ארבע היצירות המצורפות הן סיפורים מאת אברהם גלמן אשר התפרסמו בעיתון לילדים “בן כוכב” בין השנים 1925–1924
(אגדה עממית)
א.
זה היה משכבר הימים, לפני מאות בשנים, חי בעיר העתיקה פראג, אשר במדינת בוהמיה, איש נכבד, ר' יצחק ־ פרנס העיר.
פעם אחת שב ר' יצחק ממסעו לרגל מסחרו ובדרכו הביתה עבר דרך יער עבות. זה היה ביום סתיו מאוחר. היום רד, והעגלון דפק את סוסיו שימהרו בלכתם. הסוסים הקלים דהרו והם נסעו הלוך ונסוע, אך אין מוצא מן היער. – אז הכיר העגלון כי תעו בדרכם. ובסבכי היער הקדים הערב לבא ולהעטות באפלולית צלו את הטועים החרדים; ויחתרו למצוא את המסילה הנכונה ולא יכלו.
ופתאום נצנץ להם מתוך האפלה מרחוק גץ ירוק; והגץ הולך, הולך וגדל, עד אשר היה לשלהבת. העגלון נבהל מפני המראה המוזר והסוסים עמדו, זקופי אוזן, צהלו ונסוגו לאחורם בבהלה, אך רבי יצחק התאושש ויצו לעגלון לעצור בסוסים ולחכות לו בזה עד שובו, והוא בעצמו הלך לראות את טיב השלהבת.
עת רבה הלך ר' יצחק באפלת היער בין העצים אחרי השלהבת, עד הגיעו לבסוף לקרחת גדולה ביער, ובאמצעה גל גדול של כסף וזהב ושני גמדים בעלי זקנים ארוכים עד ברכיהם חופנים את המטמון בידיהם ושמים בשקים אשר לפניהם; הגמדים היו שקועים מאוד בעבודתם ולא הרגישו באיש הבא.
ורבי יצחק עומד עליהם ותוהה, מחריש לראות את סוף הדבר. אך כעבור רגעים קצרה רוחו מחכות, לא התאפק ושאל:
– הגידו נא, גמדים טובים, בעד מי אתם ממלאים את השקים האלה?
הגמדים רגזו ממקומם, בהרגישם באיש העומד אצלם ומדבר אליהם, ואחד מהם ענה בקצף לר' יצחק:
– לא בשבילך, בן אדם, לא בשבילך!
ובדברו, נעלם הגמד מעיני ר' יצחק ועמו גם כל המטמון; רק מטבעות אחדים נצצו פה ושם מבין החציר.
הגמד השני נשאר עוד במקומו, ללקט את המטבעות המפוזרים, ור' יצחק הפציר בו מאוד שיגיד לו שורש דבר: למי נועד המטמון הזה? – והגמד באחת:
– לא בשבילך, בן אדם! בודאי לא בשבילך!
– ובעד מי אפוא? – התחנן אליו ר' יצחק.
– בעד בן עירך. – ענה הגמד קטועות.
– מי הוא המאושר הזה, גמד חביב?
– אסור להגיד.
– הגד נא לי אפוא, מתי יתגלה האוצר הזה לבן עירי?
– אחרי נישואי בתך.
– בתי? מה לבתי ולדבר הזה? – תמה ר' יצחק.
– זהו סוד כמוס ובשום אופן לא אגלהו לך, וכל הפצרותיך לשווא…
– אוצר כזה! – מלמל ר' יצחק לעצמו – מטמון כזה! הוי, אלי! ואין לי בו כלום… הרשני נא לפחות להרים את המטבעות המתגוללות פה לרגליך! – התחנן ר' יצחק אל הגמד.
– את זה לא! – קרא הגמד נרגז – אך אם חפצך להחליפם במטבעות שלך – אתה רשאי.
מיד הוציא ר' יצחק מכיסו שלשה אדומים והניחם על הארץ ויקח חילופיהם שלשה מטבעות מבין החציר. וכהרימו ראשו מן הארץ – והנה כל הכיכר ריקה: אין גמד ואין שלהבת!
מסביב שוררת אפילה ורוח זעומה הומה בראשי העצים הגבוהים.
שב ר' יצחק על עקבו ומצא את מרכבתו במקומה והעגלון עומד אצלה.
ולא הגיד ר' יצחק לעגלון מאומה מכל אשר ראה, ורק האיץ בו שידפוק את סוסיו וימהר לנסוע.
השמים היטהרו והסוסים ישרו ללכת; מהר מצאו את הדרך הנכונה ויצאו מהיער. – אולם רב היה עוד הדרך לפניהם; כל הלילה נסעו ולפנות בוקר הגיעו אל שערי הגטו היהודי של העיר פראג.
ב.
בבוא ר' יצחק הביתה, החל לחשב: מי הוא המאושר, שנועד לו בקרוב אוצר גדול, כזה שראה ביער? ואיזה יחס יש בינו ובין בתו שלו?
פעם בפעם הוציא מכיסו את המטבעות, שהרים ביער, הסתכל בהם מכל צד, כאילו חפץ למצוא בהם את חידתו הסתומה…חשב, הלאה את מוחו – אך לשווא!
אולם סקרנותו לא עזבתו.
ופעם נצנץ רעיון במוחו: הוא לקח את המטבעות, כרך את כל אחד במעטפת נייר, זרק אחד מהם בעד החלון החוצה וישב לחכות לתוצאות הדבר.
עברו אנשים רבים על פני בית הפרנס, ואיש לא הרגיש בתכריך הנייר המוטל אצל החלון.
היום כבר נטה לערוב ור' יצחק חפץ לשלח את משרתו להרים את המטבע, והנה נער לבוש קרעים קרב במרוצה אל החלון, סקר מיד את תכריך הנייר, קפץ אליו והרימו וינס.
ר' יצחק השתאה מאד: תאמר, שלקבצן כזה נועד האוצר?!
למחרת השליך ר' יצחק החוצה את המטבע השני וישב להשקיף בעד החלון.
ושוב עברו אנשים רבים ואת תכריך הניר לא ראו, ורק לפנות ערב בא במרוצה אותו הנער המסכן והרים את המטבע.
וכזאת ארע גם ביום השלישי
אין זה מקרה בעלמא, חשב ר' יצחק – ויחפץ מאוד לדעת מי הוא הנער.
צווה והכריזו בכל העיר: מי שמצא שלושה אדומי זהב, מתבקש להשיבם לר' יצחק הפרנס, כדי לקיים את מצות השבת אבדה!
מיד בא אותו הנער העני לפני ר' יצחק והביא שני אדומים והתנצל על השלישי החסר, כי מסרו לאמו התגרנית לקנות בו סחורה לחנותה, והבטיח שבמכור אמו את סחורתה, לא יאחר להשיבו.
ועוד סיפר הנער כי שלושה לילות רצופים ראה בחלום שלושה אדומים מעוטפים נייר מונחים לפני בית הפרנס, ולפיכך רץ שלשה ימים להרים את המציאה…
אז לא נשאר עוד שום ספק בלב ר' יצחק, שלנער הזה ששמו מרדכי מיזלס, נועד אותו המטמון שראה ביער.
הוא הלל את הנער על יושר לבבו, נתן לו במתנה את שלשת האדומים ואמר:
– הנני רואה, כי נער טוב אתה והנך מוצא חן בעיני מאד, השאר נא אצלי; הנה ביתי פתוח לפניך ואני אאכילך, אשקך, אלבישך ואנעילך ולאחר מותי תירש את כל אשר לי.
אולם הנער אמר:
– האם טרודה כל היום בחנותה והאב עור וצריך אני להוליכו שלש פעמים ביום לבית הכנסת להתפלל.
– אני אשכור איש שיטפל באביך כל היום – אמר ר' יצחק.
– איני חפץ לעזוב את אבי בידי זר – ענה הנער ויצא לשוב הביתה.
הלך ר' יצחק בעצמו לבית הורי הנער והגיד להם כי בנם מרדכי מצא חן בעיניו וכי הוא חפץ לקחתו לביתו, לאמצו לבן וללמדו תורה, ואם יראה כי ברכה בו, ישיא לו בתו לאשה.
ההורים העניים חשבו להם לכבוד גדול את ביקורו של הפרנס בביתם הדל וגם הצעתו לקחה את ליבם; הם הודו לו מקרב לבם על החסד שהוא אומר לעשות לבנם יחידם והבטיחו לו בשבועה, כדרישתו, שלא לספר לאיש מכל המדובר ביניהם.
הנער מרדכי שמע בקול הוריו למרות חפצו והלך לבית הפרנס; והוא אז כבן חמש עשרה שנה. ר' יצחק התחיל ללמדו תורה, ש"ס ופוסקים; הנער שקד על הלימודים וגם עשה בהם חיל, ובמשך עת קצרה נתפרסם לשבח בכל הסביבה.
ובכל יום ויום היה מרדכי בא לבית הוריו, מוליך את אביו לבית הכנסת, עוזר לאימו בחנותה ושב לבית הפרנס.
במלאת למרדכי עשרים שנה, השיאו ר' יצחק את בתו היחידה לאשה, ועשהו ליורשו היחידי.
ומיד ככלות שבעת ימי המשתה, לקח ר' יצחק את חתנו ונסע איתו במרכבה לטייל מחוץ לעיר, ומבלי הגד לו דבר הביאהו לאותו היער ששם נגלה לו לפני שנים האוצר בידי הגמדים.
הם לנו שניהם ביער, ור' יצחק אמר בליבו כי עוד מעט יופיעו הגמדים ויביאו לפניהם את המטמון המיועד לחתנו, אך עבר הלילה – ואין גמדים ואין אוצר…
סר וזעף שב ר' יצחק הביתה. הוא החליט, שכל עיקר המחזה שראה אז ביער, היה רק אחיזת עיניים, מעשה ידי הליצים המתעים, שחפצו להתעלל בו. וכבר התחרט בליבו על כל המעשה שעשה, בתתו את בתו היחידה לנער עני לאשה; התחיל ר' יצחק לרדוף באף את חתנו הצעיר, לענותו ולהציק לו מאד.
ולא יכל עוד מרדכי לשאת את מצוקתו והחליט בלבו לעזוב את בית חותנו; הוא הגיד את החלטתו לאשתו הצעירה וגם היא הסכימה לזה ואמרה: נבטח נא בד' כי לא יעזבנו!
הלך מרדכי ושכר לו מעון ופתח לו חנות לממכר כלי ברזל; זה היה עסקם של הוריו, שהוא היה מומחה בו מימי שחרותו, בעזרו תמיד על יד אמו בחנותה.
העסק החדש עלה יפה בידי מרדכי ויצליח בו מאד; ובמשך שנים אחדות אסף הון. וברבות רכושו, נשאר מרדכי בענוותנותו ותום ליבו כמלפנים; ליבו היה ער לכל דבר טוב: פיזר צדקות לעניים, נדב לצרכי העיר ביד רחבה, עסק בפדיון שבויים וכדומה ושמו יצא לתהילה מעבר לשערי הגטו בכל העיר פראג.
ג
פעם ביום קיץ אחד, לעת הקציר, נכנס לחנותו של מרדכי אכר אחד, בחר לו מגלים אחדים ובקש שיואילו לתתם לו בהקפה עד כלות הקציר, שאז ימכור את תבואתו ויהיה לו כסף לשלם. מרדכי לא ידע את האכר, מי הוא ומאין הוא, אך חמל עליו והאמין לו שאיננו משקר ונתן לו את המגלים בהקפה. האכר הודה למרדכי על טוב לבו ואמר:
־ כנראה איש טוב אתה, בהאמינך לאיש נכרי, שאינך מכירו מתמול שלשום, ואת טובתך זאת לא אשכח לעולם. אך הנה עומד בביתי ארגז ברזל ישן וכבד מאוד, אשר מצאתי באדמה, בחפרי באר בחצרי, והוא סגור ואי-אפשר לי לפתחו, כי מנעולו העלה חלודה מרוב ימים; כמה עמלתי בו לפתחו – אך לשוא! אם טוב בעיניך, קנה אותו ממני במשקל, ואני אמכרהו לך בזול, כי לי לא יסכין למאומה.
מרדכי הסכים על המקח וביום השלישי הביא לו האכר בעגלה רתומה לשלשה סוסים את ארגז הברזל וקבל במחירו עוד שני מגלים מלבד השלושה שלקח בתחילה.
הארגז הסגור לא נתן מנוחה למרדכי כל אותו היום, כי גדלה סקרנותו, לדעת מה בתוכו; ובלילה, בשעות שכל בני הבית היו שקועים בשינה, נגש אל הארגז במפסלת, פטיש ומלקחיים, לנסות, אולי יוכל לפתחו – אך מיד בנגעו במנעול, קפץ הכפורת למעלה, הארגז נפתח ולעיני מרדכי הבריקו, עד כדי לסמא את העינים: מטבעות זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות, אשר מלאו את הארגז מפה לפה…
הוא קפא על מקומו, לטש עיניו בתמהון ולא האמין למראה עיניו… לאחר שעה התעורר מרדכי כמתוך חלום, שאף רוח לרווחה, ומיד הוריד את כפורת הארגז ויסגרהו על מסגר, ושכב לישון. למחרת לא סיפר מרדכי לאיש על דבר המטמון שמצא בארגז, וגם לאשתו לא הגיד וישמור את הדבר בלבו, כי היה האיש ישר מאוד ולא רצה להנות מהון זרים ויחכה לבוא האיכר בעל הארגז, למען ישיב לו את רכושו. ואך כעבור שנה תמימה והאכר לא בא ולא נודע מקומו איהו – אז החליט מרדכי שהאוצר שלו ושמותר לו להשתמש בו מעכשיו.
ראשית כל סר לבית הרב ומסר לידו בחשאי סכום גדול לבנין בית כנסת חדש בעיר ויבקש מאוד להעלים את שמו. ואחר כך התחיל להגדיל את מסחרו לאט לאט, כדי שלא למשוך עליו פתאום את עיני האנשים.
ככלות מלאכת הבנין של בית הכנסת, נאספו כל יהודי פרג לחוג את חנוכת הבית; ומרדכי, אשר במשך העת כבר נתפרסם לאחד העשירים הגדולים בארץ ביהמיה, עמד לו בקרן זוית, ואיש לא ידע כי משלו נבנה כל הבנין הנהדר.
אך הרב הזקן לא יכל עוד לשמר את הדבר בחיבו: הוא עלה על הבימה, הורה באצבעו על מרדכי ואמר בקול רם: ־ דעו לכם רבותי, כי רק מכספו של האיש הצנוע הזה הוקם כל הבית מהמסד עד הטפחות!
התחיל כל הקהל מקלס את מרדכי על מפעלו הגדול. ובין הנאספים נמצא גם ר' יצחק הפרנס חותנו של מרדכי, אשר זה כמה שנים, מאז עזב מרדכי את ביתו, לא דיבר איתו למטוב עד רע, כי חשב ר' יצחק שבודאי טינא יש לו למרדכי עליו על הציקו אותו. אך כעת לא יכל עוד ר' יצחק להתאפק, נגש אל חתנו ותקע לו את כפו.
מרדכי צהל לקראת חותנו בידידות, כאילו לא נפל ביניהם דבר, ויספר לו אודות הארגז שהביא לו האכר והאוצר שנמצא בו.
אז סיפר לו ר' יצחק על דבר פגישתו ביער את הגמדים, ושניהם הבינו מי היה האכר שהביא את הארגז…
והאיש מרדכי מיזל נשאר עשיר גדול לכל ימי חייו…
(ציור מחיי התלמידים בעבר הקרוב)
כאשר הוגד לי מפי ר' אברהם יעקב, המשגיח על ה"תלמוד תורה", כי לזמן הקיץ אעבור לחדרו של ר' מרדכי, לא היה קץ לשמחתי.
שמו של ר' מרדכי, המלמד במחלקה ו' שבתלמוד תורה, היה מפורסם לשבח בין כל תלמידי הת"ת. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם, כי הפעוטים הללו חוש מיוחד יש להם בעניינים האלה: יודעים הם לתהות על קנקנו של כל רבי ורבי ולדעת את טיבו; ותמיד קולעים הם אל השערה בהערותיהם, ולא יחטיאו.
ר' מרדכי המלמד היה אברך כבן שלושים וחמש. הוא הקפיד מאוד על תלבושתו, שתהיה עשויה בטוב טעם ושלא ימצא רבב קל על בגדיו. הוא היה בעל מזג טוב, פניו היו צוהלים תמיד ובת־צחוק לא עברה מעל שפתיו אפילו ב"עידן ריתחא"… הוא ידע להתהלך לרוח התלמידים, דבורו היה בנחת עמהם ומעולם לא הפיל אימה יתרה בתוך “חדרו”. – מעלותיו אלה רתקו אליו את ליבות תלמידיו בחיבה וכבוד; ולא עוד, אלא שרבים מתלמידי המחלקות הנמוכות היו לפרקים מתפארים איש על רעהו כהאי לישנא:
– מה לך ולי? חכה נא! עוד מעט, ואלמד בחדרו של ר' מרדכי…
הסביבה החדשה שבתוכה נמצאתי בחדרו של ר' מרדכי, עם כל מוצאיה ומבואיה, שנעשיתי בקי בהם במשך עת קצרה, השפיעה על רוחי הרבה: החברים החדשים היו נוחים לי מאוד, כל אחד מהם בקש את קרבתי, אע"פ שאני, הטירון, בידיעותי הקלושות, שהבאתי אתי מחדרי הקודם, הייתי בעיני כ"קליפת השום" כנגדם…
פה היו גם המשחקים מעניינים יותר, ואין צריך לומר הלמודים: אני נהנתי מאוד מפסוקי “חבקוק” ומליצותיהם, המלאות להן איזו עצבת חרישית מתוקה; התעניינתי היטב בארכיטקטורה השלמה של המשכן וחצרו על כל כליו ויתדותיו ומיתריו, ע"פ פרושו הרחב של רש"י ז"ל; אך ביחוד משך את ליבי הפרק “מי שאחזו” במסכת “גיטין”, שלמדנו אז, עם סיפוריו המקסימים על דבר שלמה המלך ותרנגול הבר… כל הדברים הללו, אשר יצאו ברורים מפה מפיק מרגליות של ר' מרדכי ומוסברים בהסברו הצח, היו לי כל כך חדשים, כל כך נעימים ומלבבים!
עבר הקיץ והגיע עונת החורף.
אנחנו למדנו כבר את פרק “הזורק”, הוא הפרק שלפני האחרון, ובינינו, הילדים, נזרקה השיחה ע"ד סיום המסכת הממשמש ובא והחלטנו פה אחד, לבקש את רבנו, שיתן לנו רשות לערוך חגיגה נהדרה לכבוד הסיום, ודווקא בביתו, כדי שגם הרבי ובני ביתו יקחו חלק בשמחתנו.
הרבי שמע את ה"המצאה הקונדסית" שלנו, מצץ לו בנחת את מקטרתו הריחנית, גחך לו בבת־צחוקו המיוחדת ונענע בראשו, לאות הסכמה; כנראה היה גם הוא שבע רצון מהצעתנו.
לסיום הזה חיכינו כולנו בכליון עיניים: בראשונה מנינו את החדשים, אח"כ את השבועות ולבסוף את הימים, אשר נשארו לנו עוד עד יום הסיום.
לפרקים נזף בנו הרבי, על היותנו שקועים ראשנו ורובנו בחגיגה ומזניחים את ה"עיקר" – הלימוד גופו – אך בת־צחוקו הנעימה רמזה אלינו מעל שפתיו: “אין דבר, קונדסים חביבים! עשה תעשו וגם יכול תוכלו, והרבי הטוב – רב סליחות הוא, ויסלח גם על ה”פשעים" האלה…
כל אחד מאיתנו היה מחוייב להביא לא פחות מרבע שקל כסף, וכל המוסיף – הרי זה משובח!
והנה היום, המקווה זה כמה, הגיע.
בא הערב וכלנו נאספנו אחד אחד לבית הרבי.
החדרים הקטנים של בית רבנו היו מוארים למדי: נברשת השבת, התלויה בספון באמצע חדר האוכל, הפיצה אור בהיר בנרותיה התחובים בשבעת קניה; בקיר החדר לארכו היו קבועות עששיות אחדות גדולות וביניהן אחת – לנוי: עליה הסתובבה על צירה, הקבוע בזכוכית, גולת קרטון מלאה מסביב פסוקים שונים המדברים בשבח התורה, באמצעה מזהירות המילים “סיום מסכת גיטין” ומלמטה – שם היום, החודש והשנה. כל זה משובץ בצעצועים נאים מרהיבי עין, עשוי ע"פ גזירה במספרים וחפוי נייר שקוף אדום, כחול, לבן, כתום, ברוד וכדומה, מעשה ידי אמן אחד מחברינו.
והאחרון חביב: טבלה קרטונית על החלון בכל מלא גדלו, עשויה כמעשה העששית ע"פ גזירה וחיפוי בנייר שקוף, כזה: כתר תורה מלמעלה, צבי בעל קרניים עניפות וארי גבור בעל רעמה מסומרה לשני צדיה; ובאמצע – מנורה גדולה אדומה כאש על תשעת קניה, היא סמל המסכת שלכבודה כל החגיגה; על ירכה מזהירה הכתובת הכחולה: “מסכת גיטין” ועל כל קנה – שם אחד מתשעת פרקי המסכת הזאת; ובתחתית הטבלה – לְפַ"ק יפה למספר שנת החגיגה.
הטבלה היפה ההיא משכה עליה את תשומת לב העוברים והשבים שברחוב, אשר עמדו משתאים על יד החלון מבחוץ ויהגו בלבם רחשי כבוד וחבה לתורה וללומדיה הקטנים.
באמצע החדר עמדו שני שולחנות ערוכים: אחד גדול בשבילנו, התלמידים, והשני קטן ממנו בעד הרבי, המשגיח של הת"ת ואחדים מחשובי התלמידים, שהוזמנו את חגיגתנו.
הרבי הודיע לנו, כי הגיע זמן קריאת שמע של ערבית, וכולנו עמדנו וַנתפלל.
אחר התפילה הושיב אותנו הרבי אל השלחן הארוך ויצו עלינו לשתוק, והוא הוציא מארון ספריו, מבין הש"ס הוילנאי, גמרא אחת, ויפתחנה ויבאר לפנינו את המאמר האחרון; ובגמרו, קראנו אחריו בקול דממה דקה את ה"הדרן" מילה במילה, עד תומו.
אז רמז לנו הרבי ללכת אל המטבח לטול את ידינו והסעודה החלה.
אשת הרבי הגישה לנו גלוסקאות ומטעמים שונים, שהכינה מבעוד יום בעד עשרת הרובלים שנאספו בינינו; בין ארוחה לארוחה סיפר לנו הרבי אגדות יפות, גם בדיחות והלצות שונות משולבות בפסוקים ומאמרי חז"ל. אך גם אנחנו לא ישבנו בחיבוק ידיים, כי שרנו שירים שונים, אשר למדנו במשך השבועות האחרונים, עד שהיו שגורים בפינו; והשירים – שירי קודש: שירות ותשבחות להקב"ה, תהילת ישראל ותורתנו הקדושה.
אחרי הסעודה לקח הרבי את הכוס של ברכה על ידו הימנית ונברך את ברכת המזון בקול רם ובפנים צהובות.
ואז קמנו כולנו ממקומנו ושרנו במקהלה את שירנו החביב:
לח־יים!
לח־יים!
רֵע טוב משה חיים, שיחיה!
לחיים ולשלום!
לששון ולשמחה!
לישועה ולנחמה!
ונאמר א־א־אמן!
וכן לכבוד כל ילד וילד מחבורתנו.
למרום קצה הגיעה חדוותנו, כשציווה הרבי לסלק את השולחנות לצדדים, ואנחנו כולנו עמדנו במעגל באמצע החדר והרבי בתווך; הוא התחיל שר בקול ממושך ונעים: “אני רץ והם רצים…” וכולנו, שלובי יד, עקרנו את רגלינו ורצנו מסביבו, רקדנו וכרכרנו כגדיים ובני צאן, ופינו מלא שירה ושריקה בקול גדול מחריש אזניים.
באותה שעה בזיתי בליבי לכל אלה החייטונים והסנדלרונים, הצובאים על חלוני הבית לראות בשמחתנו: “מה הם ומה חייהם?” – חשבתי – “היש להם שמחה בחיים? היש גם להם רגעי אושר, כאלה שיש לנו עכשיו? – לא ולא!”
“אני עמל והם עמלים” – הרימה מקהלתנו את קולה – “אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר…”
כן, כן: הם עמלים, רק עמלים, ואינם מקבלים שכר… היש בכל העולם, ואפילו בחצרות מלכים, תענוג יותר גדול וחדווה יותר גדולה מהתענוג והחדווה של ילד יהודי, בשעה שהוא חוגג את חג הסיום של מסכת גדולה בת תשעה פרקים שלמים!? היש בידי כל מלכי מזרח ומערב לשלם שכר יותר גדול מזה?! – ככה הגינו כולנו וצהלנו בקול המון חוגג ־־־־־־־
…ובאמת, היש שכר גדול מזה?!……
(אגדה עממית)
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הסנהדרין שופטים את העם בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות. וכל אחד מן הסנהדרין היה יודע את כל התורה כולה והיה מכיר בשבעים לשון ובכל חכמה; ואפילו מעשי כשפים, האסורים לכל איש מישראל, היו מותרים להם. ולא עוד, אלא שבלי זאת, לא נמנה איש בסנהדרין, מפני שהסנהדרין עליהם לדעת להבחין בין נביא אמת לנביא שקר, כי בבוא הנביא ונבא בשם ה', לא האמינו בו עד שיתן אות או מופת. אך גם נביאי השקר עשו בלהטיהם נפלאות לעיני העם, אולם הסנהדרין ידעו והכירו בין המופתים הנעשים על פי מוצא פי ה' ובין אלה, הנעשים באחיזת עיניים על ידי הכשפים.
ויהי היום, וימת אחד מחכמי הסנהדרין, וישלחו לבקש בכל גבול ישראל איש אשר ימלא את מקומו, כי מעטים עם בני העליה.
ויבקשו זמן רב בכל הארץ ולא מצאו. וישובו השליחים על עקבם בפחי נפש, כי כבר אמרו נואש למבוקשם; ויהיה בדרך בשובם, מצאו חכם אחד, אשר עשר ידות לו בנגלה ובנסתר ובכל מדעי העולם, אך אחת היה חסר: חכמת הכשפים, אשר בלעדיה אין לקבל איש בסנהדרין. ויהי כבוא החכם ירושלימה, נועצו החכמים ביניהם ויחליטו לשלחו לארץ מצרים, ללמוד שם מפי החרטומים את החכמה הזאת, כי מצרים היתה מקור הכשפים ומעשי הלהטים עוד מימי משה רבנו, עליו השלום.
ויתכונן האיש לדרך ויצא מארץ יהודה הוא ומשרתו אתו, ללכת מצרימה. ובימים ההם אין רכבת ואין כביש והדרכים משובשות בליסטים; ויעונה החכם בדרך מאוד ופעמים רבות היה על עברי פי פחת, אך אלקים עזרו ויצילהו מכל אסון ופגע, כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים.
ובהיות החכם כפרסאות אחדות לבוא מצרימה, סר אל כפר אחד וילן שם בבית יהודי.
כראות היהודי בעל המלון את האורח, הכיר בו מיד כי תורת אלוקים בקרבו, כי קרן עור פניו מזיו השכינה; ויכבדהו מאוד וישרת לפניו כעבד לפני אדוניו.
ויהי בערב, בטרם עלות האורח על משכבו, וישאלהו בעל המלון, לאן פניו מועדות בדרכו. ויספר לו החכם, כי הוא נוסע מצרימה, ללמוד את מעשי הכשפים, למען היותו לסנהדר.
כשמע בעל המלון את הדברים האלה, אמר:
אף כי רק שלש פרסאות מזה עד למצרים, בכל זאת, אם על אדוני טוב, שמעני ואל תלך לארץ הטמאה, כי אם איתי תשב ואני אלמדך את חכמת הכשפים, אשר קבלתי מפי אשף זקן עוד בימי נעורי ואשר עד היום לא גיליתיה לאיש מפני הזהרת התורה. רק לך אורֶנה, ומובטחני שתעשה חיל בידיעת החכמה, בלמדך אותה מפי, הרבה מאשר במצרים, ערות הארץ.
ויען החכם ויאמר:
הנה טרחתי את כל הטורח הזה, עד בואי הלום קרוב לגבול מצרים. מוטב לי לבוא שמה ואלמד את החכמה מפי החרטומים, המומחים לה, עד שאדענה על בוריה.
ויהי כראות בעל המלון כי אין לב החכם להשאר בביתו, ויחדל מדבר אליו עוד.
בבוקר קם החכם, רחץ את פניו ויתפלל את תפילת השחר; בעלת הבית אפתה לחם ותערוך על השולחן לחם וחמאה וכוס חמין בעד האורח לארוחת הבוקר.
וככלות החכם את תפילתו, בטרם ירחץ ידיו לאכילה, אמר לו בעל המלון:
אדוני הסנהר! מנהג מקובל בידי מאבותי, בוני הבית הזה, כי כל אורח הסר אלינו, בטרם אוכלו את ארוחת הבוקר, ירשום בכתב ידו בפנקס הבית באיזו שעה נטל את ידיו.
ויתפלא החכם על המנהג המוזר של בעל המלון, אך בזכרו את מאמר החכם:“כל מה שיאמר לך עשה!”, הביט בשעון העתיק שעל הקיר – והנה שבע שעות ושלושים וחמישה רגעים; ויקח את העט וירשום בפנקס.
אחר כן לקח את הנטלה ויגש את החבית אשר אצל הפתח, לשאוב מעט מים; והחבית גדולה ומים בה מעט על פני שוליה. וישח החכם ממעל להחבית, למען הגיע בידו אל המים – ויפול אל החבית. ־ ופתאום והנההוא נוסע באניה גדולה על פני הים ואינו זוכר מאומה מאין בא שמה… והוא העשיר מכל סוחרי האניה, ולו כבודה רבה ועבדים רבים עומדים לשרתו.
האניה עמדה בחוף אפריקה, והוא מכר שם את סחורתו וישתכר בה כסף רב, ויקן שם סחורות שונות ויוליכן לאירופה.
והאיש הולך ומתעשר ויהי לו נכסים רבים, וכל גדולי המלכות משכימים לפתחו, לקנות ממנו מיני אבבנים טובות, שאין כדוגמתן אצל סוחרים אחרים; והוא איש צעיר כבן עשרים ורבים מדברים בו נכבדות, אך הוא לא ישים לב לזה, עד שיבצע את זממו, להמנות בין עשירי תבל הכי מפורסמים…
ויהי היום, ויפליג האיש באניה, לנסוע עד מעבר לים, ולו באניה רכוש גדול: ארגזים מלאים אבנים טובות ומרגליות, אשר אין ערוך למחירן.
ויהי בדרך קמה רוח סערה בים ותטלטל את האניה. עלתה הרים, ירדה בקעות ותהי מהומה גדולה בין הנוסעים, אך ללא הועיל, כי גורלם כבר הוטל: התורן נשבר לרסיסים וכל האניה עם כל אשר בתוכה ירדה תהומה, מלבד אנשים אחדים אשר התאמצו להחזיק בקורה או בקרש מן האניה השבורה וישוטו באשר ישוט העץ אשר תחתם; והאיש אשר כוחו עזבו וירף רגע מהעץ – ירד תהומה ויאבד.
וישארו מעט מזער מכל הנוסעים, אשר הצילו את נפשם, וביניהם גם הסוחר הצעיר, אשר החזיק בשבר מן התורן, וישאהו הזרם הרחק מאוד, עד שפלטו אל אי שמם אחד.
ימים אחדים אחדים שכב האיש על האי באין אונים ולא ידע נפשו, גם הרעב והקור לא הציקוהו במאומה, כי עשתונותיו אבדו וירחף בין המות והחיים.
אחר כן בשוב אליו בינתו, לקח ממי הים וירק על פניו ויתעודד. אז זכר את את הסונו הגדול ויחל לבכות ולהתיפח ויען לו האי בהד מוזר מהלך אימים מכל עברים…
ויחל האיש להתהלך על פני האי, כי הקצקהו הרעב, וימצא עצים טעוים פרות משנים , אך טובים למאכל, ויקח מ ן הפרות ויאכל ויוסף ללכת הלאה, וככה יעשה: ביום היה הולך ובלילה עלה על עץ וילך שם, כי ירא מפי החיות הטורפות. והיא גדול עד מאוד. וילך האיש ימים רבים, עד אשר ראה מרחוק ראש מגדל גבוה, וילך הלך. וקרב אל המגדל: והכגיעו שמה, והנה עיר גדולה לפניו – ויבא העריה.
ומשפט העיר ההוא, כי בבוא שמה אש זר, לא יתנו לו זכות אזרח, עד למדו שלוש אחת מן המלאכות או חכמה, ובהשלימו את חוק לימודו עוד עליו לעבד בצא שלוש שנים, ואז הוא אזרח לכל דבר.
ויהי בבוא הסוחר לעיר ההיא, תפסוהו ויביאוהו לפני זקני העיר ויראו הזקנים, כי חכם האיש, וימסרוהו לבית מדרש עליון, ללמדו את חכמת הרפואה. וילמד האיש שלוש שנים ויקבל תעודת רופא ואחר כן עבד בצבא שלוש שנים וככלות שנות עובדתו, עסק ברפואת חולים ועד מהרה יצא שמו ל תהילה בכל המדינה בתור רופא מומחה.
ויבן לו בית חולים ויבאו אליו מכל קצוות המדינה להרפא, ויעשר מאוד.
וכעשרו, עזב את הרפואה ויעסוק במסחר, משלח ידו מאז, ויצליח גם בזה הרבה, כי הבין האיש לערוך את מחיר האבנים הטובות ומהרגליות וידע להיזהר בקנותו, להבדיל בין אמתיות למזויפות.
פעם אחת קנה קבוצת יהלומים מאירים כשמש, אשר יסכנו להשבץ בכתר מלכות. ויסע עמהם עד למרחוק, ובדרך שמע על עדחות מלך אחד עשיר ואוהב עתיקות, ־ ויסע אליו.
ויהיה בבואו על המדינה ההיא, שאל את אנשי המקום על מלכם, ויגידו לו, כי אמנם עשיר הוא המלך מאוד וגם משלם הוא בעד חפצים יקרים ביד וחבה, ־ אולם לא עת לו היום לקנות יהלומים, כי אסון גדול קרהו ונפשו מרה לו.
ויבקשם להגיד לו את פשר הדבר,־ וספרו לו כי בת המלך היחידה, אשר נולדה לו לעת זקנתו, חלתה במחלה מסוכנת וכל גדולי הרופאים כבר אמרו נואש לחייה. ונפש ההורים ת תלויה בבתם האהובה: וגם כרוז יצא מלפני המלך, כי כל אשר ירפא את בתו,
היא תנתן לו לאשה ויורש הכסא יהיה.
כשמע האיש את הדברים האלה, אמר: מהרו לכן והגידו למלככם, כי בא הנה רופאה מומחה, אשר רפא ירפא את בת המלך. וילכו האנשים ויגידו למלך.
וישלח המלך רץ, להיבא לפניו את הרופא. ויביאוהו מהר שמה, ויכניסוהו לחדר החלה. וירא והינה בת המלך שוכבת במטה, רשמו פניה יפים עד מאוד אך מראה כסיד וכמעט לא נותרה בה נשמה. אולם לא עברו רגעים אחדים, והיאש כבר בא עד חקר מחלתה וירשם לה סמי מפרא.
ויהיה בשתות החולה את הכף הראשונה, פקחה את עניה ותאמר למלך: אבי בטוב! הטוב לי מעט. אל תעזב את האיש הזה: מובטחתני, כי הוא יקמיני מחוליי….
לא עברו ימים מועטים, ובת המלך קמה ממטתה ביראה ושלמה.
וישמחו המלח והמלכה מואד ויחבקו את הרופא ויורידו דמעות גיל.
ויאמר המלך אל הרופא: הלא מלאך מושפיע אתה לי,כי הצלת את נפש בתי ממות: וכעט לא אעזבך, ש/בה אותנו! ואם מצאה בתי חן בעיניך, לקחתה לך לאשה הבה ואתן לך את ברכתי, ברכת אב: ובמותי תשב על כסאי אחרי….[[ויואל האיש לשבת את המלך, כי מצאה בת ה מלך חן בעניו עד למאוד ויאהב אותם וגם היא אהבתנהו: וכעור ירחים אחדים חגגו את חג נשואיהם ברב פאר, כיד המלך.
ויהיה אחרי כן שם המלך את חתנו למשנה. ויהיה האיש אהוב לכל העדם, כי יצא ובא לפניהם וילחם את מלחמותיהם, וילד ארצות וימלך עליהן:
ובמות המלך הזקן חותנו, המליכוהו כל העם עליהם. – וילך הלך וגדל ויצליח בכל אשר יפנה.
ויעברו ימים רבים ויולדו לו בנים ובנות ויגדלו: ויתחתן במלכים אחרים. לכל בן אשר השיא, נתן מדינה קטנה למלוך שם; גם לכל בת נתן שלוחים מדינה אחת… והוא כבר זקן, ולו נכדים ונכדות רבים.
פעם אחת באתהו השמועה, כי בנו הצעיר הוא בסכנה גדולה, כי אויבים התנפלו על גבולי ארצו והם צרים עליו.־ אז קיבץ המלך מהר את מחנהו ורצים שלח לכל בניו וחתניו, ויבואו כולם עם מחניהם, מוכנים למלחמה; אך גם האויב לא התרפה. כי שכר מלכים רבים ויבואו עם צבאותיהם לעזרה. ותפרוץ מלחמה כבדה ורבת דמים ויפלו חללים רבים משני העברים, עד אשר הצליח המלך החכם ויך את אויביו ויפיצם לכל רוח. ותהי השמחה גדולה. אך בהתאסף כל משפחת המלך, ראו כי נפקדו שני בני המלך הגדולים. ויצב המלך מאוד כי לא ידע את גורל בניו: המתו, או נפלו בשביה?
ויצו המלך לאסור את מרכבתו ויסע אל מדינה אחת גדולה אשר מלך שפ אחד ממחותניו, שהתחתן בנכדו ומועד הנישואים עבר זה כמה והודח מזמן לזמן הרבה פעמים. ויהי כבואו שמה, צהלו לקראתו ויחלקו לו כבוד רב, אך דרשו ממנו לחוג מיד את נישואי נכדיהם בלא שום דיחו. אולם הוא הגיד להם, כי לא לשמוח בא כעת אליהם, כי אם לבקש עזר בצר לו, לצאת עמו ביחד נגד האויב, להציל את שני בניו.
אז קם המלך ההוא ויאמר:
מחותני הטוב! הבה ונשיא כעת את נכדינו ומיד למחרת אאסף את חילי ונלך יחד לבקש את בניך.
ויאות המלך הזקן לדברי מחותנו, וישלח להגיד לאשתו ולכל אנשי ביתו, ויבואו כולם ויחגגו את הנישואים ברוב פאר – אך לב המלך הזקן מר לו על בניו אשר נפקדו.
ופתאום בא רץ וימסור למלך מכתב מבניו, המבשרים לו, כי חיים ובריאים הם וכי עד הנה נלחמו מלחמה קשה את אויבם, אשר נפלו בידיו, עד צאתם לחופשי ביד רמה; ובדרך שובם לביתם נודע להם כי אביהם משיא כעת את נכדו והמה שולחים לו את ברכתם מרחוק, ובעוד יומיים יבואו אליו.
אז חייתה רוח המלך הזקן ותגדל השמחה מאוד; וישלחו גדוד רוכבים מלובשים פאר לקראת בני המלך. ויהי כבואם, גדלה השמחה שבעתיים, וירקדו וירינו ויזמרו בכלי שיר שונים…
והמלך יושב בתווך, ובניו ובנותיו, חתניו, נכדיו, נכדותיו וכל בני משפחתו הגדולה עוטרים אותו מסביב. ובכל פינה חביות יין, לשתות כיד המלך.
ונכד קטן אחד חפץ לשאוב גביע יין מחבית גדולה, ולא יכל להגיע אל פיה, כי גבוהה היא הימנו. ויקם המלך הזקן וילטף את נכדו בחיבה ויקח מידו את הגביע וישח על החבית לשאוב יין לנכדו – ויפול כולו אל תוך החבית… ויבהל מאוד ויפקח את עיניו וילטשן בפחד לכל עבר, וירא….. והנהו בכפר על יד חבית של מים ונטלה בידו; והכפרית עומדת אצל התנור ואופה את ככרותיה……
וילטש האיש את עיניו ויבט סביבותיו בתמהון, והנה הכפרי ניגש אליו ואומר:
רבי ומורי! למה פניך כה זועפים ולמה לא תיגש אל השולחן לאכול? הנה משרתך כבר כילה לאכול, ואתה אדוני, למה תחכה?
ויען האיש בקול דק ונדכה:
גם אנכי אנני יודע בנפשי, איזו הדרך באתי הנה ומי אני?…
ויען הכפרי ויאמר:
התכיר, אדוני, את כתב ידך?
ויראהו את הפנקס, שבו רשם הוא בכתב ידו, כי בשבע שעות ושלושים וחמשה רגעים בבוקר הלך ליטוח ידיו לארוחת הבוקר. ויבט בשעון אשר על הקיר – והנה שמונה שעות בדיוק…
אז זכר האיש את כל מה שעבר עליו במשך העת הקצרה, כי בזמן של עשרים וחמשה רגעים היה סוחר, רופא, משנה למלך, מלך, נשא אשה והוליד בנים ובני בנים והשיאם וכו' וכו'…
והכפרי עומד על ידו ומספר לו את כל הקורות אותו בדיוק נמרץ, כקורא מתוך הספר…
ויתמה האיש וישתומם מאוד, ויהי כמוכה שיגעון מכל אשר עבר עליו…
ויאמר אליו הכפרי:
ומה אדוני? הגם כעת תאמר לנסוע מצרימה? – הלא מראש הגדתי לך, כי מפי תוכל ללמוד את חכמת הכישופים יותר מאשר מן החרטומים. אני, אני הוא שהסבותי בכל אשר ראית בחזון! והכל – במעשי כשפים…
אז הודה הסנהדר לדברי בעל המלון, כי מומחה גדול הוא במעשי הכשפים וכי איש ישר הוא, אשר יעצו אך לטובתו ולתועלתו.
וישאר החכם בכפר ההוא ירחים אחדים וילמד מפי בעל המלון, עד אשר ידע את חכמת הכשפים ומעשי להטיהם על בוריה; ואחרי כן שב ירושלימה ושם נבחר פה אחד, להימנות בין זקני הסנהדריה הגדולה…
מזריץ', פולניה, תשרי, ה’תרפ"ה אוקטובר 1924
(אגדת עם)
א.
לפני שנים רבות חי בעיר אחת צדיק אחד והוא עשיר מאוד.– ויבחר לו הצדיק מצוה אחת לקיימה בכל פרטיה, עד כדי מסירת נפש: היא מצות “הכנסת אורחים”.
למרות טרדותיו בעסקיו הרבים, היה הוא בעצמו מטופל באורחיו העניים אשר באו להתאכסן בביתו, ולא קצה נפשו גם בכאלה שעניותם נולתם והעבירה אותם על דעתם: גופם ומלבושיהם מזוהמים וריח רע נודף מהם; דבריהם גסים וחסרי טעם עד לגועל נפש… הוא הביאם לחדריו המרווחים והנקיים, האכילם השקם והציע להם בידיו את המשכב במצעות רכים ויכסם בכסתות חמות; וישמר את שבתם וקומם וידאג לבל יחסר להם דבר כל ימי התארחם בביתו, לבד מאשר העניק להם בצאתם צידה לדרך ביד רחבה ונדיבה.
ככה נהג הצדיק ימים רבים.
ואלוקים בשמים שמח במעשי הצדיק מאד ויתפאר בו לפני מלאכיו; והשטן, המלאך הרע, אויב בני האדם ודורש רעתם תמיד אשר כל חפצו להחטיאם ולהורידם לבאר שחת, לבש קלון, התקצף ויחרק שן…
ויאמר השטן:
– אף כי האיש הזה הוא למופת ברוחו הנדיבה ואין כמוהו בתבל שש לקראת עניים, אל יחשב לו זאת לצדקה, כי במה נחשב כל הכסף, שהוא מפזר לעניים, לעומת עשרו הרב? הלא הוא כנטף מים מול הים הגדול! היחסיר בזה מהונו העצום?! ואולם, יאבד נא לו הונו פתאום בענין רע, והדוחק יציקהו להביא בזעת אפו את לחם חוקו, טרף בני ביתו! יגור נא עם בני ביתו באחד הצריפים המוטים לנפול – ונראה, היעמוד בצדקו? היחזיק גם אז במצוותו? האם לא יהיה אז כאחד האדם, אשר לבו בבטנו ועל פת לחם יפשע שבע פעמים ביום?…
ויגער האלוקים בשטן ויאמר:
– רשע! למה תתן דופי בעבדי, אשר אין כמוהו גם בין מלאכי מעלה? ואולם, למען סתום בעפר פיך, אשר פערת, להשטין על הצדיק, הנני מוסרו בידיך לשעה, לנסותו; רד על הארץ ועשה כערמתך, ונראה דבר מי יקום.
וירד השטן ארצה ויתחפש לעני מנוול ומוכה שחין, לבוש קרעים, ויסר אל בית הצדיק ללון.
ויקבלהו הצדיק כדרכו, בסבר פנים יפות: האכילהו, השקהו וישכבהו בחדר חם בתוך מיטה נקיה ויקרבהו מאד.־
כי כן היה דרכו של הצדיק: יותר שהיה האורח מדוכא ומנוול מרוב עניו – יותר האיר לו פנים ויחבבהו.
ויהי בחצי הלילה, בישן כל האנשים בבית הצדיק, קם העני המדומה, הוא השטן המתחפש, ויפל בלהטיו תרדמה עמוקה על הישנים, ויאסף את כל חפצי הבית היקרים וכל הכסף והזהב הנמצאים וישימם בשק ויוציאם מן הבית וישאם אל היער הקרוב לעיר ויטמינם שם באדמה ויטע עץ למעלה לציון. וככלותו מעשהו, שב אל בית הצדיק וישכב על משכבו ואיש לא ראהו בצאתו ובשובו, כי תרדמת אלוקים נפלה על כל אנשי הבית.
בבוקר הקיצו אנשי הבית משנתם ויראו כי גנב כל הרכוש – ויבהלו ותהי צעקה גדולה ובכי מר בית הצדיק; והאורחים העניים, אשר לנו שם בלילה ההוא, התעצבו גם הם על אסון מטיבם ואיש חסדם – ורק הצדיק לבדו עמד שליו, לא צעק ולא בכה, וינחם את בני ביתו בדברים רכים, כי לא ידאגו ויבטחו בשם ה'; ויצו לתת אוכל לעניים ולהכין להם צידה לדרך.
ויהי בהיוודע הדבר בעיר, כי אבד לצדיק כל הונו פתאום, התקבצו כל בעלי חובותיו ויבואו יחד אל ביתו לגבות חובותיהם ביום אחד כולם, כי לא האמינו בו עוד ויחשדוהו שבכוונה הבריח את נכסיו, בחפצו לקרוא שמיטה לנושיו.
ויגרשו הנושים את הצדיק מביתו וימכרו את הבית וכל רהיטיו ויחלקו ביניהם את הכסף – ויתגולל הצדיק עם בני ביתו ברחוב העיר ואין מאסף אותו הביתה, עד אשר מצא לו מחוץ לעיר בית חומר קטן וצר, וישכרהו בזוזים אחדים וישב שם.
אחרי כן לקח הצדיק חבל בידו ויצא אל שוק העיר ויהיה לסבל ויפרנס את אשתו ובניו בדוחק.־
בכל זאת לא חדל הצדיק מבטוח בבוראו ויהי שמח בחלקו תמיד; וגם בעניו לא הזניח את המצוה, אשר בחר לו ויקימנה יותר מכוחו: הוא הביא את האורחים העניים לביתו הצר וישכיבם במיטות, והוא ובני ביתו שכבו על הקרקע; הוא חשך אוכל מפיו ויצם ימים שלמים, למען האכיל מלחמו את אורחיו.
בעת ההיא גדלה השמחה במרום, אשר לא היתה עוד כמוה מיום הוקם המקדש בימי שלמה: אור המאורות גדל שבעתיים; האלוקים, כביכול, מלא שחוק פיו והמלאכים מחאו כף לעומתו ויגילו ויהללו כולם את הצדיק על אמונתו הכבירה ובטחונו באלוקיו – ופני השטן חפו…
ויאמר אלוקים אל המלאכים:
– השמתם לב לעבדי הצדיק ולהתמכרותו לי? היעמוד לב אחד מכם לשים בו דופי?
ויענו המלאכים פה אחד ויאמרו:
– יופי לצדיק! יופי לצדיק! אין כמוהו בכל הארץ.
והשטן בעל כורחו ענה: אמן! ויורד ראשו בבושה…
ויוסף אלוקים ויאמר:
– מי מכם ירד ויחלץ את עבדי מעניו אשר בא עליו על לא עוול בכפיו, כי אם בשטנת השטן אויב בני האדם?
ואליהו התשבי, מיום עלותו בסערה השמימה עומד הוא לפני כס אלוקים, להמליץ טוב על ישראל, גם ללכת אל אשר ישאלהו ה' כפעם בפעם, לעזר לבחיריו…
ויאמר אליהו: הנני, אלוקי שלחני! אני אלך.
וירד אליהו ממרום ויתחפש לעני ויבא אל עיר מגורי הצדיק ויעמוד בתוך השוק, ויגלה לעיני הצדיק.
ויראהו הצדיק ויחשבהו לאחד העניים עוברי אורח, ויחזק בו בחיבה ויאמר: בוא, ברוך ה', לביתי, כי עייף אתה מעמל הדרך; שם תסעד את ליבך ונחת מעט, עד החליפך כח לעשות דרכך הלאה, אל מחוז חפצך.
וילך אחריו אליהו אל הבית הקטן, אשר מחוץ לעיר; ויצו הצדיק את אשתו, להכין ארוחה בעד האורח – והנה אזלו העצים מהבית ואין במה לבשל את הארוחה.
ויאמר הצדיק אל אורחו: הואל נא, אדוני, לחכות מעט בביתי, ואני אצא לי אל היער הקרוב, אלקטה מעט עצים ונבשל בהם את ארוחתנו.
ויאמר האורח: חי ה', אם אעזבך ללכת לבדך, רק שנינו נלך היערה. ויפצר האורח בצדיק, עד כי נאות לו, וילכו שניהם.
ויהי כבואם היערה, הוציא האורח קרדום קטן מתחת אדרתו ויניפהו על עץ אחד רך ויך בו אחת ושתים – ויפול העץ ויעקר משרשו, ותחתיו באדמה נפתח בור עמוק ובבור – שק מלא חפצים.
ויאמר האורח אל הצדיק:
– הוצא את השק מן הבור וקחהו לך, כי שלך הוא!
ויתמה הצדיק לדברי האורח, ויעש כדבריו, ויוצא את השק ויפתחהו – ויבריקו למול עיניו כלי כסף וכלי זהב ואבנים יקרות; ויכירם הצדיק, כי שלו הם, אשר נעלמו מביתו אז בליל האסון – וישתומם מאד, ויאמר אל האורח: מי אתה, איש הפלאות?
אז ענה האורח ואמר:
– דע לך, כי אנוכי אליהו הנביא וישלחני ה' ממרום אליך, כי ראה את תום לבבך וצדקתך, כי אף בימי הרעה לא הזנחת את מצוותו ותקיים אותה בחירוף נפש.
כי את העוני הביא אלוקים עליך, למען נסותך, כי קטרג עליך השטן בימי עושרך – וימסרך ה' בידו שלוש שנים;
ועתה אישי הצדיק, אהוב – אלוקים, אל תעצב! מהיום הזה יסור ענייך ממך ושבת למצבך הראשון ולא יוסיף עוד אלוקים לנסותך – רק החזק במצווה, אשר בחרת בה, אל תרפה – וייטב לך תמיד….
ובדברו, נעלם אליהו מעינו של הצדיק…
מן היום ההוא והלאה הלך הצדיק, הלך והעשר, עד כי יעשיר מבראשונה; ויאמץ ליבו במצוות הכנסת אורחים, ויצא שמו עד למרחוק…
…ולא הוסיף עוד השטן להשטין על הצדיק לפני אלוקים, כי נסתתמו טענותיו נגדו… ויווכחו הכל, כי הצדיק הזה הוא שומר מצווה בכל לבבו ועובד אלוקים באמת…!
מזריץ', מנחם אב, תרפ"ד.
ארבע היצירות המצורפות הן סיפורים מאת אברהם גלמן אשר התפרסמו בעיתון לילדים "בן כוכב" בין השנים 1925-1924
אין עדיין קישוריות מאושרות