אשר יתר העם עברו את הירדן לתור להם מנוחה בקרב הכנענים היושבים בארץ, אשר את מקצתם החרימו ויגרשום מן הארץ, ומרביתם נשארו, וישבו בני ישראל בקרבם. שני העמים האלה הקרובים קרבת הגזע ומדברים בשפה אחת התקרבו גם ברוחם, וישפיעו איש על רעהו.

וזה האיש משה הגואל את עמו מסבלות עול מצרים היה גם למחוקק ומורה דת לו, ויחד עם הגאולה הלאומית והעמידה ברשות עצמם נתן להם גם את התורה, אשר היתה לעם למקור תקף ותעצומה לאומית ומוסרית גם יחד. הוא שאף לחולל תנועה רוחנית עצומה בהמושגים הדתיים אשר השתרשו בלב בני עמו, בכח המסורה המסרה לו מאבותיו הקדמונים, ולתת להמסרות המעוננות והמטושטשות תמונת דת מסודרת וקצובה על יסודות מוסרים ולאומיים, ועל ידו יצאו לאור עולם הלאום והדת בעת אחת. פתאם הנה תחת העצם האישיי הגדול והאדיר הופיע על אופק הדת אל רוחני, אשר מציאותו וישותו עוברות הלאה מגדרי הטבע, טמיר ונעלם, מרומם ונשא, עד כי לא יראנו האדם וחי, אל יחיד, “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד”. יחד עם גדולתו וגבורתו האלהית הוא אל אמונה, “אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת”, אלהי המשפט והצדק, אשר שלום בני האדם ואושר חייהם הזמניים נוגעים אל לבו, אל נאור החפץ בחוקי צדק וסדרי תרבות נכונה, אשר עינו צופיה לגמול טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו. זאת היא הצורה הרוחנית והתמונה העיונית אשר לבשה הדת החדשה שנתן המחוקק הגדול לבני עמו, אשר בזה דמה להגדיל את ערכם המוסרי ולעשותם למבחר העמים בקרב החברה האנושית אשר שפלה אז במצבה בימי החשך ההם. אכן לא בתור הוגה דעות חדשות ישגב המחוקק הגדול הזה; גדולתו מצטינת יותר בתור מחוקק. דעת אחדות האלהים בתבל, הדעה כי כל הכחות הטבעים והמוסרים השולטים בעולם נובעים ממקור אחד, לא חדשה היא. את תכנית הדעה הנשגבה הזאת, רשומה ברשימות מקוטעות, ראינו גם אצל הכשדים והמצרים הקדמונים, כאשר בארנו בפרקים הקודמים. תהלת המחוקק העברי מתוארת בזאת, כי ברוחו הכביר ידע להעתיק את הרעיון הגדול הזה מגבול העיון הפלוסופי ולהכניסהו בגבול חיי החברה, ממצפוני הוגי דעות – אל כנסית הדת, בהלבישו את הדעה הנשגבה, אשר היתה עד כה סגולת חכמים בתור דעה נאצלה, – מחלצות דת מעשית משולבת וקלועה עם תורת מוסר נשגבה ורעננה, השואפת במקורה את לשד חייה.

אבל כרחוק העיון מן המעשה כן רחקה האמת המוחלטת על פי הגיון פלוסופי מן האמת המעשית הפועלת את פעולתה במכונת חיי החברה, כי מלבד הכח המניע אשר איננו גשם דרושה בקרב המכונה גם מערכת מוטים וגלגלים בעלי גשם וחמר, ומבלעדם לא תכון כל פעולה ותנועה. על כן הננו רואים, כי ברצות המחוקק לתת את השקפתו הנשגבה בתור כח מניע בקרב הדת המעשית, אז הוא יורד ממרום נקודת מבטו לשוב אל תחום המסורה הדתית הקדומה אשר התבצרו עליה בני עמו עד כה, ואשר הבשילה את פריה הנחמד לתקומת העם במצביו השונים, בתקופת עבדותו כמו גם ביום גאולתו הלאומית. פה נראה כמו שָׂם לו המחוקק את הכלל אשר כללו חכמי אירופה בדור האחרון: כי כל עם השואף להשתלם לא על פי תכניתו ההיסטורית בימים עברו הוא צפוי להכחד ולעבור מן העולם. הנה כי כן היה האל הגדול אבי כל היש, יוצר התבל ומנהלה, – לאדון להעם העברי, אשר בחר אותו להיות לו לסגולה מכל העמים, ויכרות אתו ברית להיותו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולשמור את בריתו בלב שלם, ותחת זה יהיה הוא למגן ולמחסה לעמו, ישיש עליו להיטיבו ולהרבותו, להדוף כל צר ואויב מפניו ולהריק עליו ברכתו, שפעת אושר וטוב ארץ. פה עזב המחוקק את מצב השקפתו הפלוסופית המשתרעת במרחביה לאין קץ ותכלית, ויתכנס בחוג צר בההשקפה הדתית ‏ אשר אליה הסבינו בני עמו עד כה ככל עמי בני שם, להביט על האלהים כעל חבר בחברת העם או השבט, המשתתף בכל מעבדיהם ועלילותיהם, ואשר הידידות השוררת ביניהם היא מיוסדת על מסרת ברית הכרותה בין שני הצדדים. הנסיון המר פקח את עיני המחוקק, כי עוד לא הוכשרו בני דורו לסגל להם אמונה צרופה באל רוחני מרומם ונשגב מכל מושגי הגוף, בעצם נשגב אשר איננו מצטמצם בחוג צר, עד כי מצא את עצמו מוכרח לוַתר ממושגיו הפלוסופים הדקים לחפץ התועלת המעשית של הדת, ולהשכין את העצם הנשגב באהל־מועד בנוי מקרשים ויריעות, למען נטוע מושג מוסבר בלב בני הכנסיה, כי האין־סוף בתהלך בקרב מחנם ונודד אתם יחד בכל מסעותיהם וחונה אתם יחד בכל חניותיהם, רק למען תתבצר האמונה באחדות האל בלב בני עמו, אם גם יתארוהו בפי שיתארוהו על פי מושגיהם הגסים. אולם בהיות כי אלהי ישראל, כפי אשר תארהו המחוקק הגדול, הוא מרומם ונשא מאד מפאת מצבו הנשגב, אל נאור ומוכתר בעטרת אור צדק ומוסר, על כן הוא מתענין מאד בכל דרכי ההתפתחות המוסרית בקרב עמו, משתתף בהתנועה המוסרית והשתלמות חיי החברה אשר לעם. ציריו ובאי־כחו בקרב העם, אשר מלא את ידם להיות לו לפה, המה ישפטו את העם בשמו וברוחו אשר יאציל עליהם, ובעצת פיהם ינחו את העם בכל מקרה ותלאה ומצוקה אשר יקרוהו, ויען כי מערכת שלטון כזה נועדה בעד העם בתור שלטון תמידי, ‏לכן הנה נחשב “יהוה” כצופה ומשגיח על כל דרכי עמו, והנהו עם זה גם מורה דרך לו, עוזר ותומך בכל עניניו הפרטים, ובעל־ברית־נשק לו ביום קרב.

העבודה הדתית נשארה כקדמותה. בכל האמור למעלה הננו רואים כעין משל ומופת דל התמורה הגדולה המתחוללת בהתפתחותה של הדת בכל עת שהוא מההפכת מדת של אחד השבטים ומתרוממת למדרגת דת לאומית, וקפיצתה הגדולה קדימה בתחום עבודתה הדתית, כאשר בארנו באחד הפרקים הקודמים. אולם בבחינה הזאת הננו רואים בבני ישראל כעין יוצא מן הכלל; גם בהופיע הדת הלאומית לא מהרה תכף להתהדר בעבודתה הדתית, ולא שמה אל לבה ללַבב את קהל המאמינים בתפארת חיצונית ולחבב את העבודה הדתית על העם בחגיגות מלאות הוד וגאון. בתקופת הימים‏ אשר התגורר העם במדבר, וכן גם בראשית ימי שבתו בארץ כנען, היתה העבודה הדתית בתמונתה הפשוטה והרגילה; רשמי פניה היסודיים ועקרי יסודותיה השתנו אך במעט מן העבודה הדתית הנהוגה בקרב העברים לפני זה, אשר נדמתה בתמונתה ובתכניתה אל העבודה הדתית שהשתררה אצל כל עמי בני שם, כאשר כבר בארנו. העבודה הדתית התכוננה יותר על המנהג וההרגל מאשר על החוק והמצוה הדתית, והתכונה היסודית והמצַינת אשר בה היא, כי קלטה אל תוכה את המושג הקדום, כמו יתרועע האלהים יחד עם מגישי הזבח, לטעום אתם יחד ממטעמיהם, אם לא באופן מוגשם מאד, הנה למצער להתענג על אשה ריח הנחוח העולה באפיו, להיות לאות כי עוד לא הופרה ברית השלום והאחוה בין האלהים ועמו ובין כל איש ואיש ממנו. בבחינת העבודה הדתית, או, אם נדיק בלשוננו, בהדת המעשית הצטינו העברים מן העמים הקרובים להם בקרבת הגזע, כהעמונים והמואבים, יותר בתכן הפנימי של הדת, באמונה זכה באל יחיד מפואר ועדוי בזהר השלמות המוסרית, מאשר בשלמותה של העבודה הדתית, או כי עלו עליהם במפלגת כהנים ערוכה במשטר נכון ומצוינת בכמותה כמו גם באיכותה. את הסבה היסודית לזאת הננו רואים בההשקפה הנאורה והפלוסופית ‏ של המחוקק, אשר עבודת הקרבנות, שהיתה ליסוד דתי חזק בקרב כל עמי בני שם, היתה זרה מאד לרוחו ולטעמו, ואם אמנם לפי מצב בני דורו, אשר מושגים כאלה העמיקו שרשם בלבם, אֻלץ לבלי לבטלה ולהשאירה כמו שהיא, רק כי תהי מכונה לעבודת אלהי ישראל, אבל לא שם לבו לה לשכללה להיטיבה וליפותה, יען כי לפי דעתו תפארתה הכי־נשגבה היא – העברתה ובטולה. גם פה נשען המחוקק על המשפט השורר בקרב החברה האנושית מן העולם ועד העולם, אשר כבר הזכרנוהו, והוא: כי נקל לבני האדם להמיר את התוך, זאת אומרת, להחליף את דעותיהם ואמונתם, אך לא את הקליפה החיצונית, את המנהגים התלוים בהן. באופן בזה השאיר המחוקק הנאור, בהיותו נאמן להסבלנות הדתית, את עבודת הקרבנות בדת ישראל הצרופה, אם גם הכיר בה תכונה גסה אשר מוצאה ממושגי הדת האלילית, רק לבלי לבוא בריב עם החיים ועם ההרגל העתיק, אשר כבר קנה לו זכות אזרח בקרב החברה האנושית. הן אמנם אם נביט על הקרבנות מצד אחר, ונפנה אה לבנו מתמונתם החיצונית, לא נמצא בם כל דבר מוזר. מצד ההגיון הפלוסופי הננו רואים בהם ‏רק אות הכנעה ורגש השתעבדות של האדם אל העצם הנשגב: האדם מכיר את שפלותו לפני אלהיו, ומוצא את עצמו מחויב להביע את הרגש הזה על ידי אות של פעולה ומעשה; ובכן היתה עבודת הקרבנות כאות מוסכם על ההשתעבדות של השפל אל הגבוה ממנו, כעבד המביא דורן אל אדונו ומושלו. הקרבנות היו בימי קדם כעין אות של הכנעה, כמו קידה והשתחויה, או כמו הרמת כובע בימינו אלה. ואם אין אתה אומר כן הנה לא תסכון גם התפלה, באשר גם היא לא תרצה בשלמות לפני משפט הפלוסופיה האמתית לפי מושגיה מתארי העצם הנשגב ותכונות האלהות המפשטת, אשר איננו נכנס תחת גדר ההפעלה וההתפעלות, השנוי והתמורה. אבל הפלוסופיה העיונית לבד והדת לבד. תעודתה הראשית של הדת המעשית – להתאים אל דרכי הרגש ואל הטעם הטוב, ובכל מקום שאחד המנהגים הדתיים מוזר הוא על פי תמונתו החיצונית ומכאיב את רגש הותיקוּת (Äthik) לא תועיל כל הצטדקות פלוסופית וכל פלפול שנון לקרב אליו את הלב. הדעה הזאת היתה אפוא גם לנגד עיני המחוקק.

המגע בדת הכנענים. מצב בני ישראל אחרי האחזם בארץ אחוזתם החדשה היה ברע מאד, עד כי באמת נתפלא איך לא התבולל העם בקרב העם הכנעני, ואיך לא נמחו תכונתו ודתו כליל? העם הזה אשר בכל ימי מגוריו בערבות המדבר עוד לא מצא את ידיו להשתכלל בכל דבר חכמה ובינה, ונסיונותיו בעולם המעשה והליכות החיים היו דלים ומעטים מאד, פתאם הנה הוא מציב לו יד בקרב עם הכנענים העולה עליו במצב התרבות וההשכלה ובכל נסיונות החיים, אשר כבר התאזרח בארץ מיושבת ויסתדר בכל מוסדות החיים ובדת מסודרת המתאימה אל ארחות חייו. כבני ישראל דברו גם הכנענים בשפת עבר, וכמוהם נחשבו גם הם על גזע בני שם, רק כי עלו עליהם בסדרי חייהם באחזם בעבודת האדמה, ויחיו בערים אשר שם האדירו את חרשת המעשה ומלאכת מחשבת. הכנענים עבדו לאליליהם עבודה דתית הדומה מאד אל העבודה הדתית אשר נקבעה בישראל מקדמת העתים, והיא העבודה הידועה בקרבן וזבח, מנחה ונסכים. ועם זה ידעו הכנענים לשכלל את עבודתם הדתית בסדרים המקבילים אל סדרי חייהם. לעמת זאת בחיי בני ישראל הננו רואים מצב שונה מזה. אך חדלה סערת המלחמה, אשר נלחמו תחת פקודת מצביאם יהושע בן נון, אשר הפיח בהם רוח גבורה בעת התנפלם בגבול ארץ כנען, רפה רוח העם; רוח העוז והגבורה‏ אשר לבשה אותם בראשונה חלפה עברה מהם, מבלי לכלות את אשר החלו ולכבוש את הארץ כלה. אחרי מות יהושע לא נשאר איש גבור וכביר רוח למלאות את מקומו; אז נתק האזור המקיף את כל העם ומחברו לאגודה אחת, האחדות הופרה, והשבטים והמשפחות אשר בקרב העם התבודדו איש איש לבדו במקום מושבו, בשבתם בקרב הכנענים אשר הבדילו בין שבט לשבט ובין משפחה למשפחה. ובהתפורר העם לפרורים סר ממנו גם כחו הדתי, יען כי העבודה הדתית לכל העם נועדה במקום אחד, במקום משכן העדות וארון ה', אשר שם הוקם מזבח לה' לעבדו בקרבן וזבח; ובהיות העם שסוע לשסעים חדלה ממנו השפעת הדת השופעת עליו מנקודה מרכזית אחת, ועל כן גדל מאד רפיון כחו המוסרי בגבול הדת עוד יותר מרפיון כחו המדיני. במצב מעציב כזה, בהיות כל חלקי העם מפורדים ובודדים לבדם, בלי מורים ומנהלים ובלי עבודה דתית מסודרת ומעוררת את הרגש והגיון הלב, הנה בארח טבעי גברה עליהם ההשפעה הרוחנית והדתית של הכנענים הסובבים אותם, אשר נצבו להם למופת בתור עם בעל כשרון וחרשת המעשה. גם התורה הזכה אשר הורה המחוקק העברי, אמונה באל אחד רוחני רם ונשא מכל מושגי החמר, שעם זה הוא הבורא ומנהיג את העולם החמרי, לא נקלטה היטב בלב המון העם, אשר טרם עוד התפתח ברוחו ושכלו וטרם עוד התכשר על פי מצב השכלתו לתורה רמה ונשאה כזאת, ועל כן פגה עד מהרה וכשל כחה לשלוט שלטת בלב העם במצבו החדש, אשר מצאה בו מעצורים רבים על דרכה. המצב הפרוע הזה דחף את נפוצות ישראל בארץ כנען לבקש להם מזון רוחני וכלכלה דתית המתאמת אל רגשותם וטעמם בקרב העם אשר הם יושבים בקרבו. המקום הנועד לעבודה דתית אצל הכנענים היו – מרחבי הארץ כלה. כל מושב ומושב התאגד לאגודה דתית ויעבדו לצמד אלים, לבעל ולאשרה, על גבעה רמה בסביבות מקום מושבם או גם בקרבו. כבכל ארצות מושבות עמי בני שם רבו גם בארץ כנען מקומות קדושים, אשר נקדשו לאגלי האלים אשר נגלו שם, או אשר הראו שם אותות ומופתים ועלילות פלא, ושמה נועדו מועדי־עם לעבודה דתית בהמון חוגג. לאט לאט נמשכו גם בני ישראל עם זרם הדת הזורם בארץ, אחרי אשר התרועעו עם הכנענים, ויתאמצו לחקות את מעשיהם בתור עם העולה עליהם בכשרון המעשה והשכלת החיים. בעת אשר חדלו יונקות העם למוץ את לשדם מגזע דת ישראל היה כמו קסם נסוך על פני הדת הכנענית למשוך אחריה את לב בני ישראל, אשר על פי מצבם בארץ מצאו בה ענין וחפץ, כן על פי תכנה וכן על פי תמונתה החיצונית, וכל אשר הוסיפו להתכונן בארץ ולהאחז בה בתור עובדי אדמה, כן הוסיפו להצמד אליה, בהיות כי הדת הכנענית היתה מיוסדת כלה על יסודות המענינים מאד את עובדי האדמה; הבעל והאשרה הם סמל הכח המצמיח והמוליד, הנותנים שפעת תנובה לארץ וברכת פרי בטן ליקום ובני האדם. וכתכנה כן גם חיצוניותה; עבודתה הדתית מקודשת כלה למעשי עבודת האדמה, הקרבנות אשר הקריבו הכנענים היו מרביתם בכורות צאן ובקר ובכורי האדמה; החגים והמועדים אשר חגגו לאליליהם נסדרו כלם לפי תקופת השנה, לפי מועדי הקציר, בציר הענבים ועת האסיף. בימי חג כאלה שמחו הכנענים לפני אליליהם, בהביעם את רגשי תודתם בעד ברכת תנובת השדה אשר הריקו על אדמתם, ובמקרים כאלה התהוללו כמשפטם במחולות פרועות, במשתה וכרה ערוכה על זבחיהם; וכמשפט כל דת המשולבת עם עבודת האדמה להיות עבודתה נטויה אל תאוות בשרים ורגש עגבים, דמו לכבד את אלהי מגנם במעשי זמה המקודשת לשם הדת. נקל להבין כי דת האוצרת בקרבה סגולות כאלה, אשר איננה שואפת לרומם את רוח בעלי בריתה ולטעת בהם דעות נשגבות, או לעצור בעד סערת מאויי לבם, כי אם משפלת את עצמה למען התאים אל שפלות רוח בעלי בריתה, ונותנת להם החפש ללכת בשרירות לבם, דה המענגת את עובדיה רק בשמחות והוללות, מבלי להעמיס עליהם עול מצוות וחובות מוסריות, –דת כזאת היא מלאה ענין וחפץ לעם עובד אדמה, לעם פרוע אשר דת צרופה ותורת מוסר זכה עוד לא הספיקו להתרשם עמוק בלבו, עד כי תעצורנה כח לחיות בלבו גם בסור הכח המעיק מעליהן. ככה מצאה עבודת הבעלים והאשרות קן לה בקרב בני ישראל בארץ כנען בתקופת ימי שפוט השופטים, וגם אחרי כן נגלתה חליפות על אדמת ישראל, למרות עמל טובי העם אשר עמלו לבער אחריה. אולם את עבודת הדת הכנענית לקחו להם בני ישראל מאת הכנענים, לשום אותה במקום העבודה הדתית החסרה להם ולעבוד בה את “יהוה” אלהי ישראל. הדבר הזה היה נקל מאר לפי מושגיהם, יען כי העבודה הזאת לא היתה שלובה וצמודה עם צלמים ופסילים; הם הציבו להם מצבה במקום מועד אשר שם יועדו אלהי ישראל ועובדיו יחד, ועץ אשרה כסמל המפריא והמוליד, ותחת אשר בדת הכנענית נפרדו כחות היצירה לשני זרמים בשתי דרכים, דרך אליל ודרך אלילה, התאחדו פה כחות היצירה בנקודה אחת, בתמונת אלהי ישראל האחד והמיוחד.

הדתות נאבקות. עבודת הדת האלילית אשר נסו בני ישראל בראשית שבתם בארץ כנען להרכיבה בדת ישראל ולכון אותה אל עבודת ה' אלהי ישראל, כמובן, לא צמחה בתחומה של הדת המיוחדת לאלהי ישראל, ועל כן לא הביעה בשפה ברורה ובאופן נכון ומדויק את רוחה וטעמה, עד כי כל אלה אשר האמינו אמונה שלמה באלהי ישראל בתור אלהי הלאום הרגישו כי העבודה הזאת המקודשת לשמו מזויפת היא ומיוסדת בשוא. מלבד זאת, אם לרגלי הפרד העם במושבות בודדים ומפוזרים על פני כל הארץ בקרב אזרחי הארץ הרחיקו בני ישראל ללכת בדרכם הזרה ויסגלו להם את העבודה הדתית של הכנענים במדרגה מרובה כזאת, הנה היה מקום לדאוג פן ישכח ישראל כליל את אמונתו, אשר רק היא עשתה אותו ללאום, ואז תכחדנה כל סגולותיו ותכונותיו ואבדה גם לאמיותו. מזה התפרצה המלחמה והתחרות בין היסודות השונים שבעם, אשר נאבקו יחד בעד שאיפותיהם הדתיות בכל משך ימי התקופה ההיסטורית הארוכה עדי גלותם בבלה, מלחמה ארוכה בין אלה אשר הכירו את אלהותו המוחלטת של אלהי ישראל וישאפו לראות את מוסדות ‏דתו משתמרים בעצם תומם וטהרתם, ובין המפלגה השניה הנצבת לעמתם, אשר גם בהיותם בעלי ברית לאלהי ישראל לא ראו כל און אם יכבדו את שמו על פי דרכי אותה העבודה הדתית, אשר יעבדו בעלי הדת האלילית את אליליהם הם, או גם אם יעבדו על פניו לאלהים אחרים. מלחמת המפלגות האלה מתוארת בספרי ההיסטוריה העברית; ישראל כמו פונה ערף אל דתו כפעם בפעם, זונח את ה' אלהי ישראל ולבו זונה אחרי הבעלים. אפס כי גם הספורים האלה בעצמם מוכיחים אותנו לדעת, כי מעולם עוד לא השכיח ישראל כל כך את אלהיו הלאומי מלבו, עד לבלי יכלת עוד לשוב אליו. הקריאה בשם ה' היתה כקול קורא למלחמה, ובכל פעם התפרצה התחיה הדתית יחד עם ההתעוררות הלאומית. אחד מבחירי הלאום, אשר רוח ה' בתקף זיו אורה האירה בקרבה, הרים את קולו אל העם, אשר לרגלי זנחו את המקור האמתי, שממנו הקֵרו מאמצי כחו ואונו, רפה רוחו בקרבו וכחותיו דללו, עדי היותו למרמס תחת רגלי שוסיו, – ללכת אחריו למלחמה על אויביו. רוח אהבת ה' אשר התעוררה כפעם בפעם לתחיה חדשה בלב העם לקול הקורא אליהם, היתה רבת עליליה ותגדיל לעשות. משברי רוח גבורה, גלי קנאת אנשי חיל השתפכו בסערה ממקום למקום, ממושב למשנהו, ומשבט לרעהו, ועד מהרה נאסף צבא רב, אשר הסתערו במלחמה ברוח גבורה כבימים קדמונים, עדי פרקם מעליהם את עול צריהם ולוחציהם. ולַדת, אשר ראתה על פניה תוצאות נאדרות כאלה, אי־אפשר היה לחדול מהיות לכח אדיר בלב הלאום; שבטי עם כזה גם אם נפזרו שנית אחרי נצחונם, וגם אם מהרה הופרה אגודתם שנית, וישובו לשקוע במעמקי זרם חיי העם הכנעני הזורם סביבותיו, ואם גם עוד העמיקו לשקוע ברוחם מאשר לפני זה, – לא יכלה עוד לכבות בלבם את אש האמונה הקשורה בקשר אמיץ עם הרגעים הנשגבים המתנוססים בתוך ההיסטוריה שלו, ואשר בכחה נמצא סוד כל נצחונותיו הגדולים.

ממשלת מלך. תחת השופטים או הגבורים, אשר קמו בישראל בתקופות זמנים שונים ובמקומות שונים, אשר עוררו את לב העם בשם ה' להלחם בעד חופשיותם המדינית, – הופיעה לאחרונה ממשלת מלך, אשר גם היא נחשבה כצעד גדול קדימה בתולדות דת ישראל. והצעד הזה כל כך נכבד הוא גם מנקודת המבט של הדת, עד כי גם החרדים להדת הלאומית והדואגים לשלומה קדמו את פניו במאור פנים ובחום רגש; בימי מלוך שני המלכים הראשונים היתה המלוכה מיוסדת כלה על ההתרגשות והההלהבות הדתית. דת אלהי ישראל היתה כרגע לדת השולטת בממלכה, ועל יד כסא המלוכה נקבעה עד מהרה עבודה דתית לה', נכבדה ונשגבה במעלתה. האחדות הכבירה אשר התאחדו כל שבטי העם תחת צל שלטון הממלכה הראתה לדעת, כי אמנם חונן העם בכח אדיר העולה במדרגת עוזו מכפי אשר דמו אותו בתחלה, ובמשך איזו מאות שנים היה עם ה' לכח שלטון אדיר, אשר שֵמע גבורתו ותהלתו יצא עד למרחוק. תחת המון שבטים נפרדים הננו רואים עתה את בני ישראל בתור לאום אדיר נאחד אחדות שלמה, לאום היודע ומכיר את העבר הגדול שלו והמקוה לעתיד עוד נשגב מזה. ובמדה אשר התקדם העם לעבור ממצב המשובה הפראית אל מצב התרבות הנכונה, בה במדה נשגב אלהי הלאום וירום בערכו, ויתעטר בתארי כבוד רבים, ויתאזר בתעצומות עוז מלך; הוא היה עתה לאל נשגב, למלך גדול, לשופט צדיק ונאמן, לעמית ורע בעל רוח עדינה, וכל עלילותיו העירו רק רגשי פלא ותמהון. הוא בחר את ישראל לעם סגולתו, וינהלהו ויסוכך עליו וגם שלשלת ארוכה ממפעלותיו ומעללי עוזו נמתחה למענו, עדי עשותו אותו לעם גדול וכביר. עתה העם אשר בחר לו מבצר לו מצב מיוחד, מצב עז ומבוצר על פני הארץ; ובהיות אל אדיר כזה לו לאלהים הנהו צפוי לגדולות, לעלות מעלה הלוך והתרומם, ואין קץ לכל הגדולה והגבורה אשר יוכל לשפות לעמו.

אין אנחנו מוכרחים להניח כי כבוד אלהי ישראל, אשר נשגב בעיני בעלי בריתו בדור ההוא, ויסוד מערכת עבודה דתית על יד כסא הממלכה, חוללו פתאום מהפכה ותמורה נמרצה בהמשטר הדתי אשר השתרר בקרב העם. גם בעת אשר נקבעה בירת הממלכה בגבעה, או בירושלים, גם אז נהרו מכל קצות העם אל בתי־המועד המקדשים לעבודת הדת בבית־אל, בדן, בבאר שבע, בגלגל ובמצפה, אשר נחשבו למקומות קדושים בכל הארץ. לפי המסורה נקשרו בכל המקומות האלה זכרונות קדש מימים עברו, זכרון אבות העם וקדושיו אשר בחרו במקומות האלה למקום עבודת אלהים, ובהשען העם על זכרונות קדש כאלה בקר את המקומות ההם בחרדת קדש, כל עת הרגיש בנפשו את קול הרגש הדתי הקורא אליו ממעמקי לבבו להביע את רחשי לבבו לפני אלהיו. בכל מרחבי הארץ הוקמו במות לעבודת הדת בקרבן וזבח. באיזה מקומות הלכו עבודת הבעל והעבודה הדתית לאלהי ישראל שלובות יד, ומאליו מובן בי השפיעו יחד אשה על רעותה. וכל עוד לא פרצה עבודת הבעלים את גבולה, וכל עוד לא הכריעה בכובד משקלה את הכף, – לא הקימה שאון וזועה בקרב החרדים לדת ישראל ולעצם טהרתה.‏ הכונה אשר נתכונה בהקרבת הקרבנות נוסדה על איזה יסודות כאחד; מצד אחד היתה כעין כרה גדולה כללית אשר בה השתתפו האל ומגישי הזבח יחד, ויען כי אלהי ישראל נחשב בעיני העם כאלהי מרום היושב בשמים, על כן העלו את מנתו על המוקד, למען תעלה אליו אל מכון שבתו עם תמרות העשן. האכרים עובדי האדמה הרגישו חפץ טבעי להרים ברגשי ששון ורחשי תודה מראשית בכורי אדמתם ממבחר ברכת גרן ויקב מנחה לה' לאל המושל ואדון כל הארץ, אשר הריק להם את ברכתו. הרעיון להפיק חסד וחנינה או כפרת פשע מאת האל הרחום והחנון המרבה לסלוח עוד לא עלה על לב זובחי הזבח בימים ההם; אז דמו, כי אלהי ישראל באיזו מתמונותיו הוא אל זועם אשר יוכל לדרוש גם קרבנות גדולים ונוראים. כאשר נראה מן הספור על דבר עקדת יצחק, דמו אז, כי אפשר לד' לדרוש זבחי נפש אדם, ועוד איזה דוגמאות מקרבנות נפש אדם נפגוש בכתבי הקדש: יפתח נדר נדר, כי בשובו לשלום ממלחמה יעלה את בתו עולה לד', אולם מקרים כאלה הם יוצאים מגדר הרגילות, בעוד אשר על העבודה הדתית המורגלת מרחף תמיד רוח ששון, והיא יוצאה לפעלה בהלולים ושאון עליזים. עבודה דתית מוגבלת וקצובה בסדר אחד שוה עוד לא השתררה בכל הארץ, ורק בעת מאוחרת מאד נסו לקבוע מין אחדות במקצע הזה. על פי הספורים אשר הגיעו אלינו על דבר מנוח וגדעון נוכל לחרוץ משפט כי עבודת הקרבנות היתה כסגולה כללית לכל העם, אשר כל אחד ממנו ידע לעשותה; העבודה הדתית הזאת לא דרשה מפלגת כהנים מיוחדת כתנאי מחויב לה. החובות המוטלות על הכהנים על פי משמרת פקודתם השתרעו לפעמים במקצע אחר, אשר אין לו כל יחס וקשר עם מעשה הקרבנות, ולפעמים העמיסו עליהם משמרת עבודה רוחנית ומוסרית. הכהן הגדול עלי בלוית אחוזת מרעיו שמרו את משמרת הקדש בבית ה' בשלה, אשר שם עומד ארון ברית ה'; ועל פי המסופר על דבר ארחות הכהן הזה, הננו רואים אותו כעומד על משמרתו בתור נשיא הדת, צופה ומשגיח על דרכי העם והליכותיו בגבול הדת, ומתענין גם בכל התנועה הפנימית המתחוללת בלב כל איש ואיש מן העם הבאים לבקר את המקדש; הוא יורם את הדרך הטובה והישרה ויעירם על המגרעות אשר תחזה עינו במעבדיהם ומנהגיהם. אמנם אין אנו רואים כל נחיצות להניח כי הנהגה מצוינת ומפוארת כזאת היתה הפוכה ומתנגדת אל הזרם הזורם בחיי הדת של מפלגת הכהנים, ולמרות המחזה המעציב אשר ראינו, כי יחד עם עלי עמדו לכהן בבית ה' בשלה כהנים פרועים ושובבים, אשר בכל עבודתם פנה לבם יותר אל הבצע מאשר אל הרגש הדתי, הננו מוצאים את עצמנו מוכרחים לראות את עלי לא כאיש אדיר־אמונה בודד במועדו, כי אם בתור מופת ודוגמא למפלגה ידועה של ההולכים בדרכיו, העוסקים בחנוך הדתי והמוסרי של העם. נצני השירה, חכמת סופרים והתעוררות רוח הנבואה, אשר ההתפתחו בדור הבא אחרי עלי, לא יכלו לפרוח על אדמה צחיחה ובתה, לולא עֻבדה בידים חרוצות לפני זה ולולא נעשו הכנות קודמות המכשירות את האדמה להפריח נטעי נעמנים כאלה. עבודה מדעית ומוסרית כמו הקמת מפלגת אנשים הוגי דעות וחושבי מחשבת איננה משתכללת על ידי איש אחד ובדור אחד, אם לא עמלו בה חברת אנשים תמימי־דעים בנטיה אחת,‏ אשר שקדו על עבודתם הרוחנית במשך איזה דורות. מפלגת בעלי תעודה נשגבה כזאת היתה חברת הכהנים אשר בידם הפקיד המחוקק העברי את העם לחנכו חנוך דתי ומוסרי, ובמצב כזה היתה היכלת בידם להשפיע על העם ולפלס את זרם חליפת הדעות המתחוללת בקרבו. כן הננו רואים כי עלי, כאחד מבחירי המפלגה הזאת, נשאר נאמן לההשקפה המקוריה המכרעת בכחה, אשר שלטה בדת ישראל מאז להביט על הקרבנות כעל יסוד זר בקרב הדת, ועל כן לא שם לבו אליה, עד כי קמו גם פרעות ושערוריות בקרב העוסקים בהעבודה הדתית הזאת. ותחת זאת הננו רואים, כי כבר נגלו קרני אור השחר של עבודה דתית המתאמת יתר הרבה אל רוח הדת, – עבודת הרעיון, התרגשות הלב והשתפכות הנפש אל אלהי ישראל על ידי תפלה ותחנונים, אשר היתה כנקודת המגע האחת המקרבת את לב כל איש ואיש אל אלהי ישראל, אשר גם חפצי איש פרטי ומאוייו קרובים אל לבו. ויען כי העבודה הדתית הזאת עוד חדשה, על כן יקרה מאד בעיניהם וידקדקו גם בתכונתה החיצונית, כאשר נראה מן התלונה אשר התמלטה מפי עלי על האשה המתפללת בדממה על בלי השמע קולה. השפעת הכהנים אמנם היתה גדולה מאד על העם אם נזכור, כי הם היו כאנשי הבינים בין העם והאלהים, בהיותם לפה לעם לשאול בשמו בעצת האלהים ולהגיד לעם את רצון ה' ועצתו. הכהן הנושא על חזהו את האורים והתומים הוא היה בעיני העם כציר האלהים להביע את רצונו אל עם מרעיתו, וכל דבריו נחשבים כהד קול אלהים הנשמע ממעון קדשו.

אלהי ישראל היה כמחוקק חי לעמו, אשר חוקיו ומשפטיו נמסרו אל העם כפעם בפעם פה אל פה, טרם עוד נתגלמה תורתו וטרם עוד התפשטה בקרב העם בתור תורה ערוכה ומסודרת וחתומה לבלי הכנס עוד תחת גדר כל שנוי ותמורה. כה ראתה דת ישראל מיום הראשון להוסדה אל אדיר ונאור נצב על אופקה, רם ונשא, אל לאומי אשר בו נקשרו לאומיות עמו ודתו גם יחד; כה היה אלהי ישראל מצוין בתכונותיו בתור “איש מלחמה”, מושל אדיר, חונן ומטיב ומריק שפעת ברכת טוב, ויחד עם זה ננהו גם צופה ומשגיח על כל דרכי עמו והליכותיו, מוליכו בשביל הזהב ועוצר בעדו לבלי יתפרץ אל אחת הקצוות, ובהיות בידו היכלת לעשות כל אשר יחפוץ, הוא שואף לחונן את עמו בחיי אושר ומנוחה. המחזה הוא נכבד מאד, ורק אז הבירו את משגב ערכו, עת השתלם העם ויבוכר בשכלו, וישאף להשיג השגה ברורה את אלהיו, את עצמיותו ותכונותיו.

הנביאים. נוסף על מפלגת הכהנים המקודשת לחפץ משמרת הדת היתה לישראל, כלכל עמי הקדם, עוד מפלגת אנשים אשר נחשבו גם הם ככלי מבטאו של האלהים, אך לא על פי מצבם, כי אם הודות לכשרונם המיוחד אשר חוננו בו. בימים הקדמונים היתה הנבואה אשר ננלתה בישראל עטויה בתמונה מוזרה קשת־המראה: להקות אנשים אדוקים ונלהבים באמונתם יוצאים במחולות לקול מנגינות כלי־שיר, וכה אמצו את כחם במחולות ומנגינה, עדי התרגש לבם בקרבם ורוחם התלהבה לאין חוק, ובמצב כזה נחשבו ככלי מבטא, אשר על ידו יביע ה' את רצונו אל בני האדם. הנביאים האלה התאגדו יחד לחבורות, והן “להקות הנביאים” הנזכרים בכתבי הקדש, ובמשך מאות שנים נפגוש אותם על אדמת ישראל. להקות נביאים כאלה נפגוש בתחומים שונים, מהם אשר נבאו בשם אלהי ישראל, ומהם גם אשר נבאו בשם הבעל, ובכן החזיון הזה איננו נטע מיוחד השתול רק על אדמת ישראל. על פי הידיעות אשר הגיעו אלינו על אדותם לא נוכל לציר אותם בתקופה ההיא בתור אנשי מעלה; לפעמים הופיעו בתור קוסמים וידעונים, ובהתנבאם אחזו דרך אחת קצובה ותמונה אחת תמידית, ויש גם אשר התכוננו לנבא ולהגיד את הדבר אשר המלך חפץ להקשיב מפיהם, למען מלא את משאלות לבו.

אולם גם הנבואה הנשגבה והנכבדה במדרגתה, אשר היתה לסגולה לישראל בהגיעו אל תכלית התפתחותו הדתית, צמחה גם היא בראשיתה מן הגזע הגס הזה. בני ישראל הסכינו לשמוע את רצון ה', אשר יודיע להם על ידי איש אשר אצל מרוחו עליו; בין המפלגה הזאת המקודשת כלה רק לשם הנבואה קמו כפעם בפעם אנשי מופת בעלי רוח נשגבה ומחוננים בתכונות נפש כבירה ונעלה. תואר שם “הרואה” או “החוזה” מראה לדעת את התכונה הנכונה אשר לנבואה כמו זאת. הרואה או החוזה הוא איש אשר יבשר לו האלהים את מגמתו וכל העולה על רוחו, אולי גם בלי כל השתדלות והתאמצות מצד הנביא עצמו. נביא כזה לבו ער, נפשו שוקטת, ובמצב רוח נכון מבלי נטות הצדה מן המצב הרגיל הוא רואה מחזה יה, מקשיב כל צפון ונעלם אשר לא יקשיב איש בלעדו, וכל המחזות האלה וכל הבשורות אשר יתבשר החוזה ברוח הנבואה, הן נחשבות על חשבון העתיד, בהגידן מראש את אשר הקרינה בימים הבאים. אליו ירמזו ממרומים על אדות כל המעשים והמקרים המתעתדים לבוא, גם על דבר הליכות עניני המדינה והממלכה, אבל שרש־דבר הנמצא בקרב הרמיזות והבשורות האלה הם ענינים רבי התכן המתיחסים אל הלאום העברי וגורל חייו. חזון שמואל אשר חזה ברוח הנבואה המריצתו ליסד ממשלת מלך ולהמליך את שאול, ולתת את המלוכה לאיש אחר כאשר מאסהו ממלוך אחרי כן. הנביא אחיה השילני בשר מראש, כי הקרע תקרע ממלכת ישראל לשתים, ונבואתו קמה ונהיתה. אליהו התשבי נבא מראש את מפלת בית עמרי, ונבואתו נמלאה ונתקימה לעיני אלישע תלמידו. נביאי ישראל – כפי שהם ידועים לנו – היו לכח אדיר בחיי הלאום, וברגעי אסון רבי־סכנה, עת עמדה ההיסטוריה הלאומית על פרשת הדרכים, היתה ידם רבה להגביל את נתיב זרמתה ולהכריע את נטית מהלכה. לפעמים נראה את הנביא נצב לבדו בודד ונעזב, מתאזר חיל להפר את עצת המלך ומזמותיו, או כי נראהו גם בתור כח מתנגד אל כל העם, ובכל זאת הנה רק הוא מכריע את הכף לדעתו, והננו רואים איך דבריו יקומו כפעם בפעם; אלה אינם ניבים ריקים ונבובים, אינם קול קורא לשוא. יש עתים מלאות רוח חזון רבי עלילה, אשר תאצילינה מרוחן על עמים רבים להקשיב בקול הנביא ולחונן כל דבר היוצא מפיו; הוא מטיף אמרותיו כציר שלוח וכמדבר בשם המפלגה, אשר על פי יקרת ערכה וכבוד מצבה היא נחשבת כעצם העם כלו, – בשם המפלגה ההיא הנצמדת והמסורה בכל נפשה ומאדה לה'; אפס כי במקרה האחרון הזה, אם יקום דבר הנביא, הנה לפנינו מחזה אשר איננו פלאי ביותר, והלולאה אשר באמצעותה הוא תלוי בהנבואה רופפה מעט. לוא הואלנו לדבר את דברינו על הנביאים כעל אגודה אחת שלמה משותפת במעבדיה למטרה אחת, כי אז עד מהרה נוכחנו לדעת כי שגינו במשפטנו. הנביאים אינם מפלגה, אשר חבריה מאֹחדים לפעול יחד ברוח אחד תמיד, גם לא תלמידי בית מדרש אחד, אשר ינהו כלם תמיד אחרי תורת מורם וישאפו לפעול ברוחה. הקול הגדול, קול המדבר בשם האמת הנשגבה, הוא ישמע רק פעם אחת בתקופת שנות מאה, ולמצער בתקופת יובל שנים; והקולות האלה הם קול המסורה הנאמנה השתולה על קרקע דת ישראל, קול המבשר את האמת הקדומה לבני הדורות האחרונים, ועם זה יחד הוא מפריח את הדת ונותן לה כח התפתחות עצומה. בתקופת ימי אליהו הגלעדי הננו רואים תנועה כבירה בקרב העם העברי לצרף ולזקק את הדת למען העמידה על עצם טהרתה; משטמה עזה אל דתות בני הנכר מתחוללת בלב רבים מן העם, משטמה המתגברת וסוערת בעזה להכחיד את הדת האלילית אשר מצאה קן לה בחצר בית המלכות, וכל בני המפלגה הזאת שואפים בלב שלם להשליט בכל הארץ רק את דת אלהי ישראל ולהשיב לתחיה את תורת המוסר הזכה ומנהגי הדת אשר התנחלו בישראל מקדמת ימי העם. חפץ אחד ושאיפה אחת לאליהו, כאשר גם לרבים מנביאי ישראל זולתו; הם דורשים כי יד הדת תהי שלטת בכל, ועל פיה יתנהלו אופני מרכבת חיי הלאום; כל מערכי לב הממלכה ומזמותיה צריכים להתאים אל מגמתה, ואין גם אחד מהם אשר יתיצב גם לרגע קטן למעצור על דרך הדת הצרופה אשר לאלהי ישראל, אשר רק היא המגבלת את ערך כל דבר ומשפט הויתו ועל פיה יקום כל דבר; וכל הנצב לשטן ומפריע על דרך הנהגה מדינית כמו זאת הוא צפוי לאבדון וכליון. זאת היא הקריאה הראשית, הקול היסודי יסוד כל הקולות, ההולכים ונמשכים בלי הרף, הנשמעים מנבואת נביאי ישראל.

לאחרונה הננו מגיעים אל מפלגת הנביאים, אשר בכל דבריהם היסוד הלמודי והגיון הדעת גובר על יסוד הנבואה, אור תורה ועיון דתי מכריעים את בשורת רצון עליון וחזון עתידות, והם הנביאים החושבים והסופרים, אשר בספריהם נמצא את הנקודה המרכזית אשר בה תקוינה כל קרני אור תורת‏ דת נשגבה, כל הזיו והזוהר אשר לדת ישראל, והיו לחזון אור עולם ולמאור הגדול על אופק החברה האנושית. בבואנו אל הנביאים החושבים והמורים האלה הננו מרגישים, כי תורת לקחם אוצרת בקרבה יותר מאשר ההחלטה המוחלטת האחת, כי נחוץ לותר על כל חפץ וענין למען הדת, אשר מפניה הכל מתמוטטים ונסוגים אחורנית, כי בעולם המחשבה וההגיון של אנשי המופת האלה התחוללה תמורה עצומה. אמנם הם אינם מרגישים זאת ואינם מתעוררים על התמורה הגדולה אשר הופיעה בחוג הגיונם, אבל הדבר כן הוא.

התכונה הלאומית אשר להדת. דת ישראל בתקופת ימי ממשלת המלכים מצטינת בתכונתה הלאומית במלא מובן המלה הזאת. תחת היות ישראל עד כה המון שבטים נפרדים התתפך ויהי ללאום, לדבר אחד שלם ומאחד בכל קצותיו. ככל גויי הארץ הנה גם לו מושלים לאומיים, גם לו היסטוריה לאומית, אשר צמחה ותשגשג ברשותו, או כי התפתח הוא ברשותה ובכחה המוסרי הלאומי. אמנם אין להכחיש כי בבחינת התקף והמשגב הלאומי היה לבני ישראל המשפט‏ להתפאר נגד כל עמי הארץ; הצמיחה וההשתגשגות הנמהרה של הכח והתעצומה המדינית אשר התפתחו לכח אדיר, ואשר שפתו במשך איזו מאות שנים רוב שלום ואושר להעם כלו, גם הן יכלו רק להוסיף און ועצמה להמשגב והגדל הלאומי הזה. לאומיות ישראל אשר שרשיה ינקו לשד חיים ממקורות שונים כאחד, הביאה בארח טבעי את העם המתחזיק בה לידי העצמה הקיצונית ההיא, אשר נגלתה בכל רחבה ועמקה בימי מלוכת דוד ושלמה. נשער נא בנפשנו קשר לאומי המתפרנס מעבר אחד מרגשי האחוה הנטועה בלב העם מצד קרבת המולדת, ונוסף לזה עוד יתמך ויתחזק בשלטון המדיני ומערכת חוקי מוסר המוטבעים בנפש העם על ידי חנוכו הדתי, אשר הרבה להשפיע על הטבת דרכי המוסר; ומצד השני הוא מתרכז בהנקודה המרכזית של הדת, בעצם האלהות אדון הדת ונותנה, באלהי ישראל, אשר באהבתו הרבה לישראל התיחד להיות לו לאלהים, קנין דתי מיוחד רק להאומה הישראלית, אשר בחר אותה לסגולה לו מכל העמים, בחירה המאושרת ומקוימת בתקף השתלשלותה של ההיסטוריה הלאומית; – לאמיות כזאת החובקת בזרועותיה שמים וארץ יחד, עולם עליון ותחתון, לאומיות המרוקמת מרגשי אחוה, רחשי מוסר ודת וקרבת אלהים כאחת, היא תפרק סלעים, תפוצץ כל איתני ארץ הקמים למולה ותהפך את בני העם המשרתים על מזבחה לבני אלים, אשר הוחנו בכח גבורה קיצונית המרוממת מעל לגבול יכלת בני אדם פשוטים, אם גם מתחזקים בלאומיותם אך כבלאומיות של חול. על לאומיות ישראל בתקופה ההיא הורקה ברכת שמים מעל, שפע כח אלהי מרום; אלהים הוא אלהי ישראל, ישראל הוא עם סגולה לאלהים, והמושג הזה הטבע בלב העם לא בכח האמונה, כי אם כמו בדעת־נפש ובהכרה פנימית, ובזה היו כל פנות העם תמימות־דעים במו במושכל ראשון, אשר אין מערער עליו בכל חליפות הדעות בעולמו הפנימי של האדם. אם מנקודת־הראות הזאת נשקיף על מהלכה של ההיסטוריה העברית בהתקופה המדוברת נמצא, בי הבטחת התורה הידועה “כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע לכם” “וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”, היא איננה יעוד דתי בתור תשלום גמול לעם בעד התחזקו באמונת אלהיו, כי אם תוצאה מחויבת מן הדבקות המוחלטת באל לאומי, מקור הכח הלאומי של האומה הישראלית; העם הזוכר את ה' אלהיו עם כל תאריו הנשגבים, ובנפשו מתרשמים רשמים חזקים מצורתו ותמונתו הלאומית במדה מרובה כזאת, עד כי תספיק מזון רוחני לרגש לאומיותו במדרגה נשגבה אשר לא שערוה כל עמי הקדם, – הוא כל יוכל; זכרונות אלהים כאלה יתנו לו כח לעשות חיל, כח יכלת עצומה כיאות לעם אשר חתמת אלהים טבועה על כח לאומיותו ואגודתו‏ המדינית. המחזה הזה הוא כמפתח לפתרון החידה הגדולה אשר עלתה לעינינו בכל ארך מהלכה של ההיסטוריה העברית, כי נצחון העם נצמד תמיד אל נצחון הדת, כן בימי הבית הראשון וכן בתחלת ימי הבית השני.

זאת היא הנטיה הראשית, הזרם הגדול הזורם בתקופת הימים ההם.‏ אולם יחד עם דרך הזרם הזה השוטף בדרכו הלאה נראה לפעמים גם נצוצות מתפזרים הצדה בנטיה אחרת. תורת הדת טרם עוד היתה לסגולה כללית לעל העם, ועל כן היתה הדת בעללה מתנודדת ופוסחת על תחומים שונים. רבים מן העם ראו בהתמונה הלאומית של אלהי ישראל כעין הגבלה וצמצום כח האלהות, וכמו איננו עובר את גבול הלאום, עד כי לפי אמונתם מלבד אלהי ישראל ישנם במציאות גם אלהים אחרים השולטים על עמים אחרים ובארצות אחרות, אם גם נופלים הם ממנו בכחם ואונם. השקפה גסה כזאת הביאה עוד לידי השקפה מועטת שניה, כי חובת עבודת ד' נפסקת עם ההתרחקות להלאה מגבול אדמת ישראל נחלת ד'; במקרה כזה הנה העוזב את ארצו הוא מתפטר גם מעם אלהי הלאום והארץ, והנה הוא חפשי לנפשו לעבוד אלהים אחרים. את המושג הזה תאר גם דוד בן ישי בהטילו דופי במרדפיו חנם ובגסות מושגם הדתי, כי בגרשם אותו מהסתפח בנחלת ד ' הם מוסרים אותו תחת אפוטרופסות ‏אלהים אחרים. ביחוד נפלא המחזה כי בימי תגברת ההשכלה והתרבות על אדמת ישראל בימי מלוכת שלמה נגלה פתאם קפאון ברוח הדת, עד כי האיש אשר הקים מקדש לשם אלהי ישראל יתן רשיון לנשיו אשר עגב עליהן להקים בעיר בירת הממלכה פסילי אלילים ולערוך להם עבודה דתית לעיני כל העם, מבלי שום לב כי בזה הוא מציג את בית המלוכה למופת לכל העם. והנסיון המר הוכיח לדעת כי אמנם נאות העם לצאת בעקבות נשי ארמון המלך.

ועם כל זה הנה בכלל היה ד' האל המיוחד לכל הלאום בתקופה המדוברת, כמו נתּן האלהים בתור ערבון בידי האומה, וזאת האחרונה במו הפקדה בידי אלהי ישראל, אשר אליו תפנה לבקש ישע בכל עת צרה ומצוקה; כמו לא ידע אלהי ישראל עם אחר וגם דעת לא יחפוץ; הוא נצמד בכל לב ונפש רק לישראל. עליו נטל להופיע לישע עמו בכל עת פנותו אליו לעזרה, אם גם בעבור כבוד שמו הגדול. האלהים לא יטוש את עמו בעת אשר סכנה עצומה מרחפת על ראשו להיות למרמס ולמשסה, או להנתש מעל אדמתו. ההכרה הפנימית הנשענת על הרגש הדתי לא נתנה גם להעלות על לב את הרעיון, כי יתכן מקרה כזה וכדומה לו לבוא בגבול ישראל; כי אם הכחד יכחד ישראל מגוי, מה תהי אפוא אחרית דתו? על כן הנה נחשב כעין בגידה ומעל בהדת לאיש אשר נפתה לבו לפון בבצרון תקומת הלאום, להסתפק בהיעוד הלאומי בדבר הבטחת ד' לנצור את עמו וארצו, לבל תבלעהו תהום צרה ואסון ולבל יכחד. ומצד השני, אם קרה להעם לשאת מצוקה ולחץ אויב מידי נכרי, אז גברה בלב העם הכרה פנימית ובטחון אדיר בלי שמץ תפונה, כי עיני ד' צופיות כל אלה ולא יאחר בבוא המועד הנכון לשוב ולהטיב את עמו ולשלם לצריו כגמולם. אמנם יוכל היות כי יחלפו עתים ועדנים‏ עד אשר ישים לב אל הרעה אשר עוללו לעמו; יוכל היות כי יחכה עד אשר יקרו עוד איזה מקרים כאלה, טרם יופיע על במת המחזה להתערב בריבי עמים, אפס כי יום הפקודה בוא יבוא לעת קץ, ויום ד' לא יעבור את מועדו הנכון, ואז יהי יום שלומים ועת נקם להשיב לצוררי ישראל ומעניו כגמול ידם, ואז ירום ונשא עם ד', בהתענגו באור החופש ורוב שלום.

מבט־בקרת על הדת. התכונה המוסרית אשר יחסו לאלהי ישראל התרשמה עמוק עמוק בלב הנביאים, ופעולתה היתה כבירה עליהם יתר הרבה מאשר על יתר העם, ולרגלי המועקה אשר מצב עמם הטובע בתהום צרה ואסון העיק את לבם, הגיעו לידי השקפות מיוחדות על האלהים ועל דרכי עלילותיו עם בני האדם, השקפות הרחוקות כל כך מן ההשקפות שהשתררו אז במקצע הזה, עד כי בראשונה השיאו על בעליהן עון בגד באהבת ארץ מולדת וכחש בעצם הדת. הודות לכשרון מבטם לחדור אל צפונות העתיד, צפו מראש את המצוקה והאסונות הנוראים המתעתדים להתחולל על ראשי עמם האֻמלל, וצפיתם זאת התבצרה בלבם כדבר ברור וגלוי בעליל. הנביא עמוס ראה חזות קשה לעמו, וינבא בשפה ברורה, כי גלה יגלה ישראל מעל אדמתו; במערכת מנגינת התוגה הזאת נשמע גם קול לוית אנחות נוראות מכל עברים, אשר הוסיפו עוד זועה ויגון על הבשורה המעציבה; הנביא ישעיהו בן אמוץ בשר אחרית נוראה כזאת גם לממלכת יהודה אשר בנגב הארץ, רק כי מסך נטפי נחומים אחדים בכוס היגונים, בהודיעו כי למועד נכון ירצה ד' את עון יהודה ושבו בנים לגבולם, אבל לא כלם, רק שארית מעטה מבני העם ישובו לחבק את עפר ארצם השוממה. הם רואים בעליל כי סכנת אבדן התקומה המדינית מרחפת על ראש העם ונכונה להתגולל עליו, והם מתאמצים למצוא פשר סבת מחזה איום בזה, נסבה המתאימה אל מושגי הדת המשתררים בקרב העם. הם מבארים את נסבת החזיון על פי ההשקפה אשר סגלו להם על תכונת האלהים, השקפה מרוממת ונשגבה מאד מהשקפת בני עמם. לפי דעתם יסר ייסר אלהים את עמו בעד פשעו וכבד עונו, יען כי אלהי משפט ד', צדק ומישרים הם משא נפשו, והתכונה הרוממה המוטבעת ברוחו דוחפת אותו לענוש את כל עושה רעה ברשעתו; חבת הצדק והמשפט מאלצת אותו להגדיל עוד את ענש עם בחירו, ישראל אשר אהב נצח, ולהכביד את מוסרו מכפי אשר יענשו עמי הנכר בעד פשעם הם. הנביא הושע בן בארי בתוכחתו המלאה זעם וכאב מר על פרעות המצב ‏המוסרי של העם בימיו מודיע, כי כאשר ייסר איש את אשתו אשר זנתה תחתיו טרם יאיר אליה פניו שנית, כן יפקוד ד' בזעם אפו את עון עמו אשר זנה אחרי אלהי נכר, ובהתמרמדו כלב בואב על אהבת בחירתו אשר חֻללה במעשי נבלותה יתיצב “כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה יטרף וילך, ישא ואין מציל”. ככה קשה כשאול הקנאה אשר יקנא האל הרחום והחנון לאהבתו המחֻללת, קנאה אשר תקלעהו מן הגבול הקיצוני האחד אל משנהו, מסמל האהבה והחנינה אל הטרף והאכזריות הקיצונית. אולם כאשר יתם עון עמו, ובהמלא צבא תוכחת מוסרו הקשה, אז ישוב קדוש ישראל אל הקצה השני כבתחלה, אל מדת טובו וחסדו האידיאלית, ושב לארוש לו את בחירתו תמתו “בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים ויארשנה לו באמונה ובברית אהבת עולם”. אז, בתום כל קנאה ואיבה ובגד ומעל בין שני העולמות, העליון והשפל, יתכונן שלום עולמים בין מערכות החברה האנושית, כאשר תהי גם ברית כרותה בין כל צבאות היקום: “חית השדה עם עוף השמים ורמש האדמה”; ולא זאת בלבד, כי אם גם “קשת וחרב ומלחמה” ישבית מן הארץ אלהי ישראל, האל הטוב והנאור המתעב קרב ומשטמה וחפץ בשלום ובטחון החיים לכל יצוריו. פה תגלה לעינינו בעליל המהפכה העצומה אשר התחוללה בהשקפת נביאי ישראל על תכונת אלהי ישראל; האל הלאומי השקוע ראשו ורובו בחפצי הלאום, האל החייב לפני עמו להלחם לו עם אויביו, והמבקש טוב ואושר לעמו גם בחרב וחנית על שדה קטל, הסיר המסוה על פניו להגלות בתמונתו האמתית ובכל רשמי פניו המפיקים אור עולם, שלום נצח ואהבה מוחלטת, לא אהבה נובעת ממקור הרגש, כי אם אהבה נאצלת השופעת מכח האלהים, מן האין־סוף, וכמהו גם אהבתו ומדת טובו משתרעת לבלי חוק ותכלית; אלהי ישראל תחת אשר לפנים היה איש מלחמה, מזוין מכף רגלו ועד קדקדו, התפרק כלי נשקו, ויהי לאל שָלו ושוקט,‏ מבקש שלום ואחוה מוחלטת, דורש מאת בעלי בריתו לשבור חרב וקשת מלחמה, לכתת חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. הצעד הזה אשר נעשה לפנים גדול הוא כל כך, עד כי חסר לנו קנה מדה למדוד בו את גדלו. ביחוד הרעיון הנשגב על דבר השלום הנצחי, אשר היה למשאת נפש נביאי ישראל, הוא נכבד מאד בערכו, עד כי בו השתעשעו כל חובבי המין האנושי מעת החלה השכלת אירופה להתפתח ועד ימינו אלה. הננו רואים כי גם הרעיון הזה הקדים לבוא בתקופת נביאי ישראל לפני עתו, טרם עוד הוכשרה החברה האנושית להשיג את משגבו ורוממותו, כמו גם רעיון אחדות האל, אשר נתפרסם על ידי המחוקק העברי לא היה יכול להיות נקלט בהשגתם של בני דורו מפאת רוממותו וגדלו. והנה אם רעיון אחדות האל עבר בדרכו, דרך תיועה ארוכה של מחשבות ודעות, עד אשר הצליח לצאת באחרונה מעוטר בנזר הנצחון, הנה לדאבון לב כל חובבי המין האנושי, היעוד על דבר השלום הנצחי המוחלט לא צעד קדימה גם כמלא שערה מכפי מצבו בימי נביאי ישראל אשר הורו והגו אותו; כאז כן גם עתה עודנו מרחף בעולם המחשבה והאצילות מבלי להתגלם בתמונה של מפעל ומעשה. עוד הפעם הננו רואים אות מוכיח על אמתת המשפט החרוץ בפרקים הקודמים, כי נקל לבני האדם להחליף את דעותיהם ומחשבותיהם, גם את אמנתם ודתם, אך לא את מעבדיהם ומנהגיהם אשר הסכינו בהם.

את תורתם העיונית על דבר נסבת התלאות והמצוקות המתעתדות להסתער על הלאום התאמצו הנביאים לתמוך ולסעד גם בתוכחת מוסרם, בהוכיחם לעם על פניו את פשעו הלאומי וכבד עונותיו, תוכחה נמרצה המאצלת על פרי הגיון רוחם את הרוח הכהה הנסוך עליהם. בין העונות הלאומיים פנו מקום נכבד גם לאי־הסדרים ולחופש העבודה הדתית, אשר נמסרה לשרירות לב כל איש ואיש מן העם. העבודה הדתית הנהוגה איננה העבודה הרצויה בעיני האלהים, היא איננה מתאימה אל תעודתה, יען בני העם עובדים גם אלהים אחרים זולתו; הם כורים להם כרות הערוכות כפי הסדר הנהוג אצל בעלי הדת האלילית, והעבודה הדתית המקודשת לשם אלהי ישראל ערוכה על פי חוקי עבודת דתי האליל; בכל מעשי הדת ומנהגיה אין הגיון נמרץ וכונה נכונה, אין רגש כבוד וחרדת קודש ואין משטר נכון. מנהגי הדת נמלאים ונעשים בכל מקום כפי חפץ בעליהם; מרבית המקומות אשר שם עובדים את עבודת הדת אינם ראוים ונכונים לחפץ עבודת האלהים. גם עת יקראו מועד ועצרה לחפץ עבודת האלהים, הנה קהל העובדים דומים יותר לקהל עליזים, הוללים ושובבים, מאשר אל עדת מוקירי דת מבקשים קרבת אלהים.

הענינים אשר מלאו את לב הנביאים, מגמתם וחפצם, אינם מתרכזים בהצד המעשי של הדת, במנהגיה ועבודתה. הם הוכיחו את העם רק בעון עבדו את אלהי הנכר, הביעו תלונה מרה על דרכי העבודה הדתית הגרועה בערכה, אשר לא יאתה לעבוד כן את האלהים, בעוד אשר הם אינם מורים את דרכי העבודה הדתית לאלהים על דרך החיוב. גם בעת אשר, כפי הנראה, זנח העם את העבודה הדתית הבנויה על מוסדות שוא ובנפש חפצה ובלב שלם התמכר לעבודת אלהים, בהתאמצו להפיק חסדו ורצונו, בתתו אל לבו לחיות חיי נזירות, חיי צום וענות נפש, או לרצות פניו בקרבן זבחים רבי המחיר, גם אז לא הקטינו הנביאים את מדת תביעתם, וכמלפנים הרבו לדרוש מאת העם למלא את החובות המוסריות אשר שמו לפניהם. המקורים בספרי הקדש, אשר בם הודיעו הנביאים לכל העם, כי מאז מעולם לא דרש אלהי ישראל מאת עמו מנחה וזבח, וכי לא בקרבן וזבח ימצא אנוש חן בעיני אלהים והפיק ממנו רצונו, – ידועים לכל קורא. אמנם יכול נוכל להטעים את הדברים באופן ידוע ולהראות כי גם בהמקורים האלה אין די להוכיח כי מגמת הנביאים בדבריהם אלה היתה להשבית בהחלט את עבודת הקרבנות ולגרשה כליל מגבול הדת. הם מדברים דבר על אדות הקרבנות, לא מצד עצמותם, כי אם מבחינת צד אחר, מבחינת ערכם אל החובות הדתיות בעלות סוג אחר, אשר חשבון לנעלות ונשגבות עליהם. לא זבחים דורש אלהים מאתנו, כי אם לב טוב רוח חסד וחנינה, לא זבח ומנחה, כי אם ארחות צדק ומישרים, אהבת חסד ורוח נשכרה והכנעה לפני האלהים, – זה הוא תכן אמרות פיהם וכונתם. בחפצם לרומם את מעשה הצדק ומעללי חסד על פני הקרבת הקרבנות, הם מכוננים את כח פעולתם לשני עברים מתנגדים: הם מרוממים למעלה את הענין אשר הם חפצים ברוממותו ומשגבו, (אהבת חסד וצדק), ומצד השני הם משתדלים להשפיל כפי מדת היכלת את הענין אשר הם חפצים להורידו למדרגה נמוכה (הקרבת הקרבנות), רק למען יגדל המרחק ביניהם וירָאה בעליל היתרון אשר להאחד על השני. ובאופן כזה המחאה אשר כוננו הנביאים לנכח עבודת הקרבנות היא שואפת יותר למטרה חיובית מאשר למטרה שלילית. אולם אין דברים יוצאים מידי פשוטם, וכפי הנראה מדבריהם היתה עבודת הקרבנות כיסוד זר בדת ישראל מראשית הוסדה. בקראנו בכתבי הקדש אי אפשר לנו לבלי השתתף בצערם של נביאי הצדק, אשר התחלחלו וירגזו תחתם למראה המצב הפרוע‏ של העבודה הדתית אשר דכא את רוח אנשי המופת האלה עד דכדוכה של נפש. אבל עוד יותר מזה התפלצו למראה המגרעות המוסריות הנשקפות ובולטות בחיי הלאום. בעיני הנביאים גדולה מאד אשמת הלאום, כי הפר בזדון את כל מצוות ה' הכתובות על לוחות העדות (עשרת הדברים), כמו גם רבים מחוקי האלהים אשר לא כתובים על הלוחות. ביחוד התאוננו הנביאים מרה על עשירי העם והקצינים אשר הקשו לבם מחמלה על אחיהם העניים, ועל בעטם בחוקי דת האמת והצדק; בתוכחת מוסרם הזכירו כפעם בפעם עון עשק דלים, שחד ועווּת משפט, התמרמרו על הפריצות ושחיתות דרכי העם הזוללים בשר וסובאים יין ומתמכרים אחרי מאויי לב וכל מותר. עונות כאלה עוררו לאחרונה את לב אלהי ישראל לקום למשפט עם עמו; לכֶבד עון ופשעים כאלה, להפרת כל חוקי מוסר וצדק באופן מכוער כזה לא יוכל אלהי המשפט והצדק לסלוח, ועל כן הנה ידו נטויה לענוש קשה את ממלכות ישראל ויהודה. אלהי ישראל הנהו, על פי התכונה הראשית והמכרעת שבו “אל אמונה ואין עול, צדק וישר”, אוהב צדק ותום ומישרים וחובב רגשי חמלה וחנינה, ואם כן אפוא הנה עם המפיר ביד רמה כל אמת וצדק “ומשפט לארץ יניח”, את עם כזה לא יוכל ה' שאת, עם כזה איננו ראוי, וגם לא יתכן הדבר כי ישאר בתור עם סגולה לאלהים; עין ה' שומה בו לרעה עדי כלותו.

ובכן הכריזו הנביאים כי אלהי ישראל גמר אמר להשליך את עמו מעל פניו. זה מראה לדעת, כי סגלו להם מושג חדש על דבר מהותו של אלהי ישראל; הם ראו בו דבר מה העולה במדרגת ערכו על אל לאומי, כאשר תארו אותו לפני זה, אל מיוחד ללאום ידוע וקשור בו בקשר אמיץ מבלי להפרד נצח מעל עם סגולתו ומעל גורל חייו, אל העָרב בעד שלום עמו ואשרו בתבל, וכמו קיומו תלוי בקיום עמו. התכונה הראשית והמכרעת אשר בו היא: עמידתו בתור מושל בעל שאיפה ומגמה מוסרית; הפרחת שלטון משפט צדק ותמוך בידי משטרי תום ומישרים הם נכבדים ויקרים בעיניו מאושר איזה עם נבדל ושלומו, לוּ גם עם בני ישראל. אמנם הוא אוהב את עמו ישראל, ישראל הוא בנו בכורו, בחירו ומקוראו, אשת נעוריו, עם סגולה אשר כרת אתו ברית אהבה וידידות; אפס כי כל אלה עוד יגדילו את תקף החובה המוטלת עליו לבלי הפר את חוקי האלהים ותורתו, חלילה לאל נאור ונשגב, צדיק וישר, ליחד את כבוד שמו על עם סורר ומורה אשר יפר בזדון את תורת מוסרו ואת חוקי דתו. נביאי ישראל אלה הואילו לבאר היטב את היחס אשר בין האלהים ובין כנסית הדת בכלל: אמנם ישראל הוא עם נבחר, כי הואיל אלהים ליחד עליו את שמו ואלהותו, אולם איננו בחיר העמים על פי טבעו ותכונתו; הוא עם נבחר רק מאשר חפץ אלהים להצליח אותו בדת אמת ובתורת מוסר נשגבה, ורק בהסתגלו אל מתת אלהים זאת, ורק בהשתלמו שלמות רוחנית ומוסרית ובהתחנכו על ברכי התורה הזכה המושמה לפניו, עד אשר תהיינה כל הסגולות הרוחניות והתכונות המוסריות אשר התותה תורת אלהים לפניו טבועות וקלוטות בקרבו כיסוד איתן מיסודות הרכבתו הטבעית, – אז באמת יהי לעם נבחר, בחיר עמי הארץ, בהצטינו מהם בתכונות רוחו ובמדותיו המפוארות, עם סגולה לאלהים, נושא עליו צלם אלהיו ודמותו המוסרית. ובכן אפוא נתנה התורה לישראל לא מפאת היותו בחיר העמים, כי אם ישראל מוכרח להיות בחיר העמים, יען כי קבל עליו דת אמת, אם רק יסגל לו את רוחה ואת תורתה יכתוב על לוח לבו. ועם כזה הבועט בתורתו ומפיר חוקי צדק ותום, לא יוכל להחשב לבחיר ה'.

בדרך הזה השכילו נביאי ישראל להשיג את תכונת אלהים השגה חדשה מצד אחר, אשר על פיה משנב עצמותו ומצבו בתור אל לאומי אינם יכולים להיות נכללים יחד. הם תארו אותו כסמל רעיון הצדק, החסד והחנינה, ובלכתם בדרך כזה צעדו צעד גדול לפנים, אם לא במעשה, על כל פנים בתורה העיונית של הדת, לעבור מן הדת הלאומית אל הדת הנרחבה הכללית להחברה האנושית כלה, מן דת המשולבת עם תולדות עם אחר מבלי יכלת לצאת מגבולו ומחיצתו, אל דת המובנה ומקובלת לכל בני האדם, אשר תסכון להתבשר לכל גויי הארץ.

דת ישראל מקבלת עליה למראית עין תכונה אנושית כללית. עם ההשקפה הנשגבה של הנביאים על תכונת אלהים התלכדה גם השקפה נשגבה ורחבה בגבולותיה על הקשר והיחס אשר בינו ובין התבל והעמים השונים היושבים בה. לא אחת ולא שתים השמיעו הנביאים גלוי לכל כי יש יחס וקשר להאלהים עם כל עמי הארץ גם מבלעדי עם בני ישראל, כי לא קצור קצרה ידו, לו רק חפץ, לבחור לו עם אחר; הן בידו נתנו כל גויי הארץ, הוא האדון והשליט עליהם, ואף על אחד מהם לא יביט בעין מפיקה איבה ומשטמה. הוא ואלהותו אינם תלוים בעם בני ישראל, וברור הדבר, כי כאשר לא היה חסר מאומה בראשית ימי עולם לפני לדת העם העברי, כן לא יגרע גם עתה מאומה מכבודו ואלהותו גם מבלעדי העם העברי, אם יאלצהו ההכרח להפרד מעליו. עם בני ישראל איננו כתנאי הכרחי לתקומת דת אמת. האלהים, כפי אשר השיגוהו הנביאים, הוא מרומם ונשגב מאד על פי מצבו יתר הרבה מכפי אשר תארתו האמונה הלאומית בישראל לפניהם. הוא איננו מושל בעם אחד, כי אם מלך על כל הארץ ומושל בכל הגוים. כל אחד ואחד מהם יסכנו לו לחפצו, להשתמש בהם בתור כלי למעשהו בכל עת ומקום כרצונו. הוא התוה דרכם עדי בואם אל מצבם בעת ההוה, והוא מושל בהם תמיד ומפלס את מעגל חייהם. אך מה מטרת כל הכח הגדול הזה, ומה תעודתו? הוא מנהל כל עלילות תבל לא לחפץ עם אחד, כי אם לשם ישרת מדת הדין לשפוט תבל בצדק ועמים במישרים. הוא מכונן מצב כל העמים ומיעד את גורל חייהם בארח המוביל אל המטרה המושמה לפניו, והיא – כי תתכונן ממלכת האמת והצדק, והשתררה בכל תעצומות עוזה על פני כל הארץ. כאשר האמינו בני ישראל, עוד יבוא יום המשפט הגדול, עת ישפוט אלהים את כל יושבי תבל, ועל כן על ישראל להכון לקראת אלהיו אל היום ההוא, להזהר לבלי יהי לו היום ההוא יום חשכה ועת יגון, כי אז ענוש יענוש אלהים קשה את כל החוטאים והפושעים בלי להפלות בין עם לעם; אז יחלפו מן הארץ זדון ורשעה, ובא הקץ לממשלת עון ופשע, כן בישראל בפרט וכן גם בחברה האנושית בכלל, למען אשר תחל תקופה חדשה בקורות המין האנושי, תקופת אמת וצדק עולמים, ועולם חדש יתכונן לפני האלהים. לרגלי השקפה כזאת ישגב אלהי ישראל מאד, ומצבו יתרומם הרבה למעלה ממצב אלהים הסגור במסגרת לאומית צרה. להנביאים מתבררת יותר ויותר הידיעה הבהירה כי האלהים הוא אדון הכל, וממקורו נובעים כל טוב ואושר, החמרי והרוחני. אלהים הוא היוצר תבל ומלאה, והמושל בכל גויי הארץ, ואם גם נגלה רק לאחד מהם, הנה יכול לא יוכל לצמצם את אלהותו בחוג צר כזה. באופן כזה הופיעה האמונה באחדות האל בכל זיו תארה האמתי ובכל רשמי פניה הדקים, כפי שהיא מזהרת לפנינו היום. מדברי העברים הקדמונים מדי דַברם באלהי עמי הנכר בולטת השקפתם על אלהי העמים כעל עצמים נמצאים וקימים בפועל (אם גם האל המיוחד לישראל הוא ה'), רק כי הם נופלים במדרגתם וכח שלטונם מאלהי ישראל; אולם הנביאים האחרונים באים לאט לאט לידי דעת נפש והכרה פנימית, כי אלהי הנכר הם רק מדומים, אינם הוים ואינם נמצאים בפועל, או, אם נאמר בסגנון הנביאים, רק הבלי שוא הם, אפס ואין. הנביא ישעיהו מבשר את אחדות האלהים בסגנון קצר מצוין גם בכונתו הברורה גם בפשטותו הנמרצה “כה אמר ה' אני הוא ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים”. תחת אמור כי ה' הוא אלהי האלהים, אביר האלים ועולה עליהם בגדלו ומשגבו מאין דומה לו בכל אלהי העמים, יורו הנביאים האחרונים, אשר באמת תכונתם בתור מורים ומטיפים מכרעת את תכונת הנבואה שבהם, כי רק ה' לבדו הוא האלהים, וכי רק הוא לבדו יוצר תבל ומלואה והכח המניע בכל עלילות הטבע ומעללי איש. עתה התרחבה האמת הנשגבה, אשר השמיע המחוקק העברי בקול קורא אל עמו: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”, רעיון רם ונשא אשר נבצרה מאת בני דורו וגם דורות רבים אחריו להשיגו בטהרת מובנו ובמלא עמקו, וכה השתמר בקליפה חיצונית גסה עדי שובו להגלות מעובד ומפותח בשלמותו, אחרי עברו דרך תנועה ארוכה של דעות ומחשבות במשך תקופת עת ממושכה. רעיון אחדות האל המוחלטת לא נתברר כל צרכו בכל הימים אשר לפני הנביאים האחרונים, ועל כן הננו מוצאים בכתבי הקודש מאמרים שונים הסותרים זה את זה בבחינת המובן הנוכחי. רק הנביאים האחרונים בארו את הכונה המקורית אשר לדת ישראל, ויטביעו עליה חותם אמונת אחדות האל המוחלטת. עתה הופיע האלהים הנכון, אשר למען כבוד שמו ותהלתו חיה יחיו כל אשר רוח חיים באפו, הוֹים ומתקימים כל היצורים, ואשר אליו יוכלו לפנות כל העמים, לרוממו ולשבחו ולעבדו ברגש כבוד ויראת רוממות.

האמונה באחדות האל שתולה בגבול תורת המוסר. את הדעות הללו סגלו להם נביאי ישראל אך לאט לאט, זאת אומרת על ידי התפתחות מודרגת, וכדרך הנוהג במקרים כאלה הסתעף הענף בדרך צמיחתו לסעיפים שונים, ועל כן הננו רואים הבדל רב בין תורת עמוס ותורת ירמיהו. נחוץ לזכור, כי נביאי ישראל הגיעו לרעיון אחדות האל באופן אחר מאשר הגיעו אליו בעלי אמונה צרופה בקרב עמים אחרים, לא בכח הגיון פלוסופי, כי אם באורח מוסרי. אלהי ישראל מתנשא ומתרומם במדרגת משגבו ורוממותו, רק מאשר הנהו קדוש קדושה קיצונית, מאשר הנהו צדיק, ישר ותמים במדרגה נשגבה מאד; קדושתו, צדקתו, תומת רוחו וישרתו הן נשגבות תכלית משגב, ובכן הוא נשגב על פני כל יצוריו; תכלית הבריאה ותעודת קיום העולם היא – כי תגלינה תכונות אלוה אלה בקרב העולם המורגש והמוחש, ותנחנה את ברק אורן לעיני כל חי; וכל חפץ וענין המתנגדים למגמתן ונטיתן, יהיו נא איפה שיהיו, אם בישראל ואם בקרב עם אחר, מחויבים להכנע מפניהן, או גם לכרוע ולפול לפניהן ולהכחד כליל. בזה הם רואים מופת וראיה מוכחת, כי אלהי ישראל היא האל האחד והיחיד בעולמו, ובלעדו אין אלהים; האידיאַל המוסרי מחויב להיות רק אחד, ואיננו נכנס תחת גדר הרבוי. הדת כלה כפי התכנית אשר נתנו לה נביאי ישראל היא מושפעת מכחו של ההגיון המוסרי וטבועה בחותמתו. האלהים דורש מאת בני האדם חיי תום וצדק, ארח משפט ומישרים; זבחי אלהים הכי־נכונים והיותר רצוים הם זבחי הלב וחיי המוסר. האחוה וקרבת הלב אשר בין האלהים ובני האדם היא רצויה לו, רק אם היא נושאת עליה תכונת אהבה זכה, כפי קרבת המשפחה השוררת בקרב בני האדם, אם אין בה כל מקום לא לתשוקת המשרה והשלטון ולא לחשבונות פרטים לחפץ הבצע והתועלת. ואם אמנם נשגב אלהים ברוח הצדק והיושר הלובשת אותו והתקועה ברוחו, כמו היתה ליסוד איתן בהרכבתו הרוחנית, או, בסגנון מדויק יותר, בעצמותו וישותו, ואם כי הוא נערץ ונקדש לאין חוק ותכלית, בכל זאת הוא נמצא לכל דורשיו ואזניו קשובות לכל רחשי לב בני האדם בכל עת שפכם לפניו שיחם, ובכל רוממותו ושיא משגבו הוא שוכן את דכא ושפל רוח, והנהו נכון לחבק בזרועותיו את כל המבקשים קרבתו. מה יסכון לגבר להלאות נפשו בעמל ויגיעה רבה ולפזר כסף על מנחה וזבח רבי המחיר, בעת אשר לא נבצרה ממנו לרכוש לו את אהבת אלהים וקרבתו במדרגה נעלה באמצעים נוחים ופשוטים מזה? האלהים הוא נושא כל עון ומרבה לסלוח גם בלי כל קרבן וזבח; שפע אהבתו השופעת מלבו ותשוקתו להפגש עם זרם רגשות אהבה המתפרצים מלב בני האדם ועולים נכחו, הם פורצים כל גבול ועולים למעלה על רגשות האהבה אשר נוכל למצוא בחוג חיי המשפחה של בני האדם על פני הארץ.‏ עוז רוחו, אֹמץ רצונו אשר לא ישֻנה, התמדתו בלי חליפות ותמורה נדמו אל חליפות תקופות עתותי השנה, או אל תנועת גרמי השמים המתמדת את פעולתה בלי שנוי והפסק. ההשקפה הזאת עוררה את נביאי ישראל לשום לב אל הקשר הדתי אשר בין אלהי ישראל ועמו. המסורה הלאומית על דבר הברית הכרותה בין אלהי ישראל ובין עמו הנמתחת כחוט של חן על פני המסלה ההיסטורית של העם העברי מקדמת עתותיו, ואשר הולידה מפעלים גדולים וכבירים בדרך התפתחותו של העם והתקדמותו הדתית, המדינית והמוסרית, היא היתה חביבה גם על הנביאים, עד לבלי יכלת להפרד מעליה גם בהתיצבם על תחומה של הדעה הנשגבה, האחדות המוחלטת של החברה האנושית והתאגדותה למשפחה אחת שלמה מוקפת באזור דת האמת ותורתה הצרופה, ועל כן התאמצו לשלב אותה במערכת השקפתם‏ הדתית החדשה. לפי השקפתם, אמונתם באמץ רצון האלהים והתמדת חפץ לבו, אשר לא יומר ולא ישתנה לנצח, מוכרחת לקבע לה מקום בקרב הדת מבלי להנתש מתוכה נצח. מנקודת ראות כזאת שאפו הנביאים להרחיב את תעודת ישראל הנועד לחבק בזרועותיו את החברה האנושית כלה, עת תשים זאת האחרונה אל לבה “באחרית הימים לעלות אל הר ה' אל בית אלהי יעקב להורותם מדרכיו ולהוליכם בארחותיו”. אז תהי החברה האנושית מאוחדת לחברה דתית אחת, ובמצב כזה אין כל מקום לתחרות העמים ומלחמותיהם, עד כי “יכתתו החרבות לאתים והחניתות למזמרות”. ובין כה וכה הנה ה' מתעצב על ישראל הנועד מראש לתעודה רמה ונשאה כזאת, להורות דרך אמונה לכל באי עולם, כאשר יתעצב אב אל לבו על בנו העוזב את הדרך הטובה, ולא יחדל מהרבות עצה ותחבולות כפי מדת היכלת למען השיב אליו את לב בנו. הוא ישנה את מזמותיו אשר זמם לבו לפנים, רק למען השיג את חפצו זה. הוא ימיר את טבע הלאום העברי ותכונתו ואתו יחד גם טבע כל בני האדם, בתתו בקרבם לב חדש ורוח חדשה, אם רק שוא תהיינה התחבולות הערוכות על פי הסדרים השוררים בתוך הטבע להגיע אל מטרתו; או כי יחליף בהחלט את דרכי עלילותיו, והחל לפעול על רוח בני האדם לא בכח חוקים, תורת מחוקקים ואמרי מוסר, כי אם בהאצילו מרוחו עליהם, בתתו את תורתו בקרבם בתור כח מניע טבעי מוטבע בנפשם ובכח חיתם, ועל לבם יכתבנה, עד אשר ישאפו בני האדם אל דרכי הטוב, הצדק והמישרים, לא שאיפה מוסרית מלאכותית, כי אם שאיפה טבעית מוכרחת מן היד הנעלמה הפועלת בכל קצוי הבריאה, ואז לא ידבק עוד האדם אחרי אלהיו דבק מוסרי, כי אם נפשו תהי קשורה קשר טבעי בעצם כח האלהים, ברוח הצדק והמישרים המתעצמת בתכונתו, עד כי יחדלו בני האדם מזדון, מעול, מרשע ומעון, ולוא גם יאֻלצו לזה ביד חזקה, ולוא גם ייעדו להם גמול ומשכרת בעד רשעת מעלליהם.

תורת הנביאים ביחוסה אל האיש הפרטי. פה נעצר בדרכנו ונעמדה נא לרגע קטן, למען התבונן אל עוד צעד אחד גדול קדימה, אשר צעדו הנביאים בנתיב התפתחותה של הדת. השקפתם על האלהים כעל עצם מוסרי, והשקפתם על קשרי היחס אשר בין האלהים והאדם כעל קשר מוסרי, הדומה בעקרו אל חרצובות הקשר המקשר את לבות שני אנשים אשר נועדו מאת הטבע, או מרצון גורל החיים, להצמד יחד בכל משך ימי חלדם, כמו למשל, הבעל והאשה, האב והבן, – השקפה כזאת מעתקת את הדת מרשות הלאום לרשות היחיד, באופן כי תהי הדת מסתופפת יותר במחיצת כל איש פרטי מאשר בתחומו של הלאום כלו. בעת אשר הדת מתגלמת ונראית בתמונת קרבנות וזבחים המוגשים לאלהים בקהל ועדה, בחגי תפארת מוחגים ברוב עם ועדוים במנהגים קצובים וידועים, אז הנה רק הלאום הוא הנכנס בחליפת ענינים עם אלהיו, ועבודת אלהים תעשה על ידי הלאום כלו בתור עצם אישי אחד, בעוד אשר האחריות והחובה בבחינת עבודת הדת איננה מוטלת בכל תקפה על האיש הפרטי. אולם אם נשער בנפשנו, כי ה' דורש רק אהבה ועבודת הלב, או אם הביע האלהים את רצונו כי אין לו חפץ בזבחים, כי אם ברגשי אהבה וחנינה והצמד אליו האדם בכל נפשו ומאדו, אז הנה טבע הענין מחיב כי פני האלהים נטויות לא אל הלאום, כי אם אל האיש הפרטי. כי איש ואיש אם רק מרגיש הוא בנפשו את היכלת להקריב על מזבח אלהיו רחשי אהבה וחפץ אדיר להדבק במדותיו, הנה הוא מרגיש בנפשו כי הוא הקרוא לגשת אל האלהים. רק לב כל איש ואיש הוא היודע ומכיר אם יתאימו יצרו והגיונו, דרכו ומעלליו, אל חפץ אלהיו ורצונו. על כן כל היודע ומבין את שפת הנפש ורחשי הלב בעת קראם אליו, עליו מוטלת האחריות בעד חובתו להמצא ולהענות לקול האלהים הקורא אליו ממעמקי לבו, ובכן אפוא תהי הדת למערכת עלילה ורגש הערוכה לא רק בין האלהים והעם, כי אם גם בין האלהים והאיש הפרטי. בתקופת העת המתוארת פה לפנינו תופיע לעינינו בעצם תקפה הדת של האיש הפרטי המסורה ללב כל איש ואיש מן העם. עתה הופיעו על אופק הדת עבודת הלב, התלהבות והתרגשות הנפש, וזכות האיש הפרטי לבקש לו קרבת אלהים. עתה יקומו לאט לאט מקרב העם אנשים פרטים פונים אל שער השמים בתפלה ובתחנונים גם על עסקיהם הפרטים; וכה נתמעט המרחק אשר בין האדם הפרטי ובין האלהים – אשר היה עתה לא לאלהי הלאום, כי אם לאלהי כל רוח ונפש – עד כי נראו גם על אופק הדת שיחות ארוכות בין בחירי העם והאלהים, כמו התלונות והזעקות אשר השמיע ירמיהו כפעם בפעם באזני אלהים. התפלה איננה עוד מצומצמת בחוג צר להביע על ידה לפני האלהים את צרכי העם וחפציו, כי אם גם את רגשי האיש הפרטי ורחשי לבו; נפש האדם הכירה לדעת כי גם לה הזכות להצמד אל האלהים ולהיות אתו יחד, ולא רק להשתתף עמו יחד בחיי הלאום.

התמורות לרגלי חזון הנביאים. כפי הנראה בהשקפה ראשונה בשרו נביאי ישראל את תורתם עוד זמן רב לפני העת הנכונה, טרם עור הוכשרו יושבי תבל לקבל עליהם את תורת פיהם. היא גם רחוקה מהתאים אל אותם המעשים והעלילות, אשר בהשקפה ראשונה אמנם יכול נוכל לחרוץ משפט כי נולדו מכח השפעתה ופעולתה הרוחנית. אנחנו כבר ראינו את הסבות הגורמות לזה. הנביאים לא היו אנשי מעשה לחולל תמורות ותקונים. התקונים אשר דרשו נוגעים יותר אל חיי האיש הפרטי מאשר אל חיי הלאום, וכמו כן הם אינם מציעים כל תכנית מפורטת אל מערכת התקונים אשר הם דורשים. הם נראים לנו יותר בתור הוגי דעות נשגבות, שואפים רק להפיץ את תורתם ולטעת את דעותיהם. בלב בני דורם, בעוד אשר את העבודה לצרף את תורתם אל היי המעשה, – הניחו לאחרים, לאנשי חיל גבורי המפעל והעלילה. באחרית תקופת ימי תקומת ממלכה חפשית בישראל היו הנביאים ובעלי בריתם הנלוים עליהם רק מפלגה קטנה ומצערה מאד בקרב הארץ. בכלל לא האמין העם בם ולא נתן אוזן קשבת לדבריהם; צלמי פסילים ועבודת אלהי הנכר לא חדלה מן הארץ, וימצאו להם מקום גם בהיכל מקדש אלהי ישראל בירושלים. רבים מחכמי אירופה נתעו לשער כי הלאום העברי היה שקוע כלו בדת האלילית עד זמן גלות בבל, ובכל תקופת הימים הארוכה ההיא עוד לא הובא בברית תורת ישראל. החכם קינֵן הוכיח במופתים חותכים כי הפריזו מאד על המדה בהשערתם זאת, וכי הנביאים וגם העם חשבו את עבודת ה' לדת אמת אשר נועדה להעם העברי; אפס כי עד ימי גלות בבל עוד לא השתכללה הדת ולא נתקנה כראוי, כפי התקונים אשר דרשו הנביאים. וביחוד היתה הדת בטהרת מושגיה רק סגולת יחידים בחירי האומה, אך לא קנין כל העם, אשר בהיותו חסר חנוך דתי התנוד לעברים שונים בלי כל מעמד נכון.

אבל גם בתקופה הזאת היה דבר ה' והקול הקורא בשמו לא מלה ריקה ונבובה, ולא קול קורא לשוא. בספרי תולדות העם מסופר על דבר מערכת תקונים רבים. הם יוכיחונו לדעת, כי הדעות אשר הפיצו הנביאים רכשו להם בעלי ברית רבים בקרב העם, ויש אשר היו למפלגה חזקה בתוך הממלכה, וכי בימי מלכים אחדים היתה השפעתם הרוחנית נפוצה גם בחצר בית המלכות. התקונים האלה יראו לדעת את ההתקדמות הכפולה אשר יצאה אז לפעלה, התקדמות בעלת שתי נטיות; אז התחוללה תשוקה עזה לכונן את העבודה הדתית לשם אלהי ישראל באופן אשר תתאים אל המושגים הנשגבים החדשים על דבר תכונתו וצורתו הרוחנית, או, בסגנון יותר רצוי, כי תתאים אל המושג מעצם ה', כפי אשר תארוהו הנביאים בתור עצם נקדש ונשגב שאין ערוך אל משגבו וקדושתו; ומצד השני הנה נכרת מאד הצמיחה המהירה של רגש המוסר אשר השתגשג מאד וימלא את כל הלבבות; הצדק והמישרים ומדת החסד והחנינה בין איש לרעהו צעדו קדימה, כפי אשר דורש ה' מאת הנאמנים בבריתו. יכול נוכל להראות‏ על המקורים בכתבי הקדש המאשרים את דברינו. התקונים אשר תקן חזקיהו מלך יהודה התקימו רק לזמן קצר. הוא “כתת את נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו, ויקרא לו נחשתן”. בצדק נקראת תקופת העולם הקדמוני בשם תקופת הפסילים, כי אז הסכינו העמים לתאר את העצמים הנשגבים בתמונה מוחשת, כי היתה החברה האנושית עוד במצב הילדות, וכח הגיונה ומחשבתה עוד טרם נתבכר כראוי, וכילד עוד קצרה מחשבתה לציר לה איזה כח מפשט מבלי לגשם אותו בתמונה מוחשת. למרות עמל המחוקק העברי אשר בכל דבריו הטעים מאד את הנקודה החשובה הזאת, בהזהירו כפעם בפעם להרחיק את הצורות והתמונות המוחשות מגבול הדת, היתה השפעתה של החברה האנושית אשר מסביב גדולה מאד על בני ישראל, ומזאת היתה נסבה להכניס בגבול העבודה הדתית המקודשות לאלהי ישראל תמונות ופסילים, אשר הכונה הצפונה בהם היתה רק לתאר ‏ את אלהי ישראל בתמונות כאלה, ובאמצעות פסילים כאלה השתכללה עבודה דתית לאלהי ישראל. כן היו גם עגלי הזהב אשר הקים ירבעם רק כעין סמל דמות אלהי ישראל, מבלי להפר את מוסרות הדת העברית כלה ואת תורתה המעשית (כן דעת הח' גרֶץ), וכן גם היה נחש הנחשת אשר עבדו אותו בני ישראל בתור תמונה מוחשת של אלהי ישראל. הפסל הזה בודאי לא היה יחיד במינו, ואלה מפנות העם אשר נתעו לשים להם למופת את דתי האליל הזורמות סביבותם כונוּ בעבודתם הדתית לאלהי ישראל, בעבדם אותו באמצעות תמונות ופסילים שונים אשר תארו להם בתור סמל דמות האלהים. שאיפת חזקיהו לטהר את דת ישראל מצלמים ופסילים בלי ספק לא הצטמצמה במכתת נחש הנחשת לבד, כי אם העביר את הפסילים מן הארץ בכל מקים שהם, יהיו מאיזה סוג שיהיו. כן חדש חזקיה את פני העבודה הדתית בכל המקומות המקודשים לעבודת אלהים בקרב הארץ, במחותו מעל פני העבודה הזאת את אותם השרטוטים המזכירים את הדת האלילית, ובצמצמו את העבודה הדתית רק באלהי ישראל לבדו. המלך מנשה אשר מלך אחריו שם לו לקו בשלטון מלכותו שיטה הפוכה ומתנגדת לזה. בימי מלכותו שבו לתחיה העבודות הדתיות אשר השתררו בקרב הארץ לפני זה; גם הקרבת הקרבנות בתמונתה הנתעבה ההיא המלאה משובה פראית ואכזריות חיות טרף, בתמונת זבחי נפש אדם, נשתלה אז על אדמת ישראל, עד כי העמיקו שחתו את העבודה הדתית המקודשת לשם אלהי ישראל ויחשיכו את פניה. יחד עם החשכה הדתית נטיו אז על אדמת ישראל גם צללי מגור של חשכה מדינית; אז השתרעו על אדמ יהודה צללי ממשלת אשור, וכפי הנהוג תמיד בימי מהומה ומבוכה בקרב כל עם, הנה המנהגים הקדומים התפלים, אחרי אשר כבר צללו בתהום העבר, יעלו שנית על האופק וישובו לתחיה בלב העם, אשר יחשב עתה כי רוח לאומי נושב מהם, וכי איזה כח צרור בהם לבצרון הלאום ותקומתו, עד כי יפנה להם מקום נכבד בחיי הלאום. – כה שואף העם להמתיק את מרירות מצבו בהוה ולבצר את רוחו המפעמת בקרבו עתה ע"י מנהגים קדומים שאובים מן העבר; הוא איננו מרגיש כי יחד עם יגיעתו להשתיק את המית רוחו הוא דוחק את עצמו אחורנית, הוא נסוג אחור מבלי דעת את תוצאות מעשיו המבוהלים.

התקונים אשר עשה המלך יאשיהו היו מבוצרים ומכוננים על בסיס נאמן יתר הרבה מתקוני חזקיהו. הוא שם קץ לכל העבודות הדתיות המכוערות והתפלות, אשר שאף המלך ההולך לפניו להאדירן ולסעדן ולבנות להן מקום נאמן בירושלים, עד כי נשארה העבודה הדתית לשם אלהי ישראל רק היא לבדה. נזר מפעליו בכל עלילותיו, אשר עולל להקים את דת ישראל על עצם טהרתה, היה מפעלו הגדול להשבית כליל את העבודה הדתית בהמקומות הקדושים הנועדים לעבודת אלהים בערים רבות בקרב הארץ, כמו בגבעה, בבאר שבע, בבית אל, בדן, בגלגל ובמצפה, אשר שם הוכן עד כה מקום לעבודת דת מקומית, ובארח כזה טהר את הארץ מעבודת הדת האלילית, אשר מצאה לה קן תמיד בערי גלילות המדינה ובסביבותיהן. ולבל תפשה הרעה שנית העביר את כל הכהנים מערי יהודה, אשר שם נמצאו מקומות קדושים ומועדי אל כאלה, ויושיבם בירושלים, כי באין כהנים אין זבח ואין עבודה דתית. כל אלה נעשו – כמסופר בכתבי הקדש – כפי הכתוב בספר התורה אשר מצא אחד ממשרתי המקדש בהיכל ה'. את החוקים הכתובים בספר התורה הוציא המלך לפעלם, אחרי אשר נועץ עם חולדה הנביאה, בכרתו ברית לפני ה‘, ויתחיב הוא וכמו כן שם לחובה על כל העם "ללכת אחרי ה’ לשמור מצוותיו עדותיו וחוקותיו בכל לב ובכל נפש ולהקים את דברי הברית הזאת הכתובים על הספר הזה". בתוך התקונים אשר עשה יאשיה עמדה העבודה הדתית בשורה הראשונה; המהפכה הגדולה אשר חולל, בהשביתו את עבודת הדת המקומית ובצמצמו את העבודה הדתית לכל העם רק במקום אחד בהיכל המקדש בירושלים, הביאה אמנם לידי תוצאות נכבדות בתחום התפתחותה של הדת. התמורה הזאת נבעה מלב אלה אשר שאפו לחדש את פני הדת באופן המתאים אל הדעות אשר הורו הנביאים. הם גמרו אמר, כי העבודה הדתית וכריעת ברך לפני האל היחיד והנשגב בעולמו דרושה להיות רק במקום אחד, עליה להיות מוטבעת בחתמת הלאום ולשאת עליה תכונה לאומית; על הלאום כלו להשתחוות להאל היחיד ולתת כבוד לשמו רק בעיר הבירה. לא העבודה הדתית ע"י מנחה וזבח, לא היא בפני עצמה היתה ‏המטרה העיקרית לעיני מתקני התקונים, כי יותר מזה היתה התכוננות המרכז הדתי תכלית חפצם, כי על ידו קוו למצוא את היכלת להשפיע על העם, להאדיר את התרבות הדתית, לטעת את הדעות החדשות אשר הורו נביאי ישראל על לב כל העם, וגם להאדיר את הרוח הלאומי על ידי תקפה ובצרונה של הדת. ברור בעינינו כי לפי סדרי העבודה הדתית אשר השתכללה בימי הנביאים להודות ולהלל לה' במזמורי תודה ושירי קדש אשר רוח פיוטי נשגב מרחף עליהם, הצטין היכל המקדש אשר בירושלים בהקף השפעתו הנאורה בתור בית־חנוך גדול אשר שם התחנך הלאם לתורה למוסר ולהשכלה צרופה. בתקופת ימי התקונים, עת נתיחדה העבודה הדתית בקרבן וזבח רק במקום אחד בעיר הבירה, דאגו גם לשלום כלכלת העם, לבלי שלול מאתו היכלת לכלכל את נפשו בבשר. תחת אשר לפני זה היתה הקרבת זבחים כתנאי הכרחי לאכילת בשר: החפץ לאכול בשר עליו לזבוח זבח לאלהים, בתור זבח שלמים, ואחרי הקריבו הדם והחלב המזבחה, ואחרי הרימו חזה התנופה ושוק התרומה למנה לכהן המקריב, אז יאכל את בשר זבחו, – עתה הנה הותרו ידי כל העם לשחוט צאן ובקר איש איש בביתו ובמקום מושבו ולאכול בשר מבלי להביאו בתור זבח שלמים המזבחה.

גלות בבל. התקונים הגדולים אשר עשה יאשיהו ברוח דת ישראל ובאופן המתאים אל תעודתה הגבוהה, הומרו מהרה ונשבתו כליל על ידי המלכים המולכים אחריו, באפס עוד כח מעורר לחדש את תקוניו; שמש ממלכת יהודה נטתה לערוב, אותות הרקבון הפנימי אשר נראה בגוית הממלכה בשרו את נפילתה והתפררות יסודותיה, עד כי נגלתה אפיסות כחותיה, ובעוד עשרים וחמש שנים נסחה יהודה מעל אדמתה. התקופה האחרונה הזאת היא תקופת הגסיסה והגויעה, ובמצב כזה עת בכל רגע היה העם חרד לתקומתו ברגע הבא אין כל מקום למפעל ומעשה הדורשים עצת נפש והגיון לב חושב. אולם גם המהפכה הנוראה אשר נהיתה בחיי הלאום, גם הגלות השלמה אשר הגלתה יהודה מעל אדמתה, לא עצרו כח להפקיע מלב אוהבי התקונים את הדעות שהתבצרו בקרבם, ולהסב את לבם להסתלק משאיפתם הנשגבה. עוד מראש הודיעו נביאי ישראל את גלות העם מעל אדמתו, ויחד עם זה הבטיחו כי דת ישראל לא תשבת גם אחרי גלות עמה, ולהפך עוד תושע ממנה לשוב לבצרון ולהטהר מכל סיגיה, והנסיון הוכיח כי גם בדבר הזה אך בשורת אמת היתה בפיהם. כי בימי האבק העם בעד חרותו המדינית עם הכשדים, הנה המפלגה המתנגדת לתורת הנביאים, היא המפלגה אשר התנשאה לפרוק עול הכשדים בכח הנשק, נכחדה כמעט כלה, והמפלגה השקטה, אשר דברי הנביאים המטיפים להכנע מפני הכשדים מצאו מסלות בלבבם, היא נכנעה לפני הכשדים, ותסגר נפשה בשבי. שארית הפלטה הזאת, אשר בכל לבבם נטו אחרי נביאי האל, הם הקדישו והעריצו את תורת ישראל ויתמכרו אליה בכל נפשם². גלות בבל היתה ככור מצרף לצרף את העם מסיגי הדת האלילית, ותטע בלבו את הרעיון כי הוא הנהו עם נבחר הקרוא מאת ההשגחה העליונה לבצע מפעל אדיר ונשגב, אשר קצרה יד איזה עם אחר בלעדו לעשותו, או גם להבינו לאשורו, והוא: לשאת ביד רמה את דגל דת האמת והצדק, ולהרימה למעלה לעיני יושבי תבל, לאושר משפחת בני האדם. הדעה הרוממה הזאת היא היתה דעת־נפש נביאי ישראל האחרונים והכרתם הפנימית, והיא היתה לתכן החזות הנשגבה אשר חזה אחד מנביאי ישראל בימי גלות בבל, אשר אמנם שמו לא נודע לנו (ישעיה מ' – ס"ו). הנביא הזה עוד ביתר שאת ועז מאחיו הנביאים ההולכים לפניו מרומם ומנשא את תעצומות כח אלהים, משגבו ויכלתו הגדולה לאין קץ ותכלית. הוא חושב את אלהי ישראל לעצם נשגב השואף להגיע בעולמו אל מטרות קבועות, מטרות נעלות בערכן ומשגבן, אשר בגללן הנה גוים עצומים, וגם העם האדיר יושב אדמת שנער, כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו לו, יטילם וישליכם אל אשר יחפוץ; והאלהים הגדול הזה אשר מגמות נשגבות לפניו, הוא אשר בחר בישראל להיות לו לעם סגולה, והוא ישמחהו וינחמהו מיגונו בימי גלותו ונזרו. במערכת החזיון הגדול, אשר ערך האלהים על פני הארץ, נצב ישראל בתור אביר עורכי המחזה, ויעולל כל עלילה רבה וכל מפעל כביר. על העם העברי הוטלה המלאכות הקדושה להורות את האמונה באל אמת לכל הגוים אשר לא ידעוהו. עוד מלפנים בשרו נביאי ישראל, כי באחרית הימים ינהרו כל הגוים המחזיקים בדת אלילית אל הר בית ה' ציונה לבקש את פני אלהי יעקב, כי יורם מדרכיו ויוליכם באורחותיו, ואז הנה יהי אלהי ישראל למחוקק גם להם, ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים. אפס כי הנביא הזה, אשר שמו לא נודע לנו, הוא מיחד את חזון נבואתו רק על נושא הענין הזה, והוא משתרע בהגיון לבו הנמלץ בכל פנות הענין הזה אשר בחר לו במלוא רחבו ועמקו. הנביא הזה בתארו לפנינו מחזות מלאי הוד וחן המלבבים את כל קורא, מתאמץ להוכיח את העם לדעת את חובתו הקדושה, ושואף לעורר את רוחו כי יקבל עליו את משמרת עבודתו המוצעת לפניו בתור מלאכות ותעודת קדש הנועדה לו בחלד, כי יגבה ויתרומם ברוחו רוממות המקבלת אל גדל האחריות המוטלת עליו. ישראל היה יהיה למנהל ולראש לכל העמים. מרחוק יבואו גוים המתהללים באלילים עם כספם וזהבם אתם לשרת לפני עם עולם בעל דת האמת. עם כל הגדולה והתפארת אשר תהיינה למנה לישראל הנה רואה הנביא בהלאום העברי רק “עבד ה' '' המשועבד אל המלאכות אשר הושמה עליו, וכמו גם פה יאמן הפתגם אשר נשא אחד ממלכי צרפת כי “העבד היותר משועבד בקרב הממלכה הוא המלך”. והעבד הזה נושא כל עמל ותלאה ואת משלחתו לא יזנח, כי יודע הוא את גדל חובת עבדותו כמו שהוא יודע להכיר את גדולת אדונו ונגידו. משלחת הנביאים לפנים – להפיץ דעת אל – הושמה עתה על הלאום כלו, אשר נוצר בשביל התעודה הזאת, אשר מראש מקרם נקרא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, או להיות לכלי מבטא לאלהי ישראל, לפרסם בעולם את אלהותו, את כבודו וגדולתו. עבד ה' זה, ישראל מקוראו, הוא ירום ונשא עד למשגב מלאכות ה' המוטלת עליו, ורוח ה', חפצו, מגמתו ושאיפתו, חודרת אל תוכו וממלאת אותו. הוא לא ימעל מעל במשלחתו, לא יחת ולא יערוץ ורוחו לא יפול עליו, עד אשר יכונן דת אל אמת בקרב הארץ, או, אם נאמר בסגנון הנביא, לא יכהה ולא ירוץ (כמו יערוץ) עדי ישום משפט בארץ”. במקום אחר מתאר הנביא את גורל חיי עבד ה', יעקב בחירו, בצבעים כהים מאד. הוא נגש ונענה ובעד מעללי צדקתו ישימו אשם נפשו. וגם עת הוא מחלל מפשע זרים ומדוכא מעונותיהם יבזוהו וילעיבו בו; ואף גם זאת, כי הוא יערה למות נפשו בעד קדושת דתו ואת פושעים הוא נמנה להשפט משפט מות בעד אמונת רוחו אל תורתו ודתו; הוא ימות אך לא בפשעו, כי אם חטא רבים ישא, בפשע מרדפיו וזדון לב קנאים, אשר יזידו לטמא את מזבח הדת בזבחי אדירי־אמונה. אולם כח חיים אדיר וחזק מרומם מעל כח אנוש ויכלתו, ורוח סבלנות קיצונית לשאת ולסבול כל תלאה, נטוע בעבד אלהים זה, אשר גם בלחץ מצב איום ומעיק כזה יראה זרע יאריך ימים, וברוח גבורתו ובכח פעולתו המתמדת בלי הרף ינצח את כל המעצורים, ולאחרונה הנה חפץ ה' בידו יצלח, להטות לב כל העמים לקרוא כלם בשם אל עולם. אז ידע וישכיל העם הנקדש לתעודה קדושה, כי לא לשוא ענות נפשו ומכאוביו; הוא יהיה לכלי מעשה בידי ה' לסול על ידו מסלה לדעת אלהי אמת, לקשט דת ותורת מוסר בקרב החברה האנושית, להאיר באור תורת אמת וצדק במחשכי ארץ.

עלית בני הגולה. הלקח המלבב הזה לא החטיא את מטרתו, ובמשגב הרעיון הצפון בקרבו, כמו גם בחמדת רוח השירה החופפת עליו, התרשם עמוק בלב העם אשר למענו נועד, ויפעול עליו את פעולתו הגדולה; אין ספק, כי בעת שוב בני ישראל מארץ גלותם הביאו אתם יחד על אדמת יהודה הכרה פנימית במשגב מלאכותם הלאומית וקדושתה הנועדה להם מטעם אלהי ישראל ודתו, והיא אשר הפיחה בהם רוח תחיה חדשה. עתה מהרו ויתאמצו להראות לדעת כי אמנם הנם עם נבחר, ובשקידה נמרצה החלו להבדל מטומאת עמי הארץ ולהתנכר אל העמים אשר סביבותם, עד כי מעתה חדלה כל נקודת מגע ביניהם. עתה התכוננה עבודת האל היחיד והמיוחד, מסודרת בסדר נכון ובהדרת כבוד, בהיכל קדשו ‏הבנוי לשמו ולכבודו בירושלים.

הצעדים הראשונים אשר צעדו שבי הגולה על אדמת יהודה היו מלאים יגון ודאבה. כמאת שנים נשארה עדת שבי הגולה במועקה, ותהי דלה ושוממה, בהאבקה בשארית כחותיה עם צריה סביב, עד כי החל השפק לנקר את לב חובבי הלאום, אם תעצור שארית יהודה כח להאריך את תקומתה בתור קבוץ מדיני מיוחד, ואם תעשה חיל למסור להחברה האנושית את חזון התגלות האלהים אליה ואת תורת דתו. אולם בצר להם הופיעו לעזרתם אחיהם היהודים אשר בבבל ובפרס. אלה האחרונים לא חדלו תמיד מעבוד יחד עם אחיהם היושבים על אדמת הקדש לטובת הלאום והפרחת מצבו החמרי; ועוד יותר מזה הגדילו לעשות להפרחת מצבו הרוחני, בתתם לכל בני העם כלכלה רוחנית, אשר ממנה התפרנס הרוח הלאומי והרגש הדתי אשר הגיע להתפתחות גדולה אחרי גלות העם בבלה. הם אספו את שרידי הספרות הלאומית, פרי הגיון לב העם בשבתו בארצו, ויצרפום וילבנום וישכללו אותם במשטר נכון, באספם את כל הטוב והמועיל שבהם, אשר יסכון להיות למורה דרך להעם בהוה ובעתיד. הודות לעבודתם הספרותית המיוסדת על מצע דתי נשארו לנו לפלטה כל ספרי הקדש בתמונתם שהם לפנינו היום. המפעל היותר נכבד, אשר בגללו הננו אסירי תודה להם גם בהיום הזה, היא עבודתם להפיץ בין העם את דעת ספר תורת משה ממקורו, עד כי היה ספר התורה לקנין כללי, לספר מקרא לכל העם. רבים מחכמי אירופה משערים, כי ספר התורה אשר בידינו הוא מפעל ספרותי מזמן הדור ההוא; וכל כך הרחיקו ללכת בדרך תועה, עד כי, לפי דעתם, את כל דברי התורה הזאת בדו מלבם חכמי הדור ההוא. אולם כל המתבונן אל דברי הספר הוא מרגיש, כי בו נושב רוח של עם טבעי, עם חפשי אשר עוד לא הביא צוארו בעול מלך ושרים (למשל, החוק על דבר ערי מקלט וגואל הדם). סגנון הלשון באיזה מקומות מספר תורת משה מורה גם הוא, כי במבטאים כאלה יכל להשתמש רק איש אשר הספרות המצרית עם כל רזיה ותעלומותיה היו גלוים וידועים לו. החכם אנדרסן מביא תוצאה מאחד מספרי הדת המצרית, אשר נכתב כפי החשבון כשלשת אלפים שנה לפני ספה"נ, המבטחת יעוד טוב לכל איש המכבד את הוריו. גם מכל הדברים אשר דברנו על דבר המצרים ודתם בפרקים הקודמים נוכח הקורא לדעת, כי חובה קדושה הטילה הדת על הבנים לכבד את הוריהם, לדאוג לשלומם אחרי מותם ולהכינם לחיי העולם הבא. כגמול בעד מפעל טוב כזה הבטיחו ספרי חרטומי מצרים כי “הבן אשר יכבד את אביו, יסור אל משמעתו וימלא את רצונו, הוא יאריך ימים ויגיע לשיבה מופלגת”. את היעוד הזה עצמו הננו רואים גם בתורת ישראל “כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכן ימיך” (דברים ה. טז). החכם ברוגש מצא באחת ממגלות הפפירוס, אשר הוצאו ממעמקי האדמה בארץ מצרים, סוד כמוס ונעלה, המאשר את הדברים שכבר נאמרו בספרנו הנוכחי, כי בקרב חשכת הדת האלילית אשר כסתה את ארץ מצרים בימי קדם, נראה גם זיק־אור דק, אשר קרני זהרו היו נטויות לנכח האמונה באחדות האל בעצם טהרתה. שם מדובר על אדות אל אחד, אשר בהיותו עצם רוחני בעל תארים מופשטים איננו נתפש על פי פשוטו בהשגת אנוש, על כן לא ידעו המאמינים במציאותו להמציא לו כל שם וכנוי, ויכנוהו רק על דרך רמז בשם “nuk־pu־nuk”, ותרגומו בעברית “הנני מי שהנני”, כי הוראת מלת “pu” – מי, ומלת “nuk” – אנכי, או הנני³. והנה לו אמרו לתרגם את השם הזה בסגנון הביבלי היפה והזך, כי אז לא נמצא העתקה יותר נכונה ומדויקת מהמלות “אהיה אשר אהיה”. עתה יובנו לנו על נקלה דברי הכתוב (שמות ג. יג. יד.): על שאלת משה “הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו, מה אמר אליהם”?, ענהו אלהים “אהיה אשר אהיה”. לולא יראנו פן יארכו הדברים כי אז יכולנו להביא עוד ראיות ממין כזה. מלבד זאת הן אולת היא להחליט כי כל תקופת מלכי ישראל ויהודה, תקופה אשר הולידה נביאים ומשוררים וספרות רחבה המיוסדת בעיקרה רק על תורת ישראל, התפרנסה רק מתורת דת אשר לא נמצאה בכתובים, כי אם רחפה ברוח בתור זכרונות ומסרות; רק עקשות לב היא להניח הנחה מוזרה כזאת, אשר הבינה הישרה מערערת עליה. לוא היתה כזאת, כי אז היו תוצאותיה שונות מכפי שהן לפנינו. ראשית, הן בית הספר הגבוה הזה אשר העמיד כפי עדותה של ההיסטוריה העברית תלמידים מצוינים כאלה, אשר משגם רוחם נכּר בהספרות הדתית המלאה הגיון ועיון דתי ושירה נשגבה באין ערוך להם, לא היה יכול להוסד בלי הכנה קודמת המתאימה אל תעודתו, ולא היה יכול לבכר פרי נחמד כזה מבלי ספרי חנוך טובים ורצוים. שנית, אם נדמה לנו כי בקרב איזה עם נשמרת מערכת שלמה של מסרות וספורים הממלאים לו את מקום תורת דת מסודרת ורשומה על ספר, הן בתקופה ארוכה בת שמונה מאות שנים מוכרח הדבר כי תסתעפנה המסרות וההגדות לסעיפים רבים ושונים, ולוא היתה כזאת בקרבנו, כי אז בלי ספק קמה לנו דת בעלת פרצופים רבים, מנוסחת ‏בססגנוגים שונים, בעוד אשר תורת ישראל מצוינת באחדותה. כחזיון הזה נראה בהאגדות המיתולוגיות של המצרים, הבבלים והיונים, אשר הקימו דת המתגלה בתמונות וסגנונים שונים, דת מנופצת לרסיסים, שאין בה מתום, בעוד אשר דת הסינים, ההודים והפרסים המיוסדות על תורה כתובה ורשומה בספר הן קצובות ומוגבלות בלי סבכי סגנונים‏ רבים ונוסחאות שונות, ובלי סתירות ונגודים גלוים בתוכן. תורת ישראל, כפי אשר נחזה, מרגעה הראשון לא היתה תלויה ומרחפת באויר, כי אם מאושרת ומקוימת בספרי דת, אפס כי לא נתנה סתומה, כי אם מגלות מגלות, אשר בהסדרן ובהתלכדן יחד היו לקובץ חוקי הדת המצוין במשגב הדעות הכלולות בו ומשוכלל בההגיון הישר השורר בכל פנותיו, האוצר בקרבו חוקי האלהים יחד עם המנהגים והמסרות אשר התנחלו בעם מעצם ימי קדמותו, עד כי אמור נאמר כי רוח אלהים נוססה בו, והיא אשר חננתהו בכשרון אדיר להתקים לארך ימים. לא בתור מליצה כי אם באמת ראוי הספר הזה להקרא בשם ספר הספרים, יען כי בכחו הפנימי הנטוע בו הוא מסוגל להטות את העם אשר נולד בקרבו אל משמעת שלטון החוקים הישרים הכתובים בו, לתמכהו ולתת לו תקומה לאומית לארך ימים.

רוח תורת ישראל. מצב הדת המתנהגת על פי ספר תורה אשר ידיעתו נפוצה בכל פנות העם, הוא מצטין מאד ממצב הדת אשר השתררה בישראל לפני גלות בבל. איזה יסודות חדשים בלי־ספק הופיעו גם בעת ההיא, והננו חושבים לנכון להעביר אחד אחד את התוים הבולטים הנראים בחיי הדת המתנהלים בדרכם על פי קיבץ החוקים הכתובים בספר תורת ישראל, ואחרי כן נברר את אותם השרטוטים העומדים מחוץ לגבול השיטה הדתית הזאת.

1) דת ישראל על פי תמונתה החדשה מיוסדת על הרגש, אשר פעולתו היתה דלה ומצערה מאד בהדת הקדומה אשר להעמים הקדמונים, – היא ההכרה הפנימית המקננת בלב האדם כי נכתם עונו לפני האלהים. דברי נביאי ישראל אשר הוכיחו את העם על עון מעלם בתורת ישראל קלעו לאחרונה אל המטרה, והד קול תוכחתם נשמע עתה בלב כל בני העם, אשר נכנע לבבם, ובקבלם הפעם את השיטה הדתית הערוכה בתורת ישראל בכל חוקיה וסעיפיה הכירו עד מהרה, כי כל תקופת ההיסטוריה אשר עברה על העם עד כה, מלאה עון ומעל, משגה ותעתועים. ובכן אפוא ראו את הנחיצות לחלות תמיד את פני האלהים לשאת לעונו בהוה כמו גם לסלוח למעלו ההיסטורי. התפלות אשר נתחברו בימי הדור ההוא כוללות בקרבן הרחבת דברים כעין התודות לפני ה' על העון הלאומי, אשר אמנם גם הדור ההוה איננו נקי ממנו. “חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו”, זה הוא הסגנון הכללי המרחף על שפתי בני הדורות של התקופה ההיא, בכל הודוים והתפלות אשר על ידן השתפכה נפשם הסוערת מרגש דת אמת לפני אלהי כל הארץ. ההשקפה הזאת מצאה קן לה בכל ספרי תולדות העם; היא משתררת בכל מקום אשר הדברים מגיעים לחרוץ משפט על דבר עלילות כל מלך ומלך ממלכי יהודה וישראל, על מעבדי העם ודרכי חיי הלאום בתקופות שונות, וביחוד בממלכת יהודה (מלכים ב. כב. תהלים קו. דניאל ט. עזרא ט. נחמיה ט. וכו'). אז חדלה האמונה העתיקה, כי אלהי ישראל מתהלך בקרב העם מבלי לנטוש אותו ומבלי להפרד מעמו. העברים הקדמונים בדורות החולפים לא נתנם לבם להסתפק עד מה, אולי אין ה' בקרבם, אם רק המקרים הקשים והנזעמים לא הוכיחו ההפך. אולם אחרי התמורה הגדולה אשר נהיתה בהשקפת העם הדתית, אחרי אשר נשגב אלהי ישראל עד מאד ויהי לאל גדול ונורא, עתה הנה בהכיר העם את עותתו ומגרעותיו, ורוח הגיונו מסרב להשתעשע בבטחון כי אלהים מתהלך בקרבו תמיד, – עליו לחבל תחבולות להתרצות אל האלהים לבל יסיר ממנו חסדו ואמתו. הדבר הזה אמנם בלי ספק צמוד ומשולב יחד עם המחזה הגדול אשר הופיע יחד עם נביאי ישראל על אופק הדת, והיא השתתפות האיש הפרטי בברית הדת והאחריות המוטלת עליו בעד קיומה ושמירתה, אשר הלכה הלוך והתפתח מראשית ימי הנביאים. כמובן, הגון וכשר הדבר מאד לפני העם לחשוב את עצמו לטוב וישר, לבטוח בצדקת מעללו ולהאמין כי האלהים שוכן בקרבו וגם ירצה את פעלו; אולם האיש הפרטי, אשר בערכו אל כנסית הדת נחשב כבודד ונעזב לבדו, הוא איננו מוכשר להרגיש בלבו במדה מרובה מבטח עוז והכרה פנימית כמו זאת הנזכרת. הדת, כפי שהורו אותה הנביאים, היא מתיחסת כמעט כלה אל האיש הפרטי. ביחוד הרגיש הנביא יחזקאל את האחריות המוטלת עליו בעד גורל אחיו בני עמו, בעד כל אחד ואחד בפני עצמו, ויתאמץ לעורר בלב בני יהודה דעת־נפש, כי יכיר כל איש ואיש בנפשו את האחריות המוטלת עליו בפרטות, ואת הסכנה המרחפת עליו עקב הפירו את חוקי הדת: הוא הורה ברוב ענין ובשפה נרחבה את הלקח הטוב, כי על כל איש ואיש מן העם לדאוג בעצמו לשלומו ולאשרו הרוחני והדתי, וכי כל איש יאכל פרי מעלליו. כל אלה דורשים מאת האדם רגש יותר נמרץ ויותר עמוק; הם דורשים מאתו רוח נרגזה, סוערת ורועדת מדאגתה לגורלה הצפון לה בגלל ההנהגה הדתית של בעליה; ויחד עם זה הם מראים לדעת, כי דעת־נפש המביאה את האדם להכיר את עונותיו, התכונה המפוארה אשר ממנה תוצאות להתקדמותה של הדת בעת הגיעה אל המדרגות העליונות של השתלמותה, – היא העמיקה את שרשיה בתחום דת ישראל. המפעל הגדול הזה, כי הואיל העם העברי בהכרתו הפנימית להשתעבד ולסור למשמעת חוקי התורה, די הוא להוכיח את גדל התמורה אשר התחוללה בלב היהודים, בחוג מחשבותיהם והגיון לבם. והננו מרשים לעצמנו לשאול: איה איפה העם אשר נדבהו לבו להביא את חפשיותו הטבעית לקרבן על מזבח דתו, כאשר עשה זאת העם העברי?!

2) עתה החל העם כלו להגות בספרי הקדש, אשר בהם הוא רואה ומכיר את רצון האלהים. עתה פסקה הנבואה, כי התמוטטה האדמה תחתיה; העם חדל להקשיב את הקול החי אשר להנבואה, את קול הנביאים החיים אתו, ויבחר תחתיו את הנבואה הנצחית האצורה בספרי הקדש, יען חזקה עליו הכרתו הפנימית, כי חנן אלהים את עמו להִגלות אליהם על ידי תורתו הנתונה להם התגלות שלמה ומוחלטת, התגלות תמידית בלתי־נפסקת. ספר התורה הוא הממלא עתה את מקום הנביאים, ובבחינה ידועה גם את הגיון הלב. עתה חדול יחדל האדם מחשוב מחשבות ומהִדון ברוחו: מה טוב? מה נכון? מה ישר? ומה אמת? – כי אחת ישאל: מה משפט התורה? אמנם‏ מרבית הדברים אשר בספר התורה מוסבים על משטרי העבודה הדתית בבית האלהים ומשטרי המדינה, דברים הרחוקים מגבולי האיש הפרטי, אשר אין לו כל מגע עמהם גם בנקודה אחת קטנה; אפס כי הכרה פנימית נקבעה בלב כל בני העם, כי בספר התורה מבוארות ומבוררות כל חובותיו המוטלות. עליו מטעם הדת, אם בתור איש פרטי ואם בתור חבר בחברת הלאום. באמת תורת ישראל הנה יותר תורת החיים מאשר תורת דת, ועל כן לא יפלא בעינינו בראותנו כי מלבד ערכה הדתי הוא שואפת גם לחנך את העם ברגש מדיני. היא משתדלת לתת בלב כל העם מושג נכון של המשטר הראוי להיות בהנהגת המדינה, לשום לפניו את התכנית הרצויה, אשר על פיה יכונן הקבוץ המדיני את דרכו, ובזאת דמתה לשום מעצור לעריצות המושלים ולעורר את העם למנוע מן הממשלה המדינית שרירות־לב וחפץ פרטי. רק שלטון החוקים הוא הגבוה מעל גבוה. השירה הידועה בעלת שמונת הפנים (תהלים קי"ט) המלאה חום רגש דתי והשתפכות נפש כאחת, היא נצבת לנו למופת אשר יאלפנו לדעת, עד כמה יכולה הדת להגלות בתמונה מרהבת עין ומלבבת בקסם הודה, אם רק הספר אשר בו היא כלולה התורה שעליה אנחנו דנים הפעם, יחשב כאוצר רוחני מלא כל סגולות יקר, אשר יביע להעם בשפה מובנה ובמיטב הגיון דבר אלהים חיים.

אולם מערכת הדת הכתובה, דת הספר, אוצרת בקרבה גרעיני זרע אשר יצמיחו פרי תנובה ממין אחר. ספר התורה הנהו, לפי הדעה השוררת מעולם, הספר הגדול הכולל בקרבו את כל הדברים אשר האלהים דורש מאת האדם; אולם למען התאים את חוקי התורה אל כל סעיפי חיי המעשה, נטל לבאר את התורה הזאת ברוח הגיון ישר, למצוא את צפונותיה הכמוסות במחבוא קמטיה, למען הוציא ממנה תוצאות חדשות. באופן הזה היא ממציאה משפטים חדשים, אשר לפי משמעותה הפשוטה לא נכללו בקרבה. כה הופיעה משנה התורה, או “התורה המסורה”, שיטה למודית אשר לחפץ השתלמותה היא דורשת עבודה עיונית רבה ומפלגה מיוחדת של חכמי תורה. הסופרים, אשר תעודתם לבאר את התורה הכתובה על פי השיטה הלמודית הנזכרת ולכון אותה אל החיים ותנאיהם השונים, משכו אליהם את לבות כל העם הנתון תחת השפעתם הרוחנית, ובכחם הזה נדחפו על פי טבע הענין לעמוד בראש העם בתור ראשים ומנהלים, והם אנשי כנסת הגדולה אשר היו לעם כעין ועד מחוקקים בתקופת העת אשר אחרי עזרא ונחמיה, ובידם נתּנו השלטון המדיני ומשמרת הדת כאחת. האנשים רבי העלילה האלה ידעו עד מאד להתפשר עם משמרתם הכפולה. בשומם את ספר תורת משה לקו לכל דרכי החיים בקרב האומה בכלל ולמורה דרך לאישיה הפרטים, לרגלי עבודתם בתור ראשי השלטון המדיני ומשמרת הדת, נפגשו עם ההכרח לחדור אל כונת חוקי התורה, ובזאת השכילו לשמור את הרעיון הפנימי, גם עת אֻלצו להוסיף על דברי החוקים ולגרוע מהם על פי תמונתם החיצונית, ולדעת פלס משפט בבואם להרחיב או לכוץ את פשר המצוות כפי צרך העת ותנאי החיים. הננו מרשים לעצמנו לשנות פה את הדברים המוסבים על הענין הזה עצמו, אשר כתבנו במקום אחר: ⁴

“על ידי אנשי כנסת הגדולה קבלה היהדות צורה חדשה, צורה מפיקה אור ונועם, זיו והשכלה, זוהר מוסרי ואהבת אדם. המחוקקים הנעלים האלה העבירו תחת שבט הבקרת הנכונה ‏את כל חוקי תורת משה, ובאַמת־הבנין הדתית אשר בידם ידעו לשכלל ולהשלים את יפי תמונתה, אם להוסיף טיח ואם להקציע וגם לחלץ את החלקים ההם, אשר לפי דעתם כבר מלאו את תעודתם ואין עוד חפץ בם, או עי הם גם למעמסה. כה בטלו ‏את משפט העבדות, לבל ימכר איש ממכרת עבד, אם גם בחפץ נפשו, בראותם בהמשפט הזה, אף כי התורה התירה אותו, כעין איזו שארית של עריצות שנתאזרחה במושגי בני האדם, אשר נבצרה מאת התורה להאבק אתה. במו כן בטלו את שנת היובל, אשר בגללה לא היו יכולים להתקים המסחר וחרשת המעשה, שהתרחבו אז בקרב החברה האנושית”.

פעולת הסופרים הפוריה להרחבת הדת היא הנקראת בשם התורה המסורה (תורה שבעל פה), אשר היתה היסוד לשני התלמודים, הבבלי והירושלמי. אולם בשטף העתים צללה בתהום הנשיה הכונה הראשית ‏ אשר היתה לעיני הסופרים, ועל כן אנו רואים כי בעתים האחרונות קמו חכמי תורה אשר היו שקועים בפלפולים, ורוחם השתעשעה בצרופי היקשים שנונים, המעופפים על אברת הדמיון והפלפול המחודד יותר מאשר הם מיוסדים בישרת הגיון, או כי לקחו להם את הקליפה החיצונית ליסוד מבלי לחדור אל התוך והכונה הפנימית, והם הנודעים בספרי התלמוד בשם “מעלים פיל בקופא של מחט”.

3) כפי האמור בספר התורה, הביע אלהים את רצונו כי יעבדוהו בקרבן וזבח, עבודה החביבה והרצויה לו, עד כי תכונה בשם “אשה ריח נחוח לה' “. עבודת הקרבנות היא נקודת המרכז אשר בכתבי הקדש, וכמו כן בתולדות העם הכלולה בספרותו הדתית. עבודת אלהים בקרבן וזבח מתוארת בכתבי הקדש כמטרה גבוהה מאד במקצוע הדת. העבודה הדתית הזאת, אשר נמלאה בעצם שלמותה ותומה בבית ה', מתוארת למדי בספר “שמות” ו”ויקרא”. הננו קוראים שם מערכת שלמה של חוקים על דבר מפלגת הכהנים המקריבים קרבן לה', ועל דבר זבחי אלהים למיניהם, אשר בימי המעשה ואשר בימי השבת ומועדי השנה, כפי הסדר הקצוב וקבוע בכל פרטיו ודקדוקיו. בכל הקרבנות האלה עוד לא נכרו עקבות התכונה הקדמוניה המוטבעת על פני זבחי הקדש, תכונת משתה וכרה, כי אם מטרתם הראשית – להפיק רצון וחנינה מאת ה', או להטהר לפניו בהתודות על עון, למען יסלח לעון מגישי הזבח, אם איש מקרב העם, ואם עדת הלאום כלו. לעיני האיש המשקיף על הדבר בהשקפה שטחית תרָאה העבודה הדתית בקרבן וזבח של העברים דומה בתכונתה אל עבודת הקרבנות אשר השתררה אצל היונים והרומאים; אולם העברים הרחיבו את גבול העבודה הזאת במדה רבה, והננו חושדים את היונים והרומאים, כי למרות המשטמה העזה אשר הגה לבם להעברים ולתכן דתם, לא בזו לשאול מאתם את התמונה החיצונית של עבודת הדת. אולם מה היתה מטרת הקרבנות? זאת היא שאלה קשה אשר יכבד פתרונה גם על העברי. בלי ספק היתה תשובת העברי, כי הקרבת הקרבנות יוצאת לפעלה רק מאשר כי כן נצטוינו מטעם הדת, אשר החובה עלינו למלאות את פקודיה גם מבלי הבין את הטעם הנכון הרצוף בהם. יש משערים כי תעודת הקרבנות המוגשים דבר יום ביומו היתה למען יתקדשו הכהנים שומרי משמרת בית ה', בהיותם נזהרים לשמור את דיני הטומאה והטהרה, והיו קדושים וטהורים. אולי יש גרעין של אמת גם בדבר הזה, אבל גם זאת אין לכחד, כי הקרבנות הקבועים על סדר היום נועדו גם לאמץ בלב העם את התקוה והבטחון, כי לא יאסוף ה' ממנו את רגשי חסדו ואהבתו, וברית שלומו לא תופר. רבים מן הקרבנות נועדו לכפר על עונות ידועים, וגם למנוע את בואם בעתיד. כמו כן על ידי הקרבנות הביעו מגישי הזבחים את רגשי תודתם לאלהים וכל רגש נעלה אשר ירחש לבבם. ובהיות כי הקרבנות נחשבו בהשקפת העם כסמל הדת וסוד האלהים אשר צפן בקרב העבודה הדתית, מאליו מובן כי היתה תועלתם המעשית רבה מאד לחפץ אגודת הלאום, בהפנותם את לב כל העם, אשר מקרוב ואשר מרחוק, – אל מרכז אחד, אל ירושלים בירת הממלכה והמרכז הדתי האחד לכל הבאים בברית תורת ישראל.

4) מושג הקדושה הוא צמוד אל העבודה הדתית ומשולב בה מבלי להפרד ממנה. העצמים והאנשים השָיכים וקנוים לה' נחשבים לקדושים ואסור להשתמש בם לצרכי חול. גם סכנה מרחפת על ראש האיש הנוגע באיזה מהם, אם איננו יודע להזהר ולמלא את התנאים הדרושים. ה' – הוא עצם קדוש ומופרש אשר אין לגשת אליו, רק להכהן הגדול נתּן הרשיון לבוא אל בית קדש הקדשים, וגם זאת רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, ובלעדו לא יעיז איש לבוא שמה; בהיכל ה' פנימה אל תדרוך כף רגל איש זר מלבד הכהנים משרתי בית ה'. עון כבד נחשב לאיש לדבר בקלות ראש על דבר היכל המקדש. השבת הוא יום קדוש לאלהים, אשר יקדשהו העברי מעשות חפציו וגם מדאוג לעניני חיי המעשה. רעיון עצם האלהים מעיר בלב עובדיו רגשי פחד ויראה מאין כמהו, ועל כל קדשיו המקודשים לשמו יביטו ברגשי אימה ויראה. אל מושג הקדושה נלוה גם המושג על אדות טומאה ‏וטהרה. עוד מימי המחוקק העברי הושם היסוד לשמירת חוקי טומאה וטהרה; הנוגע אל גוית איש מת, או אל נבלת בהמה וחיה, ועוד אל דברים רבים כאלה, אשר באמת נוכל לחשבם כמקור השופע רעה ונזק טבעי להבריאות והחיים, – הוא נחשב לטמא, עד כי נטל עליו למנוע רגליו מבוא אל היכל ה', ולבלי לנגוע בקדשי ה'. החוקים האלה, אשר באמת היו כערבון בעד שלום העם וטהרתו הטבעית והרוחנית, נסגרו במסגרת צרה המקבלת אל התעודה הנועדה להם. אולם בעת המאוחרת, עת אשר נפגשו בשטף זרמת ההיסטוריה שני הלאומים, העברי והפרסי, הקרובים יחד בקרבת הדת באיזו בחינה, אם לא מצדה החיובי הנה למצער מצדה השלילי, – כי גם דת הפרסים בזתה ושקצה עבודת אלילים, פסילים ומסכות, ומושגיה היו טהורים ובהירים בעיני היהדות מכל דתי עמי הקדם, – אז נשפעה היהדות מדת הפרסים השפעה רבה, ורבים מן המושגים והדעות אשר בה נקלטו גם בדת היהודים, בין בצדה המעשי ובין בצדה העיוני. כנודע, השתררה בדת הפרסים, בתקופה מאוחרת מימי התפתחותה, הדעה כי נטל על כל איש המחזיק בברית הדת הזאת לזכור היטב מבלי להסח את דעתו גם רגע, כי הוא עומד ברשותו של האל הטוב וכל גדודי רוחותיו הטובים הנלוים עליו, וכי הוא נמצא בתחום ממשלתו של האל הטוב ורוחותיו הטובים. אולם אם יקרה מקרהו לגעת בכל דבר, אשר לפי מושגיהם נחשב כעומד ברשותו של אלהי החושך ורוחותיו הטמאים, – הוא מטמא את נפשו ורוחו. תוצאות ההשקפה הזאת היו, כי רבו ועצמו מאד בקרב הפרסים חוקי טמאה וטהרה, אשר נפוצו בכל פנות חיי המעשה, וידרשו מאת המחזיקים בם זהירות והתבוננות נפרזה בכל צעד וצעד מדרכי החיים. חוקי המועקה האלה עברו גם אל גבול היהדות, להצר את צעדי העם; אז פרצו חוקי הטומאה והטהרה את גבולם ונתרחבו מאד גם בין היהודים, בהסתעפם לסעיפים רבים ושונים, והדבר הזה היה למוקש להעם ויגדור את דרכו מלכת חפשי בכל פנות החיים. העברי החפץ להיות נאמן לדתו היה לבו חרד תמיד ולא ידע שלו בנפשו, אולי יגע באיזה דבר טמא, אולי טמונות במעמקי האדמה אשר הוא עומד עליה עצמות אדם, אולי יגע בו איש אשר טומאתו עליו והוא לא ידע. הזהירות הנפרזה הזאת השחיתה גם את רגש האחוה והאחדות בקרב הלאום; למודי ה' ותופשי התורה נפרדו מעל “עמי הארץ” ויתרחקו מהם, בחשדם אותם כי אינם יודעים או אינם נזהרים לשמור את חוקי הטהרה, ואלה האחרונים הגו גם הם לבוזיהם ושוטמיהם איבה תחת איבה, עד כי תהום עמוק ונורא היה מפריד בין המפלגות השונות. ובימים המאוחרים, בגבור המשטמה בין היהודים ובעלי הדת האלילית לרגלי קנאה לאומית וסבות מדיניות, נוספו עוד כהנה וכהנה על מערכת חוקי הטומאה והטהרה. חכמי התורה גזרו טומאה גם על ארץ העמים ועל בני הנכר, מלבד אשר שמו לחוק לאסור בשם הדת את פתם, שמנם, יינם וכל דבר מבושל בידי בעל דת אלילית. אם נוסיף עוד לזאת את אסור ההתחתנות וחוקי המאכלות האסורים, אז נבין מה גדל החיץ המבדיל בין היהודי ובין גויי הארץ. כה התבצרה בלב היהודים דעת נפש והכרה פנימית, כי מרומים ונעלים הם בערכם על כל גויי הארץ, ועל כן נגדרו גדרים רבים ונעשו סיגים שונים לשמור על טהרת הלאום העברי, לבלי התערב בקרבו יסודות זרים, ולבל יתבולל הוא בעם אחר. אמנם ההשקפה הזאת צודקת מאד בבחינות רבות, אם נזכור את הפריצות, שחיתות דרכי המוסר והצדק, שגגת הדעות בעניני הדת, השקיעה הנפרזה ברפש החיים, והתמכרות אל כל תועבה ותאוה שפלה, אשר השתררו אז בקרב קהל בעלי הדת האלילית. למראה המחזה האיום הזה הננו מתארים לנו את כֹּבד ההגבלות הדתיות והגדרים הקשים אשר בתחום הדת העברית רק כעין תכסיסי קרב ותחבולות מלחמה, אשר ערכה לה דת ישראל הצרופה לחפץ מלחמתה הקשה בעד קיומה. סדרי דת כאלה הציגו את הלאום העברי לבדו ויטוהו הצדה, לבל יפגע בו זרם התרבות היונית המלאה פריצות והוללות וכל חמדה שפלה ובזויה, ויקשוהו ויאמצוהו לעמוד בפני כל הנסיונות הקשים אשר אפפוהו, לבלי יכחד מסערת הרדיפות הנוראות אשר התחוללו עליו. רק דת מלאה רוח חיים כזאת היא אשר נטעה בקרבו את הכשרון להתנגד לכל האיתנים האדירים, אשר הפגיעו בו ההיסטוריה וגורל החיים, ורק היא הפיחה בו רוח גבורה לשמור בעצם תומו את אוצר סגולות היקר אשר הפקד בידו, עד בוא העת המאושרה אשר חזו נביאי ישראל מראש, עד אשר יערה רוח ממרום על כל שוכני תבל לקבל מידו את הרכוש הרוחני אשר נצרהו ברוח אמונה בתקופת העת הארוכה של ההיסטוריה הסוערת אשר לו.

לעמת הגרעין הרוחני, אשר בו נקוו קוי אור עולם וזוהר מוסרי, התקוע במרכז דת ישראל, כפי אשר בארו אותה נביאי האמת והצדק, רבו מאד החכמים הנוטים לראות בהצד המעשי שבה, באיזה מן החוקים והאזהרות הקבועים בקרבה, – כעין יסוד זר, כעין השפעה של הדת האלילית. בעוד אשר מעשה הקרבנות, אשר בתמונתו החיצונית איננו מתרומם על העבודה הנהוגה בדת האלילית, יכול להצטדק באיזה צד מפאת הכוָנה הלוטה בו, – תחת זאת הנה החוקים על דבר הטומאה והטהרה, על דבר הבהמה או החיה הטהורה אשר תאָכל, ובעלי החיים הטמאים אשר לא יאכלו, אינם מיוסדים לפי דעתם על יסוד הבינה הישרה, וכמו מקבילים הם אל מערכת חקי ה"טבו", אשר השתררו אצל העמים הפראים. לפי דעתם, נטל החוקים המעיקים המוטלים כעין מעמסה כבדה על החיים הטבעים הם מורים רק על החסידות הנפרזה המוטעת של מחוקקיהם, אך לא על מצב השכלה והשקפה נכונה. אולם, לפי דעתנו, בקרת שטחית כזאת תורה מצדה גם היא לא על השקפה הגיונית וחודרת של בעליה, כי אם על השקפה נחפזה, אשר אינה יודעת לחדור אל עומק הדברים. כבר הגדנו למעלה כי חוקי הטומאה והטהרה נתקנו בעצם ראשיתם כעין משמר לשלום העם ובריאותו. החוקים על דבר המגע בגוית מת מן האדם ומן הבהמה, חוקי טומאת הזב והמצורע, הנה מלבד מטרתם הדתית, היה יהיו־לבטחון לנזהרים בם גם בעד הפצת איזו מחלות מתדבקות. אמנם ההפרזה הקיצונית במקצע הזה, אשר יצאה לפעלה בתקופה מאוחרת, הביאה נזק לעם בימי הבית השני, אבל ברור הדבר כי הספחת הזאת אשר צמחה בגוית הדת היא מולגת חוץ, כאשר הראינו למעלה, וסבות היסטוריות גרמו לזאת. כן לא נכונה גם טענתם בדבר חוקי המאכלים האסורים, אשר טעמם ונמוקם מעמיקים יותר מכפי אשר יוכלו להדמות לנו בהשקפה ראשונה. למרות ההתנגדות הנמרצה אשר נגלתה בהספרות המדעית לשיטת המפלגה הידועה, אשר קמה באירופה במאה הי"ט, אשר שמה לה לחוֹק להתכלכל ביחוד בצמחים⁵, ולמרות הערעורים שמערערים רבים מן החכמים באמתותה המדעית, הן לא נוכל לכחד, כי אם אולי לא צדקה מנקודת הראות של חכמת הטבע, אבל בלי ספק כח מוסרי גדול צפון בקרבה. בעלי השיטה הזאת מחליטים כי האדם נוצר מטבעו להתכלכל בצמחים, ורק כלכלה טבעית כזאת היא הנאותה לשמירת בריאותו, בעוד אשר הכלכלה במאכלי בשר היא רק נסיון אכזרי לאנוס את תכונתו הטבעית, אשר קנה לו זכות אזרח בחיי החברה רק בגלל ההרגל הארוך, ומלבד זאת היא מביאה נזק להבריאות ומקצרת את ימי בעליה. לפי דעת בעלי השיטה הזאת הנה יותר מתועלתה הטבעית רבה מאד תועלתה המוסרית, יען כי האכזריות, רוע הלב, סערת הנפש וחמדתה לכל תאוה ומותר, תכונות גרועות־ערך הנראות בהמין האנושי, הן פרי כלכלתו הפראית; מאכלי בשר נוטעים בלב המתכלכל בם רגש אכזרי ותשוקה לטרוף טרף וצמאון לכל תאוה וחמדה בזויה. חכמי המוסר אשר בקרב בעלי השיטה הזאת אומרים להסתיע מדברי ספר תורת משה המספר בשפה ברורה, כי המין האנושי בהיותו בעצם תומתו וטהרתו בעת צאתו מבית החרשת של היצירה, נועד להתכלכל רק בפרי עץ וצמחי השדה. הנה כי כן מסופר בספר הבריאה, כי האלהים אמר אל אבות המין האנושי ביום הבראם: “הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה”. כל זה בהיות האדם נאמן לחנוכו הטבעי, רך־המזג ובעל רגשות עדינים, נשגב ומרומם כפי תעודתו המוסרית אשר נועד לה מאת הטבע; אולם בתמורות העתים, כאשר “השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, אשר מלאה חמס ושוד מאכזריות יושביה וזדונם, החל גם האדם לצאת מגדרו, לטרוף טרף ולאכול בשר, וכה הסכין בכלכלתו זאת, עד כי היתה לו הכרחית, – ורק אז הותרה לאדם אכילת בשר, על כן יאָמר בספר תורת אלהים, כי אחרי המבול מסר ה' את כל צבאות היקום בידי האדם להתכלכל בבשרם: “כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל”. השקפת תורת ישראל, לפי דעת בעלי השיטה הזאת, על אכילת בשר היא רק כעל רע הכרחי, אשר אי אפשר לבערו בעיקרו. לפי דעתנו אנו, הנה תורת ישראל ביחס אל הנטיה הזאת הוא כמפשרת בין שתי הנטיות הקיצוניות, וכדרכה תמיד לותּר על אידיאַליה הרמים ולצאת מגדרה, מגדר הצדק המוחלט, לפי חפץ חיי המעשה של החברה, כאשר ראינו במעשה הקרבנות, במשפט העבדות וכדומה לזה, בשאפה רק לתקן את הרע ולהמתיק את מרירותו, כן היתה גם מגמת פניה ביחס אל הענין שאנחנו דנים עליו. היא התירה את הכלכלה במאכלי בשר, אבל אסרה את אכילת בשר בעלי־חיים טורפי טרף, אשר לפי דעת רבים מחכמי הטבע הנזק המוסרי הבא לרגלי אכילת בשר בעלי חיים כאלה הוא רע עוד יותר משל אכילת בשר בעלי חיים המתכלכלים בצמחי השדה, כי מזגם הרע ואכזריותם מתנכרים גם בתכונת האנשים המתכלכלים בהם. הננו רואים על פי הסמנים אשר נתנה התורה להכיר על ידם את מיני הבהמה הטהורה: העלאת גרה והפרסת פרסה, כי כונתה רק אל בעלי חיים המתכלכלים בצמחים ואינם חיות־טרף. בעקבות ההשקפה הזאת יצאו גם חכמי התלמוד בהגבילם את סמני העופות הטמאים על פי הכלל הגדול “כל עוף הדורס טמא”⁶ (חולין נט). נפלא הדבר, מה מאד השכילו חכמינו הקדמונים לחדור אל טבע בעלי החיים ותכונתם, עד כי במרבית המקרים מתאימים דבריהם אל מצב החכמה בימינו אלה, בדור אשר כל החכמות המדויקות התרוממו למדרגה נשגבה אשר לא שערו בימי קדם. ידוע הדבר, כי בין יתר הסמנים הגבילו חכמי התלמוד ביצת עופות טהורים על פי התמונה החיצונית, היינו שתהי הביצה בתמונתה ראשה אחד כד וראשה אחד חד, לאמר כדורית מצדה האחת ועגלגלית (אֶליפזית) מצדה השנית⁷. ההגבלה הזאת מיוסדת גם היא על יסוד מדעי כפי חקירת החכמה המדויקת בדורנו זה. החכם ניקולסקי מבאר את סבת השתנות תמונת הביצים של עופות שונים בדרך הזה. לפי דעתו, שלש תמונות יסודיות יש בביצים, והן: כדורית, עגלגלית, וכדורית מצד אחד ועגלגלית מצד השני. מרבית העופות הדורסים, הטורפים טרף, מטילים ביצים כדוריות, יען כי בעת שבתם גופם נצב במצב יושר־האנך (vertical), כי גם אז עיניהם משוטטות באויר לתור אחרי טרף, ולזאת הנה בעת אשר הביצה עודנה במצב נוזלי בבטן העוף גובר הכח המושך של הארץ על לחיצת דופני הלול של ביצים אשר בבטן העוף, הלוחצים את הביצה בצדיה, ומן התנגדות הכחות תולד הביצה בתמונה כדורית. העופות המתכלכלים בציד דגים ושטים תמיד על פני המים, הם נמצאים תמיד במצב אופקי (horizontal) ומולידים ביצים. עגלגליות, יען כי הביצה במצבה הנוזלי משתרעת לשתי קצותיה מכח המושך וכח לחיצת דופני הלול הפועלים שניהם בנטיה אחת. מרבית העופות המתכלכלים בצמחי השדה מטילים ביצים בעלות תמונה כדורית מצד אחד ועגלגלית מצד השני, בהיות כי הם נכפפים כפעם בפעם לאסוף אכל ולתור את מחיתם על פני האדמה, והם משנים את מצבם ממצב יושר־האנך למצב אופק ולהפך חליפות, או כי מצבם בנטיה ממוצעת, ובכן תהיינה הביצים אשר יטילו בתמונה בינונית בין התמונה הכדורית ובין העגלגלית, והיתה תמונתן ראשה אחד כד וראשה אחד חד⁸. הננו רואים אפוא כי הכלל שכללו חכמים, כי תכונת העוף לחיות על טרפו היא הגורמת את טומאתו, היה לנגד עיניהם גם בבואם להגביל את סמני הביצים. והנה אם באמת היתה השקפת תורתנו במקצע הנתון לפמינו מכונות בנטיה המבוארת על ידינו הפעם, הנה השכילה תורת ישראל ללכת בדרכה כפי הכלל שכלל אחד מפלוסופי ישראל בימי הבינים, כי החכמה האמתית היא – לדעת לבחור משתי רעות את האחת הפחותה והקלה בערכה. ובכן הננו רואים כי הכלי, אשר בו השתמר יינה של דת ישראל בעצם טהרתו, מבלי להתערב עם יתר הנוזלים העכורים אשר זרמו סביבותיו מכל עבריו בהעולם הקדמוני, היה מוקשה וחזק עד מאד בשביל להתנגד לכל דחיפה ולחיצה הפועלת עליו מן החוץ, וגם מלאכת הכלי עצמו איננה גסה ופשוטה, כפי שמשערים רבים מן החכמים המותחים על חוקי תורת ישראל מדת בקרת קשה.

אולם יחד עם מערכת חוקים מכבידים וסיגים קשים כללה תורת ישראל בקרבה יסודות נשגבים כאלה הדוחפים את בעלי הדת הזאת ללכת קדימה ולא לסגת אחורנית, והם הם אשר התוו נתיב התקדמותה של הדת בעתיד. אם אמנם העבודה הדתית בקרבן וזבח המרתה את הטעם היפה של טובי העם, עד כי יצאה גם הנבואה נגדה במחאה גלויה, ואם אמנם מערכת חוקים רבים המשתרעת על פני כל מקצעות החיים היתה כמועקה במתני הכנסיה, הנה לעמת זאת השתרר חופש מוחלט בעולמו הרוחני של היהודי, בחוג רעיונו ומחשבותיו; האמת הנשגבה אשר חשפה לפניו את שפעת סגולותיה החמודות, היא היתה לו די משכרת וגמול בעד הלחץ והמועקה החיצונית; לפניו נגלה עולם רחב ידים, מלא יצורי רוח והגיון לב, המלבבים את רואיהם ביפי תפארתם ובנעם רוחם, עולם אשר בו התלכדו יחד העבר והעתיד, זכרונות קדש עם תקוות נשגבות.

היסודות הרוחנים. בספר קובץ זמירות ישראל (תהלים) הננו שומעים קול ששון, ואזננו תדמה להקשיב כמו קול עליזי נצחון, השמחים בכל עוז התרגשות לב על נצחון האמת על השקר, על ההערה הפנימית אשר התבצרה בלב בני האדם, כי האמונה הנשגבה באחדות האל היא אמת מוחלטת. פה מביעה כנסית הדת כלה את האמונה הזכה ההיא, אשר האמינו בה עד כה רק אחדים מבניה גבורי הרוח ואדירי האמונה, עת הודיע הנביא גלוי לכל עמו כי ה' מלך על כל הארץ ומושל בגוים, וכי הוא מרומם ונעלה לאין חוק על כל האלהים, ואין אלהים בלעדו. בסגנונים שונים ובתמונות שונות מביעה כנסית הדת את רגשי ששונה לקראת המחזה הגדול, כי חדלו בניה מפסוח על שתי הסעיפים בדבר אמונתם על אדות מהות הכחות השולטים בעולם, וכי רעיון אחדות האל הגיה בזוהר אשו וישלח קרני אורו סביב. כל בעלי כנסית הדת מתענגים על העבודה הערוכה לאלהי ישראל, הם רואים הוד והדר במקדשו, משגב והדרת קדש בעבודתו, ומוצאים עדנים בכל אחד ממקצעות החיים אשר שפכה שמה תורת ישראל את ממשלתה. הם חכמו השכילו מכל אשר לפניהם להבין את מערכת התבל ויצוריה, בחשבם אותה למפעל אדיר, פרי כח היצירה הנובע ממקור כל הכחות, משבחים ומפארים יוצר התבל בעד כל מפעלות עוזו, ויחד עם זה מתבוננים ומסתכלים אל השתלשלות הבריאה כלה. הם משוים לנגדם את התולדה העברית כאלוּ היא מוּארת באור חדש, רוח אחרת והשקפה חדשה להם לפתור על פיהן את השאלות המוסריות הקשות, בראותם כי עתקו גם גברו חיל כל עושי רשעה, בעוד אשר צדיק אובד בצדקתו. מחברי ספר זמירות ישראל לא הרבו שיחה על דבר העבודה הדתית, לא הרחיבו שפה על הצד המעשי שבה ופרטי סעיפיה; התורה בכללה היא שעשועם, הם אוהבים אותה מכל חמודות החיים, מתרפקים עליה, וכל משאת נפשם – כי תפקחנה עיניהם להביט נפלאות מתורת אלהים; פקודיה, חוקיה, עדותיה, משפטיה ומצוותיה יקרים להם מאד, עד כי הם שיחתם כל היום, אולם הם נזכרים רק בדרך כללי, מבלי להיות מפורטים; השקפתם על אלה כעל מעללי דת להביע על ידם רגשי תודה והגיון כבוד לה' בעד חסדיו ומפלאות עלילותיו. שירת הקדש הכלולה בספר הזה מיוסדת על דעות נאצלות, על עבודת הלב המלא רחשי כבוד ויראת הרוממות, אשר בה יוכלו להשתתף לא רק בעלי ברית היהדות, כי אם גם כל גויי הארץ. מחברי הספר מרוממים ומנשאים למעלה את משמרת החובות המוסריות אשר ה' דורש מאת בני האדם, בטחון נמרץ בחסדי ה' בלי דעת וחשבון פרטי, ויחד עם זה גם את השאיפה להשלים את חפצו ורצונו; מעללי צדק כאלה הם לפי דעתם אמצעים נאמנים ורצוים להתרצות לפני האלהים, להפיק מאתו רצון וחסד ולמצוא מחסה בסתר כנפיו ביום צרה ומצוקה. שירי קדש אלה נוגעים כמעט בכל פנות החיים הבאות באיזה נקודת־מגע עם הדת ובכל רגשות לב האדם השואפים למצוא תחת כנפי הדת מרגוע ומחסה מסערת רוחם הסוערת ורודה בם; נחם, מוסר כליות, שפק, יגון לב, אסון משפחה, רפיון אונים, קרבת המות, מרי חיי התבודדות, סערת לב לרגלי מקרים מבוהלים, פחד אויב, והתבוננות ברוח שקטה אל מחזות הטבע ועלילותיו, – על כל אלה הם נושאים מדברותיהם, על כל אלה הנם מטיפים את המלה הנאותה. דברי האָלה והמארה, הנשמעים באיזה מקומות בספר הזה, יורו לנו על רשמים ושרטוטים ידועים בתכונת הלאום העברי, אשר רעיון הצדק והמשרים מצאו קן בלבו ויעמיקו בו שרשם, ועל כן יתחמץ לבו בקרבו למראה זדון ועריצות, עד כי כשל כח סבלנותו להתאפק, והוא שופך את זעמו במבטאים שנונים ועוקצים. אף אמנם יכול נוכל להמתיק את מרירות החזיון הזה, בשומנו אל לב כי פי הלאום כלי הוא המדבר אלינו בכל שירי הספר הזה, וכי כבד לעם לחונן מפירי חוק ורומסי צדק ומשפט, כסלוח איש פרטי לעושקיו ולאנשי ריבו. עוד לא נפתרה השאלה: אם אמנם נכון לחשוב את שירי הקדש אשר בספר הזה להגיון לב הלאום, או הם רק פרי יצירת רוח השירה אשר התעוררה בלב אנשים פרטים. באמת, שירי הקדש האלה כוללים בקרבם את שני הדרכים האלה גם יחד; בכל אופן שיהיה, הם מוּשָרים בפי כל העמים הנאורים כיהודים כנוצרים. כן זה הוא חזיון נפלא אשר נגלה על פני אופק דת היהודים, כי אך נתבררה האמת הנשגבה על דבר אחדות האלהים על ידי נביאי ישראל, התודעה עד מהרה אל העם בסגנון נחמד ובתמונה מלבבת כזאת, עד כי נתקבלה באהבה וכבוד על פני כל הארץ; וזאת היא תהלת נביאי ישראל, כי ידעו לחבב על העם את האמת הרוממה, אשר התנודדה זה כמה בקרב העם העברי, מבלי להקלט בקרבו כראוי.

בשוב ישראל מארץ גלותו ובהאחזו שנית על אדמתו השכילו חכמי העם לתקן את פני דתו, בתתם לה תמונה חדשה המורה גם היא על המדרגה הגבוהה של התפתחות אשר הגיעה אז אליה הדת. תורת ישראל אשר היתה עד כה חבואה במחבוא בידי הכהנים וחכמי העם כבר התפתחה ממסגרותיה, ותפוץ ותהי לסגולה ולקנין כללי לכל העם, ע"י עזרא הסופר. רק עבודת האלהים לבדה עוד נשארה מצומצמת בנקודה אחת, בהיכל בית ה', ומופקדת כלה בידי הכהנים והלוים, מבלי היות לכל העם כל חלק ונחלה בה, אולם את אשר היה עזרא להתורה העיונית והמעשית היו אנשי כנסת הגדולה גם לעבודת האלהים. כמהו כבר הכירו גם הם לדעת את המשפט החרוץ, כי אין לך דבר בעולם המפעל והמעשה העומד ומתקים ומתמלא כח ואון כדבר הנעשה על ידי רבים, אשר כל הקהל עסוקים בעבודתו. אז יצרו עבודת אלהים הערוכה על ידי העם כלו, עבודת הלב ע"י תפלה ותחנונים והשתפכות הנפש בחיק אדון כל הארץ. למטרה הזאת נבנו בכל עיר ומושב בתי תפלה, או כאשר קראו להם אז “מועדי־אל”, מבלי לגעת עד מה בהעבודה הדתית המרכזית הערוכה בהיכל הקדש בירושלים בתור הנקודה התיכונה לכל הכנסיה הדתית. אל הבתים האלה נאספו בני העם בימי שבת ומועד לשפוך את נפשם בתפלה לפני ה' ולהקשיב למקרא ספר התורה אשר קראו בו לפני העם בכל עת האספו להתפלל בבתי הכנסת. מספרי התולדה ידענו, כי בימי החשמונאים כבר היו בתים באלה בנוים בבל מרחבי גבולות ארץ יהודה. עבודת אלהים אשר נקבעה בבתי הכנסיות היא מצוינת בתור צעד גדול קדימה במצב דת היהודים. פה נאספת עדת־עם לא למען ערוך איזה עבודה סתומה וחתומה, אשר בדרך רמז ובארחות עקלקלות תעורר את הרעיון והמחשבה, כי אם מדלגים הם על האמצעים לגשת בדרך ישרה אל ההגיון הדתי, אל התרגשות הלב, ולהתרומם על אברות הרעיון והמחשבה אל האלהים בשמים. את הצעד הזה קדימה צעדו גם היונים בתקופת העת ההיא, כאשר נראה בבואנו לדבר על אדותם. תהי המטרה אשר שאפו אליה אלה האחרונים איזו שתהיה, אם להתקדם על דרך הדת ואם במקצע של הפלוסופיה, אבל עכ"פ‏ חתרו בכל עוז לבקש התקדמות על ידי העיון והמחשבה וע"י הקריאה בספרי פלוסופיה; אולם בתי הכנסת אשר ליהודים נוסדו בתור מוסד דתי, ונקבעו כעין נקודת־מרכז דתית לכל מחוז ומחוז; שמה נהרו כל יושבי המחוז מסביב; שם הורו להעם את ספר תורת ה' לבל ישכח מפיהם, וכפעם בפעם קראו לפניהם את ספרי הנביאים. באופן הזה הצליח בידי מורי העם ותופשי התורה לחזק ולאמץ את חרצובות הקשר הלאומי־הדתי המקשר את לבות כל בני העם יחד, כן ברתוקות זכרונות התולדה מימים עברו, וכן בעבותות התקוות הלאומיות והאמונה בהיעודים הנשגבים בעתיד.

תקוות הלאום. היהדות הולכת הלוך והמלא יעודים לאומיים, עד כי התהותה לדת מלאה תקוות לאומיות, כאשר יאתה לדת אשר התרחבה ונתפרסמה על ידי נביאים. בהיות היהודים נעדרי היכולת להגדיל עלילה בגבול השלטון המדיני, בגלל מצבם המשועבד תחת ממשלת עמים זרים בעלי דת אלילית ומעמדם השפל בצאתם תמיד מעבדות אל עבדות, ובהרגישם ברגש מלא כאב ודאבה את שפלות מצבם המדיני, – הפנו בני העם הזה את לבם אל עולם האצילות המלא אור ודרור עולמים, ורק שם מצאו את החפש אשר אליו ערגה נפשם הנהלאה מעבדות לאומית. עוד לפנים נשאו נביאי ישראל חזון על דבר יום ה' הגדול והנורא, עת יבוא אלהים לשפוט את כל יושבי תבל; עוד מראש בשרו החוזים את הבשורה על דבר הימים המאושרים, עת ישב ישראל שקט ושלו בארצו וחרב אויב לא תרגיזהו עוד, על דבר האושר הרוחני, בבוא אלהים במסרת ברית עולם עם עמו בחירו הנושא דגל אמונתו על פני כל הארץ, ועל דבר תקופת ההוד והזוהר המוסרי, עת תהי אדמת ישראל לבירת ממלכת הדת לכל בני האדם. ולמען הגדיל את השלום והאושר בנאות ארץ הוסיפו עוד נביאי ישראל לשכלל את המחזה בתמונות מרהיבות־לב לקוחות מעולם האצילות, כי אז יתכונן שלום נצחי בכל העולם כולו, והמלחמה הארוכה המרגזת תבל ומלאה מראשית ימי עולם, מלחמת היצורים בעד קיומם, תחלוף כליל; אז חדול תחדל חמת חיתו טרף, אשר תשנינה את תכונתן לטוב, וכל רעה וכל נגע כטבעיים כמוסריים יחלפו כליל מארץ החיים. כל היעודים הטובים האלה יקומו ויצאו לפעלם לא בעולם רחוק מאתנו, או בעולם הרוחני, בעולם הבא אחרי המות, כי אם בארץ החיים, בעולמנו הזה. בנקודה התיכונה בתוך המחזה הגדול הזה מוצגת ירושלים עיר הקדש, ובשורה הראשונה נצבים היהודים בתור עם אשר הורם מאת אדון כל הארץ למעלת עם עולם. הבשורות האלה אשר בשרו הנביאים בתור רעיון נאצל ובלי כל הגבלה מוחלטת, למען שומן למופת ולתכנית לבני האדם, לעורר את לבם לדעות נשגבות ולמטרות גבוהות, נתקבלו בקרב רבים מן היהודים כפשוטם וכמשמעותם, עד כי הרחיבו אותן ויגבילון לכל פרטיהם. בעקבות הנביאים יצא ספר חזון דניאל, המתאר בפרֹטרֹט ובדיוק נכון את הנתיבה ההיסטורית המובלת אל יום המשפט הגדול, אשר יעד ה' לכל בשר באחרית הימים, וגם יעד אותו למועד קצוב וידוע, ועם זה הוא מראה במחזה את מצב הדברים והמקרים המתעתדים להגלות לקץ הימים. כל החזיונות האלה אשר אמנם נכתבו בספר למטרה לאומית ודתית – למען היותם למשענת ותמיכה מוסרית בידי העם בכל המסות הקשות אשר עליו לעמוד בהן בלכתו במסלת ההיסטוריה שלו המלאה יגון ודאבה, ולמען הפיח בלב בני העם המורדף אמץ רוח וגבורה לשאת בדומיה את הרדיפות הנוראות המתחוללות עליהם על כל צעד וצעד, – התפשטו בכל קצות העם, אשר קבל אותם בסבר פנים יפות. ואמנם היעודים האלה המציאו כלכלה רוחנית לרגש הגאון הלאומי, והם המריצו את היהודי להרגיש את עצמו כעולה ומתנשא על העולם הסובב אותו, אשר שם נקלה ערכו בגלל שפלות מצבו המדיני. התקוות הלאומיות האלה אשר מלאו את לב היהודי, הן לא נתיחדו כלן בתחום אחד; יש בקרבן כאלה אשר מרכז כבדן הוא הצד הדתי שבהן, ומהן גם מוסריות, אך רובן לאומיות. בכל ימי שבת העם על אדמתו בתקופת ימי הבית השני, הננו רואים אותו כמחכה בכליון עינים לגאולת ישראל, כפי אשר בשרו נביאי ישראל לפנים, והתקוה הזאת מפני גדל ערכה בעת ההיא התאחדה יחד עם הרגש הדתי, ותהי לחובה קדושה אשר נתקדשה בקדושת הדת, ועד מהרה היתה לאחד מיסודותיה העיקריים. בתקופת שלטון הרומאים ביהודה, עת נלאה העם נשוא את עול מעניו ומציקיו, התחזקה עוד בלב העם התקוה לבוא משיח אלהי יעקב, אשר יבוא במלאכות ה' לגאלם מיד שוסיו ועושקי משפט חפשיותו המדינית, ולרגליו תחלוף ממשלת זדון, ויתכונן שלטון משפט וצדק על פני כל הארץ. הברית החדשה בראשית ימי הוסדה התכלכלה גם היא על חשבון התקוה הלאומית הזאת, אשר גברה אז בקרב היהודים ביתר עוז מאשר בכל עתותי תולדות העם, ותסל את המסלה להדת הנוצרית. –

תקומת הנפש אחרי המות. הננו חושבים לנחוץ להגיד דברים אחדים על דבר האמונה בתקומת הנפש אחרי המות, אשר התבצרה בקרב היהודים רק בעת מאוחרת. גם בהתקופות היותר עתיקות בתולדות ימי העם העברי לא נגלו לנו עקבות עבודה דתית לרוחות האבות אחרי מותם, כאשר עבדו רבים מן העמים הקדמונים את רוחות אבותיהם המתים ויכבדום בכבוד אֵל. העברים השתתפו גם הם בהאמונה הכללית, אשר התפשטה בקרב כל העמים הקדמונים, כי המתים מוסיפים‏ להתקים אחרי הקבר, רק בתור יצורי רוח הקרובים יותר אל גבול יצורי הדמיון מאשר אל המציאות, חדלי כח ואון לעולל איזה עלילה. בשפת עבר נקראים. המתים בשם “רפאים”, לאמר: רפים וחדלי־אונים, העולם התחתון אשר שם ישכנו הרפאים נקרא בשם “שאול”. הנביא ישעיהו בן אמוץ מתאר בשפה נמלצה ויפה את מקום מושב מלכי ארץ בשבתם יחד על כסאותם (כסא המלוכה), איך שאול מתחת רגזה לקראת בוא אחד מאדירי מלכי הארץ, איך כל מלכי הגוים יקומו מכסאותם לקבל את פני האורח החדש, כלם יפנו אליו בשאלתם “הגם אתה חלית כמנו, אלינו נמשלת?” – אז האמינו כי המתים מאריכים את תקומתם אחרי המות בתור יצורים חלשים ורפי כח, כעין העתקה ודמות מצלמו ותבניתו של האדם החי. המון העם הנמשך אחרי כל אמונה תפלה האמין בבערותו כי יתכן להעלות את הרפאים משאול בתחבולות קסם, למען יודיעו את אשר יקרה בעתיד. והאנשים אשר התהללו כי להם הכשרון להוציא ‏את המחזה הזה לפעלו נקראו בשם “דורשים אל המתים”. המחוקק העברי בחפצו לעצור בער האמונה הנבערה הזאת אסר על העם לשאול אל המתים. בספר זמירות ישראל (תהלים) ועוד בספרים אחדים מכתבי הקדש נמצאים דברים רבים הנראים כעין הכחשה גלויה של האמונה, כי יש תקומה לנפש האדם אחרי המות. תורת הדת הכתובה בספרי הקדש מתיחסת רק אל חיי הארץ, ודבר אין לה עם הנפש אחרי המות. האלהים ישלם לָאיש משכרתו כגמול ידיו כל עודו בחיים; אך גוע גבר, אך הורד אלי קבר, לא יוכל עוד ליַחל אל טוב ה' ואל חסדו; השאול היא ארץ חפשית,‏ שם אין שלטון דתי או מוסרי, ויושביה אינם יודעים להביע רגשי תודה ויראת כבוד לאלהים, “לא ישברו יורדי בור אל אמתו וחסדו”. ממלכת האלהים, אשר בשרו הנביאים כי תתכונן באחרית הימים, תוסד גם היא רק פה על הארץ; רוח הצדק אשר ישפוך ה' על כל בשר, הוא ישלוט אז בארץ; ירושלים תהי בירת הממלכה, ונצר משרש יִשַׁי יהי הנציב המושל בשמו, רק כי חליפות ותמורות יצמיח האלהים בתכונת בני האדם ורוחם, בעולמם הרוחני הפנימי, ולרגלן תכחדנה משובה ורשעה, עול וזדון, מגבול ממלכת ה'. רק בתקופה מאוחרת בתולדות ימי העם התעוררה בלבו התקוה לחיי נצח הבאים אחרי המות. לפתרון השאלה הזאת הקדש ספר “איוב” כלו, אשר חֻבר כפי הנראה על ידי אחד מחכמי ישראל בימי גלות בבל, ימי התקונים והתחיה לדת ישראל וללאומיותו. כה נולדה אז גם האמונה בתחית המתים, כי יבוא יום וכל ישני עפר יקיצו לחיי עולם. שער משערים, כי את האמונה בחיי הנצח שאבו העברים ממקור אמונת הפרסים, ומשם קבלוה יחד עם כל הרכוש הדתי אשר העלו אתם היהודים מבבל ומפרס. אפס כי אין אנחנו רואים כל נחיצות לבאר את הדבר על פי השערה כזו. האמונה הזאת נולדה בקרב היהודים בדרך טבעי, כתולדה מחויבת מן התנועה הרוחנית, מהתעוררות ההגיון והמחשבה בגבול הדת, אך לא בתור חקוי ושאיבה ממקור זרים. הרעיון הגדול אשר נתרחב ונתפתח על ידי נביאי ישראל, כי סמל אלהי ישראל האחד והמיוחד בכל העולם הוא “אמת וצדק”, כי דרכי האלהים צדק ומשפט, וכפי צדקתו וישרת לבו הוא דורש גם אהבת צדק ומישרים מכל בריותיו; האידיאַל המרומם אשר חזו צופי ישראל לקץ הימים, כי נכון אלהי האמת והצדק לשום מהפכה מוסרית בקרב החברה האנושית ולכונן בקרבם שלטון אמת וצדק עולמים, – הדעות הרמות האלה לא יכלו להתפשר עם ההגיון הפלוסופי הדתי, אשר התעורר בלב העם לרגלי תורת הנביאים ולקחם הפלוסופי, בראותו כי היסוד הגדול הזה אשר יסדו הנביאים נכון להתערער ולהתפוצץ מפני זרם הנסיונות הקשים והמרים הנפגשים על דרך החיים. החזות הקשה המתגלה על כל צעד וצעד בגבול החיים הדתיים, כי יש רשע מאריך ברשעתו וצדיק אובד בעניו, כי רשעי ארץ מאושרים בארץ ותמימי דרך נעזבים ונמקים בצדקתם, היא כמחאה חיה נגד צדקת אלהים וישרת דרכו עם בני האדם. אבל האמונה בחיי הנצח, כי שם בעולם הנשמות ורק שם הוא מרכז הכבד של החיים בכללו, תמציא לבעל הדת את היכלת לפתור את החידה ולהרך את קשיותה של השאלה המוצעת. כל בעל דת, כמו למשל איוב, היודע ומכיר בנפשו כי חף הוא מפשע, ומרגיש כי צפוי הוא להיות לטרף לשני המות ההולך וצועד אליו, מבלי לקבל איזה משכרת וגמול חלף צדקתו פה על הארץ, הוא משתוקק בכל אות נפשו כי למצער אחרי מותו יקדמהו עולם מלא צדק ומשפט אמת, ושם יחרץ משפטו הנכון לגמלהו כצדקתו ונכר ידו; ואמונתו אשר רבה בקרבו, כי השופט כל הארץ הוא צדיק וישר, אל אמונה ואין עול, מאשרת ומקימת את תקותו, עד כי תהפך להכרה פנימית ודעת־נפש מוחלטת. ככה הופיעה האמונה בחיי הנצח ובגמול וענש על אופק דת ישראל, הפוריה והמחוננת בכח חיים, הודות לגרעיני הזרע אשר הפיצו על פניה נביאי האמת והצדק. כספיח אחרי קציר האמונה הרוממה במשגב האמת והצדק, אשר חפץ ה' להשליט בעולמו, תופיע גם הבשורה המתבשרת בספר דניאל, כי לקץ הימים יקיצו ישני אדמת עפר כצדיק כרשע לחיים חדשים, אלה “לחיי עולם ואלה לחרפות ודראון עולם”. ובהיות כי אנשי המופת וחסידי האומה, כפי יעודי הנביא הזה, עוד ישובו לחיות שנית על פני הארץ, הנה מזה נולדה ההשקפה כי שערי המות אינם סגורים ומסוגרים בהחלט כאשר האמינו עד כה, ומזה רק צעד אחד אל הדעה החדשה, לראות בהמָות כעין המשך של החיים הזמניים, וכה התפתחה האמונה בחיי הנצח בגבול היהדות, בהיותה תמוכה ונשענת משני עברים שונים; מעבר אחד שאבה כח ולח מהגיון לב חושב ועיון מחקרי, ומעבר‏ השני היה לה חזון הנבואה לעינים. עוד הפעם יאמן המשפט אשר חרצנו כבר, כי היסודות הגדולים אשר בדת ישראל, החלקים הנכבדים שבה המלאים כח מוסרי ולשד חיים, הם צמחו רק בגבול ישראל ומקוריים הם אצלו; רק הכשרון המזהיר אשר להלאום העברי זרעם, הצמיחם ויבכר את פרים.

____________

בדרך כזה הלכה דת ישראל הלוך והשתלם מראשית ימי העם עדי השתכללה באמונות ודעות נשגבות, אשר בכחן להצליח את כל עם נאור המבקש אושר מוסרי בחיים, ובמצבה הזה היתה נכונה לעבור לסגולה לכל החברה האנושית, לולא המעצורים אשר קמו על דרכה מבית ומחוץ. מצד האחד הנה הסיָגים והגדרים הרבים ונטל החוקים שהוחקו בקרבה בימים המאוחרים, אשר הפרידו את העם מן החיים הסובבים אותו, אם אמנם נצרו את הלאום העברי בטהרתו המקורית, אבל הם גם עצרו לבל ילוו עליו בני הנכר; ומצד השני הנה הברית החדשה, אשר התאימה ברוחה אל המושגים השוררים אז בעולם, לא נתנה לתורת ישראל להתרחב מעבר לגבול הלאום העברי, במשבה אחריה על פי סבות פנימיות וחיצוניות את לב גויי הארץ לגבקה רק בה. ובכל זאת מה נפלא החזיון, כי בתקופת חמשים שנים האחרונות לפני חרבן ירושלים, בנטות ‏שמש האומה לערוב, הגיהה תורת ישראל את אורה, ותמצא לה בעלי ברית רבים בקרב כל הגוים, ותהי נכונה גם לנַצח את מנצחי עמה, במשכה בקסם יפיה וכחה הרוחני את לב רבים מגדולי המלכות בעיר רומא גברת יהודה. אולם המשטמה והקנאה אשר התחוללו בתקופת העת ההיא בין היהודים ובין העמים הנתונים תחת שרביט מלכות רומא והנאמנים בבריתה, משטמה אשר הסיתה את העמים המתחרים יחד להתנפל איש על אחיו כחיתו טרף ולשאוף איש לדמי רעהו, – היא עצרה בעד התנועה הזאת. לולא זאת מי יודע אם לא עמדו בימי מפלת מלכות רומא שתי הכנסיות הדתיות, העברית והנוצרית, זאת לעמת זאת שוות בכח ובמנין; תחת אשר מימי המאה הרביעית לספה"נ החלה הכנסיה הקתולית, אשר נסבה את רוחה על כל נחלת ממשלת רומא, לצרור את כנסת ישראל הקטנה והדלה במספרה ואמיצה ברוחה, ולדכאה בזעמה ובקנאת דתה. הבת קמה באמה בחרב ובדם ובאכזריות חמה נוראה עד מאד. ומני אז גברו רדיפות היהודים מצד העמים הקתולים, אשר היו הראשונים לקבל מידו את האמונה באחדות האל, ולמרות כל אלה לא פג כח היהדות, עד היום.

הננו רואים אפוא כי תורת ישראל לא נפוצה במלוא רחבה והיקפה בקרב גויי הארץ ביחוד מפני רשעת עריצי הגוים הקדמונים, אשר אלצו את העם העברי להתכנס בקליפתו, שהיתה לו כחיץ מבדיל בינו ובין העולם אשר מחוצה לו. כה התלכדה תורת ישראל, תורת האהבה והחנינה, הצדק והמשפט, עם תורת הגבולות והסיגים, והעם הנועד להיות ציר בגוים התרחק מן החברה האנושית אשר אליה שֻׁלח. תחת להרחיב את גבול תורתו עד אשר תקיף את כל החברה האנושית, נאנס לבצר אותה בבנותו עליה חומות וחל, לבל תתערער מתגרת יד אויביה הצרים עליה.