מהתלה במערכה אחת

הנפשות:

סטיפן סטיפנוביץ' צ’וּבוּקוֹב, בעל־אחוזה;

נטליה סטיפנובנה, בתו, בת עשרים־וחמש;

איון וסיליביץ' לוֹמוֹב, שכנו של צ’ובוקוב; בעל אחוזה צעיר, בריא ושמן, אך חששן גדול.

מקום המחזה: חדר־האורחים בביתו של צ’ובוקוב.

 

תמונה א    🔗

(צ’ובוקוב ואחר־כך לומוב הנכנס כשהוא לבוש זיג שחור וכפפות לבנות על ידיו.)

צ’ובוקוב: (קם והולך לקראתו) גוזלי החביב, את מי אני רואה?! איזון וסיליביץ'! מה מאד אשמח! (לוחץ את ידו) הנה באמת אפתעה, אמא הורתי… מה שלומך?

לומוֹב: תודה רבה לך; ואתה, אדוני, כיצד שלומך?

צ’ובוקוב: הנה חיים לאט לאט, מלאכי הטוב, בחסדי־שמים וכדומה. שב־נא, במטותא ממך, בהכנעה… אכן לא נאה הדבר לשכוח את השכנים, אמא הורתי. אבל, צפורי שלי, למה־זה באופן חגיגי כל־כך? זיג וכפפות לבנות וכדומה. כלום נוסע אתה לאיזה מקום, יקירי שלי?

לומוב: לא. אני רק לבקרכם נתכוונתי, סטיפן סטיפניביץ הנכבד.

צ’ובוקוב: אם־כן, מעיל הדור זה לשם מה הוא? ממש כהולך לביקור רשמי בראש־השנה!

לומוֹב: הנה, רואה אתה, אדוני, הענין הוא כזה (משליב ידו תחת זרועו של צ’ובוקוב). באתי אליך, סטיפן סטיפנוביץ נכבדי, כדי להטרידך בבקשה אחת. לא פעם היה לי כבר הכבוד לפנות אליך בבקשה לעזרה, ותמיד הואלת, זאת אומרת; ברם תסלח נא־לי, אני נרגש מאוד. אשתה־נא מעט מים, סטיפן סטיפנוביץ הנכבד (שותה כוס מים).

צ’ובוקוב: (לעצמו, הצידה) אין זאת כי בא לבקש ממני גמילות־חסד. לא אתן! (אל לומוב) ובכן, במה הענין, רחימאי?

לומוב: כפי שהנך רואה, מכובדי סטיפנוביץ… סליחה, סטיפן סטיפנוביץ. כלומר, אני נרגש מאוד, כאשר תחזינה – – (ממשיך) עיניך… בקיצור, רק אתה בלבד יכול לעזור לי, אף־על־פי, כמובן, שאין אני כדאי והגון לכך ו… אין לי כל זכות לקוות לעזרתך…

צ’ובוקוב: אבל, רחימאי, למה אתה מרבה להג כל־כך? דבר ברורות! ובכן?

לומוב: תיכף… כהרף עין! הענין הוא בזה, שבאתי הנה כדי לבקש את ידה של נטליה סטיפנובנה בתך!

צ’ובוקוב: (בשמחה) אמא הורתי! איוון וסיליביץ'! חזור־נא שנית על דבריך, – לא הקשבתי היטב!

לומוב: הריני מתכבד לבקש…

צ’ובוקוב: (מפסיקו) יונתי, צפורי… לבי מלא על כל גדותיו, וכדומה. הנה כי־כן וכיוצא בזה. (מחבק ומנשק את לומוב) אכן מזמן כבר חפצתי; זאת היתה משאת־נפשי כל הימים (מוריד דמעה) ותמיד אהבתיך, מלאכי הטוב, כאב את בנו. יתן לכם אלוהים אהבה. וכיוצא בזה… ואני הלא תמיד היה זה מחוז חפצי… אך למה־זה אנכי עומד כאן כגולם? נדהמתי פשוט מרוב חדוה, ממש נדהמתי! ואני בכל לב ונפש… אלך ואקרא הנה את נטשה וכדומה.

לומוב: (נרגש): ומה דעתך אתה. סטיפן סטיפנוביץ הנכבד, המותר לי לצפות להסכמתה?

צ’ובוקוב: בחור כארז, יפה־תואר שכמוך… לפתע־פתאום לא תסכים?! מאוהבת היא, סבורני, כחתולה, וכדומה… תיכף! (יוצא).

 

תמונה ב    🔗

לומוב (לבדו)

לומוב: קר… הנני רועד כולי, כתלמיד לפני הבחינות. העיקר – צריך להחליט דבר ויהי־מה! כי אם תחשוב הרבה, תהסס, תרבה שיחה, או תבקש אידיאלים ואהבה אמיתית, לעולם לא תשא אשה… ברר… קר! נטליה סטיפנובנה בעלת־בית מצוינה, לא מכוערת, מלומדת… ומה דרוש לי עוד? אבל מרוב התרגשות תצלנה שתי אזני (מוזג לו כוס מים) ולא לשאת אשה אסור לי…

לומוב: (ממשיך) ראשית, – הרי אני כבר כבן שלושים־וחמש – גיל מסוכן, אם אפשר לומר כך. והשנית, – זקוק אני לסדר חיים קבוע וטבעי… חש אני בלבי, יש לי דפיקת־לב בלתי פוסקת, נרגז אני ומתרגש תמיד באופן נורא… הנה גם עכשיו רועדות שפתי ועל עפעף עיני הימנית כאילו שד קטן מרקד… אך הנורא מכל בשבילי הוא – נדודי שינה. כמעט שאני שוכב במטה ומתחיל להתנמנם, מיד חש אני דקירה בצדי השמאלי והיא עוברת תיכף אל הכתף ואל הראש… אני קופץ כמשוגע ממשכבי, מתהלך קצת בחדר הנה והנה ושוכב שוב, אך כאשר אני רק נרדם והנה שוב דקירות בצד ובכתף! וכך עשרים פעם…

 

תמונה ג    🔗

לומוב ונטליה סטיפנובנה.

נטליה: (נכנסת) הנה כי כן! אתה הוא זה? ואבא אמר לי: הכנסי־נא שמה, בא איזה סוחר לקנות סחורה. שלום לך, איון וסיליביץ!

לומוב: שלום לך, נטליה סטיפנובנה המכובדה!

נטליה: סלחי־נא לי, על שעודני בסינור ובשמלת־בית… את הקטניות אנו בוררים לשם יבוש. מדוע לא בקרתנו זמן רב כזה? שב, בבקשה… (יושבת) שמא תאכל אתנו פת־שחרית?

לומוב: לא, תודה רבה, אני כבר סעדתי.

נטליה: סיגרה, בבקשה… הנה הגפרורים… מזג־האויר מצוין, אתמול ירד גשם טורד כזה, עד כי הפועלים היו בטלים כל היום, ואתה, כמה ערמות־שחת הספקת כבר לקצור? אני, שער בנפשך, נחפזתי הפעם וקצרתי את כל השחת אשר באחו, ועכשיו אני מתחרטת וחוששת פן ירקב. מוטב היה להמתין קצת. אך מה־זה? נדמה־לי, שאתה לבוש זיג? הנה אופנה חדשה! שמא לנשף אתה נוסע, או מה? אגב, פניך חוטבו… באמת, משום מה הנך מקושט כל־כך?

לומוב: (נרגש) אכן, הרואה את נטליה סטיפנובנה הכבודה… הענין הוא בזה, שהחלטתי לבקש ממך, כי תטי לי אוזן שומעת… כמובן, את תתפלאי בודאי ואפילו תתרגזי, אבל אנכי… (הצידה) הצנה אחזתני!

נטליה: במה הענין? (דממה קלה) ובכן?

לומוב: אשתדל לקצר… הרי ידוע לך, נטליה סטיפנובנה הנכבדה, שמזמן רב כבר, עוד משחר ילדותי, היה לי הכבוד להכיר –

נטליה: כן?

לומוב:…את משפחתכם. דודתי, עליה השלום, ובעלה, נשמתו עדן, אשר מידם קבלתי בירושה, – כאשר תואילי לדעת, את אדמת־האחוזה, – התיחסו תמיד ברגשי־כבוד־רב לאביך הנכבד ולאמך המנוחה. משפחת בית־הלומובים ומשפחת בית הצ’ובוקובים היו תמיד בקשרי־ידידות נעלים ביותר, ואפשר לומר אפילו, – ביחסי־משפחה קרובים. מלבד זה, הרי גובלת גם אדמת נחלתי, – כאשר תואילי לדעת, ממש בנחלת אחוזתכם. ואם תואילי לזכור, הרי נוגעים שדות־מרעה הבקר שלי בחורשת עצי הלבנה שלכם.

נטליה: סלח־נא לי, על אשר אני מפסיקה אותך. אומר אתה, “שדות מרעה הבקר שלי”… וכי שלך הם?

לומוב: שלי הם…

נטליה: הרי לך עוד! שדות־מרעה־הבקר שלנו הם, ולא שלך!

לומוב: לא, כי שלי הם, נטליה סטיפנובנה המכובדה.

נטליה: הנה, זה הוא חדש בשבילי; וכי מנין זה שהם שלך?

לומוב: איך זה – מנין? מדבר אני על שדות־מרעה־הבקר הנכנסים כמובלעת בין חורשת עצי־הלבנה מעבר מזה, ובין משרפות־המים שלכם מהעבר השני.

נטליה: הנה־כי־כן… ואלה שלנו הם.

לומוב: לא, טועה את, נטליה סטיפנובנה הנכבדה, אלה שלי הם.

נטליה: הזכר־נא היטב, איון וסיליביץ! האם מזמן רב עברו לרשותך?

לומוב: כיצד זה – מזמן רב? עד כמה שאני זוכר, היו והנם תמיד שלנו.

נטליה: מילא נניח, במחילה מכבודך, לא היו דברים מעולם!

לומוב: מתוך התעודות אפשר להוכיח זאת, נטליה סטיפנובנה הנכבדה. אמנם שדות־מרעה־הבקר היו לפנים “סלע־המחלוקת” בין משפחותינו, זה נכון; ברם עכשיו גלוי וידוע לכל, כי שלי הם, ואין מקום לויכוחים. הואילי־נא לשים לב, כי סבתא של דודתי מסרה את השדות הללו למשך זמן בלתי מוגבל, וללא כל תשלום, לרשות אכריו של סבא־אביך, בעבור זה שהיו לובנים לה לבנים. אכרים אלה השתמשו בשדות־המרעה במשך ארבעים שנה ללא כל תשלום והתרגלו לראותם כקנינם הפרטי, אבל אחר־כך, כאשר נתפרסם החוק…

נטליה: והרי הדבר לגמרי אינו כך, כפי שאתה מספר! גם סבי וגם אבי־סבי היו תמיד סבורים, כי אדמת־אחוזתם גובלת ב"משרפות המים", יוצא, איפוא, ששדות־המרעה שלנו היו, וכי על מה יש כאן לריב, אין אני מבינה. הדבר פשוט מרגיז.

לומוב: ואני תעודות אראה לך, נטליה סטיפנובנה!

נטליה: לא, אתה פשוט מתלוצץ, או רוצה להרגיזני… הנה לך הפתעה! אנו מחזיקים באדמה זו קרוב לשלוש מאות שנה, ופתאום באים ואומרים לנו, כי לא שלנו היא! הלא תסלח־לי, איון וסיליביץ; אבל אין אני מאמינה פשוט למשמע אזני… ולא השדות חשובים בעיני. בסך־הכל יש שם חמש מעניות־אדמה ששוין כשלוש מאות רובל בערך, אך מרגיזני אי־הצדק שבדבר. אמור מה שתרצה – אבל לא אוכל לסבול עוול שכזה.

לומוב: בבקשה ממך, שמעי־נא! אכרי סבא־אביך, כפי שהיה לי כבר הכבוד לומר לך, היו לובנים לבנים בשביל סבתא של דודתי, וסבתא של דודתי חפצה לעשות להם נחת־רוח…

נטליה: סבא, סבתא, דודה… שום דבר אינני מבינה כאן! השדות שדותינו – וחסל!

לומוב: לא, שלי הם!

נטליה: שלנו! גם אם תוכיח לי זאת במשך יומים תמימים, ואפילו אם בחמשה־עשר זיגים תתקשט, – הרי שלנו הם, שלנו שלנו! אינני רוצה משלך כלום, אבל על שלי לא אותר… כטוב בעיניך!

לומוב: לי, נטליה סטיפנובנה, אין השדות הללו דרושים כלל; אני רק לשם העקרון הריני מתכון. רצונך. ואתנם לך במתנה, בבקשה!

נטליה: אני בעצמי יכולה לתיתם במתנה לך, כי שלי הם!… כל זה תמוה ומוזר, – לכל־הפחות, איון וסיליביץ, עד כה חשבנוך לשכן טוב, לידיד ומודע. אשתקד השאלנו לך את מכונת־הדיש שלנו ועל ידי כך הוכרחנו לדוש את תבואתנו בשלהי־חשון, ואתה מתנהג עמנו כמו עם צוענים; אתה נותן לי במתנה אדמה השייכת לנו. במחילה מכבודך, אין זה מנהג שכנות הוגנת! לדידי הרי זו אפילו חוצפה, אם רוצה אתך בכך…

לומוב: אם־כן, יוצא איפוא לדעתך, כי אני הנני פשוט חמסן? גברתי, מעולם לא השגתי גבול אחרים ולא ארשה לשום אדם להאשימני בכך (ממהר אל הבקבוק, מוזג לעצמו כוס מים ושותה) שדות־מרעה־הבקר שלי הם!

נטליה: לא נכון, שלנו!

לומוב: שלי!

נטליה: לא אמת! ואני אוכיח לך זאת! עוד היום אשלח את הקוצרים שלי לשדות הללו!

לומוב: מ – – – מה?

נטליה: עוד היום יהיו שם קוצרים.

לומוב: ואני אוציאם משם בשן ועין!

נטליה: לא תהין!

לומוב: (תופס בחזהו מרוב התרגזות) שדות־המרעה הם שלי! המבינה את? שלי!

נטליה: בלי צעקות, בבקשה ממך! בביתך רשאי אתה לצעוק ולרעוש מכעס ורוגז כאות־נפשך, אבל כאן, בבקשה ממך, עליך להתנהג בדרך־ארץ.

לומוב: גברתי, לולא אותה דפיקת־לב נוראה ומענה, לולא דפיקת העורקים ברקותי, הייתי מדבר אתך בלשון אחרת (צועק) שדות־המרעה שלי הם!

נטליה: שלנו!

לומוב: שלי!

נטליה: שלנו!

לומוב: שלי!

 

תמונה ד    🔗

הקודמים וצ’ובוקוב

צ’ובוקוב: (נכנס) מה־זאת? בשל מה הצעקה?

נטליה: אבא, באר־נא, בבקשה ממך, לאדון זה, למי שייכים שדות־מרעה־הבקר: לנו או לו?

צ’ובוקוב: (אל לומוב) רחימאי, שדות־המרעה שלנו הם!

לומוב: אבל סלח־לי, סטיפן סטיפנוביץ, מהיכן הם שלך? היה־נא אתה, לכל־הפחות, איש נבון וישר! סבתא של דודתי מסרה את שדות־המרעה לשימוש, לזמן מה ובלי תשלום, לאכרי־סבא שלך. האכרים החזיקו באדמה זו כארבעים שנה והתרגלו לראותה כקנינם הפרטי; אבל כשיצא החוק….

צ’ובוקוב: אבל, במחילה מכבודך, יקירי… שוכח אתה, כי אמנם דוקא משום כך לא היו האכרים משלמים לסבתא שלך וכיוצא בזה, משום ששדות אלה היו אז שטח־המריבה וכיוצא בזה… וכיום יודע כל כלב אמנם, כי השדות שלנו הם. אתה, כפי הנראה, אינך בקיא במפת הגבולין!

לומוב: ואני אוכיח לך, כי שלי הם!

צ’ובוקוב: לא, מחמדי, לא תוכל להוכיח!

לומוב: לא, כי אוכח־אוכיח!

צ’ובוקוב: אמא הורתי, צעקות אלה למה הן? בצעקות, – באמת לא תוכיח כלום. את אשר לך, – אינני חפץ, אך גם להפסיד את שלי אין ברצוני. ולשם־מה ולמה?! ואם כבר הגיעו הדברים לידי־כך, חביבי, שאתה מתכוון לערער על זכותי בנוגע לשדות־המרעה וכיוצא בזה, הרי מוטב לי לחלקם בין האכרים, מאשר לתיתם לך. הנה־כך!

לומוב: אינני מבין! איזו רשות יש לך לחלק במתנה את רכושם של אחרים?

צ’ובוקוב: את זאת הנח לי לדעת, אם לי הרשות, ואם לא. הנה־כי־כן, עול־ימים, אך איני רגיל בכך, שידברו אתי בסגנון כזה. – וכן הלאה! אני, עול־ימים, גדול ממך בשנים־כפלים, ומבקש ממך לדבר עמי בלי התרגשות, וכיוצא בזה.

לומוב: לא! אתה פשוט חושב אותי לטפש! ולעג־תלעג לי! על אדמתי אומר אתה כי שלך היא, ועוד אתה דורש ממני כי אתייחס לזה באדישות ואדבר אתך כדבר איש אל רעהו! שכנים טובים אינם מתנהגים כך, סטיפן סטיפנוביץ! לא שכן אתה, כי אם חמסן!

צ’ובוקוב: מָה? מה אמרת?

נטליה: שלח תיכף ומיד את הקוצרים אל השדות!

צ’ובוקוב: (אל לומוב) מה זאת אמרת, אדוני הנכבד?

נטליה: שדות המרעה שלנו הם ואני לא אוותר עליהם, לא אוותר, לא אוותר!

צ’ובוקוב: יכול אתה להגיש עצומותיך למשפט, אדוני הנכבד, וכיוצא בזה! כחפצך! יודע אני אותך, הנה־כך, אתה רק תואנה מבקש לך, כדי לבוא בפלילים וכיוצא בזה… טבע ארור של נרגן! כל בני משפחתך אהבו תמיד דברי ריב.

לומוב: בבקשה ממך לא לדבר מרה במשפחתי! במשפחת בית־הלומובים היו רק אנשים ישרים ונבונים, ואיש מהם לא הובא בפלילים בעוון מעילה בכספי־אחרים, כמו דודך, למשל.

צ’ובוקוב: ובמשפחת בית־הלומובים שלך, היו כולם משוגעים!

נטליה: כולם, כולם, כולם!

צ’ובוקוב: סבא שלך היה שותה־שיכור, הנה־כי־כן, ודודתך הצעירה, נסטסיה סיחילובנה, ברחה עם מהנדס, וכיוצא בזה…

לומוב: ואמך הייתה צולעת על ירכה. (תופס בחזהו) דקירות, כאבים יאחזוני בצד… סחרחורת בראש… אבי שבשמים!… הבו מים!

צ’ובוקוב: ואביך היה משחק בקלפים וזולל וסובא!

נטליה: ודודתך – הולכת־רכיל שאין כמוה!

לומוב: רגלי השמאלית שוּתקה… ואתה אתה בעצמך… הוי, לבי, לבי!… וסוד גלוי הוא, כי לפני הבחירות… ניצוצות נתזים מעיני… איה כובעי?

נטליה: חוסר־יושר! שפלות! מכוער!

צ’ובוקוב: וגם אתה בעצמך, הנה כן־כן, אדם ערום, דו־פרצופי אתה! כן!

לומוב: הנה כובעי… הוי, לבי!… לאן עלי ללכת? היכן הפתח? החזה! הוי, אני הולך למות, כמדומני… הרגל נגררת… (צועד אל הדלת).

צ’ובוקוב: (קורא אחריו, מלא זעם) מהיום והלאה בל תדרוך כף רגלך על מפתן ביתי!

נטליה: ומסור־נא ערכאות! הבה ונראה!

לומוב: (יוצא כשהוא נוטה ליפול).

 

תמונה ד    🔗

¹

הקודמים בלי לומוב

צ’ובוקוב: לכל־הרוחות! (מתהלך בהתרגשות על פני החדר)

נטליה: ריקא שכמותו! והנה, אחרי כל אלה, – לך והאמן בשכנים טובים.

צ’ובוקוב: נבל! דחליל מכוער!

נטליה: פרצוף מזוהם שכמותו! גזל נחלת־זרים ועוד יש לו החוצפה לחרף ולגדף!

צ’ובוקוב: ומפלצת שכזאת, כן, תרנגולת עיוורת שכמותה עוד יש לה החוצפה לבוא הנה בהצעה. – שדוכין, וכדומה שידוך.

נטליה: הצעת שדוך?

צ’ובוקוב: הכיצד? בודאי! הרי בא לכאן בכוונה כדי להציע שדוכין, לבקש את ידך.

נטליה: שדוך? לבקש את ידי? ומדוע לא אמרת לי זאת קודם?

צ’ובוקוב: ומשום כך גם לבש זיג, פומפק שכמותו! פרחח!

נטליה: את ידי? שדוך! (צונחת על הכסא בגינחה) להחזירו! להחזירו! רוץ להחזיר!

צ’ובוקוב: את מי להחזיר?

נטליה: חושה, מהר! רע לי! להחזירו! (נתפסת להיסטריקה)

צ’ובוקוב: מה־זה? מה לך? (תופס בראשו) אדם אומלל אנכי! אאבד את עצמי לדעת! אתלה את עצמי! מעונה עד מות אני!

נטליה: אני הולכת למות! להחזירו!

צ’ובוקוב: אי! תיכף! תיכף! חדלי מהתיפח! (יוצא בחפזון)

נטליה: (לבדה, גונחת) מה זאת עשינו! להחזירו! להחזירו!

צ’ובוקוב: (חוזר במרוצה) תיכף יבוא הנה וכדומה, יקחהו אופל! אוף! ועכשיו – דברי את בעצמך אתו, ואני – הנה – כך אינני רוצה…

נטליה: (גונחת) להחזירו!

צ’ובוקוב: (בקול צעקה) הרי הוא חוזר, אומרים לך. אוי, אבי־שבשמים מה קשה להיות אב לבת שהגיעה לפרקה! אשחוט את עצמי! אשים קץ לחיי, בהחלט! חרפו וגדפו אדם כאחד הריקים, העליבוהו וגרשוהו מן הבית, והכל באשמתך… אַת.

נטליה: לא, אתה.

צ’ובוקוב: ואני עוד אשם, הנה־לך! (לומוב נראה בפתח הבית) הנה, דברי את עמו (יוצא).

 

תמונה ו    🔗

נטליה סטיפנובנה ולומוב

לומוב: (נכנס עיף ורצוץ) דפיקת־לב נוראה… הרגל שתוקה… ובצד – דקירות…

נטליה: סלח־נא, איון וסיליביץ, אגב־ריתחה הטחנו דברים נגדך… עכשיו נזכרתי: שדות־המרעה הם באמת שלך…

לומוב: הלב דופק באופן נורא… שדות־המרעה שלי הם… על ריסי־עיני השדים ירקדון…

נטליה: שלך, שלך, שדות־המרעה… שב־נא (יושבים) אמנם לא צדקנו בריבנו אתך…

לומוב: ואני – על העקרון עמדתי… לא חלקת־האדמה יקרה בעיני, אלא העקרון חשוב לי…

נטליה: אמנם־כן, העקרון… אך הבה ונשוחח בענין אחר. כך…

לומוב: ביחוד כאשר יש הוכחות ברורות בידי. סבתא של דודתי נתנה אותם במתנה לאכרי סבו של אבי…

נטליה: אבל די. דיינו לדבר על זה. (לעצמה) איני יודעת במה מתחילים?… (אל לומוב) המתכונן אתה לצאת בקרוב לצוד ציד?

לומוב: על תרנגולי הבר, נטליה סטיפנובנה המכובדה, – חושבני לצאת, מיד אחרי הקציר. ברם, השמעת כבר, גברתי? תארי לך איזה אסון קרני! כלבי נבחן, – הלא את מכירה אותו, – התחיל צולע על ירכו.

נטליה: מה צר לי, חבל! כיצד־זה קרה הדבר?

לומוב: איני יודע… יכול להיות כי רגלו נקעה, ואפשר גם שכלבים אחרים נשכוהו… (נאנח) הטוב שבכלבים שלי, מבלי לדבר עוד על הפסד הגון! הן שלמתי במחירו למִירונוב סך מאה ועשרים וחמשה רובל כסף עובר לסוחר…

נטליה: הרבית במחירו, איון וסיליביץ!

לומוב: ולפי דעתי בזיל־הזול הוא. הכלב נפלא!

נטליה: אבא שילם במחיר נבחא שלנו סך שמונים וחמשה רובל; ונבחא הרי עולה בהרבה בערכו על נבחן שלך!

לומוב: נבחא עולה בערכו על נבחן? מה את סחה? (צוחק) נבחא עולה על נבחן!… הא?

נטליה: ודאי שהוא עולה עליו! אמנם נבחא עדיין כלב צעיר הוא, עוד טרם התבגר, אולם לפי הלוכו וזריזותו אין טוב ממנו אפילו בין כלבי בולצניצקי.

לומוב: במחילה מכבודך, נטליה סטיפנובנה, אבל הרי שוכחת את, כי הוא שרוע, וכלב שרוע לעולם לא יאחז טרף!

נטליה: שרוע? את זאת שומעת אני בפעם הראשונה!

לומוב: אני מבטיחך, כי לסתו התחתונה קצרה מן העליונה.

נטליה: כלום מדדת?

לומוב: מדדתי. לרדיפה הוא טוב אמנם, אך לציד – מסופקני בדבר…

נטליה: ראשית, – נבחא שלנו כלב־גזעי טהור הוא, לפי שלשלת־היוחסין מיוצאי חלציהם של הברבר והשחר־חורת, ובן־הכלאים שלך, – איש לא ימצא את ידיו ורגליו בחקר מוצאו… וחוץ מזה, הן זקן ומכוער הוא, כסוסה זקנה ומדולדלת…

לומוב: זקן, אמנם, אך לא אחליפנו בחמישה נובחים משלך… וכלום אפשר הדבר? נבחן – הרי זה כלב כמו שנאמר, אבל נבחא… מגוחך הדבר אפילו להתווכח על זה… כלבים מסוג נבחא שלכם מצויים אצל כל אכר ואכר – כחול לרוב. שני זהובים וחצי – מחירו ברחוב…

נטליה: אין זאת כי איזה רוח של מרי שוכן בקרבך היום, איון וסיליביץ. מתחילה הבדותה כי שדות־המרעה שלך הם, ועכשיו – כי כלבך טוב מכלבנו. אינני אוהבת אדם המדבר אחת בפה ואחת בלב. הן אתה בעצמך יודע היטב כי נבחא עולה פי מאה על כלבך… על אותו נבחן טיפש, ולמה לך איפוא לומר את ההיפך מזה?

לומוב: רואה אני, נטליה סטיפנובנה, כי אני מוחזק אצלך סומא או שוטה. אבל! הביטי־נא, כי נבחא הוא שרוע!

נטליה: שקר הדבר!

לומוב: שרוע!

נטליה: שקר!

לומוב: אך מדוע־זה את צועקת כך, גברתי הנכבדה?

נטליה: ומדוע־זה אתה משמיע הבלים? הרי זה מרגיז ומכעיס! נבחן שלך אין לו תקנה אלא ביריה. ואתה עודך מדמה אותו לנבחא שלי.

לומוב: סליחה, אין אני יכול להמשיך עוד בויכוח זה. הריני חש דפיקת־לב.

נטליה: נוכחתי לדעת, כי דוקא אלה מן הציידים המרבים לריב ולהתוכח, מבינים פחות מכולם בהלכות ציד…

לומוב: גברתי הנכבדה, בבקשה ממך. – החרישי… לבי מתפקע בקרבי. (צועק) החרישי!…

נטליה: לא אחריש ולא אשקוט, עד אשר תודה, כי נבחא עולה פי מאה על נבחן שלך!

לומוב: גרוע ממנו פי מאה! הלואי ותבוא “פגירה”, – על הנובח שלכם! הוי, צלעותי… עיני… גבי…

נטליה: נבחן ההדיוטי שלך אי־אפשר כלל שתבוא עליו “פגירה”, משום שהוא כבר בחייו פגר מובס!

לומוב: (בבכי) דומי! לבי מתפקע!

נטליה: לא אדום ולא אחריש!

 

תמונה ז    🔗

הקודמים וצ’ובוקוב

צ’ובוקוב: (נכנס) מה התרחש כאן שוב?

נטליה: אבא, הגד־נא את האמת על דברתך אתה: איזה כלב טוב יותר – נבחא שלנו או נבחן שלו?

לומוב: סטיפן סטיפנוביץ, הריני מתחנן לפניך – הגידה־נא רק דבר אחד השרוע הוא נבחא שלכם או לא? הן או לא?

צ’ובוקוב: ואם־כן, – מה בכך? דבר חשוב! הנה בעבור זה אין בכל המחוז כלב טוב ממנו, וכיוצא בזה.

לומוב: אבל נבחן שלי הן טוב ממנו? הגד בלי משוא פנים!

צ’ובוקוב: אל־נא תתרגש, יקירי… במחילה מכבודך… נבחן שלך, אמנם־כן, יש לו מעלות טובות משלו… מגזע טהור הוא, עומד איתן על רגליו, זרזיר־מתנים, וכיוצא בזה. אך גם לכלב זה, אם תרצה לדעת, יקירי שלי, שני חסרונות ניכרים: ראשית־כל זקן הוא, ושנית – מלקחיו קצרים.

לומוב: סלח־נא לי, אני חש דפיקת לב… הנה עובדות… יואיל־נא אדוני להיזכר, כי בשדות־מרוסקין הלך נבחן שלי עם צידיו של הנסיך רגל ישרה וצעד בצעד, ונבחא שלכם פיגר אחריהם כמהלך פרסה.

צ’ובוקוב: פיגר, יען כי רכבו של הנסיך הצליף עליו במגלב.

לומוב: כגמולו שילם לו! כל הכלבים רודפים אחרי השועל, והוא נטפל פתאום לאיל!

צ’ובוקוב: לא נכון!… חביבי, אדם רגזן אני. ומשום־כך באמת הריני מבקש ממך, נחדל־נא מוויכוח זה. הוא הכהו מקנאה. משום שכל אדם מביט בעין רעה על כלבו של אחר… כך הוא! הכל מקנאים, וגם אתה, אדוני, אינך חף מפשע זה! הנה ראה־ראית כי כלבו של אחר טוב ומשובח מכלבך, ומיד אתה מתחיל בהא ובדא, וכולי האי, וכיוצא בזה… הרי זוכר אני הכל!

לומוב: וגם אני זוכר.

צ’ובוקוב: (מתגרה בו) גם אני זוכר!

לומוב: הוי, דפיקת־לב… הרגל שתוקה… אינני יכול.

נטליה: (בהעויה) דפיקת־לב… גם זה גבור־ציד ייקרא?! עליך לשכב במטבח על גבי הכירים ולהשמיד צרצרים ולא ללכת לצוד שועלים! דפיקת־לב…

צ’ובוקוב: באמת, אמרו איזה מן צייד אתה? אכן בדפיקת לב שלך צריך אדם לשבת בבית ולא לנוע על גבי האוכף. מילא. לו לכל־הפחות היית יודע לצוד ציד; אבל אתה יוצא לצייד אך ורק כדי לריב ולהפריע לכלבי־אחרים. וכיוצא בזה. אדם רגזן אני, נחדל־נא משיחה זו. אכן, אתה בכלל אינך צייד!

לומוב: ואתה, אדוני, כלום צייד אתה? אתה הרי יוצא לציד אך ורק כדי להחניף לנסיך, לחרחר ריב… הוי, לבי!… נרגן שכמוך!

צ’ובוקוב: מה? אני נרגן? סתום פיך!

לומוב: פרחח! כלבלב!

לומוב: עכבר זקן! צבוע!

צ’ובוקוב: סתום פיך, ולא – הריני יורה בך! ריקא שכמוך!

לומוב: הכל יודעים, כי, – הוי, לבי! – כי אשתך המנוחה היתה מפליאה בך את מכותיה… הרגל… הצלעות… זקוקין בעינים… אני נופל, נופל!…

צ’ובוקוב: ואתה סמרטוט אצל סוכנת־ביתך!

לומוב: הנה, הנה, הנה… נתפקע הלב! נקרעה השכם… איה שכמי?… אני הולך למות (צונח על הכסא) רופא! (מתעלף).

צ’ובוקוב: פרחח שכמותו! דרדק ריקא! רע לי! (מוזג לעצמו כוס מים ושותה) רע לי!

נטליה: איזה צייד אתה?! ואפילו לשבת על גבי הסוס אינך יודע! הבט, אבא! מה־לו? אנא ראה־נא! (מעוררת את לומוב) איון וסיליביץ! הוא מת!

צ’ובוקוב: רע לי!… נשימתי כבדה!… אויר!

נטליה: הוא מת? (מניעה את לומוב בשרוולו) איון וסיליביץ! איון וסיליביץ! מה זאת עוללנו לו? הוא מת! (פורצת בהיסטריקה).

צ’ובוקוב: אויה!?… מה־זאת? מה־לך?

נטליה: (נאנקת) הוא מת! מת!

צ’ובוקוב: מי? מתי? (מתבונן בלומוב) באמת מת! אבא שבשמים! הבו מים! רופא! (מגיש ללומוב כוס מים) שתה נא!… לא, אינו שותה… זאת אומרת – מת וכיוצא בזה… אח, האומלל שבבני־אדם אנכי. משום מה אין אני שולח כדור במצחי? משום מה לא שחטתי את עצמי עד כה? למה אני מחכה עוד? סכין תני לי! תני לי אקדח! (לומוב מתעורר) הנה, רוחו שבה אליו, כנראה… שתה־נא מעט מים! הנה־כך…

לומוב: נצוצות… ערפל… היכן אני?

צ’ובוקוב: ובכן־איפוא, התארסו כבר וסוף לדבר, ולכו שניכם לכל הרוחות! היא מסכימה וכיוצא בזה. הנני מברך אתכם וכדומה, ובלבד שתתנו לי מנוחה!

לומוב: מה? מה? (מתרומם מעל כסאו) את מי?

צ’ובוקוב: היא מסכימה! ובכן? התנשקו איפוא, לכל השדים!

נטליה: (נאנחת) הוא חי… כן, אני מסכימה…

צ’ובוקוב: התנשקו!

לומוב: מה? את מי? את… (מנשק את נטליה) נעים לי מאד… סליחה, במה הענין? הנה, כי כן, הנני מבין… לבי… אני מאושר, נטליה סטיפנובנה (נושק את ידיה) הרגל נקרעה…

נטליה: אני… גם אני מאושרת…

צ’ובוקוב: כאילו הר כבר נפל מעל שכמי… אוּף!

נטליה: ובכן־איפוא… תודה עכשיו לכל הפחות: נבחן גרוע מנבחא.

לומוב: טוב ממנו!

נטליה: גרוע ממנו!

צ’ובוקוב: הנה, עכשיו מתחיל “שלום הבית”! הבו יין! שמפניה!

לומוב: טוב ממנו!

נטליה: גרוע ממנו. גרוע! גרוע!

צ’ובוקוב: (משתדל להתגבר על קולותיהם) יין שמפניה! יין־שמפניה!

המסך נופל