רקע
אברהם שלום יהודה
לזכרון דוד ילין: פרקים וקטעים מחייו ופעולתו

(בצרון, טבת ושבט, תש"ב)


אשי 17 (2).png

דוד ילין


דוד ילין היה מאותם יחידי סגולה שעברו דרך שלשה דורות, ושבהתפתחותו ניכרת השפעתם של כל הזרמים והתהפוכות שהתחוללו במהירות גדולה במשך שמונים שנה; מאותם הימים, “ימי החשך”, אשר היתה ירושלם סוגרת ומסוגרת בלי שום קשר תרבותי עם העולם הנאור, עד ימינו אלה אשר ארץ ישראל קלטה לתוכה את הדיעות היותר שונות, היותר חפשיות והיותר נפוצות בעולם, עד שהיתה לכור שבו נתכים כל מיני “איזמים” להרבות קומוניזם. אבל מה שמציין אותו ואותם מחבריו השרידים שגדלו והזקינו אתו, הוא ששאבו מן המים הטובים מכל אחד משלשה הדורות ויקבלו את המתוקן שהביא החדש בלי זרות הלאה את הטוב שהיה בישן. ‏ וככה התמזגו בהם הטוב והמועיל גם מתקופת ה“חדר”, וגם מתקופת המעבר להשכלה של בתי הספר עד ההופעות היותר מאוחרות של קבוץ גליות מכל תפוצות ישראל. אבל מעלה יתרה לו על כולם שהוא אחד מילידי ירושלם שזכה לבלות כל ימיו בירושלם, ולעמוד יותר מששים שנה בראש העמלים והעובדים לתחית השפה והתרבות העברית, להרחבת הישוב והפרחתו ולשכלול הארץ עם כל מה שנוצר ונתהוה בירושלם מאז היותו בן חמש עשרה שנה ועד יומו האחרון.

ובכן כל מי שרוצה להעריך את פעולתו של דוד ילין בכל היקפה, צריך הוא לכתב דברי ימי ארץ ישראל בכלל וירושלם בפרט במשך של שלשה הדורות הללו. אולם לא זו היא כוונתי ורק רוצה אני להעביר לפני הקוראים תמונות אחדות מימי התפתחותו ולתת פרקים וקטעים מחייו ופעולתו אשר ממנה משתקפת אישיותו ותכונתו.


 

א.    🔗

עשרות אחדות בשנים קודם שנולד דוד ילין לא היתה עדין ירושלם החדשה בנמצא, וה“ישוב” היה אז בתחלת התפתחותו. עדת הספרדים היתה עדין השולטת. כל רבניה היו דברני העם. ואמנם היו עדין ביניהם ת“ח גדולים וגאונים מפורסמים ילידי א”י וגם מאלה שבאו בזקנותם מערי מגוריהם בטורקיה לבלות שנותיהם באה“ק. האשכנזים רק החלו לבא לא”י, רובם מרוסיה ומפולניה ומעטים מגרמניה, מהונגריה, מאוסטריה וגליציה, ורק אחד ושנים משאר ארצות אירופה. העדה האשכנזית היתה אז בראשית התרקמותה וזה רק החלה להרחיב גבולותיה בא"י. בין העולים היו גאונים גדולים מרוסיה אשר נתנו מהודם והדרם לעדה המתחדשת, והיו ביניהם גם פקחים אשר לקחו הנהלת עניניה בידיהם ויחזקו את מעמדה גם כלפי הספרדים, בפרט בנוגע לקבלת הנאה מהכספים שהיו באים לארץ ישראל מכל תפוצות הגולה.

בין העולים היה גם ר' דוד, זקנו של דוד ילין, שעלה מלומזה לירושלם בשנת תקצ“ט, בזמן שהנגודים בין הספרדים והאשכנזים היו בעצם תקפם. ויהי כאשר עלה זקני ר' שלמה יחזקאל יהודה מבגדאד לירושלם בשנת תרט”ז, וראה את התהום המפריד ביניהם, רצה לקרב אותם, ותהי ראשית מעשהו להכניס לישיבתו אשר יסד בשביל ת“ח בעלי שם, גם אחדים מהאשכנזים, ואח”כ הרחיק עוד ללכת בהשתדכו עם האשכנזים ויקח אשכנזיות לשני בניו ואת בתו נתן לאשכנזי – דבר שבזמן ההוא היו הספרדים מביטים עליו מגבוה כעל תערובת מין בשאינו מינו. האשכנזי ההוא היה ר' יהושע – אביו של דוד ילין. הבחור יהושע היה עלם פקח שוקד על תלמודו והוא נשא חן בעיני זקני ולו נתן את בתו הגדולה שרה ויקחהו אל ביתו למען יסתגל אל הסביבה החדשה.

אולם הבחור האשכנזי חשב שכוונת זקני היתה ל“ספרד” אותו, ומתוך נגוד פנימי בחל באותה סביבה והקפיד לשמור על אשכנזיותו. לא אהב לא את המאכלים הבגדדיים ולא את מנהגי הספרדים, ואפילו לא את הדרך־ארץ שלהם. הנה למשל מנהג יפה היה אצלם שלפני העמידה כל אחד ואחד נותן אות שלום לחברו כדי שיהיה לב כלם שלם בתפלתם, ובפרט ב“סלח לנו”, מפני שאין אדם יכול לבקש סליחה מהקב“ה אם אינו סולח לחברו תחלה; או להיות מעומדים כשהאב או אדם גדול עולה לתורה עד שיגמור פרשתו. הוא ראה בזה איזה מין הכנעה ועבדות, והיו לו “לגועל נפש” כמו שהוא היה אומר. רק דבר אחד גרם לו הנאה וזה כשבא לבית זקני הסירו מעליו את השטריימל ויקצצו לו את הפאות הארוכות של האשכנזים היורדות עד הכתפיים. וספר לי כשהיה בא במסבת חבריו, היו צוחקים על הפאות הספרדיות (פרענקישע פאות) שלו, ואומרים עליו שחצי השכינה גלתה מראשו עם חצי פאותיו. כמובן גדל גם את בנו דוד לפי המסורה האשכנזית. הלביש אותו מלבושים אשכנזים ושלח אותו לחדר אשכנזים שהיה בחצר “החורבה” ובבית דברו יידיש ככל האשכנזים. אבל ההשפעה של האם הספרדיה גברה על דוד. היא היתה אשת חיל במלוא מובן המלה, חכמה וחרוצה בכל הליכותיה בבית ובחוץ, וכח רצונה היה אדיר ושום דבר לא עמד בפני יזמתה, וזריזה היתה לעזור לכל מי שנצרך לה, והנער דוד חובב היה את סביבת האם ומשפחתה ואוהב היה יותר לשהות בבית הזקן הבבלי מאשר בבית הזקנה הלומזאית, ומדי פעם בפעם היה מתגנב מהחדר שהיה “בחורבה” הסמוכה אל בית זקני, ובפרט יען שהזקנה היתה נוהגת למלאות את אמתחתו בשקדים, אגוזים ותאנים.1 בכלל קלט אל תוכו הרבה יותר מהסביבה של האם מאשר של האב, ובכל מדותיו ותהלוכותיו ומזגו היה בו חלק יותר גדול מספרדית־מזרחית. ואפילו בכשרונותיו ירש יותר מצד האם, ויותר קרוב היה לה בלבו מאשר אל האב, אם כי היה אהוב עליו יותר מכל בניו. ובאמת כל מכיריו הדגישו תמיד שהופעתו היתה יותר ספרדית מאשכנזית. אבל הנגודים האלה לא התבלטו אצלו כי הוא לא הרגיש את הנגוד הזה וגם לא הדגיש אותו לצד זה או זה; ובכח הסתגלותו לכל סביבה חדשה, המזיגה של שני הסוגים האלה עלתה יפה גם בזמן שהיו הנגודים עדין מוחשים וניכרים. ואח”כ כשחוג “המשכילים” התרחב ולא היה עוד הנגוד בין אשכנזי וספרדי אלא בין המשכיל והחרד, בין המתקדם והקנאי, חלף ממנו אותו הרגש כמעט לגמרה, אם כי נחשב תמיד על עדת האשכנזים ותפלתו היתה קבע בבתי כנסיותיהם.

כמו כל ילדי האשכנזים קבל גם הוא את רובי תורתו מן “החדר” עד הארבע עשרה. המלמד שהשפיע עליו ביותר היה דודו ר' יודל לומזער, שאצלו השתלמתי גם אני בתלמוד. הוא היה למדן עמקן בעל שכל ישר בלי שום פלפול וחריפות; נקי הדעת ונקי במלבושיו; איש נהדר ובעל מדות נאות. והוא הצטיין מיתר הלמדנים באהבתו ל“חכמות” ולידיעת העולם, והוגה היה במורה נבוכים ובכוזרי וקורא אפילו את “שבילי עולם” של בלאָך, ועוד ספרים כאלה. אבל דוד לא היה כל כך להוט אחרי למוד הגמרא ויותר אהב לקרא את התנ“ך וללמוד ספרי דקדוק וכבר בנערותו היה ידוע לבעל תנ”ך ואח"כ נתפרסם גם בידיעת הדקדוק ובכתיבה אשכנזית יפה ומתוקנה שלמד אצל ר' דוד שרייבר שהיה המומחה היותר מפורסם ביופי הכתב.

אני מזכיר את הפרט הזה בכוונה, יען שיופי הכתב היה גם אצל דוד ילין אחד מעיקרי ההוראה, ובכתב ידו הטביע את חותמו כמעט על כל תלמידיו, במדה כזו, שהרבה מהם חקו אותו באופן כל כך בולט, שעד היום אפשר להכיר מכתב ידם כי הוא היה מורם. וזה פלא שרק בעברית הקפיד ביופי הכתב, ורק בו היתה ידו אמונה, ואלו בשפות אירופיות ואפילו בערבית לא הגיע לאותה השלמות בכתב.

אחרי עזבו את “החדר” שקד על הספרות העברית הישנה והחדשה, עד כמה שהיה אפשר בימים ההם, וגם נסה כחו בכתיבת מאמרים בשביל עתונים עברים בחו“ל, והוא בעצמו הוציא לאור “מכתב־עתי” בשם “הר־ציון” פעמים לחודש, במשך שנה אחת (מטבת תרל“ח עד כסלו תרל”ט), בליטוגרפיה מכתב ידו, להיות “מבשר טוב, משמיע שלום, מודיע לבית ישראל בארצות פזוריהם מהנעשה והנשמע בהררי ציון, ומשלום ירושלם ויושביה”. ובו פרסם מאמרים על תנאי הישוב, ובפרט על העדות השונות והנהלתו, וגם ספורים מהמו”ל ב“צלע ההר”, כלו' בשולי הדף, נמצאו בו.

ויהי כאשר הלך דוד הלוך וגדול, ותחל הדאגה לעתידו לנקר במוח אביו ובהחלטתו ניכרת השפעת הסביבה החדשה שנכנס אליה. אביו היה אחד השרידים מבין האשכנזים שבא במגע עם הערבים הודות לידיעתו בשפה הערבית שלמד בבית זקני, והיא שעזרה לו להתהלך ביניהם, לסחור אתם ולגור ביניהם במוצא אשר קנה זקני בשביל בנו בכורו שאול, שהקדיש עצמו לעבודת האדמה ורצה לחנך בה נערי בני ירושלם. הוא למד לדבר בה כאחד הערבים וגם שפת הפלחים היתה שגורה בפיו, וככה גם האפנדי המפונק וגם הפלח המשועבד לו היו מתפלאים על ה“שכנאזי” שהשכיל לשלוט בשפתם כאחד מהם.

התקרבותו אל החוגים האלה פקחו את עיניו לראות עולם שונה מהסביבה של ה“חלוקה”, והמחלוקת בין העדות והכוללים אשר גודל בה. גם מצא שהצעירים הערבים הנוצרים יכולים היו לקבל משרות טובות אצל הממשלה והקונסולים, הודות לידיעתם בשפה הערבית והצרפתית שהיתה אז השפה האירופית השלטת בכל ארצות המזרח.2 ובכן בא לידי החלטה לשלח את בנו ללונדון להשתלם שם בעזרת קרובינו ממשפחת ששון הידועה, וישלח את דוד עם אמו החרוצה והחכמה ללונדון, כדי להכניסו לבית ספר גבוה. אבל הם לא רצו לקחת עליהם אחריותו ויעזבו את לונדון כלעומת שבאו.

והאמת נתנה להאמר שהוא בעצמו לא היה נלהב ביותר להשאר בחו“ל וישמח לשוב לא”י כי בה נקשרה נפשו ורצה לחיות בה בתקותו שיוכל להשתלם בה בלי נוע לנכר. ואמנם תקותו זו נמלאה אחרי שובו לא“י כי אז נפתח ביה”ס של האלייאנס על ידי נסים בכר שהיה בעצמו יליד ירושלם והוסמך בביה“ס למורים של האלייאנס בפריז. הוא הצליח לקבל הסכמת הרבנים הספרדים והרבה מהם שלחו את בניהם לביה”ס.‏ ר' יהושע לא פקפק אף רגע ויכניס גם הוא את בנו לבית ספרו.

אמנם ר' יהושע זה היה מקודם בעצמו נגד ה“שקולעס” (כך קראו האשכנזים לבתי הספר בירושלם) ואביו ר' דוד היה אפילו אחד החותמים על החרם שהכריזו הרבנים האשכנזים על ביה“ס של האציל לבית לעמעל מווינה, כשנפתח בשנת תרט”ז על ידי המשורר לודוויג אוגוסט פראנקעל, וכמו יתר החותמים קבל גם הוא על עצמו ועל בניו ובני בניו לבלי יסתפחו אל ה“שקולעס”. אבל הזמנים נשתנו ור' יהושע נשתנה גם הוא עמהם. והנה אך נפתח ביה“ס של האלייאנס ויקימו הקנאים מרבני האשכנזים רעש בכל העיר ויוציאו את החרם של שנת תרט”ז מחדש על ה“שקולע” החדשה. ועוד הוסיפו עליו חרמות ושמתות ואסורים ואלות וקללות יען וביען בביה"ס הזה “למדו לשון הרע הזה, לשון פראנסיז (צרפתית), לשון המשוקץ והמתועב” ולכן “כל העובר על דברינו ורבצה בו כל האלה, מוחרם ומובדל הוא מעדת ישראל, ועלינו לרדפו ולהדפו בכל יכלתנו”.

אבל התעמולה היותר שפלה והיותר מכוערה ופראית התנהלה על ידי סיעתו של הרב מבריסק ר' יהושע ליב דיסקין. עליית הרב הזה לירושלם הביאה מארה ומהומה לישוב דוקא באותה שעה שהתחיל להתפתח ולהתקדם. הוא היה גדול בתורה ושמו היה מפורסם והולך לפניו. כשבא לירושלם חרדו לקראתו כל הרבנים והרבה מהם חשבו שישב על התורה ועל העבודה ויעמיד תלמידים רבים והביא ברכה לארה"ק. אולם הם טעו, כי רק בא והנה כבר החל להתערב בעניני הקהלות, ובהיותו אדוק וקנאי התרכזו סביביו כל אלה אשר בחושך מעשיהם וכל העטלפים והצבועים שהיו בסתר המדרגה הכירו תיכף שיוכלו להשתמש ברב החדש לחזק מעמדם ולהשתלט על מקבלי החלוקה “בכח התורה”. גם אשתו הרבנית היתה בסודם, אשה פקחה בעלת מרץ ורודפת אחרי הכבוד והכח. היא משכה אליה את כל מתנגדיהם של הרב ר' מאיר אוייערבאך מקאליש שהיה הראש האמתי של האשכנזים, ושל הרב ר' שמואל סאלאנט שהיה אז שני לו. הם היו מתונים ולא הרשו לקנאים לשפוך את ממשלתם על הקהל, ומלחמה היתה לשומרי “החומות” של החרמות והאיסורים בהם כל הימים ולא יכלו להם. אבל עתה נתנו את העטרה על ראש הגאון שעלה מבריסק, והרבנית פרשה חרמה על המים העכורים והעלתה דגי רקק שהעלו באשה.

אפשר להבין את הסערה אשר חוללה בחוגי הקנאים האלה הידיעה שר' יהושע ילין יצא לתרבות רעה והכניס את בנו לאותה ה“שקולע” המוחרמת. חמתם בערה ביותר יען שהוא היה האשכנזי הראשון והיחיד אשר פרץ גדר. ובכן כלם כאחד לבשו קנאה נוראה, וירחיבו את המדורה של שטנה ושנאה נגדו ויוציאו עליו חרם חמור שהכריזו בכל חוצות ירושלם, ומודעות גדולות צעקניות הדביקו על דלתות בתי הכנסיות להזהיר את הקהל הקדוש להתרחק מעליו ולהוציא אותו מכלל ישראל.

החרם על ילין הוא אחד מזכרונותי היותר קדומים של ילדותי. הייתי אז כבן ארבע וחצי, והייתי כבר יודע את החומש. שמעתי על דוד ילין בן אחותו של אבי שהיה בעל תנ“ך גדול. אבי ספר בשבחו ולכן החרם בא אלי כרעם ביום בהיר. זוכר אני את הרעש אשר עשה החרם. האדוקים היו אש להבה והיו רצים ממקום למקום ופיהם מלא חרפות, והמתונים או שכבשו פניהם בקרקע מפחד האדוקים, או שהראו זעמם בגלוי והיו מהם אפילו שהלכו אל ר' יהושע תיכף אחרי שהחרם הוכרז בביה”כ הגדול, להראות לו שלא נשמעו לחרם והיו מעודדים אותו.

ובשכונתנו היו שני אדוקים וקנאים מכולל הונגריה שהדביקו מודעה ארוכה ורחבה על דלתות ביה“כ של האשכנזים מלאה חרפות וגדופים וקללות ועד כמה שהבינותי מהנאמר בה, נתברר לי שהאיש המוחרם היה דודי שחשבתיו תמיד לאדם הגון וישר. והנה הרבנים מוציאים אותו מקהל ישראל ומגוללים עליו כל הקללות הכתובות ושאינן כתובות בתורה, ואוסרים על כל איש מישראל להתחבר אליו ולדבר אתו ולעסוק עמו, ממש כמו מצורע שאסור לנגוע בו! נדהמתי ופחד גדול חדר אל לבי שמא חו”ש תבאנה כל הקללות ההן על ראש דודי. “ולמה ובשל מה כל הרעש הזה?” שאלתי, והתשובה היתה יען שהכניס את בנו “לאיסקולה” (כך קראו הספרדים לבתי הספר) שנפתחה קרוב לביתנו ואשר בה היו עשרות ילדים מבני הרבנים הספרדים ובעלי בתים אחרים, כלם יהודים כשרים, שהייתי נפגש אתם בכל יום בשעת התפלה בביה“כ בשכונתנו. “ולמה דוקא ר' יהושע ילין מוחרם ומנודה ומקולל?” הוספתי לשאול. על שאלה זו קבלתי תשובה שמכיון שהוא אשכנזי, והרבנים האשכנזים הם נגד ביה”ס, החרימו אותו. אז שאלתי את אבי, שהיה ידוע לירא שמים ושהאשכנזים ביחוד היו מוקירים אותו בגלל חסידותו וצדקותו, אם גם הוא יתרחק מעל דודי. ואחרי מחשבה תחלה ענה לי, שחרם האשכנזים אינו חל על ספרדים, מכיון שהרבנים הספרדים לא נספחו אליהם. ועוד הוסיף לאמר שאפילו רבנים גדולים אשכנזים מראשי הקהלה לא חתמו על החרם, ובכן אין חרם כזה יכול להוציא שום יהודי מכלל ישראל, ורק אלה שהחרימו אותו יכולים לאסור על עצמם לבלי קרוב אליו. הרגשתי כאילו הר נפל מעל לבי, והדבר הראשון שעשיתי הוא שהלכתי אל ביה“כ של האשכנזים, וקרעתי את המודעה מעל הדלת. וכשהשמש רץ אחרי לחטוף מידי את המודעה, קרעתי אותה לגזרים ולא היה אפשר עוד לאחות את קרעיה. באו שני הקנאים עם הגבאי להתאונן עלי אצל אבי, והיה עלי להצטדק. אמרתי שאמנם חטאתי, יען שמן הצדק הייתי צריך להשאיר חצי המודעה על הדלת, היות שדוד ילין היה רק חציו אשכנזי! הלכו להם הקנאים בפחי נפש והגבאי שלא היה בעצה אחת אתם לא יכול לכבוש את חיוכו על ההמצאה שלי. העיקר הוא שכל החרם לא הועיל. ילין נשאר בביה”ס ואביו לא פחד כלל מן החרם ורק הפסיקו מתת לו את “החלוקה” שהיה מקבל מהכולל של לומזה וסובאלק. אבל ההפסד הזה יצא בשכר הוראה שדוד התחיל לקבל בביה"ס. ועוד חסד עשה לו נסים בכר שאסף אותו אל בית הספר חדשים אחדים, באופן שלא היה צריך לצאת לחוץ, והקנאים לא יכלו לנגוע בו וככה נשכח כל הענין ועלה בתוהו ושום אדם לא שם עוד לב אל החרם.

באותו זמן החלה תקופה חדשה בישוב. תנועת העליה מרוסיה בהמונים גדולים, אחרי הפוגרומים בשנת תרמ“ב, יסוד המושבות בנקודות שונות בארץ, התפתחות המסחר בין א”י וחו“ל כל אלה הפיחו רוח חדשה בצעירי ירושלם ורבים מהם החלו בסתר ובגלוי לבקש דרכים חדשים בחיים ועל הכל להחלץ מעול החלוקה אשר העיקה עליהם ושעבדה אותם לכל קנאי ולכל צבוע אשר בידם היה מטה לחמם. רבים מהחרדים המתונים ובפרט אלה שלא היו תלויים בשלטון הכוללים השתחררו בכל וכל מאימת החרם ובתי הספר הלכו הלוך והתרחב והתקוה לחיים יותר הגונים עודדה הרבה הורים לתת לבניהם חנוך חדש. אולם כמעט כל התלמידים האשכנזים נלוו אל ביה”ס של לעמעל שלמדו שם גרמנית וביה'"ס של האלייאנס היה רובו וכלו מלא מילדי הספרדים.


 

ב.    🔗

אפשר וכדאי היה לכתב פרק שלם על פעולות ילין בביה“ס של נסים בכר, על הטובה אשר קבל מהמנהל ועל כל הרעות והערות אשר סבל ממנו אח”כ. אבל פרק כזה שייך יותר לדברי ימי ביה“ס עצמו ופעולתו של נסים בכר בכלל, כי ילין לא היה היחיד אשר סבל מעריצותו ושלטונו כי אם גם אחי שהיה מורה אצלו וגם מורים אחרים אשר נאלצו כמוהם לעזוב את בי”ס זה, אחרי עמל ויגיעה ופעולה פוריה שהביאה תועלת מרובה לביה“ס. נסים בכר היה בעל מרץ בלתי שכיח, פקח ויודע מה שהשעה דורשת, והרבה עשה לשבור מוט הקנאים ולהחליש השפעתם, וגם חלק גדול לו בהרחבת הישוב החדש. אבל טבעו לנצל את המשועבדים לו יותר מכפי רצונם ולמעלה מכחם, השניא אותו על כלם. ואלה שלא יכלו לעזב אותו כשפקעה סבלנותם, נפלו שדודים תחת עולו הכבד מנשוא, על כל פנים השנים הראשונות לפתיחת בית ספרו היו היותר חשובות ומועילות, וכניסתו של דוד ילין לביה”ס היתה מאורע גדול בחייו והוליכה אותו צעד גדול הלאה. שם השתלם בצרפתית שהתחיל ללמוד קודם, ושם למד גם ערבית, ונסים בכר עזר לו הרבה, יען ידע שהעלה לויתן בחכתו, ושצעיר זה עתיד להקים דור שלם של תלמידים.

התפקיד הראשון שהטיל נסים בכר על ילין היה ללמד עברית והוא עם אליעזר בן־יהודה, שבא אז לירושלם, היו הראשונים ללמד עברית בתור שפה מדוברת כמו שרצה בן־יהודה, דבר שלא עלה אז על לב שום אדם. ובן־יהודה שמאן לדבר בשום שפה אחרת כי אם בעברית בלבד, הפתיע רק את האשכנזים, ולא באותה מדה את הספרדים מפני שלשון הקודש היתה חיה בפי הרבנים הספרדים אפילו אצל בעלי הבתים שהיו בעלי תורה. יען שהספרדים בעצמם היו צריכים לשפה משותפת לדבר בה, כך כשהיה למשל ספרדי מאחלב נפגש עם ספרדי מסלוניקה, או אם ספרדי ממרוקו היה בא בחברת יהודי מבוכארה, היו מוכרחים לדבר בלשון הקודש. וככה היתה לשון הקודש במובן מצומצם חיה בפיהם3. ולכן כשבא בן־יהודה, היה החדוש היחיד אצל הספרדים שאשכנזי היה יכול לדבר בלשון הקודש. אבל גם האשכנזים לא שמו לב כל כך אל “שגעונו” לדבר דוקא בעברית ויותר חרה להם על התנגדותו למשטר החלוקה והכוללים, והם רדפו אותו יותר בשביל זה מאשר בשביל הדבור העברי שלו.

גם נסים בכר חשב את בן־יהודה להלום דמיונות והזיות בתקוותיו להחיות את השפה. אבל הוא השתדל בלב שלם להכניס בבית הספר למוד שיטתי בעברית בתור שפה כמו כל השפות הישנות הקלסיות בלי הצורך לדבר בהן, אף שהוא דבר בה מעט, בהיות שבימי בחרותו למד בישיבות הספרדיות והתרגל לדבר “בלשון הקודש” כמו כל הספרדים שלמדו תורה. הוא חיבב את ילין לא רק מפני ידיעתו העמוקה והרחבה בעברית אלא גם יען ראה בו כשרונות בלתי רגילים להוראה ולכן הועיד אותו להיות המורה הגדול בערבית כמו בעברית. כי בימים ההם היה צורך ידיעת השפה הערבית כבר מורגש הרבה יותר מקודם אצל היהודים, ובפרט אחרי שהנסיונות ללמוד ערבית בבתי תלמוד"תורה של הספרדים לא הצליחו, יען שהמורים היו ממדרגה נמוכה ומנהלי בתי תלמוד־תורה לא הקפידו כל כך בלמודה. והנה נסים בכר רצה להפיץ אותה בין התלמידים כדי להכשירם לעבודות ולמשרות הגונות בבתי מסחר ואצל הממשלה, אבל קשה היה ליהודי לרכוש לו ידיעה בשפה זו. הערבים הנוצרים היו עוינים את היהודים ואלה לא התחברו אליהם, והערבים המושלמים היו קנאים לדתם וקשה היה למצא ביניהם מומחה בשפה שיאבה ללמד לשונו ליהודי. והעיקר הוא שהיהודים עצמם לא היו להוטים ללמוד אותה. נסים בכר הצליח למצא חכם ערבי מהמשפחות היותר מיוחסות בירושלם, מחמד גאראללה. מלומד גדול בשפה הערבית, בקי בספרותה, אדם יקר וישר, נוח ומתון ואוהב ישראל אשר לקח עליו להיות מורה בבית ספרו וילין ואחי יצחק יהודה היו תלמידיו הראשונים והיותר ותיקים ושניהם יחד עם יוסף מיוחס, שהיה תלמידם, היו הראשונים ללמד ערבית בבתי הספר והיהודים לא היו נזקקים עוד למורים ערבים4.

ובכאן ראוי להזכיר דרך אגב שנסים בכר חלם בימים ההם על איזה מין התבוללות ערבית בסגנון אירופה לכשישכילו הערבים שהיו יותר נוחים ליהודים. לשם כך הכניס בתחלה ערבים מבני המשפחות המיוחסות לביה“ס, וחשב שבזאת יעשה נחת רוח לאפנדים ויקרב את הערבים ליהודים. אבל כשהתחילו הבחורים הערבים להכות את חבריהם היהודים בכל מקרה, והגבורים שבהם התעללו בילדים ויאנסו אותם בתעלולי זמה, סלק אותם אחד לאחד עד שטהר את ביה”ס מהם.

פעולתו של ילין בביה“ס בהוראה עברית וערבית היתה פוריה מאד ואחרי חמש שנים הוציא יחד עם בן־יהודה את ספרו הראשון “מקרא לילדי בני ישראל” (תרמ"ז) ואחרי שנתים הוא לבדו את ספרו “מקרא לנערי בני ישראל”. ספרו זה, אם גם הוא יותר ילקוט מספר הוראה, היה מוצלח מאד. כי בו אסף פרקים מובחרים מן התנ”ך ומשלים וספורים ודברי ימים אשר עורר בלב התלמידים אהבה לישראל, לארצו, לתורתו, למוסרו ולמסורותיו. גם הביא בו בפעם הראשונה בשפה העברית המעט ממה שנודע לנו משירת ישראל בארץ ערב, בשפה כל כך יפה, פשוטה ועשירה. כל זה נתן לספרו ערך וגם חן מיוחד ועשה רושם גדול, ובא ממש כטל בבוקר בלא עבים. אנכי בלעתי אותו כבכורה בטרם קיץ, וראיתי צעירים גדולים ממני מלקקים אצבעותיהם וחוזרים עליו הלוך וחזור.

ובכאן רוצה אני לספר מקרה המציין את מהלך הרוחות באותו זמן. קרוב לנו גר צעיר הונגרי אדוק וקנאי, אבל מפורסם היה בחריפותו, שקדנותו וידיעתו את הש“ס לדפיו, ולהוט היה אחרי הרמב”ם והש“ך. הסירותי דפים אחדים מראש ספרו של ילין, מתוכו וסופו, על כל ענין שהיה יכול לגלות זמן חבורו ואתנהו לו באמרי שמצאתי אותו בגניזת “השמות” בביה”כ של רבי יוחנן בן זכאי אשר לספרדים בעיר העתיקה, ואומר להראותו לו, אולי יוכל לגלות את שם המחבר בהיותו כל כך בקי בהרבה דברים. קרא הכא והתם, ומתוך התפעלות על יופי הסגנון והתוכן קרא: “רק הרמב”ם יכול היה לחבר ספר כזה, כי הרמב“ם היה היחיד מרבותינו שידע ערבית (כך חשב הוא) ושיכול היה לספר על מחברים יהודים בערב. אה! נפלא! זה ספר יקר” חזר וחזר לאמר. כשאמרתי לו שנפל בפח, וכי המחבר הוא דוד ילין, קפץ כחית טרף עלי ויצעק שאני אפיקורוס וכופר בעיקר ביחסי ספר כזה לרשע מנודה ומוחרם ונדח מכלל ישראל. הלכתי הביתה והבאתי לו ספר שלם, וכשהציץ בו, החוירו פניו כשיד, וכמעט שפחדתי שמקרה רע יארע לו וברחתי. אח“כ שמעתי שהתענה פעמים שני וחמשי כדי לכפר על עוונו שיחס את הספר להרמב”ם ועל שקרא בו. אבל מה שהפליא אותי עוד יותר, זה שאחרי כשנה בא אלי אותו צעיר, ובקש ממני שאלמד אותו ערבית וגלה לי סוד, שבא לידי החלטה לשנות השקפותיו, ולצאת מארבע כתלי ביהמ“ד לרחבי עולם ומלואו, ולהשתלם בשפות ובמדעים. הוא היה בעל כשרונות, למד ערבית במהירות נפלאה ואח”כ גרמנית והכין עצמו לנסוע לאירופה, ולא ידעתי להיכן הגיע בשאיפותיו כי עקבותיו נעלמו ממני כלה. בודאי לא היה זה הצעיר הקנאי היחידי אשר נפקחו עיניו על ידי ספרו של “המוחרם” ויודע אני מקרים כאלה גם בצעירים אחרים שהבשילו בסוד לצאת לרחבי עולם תחת השפעות כאלה, ובפרט זו של בן־יהודה, שהיה הלוחם היותר נועז בעריצי החלוקה. צעירים כאלה הם שהכשירו את הקרקע לתרבות החדשה בא“י. אולם קרה ג”כ שצעירים מוכשרים שעשו להם יד ושם בלמוד התורה זרקו את החבל אחרי הדלי, השליכו את הדור הישן עם תרבותו התורנית אחרי גוום, ולדור החדש לא הועילו בכלום. וככה הפסידו חייהם בבטלנות חדשה, שעשתה מהם למה שהיה נורדו קורא “לופט־מענטשן”, כלומר אנשים הפורחים באויר, ביזמם להשיג מה שלמעלה מכחם, ובדמותם שהם מוכשרים לכל דבר ואינם נאחזים אף בדבר אחד. גם היו ביניהם שהתבוללו לגמרה, ולא נודע שהיו קודם בקרב קהלנו.


 

ג.    🔗

פעולתו הפדגוגית היתה בודאי היותר חשובה והיותר מועילה ומוצלחה בחייו. החל מבית הספר של האלייאנס, והמשיך בבתי הספר של ה“עזרה” (הילפספעראיין), וגמור בביהמ“ד למורים שנוסד ונבנה ופרח ושגשג ועלה למדרגה גבוהה רק הודות להשתדלותו ונדודיו באירופה ואמריקה להמציא את הכספים הנחוצים לשכלולו. בכל התקופות הללו עמד תמיד על משמרתו בכל לבו ובכל מאודו, והעמיד תלמידים הרבה. הוא היה אחד הראשונים להקים דור שלם של תלמידים ולחנך מאות מורים בשפה העברית וברוח התרבות העברית הטהורה מהשקפות זרות ושאולות מן החוץ; והוא היה מן היותר מוכשרים לתעודה זו עד שאפשר לאמר, שהמורה העברי בא”י לא היה מגיע לאותה המדרגה של השתלמות עברית בלי השפעתו שהיתה עמוקה מאד לא רק במקצועים שהורה להם, אלא גם בנוגע להשקפותיהם על דברי ימי ישראל וספרותו. הוא היה מורה מלידה ובטן, אם אפשר להשתמש במליצה כזו. בו נמצאו כל המדות הטובות שמנו חכמים במורה, וכוח מיוחד היה לו בהסברה בין בפה ובין בכתב, גם בפירושיו על המקרא וגם בביאוריו לשירי משוררינו הספרדים שיוכלו לשמש למופת בפרשנות.

כח הסברתו נראה בפרט בהוראת התנ"ך. זה לא היה ביאור שלמד ומסר לאחרים והוציאו מכלי אל כלי, אלא יצירה חדשה שהוא יצר ברוחו שהאצילו עליו ספרי המקרא מאביב ימיו. שיטתו ללמד עברית בעברית כשפה חיה בספריו “מקרא לפי הטף” זכתה לפרוץ בכל תפוצות ישראל במהירות יוצאת מן הכלל.

בשום מקום לא הרגיש עצמו כל כך בן־בית ובעל־הבית כמו בכתה שלו בבית הספר. שם עמד על קתדרתו והשיעור כאלו מאליו היה הולך ונובע, והתלמידים מקשיבים רב קשב בתאוה ואהבה שהיתה עוברת מהרב לתלמידים ושוב חוזרת מהם אליו. פעם אחת ראיתי אותו במצוקה גדולה, מלא דאגות, נכאב ונבוך ואובד עצות, והנה הגיעה השעה ללכת לשיעורו בתנ"ך, וכלנו חשבנו שבאותו מצב לא יוכל למלאות תפקידו כהוגן. אבל ברגע שדרכה רגלו על קתדרתו כאלו נשכח הכל. פניו הקודרים שוב האירו, ועיניו המלאות תוגה הזהירו, וקולו הנבוב החל להמלא באותה הנעימות שהיתה כל כך טבעית אצלו, ומעשה הגר וישמעאל, שהיה תוכן שיעורו, יצא כל כך עשיר בגווניו, ועבר כמו חי בכל פרטיו לעיני השומעים.

אמנם שיעוריו בתנ“ך היו היותר יפים. היו מלאים רגש של הערצה ללשון ולתוכן, והוא לא שעה לתעתועי מבקרי המקרא שרוב חכמתם נבעה מבערותם בשפה וברוחה ושמושה. הודות לבקיאותו בתנ”ך ובינתו המקורית ברוח השפה, המליצה והשירה שבתנ"ך, יכול לפתוח שערים חדשים בביאור המקרא; ובתפיסתו הישרה למהלך הענין השכיל למצוא, עד כמה שאפשר, את הפשט הנכון; ועל כל פנים, היותר קרוב לאמת. כמה פעמים נעזר גם בידיעתו את השפה הערבית והצליח לגלות מובן כמה וכמה מלים סתומות ופתרונים קלים לפסוקים שאפשר להשמע.

גם שיעוריו בדקדוק, שבו התמחה ביותר, היו מלאים ענין. הדקדוק היה אצלו דבר חי ולא תורה יבשה של צורות ובנינים, פועלים פעולים ומפועלים. ואוהב היה להתעמק בדקדוק ועל כל חדוש שהיה מגלה, ואפילו בנטית נקודה, או בבנין יחיד, שמח כעל תגלויה נפלאה. כשהייתי עוד נער, והייתי הולך אליו מפעם לפעם באיזו שאלה בשפה או בתנ“ך, הייתי מוצא אותו יושב שעות שלמות ומסדר ומנקד את מאות הצורות והמשקלים של השמות והפעלים והשרשים בלי עזרת ספרי דקדוק ובלי מלונים, ואפילו הצורות והבנינים הבודדים והבלתי רגילים לא נשמטו מזכרונו. כי ידע את התנ”ך כמעט בעל פה לפרקיו ולפסוקיו עוד בימי בחרותו, והוא מעיד על עצמו שכשהיה בן י“ב, חזר על כל התנ”ך י"ב פעמים, פעם לחדש.

השפעת התנ“ך הטביעה חותמה גם על סגנונו; זהו הסגנון המיוחד לו, המקורי הטבעי, שכל כך משך את לב שומעיו וקוראיו. והוא נשאר נאמן לסגנונו גם כאשר התרחבו האפקים לכל רוח בשנים האחרונות, ומיום ליום התגבר הצורך להכניס את הרכוש החדש בכל מקצועי הדעת, המחשבה והתעשיה אל אוצר שפתנו. הוא שמר על נקיון השפה בהתאם לרוחה וטעמה ולא נמצא אצלו אותה התערובת של סגנונים המושפעים משפות שונות, ושל בטויים קשים לאוזן ומוזרים למראה, כמו שהם שגורים אצל הרבה סופרים בא”י החדשה.

כדאי להזכיר בכאן שילין היה הראשון אשר קבע את המבטא הספרדי בהוראת השפה העברית עוד בימי בחרותו, כשהיה נותן שיעורים בעברית. וסח לי בן־יהודה שכבר לפני בואו לא“י נגמרה אצלו שהמבטא הספרדי הוא היותר נכון, ושהוא לבדו ראוי להקבע בשפה החיה, וכשבא לא”י היה אוהב לשמוע איך חכמי הספרדים היו מבטאים את שפתנו, אבל יותר. מכלם היה אוהב לשמוע את הצעיר דוד ילין מדבר באותו המבטא הצח והברור המלא טעם מזרחי, ואיך היה מדקדק בחתוך האותיות ובהטעמת הדגש והמלעיל והמלרע. ועלי להעיר שאם גם ילין היה לומד חומש וגמרא בחדר במבטא ובנגון האשכנזי, את התנ“ך היה קורא במבטא הספרדי המזרחי אשר למד בבית זקננו. אח”כ החזיק במבטא האשכנזי רק בתפלה ובברכות הנהנין, ובעליתו לתורה, או בקראו את ההפטרה, כדי שלא לפרוש מן הצבור. אבל גם אז היה מטעים ומדגיש על פי חוקי הדקדוק למרות זלזולם של הקנאים, שהיו לועגים לו ואומרים שהקב“ה אינו נזקק לדקדוק ולדגש חזק. אולם כאשר קבעו ה”אינטליגנטים" בית תפלה לעצמם עזב את המבטא האשכנזי לגמרה.

אבל אחת הפעולות היותר מועילות להחיאת השפה העברית היתה יסוד גני הילדים, אשר הוא יחד עם מורים אחדים עמלו הרבה להבטיח קיומם ולשכלל אותם. אפשר לאמר שגני הילדים עזרו במדה יוצאת מן הכלל, להשריש את העברית בפי הילדים, ולהקים דור שלם של דוברי עברית. הילדים היו האמצעי היותר טוב והיותר ישר להכניס את הדבור העברי החי בבית, ולהכריח את ההורים לדבר בלשון שהם דברו בגן כל היום. מעולם לא נתקיים הכתוב מפי עוללים יסדת עוז כמו בפעם הזאת. גני הילדים פתחו שערים לעברית החיה גם במקומות שהשפעת בן־יהודה והלוחמים בעד החיאת השפה העברית לא יכלה לחדור. אפילו בביתו של ילין היתה היידיש השפה השלטת ורק אחרי שהילדים הביאו אתם את העברית מן הגן, הוכרחו גם הם להשליטה בביתם.

כמעט שלא יאומן היום שההתנגדות לבן־יהודה, אם מטעמים צבוריים או פרטיים, היתה הסבה למנוע אפילו סופרים עברים ממדרגה ראשונה לדבר עברית, ועוד פחות להשתמש בה בבית למעשה, אך ורק כדי שלא יאמרו הבריות שהם קבלו עליהם תורתו של “בן־יהוד’קע”, כמו שהיו קוראים לו מתנגדיו לגנאי.

מריבות רבות וחרחורים ונרגנות שלטו במחנה ה“משכילים”, והנשים הגדילו עוד לעשות מהגברים. ותמיד היו חכוכים וערעורים, וכל אחד צרה עינו בחברו, והקנאה היתה גדולה בכל מקום. ובן־יהודה היה הסלע בלב ים סוער וסואן אשר עליו עברו כל משברי ימי הקצף והזעם, ואותו הכו כל גלי ההתקפות מכל צד. כי עתון היה לו, אשר בו הכה שוק על ירך את כל מי שהיה מזלג הבקורת מעלה מקדרת הצבור, אם אדוק חשוך או משכיל נאור, בלי הפלות בין המיוחסים ובין בני בלי שם. ובכן גדול היה חיל העוינים אותו, וגם פּינס ויעבץ היו בין מתנגדיו, וגם בין ילין ובינו היה השטן מרקד לפעמים.

התנגדות זו קלקלה את השורה והובילה לפעמים לתוצאות מגוחכות. רגיל היה הר“ז יעבץ, שהיה שכננו בשנת תרנ”ג, לצאת אתי מדי פעם בפעם לטייל סביב לשכונות, והיינו משוחחים בעברית, והנה קרה בטיול אחד, ביום שבת, שראה מרחוק את בן־יהודה בא לקראתנו, תיכף חדל לדבר עברית והתחיל בגרמנית, למרות ידעו שלא הייתי עדין מבין אותה היטב. בן־יהודה נתן לנו “שלום” והוא השיב לו “גוט שבת”. התאדמו פני, ובן־יהודה חייך ועבר. כשהבעתי ליעבץ את תמהוני, אמר ברגש: “איך אתה יכול לחשוב שאני ארשה לבן־יהודקע להתפאר עלי ששמע אותי מדבר עברית ברחוב? אדם שכמוהו עלול הוא לפרסם מחר מאמר בעלה הנדף שלו (בבטוי זה השתמש לעתונו) ולהציג מאורע כזה כאות נצחון שלו. אני ידעתי את שפתנו כבר הרבה קודם שהעברית שלו היתה בעולם”. הצטערתי על שראיתי תלמיד־חכם גדול כמוהו, שאהבתי ושכבדתי בכל לבי, בשעת קלקלתו ושתקתי.


 

ד.    🔗

מאורע חשוב שצריך לעמוד עליו, יען שהיה מכריע בהרבה דברים בחיי ילין, ובפרט בנוגע לעסקנותו הצבורית, היה התחתנו בבת ר' יחיאל מיכל פּינס. כדי להבין זאת נחוץ לדעת את מהלך רוח הזמן ההוא של ה“מעבר” מן הדור הישן לחדש.

דוד ילין היה בן־ירושלם, עברי מארץ העברים כל ימיו. ‏ הוא הרגיש שא“י היתה ארץ מולדתו, והיה קשור אל ירושלם בכל נפשו ובכל נימי לבו. ויהי כאשר התחילו ה”אינטליגנטים" לעלות מחו“ל, והם כמו המורים והפקידים שנשלחו מפּריז, התהלכו כ”אירופים“, כביכול, תהום חדש נפתח בין אלה שבאו מן החוץ ובין בני א”י. ה“אירופים” האלה הביטו מגבוה על בני א“י, אפילו על אלה שכבר השתחררו מהשפעת הדור הישן ברוב או במעט, והיו חושבים אותם לאנשים מחוסרי תרבות והשכלה. אפילו הרבה מאלה שבאו למושבות מרוסיה, מגליציה ומרומניה, שהיו הרבה יותר נמוכים בהתפתחותם מכמה בני א”י, התימרו כ“אירופים” מכיון שהיו לבושים כתנות מגוהצות ומכנסים ארוכים, אם גם לא תמיד היו בתכלית הנקיות והשלמות. האשכנזים מדור הישן היו בעיניהם כהולכים בחושך הבערות והאדיקות, והספרדים נחשבו אצלם כ“אזיאטים” שאינם ראויים להכניסם במחיצת “אירופים”. ואם כבר היה אחד מהם מגמגם צרפתית או מפטפט ברוסית טאַק־לטאַק וקאַק־לקאַק, קאנייעטשנע כאן וקאנייעטשנע שם, כבר נמנה בין המעולים שב“אינטליגנטים”. וזוכר אני כשהייתי בא אל דוד ילין ואני הייתי עוד לבוש כספרדי וביתו היה הומה מ“משכילים”, שהיו ביניהם גם אכרים מהמושבות רק בשם ולא בפועל, או אורחים מרוסיה, היו מביטים על מן הצד כעל איזה מין יוצא דופן באותה סביבה, ילין היה צריך ללחוש להם שתחת בגדי הספרדי האורינטלי “רוח השכלה” היתה מנשבת, ושבתוכו הוא יותר “אינטליגנטי” ממה שנראה לחוץ. הייתי נשקף סביבי ומתפלא על כמה וכמה מ“האירופים” ההם, שלא היתה בהם לא השכלה ולא חכמה, ובגדיהם בלבד היו סימני אירופיותם וכל תפארתם.

אמנם ביחס לילין היה מנהגם מעט שונה לטובה, לא רק יען שהרגישו ב“השכלתו”, ובפרט בנצחו על הצרפתית שבזכותה כבר רשאי היה להתקבל למחיצת האינטליגנטים, אבל גם בזכות אישיותו ומזגו, כי כלם רחשו לו כבוד, ואפילו מחלו לו על חצי ספרדיותו ועל התרבוש האדום שחבש לראשו משנכנס לביה"ס של האליאנס. אבל בכל זאת ולמרות כל זאת היו חושבים אותו כאדם שעומד ברגל אחת ברחוב היהודים, וברגל אחת על מפתן האינטליגנציה, ולא כל השערים היו פתוחים לפניו. אולם משנכנס לחוגו של פינס שונה הדבר.

השתדכו עם בת פּינס נחשבה אז בחוגי המתקדמים ל“עליה”, אף שדוד ילין היה הבחור היותר מפורסם והיותר חביב ומכובד על כל בני ירושלם. אולם פּינס נחשב אז על כת האינטליגנטים, שהיה בהם חלק “מהמאור” של אירופיות, והבת היתה עלמה נחמדה וזריזה וחרוצה ונעלה בהשכלתה על בנות רחוב היהודים, אם ספרדיות או אשכנזיות. ופּינס ידע להוקיר את התכשיט שהביא לביתו, ואותו אהב אהבה עזה ואמתית, ובו התפאר ועליו התגאה כל ימיו. ובכן מאותו היום חשבו אותו גם האינטליגנטים שבאו מן החוץ לאחד מהם, והשפעתו פשטה גם לחוגים של “חובבי ציון” והמושבות, ופתחה לפניו שערים חדשים לעסקנות צבורית שהיתה מועילה בכמה פנים, אם גם מצד אחד החלישה את כח עבודתו הספרותית ותפחית את פעולתו המדעית.

ועוד דבר אחד ראוי להזכיר, בקשר עם זה, שהיה לו באותם הימים ובמצב אשר שרר אז בירושלם, חשיבות לא מעטה לקרב רחוקים ולכנס למקום אחד אנשים ממפלגות שונות, מסוגים שונים והשקפות שונות.

זוכר אני את הלילה של “התנאים” בביתו של פּינס, ואני אז כבן שבע. הבית היה הומה מאנשים ונשים. ויין ושכר היו נוזלים בשפע בלי משורה וקערות של “לקח” וכל מיני תופינים באות זו אחר זו בלי מנין. אבל מה שהפליא אותי ביותר היתה תערובת המוזמנים שהיתה יחידה במינה באותם הימים. אנשים ונשים מכל המפלגות ומכל הכתות של ספרדים ואשכנזים; אדוקים ומשכילים וחצי משכילים; צעירים מהמושבות במלבושיהם האירופים, סוערים וסואנים ורוקדים רקודים קאזאצקה ופולקה; ספרדיות במלבושיהן המזרחיים ו“קאפארילה” חבוש לראשיהן; אשכנזיות בלבושיהן שהביאו מרוסיה, ואחרות לבושות לפי נוסח אירופה גלויות צמה, וחצי אירופיות בפאה נכרית. ביניהם היו אפילו יהודים עם פאות ארוכות מן החרדים המתונים שלא פחדו להתחבר אל פּינס “המוחרם”, כי אמנם גם הוא זכה לחרם מבית דינו של הרב מבריסק. ולא חו"ש יען שעבר על חוקי הקנאים, כי אם יען וביען נשאו לבו ליחד בביתו חדר כדי להתפלל בו בחבורת אנשים הקרובים אליו ברוחו.

גם החתונה של ילין היתה ממש חתונת נסיכים אשר לא היתה כמוה בירושלם, ובה שמשו מזרחיות ואירופיות, וספרדיות ואשכנזיות זו בצד זו; חופה בחצר ביה"כ כמנהג האשכנזים. ובתוך הבית אפיריון מקושט בפרכיות יקרות מישיבת זקננו ר' שלמה יחזקאל יהודה ממבחר סחר הודו. חתונה של שבעה ימים, חציה לפי מנהג הדור הישן וחציה לרוח הדור החדש. שבע ברכות על כוס יין בנגון ספרדי אחר כל סעודה וסעודה; וברכת המזון לפי נוסח אשכנזי; מאכלים ותבשילים ספרדים מידי המבשלת היותר מפורסמה בוליסה ליאוטשא (שם חבה ללאה), ועוגות ותופינים מאפה רוסיה ופולניה.‏ ובכל הלילות עד עלות השחר רקודים ומחולות ערביים ואירופיים, פעם לקול “כלי־זמרים” אשכנזים בחלילים וכנורים ותופים, ופעם לקול כלי־שיר מנגנים ספרדים על נבל ועוגב ומצלתים ומחיאת כפים. ויותר ענין הוסיף לחתונה זו מקרה של פטר חמור של אתונו של ר' יהושע ילין שהמליטה במוצא, דוקא כחדש ימים לפני החתונה, מקרה יחיד במינו שהוחג ברוב פאר ובהשתתפות של רבנים יוצאת מן הכלל, שבאו לזכות במצוה שאינה מצויה כזו. ור' דוד כהן, אחד ממאה בטלנים, למדן מצוין, ומפורסם בחבורי גמטריאות לכל שנה מתחדשת, אבל עני מדולדל שלא ראה מטבע בימיו, זכה לפתע פתאום לראות עשר מג’ידיות גדולות של כסף (כעשרה דולרים) שקולות על עצם ידו, במחיר השה שקבל כפדיון של פטר חמור!

בכל החגיגות הללו קרה לפעם הראשונה בירושלם שנפגשו אנשים מכל החוגים ומכל הכתות, לא רק של יהודים כי אם גם של ערבים נכבדים ופקידים גבוהים, מושלמים ונוצרים, של הממשלה ושל הקונסולים, ואירופיים אמתיים, אירופיים ממש, שבאו מעצם אירופה, ולא מסובאלק, ברדיטשיב, קראקאו וגאלאץ. זה היה מאורע חשוב שעשה והשאיר רושם גדול.


 

ה.    🔗

הרבה מאמרים נכתבו על אישיותו של ילין ומנהגיו עם הבריות, ובלי יוצא מן הכלל באו כלם לשבחו. היתה בהופעתו חגיגיות מיוחדה ומושכת את הלב. היה מתון בדבורו, שקט וזהיר בלי קפיצות ופזיזות, ושיחתו נאה ותנועותיו במנוחה וכלו אומר הדר ונועם. הוא היה באמת איש חמודות, איש שכל אדם חומד שיהיה לו לרע ואוהב. מכיר אני מעט אנשים שהיה להם הן טבעי כמוהו. היו לי וכוחים וחכוכים ונגודים עמו בהרבה מקרים בנוגע לעניני ה“פוליטיקה” בא“י בכלל, ולשאלה הערבית בפרט. גם הוכחתי אותו על הכנעו לבעלי השלטון והזרוע בהנהלה הציונית ועוד יותר בגלל ותוריו על זכויות ילידי א”י וזכויותיו בעצמו, והרשותו לשועלים לקחת עטרה לעצמם, ולהשתרר על מי שגדול מהם בנסיונות, בידיעות ובחכמה, כדי שהגובה השכלי והמוסרי לא יתרומם ממעל לדיוטה הנמוכה שעליה עמדו מחלקי המשרות ושליטי הכנופיות, ושעליה רצו להעמיד גם את כל מי שנהנה מהם, לפי הפתגם שהיה שגור בפיהם, ש“בעל המאה הוא אשר לו זכות הדעה”. ובכל זאת ולמרות כל זאת, על כל הפשעים כסתה אהבה, אותה האהבה שאתה חש לאיש שמכריח אותך למשוך לו חסד וחבה, אף על גב שיש מקום לדון אותו לכף חובה.

ואמנם חולשתו זו ניכרת היתה בכל עסקנותו. מעולם לא תפש מקום בראש, אלא היה שני או שלישי במעלה. במקום שהיה כדאי וצריך להלחם כדי לכבוש מעמד חזק, היה נסוג לאחור, והיה אומר לי: “אינני איש מלחמה”, בכל פעם כשהייתי מראה לו איך היה יכול עם כלי הזיין שהיו בידו, להתגבר על ההדיוטים שהיו קופצים בראש ולוקחים את מקומו. אין פה המקום ולא השעה לדבר על זאת. אבל דבר אחד חייב אני להזכיר, כי זה היה סלע המחלוקת ביני ובינו מיום ההצהרה של בלפור. ברור לי שאלו היה מבין איך להשתמש בכחו במעמדו בצבור והיה נספח אלי ואל אחרים שהיו בדעה אחת אתי כבר בועידה בלונדון בשנת 1920, אז היה מצב בני א“י משתנה הרבה לטובה ממה שהיה אז ושנהיה אח”כ. יחס הערבים אלינו היה משתפר וה“פוליטיקה” הערבית היתה מתנהגת בדרך אחרת לגמרה מזו שהלכו בה בעלי השררה, שלא ידעו ולא הבינו כלום בנוגע לשאלה זו. אבל הוא נשאר כפוף לאלה שבאו מחדש ויביטו מגבוה על הישוב הישן שהיה היסוד לציוניות. גם בנוגע למכללה היה מוותר על זכותו כלפי מקבצי הכספים ומחלקי המשרות, ומוחל על המקום שהוא היה צריך לתפוש. כמה וכמה וכוחים וטענות ומענות היו לי אתו בנדון לכל זה, וכשהייתי חושב שכבר שוכנע ושרוצה הוא לקחת חלק בראש התנועה נגד המתפרצים, מצאתי אותו עומד במחיצתם.

לו היה תובע את המקום שנועד לו, אז חלק גדול מהישוב היה הולך אחריו. רוב המורים היו תלמידיו; מאות סוחרים ובעלי־בתים בלתי תלויים באחרים, ישבו לרגליו על ספסלי בית הספר וקבלו תורתם ממנו; והרבה אנשים חשובים מכל העדות כבדו ואהבו אותו. הוא היה בודאי יכול להשפיע עליהם; והרבה היו נספחים אל דגלו לו עמד בראש תנועה ארץ־ישראלית. כמה פעמים התאוננו על זאת באזני הרבה מבני הישוב שזכיותיהם קופחו על ידי ההנהלה הציונית; והוא היה מצטדק ומתנצל… ונשאר משועבד לבעלי השלטון! והמשתררים הללו, כמנהגם עם כל הכפויים להם, לא שמרו גם לו הכרת טובה על נאמנותו להם. וילין זה שהיה ילידה וטפוחה של א“י; ילין זה שינק את העברית בחלב אמו ושהתרבות העברית היתה אם אמהות תרבותו והיסוד לכל השכלתו; ילין שידע את התנ”ך ואת הספרות של תקופת הזהב בספרד יותר טוב מכל אלה המתימרים ומתפארים במדעיותם הגרמנית, אשר יש לה עצמות וגידים והרוח החיה אין בה; ילין זה היה עליו לחכות שנים על שנים, עד שתקיפי המכללה הואילו ברב טובם להרשות לו להיות “מרצה”; והיה עליו להגיע לשנת השבעים להיות נכתר בתואר פרופיסור בחסד ה“פאקולטי”, שיש בתוכה פרופיסורים “מן המנין” שלא הגיעו לקרסוליו ושקטנו היתה עבה ממתניהם.


 

ו    🔗

פרק שלם ומקיף היה צריך ליחד לפעולתו הספרותית והמדעית. אבל בכאן קצר המצע מהשתרע ולכן אסתפק לגעת רק בראשי דברים5. פעולותיו אלה הן רבות גונים ובמקצעות שונים, ורוצה היה ויכול היה לתת הרבה יותר ממה שנתן. אבל הוא תפש מרובה ולכן לא יכול לברוא דבר שלם ומקיף כי אם באחד או שנים מהמקצועות שהפנה לבו אליהם. ובהיות שהשקיע עצמו בעסקנות צבורית וגם פרטית ולא היה יכול להשתמט מדורשיו הרבים, והרשה לכל הבא להשתמש בו ובהשפעתו, האביד הרבה מזמנו ובזבז הרבה מכוחותיו. ‏ זה היה יתרונו בתור אדם מן הצבור, אבל חסרונו בתור איש המדע והספרות. והנה אם ראוי הוא לשבח על נטיתו לעזור לכל אדם, קשה לגנותו על שפזר כוחותיו ועתותיו בשתדלנות יתרה, ורק יש להתפלא על שמצא לו שעות פנויות לכתוב מאמרים רבים ולהכין חומר לספרים רבים וחשובים.

הענף שהפריא אצלו ביותר בחכמות הלשון הוא הדקדוק. אפשר לאמר שהדקדוק נעשה לו כטבע שני, כי הוא היה המדקדק בה' הידיעה. גם בביאור התנ“ך עשה לו יד וקנה לו שם וגם במחקרים אחרים הצליח. ידיעותיו בערבית שמשו לו להשואות בביאורי מלים בתנ”ך. אבל בזה נתקל בטעותם של המדקדקים ובעלי המלונים מהתקופה הספרדית, שהיו מבארים הרבה מלים יחידות בתנ“ך לפי הוראת שרשיהן בערבית אם גם לא היה שום יחס וקרבות ביניהן לא במקור ולא במובן6. כמו למשל פירושיו ואחריתו עדי אובד במובן אבד=נצח; או מגרש מלשון ג’רש בערבית=נטע; או כה לחי מחי במובן שנה בערבית7. הוא קורא למובנים כאלה “הוראות נשכחות לשרשים עברים” (“לשוננו”, שנה א‘, חוברת א’), אבל באמת הוראות כאלה לא שמשו מעולם בעברית, לא נזכרו וממילא שלא נשכחו. גם הלך בדרך הבלשנים האירופים שמשתמשים במלונים ערבים ומשוים מקור עם מקור ומובן עם מובן, מבלי דעת את התפתחות המובנים והשתלשלותם בכל מלה ומלה, למשל נמצא שהוא מבאר מלה תנ”כית על פי מלה ערבית שהושפעה או שהושאלה מהעברית, או מהארמית, או שמשמשת בהבנה מאוחרה שקבלה הרבה מאות בשנים אחרי חתימת התנ“ך. דוגמאות כאלה נמצאות הרבה גם בספריו האחרונים על איוב וישעיהו אבל השואות מוטעות כאלה אינן ממעטות את התועלת הרבה אשר בספריו אלה. הביאורים היותר טובים והיותר נכונים הם אלה שהבין לפי רוח השפה ומתוך המשך הענין. אמנם נמצאו מערערים עליו מבין החוקרים שאינם שואבים ידיעותיהם מכלי ראשון אלא ממה שכתבו אחרים, ומחטטים הם אחרי כל סופר למצא איזו מגרעת שהם מרימים על נס, כאלו היא טפוסית לכל מה שאמר או שכתב. אבל משבח אני את השכל הפורה ומפריא על אדמתו ויונק משרשיו, משכל עקר, תלוש מקרקעו וטעון הוא לאמץ לו ילדים זרים ולהתפאר בהם כאלו ממנו יצאו והוא ילדם. כל מה שחדש ילין בא לו ממקורות ראשונים ומהבנתו הטבעית בתנ”ך והבנתו בשפה הערבית.

גם במחקריו על המליצה התנ“כית (כתבים נבחרים“, כרך ב', תרצ”ט) הראה עמקנות גדולה והבנה ישרה וקולעת אל המטרה. אבל גם בכאן הגזים בהשואותיו עם דרכי המליצה הערבית בהתאמצו להטות את המליצה התנ”כית יותר מדי לצד הערבית, והכניסו למסגרת ערבית כמה מאופני המליצה התנ"כית שאין להם שום יחס ושום קשר לערבית. בזה גם כן תעה יען הלך בדרכי אותם הבלשנים שראו בשפה העברית כל מה שהיו מוצאים בשפות הקרובות אליה שעל פי מקרה למדו אותן. אם למשל אחד מהם למד ארמית הרי הכל הוא מארמית; ואם הגה בכושית הרי הכל מבואר על פי הכושית; או אם גלו חדשות בבבל ואשור, אז הרי הכל נבע ממקורות אלה; ואין צריך לאמר שכל מי שעסק מעט או הרבה בערבית, שפירש את הכל מערבית, ככל אשר יעלה המזלג, מאיזה מלון שמושי ושטחי שאין לסמוך עליו.‏ אולם יש בהרבה מן החדוש והנכון במחקריו אלה וערכם ישאר גם לעתיד.

המקצוע שבו עשה גדולות וגלה צפונות והביא ברכה כפולה ומכופלת למדע ולספרות, הוא הספרות השירית בספרד וההשפעה שקבלה מהשירה הערבית. בד בבד עם התנ"ך היתה שירת הספרדים זו שמשכה את לבו ביותר, וכבר בימי נערותו הגה בה ושקד עליה. לא שמואל דוד לוצאטו ולא חיים ברודי, שהם היותר מומחים והיותר נבונים בה, ואפילו לא ביאליק עם כל חדירתו העמוקה לכוונת המשוררים הללו, יכלו להשיג מה שהוא השיג, יען חסרה להם ידיעת השפה והשירה הערבית, ולא יכלו לטעום את מתיקות המליצה ונעימות הפיוט ממקורם הראשון. אפילו בשמוש הלשון לא השכילו תמיד לראות נכוחה, ואין לאמר שלא הבינו את כל היצירות הלשוניות אשר חדשו בשירתם על פי השפה הערבית, ושלא יכלו לגלות את הצעיף מעל התמונות היפות והדמויות הנהדרות השאולות מהשירה הערבית. מאמריו וספריו הגדולים והמקיפים על שירת שמואל הנגיד, שלמה בן גבירול, משה בן עזרא, יהודה הלוי, טודרוס הלוי אבולעאפיה ויתר משוררי התקופה ההיא, הם יסוד מוסד להבנתם ולכל החקירות העתידות להעשות עליהם, ומזלם הטוב גרם להם שזכו להיות נחקרים ונדרשים ומבוארים על ידו.

ביחוד ספרו האחרון “תורת השירה הספרדית” (ת"ש) והחלק השני מכרך ב' בקובץ “כתבים נבחרים” על השירה העברית בספרד (תרצ"ט), הם אוצר מלא כל טוב, ומתנה עשירה ויקרה הנחיל בהם לספרות ישראל. היטב אמר עליו הר“ח ברודי בהקדמתו לספרו הנ”ל של ילין, כי הוא “קם גואל לשירת ישראל” מהתקופה ההיא. בספרו זה הפיץ אור בהיר על תעלומות השירה הזאת בבקיאות נפלאה בשירי הספרדים ובהסברה קלה ונעימה בסגנונו העשיר והמלא רוח חיים. זוהי היצירה היותר יפה והיותר משוכללה שיצר בשדה מדענו8.

ענין מיוחד היה לו בעתיקות א“י. מאמריו אשר פרסם בעתונים ובקובצים על דברי ימי ירושלם לפני שלש וארבע מאות שנה, אשר שאב ממקורות ערבים, מכילים חומר חשוב בעד דורשי קדמוניות א”י. בקובץ של “כתבים נבחרים” (כרך א') שהוציאו ידידיו ומכבדיו לחג יובל השבעים שלו, ישנם הרבה מאמרים על ירושלם החדשה, יפים בהרצאתם ומענינים בתכנם, כתובים בטוב טעם ומיוסדים על מראה עינים ושמיעת אזנים. בכמה מהם הסביר לעולם האשכנזי הרבה מחיי הספרדים והיהודים בארצות המזרח, מנהגיהם, חגיהם, השקפותיהם וכמה מהבליהם ואמונתם בכשפים וקסמים וקמיעות ונסים אשר על פי רוב קבלו מהסביבה הערבית.

התרגומים היותר יפים שלו הם מערבית. תרגומיו של השירים המעטים שנשמרו ממשוררים יהודים בערב, שמואל בן עדיה ועוד (“כתבים נבחרים”, כרך ב'), יכולים לשרת למופת לתרגומים מסוג זה. ותרגומיו מאלף לילה ולילה הם כלולים יופי, מלאים רעננות וכמעט שהם יותר יפים בתרגום ממה שהם במקור. סגנונו בהם הרבה יותר מקורי וטבעי מאשר בתרגומיו מספרים אירופים, כמו מספרו של ישראל אברהמס על חיי היהודים בימי הבינים, ומספרו של פילפּסון על הגיטות ברומא. ופה עלי לגלות סוד שהיה ידוע רק למקורבים אליו, וזהו שהמתרגם האמתי של “המוכיח מוויקפילד” מאנגלית, היה פּינס ולא ילין. איני יודע בבירור את הסבה האמתית שמנעה את פּינס לקרא את שמו על התרגום. אמרו לי שחשש שמא יקפידו עליו בחוגי החרדים המתונים בגלל תרגמו ללשון הקודש ספר שנכתב בכוונה להרים על נס, טפוס של כומר נוצרי חסיד. הזריז במצות ואהבת לרעך כמוך, ועושה חסד לכל אדם, ולהציג אותו כעין נר לרגלי חסידי משיחם, להורותם את הדרך ילכו בה. אפשר שיש אמת בטעם זה אם גם לא נראה לי, וכששאלתי את ילין לא כחש ולא הודה, והעמיד פנים כמשתומם, ושאלני מהיכן נודע לי דבר זה, והשאיר את השאלה בבחינת תיק"ו.

וטרם כלותי רוצה אני להוסיף את הדברים האלה. כאשר כבר הזכיר ילין בראש ספרו “תורת השירה הספרדית” היה משה בן עזרא הראשון שעסק במקצוע קשוטי השירה העברית לפי רוח השירה הערבית, ושמאותו זמן לפני כאלף שנה, עד ימינו אלה, היה שאול עבדאללה יוסף מהונקונג היחיד אשר שם כל מעינו בו. עלי להעיר שהוא וזקנתי רימה־ריינה, שהזכרתי למעלה, היו בני אחים. הוא היה “מלומד מכף רגלו ועד ראשו”, כמו שאמר עליו בצדק אחד מידידיו, ובקי בספרות הספרדים ובשירה הערבית, והוא הציל כתבי יד חשובים מספריתו של אבי זקנתנו פאראג חיים, שאבות אבותיו לקחו אתם מספרד לבבל בשנת הגירוש רנ"ב, ובינם נמצא גם הדיואן של טודרוס אבולעאפיה שהיה היחיד בעולם. הספריה ההיא היתה מלאה וגדושה בכתבי־יד עתיקים ואולי גם יחידים, ודפוסים ראשונים יקרי הערך והמציאות. אבל היא עלתה במוקד בשרפה גדולה ורק שרידים נשארו ממנה אשר נפוצו לכל רוח.

פירושי שאול עבדאללה על שירי יהודה הלוי והתרשיש של משה בן עזרא ב“גבעת שאול” ו“משבצת התרשיש”, כמו הערותיו על שירי טודרוס אבולעאפיה, עדים הם על ידיעותיו העמוקות ועל הבנתו החודרת וכוללת בשירת הספרדים. כבר לפני כששים שנה החל לפרסם ב“הצפירה” מאמרים חשובים, וכל פרשת מעשהו בשדה זה הלא היא כתובה במבואיו של ילין לדיואן טודרוס הנ"ל. שאול ודוד הקימו היכל נהדר למשוררי ספרד אשר יהיה לתפארתם וכבודם כל הימים9.

* * *

דוד ילין נפטר בשנת השבע ושבעים לימי חייו. רגילים אנו לאמר על אדם שנפטר אחרי זקנה ושיבה, שהלך לעולמו “שבע ימים”. אם אפשר לאמר שאיזה אדם היה רעב לימים, זה היה ילין, כי דוקא כשהגיע לשבעים החליף כח ורוח חדשה החלה לפעמהו וחש כאלו תקופה חדשה התחילה לפרוח בחייו. וכאשר פטרוהו בעל כרחו מהוועד הלאומי ומעסקנות צבורית בכלל, באופן בלתי הגון, כדרך כל המשתלטים בעלי הזרוע, החליט לשוב לאהלה של חכמה ומדע ולהוציא לאור ספרים חשובים שהיו טמונים וגנוזים באוצרותיו או בזכרונותיו. באיזו שמחה מיוחדה היה מודיע לי מפעם לפעם: הנה כבר נדפס גליון כך וכך על המליצה בתנ"ך… על השירה בספרד… ועוד לפני חדשים אחדים הודיע לי שהחלק הראשון מספר הדקדוק הולך ונגמר ושהוא מתכונן לעבוד ולעבוד… והנה שוד ושחת. דוקא בשעה שהיה כל כך פורה ובורא עלה המות בחלוניו וכאילו בהיסח הדעת נחטף ואיננו.


  1. זקנתנו רימה־ריינה היתה תלמידת־חכמים, בקיאה בתנ“ך ובשלחן־ערוך, והיתה לומדת גמרא ופוסקים בנעוריה אצל אביה ר‘ פאראג’ חיים, שהיה מפורסם כבעל תורה ובעל ספריה גדולה בבבל. דוד ילין ואחי יצחק היו נכדיה היותר חביבים עליה, והיתה משדלת אותם ואומרת ”כי ביצחק ודוד יקרא לנו זרע". וכבר בילדותם נבאה להם שהם ימשיכו את המסורה של אבות המשפחה להגדיל תורה וחכמה גם יחד.  ↩

  2. באותם הימים, ועוד לפני ארבעים שנה, היו הערבים המושלמים כל כך אדוקים שלא הרשו לבניהם ללמוד שפות זרות, אם גם בערבית למדו את “כל החכמות” מדקדוק עד מתימטיקה בבתי ספריהם הגבוהים שנשארו על אותה המדרגה שהיו ‏בימי הבינים, ולכן השתמשו בערבים הנוצרים בכל דבר הנוגע לפוליטיקה חיצונית עם הקונסולים וראשי העדות הנוצריות מאירופה.  ↩

  3. מעניין שדוקא בימי הבינים ובארצות המזרח, כשהספרות העברית היתה פורחת אצל הספרדים, היתה העברית מדוברת יותר אצל האשכנזים במערב אירופה מאשר אצל הספרדים, ממש בשל אותו הטעם שהיתה מדוברת אצל הספרדים בכל הארצות שלא היו מושפעות מהתרבות הערבית ואח“כ גם בארצות המזרח אחרי שעבר השלטון הערבי. וכך כותב ר‘ שלמה בן אברהם פרחון המדקדק הספרדי, תלמידו של ר’ אברהם אבן עזרא, בסוף ”מחברת הערוך“ שחבר באיטאליה: ”כי לא נהגו אנשי מקומנו (כלו' בספרד) לדבר בלשון הקודש כל כך, מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להם, וכל האכסנאין הבאין אליהם יכירו את לשונם… אבל ארץ אדום (כלו' אירופה) משונים לשונותיהם זו מזו, וכשיבואו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר להם בלה“ק, לפיכך הם רגילים בו יותר”. כך כתב אז, אבל כשפשטה הלשון הגרמנית בצורת היידיש, חזר הגלגל על העברית המדוברת. כמובן הגזים בן פרחון על המדה מענווה, כי בודאי גם הוא וגם רבותיו ידעו לדבר בלה"ק ועיקר כוונתו היתה אל המון העם.  ↩

  4. יותר משניהם התמחה אחי בשפה הערבית וספרותה וקנה לו שם לא רק בין הערבים בירושלם אלא גם במצרים, והגיע לידיעת השפה והרבה מענפיה במדה כזו שאפילו המלומדים הערבים הרימו אותו על נס. ספרו “משלי ערב” הוא יחיד במינו בספרותנו, גם בתכנו וגם בסגנונו, והוא אוצר חשוב מלא כל טוב ממבחר התרבות הערבית.  ↩

  5. ראה רשימה מספריו ומאמריו מאת מ' האַק בספר היובל לכבודו “מנחה לדוד” (תרצ"ה) וארבעה מאמריו החשובים של דר. שמואל פייגין ב“העולם”, תרצ“ד, גליונות מ”ד, מ“ו, מ”ז, מ"ט.  ↩

  6. ר‘ סעדיה גאון, אבן ג’נאח, אבן בארון ועוד אחזו בשטה זו וגם ר‘ שמואל הנגיד, ר’ משה בן עזרא ואפילו ר' יהודה הלוי, השתמשו בשיריהם במלים תנ"כיות במובן מלים ערביות מאותם השרשים. בהזדמנות אחרת אפרסם את כל החומר בנוגע לזה שנמצא אצלי מזמן בכתובים.  ↩

  7. פה עלי להזכיר חטאות נעורים כי גם אני תעיתי בדרך זו בפירוש מלים אחדות במאמרי שפרסמתי על ביאורי מקראות ב“המליץ” משנת תרנ“ד, בגליונות קנ”ט, קצ“ז, ר' ר”א, “על תועלת לשון כושית וערבית”, וברבעון Jewish Quarterly Review, 1901 במאמרי Hapax Legomena in the Old Testament.  ↩

  8. גם אני החילותי לאסוף כבר בשנת תרנ“ה חומר רב על קשוטי השירה והמתאימות והמקבילות שבשירת הספרדים והשירה הערבית, והיה בדעתי לפרסם אותם בהקדמה למקור הערבי של ספר משה בן עזרא אלמוחאצ‘רה ואל מוד’אכרה, שהיה כבר מוכן לדפוס לפני כעשרים שנה, אבל לא הספקתי להוציאו לאור מפני טרדתי בעבודתי על שפת החומש והשפה המצרית. וככה נשאר בקופסתי כאבן שאין לה הופכין. [עי' ”העולם“, לנדן, כ”ז ניסן תרפ"ג].

    כשהיה ילין בלונדון לפני שנים אחדות ונתן לי לקרוא את מחברות שיעוריו במכללה, שהיו היסוד לספרו הנ"ל, ראה כל מה שהיה אתי בכתובים, אבל שמחתי לראות שהוא גמר מה שלא יכלתי לגמור, כי ברי היה לי שהוא היחיד המיוחד והמוכשר לעבודה זו.  ↩

  9. [חוץ מספרו הערבי הנ“ל של משה בן עזרא, עוד נמצאים אצלי בכתובים ומחכים לגאולה א) תחכמוני על פי שמנה כתבי יד שלא היו לפני קמינקא, או שלא השתמש בהם כהוגן. ב) התרשיש עם חלופי גירסאות וביאור מכ”י בהמבורג שלא נדפס, ומי יודע אם לא אבד תחת שלטון הנאצים. ג) מחברת איתיאל שתרגם ר' יהודה אלחריזי מערבית בהשוואתי עם המקור הערבי של מקאמאת אל חרירי.

    צריך אני להעיר שבאותו זמן שהייתי שוגה בו ביחוד בשירה הערבית, רשמתי הרבה בתים ערבים מקבילים גם לשירי אלחריזי בצדי התחכמוני שקראתי בו. אבל פעם אחת הראיתי אותן לאחד מתלמידי בערבית ומאותה שעה נעלם הספר והתלמיד התכחש כנעלב ולא חזר אלי עוד. הגנבה לא שבה אלי וגם לא שמשה לגנב להתקשט בנוצותי. הלואי שהספר יצא איזה יום ממאפליה עם החומר האצור בו לאור עולם.]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!