¹

יצחק יהודה גולדציהר

 

א. אסופת ספריו    🔗

קנית ספרי המלומד המפורסם גולדציהר, שהיה פרופיסור לשפות השמיות במכללת בודפיסט במשך ארבעים שנה, על ידי ההסתדרות הציונית בעד בית הספרים הלאומי בירושלים, היתה למאורע חשוב, שעשה רושם יפה וגדול בכל החוגים המדעיים, לא רק מפני ערך הספריה עצמה, אלא עוד יותר מזה, יען שרכישתה הוא אחד הצעדים הרחבים ביותר על דרך הגשמת רעיון המכללה על הר הצופים ושכלול המחלקה השמית, שצריכה לתפוס מקום בראש במכללה עברית. יצחק יהודה (איגנאץ) גולדציהר היה במשך חמשים שנה אחד מעמודי התוך במחקרי השפות השמיות, ובפרט במדעי האישלאם ובתרבות הערביים, לכל דבריה ועניניה. אין אף מקצוע אחד חשוב בהם אשר גולדציהר לא עסק בו, ובהרבה דברים היה הוא הראשון אשר האיר נתיבות בהם. רבים הם החכמים המזרחנים באירופה, אשר עשו להם שם בדורותינו, במקצוע זה או אלה אשר התמחו בו; אבל מעטים הם אלה אשר הקיפו במחקריהם את כל מרחבי המדעים השמיים לכל פרטיהם כמו גולדציהר. הוא כלל בתוך חקירותיו ולמודיו ותלמודיו את שירת הערבים הקדומה, את הספרות הערבית לכל תקופותיה וסגנוניה, את דברי ימי הערביים בהשכלתם והתפתחותם הדתית והתרבותית, את כל מדעי הקוראן, השתלשלות תורת הדינים והמשפטים (פקה). ותורתם שנמסרה להם ממחמד נביאם על פִי הדבור (חדית). הוא היה הראשון להוכיח את הערך ההיסטורי הגדול, שיש למסורת זו בשביל הבנת דברי ימי מלכי המושלמים (החליפים) והרבה מאורעות גדולים אשר לא נודעו קודם, ועוד יותר את חשיבותה להראות את ההשפעות המרובות שנכנסו על ידה אל תוך האישלאם, מעמים שונים, מתורות ודתות וספרויות שונות, אשר היו מורשת אותם הגויים, אשר חרב האישלאם הכניעתם בכל רחבי תבל. במקצועים הללו היה גולדציהר רבם של כל המזרחנים ועטרת תפארת ענדו לו בארצות המערב וכתרים קשרו לראשו בארצות המזרח, כי תוצאות היו לספריו ומאמריו למדינות האישלאם והרבה טובים ומומחים בחכמיהם כבדוהו ויעריצוהו על בקיאותו בתורתם, על חריפותו בתלמודה ועל גאוניותו בכל דיניהם ומשפטיהם, ובפרט על ידיעתו בביאורי הקוראן. כי גם כאן היה הוא הראש והראשון לברר את ההשקפות השונות, שנולדו ברוב הימים בבתי מדרשיהם של האישלאם בביאורי הקוראן תחת השפעות שונות: דתיות, מדיניות, פילוסופיות ותרבותיות, וספריו במקצוע זה עשו רושם חזק ואדיר בכל חוגי המשכילים בעולם האישלאמי. אבל עם היותו עוסק רוב ימיו בתורת האישלאם ובמדעי הערבים ויתר עמי בני־שם וגויי המזרח, היה גם בזה יוצא מכלל הרבה מלומדים יהודים במקצועות זרים: לא רק שלא שכח גירסא דינקותא, אלא שהוסיף עוד להגות וללמוד בשקידה ובאהבה את תורת היהדות, את ספרותנו לכל תקופותיה, ואת כל אשר הרו והגו חכמים ולמדנים בכל ענפי המדע היהודי, בקודש ובחול, ובכל סעיפי המחקר בחכמה ובדברי הימים. התנ"ך היה תמיד מונח לפניו ולא עבר אף יום אחד בחייו, אשר לא הגה בו, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, ובשעה מאוחרת בלילה, כשרצה לנוח מעבודת יומו הארוך, אשר נמשך מאשמורת הבקר עד עבור חצות הלילה, היה משתעשע בלמוד פרק משניות או דף גמרא. את חובות הלבבות של ר' בחיי היה מחובב כאת מורה וחבר, ובו הגה בכל פעם אשר מצוקות החיים העכירו את רוחו, ואת “האמונות והדעות”, “מורה הנבוכים” ואת “הכוזרי” היה קורא בין במקורם הערבי ובין בתרגומם התיבוני, למען “דובב שפתי” המתרגמים אשר היו חביבים עליו מאד. וכמו שהפילוסופיה היהודית היתה חביבה עליו כך חזקה אהבתו לשירה העברית ובפרט מהתקופה הספרדית, ובחרדת קודש ובכונה נלהבה היה קורא את שירי גבירול והלוי, כאיש המתפלל ביראה ואהבה ומתכוון להאציל על עצמו מרוח הקודש ונהנה מזיו השכינה החופפת עליו.

ככה נקבצו באיש המעולה הזה הרבה חכמות ומדעים, תורות שונות ורבות מעמים שונים ורבים, וידיעות כבירות בכל מקצועותיו של העולם המזרחני. ועל הכל היתה מרחפת נשמה עשירה של תלמיד־חכם מומחה לכל ומובהק בכל, ורוח נדיבה של לומד על מנת ללמד, של יודע על מנת להודיע בעין יפה וביד רחבה. ורוח עשירה ונדיבה זו משתקפת ונראית גם בקובץ ספריו, אשר אסף במשך ששים שנה מיום החלו לעיין בספרי מדע וללמוד לשונות בני קדם. כי לא חס על ממונו אשר חשך מפיו, וגם לא על זמנו אשר עשק ממנוחתו ויגזול משנתו למען בקש ספרים בחפש מחופש בכל בית מסחר ובכל ספריה פרטית, אשר נזדמנה לשוק, ולספח אותם אל גנזי ספריו. ככה הצליח במשך הזמן לקבץ נדחי ספרים ישנים ולהביא מן המובחר שבחדשים אל תוך אוצרו וימלאהו ממיטב הספרויות, אשר עסק בהן. הדבר הזה היה ידוע לכל מי שהכיר את גולדציהר, והיתה ספריתו מפורסמה גם מחוץ לחוגי המזרחניים. ולכן אין פלא כי רבו הקופצים עליה, כשאך נודע שעומדת היא להמכר, ומכל צד ומכל עבר פנו אל משפחתו בשאלות והצעות, לא רק מצד מוכרי ספרים כי אם בפרט וביחוד מצד מוסדות שונים למדעים מזרחניים, ספריות גדולות ומכללות באירופה, באמריקה ואפילו בארצות המזרח הקרוב והרחוק.

וכדאי הדבר להרשם, שבין הראשונים, אשר נתנו דעתם על אסופת הספרים של גולדציהר היתה גם הממשלה היפונית. ‏כי זה כבר משנים הרבה אשר העם היפוני התחיל ללטוש עיניו אל כל המתהלך בארצות המזרח, ובפרט בעולם המושלמי, ולא מעט הם הצעירים היפונים, אשר נשלחו מטעם הממשלה למכללות אירופה למען השתלם בשפות השמיות ובחכמות בני המזרח. ובכן רצו להשתמש בהזדמנות יוצאת מן הכלל, ויחליטו לרכוש בעד המכללה בטוקיה את כל ספרי גולדציהר, וגם חשבו להזמין מזרחני מומחה ללוות את הספריה ליפוניה ולשהות בטוקיה שנים אחדות, לא רק למען סדר את הספריה, כי אם גם ליסד בית מדרש מיוחד וקבוע למדעי האישלאם, ולהעמיד תלמידים אשר ירביצו את למודי השפות השמיות בכלל ואת תורת האישלאם בפרט. למטרה זו נשלח אחד הפרופיסורים שבמכללת טוקיה לבודפיסט לבדוק את הספרים ולהתפשר עם משפחת גולדציהר בנוגע למחירם, וכמעט שהיה הדבר בא לידי גמר, אלמלא קפץ רגזו של הרעש הנורא על יפוניה והחריב כרכים שלמים והפך ערים הרבה למשואות עולם. ובאמת זכות גדולה עמדה לספריה זו, שלא הפליגה לאותה מדינה, כי כגורל מכללת טוקיה, אשר היתה לבער לאש הגדולה והנוראה. אשר אכלה את כל פנות העיר, היה היה גם גורל ספרית גולדציהר ללכת לאבוד וגם שם וזכר לא היה נשאר לה.

ועכשיו עלינו לשמוח שמחה כפולה ומכופלה, שנצלה הספריה מן כליה וגם זכתה לחיי־עולם. ‏ועלינו להזכיר לטובה את ההסתדרות הציונית, על שהיתה בין המזורזים להתענין בספריה זו, וחריצותה וכשרון עושי דבריה הם שעמדו לה להתגבר על כל המכשולים ולפנות את הדרך מכל המפגעים אשר העמידו לה מבית ומחוץ, עד שהצליחה להוביל את כל האוצר היקר והחשוב אל המקום אשר נועד לה במרומי הר הצופים.

 

ב. תוכן ספריתו    🔗

ועתה רוצים אנחנו לתת סקירה קלה על מספרי הספרים למקצועיהם ואחרי כן נמסור השקפה יותר מקיפה על הערך התוכני של הספריה ושויה המדעי.

היא מחזיקה כארבעת אלפים חבור בששת אלפים כרך, אשר מחבריהם יעלו לאלפים ושש מאות בערך. מהם שמונה מאות חבור משש מאות מחבר ערבים וחמשים מחבר תורקים ופרסים. אלף ושש מאות חבור בשתים־עשרה שפה אירופיות וחמש שפות מזרחיות, משבע מאות מחבר, מעמים שונים וארצות שונות, המקיפים את כל המדעים הלשוניים של השפות השמיות, דברי ימי עמי המזרח וכל חכמותיהם; שלש מאות חבור ממאה ושמונים מחבר על כל שפות מחקרי התנ"ך בדורות האחרונים; שבע מאות וחמשים חבור לארבע מאות מחבר בספרות ישראל מדור ודור בעברית ובתשע שפות נכריות, ועוד יותר משמונה מאות חבור לשש מאות מחבר בכל מיני שפות עתיקות וחדשות על ענינים שונים ומשונים בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה מראשית דברי ימי עולם עד ימינו אלה.

במחלקה מיוחדה נמצאים הרבה ספרים עתיים של מכללות, מוסדות מדעיים שונים, בתי־נכאת ובתי ספר עליונים ובינונים מכל ארצות אירופה ואמריקה, אסיה וצפון אפריקה; ספרים שנתיים של בתי מדרשים לחכמות ישראל משל חברות יהודיות לספרות ולדברי הימים; רשימות ספרים וכתבי יד מבתי הספרים היותר גדולים והיותר מפורסמים; מלונים ואנציקלופדיות על ענינים שונים ובשפות שונות מערביות ומזרחיות; ספרי־פקודים (פרוטוקולים) מכנסיות מדעיות של מזרחנים, של תיאולוגים, של יודעי דת ודין וכותבי דברי הימים; ספרים שנתיים וירחונים מעשר אקדמיות אשר גולדציהר היה להן לחבר או גם לחבר נכבד; ונוסף על כל זה הרבה עתונים, השקפות וספרי־פקודים משלשים חברות מדעיות, מפוזרות ונפוצות בכל חלקי העולם ואשר ראשית מטרתן היא לחקור בידיעות חכמות המזרח.

במספרים הללו, כשהם לעצמם, יש די חומר לדון על חשיבות הספריה. אבל גדולה מזה היא מעלת התוכן העשיר ורב הצבעים והצדדים, הממלא אותה. האופי היותר בולט שבה, הוא היותה גוף שלם עם כל אבריו גידיו ונימיו. גולדציהר לא היה חובב־ספרים מהטיפוס הידוע, המכנסים ומאספים ספרים מכל הבא בידם; בעיניו לא היה לספר שום ערך אם לא שמש לו ללמוד, למקרא, למחקר או לעיון בשעת הצורך. מימיו לא קנה איזה ספר, שיהיה לנוי בלבד, או מפני ערכו הדפוסי, או בגלל יוקר מציאותו. הוא רכש לו רק אותם הספרים, שהיו נחוצים ומועילים לו, ומכיון שבא ספר לידו, לא היה מניחו עד שקרא והגה בו, והוציא ממנו אותה התועלת אשר יחל לה ואשר התכוון לה. גם מנהג היה בידו לבקש אחרי ספרים ולרכשם לעצמו לרגל עבודותיו וחקירותיו, ולפי תוכן למודיו אשר העסיקוהו מדי עת ועת, ומשתדל היה בכל מאמציו, לכנוס את ספריו באופן שלכל מקצוע ומקצוע תהיה אסופה שלמה, שבה יהיו כלולים החבורים החשובים ביותר, המועילים ביותר, הנצרכים ביותר, – והכל בסדר נכון ובשיטה מסוימה, צעד בצעד ופסיעה אחרי פסיעה, בלי דלוגים וקפיצות, כי אם בשובה ונחת ובכונה תחלה. וככה נהיתה ספריתו לקבוצה כוללת ומקיפה הרבה קבוצות, שכל אחת מהן שלמה ומשוכללה בעצמה. אפשר לאמר באמת, כי מעטות מאד הן הספריות מסוג זה בידי המלומדים, וכמו שהיה גולדציהר אחד היחידים במקצועו, ככה היתה גם ספריתו אחת הסגולות היחידות בעשרה ותכלית שלמותה לכל פרטיה. כי אמנם אין ענף מענפי המדעים השמים אשר לא ימצא כלול בספריה זו, עם כל המדעים הסמוכים או המתיחסים אליו משדה החכמות והלמודים הקרובים לו קרבת מקום או קרבת רוח. אולם המחלקה של השפה הערבית למפלגותיה ובפרט של תורת האישלאם לכל סעיפיה, היא מלאה וגדולה ביחוד מספרים יקרים וחשובים, בין בערבית ובין בשפות אחרות. בין הספרים הערביים וגם הפרסיים והתורקיים, נמצאים החבורים המעולים ביותר ומפורסמים ביותר, מהדפוסים הכי־יקרים בערך ובמציאות גם יחד, אשר נאספו ובאו ממצרים ומסוריה, מתוניס, מאלג’יריה וממרוקו, מקושטה מתורקסתאן, מפרס, מהודו ומאי־יאבה, וגם מהדפוסים הכי משובחים שבאירופה ובפרט מליפסיאה ומליידן. הרבה ספרים לא יצאו לשוק הספרים כלל, כי נדפסו מעיקרא במספר מצומצם וחולקו בין ידידים ומלומדים. או שנמכרו על ידי מחבריהם ליחידים מיד ליד, ואינם נמצאים אצל מוכרי ספרים. ביחוד יקרים הם הספרים הערביים שנדפסו לפני חמשים או ארבעים שנה בבולאק אשר במצרים, ואשר הביאם גולדציהר אתו ממסעו במזרח לפני חמשים שנה. בין ספרי גולדציהר נמצא את חבורי המשוררים הערביים הנודעים ביותר מכל התקופות, החל מימי הבערות (אלג’אהליה) אשר לפני מוחמד עד תום תור הזהב לפני שבע מאות שנה במזרח (ארם נהרים וסוריה) ולפני חמש מאות שנה במערב (ספרד וצפון אפריקה); את הספרות היפה (אל־אדב) החביבה ביותר על הערבים, והנחשבת בעיניהם למקור תרבותם והשכלתם; את ספרי דברי ימי הערבים למשפחות מלכיהם, לממלכותיהם, לארצותיהם ומדינותיהם וגם לעריהם; את החבורים הכי חשובים בערבית על השפה, על כתיבת הארץ (גיאוגרפיה), על התרבות ועל הפילוסופיה; על מדעי הטבע התכונה והחשבון; על ההנדסה והאמנות התקשיטית (דיקורציה); את ספרי “המפרשים” (אלתפסיר) היותר גדולים והיותר נפוצים, אשר נכתבו בכל דור ודור על הקוראן, לכל סוגיהם בפשט, בדרש וברמז, ולפי הנטיות השונות של המחזיקים במסורת מוחמד (אלסנה) ושל אלה אשר נבדלו מעליה וינהו אחרי המסורה שיחסו לעלי בן אבי טאלב (אלשיעה). קבוצה נפלאה ויחידה במינה היא הכוללת בתוכה את ספרי אל־חדית, כלומר: “תורה שבעל־פה”, המיוחסה למוחמד איש מפי איש ואשר בה הראה גולדציהר את גאוניותו, והפליא את העולם בבקיאותו בה, ובמחקריו אשר פתחו מסלה חדשה ללמודי האישלאם. גם ספרי הדינים, החוקים והמשפטים (אל־פקה) עם כל נושאי־כליהם למחלקותיהם ומפלגותיהם בדרכי “ההלכה” (אלמד’־אהב) וספרי המבארים (אלשרח) והפוסקים (אלפתאוי) נמצאים שם, כל אחד לפי בית מדרשו. גם ספרים מפיצים אור על הכתות הרבות השונות (אלפרק ואלנחל) בעולם האישלאמי, ואשר הרבה מהן דרכיהן נסתרות ונעלמות, יכול היה גולדציהר להשיג על ידי ידידיו ומוקיריו המושלמים, אשר בכל תפוצות ארצות המזרח, ואפילו מאלה שמושבן בלב אסיה ואפריקה, בהודו ובסין, בפרס ובחופי חצי אי הערב. הרבה ספרים מסוג זה נודעו על ידי גולדציהר בפעם הראשונה, ומהם שלא נמצאו במקום אחר חוץ מבספריתו. גם ישנם ספרים ומאמרים, שנשלחו אליו תשורה ממחבריהם שאינם נמצאים בנקל, או שנדפסו במאספים מדעיים, הרחוקים בעניניהם ממדעי המזרחניים, וכמעט שאינם ידועים, למרות היותם חשובים ונכבדים בתכנם וערכם, או שכלולים הם בירחונים ועתונים שיצאו לאור בארצות רחוקות ושלא הבקיעו להם מסלה לחוגי המלומדים באירופה. כי אמנם גולדציהר היה אחד מן החכמים המעטים ויחידי המעלה, אשר תפסו מקום כל כך נכבד. ואשר הוחזקו בכל העולם המדעי בלי יוצא מן הכלל בין הגאונים הגדולים אשר היו מאז ועד היום, ולכן רבו מאד החכמים בכל ארצות תבל אשר שלחו לו את ספריהם ואת מאמריהם, מוקדשים ומוגשים לשמו בכבוד ויקר.

בנוגע למדעי התנ“ך ולבקורת התנ”ך וגם לחכמות היהדות בכלל נמצאו גם־כן בספריה זו החבורים העיקריים מבעלי השם, אשר היו הראשונים והנכבדים במיסדי אותם המקצועות המדעיים בדורות האחרונים. ומעטים הם מלומדינו, מאלה שהגדילו לעשות על שדה זרים, אשר הגו ולמדו בחבה כל כך עמוקה גם בכל ספרי גדולי חכמת ישראל כמו גולדציהר, וכבקיאותו בספרות היהדות העתיקה, כך היתה גם בקיאותו בחדשה, וספרי שד"ל, ר' שלמה רפפורט, צונץ, גייגר, גרטץ, שטיינשניידר, שטיינטל, לצרוס ועוד הרבה מחכמינו היו גלויים לפניו עוד מימי בחרותו. עוד ראוי להזכיר את תשומת לבו המיוחדה לדברי ימי קהלת ישראל בארץ מולדתו הונגריה, אשר התבטאה גם בשקידתו לקבוץ ספרים ומאמרים, עתונים ומחברות, אשר על פיהם אפשר לדעת את כל אשר עבר על יהודי הארץ ההיא למיום התישבם בה ועד היום; הרדיפות והמצוקות אשר סבלו וכל הטובה אשר הביאו לארצם לעומתן; את החלק הגדול אשר לקחו בהתפתחות הונגריה בתרבות ובהשכלה, בספרות ובחכמות, במסחר ובהנהלת המדינה, באמנות ובבנין הארץ ובכל ענפי החיים החמריים והרוחניים. ‏ הקבוצה הזאת היא אולי היותר שלמה בעולם והיותר מוגמרה וחשובה בנוגע ליהודי הונגריה, ונחת רוח גדולה היתה לגולדציהר מדי דברו עליה.

גם מהספרות העברית והערבית מתקופת הזהב בספרד הביא אל אוצר ספריו משמנה ומסלתה, ורק הספרות העברית החדשה לא מצאה מהלכים לא אל לבו וגם לא אל ספריתו, אם גם לא נסתרו ממנו צעדיה הענקיים בימים האחרונים, וידע וגם הבין את ערכה הגדול בתחית ישראל. כי למורת רוח היו לו ילדי הנכרים אשר הכניסו ועוד מרבים להכניס בשפה העברית וברוח הספרות החדשה. אמנם ידוע ידע להבחין זמורת זר, אשר נטעו קדמונים בכרם ישראל והטעים את נכריות יפיפותו של יפת שהשרו באהלי שם. אלא שהללו על כל פנים כבר נבלעו בספרותנו, בשירתנו וברוחנו ולא נודע כי באו אל קרבנו וזכות אזרח כבר קנו להן בתוכנו. אבל היה לו להסתגל אל ההרכבה החדשה, אשר שנתה את פני השפה בחיצוניותה ואת טעמה בפנימיותה, כי הזרות, שבין השפה בצורתה הקבועה בספרות ישראל המקובלה בדורות האחרונים, ובין הזרמים החדשים שהכניסו בה, מורגשה ביותר לאדם החי בין שני המחנות ועינו סולדת למראה תמונה ישנה, שנתחבבה עליו בגוניה, והיא מחודשה בצבעים משונים ומוזרים, ואזנו נצרמת למשמע מלים ומבטאים, אשר מוצאם הזר מוחש אצלו ביותר, והוא יודע ומבחין, שהחדוש בא מפי עשו והתגנב לתוך קולו של יעקב…

 

ג. חשיבות ספריתו    🔗

הנה כי כן מותר לאמר, כי בספרית גולדציהר, בכללותה, יש לנו קבוצה נפלאה אשר מתחלתה ועד סופה נערכה ונסדרה מתוך הסתכלות מדעית בהרבה פנים, והיא בגלל זאת הראשונה והיחידה לפי שעה, המקיפה את אחד המקצועים הכי־מועילים והכי־חשובים, העתידים לתפוס מקום רחב בלמודי המכללה העברית בירושלים. ואין צורך לחשוב הרבה, כדי להכיר את הערך הגדול הטמון בקבוצה כזו ואת שויה המרובה בשביל המכללה, בשביל מוריה ותלמידיה ובשביל כל לומד וחוקר בכל הענינים, הנכללים בספריה זו. מעתה יוכל כל מי שיהיה להתעסק בכל אחד מאותם המקצועות הנזכרים בלב שקט ובדעת רחבה, כי לא יעדר ספר אשר יצטרך לו, ולא יגרע חלקו מחלק אותם היושבים בספריות הכי משוכללות שבמרכזי החכמה באירופה. כי מצוא ימצא בה את כל המכשירים לעבודתו, את כל המקורות הנחוצים לחקירותיו, ואת כל החבורים אשר יהיו לו לעינים ולמורי דרך בכל אשר יפנה. אבל עוד יתרון גדול ושכר מיוחד יהיה לכל מי שיעבוד בספרית גולדציהר, כי יכול יוכל להשתמש בכל התקונים הרבים והמחוכמים, אשר הכניס המלומד הזה בספרים הערביים והעבריים. אשר לא נדפסו כהוגן. וירבו בהם שבושי המעתיקים וטעיות המוציאים לאור והמדפיסים גם יחד. גם השגותיו והערותיו על הרבה ספרים במדעים שונים יאירו עיני הקורא, לבלי ילכד בשגיאות המחברים אשר תעו ויתעו מבלי דעת.

ספריה זו תהיה, איפוא, בית מדרש לחכמים ולתלמידים, במחלקת המדעים לבני שם, ובפרט כאשר יתחילו להתענין בלמודי שפת הערבים, ספרותם ותרבותם, וביחוד בתורת האישלאם בכל מחקריו ומקצועיו. בספריה זו ימצאו את כל המקורות, אשר השתמש בהם גולדציהר בחברו את מאות מאמריו ואת ספריו הגאוניים הנפוצים בעולם המדעי, על האישלאם, על הקוראן ומפרשיו, על תורתם שבעל פה (אל־חדית), על ספרות הערבים ושיריהם, על הפילוסופיה של הערבים ושל היהודים במזרח ובספרד הערבית, על השפעת התרבות הערבית על היהודים, וגם השפעת תורתנו וספרותנו על הערביים, ועל עוד הרבה ענינים שונים וחשובים.

ומלבד שלספריה זו יהיה ערך יוצא מן הכלל בעד הלמודים במכללה העברית ותפוצת מדעי בני שם בחוגינו אנו, הנה עוד יכולה היא מצד אחר לשמש גם אמצעי חשוב לקרב אלינו את המשכילים הערביים ומלומדיהם בא“י, אשר לא השקיעו עצמם במזיד בפוליטיקה של עלילות, דברי כַזב ודבות רעות, או אשר בשוגג מבלי דעת הם הולכים כעורים אחרי הסרסורים הרמאים המחרחרים מבחוץ והמשתמשים ביחוד בערבים המושלמים למטרותיהם הפוליטיות נגדנו בשימם ארבם בקרבם ונראים להם כאוהבים, ובאמת הם עוינים אותם כמו שהם שונאים אותנו, וכל מגמותיהם רק להחליש את השפעת המושלמים והיהודים גם יחד, למען יוכלו הם לשלוט בא”י וביתר מדינות המזרח באותם האמצעים הידועים לנו למדי, מן הימים ההם, אשר האדיקות והקנאות שלטו בכל, והשנאה והרכילות והדבה הרעה ותגרת איש ברעהו מלאו את כל העולם. כי באמת נמצאים ועוד ימצאו בין הערבים המושלמים, ואפילו בין הערבים הנוצרים, בא"י ובמדינות הסמוכות לה, אנשים משכילים, המכירים בערך היהודים בתור מפיצי השכלה ומרביצי מדע, אוהבי שלום ואנשי אמונה, והם יודעים שישיבתנו עמם הביאה להם תועלת חמרית וגם רוחנית גדולה, ומאמינים הם ששיבת ישראל לארץ ישראל תרחיב עוד יותר אותה התועלת בשבילם, בשביל תרבותם, ואפילו בשביל חפשיותם המדינית וחרותם החברתית. והנה ספריה כזו אשר בה נמצא אוצר נחמד ונפלא מן המובחר שבספרות הערבית וממיטב ספרי האישלאם, יכול תוכל להיות לבית ועד לחכמים ערבים ויהודים כאחד, ושם ישבו שבת אחים לחכמה ורעים למדע, ושכינת ההשכלה תשרה עליהם והאצילה‏ על שכנינו הקרובים אלינו קרבת־גזע וקרבת־מחשבה מאותה הרוח של סבלנות, של עין יפה, רחבת הלב ונדיבות הנפש, אשר הצטיינו בהן הערבים בימים מקדם, בימות שלטונם במזרח ובמערב, ובדורות הכי נעלים של השכלתם ותרבותם, – דוקא באותם הזמנים, אשר כל יתר העמים היו שקועים בבערותם וסכלותם, ועטויים בעלטת האדיקות ואי־הסבלנות, תחת ממשלת מלכים עריצים והנהלת כהנים קנאים, אשר השתמשו בידיעותיהם אך להתעות את צאן מרעיתם, ובדתם אך לזרוע שנאה ואיבה בלב מאמיניהם נגד יתר בני האדם. ומשכילים ערבים כאלה, הרוצים באמת ובתמים בתקומת־הערבים ותחית תרבותם וספרותם, ימצאו ענין רב בספריה זו, כי מלבד הספריה השלטונית במצרים והספריה של הכהנים הישועים בבירות לא תמצא בנקל קבוצה שלמה ומוגמרה כזו של ספרי גולדציהר, שיש בה גם ספרים ערבים, שנדפסו בהודו ובפרס ואינם נמצאים בנקל בספריה אחרת, והיה אם רק ישכילו הממונים על ספריה זו להכשיר את תנאי מקומה ושמושה, למען תהיה פתוחה לכל אדם וספריה יהיו מצויים לכל הרוצה לעיין בהם, אז תצא מספרי גולדציהר גם למשכילים הערבים תורה ואורה והיתה גם להם למקור חכמה והשכלה.

 

ד. גולדציהר והמלומדים הערבים    🔗

מציאותה של ספרית גולדציהר במכללה העברית תתן לה זיו וזוהר, ושם גולדציהר אשר יקרא עליה, יוסיף לה כבוד ותפארת לא רק בעיני כל חבריו המלומדים באירופה ובאמריקה, כי אם גם בעיני הרבה ממלומדי הערבים במזרח, ובפרט במצרים ובסוריה, אשר בהן נמצאים חכמים גדולים בין הערבים ובפרט בין המושלמים המכירים את גולדציהר ומוקירים אותו בתור חכם מובהק בתורתם ומיסד החקירה החדשה במדעי האישלאם, וגם בתור יוצר ערכים חדשים בהרבה מענפיו.

והנה בהיות שיחסים כאלה בין מלומד יהודי אירופי ובין מלומדים ומשכילים ערביים הוא חזון בלתי נפרץ, כדאי לעמוד עליהם ולברר איכותם ומהותם.

עוד בשנת תרל"ג, כשנסע גולדציהר למזרח בתמיכת הממשלה ההונגרית למען השתלם בשפה הערבית, עשה לו שם טוב בחוגי המלומדים הערבים בדמשק ובמצרים והוא היה אחד היחידים אשר הורשה לבקר את מסגד אלאזהר במצרים, למען שמוע שיעורי גדולי חכמיהם על הקוראן ועל מפרשיו, למרות היותו פרנג’י (אירופי) ויהודי, – שני כנויים אשר היו חשודים ביותר באותם הימים, אשר הרבה מהפוליטיקנים והקנאים שבין המושלמים ראו בעין רעה את השפעת האירופים והיהודים גם יחד הולכת ומתפשטת בארצות המזרח. כי אמנם הפליא אותם הצעיר הזה בידיעותיו בקוראן ובכל נושאי כליו ובבקיאותו בשירת הערבים. ובפרט בסגנון השפה ודקדוקה. ‏אבל גם אהבוהו בגלל ישרו ואמונתו, מזגו הרך ויצרו הטוב, נועם דרכיו ושפר מנהגיו, ובגלל רוחו האצילה ונפשו העדינה. ‏וככה קרבוהו אליהם ולא עברו ימים רבים עד שקנה לו חברים וידידים נאמנים בין החכמים המשובחים שבהם והיה נכנס ויוצא אצלם כאחד מהם, והיו מתוכחים אתו על השאלות היותר חמורות שבדיניהם ועל הפסוקים היותר קשים שבקוראן והרבה פעמים היו דבריו נשמעים להם והיו נוטים לקבלם ברצון, לולא היו מתנגדים למסורה שלהם ולמנהגים שנקבעו ביניהם כהלכות. וכל כך נתחבב עליהם והיה נכבד בעיניהם עד שכנו אותו בתואר “שיך” כמו שקוראים למלומדים ולמכובדים שבהם. ובהיות שלא היו יכולים לסגל לשונם לבטא את השם גולדציהר הזר לאזנם, לקח לו את השם אלזרווי, שפירושו “הזהבי”, בכוון לשמו הגרמני (ממלת זר שמובנה זהב בפרסית). ומאז היה ידוע ביניהם בשמו זה “אלשיך אלזרווי”. ועוד לפני שתים עשרה שנה, כשהייתי במצרים, מצאתי חכמים מושלמים ידועים ומפורסמים, שהיו זוכרים אותו בשם זה מימי בחרותם, ואחד מהם היה שיך טאהר אלג’זאירי, ‏אחד המלומדים היותר מצוינים בתורתם שבעל פה (חדית), ואולי הבקי היותר גדול בספרים ובכתבי יד ערבים שבדורו. הוא היה מבני משפחת עבד אלקאדר, אשר מלך על מחוז אלג’יר והגלה על ידי הצרפתים אחרי כבשם את ערי ממלכתו. אז התישב בדמשק עם כל בניו וקרוביו. יחוסו זה ולמדנותו המופלגה בתורתם, וגם מדותיו הצנועות והתנזרו מחיי עולם הזה ועסקו בלמודים כל ימיו בבתי מדרשות ובמסגדים, עשו לו שם כאחד הגדולים והקדושים שבהם. חכם זה היה באמת חסיד שבאומות העולם, וכשהיה גולדציהר בדמשק לפני חמשים שנה הכירו זה את זה ומתוך למוד באו לידי רעות וידידות. ושיך טאהר שמר את אהבתו לגולדציהר במשך כל הימים והיה זוכר אותו לטובה בכל מקום ובכל הזדמנות².

וכמו שיך טהר היו גם אחרים אשר ידעו את גולדציהר והתכתבו אתו ולפעמים קרה גם שהיו פונים אליו מהודו ומאלג’יר, מתורקסתאן או ממצרים, בשאלות הנוגעות לדת או לדין, לחדית או לקוראן, והוא היה משיב לכל אחד מהם כיד ידיעתו הטובה עליו בשפה הערבית, כאחד ה“שיכים” בכל המליצות המוסכמות ובכל סלסולי השפה והדוריה וקשוטיה ובסגנון המוחזק והנהוג אצל בעלי תורתם ויודעי דיניהם (אל פקהא) ובזה היה מעורר השתוממותם והתלהבותם, רצונם וחבתם. גם לא פעם אחת קרה שמלומדים ערבים מושלמים וגם נוצרים, כשהיו באים ממדינותיהם הרחוקות או הקרובות לאירופה, היו סרים לבודפיסט לבקר את “אלשיך אלזרווי” ולברכהו, אם גם היו מוכרחים לנטות מדרכם ולעשות סבוב גדול לשם בקור זה. וזכורני שגם שיך טאהר אמר לי, כשנפרדתי מעליו בפעם האחרונה, לפני שנפטר לעולמו, שאמסור שלומותיו וברכותיו לידידו אלזרווי, ולאמר לו, שאם ירצה השם והמציא לידו האפשרות להוציא זממו ולנסוע לספרד, למען ראות שם את שרידי התרבות הערבית, אז בלי שום ספק יסור בדרכו גם אל בודפיסט לקדם פניו ולשהות אצלו ימים עשרה או עשרים, ולהשתעשע אתו “בדברי חכמים ביום ושיחת חולין בלילה” (ללמד’אכרה ואלמסאמרה) עד אשר יפתרו לו כל השאלות המנקרות במוחו הרבה שנים, ויתבארו לפניו כמה חקירות, שעסק בהן בכובד ראש.

וזכורני עוד דבר אחד שאירע במצרים, ושמראה עד היכן היה גולדציהר מוחזק אצלם למומחה בלשון הערבית וספרותה. זה היה בביתו של הפחה אחמד זכי, אחד המשכילים הגדולים והחכמים הנכבדים, שהיה זמן רב פקיד עליון במיניסטריון להשכלת העם, ואח"כ גם וזיר לאותה מחלקה. אחמד זכי באשא הוא איש נאור ונבון והוא אחד מאותם הגדולים והמשכילים שבערבים, הנוטים חסד לרעיון תחית ישראל בארץ ישראל ומאמינים בנחיצות שתוף העבודה התרבותית בין היהודים והערבים בארץ ישראל ובמזרח בכלל. זאכי באשה זה שהיה תמיד מתרועע עם היהודים ומשדל אותם, האיר פנים בתחלה לשיבת ישראל לארצו, וכמה פעמים שוחח אתי על הצורך לבוא לידי הבנה של ידידות עם הערבים ורצה לתווך בינינו. אבל מנהיגינו לא השכילו להשתמש בהשפעתו כשהיתה עדיין השעה מוכשרה לכך, וזה הרעימו, ומעט מעט עבר למחנה מתנגדינו כמו אחרים מנכבדי הערבים, אשר נעלבו יען שהציונים, כמו שאמרו, התגדלו עליהם “כאירופים”, ויביטו עליהם מגבוה כעל “ילידי הארץ” (נייטיבס) מחוסרי השכלה ותרבות. ולאיש הזה ספריה נפלאה המלאה ממיטב הספרות הערבית, ולו קבוצת כתבי יד ערבים מן המובחר, ושם היה תמיד בית ועד לחכמים גדולים המרביצים חכמה ודת במסגד אלאזהר, וגם סופרים ומחברים נודעים לשם בין הערבים, ובכל לילה היו מזדמנים שם הרבה חכמים ומבלים שעות אחדות עד חצות, וגם אחרי חצות, בויכוחים מדעיים או שיחות ספרותיות, ועל פי הרוב היה בעל הבית קורא לפניהם איזה כתב־יד חשוב בשירה או מהספרות היפה (אדב), כדי לבררו ולבארו, לנקותו משגיאותיו ולהגיה שבושיו ולהכינו לדפוס ולזכות את הרבים בפרסומו. ואני, גם אני, בהיותי במצרים לפני שתים עשרה שנה, הייתי נועד בביתו עם קרואיו, מתערב בווכוחיהם ומתענג בשיחותיהם. ויהי באחד הלילות, כשהיו קוראים בכתב־יד אחד, נפגעו בפסקה קשה, שלא יכלו לפתור ענינה ולברר רעיונה, וכל אחד היה סותר דברי חברו עד שנסתתמו כל מעינות התבונה ונכזבו מקורות הבינה, ואז הוסכם ביניהם להביא את השאלה המופרכה אל השיך אשר בבודפיסט, ובי בחרו להיות לשליח לדבר תורה זה, וכבר שנסתי מתני לחבר את האגרת ולהריץ אותה לבעל ההוראה בבודפיסט ובודאי כבר היתה יוצאת לדרכה, – אפס כי פתע פתאום נשמע קול אחד החכמים הצנועים, שהיה יושב באותה מסבה ושותק כל הזמן, אבל אשר למרות היותו סגי נהור עשה לו שם בידיעת השפה ודקדוקה וסגנונה, והוא הציע תקון בגוף כתב־היד, אשר הפליא את כל המסובים, ופה אחד נשבעו באללה, שהתקון הלז ברוח הקודש נאמר (באלהאם אלאהי) ורק מסבה זו נתבטל ענין האגרת ונשבר הכד על המבוע…

כשהייתי אצלו בקיץ אחד (בשנת 1908 או 1909) בימי חופשתי מביהמ"ד העליון לחכמת ישראל בברלין, בא אליו הנסיך המצרי פואד קודם שעלה למלוכה, להתיעץ אתו בעניני המכללה אשר יסד במצרים, ויזמינהו לבוא אליה לשנה או שנתים כדי לסדר את הלמודים על התרבות הערבית ותורת האסלאם. גולדציהר סרב אף כי שר החיצון האוסטרי כתב לו שהממשלה תחשוב לה לכבוד גדול אם יקבל עליו תפקיד כזה. גם הממשלה האונגרית מלאה אחרי דברי שר החיצון ותאיץ בו לעשות חסד עם פואד. גולדציהר היה אז עסוק מאד ולא רצה להפסיק את עבודתו. אנכי הפגעתי בו שלא יסרב, ויהי כאשר חזקו דברי, אמר לי: קריינא דאיגרתא איהו חזי ליהוי פרוונקא, ויציע אותי לפואד. נפגשנו פעמים אחדות והדבר היה קרוב לבוא לידי גמר, אבל מכיון שפואד התנגד לי להכניס גם את העברית בתכנית הלמודים במחלקת השפות השמיות, למרות הוכיחי לו את חשיבותה בשביל השפה הערבית, דחיתי את כל הענין. פואד חשש פן יהיה למוד העברית למורת רוח למוסלמים האדוקים אשר הביטו בלאו הכי בחשד על המכללה שלו, וראו בה התחרות לבית המדרש של אלאזהר.

כאשר נודע דבר בקורו של פואד אצל גולדציהר ומיאונו לקבל הצעתו, כתבו לו אחדים מראשי המלומדים המוסלמים שהם יסדרו הרצאות בשבילו על התרבות הערבית לפני קהל גדול וכסף רב וגם כבוד גדול הבטיחו לו. הזמנה זו הפתיעה אותו וישמח עליה, אבל דחה גם אותה כדי שלא לעורר קנאה מן הצד השני.

כאשר הייתי אח"כ במצרים ואתהה על קנקן אחדים ממזמיניו ואשאל אותם אם לא חששו להתנגדות מצד האדוקים לבואו של מלומד יהודי להרצות על האיסלאם, אמרו לי: גולדציהר הוא המלומד היחידי באירופה היודע את תורת האיסלאם ואת התרבות הערבית על בוריה והוא מכבד ומוקיר אותן ולכן הוא יקר גם בעינינו ואנחנו מבכרים אותו על יתר המלומדים האירופים הבאים אלינו. דוקא יען שהוא יהודי נאמן לדתו ומסור לעמו אנחנו מאמינים בצדקו וביושר כוונתו.

אמנם הגדות כהנה וכהנה היה אפשר לספר למען הראות בעין את כל הכבוד, אשר כבדו רבים מחשובי המושלמים את הרבן הגדול הזה. אבל בהיות שקצר פה המצע מהשתרע אסתפק לאמר, שבימיו האחרונים בא מלומד ומשכיל ערבי אחד אליו כדי ללמוד אצלו את שטתו בחקירת הקוראן והחדית. ויהי כאשר שבק גולדציהר חיים לכל חי ויביאו את הנפטר למקום מנוחתו וכבר אמרו לסתום את הקבר, אחרי שדברו הדברנים והספידו הספדנים, לא יכול התלמיד ההוא להתגבר על צערו ובקול בוכים נשא עליו במעמד הקהל הגדול קינה בשפתו הערבית ויספיד אותו בשם המושלמים ויספר בשבח רבו על כל אשר עשה לו, ואת פרשת גדולת אב החכמה הערבית ומורה הדרך לחוקרי האשלאם, ויהלל את היהודי הגאון אשר נטע אהבת היהודים בלב הרבה מושלמים, וישבע על קברו ללכת בעקבותיו ולעשות את אשר בכחו לקרב את הערבים אל העברים, כדי לעשות נחת רוח לאותו האדם הגדול, אשר למד אותו לדעת, כי זו היא הדרך היחידה להחיות את ההשכלה הערבית והעברית גם יחד, ולהעמיק ולהרחיב את התרבות הגדולה במזרח ולהאדירה. המקרה הזה עשה רושם חזק על כל המלוים, ויהי לשיחה בעיר, ובכל העתונים תרגמו את דבריו וירימו על נס את הפרסום אשר נחל לו גולדציהר בעולם המושלמי, ואת החבה אשר רחשו לו כל בני האדם, מעמים שונים ומדתות שונות, ויהי זה לקדוש־השם גדול דוקא באותם הימים הרעים והאפלים, אשר רמסו את כבוד ישראל בראש חוצות וינאצו את כל הקדוש לנו, ושמות וביזות ושחיטות עשו ביהודים בכל ארץ הונגריה.

ואמת אמתית היתה בכל מה שאמרו עליו בנדון זה. כי כמו שהיה גולדציהר גאון בשכל, בדעת ובמחשבה, ככה היה גדול במדותיו ונעים בדרכיו, מקרב את כל אדם באהבה ודן את כל אדם לכף זכות, וכל הבריות היו חביבין עליו בלי הפרש דת ואמונה, עם וגזע, כתה או מפלגה, וככה התחבב גם הוא על כל הבריות, וכולם, כיהודים, כנוצרים, כמושלמים, כבדוהו ויעריצוהו, ואהבה אמתית ועמוקה ותדירית אהבוהו, ואפילו כשעלה לגדולה והיה מפורסם בכל העולם כאחד הרועים הגדולים במדע, והיה לאחד מהיושבים ראשונה בהיכלי האקדמיות והכנסיות של חכמי העולם, לא גבה לבו חו"ש, ואדרבא: כל מה שהיו מרבים בשבחיו, היה משתדל לגלות לעצמו את מומיו, וכל מה שהיו מהללים ומנשאים את ידיעותיו, היה משוה לנגד עיניו את מגרעותיו וחסרונותיו, ומביט אל מי שגדול ממנו בחכמה ובמדע, והיה מתענו ומתכנע, לבלי יתור לבו אחרי מהללים ומזמורים. אבל אם עניו היה האיש בגדולתו, היה גם אדם גדול בענותנותו, כי היתה זו ענוה טבעית ושלא במתכוון והיו בה אצילות וכבוד גם יחד.

 

ה. גולדציהר האיש והיהודי    🔗

גולדציהר היה טפוס נפלא ונעלה של תלמיד חכם יהודי שהתהלך בין הגוים, ושל מלומד מופלג ומוסמך בחכמות הגויים, שנשאר תקוע כלו בלבו וברוחו בתורת היהדות ומוסר הקדמונים. הוא היה באמת ובתמים מתלמידיהם של גדולי חכמים במוסר ובתורת המדות, ושגורות היו על פיו המימרות היותר נשגבות והיותר נהדרות של בעלי המשנה, של פרקי אבות, של חכמי התלמוד, של רבנו בחיי, של הרמב"ם ואפילו של החסידים האחרונים מבעלי המוסר. והיה נאה דורש ונאה מקיים, וכלו היה סמל האהבה והצניעות, ישרות הלב ויפי הכונה, וכלו היה אומר כבוד ויקר כי נהדר היה גם במראהו: רם הקומה, בעל ראש גבוה ומצח רחבה, ועינים טהורות ועמוקות, וזיו פנים; וקולו ערב, וחן בשפתותיו, וקסם בפיו, ובדבריו קנה לבבות, ונפשות גאים במתק ניביו הכניע. גם הדור היה בלבושו כאחד השועים, ומורגלא הוה בפומיה: כל תלמיד חכם, ותלמיד חכם יהודי בפרט, שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה! ובכל מנהגיו ובכל דרכיו שוה תמיד לנגד עיניו את היהודי שבו, והיה בורח מכל דבר, שהיה בו אף ריח של חלול השם, ומתוך מחשבה טובה זו היה תמיד בא לידי קדוש שם ישראל בגוים, ומתוך מעשיו היה בא לידי קדוש תורת ישראל ומוסרו. וכך היו כל מכיריו וחבריו, אשר לא מבני עמנו, מביטים עליו ביראת הכבוד ובאהבה, והיו מוקירים בו את החכם הגדול, את האיש הגדול ואת היהודי הגדול.

ויודע אני באחד המלומדים היותר חשובים שבאומות העולם והיותר מפורסמים שבין הפרופיסורים שקנו להם שם גדול במדעי התנ"ך, וקרל בודה שמו, – והוא היה אחד ידידיו היותר קרובים אל גולדציהר והיותר חביבים עליו, – שהיה אומר: פעמים הרבה היה מתגבר עלי יצר הרע ומסית אותי להפך בגנותם של ישראל, ובפרט כשהייתי רואה באחד מהם מעשים שאינם הגונים; אבל באותו רגע היה בא דיוקנו של גולדציהר ועומד לפני והייתי חוזר בתשובה ומתפייס, ודעתי נחה עלי, והייתי אומר: אשריהם של ישראל שיש להם אנשים גדולים והגונים כמוהו. ופעם אחת אירע, שחכם גוי אחד, שהיה בכנסית המזרחניים בהאמבורג, נכשל בלשונו וידבר סרה ביהודים לפני חברו בעגלת הטראם, קם יעקב בארט, המזרחני היהודי הידוע מברלין, שהיה נוסע באותה עגלה, ואמר לו: יודע אני שאם היית מכיר אותי לא היית מדבר ככה בישראל, ולפחות לא בפני; אבל מצטער אני, שגולדציהר שאתה מתפאר להיות ידידו ומוקירו, אינו יודע מה שיש בלבך עלינו. הלבינו והוריקו פניו של אותו חכם ובאותו יום הלך אל גולדציהר והתודה על עונו שחטא שלא בפניו ובקש ממנו מחילה. ענה לו גולדציהר: הלואי שהיית מכיר כהוגן מאה יהודים שאתה חושב שהם פחותים ממני, והיית מוצא בהם הרבה מדות טובות ואז היית מבקש מחילה מהם, שהעלבת אותם שלא בפניהם.

בכל הזדמנות היה משתדל לברר לגויים שהם אינם מכירים את היהודים כמו שהיו צריכים להכיר, והיה מוכיח אותם על עונם שהיו מביטים על אדם הגון וחשוב מישראל, כיוצא מן הכלל, בשעה שהיו חושבים לטפוס יהודי כל חוטא ורשע, או איזה עשיר יהודי מתבולל המוכר כל קודש בעד נעלים. “והעלבון הכי גדול בשבילי, היה אומר להם, הוא לחשוב אותי ליוצא מן הכלל! מכיר הייתי בנעורי ומכיר עודני כיום אנשים גדולים בישראל שהם סמל המוסר והמדות, ושהם בעצמם המושג הכי נעלה של היושר והצדק, ואני איני אלא אחד מתלמידיהם המשתדל להגיע למעלתם”. פעם אחת התאונן לפניו מלומד וסופר ידוע בהונגריה על רבוי היהודים הזרים בארצו, שאינם יודעים את שפת המג’יארים, ומנהגיהם שונים ממנהגי המדינה, ובמעשיהם ובמציאותם כבר הם מנוולים את פני התרבות המג’יארית! “בחייך, – השיב לו גולדציהר בין יתר דבריו, – שבניהם של זרים אלו יורו לבניך ולבני בניך איך לדבר ואיך לכתוב בשפת המג’יארים ויראו להם את כל היופי שבשפת אבותיך ואת כל ההדר והפאר שבספרותה ושירתה, כשם שהיהודים המפורסמים כיום בספרות המג’יארית ובידיעת השפה המג’יארית, היו בין מוריך וגם אבותיהם היו זרים כמו אלה שאתה בוחל בהם”. בדברים אלה רמז לו במתכוון לאחד הפרופיסורים שלו בשפה ובספרות ההונגרית, שהיה יהודי ושהוא בעצמו היה מפאר ומרומם אותו כאחד המבינים היותר מומחים במקצועו, ושהוא ידע כי אביו היה מגולי גליציה. שמע אותו סופר תוכחתו וכבש פניו בקרקע ולא הוסיף עוד לדבר נגד ה“זרים”. אבל יותר ממה שהיה גולדציהר שח להם על טיב היהודים היה מבאר להם את טיב היהדות, את רוממות מוסר הנביאים, כמו שמבינים אותו היהודים, והיה מונה להם את כל המעלות שבתורת אותו התלמוד, אשר הבורים והרשעים שבהם מציירים אותו ככלי מלא סם מות לתורת האנושיות והמוסר. פעם אחת אירע שהיה גולדציהר יושב בחברת חכמים וסופרים באחד מבתי הקהוה והנה נספח אליהם כהן קתולי, שכתב תועבות על התלמוד ועל היהדות. כיון ששמע גולדציהר את שמו, תיכף העמיד אותו לדין והראה לכל הנוכחים, שהוא עם הארץ שלא ידע אפילו לקרוא עברית, והלה הוכרח להודות, שכל מה שכתב העתיק מספרים שקדמו לו, ושנכתבו בידי מלשינים בורים שכמוהו מבלי דעת אף מלה אחת שבתלמוד. כשחבריו התחילו לפגוע באותו כהן בדבריהם, השתיק אותם גולדציהר ויאמר להם: כתוב אצלנו בספר משלי: “מודה ועוזב ירוחם”, ומכיון שהודה על שגיונו צריך למחול לו, ובלבד שלא יוסיף לחטוא. נתבייש הכהן ונעשה תלמידו בלשון הקודש, וחזר בתשובה והיה מביט על גולדציהר כעל איש קדוש וגדול לאלהים. ושוב פעם אחת קרה, שקבל מכתב ממזכירה של אחת החברות, שמטרתה היתה להפיץ את השלום בעולם, ובו נתבקש לחוות דעתו על רעיון השלום הנצחי ועל האמצעים שראוי לאחוז בהם כדי להשליט אותו בין העמים. אבל אמונתו של גולדציהר בחברות כאלה לא היתה גדולה ביותר, מפני שהיה רואה שדוקא בשעת סכנת מלחמה היו מסתפקות במחאה, או אפילו בלעדה, ורק קול ודברים היו משמיעות ואולם המעשים נעדרו. לפיכך לא הזדרז, כדרכו, לענות לשואלו, והלה בחפצו דוקא להעזר במכתב של אדם מפורסם כמו גולדציהר, ושהיה ידוע לאוהב שלום ורודף שלום, סר לביתו ובבת־קול של תרעומת שאלהו על סבת שתיקתו. קפץ גולדציהר ממקומו, לקח תנ“ך בידו ופתח ספר ישעיהו סימן י”א והניח לפני מבקרו, ובקול מוכיח אמר לו: כלום אינך יודע מה שאמר נביא זה על השלום בעולם? זה יותר מאלפים ושש מאות שנה, שנביא ישראל זה שלח ספר הזמנה לכל העמים ולכל הגויים לקרוא להם לעשות שלום בעולם, ועדין אנחנו מחכים לתשובתכם. ואתה מתרעם עלי, שלא עניתיך על הזמנתך ששלחת לי זה אך שבועים? הלך אותו מזכיר ופרסם תשובה זו של גולדציהר, כי הרגיש שטובה היא למטרתו מעשרה מכתבים.

אבל לא תמיד היה גולדציהר סמל המתינות ואבי אבות הסבלנות, כי לפעמים היו הרשעים שבשונאי ישראל מעבירים אפילו איש חסדן וסלחן כמוהו על מדותיו. ובפרט אם בעזות מצח ובכונה וזדון היו מוציאים עלינו דבות שקר. בימי עלילת דם של טיסא־עסלאר, שהרעישה את הונגריה מן הקצה אל הקצה, וכמובן גם את היהדות בכל תפוצותיה, עמד גולדציהר כצור מוצק וכסלע עז נגד כל צוררינו ומנדינו. בדברים קשים, בפה ובכתב, יצא על המעלילים וינפץ ביד חזקה ככלי יוצר את כל טענותיהם, ויגל לעיני כל את שקריהם וכזביהם. כשראו עצמם הללו במצור, קם נבל אחד ובחוצפה שאין כמוה פרסם “לשם האמת והצדק”, שגולדציהר בעצמו אמר לו, בשעה של היסח־דעת הרגילה “בשיחות ידידים”, שיש קורטוב של אמת בעלילת דם, בהיות שנמצאה כת אחת מיוחדה המשתמשת בדם לצרכי פסח! כמובן הכזיב אותו גולדציהר תיכף ומיד בכל תוקף. אבל הדבר יצא מפי הנבל ויעש לו כנפים בכל העתונים וזבובי־מות הבאישו הביעו שמן רוקח וגולדציהר סבל מזה נוראות. יום אחד היה גולדציהר מטייל בבית העתיקות בבודפסט, וראש המוזיאון פירינסי, שהיה איש נכבד, מלומד חשוב וידיד נאמן לגולדציהר, היה מלוה אותו מחדר לחדר ומשוחח אתו. והנה בשעה שגולדציהר היה שקוע בתמונה, שמשכה את לבו, נגש איש אל פירינסי ובהגידו לו את שמו, שאל אותו לשם האיש שבחברתו, כי לא הכיר את גולדציהר. עוד טרם הספיק פירינסי לענות לו, שמע גולדציהר את שמו של אותו איש ותיכף ומיד נהפך לאש שלהבת ובקול רם ובחרון־אף צעק עליו ויאמר לו: האם אתה הוא האיש, אשר כתבת על גולדציהר מה שכתבת בענין עלילת הדם?! נדהם האיש וענה: אמנם, כן הדבר, אבל מה לך ולגולדציהר כי נזעקת? באותו רגע החזיק גולדציהר בכתפו בכח־ענק שהיה לו, ויאמר לכל האנשים שהתכנסו לקול הקטטה: אתם כלכם עדים, שהאיש הזה אינו מכיר אותי, ואינו יודע אפילו את שמי. ובכן העידו גם עלי, שאני מכריז עליו שהוא שקרן, נבל וחצוף! אני גולדציהר והוא שמו כך וכך, והוא כתב עלי, שאני הגדתי לו “בשיחת ידידים”, שבני ישראל נזקקים לדם־נוצרים בפסח. ועתה חובתכם היא להגיד לכל אדם את אשר ראיתם בעיניכם ובאזניכם שמעתם, כדי לפרסם את השקרן הנבל והחצוף הזה! בקושי עלתה לו לאותו רשע להנצל מכעס הנצבים עליו ולברוח. אבל הקול נשמע בעיר, ובעתונים הגדולים הודיעו על דבר המריבה, ויסתמו את פי המעלילים בזדון רשע. כשספר לי גולדציהר את המעשה הזה, ראיתי דמעות בעיניו, ובסוף אמר לי: “מימי לא נתגלתה לי “סיעתא דשמיא” בכל נפלאותיה כמו באותו מקרה, ומהרגע ההוא נתחזקה בי האמונה שהקב”ה לא יטוש ולא יעזוב את עם קדשו. בור כרה רשע ויחפרהו ויפול בשחת יפעל".

 

ו. גולדציהר וחכמי אומות העולם    🔗

הנשמה היהודית שבו היתה בריאה וחזקה, והלב היהודי טהור ומלא רגש, ואהבתו ליהדות לא כשלהבת היתה, אלא כאש יוקדת תמיד. לא היה בו אף משהו לא ממורך לב המעורבים בגויים, ולא מחולשת היהודי הגלותי. לחוטא נחשב בעיניו כל מי שהשתדל לחפות על עוון שתיקה נגד מחרפי ישראל, בהציגו את שנאת הגויים כחזון עובר ובלתי נפרץ והתלוי רק בזמן ומקום; ולמחלת לב ומוגת לב חשב את אותו היאוש הזוקף כל צרה וכל רעה על חשבון הגלות, כאלו מוכרח הדבר להיות כך. אמנם מטבעו לא היה מהלוחמים מלחמת תגרה בשונאינו; אבל בהלחמו מלחמת הגנה על ישראל, היה אמיץ וקולע אל המטרה, ומעולם לא נסוג אחור. אפס כי לא תמיד השתמש בתכסיסי מלחמה, כי יותר מתאים היה למזגו להכניע את האויב בדברים מן הלב, בראיות מן השכל ובהוכחות מיוסדות על מעשים ועובדות; ויותר ממה שהיה תוקף את מתנגדינו, היה אוהב לרכוש נפשות אלה אשר עוד לא הרעלו וטרם טעמו טעם השטנה והאיבה. וכך היה אומר: “יותר טוב לקנות נפש אחת לאהוב את ישראל מאשר למגר רשע אחד משונאי ישראל”. הוא היה עושה רושם עז ועמוק על כל אדם, יען שכל מה שהיה אומר וכל מה שהיה עושה, היה טבעי וישר ואמת בלי שום מלאכותיות ובלי שום כוונה להטביע איזה רושם שהוא על לב איזה אדם שיהיה. גם גאותו היהודית היתה טבעית כדבר המובן מעצמו, ולא היתה לא צעקנית ולא שחצנית, אבל גם בלי שום פרכוס וקשוט, ומעולם לא החזיק טובה לעצמו על כך, גם לא היתה בו אותה היהדות של שתי רשויות, זו של “בני דת משה” וזו של “הפטריוטים הטהורים”. ובבוז היה מביט על אותם היהודים, שהיו מכריזים על עצמם שהם פטריוטים תחלה ואח"כ בבחינת יהודים. הוא היה מסור בכל לבו ובכל נפשו אל העם ההונגרי ואל הארץ שבה נולד; אבל לא הבין איך אפשר להבדיל ולהבחין שתי נשמות בגוף אחד.

פעם אחת לפני שלשים שנה היתה לו פגישה רעה בפומבי עם הציר הרומיני באחת מכנסיות המזרחניים, יען שזה הכריז על זכות רומניה בטרנסילבניה והוא הגין בכל כחו על זכותה של הונגריה – ונצח. כעס המנוצח וחמתו בערה בו, וכשיצאו מן האספה, רצה להבליט את יהדותו של גולדציהר למען החליש את כח הגנתו על הונגריה. תקף אותו גולדציהר בפני כל העומדים ואמר לו: דע לך שיהודי נאמן לעמו ולדתו הוא הרבה יותר מסור לחובותיו כלפי ארץ מולדתו, מרומיני השולל זכויות היהודים, שהם החלק הטוב ביותר והתרבותי ביותר שבארצו!

בלעג דוקר היה תמיד פונה כלפי יהודים מתבוללים, ושונא היה רבי זה את העשירים, שהיו משדלים לגויים ‏ ומחנפים לרשעים, ובפרט היה שונא את המשומדים, שבגדו בדתם כדי להשיג משרה או כדי להכנס לטרקליניהם של בעלי השררה. פעם אחת נזדמן בחברת פרופיסורים נוצרים וחברים מהאקדמיה עם חכם אחד שנשתמד כדי לעלות תיכף למעלת פרופיסור מן המנין, בזמן שגולדציהר לא הגיע עדיין למדרגה זו, אף על פי שהיה כבר הרבה שנים פרופיסור שלא מן המנין קודם לו. נסה אותו איש להתחבב על חבריו הנוצרים בשיחו כאילו היה הונגרי שהורה ונולד בקדושה נוצרית, והתחיל לדבר על “הטהרה המג’ייארית” ועל החובה להזדכך ולהתלבן מכל דבר זר וטמא, כדי להגיע לספירה היותר עליונה שבמג’יארות, וכיוצא בזה מן דברי החנפים. נפל גולדציהר לתוך דבריו ואמר לו בליצנות מרה וחדה: אשריך שזכית לעלות למעלה יותר גבוהה מדורו של ישעיהו, מפני שעל אותו דור אמר הנביא: “ישראל לא ידע, עמי לא התבונן”; ואילו עליך היה אומר: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”. צחקו כל המסובין, והליצנים שבחבריו המג’ייארים היו קוראים מאותו יום ולהלן לכל מומר חדש “חמורו של ישעיהו הנביא”.

גולדציהר היה בכלל אדם אחד ומאוחד בכל, שלם בכל, בלי קרעים ובלי טלאים. היו לו נפש אחת, אמת אחת, לב אחד ופרצוף אחד. יהדותו והשכלתו ויחוסו למולדתו ולאנושיות התמזגו בו לחומר אחד בהתאמה נפלאה, ואי אפשר היה להבדיל בו את האדם מן היהודי, ואת היהודי מן האירופי, ואת המשכיל היותר מחודש מבעל המסורה היהודית היותר נושנה, ואת החפשי בדיעותיו מהמאמין באל אחד, בכל דקדוקי היחוד המשולל ממושגים וכנויים. מעולם לא היה אפשר להרגיש בו איזה הפוך או איזה נגוד בינו לבין עצמו. אחד היה בהשקפתו ואחד היה במעשיו בלי שניות ובלי דו־פרצופיות. ‏גולדציהר היה מאמין גדול באמת, ורגש דתי עמוק מלא את כל תוכו; ויחוד האלהים ומוסר היהדות, שהיה כוללם ב“צדק צדק תרדוף” ובדברי מיכה: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך” – היו אצלו הראשית והתכלית של כל אמונה ושל כל מוסר, והעיקרים היותר יסודיים, שעליהם עומדת כל האנושיות. הוא לא דקדק בהרבה מצוות התלויות במקום, בזמן ובצרכי הגוף; אבל הקפיד בכל תוקף על מצוות שבלב, על חובות הלבבות, ועל מצוות עשה שהמוסר האנושי בכלל ושהיחס שבין אדם לחברו בפרט מטילים על האדם. גם בדברים שבין אדם למקום היה לבו כלו מסור לשמים, ואם גם הצניע לכת בדרכיו ובמעשיו, בכל זאת היתה האמונה הטמונה בחובו מתגלה בהרבה פנים יפים ונאים. אחד הקוים היותר נוצצים שבו, היתה חבתו לתפלה, ובפרט לתפלה בסתר. הוא היה אוהב להתפלל לא תפלת קבע, אלא בשעה שהיה לבו מבקש להתיחד עם השכינה, אבל היה גם “בעל תפלה” נאה וקול יפה, ובקי היה בכל הרנה עם כל נגוניה וסלסוליה, ולפני שנים הרבה היה נוהג לעבור לפני התיבה בראש השנה וביום הכפורים, שהיה מבלה בבית כנסת קטן וישן בקהל יראי שמים, למרות שהוא היה המזכיר של הקהלה הראשית, שהיו לה גם רבנים “מדוקטרים” ובתי כנסיות עם כלי נגינה. נטייתו זו ואהבתו לתפלה כבר נכרה בו בהיותו נער, ובעודו בן שתים עשרה חבר ספר קטן על מעלות התפלה וקרא לו “שיחת יצחק”, על שמו, ולרמוז על מה שאמרו חכמים על יצחק אבינו שיצא לשוח – מכאן “שיצא להתפלל”.

ומעשה שמציין את נאמנותו ליהדות ורגשו הדתי קרה לפני עשרים שנה כשהיה באנגליה. כבוד גדול נחל שם וקימברידש ואבירדין הכתירוהו בתואר “דוקטור נכבד” וכל מכללה ומכללה הזמינה אותו להיות אורח אצלה. בתוך מכבדיו היה גם פרופיסור אחד (איני זוכר אם באבירדין או באידינבורג). שהזמין אותו להיות אורחו ליום שחל בו יום הכפורים. גולדציהר השיב לו בתודה ובקש ממנו סליחה על העצרו מבוא אליו מטעם דתי. חשב הפרופיסור שגולדציהר התכוון ל“כשרות” ויבטיחהו להכין בשבילו מטעמים מהמלון היותר כשר שבעיר. ויפציר בו בכל לשון של בקשה לבוא, מפני שכבר הסכימו כל הקרואים לאותו יום, ובפרט שאחדים מהם רצו לבוא מעירות קרובות לכבודו. ענה לו גולדציהר: שום מכשול ושום פגע לא היה יכול למנוע אותי מלפנות אל ביתך. אבל מה אעשה ומיום שבאתי לעולם, קבלתי עלי להוועד באותו יום עם מי שאינני יכול להחזיר פניו ריקם. ואם רוצה אתה לדעת מי הוא, לך וקרא בספר ויקרא פרק כ“ג, מכ”ו ואילך, ומובטחני שתדין אותי לכף זכות. נצטער הפרופיסור על שלא דקדק בימי “הלוח”. אבל בליל מוצאי יום כפור, כשגולדציהר הלך בשעה מאוחרת לתחנת מסלת הברזל לשוב ללונדון, מצא את כל החבורה ממתינה לו. תמה גולדציהר ופניו האדימו מתוך בושה של ענווה. ענה הזקן שבחבורה שהיה גם זקן בחכמה ואמר: הואיל ואתה לא יכולת לבוא אלינו היום, באנו אנחנו אליך הלילה, לקבל פניך ולברך אותך, שתהיה ברוך בצאתך, כמו שתהיה ברוך בבואך אלינו עוד הפעם. ספר לי כהן אנגליקני שהיה באותו מעמד, שגולדציהר בכה מרוב התרגשות. ועוד הוסיף לומר לי, שמעולם לא ראה חכם גדול וענו וצנוע ואהוב כל כך על הבריות כמו גולדציהר.

 

ז. גולדציהר וחכמי ישראל    🔗

פרק מיוחד היה צריך לכתוב על גולדציהר ופעולתו בתור מזכיר הקהלה בבודפסט. אמנם כבר בשנת תרל“ג נתקבל בתור פריוואט־דוצינט במכללה, ואחרי שנים מספר קבל גם את התואר של פרופיסור, אבל משכורת לא היתה לו כל הימים עד אשר נתעלה למדרגת פרופיסור מן המנין בשנת תרס”ד, ועל משמרתו זו נשאר עד שנת תרע"ד. בדרך כלל אפשר לאמר שראשי הקהלה השכילו להבחין בין המלומד ובין המזכיר, וגם הרגישו כי לכבוד ולתפארת היה האיש הזה לעדה, ובפרט בהווכחם לדעת הרבה פעמים, שהשפעת המלומד הזה היתה הרבה יותר גדולה במקומות הגבוהים של הרשות, מזו של הפרנסים העשירים ובעלי התריסין ואבות התוארים המקורבים למלכות. אולם כשקרה שזה או הלה מראשי הקהל רצה להתיהר בפניו ולהתגדל עליו, בחשבם שיוכלו לנהוג בו מנהגם עם “כלי הקודש”, המשמשים אותם ונכנעים לפניהם, לא היה גולדציהר משגיח בהם, או הדף אותם, ויהי הוא תמיד המנצח. די היה לו לאיזה פרנס להיות עם הארץ, כדי שגולדציהר לא יטפול בו הרבה, כי בוזה היה לעמי הארצות בלבו ואפילו שונא את היהירים שבהם. לכן לא היה נעלב ביותר אם היה עם הארץ פוגע בו. אולם לא כן היה אם איזה תלמיד חכם יהודי היה מקניטו, ועל אחת כמה וכמה אם היה תלמיד חכם הגון ומומחה, ולא מאלה שיודעים מן הספרים רק את שמותיהם, ומהחכמות אך ראשי פרקיהן…

מתכוון אני ביחוד להחכם זאב באכר שהיה תחלה בידידות גדולה אתו עד שהכניסו טינה בלבו עליו אנשים שהיו מתקנאים בגולדציהר וחושבים שצריך היה להשתמש בהשפעתו על המלומדים ההונגרים להמציא להם משרות ותארי כבוד. חולשה היתה לו לבאכר בתאוותו להבחר לחבר האקדימיה ההונגרית ומכיון שגולדציהר היה מהיותר נכבדים שבה, הקפיד עליו מפני שלא הגה את מתנגדיו מן המסלה לבוא אליה. ואולם גולדציהר גלה לי שהיה ממליץ עליו בכל תוקף בכל פעם שהיתה בחירתו עומדת על הפרק ולא הצליח.

אחד התפקידים היותר חשובים שמלא גולדציהר היתה הוראתו תורת המדות והמוסר בישראל, והפילוסופיה היהודית של התקופה הערבית והספרדית בבית המדרש לרבנים בבודפסט. עוד קודם שנמנה לפרופיסור בביהמ“ד הזה, כבר היה מרביץ תורה בין תלמידיו היהודים, שהיו באים אליו למכללה, והרבה פעמים היה לומד עם החשובים שבהם בביתו, וקורא לפניהם פרק בתורת היהדות, ומחבב עליהם למודיה בחבה יתרה ובהתלהבות אמתית. וככה ישנם בין תלמידיו חכמים שקנו להם שם גדול בידיעותיהם, במחקריהם ובספריהם כמו ד”ר מרטין שריינר שהיה מורה בביהמ“ד הגבוה לחכמת ישראל בברלין ומומחה בספרות הפילוסופית והמוסרית היהודית והערבית; פרופ. שמואל קרויס זה החוקר והחכם הבקי והחריף אשר הביא ברכה רבה בספריו ואשר נודע גם לקוראים העברים בחבוריו ובמאמריו; הרב מיכאל גוטמן, הנודע לתהלה בחבורו הגדול מפתח התלמוד ושהוא פרופ. לתלמוד וגפ”ת בביהמ“ד לרבנים בברסלוי; ד”ר אדולף ביכלר, הראש של ביהמ“ד לרבנים בלונדון, אשר העשיר את חכמת ישראל בהרבה חבורים חשובים על תקופת המשנה והתלמוד ויסיע מהם חומר רב להבנת החיים באותם הזמנים והזרמים השונים בדת ובהלכה. אלה ועוד רבים זולתם שתו בצמא את דבריו והרבה ישבו בין ספריו, והרבה למדו מתוכם, ועוד היום הם זוכרים לטובה את רבם זה, אשר השפיע עליהם בנפשו הטהורה ויאציל עליהם מרוחו הגדולה. בודאי היתה פעולתו של גולדציהר בביהמ”ד הרבה יותר ניכרה ומצוינה לולא היתה ההטפה והדרשנות עיקר, והחכמה רק ככלי שמוש להן. קלקלה זו מרובה היא, לצערנו, בכל בתי המדרש לרבנים מפני שההטפה דוחקת את ידיעת התורה שהיא יסוד רבנות, ויען שהמטיפים מדקדקים יותר בצורת הדרשה מאשר בתכנה, ורוצים הם שהנוי שבה יהיה מעולה על המוסר שבה. ויותר ממה שהם רועים את הקהל, הם אוהבים למצוא חן בעיניו, ותחת להיות מלומדים, הם מתאוים להיות אמנים, וככה נעשתה ההטפה לכלי נאה שנתרוקנה מתוכה, ולחכמה יפה שאין בה פירות כי אם פרחים. אמנות כזו שהיתה כבר לאומנות, היתה מתנגדת להשקפות גולדציהר מן הקצה אל הקצה, והיה בוחל בה ומקצץ בנטיעותיה עד מקום שידו היתה מגעת ומשתדל היה להוכיח לתלמידיו שצריכים הם להיות מבניהם של הנביאים ולא מתלמידיהם של המטיפים, אשר הטף יטיפו לעם וה' לא שם את דברו בפיהם. גם פוגע היה במטיפים כאלה ומטרה היו לחציו השנונים. ומעשה ברב אחד מן החדשים שבמתוקנים שקנה לו שם טוב כאחד המטיפים המפורסמים מפני שהיה מליץ גדול עם שהיה גם עם־הארץ גדול, ומטיף זה בא פעם אחת לבודפסט וידרוש ברבים, וכל הקהל התפעל מברק לשונו, וזוהר דבריו, ויפי סגנונו. ‏וירבו לשבח נאומו, ולהלל שיחו, ולרומם ולפאר מאמרו, וכל אחד התחרה עם רעהו, להביע התרגשותו והתלהבותו ולהראות על מעלות דרשתו, מבלתי היכולת להגיד מה שאמר ומה שרצה לומר. כי באמת הרבה המטיף בדברים על לא דבר, ויוסף מלים על אמרים חמרים חמרים, ותבן ומספוא רב לחמורים. אבל לרוע מזלו היה גם גולדציהר בתוך קהלו; ויהי כאשר שאלו אותו ואת דעתו על דרשתו, השיב להם: רבותי, תמיד הייתי יושב ותמה על מה זה ובשל מה זה, ראה המתרגם הגדול של כתבי הקודש לותיר לתרגם את קהלת למלת פרעדיגער (מטיף) ולא הייתי יכול לישב תרגומו על דעתי עד שזכיתי לשמוע את הפרעדיגער הזה ואז נתבררה לי כונתו של אותו חכם עליו השלום שרצה לאמר: הבל הבלים אמר הפרעדיגער, הבל הבלים הכל הבל.

ונגע צרעת זו שהתחילה לפרוח בפרט לפני המאה שנה למספרנו, ושכל עיקרה ומקורה גם כן בגלות אשר הטילה על הקהלות את אהבת החקוי למנהגי הגויים בעדותיהם וכנסיותיהם היא היא שהיתה גם בעוכרי החכמה והמדע בין הרבנים החדשים שקראו לעצמם מן המתוקנים יען שרצו לתקן את היהדות על פי שיטות המקולקלים שבתוכנו. היא גם אחת הסבות היסודיות שהעמידו מתוכם טפוס של תלמידי חכמים לחצאין, קרחים מכאן וקרחים מכאן, שעומדים ברגל אחת בבית מדרשנו וברגל אחת בבתי מדרשותיהם ומדלגים מתורה לתורה ואינם נזונים לא מזו ולא מזו כל צרכם כהלכה. ואף על גב שהם נפנים הרבה יותר ללמודי חכמותיהם, ושהם משתדלים להיות יותר מושלמים במדעיהם מאשר במדעינו, רוצים הם להחשב לבעלי המגן ונושאי הצנה בין רבוא רבותים מישראל. והאלהים יסלח לי אם אתן את פי לחטוא ואומר שלצערנו ולגודל דאבון לבנו נמצאים בין תלמידי חכמים מסוג זה גם כאלה שהם חכמים גדולים בעיניהם וקטנים בשכלם. המתנפחים כברבורים כשהם אפרוחים, ומתמודדים כענקים והם חגבים, המחזיקים טובה להקב"ה על שנבראו לכבודו, וחסד לישראל על שהם יודעים לקרא פסוק כשהוא מנוקד, ולעיין בספר מחכמת ישראל כשהוא מתורגם, הרוצים להיות גדולים בין היהודים דוקא ברדפם כבוד אצל הגויים, ואם הם נכשלים ואינם יכולים לעלות אצלם לגדולה, אז הם תולים תקלתם, לא בקוצר דעתם וחוסר ידיעתם, אלא בשנאת האומות, כאילו לא נבראה זו ולא באה לעולם, אלא כדי לשמש להם לחפות על בערותם ולכסות את מערומי סכלותם.

אמנם לא פה המקום לדבר על תקלות כאלה ובפרט אשר בימים האחרונים הודות להתפשטות רעיון התחיה בישראל הוטב הרבה מאד מצב הרוחני והתורני אפילו בבתי המדרשות היותר מחודשים לרבנים היותר מתוקנים, לרבות אפילו אלה אשר בעבר השני לאוקינוס. אפילו לפני שלשים וארבעים שנה היתה המכשלה בעצם תקפה, ותהי למורת רוח לגולדציהר ולהרבה טובים וגדולים כמוהו וככה גם ההטפה לכבוד התורה מבלי ידיעת התורה היתה נפוצה במחנה ישראל גם כאשר החל גולדציהר ללמד בבית המדרש לרבנים. ובהיות שהוא היה תמיד מגלה כל לבו בלי שום משא פנים נגד החכמים שהיו, כמו שהיה אומר, “מלומדים גדולים, אלא שלא ידעו כלום” ונגד המטיפים אשר כחם היה יותר גדול בפיהם מאשר במוחם, קמו לו אויבים מבין קהלם ויורו עליו חצים מאחורי הכותל ובשעה שהיו מהללים אותו בגלוי הכו אותו בחמת לשונם בסתר.

אבל לא רק כל המעשים והעובדות שמניתי היו הסבות אשר בגללן לא טבע גולדציהר את חותמו על ביהמ“ד לרבנים, מלבד על אחדים מתלמידיו היותר מקורבים אליו, באותה מדה שהיה אדם גדול בתורת היהדות כמוהו יכול לעשות, כי אם בגלל היחס אשר התיחסו אליו אחדים “מיקירי קרתא” מתוך קנאת סופרים ומאותו המין של חכמי הקהלה שלוקחים לעצמם מונופולין על חכמי היהדות, והם חתרו להאפיל את מאורו ולהמעיט את השפעתו בהציגם אותו כאדם האוהב להתקרב אל הגויים, ולהתכבד בכבוד שחולקים לו חכמי הגויים – הוא, אשר הבליט תמיד את יהדותו אפילו בין המג’יארים היותר אדוקים, והיה משפיע מאישיותו היהודית על כל אלה אשר לא מבני ישראל הם, באותה מדה שלא רק חסידי אומות העולם היו מעריצים אותו ואומרים: ראה יהודי זה וקדש, אלא שאפילו שונאי ישראל היו מוכרחים להודות ברצון ושלא ברצון, על גודל מעלתו וגובה מוסרו ומרימים על נס דוקא את יהדותו! אולם לא פה המקום לספר דברים הללו, ובפרט כדי שלא לבוא חו”ש מתוך שבחו של אדם גדול זה לידי גנותם של אחרים, אשר היו ביניהם גם כאלה שגולדציהר בעצמו היה אוהב ומכבד, מוקיר תורתם וחכמתם, והיה מצטער על שנמשכו בחכת הדייגים הצדים במים עכורים.

אמנם בכל זאת היה אוהב להשמיע שעוריו בביהמ"ד לרבנים, ואפשר שעוד נזכה לקרא את שיעוריו הללו בשפה יותר נפוצה מהשפה ההונגרית, אשר בה פרסם חלק מהם, ואולי בשלמות יותר גדולה, לפי כתב ידו אשר השאיר אחריו. והיה לנו בספרו זה חבור חשוב על מוסר היהדות ופילוסופיתה עם מקורותיהם ולפי כל ההשקפות אשר שלטו בתקופות שונות.

 

ח. שיחות בלילה    🔗

הרבה ימים והרבה לילות בליתי בחברת גולדציהר לעתים קרובות בכל פעם שהייתי מבקר אותו בבודפסט, במשך ארבע עשרה שנה, מאז בקרי אותו כשהייתי עוד תלמיד במכללה בשטרסבורג, עד שנקראתי ללכת לספרד, קרוב לפני החל המלחמה הגדולה שגרמה לצערי וליגוני שלא זכיתי עוד לראותו, כי דוקא כשהייתי מכין עצמי לנסוע אליו הלמתני השמועה הרעה על מותו. והנה בהיות שחכם זה לא היה ישן יותר מארבע, ואם הרבה, חמש שעות, לא הייתי נפטר ממנו כי אם בשעה מאוחרת בלילה ותמיד היה כמעין המתגבר, ממש בלי הפסק, בלי ליאות ובלי יגיעה, והיה עובר מענין לענין וממקצוע למקצוע ובכל אחד מהם היה כמלך בגדוד, כמצביא המנצח על כל חילותיו, מבלי שיחסר לו אף הפרט היותר קל, והכל היה מסודר במוחו ובהרצאתו, וסבור הייתי כאלו הייתי שומע פרק אחר פרק, מתוך ספר גדול שהיה כתוב ומונח לפניו, מראש ועד סוף, בכל אותיותיו וסימניו, ולא הייתי יודע על מה להתפלא יותר, על שכלו היוצר והפורה, או על כח זכרונו הנפלא, או על מהירות השגתו, או על קלות הסברתו. אבל כשם שהוא לא היה מתיעף ככה לא היה מיגע את השומע לו, כי אם כפות היה לו בכל מחשבותיו ומעיניו, ומציית לו בכל כונתו והיה מתחמם לאור התלהבותו. ומעט מעט היתה האש היוקדת בקרב המדבר מבעירה שלהבת גם בלב שומעו והיתה נתכת ומשתפכת אל תוכו צרופה ומלובנה כמו מתוך צנור. ובאותה מדה שהיתה ההנאה מתרחבת ומתפשטת על כל גדות נפשו, כך היתה גם האהבה הולכת ומתעמקת בלבו לאיש היחיד והמיוחד הזה, ונפש התלמיד היתה נקשרת בנפש הרב, ושתיהן יחד משתלבות ונאחזות זו בזו והיו לנפש אחת.

וזכורני שפעם אחת היינו יושבים ומשוחחים עד אחרי חצות. ובאותה שעה התחיל לספר לי על מקורו ומוצא משפחתו, איך באה מספרד להולנדיה ומשם להמבורג, ואיך יצאה מהמבורג ותתישב בהונגריה, והיה מעביר לפני זכרונותיו מימי ילדותו בעיר מולדתו שטוהל־ווייסענבורג; והיה מדבר בחבה והערצה על אביו ואמו שהדריכוהו וינהלוהו במוסרם; ובאהבה ויראה על רבו, שהכניס אותו להיכלה של תורה. והיה מספר בשבח כל אותם האנשים הגדולים בתורה ובמדות ובמעשים טובים, שהכיר בימי בחרותו במקומות שונים, ובזמנים שונים. נדמה לי שהיה מתגעגע לאותם הימים ולאותה הסביבה. אמרתי לו: רבי, עד מתי תהיה שבוי חציך בין אומות העולם, וחציך עומד במחנה ישראל? וכי לא הגיעה השעה שתשים פדות לנפשך וגאולה תהיה לך מחכמות זרים שגדלת וטפחת? וחכמת ישראל מה יהיה עליה – ונכרים דשים בה; מהם שמהפכים את הקערה על פיה, ומהם שדורשים אותה לגנותנו, ומהם שרואים את המאור שבה ומגנים את חכמי ישראל על שאינם מטפלים בה; וכי לא די שאנחנו בגלות, שגם חכמתנו צריכה להיות בגלות? – וכי לא די שכל הקללות הכתובות בתורה מתקימות בנו בכל מקום ובכל עת ובכל שעה, ועם ישראל נתון לשוד ולמשסה, שגם תורתו תהיה לבזיון ולמרמס? ישב ונאנח ואמר: זהו מה שאמרו חכמינו, כל זמן שאין ישראל נגאלים שכינה שרויה בגלות. כל כך השחירו פניהם של ישראל בצרות, שלא רק המרודים והמדולדלים שבנו בלבד בגלות, אלא שהמשכילים והנאורים, ואפילו הנבונים שבנו, הם עוד יותר ויותר בגלות. כי לא די שאינם בונים בתוכנו אלא שעוד סותרים בבנינינו והפרוץ מרובה על העומד. ולא די שאינם מסייעים לבני אדם שכמונו, להגדיל תורת היהדות ולהאדירה, אלא שמונעים אותם ומלעיגים עליהם ומעליבים אותם, ואין חכמת ישראל יכולה להתקיים אלא בידי מי שממית עצמו עליה, ואשרי מי שזוכה לזה ולפיכך אנחנו מחויבים לאחוז בזה וגם בזה, ולהזדקק גם לחכמות הגויים, לא רק כדי שלא יאמרו עלינו מה סכל ונבער העם המפורד והמפוזר הזה, אלא גם כדי שיתקרבו אלינו וילמדו עלינו זכות בשעת הסכנה. וזוהי נחמתנו כלפי שונאינו וגם נגד מהרסינו ומחריבינו מתוכנו, שאין לך מקום שאין בו לבן ישראל מעלה גבוהה וחשיבות מעולה, עד שמוכרחים לאמר אמנם מה נבון וחכם הגוי הגדול הזה.

נזכרתי הרבה דברים שצערו אותו כל ימיו ושרמז עליהם במרי שיחו ואומר: אשרהו שזכה גם לשלחנה של תורת היהדות ולהרביץ אותה בין הרבה מתלמידיו.

 

ט. סוף ימיו    🔗

בסוף ימיו נתרבו עליו צרות הגוף מתוך צרות הנפש. המלחמה החריבה את תקוותיו לשלום בין העמים ואפילו בין המלומדים, אף על גב שהוא היה אחד היחידים שנלחמו בפה ובכתב נגד השטנה שהכניסו חכמי האומות, אפילו בדברים שבחכמה ובמדע. אח"כ באה מהפכת הבולשביסטים בהונגריה עם כל ההרס והבזה בימי שליטתה, וכל השנאה והמשטמה לישראל בעקבותיה עם השוד והרצח וההריגות והשחיטות והנאצות והמהומות עד שבחל בחיים ותתאו נפשו למות. וזוכר אני שבאותם הימים פניתי אל אחד מידידיו וחבריו אשר לא מבני ישראל, ואביע לו פחדי ודאגתי על גולדציהָר, שמא יקרה לו אסון בשעת חירום כשהחיה הטורפת פורצת ואינה מבחינה בין אדם לאדם – ענה לי: תנוח עליך דעתך שגם אני וחברי דאגנו לו, אלא שנודע לנו ממקור נאמן, שאפילו בין היותר רשעים שבשונאי ישראל ישנם שמגינים דוקא עליו ואינם מניחים לפורעים להכנס לשכונתו אף על גב שהיה גר בלב רחוב היהודים.

ובאותם הימים של פורענות תחת שלטונו של הורטי, זוכר אני את הרושם שעשה הדבר אפילו באנגליה בין כל המלומדים באוכספורד ובקימברידזש וביתר מרכזי החכמה והמדע, כשנשמע שגולדציהר התפטר מהיות ראשי המחלקה הפילוסופית וההיסטורית שבאקדמיה ההונגרית, – משרה שנשא על שכמו לשם ולתפארת לאותה האקדמיה – עד אותה מדרגה, שהציר ההונגרי שבלונדון נאלץ להודיע ברבים, שלא היה אמת בדבר. ואמנם כדי למחות את הרושם הרע אשר עשתה שמועה כזו בעולם, ולמען הראות לכל חכמי העמים את הכבוד ואת היקר אשר רחש “העם ההונגרי” למלומד הגדול, למרות היותו יהודי, חגגו מטעם הממשלה את יום הולדת השבעים של גולדציהר בפאר והדר אשר לא זכו להם אפילו חכמים גדולים ומפורסמים שבין המג’יארים, וצריך לאמר שלא חרץ אף כלב לשונו. ודוקא באותו חג מצא גולדציהר שעת הכושר להגיד בפומבי לאחד מתלמידיו הערבים, מעיר מוצל בארם־נהרים, שכל ימיו היה מקוה שתגיע השעה שהערבים והיהודים יעשו ביניהם שלום של אחוה ואהבה ורעות, בלב שלם ובכונה תמימה, ושיחד יעבדו שכם בשכם לתחית ישראל ותחית העם הערבי, וככה גמר דבריו: “אמור לאחיך כשתשוב לארץ מולדתך כי אמנם בעד עמך ובעד עמי עבדתי כל ימי חיי”.

השלום בין הערבים והיהודים בארץ ישראל! זה היה הזיק האחרון אשר האיר אל עבר פניו מתוך החשכה הנוראה אשר כסתה את כל סביביו. אמנם הפרעות שהיו בירושלים באותה שנה הביאו חשש ללבו שמא גם תקותו זו לא תתקים.. אבל כשכתבתי לו אני וגם ד"ר נורדוי, שהיה ידידו מנוער, שהגיעה השעה שיעלה לארץ ישראל להקדיש סוף ימיו להעמיד דור חדש של מלומדים בחכמות בני שם ועבר, ענה לי שכבר תשש כחו ושאינו מאמין בהצלחת פעולתו, והמשיך לכתוב: “אבל אילו הייתי הולך לשם, ואילו הייתי יכול לקחת אתי את ספרי, שאין אני יכול להפרד מהם אפילו שעה אחת, כי אז הייתי מקדיש שארית ימי לקרב את הערבים לעמנו ולהביא שלום בין המושלמים והיהודים, יען שמאמין אני באמונה שלמה, שאם המושלמים יגיעו לאותה מדרגה בהשכלה שהגיעו אליה העמים הנוצרים, אז לא יתנהגו אתנו כמותם”. ‏ אפשר שצדק בנבואתו ואפשר גם כן שלא צדק. על כל פנים הוא לא הלך לארץ ישראל ואחת הסבות היתה שלא האמין שיוכל לקחת אתו את ספריו. ועתה מה נפלא הדבר: דוקא ספריו הלכו לירושלים והוא נפטר לעולמו בגולה. הלואי שיגלגלו זכות על ידי ספריו לקיים חלק מתקוותיו לשלום בין ישראל וישמעאל, והיה זכרו ברוך ובקהל חכמים יודוהו.

––––––––––

חכם גדול לעמים היה גולדציהר ובן גדול לעם ישראל. כשמת הספידוהו חכמי אומות העולם בכל הכבוד הראוי לו במדינות שונות ובהרבה לשונות, וכלם הבליטו וידגישו את אפיו בתור מלומד יהודי במדותיו ובמעלותיו, ויהללוהו וינשאוהו, ובאמת ובתמים ובכל מאודם שבחוהו. גם אחדים מתלמידיו ומחבריו מתוכנו הספידוהו כהלכה, אבל גם כן בשפות לועזיות, כי בעוון גלותנו, מספר אחינו הקוראים שפות זרות הוא עשרתים ומאתים מקוראי העברית. לפיכך אמרתי להודיע גם לקהל קוראי שפתנו את חלק מפרשת גדולתו ומעלתו ולאמר להם מה שהיה החכם הזה לנו ומה שעשה לכבודנו ולשמנו במנהגיו ובדרכיו, אשר בקדושת ישראל ובטהרת מוסרו יסודם. מי יתן ונודעו בתפוצות ישראל כדי לעשות נחת רוח לכל אלה שמתאוים ומשתוקקים להכיר את הטובים ואת ההגונים ואת הצנועים שבחכמינו, אשר לא בחיל של וכוחים וטענות ומענות, ולא בכח של נאומים ודרשות והכרזות פומביות, כי אם ברוח רמה וענות חסד הם מקדשים את שם ישראל ברבים, ונלחמים בעד כל מה שהוא טוב וישר, נשגב ונצחי בתורתנו ובמסורותינו.

ספרית גולדציהר היא אמנם מצבת זכרון יפה ונאה לבעלה. הלואי שתהיה למקור חכמה ודעת לדורות בעתיד, ובאו התלמידים של המכללה בירושלים ושתו בצמא מן המים החיים אשר יפכו ונבעו מתוך ספריו, ונאצלו גם מרוחו הטהורה והנדיבה של אחד מגדולינו היותר נאמנים לעם ישראל, ואשר בכל נפשם ובכל מאודם האמינו בתעודת ישראל בין העמים ובנצחון דברי נביאינו ומוסר חכמינו באחרית הימים.