תולדותיו    🔗

דוד רמז (משה־דוד דרַבְּקִין) נולד בקאפּוּסט, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), בי"ח אייר תרמ"ו (23.5.1886) לאביו יחיאל ברבי דב, למשפחות דרבּקין (מן הידועות ברוסיה) ולאמו חיה־רסיה, בת רבי משה־דוד למשפחת פּאפּערין.

ידיעת המקרא קנה לו ב"חדר" של “רבי” בעל־נפש, אשר הבין לחבב על הילדים את הספר. מחרדת הוריו להחסירהו את קרבתם, לא נשלח מן הבית עם סיום חוק ה"חדר", כי אם הוסיף ללמוד בבית, בין כתלי בית־אבא: תלמוד – מפי סבו רבי דב, מקרא וספרות – בעצמו, השכלה כללית – מפי מורים פרטיים, לסירוגין. בכוח החינוך הזה, אשר ספר התנ"ך מילא בו תפקיד עיקרי, נוטעו בלבו מילדותו אהבת ישראל, הוקרת העבודה והדעת וחזון הגאולה לעם ולאדם – וחושיו היו ערים ורגישים לזדון הגלות ולחרפתה. מאורע אחד מזכרונות נעוריו העמיק להיחרת בלבו: לאחר תהלוכת הפגנה מהפכנית, רובה ככולה “גויית” – פועלי תריסר בתי־חרושת ללבנים מזוגגות, אשר אדמת העיירה היתה מסוגלת לה – הופיע בעיירה הגוּבֶּרנַטוֹר (שר־הפלך) בכבודו ובעצמו ואתו פלוגת “קוֹזקים” – ובחור יהודי אחד, מן הפעילים בתנועה המהפכנית, הוצא מביתו לשוק והולקה בפומבי, במעמד הגוברנטור.

כבן שבע־עשרה יצא את הבית והלך לעיר הפלך, למוהילב. מקץ שנה הוזמן כמורה ל"חדר מתוקן" בעיירה קרוּצ’י, בו בפלך מוהילב, ושם נפגש עם דויד זכאי, חברו להוראה. מקרוצ’י יצא לוארשה. יציאה זו חלה בשנה המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית – 1905. הוא הגיע כבר אז, בעמידתו הציבורית, למסקנה של אי־הזדהות עם אחת מן המפלגות, אשר הכו בתקופה ההיא את מחנה הפועלים היהודים לרסיסים (לאחר שעוד בהיותו בן שלוש־עשרה החל להופיע בציבור כמזכיר־מתנדב לאגודה הציונית הכללית בקאפוסט והיה ראשון למנין מיסדי סניף “פועלי־ציון” נוסח מינסק, בעיירה, ולאחר שתהה על קנקן ס.ס. ו"סיים", בלי להיות חבר באחת מהן). באסיפות־הויכוחים ההמוניות החשאיות בסביבות וארשה היתה קריאתו: “אלה ואלה דברי אלהים חיים”. הוא האמין כי ייתכן מאמץ מיוחד של המון בית־ישראל בגולה, לשם פעילות לאומית והתגוננות נמרצת בגולה ולשם קידום העליה לארץ־ישראל. מאז נדד מספר שנים על פני רוסיה (חארקוב, ניז’ין, אורנבּוּרג) – ותשובתו לקאפוסט ולקרוצ’י. התפרנס מן ההוראה והתודע לאישי ציבור: עסקנים, מורים וסופרים, בכללם ז. י. אנוכי, אורי־ניסן גנסין, יצחק גרינבוים, יצחק טבנקין, יחיאל הלפרין, יצחק אלתרמן, ש. ביכובסקי. בעת ההיא פירסם כמה משיריו ב"השילוח", בתקופת עריכתו של ח. נ. ביאליק.

עד היקראו לצבא התכונן לבחינות בגרות ועמד בהן, בגימנסיה בעיר יאַלץ (פלך אורלוב). נקרא לצבא ונלקח לשירות ושוחרר בזכות היותו בן יחיד. כעבור מספר שבועות כשנתמלאה ממקום אחר המכסה הנדרשת, שׂם פניו לארץ דרך קושטא. בשנת 1911 נתקבל למחלקת החוק של האוניברסיטה הקושטאית, בה נפגש ראשונה עם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון. בשנת 1912 התנדבו שלשתם לצבא התורכי, אך מקץ כמה שבועות, משנוכחו כי נשק לא יינתן להם — שכן עצם דבר התנדבותם של “הסטודנטים הרוסיים” היה מופלא בעיני המפקד – החזירו את מדיהם. השתהות נוספת בחוץ־לארץ לא נראתה לו והוא חזר לרוסיה, לשם גמר ההכנות לעליה לארץ.

לאחר נישואיו את בת קרוצ’י, ליבה בת ר' שלמה־הלל רמז (איש משה וירא שמים, מומחה לבירוא יערות, עלה בסוכות תרפ"ג, נפטר בכ"ה בחשון תרפ"ח, בתל־אביב) – עלו שניהם לארץ בחוה"מ פסח תרע"ג ושמם: אהבה ודוד רמז. בארץ פנו לקסטינה, היא באר־טוביה, ונתקבלו לקבוצה החקלאית, אשר נתאחזה במושבה אך זה לפני שנה ובין חבריה: שמואל יבנאלי, יוסף קליבנר, זרח זרחי, יעקב וֶבמן ואחרים. הקבוצה לא הצליחה להכות שורש במציאות הקסטינית של אז. משנתפוררה הקבוצה, נאלץ לבקש עבודה כפועל חקלאי בכל מקום שהוא וזו נמצאה לו, באמצעות לשכת העבודה של יפו, באחוזה הלונדונית בכרכּוּר. מחוסר תנאי דיור, מחוץ ל"חושה" אחת לתריסר בחורים, לא יכול היה לקחת שמה את אשתו – והיא השתכנה בחדר שכור בהר־שפיה. עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם הראשונה – לצד גרמניה – נפסקה היניקה הכספית של האחוזה הלונדונית והפועלים פוטרו מאונס. אז העתיק את עצמו לזכרון־יעקב ונקלט במספר המצומצם של הפועלים ב"חצר־הכרמל" – אחוזת בית לַנגֶה, אשר אך זה הוחל בחיצוב בורותיה ובנטיעתה, ואשר הנאמן עליה מטעם הבעלים והשוקד לפרנסה היה ד"ר הלל יפה. משנפגשו שניהם בעניני עבודה נקשרו בידידות אישית – במשך מלחמת־העולם הראשונה פעלו יחד כעסקני הסיוע השומרוני, אשר תעודתו היתה כפולה: מתן עזרה לנמצאים בחבל החזית ביהודה (הקו הדרומי – כפר סבא) ולמגורשי יפו ותל־אביב, אשר זכרון־יעקב היתה למקלט לרובם. שניהם היו מאוחדים גם בעמדתם השלילית לפעולות הסתר של הקבוצה האהרונסונית – נילי. ביום השואה של זכרון־יעקב, כאשר הוקפה צבא תורכי וכל בתי המושבה היו טרף לבילוש רצחני, היה לבער כל אוצר המכתבים וכתבי־היד שהיו ברשותו, לבל יפלו בידים רעות. בקרב מגורשי יפו–תל־אביב נמצא גם י. ח. ברנר, אשר הכיר לראשונה את משפחת רמז ויהיה בה ל"בן־בית", ואף לדייר משנה, בעברה לתל־אביב.

העקירה מזכרון־יעקב וההליכה לתל־אביב באה בתוקף דרישת קבוצת החברים מעוררי התנועה ל"אחדות־העבודה" – ובראשם ברל כצנלסון ז"ל – למען יתן ידו עמהם מקרוב. כל משפחת העובדים – העירוניים והחקלאיים, הפועלים והמורים, ה"הולכים", אשר התנדבו לצבא ונפגשו בתחומי הצבא פגישת־אחים עם חברים מתנועת “פועלי־ציון” באמריקה, וה"נשארים" – לא מנתה יחד אלא כ־4000 איש והיא הפכה כולה, לעת גמר מלחמת־העולם, למצולה רותחת, מתוך ערגה למפעל ישובי רב ולאיחוד. הוא הטיל את עצמו למצולה זו במלוא להטו. הוא ערך, בשותפות עם ברל כצנסלון לבוש המדים, את ה"קונטרס", הוא כתב את ההקדמה לחוברת “הצעה לאיחוד פועלי ארץ־ישראל”, אשר נתחברה על־ידי ב. כ. ונחתמה על־ידי חברי ועדת האיחוד: י. בן־צבי, ד. בן־גוריון, ש. יבנאלי, י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז. הוא סובב בערים ובמושבות לבירורים בענין האיחוד. ולאחר מעמד ועידת פתח־תקוה, כשהאיחוד לא יצא שלם ו"הפועל הצעיר" נשאר עדיין במחיצתו, היה הוא מזכיר הסתדרות הפועלים החקלאים של “אחדות־העבודה”. בחנוכה תרפ"א, בועידת־היסוד של ההסתדרות בחיפה, זכה להכריז כיושב־ראש: “נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”.

מטעם ההסתדרות הוטלה עליו המשימה: לאחד את ההתחלות הקבלניות של “אחדות־העבודה” ו"הפועל הצעיר" ולעמוד בראש מפעל מאוחד קבלני של פועלי ארץ־ישראל, אשר שמו נקרא אז: “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת” – ואשר הכביש את מלאכת הסלילה והבנין והחיצוב והסיתות לפני העליה השלישית. אחר כך נקרא בשם “סולל־בונה”. ולמרות הגיעו לשיתוק בשנת 1927, הוקם והופעל שוב על־ידי גרעין ממנהליו הראשונים, ובראשם שמואל מרגולין, דוד הכהן והלל דן, והועלה משנה לשנה, בכוח תבונה ותנופה, התמדה והעזה, למדרגת גדול מפעלי סלילה ובניה וחרושת בישראל ובמזרח התיכון. כענין מקביל לקבלנות הבניה, העלה בועידה השניה של ההסתדלות (שבט תרפ"ג) את ענין שיכון העובדים – ובראשותו הוקם המוסד “שיכון” אשר שינה את פני המציאות בכוח פעולה שיטתית ברכישת חלקות אדמה לשיכון פועלי העיר והמושבות, בגיוס כספים לאשראי איפותקאי, בקביעת תכניות לטיפוסי־הבתים ובהקמת השכונות ומעונות־העובדים המשותפים בפנים הערים והקריות המפוארות על ידן, מעין קרית־חיים, קרית־עכודה ודומיהן. המוסד ופעולתו נתאזרחו עמוקות בחיי הארץ המתאכלסת – ובדמות “שיכון” הוקם עם התחלת קיבוץ הגלויות “עמידר” – משותף להנהלת הסוכנות היהודית ולממשלת ישראל.

בשלוש־עשרה שנות פעילותו כמזכיר הכללי של ההסתדרות ביצר את חומותיה, בהתקינו את המס האחיד ובבנותו את קרן חוסר־העבודה, על שתי זרועותיה – “ביצור” ו"משען" – אשר ממנה הסתעפה רשת חדשה של קרנות־גֶמֶל הסתדרותיות – נוספות על “קופת חולים”: לעזרת חברים לעת זקנה (“דור לדור”), לאלמנות (“מציב”) ולהרחבת בסיס הקיום (קרן עבודה עברית). על נדבכים אלה של עזרה הדדית הוקמו במאמץ רב – אשר נרתמה לו קבוצת חברים ובראשם גולדה מאירסון, בשנות חוסר־עבודה חמור – המפדים, א' ב' ג', למופת לכל הישוב.

כשהושבת נמל יפו במאורעות 1936, לקח חלק בראש בגיוס הכוחות להקמת נמל תל־אביב והניע את ההסתדרות ליסוד “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות לספנות ולדיג, ועשה אותה מנוף להקמת חברת “צים”, משותפת להנהלת הסוכנות ולהסתדרות, אֵם צי הסוחר הישראלי. הוא שקד על גידולם ושגשוגם של המפעלים המשקיים־הכלכליים של חברת העובדים, נטל חלק פעיל ביסוּד “ניר” ובהרכשת “הסנה” להסתדרות, עקב נאמנה אחרי התפתחות “המשביר”, המנצח על הצרכנות השיתופית, וליוה מילדותה את התעבורה השיתופית, אשר הצילה לישוב את הענף הכלכלי החשוב הזה כענף עברי. הוא עורר את ההסתדרות להרחיב את רשת בתי־הספר שלה לחינוך מקצועי ובעידודו הוקם בית־הספר המקצועי בצפת, על שם ד"ר אברהם־חיים גרין, בהשתתפות ההסתדרות, התאחדות בני הישוב בארץ־ישראל ומר יהושע גרין.

כינס והוציא לאור את “חוקות ההסתדרות” והקדים להן הסבר תמציתי ושיתף את עצמו בקביעות בעבודת משפט החברים. כן היתה ידו ביסוּד “עם עובד”.

בשנות המערכה הסוערות, שנות הלחץ הזדוני מצד השלטון מבחוץ והחרדה הגדולה להתפרדות דרכי המלחמה מבית, נדרש לשאת בעול האחריות הישובית ועמד בה כיושב־ראש הועד הלאומי, עד להקמת המדינה ומסירת סמכות הועד הלאומי לממשלת ישראל. בשנים אלה (אב תש"ד – שבט תש"ט) היה חבר לצמים את צום העליה במשרדי הועד הלאומי בפסח תש"ו, למען תת תוקף לתביעתו המיוחדת של הישוב: להעלות מיד לארץ את אסירי העליה הצמודים לאניתם “לה־ספציה”, בחופי איטליה, והיה חבר לאלפי בני הנוער ולחברי הנהלת הסוכנות הנאסרים בשבת כ"ט בסיון תש"ו (29.6.46), ועשה בלטרון למעלה מארבעה חדשים בחברת הרב יהודה־ליב הכהן מימון, יצחק גרינבוים, משה שרת, דב יוסף ודויד הכהן. הנסיונות לשבור את רוח הישוב והתנועה הציונית עלו בתוהו – והוא זכה, לאחר צאת שלטון הזדון את הארץ, להביא למליאת הועד הלאומי, ביום כ' באדר א' תש"ח, את ההצעה בדבר הרכבת מועצת המדינה הזמנית של מדינת ישראל מן הנציגות הנבחרת של התנועה הציונית ומזו של כנסת ישראל – ועל עמודים אלה הוקם המוסד המחוקק הזמני שקדם לבית־הנבחרים הישראלי – “הכנסת”. ביום י"ד בשבט תש"ט, ערב פתיחתה של “הכנסת” בירושלים, נקראה האסיפה הנועלת של הועד הלאומי, אשר נחתמה בדברי הודעתו: “כנהר המשתפך אל הים, משתפכת הערב הזה כנסת ישראל למדינת ישראל, אשר תיכון לעד”.

החוט הבלתי־נפסק של פעילותו הישובית נמתח לאורך כל שנות בנינם של מוסדות ההנהלה העצמית הישובית בפנים, למן הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל ועד למועצת המדינה הזמנית לישראל. בממשלה הזמנית הופקד בידו תיק התחבורה והוא נשא באחריותו גם בממשלת ישראל שנבחרה על־ידי הכנסת. ביום ט"ו בכסלו תש"י מסר בכנסת את הודעתו הראשונה כשר התחבורה על תקופת י"ח חדשי פעולתו, אשר הצליחה להשתלט על התוהו ובוהו, הסדירה את קשרי הדואר והאלחוט של מדינת ישראל עם ארצות העולם, החיתה את הרכבת השתוקה והמרוסקת, הפעילה את נמלי הים והאויר, קידמה את הספנות הישראלית קידום של ממש ויסרה את השירות האוירי הישראלי “אל־על”.

בהעלות לארץ את עצמותיו של ד"ר הרצל מוינה, הלך כחבר מטעם הממשלה במשלחת־הכבוד, אשר הביא לארץ, ביום כ"א מנחם־אב (16.8.49) את הארון במטוס “אל־על”, אשר שם הרצל קורא עליו מאז.

בדבריו שבעל־פה ושבכתב נודע באהבתו את הקיצור ובטעמו הלשוני.

נמנה על חברי ועד הלשון והשתתף לסירוגין בעבודת המלון הטכני, בעריכתו של ח. נ. ביאליק. עשרות מחידושיו הלשוניים נקלטו בלשון החיה, בלי שיפורש שמו עליה. לדוגמה:

וֶתֶק, נִקּוּז, שִׁכּוּן, מִפְדֶּה, מַעְגָּן, סַוָּר, יַמָּאוּת, אַשְׁרָה, דַּחְפּוֹר

ורבּים אחרים.

היה חבר לועד הפועל הציוני ולמועצת מחזיקי מניות־היסוד של הבנקים הציוניים ועוקב אחרי פעולתם במשך שנים רבות ורצופות.

בסוף חשון תשי"א נתמנה שר החינוך והתרבות

מת לאחר מחלנה קצרה בבוקר שבת, י"ג באייר תשי"א (19.5.51), בירושלים. נקבר בזכרון־יעקב ליד קברות הוריו ואחותו.