(1894–1895)
שמי־התכלת הדרומיים שקדרו מהאבק המתמר בנמל עמומים; שמש לוהטת מביטה אל הים הירוק כאילו מבעד לצעיף אפור דק. קשה לה להשתקף במים המתבקעים מדי פעם בפעם ממכת משוטים, ברגי־אניות־קיטור, תחתיות חדות של אניות־מסחר תורכיות וספינות־מפרש אחרות, המפלחות בכל הכיוונים את הנמל הצר; גלי־הים החפשיים המרותקים בכבלי־השחם, הנחנקים תחת כובד המשאות הכבירים הגולשים על רוכסיהם, מידפקים בו אל דפני הספינות, אל החופים, מידפקים ומתרעמים, מעלים קצף מהמכות, כשהם מזוהמים מכל מיני שברים וגרוטאות.
צלצול שרשרות העגנים, רעש הריכוס של הקרונות המביאים מטען, אנקת־מתכת של פחי־ברזל הנופלים מאי־שם על אבני המרצפת, הד־נקישה עמומה של עצים, טרטור עגלות, צפירות עזות – נוקבות או נוהמות־חנוקות – של אניות הקיטור, צעקות סבלים, מלחים וחיילי־המכס, – כל הצלילים האלה מזדוגים לסימפוניה מחרישת־אזנים של יום־עמל, ואגב נענוע מרדני הם קופאים בשמים מעל לנמל, כאילו פחדו לעלות ולהעלם בתוכם. ומעל האדמה מתרוממים עליהם גלים חדשים, גלים נוהמים ועמומים, המרעידים בזעמם הכל מסביב או גלים רועמים וחדים, המרסקים את האויר הלוהט והמאובק.
שחם, ברזל, עץ, מרצפת הנמל, ספינות ואנשים – הכל פולטים צלילים אדירים של המנון טרוף־להט למרקורי. אולם קולות האנשים, הנשמעים בקושי, הנם רפויים ומצחיקים. גם האנשים עצמם שהולידו את השאון הזה הם מגוחכים ועלובים: גופיהם המאובקים, הקרועים־בלויים, הזריזים, הכפופים תחת כובד־הסחורות המעיקות על שכמיהם, אצים־רצים הנה והנה בתוך ענני־אבק, בתוך ים־צלילים ושרב, והם כל כך קטנים, אפסיים לעומת ענקי־הברזל המקיפים אותם, לעומת ערמות הסחורות, הקרונות הרועשים וכל מעשי־ידיהם, עמל־כפיהם שעבד אותם וטשטש את פרצופם.
ענקי־הספינות הכבדים שעמדו אפופי־קיטור יש שהיו מצפצפים או מפעפעים או פולטים מין גניחה עמוקה, ובכל צליל שפלטו מתוכם כאילו נשמע הד נלעג של יחס בוז אירוני לדמויות האפורות, המאובקות של בני־אדם, שזחלו על גבי סיפוניהם ומילאו את בטניהם הגדולות פרי עמלם, עמל־עבדים. עד כדי דמעות היו מגוחכות השורות הארוכות של הסבלים־הטענים, שסחבו על גבם אלפי פודים של לחם והכניסום אל בטני־הברזל של הספינות רק בכדי להרויח כמה פונטים של אותו לחם, כדי לשבור את רעבונם. אנשים לבושי־קרעים, שטופי־זרה, מטומטמי־עיפות, שאון וחורב והמכונות האדירות, שהבריקו לאור השמש בגופן המסורבל ובשלותן, ושהונעו סוף־סוף לא בכוח הקיטור, אלא בשריריהם ובדמם של יוצריהם… – היה בה, בהקבלה זו משום פואימה שלמה של אירוניה קרה ואכזרית.
הרעש דיכא, האבק גירה את הנחירים, סינור את העינים, השרב – צרב ועינה את הגוף והכל מסביב – נראה מתוח, בשול, נטול־סבלנות, כמוכן להתפרץ באיזו קטסטרופה אדירה, באיזו התפוצצות, שאחריה כה יקל לנשום בתוך האויר המרוענן; על פני האדמה תשתלט דממה, והרעש המאובק הזה, המחריש אזנים, המרגיז, המביא לידי שגעון עגמומי יעלם, ובעיר, בים, בשמים יקום שקט, זוך, נועם… אולם זה נדמה רק ככה. זה נדמה כך משום שהאדם טרם עיף מלקוות למחר טוב יותר ולא פס בו הרצון להרגיש את עצמו חפשי.
נשמעו שתים עשרה נקישות קצובות וצלולות בפעמון. כשנמוג צליל־הנחושת האחרון, נחלשה כמעט למחצה המוסיקה הפראית של העבודה. כעבור דקה נהפכה לתרעומת רוטנת עמומה, עכשיו גברו קולות האנשים והמית גלי־הים. הגיעה שעת ארוחת־הצהרים.
1 🔗
כשעזבו הסבלים את עבודתם, ונתפזרו בקבוצות שוקקות בכל רחבי הנמל, אגב קנית כל מיני אוכל אצל התגרניות ואגב היסבם לארוחת־הצהרים בו במקום על גבי המרצפת, הופיע ביניהם גרישקה צ’ולקש, זאב מורדף זקן, הידוע יפה לכל אנשי־הנמל, כשותה־שכור וגנב זריז ונועז. הוא היה יחף, לבוש מכנסי־פלוסין בלויים, מעוכים, בלי כובע, בכתונת־בד מלוכלכה עם צוארון קרוע, שחשף את עצמותיו הנעות, היבשות והזויתיות, הקרומות עור חום. לפי שערותיו השחורים המדובללים שזרקה בהם שיבה ולפי פניו המקומטים, החדים והדרסניים ניכר היה, שזה עתה נתעורר. בשפמו השחום האחד דבק קנה־קש, קשית שניה נסתבכה בזיפי לחיו המגולחה השניה. ומאחורי אזנו היה נעוץ ענף־תרזה קטן שקטף לפני רגע. ארוך, גרום וכפוך קצת פסע לאט על פני האבנים, ומדי הניעו הנה והנה את חטמו המגובן, הדרסני זרע סביבו מבטים חדים, הבריק בעינים קרות־אפורות ובלש את מישהו בקרב הסבלים. שפמו השחום, העבות והארוך הזדעזע כשפמו של חתול, וידיו ששיכל מאחורי גבו שפשפו זו את זו, ונתעקמו עקימה עצבנית באצבעות ארוכות, עקומות וחטפניות. אפילו כאן, בין מאות יחפנים קרועים־בלויים ובולטים כמוהו, עורר מיד תשומת־לב בדמויו לנץ־ערבה, בגופו הרזה הדרסני ובהליכתו המתמודדת, הטפופה והשלוה למראית־עין, אך מגורה וחדת־ראות כמעוף צפור־הטרף, שהיה דומה לה במראהו.
כשנשתוה עם אחת הקבוצות של סבלים־יחפנים, שהתישבו בצל תחת ערמת סלי־הפחמים, קם לקראתו בחור רחב־גרם, בעל פנים טפשיים, זרועי כתמים אדומים וצואר שרוט, שהוכה, כנראה, לא מזמן כהלכה. הוא קם והלך יחד עם צ’ולקש, אגב שיחה בלחש:
– אנשי הצי נזכרו בשתי חבילות מנופקטורה… מחפשים. שמע, גרישקה?
– נו? – שאל צ’ולקש ומדדו בנחת בעיניו.
– מאי – נו? מחפשים. ותו לא.
– אולי שאלו עלי, שאעזור לחפש?
וצ’ולקש התבונן בחיוך חד במקום, שבו התרומם מחסן הסחורות של צי־המתנדבים.
– לך לעזאזל!
חברו הפך את פניו אחורנית.
– איי, המתן! מי זה קישט כך את פניך? ראה, כיצד קלקלו את השלט… את מישקה לא ראית כאן?
– מזמן לא ראיתי! – קרא הלה ושם את פעמיו אל חבריו.
צ’ולקש המשיך דרכו, והכל קיבלו את פניו כמכר מתמול־שלשום. תמיד עליז ושנון־לשון היה כנראה היום קשה־רוח ועל השאלות ששאלוהו השיב תשובות חטופות וחריפות.
אי־שם מאחורי ערמת־הסחורות הופיע פתאום שומר בית־המכס, ירוק־כהה, מאובק וזקוף כמוכן למלחמה. הוא חסם את הדרך לפני צ’ולקש, קם לפניו בפוזה קנטרנית, נאחז בידו השמאלית בניצב חרבו הקצרה וימינו ניסה לשלוח בצוארונו.
– עמוד! לאן אתה הולך?
צ’ולקש נסוג צעד אחורנית, נעץ עיניו בשומר וחייך יבשות.
פניו האדומים, האדיבים־ערומים של השומר התאמצו להביע העויות־זעם, ולשם כך התנפחו, התעגלו, התאדמו, הניעו את הגבינים, לטשו עיניים והיו מצחיקים מאוד.
– הוגד לך – אל הנמל אל תעז ללכת, צלעותיך אשבור! ואתה – שוב? – צעק השומר בזעם.
– שלום, סמיוניץ! זה מזמן לא התראנו, – ברכו צ’ולקש בניחותא והושיט לו את ידו.
– הלואי ולא אראך עד סוף הדורות! לך, לך!
אולם סמיוניץ בכל זאת לחץ את ידו המושטת.
– הנה אמור לי, – המשיך צ’ולקש, לא השמיט את ידו של סמיוניץ מתוך אצבעותיו החטפניות ונענע אותה באופן ידידותי־משפחתי, – את מישקה לא ראית?
– איזה מישקה עוד? איני מכיר שום מישקה! גש הלאה, אחא! שמא יראה המחסנאי, ואז…
– הצהוב, שעבדתי עמו בפעם הקודמת ב"קוסט־רומה"? – עמד צ’ולקש על דעתו.
– זה שאתה גונב עמו יחדיו, ככה תגיד! הובילוהו לבית־החולים, את מישקה שלך, מטיל ברזל־יציקה מעך את רגלו. הסתלק, אחא, כל זמן שמבקשים בכבוד, הסתלק, ואם לאו – במתנת־יד אלך!
– אהא, כזה אתה! והנך אומר: איני מכיר שום מישקה… הנה אתה מכיר. מה זה לך, סמיוניץ, כי תכעס כל כך?
– שמע גרישקה, אל תבלבל את מוחי ולך!…
השומר התחיל כועס ומסתכל לצדדין, ניסה להוציא את ידו מתוך ידו האמיצה של צ’ולקש. צ’ולקש התבונן בו בשקט מתחת לגביניו העבותים, חייך אל תוך שפמו, ומבלי להשמיט את ידו הוסיף לדבר:
– אתה אל תאיץ בי. הנה אשוחח עמך כנפשי ואלך. נו ספר, מה שלומך? האשה, הילדים – בריאים? ובברק־עינים מבשרי־רעות אגב ליטוש־שנים בבת־צחוק לגלגנית הוסיף: אני עומד לבוא אליך כאורח, אולם עדיין אין השעה בידי – עדיין שותה אני תמיד…
– נו, נו, חדל מזה! אתה… אל תתלוצץ, שד משחת! אני, אחא, באמת… שמא מתכוון אתה כבר לשדוד בבתים, ברחובות?
– למה? גם פה, כל זמן שנחיה, יש סחורה למדי! חי האלוהים, יספיק, סמיוניץ! אתה שמע, שוב סחבת שתי חבילות מנופקטורה? ראה, סמיוניץ, הזהר! אל תפול איך־שהוא בפח!…
סמיוניץ, נרגז מחוצפתו של צ’ולקש, הזדעזע בכל גופו, התיז רוק וניסה להגיד משהו. צ’ולקש השמיט את ידו של השומר ופסע שקט ברגליו הארוכות אחורנית, אל שער הנמל. השומר, שקללו קללות נמרצות, הלך אחריו.
צ’ולקש נתמלא שמחה; הוא סינן בחשאי צפצוף מבין שיניו, ובהכניסו ידיו בכיסי מכנסיו, הלך הילוך אטי של אדם חפשי, פיזר סביבו הלצות ובדיחות דוקרות. מאחוריו שלמו לו באותה מטבע.
– ראה־נא, גרישקה, השלטון – כיצד הוא שומר עליך! – קרא מישהו מהמון הטענים, שגמרו את ארוחת־הצהרים והתגוללו אגב נפישה על האדמה.
– אני – יחף, ועל כן משגיח סמיוניץ, לבל אקלקל את הרגל במשהו – ענה צ’ולקש.
נגשו אל השער. שני חיילים מיששו את צ’ולקש ודחפוהו דחיפה קלה החוצה.
– אל תניחו לו! – קרא סמיוניץ שנשאר בחצר הנמל.
צ’ולקש עבר את הדרך וישב על עמודון מול דלת המסבאה. משער הנמל יצאה ברעש שורה ארוכה של עגלות עמוסות. לקראתם נישאו עגלות ריקות עם עגלונים שריקדו עליהן. הנמל הקיא רעמי־מלחמה, אבק עוקצני והרעיד את האדמה.
רגיל לרעש מטורף זה ונרגז מפגישתו עם סימיוניץ הרגיש צ’ולקש את עצמו בכי־טוב. העתיד רמז לו ריוח הגון שדרש מעט עמל והרבה זריזות. היה בטוח, שיש לו די זריזות ובעצמו את עיניו ראה בחזונו, כיצד יתהולל מחר בבוקר, כשיסיים הכל ובכיסו יופיעו שטרי־כסף… אחר כך נזכר לו חברו מישקה, שהיה מועיל לו מאוד הלילה לולא שבר את רגלו. צ’ולקש פלט מלבו דברי־גידוף, כי היה סבור, שלבדו, בלי מישקה, אולי לא יתגבר על הדבר. לילה זה – מה יהא עליו? נשא עיניו לשמים ולאורך הרחוב.
במרחק ששה צעדים, על המרצפת, אצל המדרכה, שעון בגבו על עמודון, ישב בחור צעיר בכותונת־בד כחולה, במכנסים מאותו אריג, נעול הטנות וחבוש כובעית צהובה. על ידו היה מונח תרמיל קטן ומגל בלי קת עטוף בבד עבה, וקשור בהקפדה בחבל. הבחור היה רחב־כתפים, מסורבל, צהבהב, עם פנים שזופי שמש ורוח ועיני תכלת גדולות שהביטו אל צ’ולקש באמון וטוב־לב.
צ’ולקש לטש את שניו, הוציא את לשונו ובהעמידו פרצוף־אימים נעץ בו בעקשנות עינים בולטות.
הבחור, משתאה בתחילה מצמץ בעיניו, אולם אחר כך פרץ בצחוק. קרא אגב צחוק: הוי הפכפך! ומבלי לקום כמעט מהאדמה התגלגל מהעמודון שלו לזה של צ’ולקש, בסחבו את תרמילו באבק ובהקישו בקת־המגל באבנים.
– מה, אחא, השתעשעת, נראה, כהלכה!… פנה אל צ’ולקש אגב משיכה במכנסו.
– היה ענין, ינוקא, היה ענין שכזה! – הודה צ’ולקש בגלוי. מיד מצא חן בעיניו הבחור הבריא וטוב־הלב הזה עם עיניו הילדותיות הבהירות – מהקציר, מה?
– איך זה? קצרנו ורסטה – הרוחנו פרוטות. רעים העסקים הם! המון־עם – לא ייספר! זה הקהל הרעב איקלע שמה… את המחיר הורידו, עד שלא כדאי. ששה גריבניקים1 בקובן2 שלמו. עסקים! וקודם – אומרים – היה שלושה רובלים המחיר, ארבעה, חמישה!…
– קודם!… קודם בעד הסתכלות בלבד בפני אדם רוסי שלושה שלמו, אני הנה לפני עשר שנים רק בזה סחרתי. תבוא אל סטניצה3 – איש רוסי אנכי! – ומיד יסתכלו בך, ימששו, יתפלאו ו… קבל שלושה רובלים! ועוד ישקו ויאכילו. וחיה כאות נפשך!
הבחור שהקשיב לצ’ולקש, פער בתחילה את מלוא פיו, כשפניו העגולים הביעו התפעלות של תמיהה, אולם אחר כך הבין, שהפוחח הזה משקר. מצמץ בשפתיו ופרץ בצחוק, צ’ולקש שמר על העויה רצינית והסתיר חיוכו בשפמו.
– הפכפך, הנך דובר כאילו אמת, ואני מקשיב ומאמין… לא, חי אלוהים, קודם שם…
– נו, ואני על מה? הרי גם אני אומר, שקודם שם…
– גש הלאה! – הניע הבחור בידו. סנדלר, מה? או חייט? אתה עצמך?
– אני עצמי? חזר ושאל צ’ולקש, ואחרי הרהור־מה ענה: – דייג אני…
– דייג? ראה נא! מה זה, אתה צד דגים?
– למה דגים? דייגי־המקום לא רק דגים ידוגו. יותר מזה – טבועים, עגנים ישנים, ספינות טבועות – הכול! חכות כאלו ישנן לשם כך…
– שקר, שקר! מאותם אולי הדייגים ששרים על עצמם:
אנו רשתות נשליכה
בחופים היבשים
אף במזוים, באסמים!
– ואתה ראית כאלה? שאל צ’ולקש בהביטו עליו בחיוך ובחשבו, שהבחור הנאה הזה הוא טפש גדול.
– לא, היכן אראה אותם! הגיעו שמועות אלי…
– מוצאים־חן?
– אותם אנשים? ודאי!… בחורים כהלכה, בני־חורין… חפשים…
– ומה לך.. חופש?… האוהב אתה חופש?
– ואיך זה אחרת? בעל לעצמך, לך – למקום שתרצה, עשה – כל מה שתרצה… עוד איך! אם רק תדע להחזיק עצמך בסדר, ואין קולר תלוי על צוארך – זה תנאי ראשון! טייל־הולל כרצונך, רק את האלוהים אל תשכח.
צ’ולקש פלט יריקה בבוז, הפסיק שאלותיו והפנה ערפו לבחור.
– עכשיו עסקי שכזה… – התלהב פתאום הלה. – כשמת עלי אבי, המשק – קטן, אמי – זקנה, האדמה סחוטה כולה, מה עלי לעשות? לחיות צריך. וכיצד? לא ידוע. אלך להיות חתן במשפחה הגונה. יפה. אילו הפרישו לבת את חלקה! אולם לא – החותן־השד הרי לא יפריש. נו, ואני אכוף גבי למענו זמן רב… שנים. רואה אתה, כאלה הם העסקים! ואילו הרוחתי מאה וחמישים רובלים, הייתי קם מיד על רגלי והייתי אומר לאנטיפּ את הפסוק…! רוצה אתה להקצות למרפה את חלקה? לא? לא צריך! תודה לאל, בחורות בכפר – לא היא בלבד. והייתי, מבין אתה, חפשי לגמרי, אדון לעצמי… כ.. כן! גנח הבחור. – ועכשיו אין מה לעשות, אלא להיות לחתן. חשוב חשבתי: הנה, אלך לי לקובן, רובלים מאתיים אסחוב, – חסל! ברין! אך אוי לי ואבוי לי! לא אסתייע. נו, אין דרך אלא חתן! להיות אריס… משום שעל המשק שלי לא אתגבר… – בשום אופן! א־ח־ח!
לבחור לא היה שום חשק להיות חתן. פניו הועמו אפילו ולבשו עצבות. פירכס בכבדות על פני האדמה והוציא את צ’ולקש מתוך הרהוריו ששקע בהם להד דבריו.
צ’ולקש הרגיש, שאין לו רצון להמשיך את השיחה, ואף על פי כן שאלו עוד משום־מה:
– ועכשיו לאן אתה?
– וכי לאן אוכל?… ידוע שהביתה.
– נו, אחא, זה לא ידוע לי… אולי, התכוננת לתורכיה…
– לתור־כיה!… משך הבחור. איזו מהפרבוסלביים הולך שמה? אמירה יפה אמרת!…
– איזה טפש אתה! – נאנח צ’ולקש ושוב הסב פניו מאיש שיחו, והפעם הרגיש אי־רצון גמור להפליט לו אף מלה. הבחור הכפרי האמיץ הזה עורר בו משהו…
רגש כעס עמום, שנתבשל לאט־לאט חלחל בעומק לבו והפריע לו לרכז מחשבתו ולשקול כל מה שצריך היה לעשות אותו לילה.
הבחור הנזוף לחש משהו בקול רפה, ורק לעתים ליכסן מבטיו אל היחפן. לחייו התנפחו באופן מצחיק, שפתיו נתפשקו ועיניו המוצרות כאילו קרצו קריצות תכופות ומגוחכות. כנראה לא פילל, ששיחתו עם הפוחח המשופם הזה תגמר כל כך מהר ובצורה כה מעליבה.
הפוחח שוב לא שם אליו את לבו. הוא צפצף אגב הרהור, בשבתו על העמודון ובתופפו עליו בעקבו בערום והמלוכלך.
הבחור השתוקק לשלם לו כגמולו.
– אי אתה, דייג! האם תכופות אתה משתכר? – התחיל שואל, אולם בו ברגע הפנה אליו הדייג חיש־קל את פניו ושאל:
– שמע ינוקא! הרוצה אתה הלילה לעבוד עמי, הא? ענה מהר!
– מה לעבוד? – שאל הבחור באי־אמון.
– נו, מה שאכריח… ניסע לצוד דגים… תחתור…
– כך… נו מה? אין דבר, לעבוד אפשר ובלבד ש… לא נתקל עמך במשהו. יותר מדי מבולבל אתה, חשוך אתה…
צ’ולקש הרגיש כעין כויה בחזו ובזעם קר, בקול רפה ענה:
– ואתה אל תפטפט את אשר לא תבין. הנה אני אפצפץ את קדקדך, ואז יתבהר בו מיד המח…
הוא קפץ מעל העמודון, מרט בידו השמאלית את שפמו, ובימינו עשה אגרוף־ברזל מגויד והבריק בעיניו.
הבחור נבהל. הוא התבונן בחפזה סביבו ובקרצו עיניו בפחד, קפץ גם כן מעל האדמה. מדדו זה את זה בעיניהם ושתקו.
– נו? – שאל צ’ולקש חמורות. הוא רתח והזדעזע מהעלבון שעלבו עגל צעיר זה, שבז לו כל זמן השיחה ועכשיו שנא אותו מפני שיש לו עיני־תכלת זכות שכאלו, פנים בריאים, שזופים, ידים קצרות ואמיצות, מפני שיש לו אי־שם כפר ובית בתוכו, מפני שאיכר אמיד רוצה לקחתו לחתן, שנא בעד כל חייו בעבר ובעתיד וביחוד בעד זה שהוא – שאינו אלא תינוק לעומתו, לעומת צ’ולקש – מעז לאהוב את החופש, שאינו יודע להעריכו ושאינו נחוץ לו. תמיד לא נעים לראות, שאדם גרוע ונמוך ממך אוהב או שונא דברים שגם אתה אוהבם או שונאם ועל ידי כך הוא מידמה לך.
הבחור הביט אל צ’ולקש והרגיש בו את בעליו.
– הרי אני… – התחיל מדבר, – מסכים… אני מוכן. הריני מחפש עבודה. לא אכפת לי אצל מי לעבוד, אצלך או אצל אחר. לא אמרתי זאת אלא מפני שאינך דומה לאיש־עבודה… יותר מדי אתה כזה… פוחח. נו, הריני יודע, שזה יכול להתרחש אצל כל אדם. אלי שבשמים, האם לא ראיתי שכורים! הוי, כמה! ועוד לא כאלה, כמותך.
– נו יפה, יפה! ובכן מסכים? חזר ושאל צ’ולקש בקול רפה יותר.
– אני הוא? היידא! ברצון! הגד את המחיר.
– המחיר אצלי לפי העבודה. איזו עבודה תהיה. כלומר, איזה ציד. חמשה תוכל לקבל. בנת?
אולם עכשיו דובר על כסף וכאן רצה האכר לדייק ואותה דייקנות דרש משוכרו. בלב הבחור פרצו שוב אי־אמון וחשדנות.
– כאן תקיעת כף לא סגי. מוטב צפור כפותה ביד…
צ’ולקש נכנס לתפקידו:
– אל טענות, חכה, נלך לבית־מרזח!
ויצאו יחדיו אל הרחוב זה בצד זה; צ’ולקש, בארשת פנים רצינית של נותן־עבודה סלסל את שפמו והבחור, שפניו הפיקו נכונות גמורה לכניעה, היה בכל זאת מלא אי־אמון ופחד.
– וכיצד קוראים אותך? – שאל צ’ולקש.
– גברילה! – ענה הבחור.
נכנסו לבית־מרזח מזוהם ומפויח; צ’ולקש נגש אל המזנון ובקול פאמיליארי של אורח תמידי הזמין בקבוק יי"ש, מרק כרוב, צלי בשר, תה ואחרי שפירט את המזונות, הפליט קצרות לבעל המזנון “הכל בהקפה!”, ובתשובה הניע הלה דומם את ראשו. גברילה נתמלא מיד רגש כבוד לבעליו שקנה לו שם ואמון, למרות שמראהו – מראה רמאי.
– נו, עכשיו נסעד את לבנו ונדבר לענין. שב לפי שעה ואני ארד אי־שם.
הלך. גברילה התבונן מסביב, המסבאה נמצאה במרתף; היה בו טחב וחושך וכולו היה מלא ריח מחניק של יי"ש שרוף למדי, עשן טבק, זפת ועוד משהו חריף. מול גברילה, אצל שולחן שני, ישב אדם שיכור במדי־מלח, צהוב־זקן וכולו מכוסה אבק־פחם וזפת. מתוך גיהוק בלתי־פוסק, נהם איזה שיר מורכב ממלים חטופות ומסורסות, מהן גרוניות, מהן שרקניות עד מאוד. היה כנראה לא־רוסי.
מאחוריו התישבו שתי נשים מולדביות, לבושות־קרעים, שחרחרות, שזופות ואף הן שרקו איזה זמר בקולות־שכורים.
אחר כך הופיעו מתוך האופל עוד אילו דמויות, כולן פרועות־שער להפליא, כולן שכורות למחצה, צעקניות, מלאות־רוגז…
רגש קשה תקף את גברילה בשבתו לבדו. נפשו חשקה, שבעלו יחזור מהר. השאון במסבאה נזדוג לנגינה אחת ונדמה היה, שמנהמת איזו חיה אדירה. יש לה לחיה זו שבעים ושבעה קולות שונים ומשונים, והרי היא מפרכסת לצאת מרוגזת ועורת מתוך בור־אבנים זה ואינה מוצאה מוצא אל המרחב… גברילה הרגיש, שאת גופו יעלע משהו משכר ומכביד, ומזה יסתחרר ראשו ויתערפלו עיניו, שהתרוצצו בפחד ובסקרנות במסבאה…
בא צ’ולקש, והם התחילו אוכלים ושותים מתוך שיחה. אחרי הכוס השלישית גברילה השתכר. הוא נעשה שמח ונתעורר בו הרצון להגיד דבר־מה נעים לבעלו, שכיבדו – בחור מצוין! – במטעמים כאלה. אולם המלים שנהרו גלים־גלים לגרונו, לא ירדו משום־מה מעל לשונו אשר כבדה פתאום.
צ’ולקש הביט אליו ומתוך חיוך לגלגני אמר:
– לקחת לגימה!… אח, דיסה שכמותך! מחמש כוסות!… כיצד תעבוד?
– ידידי!… מלמל גברילה. – אל תפחד! אני אכבד אותך! זאת אומרת – ככה! הבה אנשק אותך!… אַ?
– נו, נו! הא, לגום עוד!
גברילה שתה והגיע סוף סוף לידי כך, שבעיניו התחיל הכל להתנועע בתנועות ישרות, גליות. זה היה בלתי־נעים ועורר בו קבס. פניו נעשו – טפשיים־חגיגיים. כשניסה להגיד משהו, מצמץ בשפתיו באופן מצחיק וגעה. צ’ולקש התבונן בו בעינים חודרות, כאילו נזכר במשהו, סלסל את שפמו וחייך בלי־הפסק, הפעם – חיוך רע וקודר.
והמסבאה נהמה נהם־שכורים. המלח הצהוב ישן, נשען אל השולחן.
– ובכן, נלך! אמר צ’ולקש בקומו.
גברילה ניסה לקום, אולם לא יכול ואחרי גידוף עז צחק צחוק־שכורים תפל.
– נתמסמס! – סח צ’ולקש, ושוב התישב מולו על הכסא.
גברילה צחק כל הזמן בקול רם, והתבונן בעינים כהות בבעלו. גם זה הביט אליו בכוונה, בעין חדה, מתוך הרהורים. הוא ראה לפניו אדם, שחייו נפלו לתוך צפרניו הזאביות. הוא, צ’ולקש, הרגיש, כי בכוחו להפכם הנה והנה. הכל תלוי ברצונו. הוא יכול לקרעם כקלפים ויכול לסייע לסידורם במסגרת־חיים מוצקה של אכר. בהרגישו את אדנותו כלפיו, התענג והרהר על כך, שבחור זה אף פעם לא ישתה מכוס התרעלה, שהגיש לו, לצ’ולקש, הגורל… והוא נתקנא בחיים הצעירים האלה וחס עליהם, בז להם ואפילו הצטער, מדי חשבו, שהם עלולים שוב ליפול בידים כידיו… וכל הרגשים נזדוגו סוף סוף בלב צ’ולקש לרגש אחד – משהו אבהי ומשקי. הוא חס על הבחור והבחור היה נחוץ לו. צ’ולקש ליפף אז את גברילה תחת בית שחיו, ובדחפו אותו קלות מאחוריו בברכו, הוציאו אל חצר המסבאה, ושם השכיבו על האדמה בצל דור־העצים והוא עצמו התישב על ידו ועישן מקטרתו. גברילה הטלטל קמעה, נהם קצת ונרדם.
II 🔗
– נו, מוכן? שאל צ’ולקש בקול רפה את גברילה, שהתעסק במשוטים.
– מיד! הנה בית־המשוט מתמוטט, – המותר לתקנו פעם במכת־משוט?
– חלילה! שום רעש! לחוץ יותר בידים, והוא ישוב למקומו.
שניהם טרחו חרש בסירה קשורה לדפני אחת הספינות בתוך צי שלם של אסדות־מפרש, שהיו טעונות קליפות־אלון, וספינות־מסחר תורכיות גדולות, למחצה פרוקות ולמחצה טעונות דקלים, בקם וקלחי־ברושים עבים.
הליל היה אפל, בשמים נעו חשרות עננים מרופטים והים היה שקט, שחור וסמיך כשמן. הוא הפיץ ריח רטוב ומלוח והשמיע צליל רך, בשקקו בירכתי הספינות בחוף ובנענעו קלות את סירת צ’ולקש. הרחק־הרחק מהחוף התנשאו מתוך הים שלדי ספינות כהים, ולתוך השמים ננעצו תרנים חדים ופנסים צבעוניים על ראשם. בים השתקפו אורי־הפנסים ושפע כתמים צהובים נזרעו בו. הם ריטטו יפה על חזה־הקטיפה שלו, הרך, השחור־דהה, שהתרומם בקצב ובכוח אדיר. הים ישן שנה בריאה, עמוקה של פועל, שעיף מאוד אחרי יום־עבודה.
– נסע! – אמר גברילה והוריד את המשוטים הימה.
– יש! –
במחי הגה חזק הוציא צ’ולקש את הסירה אל אזור המים שבין האסדות, היא הפליגה מהר על פני המים החלקלקים, ומתחת למכות המשוטים נתלהטו המים בזוהר זרחני כחלחל. הסרט הארוך של הזוהר הזה, שהבריק באור רך נמשך מאחורי דפני הסירה.
– נו, מה ראשך? כואב? – שאל צ’ולקש בחיבה.
– נורא! מזמזם כברזל־יציקה… מיד ארטיבו במים.
– למה? מוטב שתרטיב את קרביך, אולי תתאושש יותר מהר, – והגיש לגברילה בקבוק.
– באמת? ברכני, אלוהים!
נשמע בעבוע חרישי של המים.
– אי אתה! שבע רצון? מספיק! – הפסיקו צ’ולקש.
הסירה טסה שוב והסתובבה בקלות וללא־שאון בין הספינות… פתאום התפרצה מתוכן, והים – אדיר, אינסופי, מזהיר – השתרע לפניהם, ונשקע במרחק הכחול, ומתוך מימיו התנשאו אל השמים הררי עבים – סגולות – כהובות, ושולי־כשות צהובים על שפתותיהן, ירקרקות כעין־הים ואותן עבי־העופרת המשעממות, המשרות צללים עגמומים כבדים המדכאים את המח ואת הנשמה. הן זחלו כה לאט זו אחר זו, ויש שהזדוגו ויש שרדפו ועברו אחת על השניה, ערבבו את צבעיהן ואת צורותיהן, בלעו את עצמן והופיעו בצורות חדשות מלאות קדרות ורוממות… משהו גורלי היה בתנועה אטית זו של הגושים חסרי־הנשמה. נדמה היה, כי שם, בקצה הים אין קץ למספרן וכי תמיד יעלו בשמים בזחילה אדישה. מתוך מטרה רעה וקהה לבלי לתת להם להבריק על פני הים הרדום ברבואות עיני־זהבם, אותם הכוכבים הצבעוניים, החיים והזורחים נסוכי־חלום, המעוררים מאויים נשגבים בלב בני־אדם, שיקר להם זהרם הקדוש והזך.
– הטוב הוא הים? שאל צ’ולקש.
– לא רע! אלא שהוא מטיל פחד, – ענה גברילה, שהכה על פני המים במחי־משוטים קצוב וחזק. המים צלצלו בקול חרישי ושקשקו תחת מחי המשוטים הארוכים, שקשקו והבריקו באור־זרחן חם ותכול.
– מטיל פחד! איזו טפשות! – נהם צ’ולקש מתוך לגלוג.
הוא, הגנב והציניקון, אהב את הים. טבעו הסוער, העצבני, הלהוט אחרי רשמים, לא שבע אף פעם בהסתכלו במרחב כהה זה, האינסופי, החפשי, האדיר. והוא חשב לעלבון לעצמו לשמוע תשובה כזו לשאלתו על יפי הדבר אשר אהב. בשבתו באחורי הסירה, גזר במשוטו את המים והביט נחכו בשקט, מלא רצון להאריך ולהרחיק נסוע על חלקת־קטיפה זו.
על פני הים גאה בו תמיד רגש רחב, חם, שתקף את מלוא נשמתו וטיהר אותה קצת מזוהמת החיים. הוא העריך זאת ואהב לראות את עצמו יותר נאה כאן, בין מים ואויר, שבתוכם מפסידים תמיד ההרהורים על החיים את חריפותם והחיים עצמם – את ערכם. בלילות נישאת בקלות על פני הים אושה רכה של נשימתו הרדומה, צליל בלתי־נתפס זה מרעיף שקט בנשמת האדם, מרסן בחיבה את יצריה הרעים ומוליד בה חלומות אדירים…
– וחבל־הספינה היכן? א! – שאל פתאום גברילה, בסקרו באי־שקט את הסירה.
צ’ולקש נזדעזע.
– חבל? הוא אצלי באחורי־הסירה.
– ואיזה חבל הוא – שוב חקר גברילה בקול חשדני.
– איזה? חבל־גישה ו… –
אולם צ’ולקש התבייש לשקר לפני בחורון זה, ולהעלים את כוונותיו האמיתיות, הוא חס גם על אותם המחשבות והרגשות, שהרס נער זה בשאלתו. נתכעס, הכויה החריפה בחזה ובגרון שידעה מכבר הרטיטה אותו, ואמר לגברילה בקול נוקשה ומצוה:
– אתה שמע־נא, הנך יושב, ובכן שב! ולענין לא שלך חטמך אל תכניס. שכרו אותך לחתור, ובכן חתור. ואם תדשדש בלשונך, יהיה רע סופך. בנת?…
עדי רגע נזדעזעה הסירה ועמדה מלכת. המשוטים נשארו במים והעלו עליהם קצף, וגברילה נע־זע על הספסל באי־מנוחה.
– חתור!
גידוף עז הרעיד את האויר. גברילה הניף משוטיו, הסירה כאילו נבהלה, הלכה בדחיפות מהירות, עצבניות, וגזרה ברעש את המים.
– יותר ישר!
צ’ולקש קם מקצה הסירה, לא השמיט את המשוט מידו, ונעץ את עיניו הקרות בפניו החיורים ושפתיו הרועדות של גברילה. כפוף, רכון קדימה היה דומה לחתול המוכן לזנק. נשמעה חריקת־שנים זועמת ופכירה מוגה של עצמות.
– מי צועק? – עלה קול קריאה מהים.
– נו, שד משחת, חתור איפוא!… יותר שקט במשוטים! אהרגך, כלב! ובכן – חתור! אחת, שתים! נו! העז לפצות פה! אקרררעך כדג!… רטן צ’ולקש.
– עלמה… קדושה… – לחש גברילה רועד וחדל אונים מפחד ומאמצים.
הסירה פנתה קלות אל צד הנמל, שם נתקהלו אורי־הפנסים בקבוצה צבעונית ונראו גזעי התרנים.
– אי! מי הוא הצווח? – שוב הגיע קול.
עכשיו היה הקול מרוחק יותר מאשר בראשונה.
צ’ולקש נרגע.
– עצמך, ידידי, צווח! אמר בכיוון הקולות, ואחר כך פנה אל גברילה, שלחש כל הזמן תפילה:
– נו, אחא, זה מזלך! לו רדפו אחרינו השדים – היה מקיץ עליך הקץ. אתה מרגיש? אני הייתי משליך אותך מיד… אל דגי־הים!…
עכשיו, כשדבר צ’ולקש בשקט ואפילו בטוב־לב, פנה אליו בתחנונים גברילה, שהוסיף לרעוד מפחד:
– שמע, הנח לי! בשם ישו אבקשך, הנח לי! הורידני אי־שם! אַי־אַי־אַי! אבדתי, אבדתי! נו, בשם אלוהים, הרף ממני! מה אני בשבילך? איני יכול זאת! לא הייתי בענינים כאלה! בפעם הראשונה.. אל אלוהים! הרי אלך לטמיון! כיצד זה, אחא, נהגת בי? אַ? חוטא אתה! הן נשמה אתה מאבד! נו, ענינים…
– איזה ענינים? – שאל צ’ולקש קשות. – הא? נו, איזה ענינים?
פחדו של הבחור בידח אותו והוא התענג גם על פחדו של גברילה וגם על זה, שהנה איזה אדם נורא הוא, צ’ולקש.
– ענינים מעורפלים, אחא… עזבני בשם אלוהים מה אני בשבילך. הא? חביבי…
– נו, שתוק! לולא היית נחוץ לי, לא הייתי לוקח אותך. בנת? נו שתוק!
– אל אלוהים! נאנח גברילה והתיפח.
– נו, נו!… שפשף עיניך! – הפסיקו צ’ולקש.
אולם גברילה לא יכול עתה להתאפק ומתוך יבוב חרישי בכה, כח, התנודד על הספסל, אך חתר בכוח, ביאוש. הסירה אצה כחץ מקשת. שוב הופיעו בדרך גושים כהים של ספינות ושוב אבדה הסירה ביניהן והסתובבה כגלגל בשטחי מים צרים בין ירכתי הספינות.
– אי אתה! שמע! אם ישאלוך מי על מה – שתוק, אם רצונך בחיים! בנת?
– מילא!… גנח גברילה ביאוש בתשובה לפקודתו החמורה והוסיף במרירות: כאשר אבדתי – אבדתי!…
– אל תילל! – לחש צ’ולקש בטון משכנע.
לחישה זו נטלה מגברילה כל יכולת להבין משהו, והוא החויר כמת. אחוז־הרגשה מקפיאה של אסון. באופן מכני הוריד את המשוטים אל המים, הטיל עצמו אחורנית, הוציא את המשוטים וזרקם שוב וכל הזמן הביט בעקשנות אל הטנותיו.
שאון־הגלים הרדום המה המיה זועפת והביע אימה. הנה הנמל… מאחורי חומת־השחם שלה נשמעו קולות אנשים, משק מים, זמר ושריקות דקות.
– עמוד! לחש צ’ולקש. – זרוק את המשוטים! השען בידיך אל הקיר! שקט, שד!
גברילה, נאחז בידיו באבן חלקלקה, הסיע את הסירה לאורך החומה. הסירה נעה בלי אושה, וגלשה בדפנה על פני הריר שצמח על גבי האבן.
– עמוד! תן משוטים! הנה! ודרכיתך – היכן? בתרמיל? תן את התרמיל! נו, תן מהר! זה, ידידי הנחמד, כדי שלא תברח… עכשיו לא תברח. בלי משוטים יכולת להמלט איך־שהוא, אך בלי דרכיה – תפחד. חכה! וראה, אם תפצה פה – על קרקעית הים אמצאך!…
ופתאום נאחד צ’ולקש במשהו בידיו, התרומם באויר ונעלם מאחורי החומה.
גברילה נזדעזע… הדבר התרחש מהר כל כך. הרגיש שמעל לבו ירדה, נגולה אותה המעמסה הארורה והפחד שהרגיש בנוכחות הגנב הרע המשופם… לברוח עכשיו! והוא נשם במלוא החזה והתבונן סביב. משמאלו התרומם גוש שחור בלי תרנים, איזה קבר אדיר, ריק ושומם… כל מכת־גל בדפניו הוציאה מתוכו הד אטום רועש הדומה לאנחה כבדה. מימין נמשכה על פני המים כנחש קר וכבד חומת־אבן רטובה של המיזח. מאחור נראו גם כן אילו שלדים שחורים, ולפנים, בשקף שבין החומה ודופן הקבר הזה נראה הים, דומם, שמם, חבוש עננים שחורים. והם נעו לאט, כבירים, כבדים, והריקו מתוך האופל את חרדתם והיו מוכנים לחנק בן־אדם בכובד משאם. הכל היה קר, שחור, מבשר־רעות. אימה נפלה על גברילה, אימה זו היתה גרועה מזו שהשרה עליו צ’ולקש; היא אפפה את חזה־גברילה בצבת־ברזל, כיוצה והפכה אותו לפקעת מרטטת וריתקה אל ספסל־הסירה…
ומסביב השלך הס בכל. לא נשמע אף הגה, זולת אנחת הים, ונדמה היה, ששתיקה זו הנה תתפרק מיד ע"י משהו נורא, אדיר־קול עד כדי שגעון, משהו שירעיש את כל הים עד התהום, יקרע את חשרות־העבים הכבדות בשמים ויפזר במדבר־הים את כל הספינות השחורות הללו. העבים זחלו בשמים אטיים ומשעממים כמו קודם, אולם יותר ויותר נתרבו העבים שעלו מן הים, וכל המתבונן בשמים יכול היה לחשוב, שגם זה ים, אלא ים נסער ומנוגד לים שני, רדום, שקט וחלק, הרובץ מתחת. העבים היו דומות לגלים, שצנחו על הארץ ברוכסי־שיבה מסולסלים, ועל התהומות, שהגלים נעקרו מתוכן בחמת הרוח ועל המשברים המתהוים שטרם כוסו קצף ירוק של כעס וזעם.
גברילה הרגיש את עצמו מדוכא מהדממה והיופי הקודרים והרגיש, שהוא רוצה לראות בהקדם את בעלו. ואם ישאר שם?… הזמן זחל לאט, יותר מאשר העבים ההן בשמים… והדממה נעשתה יותר ויותר זוועת… אך הנה עלה מאחורי החומה הד בעבוע, אושה ומשהו דומה ללחש. לגברילה נדמה היה, שימות מיד…
– אי! אתה ישן? החזק!… בזהירות!… עלה קולו האטום של צ’ולקש.
מעל החומה ירד משהו מעוקם וכבד. גברילה קבל זאת לתוך הסירה. הורד עוד משהו דומה לזה. אחר כך נמשכה לרוחב החומה דמותו הארוכה של צ’ולקש, הופיעו מאי־שם משוטים, לרגליו של גברילה נפל תרמילו וצ’ולקש שנשם בכבדות התישב בקצה הסירה.
גברילה חייך בשמחה וברטט בהביטו אליו.
– עיפת? – שאל.
– איך בלי זה, ראש עגל! נו, חתור־נא כדבעי! הרבץ בכל כוחותיך!… יפה, אחא, הרוחת! מחצית עבודה עשינו. עכשיו – צריך לעבור בשלום בין עיני השדים ואז – קבל את המזומן ולך־לך אל משקא שלך. משקא יש לך? אי, דרדק?
– א–אין!
גברילה התאמץ בכל כוחותיו, עבד בחזו כמו בנאד ובידיו כמו בקפיצי־פלדה. המים רעמו מתחת לסירה ופס התכלת מאחורי הסירה היה עכשיו רחב יותר. גברילה כוסה מיד כולו זעה, אולם המשיך לחתור בכל כוחו. אחרי שטעם אותו לילה פעמיים פחד כזה, פחד עכשיו לטעום אותו בפעם השלישית ורק אחת רצה: לגמור בהקדם את העבודה הארורה, לרדת על האדמה ולברוח מהאדם הזה, כל זמן לא רצחו באמת או לא הביאו לבית־סוהר. החליט לא לדבר עמו על שום דבר, לא להתנגד לו, לעשות הכל כפקודתו ואם יצליח להפרד ממנו בשלום יערוך תפילה לניקולי בעל־הנס… תפילה לוהטת עמדה להשתפך מתוך לבו… אולם הוא התאפק, נשם ונשף כקטר ושתק, בהעיפו מבטים זועפים על צ’ולקש.
והלה, יבש, ארוך, כפוף ודומה לצפור המוכנה לעוף למרחקים, הביט אל האופל שלפני הסירה בעיני־הנץ שלו, ובהניעו את חטמו הגבנון הטורפני נאחז בידו האחת בידית ההגה ובשניה – מרט את שפמו, שריטט מחיוכיו, אשר עיקמו כל הזמן את שפתותיו הדקות. צ’ולקש היה שבע רצון מהצלחתו, מעצמו ומהבחור הזה, שהפיל עליו את חתיתו והפכו לעבד. הוא הרגיש מראש את טעם משתה־ההוללות שיערוך מחר, ועכשיו נהנה מכוחו ומשעבוד־הבחור הצעיר, הרענן. התבונן בו, כיצד הבחור התאמץ, והתחיל חס עליו והשתוקק לעודדו.
– אי! – אמר חרש מתוך חיוך. – מה, נבהלת יפה, הא?
– א־אין דבר!… – פלט גברילה מתוך נשימה וגנח.
– עכשיו אל תשען ביותר על המשוטים. עכשיו נגמר. הנה רק עוד מקום אחד לעבור… הנפש־נא…
גברילה שמע בקולו והתעכב, מחה בשרוול־הכותונת את זעת הפנים ושוב הוריד את המשוטים אל המים.
– נו, חתור בשקט, שהמים לא ישיחו. צריך רק שער אחד לעבור, יותר בשקט… כי פה, אחא, עמים רציניים… יכולים דוקא ברובה להשתובב. חבורה כזו יעלו על מצחך, שלא תספיק גם לגנוח.
הסירה התגנבה עכשיו על פני המים כמעט ללא כל־אושה. רק מהמשוטים נטפו טפות כחולות, וכשנפלו אל הים הבהיק במקום נפלן לזמן־קצר כתם כחול קטן. הליל חשך והלך, דמם והלך. עכשיו לא היו דומים השמים לים נגרש – העבים התפזרו וכיסום בצעיף חלק כבד, שהשפיל לרדת מעל למים ולא נע. והים שקט והשחיר יותר ונדף ממנו שבעתים ריח חם, מלוח ושוב לא נראה רחב כל כך כבתחילה.
– אח, אילו ירד גשם! – לחש צ’ולקש. – אזי היינו עוברים, כמו מאחורי מסך.
משמאל לסירה ומימינה התרוממו מתוך המים השחורים מין בנינים – אסדות, קפואות, קודרות ושחורות גם הן. באחת מהן – נעה אש, מישהו הלך עם פנס. הים, שליטף את דפניהם, השמיע קול־תחנונים עמום, והם ענו לו בהד רועש וקר, כאילו התווכחו ולא רצו לוותר לו במשהו.
– מחסום־חיילים!… לחש צ’ולקש בקול רפה מאוד.
מהרגע שצוה לגברילה לחתור בשקט, תקפה שוב את גברילה מתיחות חריפה של צפיה. הוא נמשך כולו קדימה, אל האופל ונדמה היה לו, שהוא צומח, – העצמות והעורקים נמתחים בו בכאב קהה, הראש התפוס כולו במחשבה אחת כאב, העור על גבו רעד, וברגליו ננעצוּ מחטים קטנות. חדות וקרות. עיניו כאבו מהבטה מתוחה בחושך, שמתוכו – ציפה – יקום משהו פתאום ויצרח עליהם: “עמוד, גנבים!”.
עכשיו, כשצ’ולקש השמיע בלחש “מחסומי־חיילים!” נזדעזע גברילה: מחשבה צורבת. חדה עברתו, עברה ופגעה בעצביו המתוחים כקשת – הוא רצה לצעוק, לקרוא אנשים לעזרתו… הוא פער כבר את פיו וקם במקצה על הספסל, הבליט את חזה שאף הרבה רוח ושוב פער את פיו… אולם פתאום, הלום־אימה שהכתו כמו במגלב, עצם את עיניו ונפל מעל הספסל.
…לפני הסירה. הרחק באופק, התנשאה מתוך מי־הים השחורים חרב אדירה, כחולה כלהבת־אש, התנשאה, גזרה את אפילת־הליל, העבירה קצה־חודה על פני ענני השמים ונחה על חזה־הים כפס־תכלת רחב. היא נחה, ואל שטח זהרה צפו מתוך החשכה ספינות שלא נראו עד כה, שחורות, דוממות, עטורות עלטת־ליל הדורה. נדמה היה, כי היו שרויות זמן רב על קרקעית־הים, סחופות בכוח־סערה אדיר והנה עכשיו התרוממו משם לפי פקודת חרב־האש ילידת־הים, – התרוממו, כדי להסתכל בשמים ובכל שעל פני המים… חבליהן אפפו את התרנים והיו נראות כאצות חטפניות, שקמו מהתהום יחד עם הענקים השחורים האלה שסובכו ברשתן. ושוב היא התנשאה למעלה מהם, זו החרב התכולה המוזרה, התרוממה קרונת־זוהר, שוב גזרה את חשכת הליל ושוב נחה, אך בכיוון אחר. ובמקום שנחה שוב צפו מתוך החשכה שלדי־ספינות, שהיו סמויות מן העין לפני הופעתה.
סירת צ’ולקש עמדה מלכת והתנועעה על פני המים, כאילו מתוך תמיהה. גברילה שכב על קרקעית־הסירה וכיסה את פניו בכפיו, וצ’ולקש דחה אותו במשוט, ושרק חרש ובועם:
– שוטה, זוהי – צלבנית של בית־המכס… זהו פנס־חשמל!.. קום, בול־עץ! הן מיד יזרקו עלינו אור!… תהרוג שד גם אותך גם אותי! נו!…
ובסוף, כשקצהו החד של המשוט ירד ביתר עוז מאחרים על גבו של גברילה, קפץ כשהוא מפחד עדיין לפתוח את עיניו, ישב על הספסל, ובתפסו מתוך גישוש את המשוטים הסיע את הסירה.
– שקט! הרי אהרוג! נו, שקט! איזה שוטה, יקחך השד! ממה נבהלת? נו? פרצוף!.. פנס וראי – זה הכל. חתור בשקט, שד חמוץ! מטים את הראי כך וכך ומאירים את הים, כדי לראות –, אם לא שטים אי־שם אנשים, כמוני וכמוך. עוקבים אחרי קונטרבנדה. בנו לא יפגעו – הם הפליגו הרחק. אל תפחד, בחור, לא יפגעו. עכשיו אנחנו… צ’ולקש התבונן סביבו כמנצח. – כמובן שהפליגו! פו!… ננו… בר מזל אתה, בול־עץ שכמותך!
גברילה שתק, חתר ובנשימה כבדה לכסן את מבטו למקום, שבו התרוממה וירדה חרב־האש. בשום אופן לא יכול להאמין לצ’ולקש, כי אין זה אלא פנס עם זרקור. הזריחה התכולה הקרה שגזרה את האופל, והכריחה את הים להבהיק בזיו־כסף, גנזה בתוכה משהו שהוא למעלה מן השכל וגברילה שוב שקע בהיפנוזה של אימה עגמומה. ושוב העיקה הרגשה־קדומה על חזו. חתר כמכונה והתכווץ כל העת, כאילו ציפה למכה מלמעלה, ושום דבר, שום רצון לא קינן כבר בקרבו, – הוא היה ריק וחסר־נשמה. התרגשויותיו באותו לילה בלעו סוף סוף בתוכו את כל האנושי שבו.
וצ’ולקש היה שוב חוגג: הצלחה גמורה!… עצביו הרגילים לזעזועים כבר נרגעו. שפמו נע־זע בתאותנות ובעיניו התלקח אור חמדני. הרגיש את עצמו על הצד היותר טוב, פלט שריקה מבין שניו, שאף עמוק לתוכו את האוויר הרטוב של הים, הביט מסביב וחייך בטוב־לב. כשעיניו נחו על גברילה.
הרוח חלפה ועוררה את הים, שאחזו פתאום רטט־גלים מהיר, העבים נעשו כאילו דקות וצלולות יותר, אולם הן כסו את כל השמים. אם כי הרוח, הקלה עדיין, נישאה חפשית על פני הים, עמדו העבים ללא־תנועה וכאילו הגו איזו מחשבה אפורה, משועממת.
– נו, אחא, התאושש! כבר זמן! ראה נא, כיצד הפחידו אותך – כאילו סחטו את נשמתך מגופך, רק גל עצמות נשאר! ידידי החביב!… הקץ לכל; אי!…
לגברילה היה בכל זאת נעים לשמוע קול אדם, אם כי חדיבר היה צ’ולקש.
– אני שומע, – ענה בלאט.
– זהו! רכיכה!… גש נא, שב על יד ההגה ואני עם המשוטים, הן עיפת, סע!
גברילה החליף מכנית את המקום. כשהסתכל בפניו צ’ולקש, אגב חילוף חמקומות וראה, שהוא מתנודד על רגליו הרועדות, חס עוד יותר על הבחור, חבט לו על שכמו.
– נו, נו, אל ירך לבך! הרוחת יפה. אני, אחא, אשלם לך ביד רחבה. עשרים וחמש רוצה אחת לקבל? א?
– לי… לא נחוץ שום דבר. רק אל החוף…
צ’ולקש הניע בידו, פלט יריקה ותתחיל חותר, בהשליכו את המשוטים בידיו הארוכות הרחק אחורנית.
הים נתעורר, הוא נצנץ בגליו הקטנים, הוליד אותם, קשטם במלילות־קצף, שלח אותם זה בזה וריסס לרסיסי־אבק. הקצף נמוג, שרק ונאנח והכל מסביב היה מלא שאון ובעבוע מוסיקלי. האופל כאילו נעשה יותר חי.
– נו הגד לי… סח צ’ולקש, – תבוא הכפרה, תקח אשה, תתחיל לעדור את האדמה, לזרוע תבואה, אשתך תלד הרבה ילדים, לא יספיק המזון; נו, כל ימי חייך תקפוץ מעורך… נו ומה? הרבה יש טעם בזה?
– איזה טעם? – ענה גברילה רתת וברעד, – מה יש כאן…
זעיר פה זעיר שם הבקיע הרוח את העבים ובין קרעיהם הציצו קטעי־שמים משובצי כוכב־כוכביים. הכוכבים, שהשתקפו בים המנצנץ, ריצדו על פני הגלים ונעלמו והבריקו חליפות.
– אחוז הימינה! – אמר צ’ולקש. במהרה, כנראה, נגיע, כ… כן! גמרנו. פעולונת רצינית! הנה רואה אתה כיצד? רק לילה אחד – וחצי אלף סחבתי! הא? מה תאמר לזה?
– חצי אלף?! – משך גברילה קולו באי־אמון, אולם מיד נבהל ושאל כרגע, בדחפו ברגלו את החבילות בסירה: – ואיזה חפץ הוא זה?
– זהו משי. חפץ יקר. כל זה, אם למכור לפי מחירו, יעלה על אלף. נו, אינני יקרן. זריזות, מה?
– כ… כן? – משך גברילה בתמיהה. – אילו אנוכי ככה! – נאנח וזכר מיד את כפרו, את משקו הדל, את צרכיו, את אמו, ואת כל הרחוק ממנו, והקרוב לו, שלמענו הלך לעבוד, שלמענו התענה כל כך הלילה, שטפו גל־זכרונות על הכפרון שלו, היורד במדרון ההר למטה, אל הנחל החבוי ביער של לבנים, ערבות, עוּזרדים… הזכרונות האלה הפיחו בו כעין חמימות ועודדוהו קצת… אח. כמה טוב היה! – נאנח בעצב.
– כ… כן! סבורני. היית מיד ברכבת הביתה… כבר היו נאהבות בך בחורות בבית. ועוד איך: קח כל אשר תיטב בעיניך! בית היית מקים לך… נו, בשביל בית, נניח, הכסף מועט קצת…
– זה נכון… בשביל בית לא יספיק. אצלנו יקרים העצים.
– נו ומה בכך? היית מתקן את הישן. ואיך עם סוס? ישנו?
– סוס? אמנם ישנו, אולם זקן למדי… השד.
– ובכן סוס. סוס י… פה! פרה… כבשים… כל מיני עופות… הא?
– אל תדבר! אילו היה כך! הוי, אלי שבשמים! הייתי רואה אז חיים!
– כ..כן, אחא, החיים היו אז לא־רעים… גם אני מבין פרק בענין זה… היה לי פעם קן משלי… אבי היה מהגבירים הראשונים בכפר…
צ’ולקש חתר לאט. הסירה התנודדה על הגלים, ששקקו מעשה קונדס בדפניה. נעה בקושי על פני הים הכהה. והים נצנץ במשנה־עליצות. שני אנשים חלמו, התנועעו על פני המים והביטו סביבם תפוסי־הרהורים. צ’ולקש התחיל מקרב את גברילה למחשבה על הכפר מתוך רצון לעודדו ולהרגיעו קצת. בתחילה דיבר וחייך חיוך ספקני בתוך שפמו, אולם אחר כך, מדי שימו מענה־לשון בפי בן־שיחו ובהזכירו לו את שמחות־חיי האכרים, שהתיאש מהן זה כבר, שכחן ורק עכשיו זכר אותן. – הוא התלהב לאט־לאט ובמקום להציג שאלות לבחור על הכפר ועל עסקיו, התחיל מספר לו בעצמו מבלי להרגיש בדבר:
– העיקר בחיי האכר – זהו, אחא, החופש! הנך בעל לעצמך. יש לך בית שלך – שויו פרוטה – אולם הוא שלך. אדמה לך – זרת גדלה, אולם היא שלך! תרנגולת שלך, ביצה שלך, תפוח שלך! מלך אתה על אדמתך! וחוץ מזה – סדר… קמת בבוקר – עבודה… באביב – אחת, בקיץ אחרת, בסתו, בחורף – שוב אחרת… אל כל אשר תפנה – תשוב לביתך. תום! מנוחה! הרי מלך? נכון? – סיים צ’ולקש בהתלהבות את רשימת המעלות והזכויות של האכר ושכח משום מה את חובותיו.
גברילה הביט בו בסקרנות וגם כן התלהב. בזמן שיחה זו הספיק לשכוח, עם מי יש לו עסק וראה לפניו אכר כמוהו, הצמוד כל חייו לאדמה, בזעת דורות קרובים, הקשור עמה בזכרונות ילדות, שהתרחק מהאדמה ומהדאגות לה על דעת עצמו ושבא משום כך על ענשו כגמולו.
– זה אחי־יקירי, נכון! הוי, כמה נכון! הנני מסתכל בפניך, מה אתה עכשיו בלי אדמה? אהא!… אדמה, אחי, כמו אם לא תשכח לאורך ימים.
צ’ולקש שקע בהרהורים… הוא הרגיז צרבת מרגיזה בחזה, שנתגלתה כל פעם, כשאהבתו העצמית – אהבה עצמית של בריון מופקר – נפגעה ע"י מישהו, וביחוד על ידי איש, שהיה חסר־ערך בעיניו…
– שטות טחנת! – אמר בזעם; – אולי חשבת, שאני כל זאת ברצינות… הרחב כיסך ואמלאהו!
– הוי, אדם מוזר! – שוב נמוג גברילה. – כלום עליך דיברתי? הן אנשים כמוך – הרבה! הוי, כמה בני־אדם אומללים בעולם!… נוודים…
– שב, כלב־ים, אל המשוטים! – פקד צ’ולקש בקצרה, ומשום־מה עצר בלבו מבול דברי גידוף נמרצים, שפרצו לגרונו.
הם שוב התחלפו במקומות, וצ’ולקש שעבר על פני החבילות אל אחורי הסירה, הרגיש בקרבו תשוקה לוהטת לכבד את גברילה בבעיטה, שיעוף אל המים ולא יעצור כוח אותו רגע להסתכל בפניו.
השיחה הקצרה נדמה, אולם עכשיו נדף על צ’ולקש ריח כפר משתיקת גברילה… הוא העלה במוחו זכרונות־עבר, ושכח לנהוג את הסירה ששנתה את כיוונה וצפה אי־שם אל הים. הגלים כאילו הבינו, שסירה זו איבדה את מטרתה, והרקידו אותה מעלה מעלה, ושחקו עמה קלות, והבהיקו מתחת למשוטים באש־תכלתם רבת־החיבה. ולפני צ’ולקש רחפו חיש־מהר תמונות העבר, העבר הרחוק, המובדל מההוה במחיצה של אחת עשרה שנות חיים יחפניים. הוא הספיק לראות את עצמו כתינוק, לראות את כפרו, את אמו, אשה שמנה, אדומת־לחיים, עם עינים אפורות טובות, את אביו – גברתן צהוב־זקן, זעום־פנים; ראה את עצמו כחתן וראה את אשתו את נפיסה שחורת־העין, ארוכת־הצמה, המלאה הרכה, העליזה… ראה שוב את עצמו והוא חייל־גורדיה, יפה־תואר; שוב את אביו, כבר לבן־שער וכפוף־גב מעבודה, את אמו חרושת־הקמטים, ששחה עד עפר; ראה גם את תמונת קבלת־הפנים שערך לו הכפר בשבו מעבודת־הצבא; ראה גם זאת, כיצד התפאר אביו לפני כל הכפר בגריגורי שלו, בחייל השפמן החזק, בזיותן הזריז… הזכרון, זה שבט־הזעם לאומללים, מחיה אפילו את חרבות־העבר וברעל שנשתה לפנים הוא נוסך טיפות דבש… וכל זה רק לשם כך, כדי לדכא את האדם עד היסוד ע"י הכרת־שגיאותיו ולהכריחו לאהוב את עברו וע"י כך לגזול את תקוותיו לעתיד.
צ’ולקש הרגיש את עצמו, כאילו עברו זרם מפייס ומחבב של אויר ביתו, שהביא בחובו לאזנו את דברי־החיבה של אמו, את שיחותיו הסולידיות של אב־אכר מבטן ומלדה, הרבה צלילים שכוחים והרבה ריח עסיסי של אמא־אדמה, שזה עתה נמס עליה השלג, זה עתה נחרשה וזה עתה כוסתה משי־אזמרגדין של מזרע חורף… והוא הרגיש את עצמו מוכה, כושל, עלוב וגלמוד, עקור ומודח לעד מאותו סדר החיים, שבו הוצק הדם הזורם בעורקיו.
– אי, ולאן אנו נוסעים – שאל פתאום גברילה.
צ’ולקש נודעזע והתבונן מסביב בעיני־חרדה של חיה טורפת.
– ראה, לאן השד נשאנו!… אין דבר… חתור־נא לעומק… מיד נגיע.
– היסח מחשבה? – שאל גברילה בחיוך.
צ’ולקש הסתכל בו בעין בוחנת. הבחור התאושש לגמרי; היה שקט, שמח ואפילו כאילו עליז־נצחון. היה צעיר מאוד, כל חייו ברשותו. ואינו יודע כלום. זה רע! רק האדמה אולי תעכב אותו… צ’ולקש, מכשנצנצו במוחו המחשבות האלו, נעשה עצוב יותר ועל שאלת גברילה רטן בזעף:
– עיפתי… וגם מנדנד…
– מנדנד, זה נכון… ובכן עכשיו, משמע, לא נכשל בזה? – גברילה נעץ רגלו בחבילות.
– לא… היה שקט. הנה מיד אמסור ואקבל מעות… כ…כן!
– חמש מאות?
– לא פחות…
– זוהי מה שקוראים… מטבע! אילו ניתן לי, המסכן! אח, הייתי מלמד אותם פרק בשיר!…
– על האכרות?
– יותר מזה! הייתי מיד…
וגברילה נישא על כנפי הדמיון. צ’ולקש נראה מדוכא, שפמו היה מופשל, ירכו הימנית שהוצפה גלים היתה רטובה, עיניו היו נפולות וזוהרן ניטל. הוא היה עלוב מאד וכבד. כל הדרסניות שבדמותו כאילו טושטשה על ידי הגותו המדוכאה, שהציצה אפילו מקיפולי כתנתו המלוכלכה.
– גם אני עיפתי כהלכה… אפסו כוחותי…
– הנה מיד נבוא… הנה שם…
צ’ולקש הפנה פתאום את הסירה והסיע אותה אל משהו שחור שבצבץ מתוך המים. השמים שוב כוסו עבים וזרזף גשם, דליל, חם, עליז־צלילים, שנפל על רוכסי הגלים.
– עמוד! שקט! פיקד צ’ולקש.
הסירה נתקלה בחרטומה בדפנה של אסדה.
– מה זה, ישנים השדים? – נהם צ’ולקש ונאחז בקרס בחבלים שנשתרכבו מירכתי הספינה. – סולם־הספינה לא הורד… ועוד גשם ירד… לא יכול היה קודם! אי, אתם, ספוגים! אי־אי!
– זה סלקש? – נשמע מלמעלה נהם של חיבה.
– נו, שלשל את הסולם!
– קלימרה, בא סלקש!
– שלשל את הסולם, שטן מעושן! – צרח צ’ולקש.
– או, בא היום מלא־כעס…
– זחול, גברילה! – פנה צ’ולקש אל חברו.
בין רגע נמצאו על גבי סיפון, בו שלוש דמויות כהות מזוקנות, ששוחחו זו עם זו בהתעוררות בלשון דוקרנית זרה, הביטו מעל לשפת האניה אל סירת צ’ולקש. הרביעי, עטוף “חלמידה”4 ארוכה, נגש אליו, לחץ בשתיקה את ידו ואחר כך התבונן מתוך חשד בגברילה.
– הכן כסף לבוקר, – אמר לו צ’ולקש בקצרה. ועכשיו אני הולך לישון. גברילה, נלך! לאכול אתה רוצה?
– הייתי רוצה לישון… – ענה גברילה וכעבור 5 דקות נחר בתחתית המלוכלכה של האסדה, וצ’ולקש, שישב עמו יחד, מדד איזה מגף על רגליו, ובירקו מתוך הרהורים הצדה, שרק בין שיניו בכעס ובעצב. אחר כך התמתח יחד עם גברילה. ומבלי לחלוץ את המגף הנעול, שם ידו תחת ראשו, והתחיל מביט בעין חודרת בסיפון מתוך הנעת שפם.
חרש התנועעה האסדה על גבי המים המנצנצים, אי־שם חרק עץ בקול עצוב, הגשם דרדר קלות על גבי הסיפון וגלים התרפקו אל הדפנים… כל זה היה עצוב וצלצל כשיר־ערש של אם, שאבדה תקותה לאשרו של בנה…
צ’ולקש לטש את שניו, הרים ראשו, התבונן מסביב… ובלחשו דבר־מה שוב השתרע… בפשקו את רגליו היה דומה למספרים גדולים.
III 🔗
הוא התעורר הראשון, התבונן בחרדה מסביב, נרגע מיד והסתכל בגברילה, שנרדם עדיין. הלה נחר במתיקות ובחלומו חייך על משהו במלוא פניו הילדותיים, הבריאים, השזופים. צ’ולקש גנח ועלה למעלה בסולם־החבל הצר. בפתחה של בטן־הסירה ניבט קרע־ שמים, לו עין עופרת. היה אור, אך משעמם ואפור כבסתו.
צ’ולקש חזר כעבור שעות. פניו היו אדומים, שפמו היה מסולסל מעשה קונדס למעלה, על שפתיו הבריקה בת־צחוק ענוה־עליזה. היה נעול מגפים ארוכים, חזקים, לבוש מתניה ומכנסי־עור והיה דומה לצייד. כל חליפתו היתה שחוקה, אולם חזקה והלמה אותו מאוד, כי הרחיבה את גזרתו, העלימה את גרמיותו ושיותה לו מראה לוחם.
– אי, עגל, קומה!… – דחף את גברילה ברגלו.
הלה קפץ ומבלי להכירו מתוך שנה, נעץ בו בפחד עינים עמומות. צ’ולקש פרץ בצחוק.
– ראה, איזה אדם! – חייך סוף סוף גברילה לרוחה. – נהפכת ל"ברין"!
– אצלנו זה מהר. נו, ופחדן אתה! אי־אי! כמה פעמים התכוננת למות אתמול בלילה? הא? אמור!
– אך ראה נא, שקול בעצמך, הן בפעם הראשונה אני – לענין שכזה! הרי יכולתי לחייב את הראש לכל ימי חיי!
– נו, ועוד פעם היית נוסע? הא?
– עוד! הרי זה… איך להגיד לך? התגמול – מהו? הנה!
– נו, אם שתי מאות?
– מאתים רובל, משמע? לא רע… זה אפשר.
– עמוד! ואם תחייב את הראש?
– הרי אפשר גם כי… לא תחייב! – חייך גברילה. לא תחייב, ותיהפך לאדם לכל ימי חייך.
צ’ולקש מלא פיו צחוק בעליצות.
– נו, יפה! מספיק להתלוצץ. נסע אל החוף… קום!
– וכי מה עלי לעשות? אני מוכן…
והנה הם שוב בסירה. צ’ולקש על יד ההגה, גברילה עם המשוטים. מעל לראשם – שמים אפורים, עטופים עבים, ואת סירתם מנדנד ים עכור־כהה, המטלטל אותה על גבי הגלים הקטנים עדיין, המתעזים אליה בשמחה רסיסים מלוחים בהירים. הרחק על חרטום האניה נראה פס צהוב של גדת החול, ומאחורי הסירה נמשך למרחקים ים חפשי, עליז, חרוש כולו סיעות־גלים חופזות, העטורות אי־שם ציצית־קצף צחורה נהדרת. ושם במרחק נראות הרבה ספינות המתנועעות בחיק הים, הרחק מצד שמאל – יער תרנים וגושי־בתים לבנים של העיר. משם וזורם על פני הים שאון אטום, הרועם והיוצר תוך שקשוק הגלים מוסיקה טובה, חזקה… והכל עטוף צעיף דק של עלטת־אפר, החוצצת בין דבר לדבר…
– אך, תתחולל לפנות ערב כדבעי! – רמו צ’ולקש בניד־ראש על הים.
– סערה? – שאל גברילה, ופילח בחוזק יד את הגלים במשוטים. הוא כבר היה רטוב מכף רגלו עד קדקדו מרסיסי־המים, שהרוח פיזרה על פני הים.
– מה! – ענה צ’ולקש.
גברילה התבונן בו בעין בוחנת.
– נו, כמה נתנו לך? – שאל בסוף בראותו, כי צ’ולקש אינו עומד להתחיל בשיחה.
– הנה! – סח צ’ולקש. והושיט לגברילה משהו שהוציא מן הכיס.
גברילה ראה נירות, להם עין הקשת, והכל לבש בעיניו גוני־קשת מבהיקים.
– כזה אתה! ואני הן חשבתי: שיקרת לי! זה… כמה?
– חמש מאות וארבעים! זריזות!
– זריזות! – לחש גבריאלה, בלוותו בעינים צמאות את חמש המאות והארבעים, שהחבאו שוב בכיס. אך־מה! אילו כסף שכזה!… והוא נאנח מתוך דכאון רוח.
– נתהולל עמך, בחורון! – קרא צ’ולקש בהתפעלות. – אח, נלגום! אל תחשוב, אני, אחא, אפריש לך… ארבעים אפריש! הא? מרוצה? רוצה אתה, אתן מיד?
– אם… לא יפגע בך… מדוע לא? אקבל!
גבריאלה רעד כולו מרוב ציפיה וממשהו חריף שמצץ את חזו.
– חה־חה־חה! הוי אתה דחליל בן שטן! אקבל! קבל, אחי, בבקשה! הניני מבקשך מאוד, קבל! איני יודע, מה לעשות בהמון כסף שכזה! הצילני נא, קבל, הא לך!
צ’ולקש הושיט לגבריאלה נירות־כסף אדומים אחדים. גברילה לקחם ביד רוטטת, השמיט את המשוטים והתחיל מצפין אותם אי־שם בחיקו, ובשעת מעשה מצמץ מצמץ בתאות־בצע את עיניו ושאף בשאון אוויר לתוכו, כאילו שתה משקה צורב. צ’ולקש הביט אליו בחיוך לגלגני, וגברילה שוב תפס את המשוטים וחתר בעצבנות, במהירות כאילו פחד ממשהו והוריד את עיניו. כתפיו ואזניו – ריטטו.
– תאב־בצע אתה!… לא טוב… אגב, מה יש? אכר – אמר צ’ולקש מתוך הרהורים.
– הרי בכסף מה אפשר הכול לעשות!… – קרא גברילה, שהתלקח פתאום מתוך התעוררות לוהטת. ובמלים קטועות, בחפזה, כאילו רדף אחרי מחשבותיו וחטף את דבריו ביעף, התחיל מדבר על החיים בכפר בכסף ובלי כסף. כבוד, שובע, חופש, חדוה!…
צ’ולקש קלט את דבריו בהקשבה, ברצינות, כשעיניו נתמצמצו מאיזו מחשבה. עתים חייך חיוך של רצון.
– באנו! – הפסיק בסוף צ’ולקש את דברי גברילה.
הגל חטף את הסירה ונעץ אותה בזריזות בחול.
– נוּ, אחא, עכשיו נגמר. צריך להוציא את הסירה רחוק ככל האפשר, לבל ישאנו הים. יבואו לקחתה. ולי ולך – שלום! מכאן העירה – כשבע ורסטאות. ומה אתה, שוב תחזור העירה? הא?
על פני צ’ולקש קרן כל הזמן חיוך אדיב־ערום ומראהו היה מראה אדם, שיזם דבר נעים מאוד בשביל עצמו ובלתי צפוי בשביל גברילה. הכניס ידו לכיסו ומלאו רשרוש־נירות.
– לא… אני… לא אלך… אני… – גברילה נשם בכבדות, משהו חינק את גרונו. סער בקרבו המון מאויים, מלים, רגשות, שבלעו זה את זה וצרבוהו כאש.
צ’ולקש התבונן בו בתמהון.
– מה תציקך בטנך? – שאל.
– ככה… אולם פני גבריאל הסמיקו והאפירו חליפות, והוא נזוז תחתיו, אם מפני שרצה להתנפל על צ’ולקש או מפני שדכאתו תשוקה אחרת, אשר נבצר ממנו לקיימה.
צ’ולקש לא ידע נפשו למראה התעוררותו של הבחור. הוא ציפה לראות, במה הוא יתפרץ.
גברילה התחיל צוחק צחוק מוזר הדומה ליבבה. ראשו היה מורד, את ארשת פני צ’ולקש לא ראה. נראו־לא־נראו אזני גברילה, שאדמו וחורו חליפות.
– יקחך השד! – הניע צ’ולקש בידו. – הנתאהבת בי, מה? מהסס כבתולה! – אולי קשה עליך להפרד ממני? אי, ינוקא! הגד, מה לך? ואם לא – אלך!
– אתה הולך? – קרא גברילה בקול מצלצל.
גדת־החול השוממה זעה מקול קריאתו וגלי־החול הצהובים שרוטבו מגלי־הים כאילו התנענעו, זע גם צ’ולקש. פתאם נעקר גברילה ממקומו, נפל לרגלי צ’ולקש, גיפף אותן בידיו ומשכן אליו בחזקה. צ’ולקש התמוטט, ישב על החול בכל כובד גופו ובחרקו שניו, נענע פתאום את ידו באויר בידו המאוגרפת. אולם לא הספיק להכותו, כי עיכבו הלחש הבישני והמחנן של גברילה:
– חביבי!… תן לי… את הכסף! תן, למען ישו! למה הוא לך! הן בלילה אחד… רק בלילה אחד… ולי נחוצות שנים… תן… אתפלל לשלומך! כל ימי חיי… בשלוש כנסיות… להצלת נשמתך! הרי אתה תפזרו להבל… ואני – בקרקע… הוי, תנהו לי! מה בצע לך בכסף? האם ייקר לך? לילה אחד… והנך עשיר! עשה מעשה טוב! הן אדם אבוד אתה… אין לך דרך… ואני יכולתי… הוי, תן לי את הכסף!
צ’ולקש, נבהל, משתאה, ממורמר, ישב על גבי החול, כשגופו רכון אחורנית וידיו שעונות בחול, ישב, שתק ולטש את עיניו על הבחור, שנעץ את ראשו אל בין ברכיו של צ’ולקש ופלט בלחש ובנשימה כבדה את תחנוניו. בסוף דחף אותו, קפץ על רגליו ובהכניסו את ידו לכיסו, זרק לגברילה נירות צבעוניות.
– הא לך, כלב! זלול… – קרא רועד כולו מגרוי, חמלה ושנאה חריפה לעבד צמא־הכסף הזה. ובזרקו לו את הכסף הרגיש את עצמו גבור. אומץ לב קרן מעיניו, מכל גופו.
– עצמי רציתי לתת לך יותר. התרגשתי אתמול… נזכרתי בכפר… חשבתי: הבה, אעזור לבחור. חכיתי לראות מה תעשה, תבקש או לא? ואתה… הוי, סמרטוט! קבצן! כלום בגלל כסף מותר ככה… להסתגף? שוטה! שדים שואפי־בצע! שוכחים את עצמם… מוכרים את עצמם בעד פרוטה, מה?
– מחמל נפשי! כריסטוס יושיעך! הן זה אצלי עכשיו כמה? אלפים! ועכשיו – אני עשיר! – ילל גברילה בהתלהבות, כשהוא מזדעזע כולו ומצפין את הכסף בחיקו. – הוי, אתה – חביבי! לא אשכח לעולם ועד! לעולם! וגם לאשתי ולילדי אצוה – התפללו!
צ’ולקש שמע את יבבתו רבת־הגיל, הביט אל פניו הקורנות, שנתעקמו מהתלהבות – החמדנות. והרגיש שהוא עצמו – גנב, שתין, תלוש מכל אשר לו, – לעולם לא יהיה איש שפל כמוהו, האוהב בצע עד שכחה עצמית! ומחשבה זו ותחושה זו, שמלאו את נפשו הכרת חופש ועיזוז, עכבוהו על יד גברילה על חוף־הים השומם.
– נתת לי אושר! – צעק גברילה ובחטפו את ידו של צ’ולקש, תחבה אל פניו.
צ’ולקש שתק ולטש את שניו כזאב. גברילה המשיך את השתפכות־נפשו:
– הן מה אני חשבתי? נוסעים אנחנו הנה… אני כסף… ראיתי… חשבתי… אכבד אותו… אותך… במשוט… פ… פעם! את הכסף לכיסי, ואותו אל הים… כלומר אותך… הא? מי חכם יגלה זאת? ואם גם ימצאו, לא יעשו חקירה ודרישה, כיצד, ומי רצח אותו! לא אדם כזה הוא, שיקימו רעש בגללו! איש לא־נחוץ הוא על אדמות. מי יעמוד לצדו? הרי ככה! הא?
– החזר את הכסף! – צווח צ’ולקש ותפס את גברילה בגרונו.
גברילה ניסה להתחמק מידו פעם, שתיים… ידו השניה של צ’ולקש התפתלה סביבו כנחש… רשרוש כתונת קרועה. – וגברילה שכב על החול, כשעיניו הבולטות מפיקות שגעון, באצבעותיו נאחז באויר ודש ברגליו. צ’ולקש, זקוף, יבש, טורף, לטש בזעם את שניו, צחק צחוק קטוע, עוקצני, ושפמו רקד בעצבנות על פניו הזויתיים, החדים. מעולם, כל ימי חייו לא הוכה עד כדי כאב כזה ומעולם לא זעם כל כך.
– מה, הנך מאושר? – שאל אגב צחוק את גברילה, ובהפנותו אליו את גבו, הלך אל צד העיר. אולם לא הספיק לצעוד שני צעדים וגברילה התעקם כחתול, עמד על ברך אחת ובתנופת־יד רחבה באויר, זרק בו אבן עגולה וקרא בזעם:
– א… חת!
צ’ולקש גנח, נאחז בידיו בערפו, התנודד קדימה, פנה אל גברילה ונפל, כשפניו בחול. פג לבו של גברילה בהביטו אליו, הנה הניע רגל, נסה להרים את ראשו ומרטט נתמתח כמיתר. גברילה התחיל אז לנוס הרחק למקום, שבו היתה תלויה עב שחורה מעל לערבה השקועה בעלטה והיתה שם אפלה, הגלים איושו בחפזם אל החול, נתמזגו עמו וחפזו אליו חליפות. הקצף קצף־שצף ורסיסי־מים עפו באויר.
ירד גשם. בתחילה – דליל, אולם עד מהרה נהפך לגשם דחוס, טורד, שנפל מן השמים בקלוחים דקים. מחוטי־מים קלעו רשת שלמה, שכיסתה מיד את מרחקי הערבה ומרחקי הים… גברילה נעלם בה. זמן רב לא נראה דבר מלבד הגשם ואדם שהיה מוטל על חול הים. אך הנה שוב הופיעה גברילה הרץ מתוך הגשם; הוא עף כצפור ובגשתו אל צ’ולקש, גחן לפניו והתחיל לטלטלו על האדמה. ידו בוססה בנוזל אדום חם… הוא נזדעזע ונרתע בפנים חורים מפיקי שגעון.
– אחא, קומה־נא! – לחש באוזנו של צ’ולקש בתוך שאון הגשם.
צ’ולקש התאושש ודחף את גברילה, באמרו בקול צרוד:
– גש… הלאה!
– אחא! סלח… השטן השיאני… – לחש גברילה ברטט ונשק את ידו של צ’ולקש.
– לך… הסתלק… – נחר צ’ולקש.
– מרק את חטאי! יקירי! סלח!
– נבז… לך! לך לשטן! – קרא פתאום צ’ולקש וישב על החול. פניו היו חורים, רעים העינים – עמומות והיו נסגרות, כאילו תקפתו שנה. מה לך… עוד? עשית… את מעשך ולך! הסתלק! – והוא רצה לבעוט בגברילה הלוּם־הצער, אולם לא יכול, ושוב היה נופל ארצה, לולא תמך בו גברילה, שחיבקו בכתפיו. פני צ’ולקש נשתוו עכשיו עם פני גברילה. שניהם היו חורים, עלובים ואיומים.
– טפו! – ירק צ’ולקש בעיניו הפתוחות לרוחה של פועלו.
הלה מחה בענוה את הרוק בשרוולו ולחש:
– עשה כרצונך… לא אענה אף חצי דבר. סלח בשם ישו!
– נבזה! גם מעשי־נבלה אינך יודע!… – קרא צ’ולקש בבוז, קרע את כותנתו מתחת למתניתו והתחיל חובש את ראשו בשתיקה, בחרקו לעתים בשניו. – כסף לקחת? – שינן בין שניו.
– לא לקחתיו, אחא! אין לי צורך!… אסון כרוך בו!
צ’ולקש הכניס ידו אל כיס מתניתו, הוציא צרור כסף, ניר צבעוני אחד שם בחזרה לכיסו ואת השאר זרק לגברילה.
– קח ולך!
– לא אקח, אחא… איני יכול! סלח!
– קחחח, אני אומר! – נהם צ’ולקש, וגילגל את עיניו איומות.
– סלח! אז אקח… – אמר גברילה בענוה ונפל לרגלי צ’ולקש על החול הלח, שהורטב בשפע על ידי הגשם.
– שקר בפיך, תקח, נבזה! – אמר צ’ולקש בבטחה, ובהרימו במאמץ ידו את ראשו בשערותיו, תחב את הכסף אל פניו.
– קח, קח! הן לא חנם עבדת. קח, אל תפחד! אל תתבייש, שכמעט רצחת אדם! בעד אנשים כמוני – איש לא יבוא בטענה. עוד יודוּ לך, כשיודע להם. הא, קח לך! לא יודע לאיש על מעשך, והוא ראוי – למתן פרס. נוּ, קח!…
ראה גברילה, שצ’ולקש צוחק ורווח לו. לחץ בחזקת את הכסף בכפו.
– אחא! תסלח לי? אינך רוצה, הא? – שאל בקול־בוכים.
– חביבי! – ענה לו צ’ולקש באותו טון, בקומו מתנודד על רגליו.
– בעד מה? אין בעד מה! היום – אתה אותי ומחר – אני אותך…
– הוי, אחא, אחא! – נאנח גברילה בעצב. בנענעו את ראשו.
צ’ולקש עמד לפניו וחייך חיוך מוזר, והמטלית על ראשו, שהאדימה לאט־לאט ונעשתה דומה לתרבוש תורכי.
ירד גשם שוטף. הים רעש בקול עמום והגלים שקקו עכשיו בחוף בקול זעם פרוע.
שני האנשים נשתתקו.
– נו, היה שלום! אמר צ’ולקש בלגלוג ובקרירות, ועמד ללכת.
הוא התנודד, רגליו רעדו והרמת־ראשו היתה כל כך מוזרה, כאילו חשש לאבד אותו.
– סלח, אחא! – שוב התחנן גברילה.
– אין דבר! – ענה צ’ולקש בקרירות, ויצא לדרכו.
הלך, כשהוא מתנודד ותומך ראשו בכף ידו השמאלית, ובימינו מרט לאט את שפמו השחום.
גברילה הביט זמן רב מאחוריו, עד שנעלם בתוך הגשם, שנפל מן העבים בזרמים דקים, בלתי־פוסקים, התעבה ועטף את ערבה בעלטת־עופרת.
אחרי כן הוריד גברילה את מצנפתו הרטובה, הצטלב, התבונן בכספו הקמוץ בכפו, נאנח אנחה עמוקה, הצפין כספו בחיקו ובצעדים רחבים, בטוחים הלך על גדת הים בכיוון הפוך לזה בו נעלם צ’ולקש.
הים ילל, פלט גלים גדולים כבדים על חול־החוף וניפץ אותם לרסיסים וקצף. הגשם הצליף בעוז את המים ואת האדמה… הרוח נהם… הכל מסביב נתמלא יללה, נהם, רעש… מפאת הגשם לא נראו הים והשמים.
עד מהרה שטפו הגשם ורסיסי הגלים את הכתם האדום במקום, שבו שכב צ’ולקש, שטפו את עקבות צ’ולקש ואת עקבות הבחור הצעיר על חול החוף… על הגדה השוממה לא נשארה שום מזכרת לדרמה הקטנה שהתחוללה בחיי שני אנשים.
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות