ד. האִסלַאם או דת מחמד    🔗

אם נסדר את כל הדתות הגדולות השוררות בעולם לפי סדר זמן הוסדן, אז תהי דת מחמד, או האסלאם, האחרונה לכלן בזמן. האסלאם הופיע בעולם כשש מאות שנים אחרי הדת הנוצרית, וביסוד הרכבתו כלולות דעות רבות שאובות ממקור היהדות, וכמו כן מן הדת הנוצרית. ובכל זאת התעצמו בקרב הדת הזאת כל התכונות המיוחדות לדתות עמי בני שם במדה מרובה כל כך, עד כי לא נוכל להתחקות על שרשיה ולהתבונן בה כראוי, אם לא נחקור אותה בתור אבר אחד באגודת דתי בני שם, אשר אנחנו עסוקים הפעם בחקירתן. בכח האסלאם ובאמצעותו הושיטה דת ישראל גברת כל הדתות את זרועותיה אל החברה האנושית, ותוציא לפעולת ידים חלק גדול ממלאכותה הנשגבה – הפצת דעת אל ואחדותו בקרב המין האנושי, אשר אמנם לא הצליחה בידי עם הספר טרם האציל מרוחו על שני הזרמים הגדולים אשר התפרצו ממקור דתו, הדת הנוצרית והאסלאם. אמנם בקרב האסלאם עוד נכרו עקבות הדת המקורית לעמי בני שם, אשר השתמרה בו בעצם תכניתה, מבלי להמיר ומבלי להרך את תכונתה הקשה והזעומה, ובמצבו זה התרומם האסלאם למעלה ויהי לדת רבת־עם, גברת מרבית עמי ארצות הקדם.

הדת הזאת נולדה,‏ נתגדלה, נתבצרה וגם שטפה במרוצתה הלוך והתגבר הלוך וצעוד‏ מנצחון לנצחון, וכל זה בחפזון ובמהירות נמרצה, עד כי השתוממו כל סופרי תולדות העתים על המחזה הפתאומי הזה, ועוד יגדל הפלא, כי כפי שמחליטים אחדים מחוקרי תולדות העתים הופיעה הדת הזאת פתאם, גם בלי אשר קדמו לה מקרים ומעשים לסול לה מסלה ולהכין את בואה באורח טבעי. את תקופת העבר אשר לפני האסלאם קראו הערביאים בשם “תקופת אי־הדעת”; הם חשבו כי לפני האסלאם לא היה להעם הזה כל חיי היסטוריה; הדת החדשה הכחידה בעת הופיעה את כל העבר אשר להערביאים ותנח את היסוד לחיים חדשים. למרות יגיעם ועבודתם המדעית הרבה לא צלחה ביד חכמי הערביאים להפיץ את ערפלי הענן הנסובים על פני קדמות ארץ ערב. ובכן הננו לתאר את הדת הערבית בכל שרטוטיה ותכונתה, כפי אשר תורינה אותנו החקירות האחרונות אשר חשפו במקצע הזה תעלומות רבות, שנעלמו מעיני החוקרים לפנים, ועם זה נשתדל לברר את גלגולי המקרים והמעשים, אשר בלי כל כונה וידיעה רצונית מצד בעליהם סללו את המסלה להדת החדשה ויכינו את בואה.

ארץ ערב לפני מחמד. הערביאים היושבים בארץ ערב התיכונה בימי מחמד, הם עוד טרם התאגדו ללאום, כי אם היו המון שבטים, אשר מרביתם נסעו בעדר, ומהם גם אשר התגוררו בערי מושב; ואם אמנם שפה אחת ומנהגים אחדים היו להם, וגם מסרות עתיקות שוות התנחלו בקרב כולם יחד, בכל זאת עוד לא נערכה מערכת משטרים נכונים בקרב הארץ, ועוד לא נקבע שלטון מדיני מרכזי. אדמת הערבה ארץ מגורם, אשר לא תסכון לעבודה ולמזרע שדה, נסכה רוח עצבון על פני חיי יושביה, ותמנע מהם את הכשרון והנטיה להתקדם ולהשתלם בכל דרכי החיים. רק לאט ובמתינות רבה חדרה השפעת התרבות והשכלת העמים הנאורים אל תוך הארץ השוממה הזאת, אשר בצדק נחשבה כפנה חשכה ונסתרה על פני כדור הארץ, עד כי מערכת חיי החברה אשר בה נשארה בלי שום שנוי ותמורה כפי תכניתה ‏אשר היתה לה לפני אלפי שנים. חרצובות קרבת המשפחה היו אמיצים עד מאד, ועליהם נשענה מערכת חיי העם. שלֻמת נקם בעד רצח נפש אדם נחשבה כחובה קדושה מוטלת על כל בני השבט של הנרצח; ובכן הנה רצח נפש אדם משך בעקבותיו עוד רצח שני, ומדור אחד אל משנהו רבו ועצמו סכסוכי גואלי הדם מצד הרוצחים והנרצחים, עד כי מלאה הארץ מעללי רצח ויארבו איש לדמי רעהו. רק בשתי תקופות בשנה שבתו המריבות ומעללי חמס בקרב הארץ, והן תקופות המרגע והשלום, אשר ארכו ארבעה ירחים בשנה, שנחשבו לימי קדש, וכל אחד מן הערביאים לא נועז לחלל את קדושתם בעשק וחמס או במעללי רצח. אז שבתו בעלי הריב מדברי ריבותם ויתאפקו מצרור איש את אחיו כל ימי תקופת השלום; אנשי המלחמה השיבו חרבם אל נדנה, האזרחים ההוגים משטמה איש אל רעהו כבשו לזמן ידוע את איבתם; ויחדו עלו להשתחוות להאלילים בהיכל הקדש בעיר מכָּה. בעת מנוחה ושלום כזאת נסעו ארחות הסוחרים בדרכם לבטח, ויובילו את מרכלתם במרחבי הארץ באין מחריד; אז נערכו שוקים למסחר ולמרכלת, והמוני עם נאספו סביב עיר מכה לחוג ימי החג הגדול, אשר חגגו אחת בשנה. בעצם וראשונה אמנם נוסדו ימי החגים למטרה דתית, אך בשטף העת הסירו מעליהם את תכונתם הדתית, ותחת זאת סגלו להם תכונה אזרחית, תכונת כריתת ברית שלום בין אזרחי הארץ. לאחדים מימי השוק האלה נועדה בימי מחמד תעודה לאומית. אל השוקים האלה נאספו בני השבטים השונים ויתודעו איש אל רעהו; שם נקראו בקהל ועדה שירי משוררי ערב, אשר יצרו להם בנוח עליהם הרוח במשך העת אשר בינתים, עד כי המשוררים החדשים אשר הופיעו בקרב הערביאים נתפרסמו ונודעו לכל העם עד מהרה. וזאת הועילה מאד להרחבת השירה והמליצה בקרב העם, כי מכל חכמת סופרים, כידוע, היתה חכמת השירה אהובה ונחמדה מאד בעיני הערביאים, בני החופש הטבעי, אשר אהבו לעטר את כל מעללי החיים בנזר השירה, או, יותר רצוי לאמר, בפרי מלאכת חורזי חרוזים. שם הודיעו בקהל רב את החדשות שנעשו בין שבטי העם השונים, ושם הקשיבו תאבי הדעת גם את הדעות החדשות ולקחי חכמה, אשר חדרו אליהם מן הארצות הנאורות אשר סביבותיהם. קסם היה שפוך על השירה למשוך אחריה את לב הערבי, אשר מטבעו היה בעל רוח צהלה. נפלא מאד החזיון, כי במדה שהראה הטבע השורר בערבות ערב את פניו הנזעמים, ובמדה שקפץ את ידו וימנע מיושבי הארץ את שפעת טובו וחסדו, בה במדה הפיקו חיי החברה רוח צהלה וששון; יין, חמדת נשים, מהתלות וגבורת נשק, – הם היו הציר אשר עליו סבבה השירה הערבית עם כל עזוז רוח החיים אשר פעמתה, והם היו משאת נפש הערבי השואף לחיי חפש ונועם, לחיי ענג וצהלה. אולם אספת העם למועדים ידועים, אם כי הועילה לקרב את לבות העם יחד, בכל זאת בהיותה אך פעולה הפועלת מן החוץ, לא הביאה לידי אחדות לאומית, כל עוד לא נקלטה בלבם דעה רוממה אשר בדגלה יחסיו יחד, ואשר תקשר את לבם בנימים רוחנים דקים החודרים בפנימיות הלב. אך עברו ימי החגים, אך שלמו ימי השלום והמרגוע, שב העם אל חמס ידו כמקדם, העשק והרצח התחדשו, שערוריות ומדנים שבו להרגיז ארץ ויושביה בלי הרף, כמו היו ליסוד איתן במערכות החיים התמידים בארץ החפש הזאת, אשר יושביה השתמשו בחפשיותם רק להַוַת העם ולרעתו.

חצי־אי־ערב נחלק לשלש נפות: לערב הדרומית, ערב הצפונית וערב ההתיכונה. ערב הדרומית היא הנקראת בשם “תימן” ובערבית “יֶמֶן”, לאמר ימין, כי צד דרום הוא מימין. ויען כי לפי מושגי העמים הקדמונים נחשב הצד הימני למאושר, על כן קראו הרומאים לארץ תימן בשם ערב המאושרת (Arabia Felix). מלבד זאת היתה הארץ מבורכת בתנובת אדמתה ובשפעת מסחרה ואתננה, כי על פי מצבה בתָוֶך בין ארץ הודו וכוש היתה למסלת המסחר בין ארצות קדמת אזיה ובין הארצות אשר על חופי הים התיכון. בתקופת מאות שנים רבות לפני ספה"נ היתה אמנם ארץ תימן מאושרת גם בברכת התרבות והשבלת העמים היושבים בה, כי שם התנוססו ממלכות כבירות נאורות ומסודרות במשטר שלטון מדיני נכון. כעדות של התרבות וההשכלה, אשר קננו שם, יעידו שרידי חרבות הערים, היכלי התפארת, מצבות זכרון עם כתבות רבות אשר בהן נרשמו זכרונות ימי קדם, וכמו כן הגשרים והתעלות החפורות, אשר כוננו שם יושבי הארץ בחריצותם ובתבונת כפיהם. המצוינת בין הממלכות האלה היא ממלכת שבא הנודעת מספורי כתבי הקדש, עם עיר הבירה מַרִיב, שפרחה ותעל למרום האושר לרגלי סחר עמי קדם וים, אשר כמו בחרו בה להיות להם לנקודת הבינים. אולם מעת אשר נוסדה אלכסנדריה של מצרים חדלו מהוביל את סחר ארץ הודו דרך יבשת ארץ, ויסבו דרכם דרך ים האדום מצרימה; אז ירדה שבא פלאים וערכה לא היה עוד לה. ולהגדיל את האסון היה גם הטבע בעוכרי הארץ, וידו הקשה היתה בה להכותה חרם. לרגלי רעש הארץ אשר התחולל על אדמת שבא התערער שֶׂכֶר המים הגדול, אשר בנו מלכי שבא על יד מעברות ההרים, למען יקוו המים ליאור גדול, שממנו נפלגו המים על ידי תעלות מלאכותיות על פני כל הארץ, להשקות את האדמה הצחיחה ולהצמיח בה תנובה. שרידי חומת האבנים הגדולה אשר בנו מלכי שבא לצורך מקוה־המים עוד נשארו לפלטה עד היום הזה. המהפכה הגדולה הזאת הביאה אסון נורא על הארץ, ‏ אשר שממה מאפס עוד יכלת לכלכל את המוני העם היושבים עליה. יושבי ממלכת שבא נפוצו אל כל עבר, והשרידים אשר נשארו בארץ התלכדו יחד עם בני גמר וייסדו להם את ממלכת חִימְיַר הנודעת למדי בתולדת ימי ישראל, כי במשך תקופת עת ידועה נהפכה לממלכה עברית, ומלכים עברים משלו בה. כפי המסופר בספרי התולדה הגיעה פה היהדות אל כסא המלוכה על פי מקרה. אַבוּ־קַרִיב מלך חימיר לרגלי מלחמתו עם הערביאים שוכני ערב הצפונית התודע אל חכמי היהודים היושבים ביַתְרִיב (מֶדִינַה), ומפיהם למד לדעת את דרכי היהדות אשר משכה בחבלי קסם את לבו, ויתיהד, ובהתיהדו הטה גם את לב רבים מרבי המלוכה ועם ממשלתו לבוא כמהו בברית היהדות (500 לספה"נ). בנו המלך יוסף דוֹ־נוֹבִס,‏ אשר אהב את היהדות בכל לבו ובכל נפשו, קנא לגורל בני עמו המדוכאים והנרדפים על ידי מלכי ביזנטיה העריצים, ויגמר אמר בלבו להתנקם בהנוצרים יושבי ארץ ממלכתו. על פי פקודתו נתפשו רבים מהנוצרים נתיני ממלכת ביזנטיה העוברים בארצו, ויומתו, ומזה היתה נסבה כי חדלו עוברי ארחות מסחר בין ביזנטיה וארץ הודו, וממלכת ביזנטיה ‏ראתה את הרעה הצפויה למסחרה בארצות הקדם, ומלבד זאת הקשה המלך היהודי את ידו על הנוצרים היושבים בארצו. לרגלי הרדיפות אשר סבלו הנוצרים בחימיר. הרימו הכהנים הקתולים אשר דבריהם נשמעים בחצר ממלכת ביזנטיה קול זועות. קיסר ביזנטיה העיר במכתב את לב אלישבע מלך כוש אשר התנפל בחיל כבד בגבול חימיר וילחם בה מלחמת מצוה בשם הדת. צבאות היהודים אשר בממלכת חימיר לא עצרו כח לעמוד בפני חיל האויב העצומים מהם, וכראות המלך היהודי יוסף דו־נובס כי כלתה אליו הרעה בחר למות מות גבורים מנפול בשבי בידי אויב, ויעל על ראש הסלע, והוא רובב על סוסו, ויתנפל הימה ויטבע במעמקי המצולה (530 לספה"נ). חיל הכושים ערכו מטבח נורא בקרב יהודי חימיר, ורבים מהם נשבו וימכרו לעבדים. כה נפלה הממלכה העברית הקטנה אשר שאפה לתת ניר לישראל ולבצר לו תקומה מדינית חפשית על אדמת ערב, ארץ החפש, אשר מבלעדי הטבע אין שם מושל עריץ ואין שבט נוגש.

מזה והלאה, לנכח גבול ארץ יהודה, משתרעת ערב הצפונית (הידזַשס), אשר בה נאחזו יחד עם שבטי ערביאים גם יהודים רבים, שגם הם כאחיהם בני גזעם הערביאים נפרדו לשבטים נפרדים, כמו בני־נדיר, בני־קניקא, ובני־קריטא. וידמו אליהם בכל דרכי חייהם. על פי מסורה קדמוניה אשר התנחלה בקרב הערביאים יושבי ערב הצפונית, התיחשו הם על פי מולדתם אל ישמעאל בן אברהם, אשר ילדה לו שפחתו הגר, אשר כפי המסופר בספר תורת משה גרשה יחד עם אמו בעודנו נער, ויתעו יחד במדבר ערב, ושם גדל הנער ויהי לגוי גדול. הערביאים האמינו כי המעין זֶמזֶם אשר בעיר מכּה הוא באר המים אשר נגלה לעיני הגר עת פקח מלאך האלהים את עיניה, וממנו השקתה את הנער הגוע. היכל הקעבה אשר על יד מעין המים הזה נבנה לפי המסרה על ידי אברהם, ביום בואו לשחר את פני בנו ישמעאל, אחר אשר גרשהו מביתו. על יד היכל הקעבה נמצא סלע גדול הנקרא בפי הערביאים בשם “מקום אברהם”, כי לפי אמונתם עמדו על הסלע הזה אברהם וישמעאל בנו לשפוך שיחם לפני אלהים. את האבן השחרחרת התקועה בקירות היכל הקעבה הוריד המלאך גבריאל ממרומים, ועל כן רבה מאד קדושתה בעיני הערביאים עד היום הזה. ובאמת הורדה האבן הזאת ממרומי שחק, אם לא על ידי המלאך גבריאל, אבל בכל אופן על ידי כח אדיר וכביר – הכח המושך השולט בתנועת כל גרמי השמים ומסבב את מרוצתם הטבעית, – כי לפי אשר חקרו עליה איזה מחכמי הטבע הנֶה אבן אלגביש אשר נפלה מגבהי מרומים בימים קדמונים. קרבת הגזע והשפה וההתדמות בכל דרכי החיים קרבוּ גם את לבות הערביאים והיהודים יחד, עד כי ישבו שני העמים בערב הצפונית כשבת אחים יחד וברית שלום היתה כרותה ביניהם תמיד, ועל כן אנו רואים כי בכל עת אשר נרדפו היהודים על צואריהם בארצות הקדם בקשו להם מפלט על אדמת ערב. היהודים אשר עלו על יושבי הארץ בתרבות והשכלה נכבדו מאד בעיני הערביאים, אשר קראו להם “עם הספר”, ולא יפלא אפוא כי האצילו עליהם מרוחם, וכפי אשר ידענו באו רבים מן הערביאים בברית היהדות כפעם בפעם, עד כי בבוא מחמד להפיץ את תורתו כבר מצא מסלה סלולה לפניו, אחרי אשר האמונה באל אחד והאמונה ביום המשפט הגדול הנכון להיות באחרית הימים, לא היו עוד זרות לרוח הערביאים היושבים בערב הצפונית, כי התפשטה בתוכם על ידי השפעת היהודים הקרובים אליהם. על כן הננו רואים, כי אחרי הרדף מחמד במכה ואחרי מנוסתו משם, בחר מקום לשבתו ביתריב, ושם מצא בנקל בעלי ברית לתורתו החדשה.

הדת הערבית הקדמוניה. הסכן הסכינו להחליט כי לפני לדת האסלאם לא היתה להערביאים כל דת. הערביאים בעצמם אינם יודעים להגיד כל דבר ברור על אדות הענין הזה; הם יודעים רק להעריך את התקופה החדשה, אשר רוח זעם ועצבון נסוך עליה, לעמת הימים הראשונים, אשר הפיקו רוח צהלה וחמדת חיי ששון. אנחנו מצדנו הננו מכירים כדבר אמת את המשפט אשר חרץ החכם וֶלהוֹיזן, כי הדת אשר השתררה בארץ ערב לפני תקופת האסלאם בלתה מזקן ותחדל מתת פרי תנובה; הדת הערבית הקדמוניה נוסדה כלה על יסוד הדעות והמושגים אשר בארנום בפרק א' מספרנו זה. התכונה המקורית אשר לדת עמי בני שם ידועה לנו רק לרגלי חקרנו את הדת שהשתררה לפנים בארץ ערב. לכל שבט ושבט היה אֵל מיוחד לו לבדו, אשר נכנע מפניו ויחשבהו למושל אדיר ולמנהל בכל דרכיו, ויעבדהו בקרבן וזבח; את דמי הזבחים הזו על מצבת האליל, ואת הבשר אכלו אגודת בני השבט כלו מגישי הזבח. לפעמים תארו להם את סמל האל בדמות עץ רענן, אך במרבית המקרים הקימו מצבת אבן, אשר היתה להם לסמל דמות האל; למקום משכן האל נבחרה חלקת אדמה פוריה, וכל הצמחים אשר צמחו על פניה או בעלי החיים אשר נולדו בגבולותיה נקדשו להאליל; חלקת אדמה כזאת נקדשה כמקום מועד לעבודת האל לכל העם, ובלעדה לא יכול להאסף אל מקום אחר. לרגלי העבודה הדתית המבוארת פה נחשבו הערביאים כעובדים למצבות אבן; אולם השם הזה איננו נכון, אם נשים לב אל עצם כונת העבודה. כי באמת עבדו הערביאים לא את מצבת האבן, כי אם את האל המרומז על ידה. אגודת האלים ‏אשר להערביאים הקדמונים כללה בקרבה ערב רב מהמון אלילים בעלי תכונות שונוה וגַונים שונים, ואם נמצאה איזו אחדות ביניהם, היא רק מה שנשתוו יחד בהליכותיהם ויחוסם אל עובדיהם, ובתכנית העבודה הדתית המקודשת לשמם. הגדול והעתיק לימים מכל אלילי הערביאים היא האלילה “אֵלת”, או “אלילת”, אשר הוראתה: גברת, או גבּוֹרה. האלילה הזאת, ככל האלילות אשר נקדשו בעיני עמי בני שם, הנה אלילה נערצה ואדירה רבת השלטון. היא איננה רעיתו ובת זוגו של אחד האלילים, ובמושגי תכונותיה לא נכלל כל רעיון הפוגם במדת הצניעות ובמושגי טהרתה ותומתה. היא נולדה על ברכי הדורות הקדמונים, עת אשר האם, על פי זכותה הטבעית לעמוד בראש המשפחה, נחשבה כשם־נרדף עם מושג המשטר והשלטון, כי אז עוד טרם נשתכללו סדרי החיים, והמשפחה עודנה חסרת אב להיות לה לראש. היא מוגבלת ומוגדרת בתכונתה המיוחדת המסוגלת לה, אבל אינה יודעת לספר את תולדות ימיה בעבר; עוד לא נתחברה כל אגדה מיתולוגית לתאר את השתלשלות אלהותה בעבר. להערביאים היו גם אלים טבעיים, כחות איתנים שולטים במערכת הטבע. רבים מכוכבי השמים נקדשו בתור אלים, אולם מרביתם נחשבו בתור אלילות נקבות; רק “דוּזַרִית” אלהי השמש נחשב לאל גבר, לא לאלילה. רבים עבדו את כפת השמים, אך לא את השמים הבהירים, שמי התכלת, כי אם את הרקיע המעונן אשר ערפלי עבים מכסים את פניו, יען הוא נחשב למקור ברכה, בהמטירו גשם להרוות את האדמה ולהצמיח עליה תנובה. הערביאים לא ידעו כל אלים שוכנים במחשכים בתחתיות ארץ, אלי שחת ותפתה. מכל בעלי החיים רק הנחש לבדו נעבד בתור אל. עבודת הנחשים אמנם מודעת היא גם לנו היהודים, יען כי זכרונות עתיקים ‏ ממנה שרדו אלינו מתקופה אחת כהה ועכורה בתולדות ימינו מקדם: אבותינו הקדמונים היושבים בעבר הירדן קרוב אל גבול ארץ ערב, חקו את מעשי שכניהם, ויעבדו ימים רבים אה צלם דמות נחש יצוק מנחשת, אשר קראו לו בשם “נחשתן”, ורק חזקיהו מלך יהודה בעת שקדו לבער את הדת האלילית מארצו כתת את נחש הנחשת, וישבת את העבודה הדתית המקודשת לשמו על אדמת יהודה. להאליל הזה היו בני ישראל מקטרים קטרת סמים.

אכן מרבית אלילי הערביאים נחשבו למפלגה מיוחדת מבלי להתחשב אל מפלגת אלילי הטבע; ואם גם בזמן מן הזמנים אולי נתיחדו אל האיתנים השולטים בממלכת הטבע, אבל כבר נתקוּ את העבותות אשר נקשרו בם באיזה ממפעלות הטבע בעולם. האלים אשר לפנינו הם בעלי תמונות מוזרות, האגדות המסופרות על אדותם הן מסובכות מאד ובלי כל הגבלה נכונה, והתכונות המיֻחסות להם, כמו גם התארים שתארו אותם בהם, שונים הם עד מאד. ישנה בתוכם אגודה אחת של אלים, אשר כפי האגדה השגורה על שפתי הערביאים, נקדשו ונעבדו בתור אלים עוד בימי דור המבול, בימי נח אבי משפחות כל העמים; הם אנשי מדה, ענקים נוראים, והתכונה המצינת והמסמנת אותם היא, כי הם שותים חלב למכביר. בעיר הקדושה מכּה נחשב האליל “הוּבַל” אלהי המטר לראש האלים. האליל “וַד” מתואר בדמות איש ענק עטוף מעיל ומזוין בחרב וחנית עם קשת דרוכה ואשפה מלאה חצים. האליל “יַגוּט” (עוזר) איננו אליל קבוע ומשתקע במקום אחד, כי אם אליל נד ועובר ממקום למקום, כי נשאו אותו אל שדה המערכה בצאתם לקרב. עוד אליל אחד היה להערביאים אשר כנו אותו בשם “מבעיר”. בלי ספק נתכנה בשם הזה בגלל הזבחים אשר העלו לכבודו על מוקדי אש. כל שבט ושבט עבד את אלילו המיוחד, או גם אגודה שלמה של אלילים, ויכונן לו היכלות וכלי הקדש לחפץ עבודתו הדתית. גם תארו את צלמי האלים, ויפסלום מאבן או מעץ; אפס כי נעשו על פי תכנית פשוטה מאד, בדמות גזרי אבן ובול עץ, בלי כל מלאכת מחשבת. בשם קעבה כנו לפנים אבן גדולה ידועה שחרחרת מוצבת בעיר מכה, אשר עבדוה בנשיקה, או כי נגעו בה בכף ידם. אולם בעת המאוחרת תקעו את האבן בקיר ההיכל אשר נבנה גם הוא למטרה הזאת עצמה, ויקרא גם הוא בשם קעבה. בימי קדם הוצגו בהיכל הזה פסילי אבן מחוטבים בתבנית פני אברהם וישמעאל בנו; בידי כל אחד מפסילי האבן האלה נמצאו חצים, אשר על פיהם נבאו כהני האליל את האותיות לאחור. פסילים כאלה העמדו סביבות היכל הקעבה במספר רב, ויהיו שם עד אשר קם מחמד וישביתם כלם. במקרים ידועים הוצגו הפסילים בקרב ההיכל בפנים, ואחד מכהני הדת נצב על ידו על המשמר. בידי הכהן השומר את משמרת הקדש נמצאה מכונה פשוטה להפיל גורלות, או לשאול את פי האל על פי סדר קצוב ונועד לתכלית זו; שם גם האלו אָלה וידרו נדר, כאלוּ כונוּ כי יהי האל לעד על מוצא שפתם.

בתוך כל האמונות התפלות אשר השתררו בארץ ערב בימי קדם ראוי להזכיר גם את האמונה ב"רוחות" (דזין), אשר אמנם לא התעלו למדרגת אלים, כי האלים מרחפים בגבהי מרומים, בעוד אשר הרוחות שוכנים במקומות ידועים על פני הארץ. הרוחות לא נחשבו בעיני הערביאים בתור אלים, כי אם כעין יצורים משנים להם, ומדרגתם היא בתּוך בין האלים ובין העולם השפל. הרוחות אינם בעלי צורה קבועה, כי אם הם מחליפים את תמונתם החיצונית כפי חפצם ומתגלים בתמונות שונות, ובמרבית המקרים הם מתגלים בתמונת נחש. הם נאספים בהמון רב במקומות ערבה וציה, ועושים מעשיהם רק בעתות ליל; אולם פעולתם תודע רק אחרי העשותה. הם אורבים להאלים לחשוף את מצפוניהם והודיעו את בני האדם, – את אלה אשר באו אתם במסרת ברית ידידות, – מה יפעלו האלים במרומים. ומה נוסיף עוד על דבר הקוסמים והמנחשים אשר מלאו את ארץ ערב מפה אל פה, או על דבר האמונה בחלומות ובאותות בדים להכיר על פיהם את אשר יקרה בעתיד, כמו צפצוף עוף שמים ועוד מחזות כאלה?…

בטרם נסים את השקפתנו הנוכחית, הערוכה בחפזון ובקצור נמרץ, על הדת הערבית הקדמוניה, הננו חושבים לנכון להזכיר,‏ כי האמונה בחיי הנפש אחרי המות היתה‏ רופפה מאד אצל הערביאים. אמנם הם ערכו מזון וצדה על קברות מתיהם למען המציא לנפש, אשר האמינו בתקומתה גם אחרי המות, את הכלכלה הראויה לה; אולם האמונה הזאת, למרות עקבותיה הנודעים בקרב העם, לא נתבצרה כראוי. היא אמנם היתה, אך לא השתררה, ויען כי לא התפתחה בקרבם, על כן היתה מרחפת באויר והשפעתה על רוח העם היתה דלה ומצערה מאד. אפס כי כפי הרגיל אצל כל עמים פרועים ונבערים מדעת, אשר האמונות והדעות המוצאות להן מקום בקרבן הן מלאות סתירות ותהפוכות בתוכן, מבלי יכלת בידי בעליהן לתפוס איזו דעה ברוח הגיון מקיף מכל צדדיה, כן נראה גם בהאמונה הזאת; כי בעוד אשר מצד אחד הביטו עליה הערביאים בקרת־רוח, הנה מצד השני נכבדה בעיניהם ככה, עד כי הקריבו לנפשות האבות אחרי מותם זבחי נפש אדם, וביחוד להאבות אשר מתו בידי מרצחים או במלחמה. סופרי תולדות ימי הערביאים מספרים, כי במלחמה על יד בדרה נפל חַרִיס חלל בחרב חבִיב, אולם זה האחרון נשבה במלחמה על יד אֹחָד ונמכר לבני חריס, אשר מלאו את חובתם, בהעלותם אותו לקרבן אל רוח אביהם המת.

ההסתבכות בדתי האליל. דרכי הדת הערבית הסתבכו עד מאד בהגיעה אל מפתן תקופת האסלאם. האלים נאחזו בארץ, ויהיו קבועים איש איש במקום מושבו, בעוד אשר השבטים המחזיקים בם היו נעים ונדים; תוצאות הדבר היו כי השבט בהעתיקו את מושבו נטש את אלילו ואת ההיכל המקודש לשמו, ויעזוב את חובת משמרת הקדש ועבודתה להשבט הבא למלא את מקומו, בעוד אשר גם הוא מצדו בבואו אל מקום חדש העמיס על שכמו את חובת עבודת האל החדש, אשר פגש במקום תחנותו. ובכן אפוא, מצד אחד נמסרה העבודה הדתית השוררת בכל אחד מהיכלי הקדש בידי קהל עובדים חדשים תמיד, וכל אחד מן השבטים הנודדים השאיר אחריו מנהג חדש או אגדה חדשה בכל אחר מהיכלי הקדש מדי עברו; ומצד השני הושם לחובה על כל העם לנסוע כפעם בפעם לבקר את היכלי הקדש במקומות רחוקים, כי כל שבט מצא את עצמו מחויב לבקר את האלים אשר עזב אחריו בצאתו. בעיר מכּה רבו מאד פסילי האלילים ומספרם עלה שם למאות; כל שבט ושבט משבטי הערביאים השאיר אחריו פה את פסל אלילו. ככה היתה מכּה למקום נקדש לכל שבטי העם הקרובים והרחוקים, עד כי לאחרונה נתּן לקדושתה גם ערך לאומי; כמחזה הזה עצמו אנו רואים גם במקומות רבים אחרים, אך במדרגה פחותה מזאת. ובמדה אשר גדלה והתפתחה מסכת גלגולי מעשים ועלילות כאלה בגבול הדת, בה במדה רפה כח הדת ומשמעתה, ויקל כבודה בעיני בעלי בריתה. רגש האחוה וקרבת המשפחה, אשר הרגישו בני המדבר תמיד בקרב לבם, גברה מאד על חרצובות הקשר הדתי, אשר למענו נטל על השבט להרחיק נדוד אל מקומות רחוקים ולהסתבך בסדרי עבודות דתיות רבות ושונות. על כן נדמתה עבורת הדת יותר ויותר אל אמונה תפלה, זאה אומרת, אל דבר אשר קדושתו תלויה רק בזכרון ימים עברו, ואשר השתמר בהוה רק הודות למנהג חסידות; עבודה דתית כזאת לא האצילה מרוחה על עובדיה, וגם אזלת ידה לעורר את החיים בהוה למפעל ומעשה, ולהיות לעינים להעם בנתיב חייו.

אנחנו עוד לא דברנו דבר עד כה על דבר “אַלְלַה”, אשר נחשב לאל ראשי בארץ ערב, אולם לדבר הזה סבות מיוחדות. “אללה” איננו אל אשר התפתח התפתחות היסטורית, איננו דומה אל יתר האלים מרעיו, אשר התיחדו כל אחד אל שבטו אשר נתּן לו לסגולה, ואשר יש להם אגדות מיתולוגיות מיוחדות והיכלי קדש מקודשים לשמם לבדם; הוא איננו עצם הנכנס תחת גדר ההיסטוריה, כי אם רעיון אשר התהוה לאל בתקופת עת קדומה. חקירת החכם וֶלהויזֶן, המתארת לפנינו באיזה אופן הופיע “אללה” על אופק הדת הערבית, מלבבת אותנו עד מאד. כפי אשר הוכיח החכם הזה, הנה השם “אללה” איננו שם פרטי המתיחס אל אל אחד מוגבל וידוע בקהל אלי ערב; הוא רק שם כנוי אשר כנה הערבי את אלהיו, יהי שמו הפרטי איזה שיהיה. את כל אל ואל אשר עבד אותו כנה בשם “אללה”, לאמר “אדון נעלה ואדיר”; ובכן הנה כל אחד מאלי ערב הוא “אללה”, כאשר כל איש אשר הוליד בנים נקרא בשם “אב”, וכל מושל בעמו נקרא “מלך”. אולם בהיות כי כל האלים אשר להשבטים השונים נקראו כלם בשם “אללה”, על כן התחולל הרעיון (בלי ספק עוד בעת קדומה) על דבר מציאות אל אחד כללי לכל שבטי העם. השפה היא אשר סללה מסלה להמחשבה והגות הלב; ואם כי האמונה בהאלים השונים אשר לכל שבטי הערביאים לא חדלה, וכמקדם לא חדלו מהשתחוות להם ומעבוד אותם, אפס כי דמות “אללה” התרוממה על כלם, – דמות איזה עצם, אשר אין עבודה דתית מיוחדת לשמו, ואשר גם איננו דורש כזאת מאת בני האדם ואיננו מצטרך לה, ועם כל זה הוא עולה על כל יתר האלים בתכונות נעלות הראויות ומסוגלות רק לעצם נשגב. “אללה” היה לאלהי כל שבטי העם; ובמדה שהתגדלה והשתגשגה צורתו הרוחנית, במדה ההיא נקלה כבוד אלי השבטים הנפרדים ויתמעט ערכה של העבודה הדתית המקודשת לשמם בעיני העם, באופן כי עד מהרה היתה לדת הנועדה רק בעד נשים וילדים. כה סללה לה האמונה הצרופה באחדות האלהים מסלה למהלכה יחד עם האמונה הקדמוניה הסרה למשמעת אלים רבים. לעיני מחמד, בעת עלותו על במת המחזה להתודע אל העם בתור מחוקק כבר נראה המחזה, כי בני עמו אינם מאמינים עוד בפועל בלב תמים בהאלילים קלי הערך כבתחלה; הם קוראים בשם “אללה” בכל עת ומקרה אשר סכנה עצומה מרחפת על ראשם, או עת תכלינה עיניהם לחנינה וחסד השופע מהעולם העליון. עתה יצאה מפלת האלים לפעלה על נקלה; כי העם לא הרגיש עוד בהם כל נחיצות. עתה החלו הערביאים להאמין באלהים היושב בשמים, יוצר תבל ומלאה, אשר בהכניעו את חיי האדם תחת ידי חוקות עולם אשר לא ישבתו נצח, יגביל את הטוב והרע, האושר והאסון, כפי המתאים אל מטרתו. אולם התכונה המוסרית אשר יחסוּ ל"אללה" לא התרוממה במדרגה נכרת ובולטת על פני תכונת עמו הנצמד אליו. הערבי חשב למתת “אללה” רק את אשר רכש בעשק וגזל, בעוד אשר לכל חפץ אשר רכש לו על ידי עבודה ויגיע כפים מצא לו שמות אחרים. אמנם איזה מהם הרגישו בלבם, כמו ישאף “אללה” למנוע אותם מעשק וחמס, והוא ירים למעלה את דגל המוסר והצדק, במובן אשר הבינום הערביאים. הערבי מבין תחת גדר שם “מוסר וצדק” את אותן התכונות אשר בהן מצוינים הערביאים מעודם; ובכן הם עורכים דמות ל"אללה" לפי צלמם ודמותם המוסרית הם. הוא אוהב גרים ומגן להם, קנא ונוקם בעד עון בגד ומעל; השפעתו המוסרית היא יותר בשלילה מאשר בחיוב; הוא לא יאציל על בני האדם מרוחו לתת בלבם רוח חסד וחנינה, רוח אהבה ותשוקה להיטיב, כי אם ישאף רק לעצור בעד זרון ומשובה. הוא איננו עצם מוסרי נשגב בתכלית המשגב אשר בכחו המוסרי תתאחדנה כל הקצוות, וכפי גדולתו כן ענותנותו, עד אשר נאמר כי יכול יוכל להתקרב אל בני האדם ולבוא אתם בברית אחוה וידידות, כפי התכונה המיוחסת לאלהי ישראל; הוא מצוין בהפשטתו המוחלטת (כלומר בזה שהוא מופשט ומובדל מן העולם והאדם), והקשר המחבר אותו עם תולדות החברה האנושית הוא רפה ודל מאד, ועל כן איננו מוכשר להתכוץ ולהסתגל לתכנית דתית כזאת. דת של אל כזה לוּ קרה מקרה להשתכלל ולהתפתח בשלמותה, היתה קרובה יותר אל דת קנאים ושואפים להעמיד כל דבר על מדת הדין בכל תקפו וקשיותו, מאשר אל דת של סבלנות ובעלת דרכי נועם, היודעת לותר לעתים על אמתיותיה למען התפשר עם החיים. אל כזה הוא בעצמותו כעין דמות ותכנית של אל אדיר ונערץ מופשט תכלית ההפשטה בלי כל בסיס טבעי תחת רגליו, אשר כמו הופיע מן החוץ לכבוש את העולם ולמשול בו בחזקה, באין כל רגשי ידידות ואחוה המקשרים את לבות המלך ועבדיו יחד. ובכן הנה אל כזה יוכל להיות רק מושג ומתקבל על השכל, אבל איננו מתרשם בלב, ובכל תעצומות עוזו וגדל ערכו איננו מלבב את האדם, ונפש כל מאמין לא תתרגש ממנו. מראהו לא ילהיב את דמיון המאמינים, וכמו רוח קרה נושבת מכל עבריו, ועל כן לא תתרקמנה סביבותיו אגדות מיתולוגיות; הוא מעצם ראשיתו גדול ואדיר, ותיק ובעל רוח מוסר, נוהג את עולמו על פי חוקות עולם אשר לא ימירו ולא ישנו את תפקידם, וסביבות עצם נשגב כזה אין כל מקום פנוי ליצירות־בדים ושעשועי דמיון. הדת הזאת התנוססה אפוא בימי “תקופת אי־הדעת”. השיטה הזאת אמנם מלבבת אותנו יותר בחדוד שכלה וביפי מערכת בנינה‏ מאשר בתקפה ובאמתותה ‏ ההיסטורית. ובכל זאת אין לכחד כי יש בה גרעין של אמת, אם לא ביחס אל כל העם, על כל פנים ביחס אל בחירי האומה. אין כל תפונה כי בהעת הקרובה אל גבול תקופת האסלאם נהיתה תמורה גדולה בהשקפת הערביאים על היחס השורר בין העולם הרוחני והעולם השפל, והתמורה הזאת תתגלה אמנם לא בדמות הכרה פנימית ברורה, אבל למצער בדמות תסיסה רוחנית, בדמות שאיפה עצומה לפתור את החידות המנקרות את הלב, חידות אשר אין בכח הדתות השוררות בארץ לענות עליהן תשובה מספקת. ויותר מאשר פעלו סבות פנימיות פעלו סבות היסטוריות חיצוניות. לרגלי גלגולי מאורעות היסטוריים נוסדו בארץ ערב מושבות יהודים, אשר השפיעו מרוחם על העם, ויפיצו בקרבם את יסודות תורתם, ועל ידם נמשך לב הערביאים אל האמונה באחדות “דת אברהם”. ומעבר השני נכרת גם השפעת הדת הנוצרית, אשר אם כי יסודה העקרי – האלהות בעלת תמונה משולשת והתגלמות האלהים ברוח בן האדם – בהיותו מושג מורכב מאד לא נתקבל בקרב הערביאים, בכל זאת פעלה גם היא פעולה שלילית, להסיר את לב הערביאים מרבוי אלים ולטעת בלבם מושג של האחדות האלהית השולטת בעולם. על כן הננו רואים כי בהרים מחמד את קולו לבשר לבני עמו את האמונה באחדות האלהים, הנה עד מהרה נענו לו כל פנות העם, אשר כמו הקשיבו את הֵד קולו יוצא ומצלצל גם ממעקי לבבם. הסרבנות אשר נגלתה בראשית לדת האסלאם איננה התנגדות אל עצם הדת החדשה, אשר באמת היתה קרובה אל לבם גם הם, כי אם מוצאה מסבות איקונומיות ומדיניות. הסרבנים סרבו יותר להמחוקק מאשר לעצם הדת. מצד אחד דאגו בני מכּה, אשר היתה הנקודה המרכזית בארץ ערב, פן תזיק הדת החדשה למצבם האיקונומי ופן יבולע למסחרם. ומצד השני פחדו שבטי הערביאים וידאגו לחפשיותם המדינית. הבה נראה נא מה פעלו היהדות והדת הנוצרית להרחבת אמונת אחדות האל בארץ ערב.

היהדות והדת הנוצרית בארץ ערב. פעמים רבות כבר עמדה השאלה לפני כסא משפט החקירה: האם לא נולדה דת האסלאם החדשה בקרב בני ערב רק הודות למגעם בהיהדות והדת הנוצרית? שתי הדתות האלה אמנם נודעו בארץ ערב עוד בתקופת העת אשר לפני מחמד. בעיר יתריב התגוררו יהודים רבים, אשר נפרדו לשבטיהם, כמו בני נדיר, בני קנוקא ובני קרַיְטָה, ומושבם היה שם איתן, עד כי בקשו גם איזה משבטי הערביאים את קרבתם. כפי עדות סופרי הערביאים התישבו היהודים בעיר הזאת עוד לפני הערביאים, וכמו כן במחוז חַיבַר הקרוב לה, ויהיו הם לבדם לאדוני כל חבל הארץ הזה. אך במאה השניה לספה"נ באו שמה שבטי הערביאים מארץ תימן, אשר נתדלדלה אז לרגלי המהפכה הטבעית והאיקונומית אשר היתה בה, ולא יכלה עוד לשאת את המון יושביה, ויאחזו גם הם בה. וכפי הידיעות אשר הגיעו אלינו מפי סופרי תולדות העתים השתרר שלום אמת בין היהודים והערביאים, אשר נדמו יחד בשפתם (השפה הערבית היתה לשפה מדוברת בפי יהודי ערב) ובארחות חייהם, ואלה האחרונים נִשאו ויכבדו את היהודים בגלל השכלתם ותרבותם הדתית. לא חזון יקר היה לראות משפחות ועדות שלמות מן הערביאים מתיהדות, וגם בקבלן עליהן את תורת ישראל אינן פורשות מאגודת השבט הערבי, אשר הן מתחשבות אליו; גרים כאלה נחשבו כערבים גמורים לכל דבריהם וסדרי חייהם, רק כי היו בני דת משה. הלקח ההיסטורי הזה הוא בא ללמדנו, כי חזון הפלג הלאומיות והדת לשני מקצעות מיוחדים, כמו למשל אשכנזים ופולנים וכו' בני דת משה, אשר הופיעו בגבול ההיסטוריה העברית בימים האחרונים, איננו המצאה מקורית אשר המציאו בחכמתם המתחכמים בעמנו במאה האחרונה, כי אם אביה היה הערבי הקדמוני, אשר עם כל היותו איש טבעי ובן הערבה ידע להקדים את משכילינו הנאורים כיום. הערביאים קראו את היהודים בשם “עם הספר”, כלומר בעלי הספר הגדול ההוא, אשר בשלשלת המסרת הכלולות בקרבו ישנה גם חוליה אחת המקפת את העם הערבי ומקור מחצבתו. הערביאים אשר מצבם במדרגת הקולטורה היה שפל מאד, בהיותם עוד עם נבער מדעת, שמרבית בניו לא ידעו קרוא וכתוב, עם קרוע לקרעים, נפרד לשבטים קטנים ומחזיק בדתות שונות שפלות ערך, אשר גם בעליהן חדלו מהוקירן ומהגות להן רגשי כבוד, – קנאו ביהודים, אשר תורת דתם כבר השתלמה והשתכללה ותגיע למעלת דת כתובה ומקוימת בספר. ההכרה הפנימית אשר נקבעה בלב הערביאים להכיר את יתרון היהודים עליהם ויתרון תורת ישראל על דתם האלילית, היא המריצה אותם לקבל איזו השפעה מדת היהודים, כן בנוגע אל דעותיה, וכן גם בצד ידוע של תורתה המעשית. מלבד האמונה באחדות האלהים והתקוה ליום המשפט הגדול עת יבוא אלהים במשפט את כל יושבי תבל, קבלו הערביאים מאת היהודים גם איזה ממנהגי הדת, כמו להסב את פניהם בתפלתם לנכח ירושלים, ולהתענות יחד עם היהודים ביום הכפורים (יהודי ערב קראו לצום העשירי “עשורא”). איזה מסופרי דברי הימים וחכמי הבקרת בדורנו, המאמצים את לבם להכחיש דברים ידועים ומקובלים בההיסטוריה, בעקמם אותם בפלפולים שנונים כדי להוציאם מידי משמעותם הפשוטה, משערים, כי אמנם היו יהודי ערב נכבדים בעיני שכניהם הערביאים, אבל לא אהובים ורצוים לעם. לפי דעתם, התכונות המיוחדות להלאום העברי, אשר עוררו את השנאה להיהודים בלב איזה מעמי אירופה החדשים, כבר נתאזרחו בקרב היהודים גם אז; התבודדותם הדתית, גאונם הלאומי, שאיפתם לרכוש הון ושקידתם להעביר את העמים אשר הם יושבים בקרבם, – כל אלה עוררו עליהם משטמה בארץ ערב, כמו שהם שנואים בארץ גרמניה ורומניה בדורנו זה. למען סתור את ההשקפה המוטעת הזאת דיה רק השקפה אחת שטחית על פני ההיסטוריה הערבית אשר לפני תקופת האסלאם. אם עם קטן השגיב בכחו הרוחני והמוסרי להפוך לב קבוץ מדיני גדול של ערביאים לדתו ולאגודתו הלאומית, וליסד לו בכח המהפכה הזאת, – אשר אמנם נעשתה לא באֹנס ובעקיפים, כי אם בכח מוסרי ובחבלי אהבה –, ממלכה עברית בלב ארץ ערב בתימן המאושרת, כאשר הזכרנו למעלה, ומבלי אשר נמצאו אז מתנגדים ומערערים להמפעל ההיסטורי הזה מצד הערביאים בני הטבע השונאים את השעבוד וממשלת עריצים שנאה עזה כמות, – אות הוא כי לא היה בלב הערביאים כל טינא ומשטמה אליו. התיסדות ממלכה עברית אשר תחת דגלה התבוללו הערביאים ברצון חפשי בתוך היהודים להיות ללאום אחד היא מופת חותך, כי עוד לפני התיסדה נאחדו היהודים והערביאים יחד ברגש אחוה וידידות, וירגישו את עצמם בתור עצמים אחדים בגויה אחת, באחדות השפה והגזע. ההיסטוריה של האסלאם בתקופת ימי הוסדו מספרת לנו גם היא בתור עד ראיה, כי הרדיפות אשר נרדפו היהודים בערב בימי מחמד, אינן תוצאות פרי משמטת העם, כי אם הן תולדה מסובבת משנאתו הפרטית של המחוקק הערבי אל היהודים, אשר ראה בהם כעין מעצור להפצת דתו בארץ ערב, ומהם יצאה כפעם בפעם מחאה נמרצה ומיוסדת על מוסדי בינה על תורתו החדשה, אשר שאב ממקור תורת ישראל מבלי להבינה לאשורה. הדבר אשר קרה בעיר מדינה, כי בגלל אשר רבו מאד מקרי מות בקרב ילדי הערביאים בעת הולדם, בעוד אשר במושבות היהודים לא נראה הנגף, נדרו הערביאים נדר לגדל את בניהם אשר יולדו להם בדת משה, עד כי באמת נתרבו בין הערביאים במדינה אנשים שנתחנכו על ברכי היהדות¹, – הנהו גם הוא כראיה מוכחת, כי היה לב הערביאים טוב מאד ליהודים, ולולא זאת לא הקדישו האבות את בניהם לעם השנוא לו בלבו.

ומצד השני השפיעה גם הדת הנוצרית על הגיון לב בני ערב, ותעזור גם היא לחליפת הדעות אשר קמה בתוכם, אפס כי השפעתה לא נתיחדה על פי רוחה ונטיתה הפרטית, כי אם בנטיה המובילה אל האמונה באחדות האלהים בתמונתה הכללית. ההשקפה על החיים המלאה רוח גבורה, הגיון עמוק, התאפקות ונזירות – אשר אחזו בה רבים מן הנוצרים הראשונים – לבבה גם את רבים מן הערביאים בעלי רוח ושכל, ובהתקרבם אל אלה הראשונים קבלו מהם גם איזו דעות נכונות. ידענו כי בתקופת הימים הנוגעת אל גבול תקופת האסלאם נמצאה בערב מפלגת אנשים אשר נפרדו מעל הדת האלילית בנטותם אחרי האמונה באחדות האל, והיא המפלגה הנודעת בשם “חניפים”. המלה “חניף” איננה ערבית, ועל כן לא ידעו גם הערבים את פתרונה; באמת היא מלה ארמית, והוראתה בגד בדת, או יותר מדויק לאמר “כפירה”, וכן כנו אותם הערביאים על שם כחשם בדת האלילית. אולם עם כל זה עוד לא באו החניפים לידי דת חיובית; הם לרגלי כפירתם בדת האלילית נשארו משוללי דת, ולבם הגה מחשבות, לבקש דת העולה בטובה ומשגבה על דתם אשר זנחו, ולסגל להם סדרי חיים טובים וישרים מחיי הערביאים המלאים ריבות ומדנים חמס ורצח. ויען כי החניפים עוד לא אחזו בשום דת חיובית, על כן רואים אנו בחייהם עם האמונה באחדות האלהים איזו ערבוביה של מנהגים לקוחים מדת היהודים והנוצרים גם יחד. החכם ולהויזן מחליט, כי רק הדעות מיסודי הדת הנוצרית אשר חדרו בקרב המפלגה הזאת היו כעין כח מניע לנחותה בנטיתה הדתית; וההשערה המוטעת הנוכחית הביאתהו לידי שגגה עוד גדולה מזאת, לבאר על ידי השואת המלים (החסרה אמנם יסוד הגיוני נכון) את המלה “חניף”, כי הוראתה “מתנחם ומתחרט”, ובזה מצא יתד לתלות עליו את החלטתו כי מוצא המפלגה הוא מן הנוצרים, אשר נהגו בימים ההם לסגף את עצמם תמיד ולהתודות על עונם לפני האלהים; ולמען חזק את השערתו הוא מביא עוד השערות תמוכות על יסוד איזה ניבים בלתי מבוררים כל צרכם הנמצאים בספרי ערב הקדמונים, כמו נקראו החנפים לפנים בשם המורה כי נהגו מנהג הטבילה, ובכן הלא נוצרים גמורים הם. אולם לא על השערות רופפות כאלה נבנה בנין היסטורי. החכם סָלוֹביוב בספרו “חיי מחמד” מוכיח במופתים נאמנים, כי אמנם ידעו הערביאים את הדת הנוצרית לרגלי קרבתם עם בעלי בריתה, אפס כי לא יכלה להתקבל אצלם לרגלי סבות פסיכולוגיות².,ההתפעלות הbלהבה לאין חוק – אומר החכם הנז' – אשר התפעלו הערביאים מרגש האהבה והידידות, אמון רוחם להחובות המוטלות עליהם, רוח גבורה במלחמה וביום אסון, ותשוקה כבירה לעולל עלילות גבורה, – אלה הן התכונות החיוביות (מעלות ויתרונות) אשר להלאום הערבי, המעידות על תגבורת מחשבתו ורוחו הפנימי בקרבו על יתר כחותיו השכלים, או במלים אחרות, הצד הסוּבּיֶקטיפי מכריע בקרבו את כל יתר מושגיו. ולעמת זאת בתוך יתר התכונות השליליות אשר נמצאו בטבע הערבי נחשבה גם המגרעת הזאת: קָרת רוחו אל אמת אָבּיֶקטיפית, אשר להלאה מגבול עולמו הפנימי, אל אמת שיסודה במעשים ומקרים בעולם החיצוני. אם מצד אחד התקדם הלאום הערבי בהשכלתו והתפתחותו ויעביר את דתו האלילית, הנה מצד אחר לא היה מוכשר לקבל את הדת הנוצרית, וביחוד בתמונתו ההיא שהיתה מצויה אליו. התגברות פעולת ההגיון הסוביקטיפי וההתרגשות הנשגבה להרגיש עצמותו, הן אינן יכולות לדור יחד עם התשוקה לסגופים ולהנזר מן החיים, ולא עם התמדה אל היופי והתפארת הערוכים בטעם מלאכת מחשבת ונסוכים על פני עבודת הדת, גם לא עם החקירות העיוניות הדתיות, כאשר גם לא תתרועענה עם הכנעה ומשמעת אל מערכה מורכבת ומסובכת של חוקים וכללים רבים. כל הדברים המנוים פה כבר נקבעו בתחום הדת הנוצרית במאה הששית לספה"נ, ויכסו מעין המשקיף עליה השקפה שטחית את עצמותה הפנימית הסוביקטיפית, כלומר התאחדות הרוח של האיש המתרומם באמונתו עם האל המושיע המתגלם בתכונת האדם. היסוד העקרי אשר בדת הנוצרית, לאמר: התגשמות האלהים באדם והתרוממות רוח האדם אל משגב האלהות, היא היתה דעה מפשטת ונאצלת, אשר אי אפשר לה להיות נקלטת במושגו של הערבי". ובכן אפוא, אם הדת האלילית הָשפלה מאד בעיני הערבי המשכיל, אשר התקדמותו הרוחנית חוננתהו בהרגשה דקה לחוש את האמתות שבתוך הדת, לעמת זאת היתה הדת הנוצרית, המקולעת מעיונים ומושגים מרכבים, נעלה מהשגתו, וצעיף של מושגים אבּיקטיפים הנוגעים אל עקרי הדת ואל העבודה הדתית חוצצים בינו ובינה. הערביאים הבינו את הדת הנוצרית בתור אמונה באל יחיד כפי סגנונה המקובל בדת היהודים, רק כי נתנה על ידי נביא אחר. בספר הקוראן אנחנו קוראים את פתגמי מחמד על דבר המחוקק הנוצרי, אשר מהם נראה כי השקפתו בזה היתה מלאה שגגות רבות הסותרות אשה רעותה, אם מאשר כי לא השיג את הדעה היסודית הרפודה באמונת הנוצרים, או כי שאב את ידיעותיו ממקור הכתות הנוצריות השונות אשר קמו בקרב הדת הנוצרית בתקופה הראשונה לימי הוסדה, שנחשבו בתוך הכנסיה לכופרים, מבלי לבחון כי יסודות אמונתן סותרים זה את זה. כה אמר מחמד באחת מנבואותיו בספר הקוראן:

“אחרי הנביאים שלחנו את מרים ואת ישוע, למען אשר ימלאו את דברי ספר תורת משה. אנחנו הפקדנו בידו את ספר אבן־גליון הטבוע בחתמת דת אמת, ועליו תהל האמונה את נגה זרחה. הספר הזה הוא לקח טוב לכל יראי אלהים, הוא ישכילם על דבר אמת” (קראן שורה ה).

“ישוע בן מרים הוא ציר שלוח מאת האלהים לבשר את דברו אל בני האדם” (קראן שורה ד).

מן הדברים האלה רואים אנחנו, כי בעיני מחמד ובני דורו נחשב המחוקק הנוצרי רק בתור נביא וציר שלוח מאת האלהים. הננו רואים אפוא, כי נמשך מחמד אחרי מפלגת היהודים המתנצרים (Ebioniten) אשר הכירו את ישוע הנוצרי רק לנביא ולמחוקק. אולם במקומות אחרים נאמר בספר הקראן, כי ישוע הנוצרים הוא רוח אלהים ונשמת אפו, ואף גם זאת, כי לא הומת בידי אדם, יען כי הנהו עצם רוחני מהעולם העליון ואיננו נכנס תחת גדר התמותה, כי אם עלה השמימה בעודנו חי, – דעה אשר אמנם השתררה במפלגה בקרב הידעונים (Gnostiker). שתי הדעות האלה, הנובעות שתיהן יחד ממפלגות הכופרים שבקרב הכנסיה הנוצרית, דעות המתנגדות זו לזו, נקלטו יחד במחו של הנביא היודע דעת עליון אבל לא יושר הגיון, הלוקח חמר לנבואתו מכל הבא בידו, מאפס כשרון להתאים את דעותיו יחד.

באמת הנה האמונה באחדות האלהים, אשר מצאה לה מקום גם בערב בקרב איזו מפנות העם, נולדה עוד על ברכי תקופה קדמוניה. הספורים הנזכרים בספרי הקדש על דבר אברהם ראש המאמינים נפוצו על ידי היהודים גם בקרב שבטי ערב, אשר יחש־אבות יקר בעיניהם מאד, עד כי הנהיגו ספרי יחש גם לסוסיהם קלי המרוץ, – וילבבו אותם עד מאד. הספורים האלה נתנו יד למבקשי דת אמת להאמין, כי האלהים אשר נגלה לאברהם נתן על ידו תורה שלמה להורותה את בני האדם, והיא הדת המקורית לכל הדתות הבאות אחריה, אשר קראוה בשם “דת אברהם”, הנזכרת כפעם בפעם בספר הקראן. כאשר הופיע מחמד בתור מחוקק לעמו, לא נועז גם הוא לאמר כי תורה חדשה הוא נותן לעמו, כי אם הוא בא בשם אלהים לבאר לפני עמו את תורת דת אברהם ולמסור אותה בעצם תומה לבני דורו. כי האמונה באל יחיד נמצאה תמיד במצב מקופל וגנוז על אדמת ערב – הוא דבר הנעלה מכל ספק. אם גם אין אנחנו נוטים להסכים לדברי איזה מן החכמים המשערים כי ספר איוב חֻבר בשפת ערבית ותֻרגם אחרי כן לעברית, וכאשר הגדנו כבר הננו רואים בו פרי הגיון לב חכמי ישראל בימי גלות בבל, בכל זאת הספר הזה הנהו עדות אל התנועה הרוחנית בתחומה של האמונה באחדות האלהים, אשר התחוללה אז על אדמת ערב. מחבר החזיון הזה בחר מקום נאות לערוך עליו את חזיונו הפלוסופי, את ארץ עוץ, אחד המחוזות בערב הצפונית. גבורי החזיון, כמו אליפז התימני איוב וכדומה להם, הם שמות אנשים ערביאים; אות הוא כי דברי החזיון הזה, אשר תכנו חקירה על דבר מציאות אלהים והשגחתו על העולם, מתאימים מאד אל תכונת יושבי ערב בהתקופה ההיא, אשר שם התחוללה אז התנועה הרוחנית בדרך המובילה אל האמונה באחדות האלהים, ומפלגת החניפים כבר החלה להשתגשג בארץ, כפי הרגיל להיות עת תצמח דת חדשה בקרב איזה עם, כי מצד אחד מתחזקים הנוטים אחריה בדתם החדשה ונכונים גם לבא בעדה באש ובמים, ולעמתם ירבו גם המערערים עליה. לולא זאת לא בחר המחבר לערוך את המחזה על אדמת ערב, בקרב שבטי עמים המחזיקים בדת האלילית. מלבד זאת, כפי הנראה, קמו כפעם בפעם באיזה משבטי ערב נביאים אשר קראו אל העם בשם אל אחד ויחיד. בספר הקראן מזכיר מחמד את הנביא שַאַיִב אשר נבא בשם אל אמת בקרב יושבי מדינה, את סַלִיך נביא שבט התִימוּדים, ואת כוּד נביא בני אָדִית, ואת השבטים האלה מציג הנביא למופת לבני עמו, כי נכחדו כלם על דבר אשר לא שמעו בקול אללה ביד נביאיו. אולי יתעקש החוקר לתת גם את הדברים האלה לדברי אגדה, אף כי אין אנחנו רואים כל יסוד נכון לזאת, אבל לוא גם יהי כדבריו, הננו רואים בזה אות כי רעיון אחדות האלהים כבר נאחז בתור אזרח על אדמת ערב; ברור בעינינו, כי כשם שאין אדם רואה בחלומו אלא מהרהורי לבו, כן אין אגדה נולדת בקרב כל עם אלא על אדות ענינים המעַנינים את לבו מאד.

כאשר הכתה האמונה באחדות האלהים שרש על אדמת ערב, עוד היתה עומדת ומחכה כי יבוא התור לה להתגלם בתמונת דת מעשית, ובאופן כזה תתכשר להיות מוצעת לפני העם. החמר כבר הוכן, רק כי חסר חרש אמן לתת תכנית לבנין ולהקימו על תלו, – ואיש כזה היה מחמד. לפי ההשקפה אשר השתררה מעולם בקרב עמי בני שם, יודיע האלהים את רצונו רק על ידי איש הבינים, על ידי נביא, אשר הוא יהי למחוקק להודיע להעם את רצון האלהים ולהורותם את תורתו, בתתו לפניהם את חוקי האלהים ותורתו כתובים על מגלת ספר המקודשת מטעם האלהים ודתו. לספר כזה כבר יִחלו החניפים, אשר ידעו את דת אברהם מצדה העיוני, ויחכו בכליון עינים לקראת תורתה המעשית. וכל כך גברה התשוקה בלב מפלגת החניפים להשיג את תורה דת אברהם כתובה על ספר, עד כי רבים מהם העתיקו משפת‏ כשדים לערבית ‏ את מגלות ספרי הגניזה המיוחסות לאברהם, אשר התפשטו מאד בגלילות סוריה וארם נהרים, ואשר בלי ספק התיחסו אל ספרי הקדש אשר לאנשי הצאבֵה הנזכרים בספר הקראן. אפס כי ספרים כאלה, אשר נתחברו בארץ נכריה, לא התאימו אל רוח הערביאים, אל טעמם ואל תנאי החיים הסובבים אותם, ומפני שלא הניחו את דעתם לא נתקבלו אצלם בתור ספרי דת. כל הרוחות המנשבות האלה אשר טעם בני נכר יצוק בהן, הן רק הקשו ואמצו את לב החניפים באמונתם, ותרהבנה בנפשם עוז לחכות עד אשר יופיע מחוקק אשר רוח בני עמם נוססה בו, לתת להם את ספר הדת, אשר אליו קוו מכבר.

כה גרמו סבות שונות פנימיות וחיצוניות לחולל תמורה עצומה בעולם הרעיון והמחשבה של הערביאים, תמורה אשר אמנם היתח בעין הכנה קודמת אל האסלאם המתעתד לבוא. אם אֵל כ"אללה" התרומם במושגי הערביאים למעלת עצם נשגב בעל תכונה רוחנית ויגיע למצב רם ונשא המגדיל את ערכו על פני כל האלילים של השבטים השונים, הנה זאת אומרת, כי התפתחותו של העם הפנימית הלכה בנטיה אחת עם ההשפעה אשר השפיעו הדתות האחרות מן החוץ. במצב כזה נתבכר אפוא הצרך הרוחני ליסֻד דת חדשה, ואז הנה נשאר לפני העם רק לחכות להמועד הנכון. אי־אפשר היה לכל בעל דעת לקוות, כי עם חפשי בתכלית החפש, עם אשר איננו סובל כל מרות ואיננו יודע לסור אל משמעת כעם הערביאים, יקבל עליו איזו דת ומערכת חוקים אשר לא צמחו על אדמת מולדתו, ואשר אינם מסתגלים אל תנאי חייו, שהתיחדו בצורה מיוחדה, אשר אין כמוהם בכל העמים בעלי התרבות; נחוצה היתה התפתחות דתית הבאה מבפנים, ורק היא הנכונה והמוכשרת להצמיח ולשאת פרי, אשר בו ימצא העם את כלכלתו הדתית הרוחנית.

צעיף תעלומה פרוש על פני ראשית מולדת מרבית הדתות. לא כן האסלאם, הוא גלוי וידוע לנו מרגע הולדו בכל דיוקו ובכל פרטיו. השאלה האחת קשת הפתרון אשר נמצא בהאסלאם, היא מתיחסת רק אל תכונתו הפסיכולוגית. לפנינו מחזה נפלא אשר אמנם עלינו לבאר את סבתו; דת חדשה משתגשגת ועולה לפנינו, ואך הופיעה שטפה במרוצתה כאשר ימהר הברק במעופו, ותתפשט על פני ארצות רבות, והתפשטותה עוד לא חדלה גם היום, ועם זה הן מחוקקה היה איש הרחוק מגאון רוח וכשרונות מזהירים, איש אשר לא התחזק בדעותיו ויהי נכון לפשר אותן עם רצון איש ואיש, ואשר לא נסוג אחור מכל פשע ומעל, אם גם נורא ואיום, רק למען השיג את מטרתו. איך זה יתכן הדבר, כי דת, אשר תסכון להיות לסגולה לעמים רבים ולעבור בנחלה מדור אל דור לארך ימים, תתכונן על ידי איש עריץ, ובאמצעים מלאי זדון ועריצות? אך זאת היא שאלה גדולה אשר תתעורר בקרבנו למראה הדת הזאת. אולם החמר לפתרון השאלה הוא נתון תחת ידינו. אין כל ספק כי ספר הקראן הוא פרי הגיון לב מחמד; אפס כי פרקי הספר אינם מסודרים באופן המתאים לסדר הזמן שנתחברו בו, ולוּ נאמר לקרוא אותם בסדר ההוא כפי שהם לפנינו, לא נמצא בהם את האמת ההיסטורית אשר אנחנו מבקשים; אולם אם נסדר אותם על פי התכנית אשר ישימו לפנינו החוקרים והמלומדים, כלומר בסדר היסטורי נכון, אז יביעו לנו בשפה ברורה את השתלשלות מזמת לב מחמד ותולדות הלך רוחו ומחשבותיו. אחרי חתימת הקראן הופיעו עוד מסרות שנמסרו מדור לדור בעל פה כעין מלואים לספר הדת הכתוב. מאלה האחרונות אשר מספרן רב מאד, הצליחה ביד חוקרנו לברור את אלה אשר ערכן רב מאד להפיץ אור על הענינים הצריכים באור. בארח כזה נקל מאד להפריד את המסרות העתיקות ליסודותיהן, את היסוד ההיסטורי לבד, ומאמרי אגדה לבד, ואז תגלה השתלשלות תורת האסלאם לעין השמש.

מחמד. ימי עלומיו. מחמד נולד בשנת 570 לספה"נ לאביו עבד־אללה ממשפחת חַשִים, נצר משבט בני קרַישָה במכה, אחד משבטי הערביאים האדירים, אשר התעסק בסחר עזבון הארץ לארצות סוריה ע"י שיירות נושאות מרכלת מארץ לארץ. בידי בני קרישה הפקדה גם משמרת הקדש בהיכל הקעבה, אשר נחשב למרכז דתי לכל ארץ ערב. הנה כי כן נועד מחמד מרגע הולדו להאחז במקום מרכז הדת אשר לבני עמו. אביו מת בעת אשר אמו הרתה ללדת אותו, והוא נולד כששה ירחים אחרי מות אביו. במלאת לו שש שנים נתיתם גם מאמו, ובהיותו יתום נעזב באין אב ואם, חמלו עליו בני משפחתו ויגדלוהו בביתם, אפס כי משפחתו כן מצד אביו וכן מצד אמו היתה דלה ועניה. למען מצוא את מחיתו אֻלץ מחמד בימי נעוריו לרעות את צאן בני מכה. עבודת מרעה צאן, אשר כידוע היא מסוגלת להשקיע את בעליה בהגיון לב ועבודת המחשבה, פעלה בנטיתה הזאת גם על רוח הנער. כאשר גדל מחמד ויהי לאיש, השיג משמרת פקודה בבית אשה אלמנה עשירה ושמה חַדיג’ה; משמרת פקודתו העמיסה עליו את העבודה ללכת עם ארחת הנוסעים המובילים את סחורת גברתו לארצות סוריה ויהודה, מקום שם ראתה עינו את המקומות הקדושים הנודעים לשם בתולדות עם ישראל, ואולי גם התודע אל היהודים והנוצרים היושבים שם ויתקרב אליהם. במלאת לו עשרים וחמש שנים בא במסרת ברית הנשואים עם גברתו חדיג’ה, אם כי היתה בכירה ממנו לימים בכדי חמש עשרה שנים. מחמד וחדיג’ה, בהיותם קשורים יחד בחבלי אהבה, חיו חיי אשר וענג, וגם בנים יֻלדו להם. כפי אשר תארוהו סופרי בני דורו היה מחמד איש בעל קומה בנונית, יפה תואר, פניו הפיקו חמדה ונעם, והליכותיו עם אנשים באהבה וחן; כשרונות רוחו נראו בכל הליכותיו במסחרו ומשלח ידו. כשנים אחרות אחרי בואו בברית הנשואים עברה רוח אחרת על מחמד, אשר נשאתהו אל עולם המחשבה וההגיון. אז החל להשקיע את עצמו כפעם בפעם במחשבותיו ולשית לבו לחקרי אמונה ודת. כפי הנראה התרועע אז עם איזה אנשים מן החניפים הנזכרים למעלה, אשר אמנם עוד לא יסדו להם מפלגה מסוימת ומסומנת בגבולותיה, ורק זאת היתה כל אגודתם, כי שאפו כלם יחד אל מטרה אחת משותפת, ויבקשו דת אשר תעצור כח להספיק להם את צרכיהם הרוחנים. הדת אשר לבבה אותם היא האמונה באחדות האלהים המוחלטת, הכנעה ועבודה להאל היחיד אלהי אברהם, מבלי לקבל עליהם את תורת ישראל המרוממת ומנשאת למעלה את הלאום העברי, ולא גם את הדת הנוצרית, ששם נתּן הבן המושיע כמשנה לאלהים. עיקר דתם לפי מושגם היא המשמעת וההכנעה לפני האל היחיד המיוחד. הוראת מלת “אִסלאם” – התמכרות ומסירה מוחלטת בלב ונפש אל איזה דבר, ו"מוּשלם" – איש אשר התמכר אל האמונה באל אחד, יתארו נא אותו כפי שיתארוהו, אם בדמות אלהי הנוצרים כי אם בדמות אל מתואר באופן שלישי. החניפים האמינו גם ביום המשפט הגדול לכל בשר הנועד להיות באחרית הימים. תוצאות אמונתם היו כי נזרו מן החיים ויחיו חיי בדידות.

רשמי לב והתרגשות דתית. עתה הגיעה למחמד תקופת ההתרגשות ועיון דתי. בתקופה הזאת בימי חייו החל מחמד להתבודד, בהתרחקו למקומות שוממים מאין יושב, למען השקיע את עצבמו בעיוניו ולהעמיק במחשבותיו. אולם מה הוא הציר אשר עליו סבו מחשבותיו, – את זאת אנחנו מכירים מכל עלילותיו ומאמריו אשר הופיעו בהעת הקרובה. אמנם מה רב הנגוד וההפך בין האמונה באל יחיד כפי אשר הבינו אותה החניפים, ובין הדת האלילית השוררת בערב, אשר הצטמצמה בנקודתה המרכזית בעיר “מכה”, ואשר בה נקשר מחמד על פי מולדתו, – היא ופסיליה, ועבודתה הדתית אשר אין לה שחר, וקשרי ברית המסחר התלוים בה; לוּ יעמדו כל בעלי בריתה לפני כסא אלהי המשפט, הה, מה נורא יום המשפט ההוא! רעיונות כאלה נקרו את לב מחמד. כעבור שנים אחדות נצמד מחמד אל תורת החניפים ויבחר בארחות חייהם.

על פי תכונת נפשו נחשב מחמד אל מפלגת האנשים, אשר הודות לרֹך נפשם המוכשרה להתרגש ולקבל רשמים עמוקים מכל רעיון ודעה הרצויה לה, הם נכונים למסור את עצמם בידי אלהים, להכנע מפני רצונו ולסור אל משמעתו בלי כל מזמה וחשבון. איזו הכרה פנימית מלאה את לבו, כאִלוּ הרגיש את עזוז יד אלהים הנטויה בתבל, וכמו יחוש את רוח האלהים וכבודו המרחפים לנגד עיניו, והכרתו הפנימית הוכיחתהו לדעת את האחריות הגדולה המוטלת עליו לפני אלהים בעד כל מפעליו בגבול חיי המעשה, והחזיונות הנוראים הנלוים עליהם. אמנם הננו מוצאים את עצמנו מחויבים להראות על עוד ענין אחד, אשר הסכן הסכינו כל סופרי תולדות העתים לחשבו להסבה הגורמת בנבואת מחמד: כח נעלם אשר המריץ אותו להתנבאות ולהופיע בתור מיסד דת חדשה, בלי כל חפץ וכונה מצדו. הוא היה מחונן מאת הטבע בנפש חוֹזה חזיונות, נפש בעלת תכונה מיוחדת ומסוגלת לנבואה; כל התעוררות רוחנית אשר התעוררה בקרבו הסבה בנפשו תנודה כבירה וסערת נפש גדולה, ותנועה פסיכולוגית כזאת (יקראו נא אותה בשם חלי אֶפילפסיה או בשם היסטֵיריה) המריצה אותה לראות חזיונות מדומים, ולהאמין באמת ותמים כי הופיעו אליו אלהי מרום, או מלאכיו המדברים בשמו, וישימו בפיו את המשא אשר נשא הוא אחרי כן בשם אלהים. ובכן הנה בכל דברי נבואתו הרגיש מחמד את עצמו לנביא אמת, ובכל שקריו ופחזותו לא התכון להתעות, כי אם באמת היה נתעה מתקף מחלת נפשו אשר קננה בקרבו; הוא לא היה רמאי, כי אם מרומה, וביחוד הננו יכולים להחליט כזאת ביחס אל תחלת נבואתו וחזיונותיו הראשונים. התנועה הדתית החדשה אשר קמה בערב רכשה לה בעל ברית חדש, איש אשר אמץ את כל כחות נפשו בגבורה נפלאה, למען הגין על התורה החדשה, איש בעל כשרון נמרץ לחשוף את רגשות נפשו בכח אדיר, אשר לא ישוב מפני כל.

התגלות האלהים. בעת אשר החל מחמד להביע את מחשבותיו, אשר קננו במחו זה כבר, ולפרסמן בעולם, כבר מלאו לו ארבעים שנה. הדבר קרה לרגלי מחזה אלהים, אשר נגלה לו פתאם. בעת נומו שנתו על הר חירה, אשר נקרה שם לרגלי נדודיו בלילה (בכל עת היות מחמד תפוש ברוב שרעפיו לא ידע מנוח, ויהי נודד במקומות שוממים), הופיע אליו מלאך אלהים, אשר גלל לפניו מגלת ספר, ויצוהו לקרוא את הכתוב בה, אם כי כפי הנודע לא ידע מחמד קרוא וכתוב. הדבר קרה בירח רַמַדַן שנת 610 לספה"נ. לפי דברי המסרה, אשר השתמרה בקרב קהל המושלימים, ואשר נתקימה גם במקצת ע"י הקראן, ספר מחמד את פרטי המקרה כדברים האלה:

“פתאם הרגשתי בשנתי, כי איזה מלאך קרב אלי ויאמר: קרא! אולם אנכי עניתיו: לא אקרא. המלאך לחץ אותי בחזקה, עד כי האמנתי כי בא קצי, וישנה את דבריו: קרא! וכאשר גם בפעם הזאת מאנתי למלאות את מצותו לחץ אותי שנית, ואשמע את הדברים: קרא! בשם האדון אלהיך, היוצר כל, – הוא יצר את האדם מנטפי דם. קרא! האלהים הוא אל רחום וחנון, הוא יורה לאדם דעת בכתב ועט סופר, את אשר לא ידע לפנים. אמנם אך תעה יתעה האדם בחשבו כי רוחו ונפשו לו הם; הכל ישובו אל האלהים. (קראן שורה צ"ו. 1–5). כהתמי להקשיב זאת סר המחזה מעלי ואתעורר משנתי, וארגיש בנפשי כי הדברים האלה חרותים על לוח לבי”.

כל בני האדם, – אם גם ידמו בלבם, כאשר דמו הערביאים, כי בכחם ועצם ידם יעשו להם חיל מבלי להצטרך לעזרת זולתם, יהי מי שיהיה, – כלם נכונים לעמוד למשפט לפני האלהים, לתת לפניו חשבון בעד כל מעבדיהם; – זאת היא התורה אשר הורה מחמד בראשית תקופת ימי נבואתו לבני עמו. את החזון הזה גלה לו אלהים, בחפצו להוריד ארצה פתשגן (Copie) כתב הרשום בספר אלהים “אֵם הספרים” המונח למשמרת בידי אל בשמים, ואשר ממנו נעתקו כל דברי החזון אשר נגלו מאת האלהים ארצה, כן אל נביאי ישראל, וכן אל המחוקק הנוצרי, וכן גם חזון הנבואה אשר נגלתה אל מחמד. בדברי חזון כאלה החל מחמד לנבא אל בני עמו בשם אלהים. בתחלה בהתגלות מלאך אלהים אל מחמד אחזתו זועה, עד כי דמה בלבו כי רוח רעה מבעתתו, או כי שדי שחת מתעללים בו; ואשר הוסיף עוד למרר את רוח מחמד, כי חדלו מחזות אלהים להראות עוד אליו במשך שתים או שלש שנים. אך כעבור העת ההיא נגלה המחזה אליו שנית, וישמע את הקול מדבר אליו: “הלוך והזהרת! רומם את אלהיך; טהר את שמלותיך, המנע מכל דבר תועבה; אל תתן למדת הרחמים להתגבר, וחכה לאלהיך”. עתה החל חזון הנבואה לפעם אותו לעתים קרובות, עד כי הרגיש מחמד על פי הכרתו הפנימית כי אמנם נקרא מאת האלהים להיות לנביא ולדבר בשמו אל בני עמו. הכרתו הפנימית הזאת לא רפתה עוד ממנו מהיום ההוא והלאה, ולא חדל עוד להאמין בהמלאכות הרוממה אשר הושמה עליו ממרומים. אין כל תפונה, כי מחמד בעצמו האמין בלב תמים, כי מראות הנבואה אשר נגלו אליו בתחלה לא נולדו ברוח דמיונו, כי אם הופיעו אליו מן החוץ, וכי האמין שכל דברי נבואתו שופעים אליו מן העולם העליון, מכח נשגב אשר אפסה יכלתו לסרב ולהתנגד לו. לא כן היתה בתחלה השקפת בני דורו עליו. ככל הנביאים נחשב מחמד למשוגע, לאיש הרוח, כלומר איש שרוח רעה שוכנת בקרבו, או שד נכנס בו. בכל חום לבו המתרגש התמרמר מחמד על שמועות ועלילות כאלה, אם כי בתחלה האמין גם הוא בעצמו בהן. מחזות הנבואה אשר נגלו אליו בעת המאוחרת אמנם היו בעלי תכונה אחרת: אז התראה מחמד בתור נביא, אשר הנבואה נתנה בידו כמלאכת מחשבת, בתור אומנות, והוא כמו מחונן בכשרון להתנבאות בכל עת ומקרה כפי רצונו, – דבר המעטה צללי חשד על הנביא בשרירות לב ותרמית. לא כן מחזות נבואתו הראשונים: הם באמת נכבדים בערכם מאד; הם התפרצו מעקת תנועה רוחנית פנימית; הם כלי מבטא של איזו דעה נאצלת, של איזה רעיון סוער ונובע ממעמקי הלב, מבלי לבקש כל הנאה ותועלת פרטית.

תורתו ומנאמיו. בראשונה הטיף מלים לבשר את האמת החדשה אשר נגלתה לו רק בחוג קרוביו ומיודעיו. אבל האמת אשר שקד עליה לפרסמה ברבים איננה חדשה, כי אם עתיקה לימים. הוא קרא בשם “דת אברהם”, תורה הכתובה – לפי דבריו – בספר הגדול ההוא, אשר פרקים אחדים ממנו נפלו למנה, גם ליהודים גם לנוצרים, ומעולם לא עלה על לבו הרעיון ליסד דת חדשה. הוא דרש מאת בני משפחתו, מרעיו קרוביו ומיודעיו, להכנע לפני “אללה”, אל עליון ושופט צדק, אשר לפני כסא משפטו יעמדו כלם במהרה; עליהם החובה לזנוח את הדת האלילית עם כל גלוליה ותועבותיה, להטהר מכל מום ומגרעת, להתחנך בחיי דת ישרה, להרגיל את עצמם לשפוך את נפשם בתפלה לפני אלהים, לגמול צדקה וחסד לכל עני ויודע מחסור, מבלי לקוות להפיק מארח צדקתם גמול ומשכרת, ולהתאפק מכל מותר וחמדת החיים. ובין כה וכה והפרקים החדשים אשר נוספו בספר נבואתו המריצו אותו לבשר את דתו החדשה נגד כל העם, ויעש כן. אך יושבי מכה שחקו לעגו לו, ואין איש שׂם לב לדבריו. מרי אנשי מכה המסרבים וערלת לבם מהקשיב אל תורתו, נסכו בתוכחת הנביא נטפי רעל, ומני אז נתכה תוכחתו בזעם וחרון אף, תחת אשר עד כה היו דבריו נשמעים בנחת ונעם; עתה מתמרמר הנביא על הדת האלילית, מנבל את כבודה בחמת רוח ובדברים עוקצים, אשר העירו עליו בלב העם משטמה וכעס. ובני מכה הקשיבו אז מפיו כי הדת, אשר בעד קדושתה וכבוד תפארתה נאספים כל שבטי ערב סביב היכל הקעבה, ואשר בלעדה נשבת סחר מכה, עזבונה ועשרה, – הדת הזאת היא לא רק אפס ותהו, כי אם גם תועבת “אללה”, הנכון להנקם ולעשות שפטים גדולים בכל המחזיקים בה; וכי אבות כל בעלי הדת הזאת מתגוללים בשאול תחתיה, ושם הם נענשים ונענים בגמול עונם. מנאמים קשים כאלה מסכו נטפי רעל בלב אנשי מכה, אשר לרגלי השתמר הדת האלילית, שבחרה לה את מכה עירם ליסד בה מרכז דתי לכל העם, עשו להם חיל במצבם האיקונומי, ולא יכלו עוד נשוא. אז נקראו מטעם ראשי עיר מכה כל אוהבי מחמד ורעיו, כי יטו את לבו לשכך את שגעונו ולבלום את שפתיו. אך לשוא; מחמד לא ידע כל מעצור לרוחו. בני חשים, משפחת מולדת מחמד, אם אמנם לא האמינו גם הם בדבריו, בכל זאת הגינו עליו, כפי אשר דרשו כזאת מידם חוקי קרבת המשפחה.

הרדיפות. ככל הנביאים נשא ויסבול גם מחמד חמת מרדפים שונאיו בנפש. כל שומעיו הלעיגו עליו, חרשו עליו רעה, הפכו את דבריו ויטפלו עליהם טיח תפל. ומצד השני הנה הוא מוצא נחומים ברוחו על כל הרעה הבאה עליו; הוא נדכא ומשפל, אך ממרומים יערה עליו רוח עוז לעודדו ולאמצו. בצפיתו יצפה, כי אויביו כלם יכלו יאבדו, אך חפצו הנמרץ, יסֻד דתו החדשה, בידו יצלח; עוד יבוא יום, ומכל קצות הארץ ינהרו אליו המוני עם לקחת תורה מפיו. אפס כי בהשנות הרדיפות פעמים רבות, תפעלנה הן את פעולתן עליו לשנות את רוחו וחפצו, ואף גם נסה ינסה פעם להסוג צעד אחד אחורנית ולותר על דעתו לחפץ הדת האלילית. בשפלות דעתו זאת הוא מתפשר עם הדת האלילית, לפנות מקום בקרב האסלאם גם לשלש בנות “אללה”, להאלילות: אֵללַת, עֻזָזָה ומַנַת, בתור יצורי בינים בין האלהים והאדם, והן כמלאכי שלום המעוררים רחמים על האדם לפני האלהים. מחמד התפשר עם הרעיון הזה ויתיצב לפני הקעבה בקהל עם ויקרא את הקריאה הנזכרת בספר הקראן:

“החקרתם אם השכלתם לדעת דבר נכון על דבר האלילות: אללת, עזזה ומנת? האלילות האלה הן הנן צפרי שמים, ועליהן אמנם אנחנו נשענים, כי תמלצנה עלינו לפני אלהי מרום”. (קראן שורה נ"ג).

הדבר יצא מפי מחמד ויושבי מכה צהלו מששון. וככלותו את מנאמו קרא מחמד: “ובכן כרעו והשתחוו לאללה ועבדוהו בלב שלם!” כל הנאספים כרעו על ברכיהם ויברכו את שם “אללה”. ויאֵתו להכיר גם את מחמד לנביא.

ואם אמנם לב מחמד לא הכה אותו על דבר פגמו פגימה גדולה באמונת אחדות האלהים המוחלטת, אבל מאד רבתה עליו התלונה מצד בעלי ברית דתו, אשר התמכרו באמת אל האסלאם ויהיו מושלימים יותר מהנביא עצמו, ועל כן התרעמו עליו כי עברה עליו הרוח פתאום להכיר מצד מה את הדת האלילית. למרות התנצלותו הכוזבה, כי כן נצטוה ממרומים, נאנס מחמד להכריז בפומבי לפני היכל הקעבה כי שב מדעתו, יען כי המלאך גבריאל הוכיח את דרכו על פניו, על דבר נשאו פנים לעבודת אלילים.

“השמתם לבכם לחקר על דבר האלילות אללת עזזה ומנאת? היתכן הדבר, כי בעוד אשר צאצאיכם הם בנים זכרים יולדו לאלהים רק בנות? לא טובה היא הנחלה אשר נתתם לאלהים”.

כה היה מחמד לעתים הפכפך בדרכו, ולפעמים לא נער כפיו גם מתמוך בתרמית³. הנסיון הקטן הזה הורה את הנביא לדעת כי לא תסכון לו דרך פשרה, פן יפוצו מעליו גם בעלי בריתו. בגלל רפיון רוחו וקלות דעתו בצערו האוילי הזה עוד הורע מצב הנביא, כי התחזקו בני עירו לרדפהו בזעמם עוד יתר הרבה מבתחלה, ולרגלי הרדיפות אשר התגברו אז נדדו כמאה איש בעלי ברית מחמד להסתר מחמת המציק בארץ כוש; בראש הארחה עמד אָסְמַן חתן הנביא, אשר יצא בגולה הוא ואשתו יחד. ואם אמנם דרשו בני מכה מאת מלך אַביסניה להסגיר בידם את הפלטים האלה, אבל מלך כוש אשר שמח מאד על פלגות הדעות והריבות והמדנים אשר צמחו בארץ ערב, אשר מאז מעולם היו עיני מלכי כוש לטושות עליה, השיב את פניהם ריקם.

לעמת קלות הדעת ורפיון הרוח אשר הראה מחמד בנוגע אל האמצעים אשר בחר להגיע אל מטרתו, הנה הוא נראה לעינינו אמיץ לב ובעל רוח גבורה בכל עת אשר הדבר נוגע אל עיקר הדבר אשר אליו הוא שואף. הוא נושא את דגלו ברוח אמונים מבלי לבגוד בו גם בהתגבר עליו מצוקתו עד הגבול הקיצוני ועד לחרף נפש. את זאת הננו רואים מדבריו אל דודו אבו־טליב. בני מכה, בחפצם לגזול מיד מחמד את משענתו האחרונה, פנו אל דודו אבו־טליב אשר היה לו למשען עד כה, וידרשו ממנו בחזקה כי יוכיח את בן אחיו לשוב מדרכו, ואם אַין יהיו אנוסים להשתמש נגדו באמצעים קשים למרות רוח דודו מגינו. ועל דברי אבו־טליב אשר הוכיחו על קשי ערפו ענה מחמד לאמר: “לוא נתנו לי בני קרישה את השמש ביד ימיני ואת הירח בידי השמאלית, למען אשר אזנח את המלאכות אשר הושמה עלי טרם יעזרני האלהים להתעטר בעטרת הנצחון, או כי תכחד נפשי בעד קדושתה, – חי נפשי כי לא אעזבנה!”. “דבר בני כאשר עם לבבך – ענה דודו הנלבב ממענה פיו – גם אנכי, חי נפשי, לא אעזבך נצח!”

בני מכה הוסיפו שנוא את מחמד, ויתנכלו גם להמיתו. ומעבר השני הנה נהפך קול הנביא לזרם חמה שפוכה, זרם עכור ונרפש מלא אלה ומארה, נאצות וגדופים, מעת אשר נוכח לדעת כי סוגה דרכו לפניו מבלי יכלת ללכת לפנים וגם לא לסגת אחורנית. מעולם לא היו מצרי שאול ומצוקותיה מתוארים בסגנון נמרץ ובתמונות מבהילות כאשר תארם הנביא בתקופת העת ההיא. דמנו יקפא בעורקינו עת נקרא את תוכחת הנביא אל בני עירו המכחשים באלהים, בתארו לפניהם את חבלי הגיהנם בכל תמונות זועה מכל צדדיהם; נפשנו תֵעָנֶה משמוע דברי מחמד בהגידו מראש את סגנון הקריאה אשר יקראו מלאכי חבלה אל אנשי מכה לבוא איש איש על מקומו אשר נפנה למענו בגיהנם בקרב לבת אש מתלקחת. פה נכּרת איבה פרטית מתלקחת נוספת על שלהבה קנאת דת והיו יחד למוקד נורא. אם אש קנאת דת איננה נאוה גם בפני עצמה למחוקק, אשר חובתו לחבב את האמת על העם בדברי אהבה וחן, בדברי נגידים המרוממים את הנפש, מה מכוערת שלהבת שנאה פרטית, אש הבאה מן ההדיוט! הנביא לקח דורות שלמים מתולדות ימי העם העברי, אשר כבני מכה כחשו באלהים ולא שמעו בקול נביאיו, כמו בימי משה ונח, ועל כן נענשו קשה וגם נמקו בעונם ויכחדו לנצח, ואותם הציג הנביא למשל ולמופת לבני דורו אנשי המרי. אפס כי כל דברי תוכחתו, כל האמים אשר הלך עליהם והמוראים אשר שִׁוָה לנגדם לא פעלו עד מה על לב אנשי מכה; בלבם עוד לא נתבססה האמונה הנכונה בתקומת הנפש אחרי מות הגויה, ועל כן נבצרה מהם להאמין כי שוב תשוב הגויה לתחיה חדשה, וילעיגו בדברי מחמד. הנביא חתר במרחבי ההיסטוריה כפי אשר הרשתהו ידיעתו הדלה והרזה בחכמה וספרות, וימצא קוים מקבילים גם אל רוח השפק המפעמת בלבות בני דורו, ובכחם הוא מראה לדעת את האחרית הרעה הצפויה לכל אלה, אשר השפק מצא קן בלבם.

בקראנו את ספר הקראן הננו מתארים לנו את מחמד בדמות קנאי נלהב, אשר יעורר בקרבנו רגש אי־נעים. הוא התמכר אל דתו החדשה בכל נפשו ומאדו, וכל האמצעים, אשר אולי כשהם לעצמם היו נתעבים גם בעיניו, נחשבו לו כקדושים, אם יובילו באיזה צד אל המטרה הקדושה בעיניו תכלית קדש. האסלאם היה בעיניו הסגולה היקרה מכל סגולות חלד, עד כי כל תועבה ועריצות, כל מרמה ושקר, וגם תהום מלא דמעות עשוקים אֻמללים ורבבות נחלי דמי בני אדם נרצחים, – כל אלה לא יכלו להפריד בינו ובין האסלאם משא נפשו. ומצד השני הנה כל המתבונן אל סתרי לבו יכיר כרגע מאויי לב סוערים בכח גדול, עד כי לא יעצור בעליהם כח לעצור בעדם, והם מתמלאים ע"י עריצות ואכזריות, אשר לא תתנה כבוד והוד לאיש הבא לעמוד בראש עמו בתור מחוקק. אולם הוא הצטין גם במעלות וסגולות אשר תפארת הן לבעליהן. כל בני בריתו אשר התהלכו בחברתו דבקו אחריו בלב ונפש ויאהבוהו מאד. מחמד היה ערבי מבטן ומלדה, ובו התגלמו תמצית כל התכונות המסוגלות להערביאים, הרעות והטובות יחד. במדה אשר מעבר מאחד לא קטנה בעיניו כל עריצות ואכזריות למען הדוך את אויביו תחתם, בה במדה היה נאמן רוח ושומר ברית וחסד לאוהביו ההולכים בדרכיו, וכל קרבן לא גדל בעיניו לגמול טוב לבעלי בריתו, ועל כן הננו רואים כי לא רדף אחרי הבצע, וכל השלל והמלקח אשר לקח במלחמה חלק בין בעלי מפלגתו, והוא הסתפק במועט. כן גם ידענו כי בהיותו במכה פזר הון רב לפדות את העבדים, אשר נכנסו בברית דתו, מידי בעליהם. גם בזאת הצטין מחמד, בשומו לו את מדת ההסתפקות לקו בדרכי חייו. כל אלה משכו אחריו בחבלי אהבה את לב כל בעלי בריתו, ויהיו נכונים לסבול למענו כל עמל ותלאה. כה הננו רואים את דרכו, בתתו הרשיון להעבדים אשר באו בברית דתו, ואשר על כן נרדפו על צואריהם מאת אדוניהם שונאי האסלאם, – לזנוח את הדת החדשה ולהפר אתה את בריתם, רק למען ינוח להם. מחמד ידע את תכונת נפש הערביאים אוהבי החפש, ועל כן היה נוטה לעשות להם הנחות דתיות ולבלי שעבד את החיים אל הדת שעבוד קשה. הדבקות העצומה אשר דבקו בו בני מפלגתו, רגשי אהבתם והתמכרם אחריו בכל נפשם ומאדם, הם לנו לאות כי אמנם היתה נפש הנביא מצוינת ברך ועדנה המתאמת אל טעם הערביאים ומושגיהם במקצע הזה. ואם אמנם החלוצים הראשונים, אשר באו לחסות בצל האסלאם חשבו באמת ובתמים את מחמד לנביא ולציר שלוח מאת אלהים לתת בשמו להערביאים תורה וחוקים, ואמתות נבואתו ולקחו לא נכנסה בעיניהם תחת גדר הספק; אבל לולא הקסם השפוך על תכונת מחמד למשוך אחריו את לב כל יודעיו, בודאי לא השיג תוצאות מזהירות כאלה.

המסות. חפצו לעזוב את מכה. חרף כל זה היה מצבו ברע מאד, ויהי נכון להתמוטט בכל עת. אשתו הראשונה חדיג’ה, אשר אהבה עד מאד, מתה; אז מת גם דודו אבו־טליב, אשר היה לו למגן ויחסהו בצל כנפיו תמיד. ובראות מחמד, כי תורתו לא עשתה חיל במכה, וגם אפסה כל תקוה ליחל כי תצעד שם צעד גדול קדימה גם בימים הבאים, עלה הרעיון על לבו להעתיק את מקום מטעה לעיר אחרת. המסה הראשונה אשר נסה בדרכו זה לא הצליחה בידו. מעיר טאיף, אשר שם בקש מפלט ויאמר להשיג רשיון להטיף את לקחו, גרשוהו בחרפה, ויסיתו בו את נערי העיר לעפר בעפר ולרגמהו באבנים, עד כי נלחץ לשוב למכה בלב דוי ומלא יגון. במקרה נודע למחמד כי עוד תקוה נשקפת לו להשיג את מטרתו בפנה אחת נרחבה בארץ ערב. בין הבאים אל היריד הגדול, אשר נערך במכה בחג השנה, נמצאו גם אנשים אשר באו מעיר מדינה, היא יתריב, לחוג את החג הגדול. מחמד התודע אל האנשים האלה, אשר הביעו לו רגשי כבוד ויקר, ומפיהם נוכח לדעת כי אמנם תורת פיו איננה מוזרה להם, וכי יודעים הם לכבד אותה כערכה. בקרב יושבי עיר מדינה התפשטו זה מכבר הדעות שהשתררו בקרב היהדות, ועל כן קוה הנביא למצוא שם קרקע פוריה לדתו החרשה הבנויה גם היא על יסודות לקוחים מתורת ישראל; גם החלט מחליטים, כי הערביאים תושבי מדינה אשר הקשיבו תמיד מפי היהודים את התקוה ליום בוא המשיח לגאול את בני עמם תשועת עולמים, דמו בלבם כי יסכון להם מאד להקדים ולכרות ברית שלום עם המשיח טרם עוד יתודע אל היהודים, למען אשר יהי המשיח לסגולה להעם הערבי: האנשים האלה האמינו בתומת לב המסוגלת לבני הטבע, אשר אמנם יוכל היות כי מחמד, אשר כל נבואותיו מקבילות אל היעודים השגורים על שפתי בני עם הספר, הוא המשיח המקוה. הרעיון אשר העלה אז מחמד על לבו, להעתיק את מקום מערכות פעולתו לעיר מדינה, אמנם יצא לפעלו, אבל רק אחרי הכנות רבות וזהירות נמרצה. אגודת המושלימים הקטנה, אשר נוסדה במדינה עד מהרה, ואשר חכתה לקראת בוא הנביא, שקדה להפיץ את לקחו במשך שנה תמימה, ודבריה אמנם עשו פרי, ומיום ליום נוספו על בעלי ברית הנביא חברים חדשים. הגרים החדשים אשר נוספו על האסלאם נשבעו בכל הקדוש והיקר להם: לבלי עבוד אלהים אחרים מבלעדי “אללה”, לבלי עשוק כל איש, לבלי נאוף ולבלי רצוח נפש עולליהם (הערביאים נהגו לקבור חיים בארץ את ילדיהם החולים או בעלי המום ביום הולדם, וביחוד הסכינו רבים מהם לקבור חיים את הבנות הנולדות להם), לבלי לכת רכיל, לבלי לשאת שמע שוא, ולסור אל משמעת הנביא ולעשות ככל התורה אשר יורם, – אלה הם התקונים והתורה המעשית אשר דרש האסלאם בעת ההיא מאת בעלי בריתו. תוצאות כל המעשים האלה היו, כי לאחרונה שלח מחמד את תלמידיו ועושי דברו יתריבה, אך הוא לבדו נשאר במכה, ויחכה עד אשר יסעו כל בעלי בריתו עד תומם. ובין כה וכה נודע לו כי קשרו עליו אנשי מכה והם חושבים לקחת את נפשו, ואז מהר לברוח גם הוא ויתגנב מן העיר בהחבא, בהסבו בערמה לבל ישיגוהו רודפיו, ויבוא יתריבה. מנוסת הנביא, או כאשר יקראוה. הערביאים הַגְרַה⁴ (קריאת המלה בערבית. חַדְזְרַה), קרתה ביום 10 יוני 622 לספה"נ, כפי המסרה שנמסרה בקרב בני ערב; אולם יודעי בינה לעתים מאחרים אותה עד ראשית ימי ירח ספטמבר. המושלמים מונים את התַּאריך שלהם לא מיום הולדת הנביא, כי אם מיום ברחו ממכה, כי מנקודת הזמן הזה והלאה החל האסלאם לעשות חיל במפעלו, וילך מנצחון אל נצחון.

מגורי מחמד בעיר מדינה. מן העת ההיא והלאה הננו רואים את הנביא במצב חדש, וכמצבו כן גם התחדשה תכונת רוחו. תחת היות מחמד במכה נגוע ומורדף, נאבק בכל מאמצי כחו עם פגעי רעה ומשטמת אויבים, ופוגש על כל דרכיו צורי מכשול, הופיע פתאם במדינה בתור שליט ומושל שהכל סרים למשמעתו. פה הוא שׂם סדר ומשטר כחפצו, הוא קובע סדר נכון לעבודת האלהים, מפיח רוח חיים חדשים בקרב העדה, בהתאמצו להסיר מקרבה כל ריב ומדון, מאחד את כל כחותיה ומצמצם אותם רק לעבודת “אללה”, ומשפטיו אשר חרץ כפעם בפעם בכל דבר קשה אשר הגישו לפניו, היו כיסוד מוסד לתורתו החדשה ולמערכת חוקיה. אז נוסדה במדינה ממלכה שלמה המתנהגת על פי חוקי האלהים ובשמו (Theokratie), ומחמד היה לרוח החיה בקרבה, לראשה ומנהלה. פה גלה מחמד את כשרונותיו הטובים, בהראותו לדעת, כן בכל עלילותיו לחפץ יסד דתו וכן בעניני השלטון המדיני, כי יודע הוא את רוח בני עמו ותכונת נפשם ידיעה שלמה ועמוקה. לפעמים הוא מתעורר ברצונו החפשי, בלי כל סבה ומעורר מן הצד, להתפשר עם איזו מתביעות דתו החדשה ולותר על איזו מדעותיו, רק למען התאים את תורת דתו ואת הליכותיו בעניני המשרה אל רוח המון העם, ולמען יצמד לב אלה האחרונים אליו. באופן כזה צלחה בידו למשוך אליו מהרה בחבלי קסם את לב כל העם, אשר היו נכונים לבוא למענו באש ובמים.

כה היתה הדת החדשה כעין טיח סיד־גפריתי (Cement), אשר הודות להכח המדביק שבו התלכדו היסודות הזרים והנפרדים – אשר התקוטטו יחד עד כה ויתרחקו איש מעל רעהו – לממלכה אדירה אחת. בבוא מחמד ליתריב ראה ראשית לו להקים מערכת עבודת אלהים, ולערוך סדר לתפלה בצבור. עד מהרה נבנה מכסף העדה בית־תפלה, אשר שמה היו מתאספים בל בעלי ברית האסלאם להתפלל בצבור ולשמוע את מדברות הנביא. על יד בית התפלה הקימו בית למעון הנביא, או יותר רצוי לאמר, הרמון לנשיו; כי בעת בואו למדינה היו להנביא רק שתי נשים, אך אחרי כן הרבה לו מחמד נשים ופלגשים במספר רב. בית־המסגד אשר נועד לבית מועד להמשלמים לצרכי הדת נבנה כפי תכנית בתי התפלה, אשר להעברים או הנוצרים. עבודת האלהים הערוכה בבתי־המסגד להמושלמים איננה על ידי קרבן וזבח, כי אם היא עבודת הרוח והלב, המפיחה בלב עובדיה רגש ורוח דתי. בבית המסגד אשר ביתריב הורה הנביא לאנשי הכנסיה את מנהגי הדת, ויודיעם את חובתם המוטלת עליהם מטעם הדת החדשה. שם חנכם הנביא בהתורה המעשית אשר להאסלאם, בהורותו להם כל דבר וענין בדיקנות נמרצה, ובזה נצב להם הנביא בעצמו למשל ולמופת, כי ממנו ראו וידעו איך לעשות ולשמור את פקודי הדת, עד כי היה בית המסגד, כדבר החכם ולהויזן, לבית חנוך, אשר שם התחנכו המושלמים למלאות את המצוה אשר הדת דורשת מאתם. “שם למדו המושלמים להתאגד יחד לאגודה אחת, ושם התחנכו לסור אל משמעת ראשיהם, – הסגולות היקרות אשר בהן מצוינים כל צבאית חיל המושלמים עד היום הזה”.

מסרת ברית דת חדשה. עתה מלאה מסורת ברית־הדת את מקום קרבת השבט והמשפחה, אשר נשגבה מאד בקרב הערביאים. כל אחד מן המושלמים הביט על רעהו כעל אחיו, אם כי הוא מתיחש על פי מולדתו אל שבט אחר. כל רגשות לב הערבי ומאוייו נכנעו כלם לפני רגש הדת אשר גבר למעלה בקרב המושלמים; כפי הלקח החדש אשר נתן מחמד הנה כל רחשי הלב הטבעיים וכל רגשי האחוה וקרבת המשפחה, כלם נסוגים אחור מפני הדת, אשר בשבילה יוַתּרו המושלמים על כל חפציהם. בשנים הראשונות לשבתו במדינה הוציא פקודה אל המושלמים להנזר מיין ושכר, ויאסור עליהם מלאכת יצירת פסילים, וגם צוה כי הנשים תשימינה מסוה על פניהן. בכל האמצעים האפשרים התאמץ מחמד לטעת את דעותיו בלב בני עדתו, ולהטיל בלבם את ההכרה, כי היא עדה קדושה מקודשת לשם הדת החדשה, מרוחקת ונסגת אחור מדרכי החיים אשר הסכינו בהם יושבי ערב לפנים, בודדת לנפשה וקרועה מגבול יושבי ארץ ערב המתמכרים ללכת אחרי הדת האלילית. כה התבצרה דת האסלאם ביתריב ותשתרר שם במלוא עוזה ואונה אשר האציל עליה הנביא. בעיני מחמד, אשר יחד עם הרגש הדתי התפתחו בקרבו גם הרגש המדיני והתשוקה למשרה ושלטון, קטנו מאד נצחונות האסלאם אשר השיג במקצע של הדת, ובכל עוז נפשו הסוערת שאף להרחיב את ממשלתו בגבול השלטון המדיני, עד כי יהי האסלאם למקור נובע שלטון דתי ומדיני כאחד. ואל נקודת המבט הזאת מתאימים כל מפעליו בימי שבתו במדינה. תחת היות לנביא הדת, להטיף בשם אחדות האלהים, לקשט צדק ומוסר, הטיף מחמד בתקופת ימי שבתו ביתריב למלחמה, לחרב ולדם, ועוד הרע לעשות, כי את זדון לבו ואת עריצותו הכניס לפנים מן הקלעים במקדש דתו, ויקדש אותם על ידי חזון נבואותיו לעשותם לעיקרי הדת. בכל ימי התקופה הזאת הננו רואים את מחמד מעורר בלב בני עדתו רוח גבורה למלחמה ולמעללי נצחון, מצד אחד על ידי התשוקה לתועלת ובצע, בהבטיחו לבעלי האסלאם בשם ד' כי ימצאו שלל רב, ומצד השני ביעודי דת, בהגידו להם כי לפני הנופלים חלל על שדה המערכה פתוחים שערי גן עדן, והם נכנסים בו בלי מעצור לשבוע נעימות נצח מכל הענג והעדנים הערוכים לכל המקשיבים בקול הנביא. הלא כה נאמר בספר הקראן:

"הנה דגל אלהים! יאספו נא תחתיו כל אדירי האמונה, המוַתרים על חיי העולם הזה בעד החיים המאֻשרים בעולם הבא; אם יפלו חללים על שדה המערכה, ואם יצאו כמנצחים מן המלחמה, להם נצפנה משכרת רבה וגמול טוב בעד מעשיהם (קראן שורה ד' 76).

"מדוע זה תצונו להלחם, מדוע לא תתננו לבוא אלי קבר בשיבה טובה ושבעי ימים? ענה: תענוגי חיי העולם הזה חולפים ועוברים, בעוד אשר העולם הבא הוא האושר האמתי לכל יראי האלהים. שם לא יקֻפח שכר כל איש ואיש. (שורה ד. 79).

אחרי הבטחות ויעודים כאלה לא יפלא עוד, כי מלחמות־מצוה, אשר נערכו מטעם הנביא בשם הדת, הפיחו בלב המושלמים רוח עוז וגבורה נמרצה, עד כי לא יכלו בעלי ריבם לעמוד בפניהם, גבורה נפלאה אשר לא נראתה עד הנה בשערי ערב. גם נתן הנביא את הרשיון להמושלמים להלחם בימים הקדושים בחדש רג’ב, אשר בו שבתו הערביאים מריב, מטעם המנהג אשר נקדש בעיניהם מימים קדומים. המושלמים נלחמו ברוח גבורה ובחרף נפש, ולא חשכו נפשם מכל עריצות ואכזריות, רק למען הפיק בצע ותועלת מנצחונם, עד כי ממעללי אכזריותם אשר נעשו בשם האסלאם יתפלץ כל שומע. הם הקשו את לבם להלחם גם בקרוביהם ובבני שבטם, מבלי להסוג אחור מפני כל רגש אחוה וידידות. “האסלאם נתק מוסרות כל אחוה וידידות, האסלאם מחה כליל מסרת כל ברית” – כן ענו המושלמים בתומַת לבם עת הוכיחום על פניהם על הפרם את סדרי החיים והמושגים אשר השתררו עד כה. הנביא בעצמו היה הראשון אשר נצב למשל ולמופת לבני עמו במעשי עריצות ואכזריות כמו אלה. על פי פקודתו נהרגו השבוים אשר נשבו במלחמה; וכידוע הגיר הנביא על ידי חרב את כל בני קריטה (כתשע מאות נפש אדם), אחד משבטי היהודים היושבים בערב, אשר הסגירו את נפשם בידו, בתקותם כי יחנם ונתן להם את נפשם לשלל.

מחמד עוין את היהדות ודת הנוצרים. לרגלי עבודתו להפיץ את האמונה באל יחיד “רחום וחנון” התפרק מחמד את נטל חובות המוסר, ויתפטר ממשמרת כל רחשי כבוד ורגשי חנינה. ויהי בהתגבר מחמד על אויביו ומצבו גבר בארץ, ויפר את ברית שלומו עם בני הדתות האחרות, בהוכחו כי בריתו זאת תהי לו למוקש על דרכו. מחמד היה ערום ובעל מזמות בכל דרכי הדיפלומטיה. הוא היה מלא רוח הכנעה וסבלנות, ומותר על דעתו לחפץ שלום בעלי הדתות האחרות, כל עת הרגיש את מצבו הדל; אולם אך השגיב חיל שאף לדכא תחת רגליו את כל העמים אשר לא נתנו את ידם אל האסלאם. מחמד שאף לשעבד את בני הדתות האחרות אל האסלאם, ועוד יותר מזה אל בעלי האסלאם, למען יהי הוא ובני בריתו לאדוני כל הארץ. ככה ראינו כי התנפל למלחמת מצוה בשם הדת על היהודים היושבים בחיבר, בתימא ובפדיק, וילכוד את ארץ מושבותיהם, ואחרי אשר לקח את כל רכושם ואחרי אשר נתשם מעל אדמתם, נתן להם הרשיון לשוב להאחז על אדמתם, בתנאי כי ישלמו מס למחמד – את מחצית תבואת אדמתם. אמנם במנאמיו הראשונים, עת החל להטיף את לקחו, הגיד הנביא לא אחת ולא שתים, כי דתו אחת עם תורת ישראל והדת הנוצרית, וכי כלן יחד ממקור אחר נבעו. שלש הדתות האלה – לפי דבריו – מיוסדות על “ספר האלהים”, הוא הספר המקורי אשר ביד האלהים, וכל ספרי הדת, אשר בידי היהודים והנוצרים והישמעאלים, הם רק תוצאות ממנו; הקראן בעצמותו הנהו רק כעין מלואים והוספה לדברי הנבואה הכלולים בספר התורה אשר ליהודים ובספר האבן־גליון אשר לנוצרים, ומחמד הנהו רק האחרון בחבל הנביאים, אשר הופיעו בשם “אללה” להודיע את רצונו אל העמים השונים. לפי דברו, שלח אלהים את המחוקק העברי לשום לחובה על היהודים את תורת ישראל, ואחרי כן נשלח ישוע הנוצרי לבשר ליתר העמים את האבנגליון; אולם מחמד הוא ציר “אללה” הבא בשמו אל העם הערבי. ככל מיסדי הדתות לא היה את לב מחמד בראשונה לברוא דת חדשה, כי אם להפיץ בעולם את האמת הנשגבה אשר כבר נגלתה, ולתת לה עוז ותעצומות. על כן הגה לבו בתחלה רגשי אהבה להיהודים והנוצרים, אשר עליהם זרח כבוד אלהים עוד מלפנים, ואת אהבתו זאת לתורת היהודים חשב הנביא להגדיל ולהאדיר אחרי העתיקו את מושבו לעיר מדינה, בצפותו לעור גם את עיני היהודים אסירי התקוה הלאומית, כי הוא משיח ד', אשר אליו הם מחכים זה כמה. על כן אנו רואים איך שאף מחמד להתרצות אל היהודים, עד כי בבואו למדינה אחז במנהג היהודים לכון את פניו בעת התפלה לנכח ירושלים, תחת אשר בהיותו במכה הסכין להסב את פניו בתפלתו לנכח הקעבה. גם לפני מחמד אחזו הערביאים היושבים במדינה את הקבלה (הסבת הפנים לצד אחד בעת התפלה נקראת בשפת ערב: קבלה) הנהוגה אצל היהודים רק מפאת החקוי, ומחמד אשר מצא אותה רצויה מאד למטרתו למען התקרב אל היהודים, אִשר וקים אותה גם מצד האסלאם. לוא היה מחמד איש יודע ספר ומלומד, כי אז על פי כשרונות רוחו הצליח בידו בלי ספק להתעות את נדחי ישראל בערב אחרי תורתו; אפס כי בערותו עמדה לו הפעם לשטן על דרך השגת מטרתו. בהיות כי הכרתו הפנימית חזקה עליו, כי הוא ציר שלוח מאת אללה, ככל מחוקקי הדתות שקדמוהו, לא מצא לנחוץ לפניו ללמוד את כתבי הקדש, אשר עליהם נשען כפעם בפעם במנאמיו, ועל כן נכשל תמיד בכל עת בואו להעמיד את יהודי יתריב על נקודת השקפתו. לשוא נסה הנביא דבר אל היהודים בהתיצבו לפניהם בתור המשיח הבא אליהם במלאכות אלהים; בני עם הספר אך נוכחו לדעת, כי נבער הנביא מהבין דבר בכתבי הקדש, וכי ידיעתו השטחית בספורי כתבי הקדש השגורים על פיו היא קלוטה מן האויר ומלאה שגיאות גסות, ויפל ערכו הדתי בעיניהם וילעגו לו ולנבואותיו; המשוררים העברים אשר בקרב יהודי ערב חברו עליו שירי התולים, ויוקיעו את בערותו לעיני השמש. בבל פעם אשר נוקש מחמד באמרי פיו התנצל בערמתו, כי היהודים העוינים אותו זיפו בזדון את תורתם למען הרעימו. וכראות מחמד כי נסיונותיו בנטיה הזאת עולים בתהו, ובהרגישו בכח מבטו החודר כי עמלו לא ישוה פרי לו גם בעתיד, נואש מתקותו להכניס את עם הספר תחת כנפי האסלאם, ויחדל מהתקרב אליהם. ופתאם שנה מחמד את מבטו על היהודים ועל תורתם, כאשר נראה מאחד ממאמריו הכלולים בספר הקראן:

“אלהים שלח את הקראן גם אל היהודים, למען תת תקף ועוז לכתבי קדשם, ולקים את קדושתם ואמתותם, אך הם לא האמינו בו” (שורה ב.).

והצעד הראשון על דרך המעשה לרגלי התמורה שהתחוללה ביחוסו אל היהודים, היה גם הוא בגבול הדת. הנביא נתן אות כי נקעה נפשו מן היהודים ודתם, בשנותו את ה"קבלה", ותחת אשר עד כה היתה נטויה לנכח ירושלים, צוה הנביא להמושלמים כי יסבו פניהם בתפלתם אל עיר מכה. סבת התמורה הזאת מבוארת בספר הקראן לאמר:

“איש בער ישאל: מדוע החליף מחמד את המקום אשר לנכחו יפנו בעת התפלה? – ענה: ים וקדם לאלהים המה גם שניהם; הוא יוליך את האיש הישר בעיניו בדרך הטובה והישרה. אנחנו קיַמנו את מצבכם בתור עם הבינים, להיותכם לעד בכל יתר העמים (כלומר ביום המשפט הגדול), כאשר גם צירכם יהי לעד בכם. אנחנו הואלנו לשנות את המקום, אשר נכחו יפנו המושלמים בתפלתם, למען הפלה את אלה ההולכים בתורת ציר האלהים מכל אלה השבים ללכת אחרי הכפירה והכחש” (קראן שורה ב. 136 – 138.).

והתמורה אשר התחוללה בהשקפת מחמד על תעודת האסלאם איננה מוגבלת רק בתחום היהדות, כי אם מתרחבת גם להלאה. מחמד פורץ את חוגו הצר אשר חג לו בתחלה, עת אשר בענותנותו, יותר רצוי לאמר בשפלות מצבו, לא הלך מחמד בגדולות, ויקפל את תורתו וישכינה רק בערבות הישימון בחצי־אי־ערב, והוא צועד צעד גדול קדימה, בהעמיסו את האסלאם על כל החברה האנושית:

“אמור: בני אדם! אמנם הנני שלוח מאת אלהים אל כלכם יחד. ממלכתו משתרעת בשמים ובארץ. מבלעדו אין אלהים” (שורה ז. 158).

אולם אם בקריאתו אל כל בני האדם הוא מתאפק ברוחו, וכמו איזה רוח סבלנות שפוכה על שפתיו, הנה בדבריו אל היהודים נכּרת שנאתו הפרטית. הוא איננו מציע לפניהם את דתו, איננו חפץ להנות אותם מדבשו, כי אם רק להכאיבם בעקיצתו, בכנותו אותם בשם הולכים אחרי כפירה וכחש. בקביעתו את ה"קבלה" החדשה הודיע מחמד בגלוי, כי האסלאם היא דת אחרת נבדלת מדת היהודים, דת אשר מרכזה תקוע בארץ ערב, אך לא בארץ העברים. המשמטה אל היהודים גברה מיום ליום; המושלמים בקשו תואנה לבוא בריב עם היהודים, ואחרית המשמטה היתה, כי נשבתו הקבוץ המדיני והתקומה המדינית החפשית אשר ליהודים ביתריב ובסביבותיה. וכפי שנאתו אל היהודים כן גם החל לשטום את הנוצרים ואת דתם, אשר החל להשליך שקוצים גם עליה בקנאת דתו אשר קשתה, וכמו שכח את התהלה והכבוד אשר פזר לספרי האבנגלון‏ הטבועים לפי דבריו בחותמת האמת ואור האמונה זורח עליהם. עד כמה הרשה הנביא לעצמו להתהפך במזמות ערמתו ולדבר תהפוכות מבלי להרגיש כל רגשי בושה, נוכל להוָכח מדבריו אלה: מחמד מפיל ארצה את דבריו הראשונים כי תורת ישראל וכמו כן האבנגליון הנם תוצאות נכונות ומקוימות מן הספר הגדול המונח למשמרת ביד “אללה” בשמים, ופתאם הוא מכחיש את נבואתו הראשונה. הוא מטיל דופי בכל הנביאים והמחוקקים שהיו לפניו, באמרו כי אם אמנם קבלו מידי אלהים אמונה זכה וצרופה, אפס כי עד מהרה נזדיפה והתעותו פניה, אם מפעולת הרוחות השולטים בעולם, או באשמת בני האדם אשר השחיהו את טהרתה:

“בכל עת אשר שלחנו את נביאינו לדבר בשמנו אל בני האדם, היתה שומה מאת השטן לערבב בתורתם תעתועי שוא ומדוחים” (שורה כב. 51).

באשמות כמו אלה מתגולל הנביא גם על הנוצרים ושופך את זעמו עליהם ועל דתם:

“אנחנו כרתנו ברית גם את הנוצרים, אפס כי הם שכחו רבים מן החוקים והעדות אשר שמנו לפניהם, נאֻם “אללה”. אנחנו זרענו בקרבם זרע איבה ומדנים, רק ביום התחיה יכבה נירם. במהרה תפקחנה עיניהם לראות את אשר עשו” (שורה ה. 17).

הדברים האלה מוכיחים לדעת, כי בעת הגלות אי־סבלנותו הדתית ממחבואה שאף הנביא לשום תהום עמוק גם בין האסלאם והדת הנוצרית. אפס כי הנוצרים אשר בערב לא דבקו בדתם בכל נפשם ומאדם כהיהודים, עד כי לא סרבו הרבה לזנוח את דת אבותם ולקבל עליהם את האסלאם, ועל כן לא היה כל מקום לשנאה עצומה להתרקם. אי־הסבלנות הדתית המריצה לאחרונה את בעלי האסלאם להתנגד לאמונה באלהות בעלת תמונה משולשת ומתאחדת לאחת ולתורת ההתגלמות האלהית, אשר נתקבלו ליסוד בתורת הנוצרים. –

חיי המשפחה. בהפרק מתולדות ימי מחמד הכולל בקרבו את תקופת ימי מגוריו במדינה, נפנה מקום רחב ידים לאי־הסדרים אשר התחוללו בחוג חיי משפחתו, ולדבר בואו במסרת ברית הנשואים עם נשים ופלגשים רבות. לרגלי המקרים המכוערים השונים, אשר קרו בחוג חיי משפחתו, נאנס הנביא לחבר דברי חזון ומשא, אשר נכללו גם בספר הקראן, למען הצטדק על מפעליו, אשר הרגיש כי העטו עליו כלימה וצללי אפל. ישתומם כל קורא בדורנו זה, כי לא נבאש מחמד בעיני העם אחרי מעשים מגונים כמו אלה. ואם אמנם אין כל ספק בדבר כי הרבה פעל מחמד להטיב את מצב הנשים בארץ ערב, אבל גם זה ברור, כי לא נשגב מחמד בדעותיו והשקפותיו במקצוע הזה. להמושלמים הורשה מטעם האסלאם לקחת להם ארבע נשים. בחקקו את החוק הזה הלך מחמד בעקבות בעלי התלמוד, אשר התירו למלך לקחת ארבע נשים ולא יותר, ואת הקצבה הזאת שם מחמד גם לכל העם; אולם לעצמו התיר לקחת לו נשים כהנה וכהנה.

באמת הנה גם תורת ישראל לא התנגדה בהחלט לנשואי נשים רבות; אפס כי היא לא אסרה את הדבר רק מנקודת הראות של שלטון החוקים, בהתיצבה בפנה הזאת במצב הסבלנות, לבלי לבוא בריב עם החיים של עמי בני הקדם, תחת אשר מנקודת השקפתה המוסרית תעבה את הדבר מאד, כאשר יראה הקורא להלאה. תורה משה בחרה להאבק עם הרע המוסרי הזה לא בכח חוקים ומשפטים המדברים רק אל המח, כי אם בכח חזון השירה והמליצה, המדברות אל הלב – אשר רק הוא הסרסור לעברה, – אל הרגש הפנימי, המתפעל מאד מכל לקח טוב המוגש אליו עטוף במעטה השירה הנעימה, זאת שפת הנפש, אשר דבריה מתרשמים בלבו של האדם הטבעי יותר מכל פקודה ואזהרה נמרצה. תורת משה מצאה לנחוץ להקדיש לפתרון השאלה הזאת פרשה שלמה בספר היצירה, מדעתה את גדל ערך הענין הזה ופעולתו הרבה בחוג חיי המשפחה. מה מלבבת ומה חודרת היא תורת מוסרה הזך, בספרה בסגנון נעים המסוגל לעורר את הרגש גם בלב קפוא, כי האדם נוצר בראשיתו ערירי, ויוצר התבל החפץ באשרו המוסרי של האדם נזר היצירה, ראה כי לא טוב היות האדם לבדו, בדד ונעזב בלי חבר ורע בחיים, – כאשר יאמר החכם האשכנזי “מכל דבר יוכל האדם לחסר את נפשו, אך לא מן האדם”; אז חשב האלהים לשפות טוב וחסד להאדם, לעשות לו עזר כנגדו, לעזר, אך לא לעבדות ושפלות ובזיון. ואחרי אשר מכל היקום, מכל הבהמה והחיה אשר הביא ה' אל האדם לא מצא לו עזר כנגדו, הפיל ה' תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו, ויבן את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם; רק לקראתה שמח האדם, במצאו בה העתקה נאמנה מצורתו החמרית והרוחנית והמוסרית, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, כדבר אחד הפלוסופים, כי תמצית רגש האהבה היא במצוא האוהב בהעצם האהוב איזה דמיון ושווי אל עצמותו הוא. ‏ פה תלמדנו תורת ישראל באמרותיה הצרופות, כי זווגו של אדם לא יוסד בשום אופן על הרגש הבהמי –ועל כן הנה בצבאות כל היקום לא נמצא לאדם עזר כנגדו –, כי אם על הרגש השמימי, אשר נתן האלהים בלב האדם, על רגש אהבה צרופה. חכמי התלמוד מנעימים עוד במתק מליצתם את הענין הזה ומוסכים בו אצילות נשגבה, באמרם כי האלהים אשר היה שושבינם של האדם ואשתו, הוא גם שוכן בקרבתם, אם רק שלום אמת ואהבה שוררת ביניהם, אם רק לא יפרו את התכלית אשר למענה נועד זווגם. כעין מסקנה לשירת האהבה הזאת, שירת הקדשים אשר הטביע עליה יוצר התבל את חתמתו, ורוחו מרחפת עליה, מסימת התורה בלקח מוסר נעים ונשגב כאחד: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד” דבקות שלמה ומוחלטת מכל צדדיה. לאהבה העולה במדרגתה על אהבת בן להוריו לא יתכן להיות כל תחרות; אהבה כזאת לא תשסע לשסעים, לא תתפוצץ לרסיסים, כאשר גם לא יתרפק הבן על אנשים רבים ונשים רבות לאהבם בתור אבות ואמהות. זווג אשר תוצאותיו מזהירות ככה, עד כי יתהוו המזוגים לבשר אחד, יתכן רק בצמד של איש ואשה אחת, המשלבים יחד את חייהם הטבעים הרוחנים והמוסרים למקלעת אחת, אשר כפי השפעתם על העולם הסובב כן הם נשפעים ממנו יחד, ואשר התאחדותם היא אחדות שלמה ומוחלטת, אבל לא בחיי משפחה עכורים של רבוי נשים. התורה דורשת מאת הבעל כי ידבק באשתו להיות אתה לבשר אחד, ומובן מאליו כי האחדות איננה נכנסת תחת גדר הרבוי. לוּ נתנה התורה המוסרית שלנו מקום בחוג חיי המשפחה לנשואי נשים רבות, כי אז בודאי לקחה מן האדם. הראשון לא צלע אחת, כי אם צלעות רבות; וברור הדבר בעינינו, כי לוּ נכתב ספור כזה על ידי מחמד ולוּ נכלל בספר הקראן, כי אז נשאר האדם מחוסר צלעות, ותחתן נתנו לו הרמון מלא נשים ופלגשים. אין כל תפונה, כי הפרשה הזאת כלה היא כעין מחאה אחת גדולה, אשר קראה תורת משה, מנקודת השקפתה המוסרית, על חי המשובה, חיי איש הנשוא לנשים רבות. קנה המדה, אשר בחרה התורה למֹד בו את רגש האהבה, – אהבת הורים, איננו מוצא לו מקום בנשואי נשים רבות, ששם הזווג איננו נוסד על רגש האהבה הזכה, כי אם על רגש שפל ונבזה. הננו רואים אפוא כי תורת ישראל לא עברה על פני שאלת נשואי נשים רבות בשתיקה ובקרת רוח כאשר נוכל לשער בהשקפה ראשונה, כי אם התענינה בה ער מאד, וגם התאמצה לפתור אותה על צד השלילה, אך לא על דרך הצווי והחוק, כי אם באמצעים יותר מלבבים וקולעים אל מטרתם, בדברי משל ומליצה המתרשמים עמוק בתוך הלב.

כבוש מכה. בתת מחמד לבני דתו את ה"קבלה" החדשה, בפקדו עליהם להסב את פניהם בתפלתם לנכח מכה, הנה בזה הוכיח הנביא לדעת, כי רק מכה היא עיר בירת הדת בארץ ערב. גם אחרי נטשו את מכה בזעם ובחרי אף, ‏לא יכול הנביא להכחיד מלבו את זכרון העיר הזאת, אשר נקדשה בעיניו כבעיני כל הערביאים עוד מימי נעוריו. המחשבה הראשונה אשר התעוררה בלבו בזכרו את מכה, היתה מחשבת חמה ונקם; הוא שאף לבוא בחשבון עם בני קרישה ולהתנקם בם על אשר בזו אותו בלבם, שנאוהו וירדפוהו וגם גרשו אותו בחרפה. במשך שנים אחדות ארכה המלחמה בין המושלמים ובין בני קרישה; המושלמים התנפלו על הארחות הנושאות את סחר מכה למרחקים ויבזו את שללם. במלחמה הגדולה אשר היתה על יד עיר בדר (623 לספה"נ) היתה תבוסת אויבי מחמד שלמה, ומני אז היתה יראת הנביא על פניהם. אמנם עד מהרה התעודדו בני קרישה להשיב מכה אל מכיהם, ויצורו על מדינה, אפס כי לא עשו חיל גם הפעם. אחרי אשר פִּנה מחמד לעיר מכה מקום נכבד בתחום דתו החדשה וירם את קדושתה על נס גם בעיני המושלמים, חשב להתקרב אל מנהגי הערביאים עוד יותר, ויאמר לעלות למכה לחוג את החג הגדול חג השנה, ולהשתחוות למקדש הקעבה כמנהג הערביאים מדי שנה בשנה. הפעם דמה מחמד בלבו להפיק תועלת לנפשו מימי חדש רגב המקודשים להערביאים, אשר אז ישבתו כל בני המדבר מריב ומלחמה, ושלום ואחוה ישתררו בכל גבולות ארץ ערב. מחמד אסף את אנשי חילו ויבוא עד גבול מכה, ויהי את נפשו להלחם בה אם לא יתנוהו לבוא העירה; כמהו היו גם אנשי מכה ערוכים לקרב. ובין כה וכה ורבים מאלופי מכה ונכבדיה בהיותם אנשי מנוחה החלו לתוך את השלום. אז כרתו עם מחמד ברית שלום, אשר על פיה התחיבו אנשי מכה לפתוח את שערי עירם לפני מחמד ואנשיו בימי החג הגדול לשנה הבאה. ומחמד ואנשיו שבו לדרכם יתריבה (628 לספה"נ). לתקופת השנה עלה הנביא וכל בני סיעתו למכה לחוג את חג השנה, ויהיו שם שלשת ימים, ובמשך ימי שבתם שם סרו כל בני קרישה מן העיר וישכנו באהלים על פני השדה. אולם בתקופת ימי מגורי מחמד ביתריב השגיב חיל וירחב את שלטונו על כל שבטי בני ערב, עד כי לאחרונה הרגישו גם אנשי מכה את רפיונם ואי־יכלתם להתעקש עוד ולהחזיק מעמד בפניו. בשנת 630 לספה"נ עלה מחמד בראש חיל כבד ויצר על מכה, אשר אזלת עוד ידה לעמוד בפני חיל האויב הרב והעצום ממנה; ועד מהרה נכבשה מכה לפניו, ויושביה הסגירו את נפשם בידי המושלמים. אפס כי הפעם הופיע מחמד בשערי עיר מכה המנוצחת בתור גבור מנצח בעל נפש עדינה, אשר כפי גבורתו ואמץ לבו על שדה הקרב כן גדלה נפשו, ורגש נעם ורך לבש ביום שלום. רק שלשה אנשים הומתו במצות מחמד, אשר התנקם בהם בעד הרעה אשר עוללו לו, ולכל בני העיר סלח הנביא ויאר להם פנים. במעשהו זה קוה הנביא להטות אליו את לב כל בני העם הערבי, יען כי יושבי מכה על פי מצבם נחשבו כראשי העם היושב בארץ ערב. בבואו בשערי מכה הראה הנביא לדעת את נטית חסדו אל העיר הקדושה, אשר אמנם כבר חשב עליה טובות להשאירה בתקף קדושתה גם מטעם האסלאם. העבודה הדתית הנהוגה במקדש הקעבה עם כל המנהגים התלוים בה נשארו כמקדם, רק כי היתה עתה מקודשת לשם “אללה”. על פי פקודת מחמד נתצו את הפסילים והמסכות אשר נמצאו בחצר היכל הקעבה. מספרם עלה עד כדי 354, כמספר ימי השנה, פסל מיוחד לכל אחד מימי השנה (הערביאים מונים ללבנה). כמו כן השביתו את הפסילים אשר נמצאו בכל בתי יושבי העיר, ויבערו אחריהם בכל אשר מצאו.

מכה בתור בירת האסלאם. לשא פחדו יושבי מכה כי בהכחד הדת האלילית יבולע לסחרם ועשרם ולמצבם האיקונומי; כי לרגלי נצחון האסלאם עוד התרוממה בכבודה וערכה הדתי. בפקודת מחמד, אשר היה עתה לנשיא הדת ולמושל ממשלה בלתי מוגבלת בכל קצוי ארץ ערב, הושמה מכה לנקודת המרכז להאסלאם, והיכל הקעבה – למקדש הדת לכל המושלמים הדבקים בתורת מחמד. לתקופת השנה אחרי לכדו את מכה הופיע מחמד שנית בשערי מכה, לחוג את ימי החג הגדול, אשר הסכינו הערביאים מאז לחוג אותו במכה מדי שנה בשנה, וסדר העבודה הדתית אשר שמר הנביא לעשותה בימי החג הגדול ההוא, היה לתכנית לעבודת אלהים הנהוגה במכה עד היום הזה, שנשמרה בשלמותה ובכל דקדוקיה לדורות הבאים. הרוצים לדעת את סדרי העבודה הזאת ידרשו אחריה בספר “העליה וסדרי החגיגה במכה ובמדינה” (Pilgrimageto El־Medinah and Mecca) אשר כתב הקפיטאן בורטָן האנגלי; בו מתאר המחבר את מחזה החג וכל פרטי עבודתו בשפה נמלצה ונפלאה. הסופר הזה הנהו האחד משלשת האירופאים,‏ אשר הצליחה בידם להתחפש כמושלמים העולים למקומות הקדושים, ולהשתתף בעבודת הדת הקבועה במדינה ובמכה. עתרת נשיקות להאבן השחורה התקועה בקיר היכל הקעבה; הקפת שבע פעמים את מקדש הקעבה; שתית מים מן המעין הקדוש זֶמְזֶם; קפץ ודלג מגבעה לגבעה על רוכסי ההרים אשר סביבות עיר מכה; השלכת שבע אבנים מאבני המקום לערמה אחת במקום אחד קבוע; העלות מן הצאן והבקר או מן הגמלים בעמק אחד ידוע קרבן ל"אללה", – אלה הם המנהגים הקבועים בסדרי עבודת החג בעיר מכה, מנהגים עתיקים אשר נקדשו בקדושת האסלאם ואשר בלי ספק לכל אחד ואחד מהם ישנה היסטוריה מיוחדת המבארת את מוצאו ומקורו; אפס כי כעת נכחדו מאתנו סבתם ותעודתם המקורית. הנצר הזה (עבודת “אללה” הנזכרת) עם כל היותו פורה משרשי הדת האלילית מצא מחמד לנכון לפניו לשתלהו על אדמת האסלאם ולשומהו ליסוד נכבד בדתו החדשה, כדרכו תמיד להתעתע בחזון נבואתו ודתו ולהתנודד לעברים שונים. יש מן החכמים המשתדלים להמליץ על הנביא ולהצדיק את רשיונו על העבודה הזאת, באמרם כי מבלתי יכלת בידו להשביתה כליל נאות מחמד לקבל את תמצית העבודה הדתית הקבועה במקדש הקעבה, אחרי אשר חדש את תמונתה החיצונית, ולכלול אותה בתור אבר אחד במערכת האסלאם אשר יסד. הצטדקות כמו זאת אמנם היתה מוצאת לה מקום בהענין שאנחנו דנים עליו, לו היה מחמד מפיץ את תורתו כדרך כל מחוקקי הדתות בדברי אהבה ונעם, בתור מורה ומטיף לקח, בעוד אשר באמת הפיץ מחמד את תורתו ביד חזקה, בחרב ובדם ובסערת מלחמה; והחרב אשר הוציאה משפטה לבער את האלילים והפסילים מגבול עיר מכה, הן ממנה לא נבצר גם להעביר את העבודה הדתית היצוקה בדפוסה של הדת האלילית והמושפעת מרוחה. יהיה איך שיהיה, העבודה הדתית אשר השתררה בהיכל הקעבה נשארה על עמדה כמקדם במלא רחבה והיקפה. הנה כי כן עברה נחלת המסרות הדתיות והלאומיות העתיקות, אשר מצאו קן להן בקרב העם הערבי, גם אל האסלאם, והן הן אשר הטביעו עליו קלסתר פנים של דת לאומית. “היום הזה הואלתי לחזק ולבצר בקרבכם את האמונות אשר מצאו קן בלבכם, – כה אמר מחמד, אחרי אשר קים את מנהגי העבודה הדתית הנהוגה במקדש הקעבה ויקדשם בקדושת האסלאם, – היום הזה נתתי לכם את האסלאם לדת עולם”. האסלאם קלט אל תוכו את המנהגים ועבודת הדת שהשתררו במכה מעולם, ובכחם הופיע הפעם בתור דת לאומית בקרב הערביאים. האליל “הוּבל” ראש אלילי הקעבה, הוא וכל מרעיו אלילי מכה חלפו נגוזו; תחתם היה עתה “אללה” האל היחיד במקדש הקעבה. האגדה המספרת על דבר מקדש הקעבה, כי נוסד על ידי אברהם וישמעאל בנו, נפוצה עתה בעם עוד יתר הרבה מאשר לפנים, כי בעלי האסלאם מצאו בה חפץ; באופן הזה באה האגדה הנושנה הזאת בחוברת עם הדת העתיקה אשר השתררה בארץ ערב עוד טרם מצאה לה הדת האלילית קן לה בה, עם האסלאם המקורי הקדום (דת אברהם לפי אמונת המושלמים) אשר לפני האסלאם של מחמד. מחמד, כיד הנבואה אשר השתעבדה לו לקים את כל חפץ לבו, מודיע הפעם חידות מני קדם, כי עוד בימי קדם נערכה במקדש הקעבה עבודה דתית ל"אללה" על טהרת הקדש. על כן הָקדש הקעבה עוד בעצם ראשיתו רק ל"אללה" לבדו. בפקודת מחמד נתן החוק לבלי תת מהיום והלאה מדרך כף רגל במכה לכל בעלי הדת האלילית. בכח החוק הזה סרה מעל מקדש הקעבה תכונתו המקורית, תכונת היכל מוקדש לעבודת אלילים, ויהי למרכז דת האסלאם.

התפשטות האסלאם. אחרי מכה, העיר הראשית בערב, אי אפשר היה עוד לכל גלילות הארץ להתחזק על עמדם ולהשאר מחוץ לגבול התנועה הדתית הזאת. באיזה מקומות אמנם התעקשו הערביאים ויסרבו לתמורת הדת, אשר דרש הנביא מאת כל בני עמו. אולם על כל אלה המקשים את ערפם התאכזר מחמד מאד, וילחם בם בחמה שפוכה ובקצף גדול, ויבז את רכושם. ויען כי הדת האלילית כבר התנודדה תחתה, ואין אף אחד מיושבי ערב אשר נצמד אל הדת האלילית בלב שלם, ואשר התמכר אחריה כל כך, ‏עד כי יבחר לשאת ולסבול בעדה תלאות ומצוקות כמו אלה, על כן נשמטו כל שבטי הערביאים מדתם האלילית אחד אחד, ויכנסו כלם בברית האסלאם, אשר במשך עת לא כבירה הכניע תחתיו את כל ארץ ערב. יושבי עיר טאיף נסו להשלים עם הנביא ולהתפשר אתו, כי יתן להם הרשיון לקבל את האסלַאם על פי תנאים ידועים. הצירים אשר שלחו אנשי טאיף בקשו בשם עדתם את פני הנביא כי יתיר להם את הנאופים, לקחת נשך ומרבית ולשתות יין; אבל הנביא לא קבל את התנאים המוצעים לפניו; חוקה אחת והגבלות אחדות לכל המושלמים בלי הבדל בין איש לאיש ושבט לשבט. אז בקשו הצירים את פני הנביא, כי ינתן להם למצער לעבוד את האלילה “רַבבָה” עוד זמן שלש שנים, וכאשר לא נעתר הנביא גם לזאת, בקשו רק לזמן שתי שנים, לשנה אחת, לחודש ימים. אך הנביא עמד על דעתו בחזקה; ההנחה האחת אשר עשה להם היא, לבלי ישברו את פסיליהם בידיהם, כי זאת העבודה תעשה על ידי אחרים זולתם. הדת האלילית העתיקה נכחדה מן הארץ בנקל ובלי כל מחזות תוגה.

מחמד לא האריך עוד ימים אחרי התקבל האסלאם בקרב כל בני עמו, כי מת ביום 8 יוני שנת 632 לספה"נ. הוא מת רק אחרי הצליחו לפתוח לפני דתו החדשה אשר יסד שער המוביל אל עתיד מזהיר גדול ורחב ידים, אחרי אשר הביא את בעלי ברית דתו אל המסלה העולה קדימה, ויורם ללכת בדרך מלחמת דת ונצחונות כבירים, אשר אמנם שטפו בה המושלמים במרוצה נמהרה ובכח גדול מבלי להעצר בלכתם תקופת ימים רבים. עוד בימי עלומי האסלאם, עוד בתקופה הצעירה בערך בימי עבודתו להרחבת הדת החדשה, הנה למרות מאמריו הנותנים תקף ועוז דתי לתורת ישראל ולדת הנוצרית, כבר דמה הנביא בלבו כי האסלאם נועד מאת “אללה” להשתרר לא רק בארץ ערב, כי אם להתפשט גם בקרב גוים רבים. בהוסדו על סדר הזמנים אשר הופיעו הדתות, בשומו אל לבו כי התגלות “אללה” אליו היתה מאוחרת בזמן מהתגלות האלהים אל המחוקק העברי, ומהתגלות האלהים על ידי הדת הנוצרית, הנה בדרך הזה בא מחמד לידי הכרה פנימית, כי רק דתו היא האמתית, וכי הדתות הקודמות לה, העברית והנוצרית, הן בנויות על שוא. עינו הצופיה והחודרת בכּל עוד לא ראתה על פני תבל כל דת אמת מלבד דתו אשר יסד הוא, – כן היה דבר הנביא תמיד; ובכן הנה יאתה לה להדוף מפניה את כל הדתות ולרשת את מקומן. הדמיון הנעים הזה עורר את רוחו לשלוח צירים ממדינה בירת ממשלתו אל הרַקליוס קיסר בזנטיה, אל כרזאי מלך פרס, אל חרית השישי המושל במושבות הערביאים בסוריה, אל הנציב המושל במצרים ועוד אל רבים ממלכי אזיה להודיעם, כי הוא “ציר שלוח מאת אלהים” ובשמו הוא קורא אליהם כי יזנחו את פסיליהם ואת דתם האלילית, וקבלו עליהם ועל עמם את האסלאם, הדת האחת אשר חותמה אמונת אמת באל אחד ומיוחד. אבל משלחת הצירים האלה לא הצליחה במלאכותה. אם מארץ חם כבדו למצער את הנביא במשלוח תשורה ומכתב מלא רגשי כבוד וידידות⁵, הנה נחל הנביא לגוים הזה משנה קלון וכלימה בארץ סוריה. חמש עשרה המרגלים אשר שלח הנביא לרגל את ארץ סוריה נתפשו פתאום ויומתו (מלבד המכתב האוצר בקרבו קול קורא להפצת האסלאם, הערים הנביא לשלוח גם מרגלים לרגל את הארץ), ואת הציר אשר שלח הנביא עם מכתב אל נציב היונים בעיר בְסְטְרָה עצרו בדרכו ויסירו את ראשו מעליו. שמע זאת הנביא ותבער חמתו בו, ובחדש ספטמבר שנת 629 לספה"נ שלח את זיד אבן חרית (למחמד לא היו בנים, ועל כן לקח את זיד לו לבן בהיותו חביב לו עד מאד) בראש שלשת אלפים אנשי חיל להתנפל בגבול ארץ סוריה וללכדה, ולהתנקם בחרית מלכה על הקלון והבוז אשר הראה להנביא. בהגיע חיל הערביאים אל שפת ים המלח נגבה נפגשו פתאום, מבלי להודע מראש, במחנה חיל הרקליוס קיסר בזנטיה, בהיות אלה האחרונים חונים על יד העיר מוּט, בשובם מנצחונם על חיל מלך פרס. המושלמים, אשר ההצלחה האירה אליהם פנים בכל מלחמותיהם אשר נלחמו עד כה, לא ידעו גבול לגאון לבם ולרהב בטחונם בכח נשקם, עד כי הרהיבו עוז לתגר מלחמה עם חיל היונים הרבים והעצומים מהם, והפעם הוכו מכה רבה מאד. המושלמים נגפו לפני היונים מלומדי המלחמה ועליזי הנצחון וכראות המושלמים כי ראשם ומנהלם זיד נפל חלל, וגם ממלאי מקומו אחריו לפקד את החיל גפר ואבן־רחבה מתו בחרב אויב, נמס לבם בקרבם ותרפינה ידיהם, וינוסו בלי סדרים משדה המערכה. מי יודע אם נשאר אף אחד מחיל המושלמים הנסים לולא חַלִיד, אשר אזר חיל לאסוף את נפוצות הצבא ולאגדם יחד ולהמציא להם היכלת לסגת אחור במשטר נכון, עדי בואם אל מדינה. הנביא אסר אִסָר על יושבי העיר ללעוג למחנה החיל הנס ממערכות המלחמה, ואת חליד על אשר הציל את המושלמים מכליון חרוץ כבד בשם הכבוד “חרב אללה”.

למען מחות את חרפתו צוה מחמד על אנשי חילו הנגפים, מבלי תת להם גם להנפש מעמל הדרך ולאסוף אונים, לצאת למלחמה על השבט הערבי בני־חתפון, ועוד על איזה משבטי הערביאים אשר סרבו לקבל עליהם את האסלאם. כן דרך מחמד הערום והחרוץ בהליכות הנהגת המדינה מעודו, להשתדל בכל מאמצי כחותיו לבל יגלה רפיונו לעיני העם, ועל כן בכל עת הנגפו במלחמה לפני אויב התקיף ממנו, מהר עד מהרה להתנפל על הרפה והחלש ממנו ולהכוהו חרם, למען כסות בנצחונו החדש את חרפת מפלתו.

בשנת 630 אחרי אשר לכד מחמד את מכה, ותוצאות נצחונו הגדול הזה היו כי נכנעו לפניו כל שבטי ערב כלם, ובגאוּת לבו בקרבו בפרי נצחנו הכביר, זכר מחמד גם את המכה הגדולה אשר הוכה חילו מתנופת ידי צבאות ביזנטיה, ויאמר להתנפל על ביזנטיה בסערת מלחמת מצוה לשם הדת. בראש מחנה כבד, כשלשים אלף איש אנשי צבא, יצא מחמד למלחמה ופניו מועדות אל גבול ממלכת ביזנטיה; אפס כי בבואו אל עיר תַבוּק אשר על גבול ארץ סוריה נעצר מלכת הלאה. משם שלח הנביא מרגלים לתור את מחנה האויב; המרגלים השיבו דבר, כי שבטי הערביאים יושבי ארצות סוריה אשר נאספו בעבר הירדן מזרחה, נפוצו מבלי תפוש נשק בכף, בעוד אשר עקבות חיל ביזנטיה לא נודעו בכל הארץ. הדבר הזה נתן תואנה בפי מחמד להפר את מחשבתו הגדולה, מחשבת מלחמת מצוה לשם אללה, אשר חשב, ולשוב אל ארצו מבלי לשלוף את חרבו מתערה. המחזה הזה מוזר מאד בעיני כל קוראי הדורות. כי האמנם דמה מחמד להסיע את חילו רק למלחמת־השנים (duel) וכיון שלא הופיע בעל ריבו במקום המועדה הוא פטור מחובת המלחמה? ומדוע זה נעצר מחמד בדרכו מבלי להתנפל על אויבו בגבול ארצו? באמת הנה הרגיש מחמד את מבטי עיני המות הלטושית אליו; הוא כמו הקשיב את צעדי המחלה העזה אשר הורידתהו אלי קבר, ההולכת וקרובה אליו, ולבו הגיד לו כי קצר אונים הנהו להסתבך בסבכי מלחמה עצומה כזאת; ולמען גלל מעליו חרפת מרך לב ואימת אויב העולה עליו בגבורתו, התאמץ מחמד להכניס תחת כנפי שלטונו את איזה משבטי הבידואינים המתגוררים בערבות סני, אשר בגדו בממשלת ביזנטיה המושלת בהם עד כה, ויקבלו עליהם את האסלאם לדת, ואת מחמד נביאו – לאדון ולמושל עליהם. ובזאת העמיד מחמד את פניו כמו הוא מסתפק הפעם בנצחונו הקטן הזה. אין כל ספק בדבר, כי למען הסתיר את רפיונו חבר מחמד את חזון הנבואה הנזכר בספר הקראן, אשר אמנם רוח סבלנות נעימה מרחפת עליו:

"הלחמו באויביכם מלחמת מצוה לשם הדת, אך אל נא תהיו ראשונים להתגר בם מלחמה ולהתנפל עליהם; תועבת אלהים כל שולפי חרב וקוראי מלחמה על רעיהם (קראן שורה ב. 186).

בנבואת מחמד זאת, אשר בה נראה התנגדות מוחלטת לכל מאמריו המפוזרים בספר הקראן המסיתים את העם למלחמת דמים בשם הדת על כל הכופרים בהאסלאם, אמנם מכירים אנחנו את צרקת הזאב, אשר נשא לעון הכבשה בחרפה אותו מבלי לגעת בה לרעה, בעת אשר נתקעה עצם בגרונו, כפי עדותו של השועל. אמנם זאת היא סבלנות דתית אשר נאמרה לשעתה מתוך אונס ודחק; סבלנות שלא לשמה כמו זאת ראויה היא למחמד, אשר מרבית מעללי צדקתו היו מכונים למטרה ידועה, להמציא תועלת פרטית אם לו ואם להאסלאם אשר היה גם כקנינו הפרטי של הנביא.

קנאת הנביא לדתו רחבה לבלי חוק וגבול, ועל כן לא ידע שלו בנפשו, ויחשוב מחשבות לאכוף על כל העמים בסערת מלחמה, בחרב ובדם, לקבל עליהם את האסלאם, ואתו יחד גם שלטון הנביא מיסדו ומחוקקו. לכן לא יפלא עוד המחזה, כי ברגע מות מחמד עמדו חיל המושלמים חלוצים ונכונים לצאת למלחמה על היונים. את אי־סבלנותו הדתית השכיל הנביא לקלוע יחד עם יסודות האסלאם במלאכת מחשבת נפלאה, בדעתו כי שם תהי כנצוץ אש בנערת להתלקח מכל נשיבת רוח מצויה. האמונה ביחוד ה' נחלקת על פי הקראן לשתי מדרגות. המדרגה האחת הנמוכה היא – להאמין במציאות אל יחיד, ולסור למשמעת נבואת מחמד, הציר השלוח מאתו אל בני האדם. המדרגה היותר נשגבה במקצע של האמונה ביחוד אלהים היא להצמד בכל לב ונפש אל האלהים ולמלאות את המלאכות הקדושה אשר שם לפני אוהביו הדבקים בו, היא הפצת האמונה באחדות האלהים. חובת המאמינים כלולה במסגרת כזאת:

“המאמינים האמתים הם אלה אשר בלי כל שמץ ספק יאמינו באלהים ובנביאיו, ובלי כל מרך יקריבו את נפשם והונם, למען מלא את התעודה הקדושה אשר שם אללה לפניהם” (קראן שורה מט. 14, 15.).

אולם בעוד אשר במכה בהיותו נדכא ורצוץ משפט מחמס אויביו, או גם בתחלת ימי שבתו במדינה, עת השתעשע בתקותו למשוך אלו את לב היהודים, הרך הנביא את לקחו ויביע את מדת הסבלנות ברוח חסד וחנינה, בצותו את המושלמים להשתדל להפיץ את האסלאם רק בדרכי נעם: “אל תלחצו את בני האדם ואל תבאו עליהם בעקיפים בעד אמונתם; דרך האמת הוא מופלה ומצוין עד מאד מדרך תועה” (שורה ב.), לעמת זאת הננו רואים את הנביא בעת עלותו אל מרום עוזו ושלטונו, מרעים בקול מלא עריצות וקנאת דת, והוא מצוה על המושלמים להזות על מזבח האסלאם מדמי אויבי האלהים הבלתי מאמינים בו, בכללו תחת שם “כופרים ואויבי אלהים” גם אתה אלה המאמינים באלהים ובאחדותו, אם רק אינם מאמינים במחמד נביאו. בקראנו בספר הקראן, איך השתדל הנביא הבא בשם “אל רחום וחנון” לעורר בלב בני דתו רגשי אכזריות ועריצות שובבה, לשלוף חרב נוקמת לאללה ולהאסלאם, ובדעתנו איך שקדו המושלמים למלא בלב שלם את דברי הנביא ככל הכתוב בספר הקראן, הננו יכולים לברוא לנו מושג ממחזה הבלהות והזועות, אשר תציג לפנינו מלחמת מצוה הערוכה על ידי המושלמים לשם הדת, עת יופיע המושלמי בן ארץ הקדם על במת המחזה לכרות ברית עם אללה אשר אהב עלי זבחי נפש אויבי אללה, הכופרים בו ובמחמד נביאו. הננו מוצאים בספר הקראן תכנית החובה המוטלת על המושלמים בעת מלחמת מצוה:

"כי תפגשו את הבלתי מאמינים, הלחמו נא בם עד אשר תערכו להם מטבח גדול. אסרו את השבוים בכבלי ברזל… האלהים הלא יכול יוכל להשמירם גם מבלעדי עזרתכם, אפס כי הוא חפץ לנסות אתכם אם תשמעו בקולו. מאמינים! היו נא למגן להמלאכות הקדושה אשר הושמה עליכם מאת האלהים… הוא יהיה בעזרכם, ויכונן את מעגל רגליכם (שורה מז).

ובהיות ‏כי אחת‏ החובות הקדושות המוטלות ‏ על המושלמים מטעם הדת היא להלחם עם הבלתי מאמינים, על כן קבע הנביא בשם אללה חוקים שונים על דבר דרכי המושלמים עם שבויי חרבם, ואיך יחלקו המנצחים את שלל האויב. האלהים המכונה בכל שורה ושורה מספר הקראן בשם רחום וחנון ומרבה לסלוח, הנה במקרים כאלה, בהסתער מלחמה קדושה, הוא מעורר את רוח המאמינים: לרצוח, לשלול שלל ולחלל את כבוד הנשים השבויות במלחמה. באמצעים מלאי עריצות ואכזריות כאלה דמו מיסדי האסלאם להפיץ את דתם בכל העולם ולהשליטה ברוח כל בני האדם.

חובות המושלמים. נביא האסלאם איננו מעמיס על כל הבאים בברית דתו נטל חוקים ומצוות אשר יכבד עליהם לעשותם, כן בגבול אמונת הלב וכן בגבול התורה המעשית. תורתו המעשית קצרה ומוגבלת עד מאד. היא נכללת בחמשת החוקים האלה:

1) להאמין באחדות האלהים ובמלאכות מחמד נביאו. היסוד הזה כלול בסגנון הזה: “אין אלהים מבלעדי אללה ומחמד הוא נביאו”. האמונה באחדות האלהים הוצגה בתורת האסלאם בשורה הראשונה, והיא נחשבת לנזר הדת כלה. האלהים, אשר לפי דברי הקראן הוא רחום וחנון ומרבה לסלוח לכל פשעי בני האדם, הוא אל קנא ונוקם ליסר קשה על עון עבודת אלילים, שהיא הכפירה ביחוד אלהים; לחוטאים כאלה רחקו מלבו כל רגשי חנינה. ועד נצח לא ינַקם.

“חטאת עבורת אלילים גדולה מעון רצח” (שורה ב).

“אלהים לא ישא לעון האנשים העובדים אלהים רבים. אלהים ברצונו הטוב הוא נושא כל עון ופשע; אולם עבודת אלהים רבים עולה בכבד עונה על כל פשע ומעל” (שורה ד. 116).

2). התפלה. היא כוללת בקרבה נוסח אחד קבוע, אשר ישננו אותו המושלמים חמש פעמים ביום, בהסבם את פניהם לנכח מכה עיר הקדש. שערי בתי המסגד פתוחים בכל עת לכל החפץ לבוא לשפוך את שיחו לפני “אללה”. מלבד זאת קבועה עבודת אלהים מיוחדת ומסודרת בנוסח ידוע ביום הששי לשבוע; בצדיה בחר המחוקק ביום הששי, למען הפלה את יום המנוחה של המושלמים מיום השבת אשר ליהודים ויום התחיה (יום א') אשר להנוצרים. השקפת האסלאם על התפלה היא מיוחדת במינה.‏ שם נחשבת התפלה לא כאחת המצוות המעשיות של הדת, כי אם כעצם האמונה, ורק היא לבדה הִנֵהָ הרכס המרכס את המושלמי אל אלהיו. אם בדת היהודים, למשל, נחשבת התפלה רק באמצעי דתי המוביל אל מטרה רצויה, אם בה נקבעה התפלה רק בתור עבודת הלב והשתפכות הנפש, להאדיר את הרגש הדתי ולטעת בלב האדם רחשי רוממות והגיון כבוד אל העצם הנשגב, הנה לעמת זאת יחשבנה האסלאם כאחד מיסודי הדת, אשר בלעדה לא יהיה המושלמי מה שהוא, לא לאמצעי, כי אם לדבר עקרי בתוך הדת. כפי הידוע היה מחמד בעל רגש חזק, וביחוד התרגש מאד – כפי עדותו על עצמו – ויחש עונג נשגב בעת תפלתו, ולא יפלא אפוא כי שם את התפלה כנקודה תיכונה בשיטתו הדתית אשר יסד. לפי דברי הקראן התפלה מחוננת באיזה כח נעלם אשר פעולתו רבה בעולם הרוחני:

“בעת אשר עמד עבד אללה ויתפלל אפפוהו הרוחות המשוטטים בעולם ויעמדו סביבותיו, למען הקשיב אל תפלתו” (שורה 72. 19.).

3) צדקה לעניים. האסלאם מטיל בתור חובה דתית־מוסרית קדושה על כל הבאים בבריתו, להושיט יד עזרה לכל איש ידוע מחסור, להושיע לדל ולהעניק להם מהונו איש כפי מדת יכלתו. האמת תמריצנו להודות, כי בדבר השגתו את תכן החובה הזאת איננו נופל מחמד מכל מחוקקי הדתות הנאורות. דברי המחוקק העברי “והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש (קדושה מוסרית־רוחנית) אני ה' אלהיכם” היו גם לעיני הנביא הערבי. כל התכונות והמדות המוסריות המיוחסות להעצם הנשגב: רגשי חסד וחנינה, אהבת צדק ומשפט, ואהבה לבלי־חק לכל החברה האנושית, הן צריכות לפי תורת משה להיות למופת לבני האדם בדרכי חייהם ולרוח החיה בתורת המוסר אשר להדת. מן התכונות המוסריות הנשגבות האלה אשר התעצמו במדותיו של היוצר כל אבי כל בני האדם, מסתעפות החובות המוסריות המוטלות על כל בני האדם, אשר נוערו ביום הבראם להדמות אל האלהים יוצרם, או – כאשר יֵאָמֵר בספר הספרים – נוצרו בצלם אלהים ובדמותו המוסרית־הרוחנית, ועל כן הנה בהקשותם את לבם להתאכזר על רעיהם הנבראים בצלם אלהי החסד והחנינה, הם כמו מלעיבים גם בעצם האלהים. ההשקפה הרוממה הזאת, אשר עצם ‏ מקורה נובע מתורת היהדות, מחזון נביאי ישראל, בולטת במאמרים רבים הכלולים בספר הקראן:

“הוא (בעל דת אלילית) לא האמין באלהים, הוא לא דאג לדל לבל ירעב ללחם” (שורה מט, 33).

“הוא אומר בבלי דעת: אלהים לא ישים לב אלי ויבזני. – לא כן הדבר! רק אתם תבוזו ליתום. אתם אינכם שוקדים על מעשה הצדקה, להשביע דל ולפרוס לרעב לחמכם. בכל אות נפש הנכם שואפים לעשוק איש ונחלתו. נפשכם שוקקה להון ועשר” (שורה פט, 17–21).

חובת הצדקה מוגבלת בספר הקראן, לא רק בצורתה החיצונית, כי אם גם בצורתה הפנימית – כלומר בהרגש המניע אותה – לא בתור מצוה מעשית קבועה ומאובנת, כי אם בתור רגש חי המתפרנס ממדת הרחמים והחנינה, הממריצה את כל בעל רגש מוסרי להתאמץ להקל צרת כל איש המתענה תחת יד מחסורו, מבלי לקוות למשכרת וגמול בעד מפעלו.

“הננו מכלכלים אתכם רק לשם האלהים. איננו דורשים מכם כל משכרת, אף לא רגשי תודה” (שורה 76, 9).

האסלאם נותן קצב ומדה למצות הצדקה, ומגביל במדה את חובת עשיתה. לפי חוקי האסלאם חיב אדם לעשר את הכנסותיו ותבואת הונו, לתת עשיריתה לצדקה. בימי מחמד היתה הצדקה נגבית בתור מס, אשר נועד לצרכי מלחמת המושלמים לכבוש את הבלתי מאמינים; לפי מושגי הנביא נחשבה גם זאת לצדקה. לפי חוקי האסלאם יש ביד החברה לכפות את היחיד למעשה הצדקה.

4) צום. כמו שהתפלה היא חובת האדם לאלהיו, והצדקה – חובת האדם אל רעהו, כן הצום הוא חובת האדם אל נפשו, אל טבעו, למען ילמד להתאפק ולמשול בנפשו. והנה אם בכל חוקי תורת האסלאם הננו רואים דרך ממוצעת, כי האזהרות אשר הזהיר הנביא והחובות אשר הטיל על המושלמים אינם מכבידים מאד על בעליהם, ואין אנו רואים בם מצוות אשר מטרתן סגופי הגויה וענות נפש, כי אם מטרתן התאפקות ממוצעת המביאה לידי חפש מוסרי ושחרור הנפש מתאוות נפרזות, – הנה הפעם יצא מגדרו: המושלמים נצטוו לצום כל ימי חדש רַמַדַן מן הבקר ועד הערב, והם מדקדקים למלאות את חובתם זאת בכל תקף ועוז.

5). חג. החובה הזאת כוללת בקרבה את העליה לרגל אל עיר מכה, להשתחוות לאללה בהיכל הקעבה⁶ ולמלא את המנהגים וסדרי העבודה הקבועה שם, כאשר בארנו למעלה.

מלבד המצוות החיוביות נצטוו המושלמים על פי הקראן גם על איזה מצוות שליליות, מצוות לא תעשה, והן: לבלי שתות יין, לבלי אכול את בשר החזיר, להזהר מנאופים, ולבלי קרוב אל שאר בשר לגלות ערוה, ולבלי נחש וקסום קסמים.

ספר הקראן. הקראן הוא ספר תורת האסלאם, והוראתו – “קריאה”. הקראן, ככל ספרי הקדש אשר להדתות האחרות, הוא ערוך ומסודר באופן כזה, עד כי כל מבין הקורא בו בתמונתו ההיא כפי שיצא מתחת ידי מסדריו, הוא בא במבוכה, מבלתי יכלת להבין את ערכו ההיסטורי. בכל פרק ופרק ובכל שורה ושורה שבּו נשמע קול קורא אל בני האדם להכין את לבם אל האלהים, להתפעל מיראת כבודו ולהתרגש ממשגב קדושתו; וכל דבריו נאמרים בשם אלהים ובמלאכותו. אמרות אלהים אלה סובבות על צירים וענינים שונים. שם נפגוש משפטים נחרצים בדבר סכסוכי משפט וטענות ותביעות אשר בין איש לרעהו, חוקים ופקודות בעניני הצבא ומערכי הקרב, מצוות וחוקים בעניני הדת המעשית, אגדות וגם חקרי לב חושב מחשבות והוגה דעות. אולם רק במקום אחד בספר הקראן רואים אנו את המחוקק בתור מגיד את האותיות לאחור. הנביא איננו מיחס לעצמו כח יוצא מגדרי הטבע לחולל מופתים ונפלאות, בהכירו לדעת כי מעללי פלא מיוחדים מלבד המשטר הנשגב והנפלא השורר בכל מעשי הטבע, אינם נחוצים עד מה לחפץ הדת ותקומתה; וכמו כן חשך הנביא את נפשו מנבא את אשר יקרה בימים העתידים, בחשבו את עצמו, כי נועד רק להיות לכלי מבטא, או גם לכלי מעשה, לרצון האלהים בעת ההוה. השקפת מחמד על עצמו כפי הנטיה המבוארת פה נפגשת לנו במקומות רבים בספר הקראן:

“תעודת הציר השלוח מאת האלהים היא רק להטיף אל העם” (שורה ה).

“אנכי לא הגדתי לכם כי נצפנו בידי שפוני טמוני שמים, כי נודעו לי רזי תעלומה, או כי הנני כאחד ממלאכי אלהים. אנכי הנני עומד רק להטיף את אשר יגלה אלי ממרומים” (שורה ו, 50).

“אין לאל ידי לשנות ולהמיר מאומה, – הנני כותב רק את הדברים אשר יודעו לו בחזיון” (שורה י, 15).

“אמור: הנני בן אדם כמוכם. רק אלי נגלה בחזיון, כי אללה אלהיכם הוא אל יחיד ומיוחד” (שורה יח, 110).

משמרת עבודת מחמד בימי שבתו במדינה היתה בעלת פרצופים רבים ומרובת צדדים. פה הננו רואים אותו פועל את פעולתו בתחומים שונים. בתור מנהל במערכת ממשלת האלהים (Theokratie) המיוסדת על ידו בארץ ערב, בתור ראש צבאות חילו, בתור שופט בכל עניני האזרחים וסכסוכיהם, בתור צופה ומשגיח על טהרת המדות ותקונם בקרב בני עמו, בתור נשיא הדת ופקיד עבודת האלהים המעשית, ובתור ראש למשפחה אשר חייה סבוכים ומסוכסכים בתמונה מוזרה, – בתור כל אלה היתה עבודה רבה עמוסה על שכם הנביא, לחרוץ משפטו בכל דבר חוק ומשפט המוגשים אליו לעשרות ולמאות יום יום; וּעם זה הנה בכל עת חרצו משפט על כל ענין הבא לידו, כתב מוצא פיו וחריצת משפטו כחק עולם לזכרון בספר הקראן. ספר אשר נתחבר בארח כזה איננו מלבב ואיננו מושך את לב הקורא אחריו, כן בתכנו וכן בתמונתו החיצונית, עד כי גם העתקתו בסגנון קל וצח לאחת משפות אירופה איננה נותנת מעדנים לנפש הקורא. ואם אמנם בהעתק הקראן משפתו המקורית אל שפה אחרת תפוג רוח השירה השפוכה עליו, ויאלמו צלצלי הוד זמרתו המנעמת קול בשפתו הערבית, דברים אשר אמנם ערכם רב מאד, כידוע לכל קורא; אפס כי המכשול היותר גדול אשר נפגוש בהקראן מדי קראנו אותו הוא חסרון סדר היסטורי. השורות (הקראן נחלק לשורות, והן כעין פרקים או סעיפים), אשר באמת הקדים הנביא לאמרן בראשית תקופת נבואתו, הן סדורות על פי רוב בסוף הספר והשורות המאוחרות הארוכות במדתן באות בראש הספר, ורבות מהן הנן ערבוב דברים שנאמרו בזמנים שונים ולרגלי סבות שונות וענינים שונים. לעמת זאת, בהיות שורותיו של הקראן ערוכות במשטר נכון ובסדרם ההיסטורי, יקָרא בענג רב, כי אז יראנו לדעת את התפתחות הדעות והמחשבות השוררות בקרב האסלאם, ואת השתלשלות המעשים ויצרי מעללי הנביא. שורות הקראן אשר הביעו שפתי הנביא בתחלה, בעת החל האסלאם להתרקם, הן קצרות בסגנונן, רוח עוז בתוכן ושׁירה נעימה מרחפת עליהן. השורות האלה התעוררו בלב הנביא מעצמן, בלי כל כונה ופניה מצדו, זעזעו את כל יצורי גוו, וישקיעוהו בתהום של זועות ועצבון רוח, עד כי הלבינו שערות ראשו. בהן מתוארים מחזות אדירים, מפלאות אלהים המתנוססות בקרב הטבע ובתולדות בני האדם, תוכחות נמרצות נאמרות ברוח נלהבה ומכוונות אל בעלי הדת האלילית, ומוראים גדולים, אשר המחוקק מירא את כל המכחשים בהאסלאם. השורות אשר נתחברו בזמן מאוחר הן כמעט כלן אגדות המצוינות בסגנונן הארוך. מרביתן שאובות ממקור האגדה העברית, וגם מספרי הגניזה (Apokryphen) אשר להנוצרים, ובדרך אמירתן תגלה בעליל בערותו של המחוקק ואי־ידיעתו בכתבי הקדש, עד כי עקם את הספורים היותר פשוטים הנכללים בהם; ובמדה אשר הנביא הולך ומתחזק במצבו ובשלטונו המדיני, ופעולתו הולכת ומסתעפת לסעיפים רבים מקולעים זה בזה, כן תרבינה השורות הכוללות את חזון לבו, וכן תשתרענה ונגעו בענינים רבים ובמקצעות שונים של חיי האיש הפרטי וחיי העדה, כאשר הזכרנום ופרטנום למעלה. סגנונו תחת אשר בתחלה הוא נשגב וזך וגם רוח שירה מרחפת עליו, הוא מתהפך בתקופה האחרונה לסגנון פרזי, ממושך וארוך לבלי די. פה אנחנו מרגישים, כי לא נביא אשר רוח נשגבה מפעמת אותו הוא הדובר אלינו, כי אם קול שר ונגיד שופט ושר צבא אנחנו שומעים; ודברים כאלה עם כל היותם מושמים בפי אלהים, הנה סר כחם מעליהם להתעות את שומעי דבריו, כאשר הצטינו בזאת מאמריו הראשונים. רק אחרי מות הנביא, עת עצם מקור התעתועים חלף ונגוז מנגד עיני העם, עת עוד לא נראה לעיני ההמון עצם הזרם ההפכפך המתהפך לנטיות שונות, רק אז התקדש מחמד כסמל רוחני בעיני מעריציו הערביאים מחוסרי התרבות, אשר עוד לא הבינו למתוח בקרת חדה על כל דברי תורתו. הקראן, ככל כתבי הקדש אשר לההודים והפרסים, נתקדש בקדושה נשגבה רק בתקופה מאוחרת בתולדות ימי הדת.‏ המחלקת היותר גרולה, אשר התלקחה בעולם האסלאם, מתיחסת אל פתרון השאלה הזאת: אם אמנם הקדים ספר הקראן להיות מראשית ימי עולם, ואם אמנם יחשב לנמצא קדמון בלתי מחודש? שאלה תמימה כזאת תורה בלי כל באור מצדנו איך השקיפו המושלמים על ספר תורת דתם. וכאשר נתקדש הקראן למדרגה גבוהה שאין למעלה ממנו, נתוספו גם דברים רבים ממעריצי האסלאם בימים המאוחרים, אשר בזאת עלתה בידם לתת תקף דתי לדעותיתם. כן נראה כי נכללו בספר הקראן מאמרים רבים, המתַנים את תהלת ספר הקראן, בעוד אשר מאמרי הקראן כידוע נסדרו ונכתבו על ספר בימי שלשת הכליפים הראשונים אשר היו אחרי מחמד.

"אלהים הוריד משמים ארצה את מבחר הספרים (הקראן). תורה אחת וחוקה אחת נאמרת ונשנה שם בלי הרף. יראי אלהים יתחלחלו ירעדו בעת קראם אותו (שורה כט. 24).

עוד צעד אחד הלאה:

“עצם ספר הקראן הוא מונח למשמרת לפני האלהים בשמים” (שורה מג. 43).

ובכן הקראן הנהו לא ספר תורת דת אשר נוסדה והתפתחה בדרך היסטורי, כי אם העתקה מספר הגנוז בידי אלהים יוצרו ומחברו, ומה נקל עוד להחליט כי הספר הזה הוא קדמון ונצחי, כאשר גם אין ראשית למחברו. ובכן, לא האסלאם ברא את הקראן, כי אם הקראן ברא אותו. כמה מן התמימות ועניות הדעת יש בזאת!

השקפת הקראן על חפש האדם. שאלת הבחירה. מחמד, כפי הנודע, לא היה איש חושב מחשבות והוגה דעות בעמק הגיון: הוא היה איש טבעי, אחד הערביאים, אשר הרגש העז הטביע את חותמו לא רק על כל דרכיו ועלילותיו, כי אם גם על כל הגות לבו. על כן נראה את הקראן, הספר אשר בו הביע מחמד את כל דעותיו, כמתעתע בהשקפותיו על דבר האדם והכחות המוסרים השולטים בו, ואיננו יודע לאחוז בזה דרך הגיוני. מחמד היה בעל רוח נלהב, בעל רגש סוער, וכל אשר עשה וכל אשר האמין והגה לבו, נולדו בו כמו באונס וכפיה, מעקת הרגש העז, אשר לפניו אין בקרת, ואין חשבון והגיון. נפלאה היא עדות מחמד על עצמו, באמרו: “מכל קניני העולם הזה גדלה אהבתי לנשים, וכמו כן חמדה נפשי בשׂמי עדנים נותני ריח ניחוח; אך עוד יתר מזה הרגשתי עונג נשגב ומוחלט בתפלה והשתפכות הנפש לפני האלהים”. כאיש טבעי לא ידע מחמד גם לתת חשבון לנפשו מן התנועה המתחוללת בעולמו הפנימי; הוא איננו יודע גם להבדיל בין רגש אהבת נשים ובין רגש אהבת אלהים, או יותר רצוי לאמר, הגיון כבוד ורחשי רוממות להעצם הנשגב; הוא לוקח לו לקנה המדה את הענג אשר הרגיש משתיהן, והוא מרגיש את ההבדל ביניהן בכמות, אך לא באיכות. וכאשר היה הרגש מושל במחמד ממשלה בלתי מוגבלת, ואהבתו לחמדת נשים לא ידעה להכנע תחת ידי הבינה וההגיון, כן גם היתה דבקותו באלהים כעין רגש עז. הוא לא האמין באלהים, לא הכיר אותו לדעת הכרה פנימית על ידי כח השופט, רק הרגיש אותו, ולבו נמשך אחריו כמו בכח טבעי בלי כל דעת וחשבון, וכמו מבלי רצונו. הוא אמנם הרגיש כי האלהים הוא הכל, הוא האחד בכל העולם, ובהיותו הכל הנה הוא מושל בכל. כל זה נצטיר במושגיו של מחמד רק מצד הרגש, אבל מצד העיון והמחקר נבצרה מאתו להשיג ומה גם להגביל את הקו המבדיל בין ממשלת האלהים ובין רשותו הפרטית של האדם. כמו על פי רגש טבעי הרגיש מחמד, כי האלהים הוא הכח המניע את מכונת העולם, וכי כל מפעל וכל תנועה קלה שבקלה הנראית בעולם הם באים רק בכחו של אדון התבל. ולא זאת בלבד, כי אם האלהים בדעתו את כל, או אם נאמר בסגנון הפלוסופי, בידיעתו הבלתי מוגבלת, יעד מראש את כל מעשי עולם, כל מקרי החיים ועלילות בני האדם. ובכן הננו קוראים בספר הקראן:

“המפתח לכל סתום ונעלם הוא בידי האלהים. רק לו לבדו גלוי וידוע הכל; הוא יודע כל, כל אשר בארץ וכל אשר במעמקי תהום. מבלעדי ידיעתו לא יפול עלה מן העץ ארצה.‏ אין כל גרגר חול על פני הארץ אשר לא נרשם בספר החזיון” (שורה ו. 59).

“הכל כתוב ורשום בספר החזיון” (שורה ט. 8).

לפי אמונת מחמד נרשמה בספר החזיון השתלשלות כל המקרים והמעשים העתידים לבוא, כן בהעולם הטבעי וכן בהעולם המוסרי, כלומר מעשי בני האדם ועלילותיהם; ובכן הנה גם האדם איננו חפשי לנפשו, ובכל מעבדיו ועלילותיו הנהו רק כמכונה המתנועעת לפי רצון האלהים. באחת משורות הקראן נאמר:

“לא אתם המתם אותם (את אויבי האסלאם), כי אם הם נפלו בחרב אלהים, כח כל הכחות. לא אתה, מחמד, התנפלת עליהם, כי אם האלהים, למען הראותכם לדעת כי מגן הוא תמיד לחוסים בו. הוא יודע כל ומקשיב כל”.

ובהיות כי חזקה בלב מחמד ההכרה הפנימית, כי כל הדברים הנעשים בעולם, בעבר בהוה ובעתיד, וכמו כן כל מעשי האדם ועלילותיו, יצרי לבו, הגיונו, מחשבותיו וכל תנועה ותסיסה המתחוללת בעולמו הפנימי, כלם יחד הם כתובים ורשומים ב"ספר החזיון" כדברים אשר נועדו מראש מאת האלהים הנוהג עולם ביכלתו הבלתי־תכליתית ובידיעתו הבלתי מוגבלת, – לא הרגיש אפוא מחמד, כי הלקח הזה סותר את כל הבנין הדתי אשר בנה, כי באשר אין לאדם רצון חפשי ובחירה חפשית לחשוב ולפעול כפי העולה על רוחו אין כל מקום לדת אמתית במובנה הרחב. המאמין יחיה באמונתו, הצדיק יתחזק בצדקתו, יען כי כן נועד מאת האלהים מקדמת הימים, והרשע מחזיק ברשעתו, אשר נגזרה עליו ונועדה לו מטעם ההנהגה העליונה היודעת כל והגוזרת כל – עוד מקדמת העתים. האמונה בגזרה קדומה שנגזרה על העולם והאדם, כפי שהיא כלולה בתורת האסלאם, היתה לשאלה דתית גדולה, וכל חכמי המושלמים, אשר האסלאם קרוב אל לבם, עסקו בפתרונה וילאו למצוא לה פתרון שלם. החוקר הרוסי הח' סלוביוב בספרו “מחמד” כמו מוצא את עצמו מחויב חובה ספרותית, בתור כותב תולדות חיי מחמד, להוציא את הנביא אשר הוא כותב את תולדות חייו מן המבוכה הגדולה אשר הביאו אותו בה מבקרי אירופה בדורות האחרונים. החכם הזה מדי דברו בזרות השקפתו של הנביא, על דבר הגזרה הקדומה שנגזרה לפי תורת האסלאם גם על עולמו המוסרי של האדם, – אומר: “השקפה כזאת אמנם אנחנו מוצאים באיזה מאמרים בודדים האמורים בספר הקראן, רק לרגלי אי־כשרונו של מחמד להביע דעות מופשטות ולברר את המושגים הדקים הקשורים בהן בדיוק נכון, דבר דבור על אפניו; אבל אמנם חסר לו הכשרון לערוך שיטה דתית, אשר כל עניניה מסתעפים בחיוב הכרחי זמ”ז ומתלכדים יחד בקשר הגיוני, אפס כי לא נוכל לשלול ממנו הכרה דתית בריאה ומלאה רוח חיים, אשר גלתה לפניו את אלהי האמת, אל צדיק וישר, אל רחום וחנון. גם מבלעדי המחשבה והחקירה ההגיונית, הנה רק על פי רחשי הלב ורגש החסידות הנאמנה, אשר הטבעה בלבו, אי אפשר היה למחמד לתאר לו את האלהים משולל ממדת הצדק והיושר. ובכן בקראנו בספר הקראן, כי לרגלי עקשות בני קרישה והתמכרותם הנפרזה להדת האלילית חרץ מחמד משפט, כי לא מחסרון דעת כי אם מרוע לב הם מתחזקים ברעתם, כי הם אנשים שכבר נגזרה רשעתם מלפני האלהים, אנשים אשר נועדו מאת “אללה” להשאר שקועים בעון רשעתם ולהכחד לנצח, – הנה עלינו להשתדל לבאר את הדבר באופן אחר. הננו מסבירים את הדבר באופן כזה: אם איזה קבוץ בני אדם מתעקשים להתחזק בדרך כפירה ואי־אמונה, – הנה זאת אומרת כי נגזרה עליהם גזרת כליון מאת האלהים היודע כל, אשר ידע כי לבבם זונה מאחריו, וכי מעמק לבבם התמכרו אחרי הרע מבלי שוב עוד, ועל כן לא ידאג עוד לחלצם ממשובת זדונם, או לפתוח להם שערי תשובה, ויהי להפך, כי לאיזו מטרה הדרושה לחפץ השגחתו על העולם הוא מקשה עוד את לבם, כאשר הקשה את לב פרעה, למען הראות למשה את אותותיו ומופתיו".

החכם הזה, אשר כפי הנראה מכל דברי חקירותיו על אדות האסלאם, הוא עומד תמיד כסניגור מושבע ללמד זכות על הנביא ולהצדיק את מגרעותיו היותר גסות, הוא חפץ גם הפעם לשום בפי הנביא דברים אשר לא עלו על לבו. ה' סלוביוב מתאמץ להסביר את דברי הקראן ולהבדיל בין מעשי חול ובין דברים הנכנסים בחוג חובת הדת והמוסר של האדם. לפי דבריו, אם אמנם אפסה היכלת לאדם לעשות איזו פעולה חיצונית או לחולל איזו תמורה ממשית בהשתלשלות המקרים והמעשים אשר נועדה אל האדם מאת האלהים, כגזרה קדומה אשר לא תשתנה עוד, לעמת זאת להיות צדיק או רשע, לקבל עליו את תורת אלהים וחוקיו או לבעוט בהם, להשאר נאמן ברוחו להדת או לזנוח אותה, באחת – לכון לבו אל האלהים, או להמרות את רוחו, – כל אלה הם דברים הנתונים ברשותו של אדם ותלוים ברצונו החפשי. בהגבלתו המלאכותית הזאת, להפריד את החיים הדתיים והמוסרים מתוך החיים הכללים, כמו שאף החכם הנזכר להכניס את דברי הקראן תחת ההגדרה הקצרה אשר גדרו חכמי התלמוד במקצע הזה: “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אבל מה רב המרחק בין שתי ההשקפות האלה! האמונה בגזרה קדומה, תהי באיזו תמונה שתהיה, לא הופיעה מעולם על אופק היהדות. אם באמת נראתה בספרות ישראל הקדומה השקפה הדומה באיזה צד אל הנזכרת, היא מתיחסת רק אל תכונת האדם ואל כשרונות רוחו. לפי דעת אחד מחכמינו, מתחלת יצירתו של אדם נגזרת עליו גזרה ממרומים, אם יהי בעל כשרונות מזהירים או בעל כשרונות קהים, חכם או טפש, גבור או חלש, וכדומה לזה מן התכונות הטבעיות והמוסריות אשר יקבל מיד הטבע; אבל מעולם לא עלה על לב חכמי תורת היהדות הרעיון, כי תתערב ההשגחה העליונה במעשי ידי האיש הפרטים. והנה אם נקבל את באורו של ה' סלוביוב ונאמר להתאים אותו אל דברי הקראן בכל מאמריו הנוגעים במקצע הזה הננו באים תמיד לידי דעה מהופכת. כל הקורא בספר הקראן ומכון דבר לפי פשוטו יוכח עד מהרה, כי עיונים כאלה לא עלו על לב מחברו. המשלים המובאים בספר הקראן ביחס אל הענין הזה, כמו עקשות לב בני קרישה להתחזק בדת האלילית, והתעוררות המושלמים להלחם מלחמת מצוה לשם הדת, גם הם הנמו מצומצמים כלם בתחום חיי הדת. ומי יוכל לקצוב את הגבול בין שני התחומים האלה, בין החיים ובין הדת? ידוע ידענו כי אמונה מופשטת לא תמצא לה מקום בקרב האסלאם; האמונה שבתוך האסלאם היא צמודה ואחוזה במעשים טובים, וכידוע, כל מפעל וכל תנועה הנראית בעולם נועדה – לפי תורת האסלאם – מראש, על פי גזרה קדומה. ההצטדקות האחת אשר נוכל למצוא בעד מחמד היא, כי כשרונות רוחו לא התרכזו למרכז אחד, וכי הרגש גבר בו על הבינה. בכל מאמריו הננו מכירים רגש עז עם רוח שירה נעלה, ולוּ היה איש מחונך כראוי, כי אז נועד יותר מטבעו להיות משורר מאשר להיות למחוקק. כידוע, כל משורר איננו מושל ברוח שירתו לנחותה כחפצו, כי אם היא מושלת בו, היא תטלטלהו טלטלה גם למרות רצונו. ומהיות כי הרגש ורוח השירה הם הם אשר השתררו בעולמו הפנימי של הנביא, על כן לשוא נתאמץ לבקש איזה פתיל הגיוני מתוח על פניו. הרגש ורוח השירה הם על פי תכונתם הטבעית בעלי פרצופים רבים, משתנים לפי הרוח הנושב בם מכחה של הנפש הסוערת וממצב התעוררותה.

האסלאם בתור דת שלטת בעולם. החזיון הכי־נפלא אשר אנחנו רואים בהאסלאם הוא התפשטותו המהירה. מחמד החל את תקופת חלדו בתור רועה צאן, שפל במצבו ונכנע ברוחו, ובמותו השאיר לממלאי מקומו ממלכה אדירה אשר יסדה הוא ברוחו הכביר, ממלכה אשר התעתדה להשתרר בקרב הימים גם על כל שכנותיה סביב; וכמו כן גם דתו החדשה, אשר בתחלה הצטמצמה בחוג צר, וגם רבים צררו אותה ויתמרמרו עליה בחמת כח, הנה כעבור יובל שנים היתה לדת שלטת בקרב בני עמו, ולא רק בקרב בני עמו, כי אם גם בארצות אחרות. במשך התקופה הקצרה הזאת הגיע האסלאם למדרגת דת לאומית, וממדרגתו זאת צעד קדימה ויהי לדת שלטת בקרב עמים רבים, מעלה נכבדה אשר התרוממו אליה עד כה רק שתי דתות. אל מדרגת ההתפתחות, אשר הגיעה אליה הדת הנוצרית רק אחרי מספר מאות שנים, הגיע האסלאם במספר כזה של עשרות שנים. עם כל לאומיותו אשר נאצלה עליו מצדדים ‏ שונים, לא נוכל לשלול מאת האסלאם את הזכות להקרא בשם דת כללית (universal). בשם הזה הננו קוראים את כל דת המסוגלת להתפשט בכל העולם, בנגוד אל דת לאומית. האמת אשר נתפרסמה על ידה: האמונה באחדות האלהים ובכח יכלתו הגדולה לבלי תכלית; האמונה בעולם הבא ובהאחריות המוטלת על האדם בעד מפעליו, והמשפט הנכון לכל בני האדם לפני כסא אלהים יוצרם ומשופטם, – תורה כזאת איננה מתיחדת לעם נבדל, כי אם היא משותפת לכל בני האדם. אותו מצב הנפש אשר הערביאים מכנים אותו בשם “אסלאם”, לאמר: השתעבדות ומסירת עצמו בידי העצם הנשגב בלי דעת וחשבון, משמעת נמרצה אל תורתו וחוקותיו והכנעה מוחלטת לפני רצונו, – מצב נפש נכנעה כמו זה הוא רצוי ונאות לכל בני האדם. על כל איש ואיש, מאיזה עם שיהיה, מוטלת החובה לפלס את מעגל חייו בפלס נמרץ, לדקדק מאד במעשיו, ולדעת את גודל האחריות המוטלת עליו בעד כל מפעליו והליכותיו; המושג הכלול בשם הכנוי “רחום וחנון”, אשר בו מכונה אלהים בכל עלה ועלה מספר הקראן, שם רב־התכן המורה לדעת, כי לב אלהים הוגה אך טוב וחסד לכל בני האדם ושואף להשלים את חפצם ומשאלותיהם, וכי אלה האחרונים יכולים להביט עליו לא רק ביראה ורעדה, כי אם גם בלב מלא אהבה, – המושג הזה יתכן להתקבל על הלב להיות מושג לכּל, להביא את תועלתו הרצויה לכל החברה האנושית. ביחוד ראוי האסלאם להחשב בתור דת כללית בעת אשר מחשכי הדת האלילית מלאו נאות ארץ. בימי החשך ההם עת אשר כל עיר ועיר התחזקה‏ באלילה המיוחד לה, וכל לאום בחר לו לסגולה איזה אלילים. כי הדת האלילית תחת לאחד את העם היא שוסעת אותו לשסעים ומפרדת בין חלקיו, ועבודה דתית ריקה וחסרת טעם המקודשת לאלילים כאלה מטמטמת את לב בני האדם, ועוצרת אותם ממלאות את חובתם המוסרית המוטלת עליהם בתור בני אדם ברואים בצלם אלהים, יוצרם ושופט אותם על עלילותיהם, אשר לפניו הכל שוים. והאסלאם במושגיו הפשוטים ובתורת לקחו המתאים אל טעם האדם הטבעי, הוא האמצעי היותר רצוי לשרש את הדת האלילית מעקרה; הוא מאחד את בעלי ברית האלילים, הנפוצים איש לעברו והמתעתעים בדתי הבל שונות, תחת דגל אמונה נשגבה אחת; משפיע עליהם מהשפעת תורתו המעשית הפשוטה והמתקבלת על לב העמים הטבעים מחוסרי השכלה ותרבות נכונה.

נקודת הרפיון והמגרעת הגדולה אשר נחזה בהאסלם היא, כי איננו מסוגל להתפתח ולהשתלם. הדעות הכלולות בו הנן דלות ורזות; הוא צמח ויתגדל במהירות נמרצה, ועל כן פרוע שווי־המשקל בין פנימיותו וחיצוניותו; שלדו וגויתו נתגדלו למדי טרם עוד נתבכרו דעתו ושכלו. תורתו המעשית וחוקותיו ומנהגיו התקשו עוד בראשית צמיחתם, מבלי תת לכל תמורה ותקון להכנס בגבולם. תורת המוסר הכלולה בקרבה נמצאת על המדרגה הקדומה ההיא, המתאימה אל מצב בני האדם בעת עזבם את הדת האלילית, ואיננה צועדת קדימה, עד כי בכחה ישתמרו גם להלאה כל מנהגי החיים ומוסדי החברה אשר על פי תכונתם הם המה למעצור בעד התקדמות התרבות וההשכלה. גן העדן אשר ערך האסלאם למאמיניו, ששם תשרתנה לפני כל מושלמי עלמות יפהפיות (מספרן לא נקצב), אולי אמנם בימי הנביא לא נחשב למחזה מכוער הפורע את דרכי המוסר; אפס כי כעת הוא מכוער ומכאיב את רגש המוסר, ולהסתלק ממנו אי אפשר עוד, אחרי אשר כבר קנה לו זכות אזרח בגבול האסלאם. האסלאם הוא כבית ספר לחנך בו את העמים הטבעים הקרואים לעבוד את עבודתם על מסלת ההיסטוריה האנושית טרם עוד סגלו להם את ההשתלמות הנכונה הדרושה להחברה האנושית הנאורה. ואם אמנם האסלאם הוא אמצעי יפה ונעלה להכניע את משובת העמים הנמצאים במדרגה שפלה של תרבות ולהטותם אל משמעת חוק ומשפט, להפיח בהם איזה רגש של מוסר, וללמדם להתאפק מזדון משובתם ולמשול ברוחם, הנה עם כל זה חסרה לו היכלת להביאם לידי השתלמות יותר נשגבה, השתלמות של סדרי חיים מתוקנים והתפתחות המחשבה וכח־ההגיון, ובכלל הננו רואים כי האסלאם הנהו כמועקה אשר תשים מחנק להחפש. נסבת המחזה המעציב הזה הוא, כי תורת האסלאם היא בעלת תכונה שלילית. “אללה” מתיצב לפנינו על הבסיס אשר כונן למענו האסלאם, לא בדמות עצם חיובי, כי אם בתור שלילה של האלהות האלילית, כמו הכחשת אלהים אחרים; עצם “אללה” איננו כולל בקרבו חסן תכונות וסגלות יקרות, בלבו אין כל הגיון אהבה אל החברה האנושית וחפץ בהשתלמותה והתפתחות פעולתה בכל צדדיה הרבים; והרוח אשר יאציל על עובדיו הנאמנים בבריתו, גם היא רק רוח של שלילה, המלאה משטמת נצח למתנגדיו ויריביו, מבלי אשר נמצא בו כח דוחף לדעות נשגבות, לאידיאלים רמים ומפוארים. הוא שוכן במרחקים, רחוק מכל היקום, מכל החיים ומכל הבריאה, יושב בקרת רוח על כסאו החצוב מקרח; קולו אמנם ישמע ממרום שבתו, אפס כי לא יוכל, להשפיל רדת אל האדם, לשכון את דכא ושפל רוח. הן אמנם הקראן שאב לו ממקור תורת משה תואר נכבד לכנות בו את אללה, ויתארהו גם הוא בשם “רחום וחנון”, אולם התואר הזה הכולל בקרבו תמצית כל המעלות והיתרונות, תכונת כל התכונות, אך בא בגבול האסלאם סרה מעליו כל עדנה, אבדה לו הרכות וההתפשטות, והנהו גם הוא הוא תואר שלילי בלי כל צד חיובי. הקורא בספר הקראן יוכח עד מהרה, כי החנינה המיוחסת שם לאלהים היא רק בבחינת סליחה ונשיאת עון, מדרכו לוֵתֵר על עוברי רצונו, וגם זה רק במובן ידוע ובתנאים ידועים, אך לא אהבה שמימית מוחלטת, חפץ נמרץ באושר יצוריו, אושר זמני ונצחי. “אללה” אשר להמושלמים הוא מרום ונשגב מבני האדם, אולם רוממותו ומשגבו הֵם יותר בזמן ומקום מאשר באיכות ומעלה. הוא איננו יודע את החברה האנושית, או, בסגנון יותר מדויק, איננו מרבה להתענין בה, ועל כן איננו יכול לאשר אותה אושר נשגב.

ובהיות “אללה” המתואר בתכונות שליליות כמו אלה עומד למופת להמושלמים כסמל תכנית השלמות והמשגב, על כן הנה מושגי המושלמים ע"ד השלמות המוסרית אי אפשר להם להתרומם למעלה מזה. ואם אמנם תורת המוסר אשר מצאה מקום בהאסלאם מסכה איזה רגשי רך ועדנה בלב בעלי הדת הזאת; אבל חוקים ולקח מוסר, אם גם יצלצלו ברעם ורעש מעל שפתי נביאים ומחוקקים, אינם מתרשמים בלב העם במלא עמקם ותקפם, כמדות ותכונות מוסריות הכלולות במחזות חיים, מחזות מעללי אלהים החי בלב העם המאמין בו וברגשותיו תמיד.

לעמת החקירה הזאת המצוינת בדקותה ובהסברתה המלאכותית, אשר הראה לנו את מרכז הכבד של המחזה המבואר בהשקפת המושלמים על האלהים, מתקבלת יותר על לבנו חקירת הח' סלוביוב, הרואה את סבת המחזה בהשקפה המושלמים על עצמם ועל גדרי חובת ההשתלמות כפי אשר נקצבה על פי הדת. דעת החכם הזה היא, כי תורת המוסר הכלולה בהאסלאם מוגבלת מאד לרגלי השקפת הנביא הקהה, מבלי דעת להעיר את לב המאמינים לשאוף להגיע אל השלמות האידיאלית המיוחסת אל העצם הנשגב. בעוד אשר תורת משה לחשה באזני האדם חידות מני קדם, ותודיעהו בספר תולדות יצירתו כי נברא בצלם אלהים ודמותו המוסרית, או בשפה יותר ברורה, כי במחשבה קודמת נועד מעת יצירתו לשאוף להגיע אל השלמוה המוסרית ההיא, המתאמת אל הדמות המוסרית של אלהיו, וגם צותה על האדם‏ לדבוק באלהיו, וכפי דברי מבארי התורה – להדבק במדותיו של הקב"ה; ובעוד אשר הדת הנוצרית מוֹרָה את ההשתלמות המוחלטת והבלתי תכליתית, המגיעה עד למדרגת התאחדות האדם ברוחו עם האלהים, – מסתפק האסלאם בהשאירו את האדם בחוגו הצר של חייו הטבעים, בשומו לחובה על המושלמים רק להכנע הכנעה מוחלטת לפני האלהים. האסלאם איננו מצוה להדבק במדותיו של האלהים כמצות תורת משה; הוא איננו מצוה כדברי התורה הנוצרית: השתלמו והיו שלמים כפי תכלית השלמות אשר לאביכם שבשמים. הוא דורש רק להשתעבד לאלהים, ולשמור לבלי עבור את הגבול הקיצוני הםובב את מרחבי החיים הטבעים כפי מדתו הקצובה, על פי תורת הדת.

"הדת לפי זה – אומר החכם הנז' – הוא הבסיס הבלתי משתנה לנצח אשר עליו יתכוננו חיי בני האדם, המסגרת הקבועה מבלי ינועו לאחד מן הצדדים, אך לא התכן הפנימי שבהם, לא הרעיון הרפוד בתוכם ולא גם המטרה אשר לנגדם.

“ואם אין אידיאל מוחלט אשר על בני האדם לאמץ את כחותיהם למען השיגו בחייהם, הנה זאת אומרת, כי אין תעודה נכונה מוגבלת או מטרה קצובה לפני כחות החיים. באשר אין תעודה יעודה ואין מטרה, שם לא תוכל היות כל תנועה והתאמצות ללכת קדימה. זאת היא הנסבה האמתית, כי רעיון ההתקדמות, או מעשה ההתקדמות בעצמותה, הם מוזרים מאד לכל העמים הבאים בברית האסלאם. הקולטורה אשר תצמח בקרבם היא בעלת תכונה מקומית, ואך תוציא ציץ תחדל מצמוח ולא תבכר את פריה, ולא תוכל להשתגשג ולעבור לסגולה גם לעמים אחרים. עולמו של האסלאם עוד לא הוליד על ברכיו אנשים גאוני רוח, אשר יהיו למופת לכל בני האדם, ואי־אפשר הדבר לעולם; הוא עוד לא הוליד אנשי מופת, אשר יהיו למורי דרך להחברה האנושית במסלת השתלמותה”.

הדברים האלה הם אמנם דברים של טעם, אבל גם על ידם עוד לא נמצא פתרון שלם לשאלתנו. הפתרון הנוכחי כההולך לפניו הנם רק על דרך השלילה, יען בעליהם מתאמצים להוכיח, כי חסר להמושלמים כח מניע הדוחף אל ההשתלמות הנשגבה. ולוּ גם יהי כדבריהם, הן מחויבת תנועת ההשתלמות לחדור אל תוך העמים האלה מן זרם החיים הסובב אותם, וידוע כי תנועת ההתקדמות, ככל תנועה המתחוללת בחיק הטבע, כיון שההלה היא מוספת ללכת בדרכה הלאה רק על פי כח ההתמדה (Inertion) לבדו, אם רק לא תפגוש מעצורים על דרכה. המעצור היותר גדול העומד לשטן על דרך ההשתלמות בקרב עמי בעלי האסלאם הוא לפי דעתנו – “האסלאם” בעצמו, ההשתעבדות וההכנעה הבלתי־מוגבלת המוטלת על המושלמי ביחס אל אלהיו, או יותר רצוי לאמר, ביחס האמונה באחדות אלהים, – במובן ההוא אשר המושלמים מבינים אותה. האסלאם דורש מאת בעלי בריתו לא עבדות רוחנית, לא שעבוד הנפש, עבודת הלב והרעיון, כי אם שעבוד הגויה. כאשר הגדנו למעלה, האמונה האמתית באחדות האלהים דורשת על פי האסלאם מאת האדם להתאמץ בכל מאמצי כחותיו, למען הקים את אחדות האמונה והדת גם בקרב החברה האנושית, לעשותה למושלמית כלה, להקריב את נפשו ומאדו בעד המטרה הזאת, ולהפיץ את האסלאם ביד חזקה, בחרב ובחנית. “לכל הנביאים – אומר הח' ברנפלד⁷ – נתן אלהים אות ומופת למען יאמינו בו בני האדם, ואולם למחמד מסר את החרב לאות ברית להכניע עמים תחתיו”. המושלמי רואה את אחדות האלהים כדבר בלתי משוכלל ומלא פגימות כל עוד לא תקום אחדות גמורה בקרב המשפחה האנושית תחת דגל האסלאם; והחובה הקדושה הזאת היא בעיניו תעודת החיים,‏ אידיאל נשגב הממלא את כל העולמות, כעולם השפל כעולם העליון; היא ראש אידיאלי המושלמים, אשר מתקף זהרו ואורו יכהו כל הרגשות העדינים וכל הדעות הרמות, אשר יתחוללו בלב האדם, ויבלו עוד בראשית צמיחתם. עולמו של האסלאם הנהו תמיד גם בעת שלום כמו במצב מנוחת נשק, ובלב המאמינים לא תמחה גם רגע התשוקה להגיע לעת מוכשרת – להפיץ את האסלאם ביד חזקה, ולהרחיב את גבולו עד קצות הארץ. הרעיון הזה ממלא את חלל לבם של המושלמים מאפס עוד מקום לתשוקות עדינות ולאידיאלים אחרים בלעדו, ובאשר אין אידיאלים ואין מטרות נשגבות, שם אין תנועה ואין התקדמות.

כשאנחנו לעצמנו אין כל תפונה בעינינו, כי יעודי נביאי ישראל אשר חזו לקץ הימים, לאותה התקופה הנאורה המוכתרת כלה בכתרת של אור עולם ונגה מוסרי; עת יכנעו כל בני האדם בלב שלם תחת השלטון המוחלט של צדק עולמים ושלום נצחי; עת תסוף מלחמת היצורים בעד קיומם, והכרה פנימית נובעת ממקור אהבת־צדק מוחלטת תהי תקועה בלב כל פרט ופרט של החברה האנושית, להגביל במדת משפט נכון את זכותו הפרטי מבלי להסיג את זכות רעהו; עת יוציא האל הטוב והמטיב את רוח החסד והחנינה מרשותו ונתנה במלא רחבה ועמקה לכל בני החברה האנושית; עת תמלא הארץ דעת כמים לים מכסים, וחקרי לב חכמיה ושאיפתם לחדור אל מעמקי מסתרי הטבע והבריאה כמשברי ים יסתערו עליה, – הבשרות האלה היו לכח מוסרי גדול, לדוגמא ולמופת לעיני החברה האנושית, אשר מהן תראה ותתעורר לצאת בעקבותיהן, איזה כח מיוחד הדוחף את כל הנוהים אחרי חזון כתבי הקדש ללכת הלאה הלאה, הלוך והתקדם, הלוך והשתלם. אמנם אין אנחנו מוכים בתמימות לב במדרגה כזאת, לתת את היעודים האלה ליעודים היסטוריים. אבל אנחנו רואים בהם יעודים המכונים לתכלית מוסרית; יעודים כאלה הם האמצעים היותר נעלים להעיר ולעורר את לב המאמינים לשאוף בלי הרף להתקדמות אידיאלית. ולוּ נשתלו יעודים מוסריים כמו אלה גם על שדמת האסלאם, כי אז בודאי צעדו גם המושלמים בעוז וחיל קדימה, ככל העמים הנאורים. אולם האסלאם דבר אין לו עם העתיד בעולמנו הזה. העתיד המזהיר הצפון להמושלמים הוא רק בעולם הבא, בעוד אשר בעולם הזה התאמץ האסלאם רק לרכוס את ההוה עם העבר. האמונה בגזרה קדומה המשתררת בתחומו של האסלאם הנה גם היא כחרב חדה שלופה בידי הדת לקצץ אברות כל רעיון והגיון לב של כל בעל נפש נבונה מבקשת חשבונות להמיר ולשנות סדרו של עולם, לתקן ולהטיב את מצב הדברים, בעוד אשר מצבם הנכון נועד מקדמי עולם, ולתקף ועוז נתאשר על פי “אללה” ונכתב בספר ה"חזיון"…

ועם כל זה הננו רואים התקדמות גדולה וכבירה בכל מקצעות החיים ובכל ענפי המדעים אצל הערביאים בימי הבינים. לולא הערביאים בימי הבינים, עת התקדרו שמי אירופה בערפלי בערות ממעל, ונחלי משובה ועריצות וגסות הרוח כסו את פניה מתחת, – אלה הערביאים אשר טפחו ורבו את החכמות והמדעים, ההשכלה והתרבות, בימי החשך ההם וימסרון לדורות הבאים, – מי יודע אם לא נמחו אז עקבות התרבות וההשכלה, וכל הרכוש הרוחני אשר רכש לו המין האנושי אחרי עבודת איזה אלפי שנים, עלה בתהו כליל. ואם אמנם החכם רנן, לרגלי רגשי הבוז השמורים בלבו לעמי בני שם, מתאמץ להקטין את עלילות הערביאים במקצע הזה, באמרו, כי הספרות המדעית אשר נתחברה ע"י הערביאים בימי הבינים, היא רק העתקה נשחתה מחכמת היונים הקדמונים, ועוד גם זאת כי בקרב סופרי הספרות הערבית של התקופה הנאורה ההיא אין גם ערבי אחד, כי כלם היו ספרדים ופרסים אשר כתבו בשפה הערבית⁸; ‏ אך מי לא יראה, כי רגשי הבוז אשר הגה לב החכם הזה תמיד אל גזע עמי בני שם, התעו אותו להפריז על המדה. תולדות הספרות ותולדות המדעים מציעות לפנינו רשימה ארוכה של ערביאים ויהודים, אשר הכניסו פקדונות גדולים לקרן קימת באוצר החכמה והמדעים בכל משך ימי הבינים. ולוא גם נודה במקצת לדברי רנן, בכל אופן לא נוכל לשלול מן הערביאים את היתרון במקצע הזה על כל עמי אירופה בתקופה ההיא. הן כל קורא בספרי דברי הימים יודה, כי במשך עת ידועה היו בעלי ברית האסלאם לנושאי דגל התרבות וההשכלה בקרב החברה האנושית; ואם נתעקש לאמר כי הערביאים לא התקדמו, הלא יסתעף מזה כי נסוגו אחור כל עמי אירופה, וירדו במדרגת השכלתם למטה ממדרגת השכלת הערביאים. באחת, אם היתה חכמת הערביאים מקורית, ואם שאובה ממקורות זרים, אבל בזאת אין כל ספק, כי בתקופה ההיא התקדמו הערביאים ויעלו על מרומי ההשכלה.

תמורות ותנודות כאלה במצב התפתחות העמים והתקדמותם התרבותית מכריחות אותנו להאמין, כי למרות כל החקירות וההגבלות אשר קבעו חוקרינו במהלך התפתחותה של החברה האנושית, יתעוררו לפעמים איזה כחות פנימים בקרב כל עם, והם יעודדו אותו לעשות חיל ולהתקדם באיזו מפנות התרבות וההשכלה, והכחות האלה באיתן תקפם פורצים כל גדר אשר נגדרו על ידי חוקרי התולדה וחכמיה. מהפכה רוחנית כזאת נהיתה גם בקרב עמי האסלאם. אולי לא נשגה אם נאמר, כי ההתעוררות הכבירה אשר קמה בקרב עמי האסלאם להפיץ את דתם בחרב וסערת מלחמה הפיחה בקרבם רוח גבורה נוראה עם כשרון־עלילה (Energie) במדה כבירה, עד כי לא יכלו עוד הערביאים ליחד את שפעת כשרון־העלילה רק בחוג תכסיסי הקרב והשלטון המדיני, ורוחם הכביר נשאם הלאה, לבקש חוג עלילה ומפעל גם על שדמת המדעים, ההשכלה והתרבות. את המחזה הזה אנו רואים אצל עמים רבים, אשר כרבות גבורתם המדינית הם עושים חיל גם בהשכלה ותרבות. – כה העבירו עמי האסלאם במשך תקופת עת ידועה על דרך השתלמותם את כל עמי אירופה. יש מחליטים, כי להאסלאם עוד נכונו עתידות גדולות בקרב העמים הטבעים בארץ הסינים, בהודו ובאפריקה התיכונה, אשר על פי טבע מושגיהם הנם נוטים אל האסלאם מאד, והם נכנסים לאט לאט בבריתו. האסלאם תחת להתרומם באיכותו הוא מתרחב ומתפשט בכמותו. האסלאם, בעיקרי דתו המובנים בנקל ובתורתו המעשית הנוחה להעשות, היה יהיה תמיד למעברה לכל העמים מחוסרי ההשכלה, לעבור עליו מן המצב הטבעי אל התרבות השלמה של העמים הנאורים.