תולדותיו

דוד רמז (משה־דוד דרַבְּקִין) נולד בקאפּוּסט, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), בי"ח אייר תרמ"ו (23.5.1886) לאביו יחיאל ברבי דב, למשפחות דרבּקין (מן הידועות ברוסיה) ולאמו חיה־רסיה, בת רבי משה־דוד למשפחת פּאפּערין.

ידיעת המקרא קנה לו ב"חדר" של “רבי” בעל־נפש, אשר הבין לחבב על הילדים את הספר. מחרדת הוריו להחסירהו את קרבתם, לא נשלח מן הבית עם סיום חוק ה"חדר", כי אם הוסיף ללמוד בבית, בין כתלי בית־אבא: תלמוד – מפי סבו רבי דב, מקרא וספרות – בעצמו, השכלה כללית – מפי מורים פרטיים, לסירוגין. בכוח החינוך הזה, אשר ספר התנ"ך מילא בו תפקיד עיקרי, נוטעו בלבו מילדותו אהבת ישראל, הוקרת העבודה והדעת וחזון הגאולה לעם ולאדם – וחושיו היו ערים ורגישים לזדון הגלות ולחרפתה. מאורע אחד מזכרונות נעוריו העמיק להיחרת בלבו: לאחר תהלוכת הפגנה מהפכנית, רובה ככולה “גויית” – פועלי תריסר בתי־חרושת ללבנים מזוגגות, אשר אדמת העיירה היתה מסוגלת לה – הופיע בעיירה הגוּבֶּרנַטוֹר (שר־הפלך) בכבודו ובעצמו ואתו פלוגת “קוֹזקים” – ובחור יהודי אחד, מן הפעילים בתנועה המהפכנית, הוצא מביתו לשוק והולקה בפומבי, במעמד הגוברנטור.

כבן שבע־עשרה יצא את הבית והלך לעיר הפלך, למוהילב. מקץ שנה הוזמן כמורה ל"חדר מתוקן" בעיירה קרוּצ’י, בו בפלך מוהילב, ושם נפגש עם דויד זכאי, חברו להוראה. מקרוצ’י יצא לוארשה. יציאה זו חלה בשנה המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית – 1905. הוא הגיע כבר אז, בעמידתו הציבורית, למסקנה של אי־הזדהות עם אחת מן המפלגות, אשר הכו בתקופה ההיא את מחנה הפועלים היהודים לרסיסים (לאחר שעוד בהיותו בן שלוש־עשרה החל להופיע בציבור כמזכיר־מתנדב לאגודה הציונית הכללית בקאפוסט והיה ראשון למנין מיסדי סניף “פועלי־ציון” נוסח מינסק, בעיירה, ולאחר שתהה על קנקן ס.ס. ו"סיים", בלי להיות חבר באחת מהן). באסיפות־הויכוחים ההמוניות החשאיות בסביבות וארשה היתה קריאתו: “אלה ואלה דברי אלהים חיים”. הוא האמין כי ייתכן מאמץ מיוחד של המון בית־ישראל בגולה, לשם פעילות לאומית והתגוננות נמרצת בגולה ולשם קידום העליה לארץ־ישראל. מאז נדד מספר שנים על פני רוסיה (חארקוב, ניז’ין, אורנבּוּרג) – ותשובתו לקאפוסט ולקרוצ’י. התפרנס מן ההוראה והתודע לאישי ציבור: עסקנים, מורים וסופרים, בכללם ז. י. אנוכי, אורי־ניסן גנסין, יצחק גרינבוים, יצחק טבנקין, יחיאל הלפרין, יצחק אלתרמן, ש. ביכובסקי. בעת ההיא פירסם כמה משיריו ב"השילוח", בתקופת עריכתו של ח. נ. ביאליק.

עד היקראו לצבא התכונן לבחינות בגרות ועמד בהן, בגימנסיה בעיר יאַלץ (פלך אורלוב). נקרא לצבא ונלקח לשירות ושוחרר בזכות היותו בן יחיד. כעבור מספר שבועות כשנתמלאה ממקום אחר המכסה הנדרשת, שׂם פניו לארץ דרך קושטא. בשנת 1911 נתקבל למחלקת החוק של האוניברסיטה הקושטאית, בה נפגש ראשונה עם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון. בשנת 1912 התנדבו שלשתם לצבא התורכי, אך מקץ כמה שבועות, משנוכחו כי נשק לא יינתן להם — שכן עצם דבר התנדבותם של “הסטודנטים הרוסיים” היה מופלא בעיני המפקד – החזירו את מדיהם. השתהות נוספת בחוץ־לארץ לא נראתה לו והוא חזר לרוסיה, לשם גמר ההכנות לעליה לארץ.

לאחר נישואיו את בת קרוצ’י, ליבה בת ר' שלמה־הלל רמז (איש משה וירא שמים, מומחה לבירוא יערות, עלה בסוכות תרפ"ג, נפטר בכ"ה בחשון תרפ"ח, בתל־אביב) – עלו שניהם לארץ בחוה"מ פסח תרע"ג ושמם: אהבה ודוד רמז. בארץ פנו לקסטינה, היא באר־טוביה, ונתקבלו לקבוצה החקלאית, אשר נתאחזה במושבה אך זה לפני שנה ובין חבריה: שמואל יבנאלי, יוסף קליבנר, זרח זרחי, יעקב וֶבמן ואחרים. הקבוצה לא הצליחה להכות שורש במציאות הקסטינית של אז. משנתפוררה הקבוצה, נאלץ לבקש עבודה כפועל חקלאי בכל מקום שהוא וזו נמצאה לו, באמצעות לשכת העבודה של יפו, באחוזה הלונדונית בכרכּוּר. מחוסר תנאי דיור, מחוץ ל"חושה" אחת לתריסר בחורים, לא יכול היה לקחת שמה את אשתו – והיא השתכנה בחדר שכור בהר־שפיה. עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם הראשונה – לצד גרמניה – נפסקה היניקה הכספית של האחוזה הלונדונית והפועלים פוטרו מאונס. אז העתיק את עצמו לזכרון־יעקב ונקלט במספר המצומצם של הפועלים ב"חצר־הכרמל" – אחוזת בית לַנגֶה, אשר אך זה הוחל בחיצוב בורותיה ובנטיעתה, ואשר הנאמן עליה מטעם הבעלים והשוקד לפרנסה היה ד"ר הלל יפה. משנפגשו שניהם בעניני עבודה נקשרו בידידות אישית – במשך מלחמת־העולם הראשונה פעלו יחד כעסקני הסיוע השומרוני, אשר תעודתו היתה כפולה: מתן עזרה לנמצאים בחבל החזית ביהודה (הקו הדרומי – כפר סבא) ולמגורשי יפו ותל־אביב, אשר זכרון־יעקב היתה למקלט לרובם. שניהם היו מאוחדים גם בעמדתם השלילית לפעולות הסתר של הקבוצה האהרונסונית – נילי. ביום השואה של זכרון־יעקב, כאשר הוקפה צבא תורכי וכל בתי המושבה היו טרף לבילוש רצחני, היה לבער כל אוצר המכתבים וכתבי־היד שהיו ברשותו, לבל יפלו בידים רעות. בקרב מגורשי יפו–תל־אביב נמצא גם י. ח. ברנר, אשר הכיר לראשונה את משפחת רמז ויהיה בה ל"בן־בית", ואף לדייר משנה, בעברה לתל־אביב.

העקירה מזכרון־יעקב וההליכה לתל־אביב באה בתוקף דרישת קבוצת החברים מעוררי התנועה ל"אחדות־העבודה" – ובראשם ברל כצנלסון ז"ל – למען יתן ידו עמהם מקרוב. כל משפחת העובדים – העירוניים והחקלאיים, הפועלים והמורים, ה"הולכים", אשר התנדבו לצבא ונפגשו בתחומי הצבא פגישת־אחים עם חברים מתנועת “פועלי־ציון” באמריקה, וה"נשארים" – לא מנתה יחד אלא כ־4000 איש והיא הפכה כולה, לעת גמר מלחמת־העולם, למצולה רותחת, מתוך ערגה למפעל ישובי רב ולאיחוד. הוא הטיל את עצמו למצולה זו במלוא להטו. הוא ערך, בשותפות עם ברל כצנסלון לבוש המדים, את ה"קונטרס", הוא כתב את ההקדמה לחוברת “הצעה לאיחוד פועלי ארץ־ישראל”, אשר נתחברה על־ידי ב. כ. ונחתמה על־ידי חברי ועדת האיחוד: י. בן־צבי, ד. בן־גוריון, ש. יבנאלי, י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז. הוא סובב בערים ובמושבות לבירורים בענין האיחוד. ולאחר מעמד ועידת פתח־תקוה, כשהאיחוד לא יצא שלם ו"הפועל הצעיר" נשאר עדיין במחיצתו, היה הוא מזכיר הסתדרות הפועלים החקלאים של “אחדות־העבודה”. בחנוכה תרפ"א, בועידת־היסוד של ההסתדרות בחיפה, זכה להכריז כיושב־ראש: “נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”.

מטעם ההסתדרות הוטלה עליו המשימה: לאחד את ההתחלות הקבלניות של “אחדות־העבודה” ו"הפועל הצעיר" ולעמוד בראש מפעל מאוחד קבלני של פועלי ארץ־ישראל, אשר שמו נקרא אז: “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת” – ואשר הכביש את מלאכת הסלילה והבנין והחיצוב והסיתות לפני העליה השלישית. אחר כך נקרא בשם “סולל־בונה”. ולמרות הגיעו לשיתוק בשנת 1927, הוקם והופעל שוב על־ידי גרעין ממנהליו הראשונים, ובראשם שמואל מרגולין, דוד הכהן והלל דן, והועלה משנה לשנה, בכוח תבונה ותנופה, התמדה והעזה, למדרגת גדול מפעלי סלילה ובניה וחרושת בישראל ובמזרח התיכון. כענין מקביל לקבלנות הבניה, העלה בועידה השניה של ההסתדלות (שבט תרפ"ג) את ענין שיכון העובדים – ובראשותו הוקם המוסד “שיכון” אשר שינה את פני המציאות בכוח פעולה שיטתית ברכישת חלקות אדמה לשיכון פועלי העיר והמושבות, בגיוס כספים לאשראי איפותקאי, בקביעת תכניות לטיפוסי־הבתים ובהקמת השכונות ומעונות־העובדים המשותפים בפנים הערים והקריות המפוארות על ידן, מעין קרית־חיים, קרית־עכודה ודומיהן. המוסד ופעולתו נתאזרחו עמוקות בחיי הארץ המתאכלסת – ובדמות “שיכון” הוקם עם התחלת קיבוץ הגלויות “עמידר” – משותף להנהלת הסוכנות היהודית ולממשלת ישראל.

בשלוש־עשרה שנות פעילותו כמזכיר הכללי של ההסתדרות ביצר את חומותיה, בהתקינו את המס האחיד ובבנותו את קרן חוסר־העבודה, על שתי זרועותיה – “ביצור” ו"משען" – אשר ממנה הסתעפה רשת חדשה של קרנות־גֶמֶל הסתדרותיות – נוספות על “קופת חולים”: לעזרת חברים לעת זקנה (“דור לדור”), לאלמנות (“מציב”) ולהרחבת בסיס הקיום (קרן עבודה עברית). על נדבכים אלה של עזרה הדדית הוקמו במאמץ רב – אשר נרתמה לו קבוצת חברים ובראשם גולדה מאירסון, בשנות חוסר־עבודה חמור – המפדים, א' ב' ג', למופת לכל הישוב.

כשהושבת נמל יפו במאורעות 1936, לקח חלק בראש בגיוס הכוחות להקמת נמל תל־אביב והניע את ההסתדרות ליסוד “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות לספנות ולדיג, ועשה אותה מנוף להקמת חברת “צים”, משותפת להנהלת הסוכנות ולהסתדרות, אֵם צי הסוחר הישראלי. הוא שקד על גידולם ושגשוגם של המפעלים המשקיים־הכלכליים של חברת העובדים, נטל חלק פעיל ביסוּד “ניר” ובהרכשת “הסנה” להסתדרות, עקב נאמנה אחרי התפתחות “המשביר”, המנצח על הצרכנות השיתופית, וליוה מילדותה את התעבורה השיתופית, אשר הצילה לישוב את הענף הכלכלי החשוב הזה כענף עברי. הוא עורר את ההסתדרות להרחיב את רשת בתי־הספר שלה לחינוך מקצועי ובעידודו הוקם בית־הספר המקצועי בצפת, על שם ד"ר אברהם־חיים גרין, בהשתתפות ההסתדרות, התאחדות בני הישוב בארץ־ישראל ומר יהושע גרין.

כינס והוציא לאור את “חוקות ההסתדרות” והקדים להן הסבר תמציתי ושיתף את עצמו בקביעות בעבודת משפט החברים. כן היתה ידו ביסוּד “עם עובד”.

בשנות המערכה הסוערות, שנות הלחץ הזדוני מצד השלטון מבחוץ והחרדה הגדולה להתפרדות דרכי המלחמה מבית, נדרש לשאת בעול האחריות הישובית ועמד בה כיושב־ראש הועד הלאומי, עד להקמת המדינה ומסירת סמכות הועד הלאומי לממשלת ישראל. בשנים אלה (אב תש"ד – שבט תש"ט) היה חבר לצמים את צום העליה במשרדי הועד הלאומי בפסח תש"ו, למען תת תוקף לתביעתו המיוחדת של הישוב: להעלות מיד לארץ את אסירי העליה הצמודים לאניתם “לה־ספציה”, בחופי איטליה, והיה חבר לאלפי בני הנוער ולחברי הנהלת הסוכנות הנאסרים בשבת כ"ט בסיון תש"ו (29.6.46), ועשה בלטרון למעלה מארבעה חדשים בחברת הרב יהודה־ליב הכהן מימון, יצחק גרינבוים, משה שרת, דב יוסף ודויד הכהן. הנסיונות לשבור את רוח הישוב והתנועה הציונית עלו בתוהו – והוא זכה, לאחר צאת שלטון הזדון את הארץ, להביא למליאת הועד הלאומי, ביום כ' באדר א' תש"ח, את ההצעה בדבר הרכבת מועצת המדינה הזמנית של מדינת ישראל מן הנציגות הנבחרת של התנועה הציונית ומזו של כנסת ישראל – ועל עמודים אלה הוקם המוסד המחוקק הזמני שקדם לבית־הנבחרים הישראלי – “הכנסת”. ביום י"ד בשבט תש"ט, ערב פתיחתה של “הכנסת” בירושלים, נקראה האסיפה הנועלת של הועד הלאומי, אשר נחתמה בדברי הודעתו: “כנהר המשתפך אל הים, משתפכת הערב הזה כנסת ישראל למדינת ישראל, אשר תיכון לעד”.

החוט הבלתי־נפסק של פעילותו הישובית נמתח לאורך כל שנות בנינם של מוסדות ההנהלה העצמית הישובית בפנים, למן הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל ועד למועצת המדינה הזמנית לישראל. בממשלה הזמנית הופקד בידו תיק התחבורה והוא נשא באחריותו גם בממשלת ישראל שנבחרה על־ידי הכנסת. ביום ט"ו בכסלו תש"י מסר בכנסת את הודעתו הראשונה כשר התחבורה על תקופת י"ח חדשי פעולתו, אשר הצליחה להשתלט על התוהו ובוהו, הסדירה את קשרי הדואר והאלחוט של מדינת ישראל עם ארצות העולם, החיתה את הרכבת השתוקה והמרוסקת, הפעילה את נמלי הים והאויר, קידמה את הספנות הישראלית קידום של ממש ויסרה את השירות האוירי הישראלי “אל־על”.

בהעלות לארץ את עצמותיו של ד"ר הרצל מוינה, הלך כחבר מטעם הממשלה במשלחת־הכבוד, אשר הביא לארץ, ביום כ"א מנחם־אב (16.8.49) את הארון במטוס “אל־על”, אשר שם הרצל קורא עליו מאז.

בדבריו שבעל־פה ושבכתב נודע באהבתו את הקיצור ובטעמו הלשוני.

נמנה על חברי ועד הלשון והשתתף לסירוגין בעבודת המלון הטכני, בעריכתו של ח. נ. ביאליק. עשרות מחידושיו הלשוניים נקלטו בלשון החיה, בלי שיפורש שמו עליה. לדוגמה:

וֶתֶק, נִקּוּז, שִׁכּוּן, מִפְדֶּה, מַעְגָּן, סַוָּר, יַמָּאוּת, אַשְׁרָה, דַּחְפּוֹר

ורבּים אחרים.

היה חבר לועד הפועל הציוני ולמועצת מחזיקי מניות־היסוד של הבנקים הציוניים ועוקב אחרי פעולתם במשך שנים רבות ורצופות.

בסוף חשון תשי"א נתמנה שר החינוך והתרבות

מת לאחר מחלנה קצרה בבוקר שבת, י"ג באייר תשי"א (19.5.51), בירושלים. נקבר בזכרון־יעקב ליד קברות הוריו ואחותו.

ליסוּדה של קרן חוסר עבודה

בשעתו, כלפי מוסד אחר של הסתדרות העובדים, העלה שלמה שילר ז"ל פסוק אחד מדברי הסופר פּוֹפּר־לינקאוּס, בספרו “האישיות”:

“ההתקדמות המוסרית של האנושות היא בעיקרה תוצאת המוסדות ולא תוצאת מוסריותם הפרטית של אישים יחידים; לא היחידים הולכים ונעשים יותר מוסריים, אלא האינסטיטוציות”.

בהקמת הקרן לחוסר עבודה מעזה ההסתדרות לנגוע – נגיעת־יצירה, כדרכה – בפורענות, אשר קל מאד להתעלם ממנה. אין ההסתדרות יכולה – ודבר זה צריך להאמר מראש גלוי, ברור ומפורש – להביא בכוחותיה היא בלבד פתרון נאמן כל־שהוא למכת חוסר העבודה, אשר מחובת המוסדות והישוב והמדינה להקדים לה רפואה בטרם תפגע בנו. אולם הכרח מוסרי הוא לציבורנו להיות חמוש אמצעים כל שהם, מיוחדים למטרה הגדולה הזאת: להושיט מבפנים יד־אחים למובטל.

שיטות העבודה, אשר הקרן תאחַז בהן, אינן נתונות מראש. זו לא תהיה ולא תוכל להיות שיטה אחת, כי אם שיטה מקובצת ומיוחדת לתנועתנו, הבונה והמישבת.

הקרן לא תתן מתנות. היא תלוה. מפעלי עבודה בעיר ובמושבה – בשורה ראשונה: מפעלי בנין והתישבות של גופים מאוגדים של פועלים – מפעלים העומדים על סף התגשמותם, ימצאו בקרן גורם מסייע לביצועם על־ידי הלואה בתנאים הולמים, למען זרז את גישומה של כמות העבודה הכלולה במפעלים אלה.

הרכשת מקצוע לחברים הנתונים בגלל הצטרפות מסיבות שונות, לטרף של חוסר עבודה מתמיד – תהיה מתפקידי הקרן.

ואחרון אחרון: הלואה, בלי ריבית, לפי גדרי יכולתה של הקרן, לחברים מחוסרי עבודה, למען הקל עליהם את מצוקת עונת הבטלה – באותם המקומות והתנאים, אשר כל הדרכים האחרות לפעולה תהיינה חסומות בפניהם.

חוסר־עבודה ובנין־מולדת, חוסר־עבודה והתישבות – אין סתירה גדולה מזו. תפקידה של הקרן – לפעל בעצמה ולהפעיל אחרים, למען עקור סתירה זו מחיינו.

הדרך אינה סלולה. מי יסול אותה מבלעדינו? בכוח מחשבת יצירה ודאגה רבה מראש ואמצעים מעטים חלוציים – פרוטות חיסכון של רבבות עובדים – ניגע לפלס ולמצוא נתיב.

משטר־ההתחרות וחוסר האחריות לקיום האדם דופק בנו, קודם כל, בשוט־הרעב, למען דכא את המשועבדים לו. למרות עיני כבודו של המשטר הזה, נקים את קרן חוסר העבודה!

טבת, תרצ"ג.

לא היה ברצוני מלכתחילה להשתתף בויכוח במלוא היקפו, אלא להעיר, כחבר המזכירות של הועד הפועל, על פרטים אחדים. אולם “צד צדני” הנסיון, אשר נעשה על־ידי יעקב חזן להעמיד את השאלה: מה הדרך בה צריכה להתנהל מלחמת ההסתדרות? י. ח. הקדיש שתי הקדמות טובות לדבריו. אחת: הוא אינו מכחיש את ערך התנאים האוביקטיביים. שניה: הוא אינו כופר בנאמנותם הסוביקטיבית של האחראים כיום לדרך מלחמתה של תנועת הפועלים בארץ. ואחרי שתי ההקדמות הטובות האלה נשאלת השאלה: מה הדרך?

אני חיכיתי לתשובה בנוסח השאלה: הדרך היא זו וזו, דרך אחרת מאשר הולכת בה ההסתדרות, אחרת מאשר הולך בה רוב הציבור – ולא רוב הציבור אלא כולו, שכן גם “פועלי־ציון” שמאל וגם “השומר הצעיר” הם בכלל זה. והנה כשהגיע לתשובה, העלה י. ח. שני קטעים מ"דבר" ואמר: אסתפק בקטנות – ואלה תוכחנה!

נראה את הקטנות. ב"דבר", ברשימה על המעשה של עיריית תל־אביב, בענין חלב “תנובה”, היה כתוב שזה נעשה מתוך יחס אי־ידידותי לפועל ולמוסדותיו. אני שואל ורוצה לקבל תשובה: מה היה צריך להיות כתוב ב"דבר" במקום “אי־ידידותי”, למען יהיה הפסוק נכון בעיני “השומר הצעיר”? (י. ח. – “מתוך שנאה מעמדית”). ניחא! התשובה נתונה – ואני מקבל אותה כמו שהיא. ואולם מה אעשה והחבר י. ח. הוכיח אך זה שעה קלה לפני עלותו על הבמה, שאפילו לטעמו הוא – צירוף מלים פחות נדושות יש בו לפעמים ביטוי יותר קולע? הנה אחז החבר י. ח. בצירוף מלים עדינות עד מאד, באמרו: “זו הערה לא נימוסית” – ועורר סערה באולם!

אולם נניח, כי לפי הטעם הטוב צריך היה לדבר בהזדמנות זו – דוקא על “שנאה מעמדית”. האם זוהי התשובה לשאלת הדרך, חבר י. ח.? האם בזכות חילוקי־סגנון אלה הולך “השומר הצעיר” לגבש את עצמו כמפלגה מיוחדת בתוך תנועת פועלים זו, אשר שבעה די והותר התנגדות סגנונית של כל בית־רב? כלום זהו הקו המהפכני הנאמן? כלום בהעמדת־פנים סגנונית זו יש כוח קסמים להציל את התנועה, לשנות משהו מסדרי המציאות בעם, בארץ? אם באמת יש דרך אשר “השומר הצעיר” יודע אותה והיא אחרת מזו הכבושה לפועלי ארץ־ישראל, אם ישנה דרך אחרת – יסופר נא עליה מעל הבמה הזאת!

אני אומר – לא מתוך ניצוח של פולמוס ולא לשם קנטור, אלא מתוך הכרת־אמת הנטועה בעומק לבי – אין לכם דרך אחרת מאשר דרך כל התנועה בארץ; אין לכם שום דרך אחרת! אין דרך כזו בדרכי עולם כיום, אשר תנועת פועלי ארץ־ישראל תוכל ללכת בה למטרתה – ולא תלך בה, ואין מעשה אשר תעשה תנועת פועלי ארץ־ישראל – ואתם לא תעשוהו! ומהי הזכות אשר נטלתם לכם להיות בשנת 1933 קיבוץ מפלגתי נבדל להנאתכם בתוך תנועת פועלים קטנה, העמוסה אחריות איומה, אשר בשמה גם אתם טוענים?

אנסה לברר עוד נקודה אחת, אשר אולי היא המיחדת את שיטתו של “השומר הצעיר”. “לשם מלחמה – אומר יעקב חזן – נחוץ מעמד פועלים בעל הכרה”. מדברי החבר ריכרד ויינטרויבּ למדנו, כי חשוב שיהיה לנו לא רק מעמד פועלים עברים בעל הכרה, אלא גם מעמד פועלים ערבים בעל הכרה, כי היחסים ביניהם יהיו אידיאליים. על כל ההנחות האלה – אין לחלוק. איך מגיעים למעמד פועלים – קודם כל: עברים – בעלי הכרה?

כאן, אני מודה, יש מקום לשתי עמדות. יתכן שמישהו יגיד: פּוֹעלוּת, תבנו את ההסתדרות לא על יסוד רחב של פועלים חיים, אלא על מושג מופשט של פוֹעלוּת, מזוקקת בכוּר תורה זו או אחרת, כמו שרוצים לבנות את הציונות על מושג מופשט של יהדות, במקום יהודים חיים. אנו עדים בארץ־ישראל לציונות רוחנית, היונקת ממקורות שונים – דתיים ולא דתיים – של מוסר היהדות, היודעת לגור בכפיפה אחת עם הזמנת שוטרים בריטיים וערביים חיים. וגם פּּוֹעלוּת “צרופה”, במידה שהיא מתימרת להעמיד את עצמה מחוץ, או ממעל, או בניגוד לציבור העובד וחי בכללותו – אין בה ממש! פועל אחרון באחרונים בהסתדרות – יקר לי מכל פרוגרמה “צרופה”, המחייבת לותר עליו. בשיטה של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” לא נגיע למעמד פועלים עבריים בעלי הכרה בארץ־ישראל.

בכלל, קשה להביא במשקל את ההכרה “הצרופה” וקשה לבוא אתה בדין. כלום מוצדק, בתנאי מציאותנו אנו, פירודה של התנועה הקיבוצית עצמה – סלתה של תנועת הפועלים בארץ – לפי מתן יתרון־ערך במידה זו או אחרת ל"לַנדסמַנשַׁפטין" בהרכב פלוגותיה, או לפי שיעור האבטונומיה הנהוגה בהן?¹ כלום אלה הם נימוקים מספיקים לקיום שני מעגלים “עולמיים” נבדלים? כלום לא היה צריך לתת עין פנימה וללכד ביתר מרץ את המעט הקיבוצי, במקום לדבר עתק על מעמד פועלים בעלי הכרה, בניגוד למי שהוא?

כלפי מי הניגוד? למי יש זכות לדבר על מעמד פועלים בעל הכרה, בניגוד לכלל־הציבור שלנו כמו שהוא? מי רשאי לעמוד מול הציבור הזה, מול תנאי חייו וקיומו, מול דרכו בארץ, מיום בואו ועד היום הזה, ולהתנשא עליו – בהכרה, בכוח מלחמה, בנאמנות? נכון: עם זרם השנים ועם התרחבותה והסתעפותה של חזית העבודה מופיעים פה ושם תנאי מציאות, המכבידים את אכפם ביחוד על חלק זה או אחר בציבורנו, והוא מועמד בפני נסיונות קשים – יהיו אלה פועלי בנין ותיקים או פועלים חקלאיים ותיקים במושבה. כלום שאלות חמורות אלה – עם דבר קליטת עליה מתמדת – אינן מחייבות דאגה לאמצעים כבירים יותר, למעשים קונסטרוקטיביים נמרצים יותר, להעלאת רמת החיים, למען חלץ חלקים אלה שבציבורנו ממצוקתם? ולמען שמור עליהם כולם יחד בתוך הסתדרותנוּ? היאמר י. ח. – אשר אינו כופר בכוחם של תנאי מציאות – לפתור את השאלות האלה אחרת – בהתבדלות, בויתור על מישהו? לא רק אלה שישנם כיום בהסתדרות, על מכאובי חייהם וסבלותיהם, חשובים לה כולם עד אחד, אלא אין לוַתר אף על פועל אחד מאותם עשרת אלפים שהם כיום מחוצה לה. על ההסתדרות ללכת לקראתם בכל הדרכים ובכל השבילים – לקרבם, להכניסם ולמזגם. פועלים חיים – באלה יש להאמין. ואודה בפה מלא: אני מאמין גם ביהודים חיים, בציבור גדול של יהודים חיים. ונראה לי כי בלב החבר והחברה של “השומר הצעיר” נטועה במעמקים, מתחת לכל הקליפות, כמו בלב כולנו, אהבת ישראל. הרצון לכפירה נוקבת בערך אותו דבר שקורין לו “אַפַּלַציה לאומית” והלבוש המעמדי המסומר בראש, לכל העתים ולכל המסיבות, גם במקום שאין כל צורך מיוחד בדבר – הם בעיני בחינת “קומפּלכּסים” המאהילים על מה שיש בפנים.

מצד “פועלי־ציון” נשאלה בפתיחת הועידה שאלה גדולה: במה קשורים שני הדגלים, דגל הפועל ודגל העם? כאן רצוני לענות לסיעת “פועלי ציון” השואלת. שני הדגלים קשורים בכל חוטיהם, כל חוט וחוט של הדגל האחד הנהו קשור בכל חוט וחוט של הדגל השני – ותפקידם להיות לאחד. איחוד גמור של שני הדגלים האלה, דגל העובד ודגל העם, עד היותם רקמה אחת ממש – לתכלית זו אנו קוראים: סוציאליזם. בגוף העם קיימת מלחמת מעמדות, אבל מושג זה ישנו רק ברבים, ולא יתואר ביחיד. המעמדות הם מחוברים כך, שלא יעלה כלל על הדעת לחתוך את האחד מן השני. רק מציאות חולנית ובעלת־מום, מציאות של עם, אשר האבר האחד שלו אינו תלוי בשני, יכולה להוליד תורה חולנית כמו זו של “פועלי־ציון שמאל”.

שני הדגלים קשים גם ליחיאל פוס מהנוער הציוני הכללי, הוא – לבו נוקפו לדגל האדום, דגל העובד. י. פ. רואה סכנות בסוציאליזם, אבל ההון הפרטי מזהיר בעיניו כזוהר הרקיע – ואסור אפילו לדבר בקול רם על הסכנות הכרוכות בו, גזירה שמא, חס ושלום, יבהלוהו. יוגד נא לו, כי אנחנו תמיד חיפשנו דרך לצימוד ההון הפרטי למפעל הבנין, על תנאי אחד: נאמנות לעבודה העברית. מעולם לא שילחנו את ההון הפרטי מעל פנינו: אדרבא, חזרנו אחריו וגם את דמות כוחו וזכויותיו בארץ לא מיעטנו. אמנם, משַׁל פינחס רוטנברג אינו הולם את הענין, כי בתוך סוגי ההון השונים המשותפים בחברת החשמל יש רק “מעט מזער לא כביר” הון יהודי פרטי. אבל יש להון הפרטי זכויותיו שלו בשדות פעולה אחרים בארץ. וכשם שאין אנו חוששים להון היהודי הפרטי, ואדרבא: שמחים לו במידה שהוא נאמן למצוה הציונית האחת: העסקת פועלים עברים, כך אין הסתדרות העובדים מציגה למישהו בתוכה שום תנאי של סוציאליזם. שערי תנועת הפועלים בארץ פתוחים לרוָחה בפני נוער ציוני כללי ובפני נוער רביזיוניסטי, כמו בפני כל נוער אחר עברי ולא־נוער, הבא להתמיד בחיי העבודה בארץ. הגורם הזה, הנקרא “עבודה”, עבודה בפועל ממש, יגיעת כפים, גדול כוחו לחנך, בתוך מציאות העבודה בארץ, יותר מכל פרוגרמה סוציאליסטית. בתוך הכּוּר הזה, כּוּר העבודה הממשית ויחסי העבודה שבמציאות, נצטרפנו אנחנו – ובכור הזה יזוקקו גם המאויים של הנוער הציוני הבא לעבודה. לנו אין כל חששות בנדון זה.

בפתיחת הועידה דיבר דוד בן־גוריון על אגם־נהרים, הקולט כיום את הירדן ואת הירמוך וממזגם יחד למקור כוח ואור לארץ. הייתי מדמה את תנועת הפועלים בארץ לאגם־נהרים זה. כשדיבר י. פוּס ידענו: הרי זה הירדן². עשרות חברים באולם זה הירהרו איש איש בלבו: לא כן היו דברינו אנו? וכשחברי “השומר הצעיר” מספרים על הצפונות והנעלמות, שנסתרו, כביכול, מעינינו, על מציאת תנועת פועלים בעולם וכו' הרי ידענו שוב: הוא – הירמוך! מתוך הכבוד שרוחש אני לתנועה זו ומתוך האמונה בכנותה נובע בטחוני, כי עתידה היא – ושום חתחתי מלים לועזיות לא יעצרוה – להשתפך לתוך אגם נהרים זה.

ועוד דברים מעטים בענין הארגון המשותף. זהו, כמדומני, הענין השני – לאחר “הקו המהפכני הצרוף” – אשר בגללו “השומר הצעיר” טורח ו"עורך שבת לחוד" בתוך תנועת פועלי־ארץ־ישראל. הנה שמעי את החבר ר. ויינטרויב הקשבה רבה, והגעתי למסקנה פשוטה מאד. הגעתי למסקנה שארגון משותף הוא, לדעתו, אחד מן הדברים הרצויים ביותר, אשר אילו היה קיים, היינו מוצאים בו משען רב בכמה וכמה הזדמנויות. עד כאן – לא פליגי! היה טוב מאד אילו היה לנו דבר זה. אפס, יש עוד כמה וכמה דברים רצויים, אשר אילו היו נתונים וקיימים מראש היה בהם כדי להקל מעמסות רבות מעל כתפינו, ובתוכם דבר אחד רצוי ביותר, שאני יודע לקרוא בשמו – והוא: מולדת. והשאלה היא כיצד לעשות שזו תהיה. ר. ו. מוצא בארגון המשותף נקודה ארכימדית, או את הנקודה הארכימדית בה' הידיעה, אשר בה יכולים אנו לנעוץ את המנוף, כדי להרים את כובד מפעלנו. וכאן – הטעות. הארגון המשותף הוא אחד המשאות הנוספים, אשר עלינו להרים בכוח המנוף הדל שלנו. הארגון המשותף – זוהי עוד חובה, עוד מצוה, העמוסה על כתפי תנועת הפועלים בארץ־ישראל. המצוה ניתנה לתנועתנו מתוך תוכה, מבפנים. לא אסוּפת־חוץ היא. אהרון דויד גורדון ויוסף חיים ברנר חרדו לה: יחסי אדם, יחסי חברים. ויש במלים אלה יותר מאשר בכל דקלמציה פוליטית. וכל הנותן טעמים אוטיליטריים למצוה זו כיום – מן ההכרח הוא שיתבדה, ומסופקני אם עתיד הוא לקיים את המצוה כראוי. אין לתאר את הענין כאידִיליה: סוציאליסטים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו הארגון המשותף. ועל נסיונותינו ומאמצינו אנו מסוּפר בדין־וחשבון וב"דבר". את אשר אנו עושים – אם מעט אם הרבה – אנו עושים מתוך אחריות, מתוך נאמנות, וזו – עיקר. אם גם התוצאו הראשונות אינן רבות, עתידה אמת זו שבפעולתנו לכבוש לה את לב הפועל הערבי, על אף הפרובוקציה הפוליטית, זו של הקומוניסטים וזו של האפנדים הערבים וזו של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, האורבת למפעל הארגון המשותף מראשיתו. על חסידי הארגון המשותף להבין דבר אחד: אין להסתער על הענין הזה, כי הוא איננו בבחינת “לך וקח”. וכשם שאין לנו הרבה אמצעים לרכישת קרקע, להקמת ישוב עובד, לעליה, כך גם הכלים שישנם בידינו לקידום הארגון המשותף אינם רבים ואינם משוכללים. אולם ההסתדרות מאמינה בכוחה לקיים גם כאן שליחות־אמת, וגם מה שנעשה על ידה עד היום – אם גם מעט הוא – אין לזלזל בו.

שבט, תרצ"ג.

בקונגרס הציוני הי"ח, פראג

מצטער אני מאד על אמיתוֹת ציוניות, אשר הן בבחינת אחת כפול אחת, שנסתלפו בקונגרס הזה בנאומיהם של נציגים חשובים של התנועה הציונית – ונסתלפו עד שקשה להאמין כי בקונגרס ציוני אנו יושבים. כמה חוסר ידיעה על הארץ ועל דברים הנעשים בארץ! כיצד יכול ד"ר סטיפן וייז¹, אחד האישים אשר הקדישו את חייהם לעבודת הציונות ואשר לנאומיו יענה הד בעולם הכללי, להרשות לעצמו להעלות עובדות שאינן קיימות, בה בשעה שהיתה היכולת בידו לפנות, טרם ינאם, לאחד מאתנו ולשאול הנכונים הם הדברים. רק הרוח המיוחדת הנושבת עתה בתנועה הצונית יכלה לגרום לכך. אין זו רוח התנגדות גרידא: מתנגדים יכולים לבקר זה את זה ביושר לב – ולמצוא שפה משותפת ביניהם. רוח אחרת תשוֹר עתה בציונות – “הכזב הקדוש”. הייתי מדבר בלשון מתונה, אולם עשות זאת לא אוכל, למשמע הדיבות השלוחות מכאן, למען צוד בחרמן אנשים מעין ס. ו. ולעשותו רמקול לשקרים האלה.

כל יהודי הבא לארץ ופניו לעבודה, בין אם יהודי אדוק הוא, לבוש ארבע־כנפות ושלוש ביום יתפלל, ובין אם מ"פועלי־ציון" שמאל הוא – יכול לקבל עבודה באמצעות ההסתדרות. בהסתדרות נמצאים אנשים בעלי דעות והשקפות שונות, מן הפועל הדתי הסוציאליסטי ועד “פועלי־ציון” שמאל. בהסתדרות מאוגדים יהודים בני עדות שונות, תימנים וספרדים, נערים עם זקנים, משכילים ואַנאַלפביתים, ואין ההסתדרות בודקת להשקפות. בחוקת ההסתדרות, הכתובה בכל פינקס חבר, נאמר במפורש כי ההסתדרות דורשת מאת חבריה רק אחת: כי יחיו על עבודת עצמם ולא ינצלו עבודת זולתם. היה זמן ובהסתדרות היו גם פועלים רביזיוניסטים. ציריהם השתתפו גם בועידה השלישית של ההסתדרות – וביניהם ד"ר יעקב ויינשל. בספרותנו תוכלו לקרוא את נאומו שנאם אז. ההיה בדבריו צל של קובלנה על כך שההסתדרות באה בדין עם חבריה על השקפותיהם הפוליטיות? ההסתדרות היא איחוד של עובדים יהודים וכשבאים כאן ומודיעים בדותה, שאין מקבלים להסתדרות אלא סוציאליסטים, הרי קשה לעבור עליה בשקט. התרגלנו כבר לשקרים מעין אלה מאגף “הכזב הקדוש”.² ברם, כשהם יוצאים מפי אנשים כמו ד"ר וייז וחיים בּוֹגרשוֹב³, אין אנו יכולים לשתוק. עם יודעי האמת המתכוונים למרוד בה – אין טעם להתוכח, אך לדורשי האמת אני מודיע: כל יהודי יכול לקבל את פינקס החבר של ההסתדרות. הודיעו כאן בשם “הפועל המזרחי” כי חברי הקבוצה הזאת אינם חברים להסתדרות, אלא מאורגנים בפני עצמם (קול מספסל “המזרחי”: מדוע?). בשאלה זו לא אותי תאשים, כי אם את עצמך. אנחנו רשאים להציג את השאלה הזאת לכם. בין “הפועל המזרחי” והסתדרות העובדים אין יחסי ריב, קם ביניהם הסכם בשתי נקודות: חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות הדדית, בנוגע לתנאי עבודה. לכם, לאנשי “המזרחי”, אין ענין לטשטש את העובדה הזאת. ההסתדרות, המאחדת בתוכה מ־80 עד 90 אחוז של כל הפועלים היהודים, אינה נמנעת מכריתת הסכמים עם כל קבוצה קטנה, לשם חלוקת־עבודה צודקת ומניעת התחרות בשכר העבודה. הצענו בפומבי גם לפועלים הרביזיוניסטים את ההצעה לחתום אתנו, כמו “הפועל המזרחי”, הסכם. אולם לרביזיוניסטים אין צורך בהסכם כזה, כי יש להם משענת חזקה בארץ־ישראל: נותני־העבודה – ולהם חשוב יותר לבוא לידי הבנה עמהם מאשר עם הפועלים. והמעבידים, בדרך הטבע, מיחסים חשיבות יתירה לקיום קבוצה כזאת, לשם חתירה תחת אחדותם של הפועלים. מה יאמר עתה ד"ר ס. ו.? כלום היתה ההסתדרות צריכה להביט בשקט בקום ארגון, שהתקין לעצמו מטרה: לשבור את ההסתדרות, ומנהיגו של ארגון זה, זאב ז’בוטינסקי, מדבר בכל הזדמנות על הפרת שביתות כעל הפרוגרמה של קבוצתו. איך להתיחס למעשה־קלון כזה? הפרת שביתות – דבר שאין דוגמתו במלוא העולם – רוצים אתם שיהיה לו מקום בהסתדרות הציונית, הבנויה על יסודות אנושיים־פרוגרסיביים?! אתה, מר יהושוע סופרסקי,⁴ תהיה נאלץ להודות בכך ואתה, מר ח. בוגרשוב, השיבה נא לי: מי נושא ברמה את האידיאלים הלאומיים – השמאל או הימין?

יש בארץ־ישראל איחוד של כל הישוב היהודי: כנסת ישראל. מנחם אוסישקין הציג יסודותיה ושנים רבות נלחם שיכירו בה רשמית. סוף סוף השיגה את ההכרה, אף כי הושארה פרצה פתוחה בכונה: פרצת יציאה מרצון. אנחנו נלחמנו על כוחה, כבודה ותקפה של כנסת ישראל זו – ותנועת הפועלים, ההסתדרות הסוציאליסטית, הרבוֹלוּציונית, היא הנושאת על כתפיה את קורטוב האבטונומיה הלאומית שיש לנו בארץ, בעוד אשר מן הציונים הכלליים, ואף מן “המזרחי” – ואין צריך לאמור: מצד הרביזיוניסטים – חותרים בדרכים שונות תחת כבודה ועושים בדיוק את אשר עושה ה"בונד"⁵ בגולה.

“כנסת ישראל” – על משרד הרבנות המשולב בה מראשית יצירתה – נשענת על הפועלים ועל החוג הציוני שביהדות הדתית. אולם כשדרשנו אנחנו כי תל־אביב, העיר העברית הגדולה, לא תהא מופרדת לעיריה לעסקי־חול ולקהילה לעניני דת – בגד “המזרחי” בעיקרון שלו גופו. אנו, פועלי ארץ־ישראל, לא כיחידים, אלא ככלל, הננו נושאיו של עקרון היושר הלאומי.

מר ח. בוגרשוב ניצב כל חייו איתן לימין העבודה העברית. למה לא יבדל מאלה המעסיקים פועלים ערבים? מה בצע בהילחמו בהחלטיות כזאת לעבודה העברית, כשהוא יושב בכפיפה אחת עם עוזביה? כשמגרשים מארץ־ישראל משפחה אחת מוּרמת זעקה גדולה. ואתם, הציונים הכלליים, יושבים במחיצה משותפת עם מגרשי רבבה של משפחות, שהיו יכולות למצוא את קיומן בפתח־תקוה, חדרה, זכרון־יעקב וכו', מה זכותכם אחר כך לדבר על עבודה עברית? אם התאגדו בארץ־ישראל חנוָנים, לא יעלה על דעתו של שום איש ליסד אגודה נפרדת של חנוָנים רביזיוניסטים – ומאתנו, מן הפועלים העברים, מבקשים לשלול את הזכות לאיגוד פועלים אחיד ורואים בעין יפה הופעת קבוצות פועלים פעוטות, לשם התחרות בנו. שום ציוני הגון אל יתן את ידו לכך. כלל היהודים בעולם יחזק רק עם היות תנועות הפועלים לארצותיהן מאוחדות וחזקות.

אלול, תרצ"ג.

בועידה הרביעית של ההסתדרות, תל־אביב

ראשוני תנועת הפועלים בארץ העמידו על יסודות לאומיים־מוסריים את התביעה לעבודה עברית מלאה במשק העברי החדש המוקם בארץ. עם אשר כל העולם מאשים אותו בפרזיטיוּת, בסילוק יד מכל עבודה גשמית קשה – האין הוא מתחייב בנפשו, אם יאחז בדרך זו של פרזיטיזם גם במולדתו ויבסס את תקומתו על עבודה זרה וזולה?

הלבוש המדיני, כביכול, בו רוצים להלביש את היצר החמרי הזה לעבודה ערבית, אשר לב רבים מפרדסנים ואיכרים מישראל נתון לו, – הלבוש הזה אומר: גמילת טובה לפועלים הערבים, לשם פיתוח יחסי ידידות ושיתוף. אין זו אלא אחיזת־עינים.

טעות היא שציבור הפועלים הערבים – בתור כלל – מעונין בניצולו על־ידי אפנדים יהודים. ודאי שגם בין הפועלים הערבים ונותני־העבודה הערבים אין יחסים אידיליים כיום – אבל הם בני עם אחד. גורל הפועל הערבי יחָתך גם הוא בעמיו – במשקו הלאומי. מה זכותו של הפרדסן היהודי – המשלם לבן־עמו מחיר גבוה יותר – להוסיף על כבלי השעבוד והדלות של הפועל הערבי ולעמוד כצר להתעלותו, כאשר עשה זאת בא־כוח התאחדות האיכרים, בנקטו – בשאלת קביעת שכר המינימום – עמדה שלילית מוחלטת לכל גדר של מינימום חוקי לפועל הערבי? וקו זה הולך ונמשך. חתירה גוררת חתירה. התאחדות האיכרים הגיעה היום להתנקשות בזכות החוקית הקיימת של המשמרת בסכסוכי תעשיה. אמנם, תנועת הפועלים הערבית, הנתונה עדיין בחיתוליה, אינה יודעת להתגייס כיום למניעת התנקשות בזכויותיה החוקיות הקיימות. אולם תנועה זו קום תקום, והיא תדע לזכור את אשר עוללו לה באי־כוח האיכרים היהודים בארץ בשחר ילדותה, ואת האבנים, אבני הנגף, אשר שמו בזדון על דרך התפתחותה. האין בזיון לאומי בדבר הזה, אשר מתוך אינטרס אגואיסטי צר של העסקת אלפים אחדים של פועלים ערבים בזול ובניצול פרוע, יופיע חלק אמיד וחשוב של הישוב היהודי בארץ כגורם מתנקש ומפריע להתקדמותו של הפועל הערבי בארץ, בתור כלל?

מראשיתו, מעצם הופעתו, עוד מלפני יסוד הסתדרות העובדים העברים הכללית, מכיר הפועל העברי בארץ בחובת יחסי חברים וחובת עזרה ותמיכה לפועל הערבי, בארגונו ובהתעלותו. אנו מקיימים חובה זו לא לשם ניצול וספסרות, אלא מתוך נאמנות שלמה לשני אידיאלים – הציוני והסוציאליסטי – הקובעים את דרכנו ואשר בתכנם הם מאוחדים בשאיפה אחת: הקמת חברה אנושית צודקת בארץ־ישראל. מעסיקי פועלים ערבים, המתלבשים בלבוש יחסי ידידות, עושים זאת לשם ניצול פרוע, מתוך בגידה בשני האידיאלים: הציוני והאנושי גם יחד.

הטומאה הפאשיסטית בארץ, אם כי היא יוצאת בטלית של עבודה עברית, יניקתה העיקרית היא מן השנאה להסתדרות, הכמוסה בלב המעסיקים עבודה ערבית. שניהם נפגשו בנקודה אחת: שבירת ההסתדרות, שנואת־נפשם. ואוי לנוער אשר התעוהו לדרכים שוממות אלו! חסידי עבודת כלאים ותומכי שיטת הממשלה הבריטית בצמצום העליה נפגשו עם הנשבעים לעבודה עברית והמהפכנים המדיניים – במלחמת החרם על הפועל העברי המאורגן בארץ. מחרימי הסרטיפיקטים בגלוי אינם נמנעים מלהשיג אותם בחשאי – הפרסום של התכסיס הזה בא לא באשמתם – דרך “הנוטע”,¹ המעסיק עבודת ערבים ויהודים יחד בנתניה. הללו צריכים לשבור את ההסתדרות כדי להשתלט בתנועה הציונית – והללו כדי לפתוח שער רחב לעבודה ערבית ולהיגאל מן המצוות. גם במקום אשר בכוח מלחמתו של ציבור הפועלים המאורגן – כמו במקרה האחר של פרדס מלר בכפר־סבא – הוכרח נותן־העבודה להסכים לעבודה עברית, לא בושו חברי בית"ר והרביזיוניסטים לקצור על נקלה את פרי הנצחון של משמרת ההסתדרות ולבוא ולקחת את מקום הפועלים כדי להחליש את המרץ של פועלי ההסתדרות במלחמתם על עבודה עברית ואולי גם לשם סיפוק תאות הנקמה של בעלי הפרדס.

המזימה היא – גידום כוחו של הפועל העברי על־ידי הטפת דת חדשה של עבודת־כלאים, לשביעת רצון ממשלת הארץ. דת חדשה זו יש לה אדוקים משלה, המודיעים כי “גם פרעות לא יסירונו מדרך זו”. אמנם, הבטחון הזה נעוץ לא בגבורתם של האדוקים האלה, אלא בהישענות על תמיכת הממשלה ובתקוה להטות לצדם גם את החוק הקיים על ידי תיקונים לרע. במקום נשיאת עין לריכוז המוני בחורים ובחורות שלנו במושבות המטעים – ישנה נשיאת עין לעבר אחר…

מקום־התורפה הבולט ביותר בשטח עליתנו והתישבותנו כיום הן מושבות המטעים אשר לשרון. לחקלאות במושבות נוספו בשנתים לא יותר מאשר לערך אלף פועלים ופועלות, בעת אשר ניטעו מחדש לערך 70 אלף דונם נטיעות עבריות, לבד מן הנטיעות הקודמות, אשר הבשילו את פרים בשנה זו.

מן הדברים אשר נאמרו במועצת ההסתדרות האחרונה עולה התמונה של מלחמת חרם מאורגנת מצד התאחדות האיכרים בהסתדרות העובדים, בעזרת בית"ר. בעזרתם עומדים לפתוח לשכות־עבודה מיוחדות במושבות ולמשוך אליהן נוער ציוני, פועלים תימנים ועולים חדשים, למען שבור את ה"מונופולין". לשכתם נשענת על דיבתם…

לא נעלם מהם כי לשכת ההסתדרות פתוחה לכל עולה ולכל דורש עבודה, לא נעלם מהם אשר החליטה ועידת ההסתדרות במושבה הראשון בדבר הסכם עם עובדים אשר אינם מאורגנים בהסתדרות העובדים, החלטה אשר אינה אלא אישור החלטת מועצת ההסתדרות משנת תרצ"ב. החלטת הועידה אומרת:

"צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה, התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות, ההון הבין־לאומי, השמירה על תנאי עבודה הוגנים, שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו, הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי, הדאגה להנחלת השפה העברית לפועל ולעולה, השמירה על עמדתו וענינו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואחיד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה – והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים ועובדים מחוץ להסתדרות הכללית, יש צורך לסדר אתם הסכמים לשם הבטחת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצה התשיעית של ההסתדרות – תשרי תרצ”ב – בנידון זה".

לא נעלמה מהאיכרים ולא מהרביזיוניסטים נכוֹנוּת ההסתדרות לארגון לשכות כאלה בפועל במקום, אשר המעבידים ראו ענין וחפץ בדבר הזה. לא נעלמה מהם עמדת ההסתדרות בענין הועדה המשותפת בעירית תל־אביב והתנגדות הרביזיוניסטים לועדה זו. הם יודעים את האמת, אולם נוח להם להפיץ את דיבת ה"מונופול" ולראות את ההחלטות האלה והכרזות ההסתדרות ואת העובדות הקיימות כאילו אינן. הכוח המניע העיקרי במלחמת חרם זו, המעבירה את הלוחמים על דעתם ועל האמת, הוא היצר לעבודה ערבית, ולעבודה עברית זולה ולא מאורגנת. שני גיבורי המלחמה הזאת הם: התאחדות האיכרים והרביזיוניסטים. כרותה הברית ביניהן. על הסתדרות העובדים ועל העם העברי בגולה לעמוד נגד שני אלה!

מתחת לכל טלית לאומית נכיר ברית בוגדת זו. אלה אשר חיללו את הארץ בזוהמה פאשיסטית, אשר הרעילו נשמות נוער תמים, בחורים ובחורות מישראל, ברעל של שבחים לרצח ותהילות לתכסיסים ישועיים – אלה מבקשים עכשיו כסות חדשה – וכמובן, לאומית – למערומיהם. הם מנפנפים לעומת הפועל העברי בשלט כזבים חדש, שלט של הסתדרות עובדת “לאומית”.

אזהרה אחת לעצמנו: אל ניגרר אחרי אמצעי מלחמה פגומים, אל נמיר את הכוח הפנימי של תנועתנו בתכסיסים בני־חלוף כל־שהם. לנו אין אמצעים יותר נאמנים מן האחריות בהוכחה ובהטפה, מן האמת והמאור שבה.

טבת, תרצ"ד.

עם התרומה לפועלי וינה¹

התרומה המפורטה בספר זה, היא רובה ככולה פרי התנדבות של יום אחד, יום ששי, א' אדר תרצ"ד.

זו לא היתה מגבית בנוסח מקובל, כי מַשאת אחוה של פועלי ארץ־ישראל, להבעת אומן־רוחם לחבריהם באוסטריה, אוסרי הקרב על הגנת קניני האדם־הפועל ועל שמירת ערובות חרותו וקוממיותו, לבל תובסנה ברגלי עריץ.

אוסרי הקרב הנואש ומקדשיו בדמם, בנפשם ובכל מאודם.

רק ציבור פועלים, אשר גורלו מנה לו לשׂר אל תנאים היסטוריים חמורים ביותר ולהתמיד בהשקעת כוחות יצירה וחזון במהפכה שלו – והיא מהפכת־בנין – עלול לחרוד ככה לפרפורי צבור־עובדים־אח, הנתון באש גורלו.

בלי אמר ובלי דברים נהפך מחננו כולו, כמעט לאין יוצא מן הכלל, מצעירי שכירי־היום בעיר ובמושבה ועד זקן ותיקי המשק החקלאי העצמי, לאבוקה אחת, דולקת ומאירה מבפנים.

נחשפה ונתגלתה, מבעד לכל רבדי־חולין אפורים, המהות היהודית של תנועת הפעל העברי בארץ:

אמונה ללא־חת בגאולת עולם, אשר גאולת ישראל משולבת ומעורה בתוך תוכה, לבלי הפריד ביניהן, ונאמנות לאחדות בריתם העולמית של הפועלים, נושאי דגלה של גאולה זו.

כי עליה, על גאולת עולם זו, ועל דגל חזון אחרית הימים מסרו את נפשם והוצאו להורג קדושי־לוחמי פועלי־אוסטריה.

אדר, תרצ"ד.

בישיבת הועד הלאומי

גדירת הפירצה של עבודה ערבית בכפר־סבא אינה תלויה אלא בגילוי רצון ציבורי נאמן. אני סבור כי לציבור דרכים רבות להשפיע על היחיד. לא נכון כי הנהלת הישוב אין בפניה דרך אחרת, כי אם להתרפס לפני פורצי הגדר, לבל יגזלו מאתנו את השרון העברי. אני מוכן אפילו להפוך בזכותם של שני היהודים היחידים בכפר־סבא ולהגיד כי אינם יודעים מה הם עושים. אבל לא אלמד זכות על העומדים מאחוריהם – על התאחדות האיכרים. אינני מאמין בכנות ההודעה כי קצרה ידה של ההתאחדות להשפיע על ראש הועד החקלאי בכפר־סבא ועל חברו לפריצת הפרץ. להיפך: יש לי יסוד להאמין כי התאחדות האיכרים רוצה בהכנסת פועלים ערבים למושבה. על הנהלת הועד הלאומי לקרוא לבעלי הדברים ולהזהירם, כי הישוב יתקומם נגד מעשיהם – והם יהיו מנודים. יש לפרדסנים האלה ילדים והם מתחנכים עם הילדים שלנו, יש להם קרובים ובני משפחה – ולא ירצו להיכרת מתוך עמם. עמדה כזאת מצד הנהלת כנסת ישראל תציל את השרון – והדברים לא יגיעו כלל עד לצורך של השתתפות במשמרת. הן המטיפים לעבודה ערבית במשק העברי הם כיום שותפים למפלגות ציוניות, הם בוחרים צירים לקונגרס הציוני. כשעמדנו במערכה זו בימי דור שלם במושבות הישנות, קיוינו לתקן את המשגה ההיסטורי בכוח עצם מציאותו של הפועל העברי. אולם בכפר־סבא מנצלים את חוסר הפועלים, כדי להפוך את השרון העברי לשטח של עבודה מעורבת. עכשיו בא הזמן לעמידה מכרעת. כפר־סבא תפריד בין עובדי עבודה עברית לבן עובדי עבודה זרה. אם אתם, ראשי הישוב והמפלגות הציוניות, לא תעמדו בשער, ננהל אנחנו לבדנו את המערכה. אין בינינו אף פועל, למן העומד במשמרת ועד העומד על הפיגום בעיר, אשר לא יתן למערכה זו את ידו. האחריות עליכם!

אייר, תרצ"ד.

הנני למלא חובת כבוד לחברים־אסירים, המסמלים את מלחמתנו לעבודה עברית. יש לנו אסירי תמול ואסירי היום. מן הראשונים אולי נמצא גם מישהו כאן בתוכנו. אני מתכוון ביחוד לאותם מאסירי המערכה של כפר־סבא, אשר הוטל עליהם פסק־דין אדמיניסטרטיבי מיוחד במינו: לחתום על התנהגות טובה במשך ששה חדשים, או לבלות חדשים אלה בבית־הסוהר. פסק־דין זה בא לאחר שבדרך משפטית רגילה לא הצליחו המעלילים להטיל על מי מהם אשמה כל־שהיא הראויה לעונש. המערכה הזאת לעבודה עברית, אשר אנו עומדים בה במושבות ובערים ושמה הכולל הוא: כפר־סבא – עליה נדבר מחר כעל פרק גדול, רב־מאמצים ורב־כשלונות, בחי ההסתדרות בתקופה זו. היום אנו רוצים להביע את מחאתנו נגד עמדה אדמיניסטרטיבית זו, אשר בא־כוחה של ממשלת ארץ־ישראל אחז בה ביחס לבאי־כוחנו האחראיים בכפר־סבא. לפי הכרתנו המלאה, אין כל נימוק אשר יצדיק התערבות אדמיניסטרטיבית זו, בצורה זו ובדרך זו, בתנאי המערכה בכפר־סבא. ואני מאמין, כי נביע את ההרגשה הנאמנה של כל ציבור חברינו במחאתנו נגדה ובשליחת העידוד והחיזוק לחברים הכלואים לרצונם בבית־הסוהר בירושלים ולמשפחותיהם.

אב, תרצ"ד.

“רעות רבות וצרות” (דברים ל"א, י"ז).

מאי “רעות וצרות”? אמר רב: רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא¹ (חגיגה ב').

– – – ביחס לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זיבורא יועיל קרירי, וחילופיו סכנה (הערוך, זיבורא).

לא הייתי בא להוסיף על הנאומים שנשמעו כבר. אולם חבר אני לציבור העומד במערכה זו של עבודה עברית כימי דור שלם, מאז באו הראשונים מבין חבריו לארץ. לא תמיד היה חוסר פועלים, מכה חדשה היא. היו שנים של עודף פועלים. קראו לזה: חוסר־עבודה. גם אז היו אלפי מקומות במושבותינו נעולים בפני הפועלים העברים. והרי היה ישוב, היו רבנים, היו מפלגות ציוניות כלליות – ומדוע לא הרעים קולם? גם בימים של יציאת פועלים מן הארץ לא נזדעזע הישוב. אינני יכול לקבל את דברי הרב הנכבד מר בן־ציון עוזיאל כי במשך דור שלם לא היתה הזדמנות נאותה לרבנים להשמיע דבריהם, דברי כבושים, דברים כדרבונות בענין זה.

בשנה זו נפרץ השרון. איכרים עברים פרצו חומותיו. יהודים מחדירים את העבודה הערבית לעיר, יהודים להוטים להכניסה גם במקצוע הבנין, בגלוי ובתחבולות סתר. כמה דרכי הערָמַה ישנם ליהודים כשרים – עד לגבאים בבתי־כנסיות ועד בכלל – להבריח את העבודה העברית מבניניהם. קונים מגרשים מבעלים ערבים, על מנת שבעלים אלה יקימו עליהם בנינים בכספי הקונה היהודי ובעבודה ערבית, כאלו הערבי בונה לעצמו, ועם גמר הבית יקום הבית והמגרש לנחלה ליהודי הכשר. על שמואל דויד² מספרים שהצליח להשיג היתר עסקא מרבנים, הואיל ויש חוזה בינו לבין הקבלן הערבי שלו, כי הבנין – 60 חדר! – יקום על שמו רק מקץ שש שנים.

לא יֵדַע הדור את עתו. אנחנו חיים בתקופה מהפכנית בבנין הארץ. כוחות גדולים זינקו מן הגולה – ומחשבה איומה היא, שאנו עלולים להפוך בידינו את הברכה לקללה. הכוחות האלה, שיכלו להצעידנו צעד ענקי קדימה ולהרימנו מעלה מעלה, מסוגלים גם להרוס את אשר בנינו ולהמיט עלינו סכנות עצומות. קשה לראות תקופת־שפע מתבזבזת ביודעים.

כשאמרו כאן, כי גם חוסר פועלים אינו יכול להתיר עבודה זרה במשק העברי, ראיתי אותות תמהון וספק על פני אחדים מהמסובים… ואולי זוהי הנקודה המרכזית הטעונה הסברה בימים אלה.

קשה לקבל שתי עקיצות בבת אחת ובנקודה אחת. אולם יש מקרה עוד יותר רע והוא מצויר במשל הקדמוני על זיבורא ועקרבא. בענין עבודה עברית בימים אלה נדמינו למי שעקצוהו בבת אחת עקרב וצרעה.

גזירת הצמצום הקטלני בעליית העובדים לא תתרפא אלא מתוך חמימי, מתוך עמידה מלוכדת של כל הישוב כנגד הגזירה ומתוך סירוב מוחלט להיכנע לה. “לא תכריחו אותנו להעביר נחלתנו לזרים, פועלים נכרים לא יבואו בשערינו למלא את מקום העולים העברים שאינם מתירים להם לבוא לארץ” – מחאה זו, אשר מאחוריה עומד משק חי, חקלאי וחרשתי, מדובב באלפי פיות, יש בה כוח יותר מכל הפגנה רבתי בניו־יורק או בורשה. זהו כלי־המפץ החזק ביותר שבידי הישוב העברי ובידי העם העברי כולו – לנפץ בו כל סירוב פוליטי ולהרחיב די הצורך את שערי הכניסה.

אולם אם נאחַזנו באמתלה זו של חוסר פועלים כדי לפתוח לרוָחה את שערי המשק העברי בכפר ובעיר לפועלים ערבים – הרי כל מלחמתנו מאֶפע. מאין תצטרף הקליטה אם מקומות העבודה הוסגרו? האם בכוח נוסחה אלגבראית נבובה, אשר תכנה האריתמטי נאכל על־ידי נותני־עבודה יהודים בערים – להיחלץ לעזרתם ולהמציא להם פלוגות משטרה, למען יוכלו להעסיק לבטח ולתיאבון פועלים ערבים?

האומנם חדלי־אונים אנחנו ואין עצה אחרת אלא הכנסת פועלים ערבים? האין נוער בוגר בבתי־הספר של הישוב? האין ערינו ומושבותינו מלאות בחורים, אשר היו נכונים, לאין ספק, להיחלץ ברובם, אילו נקראו לענות מענה לאומי לשעת־חירום ולעמוד בפני הסכנה? האם בעלוֹת האַרבּה לא גייסנו כנגדו זקן וטף?

אין לי חששות לגורלה הסופי של העבודה העברית. היא תנצח. אם צפויה לנו גאולה – הרי אין זו יכולה לבוא אלא בדרך האחת: הדרך של עבודה עברית. ציבור הפועלים, אשר מלחמה זו עמוסה על כתפיו בכל כבדה, לא יסוג אחור ולא ירתע.

ועוד לי הערות מעטות.

נאמר כאן שמתכוננים להביא, לשם תיקון המצב, פועלים מיוחדים³, שונים מהפועלים אשר באו לארץ עד היום. במלים אחרות: פועלים אשר האיכרים יוכלו לרכב עליהם והיצר של הסתדרות ושל ארגון לא ישלוט בהם. דבר זה לא יקום ולא יהיה. התאחדות האיכרים, אשר מנעה את רגלה מכינוס זה – למי תבוז ואת מי תפסול? את יוצרי דגניה? את כובשי העמק? האם לעבד עברי ישאו עין?

עוד בפתיחת הכינוס דוּבּר על פריון העבודה, על מידות התוצרת אחת השאלות החמורות המחייבות לפתרונן מאמצים רבים מצדנו וגם מצד האיכרים. אך בגישתנו לשאלה זו נזכור את האחת: הפועל עובד בשריריו. ואם אמנם האיכר מוצג בארץ בפני נסיון קשה, באשר יצר הזול מושך ומפתה אותו בלי הרף, הרי גם הפועל מוצג בני נסיון קשה: העבודה עצמה. וסוף סוף יש להם לעובדים בגופם תוספת־צדקה נגד אחרים.

ואחרון: הארגון המשותף, ענין חביב לרבים, לתלות בו בּוּקי־סריקי. רצוני להגיד במעמד זה גלויות וברורות: אנחנו בעד יחסי שלום ואחוה בין הפועל העברי לבין הפועל הערבי בארץ. באנו הנה לא ככובשים, ולא מתוך יוהרה וגסות־רוח נתיחס לעובד הערבי. אולם גם לא מתוך ויתור על זכותנו העיקרית: זכות העבודה במשק העברי. אולם גם לא מתוך ויתור על זכותנו העיקרית: זכות העבודה במשק העברי. הדבר הראשון שאנו אומרים לקיבוצי פועלים ערבים, הפונים אלינו, הוא: אין אנו גומלי־חסדים. באנו לארץ זו כדי לבנות בה את משקנו הלאומי. אולם אנו מוכנים להושיט יד אחים נאמנה לכם, במלחמתכם על תנאי העבודה במשקכם ובמשק המדינה, אשר אנו משותפים בו. ואני רוצה לציין מתוך קורת־רוח כי האמון אשר קיבוצי פועלים ערבים מקומות שונים בארץ רוחשים להסתדרות – הולך ורב, למרות התקלות והמעצורים. אולם המעביד העברי המכניס את הפועל הערבי למשק העברי הפרטי, הוא הוא המסבך והמערבב גם את הכרתו של הפועל הערבי ומכביד על גיבוש היחסים האמיתיים, הנאמנים, בינינו, דבר אשר אנו רואים בו לא רק חובה פועלית, כי אם גם שליחות ציונית רבת־ערך.

חשון, תרצ"ה.

אני נוטל רשות הדיבור לא לשם צידוק הסכם לונדון¹ או לימוד זכות עליו: אני בא לדרוש אישור מלא וברור להסכם!

גם אני סבור כבעלי־פלוגתה שלי, כי הצד המרַגש את ציבורנו ברובו אינו פרט זה או אחר שבהסכם, אלא גופא דעובדא, עצם המעשה של כריתת ההסכם. השוללים שוללים דבר זה ואותו – מחייבים המחייבים.

תמים־דעים אני עם השוללים עוד בהנחה אחת: כי החובה היותר נעלה בתוכנו, גם היום גם אתמול, היא: אחדות מחננו. אולם החרדה לשלימות המחנה פירושה לא רק מרות של הצבעה, כי אם גם הקשבה בויכוח ורמת־בירור הוגנת.

היתה לי ההזדמנות להביע לפני חברים משהו מהרהורי לבי בענין המשא־ומתן עם הרביזיוניסטים – בטרם הוחל – בשתי אסיפות המפלגה בתל־אביב, שנקראו בעקבות המועצה האחרונה. לא האמנתי אז כי הדבר יקום כל כך מהר. אבל לא העלמתי דעתי כי מן ההכרח הוא שיבוא.

יש דברים, אשר ברגע שהם נעשים אפשריים – בו ברגע הם נעשים חובה. למשל: רכישת קרקע בארץ־ישראל. למשל: הפסקת מלחמה.

אם צפוי נצחון היסטורי לציונות, ואם יצלח חפצנו לרכז קיבוץ יהודי גדול בארץ־ישראל ולהשרישו בתוכה – כי אז עתיד ד. בן־גורין להיזכר לברכה בתולדותיה של ההגשמה הציונית על ההסכם הזה אשר כרת.

אנחנו בארץ כיום הלומי גיאות כלכלית והלומי אויר ציבורי מושחת. שני אלה מפריעים לנו לראות את הדברים ראיה ציונית נכונה.

זכר הלילה ההוא – על שפת ים תל־אביב² – לא פג ולא יפוג מתוכנו. אולם, כלום רוצים אנו בהתמדת הרצח? ואנחנו אמרנו תמיד, כי השיסוי הציבורי הוא הרצח.

כל הסכם בעולם הזה אינו מתחילתו אלא הסכם של נייר. נניח שהרביזיוניסטים לא יקיימוהו. דמות הרביזיוניזם, כפי שנצטיירה במחשבתנו ובהרגשתנו בשנים האחרונות, מרשה לנו להתיחס בפקפוק לקיומו של ההסכם מצד הרביזיוניסטים. כלום מה הפסדנו אז?

גם תקופה קצרה של הסכם חשובה לנו. יש לי הרגשה ברורה, כי מאז הופיעה בעתוני הבוקר הידיעה על ההסכם כבר נטהר האויר הישובי במידה מרובה. אם נשתחרר – לוּ גם לתקופה קצרה – מן ההכרח לטפל בתכסיסי יום יום של התגוננות – כלום לא יגדל כוחנו הפנימי? כלום לא נוכל להשקיע את מרצנו המשוחרר – בפעולה ציונית דרוכה? האפשרויות הגדולות המצפות לנו ואשר עין חבר במפלגת פועלי ארץ־ישראל לא תוכל להתעלם מהן – מחייבות לעשות את הנסיון הזה.

יש מבין השוללים המפחדים גם פחד הפוך: שמא יקיים הצד השני את ההסכם. קיום ההסכם “יכשיר” אותו ו"יסגלהו" להיות בן־ברית למפלגות ציוניות אחרות ולהכריענו במלחמה גלויה. אולם, אם הרביזיוניזם – מבלי להשתמש בשיטות הרס ואלמוּת – עלול לכבוש את נפש העם, הרי גם דחיית ההסכם לא תועיל. ואם כוחה של תנועת פועלי ארץ־ישראל שמור אתה – והיא ינקה את כוחה לא מן המלחמה ברביזיוניזם הנלוז – כי אז אין לחשוש לכך. הערובה לנצחוננו היא – בעבודתנו. התנועה אשר ידעה להיות בתוך כל אסון הגולה השביב המאיר לגאולת אמת – תמשיך בדרכה. וכוחה יעמוד לה לכבוש את נפש העם והנוער, בכללם גם רבים מאלה העומדים כיום מאחורי המחיצות ה"פאשיסטיות".

תוצאות ההסכם – אם הצד השני יקיים אותו – תלויות בנו ורק בנו.

כסליו, תרצ"ה.

שלוש דאגות למשרד לעבודות ציבוריות ובנין: הדאגה למציאת העבודה, הדאגה להגשמת העבודה, היינו: לאימון העובדים במקצוע, והדאגה לאמצעים ההכרחיים. יש אנשים מאושרים בינינו, הפטורים לגמרי והרוצים לפטור גם אותנו מהדאגה למציאת העבודה. להם יש רק דאגה אחת: הדאגה למלחמת המעמדות. אולם המשרד היה נתון במשך שנתים, בראשו ורובו, בדאגה לעבודה.

בסוף 1921, לפני שנה ושני חדשים, היה מספר הפועלים העסוקים בבניה בעבודות המשרד בסך הכל: חמישים. אלה היו פועלים בודדים, שעבדו בצריפין. 1800 איש עבדו בעבודות ציבוריות, שהיו אז עיקר עבודות הממשלה. במשך הזמן בא שינוי מוחלט במצב הדברים. בינואר שנה זו, 1923, היה מספר הפועלים בעבודות הציבוריות 500, ומהם החצי, 250, בעבודות היבוש בעמק, ואלף איש עובדים בבניה! אנו עומדים איפוא בגלגול שני – כיבוש הבניה. נצטמצמה לגמרי עבודת הממשלה. חלקנו בה ירד עד מתחת למינימום. כל בסיס עבודתנו – העבודה האזרחית, הנשענת ברובה על הבנקים השונים על המוסדות ועל כספי הלאום. אנו איננו חדלים לדרוש את זכותנו לחלק מעבודות המדינה. כשם שדורשים אנו את חלקנו בתקציב החינוך הממשלתי, עלינו להביא לידי בירור גם את זכות הקואופרציה הקבלנית הפועלית לחלק מתאים בעבודות הארץ. כשתוגשם ההלוָאה מאת הממשלה המרכזית לממשלת ארץ־ישראל ילוקטו הנה פועלים מכל הארצות אשר מסביב לארץ־ישראל, כאשר לוקטו בשעתם פועלי הרכבת ממצרים, מסוריה ממרוקו, וכו'. העבודה תיצור את הפרוליטריון הזה בצדנו, בצד המאות והאלפים שלנו, מחוסרי־העבודה.

הענין השני – לימוד המקצוע. בדבר הזה היתה התפתחות רבה. כיום אנו יכולים לחשוב בתור רכוש תנועת עבודה מאות רבות של עובדים היודעים את מלאכת הכביש: סלילה, חציבה, רבידה וכו', וכשלוש מאות איש מומחים במלאכת הבניה.

הענין השלישי – האמצעים הדרושים לרכישת הכלים, להתקנת הסידורים הטכניים בעתם ולסיבוב הגלגל הקבלני. ניגשנו לקבלנות הכללית בלי כל אמצעים משלנו, לא היה לנו הון חוזר עצמי כל־שהוא – ודבר זה השפיע לרעה על כל עבודתנו. עם כל הקרדיט הגדול, הפנימי והחיצוני, אשר רכשנו לנו, דורשת הקבלנות הקואופרטיבית שלנו בסיס כספי משלה. במשך חדשים אחדים התבררה השאלה על דבר צורת המפעל הרצויה, הסידורית והמשפטית, למען בסס את העמדה שכבשנו לקבלנות הקואופרטיבית.

אנו מניחים, כי עבודת הבנין והסלילה יש לה בארץ פרספקטיבה לעשרות שנים וחושבים, כי הסידור של הקבלנות הקואופרטיבית צריך שיהיה מכוּוָן לפעולה קבועה לשנים רבות. רק הקביעות תבטיח את ההצלחה. אם לחשוב עבודה זאת לארעית, כמעבר לחקלאות נקיה, הרי כל המסקנות שלנו תהיינה אחרות. אבל אם לחשוב כי מקצוע הבנין הרחב ידרוש אלפי פועלים קבועים, הרי המאמצים לרכישת המקצוע ולהשתלמות בו הם הכרחיים לביסוס העובד ולנצחונו. אם – מלבד הציבור החקלאי – קם לנו בארץ, בעבודות הציבוריות ובבנין, ציבור חשוב של פועלים, קבוע ומסוים, גדול בכמותו, הרי הוא דורש טיפוח, ביסוס – וגם עזרה להתישבותו. ואחת המסקנות היא: לתת צורה קבועה ומתוקנת לכלי הקבלני שלנו.

שנה אחת יכולנו “לטפס על כתלים חלקים”. אבל יותר אי אפשר. מוכרחים ליצור סולם, מדרגות. בראש וראשונה – ביסוס הקואופרציה הקבלנית הקיימת, ביצור אותם החלקים, אשר נכנסו לעבודת הכביש ועושים בה, או כי נתגלגלו מן הכביש לעבודת הבניה.

צריכה לקום ההסתדרות השלמה, המקיפה את כל עובדי הסלילה והבניה. העדר השליטה, הביקורת והמשמעת ההסתדרותית ביחס לפועלים שמחוץ לקבלנות הקואופרטיבית – משפיע גם על העבודה הקואופרטיבית. הקבלנות ההסתדרותית לא רק שאינה סותרת לאיגוד פועלי הבנין שמחוץ למשק ההסתדרות, אלא להיפך, עוד מחזקת ומבצרת אותו – וצריכה לקום ההסתדרות השלמה, המקיפה את כל העובדים במקצוע זה. גם אלה העובדים מחוץ לקואופרציה הקבלנית הפועלית – מעונינים בה ובהצלחתה, מפני שהיא נותנת להם את התוקף במערכתם הם: אין הקואופרציה הפועלית הקבלנית ענינים של אלה בלבד שהם בתוכה, אלא יש בה ענין לכל פועלי המקצוע. הוא המבצר, אשר בכוחו מוגן כל ההיקף המאוחד במקצוע זה. על הנחות אלו בנויה ההצעה לביצור הקבלנות השיתופית בתור חלק של ההסתדרות הכללית.

כוחנו בהוצאתן של העבודות לפועל עלה במידה כזו, שאין לחשוש עוד לקטסטרופות, מעין אלו שמצאו אותנו בראשית עבודתנו בכבישים. עם זאת דורשת המשכת פעולתנו הקבלנית יצירת כלי רשמי שיתופי, על יסוד חוקה קבועה. זו תתן לנו את היכולת לעבוד לא רק בכספים מהחוץ, אלא גם באלה אשר חברי הקואופרציה ימציאו מתוכה.

בנק הפועלים עזר לעבודתנו הרבה. מצד ההנהלה הציונית ניתנה לנו עזרה חשובה, בהיותנו דואגים ליצירת עבודה, לכיבושה ולהגדלת כוח קיבולה. אולם חשובה יצירת קרן־חברים למטרת פעולתנו השיתופית, קרן אשר ניַסדה בכוחותינו אנו.

מצד העבודה החקלאית, עלינו לראות מעכשיו כי יותקן בסיס התישבותי גם לציבור העובד בערים: בסלילה, בבניה ובחרושת.

היסוד לביצוע קבלנות הבניה שלנו הוא – אחריות כלכלית על הגשמת העבודה. לפי ההצעה, שעוּבּדה במועצת פועלי העבודות הציבוריות, תהיה החברה בנויה על יסוד;

1. מניות־חברים, אשר גם פועלי הבנין, שמחוץ לקואופרציה הקבלנית, יוכלו – ברשותה ובהסכמתה – לרכוש אותן.

2. מניות־יסוד, אשר תופקדנה בידי הוַעד הפועל של ההסתדרות הכללית – ולהן זכות דעה של 50% מכל המניות.

3. מניות־יתרון, בכורה או עסק, שתימכרנה למי שאינם חברים בהסתדרות ולמוסדות שונים, שאליהם נפנה.

בכדי להקל על החברים את רכישת מניות־החבר, יהיה מחיר המניה מינימלי, לפי ההצעה – חצי לירה. אבל העובדים בתוך הקואופרציה יתחייבו לרכוש להם גם מניות־עסק לסך 5–6 לא"י במשך שלוש שנים.

התכנית הזאת תוּבא לפרטיה לפני ועידת פועלי עבודות ציבוריות ובנין לדון עליה ולהחליט.

אני חוזר ומדגיש: הכוונה היא, אשר חברי הסתדרות הבנין ישאו עליהם את האחריות המלאה על התוצאות הכלכליות של כל העסק. הפסד בביצוע העבודה הוא הפסד כל החברים – ומהרוַח יוקדש חלק גדול לביצורה של הקואופרציה.

שבט, תרפ"ג – 1923.

פני “סולל־בוֹנה” מכוּוָנות:

א) לעבודות המדינה,

ב) לעבודות הלאומיות,

ג) לבניה האזרחית בארץ,

ד) לחרושת.

המשק הקבלני־האחראי של עשרים מאות כובשי־הבנין, חי ופועל כיום בכל קצות הארץ. לתקומתו ולקיומו נדרשו במשך שלוש שנים כוחות כבירים. הכוחות האלה נמצאו גנוזים בתוך ציבורנו, הציבור העולה וחוֹכה־העליה. אכן, גנוזים היו כוחות לגדוֹלוֹת מאלה. מזלנו גרם כי גם פטישם של עוֹלי־הבנין לא מצא תחתיו סדן כערכו.

הקשה במלחמות “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת” היתה לא המלחמה עם חוסר ההכשרה המקצועית – אם כי זו היתה קשה למדי והיה בה משום חידושי־בראשית, ביחוד בשתי השנים הראשונות; לא המלחמה עם חוסר־ההון – אם כי זו אכלה ואוכלת את מיטב הכוחות, שהיו צריכים להיות מוּפנים לסידורי־העבודה פנימה – כי אם למלחמה עם חוסר־העבודה, המנַוול, העוקר מן השורש כל ציץ פורח ונושא־ברכה. המלחמה עם החלל הריק, שבין הכבישים להתחלת הבנין ובין התחלת הבנין והמשכוֹ.

ממשלת הארץ, לרשויותיה ומחלקותיה, עוד לא קבעה שיטה מסוימת במסירת עבודותיה ולא ביררה את יחסה לעובד העברי בארץ. נדנודיה ממסירת עבודות ציבוריות לקבלנים בדרך לא־פומבית ועד לביצוע עבודות ציבוריות בהנהלתה היא עצמה – למחירי־ניצול של פועל חסַר־צרכים וחסר־תרבות – כל אלה אומרים, כי קיום העובד העברי וזכותו לחלק מעבודות המדינה עדיין אינם תופסים מקום בחשבון עולמה.

גם מוסדות התנועה הלאומית עוד לא קבעו את יחסם המוחלט לעבודה העברית החפשית. והאזרח העברי האמיד, הבלתי־נעזר מבנק אפותיקאי (ולעתים גם היחיד הנעזר), עודנו להוט אחרי הקבלן הנכרי והעבודה הזולה. אך העובדה של קיום הסתדרות פועלים־עברים־בונים – כופה את עצמה גם על הממשלה, גם על ההנהלה הלאומית וגם על האזרח בארץ.

לאחר שלוש שנות פעולה באים בקובץ סולל־בונה נסיונות הערכה ועיון – הערכה מן החוץ ועיון חברים מבפנים. וּבלוּלים יעלו. מתוך החומר המגוּוָן – פרי הסתכלותם של בונים, מהנדסים וסופרים, עסקנים ואנשי־מעשה – לא נמחקה אף הערת ביקורת, אזהרה או ספק. הן לכל אלה קדם המעשה – והוא המחַדש, הוא המכריע.

אין בין “סולל־בונה” לבין “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת”, – כבין פרפר לגלמו – אלא גיבוש־צורה ופילוג־אברים בלבד. תכנם אחד:

עוד נתיב אחד, בצד המסילה החקלאית, לפעולת יצירה עברית בארץ העברים. וגם לו, לנתיב זה, נתכּנו עלילות.

חנוכה, תרפ"ד.

“המועצה הכללית של הסתדרות העובדים הכללית, שנתכנסה בתל־אביב בימי ב’–י”ד בטבת תרפ"ד, מכריזה על זכותה הלאומית והמוסרית של הסתדרות הבנין לבנות את בניני הלאום בארצו בלי תיווך קבלנים, ומביעה תקותה כי מוסדות הלאום ידעו להוקיר את הזכות הזאת".

ריב לפועל העירוני בשתי חזיתות – בחזית התישבותו ובחזית משקו הקבלני. זה כשנתים דוחה הקרן הקיימת לישראל את דבר רכישת הקרקע לשכונת־העובדים ונושאת עליה את האחריות הכבדה למניעת כל התחלה לביסוס משקי של פועלי העיר, ואת עבודותיה המעטות – השבּחוֹת קרקעיות, כינוּני־מים, בנינים – הנעשות רובן בתוך משקי העובדים, נהגה הקרן הקיימת בשנה האחרונה למסור על פי התחרות קבלנית־חשאית. אם השאלה הראשונה נוגעת לקיומם של כל פועלי העיר, הנה עומדת השאלה השניה ברום קיומו של משק הבנין הקיבוצי.

אנו רואים את העבודות הלאומיות בארץ כנחלתו של משק העובדים הקיבוצי ואת הפקעת העבודות האלה מרשות משק הפועלים השיתופי ומסירתן לרשות קבלן פרטי, בכוח התחרות חשאית לשם קימוּצי־התחרוּת – כמעשה בלתי־לאומי. יש זכויות שאינן נתונות לקלפי: אין זוכים בהן בגורל ויד מהנדס או מומחה כלכלי לא תצלח אליהן לעקרן. התפקידים הלאומיים, אשר אותם ממלא משק העבודה הקיבוצי, טבועים בעצם מהות פעולתו והוא ממלא אותם מאליו, בלי כל תנאים ובלי בקש חשבונות רבים של כדאי או לא־כדאי – והזכויות הכרוכות בתפקידים אלה אף הן אינן נתונות על תנאי, ואפילו לא על תנאי של זול (על עצם ה"זול", המושג בדרך חשאין של התחרות קבלנית, עוד ידובר להלן). אפשר להתנכר לזכויות אלה, אפשר להתחכם להן, אך אי אפשר לבטלן: הן קיימות ועומדות. ואם שלוש או ארבע פעמים יוַתר ציבור הפועלים על מידותיו וירכין ראש לשגגת מוסד לאומי מרכזי, מתוך צפיה לתיקו המעוּוָת – סופו לעמוד על טעותו ולקיימו בידיו.

במאמצים קיבוציים גדולים, אשר כמוהם לא ידעה שום תנועת פועלים שכירים, כבש הפועל העולה נתיב־עבודה חדש בארץ והקים מצוה לאומית חדשה: בנין עברי למלוא בית קיבולו: חפירה עברית, ניקוז עברי, בניה עברית מהמסד ועד הטפחות – גַמָלוּת וחַמָרוּת עברית, סַבָּלוּת־חוף עברית, סיתות עברי, חציבה עברית. היד החלוצה הקיבוצית, לא ידעה קבלנים ובעלים, פתחה בכביש, עשתה בניקוז וביבוש בצוֹת, עברה לבניה ונגעה עד חרושת אבן ושאר חמרי בנין והקיפה במשך שתים־שלוש שנים את שדה הבנין כולו: רוּם וָעוֹמק! לא קבלנים מנוסים רבי חכמה ויכולת עמדו לה לעליה הצעירה, בדרוֹך כף רגלה בתוך תחום התישבותנו ונפשה יצאה לעבודה ולמפעל־כפים כל־שהוא – כי אם גדלי ירקות ודגן, אשר לוקחו “מאחרי הבּקר”. ההסתדרות הציונית לא קידמה את המעזים באמצעים לאומיים כבירים ולא בתכנית לאומית ישובית רחבה; העובד הקיבוצי האחראי, מעוּט־הנסיון ודל־היכולת, הוא אשר הטיל על שכמו – שבע־עשרה שנים אחרי יסוּד דגניה וכנרת – את כיבוש הבניה, לכל ענפיה ושלוחותיה. העֵז וגם יכול. הקבלן הפרטי לא ליוָהו, ואין צריך לאמור – לא הלך בראש.

הקבלנות הקיבוצית הגשימה במשך ארבע שנות עליה – תר"פ־תרפ"ד – קבלנויות בנין על שלושת רבעי מיליון פונט, ומהן – על יותר מרבע מיליון פונט קבלנויות המדינה, אשר גם היום אין קבלן עברי עשוי להגשימן – ולוּ מקצתן – בידי פועלים עברים. הקבלנות הקיבוצית אימנה וחינכה בעבודתה ארבעת אלפים פועלים, אשר לערך מחציתם עסוקה בעבודותיה ומחציתם מהווה את קיבוצי ההתישבות החקלאית החדשה. העובד האחראי הוא אשר השרה על תנועת הבנין את ברכת העבודה העברית, המקצועית והפשוטה, והציל את כבודה ומשקלה הלאומי של אותה פעולה ישובית כללית, אשר מילאה את חלל ארבע השנים האחרונות (מחוץ להתישבות החקלאית): את כבודה ומשקלה של תנועת הבנין. כי מה תפארת השכונות החדשות – אם לא היד העברית הבונה? מה היה ערכה של תנועת בנין זו, בתוך תנאי התאחזותנו בארץ – בלי אלפי עובדי הבנין, אשר “קפצו” לתוך המקצוע הזה ואחזו בו בחזקה?

הנִקנו נצחונות עבודה אלה בכוח כספי ההסתדרות הציונית? לזכותם של הכספים האלה, כספי העזרה הראשונה, יש להגיד, שבלעדיהם היתה העבודה הגדולה הזאת בלתי־אפשרית והיא היתה נחנקת בראשיתה. אך אַל ידברו על כספים אלה ביהירוּת. ההסתדרות הציונית, בתתה כפעם בפעם את עזרתה לכובשי הבנין, לא נתכַוונה אלא לחיי־שעה, להצלה פורתא, להקלת המצב במחנה העולים, במטבח הפועלים, לקיום ארעי. מי פילל אז לכיבוש הבנין בידי פועלים עברים באותה המידה ובאותו השיעור, כאשר קם הדבר ויהי לעינינו? העובד האחראי – הוא אשר גיבש, מתוך מרצו ומסירותו ונאמנותו לצרכי ההתישבות, את המפעל השיתופי הרב, בעל האפשרויות והעתידות הגדולות.

היאמינו אלה, אשר שמעו על הגרעונות הרבים, כי ההפסד בקבלנויות המדינה, אשר בהן החל משק הבנין, אינו עולה על 15%, וכי כל אשר הוּלוָה על־ידי ההנהלה הציונית למשרד לעבודות ציבוריות ובנין, החל מהפרוטה הראשונה לכביש הראשון, אינו מצטרף לסכום הפסד זה? היהיה לאלה, אשר שבילי החרושת והקבלנות בארץ־ישראל נהירים להם, חשוב לדעת, כי בקבלנויות האזרחיות בשתים־שלוש השנים הראשונות, שנות לימוד וכיבוש המקצוע מעיקרו, אין הפסד המשרד עולה על 5%, וכי בהפסד זה לא נעזר משק הבנין השיתופי בכלום מאת ההנהלה הציונית עד היום? היתנו לב, כי מוסדותינו הלאומיים, המטפלים רק באיסוף כספים וחלוקתם, כמו הקרן הקיימת וקרן־היסוד, אינם מכלכלים במכסת אחוזים כזו הוצאותיהם להנהלה, משרדים וכו'? ואם נצרף יחד את כיבוש עבודת המדינה, את לימוד מקצוע הסלילה והבניה, לא רק לאלה העסוקים במקצוע זה כיום, כי אם גם לאלה שני האלפים אשר עברו לחקלאות החדשה, ואם נוסיף לזה גם את ראשית החדירה לחרושת האבן, אשר פועל עברי לא עבד בה מקודם, ונכלול יחד את כל אלה לעומת גרעון של 9% מערך העבודה – הידובר על זה כעל הפסד? טוב כי בעלי העיוּן יעיינו במאזן משקי החרושת והקבלנות הפרטית בארץ. יעוין במאזן “הבונה”, “קדם”, “שחר”, “אגודת נטעים”, אשר “גם” בהם הושקעו כספים לאומיים, ויבדלו לחיים ארוכים – במאזן המפעלים החיים אתנו כיום: “סיליקט” ואחרים.

התם הכיבוש? האפשר כבר להגיד לכובשי הבנין: “מילאתם שליחותכם – ולכו לכם”? לא! מצב הענינים הוא אחר לגמרי. עוד לא נכבש שדה הבנין בפנים הישוב העברי ואין צריך לאמור מחוצה לו. עוד דרושים מאמצים גדולים – מאמצי אחריות וסבל קיבוצי – כדי לעשות את המקצוע הזה ליתד נאמן לקיום הפועל העברי. בכל מקום אשר יד העובד הקיבוצי על התחתונה ויד הקבלן הפרטי על העליונה – מצות הבניה העברית קיימת רק למחצה, לשליש, לעשירית. שוטטו בחוצות ירושלים ושאלו לאחוז העבודה העברית ב"רוממה" העשירה, החרדה, בחלק מבתי תלפיות החפשית, האמידה, בהמון שכונות קטנות אחרות, שאלו לחוצבי ולסתתי “נוה־יעקב” של “המזרחי”, שאלו לשכונות רמב"ם בטבריה ולשכונות ולבנינים ולכבישים אחרים בכל ארץ־ישראל מלבד תל־אביב). העובד הקיבוצי האחראי הולך וחותר בלי הרף לקראת הרחבת הבסיס של העבודה והעמקת שרשיה – ומאחורי גבו הולך הקבלן מכריז על הזול… וזול – תרתי משמע: זול נכרי וזול עברי. כי אמנם גם העבודה העברית בבניה זכתה כיום והגיעה למדרגה ידועה: החלוץ הסולל והבונה נעשה, מתוך בטלה ומתוך מצוקת חייו, מדרס לקבלנים. לחלוץ זה, העורג ליום עבודה, אפשר לשלם גם גרושים אחדים פחות, ובלבד שיראו לו צורת מטבע ושיפקיעו אותו מאפוטרופסותה של ההסתדרות ויפטרוהו מעוֹל המצוות החמורות של חלוקת עבודה וכו'. כאן, בעיקר, מונח כוחו של הקבלן הפרטי כיום. לאחר שנכבש המקצוע בהתאמצות קיבוצית, במצוקות חוסר־עבודה מתמיד, ולאחר שתנאי העבודה השוררים בהתישבותנו הביאו את המשק הכובש לדוחק כספי חיצוני ואת הפועל הכובש עד ככר לחם – מופיע הקבלן הפרטי, מזוין ב"כשרונו הסידורי" וב"כוח יצירתו". והוא – המוזיל.

הקרן הקיימת עושה את עבודותיה במזומנים ואין היא דורשת מאת הקבלן כל השקעת כספים משלו. לקרן הקיימת יש מהנדס מפקח, מתכּן ומשגיח על הגשמת העבודה. גם החמרים העיקריים (צינורות הברזל, המשאבות) מזמינה הקרן הקיימת על אחריותה, באמצעות המהנדס שלה. הקבלן כאן אינו אלא שוכר פועלים, סרסור לשכירת פועלים ולסידורם בעבודה. סרסורים כאלה, מהנדסים וחצאי־מהנדסים, קבלנים וחצאי־קבלנים, ישנם בתל־אביב לעשרות. אילמלא היה מקובל בהסתדרות שקבוצות הבנין לא תתחרינה זו בזו בקבלת עבודה זו, כי אז היה יכול בא־כוח כל קבוצה להופיע בתור קבלן – ודוקא לא מן הרעים – בפני הקרן הקיימת וההתחרות המצומצמת היתה ממילא נהפכת להתחרות רחבה ופרועה. היגדרו לפני הקבלן־הפועל את הדרך ויזמינו רק את הקבלן־המעביד? וגם כיום אין להבין מה הוא סוד הצמצום ומה הוא קנה־המידה שבידי פקידי הקרן הקיימת ומהנדסיה, שעל פיו יוּכּר קבלן שוֹע לפני קבלן דל? קבלן נבחר לפני קבלן נידח? לשבחם של קבלני ישראל יש להגיד שכולם קבלנים טובים, כולם זקוקים לפרנסה, וכולם יודעים להבחין, בכל ימות השנה, בין “זול” ו"יקר" וכולם יודעים לעשות, בשעת הצורך, רצון “קונם”. ואלה 4–5 בני־עליה, אשר זכו לעמוד במחיצת ה"טנדר"¹ לתל־עדש ולחיטין (בנהלל, בעבודת הניקוז, הגיע צמצומו של הטנדר לשנים: המשרד ועוד קבלן אחד) – אינם יוצאים, אליבא דאמת, מהכלל. הקבלן “הנבחר” כשהוא עומד לפני הקרן הקיימת, הריהו מוכן לכל קרבן: גוזרים עליו עבודה עברית – ניחא; גוזרים עליו מס מקביל לקופת חולים (אגב, בחוזה הנהללי לא הותנה דבר זה בפירוש) – מוטב. יגזרו עליו קבלת פועלים מלשכת העבודה של ההסתדרות – מה לעשות? הוא יסכים, באין ברירה, גם לכך. ונוסף לאלה הריהו משלם לפועלים במזומן, ואילו המשרד משלם בפתקאות “המשביר”; והוא, הקבלן, חביב ומקובל על הפועלים, ואילו המשרד… ישאלו את הפועלים עצמם – (מכתב קבלני תל־עדש ב"דואר היום"). אכן, בעזרת כספי הקרן הקיימת, כספים מזומנים ממש, המזדמנים רק לעתים יקרות במחזור הכללי של עבודות הבנין, נעשה הקבלן הפרטי גם קבלן “נוח” לפועליו.

היש עוד שיטה יפה מזו? הקבלן מרוצה. הפועל מרוצה. ויש קימוץ לאומי. בנהלל עלה הקימוץ – לפי השמועה – 5 אחוזים (אם נביא בחשבון שהפרש הצעות עדיין אינו הפרש תוצאות), בתל־עדש – 20%, בחיטין לא ידוע (אחרי ש"סולל־בונה" הסתלק מלהשתתף בתחרות החשאית). והשיטה כולה בנויה על יסוד שויון רב, כלומר: המשרד ומספר הקבלנים הנבחרים – כולם שוים לפני הקרן הקיימת. ויש עוד מעמיקים והם אומרים: טוב לו למשק הפועלים גופו, המפונק ומוּג־הלב, אשר “נפשיותו” יתירה על השגתו המשקית־הכלכלית – טוב לו כי יחדל מ"נוחיות" המונופולין: יחיה על חרבו!

ואף על פי כן אנו חולקים על שיטה זו. אנו כופרים בצדקת השויון הרב, המבוֹלל בקלפי אחת כוחות משקיים אשר אין לבוללם בשום אופן, והננו כופרים כפירה עמוקה ביסודיותם של הקימוצים הלאומיים, היוצאים מן ההתחרות החשאית.

התורה, כי את העבודה הלאומית מוזיל הקבלן ולא הקיבוץ הכובש – תורת שוא היא. דרך ההוזלה הלאומית בהתישבותנו היא – דרך העובדים ולא דרך המעבידים. ההתחרות של הקבלן, הנשענת על מיעוט חובותיו הלאומיים (גם בעבודות הקרן הקיימת גופן רחוקים הם חובות הקבלן מהגיע לגובה החובות של המשק הקיבוצי. ואולם לא בעבודות בודדות אלה העיקר: חשובה הפעולה המשקית הכללית במשך כל השנה; בעבר, בהוֹוה ובעתיד), אינה יכולה לבוא בחשבון לפני המוסדות הלאומיים, כמו שאינה באה בחשבון ההתחרות של העובד הזול על יסוד מיעוט צרכיו. פריקת עול החובות הלאומיים־הישוביים בהיקפם הכללי, חובות העבודה וההתישבות ומצוקות חוסר־העבודה וחוסר־ההתישבות – פריקת עוּלם של אלה באמצעו הקבלן – לא תוביל אותנו אל המטרה. קימוצים אלה, אם גם יקסימו מאד במכסת האחוזים, אינם קימוצים לאומיים, אלא – בלתי־לאומיים (יש דרך לאומית להוזלת המלאכה ועמל כפים העברי, והיא – ביצור הפועל העירוני וביסוסו בשכונת־עובדים, אך בזו אין הקרן הקיימת מודה). ולמעלה מזה, למעלה מניצול תנאי המצוקה וההרס הפנימי בתוך שורות העובדים, לשם הורדת מחיר עמל הכפים כל כמה שאפשר, למעלה מזה אין כוחו של הקבלן מגיע ואין ביכלתו לעשות להוזלת הבנין יותר מאשר יעשה המשק הקיבוצי. להיפך: את אשר עשה המשק הקיבוצי במשך שנות פעולתו המעטות בחקירת שיטות הבניה השונות, בתיכּוּן תכניות מתאימות, בניצול חמרי הבנין המקומיים, בהכנסת שכלולים טכניים – את אלה לא יוכל לעשות קבלן פרטי באותה המידה ובאותו הכיוון היסודי. התוצאה היחידה של ההתחרות החשאית היא – פירוּר העבודה המעטה הדלה ומסירתה לידים מקריות. במקום חטיבה אחת חשובה של עבודת בניה, שתוכל לשמש בסיס לחקירה רצינית והכנה מוקדמת, שתאפשר חדירה שיטתית לצרכי העבודה ותיקון ליקוייה – כל אלו דרכי השיפור וההוזלה האמיתית – במקום זה תבוא הקבלנות הבודדת, אשר ההתחרות החשאית תמשול בה. וכאן מופיע הבדל עיקרי אחד. משק העובדים מעונין בכוח המשקי הכללי הטמון בריכוז העבודה והגשמתה, ושיטת ההתחרות אומרת: “גזורו, גזורו!” פרוסת קבלנות – לזה, ופרוסת קבלנות – לזה. העיקר – הפירות: הרוַח הנקי.

אכן, גם המתוקנים שבהם, אשר מדינותיהם בנויות על תלן, נוכחו כי ה"טנדר" – יותר משהוא דרך הוזלה הריהו דרך אונאה, ביחוד ביחס למוסדות לאומיים, ציבורים וממשלתיים. הנסיון העולמי של ה"טנדר" מזהיר על אמונה מופרזת בכוחו המוזיל וישרוֹ. מתחת למסוה ההתחרות החיצונית מופיעות הסכמות חשאיות, ומאחורי חוזה כשר וצנוע וזול נשאר די מקום לטמון פח לנותן העבודה. בלי ועדת נאמנים, בוחנת ובודקת, מבקרת ומפקחת – ועדה אחראית נויטראלית – עלול משחק ההתחרות ליהפך בקרב הימים למחזה תוגה. ומוסדותינו הלאומיים עתידים להיאחז במצודה זולה ורעה, אשר תעלה ביוקר רב. יחדל נא משק העובדים ה"יקר" מלפעול על במת ההתחרות – ופני הדברים ישתנו עד מהרה. כי אחת מתוצאות פעולתו של משק הבנין הציבורי היא גם זאת: דבר הבניה נעשה לענין כמעט עממי, וחדלו סודות מקצועיים וקבלניים. גם בנסיון המעט של לשכת הקרן הקיימת יש עוּבדה אחת קטנה, אשר תתן קצת סעד לדברים האלה, והוא החוזה אשר הוּצע לקרן הקיימת על־ידי חברה פרטית על העבודה הכי־גדולה שנעשתה על־ידי הקרן הקיימת בשנים אלה ואשר עמד להתקבל על ידה – ואזי דוקא בלי כל התחרות פומבית או חשאית.

ולעומת זאת אנו סבורים, כי יש דרך ישרה המובילה ממוסדות הלאום, ישר וגלוי, בלי תיווך קבלנים להשתוות עם המשק הקיבוצי של העובדים, בעזרת ועדת מומחים נאמנים. עליה לחקור ולבדוק את מחירי העבודה ותנאיה – תנאי עבודה וקיום אנושיים ומתאימים לפועל הקיבוצי שלנו, ולשלם רק אותם המחירים אשר ועדות כאלה תמצאנה לצודקים. מחירי המלאכה ומחירי החמרים כיום אינם “ספר חתום”. וכל עוד המשק הקיבוצי מקבל עליו מראש גזר־דינן ופסקן של ועדות אלה, אין העבודה הלאומית בארץ יכולה להיות ענין להתחרות של קבלנים מרבי מחיר וממעיטי מחיר. היא ענין לעובדים – וקודם כל למשק העובדים המסודר, הנושא בעול העבודה וצרכיה כל ימות השנה ובכל מצבים שהם. אפשר לכפור בצורך הוָיתו של משק זה ולוַתר על קיומו כל עיקר, אך כל עוד הוא קיים הריהו הנושא המוחלט של הצרכים הלאומיים – זכויותיו קיימות עמו. ואין שם מונופולין הולם חברת פועלים חלוצית, אשר שעריה פתוחים לכל עולה ודורש־עבודה.

ויהא גם זה ברור: אין כאן דאגה לקואופרציה והגנה על קיומה ועניניה. אולי יש למי שהוא צורך בקואופרציה סתם בארץ־ישראל – יבוא ויבנה אותה ויקיימנה. לנו, לפועלי ארץ־ישראל, אין צורך כיום אלא בפועלים עברים בארץ־ישראל ובעבודה ובמלאכה וחרושת עברית; אם את אלה יעשו ההון הפרטי והפועל השכיר – כן יבורכו. ברם, עד היום לא ראינום בכך. כיום – ההון הפרטי לא רק שאינו פורץ נתיבות חדשות לעבודה עברית, כי אם גם אינו משמר את הנכבש. הוא מכלה ומקצץ בו, ואינו פוסק מלחַזר בכל אמתלה שאיה אחרי עבודת כנען. וביום אשר יהיה כדבר הזה, ביום אשר יבוא ההון הפרטי לקבץ את כוחו העבודה של העם העברי ולרכז אותם בארץ, לספח ולגבש אותם – הוא אשר ידרוש לו אז זכויות לאומיות גדולות, והן גם תינתנה לו – ובצדק. הן נתונות לו גם כיום במידה גדושה – בהשקעות לאומיות – שלא לפי ערך פעולתו הלאומית.

בעבודתו החפשית, במשקו האחראי לא נטל הפועל העברי בארץ־ישראל שררה לעצמו, אלא – שעבוד. הוא כבל את עצמו בכבלי אחריות יתירה. ואין אנו מכחישים: מאמינים אנו שכבלים אלה הם כבלי גאולה, הכבלים אשר בהם אסור משיח העובדים ומשיח העם. ואחריות יתירה זו, האחריות על בנין הנדבכים העובדים של העם העברי בארצו – היא המכניסה נשמה בעבודת המשק השיתופי והמטה את שכם הפועל לעוני ולסבל, לסבל ציוני, והיא העושה את חברת העובדים השיתופית למוסד לאומי במובנו הנעלה, למוסד לאומי עובד וכובש. ומשק זה אינו יכול לוַתר על העבודה הלאומית. בהישמט מתחתיו גם הבסיס הלאומי הקל (בעבודותינו עד היום – ששית אחת נגד חמש ששיות עבודות ממקורות פרטיים וממשלתיים) – יפול גם הוא וגם אחריותו עמו.

ועוד אחת: העבודה הלאומית משמשת לא רק משען כלכלי למשק הבנין של הפועלים, כי אם גם משען מדיני. עבודת המדינה אשר הוגשמה על־ידי המשק האחראי של העובדים מכריעה פי שנים במשקלה את העבודה הלאומית, אשר משק זה זכה לה במשך אותה התקופה. והלא כה טוענים אנחנו ואתנו יחד באי־כוח העם העברי בארץ־ישראל לפני ממשלת הארץ: “הפרינציפ הזה של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין (חלוקת המכסימום של הרוַח בין הפועלים) צריך להיות חשוב גם לממשלה ולמחלקותיה; האינטרס של הפועלים צריך להיות בעיניה שקול כנגד האינטרס של רוַח הקבלן. על הממשלה להכיר בחשיבותם של קואופרטיבי־עובדים ביחס להגשמת העבודות הציבוריות ועבודות הבניה השונות בארץ; מובן מאליו שדרישה זו לא תוכל להתקבל בלתי אם איכות העבודה של הקואופרטיב וערכה יהיו דומים לאלה של המתחרים האחרים – והתפתחות המשרד לעבודות ציבוריות תוכל לשמש ערבות בטוחה על זאת” (קובץ “סולל־בונה”, מאמר ההנהלה הציונית בארץ־ישראל).

בעד חלון הארמון בהר הזיתים רואים את הנבנה גם בהר הצופים גם בעמק יזרעאל, רואים את העושים במלאכה ואת המנצחים עליה. ואין לדרוש מן החוץ את אשר אין מקיימים בפנים.

על המוסדות הלאומיים לבחור להם את השותף הנאמן להגשמת עבודותיהם. צריך לבחור בין משק הקיבוץ העובד לבין משק הקבלן, בין שיטת ההתחרות לבין שיטת האחריות, בין הזול המדומה לבין הדרך להוזלה אמיתית. וכאן אין מקום לפשרות וגם לא לפשרות של התחרות מצומצמת.

ואין לדאוג לא לקואופרציה ולא לפועל, אלא לדבר אחד – לאחריות הלאומית. הפועל, ואפילו הפועל החלוץ, אשר עליו יוּשר ויוּנאם מקצה הגולה ועד קצה – כלי־זינו עליו. הוא, אם ירבה ואם ימצא מעמד בארץ – ידע לחיות על חרבו. ובעצם, מצד עניניו הכלכליים, עניני יום יום, כפי שמבינה אותם תורת התנועה המקצועית הצרה – אחות תאומה לתורת ההתחרות הקבלנית הרחבה – הנישאת על שפתי כל האגף “השמאלי” בתנועת הפועלים בארץ, מצד ענינים אלה אין לו כל צורך במוסד שיתופי דוקא. המשרד לעבודות ציבוריות ובנין, המרכז החקלאי, “המשביר”, ועדת התרבות, קופת־חולים, כל מוסדות תנועת הפועלים בארץ אינה אלא הביטוי של הרצון לאחריות לאומית־כללית. כל עוד מוסד לאומי אחד, זה או אחר, רואה לטוב לו לבעוט בקיבוץ העובדים המסודר ולהתחכּם לו – אין זו אלא פריצת גדר, הנשענת בעיקרה על ההנחה, שאף על פי כן “העולם לא יחרב”, וקיבוץ העובדים המסודר ימשיך את מלחמתו ואת דרכו האחראית ולא יפנה עורף. ואולם, אם שיטה זו או אחרת נאה למוסד לאומי אחד, הרי היא צריכה להיות נבחנת מצד סגולתה להיות לשיטה כוללת, המבריחה את כל העבודה הלאומית.

ואכן, יש כאן שתי שיטות שונות:

האחת אינה יודעת דרך אחרת לקביעת מחירי העבודה הלאומית (שהרי בזכות־קדימה בתנאים – אמוֹר: במחירים – שוים, מודים כולם) מאשר “טנדר” חשאי והיא מוכנה להכות לרסיסים את העבודה הלאומית למען השליט עליה את המציע הזול, אשר על היקף פעולתו אין לה – ומסיבות מובנות גם לא תוכל להיות – כל שליטה.

השניה רואה בעבודה הלאומית אמצעי לביצור כוח משקי נאמן, משען לפעולה לאומית־כלכלית גדולה, פעולת תמיד. וכוח זה – בשדה העבודה – משק העובדים הוא. אחר אין. וכשם שהקרקע אינה נמכרת למרבה במחיר, כך לא תימכר העבודה הלאומית לממעיט במחירה. את הדרך לקביעת מחירים צודקת, על יסוד שיקול צרכים נאמן, מאמינה השיטה השניה למצוא לא בסוד ההתחרות, כי אם במשא־ומתן אחראי, גלוי וברור, בעזרת אנשי־מקצוע נאמנים, אשר בלעדיהם לא תיתכן גם השיטה החשאית.

שתים הן השיטות – והן צרות זו לזו. ואחת מהן צריכה להיות השיטה – שיטת הלאום. לפיה נחיה ונפעל.

סיון, תרפ"ד.

חרושת־האבן העברית אינה מבטיחה רוָחים מהירים ונוחים. אולם נאמן הוא מקצוע זה ליצוֹר שדה־עבודה למאות רבות ולאלפים ולהביא במשך שנים אחדות גם את הפרי להון המושקע. ויש להתפלא על המוסדות הלאומיים, הישוביים והכספיים, הנאחזים בכל פעולה העלולה להרחיב את אפשרויות העבודה בארץ, והמזניחים את הדאגה לפיתוח מקצוע זה דוקא עכשיו, בעוד תנועת הבניה באזור־האבן של הארץ עומדת בראשית התפתחותה.

ברור הוא, כי רכישת השוק לאבן העברית יכולה לבוא רק אחר שעבודת האבן (חיצוב, סיתות, ליטוש, חירוּט וכו') תחדל להיות מלאכת כפים בלבד ותהיה למזיגה נכונה של יגיעת הפועל ויגיעת המכונה. אז יוכל הפועל העברי להשיג בעבודתו שיעור־תוצרת אשר ישא את צרכיו, הנעלים לאין ערוך על צרכי החוצב והסתת הערבי. משק המחצבה משמש לעובד הערבי, ברוב המקרים, רק משק־מילואים לעונה הפנויה מעבודה חקלאית. גם במצב הבניה הנחשלת כיום בערי ירושלים, חיפה, טבריה ומחוזיהן ובערי האבן הערבית (בית־לחם, תול־כרם, שכם, נצרת והשאר) ומחוזיהן – יש לשער, על פי מספרים מאומדים, שהחיצוב והסיתות, בתור משלח־יד קבוע או עונתי, מעסיק לערך שלושת־ארבעת אלפים עובדים, רובם ככולם בני־כפר. הישוב העברי בלבד הוציא במשך שנות הבנין האחרונות, 1921–1924, למעלה ממאתים אלף פונט לאבן וסיד. הדרישה לסיד הולכת וגדלה עם התפתחות עבודת הבניה בכל הארץ. הסיד נחוץ לתל־אביב כמו לירושלים, לגליל כמו ליהודה. ומלבד נסיונות בודדים של קבוצת פועלים פה ושם (וביניהם הנסיון ההולך ונמשך של קבוצת “כבשן־סיד”¹ החיפאית, המוסרת את תוצרתה ל"סולל־בונה" שם) לא נעשה דבר להפוך את הסיד לענף אחיזה לכלכלה העברית.

ואשר לאבן – הנה נכבשה על־ידי הפועלים במשך שתי השנים האחרונות בהתאמצות רבה העמדה הראשונה: נרכשו חלקות־חציבה אחדות בירושלים והושג הדבר החשוב, כי בנינים גדולים כבית־ההבראה של הסתדרות הפועלים באַרזה, ליד מוֹצא, והמכון הכּימי של המכללה העברית, בהר הצופים, לא רק נבנו בידי פועלים עברים, כי אם גם חוצבו בידיהם ממחצבות עבריות. ובשנה האחרונה, שנת 1924, נבנו כל בניני “סולל־בונה” בירושלים, בשכונות בית־הכרם, רחביה ותלפיות – אבן עברית. אך מה ערך לכיבוש הראשון הזה, אשר עלה לכובשים בעמל כביר, אם אחריו לא נסתייעה ההתפתחות הדרושה, אשר תבטיח לאבן העברית את מקומה בתנועת הבניה בתור חומר־בנין מצוי למחירים מתאימים בשוק?

עד היום אין עוד אף מחצבה אחת בידי החוצבים העברים, אשר תהיה מזוינת מערכת־מכונות שלמה. את חוסר המכונה מוכרח העובד להשלים ביגיעה קשה, החותרת תחת בריאותו ונוטלת בזמן קצר את כשרון עבודתו. עד כמה משנה המכונה את כל אופי העבודה בחציבה אפשר לראות על נקלה מן התיאור הקצר הבא: החוצב, בגשתו לעקור איזה גוש מן המחובר, צריך קודם כל לקדוח בתוך הסלע נקרה עמוקה וצרה, כדי לשים בה חומר מנַפץ. ובאין מכונה נעשית עבודה הקדיחה בעזרת מוט־ברזל – נֶקֶר – המוּנף ביד. הקדיחה בשיטה זו היא אחת המלאכות המוגיעות ביותר, גם מצד חוסר־הענין שבה, גם מצד כמות המרץ המוּצא ומיעוּט התוצאה. פועל עושה ביד במחצבות ירושלים² מן מטר וחצי עד שני מטרים וחצי (לפי קשי הסלעים וכיווּן הקדיחה) נקרה ליום. מַקדח מכוֹנתי עושה עבודה כזו במשך זמן מחצי שעה עד פחות משעה. מכונת־הקידוח מאַפשרת לקדוח נקרות אחדות בבת אחת, גם במקומות מרוחקים זה מזה מרחק ידוע (כפי אורך הצינור המחבר את המקדח עם מכונית האויר הכבוּש). מהפועל המחזיק במקדח אין המכונה דורשת בקיאות יתירה – ותוצרתה עשירה מאד. הוא הדבר בהעלאת האבנים מתוך המחצבה וטלטול גושי־האבן בפנים. בלי מכשירי סחיבה והרמה מכוֹנתיים – הסעת האבנים מהמחצבה והעברתן ממקום למקום הן עבודת־פרך, המכשילות את כוח העובדים. כך הוא גם בעבודת הפטיש הגדול, המפוצץ את הגושים העקורים מן הסלע. עבודה זו דורשת התאמצות גופנית גדולה, ומכשיר מכונתי מתאים יכול לצמצם אותה ולהעמידה על מינימום. זהו צד אחד של יתרון ניצול המחצבה בעזרת מכונות, צד שאין לזלזל בו כלל וכלל.

לא פחות מזה חשוב הניצול המכוֹנתי מצד אחר, צד פילוּס דרך לאבן העברית לשוק העולמי. שוק כזה ישנו. אנגליה, הולנד וארצות אחרות באירופה מביאות אבן מאיטליה, בלגיה ועוד. מצרים מכניסה שנה שנה אבנים מאיטליה וממקומות אחרים בסכומים גדולים. גם ארצות־הברית ברובן מביאות אבני בנין וקישוט, לצרכי בנינים מפוארים, ממרחקים. אחדות מדוגמאות האבן המעטות אשר הובאו מארץ־ישראל ללונדון לתערוכת וימבלי, עוררו התענינות סוחרים ואנשי־מעשה. אין כל ספק שבמכרות האבן בארץ־ישראל ספונים סוגים אשר יש להם מוצא לשוק העולמי. יש לאבן העברית גם שוק עולמי ישראלי. לא מהיותה הטובה שבאבני העולם, כי אם מהיותה ארץ־ישראלית, נחצבת מסלעי ירושלים או מהרי הגליל. ואין להקל בסגולתה המיוחדת הזאת של האבן העברית. ועובדה היא שיש בארץ גם מכרות שיש טהור. המפריעים העומדים כיום בדרך ההובלה וההטענה – אינם נצחיים. התפתחות הארץ דורשת בכל תוקף פתרונות מהירים לשאלות ההובלה וההעמסה בחוף. אולם כל משלוח אבנים לחוץ־לארץ, לוּ גם לשם דוגמה וחקירת השוק, מחייב חיצוב וסיתות מכונתי. ארצות אירופה הקונות אבן דורשות בעיקר גושי־אבן גדולים, מעוקבים. עיבוד הגושים, נסירתם ללוחות, ליטוש הלוחות ויתר המלאכה בהכנת כלי־אבן – את אלה הן עושות בבתי־חרושת שלהן. לעומת זה מציעה מצרים וארצות אחרות הסמוכות לארץ־ישראל שוק לאבן מעובדת. גם ארץ־ישראל עצמה דורשת ותדרוש יותר ויותר, עם התפשטות תנועת הבנין, לא רק אבני־קיר פשוטות, כי אם גם עמודים, כותרות, מדרגות ושאר אבני־קישוט. כאן נתון הבסיס לסידור בית־מלאכה מכוֹנתי לעיבּוּד האבן. גם המלאכה ה"פשוטה" של חיצוב גושים גדולים מעוקבים – גם זו אינה מלאכת־יד, והיא דורשת מכונות קידוח, הרמה, הובלה והטענה. כל אלה אינם כיום ברשות החוצב העברי בארץ, המחטט בסלע בצפרניו ממש. אבן הקיר – מחירה יוזל לכשתחדל זו להיות הפרי היחיד של המחצבה.

התפתחות הבניה הכללית מַקצה מקום רחב לסוגי הבטון השונים. כאן נפתח בית־קיבול רחב־ידים לפסלתה של המחצבה. בנדון זה – יתרון לארץ־ישראל הנבנית גם על פני איטליה, אשר על שדותיה בקרארה נערמו, לעשרות קילומטרים, ערימות גויל, אשר אין לארץ כל חפץ בהן. במקומות מתאימים – והם רבים – תנוצל הפסולת לשריפת סיד. תכנית חרושת אבן עברית צריכה לכלול כהשלמה יסודית חשובה את שריפת הסיד. אגב הכללה זו תושג עוד מטרה אחת. שיטת שריפת הסיד הנהוגה זה מאות בשנים הוסיפה לא מעט והולכת ומוסיפה שנה שנה על שממות הארץ, בבערה כל עץ יער, כל גזע וכל שורש עתיק בהר ובשפלה. חרושת סיד רציונלית תבין להשיג לה חמרי־הסקה בדרך אחרת.

בצד צרכי הבניה יש להביא בחשבון גם את צרכי הריצוּף. המהנדסים ובעלי המקצוע, אשר התבוננו בדבר, מעידים פה אחד כי השימוש באבן־גיר לסלילה – סופו עולה ביוקר, כי האבן נשחקת על נקלה והכביש, המרוצף חצץ־גיר, נמצא במצב של קלקול ותיקון תמידי. והרי הארץ שומרת על מכרות בזלת גדולות, אשר ניצולן המסודר יכול להביא מהפכה בכל מקצוע סלילה הכבישים בארץ־ישראל.

את מכרות האבן, כמו כל מכרה אחר, אין לכבוש בקפיצה. הפועל העברי ניגש למפעל הגדול של כיבוש החציבה תוך כדי כיבוש הבניה, ומטפל בו זה שלוש־ארבע שנים, בחיבה והתמסרות. כיום עסוקים במקצוע הזה כשמונים חוצבים וכתשעים סתתים חדשים, חברי אגודות החוצבים והסתתים של הסתדרות פועלי הבנין בירושלים. מחוץ לאגודה ישנם בה עוד כתשעים סתתים, רובם מהעדות המזרחיות, ויש עוד כשתים־שלוש עשרות סתתים עברים ומספר חוצבים מחוץ לירושלים. הנסיון הצָבור במשך שלוש־ארבע השנים, אם כי רחוק הוא מלהיות מקיף, הנהו בר־ערך. נוצר המגע החי והרגש הבלתי־אמצעי – החָדש מעיקרו – אל הטמוּן בתוך רבדי האדמה. הרגשה זו הובעה בדברי אחד העובדים: “החקלאות הביאה את הפועל העברי במגע עם פני האדמה והעבודה הציבורית – עם כליותיה”.

שבילי האבן הולכים כיום ומסתעפים וסיכוייה מתרחבים. ובמקצוע זה של חרושת האבן, כמו בכל מקצוע יסודי בארץ, חשובה השקעת כוח עבודה עברי, חשובה יצירת מסורת של עבודה עברית והכנת צבא עובדים, אשר יעמוד למקצוע זה בבוא שעתו. כי בנין הארץ, עצם הבנין, שאינו יוצא מידי פשוטו, לא יחכה, ותנועת הבנין הגוברת תלך ותשקיע על כרחה את אמצעי העם בחמרים זרים. הטיפול בשאלות החציבה, בדיקת המקומות המתאימים, זיוּן החוצבים במכונות וסיגוּל המכונות לתנאי המכרה הארץ־ישראליים, בירור שיטות העבודה, התענינות במינים אשר יצליחו לשוק העולמי, חקירת תנאי השוק הזה והתקשרות עמו – כל אלה צריכים להעשות בעוד מועד.

אדר, תרפ"ה.

יצאנו בבוקר לראות מה נתחדש בחיצוב ובסיתות שלנו בירושלים. התחלנו את הביקור מן החצר של בית הנהלת הסוכנות ברחביה. בחצר זו ראינו מתוצרתן של המחצבות שלנו: אבן־גזית לאגף הנוסף, שיסודותיו הולכים ונחפרים. משם פנינו לחצר בנחלת ישראל, שנחכרה מלכתחילה כאוצר לאבנים המיועדות לבנין הבית לאפ"ק בירושלים. כאן נעשית גם מלאכה בסיתוּת. יש הקפדה יתירה על הידור המלאכה. העבודה – כנהוג בסיתוּת – נעשית בקבלנות, לפי מטר אורך.

מכאן פנינו לצפון ירושלים, למושב עטרות, למחצבת בּחן. מזו נחצבת האבן לבנין הסוכנות. בהסכמת המושב הקצתה הקרן הקיימת לישראל מן הקרקע שברשותה, הסמוכה למושב, חלקה כבת חמישים דונם למחצבה – והבחרות הסוציאליסטית¹ העמידה את הקבוצה החוצבת, כבת חמישה־עשר חברים. מחצית השנה הראשונה לטירוֹנוּת היא כבר מאחוריהם. הם ירדו מעל שולחן המינימום המובטח והולכים להתקיים ביגיעתם – ותקוָתם לעמוד במבחן. ויש מקום לעוד מנין בחורים נוספים. לוּ יבואו! המחנה – מחנה אוהלים לפי שעה – נטוי בתוך המושב. אך יש הלוָאה מוסכמת ממחלקת העבודה של הנהלת הסוכנות להקמת בית. ואין הדבר חסר – כך אומרים – אלא גמר סידורים מסויימים. לכשיוקם הבית, מעיר אחד מתוכנו, יקל גם למלא את המנין. והאיש מן הקבוצה אומר: אִין הָכי נָמי.²

ממחצבת בּחן פנינו אל האדמה המיועדת להקמת כפר החוצבים בצפון ירושלים – והיא ממול עטרות, מעֵבר הכביש, בצד שדה־התעופה. למעלה משלוש מאות דונם – קנויים על ידי הקרן הקיימת לישראל, בהשתתפות חברת “אבן”. תכנית ישוב החוצבים כוללת מחצבה משוכללת ומשק־עזר חקלאי כמשען נוסף על המלאכה באבן. כאן יוכלו לטפל – אם משפחה משפחה לבדה ואם בצורה קיבוצית – גם בעוף גם בפרה. הוֹגי תכנית כפר החוצבים הקדישוהו להוקרת זכרו של משה בילינסון ורצונם לקרוא לו אבן־משה. במשך החורף יתוּכַּן המפעל כולו וירוכזו מגשימיו. אל הגבעה, עליה יתנוסס הכפר, לא עלינו, כי נחפזנו לדרכנו. נאמין כי היא מקסימה – אֵי גבעה בארצנו אשר קסם אין לה? – ונשקפת על פני סביבה רבה.

וממול עטרות חזרנו לעיר ונעל להר הצופים, אל בית־החולים האוניברסיטאי. בנין זה יפואר לוחות־גזית: ציפוי אבן לקירות־הבטון. המלאכה הולכת ונעשית. היא נשתכללה תוך כדי עשייתה – והעושים גאוָתם על שכלוליהם. צמידת לוחות־הגזית אל קירות־הבטון – כיצד? גם בטין גם ברתוּקוֹת־ברזל קטנות. קצן האחד אחוז בקיר וקצן השני משוקע בצלע לוח־הגזית. והנה הגיעו לקימוץ חשוב: במקום לקבוע בקיר שתי צינוריות־ברזל כנגד כל לוח גזית, נקבעת רק אחת, כנגד קו הנשיקה של שני הלוחות.

- היאך מתקדמת הספקת לוחות־הגזית? – שאלתי את אחד המהנדסים הצעירים המפקחים על הבנין.

- כדאית היא האבן שנאריך לה רוּחנו כמעט.

- צדקת – עניתי – “צפּה” – הוראתו כפולה. כנראה, ידעו הקדמונים כי מלאכה זו של ציפּוי דורשת אורך־רוח.

אנו באים למכורת מחצבתם ובית נסירתם ולטישתם של לוחות־גזית אלו: אל “המחצבה האמריקנית” בהר הקסטל.

אך בדרך הננו מוזמנים לסור אל מחצבת ארזה. היא המחצבה ממנה לוקחו בשעתן האבנים לבנין בית־ההבראה בארזה. לשם כך נרכשו אז על־ידי “סולל בונה” ארבעה וחצי דונם אלה בהר הקסטל. החלקה הזאת עברה, בתוך כל נכסי “סולל־בונה” לרשות הבנק המרכזי, ממנו – לקבוצת בחורים חוצבים, ומהבחורים – לחברת “אבן”. החציבה מחַזרת על אכסניה שלה! פני המחצבה יפות להפליא, האבן מונחת רובד על גבי רובד, משל נדבכים בנויים, ואין אתה צריך אלא להפרידם. ממחצבה זו נלקחות האבן לבנין אפ"ק. מספר העובדים – תשעה, בתוכם מותיקי החיצוב. הם מדברים בקורת־רוח על המחצבה. עינם תרה על גבולותיה, לבקש חלקה צמודה – להרחבה. ויגעתי ומצאתי – תאמין.

והנה לפנינו אחרון מחוז חפצנו בטיול זה – המחצבה האמריקנית. לוחות ושברי־לוחות. משוֹר ומַלטֵש. אנו מטריחים את עצמנו ויורדים כמה מדרגות לעומק. מחצבת באַנפּי רברבי³! גושי אבן נכבדים מוּרמים בזרוע נטויה של מַדלֶה בעל יכולת. עקירתם מן המחובר נעשית בלי חומרי־נפץ, לבל “יזועזעו” גושי האבן. לאחר שמַקדחי־האויר מנקבים בחרטומיהם הארוכים שורות חורים לפי קו מתוח מראש – משלימים את המלאכה באחת משתי הדרכים: או בטריזים, הלוחצים ומעיקים ומוסיפים והולכים עד אשר קו־החורים יהפך לבקיע, או במַחרֵץ, מכונה דומה למקדח, המפצחת אחת אחת את ה"מחיצות" בין חור אחד למשנהו – וקו־החורים נהפך לחריץ. גם המקדח גם המחרץ – שניהם “טרטרנים” גדולים. רק בנוּחם יכול אתה לשמוע את ההסבר. מאז

נכנסה חברת “אבן” כשותף ל"מחצבות ארץ־ישראל" התקדמה המחצבה יפה. אליבא דאמת⁴, הקיצה מקפאון לחיים. ההזמנה של “הדסה” בלבד, לבנין בית־החולים, היא כעשרת אלפים מטר לוחות־גזית. כשליש כבר הומצא.

מלבד זאת נעשו במשך ששת החדשים עוד מכירות שונות על סך 1000 לא"י. גם ענין המצבות הולך ומתפשט קמעה קמעה, אף על פי שהמעצורים רבים. אין להיטות לאבן עברית מצד אנשי חברא קדישא. בירושלים ובחיפה ותל־אביב יש להיטות אחרי השיש האיטלקי דוקא. “יקרא דשכבי”,⁵ לפי מושגיהם של אלה, אינם אלא באבן זרה!

הטיול שלנו באותו בוקר בא לקצו. מסכת החיצוב העברי בירושלים עוד לא תמה. עוד מחצבת קרית ענבים, ויש בית חרושת לחצץ של המשרד הקבלני בירושלים. אנו ראינו רק את מפעלי החציבה מיסודה של “אבן” בירושלים, ועוד בתכניתה של “אבן” יסוּד כפר חוצבים בסביבת תל־אביב.

שנת התנדבות של חבר מעטרות – שבתאי לוזינסקי – וניצוץ אחד מן המפדה (סך 3000 לא"י) הניעו את אלה!

בדרך מן ההרים אל השפלה נענה אחד מתוכנו: – סח לי אדם אחד, בר־הכי,⁶ שבדק בשעתו את עסקי המצבות, כי לאבן הארץ־ישראלית מובטח, לדעתו, שוק חשוב בעולם, גם למצבות גם לבתי־כנסיות, הן שלנו והן שלהם – אלא שאין לגשת לדבר מפני יוקר ההובלה באניות. ומי יודע, אולי כאן נתון מקום חיבור ל"נחשון" ול"אבן"? ומה שאינו כדאי לאניות זרות אולי יהיה כדאי לאניות עבריות?

ירושלים, תרפ"ה.