ג’וֹן גולסווֹרתי

פתח בפרשת משפטים וסיים בפרשת כהנים, כהנים גדולים לספרות האנגלית בימינו: את ה.ג. וֶלְס שרה לבכורה בספרות זו, ויוכל לו, כמעט. ואם האביר וֶלס חתר בכח דמיונו לכוכבים רחוקים, הנה חתר גלסוורתי בכח רגשו ופלס נתיבות במשברי לבבות על כוכב זעיר אחד, קרוב אליו ביותר – אדמה שמו. כוכב זה כבש לעצמו. האמנם את אנגליה לאנגלים הוא מתאר? והלא הולם לב האדם בכל האדמה נשמע בספוריו! כה אנושי־כללי הוא ההומור הרך הזה, עם יגון־הסליחה הזה, שבו הוא מגולל לפני קוראיו את מגילת הבריטים, נשרים שבאומות, כובשי ארצות לא להם; והוא כאומר: אין דבר, ארצי, גבורתך מאָפע, וגם חולשותיך כאָין: באלה ובאלה ישחקו כחות נעלים מבינתך הבריטית הכבדה. הנה את עמֵלה במשך דורות, חוסכת, צוברת על יד, מקימה היכלות, עולה לגדולה… ואחר כך? אחר מתחילה הירידה: עבודתך נהרסת, חסכונותיך מתבזבזים, אוצרותיך מאכולת אש, והיכלותיך שוממים מאין יושב. סמל מחריד: “To Let”; פירושו: להשכיר; היכלות להשכיר… ירידה לצורך עליה, עליה לצורך ירידה, מעלות ומורדות לצורך תנועה – תנועה אין־סופית בין כליה לפריחת־עד.

משורר ופילוסוף הוא גלסוורתי – וגלוי עינים. עינו חודרת בעד הערפל הפרוש על אפקי עמים ומדינות וחוזה חזות הכל: והנה עולם מתפלש בקטנות מתוך כאב של חפוש הגדולות. והוא מרחם את האדם העיף, העומד בבדידותו במרכז של עולם זה, מרחם צדיק כרשע.

גם ב“סטואיקן”, הניתן בזה לקוראי עברית גברה מדת־הרחמים על מדת הדין. היתורפ הזקן, העובר בסוף ימיו עבירה חמורה, שהיא בבחינת גנבה, על מנת להבטיח את עתידם של נכדיו – מתעלה בספור זה למדרגה של גבורה עליונה, ולב הקורא יוצא אחריו בדרך יסוריו, שעד סופה אינו נוטה ממנה ימינה או שמאלה, אלא נשאר נאמן לעצמותו, לאמִתו הוא. גם מיתתו מתוך שכרון, בכוונה תחילה, אינה אלא המשכה ההכרחי של דרך חייו האחת, הנאמנה.

מבחינת פורטֵרֵיטורה ספרותית איני יודע בספרות האנגלית דבר מרוכז, מצומצם ועז מן ה“סטואיקן”, דבר שלם ממנו. אילו לא כתב גלסוורתי את ספר־הספרים שלו: “האגדה של בית־פורסייט” היינו מוצאים ב“סטואיקן”, בזעיר אנפין, כל אותן הסגולות, העושות אותו ספר ענקי למגילת חייו של כל אדם באנגליה; שכן היתורפ הזקן מסמל את כל הסתירות המפליאות בטבעו של הבריטי¹, תאות הכבוש עם התמסרות שלימה, חוש מסחרי דורס עם הבחנה דקה ביופי, צִיניות נוקבת עם אהבה וחמלה בלי מצָרים…

לא לחנם התרועע סילונוס היתורפ בנעוריו עם ג’וליון פורסַיט, מאבות המשפחה הגדולה, שלה הוקדשה ה“אגדה” הקרואה על שמה.

הנובלה דקת־האמנות Ultima Thule חדורה כולה אצילות אנושית והומור עדין עד לידי דמעות.

פ. ג.

I

א.

Aequam memento rebus in arduis

Servare mentem.

הורַציוס

בליורפול הקרירה, באחד מימי ינואר שנת 1905, היה חדר המועצה של “חברת ההפלגה באיים” רוגע, כביכול, אחרי עמל הצהרים. על־גבי השלחן הארוך היו מפוזרים עדיין הדיותות, העטים, המספג והתעודות הנטושות של ששה אנשים – עזובת שדה־קטל של מוחות חריפים. ובודד, בכסא נשיאותו בראש השלחן, ישב סילוַנוּס הֵיתוֹרפּ, כשעיניו עצומות והוא דומם וכבד כדמות לא מעולם זה. יד אחת, תפוחה ותשושה ומרעידה אצבעותיה, נחה לה על זרוע הכסא; לבנת השער העבותה על ראשו הרחב הבהיקה באור השופע מתחת לצפוי הירוק של העששית. הוא לא נרדם, שכן היו לחייו המסמיקות מתמלאות לרגעים, ובת־קול, שחציה אנחה וחציה נחרה, מתמלטת משפתיו העבות בינות לשפם הלבן והַגְּדיל הזעיר של שערות לבנות מעל לחתך סנטרו. שקועה בכסא, היתה מקשת־גו עבה ומרבעת זו, בתוך המעיל הקצר שזור־השחורים, דומה כאילו נִטל הימנה צוארה לחלוטין.

גילברט פַרְנֵי הצעיר, מזכירה של “חברת ההפלגה באיים”, בכניסתו לחדר המועצה הנאלם, נגש בפסיעות מזורזות אל השלחן, אסף איזו נירות ועמד, כשהוא סוקר את היושב ראש בחברתו. לא למעלה משלשים וחמש, עם בנות־הגוונים הבהירות של האופטימיסטן בשערו, זקנו, לחייו ועיניו, הצטין האיש באף ובשפתים מסתלסלות מתוך אירוניה. לדעתו, הוא והחברה – היינו הך; ולא היתה מועצתה קיימת אלא להטעים את חשיבותו הוא. חמשה ימים לשבוע, שבע שעות ליום, היה כותב וחושב וטווה את חוטי מסחרה, וכנופיה זו היתה יורדת לכאן אחת לשבוע, משך שתים שעות או שלש, כמי שרוצה להורות לסבתא שלו כיצד מוצצין את הביצה. אבל משהשגיח בדמות נרדמת זו, בעלת הלחיים החכליליות והשערות הלבנות, לא היתה בת־צחוקו מעידה על אותה מדת־הבוז שהיה מסוגל לה. כי, למרות הכל, איש־הפלאות הוא הזקן היושב־ראש. אדם זריז וצופה למרחוק אין לו אלא לכבד איש זה. בן שמונים! חציו משותק, חובותיו עצמו משערות ראשו, חי חיים ארוכים של עלילה נועזה – כן מרננים אחריו הבריות! – עד שלבסוף נכשל באותו המכרה שבאֵיקוּאַדוֹר – לפני בוא המזכיר, כמובן, אלא שהגיעה השמועה אליו. זקן אשמאי זה קנה את המכרה לשם ספסרות – “De L’audace, taujours de L’audace” היתה מרגלא בפומיה – סלק מחצית מחירו במזומנים ומחציתו בשטרות – ולבסוף נמצא המקום ריק מתוכו והוריש לו מניות בלות, שלא נפדו בשעתן, כדי עשרים אלף לי"ש. הזקן הלך דרכו, לפי שעה, בלא פשיטת רגל. ישיש שאין עליו שליטה; ומימיו אינו מרעיש עולמות כשאר בני־החבורה! פרני הצעיר, למרות היותו נושא במשרת מזכיר, מסוגל היה לרגשי ידידות; ועיניו הביעו ידידות מלאתי רחמים. אסיפת המועצה היתה ממושכה ורבת־חתחתים – גמר חתימתו של אותו ענין פילין. יקח אופל את היושב ראש, שכפאו עליהם בצורה כזו! ומתוך קורת־רוח רוגעת היה המזכיר מהרהר בלבו: “והוא לא היה משפיע עליהם לעולם, אילו לא גמרתי אני בדעתי, שאמנם עסק משובח הוא זה!” שהרחבת החברה פירושה הרחבתו הוא. ברם, לקנות ארבע ספינות בשעה של ירידה כזו בשוק־המטען, הרי יש בכך משום הפתעה, ובודאי שתתעורר התנגדות באספה הכללית. אין בכך כלום! הוא והיושב ראש יש ביכלתם לבצע את אשר החלו – יבצעו את אשר החלו. ופתאום השגיח בזקן, שנתן בו עיניו.

רק באותן העינים היה ביכלתו של אדם להבחין את כח החיים המקלח עדיין במסתרים באותו גל העצמות המתפורר כמעט – בארות־תכלת קטנות ומעמיקות גוון, חלונות זעירים, עגולים ועליזים. אנחה פלסה לה נתיב בין מפלי־בשר, והוא הפליט בלחש לא נשמע כמעט:

“כלום באו הללו, מר פרני?”

“כן, אדוני. הכנסתי אותם למשרד המעבירין אמרתי, שאדוני יבוא אצלם כרגע; אלא שלא היה בדעתי להעירו”. “לא ישנתי. סַיַּע בידי שאקום”.

כשהוא מחזיק בקצה השלחן בידיו המרעידות, התרומם הזקן, ובעזרתו של פרני, התומך בו מאחוריו, קם על רגליו. קומתו לערך חמש רגל ועשר ומשקלו ארבע־עשרה סטונות² מלאות; לא כרסתני, אלא בעל־בשר; ראשו העגול והכבד בלבד היה עולה על משקלו של תינוק. כשעצם את עיניו, היתה דמותו כמתאמץ להתגבר על כובד בשריו, אחרי כן הניע את רגליו מתוך אטיות שבלולית לעבר הדלת. אגב הסתכלות, אמר המזכיר בלבו: “זקן נפלא! הלוכו ללא סעד הרי זה נס מן השמים! ואומרים שאין לו יכולת להתפטר – משכרתו זו פרנסתו!”

אולם היושב־ראש כבר היה מעבר לדלת הביאה הירוקה. בהליכת־צב זו שלו עבר את המשרד הפנימי, שם הפסיקו הלבלרים הצעירים את חשבונותיהם – כדי לחַיֵך מאחורי גבו – ונכנס למשרד המעבירין. שם היו מסובים שמונה אדונים. שבעה קמו ממקומם, והאחד לא קם. ידו של היתורפ הזקן הונפה בברכה עד שטח חזהו, וכשהתקרב עד לכורסא, נשתקע בתוכה.

“ובכן, רבותי?”

אחד מן השמונה קם בשנית.

“מר היתורפ, אנו מלאנו את ידו של מר בראונבי ליתן בטוי להשקפותינו. מר בראונבי!” וישב על מקומו.

מר בראונבי קם – אדם כרסתן כבן שבעים, שפאות־זקנו הפעוטות מלבינות על שתי לחייו, ולו אחד מאותם הפרצופים התקיפים בהחלט, שיש לראותם רק באנגליה, פרצופים המוסרים את חוש־המסחר מאב לבן במשך דורות; פרצופים הנוטעים בך רגש אמון ומעוררים את הרצון לקום ולעזוב את החדר. מר בראונבי קם ואמר בנעימות:

“מר היתורפ, יש לנו ביאת־כח של 14,000 לי”ש. כשהיה לנו העונג להוָעד אתו ביולי האחרון, יזכור, שהובטח לנו מאתו סכוי לאיזה סדור משביע רצון יותר, שיֵצא לפועל עד חג־הלידה, בערך. אנו עומדים כעת בינואר, ויש לי להגיד, שאין איש מאתנו נעשה צעיר משהיה".

מנבכיו של היתורפ הזקן התגלגל ועלה קול מבשר־סער, יצא לאויר העולם ונתמַמֵש:

“מסופקני באשר לכם – אני לעצמי, הרי אני כילד בעיני”.

שמונת האדונים נתנו בו עיניהם. שמא יש בדעתו לנסות ולדחות אותם שוב בקש? מר בראונבי אמר מתוך מנוחה שלא הופרעה במאומה:

“מובטחני, ששמחים אנו מאד לשמוע זאת. אולם, באשר לעניין. היתה לנו הרגשה, מר היתורפ, ובטוח אני, שלא יחשבנה לאוֶלת, כי – המ – פשיטת־הרגל תשמש פתרון נאה ויאה ביותר. זמן רב היינו ממתינים, ויש את נפשנו לדעת בהחלט, מה היא הפרשה, שאנו עומדים בה; כי, יש לדבר בגלוי־לב, אין אנו רואים כל תקוה לתקנת המצב; באמת, הרי אנו חוששים להיפוכה”.

“סבורים אתם, שיש בדעתי לילך בדרך כל הארץ”.

גלוי טפח זה ממה שהתרחש בעומק לבם יצר מעין מבוכה חימית במר בראונבי וחבריו. הם השתעלו, הניעו את רגליהם והסבו את עיניהם, עד שנתעורר האחד אשר לא קם, עורך־דין בשם וינטנור, ואמר בגסות:

“מוטב, יהא בנוסח זה, אם הוא נראה בעיניו”.

עיניו הזעירות של היתורפ הזקן הבריקו בערמומיות.

“סבא שלי זכה והגיע לשנת המאה. אבא שלי – לתשעים ושש, – שניהם רשעים היו. ואני רק בן שמונים, רבותי; חיים של טהרה, אם נשוה אותם לשלהם”.

“באמת”, אמר מר בראונבי, “מקוים אנו, שעדיין שנות־חיים ארוכות לפניו”.

“יותר בעולם הזה מאשר בבא”. ודומיה השתררה, עד שהוסיף היתורפ הזקן: “הרי אתם מקבלים אלף לשנה ממכסת משכורתי. טעות היא לשחוט את האַוזה המטילה את ביצי־הזהב. אעלה את הסכום עד שתים־עשרה מאות. אם תכריחוני להתפטר מן ההנהלה בשל פשיטת־רגל, ליהוי ידוע לכם, שלא תקבלו אף פרוטה”.

מר בראונבי הוציא רוח מגרונו:

“דעתנו היא, מר היתורפ, שיקבע חמש־עשרה מאות, לפחות, כי אז אולי היינו מעיינים –”

היתורפ הזקן הניע ראשו.

“קשה לנו להסכים להשקפתו, כי במקרה של פשיטת־רגל לא נקבל כלום. נדמה לנו, שאינו מעריך את האפשרויות כראוי להן, כל עיקר. חמש־עשרה מאות לשנה הרי זה הדבר הקטן ביותר, שיוכל לעשות לנו”.

“תפח רוחכם קודם לכן”.

שוב השתררה דומיה, עד שאמר וינטנור, עורך־הדין, מתוך התרגזות:

“הרי אנו יודעים אפוא את אשר לפנינו”.

מר בראונבי הוסיף מתוך עצבנות כמעט:

“כלום יש לנו להסיק מזה, ששתים־עשרה מאות לשנה, זאת מלתו – דבורו האחרון הוא?”

היתורפ הזקן הניע בראשו.

“תשובו כמלאת החודש, ואראה מה שיהא ביכלתי לעשות בשבילכם”.

והוא עצם את עיניו.

מסביב למר בראונבי נתכנסו ששה מן האדונים, כשהם מדברים חרש; מר וינטנור התעסק באחת מרגליו והיה אוכל בעיניו את היתורפ הזקן, היושב בעינים עצומות. מר בראונבי עבר אל מר וינטנור והתיעץ אתו, אחר הוציא רוח מגרונו ואמר:

“בכן, אדוני, בחנו את הצעתו; אנו מסכימים לקבלה לפי שעה. נשוב, כדבריו, בעוד חודש ימים. מקוים אנו, שעד אז ימצא דרך למשהו יותר ממשי, כדי להמנע מדבר, שכולנו נצטער עליו, אולם חוששני, כי אז לא תהיה לנו ברירה אחרת”.

היתורפ הזקן הניע ראשו. שמונת האדונים החזיקו במגבעותיהם ונפטרו אחד אחד, כשמר בראונבי מאסף אחריהם מתוך אדיבות.

הזקן, שלא היה ביכלתו לקום מבלי שיתמכו בו, נשאר שקוע בהרהוריו בתוך הכורסא. לפי שעה אִחֵז את עיניהם ליתן לו עוד חודש אחד, וחודש זה כי יעבור, יאחז את עיניהם שוב! חודש ימים יש בו כדי להבטיח אותו עסק של פִּילין וכל הכרוך בזה. דז’וֹא פילין זה הפחדן והמסכן! צחוק חרישי ומבעבע נפלט משפתיו האדומות. כמה דומה היה אדם זה לצל, כשנכנס אותו הערב, לפני חודש ימים בדיוק, מתוך הודעתו של המשרת: “מר פילין, אדוני”.

כמה מן הדיקנות, כמה מיבושת הקלף באדם זה, עם ידו הדומה לצפורן־עוף, וגרונו המכורבל, ודברו המגומגם:

"מה שלומך, סילונוס? חוששני, שאין אתה – – "

“כפתור ופרח. הכָּבד וָשֵב. לגום מיין־פורטו”.

“פורטו! אין אני שותה ממנו לעולם. סם־המות הוא לי! סם־המות!”

“רפאות תהי לעצמותיך!”

"אח, יודע אני, זה ראש־דברך תמיד. מבנה־גוך כחיה קדמונית, סילונוס. אילו הייתי אנכי שותה יין־פורטו ומעשן סיגרות ומאחר לשבת עד אחת לאחר חצות, הייתי נפטר לבית־עולמי למחרת היום. שוב אין אני אדם זה שהייתי. הרי באמת באתי לראות, שמא יש ביכלתך להושיעני. הרי אני בא בימים; הריני נעשה עצבני מיום ליום – "

“מוג־לב היית כל ימיך כתרנגולת זקנה, דז’וא”.

“מילא הרי אין אני דומה אליך מטבעי. אשר לענין, הרי יש ברצוני למכור את ספינותי ולמשוך את ידי מן העסק. רואה אני צורך לעצמי לנוח. יש ירידה גדולה במחירי־המטען. עלי לעשות לביתי”.

“פרוץ גדר והכרֵז שמיטה: אין טוב מזה להרנין לב!”

“הרי אני רציני מאד, סילונוס”.

“לא ידעתי בך מדה אחרת מעולם, דז’וא”.

שעול מגומגם, עד שיצא לאויר העולם:

“עכשו – במלה אחת – שמא תקנה “חברת ההפלגה באיים” שלך את ספינותי?”

הפסקה, קריצת־עין, תמרת־עשן.

“עשה את הדבר כדאי בשבילי!”

הוא אמר זאת מתוך הלצה; ואחר־כך הבריק במוחו רעיון זה: רוזַמונד ואפרוחיה! איזו הזדמנות להקים חַיִץ בינם לבין המחסור, אחרי לכתו בדרך כל הארץ! ובכן אמר:

“אין אנו רוצים בספינותיך הטפשיות”.

אותה היד הדומה לצפורן הונפה בתחנונים:

"הרי הן ספינות משובחות מאד – ודרכן צלחה. הרי זה רק בעטיה של בריאותי הרעועה. אילו הייתי אדם בריא, לא הייתי מעלה אפילו בדעתי – "

“בכמה תמכור אותן?”

אב הרחמים! היאך הוא קופץ ממקומו, כיון ששאלת לו שאלה פשוטה. אדם זה הרי הוא עצבני כפַסְיון אפריקאי.

“הנה המספרים – לארבע השנים האחרונות. חושבני, שתסכים לדעתי, כי אין ביכלתי לבקש פחות משבעים אלף”.

מבעד לעשן הסיגריה עִכֵּל היתורפ הזקן במתינות את המספרים האלה, בעוד דז’וא פילין חש בשיניו ומוצץ לוגמניות כל אותה השעה; אחר־כך אמר:

“ששים אלף! ומזה הרי אתה משלם לי עשרה למאה, אם אסדר את הענין בשבילך. הברירה בידך היא”.

“סילונוס יקירי, הרי זה כמעט – ציני”.

“מחיר מופרז הוא – לא תקבל אותו לעולם בלעדי”.

“אולם לקבל – אבל דמי סרסרות! הרי לא תוכל לגלות את הדבר לעולם!”

“דבר זה יהא מסודר כתקונו. עיין בדבר. תהיינה עוד ירידות למחירי־המטען. לגום טפה של יין־פורטו”.

“לא, לא! מודה אני לך. לא! ובכן סבור אתה, שתהיינה עוד ירידות למחירי־המטען?”

“בטוחני בכך”.

“בכן, הגיעה שעתי לילך. בודאי, שאין אני יודע עד מה. הרי זה – הרי זה – צריך אני לעיין בדבר”.

“יפה יפה תעיין”.

“כן, כן. שלום לך. אינני יכול לשער, כיצד אתה מוסיף לעשן כמו אלה ולסבוא יין־פורטו”.

“עוד אראה אותך בקברך, דז’וא!”

איזו בת־צחוק חלושה לו לאדם מסכן זה! צחוק – איננו יודע!

ומכיון שנשאר היתורפ שוב לבדו, פתח בלעיסה, כשהוא מפתח את הרעיון, שעלה בדעתו.

אף־על־פי שסילונוס היתורפ גר עשרים שנה בליורפול, זה לב הספָּנות, הרי היה מוצאו מן הנפות המזרחיות, והוא בן למשפחה עתיקה ומיוחסת, שקדמה לַכִּבּוּש. כל דור ודור שלה הפליג בשנותיו כפלים כבני משפחות אחרות, שלא הצטיינו כמוה לחוסן. הגברים שבמשפחה זו, יוצאת דנמרק לפי המסורת, אלה סימניהם: שער חום־אדמדם מבהיר. לחיים אדמוניות, ראשים עגולים וגדולים, שִינַים מצוינות ונטיה לדבר־עבירה. דרכם להיטיב עם אוכלוסיה של כל מדינה אשר התאחזו בה, מתוך פריה־ורביה מתמדת. סילונוס היתורפ, שנולד בראשית שנות העשרים למאה התשע־עשרה, נמלט מארחות השכלה בבית־הספר ובמכללה, לאחר מעשים אשר לא יעשו, בשניהם, ועמד על רגליו בלונדון פשוטה זו של שנות הארבעים המאוחרות, שם בא האדם אל המנוחה והנחלה ביין אדום ובאופירה וברבית של שמונה למאה מכספו. לאחר שנתקבל לשותף בחברת־הספנות שלו, עוד לפני היותו בן שלשים, היתה דרכו צלחה בכל: מחוללות, יין אדום, משחקים; כרכרה ונושא כלים; איזו טיולים למדינות־הים – כל אותה ההרגשה החמודה של תענוגות ותו לא, זו ההרגשה המיוחדת לראשיתה של תקופת ויקטוריה המלכה. הרגשה זו היתה כה מלאה ודשנה, עד שקפצה עליו שנת הארבעים לפני שידע אהבה, ראשונה ויחידה בעומקה – אהבה לבתו של אחד הלבלרים במשרדו, סבך־יחסים משונה כל־כך, שהיה הכרח לקיימו בסודי סודות. מות הנערה ההיא, לאחר שלש שנים – בהן ילדה לו בן, כדרך הטבע – היה ראש יגונו בחיים, אולי היגון היחידי של ממש בחייו. כעבור חמש שנים נשא לו אשה. לשם מה? האלהים הוא היודע! היתה מרגלא בפומיה. אשתו היתה בעלת אופי קשה, ידענית בהויות העולם ומקובלת בחברה, וילדה לו, שלא כדרך הטבע, שני ילדים, בן ובת, ומתוך כך נתקשה אופיה משהיה, נתרבו ידיעותיה בהויות העולם משהיו ונעשתה מכוערת משהיתה. עקירת דירתם לליורפול, והוא אז בן ששים והיא בת ארבעים ושתים, הקשיח את לבה לגמרי, אלא שהוסיפה להתקיים עוד שתים־עשרה שנה, כשהיא מתנחמת בברידג' ומבזה את ליורפול. היתורפ הזקן לוה אותה לבית־עולמה ולא נצטער על כך. מעולם לא היו בלבו רגשי אהבה אליה ולא אל שני ילדיה – שהיו, לדעתו, חסרי צביון כל שהוא, יבשים וקופאים על שמריהם. בנו ארנסט – המשמש באדמירלות – היה בחור זהיר ודל־מעש בעיניו. בתו אַדֵילָה, מנהלת משק מאין כמוה, מרבה שיחה בענייני רוחניות וחומדת חברתם של גברים מוגבלים, לא החמיצה כל הזדמנות להוכיח לו, שכעובד־אלילים הוא בעיניה, אשר אין לו תקומה. היו רואים זה את זו לפעמים רחוקות ככל האפשר. עתידה היה מובטח לה באותה הכתובה שנתן לאמה לפני חמש־עשרה שנה, כמה זמן לפני בוא המשבר בעסקיו, משבר שאמנם היו אותות מבשרים את בואו מכבר. שונים מאלה לגמרי היו הרגשות שפעמו בלבו אל אותו הבן, שנולד “תחת שיח הורָדים”. הנער, שנודע כל ימיו בשם לַרְן, על שם אמו, נשלח לאחר פטירתה אל קרוביה אשר באירלנד ונתגדל על ברכיהם. גמר את חוק למודיו במחלקת־המשפטים בדובלין ונשא לו אשה בנעוריו, ריבה קוֹרְנִית מצד אביה ואירית מצד אמה; לא ארכו הימים, לאחר שהוציא עליו היתורפ הזקן סכומים לא פעוטים, עד שמת והשאיר את רוזמונד היפהפיה, בת שלשים, בחוסר כל, עם ילדה בת שמונה וילד בן חמש. לא עברו עליה ששה חודשי אלמנות, עד שבאה מדובלין לתבוע אפיטרופסות מאת הזקן. אשה יפה להפליא, כוֶרֶד זה שפתח כל עליו לקראת שמש, ולה עיני־לוּזים ירקרקות, הופיעה בוקר אחד במשרד של “חברת ההפלגה באיים”, בלוית שני ילדיה – כיון שלא גלה לפניהם את כתבתו הפרטית מעולם. ומאותו היום היה ממלא רוב צרכיהם בבית הקטן, ששכר בשבילם באחת השכונות הסמוכות לליורפול. שם היה מבקר אותם, אך מעולם לא הזמין אותם לביתו בסיפטון פַּרק, שבאמת היה הבית שייך לבתו; ככה לא נודע דבר קיומם בקרב בני ביתו וידידיו.

רוזמונד לרן היתה אחת מאותן הגבירות הערטילאות, המתפרנסות מהכנסות מסופקות בכתיבת ספורי־מעשיות מגושמים. במצב הנואש ביותר היתה דעתה קלה עליה עד כדי נבול־פה, והיתה גורמת בכך קורת־רוח מתמדת לציניקן שבהיתורפ הזקן. אלא שדבקה נפשו בנכדיו, פיליס ודז’וק (פראים כסיחים). והזדמנות זו, להפקיד ששת אלפים לי“ש על שמם בהעלם אחד, היתה בעיניו כאצבע אלהים. בלאו הכי, אם יפטר לבית עולמו – והרי אין זה מן הנמנע, בכל רגע ורגע – לא יקבלו אף פרוטה אחת; שהרי לא ישאיר אחריו אלא חובות, העולים לחמשה־עשר אלף, לפחות. עתה היו מקבלים מידו לערך שלש מאות לשנה מדמי־משכורתו, וזו רעה חולה, שאין מנהלים מתים מקבלים משכורת! ששת אלפים לי”ש, ברבית של ארבעה וחצי למאה, אם יופקדו באפן שלאמם לא תהיה שליטה עליהם, הרי יתנו להם, לכל הפחות, מאתים וחמישים לי"ש לשנה – בכל אפן, טוב מן הקבצנות. וככל שהרבה לחשוב בדבר, כן נראה בעיניו יותר ויותר. ובלבד שאותו החלוש, דז’וא פילין, לא יסוג אחור, אחרי נשכו את צפרני־אצבעותיו כולן על ענין זה!

לאחר ארבעה ערבים הופיע “החלוש” שוב בביתו שבסיפטון פרק.

“שקלתי את הדבר בדעתי, סילונוס. אין הדבר מוצא חן בעיני”.

“לא; אבל עשה תעשנו”.

“הרי זה קרבן. חמשים וארבעת אלפים במחירן של ארבע ספינות – פירושו הפחתת הכנסותי במדה מרובה”.

“פירושו בטחון, חביבי”.

“אמנם בדבר זה צדקת; אולם יודע אתה, שבאמת איני יכול להיות שותף לסרסרות חשאית. אם יתגלה הדבר, צא וחשוב מה רב יהיה הבזיון, וכדומה”.

“הדבר לא יתגלה”.

"כן, כן, אלה דבריך, אולם – "

“אין לך אלא לחתום תעודת־פקדון לטובת צד שלישי, שאקרא אני בשמו. אין בדעתי לקבל מזה אף פרוטה אחת לעצמי. יערוך את התעודה עורך־הדין שלך ויהיה הוא האפיטרופוס. תוכל לחתום, אחר צאת הקניה לפועל. הרי אני מאמין לך, דז’וא. איזו נירות־ערך יש לך, המכניסים ארבעה וחצי למאה?”

"מידלנד – "

“דיֵני. אין לך צורך למכור”.

“כן, אבל מי הם האנשים האלה?”

“אשה וילדיה, שרצוני להיטיב עמהם”. מה נתעַוָה פרצופו של האיש! “יראת להזָּכֵר בקשר עם נקבה, דז’וא?”

“כן, יכול אתה למלא פיך צחוק – אני, מפחד אני מפני הקשר עם נקבה של אחר. אין הדבר מוצא חן בעיני, אינו מוצא חן בעיני כל עיקר. דרך חיי לא היתה דרכך, סילונוס”.

“בר־מזל היית; שאלמלא כן, לא היית בחיים זה כבר. אמור לעורך־הדין, שאהבת אשת זר בנעוריך – כלב זקן שכמותך!”

“כן, הוא אשר אמרתי. הריני נותן יד למלעיזים”.

“אמור לו, שישמור את הדבר בסוד ורק ימסור את הרוחים לפקודתם, ארבע פעמים בשנה”.

“אין הדבר מוצא חן בעיני, סילונוס – איננו מוצא חן”.

“אל תעשֶׂנו אפוא, ולך לעזאזל. תעשן סיגרה?”

“ידוע לך, שאין אני מעשן מעולם. כלום אין דרך אחרת?”

“יש. מכור נירות־ערך בלונדון, הפקד את הכסף בבנק והבא לי ששת אלפים לי”ש בשטרות. אני אחזיק בהם עד לאחר האספה הכללית. אם הדבר לא יצא לפועל, תקבלם מידי בחזרה".

"לא; הצעה זו גרועה אפילו מן הראשונה ".

“מוטב לך, שאאמין אני בישרך אתה, לא כן?”

“לא, אדרבא ואדרבא, סילונוס, אדרבא ואדרבא. אלא שיש בכל אלה משום סלוף־הדין”.

“אין לך דין, שימנע אותך מעשות בכספך כטוב בעיניך. המעשה שאני עושה אינו נוגע לך. וזכור, שאין אני שם בכֵלָי, – לא מחצית הפרוטה. ואתה נותן יד לאלמנות ויתומים – הרי טבעך בכך, דז’וא!”

“אדם מופלא אתה, סילונוס; כאילו אין אתה מסוגל לכל מחשבה רצינית”.

“היה חתול שדאג – ומת”.

כשנשאר לבדו, לאחר שיחה שניה זו, אמר בלבו: “זה התרנגול יֶאֱלַף בינה”.

והתרנגול אָלַף בינה. אותו הכתב נערך, וכלום לא היה חסר אלא חתימת־השם. מועצת־ההנהלה החליטה היום על הקניה; ושוב אין לו אלא לקבל את אשורה של האספה הכללית. רק יגמור ענין זה, ועתידם של נכדיו יהא מובטח להם, אז יצחק לבראונבי עם חבר מרעיו הרמאים ולכל המונם! “מקוים אנו, שעדיין שנות־חיים ארוכות לפניו!” כאילו ימצאו בו ענין כל שהוא, מחוץ לכספו – אליבא דאמת, הכסף שלהם! ולאחר שהכיר, כמה זמן היה שקוע בהרהוריו, החזיק בידות הכורסא, נאנח על כובד בשריו, מתוך התאמצות לקום, כשפניו וצוארו מאדימים יותר ויותר. הרי זה אחד ממאה אסורים שאסר עליו רופאו, מאימת השבץ. נוכל שכמותו! מדוע לא בא פרני, או אחד מאותם הצעירים, לסייע בידו? לקרוא אליהם – אין זה לפי כבודו. שמא ישב כאן כל הלילה? שלש פעמים העלה חרס בידו, ולאחר כל כשלון נשאר יושב בכורסא אין־אונים, אין תנועה ופניו מתליעות כשָׁני; בפעם הרביעית עלה הדבר בידו והוא התנהל לאטו אל המשרד. עמד בעברו ואמר בקולו הרפה:

“האדונים הצעירים שכחוני”.

“מר פרני אמר שאדוני צוה לבל יפריעו אותו”.

“יפה אמר. תן לי את מגבעתי ואדרתי”.

“כן, אדוני”.

“חן־חן. מה היא השעה?”

“השעה הששית, אדוני”.

“אמור למר פרני, שיבוא אצלי מחר לעת הצהרים, בנוגע לנאומי באספה הכללית”.

“כן, אדוני”.

“ליל מנוחה”.

“ליל מנוחה, אדוני”.

בהִלוכו השבלולי עבר בין הכסאות עד הדלת, פתחה בקושי ויצא לאטו החוצה.

אחד הלבלרים, שסגר את הדלת אחריו, אמר:

“יושב־ראש מסכן! ימיו ספורים!”

לבלר אחר ענה:

“האלהים! עוד ליחו לא נס. עד נשימתו האחרונה הוא יתגרה מלחמה!”

ב.

כשיצא סילונוס היתורפ את משרדה של “חברת ההפלגה באיים”, פנה לקרן הרחוב, שבה עלה תמיד למרכבת־הטרם ההולכת לסיפטון פרק. הרחוב ההומה מאדם הצטין בכל אותה החשיבות של חפזון להקדים מה שהוא, האופיָנית כל־כך לכרך, בין שכרך זה שמו לונדון ובין ששמו ניו־יורק או דובלין. היתורפ הזקן היה צריך לעבור לצד השני של הרחוב, והפליג לשם מבלי להשגיח בתנועה. בהליכת־צב זו שלו היה משהו מן הנשגב, והיה מראה הישיש כאומר לעצמו: “הפילוני, ויקח אתכם אופל – אני יש לי פנאי”. הוא נִצל ממות אולי עשר פעמים ביום, באותה התכונה המשותפת לבריטים כולם, שנתמזגו בה קרירות־המזג עם השאיפה להגן על מה־שהוא. נהגי הטרם באותה המסילה התרגלו אליו ביחוד, ותפסו לו תמיד תחת אצילי זרועותיו, ונשאו אותו כנשוא שק פחם, בעוד ידיו הרועדות מושכות בכל עוז בידית וברצועה.

“אתי שפיר, אדוני?”

“חן־חן”.

הוא נכנס לתוך הקרון, ושם נמצא תמיד מי שהוא, שקם לפניו מתוך נדיבות־הלב, או מתוך חשש שמא ישב עליו הזקן; וכך היה מסב שם בלי־נוע, ועיניו הזעירות עצומות־הדוקות. בפניו האדומים, גדיל־השער הלבן מעל לרִבּוע סנטרו המגולח ומגבעתו הגדולה בעלת הכותרת הגבוהה, שקטנה בכל זאת מהכיל את ראשו ושערותיו העבותות – היה מראהו כאליל קדמון, זה מצאוהו בחפירות והלבישוהו כלים שאולים, שלא לפי מדתו הגדושה.

קולו של צעיר, אחד מאותם הקולות המצויים לרוב בבתי־ספר עממיים ובבתי־מסחר לכלים משומשים, אמר:

“מה שלומו של האדון היתורפ?”

היתורפ הזקן פקח את עיניו. הרי זה אותו הפרחח, בנו של דז’וא פילין! כלבלב צעיר שכמותו – עם עיניו העגולות ולחייו העגולות ושפמו הצעיר, אדרת־השֵׂער שלו, המוקים שלו, סיכת־היהלומים שלו!

“מה שלומו של אבא?” ענה ואמר.

“תודה, ירידה של כמה מעלות אחורנית, הרי הוא מיצר ודואג, ספינותיו מה תהא עליהן. שמא יש עם אדוני איזו חדשות בשבילו?”

היתורפ הזקן הניע ראשו. את הצעיר הזה היה מתעב בשקידה יתרה, הואיל וראה בו סמל מובהק לכל אותה קטנות־המוחין וקוצר־ההשגה השאנן³ של דור חדש זה; בחורים מהוקצעים ומצורפים בכור־מצרף אחד, זוללים וסובאים, ללא רצון ולא כשרון, ללא עוונות אפילו; ולא היה את נפשו לרוות את תאבונו הסקרני של פרחח זה.

“בוא לביתי”, אמר לצעיר, “אתן לך פתקה בשבילו”?

“תו–דה; מה אשמח לגרום קורת־רוח לזקן”.

לזקן! ממזר מחוצף שכמותו! ומתוך עצימת־עינים נשתקע בהרהורים, ללא ניד וזיע כל שהוא. מרכבת הטרם עלתה בעקלתון מעלה מעלה, והוא הוסיף להרהר. בגילו של פרחח זה – עשרים ושמונה, או בקירוב לזה – לא היתה לו הזדמנות, שהחמיצה; טפס ועלה על הוֵזוּף, יצא בכרכרה רתומה לשני צמדים באין רַכָּב אתו, הפסיד פרוטתו האחרונה במרוץ הסוסים בדֶרבי וזכה בה שוב באואקס, ידע את כל המחוללות והמזמרות באופירה בימיו, יצא לדו־קרב עם ינקי אחד בדיאֶפִּי והכהו שוק על ירך על אמרו דרך חטמו הקלוקל, שאין תקומה לאנגליה רבתי; כבר היתה לו זכות דעה מכרעת בחברת הספנות שלו; השקה חמשה מטובי העיר לשכרה עד שהתגוללו תחת שלחנו; שבר מפרקתו במרוץ־סוסים בתוהו לא דרך; ירה בגנב ופצעו ברגליו; היה קרוב לטבוע, מתוך נצחנות; צד חרטמָניות בצֵ’לסי; טולטל לבית־דין בדבר עבירה; הטיל אימה על המזיקים; ויצא למסעיו בלוית גברת בת־ספרד. אם עשה פרחח זה כדבר האחרון, ודאי לא עשה זולתו; ובכל־זאת אין ספק. שהיה קורא לעצמו בשם “תכשיט”.

הנהג נגע בזרועו.

“עד כאן, אדוני”.

“תודה”.

הוא ירד מן הקרון והניע עצמו באפלה הכחלחולת אל שער הבית אשר לבתו. בוב פילין, שהלך על ידו, אמר בלבו: “זקן עלוב, הרי הוא מתנון והולך!” ולזקן אמר: “סבור הייתי, אדוני, שכדאי לו לנסוע בעגלה. האדון הזקן שלי היה נפגע תיכף ומיד, אילו הלך ברגל בשעת־לילה זו”.

התשובה התגלגלה ויצאה לאויר המעורפל:

“אין חָזֶה לאביך; לא היה מעולם”.

בוב פילין קרקר בצחוק שמנוני, מן המין המצוי כל־כך אצל אנשים מטפוס ידוע, והיתורפ הזקן הרהר: “לועג לאביו! תוכּיִ שכמותו!”

הם הגיעו עד המרפסת.

אשה דקת גזרה ופרצוף, בעלת שערות שחורות, היתה מתעסקת בעציצי־פרחים שבפרוזדור. היא החזירה פניה ואמרה:

“באמת לא היית צריך לאחר כל־כך, אבא! חטא לא יכופר הוא בתקופה זו של השנה. מי זה – אח! מר פילין, שלום וברכה! הלא ישתה כוס תה? יבוא נא אל הטרקלין; או שמא יש ברצונו לראות את אבי?”

"תו־דה! דומני שאביה־ " ובלבו אמר: “האלהים! אך זה זקן פקח!” כי היתורפ הזקן כבר עבר את האולם מבלי להשגיח בבתו כל עיקר. והוא גמגם שוב:

“תו–דה מקרב לב; רצונו ליתן לי מה־שהוא”. בזה הלך אחרי הזקן. מיס היתורפ לא נמנתה על הבחורות החביבות עליו ביותר; אימה סתומה היתה נופלת עליו למראה אשה דקה זו, המכופתרת לעולם, כביכול. אמרו, שהיא מרבה תפלה בבתי־כנסיות ועושה עוד כמה דברים בדומה לזה.

במקדשו המעט עבר היתורפ הזקן אל שלחן־הכתיבה מתוך שאיפה נכרת לשבת.

“האתן יד לאדוני?”

תנודה שלילית בראשו, ונשאר בוב פילין עומד ליד האח המבוערת ומסתכל בו. עדיין הספורטסמֶן הזקן תאב להחזיק במושכות. צא וחשוב, לשקוע בתוך כורסא מתוך התאמצות כזו! ישיש כמותו, כשהוא מגיע למצב כזה, הרי מוטב לו שתפח רוחו ויפנה מקום לצעירים ממנו. יש להתפלא, כיצד חֶברותיו סובלות עדיין בעל־חיים קדמון שכמותו, שיֵשב בראשן!

בעל־החיים הקדמון רָעם ואמר בקול שלא נשמע כמעט:

“יש לשער, שאתה נושא עיניך לאיצטלא של אבא?”

בוב פילין פער פיהו. הקול לא פסק:

“רָעֹה רוח ולא אחריות. מסור לו בשמי שישת יין־פורטו – חמש שנים יוסיף לחייו”.

על התקפה לא־צפויה זו לא השיב בוב פילין אלא בצחוק קל; הוא השגיח במשרת, שנכנס לחדר.

“איזו גברת לרן, אדוני. יואיל לקבלה?”

לשֵמע הודעה זו כאילו עשה הזקן נסיון לקפוץ ממקומו; אחר־כך הניד ראשו והושיט את הפתקא הכתובה. בוב פילין קבל אותה בלוית המולה עמומה מגרונו של הזקן, עבר את דמותה הנאה של אשה באדרת של פרוה, שכאילו חממה את האויר בלכתה, ומצא עצמו שוב בפרוזדור לפני השגיחו בדבר שאת מגבעתו שכח בחדר.

נערה צעירה ויפה עמדה על עור־הדב השטוח לפני האח המבוערת והביטה בו בעינים עגולות ותמימות. אמר בלבו: “ניחא; אין לי להפריע אותם בשל המגבעת”; ומשנתקרב אל האח, אמר:

“מזג האויר קר למדי, לא כן?”

הנערה ענתה בבת־צחוק;

“כן – למַדַי”.

הוא השגיח באגודת הסגָלים הגדולה על חָזֶהָ, בשערותיה הבהירות והכבדות, באפה הישר והקצר ובעיניה העגולות, תכולות־אפורות, והן פקוחות וגלויות מאד. "המ – ", אמר שוב, “הרי שכחתי את מגבעתי באותו החדר”.

“מה מצחיק!” ולצחוקה החרישי והבהיר זע דבר־מה בלבו של בוב פילין.

“הגברת יודעת בית זה מקרוב?”

היא הנידה ראשה בשלילה. “אבל הוא נחמד. לא כן?”

בוב פילין, שלא חשב כזאת מימיו, ענה:

“הא ודא”.

שוב נטתה הנערה גרונה בצחוק. “הא ודא? מה פירוש?”

בוב פילין השגיח בצוארה הלבן והעגול מתוך הרהור: “שפתים תִשק!” והוא אמר מתוך יאוש כל שהוא:

“שמי פילין. שמה לרן, לא כן? קרובה היא לבית הזה?”

“הוא אפיטרופוס ופטרון שלנו. איש נחמד, הלא?”

בוב פילין השיב מתוך זהירות:

“הגברת מכירה אותו יותר ממני”.

“אח, האין אדוני נכדו, או מעין זה?”

בוב פילין לא הצטלב.

“בשם האלהים, לא! אבא שלי הוא ידיד־נעוריו; ותו לא”.

“אבא שלו דומה אליו?”

“לא בהרבה”.

“חבל! מה נחמד היה הדבר, אילו יצאו שניהם תאומים”.

בוב פילין הרהר: “ראה זה דבר חדש. תמהני, שמה הפרטי מה הוא?” והוא אמר:

"מה סנדק וסנדקאית שלה, בטבילתה – "

הנערה צחקה. נדמה שהיא צוחקת לכל דבר.

“פִילִיס”.

שמא יוסיף: “ראש ששוני היא”, ככתוב? מוטב לו שישתוק! אולם–לשם מה? הוא לא ישוב לראותה, אם לא יעמוד על המשמר! והוא אמר:

“מעוני בבית האחרון שבפַּרק – זה האדום. הגברת מכירה אותו? והיכן היא?”

“אח! הדרך ארוכה – וִילוֹת מיליסֶנט, כ”ג. בית קטן ודל. שנאתיהו. אף כי יש לנו שעשועים לרוב".

“מי אָנו?”

“אמא, ואני ודז’וק – שובב מאין כמוהו. אדוני לא יוכל לשער את גודל משובתו. שערותיו אדומות כמעט; סבורה אני, שלעת זקנה יהיה דומה לפטרון שלנו בדיוק. הוא שובב נורא!”

בוב פילין גמגם:

“רוצה הייתי לראותו”.

“באמת?” אשאל רשות מאת אמא. אדוני לא ירצה לראותו בשניה; הוא מתפוצץ בכל רגע כרקיטה". היא עמדה לפניו נטוית־גרון ושוב התבלבל בוב פילין. הוא הבליג על מבוכתו ומלמל:

“יש בדעתה לראות את פטרונה?”

“לא. אמא יש לה דבר מיוחד אליו. מבין הוא, מעולם עוד לא היינו כאן. האין הוא מצחיק, בכל זאת?”

“מצחיק!”

“סבורה אני, שאין כמוהו להצחיק; אבל הוא טוב אלי במאד מאד. דז’וק קורא לו: הסטואיקני האחרון”.

קול קרא ממאורתו של היתורפ הזקן:

“פיליס!”

צלצול מיוחד במינו היה לקול הזה, וכאילו בא משפתי־שושנים מחוטבות, שמהן התחתונה מתעגלת ופורצת גדר במקצת; חיוניות מלטפת היתה לקול הזה עם חמימות כוזבת.

הנערה שלחה מבט צוחק אחורנית ונעלמה בפתח החדר.

בוב פילין נשאר עומד, אחוריו לאח המבוערת ועיני־הכלבלב העגולות שלו נעוצות בחלל שנתהוה לאחר הסתלק דמותה. עברתהו הרגשה, שלא ידע כמוה מעולם. אותם המסעות עם גברת בת־ספרד, שהתיר לו היתורפ הזקן בנדיבות לבו, לא ספּקו לפי שעה אלא את הצד החושי שבצעיר הזה בלבד; המסעות האלה אמנם לא עברו את גבול ברַיטון וסקרבורו, ונשתמרו מכל ניצוץ של אהבה, קל שבקלים. קַרְיֵרה היגיינית ומחושבת מראש לא גרמה חששות יתרים לבן או לאב; ונחשול מפתיע זה של דבר־מה נעלה מהערצה שם מחנק לגרונו והולם פעם ברקותיו – הלא הם האותות הראשונים לאבירות. ברם, אין האדם מעולם־המעשה נכנע על נקלה; ואלמלא מגבעתו הנעדרת, מי יודע אם לא היה עוזב את הבית בחפזון, כשהוא אומר לעצמו: “לא, לא, ידידי, וילות מיליסנט בודאי שאינן ראויות לך, אם כונותיך טהורות הן?” כי הפנים העגולות והצוחקות הללו, קווצת השיער המבהיקה, אותן העינים האפורות, הפקוחות לרוחה, סרבו משום מה לעורר בו כל כונות אחרות – זו השפעתם של נוער ותום אפילו על צעירים יציבים ביותר. מתוך גמגום מוסרי ידוע, היה מהרהר: “כלום יש ביכלתי – כלום אָעֵז להציע להן את לויתי למרכבת־הטרם שלהן? שמא אוכל להתחמק מכאן, להביא את האוטומוביל שלנו, שיובילן הביתה? לא, אפשר שלא אספיק – מוטב שאשמור כאן! איזה צחוק מרנין! איזה פרצוף נחמד – אדמומיות בשמנת, אח, ופרי מגדים! וילות מיליסנט!” והוא כתב את שם הרחוב על קצה שרוולו.

הדלת נפתחה; הוא שמע אותו הקול החמים ומלא־הרטט: “פיליס, נֵלֵכָה!” – את צחוקה של הנערה, כה רם ורענן: “הנ – ני! הולכת!” ואולי ברעדת־אמת הראשונה בחייו, עבר אל הדלת החיצונית. מעשה־אביר אמתי יהיה זה בידו, ללוותן עד הטרם גלוי־ראש! ופתאום שמע: “הבאתי את מגבעתו, בחור!” וקולה החמים של אמה, העושה עצמה כנבהלת: "פיליס, הבת השובבה! כלום ראה מימיו בת שובבה כמותה, מר – "

“פילין, אמא”.

ואז – הוא לא ידע איככה – מצא עצמו בין שתיהן בדרך הלוכן לטרם – וקול צחוק עם ריח פַרוות וסגָלים הקים חַיִץ בינו לבין מזג האויר הקר של ינואר. והיה הדבר דומה עליו כמאורע מתוך “אלף לילה ולילה”, או בדומה לזה, מן שכרון, שנותן בפי אדם דברים על נסיעה באותה המסילה, אף על פי שיהיה מוכרח לנסוע כל אותה הדרך חזרה באותו הקרון הנבזה. מימיו לא ידע תמימות כזו, שהרגיש בשבתו בין שתיהן באותו הקרון, עד כי נשכחה מלבו הפתקא שבכיסו עם השאיפה להרגיע את ה“זקן”, אביו. בתחנת הטרם יצאו כולם. נשמע זמזום הזמנה לבוא ולבקרן לפעמים; קריאה ברורה: “דז’וק ישמח לראותו!” צחוק עצור: “בת שובבה!” ומחשבה ערמומית הבריקה במחו. כשהוא מגלה ראשו, אמר:

“תודה מקרב לב; ברצון!” והשיב כף־רגלו לשלב של קרון־הטרם. בצניעות כזו גלה את כל עומק אדיבותו!

“אח! הלא אמר אדוני, שדרכו דרכנו! איזו כדורים הוא מפריח! אח!” כמנגינה⁴ צלצלו המלים באזניו; מראה העינים האלה המתעגלות וגדֵלות, כלילות־השלמות, עינים שלא ראה כמותן בחייו; וצחוקה העצור של הגברת לרן, כה חמים ועם זה כה משוחד, וראשי אצבעותיה של הנערה, המונפות בברכה מעל לראשה. הוא נאנח ולא ידע נפשו עוד, עד שהגיע לקלוב שלו וישב אל שלחנו לפני בקבוק של יין־שמפני. הביתה? לא הוא! יש את נפשו לשתות ולחלום. אין דבר, אם יקבל ה“זקן” את האגרת והחדשות הכלולות בה ביום מחר!

ג.

המלים: “איזו גברת לַרן מבקשת לראותו, אדוני”, היה בהן כדי להפתיע עצבים חלשים מאלה. מה הביאהּ לכאן? הרי ידעה, שאין לה לבוא! היתורפ הזקן השגיח בכניסתה מתוך הנאה צינית. כיצד הִשיבה מנשמת־אפה על אותו פרחח בעברה, כיצד הסבה עיניה! הוא ידע להעריך את אלמנת־בנו הערכה צודקת; ובת־צחוק נחה בין הגדיל שעל סנטרו לבין השפם. היא הרימה את ידו, נשקה אותה, לחצה אותה אל חזה המפואר ואמרה:

“בכן באתי לכאן סוף־סוף. האין זאת הפתעה בשבילו?”

היתורפ הזקן הניד ראשו.

“באמת, ראיתי הכרח לעצמי לבוא ולראותו, פטרון יקר; לא זכינו לראותו זה ימים וימים. ובמזג־אויר נורא זה! מה מצב בריאותו, פטרון יקר?”

“כפתור ופרח”. ומתוך הסתכלות בעיניה הירוקות־אפורות, הוסיף: “אין לי פרוטה בשבילה”.

פניה לא נפלו; היא השיבה בצחוקה הקל כנוצה:

“מה נורא חשדו זה, כאילו לא באתי אלא לשם כך! אבל מצבי איום באמת, פטרון יקר”.

“מעולם לא ידעתי אצלה מצב אחר”.

“הבה אגידה לו, יקירי; מקצת נחמה יש בזה: דחקותי הגיעה למרום קצה”.

היא שקעה בכורסא נמוכה, כשהיא ממלאה את החדר ריח משכר של סגלים, בעוד המילנכוליה מתאמצת לכבוש את פניה וגוה.

“דחקות מאין כמוה. בכל רגע יכולים להוציא את כלי־הבית למכירה פומבית. אפשר, שישליכו אותנו החוצה מחר. אינני מעֵזה להגיד לילדים; הם כה מאושרים, תינוקות עלובים. יהיה הכרח להוציא את דז’וק מבית־הספר. ופיליס תצטרך להפסיק את הנגינה על הפסנתר והרקודים; הרי זה משבר מוחלט. וכל זה בשל אותו הסינדיקט של מידלנד. אמרתי לקבל, לכל הפחות, מאתים בשכר ספורי החדש, ומנוולים אלה סרבו להדפיסו”.

בממחטה זעירה מחתה דמעה אחת בקרן־זוית של עין אחת. “המצב קשה באמת, פטרון יקר; הרי אני כמטומטמת לאחר כל העבודה שעבדתי על אותו הספור”.

משפתיו של היתורפ הזקן נתמלט לחש, שהיה דומה במדה חשודה מאד למלה: “שטות!”

הגברת לרן הפליטה אנחה, שהעידה על רוחב כלי־הנשימה שלה, והמשיכה:

“אין ביכלתו, למשל, לתת לי מאה אחת?”

“אף לא שילינג אחד”.

היא נאנחה שוב, עיניה הסתובבו בחדר; אחר־כך מלמלה בקולה החמים:

“פטרון יקר, הרי הוא אבי פיליפ היקר שלי, לא כן? מעולם לא אמרתי דבר; אבל בודאי, שכן הוא. כה רב היה הדמיון בפני שניכם, וכן בפני דז’וק”.

לא ניע ולא זיע בפניו של היתורפ הזקן. אי אליל קדמון, שיענה פחות מזה למנחת פרחים וזמרה ועולה? פיליפ היקר שלה! היא מררה את חייו, בלי ספק, או שהיה טפש אין עינים! ולמה, לעזאזל, היה לה לסחוב את המת מקברו? אולם עיניה של הגברת לרן היו משוטטות עדיין.

“מה נחמד הבית הזה! יודע הוא, חושבת אני, שחובתו להושיעני, פטרון יקר. ישוה נא בנפשו את נכדיו המושלכים החוצה!”

הזקן חִיך. לא היה בדעתו להכחיש את קרבתו – הרי זה ענינה היא, ואינו נוגע לו. ברם, הוא לא ירשה חַמֵר בו.

“ואין ספק, שישליכו אותם; הוא לא יוכל לראות בכך. נא יושיעני רק הפעם. באמת הרי יש ביכלתו לעשות מה בשבילם”.

הוא ענה באנחה כבדה:

“תמתין. לא אוכל לתת לה פרוטה עכשיו. הריני עני שבעניים”.

“אח, פטרון יקר!”

“עובדה”.

הגברת לרן הפליטה אחת מאנחותיה הקלילות ביותר. ברור היה הדבר, שאינה מאמינה לו.

“מוטב!” אמרה לבסוף. “אדוני יצטער, כשנבוא לילה אחד ונהיה מזמרים מתחת לחלונו על נדבת פרוטות. האין ברצונו לראות את פיליס? השארתי אותה באולם. היא עולה כפורחת. פטרון יקר – לוא יהא חמישים!”

“לא חצי הפרוטה”.

הגברת לרן פרשה ידיה. “מוטב! אדוני יתחרט על כך. הריני עומדת על עברי פי פחת”. היא נאנחה מעומק הלב, וריח הסגלים התמלט בענן. אחר קמה, נגשה לדלת וקראה: “פיליס!”

בכניסתה של הנערה עבר את היתורפ הזקן רטט חם, שכמוהו לא ידע זה שנים רבות. היא קלעה את מחלפותיה למעלה! היה דמיונה כיום אביב בינואר; כה טוב היה לראותה בצד רמאית מתבשמת זו, אמא שלה. כה נעים היה מגע שפתיה על מצחו, צליל קולה הבהיר, מראה תנועותיה המעודנות, הרגש, שאין ילדותה מביישת את זקנתו – טהרת הגזע, הנשמרת בה ובאותו הקפצן הצעיר דז’וק – תוצרת, שלכמותה לא תזכה אותה האשה הצדקנית, אדילה בתו, אילו נמצא בעולם טפש שישאנה, ולא אותו הבחור דל־המעש, ארנסט בנו.

ולכשנפטרו ממנו והלכו להן, הוסיף להרהר ביתר שאֵת בששת האלפים, שיקבל בשבילן מדז’וא פילין וספינותיו. הנאום באספה הכללית צריך שיהיה עז ומרומם. בשעה של ירידה כזו במחירי המטען, ודאי שתתעורר התנגדות. אין העזה בימינו אלה; זהירות ומורך בכל! חברי המועצה היו מפחדים לצאת מגדרם – כמה טרח להשפיע עליהם, אחד אחד – לעזאזל, בכמה מאמצים עלה הדבר! ולמרות הכל, הרי זה עסק בריא למדי. אותן הספינות עשויות להכניס רוחים, בידים אמונות – רוחים הגונים.

משרתו, שנכנס להתקינו לסעודת־ערבית, מצא אותו ישן. היתה בלב המשרת לזקן הערצה, השכיחה לגבי אדם שאינו מוכשר ללבוש את מכנסיו בעצמו. למוֹלי המשרתת היה אומר: “הרי הוא זקן אשמאי, ודאי תכשיט יקר־המציאות היה בנעוריו. רואה אני, שהוא קורץ לך בעינו עוד כיום הזה!” לזה תשיב הנערה, בת־אירלנד היפה־פיה: “מה בכך, ובודאי שלא איכפת לי, אם הדבר גורם לו קורת־רוח. ובוחרת אני בקריצת עינו מן העין הזעומה של הגברת”.

לסעודת ערבית היה היתורפ הזקן מסב תמיד בקצה האחד של שלחן־הוֶרֶד ובתו בקצה השני. היתה זו השעה החשובה ביותר של היום כולו. כשהמפית תחובה לו למעלה מחזיתו, היה מתמסר לאכילה תאותנית. חך טועם היה לו כמאז, והקיבה מעכלת כמאז. עדיין היה ביכלתו לאכול כפלים ככל אדם אחר ולשתות יותר מאחר. ובעוד שנהנה מכל חתיכה ונתח, לא היה מדבר מעולם, אלא בדלית ברירה. לא הוא מצא ענין באמרי־פיה של האשה הצדקנית, ולא היא בשלו. אימה היתה נופלת עליה גם בפני “תענוגות השלחן”, כפי שקראה להם – אותן התאוות של בשר ודם! גלוי וידוע היה לפניו, שהיא שואפת לחסר ממאכלו. אולם היא לא תזכה לכך! איזו תענוגות אחרים נשארו לו לאדם בגילו? תואיל נא להמתין עד שתהיה היא בת שמונים. אך לעולם לא תגיע לכך; כחושה היא מדי וצדקנית מדי!

ברם, הערב, לאחר שהוגש בשר־העוף, דַבֵּר דברה

“מי הן אלו שבקרוך, אבא?”

הכל היא מריחה! בנעצו עיני־תכלתו הזעירות בפניה, פלט מפה מלא אוכל:

“נשים”.

“כן ראיתי; איזו נשים?”

אדיר היה חפצו להגיד: “חלק של אחת ממשפחותי תחת שיח־הורד”. לאמתו של דבר, היה זה החלק החשוב ביותר של משפתחתו היחידה, אולם קשה היה לו לעמוד בנסיון, שלא להגזים, להפריז על המדה. הוא כבש את יצרו בכל־זאת, והוסיף לאכול מבשר־העוף, כשלחייו מתאדמות מתוך התרגזות חשאית. והוא שמר את עיניה, אותן העינים האפורות והעגולות, קרות ודיקניות, המשגיחות בכך, וידע, שהיא מהרהרת: “הוא זולל יותר מדי”.

היא אמרה: “חבל, שאין אני ראויה לשמוע. לא כדאי לך לשתות יין לבן”.

היתורפ הזקן הרים את הכוס הירוקה והארוכה, הריקה לתוך פיו ומתוך הבלגה על סערת־רוחו הוסיף לאכול מבשר־העוף. בתו חרזה שפתיה, גמעה מים מן הכוס ואמרה:

“ידעתי, ששמה לרן, אולם אין השם אומר לי כלום. אולי גם זו לטובה”.

הזקן התגבר על ספַּסמה ואמר בחיוך ערמומי:

“כלתי ונכדי”.

“מה? ארנסט בעל לאשה? – אח! הבלים!”

הוא צחק חרש והניד ראשו.

“ובכן, אבא, רצונך להגיד, שנשאת לך אשה לפני שנשאת את אמי?”

“לא”.

הבעת פניה היתה עשויה לעורר צחוק לא פחות מכל חזון־התולים!

היא אמרה מתוך גועל: “בלא נשואין! הבינותי. הללו ודאי שהן תלויות לך על צוארך; לא פלא הוא שמצבך דחוק תמיד. יש לך עוד מאותו המין?”

שוב התגבר הזקן על ספסמה, וגידי צוארו ומצחו צבו במדה מאיימת. אילו דבר כעת, בודאי שהיה נחנק. הוא הפסיק את האכילה, וכשהוא שם ידיו על השלחן, התאמץ לקום. הדבר לא עלה בידו, ומשוקע בכורסתו, הוסיף לשבת, כשהוא לוטש עיניו לדמותה הדוממת, הקופאת של בתו.

“אל תשתטה, אבא, ולא בפני מלר. כלה סעודתך”.

הוא לא ענה. לא היה בדעתו לשבת שם, ולקבל מפיה לקח ועלבונות! תשישותו לא העיקה עליו במדה כזו מעולם. היה בכך מן ההתגלות: בול־עץ, שהוא מדרס לכל! בול־עץ! וכשהוא ממתין לשיבת משמשו, החזיק מתוך ערמומיות במזלגו.

באותו הקול הצדקני אמרה שוב:

“נראה, שאין אתה מבין לעצמת המכה שהכיתני. אינני יודעת מה יאמר ארנסט–”

“יקח אופל את ארנסט”.

“אבא, מבקשת אני מאתך, שלא לקלל”.

התמרמרותו של היתורפ הזקן מצאה לה בטוי במין המולה רועמת. בכור שטן, כיצד היה ביכלתו לחיות כל אותן השנים בבית אחד עם אשה זו, לסעוד אתה יחד מדי יום ביומו! אולם משמשו חזר כעת, וכשהוא מניח את מזלגו, אמר:

“סייע בידי לקום!”

האיש עמד כהלום־רעם, כשצלחת הסוּפלֵה רועדת בידיו. לקום מעם השלחן לפני גמר הסעודה – הרי דברים בגו!

“סייע בידי לקום!”

“מר היתורפ איננו בקו הבריאות, מלר. החזֵק בזרועו השניה”.

הזקן סלק את ידה מעל זרועו.

“אני בריא ושלם. סייע בידי לקום. בעתיד אהיה סועד בחדרי”.

לאחר שהוקם על רגליו, יצא לאטו את חדר־האוכל. אולם משהגיע לקדשי־קדשים שלו, לא ישב על כסא, תקוף אותה ההכרה החדשה והאיומה של תשישותו. הוא עמד, כשהוא מתנדנד במקצת, מחזיק בשלחן, עד בוא המשרת, שמלא את תפקידו בחדר־האֹכל, עם יין־פורטו שלו.

“האושיב את אדוני בכורסא?”

הוא הניד ראשו. לעזאזל, עוד יש ביכלתו לעשות דבר זה, לפחות, בכחות עצמו. עליו להמציא דבר־מה, שיחזק את מצבו לגבי האשה הזאת. והוא אמר:

“שלח לי את מולי!”

“כן, אדוני”.

המשרת העמיד את בקבוק היין ויצא.

היתורפ הזקן מלא את כוסו, שתה, ומלאה שוב. הוא הוציא סיגרה מתוך התיבה והציתה. הנערה באה, ריבה בעלת עינים אפורות ושערות שחורות, ועמדה לפניו, ידיה שלובות, ראשה מורכן הצדה, שפתיה פתוחות למחצה. הזקן אמר:

“יש בך מדות אנושיות?”

“כן, אקוה, אדוני”.

“יש בדעתי לבקש מאתך דבר, בתור אדם – לא בתור משרתת – הבינות?”

“לא, אדוני; אבל אשמח לעשות ככל אשר ישאל אדוני”?

“שימי אפוא עינך עלי מפקידה לפקידה, לראות אם אני צריך למה שהוא. מלר יוצא את הבית לפעמים. אל תאמרי דבר; רק בואי לכאן לפרקים”?

“אח! בוא אבוא; בעונג רב אעשנה”

הוא הניע ראשו, ולאחר שיצאה, נשתקע בכורסתו מתוך רגש של מרגוע. ריבה נאה! פרצוף יפה משיב נפש – לא פרצוף חור ומחודד, כזה של אדילה. חמתו בערה בו מחדש. ובכן, היא סומכת על תשישותו, מתחילה לסמוך על זו, האמנם כן? ראֹה תראה, שהכלב הזקן עוד ליחו לא נס! וקרבן הסופלי, שלא אכל, הפטריות, שלא טעם מהן כזית, ופרפרת־המִנתה, שבה היה נוהג לקנח סעודתו, עוד הוסיף לקדש את המטרה. כסבורים הם כולם יחד, שאינו אלא שבר־כלי, שאפסו חצים מאשפתו! הוא ראה שנים מאלה באספת המועצה אותו יום, שהיו מושכים בכתפיהם, זה לעומת זה, כאומרים: “הביטו בו!” ופרני הצעיר מרחמו. רחמים, במטותא! ואותו עורך־הדין הגס באספת בעלי־החובות חורז שפתיו, כרוצה לאמר: “רגלו האחת בקבר !” הוא ראה את הלבלרים בהעלימם בת־צחוק מעל שפתם; ואותו הפרחח בוב פילין בלעגו השאנן. הוא ידע, שאותה הרמאית המתבשמת רוזמונד מתחילה לפחד, שמא יפטר לבית־עולמו בעוד כתנתו לעורו. אף משמשו היה בוחנו מכף רגל ועד ראש במבט מוזר. באשר לאותה האשה הצדקנית –! אל נא בחפזון כזה! אל נא בחפזון! ולאחר שמזג את כוסו בפעם הרביעית, מצץ לאט לאט את הנוזל האדום, האפל, שאהבה נפשו, ומתוך מציצה עמוקה בסיגרתו, עצם את עיניו.

II

א.

אותו החדר במלון, שבו היו מתכנסות האספות הכלליות של “חברת ההפלגה באיים”, נתמלא כמעט, בשעה שעבר המזכיר בפתח המבדיל עדיין בין בעלי המניות לבין מנהליהם. לאחר שסקר את כסאותיהם הפנויים, הדיותות והנירות, והחוה קידה לאחד או לשנים מבעלי־המניות, עמד, שעונו בידו, והסתכל בעדה זו מקרוב. השתתפות צפופה כזו לא ראה עדיין באספותיה של החברה! אין ספק, שגרמו לכך הפחתת הדיוידנדה ועסק זה של פילין. ולשונו היתה מסתלסלת לו בפיהו. כי, אם טבעי היה רגש הבוז, שרחש למועצת החברה – להוציא את היושב־ראש – הרי טבעי עוד יותר מזה היה רגש הבוז שרחש לבעלי־המניות. מחזה מבדח, לכשתסתכל בו בעין פקוחה, אספה כללית! מיוחד במינו! שמונים או מאה אנשים, וחמש נשים, מזדמנים לפונדק אחד מתוך הרגשה יחידה של מסירות להונם. שמא תמצא אחדות־לבבות כזו במלוי כל תפקיד אחר שבחיים? בית־התפלה כאין וכאפס הוא לעומת זה – שכן כה מרובים הם הגורמים המעורבים כאן בהשראה הנפשית. צעיר, שקבל השכלה הוגנת – קורא ותיק של אנטול פרנס ושאר סופרי דורו – היה מוצא לו קורת־רוח תוך כדי הסתכלות אירונית בבני־אדם. מה התועלת, שיש בדעתם להפיק בבואם לכאן? שתים ומחצה! הוא השיב את השעון לתוך כיסו ועבר לחדר המועצה.

אדים מתמרים מסעודת־צהרים ומאספה מוקדמת וקצרה עָדנו שם את מזגו הקשה של פיברואר. ארבעה מחברי ההנהלה היו משוחחים מתוך התרגשות על יד האח; החמישי היה סורק את זקנו; היושב־ראש ישב בעינים עצומות, ושפתיו האדומות נעו רתמית מתוך מציצת לוגמנית, כשפסות־ניר, אם ראשי־פרקים של נאומו, מוכנות ומזומנות בידו. המזכיר אמר בקולו העליז: “זמן, אדוני”.

היתורפ הזקן בלע את שיירי הלוגמנית, הרים זרועותיו, קם בסיועו של המזכיר וצעד בטוחות למקומו במרכז השלחן. חמשת חברי ההנהלה אֻספו אחריו. וכשהוא עומד לימין היושב־ראש, קרא המזכיר את הפרוטוקול בלשונו המסתלסלת. אחר־כך סיע בידי היושב־ראש לעמוד על רגליו, סקר את שורות הפרצופים הללו, ואמר בלבו: “לא היו צריכים לראות, שאין ביכלתו לקום בלא סיוע. הלואי שהיה נותן לי לקרוא את נאומו – אני הרי כתבתיהו”.

היושב־ראש פתח בנאומו:

“חובה נעימה היא לי, גבירותי ואדוני, למסור לידכם זו השנה התשע־עשרה, בזו אחר זו, את הדין־והחשבון של ההנהלה, עם חשבון הכספים לשנים־עשר החדשים שעברו. לכולכם נתנה ההזדמנות לבחון הצעה מעשית אחת, שהחליטה עליה המועצה שלכם ואשר תתבקשו ליתן לה את הסכמתכם היום – ואחזור לענין זה בסוף דברי…”

“יסלח לי אדוני; אין אנו שומעים כלום מכאן”.

“אח!” אמר המזכיר בלבו, “צפיתי לכך”.

היושב־ראש המשיך, מבלי להשגיח בקול. אולם בעלי־מניות אחדים קמו על רגליהם, ואותו המדבר אמר מתוך התרגזות: “מוטב שנלך איש לביתו. אם אין קול ליושב־ראש, כלום אין מי שיקרא את הדברים בשמו?”

היושב־ראש גמע מים מן הכוס ועמד להמשיך את נאומו. כמעט כל היושבים בשש השורות האחרונות קפצו עתה על רגליהם, ותוך המולה כללית הושיט היושב־ראש למזכיר את פסות־נאומו, ונשתקע שוב בתוך כורסתו.

המזכיר קרא את הדברים מראשיתם; ולכל מאמר ומאמר שהפליט היה מהרהר: “כמה זה יפה!” “זה ברור למאד!” “דבר זה קולע למטרה”. והיה מצטער שאין הללו יודעים מי הוא המחבר, לאמתו של דבר. לכשהגיע באחרונה לענין הספינות של פילין, נח רגע קל מדבורו.

“הריני עובר כעת להצעה המעשית, שרמזתי עליה בראשית נאומי. המועצה שלכם החליטה להרחיב את מפעלכם ולקנות לשם כך את הצי המלא של פילין ושות' בע”מ. מתוך קניה זו נהיה לבעליהן של ארבע אניות־הקיטור “אזמיר”, “דמשק”, “צור” ו“צידון”, ספינות מתוקנות ביותר, המטעינות ביחד עד חמשה־עשר אלף טון, במחיר הירוד והכולל של ששים אלף לי“ש. רבותי Vestigia nulla restrorsum! (אין לשוב אחורנית)” – מאמר זה הכניס היושב ראש, זה חלקו בנאום, והמזכיר הטעימו בכל הכבוד הראוי. “שעת־חירום היא שעה זו, אולם למועצה שלכם יש ההכרה הברורה והמוחלטת, שקרוב חוף־מבטחים, וזו היא, לדעתה, שעת־הכושר הפסיכולוגית לחתור קדימה. באמונה שלמה היא ממליצה לפניכם על הצעה מעשית זו, לאשר את הקניה הזאת, שבעתיד לא רחוק עשויה היא, בלי ספק, להגדיל במדה נכרת את רוחיה של החברה”.

המזכיר ישב על מקומו בלא חמדה. צריך היה לסים את הנאום בכמה מליצות נלבבות, שערך בדי עמל קודם לכן, אלא שהיושב־ראש מחק אותן מתוך הערה פשוטה: “ישמחו בהזדמנות, שנִתנה להם”. לדעתו, היה זה משגה.

חבר־ההנהלה, שהיה סורק את שערו, קם על רגליו – אדם בעל צורה, שבודאי לא יאריך בדברים ולא ירבה במליצות. בעוד זה מדבר, היה המזכיר מסתכל בנאספים, לראות מאין תפתח ההתנגדות. רובם היו יושבים כינשופים –סימן טוב; אולם כתריסר, לערך, היו מעיינים בהעתקות הדין־והחשבון, ושלשה, לפחות, רושמים הערות בשוליהן – ויסטגייט, למשל, השואף להבחר לתוך המועצה, ובודאי, שידבר מרורות – זו השיטה העתיקה והמכובדת של נוטפי־חומץ; בטרסון, השואף גם הוא להבחר, ובודאי, שיתמוך במועצה – זו השיטה העתיקה והמכובדת של מושחי־בשמן; בעוד האיש, שהתאונן כי מוטב לנאספים ללכת איש לביתו – אם טבע האדם לא יכזב – ודאי יש עוד בפיו דברים כמתלהמים. חבר־המועצה הגיע לסוף דבריו, סרק את זקנו באצבעותיו, וישב.

היתה הפסקה לרגע. אחר־כך קמו האדונים ויסטגייט ובטרסון כאחד. המזכיר ראה את היושב־ראש מרמז לשני, והרהר: “טעות! היה לו לשחד את ויסטגייט בבכורה”. אך זו רעה חולה בטבעו של הזקן, שהוא מזלזל בנמוסים! מר בטרסון – שקורא דרור ללשונו – הביע את רצונו, בנטילת רשות מאת הנאספים, לברך את המועצה, שהשכילה לנהל את ספינתם בשלום על פני המים הזידונים של השנה שעברה. בעוד ההגה בידי היושב־ראש המכובד שלהם, אין לו ספק בדבר, כי למרות ירידת־הברומטר הנמשכת עדיין – אין ברצונו להגיד: הנופלת – וכן – המ – למרות שנת משבר קשה, יכולים הם להזדיין בבטחון, שיתגברו על – המ – אין ברצונו להגיד: על הסערה. הוא מודה ומתוַדה, שהדיוידנדה הנוכחית של ארבעה למאה אינה נותנת ספוק שלם (“שמעו, שמעו!”) אולם בשמו הפרטי יוכל להגיד, ומקוה הוא שגם בשם אחרים – כאן הביט מר בטרסון על כל סביבותיו – כי הוא מכיר, שבתנאים הנוכחים הרי ליותר מזה לא היתה להם הזכות – המ – לצפות. ברם, אם יתעמקו בהצעה הנועזה, הצעה מחוכמת לדעתו הוא, שהציעה המועצה להתפתחות המפעל, כסבור הוא, שיש להם יסוד, אם לא להפריז במדת ההתלהבות, לקוות לעתיד מזהיר יותר (“לא, לא!”). אחד מבעלי המניות אמר “לא, לא!” הרי יהיה מי שיראה בזה, במדת־מה, חוסר אמון בהצעה המיוחדת שהוגשה לפני האספה (“כן!”). מהבעה זו של חוסר־אמון יש ברצונו להתבדל כרגע. היושב־ראש שלהם, אדם חריף וצופה למרחוק, שנתנסה כמה נסיונות – המ – ביבשה ובים, ודאי שלא היה נותן ידו להצעה זו בלא סבה מספקת. לדעתו, הרי נמסר ענינם לידים אמונות, ושמח הוא לצין את תמיכתו להצעה, שהוגשה לפניהם. יפה דרש היושב־ראש בנאומו: “Vestigia nulla retrorsum!” בעלי־המניות הרי יסכימו לדעתו, שאין סיסמא טובה מזו לאנגלים. אהֵים –!

מר בטרסון ישב, ומר ויסטגייט קם: יש ברצונו – כן אמר – לדעת יותר, הרבה יותר, בנוגע להצעה זו, שלדעתו, הרי ספק גדול הוא, אם נבונה היא ביותר… “אח!” אמר המזכיר בלבו, “הרי אמרתי לו לזקן, שירבה בפרטים”. …לידי מי, למשל, הוגשה ההצעה בראשונה? לידיו! – אמר היושב־ראש. ניחא! אך מדוע בית־פילין מוכר, אם צפויה עליה למחירי המטען, כפי שהוגד להם כאן?

“דעות מחולקות”.

“נכון מאד; ולדעתי ירדו עוד מחירי המטען, וצדק בית־פילין במכירה. יש להסיק מזה, שלא צדקנו אנחנו בקניה” (“שמעו, שמעו!” “לא לא!”). “בית־פילין נבונים הם. מה אומר היושב־ראש? עצבנות! כלום יש בדעתו לומר לנו, שמכירה זו באה בשל עצבנות?”

היושב־ראש הניד ראשו.

“תיאוריה זו, לדעתי, דמיונית היא במקצת; אולם אניח זאת ולא אשאל אלא ליסודות, שעליהם היושב־ראש מבסס את בטחונו; אליבא דאמת, מה הוא הדבר המניע את המועצה לכפות עלינו בשעת־חירום כזו הצעה, שאין אני מהסס לרגע לצין אותה בתור הצעה נמהרה? קצורו של דבר, דורש אני הארה והסברה לענין זה”.

מר ויסטגייט ישב.

מה יעשה היושב־ראש כעת? מצבו רעוע בהחלט – בשים לב לתשישותו ולאדישותה של המועצה העוזרת על ידו, לא חמימה ולא קרירה. ולב המזכיר דאב הפעם ביתר עוז על מצבו האוילי בתור פקיד, שאלמלא כן היה ביכלתו, באילו מלים נמלצות, להכריע את הכף באספה הכללית. פתאום שמע את האנחה הממושכה והרועמת, שקדמה לנאומי היושב־ראש.

“כלום יש עוד מי שרוצה להגיד דבר־מה לפני שאציע לאשר את הדין־וחשבון?”

תוף! הרי זה עשוי לעורר התנגדות. כן, בודאי כבר עורר את האדון, שהציע לנאספים ללכת הביתה, לקפוץ על רגליו! עכשו תפולנה אבני בליסטראות!

“מר ויסטגייט דורש תשובה. עסק זה אינו מוצא חן בעיני. אינני גולל מה־שהוא על מי־שהוא; אולם נדמה לי, שיש דברים בגו, ודברים אלה צריכים בעלי־המניות לדעת. ולא זו בלבד; אלא, יאָמרו הדברים בגלוי־לב, אין אני מסכים לכך, שיכפה עלי הר כגיגית אדם, שבודאי אינו שלם עוד בכל חושיו, ויהי עברו מה שיהיה”.

המזכיר הרהר מתוך קוצר־נשימה: “ידעתי, שזהו אדם שונא מליצות!”

הוא שמע שוב את קול הרעם. פניו של היושב־ראש הסמיקו, שפתיו נהדקו, עיניו הזעירות הכחילו מאד.

“סייע בידי לקום”, אמר לבסוף.

המזכיר סיע בידו והיה מצפה בקוצר נשימה למה שעתיד להתרחש.

היושב־ראש גמע מים מן הכוס וקולו, קול רם ומפתיע בצלילותו, הפסיק את הדומיה המבשרת רע:

“עלבון כזה לא הָעלבתי בכל ימי־חיי. כל כחי ומרצי הקדשתי לכם במשך תשע־עשרה שנה; יודעים אתם את מדת ההצלחה, שזכתה לה חברה זו. אני גדול מכלכם בשנים, והנסיון, שרכשתי לי במקצוע־הספנות, אני תקוה, שהוא עולה במקצת על נסיונם של שני האדונים שקדמוני. במיטב כוחותי עבדתיכם, גבירותי ואדוני, ונראה, אם יש בדעתכם לאשר את האשמה, שטפל הנואם האחרון על בינתי ועל ישרתי, באם אתיחס לדבריו ברצינות. קניה זו היא לטובתכם. יש גאות ושפל במעשה האדם ואני אין אני מסתפק, מעולם לא הסתפקתי, במצב של קפאון. ברם, אם לזה אתם נושאים את נפשכם, בבקשה מכם, הואילו לתמוך באדונים הללו וחסל סדר היום. אני אומר לכם, שמחירי־המטען יעלו לפני גמר השנה; הקניה משובחה היא, יותר ממשובחת – אני, בכל אופן, עומד עליה או נופל אתה יחד. תסרבו לאשרה, אם כה תחליטו. אם תסרבו, אתפטר אנכי”.

הוא נשתקע שוב בכורסתו. המזכיר, שהביט בגנבה לצדדין, היה מהרהר מתוך רגש קרוב להתלהבות: “הידד! מי פלל, שקולו יכול להתחזק כל כך? גם זו נעימה נאה, שהכניס בדבר ישרתו! סבורני שהכה אותם הפעם”. אמנם המצב יסתבך במקצת, אם יקום אותו האיש מן השורות האחרונות וינאם שוב; אי אפשר לזקן לחולל את הפלא בפעם השניה. אח! הנה קם אפלבי הזקן על רגליו האחורות. כפתור ופרח!

“אין אני מהסס לומר, שהנני ידיד־נעורים ליושב־ראש. הרי אנו, רבים מאתנו, ידידי־נעורים ליושב־ראש, ולבי נתחמץ, כשם שנתחמצו, בלי ספק, לבות אחרים, לשמע דברי־הפלסתר, שנאמרו כנגדו. אם קפצה זקנה על גופו, הרי צעיר הוא עדיין לאומץ הלב ולחריפות השכל. הלואי שהיינו כולנו צעירים כמוהו. חובתנו היא לעמוד לימינו, אומר אני, חייבים אנו לעמוד לימינו” (“הקשיבו! הקשיבו”). והמזכיר אמר בלבו: “הדבר נעשה!” ורגש מוזר עברהו לפתע, כשראה את היושב־ראש מנדנד בגופו, כצעצוע־עץ זה, לעומת אפלבי הזקן, ואפלבי הזקן מנדנד בחזרה. אחר־כך, כשראה אחד מבעלי־המניות, סמוך לדלת, קם ממקומו, אמר בלבו: “בר־נש זה מי הוא? פרצופו ידוע לי – אח! כן; הרי זה וינטנור, עורך־הדין – אחד מבעלי־החובות של היושב־ראש, העומדים לבוא שוב אחרי הצהרים. ועתה מה?”

“אין אני יכול להסכים לכך, שהרגש יאפיל על כח השופט שלנו בענין זה. השאלה היא בפשטות: מה יאמרו כיסינו לזה? אני באתי לכאן מתוך חששות ידועים, אולם עמדתו של היושב־ראש הועילה לפזרם; ואני אומר לתמוך בהצעה”.

המזכיר אמר בלבו: “כפתור ופרח – אלא, שנעימת הדברים היתה משונה למדי – משונה למדי”.

לאחר שתיקה ממושכה אמר היושב־ראש, מבלי לקום:

“אני מציע לאשר את הדין־והחשבון הכללי והכספי”.

“אני תומך בהצעה”.

“אומרי הן יצביעו כרגיל. אומרי לאו? ההצעה נתקבלה”. המזכיר מנה את אומרי הלאו, ששה במספר, ומר ויסטגייט לא הצביע כל עיקר.

כעבור רבע שעה עמד בתוך האולם המתרוקן, כשהוא מוסר שמות לאחד מאנשי העתונות. אותו עתונאי קר־המזג אמר: “האיתורפ באל”ף; אח! ביו“ד; אדם זקן, כנראה. חן־חן. יכול אני לקבל את ראשי־הפרקים? רצוי לאדוני לראות את עלי־ההגהה? באל”ף, אמר אדוני – אח! ביו"ד. שלום רב!

והמזכיר אמר בלבו: “בחורים אלה, השד יודע, מה אתם! שלא להכיר את היושב־ראש הזקן עד היום הזה!..”

ב.

בחזירתו לחדר־העבודה במשרד של “חברת ההפלגה באיים” היה היתורפ הזקן יושב ומעשן סיגרה ומחיך, כחתול זה המתחמם לאור שמש. הוא היה מהרהר בנצחונו כשמוחו הזקן, המעמיק חקור עדיין, בורר את הבר מן התבן בקהל הנרגנים: ויסטגייט – אין בו כלום – נרגנות מקצועית, עד שינתן לו מקום במועצת־ההנהלה ויושם מחסום לפיו – אך לא תהי כזאת, כל זמן שהוא מחזיק במושכות! אותו האיש בקצה האולם – מחוצף ועז־פנים! “דברים בגו!” חשדן שכמותו! אמנם היו דברים בגו – אך לעזאזל! יודו לאלהיהם, על שעלה בידם לרכוש ארבע ספינות במחיר כזה, מתוך מאמציו הוא! הנואם האחרון הוא שעורר בו ספקות ידועים. וינטנור זה, התובע ממנו כסף – היתה בדבריו איזו נעימה משונה במקצת – כמאן דאמר, “ריח ביש הגיע לאפי”. ניחא, הדבר יתברר באספת בעלי־החובות בעוד חצי־שעה.

“מר פילין, אדוני”.

“יבוא!”

מכורבל באדרת־שער, כשכל דמותו הדקה מתבטלת בתוכה, נכנס דז’וא פילין לחדר. שלג היה יורד בחוץ, והקור צבת והכמיש את פניו הרזים בינות לקווצות הזקן הדלות והמלבינות. הוא אמר בקול כאוב:

“מה שלומך, סילונוס? ולא מַת בקור?”

“אח! הרי אבוד אני בלעדיה. ודאי אש עצורה בכליותך. ובכן – ובכן, תם ונשלם?”

היתורפ הזקן הניד ראשו; ודז’וא פילין, הפוסע אילך ואילך כאחד הרוחות, בחן בעיניו את הדלת הנעולה. הוא חזר לשלחן ואמר בלחש:

“הרי זה קרבן, מאין כמוהו”.

היתורפ הזקן חִיֵּך.

“סדרת את תעודות־ההקדשה?”

דז’וא פילין הוציא קלף מכיסו, גולל אותו מתוך זהירות, עד שתראה החתימה, ואמר:

“אין הדבר מוצא חן בעיני – אין בו חזרה”.

צחוק נפלט מפי היתורפ הזקן:

“כמוֶת”.

קולו של דז’וא פילין חִלל:

“שֵׂאת לא אוכל דברים שאין בהם חזרה. דומני, שכפית עלי את הענין, מתוך שידעת את עצבנותי”.

היתורפ הזקן מלמל, מתוך עיון בחתימות:

“אמור לעורך־הדין שלך, שיסגור את התעודה על מסגר. ודאי הוא נד לך בלבו, דז’וא”.

“אח! שוה בנפשך, שלאחר מותי יוָדע הדבר לזוגתי!”

“לא יעלה בידה להוסיף על אש הגיהנום, הצפויה לך בלאו הכי”.

דז’וא פילין השיב את התעודה לתוך כיס אדרתו, כשגרונו פולט צפצוף משונה. בפשטות, לא יכול שאת הלצות בכגון זה.

“ניחא”, אמר, “ידך על העליונה; תמיד ידך על העליונה. מי היא מרת לרן זו? אין אתה צריך להעלים את הדבר מפני. נראה, שבני פגש אותה בביתך. אתה אמרת, שאין היא מבקרת בביתך”.

היתורפ הזקן השיב, ונהנה הנאה מרובה מן התשובה:

“בעלה היה בני, שילדה לי אשה אחת, זו אהבתי קודם לנשואי; ילדיה הם נכדי. אתה דאגת לאחריתם. למצוה גדולה תחשב לך, אין כמוה”.

“אינני יודע – אינני יודע. חבל, שהגדת לי. מתוך כל מתערפל הדבר עוד יותר. תיכף להעברה הרשמית אצא לאחת ממדינות־הים. הקור הזה ממיתני. הלואי שהיית נותן לי מן הסמים המחממים שלך”.

“קנה לך קֶרֶב חדש”.

דז’וא פילין סקר את ידידו הזקן בעינים כמהות. “ואף־על־פי־כן”, אמר “דומני, שעם כל מראך הפורח, חייך תלויים לך בחוט־השערה, כלום לא כן?”

“בחוט כפול־שמונה, יקירי”.

“ובכן, שלום לך, סילונוס. כאחד מרעי איוב אתה בעיני; עלי לשוב הביתה”. הוא צנף את מגבעתו, וכשהוא מבוטל בתוך אדרת־השער, יצא לפרוזדור. במדרגות פגע בו אדם, שאמר:

“שלום רב למר פילין. מכיר אני את בנו. אדוני בא לראות את היושב־ראש? רואה אני, שהצעת המכירה נתקבלה. אני מקוה, שנפיק איזו תועלת מזו, אולם אדוני בודאי חושב ההפך?”

דז’וא פילין לטש עיניו מתחת למגבעת ואמר:

“מר וינטנור, כמדומני? חן־חן! קר מאד בחוץ, לא כן?” ומתוך הערה זהירה זו ירד לרחוב.

היתורפ הזקן, שנשאר שוב לבדו, היה מהרהר: “האלהים! איזה אדם בעל־פחד, הפוסח על שתי הסעפים תמיד! כמה עלובים חייו של אדם כזה! הוא הולך באימה – טובל שבע טבילות באימה. מסכן!” והרגשה מוזרה מלאה את לבו, של התעלות וקלות־הלב, שכמוה לא ידע זה שנים רבות. אותם התינוקות השנים לא יֵדעו מחסור מעכשיו – לא ידעו! לאחר פגישתו עם בעלי־החובות הארורים ילך לבקר את הילדים. בהכנסה של מאה ועשרים לשנה יוכל הנער להכנס לצבא – אין מקום טוב מזה לפרא־אדם שכמותו. הנערה, מובן שירבו החוזרים אחריה, אך אין היא צריכה להנשא לעגל הראשון הבא בדרכה. אשר לאמם, תואיל לדאוג לצרכי עצמה; בפחות מאלפים לשנה היא לא תצא מסבך חובותיה. ברם, אפשר לסמוך עליה, שבחלקת־לשונה וכזביה הרבים תמצא מוצא מכל מצר. כשהוא משגיח בעשן סיגרתו המתמר ומתפזר באויר, זכר את מתיחות כוחותיו בששת השבועות האלה והכיר פתאום, כמה גדלה התרגשותו לפני האספה הכללית היום, כן! יכול היה הדבר לקבל צורה לא נעימה. ידוע ידע את הכחות העובדים בתוך המועצה, ומחוצה לה, שהיו שמחים לאידו. אילו נפטרו ממנו, ודאי, שכן היו עושות גם שתי חֶברותיו האחרות, והיה נשאר בלא פרוטה של הכנסה – קבצן המחזר על פתחה של אותה האשה הצדקנית. ניחא! הרי הוא מובטח לעוד שנה אחת, אם יעלה בידו לעכב את חיות־הטרף הללו עוד הפעם. אולי יקשה הדבר הפעם, אולם מזלו משחק לו – מזלו משחק, ולא יכזב. ולאחר מציצה ממושכה בסיגרה, צלצל בפעמון־היד אשר לפניו.

“הַכְנס אותם לכאן, מר פרני. ותן לי מלוא הספל תה סיני, דשן וחריף ככל האפשר”.

“כן, אדוני. יש ברצונו להגיה את הדין־והחשבון בשביל העתונות, או שיניח אותו בידי?”

“בידיך”.

“כן, אדוני. אספה נאה היתה זאת, לא כן?”

היתורפ הזקן הניד ראשו.

“נפלא היה לשמוע, כיצד התחזק קול אדוני ברגע הדרוש. חושש הייתי למכשולים קשים. העלבון הוא שחולל את הפלא, כמדומני. נורא היה הדבר להאמר. מוכשר הייתי לסטור לאותו איש על פרצופו”.

שוב הניד היתורפ הזקן את ראשו; וכשהוא מביט לתוך עיניו הכחולות, העמוקות של המזכיר, שנה:

“הכנס אותם לכאן”.

הרגע הבודד לפני כניסתם של בעלי־חובותיו עבר עליו מתוך הרהור: “ובכן אלה רשמיו של זה! אוי ואבוי לי, אילו נתגלה לי הדבר”.

האדונים, שמספרם הגיע לעשרה הפעם, החוו קידה, והכרת פניהם ענתה בהם, שהם תמהים לאדיבות זו מצדם הם כלפי זקן אשמאי, שחיב להם כסף ואינו משיבו. אחר־כך, משהופיע המזכיר שוב עם ספל של תה סיני, עמדו והמתינו עד שגמע אותו הלה. בנסיון קשה נתנסה הזקן. היגמור, מבלי לשפוך הכל על חזיתו, או מבלי להחנק? מי שלא הכיר אותו בחייו הפרטיים ראה בכך מעין סיעתא דשמיא. הוא השיב את הספל הריק על השלחן, ביד רועדת מחה איזו טפות מן הגדיל הלבן והזעיר שמתחת לשפתו, הבעיר שוב את סיגרתו ואמר:

“אין כדאי לשחק במחבואים, רבותי; יכול אני להציע לכם ארבע עשרה מאות לשנה, כל זמן שאני חי ומחזיק במשרותַי, ולא פרוטה יותר. אם אין הדבר מתקבל על דעתכם, עליכם להכריז על פשיטת רגל שלי ולהסתפק בששה פנסים⁵ לפונט. מניות־הבכורה שלי יכניסו כשני אלפים במחיר השוק. כל רכוש אחר אין לי. הבית שאני גר בו, וכל אשר בתוכו, מלבד מלבושי, ייני וסיגרות שייך לבתי בהתאם להקדשה מלפני חמש־עשרה שנה. עורכי־הדין והבנקאים שלי יתנו לכם את כל הידיעות הדרושות. הרי לכם המצב, בקיצור”.

הרגלם של סוחרים לא עמד להם לעשרת האדונים להעלים את תמהונם אלא במקצת. טבעי הדבר, שאדם החיב להם כל־כך הרבה יאמר, שאין לו כלום; אך כלום היה שולח אותם אל עורכי־הדין והבנקאים שלו, אלא אם כן אמת בפיו? אז אמר האדון וינטנור:

“הימסור את פנקסיו?”

“לא, אולם אני אתן לבנקאים שלי הרשאה למסור לידיכם רשימה מלאה של הכנסותי במשך חמש השנים האחרונות – יותר מזה, לכשתרצו”.

הצעד האסטרטגי שעשה, בהושיבו את עשרת האדונים מסביב לשלחן המועצה, שלל מהם כל אפשרות להתיעץ, מבלי שיהיו הדברים נשמעים, אולם הרעיון שנמסר בלחש מפה לפה מצא לבסוף את בטויו בדברי מר בראונבי.

“סבורים אנו, מר היתורפ, שמשכרתו והדיוידנדים שלו נותנים לו אפשרות להקציב בשבילנו סכום גדול מזה. שש עשרה מאות לשנה, הרי זה באמת הסכום שחובתו ליתן לנו. כיון שהחוב הכללי שלנו מגיע לששה־עשר אלפים, אין סכּוי זה עלול לעודד אותנו ביותר, אולם מקוים אנחנו, שעדיין שנות חיים ארוכות לפניו. הכנסתו מגיעה, כידוע לנו, לאלפים פונט”.

היתורפ הזקן הניד ראשו.

“תשע עשרה מאות ושלשים פונט בשנת־שפע. צריך לאכול ולשתות; זקוק למשַׁמש – אין אני עצמי פעיל כשהייתי. לא אוכל להסתפק בפחות מחמש מאות. ארבע־עשרה מאות – יותר מזה לא אוכל לתת לכם, רבותי. הרי זו הוספה של מאתים פונט. דבורי האחרון”.

מר וינטנור הפסיק את השתיקה.

“ודבורי האחרון הוא, שאין אני מסתפק בזה. אם שאר האדונים מסכימים להצעתו, אראה אני הכרח לעצמי לחפש דרכים משלי”.

הזקן לטש עיניו אליו וענה:

“אח! זאת יעשה אדוני; תחזינה עינינו”.

השאר קמו ונצטופפו בחבורה אחת עם קצה השלחן. רק היתורפ הזקן ומר וינטנור היו יושבים עדיין. שפתו התחתונה של הזקן הופשלה, עד כי סמרו השערות הלבנות מתחתיה כשערות־החזיר. “כלב נבזה”, היה מהרהר, “כסבור אתה, שמציאה מצאת. אדרבא, תלך ותזיק!” אותו “כלב נבזה” קם לפתע והצטרף לשאר. והיתורפ הזקן עצם את עיניו, כשהוא יושב בדומית־אֵלם, והסיגרה הכבויה בין שיניו. מר בראונבי, שפנה לעומתו, כדי להודיע לו על ההחלטה שנתקבלה, סלסל בגרונו.

“מר היתורפ”, ענה ואמר, "אם הבנקאים ועורכי־הדין שלו יאשרו את דבריו, נקבל את הצעתו באין ברירה, בשים לב אל – – " אולם משננעצו בו עיני הזקן האומרות בבהירות כזו: “מצפצף אני על שימת־לבכם!” גמר מתוך גמגום: “שמא יואיל למסור לידינו אותה הרשאה, שדבר עליה?”

היתורפ הזקן הניד ראשו, ומר בראונבי החוה קידה קלה, לחץ את מגבעתו אל לבו ונפטר לעבר הדלת. תשעת האדונים הלכו אחריו. מר וינטנור, המאסף לכולם, החזיר פניו והביט אחורנית. אולם עיניו של הזקן כבר היו עצומות שוב.

בו ברגע, שנפטרו בעלי החובות, צלצל היתורפ הזקן במצילת־היד.

“סייע בידי לקום, מר פרני. וינטנור זה – מה ערך מניותיו?”

“לא רב. רק כעשר מניות, דומני”.

“אח! מה היא השעה?”

“ארבע פחות רבע, אדוני”.

“הזמן טַכְּסי בשבילי”.

לאחר בקור בבנק ואצל עורכי־הדין שלו חתר שוב לתוך האוטו וצוה לנהגו אל הוילות מיליסֶנט. מין הרגשה נרדמה של נצחון מלאה את כל ישותו, המתנדנדת ומזדעזעת עם התקדמותו המהירה של האוטו. כך! עכשיו פטור הוא מענשן של חיות־הטרף הללו, כל זמן שיש ביכלתו לשמור על משרותיו באותן החברות; ועדיין תהי לו האפשרות לחסוך מאה לשנה, ויותר, בשביל רוזמונד ואפרוחיה. יכול הוא להתקים בארבע מאות, או אפילו בשלש וחמשים, מבלי שיהא תלוי בדעת אחרים, כי לא יהיו חייו חיים בביתה של אותה האשה הצדקנית, אלא אם כן יספק הוא עצמו את צרכיו! יום של עבודה פוריה! לא היה כמוהו זה כבר!

האוטו עמד לפני הבית.

ג.

יש חדרים, שמסרבים לגלות את טיב בעליהם, ואולם יש חדרים, שכאילו אומרים: “זה טיבם וזו מהותם”. זה של רוזמונד לרן מאותו הסוג היה – בבחינת הודאה מתמדת שכאילו העירה לכל הנכנס פנימה: “טעמה של מטרוניתא? הנה, עיניך הרואות – הרחבת־הדעת ופזרנות; מנהגיה? כן, הרי היא יושבת כאן כל שעות הבוקר בגלימתה הקלה, מעשנת סיגריות ומטילה דְיוֹ; נא להשגיח בשטיח. הסתכל בפסנתר – מראהו, כאילו הוא יוצא ובא, בא ויוצא – הכל לפי הקופה. ברם, ספה זו, על עומק כריה, בתמידות היא כאן. יש בטחון גם בציורים, צבעי־מים, התלויים על הכותל – מעשה־ידיה הם. השגחת ברֵיח המימוזה – חבה יתרה נודעת ממנה לפרחים, ולריחות החריפים שבהם, ביחוד. מובן, שאין כאן מקום לשעון. בדוק את שלחן־הכתיבה – נִכָּר, שהיא מצלצלת תמיד למשרתת וקוראת: אֵי דא, אילין, ואי הא? שובבה שכמותך, שוב היית מסדרת כאן?' שים עינך על ערימה זו של כתבי־היד – אין ספק שיד לה בחבור חבורים; עֵטָהּ כמעין המתגבר – כשכספיר בשעתו, לא תטיל רבב בין השורות. ראה, כיצד הכניסה חשמל למאור, במקום אותה הצחנה של הגז; ברם, נסה להדליק מזה או מזה – לא תוכל; מובן, שלא פרעה מחיר הרבע הקודם; והרי היא משתמשת במנורת־נפט – עֵדָה התקרה הזאת. אותה כלבתא בפנה, שאתה קורא לה בשם,כַּרְמֶן', מבלי שתזכה לתשובה, תערובת הישפנית־סינית בדומה לאחד השעירים, עם שתי עינים שחורות מלוא הפנים, ללא אף באמצע – כן, כרמן אינה יודעת, כנראה, מה יהא באחריתה; ולה הצדקה – לטיפות וסטירות לסרוגין, אלה חייה! שים לב גם למכשירי התה, הטס אינו נקי ביותר, אם כי אין להגיד בבטחה, שכלי־בדיל לפניך, אולם זאת הגדתי לך, כי על טסו של מיליונר לא עמדה צלוחית של ליקֶר מעולם”.

כשנכנס היתורפ הזקן לחדר הזה, שנמשך מקצה הבית הקטן ועד קצהו, בהודעת המשרתת: “מר איזופ”, עמדה בו ערבוביה של קולות, עולה מפיליס, הפורטת על המכושית; מן הנער דז’וק, הסרוח על המחצלת שלפני האח ומוציא צלילים צרחניים ותכופים ביותר מן האוֹקָרִינה⁶; מן הגברת לרן על ספתה, המשפיעה רוב דברים על בוב פילין; מבוב פילין הממלמל: “כ – ן! אמ – נם! כ – ן!” ומביט בגנבה, משכמו ומעלה, לצד פיליס. ועל אדן החלון,

הרחק ככל האפשר מרעש זה, היתה כרמן הקטנה מגלגלת עיניה המלאות. למראה האורח, צרח דז’וק צריחה גדולה ועזה, וכשהוא מבקש לו מפלט מאחורי הספה, שם סנטרו על ראשה, כשהוא מגלה רק פניו המלאים והורודים ללא זיע כל שהוא, והכלבתא כרמן עשתה נסיון לטפס בחוט הוִילון.

כשזרועותיה של פיליס חובקות לו מאחוריו ושפעתה המבורכת והריחנית של הגברת לרן לפניו, הובל היתורפ הזקן אל הספה. נמוכה היתה הספה, וכשהוטל עליה, לא יכול היה הנער דז’וק להתאפק מאנקה נבובה. בוב פילין הפסיק את השתיקה בראשונה:

“מה שלום אדוני? אקוה, שהענין בסדר”.

היתורפ הזקן הניד ראשו. עיניו היו נתונות בליקר, והגברת לרן גמגמה:

“פטרון יקר, מוכרח הוא לטעום מן הליקר החדש שקנינו. דז’וק שובב שכמותך, קום והבא כוס”.

הנער דז’וק נגש לשלחן־התה, נטל כוס, הרימה עד לעינו ומלאה במהירות.

“נער מתועב, עיניך הרואות, שכבר השתמשו בכוס זו”.

דז’וק ענה בקול רם וחגיגי, כאשר ידברו מלאכי־מרום:

“כן אעשה, אמא; אני אריקנה”, וכשהוא בולע במהירות את המשקה הזָהוּב, נטל כוס אחרת בידו.

הגברת לרן צחקה:

“מה אעשה לנער הזה?”

זעקה גדולה השתיקה את התשובה לשאלה זו. פיליס, שהחזיקה באזנו של אחיה על מנת להוליכו מעבר לדלת, הרפתה ממנו תיכף כנשוכה. בוב פילין מהר אליה; והגברת לרן, שלִוְתה את הצעיר בתנועת סנטרה, אמרה בבת־צחוק:

“מה נוראים הילדים האלה! הוא בחור נחמד כל־כך. אנו מחבבים אותו מאד, פטרון יקר”.

הזקן חִיֵך. ובכן, היא משתדלת למצוא חן בעיני פרחח זה! רוזמונד לרן היתה מסתכלת בו וממלמלת:

אח! פטרון יקר, הוא איננו טוב מדז’וק. הוא דומה לו במאד־מאד. ישגיח בצורת גולגלתו. דז’וק, גש הנה!"

הילד התמים נגש; בפניו, המזכירים פני נערה, עיניו הכחולות, הדומות לפרחים, ופיהו כליל־השלימות, היה עומד לפני אמו כאחד הכרובים הגדולים. ופתאום נשף באוקרינה נשיפה צרחנית ומטילה אימה. הגברת לרן סטרה לו באזניו, והנער המוכה נפל אפים ארצה.

“זה מנהגו תמיד. גש הלאה, שובב שכמותך. רצוני לדבר אל פטרוננו הטוב”.

הנער נפטר על גחונו וישב אל הכותל, רגליו שלובות, ועיניו העגולות והתמימות נעוצות בהיתורפ הזקן. הגברת לרן נאנחה.

“אין מזל, פטרון יקר. אובדת־עצות אני מפני המצוקה של שלשת החדשים האחרונים. הלא יקדים לי מאה אחת על ספורי החדש? ודאי, שאקבל מאתים בשכרו, לבסוף”.

הזקן הניד ראשו:

"עשיתי דבר־מה בשבילה ובשביל הילדים, אמר. “הודעה על כך תקבלו בעוד יום או יומים; בל לשאול שאלות”.

“אח! פטרון יקר! אח! פטרון רב־חסד!” ומבטה ננעץ בבוב פילין העומד על הפסנתר, שם ישבה פיליס שוב.

היתורפ הזקן נחר. “למה היא מטפחת אותו בחור שוטה? אין להטיל אותה בזרועותיו של כל טפש הבא בדרך”.

הגברת לרן מלמלה תיכף:

“מובן, הילדה צעירה היא יותר מדי. פיליס, בואי ודברי דבר אל פטרוננו הטוב!”

לאחר שקנתה הנערה ישיבה על ידו על גב הספה והרגשה חמימה של קרבת נעורים עברתהו, אמר:

“יפה התנהגת?”

היא הנידה ראשה.

“איני יכולה בימים, שדז’וק פטור מלמודים. אמא מחוסרת אמצעים לשלם שכר למודיו ל,זמן' הנוכחי”.

הנער דז’וק, בשמעו את שמו, התחיל תוקע באוקרינה, עד שגרשה אותו אמו מן החדר, ופיליס המשיכה:

“את גודל־משובתו אין לתאר במלים. כלום היה אבא שלי דומה אליו במה־שהוא, פטרון יקר? אמא משתמטת מלדבר עליו. משערת אני, שאדוני הכירו יפה”.

היתורפ הזקן, שלא בא במבוכה מעולם, ענה מתוך שעמום:

“לא ביותר”.

“מי היה אבא של אבא? סבורה אני, שגם אמא אינה יודעת”.

“בן עירי, בימי שחרותי”.

“אח, ימי שחרותו ודאי עליזים היו. כלום היה לובש מכנסים, רחבים למעלה וצרים למטה, ומגדל פאות הזקן על הלחיים, כמעשה דונדרירי?”

היתורפ הזקן הניד ראשו.

“אך זה היה מעניין! ומשערת אני, שעברו עליו כמה וכמה הרפתקאות עם רקדניות שבאופירה ומִשחק־הקלפים. הצעירים של היום כל כך הגונים הם”. עיניה נחו על בוב פילין. “אותו הבחור צדיק תמים הוא”.

כעין נחרת־חזיר התפרצה מאַפָּיו של היתורפ הזקן.

“אין לדעת רוב צדקתו”, המשיכה פיליס מתוך הרהורים, “עד שיושבים על ידו בתוך מִנְהָרָה. לפני ימים אחדים היו שתי זרועות מחבקות לגוו, והוא לא נע ולא זע, בפשטות, לא נקף באצבע. וכצאת הרכבת מן המנהרה – והנה הן זרועותיו של דז’וק, לא שלי… מראה פניו אותו הרגע – אח! אח! חה! חה! אח! חה!” היא הטילה ראשה אחורנית, כשהיא חושפת את כל צוארה הלבן, העגול. אחר כך התקרבה אליו ולחשה:

“מובן, שהוא מעמיד פנים כאילו הוא עליז מאד. הוא הבטיח לקחת את אמא ואותי לתיאטרון, ואחרי ההצגה – לסעודה. אך זה יהיה נהדר! אלא שאין לי שמלה ללבוש”.

היתורפ הזקן אמר: “מה דרוש לך? פּוֹפּלין אירי?”

פיה נפער: “אח! פטרון רחימא! סטין לבן ורך!”

“בכמה אמות את מתעטפת?”

“יש לחשוב כשתים־עשרה. נוכל לתפור אותה בידינו. אך זו המצאה נפלאה!”

ריח שערות, כחָציר רענן, עלף את כל ישותו, שפתיה לטפו את אפיו ובלבו היתה הרגשה כלאחר לגימה ראשונה של יין משומר, שעָרבה לחכו. הבית הקטן הזה הרי הוא עומד על כרעי תרנגולת, אמה – רמאית, הנער – מחוצף ועז־פנים, אולם תמימות יש כאן, שכמוה לא הרגיש מעולם באותו הבית הגדול, שהיה שייך קודם לאשתו, וכעת הוא שייך לבתו הצדקנית. ושוב עלץ לבו לפרי־עמלו היום, ולהצלחתו בהפרת אמונים, שנטעה קרקע מוצקת מתחת לרגלים הצעירות הללו בעולם קשה ואכזרי. פיליס לחשה באזנו:

“פטרון יקר, נא להביט; הלה דוקא ככה יהא לוטש עיניו אלי. ולא נורא הדבר – כשָׁפָן מבושל?”

בוב פילין, שהטה אזן קשבת לגברת לרן, עיניו היו יוצאות מחוריהן לראות בנערה. הבחור הרי הוא מוכה־סהר, הדבר ברור! היה במבטן של עינים כלביות אלו משהו נוגע כמעט עד הלב. והזקן הרהר: “צעיר מחוצף, הלואי שהייתי בן־גילו!” האין זה סלוף־הדין, היות נשמת־אדם צמאת־תענוגות כמאז, אסורה בגויה בלה ותשושה! יש אומרים, זקנתו של אדם – הרגשתו של אדם! שוטים שבעולם! אדם מזדקן עם כרעיו ועם זרועותיו, ולא יום אחד פחות מזה. הוא שמע את הנערה שעל ידו פולטת צליל חשוד, וראה את פניה מתקדרים, כאילו קרבו הדמעות לעינים; היא קפצה ממקומה, וכשהיא עוברת אל החלון, הרימה את הכלבתא הקטנה והסתירה את פניה בשערה החום־והלבן. היתורפ הזקן הרהר: “היא רואה, שאמה הרמאית נותנת אותה למוקש”. אך הנה שבה אליו, והכלבתא הפעוטה, המגלגלת עיניה באימה מפני הדמות המוזרה שעל הספה, טפסה ועלתה, מתוך התאמצות נואשת להמלט, על כתף הנערה, שם עמדה על רגל אחת, כחתול, והוסיפה לחפש מפלט בחלל החדר. היתורפ הזקן אמר בלא הקדמות:⁷

“האוהבת את את אמך במאד?”

“בודאי, פטרון חביב. הריני מעריצה אותה”.

“המ! את שמעיני. כשתגיעי לשנות בגרות, או תנשאי לאיש, יהי לך מִשֶלָך כמאה ועשרים לשנה, שתוכלי להוציא ברצונך. אל תִּפָּתִי לעולם לעשות דבר שלא כרצונך. וזכרי: אמא שלך ככבָרה הזאת, לא טוב ליתן מעות בידה; שמרי על מה שנִתן בידך לצורך עצמך – הסכום הוא הוא כאין וכאפס, ויהי דרוש לך כולו – כל פרוטה ופרוטה”.

עיניה של פיליס נפקחו לרוחה; והיה תמה, אם הבינה לאשר הגיד לה.

“אח, כלום אין הממון נורא, פטרון יקר?”

“חוסר הממון”.

“לא. הרי זה דבר מתועב מלכתחילה. אילו כצפרים היינו! או אילו יכול אדם להוציא צלחת החוצה עם לילה, ולמצוא לבוקר דמי מחיתו במשך היום”.

היתורפ הזקן נאנח.

“אין אדם חי, אלא אם כן הוא ברשות עצמו. זו אין לו – כלום אין לו. הרי חשיבותו של הממון. סייעי בידי לקום”.

פיליס הושיטה ידיה, והכלבתא הפעוטה קפצה מעל גבה ותפשה שוב את מקומה על אֶדֶן החלון, עם חוט הוילון.

כיון שעמד על רגליו, אמר היתורפ הזקן:

“נשקיני. מחר תקבלי את הסטין הדרוש לך”.

אחר־כך נתן עיניו בבוב פילין והעיר:

“הולך בדרך אחת אתי? נסע יחד”.

הבחור הביט אל פיליס בתחנונים וענה בלי חמדה: “תו–דה!” ויצאו שניהם יחד אל הטַכְּסִי. בתוך רֶכֶב נוח זה היו מסובים שניהם מתוך בוז לעין שיעור, שהוגה זקנה לנוער, נוער לזקנה; הזקן עויֵן את הפרחח הצעיר על בקשו קרבת נכדתו, והצעיר נרגז על זקן אשמאי זה, שהוציאו מן הבית בעל כרחו. היתורפ הזקן אמר לבסוף:

“ובכן?”

בוב פילין, שראה חובה לעצמו להגיד מה, מלמל:

“שמח אני, שהאספה הצליחה, אדוני. סבורני, שזה היה נצחון לאדוני”.

“מדוע?”

“אח! אין אני יודע. סבורני, שהיתה התנגדות מרובה להצעתו”.

היתורפ הזקן נתן בו עיניו.

“סבתא שלך!” אמר, ומתוך הרגל של התקפה, שנעשה לו טבע, הוסיף: “רואה אני בך, שאין אתה מחמיץ כל הזדמנות, שבאה לידך”.

התנפלות גסה זו, הֶחותה לפרצופו האדמוני של בוב פילין אותות של הכרת־ערך ידועה. “אינני יודע, למה אדוני מתכון. הגברת לרן נוטה לי חסד במאד”.

“אין ספק. אולם בל תנסה לקטוף את הפרחים”.

בוב פילין, הנרגש מאד, נשתתק לגמרי. שבועים אלה, מאז פגש את פיליס בביתו של היתורפ הזקן, ציינו תקופה בחייו, שכמוה לא ידע עדיין. מעולם לא האמין, שיכול אדם להתמסר כולו במהירות כזו, להכנע בלא בעיטה, אפילו בלי רצון לבעיטה. לפי הפילוסופיה שלו, פילוסופיה של תענוגות ללא אחריות יתרה, הרי הוכה בכך מכה נצחת, ובכל־זאת כה נעימה, למרות היתוש המנקר במוח, שמא לא יֵרָצה. אילו ידע, לפחות, עד כמה השפעתו של הזקן מגעת! להגיד: “כונותי טהורות בהחלט”, הרי זו מליצה עתיקה; ולא עוד, אלא שאין אולי לזקן הזכות לשמעה. הן קוראות לו בשם פטרון, אולם לפני שידע יותר מזה, לא רצה להודות בזכותו של הקמצן הזקן להתערב בעניניו.

“האם אדוני שאֵר־בשרן של הללו?”

היתורפ הזקן הניד ראשו.

בוב פילין המשיך כלאחר יאוש:

“רוצה הייתי לדעת מה פְּסוּל מצא בי אדוני?”

הזקן הסב את פניו ככל אשר היה ביכלתו; בת־צחוק נזעמה סמרה את השערות המעטות עם שפתיו ונצנצה בעיניו. מה פסול מצא? הלא – הכל! פסול מצא! זו הגולגולת החלקלקה, אלו עיני הכלבלב, הלחיים האדמוניות והשמנוניות, הצוארונים הגבוהים, סיכת־הפנינים, המוֹקַים, הדבור הממושך – פַּאה! חוסר האופי בפרצופו, שביעת־הרצון הנסוכה עליו; אין אומץ, אין העזה אף באחד מאלה הבחורים המפונקים, שדם דגים נוזל בעורקיהם, והבטחון – ראש מאוייהם! והוא פלט בלחש:

“חלב מהול במים, המתחפש בתגא דל יין־פורטו”.

בוב פילין רעם.

היה הדבר קשה מנשוא אפילו לאדם בקי בהויות של עולם. הנשמעה קַלָּסָה גדולה מזו, שזקן מוכה־שבץ זה ילעג לגַברותו שלו! לאשרו, הרי לא נאמרו הדברים ברצינות. אולם לפתע הרהר: “ואם באמת יש ביכלתו לשים קץ לבקורי, ויש בדעתו להפוך את לִבָּן עלי!” ולבו נתר ממקומו.

“צר לי מאד, אדוני”, אמר, “אם אין אני די פראי, לדעתו. כל מה שיהא לאל ידי לעשות בשבילו בנידון זה –”

הזקן הוציא קול נחרה; ובוב פילין, שראה פתח של הצלחה לבדיחות דעתו, המשיך:

“יודע אני, שאין לי חובות, אין לי תסבכות, ויש הכנסה הגונה, סכויים טובים למדי, וכדומה; אלא שיש ביכלתי לתקן את הדבר, אם אין אני ראוי בעיניו בלאו הכי”.

אפשר, שהיה זה נסיונו הראשון באירוניה, וחייב היה להודות, שהנסיון הצליח.

אולם היתורפ הזקן דָמַם כאבן. דומה היה לגולם ממולא קש, דוֹדָה סַלי⁸ ממש, בשבתו כאן, עם האדמומית הקבועה בלחייו, שערותיו הסבוכות, מקשת גוו המרובעת, ללא צואר כמעט – אין זה חסר אלא ליתן את המקטרת לתוך פיו! היש באליל זקן שכמותו חשש סכנה של ממש? האליל דבר:

“איעץ לך עצה קטנה. אל תרבה לבקר שם, פן תכָוינה אצבעותיך. דרוש בשמי בשלום אביך. ליל־מנוחה!”

הטכסי עמד לפני הבית בסיפטון פרק. רצון טפשי להשאר ולהתוכח עם הזקן נלחם בלבו של בוב פילין, בדחיפה פנימית לקפוץ החוצה, לאיים באגרופו מול האשנב ולהעלם. אף־על־פי־כן, אמר רק זאת:

“חן־חן”. ליל מנוחה!" וכשהוא יוצא מן האוטו בכונה, נפטר לדרכו.

היתורפ הזקן הרהר, אגב צפיה לנהג, שיסייע בידו לצאת:

“שמן יותר, אך מוג־לב לא פחות מאביו”.

בקודש־הקדשים שלו נשתקע תיכף לתוך כורסתו. דומיה נפלאה היתה שוררת כאן תמיד בשעה זו. רק לחשה של גחלת, רק אושה קלה של הרוח בעצי־הגן. חמימות יקרה עמדה בחדר והאח רק היא האירה את האפלה. תנומת־אשר עטפה את הזקן. יום של עבודה פוריה! נצחון – אמר אותו פרחח. כן! משהו מן הנצחון! הוא עמד במערכה, ונצח. ועדיין פת־ערבית יש. לנום – לנום! ולא עברה שעה מרובה, עד שנשמעה נשימתו הקצובה – ריתמית, רכה וצלולה, לסירוגין גם אותה ההתכוצות, הנוגעת עד הלב, המצויה בכל זקן חולם חלומות.

III

א.

כשיצא בוב פילין, לאחר עשרה ימים, מן הגנה שלפני בית 23, וילות מיליסנט, עמדה בלבו ערבוביה משונה של רגשות, ועשתונותיו אבדו.

הוא מצא את לרן ופיליס בטרקלין, ופיליס בכתה לפני בואו; הוא לא הטיל ספק בדבר, שהיא בכתה; וזכרון זה הוסיף להרעיל את הרגשות, שנתעוררו בלבו אחר־כך. היתורפ הזקן התרה בו: “תכָּוינה אצבעותיך”. נבואתו התחילה מתקיימת. לאחר ששלחה את בתה מן הבית באמתלא די שקופה, הושיבה אותו הגברת לרן במסיבתה הריחנית על הספה, ושפעה לתוך אזנו מעשה נורא בתסבוכת כספית קשה, בקושיים אין מספר כיום הזה וסכויים ורודים לעתיד לבוא, עד שהיה עליו ראשו כגלגל, ורק דבר אחד הצטייר במוחו בבהירות – שיש לה צורך בחמשים פונט, שתשלם לו חזרה כתום רבע השנה; כי פטרונם סדר פקדון בבנק, שלפיהו תקבל ששים פונט בכל רבע שנה, עד שיגיעו הילדים החביבים לשנות בגרות. אין כאן אלא שאלה של שבועות מועטים; יכול הוא לשאול את האדונים סקריוין וקולס; הם יגידו לו, שהערבות מספיקה בהחלט. בודאי שיכול הוא לשאול את האדונים סקריוין וקולס – במקרה הרי הם עורכי־הדין של אביו; אולם לא זה העיקר. בוב פילין הצטיין במדת־מה של זהירות פקחית, ועיקר שאלה בשבילו היה, אם יתחיל להלוות כספים לאשה זו, היכולה, בלי ספק, ללוות שבעים כפול שבעה בתוקף אהבתו את בתה – הרי זה מגדיש את הסאה! ברם, אם לא יתן – שמא תטור לו איבה, ומה יהא בסופו? מאידך גיסא, כלום אין בהלואה כדי לחזק את מצבו? והואיל וכך – זה כחה של האהבה אפילו בקרב הדור הצעיר – נראתה לו מחשבה זו כלא הוגנת. אם ילוה את הכסף, בכלל, לא יעשה זאת אלא מתוך אדיבות – לעזאזל כל כונות־סתרים! וזכרון הדמעות שלא נמחה עדיין מלחייה הורודות־החורות של פיליס; וקריאת־עצבה הקפדנית: “אח, בחור, האין הממון מתועב!” שרטו שרטת בלבו, ובינתו התבלעה. בין כך ובין כך, חמשים פונט הרי הם חמשים פונט הרי הם חמשים פונט, והאלהים יודעים, כמה עוד; וסוף־סוף, מה הוא יודע על מרת לרן, זולת זאת, שהיא שארת־בשרו של היתורפ הזקן ומחברת ספורי־מעשיות – גם בשיחת־חולין שלה, אם אין הוא טועה? שמא טוב לו לראות את סקריוין קודם? ושוב טפחה לו אותה האצילות הטפשית על פניו. פיליס! פיליס! וכלום פקדונות אינם מסודרים תמיד באופן כזה, שאין בהם כדי לשמש ערבות לשום דבר? ככה, שקוע בעצבות ואובד־עצות, הזמין טכסי להסיעו הביתה. הרי הוא סועד בבית וינטנור, מעבר צ’ישַיר, והוא יאחר את המועד, אם לא יזדרז הביתה להתלבש כדת.

כשנסע באוטו של אביו, לבוש חזיה ועניבה לבנה, היה מהרהר מתוך יהירות כל שהיא בבתו הצעירה של וינטנור, שהיתה נראית יפה בעיניו, לפני שהכיר את פיליס. וכשישב על ידה לסעודה, נהנה הנאה מרובה מהרגשה חדשה זו של התרת קסמיה והקלות שבה יכול להתלוצץ ולהנעים לה את חברתו. וכל אותה השעה היה מתענה בגעגועיו הכמוסים, שכמעט לא עזבוהו בתקופה זו, להרהר בפיליס ולדבר בה. יין־הקצף של וינטנור היה טוב ונמזג בשפע, המַדֵירה הישן שלו – ממבחר מרתפו, ולא היו עוד גברים אתם מלבד כומר אחד, נזיר מיין, שהתיחד במהרה עם הגבירות בעניני העדה. בתנאים נוחים כאלה, ומתוך אמון באדיבותו של וינטנור, נכנע בוב פילין בפני גֵרויו הטמיר לנגוע בענין הקרוב אל לבו.

“שמא ידועה לו, במקרה”, אמר מתוך בדיחות־הדעת, “גברת לרן אחת – שארת־בשרו של היתורפ הזקן – אשה יפת־תואר דוקא – כותבת ספורים”.

מר וינטנור הניד ראשו. כל המשגיח עליו בעין פקוחה, שלא כבוב פילין, היה רואה גם זאת, שעשה אזנו כאפרכסת.

“של היתורפ הזקן? לא ידעתי שיש לו שארים, מלבד בתו, ואותו הבן שבאדמירלות”.

בוב פילין חש את סודו הלוהט מתפשט בכל אבריו.

“יש להגיד, בכל־זאת, שהיא – מתגוררת במרחק־מה מן העיר; יש לה בן ובת. סבור הייתי, שאולי קרא את ספוריה – אשה משכלת”.

מר וינטנור חיך.

“אח!” אמר בקול רוה־חידה, “אותן הגבירות המחברות ספורי־מעשיות! כלום הם מכניסים לה ממון?”

בוב פילין ידע, ששכר־סופרים פירושו הצלחה, אלא כתיבה, שאינה מכניסה ממון לבעליה, מעידה על מדה יתירה של אמנות, ופירושה, שיש לסופר אמצעים משלו, והרי זה מעלהו למדרגה עוד יותר גבוהה. והוא אמר:

“אח! יש לה אמצעים משלה, עד כמה שאני יודע”.

מר וינטנור שלח ידו למדירה.

“ובכן, היא שארתו של היתורפ הזקן”, אמר. “הרי זה ידיד־נעורים של אביו. בידוע שיפשוט את הרגל לבסוף”.

בוב פילין, שהדליקוהו אהבה ומדירה כאחת, לא יכול להעלות על דעתו רעיון של פשיטת־רגל בקשר את שארה של פיליס. ולא עוד, אלא שהזקן עודנו בעל בעמיו! כלום לא סדר זה עתה הקדשה על שמה של מרת לרן? והוא אמר:

“דומני, שאדוני טועה. הדבר היה בעבר רחוק”.

מר וינטנור חיך.

“שמא הוא רוצה בתקיעת־כף?” אמר.

בוב פילין חיך גם הוא. “הייתי תוקע כפי על דבר של ודאי”.

מר וינטנור החליק את פאות זקנו בידו. “אל יאמין; הלה אין לו פרוטה לפרטה. ימלא את כוסו”.

בוב פילין אמר מתוך התרגזות כל שהיא:

“נודע לי במקרה, שדוקא בימים אלה סדר הזקן הקדשה בסך חמשת או ששת אלפים. תמהני, אם לזאת יקרא פשיטת־רגל”.

“מה! על שמה של מרת לרן זו?”

נבוך ותמה, אם אמר דבר של גנאי או של הפרת־אמונים, או שאמר דבר המעלה את ערכה של פיליס, היה בוב פילין מהסס, עד שהניד ראשו.

מר וינטנור קם ופשק את רגליו הקצרות לפני האח:

“לא, ידידי הצעיר”, אמר. “לא!”

בוב פילין, שלא היה רגיל בלַאוִין סתומים, הסמיק.

“אני מתערב אתו בעשרה פונטים. ישאל אצל סקריוין ושותפו”.

מר וינטנור קרא:

"סקריוין ושותפו – אולם הללו אינם – " אחר־כך הוסיף, כשעיניו נעוצות באיש־שיחו כשפודין: “אני לא אתקע כפי. אולי צדק. סקריוין ושותפו הרי הם גם עורכי־הדין של אביו, כלום לא כן? תמיד הייתי מצטער שאיננו בא אצלי. שמא נצטרף לגבירות?” וקדם לאורחו הצעיר בכניסתו לטרקלין, כשרגליו כושלות וראשו עליו כגלגל…

צ’רלס וינטנור לא נמנה על אלה, המרשים לעין זרה לחדור לתוך תוכם. אולם באותו הערב עבד מוחו עבודה רבה, ולאחר שיחתו עם בוב הצעיר, היתה לו הזדמנות לפנות הצדה לא פעם ולחכך את ידיו. כבר לאחר האסיפה השניה של בעלי־החובות, בשעה שירד במעלות המוליכות למשרד של “חברת ההפלגה באיים”, היה מעמיק חשוב.

בקומתו הקצרה, מבנהו המרובע, כרסו המלאה, שפמו ופאות־זקנו המגודלות, מצבע הקנמון, עם גווני פריחה חורת בפניו ובלבושו, לא היה עושה רושם בראשונה אלא במדה ידועה של גסות המונית, שהיא בריטית מעיקרא. היתה לך הרגשה, שעומד לפניך איש־רעים נלבב, להוט אחרי פת־צהרים ופת־ערבית, מבלה את ימי־החופש של הקיץ בסקרבורו, כופה את אשתו, משיט את בנותיו בסירה, ותמיד הרי הוא בקו הבריאות. היתה לך הרגשה, שהוא עולה לבית־הכנסת בכל יום ראשון לשבת, צופה למרום במהלך חייו, שוטם כל לא־יצלח, ודעתו מתרחבת עליו עם כוס היין השניה, אולם הסתכלות בהירה בפרצופו המקושט ובעיניו החומות־אדמוניות היתה נותנת בלבך הרגשה כזו: “יש כאן מה שהוא דרסני; שמא יש בו מדה יתרה של ערמת שועלים”. מבט שלישי היה מביא לידי מחשבה: “פרא־אדם הוא בודאי”.

הוא לא נמנה על בעלי־החובות הגדולים של היתורפ הזקן. הקרן עם הריבית עלתה לפי חשבונו לתביעה של שלש מאות פונט – מחיר מניות לא־פדויות באותו המכרה באקוַדור. אולם הוא חכה שמונה שנים לפרעון כספו, ומעולם לא יכול להבין, כיצד נפתה לחכות זמן רב כל־כך. מובן, שלאדם הלהוט אחרי גדולים ואנשי־שם, היה ברק ידוע באישיותו של היתורפ הזקן, התופס עדיין מקום של כבוד בחוגי הספנות ונחשב במדת־מה לאחד האצילים בליורפול, אולם במשך השנה האחרונה הבין צ’רלס וינטנור, שכוכבו של הזקן שקע לחלוטין – והואיל וכך, מובן, שהועם הברק, והגיעה השעה לפרוע את החוב. חולשת עצמו וחולשתם של אחרים הוא מתעב! ולא עוד, אלא שנִתן לו ענין לענות בו, ובירידתו מן המדרגות, נשתקע בזה. ריח רע עלה באפו – והרי מטבע ברייתו ומטבע מקצועו היה מסוגל להריח ריחות רעים. מפי בוב פילין, שהיה רואה בו לפעמים זווג ראוי לבתו הצעירה, נודע לו דבר ידידותם של פילין הזקן והיתורפ הזקן, הנמשכת זה שלשים שנה ויותר. אותה עובדה די בה למוח חריף, כדי לגלות משהו חשוד במכירה זו. עוד בשעה שקרא את העתקת הדין־וחשבון, כבר עלתה מחשבה זו על דעתו. לקבל דמי־סרסרות הרי זה דבר האסור, כמובן, ובגדר הפרת־אמונים, אולם יש פתח פתוח לעוברי עבירה; הזקן נתון במצוקה גדולה, ויצר לב האדם רע מנעוריו! כדרכו של עורך־דין היה מצרף אחת לאחת. אותו זקן הועיד בכונה אסיפה חדשה של בעלי־חובותיו תיכף לאחר האסיפה הכללית, המכריעה בענין הקניה – אמר, שאולי יעשה דבר־מה בשבילם אחר־כך. הן יש דברים בגו?

בתנאים אלה בא צ’רלס וינטנור לאסיפה, כשעיניו פקוחות לרוחה ושפתיו סגורות ומסוגרות. והוא הסתכל במחזה. ודאי מפליא היה הדבר, שאדם זקן וחלוש כזה, אשר צואר אין לו, אשר מראהו באמת, כאילו הוא מוכן ומזומן בכל רגע למכת־השבץ, יאמר במו פיו, כי הוא “עומד או נופל” עם הקניה הזאת, בדעתו שאם יפול, יצטרך לחזור על הפתחים. למה עומד הזקן כל־כך על הגשמת הקניה? באופן פרטי הרי לא יפיק ממנה תועלת, אלא אם כן – דברים בגו! הוא עזב אפוא את האסיפה מתוך בטחון חשאי, שהיתורפ הזקן הפיק מה שהוא ממקח־וממכר זה, דבר שיתן לו אפשרות לבוא בהצעה של ממש לפני בעלי־חובותיו. אולם בשעה שהודיע אותו הזקן, כי אין אתו כל הצעה, התחמץ לבו בקרבו, והוא אמר לנפשו: “יהי כן, זקן אשמאי שכמותך! אין אתה מכיר את צ'. ו.!” מנהגו האצילי של אותו הקבצן הזקן, המבט התקיף בעיניו הזעירות, העמוקות, הוסיף שמן על המדורה בלבו של גנדרן אחד, שלא רמהו אדם מימיו. כל אותו הערב היה יושב בצד אחד של האח המבוערת, כשמרת וינטנור יושבת בצד השני, והבת הצעירה פורטת את הסירינדה של גוּנוֹ עלי כנור, יושב ומהרהר עמוקות. מפקידה לפקידה היתה בת־צחוק עוברת את דל־שפתו, אלא שלא היה מאריך בה. דרכו עוד לא היתה ברורה לפניו, אך בטוח היה, שיעלה בה במהרה. על נקלה ימַגר את האליל הזקן ממרום כסאו. זה כבר נודעה ההרגשה הבריאה בקרב בעלי־המניות, שעברה שעתו ולא יצלח עוד למאומה. אותו זקן יוָכח, שאין להכעיס את צ’רלס ו.; זה ישא טרפו בשניו וממנו לא ירף. הוא לא יבחין באמצעים, עד שיפַטר את הזקן מכל המשרות שהוא נושא במועצותיו, או שיפרע חובו תמורת שתיקתו! חייו או ממונו – הברירה בידי הזקן. כיון שלא נמחה עדיין זכר העלבון מלבו, כמעט היה מקוה לראשונה, והפתיע את מרת וינטנור בקול מצוה:

“סדרי פת־ערבית קלה ליום ששי הבא, והזמיני את פילין הצעיר עם הכומר”.

הוא פרש בשם הכומר, נזיר מיין, הואיל והיו לו שתי בנות, והואיל ויש לזוֵג בחורים ובתולות, אלא שהיה בדעתו לשלחו תיכף לאחר הסעודה לתוך הטרקלין, לשם שיחה בעניני עדתו, בעוד שהוא עם בוב פילין יאחרו שבת על היין. מה, בעצם, אמר להוציא מפי הצעיר, לא ידע עדיין בשעה זו.

ביום המיועד לסעודה, לפני שיצא אל המשרד, ירד למרתפו. כלום יספיקו שלשה בקבוקים של “פיריי ז’ואי”, או שמא יש להוסיף אחד מבקבוקי המדירה העתיק? ליתר בטחון העלה את כל הארבעה. בקבוק אחד או שנים של יין שמפניה לא נחשבו בעיניו, וגם בפילין הצעיר אין לזלזל.

לאחר שעשה המדירה את שלו, והשיחה נסבה על הנושא הרצוי, הפסיק אותה באמצע, מיראה בדבר, שפילין הצעיר יריק את הבקבוק עד תומו, או שיתחיל לחשוד בו. ולאחר שאורחיו נסתלקו, ובני־ביתו נפטרו לחדריהם, היה עומד עדיין ולוטש עיניו אל האח המבוערת ועושה צרופים לפתרון החידה. חמשת או ששת אלפים – הששה הרי הם עשרה אחוזים מששים! בחשבון מדויק! השותפים סקריוין – אמר פילין הצעיר! אולם קראו ודונקין, לא סקריוין וקולס, הם עורכי־הדין של היתורפ הזקן. אין פירושו של דבר אלא זה, שהזקן רוצה למחות עקבותיה של סרסרות חשאית, על כן מסר את הדבר לעורכי־דין, שאינם יודעים את מצב עניניו לאמתו! אולם מדוע עורכי הדין של פילין דוקא? תיכף לאחר המכירה הזאת, בהכרח שיהא הדבר חשוד גם בעיני הללו. כלום העלה חרס בידו, ככלות הכל? בתנאים כאלה הרי הוא עצמו היה מוסר את הענין בידי עורכי־דין לונדוניים, שהם רחוקים ממקום המעשה. נבוך ואובד־עצות על כן, וחש בכבדו, כדרכו לאחר לגימה של יין עתיק, עלה על משכבו והעיר את זוגתו בשאלה, מדוע, לכל הרוחות, אינה מבשלת תמיד מרק משובח כזה!

למחרת היום הוסיף להרהר בחידה סתומה זו, ופתרונות חדשים לא מצא; אולם כיון שהיה בידו ענין משותף לו ולעורכי־הדין סקריוין, החליט לבוא למשרדם הוא עצמו ולנסות דבר אליהם, שמא יפתיעם עד כדי לגלות טפח. ידוע היה לו מן הנסיון, שאין ענין עָדין באמת נמסר אלא לידי האדם האחראי ביותר שבמשרד, והוא שאל אפוא לסקריוין עצמו. בו ברגע שנטל את מגבעתו על מנת להסתלק, אמר באקראי:

“אגב, אתם עומדים בקשרי מסחר עם מר היתורפ הזקן, כלום לא כן?”

סקריוין, שהרים את שמורות־עיניו כמעט, גמגם: “המ – לא”, באותה הנעימה, בדיוק, שהיתה רגילה בפי מר וינטנור עצמו, כשרצה לרמז, שאם אמנם אין קשרי־מסחר עדיין, יש לשער, שהקשרים יתהוו בקרוב. הוא ידע אפוא, שהתשובה היא כנה. ומתוך מבוכה נסה שוב:

“אח! כסבור הייתי, שכן – בנוגע לגברת אחת, ששמה מרת לרן”.

הפעם בודאי שלא החטיא את המטרה, כי סקריוין הוריד את שמורות עיניו, ואמר:

“מרת לרן – ידועה לנו גברת בשם לרן, אך לא בקשר את זה. על שום מה?”

"אח! פילין הצעיר הגיד לי – "

“פילין הצעיר? והרי זה דוקא –!” הפסקה קטנה, ולאחריה: “עורכי־הדין של מר היתורפ הזקן הרי הם קראו ודונקין, כמדומני”.

מר וינטנור הושיט את ידו: “כן, כן”, אמר; “שלום רב. שמחתי לגמור אותו ענין”, והוא יצא מן המשרד, ירד לרחוב, וכולו אומר חשיבות ובנות־צחוק. האלהים! החידה נפתרה! “הרי זה אביו” – כמעט שנפלט מפי סקריוין. כפתור ופרח! אין ספק! אח! נהדר! פילין הזקן סדר את ההקדשה, הוא עצמו; ועורכי־הדין לא ידעו דבר; הרי זה פותר את הקושי בנוגע להם. כל ממון לא עבר בין פילין הזקן להיתורפ הזקן – לא פרוטה אחת. אח! נפלא! אך לא עד כדי להפליא את צ’רלס וינטנור, זה בעל האף המריח למרחוק. בעוד רגע מתה בת־הצחוק על שפתיו, וצמרמורת קלה עברתהו בזכרו, שאין כל חשדיו מיוסדים אלא על ההשערה בלבד – אין בכך כדי לטוות את החוט עד קצהו. ובכן? עליו להתראות עם מרת לרן זו באיזה אופן, אך טוב מזו – פילין הזקן בכבודו ובעצמו. יש לקבוע בודאות, אם יש איזה קשר בינה לבין פילין עצמו. ברור הדבר, שפילין הצעיר אינו יודע; כי, לפי דבריו, היתורפ הזקן הוא שסדר את ההקדשה. העבודה! אותו זקן אשמאי ערום הוא כנחש – הרי קורת רוח מיוחדת להוכיח, שאינו מגיע לקרסוליו של צ'. ו. הוא התחיל להאמין, שיש בכך משום תועלת הרבים, לקרוע את המסוה מעל הרמאי הזקן. אולם באיזו אמתלא יוכל לבוא לפני פילין? תרומה להקדשות על שם וינדיט! הזקן יפתח בדברי התנצלות, והוא ידאג לכך, שהדברים לא יגיעו עד כדי תרומה ממש. הוא שכר אוטו להסיעו אל ביתו של פילין בסיפטון פרק. כשהוכנס לחדר בקומה התחתונה, שהיה מוסק בנוסח אמריקה, התיר מר וינטנור את כפתורי אדרתו. קשה היה לאדם בעל גו בריא לעמוד בחומו של בית־פרחים זה. ולאחר שקבל באהבה את סרובו והתנצלויותיו של דז’וא פילין – בודאי! אין אדם יכול לתרום עד לאין שיעור, אפילו לשם מוסדות חשובים ביותר! – אמר בנעימות:

“אגב, אדוני מכיר את מרת לרן, כלום לא כן?”

הוא לא פלל מעולם, שיריה פשוטה כזו תעשה רושם עד כדי כך. פניו של דז’וא פילין, שלא הצטיינו בצבעים חיים מעולם, הפכו כעין האפר; הוא פשק את שפתיו הדקות, סגרן במהירות, כדרך צפרים, ודומה היה, כאילו הוא טורח להבליע משהו מחניק בגרגרתו הצנומה. החריצים, המופיעים בעקבה של ליאות־עצבים בפני אנשים שאין לחייהם גבוהות ביותר, התעמקו במדה מבהילה. רגע אחד היה חור כמות. אחר כך הרטיב שפתיו ואמר:

“לרן – לרן? לא, נראה, שאין אני –”

מר וינטנור, שהיה מתעסק בכפפותיו עד שיעלה אותן על ידיו, גמגם:

“אח! סבור הייתי – בנו מכיר אותה; שארת־בשרו של היתורפ הזקן”, והוא הרים את עיניו.

דז’וא פילין החזיק את מטפחתו לפיו; הוא השתעל, שעול חלוש לכתחילה, ואחר־כך ביתר עוז:

“בריאותי רופפת עד מאד”, אמר לבסוף. “הריני יוצא למדינות־הים בלי דחוי. הקור הזה יקטלני. מה השם, שהזכיר אדוני?” והוסיף להחזיק את המטפחת מול שניו.

מר וינטנור חזר על השם:

“לרן. כותבת ספורי מעשיות”.

דז’וא פילין גמגם לתוך מטפחתו:

“אח! המ! לא – אני – לא! בני מכיר כל מיני בריות. אצטרך לפנות למינטון. אדוני הולך? שלום! שלום וברכה! מצטער אני למאד; אח! אח! שעול זה – אח! הא, הוהמ! מעציב מאד. כֵּ – הֵן! השעול! אח! אח! הא, הוחמ! מעציב ביותר. כ–הן!”

בחוץ נשם מר וינטנור מלוא ריאותיו מן האויר הקר ככפור. שוב אין ספק בדבר! שני השמות המפורשים פעלו כקמיעות. זקן חלוש זה עלול לשמש עד מצוין, הוא יכרע, בפשטות, מאימת הקטיגור. נגודו הגמור של אותו זקן אשמאי, היתורפ, אותה מצח נחושה! השערוריה גדולה לאין שיעור, ואין לו אלא למצוא דרך, להפיק ממנה את כל התועלת האפשרית. לאחר רגע עלתה בדעתו – כי אין חכם מבעל־הנסיון – האפשרות, שמרת לרן זו, אינה אלא פילגשו של פילין הזקן – או בתה של חטאת־נעורים, או שיש לה ולו איזו שייכות אחרת לדבר שבאסור. כל יחס כזה היה מבאר את התרגשותו, התכחשותו אליה, חוסר הידיעה של בנו. אלא שאין בכך כדי לבאר, מדוע יחס פילין הצעיר את ההקדשה להיתורפ הזקן. אין זאת כי נודע לו הדבר מפי האשה עצמה. אף־על־פי־כן, ליתר בטחון, מוטב שישתדל לראותה. אך כיצד? אי־אפשר לבקש את בוב פילין, שהוא יציגו לפניה, לאחר השיחה הזאת עם אביו. הוא יצטרך לפעול על דעת עצמו ולבקש הזדמנות לראותה. היא כותבת ספורי־מעשיות, כלום לא כן? שמא כתבתה ידועה באיזה עתון; או שהיא נתונה במדריך העירוני – שם, שאינו שכיח ביותר! וככלב, שהריח עצם מרחוק, מהר לנסוע לבית־הדואר. כן, הרי השם המפורש, אין מקום לטעות! “לרן, מרת ר.–23, וילות מיליסנט”. וכשהוא אומר לנפשו: “שעה זו אין להחמיץ”, פנה לעבר ההוא. הענין הוא עדין למדי. עליו להזהר שלא לעשות כל דבר, העלול להחליש את יכלתו לפרסום הדברים הידועים לו. כן – הרי זו מדוכה! יש ליתן יסוד משפטי ראוי לאשר הוא עושה כעת. ברם, מכל בחינה שתהיה, הרי יש לו הזכות לחקור במעשה רמאות ביחס אליו, בתור בעל־מניות ב“חברת ההפלגה באיים”, ומעשה רמאות ביחס אליו, בתור בעל־חוב של היתורפ הזקן, בודאי! אך נניח, שמרת לרן זו עומדת באמת בסבך־יחסים עם פילין הזקן, ואין ההקדשה אלא בחינת אתנן. מילא! כי אז לא יוכל לפרסם דבר על סרסרות חשאית, ולא יהי לו צורך להמשיך את החקירה. בכל אופן יצא הוא הזכאי. ברם איך יציג את עצמו? שמא יתאמר לעתונאי המבקש דברי־ספרות? לא, זאת לא תצלח. אין לו להתחפש באיצטלא שאינה שלו, פן יצטרך אחר־כך להתנצל על פעולותיו בפומבי, דבר קשה לעולם, אם אין אדם נזהר בכל דרכיו! בו ברגע עלתה על דעתו שאלה, ששאל אותו בוב פילין אותו הערב. “דרך אגב, הרי אין אדם יכול ללוות מן ההקדש? כלום אין, בדרך כלל, סעיף מיוחד בנגוד לכך?” כלום נסתה מטרונית זו ללוות ממנו כסף בחשבון של אותה הקדשה? אולם ברגע זה הגיע עד הבית, וכשיצא מן האוטו, לא היה מבחין עדיין, כיצד ישאל באורים־ותומים. חוצפתו, הטבעית והמקצועית, עמדה לו להגיד למשרתת הקטנה:

“מרת לרן בבית? תאמרי, שמר צ’רלס וינטנור רוצה לראותה, בבקשה”.

עיניו החומות, הזריזות, נחו על פני הפרוזדור, המשמש אולם – הנייר הכחול מאד על גבי הכתלים, הוילאות עם ציורי הלילך על הדלתות, ההעתקה המפורסמת של תמונת אשה צעירה וערומה, המביטה אחורנית מעל לכתפה, והוא אמר בלבו: “המ! טעם יש כאן בודאי!” עיניו נתקלו כמו כן בכלבתא חומה־לבנה, שצנחה באימת־מות בקצה השני של הפרוזדור, והוא גמגם בחבה: “רכרוכית! בואי הנה, רכרוכית!” עד שנקשו שניה של כרמן זו לזו.

“היואיל אדוני להכנס?”

מר וינטנור החליק את פאות־זקנו בידו, ומשנכנס לחדר נתרשם תיכף באוירו של קן חמים. מכונת־תפירה ואיזה אריג לבן היו מקיפים את האשה יפת־התואר ובתה הנחמדה שעל הספה. הנערה נשאה עיניה, אולם האשה קמה.

מר וינטנור אמר בקלות:

“הגברת מכירה, כמדומני, את ידידי הצעיר, מר רוברט פילין”.

הגבירה, שעשתה עליו רושם כביר בשפעת־גוה הפורחת, גמגמה במתק־שפתים ממושך:

“אח! כ–ן. אדוני בא מאת סקריוין?”

מתוך מחשבה מזורזת: “כאשר חשבתי!” השיב מר וינטנור:

“המ – לאו דוקא. אמנם עורך־דין הנני; אין אני בא אלא לשאול בדבר הקדשה ידועה, שלדברי מר פילין זוכה בה הגברת”.

“פיליס יקירתי!”

משראה מר וינטנור את הנערה מזדקפת מאחורי האריג הלבן, אמר בזריזות:

“אנא, אל תטריח עצמה העלמה – אין זה אלא דבר־רשמיות!” הוא העלה תיכף בדעתו, שהגבירה תהיה מוכרחת לומר דבר אמת בנוכחותו של צד שלישי זה, והוא המשיך: “לא מזמן, כמדומני. הרי היא מקבלת רבית ראשונה – מששת אלפים פונט? הלא כן?” ולהודאה הברורה של אותו הקול המצלצל, המתוק, היה מהרהר: אשת־תפארת; איזו עינים!"

“חן־חן; דיני בכך. יכולני ללכת אצל סקריוין לשם פרטי הענין. צעיר הגון הוא בוב פילין זה, לא כן?” הוא השגיח בזיע קל לסנטרה של הנערה ובבת־צחוק, שהסתלסלה על שפתיה המלאות של מרת לרן.

“צעיר נחמד; אנו מחבבות אותו מאד”.

והוא המשיך:

“הרי אנו ידידים מכבר; אתן מכירות אותו מזמן?”

"אח! לא. אימתי פגשנוהו אצל הפטרון, פיליס?

לפני חודש בערך. אולם הוא סמל הפשטות – בן־בית גמור הוא אצלנו. צעיר הגון".

מר וינטנור מלמל:

“אינו דומה לאביו כל עיקר, כלום לא כן?”

“באמת? אין אנו מכירות את אביו. סבורה אני, שהוא בעל ספינות”.

מר וינטנור חכך את ידיו.

“כ–ן”, אמר, “הרי הוא מסתלק מהן – אדם בעל־מזג. פילין הצעיר בר־מזל הוא – בן יחיד. ובכן פגשתן אותו אצל מר היתורפ הזקן. מכיר אני גם אותו – קרוב לכן קרבת־משפחה, כמדומני”.

“הפטרון היקר שלנו – אדם נפלא מאין כמוהו”.

מר וינטנור ענה כהד:

“נפלא–כאחד הרומאים הקדמונים, לכל דבר”.

“אח! אולם הוא טוב־לב כל כך!” מרת לרן הרימה את האריג הלבן: “יראה נא אדוני מה שנתן לשובבה זו במתנה!”

מר וינטנור מלמל: “מקסים! מקסים! בוב פילין אמר, כמדומני, שמר היתורפ הוא אשר הפקיד את הכסף לשמה”.

אחד מאותם העננים, המקדירים פני נשים, שחבו כסף בשעתן, חלף במהירות מעל לעיניה של מרת לרן. וכאילו היו אומרות לרגע קל: “שמא רצונך לדעת יותר מדי?” אחר־כך נתבהרו פניה שוב.

“הלא ישב אדוני?” אמרה. “יסלח לנו, שאנו עוסקות במלאכה”.

מר וינטנור, שראה צורך לעצמו לברר את רשמיו, הניד ראשו.

“חן־חן; עלי ללכת. השותפים סקריוין יכולים אפוא – אין זו אלא רשמיות בלבד! שלום עליכן! שלום לעלמה לרן. מובטחני, שהשמלה תהא הולמת אותה במאד”.

ומתוך זכרונות של מבט בהיר ביותר מעיני הנערה ולחיצה חמה ועזה מיד האשה, נסוג מר וינטנור אחורנית לצד הדלת והספיק לצאת החוצה לפני שנאמרו הדברים, בשני קולות:

“עורך־דין נחמד!”

“אדם נורא!”

משנכנס שוב לאוטו, הוסיף לחכך את ידיו. לא, היא איננה מכירה את פילין הזקן! דבר זה ודאי; לא מתוך דבריה, אלא ממראה־פניה. רוצה היא לדעת אותו, או, לפחות, על אודותיו. הרי היא משתדלת לצוד את בוב הצעיר בשביל אותה תינוקת – הדבר ברור, כשמש בצהרים. המ! זאת תהיה הפתעה לידידו הצעיר, כשישמע בדבר בקורו. מילא, יהי כן! וערבוביה משונה של הרגשות תקפה את מר וינטנור. הוא ראה עכשיו את כל הענין בבהירות כזו, ולאמתו של דבר, לא יכול להמנע מרגש־מה של הערצה. העבירה על החוק נעשתה כדבעי! אין כל אפשרות למנוע אדם מהקדיש את ממונו לשם אשה, שלא ראה אותה מימיו; ואין אפוא כל אפשרות לבטל את ההקדשה של פילין הזקן. אולם את היתורפ הזקן אפשר לבטל! הדבר נעשה מעשה חושב, יש להודות בכך, אח! מעשה־חושב! ואך זאת אשה מפוארה – להפליא! היתה לו מעין הרגשה, שאילו רק היתה ההקדשה בסכנה, אולי כדאי היה לקיימה על תנאי – אשה כזאת יכולה לעשות את הדבר כדאי! והוא לא הטיל ספק בדבר, שהיא היתה מעיינת בהצעה! העינים הללו! חבל – חבל, באמת! מרת וינטנור איננה בת־זוג מספקת מכל הבחינות. אולם אהה! ההקדשה איננה בסכנה. אכזבה זו לרגש־האהבה שבלבו הוסיפה שמן על המדורה, והגבירה את תאותו של מר וינטנור למשפט צדק. כעת ינעץ את שיניו בבשרו של אותו הזקן. חקירה ודרישה זו שעשה אין להתבייש בה – אין לזלזל בה כל עיקר! אמנם, גם ההצלחה האירה לו פנים – לא, לאו דוקא הצלחה – רק אותה המצאה פקחית, לעשות דבר דבר בעתו, המציינת את איש־המעשה הגאוני.

אולם משנכנס לקרון הרכבת בדרך חזירתו אל מרת וינטנור, היה מהרהר: “אשה כזאת היתה יכולה–!” והוא נאנח מעומק הלב.

ב.

בצהרי אותו יום, לאחר בקורו של מר וינטנור, נכנס בוב פילין לבית 23, וילות מיליסנט, ובכיסו המחאה בכתב מצועצע על סך חמשים פונט. נצחה אדיבות את ההסוסים. והוא צלצל בפעמון מתוך עליצות שהפתיעה אותו, הואיל וידע שהוא עושה מעשה מתוך חלישות־הדעת.

“מרת לרן איננה, אדוני. העלמה פיליס בבית”.

לבו נִתַּר ממקומו.

“אח–ח! צר לי מאד. תמהני, אם תואיל לקבלני?”

המשרתת הקטנה השיבה:

“כמדומה אני, שהיתה חופפת שערה, אדוני. אך אולי כבר נגבה אותו. אלך לראות”.

בוב פילין עמד, דומם כאבן, מתחת לצעירה התלויה על הכותל. נשימתו נתקצרה. שמא שערה לא נוגב עדיין – רעיון מחריד! פתאום שמע את קולה הצלול, שהונמך במקצת: “אוי ואבוי!” ועוד מלים שלא יכול לתפוס. המשרתת הקטנה ירדה במרוצה.

“העלמה פיליס אומרת, אדוני, שתהיה אתו כהרף־עין. ובקשה למסור, שהנער דז’וק פרוע, אדוני”.

בוב פילין השיב “תו – דה” ועבר אל הטרקלין. נגש אל שלחן־הכתיבה, נטל מעטפה, שם בתוכה את ההמחאה, ולאחר שרשם עליה: “למרת לרן”, השיבה לתוך כיסו. אחר־כך בא ועמד לפני הראי. עד חודש זה האחרון לא היה מטיל ספק בקלסתר פניו מעולם; אולם בימים אלה היה מתאַוה לשנויים בפניו, שלא חלם עליהם מעולם. יותר מדי מלאים ואדמונים הם. אין בהם כדי לשקף את עוז אהבתו. הרי זו מגרעת. בתיתורה לבנה וצרה לפתח־חזיָתו ופרח בדש מעילו השתדל לתקן את הקלקלה. אך כל התחבולות שחִבֵּל לא עמדו לו להתאזר עוז בימים אלה, לא נתנו לו את התקיפות הדרושה לראות את פניה בלי מורך. ואולם עד החודש הזה לא ידע מורך ובטחונו העצמי לא עזבו מעולם. קול רם וצלול אמר מתוך לגלוג:

“אח – ח! בחור גנדרן שכמותו!”

וכשהחזיר את פניו, ראה את פיליס בפתח. שערותיה החומות התפתלו־הבהירו על כתפיה, ורגש מתוק עד כדי התעלפות עברהו, עד שפלטו שפתיו במבוכה:

“אח! עלי להודות – כמה משַׂמח!”

“האמנם! הרי זה נורא! כלום בא לראות את אמא?”

מהסס ועומד בין פחד להעָזה, ותקוף ריח רענן של חציר ופרחי־שדה, גמגם בוב פילין:

“כ–ן. אני – אני שמח, בכל־זאת, שאיננה”.

צחוקה היה אכזרי מאד בעיניו.

“אח! אח! אל נא ישתטה. יואיל לשבת. כלום ידוע לו דבר יותר נורא מחפיפת השער?”

בוב פילין ענה בשפה רפה:

“מובן, שאין לי נסיון רב בכך”.

פיה נפער.

“אח! ועלי להאמין לו, לא כן?”

והוא הרהר מתוך יאוש: “שמא אעז – שמא צריך הייתי,– שמא יכול הייתי, באיזה אופן, ליטול ידה בשלי, או לחבק את צוארה בזרועי, או בדומה לזה?” ואולם הוא הוסיף להצטמצם בקצה הספה שישב עליו, בעוד היא יושבת, גמישה וקלה, בקצה השני, ואחד מאותם המשברים, המכים את צמֵאי־האהבה משבץ, הכה את לבו לאין מרפא.

היו פעמים במשך חודש זה האחרון, אשר אפפוהו זכרונות עבר לא רחוק – אז הלכה לשונו בגדולות, ושפתיו נשיקות מלאו, ולבו גס בבחורות – והטרידה אותו מחשבה ספקנית: כלום באמת היא תמימה כל־כך? כלום באמת אינה רוצה בנשיקות פי? אהה! רגע לא עבר על מחשבה מטרידה כזו, והכה אותו שוב רוח־פחדים ואדיבות־אבירים, ועדינות מוזרה וטרגית – מימיו לא ידע כמותה – השתלטה מחדש. ופתאום שמע אותה מדברת:

“למה הוא מתחבר לאנשים נוראים כאלה?”

“מה? לאנשים נוראים לא נתחברתי מעולם”.

“אח, כן, דוקא נתחבר; אחד בא אתמול; הרי הוא מגדל פאות־זקנו על לחייו, והוא אדם נורא”.

“פאות־זקן?” לבו נתחמץ בו מגודל העלבון. “סבור אני, שאינני יודע אלא אדם אחד המגדל פאות־זקן – עורך־דין”.

“כן – הרי זה האיש; אדם נוראה בהחלט. אמא לא השגיחה בכך, אולם אני לחיתו־טרף דמיתיהו”.

“וינטנור! בא לכאן? מה היא מתכונת לומר?”

“הוא בא; בנוגע לאיזה עסק של אדוני, אפילו”.

פניה נתקדרו.

בוב פילין היה מתענה בזמן האחרון על פתיחה לשיר שלא עלה בידו:

"רָכוֹב רָכַבְתִּי בַּדֶּרֶךְ, וָאֵרֶא

רִיבָה מַבִּיטָה בִּי מִפֶּתַח־בֵּיתָהּ".

השיר לא נגמר מעולם. ואף השורות השתים נכתבו מתוך הרגשה שהיתה לו, כי דומה קלסתר־פניה ליום של אפריל. הענן, שהקדיר את פניה כעת, היה דומה לענן של אפריל, עוד רגע וישפך בסילונות בהירים ועזים. הוא סלק הצדה את שתי השורות המדאיבות ואמר:

“תשמע נא, מיס לרן – פיליס – תשמע נא!”

“ניחא, הריני שומעת!”

“מה נתכונה לומר – כיצד בא לכאן? מה דבר?”

היא הנידה ראשה, ושערותיה נעו־זעו; ריחות של חציר ופרחי־שדה עמדו בחדר. היא הורידה עיניה ותמלמל:

“הלואי שלא היה אדוני – הלואי שלא היתה אמא – לתועבה לי הדבר. אה! ממון! נורא – איום!” ואנחה רווית־דמע זעזעה את תְנוּכֵי אזניו המסמיקות של בוב פילין.

“אנא– אל נא! ותגד נא לי, בבקשה, כי אנכי –”

“אח! אדוני יודע”.

“אינני־אינני יודע ולא כלום. מעולם לא –”

פיליס נשאה עיניה אליו.

“אל נא יפיח כזבים; יודע הוא, שאמא לוֹוָה כספים ממנו, ואני איני סובלת זאת!”

מתוך רצון לאַמֵת את השקר, זכרון ההמחאה שבכיסו, הרגשת עלבון מעורבת ברחמים, ותמיהה נבוכה, מבולבלת, על בקורו של וינטנור, מלמל בוב פילין:

“אח, בכור־שטן!”

תוך התרגשות נעלם ממנו מבטה של פיליס מבעד לריסיה, מבט שהיה אומר:

“אח! כן אהבתי!”

“יקחני אופל! תשמע נא! כלום נתכונה לומר, שוינטנור בא לכאן בדבר הלואותי? מעולם לא אמרתי לו דבר–”

“הנה אזניו השומעות – אדוני מלוה כסף!”

הוא תלש את שערו.

“עלינו לברר את הדבר”, הוסיף בוב.

“לא עד השורש! אח! מראהו מבדח באמת. מימי לא ראיתי את שערו פרוע. אח! אח!”

בוב פילין קם ופסע ארוכות וקצרות בחדר. למרות התרגשותו לא יכול להתאפק מהסתכל במראָה, מן הצד, ומשמצא לו אמתלא להחזיק ראשו בשתי ידיו, עשה נסיון רציני לתקן את שערו. אחר־כך עמד באמצע החדר ואמר:

“נניח, שאני מלוה כסף לאמה. מה בכך? הרי זה רק עד רבע השנה. אין לך אדם, שאינו זקוק לגמילות־חסד לפרקים”.

פיליס לא הרימה את פניה.

“מדוע הוא מלוה את הכסף?”

“משום – משום – משום מה לא אַלְוֶנוּ?” ומתוך העזה פתאומית תפס את ידיה.

היא שחררה אותן תיכף ומיד. ומתוך התרגשות שלאחר יאוש, הוציא בוב פילין את המעטפה.

“אם רצונה בכך”, אמר, “אני קורע זאת תיכף ומיד. אין בדעתי להלוות, אם אין הדבר לרצון לפניה; אלא שחשבתי – אני חשבתי –” הרי לשמה בלבד הייתי עומד להלוות כסף זה!

פיליס מלמלה לתוך חלל האויר:

"כן! אדוני חושב, שאנכי – וזאת אשר אני מתעבת כל־כך!

עיניו נפקחו באימה.

“אח! אני מעולם לא – נשבעתי, שמעולם לא –”

“כן, הוא עשה זאת. כסבור היה שאני מרוצה בהלואותיו”.

היא קפצה ממקומה והתחמקה ממנו אל החלון.

ובכן, היא סבורה, שאמה משתמשת בה כדי למשכו ברשתה! הרי זה רעיון מחריד – ביחוד, מפני שהוא נכון! ידוע ידע, שמרת לרן אינה מחמיצה הזדמנות לנצל את אהבתו לבתה. והוא אמר מתוך התלהבות, בכל הפשטות:

“פטומי־מלים בעלמא!” הדברים לא עשו רושם, ומתוך יאוש שחור כמעט צעק: “תשמע נא, פיליס! אם אין רצונה בכך – הרי!” פיליס החזירה פניה אליו. הוא קרע את המעטפה והשליך את הקרעים לתוך האש. “הנה היא”, אמר.

עיניה התעגלו. היא אמרה בקול פחדים: “אח!”

הוא השיב מתוך יושר־לבב רב־יסורים:

“לא היתה זאת אלא המחאה. עכשיו עשיתי רצונה”.

כשהיא מסתכלת באש, השיבה קצובות:

“כדאי, לדעתי, שילך לפני בואה של אמא”.

בוב פילין פער פיו; בעומק לבבו הסכים לדעתה, אולם קשה היה לשאת את הרעיון, שיבַלה רגע אחד אתה לבדה, והוא אמר בכובד ראש:

“לא, אנכי אשאר!”

פיליס התעטשה.

“שערותי לא נוגבו עדיין כל עיקר”, והיא ישבה על המאפרת, כשגַבה פונה לאש.

מעין השראה רוחנית נחה על פניו של בוב פילין. אילו לפחות, היה ביכלתו לצפצף את הזמר: “פִילִיס הִיא רֹאש־שְׂשׂוֹנִי בָּעוֹלָם!” או אפילו: “פִילִיס – אוּלַי אַתְּ – שֶׁמָּא אַתְּ – שֶׁמָּא יֻתַּר לִי?”

אולם שפתיו לא הפליטו אף הגה – נסתתמו זמרותיו.

ולפתע פתאום אמרה פיליס:

“אך אל נא יהא נושם בקול. נורא הדבר!”

“נושם? לא הייתי נושם!”

“דוקא היה נושם. ככַרְמֶן, ממש, בשעה שהיא חולמת”.

הוא פסע שלש פסיעות לצד הדלת, לפני שאמר בלבו: “מה בכך? הריני מקבל מידה הכל באהבה”, וחזר שלש הפסיעות לאחור.

היא אמרה בְרֹךְ:

“בחור מסכן!”

הוא השיב בעצבות:

“היא מבינה בודאי, שזאת אולי פגישתנו האחרונה?”

“מדוע? סבורה הייתי, שיש בדעתו לקחת אותנו לתיאטרון”.

“מסופקני, אם תסכים אמא שלה – אחרי –”

צחוק צלול פרץ לרגע מגרונה של פיליס.

“הוא איננו מכירה את אמא. אין דבר העשוי להשפיע עליה מטוב ועד רע”.

ובוב פילין מלמל:

“הבינותי”. הוא לא הבין, אך לא היה חושש לכך. ושוב השכיחה המחשבה בדבר וינטנור את כל השאר. מה, בשם האלהים – כיצד, בשם האלהים. הוא השתדל להעלות בזכרונו את כל הדברים שאמר הערב. ודאי שלא בקש מאתו לעשות מה; ודאי שלא נתן לו את כתָבְתן. היה בענין זה משהו מוזר מאד, ויש לבררו, לכל הרוחות! והוא אמר:

“כלום בטוחה היא, שאותו בר־נש, אשר בקר אתכן אתמול, נקרא בשם וינטנור?”

פיליס הנידה ראשה בחיוב.

“והוא קצר קומה, ופאות־זקנו על לחייו?”

“כן. צהובות הן. ועיניו אדומות”.

הוא מלמל בלי חמדה:

“ודאי שזה הוא, חוצפה מעין כמוה; בפשטות, קצרה בינתי מהשיג את הדבר. אני אלך ואתראה אתו. מהיכן, בשם אלהים, נודעה לו כתבתכן?”

“משערת אני, שאדוני נתנהּ לו”.

“אני לא נתתי, אינני רוצה, שתחשבני לפטפטן”.

פיליס קפצה ממקומה. “אח! הפתעה! הנה אמא!”

מרת לרן עלתה במשעול הגִנָה. בוב פילין מהר אל הדלת.

“שלום”, אמר; “הריני הולך”. אולם מרת לרן כבר כבשה את הפרוזדור. כשהיא מקיפה אותו בפַּרוות ובשִׁפעת אישיותה, משכה אותו חזרה לתוך הטרקלין, שם נפתח החלון לאחורי החצר ופיליס נעלמה בו.

“מקוה אני”, אמרה, “שהילדים השובבים קבלו את פניו כהלכה. אותו עורך־הדין הטוב שלו בא אתמול. נראה שהיה שבע־רצון”.

בוב פילין, שהסמיק מלוא פניו, גמגם:

“מעולם לא בקשתי זאת מידו; הוא איננו עורך־הדין שלי. אינני מבין פירושו של דבר”.

מרת לרן חייכה.

“ידידי הצעיר, אין בכך כלום, אין לו צורך להיות איסטניס כל־כך. אדרבא. הריני רוצה להעמיד את הדבר על בסיס מסחרי”.

בוב פילין הבליג על נטיה איומה להתפרץ ולומר: “לא יהיה כל בסיס לדבר!” ומלמל: “עלי ללכת; השעה נתאחרה לי”.

“ואימתי יהיה ביכלתו –?”

“אח! אני – אני אשלח – אני אכתוב. שלום!”

ופתאום נתברר לו, שמרת לרן החזיקה בדש מעילו. ריח הסגלים והפרוות היה חריף ומשכר, ובמוחו הבריק רעיון: “סבור אני, שיוסף הצדיק בכתבי־הקודש לא נדרש אלא ליתן לה הלואה. איני יכול להשאיר את מעילי בידיה! מה אעשה?”

מרת לרן היתה ממלמלת:

“כה נחמד היה הדבר, אילו יכול אדוני לסדר דבר זה היום”; וידה החליקה על חזהו. “אח! אדוני הביא את פנקס־ההמחאות – אך זה בחור נחמד!”

בוב פילין הוציא את הפנקס כלאחר יאוש, ישב אל שלחן־הכתיבה וכתב המחאה דומה לזו, שקרע והשליך לתוך האש. נשיקה חמה נחה על אחת מעיניו, ראשו נלחץ לרגע אל חזה עטוף־פרוה; יד הוציאה את ההמחאה; קול קרא: “מה נפלא!” ואנחה הטביעה אותו בנחשול של בשמים. כשהוא נסוג אחורנית לצד הדלת, נשם אויר מלוא ריאותיו:

“איני כדאי; וכן – וכן, אנא בל תאמר לפיליס, שלום רב!”

לאחר שיצא בשער הגנה, היה מהרהר: “האלהים! כעת עשיתיה. מי פלל, שדבר יגונב אל פיליס, בכלל! וינטנור מנוול זה!”

פניו התקדרו בעבים. הוא ילך ויברר פרושו של דבר, בכל אופן!

ג.

מר וינטנור עמד לצאת ממשרדו, כשהובא אליו כרטיסו של ידידו הצעיר. היה בדעתו רגע להכחיש דבר מציאותו במשרד, אך הוא עמד בנסיון, באמרו: “לא! מה התועלת? הכרח הוא לראותו פעם אחת!” אם כי אין להגיד, שהוא הצטיין באומץ־הלב, הרי היתה בטבעו אותה תערובת מיוחדת של בטחון בכוחות־עצמו וקהות־הרגשות, המציינת רוב יודעי דת ודין. וכן לא שכח מעולם, שלו הצדקה.

“בבקשה להכניס אותו!” אמר.

היה בדעתו לקבל את בוב פילין הצעיר בסבר פנים יפות, אולם לא נעלמה ממנו גם האפשרות, שהלה ידרוש באורים. וכן היה מתענה עדיין לזכרון בשרים מתעגלים ושפתים נעות, עם האפשרויות של מדת־קרבה יתרה.

בלחצו את ידו של פילין הצעיר, גלה תיכף בעיניו הצהובות והזריזות את מבוכתו של הלה, מתחת למסוה של הלחיים האדמוניות והצוארון הגבוה. הוא נשתקע באחת מאותן הכורסות המסתובבות, המקנות לכל היושב בתוכן חזקת בכורה לגבי אדם הנתון לישיבת־קבע, ואמר:

“אדוני נרגָש כפי הנראה. כלום יכול אני לעשות דבר־מה בשבילו?”

בוב פילין, תוך הכסא הקבוע, המיועד ללקוחות, היה אומן את מגבעתו על ברכו.

“כן, יש ויש. זה עכשיו בקרתי אצל מרת לרן”.

מר וינטנור לא נסוג אחור.

“אח! אשה חשובה; גם הבת יפת־תואר!” ובדברים האלה נתן טעם ידוע. הוא לא המתין מעולם להתקפה. בוב פילין הרגיש נחשול עולה בדמו.

“ישמע נא, וינטנור”, אמר, “הריני דורש באורים”.

“למה?”

“ודאי, לזה שהלך לשם, וקרא בשמי, והאלהים יודעים מה עוד”.

מר וינטנור סובב את כורסתו פעמַים, לפני שהשיב:

“ובכן, לא יקבל אותם”.

בוב פילין הוכה בתמהון לרגע; אחר־כך מלמל מתוך החלטה:

“אין ג’נטלמן נוהג ככה”.

כל אדם שבעולם יש לו אילוזיות שלו, ואין אדם רוצה, שיפריעו אותן. גוון־הזנגביל מתחת לאודם של פני וינטנור צף למעלה; אפילו לובני עיניו האדימו.

“אח!” אמר; “באמת! שמא יִטוֹר כרמו שלו?”

“אני נוטר כרם שלי – אדרבא ואדרבא. אדוני השתמש בשמי, ואין אני רוצה –”

“לעזאזל מה שהוא רוצה! עכשיו אומר לו זאת –” מר וינטנור הרכין עצמו לצד אורחו – “מוטב לו, שישים מחסום לפיו, ולא ירגיזני. הרי אני אדם בעל מזג טוב, אך אני לא ארשה לו להתחצף”.

בוב פילין, שהוסיף להחזיק במגבעתו ונשאר על מקומו מתוך אותה ההרגשה העמומה, שיש דברים בגו, קרא:

“להתחצף! ראויים הדברים למי שאמרם – אחרי המעשה שעשה! יגד נא, למה עשה זאת? הדבר מפליא כל כך!”

מר וינטנור השיב:

“אח! האמנם? יואל נא להמתין קצת, ידידי!”

נרגז עוד יותר על המסתורין שבענין, זה, לא יכול בוב פילין אלא למלמל:

“מעולם לא נתתי לו את כתבתן. לא נדברנו אלא בהיתורפ הזקן”.

ולבת־הצחוק שנתפשטה בין פאות זקנו של וינטנור, קפץ ממקומו וקרא:

“לא כן הדבר, ואדוני לא ידחני בקש. הריני דורש באורים”.

מר וינטנור התפרקד על כורסתו, שלב את רגליו השמנות, הִגִּיעַ יד ימין בשמאל בראשי באצבעות הבשרניות. במצב כזה היה יודע תמיד להבליג על רגשותיו.

“הרי הוא דורש – באמת?”

“כן. ודאי שהיה לו איזה יסוד”.

מר וינטנור סקר אותו:

“אעוץ לו עצה אחת, תרנגול צעיר, וגם לא אחשבנה לו בכסף: אל ישאל שאלות, ולא יפיחו לו כזבים. ועוד אחת: ילך מכאן לפני שיתבלבל שוב”.

הקהות הטבעית של בוב פילין עמדה לו בקושי לשמע הנאום הזה. הוא אמר מתוך התרגשות כבדה:

“אם יוסיף ללכת שמה ולהשתמש בשמי, הריני –. שחק לו מזלו הפעם, שאיננו בן־גילי. בכל־אופן, הריני משחרר אותו מחברוּתִי לעתיד. ערב טוב!” והוא הלך לצד הדלת. מר וינטנור קם ממקומו.

“מה טוב”, אמר בקול רם. “ברוך שפטרני! יחיה אדוני ויראה, רגלו של מי תלחץ הנעל!”

אולם בוב פילין כבר הלך, ועורך־הדין נשאר בפנים מאדימות מאד, לב מלא מרורות והרגשה סתומה, שלָקָה בדבורו. לא רק בוב פילין בלבד עזבהו, אלא גם כל מאוייו הרכים. לא עוד שגה בזכרונה של מרת לרן, אלא הִתְעַלָּה למעלת גבר ובן בריטניה, ולא בקש אלא לקבל את המגיע לו ולגמול את הרשעים כרשעתם. המלים האכזריות של ידידו הצעיר: “אין ג’נטלמן נוהג ככה”, שרטו שרטת קשה בלבו של אדם, שהתימר להיות ג’נטלמן לא רק מלידה, אלא בתוקף חוק שנתאשר בבית־הנבחרים; והוא נשבע שבועה חגיגית, להטביע את העלבון, אם לא בדם, כי אז במרורות. חובתו היא ויעשנה, לעזאזל – ועיניהם הרואות!

IV.

א.

לפעמים רחוקות היה סילונוס היתורפ עולה על משכבו לפני שעה אחת שלאחר חצות, או קם ממנו לפני אחת־עשרה בבוקר. מנהגו זה השני בלבד הוא שעמד למשמשו, שלא יגיש כתב־התפטרות, דבר שהיה עולה על דעתו כמעט לילה בלילה בשל מנהגו הראשון.

נשען על כרים שלמראשותיו, לבוש גלימת־בוקר של ארגמן ומגולח למשעי, היה דומה יותר מתָמיד לאחד הרומאים הקדמונים – להוציא דמיונו הרב לרומאי מדי רחצו באמבטי. לאחר שתית הקפה היה נוהג לקרוא את מכתביו ואת ה“מורנינג פוסט”, הואיל ונמנה על המשמרים כל ימיו, ולא יכול לעַכֵּל עתון בחצי הפֶּנְסְ. לא שהיה מקבל מכתבים הרבה – כשאדם מגיע לגבורות, מי יריץ אליו מכתבים, זולת מבקשי נדבות?

יומו של סט. ולינטין היה היום. מבעד לחלון קיטונו יכול לראות את עצי הגן, שם נשמע רֹן־צפרים, אף כי כבדו אזניו משמוע. הוא לא מצא ענין בטבע מימיו – אנשים בעלי־גוף וקצרי־גרון אינם מרבים להתענין בכגון זה.

הבוקר אמנם נתקבלו שתי אגרות, והוא פתח את זו, שעלה ממנה ריח מיוחד. בתוך המעטפה מצא דבר דומה לכרטיס־ברכה לשנה טובה, אלא שהתינוק הערום המצויר על הכרטיס היה מחזיק בידיו קשת וחץ, ואותיות יוצאות מפיו ומצטרפות למלים: “אהיה לך לוַלינטינה”⁹. לכרטיס היתה מצורפת גם פתקה ורודה, עם זִכְרִיָּה אחת כחולה מודפסת בראשה. וזו לשונה:

"פטרון יקר וחביב, – צר לי לשלוח לך ולינטינה פשוטה־פעוטה כזו; לא יכולתי לצאת החוצה מפני הנזלת המנוולת שדבקה בי, על כן בקשתי מדז’וק, וזה מה שקנה בן־החזיר. הסַטין שפתים ישק, בפשטות. אם לא ימהר לבוא ולראות אותי בשמלה החדשה, אני אבוא ואראנה לו. הלואי שהיה לי שפם, כי שפתי העליונה דומה עלי כתיבת־גפרורים, אך נפלא הדבר לאכול פת־שחרית בתוך המטה. מר פילין לוקח אותנו לתיאטרון מחרתים בערב. האין זה נחמד! עלי לשתות רום ולאכול דבש מפני הנזלת.

שלום רב,

המסורה לו, פיליס.

ובכן, פיסת־ניר זו הרוטטת בין אצבעותיו העבות, הקהות מהרגיש, היא ולינטינה שלוחה אליו! לפני ארבעים שנה נטלה ממנו סבתה של תינוקת זו את ברכת־פרידתה האחרונה. הרי שהוא זקן מאד! לפני ארבעים שנה! כלום הוא עצמו היה חי אז? וכלום הוא עצמו אותו בחור שכבש את העיר בשנת 45'? כל מחשבה, כל רגש, הכל נשתנה מאז! אומרים, שאדם מחליף את גוו מדי שבע שנים. אולי גם המוח עם הגֵו יחד! מילא, הרי הגיע כבר כעת לחליפת־גוו האחרונה! ואותה אשה צדקנית היתה משתדלת להשפיע עליו, שיצא לחַמֵי־בַּאתְּ, פניה מתארכות כטַס־התה הזה, והיא מסתמכת בפטפוטים של רופאו. מנהגו יותר מדי בשפע – הקץ ליין פורטו – כל כוהל אסור – סכנת מיתה באחד הלילות, מיניה וביה! יוַתר – לא הוא! טובה בעיניו מיתה משונה מן הנזירות! כשלא נשאר לו לאדם בעולמו דבר מלבד פתו, כוסו, סיגרתו, והחלומות שהן מעניקות לו, ודאי שיבואו הרופאים הללו לגזור גם עליהן: לא, לא! Carpe Diem (התענג היום!), הוֵה נהנה כל זמן שהנשמה בקרבך. ועכשיו, כיון שדאג, כפי יכלתו, להבטחת עתידם של האפרוחים הללו, אין חייו כדאיים אלא לו לעצמו; וכל הממהר להפטר מעולם זה הרי זה משובח, אם אין עוד ביכלתו לומר: “הריני עושה כך וכך, ותפח רוחכם!” התאזר עוז עד השבר הספינה ורדת תהומות בכבוד! הוא צלצל פעמים במצילה שעל ידו – דרש למוֹלִי, לא למשמשו. וכשבאה הנערה ועמדה לפניו, יפה בשמלת־הבד הפשוטה, שפע שערותיה השחורות, המסולסלות, מבצבץ מתחת לשביסה, הסתכל בה בדממה.

“כן, אֲדוֹנְנִי?”

“רוצה אני להסתכל בך. רק זאת”.

“אח! ואני לא מסודרת, אדונני”.

“אין דבר. ולינטינה קבלת?”

“לא, אדונני; מי ישלח לי?”

“כלום אין לך בחור?”

“אפשר יש. אלא שהוא בארצי”.

“מה דעתך על זו?”

הוא הושיט לה את התינוק המצויר.

הנערה נטלה את הכרטיס ובדקה אותו ביראת־הכבוד; היא אמרה בקול אדיש:

“באמת, ויפה הוא גם כן”.

“רצונך, שאתנהו לך?”

“אח! אם לא דרוש לאדוני”.

היתורפ הזקן הניד ראשו והראה באצבעו על ארון־הבגדים.

“הנה שם תמצאי פונט אחד. מתנה קטנה לבחורה טובה”.

היא נאנחה מעומק לבה.

“אח! אדונני, זה יותר מדי; זה כיד המלך”.

“קחיהו”.

היא עשתה כדבריו וחזרה, כשידיה מחזיקות בפונט ובולינטינה, ודמיונה כעומדת בתפילה.

מבטו של הזקן נח עליה ברצון.

"אהבתי פרצופים נאים – לא אוכל שאת החמוצים.

אמרי למיליר שיתקין את האמבטי".

לאחר שיצאה, נטל בידו את המכתב השני – כתב־ידו של איזה עורך־דין, פתח אותו בעמל רב, כדרכו, וקרא:

13 לפברואר, 1905

“אדון נכבד, – כיון שנודעו לי עובדות אחדות, הריני רואה חובה לעצמי לכנס אסיפה מיוחדת של בעלי־המניות ב”חברת ההפלגה באיים", כדי לעיין בגורמים ידועים לקנית הצי של מר יוסף פילין. והריני מתרה בו, שבאסיפה זו תוצג שאלה בדבר התנהגותו.

הנני, אדוני,

המסור לו באמונה,

צ’רלס וינטנור.

“לכבוד סילונוס היתורפ”.

לאחר שקרא התראה זו, נשאר היתורפ הזקן משך רגעים אחדים נטוע על מקומו. וינטנור! אותו עורך־דין, שהיה נובח תמיד באסיפות של בעלי־החובות!

יש אנשים בעולם, שבשורה רעה מכה אותם בשממון ושוללת מאתם כל כשרון למחשבה נכונה ולפעולה, ויש אנשים, שאין אזנם קולטת אותה לכתחילה, בפשטות. היתורפ הזקן קלטה במהירות הראויה; אגרת כזו, כתובה וחתומה בידי עורך־דין, יש בה כדי לעורר חששות רציניים. אולם תיכף לכן, התחיל מוחו עובד בשקידה ובזהירות של סטואיקן. אדם זה, מה נודע לו באמת? ומה הדבר, שיש ביכלתו לעשות? דבר אחד מובטח לו: אף אילו נודע לאדם זה הכל, הרי אין ביכלתו לבטל אותה הקדשה. הילדים יצאו מכלל סכנה. הזקן תפס את העובדה, שרק מצבו הוא בסכנה. ואולם די בזה, לכל הדעות; שֵׁם, שהתנוסס לעיני הקהל חמשים שנה רצופות – הכנסה, חופש, ואולי למעלה מזה. לא קשה יהיה הדבר, בשים לב לגילו ותשישות־כוחותיו, להשפיע על חֶברותיו, שיפטרוהו. ברם, מה נתגלגל לידו של אדם זה? כיצד להחליט, אם יש להשגיח בו או לא; ליתן לו שילך ויזיק, או לנסות ולבוא בדברים אתו? ומה דחף את האיש לכך? עשר מניות היו ברשותו! בגללן לא היה טורח אדם מעולם עד כדי כך, ועוד זו בנוגע לקניה, שהחברה עומדת לעשות בה רוחים הגונים. כן. מצפונו נקי. הוא לא בגד בחברה – אדרבא, טובה עשה לה, שרכש בשבילה ארבע ספינות משובחות במחיר מצער – למרות ההתנגדות המרובה. עובדה זו, שהיה ביכלתו לעשות לחברה טובה גדולה מזו ולרכוש את הספינות בחמשים וארבע אלפים, לא נגעה עד לבו – ששת האלפים קלעו למטרה טובה מזו אלף מונים; והוא הרי לא שם בכליו אף פרוטה אחת. ברם, מה דחף את האיש לכך? תרעומות? נראה, שכן. תרעומות על האכזבה בנוגע לכספו ועל העלבון האישי בסופה. המ! אם כן הדבר, ודאי יש עוד אפשרות לצנן את חומו. עיניו נחו על הפְּתָק הוָרוד עם הזכריה הכחולה. הרי זה מציין את נקודת העליה באחרית ימיו; ומכתב זה השני שבידו – האלהים! – נקודת הירידה! ובאנחה עמוקה ורבת־המולה אמר בלבו: “לא, אנכי לא אנחיל לאדם זה את הנצחון.”

“האמבטי מתוקנת, אדוני”.

הוא קפל את שני המכתבים בתוך כיסה של גלימת־הבוקר ואמר:

“סייע בידי לקום; וטלפן למר פרני, שיואיל בטובו לבוא”. – –

לאחר שעה אחת, כשנכנס המזכיר, היה היושב־ראש מסב על יד האח ומעיין בתקנות החברה. ואגב צפיה לזקן, שישא עיניו אליו מסֵפר־התקנות, הזָע בידו השמנה, החלושה, עבר על המזכיר אחד מאותם הרגעים הפילוסופיים, שהם יקרי־מציאות כל כך בבני מינו. יש אומרים, שאין בחיי אדם תקופה מאושרה אלא זו, שבה אפסו תאוות, לאין תקוה, לאין מטרה. ברם, כלום יגיע אדם לעולם לתקופה כזו? היושב־ראש הזקן, למשל, עדיין תאותו בידו, לכפות רצונו על אחרים, עדיין הוא מכיר בערך עצמו ומיחס לעצמו חשיבות יתרה! והוא אמר:

“בוקר טוב למר. אקוה, שאדוני בקו הבריאות ברוח־קדים זה. הקניה נגמרה”.

“העסק המשובח ביותר, שבא לידי החברה מעולם. כלום שמעת דבר על בעל־מניות, ששמו וינטנור? אתה מכיר את האיש”.

“לא, אדוני, לא שמעתי דבר”.

“ניחא! אולי תקבל מכתב, שיפקח את עיניך. מנוול וחצוף שכמותו! כתוב נא כפי שאני מקריא לפניך”.

14 לפברואר 1905

"כבוד צ’רלס וינטנור.

“אדוני, – קבלתי את מכתבו מיום אתמול, והוא לי כספר החתום. עורכי־הדין שלי יקבלו הוראות לאחוז באמצעים הדרושים”.

“תוף! מה ענינו של זה?” הרהר המזכיר.

“המסור לו באמת… אנכי אחתום”.

והמכתב נסתיים באותיות המרצדות:

“סילונוס היתורפ”

“תשים בתיבת־דואר כעברך”.

“במה עוד אוכל לשרת את אדוני?”

“אין עוד, אלא שתודיעני, אם תשמע דבר מאדם זה”.

לאחר שנפטר המזכיר לדרכו, אמר הזקן בלבו: “כך! המנוול הזה עוד לא קרא לאסיפה. מכתבי יביאהו לכאן בלי דחוי, אם לכספו ידרוש – חמסן מחוצף שכמותו!”

“מר פילין, אדוני; ופת־צהרים – לכאן, או שיסעד בחדר־האוכל?”

“בחדר־האוכל”.

בלבו של היתורפ הזקן נתעורר מעין רגש של חמלה למראה הפגר החי הזה. הוא עמד על עברי פי פחת גם בלאו הכי – ובשורה רעה זו עוד תקרב עוד את קצו. דז’וא פילין התבונן בשתי הדלתות הנעולות.

“מה שלומך, סילונוס? לי אין שלום”. הוא התקרב לאיש שיחו ואמר בלחש: “למה פתיתני לסדר אותה הקדשה? אין זאת כי אם נטרפה עלי דעתי אותה שעה. בקר אצלי אדם אחד, ששמו וינטנור – נמוסיו לא מצאו חן בעיני. הוא שאלני, אם מכיר אני במרת לרן”.

“כך! מה אמרת?”

“מה היה ביכלתי לומר? אינני מכיר אותה. אך למה שאל?”

“ריח רע עלה באפו”.

דז’וא פילין תפס את קצה השלחן בשתי ידיו.

“אח!” מלמל בחרדה. “אח! אל תחזור על הדברים!”

היתורפ הזקן הושיט לו את המכתב המקופל.

דז’וא פילין קרא את המכתב ושקע תיכף בכורסא ליד האח.

“אזור כגבר חלציך, דז’וא. אין ביכלתם לנגוע בך, ואין ביכלתם לבטל את הקניה ואת ההקדשה. יש ביכלתם לקעקע אותי, לכל היותר”.

דז’וא פילין השיב בשפה רועדת:

“כיצד אתה יושב במנוחה, ופניך כתמול שלשום! כלום בטוח אתה, שאין ביכלתם לנגוע בי?”

היתורפ הזקן הניד ראש ואמר זעומות:

“מדברים על חוק חדש, אך עדיין לא נתאשר. יכולים הם להוכיח הפרת־אמונים על־ידי, אולם אנכי אוליך אותם שולל. אתה חזק והתחזק, וצא למדינת־הים”.

“כן, כן. אנוס אנכי. כוחותי עזבוני. עומד הייתי לצאת מחר. אלא שאינני יודע מעכשיו, בסבך כזה. וזו רעה חולה, שבני מכיר אותה. הוא מכיר גם את האיש הזה, וינטנור. ואין אני מעז לגלות דבר לבוב. במה אתה מהרהר, סילונוס? הבעת פניך משונה מאד”.

היתורפ הזקן כאילו התנער מתרדמה.

“רצוני בפת־צהרים”, אמר. “שמא תשאר ותסעד אתי כזית?”

דז’וא פילין השיב בגמגום:

“פת־צהרים! אינני יודע מתי ישוב תאבוני לאכילה. מה יש בדעתך לעשות, סילונוס?”

“אאַחז עיניו של אותו קבצן”.

“אולם תשוה בנפשך, שלא תוכל?”

“אשחד אותו בכסף. הוא אחד מבעלי־החובות שלי”.

דז’וא פילין שב ולטש עיניו אל עמיתו. “כל ימיך היית שוחק לסכנה”, אמר מתוך קנאה. “כלום אתה מתעורר לפעמים בין שתים לארבע? אני מתעורר – וכל העולם כולו משחיר לפני”.

“צנוף כִּפָּה טובה לראשך, הדוק היטב, יקירי, לפני שאתה עולה על משכבך”.

“כן, יש ואני מתאוה לצאת מן הגדר, שגדרתי לעצמי. אך לא אוכל לעמוד בכך. שמעתי שרופאך אסר עליך את הכוהל”.

“הוא אסר. על כן אני מתיר”.

דז’וא פילין התבונן מתוך הרהורים באש ואמר:

“אסיפה זו – כסבור אתה, שיש בדעתם לכנסה? סבור אתה, שאדם זה יודע, באמת? אם יזָכר שמי בעתונים –” אולם משנתקל בעיניו הזעירות, העמוקות של רֵע־נעוריו, הפסיק. “ובכן, אתה מיעץ לי להפליג מחר?”

היתורפ הזקן הניד ראשו.

“שלחנו ערוך, אדוני”.

דז’וא פילין הזדעזע ומהר לקום.

“ובכן, שלום עליך, סילונוס – שלום עליך! אין לשער, שאשוב לפני הקיץ, אם אזכה לשוב, בכלל!” הוא הוסיף בלחש: “הריני סומך עליך. אתה לא תתן חרב בידם, כלום לא כן?”

היתורפ הזקן הרים את ידו, ודז’וא פילין תחב את אצבעותיו החורות, ארוכות ודקות, לתוך כפו התפוחה, הרועדת, של זה. “הלואי שהייתי עז־נפש כמוך”, אמר מתוך עצבות. “שלום עליך, סילונוס”, ויפן וילך.

היתורפ הזקן הרהר: “פחדן עלוב. נופל אפים ארצה ביריה ראשונה!” וכהסבו לפת־הצהרים, מלא את כרסו ביתר־תאבון.

ב.

כשהגיע מר וינטנור למשרדו ופתח את מכתביו, לא הופתע ביותר במצאו מכתב מאותו “זקן אשמָאי”. תוכן הדברים עורר בלבו את הצורך לבחור את דרכו. לאשרו, לא היה לו צורך לסבך עוד את הענין בשאלת הכבוד העצמי – אין לו אלא לכלכל את מעשיו באופן, שלא יהיה לצחוק בפי הבריות. השאלה היא, בפשטות, אם יעדיף את כספו על שאיפתו ל – המ – לצדק. אם לא, הרי אין לו, אלא לכנס את האסיפה המיוחדת ולהרצות לפניה את העובדה הפשוטה, שמר יוסף פילין, במכרו את ספינותיו בששת אלפים פונט, סדר תיכף לכן הקדשה בסך ששת אלפים פונט על שם גבירה אחת, שאינה ידועה לו, בת, או אסופית, או בדומה לזה – של היושב־ראש בחברה הקונה את הספינות; ולא עוד, אלא שאותו היושב־ראש הודיע באסיפה הכללית, שהוא עומד על קניה זו או נופל אתה; אין לו אלא לעשות זאת ולדרוש, שאותו זקן יתָבע ליתן באורים להשתלשלות־מקרים מפתיעה זו. מתוך בטחון, שכל באור לא יועיל, לא היה ספק בעיניו, שמעשהו יגרור אחריו תיכף את מפלתו של אותו האליל הזקן, אם לא יותר מזה, ויכתים את שמם הטוב של פילין הזקן ובנו רב־התקוות. מאידך גיסא, שלש מאות פונט הרי הם מטבע; ואילו אמר לו היתורפ הזקן: “למה לך להקים את כל הרעש הזה? – הרי שלך לפניך!” כלום יכול איש־המעשה, הבקי בהויות העולם, להסכים ששאיפתו לצדק – בכל אדיר חפצו ליתן לה סיפוק – תעבירהו על דעתו בדבר, שגם הוא סוף־סוף אינו אלא ממדת־הצדק? – כי כספו זה מגיע לו, השד יודע, כמה שנים. עד שהיה יושב על מדוכה זו, היה במלים: “עורכי־הדין שלי יקבלו הוראות”, מעין סיעתא מסוימת לקבלת החלטה, שכן היה עוין את כל עורכי־הדין מלבדו, והיה בקי מעין כמוהו בחוקים הנוגעים להוצאת לעז והפצת דִבָּה; אם במקרה, אחד מני אלף, יחטיא את המטרה, הרי יוטל צ’רלס וינטנור לקדרה שבשל בשביל חברו – מצב, שהיה מתעב הן על פי טבעו והן על פי מקצועו. מתוך מחשבה עמוקה החליט אפוא, לבסוף, להשיב כדלקמן:

"15 לפברואר 1905.

“אדוני, – מכתבו קבלתי. סבור אני, שלפני עשותי צעדים חדשים בענין הנדון, ראוי לבקש מאתו באורים אישיים לדברים, שרמזתי עליהם. אני מציע אפוא, בנטילת רשות מאת כ', לבקרו במעונו הפרטי מחר, בשעה 5 אחה”צ.

המסור לו באמונה,

צ’רלס וינטנור.

“לכבוד סילונוס היתורפ”.

לאחר ששלח את האגרת לתעודתה וסדר במוחו את החומר לקטגוריה – ויהי על תנאי – שאָסף עד היום, היה מצפה לראיון בבטחון גמור, הואיל ובמדת הגנדרנות, המשותפת לכל הבריטים, לא נגרע מחלקו מאומה. אף־על־פי־כן, היה מהדר בלבושו אותו הבוקר, קשט עצמו בחזיַת פסים, לבן־ותכלת, עם עניבה חומה־בהירה, שהבליטו את פאות־זקנו הצהובות ועיניו התכולות, המלאות. לפת־צהרים הזמין מנה גדושה, שלא כמנהגו, אכל גבינה בלה מיושן, ומזג לעצמו כוס בירה חריפה ביותר הוא נתכון לְאַחֵר ביאתו גם כן, כדי להוכיח לאותו זקן, שעצם בקורו לא בא אלא בתורת חסד. ריח חריף של יַקינטונים קדם אותו באולם. ומר וינטנור, חובב פרחים מעודו, עמד להזין את נחיריו בציצים העדינים ולהרהר במרת לרן, שלא במתכון. חבל! כל אותם הדברים, שאדם צריך לותר עליהם בחייו – על נשים יפה־פיות – על הא ועל דא. חבל! רעיון זה השרה עליו רוגז, שהיה דבר בעתו; ובלכתו אחרי המשָרת, החליט, שלא יתן לאותו זקן אשמאי ומוכה־שבץ לדחותו בקש, בשום אופן.

החדר, שנכנס לתוכו, היה מואר באש היוקדת באח ומנורת־חשמל יחידה עם כובעית מופזה, על שלחן מכוסה במפת־סטין שחורה. היו כאן תמונות בצבעי־שמן, שהשרו זוהר מועם וכבד על הכתלים, נברשת עתיקה וכבדה מנחושת־קלל, בלא נרות, וילאות כבדים באודם כהה, וריח משונה של בלוטים שרופים, קפה, סיגרות וזִקְנָה. עינו נתקלה בנקודה יוקדת בקצה האח, שם נפל האור על בלוריתו המכסיפה של היתורפ הזקן.

“מר וינטנור, אדוני”.

הנקודה היוקדת זעה, וקול אמר: “בבקשה לשבת”.

מר וינטנור ישב על הכורסא מעבר האח מזה; הרגיש מעין תנומה תוקפת אותו, וצבט את עצמו. יש לשמור כאן בעין פקוחה.

הזקן דבר בקולו העמום, החרישי, ומר וינטנור אמר בגסות:

“בבקשה, אינני שומע”.

קולו של היתורפ הזקן התחזק פתאום:

“מכתביו כספר החתום הם לי”.

“אח! באמת! סבור אני, שנוכל לפרשם על נקלה”.

“זריזין מקדימין”.

מר וינטנור היה פוסח רגע על שתי הסעִיפִּים. כלום יגלה את קלפיו תיכף? דבר זה לא היה ממנהגו, ולא עוד אלא שהוא כרוך לפעמים בסכנה. ברם, מדעתו, שהוא יכול להצניעם בכל עת, כיון שאין בחדר איש שלישי, להעיד, שגִלָה אותם, בא לכלל החלטה, ואמר:

“בכן, מר היתורפ, קצורו של דבר זה הוא: ידידנו מר פילין שלם לו דמי סרסרות, עשרה למאה, במכירת ספינותיו. אח! כן. הוא הפקיד את הכסף לא על שם אדוני, אלא על שם שארָתו מרת לרן וילדיה. מעשה זה, כידוע לו, הוא בגדר הפרת־אמונים מצדו”.

קולו של הזקן: “מעשה זה, שלא היה ולא נברא, מִנַּיִן לו?” העמידו על רגליו לפני האח.

“לא יועיל, מר היתורפ. העדים שלי הם מר פילין, מרת לרן, ומר סקריוין”.

“לשם מה בא אפוא לכאן – להטיל אימה ולקבל שוחד?”

מר וינטנור יִשֵּׁר את חזיָתו; נחשל של צדקנות התליע את פניו.

“אח! בלשון זו הוא בוחר”, אמר, “באמת? כסבור הוא שיש ביכלתו לפרוץ את כל הגדרים? ובכן, הרי הוא טועה במאד. הריני מיעץ לו להיות זהיר בדבורו ולזכור את מעמדו, או שאשלחו לחזר על הפתחים. תמה אני, אם לא יהיה בזה ענין לתובע הכללי!”

“שטויות”.

מפיו של צ’רלס וינטנור נעתקו מלים לרגע; אחר כך פרץ ואמר:

“אינני משתטה ואינני מתלוצץ. אדוני חייב לי שלש מאות פונט, הוא חייב לי סכום זה כמה שנים, ועדיין יש לו החוצפה להתיחס אלי ככה? לא, אין אני מרעיש עולמות מיָמי. לבי ופי שָׁוים. ישמע לאשר אומַר לו: או שיפרע את החוב תיכף ומיד, או שאכַנס אותה אסיפה ואפרסם מה שאני יודע. לא יעברו ימים מרובים, עד שיֵדע את מקומו. וכך נאה לו, כי אדם יותר סורר – סורר –” הוא הפסיק כדי לשאוף רוח.

מתוך התרגשותו הוא, לא השגיח בשנוי, שהתחולל בפניו של היתורפ הזקן. הַגְּדִיל, אשר על שפתו התחתונה, סמר כולו, האודם, אשר בלחייו, התפשט והגיע עד שרשי שערותיו הלבנות. הוא תפס את ידות־כורסתו, מתוך נסיון לקום; ידיו התפוחות רעדו; נטף ריר התמלט מאחת הזויות בשפתיו. ושניו נקשו זו לזו, כשהפליט את המלים:

“בכן – בכן – הרי – הרי בא לְחַמֵּר בי!”

מר וינטנור הכיר, שהשיחה עברה לפתע את גבולותיו של משא־ומתן, ונעץ את עיניו כשפודין באויבו. הוא לא ראה עוד לפניו אלא זקֵן מדולדל, נלהב ומהיר חמה, שנפל בפח, וכל הרגשות הסתומים של אדם בטוח בנצחונו הרתיחו את דמו. תרנגול־הודו בָלֶה – אליל מוכה־שבץ שכמותו! והוא אמר:

“וגם לא ייטיב לעצמו ברתחנות יתירה, בגילו זה ובמעמדו זה, הריני מיעץ לו לנהוג במדת־זהירות. הרי הוא מקבל את תנאי בדרך לשלום, או שהוא יודע את הצפוי לו באחריתו. ומשאתו לא אפחד כל עיקר”. ובראותו, כי חמתו של הזקן בערה בו, עד שלא יכול להוציא הגה מפיו, השתמש בהזדמנות זו, להוסיף: “לא איכפת לי, כלל, אם כך או ככה יעשה – אין אני בא אלא להוכיח לו, מי הוא השַׁליט. אם מדַמה הוא, מתוך ילדות שניה, שעדיין יש בכחו לכפות רצונו על אחרים – מוטב, הרי ימצא עוד אדם אחד, שהוא מומחה לאותו ענין. עכשיו ידבר נא, במה הוא בוחר?”

הזקן שקע כולו בתוך כורסתו, ורק עיניו הזעירות, עיני־תכלת עמוקות, עוד נתנו אותות חיים. אחר־כך הניע יד אחת, ומר וינטנור ראה, שהוא מתאמץ להגיעה בכפתור של מצילת־חשמל, בקצה החבל. “אני אלמדהו”, אמר בלבו. פסע פסיעה אחת קדימה וסלק את המצילה הצדה.

לאחר כשלון זה, נשאר הזקן במקומו ללא זיע, כשהוא לוטש עיניו למעלה. המלים “מקח־שוחד” שבו לזמזם באזניו של מר וינטנור. חוצפה כזו – חוצפה גמורה זו, שמוכשר לה הנוכל הזקן, העומד ברגל אחת על מפתן הדַלות, ורגלו השניה בקבר, אם לא על ספסל־הנאשמים.

“כן”, אמר, "לעולם יהא אדם לָמֵד; והנה פגע פעם אחת באדם העולה עליו בפקחותו. כלום לא כן? מוטב שיאמר: “חטאתי”.

ותוך דממת המות השוררת בחדר, תקפה המוסרי של עמדתו ובטחונו בכשלון אויבו, נתעורר בלבו רגש נוחם קל והוא פסע פסיעות אחדות על השטיח הרך, כדי לכנס את רעיונותיו הפזורים.

“הרי הוא איש זקן, ואין ברצוני להכביד אכפי עליו. לא נתכונתי אלא להוכיח לו, שאין עוד בכחו להשתולל ככל אות נפשו, בלית דין ולית דיין. משך שנים ארוכות היתה ידו בכל; ומעכשיו אין לאל ידו, הֵבִין?” וכראותו את הזקן עושה תנועה חדשה בכסאו, הוסיף: “עכשיו, בלי כעס ובלי חמה; יואיל להרָגע, כי התריתי בו – זו ההזדמנות האחרונה הנִתֶּנֶת לו. הריני שומר כל מוצא פי; וכאשר אמרתי, כן אעשה”.

מתוך התאמצות נרגשת ומפתיעה הניע הזקן את עצמו, עד שהשיגה ידו את המצילה. מר וינטנור שמע את קול הצלצול ואמר בחריפות:

“יזכור, שלא איכפת לי, מה שיעלה בדעתו לעשות. לא באתי אלא לגמול עמו חסד. יעשה כרצונו. ובכן?”

בתשובה לדבריו נקשה כף המנעול לדלת ונשמע קולו הצרוד של הזקן:

“הוצֵא את הכלב הזה החוצה! אחר־כך תשוב אלי!”

מר וינטנור הבליג על רגשותיו עד כדי כך, שלא קפץ אגרוף לעומתו. כשהוא ממלמל: “טוב מאד, מר היתורפ! אח! טוב מאד!” פסע מתוך הכרת ערך עצמו אל הדלת. לויתו הזהירה של המשרת הוסיפה שמן על המדורה הבוערת בלבו. כלב! זה קרא לו בשם כלב!

ג.

לאחר שלִוָה את מר וינטנור החוצה, חזר המשרת מיליר אל אדונו, שהפליאו במראה פניו המוזר – “מעין טלאי על גבי טלאי”, כפי שהתבטא אחר כך בחדר־המשרתים, כאילו הדם, התוסס בראשו, הכתים לנצח את לבנת־השלג במצחו. הוא קבל פקודה מפתיעה:

“התקן בשבילי אמבטי חמה ושים בה נטף מעצי־השרף!”

כשקנה לו הזקן ישיבה בתוך האמבטי, שאל המשרת:

“למשך כמה זמן, אדוני?”

“עשרים דק”.

“יפה, אדוני”.

לאחר שנשתקע בתוך הנוזלים החומים, המעלים אד ריחני, הפליט היתורפ הזקן אנחה כבדה. מתוך רתחנות יתרה, בחמתו על אותו הכלב הנבזה, קפד פתיל חיתו. הוא הגדיש את הסאה, והרי הוא אדם אבוד. אילו, לפחות – אח! – אילו, לפחות, היה ביכלתו לתפוס לאותו אדם בגרונו ולהשליכו מאחורי הדלת! להגיע לידי כך, שידברו אליו דברים כאלה; להיות משולל אפשרות להרים יד או רגל, להרים קול, אפילו – טוב המות מחיים כאלה! כן – טוב לו המות מחיים אלה! התרגשות כבירה ואלמת היתה מחלחלת עדיין במלוא גוו השמן, הבלה, שהכסיף באפלולית המים, והוא שאף לתוך ריאותיו את אדיהם הריחניים, כמבקש באלה סעד לרוחו הנסערת. שיַכּהו כלב כזה! שיסחבהו עורך־דין פעוט ומנוול שכמותו, סחוב ובעוט בו ברגל; שיעולל שם־תפארתו בעפר! נתנה היכולת לאותו אדם לתת את שמו לשמצה ולהשאירו בעירום וחוסר כל! לא יאמן כי יסופר! אולם עובדה היא. ומחר יתחיל להפיק את זממו – אולי כבר התחיל מעכשיו. גודעה צמרתו ותפול ברעש ארצה! שמונים שנה – שמונים שנות טובה. על אחת מהן לא ינחם – אין דבר, שינחם עליו; ופחות מכל על הפרת־אמונים זו, שהבטיחה עתידם של נכדיו – המצוה הגדולה ביותר, שעלה בידו לקיים מימיו. ופחדנותו של אותו הכלב, אף זו! כיצד חטף את משיחת־המצילה מידו – כלב נבזה שכמותו! ואדם כזה מתאמר לחתום: “נפרע” על חשבונו של סילונוס היתורפ, למחותו מספר־החיים – בסוף ימיו, עכשיו, ככלות הכל! ידו, הנשואה למעלה מן השטח, נפלה שוב על כרסו מתחת למים האפלוליים, ותשלח בעבוע או שנים למעלה. לא בחפזון – מה החפזון! אין לו אלא למעוד ברגל אחת, ליתן למים שיכסוהו, וחסל סדר נצחון של וינטנור! אין מפטרים את המתים מהנהלתן של חברות. אין משלחים את המתים לחזר על הפתחים, אין שוללים את חירותם. הוא חִיֵך והניע את עצמו כמעט בתוך האמבטי, עד שהגיעו המים עד השערות המלבינות על שפתו התחתונה. ריח־ניחוח! והוא שאף ממנו מלוא ריאותיו. יפים היו חייו עלי אדמות, יפים היו! ומתוך המחשבה, שיש לאל ידו בכל רגע לטפוח לו לאדון וינטנור על פניו – להכות את המנוול, למרות הכל, נחה דעתו ותקף אותו רגש של שלוה. סערת דמו שככה. הוא עצם את עיניו. מדברים על חיי עולם הבא – אנשים מסוגה של אותה אשה צדקנית. שטויות! אדם הולך לישון – שינה ארוכה; ללא חלומות. תנומה שלאחר סעודה! פת־ערבית! לשונו דבקה לחכו! כן! הוא יהנה מסעודה מתוקנת! כלב זה לא הגה אותו מן המסלה! הסעודה המשובחת ביותר שאכל מימיו הרי היא זו, שהתקין בשעתו לכבודם של ג’יק הירינג, צ'. צ’יסטר, תורנווֹרתי, ניק טריפרי וג’וליון פורסיט אצל פול. אלהים רב־החסד! בשנת הששים – כן – ששים וחמש? בדיוק, לפני שדבקה נפשו באליס לרן – עשר שנים לפני שבא לליוורפול. אך זו היתה כֵרָה! שלם עשרים וארבעה פונט בחשבון הששה כולם, – ופורסיט לא שתה יין כל עיקר. רק ניק טריפרי יכול להתפאר, כמוהו, בהרקת שלשה בקבוקים. מתו! כל החמשה מתו. ופתאום עבר הרהור במוחו: “שמי התנוסס תמיד לתפארה – לא נכשלתי מעולם לפני כן – לא נוצחתי מימי!”

מבעד לאדים נשמע קול:

“עשרים הרגעים עברו, אדוני”.

“ניחא; הריני יוצא. תלבושת ערב”.

כשהוציא מיליר את המדים והכתונת המגוהצת, היה מהרהר: “לשם מה עלה בדעתו של בעל העבירה הזקן ללבוש מחלצות פתאום; הרי מוטב לו לשכב במטתו ולקבל פת־ערבית בתוך המטה? בשעה שאדם דומה לתינוק, מקומו בעריסה…”

לאחר שעה עמד היתורפ הזקן שוב במקום התנגשותו את מר וינטנור, שם נערך כבר השלחן לסעודה, והביט על סביבותיו. הוילאות נקרעו לצדדין, החלון נפתח, כדי לאַוְרֵר את החדר, ועיניו ניזונו בדמויות העצים האפלוליים שבגן, ובצבע הענב לשמים, שמי לילה רך ולח. ריחות־ניחוח. הרגשה חושנית נתעוררה בקרבו, מתוך חמימות־האמבטי, שלא פגה עדיין, ומגע המדים המחודשים, מכף רגלו ועד ראשו. שנים על שנים עברו מאז סעד פת־ערבית בתלבושת הראויה לכך! היה מתאוה, שתסב אשה לעומתו – אבל לא האשה הצדקנית; לא, בשם אלהים! – היה מתאוה לראות עוד פעם אחת את האור השופע על כתפיה של אשה, עם שתי עינים בהירות! הוא עבר בפסיעות קטנות, שבלוליות, לצד האח. שם עמד אותו הבריון, כשגבו פונה אליה – תפח רוחו של אותו חצוף! – כאילו היה המקום שייך לו לצמיתות. ופתאום חזו עיניו את פרצופיהם של שלשת מזכיריו – פרצופו של פרני הצעיר, ביחוד – ומראיהם, בשעה שלהקת מרדפיו תנעץ צפרניה בגרונו ותפילהו ארצה. חבריו להנהלה, גם הם! היתורפ הזקן! איך נפלו גבורים! ואותו הכלב – המנצח!

משרתו עבר על פני החדר, על מנת להגיף את החלון ולפרוש את הוילאות. גם הוא, גם הוא! בו ביום, שלא יוכל עוד לשלם את שכרו, שלא יוכל להגיד: “שוב אין לי צורך בעבודתך” – ביום, שלא יוכל אפילו לשלם לרופאו, המכרכר ומפזז סביבו, על מנת לקרב את קצו! כח, ענין, עמידה ברשות עצמו – חסל סדר כולם! היות נתון לידים מלבישות ומפשיטות, לאכילה מרוכרכת, כתינוק בן שנתו, לשרות רשלני, כאשר יעלה ברצונם של המשרתים, המצפים להפטר ממנו – רצוץ, מבוזה! הכסף לבדו יענה את הזקן! בשר, משקה, תנועה, נשימה! כל כספו כי יאזל, האשה הצדקנית תודיעהו דבר בלי דחוי. כולם עלולים להודיעהו דבר; ואם לא יעשו כן, מתוך רחמנות לא יעשו! ברוך השם – עוד לא רחם עליו אדם בימיו! והוא אמר:

“תעלה בשבילי בקבוק של פירייר ז’ואי. מה הוא התפריט?”

“מרק ג’ירמן, אדוני; פילי די סול; בשר ממותק; קציצות סובי, סופלי עם רום”.

“תאמר לה ליתן לי מנת־קדימה ולהטעימה כאשר אהבתי”.

“כן, אדוני”.

לאחר שנפטר האיש, אמר הזקן בלבו: “הייתי טועם צדפה ברצון – עתה אחרתי המועד!” וכשהוא עובר אל שלחן־הכתיבה, פתח בידים רועדות את המגרה העליונה. זו לא הכילה אלא מעט – איזו ניירות בלבד, תעודות מסחריות הנוגעות לחברותיו, ורשימה של חובותיו; לא היתה כאן אפילו העתקה של צואתו – הוא לא כתב צוָאה, אין מה לצוות! מכתבים לא היה שומר מעולם. כחצי־התריסר חשבונות, איזו קבלות, והפתק הורוד עם הזכריה התכולה. לא יותר! אילן עתיק משיר את עליו, ושרשיו צומקים, לפני שיפילהו הסער; עולמו של אדם זקן נפרד מעליו לאט לאט, עד שהוא עומד לבדו בלילה. מתוך הסתכלות בפתק הורוד, היה מהרהר: “אילו נשאתי לי את אליס לאשה – לא ידע אדם פילגש טובה ממנה!” בידיו הרועדות סגר את המגרה; אולם הוא הוסיף להלך בחדר בפסיעותיו השבלוליות, מתוך סרוב מוזר לשבת – תוצאה של הכרח ישיבה במשך רבע־השעה, בו היה אותו הכלב מכרסם את גרונו. כעת עמד לפני אחת התמונות. זו הבהיקה בצבעי־שמנה האפלוליים, המתארים פרש שוטלנדי, מעלה חייל רוסי פצוע על גבי סוסו ומוליכו שבי ממלחמה בלקלַוָה. ידידת־נעורים נאמנה – נקנתה בשנת החמשים ותשע. היתה מקשטת את אולמיו במטר־פולין – ומאז לא ירדה מעל כתלו. כותל של מי תהא מקשטת, לאחר שיסתלק? כי האשה הצדקנית ודאי תוריד אותה, ותתלה במקומה איזה ציור של ישו הנצלב, מאותן המציאות החדשות של האמנות הגבוהה, כביכול! יש ביכלתה אפילו להורידה תיכף ומיד, לכשתרצה – כי רכושה היא, כל מסמר צולע שבחדר רכושה הוא, לרבות אפילו הכוס, שממנה ישתה יין־שמפני שלו; הכל רשום על שמה לפי ההקדשה שסדר לפני חמש־עשרה שנה, לפני שנכשל במשחק־מזלו הגדול האחרון. “De L’audace' toujours de L’audace!” משחק־המזל שהכריעו עד דכא, עד שלבסוף נעץ אותו הכלב המחוצף את שניו בגרונו. הכד והמבוע! בידי אדם –! קול פקקה פורצת מפי בקבוק העירה אותו מהרהוריו. הוא הניע את עצמו למקום מושבו, אחוריו אל החלון, והסב אל פתו. בשם האלהים! הביאו לו צדפה! והוא אמר:

“שכחתי את שני”.

כשהלך המשרת להביאן, התחיל בולע את הצדפות, בזו אחר זו, כשהוא נותן בהן טעם־לְוָי של פלפלין אדומים, חומץ של צ’ילי, ולימון. אוממם! לאו דוקא אותו הטעם שעמד בהן אצל פימם, בימים הטובים ההם, אך לא רע – לא רע! משנתן עיניו אחרי זה בגביע הכחול והזעיר, המוטל לפניו על השלחן, נשא עיניו ואמר:

“תהלות ותשבחות למבשלת על הצדפות. תן לי יין־שמפני”. והוא הרים את מערכת־שניו הרועדת. ברוך השם, עדיין יש ביכלתו לשימן בפיו בלא עזר! הנוזל הזהבהב־הבהיר, מן הבקבוק העטוף במפית, עלה לאטו בתוך הגביע, החלול מלמטה, וימלאהו. הוא נשא את הגביע אל שפתיו, אדומות מאד בין השערות המלבינות ממעל ומתחת להן, שתה את היין בהמולה מבעבעת והשיב את הגביע אל השלחן – ריק בתכלית. משקה אלֹהי! וצונן, כאשר אהב!

“אני עטפתי אותו במקצת, אדוני”.

“היטבת לעשות. מנין אותו ריח של פרחים?”

“מאותם ציצי־יקינטון שעל המזנון, אדוני. נתקבלו מאת מרת לרן, בצהרים”.

“שים אותם על השלחן. היכן בתי?”

“היא כבר סעדה, אדוני. הולכת לנשף־מחולות כמדומני”.

“לנשף!”

“נשף של צדקה, דומני, אדוני”.

“אוממם! מזוג לי טפה של שֶׁררי עתיק עם המרק”.

“כן, אדוני. אצטרך לפתוח בקבוק”.

“טוב מאד, פתח אפוא!”

בירידתו למרתף, סח המשרת למולי, שנשאה את המרק, בבל תאמר:

“האדון מרבה לגימה הלילה! מה יהא בו לבוקר, אינני יודע”.

הנערה השיבה בנעימות:

“זקן עלוב, הנח לו ויהנה”.

ובכניסתה לאולם, עם קערת־המרק אל חיקה, היתה מזמזמת מעל לקיטור העולה, ומהרהרת בקשורי כתנותיה החדשות, שנקנו בפונט, מתנת־ידו.

והיתורפ הזקן, בעודנו מעכל את הצדפות, הגיש את ציצי היַקינטון אל נחיריו והיה מהרהר בסט. ג’רמין, זה המרק החביב עליו ביותר. בתקופת־שנה זו אין אפשרות להדר בו – יש להתקינו בראשית בכורי אפונים זעירים. פריס זה מקומו. אח! הצרפתים יודעים לאכול – ולראות דברים בעינים פקוחות! אינם מתחסדים – אינם מתביישים בגורמיהם ובחושיהם!

המרק הובא. הוא גמע אותו, כשהוא מרכין עצמו עליו ככל האפשר, ומפיתו תחובה מעל לחזית־כתנתו, כסינר של תינוק. טעמו של השררי ערב לחכו ולאפו – חוש־הריח שלו היה חריף ביותר הלילה; משקה עתיק ויקר־המציאות היה זה – זה שנה ויותר שלא בא אל פיו – אולם אין הבריות שותים שררי בזמן הזה, אין מבנה גום מסוגל לכך! מנת־הדגים הגיעה ונאכלה; ועם הבשר הממותק הריק עוד כוס אחת של יין־שמפני. כוס שניה זו תמיד הרי היא טובה מן הראשונה – האיצטומכא מתחממת כדבעי, והחך עודנו טועם. אוממם! ובכן, כסבור היה אותו איש, שהכהו מכה נצחת, באמת? והוא אמר פתאום:

“אותה אדרת־שער שבארון־הבגדים, אין לי צורך בה. תוכלי לקחתה אליך הלילה”.

מתוך הכרת־תודה וישוב־הדעת השיב המשרת:

“חן־חן, אדוני; ודאי שאני מכיר תודה לאדוני”. ובכן נודע לזקן האשמאי, שהעש אוכל את האדרת!

“כלום הייתי מטריח אותך בהרבה?”

“לא, אדוני. כלל וכלל לא – זאת אומרת, לא יותר מכפי המקובל”.

“חוששני, שהייתי לטורח. צר לי מאד – אין תקנה לדבר. תוכח בדבר זה, כשתגיע לשנותי”.

“כן, אדוני, תמיד הערצתי את אומץ־לבו, אדוני”.

“אום! הואלת לדבר עלי טובות”.

“תמיד אני מהרהר באדוני, הנושא דגלו ברמה”.

היתורפ הזקן השתחוה ממקום מושבו.

“אסיר תודה אני לך”.

“אינני כדאי, אדוני. המבשלת התקינה קצת תֶּרֶד ושמנת עם הקציצות”.

“אח! תאמר לה בשמי, שסעודתה ראויה לעלות על שלחן של רוזנים”.

“תודה, אדוני”.

כשנשאר שוב לבדו, ישב היתורפ הזקן בלי־נוע, ראשו סחרחר במקצת מתוך שכרון. “נושא דגלו ברמה – דגלו ברמה!” הוא הרים את כוסו ומצץ. תאבונו נתגבר כעת, והוא כלה את שלש הקציצות עם כל הרוטב והתרד. חבל! עוד היה ביכלתו לעכל חרטמון טרי, זה עתה הובא מן הציד! תקפה עליו תאוה להמשיך, להאריך את הסעודה; לא נשאר לו עוד בלתי אם הסופלי וקנוח־הסעודה. ועוד היה נהנה לשוחח אל מי שהוא. כל ימיו אהב את החברותא – יש אומרים, שהוא עצמו היה חבר טוב – אלא שבשנים האחרונות לא היתה לו הזדמנות לכך. אפילו במועצות־ההנהלה היו נמנעים מלשוחח אתו; הוא עמד על כך מזמן. ניחא! דבר זה אינו מטרידהו עוד – אין ספק, שתקופת השתתפותו במועצות נסתיימה. ברם, לא הם יזכו לבעוט בו ולפטרו; קורת־רוח זו לא יתן להם – יותר מדי התבונן בפוחזים וריקים אלה, הלוטשים עין לכסא היושב־ראש. הסופלי הוגש לפניו כעת, וכשהוא מרים את כוסו, אמר:

“מַלא”.

“הרי אלו כוסות מיוחדות, אדוני, ארבע כוסות לבקבוק”.

“מלא”.

המשרת מזג, כשהוא חורז את שפתיו.

היתורפ הזקן שתה, והעמיד את הכוס הריקה מתוך אנחה. נאמן היה לעיקרי חייו, סיים את הבקבוק לפני שנגע בפרפראות – בקבוק משובח – ממין משובח! ועכשיו לסופלי! ערב לחיך וטבול בשררי עתיק! ובכן, אותה אשה צדקנית הולכת לנשף־מחולות, האמנם? כמה מוזר, לכל הרוחות! מי יצא במחולות עם נצר יבש זה, האכול כולו מדת חסידות, שאינה אלא אכזבה מינית? אח! מרובות הן הנשים בנות־מינה, כמה פעמים נתקל בהן – גם רחם עליהן, עד שיש לך עסק אתן והרי הן עושות אותך אומלל כמוהן, ולא עוד, אלא שיש בהן גם ממדת העריצות. והוא שאל:

“מה יש לקנוח־סעודה?”

“גבינת רימיקין, אדוני”.

כאשר אהב.

“תתן לי ייו־פורטו עם זו – הששים ושמונה”.

המשרת לטש את עיניו מתוך הטמטמות נכרת. כזאת לא עלתה על דעתו. פניו של הזקן להטו מאד, אולם אפשר, שהאמבטי גרמה לכך. הוא אמר במורך:

“כסבור אדוני, שמותר לו?”

“לא, אולם רצוני בכך”.

“היתנגד אדוני לזה, שאדבר אל העלמה היתורפ?”

“אם זאת תעשה, אין לך צורך לשרתני”.

“מילא, אדוני, אינני מקבל את האחריות”.

“מי בקש זאת מידך?”

“לא, אדוני”.

“ניחא, העלהו אפוא, ואל תהי חמור”.

“כן, אדוני”. אם לא תנוח דעתו של הזקן, מי יודע, אולי יכהו השבץ!

והזקן ישב והיה מסתכל בדממה בציצי־היקינטון. לבו מלא אושר, כל הויתו גלומה וחמה ותפושת־תנומה– והמשתה לא הגיע עדיין לסופו! מה ביכלתם של צדיקים גמורים ליתן, אשר ישוה בסעודה מתוקנת? כלום יש ביכלתם להעביר אותך לארץ־החלומות, עד שיאירו חייך לשעה קלה באור ורוד לעיניך? לא, אין ביכלתם ליתן לך אלא שטרות־חוב, שאינם נפרעים לעולם. אין לאנוש על אדמות אלא רוחו העשוי לבלי חת – והללו אין תעודתם אלא לחתור תחתיו, עד שיהא צווח לעזרה. בעיני־רוחו יכול היה לראות את רופאו היקר פורש בידיו: “יין־פורטו לאחר בקבוק של שמפני – מות תמות!” ומיתה יפה היא זו, גם כן – אין טובה הימנה. המולה קלה פרצה את הדממה בחדר הנעול. נגינה? בתו מנגנת על הפסנתר בדיוטא העליונה. אף פצחה בזמר! הקול קול דלף טורד! יֶני לינד! זמירה של שוידיה – מימיו לא נעדר בנשפים, שהיתה זו מזמרת בהם – יני לינד!

“חם פה מאד, אדוני. האוציאה מנרתיקה?”

אח! הגבינה!

“עם חמאה בקצה השכין ופלפלין אדומים!”

“כן, אדוני”.

הוא אכל בלא חפזון, כשהוא טועם כל חתיכה הבאה לתוך פיו; טָעִים מזה לא ידע מעולם. עם הגבינה – יין פורטו. הוא הריק כוס אחת, ואמר:

“סייע בידי לעבור אל כורסתי”.

וכשנשתקע בתוכה לפני האח, הבקבוק והכוס ומצילת־היד על שלחן קטן ונמוך על ידו, מלמל:

“הבא קפה, והסיגרה שלי, בעוד עשרים דק”.

הלילה יתן כבוד ליינו, ולא יעשן עד שיכלה נטף מן הבקבוק. כמה שאמר הורציוס הזקן:

"Aequam memento rebus in arduis

Servare mentem"

(גַּם בַּצָּרָה אַל תַּעֲזָבְךָ שַׁלְוַת בִּינָתֶךָ)

וכשהוא מרים את כוסו, היה גומע במתינות, שופך נטף או שנים ארצה, עוצם את עיניו.

הצוחה הכסופה, העמומה, של האשה הצדקנית בחדר שלמעלה, הריח של ציצי־היקינטון, האש המנמנמת באח, שהושלך אליה זה עתה בול של עצי־ארז, ההרגשה של יין־פורטו מבעבע בכל קרביו, יצרו בשבילו אילוזיה של גן־עדן לרגע. אחר כך נדמה הנגינה; ושוב לא נשמע קול או צליל, אלא אנחותיו החלושות של בול־העץ, המתאבק עם האש. מתוך השראת־חלומות היה מהרהר: “חיי אדם יתישוהו, יתישוהו. בולי־עץ תוך האש!” ושוב מלא את כוסו. אותו בחור לא נזהר; יש משקע על קרקעיתו של הבקבוק, והנה הגיע אליו! ובשעה, ששקע הנטף האחרון מן הכוס המכופפת לתוך השערות המלבינות על סנטרו, שמע בהוּבֵא טס הקפה, נטל את הסיגרה ושם אותה אל אזנו, כשהוא גוללה באצבעותיו השמנות. כפתור ופרח! מצץ אותה מציצה ראשונה ואמר:

“פתח אותו בקבוק של יי”ש עתיק שבמזנון".

“יי”ש, אדוני? באמת, אינני מעז, אדוני".

“אתה משרתי הנך, או לא?”

“כן, אדוני, אבל –”

לאחר רגע של שתיקה, נחפז המשרת אל המזנון, הוציא את הבקבוק ופתחו. נחשול־הארגמן בפניו של הזקן הטיל עליו אימה.

“הניחהו כאן”.

המשרת העלוב הציג את הבקבוק על השלחן הקטן. “עלי להגיד לה”, אמר בלבו. “ברם, אם אסלק מכאן את בקבוק הפורטו עם הכוס, תנוח דעתה במקצת”. וכשהוא נושא את הכלים בידו, עזב את החדר.

במתינות גמע הזקן את הקפה והיי"ש לסירוגין. עד גמירא! וכשהוא משגיח בעשן סיגרתו הכחלחל, המתמר ביקוד הזהב, עלתה בת־צחוק על שפתיו. הלילה האחרון, בו יאמר לנפשו: נפשי היא, הלילה האחרון לעמידתו ברשות עצמו. ישלח כתבי־התפטרותו מחר – לא ימתין עד שיפטרוהו הם! לא יתן ידים לאותו האיש!

קול, שכאילו בא ממרחקים, אמר:

“אבא! אתה שותה יי”ש! איך אתה מתיר לעצמך – הרי ידעת, שזה סם המות בשבילך!" דמות לבושה לבנים, לא־ממשית כמעט, התבהרה בקרבתו. הוא נטל את הבקבוק על מנת למלא את כוסו, למען הרעימה; אולם יד ארוכה בכסיה לבנה, ושניה תלויה לה בכף, משכה את הבקבוק, הניעה אותו לעומת הזקן, והשיבה אותו למזנון. ושוב, כבאותה שעה, שעמד כאן מר וינטנור וקטרג עליו, הושם מחנק לגרונו ונטל ממנו הדבור; שפתיו נעו, ואולם יותר מבועות־קצף אחדות לא נפלט מהן.

בתו נתקרבה שוב. היא עמדה סמוך אליו, בסטין לבן, דקת־הפנים, צהבהבה, גבותיה נשואות אל על, ושערותיה האפלוליות עשויות תלתלים – כן! עשויות תלתלים – האשה הצדקנית! הוא אמץ את כל כוחותיו להגיד: “ובכן, את כופה אותי, ככה – את כופה אותי הלילה!” ואולם יותר מן המלה “ובכן” ומעין לחש, שבא אחריו, לא הפליט. הוא שמע אותה מדברת. “לא טוב לך לכעוס, אבא. לאחר שמפני – חטא לא יכופר הוא!” אחר־כך התרחקה דמותה, כאד לבן, מרשרש; היא נסתלקה; והוא שמע את חריקתו ונהמתו של הטכסי, הנושא אותה לנשף־המחולות. כך, היא נוהגת בו מדת עריצות וכפיה, עוד קודם שנמסר לרשותה, באמת? תחכה לו מעט! חמתו הבהירה את עיניו; החדר נתבהר לפניו שוב. וכשהוא מרים את עצמו כמעט, צלצל פעמיים, לקרוא לנערה, לא לאותו בחור מיליר, שידו במעל. כשהתיצבה לפניו דמותה הנאה, בשמלה השחורה והסינר הלבן, אמר תיכף:

“סייעי בידי לקום!”

פעמים נסתה להקימו בידיה הרכות ולא יכלה לו, והוא שקע שוב בתוך הכורסא. בפעם השלישית אמץ את כוחותיו, ועמד על רגליו.

“חן־חן; דיני”. המתין עד שנפטרה מן החדר, עבר את החדר לארכו, פתח בידים רועדות את דלת המזנון והוציא מתוכן את הבקבוק. הושיט ידו מעל ללוח־האלון המלוטש והחזיק באחד הגביעים המיוחדים לשררי; תפס את הבקבוק בשתי ידיו, יצק את המשקה לתוך הגביע, הגיעו אל שפתיו ומצץ. נטף אחר נטף נגע אל חכו – משקה עדין, עתיק למאד, עתיק כמוהו, מגוון כאור־שמש, ריחני. עד טפה אחרונה גמע ממנו, אחר־כך חבק את הבקבוק אל חזית־כתנתו, הניע את עצמו בפסיעות שבלוליות אל כורסתו והטיל עצמו שוב במעמקיה.

במשך כמה רגעים הסב שם בלא תנועה, הבקבוק לחוץ אל חזהו והוא מהרהר: “אין זה מנהגו של ג’נטלמן. חייב אני לשימו על השלחן – על השלחן”; אולם ערפל כבד היה חוצץ בינו לבין העולם כולו. בשתי ידים עליו להשיב את הבקבוק על השלחן! אולם לא היה ביכלתו למצוא את ידיו, לא היה ביכלתו להבחין בהן. מוחו התנדנד בפזמון של הן ולאו: “לא תוכל לזוז!” – “אני אזוז!” “נפלת בנופלים” – “לא נפלתי”. “הכנע” – “לא אכנע”. נדמה לו, שההתאמצות למצוא את ידיו תמשך עולמית – אנוס הוא למצוא אותן. אחר־כך – לצלול תהומות – במעומד – אחר־כך! כל סביבותיו האדימו. אז יתפזר הערפל האדום במקצת, והגיע לאזניו קול השעון: – “טיק – טיק – טיק”; הרגשה סתומה נתפשטה משכמו ומטה אל אמות־הידים ועד כפותיהן; ואמנם כן – הוא יכול למשש את הבקבוק! עשה משנה־התאמצות לנוע קדימה בתוך כורסתו; להתקדם ולהציג את הבקבוק על השלחן. לא לכבוד הוא לו מעמד כזה! זרועו האחת היה ביכלתו להניע כעת; אולם הוא לא יכול להדק את הבקבוק במדה מספקת, כדי להעמידהו. כשהוא מניע את כל גוו קדימה, אצבע אחר אצבע, הזיז את עצמו בתוך הכורסא עד שהיה ביכלתו להרכין את גופו הצדה, והבקבוק, שהחליק מעל חזהו, נפל באלכסון על קצה שלחן־השרפרף הנמוך. שוב אזר את כל כוחותיו והזיז את גופו וזרועותיו עוד אצבע אחת קדימה, והבקבוק עמד כן. הדבר עלה בידו – עלה בידו! שפתיו נתעותו כדי חיוך; גופו נצטמק וחזר למצבו הקודם. הדבר עלה בידו! והוא עצם את עיניו…

בשעה אחת עשרה וחצי פתחה הנערה מולי את הדלת, הסתכלה בו ואמרה בנעימות: “אדונְנִי: איזו גבירות ואדון אחד!” אולם הוא לא ענה. וכשהיא מחזיקה עוד בכף המנעול של הדלת, לחשה לתוך הפרוזדור:

“הוא ישן, מיס¹⁰”.

קול השיב בלחש:

“אח! רק הרשיני להכנס, אני לא אעיר אותו, עד שיתעורר מעצמו. אבל רוצה אני להראות לו את שמלתי”.

הנערה סרה הצדה; ועל בהונות רגליה נכנסה פיליס לחדר. היא עמדה במקום שם הוארה כולה בין אור־העששית ליקוד האח. סטין לבן – שמלתה הראשונה בצואר חשוף – ברק הנשף הראשון, שהוזמנה בו לכרת־רעים–גרדיניָה על חזה, ועוד אחת בין אצבעותיה! אח! כמה היא מצטערת על שנרדם! מה רב האודם בפניו! מה מוזרה נשימתם של זקנים! ומלאת־מסתורין, כתינוקת, לחשה:

“פטרון יקר!”

אין מענה! היא עותה שפתיה מתוך תרעומות והיתה עומדת וגוללת את הגרדיניה. ופתאום עלה הרעיון על דעתה: “אשים את הפרח בדש־מעילו. כשיתעורר ויראנו, איך יקפוץ ממקומו!”

היא קרבה אליו כמתגנבת, הרכינה עצמה אליו ותחבה את הפרח לתוך הלולאה. שנים היו מסתכלים בה מעבר לדלת; היא שמעה את צחוקו החרישי של בוב פילין; צחוקה הרוה, הקל של אמה. אח! מה רב האודם במצחו! היא נגעה במצח בשפתיה; קפצה אחורנית, הסתובבה על עקבה, חוללה דומם במשך שניה אחת, הפריחה נשיקה באויר, ונעלמה ככספית הזאת. והלחש, הצחוק החרישי, וצלצל הצחוק הרוה עמדו בפרוזדור.

אולם הזקן נרדם. ועד שבא מיליר בשעתו הקבועה, בשתים עשרה וחצי, לא נודע הדבר, שהוא לא יקיץ עוד לעולם.

1916

“…. הֲלֹא תַעֲנוּנִי הָעֲבַדִים שֶׁלָּנוּ הֵם…” (הסוחר מונציה, וו. שכספיר)

חלק ראשון

פרק ראשון: מְסִבַּת קְרוּאִים בְּבֵיתוֹ שֶׁל דְזשוֹלְיוֹן הַזָּקֵן

מי שזכה להשתתף בחגיגת־משפחה של הפורסייטים, ראה מראה נהדר ורב־לקח – משפחה מבין השדרות העליונות של המעמד הבינוני בכל מלוא הדרה ותפארתה. ואם אותו המאושר שזכה לכך היה מחונן כשרון של ניתוח פסיכולוגי – כשרון שאין לו ערך־ממון כל שהוא ומשום כך אין הפורסייטים מודים בו – נתגלה לעיניו מחזה, אשר לא דַיוֹ שהיה נחמד ונעים מצד עצמו, אלא שהיה בו כדי לברר וליַשב פרובלימה אנושית עמומה. נדבר בלשון פשוטה: הכינוס של בני משפחה זו, אשר איש מהם לא הגה חיבה לחברו ואשר לא נמצאו ביניהם שלושה שרחשו רגש של נטייה זה לזה, הוכיח למסתכל בו כמה גדול כוחה של אותה ההתחברות המוצקה והמסתורית, העושה את המשפחה לפרט מסוכן בתוך הכלל, לצלם דמות החברה בזעיר פנים. אותו המסתכל חזה כאן במראה את ארחות הפרוגרס האנושי האפלים ועמד מקצתו על טיבם ומהותם של חיים פאטריארכליים, של חיי שבטי פראים, הנודדים ממקום למקום, ושל מסבות גורלן של אומות הנוצצות ונובלות, עולות לגדולה ומתדלדלות וכלות. הוא היה דומה למי שהתבונן אל גידוּלו של אילן מראשית מטעו – של אילן המשמש סמל של השתרשות, של התבודדות בפני עצמו ושל שיגשוג בתוך הכליון הבא על מאות נטעים אחרים הנופלים ממנו למסכת־סיבים, ללשד ולכוח העמידה והקיום – ובאחד הימים הריהו רואה אותו והנה הוא עומד ומלבלב בעדי עליו הרכים, בעטרת עפאיו המופלאה ובעצם כוח הפריחה שלו.

המסתכל העראי, שנזדמן בחמשה־עשר ליוני, שנת 1886, סמוך לארבע שעות אחר הצהרים בדירתו של דזשוליון פורסייט הזקן אשר בסטֶנהוֹפּ גייט, זכה לראות את בית פורסייט בעצם גדולתו.

סיבתה של כנסת־קרואים זו היו אירוסיה של העלמה דזשוּן פורסייט, נכדתו של דזשוליון הזקן, עם מר פיליפ בוֹזיניי. כאן נתכנסו כל בני המשפחה, שהיו עדויים לתפארה נעלי־יד לבנות, חזיות צהובות־בהירות ומלבושים נאים. לא נעדרה אפילו הדודה אַן, אשר רק לעתים רחוקות היתה עוזבת עכשיו את הפינה שבחדר־האורחים הירוק של אחיה טימותי, ששם היתה יושבת תחת אגודה של עשבות־פַּמפָּס צבועים הנתונים בתוך עציץ כחול־בהיר ועוסקת כל היום בקריאה בספרים ובסריגה כשהיא מוקפת תמונות שלושה דורות של פורסייטים. אפילו הדודה אן נמצאה כאן היום. היא היתה עדיין ישרת־גב ועל פניה הבלים והשלוים היתה נסוכה הדרת חשיבות וכולה משמשת סמל של אדיקות תקיפה במסורת של המשפחה.

בשעה שאחד הפרסייטים ארס אשה, או נשא אשה, או נולד, נתכנסו ובאו אליו כל הפורסייטים כאחד; בשעה שאחד הפורסייטים מת, – אבל איש מן הפורסייטים עדיין לא מת – הללו לא מתו. המיתה היתה סתירה לעיקרי הכללים שהחזיקו בהם, ולפיכך טיכסו כנגדה תחבולות של זהירות, הלא הן אותן התחבולות של זהירות, אשר יחבלו בדרך אינסטינקטיבית בני אדם בעלי כוח אדיר כנגד כל שליחת־יד בקנינם שלהם.

במראה הפורסייטים ניכר היום הידור מכפי הרגיל, מין בטחה עירנית וחשדנית, מין התכבדות וחשיבות, כאילו התעתדו להתקומם ולהגן על עצמם מפני דבר־מה. המבע של “נחירה” והרחה, שהיה מיוחד לפניו של סוֹמס פורסייט, דבק בפני כולם; הם עמדו על משמרתם.

רוח זו של עלבון שלא מדעת, שהיתה שרויה באותה שעה על מנהגם ועמידתם, ייחדה למסיבה שבביתו של דזשוליון הזקן ערך פסיכולוגי מכריע בתולדות המשפחה ועשתה אותה פתיחה לדראמה של המשפחה.

לא על עסקי עצמם זעפה רוח הפורסייטים, אלא על עסקי המשפחה; וזעף זה בא לידי גילוי בתלבשתם, שהיתה הפעם מהודרה ביותר, ברגשות החיבה היתירה, חיבת משפחה, שהביעו זה לזה, בהטעמה המופרזת שהטעימו את חשיבות המשפחה – ובאותה ה“נחירה”. הפורסייטים הרגישו בסכנה – אותה הסכנה, שעל ידה בא לידי גילוי עיקר אפיים של חברה, של קיבוץ ושל אדם יחיד; הרגשת הסכנה היא היא ששיוותה ברק זוהר לכלי הזין שלהם. נראה שזוהי הפעם הראשונה אשר בתור קיבוץ משפחתי ניצנצה בלבם ההרגשה, שבאו במגע עם ענין מוזר ומפוקפק.

ליד הפסנתר עמד אדם בעל־בשר ובעל־צורה, שעל חזהו הרחב התנוססו שתי חזיות, שתי חזיות עם סיכּה של אודם, במקום חזיה אחת של אטלס עם סיכּה של יהלום, שהיה נוהג להתקשט בהן במקרי־חגיגה רגילים ביותר; פניו הזקנים, המגולחים למשעי והמרובעים, אשר מראיהם כמראה עור דהה, עם העינים הטרוטות הקבועות בהם, היו שרויים על גבי עניבת־האטלס שלו מתוך חשיבות יתירה. אותו אדם היה סְוויתִין פורסייט. סמוך לחלון, ששם יכול היה לשאוף אויר יותר מכדי שיעור חלקו, עמד תאומו של זה, דזֶשמס. כדומה לסוויתין בעל־הבשר היה גם הוא איש־מידות, שש רגל קומתו, אלא שדק וצנום היה ביותר ודומה היה כאילו נועד מבטן לעיין את המאזנים ולהקים מידה בינונית. “הבריא והרזה” – כך היה דזשוליון הזקן מכנה לשני האחים־התאומים הללו. הוא עמד והסתכל במחזה שלפניו תפוס הירהורים ומתוך הרכנת ראש כמנהגו. מתוך עיניו האפורות ניכר היה, שהוא כולו שקוע בדאגה כמוסה, שלא הסיח את דעתו ממנה אלא לסירוגין, בשעה שהעיף מבט בוחן מהיר על הנעשה מסביבו. לחייו אשר בשל שני הקמטים המקבילים שחרשו אותן מזה ומזה, ובשל השפה העליונה הארוכה והמגולחה למשעי נראו כאילו הן צרות ביותר, היו מוקפות מסגרת של פאות־זקן ארוכות. בידיו היה מגולל אנה ואנה כלי של חרסינה. לא רחוק ממנו עמד בנו היחיד סוֹמס והקשיב לשיחתה של גברת אחת, שהיתה לבושה שמלה ממראה הקנמון. הוא היה חוור פנים, מגולח יפה, בעל שערות שחורות, שכבר התחילו מקריחות; את סנטרו היה מטה לצדדים ואת החוטם בעל “הנחירה” המפורסמה הגביה למעלה, כאילו היה בוחל באותה שעה בביצה שאין קיבתו עלולה לעכל אותה. מאחוריו עמד בן דודו, דזשורזש רם הקומה, בנו של פורסייט החמישי, רוזדשר. חזות פניו עבי הבשר הפיקה ערמומיות יתירה והוא שקל באותה שעה בדעתו את אחת ההלצות העקצניות שלו.

ענין אחד שהיה כרוך בסיבתה של חגיגה זו, הסעיר היום את רוח כולם.

שלוש גברות ישבו צפופות וסמוכות זו לזו בשורה אחת – הלא הן הדודות אַן, הֶסטֶר (שתי הבתולות הזקנות אשר במשפחת פורסייט) ודזשולי (קצור השם דזשוּליה). אותה דזשולי קלת דעת היתה בשעתה ואף על פי שכבר חלפו ימי נעוריה עמדה ונישאה לספּטימוס סמוֹל, שהיה אדם חלוש ולקוי בבריאותו. היא נתאלמנה ממנו לפני שנים הרבה ועכשיו היתה מסתופפת יחד עם אחותה הבכירה והצעירה בבית אחיה הששי והצעיר שבאחים, טימוֹתי, שדר בבֵייזווֹטֶר רוד. כל אחת מן הגברות האלה החזיקה בידה מניפה ועל ידי גוון מיוחד שבתכשיטיה, על ידי נוצה מבהיקה או על ידי פריפה הדגישה כל אחת מהן, שמסיבה זו מסיבה של חגיגה היא.

באמצע החדר, מתחת לנברשת התלויה, עמד ראש המשפחה, דזשוליון הזקן, כדרך מנהגו של בעל הבית. בן שמונים זה עם שערותיו הלבנות והנאות, עם מצחו הקמור כעין הכיפה, עם עיניו הקטנות והאפורות ועם שפמו הגדול והשׂב, שירד מזה ומזה עד למטה מלסתותיו, היה מראהו כאחד הפטריארכים, ואף על פי שלחייו היו צנומות ורקותיו שקועות, דומה היה שיש בו מעיין של כוח עלומים שאינו פוסק. הוא עמד עמידה זקופה ביותר ועיניו החדות והשאננות עדיין לא אבדו כלום מזהרן הבהיר. מתוך כך היה מעורר בלב רואיו את הרושם, שהוא נעלה מן הספיקות וההיסוסים של בני האדם הפחותים ממנו. לאחר שהיה מהלך שנים אין ספורות בדרכו המיוחדה לו, רכש לו יתרון זה בצדק ובמשפט שאין עליו עוררים. דזשוליון הזקן לא העלה מעולם על דעתו, שיש צורך להטיל ספק או להגות רגשות של חשד.

הפרש גדול היה בינו ובין ארבעת אחיו, דזשמס, סוויתין, ניקולס ורודזשר, שהיו מסובים כאן, אבל גם הדמיון שביניהם גדול היה. ולא עוד אלא שכל אחד ואחד מארבעת האחים האלה שונה היה מחברו, ואף על פי כן היו כולם דומים זה לזה.

עם כל החילוקים שבשירטוטים ובארשת של חמשת הפנים האלה ניכר היה בסנטר שלהם מין חוזק ידוע, שלמרות ההבדלים החיצוניים יכול היה לשמש סימן של גזע, אשר מוצאו הריהו עתיק ימים ביותר ואין להתחקות עליו וגם מתמיד הוא יותר מדאי ואין לפקפק בו. סימן זה הריהו חותם המשפחה והערובה להצלחתה.

גם בפניהם של בני הדור הצעיר, בפניו של דזשורזש הדומה לשור, של ארטשיבאלד החוור ורב־המרץ, של ניקולאס הצעיר, שהיה בו מן העקשנות הנעימה והמצודדת לב, של יוּסטייס החמור והתקיף בדעתו עד כדי שטות – בפני כולם ניכר היה אותו החותם עצמו, אשר אולי לא היה בולט כל כך, אבל ברור היה למדי – סימן קיים ומובהק של תכונת המשפחה.

במשך כל אותו הזמן שלאחר הצהרים נסתמן כמה פעמים בכל הפנים הללו, שהיו שונים אלה מאלה ודומים אלה לאלה, מבע של חשד, שהיה מכוון בלי ספק כלפי אותו האיש, אשר כדי לדעתו ולהכירו נתקבצו ובאו הנה.

גלוי וידוע היה, שפיליפ בוֹזינֵיי הריהו בחור שאינו אמיד, אבל בנות הפורסייטים נתארסו גם קודם לכן לאנשים שכמותו וגם נישאו להם לבסוף. ולפיכך לא מחמת סיבה זו נתמלאה היום רוח הפורסייטים דאגה וחרדה. ואמנם קשה היה להם לברר את מוצאה של חרדה זו, אשר פיטפוטי לשון הרע של בני המשפחה האפילו עליה והשרו עליה ערפל. רק דבר זה היה ברי בידם, שהתהלכה שמועה שהוא בא לבקר את הדודות אַן, דזשולי והסטר ביקור של חובת־הכבוד כשהוא חבוש מגבעת רכה ואפורה – מגבעת רכה ואפורה ולא חדשה – מין סמרטוט מכוסה אבק וחסר־צורה. “לא יאוּמן כי יסופר, חביבה שלי, – דבר תמוה הוא מאין כמותו!” כשעברה הדודה הסטר (שהיתה קצרת־ראייה ביותר) דרך המסדרון הקטן והאפל, ניסתה ל“הבריח” את ה“חפץ” ההוא מעל הכסא, כי חשבה אותו לאחד החתולים הנכרים והנקלים – שהרי “טומי” שלה רגיל היה לבחור לו ידידים פחותים כל כך! וכשראתה שאותו ה“חפץ” לא זז ממקומו, חלשה דעתה עליה.

כשם שאמן מבקש תמיד לגלות את הקטנה שבקטנות החשובה והבולטת ביותר, שבה מתגלם כל אפיו של מחזה, של מקום או של אדם, כך החזיקו הפורסייטים, אותם האמנים שלא מדעתם, במגבעת זו מתוך רוח נבואה. היא היתה הקטנה החשובה שלהם, הפרט שבו התגלמה משמעותו של כל הענין כולו; לפי שכל אחד מהם שאל את עצמו: “כלום היית גם אתה עושה את הביקור הזה כשאתה חבוש מגבעת כזו?” וכל אחד ואחד השיב: “לאו!” ולא עוד אלא שאחדים מהם, שחוננו כוח־דמיון במידה יתירה מחבריהם, הוסיפו ואמרו: “דבר שכזה לא היה עולה לעולם על דעתי!”

כששמע דזשורזש את המאורע הזה, העוה פניו מתוך גיחוך. אותו המעשה במגבעת ודאי מעשה ליצנות היה! הוא עצמו היה מומחה לדברים כגון אלה.

“אכן חצוף הוא”, ענה ואמר, “בּוּקאנייר¹ פראי זה!”

וכינוי זה “בּוּקאנייר” התגלגל מפה אל פה עד שנעשה למלה שגורה, שבה היו מרמזים כלפי בוֹזיניי.

הדודות הוכיחו את דזשוּן על דבר המגבעת הזאת.

“עליך היה למנוע אותו מעשות כדבר הזה, חביבה!” אמרו אליה הדודות.

דזשון השיבה תשובה פסקנית מתוך אותה רוח המרות המיוחדה, שבה התגלם כל כוח רצונה של הבריה הפעוטה הזאת:

“מה בכך? פיל אינו יודע לעולם מה שהוא לובש!”

איש לא פילל לשמוע מפיה תשובה מבישה שכזו. גבר אינו יודע מה הבגדים שהוא לובש? מי שמע כזאת!

ומה טיבו של עול־ימים זה, אשר על ידי אירוסיו עם דזשון, שהיתה יורשתו של דזשוליון הזקן כחוק וכמשפט, תיקן את מצבו כל כך יפה? הוא היה אדריכל, ואולם דבר זה כשהוא לעצמו וודאי לא היה טעם מספיק שיהא חובש לראשו מין מגבעת שכזו. אמנם לא קרה מקרה שיהא איש מן הפורסייטים אדריכל, אבל אחד מהם היה מכיר שני אדריכלים, והללו לא היו חובשים לעולם מגבעת שכזו בשעת ביקור של חובה בעצם העונה שבלונדון. אכן חשוד הדבר – חשוד מאוד!

אמנם דזשון לא ראתה במעשה הזה שום עווֹן, אבל הרי טיבה של זו כבר נתפרסם לגנאי, אף על פי שטרם מלאו לה תשע־עשרה שנה. וכי לא אמרה לגברת סוֹמס – שתלבשתה היתה תמיד נאה ביותר, – כי ההתקשטות בנוצות יש בה משל חוסר־טעם? ובאמת פסקה הגברת סומס מן היום ההוא והלאה להתקשט בנוצות – הנה עד היכן מגעת עזותה של דזשון החביבה!

החששות האלה, הטלת דופי זו והחשד הזה, שהיה לו על מה לסמוך, לא מנעו בכל זאת את הפורסייטים להיענות להזמנתו של דזשוליון הזקן ומלהתכנס לביתו. מסיבת קרואים בסטנהופ גייט היתה חזיון יקר עד מאוד, ומאז מתה אשתו לפני שתים־עשרה שנה לא נתקיימה בביתו של דזשוליון אף מסיבה אחת.

מעולם לא התכנסו בני המשפחה ברב מנין כזה, כי למרות כל החילוקים שביניהם מאוחדים היו איחוד טמיר ומסתורי, והפעם הזדיינו כנגד סכנה המתרגשת על הציבור כולו. כדומה לעדר בהמות, בשעה שכלב בא אליו אל שדה המרעה, עמדו גם הם סמוכי־ראש וסמוכי־כתף והיו מוכנים להתנפל על הצר ולרמסו ברגליהם עד צאת נפשו. בלי שום ספק באו גם מתוך כוונה לברר לעצמם מה המתנות, שעליהם מוטל יהיה לתת סוף סוף. שהרי אף על פי שהשאלה של מתנות החתונה היתה נפתרת על פי רוב בדרך זו: “מה אתה נותן? ניקולאס נותן במתנה כפות!” – עם כל זה היה הכל תלוי בחתן. אם הלז היה זריז, מגוהץ ומראהו כאדם בר־מזל, ראו צורך לעצמם להעניק לו מתנות נאות וזכאי היה לצפות לכך. בסופו של דבר היה נותן כל אחד מה שהיה נאה והגון לתת לפי ההסכם של המשפחה, שנקבע כדרך שנקבעים המחירים בבורסא, ואת פרטי הדברים היו מסדרים בביתו המרווח של טימותי, שהיה בנוי לבנים אדומות בבייזווֹטר סמוך לגן העירוני וששם דרו הדודות אן, דזשול והסטר.

מעשה המגבעת היה בו באמת כדי לגרום חרדה למשפחת פורסייט. והיכן משפחה מן המעמד הבינוני העליון, המקפידה כראוי לה על נימוס חיצוני ועל דברים של מראית־עין, שלא היתה מתרגזת על מעשה כגון זה!

והאיש אשר סיבב את כל החרדה הזאת עמד באותה שעה וסח עם דזשון ליד הפתח הקיצוני שבאולם. שערותיו המסולסלות היו פרועות ודומה היה כאילו כל הנעשה מסביבו היה תמוה ומשונה בעיניו. הכרת פניו ענתה בו, שכל זה מבדח את דעתו.

דזשורזש, שעמד מן הצד וסח עם אחיו יוסטייס, ענה ואמר:

“מראהו כאילו היה רוצה לברוח מכאן – בוקאנייר שובב זה!”

“אדם משונה־מראה” זה, ככל אשר קראה לו מרת סמוֹל אחר כך, היה בעל קומה ממוצעת ומוצק גו; פניו היו חוורים־שחומים, צבע שפמו עין האבק, לסתותיו בולטות ביותר ולחייו שקועות. מצחו היה מוטה עד לקדקוד ראשו ובולט מעל העינים בצורה של פיקות, כדומה למצחי האריות אשר בביבר. עיניו החומות היו מביטות לעתים בלי תשומת לב עד כדי לבלבל את דעת הבריות. רכבו של דזשוליון הזקן, שהוביל פעם אחת את דזשון ואת בוזיניי אל התיאטרון, אמר עליו לסוכן הבית:

“אדם זה כולו פליאה הוא בעיני. הוא נדמה לי כארי־ברדלס, שעשוהו בן־תרבות למחצה”.

ופעם בפעם היה אחד הפורסייטים מופיע בקרבתו, מצדד מסביבו ונותן בו עין.

דזשון עמדה לפניו והיתה לו למחסה בפני סקרנות בטלה זו. היא היתה בריה פעוטה, “כולה שערות ושכל”, ככל אשר אמר עליה מי שהוא, עם עינים כחולות וחסרות פחד, עם פה מוצק וצבע־עור מבהיק. פניה וגופה נראו רכים וענוגים יותר מדאי לעומת עטרת שערותיה האדומות־המוזהבות.

אשה גבוהה ויפת קומה, אשר אחד מבני המשפחה המשיל אותה פעם אחת לאלילה מאלילות הגויים, עמדה והסתכלה בצמד זה ועל שפתיה רחף חיוך קליל כעין הצל. ידיה העוטות נעלי־ידים אפורות היו משולבות זו על גב זו, פניה הנחמדים והחמורים היו מפנים הצדה ועיני כל הגברים שבקרבתה היו נטויות אל הפנים האלה. גוה התנדנד ודומה היה כאילו משב האויר לבדו מביאו לידי תנועה. בלחייה ניכרה חמימות יתירה, אבל מיעוט צבע; עיניה הגדולות והשחורות הפיקו רוך. ואולם הגברים הביטו אל שפתיה השואלות שאלה והמשיבות תשובה מתוך אותו החיוך הקליל כצל. השפתים האלה היו רגשניות, חושניות ומתוקות ודומה היה כאילו הן מזילות חמימות וריח ניחוח כאחד הפרחים.

צמד המאורשים לא הרגיש עד עכשיו באלילה זו, שעמדה והסתכלה בהם בעיניה הבוחנות. בוזיניי הבחין בה בתחילה ושאלה לשמה.

דזשון הוליכה את ארוסה אל האשה הדורת־הקומה וענתה ואמרה: “הרי זו אירין, חברתי החביבה ביותר. היו־נא ידידים נאמנים גם שניכם!”

ובהשמיע הגברת הפעוטה את פקודתה זו, חייכו שלשתם, ובעודם עומדים ומחייכים, הופיע סוֹמס פוֹרסייט בחשאי מאחורי האשה יפת הקומה, שהיתה אשתו, ואמר:

“אנא הציגי גם אותי לפני ארוסך!”

במסיבות של רבים לא היה זז מעל אירין אלא לעתים רחוקות, ולא עוד אלא אפילו בשעה שמפני ההכרח של הנימוסים החברתיים אנוס היה להיפרד ממנה לשעה קלה, היו רואים אותו כשהוא עוקב אחריה בעינים מפיקות מבע מוזר של שמירה עירנית ושל תשוקה.

בינתים עמד אביו של דזשמס על יד החלון והוסיף לבדוק את חותם בית החרושת שעל גבי כלי החרסינה.

“תמה אני על דזשוליון, שהסכים לשידוך זה”, פתח ואמר אל הדודה אַן. “שמעתי אומרים, שאין להם תקוה לבוא בברית הנשואים אלא מקץ כמה שנים. הצעיר הזה, בּוֹזיניי, הריהו אדם חסר־כל. בשעה שוויניפרד נשאה לדַארטי, הכרחתי אותו להכניס את כל פרוטה בעסק בטוח – ואשריהם שעשיתי כך, – לולא כן לא היה בידם כלום עד היום הזה!”

הדודה אן, שהיתה מסבּה על כסא של קטיפה, הרימה את עיניה והציצה. קווצות שיבה הקיפו את מצחה כמסגרת. קווצות אלה, שלא שינו את מראיהן עשרות בשנים, הסיחו מלב בני המשפחה את ההרגשה של חליפת העתים. היא לא השיבה דבר, משום שחסה על קולה הבלה ולא היתה מדברת אלא לעתים רחוקות; אבל בעיני דזשמס, שלבו לא היה שלו בקרבו, היה מבטה שקול כתשובה.

“אכן לא אשמתי היא”, ענה ואמר, “שלא היה כסף לאירין. סומס דחק את השעה. הוא היה מחזר אחריה ימים רבים, עד שנעשה כולו צנום ודל”.

הוא העמיד ברוגז את הספל על הפסנתר והפנה את עיניו אל החבורה שעמדה אצל הפתח.

הדודה אַן לא שאלה אותו מה פשר הדברים הסתומים הללו.

“ואולם סבור אני,” אמר פתאום, “שכך יפה, שאירע מה שאירע”. היא ירדה לסוף דעתו. כיון שאירין מחוסרת כסף היא, וודאי לא תכנס בה רוח שטות לעשות מעשים אשר לא כן; כי הנה עברה השמועה – עברה השמועה – שהיא ביקשה חדר מיוחד לעצמה, אבל מאליו מובן שסומס לא – ־ –

דזשמס הפסיק את הירהוריה מתוך שאלה:

“והיכן טימותי? וכי לא בא אתכן?”

על שפתיה הסגורות של הדודה אן נדחק ועלה חיוך רך.

“לא. הוא לא ראה טוב לפניו לצאת מן הבית בשעה שמחלת האסכרה מצויה בעיר; שהרי הוא נוח כל כך להנגף בכל מיני חלאים”.

דזשמס ענה ואמר: “אכן הוא חרד לשלום גופו יפה. אני אין לי יכולת להיות שוקד לשלומי כמותו”.

קשה היה להגיד איזה רגש הביעו המלים האלה במידה יתירה, אם רגש של השתאות או רגש של קנאה ובוז.

ולאמתו של דבר לא היה טימותי נראה לעיני הבריות אלא לעתים רחוקות. זה הקטן שבבני המשפחה היה לפי אומנותו מוציא לאור. לפני כמה שנים, בשעה שעסקו היה עדיין בעצם פריחתו, הבחין בחוש הריח שלו שירידה ממשמשת ובאה, ואף על פי שירידה זו טרם באה, אבל לדעת הכל אי אפשר היה שלא תבוא סוף סוף. ובכן נזדרז ומכר את חלקו בהוצאת הספרים, שעסקה ביחוד בהוצאת ספרי דת, ואת הריווח הגדול שהעלה בידו השקיע בשטרי חוב הממלכה המכניסים שלושה למאה רבית. על ידי המעשה הזה העמיד עצמו פתאום מחוץ לחוג משפחתו, משום שאיש מן הפורסייטים לא הסתפק מעולם בפחות מארבעה למאה בעד ממונו. והבדידות הזאת דלדלה לאט לאט ואל נכון את רוחו של אדם זה, שהיתה נוטה לזהירות יותר מכפי הנהוג בין הבריות. הוא נעשה כמעט ליצור אגדי – למעין התגלמות של זהירות ושטרי־בטיחות השרויה בירכתי עולמם של הפורסייטים. הוא לא עשה מעולם את מעשה השטות לשאת לו אשה או להעמיס על עצמו באיזו דרך שהיא את הטירדה של גידול בנים.

דזשמס הוסיף ואמר כשהוא מנקש על גבי כלי החרסינה: “כלי זה איננו מן הכלים העתיקים לאמתם, שמוצאם מווּסטר. סבור אני, שדזשוליון וודאי הגיד לך דבר על אודות האיש הצעיר. לפי כל מה ששמעתי אני, אין לו עסק, לא הכנסה ולא קשרי־יחסים שיש להם ערך. אבל בעצם איני יודע כלום – אין איש מגיד לי דבר”.

הדודה אן הניעה ראשה. על פניה הבלים בעלי הסנטר המרובע, שהיו דומים לפני נשר, עבר רעד; אצבעות ידיה הדקות כרגלי עכביש נלחצו זו לזו והשתלבו יחד כאילו עמלה לאמץ שוב את כוח רצונה.

היא היתה גדולה כמה שנים מכל הפורסייטים, ומשום כך תפסה מקום מיוחד ביניהם. אף על פי שהיו כולם אנשים הלהוטים אחר טובת השעה ואוהבי עצמם – אם גם לא במידה יתירה משכניהם – בכל זאת חרדו מפני יושר לבבה וצדקתה, ובשעה שיצרם התגבר עליהם והם לא יכלו לעמוד בפניו, לא היתה להם ברירה אחרת אלא להשתמט מפניה!

דזשמס הרכיב את רגליו הארוכות והדקות זו על גב זו והוסיף ואמר:

“כך טיבו של דזשוליון, שהוא הולך תמיד בדרכו המיוחדה. בנים אין לו”, כאן עצר במלים, כי נזכר שבנו של דזשוליון הזקן, הוא דזשוליון הצעיר, עדיין חי וקיים. אותו הבן נכנסה בו רוח שטות ואיבד בידיו את עולמו, כי עזב את אשתו ובנו ועמד וברח עם האומנת הנכריה. “הנה כי כן”, התחיל שוב מדבר בחטיפה, “כיון שהוא עושה מעשה שכזה, וודאי יש לאל ידו לעשותו. ומה הנדוניה שיתן לה? וודאי אלף לירה לשנה, שהרי אין לו חוץ ממנה למי להניח את ממונו”.

הוא פשט את ידו כדי להושיטה לאדם זריז ומגולח יפה, שעל ראשו לא צמחה אף שערה אחת ושהיה בעל חוטם ארוך ופחוס, בעל שפתים עבות ועינים אפורות וקרות, שהציצו מתחת לגבות בעלות זויות ישרות.

“ומה איפוא, ניק?” הפליט מתוך מילמול. “השלום לך?”

ניקולאס פורסייט (הוא היה משמש מנהל של חברות והגיע מתוך כך לידי עושר גדול, אבל במשפט), שהיה מהיר כעוף השמים ומראהו כתלמיד שהחכים שלא לפי שנותיו, הניח אל תוך כף היד הקרה את קצות אצבעותיו הקרות ממנה וחזר והשיבן בחפזון.

“אין שלום לי”, ענה בפנים זועפות “כל השבוע לא הייתי שלם בגופי; איני רואה שינה בלילות. הרופא אינו יכול לעמוד על הסיבה. בר־נש מומחה הוא, שאילמלא כן לא הייתי מצוי אצלו, אלא שחוץ מפתקאות־רפואה איני מקבל ממנו כלום!”

“רופאים!” קרא דזשמס כשהוא מפסיק את דבריו, “אני יודע את כל הרופאים שבלונדון, שהיו מטפלים בכל אחד מאתנו. אי אתה יכול להציל מפיהם דבר כשורה. אי אתה שומע מפיהם אלא דברים סתומים. הרי לך, למשל, סוויתין. מה הועילו לו? הריהו לפניך; הוא עבה הרבה מכפי שהיה; הוא נעשה מגושם לאין שיעור; אין לאל ידם להמעיט את כובד משקלו! הביטה אליו!”

סוויתין פורסייט, גדל־קומה, מרובע ורחב־מידות, שחזהו המעוטף חזיות בהירות־צבע בלט כחזה של יונה זפקנית, היה מהלך ובא כנגדם מתוך הילוך שחצני.

“יום טוב – השלום?” פתח ואמר מתוך התנאות כמנהגו.

כל אחד מן האחים העמיד פנים של מורת רוח כשראה את השנים האחרים, משום שידע מן הנסיון שהללו ישתדלו להוכיח, שהחליים שלהם קשים משלו.

“זה עתה דיברנו עליך”, אמר אליו דזשמס, “שאי אתה נעשה דק אף במשהו”.

עיניו הבהירות והעגולות של סוויתין ביצבצו מתוך חוריהן מרוב היגיעה שיגע לשמוע מה שמדברים.

“איני נעשה דק? הריני שמח בחלקי”, ענה ואמר כשהוא כופף קצת את גופו לפנים. “אשרַי, שאיני דומה לחוט השערה כמוך אתה!”

ואולם מתוך שחושש היה שמא תתמעט בליטת חזהו בעמידה זו, חזר והישיר את קומתו ועמד זקוף בלי נוע, כי לא היה דבר חשוב בעיניו מהדר תואר ומראה.

הדודה אַן העיפה את עיניה הבלות מזה אל זה. מבטה היה רך וחמור כאחד. גם שלושת האחים הביטו אל הדודה אן איש אחרי אחיו. היא התחילה להדלדל. אשה נפלאה! עוד מעט ותמלאינה לה שמונים ושש שנים והרי היא יכולה לחיות עוד עשר שנים, אף על פי שמימיה לא היתה בריאה וחזקה ביותר. סוויתין ודזשמס, האחים־התאומים, אינם אלא בני שבעים וחמש, וניקולאס אך תינוק הוא, לפי שאינו אלא כבן שבעים. כולם היו בריאים ומוצקים, ובכן זכאים היו לקוות לאריכות ימים. דבר המובן מאליו הוא, שבריאות גופם היתה קרובה ללבם מכל שאר הנכסים שלהם.

“הריני בריא כל צרכי”, הוסיף ואמר דזשמס, “אלא שהעצבים שלי אינם כתיקונם. כל דבר של מה בכך מכעיסני עד מות. אין לי ברירה אחרת אלא ללכת למרחצאות של בַּאתּ”.

בַּאתּ!" קרא ניקולאס, “אני ניסיתי להתרפא בהַרוֹגֵייט. מימיה של זו אינם מועילים כלום. אני זקוק לאוירו של ים. אין לך מקום משובח מיַארמוּת. בזמן שאני שרוי שם, הריני ישן –”

“כּבֵדִי פגומה ורע לה מאוד”, הפסיקהו סוויתין כשהוא מדבר את דבריו לאטו. “הריני חש מכאובות איומים במקום זה”, והוא הניח את ידו על צדו הימני.

“כל זה בא מחוסר תנועה והתעמלות”, רטן דזשמס כשעיניו מביטות אל כלי־החרסינה. אחר הוסיף ואמר בחטיפה: “גם אני חש מכאובות באותו המקום”.

סוויתין האדים ופניו הבלים היו דומים באותה שעה כפני תרנגול הודי.

“תנועה!” ענה ואמר. “הריני מרבה בתנועה במידה יתירה: איני משתמש לעולם במעלית שבקלוב”.

“לא ידעתי זאת”, מהר ואמר דזשמס. “איני יודע דבר על איש; אין מגיד לי דבר”.

סוויתין לטש אליו את עיניו ושאל:

“ומה התרופה, שאתה משתמש בה כנגד המכאובות שבאותו המקום?”

פני דזשמס הבהיקו והוא פתח ואמר:

“הריני שותה תערובת של –”

“השלום דודי?”

דזשון עמדה לפניו כשידה מושטת אליו וכשהיא מרימה את פניה הזעירים והאמיצים לעומת פניו. ברק הזיו, שהבהיק בפני דזשמס, נסתלק.

“ואת מה שלומך?” ענה ואמר כשהוא מתנשא מעליה ברום גבהו. “ובכן את הולכת מחר אל ווֵילְס לבקר את דודותיו של ארוסך? שם אין הגשמים פוסקים כל הימים. כלי זה אינו כלי ווּסטר עתיק לאמתו”. ובדבריו אלה נקש בספל. “מערכת הכלים, שנתתי לאמך מתנה ביום חתונתה, היתה מעשה ווּסטר לאמתו”.

דזשון חבקה את ידי שלושת הדודים־הזקנים שלה איש אחרי אחיו ופנתה אל הדודה אן. ארשת ענוגה ניצנצה באותה שעה בפני האשה הזקנה והיא נשקה את הנערה על לחיה באהבה רבה וברטט ואמרה:

“ובכן את הולכת, יקירה, לחודש תמים?”

הנערה חלפה, והדודה אן הביטה אחרי תמונתה הנאה והזעירה. עיני הזקנה העגולות והאפורות כעין הפלדה, שכבר התחילו מתכסות קרום כעיני הצפור, עקבו אחריה מתוך הירהורים בתוך הדוחק של ההמון הרועש, כי הקרואים כבר התחילו נפטרים לבתיהם; וראשי אצבעותיה נלחצו זה לזה הלוך והילחץ והיא אימצה שוב את כוח רצונה כאילו להגן על עצמה מפני הפטירה האחרונה, שהיא עצמה עתידה להיפטר מן העולם ושאין להימלט ממנה.

“הן”, הירהרה בנפשה, “הכל נהגו בה חביבות יתירה; קהל גדול בא לברכה. אין זאת כי אם גדול יהיה אשרה בחיים”.

בין המון האורחים המרובים שנדחקו סמוך לפתח – כולם אנשים לבושי הדר מחוגי הפרקליטים, הרופאים, הבורסאים ובעלי שאר האומנויות המרובות של המעמד הבינוני העליון – לא נמצאו מן הפורסייטים אלא כעשרים אחוזים למאה. אבל בעיני הדודה נחשבו כולם לבני משפחת הפורסייטים – ולאמיתו של דבר לא היה הבדל גדול ביניהם – והיא ראתה אותם כראות עצמה ובשרה. משפחה זו היתה עולמה שלה, והיא לא הכירה בעולם אחר, ואפשר שמימיה לא ידעה עולם אחר זולתו. כל הסודות הקטנים שלהם, כל החליים, האירוסים והחתונות שלהם, מעמד עסקיהם וכיצד הצליחו לאסוף ממון – כל זה היה קנינה שלה, נחת־הרוח שלה וחייה של עצמה; כל מה שנמצא מחוץ לתחום הדברים הללו לא היה אלא ערפל מטושטש של מעשים ושל בני אדם, שאין להם ערך של ממש. ואת כל זה עליה לנטוש ולהסתלק ממנו לכשיגיע יומה למות; כל זה חלק לה אותה החשיבות, אותה חשיבות־עצמה הטמירה והנעלמה, אשר בלעדיה אין איש מאתנו יכול לשאת את משא חייו; ובכל זה נאחזה ונתלתה בכל מאודה ובתשוקה, שהלכה ועצמה מיום ליום. אם גם החיים הולכים ומסתלקים ממנה, אבל בכל זה החזק תחזיק עד בוא קצה.

היא הירהרה באביה של דזשון, בדשוליון־הבן, אשר ברח עם אותה הבתולה הנכריה. מעשהו זה היה מכה קשה לאביו ולכל בני המשפחה כולם. והרי גדולה היתה התקוה שתלו בצעיר זה! אכן קשה היתה המכה הזאת, אף על פי שהדבר לא הגיע לידי שערוריה פומבית, כי לאושר המשפחה לא דרשה אשתו של דזשוֹ גט פטורין! המאורע הזה אירע לפני שנים רבות! וכשמתה אמה של דזשוּן לפני שש שנים, נשא דזשוֹ אותה האשה כדת, ולפי השמועה יש להם שני בנים. ואף על פי כן קיפח את זכותו להיות כאן; הוא הכזיב את התקוות, שעוררה בקרבה גאות המשפחה שלה; הוא גזל ממנה את הנחת, שהיתה זכאית לה, את הנחת לראות ולנשק את העלם, שהיה גאותה ותפארתה ושעתידות טובים היו צפויים לו! מחשבה זו קוססה את לבה הזקן והנאמן ומילאה אותו מרירות של עלבון, שנעשה לה לפני ימים רבים. עיניה נתמלאו דמעות והיא מחתה אותן בחשאי במטפחת של שש דק מן הדק.

“השלום, דודה אַן?” נשמע פתאום קול מאחוריה.

סומס פורסייט, שהיה שטוח־כתפים, מגולח למשעי, שטוח־לחיים ושטוח־מתנים ועם זה היה כל מראהו עושה רושם של דבר־מה מעוגל ומצניע סוד, הציץ אל הדודה אן מלמעלה ומן הצד כאילו ניסה להביט מבעד לחטמו של עצמו.

“ומה דעתך אַתּ על שידוך זה?” שאל אותה. עיני הדודה אַן נחו עליו בגאון. מיום שפרח לו דזשוליון־הבן מקן המשפחה היה הוא הגדול בבני אחיה, ועכשיו הריהו חביבה שלה, משום שראתה בו שומר נאמן של נפש המשפחה, אשר במהרה בקרוב עתידה היתה לצאת מתחת השגחתה. “שידוך הגון בשביל אותו הבחור”, ענתה ואמרה; “בחור יפה־מראה הוא. אלא שלבי מהסס אם ראוי הוא כל צרכו להיות חתן לדזשוּן החביבה שלנו”.

סומס נגע בידו בקצה נברשת מוזהבה.

“היא תעשהו לבן־תרבות”, ענה ואמר כשהוא מרטיב בגניבה את אצבעו ומחכך בה את הכפתורים הגבנוניים של הנברשת. “הרי זה ציפוי זהב עתיק לאמתו; עכשיו אין למצוא כמותו. דזשוֹבּסון היה משלם בעד הנברשת מחיר יקר”. הוא דיבר את דבריו מתוך הנאה, כאילו חש שהוא גורם בכך נחת רוח לדודתו הזקנה. אך לעתים רחוקות היה גלוי־לב כל כך. “הלוואי והיה חפץ זה שלי”, הוסיף ואמר; “על חפצי ערך עתיקים רבים תמיד הקופצים, המשלמים בעדם מחיר הגון”.

“הרי אתה בקי היטב בדברים שכאלה”, אמרה הדודה אן. “ומה שלומה של אירין?”

החיוך שעל על שפתי סומס דעך ונסתלק פתאום.

“הכל כתיקונו”, ענה ואמר. “היא מתאוננת על נדודי־שינה, אלא ששנתה יפה משלי”, ובדברים האלה הביט אל אשתו, שהיתה מסיחה באותה שעה ליד הפתח עם בוזיניי.

הדודה אן נאנחה.

“אולי מוטב לה”, ענתה ואמרה, “שלא תזדמן לעתים קרובות כל כך עם דזשון. הן דזשון שלנו הריהי בעלת אופי תקיף ביותר!”

פני סומס האדימו; אדמימות זו חלפה במהירות על לחייו השטוחות ונתרכזה לבין עיניו כסימן של מחשבות מטרידות ומציקות.

“איני יודע מה היא מוצאת בפחזנית קטנה זו”, הפליט מפיו, אבל כיון שהרגיש ששוב אינם לבדם, הפנה את פניו והתחיל בודק עוד הפעם את הנברשת.

“שמעתי אומרים, שדזשוליון קנה בית חדש”, נשמע קול אביו מדבר בסמוך לו; “וודאי יש לו ציבור גדול של ממון – וודאי יש לו ממון הרבה יותר מדאי ושוב אין הוא יודע מה לעשות בו! אותו בית נמצא במוֹנפלייה־סקווייר, סמוך לביתו של סומס! איש לא הגיד לי את הדבר – אירין אינה מגדת לי דבר לעולם!”

“מקום מצוין, מהלך של פחות משני רגעים מביתי”, השמיע סוויתין את קולו, “ומדירתי הריני נוסע אל הקלוב בשמונה רגעים”.

מקום בתיהם היה בשביל הפורסייטים שאלת־חיים לאמתה; ואין תימה בדבר, שהרי הוא היה משמש עיקר היסוד של הצלחתם.

אביהם, שמוצאו ממשפחת אכרים, בא לכאן מדוֹרסֶיטשַיר בראשית המאה הזאת.

“דוֹסט פורסייט הגבוה”, ככל אשר קראו לו ידידיו, סַתָּת היה לפי אומנותו וסופו שעלה לידי המדרגה של קבלן־בנאי. באחרית שנות חייו בא ללונדון ושם עסק בבניה עד יום מותו ונקבר בהַיגֵייט. הוא הניח לעשרת בניו יותר משלושים אלף לירה. דזשוליון הזקן לא היה מזכירו אלא לעתים רחוקות מאוד, ואז היה מציין אותו: “אדם קשה ומגושם, שלא היה בו מן הנימוסים הנאים אלא שיעור מועט”. ובאמת הרגיש הדור השני של הפורסייטים, שאין בו כדי לשוות להם תפארת גדולה. רק מידת אצילים אחת מצאו בתכונתו, הלא היא מנהגו לשתות יין מאדֵירָה.

הדודה הֶסטֶר, שהיתה בקיאה בדברי ימי המשפחה, סיפרה עליו כדברים האלה:

“לפי מה שאני זוכרת לא היה עושה מימיו דבר, על כל פנים בזמני אני. הוא היה בעל בתים. צבע שערו היה דומה לזה של סוויתין. צורת גופו היתה מרובעת. וכי היה גבה קומה? לא ביותר (מידת קומתו היתה חמש רגל ומחצה ופניו מלאים בהרות); אדם בעל צבע רענן היה. הריני זוכרת, שהיה רגיל לשתות יין מאדיירה; אבל שאלו על זה את הדודה אַן. מי היה אביו? הלז – המ – היה עוסק בקרקע באחד המקומות שבדורסיטשיר, סמוך לים”.

דזשמס הלך פעם אחת לראות מה טיבו של המקום, שמשם יצאו. הוא מצא שם שתי חוות נושנות, שעקבות אוּפני עגלות טבועים בקרקע אדמדם הוליכו משם אל טחנה שעל שפת הנחל, ובית־תפילה קטן ואפור מוקף חומה נשענה על עמודים ועל ידו בית בית תפילה קטן ואפור ממנו. הנחל שהניע את גלגלי הטחנה השתפך למטה בקול שקשוק ונפלג לשנים־עשר פלגים קטנים. ומסביב למוצא הנחל שוטטו חזירים. ערפל רבץ על המקום והעלים את מראהו. נראה הדבר, שמאות בשנים רגילים היו אבותיהם של הפורסייטים לרדת בכל יום ראשון בשבוע אל תוך עמק זה בנפש חפצה, כשרגליהם טובעות בבוץ ופניהם מוסבות אל הים.

אם הגה דזשמס בלבו תקוות לירוש איזו ירושה או למצוא שם דבר היוצא מגדר הרגיל, ואם לא הגה, בין כך ובין כך שב העירה בפחי נפש, אלא שיגע להעמיד פנים שוחקות ולהעלים מעיני הבריות את מורת רוחו.

“הרי זה מקום, שאין להפיק ממנו תועלת”, אמר אז, “קן כפרי קטון מן המצויים וימיו כימי הגבעות שעל פני הארץ”.

עתיקותו של אותו המקום היתה הנחמה האחת לבני המשפחה. דזשוליון הזקן, אשר לעתים קפצה עליו רוח תום ויושר לבלי מצרים, היה אומר על אבותיו: “אכרים בני־חורים – ובוודאי מן הדלים”. אלא שהיה חוזר על המלה “אכרים”, כאילו מצא בה תנחומים לנפשו.

הפורסייטים הגיעו לידי הצלחה מרובה כל כך, שכולם נחשבו כיום לאנשים “בעלי מעמד”. הם השקיעו את ממונם במניות של כל מיני עסקים, אבל לא בשטרי הלואה של הממלכה – שלא כמעשה טימותי, – משום שרבית של שלושה למאה בעד כספם היתה דבר שאין דעתם סובלתו. הם אספו תמונות ותמכו בכספם במוסדות של צדקה, שיכלו להועיל בזמן מן הזמנים למשרתיהם לכשיבואו לידי חולי. מאביהם הבנאי קיבלו בירושה הבנה בטיב לבנים ומלט. אפשר שמתחילה נמנו על אחת הכתות הדתיות הפשוטות, אבל מהלך הענינים הטבעי גרם לכך שנעשו חברי הכנסיה השלטת במדינה והמריצו את נשותיהם ובניהם לבקר לעתים קבועות את בתי־התפילה החשובים שבמטרפולין. מי שהיה מפקפק באדיקותם בנצרות, וודאי היה מתמיה ומעליב אותם כאחת. אחדים מהם היו משלמים אפילו בעד מקומות מושבותם בבתי התפילה, ומתוך כך גילו למעשה את חיבתם היתירה לתורתו של ישו.

בתיהם, שעמדו בריחוק ידוע זה מזה מסביב לגן העיר, היו דומים לצופים אשר שמרו, שאותו הלב הנאה של לונדון, שכל מאוייהם היו אחוזים ותלויים בו, לא ישמט מצפרניהם, שאלמלי כן היו מקפחים את ערכם בעיני עצמם.

דזשוליון הזקן גר בסטנהוֹפ פלֵיס; דזשמס בפארק ליין; סוויתין בתוך ההוד הגלמוד של חדרים צבועי תכלת ואורנזש בהייד־פארק־מֶנשֶנס – הוא לא נשא אשה מימיו, חלילה לו מזה! – סומס ואשתו ישבו בקנם אשר בנַייטסברידזש; רודזשר דר בּפְרִינְסֶס גַרדנס (רודזשר היה אותו האיש המופלא בין הפורסייטים, שנתן את דעתו לגדל את ארבעת בניו לעסק חדש וחפצו זה נתקיים בידו. “תנו את ממונכם בבתים – אין קנין מעולה מזה!” היה אומר אליהם; “אני לא עשיתי מימי דבר אחר!”)

משפחת הימֵאן – מרת הימאן היתה האחות הנשואה היחידה של הפורסייטים – שכנה בבית אשר במעלה קֶמְפְדן היל; מראהו של אותו הבית היה כמראה נמר־גמל והוא היה גבוה כל כך שהנושא את עיניו אליו נתקשה ערפו; ניקולאס דר בלדבּרוֹק־גרוֹב בדירה מרווחה שעלתה לו בזול; ולסוף טימותי: הלז ישב בבייזווֹטר רוֹד ועמו אחיותיו אַן, דזשולי והסטר, שהוא היה מחסה ומגן להן.

דזשמס עמד כל אותו הזמן כשהוא שקוע במחשבות, ולסוף שאל את אחיו, בעל המסיבה, כמה שילם במחיר הבית אשר במונפילייה־סקווייר. זה שתי שנים שהוא גופו נתן עיניו באחד הבתים שבאותו המקום, אלא שבעליו מבקשים מחיר יקר בעדו.

דזשוליון הזקן סח לו את כל פרטי הקנייה הזאת.

“למשך עשרים ושתים שנה?” חזר דזשמס על דבריו; “הרי זה אותו הבית עצמו, שאני הייתי מחזר אחריו – הרבית במחירו!”

במצחו של דזשוליון הזקן עלו קמטים.

“אין נפשי לבית זה”, נזדרז ואמר דזשמס; “במחיר כזה אין לי חפץ בו. סומס מכיר את הבית יפה – והוא יגיד לך שמחירו יקר ביותר – וראויה היא דעתו לסמוך עליה”.

“אין דעתו שוה בעיני אף קליפת השום”, אמר דזשוליון הזקן.

“לו יהי כך”, מילמל דזשמס. “הרי כך טיבך לעשות ככל העולה על רוחך – ואף על פי כן דעתו נכונה היא. היה שלום! אנו אומרים לצאת להַרלִינגֶם. שמעתי, כי דזשון נוסעת לוויילס. מחר תשאר לבדך. מה תעשה יחידי בבית? מוטב שתבוא אלינו לסעוד עמנו בצהרים!”

דזשוליון הזקן סרב. הוא ירד עם אורחיו אל מבוא הבית והמתין עד שעלו אל מרכבתם וקרץ להם עין בחיבה, לפי שכבר שכח את מורת רוחו. אשתו של דזשמס, שהיתה רמת קומה, עוטה הדר ושערותיה כעין הערמון, ישבה כשפניה מוסבות אל הסוסים; משמאלה ישבה אירין – ושני הבעלים, הבן והאב ישבו לעומת נשיהם ומראיהם כאילו היו מצפים לדבר־מה. דזשוליון הזקן הביט אחריהם וראה אותם כשהם מתנדנדים ומיטלטלים הנה והנה על כרי־הקפיצים עם כל תנועה מתנועות המרכבה וכשהם נוסעים והולכים להם בדממה בתוך נגוהות החמה.

אשתו של דזשמס הפסיקה את השתיקה ששלטה בשעת הנסיעה ופתחה ואמרה:

“וכי ראיתם מימיכם כנופיה של בריות משונות שכאלה?”

סומס, שהציץ בה בחטיפה מתחת לשמורות עיניו, נענע בראשו וראה את אירין מעיפה אליו את אחד ממבטיה הסתומים לאין חקר. קרוב לוודאי, שכל אחד מבני הפמליא של הפורסייטים העיר הערה כזו בנסעו חזרה מן המסיבה שנתכנסה בביתו של דזשוליון הזקן.

ניקולאס ורודזשר, האחים הרביעי והחמישי, היו בין האורחים שנפטרו לבתיהם לאחרונה. הם כוננו יחד את פעמיהם לאורך ההייד־פארק והלכו אל אחת התחנות של מסילת־הברזל התחתית. ככל יתר הפורסייטים מבני גיל ידוע היו גם להם מרכבות של עצמם ולא השתמשו במרכבות שכורות אלא בשעת הדחק.

היום היה אחד הימים הנאים; האילנות של הפארק התנוססו בכל הדר שפעת העלים של אמצע חודש יוני. נראה היה שהאחים אינם משגיחים בטבע שמסביב, ואף על פי כן חלק הטבע שלא מדעתם קלות ועליזות להילוכם ושיחתם. “אכן יפת תואר היא אשתו של סומס”, פתח ואמר רודזשר. “שמעתי שאין שלום ביניהם”.

אח זה היה בעל מצח גבוה ומראהו רענן ממראה כל הפורסייטים. עיניו האפורות־הבהירות בחנו את חזית הבתים שעל דרכם ופעמים שהגביה את סוכך־השמש שלו כדי למוד את שעורי הגובה השונים של אותם הבתים.

“היא לא הכניסה לו ממון”, השיב רודזשר.

הוא עצמו נשא אשה לשם ממון וקיבל נדוניה רבה, וכיון שהדבר היה בתקופת הזהב שלפני מתן החוק על דבר זכות השליטה של האשה הנשואה ברכושה, היתה היכולת בידו להשתמש בממון זה שימוש רב־הצלחה.

“ומי היה אביה?”

“שמעתי שהיה פרופיסור ושמו הֵירוֹן”.

רודזשר נד בראשו ואמר:

“אומנות זו אינה מביאה את בעליה לידי ממון”.

“אומרים, שאבי אמה היה לו עסק של מלט”.

פני רודזשר צהבו.

“אלא שהוא פשט את הרגל”, הוסיף ואמר ניקולאס.

“הו!” קרא רודזשר, “סומס ישבע על ידה ממרורים; זכור־נא את דברי, הוא ישבע ממרורים – מבטי עיניה יש בהם דבר־מה זר”.

ניקולאס לקק את שפתיו.

“אשה יפה היא”, ענה ואמר והטה הצדה את אחד ממכבדי־הרחובות.

“איך העלה אותה ברשתו?”

התכיף ושאל רודזשר. “מלבושיה וודאי עולים לו בממון הרבה!”

“אמרה לי אן”, השיב ניקולאס, “שהיה כרוך אחריה וכמעט שלא יצא מדעתו. היא השיבה את פניו ריקם חמש פעמים. מכיר אני בדזשמס, שהענין גורם לו דאגה רבה”.

“צר לי על דזשמס”, ענה ואמר רודזשר, “הרי צרות הרבה כבר גרם לו דארטי”. ההליכה הגדילה את זיו פניו הרענן והוא נופף את סוכך־השמש עד לריסי עיניו במידה יתירה מכפי הרגיל. גם פני ניקולאס הבהיקו.

“לגבי טעמי אני הריהי חוורת יותר מדאי”, אמר הוא, “אבל הדורת־קומה היא להפליא!”

רודזשר לא ענה דבר.

“מראיה יש בו מן החשיבות”, פתח ואמר לבסוף – קילוס זה היה הגדול שבין דברי הקילוס שבאוצר המלים של הפורסייטים. “אותו בוֹזיניי הצעיר יהיה כל ימיו גבר לא־יצלח. שמעתי עליו, שהוא מפרחי האמנות ושנכנס בו רעיון לשכלל את האדריכלות שבאנגליה; עסק זה אינו מכניס ממון לבעליו! הריני מתאוה לדעת מה יאמר טימותי לכך”.

הם נכנסו אל התחנה של מסלת־הברזל.

“באיזו מחלקה אתה נוסע? אני נוסע בשניה”.

“חלילה לי מנסוע בשניה”, אמר ניקולאס, “אין אדם יודע לעולם מה החולי שינוגע בו במחלקה זו”.

הוא קנה כרטיס של המחלקה הראשונה לשם נסיעה אל נוֹטינג היל גייט, ורודזשר קנה כרטיס של השניה לשם נסיעה אל סאוּת קֶנסינגטוֹן. הרכבת באה מקץ רגע ושני האחים נפרדו ונכנסו איש איש אל המחלקה שלו. כל אחד חש עצמו נעלב, שאחיו לא שינה ממנהגו כדי לארח עמו לחברה עוד זמן־מה. רודזשר אמר בלבו:

“קשה עורף היה ניק זה כל ימיו!”

וניקולאס אמר לנפשו בלשונו הוא:

“נרגן היה רודזשר זה מעודו ועד היום!”

הפורסייטים לא חוננו עדינות הרגש אלא במידה מועטה ביותר. וכלום היה להם פנאי לכך להיות עדיני־רגש בלונדון, בכרך גדול זה שהם כבשוהו וצללו במעמקי תהומו?

פרק שני: דְּזשׁוֹלְיוֹן הַזָּקֵן הוֹלֵךְ אֶל הָאוֹפֵּירָה

למחר בחמש שעות אחרי הצהרים ישב דזשוליון הזקן יחידי וסיגארה בין שפתיו ועל שולחן שבצדו כוס תה. הוא היה עיף ועד שהספיק לגמור לעשן את הסיגארה חטפתהו שינה והוא נתנמנם. זבוב בא וישב על שערות ראשו, קול נשימתו היה מנסר בכבדות בתוך הדממה הרוויה שינה ושפתו העליונה עלתה וירדה מתחת לשפמו השׂב. הסיגארה נשמטה מבין אצבעות ידו רבת־הגידים והקמטים ונפלה אל תוך הקמין הריק ונתאַכּלה שם מאליה.

חדר־העבודה הקטן והאפלולי, שזגוגיות חלונותיו המנומרות חתמו בעד מראית העין, היה מלא קטיפה ירוקה־כהה וכלי בית של עץ אדום מעשה פיתוח כליל נוי – מערכת כלי בית, אשר דזשוליון הזקן רגיל היה לאמור עליה: “לא הייתי תמה כלל אם באחד הימים תמצא לה קונים שישלמו בעדה מחיר גדול”.

אכן גדולה היתה קורת רוחו כשהיה מעלה על דעתו, שלאחר פטירתו מן העולם עתידים החפצים שלו להימכר במחיר מרובה מכפי ששילם בעדם בזמנו.

בתוך האטמוספירה של צבע החוּם, שהיה מיוחד לחדרים שבירכתי הבית של אחד הפורסייטים, היה הרושם של תמונה מתמונות רֶמבראנד שעורר בלב רואיו ראשו הגדול עם שערותיו הלבנות הנשען על הכר של כסאו רם־המשענת, מיטשטש ונפגם על ידי השפם, אשר חלק לפניו משהו מחזותו של איש צבא. אוֹרלוגין ישן, שנמצא ברשותו זה ארבעים שנה, עוד מלפני חתונתו, שקד למנות בנקישתו את מספר הרגעים, שהלכו ונסתלקו לעולם מבעליו הזקן.

מימיו לא שת לבו לחדר זה וכמעט שלא היה נכנס בו אפילו פעם בשנה, להוציא את כניסתו לשם לקיחת סיגארות מארון הקיר הקטן, ועכשיו התנקם בו חדר זה.

צדעיו, שהיו נטויים כגגות מעל ללחיים השקועות שמתחתיהם, גרמי לחייו וסנטרו בלטו בשנתו בליטה חדה ביותר והכרת פניו ענתה בו, שאכן איש זקן ושבע ימים הוא.

והנה הקיץ משנתו. דזשון נסעה ואיננה! דזשמס אמר לו שהוא ישאר לבדד. אכן שוטה היה אותו דזשמס כל ימיו. הוא נזכר בהנאה בבית שקם לו למקנה למורת רוחו של דזשמס. אכן יפה נענש הפעם בשל קמצנותו היתירה; אדם זה איננו יודע דבר חוץ מן הממון. כלום באמת הרבה במחיר הבית יותר מדאי? עליו להשקיע בו עוד המון כסף – וודאי יהיה זקוק לכל כספו עד שיבצע את הענין הזה של דזשון. מן הראוי היה שלא יסכים לשידוך הזה בשום פנים. היא הכירה לדעת את בוזיניי זה בבית בֵּיינס, בבית האדריכלים ביינס ובילדֶבוי. כמדומה לו שביינס זה, שהיה ממכיריו – ושהיה דומה במקצץ לאשה זקנה – הריהו דודו של אותו הבחור מצד אשתו. לאחר פגישה זו התחילה רצה אחריו; והרי כך טיבה: כיון שנתקע דבר במוחה, שוב אי אפשר היה להזיזה ממנו. הרי לעולם היתה כרוכה אחרי “קבצנים” עלובים שממין זה. בחור זה לא היתה פרוטה בידו, ואף על פי כן עמדה על דעתה להתארס עמו – עם רועה רוח זה, עם בחור זה שלא היה איש מעשה ושלא יעלה בידו לעולם להתגבר על קשי מצבו.

היא באה אליו יום אחד בפזיזות, כדרכה, וסחה לו את המעשה, וכאילו לשם תנחומים הוסיפה ואמרה:

“אדם מופלא הוא; יש אשר שבוע תמים היה חי על הקאקאו בלבד!”

“והריהו רוצה, שגם את תחיי על הקאקאו בלבד?”

“חלילה; הוא עומד לכונן לו עכשיו מעמד בחיים”.

דזשוליון הזקן הוציא את הסיגארה שלו מתחת לשפמו השׂב, שקצותיו היו מלוכלכים בקָפֶה, והביט אליה, אל בריה קטנה זו, שכבשה את לבבו ושפכה את מרותה עליו. הוא היה בקי מנכדתו בענין קביעת “מעמד בחיים”. אבל היא חבקה בידיה את ברכיו וחיככה את סנטרה אל פניו והשמיעה קול המיה חרישית כאחד החתולים. והוא נקש את האפר מעל הסיגארה שלו וקרא בפחי נפש:

“כולכן דומות זו לזו: אין דעתכן מתקררת עד שמאויי לבכן מתמלאים. אם את רוצה דוקא להביא עליך צרה, עשי כחפצך; אני רוחץ את כפי בנקיון”.

וכך רחץ את כפיו והסיר מעליו את האחריות מתוך שהתנה תנאי שלא יבוא בברית הנשואים עד שבוזיניי לא ישתכר לכל הפחות ארבע מאות לירות לשנה. “אני לא אוכל לתת לכם הרבה”, אמר אליה לפי דרכו ובנוסח שדזשון ידעה אותו יפה מתוך הרגל. “אולי ישתדל אותו פלוני, ששמו כך וכך, להשתכר כדי לספק אותך בקאקאו”.

ומיום שהתחיל אותו המעשה כמעט שעיניו לא ראוה. עסק ביש! לתת לה הרבה כסף כדי לסייע ביד אדם, שאין הוא יודע מה טיבו, לחיות חיי עצלות – דבר זה לא עלה אפילו על דעתו. הוא ראה בימיו מעשים שממין זה, וגלוי וידוע היה לפניו, שמעולם לא היתה להם אחרית טובה. ולמרבה צרתו נוכח, שאפסה ממנו כל תקוה למוטט את החלטתה; היא היתה קשת־עורף כפרד, וכך היה טיבה מילדותה. הוא לא ידע מה יהא סופו של דבר. יעשו מה שיעשו כפי הישג ידם. הוא לא יוותר עד שיראה שיש לו לבוזיניי הצעיר הכנסה משל עצמו. ברור היה כשמש, שבחור זה עתיד לגרום לדזשון לבטים קשים, שהרי הלה אין לו הבנה בעסקי ממון יותר מן הפרה. ועכשיו היא נזדרזה והלכה אל וויילס לבקר את דודותיו של אותו בחור, אשר בוודאי אך חתולות בלות מזוקן הן.

דזשוליון הזקן ישב והביט בלי־נוע אל הקיר, ורק עיניו הפקוחות לרווחה העידו עליו שאין הוא ישן… היש לך רעיון של שטות גדול מזה, שאותו גור כלב, שסוֹמס שמו, יוכל להשיא לו עצה! אך גור כלב היה כל ימיו אותו בעל החוטם המריח באויר! עוד מעט ויתאמר לאדם בעל רכוש, שיש לו אחוזת בית בכפר! בעל רכוש! אִי! כדומה לאביו היה כל ימיו מחטט ומנקר לבצוע בצע, אותו עול־ימים ערמומי, שלבו קר כקרח!

הוא קם ממקומו וניגש אל הארון הקטן והתחיל ממלא את קופסת־הסיגארות שלו בצרכי־עשון, שהוציאם מתוך צרור חדש. לפי מחירן לא היו הסיגארות הללו רעות כלל, אלא שאי אתה יכול להשיג עכשיו סיגארה טובה כל צרכה, כדוגמת הסיוּפֶּרפַיינוֹס של האנסון וברידזשר. אך זו היתה סיגארה של ממש!

מחשבתו לפפה אותו כריח ניחוח דק מן הדק ונשאה אותו בחזרה אל אותם הערבים הנפלאים, שבהם היה יושב ומעשן אחר הסעודה על המרפסת של בית־האוכל “כתר ושרביט” בחברתם של ניקולאס טְרפְרִי וטראקווייר ודזשק הֶרינג ואנתּוֹני תּוֹרנווֹרתי. כמה ערֵבות היו הסיגארות שלו בזמן ההוא! אהה לניק הזקן המסכן! – הוא מת, ודזשק הרינג – מת, וטראקווייק – מת ואשתו שלו גרמה למיתתו, ותורנוורתי – כולו נתמוטט ונתרופף (ואין תימה, שהרי גרגרן היה שלא במידה).

מכל בני החבורה שבאותם הימים לא נשתייר כמדומה לו אלא הוא בלבד, חוץ מסוויתין; אלא שסוויתין מגושם ועב־בשר הוא לאין שיעור ושוב לא יצלח למאומה.

אכן קשה לו להאמין, שמאז ועד עתה כבר עברו ימים רבים כל כך; הרי עדיין הוא חש עצמו צעיר! מכל המחשבות, שחלפו בלבו בשעה שעמד ומנה את הסיגארות, היתה מחשבה זו עוקצת ומרה ביותר. אף על פי שראשו כוסה לבנת שיבה והוא נשאר בודד בעולם, עדיין צעיר ורענן היה ברוחו. ואותם מועדי אחר הצהרים של אחד בשבת בהֶמְסטֵיד הִית, כשהיה מטייל ארוכות עם בנו ואחר סר לסעוד בבית האוכל המשובח אשר שם – מה ערבות היו אז הסיגארות שלו! וכמה נאה היה אז מזג האויר! עכשיו פסק מזג־אויר נאה מן העולם.

כשהיתה דזשון תינוקת בת חמש והוא היה מוציא אותה פעם בשבועיים, ביום ראשון, מחברת שתי הנשים הטובות, מחברת אמה וזקנתה, ומוליכה אל הביבר ועומד עמה על ראש גוב־הדובים ומפרנס את הדובים החביבים עליה בעוגות שנעץ בקצה הסוכך שלו – מה מתוקות היו הסיגארות שלו באותה שעה!

סיגארות! אפילו חוש הטעם שלו טרם נפגם עד היום הזה – אותו חוש הטעם המפורסם, אשר בשנות החמישים היה למשל בפי הבריות וכשהיו מדברים עליו היו אומרים: “אין בלונדון כולה בעל חיך טועם כפורסייט!” חוש־הטעם הדק הזה הוא הוא שגרם במידה ידועה להצלחתו – הצלחתו של סוחר התֵּה, ראש בית המסחר המפורסם “פורסייט וטריפרי”. התּה של בית המסחר הזה יחיד במינו היה והצטיין מאין כמוהו בריחו הנעים ובטיבו המשובח. על בית המסחר של פוֹרסייט וטריפרי אשר בסיטי היתה שרויה רוח של עסיקות ותעלומה, של קשרי־מסחר מיוחדים עם פירמות מזרחיות מיוחדות בסיוע של אניות מיוחדות היוצאות מנמלים מיוחדים.

וכמה טרח ויגע בעסק זה! בימים ההם היו בני אדם יודעים לעבוד עבודה! אבל הזאטוטים רודפי הרוח של עכשיו אינם מכירים אפילו פירושה של מלה זו. הוא היה תוקע עצמו אל תוך כל פרט ופרט, היה יודע את כל הנעשה ופעמים שהיה מבלה על אחד הענינים לילה תמים. והוא היה בורר לו את הסוכנים שלו בעצמו והתגאה בברירה זו. הוא היה רגיל לאמור, שטביעת עינו לגבי טיבם של בני אדם היתה סוד הצלחתו בעסקו ושכוחו המופלא לבור מהם את הראויים לו היה גורם לו הנאה לאמתה יותר מכל הדברים שבעולם. אלא שאותו העסק לא היה משלח־יד הגון כל צרכו לאדם בעל כשרונות שכאלה. ואפילו עכשיו, כשבית מסחר זה נהפך לחברה בעלת אחריות מוגבלת והתחיל להתדלדל (הוא הוציא משם את המניות שלו זה כמה), מרה נפשו עליו הרבה בשעה שנזכר באותם הימים. חבל שלא התעסק בעסק מעולה מזה! אלמלי היה עורך דין, היה מגיע לידי הצלחה מזהירה! ולא עוד אלא שעל דעתו עלתה אפילו מחשבה להעמיד עצמו לבחירה אל הפארלאמנט. שהרי כמה פעמים אמר לו ניקולאס טריפרי: “עלול היית, דזשו, לפעול ולעשות דבר, לולא היית זהיר כל כך!” אדם יקר היה אותו ניק הזקן! אדם טוב היה, אבל שובב וקל דעת! מפורסם לגנאי היה טריפרי זה! הוא לא היה זהיר מעולם. ועתה הריהו מת! דזשוליון הזקן מנה את הסיגארות שלו ביד תקיפה ושאל את נפשו, שמא באמת זהיר היה יותר מדאי.

הוא שם את קופסת־הסיגארות בכיס הצדדי שבמעילו, כּיפתּר את המעיל ועלה במדרגה הגבוהה אל חדר משכבו כשהוא גורר בכבדות רגל אחר רגל וכשהוא אוחז בידו במעקה של המדרגה. הבית היה גדול יותר מדאי. לאחר חתונתה של דזשון, אם באמת תינשא לאותו בחור – והיא וודאי תינשא לו – ישכיר את הבית וישכור לו דירה. למה לו להחזיק חצי תריסר משרתים בטלנים, שאין להם עבודה אחרת חוץ מן האכילה?

הוא צילצל בפעמון ומיד הופיע השמש – איש קומה ובעל זקן, צועד בחשאי ושתקן. דזשוליון הזקן צווהו לתת לו את מלבושיו, כי אמר ללכת אל הקלוב לסעוד שם.

“אימתי חזרה המרכבה, שהוליכה את העלמה דזשון אל התחנה? בשתים? אם כן צווה לרכב להביאה בשש שעות וחצי”.

אותו הקלוב, שדזשוליון הזקן נכנס לשם בשבע שעות בדיוק, היה אחד מאותם בתי הוועד הפוליטיים של המעמד הבינוני העליון, שראו ימים טובים מאלה. ואולם למרות השם הרע שיצא עליו, ואולי דווקא בגלל השם הרע הזה לא פסק כוח החִיוּת שלו ועדיין היה קיים. הבריות כבר עיפו מלאמור השכם ואמור על “דִיסיוּניון” שהוא גוסס וקרוב ליציאת הנשמה. גם דזשוליון הזקן היה אומר כך, ואף על פי כן הקל ראשו בעבודה זו במידה שהיה בה כדי להרגיז כל איש־קלוב ותיק.

“משום מה אינך מוחק את שמך מרשימת החברים?” שאלהו סוויתין לעתים קרובות מתוך מורת רוח עמוקה. “משום מה אינך נספח אל הקלוב ,פוליגלוט‘? יין כדומה ל,הֶדסיק’ שלנו אי אתה יכול להשיג בכל העיר לונדון בפחות מעשרים שילינג הבקבוק”. והוא הנמיך את קולו והוסיף ואמר: “שוב לא נשארו ממנו אלא חמשת אלפים תריסרים. הריני שותה אותו מדי ערב בערב”.

“הנני לעיין בדבר”, השיב דזשוליון הזקן; אבל כשהיה מעיין בדבר, נתקל תמיד בשאלה על דבר חמישים הגיניאות דמי כניסה ועל אשר לא יוכל להתקבל לחבר אלא לאחר ארבע או חמש שנים. ובכן הוסיף לעיין בדבר.

הוא היה זקן יותר מדאי מלהיות ליברלי וזה ימים רבים שחדל מהאמין בעיקרים הפוליטיים של הקלוב שלו, ולא עוד אלא שגלוי וידוע היה שחשב אותם “לדברי שטות”, ואף על פי כן היה מוצא הנאה בדבר להוסיף ולהיות חבר לקלוב למרות הניגוד הגדול שבין העיקרים של הקלוב ובין העיקרים של עצמו. הוא רחש תמיד רגש של בוז לבית וועד זה, שלא נטפל אליו אלא לאחר שסרבו לקבלו את הקלוב “הוֹטש פּוֹטש” משום שהוא “עוסק במסחר”. כאילו נופל היה בערכו מכל אחד ואחד מאנשי הקלוב ההוא! ודבר המובן מאליו שהוא בז לאותו בית־הוועד שקיבל אותו לחבר. ומי היו חבריו? אספסוף של בריות שונות – ספסרים, פרקליטים ומוכרים בהכרזה ושאר מיני בריות שכמותן המצויות בסיטי! כדומה לרוב בני האדם בעלי אופי חזק ומעוטי מקוריות היה דזשוליון הזקן מזלזל במעמד שהוא נמנה עליו. הוא היה מקיים באמונה את המנהגים החברתיים ואת שאר המנהגים של בני המעמד הזה, אבל בלבו חשב את האנשים האלה “לאספסוף נקלה”.

השנים הרבות והפילוסופיה שלו טישטשו את זכר המפלה שנחל בקלוב “הוטש פוטש”, ועכשיו נראה לו אותו בית־הוועד כמלך הקלובים שבעולם. הוא יכול היה להתקבל לשם ולהיות שם חבר כל אותן השנים, אבל דזשק הרינג, שהציע אותו והמליץ עליו, עשה את מעשהו ברשלנות יתירה והללו לא ידעו מה הם עושים כשסרבו להכניסו בחברתם. הרי את בנו דזשו קיבלו מיד ובוודאי הנהו חבר שם עד היום הזה, שכן לפני שמונה שנים קיבל מכתב שנשלח משם.

זה ארבעה חדשים שלא ביקר בקלוב שלו ובינתיים ייפוּ את הבנין ומשחו אותו בצבע מנומר כדרך שעושים לבתים ולאניות ישנים, שבעליהם רוצים להיפטר מהם ולמכרם.

“כמה מגואל הוא צבעו של חדר־העשון!” אמר אל נפשו. “חדר־האוכל נאה הוא”.

הגוון השוקולדי העמום עם המזג הקל של צבע ירוק היה לפי טעמו שלו.

הוא הזמין ארוחה וישב באותה הפינה ואולי אצל אותו השולחן עצמו (ב“דיסיוניון” זה, שהיה קלוב, אשר העיקרים שלו היו כמעט ראדיקליים, כמעט שלא נתחלפה מערכת כלי־הבית), שהיה רגיל לשבת שם לפני עשרים וחמש שנה הוא ובנו, כשהיה הולך עמו לפעמים בימי הפגרא שלו אל התיאטרון.

הנער אהב את התיאטרון ודזשוליון הזקן נזכר איך היה יושב ממולו ומשתדל להעלים את התרגשותו תחת מסוה של שויון נפש, אלא שהדבר לא עלה בידו.

הוא הזמין אותה הארוחה עצמה, שהנער היה בוחר בה תמיד – מרק, דגים, קציצות של בשר ועוגה מתוקה. אהה, אילו ישב פה עכשיו ממולו!

הם לא נפגשו זה ארבע־עשרה שנה. וזוהי לא הפעם הראשונה במשך ארבע־עשרה השנים האלה שדזשוליון הזקן היה מהרהר בלבו שמא ראוי הוא במקצת לדופי בענין של בנו. אהבה לא מוצלחה אל דַנָאֶה תורנווֹרתי היפה והגנדרנית היא שגרמה לדזשו לשאת לו לאשה את אמה של דזשון. אפשר שהיתה שומה עליו לעכב את הנשואים האלה, שהרי שניהם היו צעירים יותר מדאי; אבל לאחר שנוכח לדעת עד כמה נוח הוא דזשו להתלהב, היה אדיר חפצו לראותו במהרה כשהוא נשוי. ומקץ ארבע שנים בא המשבר! אמנם אי־אפשר היה לו לזַכות את מעשה בנו בענין המשבר הזה; השכל והמוסר – שני בניני־אבות מוצקים שעל פיהם התנהג בחיים – הגידו לו שאין צידוק לאותו המעשה, אבל לבו זעק בקרבו. ואולם ענינים שכאלה יש בהם מן האכזריות ואין רחמים לפניהם. שהרי מלבד הבן היתה כאן עוד דזשון, אותה התינוקת בעלת השערות שמראיהן כמראה האש, אשר נאחזה בו ודבקה אחריו וכבשה את לבבו – אותו הלב, שהיה עשוי להיות משחק ומקום מקלט לבריות זעירות וחסרות־עזר. בינתו היתרה עמדה לו להבחין יפה שעליו להיפרד מן הבן או מן הנכדה ושאין כאן מקום לפשרות. זו היתה הטראגדיה שבכל אותו המאורע. ויד הבריה הזעירה וחסרת־העזר היתה על העליונה. הוא לא יכול להיות כרוך אחרי שניהם כאחד, וכך עמד ונפרד מן הבן.

פרידה זו נמשכה עד היום הזה.

הוא הציע לדזשו תמיכת־כסף קטנה, אבל הלז סירב לקבלה, ואפשר שסירוב זה פגע בו פגיעה קשה יותר מכל, שהרי הוא שלל ממנו את היכולת האחרונה לתת מוצא לאהבה הכבושה בלבו. והדבר הגיע לידי קרע קשה ומוחלט ככל קרע שנגרם על ידי עסקי רכוש וקנין, על ידי נתינת מתנה או על ידי המֵאון לתִתָה.

הסעודה לא ערבה לו. היין השאמפאני היה נוזל חמוץ ומר, שלא כאותו ה“ווֵיוו קְלִיקוֹ” שמלפנים. בשעה שגמע את הקפה ניצנצה מחשבה בלבו ללכת אל האופירה. בעתון “טיימס” – הוא בחל בעתונים אחרים – קרא את המודעה על המחזות שמשחקים באותו הערב. בבית האופירה הציגו את “פידֵיליוֹ”.

השבח לאלוהים, שלא העלו על הבימה אחד מאותם מחזות־ההבאי הגרמניים החדשים, מעשה ידיו של אותו אדם שֶוַואגנר שמו.

הוא חבש לראשו את הצילינדר הישן שלו, אשר ברוחב מידתו ובשוליו השחוקים מרוב מישמוש היה משמש מעין סמל לימים טובים מאלה. אחר הוציא זוג נעלי־ידים ישנות, דקות וכחולות־כהות, אשר מחמת שכנותן הקרובה אל תיק־הסיגארות שבכיס מעילו היה ריח של עור גס נודף מהן, ועלה אל אחת המרכבות.

המרכבה עברה ברעש ובמרוצה עליזה דרך הרחובות, שהיו מלאים תשואות ותנועת חיים שלא כדרכם, מה שהתמיה ביותר את דזשוליון הזקן.

“בתי המלון וודאי מרויחים עכשיו ממון הרבה”, הירהר בלבו. לפני שנים אחדות עדיין לא היה בעולם אף אחד מבתי המלון הגדולים הללו. הוא נזכר בקורת רוח באחוזת קרקע שיש לו בקרבת המקום. מחירה ודאי הולך ועולה עכשיו במהירות של קפיצה. מה רבה התנועה!

ופתאום השתקע באחת מאותן המחשבות המפשטות, שלא היתה להן שום נגיעה אל עצמו ואל בשרו ושלא היו מצויות כלל אצל הפורסייטים. סגולה זו של הגיית מחשבות מפשטות היתה משמשת במקצת סוד יתרונו על יתר בני משפחתו. אכן גרגרי אבק עלובים הם בני אדם וכמוהם כאין, ומה רב מספרם! ומה יהא בסופם של כולם?

רגליו מעדו בצאתו מן המרכבה; הוא שילם לרכב את דמי הנסיעה בדיוק, ניגש אל קופת התיאטרון לקנות כרטיס ועמד שם כשהוא מחזיק את הארנק שלו בידו – הוא היה נושא תמיד את כספו בארנק והיה מגנה את המנהג שנהגו הרבה צעירים שבימינו לשאת את כספם בכיסיהם כשהוא מפוזר. הממונה על הקופה הוציא ראשו מן האשנב ככלב זקן המציץ ממלונתו.

“היך”, קרא בקול מביע תמהון, “האתה זה, מיסטר דזשוליון פורסייט? אמנם כן! זה כמה שנים שלא ראיתיך, אדוני! הוי אבי שבשמים! אכן נשתנו העתים! היו ימים שאתה ואחיך ואותו השמאי במכירה פומבית – מיסטר טרֶקֶר ומיסטר ניקולאס טריפרי – הייתם תופסים כאן בקביעות ששה או שבעה כסאות בכל עונה. ומה שלומך, אדוני? אמנם כן, אין אדם הולך ונעשה צעיר!”

צבע עיניו של דזשוליון הזקן העמיק; הוא שילם את הגיניאה שלו. הרי עדיין לא שכחוהו! ולקול נגינת הפתיחה נכנס אל האולם כסוס־מלחמה זקן הבא אל שדה הקרב.

הוא קיפל את הצילינדר שלו, ישב על מקומו, חלץ את נעלי־ידיו לפי מנהגו הישן, נטל את המשקפת שלו והשקיף ארוכות בכל אשר מסביב לו בבית. ולסוף הניח את המשקפת על מגבעתו המקופלה וכוון את עיניו אל המסך. המחשבה, שהוא כבר עבר ובטל מן העולם, עינתה היום את נפשו יותר מאשר בשאר הימים. אנה נעלמו כל אותן הנשים, כל אותן הנשים היפות, שהיו כל כך מרובות בבית זה בימיו? אנה נעלם אותו הרטט שמילא את לבו בשעה שהיה מצפה להופעתו של אחד המזמרים הנעלים? ואיה אותה ההרגשה של שפעת החיים ושל כוח־היכולת לרוות את כל התענוגות האלה?

הוא היה הותיק שבין מבקרי האופירה בימיו! עכשיו פסקה האופירה מן העולם! אותו וואגנר הרס את הכל – אין ניגון ואין מזמרים. והרי היו מזמרות נפלאות בעולם! אהה, כולן ספו ואינן! הוא ישב והביט אל המחזות הישנים הידועים לו ובלבו קור וקפאון.

למן קווצת הכסף אשר ממעל לאזנו עד לרגלו הנעולה נעל־לכה עם גומי בצדיה לא היה בו בדזשוליון הזקן כלום משל כבדות וחולשה. הוא ישב ישר־קומה כמעט כמו בשנים שעברו, כשהיה בא לכאן בכל ערב. וכוח הראיה שלו יפה היה עכשיו כמעט כמו באותן השנים, אבל כמה גדולה העיפות שהוא חש בלבו ומה עצמו פחי נפשו!

כל ימיו רגיל היה ליהנות מתענוגות החיים ואפילו מפחותי הערך – וכאלה רבים היו – אלא שנהנה מכולם לא יותר מן המידה, כדי לשַׁמֵר את צעירותו ורעננותו. אבל עכשיו עזבוהו יכולת ההנאה והפילוסופיה שלו ולא נותרה בו אלא אותה ההרגשה האיומה, שהכל עבר ובטל מן העולם. אפילו מקהלת האסירים ושירת פלוריאן לא יכלו להניס את יגון בדידותו.

אהה, אילו היה לכל הפחות דזשו עמו! הנער הריהו עכשיו וודאי כבן ארבעים. הוא ביזבז לבטלה ארבע־עשרה שנה משנותיו של בנו יחידו. והרי דזשו שוב אינו נידח ומנודה מגו החברה. הוא היה נשוי. דזשוליון הזקן לא יכול התאפק ועמד ושלח לבנו המחאה על חמש מאות לירה לאות הוקרה על בואו בברית הנשואים. ההמחאה הושבה לו בצירוף אגרת כתובה על גליון של הקלוב “הוטש־פוטש”, ובה נאמרו הדברים האלה:

"אבי מחמד נפשי,

מתנתך הנדיבה היתה לרצון לי, לפי שראיתי בה סימן שאינני רע בעיניך במידה יתירה. הריני מחזירה לך, אבל אם יהי רצון מלפניך להניח את הסכום הזה למשמרת על שם התינוק שלנו (אנו קוראים לו דזשולי), אשר שמנו וכנוי משפחתנו נקרא עליו, תגרום לי בכך שמחה גדולה.

הנני מקווה בכל לבי כי בריאותך הריהי כתיקונה כמו תמיד.

בנך אוהבך

דזשו".

אגרת זו נאה ויאה היתה לנער. הרי תמיד בחור חביב ומנומס היה. דזשוליון הזקן החזיר לו תשובה לאמור:

"דזשו יקירי.

הסכום (חמש מאות לירה) רשום בפנקסאות שלי לזכות בנך דזשוליון פורסייט ברבית של חמשה למאה לשנה. הריני מקוה כי שלום לך. בריאותי עדיין כשורה.

אביך האוהבך אהבה נאמנה

דזשוליון פורסייט".

ומדי שנה בשנה בראשון ליאנואר היה מוסיף על הסכום מאה לירות ואת הרבית. והסכום הלך והתרבה ובראש השנה הבא יעלה לידי אלף וחמש מאות לירות ועוד כמה לירות! קשה להביע כמה קורת־רוח גרם לו מעשה־החשבון השנתי הזה. אבל חליפת המכתבים נפסקה.

למרות אהבתו את בנו, למרות אינסטינקט, אשר מקצתו היה קבוע בו מטבע ברייתו ומקצתו סיגל אותו, כאלפי אנשים אחרים מבני המעמד שלו, מתוך יגיעה בעסקים ומתוך שקידה שאינה פוסקת עליהם, ואשר הכשיר אותו לדון את מעשי בני האדם על פי תולדותיהם ולא על פי כללים ועיקרים, – למרות כל אלה עצור היה במעמקי לבו רגש של חרדה. מן הדין הוא שבנו יהיה חוזר על הפתחים ואחריתו תהיה מרה, שהרי כך העלה מתוך כל הרומאנים, הדרשות והמחזות אשר קרא ואשר שמע ואשר ראה מימיו.

לאחר שקיבל בחזרה את ההמחאה נדמה לו שאין סדרו של עולם כתיקונו. שאלמלא כן, משום מה אין בנו חוזר על הפתחים? ואף על פי כן, מי יודע מה יהא סופו של דבר?

הוא שמע – כלומר הדבר נתברר לו על ידי חקירה ודרישה – שדזשו יושב בסֵן־דזשמס־ווּד, בבית קטן עם גן אשר בוויסטֶריה אויניוּ, שהוא בא עם אשתו בחברת חוג מכרים – וודאי מין חוג של בריות משונות – ושיש להם בן ובת, – שם הילד דזשוליון (על פי מצב הדברים ראה דזשוליון הזקן בשם זה מן הציניסמוס והוא ירא מן הציניסמוס ושנא אותו), ושם הילדה, שנולדה אחרי החתונה, הוֹלי. מי יודע מה מצבו של בנו לאמתו? הוא מכר את הנחלה שקיבל מאת אבי אמו ושימש במשרה של סוכן לאחריות אצל ללוֹיד, וחוץ מזה היה מצייר תמונות בצבעי־מים. הדבר הזה גלוי וידוע לדזשוליון הזקן, משום שהיה קונה לעתים את התמונות האלה בצנעה, לאחר שראה במקרה את שם בנו כתוב בשולי ציור של שפת התֶּמזָה, שהיה מוצג לראוה בחלונו של מוכר תמונות. בעיניו היו גרועות והוא לא תלה אותן מפני החתימה שעל גבן, אלא שמר אותן במגֵרה סגורה.

בשבתו בבית־האופירה הגדול תקפוהו געגועים עזים אל בנו. הוא זכר את הימים, שבהם היה מנענע אותו הנה והנה בין ברכיו והוא לבוש אז תלבושת שחומה; את הזמן, שבו היה רץ אחרי הסוס הקטן שהנער היה רכוב עליו והיה מלמדו כיצד רוכבים; את היום, שבו הוליכו בפעם הראשונה אל בית הספר. הוא היה פעוט נחמד ונעים! כשנתחנך בבית הספר שבאיטן אפשר שסיגל לו משהו יותר מדאי מאותם הנימוסים הנאים והרצויים, אשר ככל הידוע לדזשוליון הזקן אינם נקנים אלא בבתי חינוך שכאלה ובהוצאות מרובות; ואף על פי כן לא שינה טיבו והיה מעורב עם הבריות. וגם לאחר שגמר את חוק למודיו בקמברידזש היה איש רעים וחבר טוב – אולי משהו יהיר עקב המדעים אשר רכש לו שם. דזשוליון הזקן לא שינה מעולם את רגשותיו לגבי האסכולות והאוניברסיטאות הציבוריות וכל ימיו היה הוגה הערצה גדולה וגם חשד לגבי שיטה של חינוך המכוונה לתועלת של מרום עם הארץ ואשר הוא גופו לא זכה ליהנות ממנה… עכשיו לאחר שדזשון נסעה ועזבה אותו, או כמעט שעזבה אותו, היה מוצא ניחומים לנפשו אילו שב וראה את בנו. ומתוך מחשבה זו, שהיה בה משום בגידה למשפחתו, לעיקרי דעותיו ולמעמדו שלו כוון דזשוליון הזקן את מבטי עיניו אל המזמרת שעל הבימה. כמה עלובה היא בריה זו – כמה עלובה היא! ואותו פלוֹריאן בול־עץ גמור הוא!

האופירה נגמרה. כיום הזה מסתפקים בני אדם במועט ואפשר לגרום להם קורת רוח על נקלה!

בתוך הדוחק שברחוב עלה בידו לכבוש מרכבה מתחת ידיו של איש חזק וצעיר ממנו, שנתן עיניו בה וכבר מובטח היה שהיא שלו. הרכב נטה מן הדרך הרגילה ופנה לעבר אחר; דזשוליון הזקן שלח את ידו מבעד למכסה המרכבה כדי לכוונו לדרך הנכונה (כל דרכי העקיפין היו שנואות עליו); אבל בו ברגע שהמרכבה פנתה לצד המכוון, ראה פתאום לפניו את הקלוב “הוטש פוטש”, ומיד גברו עליו הגעגועים הטמירים שמילאו את נפשו כל אותו הערב. הוא צווה לרכב לעמוד. הוא החליט להיכנס אל הקלוב ולשאול אם דזשו עדיין נמנה בין חבריו.

הוא נכנס. מראה אולם־הביאה היה עדיין כמראהו בזמן שהיה בא אל הקלוב כדי לסעוד שם עם דזשק הרינג; באותם הימים היה הטבח שבכאן בחיר הטבחים שבלונדון. הוא העיף מסביבו אותו המבט החד והתקיף, אשר הכריח כל ימיו את המשרתים לשמשו יפה מאשר את שאר הבריות.

“וכי מיסטר דזשוליון פורסייט עדיין חבר הוא לקלוב?”

“הן, אדוני; הריהו עכשיו כאן; ומה שם אדוני, כי אודיענו?” דזשוליון הזקן נתבלבל.

“הריני אביו”, ענה ואמר.

ולאחר שהפליט מפיו את המלים האלה, הסב את גבו אל הקמין.

באותה שעה עמד דזשוליון־הבן לצאת מן הקלוב; הוא חבש את כובעו ושם פניו אל אולם־הביאה, והנה בא לקראתו שומר הסף. הוא לא היה עוד מן הצעירים; שערותיו כבר התחילו מלבינות, ופניו, שהיו העתקה מדויקה של פני אביו עם אותו השפם הארוך שקצותיו תלויים מטה, נראו מיוגעים ודלים ביותר. פניו הלבינו. פגישה זו לאחר פרידה של שנים מרובות כל כך היתה נוראה, שכן אין לך דבר נורא בעולם ממיני סצינות שכאלה. הם נפגשו והושיטו זה לזה יד בלי דַבֵּר דבר. אחר פתח האב ואמר בקול רועד:

“השלום לך, נערי שלי?”

והבן החזיר:

“השלום לך, אבא?”

ידו של דזשוליון הזקן רעדה בתוך נעל־היד הדקה שהיתה נעולה.

“אם דרכך דרכי”, אמר אל בנו, “הריני להוליכך במרכבתי”.

והם יצאו ועלו אל המרכבה כאילו היו רגילים ללוות זה את זה בכל ערב הביתה.

לדזשוליון הזקן נדמה, שבנו גדל. “הוא נעשה יותר גברי”, אמר אל נפשו. על פני בנו, שנוחים ומסבירים היו מטבעם, היה שרוי עכשיו מסוה של לעג, כאילו הכריחוהו מאורעות חייו להזדיין ולעמוד על נפשו. אמנם רשמי פניו היו של פורסייטי גמור, אבל הארשת שלהם היתה של מלומד או של פילוסוף המתעמק בתוך נפשו. אין ספק בדבר שבמשך חמש־עשרה השנים הללו היה מוטל עליו להסתכל הרבה בנפשו פנימה.

מתחילה נתבהל דזשוליון־הבן למראה אביו – הוא נראה לו כל כך כחוש וזקן. אבל במרכבה נדמה לו שהוא לא נשתנה כלל ושמראהו שָׁלֵו כמו שהיה וקומתו זקופה ומבטי עיניו חדים ותקיפים כמלפנים.

“מראיך טוב, אבא”.

“לא רע”, השיב דזשוליון הזקן.

באותה שעה הטרידה את דעתו חששה אחת, שהוא ראה צורך להביעה בדברים. כיון שהחזיר אליו את בנו, רצה לדעת מה מצבו החמרי.

“דזשו”, פתח ואמר, “הריני מבקש לדעת כיצד אתה חי. סברה, שאתה שקוע בחובות?”

הוא ניסח את שאלתו בצורה זו, כדי להקל על בנו להודות על האמת.

ואולם דזשוליון־הבן השיב מתוך לצון:

“לא! אין לי שום חובות!”

ראה דזשוליון הזקן, ששאלה זו גרמה לו מורת רוח, ולכן נגע בידו. אכן הרחיק ללכת כשעורר שאלה מסוכנה זו. ואף על פי כן יפה עשה שעורר אותה, ולא עוד אלא שדזשו לא כעס עליו מימיו. והם נסעו לדרכם הלאה ושוב לא דיברו דבר עד שהגיעו אל סטנהופ גייט. דזשוליון הזקן הזמין את הבן להיכנס אל הבית, אבל הלז נד בראשו לאות מיאון.

“דזשון איננה”, אמר האב בלשון חטופה. “היא נסעה היום לשם ביקור. וודאי ידוע לך, שהיא נארסה ועומדת להינשא?”

“כבר?” מילמל דזשוליון הצעיר.

דזשוליון הזקן ירד מעל המרכבה וכששילם לרכב את דמי הנסיעה נתן לו בטעות מטבע של זהב תחת שילינג. לידי טעות שכזו הוא בא בפעם הראשונה בימי חייו.

הרכב שם את המטבע בפיו והצליף את סוסו בשוטו בצנעה וחפז ונסתלק במהירות.

דזשוליון הזקן סובב בחשאי את המפתח במנעול, פתח את הדלת ורמז לבנו להיכנס. והבן ראה אותו כשהוא תולה את מעילו בחשיבות והכרת פניו באותה שעה היתה כשל נער האומר לגנוב דובדבניות.

הדלת של חדר האוכל היתה פתוחה, המנורה של גאז הומך אורה; על טס־התה עמד מיחם של ספיריטוס ורתח מתוך שריקה, ובסמוך לו רבץ על שולחן־האוכל חתול ישן וחצוף למראה. דזשוליון הזקן הבריח אותו מיד בנזיפה מעל השולחן וגילגל אחריו את הצילינדר שלו. המקרה הזה המציא רווחה לרגשות לבו באותה שעה.

“הריהו לקוי בפרעושים”, ענה ואמר כשהוא מגרש את החתול מן החדר. בפתח האולם המוליך אל הדיוטה התחתונה קרא פעמים אחדות את הקריאה “הססט!” כאילו הוא מאיץ בחתול להסתלק, ופתאום הופיע למטה סוכן־הבית כאילו דרך מקרה.

“עלה על משכבך, פארפיט”, אמר דזשוליון הזקן. “אני בעצמי אסגור את הדלת ואכבה את המאור”.

כשחזר אל חדר־האוכל כבר מצא שם את החתול שקדמהו. הלז זקף את זנבו למעלה והסבירהו בכך, שהוא הבין מלכתחילה שכל אותו המעשה לא היה אלא תכסיס־ערמה לסלק על ידו את סוכן הבית.

סופם של תכסיסי־הערמה הביתיים שלו היה תמיד כשלון גמור.

דזשוליון הצעיר לא יכול להתאפק שלא לחייך. הוא היה מומחה לליצנות וכל מה שאירע באותו הערב נראה לו מן הצד המבדח והליצני שבו. המעשה בחתול והבשורה על אירוסיה של בתו מגוחכים היו כאחד. נמצא, ששוב אין לו חלק בבתו, כשם שאין לו חלק בחתול זה! וברוחו ניצנץ באותה שעה הרעיון הפיוטי האצור במדת הגמול והצדק הזאת!

“ומה מראיה של דזשון עכשיו?” פתח ושאל.

“בריה קטנה היא”, החזיר דזשוליון הזקן; “אומרים, שהיא דומה אלי, אבל אין אלה אלא דברי שטות. היא דומה ביותר אל אמה – עיניה ושערותיה כשל אמה”. “האומנם! וכי נאה היא?” דזשוליון הזקן פורסייט גמור היה ומעולם לא היה מהלל דבר בגלוי לב, ומה גם דבר שהיה חביב עליו ביותר.

“היא אינה מכוערת – הסנטר שלה הריהו סנטר של בני פורסייט לאמתו. עכשיו, כיון שאיננה, תרבה כאן הבדידות, דזשו”.

דזשוליון הצעיר הביט אל אביו ושוב נבהל למראהו, כשם שנבהל בשעה שראה אותו בתחילה.

“ומה אתה אומר לעשות, אבא? הריהי וודאי כולה דבוקה בו וכרוכה אחריו?”

“מה אני אומר לעשות?” השיב דזשוליון הזקן במרירות. “אכן קשה יהיה לי לחיות כאן בבדידות. אינני יודע מה תהא עלי. הריני מתאווה עד מאוד” – הוא עצר במלים והוסיף ואמר: “עיקר השאלה היא מה לי לעשות לבית?”

דזשוליון־הבן הביט מסביבו בחדר. הוא היה גדול ומלא שממון; על קירותיו היו תלויות תמונות רבות־מידות, שעליהן מצויירים מראות של חיי שקט ושהוא זכר אותן מימי נערותו – כלבים נמים, שחוטמם תקוע בצרורות של גזר, ועל ידם בצלים ואשכולות ענבים. הבית היה מרווח וגדול ביותר, אלא שלא יכול לדמות בנפשו כיצד יוכל אביו לדור בדירה קטנה מזו. כל זה נראה לו מלא אירוניה ומגוחך ביותר.

הנה על הכורסה הגדולה הזאת יושב דזשוליון הזקן, טיפוס־אב של המשפחה, של המעמד ושל האמונה שלו, שערות ראשו לבנות ומצחו גבוה וקמור והוא כולו סמל המתינות, הסדר ואהבת הקנין והרכוש. ואף על פי כן גלמוד ובודד הוא ככל זקן גלמוד ובודד אשר בלונדון!

הרי הוא יושב בתוך הרווחה השוממה שבחדר ואינו אלא משחק בידי כוחות איתנים, שאינם משגיחים במשפחה, במעמד ובאמונה, אלא מוליכים מעשה־מכונה ובאכזריות אל מטרות נעלמות שאין להן חקר. זו התמונה שנגלתה באותה שעה לפני דזשוליון־הבן, שהיה מחונן כשרון של הסתכלות מפשטה.

אי לו לאביו הזקן המסכן! ובכן זהו הקץ, זוהי התכלית, אשר למענה היה חי חיים של הסתפקות מופלאה כל כך! כדי להישאר בדד בעולם, כדי להזקין הלוך והזקין ולהתגעגע על נפש אדם לדבר עמה דבר!

ובאותה שעה עצמה היה דזשוליון הזקן מסתכל בבנו. הוא השתוקק לדבר על הרבה ענינים, שאי אפשר היה לו לדבר עליהם כל אותן השנים. שהרי אי אפשר היה לו לפרש בכובד ראש לדזשון שהוא מובטח, כי מחיר המגרש שלו אשר ברובע־העיר עתיד לעלות הלוך ועלה; אי אפשר היה לו להגיד לה את דבר החששה שלו בנוגע לשתיקה הממושכה והמחרידה, ששותק פיפין המנהל הראשי של “חברת הפחמים החדשה”, שהוא היה משמש נשיאה ימים רבים כל כך; לשיח לה את מרי נפשו על הירידה שאינה פוסקת שיורד ערך מניות־הגולגותא האמריקניות, או להוועץ עמה כיצד לסדר את עניני הרכוש בכדי להיפטר מן המסים שיטילו עליהם לאחר פטירתו מן העולם. ואמנם בהשפעתו של ספל תה, שהוא היה מנער בו בכף לאין קץ, התחיל סוף סוף לדבר. לפניו נפתחו אופקי־חיים חדשים, נתגלתה לו ארץ־בחירה של שיחה ושל השתפכות הנפש, אשר בה יכול למצוא מקלט מפני החששות והירהורי החרטה, אשר בה יכול לענג את הנפש במיץ האופיום המתוק של המזימות והתכניות כיצד לעגֶל את הונו ולעשות לבן־אלמות אותו החלק היחיד מעצמו, שישאר בחיים לאחר פטירתו מן העולם.

דזשוליון־הבן היה נאה שומע – מעלה יתירה זו היתה מצויה בו תמיד. הוא הצמיד את עיניו בפני אביו ופעמים שהיה שואל שאלה. פעמון האורלוגין השמיע את השעה האחת ודזשוליון הזקן טרם גמר את דבריו. ואולם קול האורלוגין הזכירהו את העיקרים הקבועים שלו. הוא הוציא את כלי־השעות שלו מכיסו והציץ בו ותמה שהשעה מאוחרה כל כך.

“עלי לעלות על מכבי, דזשו”, ענה ואמר.

דזשוליון־הבן קם ופשט את ידו כדי לעזור לאביו לקום מכסאו. פני הזקן נראו שוב מיוגעים ודלים ועיניו היו מופנות לצד אחר.

“היה שלום נערי שלי! חיה בטוב!”

מקץ רגע יצא דזשוליון־הבן מן החדר. עיניו חשכו וכמעט שלא ראו דבר ושפתיו המחייכות נתעוותו. הנה עברו חמש־עשרה שנה מאז הבחין שהחיים לא דבר פשוט הם, ואולם אך היום ראה ונוכח שפרשה קשה ומסובכה הם מאין כמוהם.

פרק שלישי: סְעוּדָה אֵצֶל סְוִויתִין

בחדר האוכל של סוויתין, שצבע אוֹראנזש ותכלת לו ושהיה מָפְנֶה כלפי גן־העיר, היה השולחן העגול ערוך בשביל שנים־עשר איש.

נברשת של בדולח מלוטש עם נרות דולקים היתה תלויה מעל לשולחן כעין סטאלאקטיט ענקי ויצקה נגהה על מראות גדולות הקבועות במסגרות מוזהבות, על טבלאות השיש של שולחנות צדדיים ועל גבי כסאות של זהב עם מושבים מרוקמים. כל חפץ שבאותו החדר היה משמש עדות לאותה אהבת היופי הנטועה בקרב כל משפחה, שהיה מוטל עליה לסול בכוחות עצמה את דרכה מן השדרות הפחותות שבעם אל מרומי החברה. סוויתין היה בוחל תכלית הבחילה בכל דבר שיש בו מן הפשטות ואהב קישוטים של זהב, ועל ידי כך נתפרסם בין בני גילו כאדם בעל טעם מעולה, אם גם קצת נוטה להידור ולמותרות. וההכרה שבלבו, שכל מי שנכנס אל חדרי דירתו מבחין מיד שאדם עשיר הוא, המציאה לו אושר אמתי ומתמיד, ששום ענין אחר מעניני החיים אולי לא היה עלול להמציאו לו.

לאחר שסילק עצמו מעסקו, עסק של סרסור לבתים, שהיה בזוי בעיני הבריות, בייחוד בגלל המכירה בהכרזה הכרוכה בו, התמכר כולו לנטיות אריסטוקרטיות.

הוא היה שקוע בתוך הדר התפארת של שנות־חייו המאוחרות כזבוב בתוך סוכר; וברוחו, אשר מן הבוקר עד הערב לא היתה עסוקה אלא מעט, שלטו שתי הרגשות משונות והפוכות זו מזו: הנאה חשאית ונמרצה על אשר סלל לו את נתיבו בחיים ויצר את אשרו בידי עצמו, ורגש שאדם בעל חשיבות שכמותו לא התגאל מימיו בעבודה.

הוא עמד אצל המזנון כשהוא לבוש חזיה לבנה עם כפתורים גדולים של זהב ושוהם והשגיח אל משרתו שתקע שלושה בקבוקים של יין שאמפאני עמוק אל תוך דליים של קרח. הקפלים הבלים אשר לסנטרו הכפול היו תקועים בלי־נוע בין שני קצות צוארונו הזקוף. אותו צוארון גרם לו מכאוב על כל תנועה מתנועותיו, ואף על פי כן לא היה מחליפו בשום פנים. עיניו שוטטו מבקבוק אל בקבוק. הוא נמלך באותה שעה בנפשו ובא לידי המסקנות האלה: דזשוליון שותה כוס אחת, או אולי שתים, שכן הוא זהיר כל כך. דזשמס אינו יכול לשתות עכשיו יין. ניקולאס ופאני וודאי יבלעו מים לאין מידה! סוֹמס אינו מן המנין. הרי בני־האחים הצעירים הללו – סוֹמס היה בן שלושים ואחת – אינם יודעים לשתות! אפשר בוֹזיניי? כשנתקל סוויתין בשמו של אדם נכרי זה, שעמד מחוץ לתחום התפיסה של הפילוסופיה שלו, נתבלבלה דעתו. דאגה באה בלבו! מי יודע מה טיבו של אדם זה? ודזשוּן היתה אך נערה, ולא עוד אלא שהיא אכולת אהבה; אֶמילי, אשתו של דזשמס, אהבה כוס יין שאמפאני טוב. בשביל דזשוּלֵי היה היין השאמפאני יבש יותר מדי, שהרי חכה של זקנה חביבה זו איבד את חוש הטעם. אבל הנה הֶטִי טשסמן! המחשבה הישנה הזאת הקדירה את ברק עיניו המזהירות: הוא לא יתמה כלל אם היא תגמע חצי הבקבוק!

ואולי בשעה שנזכר בשאר הקרואים שלו, ניצנץ בפניו הבלים מבע של מתיקות כאותו של חתול בזמן שהוא מתחיל להשמיע את קול המיתו החרישית. הרי אשתו של סומס! זו וודאי אינה שותה הרבה, אבל היא יודעת להעריך את טיב המשקה שהיא שותה; אך עונג הוא לתת לה יין טוב! אכן אשה נאה היא – ונוטה לו חיבה.

המחשבה עליה מעין יין שאמפאני היתה! אכן תענוג הוא לאדם לתת יין טוב לאשה צעירה, שמראיה נאה כל כך, שמלבושיה נאים, שהליכותיה מלאות חן ומצודדות את הלב והיא כולה נוי וחשיבות – אכן תענוג הוא לארֵח אותה! והוא נענע בפעם הראשונה בערב זה את ראשו נענוע קליל וזהיר, שגרם לו מכאוב הרבה.

“אדולף” – פתח ואמר – “הכניס עוד בקבוק אחד”.

הוא עצמו רשאי היה לשתות מידה הגונה, כי סדר ההנהגה שקבע לו הרופא בַילייט הועיל יפה לבריאותו, ולא עוד אלא שנהג זהירות והזיר עצמו היום מסעודת שחרית. זה שבועות שמצב בריאותו לא היה יפה כל כך. הוא שירבּב את שפתו התחתונה ונתן למשרת את פקודותיו האחרונות:

“אדולף, בשעה שתעלה על השולחן את הקותל, הבא קורטוב מן היין ההינדואי המערבי”.

הוא נכנס אל חדר־הביאה וישב בפאת כסא כשברכיו מפושקות; ומיד שקע גופו רב־המידות והמגושם במצב של קפאון וחוסר־תנועה משונה שכולו צפיה. הוא היה מוכן ומזומן לקום מיד לכניסתו של מי שהוא. זה כמה חדשים שלא ערך סעודה לאורחים. סעודה זו, שערך לכבוד אירוסיה של דזשון (הפורסייטים היו נוהגים לערוך משתאות לכבוד אירוסין ומנהג זה נחשב בעיניהם לדבר של מצוה), נראתה לו מתחילה רבת שעמום וטרדה, אבל לאחר שנפטר מן העבודה של שליחת ההזמנות וסידור המאכלים, שרתה עליו רוח של התעוררות נעימה.

וכך יושב וכלי־שעות בידו וכולו שמן וחלק ומוזהב ככדור של חמאה מפוחס ולא חשב שום מחשבה.

והנה נכנס אדם ארוך בעל זקן־לחיים, שהיה לפנים משרתו של סוויתין ועכשיו היה בעל חנות של ירקות, והכריז בקול:

“הגברת טשֶסמן, הגברת ספּטימוּס סְמוֹל!”

שתי הגברות נכנסו החדרה. הקדומה שבהן היתה כולה לבושה אדומים; בלחייה נוצצו כתמים אדומים ומבט עיניה היה תקיף ומבהיק. היא ניגשה אל סוויתין והושיטה לו יד עטופה נעל־יד ארוכה ובהירה.

“שלום עליך, סוויתין”, פתחה ואמרה. “לא ראיתיך יובל שנים. השלום? אכן עבית, כשיה, נערי יקירי!”

רק מתוך המבט הקופא של עין סוויתין בלבד ניכר היה שהוא מתרגש. בלבו סערה חימה עמומה. הרי גנאי הוא לאדם להיות עב־בשר וגנאי הוא להגיד לאדם בפניו שהוא נתעבה! הרי רק רחב־חזה הוא ולא יותר מכן. הוא פנה אל אחותו ואחז בידה ואמר בקול מפקד:

“שלום, דזשוּליי”.

הגברת ספטימוּס סמוֹל היתה הגבוהה שבכל ארבע האחיות; פניה הטובים, העגולים והבלים נעשו קצת זועפים; הם היו מכוסים רצועות רצועות אין מספר של כעס ותרעומת כאילו היו כבושים עד אותו הערב במסכה של חוטי ברזל, אשר לאחר שהוסרה פתאום השאירה אחריה על כל פרצופה כדוריות קטנות של בשר ממרח. אפילו עיניה היו זועפות. בדרך זו הודיעה לכל באי עולם את מרת נפשה התמידית על ספטימוס סמול שהלך לעולמו ועזב אותה לאנחות.

היא היתה מפורסמה שדרכה להגיד תמיד את ההפך, וכיון שהיתה סרבנית ככל בני משפחתה החזיקה בו, לאחר שיצא פעם אחת מפיה, והוסיפה עליו תהפוכה אחרת, וכן עד לאין סוף. לאחר פטירתו של בעלה דלל בקרבה מקור קשיות־העורף המשפחתית והפיכחות המעשית המשפחתית. היא היתה מרבה שיחה, כשנזדמן לה מקרה־כושר לכך, והיתה עלולה לספר שעות רצופות בהרחבה אֶפית על כל הפורענויות והפגעים הרעים לאין מספר שהביא עליה המזל, ומימיה לא הבחינה ששומעי דבריה הוגים רצון לאותו המזל ומלמדים עליו זכות, כי אשה טובת־לב היתה אשה זו.

כיון שנפש עלובה זו אנוסה היתה לבלות ימים רבים על פאת מטתו של ספּטימוּס סמוֹל בעלה (שהיה אדם חלוש וחולני), נעשה לה הדבר להרגל, ולימים נזדמנו לידה מקרים רבים לאין מספר לטפל באנשים חולים, בילדים ובבריות אחרות מחוסרות עזר ולנחמם מיגונם, אלא שאי־אפשר היה להזיזה מדעתה, שהעולם הזה עולם של כפיית־טובה הוא מאין כמוהו. בכל יום ראשון בשבוע היתה יושבת לרגלי המטיף השנון תוֹמאס סקוֹלס, שהשפיע עליה השפעה רבה; אלא שעלה בידה להוכיח לכל אדם, שאפילו דבר זה היה אסון בשבילה. היא נעשתה למשל בפי בני משפחתה וכשהיו רואים את האחד מהם, שהוא סר וזעף ביותר, היו אומרים עליו שהוא “דזשולי ממש”. אילו היה אדם אחר שאינו מן הפורסייטים מחונן תכונת רוח כזו, וודאי היתה אותה התכונה ממיתה אותו בהיותו בן ארבעים; ואולם היא היתה בת שבעים ושתים ומימיה לא היה מראיה טוב מכפי שהוא עכשיו. ולא עוד אלא שמורגש היה שמצויים בה כשרונות להנאה ותענוג, שעדיין עלולים היו להתגלות באחד הימים. היו לה שלוש צפרים קאנאריות, החתול תּוֹמי וחצי תוכי – חציו השני היה קנינה של האחות הסטר; והבריות העלובות הללו (שהיו מוצנעות מעיני טימותי, לפי שהלז לא יכול שאת בעלי חיים) היו טובות מבני אדם, כי הכירו שאומללה היא שלא באשמתה ולפיכך דבקו בה באהבה רבה.

היא היתה מלאה בערב זה הדר תפארת חגיגית וקודרת, שהשרתה עליה שמלת־הצמר השחורה שלה עם המשבצת הצנועה שגון החבצלת לה, הקבועה בשמלה זו מצד החזה ועם קישור־הקטיפה השחור מסביב לצוארה הדק. צבע שחור וגוון החבצלת נחשבו בעיני הפורסייטים צנועים והגונים לתלבושת של מסיבה ערבית.

בפנים זועפים פתחה ואמרה אל סוויתין:

“אַן שאלה עליך. אתה לא היית אצלנו זה יובל שנים!”

סוויתין תחב את בהונות ידיו אל תוך בתי־הזרועות של החזיה שלו והחזיר:

“בריאותה של אַן הולכת ומתמוטטת, עליה לדרוש ברופא!”

“מר ניקולאס פורסייט ורעיתו!”

נכנס ניקולאס פורסייט כשגבות עיניו ישרות־הזויות מורמות למעלה וכשהוא מחייך. באותו היום עלה בידו להשפיע שתתקבל הצעתו בדבר השימוש בשבט אחד מהודו העליונה לצרכי העבודה במכרות הזהב אשר בציילון. תכנית זו היתה חביבה עליו וסופה שנתקיימה למרות המכשולים הקשים שהיא נתקלה בהם – ובכן היתה לו סיבה מספיקה להיות שמח וטוב־לב היום. דבר זה עלול היה להכפיל את תפוקת המכרות שלו. הוא הוכיח לעתים קרובות הוכחה ברורה, כי הנסיון יורנו שסופו של אדם למות, והרי אחת היא סוף סוף אם הוא מת מחמת חולשת הזקנה בארצו או נפטר בלא עתו מן העולם מחמת הטחב אשר במעמקי המכרה שבארץ נכריה, ובלבד ששינוי ארחות חייו יביא תועלת לאימפריה הבריטית.

כשרונותיו היו וודאים ואי־אפשר להטיל בהם ספק. הוא היה מרים את חוטמו הפחוס כלפי איש שיחו ומוסיף ואומר:

“משום שחסרנו מאות אחדות של הבריות הללו לא היתה לאל ידנו לשלם כמה שנים שום רווחים. תן דעתך אל שער המניות שלנו, אין אני מקבל במחירן אפילו עשרה שילינגים”.

הוא היה גם ביאַרמוּת וחזר משם מתוך ההרגשה שהוסיף לכל הפחות עשר שנים על שנות חייו. הוא אחז בידו של סוויתין ואמר בקול של ליצנות:

“שלום, הרי אנו שוב כאן!”

אשתו הצנומה חייכה מאחורי גבו חיוך של שמחה עצורה וחרדה.

“מר דזשמס פורסייט ורעיתו! מר סומס פורסייט ורעיתו!”

סוויתין הקריב את עקבי נעליו זה לזה. הוא היה באותה שעה כולו נימוס־חן עד להפליא.

“שלום, דזשמס, שלום, אמילי! השלום, סומס? ומה שלומך אַתּ?”

ידו אחזה בידה של אירין ועיניו גדלו והבהיקו. אכן יפה היתה אשה זו – אולי משהו חוורת יותר מדאי, אבל כמה הדורה קומתה, כמה יפות עיניה וכמה נאות שיניה! נאה היא יותר מדאי מהיות אשתו של פרחח זה, סומס!

האלים נתנו לאירין עינים חומות־כהות ושערות זהב – אותה התערובת המופלאה של גוונים המצודדת את לב הגברים ושאומרים עליה, שהיא משמשת סימן של חולשת האופי. והחוורון הענוג והרך של צוארה וכתפיה, שהיה בולט ומבהיק מעל שמלתה, שעינה כעין הזהב, ייחד לדמותה קסם מוזר ומצודד לבבות.

סומס עמד מאחורי אשתו ועיניו נצמדו אל צוארה החשוף. המחוגים שבכלי־השעות של סוויתין, אשר הלז עדיין החזיק אותו בידו, הורו שכבר עברה שעת שמונה; ובכן כבר חלפה מחצית השעה מן המועד הקבוע אצלו לסעודה, והרי גם ארוחת הבוקר לא אכל – וקוצר־רוח משונה ונמרץ תקף את סומס באותו רגע.

אין זה ממנהגו של דזשוליון לאחר!" אמר אל אירין מתוך מורת רוח, שקשה היה לו לכבשה. “אין זאת כי אם דזשון מעכבת אותו!”

“כך דרכם של אחוזי־אהבה להיות מן המאחרים תמיד!” השיבה היא.

סוויתין נעץ בה את עיניו; גוון כתום־כהה ניצנץ בלחייו.

“אין זה מן המידה לאחר! וודאי מין מוֹדָה של שטות חדשה היא שבאה לעולם!”

דומה היה שקריאה של כעס זו יונקת מתוך רוח האלמות של דורות קדמונים המנהמת וזועמת במסתרי הלב.

“הגידה לי, דודי סוויתין, מה דעתך על הכוכב החדש שלי?” שאלה אירין רכות.

בין הסלסלות שעל חזה התנוצץ כוכב בעל חמשה קצוות, שנעשה מאחד־עשר יהלומים.

סוויתין הסתכל באותו הכוכב. הוא היה מבין בטיב אבנים יקרות; שום שאלה אחרת לא היה בכוחה להשכיחו כל כך את מורת רוחו באותה שעה.

“מי נתנו לך במתנה?” שאל הוא.

“סומס”.

פניה לא נשתנו אף שינוי כל שהוא, אבל עיני סוויתין העמומות בלטו מחוריהן, כאילו הבחין פתאום דבר הסמוי מן העין.

הריני חושש, שאת משתעממת בבית", ענה ואמר. “כל אימת שיהי רצון מלפניך לבוא ולסעוד עמי, אתן לך בקבוק יין מן המובחר שבלונדון”.

“העלמה דזשון פורסייט – מר דזשוליון פורסייט!… מר בו־זיניי!”

סוויתין הניע את זרועו ואמר בקול רוטן:

“בואו לסעוד – הגיעה השעה לסעוד!”

הוא הוליך אל השולחן את אירין מתוך נימוק שלא אֵרַח אותה על שולחנו מזמן שהיתה עדיין כלה. את דזשון הוליך בוזיניי, שתפס לו מקום בין אירין ובין כלתו. מצדה השני של דזשון ישב דזשמס עם אשתו של ניקולאס, אחריהם דזשוליון הזקן עם אשתו של דזשמס, ניקולאס עם הטי טשסמן וסומס עם הגברת סמול, שהשלימו את החוג וישבו על יד סוויתין מצדו השני.

סעודות משפחה אצל הפורסייטים היו נהוגות על פי מסורת ידועה. פרפראות, למשל, לא היו מעלים שם כל עיקר. טעמו של מנהג זה לא היה ידוע. בני הדור הצעיר היו תולים את הדבר במחיר הצדפות היקר ביותר; אבל יותר קרוב לוודאי הוא, שמנהג זה יסודו בתאות הסועדים לגשת מיד אל העיקר, לפי שאנשי המעשה סבורים היו שהפרפראות אינן אלא דבר טפל. רק משפחת דזשמס לבדה, שלא יכלה לעמוד בפי המנהג המקובל בפארק ליין כמעט בכל מקום, זילזלה לפעמים במסורת המשפחה.

לאחר שתפסו המסובים את מקומותיהם, שוב לא שמו לב זה אל זה והיו שרויים כמעט בשתיקה קודרת, שארכה כל זמן שאכלו את התבשיל הראשון ושלא נפסקה אלא על ידי הערות בודדות, כגון “שוב אין שלום לטומי; אינני יודעת מה לו”. ־ “אן וודאי אינה יוצאת עוד בבוקר מחדרה?” ־ “מה שם הרופא שלך, פאני? סטובס? רופא אליל הוא!” ־ “וויניפרד? היא ילדה בנים יותר מדאי. כמדומני ארבעה? הריהי דקה כשחיף עץ!” ־ “בכמה עולה השֵרי הזה, סוויתין? הריהו יבש בשבילי יותר מדאי!”

לאחר כוס היין השאמפאני השניה קם אצל השולחן מין מלמול, אשר אם נסלק ממנו את קולות־השאון הצדדיים שנטפלו אליו ונעמידו על העיקר נמצא שהיה סיפר־המעשה שסיפר דזשמס. ואת הסיפור הזה היה ממשיך והולך זמן הרבה ופעמים שהיה מסיח בכך את דעת המסובים אפילו מאותו המאכל, שנחשב בעיני הכל לגולת הכותרת של סעודות החגיגות של הפורסייטים ־ מבשר האיל.

איש מן הפורסייטים לא ערך מימיו סעודה לאורחים בלי אשר העלה על שולחנו בשר איל. בשר יש בו מן הממשות השמנה ורוות־הלשד ההוגנת ומתאימה לאנשים “בעלי־מעמד”. הריהו מזין וטעמו ערב, וסגולות אלה חשובות ביותר בעיני כל בעל־אכילה. יש לו עבר ויש לו עתיד, כדומה לכסף פקדון השמור באחד הבנקים, ויש בו דבר ממשי שכדאי לייחד את הדיבור עליו.

כל סניף מסניפי משפחת הפורסייטים היה כרוך בקשיות עורף אחר מקום מיוחד, שממנו בא אותו הבשר ־ דזשוליון הזקן היה נאמן בבריתו עם דוֹרְטמוּר, דזשמס שמר את אמונתו לווֶלש, סוויתין לַסאוּתדַאוּן וניקולאס לא השגיח בליגלוג הבריות והיה מכריז ואומר שאין בשר כבשר הבא מזלאנדיה החדשה. ואשר לרודזשר ה“נִפְלֶה” בין האחים, הנה הלז ראה צורך לעצמו למצוא מקור מיוחד משלו, ומתוך חריפות של אדם שהשכיל להמציא עסק חדש לבניו עלתה בידו לגלות חנות שבה מוכרים בשר־איל גרמני. ומאחר שהבריות חלקו אליו ולא הסכימו לדעתו בדבר טיבו של אותו הבשר, עמד והוציא חשבון של הקצב, שמתוכו מוכח היה שהוא היה משלם בעד הבשר מחיר יקר משאר הבריות. לרגל המקרה הזה פנה דזשוליון הזקן אל דזשוּן ואמר אליה מתוך רוח הפילוסופיה שלו שנחה עליו באותה שעה:

“הפורסייטים עוֹקמָנים ופתלתולים הם, האמיני לי שכך טיבם; לכשתגדלי, תעמדי על מידתם זו מעצמך!”

רק טימותי בלבד היה יוצא מן הכלל, שהרי אף על פי שהיה אוכל בשר־איל לתיאבון, בכל זאת היה אומר עליו שהוא מתיירא ממנו שמא יזיק לו.

מי שרוצה לחקור את הפסיכולוגיה של הפורסייטים, ימצא בחיבה זו לבשר־איל ענין גדל־חשיבות ביותר. היא מסמלת את קשיות ערפם בין כקיבוץ בין כיחידים, ולא עוד אלא שהיא משמשת סימן שהם שייכים בגופם ובנפשם לאותה הכת הגדולה של בני האדם, אשר עיקר האמונה שלהם הוא המזון והטעם הערב ואין בהם שום חפץ ונטייה רגשנית אל היופי.

אמנם הצעירים שבבני המשפחה היו מוותרים בחפץ לב על בשר זה והיו מעדיפים עליו צלי־עוף ופרפרת של סרטן־ים ־ דברים המהנים את הדמיון ויש בהם פחות משום הזנה ־ אלא שהללו נקבות היו, ואם לא נקבות, הרי וודאי נתקלקלו על ידי נשיהם או על ידי אמותיהם, אשר מהיותן אנוסות כל ימי חיי הנשואים שלהן לאכול בשר־איל השפיעו אל תוך עורקי בניהן שנאה כבושה למאכל זה.

לאחר שנסתיימה הפרשה הגדולה של בשר־איל, התחילה פרשת קותלי־החזיר עם קורטוב של היין ההודי־המערבי ־ סוויתין נשתהה אצל תבשיל זה שעה ארוכה כל כך, שגרם עיכוב במהלך הסעודה, כדי להתמכר לו בכל לבבו ובכל מאודו הפסיק את הדיבור ולא נטל חלק בשיחה.

באותה שעה היה סומס צופה ומביט אל המסובים מעל מושבו שאצל הגברת סמוֹל. תכנית של בנין שהגה בלבו זה כמה גרמה לו שיהא מתבונן יפה אל בוזיניי. אותו האדריכל יכול להיות לו להועיל לצרכי מטרתו. הריהו יושב כשהוא נשען על גב הכורסה שלו ומגלגל תפוש־מחשבות כדוריות של פתותי־לחם – אכן מראהו מראה אדם פיקח. סומס הבחין, שבגדיו הולמים אותו יפה, אלא שהם צרים יותר מדאי, כאילו נתפרו לפני כמה שנים.

הוא ראה אותו כשהוא פונה אל אירין ואומר לה דבר ופניה מזהירים, כדרך שהיו מזהירים לעתים קרובות לעומת בני אדם אחרים – אבל לא לעומתו הוא. הוא ניסה לשמוע מה שהם מדברים, אלא שהדודה דזשוליי היתה מספרת עמו באותה שעה.

“כלום לא היה הדבר תמוה בעיניך כל ימיך, סומס?” שאלה אותו דודתו. “ביום הראשון שעבר שוב השמיע המטיף היקר סקוֹלס דברים מחוכמים ועוקצים בדרשתו. הלא כה אמר המטיף: ‘מה בצע לאדם בהצלת נפשו, אם יאַבד את כל קנינו?’ זהו, לפי דבריו, הפתגם של המעמד הבינוני. מה היתה כוונתו בדבריו אלה? אפשר שכך היא באמת דעתו של המעמד הבינוני – אני איני יודעת זאת. וכי מה אתה סבור, סומס?”

הוא החזיר לה בנפש פזורה: “מנין לי לדעת זאת? סקוֹלס רמאי הוא, האין זאת?” באותה שעה היה בוזיניי מסתכל ביושבים מסביב לשולחן, כאילו רצה להבחין בסגולות המיוחדות של כל אחד, וסומס נכסף לדעת מה הדברים אשר אמר. על פי החיוך שלה ניכר היה שאירין מסכימה להערות שהוא השמיע באזניה. כך דרכה שהיא מסכימה תמיד לדברי אנשים אחרים.

היא הפנתה אליו את מבטיה, ומיד הוריד סומס את עיניו. החיוך שעל שפתיה דעך ונסתלק.

“רמאי? הכיצד? אם מר סקוֹלס רמאי הוא, אם כוהן לאלוהים רמאי הוא ־ שאר הבריות מה טיבם? ־ אכן נורא הדבר!”

“אמנם כן, כולם רמאים הם!” אמר סומס.

הדודה דזשולי נשתתקה מיד בחרדה ותוך כדי שתיקתה זו צדה אזנו של סומס מלים אחדות משיחתה של אירין. המלים האלה היו מעין המאמר:

“נְשוּ תִקְוָה, כָּל הַבָּאִים הֵנָּה!”

אבל הנה גמר סוויתין לאכול את מנת הבשר שלו.

היכן את קונה את הפטריות שלך?" שאל את אירין בקול מלא נימוס־חן כשל אחד החצרנים “לכי אל סניליבוב ־ הוא יתן לך טריות. ובעלי החנויות הקטנות – מה להם ולצרה זו להמציא טריות?”

אירין פנתה אליו להשיב לו דבר, וסומס ראה את בוזיניי כשהוא מסתכל בה ומחייך. אכן חיוך משונה לאדם זה. הריהו תמים למחצה כחיוכו של ילד בשעה שהוא שמח. מה ראה דזשורזש לכנותו בשם “בוקאנייר?” – באותה שעה ראה סומס את בוזיניי פונה אל דזשון, ומיד חייך גם הוא, אבל חיוך של לעג. הוא לא היה מחבב את דזשון, אשר מראיה לא הפיק קורת רוח יתירה.

ואין תימה בדבר, כי זה עתה סחה עם דזשמס שיחה זו:

“דודי דזשמס, כשנסעתי בחזרה הביתה ראיתי אצל הנהר מקום מצוין לבנין בית”.

דזשמס, שהיה אכלן העוסק באכילה לאטו וכהלכה, פסק ללעוס.

“היך?” ענה ואמר. “היכן הוא אותו המקום?”

“סמוך לפַאנגבֶּרן”.

דזשמס הכניס אל תוך פיו חתיכת בשר חזיר ודזשון המתינה שישיב לה דבר.

“אַת וודאי אינך יודעת, אם האדמה אשר בסביבות המקום עומדת למכירה ואם אין?” שאל אותה לבסוף. “את וודאי אינך יודעת מה מחיר הקרקעות שם?”

“אמנם יודעת אני” אמרה דזשון; “חקרתי ודרשתי”. פניה הזעירים נוצצו מתחת לברק הנחושת אשר לעטרת שערותיה והביעו התעוררות חשודה.

דזשמס נתן בה את עיניו בפנים של אינקוויזיטור.

“היך? כלום את אומרת לקנות קרקע?” הפליט מפיו כשהוא מפיל את מזלגו מידו.

דזשון התעודדה ביותר בראותה שעלתה בידה לעורר בו אינטרס לאותו הענין. כי זה כמה הגתה את המחשבה, שדודיה יתעסקו בבנין בתים מחוץ לעיר וימסרו את המלאכה לבוזיניי.

“חלילה לי”, השיבה לו. “אלא שסבורה הייתי שאותו המקום מצויין הוא בשבילך ־ או בשביל אדם אחר ־ לבנות שם בית־שדה!”

דזשמס הביט אליה מן הצד ושוב הכניס חתיכה של קותל־חזיר לתוך פיו.

“הקרקע שם וודאי יקר ביותר” ענה ואמר.

מה שדזשון ראתה בו אינטרס אל הענין הקרוב ללבה, לא היה באמת אלא התעוררות מפשטה התוקפת את כל אחד ואחד מן הפורסייטים בשעה שהוא שומע, שאיזה דבר של ערך עומד בסכנה לעבור לידים אחרות. אבל היא מאנה להשלים עם כשלון הסכויים שלה והוסיפה לעמוד על דעתה.

“עליך לדור מחוץ לעיר, דודי דזשמס. אילו היה לי ממון הרבה, לא הייתי דרה בלונדון אפילו יום אחד”.

דזשמס היה נרעש ונפעם עד למעמקי גופו ארך־המדה; הוא לא העלה מימיו על דעתו, שבתו של בן אחיו הוגה מיני דעות נועזות כאלה.

“מפני מה אי אתה עובר לדור אל מחוץ לעיר?” חזרה ואמרה דזשון, “הרי הישיבה שם היתה מועילה לך מאין כמוה!”

“את שואלת מפני מה?” פתח ואמר דזשמס מתוך התרגשות. “וכי יודעת את כמה רווח יכניס לי העסק של קניית קרקע ובנין בתים? אפילו ארבעה אחוזים לא אקבל בעד מעותי!”

“ומה בכך? הרי תשאף שם אויר צח!”

“אויר צח” קרא דזשמס; "מה יתן ומה יוסיף לי אויר צח זה ־ "

“ואני דימיתי, שכל אדם משתוקק לשאוף אויר צח”, אמרה דזשון בבוז.

דזשמס מחה את פיו במפית.

“אי את יודעת את ערכו של ממון”, אמר לה כשהוא משתמט ממבטי עיניה.

“צדקת! והריני מקוה שלא אדע אותו לעולם!”

ודזשון העלובה נשכה את שפתיה מתוך התמרמרות רבה ונשתתקה.

משום מה קרוביה כל כך עשירים הם, ופיל אינו יודע היום היכן יקח מעות לקנות טאבאק ביום המחר? משום מה לא יעשו דבר לטובתו? אבל הרי אוהבים הם את גופם אהבה גדולה כל כך! מפני מה לא יבנו בתים מחוץ לעיר? לבה היה מלא אותה האהבה התמימה והנלהבה, המביאה לידי תוצאות גדולות עד מאוד. כולה נפעמה בשל הכשלון שנחלה פנתה אל בוזיניי, ואולם הלז היה עסוק באותה שעה בשיחה עם אירין. אז עבר רטט בנפשה של דזשון. עיניה קפאו מכעס כעיניו של דזשוליון הזקן בשעה שאדם המרה את רצונו.

וגם רוחו של דזשמס היתה זועפת. בלבו נתעורר רגש כאילו מי שהוא רוצה לקפח את זכותו להשקיע את ממונו בעסק המכניס חמשה אחוזים רווח. דזשוליון קילקל את מידתה. אף אחת מבנותיו שלו לא היתה מדברת לעולם דברים כאלה. דזשמס היה נוהג תמיד בבניו מידה של וותרנות גמורה והכרה זו של מנהגו הרך והנוח עמם נגעה עד נפשו. הוא טיפל במרירות בגרגרי־התות שלפניו, יצק עליהם שמנת הרבה ואכל אותם בחפזון. על גרגרי התות לא היה מוותר בשום פנים.

ואכן לא היה שום תימה בדבר שהיה נפעם כל כך. זה חמישים וארבע שנים היה משמש פרקליט ושתדלן והיה עוסק בעסקי אפותיקאות, נותן את ממונם של שולחיו ברבית גבוהה ובטוחה, עושה עסקים על פי הכלל שנקט בידו להוציא מידי אנשים אחרים טובת־הנאה מרובה ביותר, עד כמה שלא היה בזה לסכן את הבּיטחה של שולחיו ושל עצמו; ומתוך שרגיל היה לחשב את החשבון המדויק של אפשרויות ממוניות בכל מסיבות החיים ומעמדיהם, סופו שהגיע לידי כך, שהיה דן על הכל על פי מושגים של ממון גרידה. ממון היה עכשיו המאור שלו, אמצעי הראייה שלו, אשר בלעדיו לא היה מוכשר כלל לראות דבר ולהכיר דבר, ואם בפני אדם שכמותו אומרים את הדברים: “הריני מקוה שלעולם לא אדע את ערך הממון!” ־ הרי וודאי שהיה לו על מה להצטער ולהתמרמר. הוא ידע, שאין אלה אלא פיטפוטי הבל, שאלמלא כן היה נבהל למשמע אזניו. ועד היכן יגיעו הדברים בעולם ומה יהיה סופנו! ופתאום נזכר במעשה שהיה בדזשוליון־הבן ודעתו נתקררה מעט: כאב כן הבת! – אחר פנתה מחשבתו אל ענין אחר, שהיה בו כדי להעציבו במידה יתירה מזו: מה טיבה של כל אותה שיחת הבריות על סומס ועל אירין?

כמו בכל משפחה הנוהגת כבוד בעצמה היה מצוי גם במשפחה זו מעין שוק, ששם היו עושים חליפין בסודות המשפחה ונושאים ונותנים בעסקי המשפחה. ובאותה הבורסא של הפורסייטים היה גלוי וידוע שאירין מתחרטת בנשואיה. ועל חרטה זו הטילו בה דופי: משום מה לא נמלכה בדעתה יפה קודם לכן? אין אשה בת־דעת באה לידי תקלות שכאלה.

דזשמס ישב והירהר בהם מתוך עצבות: הנה יש להם בית נאה, אם גם קטון, במקום מצוין, ואין להם בנים ואין להם טרדות ממון. סומס היה כובש את דבריו ולא היה מדבר על העסקים שלו, אבל אין ספק בדבר שהוא הולך ונעשה אדם אמיד. העסקים שלו הכניסו הכנסה גדולה – שכן גם הוא, כאביו, היה חבר לחברת הפרקליטים “פורסייט, בסטר ופורסייט” – והיה שקדן וזריז ביותר. הוא הצליח הצלחה שאינה מצויה בעסקי־אפותיקאות אחדים ובמשכנתאות שעבר זמן פרעונם – שיחקה לו השעה!

לא היתה איפוא כל סיבה, אשר תמנע את אירין מהיות מאושרה בחיים, ואף על פי כן אמרו, שהיא מבקשת חדר מיוחד לעצמה. הוא ידע מה יהא סופו של דבר. אילו התמכר סומס לשתייה, לא היה זה מן התימה.

דזשמס הציץ אל כלתו. מבטו הנעלם היה קר ורופף. הוא הביע קובלנה ופחד ורגש של עלבון אישי. משום מה עלתה בחלקו רוגזה זו? קרוב לוודאי, שכל זה אינו אלא הבל. הרי הנשים בריות משונות הן! הרי הן מגזמות כל כך, שאי אתה יודע מה יש בדבריהן מן האמת. ולא עוד אלא שאין איש מגיד לו דבר ועליו לחקור ולגלות את הכל בעצמו. הוא הציץ שוב בגניבה אל אירין וממנה העביר את מבטו אל סומס. הלז האזין באותה שעה אל שיחתה של הדודה דזשולי ושלח מתחת לגבות עיניו את מבטיו אל בוזיניי.

“נפשו דבקה בה, הריני יודע זאת”, הירהר דזשמס. “הרי אינו פוסק מלהעניק לה מתנות”.

ואי־אהבתה את בעלה התמיהה אותו תמיהה גדולה כדבר של שטות שאין דוגמתו. חבל! הרי היא בריה נאה וחמודה והוא, דזשמס, היה אוהב אותה אהבה רבה, אילו הניחה אותו. בימים האחרונים התקרבה אל דזשון והתקרבות זו השפיע עליה בלי שום ספק לרעה. היא התחילה להביע דעות והשקפות משל עצמה. אין הוא יודע מה היא מבקשת ולמה היא מתכוונת בדעותיה אלה. הרי יש לה בית נאה ויש לה מה שלבה חפץ. מן הצורך לבחור לה ידידים טובים, ואין אַין ־ רע יהיה סופו של דבר.

דזשון היתה למודה לפרוש את חסותה על אומללים ועלובי המזל ובידה עלתה באמת להציל מפי אירין הודעה על הדברים שבינה ובין בעלה, והיא מצדה יעצה לה להציל עצמה מן הצרה על ידי גירושין, אם אין ברירה אחרת. אבל אירין שמעה את העצות הללו מתוך שתיקה וכשהיא תפושה בהירהורים. כאילו המחשבה על דבר המלחמה הזאת שעליה להילחם בקור־רוח היתה איומה בעיניה. והיא השיבה לדזשון, שהוא לא יאות לעולם לתת לה גט פטורין.

“ומה בכך?” קראה דזשון; “יעשה הוא מה שלבו חפץ, ואַת עמדי על דעתך!” והיא לא היססה לרמז רמיזות בענין זה לטימותי. כשהגיע הדבר לאזני דזשמס, התמרמר וקצף, כמובן מאליו.

ומה יהיה, אם אירין תבוא באמת לידי החלטה גמורה– מחשבה זו לא נקלטה אפילו במוחו – לעזוב את סומס? אבל מחשבה זו נראתה לו כל כך קשה לכלכל אותה, שמיהר וסילק אותה מיד מדעתו. כמה קודרים המראות, שמחשבה זו העלתה לפניו! באזניו עלה קול לחישת הלשונות של בני המשפחה והוא חש והרגיש את כל הזוועה אשר במאורע זה הנוגע אל עצמו ואל בשרו, הנוגע אל אחד מבניו! מה טוב שאין לה ממון ־ רק הכנסה דלה של חמישים לירות לשנה! והוא בז בלבו לאותו הירוֹן המנוח, שלא היה בידו מה להניח אחריו לבתו. הוא ישב שקוע בהירהורים לפני הכוס שלו, כשרגליו הארוכות מורכבות זו על גב זו מתחת לשולחן, ושכח לקום בשעה שהגברות יצאו מן החדר. עליו לדבר עם סומס ־ עליו להזהירו. אי אפשר שיהא המצב הולך ונמשך בדרך זו, עכשיו שהדברים הגיעו לידי כך. הוא רואה מתוך מורת רוח, שדזשון השאירה את כוסה מלאה ולא נגעה בה.

“פעוטה זו היא היא האשמה בכל”, אמר אל לבו; “אירין לא היתה מעלה לעולם מחשבות כאלה על דעתה”. אכן בעל דמיון היה, אותו דזשמס.

קולו של סוויתין העיר אותו מחלומותיו.

“הרי נתתי במחירה ארבע מאות לירה”, נשמע קולו בדברו, “ובכן הרי זה מעשה אמנות גמור”.

“ארבע מאות! המ! הרי זה ציבור גדול של ממון!”. אמר ניקולאס מתוך הסכמה לסוויתין.

החפץ שעליו דנו היתה קבוצה של פסלים נאים עשויה שיש איטלקי, שעמדה על כַּן רם (שגם הוא היה של שיש) והשרתה בחדר רוח של תרבות. ששה פסלים של נקבות ערומות, מעשי ידי אמן, הראו בידיהם על פסל אחד שעמד במרכז ושגם הוא היה של נקבה ערומה, שהראתה בידה כלפי עצמה. כל הקבוצה כולה נצטרפה לחטיבה אחת רבת־ערך שגרמה נחת־רוח לרואיה. הדודה דזשולי שישבה מנגד לקבוצה התאמצה כל הערב שלא להביט אליה.

“ארבע מאות הבלי הבלים!” קרא דזשוליון הזקן, שהיה הפותח בווכוח זה. “כלום בעד דבר זה נתת ארבע מאות ליטראות? וכי משטה אתה?”

סוויתין הניע את הסנטר שלו בין שני קצות צוארונו, תנועה שניה באותו הערב ־ תנועה רבת־מכאוב. “ארבע מאות ליטראות בכסף אנגליה, לא פחות מכן אפילו פרוטה אחת. אין זו מלאכה אנגלית מן המצויות, ־ אלא מלאכה איטלקית לאמתה, מעשה ידי אמן שבימינו!”

זויות פיו של סומס נתכווצו וחייכו והוא העיף את מבטו אל בוזיניי. האדריכל היה מגחך בתוך ענן העשן שהעלה מן הסיגארה שלו. עכשיו היה דומה באמת ל“בוקאנייר”.

“מלאכה גדולה ורבה שקועה כאן”, אמר דזשמס מתוך התעוררות, כי הקבוצה עשתה עליו רושם ברוב גדלה. “דזשוֹבּסוֹן היה משלם בעדה בעין יפה”.

“אותו בר־נש איטלקי מסכן, שעשה אותה”, אמר סוויתין, “ביקש במחירה חמש מאות ־ ואני נתתי לו ארבע מאות. היא שווה שמונה מאות. מראהו של אותו בר־נש עלוב היה כמראה נפוח כפן!”

“אמנם כן!” קרא פתאום ניקולאס כמסכים לדברי סוויתין. “האמנים הללו בריות עלובות ועניות הן; תמה אני כיצד הם חיים. הרי למשל אותו פלאדזֶשילוֹטי הצעיר, אשר פאני והנערות מזמינות אותו תמיד לנגן אצלנו בכנור. הוא משתכר לכל היותר מאה לירות לשנה!”

דזשמס נד בראשו וענה ואמר: “אמנם כן, כשאני לעצמי אינני יודע כיצד הללו חיים!”

דזשוליון הזקן קם וניגש אל הקבוצה והסתכל בה מקרוב, כשהסיגארה נתונה בתוך פיו.

“לא הייתי נותן במחירה אפילו מאתים!” הפליט לבסוף מתוך פיו.

סומס ראה את אביו ואת סוויתין מעיפים זה אל זה עין חרדה. ובוֹזיניי, שישב מצדו השני של סוויתין, עדיין היה שקוע בעתר ענן עשן.

“הריני תאב לדעת מה דעתו הוא בענין זה”, הירהר סומס בלבו. גלוי וידוע היה לפניו, שקבוצה זו הריהי מלאכה ישנה ומוצאה מהדור הקודם. מעשי אמנות שכאלה שוב אין להם קונים אצל דזשובסון.

לבסוף פתח סוויתין את פיו וענה ואמר: “מימיך לא היתה לך שום הבנה בטיב פסלים. כלך לך אצל התמונות שלך ואל תדון במה שמופלא ממך!”

דזשוליון הזקן חזר אל מקומו כשהוא מפיח עשן מתוך הסיגארה שלו. הוא לא ראה צורך לעצמו להתווכח עם שוטה וקשה־עורף כסוויתין, שהיה עקשן וממרה כפרד ולא ידע להבחין בין פסל ובין מגבעת של קש.

“טיח תפל!” הפליט מפיו ושוב לא דיבר דבר.

זה כמה נוטלה מסוויתין יכולת־הגוף לקפוץ ממקומו, ולפיכך הסתפק בהכאה באגרוף על השולחן.

“טיח תפל! הלוואי והיה בביתך דבר טוב, ואילו גם פחות ערך מזה למחצה!”

באותה שעה עמד דזשמס והציל את המצב.

“ומה דעתך אתה, אדוני בוזיניי? הרי אדריכל אתה ועליו להיות בקי בטיב פסלים וכיוצא בהם!”

עיני כל המסובים פנו אל בוזיניי; הכל היו מצפים לתשובתו ומבטם היה מוזר ומביע חשד.

ואפילו סומס הפסיק בפעם הראשונה את שתיקתו ואמר:

“באמת, בוזיניי, הגידה לנו מה דעתך?”

בוזיניי השיב במתינות:

“אכן יצירה זו מצויינה היא”.

דבריו היו ערוכים אל סוויתין, אבל עיניו חייכו בערמה בפני דזשוליון הזקן. רק דעתו של סומס לא היתה נוחה מתשובתו

“ובמה היא מצויינה?”

“בתמימות שבה”.

אחרי התשובה הזאת קמה שתיקה רבת רושם. רק סוויתין לבדו היה תוהה ולא ידע, אם הדברים האלה נאמרו לשם שבח או לשם גנאי.

פרק רביעי: תָּכְנִית הַבַּיִת

שלושה ימים לאחר הסעודה אצל סוויתין יצא סומס פורסייט מפתח ביתו, שדלתו היתה צבועה בצבע ירוק, ובעברו דרך הסקווייר והביט לאחוריו, נוכח לדעת עוד הפעם שהבית טעון צביעה חדשה.

הוא השאיר את אשתו כשהיא יושבת על הספה שבחדר האורחים וידיה משולבות בחיקה. הוא הכיר בבירור שהיתה מצפה ליציאתו. ואין זה מקרה יקר. לאמתו של דבר היתה נוהגת כך יום יום.

הוא לא יכול להבין מה מצאה בו דופי. כלום היה מן השתינים? כלום היה מכניס עצמו בחובות, או עוסק במשחק, מחרף ומגדף, עושה מעשי אלמות, מתרעה עם בני־אדם שאינם מהוגנים? כלום היה מבלה את הלילות מחוץ לבית? היפוכו של דבר!

הוא חש באשתו שהיא רוחשת לו שאט־נפש עמוק וכבוש, ושאט־נפש זה היה חידה נעלמה בעיניו ועורר בקרבו התרגשות איומה, כי היא טעתה, כי היא לא אהבה אותו, כי היא ניסתה לאהוב אותו ולא יכלה ־ כל זה לא יכול היה לשמש בעיניו טעם ונימוק לדבר.

רק מי שאיננו מזרע הפורסייטים עלול היה לתלות את דבר נקיעת נפש אשתו ממנו בסיבה רחוקה שכזו.

ובכן גולל סומס את כל האשמה על אשתו בלבד. הוא לא ראה מימיו אשה מצודדת לבבות כמוה. בכל מקום שהיה הולך עמה היה רואה, שהיא נוסכת קסם על כל הגברים. דבר זה ניכר היה במבטי עיניהם, במנהגם ובקולם. ואולם תשומת־לב זו, שהכל היו מייחדים לה, לא הוציאהו מגדרה והליכותיה היו למעלה מכל דופי.

הוא וודאי לא העלה מעולם על דעתו, שהיא היתה אחת הנשים – שאינן מצויות ביותר בקרב הגזע האנגלו־סאכסוני ־ שנוצרו להיות נאהבות ואוהבות. את כוחה לצודד לבבות ראה כחלק מיקר ערכה, שהוא קנינו שלו; אלא ששיער בנפשו, שכשם שהיא עלולה לקבל, כך היא עלולה לתת; ולו לא נתנה כלום! “ולמה איפוא היתה לי לאשה?” היה שואל את עצמו תדיר. הוא שכח כמה היה מחזר אחריה; הוא שכח, ששנה ומחצה שם עליה מצור וארב לה וחיבל תחבולות להמציא שעשועים לנפשה ונתן לה מתנות ושידל אותה פעם בפעם להינשא לו והיה תמיד כרוך אחריה ונמצא על ידה ומתוך כך הרחיק מעליה את כל שאר מוקיריה ומעריציה. הוא שכח את היום, אשר בו השתמש בזריזות יתירה במורת רוחה הגדולה כלפי תנאי חייה בבית ושידוליו נתעטרו בנצחון. הוא לא זכר אלא את זאת, שהנערה בעלת שער ־ הזהב ושחורת־העינים התהלכה עמו במרי ענוג ומלא חמדה. אבל וודאי לא זכר את מראה פניה ־ אותו המראה המוזר, הסביל והמביע בקשת רחמים ־ כשנכנעה פתאום באחד הימים ואמרה לו, שהיא נכונה להינשא לו.

אכן השתדכות זו היתה מלאה התמכרות נפש, ככל אשר יפארו אותה אנשי־העט בספרים וככל אשר ירוממוה הבריות על שפת לשון. זאת היתה השתדכות, הנותנת סוף סוף שילומים לאוהב על הצפייה, שהיה מצפה באורך רוח, ואשר לקול צלצולי פעמוני החתונה שומה עליה להביא לזוג הצעיר אושר עולם.

סומס שם פניו לצד מזרח והלך במרי־רוח בצד הצל שברחוב.

עליו לצבוע את הבית מחדש, או לבנות לו בית מחוץ לעיר ולהעתיק את דירתו לשם.

זו הפעם המאה בחודש זה שהוא שוקל את הענין הזה בדעתו. אלא שאסור לו להיות נמהר בהחלטתו! מצבו היה יפה; היתה לו הכנסה של שלושת אלפים לירות לשנה, שהלכה והתרבתה, אלא שהונו לא היה גדול כפי שסבור היה אביו ־ דזשמס היה נוטה תמיד להפריז על מידת הרכוש של בניו. “שמונת אלפים יכול אני להוציא לצורך זה על נקלה”, הירהר בלבו, “בלי אשר אצטרך לבקש עזרה מאת רוברטסון או מאת ניקול”.

הוא עמד והסתכל בחלון־הראוה של חנות־תמונות, כי סומס “חובב” תמונות היה. בביתו היה לו חדר קטון, ששם היה מונח אצל הקיר ציבור של תמונות, שלא מצא מקום היכן לתלותן. הוא היה מביא אותן הביתה בחזירתו מן הסיטי, על פי רוב בדמדומי ערב, והיה נכנס לאותו החדר באחד בשבת אחר הצהרים ומבלה שם שעות כשהוא הופך את התמונות כלפי האור, בודק את הסימנים שמאחוריהן ורושם לפעמים הערות בפנקסו.

כמעט כל התמונות היו מראות־נוף עם דמויות בני־אדם בראשן, אות למרידה טמירה שבלבו כנגד לונדון, כנגד בתיה הגדולים והרמים וכנגד רחובותיה, ששם עברו חייו שלו וחיי בני משפחתו ובני מעמדו. פעם בפעם היה לוקח עמו תמונה אחת או שתים אל מרכבתו ובדרך הליכתו אל הסיטי היה עוצר את מרכבתו אצל אולם המכירה באכרזה של דזשובסון.

רק לעתים רחוקות היה מראה אותן לאדם. אירין, אשר את דעתה היה מוקיר במעמקי נפשו ומשום כך לא היה נמלך בה לעולם, היתה באה אל החדר רק במקרה שאינו מצוי, לשם מלוי תפקיד מתפקידיה של בעלת בית. הוא לא ביקש ממנה להסתכל בתמונות והיא לא הסתכלה בהן לעולם. והדבר הזה גרם לסומס צער נוסף על צערו. הוא שנא את גאותה זו ובסתר לבו היה ירא אותה.

בזכוכית־הראי של חלון־הראוה אשר לחנות התמונות ניצנצה לנגדו תמונתו של עצמו.

שערו הרך שמתחת לשולי מגבעתו הגבוהה היה לו ברק זוהר כברק הזוהר של מגבעתו גופה. לחייו החוורות והשטוחות, הקו אשר לשפתיו המגולחות למשעי, סנטרו המוצק עם עין הגוון האפור שלו הבא מן התגלחת והגזרה החמורה של מעילו המכופתר עד לצוארו ־ כל אלה שוו לו מראה של אדם שיש בו מן ההתאפקות וכבישת־הסוד ומן המתינות המוצקה והבטוחה. ואולם עיניו הקרות והאפורות עם מבטן המאומץ ועם הקמט שבין גבותיהן, הסתכלו בו בעיון, כאילו גלויה וידועה היתה לפניהן חולשה נעלמה שבקרבו.

הוא כוון לבו לתוכן התמונות ולשמות הציירים וחשב את חשבון שויָן, אבל בלי אותה קורת הרוח, שגרמה לו תמיד הערכה זו שבינו לבין עצמו, והלך לדרכו.

דירתו של עכשיו עדיין טובה היא כל צרכה לדור בה עוד שנה אחת עד שיבנה לו את הבית שעלה במחשבתו. השעה עכשיו יפה לבנין; זה כמה שנים שהממון לא היה יקר כל כך; והמקום על יד רובין היל, שהוא תר אותו באביב בשעה שנסע לשם כדי לבדוק את האפותיקא של ניקול – היכן יכול היה למצוא מקום נאה ממנו! מחיר הקרקע הנמצא במרחק של שנים־עשר מילין מהייד־פארק־קוֹרנר וודאי עתיד לעלות מעלה מעלה והוא יקבל בעדו בכל עת יותר ממה ששילם. והואיל וכך, הרי בית אשר יבּנה בסיגנון משובח לאמתו רכוש רב־ערך הוא.

הרעיון, שהוא יהיה היחיד בבני משפחתו שיש לו בית מחוץ לעיר, כמעט שלא היה חשוב לפניו כלום. כי רגש, ואפילו הרגש של מעמד בחברה, לא היה לפורסייטי אמתי אלא דבר שבמותרות, שאין אדם מתמכר לו אלא לאחר שסיפק את יצרו להנאה חמרית וממשית ממנו.

להוציא את אירין מלונדון, ליטול ממנה את היכולת לצאת ולבוא בין הבריות, להרחיק אותה מידידיה ומכל מי שמכניס דעות זרות בלבה! אך זהו דבר חשוב ביותר! היא התקרבה יותר מדאי אל דזשון! ודזשון זו לא היתה הוגה לו רצון. ואף הוא שילם לה כמידתה. הרי דם אחד היה נוזל בעורקי שניהם.

אין תקנה אחרת אלא להוציא את אירין מלונדון. הבית ייטב בעיניה, היא תשתף עצמה בעבודת הקישוט והדבר יגרום לה תענוג, שהרי רוח של אמן בקרבה!

הבית צריך להיות בנוי בסיגנון נאה, כדי שאפשר יהיה למכרו תמיד במחיר הגון; הוא צריך להיות בנין מיוחד במינו, מעין הבית האחרון של פארקֵס, אותו הבית שיש לו מגדל. אבל פארקס אמר לו בעצמו, שהאדריכל שלו רושש אותו. כשיש לך עסק עם הבריות הללו, אי אתה יודע לעולם מה יהא בסופך. אם מפורסמים הם, הרי הם מכניסים אותך בהוצאות שאין להן סוף, ולא עוד אלא שזחוחי־דעת ויהירים הם.

ולהזמין אדריכל מצוי לא היה כדאי ־ זכר המגדל של פארקס עיכב ידו להשתמש באדריכל מצוי.

ומשום כך נתן דעתו לבוזיניי. מזמן הסעודה אצל סוויתין השתדל לחקור ולדרוש עליו. תוצאות החקירה והדרישה הזאת היו מועטות, אבל הניחו את דעתו:

“הריהו אחד מבני האסכולה החדשה”.

“בעל כשרון?”

“אמנם בעל כשרון הוא ־ אלא ־ אלא שבעל דמיון הוא במקצת!”

לא עלה בידו לברר אילו בתים בנה בוזיניי ומה השכר שהוא נוטל. מתוך הידיעות שהעלה בידו הוא הסיק, שתהיה לו היכולת להציע לו את תנאיו של עצמו. וכל מה שהוסיף להרהר ברעיון זה, כן נחה דעתו ממנו במידה יתירה. ראשית, לא יצא הענין מתחום המשפחה וחוצה, ודבר זה קרוב לנפשו של אדם מן הפורסייטים. והשנית, יעלה לו הדבר במחיר נוח, אם לא במחיר זול ביותר ־ ומן הצדק הוא שיהיה כך, משום שעל ידו תתגלגל לבוזיניי היכולת לחשוף את כשרונו, שהרי הבית שהוא אומר לבנות לא יהיה מן הבנינים הפשוטים והמצויים.

סומס היה מהרהר מתוך קורת רוח בלבו, שזכות הבנין הזה וודאי תעמוד לו לאותו האיש הצעיר להשיג עבודה רבה; שהרי כדרך כל אחד מן הפורסייטים עלול היה סומס להיות אופטימיסטן גמור בשעה שיכול להפיק תועלת כל שהיא לעצמו.

לשכת־האומנות של בוזיניי היתה קבועה בסְלון־סטריט, בקרבת מקום, ומתוך כך תהיה היכולת בידו לפקח תמיד על התכניות של הבנין.

ולא עוד אלא שאירין מצדה לא תסרב ביותר לעזוב את לונדון אם ארוסה של מבחר ידידותיה יהיה המנצח על המלאכה. הרי אפשר שחתונתה של דזשון תהיה תלויה בענין זה. ואירין לא תעמוד לשטן לחתונתה של דזשון; היא לא תעשה זאת לעולם; הוא מכיר אותה יפה ויודע, שלא תעשה כזאת. ודזשון תהיה שבעת רצון ותשמח; וגם בזה ראה טובה ותועלת לעצמו.

מראהו של בוזיניי הריהו כשל אדם פיקח, אלא שהוא עושה רושם ־ וזוהי אחת המידות המעולות שלו ־ שאין הוא להוט ביותר אחר בצעו; אדם כזה וותרן הוא בענינים שבממון ונוח יהיה לעשות עסק עמו. סומס העלה את הדבר הזה על דעתו לא מתוך מחשבה של רמאות. השקפה זו היתה מצויה בו מדרך הטבע, הלא היא ההשקפה של כל איש־עסק זריז, של כל אותם אלפי אנשי־העסק הזריזים שהוא נדחק ועבר ביניהם בדרכו אל לוּדגייט היל.

ובכן איפוא בשעה שהיה מהרהר מתוך קורת רוח, שבוזיניי אדם נוח הוא לעשות עמו עסק של ממון, לא נהג אלא על פי החוקים הנעלמים השולטים בבני המעמד שלו ־ על פי החוקים של הטבע האנושי בעצמו.

בזמן שנדחק בין ההמון והלך לדרכו הלאה, הרים את עיניו, הכבושות תמיד בקרקע, אל בית התפילה סט. פאול. בית־תפילה עתיק זה נסך עליו קסם, ולא פעם אחת, אלא פעמים ושלוש פעמים בשבוע היה מפסיק את דרכו ונכנס לתוכו ועומד שם בצדו חמישה או עשרה רגעים וקורא את השמות והכתבות שעל גבי המצבות. משיכה זו, שבית־התפילה הגדול מושך את לבו, היתה חידה בעיניו והוא לא מצא לה פירוש אחר חוץ מזה, שבשעה שהוא שרוי בתוכו הריהו מוכשר לרכז את מחשבותיו בעסקי היום. בשעה שהטריד את דעתו ענין חשוב ביותר או ענין הדורש חריפות השכל, היה נוהג להיכנס לשם והיה עובר בחשאי מכתובת אל כתובת. וכשהיה יוצא משם בחשאי כדרך שנכנס נעשו פסיעותיו משהו יותר אמיצות ומכוונות והוא היה עולה במעלה הרחוב כאילו ראה דבר שנתכוון לקנותו.

גם באותו הבוקר נכנס לשם, אבל תחת להתגנב ממצבה למצבה הוא הפנה את מבטיו למעלה, אל העמודים ואל שטחי הקירות, ועמד והסתכל בלי נוע.

פניו המורמים למעלה עם המבע של יראת הכבוד ושל עיון, אשר יפיקו פני הבריות בעמדם בבית תפילה, הלבינו כסיד בתוך הבנין רחב־הידים הזה. את ידיו העטופות נעלי־ידים פרש לפניו על גבי בית האחיזה של הסוכך שלו. הוא הגביה אותן למעלה. מעין ניצוץ של רוח הקודש ניצנץ בו באותה שעה.

“אמנם כן”, אמר אל נפשו, “אני צריך למקום לתלות שם את התמונות שלי”.

באותו הערב, בחזירתו מן הסיטי, נכנס אל לשכת־האומנות של בוזיניי. הוא מצא את האדריכל כשהוא יושב בלי מעיל, מעשן מקטרת ומשרטט תכנית. סומס סירב לשתות כוס יין שהלז הציע לו וניגש מיד אל עצם הענין.

“אם פנוי אתה ביום הראשון, סע עמי אל רוֹבין היל וחוה לי דעתך בדבר מקום לבנין”.

“וכי יש עם לבבך לבנות בית?”

“אפשר”, אמר סומס, “אבל אל תגיד זאת לאיש. לפי שעה אני רוצה אך לשמוע את דעתך בענין זה”.

“טוב הדבר”, אמר האדריכל.

סומס הביט מסביבו בחדר ואמר:

“הגבהת שבתך במרום יותר מדאי”.

כל ידיעה על טיבם ומצבם של עסקי בוזיניי, שיעלה בידו, עלולה היתה להביא לו תועלת.

“לפי שעה טוב לי כאן למדי”, השיב האדריכל. “אין חלקי עם השחצנים המתגאים שאתה רגיל בהם”.

הוא נקש את מקטרתו לשם דישון, אלא שהכניס אותה שוב לבין שניו כשהיא ריקה; מקטרת זו וודאי היתה מסייעת בידו להמשיך את השיחה. סומס הבחין שבכל אחת מלחייו יש שקערורה, אשר כנראה היתה תולדה של המציצה במקטרת.

“וכמה אתה משלם בעד דירה שכזו?”

“חמישים”, השיב בוזיניי “וחמישים אלה עודפים על מידת יכלתי”.

תשובה זו הניחה את דעתו של סומס והיתה לו לרצון.

“כמדומני, שמחיר יקר הוא יותר מדאי”, ענה ואמר. “ובכן אבוא אליך ביום הראשון לקחתך עמי”.

והוא בא באמת ביום הראשון הסמוך אל בוזיניי והוליך אותו במרכבה אל תחנת מסילת הברזל. כשבאו אל רובין היל, לא מצאו שם מרכבה ולפיכך אנוסים היו לעבור ברגל מהלך מיל וחצי עד המקום הנועד לבנין.

אותו היום היה ראשון לאבגוסט ־ יום נאה עם חמה לוהטת ושחקים בהירים ללא־עב ־ וכשהלכו בדרך הישרה והצרה, המוליכה אל ראש הגבעה, העלו רגליהם אבק צהוב.

“אדמת חול”, הפליט סומס והציץ מן הצד אל מעילו של בוזיניי. בכיסים הצדדיים של אותו המעיל היו תחובים צרורות־ניירות ומתחת לזרועו האחת הוא נשא מקל משונה־מראה. סומס הבחין בזה ובכמה זרות אחרות.

רק אדם פיקח או “בוקאנייר” היה מרשה לעצמו לנהוג דרך חרות כזו במלבושיו. ואולם אף על פי שהזרות האלה היו למורת רוחו של סומס, הרי גרמו לו בכל זאת מין הנאה, משום שהעידו על אדם זה שיש בו מידות, שהוא יוכל להפיק מהן תועלת לעצמו. אם בר־נש זה יודע לבנות בתים, מי ישגיח במלבושיו?

“כבר אמרתי לך”, פתח ואמר, “שבית זה צריך להיות בנין מפליא, ולפיכך הריני מבקש ממך שלא להגיד דבר לאיש. כך דרכי שאיני מדבר לעולם על עסקי שלי עד שהם באים לידי גמר”.

בוזיניי נענע בראשו.

“אם אתה מגלה את מחשבותיך ומערכי לבך לנשים”, הוסיף ואמר סומס, “אי אתה יודע מה יהא בסופם”.

“הן”, אמר בוזיניי, “נשים שֵׁדי שחת הן!”

דעה זו היתה קבועה במעמקי לבו של סומס זה כמה, אלא שמימיו לא הביע אותה מן השפה ולחוץ.

"ובכן אתה מתחיל כבר ־ ־ " מילמל הוא, אלא שעצר בלשונו והוסיף ואמר מתוך מורת רוח בולטת: “דזשון יש לה מזג מיוחד לעצמה ־ היא הצטיינה תמיד במזגה שלה”

“אין רע, אם מלאך בעל מזג הוא”.

סומס לא קרא מעולם לאירין בשם מלאך. הוא לא רצה לחלל את מבחר רגשותיו על ידי שיגלה לאנשים אחרים את חין ערכה ויחשוף לעיני כל צפוני נפשו. הוא שתק ולא השיב דבר.

הם נטו אל דרך כבושה למחצה, שחצתה מקום מוקף גדר. עקבות אופני־עגלה הוליכו בזוית ישרה אל בור חול, אשר מאחוריו התנשאו ארובות העשן של בית קטון, שעמד בתוך קבוצת אילנות על שפת יער עבות. אגודות של עשבי־נוצות כסו את פני הקרקע הקשה ומתוכן פרחו ועלו חוגות אל מרומי האויר הספוג זהרי חמה. במרחקי האופק, מעבר לשלשלת ארוכה בלי קץ של שדות ושל גדרות, התנשאה שורה של גבעות־חולות.

סומס הלך בראש עד שהגיעו אל העבר השני, ושם עמד. זה המקום שבחר לו לבנין בית; ואולם עכשיו, שהוצרך להראות את המגרש לאדם אחר, נתבלבלה דעתו והוא בא לידי היסוס.

“בבית זה דר הסוכן”, פתח ואמר, "וודאי נמצא אצלו דבר מאכל לסעודת שחרית –

הבה נסעוד תחילה את לבנו ואחר נתעסק בענין שלפנינו".

הוא הלך שוב בראש עד שהגיעו אל הבית, ששם קידם הסוכן את פניהם בברכת שלום. אותו הסוכן, אוֹליבֶר שמו, היה אדם גבה קומה בעל פנים מגושמים ובעל זקן שהתחיל מלבין. סומס לא נגע כמעט בארוחה שהוגשה לפניהם, אלא התבונן אל בוזיניי ופעם או שתים העביר בחשאי במטפחת שלו על מצחו. לבסוף נגמרה הארוחה ובוזיניי קם ממקומו.

“סבור אני, שעליכם לדבר ביניכם לבין עצמכם בעסק שלכם”, פתח ואמר; “הנני ללכת בינתים לתור מעט את המקום”. ובלי לצפות לתשובה פנה ויצא מן הבית.

סומס היה המורשה של בעלי האחוזה הזאת והוא בילה בחברתו של הסוכן כמעט שעה תמימה, כשהוא מעיין בתכניות וכשהוא דן על המשכנתאות של ניקול ושל אפותיקאות אחרות. ולסוף, כאילו לאחר יד, נגע בשאלה על אודות מגרש הבנין.

“מן הדין הוא שבעלי הקרקע יוזילו לי מן המחיר שקבעו, כיון שאני הראשון שיתחיל כאן בבנין”.

אוליבר נד בראשו.

“המגרש שבחרת לך, אדוני”, ענה ואמר, “הריהו הזול ביותר. המגרשים שעל רמת הגבעה ובמורדותיה יקרים ממנו הרבה”.

“הימלך בדבר”, אמר סומס. “טרם באתי לידי החלטה גמורה בענין זה; אפשר שאחזור בי ולא אבנה כלל. מס הקרקע הריהו גדול ביותר”.

“אם תחזור בך, אדוני פורסייט, אהיה מיצר הרבה, ולדעתי משגה יהיה בידך אם תעשה זאת. בסביבות לונדון אין אף חלקת אדמה אחת המצויינת במראה־נוף כחלקה זו ושמחירה פחות הוא משלה. אם אך נכריז עליה ברבים, מיד ירבו עליה הקופצים”.

הם הביטו זה אל זה. הכרת פניהם מיללה בלשון ברורה: הריני מכבד אותך כאיש מעשה, ואף על פי כן אל תדמה שאני מאמין אף לדבר אחד מדבריך.

“הנה כי כן”, ענה ואמר סומס. “טרם חרצתי בלבי דבר; אפשר מאוד שכל הענין יתבטל!” ובדברים האלו נטל את סוכך־השמש שלו, תחב את ידו הקרירה לתוך ידו של הסוכן והשיב אותה בחזרה בלי חביקה כל שהיא ויצא אל אור השמש.

הוא הלך לאטו אל מגרש הבנין שלו כולו שקוע בהירהורים. לבו הגיד לו, שכל מה שאמר לו אותו הסוכן הריהו אמת לאמתו. המגרש הוא בזול. ועיקרו של דבר הוא, שגלוי וידוע היה לפניו כי הסוכן איננו חושב כל עיקר שהוא בזול; ובכן איפוא עלה בידו לנצח את הסוכן בכוח נבואת־הלב המעשית שלו.

“אם בזול ואם לא בזול, בין כך ובין כך הנני לקנות את המגרש”, אמר אל נפשו.

החוגות שלרגליו התעופפו למעלה, האויר היה מלא פרפרים, ריח מתוק עלה מעשבות־הבר. ריח רווי עסיס של שרכים התגנב ובא מן היער יחד עם הגה יונים החבויות במעמקיו ועל כנפי רוח קלה וחמימה שט ובא ממרחקים קול צילצול הַארמוֹני של פעמוני בית תפילה.

סומס היה מהלך כשעיניו מביטות לארץ ושפתיו נפתחות ונסגרות כאילו הוא מקדים וטועם את טעמו של נתח ערב. ואולם בשעה שבא אל מגרש־הבנין לא מצא שם את בוזיניי ולא ראהו בשום מקום. הוא המתין זמן מועט ואחר עבר אל הגדירה ושם פניו אל מורד הגבעה. הוא רצה לקרוא לו, אלא שפחד מפני צילצול קולו.

הגדירה היתה עזובה וגלמודה כערבה והדומיה שלה לא הופרעה אלא על ידי השפנים המקפצים ונכנסים אל מאורותיהם ועל ידי שירת החוגות.

סומס, החלוץ של מחנה הפורסייטים הגדול, אשר נסע יצא ליישב את מדבר־השממה הזה ולהפכו לנוה־תרבות, חש שרוחו מדוכאה בקרבו על ידי הבדידות והעזובה הזאת, על ידי השירה הסמויה מן העין ועל ידי האויר החמים והמתוק. הוא כבר אמר לחזור לאחוריו והנה ראה את בוזיניי.

האדריכל היה סרוח מלוא קומתו תחת אלון אדיר, אשר גזעו היה מבוקע מרוב זקנה וענפיו ועליו התלכדו והיו לגג גדול ורב־מידות ואשר עמד על שפת הרמה.

סומס אנוס היה לגעת בכתפו כדי לעוררו מעשתונותיו.

“הו, פורסייט!” פתח ואמר, “הנה מצאתי מקום נאה לבית, שאתה אומר לבנות! הבט וראה, הנה הוא!”

סומס עמד והביט מסביבו ואחר ענה בקרירות:

“אכן צדקת, המקום נאה הוא, אלא שמחירו יקר פי חצי”.

“אל תשגיח אל המחיר, בן אדם! הבט וראה את המראה!”

כמעט מתחת רגליהם השתרע שדה של קמת שיפון בשלה, שהגיע עד לחורשה קטנה וקודרת ושם אבד והתעלם. שדות וגדירות נמשכו והלכו עד למרחקי גבעות־החולות האפורות־הכחולות. מימין התנוצצה רצועת הכסף של הנהר.

השמים היו כל כך כחולים וזוהר השמש היה כל מבהיק, שדומה היה כאילו שולט בנאות המקום הזה קיץ עולמים. בחלל הִאֻתֶּר הזך היה מרחף מסביב המוך של שן־הארי. החום היה מרטט ומרקד על גבי שבלי הקמה וחדר בכל והיה להמייה נעימה, הנשמעת ואינה נשמעת לאוזן, כדומה ללחש של רגעים מזהירים החוגגים את חגם בין השמים והארץ.

סומס הביט מסביבו. דבר־מה גאה וסער בלבו בעל כרחו. לחיות כאן בתוך כל המראות האלה, להראותם לידידיו, לדבר עליהם ולשלוט בהם ־ הרי אושר הוא! לחייו להטו. החמימות, הזוהר וברק הזיו נקלטו אל תוך חושיו וצודדו אותם כאשר צודד יפיה של אירין את חושיו לפני ארבע שנים והצית בלבו אש חשק אליה. הוא הציץ בגניבה אל בוזיניי, אשר עיניו שוטטו בתשוקת־פראים ברחבי הנוף. נגוהות החמה הגיהו את החלקים הבולטים של פני האיש הזה, את עצמות לחייו המבצבצות, את חוד סנטרו ואת הבליטות הזקופות שעל גבותיו. וסומס הביט מתוך מורת רוח אל הפנים החזקים האלה, המפיקים התלהבות וחוסר דאגה.

גל־רוח משוך ורך רפרף על גבי הקמה והשיב בפניהם מפח אויר חמים.

“הייתי יכול לבנות לך כאן בנין מופלא”, פתח ואמר בוזיניי לבסוף.

“הריני מאין לך”. השיב סומס בקרירות. “הן אתה לא תוצאי על הבנין אף פרוטה”.

– בסכום של שמונת אלפים לירות יכול אני לבנות לך ארמון".

פני סומס הלבינו מאוד – קרב התרגש בנפשו. הוא השפיל את עיניו ואמר בקשיות עורף:

“אין לאל ידי להוציא סכום כזה”.

והוא חזר לאטו אל המגרש הראשון כשהוא מהלך בפסיעות חשאיות בדרכו.

שם שהו זמן־מה כשהם דנים בפרטי הבית העומד להיבנות, ואחר סר סומס שוב פעם אל בית של הסוכן.

מקץ שעה וחצי הוא יצא משם והלך בלוית בוזיניי אל התחנה.

“הנה כי כן”, הפליט מפיו כמעט בלי לפתוח את שפתיו, “החלטתי סוף סוף לרכוש את המגרש שבחרת אתה”.

הוא נשתתק והתחיל מְחַקֵר ומפשפש בלבו כיצד הגיע הדבר לידי כך, שבר־נש זה, שהוא רגיל היה לבוז לו, הכריחו לשנות את החלטתו של עצמו.

פרק חמישי: חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל אֵחַד הַפוֹרסַיטִים

כדומה לאלפי המשכילים מבני מעמדו ומבני דורו אשר בלונדון העיר הגדולה, שחדלו להיות כרוכים אחרי כסאות מצופים קטיפה אדומה והיודעים שקבוצות פסלי שיש של אמנים איטלקיים בני זמננו אינן אלא “בלָאוֹת נושנות”, התקין לו סומס פורסייט בית־דירה משוכלל כל צרכו. הוא עשה לבית מקוש־דלחת של נחושת בעל צורה מיוחדה במינה, שינה את החלונות שיהיו נפתחים כלפי חוץ, תלה בחוץ עציצים מלאים פוֹכְּסִיוֹת, ומאחורי הבית, (מנהג של חשיבות יתירה) היתה לו חצר קטנה רצופה לבנים ירוקות כעין הניפריט ומוקפה הפרטנזיות אדומות נטועות בגיגיות כחולות. כאן מתחת לסוכך יפאני שצבע של גויל לו, אשר כיסה חלק ממנה, התעלמו אנשי הבית או אורחים מעיני סקרנים ושתו תה והתבוננו בשעת הפנאי אל קופסאות הכסף הקטנות, שסיגל לו סומס בימים האחרונים.

הקישוט הפנימי נעשה בסיגנון האמֶפּיר ועל פי ויליאם מוריס. לפי מידתו היה הבית הזה נוח למדי; בקירותיו היו קבועות משקעות לאין מספר שנדמו לקנים ובתוכן היו מונחים כביצים חפצי־חמדה קטנים עשויים כסף.

בשיכלול הכללי הזה נלחמו זו בזו שתי נטיות של טעם ושל ברירה. כאן ישבה גברת, שרצתה לכונן לה מעון־חמדה על גבי אי שמם; וכאן ישב אדון, אשר חוש היופי שלו שימש לו רכוש שמשקיעים אותו בעסק והוא טיפח אותו כאמצעי להתגדל ולעשות חיל לפי החוקים של התחרות. חוש היופי המכוון והמחושב הזה גרם לו לסומס בעודנו תלמיד בבית־הספר להיות בין בני גילו הראשון הלבוש בקיץ חזיות לבנות ובחורף חזיות של קטיפה בעלות פסים; הוא מנע אותו מלהופיע במקומות של רבים כשעניבת־הצוארון שלו זחוחה הצדה, וכפה אותו לצחצח יפה את נעלי־הלכּה שלו, כשהיה יום חג בבית הספר וקהל רב התכנס לשמוע אותו מקריא את יצירותיו של מוֹלייר.

נקיון מלידה היה מצוי בסומס כשם שהיה מצוי ברבים מבני לונדון. אי אפשר היה להעלות על הדעת, שערה אחת משערותיו לא תהיה קבועה וסדורה במקומה, שהעניבה שלו תזח מן הקו הישר אפילו כמלוא הנימה ושהצוארון שלו יהא מחוסר ברק מבהיק! הוא לא היה מוותר בעד כל הון שבעולם על הרחצה באמבטי יום יום – משום שכך היתה המודה שאדם יתרחץ יום יום באמבטי. וכמה היה בז לבריות המזלזלים במנהג זה!

וכנגד זה יכול היה לצייר לעצמו את אירין כשהיא מתרחצת כאחת הנימפות באחד הפלגים המוצנעים וכשהיא נהנית מקרירות המים ומתענגת למראה גופה הנאה.

במחלוקת־בית זו היתה יד האשה על התחתונה. הנפש הנוחה ביותר לקלוט רשמים ולהיות נפעלת אנוסה היתה למעט את דמותה ולהסתגל לצורה מוסכמה, כדרך שאנו מוצאים במלחמה שבין הסאכסונים והקלטים, שעדיין היא נמשכת והולכת בתוך אומה זו.

הנה כי כן דומה היה הבית הזה דמיון גמור למאות בתים אחרים שכמותו, שהיו שוים לו לשאיפות נעלות המיוחדות לבעליהם. זה היה אחד הבתים, שאומרים עליו: “אותו הבית הנחמד של סומס פורסייט מיוחד במינו הוא – הריהו באמת נאה ומהודר!”

שהרי אין בין השם סומס פורסייט ובין השם דזשמְס פֹיבוֹדי, או תוֹמס אֶטקינס או עמנואל ספאניוֹליטי ולא כלום; זה היה על צד האמת לא שם עצם פרטי, אלא שמו של כל אנגלי אחר מבני המעמד הבינוני שבלוֹנדון בעל טעם משובח כביכול, ומה שאמרו על ביתו של זה יכול להיות נאמר על בתיהם של כל בני המעמד, אם גם נבדלים היו בקישוטים שבהם.

בשמיני לאבגוסט בערב, שבוע לאחר הנסיעה אל רובין היל, ישבו סומס ואירין לסעוד את סעודתם בחדר האוכל של בית זה “המיוחד במינו והנאה ומהודר באמת”. סועדה חמה ביום הראשון בשבוע נחשבה בבית זה כמו בכמה בתים אחרים לענין של חשיבות יתירה. תיכף לאחר נשואיו קבע סומס את הכלל הזה: “המשרתים חייבים לתת לנו ביון הראשון סעודה חמה – שהרי בטלנים הם ואין להם מה לעשות אלא לפרוט בקונצרטינה”.

מנהג זה לא עורר מרידה. כי המשרתים היו כרוכים אחר אירין – מה שהיה סימן רע בעיני סומס, – אשר למרות המסורת הקבועה הכירה בזכות המשרתים ליטול חלק במידות־החולשה המיוחדות לטבע האנושי.

הזוג המאושר ישב אל השולחן הנאה העשוי עץ־שושן לא זה כנגד זה אלא באלכסון, בזוית ישרה. הם סעדו בלי מפה על השולחן – סימן של הידור מיוחד – ועד עכשיו לא דיברו זה עם זו דבר.

סומס היה אוהב לסיח בשעת הסעודה על העסקים או על המקחות שלו וכל זמן שהיה מדבר לא הכאיבה שתיקתה של אירין את לבו. ואולם בערב הזה אי אפשר היה לו לדבר. ההחלטה לבנות בית רבצה כל אותו השבוע על רוחו כמשא כבד והוא גמר בלבו להגיד לה את הדבר.

ההתרגשות שתקפה אותו בעמדו לגלות לה את הדבר הזה הרעימה אותו הרבה. אסור היה לה להביאו לידי כך שיתעורר בו רגש כזה – הלא בעל ואשתו נפש אחת הם. היא לא הביטה אליו אף פעם אחת מאז ישבו אל השולחן והוא שאל את נפשו במה היתה מהרהרת כל אותו הזמן. אכן גבר שכמותו, שעבד עבודה רבה – מתוך מכאוב זה בלב – כדי להשתכר בשבילה ממון, קשה היה לו לראות אותה כהיא יושבת ומראיה – ומראיה כאילו אין היא רואה אלא את קירות החדר שהיא כלואה ביניהם. הדבר הזה היה בו כדי להכריח אדם לקום מאצל השולחן וללכת לו!

או המנורה בעלת הגולה הוורודה הוצק על צוארה ועל זרועותיה – אהוב היה על סומס שתהא לבושה בשעת הסעודה שמלה פתוחה: דבר זה עורר בקרבו הרגשה שאין לפרשה, שהוא יָתֵר ומעולה מרוב מכריו, אשר נשיהם היו לבושות מבחר הגלימות הבלות שלהן בשעה שסעדו בבית. צבע הענבר אשר לשערה וצחות־עורה המבהיקה היו משמשים לאור הוורוד ניגוד מוזר ומופלא לעומת הגוון החום־הכהה אשר לעיניה.

וכי יש אדם, אשר לו דבר נחמד משולחן־האוכל הזה עם צבעיו העמוקים, עם השושנים המזהירות וענוגות־העלים, עם הכוסות שעינן כעין האודם ועם מערכת כלי־הכסף הנאים שעל גבו? וכי יש אדם, אשר לו אשה נחמדה מן האשה הזאת היושבת אצל השולחן הזה? הכרת־טובה לא היתה מן המידות החשובות בעיני הפורסייטים, כי אנשים בעלי חשבון ובעלי שכל בריא שכמותם לא מצאו בה חפץ ותועלת לעצמם. ולפיכך לא חש סומס אלא רגש של מרירות רבת־מכאוב בהעלותו על דעתו, שאין הוא שולט בה כדרך שרשאי היה לשלוט בה לפי הזכות שבידו, שאין הוא יכול להושיט שאת ידו, כדרך שהוא מושיט את ידו אל השושנה הזאת, לקטוף אותה ולחשוף את מעמקי התעלומות שבנפשה.

כל שאר הקנינים שלו, כל החפצים שאסף, כלי הכסף, התמונות, הבתים והממון שלו עוררו בקרבו הרגשה טמירה של סיפוק נפש, רק היא לבדה לא נתנה כלום לנפשו.

הדבר הזה היה כתוב על כל קיר מקירות ביתו. טבעו, שהיה טבע של איש־עסקים, התקומם כנגד האזהרה המסתורית, שהיא לא נוצרה בשבילו. הוא נשא את האשה הזאת, כבש אותה ועשה אותה לקנינו שלו, ודומה הי לו שיש בזה משום הפרת החוק העיקרי שבחוקי העולם, הוא החוק של קנין־בעלים, המה שאין לו שליטה אלא בגופה בלבד, – אם בכלל יש לו שליטה כזו; דבר זה עצמו התחיל להיות מפוקפק בידו. אילו שאלהו אדם, אם הוא מבקש לרכוש את נפשה, היתה שאלה זו מגוחכה וגם סנטימנטלית בעיניו. אבל לאמתו של דבר היה נכסף ומשתוקק לרכשה, אלא שעל כתלי ביתו היה כתוב, שהדבר לא יעלה בידו לעולם.

היא היתה תמיד דוממה, סבילה, משתמטת בנעימות, כאילו היתה חוששת שמא על ידי מלה, על ידי תנועה או על ידי אות כל שהוא תעורר בלבו את האמונה שהיא אוהבת אותו; והוא שאל את עצמו: כלום יהא הדבר הולך ונמשך כך עד עולם?

כדומה למרבית קוראי הרומנים שבדורו (סומס היה שטוף בקריאת רומנים) היה יונק את דעותיו על החיים מתוך הספרות ומתוך כך השלה את נפשו באמונה, שכל הענין הזה אינו אלא שאלת הזמן. שהרי סופו של הבעל לרכוש לו את אהבת אשתו. ואפילו באותם המקרים – הוא לא היה מחבב את הספרים המספרים דברים שכאלה – שנסתיימו סיום טראגי, היתה האשה מתה תמיד מתוך דברי חרטה על שפתיה, ואם הבעל מת – דבר זה היה למורת רוחו – השתטחה האשה לפני המת מתוך עינויים של מוסר כליות.

הוא היה מבקר לעתים קרובות עם אירין בתיאטרון כשהוא בוחר בדרך אינסטינקטיבית במחזות המטפלים בשאלת הנשואים של החברה שבדורנו, אשר לאשרם של הבריות הריהי שונה לחלוטין משאלת הנשואים אשר בחיים של ממש. הוא מוצא, שהם מסיימים תמיד אותו הסיום עצמו, אפילו בזמן שמאהב היה מעורב בדבר. כל זמן שהיה מביט אל המחזה, היה סומס הוגה חיבה לאותו המאהב, אבל בנסעו עם אירין בחזרה מן התיאטרון ועוד טרם הגיעה המרכבה אל ביתו כבר ראה ונוכח, שהוא אל עשה כהוגן ושמח שהמחזה נסתיים כמו שנסתיים. באותו הזמן הופיע על הבמה טיפוס חדש של בעל, הלא הוא האיש החזק, הגס והבריא ביותר, אשר הצליח הצלחה מופלאה עם גמר המחזה. מין טיפוס זה היה שנוא על סומס, ולולא חס על כבודו היה מביע לו את תועבת נפשו בגלוי. אבל הוא הכיר הכרה ברורה, שהוא עצמו יש לו צורך גדול ביותר להיות בעל מצליח ואפילו “חזק” ומשום כך לא הביע מעולם את מורת רוח זו, אשר על פי פרוציסים משונים של הטבע אפשר שהיתה נובעת מתוך אוצר גנוז של אלמות שהיה חבוי בנפשו של עצמו.

ואולם שתקנותה של אירין הערב היתה שלא כדרכה. הוא לא ראה מעולם מבע כזה בפניה. וכיון שדבר שאינו רגיל מעורר תמיד חרדה, באה חרדה בלבו של סומס. הוא אכל את האפיקומן וזרז את המשרתת שכיבדה את הפרורים מעל השולחן בֹמכבּד של כסף. כשהמשרתת יצאה מן החדר, מילא את כוסו יין ושאל:

“ההיה בזה איש היום אחר הצהרים?”

“דזשון”.

“מה צורך היה לה?” אכסיומה היתה בידי הפורסייטים, שאין אדם בא אצל חברו אלא אם כן יש לו צורך בדבר. “וודאי באה לפטפט על ארוסה?”

אירין לא השיבה דבר.

“דומה אני”, הוסיף ואמר סומס, “שהיא אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותה. היא רצה אחריו בכל מקום”.

מבטיה של אירין עוררו בקרבו רגש לא נעים.

“אי אתה רשאי לדבר דברים כלאה!” קראה אליו.

“משום מה לא? הרי הכל רואים זאת”.

“אין איש רואה זאת, ואילו גם ראה, גנאי הוא לדבר כך!”

סומס לא יכול שוב למשול ברוחו.

“אכן אשה טובה את לבעלך!” ענה ואמר. ואולם בסתר לבו תמה על תשובתה שנאמרה מתוך רתחנות גדולה. היא לא היתה רגילה בכך. “את כרוכה יותר מדי אחרי דזשון זו! אבל שמעי את אשר אגיד לך: עכשיו, כיון שנטפלה אל ‘בוקאנייר’ זה, אי את חשובה בעיניה כלום, וסופך להכיר זאת. ואולם להבא לא תוסיפי לראות את פניה לעתים קרובות כל כך, משום שאנו עתידים להעתיק את דירתנו אל מחוץ לעיר”.

אכן שבע רצון היה שנתגלגלו הדברים לידי כך, שהוא הודיע לה את החדשה הזאת בשעת התרגזות. הוא היה מצפה שתשמיע זעקת התמרמרות, אבל היה שתקה, ושתיקתה זו החרידה אותו.

“כמדומני שאחת היא לך”, ראה צורך להוסיף.

“כבר ידעתי זאת”.

“מי הגיד לך?”

“דזשון”.

“ומהיכן מדוע לה הדבר?”

אירין לא ענתה כלום. הוא נתבלבל ואמר מתוך מורת רוח:

“אין זאת כי אם יד בוזיניי באמצע. אכן מעשה יפה עשה! וודאי סיפרה לך את הכל?”

“הן”.

שוב קמה שממה, ואחר ענה סומס ואצר:

“כמדומני, שאין נפשך לעבור אל אותו המקום?”

אירין לא השיבה דבר.

“סוף סוף אינני יודע מה את מבקשת. נראה, שאי את שבעת רצון כאן לעולם”.

“כלום התחשבת על מאויי נפשי בענין זה?”

היא נטלה את אגן השושנים ויצאה מן החדר. סומס נשאר יושב על מקומו. וכי לכך חתם על שטר האמנה? וכי לכך עמד להוציא עשרת אלפים? ובאותה שעה עלו בזכרונו דבריו של בוזיניי:

“נשים – שדי־שחת הן!”

ואולם עד מהרה שבה נפשו למנוחתה. הרי יכול היה להתרחש דבר רע מזה. הרי היא יכלה להתקצף ולהתמרמר. הוא היה מצפה, שהדבר יביא לידי תוצאות קשות מאלה. סוף סוף היתה דעתו נוחה מזה שמלאכתו נעשתה על ידי דזשון והיא המסתה את הקרח בשבילו. וודאי היתה מנקרת בו כתולעת עד שהוציאה את הסוד מלבו. הוא, סומס, צריך היה לראות מראש, שהיא תעשה זאת.

הוא הצית פאפירוסה. סוף סוף לא התריסה אירין כנגדו! היא עתידה לוותר – ולטובתה עצמה; היא היתה קרירת־רוח, אבל לא זעפה. והוא הפיח את עשן הפאפירוסה שלו ב“פרתו של משה רבנו”, שהיתה מהלכת על גבי השולחן המבהיק, והשתקע במחשבות על דבר ביתו. לא טוב לאדם להיות נרגז וכעוס; הוא ילך אליה ויפייס אותה מיד. וודאי ישבה עכשיו בחשכה בחצר תחת הסוכך היאפאני וסרגה. הלילה נאה וחמים…

ואמת באה דזשון באותו היום אחר הצהרים ועיניה מזהירות והיא קראה:

“סומס בן חיל הוא! וענין יפה בשביל פיל – דבר הגון ונאות לו!”

וכיון שפניה של אירין היו המומים והביעו תמיהה, הוסיפה ואמרה:

“הרי אני מדברת על ביתכם החדש אשר ברובין היל. כיצד? כלום אי את יודעת את הדבר?”

אירין לא ידעה כלום.

“הו, אם כן אפשר שלא הייתי צריכה להגיד לך זאת!” והיא העיפה בידידתה מבט של קוצר רוח וקראה: “במראיך כאילו אחת היא לך. האומנם אי את רואה, שהוא הוא הדבר אשר אליו התפללתי – ההזדמנות שהוא היה זקוק לה כל אותו הזמן? עתה תראי את יכלתו ואת אשר יש לאל ידו לעשות”. ואחר הדברים האלה היא סחה לה את כל אותו המעשה.

דומה היה, שמיום שנתארסה לא נתנה ביותר את דעתה למצבה של ידידתה; השעות, שהיתה מבלה בחברתה של אירין, היו מוקדשות ביחוד לספוריה על עצמה. ולמרות כל רגשות החמלה שהיא הגתה לה באהבה רבה, היה מבצבץ לפעמים בחיוך שלה צל של רחמנות מעורבת בבוז כלפי האשה שעשתה מדחה כזה בחייה – מדחה גדול ומגוחך כל כך.

"עליו מוטל לעשות גם את הקישוט הפנימי על דעת עצמו. מה טוב ומה נעים – – – ". דזשון נתנה את קולה בצחוק, גופה הקטון היה מרטט מתוך תענוג; היא פשטה את ידה וטפחה באחד הוילונות של מַלְמָלָה. "יודעת את, אני שאלתי אפילו את דודי דזשמס – – ". ופתאום עצרה את דבריה, כי אותו המאורע היה למורת רוחה והיא לא רצתה לדבר עליו. ובראותה שידידתה מתאפקת וממעיטה בדיבור, עמדה והלכה לה. בהיותה ברחוב, חזרה לאחוריה והביטה, והנה אירין עדיין עומדת בפתח. היא רמזה לה בידה לשם ברכת־פטירה ואירין השיבה לה ברמיזה והפנתה את פניה לאטה ונעלה אחריה את הדלת…

סומס קם ונכנס אל חדר־האורחים והציץ בעד החלון.

אירין ישבה דומם בצל הסוכך היאפאני והסלסלה שעל כתפיה הלבנות נעה עם כל תנודה רכה שנד חזה עלה ורדת.

ואולם דומה היה, שבריה דוממה זו היושבת בלי־נוע בתוך החשכה כולה אחוזה באותה שעה להט רגש טמיר ונעלם, כאילו נסערה כל ישותה ומהפכה התרגשה במעמקיה.

הוא חזר והתגנב בלאט ובאין רואים אל חדר האוכל.

פרק ששי: דְזשֶׁמְס יָצָא לַחֲקוֹר וְלִדְרוֹש

לא היו ימים מועטים והשמועה על דבר החלטתו של סומס לבנות לו בית עברה ופשטה בקרב כל בני המשפחה והטילה בהם סערת־רוח כדרך שהיתה מטילה בהם כל החלטה אחרת הכרוכה בעסקי רכוש ונכסים.

ואולם לא באשמתו פשטה שמועה זו, שכן נחרצה היתה מאתו שלא יוָדע הדבר לאיש. דוזשון, שלבה היה מלא חדוה, סחה את הדבר לגברת סמוֹל ולא התירה לה אלא לגלות אותו לדודה אַן – משום שסבורה היתה, שהדבר ישמח את לב הזקנה הטובה והיקרה, כי זה ימים רבים שהדודה אן לא יצאה מחדרה וחוצה.

והגברת סמול נזדרזה וסיפרה את הדבר לדודה אַן תיכף ומיד. הדודה חייכה מעל משכב־הכרים שלה לשֵמע החדשה הזאת וענתה ואמרה בקולה הברור, החלש והרועד מחמת זקנה:

“אכן טוב ויפה הדבר בשביל דזשון היקרה שלנו; ואולם מקוה אני שיהיו זהירים – כי יש בזה משום סכנה!”

וכשנותרה שוב לבדה בחדר, עבר על פניה צל קדרות כענן בוקר המבשר יום גשם.

כל אותם הימים הרבים שהיתה מוטלת כאן על משכבה היתה יגעה לאמץ את כוח רצונה אימוץ שאינו פוסק. אימוץ זה ניכר היה בפניה, אף נתגלה תמיד בתנועות הכווץ שבקצות פיה.

הבתולה סמיתר, שהיתה משמשת אותה מימי נעוריה – ושהיא אמרה עליה “סמיתר בתולה טובה היא, אלא שאינה זריזה!” – הבתולה סמיתר היתה מקיימת בכל בוקר את הצירימוניה האחרונה של ההלבשה הרגילה שלה בתכלית הדיוק. מתוך קופסת־תכשיטים לבנה היתה מוציאה את הקווצות השבות והשטוחות, הלא הן הסימניות של חשיבות אישית, מוסרת אותן ליד גברתה ומפנה אליה את גבה.

ובכל יום ויום חייבות היו הדודות דזשוליי והיסטר לבוא אליה ולהגיד לה מה שלומו של טימותי, מה החדשות שנתקבלי מאת ניקולאס, אם עלה בידה של דזשון להטות את לב דזשוליון הזקן שיקצר את זמן האירוסין הואיל ומר בוזיניי כבר עסוק במלאכה והריהו בונה בית בשביל סומס; אם באמת כבר מלאו ימיה של אשת רודזשר הצעיר ללדת; אם הניתוח שנעשה לאַרטשי עלה יפה; ומה עשה סוויטין בבית הריק, אשר השוכר אותו הפסיד את כל ממונו והתנהג עמו שלא כהוגן. ובייחוד היה מוטל עליהן להרצות לפניה על אודות סומס; כלום אירין עדיין – עדיין דורשת חדר מיוחד לעצמה? ובכל בוקר היתה אומרת לסמיתר: “סמיתר, היום אחרי הצהרים, בשתי שעות, ארד מטה; אחרי ששכבתי ימים רבים במיטה אהיה זקוקה שתתמכי בי בזרועך!”

אחרי שהגברת סמול סחה את כל המעשה לדודה אן, עמדה וגילתה את דבר הבית לגברת ניקולאס באזהרה שתשמור את הסוד ולא תגלהו לאחר; אלא שהגברת ניקולאס שאלה את וויניפרד דארטי אם אמת הדבר, הואיל וסבורה היתה, שכיון שהיא אחותו של סומס הריהי ודאי יודעת אל כל הענין. ועל ידה נתגלגלה ובאה השמועה בדרך ישרה אל אזניו של דזשמס. והלז התרגז ביותר לשמע החדשה הזאת וענה ואמר:

“אין איש מגיד לי דבר”. ואולם תחת ללכת כֹיוָן אל סומס, שהשתקנות שלו היתה גלויה וידועה לו והוא התיירא מפניה, נטל את סוכך־השמש שלו ושם פניו אל טימותי.

הוא מצא את הגברת ספטימוס סמול ואת היסטר (גם לה סחו את הדבר, שהרי היא היתה אדם נאמן ביותר והדיבור היה מייגע אותה ביותר) כשהן מוכנות ולהוטות לשאת ולתת בענין החדשה הזאת. הן אמרו, שאכן יפה עושה סומס החביב שהוא מעסיק את בוזיניי, אלא שיש חשש סכנה בדבר. היך כינה אותו דזשורזש? “בוקאנייר!” כמה מגוחך הוא כינוי זה! אבל הרי דזשורדזש גכחן היה כל ימיו! ואף על פי כן טוב שממון נשאר בידי המשפחה – שהרי הגיעה השעה לחשוב את בוזיניי לאחד מבני המשפחה, עד כמה שלא יהא הדבר נראה תמוה ביותר.

דזשמס נכנס לתוך דבריהן וענה ואמר:

“אין איש יודע עליו כלום. איני מבין מה ראה סומס להיזקק לעול ימים שכמותו. תמה אני, אם אין ידה של אירין באמצע. הנני לדבר עם…”

“סומס”, הפסיקה הדודה דזשוליי את דבריו, “אמר למר בוזיניי, שאין את נפשו שהדבר יוָדע בין הבריות. הריני יודעת, שלא לרצון יהיה לו אם ידברו עמו בענין זה, ואילו נודע הדבר לטימותי, היה מיצר ביותר. אני…”

דזשמס הניח את ידו אחורי אזנו ואמר:

“מה את אומרת? הריני הולך ומתחרש. דומני, שאינני שומע מה שמדברים אלי. אמילי חשה באצבע רגלה. עד סוף החודש לא נוכל לנסוע לוולס. איך לך יום בלי פגע רע!” ומאחר שנודע לו מה שהיה מבקש לדעת, עמד ונטל את מגבעתו ונפטר והלך לו.

אותו היום יום נאה היה והוא עבר דרך הפארק ושם פניו אל ביתו של סומס על מנת לסעוד שם בצהרים, כי אמילי היתה מוטלת במיטה בשל מיחוש באצבעה ורחל וסיסיל נסעו אל מחוץ לעיר לשם ביקור מכרים. הוא נטה אל שביל העובר באלכסון דרך אֲפָר צומח קצר ושדוף, שהיה כולו מנומר בכבשים שחורים. במקומות שונים היו מפוזרים שם זוגות של זכרים ונקבות ובריות משונות, שהיו סרוחות על גבי הקרקע ופניהן למטה והיו דומות לפגרי חללים הזרועים על פני שדה, שעברה עליו סופת מלחמה.

הוא היה מהלך בחפזון כשראשו מוטה לארץ ולא הביט לא לימין ולא לשמאל. מראה הפארק הזה, מרכז שדה־המלחמה של עצמו, אשר בו ערך קרבות כל ימיו, לא עורר בקרבו אף מחשבה אחת, אף הירהור אחד. הגופות הללו שסערת המלחמה הפילתם לארץ, זוגות המאהבים הללו שישבו סמוכים זה לזה, לחי צמודה אל לחי, ושכבשו מעבודת הפרך המונוטונית שלהם שעה אחת כדי להשרות עצמם בגן עדן של הבל־הבלים, לא הולידו במוחו אף דמיון כל שהוא; כבר עבר זמנו לפנות את לבו לדמיונות והירהורים שממין זה; חוטמו היה מכוון אל כר־המרעה, כדומה לחוטמה של אחד הכבשים שרעה באותה הכר.

אחד משוכרי־הדירות של התחיל מפגר זה לא כבר בתשלום דמי־השכירות והוא שאל את עצמו בכובד ראש, אם לא מוטב לו להוציאו מן הדירה לפני־חג־הלידה. סוויתין נכשל עכשיו ונפל ברעה גדולה, אלא שכך נאה ויאה לו – לפי שהיה מהסס וממתין זמן ארוך יותר מדאי.

הוא שקל את כל זאת בדעתו בדרך הליכתו כשהוא אוחז את הסוכן שלו בזהירות במקלו, למטה מבית־האחיזה, כדי שקצהו יהיה נטול מן הקרקע והמשי שלו לא ישָׁחק. והוא היה פוסע והולך כשכתפיו הדקות והגבוהות כפופות וכשרגליו הארוכות הולכות ומתנועעות במהירות בדיוק מכני. ובעברו דרך הפארק, אשר החמה יצקה את להבותיה עליו והשפיעה את זהרה המבהיק על כל כך הרבה בטלנים, על כל כך הרבה בני אדם המשמשים עדים למלחמה האכזריה בשל רכוש וקנין המתחוללת בחוץ, דומה היה הילוכו למעופה של צפור נודדת השטה מעל הים.

כשיצא מן הפארק חש והנה מי שהוא נוגע בזרועו.

זה היה סומס, שחזר באותה שעה הביתה מלשכת־העבודה שלו, ובראותו את אביו עבר אליו מן הצד השני,צד הצל, של הרחוב.

“אמך אנוסה לשכב על מיטתה”, אמר אל דזשמס. "הריני הולך עכשיו אליך, אלא שחושש אני שמא אפריע אתכם.

היחסים שבין דזשמס ובין בנו חסרים היו מלבר את רגש החביבות הנפשית, רגש שלא היה מצוי בקרב הפורסייטים, ואף על פי כן היו שניהם דבוקים וקשורים זה בזה. אפשר שהיו רואים זה את זה כעין קרן של ממון שהושקעה בעסק; מכל מקום היה כל אחד דואג לטובתו של חברו והיה שמח להימצא בחברתו. מימיהם לא החליפו ביניהם אפילו שתי מלים בנוגע לשאלות האינטימיות של החיים ולא הביעו זה בפני זה רגשות עמוקים ביותר.

הם היו קשורים זה אל זה על ידי דבר שאינו ניתן להתפרש במלים, על ידי דבר החבוי עמוק עמוק ברקמות עורקיהן של אומות ומשפחות – שהרי “דם אינו מים ניגרים”, אומר משל הבריות – ואיש מהם לא היה מטבעו קר־דם. ולאמתו של דבר יש לומר, שאהבתו של דזשמס לבניו היתה עכשיו הכוח המניע העיקרי של חייו. הוא לא חסך ואצר את ממונו אל על מנת להניח אותו ליצורים הללו שהם עצם מעצמו וחלק ממנו. הוא היה עכשיו בן שבעים וחמש וכלום היה לו תענוג אחר חוץ מןה תענוג לחסוך ממון? החסיכה לטובת בניו היתה עצם תכנה של הוייתו.

למרות “המרה שחורה” שלו היה דזשמס פורסייט האיש הבריא ביותר (אם היצר של שמירת הקיום משמש סימן מובהק של בריאות, אף על פי שטימותי וודאי הפריז בנידון זה על המידה) שבעיר לונדון זו, שהוא הצליח לרכוש בה רכוש גדול כל כך ושהוא אהב אותה אהבה גדולה כמרכז של עסקנותו והצלחתו. היתה מצויה בו הבריאות האינסטינקטיבית המופלאה המיוחדה למעמד הבינוני. בו נתגלתה הנטיה לפשרות יותר מאשר בדזשוליון עם הרצון התקיף שלו ועם הרגעים של רכות ועדינות הלב ושל פילוסופיה שיו מצויים אצלו, – יותר מאשר בסוויתין, שהערמומיות שלו עשתה אותו למעונה, – יותר מאשר בניקולאס, שכשרונותיו בעוכריו, – ויותר מאשר ברודזשר, שהיה קרבן לתאוות הקיבולת שלו. הוא היה נופל מכל אחיו בין לשאר רוח ובין לאישיות. ומטעם זה עלול היה יותר מהם לחיות לעולם ועד.

דזשמס אהב והוקיר את “המשפחה” יותר מן האחרים. ביחס שלו אל החיים היה אצור תמיד דבר־מה פרימיטיבי ונעים; הוא אהב את חיי המשפחה, אהב לפטפט ולהתלונן. כל ההשקפות שלו היו יונקות מן הדעה המשפחתית שלו, ועל ידי משפחתו – מן הדעות של אלפי משפחות אחרות הדומות לה בטיבן. שנה אחר שנה, שבוע אחר שבוע היה הולך אל טימותי והיה יושב בחדר האורחים של אחיו כשרגליו מורכבות זו על גב זו וזקן־לחייו הארוך והשב משמש מסגרת מסביב לפיו המגולח למשעי והיה צופה ומביט על הקדרה המשפחתית הרותחת לאטה ואל כל מה שמתבשל בתוכה וחוזר ויוצא משם כשרוחו מחודש ומחוזק בקרבו וכשלבו מלא רגש של הנאה, שאין הפה יכול לאמרה.

מתחת לקליפה הנוקשה אשר ליצר של שמירת הקיום שלו היה מצוי בנפשו של דזשמס הרבה עדינות ורוך לאמתם; ביקור בבית טימותי היה דומה בעיניו לשעה אחת של שעשועים על ברכי אם; ותשוקתו העמוקה למצוא מחסה מתחת כנפי המשפחה חזרה והשפיעה על רגשותיו כלפי בניו של עצמו. המחשבה שבניו יהיו מופקרים בין בכספם בין בבריאותם או בשמם הטוב לרוחות המתרגשות בעולם, – המחשבה הזאת העיקה עליו כסיוט של חלום בלהות. בשעה שבנו של ידידו הישן דזשון סטריט נטפל אל המתנדבים לעבוד בצבא, נד בראשו מתוך תלונה ותמה על דזשון סטריט, שהרשהו לעשות כזאת. ובשעה שסטריט הצעיר נפגע בחניתו של אחד הפראים ונפל חלל, הרעיש המאורע הזה את לבו כל כך, שהיה מחזר על בתי מכריו כדי להביע את התמרמרותו וכדי להכריז ולהודיע, ש“גלוי וידוע היה לפניו מה יהא סופו של דבר ושאין דעתו סובלת את אלה שכמותו!”

בשעה שחתנו דַארטי בא לידי משבר ממוני קשה, שהתרגש עליו בשל הספיקולציה במניות של חברת השמן, חלה דזשמס מרוב צער. דומה היה שהקיץ הקץ על כל מעמד־הרווחה שלו. מחלתו ארכה שלושה חדשים והוא אנוס היה ללכת אל בּאדן־בּאדן ולהתרפא שם עד שרווח לו. המחשבה, שאלמלא כספו שלו, של דזשמס, עלול היה שמו של דארטי להתפרסם ברשימת פושטי הרגל, הפילה עליו אימים.

כיון שנתברך בבריאות־גוף מוצקה כל כך, שבשעה שהיה לו מיחוש באוזן סבור היה שהוא הולך למות, ראה את כל חולי ארעי של אשתו ושל בניו כעלבון עצמו, כגזירה מיוחדה מן השמים, שנתכוונה לגזול את מנוחת נפשו. וכנגד זה היה כופר בכל מחלה של אנשים אחרים שאינם מבני משפחתו והיה תולה אותה בכל פעם במיחוש הכבד, שזילזלו בו בזמנו.

ומאמר שגור היה בפיו: “מה תוחלתם וסיכוייהם של אלה? הרי כך יארע גם לי בשעה שאיני נוהג זהירות בעצמי!”

כשהלך באותו הערב אל סומס, בא לידי המחשבה, שהחיים מתהלכים עמו קשה: אמילי חשה ברגלה ושוכבת במיטה ורחל משוטטת להנאתה מחוץ לעיר; אין איש משגיח בו ושם אליו לב; ואַן חולה – אין הוא מקוה שתאריך חיים כל ימות הקיץ; הוא היה אצלה שלוש פעמים בלי אשר יכלה לקבל אותו! ורעיון זה, שעלה על דעתו של סומס לבנות לו בית, – הרי זה דבר, שצריך עיון ושימת לב. והרי גם הדאגה על עסקי אירין; מי יודע מה יהיה סופו של דבר – אולי רע יהיה סופו!

והוא נכנס אל בהית מספר 62 אשר במוֹנפֶליֶיה־סקווייר מתוך הרגשה ברורה, שאדם אומלל הוא.

כבר הגיעה שת שבע וחצי ואירין ישבה בחדר האורחים כשהיא לבושה סעודה. היא היתה לבושה שמלתה המוזהבה, – כי לאחר שהתנוססה בשמלה זו במסיבה של סעודה, במשתה־נשף ובחגיגת מחולות שוב לא היתה הגונה בעיניה אלא ללבשה בבית. היא קישטה אותה מצד החזה בהמון סלסלות, אשר משכו אליהן מיד את עיניו של דזשמס.

“היכן את קונה את התכשיטים שלך?” שאל מתוך התעוררות. “מימי לא ראיתי את רחל ואת סיסיל לבושות נאה כל כך! וסלסלה זו שמשבצת ורד לה – זו אינה אמתית!”

אירין קרבה אליו, כדי להוכיחו שהוא טעה.

דזשמס חש שלא לרצונו את קסם ישותה ותפארתה ואת מדוחי ריח הניחוח העולה ממנה. ואולם שום איש מן הפורסייטים המכבד את עצמו אינו נכנע בבת אחת, ולפיכך ענה שהוא אמר מה שאמר בבלי דעת ושבוודאי הריהי מוציאה הרבה ממון על מלבושים ותכשיטים.

והנה נשמע קול הפעמון המזמין לסעודה, ואירין שמה את זרועה הלבנה תחת זרועו והוליכה אותו אל חדר האוכל. היא הושיבה אותו במקום שסומס היה רגיל לשבת שם, לשמאלה. האור חדר לכאן במידה קלושה ומראה סוף היום ההולך ודועך לאטו לא יכול היה איפוא לצערו ולהטרידו במקום זה. אחר התחילה אירין מדברת עמו על אודות עצמו.

באותה שעה קמה תמורה ברוחו של דזשמס כדומה לתמורה הנעשית בפרי ההולך ומתבכר בחמה. הוא חש שמלטפים, מהללים ומפנקים אותו, בלי אשר תגע בו יד ללטפו ובלי אשר תשמענה אזניו אף מלה אחת של שבח וקילוס לו, הוא הרגיש, שכל מה שהוא אוכל ערב לחכו ונוח לו; בבית לא נתעוררה בקברו הרגשה כזאת מעולם; הוא לא זכר, אם שתה בזמן מן הזמנים כוס יין שאמפאני שטעמו משובח כל כך, וכששאל לשם המין והמחיר, נודע לו לתמהונו שזהו אותו היין עצמו, שיש לו בבית אוצר גדול ממנו ושמימיו לא יכול לשתותו. ומיד החליט להודיע את סוחר הין שלו שהלז רמהו.

הוא נשא את עיניו מעל הפינכה שלפניו ואמר:

“הרי יש לכם כאן המון דברים נאים. כמה נתתם למשל במחיר מִזְרֵה־הסוכר הזה? ודאי עלה בדמים מרובים!”

בייחוס מצאה חן בעיניו תמונה שהיתה תלויה על הקיר שמנגד ושהיתה מתנת ידו של עצמו.

“לא העליתי על דעתי, שכל כך נאה היא?” ענה ואמר.

והנה קמו מאצל השולחן ונכנסו אל חדר האורחים. דזשמס הלך אחרי אירין ונטפל אליה.

“לסעודה זו הריני קורא סעודה קטנה ומצויינה”, מילמל כשהוא מפיח בהנאה את נשימת אפו אל שכמה: “אין בה מאכלים קשים – אף אין היא ערוכה במידה יתירה לפי המנהג הפראנצי. ואולם בביתי איני יכול לקבל סעודה שכמותה. הריני משלם למבשלת שלי ששים לירות, אלא שאין לאל ידה לערוך לי ארוחת־צהרים כזאת!”

עד כאן לא דיבר דבר על אודות בנין הבית, ולא עוד אלא שמנע עצמו מלדבר בענין זה אפילו בשעה שסומס נפטר מתוך אַמשָלָה שהוא טרוד בעסקים ועלה אל החדר שבעלייה, ששם היו אצורות התמונות שלו.

דזשמס נותר עם כלתו לבדו. הלהט של היין ושל ליקור מצויין עדיין פעל את פעולתו בקרבו. ולבו נתמלא באותה שעה רגשי חביבות יתירה לכלתו. הריהי באמת בריה קטנה וחמודה; היא מקשיבה יפה לדבריך ודומה שהיא מבינה מה שאתה מדבר אליה. ובשעה שהיה מספר עמה, נתן בה את עיניו ובחן אותה כולה, למן הנעלים שעל רגליה, שעינן כעין הברונזה ועד לסילסולי הזהב אשר לשערות ראשה. היא ישבה על כורסה של אמפּיר כשכתפיה נשענות אל ראש הכורסה – גוה הישר והגמיש התנודד עם כל תנועה שלה מירכיה ולמעלה תנודה חפשית וקלה כאילו היא מתמכרת לחיבוק זרועותיו של מאהב. שפתיה היו מחייכות ועיניה היו פקוחות למחצה.

דזשמס נשתתק פתאום, אם מתוך הרגשת הסכנה אשר בקסמי מראיה ואם מחמת פעולתו של עיכול המזון. הוא לא זכר אם נזדמן לו להיות שרוי יחידי עם אירין קודם לכן. הוא הסתכל בה ורגש משונה תקף אותו כאילו פגע בדבר מוזר ונפלֶה מאין כמוהו.

הריהי יושבת כאן כשהיא מתפרקדת אל גב הכורסה – מה המחשבות העוברות בלבה באותה שעה?

וכשפתח את שפתיו והתחיל מדבר, שוב היה קולו יותר חד וצלול כאילו הקיץ מחלום ערב.

“מה את עושה לבדך כל היום?” שאל אותה. “אי את באה אצלנו לעולם!”

היא ניסתה להצטדק באמשלות קלושות ודזשמס לא הביט אליה. הוא לא רצה להאמין, שהיא משתמטת ממשפחתו באמת – כי אכן רע ומר היה הדבר יותר מדאי.

“סבור אני, שוודאי אין לך פנאי”, ענה ואמר; “שהרי את שרויה תמיד בחברתה של דזשון. את מטפלת בה ובארוסה, פורשת את כנפי חסותך עליהם וכיוצא בזה. שמעתי, שאין היא מצויה עכשיו בבית לעולם. סבור אני שדודך דזשוליון אין דעתו נוחה כל עיקר להוָתֵר כל כך הרבה זמן בודד ויחידי בבית. שמעתי, שהיא כרוכה תמיד אחרי אותו בוזיניי הצעיר. וודאי הריהו בא לכאן בכל יום. ומה דעתך אַתּ על אדם זה? וכי סבורה את שבר־דעת הוא? לדעתי אני הריהו מן הריקנים. משער אני שהיא המושלת בו!”

מראה פני אירין קדר ודזשמס הסתכל בה מתוך חשד.

“הריני חוששת שאין אתה מבין כל צרכך את טיבו של מר בוזיניי”, ענתה ואמרה.

“אינני מבין את טיבו!” נחפז וקרא דזשמס. “וכי מה יש כאן להבין? הכל רואים, שהוא אחד הזאטוטים העוסקים באמנות. אומרים שבעל כשרון הוא, – אבל כל אותה הכנופיה חושבים עצמם לבעלי כשרון. אלא שסבור אני, שאת מכירה אותו יפה ממני”, הוסיף ואמר כשהוא נותן בה שוב עין חשדנית.

“הוא ערך תכנית של בית בשביל סומס”, אמרה רכות בוודאי מתוך כוונה לפייס אותו.

“הוא הוא הדבר שחפצתי לדבר עליו”, אמר דזשמס. “אין דעתי תופסת משום מה נטפל סומס אל אדם צעיר שכמותו; משום מה לא פנה אל אדריכל מן המעולים?”

“אפשר שמר בוזיניי אדריכל מעולה הוא!”

דזשמס קם ממקומו והתחיל מהלך בחדר כשראשו מורכן.

“הרי כך שיערתי”, ענה ואמר, “אתם בני הנעורים הנכם כולכם בני כנופיה אחת; כולכם סבורים, שאין חכמים ונבונים מכם!”

והוא הזדקף ועמד לפניה מלוא קומת גופו הכחוש והושיט את אצבעו מול חזה כאילו היה קורא תגר על יפיה ואמר:

“גלוי וידוע לפני, שכל אותה הכנופיה של האמנים, או יהי השם שהם קוראים לעצמם אשר יהיה, הריהי כנופיה של בריות שאין לסמוך עליהן כל עיקר; והריני משיא לך עצה לכל תתעסקי עמו יותר מדאי!”

אירין חייכה ועל דל שפתיה נחה מעין ארשת של התפרצות וקריאה לקרב. דומה היה שיראת הכבוד שלה נסתלקה. חזה התנופף עלה ורדת כאילו מתוך כעס עצור וכמוס; היא השיבה את ידיה מעל זרועות־המשען של הכורסה עד שקצות אצבעותיה נגעו זה בזה ועיניה האפלוליות העיפו בפני דזשמס מבט סתום שאין חקר לו.

הלז כבש פניו בקרקע מתוך מורת רוח.

“הנני להגיד לך את אשר בלבי”, פתח ואמר שוב, “חבל שאין לך ילד, אשר אליו תייחדי את מחשבותיך ואשר בו תעסיקי עצמך!”

ארשת רבת־מחשבות ניצנצה פתאום בפני אירין ואפילו עיניו של דזשמס הבחינו מיד שכל גופה כאילו התאבן וקפא מתחת למשי והסלסלות אשר לתלבשתה.

הוא נבהל למראה הרושם שעשו עליה דבריו וכדומה למרבית האנשים שאינם אמיצי לב ניסה לחלץ עצמו מן המיצר על ידי דברים של תרעומת וקיטרוג.

“הנראה, שאין נפשך לצאת מן הבית. משום מה אינך נוסעת אתנו אל הֶרלינגטוֹן? וגם אל התיאטרון עליך ללכת לפעמים, אדם בגילך צריך למצוא ענין וחפץ בכל. הרי אשה צעירה לימים² אתַ!”

הארשת רבת־המחשבות שבפניה התעמקה וקדרה ביותר; דעתו חלשה והוא התחיל מתרגז.

“הרי לאמתו של דבר איני יודע כלום”, הפליט ואמר; "הרי אין איש מגיד לי דבר. סומס גופו חייב לדאוג לעצמו. אם אין הוא רוצה לדאוג לעצמו, אל יסמוך עלי – הנה סוף דבר – – "

והוא נשך את קצה אצבעו והעיף בגניבה אל כלתו מבט קר ונוקב.

אבל מבטו פגע בעיניה, שהציצו לתוך עיניו ושהיו כל כך קודרות ועמוקות, שהוא נאלם וטיפות זיעה ביצבצו במצחו.

“עלי ללכת הביתה”, אמר לאחר ששתק שעה קלה; ומקץ רגע קם ופניו הביעו תמיהה קלה. כאילו היה מצפה שיתבקש להישאר. הוא הושיט את ידו לאירין ונתן אותה ללוותו עד שיצא אל הרחוב. הוא לא רצה לנסוע במרכבה, אלא ללכת ברגל. הוא ביקש מאת אירין, שתמסור בשמו ברכת שלום לסומס, ואף אמר לה אשר אם תבקש להמציא לעצמה מעט עונג, הריהו מוכן לנסוע עמה באחד הימים אל ריטשמוֹנד.

הוא הלך הביתה, וכשעלה אל דירתו העיר את אמילי משנתה העמוקה, שנפלה עליה מקץ עשרים וארבע שעות, כדי להגיד לה, שעסקי המשפחה של סומס רעים הם לפי דעתו. בענין זה היה מספר עמה כחצי שעה, ולבסוף התהפך על צדו באמרו, שוודאי לא יישן הלילה אף רגע אחד, ומיד השמיע קול נחרה.

ובאותה שעה יצא סומס מחדר המתונות שלו ועמד על השלב העליון של המדרגה, כשהוא סמוי מן העין, והתבונן אל אירין, שסידרה את המכתבים שנתקבלו עם הפוסטה האחרונה. היא נכנסה אל חדר־האורחים, ואולם מקץ רגע חזרה ועמדה תחתיה כאילו היא מטה את אזניה ומקשיבה. אחר עלתה בחשאי על המדרגה והחתול הקטן על זרועה. הוא ראה אותה כשהיא מטה את פניה אל החיה הקטנה, שהיתה מנהמת חרש לעומת צוארה. משום מה אין היא מביטה גם אליו הבטה שכזו?

ופתאום ראתה אותו, ומיד השתנו פניה.

“היש מכתבים בשבילי?” שאל אותה.

“שלושה”.

הוא נטה הצדה, והיא עברה על פניו ונכנסה אלחדר משכבה בלי אר הוסיפה לדבר אליו דבר.

פרק שביעי: קַלְקָלָתוֹ שֶׁל דְזשׁוֹלֵיוֹן הַזָּקֵן

באותו היום עצמו אחר הצהרים יצא דזשוליון הזקן מככר־הקרוֹקֵיט על מנת ללכת הביתה. ואולם באמצע הדרך חזר מדעתו וקרא למרכבה וצווה לרכּב לנסוע אל וויסטאריה אוויניו על־פי האדריסה שמסר לידו. הוא נמלך והחליט דבר.

דזשון לא היתה כמעט כל השבוע בבית; היא לא היתה מצויה בחברתו זה ימים רבים, לאמתו של דבר מיום שנתארסה לבוזיניי. הוא לא ביקש ממנה אף פעם שתארח לחברה עמו. לא היה זה ממנהגו לבקש דבר מאדם! את דעתה העסיקה עכשיו רק מחשבה אחת – המחשבה על בוֹזיניי ועל הענינים שלו – והיא עזבה אותו בבית הגדול עם כנופיה של משרתים כשהוא יחידי ובודד ואין לו נפש אדם לדבר עמה דבר מן הבוקר עד הלילה. הקלוב שלו היה סגור לצורך ניקוי; הישיבות שלו במועצת החברה נפסקו מפני הפגרה; לא היה איפוא דבר, אשר יכוף אותו לשהות בעיר. דזשון דברה על לבו לנסוע מן העיר; היא עצמה לא רצתה לנסוע, משום שבוזיניי ישב בלונדון.

אבל להיכן ילך יחידי? הוא לא יכול לנסוע לוחץ לארץ לבדו; אויר הים היה קשה לִכְבֵדוֹ ובתי המלון היו שנואים עליו. רודזשר הלך להתרפא במוסד של הידרופאתיה – הוא לא יתחיל בדברים שכאלה בפרק חייו זה; כל מקומות־המרפא החדשים הללו לא נבדו אלא לשם רמאות!

בדברים כגון אלה הביע את דיכדוכי נפשו באותו הזמן; קוי פניו התעמקו, מבטי עיניו נעשו מיום ליום עגומים ביותר ועל פניו שכנה קדרות, שלא היתה הולמת כלל את הפנים הללו, שהיו נראים תמיד רעננים ובהירים.

וכך עמד ונסע באותו היום דרך היער של סט. דזשוֹן בתוך נגוהות־הזהב שהתנוצצו על ענפי השיטות הירוקות שלפני הבתים הקטנים, בתוך שפעת הזוהר של שמש הקיץ, אשר חגג את חגו על גבי הגינות הקטנות. הוא הביט מסביבו בתשוקה, כי הסביבה הזאת היתה מקום אשר איש מבני הפורסייטים לא בא לשם בלי להטיל בו דופי בגלוּי ובלי סקרנות טמירה.

המרכבה עמדה לפני בית קטון, אשר הצבע הצהבהב הנפחת שלו העיד עליו שלא צבעוהו זה ימים רבים. היה לו שער חיצוני עם מבוא דרך סורג כמשפט בתי הכפר.

דזשוליון הזקן יצא מן המרכבה ומראהו הפיק שלוה גמורה; ראשו הגדול עם שפמו התלוי מזה ומזה ועם קווצות שערו השב, שביצבצו מתחת למגבעתו הגבוהה והרחבה עד מאוד, היה מורם וזקוף; מבט עיניו היה תקיף וזועף מעט. הנה עד היכן הגיע!

“וכי מר דזשוליון פורסייט בבית?”

“הן אדוני! – ומה שם אדוני, כי אודיענו?”

דזשוליון הזקן הגיד את שמו ולא יכול להתאפק מלמצמץ בעיניו כלפי הנערה־המשרתת הקטנה. היא נראתה בעיניו כמין צפרדע קונה ומגוחכה כל כך!

הוא הלך אחריה ועבר דרך מסדרון אפל ונכנס אל חדר־אורחים קטון, אר כלי־התשמישים שלו היו מחופים באַטוּן. המשרתת הקטנה הגישה לו כורסה.

“הרי הם כולם בגן; אם אדוני יואיל לשבת, הנני ללכת לקרוא אותם”.

זדשוליון הזקן ישב בכורסה המחופה אטוּן והביט מסביבה. כל הביתנראה לו דל ביותר; בכל היה ניכר סימן – הוא לא מצא את השם המכוון לדבר – של עניות מנוולת, או טוב מזה, של חיים בצימצום ובדוחק. ככל אשר עלה בידו להבחין לא נמצא כאן אף כלי־תשמיש אחד שהיה שוה אפילו חמש ליטראות. הקירות, שהטיח שלהם נפחת מרוב ימים, היו מקושטים בציורים של צבעי־מים, ולאורך כל התקרה התפתל סדק ארוך.

הבתים הקטנים הללו היו כולם ישנים־נושנים וממדרגה פחותה; דמי השכירות וודאי פחותים הם ממאה ליטראות לשנה; והמחשבה, שאחד מן הפורסייטים – בנו של עצמו – דר בבית כזה ציערה אותו צער גדול, שלא יכול להביעו.

המשרתת הקטנה חזרה ובאה אל החדר ואמרה: “אולי יואיל האדון בטובו לרדת אל הגן?”

דזשוליון הזקן קם ויצא דרך דלת של זכוכית. כשירד מעל המדרגה, הבחין שהיא טעונה צביעה מחדש.

דזשוליון־הבן, אשתו, שני ילדיו וכלבו בלשצאר ישבו כולם תחת עץ־אגס.

הליכה זו, שהלך לקראתם, היתה מעשה־הגבורה הגדול ביותר שעשה דזשוליון הזקן בימי חייו; ואולם אף שריר אחד משרירי פניו לא זע באותה שעה ולא ניכרה בו אף תנועה נרגזה אחת, שהיה בה כדי לגלות את הנעשה בלבו. עיניו היושבות במעמקי חוריהן היו מכוונות ישר אל האויר.

במשך שני הרגעים האלה נתן דוגמה מעולה של העצמה שלא מדעת, של הבטיחות והכוח החיוני העושים אותו ואת הרבה אחרים מבני מעמדו לעיקר יסודה של האומה. על ידי התמכרותם הגמורה לעסקיהם של עצמם, אשר בגללם זילזלו בכל שאר הדברים שבעולם, היו מסמלים בעצמם את האינדיבידואליסמוס המוטבע בטיבו של איש בריו בשל ההתבדלות הטבעית של ארצו.

הכלב בלשצאר התחיל מחזר אחריו והריח בשולי מכנסיו; בן־התערובות החביב הזה – פרי זווג של פּוּדְל רוסי עם פוֹכְּסטֶרְיֶיר – היה בעל חוטם שאינו מצוי.

לאחר שאלות הלום, שהיה בהן מן הזרות, ישב דזשוליון הזקן על כסא של נצרים קלועים ושני נכדיו עמדו מזה ומזה לשתי ברכיו והציצו בו מתוך שתיקה, שכן מימיהם לא ראו איש זקן מופלג שכמותו.

הם אל היו דומים זה לזה, כאילו ההבדל שבין תנאי לידתם טבע את חותמו המיוחד על כל אחד מהם. דזשולי, שנולד מן החטא, היה עב־לחיים עם שערות שעינן כעין הפשתן, שהיו סרוקות מן הפדחת ולמעלה, ועם גממה בסנטר; פניו הפיקו ידידות ותקיפות ועיניו היו כשל אחד הפורסייטים. הוֹלי הקטנה, שנולדה מן הנשואים, היתה ילדה שחומת־עור, כבדת־ראש ובעלת עינים אפורות ובוחנות כעיני אמה.

הכלב בלשצאר התהלך מסביב לשלוש הערוגות הקטנות שבגן כדי להביע בכך את רגש הבוז שלו כלפי כל הענינים שבעולם, ואחר נמלך וישב גם הוא מנגד לדזשוליון הזקן, כשהוא מכשכש בזנבו הצנוף מטבעו על גבו, ולטש אליו את עיניו, שלא היו מפלבלות.

אפילו הגן הזה השרה על דזשוליון הזקן את הרגש שהכל כאן עלוב ודל; הכורסא הקלועה רעשה תחת כובד גופו; ערוגות הגן היו “מדולדלות” למראה; ומשם והלאה, מתחת לקיר המגואל בפיח פרצו להם חתולים מסילה לעצמם.

בה בשעה שהסב הסתגל בנכדיו והללו הסתכלו בו בעינים בוחנות, סקרניות ומלאות אמון, כדרך שילדים רכים ביותר ואנשים זקנים ביותר מסתכלים אלה באלה, התבונן דזשוליון־הבן בשים לב אל אשתו.

פניה הכחושים והסגלגלים עם הגבות הישרות ועם העינים הגדולות והאפורות הקבועות בהם הסמיקו ביותר. שערה, שהיה סרוק יפה מן המצח ולאחור, כבר התחיל מלבין כשערו שלו, ועין שיבה זו הבליטה את האדמומית שניצנצה פתאום בלחייה ושהיה בה משל יגון הנוגע עד נפש.

ארשת פניה, אשר כמוה לא ראה מעולם ואשר היא העלימה אותה תמיד מעיניו, הביעה חימה כמוסה וגעגועים ופחד. עיניה קפאו מתחת לגבותיהן הרועדות והביטו נכחן ברב־צער. והיא שתקה.

רק דזשולי לבדו היה מספר עם הזקן באותה שעה. הוא היה עשיר בכלי־צעצועים והשתוקק מאוד, שידידו הנכרי, אשר שפמו ארוך כל כך וידיו מכוסות בגידים כחולים ואשר ישב על הכסא כשרגליו משולבות כמנהגו של אביו (מנהג שהוא גופו השתדל לסגל אותו), יהי מכיר אותם. אבל כיון שהיה פורסייטי גמור, אף על פי שטרם מלאו לו שמונה שנים, לא הזכיר את החפץ, שהיה יקר ללבו באותו הרגע מכל החמודות שבעולם, – הלא הוא מחנה של חיילים העומד בחלון־הראוה של חמות־צעצועים ואשר אביו הבטיח אותו לקנות. כנראה חשב שהחפץ הזה יקר־ערך הוא ביותר, ולפיכך לא רצה לנסות את מזלו ולדבר עליו.

וקרני השמש היו משחקות בין העלים ורעפו על החבורה הקטנה של שלושה דורות, אשר ישבו בדממה תחת עץ־האגס, שחדל מעשות פירות זה ימים רבים.

פניו הקמוטים של דזשוליון הזקן האדימו והתכסו בהרות, כדרך שפני זקנים מאדימים בחמה. הוא אחז באחת מידיו של דשזולי והנער עמד וטיפס על ברכו. המחזה הזה קָסַם קֶסם ללבה של הולי הפעוטה וגם היא טיפסה ועלתה לשם; ואל כל זה נטפל קול השריטה הריתמית, שהכלב בלשצר שרט בצפרניו בקרקע.

ופתאום קמה אשרת דזשוליון־הבן ממקומה וחפזה וניכנסה הביתה. עבר רגע אחד ובעלה גימגם מה שגימגם לשם הצטדקות וקם והלך אחריה. דזשוליון הזקן נשאר איפוא עם נכדיו לבדו.

והטבע עם האירוניה המופלאה המיוחדת לו, חולל באותה שעה בקרבו את אחת המהפכות המשונות שלו, כשהוא פועל את פעולתו במעמקי לבו על פי מחזור החוקים שלו. אהבתו הרבה לילדים קטנים, תאות נפשו לראשית ניצני החיים, אשר גרמה לו לפנים לעזוב את בנו ולדבוק בדזשוּן, עוררה אותו עכשיו לעזוב את דזשוּן ולדבוק בפעוטות הללו. הנעורים עדיין בערו בלבו כאש תמיד והוא חזר ופנה אל הנעורים, אל האברים העגלגלים והזעירים, שבעליהם לא דאגו להם כל עיקר ומשום כך היו צריכים שמירה יתירה, אל הפנים הזעירים והסגלגולים, שהיו חמורים ללא סיבה או מזהירים ונוהרים, אל הקולות הפוזזים ואל מצהלות הצחוק, אל הידים הקטנות הממשמשות ומושכות בלי חשך ואל ההרגשה של גופים זעירים המתרפקים על רגליו, – אל כל מה שהיה צעיר ורענן וצעיר ורענן ושוב צעיר ורענן. ועיניו נעשו רכות וקולו נעשה רך וידיו הרזות והמעורות גידים נעשו רכות ולבו נעשה רך בקרבו. ולבריות הקטנות הללו היה נעשה מיד מקור עונג ושעשועים. מקום מקלט שבצלו חסו לבטח ויכלו לפטפט ולצחוק ולהשתעשע כאות נפשם; וגילה רבה, גילת שלושה לבבות שפעה ועלתה מן הכורסה הקלועה, שדזשוליון הזקן ישב עליה, והבהיקה בעולם כזוהר החמה.

ואולם דזשוליון־הבן, שהלך אחרי אשתו וניכנס אל חדרה, היה שרוי באותה שעה במצב־רוח שונה מזה.

הוא מצא אותה כשהיא יושבת על כסא לפני הראי פניה כבושים בכפות ידיה. כתפיה רעדו מבכי. מידתה זו להתמכר בכל נפשה לתמרורי צער שאין לו מצרים היתה תמיד חידה סתומה בעיניו. ערכי־הרוח הללו כבר התרגשו עליה לעיניו מאות פעמים; הוא לא ידע בעצמו איך עצר כוח לעמוד בהם, כי הוא לא יכול לדמות בנפשו כי באמת אין אלה ערכי־רוח חולפים ועוברים וכי טרם הגיעה השעה האחרונה למסורת־הנשואים שלו.

בלילה וודאי תחבוק את צוארו בזרועותיה ותקרא: “אהה, דזשוֹ, כמה אני מצערת אותך!” כדרך שעשתה מאות פעמים קודם לכן.

הוא פשט אל ידו ונטל את הקופסה עם תער הגילוח שבתוכה והחביאה באין־רואים בכיסו.

“אינני יכול להתמהמה כאן”, אמר אל נפשו, “עלי לרדת מטה!” ובלי דבֵּר דָבָר יצא מן החדר וחזר אל הגן.

דזשוליון הזקן הרכיב את הוֹלי הפעוטה על ברכיו והיא השתעשעה בכלי־השעות שלו; ודזשוֹלי, שפניו האדימו מרוב מאמץ, ניסה להראות לזקנו שהוא יודע לעמוד על ראשו. ובאותה שעה עמד הכלב בלשצאר בקרבת השולחן ולטש את עיניו אל העוגה המונחת על השולחן.

בלבו של דזשוליון־הבן ניצנץ יצר רע לשים קץ לשעשוע־העונג שלהם.

מה ראה אבא לבוא הנה ולהרגיז את רוח אשתו עד כדי מידה כזו? הרי הופעתו לאחר שנים מרובות כל כך הממה אותה כולה! הרי צריך היה לראות זאת מראש, הרי צריך היה להודיעם תחילה על ביאתו. אבל כלום העלה איש מן הפורסייטים על דעתו מימיו, שדרכו עלולה להרגיז את רוחו של מי שהוא! והוא דן בלבו את אביו לכף חובה על מעשהו זה.

הוא נזף בילדים וצוום ללכת ולשתות את התּה שלהם. הם תמהו תמיהה גדולה על כך, משום שמעולם לא דיבר אביהם עמם קשות, והם עמדו והלכו להם אחוזי יד, אלא שהוֹלי הקטנה הביטה לאחוריה שוב פעם כשהיא מציצה למעלה משכמה.

דזשוליון־הבן מילא את הכוסות תה.

“אין שלום לאשתי היום”, פתח ואמר, אלא שהוא ידע היטב, שאביו הבין את סיבתה של בריחת־פתאום זו, וכמעט ששנא את הזקן שישב כאן ומראהו שָלֵו ושקט כל כך.

“בית קטון ונאה לך”, אמר דזשוליון הזקן כשהוא מביט בו הבטה של ערמה; “וודאי שכרת אותו?”

דזשוליון הצעיר נענה ברשאשו.

“השכנות אינה מוצאת חן בעיני”, אמר דזשוליון הזקן; “כאן דרה כנופיה של אביונים”.

דזשוליון הציר החזיר: “אמנם כן, כנופיה של אביונים אנחנו”.

מסביב שלטה דממה גדולה שלא השבתה באותה שעה אלא על ידי קול החטיטה שהכלב בלשצאר חטט בקרקע.

“דזשו”, ענה ואמר דזשוליון הזקן בפשטות, “סבור אני, שלא הייתי צריך לבוא הנה, אבל מה אעשה וגלמוד אני לאין הכיל?”

לשמע הדברים האלה עמד דזשוליון־הבן והניח את ידו על שכם אביו.

באחד הבתים הסמוכים ניגן מי שהוא חזור ונגן על פסנתר מקולקל את אחד הניגונים הידועים; הגן הקטון היה שרוי בצל ואור החמה לא הגיע עכשיו אלא עד שפת הגדר, שעליה רבץ והתחמם באותה שעה חתול אחד, אשר עיניו הצהובות היו מכוונות כלפי הכלב בלשצאר מתוך נטיה לתנומה. ממרחק בקע ועלה השאון הקלוש של העוברים והשבים ברחוב; סורג־הגן, שהיה כולו מעוטה קיסוס, חסם את כל המראה אשר מסביב, והעין לא ראתה אלא את הרקיע, את הבית ואת עץ־האגס עם ענפיו העליונים, שאור החמה עדיין יצק עליהם את ברק זהבו.

הם ישבו זמן־מה ולא דיברו אלא מעט. אחר קם דזשוליון הזקן כשהוא מתכוון ללכת, ואף מלה אחת לא נאמרה באותה שעה כי ישוב לבקר את הבית הזה.

והוא הלך לו כולו עצוב ומר־רוח. כמה עלוב ועכור הוא המקום הזה! והוא הרהר בבית הגדול והריק אשר בסטֶנהוֹפּ־גייט, באותו הבית, שראוי והגון הוא בכל צרכו לשמש מעון לאחד הפורסייטים, עם חדר־הביליארד רחב־המידות שלו ועם אולם האורחים, אשר איש לא נכנס לתוכו מראשית השבוע עד אחרית השבוע.

אשה זו, אשר פניה כמעט שמצאו חן בעיניו, היתה כחושה ודלה עד מאוד; מובטח הוא, שהיא ממררת את חייו של דזשו! והילדים הנעימים הללו! אהה, מה נורא ומה נאלח הוא כל אותו הענין!

הוא היה מהלך בין שורות של בתים קטנים, שכל אחד מהם עורר חשד בלבו (וודאי בטעות, אלא שכל דעה קדומה, שהחזיק בה איש מן הפורסייטים היתה קודש בעיניו) שקופה של שרצים תלויה אחורי בעליו.

החברה, או מוטב שיאמר מכשפות פטפטניות וקופים בעלי לשון ישבו כסאות למשפט וחרצו דינו של עצמו ובשרו! כנופיה של נשים בלות! הוא הכה בסוכך שלו בקרקע כאילו התכוון לנעוץ אותו בלבה של אותה החבורה, אשר העיזה לגזור נידוי על בנו ועל בן בנו, שעל ידם יכול היה לשוב לתחיה ולחדש את חייו!

הוא חבט בסוכך שלו בקרקע בחמת זעם; הרי הוא גופו השתעבד חמש־עשרה שנה למשפטה של החברה ורק היום כפר בו והתקומם כנגדו!

הוא הרהר בדזשון ובאמה חמתה ובכל אותו המעשה וכל המרירות הישנה שבלבו התעוררה מחדש. אהה, כמה מעציב הוא כל הענין הזה!

עבר זמן הרבה עד שהגיע אל ביתו, כי מתוך עקשנותו המצויה בו מלידה היה מהלך כל אותה הדרך ברגל אף על פי שהיה עיף עד מאוד.

לאחר שרחץ את ידיו בכיור שלמטה ניכנס אל חדר האוכל והמתין שם לסועדת הערב. זה היה החדר היחידי, שהוא היה מצוי בו בזמן שדזשון נעדרה מן הבית – כאן לא חש עצמו בודד כל כך. עתון הערב טרם בא, את ה“טיימס” כבר קרא עד תומו, ולפיכך לא היה לו מה לעשות.

אותו החדר נמצא באחורי הבית והיה מרוחק משאונו והמונו של הרחוב, ולפיכך שלט בו שקט גמור. הוא שנא את הכלבים, אבל הרי אפילו כלב יכול היה לשמש לו רֵעַ וחבר עכשיו. מבטי עיניו שוטטו על פני הקירות ונחו על תמונה אחת הקרויה “קבוצת סירות־דייגים הולנדיות עם שקיעת החמה” ושהיתה המובחרה שבין תמונותיו. אבל היא לא גרמה לו קורת רוח באותה שעה. הוא סגר את עיניו. אהה, מה גלמוד הוא! גלוי וידוע היה לפניו שאין הוא רשאי להתאונן, אבל קשה היה לו למשול ברוחו: בריה עלובה היה – כל ימותיו בריה עלובה היה – לא היה בו אף קורטוב של אומץ רוח! כך היה מהרהר באותה שעה.

והנה נכנס בן משק הבית לערוך את השולחן, ומהיותו סבור שאדוניו ישן נהג זהירות יתירה בתנועותיו ועשה את מלאכתו בחשאי. גם אדם בעל זקן־לחיים זה גידל שפם והדבר הזה עורר חששות וספיקות חמורים בלבם של כמה מבני המשפחה, וביחוד בלבם של אלה אשר ביקרו בתי ספר עליונים, כדומה לסומס, והיו רגילים להקפיד על הלכות דרך ארץ בענינים שכאלה. כלום באמת בן משק בית היה? הליצנים היו קוראים אותו ה“נונקונפורמיסט³ של הדוד דזשוליון”, והבדחן המפורסם דזשורזש כינהו בשם “מתחסד”.

הוא התהלך חרש ובזריזות מופלאה בין המזנון הגדול והממורק ובין השולחן הגדול והממורק.

דזשוליון הזקן השגיח אליו כשהוא משים עצמו ישן. בן אדם זה היה ערום כשועל – כן היתה דעתו עליו תמיד, – שלא היתה בלבו אלא מחשבה אחת: למהר ולהיפטר מעבודתו על מנת ללכת אל מרוץ הסוסים, אל אהובתו או השד יודע להיכן! עצלן הוא! וכמה השמין! ואל אדוניו לא ישעה ולא יתן דעתו עליו!

אבל הנה שרתה עליו אותה רוח הפילוסופיה, שהפלתה את דזשוליון הזקן מיתר הפורסייטים:

סוף סוף מה בצע לו לאדם זה להיות דואג לו? הרי בעד הדאגה אשר ידאג לו לא יקבל שום שכר, ובכן מה זכות יש לו לדרוש ממנו כדבר הזה? בעולם הזה אין אדם יכול לבקש מחברו התמכרות ותשומת לב אלא אם כן שילם לו שכר בעדה. אפשר שבעולם הבא לא כך היא המידה – מי חכם וידע זאת? והוא חזר ועצם את עיניו.

ובן משק הבית הוסיף לעשות את מלאכתו בהתמדה ובחשאי כשהוא הולך ומוציא את הכלים מן המגירות השונות שבמזנון. גבו היה מופנה כל העת כנגד אדוניו; בדרך זו חיפה על חוסר הנימוס שבדבר, שהוא עושה את מלאכתו בפני אדוניו. פעם בפעם היה נופח בחשאי על כלי הכסף ושיפשף אותם במטלית של עור־צבי. דומה היה שכל מעייניו נתונים למידת היין שבצלוחיות שהעלה על השולחן ושנשא אותן בזהירות גדולה וברמה כשהוא משלשל עליהן את זקנו כאילו לשם הגנה. משגמר את מלאכתו, עמד שעה קלה והסתכל באדוניו מתוך מבע של בוז שניצנץ בעיניו הירקרקות:

הרי האדון שלו! זקן בלה שעבר ובטל מן העולם!

הוא עבר את החדר בצעדי חרש כאחד החתולים וצילצל במצילה. הוא נצטווה להעלות את הארוחה בשבע שעות. ואם אדוניו ישן, אין בכך כלום. הוא לא ישגיח בו ויעירנו: אין בני אדם ישנים אלא בלילה! עליו לתת את דעתו לעסקי עצמו, שכן בשבע שעות ומחצה שומה עליו להיות בקלוב שלו!

לקול הצילצול נכנס נער ובידו קערת כסף מלאה מרק. בן משק הבית נטל אותה מידו והעמידה על השולחן ואחר עמד בפתח הפתוח כאילו היה מכניס אורחים בחדר וקרא בקול חוגג:

“הסעודה ערוכה, אדוני!”

דזשוליון הזקן קם מעל כסאו לאטו והסב אל השולחן לסעוד את סעודתו.

פרק שמיני: תָּכְנִיוֹת הַבַּיִת

גלוי וידוע הוא, שכל הפורסייטים יש להם קליפה שהם מכונסים בה, כדומה לבעלי חיים ידועים. דבר אחר: מימיהם לא ראתה אותם עין מעורטלת ללא מעטה־קליפה זה, ואם ראתה אותם כך, וודאי לא הכירה אותם. אותו בית־קליפה היה מעשה־צירוף של עניני חייהם, רכושם, מכריהם ונשיהם, שהיה מלווה אותם בהליכתם דרך עולם, שאין בו אלא אלפי פרורסייטים אחרים עם בתי־הקליפות של עצמם. אי אתה יכול להעלות על דעתך אדם מן הפורסייטים בלי בית־קליפה זה שעל גבו, כשם שלא יצוייר רומם שאין בו מעשה־תסבוכת של מאורעות.

בעיניהם של הפורסייטים היה בוזיניי אדם שאין לו בית־קליפה; הוא נראה להם כאחד מאותם בני האדם המועטים והעלובים שבעולם המהלכים בדרך החיים כשהם מוקפים ענינים, נכסים, מכרים ונשים שאין להם חלק בהם.

דירתו, שנמצאה בדיוטה העליונה של אחד הבתים שבּסלוֹן סטריט ואשר על גבי השלט שהיה קבוע עליה מבחוץ היה כתוב שמו “פיליפ בֵּיינס בוזיניי, אדריכל”, לא היתה דירה הגונה לאחד הפורסייטים. לא היה לו חדר־קבלה מובדל מלשכת־האומנות שלו, אלא שהופרש מלשכה זו משקע גדול שבקיר על ידי מחיצה כדי להצניע שם את צרכי תשמישו – ספה, כורסה, המקטרת שלו, ארון קטן למשקאות, רומנים אחדים וסנדלי־בית. באותו החלק שבחדר זה שהיה מיוחד לצרכי מלאכתו נמצאו כלי־תשמיש רגילים: ארון פתוח עם מגירות, שולחן עגול של עץ אלון, שולחן־רחצה מתקפל, כסאות פשוטים אחדים, שולחן־כתיבה גדל־מידות, שהיה כולו מכוסה שרטוטים ומִרשָׁמים. דזשון ביקרה אותו כאן פעמים בלוית דודתו למשתה תה.

אי־שם מאחורי החדר הזה נמצא לדבריו חדר־המשכב שלו.

מתוך החקירה והדרישה שלה נתברר למשפחה, שיש לו הכנסה של עשרים ליטראות לשנה, שמכניסות לו שתי משרות של יועץ מומחה, הכנסה עראית של משכורת נוספת וחוץ מזה – מה שחשוב מכל – הכנסה קבועה של מאה וחמישים לירות לשנה שכתב לו אביו בצואתו.

מה שנודע למשפחה על עסקי אביו לא היה בו כדי לקרר את דעתה כל עיקר. הוא היה רופא כפרי בלינקֶנשַיר, אדם מוזר, בעל נטיות ביירוניות – איש מפורסם בסביבתו. דודו של בוזיניי מצד אמו, בּיינס, אחד מבעלי הפירמה “ביינס ובילדֶבּוי”, שלפי יצריו היה ממין הפורסייטים, אף על פי שלא נקרא בשם כזה, לא ידע לספר על גיסו זה אלא דברים מועטים.

“אדם משונה היה!” אמר עליו; “על שלושת בניו הגדולים היה אומר תמיד ש’בחורים טובים הם, אלא ששוטים גמורים הם', ואף על פי כן הצטיינו כולם כפקידים מעולים במושבות שבהודו. פיליפ היה היחיד, שהוא אהב אותו. אני שמעתי אותו מדבר זרות מאין כמוהן; פעם אחת אמר אלי: ‘ידידי היקר, אל תגלה לעולם לאשתך העלובה את המעשה שאתה זומם לעשות!’ אלא שהדבר המובן מאליו הוא, שלא שמעתי לעצתו! איש תהפוכות היה! אל פיליפ היה אומר: ‘אם תחיה כדזשנטלמן ואם אין, בין כך וכך השתדל למות כדזשנטלמן!’ ואת עצמו צווה לחנוט ולקברו כשהוא מלובש בגד של יום טוב עם עניבה של משי וסיכה של יהלום! אכן אדם נִפלֶה היה, האמינה לי!”

על בוזיניי גופא דיבר אותו ביינס דברים חמים ומתוך מידה ידועה של חמלה:

“יש בו משהו מן הביירוניסמוס של אביו. הגע בעצמך, כמה תקוות ומעלו טובות איבד בידיו בשעה שנטש את משרתו בבית־עסקי. הוא קם והלך לו לששה חדשים וילקוט מופשל על גבו, ולשם מה? כדי ללמוד את הארכיטקטורה של חוץ לארץ – של חוץ לארץ! ומה עלתה לו! הריהו יושב כאן – צעיר רב כשרון – ואינו משתכר אפילו מאה ליטראות לשנה! והנה מעשה־האירוסין הזה אושר שאין דוגמתו הוא בשבילו – הוא ישכילו בינה ויעמידו על דעתו; הריהו אחד מאותם הבריות הישנים ביום וערים כל הלילה, משום שאין סדר קבוע לארחות חייהם; אלא שאין בו אף שמץ דופי – אף קורטוב של דופי! דזשוליון הזקן אדם עשיר הוא!”

מר ביינס הראה חיבה יתירה לדזשון, שהיתה מרבה לבקר באותו הזמן בביתו אשר בלאונדס סקוויר.

“אותו הבית של מר סומס – אכן איש־עסק מצויין הוא סומס זה! – הריהו ענין הגון לאמתו בשביל פיליפ”, רגיל היה לאמור לה. “אל תצפי לראותו שיעשה עכשיו גדולות במידה יתירה, גברתי הצעירה והחביבה. התחלה טובה – התחלה טובה! צעיר זה צריך לסול לו את דרכו. כשעמדתי בפרק שנותיו, לא פסקתי מלעבוד יומם ולילה. אשתי היקרה היתה אומרת לי: ‘בּוֹבּי, אל תייגע עצמך יותר מדאי בעבודה, תן דעתך לבריאותך’. אלא שמימי לא הייתי חס על עצמי!”

דזשון התאוננה, שאין ארוסה מוצא לו פנאי לבוא אל סטנהופּ גייט.

כשחזר ובא לשם בפעם הראשונה, לא הספיקו לשבת יחד אפילו רבע שעה והנה הופיעה הגברת ספטימוס סמול על פי אחד מאותם המקרים, שהיו מצויים אצלה לעתים קרובת. בוזיניי עמד והתחבא בחדר־העבודה הקטון, לפי המדובר בינו ובין ארוסתו מלכתחילה, והמתין שם עד שתלך לה.

“בתי היקרה”, פתחה ואמרה הדודה דזשוליי, “כמה כחוש הוא! כך דרכם של הארוסים שהם מכחישים, ככל אשר ראיתי זאת לעתים קרובות; אלא שעליך להשתדל שלא ילך ויכחיש. האכיליהו את תמצית־הבשר של בַּארלָאוּ; תמצית זו הביאה טובה רבה לדודך סוויתין”.

דזשון עמדה מלוא קומת גופה הקטן לפני הקמין ופניה הזעירים התעוותו בחימה, כי הביקור הזה של דודתה, שהיה דבר שלא בעתו, נראה לה כעין עלבון לעצמה. והיא החזירה בבוז:

“הוא הכחיש משום שהוא מתעסק בעבודה; מי שעובד ועושה דבר הראוי להיעשות, אינו משמין לעולם!”

הדודה דזשוליי רעמה פנים. היא עצמה היתה תמיד דלה ורזה, אלא שרזון זה גרם לה געגועים להשמין, וגעגועים אלה היו ההנאה היחידה שהפיקה מזה.

“סבורה אני”, אמרה בעצב, “שאין להניח שיכנוהו ‘בוקאנייר’; עכשיו, כיון שהוא עומד לבנות בית בשביל סומס, יתמהו הבריות על כינוי זה. הריי מקוה, שהוא ישתדל להצטיין במלאכתו, שהרי הדבר חשוב בשבילו ביותר. סומס יש לו טעם משובח!”

“טעם!” קראה דזשון מתוך רתיחה, “טעמו או טעמם של כל שאר בני המשפחה אינו שוה בעיני אפילו אסימון!”

הגברת סמול נדהמה למשמע אזניה.

“דודך סוויתין”, ענתה ואמרה, “היה תמיד בעל טעם נאה! וביתו הקטון של סומס נחמד הוא; הרי כך וודאי גם דעתך!”

“אִי!” אמרה דזשון, “הבית נחמד הוא משום שאירין שרויה בתוכו!”

הדודה דזשוליי ניסתה לאמור דבר שיש בו מן הנעימות:

“וכלום סבורה את, שאירין חביבתנו תאות בחפץ לב לדור מחוץ לעיר?”

דזשון הציצה בה בשימת לב ולטשה אליה עינם תוהות, כאילו ניצנצה בה הכרה לפתע פתאום; ואולם מבט זה חלף מיד ותחתיו בא מבט אחר, קשה ומאומץ ממנו, כאילו התאמצה לעקור מדעתה אותה ההכרה שהוערה עליה. והיא השיבה מתוך תקיפות יתירה:

“בוודאי תאות; משום מה לא תאות?”

הגברת סמול נתבלבלה.

“אינני יודעת”, ענתה ואמרה; “סבורה הייתי, שהיא לא תרצה להיפרד מידידיה. דודך דזשמש אמר, שאין היא מוצאה די ענין וחפץ בחיים. אנו סבורים – כלומר טימותי סבור, – שעליה להרבות לבוא בין הבריות. דומה אני, שפרידתה וודאי תהיה קשה לך ביותר!”

דזשון שלבה את ידיה אחורי ערפה וקראה:

“מי יתן ודודו טימותי יחדל מדבר על ענינים שאינם נוגעים אליו כל עיקר!”

הדודה קמה והזדקפה מלוא קומת גופה הארוך ואמרה:

“הוא אינו מדבר מעולם על ענינים שאינם נוגעים אליו!”

דזשון התחרטה מיד על דבריה; היא קפצה ובאה אצל דודתה ונשקה לה.

“שאיני־נא, דודתי, הריני מצטערת על הדברים שאמרתי; אלא שמבקשת אני שירפו מאירין ויניחוה לנפשה”.

הדודה דזשולי שוב לא יכלה להעלות על דעתה דברים בענין זה שראויים היו לאמרם, ולפיכך שתקה והכינה עצמה ליציאה. היא פרפה את עטיפת־המשי השחורה שלה על חזהָ ונטלה בידה את הילקוט הירוק שלה:

“ומה שלום זקנך?” שאלה בעמדה במסדרון, “וודאי הריהו עכשיו גלמוד ביותר, כיון שכל עתותיך נתונות למר בוזינני”. היא גחנה ונשקה את בת בנו של אחיה באהבה רבה ואחר פנתה והלכה לה בפסיעות דקות וטופפות.

עיני דזשון נתמלאו דמעות; היא מיהרה אל חדר העבודה הקטון, אשר בוזיניי ישב שם אצל השולחן והיה מצייר צפרים על אחוריה של אחת המעטפות. היא צנחה לצדו והתייפחה וקראה:

“אהה, פיל! הכל נאלח ונורא לאין הכיל!” לבה היה חם ולוהט כצבע שערותיה.

ביום הראשון הסמוך, בבוקר, בשעה שסומס ישב והתגלח באו והודיעוהו, שמר בוזיניי עומד למטה ומבקש לראותו. הוא קם ופתח את דלת חדרה של אשתו ואמר:

“בוזיניי עומד למטה, לכי, והעסיקי אותו עד שאסיים להתגלח. בעוד רגע ארד אליו. סבור אני שהוא בא בענין התכניות”.

אירין הביטה אליו ולא ענתה דבר; היא גמרה את סדר תלבשתה וירדה מטה.

אי אפשר היה לו לברר לעצמו מה דעתה על אותו הבית. היא לא הטיחה דברים כנגדו, ולא עוד אלא שנראה שדעתה היתה נוחה מאוד שהוא מסר את המלאכה לבוזיניי.

בעד החלון של חדר־הלבישה שלו ראה את שניהם עומדים בחצר הקטנה שלמטה ומשוחחים יחד.

הוא התחיל להתגלח במהירת ומתוך כך שרט שתי שריטות בסנטרו. הוא שמע אותם צוחקים בקול והירהר בלבו: “אכן שמחה קפצה עליהם והם מוצאים נחת רוח בחברתם!”

ככל אשר דימה כן היתה, כי בוזיניי בא לקחתו עמו אל ביתו, כדי להראות לו את התכניות.

הוא לקח את מגבעתו והלך עמו.

התכניות היו פרושות על גבי שולחן־האלון אשר בחדרו של האדריכל. סומס גחן עליהם ובחן ובדק אותם שעה ארוכה בפנים חוורים ובמתינות ולא דיבר דבר.

אחר פנה ואמר בקול של תמיהה:

“הרי זה מין בית משונה?”

על התכנית היתה מוּתוָה תבנית בית יְשַר־זויות ובעל שתי קומות ולו חצר מקורה ומרובעת. אותה החצר, אשר ברום הקומה השניה היתה מוקפה מעקה, היתה מחופה בגג של זכוכית נשען על שמונה עמודים, הנתנשאים ועולים מעל הקרקע.

בעיניו של איש ממשפחת הפורסייטים וודאי משונה היה הבית הזה.

“הריני מוצא כאן הרבה מקום, שנתבזבז לבטלה”, הוסיף ואמר סומס.

בוזיניי התחיל מתהלך בחדר היה ושוב וארשת פניו לא היתה טובה בעיני סומס.

“עיקר תעודתו של הבית”, אמר האדריכל, “הוא להמציא לך מקום מרווח, שתוכל לשאוף בו אויר כנפשך – כמו שנאה ויאה לדזשנטלמן!”

סומס פשק את האצבע ואת האגודל שלו, כאילו למוד את מידת החשיבות שהוא עתיד להגיע לה, והוא ענה:

“אמנם כן הוא; עכשיו הריני מבין”.

בפני בוזיניי נסתמנה באותה שעה ארשת מיוחדה במינה, שהביעה את כל ההתלהבות שלו.

“הנה ניסיתי לתוות לך כאן תכנית של בית, הקובעת במקצת חטיבה מיוחדה לעצמה. אם אין היא לרצון לפניך, אנא אמור זאת מיד. מי שרוצה שהבית שלו יהיה חטיבה מיוחדה במינה, כלום יתן דעתו על כך להיכן יצמצמו עוד חדר־רחצה אחד?” הוא הניח פתאום את אצבעו על החלק השמאלי של האליפסה המרכזית: “כאן יש לך די מרחב. מקום זה מיוחד בשביל התמונות שלך והוא מובדל מן החצר על ידי ווילאות. התיק אותם הצידה ויהיה לך מרחב של חמישים ואחת רגל על עשרים ושלוש. תנור בעל שני פניה זה, צדו האחד מפנה אל החצר וצדו השני אל אולם־התמונות; קיר זה הריהו כולו חלון אחד; בעד הקיר הזה שופע האור מפאת דרומית־מזרחית, ודרך החצר – מפאת צפון. את יתר התמונות שלך אתה יכול לתלות למעלה, במעקה שמסביב או בשאר החדרים. באמנות הארכיטקטורה”, – הוסיף ואמר כשהוא מביט אל סומס, אלא שדומה שהיה שאין הוא רואה אותו ועל די כך עורר בלב סומס רגש לא נעים – “כמו בחיים אין הדר־חשיבות בלי סדר וקצב. יאמרו לך שזהו נוסח ישן. ואולם משונה הדבר שאין אנו נותנים את דעתנו לעולם לגלום בבנינים שלנו את העיקר היסודי של החיים. אנו ממלאים את בתינו קישוטים, הבלי צעצועים וזויות וכל מיני דברים שיש בהם כדי להסיח את מבט העין. היפוכו של דבר, עלינו לתת מנוחה לעין; עלינו להפעיל רושם על ידי קוים אדירים מועטים. עיקרו של דבר הוא סדר וקצב – בלעדיו אין הדר־חשיבות בעולם!”

סומס, שליצן היה שלא מדעתו, תלה את עיניו בעניבתו של בוזיניי, שלא היתה מונחת כלל בקו ישר, אלא זזה הצדה; חוץ מזה לא היה מגולח וגם בגדיו לא הצטיינו בסדר נאה. דומה שהארכיטקטורה בלעה את כל חוש הסדר והקצב שלו.

וכלום לא ידמה מראהו של בנין זה לקסרקטין?" שאל שאלה.

הוא לא קיבל תשובה מיד על שאלתו.

“עכשיו ירדתי לסוף דעתך”, אמר בוזיניי לסוף, “אתה רוצה באחד הבתים מעשי ידי ליטלמאסטר – אחד מאותם הבתים הנאים והנוחים, שהמשרתים דרים שם בעליית הגג ופתח המבוא שלהם נמוך הוא מן הקרקע והנכנס לשם יורד מטה וחוזר ועולה למעלה. לך ונסה את מזלך אצל ליטלמאסטר, אדם מצויין הוא, הריני מכיר אותו משכבר הימים!”

סומס נבהל. לאמתו של דבר הפליאוהו התכניות עד מאוד, ואם העלים את קורת הרוח שגרמו לו, הרי לא עשה זאת אלא מתוך נטייה טבעית. קשה היה לו להגיד שבחו של אדם בפניו והוא שנא את הבריות שהיו וותרנים בשבחים וקילוסים.

הוא היה שרוי עכשיו במצוקה גדולה, לפי שהיה מוטל עליו או להשמיע דברי שבח או לאבד טובה רבה. בוזיניי היה אדם העשוי לקרוע את התכניות ולהשיב ידו מן המלאכה. ילד גדול היא אדן זה!

ומידת ילדות זו של אדם בוגר, אשר סומס זילזל בה כגדול המכיר את יתרונו על הקטן, הפעילה בו פעולה מופלאה, כמעט מאגניטית, – שכן מימיו לא התעורר בקרבו מין רגש שכזה.

“טוב איפוא”, גימגם לסוף, “הרי זה – הרי זה באמת דבר אוריגינאלי”.

הוא הגה חשד טמיר ואפילו גועל נפש לגבי המלה “אוריגינאלי”, ולפיכך כשהפליט מפיו דיבור זה לא וותר כלל על מידותיו.

דומה, שקילוס זה הנאה את בוזיניי, הרי כך דרכו של בן־אדם שכמותו שהוא נהנה מדברים שכאלה! והצלחתו זו עודדה את רוח סומס והוא אמר:

“הרי זה – הרי זה בית גדול”.

“מרחב־ידים, אויר ואור”, שמע את בוזיניי ממלמל. “אין דזשנטלמן יכול לדור בבית של ליטלמאסטר – הוא בונה בשביל בעלי בתי־חרושת”.

סומס הניע ידו תנועה של רצון ושל פיוס; הרי העמידו אותו על מדרגה אחת עם דזשנטלמן; בעד כל הון שבעולם לא היה מתרצה עכשיו להימנות על כת בעלי בתי החרושת. ואולם רגש החשד שלו כנגד עיקרים כלליים, שהיה מוטבע בו מלידה, התעורר בקרבו מחדש. מה בצע בכל הדיבורים הללו על מידה ועל קצב ועל הדר־חשיבות? נראה לו שהבית יהיה קר.

“אירין אינה יכולה לעמוד בקור!” ענה ואמר.

“אוי! אמר בוזיניי בליגלוג. “אשתך?” זו אינה אוהבת את הקור? אל תדאג, סמוך עלי, הקור לא יפגע בה. הבט וראה!” והוא החוה לו ארבעה סימנים, שהיו קבועים בהפסקות סדורות בתוך ארבעת קירות החצר. “הנה קבעתי פה קנוקנות למי־חימום התפושות בבתי אלומיניום; הללו מצויות לקניה בצורות נאות עד מאוד”?

סומס הסתכל בסימנים האלה מתוך חשדנות.

“הכל טוב ויפה”, ענה ואמר “אלא בכמה יעלה הבנין?”

האדריכל הוציא מכיסו גליון נייר ואמר:

“הבית ראוי היה להיבנות כולו אבן, אלא כיון שסבור הייתי שיעלה לך ביוקר יותר מדאי, אנוס הייתי לוותר ולשוות לו רק צורה של בנין אבנים. הגג צריך היה להיעשות נחושת, אלא שאני עשיתיו רעפים ירוקים. הכל ביחד ובכלל זה גם מעשי המתכת, יעלה לך בשמות אלפים וחמש מאות”.

“שמונת אלפים וחמש מאות?” אמר סומס, “אבל הרי קבעתי לך סכום של שמונת אלפים ולא יותר מכן!”

“אי אפשר בפחות מזה אפילו פרוטה אחת”, החזיר בוזיניי בקרירות. “עליך להסכים לכך או לסלק ידך מכל הענין!”

רק בדרך זו ולא אחרת יכול היה אדם להציע לסומס הצעה שכזו. הוא בא במבוכה. שורת ההגיון אמרה לו, שעליו להסתלק מכל הענין. אבל התכנית היתה יפה, והוא ידע זאת – היה בה מן השיכלול והחשיבות; וגם חדרי המשרתים מצויינים היו. ערכו יגדל בעיני הבריות ומידת האשראי שלו תרבה אם ידור בבית שכזה, שמראהו מופלא במינו ומשוכלל ומתוקן הוא תכלית השיכלול והתיקון.

הוא הוסיף לפשפש ולבדוק בתכנית ובינתיים ניכנס בוזיניי לחדר משכבו להתגלח והתלבש.

ושניהם שבו בחזרה אל מונפלייה סקוויר מתוך שתיקה, אלא שסומס הסתכל בו בדרך הליכתם במבט צדדי.

“‘בוקאנייר’ זה הריהו לאמתו של דבר בחור נאה” – הירהר בלבו – “בשעה שהוא לבוש כהוגן”

בשעה ששני הגברים נכנסו בבית מצאו את אירין כשהיא מטפלת בפרחים.

היא הציעה לשלוח אחרי דזשון.

“לא, לא”, אמר סומס, “עדיין יש לנו עסקים, שעלינו לדבר עליהם”.

כשהיו מסובים לסעודת הבוקר התנהג כמעט בחביבות והיה משדל ומזרז את בוזיניי לאכול. הוא שמח לראות את האדריכל עליז וטוב־לב כל כך, והוא הניחו לבלות את שעות אחרי הצהרים ביחידות עם אירין, תחת אשר הוא עצמו התגנב ופרש אל חדר התמונות שלו כמנהגו בכל יום ראשון בשבוע. כשהגיעה זמן שתיית התּה חזר אל חדר־האורחים ומצא את שניהם עסוקים בשיחה שאינה פוסקת.

הוא עמד בפתח החדר בלי שהרגישו בו והיה שש בלבו למחשבה, שהדברים הולכים ומסתבכים לטובה. אשריו, שאשתו ובוזיניי נעשו ידידם; דומה שרעיון הבית החדש הולך וכובש את לבה.

בהיותו שרוי בין התמונות שלו שקל את הענין בדעתו במנוחה וסופו שבא לידי החלטה להוסיף עוד חמש מאות ליטראות, באין ברירה; אלא שהוא קווה שאותם השעות שבילה כאן בוזיניי אחר הצהרים וודאי השפיעו עליו לטובה ואפשר שיפחית את שיעור ההערכה שלו. היה יכול הוא בוזיניי למצוא תקנה לדבר, לכשירצה; יש דרכים הרבה להוזיל את הוצאות הבנין בלי למעט את דמות התכנית ולקצץ בה.

לפיכך הוא מצפה לשעת הכושר ואמר לנסות את מזלו לאחר שאירין תגיש לאדריכל את כוס התה הראשונה. קו אור שמש הבקיע לו דרך בעד הסלסלות של הווילאות וחימם אל לחיה והתנוצץ בזהב שערה ובעיניה הרכות. ואפשר שקו אור זה הבהיק גם את צבע פניו של בוזיניי ושיווה לפנים האלה ארשת של חרדת נפש.

סומס שנא את זוהר השמש והוא קם מיד ומשך את הווילון ופרש אותו על כל מלוא החלון. אחר נטל כוס התה שהגישה לו אשתו ופתח ואמר בקול יותר מצונן מכפי שנתכוון מתחילה:

“כלום אין לך סוף סוף תקנה לעשות את המלאכה במחיר שמונת אלפים? וודאי יש המון דברים קטנים שהיכולת בידך לשנות”.

בוזיני גמע את התה שלו בבת אחת, העמיד את הכוס והשיב:

“אין לשנות אף דבר אחד!”

סומס ראה ונוכח שהשאלה שלו פגעה באחד הצדדים הסמויים שבאהבת עצמו של אורחו.

“טוב”, ענה ואמר כשהוא מוותר על שלו מתוך מורת רוח; “אתה מומחה לדבר ועליך לעשות את הכל לפי דרכך”.

רגעים מועטים לאחר כן קם בוזיניי ללכת, וגם סומס קם ממקומו כדי ללוותו עד צאתו מן הבית. דומה שהאדריכל היה מדושן עונג ולבו היה טוב עליו במידה נפרזה. סומס עמד שעה קלה והביט אחריו וראהו כשהוא הולך לו בפסיעות גסות במהירות; אחר חזר סר וזעף אל חדר־האורחים ומצא את אירין כשהוא מסלקת את תוי־הנגינה. באותה שעה קפץ עליו יצר של סקרנות, שלא יכול לעמוד בו, והוא עמד ושאל את אשתו:

“הגידי לי, מה ‘בוקאנייר’ זה בעיניך?”

הוא הביט אל השטיח הפרוש על הרצפה והמתין לתשובה, אלא שהוצרך להמתין שעה ארוכה.

“אינני יודעת”, השיבה לסוף.

“וכי סבורה אַת, שמראהו נאה?”

אירין חייכה ולסומס נדמה שהיא מלגלגת עליו.

“הן”, ענתה ואמרה, “נאה מאוד!”

פרק תשיעי: מִיתָתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה אַן

בסוף חודש אוקטובר אתא בוקר אחד, אשר הדודה אן שוב לא יכלה לקבל מידי המשרתת את אותו החשיבות שלה. הבהילו את הרופא והלז העיף מבט אחד בפניה הבלים, ומיד הודיע שהעלמה פורסייט נפטרה מן העולם בעודנה נמה את שנתה.

איד־פתאום זה הדהים והכריע את הדודה דזשוליי ואת הדודה הסטר. הן לא שיערו מעולם שסוף שכזה עתיד להתרחש. ולאמיתו של דבר ספק הוא אם בכלל העלו מימיהן על דעתן, שבזמן מן הזמנים עתיד לבוא סוף. בסתר לבן היו תוהות ומתמהות על אַן, שעזבה אותן בלי להגיד מלה ואפילו בלי שנלחמה בקִצה מלחמה כל שהיא.

אפשר שהמחשבה, שאחד הפורסייטים סילק ידו מן החיים היא שזיעזעה אותן עד למעמקי נפשן. אם האחד כך – מפני מה לא כולם!

הן שהו שעה תמימה עד שמצאו עוז בלבן להודיע את הדבר לטימותי. אילו היתה יכולת להעלים ממנו את הדבר! אילו יכלו לכל הפחות לבשרו את הבשורה הרעה מעט מעט!

זמן הרבה עמדו לפני דלת חדרו והתלחשו. ולאחר המעשה חזרו והתלחשו שוב.

הן חששו, שצערו יהא מוסיף והולך במרוצת הזמן. ואולם הבשורה הרעה לא דיכאתהו באותה המידה ששיערו. ואף על פי כן וודאי תֹחלהו ותפילהו למשכב!

והן נפטרו ממנו שהן בוכות בחשאי.

הדודה דזשוליי התייחדה בחדרה והיתה כולה רצוצה מתגרת האסון שהתרגש עליה. פניה, שצבעם ניטשטש מרוב דמעות, נעשו תלמים תלמים על ידי גבשושיות־הבשר הזעירות, שצבו ונתנפחו מעצמת ההתרגשות. אי אפשר היה לה לשער בנפשה כיצד תוכל להתקיים בלי אַן, שחיתה עמה שבעים ושלוש שנה, להוציא את ההפסקה הקצרה של חיי־הנשואים שלה, אשר עכשיו היו בעיניה כחלום שאין בו ממש. היא נגשה בהפסקות קבועות אל תיבת־המגירות שלה והוציאה משם את אחת המטפחות הנקיות שהיו מונחות מתחת לצרורות של נרד. לבה החם לא יכול נשוא את המחשבה, שאַן היתה מוטלת על משכבה והיא כל כך קרה וקופאה.

הדודה הסטר השקטה והסבלנית ישבה בחדר־האורחים, שקלעי חלונותיו היו פרושים. גם היא בכתה מתחילה, אבל במנוחה ובלי סערת־נפש גלויה לעין. המידה העיקרית שלה, לחסוך ולשַמֵר את האנרגיה, לא נסתלקה ממנה אפילו בשעת יגון. גופה הכחוש היה שרוי בלי־נוע והיא ישבה כשעיניה מכוונות בלי חשל אל השבכה של הקמין וידיה מונחות באפס־מעשה בחיק שמלת־המשי השחורה שלה. עוד מעט ויבואו בלי ספק ויפריעו אותה ויבקשו ממנה לעשות דבר מן הדברים שיש לעשות. ומה בצע ומה מועל בכל הדברים והמעשים האלה? כל מעשה אשר יעֵשׂה שוב אין בו מועיל להחזיר לאן את הנשמה! ולמה איפוא יציקו לה ויענו אותה?

בחמש שעות באו שלושה אחים, דזשוליון, דזשמס וסוויתין: ניקולאס היה ביארמות ועל רודזשר התרגשה התקפה קשה של פודגרה. הגברת היימן כבר היתה כאן באותו היום לפני מזה ולאחר שראתה את אַן חזרה והלכה לה, אלא שביקשה להגיד לטימותי שהיא קובלת על אשר לא הודיעוה את הדבר קודם לכן, ואולם בקשתה לא נעשתה. בעצם היתה מצויה בכולם הרגשה על תרעומת, שהדבר לא הוגד להם קודם לכן, כאילו על ידי כן איחרו דבר־מה. דזשמס פתח ואמר:

“ידעתי שהצרה ממשמשת ובאה; הרי אמרתי לכם שהיא לא תוציא את ימות הקיץ”.

הדודה הסטר לא ענתה דבר; הלא עוד מעט והגיע חודש אוקטובר! אבל מה תעלת בדבר להתווכח בענין זה? יש בני אדם, שאין דעתם נוחה לעולם.

היא שלחה להגיד לאחותה, שאחיה כאן. הגברת סמול ניזדרזה וירדה אליהם מיד. היא רחצה פניה שעדיין תפוחים היו, ואף על פי שהביטה קשה אל מכנסיו של סוויתין, משום שצבעם היה כחול־בהיר, – הוא בא הנה מן הקלוב, ששם הגיעתהו הבשורה הרעה, – בכל זאת היתה ארשת פניה יותר נוחה ומסבירה מכפי הרגיל, כי יצרה הטבעי שהיה מסית אותה לעשות את ההפך, תקף עליה גם עכשיו והיא לא יכלה להתגבר עליו!

אז הלכו חמשתם לראות את חמתה. מתחת לסדין הצח והלבן היתה פרושה שמיכה חמה. משום שעכשיו היתה הדודה אן צריכה לחמימות במידה יתירה מאשר עד היום הזה. הכרים סולקו מתחת למראשותיה וראש וגבה היו מולים כשהם שטוחים מתוך אותה הקשיות המוצקה שהיתה מצויה בה כל ימי חייה. הצניף שכתיר את מצחה היה מורד מזה ומזה עד לאזניה, ובין הצניף והסדין הלבן ביצבצו פניה, שהיו כמעט לבנים כמותו, ופנו בעינים עצומות לעומת פני אחיה ואחיותה. מתוך השלוה הגדולה לאין קץ שהיתה שפוכה עליהם נראו הפנים האלה חמורים מכפי שהיו וכמעט שלא היו אלא עצמות עטופות קלף עור המקומט זעיר שם – לסתות וסנטר מרובעים, עצמות־לחיים, מצח עם צדעים שקועים ואף מחוטב. מבצר זה של

רוח עזה שאינה עשויה להיכבש,שנכנע לפני המות, היה שרוי כאן כולו אטום ועוור, ודומה היה כאילו הוא מבקש לשוב ולהחזיר אליו את הרוח הזאת שפרחה ממנו, לשוב ולכבוש את השלטון שאבד ממנו זה עתה.

סוויתין העיף בפנים הללו אך מבט אחד ויצא מן החדר; הוא אמר אחר כך שהמראה הזה עורר בקרבו רגש משונה ביותר. הא ירד מעל המדרגות וכל הבית כולו רעד מכובד פסיעותיו; הוא נטל את מגבתו וטיפס ועלה אל מרכבתו בלי אשר הגיד לרכב להיכן לנסוע. הלז הובילו אל ביתו והוא ישב כל אותו הערב על הכורסה שלו ולא נע ולא זע.

וכשהסב לסעוד את סעודתו לא יכול לאכול כלוּם חוץ מקורא אחד, ולא שתה אלא בקבוק יין שאמפאני קטון אחד…

דזשוליון הזקן עמד למרגלות המיטה ופכר ידיו לפניו. מכל הנמצאים בחדר היה הוא האחד שנזכר באותה שעה במיתתה של אמו, ואל על פי שהביט אל אן, לא היה מהרהר אלא באמו. אן זקנה ושבעה ימים, אבל סופה שבא המות וקיפד את חייה – הכל צפויים למות! פניו היו קופאים ללא תנועה ומבטו נראה כבא משוט במרחקים.

הדודה הסטר עמדה על ידו. היא לא בכתה עוד, מקור דמעותיה דלל וחרב – טבעה שלה עיכב בידה מלהוסיף לבזבז את כוחה; היא שלבה את ידיה והביטה לא אל אן אלא מצד אל צד, כאילו היתה מבקשת דרך איך להינצל מן ההתאמצות לשוות לפניה את המאורע כדבר של ממש.

מכל האחים והאחיות היה דזשמס לבדו נפעם ביותר, דמעות היו מתגלגלות ויורדות לאורך הקמטים המקבילים אשר בפניו הכחושים. מעתה אין לו לפני מי לשפוך את לבו ולשיח את צרותיו. דזשוליי לא תסכון לצרכו זה והסטר לא היה מועיל בה כל עיקר! מיתתה של אן הרעישה את לבו יותר מכפי שיכול היה לשער; הצרה הזאת תדכא את רוחו שבועות הרבה!

הדודה הסטר תגנבה ויצאה מן החדר, והדודה דזשטליי התחילה מהלכת אנה ואנה כדי לעשות “מה שצריך לעשות”, ואגב טיפולה זה התנגפה פעמיים באשר התנגפה. דזשוליון הזקן התעורר מחלומותיו ועשתונותיו על העתים הקודמות, שכבר חלפו ועברו, העיף בה מבט חמור ונפטר והלך לו. דזשמס נשאר אצל המיטה לבדו; הוא הציץ מסביבו בגניבה לראות אם אין איש משגיח עליו, ואחר כפף את גופו ארך־הקומה ונשק את המתה על מצחה ומיהר ועזב את החדר גם הוא. במסדרון פגע במשרתת סמיתר והתחיל חוקר ודורש אותה על עסקי הקבורה, וכיון שראה שאין היא יודעת כלום התאונן מרה ואמר אשר אם איש לא ידאג לכך, יהא הכל נעשה שלא כתיקונו. טוב תעשה אם תשלח לקרוא את סומס – הוא בקי בכל הענינים האלה; אדוניה שלה וודאי מדוכדך ביותר וכנראה זקוק יהיה לטיפול ולעזרה; ואשר לגבירותיה, הרי אלה לא תוכלנה להיות להועיל בענין זה – אין להן שום הבנה בדבר! וודאי סופן ליפול למשכב, ואין תימה בדבר. טוב תעשה אם תשלח מיד אחרי הרופא; מוטב לקדם את פני הרעה בעוד מועד. סבור הוא שלא טיפלו באחותו אן כהלכה; אילו היה שוקד עליה הרופא בלאנק, וודאי היתה עדיין בחיים. אם היא, סמיתר, תהיה זקוקה לעצה, תשלח־נא שליח אל ביתו אשר בפארק ליין. דבר המובן מאליו הוא, שמרכבתו מוכנה לשמש לצרכי הקבורה. אפשר שיש תחת ידה כוס יין ופכסם? – הוא לא סעד היום שעודת שחרית!

הימים שלפני הקבורה עברו במנוחה, דבר המובן מאליו הוא, שגלוי וידוע היה זה כמה כי הדודה אן כתבה את רכושה המועט לטימותי, ולפיכך לא היה עכשיו מקום להתרגשות כל שהיא בענין זה. סומס, שהפקד לאפוטרופוס יחידי לקיים את דברי הצוואה, ערך את כל סדרי הקבורה וכנהוג במקרים כאלה שלח אל כל בני המשפחה הגברים את ההזמנה הזאת:

"אל –

הנך מתבקש לבוא אל קבורת העלמה אַן פורסייט, אשר תהיה בבית הקברות שבהייגייט בראשון לאוקטובר בשתים עשרה שעות בצהרים. המרכבות תצאנה מן הבית ‘סוכה’ אשר בבייזווֹטר רוד בעשר שעות וארבעים וחמש דקות. בבקשה שלא להביא פרחים. הואיל־נא להשיב תשובה".

אתא בוקר קר עם רקיע שמים גבוהים ואפורים, שמיה של לונדון, ובעשר שעות וחצי באה אל הבית המרכבה הראשונה. היא הכילה את דזשמס ואת חתנו דארטי, שהיה אדם של צורה ובעל חזה רחב המכונס בצימצום בתוך פראק רכוס־כפתורים, פניו החוורים והשמים היו מעוטרים נאה שפם שחור ומסולסל יפה ובאותה החתימה של זקן לחיים, שאין הגילוח יכול להכחידה, המשמשת כנרה סימן מובהק לסגולה מיוחדה המוטבעת עמוק עמוק באישיותו של המתגלח והניכרת בייחוד בבני אדם העוסקים בספסרות.

את פני האורחים קיבל סומס בתורת מקיים־הצוואה, כי טימותי טרם ירד מעל משכבו; הוא אמר לקום לאחר גמר הקבורה; והדודות דזשוליי והסטר גמרו לרדת מטה רק ככלות הכל, לאחר שתהיה מוכנה וערוכה סעודת הבוקר בשביל מי שירצה לשוב ולסעוד.

אחריהם בא רודזשר, שעדיין היה צולע מחמת מפודגרה שלו, ועמו שלושה בנים – רודזשר, יוסטייס ותוֹמאס. דזשורזש, הבן הרביעי, הופיע במרכבה כמעט לאחר ביאתם וכשפגע במסדרות את סומס שאלהו מה בעיניו התפקיד של מטפל בעסקי קרבנות.

הם לא יכלו נשוא איש את אחיו.

אחר כך באו שני היימֶנים – דזשילס וזֶשס – שניהם דוממים, לבושים לתפארה ועם קיפולי־גיהוץ נאים במכנסיהם השחורים. אחריהם בא דזשוליון הזקן יחידי. אחריו הופיע ניקולאס ומראה פניו בריא וכל תנועה מתנועות ראשו וגופו מפיקה טוב־רוח מסותר ומעולף יפה. הוא בא בלוית אחד מבניו, שהיה מהלך אחריו בענוה ובנמיכות־רוח. באותו רגע עצמו באו סוויתין פורסייט ובזיניי וכל אחד מהם השתחוה לחברו ורצה לתת לו שיקדימנו ויהלך לפניו, אבל משנפתחה הדלת ניסו להיכנס בבת אחת. במסדרון התחילו שוב לפייס זה את זה, וסוויתין תיקן את העניבה שלו שזחה ממקומה. בשעה שיגע יגיעה זו, עלה במדרגות לאטו ובמתינות יתירה. אחר כך באו עוד היימן אחד, שני בנים נשואים של ניקולאס יחד עם טוויטמן, ספָנדָר ווֹרי, בעליהן של בנות פורסייט והיימן. הנה כי כן נתכנסה כל החבורה במלואה ומספר הבאים עשרים ואחד; לא נעדר אף גבר אחד מבני המשפחה חוץ מטימותי ודזשוליון־הבן.

כשנכנסו אל חדר־האורחים האדום־הירוק, אשר נוי הקישוטים שלו שווה מסגרת מבהיקה מלבושים שאינם מצויים שהיו לבושים, ביקש כל אחד למצוא לו מקום לשבת כדי להעלים את השחוֹר הנוצץ של מכנסיו. הם⁴ ראו בשחור הזה ובצבע של נעלי־הידים שלהם דבר שאין בו ממידת דרך ארץ – מעין הפלגה יתירה של רגשותיהם; וכמה מהם שלחו בגניבה מבטים זועמים מלאים קנאה חבויה כלפי ה“בוקאנייר”, שהיה מחוסר נעלי־ידים ולבוש מכנסים אפורים. אז התחילו מסיחים בלחש שיחה כבושה, אבל איש לא דיבר על המתה, אלא כל אחד שאל על חברו אם הוא כאן, כאילו היה מרמז בכך בדרך עקיפין על המאורע, אשר לשמו ולכבודו נתכנסו ובאו כולם.

ופתאום פתח דזשמס ואמר:

“כמדומני שהגיעה השעה ללכת”.

הם ירדו מטה ועלו על המרכבות שנים שנים לפי הסדר המדוייק שנקבע מראש.

המרכבה עם ארון המתה נסעה אט אט ושאר המרכבות הלכו אחריה לאטן. בראשונה ישב דזשוליון הזקן עם ניקולאס. בשניה האחים התאומים סוויתין ודזשמס; בשלישית רודזשר האב ורוזדשר הבן; סומס, ניקולאס הבן, דזשורזש ובוזיניי נסעו אחריהם ברביעית. בכל אחת ואחת מיתר המרכבות, שמספר כולן היה שמונה, ישבו שלושה או ארבעה מבני המשפחה; אחריהן הלכה מרכבת הרופא, ואחריה, במרחק נאות, נמשכה שורה של מרכבות שהכילו את הפקידים ואת המשרתים של המשפחה; באחרונה נסעה מרכבה אחת שלא ישב בה איש, אלא שהיא השלימה את מספר המרכבות עד כדי שלוש־עשרה.

כל זמן שתהלוכה עברה דרך בייזווֹטר רוֹד הלכה לאטה, אבל כיון שנטתה אל רחובות צדדיים בלתי־חשובים התחילה לנסוע במהירות, שלא הופסקה אלא בעברה שוב דרך רחובות חשובים; וכך הלכה ונסעה עד שהגיעה אל המטרה. במרכבה הראשונה היו דזשוליון הזקן וניקולאס מסיחים על הצוואות שלהם. במרכבה השניה ניסו התאומים נסיון אחד לסיח זה עם זה ואחר נשתתקו והשתקעו בדומיה עמוקה; שניהם היו כבדי־שמיעה במידה יתירה וקשה היה להם לייגע עצמם ביותר כדי להשמיע זה לזה את דבריהם. רק פעם אחת השבית דזשמס את הדומיה הזאת ואמר:

“עלי ליטול לי פעם אחת זמן, כדי לתור לי אחוזת־קבר באחד המקומות. ומה עשית את בענין זה, סוויתרין?”

סוויתרין לטש אליו את עיניו בחלחלה וענה ואמר:

“אל תשיח עמי על דברים שכאלה!”

יושבי המרכבה השלישית הציצו פעם בפעם החוצה כדי לראות מה המהלך שכבר עברו ובינתים סחו שיחה ללא קשר. דזשורזש העיר ואמר: “לאמיתי של דבר כבר הגיע הזמן שהגברת הזקנה העלובה ‘תלך לעולמה’”. הוא לא האמין שאדם שהוא למעלה מבן שבעים עדיין כוח בו לחיות. ניקולאס הצעיר השיב לו בנחת, שהכלל הזה וודאי אינו נוהג לגבי הפורסייטים. דזשורזש מר, שבשעה שתמלאינה לו ששים שנה יאבד עצמו לדעת. ניקולאס הצעיר חייך והחליק את סנטרו וענה ואמר, שאביו שלו וודאי אינו מחזיק בתורה זו, שהרי לאחר שנעשה בן ששים עדיין הרויח ממון הרבה. אם כן, אמר דזשורזש, הרי שנת השבעים היא הגבול הקיצוני לחיי אדם; כיון שמגיע אדם לגבול זה באה שעתו להסתלק ולהניח את ממונו לבניו. סומס, שעד עכשיו היה שרוי בשתיקה, נטפל למשוחחים; הוא לא יכול לשכוח את ההערה על “עסקי קברנות”, והוא הרים את שמורות עיניו הרמה שינה ניכרת כמעט ואמר שבני אדם שלא השתכרו ממון מימיהם קל להם להיות נאה דורשים. הוא עצמו מתכוון להאריך ימים עד כמה שיוכל. הדברים האלה נאמרו לשם פגיעה בדזשורזש אשר גלוי וידוע היה שכל ימיו הריהו נתון במצב דחוק. בוזיניי מילמל מתוך פיזור־נפש::שמעו שמוע!" דזשורזש פיהק ושיחה נפסקה.

כשבאו אל בית הקברות הכניסו את הארון אל בית התפילה הקטון והאבלים נכסו לשם בשורה של שנים שנים. משמר זה של גברים, שהיו כולם קשורים אל המתה קשר של קרבת משפחה, עשה רושם מרעיש לב ומיוחד במינו בכרך גדול זה לונדון עם הריבוי המכריע של צורות החיים ‎שלו, עם המון האומנויות ומשלחי־היד, התענוגות והחוכמה שלו, שאין להם ספורות, עם האכזריות האיומה והנטייה האיומה שלו לאינדיבידואליסמוס. ­­

המשפחה נתכנסה יחד כדי לציין בכך את הנצחון שניצחה את כל אלה, כדי להראות את דבקותה ואחדותה המוצקה. כדי לפאר ולהדר את החוק של רכישת רכוש המוטבע ביסוד גידולו של האילן שלהם, אשר על פיהו שגא ורב האילן הזה ועל גזעו ועל ענפיו ולשדו היה מפעפע ועובר את רקמת כולם וסופו שהגיע בזמנו לידי עצם גדלו. רוחה של האשה הזקנה המוטלה כאן כשהיא נמה את שנתה האחרונה היא היה שעוררה אותם לערוך את ההפגנה הזאת. מיתתה היתה מעין הקריאה האחרונה שלה להחזיק באחדות זו, שהיתה כוחם ותקפם – חגיגת־הנצחון האחרונה שלה, שהיא נפטרת מן העולם, תחת אשר האילן עדיין קיים והוא רענן ומוצק.

אשריה שמתה ועיניה לא ראו את הענפים המתמוטטים ויוצאים חוץ למשקולת שלהם. היא לא יכלה להציץ בלבות הבאים אחריה. אותו החוק אשר פעל את פעולתו בקרבה ואשר על פיהו נעשתה הנערה הגבוהה וישרת־הקומה לאשה חזקה ומגודלה, והאשה המגודלה נעשתה לזקנה דלה וחלשה, שהיתה דומה כמעט למכשפה בלה ושטיבה המיוחד בלט הלוך ובלוט מתוך חריפות יתירה, מאחר שניטל כל הרוך אשר במגעה עם העולם – אותו החוק עצמו עתיד לפעול וגם פועל והולך בקרב המשפחה, שהיא שקדה עליה כאם רחמניה.

היא ראתה אותה בצעירותה ובלכתה הלוך וגדול, היא ראתה אותה בליבלובה ובעצם חזקתה וכוחה, ועד שעיניה הבלות מזוקן היה להן זמן וכוח להוסיף ולראות עוד, גועה ומתה. היא ביקשה להוסיף לטפח אותה באצבעותיה הבלות ובנשיקותיה הרועדות כדי להשהות אותה בצעירותה וחזקתה עוד זמן מצער – מי יודע אם הדבר לא עלה בידה; אבל אהה, אפילו הדודה אַן לא יכלה להלחם כנגד הטבע.

“לפני שבר גאון!” וכאילו לשם ראיה למעשה־ליצנות זה של הטבע, שהוא הגדול שבמעשי הליצנות שלו, התכנסו בני משפחת פורסייט כינוס אחרון מלא תפארת וגאון קודם שבאו לידי מפלה ושבר. הם עמדו בשורות בודדות מימין ומשמאל ופניהם, נוצרי מחשבותיהם, היו כמעט כולם כבושים בקרע ולא הביעו שום רגש. רק פה ושם נשא האחד את עיניו והציץ למעלה וקמט בין שמורותיו, ודומה היה כאילו הוא וראה על כתלי בית־התפילה הקטון דבר־מה, שקשה לו מנשוא, וכאילו הוא שומע דבר המטיל עליו אימה, והתפילה שהתפללו בלחש בקולות שנשמעה בהם נעימה אחת, צליל־הגה משפחתי אחד שאינו נתפס לאוזן, המתה המיה מוזרה ומחרידה כאילו מילמל אותה אדם אחד החוזר עליה הלוך וחזור במהירות.

משנגמרה עבודת־הדת בבית התפילה הקטון, התיצבו האבלים שוב בשורה אחת כדי ללוות את המתה אל קברה. הקבר היה פתוח ומסביב לו עמדו והמתינו בני אדם לבושי שחורים.

ממרומי אדמת קודש זו, אשר אלפים מבני המעמד הבינוני העליון נמו בה את שנת המות, שוטטו עיני הפורסייטים על המון הקברים האחרים. שם – היתה מוטלת העיר לונדון שהשתרעה עד לקצוי מרחקים; היא היתה שרויה ללא אור שמש והתאבלה על בתה שנפטרה מן העולם; היא התאבל יחד עם משפחה זו, היקרה לה כל כך, על פטירתה של מי שהיתה אמה ושומרתה של אותה המשפחה. מאות אלפי מגדלים ובתים שביצבצו מטושטשים בתוך הרקמה האפורה והרחבה של רכוש ועשירות היו מוטלים ככורעים בחרדת קודש לפני קברה של אשה זקנה זו, שהיתה זקנה מכל הפורסייטים.

מלים מעטות, קומץ עפר, והארון הורד מטה והדודה אן נחה על משכבה מנוחת עולמים.

מסביב לקבר עמדו חמשת האחים כשומרים לנפטרה וראשיהם הלבנים כפופים לארץ; הם ידאגו לכך שיהא נוח וטוב לאַן במקום שהיא הלכה לשם. רכושה הדל אמנם ישאר אחריה פה בארץ, אבל חוץ מזה ישקדו לעשות למענה כל מה שאפשר לעשות.

אחר סרו ביחידות הצדה. שמו את מגבעתם על ראשם ושבו בחזרה כדי לקרוא את הכתובת החדשה שעל גבי לוח השיש אשר למערת־הקבורה של המשפחה:

מוקדש לזכרה של

אן פורסייט

בת דזשוליון ואן פורסייט,

שנפטרה מן העולם הזה

בעשרים ושבעה לחודש ספטמבר, שנת 1886,

בהיותה בת שמונים ושבע שנים וארבעה ימים.

אפשר שבמהרה בקרוב יהא מי שהוא אחר צריך לכתובת. אכן משונה היה הרעיון הזה וקשה היה לסבלו, משום שמימיהם לא העלו על דעתם שאיש מן הפורסייטים עלול למות. וכולם השתוקקו להיפטר מן הטקס הזה המדכא את הרוח והמזכיר אותם דברים, שהמחשבה עליהם הריהי קשה להם משנוא – להיפטר מזה חיש מהר ולשוב אל עסקיהם ולשכוח את כל הענין הזה.

אך היה קר להם; הרוח נשבה אל מרומי הגבעה על גבי הקברים ככוח אטי מפורר ומכלה ופגעה בהם במפח צינתה; הם נעשו חבורות חבורות ונחפזו ככל האפשר לעלות אל המרכבות המצפות להם.

סוויתין אמר, שהוא רוצה לשוב אל טימותי על מנת לסעוד שם ושהוא מוכן לקחת עמו את מי שהוא אל עגלתו. ואולם הנסיעה עם סוויתין בעגלתו הצרה נחשבה, כנראה, לתענוג מפוקפק; איש לא קיבל את הצעתו והוא נסע לדרכו לבדו. גם דזשמס ורודזשר מיהרו ונסעו אחריו מיד; גם הם רצו להשתתף בסעודה. האחרים נסתלקו זה איר זה; דזשוליון הזקן העלה עמו אל מרכבתו שלושה מבני אחיו, כי נפשו חשקה לראות על ידו פנים צעירים ורעננים.

סומס, שעדיין היתה שומה עליו לסדר כמה דברים בלשכת־הסופרים של בית הקברות, פנה והלך לו ביחד עם בוזיניי. הוא צריך היה לדון עמו על הרבה ענינים, ולאחר שגמר את עסקיו שמו שניהם את פעמיהם אל הֶמסטֶד וסעדו שם יחד את סעודת הבוקר באחד מבתי־האוכל וסחו ארוכות על הפרטים המעשיים הכרוכים בבנין הבית. אחר נסעו יחד במרכבת־הטראם ונפרדו באחת התחנות, אשר משם פנה והלך בוזיניי אל סטנהופ גייט כדי לבקר את דזשון.

סמס חזר אל ביתו ורוחו היתה טובה עליו עד מאוד, ועם סעודת הצהרים סיפר לאירין, שהוא השתעה עם בוזיניי ושיחתו היתה עריבה עליו ושנראה הדבר, שבאמת אדם בר־דעת הוא. ולא עוד אלא שהרבו לטייל יחד והטיול הזה היה יפה לו עד מאוד והשפיע לטובה על כבדו, כי זה כמה היה מחוסר תנועה ועמל־גוף; כללו של דבר, אותו היום היה בשבילו יום נעים ביותר. לולא רגש הכבוד לזכרה של הדודה אן היה הולך עמה אל התיאטרון; באין ברירה שומה עליהם איפוא להשתדל עד כמה שאפשר לבלות את הערב בנעימים בבית.

“ה’בוקאנייר' שאל עליך כמה פעמים”, אמר אליה פתאום. ובאותה שעה תקפה אותו תשוקה סתומה לאשר ולקיים את זכותו, זכות קנין־בעלים, והוא עמד מכסאו ואצל לאשתו נשיקה על כתפה.

חלק שני

פרק ראשון: בִּנְיַן הַבַּיִת

אותו החורף היה חורף רך. העסקים בעולם המסחר היו קלושים, הזמן היה נוח לבנין, ככל אשר חזה זאת סומס מראש קודם שחרץ את הדבר בלבו. בסוף חודש אפריל עמד איפוא הבית שנבנה על גבי רוֹבין־היל כולו גמור ומושלם מבחוץ.

עכשיו, כיון שזכה לראות בעד כספו דבר של ממש, היה בא לכאן פעמיים ואפילו שלוש פעמים בשבוע והיה מהדס שעות תמימות בתוך ערמות הגדודיות, כשהוא נזהר זהירות יתירה שלא ללכלך את בגדיו, מהלך מתוך שתיקה דרך מפתחי הפתחים שבקירות־הלבנים שלא נגמרה מלאכתם או סובב את העמודים אשר בחצר התיכונה. הוא היה עומד ומסתכל בכל אלה כמה רגעים רצופים כאילו לבדוק ולבחון את האיכות האמיתית של החומר שממנו נעשו.

ביום השלושים לאפריל היה עליו לבדוק את החשבונות, לפי המדובר בינו ובין בוזיניי, וחמשה רגעים לפני השעה הקבועה נכנס אל האוהל שהאדריכל נטה לעצמו סמוך לעץ־האלון הזקן.

החשבונות כבר היו מוּנחים מוכנים על שולחן מתקפל וסומס נענע ראשו וישב על מנת לעיין בהם ולבחון אותם. עברה שעה ארוכה עד שחזר והרים את ראשו.

“פליאה דעת ממני”, ענה ואמר לסוף; “הרי ההוצאות עולות כמעט בשבע מאות לירות יותר ממה שהקצבנו!”

הוא העיף עין בבוזיניי והוסיף ואמר בחיפזון:

“אם אך תנהוג בתקיפות כלפי הבנאים הללו, תכריח אותם לוותר ולהוזיל. אם לא תשגיח עליהם בעין פקוחה, ירמוך בכל. עליך להפחית תמיד עשרה אחוזים מכל דבר, לא הייתי מערער אילו עדפו ההוצאות במאה לירות וכדומה יותר מן הסכום הקצוב!”

בוזיניי נד בראשו וענה ואמר:

“אני חישבתי ודיקדקתי שלא תהא אף פרוטה אחת יתירה!”

סומס דחף את השולחן מתוך תנועה של כעס, שהפריחה ופיזרה את החשבונות על הקרקע.

“אם כן עלי להגיד לך”, הפליט ברתיחה, “שהכנסתני לתוך עסק ביש!”

“הרי אמרתי לך שבעים ושבע פעמים”, ענה בוזיניי קשה, “שתהיינה הוצאות נוספות, יוצאות מן הכלל, את זאת הטעמתי לך וחזרתי והטעמתי פעמים אין ספורות!”

“הריני יודע זאת”, נהם סומס; “ואילו היה פה ושם עודף של עשר לירות, לא הייתי מוחה. אבל כלום יכולתי להעלות על הדעת ש,ההוצאות הנוספות', שדיברת עליהן, פירושן שבע מאות לירות?”

אפיים של שני האנשים האלה גרם הרבה לחילוק־דעות גדול זה. מצד אחד אנו מוצאים את האדריכל שהתמכר כולו לרעיון שלו, לתכנית הבית אשר יצר ואשר האמין בה, והלז התרגז כשעיכבו בידו או כפו אותו להשתמש באמצעים פחותים, שאין משתמשים בהם אלא בדוחק; ומן הצד השני אנו רואים את סומס שגם הוא היה שואף בכל לבו ובאמת ובתמים אל הדבר המובחר שאפשר להשיגו במחיר ממון, אלא שמאן בשום פנים להאמין, אשר חפץ שמחירו שלושה־עשר שילינגים אי אפשר לקנותו בשנים־עשר.

“הלוואי ולא קיבלתי עלי לבנות את ביתך”. אמר בוזיניי פתאום. “הרי אתה בא לכאן ומציקני עד מות. אתה מבקש לקבל בעד ממונך כפליים מכפי שמקבל אדם אחר, ועכשיו שניתן לך בית שאין דוגמתו בכל הסביבה, אי אתה רוצה לשלם בעדו. אם אתה רוצה להסתלק מן החוזה שלך, הריני להשתדל לשלם מכיסי את ההוצאות העודפות של התקציב, אבל ארור אני אם אוסיף להושיט אפילו אצבע לעשות מלאכה בשבילך!”

דעתו של סומס נתקררה שוב. גלוי וידוע היה לפניו שבוזיניי עני הוא, ולפיכך חשב את ההצעה שלו למעשה של פחזות וטירוף־דעת. ולא עוד אלא שראה ונוכח שבנין הבית הזה, שהיה כרוך אחריו בכל לבו, ישבות לעידן ועידנים ודווקא ברגע מכריע, שהכל היה תלוי בשקידתו ובפיקוחו של האדריכל. וחוץ מזה הרי צריך היה לתת דעתו גם לאירין! זרה היתה דרכה בזמן האחרון. הוא היה סבור באמת ובתמים, שלא השלימה עם ענין הבית אלא מהיותה כרוכה אחרי בוזיניי. ולפיכך אסור היה לו לבוא על ידי כך לידי מחלוקת גלויה עמה.

“חדל נא מאף”, ענה ואמר. “אם אני מוכן ומזומן להיכנס בעוביה של קורה, אתה מה לך כי תצעק? אין כוונתי אלא להגיד שבשעה שאתה אומר לי, שדבר פלוני מחירו כך וכך הריני רוצה לדעת – רשאי אני לדעת – אם יכול אני לסמוך על דבריך”.

“צא וחשוב!” ענה ואמר בוזיני ומבטו הערמומי הרגיז והתמיה את סומס. “הרי אתה משלם לי בעד מלאכתי מחיר זול וקלוקל מאין כמוהו. בעד העבודה שהשקעתי בבית זה ובעד הזמן שגזלה ממני היית משלם לליטלמאסטֶר או להדיוט אחר שכמותו פי ארבע. אתה ביקשת לך אומן ממדרגה ראשונה בשכר ממדרגה רביעית – ומבוקשך זה הרי התקיים בידך!”

סומס ראה ונוכח שבאמת הריהו מתכוון לעשות מה שאמר, ואף על פי שכעסו גדל ביותר, עם כל זה שיוה לנגדו בבהירות יתירה את תולדותיה של מחלוקת. הוא ראה בעיני רוחו את הבית עומד לא־מושלם, את אשתו מתקוממת ומורדת בו ואת עצמו לצחוק וללעג.

“הבה נבקר את החשבונות”, אמר בפנים זועפים, “נראה כיצד הוצא הממון”.

“טוב הדבר”, אמר בוזיניי מתוך הסכמה. “אלא שעלינו להזדרז. עלי לשוב בעוד מועד העירה כדי ללכת עם דזשוּן אל האתיאטרון”.

סומס הציץ בו בגניבה ואמר: "ודאי תסור אלינו, כדי להיפגש עמה שם? הריהו מצוי עכשיו בביתו תדיר!

בלילה שעבר ירד גשם – גשם אביב, וריח של רטיבות ועשבי בר עלה מן האדמה. הרוח החמימה והחרישית הניעה את עלי האלון הזקן ואת הפקעים המוזהבים שלו, והקיכלים השחורים היו מצייצים בנגוהות החמה כאילו רצו לצקת את כל רוחם בצלילי נגינה.

היה אחד מימי האביב הממלאים את הלב מאוויים שאין הפה יכול לאמרם, נעימות שיש בה משל צער וגעגועים רבים, הגורמים לאדם לעמוד בלי נוע, להסתכל בעלים ובעשבים ולפשוט את זרועותיו לחבוק דבר, שאין הוא יודע מהו. האדמה הפיקה חמימות ענוגה, שהתגנבה ועלתה מבעד למעטה הקפאון, שהעטה אותה החורף. הבל־חמימות זה היה מלא מדוחים רכים ופיתה את בני האדם להתנפל בזרועות האדמה, לגולל את גופם על גופה ולהצמיד את שפתותיהם אל חזהָ.

ביום אשר כזה קיבל סומס מאת אירין את ההסכמה להינשא לו, שהוא מבקש ממנה ימים רבים. באותה שעה ישב על גזע עץ נופל והבטיח לה בפעם העשרים, אשר אם הנשואים שלהם לא יעלו יפה, תהיה בת־חורין כאילו לא נישאה מימיה!

“התשבע לי על כך?” שאלה אותו. לפני ימים אחדים הזכירה לו את שבועתו זו. והוא החזיר לה ואמר: “שטות! אי אפשר שנשבעתי שבועה כזו!” והנה היום נתגלגלו הדברים כאילו בגזירה מן השמים וזכר אותו המעשה עלה שוב על לבו. רבונו של עולם, כמה דברים של שטות עלול גבר להישבע למען האשה! כדי לסגל אותה היה מוכן ומזומן להישבע בכל עת ובכל שעה! והוא היה נשבע גם עכשיו, אילו יכול לעורר על ידי כך את לבה – אבל אין מי שיוכל לעורר את לבה, הוא קר כקרח!

ועם הריח הרענן והמתוק של רוח האביב שפעה עליו שפעת זכרונות – זכרונות הימים, שהיה מחזר אחריה ומשתדך בה.

בימות האביב של שנת 1881 ביקר את חברו בבית הספר לשעבר לאחד הקליאנטים שלו, דזשורזש ליוורסדזש מבראנקסום, אשר אמר לנצל את יערי הארנים שלו שבקרבת בוֹרנמוּת ולשם כך מילא את ידו של סומס לכונן חברה של שוּתפוּת הדרושה לתכלית זו. הגברת ליוורסדזש, שהיתה אשה טובת־טעם בענינים של דרך ארץ, ערכה לכבודו משתה־תֵה עם נגינות. לאחר שהנגינות הללו נמשכו שעה ארוכה והפילו שעמום רב על סומס, שלא היה אדם מוסיקאלי, צודדו את עיניו של זה פניה של נערה אחת לבושת בגדי אבל, שעמדה לעצמה. קוי גוייתה הגבוהה והענוגה התרשמו מבעד לארג הרך של שמלתה השחורה שהיתה צמודה אליה יפה, ידיה הנעולות נעלי־ידים שחורות היו שלובות על לבה, שפתיה היו משהו פתוחות, ועיניה הגדולות והשחורות שוטטו מפנים אל פנים. שערותיה שהיו קלועות וכרוכות עד שיפולי ערפה הבהיקו מעל צוארונה השחור כטבעות של מתכת נוצצת. ובשעה שסומס עמד והסתכל בה, ניצנץ בלבו אותוֹ הרגש, התוקף כמעט את כל אדם ביום מן הימים – מין נחת מופלאה של החושים, מין וודאות מופלאה, אשר כותבי הרומנים ונשים זקנות קוראים לה “אהבה תיכף למבט הראשון”. הוא הוסיף להתבונן אליה בחשאי וקם ונגש מיד אל בעלת הבית ועמד על ידה והמתין בקוצר רוח עד שתסיים את הנגינה.

“מי היא אותה הנערה צהובת־השער שחורת־העינים?” שאל אותה.

“זו – הרי זו אירין הירוֹן. אביה, פרופיסור הירון, מת השנה. היא יושבת עם אמה החורגת. אכן נערה חמודה, נערה יפה היא, אבל אין לה כסף!”

“אנא הציגי אותי לפניה”, אמר תומס.

אך מעטים היו דבריו אליה באותה שעה וגם הדברים המעטים האלה לא מצאו הד בלבה. ואף על פי כן נפטר ממנה מתוך החלטה לשוב לראותה שוב פעם. ואחד המקרים סייע בידו לקיים את זממו, כי נפגש עמה על החוף יחד עם אמה החורגת, שהיתה רגילה לטייל שם בכל יום לפני הצהרים משעה שתים־עשרה עד אחת. סוֹמס שמח על התודעותו אל גברת זו ולא ארכו הימים והוא הכיר בה, שהיא עשויה להיות לו לבעלת־ברית נאותה לצרכו. חוש־ההבחנה החד לגבי עניני ממון של חיי המשפחה, שהיה מצוי בו, הגיד לו עד מהרה, שהאם החורגת מוציאה על אירין הרבה יותר מן הסכום של חמישים לירות לשנה, שזו מכניסה לה; ועוד הגיד לו אותו החוש שהגברת הירוֹן, שהיתה עדיין אשה במיטב שנותיה, משתוקקת להינשא שנית לאיש, אלא שיפיה של בת החורגת שלה ההולך ומתבכר ביכור מוזר ומופלא מעכב בידה. ומיד התחיל סומס רוקם את תחבולותיו מתוך קשיות־העורף החשאית המיוחדת לו.

הוא עזב את בוֹרנמוּת בלי אשר גילה מה שבלבו, ואולם מקץ חודש ימים חזר לשם והפעם דיבר, לא עם הנערה, אלא עם אמה החורגת. הוא אמר לה, שהדבר גמור ומוחלט מלפניו והוא מוכן לחכות עד שתגיע השעה. והוא אנוס היה לחכות ימים רבים ובינתים ראו עיניו את אירין הולכת ופורחת, את קוי גוה הרענן הולכים ורכים, את ברק עיניה הולך ומתעמק ואת צבע פניה מתמלא זוהר חמים ומבהיק; ועם כל ביקור וביקור אצלה היה משתדך בה, וכשהביקור נגמר והיא השיבה לו תשובה של מיאון היה חוזר בפחי נפש ובלב דואב ללונדון, אלא שנשאר מוצק בדעתו והיה מחריש ודומם כקבר. הוא ניסה לעמוד על המקור הטמיר והנעלם של מיאונה, אבל רק פעם אחת ניצנץ לפניו זיק אור המאיר את התעלומה הזאת. הדבר היה באחד מאותם נשפי המחולות, הנותנים לקהל המתכנסים במרחץ־ים את ההזדמנות היחידה לגלות את יצרי תאוותיהם. הוא ישב עמה בכוך שבקיר האולם וחושיו היו גרויים לאחר המגע עמה בשעת ריקוד־הוַולְס. היא הביטה אליו למעלה מן המניפה שלה שהיא הניעה אותה ניעה קלה ודעתו נתבלבלה. הוא תפש את פרק ידה הנע ולחץ את שפתיו אל זרועה הערומה. והיא רעדה – עד היום הזה טרם שכח את הרטט הזה שחלף את גופה – וגם את המבט המלא גועל־נפש עז, שהעיפה בו.

מקץ שנה אחר הדברים האלה היא נכנעה והסכימה. מעולם לא עלה בידו לברר מה הסיבה שגרמה לה שתסכים; ומפי הגברת הירון, שהיתה אשה בעלת כשרון דיפּלומאטי, לא יכול להציל דבר בענין זה. לאחר הנשואים שאל אותה פעם אחת: “מה ראית על ככה שסירבת לי פעמים רבות כל כך?” אבל היא לא ענתה דבר, אלא שתקה ושתיקתה היתה מוזרה ביותר. היא היתה חידה בעיניו למן היום שראה אותה ראשונה, ועד היום הזה הריהי משמשת לו חידה שאין לה פתרונים.

בוזיניי היה מצפה לו אצל הפתח ועל פניו הזועפים והמפיקים טוב־לב היתה שרויה ארשת משונה ורבת־געגועים אבל יחד עם זה היה בארשת זו גם משל רגש אושר, כאילו צפה וראה ברקיע האביב הבטחה של ימי נחת כאילו היה מרגיש באויר האביב תענוגות של אושר הממשמש ובא. טומס הציץ בו ותמה: מה לו לבחור זה, שפניו מפיקים אושר מרובה כל כך? ולמה הוא מצפה מתוך חיוך זה שעל שפתיו בעיניו? אבל סומס אי אפשר היה לו להבין לְמַה היה בוזיניי מצפה כשעמד כאן ומצה וספג בצמא את הרוח הרוויה ריח פרחים. ושוב פעם חש עצמו נבוך במעמדו של אדם זה, שהוא רגיל היה לבוז לו. הוא נזדרז ונכנס אל הבית.

“הצבע האחד המתאים לרעפים האלה”, שמע את בוזיניי מדבר, “הריהו אדום עם קורטוב אפור בתוכו; על ידי כך יעשו רושם כאילו הם שקופים. הנני מתאווה לשמוע את דעתה של אירין בענין זה. הריני מזמין קלעי־עור ארגוונים בשביל פתח המבוא אל החצר; ואם נמשח את הטַפּיטים בצבע השן, ניצור בכך מראה שיש בו מן המסתורין. בכל מעשי הקישוט של הבית עליך לכוון תמיד את את דעתך לאותו הדבר, שאני קורא לו מחמד־קסם”.

“ובכן סבור אתה שיש באשתי משל מחמד־קסם?” שאל סומס.

בוזיניי השתמט מלענות על השאלה הזאת ואמר:

“עליך לטעת באמצע החצר קבוצה של פרחי אירוּס”.

סומס חייך ביהירות ואמר:

“הנני לסור באחד הימים אל ביטש כדי לבור את הפרחים המתאימים!”

שוב לא היה להם על מה לדבר איש עם אחיו ואולם בהיותם מהלכים בדרך אל תחנת מסילת הברזל פנה אליו סומס ושאלהו:

“כמדומני שחושב אתה את אירין לבעלת הבנה אמנותית מרובה?”

“הן”. התשובה הקצרה והפסקנית הזאת היה בה משל דחייה מוחלטת כאילו אמר: “אם רוצה אתה לדבר עליה, הבה בקש לך לצורך זה אדם אחר!”

מורת־הרוח הזעומה והכבושה, שרגשה בלבו של סומס כל אותו הבוקר, התחילה רותחת וסוערת בקרבו בכל עוז.

ושוב לא דיבר איש מהם דבר, ורק בשעה שהגיעו סמוך לתחנה פתח סומס ושאל:

“אימתי תגמור את הבנין לפי השערתך?”

“בסוף חודש יוני, אם באמת אתה רוצה שאעשה את מעשה הקישוט הפנימי כתיקונו”.

סומס נענע בראשו ואמר: “וודאי גלוי וידוע לפניך שהבית עולה לי בסכום גדול יותר מכפי שדימיתי. הנני להגיד לך גלוי ומפורש, שכבר היה עם לבבי להסתלק מכל הענין הזה, אלא שאין זה ממנהגי להסתלק מרעיון שנתקע במוחי וכשגמרתי לקיימו!”

בוזיניי לא השיב דבר. וסומס העיף בו מן הצד מבט מלא מורת־רוח זעומה כאחד הבולדוגים הכועסים, שכן בשפתיו הלחוצות זו לזו ובסנטרו המרובע דומה היה סומס לבולדוג, למרות מראהו השחצני ושתקנותו היהירה והגנדרנית…

באותו היום בשבע שעות בערב באה דזשון אל הבית מספר 62 אשר במוֹנפּלייה סקווייר והמשרתת אמרה לה, שמר בוזיניי יושב בחדר־האורחים והגברת סומס מתלבשת, אלא שבעוד רגע תרד למטה. היא רצתה ללכת להודיע לגברת שהעלמה דזשון באה.

דזשון עיכבה בידה ואמרה לה:

“אין דבר, בילסון, הנני להיכנס. אל־נא תטרידי את הגברת סומס”.

היא פשטה את מעילה והמשרתת העיפה בה מבט של פיקחות והבנה ולא פתחה לפניה אפילו את הדלת, אלא נחפזה וירדה מעל המדרגה.

דזשון שהתה רגע קל, כדי להסתכל בצלמה בראי־הכסף הקטון ועתיק־התבנית שהיה תלוי על גבי ארון־האלונים הקטון – ולעיניה נגלתה דמות דקה, גאה ורעננה, שפניה זעירים ומביעים עוז־רוח והיא לבושה שמלה לבנה עם מפתח כעין חצי עיגול הירח מסביב לצוארה אשר נראה כאילו הוא דק מכדי שאת את עטרת שערותיה הקלועות והאדומות כזהב.

היא פתחה את הדלת של חדר־האורחים בלאט מתוך כוונה להפתיע אותו בביאתה. החדר היה מלא ריח מתוק של אַזָלִיוֹת פורחות.

היא שאפה אל קרבה את ריח הניחוח שאיפה עמוקה ושמעה את קולו של בוזיניי, שהגיע אל אזנה ממקום סמוך לחדר אשר דיבר לאמור:

“אהה, הנה יש המון ענינים שחפפצתי לדבר עמך אליהם, אבל עכשיו שוב אין לנו פנאי לכך!”

קולה של אירין ענה:

“וכלום אי אפשר לדבר בשעת הסעודה?”

"איך אפשר לדבר – – "

מחשבתה הראשונה של דזשון היתה ללכת מזה, אבל היא נמלכה ועברה את החדר וניגשה אל דלת־הזכוכית הגדולה, שהיתה מכוונה כלפי החצר הקטנה. משם היה מפעפע ועולה אותו הריח של האזליות ושם עמד החתן שלה עם אירין, כשגביהם מפנים אליה ופניהם כבושים בציצים המוזהבים־האדומים.

הנערה הביטה אליהם בדממה ובלי בושת־פנים ולחייה להטו ועיניה הפיקו זעם.

“בואי ביום הראשון לבדך – ונתבונן יחד אל הבית – – –”

דזשון ראתה את אירין כשהיא מרימה את עיניה ומציצה בו בעד סבך הפרחים. מבט זה שהעיפה בו לא היה של אשה עגבנית, אלא רע מזה בשביל הנערה המשגחת – מבט של אשה המפחדת שמא יביע מבטה יותר מדי את הכמוס עמה.

“הבטחתי לנסוע לטייל עם הדוד – –”

“עם אותו בעל־בשר! הבה יוליך אותך לשם; זהו מהלך של עשרה מילין ולא יותר ונסיעה כזו הריהי וודאי לפי כוח סוסיו”.

“אי לו לדוד סוויתין הזקן העלוב!”

גל של ריח האזליות טפח בפני דזשון; היא חשה גועל נפש וסחרחורת.

“בואי, אנא בואי לשם, ראי בקשתיך!”

“אבל לשם מה?”

“עלי לראותך שם – הנה דימיתי, כי יש את נפשך לעזרני – –”

לנערה נדמה, שהיא שומעת את המענה עולה מבין ציצי הפרחים והוא מלא רוך ורטט. וכה היה המענה: “טוב איפוא, בוא אבוא!”

והיא צעדה ועברה דרך הפתח של דלת הזכוכית ויצאה אל החצר.

“כמה גדול פה ההבל”, פתחה ואמרה: “איני יכולה לסבול את הריח הזה!”

מבטי עיניה הזועמים והעזים היו מכוונים ישר אל פני שניהם.

“וודאי דיברתם על אודות הבית? גם אני טרם ראיתיו – אפשר נלך לשם כולנו ביום הראשון?”

פני אירין נשתנו וזיום חלף באותו הרגע.

“הנני ערוך באותו היום מסע־טיול עם הדוד סוויתין”, ענתה ואמרה.

“עם הדוד סוויתין! ומה בכך? השליכיהו אחרי גוך!”

“אין דרכי להשליך בני אדם אחרי גוי!”

באותה שעה נשמע קול פסיעות, דזשון פנתה וראתה את סומס עומד מאחוריה בסמוך לה.

“הנה כי כן”, אמרה אירין כשהיא מעבירה את מבטה מזה אל זה ומחייכת חיוך מוזר, “אם כולכם מוכנים ומזומנים, גם הסעודה מוכנה ומזומנה היא!”

פרק שני: חַגָּהּ שֶׁל דְּזשׁוּן

הסעודה התחילה מתוך דממה; שתי הנשים ישבו אשה כנגד רעותה וגם הגברים ישבו זה כנגד זה.

מתוך דממה גמרו את אכילת המרק – הוא היה מצוין, אבל מעובה במקצת – והדגים הועלו למסובים מתוך דממה.

בוזיניי ערב את לבו לפתוח בשיחה ואמר: "היום יום ראשון לימי האביב?.

אירין חזרה על דבריו ואמרה רכות: “הן – יום־אביב ראשון”.

“אביב!” אמרה דזשון, “אין אף מפח־אויר כל שהוא!” איש לא ענה דבר.

הדגים, פוּטיות נאות וחיות מדוֹבֶר, סולקו מעל השולחן והמשרתת הביאה בקבוק יין שאמפאני, שצוארו היה כרוך במפית לבנה.

סומס אמר: “חושש אני שתמצאו בטעמו מן היובש”.

הועלו קציצות בשר, שכל אחת מהן היתה מעוטרה עיטור של נייר חכלילי. דזשון משכה את ידה מהן ובחדר קמה דממה.

סומס אמר: “מוטב שתקחי קציצה אחת, דזשון, כי הסעודה נגמרה ושוב לא יותן לנו שום מאכל”.

אבל דזשון סירבה שוב והקציצות סולקו. אז שאלה אירין: “פיל, השמעת את זמרת הקיכלי שלי?”

בוזיניי ענה: “בוודאי שמעתי – הן הוא שר עכשיו את שירת־הדודים שלו. קול שירתו הגיע לאזני מרחוק עוד בהיותי בחוץ”.

“יצור נחמד הוא מאין כמוהו!”

“הרוצה אדוני בחַסה?” תרנגולים רכים סולקו מעל השולחן מאין אוכל.

סומס אמר: "האספרגוס דק הוא ביותר. בוזיניי, אפשר תצרף כוס שֶרי אל המתוק שלך? דזשון, הרי אינך שותה כלום?

דזשון השיבה: “הן יודע אתה, שאיני שותה מימי. אין לך משקה נורא מן היין!”

הובאה חרוסת של תפוחים בקערת כסף. ואירין אמרה בחיוך:

“האזָלֵיאות כל כך נפלאות הן השנה!”

בוזיניי מילמל: “אכן נפלאות הן! ריחן נעים מאין כמוהו!”

דזשון אמרה: “איך יכול אתה להתענג על הריח הזה? בילסון, אנא תני לי סוכר”.

הסוכר הוגש לה וסומס העיר: “חרוסת זו טובה היא!”

החרוסת סולקה מעל השולחן. אחר השתררה דממה ארוכה, אירין רמזה למשרתת ואמרה: “הוציאי את האזליאות, בילסון, מיס דזשון אינה יכולה לשאת את ריחן”.

“אין דבר; הניחי אותן במקומן” אמרה דזשון.

זיתים של פראנציה וביצי דגים מרוסיה הוגשו למסובים על פנכות קטנות. וסומס העיר: “מפני מה לא ניתן לנו היין הישפאני?” אבל איש לא ענה דבר.

הזיתים הוסרו. דזשון הרימה את כוסה ואמרה: “בבקשה לתת לי מעט מים”. הגישו לה מים. אז הובא טס של כסף ועליו שזיפים מגרמניה. קמה שתיקה ממושכה. הכל אכלו את השזיפים בהנאה.

בוזיניי התחיל מונה את החרצנים: “השנה – השנה הבאה – בזמן מן הזמנים – –”

אירין סיימה רכות: “לא־לעולם. הנה היתה שקיעת חמה נהדרה עד מאוד. רקיע השמים עדיין כולו חכלילי – מה יפה המראה!”

והוא ענה ואמר: “עין החכליל לוהטת מתחת לאופל שעל גבה”. עיניהם נפגשו ודזשון קראה בבוז: “הרי זו שקיעת חמה של לונדון!”

הוגשו סיגריות מצריות בקופסה של כסף. סומס לקח את האחת ושאל: “אימתי מתחיל המשחק בתיאטרון?”

איש לא ענה. אז הועלה קפה תורכי בספלים מצופים מַרקה.

אירין חייכה חרש ואמרה: "מי יתן – – "

“למה את מתאוה?” שאלה דזשון.

“מי יתן והיה אביב לעולם!”

הובא קוניאק; הוא היה זך וישן.

סומס אמר: “בוזיניי, קח־נא מעט קוניאק”.

בוזיניי שתה כוס אחת; הכל קמו ממקומותיהם.

“הרוצים אתם במרכבה?” שאל סומס.

דזשון ענתה" “לא, בילסון, אנא הביאי לי את מעילי”. המשרתת הביאה לה את המעיל.

אירין עמדה אצל החלון ומילמלה: “מה נאה הערב. הנה כוכבים כבר מבצבצים ועולים!”

סומס הוסיף ואמר: “הריני מקוה שהמחזה יהנה אתכם הנאה רבה”.

דזשון ענתה אצל הפתח: “רב תודה. בואה, פיל”.

בוזיניי קרא: “הריני הולך”.

סומס חייך חיוך של ליגלוג ואמר: “הריני מברך אותך בהצלחה!”

אירין עמדה אצל הפתח והשגיחה אליהם מדי התרחקם.

בוזיניי קרא: “ליל מנוחה!”

“ליל מנוחה!” השיבה היא רכות…

דזשון ביקשה את ארוסה להעלות אותה על ראש גגו של אחד האומניבוסים, כי אמרה שהיא זקוקה לאויר. שם ישבה דוממה ופניה מפנים כלפי הרוח.

הרכב פנה אליהם פעם ושתים כשהוא מתכוון להביע להם הערה, אלא שנמלך וחזר בו. הרי הם זוּג רענן ומלא חיים! האביב היה מפעפע גם בתוך דמו של עצמו; הוא חש צורך לתת רווחה לרוחו והוא נקש בלשונו, הצליף שוטו באויר ודפק את סוסיו; ואפילו הבריות העלובות הללו הריחו את ריח האביב והקישו כחצי שעה בפרסותיהם על גבי המרצפת מתוך הנאה רבה.

כל העיר היתה מלאה חיים ותנועה; הענפים העדויים עלים רעננים כפפו עצמם כלפי מעלה כשהם מצפים למתת אשר תביא להם הרוח. הפנסים המבהיקים שהודלקו זה עתה שפכו את ממשלתם בארץ ופני הבריות נראו חוורים לנוגה זיום המעוור עינים, תחת אשר בגבהי מרומים החליקו העננים הלבנים במהירות ובחשאי על פני הרקיע המאדם אודם ארגמן.

גברים לבושים תלבושת של מסיבת־נשף התירו את מעיליהם לרווחה ועלו בשמחת־לב במעלות בתי הקלובים; פועלים עמדו פה ושם מתוך בטלה; ונשים – אותן הנשים אשר בעונת לילה זו עדיין בודדות הן לנפשן ונעות בבדידות זרמים זרמים אל מזרח העיר – היו משוטטות לאטן ומלאות צפייה כשהן חולמות על יין ועל סעודת־ערב נאה או על נשיקות של אהבה נאמנה. אם תזכינה לרגע כזה בחייהן.

כל אחד ואחד מהמון היצורים הללו הרבים לאין ספור, שהיו מהלכים לדרכם לאור הפנסים מתחת לרקיע השמים המלא תנועה חש משהו מאותו רגש־הנחת הנסער, אשר תסיסת האביב מעוררת בלבו של אדם. וכדומה לאותם אנשי־הקלובים שפתחו לרווחה את מעיליהם השליך כל אחד מהם אחרי גוו משהו ממידות הכת שלו, מאמונתו וממנהגיו ועל פי אופן החבישה שחבשו את מגבעתם לראשם, על פי דרך ההילוך, הצחוק או השתיקה שלהם גילו כולם שאחים קרובים הם במלכות התאוות.

בוזיניי ודזשון נכנסו אל התיאטרון בדממה ועלו אל מקומותיהם אשר באחת הלשכות שבקומה העליונה. המחזה התחיל זה עתה, והבית האפל למחצה עם השורות של בני אדם, אשר עיני כולם היו מכוונות כלפי פינה אחת, היה דומה לגן גדול אשר כל הפרחים שבו מפנים כולם את פניהם כלפי השמש.

דזשון עדיין לא היתה מעולם בלשכות העליונות. משנת החמש־עשרה לימי חייה היתה יושבת תמיד עם אביה זקנה במדור התחתון ולא במקומות הפשוטים שבאותו המדור, אלא במקומות המובחרים שבכל הבית, באמצע השורה השלישית, אשר דזשוליון הזקן היה מזמין אותם בדרך חזירתו הביתה מן הסיטי ימים רבים לפני מועד ההצגה. את הכרטיסים היה שם אל תוך כיס מעילו יחד עם קופסת־הסיגארות שלו ועם בנעלי־הידים שלו העשויות עור־גדיים, והוא הפקיד אותם ביד דזשון למשמרת עד נשף המחזה. במקומות המושב האלה – שהיו מיוחדים לישיש ישר קומה שראשו השב כולו אומר כבוד, ולנערה קטנה אמיצה וזריזה, אשר ראשה כולו פז־אדום – היו רגילים לראות את כל מיני המחזות שהעלו על הבימה. ובדרך חזירתו הביתה היה דזשוליון הזקן אומר על השחקן הראשי: “אך בול עץ גמור הוא! אילמלא ראית את בּוֹבּסוֹן הקטון!”

היא היתה מצפה לערב זה בנחת מרובה; הם היו כאן בגניבה בלי השגחה ובלי ידיעת יושבי הבית אשר בסטנהוֹפּ גייט, שסבורים היו כי היא נמצאת בבית סומס. היא היתה מצפה לשילומים בעד מעשה־הכחש הזה שעשתה למען ארוסה; היא היתה מקוה שיעלה בידה לבקוע על ידי כך את עב הערפל המלא קרירות ולעשות את היחס שביניהם – אשר זה לא מכבר נעשה לה מקור חרדה ומצוקות נפש רבות כל כך – שוב מלא זהרי חמה ופשוט ותמים כמו שהיה לפני ימי החורף. היא באה בכוונה להגיד דבר ברור וחרוץ; והיא הביטה אל הבמה וקמט בין גבותיה ועיניה לא ראו כלום וידיה לחוצות זו אל זו בחיקה. המון מחשבות של קנאה ושל חשד הציק לה הלוך והציק.

אם בוזיניי הרגיש ברגזה שסערה בנפשה, הנה התאפק ולא גילה שהוא מרגיש בה.

המסך הורד. העלילה הראשונה נסתיימה.

“החום גדול פה מנשוא!” אמרה הנערה, “מוטב שנצא מזה”.

פניה היו חוורים מאוד והיא ידעה – כי עצביה נתמתחו ונתחדדו כל כך כשהיא ראה אתה הכל – שהוא נרגז ונבוך גם יחד.

באחורי התיאטרון נמצאה גזוזטרה פתוחה, שהיתה תלוייה למעלה מן הרחוב; היא נפנתה לשם ונשענה אליה ועמדה דומם מתוך צפייה שהוא יתחיל בשיחה.

לבסוף שוב לא יכלה להתאפק והיא פתחה ואמרה:

“פיל, עלי להגיד לך דבר”.

“האומנם?”

הנעימה של הגנת־עצמו שנשמעה בקולו הציפה את דמיה אל לחייה והמלים פרצו ונדחקו מבין שפתיה: “אי אתה נותן לי הזדמנות להראות לך סימני חיבה; זה ימים רבים שלא נתת לי הזדמנות זו!”

בוזיניי הביט דומם אל הרחוב. הוא לא ענה דבר.

דזשון קראה בסער־נפש: “הן יודע אתה, שאני נכונה לעשות למענך את הכל – שאני רוצה להיות בשבילך הכל – –”

המון תשואות עלה מן הרחוב והפעמון התריע בקול מחריש אזנים והודיע את דבר הרמת המסך. דזשון לא זזה ממקומה. מלחמה איומה החוללה בנפשה. התנסה לעשות את הכל? התדרוש ממנו בפירוש דין וחשבון על דבר אותה השפעה, על דבר אותו כוח־המשיכה אשר הסבו את לבו ממנה? הרי היה טיבה בכך לדרוש ולתבוע ולפיכך אמרה: “פיל, קחני עמך ביום הראשון להראותני את הבית!”

היא הסתכלה בפניו ובחנה אותם מתוך חיוך רועד ומפרפר על שפתיה ומתוך יגיעה רבה להעלים ממנו שהיא מתבוננת אליו. והיא ראתה בפניו ארשת של היסוס ופיקפוק, היא ראתה שקמט של מבוכה עלה בין גבות עיניו ודמו צף אל פניו. והוא ענה ואמר: “לא ביום הראשון, מחמדי, אלא ביום אחר!”

ומפני מה לא ביום ראשון? הן לא אפריעך ביום הראשון!"

הוא אכף על עצמו מתוך יגיעה גלויה ואמר:

“עלי להוועד באותו היום עפ אדם”.

“אתה הולך עם – –”

עיניו הפיקו כעס; הוא הניע את כתפיו והשיב: “עלי להוועד עם אדם וּועידה זו מונעת אותי להראות לך את הבית!”

דזשון נשכה את שפתה עד זוב דם והיא חזרה אל מקומה בלי לדבר עוד דבר, אלא שלא יכלה לעצור בעד דמעותיה שהתגלגלו מעיניה על לחייה. לאשרה השרו אותה שעה חשיכה בבית לצורך אחד המקומות שבמחזה ואיש לא יכול לראות את צערה ויגונה.

אבל בעולם זה, שהפורסייטים שולטים בו, אל תברך אדם בלבבו שאין עין צופיה משגחת אליו.

בשורה השלישית שמאחוריהם ישבה פימיה, הבת הצעירה של ניקולאס, עם אחותה הנשואה מרת טוויטמָן, והללו השגיחו אליהם וראו מה שראו.

הן סחו לטימותי שראו את דזשון ואת ארוסה בתיאטרון.

“וודאי בעזרה שלמטה?” “לא, לא שם – –” “אם כן ודאי בחוג הראשון. הרי זה כנראה עכשיו מודה שהחזיקו בה בני הנעורים”.

גם לא שם, אלא – – אבל אחת היא, בין כך ובין כך וימי הארוסים האלה לא ימשכו הרבה. הן לא ראו מימיהן אדם שמראהו מלא זעם ועברה כמראיה של אותה דזשון הקטנה! הן סיפרו מתוך דמעות של תענוג בעיניהן כיצד הפילה בדחיפה את המגבעת מעל ראשו של גבר חד בשעה שחזרה אל מקומה באמצע אחת העלילות של המחזה ואת מראה פניו של גבר זה באותה שעה. יופימיה נתפרסמה על ידי הצחוק החרישי המיוחד לה, שהיה מסתיים לפתע פתאום בקול שריקה; בשעה שמרת סמוֹל נשאה את כפיה למרום ואמרה: “מה את סחה, מחמדי? היא הפילה את מגבעתו של גבר?” לא יכולה להתאפק מגרונה פרצו קולי קולות שכאלה בהמון מרובה כל כך, שמן הצורך היה להרגיע את רוחה במיני מלחים נותנים ריח. בשעת פטירתה אמרה לאחותה מרת טוויטמז: “הפילה מגבעתו של גבר! סופי שתפח רוחי מצחוק!”

נשף זה, שצריך היה להיות “חג” ל“דזשון הקטנה”, נהפך לה לחגא והיה העלוב מכל הנשפים שעברו עליה מעודה. אלוהים הוא היודע שהיא התאמצה וניסתה לדכא ולהעלים את גאונה, את החשד ואת הקנאה שלה!

על יד פתח ביתה היא נפרדה מבוזיניי בלי אשר כרעה ונפלה מכובד יגונה; הרגש, שעליה לשוב ולכבוש את לבו של ארוסה חזק היה כל צרכו כדי לסעדה ולתת לה כוח להלך קוממיות, אבל קול מצעדי רגליו לאחר שהלך לו והתרחק ממנה הביא אותה לידי הכרת הצרה שבאה עליה, לכל גדלה ועמקה.

“המתחסד” העושה את מעשיו חרש בלי שאון, פתח לפניה את הדלת והיא נכנסה אל הבית. היא רצתה להחליק בחשאי אל חדרה, אבל דזשוליון הזקן ששמע אותה באה, עמד בפתחו של חדר־האוכל.

“בואי ושתי את החלב שלך”, אמר אליה. “הריהו שמור בשבילך כשהוא חם, אחרת לבוא, היכן היית?”

דזשון עמדה אצל הכירה ורגלה האחת נתונה על הסורג שלה וזרועה נשענת על כרכוב כדרך שעשה זקנה לפני זמן מועט בשעה ששב הביתה מן האופירה. היא היתה רצוצה וכמעט שנפלה תחתיה ולא יכלה לשקול בדעתה מה להגיד לו.

“ההיינו אצל סומס וסעדנו שם”.

“כך! אצל בעל־הנכסים! וגם אשתו היתה בבית – וגם בוזיניי?”

“הן”.

דזשוליון הזקן נתן בה את עיניו ונעץ בה אותו המבט החודר לפני ולפנים, שקשה היה להעלים ממנו דבר; אבל היא לא הביטה אליו, ובשעה שחזרה והפנתה אליו את פניה, מיד הפסיק את מעשה־הביקורת שלו. הוא ראה דיו וגם יותר מדי. הוא גחן ונטל את ספל החלב מעל הכירה והושיט לה, ואחר הסב פניו ממנה ורטן ואמר: “אל תאחרי כל כך לבוא; אין זה יפה לבריאותך”.

עכשיו היה כולו חבוי וסמוי מן העין אחורי גליון העתון שלו, שהוא הפך בו בקול שאון שהיה בו מן הכעס; ואולם בשעה שדזשון ניגשה אליו ונשקה לו, הוא אמר אליה: “ליל־שלום, מחמדי” בקול כל כך רועד ולא צפוי, שהנערה התאפקה כדי עמל ואך יצאה מן החדר ומיד געתה בבכייה, שארכה עד שעה מאוחרת בלילה.

לאחר שנסגרה הדלת, הניח דזרוליון הזקן את העתון מידו ושעה ארוכה הביט נכחו בלי נוע ובדאגה רבה.

“אי לו למנוול זה!” הרהר בלבו. “הרי תמיד היה גלוי וידוע לפני, שהוא עתיד לגרום צרות הרבה!”

התרגשו עליו המון ספיקות וחששות מרגיזים, אשר הציקו לו ביותר משום שחש עצמו חסר־כוח לעצור את מהלך המאורעות או לעקוב אחריו.

וכי אמר אותו הבחור למעול בה? הוא חפץ ללכת אליו ולהגיד לו: “השיבני דבר, אדון! וכי אומר אתה למעול בנכדה שלי?” אבל איך יוכל לעשות זאת? הרי הוא ידע אך מעט או לא כלום. אבל מתוך הפיקחות היתירה שלו, שלא הטעתו מימיו, מובטח היה שאירע דבר. הוא חשד בבוזיניי שהלַז היה אורח מצוי ביותר בבית אשר במונפלייה סקווייר.

“אפשר שאותו הבחור אינו נבל”, הירהר בלבו: “מראהו אינו של אדם רשע, אבל ברייה משונה הוא. איני יכול לעמוד על טיבו. ולא אוכל לעמוד על טיבו לעולם! אומרים עליו שהוא עובד ועמל כאחד הכושים, אלא שאיני רואה את הטובה אשר תצמיח עבודתו זו. הוא איננו איש־מעשה ואין לו שיטה קבועה. בשעה שהוא בא הנה, הריהו יושב ומראהו נזעם וקודר כאחד הקופים. כשאני שואל אותו מה היין שהוא רוצה לשתות, הריהו משיב: “יישר כוחך, כל מין יין שהוא”. כשאני מושיט לו סיגארה, הריהו מעשן אותה כאילו היתה מין דבר קטורת גרמני, שמחירו שתי מעות. מימי לא ראיתי אותו מביט אל דזשון כמה שהוא צריך להביט אליה, ואף על פי כן אין הוא רודף אחר ממונה. אם אך תרמז לו רמיזה כל שהיא, ינתק את קשר הארוסים ביום המחר. אבל היא לא תעשה זאת – היא לא תעשה זאת לעולם! היא דבוקה בו בכל לבה! היא סרבנית וקשת עורף כגורל – היא לא תפרוש ממנו לעולם!”

והוא נאנח אנחה עמוקה ונטל שוב את העתון בידו: אפשר שימצא בו תנחומים לנפשו.

באותה שעה ישבה דזשון בחדרה שבעלייה לפני החלון הפתוח. בעד החלון הזה נשבה רוח האביב, אשר באה משוט ומהתהולל בין האילנות שבפארק לצנן את לחייה המשולהבות ולשרוף את לבבה.

פרק שלישי: מַסַּע־הַטּיּוּל עִם סְווֹתּין

בזמר ידוע אשר בספר־שירים לתלמידי בתי־ספר, עתיק ומפורסם, אנו מוצאים את שני הטורים האלה:

"אֵיךְ נוֹצֵץ בִּמְעִילוֹ הַכָחֹל כָּל כַפְתּוֹר,

טְרַהֹ־לַהֹ־לַה!

אֵיךְ צָהַל וְשׁוֹרֵר וְרָן כַּצִּפּוֹר!.."

אמנם סוויתין לא צהל ולא שר כצפור, אבל כמעט שחש בקרבו מעין צורך לזמזם בינו לבין עצמו את אחד הניגונים בשעה שיצא מביתו וראה את סוסיו עומדים לפני פתחו אסורים למרכבתו.

אותו היום היה רך ונעים כאחד מימי יוני, וכדי להשלים את ההשואה עם מה שנאמר בשירה הישנה לבש סורדוט כחול וותר על מעילו, לאחר ששלח שלוש פעמים את אדולף למטה כדי להווכח שאין אף חשש כל שהוא לרוח מזרחית. והסורדוט שלו היה מכופתר ומצומד אל גופו הנאה בצימצום גדול כל כך, שאם הכפתורים שלו לא נוצצו, הרי מן הראוי היה להם להיות נוצצים. כולו אומר תפארת והוד־מלכות עמד על המרצפת ונעל זוג נעלי־יד של עור־כלב; על פי מגבעתו הרחבה והקשה, שתבנית פּעמון לה, בגובה קומתו ועבי גופו המסורבל היה דומה יותר ליצור־קדומים מאשר לאחד הפורסייטים. שערותיו המעובות והשבות, אשר אדולף משח אותן בקורטוב של פומאדה, הפיצו ריח של אופונאכּס וסיגארות – אותן הסיגארות המפורסמות של סוויתין, שהוא משלם במחירן מאה ארבעים שילינגים בעד המאה ואשר דזשוליון הזקן הטיל בהן דופי ואמר עליהן, שהוא לא היה מעשן אותן אפילו אם היו נותנים אותן לו במתנה, משום שאין אדם יכול לעמוד בהן אלא אם יש לו קיבה של סוס!…

“אדולף!”

“הנני, אדוני!”

“הבה את השמיכה החדשה!”

בחור זה לא יתלמד לעולם להיות זריז; והרי הגברת סוֹמס וודאי יש לה עין בּוחנת ומרגישה בכגון זה!

“הוריד את המכסה! הריני נוסע – לטייל – עם – גברת!”

אשה נאה מתאוה להראות את תלבושתה; והוא עצמו – הריהו יוצא לטייל במרכבה עם גברת! דומה היה כאילו שוב נתחדשו עליו הימים הטובים, הימים מקדם!

הלא עברו יובלות מאז היה מטייל במרכבה עם אשה! אם זכרונו לא יטענו היתה דזשוּליי האשה האחרונה שהוליכה במרכבתו; זקנה עלובה זו היתה חרדה כל אותו הזמן כחתולה והוציאה אותו מידי סבלנותו במידה כזו שבשעה שהביא אותה אל ביתה קפץ ואמר: ארור אני, אם אוסיף להוליך אותך שוב פעם!" והוא לא יסף עוד להוליכה עד עולם. גזר וקיים!

הוא בא אצל סוסיו ובדק את שיניהם; לא משום שהיתה לו ידיעה כל שהיא בטיב שיני הסוסים – הוא לא היה משלם ששים לירות לשנה לרכב על מנת שיעשה את מלאכתו, דבר זה לא היה מעולם ממידתו. אמנם יצאו לו מוניטין שהוא ידען בעניני סוסים, אבל את פירסומו זה קנה לו על ידי כך שפעם אחת, ביום מרוץ סוסים נכשל ברמאים והללו הונוהו כל צרכם. אפס אחד מאנשי הקלוב, שראהו בא במרכבה רתומה לסוסיו האפורים – כך היה מנהגו לצאת במרכבה רתומה לסוסים אפורים, כי סבור היה שיש בזה כדי להגדיל את ערכו בעיני רואיו – עמד וכינה אותו “פורסייט בעל ארבעת הסוסים”. השמועה על הכינוי הזה הגיעה לאזניו על ידי המנוח ניקולאס טרפי, שותפו של דזשוליון הזקן, שנתפרסם בעולם כמנהיג־סוסים גדול – אלא שגלוי וידוע, שלא היה כמותו אדם במדינה, שאירעו לו תקלות רבות כל כך במסעיו – ומיד החליט סוויתין, שאין טוב לפניו מאשר להיות נוהג והולך לפי אותו הכינוי. אותו הכינוי נתחבב עליו לא משום שרגיל היה לצאת תמיד במרכבה רתומה לארבעה סוסים, או משום שהיה מתאוה בזמן מן הזמנים לעשות כך, אלא מפני החשיבות היתירה שהיתה במשמעו. פורסייט בעל ארבעת הסוסים! כינוי יפה! כיון שנולד באיחור זמן, קיפח סוויתין את האומנות שהיה ראוי לה מטבעו. אילו היה בא ללונדון באיחור של עשרים שנה, ודאי היה נעשה סרסור בכורסא, אבל בזמן שאנוס היה לבור לו משלח־יד עדיין לא נעשתה אומנות חשובה זו ראש תפארתם של העליונים שבמעמד הבינוני. ובכן מוכרח היה להתעסק באומנות של אוֹקציוֹנָטוֹר, דברים כפשוטם.

כיון שישב על מושב הרכב והמושכות נמסרו לידו, התחיל מסתכל מסביבו לאטו כשהוא ממצמץ בעיניו בתוך שפעת נוגה החמה ממעל ללחייו החוורות והבלות. אדולף כבר ישב מאחוריו ומשרת־האורוה עם הקוֹקארדה במגבעתו עמד אצל הסוסים והיה מוכן להריץ אותם. הכל היה כתיקונו ולא היה חסר אלא שיותן אות – וסוויתין נתן את האות. המרכבה נעקרה ממקומה וטסה קדימה ועד שהספיק אדם למנות שלושה כבר התגלגלה ובאה לפני פתחו של סוֹמס ברעש וברוב־תפארת.

אירין יצאה מיד ועלתה אל המרכבה – “קלה כ – כטאליוֹני, בלי שהיות, בלי הכנות בלי להתמהמה”. כך היה מספר עליה לאחר מכן בבית טימותי. עיקרו של דבר הוא שלא היה בה אף משהו מן “הפחדנות האוילית!” דבר זה הטעים סוויתין הטעמה יתירה כשהוא לוטש את עיניו אל הגברת ספּטימוּס באופן שהביא אותה במבוכה רבה. ולדודה הסטר הוא תיאר את מגבעתה של אירין. “לא כאותם הסמרטוטים גדלי־המידות שלכן, המתנפנפים אילך ואילך וקולטים את האבק, האהובים כיום על הגברות שלנו, אלא מגבעת קטנה ונאה” – הוא עג עוגה בידו באויר – " עם צעיף לבן – טעם מובחר לאשה זו!"

“ומה היתה עשויה?” שאלה הדודה הסטר, אשר כל שיחה על עסקי תלבושת היתה מביאה אותה לידי התרגשות קלה אבל מתמידה.

“ממה היתה עשויה?” חזר סוויתין על שאלתה, “וכי מנין אני יודע זאת?”

הוא השתקע בשתיקה עמוקה כל כך, שהדודה הסטר התחילה מפחדת שמא התעלף. אבל היא לא ניסתה לעורר אותו בעצמה, כי דבר זה לא היה ממנהגה.

“מי יתן ויבוא מי שהוא”, הירהרה בלבה; “מראהו זה מפחיד אותי!”

אבל פתאום שבה רוח סוויתין אליו והוא התעורר.

“ממה היא עשויה?” הפליט מפיו לאטו, “אכן מתאוה אני לדעת ממה היא עשויה”.

עוד טרם הספיקו לעבור ארבעה מילין וכבר נקבע בלבו של סוויתין רושם, שהנסיעה עמו עריבה על אירין. פניה נראו כל כך רכים וענוגים מבעד לצעיף הלבן ועיניה השחורות הבהיקו בנגוהות האביב להפליא. ובכל פעם שהיה מדבר אליה, הציצה בו וחייכה.

ביום הרביעי בבוקר מצא אותה סומס כשהיא יושבת אצל שולחן הכתיבה שלה ובידה איגרת כתובה אל סוויתין, שבה היא מודיעה אותו, שלא תסע עמו לטייל. הוא שאל אותה, מפני מה היא משיבה פניו? הרשות בידה להשיב את פני קרוביה שלה כאות נפשה. אבל אין הוא רוצה שהיא תשיב את פני קרוביו שלו!

היא הסתכלה בו בשים לב וקרעה את האיגרת ואמרה: “טוב הדבר!”

ואז התחילה לכתוב איגרת אחרת. הוא העיף בה מבט כאילו במקרה וראה שהיא ערוכה אל בוזיניי.

“וכי מה יש לך לכתוב אל זה?” שאל אותה.

אירין הביטה אליו שוב הבטה עמוקה והחזירה במנוחה: “הוא ביקשני לעשות למענו דבר!”

“המ!” אמר סומס, עסקי שליחות? אכן טרדה רבה תעמיסי על עצמך אם תתחילי לעסוק במיני דברים שכאלה!" ושוב לא יסף לדבר בענין זה.

סוויתן פקח את עיניו לרווחה מתמהון כשנתבקש לנסוע לרובין היל. הדרך ארוכה והסוסים יתיגעו, ולא עוד אלא שהוא רגיל לסעוד תמיד בשבע וחצי קודם שהקלוב מתמלא בהמוני בני אדם. הממונה החדש מטפל ביותר במי שמקדים לסעוד – בר־נש עצלן הוא!

אפס גם הוא היה מתאוה לראות את הבית. חיבה יתרה היתה נודעת לבתים מן הפורסייטים ובייחוד ממי שהתעסק בעסקי מכירה בהכרזה. ובכן ענה ואמר סוף סוף, שאין הוא מקפיד על המרחק. בשעה שהיה עדין צעיר לימים היה דר כמה שנים בּריטשמוֹנד והיתה לו עגלה וצמד סוסים ובכל יום היה נוסע אל בית מסחרו, הנה ושוב. הרי הוא אדם שזכה לכינוי “פורסייט בעל ארבעת הסוסים!” המרכבה שלו והסוסים שלו היו מפורסמים מקצה העיר לונדון עד קצה. הדוכס מ. רצה לקנותם והיה נותן במחירם כפלים מכפי שעלו לו, אבל הוא מאן למכרם. אם יש לך דבר טוב, עליך להוקיר את ערכו. האין זאת? ארשת של גאוה רבה ונאדרה ניצנצה בפניו הזקנים, המרובעים והמגולחים למשעי והוא נידנד את ראשו הקבוע בתוך הצוארון הזקוף שלו והפנה אותו לכאן ולכאן כתרנגול־הודו מתנפח.

אכן נאה היא באמת! הוא תיאר אחר כך לפני הדודה דזשוליי בפרוטרוט את פרשת השמלה אשר לבשה הדודה דזשוליי ספקה את כפיה על ראשה לשמע הביטויים שהשתמש בהם באותה שעה.

השמלה היתה הולמת אותב כעור לגוף – היא היתה מתוחה כתוף, הנה כזאת אהב – כולה מעשה מקשה אחד, לא כנשים שלכן, שאינן אלא דחלילים ארוכים! – הוא נתן עיניו בגברת ספטימוס סמול, שהיתה ארוכה ודקה כדזשמס.

“יש בה מן הסיגנון, הראוי למלך!” הוסיף ואמר, “ועם זה הריהי צנועה ואין דעתה זחה עליה!”

“הנראה, שהיא כבשה את לבך כיבוש גמור”. הפליטה הדודה הסטר לאטה מתוך קרן הזוית שלה.

סוויתין היה שומע יפה בשעה שהטיחו דברים כנגדו.

“מה את סחה?” ענה ואמר. “כשאני רואה אשה יפה, הריני יודע שאשה יפה היא, ועלי להגיד לך את האחת, אינני מכיר אף עול ימים אחד שיהא ראוי לה; אפשר שאת מכירה – הגידי, אל תכחדי!”

"הוי! מילמלה הדודה הסטר, “שאל את דזשויליי ותגדך!”

ואולם זמן הרבה קודם שהגיעו אל רובין היל הפיל עליו האויר הצח רוח תנומה שקשה היה לו להתגבר עליה; הוא נהג בסוסים בעינים עצומות ורק מהיותו רגיל כל ימיו להישיר את קומתו לא נפל גופו המסורבל והכבד הצדה.

בוזיניי היה מצפה להם ויצא לקראתם ושלשתם נכנסו אל הבית. סוויתין הלך בראש כשהוא נשען על קנה עב מצופה זהב, שהושיט לו אדולף, משום שברכיו קפאו מרוב שהייה במצב אחד. הוא לבש את הפרווה שלו כדי להגן על עצמו מפני רוח הפרצים הנושבת בבית שעדיין לא נגמרה מלאכתוִֹ.

המדרגה היתה נאה ביותר. לפי דבריו. הסיגנון – של רוזנים! כאן מקום להעמיד פסלים אחדים! כשנכנס בין העמודים אשר במבוא אל החצר הפנימית הוא עמד תחתיו והושיט את המקל שלו כתוהה ושואל:

מה טיבו של מקום זה – של מבוא זה, או יקראו לו אשר יקראו? אבל כיון שראה את כיפת השמים מלמעלה, מיד שרתה עליו רוח נבואה והוא דיבר אל נפשו:

“הרי זה חדר־הביליארד!”

ואולם בשעה שאמרו לו שמקום זה עתיד להיות חצר מרוצפה עם נטיעות באמצעה, פנה אל אירין ואמר לה:

“כיצד? לבזבז את המקום הזה לשם נטיעת צמחים? שמעי לעצתי והעמידי כאן שולחן של ביליארד!”

אירין חייכה, היא הרימה את צעיפה וקשרה אותו אל מצחה כעין צניף של נזירה, והחיוך של עיניה השחורות נראה לסוויתין באותה שעה נחמד ומלא קסם יותר מאשר ביום מן הימים עד עכשו. הוא נענע בראשו – גלוי וידוע היה לפניו, שהיא תשמע לעצתו.

על חדר־האורחים ועל חדר־האוכל לא הרבה לדבר והסתפק בכך, שאמר עליהם שהם “מרווחים”; וכנגד זה בא לידי התלהבות גדולה – עד כמה שהיה הדבר לפי כבודו וחשיבותו – בשעה שהזכיר את מרתף היין, שהוא ירד לשם במדרגת־אבן בעקבות בוזיניי, שהלך בראש ואבוקה בידו.

“כאן יהא לך מקום בשביל שש מאות או שבע מאות תריסרים בקבוקים”. ענה ואמר, “הרי זה מרתף קטון ונאה ביותר1”

בוזיניי הביע את חפצו להראות להם את הבית מן החורשה שלמטה, אבל סוויתין מאן ללכת לשם.

“המראה המתגלה מכאן נאה הוא”, אמר אליו, “אפשר יש לך כסא או מעין זה?”

ומיד הביאו לו כסא מאהלו של בוזיניי.

“לכו ורדו מטה”, אמר בחביבות, “לכו שניכם! ואני אשב פה ואתענג על המראה”.

הוא ישב בחמה אצל האלון וכולו רחב־מידה ומרובע וישר קומה; ידו האחת היתה פשוטה לפניו ונחה על גולת מקלהו, השניה היתה נתונה על ברכיו. הפרווה שלו היתה פתוחה, מגבעתו הנמוכה האהילה על פניו המרובעים והחוורים כעין גג ומבטו המעומם היה ערוך ומכוון אל מראה־הנוף שלפניו.

הוא נענע להם בראשו בשעה שירדו מטה אל השדות. הוא נהנה באמת שהניחוהו לנפשו להיות מהרהר במנוחה שעה קלה. האויר היה רך ומבושם, החמה לא להטה ביותר והמראה היה נהדר. נפל –. ראשו נשמט קצת צדה; הוא חזר והרים אותו למעלה והירהר בלבו: “מוזר הדבר! כמדומני שאני… הרי הם מנופפים יד למטה!” הוא נשא את ידו והניע אותה פעמים אחדות. אכן זריזים הם והרחיקו ללכת – המראה נִפְל–. ראשו נשמט לשמאלו והוא חזר והישיר אותו; אבל מיד נשמט הראש לימינו ונשאר כשהוא שמוט. הוא נרדם.

הוא היה מבצבץ בשנתו על מרומי הגבעה כצופה העומד על המשמר והיה דומה באותה שעה כאילו הוא מולך על כל הסביבה – שמראיה נפלא! – הוא התרומם עליה כפסל־אליל, שהקים אחד האמנים מבני הפורסייטים הקדמונים בתקופת עבודת האלילים, כדי להוכיח על ידו את שלטון הרוח על החומר!

ודומה היה כאילו כל הדורות הרבים לאין מספר של אבות אבותיו עובדי האדמה, שהיו רגילים לעמוד ביום ראשון בשבוע כשידיהם תמוכות במתניהם בהרחבת הדעת והם צופים ומסתכלים בחלקת אדמתם הקטנה ועיניהם האפורות הדוממות מעלימות מן הבריות את יצר השוד והאלמות, את יצר הכיבוש והרכישה, המושרש בשפוני נפשם – דומה היה כאילו כל הדורות הללו הרבים לאין מספר נטפלו אליו ויושבים עמו כאן על מרומי הגבעה הזאת.

אולם רוח הנרדם, הלא היא רוח הפורסייטים רבת־הקנאה והשקדנית, נדדה באותה שעה במרחקים, בנאות החלומות והדמיונות; היא נטפלה אל שתי הנפשות הצעירות כדי לראות מה הן עושות שם למטה בחורשה – באותה החורשה אשר האביב התעלס שם בעדני ריח של לשד אילנות ופקעים נפקחים, בזמירות צפרים הרבות לאין מספר, על מרבד של פעמוניות ונצנים נחמדים ובתוך נגוהות החמה שהשתטחו כרשתות זהב על צמרות האילנות; כדי לראות מה הן עושות בלכתן סמוכות זו אצל זו על השביל הצר עד מאוד, בהתקרבן כל כך זו לזו עד שהיו נוגעות זו בזו; כדי לראות את עיניה השחורות של אירין, אשר גנבו את לב האביב כגנבים העושים את מעשיהם במחשכים. ורוחו היתה מלוה אותן באין רואים ועמד עמן כדי להתבונן אל הגויה הקטנה והשעירה של חפרפרת, שלא עברה אף שעה אחת מאז מתה ואשר בעורה השחמחם־הכספי טרם נגע אגל גשם או טל. היא ראתה את ראשה של אירין המורד ארצה ואת המבט הרך אשר לעיניה המפיקות חמלה, אף ראה ראתה את ראשו של האיש הצעיר אשר הביט אליה הבטה תקיפה ומוזרה כל כך. והיא הלכה בעקבותם דרך מערה־היער, אשר חוטב עצים עשה שם את מלאכתו ואשר הפעמוניות היו דרוכות ורמוסות שם ברגלים וגזע עץ שח לארץ כשהוא מתנודד על סדנו שהגרזן טרם גדע אותו כל צרכו. היא טיפסה ועברה עמם יחד מעל לגזע עץ זה והלכה מזה והלאה עד לשפת החורשה, ששם השתרעה ארץ טמירה ונעלמה ואשר ממרחקים בקעה והגיעה אליה בת קול הקוראה “קוקו־קוקו”.

והיא עמדה עמם שם בדממה ושתיקתם דיכאה והחרידה אותה. אכן תמוה הדבר, אכן מוזר ומשונה הכל מאין כמוהו!

אחר שבו בחזרה ככבדי אשם דרך היער – ושוב שמו פניהם אל מערה־היער, והם שותקים ומחרישים בתוך רננת הצפרים, שלא נאלמה אף רגע, בתוך בשמי הריח הרענן אשר מסביב, – והנה באו שוב פעם אל גזע העץ שהיה מוטל לרוחב השביל.

והרוח הפורסייטית שלו ריחפה עליהם כשהיא סמויה מן העין ומלאה חרדה וביקשה להתריע ולהקים שאון, כי ראה והנה היא מתנדנדת על קורת העץ וגופה הנאה נע הנה והנה והיא מחייכת מלמעלה בפני הצעיר, אשר עיניו הקורנות מביטות אליה מלמטה הבטה מוזרה כל כך; היא ראתה והנה רגליה מעדו והיא נפלה וצנחה על לבו; היא ראתה והנה גוה הרך והחם נחבק בזאועותיו, ראשה נרתע לאחור מהלאה לשפתיו – הוא אוצל לה נשיקה – היא מבקשת להשתמט מזרועותיו והוא קורא: “עליך לדעת שאני אוהב אותך!” עליך לדעת – הרי לך מעשה יפה! – אהבה! הו, הו!

סוויתין ניעור משנתו כולו חלוש ורצוץ. הוא חש בפיו טעם פגום. היכן הוא?

לכל הרוחות! הרי חטפתו שינה!

הוא ראה בחלומו מין מרק חדש, היה בו משל טעם המינתא.

עולי הימים הללו – היכן הם? הוא חש אלפי דקירות ברגלו השמאלית, כילו ננעצו בה סיכות ומחטים.

אדולף!" הנה גם המנוול הזה נעלם ואיננו; מנוול זה וודאי נרדם באחד המקומות.

הוא קם והתייצב רם־קומה, רחב־מידות, מסורבל ועטוף פרווה והשקיף בחרדה על פני השדות והנה ראה אותם הולכים ובאים.

אירין הלכה בראש; אותו הצעיר – מה הכינוי שכינו אותו? – בוקאנייר?" – נגרר אחריה ומראהו רצוץ ומדוכא; ודאי קיבל נזיפה. וכך יפה לו, כי למה הוליך אותה למרחקים לראות משם את הבית! מי שרוצה להביט אל הבית יעמוד כאן, באפר זה. מקום זה נאה לכך מאין כמוהו.

הם הבחינו בו. הוא פשט את זרועו ונענע אותה כנגדם כמה נענועים, כדי לזרזם להחיש את צעדיהם. אלא שהם עצרו את מהלכם ועמדו. משום מה הם עומדים שם ומסיחים – ומסיחים? אך הנה זזו והרי הם הולכים ובאים. וודאי המטירה על ראשו דברי תוכחה כראוי לו בשל בית זה. ואין תימה בדבר, שהרי הבית הזה הוא – בנין גדול ומכוער שלא ממין אותם הבתים שהוא רגיל בהם.

הוא נעץ בפניהם את עיניו הטרוטות והדוממות. כמה מוזר היה מראהו של צעיר זה!

“מלאכה זו לא תעלה יפה בידך!” אמר קשות, כשהוא מראה כלפי הבית: “הרי זה חידוש מופרז!”

בוזיניי לטש אליו את עיניו, כאילו לא שמע את דבריו; וסוויתין אמר עליו אחר כך לדודה הסטר, שהוא “מין בר־נש משונה – הריהו מביט אליך הבטה מוזרה – חסר־לב גס!”

מה גרם לו, שבא פתאום לידי מין תיאור פסיכולוגי זה – את זאת העלים ולא הגיד. אפשר שהגורם בדבר היה המצח, עצמות־הלחיים והסנטר של בוזיניי שבלטו בליטה יתירה, או דבר־מה רָעֵב שניכר בפניו שהיה בו מן סתירה להשקפתו של סוויתין, שרק השביעה השלווה היא הסימן המובהק שעל פיהו אתה מכיר את מי שהוא דזשנטלמן גמור.

כששמע שמדברים על שתיית תּה, נהרו פניו. נפשו בחלה בתה – אחיו דזשוליון עשה בו מסחר והשתכר על ידו ממון הרבה – אבל הוא היה צמא כל כך ובפיו היה טעם פגום כל כך, שהיה מוכן ומזומן לשתות את כל משקה שיגישו לו. הוא השתוקק להגיד לאירין על אודות הטעם הפגום שבפיו, – הן היא היתה כל כך חביבה וטובה לו – אלא שלא היה זה ממידת דרך ארץ; הוא צנף את לשונו ככדור והקיש בה בחשאי אל חכו.

אדולף עמד באחת הפינות הרחוקות שבאוהל והטה את שפמו, שפם־החתול, על גבי קומקום. אחר הניח את הקומקום על מנת לחלץ פקק מתוך בקבוק של יין שאמפאני. סוויֶתין חייך ונענע בראשו כנגד בוזיניי וענה ואמר לו: “הרי מוֹנטה־קריסטוֹ גמור אתה!” סיפור מפורסם זה – אחד מחצי התריסר של הרומנים שקרא בימי חייו – פעל עליו בזמנו רושם גדול עד מאוד.

הוא נטל את הכוס מעל השולחן והחזיקה בידו בריחוק מקום ממנו, כדי להבחין את צבע היין. אף על פי שהיה צמא עד מאוד, לא רצה בכל זאת לשתות משקה קלוקל! אחר הגיש את הכוס אל שפתיו וגמע גמיעה קטנה.

“הרי זה יין נאה מאוד”, אמר לסוף כשהוא מעלה את הכוס לחוטמו, “אלא שאין להשוותו אל ההַיידסִיק שלי!”

באותה שעה ניצנצה מחשבה בלבו, אשר ניסח אותה אחר כך בבית טימותי בצורה זו: “לא הייתי תמה כל עיקר אילו חשקה נפשו של אותו הבחור הארכיטקטן בגברת סומס!”

ומאותו הרגע ואילך לא פסק מלהבליט את עיניו הטרוטות והעגולות מתוך תשוקה לאַמֵת את חששה שנתעוררה בלבו.

“אותו הבחור”, אמר אל הגברת ספטימוס, “היה מלווה אותה במבטי עיניו ככלב – הדיוט גס! ואיני תמה על כך – הריהי אשה. נחמדה מאין כמוה וסמל הצניעות!” זכר קלוש על דבר ריח הבושם, שהפיצה אירין מסביב כפרח שנתפקח למחצה שצבעי הגביע שלו מבהיקים, הוא הוא שגרם לו להשתמש בציור נאה זה. “ואף על פי כן לא היה הדבר מוחזק בידי עד שראיתיו גוחן ומרים מעל הקרקע את המטפחת שלה”.

עיניה של הגברת ספטימוס קדחו מרוב התרגשות.

“והוא החזירה לה?” שאלה.

“אם חזירה לה?” השיב סוויתין. “אני ראיתיו כשהוא מקנח בה את שפתיו, בשעה שסבור היה שאיני משגיח בו!”

הגברת סמול פערה את פיה לשאוף רוח – היא לא יכלה לדבר מרוב התרגשות.

“אבל היא לא עוררה תקוה בלבו”. הוסיף ואמר סוויתין. ומיד עצר במלים ורגע אחד או שני רגעים לטש דומם את עיניו והפיל בכך חרדה גדולה על הדודה הסטר: הוא נזכר פתאום שבשעה שכבר ישבו במרכבה על מנת לשוב הביתה הושיט שנית את ידה לבוזיניי והשהתה אותה בידו שעה ארוכה… והוא, סוויתין, ראה צורך לדפוק את סוסיו בחזקה בשוט, כדי להישאר עמה ביחידות. אבל היא הביטה אחריה ועל שאלתו הראשונה לא השיבה לו תשובה. גם את פניה לא יכול היה לראות – היא כבשה אותם בקרקע.

יש באחד המקומות תמונה, אשר סוויתין לא ראה אותה מימיו ואשר מצוייר בה גבר היושב על סלע ועל ידו נימפה המוטלת על גבה על פני מי הים השלוים והירוקים וידה האחת נתונה על חזה הערום. על פניה שרוי חיוך עצור – חיוך של התמכרות ללא תקוה ושל נחת כמוסה. אפשר שכך היתה אירין מחייכת בשעה שישבה על יד סוויתין.

כיון שדמו נתחמם ונתעורר על ידי היין השאמפאני והיא היתה כולה ברשותו, שפך לפניה את כל צרות נפשו. הוא דיבר על רגשות הכעס הכבוש שהוא הוגה לרב־הטַבָחים החדש שבקלוב; על פחי הנפש שגרם לו הבית שבוויגמור סטריט, אשר הבליעל ששכר אותו פשט את הרגל בשביל שעזר מכספו לגיסו – כאילו אין אדם חייב לעשות קודם כל צדקה וחסד לעצמו; על חוש שמיעה שלו שלקה ועל המכאוב שהוא חש לעתים בצדו הימני. והיא האזינה לדבריו ועיניה היו רטובות מדמע מתחת לריסיהן. הוא סבור היה שהיא משתתפת בכל לבה בצערו והוא חמל על עצמו חמלה רבה. ואף על פי כן חש הפעם את חשיבות ערכו במדה יתירה: הריהו יושב לבוש פרווה, שלולאות־הכפתורים שלה משולבות על חזהו, מגבעתו מוטה הצדה והוא נוהג במרכבתו אשה יפה זו – מי ידמה לו?

ואולם חנוני אחד, שערך עם הריבה שלו מסע־טיול של יום ראשון, חשב, כנראה, שגם מראהו שלו מהודר וחשוב הוא ביותר. בן אדם זה הצליף את חמורו והריץ אותו מרוצת־דהרה ליד המרכבה; הוא ישב בעגלתו קוממיות כפסל של שעוה, סנטרו היה שרוי בחשיבות על המטפחת האדומה שלו כשם שסנטרו של סוויתין נח על העניבה המבהיקה שלו; הריבה שלו, אשר קצות הבּוֹאַ העלוב שלה התנפנפו מאחוריה באויר, נהגה חשיבות בעצמה כאילו היתה גברת כבודה. אהובה נופף בידו מקל, שבקצהו היה תלוי קטע של חבל, וחיקה חיקוי מופלא את כל תנועה נהדרה של סוויתין ולא עוד אלא הסב את ראשו כלפי התשוקה שלו ונעץ בה מבט, שהיה דומה עד להבהיל למבט הקופא והדומם המיוחד לסוויתין.

מתחילה לא הרגיש סוויתין במציאותו של אותו הריקא הנבזה, ואולם פתאום ניצנצה מחשבה בלבו, שהלז מהתל בו. אז הרים את שוטו והצליף קימעה בצלעה של הסוסה. ואולם מקרה רע גרם לכך ששתי העגלות הוסיפו להלך זו בצד זו. פני סוויתין הכתומים והנפוחים האדימו; הוא הניף את שוטו כדי לחבוט את החנוני, אבל ההשגחה מנעה אותו מלבוא לידי זילזול כזה בחשיבות עצמו. מאחד השערים יצאה עגלה והכריחה את המרכבה ואת עגלת־החמור הקטנה להתקרב זו לזו; האופנים התנגשו יחד בקול רעש והעגלה הקטנה והקלה נהפכה על פניה.

סוויתין לא שעה ולא הביט אליה. בעד כל הון שבעולם לא הי יורד מעל מרכבתו כד לעזור למנוול זה. הלוואי ושבר את מפרקתו, כך יפה לו!

אבל אילו גם רצה לעזור לו לא יכול היה לעשות זאת. הסוסים נבהלו והתחילו רצים כמשתולים. המרכבה טולטלה מצד אל צד והבריות הביטו אחריה בבהלה כשראו אותה טסה ועוברת בסערה. זרועותיו האמיצות של סוויתין היו פשוטות לכל מלוא ארכן ומשכו את המושכות, לחייו היו נפוחות, שפתיו לחוצות זו לזו ופניו התפוחים הסמיקו מזעם.

אירין החזיקה בשפת המרכבה ועם כל טילטול וטילטול תפסה אותה בחזקה. סוויתין שמע את קולה כשהיא שואלת אותו:

“דודי סוויתין, אנו צפויים לאסון?”

הוא הפליט מפיו כשהוא נושם בכבדות: “אין דבר – אך השתובבו מקצת!”

“מימי לא קרני פגע בנסיעה”.

“אל תזוזי ממקומך!” הוא נציץ בה – היא חייכה והיתה כולה שקטה ושלוה. “שבי במנוחה”, חזר ואמר. “אל תיראי, הריני להביאך בשלום הביתה!”

ובתוך כל אותם מאמצי היגיעה, שיגע לעצור בסוסים, תהה תהייה גדולה כששמע את הדברים שהחזירה לו בקול, שלא היה דומה לקולה שלה:

“לא איכפת לי אם לא אשוב הביתה לעולם!”

באותה שעה נדחפה המרכבה מדחפה קשה וקריאתו של סוויתין נעצרה בגרונו. הסוסים הוצרכו לעלות על גבעה תלולה ומתוך כך האטו את מרוצתם וסופם שעמדו מאליהם.

“כשעצרתי בהם” – סח סוויתין בבית טימותי – היתה שקטה כמוני אני. הרחמן יצילנו! הרי היא התנהגה כאילו אחת היא לה אם תשבור את מפרקתה ואם אין! הלא כה היו דבריה: “לא איכפת לי, אם לא אשוב הביתה לעולם!” – והוא נשען על גולת מקלו ולגודל חרדתה של הגברת סמול נחר והפיח את הדברים האלה: "ואיני תמה על זה כל עיקר מאחר שבעלה הריהו תכשיט יקר זה שסומס שמו!

הוא לא נתן שוב את דעתו לבוזיניי ולא הירהר בו ולא העלה על לבו מה המעשה שעשה בשעה שעזבוהו והוא נשאר יחידי. וודאי לא שיער, שבוזיניי היה משוטט אנה ואנה כאותו הכלב, אשר הוא, סוויתין המשילהו אליו; לא שיער שבוזיניי שם פעמיו אל החורשה, אשר האביב עדיין חגג שם את חגו והקוקיה עדיין הוסיפה להשמיע שם את קול קריאתה ממרחק; שהיה מהלך שם למטה כשהוא מדביק את שפתיו אל מטפחתה, אשר ריח בשמה התערב עם ריח הניחוח של קוֹרָנית ושל מינתא; שהיה מהלך ותועה שם למטה ובלבו מכאוב לוהט ונמרץ כל כך, שרצה לצעוק ולצרוח בין האילנות. הוא לא העלה על דעתו ולא שיער בכלל מה עשה אותו צעיר. כי עד שבא סוויתין אל בית טימותי שכח אותו שכחה גמורה ושוב לא זכרהו.

פרק רביעי: דְזשֶׁמְס הָלַךְ לְבַקֵּר אֶת הַבַּיִת

מי שאינו מכיר את משפחת הפורסייטים, וודאי לא יוכל לשער את כל רגשת המהומה שהטיל בה אותו הביקור, שביקרה אירין את הבית.

לאחר שסח סוויתין בבית טימותי את כל פרשת המסע שלו, הראוי להזכר זכר עולם, מיד נמסר סיפורו לדזשוּן מתוך משהו של סקרנות, מתוך קורטוב זעיר של רשעות־לב ומתוך רצון תמים לעשות טוב וחסד.

“ומה מגונים, בתי, הדברים, אשר דיברה”, סיימה הדודה דזשולי, “כי לא איכפת לה אם לא תשוב הביתה לעולם! מה נתכוונה בדבריה אלה?”

סיפור זה היה מוזר ותמוה בעיני הנערה. היא שמעה אותו כשפניה מסמיקים ברוב מכאוב, ופתאום היא קמה ממקומה, חבקה חביקה חטופה את ידי הדודות ונפטרה והלכה לה.

“כמעט שאין בה ממידת דרך ארץ!” אמרה הגברת סמול אל הדודה הסטר לאחר פטירתה של דזשון.

היא הבחינה ברושם, שפעלו החדשות האלה על הנערה. הן הרגיזו את רוחה עד מאוד. נמצא שדברים בגו, דברים שאינם מהוגנים כל עיקר. וכמה משונה הדבר! הרי היא ואירין היו ידידות נאמנות כל כך!

כל אותו המעשה היה מכוון ומסכים כל צרכו לכל הלחישות והרמיזות, שהיו מתלחשים ומרמזים לפני זמן מועט. שוב נזכרו בסיפורה של יופימיה על הביקור בתיאטרון. מר בוזיניי היה מצוי לעתים קרובות בביתו של סומס? וודאי! הרי מן ההכרח היה לו להיות מצוי שם לעתים קרובות – לרגל הבנין שבנה! שום דבר לא אנאמר גלוי ומפורש. רק עילה גדולה וחשובה ביותר יכלה לעורר את הכורסא של בית פורסייט להגיד דבר גלוי ומפורש. מכונה זו היתה ערוכה ומתוקנה בתכלית הדיוק. רמיזה קלה, הגיג כל שהוא של חמלה ושל ספק היו מספיקים להביא את הנפש המשפחתית לידי התעוררות והתרגשות. איש לא היה מבקש לגרום בכך רעה למי שהוא – חס וחלילה. הדבר נעשה מתוך כווונה טובה מאין כמוה, מתוך הרגש שכל אחד ואחד מבני המשפחה יש לו חלק בנפש המשפחתית.

רכילות זו נובעת ממקור של ידידות וחביבות יתירה. על פי רוב הריהי גוררת ביקורים לשם הבעת תנחומים, לפי מנהג הנימוס של החברה, הביקורים הללו מעשה צדקה וחסד גמור הם לגבי מי שהוּכח ביסורים ונחמה לאיש הבריא, אשר בשעה שהוא רואה את מכאוביו של אדם אחר הריהו נהנה, שאין הוא סובל ונענה כמותו. בעצם הרי רק החפץ לעמוד על בוריים של דברים הוא הוא שהביא עכשיו את דזשמס במגע עם הגברת ספטימוס ואת הגברת ספטימוס עם ניקולאס הבן ואת ניקולאס הבן עם פלוני ואלמוני וכולי וכולי. אותו המעמד הגדול, שהללו זכו להתרומם ולהגיע אליו ושהיו נמנים עליו עכשיו, דרש מהם להיות נוהגים בהתגלות־לב ידועה ועוד יותר מכן מתוך שתיקה והַעְלָמָה ידועה. שתי המידות הללו שימשו ערובה לזכותם להיות חברים למעמד זה.

אמנם כמה מן הפורסייטים הרגישו בינם לבין עצמם וגם הכריזו על זה בגלוי שלא רצוי להם שאחרים יחטטו וינקרו בעניניהם שלהם. ואולם זרם־הרכילות המשפחתי הסמוי מן העין וההולך ומושך כאבן שואבת היה כל כך אדיר, שבשום פנים לא יכלו למנוע עצמם מלדעת את כל ענין הנוגע לכל אחד ואחד. הם ראו ונוכחו, שאין תקנה לדבר.

אחד מהם (הוא רוֹדזשר הבן) ערב את לבו וניסה להביא גאולה וחרות לדור הצעיר ועמד והכריז על טימותי ש“חתול זקן” הוא. אלא שגמולו הושב מיד אל חיקו; כי בשעה שנתגלגלו ובאו הדברים בדרך רכה ונוחה ביותר אל אזני הדודה דזשוליי, עמדה וחזרה עליהם בהתמרמרות לפני הגברת רודזשר ועל ידה שבו בחזרה אל רודזשר הבן.

ואולם סוף סוף פגעה מידת הדין רק בעבריינים רשעים בלבד, כגון דזשורזש שאיבד את כל כספו במשחק הביליארד; או רודזשר, שהיה מוכן ומזומן לשאת לאשה נערה, אשר כפי שהתלחשו כבר היתה נשואה לו על פי חוקי הטבע; או גם אירין זו, שהיו סבורים עליה במחשבה שהיא שרויה בסכנה, אף על פי שלא הביעו את מחשבתם מן השפה ולחוץ.

כל זה היה בו לא רק מן הנועם אלא גם מן המועיל. והוא גרם לכך שיושבי בית טימותי אשר ברחוב בייזווֹטר רוֹד היו מבלים בנחת רוח כמה שעות, אשר אילמלא המאורע הזה היו שוממות ועגומות לשלוש הנפשות שדרו באותו הבית. וביתו של טימותי לא היה אלא אחד ממאות הבתים שכמותו אשר בסיטי שבלונדון – הבתים של אנשים נייטראליים מבני המעמדות הבטוחים, אשר הם גופם לא התנסו בנסיונות ובמלחמות שכאלה ומשום כך אנוסים יו למצוא זכות לקיומם במלחמותיהם של אחרים.

והאמת ניתנה להיאמר, שאילמלא הנעימות שבלעיזה המשפחתית היה שולט שם שממון גמור. שמועות וסיפורים, שיח־חדשות וחשדים – כלום לא היו משמשים בבית מעין ילדים, החביבים ויקרים לאח ולאחיות כתינוקות מהגים ומפטפטים, שגורל חייהם מנעם מהם? הדיבור עליהם היה מהנה אותם כמעט באותה המידה שהיו נהנים אילו נפלו בחלקם כל אותם הילדים והנכדים, אשר לבותיהם הרכים היו מתגעגעים עליהם. שהרי אף על פי שדבר המוטל בספק הוא, אם היה מקום לגעגועים בלבו של טימותי, הנה למעלה מכל ספק הוא, הופעתו של כל ילד פורסייטי חדש בעולם עשתה עליו רושם כביר ומכריע. בִּכְדִי הפליט איפוא רודזשר הבן את המלים “חתול זקן!” – בכדי נשאה יופימה את כפיה למרום וקראה: “אי להם לאותם השלושה!” ונתנה את קולה בצחוק החרישי שלה, שנסתיים מתוך שריקה. כל זה היה ללא הועיל וחסר־חביבות במידה יתירה.

הסיטואציה, אשר בעיני הבריות ובייחוד בעיני הפורסייטים נראתה “מוזרה” ביותר, לא היתה בעצם מוזרה כלל, אם לשים לב לכמה וכמה עובדות.

יש דברים שלא השגיחו בהם והסיחו מהם את הדעת.

רגש הבטחון המתעורר למראה הרבה מקרים של נשואים שלוים וצנועים, השכיח אותם קודם כל שהאהבה אינה פרח הגדל בבית־חימום, אלא צמח בר, הנולד בלילה רטוב רסיסי־טל ובשעה של זיו אור שמש, הצומח מתוך זרע בר, אשר רוח סערה פרועה הפריחה אותו מעל הדרך. הריהי צמח בר, אשר בשעה שהוא פורח במקרה מעבר משוכת הגן שלנו אנו קוראים לו פרח, ובשעה שהוא פורח מבחוץ אנו קוראים לו עשב רע; אבל בין שהיא פרח ובין שהיא עשב רע, בין כך ובין כך וריחה וצבעיה תמיד פרועים ושובבים הם!

והשנית, לא הכירו ולא ראו הפורסייטים בכללם – משום שהעובדות והצורות של חיי עצמם התנגדו לתפיסת האמת הזאת – שבכל מקום שצמח־הבר הזה צומח ועולה אין הגברים והנשים אלא פרפרי־לילה המרפרפים מסביב לציץ שלו, הדומה לשלהבת.

כבר עברו ימים רבים מזמן שדזשוליון־הבן השתולל ועשה מעשה שטות – ושוב נתעוררה המסורת הישנה, שאנשים מבני המעמד שלהם אינם עוברים לעולם את משוכת הגן כדי לקטוף את הפרח הזה; שאדם צפוי להיות לוקה במחלת האהבה פעם אחת בעונה ידועה כשם שהוא לוקה באדֶמֶת, אלא שהוא מתגבר עליה על נקלה ונפטר ממנה לעולם על ידי הנשואים, שיפים לה כבליל של חמאה ודבש לאדמת.

השמועה המשונה על בוזיניי ועל אשתו של סומס הרגיזה את דזשמס יותר מכל הבריות, ששמועה זו הגיעה לאזנם. הוא שכח זה כמה את הימים שבהם היה מחזר אחרי אמילי והוא אז בחור דק וחוור פנים וזקן־לחיים לו, שצבעו כעין הערמון. הוא שכח זה כבר את הבית הקטון אשר בקרבת מייפיר, שבו בילה את הימים הראשונים להיותו נשוי, או מוטב שנאמר שהוא שכח זה כבר את הימים הראשונים הללו, אבל לא את הבית, לפי שאיש מן הפורסייטים אינו שוכח לעולם בית – שמכר אותו לאחר זמן בריווח של ארבע מאות לירות.

הוא שכח זה כמה את הימים ההם עם התקוות, החששות והספיקות שעוררו בקרבו לגבי השידוך הזה אם הוא נאות לו (כי אף על פי שאמילי היתה נערה נאה, הרי לא היה בידה כלום והוא גופו לא השתכר בזמן ההוא אלא פחות מאלף לירות לשנה); שכח את הכוח המושך המוזר שלא יכול לעמוד בו ושלא הרפה ממנו עד שחש בעצמו שסופו למות, אם לא יוכל לשאת לו לאשה את הנערה הזאת בעלת השערות האות, שהיו סרוקות יפה לאחוריהן, בעלת הזרועות הנאות, שביצבצו ועלו מתוך המחוך המהודק היטב אל גופה, ובעלת התואר הנאה, אשר סוגר רב־היקף עד כדי להתמיה היה לו למגן־תפארה.

דזשמס עבר באש, אלא שהוא עבר גם בגלי זרם השנים המכבים את האש. התרגש עליו הנסיון המעציב מכל הנסיונות של אדם – הוא שכח מה טיבו של רגש האהבה.

הוא שכח! הוא שכח זאת לפני ימים רבים כל כך, עד ששכח אפילו שהוא שכח זאת.

ועתה הנה הגיעה אליו השמועה הזאת, שמועה על דבר אשת בנו; היא היתה קלושה עד מאוד ודמתה לצל שחלף בין הדברים החיצונים, הנראים מוּכּרים בחוש; היא היתה חסרת ממשות ובלתי נתפסת כאחת הרוחות, אלא שהביאה עמה מוראים שאין הפה יכול לאמרם, כאחת הרוחות.

הוא ניסה לברר לעצמו את הנעשה, אלא שהדבר לא עלה בידו, כשם שהיה נבצר ממנו לתלות בעצמו במחשבתו את אחת מאותן הטראגדיות, שהוא קורא עליהן יום יום בעתון הערב. הוא לא יכול לעשות זאת, דברים כפשוטם. אי אפשר שיהא ממש כשמועה זו. הכל בדות והבל. אמנם לא התנהגה עם סומס כראוי לה, אבל הרי היא תינוקת חביבה וטובה – תינוקת חביבה וטובה!

כדומה לרוב הבריות היה דזשמס מוצא הנאה לעצמו במאורעות של שערוריה ולשמע אחד המאורעות הללי היה מלקק את שפתיו ואומר למשל: “הן, הן – היא ודיזוֹן הצעיר; שמעתי אומרים, שהם יושבים במונטו קראלו!”

אבל המשמעות של מאורע ממין זה – כיצד התהוה, התפתח ונסתיים – דבר זה לא עלה מעולם על דעתו. כמו כן לא העלה על דעתו מה טיבו, מה הייסורים ותענוגות־הגיל שמתוכם צמח ומה הגורל המכריע המרחף על פני המעשים הערטילאיים שנגלו לעיניו התמהות, אשר עתים מזוהמים הם, אבל על פי רוב יש בהם משל פלפלת חריפה. לא היה זה ממנהגו לגנות דברים כאלה, לשבחם, להוציא מהם מסקנות או לבוא על ידם לידי הכללה; הוא אך הטה אזניו ושמע אותם בתאוה וחזר על מה שסופר לו ומצא בזה תענוג גדול כדומה לתענוג שסיפקה לו השתייה של כוס שֶרי או של משרה חריפה לפני הסעודה.

ואולם עכשיו כיון שדבר כזה או מה שיותר נכון: שמועה או רמז לכך – נגע אל עצמו ואל בשרו, הוא חש עצמו כאילו הוא עוטף ערפל, אשר מילא את פיו טעם פגום והכביד עליו את הנשימה.

שערוריה! יש לחשוש לשערוריה! רק על ידי שחזר על מלה זו יכול היה לצייר לעצמו או לקרב להבנתו מה שהיה צפוי לו. הוא שכח את ההרגשות הדרושות לצורך הבנה בטיב ההשתלשלות, הגורל או המשמעות של אחד המאורעות שממין זה. הוא לא יכול לאמתו של דבר לתפוס בדעתו כיצד עלולים בני אדם להביא סכנה על עצמם בשביל התאוה. אכן צחוק היה בעיניו להניח שבין מכריו, שהיו מהלכים יום יום לרגלי עסקיהם אל הסיטי, אשר בעתות הפנאי שלהם היו קונים מניות ובתים וסועדים את סעודתם ומשחקים בקלפים, – שבין מכריו אלה ימצא אדם אחד, אשר יאבה לסכן בעצמו בגלל דבר שאין בו ממש, בגלל דבר שאינו אלא משל מליצה מעין זה שקוראים לו תאוה.

תאוה! אכן אמת הדבר, כמדומה לו שהוא שמע עליה, וכללים מעין הכלל: “אסור לתת לגבר צעיר להתייחד עם אשה צעירה” היו חרותים בזכרונו כמעלות הרוחב על מפה (כי הפורסייטים היו מחוננים חוש דק של ריאליסמוס לגבי עובדות קבועות ומוצקות כסלע); אבל בכלל לא היתה באוצר הלשון שלו אלא מלה אחת להעריך על ידה את המעשים האלה, והיא המלה המפוצצת “שערוריה”.

אבל שמועה זו לא היה בה מן האמת – אי אפשר שיהא בה מן האמת. הוא לא היה חושש כלום, שהרי היא היתה באמת תינוקת חביבה וטובה. ואולם כיון שענין ממין זה נתקע בלב, שוב אי אתה יכול להיפטר ממנו. ודזשמס היה אדם בעל מזג עצבני – אחד מאותם בני אדם, אשר המעשים מלפפים אותם ואינם מרפים מהם, אשר השערות ופיקפוקים גורמים להם יסורים גדולים. מחמת חששה שמא יאבּד דבר, שהוא יכול לקיימו בידו, אי אפשר היה לו לבוא לידי החלטה, עד שהוברר לו בירור גמור שההיסוס והפיקפוק הזה יגרום לו הפסד.

אולם היו הרבה מקרים בחייו, אשר לא העלה אפילו על דעתו שמן הצורך לו להחליט החלטה, ומקרה זה היה אחד מהם.

מה המעשה אשר עשה? לדבר בענין זה עם סומס? אבל על ידי כך תרבה הקלקלה עוד יותר. וסוף סוף הן לא קרה דבר, מובטח הוא שלא קרה דבר.

וכל הצרה באה בשל אותו הבית. רעיון הבנין היה מפוקפק וחשוד בעיניו מתחילתו. מה צורך לו לסומס לצאת לדור מחוץ לעיר? ואם אף על פי כן ראה צורך לבזבז ממון הרבה ולבנות בית לעצמו, משום מה לא הזמין בנאי־אמן ממדרגה ראשונה ולא אדם צעיר כבוזיניי, אשר איש לא ידע מה טיבו? הרי הוא אמר להם מה יהא סופו של דבר. והנה שמע, שהבית יעלה לסומס בסכום גדול יותר מכפי שחשב להוציא עליו.

העובדה זאת היא שהעמידה בייחוד את דזשמס על כל הסכנה שבמצב הדברים. לידי תקלה זו אתה בא תמיד כשיש לך עסק עם פרחי ה“אמנות” הללו; אדם בר־דעת אין לו עסק עמם. וגם את אירין הזהיר. עכשיו צא וראה מה היה סופו של דבר!

ופתאום נזדקרה מחשבה בלבו של דזשמס, שעליו ללכת לשם ולראות את הבנין בעיניו. המחשבה הזאת, שהיכולת בידו ללכת ולראות את הבית, המציאה לו סיפוק נפש גדול בתוך אותו ערפל של מבוכה וחרדה, שאפף את רוחו. אפשר ההחלטה גרידה לעשות מעשה – ולא סתם מעשה, אלא ללכת לראות את הבית – היא היא שהמציאה לו רווחה.

נדמה לו, שאם יסתכל בבנין של לבנים ומלט, של עץ ואבן שנבנה על ידי אותו האדם החשוד בעצמו, יעלה בידו לעמוד על טיב השמועה על אודות אירין.

לפיכך לא אמר דבר לאיש, אלא לקח לו מרכבה, שהוליכה אותו אל תחנת מסילת הברזל, ומשם נסע ברכבת אל רובין היל. שם לא מצא לא מרכבה, כמו שנהוג היה באותו המקום, ולפיכך ראה את עצמו אנוס להלך ברגל.

הוא עלה על הגבעה לאטו כשברכיו חדות־הזיות וכתפיו מתכופפות כפיפה עלובה וכשעיניו כבושות בקרקע ומביטות אל רגליו; ואף על פי כן הדור ונאה היה בצילינדר הגבוה שעל ראשו ובמעילו המנוקה יפה ומבהיק ללא כתם כל שהוא. אמילי היתה שוקדת על בגדיו שיהיו נאים כל צרכם; זאת אומרת, שלא היא עצמה דאגה לכך – שהרי בני אדם בעלי מעמד יפה אינם מטפלים בעצמם בדברים כגון אלה ואמילי נמנתה על בעלי המעמד היפה – אלא שהשגיחה שהמשרת ידאג לדבר.

הוא אנוס היה לשאול שלוש פעמים היכן הדרך, ובכל פעם היה חוזר על ההוראות שניתנו לו בנידון זה וביקש את הנשאל לחזור עליהן ואחר חזר עליהן בעצמו שוב פעם, כי מטבעו היה איש שיחה, ולא עוד אלא שבמקום חדש חייב היה אדם להיות זהיר יותר.

הוא הטעים וחזר והטעים לנשאלים, שהוא מבקש בית חדש, ורק לאחר שהראוהו את הגג הנשקף בין האילנות נתקררה דעתו כל צרכו, שנוכח שלא הטעוהו מן הדרך הטעיה גמורה.

רקיע כבד־עננים כיסה את העולם במכסה, שהיה דומה לתקרה מטוייחה טיח לבנוני־אפור. האויר היה שרוי ללא רוח צחה וללא ריח. ביום אשר כזה לא עשו אפילו פועלים אנגליים מלאכה יותר מכפי המוטל עליהם ומילאו את חובתם בלי אותו הפיטפוט של דברים בטלים, שמתוכו מתגבר אדם על היסורים של עבודה קשה.

בחלל המרווח של הבית שלא נגמר בנינו נראו דמויות בני אדם פשוטי מעילים, העוסקים במלאכתם, בשמעו קולות שונים – קול הכאה בפטיש, קול שריטה של מתכת, קול נסירת עצים ורעש גלגלי עגלות־היד העוברות לאורך קרשים; פעם בפעם נשמע קול כלבו של המשגיח על המלאכה, שהיה קשור בכחבל אל קורת אלון ונהם נהימה חרישית, שהיתה דומה לקול הזימזום של קומקום רותח.

זגוגיות החלונות, שנקבעו זה עתה בסגרותיהן ושכל אחת מהן היתה מגואלה בכתם לבן באמצעה, הציצו בפני דזשמס כעיניו של כלב עוור.

וענות קולות העושים במלאכה היתה מנסרת בשריקה וללא־שמחה מתחת לרקיע האפור־לבן. ואולם הקיכלים שהיו מנקרים בעפר התחוח, שעדרוהו זה מקרוב, וצדו שם תולעים, נדמו ולא השמיעו את קולם.

דזשמס כבש לו דרך בין ציבורי החצץ – זה עתה התחילו סוללים את המסילה שלפני הבית – עד שהגיע אל המבוא הראשי. כאן עמד ונשא עיניו. ממקום זה אי אפשר היה לראות אלא אלא מעט ואת המעט הזה צפה וראה בסקירה אחת; ואף על פי כן שהה במקומו כמה רגעים ומי יודע מה היה מהרהר אותה שעה.

עיניו הכחולות־המטושטשות קפאו ולא נעו תחת לריסים הלבנים, שהיו מבצבצים ובולטים כקרנים קטנות. השפה העליונה הארוכה אשר לפיו הרחב שהיתה קבועה בין פאות זקן־הלחיים הלבן והיפה, רעדה פעם או פעמים. מתוך ארשת־הפנים הזאת, החרדה המרוכזה, ניכר היה על נקלה מהיכן ירש סומס אותו מבע הדיכוי שניצנץ לפעמים בפניו. אפשר שדזשמס אמר באותה שעה לעצמו: “אכן עמל קשה הם החיים!”

וכך מצא אותו בוזיניי כשהוא שרוי ועומד במצב זה.

דזשמס הוריד את עיניו מאחת הנקודות שברקיע השמים, שאליה היו נשואות, והציץ בפני בוזיניי, שהביעו מעין בוז של ליצנות.

“השלום, אדוני פורסייט? באת כדי לראות את הבנין בעצמך?”

אמנם לשם כך בא דזשמס הנה ומשום זה הביאה אותו השאלה במבוכה. ואף על פי כן הושיט לבוזיניי את ידו ואמר לו “שלום!” בלי להביט אליו.

הלז פינה לפניו את הדרך מתוך חיוך של היתול.

מידת־נימוס זו היתה חשודה בעיני דזשמס והוא פתח ואמר:

“רוצה אני ללכת תחילה מסביב לצד החיצוני של הבנין ולראות היכן הגעת במלאכתך!”

סוללה רצופה אבנים מסותתות מעוגלות, שהיתה משופעת קצת, הקיפה את הבית מצדו הדרומי־המזרחי הדרומי־המערבי; קצותיה שפלו באלכסון אל האדמה, שהתחילו מכסים אותה ברגבי עפר מגדלים עשבים. לאורך הסוללה הזאת אחז דזשמס את דרכו.

“בכמה עלתה מלאכה זו?” עמד ושאל כשראה שהסוללה הולכת ומשתרעת הלאה מסביב לזוית הבית.

“ובכמה צריכה היתה לעלות לפי דעתך?” החזיר לו בוזיניי מתוך שאלה.

“וכי מניין לי לדעת זאת?” השיב דזשמס מתוך מבוכה קלה. “וודאי כמאתים או כשלוש מאות!”

“הרי זה בדיוק הסכום!”

דזשמס נעץ בו מבט נוקב, אבל האדריכל לא הרגיש כנראה במבטו זה; וודאי לא שמע את דבריו כהוגן והשיב מה שהשיב.

כשהגיעו אל פתח הגן, עמד כדי להתבונן אל המראה שמסביב.

“את זה צריך לסלק מכאן”, ענה ואמר כשהוא מורה בידו אל עץ האלון.

“כך דעתך? סבור אתה, שכיון שהאלון כאן אין לך די מראה־עינים במחיר ממונך?”

שוב הציץ בו דזשמס בעיני חשד – אדם צעיר זה מביע את דבריו בלשון משונה ביותר.

“הנה כי כן”, ענה ואמר בקול מביע מבוכה והתרגשות, “אינני מבין מה צורך כאן באילן זה!”

“טוב איפוא, מחר יקצצוהו”, אמר בוזיניי.

דזשמס נבהל. “הוי”, ענה ואמר, “אל תגיד שאני צויתי לקצצו! אני אין לי דבר אל כל הענין הזה!”

“אין לך דבר?”

דזשמס הוסיף ואמר מתוך התרגשות: “מה לי ולכל הענין הזה? אין זה נוגע אלי כל עיקר. עשה את הדבר על אחריותך אתה”.

“תרשני להזכיר את שמך?”

חרדתו של דזשמס הלכה וגדלה: “איני מבין מה צורך לך להזכיר את שמי?” אמר בגימגום; “מוטב שתניח את האילן במקומו. הרי אילן זה לא שלך הוא!”

הוא הוציא מטפחת של משי מכיסו ומחה את הזיעה מעל מצחו. אחר נכנסו אל הבית. החצר הפנימית עשתה רושם על דזשמס כשם שעשתה רושם על סוויתין.

“וודאי הוצאת על זה אוצר מלא של ממון”. פתח ואמר לאחר שהסתכל זמן־מה בעמודים ובגזוזטרה. “בכמה, למשל עלתה שדרת העמודים הללו?”

“קשה לי להגיד לך זאת בדיוק”, השיב בוזיניי תפוש הרהורים, “אלא שידוע לי, שעמודים אלה עלו לנו בהון עתק”.

“הריני משער בנפשי”. אמר דזשמס. חפצתי – –” ותוך כדי דיבור פגעו עיניו במבטו של האדריכל והוא הפסיק את דבריו ונשתתק. ומכאן ואילך כיון שרצה לדעת את מחירו של חד הדברים, כבש את יצרו ולא שאל.

נראה שבוזיניי רצה להראות לו את הכל, ואילמלא היה דזשמס מטבעו “פיקח” ביותר, וודאי היה מוליך אותו שנית מסביב לבית. ולא עוד אלא שניכר היה שהוא משתוקק עד מאוד שיציעו לפניו שאלות, ומשום כך חש דזשמס צורך לעצמו להיות נזהר ביותר. הוא כבר התחיל מתייגע מרוב אימוץ כוח, כי אף על פי שגופו ארך־ הקומה היה חסון למדי, הרי היה כבר בן שבעים וחמש.

רוחו נפלה עליו. הוא לא התקרב אל מגמתו אף במשהו; ביקור הבית לא המציא לו אף ידיעה אחת מן הידיעות, שהוא קווה תקוה עמומה להשיגה כאן. ויתר מכן: מורת רוחו וחשדנותו כלפי צעיר זה, שפוגע אותו בהליכתו המנומסת, גדלו ועצמו עוד יותר; הוא הכיר בבירור את הליצנות שבנהגו עמו.

בחור זה היה עמומי מכפי שדימה ומראהו היה טוב מכפי ששיער. רוח של חוסר דאגה ושל “לא איכפת לי” היתה שפוכה על חזותו, ומידה זו היתה פחותת־ערך בעיני דזשמס, כי אדם המוכן לעשות מעשה שיש בו סכנה היה שנוא עליו מעודו תכלית שנאה. ולא עוד אלא שחיוך משונה היה לאדם זה ואותו החיוך היה מבצבץ ומתגלה פתאום בשעה שלא היית מצפה לו כל עיקר; וגם עינים מוזרות לו – לא כעיני שאר הבריות. דזשמס אמר עליו, שהוא עשה עליו רושם של חתול רעב. כזה היה התיאור שעלה בידו לתאר בשיחתו עם אמילי את התערובת המשונה של התמרמרות, של שפת־חלקות וליצנות שהיתה מצויה במנהגו של בוזיניי.

לסוף, לאחר שראה את כל מה שהעין יכלה לראות שם, הוא חזר ויצא החוצה דרך הפתח שנכנס בו. עכשיו כיון שראה שהוציא זמן טרחה וכסף לבטלה, עמד ולבש רוח גבורה כמו שנאה ויאה לאיש מן הפורטסייטים נתן עינים נוקבות בפני בוזיניי ופתח ואמר:

“הרי וודאי אתה רואה עכשיו את כלתי לעתים קרובות; מה דעתה היא על בית זה? אבל היא וודאי עדיין לא ראתה אותו, האין זאת?”

ואת הדברים האלה אמר אף על פי שכל פרשת ביקורה של אירין היתה גלויה וידועה לפניו – אם גם ביקור זה וודאי תמים היה ולא נמצא בו שמץ רע חוץ מן הדברים המשונים “לא איכפת לי אם לא אשוב הביתה לעולם”, שהיא השמיעה אז, וחוץ מן הסיפור על דבר הרושם שעשתה החדשה ההיא על דזשון.

הוא גמר בנפשו לערוך את השאלה בנוסח זה כדי לתת לבוזיניי עילה לדבר את דבריו.

אולם בוזיניי שתק שעה ארוכה כשהוא מכוון בלי חשך את עיניו אל פני דזשמס, ואחר ענה ואמר:

“היא ראתה את הבית, אלא שאיני יודע מה דעתה עליו”.

דזשמס התבלבל ונדהם, ואף על פי כן שוב אי אפשר היה לו לעצור ברוחו ולהפסיק את השיחה בענין זה.

“הוי!” קרא, “היא ראתה את הבית? וודאי באה הנה בלווית סומס, האין זאת?”

בוזיניי החזיר מתוך חיוך: “לאו, לא בלוויתו!”

“ובכן באה לבדה?”

“לאו, לא לבדה!”

“אם כן – מי איפוא הביא אותה הלום?”

האמינה לי שהדבר מפוקפק בידי אם רשאי אני להגיד לך מי הביא אותה הנה".

תשובה זו נראתה תמוהה בעיני דזשמס, אשר ידע כי האיש שהביא אותה היה סוויתין.

“היך!” גימגם ואמר, “הרי יודע אתה כי – –”, אבל הוא עצר במלים, כי הרגיש פתאום שהגיע למקום מסוכן.

“לו יהי כן”, הוסיף ואמר, “כיון שאינך מגיד לי זאת, סימן שאינך רוצה להגיד! אין איש מגיד לי דבר”.

לתמהונו הגדול פתח בוזיניי ושאל אותו שאלה:

“אנא הגידה לי, אפשר שעוד אחרים משלכם אומרים לבוא הנה? הריני מוכן ומזומן להקביל את פניהם!”

“עוד אחרים?” החזיר דזשמס כשהוא נבוך ומבולבל, “מי יבוא הנה עוד? איני יודע מי ומי הם ה”אחרים" הללו. היה שלום!"

והוא כבש את פניו בקרקע ופשט את ידו ונגע נגיעה קלה בידו של לבוזיניי ואחר אחז בחיפוי המשי של הסוכך שלו ונפטר והלך לו לאורך הסוללה.

קודם שנפנה אל קרן הזוית, חזר לאחוריו וראה את בוזיניי הולך אחריו לאטו. “הריהו מתגנב לאורך הקיר כחתול גדול” – הירהר דזשמס בלבו, כשהצעיר הניף לעומתו את מגבעתו, לא השגיח בו ולא החזיר לו שלום.

כשהרחיק ללכת מהלאה למסילה של פניי הבית והיה סמוי מן העין, האֵט את פסיעותיו עוד יותר. בברכים כושלות וכפוף־גב יותר מכפי שהיה בביאתו וכולו צנום ורעב ומלא פחי נפש היה מהלך לאט לאט בדרך, שהוליכה אותו בחזרה אל התחנה.

ה“בוקאנייר” עמד והביט אחריו וראהו כשהוא חוזר כל כך עצוב ומדוכדך־נפש הביתה, ואפשר שלבו היה נוקפו באותה שעה שכך נהג באדם זקן זה.

פרק חמישי: חִלּוּף מִכְתָּבִים בֵּין סוֹמְס וּבִין בּוֹזִינֵי

דזשמס לא הגיד לבנו דבר על אודות נסיעתו לשם ביקור הבית, ואולם פעם אחת בבוקר נזדמן אצל טימותי לרגל תכנית של תעלת־ייבוש, שאחיו זה אנוס היה לקיימה במצות הממונים על עסקי הבריאות, ואז השתמש במקרה זה וסח שם את המעשה.

על הבית ההולך ונבנה אמר שאינו גרוע. הוא ראה ונוכח, שתכניתו טובה ויש תקוה שהבנין יהיה נאה. אותו בנאי בעל כשרון הוא לפי דרכו, אלא שאין לדעת כמה יצטרך סומס להוציא עוד על הבית עד שיהיה גמור ומושלם כל צרכו.

יופימיה פורסייט, שנזדמנה במקרה באותה שעה בחדר – היא באה לשאול את החיבור האחרון של המטיף סקוֹלס, “התאוה ותרופתה”, שזכה לפירסום גדול – נטפלה אל המשוחחים ופתחה ואמרה:

“ראיתי אתמול את אירין בבית־הממכר הכללי; היא עמדה וסחה בנעימות עם מר בוזיניי במדור־המכולת”.

בדברים הפשוטים הללו היא סחה מאורע, אשר לאמתו של דבר עשה עליה רושם עמוק ומסובך ביותר. וכך היה המעשה: היא נזדרזה ובאה אל חלקת־המשי של “חברת הכנסיה והמסחר” – אותו המוסד עם השיטה המופלאה שלו, שעל פיה הותרה הכניסה רק לאנשים, שהעמידו ערבים לישרם, והללו נתחייבו לשלם את דמי הסחורה במזומנים קודם שנמסרה לידם, היה מקובל על הפורסייטים מאין כמוהו – על מנת לבור שם קטע של משי בשביל אמה, שהיתה מצפה לה במרכבה בחוץ.

כשעברה דרך מחלקת־המכולת נתקלו עיניה למורת רוחה במראיה של אשה בעלת קומה הדורה מאוד, שלא ראתה אלא את אחוריה. מבנה גוה היה כל כך נחמד ויפה־קצב ותלבשתה היתה כל כך נאה, שרגש הנימוס הטבעי של יופימיה התמרמר בקרבה למראיה. גלוי וידוע היה לפניה, אם לא מתוך הנסיון הרי על פי החוש הפנימי שלה, שאין מידת הצניעות מצויה באשה בעלת גזרה כזו אלא לעתים רחוקות.

ואמנם החששה שלה נתאמתה מיד. כי באותה שעה יצא צעיר אחד ממחלקת סמי־המרפא ובראותו את הגברת שאינה ידועה לה, הסיר את מגבעתו מעל ראשו וניגש אליה.

ומיד הכירה יופימיה את שניהם כאחד: אותה הגברת היתה בלי ספק אשת סומס, ואותו הצעיר היה מר בוזיניי. היא מיהרה והחביאה עצמה אצל שולחן־המֶכֶר, ששם קנתה קופסה של תמרים, – כי לא נאה היה לה להיראות לעיני הבריות בשעה מוקדמה כזו עם צרורות בידיה, – וכך נעשתה שלא בטובתה עדת־ראייה לפגישה הקצרה שלהם.

פני הגברת סומס, אשר תמיד הנם חוורים מעט, התכסו עכשיו זיו אדמימות נחמדה, ומראהו של בוזיניי היה מוזר אם גם מלבב (הוא היה בעיניה גבר יפה־תואר והכינוי “בוקאנייר”, שכינוהו דזשורזש שהיה בו משהו מן הרומנטיות, נראה לה רב־קסם ומצודד לב). דומה היה שהוא משדל אותה ומבקש ממנה דבר. הם שוחחו בתאות־נפש גדולה כל כך – בעצם היה הוא המדבר בתאות־נפש, כי הגברת סומס דיברה אך מעט – שהסיחו דעתם מן הבריות וחסמו בפניהם את הדרך. גנרל זקן, אדם בעל צורה, ששם פניו אל מקום ממכר הסיגארות, אנוס היה לנטות מעל דרכו ולעקוף אותם, כשנשא במקרה את עיניו וראה את פניה של הגברת סומס, מיד גילה ראשו לפניה – זקן שוטה! כך טיבו של גבר!

אבל בייחוד הרגיזו את יופימיה עיניה של הגברת סומס, כל זמן שמר בוזיניי עמד אצלה לא הביטה אליו אף פעם אחת, אבל אך פנה והלך לו, מיד הביטה אחריו. ואוי ואבוי למבט־עינים זה!

למבט עינים זה ייחדה יופימיה הרבה מחשבות נרגזות. הרוֹך המלא געגועים של העינים השחורות פגע בה פגיעה קשה, דברים כפשוטם. דומה היה שאותה אשה רצתה להשיבו אליה במבטה זה ולחזור בה מדבר אחד מן הדברים שאמרה לו.

באמת לא היתה לה שהות להעמיק עיון בענין זה מאחר שעמדה כאן וחבילת־המשי בידה; אלא שתאות הסקרנות שלה התעוררה במידה רבה. היא נענעה ראשה לגברת סומס כדי להודיעה בכך שראתה אותה; וכשסיפרה אחר כך בענין זה עם ידידתה פראנסי (בתו של רודזשר), אמרה אליה כמגלה סוד: “ה רי מראיה היה כמראה אשה שנתפסה זה עתה בעבירה!…”

דזשמס מאן להאמין מפי השמועה הראשונה בידיעה שהיה בה כדי לאשר ולקיים את החשד של עצמו, שהיה מציק לו ביותר, ולפיכך הפסיק אותה מיד וענה ואמר:

“אין דבר, ודאי באו לשם כי לבור טפּיטין”.

יופימיה חייכה ואמרה בנעימות: “היכן? במחלקת־המכולת?” אחר נטלה מעל השולחן את “התאוה ותרופתה” והוסיפה ואמרה: “ובכן הנך משאילה לי את הספר, דודה חביבה? היו שלום!” ובדברים אלה נפטרה והלכה לה.

דזשמס קם והלך לו כמעט תיכף יציאתה, כי כבר איחר לשבת פה ולא היה לו פנאי.

כשבאו אל הקונטורה של חברת “פורסייט, בֶּסטֶרד פורסייט”, מצא את סומס יושב על כסאו המסתובב ועורך קובלנה על פסק־דין. הוא ברך את אביו ברכת שלום חטופה והוציא מכיסו מכתב ואמר לו:

“קרא־נא את המכתב הזה, כי רב־ענין הוא”,

דזשמס נטל את המכתב וקרא בו את הדברים האלה:

"סְלוֹן סטריט 309. D

"בחמשה־עשר למאי.

"פורסייט יקירי!

"כיון שבנין ביתך נגמר, נסתיימו החובות המוטלות עלי כאדריכל. ואולם עד שאוסיף להתעסק במלאכת הקישוט הפנימי, שקבלתי על עצמי לבקשתך, הריני מבקש ממך ליתן את דעתך לדבר, שאני צריך לחופש־פעולה גמור.

"בכל פעם שאתה בא לכאן, אתה מציע לי דבר המתנגד לתכניות שלי. הרי לפני שלושה מכתבים שקיבלתי ממך ושבכל אחד ואחד מהם אתה מציע לי חומר, שמימי לא עלה על דעתי להשתמש בו. אתמול לאחר הצהרים היה כאן גם אביך וגם הוא הציע הצעות רבות־ערך.

"אי לזאת הריני מבקש ממך להחליט דבר, אם טוב בעיניך שאוסיף להתעסק בשיכלול הפנימי, או מוטב שאסלק ידי מן המלאכה. כשאני עצמי הייתי מעדיף ביותר לסלק ידי.

"אבל שים אל לבך, אשר אם אקבל על עצמי את השיכלול, עלי לעשות את מלאכתי על דעת עצמי בלי התערבות כל שהיא מצדו של אדם אחר.

"אם אעשה את המלאכה, אעשה כתיקונה, אלא שאני צריך להיות חפשי במעשי.

המסור לך באמונה

פיליפ בוזיניי".

אמנם אין לדעת מה היתה הסיבה האמתית והקרובה, שגרמה למכתב זה, ואולם אין זה מן הנמנע שמן הסברה היא שתקפה פתאום את בוזיניי רוח המרידה כנגד העמדה שלו כלפי סומס – אותה העמדה התמידית של נאמנות כלפי העושר, המובעת ומנוסחת ניסוח מופלא באחד הפתגמים, שאינו נופל ממבחרי הפתגמים של טאציטוס, הלא הוא:

תומאס ט. דלפוני

ממציא המצאות;

בּרט מ. כרסני

בעל נכסים.

“ומה אתה אומר להשיב לו?” שאל דזשמס.

סומס לא הסב אפילו את ראשו. “טרם גמרתי בדעתי”, ענה ואמר והוסיף לכתוב את הקובלנה שלו.

אחד הקליאנטים שלו, שהקים כמה בנינים על חלקת אדמה שאינה שלו, נצטווה פתאום במפגיע להסירם משם. סומס חקר את פרטי הענין על בוריים וסופו מצא מוצא מן המיצר: הוא הוכיח, שהקליאנט שלו היתה לו תעודת־חזקה ואף על פי שהחלקה היתה של אחר, עם כל זה רשאי היה להחזיק בה. הקליאנט שמע לעצתו ועשה עכשיו את כל המוטל בנידון זה.

הוא היה מפורסם בין הבריות, שיש בידו להשיא עצה טובה, והיו אומרים עליו: “לך אל פורסייט הצעיר – הריהו אדם שיש לו מוח בקדקדו!” והוא היה מתגאה בשם־תהלה זה והוקיר אותו ביותר.

מידת השתקנות שלו, שהיתה מצויה בו מטבעו, הביאה לו תועלת מרובה; היא היתה עלולה מאין כמוה לקבוע בלב הבריות, בייחוד בלב בעלי הרכוש והנכסים (קליאנטים אחרים לא היו לסומס), שאדם נאמן הוא. ולאמתו של דבר אדם נאמן היה. מסורת, הרגל, חינוך, כשרונות שבאו לו בירושה, זהירות טבעית – כל אלה נצטרפו יחד למידה מוצקה של ישרנות פרופיסיונלית שעמדה בפני כל נסיון, ואילו אך מפני הטעם, שמטבע ברייתו היה משתמט מכל דבר שיש בו מן הסכנה. איך יכול היה להיכשל ולנפול, אם נפשו תעבה מסיבות־דברים ותנאים המכשירים את הכשלון? מי שמוטל על הקרקע שוב אינו יכול לבוא לידי נפילה!

וכל הפורסייטים הרבים לאין ספור, אשר לרגל המון הענינים שלהם הכרוכים ברכוש וקנין מכל מין (מזכות הבעלות על נשים עד זכות הבעלות על נחלי מים) היו זקוקים לשרותו של אדם נאמן, הכירו שיפה להם ונוח לנפשם למסור את עסקיהם לידיו של סומס. היהירות הקלה שלו יחד עם השתדלותו להביא ראיה ממעשים הדומים לענין הנידון נתנו את חנו בעיני הבריות – אין אדם מתייהר אלא אם כן ידען ובקי הוא בענין!

לאמתו של דבר היה הוא הראש והמנהיג של בית־העסק, שהרי אף על פי שדזשמס היה בא שם כמעט יום יום, כדי להשגיח בעצמו על מהלך העסקים, לא היה עושה כמעט כלום אלא ישב על הכורסה שלו כשרגליו מורכבות זו על גב זו וסיבך ושיגש ענינים שכבר היו מוחלטים. והשותף השלישי, בּסטרד, היה בריה עלובה ועמוסה עבודה ומעולם לא היו מתחשבים עם דעתו שלו.

סוֹמס השקיע את כל עיונו בעריכת הקובלנה שלו. אלא שאי אפשר היה לומר עליו שרוחו שלוה בקרבו. רגש של חרדה ושל סכנה הממשמשת ובאה, שתקף אותו זה כמה זמן, עינה באותה שעה את נפשו. הוא ניסה לתלות את הדבר במיחוש הגוף – במחלת הכבד שלו – אלא שהוא ידע שלא היא.

הוא הציץ בשעון שלו. בעוד רבע שעה היה מוטל עליו להיות באספה הכללית של חברי “החברה החדשה למכרות־פחמים” – אחד העסקים של דודו דזשוליון. עליו להתראות שם עם דודו זה ולדבר עמו על אודות בוזיניי. אמנם טרם החליט מה הדברים אשר ידבר עמו אבל מכל מקום לא רצה להשיב תשובה על המכתב עד שידבר עמו. ובכן קם והצניע בדיקנות רבה את טופס הקובלנה שערך. אחר נכנס אל חדר קטן ואפל, הדליק את עששית הגז, רחץ את ידיו בסבון ווינדזורי כתום ונגב אותן במגבת. אחר כך סרק את שערותיו כשהוא מייחד תשומת לב מרובה לפילוג החוצה אותן לכאן ולכאן, חזר וכיבה את האור ולקח את מגבעתו ויצא, באמרו לשמש שהוא ישוב בשתי שעות ומחצה.

לא רב היה המרחק עד בית “החברה החדשה למכרות־פחמים”, ששם נתכנסה תמיד האסיפה הכללית של חברי החברה, שלא כמנהג חברות אחרות המתרברבות ושואפות לפירסום והעורכות משום כך את אסיפותיהן באולם הנאה של בית־מלון ידוע. דזשוליון הזקן שנא מעודו את הפירסום בעתונים ולא נתן למודיעי חדשות מקום באסיפות. “מה לקהל ולעסקים שלנו!” – רגיל היה לאמור.

סומס בא אל האסיפה בדיוק עם צלצוּל פעמון השעון ותפס לו מקום ליד השולחן בין מנהלי החברה, שישבו כולם בשורה אחת, איש איש אחורי הדיותא שלו, ופניהם אל בעלי המניות.

באמצע השורה הזאת ישב דזשוליון הזקן וכולו אומר תפארת במלבושו השחור, המכופתר ומצומד יפה אל גופו, ובשפמו הלבן. הוא נשען אל גב הכורסה שלו וקצות אצבעותיו מוצלבים על גבי העתקה של הרצאות וחשבונות של סוד מנהלי העסק.

מימינו ישב מזכיר החברה, הֶמינגס “רחב־האחוריים”, שנראה תמיד מעט גבוה משיעור קומתו. עיניו הנאות הפיקו עצבת עצובה ביותר, וזקנו השב כעין העשת, שאבילות היתה שרויה עליו כשם שהיתה שרויה על כל דמותו כולה, הבליט הבלטה יתירה את השחור של העניבה שמאחוריו.

ואמנם הסיבה ליגונו היתה מעציבה עד מאוד; כי עברו אך ששה שבועות מיום שנתקבלה מן המומחה סקוֹריִיִר, השוהה עכשיו במכרות־הפחמים במלאכות פרטית, אותה הטלגרמה, אשר בה הודיע כי פיפין, המפקח הראשי של המכרות, איבד עצמו לדעת בשעה שראה עצמו אנוס לכתוב אל וועד החברה מכתב לאחר שתיקה של שנתיים. מכתב זה היה מונח עכשיו על השולחן ועתיד היה להיקרא לפני בעלי המניות, אשר כפי שמסתבר מאליו לא העלימו מהם דבר והודיעו להם את כל פרטי הענינים.

המינגס היה אומר לעתים קרובות אל סומס, כשהוא עומד לפני האח וכנפי בגדו מפושקות אליך ואליך:

“מה שבעלי המניות שלנו אינם יודעים על אודות העסקים שלנו, איני כדאי לדעת אותו. הלא פי המדבר אליך, מר סומס, והוה מובטח שכך הוא”.

סומס נזכר, שפעם אחת אמר המינגס את הדברים האלה במעמדו של דזשוליון הזקן ואז אירעה קלקלה קטנה ולא נעימה. דודו נשא את עינו והעיף מבט קשה וענה ואמר: “אל תדבר דברי הבאי, המינגס! סבור אתה כי מה שהם יודעים אינו ראוי לדעתו!”

דזשוליון הזקן היה מתעב את כל דבר כזב ותעתועים.

המינגס החזיר מתוך נימוס־חן מעושה כשעיניו מפיצות זעם ושפתיו מחייכות ככלב מלומד: “אכן נאים הדברים, אדוני, נאים מאוד, כך דרכו של דודך להיות מהתל תמיד!”

כשנזדמן לאחר מכן עם סומס השתמש בהזדמנות זו ואמר לו: “ראש החברה שלנו הולך ומזקין – שוב איני יכול להסביר לו דבר; ולא עוד אלא שהוא דעתן וקשה־עורף כל־כך – אבל כלום יש לתמוה על אדם בעל סנטר שכמותו?”

סומס נענע בראשו.

גלוי וידוע היה לכל אדם, כי הסנטר של הדוד דזשוליון סנטר חשוב ורב ערך הוא. היום היה מראהו עגום ומדוכדך, למרות האסיפה הכללית שלו. סומס החליט החלטה גמורה לדבר עמו על בוזיניי.

משמאלו של דזשוליון הזקן ישב מר בוּקר הגוץ, שגם על פניו היתה נסוכה רוח של אסיפה כללית והוא היה מציץ לפניו כאילו הוא מבקש בעל־מניה רך ונוח ביותר. סמוך לו ישב הדירקטור החרש עם קמט במצחו. אחרי אותו הדירקטור החרש ישב מר בלידהאם הזקן, שהיה טוב־רוח וחביב ביותר ושמראה פניו העיד עליו שהוא מכיר את ערכו – אף על פי שידע היטב כי הצרור העטוף בנייר כתום, שהיה מביא עמו תמיד אל בית־האסיפה, היה מוצנע מתחת למגבעת שלו (אחת מאותן המגבעות עתיקות־המודה, שטוחות־השוליים הקשות, המתאימות ומכוונות יפה לעניבות רחבות ביותר, לשפתים מגולחות היטב, ללחיים רעננות ולשערות לבנות של זקן־לחיים).

סומס היה מבקר תמיד את האסיפה הכללית; הוא ראה טוב לפניו להיות נוהג כך, שמא “יארע שם דבר!” הוא העיף מסביבו את מבטו היהיר והכבוש והציץ אל הכתלים שבחדר, שעליהם היו תלויות תכניות של המכרה ושל הנמל יחד עם תמונה פוטוגראפית גדולה של חפירה שהוליכה אל מחצב, שתפוקתו היתה מועטה עד מאוד. תמונה פוטוגאפית זו, שהיתה משמשת עדות לליצנות־התמיד של הגורל שהמסחר משועבד לה, עדיין היתה קבועה במקומה על גבי הקיר כאיקונין של ילד השעשועים של הדירקטוריום ובן האוֹני שלהם שנפחה נפשו.

הנה קם דזשוליין הזקן ממקומו כדי להרצות על המצב ולהציע לפני הנאספים את החשבונות.

הוא העלים את השנאה הכבושה, האצורה תמיד בלבו של דירקטור כלפי בעלי־המניות שלו, והצניע אותה תחת מעטה של שלוה כעין זו של יופיטר והציץ בפניהם במנוחה. גם סומס הציץ בפניהם. הוא ידע והכיר רבים מהם לפי מראיהם, הנה סִקרוֹבּסוֹל הזקן, אדם זריז, שהיה בא תמיד אל האסיפה, “כדי לעשות עצמו מאוס”, כמה שאמר עליו המינגס, בר־נש זקן, שמראהו מראה נרגן וקנתרן, עם פנים אדומים, עם ראש־דג ועם מגבעת שטוחה ורבת־מידות, שהיתה מונחת על ברכיו. הנה המטיף מיסטר בּוֹמס, שהיה מציע תמיד הצעה של אמירת תודה לראש החברה, אשר בה הביע לעולם את תקותו, שוועד המנהלים לא יסיח דעתו מלדאוג לתיקון נשמתם של הפועלים. ומנהג נאה היה לו לתפוש אחר כך את אחד המנהלים בלולאת־הכפתור שלו ולשאלו אם סבור הוא שהשנה הבאה תהיה טובה או רעה, ולפי התשובה שהלה החזיר לו היה קונה או מוכר שלוש מניות במשך שבועיים ימים לאחר מכן.

אף היה שם שר צבא אחד, המאיור אוֹיבַּלי, שראה תמיד צורך לעצמו לדבר, ואילו אך כדי להמליץ על רואה־החשבון שיבחרו בו שוב, ואשר עתים היה מעורר מבוכה גדולה בקרב הנאספים על ידי שהיה מוציא מידם פיסות נייר קטנות, הכוללות הצעות, שנמסרו להם בצנעה על ידי אחרים.

הללו היו כל בני החבורה הזאת, מלבד ארבעה או חמישה בעלי מניות חמורים וצנועים, אשר סומס היה הוגה להם חיבה, לפי שהיו אנשי מעשה, שפקחו עין בעצמם על הענינים שלהם בלי רעש ושאון – אנשים טובים והגונים, הבאים יום יום אל הסיטי וחוזרים לעת ערב הביתה אל נשיהם הטובות וההגונות.

נשים טובות והגונות! המחשבה על נשים שכאלה היה בה כדי לעורר שוב בלבו של סומס אותה החרדה הסתומה, שלא ידע מה טיבה.

מה הדברים אשר ידבר אל דודו? ומה תשובה ישיב על המכתב?

“…אם יש בין בעלי המניות מי שרוצה לשאול שאלה, הריני מוכן להשיב לו תשובה בחפץ לב”. נשמע קול־נפילה קל. דזשוליון הזקן הפיל מידו את גליונות ההרצאה והחשבונות ועמד כשהוא מסובב בין האגודל והאצבע את המשקפים שלו התפושים במסגרת של קליפת־צב.

צל של חיוך הופיע על פני סומס. הבה יזדרזו וישאלו את שאלותיהם! הוא ידע היטב דרכו (המעולה) של דודו להיות אומר תיכף ומיד: “אם כן הריני מציע לאשר את הדין וחשבון!” הוא נתן להם שהות לשאוף רוח – הרי ידוע שבעלי מניות טיבם בכך להיות מבזבזים זמן לבטלה!

והנה קם גבר לבן־זקן ובעל פנים דלים ותורעמנים וענה ואמר:

“אדוני היושב ראש, הריני מרשה לעצמי לשאול שאלה על דבר הסכום של 5000 לירות אשר בחשבון. ‘לטובת האלמנה ובני המשפחה’ (הוא הביט מסביבו בפנים זועפים),של המשגיח הראשי שלנו שנפטר לעולמו', אשר – המ – בקלות דעת – הריני אומר – בקלות דעת גדולה כל כך עמד ושלח יד בנפשו בו בזמן שהחברה שהיה משמש בה היתה זקוקה ביותר לשרותו ולפעולתו. הרי אמרתם, שהחוזה שהוא הפר אותו לאסוננו בעצם ידו, נעשה למשך חמש שנים, ומהן לא יצאה אלא שנה אחת – הריני –”.

דזשוליון הזקן הניע בידו הנעה של קוצר רוח.

“אדוני היושב ראש, הריני מרשה לעצמי לשאול אם הסכום הזה שנפרע או הוצע לנו על ידי הוועד לפרוע אותו הריהו תגמול בעד מעשי־שרות ש – המ – שהמנוח עתיד היה לעשות לטובת החברה, אילמלא איבד עצמו לדעת?”

“הריהו תגמול בעד מעשי־שרות שנעשו על ידו ואשר גלוי וידוע לכולנו – וגם לך כאשר לכל אחד ואחד מאתנו – שהביאו לנו ברכה רבה”.

אם כן, אדוני, עלי להגיד שכיון שמעשי־השרות הללו כבר נעשו לשעבר, הרי הסכום הזה מרובה הוא יותר מדאי".

בעל־המניות ישב על מקומו.

דזשוליון הזקן המתין שניה אחת וענה ואמר: “ובכן הריני מציע שהדין ו – –”.

בעל המניות חזר ועמד שוב פעם ואמר: “הרשאי אני לשאול, אם חברי ווועד ההנהגה נתנו את דעתם לדבר שהכסף לא שלהם הוא – ואשר אילמלי היה כספם, כי אז – –”

בעל־מניות אחר, אדם בעל פנים עגולים וזועפים, אשר סומס הכירו וידע שהוא גיסו של המשגיח הראשי המת, קם ואמר בחמימות רבה: “ולדעתי, אדוני, אין סכום זה מספיק כל עיקר!”

והנה קם ועמד על רגליו המטיף מר בּומס. “אם יורשה לי לחוות את דעתי”, ענה ואמר, “הייתי אומר, כי העובדה שהמנוח איבד את עצמו לדעת צריכה להיות חמורה – חמורה עד מאוד בעיני היושב ראש החשוב שלנו. איני מפקפק שהוא עמד על כל חומרה של עובדה זו, שהרי – אני מדבר בשם עצמי וסבור אני שזוהי גם דעתו של כל אחד מן הנמצאים כאן (שמעו־שמעו!) – אנו בוטחים ומאמינים בו במידה יתירה. סבור אני שכולנו רוצים להיות גומלי חסד. אלא שמובטחני (הוא העיף מבט זועף בגיסו של המנוח) שהוא יואיל להביע אם על ידי בירור דברים בכתב או, טוב מזה, על ידי הפחתת הסכום, את תוכחתנו הקשה על אשר אדם שכזה, שנשקפו לו עתידות טובים ושהיה יקר ערך כל כך, סילק עצמו בדרך רשע כזו מתוך תחום־פעולה, שבו היה מצווה ועומד להאריך את קיומו גם למען טובתו שלו וגם למען טובתנו אנו. אל לנו – או מוטב שאומר אסור לנו להסביר פנים לעבירה חמורה כזו שאדם עבר על החובות המוטלות עליו בין כלפי הבריות ובין כלפי שמים”.

כוהן־הדת הנכבד חזר וישב על מקומו וגיסו של המנוח קם שנית וענה ואמר: “הריני עומד על דעתי וחוזר ואומר, שהסכום אינו מספיק כל עיקר!”

בעל־המניות הראשון קפץ וקרא: “הריני מתריס כנגד החוקיות של תשלום הסכום. לפי דעתי אין התשלום כחוק. הנה פה אתנו עורך־הדין של החברה והריני מרשה לעצמי להציע לפניו את השאלה הזאת.”.

כל העינים פנו אל סומס, הנה אירע דבר!

הוא קם ועמד על רגליו כולו מצונן ושפתיו לחוצות; עצביו רעדו בקרבו, דעתו נחלצה סוף סוף מעב הענן אשר העיק על רוחו.

“הענין”, פתח ואמר בקול נמוך ודק, “אינו ברור כל עיקר. כיון שאין שום סיכוי לעתיד לקבל פיצוי תמורת הסכום המוצא, ספק הוא אם התשלום הריהו כדין. אם יהיה רצון לפניכם, הריני לפנות אל בית משפט לשאול את דעתו בענין זה”.

גיסו של המנוח קמט את מצחו ואמר בהטעמה יתירה: “אין אנו מפקפקים, שאפשר לפנות אל בית המשפט ולשאול את דעתו. המותר לשאול לשמו של הדזשנטלמן, שהודיעני את החדשה המפליאה הזאת? מר סומס פורסייט? אמנם כן!” הוא הביט בעקיצה אל סומס ואל דזשוליון הזקן.

אדמומית הסמיקה את לחיי סומס החוורות, אלא שיהירותו לא נסתלקה ממנו. דזשוליון הזקן נתן את עיניו בפני הדברן ואמר:

“אם גיסו של המנוח שוב אין לו מה להגיד, הריני מציע שהדין והחשבון –”

ואולם באותו הרגע קם אחד מחמשת בעלי המניות הצנועים וההגונים, אשר סומס הגה להם רצון וחיבה, וענה ואמר:

“הריני דוחה את כל ההצעה כולה. אנו מתבקשים לגמול חסד עם אשתו ובניו של אותו האיש, שהיו תלויים בו, ככל אשר אמרת. אפשר שהיו תלויים בו, אלא שלא איכפת לי אם היו או לא היו. הריני מערער על כל הענין הזה עירעור פרינציפיוני. כבר הגיעה השעה, שאנו נסתלק מגמילות־חסדים סנטימנטאלית זו. היא אוכלת את הארץ. הריני מוחה כנגד מה שכספי ניתן לבני אדם שאיני יודע מה טיבם ושלא נקפו באצבע כדי לרכשו. הריני מוחה כנגד כל הדבר בכללו; אין זה עסק, הריני מציע להחזיר את הדין והחשבון ולמחוק את כל המתנה”.

דזשוליון הזקן עמד על רגליו כל זמן שהגבר החזק והמתון הזה היה מדבר. הדברים עוררו הד בכל הלבבות משום שנתנו חיזוק להשקפתם של התקיפים ובעלי הכוח, אשר תמכו בכל עוז בתנועה כנגד הנדבנות, שתקפה באותו הזמן את בעלי השכל הישר שבקרב חברי החברה.

המלים “אין זה עסק” פעלו את פעולתן אפילו על חברי וועד ההנהגה; כל אחד ואחד בפני עצמו הרגיש בלבו שבאמת אין זה עסק. אלא שיחד עם זה ידעו את תקיפותו וקשיות ערפו של היושב ראש. אפשר שגם הוא חש בלבו שאין זה עסק, אלא שאנוס היה להגן על ההצעה של עצמו. כלום יסתלק ממנה? לא היה זה מן הסברה.

הכל יחלו ברב־תשוקה. דזשוליון הזקן הרים את ידו; המשקפים שחורי־המסגרת שבין האגודל והאצבע שלו רעדו רעידה קלה מתוך איום.

הוא הפנה את פניו אל בעל המניות התקיף והמתון ואמר אליו:

“הן גלוי וידוע לפניך, אדוני, כל יגיעו ועמלו של המשגיח הראשי המנוח בשעה שאירע הנפץ במכרה, וכלום אתה מבקש באמת ובתמים, שאציע הצעה לשנות את ההחלטה שלנו?”

“הן”.

דזשוליון הזקן העמיד את ההצעה למנין.

“היש מי שנוטה אחרי הצעה זו?” שאל כשהוא מביט סביבו במנוחה.

באותה שעה הסתכל סומס בדודו והרגיש את כוח הרצון האצור בזקן זה. איש לא נע ולא זע. אז הציץ דזשוליון הזקן ישר בעיניו של בעל המניות התקיף והמתון ואמר:

"ובכן איפוא הריני מציע לאשר ולקיים את הדין והחשבון לשנת

1. מסכימים אתם? מי שמסכים להצעה זו, מאשר את הדין והחשבון בחתימת ידו כנהוג. מי מתנגד להצעה? – אין איש. ההצעה נתקבלה. הענין השני, שעלינו לדון עליו, אדוני – –"

סומס חייך. אכן כך טיבו ודרכו של דודו דזשוליון!

ואולם באותה שעה חזר וכיון את דעתו אל בוזיניי. כמה תמוה הדבר, שהמחשבה על אדם זה מטרידה אותו אפילו בשעה שהוא שקוע בעסקיו.

הנה הביקור שביקרה אירין את הבית – אבל הרי אין בכך כלום, אלא שהיא צריכה היתה להגיד לו את הדבר. אפס כלום הגידה לו דבר מימיה? היא נעשתה מיום ליום יותר שתקנית ויותר נוחה להתרגז. הוא התפלל לאלוהים, שהבית יגמר במהרה ושהם ישתקעו שם – בריחוק מקום מלונדון. הכרך אינו יפה לה; אין עצביה חזקים למדי כדי לדור בכרך. שוב נכנסה בה רוח שטות והתחילה תובעת חדר מיוחד לעצמה!

הנאספים התחילו להתפזר, המטיף מר בוֹמס עצר את מר המינגס תחת פוטוגראפיה של המחפורת ההרוסה ותפש אותו בלולאת הכפתור לשם שיחה. מר בּוּקר הגוץ כווץ את גבות־הסמר שלו מתוך חיוך זועם וקרא לזקן סקרוֹבסוּל מלים אחדות לשם פרידה. שני אלה שנאו איש את אחיו שנאה גדולה. נפל ביניהם סיכסוך בדבר עסק של עיטרן, אשר בהשתדלותו של מר בוּקר הקטן התקשר וועד ההנהגה בחוזה עליו עם בן אחיו ולא עם סקרוֹבסול הזקן, שהיה מחזר אחרי העסק הזה. סומס שמע את המעשה מפי המינגס, שהיה אוהב לספר לשון הרע, בייחוד על מנהלים שלו חוץ מדזשוליון הזקן, שאימתו היתה מוטלת עליו.

סומס היה מצפה לשעת הכושר בשעה שבעל־המניות האחרון יצא מן החדר ניגש אל דודו, שחבש באותו רגע את המגבעת לראשו, ואמר אליו:

“הרשני לדבר עמך רגע אחד, דודי דזשוליון?”

לא היה ברור מה התקוה שתלה סומס בשיחה זו.

חוץ מאותו מין יראת־הכבוד המסתורית שהשפיע דזשוליון הזקן על כל הפורסייטים על ידי התבונה הפילוסופית שלו, או אפשר – כמו שאומר היה וודאי המינגס – על ידי הסנטר שלו – היתה מצויה תמיד שנאה כמוסה בין האיש הצעיר והאיש הזקן. דבר זה ניכר היה מתוך אמירת השלום הקרירה, שהיו אומרים איש לרעהו, מתוך הרמיזות המפורשות, שהיו מרמזים זה על זה, ואפשר שהיתה נובעת מתוך ההכרה שהכיר דזשוליון הזקן בקשיות־העורף הכבושה של האיש הצעיר (שהוא קרא לה בשם “עקשות לב”) או מתוך הספק שהגה בסתר לבו אם יוכל להשפיע עליו לפי דרכו.

שני הפורסייטים הללו, אשר בכמה בחינות היו שני הפכים גמורים, היו מחוננים איש לפי דרכו – ובמידה יתירה משאר בני המשפחה – אותה הסגולה של ההבחנה הפקחית בטיב “העסקים”, המשמשת סימן מובהק למעמד שהם נמנים עליו. כל אחד מהם עלול היה להגיע לידי מעלה רמה בחיים במקצת של הצלחה והזדמנות טובה; כל אחד מהם עלול היה להיעשות פינַנסיסטן מצויין, קבלן גדול או איש־מדינה; אלא שדזשוליון הזקן, שהיו חליפות ותמורות למערכי רוחו, היה עשוי – בהשפעה של סיגארה או של תכונתו הטבעית – אם לא לבזות את מעלתו הרמה, הרי על כל פנים לפקפק בערכה, מה שאין כן סומס, שלא היה מעשן סיגארות מימיו.

חוץ מזה, היה מנקר תמיד בלבו של דזשוליון מכאוב כמוס על אשר בנו של דזשמס – של אותו דזשמס, שנחשב תמיד בעיניו בריה ריקה – עושה חיל והולך ומצליח, תחת אשר בנו של עצמו – –!

ואחרון אחרון – הרי גם הוא עמד בתוך התהום של לשון הרע המשפחתית ככל אחד מבני הפורסייטים – הנה הגיעה לאוזניו בימים האחרונים השמועה הרעה על בוזיניי, אשר עם כל היותה סתומה ולא־ברורה היה בה כדי להרגיזו. ורגש הגאוה שלו נפגע על ידה פגיעה קשה.

כדאי לציין שההתמרמרות שתקפה אותו היתה מכוונה לא כנגד אירין אלא כנגד סומס. המחשבה שאשתו של בן אחיו (משום מה אין בר נש זה משגיח עליה יפה! – התרעם עליו שלא בצדק, כאילו יכול היה סומס להשגיח עליה במידה יתירה מכפי שעשה!) הדיחה אחריה את ארוסה של דזשוּן היה בה כדי להעליבו עלבון קשה מנשוא. ומאחר שראה את הסכנה, לא התעלם ממנה בחרדת נפש כמו שעשה דזשמס, אל הכיר בדעה הצלולה שלו שהדבר קרוב לאמת, משום שבאמת עלול היה קסמה של אירין לצודד את הלבבות!

הם עזבו את אולם האסיפה ויצאו אל הרחוב המלא רעש ותשואות והוא שיער בנפשו מה הענין, אשר סומס רוצה לדבר עליו עמו. שעה ארוכה היו מהלכים יחד ואין דובר דבר: סומס היה פוסע פסיעות קטנות וחשאיות בדרכו ודזשוליון הזקן היה צועד בקומה זקופה כשהוא משתמש בסוכך שלו כבמקל־טיול.

הם נפנו אל רחוב שקט לפי הערך, כי דזשוליון הזקן אחז את דרכו אל עבר מורגייט סטריט לישיבת הוועד של חברה אחרת.

באותה שעה פתח סומס ואמר כשעיניו כבושות בקרקע: “הנה קבלתי את המכתב הזה מבוזיניי. קרא־נא מה שהוא כותב; ראיתי צורך לעצמי להודיעך את הדבר. הוצאתי על הבית הזה יותר הרבה מכפי שדימיתי תחילה והייתי רוצה לברר את המצב תכלית הבירור”.

דזשוליון הזקן נתן עיניו במכתב שלא ברצון וקראהו בחטיפה וענה ואמר: “הריהו מדבר דברים ברורים למדי”.

"הוא מדבר על “חופש פעולה”, השיב סומס.

דזשוליון הזקן הציץ בו, ההתרגזות והאיבה הכבושה כלפי פרחח זה, שכבר התחיל מסכסך אותו בעסקיו שלו, באה עכשיו לידי התפרצות.

“אם אינך מאמין בו, משום מה אתה מעסיק אותו במלאכה?”

סומס העיף בו מבט חטוף מן הצד ואמר: “כבר איחרתי את המועד ואת הנעשה אין להשיב. עכשיו הריני חושש אשר אם אתן לו חופש פעולה, שוב לא יניחני להיזקק לשום דבר. כסבור הייתי, אשר אם תואיל לדבר עמו, תשפיע עליו יותר ממני והוא ישמע לך!”

“לא”, אמר דזשוליון הזקן אמירה פסקנית, “איני רוצה לטפל בזה!”

מדברי הדוד ובן אחיו ניכר היה שיש בהם כוונה כמוסה שהיא מן העיקר ושלא ביטאו אותה מן השפה ולחוץ. ומבטי עיניהם, שהעיפו זה בזה, היו משמשים מעין הוכחה לדבר.

“טוב איפוא”, אמר סומס, “כסבור הייתי, שעלי להגיד לך זאת למען דזשון; רציתי להודיעך, שלא אסבול שום מעשה שטות!”

“אבל מה לי ולדבר?” הפסיקהו דזשוליון הזקן.

“אינני יודע”, אמר סומס, אשר כיון שפגע בו מבטו החד, נתבלבל ושוב לא יכול להגיד את יתר הדברים שבלבו. “מכל מקום עשיתי את שלי הגדתי לך את הדבר”, הוסיף ואמר סומס בפנים זועפים לאחר שהתעודד ממבוכתו.

“הגדת לי!” קרא דזשוליון הזקן. “איני יודע מה כוונתך. הנה אתה בא ומטריד את דעתי בדברים כגון אלה. אני איני רוצה לדעת את העסקים שלך, טפל בהם בעצמך!”

“יפה אמרת”, השיב סומס בתקיפות דעת, “את זאת אעשה!”

“ובכן שלום לך”, אמר דזשוליון הזקן והם נפרדו והלכו להם.

סומס חזר לאחוריו ונכנס אל בית־אוכל מפורסם וציווה להביא לו מנה של לָָכִיס מעושן וכוס שַאבְּלי. אך לעתים רחוקות היה אוכל הרבה באמצע היום ולא היה אוכל אלא מעומד, כי סבור היה שהעמידה יפה לכבידו, שהיתה בריאה כל צרכה, אלא שהוא תלה בה את כל פגעי רוחו והתרגזותו.

משגמר את אכילתו חזר לאטו בראש מורד אל הקונטורה שלו ובשעת הליכה לא שת לבו אל אלפי בני האדם העוברים על פניו, כשם שהם לא שתו לבם אליו.

בערב של אותו היום קיבל בוזיניי את התשובה הזאת על מכתבו:

"פורסייט, בֶסטֶר ופורסייט

נוטאריונים"

"2001, בראנטש ליין, פאולטרי, א. ס.

17 לחודש מאי 1887."

"בוזיניי יקירי!

"קיבלתי את מכתבך, אשר דבריו התמיהוני תמיהה רבה. כמדומה לי שיש לך חופש פעולה ושכל הימים היה חופש זה נתון לך, שכן איני זוכר שהסכמת אפילו פעם לאחת ההצעות שהצעתי לך לרוע מזלי. בתתי לך ‘חופש’ פעולה, ככל אשר אתה דורש, הריני מבקש ממך שיהא גלוי וידוע לפניך שהוצאות בנין הבית שאתה צריך למסרו לי כולו משוכלל ומתוקן, בצירוף שכרך (כפי מה שהתנינו עליו) אינן צריכות לעלות יתר על הסכום של שנים־עשר (12.000) אלף לירות. סכום זה ממציא לך תחום־פעולה רחב וככל הידוע לך הריהו גדול הרבה מכפי שדימיתי להוציא לכתחילה.

הנני עבדך הנאמן

סומס פורסייט".

ביום שלאחריו קיבל סומס מאת בוזיניי את הפיתקה הזאת:

"פיליפ ביינס בוזיניי

"ארכיטקטון

"309, סלוֹן סטריט, ס. וו.

"18 לחודש מאי.

"פורסייט יקירי!

אם סבור אתה, שבענין חמור כגון שיכלול פנימי של בית הריני יכול לשעבד עצמי מראש לסכום מדוייק תכלית הדיוק עד כדי לירה אחת, הנני חושש שאינך אלא טועה. רואה אני שקצת בכל הענין וגם בי, ולפיכך אין טוב לפני מאשר לסלק עצמי מן המלאכה.

ברגשי כבוד פיליפ בוזיניי"

סומס שקל בדעתו זמן הרבה ומתוך עינוי־נפש את פרשת התשובה שעליו להשיב, ובשעה מאוחרת בלילה, לאחר שאירין עלתה על משכבה ערך סוף סוף בחדר האוכל את המכתב שלהלן:

"בוזיני יקירי!

"סבור אני שמבחינת טובתי וטובתך אתה לא מן הרצוי הוא לנטוש את המלאכה במצבה של עכשיו. לא התכוונתי לאמור, אשר אם תוציא עשר או עשרים או חמישים לירות יותר מן הסכום האמור במכתבי, יקום סיכסוך־דברים ביני ובינך. וכיון שכך, הריני מבקש ממך לחזור ולשקול שוב פעם את הענין בדעתך ולהשיבני דבר. ניתן לך חופש־פעלה גמור לפי התנאים שבחליפת־מכתבים זו והריני מקוה שתמצא לך דרך לגמור את שיכלול הבית, אשר לגבי ההוצאות שלו וודאי אי אפשר לו לאדם להיות דייקן גמור, ככל הידוע לי היטב.

“הנני ז”עבדך הנאמן

“סומס פורסייט”.

תשובתו של בוזיניי נתקבלה ביום המחר וזו לשונה:

20 לחודש מאי.

פורסייט יקירי!

"הריני מסכים.

פיליפ בוזיניי.

פרק ששי: דְּזשׁוֹלְיוֹן הַזָּקֵן בְּגַן הַחַיּוֹת

דזשוליון הזקן גמר את האסיפה השניה שלו – שהיתה ישיבה רגילה – במהירות יתירה. הוא נהג את נשיאותו כדיקטאטור גמור וביד חזקה כל כך, שחבריו־המנהלים זממו להתקומם כנגד תאות המרות שלו, שהלכה ורבתה, ושוב לא רצו לשאת ולסבול אותה, ככל אשר אמרו בפירוש.

הוא נסע ברכבת התחתית עד לתחנת פורטלֶנד רוֹד ומשם נסע במרכבה אל גן החיות.

הוא הלך שמה לשם אחד מאותם הראיונות שלו, אשר בזמן האחרון נעשו מצויים ביותר. החרדה שחרד על דזשון ועל “התמורה שנעשתה בה”, ככל אשר אמר, חרדה שהלכה וגדלה, היא היא שהביאה אותו לידי הראיונות הללו.

היא התבודדה ופניה דלו; כשהיה מדבר אליה, לא החזירה לו תשובה או הטיחה קשות כנגדו או יש אשר מראיה ענה בה שהיא מבקשת לבכות. היא השתנתה שינוי גמור והכל בשל אותו בוזיניי. והיא שתקה ולא רצתה להגיד לו דבר!

ויש שהיה יושב שעה ארוכה על כסאו ומהרהר הירהורים, עתונו מונח לפניו והוא לא קרא בו והסיגארה הכבויה בין שפתיו. הן היא היתה משמשת לו תמיד בת־לויה נאה מיום היותה בת שלוש ואילך! והוא אהב אותה אהבה רבה כל כך!

כוחות חזקים מן המשפחה, מן המעמד ומנהג דרך ארץ ביטלו את השמירה ואת הלקוח שלו; מאורעות מאיימים, שהוא לא יכול לעמוד בפניהם הטילו עליו את צלם. וכאדם הרגיל להיות מהלך בשבילו המיוחד ולעמוד על דעתו היה זועף ולא ידע על מי הוא זועף.

הוא הגיע אל שער גן החיות מתמרמר כנגד הרכב שהיה נוסע לאטו; ואולם מאחר שהיה מחונן מזג נאה להיות נהנה מן הטוב והנעים שבכל רגע, שכח מיד את מורת רוחו עם כשהלך הלוך וקרוב אל מקום הפגישה.

על סוללת האבנים אשר למעלה מסוּגַר־הדובים עמד בנו ושני נכדיו, וכשראוּ את הזקן הולך ובא, מיהרו וירדו למטה ורצו לקראתו והוליכוהו אל בית־האריות. הקטנים נטפלו אליו מזה ומזה ואיש איש מהם אחז באחת מידיו, אלא שדזשולי, שסורר ועיקש היה כאביו, החזיק את הסוכך של אביו זקנו בדרך הפוכה כשהוא מתכוין לצוד את רגלי הבריות בבית־האחיזה שלו.

דזשוליון־הבן הלך אחריהם.

כשראה את אביו מהלך עם בניו היה הדבר בעיניו כעין מחזה של משחק, אבל ממין המחזות המביאים את הרואה לידי צחוק מתוך דמעות. זקן מהלך עם שני ילדים קטנים יכול אדם לראות בכל עת ובכל שעה שביום; אבל כשראה דזשוליון־הבן את אביו עם דזשולי ועם הולי, נדמה לו שהוא צופה ורואה דברים הצפונים במעמקי לבנו. ההתמכרות הגמורה, שהישיש רם־הקומה התמכר באותה שעה לפעוטות שמימינו ומשמאלו, היה בה משל עדינות הנוגעת עד הלב, מכיון שדזשוליון־הבן נוח היה להתפעל מטבע בריתו, התחיל מחרף ומגדף בחשאי. המראה הזה הרעיש את לבו במידה שאינה יאה לאיש מן הפורסייטים, אשר מי שאינו יודע לכבוש את רגשותיו לא נחשב בעיניהם למאומה.

הם באו עד בית־האריות.

בגן הבוטאני נערכה היום חגיגת־בוקר והמונים המונים של פורסייטים – כלומר בני אדם לבושים נאה, שהיתה להם מרכבה משל עצמם – באו משם אל גן החיות כדי להשביע כל צרכם את עיניהם בעד ממונם קודם שישובו הביתה.

“הבה נלכה אל גן החיות”, אמרו איש אל רעהו, “אין לך שעשוע גדול מזה!” אותו היום היה יום של שילינג דמי־כניסה ובוודאי יעדרו שם כל אותן הבריות הפשוטות, שאין לעמוד במחיצתן.

הם התלקטו שורות שורות לפני הטור הארוך של כלובים והסתכלו בחיות הצהובות הצמאות לטרף אחורי השבכות והיו מצפות לתענוג היחידי, שנזדמן להן אחת לעשרים וארבע שעות. כל מה שהחיה היתה רעבה ביותר, כן הרבתה לצודד את לב רואיה. אלא שדזשוליון־הבן לא יכול לברר לעצמו משום מה היא מצודדת כל כך את לב הרואים, אם משום שהללו מקנאים בה בשל התיאבון שלה, או בשביל שנחה דעתם בראותם שהתיאבון הזה קיבל סיפוקו חיש מהר כל כך. לאזניו הגיעו הערות שונות, כגון: “כמה מנוול מראהו של נמר זה!” “הוי, כמה נחמד הוא! הבט וראה את פיו הקטן!” “אכן נחמד הוא באמת. אל תתקרבי אליו יותר מדי, אמא!”

ולעתים קרובות היה אחד או השני ממשמש בחשאי בכיסיו שמאחור והביט מסביבו כחושש שמא הורק מה שבתוכם על ידי דזשוליון־הבן או על ידי אדם אחר, המציץ לנגדו שלא מתוך תאות־נפש.

אדם בעל בשר ומפוטם כל צרכו, שהיה לבוש חזיה לבנה, הפליט לאטו בין שיניו: “אין זו אלא רעבתנות גרידה, אי אפשר שתהיינה רעבות. הרי אינן מעמלות את גופן בתנועה”. אך יצאו הדברים האלה מפיו והנה חטף נמר אחד נתח כבד שותת דם, והאיש המפוטם צחק. אשתו, שהיתה לבושה שמלה לפי המודה הפאריזאית ומלחצי־אף של זהב מרכבים על אפה, נזפה בו ואמרה: “היך יכול אתה לצחוק, הארי? הרי המראה איום כל כך!”

דזשוליון־הבן העלה קמטים במצחו.

אף על פי שחדל להתייחס אל תנאי חייו מנקודת השקפה אישית ביותר, עם כל זה היו מעוררים בקרבו לפרקים מין רגש של יהירות, והמעמד שעליו היה נמנה לשעבר – מעמד בעלי המרכבות – היה מגרה בייחוד את כוח הליצנות שלו.

לכלוא ארי או נמר בסוגר וודאי מעשה ברברי הוא, אבל שום אדם בן תרבות לא יסכים לדעה זו.

המחשבה, שמעשה ברברי הוא לכלוא פראי חיות בכלוב וודאי לא עלתה למשל, אפילו על לבו של אביו מימיו; הוא נמנה על בני האסכולה הישנה, שהחזיקה בדעה שכליאת קופים ופנתרים בסוגר הריהי מעשה הנאה לבני אדם ויש בו משום תועלת חינוכית; אסכולה זו וודאי סבורה היתה, שבמרוצת הימים אפשר להביא בינה בלב היצורים הללו לבל יעשו מעשה שטות לגווע מעוצר יגון ומכאוב־לב על היותם עצורים בכלובים של שבכת ברזל ולגרום בכך הפסד ממון לחברה, שתצטרך לקנות אחרים תחתיהם! בעיניו שלו, כאשר בעיניהם של כל הפורסייטים, גדול היה ערך התענוג שאדם מתענג למראה הבריות הנאות הללו העצורות בשבי; תענוג זה הכריע לדעתם את העוול שבדבר שאדם צד וכולא חיות, אשר שגגה היתה לפני יוצר בראשית שנתן להן דרור. הלא טובה עשו עם החיות שגאלו אותן מן הסכנות הרבות לאין ספור, שהיו צפויות להן בהיותן משוטטות במרחב, ונתנו להן את היכולת לקיים את תפקידן במדור מיוחד, בטוח מכל פחד! לאמתו של דבר מי יודע אם חיות הבר לא נוצרו להיות סגורות בכלובים!

ואולם מכיון שדזשוליון־הבן היה מטבעו אדם שאין משוא פנים לפניו, נמלך בדעתו ובא לידי המסקנה, שעוול הוא לחשוב למעשה ברברי מה שבעצם אינו אלא חוסר של כוח דמיון; שהרי אף אחד מן המחזיקים בדעה זו לא היה מימיו במצב דומה לזה של החיות שנכלאו בכלובים, ולפיכך אי אפשר לדרוש ממנו שיבין לרוחן ולרגשותיהן.

רק לאחר שיצאו מן הביבר – דזשויליי והוֹלי היו מלאים תענוג והתפעלות לאין קץ – מצא לו דזשוליון הזקן שעת כושר לדבר עם בנו על הענין שהיה קרוב ביותר ללבו. “איני יודע מה לעשות”, פתח ואמר; “אם תהיה נוהגת והולכת כמו שנהגה עד עכשיו, איני יודע מה יהא בסופה. רציתי שתלך אצל הרופא, אלא שהיא מסרבת. אין היא דומה אלי אף במשהו. היא דומה בכל לאמך. קשת־עורף כפרד! כשהיא ממאנת לעשות דבר, לא תעשנו ויעבור עליה מה!”

דזשוליון־הבן חייך כשהוא מעיף את עיניו בסנטרו של אביו. כמוה כמוך", הירהר בלבו, אלא שהתאפק ולא אמר כלום.

“זאת ועוד אחרת”, המשיך ואמר דזשוליון הזקן, “הרי לך אותו בוזיניי. הייתי מתאווה לרוצץ את גלגלתו של בחור זה, אלא שאיני יכול, אף על פי – אפס איני רואה סיבה לדבר, מפני מה לא תעשה זאת אתה”, הוסיף כמפקפק.

“וכי מה עשה? אם אין שלום ביניהם, מוטב שתתפרד החבילה!”

דזשוליון הזקן הציץ בבנו. עכשיו כיון שבאו לדבר בענין הנוגע ליחסים שבין איש ואשה, נעשה חשדני. הוא חשד בדזשוֹ, שהשקפתו בנידון זה הריהי וודאי פרוצה ביותר.

“איני יודע מה דעתך אתה על הענין הזה”, ענה ואמר: “אפשר שאתה מלמד עליו זכות – לא הייתי תמה על זה כל עיקר; אבל אני סבור שהוא מתנהג בדרך מגונה, ואם יזדמן לפני, אגיד לו זאת בפירוש”. והוא חדל מדבר בענין זה ועבר אל ענין אחר.

אי אפשר היה לו לדבר בנו על עצם טיבו ומהותו של מעשה־הבגידה שעשה בוזיניי. כלום לא עשה בנו כמעשה הזה (וגם רע ממנו) לפני חמש־עשרה שנה? עדיין לא נראה מה יהא סוף התוצאות של מעשה־השטות ההוא!

גם דזשוליון־הבן שתק; הוא עמד מיד על מחשבותיו של אביו, כי לאחר שירד מעל מרומי השקפה פשוטה וטבעית על הדברים שבעולם, נעשה רגשני ותפיסתו נתחדדה ביותר.

דעתו על עסקי איש ואשה, שנקבעה אצלו לפני חמש־עשרה שנה, היתה שונה יותר מדי מדעתו של אביו. על פני תהום זו שהפרידה ביניהם אי אפשר היה לגשור גשר.

הוא פתח ואמר בקרירות רוח: “וודאי חשקה נפשו באשה אחרת?”

דזשוליון הזקן העיף בו מבט סתום וענה: “איני יודע; כך אומרים הבריות!”

“אם כן וודאי אמת הדבר”, העיר פתאום דזשוליון־הבן; “והללו וודאי אמרו לך מי היא אותה אשה?”

“הן”, ענה דזשוליון־הזקן, “אשתו של סומס!”

דזשוליון־הבן התאפק ולא שרק בשפתיו מרוב תמיהה. מאורעות חייו של עצמו נטלו ממנו את היכולת לשרוק לשמע מקרה שכזה; הוא הציץ באביו וצל של חיוך חלף ועובר על פניו.

אם אביו ראה את החיוך הזה, הנה לא שת אליו לב.

“הן היא ודזשון היו ידידות אהובות זו על זו!”

“צר לי על דזשון, התינוקת העלובה!” אמר דזשוליון־הבן רכות. בדמיוני עדיין נצטיירה דזשוּן כתינוקת בת שלוש.

דזשוליון הזקן עמד פתאום תחתיו וענה ואמר: “איני מאמין בשמועה זו אף משהו. כל זה אינו אלא סיפור־אגדה של נשים בלות. המציא לי מרכבה, דזשו. הנני עיף עד מות!”

הם עמדו באחת הפינות שברחוב וצפו שמא תעבור מרכבה ריקה ובינתיים חלפו על פניהם מרכבות נושאות פורסייטים מכל המינים, שחזרו מגן־החיות. כלי הסוסים, תלבושת המשרתים, עור־הסוסים המבהיק – הכל התנוצץ והזהיר לנוגע החמה של חודש מאי.

אחת המרכבות האלה, שהיתה רתומה לצמד סוסים אמוצים־בהירים, עברה על פניהם במהירות יתירה. היא היתה מרקדת על קפיציה הגבוהים וארבע הנפשות שבתוכה דמו כאילו הן מתנדנדות בעריסה.

מרכבה זו משכה אליה את עיניו של דזשוליון־הבן, ופתאום הציץ והכיר על גבי מושבה שמאחור את דודו דזשמס; הוא הכיר אותו בבירור, למרות מה שזקן־הלחיים שלו הלבין ביותר. ממולו ישבו רחל פורסייט ואחותה הבכירה והנשואה וויניפרד דארטי; הן החזיקו סוככים בידיהן שהגנו על גביהן מפני החמה; תלבשתן היתה נאה והן הרימו את ראשיהן למעלה כשני עופות שבגן־החיות. לצדו של דזשמס הסב דארטי ועליו סורדוט חדש, שיצא זה עתה מתחת המחט שהיה מכופתר הדק היטב, ועל פרקי ידיו מנצנצת רצועה רחבה של המאנשיטין הלבנים שלו, שהבלטה בהקפדה יתירה מתוך שרוולי הבגד.

ברק מיוחד, אם גם מעומם, קורטוב נוסף של לַכָּה משובחה או של מרקָה משובחה ייחד את צורתה של מרכבה זו והפלה אותה מכל שאר המרכבות; ודומה היה כאילו סגולה מופלאה – כאותה הסגולה המופלאה המבדילה בין “היצירה האמנותית” לאמתה ובין “התמונה” הפשוטה – מציינת אותה כמרכבת הנצחון הטיפוסית, ככסא כבודה ותפארתה של המלכות הפורסייטית.

דזשוליון הזקן לא ראה אותם בעברם; הוא ליטף ושידל את הולי הקטנה שהיתה עיפה, אבל היושבים במרכבה הרגישו בחבורה הקטנה. הגברות הרימו פתאום את ראשיהן למעלה וגוננו על עצמן בסוככיהן מתוך תנועות־ידים רועדות; דזשמס הוציא בתמימות את פניו, שהיו דומים באותה שעה לראשו של עוף גדול, ופער לאטו את פיו. אחר הלכו ונתקטנו עיגולי הסוככים הדומים למגינים וסופם שנתעלמו מן העין.

דזשוליון־הבן ראה שהכל הכירוהו, ואפילו רחל הכירה אותו, אותה רחל אשר בזמן שקיפח את זכותו להיות נחשב לבן משפחת הפורסייטים וודאי לא היתה אלא בת חמש־עשרה.

הללו לא נשתנו הרבה מאז ועד עתה! הוא נזכר במראה המרכבה שלהם באותו הזמן: אמנם הסוסים, בני האדם והעגלה – כולם שונים הם כיום הזה – אלא שטבועים הם באותו חותם מלפני חמש־עשרה שנה; אותה ההתרברבות הנאה, אותה ההתייהרות המחושבת והמכוונה יפה – כולה נחת רוח ובטחון! כך היו מתנדנדים, כך היום מחזיקים את סוככי־החמה וכזאת היא הרוח החופפת על הכל – כאז כן עתה.

ומרכבה אחר מרכבה חלפה ועברה זו אחר זו בזהרי החמה והיושבים בה חוסים תחת חופת הסוככים הגבוהים.

“דודי דזשמס עבר זה עתה על פנינו עם בנותיו”, אמר דזשוליון־הבן.

אביו הביט לאחוריו ואמר: “כלום ראני דודך? הן? המ! תמיהני לשם מה נתגלגל ובא למקום זה?”

בו ברגע עמדה מרכבה ריקה ודזשוליון הזקן עצר אותה.

“בקרוב נשוב נתראה, נערי שלי!” אמר אל בנו. “אל תשית לבך לדברים שאמרתי לך על בוזיניי – איני מאמין לשמועה זו!”

והוא נשק את הילדים, אשר ביקשו לעצרו, ועלה אל המרכבה ונסע לדרכו.

דזשוליון הבן נטל את הולי על זרועותיו ועמד בלי־נוע בפינת הרחוב והביט אחרי המרכבה ההולכת ומתעלמת.

פרק שביעי: מְסִבָּה שֶׁלְּאַחַר הַצָּהָרַיִם אֵצֶל טִימוֹתִי

אילו היה דזשוליון הזקן אומר עם עלותו אל המרכבה: “איני רוצה להאמין לשמועה זו”, כי אז וודאי היה מביע רגשותיו הבעה נאמנה ביותר.

המחשבה כי דזשמס ובנותיו ראוהו בחברת בנו לא דייה שעוררה בקרבו אותה מורת רוח, שקמה בקרבו בכל פעם כשאדם סיכל את עשתונותיו, אלא חזרה וליבתה אותה השנאה הכמוסה והטבעית המצויה בין אחים, אשר שרשיה – עסקי קנאה ותחרות פעוטים בחדר התינוקות – הולכים ומתחזקים, הולכים ומעמיקים ברבות הימים ומגדלים במסתרים צמח, אשר בעונתו הריהו מבכר פירות מרים מאין כמותם.

עד עכשיו לא היתה מצויה בין ששת האחים שום טינה אחרת חוץ מזו שמקורה בחששה הטבעית, שכל אחד מהם היה חושש שמא חברו עשיר ממנו. רגש זה התחזק בלבם והגיע לידי המדרגה העליונה של סקרנות מחמת קרבת המות – שהוא הסוף לכל מעשי התּחרות שבין הבריות – ומחמת “שמירת הסוד” של מנהל העסקים שלהם, שהתחכם והעלים מניקולאס את מידת ההכנסה של דזשמס, מדזשמס את זו של דזשוליון הזקן, ומדזשוליון הזקן את זו של רודזשר, ומרודזשר את זו של סוויתין, תחת אשר על ניקולאס היה אומר לדזשמס, שוודאי אדם עשיר הוא – דברים שהיה בהם כדי להרגיז ביותר את רוחו של זה. רק טימותי בלבד היה יוצא מן הכלל משום שהיו לו שטרי־המלוה הבטוחים של המדינה.

ואולם עכשיו קם והפריד בין שנים מהם רגש אחר, רגש של עלבון, למן אותו הרגע שדזשמס החציף ותקע את חוטמו לתוך הענינים שלו – כך ציין את מעשה־הסקרנות של דזשמס – שוב לא האמין דזשוליון הזקן בכל אותו המעשה בבוזיניי. אחד מבני משפחתו של “אותו ברנש” הקל בכבוד נכדתו שלו! הוא היה מובטח, שאך דיבה הוציאו על בוזיניי. ודאי יש סיבה אחרת, שגרמה לו להפיר את בריתו אתה. אין זאת כי אם דזשון הכעיסתו תמרורים, שהרי קפדנית ורתחנית היא מאין כמוה!

הוא החליט ללכת אל טימותי ולהגיד לו משהו ממה שבלבו ולראות אם יוסיף לרמז לו רמיזות! והוא גמר בנפשו שלא להחמיץ את הדבר, אלא ללכת אליו תיכף ומיד ולעשות את כל המוטל עליו שלא יצטרך לטפל בענין זה שוב פעם.

הוא ראה את מרכבתו של דזשמס עומדת וחוסמת את הדרך לפני המבוא אשר לבית טימותי. ובכן הללו קידמוהו ובאו לשם לפניו – וודאי הם מקרקרים ומספרים שראוהו! ולא עוד אלא שגם סוסיו האפורים של סוויתין עמדו שם; הללו הסבו את חטמיהם כלפי חטמי סוסיו האמוצים של דזשמס, כאילו מדיינים בהם וממתיקים עליהם סוד.

דזשוליון הזקן הניח את מגבעתו בפרוזדור הצר על אותו הכסא, ששם היתה מונחת לשעבר מגבעתו של בוזיניי שהיו סבורים עליה שהיא חתול, והעביר בכעס את ידו על פניו עם השפם השב התלוי מטה, כאילו למחוק מהם את כל סימן של התרגשות, ועלה על המדרגה.

הוא מצא את חדר־האורחים מלא מפה אל פה. אותו החדר היה מלא כל צרכו בכל עת – אפילו בשעה שלא היו שם אורחים – אפילו בשעה שלא נמצא שם אדם – משום שטימותי ואחיותיו החזיקו במסורת של בני דורם, שאין חדר “נאה” כל צרכו אם אינו מסודר וממולא בכלי תשמיש, ולפיכך הכיל בקרבו אחת־עשרה כורסאות, דרגש, שלושה שולחנות, שני ארונות, המון כלי־צעצועים ופסנתר גדול. ועכשיו כיון שהסתופפו בו הגברת סמול, הדודה הסטר, סוויתין, דזשמס, רחל, וויניפרד, יופימיה, אשר באה להחזיר את הספר “התאוה ותרופתה”, שהיא קראה אותו עם אכילת פת שחרית, וידידתה פראנסיס, בתו של רודזשר (שהיתה המנגנת היחידה במשפחת הפורסייטים וערכה ניגונים לשירים), לא נשארה בו אלא כורסה פנויה אחת, חוץ משתי כורסאות – זו של הדודה אן עליה השלום וזו של טימותי – שעליהן לא ישב אדם מעולם, – המקום היחידי בחדר שאדם יכול היה לעמוד שם היה תפוס על ידי החתול, אשר רגלו של דזשוליון דרכה עליו מיד בבלי צדיה.

בימים האלה היה טימותי רגיל בכך שאורחים רבים מצויים אצלו תדיר. כל בני המשפחה היו מעריצים תמיד את הדודה אן הערצה של אמת, ועכשיו כיון שנפטרה מן העולם היו מרבים לבקר בביתו לעתים יותר קרובות ומאריכים לשבת שם.

סוויתין בא ראשון; הוא הסב הסבּה מרושלת על כורסה מחופה חיפוי של סאטין אדום ומוזהבת גב, ומראהו כמראה אדם המתאוה לבלות את שאר הבריות בעולם. בגופו הגדול והמסורבל, בשערות ראשו הלבנות והמעובות בפניו המגולחים, הנפוחים והדוממים היה הכינוי “בעל הבשר”, שכינהו בוזיניי, הולם אותו יפה, ובהיותו נתון בתוך חדר זה, המרובה בכלים נאים, הובלט ביותר הרושם של יצור קדמוני שעשה על רואיו.

הוא פתח בשיחה על אירין, ככל אשר רגיל היה לעשות בזמן האחרון, והביע לדודה דזשוליי ולדודה הסטר את דעתו בענין השמועה עליה המתהלכת בין הבריות שהגיעה גם לאזניו. מנם אי אפשר לה בלי מקצת פלירט, כי כך דרכה של אשה נאה; אבל ביותר מכן אין הוא מאמין. אין שום ידים מוכיחות את אשמתה; הרי בת־דעת היא במידה יתירה ויודעת היטב את החובה המוטלת עליה כלפי מצבה וכלפי משפחתה שלה! “שום שער” – הוא רצה לאמור “שערוריה”, אלא שעצם הסברה על אפשרות של שערוריה נראה לו כל כך אוילי וחסר טעם שהוא הניע את ידו הנעה של ביטול, כאילו נתכוון לאמור – “אבל רב לנו לדבר בזה!”

נניח שסוויתין דן על המצב מנקודת השקפה של רווק – אבל כלום באמת לא היתה חובה מוטלת על אדם כלפי משפחה זו, אשר רבים מבניה עשו חיל רב בכוח עצמם והגיעו לידי מעמד ידוע? ואם היו רגעים של עכירת־רוח של פסימיות והוא שמע אז את המלים “אכרים” ו“דלת העם”, שנאמרו לגבי אבותיו, כלום האמין בדבר?

לא! הוא החזיק בסתר לבו בדעה החביבה עליו, שאחד מאבות אבותיו ודאי אדם חשוב היה.

“מובטחני שכך הוא”, אמר פעם אחת לדזשוליון הבן קודם שהלז יצא לתרבות רעה. “הביטה אלינו – הנה הצלחנו ועשינו חיל! וודאי יש לנו יחוס־אבות!”

הוא היה מחבב את דזשוליון־הבן חיבה יתירה: חברים הגונים היו לו לנער זה בבית תלמודו והוא היה מודע ומכיר לבניו של אותו הנבל הזקן סיר טשארלס פיסט, אשר אחד מהם נעשה גם הוא בליעל כהלכה. טיבו היה נאה – וכמה גדול היה הצער והעלבון שהוא ברח עם אותה הנערה הנכריה – עם אותה האומנת! אם כך גזר מזלו שיברח, משום מה לא ברח עם אשה שהיתה להם לכבוד! ומה היתה אחריתו? – הריהו פקיד בעסקי האחריות של ללויד! לא עוד אלא שאומרים עליו שהו גם מצייר תמונות – תמונות! ארור הוא! הרי עליו היה להיעשות בסופו סיר דזשוליון פורסייט, בארוֹניט, לזכות למושב בפרלאמנט ולהיות בעל אחוזה בכפר!

סוויתין היה האיש, אשר תקפהו אותו היצר המתעורר אם במוקדם ואם במאוחר בלב אחד מבניה של כל משפחה חשובה והוא עמד והלך אל בית הפקידות לעניני יוחסין כדי לחקור ולדרוש שם את תולדות היחש שלו. שם אמרו לו, שבלא ספק הריהו שייך לאותה המשפחה המפורסמה פורסיט ששמה נכתב באות I שהסימניה שלה היא “שלושה מגינים מימין על מצע שחור עם קוים אדומים בו”, והביעו את התקוה שבוודאי יקבל את הסימניה הזאת.

אבל סוויתין לא עשה זאת, אלא כיון שנודע לו שהסמל של אותה משפחה היה “פַסיוֹן” עם הסיסמה “,למען פורסיט”, עמד וקבע את צורת הפסיון על גבי מרכבתו ועל גבי כפתורי הרַכָּב שלו את הסמל יחד עם הסיסמה קבע על נייר־המכתבים שלו. ואולם מן הסימניה הדיר עצמו הנאה מקצתו משום שהיה חושש אשר אם יצייר אותה על מרכבתו יהא הדבר נראה כהתהדרות שוא, כיון שהוא משתמש בה בלי תשלום, והוא שנא את ההתהדרות וההתרברבות, מקצתו משום שכדומה לכל איש מעשי שבמדינה חש בלבו רגש של בחילה ושל בוז כלפי דברים שלא יכול להבין את טיבם – ו“שלושה מגינים מימין על מצע שחור עם קוים אדומים” היו בעיניו חתיכה גסה שקשה לבלוע אותה.

ואף על פי כן לא שכח מעולם מה שאמרו לו באותו בית הפקידות, אשר אם ישלם בעד הסימניה יהא רשאי להשתמש בה, והדברים האלה נתנו חיזוק להכרתו הפנימית שהנהו דזשנטלמן. גם יתר בני המשפחה סיגלו להם, בלי משים, את ה“פסיון” והחמוּרים שבהם נטלו לעצמם אפילו את הסיסמה; רק דזשוליון הזקן לבדו הסתלק מן הסיסמה, כי אמר עליה שאינה אלא דבר־הבאי מחוסר טעם והגיון.

אפשר שבני הדור הישן ידעו את פרשת המאורע ההיסטורי שבגללו זכו לסמל שלהם, וכשדחקו בהם ושאלום על כך במפגיע, הודו מיד שסוויתין מצא אותו באחד הספרים, ובלבד שלא לדבר שקר, לפי שלא היו נוחים לדבר שקרים וסבורים היו שאך הפראנצים והרוסים מפיחי כזבים הם.

ואולם בני הדור החדש היו נוהגים בענין זה שתיקה גמורה. הם לא רצו לפגוע ברגשותיהם של הזקנים ולא להיות מגוחכים בעיני עצמם; הם השתמשו בסמל בפשטות, בלי אומר ודברים…

“לא היו דברים מעולם”, אמר סוויתין, “נזדמן לידי לראות ולהתבונן בעיני עצמי ומעיד אני שמנהגה עם אותו ה’בוקאנייר' הצעיר, עם אותו בוזיניי, או יהיה שמו אשר יהיה, לא היה שונה במאומה ממנהגה עמי; לאמתו של דבר לא הייתי אומר…”

ואולם באותו הרגע הופיעו פראנסיס ויופימיה והוא אנוס היה לצערו להפסיק את השיחה לפי שאין סחים בענינים כאלה בפני צעירים וצעירות.

אפס אף על פי שסוויתין זעף על שהוטל עליו לעצור במלים בו ברגע שנתכוון להגיד דבר חשוב, בכל זאת חזרה אליו מיד חביבותו המיוחדת לו. הוא היה מחבב את פראנסיס – את “פראנסי” ככל אשר קראו לה בני המשפחה. היא היתה כל כך עליזה, ולא עוד אלא שהוא שמע עליה שהיא רכשה לה על ידי שיריה סכום נאה לצרכי תכשיטים; והוא שיבחה על כך וראה בזה סימן שזריזה ונבונה היא.

הוא השתבח שהנהו חפשי בדעות לגבי הנשים, ולפי השקפתו לא היתה שום סיבה אשר תוכל לעכב בידן מלצייר תמונות, מלכתוב דברי זמר ואפילו ספרים ובייחוד בזמן שמלאכה זו שכרה בצדה ומכניסה להן פרוטה; אין שום טעם מפני מה לא תעסוקנה בדברים כגון אלה – הרי התעסקות זו תשמור אותן מפני מעשי שטות. מה שאין כן אילו היו גברים!

“פראנסי הקטנה”, ככל אשר נהגו לכנותה מתוך זילזול הבא מטוב לב, היתה משמשת בריה חשובה ואילו אך בתור דוגמה חיה וקיימת ליחס של הפורסייטים כלפי האמנות. היא לא היתה “קטנה” כל עיקר, אלא גבוהה; שערה, אשר לגבי אדם מן הפורסייטים היה כהה למדי, יחד עם עיניה האפורות ייחדו למראיה משהו מן ה“טיפוס הקֶלטי”, ככל אשר קראו לטיפוס זה. היא חיברה נגינות, שקראה להן שמות מעין “אנחות כמוסות”, או “שקי לי אמא טרם אמות” עם חרוז חוזר כמו בשירי הלל והודיה:

"שְׁקִי לי אִמִּי טֵֶרֶם אָמוּת שְׁקִי לִי ־־ שְׁקִי לִי, אִמִּי, הָהּ!

שְׁקִי לִי, הָהּ! שְׁקִי לִי טֶֹ־רֶם –

שְׁקִי לִי, אִמִּי, טֶרֶם אָ־מוּת!"

את המלים לנגינות האלה חיברה בעצמה וכמו כן כתבה שירים אחרים. ובשעה ששרתה עליה רוח צהלה חיברה וואלסים, אשר האחד מהם, זמר של “קנסינגטוֹן”, נעשה כמעט וואלס לאומי בקנסינגטון משום שהיה לו ריתמוס ערב. חוץ מזה פירסמה “זמירות לקטנים”, שהיה בהן משל ערך חינוכי ומשל חידוד כאחד, ובייחוד הזמר “דג־הזהב של סבתא”, ואת השירה הקטנה הנקובה “מַחֲצוּ, הַצְבּוּ עֵינוֹ”, שהרוח העתידה לשלוט במדינה היתה מפעפעת בה כאילו מתוך נבואה.

כל מוציא לאור היה מוכן ומזומן להוציא את הזמירות הללו, וכתבי עתים מעין “דרך חיים נעלה” ו“מדריך נשים” היו מקלסים בהתלהבות את “כל שירה משירותיה של פראנסי פורסייט אשר שאר־רוח בהן, ברק־זוהר ורגש. השירות האלה עוררו התפעלות והביאו אותנו לידי צחוק ודמעות. הבה תוסיף מיס פורסייט ללכת בדרכה זו כי ברכה בה”.

מאחר שהיה מוטבע בפראנסי אינסטינקט הוודאי של בני משפחתה עלתה בידה על נקלה להכיר את האנשים הנאותים להפצה – אנשים אשר יכתבו עליה ואשר ידברו עליה, וגם אנשים בעלי־יכולת שבחברה – בזכרונה היתה קבועה רשימה שלמה של אנשים כאלה, שיכלה להשפיע עליהם את השפעתה הקוסמת, והיא לא הסיחה את דעתה מן הדרגה של העלאת המשכורת, שראתה בה בעיני רוחה את עתידה שלה. בדרך זו הצליחה להיעשות כבודה וחשובה בעיני הכל.

פעם אחת כשרגשותיה נתלהבו בקרבה בשל יצר אהבה – כי כל אורח חייו של רודזשר עם הספסרות שלו בעסקי בתים, שהיה מסור לה בכל לבו, עורר בלב בתו זו את הנטייה לתאותנות – עמדה והתמכרה ליצור יצירה גדולה וחמורה בצורה של סונאטה לכנור. זו היתה היצירה היחידה שלה שדעת הפורסייטים לא היתה נוחה ממנה. הם הרגישו מיד שלא תמצא לה קונים.

רודזשר, שהיה שבע נחת על שנתברך בבת בעלת כשרון ואשר רמז לעתים קרובות כלפי סכום “המעות של כיס” שהיא צברה לה בעצמה, התמרמר הרבה בשל סונאטה־לכנור זו.

“פסולת שבפסולת!” אמר עליה. פראנסי הזמינה את הכנר של יופימיה, את פלאגילוטי הצעיר, על מנת שינגנה לפניה בבית דירתה אשר בפרינסס גארדנס.

לאמתו של הדבר צדק רודזשר. אותה הסונאטה פסולת היתה – אלא זו עקה שהיתה ממין אותה פסולת, שאינה נמכרת בשוק. שכן גלוי וידוע לכל אדם מן הפורסייטים שפסולת שיש עליה קופצים אינה פסולת כל עיקר – רחוקה היא מהיות פסולת.

ואף על פי כן, למרות הסברה הפשוטה שהחזיקו בה הפורסייטים ואשר לפיה אין ערך האמנות נקבע אלא לפי מידת הרווח שהיא מכניסה, נמצאו ביניהם אחדים, כגון הדודה הסטר, – שהיתה לה הבנה יתירה בנגינה, – שמתחו ביקורת על המוסיקה של פראנסי ואמרו עליה שאינה “קלאסית”; וכיוצא בזה אמרו גם על השירים שלה, אלא שהסכימו לדעתה של הדודה הסטר, שבכלל אין בדור הזה שום פיוט וכל השירים של עכשיו אינם בלתי אם “דברים פעוטים וקלי ערך”. אין בדור הזה מי שיש בו כשרון לכתוב פואימה מעין “העדן האבוד” או “טשיילד הארולד”, אשר כיון שאתה קורא בהן הנך מרגיש שאתה קורא דבר של ממש. מכל מקום נוי הוא לפראנסי שיש לה ענין להתעסק בו. בחורות אחרות מצויות בחנויות ומבזבזות ממון על מקחות, אבל היא מרויחה ממון! והדודה הסטר והדודה דזשוליי גם שתיהן ניהנות תמיד לשמוע את כל חדשה על כל העלאה והעלאה, שהעלתה פראנסי את מידת משכורתה.

גם עכשיו הטו את אזניהן והקשיבו לחדשה שממין זה, ואף סוויתין הקשיב רב קשב, אם גם העמיד פנים כאילו אינו עושה זאת, משום שבני הנעורים הללו היו מדברים במהירות גדולה כל כך והיו מהגים וממלמלים כל כך, שלא יכול להבין לעולם מה הם סחים!

“הפליאה בעיני”, אמרה הגברת ספטימוס, “היך את עושה זאת. אני לא הייתי נועזה לעולם לעשות כך!”

פראנסי חייכה קל ואמרה: “נוח לי הרבה לבוא במשא ומתן עם גבר ולא עם אשה. נשים מבקרות קשות הן ביותר!”

“חביבה שלי”, קראה גברת סמוֹל, “לא צדקת, אין אנו מבקרות קשות כלל!”

יופימיה נתנה קולה בצחוק החרישי שלה, שנסתיים מתוך שריקה, והפליטה מפיה, כאילו שמו מחנק לגרונה: “אהה, דודתי, מות אמות מצחוק!”

סוויתין לא ראה שום סיבה לצחוק; הוא שנא את הצוחקים בשעה שהוא עצמו לא הבחין שיש כאן הלצה הראויה לבדח את הדעת. הוא שנא בכלל את יופימיה ולא היה מזכיר אותה אלא בלשון זו: “אותה הבת של ניק, מה שמה? – אותה החוורת”. כמעט שלא נעשה סנדק שלה – ודאי היה לה לסנדק, אילמלא מיחה בכל תוקף כנגד השם הלועזי שקראו לה. הוא שנא בכלל לשמש סנדק. עכשיו פנה אל פראנסי ואמר אליה מתוך חשיבות מרובה: “אכן יום נאה היום – המ – לגבי תקופת־שנה זו”. ואולם יופימיה שהיה גלוי וידוע לפניה יפה, שהוא סירב להיות לה לסנדק, פנתה אל הדודה הסטר והתחילה מספרת לה כיצד ראתה את אירין, אשת סומס, בבית־המרכולת הגדול.

“יחד עם סומס?” שאלה הדודה הסטר, אשר הגברת סמוֹל עדיין לא מצאה לה הזדמנות לסיח לה את המאורע.

“יחד עם סומס? חלילה לה!”

“כלום היתה מהלכת יחידה בעיר?”

“זאת לא זאת! מר בוזיניי היה עמה. היא היתה לבושה הדר”.

ואולם כיון ששמע סוויתין את השם אירין, מיד נשא את עיניו והביט קשה אל יופימיה, אשר מעולם לא היתה נאה בלבושה, ושום לבוש לא ייפה את מראיה, ענה ואמר:

“וודאי היתה לבושה כאחת הגברות הכבודות. אך תענוג הוא לראות אותה!”

באותה שעה באו דזשמס ובנותיו. דארטי, שהתגעגע על כוס משקה, ירד מעל המרכבה באחד הרחובות באַמשָלה שעליו לסור אל רופא־השינים שלו, ומשם נסע במרכבה אחרת ועכשיו כבר ישב סמוך לדלת הזכוכית אשר בקלוב שלו.

הוא סיפר לידידיו, שאשתו רצתה שילך עמה לשם עריכת כמה ביקורים. אבל אין את נפשו לדברים כגון אלה – מה לו ולצרה זו!

הוא קרא למלצר ושלחהו החוצה להוודע מי זכה במרוץ־הסוסים, שהיה בשעה 4:30. הוא אמר, שעיף הוא ככלב, ודבריו היו נכונים, כי כל אותו הבוקר היה נוסע עם אשתו מ“ראווה” אל “ראווה”. לסוף השתמט וברח. הרי צורך הוא לאדם להיות חי את חיי עצמו!

באותה שעה הציץ בעד דלת־הזכוכית – הוא אהב את המקום הזה, שממנו יכול היה לראות את כל עובר ושב – ולאסונו או לאשרו ראו עיניו את סומס, שעבר לאטו לרוחב הרחוב מתוך כוונה גלויה להיכנס אל הקלוב, שגם הוא היה אחד מחבריו.

הוא קפץ ועמד על רגליו, תפס את הכוס שלו וגימגם מה שגימגם על מרוץ הסוסים של שעת 4.30 ומיהר והתחמק לחדר המשחק בקלפים, אשר סומס לא היה נכנס שם לעולם. כאן, בתוך האור הקלוש בחדר, היה חי בבדידות גמורה את חיי עצמו עד שעת שבע ומחצה, היינו עד אותה השעה, אשר כידוע לו וודאי כבר יצא סומס מן הקלוב.

בכל פעם שהתגבר עליו יצרו ללכת וליטול חלק בשיחותיהם של המסובים אצל דלת־הזכוכית, היה אומר וחוזר ואומר אל נפשו שלא מן הראוי לו – לא מן הראוי לו בשום פנים לסכן עצמו ולהתחיל במחלוקת עם סומס בזמן שעסקי הממון שלו ירוּדים הם כל כך ובזמן “שאותו זקן” (כלומר דזשמס) עדיין פניו זעומות למן אותו המעשה במניות־הנפט, שאירע שלא באשמתו שלו.

אילו ראהו סומס בקלוב, וודאי היתה השמועה מתגלגלת ובאה לאזני אשתו ומתוך כך היה מתגלה לה, שהוא לא היה אצל רופא השינים כל עיקר. הוא לא ראה מימיו משפחה כזו, שכל שמועה “מתגלגלת” ועוברת בה כל כך מאיש אל רעהו. הוא ישב בין השולחנות הירוקים ורוחו מרה עליו, ופניו, אשר עין הזית להם, נזעמים וקודרים, רגליו, הנתונות בתוך מכנסים של אריג בעל רבועים, מוּרכּבוֹת זו על גב זו ונעלי הלכּה שלו מבהיקות ונוצצות בתוך האפלולית. הוא ישב ונשך את אצבעו ושקל בדעתו היכן יקח מעות אם הסוס “ארֹטיק” לא זכה בגביע של לֶנְקֶסְטר.

הוא הפנה מתוך מורת רוח את הירהוריו כלפי הפורסייטים. כמה מגונה היא כנופיה זו! אי אתה יכול להוציא מהם פרוטה – ואם הוצאת, הרי עלה לך הדבר בעמל וביגיעה לאין קץ. קמצנים ארורים הם בעסקי ממון; אין ביניהם אפילו ספורטאי אחד חוץ מדזשורזש. אותו ברנש סומס, למשל, היה מתעלף, אילו ניסית ללוות ממנו עשרה כסף, אם לא היה מתעלף, היה מציץ בך מתוך החיוך הארור שלו המלא יהירות, כאילו אדם אבוד אתה משום שאתה זקוק למעות.

אותה האשה שלו (פי דארטי נתמלא שלא לרצונו ריר תשוקה) – הוא ניסה להתרעות עמה בידידות, שהרי מדרך הטבע הוא שאדם מבקש להתרעות עם גיסה נאה, אבל אותה (הוא השתמש במחשבתו במלה גסה) לא שעתה אליו – היא הציצה בו כאילו היה חלאת אדם – ובכל זאת מוכן ומזומן הוא להתערב, שעלולה היא לפרוץ גדרים. הוא היה מכיר את הנשים יפה; לא לחנם חנן אותן הטבע עינים רכות כל כך ודמות נאה כל כך; סוד זה יוודע בקרוב לאותו סומס, אם אך יש ממש בדברים ששמע על אותו “בוקאנייר”.

דארטי קם מעל כסאו, עבר בחדר ועמד לפני המראה שממעל לכרכוב הקמין והסתכל שעה ארוכה במראה פניו של עצמו. הפנים הללו עם השפם המדונג שלהם ועם החתימה הכבודה של זקן־לחיים נדמו כאילו היו טבולים בשמן־פשתן; ולחרדת לבו הגדולה הבחין דארטי באבעבועה, שהתחילה עולה וצומחת בצד חטמו הכפוף השמנוני.

בינתיים מצא דזשוליון הזקן את הכסא הפנוי היחידי שבחדר־האורחים הנאה של טימותי. ביאתו הפסיקה את השיחה, ככל אשר ניכר היה בבירור, והביאה את המסובים לידי מבוכה גלויה. ואולם הדודה דזשוליי, שהיתה מפורסמה בטוב לבה, נזדרזה מיד להשרות שוב רוח טובה על המסובים.

“יודע אתה, דזשוליון”, פתחה ואמרה, “זה עתה דיברנו, שלא היית כאן ימים רבים; אלא שאין אנו תמהים על כך. ודאי אתה טרוד ביותר? הנה הגיד לנו דזשמס, שהימים ימי עסקים מרובים והכל טרודים – –”

“וכי כך אמר?” השיב דזשוליון הזקן כשהוא נותן את עיניו בדזשמס. “בני האדם לא היו טרודים כל כך, אילו התעסק כל אחד בשלו ולא בעסקי אחרים”.

דזשמס שישב תפוש־הירהורים על כורסה נמוכה וברכיו מבצבצות למעלה, פשט ברוגז את רגליו ופגע באחת מהן בחתול, אשר ברח מפני גזשוליון הזקן וביקש לו מפלט על ידו.

“הרי יש כאן חתול”, אמר בקול מביע עלבון כשהוא משיב בתנועה נרגזה את רגלו לאחר שהרגיש בלחיצה שהיא לחצה גוף רך ושעיר.

“יש כאן חתולים הרבה”, אמר דזשוליון הזקן כשהוא מעביר את מבטיו מפני אחד אל פני משנהו. “זה עתה דרכה רגלי על זנבו של אחד מהם!”

הכל החרישו.

אז פתחה הגברת סמול את פיה, כשהיא משלבת אצבעותיה ומביטה מסביבה במנוחה חגיגית, ושאלה: “ומה שלומה של דזשון החביבה?”

ניצוץ של בדיחות־דעת הבהיק בעיניו החמורות של דזשוליון הזקן. אכן אשה יחידה במינה היא דזשוליי זו! כשרון מופלא לדבר תהפוכות מאין כמוה!

“רע לה!” ענה ואמר; “לונדון אינה יפה לבריאותה – אוכלוסיה מרובים יותר מדי ורב יותר מדי הלהג והפיטפוט אשר בקרבה”. הוא הטעים את דבריו הטעמה יתירה והציץ שוב בפני דזשמס.

איש לא דיבר דבר.

הכל הרגישו את הסכנה שבדבר לפתוח פה ולהעיר הערה כל שהיא. משהו מן הרגשה של גזרת הגורל, התוקפת את רואיה של טראגדיה יוונית, התפשט בחדר זה, המלא כלים נאים, והתגנב אל לב הזקנים השבים הלבושים סורדוטים ואל לב הנשים המפורכסות ומקושטות לתפארה, אשר דם אחד היה נוזל בעורקי כולם ואשר כולם היו דומים זה לזה דמיון שאינו נתפס לעין.

אמנם הם לא הבחינו בזה הבחנה ברורה ומדעת – כי הופעתן של רוחות רעות המבשרות פורענות אינה אלא דבר המסור להרגשת הלב.

באותה שעה קם סוויתין ממקומו. הוא לא רצה לשבת כאן על מנת שישרו עליו הרגשות כאלה – לא הוא האיש, אשר יניח למי שהוא להפיל עליו שממון. הוא חזר אילך ואילך בחדר מתוך חשיבות מופרזה וחבק את ידו של כל אחד ואחד.

“הגידי בשמי לטימותי”, אמר עם פטירתו, “שהוא מפנק עצמו יותר מדי!” אחר פנה אל פראנסי שנראתה לו אותה שעה “יפת תואר”, והוסיף ואמר: “הבה נערוךיחד מסע־טיול באלה הימים”. ואולם מיד עלה לפניו זכרו של מסע אחר, רב מאורעות, שהיה לשיחה בפי הבריות והוא עמד רגע אחד דומם ועיני הזכוכית שלו פקוחות לרווחה, כאילו רצה לעמוד על משמעות הדברים שהוציא מפיו. פתאום נמלך וגמר, שלא איכפת לו כלום מה שיאמרו עליו, הוא פנה אל דזשוליון הזקן ואמר אליו: “היה שלום, דזשוליון! אל תהלך בלי מעיל, סופך שתלקה באישיאס או במחלה אחרת כמותה!” והוא בעט בעיטה קלה בחתול בקצה נעל־הלכּה שלו ועמד וסילק מן החדר את גופו רב־המידות המסורבל.

כשנפטר והלך לו, הציץ כל אחד בחשאי בפני חברו, כדי להבחין את הרושם שעשתה עליו המלה “מסע טיול” – אותה המלה שנתפרסמה לגנאי וזכתה לערך מכריע כידיעה רשמית יחידה, כביכול, הכרוכה באותה השמועה העמומה והמעציבה, הנישאת על שפת־הלשון של בני הַמשפחה.

יופימיה לא יכלה להתאפק וצחקה צחוק קצר ואמרה: “אשׁרי, שדודי סוויתין לא הזמינני אני לנסוע לטייל עמו!”

הגברת סמול רצתה לפייס אותה ולסלק את המבוכות הקטנות, ששיחה זו עלולה היתה לגרום, לפיכך השיבה: “חביבה שלי, כך דרכו שהוא אוהב לטייל עם מי שלבוש יפה ויש בו כדי לאצול עליו מקצת מזיו תפארתו. לעולם לא אשכח את מסע הטיול שערך עמי פעם אחת. מסע זה היה פורענות גמורה בשבילי!” ופניה העגולים ועבי־הלחיים צהבו רגע אחד מנחת־רוח משונה; ואולם בעוד רגע קדרו וזעפו ודמעות ניצנצו בעיניה, כי נזכרה פתאום במסע טיול שערכה לפני הרבה שנים עם ספּטימוס סמוֹל.

דזשמס, שחזר ושקע בהירהורים נרגזים כשהוא יושב בכורסה הנמוכה שלו, ניעור פתאום וקם ואמר: “אכן אדם מגוחך הוא סוויתין זה!” אלא שדבריו נאמרו מן השפה ולחוץ ולא בלב תמים.

שתיקתו של דזשוליון הזקן ומבטי עיניו הקשים הפילו על כולם מעין שיתוק. הרושם שפעלו דבריו פגע בו בעצמו והביאו מבוכה – שכן רושם זה חיזק, כנראה, את ערכה של השמועה, שהוא בא על מנת לבטלה מן העולם. ואף על פי כן עדיין זעף לבו בקרבו.

עדיין לא נפרע מהם כל צרכו – לא, לא – עדיין עתיד הוא להכותם בשבט פיו אחת ושתים!

הוא לא נתכוון “להכות בשבט פיו” את בנות אחיו, שהרי לא התקוטט עמן – שכן אשה צעירה ונאה נשאה תמיד חן וחסד מלפני דזשוליון הזקן – אבל אותו בר־נש דזשמס ושאר בני החבורה – אולי במידה מועטה מכן – כולם ראויים ליטול את שלהם מתחת ידו. והוא עמד ושאל היכן הוא טימותי.

דומה שהדודה דזשוליי הרגישה בדבר שסכנה צפויה לאחיה הצעיר ממנה, ולפיכך ניזדרזה פתאום והציעה לו תּה: “הוא נצטנן ונתקלקל בעמדו שם בחדר כל אותו הזמן שהמתַּנוּ לך, אבל סמיתר תבשל לך תה חדש”.

דזשוליון הזקן קם ממקומו. “יישר כוחך”, ענה ואמר, כשהוא מישיר להביט על דזשמס, “אלא שאין לי פנאי לשתות תה – לספר לשון הרע ולשאר הדברים כגון אלה! הגיעה השעה שאלך הביתה. היי שלום, דזשוליה; היי שלום, הסטר; היי שלום, ויניפרד!”

והוא מנע עצמו מיתר נימוסי הפרידה ונפטר והלך לו.

וכיון שישב שוב במרכבתו, מיד נח כעסו ודעתו נתקררה, כי כך דרכו תמיד כשהיה מתקצף ורותח – מאחר ששפך את חמתו, מיד שככה ופגה. באותה שעה התמלאה נפשו תוגה. אפשר שסתם את פיהם – אבל בכמה עלתה לו סתימה זו! היא עלתה לו במחיר הידיעה הברורה, שאותה השמועה שהוא מאן להאמין בה, אמת היא. דזשון הריהי עזובה ונטושה – והכל בשביל אשת בנו של אותו בר־נש! הוא הרגיש שהשמועה אמת היא, אלא שכפה עצמו לנהוג כאילו אך בדות היא.

שש הנשים והגבר האחד, שנשארו בחדר־האורחים הקטן, התחילו מדברים ברווחה ובאוות־נפש, בכל מידת יכלתם לאחר מאורע כזה, שכן אף על פי שכל אחד מובטח היה שמימיו לא סיפר לשון הרע, הרי כיוצא בזה גלוי וידוע היה לכל אחד, ששאר הששה עשו זאת; משום כך היו כולם נרגזים ומבולבלים. רק דזשמס לבדו שתק, כי היה נבוך ונדהם עד מעמקי נפשו.

ופתאום פתחה פראנסי ואמרה: "יודעת את, כסבורה אני, שהדוד דזשוליון השתנה בשנה האחרונה שינוי גדול עד מאוד. מה דעתך, אַתּ, דודתי הסטר?

הדודה הסטר נרתעה רתיעה קלה לאחור ואמרה: “הוי, שאלי־נא את הדודה דזשוליי! אני איני יודעת כלום בענין זה!”

איש לא ערב את לבו להסכים בפירוש לדברי פראנסי ורק דזשמס שהיה קודר וזועף ועיניו כבושות בקרקע מילמל:

"הוא הפך לאיש אחר ושוב אין בו אף החצי ממה שהיה''.

“הכרתי זאת זה כמה”, הוסיפה ואמרה פראנסי; “הוא נזדקן במידה מבהילה!”

דודה דזשוליי הנידה בראשה; כל פניה הפכו פתאום עצבת אחת גדולה לאין שיעור.

“וי לו לדזשוליון המסכן!” ענתה ואמרה, “הרי אין מי שידאג לו!”

ושוב שלטה שתיקה; ופתאום קמו חמשת האורחים בבת אחת כאילו כל אחד נתיירא להישאר יחידי, ונפטרו והלכו להם.

הגברת סמול והדודה הסטר והחתול נשארו שוב בודדים בבית. קול סגירת דלת, שבקע ועלה אל החדר מרחוק, הודיע את דבר ביאתו של טימותי.

באותו ערב, בו ברגע שנפלו חבלי שינה על עיני הדודה הסטר, אשר חדר משכבה שבירכתי הבית שימש לפנים חדר משכב לדודה דזשוליי קודם שאותה הדודה השתקעה בחדרה של הדודה אן, נפתחה הדלת ונכנסה הגברת סמול ולראשה חבוש צניף אדום ובידה נר.

“הסטר!” קראה הנכנסת, “הסטר!”

סדין היצוע של הדודה הסטר השמיע קול רישרוש קלוש.

“הסטר”, חזרה ואמרה הדודה דזשוליי, כדי להיות מובטחה בטחון גמור, שאמנם עוררה אותה משנתה, “הריני דואגת וחרדה הרבה לשלומו של דזשוליון המסכן. מה?” הדודה דזשוליי הטעימה מלה זו הטעמה יתירה, “מה עלינו לעשות למענו, לדעתך אַתּ?”

שוב רישרש סדין יצועה של הדודה הסטר והיא ענתה ואמרה בקול נשמעה בו מעין בקשת רחמים קלושה: “מה עלינו לעשות? ומנין לי לדעת זאת?”

הדודה דזשוליי נפטרה ויצאה מלפניה כשדעתה נתקררה. היא התאמצה לנעול אחריה את הדלת בזהירות גדולה ביותר, כדי שלא להפריע את הסטר היקרה מלישון, אלא שהדלת נשמטה מבין אצבעותיה וננעלה מאליה בקול רעש.

משחזרה אל חדרה, עמדה אצל החלון ובעד סדק הווילאות, שהיו פרושים ומתוחים היטב כדי שלא יראנה איש, הציצה אל הלבנה שהופיעה מעל לאילנות של הפארק. היא ניצבה דומם וצניפה האדום מאהיל על פניה העגולים והמפיקים יגון ועיניה רטובות מדמעה והירהרה ב“דזשוליון היקר”, שכל כך זקן היה וכל כך גלמוד היה; היא הירהרה איך ובמה תוכל להיות לו לעזר ולהועיל ואיך תדבק נפשו בה והוא יאהבנה כאשר לא אהב אותה איש מיום – מיום שספטימוס האומלל נפטר והלך לעולמו.

פרק שמיני: נֶשֶׁף מְחוֹלוֹת בְּבֵית רוֹדְזשֶׁרְס

ביתו של רודזשר אשר בפְרינסֶס גַארדֶס היה מלא אורה מבהיקה. נרות של שעוה לאין מספר היו דולקים בנברשות של בדולח ורצפת־הפארקייט של חדר־האורחים הכפול החזירה את ברק שפעת הנוגה הזה. מן החדר הזה הוצאו כל כלי־הבית והועלו על הכְּבָשׁים העליונים של המדרגות ותחתיהם העמדו לאורך הקירות אותם צרכי־השימוש המשונים של הציוויליזאציה הקרויים “כורסאות לנשפי מסיבות כבודות”. על ידי כך לבש אותו החדר צורה של אולם מרווח וגדל־מידות לאמתו.

באחת הפינות הרחוקות עמד פסנתר חבוי בין ענפי תמרים עם טופס של “זמר קנסינגטוֹן”, שהיה מונח על הכּן לתוי־הנגינה.

רודזשר סירב להזמין מקהלת נוגנים. הוא לא יכול לתפוס בשום פנים מה צורך יש להם במקהלה; הוא לא רצה להיזקק להוצאת־ממון זו והענין נתבטל. פראנסי (אמה, אשר רודזשר הביא אותה זה כמה לידי קילקול־עיכול כרוני, פרשה ועלתה במקרים כאלה על משכבה) אנוסה היתה להסתפק בכך שהזמינה מנגן צעיר אחד תוקע בקוֹרנֵייט, כדי שנגינתו תהא משמשת תוספת והשלמה לנגינת הפסנתר. ולא עוד אלא שסידרה את התמרים סידור מופלא כזה, אשר כל מי שאינו מסתכל לפני ולפנים יכול היה לדמות, שכמה וכמה מנגנים חבויים באותה הפינה המוצנעת. היא גמרה בלבה לצוות על המנגנים לנגן בקול רם – שהרי הקורנייט כוחו יפה להפליט המון קולות, אם אך ידע אותו התוקע להכניס את כל נפשו בתקיעתו.

היא עשתה כל מה שביכלתה ו“עברה”, כמה שאומרים המשכילים האמריקנים בלשונם, – על כל פנים “עברה” דרך כל אותו הלאבירינת המסובך של תחבולות וטכסיסי־מזימה, שהיה צורך בהם כדי שהכל יהיה נראה מהודר כל צרכו ועם זה יהיה נערך במכוון למידת־החיסכון הבריאה המצויה באדם ממשפחת הפורסייטים. היא התהלכה ממקום למקום כשהיא נועלת את נעלי־הידים שלה ועיניה צופיות בכל צפיה אחרונה, למרות רזון גופה נראתה הדורה בשמלתה, שצבעה צבע המַאיס, בשפעת הטוּל שכיסתה את כתפיה.

היא נשאה ונתנה עם השמש השכיר (כי רודזשר לא היה מחזיק בביתו אלא משרתות) על עסקי היין. היא הסבירה לו, כי מר פורסייט מבקש שיעלה תריסר בקבוקי יין שאמפאניה של ווייטליי. ואם היין הזה יכלה (היא לא היתה סבורה שיכלה, משום שרוב הגברות וודאי תשתינה מים), יוסיף עליו עוד את הלגין של יין שאמפאני שיש כאן, עליו להשתדל ולעשות כתבונתו שיספיק.

אכן מאוס היה עליה לדבר על ענינים כאלה עם אחד השמשים; הדבר היה שלא לפי כבודה; אבל מה יכלה לעשות אם אביה גרם לה לכך? אין ספק בדבר, שלאחר כל העיכובים שעיכב רודזשר את עריכת נשף המחולות, ודאי ירד עוד מעט אל האולם ופניו רעננים ומצחו הגבנוני מבהיק, כאילו היה הוא העורך המסדר את הנשף. והוא יחייך ובוודאי יוליך את היפה בנשים אל הסעודה; ובשתי שעות בלילה, בעצם צהלת החגיגה והריקודים, ילך בחשאי אל המנגנים ויצוום לנגן את ההימנון “אל נצור את המלכּה” וללכת הביתה.

פראנסי היתה מתאווה בכל מאודה, שייעף עד מהרה ויתגנב ויעלה על מטתו.

שלוש או ארבע הרעיות הקרובות לה, שהיו מצויות באותה שעה בבית לשם נשף המחולות, סעדו עמה בחדר קטון ועזוב שבעלייה סעודה חטופה, שלא היה בה אלא תה ובשר־תרנגולת צונן. הגברים נשלחו לסעוד אל הקלוב, לפי שמורגש היה שמן הצורך הוא להשביע את בטנם השוקקה.

בתשעה שעות בדיוק הופיעה הגברת סמול לבדה. בלשון מדברת נאה, כיד הדברנות הטובה עליה, לימדה זכות על טימותי שנמנע מלבוא, אלא שלא הזכירה כלל את הדודה הסטר שברגע האחרון ביקשה שיניחו לה ולא יציקוה. פראנסי קיבלה אותה בחביבות נפרזה והושיבתה על אחת הכורסאות הכבודות ושם הניחה אותה להיות יושבת יחידה ועגומת־פנים בשמלת הסאטין שלה, שצבעה צבע הנרד – זו הפעם הראשונה מיום מותה של הדודה אַן שהיא לבשה צבעונים.

באותה שעה יצאו רעותיה של פראנסי מחדריהן וכאילו על פי מעשה כשפים היתה כל אחת ואחת מהן לבושה שמלה בעלת צבע אחר, אלא שכולן עטו שפעת טוּל על כתפיהן ועל חזיהן, משום שכולן רזות ודקות־בשר היו במידה שאינה יאה לנערה. כולן הוצגו לפני הגברת סמול, שאף אחת מהן לא שהתה עמה יותר משניוֹת מועטות. הן התכנסו בחבורה והיו מספרות יחד ומקמטות בידיהן את כרטיסי־הריקודים שלהן ומביטות בחשאי אל הדלת מתוך צפייה לגבר הראשון.

אחר באה בבת אחת חבורה שלמה של בני משפחת ניקולאס ובעקבותיה הופיע יוסטייס ומרעיו – סיעה של בחורים קודרי פנים, שריח חריף של טאבאק היה נודף מהם.

אחריהם באו בזה אחר זה שלושה או ארבעה ממאהביה – מעריציה של פראנסי; היא אלצה את כל אחד מהם להבטיח לה לבוא בשעה מוקדמה. כולם היו מגולחים למשעי ועליזים; דומה שעינו של כל אחד מהם לא היתה צרה בחברו והוא לא הקפיד כל עיקר על מציאותו כאן. הם הבליטו את קצות העניבה שלהם והיו לבושים חזיות לבנות וגרבים עם משבצת ומטפחותיהם היו תחובות לתוך המאנשיטות שלהם. תנועותיהם היו קלות וזריזות ורוח צהלה של אנשים שהצהלה היא אומנותם היתה שרויה עליהם, כאילו באו לכאן לעשות גדולות ונצורות. בשעת המחול לא נחה על פניהם אותה רוח החגיגיות הנאדרה השפוכה על פני האנגלי המרקד, אלא מראיהם היה תמים, מלא חביבות ונעימות. הם היו מקפצים ומסובבים את בת זוגם בפסיעות גסות ולא הקפידו לכוון את לבם לקצב והמידה של הנגינה.

על המחוללים האחרים הביטו מתוך זילזול – הלא הם גדוד קלי הרגלים, הגבורים של מאות ריקודים בקנסינגטון – והם הם העתידים להביא לעולם את תורת הנימוסים המהוגנים, את משפט החיוך כהלכתו ואת מעשה המחול לכל חוקתו האמתית.

והנה שפע ובא הזרם של יתר האורחים; אמהות ודודות המשמשות כרובים סוככים לצעירות תפסו להן מקום לאורך הקיר לנוכח הפתח, תחת אשר עולי הימים קלי הרגלים הסתובבו בסערה בתוך האולם.

מספר הגברים היה מועט ומראה הגברות שלא זכו לבני זוג היה נוגע עד הלב כנהוג במקרים כאלה: הן חייכו אותו החיוך הסבלני העגום שפירושו" “אל־נא תחשוד בי חנם! הריני יודעת שלא תגש אלי! איני מצפה לכך!” פראנסי היתה משדלת את אחד ממעריציה או את אחד הבחורים, שעדיין לא בגר כל צרכו, ואומרת לו: “עשה זאת למעני והרשני להציגך לפני מיס פינק, הריהי נערה נאה באמת!” והיתה מוליכה אותו אל אותה נערה ואומרת: “מיס פינק – מיסטר גַאתֶּרְקוֹל. אפשר עדיין יכולה את לכבדו במחול?” ומיס פינק חייכה את החיוך המעושה שלה והסמיקה משהו והחזירה: “הו! כמדומני שאוכל!” והיא כיסתה בידה את הכרטיס החלק שלה וכתבה עליו את שם גאתרקול למחול המיוחד השני, ככל אשר הציע לה, כשהיא הוגה בתאות־נפש את השם הזה באותיותיו.

ואולם בשעה שאותו העלם מילמל ואמר שגדל החום בחדר והוא נפטר והלך ממנה, חזרה ושקעה במצבה הקודם, מצב של צפייה ללא תוחלת, ועל שפתיה ניצנץ שוב החיוך הסבלני העגום שלה.

אמהות היו מפקחות על בנותיהן, כשהן מנפנפות לאטן בפניהן במניפות שבידן, ומבין ריסי עיניהן היתה ניכרת כל פרשת גורל בנותיהן באותו הנשף. הן עצמן ישבו שעות על שעות, יגעו עד מות, דממו או סחו זו עם זו מתוך פירכוס – אבל לא השגיחו בכך, ובלבד שהנערות תבלינה את עתן בנעימים! אבל אבוי להן, אם נטל עליהן לראות שמזלזלים בבנותיהן ואין איש משגיח עליהן! אהה! הן חייכו, אבל עיניהן היו דוקרות את הלב כעיניו של ברבור פצוע. באותה שעה היו מתאוות לתפוש את הבחור גאתרקול – את השחצן המתייפה הזה – בקצות המכנסים המהודרים שלו ולסחוב אותו אל בנותיהן!

וכל האכזריות והמתלאה של החיים, כל הפאתוס וחליפות הגורל שלהם, כל זחיחות הדעת, שכחת אדם את עצמו ומידת הסבלנות שבהם התרגשו באותה שעה על שדה־הקרב שבאולם המחולות הזה!

פה ושם נראו מאהבים – לא כמאהביה של פראנסי, שהיו ממין מיוחד, אלא מאהבים פשוטים – והם רועדים, מסמיקים ודוממים ומבקשים זה את זו במבטים מעופפים, מבקשים להיפגש ולבוא במגע בתוך המבוך והתסבוכת של המחולות, וכשנזדמנו לפעמים ורקדו יחד הבהיקו עיניהם ברק זוהר, שהפליא את המסתכל בהם.

בעשר שעות בדיוק הופיע דזשמס עם בני משפחתו – אֱמילי, רחל, וויניפרד (את דארטי השאירו בבית משום שבאחד הנשפים הקודמים בבית רודזשר שתה יותר מדי יין שאמפאני) והצעירה סיסילי, שזוהי הפעם הראשונה שהביאוה אל בין הבריות. אחריהם באו במרכבה סומס ואירין, שסעדו היום בבית אביהם.

כל הגברות הללו נשאו כתפות במקום טוּל – ועל ידי שחשפו את שארן יותר מטפח הוכיחו בעליל שבאו מאחת הפינות החשובות והמהודרות שבנאות הפארק.

סומס השתמט מלבוא במגע עם המרקדים ותפס מקום אצל הקיר. הוא העלה על שפתיו את החיוך הקלוש שלו, שהיה משמש לו מגן, עמד והסתכל. וואלס בא אחר וואלס. זוג אחר זוג חלף ועבר על פניו בשפתים מחייכות, בצחוק ובקטעי שיחה, או בשפתים לחוצות זו אל זו ובעינים תרות וחופשות בתוך הדוחק; או יש אשר השפתים היו פתוחות ודוממות והעינים מביטות אלה באלה. וריח החגיגה, ריח של פרחים, של שערות ושל בשמים האהובים על הנשים, התערב עד למחנק עם החמימות של ליל הקיץ.

סומס עמד דומם והיה מחייך חיוך שהיה בו משהו של בוז, ודומה היה שאין הוא רואה כלום; ואולם יש אשר עיניו מצאו מה שביקשו ומיד נצמדו אל אחת הנקודות שבתוך הערבוביה המתחלפת והחיוך גווע על שפתיו.

הוא לא רקד עם שום אשה. כמה גברים היו מרקדים עם נשותיהם; החוש שלו לגבי הלכות “דרך ארץ” לא הרשהו לעולם לרקד עם אירין מיום נשואיהם ואלוהי הפורסייטים לבדו יודע, אם מצא בזה תנחומים ורווחה לנפשו ואם אין.

היא עברה על פניו כשהיא מרקדת עם גברים אחרים ושמלתה, שצבעה צבע אירוס, התנפנפה מסביב לרגליה. היא היתה מרקדת נאה ונפשו קצה משמוע את דברי הנשים, שאמרו אליו מתוך חיוך עגום: “כמה יפה ריקודה של אשתך, מר פורסייט – אכן תענוג הוא להביט אליה!” ונפשו קצה מלענות אותן, שהוא מצדד את מבטי עיניו, לאמור: “האומנם?”

זוג צעיר עמד בסמוך לו ונופף חליפות במניפה ועל ידי כך התרגשה רוח־מפלשת לא־נעימה. אותו הזוג היה פראנסי ואחד ממאהביה. הם עמדו וסחו על אהבה.

הוא שמע מאחריו את קולו של רודזשר, אשר דיבר עם אחד השמשים ונתן לו פקודה בדבר סעודת ערבית. הכל היה כאן משל דרגה שניה! הלוואי ולא בא לכאן! הרי הוא שאל את אירין, אם היא מבקשת שילווה אליה, והיא חייכה אותו החיוך שלה, שיש בו כדי להוציא אדם מדעתו, וענתה ואמרה לו: “לאו!”.

למה איפוא בא לכאן? כבר עבר רבע שעה ועיניו לא ראוה אפילו. למרבה הצרה הנה הולך ובא אצלו דזשורזש עם רוח הליצנות השפוכה על פרצופו, ושוב לא היה סיפק בידו להשתמט מפניו.

“אפשר ראית את ה’בוקאנייר'?” אמר אליו בדחן וותיק זה. “הוא כולו ערוך וחמוש למלחמה – גזוז שיער וכיוצא בזה!”

סומס השיב שלא ראהו ומיד עבר את האולם, שנתרוקן למחצה לרגל הפסקה שבין המחולות, ונפנה ויצא אל הגזוזטרה והציץ מטה אל הרחוב.

אל הבית קרבה ובאה מרכבה ובה אורחים מאחרים ומסביב לפתח התגודדו אחדים מאותם סקרנים הסבלנים שברחובות לונדון, שאתה מוצא אותם אצל כל בית שאור מבהיק וקול נגינה בוקעים ועולים מתוכו. הדמויות השחורות המנוולות הללו הפנו את פניהן אל הבית מתוך סקרנות אוילית שהקניטה את סומס: משום מה מתירים לבריות הללו להתגודד כאן? משום מה אין השוטר מגרש אותם?

ואולם השוטר לא השגיח בהם. הוא עמד כנטוע במסמרים על גבי רצועת השטיח המתולע, שהיתה פרושה על פני המרצפת, ופניו, שביצבצו מתחת לקובעו, הפיקו אותה הסקרנות האוילית כפניהם של אותם בריות.

מעבר לרחוב, מבעד לסורג, ראה סומס את ענפיהם של אילנות, שהתנודדו תנודה קלה ממפח הרוח לאור הפנסים שברחוב; ומשם והלאה ראה את האור המנצנץ בחלונות העליונים שבבתים אשר מעבר השני – אותם החלונות המאירים דומים היו לעינים הצופות ומַביטות אל תוך הדממה השחורה שבגן. ממעל לכל היה פרוש הרקיע, אותו הרקיע הנפלא של לונדון שהבהיק מנוגה הבבואה של אורות פנסים לאין ספור שהיה משמש כיפה זרועת כוכבים הנטויה מעל לנגעי בני אדם והזיות בני אדם – איספקלריה ענקית לברק תפארת ועוני, המשתרעת לילה לילה מתוך ליצנות של ידידות מעל למילי מילין של בתים וגנים, של ארמונות וסחי מאוס, מעל לפורסייטים, שוטרים וסקרנים סבלנים שברחובות.

סומס חזר לאחוריו ומתוך הפינה החבויה שעמד שם הציץ אל תוך האולם המלא אורה. על הגזוזטרה היה האויר צח ומצונן מאשר באולם. הוא ראה את האורחים החדשים שבאו – הללו היו דזשון וזקנה. למה באו בשעה מאוחרת כל כך? הם עמדו אצל הפתח ומראיהם עגום. אכן משונה הדבר, שהדוד דזשוליון יצא מביתו בלילה, בשעה מאוחרה כל כך! משום מה לא באה דזשון אצל אירין כמו שנהגה תמיד? ופתאום נזכר שהוא לא ראה את דזשון זה ימים רבים.

הוא הסתכל בה מתוך שמחה לאיד, והנה ראה שפניה השתנו: הם הלבינו כל כך, שנדמה לו כי עוד מעט ותפול ארצה, ואחר האדימו כאש. הוא הפנה את מבטיו אל עבר מבטי עיניה כדי לגלות את הסיבה שעוללה שינוי זה בפניה, והנה ראה את אשתו יוצאת שלובת זרוע עם בוזיניי מגן־החורף אשר בקצה האולם. היא הרימה את עיניה והביטה אליו כמשיבה תשובה על שאלתו והוא הצמיד אליה את מבטיו ולא גרע ממנה עין.

סומס חזר והביט אל דזשון. היא הניחה את ידה על זרועו של דזשוליון הזקן ודומה שהיא ביקשה ממנו דבר. הוא ראה שפני דודו מפיקים מבע של תמיהה ואחר פנו ויצאו שניהם דרך הפתח ונעלמו מעיניו.

שוב התחילה הנגינה – נגינה של וַואלס – סומס עמד בכוך שבחלון דומם כפסל, פניו קופאים, החיוך נעלם מעל שפתיו והוא עדיין מצפה. לא היו רגעים מועטים ובריחוק של אמה אחת מן הגזוזטרה האפלה עברה אשתו ובוזיניי. הוא צד את ריח ציצי הגארדיניה שבידה, הוא ראה את חזה עולה ויורד, את הגעגועים אשר בעיניה, את שפתיה הפתוחות למחצה, ראה מין ארשת מוזרה בפניה, שלא ראה כמותה מעולם. הם רקדו ועברו על פניו לפי קצב הנגינה האטי והמרטט, ומדומה היה לו שהם דבקים ונצמדים זה לזה; הוא ראה אותה כשהיא מרימה את עיניה אל בוזיניי וחוזרת ומשפילה אותן – והעינים מלאות רוך ואופל.

פניו חוורו עד מאוד והוא חזר אל הגזוזטרה ונשען עליה והציץ מטה; אותן הדמויות עדיין עמדו והציצו מתוך קשיות עורף וטימטום דעת אל החלונות המוארים שמלמעלה, וגם השוטר הפנה את פניו אל החלונות ולטש אליהם את עיניו, ואל הסקרנים לא שעה. אל מבוא הבית קרבה ובאה מרכבה ושתי דמויות עלו אליה והמרכבה זזה ונסעה מזה…

דזשון ודזשוליון הזקן ישבו לסעוד באותו הערב בשעה הרגילה. הנערה היתה לבושה שמלתה המצויה, הרכוסה עד הצואר, וגם דזשוליון הזקן החליף את בגדיו.

בשעת סעודת הבוקר דיברו על נשף המחולות שבבית הדוד רודזשר; היא רצתה ללכת לשם; היא אמרה, ששטות היתה בה ששכחה לבקש את מי שהוא להוליכה אל הנשף. עכשיו כבר עבר הזמן לכך.

דזשוליון הציץ בה בעיניו החדות. הרי דזשון רגילה היתה לבקר תמיד את הנשפים בלוית אירין! והוא נתן בה מבט תמה ושאל: “משום מה אי את הולכת עם אירין?”

דזשון החזירה, שאין את נפשה ללכת עם אירין, ושהיא תאות ללכת אל הנשף רק אם זקנה יואיל – אך הפעם הזאת – להלוות אליה – ולו אך לשעה קלה! –

כשראה דזשוליון הזקן שהיא משתוקקת כל כך ללכת ומראיה מלא צער, נאות לה מתוך ריטון. הוא אמר לה, שאין הוא מבין לשם מה היא מבקשת ללכת אל נשף זה, אשר בוודאי יהיה עלוב ביותר; ולא עוד אלא שחלושה היא ואין בה כוח לבקר נשפים! היא זקוקה לאוירו של ים והוא נכון להוליכה אל אחד ממקומות הים לאחר שיפנה מעסקיו. אין היא רוצה לעזוב את העיר? סופה לקפח את חייה! והוא העיף אליה מבט מלא יגון והוסיף לאכול את ארוחתו.

דזשון יצאה מן הבית בבוקר השכם ושוטטה בחום היום בעיר ללא מנוחה. גופה הקטן והקליל, אשר בזמן האחרון היה כל כך קלוש ומרושל, היה כולו אש לוהטת. היא קנתה לעצמה פרחים. היא היתה זקוקה לכך – היא שאפה לכך שיהא מראיה נאה ביותר. הרי הוא יהיה שם! היא ידעה היטב שקיבל כרטיס־הזמנה. היא תַראהו בעליל, שאחת היא לה. ואולם במעמקי נפשה גמרה לקנות באותו ערב שוב את לבבו ולהשיבו אליה. היא שבה הביתה כולה נרגשת ונסערת ועם אכילת סעודת הבוקר דיברה ארוכות וקצרות מתוך התעוררות, ומראיה באותה שעה הטעה את דזשוליון הזקן.

אחרי הצהרים תקפה אותה תאוה עזה לבכות. היא כבשה את פניה בכרי מטתה והחניקה שם את קול בכייתה, ואולם לאחר שרוחה נתקררה ראתה במראָה פנים צבויים ועינים אדומות עם עיגולים כחולים מסביב להן. היא נשארה בחדר המחשיך עד שעת הסעודה.

במשך כל זמן הסעודה, שעברה מתוך שתיקה, התחוללה מלחמה בנפשה. מראיה היה כל כך קודר ומיוגע, שדזוליון הזקן צווה את ה“צבוע” שלו להפטיר את המרכבה שהזמין – הוא לא יתן לה לנסוע. עליה לעלות על משכבה! היא לא סירבה. היא נכנסה אל חדרה וישבה שם בחשיכה. בעשר שעות צילצלה וקראה לנערה המשרתת אותה.

“הביאי לי מים רותחים ולכי והגידי למר פורסייט, שנחתי כל צרכי. הגידי לו, אשר אם הוא עיף יותר מדי, הנני ללכת אל נשף־המחולות לבדי”.

הנערה הביטה אליה הבטה מן הצד ודזשון פנתה אליה מתוך מרות ואמרה: “לכי הביאי לי מיד את הרותחים!”

שמלת הבּאל שלה עדיין היתה מונחת על הדרגש והיא מיהרה והתלבשה בשקידה יתירה, נטלה את הפרחים בידה וירדה מטה ופניה הזעירים נטויים ברמה מתחת לשפעת השערות המכתירה את ראשה. בעברה על חדרו של דזשוליון הזקן שמעה אותו שהוא מטפל שם כה וכה.

הוא התלבש מתוך מבוכת־נפש וכעס. הרי כבר עברה שעת עשר ועד שיספיקו לבוא לשם תגיע שעת אחת־עשרה – אכן נטרפה דעת הנערה עליה! ואף על פי כן לא ערב את לבו להמרות אותה – כי מראה פניה בשעת הסעודה לא זח מנגד עיניו.

הוא החליק את שערו במברשות גדולות של עץ הַבְנִים עד שהבהיק ונוצץ ככסף לאור המנורה ואחר יצא גם הוא אל המדרגה האפלה.

דזשון המתינה לו למטה ובלי דַבּר דבר עלו אל המרכבה.

הנסיעה במרכבה היתה בעיניה ארוכה לאין קץ וכשנגמרה סוף סוף והיא נכנסה אל אולם־האורחים של רודזשר, העמידה פנים של עוז ותקיפות והצניעה תחת מסוה זה סערה גדולה של התרגזות ודיכדוך נפש. רגש החרפה, שמא יאמרו עליה שהיא “רצה אחריו”, נתרכך על ידי החששה שחששה שמא אינו כאן, שמא לא תראנו כלל ועל ידי אותה ההחלטה העקשנית להשיבו אליה – אף על פי שטרם ידעה באיזו דרך יעלה הדבר בידה.

המראה של אולם־המחולות עם הרצפה המזהירה שלו עורר בקרבה רגש של שמחה וצהלת רוח, משום שאהבה את המחול, ובשעה שחוללה היתה מרפרפת, לרוב קלותה, כעין רוח זעירה, זריזה ומהירת עוף. הוא וודאי יזמין אותה לרקוד עמו, וכשירקד עמה, וודאי ישוב הכל לכמות שהיה. והיא הביטה מסביבה בשקידה יתירה.

פתאום ראתה והנה בוזיניי יוצא עם אירין מגן־החורף ועל פניו ארשת מוזרה של התעמקות בתוך עצמו. מראה זה, שנגלה לעיניה, בהיסח־הדעת, הדהים אותה כולה. הם לא ראו את צרת נפשה – ושום אדם, אפילו זקנה, ראה לא יראה זאת.

היא הניחה את ידה על זרועו של דזשוליון הזקן ואמרה בלחש:

“עלי לשוב הביתה, זקני, כי רע לי!”

והוא מיהר ויצא עמה כשהוא רוטן בינו לבין עצמו, שהוא ידע מראש מה יהא סופו של דבר.

ואולם לה לא אמר דבר. רק בשעה שישבו שוב במרכבה, אשר על פי מקרה מוצלח עדיין שהתה בקרבת הפתח, שאל אותה: “מה לך, חביבה שלי?”

באותה שעה ראה והנה כל גופה הרך מתעוות ומיטלטל מרוב בכייה, וחרדה גדולה ואיומה נפלה עליו. עליה לקרוא מחר לרופא. הוא ידרוש זאת בכל תוקף, אי אפשר לו לראותה בכך… הנה כי כן, הנה כי כן!

דזשון כבשה את בכייתה ולחצה את ידו לחיצה קדחתנית והסבה בפינת המרכבה ופניה עטופים בסודר שלה.

הוא ראה אך את עיניה, שהיו מציצות דומם ובלי־נוע בתוך החשכה. והוא לא פסק להחליק וללטף את ידה באצבעותיו הדקות והרזות.

פרק תשיעי: נֶשֶׁף בְּרִיטשְׁמוֹנְד

עינים אחרות חוץ מעיני דזשון וסוֹמס הבחינו “באותם השנַים” (ככל אשר יוּפימיה התחילה לכנות אותם) בצאתם מגן החורף; עינים אחרות ראו את ארשת פניו של בוזיניי.

יש רגעים, שהטבע מגלה את יצרו הכמוס מתחת לשלוה של חליפות מראותיו המצויים – הנה אביב־פתאום, המבריק בלבנוניתו על ציצי שקדים מבעד לעבי־ארגמן; הנה ראש־הר עוטה שלג וזהרורי הלבנה, ועליו כוכב בודד, והוא פורץ ומתנשא למרום, אל תכלת הרקיע, שיש בה משל כליון־נפש וגעגועים; או הנה לפנינו עץ־טכסוס זקן, המתנשא לעומת להבות שקיעת החמה ועומד דומם כצופה עוטה־קדרות השומר על תעלומה לוהטת באש.

ויש רגעים, שאחת היצירות שבבית אוסף של תמונות, המסומנה בקאטאלוג " * * * טיציאן – יצירה מופלאה", מכריעה את מרדות רוחו של אחד הפורסייטים, אשר אולי סעד בבוקר סעודה טובה מזו של שאר הבריות, והיא מצודדת את לבו ומשרה מעין אכסטאזה. הוא מרגיש שיש בעולם דברים – שיש כאן דברים, שהנם – דברים לאמתם, דברים של ממש. באותה שעה יתגנב אל לבו דבר־מה שאינו מן ההגיון, דבר־מה שאין לו שחר; כשהוא מנסה לבאר אותו ולהגדירו מתוך הדיקנות של איש־מעשה, הריהו משתמט ומתחמק ממנו, כדרך שלהט היין אשר שתה מסתלק וחולף ומניח אותו עצוב־רוח ומזכירו שיש לו כבד בגופו. הוא מרגיש, שהיה קל־דעת, שביזבז דבר־מה; כוחו סר מעליו, הוא לא היה מתאוה כלל לראות מה שמוצנע וכמוס ברמיזה זו של שלושת הכוכבים אשר בקאטאלוג שבידו. אלוהים ישמרהו מדעת דבר על אודות כוחות הטבע! אלוהים ישמרהו מהכיר ומהודות רגע אחד שישנם דברים שכאלה בעולם! ומאחר שהודה בזה, מה עלתה לו? אדם שילם שילינג אחד דמי כניסה ועוד שילינג אחד דמי פרוגראמה.

המבט, שראתה דזשון ושראו פורסייטים אחרים, היה דומה לברק אור נר שניצנץ פתאום מבעד לחור של מסך דמיוני, אשר העלים אותו – היה דומה להיבהוב־פתאום של אור תועה וקלוש, המאיר ואינו מאיר ומפתה ומדיח אחריו את הלב. הוא הביא את המסתכלים בו לידי ההכרה שכוחות מסוכנים פרצו ממסגרותיהם ופועלים את פעולתם. רגע אחד גרם להם הדבר הנאה יתירה, ואחר הרגישו שנוח להם להסב את עיניהם מזה שלא להשגיח בו כלל.

ואולם דבר זה היה בו כדי לברר את הסיבה מפני מה איחרה דזשון לבוא ומפני מה נסתלקה ונעלמה בלי לרקד ובלי להושיט אפילו יד לארוסה. נפלה הברה שהיא חולה, ואין כל תימה בדבר.

אפס הם הביטו איש אל אחיו כאשמים. הם לא רצו שהדבר יתפרסם בין הבריות ויהיה לדיבת־עם, לא רצו להיות קשי־לב. וכלום יש מי שרוצה בכך? ומשום כך לא הגידו דבר לאנשים שאינם משלהם – חוק שאינו בכתובים צווה עליהם להיות נוצרים את לשונם.

אחר הדברים האלה באה הידיעה, שדזשון הלכה עם דזשוליון הזקן לנאות הים.

הוא הוליך אותה אל ברודסטירס. מרחץ־ים זה נתחבב עכשיו על הבריות. תחת אשר כבודה של יארמוּת ירד, על אפו של ניקולאס, ואיש מן הפורסייטים לא הלך אל אותו המקום שעל הים בלי אשר היה מובטח שעתיד הוא להיות נושם בעד ממונו שלו אויר, אשר יחלה את המרה שלו במשך שבעה ימים. הנטייה האריסטוקראטית הרעה של פורסייט הראשון לשתות יין מאדיירה היא היא שעשתה וודאי את צאצאיו נוחים לחלות במחלה זו.

הנה כי כן נסעה דזשון לנאות הים. המשפחה היתה מצפה, איפוא, ליתר גילגולי המאורעות העתידים לבוא, כי שוב לא היה לה מה לעשות אלא לצפות.

אבל עד היכן – עד היכן הגיעו “אותם השנים”? ועד היכן הם עתידים להגיע? וכלום באמת עלולים הם להרחיק ללכת? לא, אין שום ספק בדבר שהענין יגמר בלא כלום, משום ששניהם עניים הם ואין להם ממון. לכל היותר אין זה אלא מעשה־אהבים מצוי, שסופו להיגמר בעונתו ככל קשרי היחסים שממין זה.

אחותו של סומס, וויניפרד דארטי, אשר קלטה את אוירה של השכונה האריסטוקראטית מֵייפרֶד, ששם דרה, סיגלה לה בעניני אישוּת דעות יותר חדשות מאלה שהיו מצויות, למשל בלַאדבְּרוֹק גרוֹב, שחקה לסברה שדברים של ממש בגו. “התינוקת” – אירין היתה גבוהה ממנה ורק בעיני אנשים רבי־ערך כפורסייטים היתה חשובה תמיד ל“תינוקת” – התינוקת היתה נגועת שעמום. משום מה איפוא לא תשעשע את נפשה? סומס היה אדם טרדן ומפיל שעמום; ואשר למר בוזיניי – הנה רק בדחן כאותו דזשורזש עלול לכנותו “בוקאנייר”, אבל לדעתה היא הריהו אדם “הדור”.

פתגם זה, שבוזיניי אדם “הדור” הוא, עורר פליאה גדולה, אלא שלא נמצא מי שיהא מודה בו. אמנם הכל מוכנים היו להסכים “שטוב תואר” הוא במקצת, אבל רק אשה כוויניפרד זו, שדרך תהפוכות לה להיות רודפת אחרי כל חדש, עלולה היתה לאמור “הדור” לגבר זה, שעצמות לחייו בולטות ביותר, שעינים מוזרות לו ומגבעת־לֵבֶד רכה לראשו.

הדבר היה באותו הקיץ המופלא, שדרך תהפוכות היתה למידה נאה שהחזיקו בה הבריות, בזמן שהארץ גופה היה בה מן הזרות ומקלות הדעת, בזמן שהערמונים היו מסובלים בציצים והפרחים היו רוויים בשמי ריחות במידה שלא היתה כמותה; בזמן ששושנים פרחו בכל גינה והשמים היו צרים מהכיל את צבאות הכוכבים בלילות; בזמן שיום יום מן הבוקר עד הערב הופיעה השמש חמושה בכל כלי נשקה ונופפה את מגן הנחושת שלה מעל לפארק, ובני אדם עשו מעשים משונים – סעדו בבוקר ובצהרים תחת כיפת השמים. ולא היה מספר למרכבות ולעגלות שזרמו המונים המונים על פני כל הגשרים של הנהר המתנוצץ והובילו אלפים מבני העלייה של המעמד הבינוני אל נאות התפארה הירקרקים אשר במסבי העיר. כמעט כל משפחה, שהיתה לה זכות כל שהיא להתיחס אל מעמד בעלי־הכרכרות, ביקרה פעם אחת בשנה זו את חורשת הערמונים אשר עם בּושׁיי או ערכה מסע־טיול בין עצי הערמונים ההישפאניים של ריטשמונד־פארק. הם נטו בנחת בתוך ענן־אבק, שהעלו בעצמם, והביטו בחשיבות אל קרני צבאים גדולים ומרושלים, אשר ביצבצו מתוך יער של שרכים שהבטיח למאהבים של ימות הבציר מחסה ומסתור שלא היה כמותו. ופעם בפעם, כשריח הבושם הענוג של ציצי הערמונים והשרכים היה מפעפע וצף בקרבת מקום, היה האחד אומר לחברו: “כמה מוזר הוא ריח זה!”

וציצי־הלִבנות באותה השנה היו נאים להפליא ועינם כמעט כעין הדבש. בפינות הסקוויירים שבלונדון הפיחו ריח ניחוח, שהיה מתוק מן הדבש שרדו מהם הדבורים – ריח ניחוח, שעורר געגועים כמוסים בלבות הפורסייטים ודומיהם, אשר התענגו אחרי סעודת הצהרים על האויר הצונן שבגנים הללו, שרק הם לבדם היו אדונים להם ומפתחותיהם היו מסורים לידם.

והגעגועים הכמוסים הללו השהו אותם, עד ערוב היום, שעה ארוכה בין ערוגות הפרחים ההולכות ומתעטפות באפלולית, וגרמו להם להיות הופכים חוזרים והופכים את פניהם ומביטים לאחוריהם כאילו מאהבים היו עומדים ומצפים להם – עומדים ומצפים להם עד שידעך קו האור האחרון בצלם של ענפי האילנות.

אם מחמת רגש עמום של השתתפות בצער, שנתעורר בה בעקב ריח הניחוח של עצי הלבנות, משאיפה של אחות “לראות את הכל בעיני עצמה” ומתוך רצון להוכיח, כי אך אמת הוא מה שאמרה ש“אין ממש בדבר”, או מתוך תשוקה לנסוע לריטשמונד, תשוקה שאדם לא יכול לעמוד בפניה בשנה זו, בין כך ובין כך ואמם של הדארטים הקטנים (אמם של פובליוס, אימוזשֶן, מוֹד ובֶנידיקט) עמדה וכתבה אל גיסתה את המכתב שלהלן:

"30 יוני.

"אירין יקירתי!

"שמעתי, שסומס ילון מחר בהינלי. סבורה אני, שנמציא תענוג גדול לעצמנו אם נאסוף חבורה קטנה ונסע יחד לריטשמונד. בקשי אַתּ את מר ברוזיניי שיארח עמנו ואני אזמין את פליפארד הצעיר.

"אמילי (בני משפחה קראו לאמם אמילי – מנהג זה היה בו מן ה“הידור”) תתן לנו את מרכבתה. אני אבוא לקחתך, אותך ואת הצעיר שלך, בשבע שעות.

"אחותך אוהבתך

וויניפרד דארטי".

“מוֹנטֶיגיוּ אומר, שהמאכלים של בית המלון ‘כתר ושרביט’ ערבים ביותר”.

מונטיגיו היה שמו השני של דארטי ושם זה היה יותר מפורסם בין הבריות. שמו הראשון היה משה, אלא שהיה “איש־העולם” מכף רגלו ועד ראשו.

מחשבתה של וויניפרד פגעה בהתנגדות מצד ההשגחה במידה שכוונותיה הטובות לא היו ראויות לכך. ראשית קיבלה תשובה מאת פליפארד הצעיר ובה נאמרו כדברים האלה:

"יקירתי מרת דארטי!

"הריני מצטער הרבה. התקשרתי בהבטחה לאחרים ושוב איני בן־חורין.

"שלך,

אוגוסט פליפארד".

כבר מאוחר היה לשלוח לכאן ולכאן לבקש תקנה לתקלה זו. מתוך זהירות החלטה וטכסיס של אם נזכרה מיד בבעלה שלה. היא היתה בעלת מזג תקיף אבל סבלני, שהיה מכוון יפה לפרוֹפילוֹן הברור, לשערות הצהובות ולעינים הירקרקות שלה. היא לא באה לעולם לידי כשלון, כשבאה לידי כשלון הצליחה תמיד להפכו לטובה.

גם רוחו של דארטי היתה טובה עליו. אירוֹטיק לא זכה בגביע של לאנקאשייר. סוס מפורסם זה, שהיה קנינו של אחד מעמודי הזירה, שהמרה עליו בצנעה כמה אלפים, לא התחיל אפילו במרוץ. ארבעים ושמונה השעות שלאחר המפלה הזאת היו מן הקודרות ביותר בחייו של דארטי.

חזיונות על דזשמס אפפוהו יומם ולילה. מחשבות מרות על סומס התערבו אצלו עם תקוות קלילות. ביום הששי בלילה היה כל כך נפעם ומדוכדך, ששתה ונשתכר. ואולם ביום השבת בבוקר התגבר עליו האינסטינקט של איש הבורסה. הוא לוה מאות אחדות, שלא היתה לו שום יכולת לשלמן, והלך העירה והמרה את כל הסכום הזה כנגד הסוס קונצרֶטינא.

“את הכסף הזה הלוני אותו הבחור היהודי הקטן נתן”, אמר מאיור קרוֹטוֹן, שעמו סעד בבוקר בקלוב. “לי אחת היא, הריני נתון במצוקה. אם קונצרטינא לא ינצח – טוב איפוא, אז שלם ישלם אותו זקן!”

והוא שתה בקבוק של יין, שהזמין אותו על חשבונו של עצמו, והיין הפיח בקרבו רגש של בוז חדש כלפי דזשמס.

הפעם שחק לו מזלו. קונצרטינא פרץ קדימה מלוא אורך צוארו – ניצח בדוחק גדול! אכן צדק דארטי באמרו: אין לך דבר העומד בפני אומץ הלב!

האכספדיציה לריטשמונד לא היתה למורת רוחו כל עיקר. ולא עוד אלא שהיה מוכן להוציא את כל ההוצאות מכיסו של עצמו! הוא הגה רגשי הערצה לאירין והיה מתאוה להתקרב אליה ביותר.

בחמש שעות ומחצה בא המשרת מן הבית אשר בפארק ליין והודיע את הדברים האלה: הגברת פורסייט מבקשת סליחה, אלא שאחד הסוסים התחיל משתעל!

ואולם גם צרה חדשה שהתרגשה עליה לא הרפתה את רוחה של וויניפרד. היא מהרה ושלחה מיד את פובליוס הקטן (שהיה עכשיו בן שבע) יחד עם אומנתו אל ונפילייה־סקוייר להודיע שם, שכל זוג יסע בפני עצמו במרכבות שכורות ועליהם להיפגש יחד בשעת 7.45 במלון “כתר ושרביט”.

כשנודע הדבר לדארטי, היתה דעתו נוחה מזה ביותר. כך מוטב מאשר לשבת כל הדרך כשגבו הפוך כלפי הסוסים! הוא אינו מונע עצמו מלנסוע יחד עם אירין. ודאי יהא מוטל עליהם ללכת אל מונפילייה סקווייר ולעשות שם חליפין במרכבות, האין זאת?

אבל כשהוגד לו, שיזדמנו יחד בריטשמונד בבית המלון “כתר ושרביט” ושעליו לנסוע יחד עם אשתו, זעפה רוחו והוא אמר שנסיעה כזו תהיה עגומה ביותר!

הם יצאו בשבע שעות ודארטי הציע לרכב להתערב עמו בחצי כתר, שלא יספיק לעבור את המהלך במשך שלושת רבעי שעה.

רק פעמיים החליפו הבעל ואשתו דברים ביניהם במרוצת הנסיעה.

דארטי אמר: “אוי ואבוי לו למיסטר סומס כשתגיע השמועה לאזניו, שרעיתו נסעה במרכבה עם מיסטר בוזיניי!”

וויניפרד החזירה: “אל תדבר שטויות כאלה, מוֹנטי!”

“דברי שטות!” חזר דארטי על דבריה. “אי את יודעת את הנשים, גברתי הכבודה!”

בפעם השניה שאל את אשתו: “מה מראי? פני קצת נפוחים? שאמפאני זה, אשר דזשורזש כל כך להוט אחריו, הריהו יין תוסס ומעלה קצף ביותר!”

הוא סעד הבוקר עם דזשורזש פורסייט.

בוזיניי ואירין כבר באו קודם להם. הם עמדו אצל החלון הגדול הפונה אל הנהר.

החלונות עמדו פתוחים באותו הקיץ כל היום וכל הלילה, ויומם ולילה פרצו ובאו אל תוכם ריחות פרחים ואילנות, הריח החמים של עשב יבש והריח הצונן של טללים כבדים.

דארטי הסתכל בשני קרואיו אלה, שעמדו סמוכים זה לזה בלי לדבר דבר, ועינו החדה הבחינה שרוחם אינה טובה עליהם ביותר. מראהו של בוזיניי היה מראה אדם היודע את טעמו של רעב – מה ערכה של בריה שכמותו!

ואף על פי כן מסר אותם לפיקוחה של וויניפרד והוא עצמו התחיל מטפל בעסקי הסעודה.

אדם מן הפורסייטים תובע מאכלים הגונים, אף על פי שאינם מאכלי תאוה, אבל איש כדארטי מבקש שיעלו על השולחן ממיטב אוצר המזונות של “כתר ושרביט”. כיון שהיה אדם המתפרנס מן היד אל הפה, לא היה מאכל אשר מנע עצמו לאכלו משום שהוא טוב ומשובח ביותר; והוא אינו אוכל אלא מן הטוב והמשובח. כיוצא בזה היה מקפיד הקפדה יתירה עם על משקהו; יש הרבה משקאות בארץ זו, “שאינם יפים כל צרכם” בשביל אדם כדארטי; הוא אינו רוצה לשתות אלא מן המשובח ביותר. כיון שלא היה משלם בעד שום דבר מכיסו של עצמו, לא ראה צורך לעצמו למנוע את נפשו מטובה. מי שמזיר עצמו מן ההנאה, סימן שהוא שוטה, ואדם כדארטי לא שוטה הוא.

המובחר מכל דבר שבעולם! אין לך כלל הגון מזה לאדם כדארטי; רק על פי כלל זה יכול לסדר את חייו מי שחותנו הריהו בעל הכנסה מרובה וחיבה יתירה נודעת ממנו לבני בניו.

עינו החדה של דארטי הבחינה בחולשתו של דזשמס עוד בשנה הראשונה ליציאתו של פובליוס הקטן לאויר העולם והוא הפיק תועלת לעצמו מהבחנתו זו. ארבעת הדארטים הקטנים היו משמשים לו מעכשיו מעין ביטוח־חיים מתמיד שאינו פוסק.

בחיר המטעמים בסעודת־חגיגה זו היה בלי ספק שיבוט־הים האדום. דג ערב זה, הבא ממרחקים כשהוא משומר כמעט כל צרכו, נצלה מתחילה באש, אחר הוסרו עצמותיו והוא הועלה על השולחן בתוך קרח ועם פּוּנש של יין מאדיירה במקום זמית. כל זה הוכן ונערך על פי ריצפט, שאינו ידוע אלא ליחידי סגולה מועטים על פני האדמה.

דארטי שילם את דמי הסעודה, ועל זה ודאי ראוי הוא להיכתב לזכרון בספר, אם שאר מעשיו באותו הערב אינם כדאים לכך.

במשך כל שעת הסעודה נהג בחביבות יתירה וכמעט שלא גרע את עיניו המפיקות עזות והערצה מעל פני אירין ודמותה. והוא צריך היה להודות בינו לבין עצמו, שלא עלה בידו להטות את לבה אליו – היא התיחסה אליו בקרירות יתירה, כדומה לקרירות של כתפיה מתחת לצעיף של סלסלה, שעינה כעין השמנת. הוא קווה לתפוש אותה כשהיא מסבירה פנים כל שהוא לבוזיניי, אלא שלא הבחין כלום; היא לא יצאה חוץ מגדרה אף כמלוא הנימה. ואשר לבנאי זה, הנה היה זועף כדוב פצוע – וויניפרד לא יכולה להוציא מלה מפיו אלא בקושי. הוא לא אכל כלום, כנגד זה הרבה בשתייה, פניו היו מלבינים והולכים, מבטי עיניו נעשו מוזרים ביותר.

כל זה היה בו כדי לבדח את הדעת עד מאוד.

דארטי גופו היתה רוחו טובה עליו ביותר; הוא היה מדבר באין מעצור מתוך עקיצה, שכן לא היה שוטה כלל. הוא סיפר שנים או שלושה סיפורים, שהיה כחוט השערה בינם ובין ניבול־פה, אלא שוויתר הפעם משלו לכבוד המסובים והתאפק שלא כמנהגו בסיפוריו במסיבות אחרות. הוא נשא את כוסו לחיי אירין בדברים של בדיחה, ואולם איש לא נטפל אליו וּויניפרד אמרה: “אל תעשה עצמך בדחן דארטי!”

על פי הצעתה יצאו המסובים אחר הסעודה אל הסוללה הצופה פני הנהר.

“הריני נכספת לראות כיצד עם הארץ מתעסק בעסקי אהבה”, ענתה ואמרה, “הרי זה מחזה מבדח כל כך!”

ואמנם המונים של “עם הארץ” היו מטיילים בקרירות להנאתם לאחר חום היום, ובאויר היו מנסרים קולות מקולות שונים, קולות גסים ורמים או קולות רכים כלוחשים סודות.

לא היתה שעה קלה וּויניפרד הזריזה – היא היתה כאן באת־הכוח היחידה של הפורסייטים – המציאה לבני החבורה ספסל פנוי. הם ישבו כולם בשורה אחת. אילן גדול פרש על ראשיהם חופה עבותה והערפל התקרר והלך על פני הנהר.

דארטי ישב בקצה הספסל, על ידו ישבה אירין, אחריהם בוזיניי ואחריו וויניפרד. כמעט שצר היה המקום לארבעה אנשים, ודארטי “איש העולם” הרגיש בזרועה של אירין, שנלחצה אל זרועו של עצמו. הוא ידע, שאי אפשר היה לה להשיב את זרועה אחור, כדי שלא להיראות חסרת נימוס, והדבר הזה בידח את דעתו; הוא התקרב אליה הלוך והתקרב והירהר בשעת מעשה בלבו: “אל תהא שייכת כולה לאותו ה”בוקאנייר" הטיפש בלבד! אכן נאה דוחק זה שבכאן!"

מרחקים מתגלגלו ובאו מעל פני הנהר הקודר צלילי מאנדאלינה וענות קולות אנשים השרים במקהלה פזמון ישן נושן.

ופתאום הופיעה הלבנה; היא הציצה מאחורי אחד האילנות ופניה רכים וענוגים. באותה שעה נעשה האויר מצונן יותר, כאילו הפיחה הלבנה את צינתה בחללו של עולם, ואולם מתוך צינה זו עדיין בקע ועלה ריח הניחוח של ציצי הלבנות.

דארטי נשא עיניו מעל לסיגארה שבפיו והציץ אל בוזיניי אשר ישב כשזרועותיו משולבות על לבו והוא מביט נכחו; מראהו היה כמראה אדם מדוכא ביסורים.

ומיד העיף דארטי מבט אל הפנים שביניהם. אותם הפנים היו מעולפים בצעיף הצל היורד ושוקע ונדמו לחלק מן האופל שהאפיל ביותר ולבש צלם ודמות; ורכים היו הפנים האלה ומלאים מסתורים ומפתים ומצודדים את הלב.

הס השלך פתאום על פני הסוללה המלאה תשואות, כאילו כבשו כל הטיילים את סודותיהם ולא הביעו אותם מן השפה ולחוץ מהיותם יקרים להם יותר מדי.

דארטי הירהר בלבו: “נשים!”

נוגה בין הערבים שעל פני הנהר דעך, הזמרה פסקה; הלבנה הצעירה הסתתרה אחורי האילנות והכל התעטף בחשכה. דארטי הסמיך עצמו אל אירין.

הוא לא נבעת מן הרטט, שעבר את כל איבריה בשעה שנגע בה ולא ממבטי עיניה המבולבלים והזועמים. הוא הרגיש, שהיא מתאמצת להתרחק ממנו, וחייך.

כדאי להגיד, שאיש־העולם הזה שתה יתר על המידה, שהיתה יפה לו.

שפתיו העבות הפתוחות למחצה מתחת לשפמו המסולסל נאה ועיניו החצופות, שהביטו אליה מן הצד, ייחדו לו חזות־פנים של סאטיר החורש מזימה רעה.

על פני שביל הרקיע שבין קבוצות צמרות האילנות התגודדו המוני כוכבים; דומה היה שהם משוטטים, נעים ונדים ומתלחשים כבני תמותה שלמטה. באותה שעה פרץ שוב קול תשואות על פני הסוללה ודארטי הירהר בלבו: "הוי כמה עלוב הוא אותו בוזיניי, אותו שוטה שמראהו כמראה רעב ללחם! והוא דחק עצמו שוב פעם אל אירין.

חבל עליו שיגיעו היה לבטלה. היא קמה ממקומה ושאר בני החבורה עשו כמוה.

איש־העולם החליט החלטה תקיפה לעמוד על טיבה ולתהות על קנקנה ויהי מה בדרך הליכתם לאורך הסוללה נטפל אליה בסמוך לזרועה. הוא היה כולו נבלע מן היין המשובח ששתה. והוא חזה באותה שעה בעיני רוחו את הנסיעה הארוכה הביתה, את הנסיעה הארוכה עם האפלולית החמימה והצפיפות הנעימה שבמרכבה – ביחידות עם יצור חביב ונאה. אדריכל רעב זה יכול לנסוע עם אשתו שלו – יתעלס עמה כאות נפשו, אין עינו צרה בו! – דארטי הכיר יפה, שאין לשונו נשמעת לו כל צרכה ולכן נזהר ומנע עצמו מלדבר, אלא שחיוך דבק בשפתיו העבות ולא סר מעליהן.

הם פנו והלכו אל העבר השני, אל המקום ששם המתינו להם המרכבות שלהם. המזימה שלו הצטיינה בפשטות גסה כמעט, ככל המזימות הגדולות שבעולם – הוא נתכוון להלך לצדה עד שתעלה אל המרכבה, ומיד יקפוץ אחריה וישב על ידה.

ואולם בשעה שאירין הגיעה אל המרכבה, לא עלתה אליה, אלא השתמטה ונפנתה לפנים, אל מול ראש הסוס. דארטי לא היה באותו רגע אדון גמור לרגליו, ולפיכך לא יכול להלך אחריה. היא עמדה והחליקה את אף הסוס, ומיד נטפל אליה בוזיניי, לגודל כעסו של דארטי. היא פנתה אל בוזיניי ודיברה אליו דבר־מה בלחש ובמהירות; אזני דארטי קלטו את המלים “אותו האיש”. הוא עמד בקשיות עורף אצל המדרגה של המרכבה והמתין לשובה. הוא ידע תחבולה אחת, שהיתה שקולה כנגד שתים של אותו אדם!

אור הפנס יפה את מבנה גופו הנאה (הוא היה בעל קומה ממוצעת), העטוף חזיה לבנה; מעילו הבהיר היה מופשל על זרועו, פרח אדום נוצץ בלולאת הכפתור שלו ופניו השחרחרים הפיקו בטחון בעצמו, חוצפה וטוב לב. באותה שעה הופיע בכל הדר תפארתו – איש־העולם מכף רגלו ועד קדקדו!

וויניפרד כבר ישבה במרכבתה. דארטי צייר בנפשו כמה עלוב יהיה גורלו של אותו בוזיניי במרכבה זו, אם לא ינהג זהירות יתירה! ופתאום נדחף דחיפה גדולה, אשר כמעט הפילה אותו ארצה. קולו של בוזיניי נהם באזניו: “אני אחזיר את אירין הביתה, שומע אתה?” והוא ראה פנים שהלבינו מזעם, ועינים שנוצצו לנגדו כעיני חתול־הבר.

“היך?” גימגם בלשונו, “היך? היה לא תהיה! אתה נוסע עם אשתי!”

“גש הלאה!” נהם בוזיניי, “ואם אין אשליכך על המרצפת!”

דארטי נרתע לאחוריו; הוא הכיר ברור, שאותו אדם מתכוון לקיים את דברו באמת. באותו רגע חלפה על פניו אירין ושמלתה נגעה בדרך הילוכה ברגליו. בוזיניי מיהר לעלות אחריה אל המרכבה.

“נהג ולך!” שמע את קולו של בוזיניי. והרכּב הצליף את סוסו בשוט והסוס קפץ ודהר קדימה.

דארטי עמד כדי הרף־עין אחד כהלום רעם, ואחר קפץ ובא אצל מרכבתו, שאשתו ישבה שם, וטיפס אל תוכה.

“דפוק את הסוס!” צרח אל הנהג, “וסע אחרי המרכבה שלפנינו ואל תפגר!”

כשישב לצדה של אשתו, פרץ מפיו מטר קללות וחרפות. לאחר שהרגיע ביגיעה רבה את רוחו, פתח ואמר: “אכן מעשה נאה עשית שנתת לבונקאנייר זה לנסוע עמה הביתה! משום מה לא עצרת אותו על ידך? הרי דעתו נטרפה מאהבה אליה: אפילו שוטה יכול לראות זאת בעיניו!”

וכשהשיבה לו וויניפרד מה שהשיבה, עמד ויצק שוב את כל חמת רוחו ולא פסק כל הדרך לקונן את קינותיו ולחרף ולגדף אותה ואת אביה ואת אירין ואת בוזיניי ואת השם פורסייט ואת ילדיו של עצמו ואירר את היום שבו נשא אותה לאשה.

כיון שווייניפרד היתה אשה בעלת אופי תקיף, שתקה ונתנה לו לדבר ככל העולה על רוחו, עד שפסק סוף סוף ונשתקע בשתיקה עגומה. הוא לא גרע את עיניו הזועמות מעל אחוריה של אותה המרכבה, שהיתה מקפצת ומדלגת לפניו בתוך החשכה כאושר שנסתלק ואבד ממנו.

אשריהו שלא שמע את הפצרותיו הסוערות של בוזיניי – אותן ההפצרות שפרצו מפיו כשטף־מים לאחר מעשה התנהגותו של איש־העולם: אשריהו שלא ראה את הרטט שעבר את אירין, כאילו נפשט מעליה אחד מבגדיה, ולא ראה את עיניה הקודרות והנוגות כעיניו של ילד שלקה. הוא לא שמע את בוזיניי מתחנן לפניה, מתחנן וחוזר ומתחנן: לא שמע את קול בכייתה החרישית שבכתה פתאום ולא ראה איך עלוב זה, שפניו פני רעב, נוגע בידה ברטט ובהערצה ובהכנעה.

הרכב שלו קיים את פקודתו בדיוק והגיע אל מונפילייה־סקווייר אחרי המרכבה ההולכת לפניו. דארטי ואשתו ראו והנה בוזיניי קפץ מן המרכבה ואחריו יצאה אירין, אשר מיהרה ועלתה אל המדרגה בראש מורד. היא החזיקה כנראה את המפתח שלה בידה, משום שהיא נעלמה מיד מן העין. אי אפשר היה לראות, אם חזרה לאחוריה לדבר עם בוזיניי ואם אין.

הלז עבר על פני מרכבתם: הבעל ואשתו ראו ברור את פניו לאור הפנס שברחוב. פנים אלה היו מעוותים מרוב התרגשות.

“ליל שלום, מר בוזיניי!” קרא וויניפרד.

בוזיניי עמד, שמט את מגבעתו מעל ראשו וחפז והלך לו. ניכר היה בעליל, שהוא שכח את דבר מציאותם.

“הרי לך!” אמר דארטי. “הראית את פרצופה של חיה רעה זו? וכי מה אמרתי לך? עסקים יפים!” הוא השתמש בהזדמנות שבאה לידו לתועלתו.

במרכבה הראשונה התרגש מאורע מכריע – הדבר היה כל כך ברור וניכר בעליל, שוויניפרד שוב לא יכלה להגן על שיטתה שלה.

היא אמרה: “אני לא אגיד דבר לאיש על הענין הזה. אינני רואה תועלת לעורר רעש!”

דארטי הסכים לדעה זו! מאחר שראה את דזשמס כפרה חולבת של עצמו, לא רצוּי לו כל עיקר, שהלה יבוא לידי רוגזה בשל צרותיהם ודאגותיהם של אחרים.

“אכן צדקת”, ענה ואמר: “ידאג סומס לעצמו. הוא מוכשר לכך כל צרכו!”

בדברים האלה נכנסו דארטי ואשתו אל דירתם שבגרין סטריט, אשר את שכרה היה משלם דזשמס מכיסו, ומיד ביקשו לעצמם את המרגוע שהיו זכאים לו. השעה היתה שעת חצות לילה ואיש מן הפורסייטים לא נמצא באותה שעה בחוץ כדי לעקוב אחר בוזיניי שהיה משוטט בשווקים וברחובות; איש לא ראהו כשהוא שב על עקבותיו ועומד אצל סורג הגן של הסקווייר בריחוק מקום מאור הפנס שברחוב; עין לא ראתהו כשהוא עומד כאן בצל האילנות ומביט אל הבית, אשר בחשכה השרויה בו היתה חבויה אותה הנפש, שהוא היה נותן את העולם כולו כדי לראותה אך רגע אחד – אותה הנפש, שהיתה עכשיו בשבילו ריח הניחוח של הלִבנוֹת, מהות האור והחושך ודפיקת לבו של עצמו.

פרק עשירי: מַה טִיבוֹ שֶׁל אָדָם מִן הַפוֹרְסַייִטִים

כך דרכו של פורסייטי, שאינו יודע בעצמו כי פורסייטי הוא; מה שאין כן דזשוליון־הבן: הלז היה מכיר יפה שפורסייטי הוא. הוא לא הרגיש בדבר עד אותו המעשה הנועז, שעשהו מוחרם ומנודה; ואולם מכאן ואילך שוב לא זחה הכרה זו מדעתו. הוא חש והרגיש זאת מיום שהתקשר עם אשתו השניה, בין לפני הנשואים ובין לאחריהם; מיום שראה חיים עם אשה זו, שלא היה בה אף קורטוב של אדם מבית פורסייט.

גלוי וידוע היה לפניו, שלולא היה מחונן הבנה ברורה לגבי הדבר שהוא היה זקוק לו, שלולא היתה בו קשיות העורף להחזיק באותו הדבר בכל מאמצי כוחו, שאילו חסר היה את החוש, ששטות גדולה תהיה מלפניו לאבד את הדבר שעלה לו במחיר גדול כל כך – קיצורם של דברים, אילו חסר היה את ה“יצר של קנין בעלים” – כי אז לא עצר כוח בשום פנים לעצור את האשה הזאת אצלו (ואפשר שלא היה מתאוה לעולם לעצרה אצלו) בתוך כל אותו מחסור, הבזיונות והדופי ששבע במרוצת חמש־עשרה השנים האלה; כי אז לא היה משדל אותה בשום פנים להינשא לו לאחר מיתתה של אשתו הראשונה; כי אז אי אפשר היה לו להתקיים ולעמוד בפני כל הצרות הללו ולהתגבר עליהן, אם גם בדי עמל, אבל מתוך חיוך על שפתיו.

הוא היה מאותו הסוג של בני אדם, היושבים בכלוב של לבבם ורגליהם מקופלות תחתיהם, כפסילי־האלילים הזעירים של הסינים, ומחייכים תמיד כלפי עצמם חיוך של ספקנות. ואולם חיוך תמיד זה, הבא מעומק הלב, לא היה מעכב את מעשיו, אשר כדומה לסנטר ולמזג שלו היו משמשים תערובת מיוחדה במינה של עַנְוַת־רוח ותקיפות.

וגם בהתעסקו במלאכתו, מלאכת הציור בצבעי־מים, שהתמכר לה ברוב מרץ, הכיר בעצמו שמן הפורסייטים הוא. שכן היה תמיד מפשפש בעצמו, לפי שמדומה היה לו כאילו אינו יכול להתעסק כל צרכו בכובד ראש במלאכה בטלה כזו, שאינה עושה פירות. ותמיד היה מצוי בו רגש מוזר של דאבון לב על שמלאכה זו אינה מכניסה לו שכר הגון.

והכרה זו שהיה מרגיש היטב מה פירושו של דבר “היות איש מן הפורסייטים”, היא היא שגרמה לו שבשעה שקיבל את מכתבו של דזשוליון הזקן, המובא להלן, נתמלא לבבו ברגשי חמלה והתמרמרות כאחד. ואלה דברי המכתב:

"שלדרְייק האוּז,

"ברוֹדסטירס.

"1 ליולי.

(כתב ידו של אביו לא נשתנה אלא משהו במשך שלושים השנים שהוא מכיר אותו).

"אנו שרויים כאן זה שבועיים ימים, ומזג־האויר היה בכללו נאה כל אותו הזמן, האויר כאן מחלים ומחזק את הגוף, אלא שכבדי אינה כתיקונה ומתאוה אני לחזור העירה. על דזשון אין לי מה להגיד הרבה; בריאותה ומערך־רוחה אינם יפים כל עיקר, ואיני יודע מה יהא סופו של דבר. היא אינה אומרת כלום, אלא שניכר בעליל שדעתה עסוקה תדיר באירוסים הללו, שהנם אירוסים ואינם אירוסים – ואך – אלוהים יודע מה טיבם. ספק גדול אצלי אם לפי מצב הענינים באותה שעה רשאי אני להרשות לה לשוב ללונדון, אלא שהיא כל כך סוררת שבכל רגע עלולה היא לגמור בלבה לקום ולחזור לשם. מן הראוי הוא, שמי שהוא ידבר עם בוזיניי וישמע מפיו מה כוונתו. מתיירא אני לעשות זאת בעצמי, משום שמובטחני שעלול אני לקפח את שוקיו, אלא שסבור אני שמאחר שאתה מזדמן עמו בקלוב והנך מכיר אותו, אפשר שתדבר עמו ותעמוד על דעתו של בחור זה. דבר המובן מאליו הוא, שעליך להשתדל שלא לנגוע נגיעה כל שהיא בדזשון. אשמח מאוד עם תשמיעני במשך ימים אחדים, שעלה בידך להשיג ידיעה בענין זה. מצב הדברים ממלא את לבי דאגה רבה ומענה אותי בלילות. הנני שולח את ברכותי לדזשולי והולי.

“אביך אוהבך, דזשוליון פורסייט”.

דזשוליון־הבן שקל את דברי המכתב הזה ברוחו בעיון ובכובד ראש והיה מהרהר בהם שעה ארוכה כל כך, שאשתו הרגישה בזה ושאלתהו מה לו שהוא שקוע במחשבות. אבל הוא ענה ואמר לה: “לא כלום”.

כלל קבוע היה בידו, שלא להזכיר בפניה לעולם את דזשון. הוא היה חושש, שמא ירגיז הדבר את רוחה והיא תעלה על דעתה מחשבות זרות. ומשום כך נזדרז למחות מעל פניו את עקבות ההשתקעות בהירהורים, אלא שהדבר לא עלה בידו, כשם שלא היה עולה בידו של אביו, שכן הוא ירש מאת דזשוליון הזקן את כל טבעו הגלוי והחשוף לגבי הטכסיסים הדקים בענינים שבבית. והגברת דזשוליון הצעירה, שהיתה מטפלת אותה שעה בעסקי הבית, היתה מהלכת כששפתיה קפוצות והעיפה אליו בחשאי מבטים סתומים, שאין לפרשם.

אחר הצהרים קם והלך אל הקלוב והמכתב בכיסו, אלא שטרם בא לידי החלטה מה לעשות.

לתהות על קנקנו של אדם, כדי לעמוד על “כוונתו” היה למורת רוחו במידה יתירה, ומצבו המיוחד בענין זה לא היה עשוי כל עיקר להמעיט את מורת רוחו זו. כך דרכם של בני משפחתו של כל מכריהם ובני סיעתם לכוף אדם להודות בזכויות שלהם, כביכול, להכריחו להחליט דבר; כך דרכם לנהוג ביחסים האישיים שלהם לפי הכללים שעל פיהם הם נוהגים בעסקי המסחר!

ולא עוד אלא שאותו הפסוק שבמכתב – “דבר המובן מאליו הוא, שעליך להשתדל שלא לנגוע נגיעה כל שהיא בדזשון” – יש בו כדי לבטל את כל הענין!

ואולם המכתב הזה, שבו שפך אביו את יגון נפשו ואת חרדתו לדזשון ואת חפצו “לקפח את שוקיו” של בוזיניי – מכתב זה וודאי היה טבעי ביותר. אין שום תימה בדבר, שאביו מבקש לדעת את מחשבתו של בוזיניי, אין שום תימה בדבר שהוא כועס.

אכן קשה היה לו לסרב! אבל משום מה הטיל את התפקיד הזה עליו? הרי הדבר ברור, שתפקיד זה אינו הגון לו כל עיקר; אבל כך דרכו של אדם מן הפורסייטים: כל זמן שהיה משתדל להשיג את מבוקשו לא היה מדקדק ביותר באמצעים, ובלבד שיהיה משתמר הנימוס החיצוני.

כיצד יקיים את השליחות הזאת, או כיצד יסלק ידו ממנה? אי אפשר היה לו לעשות לא את זה ולא את זה. אכן גדולה היתה מבוכתו על דזשוליון־הבן!

הוא בא אל הקלוב בשלוש שעות והאיש הראשון, שהוא ראה שם, היה בוזיניי עצמו, שישב בפינה והציץ בחלון.

דזשוליון־הבן ישב שלא בריחוק מקום ממנו והתחיל להימלך בדעתו על מצבו מתוך רוגז נפש. הוא הביט בחשאי אל בוזיניי, אשר ישב בפינתו בבלי דעת שמי שהוא משגיח עליו. הוא לא היה מכיר אותו יפה, ולפיכך הסתכל בו בשים לב כמעט בפעם הראשונה. אדם זה מראהו משונה ביותר ואין הוא דומה לא בבגדיו, לא בפניו ולא במנהגו אל מרבית יתר חברי הקלוב – והרי דזשוליון־הבן גופו, אף על פי שנשתנה הרבה במידותיו ובתכונת רוחו, עם כל זה עדיין נשתמרה בו הצורה של אדם מן הפורסייטים, שהיה בה משל חשיבות מוצנעת. הוא היה היחיד בין הפורסייטים שלא ידע את כינוי־הלואי של בוזיניי. אכן אדם שאינו מצוי היה אותו אדם, לא מבעלי הזרות והתהפוכות, אבל אדם שאינו מצוי; ולא עוד אלא שפניו היו מיוגעים ודלים, לחייו היו שקועות ומצומקות מתחת לגרמיהן הרחבים והבולטים, אף על פי שלא ניכר בו שום סימן של חולניות, כי מבנה גופו היה מוצק, אף היה בעל שערות מסולסלות, אשר דומה כאילו העידו על הכוח החיוני המלא של גוף בריא.

בפניו ובטיבו של אדם זה היה ניכר דבר־מה שנגע עד לבו של דזשוליון־הבן. הוא ידע טעמם של יסורים ומראהו של אותו אדם היה כמראה מדוכא ביסורים.

הוא קם ונגע בזרועו.

בוזיניי התחלחל, אלא שלא נראה בו אף סימן כל שהוא של מבוכה כשראה מי האיש העומד לפניו.

דזשוליון־הבן ישב על כסא.

“זה ימים רבים לא ראיתיך”, פתח ואמר. “עד היכן הגעת במלאכת ביתו של בן דודי, שאתה בונה?”

“המלאכה תשלם בעוד שבוע”.

“הריני מברכך!”

“יישר כוחך – אלא שאיני יודע אם יש כאן מקום לברכה”.

“האמנם?” שאל דזשוליון־הצעיר; “ואני סבור הייתי ששמח אתה להיפטר סוף סוף מן המלאכה הזאת, שהתעסקת בה ימים רבים; ואולם וודאי מצוי בך עכשיו אותו הרגש, אשר תקפני תמיד בשעה שאני נפטר מאחת התמונות – צער של פרידה, כאילו אתה נפרד מילדך?”

והוא הציץ בפני בוזיניי מתוך ידידות.

“הן”, ענה ואמר הלז ביתר חביבות, “אדם יוצר את יצירתו, שהיא חלק מעצמו – ואחר הכל תם ונשלם. לא ידעתי, שהנך מצייר תמונות”.

“איני מצייר אלא תמונות של צבעי־מים; אבל איני יכול לאמור שאני מאמין בערכה של מלאכתי”.

“אי אתה מאמין בערכה? אם כן, היך אתה יכול להתעסק בה? אין מלאכה כשרה אלא אם אתה מאמין בערכה!”

“אכן צדקת”, אמר דזשוליון־הצעיר, “כזאת אמרתי תמיד גם אני. אגב גררה: וודאי עמדת על כך, שבשעה שאדם אומר “צדקת”, הריהו מוסיף תמיד “כזאת אמרתי תמיד גם אני!” אפס אם אתה שואל אותי, היך יכול אני להתעסק במלאכה זו, הריני משיב לך: משום שאני מן הפורסייטים”.

“מן הפורסייטים! מימי לא דימיתי שהנך מבני מינם!”

“ברייה זו ששמה פורסייט”, החזיר דזשוליון־הבן, “איננה מן החיות שאינן מצויות הרבה. בין חברי הקלוב הזה אתה מוצא אותה למאות. ומאות פורסייטים מתהלכים בשווקים וברחובות; אתה מוצא אותם בכל מקום שאתה מהלך שם!”

“ומה הסימן, שעל פיהו אתה מכיר אותם?” שאל בוזינניי.

“על פי יצרם לרכוש וקנין. איש פורסייטי מסתכל בדברים שבעולם הסתכלות מעשית – כביכול מתוך הגיון בריא – והסתכלות מעשית בדברים שבעולם מיוסדת ומאושרת על היצר לרכוש וקנין. הוה יודע, שאיש פורסייטי כובש את רוחו ואינו מגלה את חולשתו לבריות”.

“אתה משטה?”

“איני משטה כלל. אילו הייתי פורסייטי גמור, וודאי לא הייתי אומר לך כלום. אבל הריני מעין בן תערובת מגזע מיוחס. בנוגע אליך איני יכול לטעות כלל. אתה שונה ממני כשם שאני שונה מדודי דזשמס המשמש דוגמה גמורה ומובהקת של איש פורסייטי. יצרו לרכוש וקנין עז ונמרץ הוא ביותר, תחת אשר אתה חסר את היצר הזה כל עיקר. לולא הייתי אני באמצע, היית נראה כעין מין מיוחד בפני עצמו. אני הנני החוליה שביניכם. דבר המובן מאליו הוא, שכולנו עבדים לרכוש וקנין, והריני מודה שמידה זו ניתנת לשיעורים ויש בה מדרגות מדרגות, אבל ברייה זו שאני קורא לה ‘פורסייט’ הריהי אדם המשמש עבד לרכוש וקנין בשיעור שאין למעלה ממנו. גלוי וידוע לפניו מה טוב לגופו, גלוי וידוע לפניו מה הדבר שלבו יכול להיות סמוך ובטוח בו, והאחיזה שהוא אוחז בקנינו – בין שקנין זה הוא אשה, בתים או ממון ובין שהוא שם טוב, – היא הסימן המובהק והמוניטין שלו”.

“הוי!” מילמל בוזיניי. “מן הראוי שתבקש לך תעודה של זכות יחיד על מלה זו שגלית את ענינה”.

“יפה דיברת”, אמר דזשוליון־הצעיר, “כי יש את נפשי להרצות הרצאות על אותו הענין, וזה תכנן: סגולותיו ומידותיו של פורסייטי. חיה קטנה זו מתייראה מפני הליגלוג של בני מינה, אלא שאינה משגחת כלל בצחוק של בריות אחרות הזרות לה (כגון אני ואתה). היא לקוייה בקוצר־ראייה, שבא לה בירושה, ולפיכך אין היא מבחינה אלא באישים ובסביבה של בני מינה ובתוכם הריהי חיה חיים של שלוה, שהגיעה אליהם מתוך מלחמה של תחרות”.

“אתה מדבר על הפורסייטים”, אמר בוזיניי, “כאילו היו מחצית תושביה של אנגליה”.

“אמנם כן”, השיב דזשוליון־הבן, “הם מחציתה של אנגליה והמחצית המעולה שלה, המחצית הבטוחה, המחצית בעלת השטרות של שלושה אחוזים רווחים, המחצית העיקרית שהיא מן המנין. העשירות והבטחון שלהם מקיימים את כל דבר; הם נותנים את האפשרות לקיום האמנות שלך, לקיום הספרות והמדע אפילו לקיום הדת. אילמלא הפורסייטים, שאינם מאמינים בכל הדברים הללו, אלא שהם משתמשים בהם להנאתם, אנה היינו באים אני ואתה? אדוני היקר, הפורסייטים הם אנשי־הביניים, הסוחרים, עמודי החברה, אבני הפינה של הכנסיה, של כל דבר מופלא שבעולם!”

“איני יודע אם ירדתי לסוף דעתך”, אמר בוזיניי, “אלא שכמדומה לי שגם במקצוע האומנות שלי מצויים המון פורסייטים, ככל אשר אתה קורא לבריות הללו”.

“אין שום ספק בדבר”, החזיר דזשוליון־הבן. “רוב מנינם של האדריכלים, הציירים והסופרים חסר־פרינציפים הוא. כמוהו כיתר הפורסייטים. האמנות, הספרות והדת אינן מתקיימות אלא בזכות המטורפים המועטים, המאמינים באמת ובתמים בדברים כגון אלה, ובזכות הפורסייטים המרובים העושים בהן סחורה. לפי הערכה נמוכה נמצא ששלושת רבעי חברי האקדמיה שלנו, שבע שמיניות של כותבי־הרומנים שלנו וחלק גדול של סופרי העתונים אינם אלא פורסייטים. על המדע איני יכול לחוות את דֵעי; אבל מרובים הם בין כוהני הדת; בבית התחתון אולי גדול מספרם מאשר במקום אחר; ועל האריסטוקראטיה אין מה לדבר. אבל איני צוחק על החזיון הזה. סכנה היא לאדם להתקומם כנגד הרוב – ולא כל שכן כנגד רוב שכזה!” הוא נעץ את מבטיו בפני בוזיניי והוסיף ואמר: “סכנה היא לאדם להתמכר בכל נפשו לאחד הדברים – אם לבית, אם לתמונה ואם – לאשה!”

הם הביטו איש בפני רעהו. דזשוליון־הצעיר נשתתק והתכנס בתוך עצמו כאילו עשה מעשה, שאדם מן הפורסייטים אינו עושה אותו לעולם – היינו גילה את רוחו. בוזיניי עמד ופרע את השתיקה ראשון ושאל:

“מפני מה אתה מעמיד את בני משפחתך כטיפוס ודוגמה?”

“בני משפחתי”, השיב דזשוליון־הבן, "אינם קיצונים ביותר ויש להם תכונות אישיות המיוחדות לעצמם, אלא שנתייחדו להם בשיעור מרובה שתי מידות המשמשות סימן־היכר לאיש פורסייטי – יש להם הכוח שלא להתמכר לדבר בגופם ונשמתם, ויש בהם “היצר לרכוש וקנין'”.

בוזיניי חייך ואמר: “ואותו בעל־בשר מה טיבו?”

“אתה מתכוון לסוויתין?” שאל דזשוליון־הבן. “בסוויתין אתה מוצא עדיין כוחות־בראשית. העיר והחיים של אדם מן המעמד הבינוני טרם עיכלוהו כל צרכם. כל אותן מאות השנים הקדמוניות של ההתעסקות בעבודת השדה של כוח גס שקועות בקרבו, שלא השגיח בכל ההידור והחשיבות שבהליכותיו”.

בוזיניי השתקע שעה קלה במחשבות ואחר ענה ואמר פתאום: “מכל מקום התיאור שלך הולם יפה את בן דודך סומס לכל דמותו וצביונו. אדם זה וודאי לא ירוצץ את גולגלתו לעולם”.

דזשוליון־הבן נתן בו עין בוחנת ונוקבת.

“לאו”, ענה ואמר. “הוא לא יעשה זאת. ומשום כך עצמו חייב אדם להתחשב עמו ולהיזהר בו. השמר לך מפני צפרניהם! אין לך דבר קל מלצחוק, אבל בבקשה ממך להבין את דברי כמשמעם. אסור לבוז לאדם מן הפורסייטים, אסור לזלזל בו!”

“ואף על פי כן הרי עשית זאת בעצמך!”

הדברים האלה ניחתו בלבו של דזשוליון־הבן כחץ שנון והחיוך נסתלק מעל שפתיו.

“אתה שוכח”, ענה ואמר מתוך גאוה מוזרה, “שגם אני יכול לעמוד על מידותי בקשי עורף – שכן אני גופי איש פורסייטי הנני. אנו כולנו מן התקיפים ומבעלי הכוחות האדירים. מי שהולך ומסכן בעצמו – ודאי אתה מבין מדעתך למה אני מתכוון. איני מיעץ לכל אדם”, גמר את דבריו בלחש כמאיים, “ללכת – בדרכי – אני. הכל תלוי – –”.

אדמומית ניצנצה בפני בוזיניי ואחר נסתלקה ולחייו נעשו שוב שחומות־חיוורות כמו שהיו. הוא צחק צחוק קצר, שהשאיר אחריו על שפתיו חיוך משונה וזועם; עיניו לעגו לדזשוליון־הבן.

“יישר כוחך”, ענה ואמר. “אכן ידידות רבה היא מלפניך שהזהרתני. ואולם דע לך שאינך היחיד בעולם מי שיכול להעמיד על מידותיו בקשי עורף”. ובדברים אלה הוא קם והלך לו.

דזשוליון־הבן הביט אחריו, כשראשו תמוך בידו, ונאנח.

רישרוש כתבי־העתים וחיכוך הגפרורים שהודלקו היו הקולות היחידים שנשמעו באותה שעה בחללו של האולם השרוי בתנומה והריק כמעט מאדם. הוא ישב שעה ארוכה ללא תנועה ושוב קמו לתחייה בנפשו אותם הימים, שבהם היה יושב גם הוא שעות ארוכות ומביט אל השעון ומצפה שיחלפו הרגעים – שעות ארוכות מלאות יסורים של לא־דעת אבל גם של מכאוב נמרץ ומתוק; וענות־הנפש הממושכה והנעימה של אותה תקופת החיים שוב התעוררה בקרבו בכל תקפה ועוזה שמקדם. מראהו של בוזיניי עם פניו הכחושים ועם עיניו המכוונות בלי חשך אל השעון עורר בקרבו חמלה מעורבה בקנאה מוזרה, שאין לעמוד בה.

כל הסימנים הללו היו ידועים לו יפה. לאן יובילוהו רגליו – מה אחריתו וגורלו? מה טיבה של אשה זו, המושכת אותו אליה באותו הכוח המאגניטי, אשר שום חששה לחילול הכבוד, שום עיקר מוסרי ושום חפץ וענין שבעולם לא יוכלו לעמוד בפניו ואשר אין מפלט ממנו אלא בריחה?

בריחה! אבל למה יברח בוזיניי זה? אין אדם בורח אלא בשעה שהוא נתון בסכנה להיות מחריב בית וחיי־משפחה, בשעה שעליו לחשוש לילדים, בשעה שהוא מרגיש שהוא רומס ברגליו אידיאלים ומשבר ומכלה דבר־מה. אבל כאן, ככל אשר שמע באוזניו, היה הכל מוטל לפניו הרוס ושבור.

הוא עצמו לא ברח, ואף לא היה בורח אילו התרגש עליו שוב פעם כל אותו המאורע. והרי הוא הרחיק ללכת מבוזיניי, שכן הרס את ביתו האומלל של עצמו ולא את ביתו של אדם אחר. והוא נזכר באותה שעה במשל הקדמוני: “גורל האדם תלוי בלבו של עצמו”.

בלבו של עצמו! ין בודקים את טעמו של פודינג אלא דרך אכילה – ועל בוזיניי שומה עדיין לאכול את הפודינג שלו.

מחשבותיו פנו אל אותה האשה, אל אותה האשה שהוא לא היה מכיר אותה, אלא שהוא שמע מקצת קורותיה.

ברית נשואים שלא עלתה יפה! אמנם לא היתה כאן משל התעמרות והטלת מרה – אלא היה כאן משל אותו חוסר קורת־רוח, משל אותה הקרירות האיומה הממיתה את כל נעימות תחת השמים. וכך יהא הדבר נוהג והולך מיום ליום, מלילה ללילה, משבוע לשבוע ומשנה לשנה עד שיבוא המות וישים קץ לכל היסורים הללו!

ואולם דזשוליון־הבן, אשר הזמן הפיג את מרירות רגשותיו, הסתכל בשאלה זו גם מצד אחר, מצדו של סומס. אדם כבן דודו, שהיה מלא וגדוש בכל הדעות והאמונות המיוחדות לבני מעמדו, מהיכן יקח את עיון הבינה או את הניצוץ של רוח ממרום, שהיה צריך להם כדי להחריב את עולמו ואת חייו? הוא היה זקוק לכוח הדמיון, לכשרון להיות צופה ורואה את הנולד, לגבורה להיות מסיח דעתו מכל דברי הרכילות והליצנות ולשון הרע המכעיסים תמרורים, שהיו כרוכים בגירושים שממין זה; הוא היה זקוק לאומץ, כדי שיוכל להתגבר על היסורים החולפים ועוברים, שיהא סובל באין מראיה לנגד עיניו, ועל הדופי החמור שיטילו בו האנשים הכבודים. אבל רק בני אדם מועטים מחוננים כוח־דמיון למדי לענין כזה, ולא כל שכן שבעלי דמיון שכאלה מועטים מקרב מעמדו של סומס. כמה מרובים בני תמותה בעולם הזה וכמה מועטים האנשים שנתייחד להם כוח הדמיון! ולא עוד, אלא צא וראה כמה גדול ההפרש שבין המדרש והמעשה. יש בני אדם, ואולי סומס הוא אחד מהם, אשר דעותיהם על ענינים שכאלה הן דעות של בני־חורים, ואף על פי כן בשעה שהנעל לוחצת את רגלם של עצמם הרי הם מוצאים להם עילה מיוחדה, העושה אותם ליוצאם מן הכלל.

אבל הוא הטיל ספק גם בצדקת משפטו בענין זה. הוא עצמו נתנסה בנסיון, הוא טעם את טעם המרירות של נשואים שאינם מוצלחים, ומהיכן יכול לסגל לו את ההשקפה הרחבה והמתונה של מי שלא היה מימיו בתוך שאונה והמונה של המלחמה? דעתו היתה יותר מדי דעת מומחה ובקי. למה הדבר דומה? לחייל ששימש זמן הרבה בעבודת הצבא והוא מחווה את דעתו לעומת זו של מי שאינם מאנשי המלחמה, שלא נשתבשו במגרעת הבאה מתוך ראיית הדברים בקרבה יתירה. בעיני מרבית בני האדם ודאי היו נשואים מעין אלה של סומס ואירין נשואים מוצלחים כל צרכם. הוא היה אדם בעל כסף והיא היתה אשה בעלת יופי, ובכן היה כאן מקום לפשרה. לא היתה שום סיבה לדבר מפני מה לא יוסיפו להתנהל כדרך שהיו מתנהלים עד עכשיו, ואפילו אם היו שונאים זה את זה. ואין בכך כלום אם כל אחד ילך לדרכו, כל זמן שיהיו זהירים במנהג דרך ארץ, כל זמן שיהיו זהירים בקדושה של ברית הנשואים ושל מדור משותף לשניהם. אל תפגע ברגשותיו של הציבור, אל תפגע ברגשותיה של הכנסיה – זה הכלל, שעל פיהו נוהגת והולכת מחצית הזווגים של בני השדרות העליונות. כדאי לאדם שיהא מקריב את רגשותיו של עצמו ובלבד שימנע עצמו מלפגוע ברגשות הללו. המעלות היתרות של בית־משפחה מוצק נראות ומורגשות והנן כחלקים מחלקי הרכוש והקנין; אין שום סכנה במצב־הדברים הקיים. להחריב בית־משפחה הריהו באופן הטוב ביותר רק נסיון מסוכן, ולא עוד אלא שאין זה אלא מעשה של אהבת עצמו.

כזאת היתה פרשת הסניגוריה, דזשוליון־הבן נאנח.

“השורש של כל זה” היה מהרהר בלבו, “הריהו קנין־בעלים, אבל יש בני אדם שדעתם לא כך היא. הללו מעמידים את הכל על ה’קדושה של ברית הנשואים'; אבל קדושת הנשואים תלויה בקדושת המשפחה, וקדושת משפחה תלויה בקדושה של קנין בעלים. ואף על פי כן הריני רואה את כל הבריות הללו כתלמידיו ותופשי תורתו של אותו האחד, שלא היה לו כל רכוש וכל קנין מעולם. אכן נפלא ומוזר הדבר!”

ושוב נאנח דזשוליון־הבן והוסיף להרהר את הירהוריו:

“כלום אזמין את כל מסכן שאפגוש בדרך הליכתי ללכת הביתה עמי ליטול חלק בסעודתי, אשר על ידי כך תמעט מנתי אני ולא יהא בה כדי סיפוקי, או על כל פנים לא יהא כדי סיפוקה של אשתי, שאני צריך לה לתועלת בריאותי ובשביל אשרי? אפשר שבכל זאת הדין עם סומס שהוא עומד על זכותו ומקיים במעשיו את העיקר המקודש, של קנין־בעלים, שכולנו נהנים מטובו, להוציא את אלה – שעיקר זה גורם להם פגעים רעים”.

והוא קם מעל כסאו והבקיע לו דרך בתוך הערבוביה של הכסאות שבאולם, נטל את מגבעתו ופנה והלך הביתה כשהוא פוסע לאטו ברחובות החמים, המלאים מרכבות וספוגים ריח של אבק.

ואולם קודם שהגיע אל ביתו, הוציא מכיסו את מכתבו של דזשוליון הזקן וקרע אותו לקרעים זעירים ופיזר את הקרעים באבק הרחוב.

הוא פתח את דלת הבית במפתח שלו וקרא את שם אשתו. אבל היא לא נמצאה באותה שעה בבית, כי יצאה עם הילדים, והבית היה ריק. רק הכלב בלשצאר היה רובץ בגן יחידי בצלו של אילן וצד זבובים.

דזשוליון־הבן ישב גם הוא בתוך הגן תחת עץ האגוז, שנעשה אילן סרק וחדל מעשות פרי.

פרק אחד־עשר: בּוֹזִינֵיי וְסוֹמְס

ביום שלאחר הנשף בריטשמונד חזר סומס מהנלי ברכבת של שחרית. כיון שלפי טבעו לא נגרר מימיו אחרי מעשי ספורט לא שעל היבשה ולא שעל פני המים, לא היה ביקורו במקום זה לשם תענוג שעשועים אלא לשם עסק, שכן הוזמן לשם על ידי אחד הקליאנטים החשובים שלו.

הוא הלך מיד אל הסיטי, מאחר שלא מצא שם אלא ענינים של מה בכך, שמח על הזדמנות שנתנה לו את היכולת ללכת הביתה במנוחה, ובשלוש שעות נפטר והלך לו. אירין לא היתה מצפה לו. אמנם הוא לו התכוון כל עיקר לרגל אותה ולפשפש במעשיה, אבל מאחר שנזדמן לידו להעיף עין על בימת־החזיון בהיסח־הדעת, לא היה בזה כל רע.

הוא החליף את בגדיו ונכנס אל חדר האורחים. היא ישבה באפס מעשה בפינת הדרגש, שהיתה משמשת מקום מושבה החביב עליה: מתחת לעיניה נראו עיגולי תכלת, כאילו לא ישנה כל הלילה.

הוא פתח ושאל: “משום מה את יושבת כאן? כלום את מצפה למי שהוא?”

“הן – כלומר, לא אל נכון”.

“למי?”

“מר בוזיניי אמר, כי אפשר שיבוא”.

“בוזיניי? הרי הוא צריך להימצא במקום הבנין ולעשות שם מלאכתו!”

היא לא החזירה דבר.

“הנה כי כן”, אמר סומס, “ואני הנה היתה את נפשי לבקש ממך ללכת עמי אל בית־הממכר ומשם אל הפארק לטייל”.

“אין לי חפץ לצאת מן הבית; אני חשה בראשי”.

סומס ענה ואמר: “כל אימת שאני מבקש ממך לעשות דבר, את חשה בראשך. אך טוב לך לצאת ולשבת תחת האילנות”.

היא לא ענתה דבר.

סומס שתק רגעים מספר ואחר פתח ואמר:

“איני יודע מה דעתך על החובות המוטלות על האשה. מעולם לא ידעתי זאת”

הוא לא היה מצפה שתחזיר לו תשובה, אבל היא החזירה:

“ניסיתי לעשות את כל מה שביקשת ממני, ולא אשמתי היא שלא יכולתי לעשות זאת בכל לבי ונפשי”.

“ובכן אשמתו של מי היא?” שאל כשהוא מציץ בה מן הצד.

“לפני חתונתנו הבטחתני להפטירני, אם הזווג שלנו לא יהא מוצלח. וכלום מוצלח הוא?”

סומס העלה קמטים במצחו.

“מוצלח”, גימגם ואמר, “אילו התנהגת כהוגן, ודאי היה מוצלח!”

“ניסיתי”, אמרה אירין; “היש את נפשך לשלחני לנפשי?”

סומס הסב את פניו ממנה. הוא היה חרד ונרגז בסתר נפשו וכדי להעלים את חרדתו התחיל מתרעם ומתמרמר.

“לשלחך לנפשך? אי את יודעת מה את סחה. לשלחך לנפשך? איך יכול אני לשלחך לנפשך? הרי אנו נשואים, וכי אין הדבר כך? ובכן איך מדברת את דברים כאלה? למען השם, אל תוסיפי לדבר הבלים כאלה! חבשי את מגבעתך ולכי ונלכה אל הפארק!”

“ובכן אי אתה רוצה לשלחני לנפשי?”

הוא הרגיש, שכוונה אליו מבט מוזר הנוגע עד הנפש.

“לשלחך לנפש!” ענה ואמר: “ומה תעשי כשאמלא את רצונך? הרי אין לך ממון בידך!”

“אין דבר, אמצא לי פרנסה”.

הוא התחיל מהלך בחדר אנה ואנה בפסיעות מהירות, ואחר בא אצלה ועמד לפניה.

“הסכיתי ושמעי”, אמר אליה, “הריני מבקש ממך לבל תוסיפי לעולם לדבר אלי דברים כאלה. לכי וחבשי את מגבעתך!”

היא לא נעה ולא זעה ממקומה.

“ודאי אינך רוצה לצאת מן הבית, משום שאַת מצפה לבוזיניי!” אמר סומס.

אירין קמה לאטה ויצאה את החדר; מקץ שעה קלה ירדה מטה ומגבעתה על ראשה.

הם יצאו מן הבית.

בהיידפארק כבר חלפה אותה השעה שלאחר הצהרים, בזמן שנכרים ובני אדם חשובים אחדים, החושבים את עצמם שהם נאים והדורים לפי המודה, מטיילים שם במרכבות; השעה לאמתה, השעה הנכונה הגיעה וכמעט שעברה בזמן שסומס ואירין תפסו להם מקום ישיבה תחת פסלו של אֲחילֵיס.

כבר עברו ימים רבים מאז התענג על טיולים שהיה מטייל בחברתה בפארק. הטיולים הללו היו מראשי התענוגים שלו בשתי השנים הראשונות לנשואיו; הרגשה שהוא מופיע לעיני כל לונדון כבעלה של אשה חמודה זו מילאה אותו גאוה לאין שיעור, אלא שגאוה זו היתה כמוסה ומוצנעת בלבו. כמה פעמים היה יושב כאן בקרבתה כולו הידור ונוי, על ידיו נעלי־יד אפורות־בהירות והוא מחייך חיוך קליל ויהיר, מנענע בראשו למכריו ומנופף פעם בפעם את מגבעתו!

אותן נעלי־היד האפורות־הבהירות עדיין חופות את ידיו, והחיוך הליצני שלו עדיין מרפרף על שפתיו, אבל היכן נסתלקה ההרגשה שבלבו?

הספסלים הלכו ונתרוקנו במהירות, ואף על פי כן עדיין השהה אותה כאן כשהיא חוורת ודוממה, כאילו נתכוון בסתר לבו לענוש אותה. פעם או שתים פנה אליה ואמר לה דבר, והיא הרכינה ראשה או ענתה “הן” מתוך חיוך מיוגע.

לאורך הסורג היה מהלך באותה שעה אדם אחד בחפזון רב כל כך, שהבריות הביטו אחריו בעברו עליהם.

“הביטי וראי את החמור הזה!” אמר סומס, “ודאי הריהו משוגע כיון שהוא מהלך במהירות גדולה כל כך בחום אשר כזה!”

הוא חזר לאחוריו; ובו ברגע נעה אירין ניעה מהירה.

האלו!" קרא. “הרי זה מודענו הבוקאנייר!”

והוא ישב דומם ועל שפתיו חיוך ליצני, כי ידע שגם אירין מחייכת.

“התנענע לו בראשה?” הירהר באותה שעה בלבו.

אבל היא לא נעה ולא זעה.

בוזיניי הגיע אל קצה הסורג ושב בחזרה כשהוא הולך בין הכסאות ועיניו כבושות בקרקע ככלב־ציד המחפש את עקבות צידו. כשראה אותם, עמד תחתיו בלי־נוע והרים את מגבעתו.

החיוך לא זז מעל שפתי סומס; גם הוא הרים את מגבעתו.

בוזיניי התקרב אליהם. מראהו היה מיוגע, כמראהו של אדם לאחר עמל קשה. מצחו היה מכוסה טיפות זיעה וחיוכו של סומס נראה כאומר: “אכן עינוי קשה עונית ידידי!”… “הגם אתה מן המטיילים בפארק?” שאלהו. “אנחנו דימינו שאתה מואס בהבלי־עולם כאלה!”

דומה היה כאילו בוזיניי לא שמע את דבריו; הוא פנה אל אירין וענה ואמר: “הייתי זה עתה בביתך; קוויתי שאמצאך בבית”.

באותה שעה טפח אדם אחד על כתפו של סומס והתחיל מדבר אליו; ועד שהוא עמד עמו בשיחה בטלה ומשיב לו דברים טפלים מעבר לכתפו לא שמעו אזניו את תשובתה, ובינתים החליט דבר.

“אנו הולכים מיד הביתה”, אמר אל בוזיניי; “הילווה אלינו גם אתה ותסעוד עמנו”. את דברי ההזמנה האלה הביע מתוך התפארות מוזרה ומתוך פאתוס מוזר במידה יתירה מזו. קולו ומבטי עיניו נראו כאילו אמרו: “אי אתה יכול לרמות אותי, אבל ראה – הריני בוטח בך – איני מתיירא ממך!”

הם קמו והלכו יחד אל מונפילייה־סקוייר. אירין הלכה באמצע. ברחובות המרובים בעוברים ושבים הלך סומס בראש. הוא לא האזין אל שיחתם. ההחלטה המשונה שהחליט להאמין בהם השפיעה כנראה גם על יצרי לבו הכמוסים. הוא אמר אל עצמו כמשחק בקלפים: “הרי זה אחד הקלפים שאסור לי לזלזל בו ולהשליכו מידי – עלי לשחק בו, יהי ערכו אשר יהיה. הסיכויים שלי להצלחה אינם מרובים ביותר”.

הוא החליף את בגדיו לאטו, וכששמע שיצאה מחדרה וירדה מטה, שהה בחדר־הבגדים שלו עוד חמשה רגעים. אחר ירד מטה ונעל אחריו במתכוון את הדלת בקול רעש, כדי להודיע בכך, שהוא הולך ובא. וא מצא אותם כשהם עומדים אצל הקמין, ספק משתעים ספק לאו; הדבר לא היה ברי בידו.

הוא היה משחק את תפקידו במחזה בדחני זה כל אותו הערב באמונה – הסביר פניו לאורחו במידה יתירה מאשר עד עכשיו. כשבוזיניי עמד סוף סוף על מנת ללכת הביתה, אמר אליו: “עליך לבקר אותנו לעתים תכופות; אירין אוהבת לדבר עמך על אודות הבית!” ושוב פעם הביע קולו התפארות מוזרה ופאתוס מוזר עוד יותר מכן: אבל ידו היתה קרה כקרח.

מהיותו נאמן להחלטה שלו הסב את פניו מהם בשעת פטירתם, הסב את פניו מאשתו בשעה שעמדה תחת הנברשת התלויה ואמרה לו שלום – הסב את פניו משערות הזהב שלה, שהזהירו ונוצצו לנוגה אור הנברשת, ומן החיוך העגום שלה, שרחף באותה שעה על שפתיה; הוא לא ראה גם את עיניו של בוזיניי בשעה שהלז הביט אליה כהביט הכלב אל אדוניו.

והוא עלה על משכבו מתוך ידיעה ודאית, שנפש בוזיניי דבקה לאהבה באשתו.

ליל הקיץ היה חם, כל כך דומם וחם, שמכל חלון פתוח שפעו אל החדר קילוחי אויר מלאים חמימות מחניקה. הוא שכב שעות תמימות והאזין לקול נשימתה.

היא יכלה לישון והריהי ישנה, אבל שנתו נדדה והוא היה מוטל ער. ובהיותו מוטל ער התחזקה בלבו ההחלטה להוסיף ולהעמיד פנים כבעל השמח בחלקו ונותן אמון באשתו.

ובהשכמה, אך ניצנץ ברק היום, הוא קם בחשאי מעל משכבו ונכנס לחדר הלבישה שלו ונשען אצל החלון הפתוח.

הנשימה היתה קשה עליו.

הוא נזכר בלילה אחד מלפני ארבע שנים – הוא הלילה האחרון שלפני יום חתונתו; אותו הלילה היה חם ומחניק כלילה זה.

הוא נזכר איך היה מוטל סרוח על כורסת־נצרים ארוכה אצל החלון שבחדר דירתו שברחוב ויקטוריה. באחד הרחובות הצדדיים למטה נקש אדם על דלת ואשה השמיעה קול צעקה; כאילו אירע הדבר זה עתה הוא זכר היטב בקול ענות הקטטה, בקול הדלת הננעלת ברעש ובדממת המות שהשתררה לאחר מכן. ואחר עלה באזניו קול שאונה של עגלת־הזילוף של שחרית, שטיהרה את הרחובות המלאים אד והבל שנתגלגלה והתקרבה לברק אור הפנסים המוזר, שכבר היה מיותר באותה שעה; דומה היה כאילו הוא שומע שוב את קול שאונה והמונה של אותה העגלה, שהתקרב הלוך והתקרב עד שעבר וחלף והדו נבלע לאט לאט במרחק.

הוא הוציא את ראשו בעד החלון של חדר הלבישה, מעל לחצר הקטנה שלמטה, וראה את ברק הזיו הראשון כשהוא פושה והולך. רשמי הקירות והגגות העמומים נטשטשו רגע אחד ואחר ביצבצו ובלטו ביתר בירור מאשר קודם לכן.

הוא נזכר איך היה צופה ומביט באותו הלילה אל אור הפנסים שברחוב ויקטוריה שהלך והחויר, הלך וכהה; איך נזדרז ולבש את בגדיו וירד אל הרחוב ועבר על בתים ועל מגרשים ובא אל רחוב מגוריה ושם עמד והביט אל בית־דירתה הקטון, שהיה דומם ואפור כפניו של מת.

ופתאום ניצנץ רעיון במוחו, והרעיון היה כדמיון העולה על דעתו של אדם חולה: “מה עושה הוא באותה שעה? – מה עושה אותו אדם, המדריך את מנוחתי, אשר היה פה אמש ואשר נפשו חשקה באשתי? וודאי הריהו משוטט כאן מסביב וצופה לה ועוקב אחריה כשם שהיה עוקב אחריה אתמול לאחר הצהרים; ומובטחני שגם ברגע זה הריהו עומד ומסתכל בביתי!”

הוא התגנב ועבר בלאט את המסדרון ובא אל צד־החזית של הדירה הפונה אל הרחוב; שם הזיז בחשאי הצדה את אחד הוילאות ופתח חלון אחד.

האור האפור היה מושלך ותלוי על גבי האילנות של הסקווייר, כאילו נגע בהם הלילה בכנפיו כפרפר רך וגדל־מידות, הפנסים היו עדיין דולקים ואורם היה כהה וחוור, אבל הרחובות היו ריקים – לא נראתה בהם אף נפש חיה אחת!

ופתאום בתוך דממת המות שמסביב בקעה ועלתה באזניו ממרחקים צעקה קלושה, כקול נשמה תועה, שננעלו בפניה שערי השמים והיא משוועת לישעה ורוחתה. והנה נסר קול הצעקה בחלל שוב פעם – שוב פעם! סומס רעד ומיהר וסגר את החלון.

אבל מיד חלפה מחשבה בלבו והוא אמר אל נפשו: “אין זה כי אם קול צעקת הטווסים אשר מעבר לבריכה!”

פרק שנים־עשר: בִּקוּרֶיה שֶל דְּזשׁוּן

דושוליון הזקן עמד באולם הצר אשר בברדוֹסטירס ושאף אל קרבו את הריח של אריג שַעֶוָוני ושל דגים מלוחים המפעפע וממלא את כל בתי־המלון ההגונים שעל שפת הים. על אחד הכסאות ־ אותו הכסא היה בהיר־צבע ושל עור ומן החור שבקצהו השמאלי ביצבצו ונראו לעין שערות־סוס – עמד צקלון שחור. את הצקלון הזה היה ממלא באותה שעה בניירות, גליונות ה“טיימס” ובקבוק של אוֹ דיקוֹלוֹן. היום היו ישיבות של “חברת הקונציסיה למכרות הזהב” ושל “החברה החדשה למכרות פחמים”, והוא נסע העירה על מנת להשתתף בישיבות הללו, שכן מימיו לא נעדר מאחת הישיבות של וועד ההנהגה. אילו נעדר “מישיבות וועד ההנהגה” היו רואים בזה הוכחה יתירה שהוא הולך ומזדקן, והדבר הזה היה קשה לו מנשוא; הרוח הפורסייטית השקדנית והקנאית שבקרבו, התקוממה כנגד ההנחה הזאת.

בשעה שעמד ומילא את צקלונו השחור היה מראה עיניו כאילו היו מוכנות בכל רגע להתלהב מחמת זעם. כך נוצצות עיניו של תלמיד בית הספר המעונה ומוצק על ידי חבריו, אלא שהוא מושל ברוחו משום שהוא מתיירא מפני רוב מנינם. ודזשוליון הזקן משל ברוחו ובכוח ־ההתאפקות המופלא, שהיה מצוי בו ושעכשיו הלך ופחת לאט לאט, כבש בקרבו את רגשי ההתמרמרות, שעורר בו מצבו של עכשיו.

הוא קבל מאת בנו מכתב שאינו אומר כלום. במכתב זה מדבר הנער דברים שבכללות, שאינם מן הענין, ומשתמט מלהשיב תשובה ברורה. “ראיתי את בוזיניי”, הריהו כותב, “ונוכחתי שאין הוא האדם פושע. כל מה שאני מרבה להסתכל בבני אדם, הריני מוסיף חיזוק לדעתי, שאינם לא טובים ולא רעים אלא מגוחכים או ראוים לחמלה. אתה ודאי לא תסכים לדעתי!”

ואמנם דזשוליון הזקן לא הסכים לדעת בנו; הוא חשב כי אך ציניסמוס הוא לדבר דברים כגון אלה. הוא טרם הגיע לידי זקנה מופלגה כזו, שאפילו אדם מן הפורסייטים, אשר קיפח את האילוזיות ואת העיקרים שהיה מטפח אותם בשקידה יתירה לצורך חיי המעשה אף על פי שלא האמין בהם, אשר קיפח את כל תענוגות הגוף ולבו הוכה מכת מות משום שלא היה לו מה לקוות עוד ־ שאפילו אדם כזה פורץ את כל הסייגים ומדבר דברים, שלא היה מעז מימיו להוציאם מן השפה לחוץ.

אפשר שאמונתו ב“טוב” וב“רע” לא היתה גדולה מזו של בנו; אלא שהוא היה אומר, שאינו יודע ושאינו יכול להגיד דבר בענין זה; אולי יש כאן קורטוב של ממש. והואיל וכך, למה יגזול אדם מעצמו טובה אפשרית על ידי דיבורים של כפירה, שאין בהם צורך?

הוא היה רגיל לבלות את ימי הפגרה שלו בין ההרים, שאהב אותם אהבה עזה, אף על פי שמימיו לא עשה שם דברים שיש בהם מן האבנטורה ומן העזות היתרה (שכן פורסייטי אמתי היה בנידון זה)). ובשעה שלאחר היגיעה של הטיפוס והעלייה למעלה נתגלה לנגד עיניו המראה הנפלא, הוא חש והרגיש בבירור בישותו של כוח אדיר ונשגב המושל על כל התוהו והבואו של יצרי אדם ומאוייו, על כל התהומות הקטנות והפתחים הזעירים והמגוחכים של החיים. הרגשה זו הקריבה אותו קרבה יתירה אל האמונה, עד כמה שרוחו העסקנית והמעשית היתה עלולה לכך.

אבל כבר עברו הרבה שנים מאז היה בפעם האחרונה בין ההרים. הוא הוליך לשם את דזשון פעמיים בזו אחר זו, ולאחר מיתתה של אשתו, ומתוך צער ומרירות אנוס היה להודות בינו לבין עצמו, שכבר תש כוחו מלהיות מהלך ומטייל ברגל.

וכבר עברו ימים רבים מאז רוחו זרה לאמונה ישנה בסדר־עולם נשגב שסיגל לו בהיותו שרוי בהרים.

גלוי וידוע היה לפניו שזקן הוא, ואף על פי כן הרגיש בעצמו שצעיר הוא; והדבר הזה ציער אותו הרבה. הוא היה מיצר ומתבלבל כשעלה על דעתו, שאדם כמותו, אשר כל ימיו היה זהיר כל כך, נגזר עליו להיות אב ואבי־אב לבריות, אשר דומה כאילו נוצרו לצרות ופגעים. הוא אינו יכול לדבר רעות בדזשו – מי יכול להטיל דופי בנער נעים וחביב זה? – אבל מצבו בחיים עלוב הוא וראוי לחמלה, ועסקה של דזשון רע ומר הוא כמעט במידה לא פחותה מכן. הדבר נראה כגזרה מן השמים, וגזירה מן השמים היתה מאותם הענינים, אשר אדם בעל אופי כמותו לא יכול להבין אותם ואף לא לשאת ולסבול אותם.

כשכתב את מכתבו לבנו, לא הגה לאמתו של דבר שום תקוה כי יהא בזה כדי להועיל כל שהוא. עוד מזמן הנשף אצל רודזשר הוא ראה בעליל את מצב־הדברים כהוויתו – הוא היה מהיר לעמוד על טיבו של דבר יותר משאר הבריות ־ ומאחר שהיתה לנגד עיניו הדוגמא של בנו הוא היטיב לדעת מכל הפורסייטים כולם, שאותה הלהבה החוורת שורפת את כנפיהם של בני האדם, בין לרצונם ובין שלא לרצונם.

בימים שלפני אירוסיה של דזשון, בזמן שהיא ואשתו של סומס היו מצויות תמיד זו אצל זו, התבונן אל אירין יפה והרגיש בקסם שהיא עלולה לנסוך על הגברים. היא לא היתה מן המתאוות למצוא חן ואף לא גנדרנית ־ מושגים החביבים ללבם של בני דורו, האוהבים להגדיר את הענינים במלה נוחה ורחבה, שאינה אומרת כלום ־אלא היא אשה שיש בה סכנה. הוא אינו יודע משום מה. אילו אמר לו אדם שיש סגולה מיוחדת המוטבעת בכמה נשים מטבע ברייתן ־ כוח של מדוחים ופיתוי הפועל את פעולתו שלא לדעתן, היה משיב ואומר: “הבלים”! היא היתה אשה מסוכנה, ודי בכך. הוא רצה להעלים עיניו מן הענין הזה. אם הדבר הגיע לידי כך, יהא כך; הוא לא רצה שוב לשמוע על אודות הענין הזה מאומה ־ הוא רצה אך להציל את מצבה של דזשון ואת מנוחת נפשה. הוא עדיין קווה, שאפשר שיבוא יום והיא תהיה לו שוב לנוחם ולמשען.

ומשום כך עמד וכתב את המכתב. אבל התשובה לא הניחה את דעתו ולא ביררה לו כלום. למעשה הביאה שיחה זו את דזושוליון־הבן רק לידי מליצה משונה מעין זו: “סבור אני שהוא נסחף בזרם”. בזרם! מה טיבו של זרם זה? ומה טיבו של מין סגנון־לשון חדש שבא לעולם?

הוא נאנח והניח את הנייר האחרון מניירותיו אל תוך הצקלון שלו; הוא הבין היטב משמעותה של אותה המליצה.

דזשון יצאה מחדר האוכל ועזרה לו ללבוש את מעיל־הקיץ שלו. על פי מלבושה ומתוך ארשת פניה הזעירים והמביעים החלטה הכיר מיד מה שעתיד לבוא.

“הריני נוסעת עמך”, פתחה ואמרה.

“דברים של שטות את מדברת, חביבה שלי; אני הולך ישר אל הסיטי. איני יכול לתתך לשוטט בעיר!”

“עלי לבקר את הגברת סמיטש הזקנה”.

“כל ימיך את עסוקה ב,חלכאים העלובים' שלך!” רטן דזשוליון הזקן, הוא לא האמין באמשׁלה שלה, ואף על פי כן לא עמד על דעתו ולא מיחה בידה. הוא ידע שקצר כוחו לעמוד בפני קשיות ערפה.

בתחנת וויקטוריה הושיב אותה במרכבה, שהוזמנה בשבילו מלכתחילה – סימן מובהק, שלא היה בו מן הקטנות של אהבת עצמו ומדקדוקי עניות.

“ראי לבל תייגעי עצמך, יקירה שלי”, אמר אליה ולקח לו מרכבה ונסע אל הסיטי.

דזשון נסעה תחילה אל אחד הרחובות הצדדיים של שכונת פדינגטון, ששם דרה הגברת סמיטש – אשה זקנה, שכירת ־יום, שהיא היתה לה למחסה. אולם לאחר ששהתה עמה חצי שעה ושמעה את קינותיה הרגילות והשפיעה עליה דברי תנחומים, נפטרה ממנה ונסעה אל סנטהופ גייט. הבית הגדול היה סגור ואפל.

היא החליטה לחקור ולברר את הכל, ויהי מה. מוטב שתראה עין בעין את הגדולה שברעות ותתגבר עליה. היא גמרה בלבה לבקר תחילה את דודתו של פיל, את הגברת ביינס ואם לא יוודע לה מפיה דבר, תקום ותלך אל אירין עצמה. אלא שלא היה לה מושג ברור מה יועילו לה הביקורים הללו.

בשלוש שעות באה אל לאונדס סקווייר. כיון שידעה בעצמה שפורענות עתידה להתרגש עליה, לבשה מתוך אינסטינקט של אשה את מבחר שמלותיה ויצאה למלחמה מתוך אומץ רוח כאותו של דזשוליון הזקן גופו. הרטט שלה נהפך והיה למאמץ־כוח וקנאה.

בשעה שהודיעו לגברת ביינס, היא דודתו של בוזיניי (שמה היה לואיזה), את דבר ביאתה של דזשון, התעסקה גברת זו בבית־הבישול ונתנה הוראות למבשלת, כי היא היתה בעלת־בית מצויינה וידעה ש“סעודה טובה הריהי דבר חשוב ביותר”, ככל אשר רגיל היה ביינס לאמור תמיד. לאחר שסעד את סעודתו היה ביינס עושה את מלאכתו בדרך מעולה. הלא הוא אשר בנה בקנסינגטון את השורה הנאה והמצויינה של בתים גדולים ואדמומים, אשר התחרו עם כמה בתים אחרים בשל הזכות להיקרא " המכוערים ביותר בלונדון".

כיון ששמעה מרת ביינס את שמה של דזשון, מיד רצה אל חדר משכבה ונטלה שתי אצעדות רחבות מתוך קופסא של עור אדום, שהיתה חבויה במגרה נעולה, ושמה אותן על פרקי ידיה הלבנים – שכן נתייחד לה במידה יתרה אותו “חוש הרכוש והקנין”, אשר כידוע לנו הריהו משמש אבן־בוחן לפורסייטיסמוס ויסוד מוסד למידות טובות.

מתוך המראַה הקבועה בתוך ארון הבגדים שלה, שהיה עשוי עץ לבן, נשקפה לעיניה בבואת גופה הרחב, ששיעור קומתו היה בינוני ושניכרה בו נטייה להתעבות; אותו הגוף היה עטוף שמלה, שמלאכתה נעשתה על פי הוראתה של עצמה ושחצאי־הגוונים שלה הזכירו את מראה הטיח של כתלי המסדרונים שבבתי־מלון גדולים. היא נשאה את ידיה אל שערותיה ומישמשה בהן פה ושם והיטבה אותן שתהיינה קבועות יפה על ראשה, ועיניה נתמלאו באותה שעה ריאליסמוס שלא מדעת, כאילו עתידים היו להתרגש עליה גדולי הפגעים שבחיים, שעליה להלחם עמם ולהחלץ מהם. בנערותה היו לחייה צחות כחלב וורודות כשושנים, אבל משבאה בשנים נעשו בהרות בהרות; וכשעמדה עכשיו ופייכה את מצחה בפוך, ניצנץ שוב בעיניה אותו המבע של פיכחות קשה. היא הניחה מידה את מזרה־הפוך, עמדה דומם לנוכח הזכוכית והשתדלה להשרות זיו של חיוך על חוטמה הגדול ורב־המידות, על סנטרה (שלא היה גדול מעולם, אלא עכשיו, עם התְעַבות צוארה, נתקטן שיעורו עוד יותר) ועל פיה התלוי ודק־השפתים. וכדי שלא למעט את הרושם של חיוך זה מיהרה ואחזה את שולי שמלתה בשתי ידיה וירדה מטה.

היא היתה מצפה לביקור זה כל הזמן האחרון. הגיעו אליה שמועות, שהיחסים שבין בן אחיה ובין כלתו אינם כתיקונם. איש מהם לא סר אליה זה כמה שבועות. היא הזמינה כמה פעמים את פיל לסעוד אצלה, אלא שבכל פעם נתקבלה ממנו תשובה אחת ש“הוא טרוד ביותר”.

תקפה אותה חרדה אינסטינקטיבית ובענינים שכאלה היה האינסטינקט של אשה זו חד ביותר. היא היתה ראויה להיות מבנות הפורסייטים; בהסכם להשקפתו של דזשוליון־הבן היתה לה זכות גמורה לכך, ולפיכך כדאית היא שנספר את פרשת עלילותיה.

היא השיאה את שלוש בנותיה שלא לפי זכותן ערכן, ככל אשר אמרו עליהן הבריות. משום שנתייחד להן אותו הכיעור הטיפוסי שאינו מצוי אלא בבנותיהם של בני המעמדות העוסקים באומנויות. שמה היה מפורסם בוועדים של העורכים כל מיני שעשועים – כנשפי מחולות, מחזות תיאטרליים ובאזארים לטובת דברים שבצדקה הכרוכים עם הכנסיה, והיא לא שיתפה מעולם את שמה באחד הענינים הללו אלא אם היתה מובטחה מראש שהכל ערוך ומסודר כל צרכו.

היא החזיקה בדעה, ככל אשר אמרה זאת לעתים קרובות, שהכל צריך להיות מיוסד על בסיס מסחרי, משום שכל עיקר התפקיד של הכנסיה, של גמילות חסדים ושל כל דבר בכלל אינו אלא לתת חיזוק לבנין ה“חברה”. ולפיכך כל עסקנות שאדם עושה על דעת עצמו נחשבה בעיניה לדבר שאינו מן המוסר. רק האורגאניזאציה הרי היא דבר של ממש, משום שהאורגאניזאציה בלבד יש בה כדי לתת בטחון לאדם שיקבל גמול בעד ממונו שהוציא. אורגאניזאציה – ושוב פעם אורגאניזאציה! אין ספק, שהיא היתה משמשת מה שדזשוליון הזקן היה קורא לו “אומן לאותו דבר”, אלא שהוא לא הסתפק בכך והיה מכנה לאשה זו “רמאית”.

מעשה־השעשועים לדברים שבצדקה, שהיתה משתפת בהם את שמה, היו מסודרים סדור מופלא כל כך, שכל זמן שהנדבות טרם נמסרו למי שנועדו היו דומות לחלב שניטלה השמנת שלו, משום שלא היתה בהן אף טיפה אחת מן השמנת של רחמי אדם ונדיבות לבו. אלא שהיתה מכריזה וחוזרת ומכריזה שהרגשנות מידה מגונה היא לאדם. ולאמתו של דבר היתה אשה זו חקרנית במקצת.

אשה גדולה וטובה זו, שהיתה חשובה ומכובדה ביותר בקרב חוגי אנשי הכנסיה, היתה משמשת אחת הכוהנות הגדולות במקדש הפורסייטיסמוס והיתה שוקדת יומם ולילה על אש הקודש של אלוהי הרכוש והקנין, אשר על גבי המזבח שלו כתובים הדברים המרחיבים את דעתו של האדם: “אפס תמורת אפס, ותרומת חצי שילינג רק מועט מן המועט”.

משנכנסה אל בית, מיד היו הכל מרגישים שנכנס ובא דבר־מה ממשי ומוצק, ואפשר שזוהי הסיבה שגרמה לכך שהיא היתה חביבה כגבאית של צדקה. כך דרכם של הבריות, שכיון שהם משלמים ממון הרי הם מבקשים דבר ממשי; וכשראו אותה באולמים של נשפי צדקה כשהיא מוקפת גדוד העוזרות והמשמשות שלה ומתנוססת בהדר תפארת חוטמה רב־המידות ודמות גופה הרחב והמוצק היתה בעיניהם כגנרל מפקד צבא מלחמה.

רק פסול אחד נמצא בה, הלא הוא החסרון של שם כפול. היא היתה משמשת בעלת יכולת בשדרות העליונות של המעמד הבינוני עם מאות החוגים והכנופיות שלו, שהיו נפגשים יחד בשדה־הקרב של מעשה צדקה המשותף לכולם, ובשדה־הקרב הזה נתגלגלה לידם ההזדמנות הנעימה לבוא במגע עם בני החברה העליונה, החברה לאמתה. היא היתה תקיפה בחוגי החברה שלה, בקרב אותו הציבור הרחב, החשוב ורב־היכולת ביותר, אשר המוסדות, הכללים ו“העיקרים” המסחריים־הנוצריים שנתגשמו בגברת ביינס היו שם דם־חיים לאמתו, שנזל בעורקיו באין מעצור, היו עסקי משא ומתן לאמתם ולא חיקוי סרק של עסקי משא ומתן כאותו המצוי אצל הציבור הקטן של בני מרום עם הארץ. מי שהיה מכיר אותה, היה מרגיש שאשת חיל היא ־ אשת חיל, שמימיה לא באה לידי חולשה ולא וויתרה על שום דבר, אם אך יכלה להימנע מזה.

היחסים שבינה ובין אביו של בוזיניי, שהיה מלגלג עליה לעתים קרובות ליגלוג אכזרי שאין לו כפרה, היו רעים מאין כמוהם. כשהיתה מדברת אליו עכשיו, היתה קוראה לו “אחי המסכן, היקר שלא היה מן החרדים”.

היא קידמה את פני דזשון בברכת שלום מתוך אותה ההתלהבות הנפרזה, שהיא היתה מומחה לה. היא קצת פחדה מפניה, עד כמה שאשה שכמותה החשובה בעולם המסחר והכנסיה הנוצרית עלולה היתה לפחוד, ־ שהרי אף על פי שדזשון היתה נערה צעירה ורכה, עם כל זו היתה שרויה עליה חשיבות מרובה, שחלקו לה עיניה המביטות בעוז וללא פחד. ולא עוד אלא שהגברת ביינס הבחינה בעינה החדה שמתחת לאותה הישרות והתגלות־הלב שבמנהגה של דזשון מתעלמת מידה גדולה משל הטבע הפורסייטי. אילו היתה הנערה אך גלוית־לב ועזת־רוח, היתה הגברת ביינס חושבת אותה ל“מטורפת” והיתה מבזה אותה; אילו היתה אך אשה פורסייטית בלבד, כגון פראנסי, היתה פורשת עליה כנפי חסותה כאדם הראוי לכך מפעת ערכו החשוב; אבל דזשון עם כל קטנותה ־ הגברת ביינס היתה מכבדת על פי רוב את שיעור הכמות המרובה – היתה מעוררת בה רגש של חרדת לב; והיא הושיבה אותה על כסא ממול החלון.

היה עוד טעם אחר לכבוד שנהגה בה, טעם אשר הגברת ביינס שהיתה מן המבקרים הוותיקים של בית התפילה ועוסקת בענינים של קדושה וודאי לא היתה מודה בו בגלוי: היא שמעה לעתים קרובות מפי בעלה שדזשוליון הזקן הריהו עשיר גדול, ומפני הנימוק הזה, המעולה מכל הנימוקים בעולם, היתה הוגה חיבה יתירה לנכדתו. כיום היתה שרויה באותו מצב הנפש של התרגשות וחרדה, שמתוכו אנו קוראים באחד הרומנים מעשה בבחור אחד המצפה לירושה, והננו חרדים שמע יעשה המחבר מעוות נורא, וסופו של אותו הבחור לקפח את הירושה.

היא הסבירה לה פנים ונהגה בה חביבות יתירה; היא לא הכירה עד עכשיו הכרה ברורה כל כך כמה יקרה וחמודה היא נערה זו. היא שאלה לשלומו של דזשוליון הזקן. אכן זקן מופלא הוא אותו זקן; מהלך בקומה זקופה ומראהו צעיר ורענן, – ובן כמה הוא? בן שמונים ואחת! מי פילל כזאת! ועדיין הם שרויים על חוף הים? וודאי יפה להם שם! ודזשון וודאי מקבלת ידיעות מאת פיל יום יום? ובשעה ששאלה שאלה זו בלטו עיניה האפורות בליטה יתירה, אבל דזשון לא השתמטה מפני מבטה.

“לא”, ענתה ואמרה, “הוא אינו כותב לי כלל!”

הגברת ביינס השפילה עיניה; היא עשתה זאת שלא מדעת, אבל השפילה. ואולם תיכף ומיד התאוששה.

“דבר המובן מאליו הוא. הרי כך דרכו לעולם”.

“האמנם כך דרכו?” אמרה דזשון.

הקיצור שבתשובה זו הבריח לרגע אחד את החיוך הנעים מעל שפתי הגברת ביינס; ואולם היא העלימה את הדבר על ידי תנועה מהירה שמתוכה היטיבה והחליקה את שמלתה. “אמנם כן, יקירה שלי”, ענתה ואמרה, “אדם קל דעת הוא מאין כמוהו ואין לדקדק עמו ולהקפיד על מעשיו!”

דזשון באה פתאום לידי הכרה, שהיא מבזבזת את זמנה לבטלה; שהרי אפילו אם תשאל שאלה ברורה כל צרכה, לא תציל מפי האשה הזאת דבר.

“וכי את רואה אותו?” שאלה כשפניה מאדימים אודם מרובה.

נטפי זיעה ביצבצו על מצחה של הגברת ביינס מתחת לשכבת הפוך.

“הן! איני זוכרת מתי היה בפעם האחרונה – ואולם בימים האחרונים לא ראינו אותו אלא לעתים רחוקות. הרי הוא עסוק כל כך בבנין ביתו של בן דודך; שמעתי שבמהרה יגמור אותו. עלינו לערוך סעודה קטנה לכבוד המאורע הזה;הואילי לבוא אלינו ולבלות אתנו את הנשף!”

“יישר כוחך”. אמרה דזשון. ושוב הירהרה בלבה: “אני מאבדת את זמני לבטלה. אשה זו לא תגיד לי כלום”.

היא קמה ונתכוונה ללכת. באותה שעה התרגשה תמורה במנהגה של הגברת ביינס. גם היא קמה ממקומה, שפתיה נתעוותו והיא הנעה את ידיה תנועה נרגזה. הרי ברור בעליל, שהתרחש דבר־מה רע ומר. היא לא נועזה לשאול על אודות הדבר הזה את הנערה הזאת, שעמדה כאן לפניה והיא קטנת־קומה, והיא דקה וישרת־גזרה ופניה אמיצים ורישום של תקיפות מסביב לפיה ועיניה מפיקות כעס. היא לא נועזה לשאול, אף על פי שלא היה ממנהגה להתיירא מפני שאלות – הרי כל סידור העסקנות הציבורית שלה היה מיוסד על שאילת שאלות!

ואולם אחרית זו של הענין היתה כל כך קשה, שזיעזעה את עצביה, שהיו תמיד כתיקונם וחזקים למדי. הן עוד הבוקר הזה אמר אליה בעלה: “אותו זקן דזשוליון וודאי יש לו מאת אלף לירות!”

והנערה הזאת עומדת כאן ופושטת את ידה – פושטת את ידה!

מי יודע, אפשר שהסיכוי שנערה זו תהיה לבת משפחתה הולך ואובד, ואף על פי כן לא נועזה לדבר.

עיניה הביטו אחרי דזשון, שהלכה הלוך והתקרב אל הדלת.

הדלת נסגרה.

באותה שעה ננערה הגברת ביינס ממקומה והשמיעה קול קריאה ורצה כשהיא מטלטלת את גופה המסורבל אילך ואילך, וחזרה ופתחה את הדלת.

היא איחרה את המועד! היא שמעה את קול־הנקישה של דלת־המבוא שנסגרה ועמדה תחתיה בפנים מביעים כעס גדול ויגון.

דזשון הלכה ברחוב מתוך המהירות של צפור המיוחדה לה. עכשיו שנאה את האשה הזאת, אשר בימים טובים מאלה היתה סבורה עליה שאשה טובה וחביבה היא. וכי כך היו הולכים ומפטרים אותה בלא כלום והיא תוסיף לשאת ולסבול את היסורים שגורמת לה אי־הידיעה?

היא גמרה בלבה ללכת אל פיל עצמו ולשאול אותו מה כוונתו הלא לה המשפט לדעת זאת. היא נחפזה ואחזה את דרכה אל סלון־סטריט ובאה במהירות אל הבית ששם דר בוזיניי. היא עברה דרך פתח הבית ועלתה על המדרגות ולבה דפק בקרבה דפיקה של מכאוב.

כשהגיעה אל ראש המדרגה השלישית עמדה כדי לשאוף רוח. היא החזיקה במעקה והטתה את אזניה והקשיבה – אף קול הברה כל שהוא לא נשמע מלמעלה.

היא עלתה על המדרגה השלישית ופניה חוורו כסיד. היא ראתה את הדלת ועליה הטבלה ששמו חרות על גבה. ומיד התנדפה וחלפה אותה אמיצות הרוח שהביאה אותה לידי כך.

באותה שעה נתחוור לה טיב דרכה ומנהגה לכל מלוא משמעותו. חום קודח עבר את כל גופה; כפות ידיה רטבו מתחת למשי הדק של נעלי־ידיה.

היא נרתעה לאחוריה אל המדרגה, אבל לא ירדה מטה. היא נשענה על המעקה והתאמצה לדכא בקרבה הרגשה שהיא נחנקת; והיא עמדה ולטשה את עיניה אל הדלת מתוך גבורת־לב איומה. לא! היא לא תרד מטה. מה אכפת לה מה יאמרו עליה הבריות? הדבר לא יוּדע לשום אדם! היא תנסה את הכל ויעבור עליה מה!

ולפיכך אנסה עצמה לעזוב את מקומה שאצל הקיר וצילצלה במצילה. הדלת לא נפתחה. ופתאום נסתלקו ממנה כל הבושה והפחד שלה. היא צילצלה שוב פעם ושוב פעם, כאילו אוותה לשמוע תשובה כל שהיא מתוך החדר הסגור והריק ולקבל פיצוי כל שהוא בעד כל הבושה והפחד שגרם לה ביקור זה. אבל הדלת לא נפתחה ודזשון חדלה מצלצל וישבה על השלב העליון וכיסתה את פניה בכפות ידיה.

אחר ירדה בחשאי מטה ויצאה אל החוץ. דומה היה לה כאילו עברה עליה מחלה קשה ואת לבה מילא באותה שעה אך חפץ אחד ־ לבוא הביתה מהר ככל אשר תוכל. דומה היה, שהבריות שנזדמנו לפניה ידעו היכן היתה ומה המעשה שעשתה. ופתאום – בעבר השני של הרחוב – נתגלה לפניה בוזיניי בכבודו עצמו. הוא בא מצד מונפילייה־סקווייר והלך אל בית דירתו.

היא הרתיעה עצמה ונתכוונה לפלס לה דרך בין המון המרכבות שברחוב ולעבור אליו. עיניהם נפגשו והוא הרים את מגבעתו. באותו רגע חלף על פניה אומניבוס והעלים אותו מעיניה; אבל בעוד רגע חזרה וראתה אותו מקצה המדרכה דרך פירצה שנבעה בשורת המרכבות – והנה הוא הולך לדרכו הלאה.

ודזשון עמדה תחתיה ללא־תנועה והביטה אחריו.

פרק שלושה־עשרה: הַשְׁלָמַת בִּנְיַן הַבַּיִת

“תוֹר אחד; זנב־שור אחד; שתי כוסות של פורטר”.

דזשמס ובנו ישבו וסעדו את סעודת הבוקר באולם העליון אשר לבית־האכל של פרֶנטש, במקום שאדם מן הפורסייטים עדיין יכול היה להשיג שם מטעמים אנגליים כהלכה.

בית־אוכל זה היה אהוב על דזשמס יותר מכל בתי־האוכל האחרים; כאן מצא מאכלים פשוטים, ערבים ומשביעים, ואף על פי שההכרח להתנהג כאדם בן זמנו והנטייה לכוון את מנהגיו לפי ההכנסה שלו, שהלכה ורבתה, קילקלו אותו בבחינה ידועה, בכל זאת היו רגעים בסיטי שתקפוהו געגועים על סירי הבשר של הימים מקדם. כאן היו משמשים את הסועד מלצרים שעירים וחגורי סינורות מבני האומה האנגלית; הרצפה היתה זרועה כאן נסורת ושלוש איספקלריות מוזהבות היו תלויות לנוכח עיניו של אדם ולא למעלה מהם. רק לפני זמן מועט סילקו מכאן את הקובות הקטנות, ששם יכול היה אדם להיות מיסב כדזשנטלמן גמור ואוכל להנאתו חתיכת־בשר מעולה עם תפוחי אדמה קמחניים, בלי אשר תראינה עיניו את שכניו.

הוא תחב את קצה מפת־הקינוח שלו אחורי הכפתור השלישי מכפתורי החזיה שלו, מנהג שאנוס היה להסתלק ממנו לפני כמה שנים מאז ישב בווסט אנד. הוא הרגיש שיאכל את המרק בהנאה ־ שכן כל הבוקר היה טורח בסידור אחוזתו של אחד מידידיו הישנים.

לאחר שתחב לתוך פיו פרוסה של לחם ישן, פתח ואמר:

“היש את נפשך ללכת אל רובין היל? התקח עמך גם את אירין? טוב תעשה אם תקחנה עמך. סבור אני, שיש שם הרבה דברים אשר מן הצורך הוא לפקח עליהם”.

“היא אינה רוצה ללכת עמי”, השיב סומס בלי להרים את עיניו.

“אינה רוצה? ומה טעמו של דבר? הלא היא תדור באותו הבית, וכי לא כך הוא?”

סומס לא ענה דבר.

“איני יודע מה היה לנשים שבימינו”, רטן דזשמס. "אותן שבזמני לא גרמו לי מעולם שום צרות. הריהי בת־חורין יותר מדאי. מפונקת היא – – ".

סומס הרים את עיניו והציץ בו: “איני רוצה שתדבר סרה”, ענה ואמר פתאום.

קמה דממה שלא השבתה אלא על ידי קול הלגימה שלגם דזשמס את המרק.

המלצר הביא את שתי כוסות הפוֹרטר, אבל סומס עיכב בידו ולא נתנו להעמידן על השולחן.

“לא כך היא המידה להגיש פורטר”, אמר אליו, “החזר את הכוסות והבא את הבקבוק”.

דזשמס התעורר מן ההירהורים שהשתקע בהם עם לגימת המרק והעיף מסביבו מבט מהיר.

“אמך חולה ושוכבת על מטתה”, ענה ואמר, “ויכול אתה לקחת את מרכבתנו לצורך הנסיעה לשם. סבור אני שאירין תאות בחפץ לב לנסוע במרכבה. אותו הצעיר בוזיניי ודאי יצפה לכם שם על מנת להראות לכם את הכל?”

סומס נענע בראשו.

“הנני ללכת לשם גם אני, כדי לראות בעיני כיצד גמר את המלאכה”, הוסיף דזשמס. אך אסע למצער הביתה ואחר אבוא לקחת את שניכם".

“אני אסע ברכבת”, השיב סומס. “אם טוב בעיניך לבוא אל ביתינו במרכבתך, אפשר שאירין תסע אתך, אלא שאין הדבר ברי בידי”.

הוא רמז למלצר להביא את החשבון ודזשמס פרע את דמי הסעודה.

הם נפרדו אצל בית התפילה סט. פאול. סומס הלך משם אל תחנת הרכבת ודזשמס עלה על אומניבוס ההולך למזרח העיר.

הוא תפס לו מקום בקצה, סמוך לנהג; במקום זה שימשו רגליו הארוכות מכשול לכל העולים אל האומניבוס והוא הציץ בכעס אל כל העוברים עליו, כאילו לא היתה להם רשות לבוא לכאן ולהסתפק מן האויר שלו.

הוא גמר בלבו להשתמש היום לאחר הצהרים בהזדמנות שתבוא לידו ולדבר עם אירין. דבר בעתו פועל נפלאות; ועכשיו שעמדה להעתיק את דירתה אל מחוץ לעיר, הרי ניתנה לה יכולת להתחיל לחיות חיים חדשים! הוא הכיר ברור, שסומס לא יוכל להוסיף ולהביט באורך רוח אל דרכה ומנהגה!

הוא לא נתן את דעתו להגדיר בבירור את הכוונה שייחד למלים “דרכה ומנהגה”; לשון זו היתה סתומה ומטושטשה כדרך לשונו של אדם מן הפורסייטים. ולא עוד אלא שלאחר סעודת־בוקר זו נתווספה לדזשמס מידה יתרה של אומץ־רוח.

כשבא אל ביתו, צווה לרתום את המרכבה וגם פקד על המשרת ללוותו ולנסוע עמו. הוא רצה להתנהג עמה בידידות רבה ולקנות את לבה בכל מה שיכול.

כשנפתחה לפניו דלת ביתו של סומס, שמע ברור את קול זמרתה, והוא מהר ואמר זאת מיד למשרתת, כדי לעכב בידה למנוע ממנו את הכניסה.

המשרתת השיבה, שאמנם הגברת בבית, אלא שאין היא יודעת אם תאבה לקבל אורחים.

דזשמס לא המתין עד שתבוא תשובה אלא פנה והלך ישר אל חדר האורחים מתוך אותה המהירות המיוחדה לו, שהיתה מפליאה תמיד את כל מי שראה את דמותו הארוכה ואת הארשת של השתקעות בהירהורים שהיתה שרויה על מראהו. הוא מצא את אירין שהיא יושבת אצל הפסנתר וידיה נחות על המנענעים; ניכר היה שהיא מטה אזניה לשמוע את הקולות שעלו מן המסדרון. היא ברכה אותו בשלום בלי לחייך כנגדו.

“חמותך חולה”, פתח ואמר מתוך תקוה שעל ידי כך יעלה בידו לעורר מיד בקרבה רגשי השתתפות בצער. “הריני כאן עם מרכבתי. ועתה היי ילדה טובה וחבשי מגבעתך ונסע יחד לטייל. הנסיעה תהיה יפה לך!”

אירין הביטה אליו כאילו אמרה לסרב, אלא שמיד חזרה בה ועלתה למעלה וירדה כשמגבעתה על ראשה.

“ולהיכן אתה רוצה להוליכני?” שאלה אותו.

“הנני לנסוע אל רובין היל”, אמר דזשמס כשהוא מפליט מפיו את המילים בחפזון; “הסוסים זקוקים לעימול־הגוף ואני מתאווה לראות כיצד נסתיימה שם מלאכת הבנין”.

אירין היססה מתחילה, אלא שנמלכה שוב ויצאה אל המרכבה; דזשמס הלך אחריה בסמוך לה, כדי להיות מובטח שלא תחזור בה.

רק לאחר שעברו כמעט חצי הדרך פתח ואמר: “סומס אוהב אותך אהבה עזה – הוא אינו נותן להטיח כנגדך אף מילה אחת; משום מה אינך משתדלת להראות לו אותות של חיבה כל צרכך?”

אירין הסמיקה וענתה בשפל קול: “איני יכולה להראות מה שאין בי”.

דזשמס הציץ בה בעין חדה;עכשיו שהיתה נתונה במרכבתו הרתומה לסוסיו ומונהגה בידי אנשיו של עצמו, חש בעצמו שהוא אדון למצב. היא לא תוכל להשתמט מפניו ולדחותו, וכמו כן לא תאבה להתריס כנגדו בפני הבריות.

“אין דעתי תופסת מה חפצך”, ענה ואמר. “הרי בעל מצוין הוא!”

תשובתה של אירין נאמרה בלחש וכמעט שלא נשמעה לאוזן מפני רעש המרכבות שברחובות. אזניו קלטו אך את המילים: “הלא אני נשואה לו ולא אתה!”

“למה את מדברת דברים שאינם מן הענין? הרי הוא נתן לך את כל אשר שאלה נפשך. הרי הוא מוכן תמיד להוליכך אל כל מקום, והנה עכשיו בנה לך אותו הבית מחוץ לעיר. ואת כל זה הריהו עושה משל עצמו, שכן את אין לך משלך כלום”.

“אין לי”.

דזשמס הציץ בה שוב פעם; הוא לא יכול לעמוד על ארשת פניה. לפי מראיה דומה היה כאילו עוד מעט ותגעה בבכייה, ובכל זאת –

“הרי כולנו השתדלנו להתהלך עמך בחביבות”, מלמל בלשון חטופה.

שפתיה של אירין רעדו; לחרדתו ראה דזשמס דמעה מתגלגלת בחשאי על לחיה. והוא חש מחנק בגרונו.

“כולנו אוהבים אותך אהבה רבה”, הוסיף ואמר, “ובלבד שאת” – הוא רצה לאמר “תיטיבי את דרכך”, אלא שחזר בו ואמר: – “ובלבד שתדבקי בו כל צרכך כיאות לאשה”.

אירין לא השיבה דבר וגם דזשמס חדל מדבר. השתיקה שלה הרגיזה אותו ובילבלה את דעתו; זו לא היתה שתיקה של מרדות וקשיות עורף, אלא להפך, שתיקה של הכָּנעות לכל מה שאמר. ואף על פי כן הרגיש, שיותר ממה שאמרה לו עדיין עצור תחת לשונה. אי אפשר היה לו לרדת לסוף דעתה.

ובכל זאת קשה היה לו להאריך בשתיקה.

“אותו בוזיניי הצעיר”, פתח ואמר, “וודאי ישא עכשיו את דזשון לאשה?”

מראה פניה של אירין השתנה והיא השיבה: “איני יודעת, שאל־נא אותה עצמה”.

“וכי אינה כותבת לך?”

“לא”.

“היתכן?” אמר דזשמס. “ואני סבור הייתי שידידות יתירה מצויה בינה ובינך”.

אירין הפנתה את פניה אליו ואמרה: “גם על הדבר הזה עליך לשאול אותה!”

“אכן מוזר הדבר”, אמר דזשמס כולו נבוך ומבולבל על ידי מבטה, “שאיני יכול לקבל תשובה פשוטה על שאלה פשוטה”.

הוא ישב ותהה על דחייה זו שדחתה אותו, ולבסוף לא יכול להתאפק וקרא:

“הנה הזהרתיך. את עוצמת את עיניך מראות את הבאות. סומס אינו מדבר הרבה, אלא שאני מרגיש שהוא לא יוסיף לשאת ולסבול את הדבר לאורך ימים. סופך שתקוטי בפניך ותגני רק את עצמך בלבד, ומה שרע מזה: איש לא ינוד לך ולא יעמוד לימינך!”

אירין הרכינה את ראשה הרכנה קלה וחייכה ואמרה: “הריני מביעה לך תודה רבה שהזהרתני”.

דזשמס לא ידע מה התשובה שישיב על הדברים האלה.

אחר הבוקר המזהיר, הרווי ברק שמש וחום, קם אחר הצהרים מזג־אויר אפור, מהביל ומדכא; נחשול כבד של עננים עם הגוון הצהוב של רעם הממשמש ובא עלה מפאת דרום וזחל ופשט הלוך ופשוט. ענפי האילנות היו תלויים ללא־תנועה מעל לדרך ועליהם לא נדו אף ניד כל שהוא. בתוך האויר הכבד נדף ריח הסוסים החמומים; הרכב והמשרת ישבו על מושבם בלי־נוע וחמורים והתלחשו לפעמים בלי להסב את ראשם.

לרווחתו הגדולה של דזשמס הגיעו סוף סוף אל הבית. שתיקתה והתאפקותה של אשה זו, שהיתה תמיד בעיניו רכה ונעימה כל כך, הבהילו אותו.

המרכבה הביאה אותם עד לפתח והם נכנסו אל הבית.

האולם היה מצונן ודומם כל כך, שדומה היה כאילו ירדו אל קבר; רטט חלף את גבו של דזשמס. הוא מיהר והרים את יריעות־העור הכבדות שבין העמודים שבין העמודים אשר עם החצר הפנימית וקריאה של קורת רוח פרצה מפיו שלא לדעתו.

שיכלול החצר היה באמת מצויין ועשוי ברב טעם. הרעפים האדומים־הכהים, שהשתרעו משיפולי הקירות עד לשפת קבוצה עגולה של אירוסים,שהקיפו אגן של שיש לבן הקבוע בתוך ווילאות־העור הארגוונים, שהיו מתוחים לכל אורך העבר השני של החצר מזה ומזה לתנור גדול לבן־רעפים. החלק האמצעי של גג־הזכוכית היה פתוח והאויר החמום שבחוץ פרץ ונכנס לתוך פנימו של הבית.

הוא עמד כשידיו שלובות אחורי גבו וראשו מוטה לאחור כלפי כתפיו הגבוהות והצרות והסתכל במכלולי העמודים ובתבנית הזר שעבר מתחת לגזוזטרה סביב הקירות, כשעינם כעין השן. ניכר היה שהבנאי לא היה קמצן ביגיעה ועמל. ואכן היה הבית הזה ביתו של דזשנטלמן לכל דבר. הוא ניגש אל הווילאות ולאחר שהבחין כיצד היו קבועים הפריד ביניהם והתיקם לכאן ולכאן ולנגד עיניו נגלה אולם־התמונות, שנסתיים מתוך חלון גדול לכל מלוא שטח הקיר הקיצוני. רצפת האולם היתה עשויה עץ אלון שחור ועין קירותיו הלבנים כעין השן. ודזשמס הלך הלוך ושוטט בבית ופתח דלתות והסתכל והציץ בכל פינה. הכל היה מתוקן תכלית התיקון ומוכן לשימוש תכף ומיד.

ולבסוף הוא חזר אל החצר כדי לדבר עם אירין וראה אותה כשהיא עומדת בפתח הגן עם בעלה ועם בוזיניי.

אף על פי שדזשמס לא היה אדם בעל הרגשה דקה ביותר, בכל זאת הבחין מיד שנפלה מחלוקת ביניהם. הוא נגש אליהם ומאחר שלא ידע מה טיבה של מחלוקת זו ניסה מתוך מבוכה קלה להשכין שלום ביניהם.

“השלום, מר בוזיניי?” פתח ואמר כשהוא מושיט לו את ידו. “אכן רואה אנוכי שביזבזת כאן ממון ביד רחבה!”

סומס הפנה את שכמו והלך לו. דזשמס הסב את מבטיו מעל פני בוזיניי הזועפים והציץ אל אירין ועמד והביע את מחשבותיו מן השפה ולחוץ ובקול: “הנה כי כן נפל פה דבר ואיני יודע מה טיבו. איש אינו מגיד לי כלום!” וכשנפנה והלך אחר בנו, שמע את בוזיניי צוחק צחוק קצר ואומר: "אכן השבח לאלוהים; מראיך כה– – " לדאבונו לא הגיע לאזניו סופם של דברים אלה.

מה מאורע התרחש כאן? הוא הביט לאחוריו. אירין עמדה בקרבה יתירה אצל האדריכל ומראיה לא היה דומה כלל למראה פניה הידוע לו. הוא נזדרז ורץ אחרי בנו.

סומס עבר באותה שעה את אולם התמונות.

“מה אירע?” שאלהו דזשמס. “מה טיבו של כל אותו הדבר?”

סומס הציץ בו מתוך השלוה הגאותנית המיוחדת לו, אלא שדזשמס הכיר יפה שהיה מלא חמת זעם.

“ידידנו זה”, ענה ואמר, “יצא שוב מגבולות התקציב שקבעתי לו, הנה אשר עשה. אלא הפעם אוי ואבוי לו!”

והוא נפנה וחזר אל הפתח. דזשמס הלך אחריו במהירות ועבר אותו וצעד בראש. הוא ראה את אירין מסירה את אצבעה מעל שפתיה ושמע אותה אומרות דבר מה בקולה הרגיל, ובטרם הגיע אליהם פתח ואמר תוך כדי הליכה: “שואת גשם ממשמשת ובאה, עלינו למהר לשוב הביתה. אתה, מר בוזיניי ודאי לא תלווה אלינו? לא? אמנם כזאת דימיתי. אם כך, היה שלום!” הוא הושיט לו את ידו, אלא שבוזיניי נמנע מליטול אותה בידו, כי אם הסב את פניו ממנו בצחוק ואמר אליו:

“היה שלום מר פורסייט. ראה לבל תשיגך השואה”. ובדברים האלה פנה והלך לו.

“שמע נא”, פנה דזשמס, “איני יודע – – –”.

אבל באותה שעה נתקלו עיניו במראה פניה של אירין, ומיד נשתתק ועצר בלשונו. הוא אחז את כלתו בזרועה והוליך אותה אל המרכבה. הוא הרגיש בבירור, בבירור גמור שנדברו להיפגש או מעין זה…

אין לך דבר בעולם הזה העלול להעביר איש מבני הפורסייטים על דעתו יותר מהגילוי שהוא מגלה, כי אותו חפץ שהוא גמר להוציא עליו סכום ידוע עלה לו בסכום מרובה כזה. ויש טעם והגיון לדבר, שהרי כל חכמת־החיים שלו מיוסדת על דיוק האוֹמֵד והחשבון שלו. אם אינו יכול לסמוך על ערכים מסויימים ומדוייקים של רכוש וקנין, בידוע שהקומפאס שלו כוזב הוא ונמצא שהוא משוטט על פני מים זידונים בלי הגה.

לאחר שקבע סומס את התנאים שלו במכתבו אל בוזיניי, ככל המסופר למעלה, שוב לא נתן דעתו אל יציאות הבנין. הוא היה סבור שההודעה שלו בדבר סכום־ההוצאות המוחלט תכלית ההחלט היתה ברורה ומפורשה למדי, ולפיכך לא עלתה על דעתו אף חששה כל שהיא שמא שוב פעם תרבינה ההוצאות על השיעור הקבוע. וכששמע מפי בוזיניי, שההוצאות עלו בארבע מאות לירות למעלה מן הסכום של שנים־עשר אלף, שנקבעו על ידו קביעה מוחלטת, הלבינו פניו מכעס. לפי החשבון שערך מלכתחילה צריך היה הבית הגמור לעלות לו בעשרת אלפים, והוא נזף בעצמו פעמים הרבה שהסכים להוצאות יתירות, שהיו חוזרות ונשנות. ואולם הביזבוז האחרון של בוזיניי היה מעשה עוול גמור. סומס לא יכול להבין בשום פנים כיצד יכול היה אדם לעשות מעשה־שטות כזה. אבל הוא עשה את המעשה, וכל המשטמה הישנה של סומס, כל רגשי הקנאה החבויה שבערו בקרבו ימים רבים התלכדו יחד לסערת זעם עקב מעשה־השגעון הזה, שהיה גולת הכותרת לכל עשי השגעון של אותו האדם. המידה של בעל הוגה־אמון ומסביר פנים, שהחזיק בה בזמן האחרון, נסתלקה ממנו. הוא החזיק בה לשם שמירה על אחד מקניניו ־ הוא אשתו ־ והוא זנח אותה לשם שמירה והגנה על קנין אחר.

“הנה כי כן!” קרא אל בוזיניי כשחזרה אליו יכולת הדיבור. “רואה אני שדעתך נוחה מעצמך כל צרכך. שעלי להגיד לך שטעית בי טעות גמורה!”

באותה שעה טרם ידע ידיעה ברורה מה היתה כוונתו בדבריו אלה, ואולם לאחר הסעודה ביקר את חליפת המכתבים שבינו ובין בוזיניי כדי להעמיד את הענין על בוריו. ומיד נתחוור לו שאין כאן מקום לפיקפוקים ־ אותו אדם אחראי בעד הסכום של ארבע מאות לירות, או על כל פנים הריהו אחראי בעד שלוש מאות וחמישים לירות מאותו הסכום ועליו לשלם את הכסף מכיסו.

ומשבא לידי מסקנה זו, הציץ בפני אשתו. היא ישבה במקומה הרגיל שעל הדרגש והחליפה את הסלסלה על אחד הצווארונים. היא לא דיברה עמו באותו הערב מלה אחת.

הוא נגש אל הקמין והסתכל בפניו שנראו לעיניו במַראָה ואמר: “ידידך הבוקאנייר עשה מעשה שטות ויקבל על כך את ענשו!”

היא הביטה אליו בבוז והחזירה: “איני מבינה כלפי מה אתה מדבר!”

“עוד מעט ותביני. אני מדבר כלפי דבר מועט, אשר בעיניך כאין הוא ־ כלפי הסכום של ארבע מאות לירות”.

“ובכן כוונת דבריך היא שאתה רוצה לכוף אותו לשלם את הסכום הזה בשביל אותו הבית המגונה?”

“אמנם כן”.

“ואתה יודע שעני הוא ואין לו כלום?”

“הן”.

“אם כן נקלה אתה מכפי שדימיתי!”

סומס נפנה מעל המראה ונטל שלא מדעת מעל כרכוב הקמין ספל של חרסינה ופרש מסביבו את שתי ידיו כאילו היה מתפלל. הוא ראה את חזֶהָ שהוא מתנופף עלה ורדת, ראה את עיניה המתקדרות מזעם, ובלי שים לב לעלבונו עמד ושאל:

“את מתנה אהבים עם בוזיניי?”

“לא, שקר הדבר!”

היא כוונה את עיניה אל עיני סומס והלז הסב את עיניו הצדה. הוא היה חוכך בדעתו אם להאמין לה או שלא להאמין, אלא שדבר זה היה גלוי וידוע לפניו שעשה מדחה בשאלו את השאלה הזאת; הוא לא ידע מעולם את המחשבות שהיא חושבת ואף לא יֵדע זאת לעולם. מראה פניה שהיו כחידה סתומה בעיניו, והמחשבה על מאות הערבים שראה אותה יושבת כאן כדרך שהיא יושבת עכשיו – ענוגה וסבלנית אבל כולה הרת תעלומה ולא ־ידועה לו – העלו את חמתו ללא שיעור.

“אך אבן את ולא אדם!” הפליט מפיו ולחץ את אצבעותיו בחזקה רבה כל כך, ששיבר את הספל הדק שבין ידיו. רסיסי הספל נפלו על השבכה של הקמין. ואירין חייכה ואמרה:

“דומה ששכחת שאותו הספל וודאי לא של אבן הוא!”

סומס תפס בזרועה.

" אין לך תקנה אלא מהלומות במידה הראויה", ענה ואמר, “הללו וודאי יעמידוך על דעתך!” ובדברים האלה נפנה ויצא מן החדר.

פרק ארבעה־עשר: סוֹמְס יוֹשֵב עַל הַמַּדְרֵגָה

סומס עלה באותו הערב אל המדור העליון של בית דירתו מתוך ההרגשה שהפריז על המידה והיה מוכן ומזומן לבקש מחילה על הדברים שהפליט מפיו.

הוא כיבה את העששית של גאז, שעדיין היתה דולקת במסדרון המוליך אל חדר המיטות. הוא הניח את ידו על כף־המנעול ושהה זמן מה אצל הדלת כשהוא מתכוון למצוא צורה נאותה להצטדקותו, לפי שלא רצה להראות לה שרוחו נסערה.

אבל הדלת לא נפתחה, והיא לא נפתחה אפילו בשעה שמשך אותה ולחץ את כף־המנעול בחזקה. וודאי סגרה משום־מה את הדלת ושכחה שסגרה אותה.

הוא נכנס אל חדר־הלבישה שלו, שגם שם היתה דולקת עדיין עששית־הגאז שהומך אורה, וניגש במהירות אל הדלת האחרת של חדר־המיטות. אבל גם היא היתה סגורה. אז הבחין וראה והנה המיטה המתקפלת שלו, שהיה משתמש בה לפעמים, היתה סדורה ועליה מוטלת כסות־הלילה שלו. הוא העביר את ידו על מצחו והוריד אותה כשהיא רטובה. באותה שעה הבין, שהחדר ננעל בפניו.

הוא חזר אל הדלת וטילטל בצנעה את כף־המנעול וקרא: “פתחי את הדלת, שומעת את? פתחי את הדלת!”

מן החדר עלה קול תנודה קלה, אבל לא נשמעה שום תשובה.

“שומעת את? הניחיני מיד להיכנס – הריני דורש ממך במפגיע הניחיני להיכנס!” אזננו קלטה סמוך לדלת את קול נשימתה, שהיה דומה לקול נשימתו של יצור השרוי בסכנה.

דממה כבושה ואכזרית זו, אי־יכולת זו לחדור אליה הפילו עליו פחדים. הוא חזר אל הדלת הראשונה וניסה לשברה כשהוא דוחק אותה בכל כובד גופו. הדלת היתה חדשה – הוא עצמו צווה להתקין דלתות חדשות בבית בחזירתם הביתה לאחר “ירח הדבש”. בחמתו הרים את רגלו כדי לבעוט בדלת, אבל מיד נזכר במשרתת והתאפק; ופתאום הרגיש שהוא נוצח וידו על התחתונה.

הוא צנח על כסא שבחדר־הלבישה ונטל ספר בידו.

אבל האותיות המודפסות נשתמטו מנגד עיניו ודומה היה שהוא רואה את דמות אשתו – הרי היא עומדת כאן ושערותיה הצהובות והפרועות שופעות על כתפיה הערומות ועיניה הגדולות והשחורות פקוחות לרווחה וכולה כחית־ציד מודחה ונמוגה מפחד. הוא עמד על מלוא כל הכוונה שבמרידה זו שמרדה בו. הכוונה היא שנסתלקה ממנו לעולם.

הוא לא יכול לשבת במנוחה וחזר אל הדלת. הוא שמע עדיין את קול תנועתה בחדר והוא קרא: “אירין! אירין!”

שלא לרצונו גילה קול קריאתו את סערת נפשו. באותה שעה נשתתק קול התנועה הרפויה שבחדר ושיתוק זה היה תשובה לקריאתו תשובה מבשרת רעה. הוא עמד באגרופים קפוצים והירהר מה לעשות.

פתאום התעורר ורץ בחשאי על קצות אצבעות רגליו אל הדלת האחרת ואימץ את כל כוחו לנפץ אותה. הדלת רעשה, אבל לא נשברה, הוא ישב על המדרגה וכיסה את פניו בכפיו.

שעה ארוכה ישב כאן בתוך החשכה; הלבנה הטילה דרך הארובה העליונה קו חוור, שהתארך וזחל לאטו על המדרגה עד המקום שהוא ישב שם. הוא ניסה לדון בדרך פילוסופית.

מאחר שנעלה בפניו את הדלת, שוב לא היתה זכאית שיהיא נוהג בה כמשפט בעל לאשתו והרשות בידו לבקש לו תנחומים אצל נשים אחרות!

אבל מיני תענוגות כאלה לא היו אלא פרי מדוחי דמיונו – לאמתו של דבר לא היה לו חשק למעשי גבורה שממין זה. הוא לא היה להוט אחריהם מעולם ולא היה רגיל בהם. הוא חש שלא ימצא לו תשלומים לעולם. את רעבו תוכל לשבור רק אשתו, אותה האשה שישבה עכשיו אחורי הדלתות הנעולות וכולה אבירות־לב וחרדה. שום אשה אחרת לא תוכל להועיל לו.

הכרה זו התרגשה עליו בכוח איום בשבתו כאן בחוץ בתוך החשכה.

הפילוסופיה שלו נסתלקה ממנו ואת מקומה תפסה חמת זעם. דרך מנהגה היתה דרך של פריצות שאין עליה כפרה והראויה לכל עונש שיש בידו לענשה. הוא לא השתוקק אלא לה בלבד, והיא מנעה עצמה ממנו!

והואיל וכך וודאי הריהי שונאה אותו לאמתו של דבר! אלא שעד עכשיו לא היה מאמין בזה. וגם עכשיו אינו מאמין בזה. הדבר אינו מתקבל על דעתו. ודומה היה לו כאילו קיפח לעולם את כוח־ההגיון שלו. אם היא, אשר תמיד חשב אותה שרכה וּוַתרנית היא מאין כמוה, עלולה היתה לעשות מעשה מוחלט כזה – מי יודע מה עתיד לקרות עוד?

אחר שאל את עצמו שוב פעם אם היו דברים בינה ובין בוזיניי. הוא לא האמין בזה; הוא לא יכול לכוף עצמו להאמין שזהו הטעם למנהגה עמו באותה שעה – אי אפשר היה לו לחשוב את המחשבה הזאת עד תומה.

אי אפשר היה לו לכלכל את המחשבה שמא יהיה זקוק לגלות את עסקי הנשואים שלו ברבים. כיון שלא היו בידו ראיות מכריעות עדיין היה ממאן להאמין, משום שלא רצה לענוש את עצמו. ואולם בעמקי לבו היה מאמין כל אותו הזמן.

אור הלבנה האציל זיו אפור על דמותו המכווצה, שנשענה אל קיר המדרגה.

בוזיניי אוהב אותה! הוא שנא את האדם הזה ועכשיו לא יחוס עליו. הוא ימנע עצמו מלשלם אף פרוטה אחת יותר מן הסכום של שנים־עשר אלף וחמישים לירות – הוא הסכום הקיצוני שקבע במכתבו. או טוב מזה, הוא ישלם אבל יתבעהו לדין על נזקים שגרם לו. הוא ילך אל זשובלינג ובוֹלטר וימסור את הענין לידם. הוא ידלדל דילדול גמור את הקבצן הזה שאין פרוטה בידו! ופתאום הוא נזכר – מה הקשר שבין המחשבות הללו? – פתאום הוא נזכר שגם אירין עניה ואין פרוטה בידה. שניהם קבצנים הם. והרעיון הזה גרם לו סיפוק נפש מוזר.

הדממה הפרעה על ידי שאון קלוש שנשמע מעבר לקיר. משמע שהיא עלתה סוף סוף על משכבה. תערב עליה שנתה ויערבו חלומותיה! אילו גם פתחה לפניו עכשיו את הדלת לרווחה, לא היה נכנס אליה!

ואולם שפתיו שנתכווצו מתוך חיוך מר רעדו, והוא כיסה את עיניו בכפות ידיו…

למחרתו של אותו היום לפנות ערב עמד סומס אצל החלון שבחדר־האוכל והציץ בפנים זועפים אל הסקווייר.

קרני השמש עדיין רעדו על האָדרים ועליהם הרעננים והרחבים נוצצו והתנופפו ברוח בקצב ובמידה לניגון, שהשמיעה תיבת־נגינה בקרן הרחוב. תיבת־נגינה זו היתה מנגנת וואלס, וואלס ישן נושן, שלא היה עוד מן המודה ושריתמוס הנעימה שלו היה בו מן העצב וממרירות הגורל. והיא מנגנת וחוזרת ומנגנת את הוואלס הזה, אף על פי שלא היה מי שירקד לקול הנגינה חוץ מעלי האילנות.

מראה האשה בעלת תיבת־נגינה זו לא היה שמח ביותר; היא היתה עייפה ובבתים הגבוהים לא נמצא מי שיזרוק לה אגורת נחושת. היא נטלה את כלי־הנגינה שלה והלכה לה, אלא שלאחר שעברה על שלושה בתים מהלאה למקום עמדתה הראשון עמדה והתחילה מנגנת שוב.

זה היה אותו הוואלס עצמו, שניגנו אותו בנשף המחולות שבבית רודזשר, בשעה שאירין היתה מרקדת עם בוזיניי. ולשֵׁמע המנגינה הלועגת לאידו שוב עלה באפו של סומס ריח הגארדיניות, שהיא נשאה אז בידה, כשם שעלה באפו בשעה שעברה על פניו ושערה מבהיק ונוצץ ועיניה ענוגות ורכות והיא מושכת אחריה את בוזיניי הלוך ומשוך דרך אולם המחולות הארוך לאין־קץ.

האשה בעלת תיבת־הנגינה סובבה את יד התיבה שלה הלוך וסובב; היא היתה טוחנת את הניגון שלה כל היום – היתה טוחנת אותו בסלוֹן סטריט הסמוך, ואפשר שהיתה טוחנת אותו גם לפני בוזיניי עצמו.

סומס חזר לאחוריו ונטל סיגאריטה מתוך הקופסה המגולפה ושב אל החלון. המנגינה משכה את לבו כאבן שואבת, ופתאום נשא את עיניו וראה את אירין. היא הלכה במהירות דרך הסקווייר ופניה מועדות הביתה; הסוכך שבידה היה מקופל והיא היתה לבושה בלוזה רכה וורודה עם שרוולים רחבים ותלויים מטה, שהוא לא היה מכיר אותה. היא עמדה לפני תיבת־הנגינה, הוציאה את הארנק שלה והושיטה לאשה מטבע.

סומס נרתע לאחור ותפס מקום בחדר, שממנו יכול היה לראות את אולם־הכניסה.

היא פתחה את הדלת במפתח שלה, נכנסה אל האולם, הניחה את הסוכך שלה, התיצבה לפני המראה והסתכלה בצלמה. לחייה היו סמוקות כאילו נכוו בחמה; שפתיה נפתחו מתוך חיוך. היא פשטה את זרועותיה כאילו לחבק את עצמה, ובאותה שעה נתנה קולה בצחוק, שהיה דומה לאנקת בכייה.

סומס זז ממקומו ויצא אל האולם.

“אכן נאה מראך – נאה מאד!” פתח ואמר.

ואולם היא חזרה לאחוריה כאילו נפגעה בירייה ונתכוונה לעבור על פניו ולעלות על המדרגה. אבל הוא חסם בפניה את הדרך.

“חפזון זה למה?” אמר אליה כשהוא מצמיד מבטו אל קווצה אחת מקווצותיה שהותרה והשתלשלה על אזנה.

כמעט שלא הכיר אותה. היא היתה כולה כבוערת באש – כל כך מבהיק ורווה היה ברק הגוון של לחייה, של עיניה, של שפתיה ושל אותה הבלוזה שאינה מצויה, שהיא היתה לבושה באותה שעה.

היא פשטה את ידיה והחליקה את הקווצה לאחור. היא נשמה נשימה מהירה ועמוקה, כאילו לאחר מרוצה, ועם כל נשימה ונשימה שלה דומה ששפע ועלה מתוך שערה ומתוך גופה ריח בושם כריחו של פרח, שפיתח את כוסו.

“בלוזה זו אינה נאה בעיני”, אמר לאטו, “הריהי רכה וחסרת־צורה!”

הוא שלח את אצבעו אל חזה, אבל היא הדפה אותו אחור:

“אל תגע בי!” קראה אליו.

הוא תפש אותה בכף ידה, אבל היא חלצה אותה מתוך ידו בכוח.

“והיכן היית?” שאל אותה.

“הייתי בשמים – מחוץ לבית זה!” ובדברים האלה קפצה ועלתה במרוצה על המדרגה.

בחוץ, סמוך לדלת הבית, ניגנה בעלת תיבת־הנגינה את ניגון הוואלס שלה, לשם תודה על המטבע שניתן לה.

וסומס עמד על מקומו ללא־תנועה. מה הדבר אשר עיכב אותו מלכת אחריה?

אפשר שראה בעיני רוחו את בוזיניי מציץ מגבוה מחלון הבית אשר בסלון סטריט, מציץ ומאמץ את חוש הראייה שלו כדי לצוד ברק זיו כל שהוא מדמותה של אירין ההולכת ומתעלמת מנגד עיניו? אפשר שחזה אותו כשהוא מצנן את פניו המשולהבים ושוגה בחלומות על הרגע, שבו הפילה עצמה בזרועותיו ונדחקה אל לבו ־ על ריח הבושם שלה, שעדיין הוא נודף בחלל האויר שמסביבו ועל קול הצחוק שלה שהיה כקול ענות בכייה?

חלק שלישי

פרק ראשון: עֵדוּתָהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת מַאקַנְדֶר

אנשים רבים, ובכללם גם עורך העתון “אוּלְטרַא־וִויוִויסֶקציוֹניסט”, שהיה באותו הזמן בעצם ימות עלומיו הרעננים, וודאי היו אומרים שסומס נהג שלא כמנהג גבר לאמתו, מאחר שלא שיבר את המנעולים של דלתות החדר אשר לאשתו ולא חלק לה מהלומות כראוי לה ולא החזיר אליו את האושר של חיי הנשואים.

אמנם היצר של מעשי אלמות שוב אינו מתרכך ואינו מתמעט הרבה על ידי רגשות החמלה האנושית כאשר לפנים, ואף על פי כן סבור אני שדעתם של חלק גדול של בני אדם אניני־רגש וודאי תנוח בהוודע להם, שסומס לא עשה אף אחד מהמעשים הללו. שכן מעשי אלמות אינם ממידתם של הפורסייטים, לפי שהם זהירים יותר מדי, ולא עוד אלא שבכללם לב רך להם. ובסומס היתה מצויה מידה ידועה של גאוה, אשר על פי שלא היה בה כדי להביאו לידי עלילה של נדיבות־רוח לאמתה, בכל זאת היתה מספיקה למדי למנוע אותו מלעשות מעשה של שפלות יתירה, פרט אולי במקרים של חמת־רתיחה גדולה ביותר. אבל בייחוד ויותר מכל היה איש פורסייטי מתיירא להיעשות מגוחך בעיני הבריות. וכיון שאי אפשר היה לו לסומס להכות את אשתו, שוב לא היה לו מה לעשות אלא להשתעבד בשתיקה למצב הדברים.

כל אותו הקיץ וימות הסתיו היה מוסיף להלך אל לשכת־העסק שלו, לסדר את התמונות שלו ולהזמין את ידידיו לסעוד אצלו.

הוא נשאר בעיר, משום שאירין סרבה לצאת ממנה. הבית אשר ברובין היל היה כולו גמור ומתוקן ואף על פי כן עמד ריק וללא בעלים. סומס קבל על “הבוקאנייר” בבית דין ותבע ממנו את הסכום של שלוש מאות וחמישים לירות.

עורכי הדין פְרִיק ואֵייבְּל קיבלו על עצמם להיות טוענים לבוזיניי וללמד עליו זכות. הללו הודו בעובדות, אלא שעירערו כנגד חליפת־המכתבים, וזו תמצית העירעור, אם נוציאו מקליפת הסיגנון של בעלי אומנות זו: אך שטות גמורה היא לדבר על “חופש־הפעולה לפי התנאים האמורים בחליפת מכתבים זו”.

על פי מקרה, שאינו מקרה בלתי מצוי בחוג המצומצם של עורכי הדין, הדיעו לאזניו של סומס כמה ידיעות על טיבו וענינו של לימוד־זכות זה. את הידיעות הללו המציא לו השותף העסקני שלו, בּסטרד, שנזדמן לו להיות מיסב בסעודה סמוך לעורך־הדין הצעיר טשַׁאנקרי.

הצורך לספר בעניני ה“אומנות”, המתעורר תמיד בקרב עורכי הדין מיד לאחר שהגברות פורשות מן השולחן, הוא שגרם לטשאנקרי זה, שהיה עורך־דין עול ימים ואדם שנשקפו לו עתידות, לשיח שיחה סתם עם שכנו, ששמו לא היה ידוע לו, כי בסטרד היה תמיד “נחבא אל הכלים” ובעולם המעשה לא היה לו שם.

ובכן סח לו טשאנקי, שנזדמן לידו משפט העומד להתברר בבית דין “ושיש בו ענין מוקשה ומסובך”. הוא הרצה לפניו את כל התסבוכת והקושי שבמשפטו של סומס, אלא ששמר שמירה מעולה את כל הסודות של אומנותו. והוא הוסיף ואמר, שכל האנשים, שעמם דיבר בענין זה, סבורים היו שאותו הענין הריהו מן החמורים ביותר. אמנם תוכן המחלוקת כשהוא לעצמו נקלה ופעוט הוא לדאבונו, אבל “הדבר חמור הוא עד מאוד לגבי הקליאנט שלו”. הוא חושש שהשופט יוציא את פסק הדין שלו לאלתר. אבל הוא יאמץ את כל כוחו – שכן יש כאן “ענין מוקשה ומסובך” – מה דעתו של שכנו בזה?

בסטרד שהיה מצניע־סוד מאין כמותו, שתק ולא אמר כלום, הוא סח את המעשה לסומס מתוך מקצת של שמחה לאיד, משום שרגש אנושי היה מצוי באדם מתון זה; וכשסיים את דבריו חווה את דעתו, שאותו הענין הריהו באמת “מוקשה ומסובך”.

אותו הפורסייטי שלנו עשה כאשר זמם לעשות ומסר את הדבר לידי “זשובלינג ובוֹלטר”. ואולם מן השעה שעשה זאת, התחרט שלא טיפל בדבר בעצמו. לאחר שקיבל העתק מכתב־הטענה של בוזיניי, עמד והלך אל הלשכה של עורכי הדין שלו.

בולטר, שהיה מתעסק במשפט זה, לפי שזשובלינג מת לפני כמה שנים, אמר לו שלדעתו ענין זה חמור הוא באמת ושיש את נפשו להוועץ עליו עם אחד המומחים.

סומס יעץ לו ללכת אל אחד היוריסטים המובהקים והם פנו אל עורך הדין המושבע ווֹטרבּוק שנחשב בעיניהם למעולה שבבעלי אומנות זו. הלז החזיק בידו את הכתבים ששה שבועות ואחר החזיר בכתב את התשובה שלהלן:

“הבירור האמתי של חליפת־המכתבים הזאת תלוי לדעתי בייחוד בכוונתם של שני הצדדים והוא יקבע על פי עדותם בשעת המשפט. סבור אני, שיש לנסות לקבל מאת האדריכל הודאה שלא היתה לו רשות להוציא יותר משנים־עשר אלף וחמישים לירות. בנוגע ללשון ‘חופש הפעולה על פי התנאים האמורים בחליפת־מכתבים זו’, שנתבקשתי להפנות את דעתי אליה, עלי לאמור שפרט זה מוקשה הוא, ואולם דעתי היא שבכלל יש לנהוג בנידון זה על פי פסק הדין בענין התביעה של בּוֹאלו כנגד חברת המלט”.

הם עשו כעצתו והציעו שאלות, ואולם למורת רוחם השיבו להם האדונים פריק ואייבל תשובה ערוכה בחריצות גדולה כל כך, שלא יכלו להפיק ממנה שום תועלת לעצמם.

בראשון לאוקטובר לפני הסעודה ישב סומס בחדר האוכל וקרא את חוות דעתו על ווטרבוֹק, תשובה זו הרגיזה את רוחו לא מפני פסק הדין בענין “בואלו כנגד חברת המלט”, אלא משום שהוא עצמו התחיל לחשוב בימים האחרונים שהענין מוקשה הוא; שכן היה בענין זה מן הפילפול החריף החביב ביותר על עורכי הדין. אישור דעתו של עצמו על ידי מומחה כווטרבוק וודאי היה בו כדי לגרום עגמת נפש לא לסומס בלבד, אלא לכל אדם.

הגיעו ימות הסתיו, עדיין היה מזג האויר נאה להפליא כמו בחודש אבגוסט. אכן לא נעים היה לו מה שהיה מיצר ונרגז כל כך; ולא עוד אלא שבערה בלבו תשוקה עזה לדכא את בוזיניי ולרמסו ברגליו.

אף על פי שלא ראה את האדריכל מאותו היום שנפגש עמו באחרונה ברובין היל, בכל זאת לא יכול להסתלק לעולם מן ההרגשה שהוא מצוי בקרבתו – לא יכול להשתחרר לעולם מזכר הוא ישב שקוע בהירהורים ועיניו מכוונות כלפי הקמין הריק, שהרי אף על פי שכבר פניו הצנומים עם עצמות־לחייו הבולטות ועיניו המלאות התלהבות. לא יהא זה מן ההפלגה אם נאמר עליו שהוא לא יכול להשתחרר לעולם מאותה ההרגשה, שהתעוררה בקרבו באותו הלילה שבו שמע את צווחת הטווסים – מן ההרגשה שבוזיניי משוטט מסביב לבית. וכשראה בערבים האפלים דמות אדם עוברת על ביתו, היה מדמה שזוהי דמותו של אותו האיש, אשר דזשורזש כינה אותו “בוקאנייר” – כינוי נאה ויאה לו.

הוא היה מובטח, שאירין עדיין נפגשת עמו; היכן היא נפגשת עמו וכיצד – את זאת לא ידע ואף לא חקר ודרש, כי פחד סתום וטמיר שמא יוודע לו יותר מדי מנעהו מלחקור ולדרוש. כל אותו הענין נראה לו עכשיו כדבר הנעשה במחתרת.

כששאל לפעמים את אשתו היכן היתה, – כי עדיין ראה צורך לעצמו לשאלה על כך, כמו שנאה לכל פורסייטי הגון – העמידה פנים מוזרים ביותר. היא משלה ברוחה בכוח מופלא, אבל היו רגעים אשר מאחורי המסוה שעל פניה, שעדיין חידה סתומה היו בעיניו כמו תמיד, הבחינו עיניו מין ארשת שלא ראה אותה מימיו.

היא נהגה עכשיו לסעוד את סעודת הבוקר מחוץ לבית; וכששאל את בילסון אם הגברת סעדה בבוקר בבית, היתה זו משיבה לו בכל פעם: “לא אדוני”.

הוא כעס עליה כעס גדול על היותה משוטטת בעיר יחידה והוכיחה על כך. אבל היא לא השגיחה בו. היא זילזלה בכל משאלותיו מתוך שקט ומנוחה גמורה ודרכה זו הרגיזה והתמיהה אותו ויש אשר גם בידחה את דעתו. דומה היה, שהיא מוצאה קורת רוח לעצמה במחשבה שהיא הכריעה וניצחה אותו.

לאחר שעיין בחוות דעתו של ווטרבוק הוא קם ועלה למעלה ונכנס אל חדרה, כי היא לא נעלה את דלתותיו לפני שעת השינה – הוא סבור היה שלא עשתה זאת מפני רגש הנימוס לגבי המשרתים. היא סרקה את שערה ופנתה אליו מתוך התמרמרות מוזרה.

“מה לך פה?” אמרה אליו.“אנא צא מחדרי!”

הוא ענה ואמר: “הריני מבקש לדעת עד כמה יארך מצב־הדברים הזה ביני ובינך? הנה סבלתי והחרשתי למדי”.

“התואיל לצאת מחדרי?”

“התנהגי בי מנהג אשה בבעלה?”

“לאו!”

“אם כן אעשה את אשר אעשה להכריחך לכך”.

“עשה!”

היא לטש את עיניו אליה כשהוא תוהה על המנוחה שמתוכה השיבה לו את תשובתה. שפתיה נדחקו זו לזו והתלכדו יחד לקו דק; שערה נח בשפעה רכה על כתפיה המגולות וברק־הזהב שלו היה בו משום ניגוד מופלא לעיניה השחורות והאפלות – לאותן העינים המפיקות פחד, משטמה, בוז ורגש משונה של נצחון.

“התואיל אפוא לעזוב מיד את חדרי?”

הוא נפנה ויצא בפנים זועפים.

הוא ידע היטב, שאין בדעתו לעשות שום מעשה כדי להכריחה, והוא הכיר שגם היא ידעה זאת – ידעה שהוא מפחד.

הוא היה רגיל לשיח לה את פרשת המעשים שעשה במרוצת היום: על הקליאנטים שבאו אצלו, על האפותיקא שסידר בשביל פֵארקְס ועל מצב המשפט הממושך בדבר התביעה של פרייאר כנגד פורסייט, אותו המשפט אשר בשל הצוואה רבת־הזהירות שערך דודו־זקנו ניקולאס בענין הרכוש שלו הריהו כל כך מסובך, שאיש לא יכול לטפל בו בכלל ושעתיד הוא כנראה לשמש לעורכי דין אחדים מקור הכנסה עד לתחיית המתים.

ועוד היה מספר לה, שביקר בחנותו של דזשובסון וראה איך נמכרה שם אחת מתמונותיו של בּוּשה אשר לצערו החמיץ את ההזדמנות לקנותה אצל טאלייראן.

הוא הגה רגש הערצה לבּוּשֶה, לוואטוֹ ולכל הציירים מבית מדרשם.

על כל הדברים הללו היה נוהג לספר לה ארוכות וקצרות וגם עכשיו לא זנח את מנהגו זה והיה מרבה לסיח בשעת הסעודה באין־מעצור כאילו נתכוון להשקיע בשטף־מלים זה את מכאובי לבבו ולהעלימם מפני עצמו.

פעמים, כשהיו לבדם, ניסה לנשק לה בשעה שנפטרה ממנו מתוך ברכת לילה. אפשר שהיתה מצויה בלבו תקוה קלושה, שעתידה היא לתתו להיכנס אליה באחד הלילות; או אולי לא עשה זאת אלא מתוך הרגש שבעל חייב לנשק לאשתו. הוא לא רצה לזלזל במנהג הקדמוני הזה אפילו בזמן ששנאה אותו.

ומשם מה שנאה אותו? אפילו עכשיו אי אפשר היה לו להאמין בדבר. אכן משונה היא הרגשתו של אדם בשעה שהוא שנוא! – השנאה נראתה לו כיצר מופרז ביותר. ואף על פי כן היה הוא עצמו שונא את בוזיניי, את הבוקאנייר הזה, את הפַּרחי הזה, את המשוטט־בלילות הזה. כי סומס היה מצייר אותו תמיד בדמיונו כשהוא יושב במארב – ומשוטט. אבל עכשיו הריהו וודאי נתון בירידה התחתונה!

האדריכל הצעיר בארקיט ראה אותו יוצא מבית־אוכל ממדרגה שלשית והוא כולו מדוכדך תכלית הדיכדוך!

כל אותן השעות שהיה שוכב ער, שוכב ומהרהר במצבו שנדמה לו שאינו עתיד להשתנות לעולם – אם לא תחזור בה פתאום מדרכה ובינתה תשוב אליה – לא העלה אף פעם אחת באמת ובתמים על דעתו את המחשבה להתגרש ממנה…

והפורסייטים! מה התפקיד אשר מילאו הם בפרק זה של הטראגידיה של סומס הסמויה מעיני הבריות?

צריך להגיד את האמת שהפעם כמעט שלא נטלו שום חלק בטראגידיה זו, משום שהיו שרויים כולם בנאות הים.

הם דרו בבתי־מלון והיו מצויים בבתי־מרפא של מים, התגוררו באכסניות והיו מתרחצים יום יום וקלטו אל קרבם אוצר של אוֹזוֹן שיהא מספיק להם כל צרכו לכל ימות החורף.

כל אחד ואחד היה שרוי בכרמו שבחר לו והיה מגדל ובוצר וסוחט ודורך את הענבים אל אויר־הים החביב עליו.

בסוף חודש ספטמבר התחילו כולם חוזרים הביתה. מוצקים ובריאים ובפנים שזופים בחמה באו יום יום באומניבוסים קטנים מן התחנות השונות של מסלת הברזל. ולמחרת ביאתם כבר יצאו מאז הבוקר איש איש לפעלו ולעבודתו.

ובאחד בשבת שלאחר חזירתם נתמלא חדר האורחים של טימותי מסעודת הבוקר עד סעודת הערב עד אפס מקום.

בין שאר הסיפורים של לשון הרע, המרובים והמלבלבים עד מאד, סחה הגברת ספטימוס סמול גם את זאת, שסומס ואירין ישבו בעיר ולא יצאו ממנה.

אחרי הדברים האלה קמה אשה שלא מבנות המשפחה וסחה חדשה אחרת, שהיה בה כדי למשוך את הלב במידה יתירה.

אותה אשה היתה הגברת מאקאנדר, ידידת נפשה של וויניפרד דארטי. והיא סיפרה למסובים שבאחד הימים האחרונים לאחר הצהרים קרה מקרֶהָ לרכוב בלוית אוגוסטוס פליפארד הצעיר על האופנים שלה בריטשמונד פארק, והנה נזדמנו לפניה אירין ובוזיניי, שיצאו מחורשת־השרכים ופניהם מועדות אל שין גייט.

אפשר שאותה האשה הקטנה והמסכנה היתה עייפה וצמאה, משום שעברה ברכיבה דרך קשה וחרבה, וגלוי וידוע הוא לכל אדם בלונדון שלרכוב על אופנים ולספר בשעת מעשה עם פליפארד הצעיר הריהי מלאכה קשה המַתשת את כוחו של אדם מוצק ביותר; או אפשר שניצנצה בה רוח קנאה למראה “אותם השנים” שיצאו מחורשת־השרכים המלאה קרירות, הלא היא אותה חורשת־השרכים הקרירה אשר על ראש הגבעה – שענפי אלונים סוככים עליה כגג והיונים משמיעות שם שירי חתונה לאין מספר והסתיו לוחש והומה שם את המייתו באזני המאהבים החבויים בתוך השרכים בשעה שהאיילים מתגנבים ועוברים עליהם בחשאי. הלא היא חורשת־השרכים, המלאה תענוגות שאין להם תמורה, המלאה רגעים של פז, רגעים של חג־הכלולות הארוך אשר יחוגו השמים והארץ! הלא היא חורשת־השרכים אשר קודש היא לאיילים ולצבאים, קודש לאלי־יער מופלאים השוכנים בגזעי אילנות והמרקדים בימות הקיץ בין הערבים מסביב ללובן־הכסף אשר לנימפה של עץ־הלבנה!

אותה הגברת היתה מכירה את כל הפורסייטים כולם, ומאחר שהיתה מן הקרואים ל“מסיבות” של דזשון ידעה בבירור את מי ראו עיניה. הזווג של עלובה זו לא עלה יפה, אלא שפיקחותה וזריזותה עמדו לה לכוף את בעלה לקבל את האשמה על עצמו ובכן עברה דרך כל אותה הפרוצידורה הכרוכה בעסקי גירושין בלי להיות לדיבת־עם.

ומשום כך היתה משמשת דיין מומחה בכל הענינים שממין זה. היא דרה באחד מאותם הבתים הגדולים אשר בדירות הקטנות שבהם יושבים המונים המונים של פורסייטים לאין שיעור ואותם הפורסייטים אין להם תענוג יותר גדול מאשר לדיין ולספר בעתות הפנאי איש איש בעסקי חברו.

אותה האשה הקטנה והמסכנה אפשר שהיתה צמאה, אבל על כל פנים דבר זה ברי הוא שהיתה אחוזת שעמום, כי פליפארד זה היה מטבעו מן החקרנים. לראות “אותם השנים” במקום מוצנע ובלתי־רגיל כזה היה בשבילה מציאה יקרה וכסופה מאין כמוה.

בשביל מאקאנדר כמו בשביל כל אנשי לונדון עוצר הזמן את מהלכו ועומד דום.

אשה קטנה ומופלאה זו ראויה שנייחד לה תשומת לב, כי עינה הצופה ורואה את הכל ולשונה החדה וודאי נוצרו להיות מסייעות ביד ההשגחה לקיים את מחשבותיה וכוונותיה.

היא היתה מעמידה פנים כאילו צפויה היא תמיד לצרה גדולה שאין כמותה, ואף על פי כן ידעה להגן על עצמה בזריזות יתירה. לפי דרכה וטיבה הועילה אולי יותר מכל אשה אחרת להשבית את רוח הנימוס של האבירים המעכבת עדיין את התקדמות הציוויליזציה. אלא שהיתה נאה ביותר ומשום כך זכתה לכינוי של חיבה “מאקאנדר הקטנה!”

מלבושיה היו נאים וצמודים יפה לגופה והיא היתה חברה לקלוב של נשים, אלא שלא נמנתה בשום פנים על אותו הטיפוס המבהיל של נשים רגזניות, הנותנות כל הימים את דעתן לזכויות שלהן. היא העמידה על זכויותיה ונהנתה מהן כמעט שלא מדעת; היא חשבה אותן לדבר המובן מאליו וידעה היטב כיצד להפיק מהן תועלת במידה יתירה ולעורר על ידי כך רק רגש של כבוד לעצמה בקרב בני אותו המעמד הגדול, שהיא היתה שייכת אליו אם לא לפי טיבה ומנהגה הרי על פי מולדתה וחינוכה ועל פי הסימן המובהק שלו היינו יצר הרכוש והקנין.

היא היתה בתו של אחד הפרקליטים בבִידְפוֹרדשיר, אמה היתה בת כוהן דתי; היא נשאה לצייר מן הבינוניים שאהב את הטבע אהבה חולנית וסופו שעזב אותה והלך אחרי אחת האקטריסות; ואולם למרות הנסיון הקשה שנתנסתה על ידי זיווג זה לא קיפחה לעולם את הקירבה הפנימית שבינה ובין החברה ואת המצוות והמנהגים של החברה; ולאחר שנעשתה בת־חורין עלתה בידה לבצר לה מקום בתוך הפורסייטים בלי יגיעה כל שהיא.

מאחר שרוח טובה היתה שרויה עליה תמיד והיא היתה “מלאה חדשות”, היו מקבלים אותה בכל מקום בסבר פנים יפות. כשהיו פוגשים אותה אם בנאות הרהיין ואם בצֶרמאט לא עוררה מעולם בלב הבריות רגש של השתוממות או גינוי, בין שהיתה נוסעת יחידה ובין שהיתה מהלכת בחברת גברת אחת ושני אנשים; מורגש היה, שהיא יודעת לדאוג לעצמה כל צרכה; ולבותיהם של הפורסייטים נתלהבו למראה הכשרון המופלא של אשה זו להיות נהנית מכל דבר בלי לוותר על שלה וויתור כל שהוא. הכל היו מרגישים שנשים כגבקת מאקאנדר ראויות להיחשב לטיפוס המובחר שבטיפוסי הנשים. היא היתה חשוכת בנים ולא ילדה מעולם.

יותר מכל דבר שבעולם לא סבלה את הנשים הענוגות, את הנשים שהגברים אומרים עליהן ש“קסם” שורה עליהן; ואשתו של סומס היתה שנואה עליה ביותר.

אין ספק בדבר, שהיתה מרגישה הרגשה עמומה שאם יחבוא יום וה“קסם” שבאשה יהיה נחשב למידה שאין למעלה ממנה, הרי הנוי והזריזות יאבדו חנם בעיני הבריות. ומאחר שאותו ה“קסם” כביכול היה מסכל לעתים את כל חשבונותיה, לפיכך היתה שונאה שנאה עמוקה את החמדה המצודדת לב הנסוכה על אירין ואשר על אפה ועל חמתה אנוסה היתה להודות בה במקצת.

אלא שאמרה, שאין היא מוצאת באשה זו כלום – אין בה מן ה“עיקר” – היא לא תוכל לעולם לעמוד לעצמה – כל אדם יוכל לשעבד אותה לתועלתו, הדבר ברור – ופליאה היא מה מצאו בה הגברים, שהם משתאים לה מתוך הערצה!

לאמתו של דבר לא היתה אשה רעה מטבעה, אבל כדי לשמור את עמדתה בחברה לאחר הנסיונות הקשים שהתרגשו עליה בחיי הנשואים שלה, ראתה צורך לעצמה להיות תמיד “מלאה חדשות”, ולפיכך לא עלתה אפילו על דעתה לנצור את לשונה ושלא לספר על “אותם השנים”, שנזדמנו לפניה בפארק.

ועל פי גילגולי המקרה סעדה באותו ערב בביתו של טימותי, שהיתה באה לשם לפנים כדי “לשעשע את רוח הזקנות”, ככל אשר אמרה. לכבודה היו מזמינים תמיד אותן הנפשות עצמן: את וויניפרד דארטי ואת בעלה, את פראנסי, שנמנתה על חוגי האמנים, משום שגלוי וידוע היה שהגברת מאקאנדר מדפיסה מאמרים בעניני התלבושת בעתון “ממלכת הנשים”; וכדי לחזר אחריה היו מזמינים שני בחורים מבני בית היימֶן, אם אך אפשר היה למצאם; אמנם הבחורים הללו לא פצו מימיהם את פיהם ואף על פי כן יצא להם שם שהם בקיאים בכל החידושים שנתחדשו בחברה הנאה.

בעשרים וחמשה רגעים לאחר שבע שעות היתה מכבה את מאור החשמל בחדר־הביאה הקטן של בית דירתה ועטופה עטיפת־הערב שלה עם צוארון השינשילה שעליה היתה יוצאת אל המסדרון. שם עמדה רגע אחד ובדקה אם המפתח של הבית נתון בכיסה. הדירות הקטנות והמיוחדות הללו היו נוחות ביותר; אמת היא שהיו מחוסרות אור ואויר, אבל כנגד זה היתה להן מעלה יתירה. שהדייר יכול לנעול אותן ולצאת ולבוא אימתי שירצה. כאן היה אדם פטור מצרת המשרתים, והיא לא חשה את עצמה דחוקה וכפותה כמו בזמן שפריד המסכן והיקר היה מהלך תמיד בבית כשהוא שוגה בחלומות. אין בלבה שום תרעומת כנגד פריד המסכן והיקר, שכן שוטה גדול היה; אבל בשעה שנזכרה באותה האקטריסה לא יכלה לעצור בעצמה, אפילו עכשיו, שלא לחייך חיוך קליל, מר וליצני.

היא נעלה את הדלת אגב דחיפה חזקה ועברה את המסדרון עם קירותיו הקודרים והצבועים צהוב ועם השורה הארוכה לבלי קץ של דלתות שחומות ומסומנות במספרים. המעלית ירדה זה עתה מלמעלה: והיא עמדה והמתינה עד שתגיע אל הדיוטה שלה, וכולה עטופה עד למעלה מאזניה במעילה וכל שערה משערותיה הערמוניות היתה קבועה במקומה. והנה נפתחו דלתות ברזל ברעש והיא נכנסה לתוך המעלית. שם כבר נמצאו שלוש נפשות, גבר לבוש חזייה לבנה ופניו רחבים ורכים כפני תינוק ושתי נשים זקנות לבושות שחורים ועל ידיהן חצאי־כפפות.

הגברת מאקאנדר הסבירה להן פנים וחייכה; היא ידעה את כל אדם; ושלוש הבריות הללו שעד עכשיו שתקו שתיקה משונה התחילו פתאות להשתעוֹֹת יחד. אכן מתת מופלאה ומסתורית נתייחדה לגברת מאקאנדר לפתוח את פי הבריות ולהביאם לידי שיחה.

השיחה נמשכה כל זמן הירידה דרך חמש דיוטות, וכל אותו הזמן היה הנער המשמש את המעלית עומד ומפנה להם את גבו ודוחק את פניו החצופים לבין מוטות הברזל.

כשהגיעו למטה, נפרדו; הגבר הלבוש חזייה נפטר ברגש ופרש אל אולם־הביליארד, ושתי הזקנות הלכו לסעוד את סעודת הערב. “אשה קטנה וחביבה!” אמרו זו לזו. “הריהי כמעיין נובע!” – והגברת מאקאנדר ישבה במרכבה ונסעה לדרכה.

בשעה שהגברת מאקאנדר היתה סועדת אצל טימותי (הוא עצמו לא השתתף מעולם במסיבה זו) לבשה השיחה אותה הצורה הקלה של שיחת אנשים המעורבים עם הבריות, שהיתה נהוגה בקרב הפורסייטים, ועל דבר זה היו מחבבים אותה כאן חיבה יתירה.

הגברת סמול והדודה הסטר מצאו בשיחה זו שעשועים לנפשן. “חכל שאין טימותי נוטל חלק במסיבה!” אמרו זו לזו. שיחתה של זו וודאי היתה עריבה עליו ויפה לגופו. שכן היא ידעה לספר, למשל, את החדשות האחרונות על מאורעות בנו של סיר טשארלס פיסט במונטה קארלו; היא ידעה מי היתה הגיבורה האמתית אשר ברומן החדש של טיינמַאוּת אֶדי, שהכל היו עכשיו להוטים אחריו, ומה דעת הבריות בפאריז על דבר לבישת ברוּקין רחבים. ולא עוד אלא שהיא היתה נבונה כל כך, שיכלה להשיא עצה טובה בענין השאלה המטרידה אם מוטב לשלוח את בנו הבכור של ניקולאס לעבוד בצבא בצי־הים, ככל אשר ביקשה אמו, או לעשותו עורך־חשבונות כמו שרצה אביו, אשר סבור שאומנות זו הרי היא בטוחה מן הראשונה. והיא חוותה את דעתה בהחלט כנגד העבודה בצבא הצי. אם העובד שם לא היה בעל כשרון מזהיר ביותר, או אם לא עמד ביחסים חשובים ביותר עם בעלי־יכולת, היו מזלזלים בו זילזול גמור ולא היו מעלים אותו למדרגה רמה. ומה עתידו ואחריתו בכלל? אפילו אם יזכה להיעשות אדמירל, סופו שיהא מקבל משכורת נקלה! מה שאין כן עורך־חשבונות; הלז יש לו סיכויים טובים מאלה לעתיד, ובלבד שיכנס לשמש אצל פירמה הגונה, כדי שיהא מובטח מסכנה מלכתחילה.

פעמים שהיתה מרמזת להם רמיזה גם בעסקי הבורסא, לא משום שהגברת סמול והדודה הסטר נתכוונו להשתמש בעצתה. לאמתו של דבר לא היה להן ממון להשקיע בעסקים הללו, ואף על פי כן הנאה אותן הענין הזה, משום שהביא אותן במגע ומשא עם עולם המעשה. הרי ענין זה היה בו משום מאורע. והן השיבו לה שתשאלנה את פי טימותי. אבל הן לא עשו זאת מעולם, משום שידעו מראש שהדבר ירגיז את רוחו. ואולם שבועות תמימים לאחר השיחה בענין זה היו מעיינות עדיין בעתון, שהיו מחזיקות אותו על שום מגמתו המודרנית, כדי לראות אם המניות של החברות הנידונות עלו או ירדו. פעמים שלא היו מוצאות בעתון את שמה של אותה החברה כלל והיו מצפות עד שיבוא דזשמס או רודזשר או אפילו סוויתין ובקול רועד מסקרנות שאלו אותם מה מצבו של אותו העסק – שכן אינן יכולות למצוא את הדבר בעתון.

“ולשם מה אתן מבקשות לדעת זאת?” ענה רודזשר. “הבל הבלים! עתידות אתן לכוות את אצבעותיכן – אם תשקענה את ממונכן בסיד ובדברים שאין לכן בהם הבנה כל שהיא! מי יעץ לכן לעשות זאת?” ולאחר ששמע מפיהן מה שהוגד להן נפטר והלך לו וחקר ודרש בענין זה בסיטי ואפשר שהשקיע חלק ממונו של עצמו באותו העסק.

באמצע הסעודה, בשעה שסמיתר העלתה על השולחן את הצלי של בשר איל, העיפה הגברת מאקאנדר את עיניה אל המסובים בנחת רוח ופתחה ואמרה: “תודו את מי פגשתי היום בריטשמונד פארק? וודאי לא תמצאו את החידה – פגשתי את הגברת סומס ואת – מר בוזיניי. וודאי הלכו לסייר את הבית!”

וויניפרד דארטי השתעלה ואיש לא אמר דבר. דבריה של הגברת מאקאנדר שימשו אותה העדות ואותה הראיה, שהיו מצפים לה.

לזכותה של הגברת מאקאנדר עלינו לאמור, שהיתה באותו הקיץ בארץ שווייץ ועל גדות היאורים שבאיטליה ולא שמעה דבר על אודות הקרע שבין סומס ובין האדריכל. ומשום כך לא שיערה מה עמוק יהיה הרושם שיעשו דבריה.

פניה נתכסו אדמימות קלה והיא הישירה את גופה והעבירה את עיניה הקטנות והערמומיות מפנים אל פנים, כדי להבחין את הפעולה שפעלו דבריה. שני הנערים מבית היימן, שישבו משני צדיה, נעצו את פניהם הכחושים, הדוממים והרעבים בפינכה שלפניהם ואכלו את צלי־האיל שלהם בכוונה מרובה.

שני אלה, דזשיל וזשֶס, היו כל כך דומים זה לזה וכל כך צמודים יחד, שנקראו בפי הבריות בשם “תאומי סיאם”. שתקנים היו ולא היו מסיחים מעולם דבר, ודומה היה שהנם עסוקים וטרודים כל הימים בבטלה. הכל סבורים היו שהם שוקדים על התורה ומתקינים עצמם לבחינה חשובה. שעות ארוכות היו מטיילים מגולי ראש בגן השייך לביתם והספרים בידיהם; פוֹקסטרייֶר היה מלוה אותם ומהלך בעקבותיהם, והם היו מעשנים בלי חשך ולא הוציאו מילה מפיהם. מדי בוקר בבוקר היו רוכבים על שני סוסים דלים ארוכי־רגלים כמותם והיו יורדים ברכיבה מעל קאמפדן היל כשהם מרוחקים זה מזה מרחק של חמישים יארדים, ומדי בוקר בבוקר היו חוזרים ועולים מקץ שעה על אותה הגבעה עצמה, כשעדיין מרוחקים הם איש מרעהו חמישים יארדים. ומדי ערב בערב, אחת היא היכן סעדו את סעודתם, יכול היה הרואה לראות אותם בעשר שעות וחצי כשהם עומדים נשענים ליד המעקה של שדרת אלהאמברה.

מעולם לא ראה אותם אדם ביחידות, אלא תמיד היו כרוכים יחד; ואורח חיים זה הניח כנראה את דעתם כל צרכם והם היו שמחים בחלקם.

ברגע רב־מבוכה זה נתעורר בקרבם חפץ עמום להתראות לעיני הבריות כדזשנטלמנים ומיד פנו אל הגברת מאקאנדר ואמרו כמעט בקול אחד: “וכי ראית ש – –?”

הדברים שיצאו מפי שני השתקנים הללו התמיהו אותה כל כך, שהניחה את המזלג מידה; ומיד נזדרדה המשרתת, שעברה באותה שעה בחדר, וסילקה את הפנכה שלה, ואולם הגברת מאקאנדר משלה ברוחה כדרכה, ועיכבה בידה ואמרה אליה: “אנא הביאי לי עוד מקצת מצלי־איל משובח זה!”

ואולם לאחר הסעודה, כשהמסובים נתכנסו בחדר האורחים, נטפלה לגברת סמול וישבה אצלה מתוך החלטה תקיפה לחקור ולדרוש את הדבר עד תכלית. והיא פתחה ואמרה:

“כמה חמודה היא אותה גברת סומס! כמה חביב מזגה שלה! אכן אדם מאושר הוא אותו סומס!”

ואולם מתוך תשוקתה היתרה לדעת את הכמוס ממנה לא נתנה כל צרכה את דעתה לדבר, שטבעם הפנימי של הפורסייטים סולד לשתף בצרותיהם את מי שאינו משלהם. הגברת סמול הזדקפה מלוא קומתה ברעש ושאון וכולה זעה מרטטת ענתה ואמרה מתוך חשיבות:

“ידידתי, ענין זה הריהו דבר שאין אנו מדברים עליו!”

פרק שני: לַיְלָה בְּתוֹךְ הַפַּארְק

אף על פי שמתוך החוש המיוחד לה, שאינו עלול לטעות, אמרה הגברת סמול דברים, שהיה בהם כדי לגרות את סקרנותה של האורחת שלה במדה שאין למעלה ממנה, בכל זאת קשה להגיד כיצד יכלה להביע את האמת בלשון אחרת.

ענין זה היה דבר שהפורסייטים אסרו על עצמם לדבר עליו אפילו בינם לבין עצמם. הוא היה מן הדברים “שמתחת לקרקע”, אם להשתמש בדיבור, שסומס המציא אותו כדי לציין על ידו את המצב בינו לבין עצמו.

ואולם במשך שבוע אחד לאחר הפגישה של הגברת מאקאנדר נודע הדבר לכולם – חוץ מטימותי, שהעלימו ממנו את הדבר בשקידה יתירה – לדזשמס, שהיה מהלך את מהלכו הרגיל מן הסיטי אל פארק ליין, לדזשורוזש קל־הדעת, שהיה רודף יום יום אחר אבנטורות בדרכו מבית משתה אחד אל אולם־הביליארד של בית־משתה אחר – לכולם נודע הדבר ש“אותם השנים” הקדיחו את תבשילם.

דזשורזש (הוא דזשורזש, אשר טבע פתגמים שנונים, שעדיין שגורים הם בפי בני החוגים של מרום עם הארץ) כיוון יפה לדעת בני משפחתו באמרו לאחיו יוסטייס, ש“הבוקאנייר” “השתער על החומה בחמת כוח ולכדה”, וסומס וודאי “קץ” בכל הענין ונתייאש ממנו.

הכל חשו שוודאי כך הוא הדבר, אבל מה לעשות? אפשר שהיה מוטל עליו לעמוד בפני הקלקלה ולעשות מעשה, אבל כל מעשה בנידון זה היה כרוך ביסורים.

הם לא רצו בשום פנים להביא את הדבר לידי שערוריה גלויה, הואיל וכך קשה היה להם להחליט מה המעשה שאפשר לעשות ובאין מוצא נמנו וגמרו, שנוח להם שלא לדבר בענין זה דבר לא עם סומס ולא בינם לבין עצמם, אלא להתאפק ולשתוק.

לאירין אין תקנה אלא להתנהג עמה בקרירות מתוך חשיבות; אפשר שיהא בכך לעשות עליה רושם. אבל זו הרעה, שלא נראתה עתה אלא לעתים רחוקות, וללכת אליה רק על מנת להראות לה אותות של קרירות, היה דבר מסוכן. ואולם יש אשר דזשמש גלה לאמילי בחדר משכבו הבודד את כל יסורי הנפש שגרמה לו צרתו של בנו.

“אין מלה בפי”, היה אומר אליה; “היגון מכלה את חיי וסופו שיורידני קבר. הדבר יבוא לידי שערוריה, ושערוריה לא תביא לו טובה. אני לא אדבר עמו בענין זה. אפשר שכל הענין אינו ולא כלום? מה דעתך? אומרים, שחוננה בנפש של אמן. היך? אי לך, הרי “דזשולי גמורה” את! לו יהי כך, איני יודע כלום. לבי יאמר לי שתהיה אחרית רעה. וכל הצרה הזאת לא באה אלא משום שאין להם בנים. ידעתי מראש מה יהא סופו של דבר. הם לא אמרו לי מעולם, שאינם רוצים שיוולדו להם בנים – אין איש מגיד לי דבר!”

בעינים פקוחות לרווחה ודוממות מרוב צער הוא כרע על ברכיו לרגלי מטתו ונאנק לעומת השמיכה. בכותונת־הלילה שלו, בצוארו הפשוט ובגבו המעוגל היה דומה באותה שעה לעוף לבן גדל־מידות.

“אבינו שבשמים –” חזר ואמר כמה פעמים ולא יכול להשתחרר מן המחשבה, שאפשר שהדבר יבוא לידי שערוריה.

כדומה לדזשוליון הזקן היה תולה במעמקי לבבו את אשמת הטרגדיה במשפחה גופה. מה ראו אותם הבריות – הוא התכוון לאחיו אשר בסטנהופ גייט, לדזשוליון־הבן – ולבתו – להכניס אל תוך המשפחה אדם כאותו בוזיניי? (הוא שמע את הכינוי “בוקאנייר” שכינהו דזשורזש, אלא שדעתו לא היתה נוחה ממנו – שהרי אותו הצעיר אדריכל היה).

הוא התחיל מרגיש שאחיו דזשוליון, שהיה תמיד מכובד עליו ודעתו היתה חשובה בעיניו, אינו כולו כפי שדימה אותו כל הימים.

כיון שלא היה אדם בעל אופי תקיף כאחיו הגדול היה צערו גדול מכעסו. והוא המציא רווחה גדולה ליגון נפשו על ידי שהיה הולך אצל ויניפרד ומוליך במרכבתו את הדארטים הפעוטים אל קנסינגטוֹן גארדנס. שם היה נראה לעתים קרובות כשהוא מהלך מסביב לבריכה העגוּלה ועיניו נטויות בחרדה אל סירת־המפרש של פובליוס דארטי הקטן, שהוא עצמו עמס עליה מטבע של פֶּני אחד, כאילו היה מובטח שהסירה שוב לא תחזור אל היבשה. ובאותה שעה היה פובליוס הקטן – אשר דזשמס הכיר בו מתוך קורת־רוח גדולה שאינו דומה לאביו אף במקצת – מקפץ ומדלג מסביבו ומשדל אותו להתערב עמו שתחזור, שכן ידע היטב שדרכה לחזור תמיד. דזשמס נאות להתערב עמו והיה מפסיד תמיד – עתים שלוש או ארבע פעמים רצופות, כי פובליוס הקטן לא פסק מלשחק והמשחק לא היה מייגע אותו מעולם – וכשהיה פורע את דמי ההתערבות היה אומר לו בכל פעם: “הרי לך על מנת שתשלשל לתוך קופסת החיסכון שלך. סופך שתהיה עשיר מופלג!” והמחשבה על דבר עושרו של נכדו, ההולך וגדל, גרמה לו הנאה לאמתה. ואולם פובליוס הקטן היה מכיר חנות של ממתקים אף ידע תכסיס של ערמומית שאין דוגמתו.

אחר היו חוזרים הביתה דרך הפארק. דזשמס ארך־הקומה ורם־הכתפים, אשר פניו הפיקו דאגה ופיזור הנפש, היה משמש בדרך הליכתו מגן לאימוזשן ולפובליוס, שהיו תינוקות בריאים וחזקים למראה, אלא שלצערו לא השגיחו בפיקוח שייחד להם.

ואולם הגנים הללו והפארק הזה לא היו קיימים בשביל דזשמס בלבד. פורסייטים ובטלנים, ילדים וזוגות של אוהבים היו נחים ומשוטטים שם יום יום ולילה לילה, וכולם היו מבקשים להם מרגוע מעמלם ורווחה מן העשן ומן השאון והרעש שברחובות.

העלים הלכו והצהיבו לאט לאט בשמש ובחום הלילות, שהיה דומה לחום לילות הקיץ.

באחד בשבת, בחמישי לאוקטובר, היה מראה הרקיע כל היום כחול, אבל לאחר שקיעת החמה הפך צבעו ונעשה מתולע כענבים שעין ארגמן להם. הירח לא הגיה אורו וחשכה בהירה העטתה כשלמת קטיפה את האילנות, אשר ענפיהם, שנתערטלו מעליהם והיו דומים לנוצות, לא נעו ולא זעו באויר החמים. כל יושבי לונדון נהרו אל הפארק כדי למצות שם את כוס ימות החמה האחרונים עד הטיפה האחרונה.

זוגות זוגות נהרו דרך כל השערים וזרמו לאורך השבילים ועל פני הדשאים הנצרבים מחום השמש; וזוג אחר זוג חמק בחשאי מתוך המקומות המוארים וביקש לו מחסה בצל האילנות, ושם נשען אל אחד הגזעים או התחבא בשפעת הצללים של שיחים וכשהוא מוצנע במעמקי החשכה הרכה שכח את כל העולם כולו והתמכר רק לעצמו.

בעיני הבאים־מחדש, שעברו בשבילי הפארק, היו אותם שקדמו להם רק חלק משפעת הדמדומים המלאה געגועים וכליון נפש ואשר לחש מוזר, כקול דפיקת לבבות, בקע ועלה מתוכה. אבל בשעה שאותו הלחש הגיע לאזניו של אחד הזוגות השרוי בנגוהות אור הפנסים, מיד רעד קולו והוא נשתתק. והוא היה מהלך שלוב זרועות ועיניו התחילו תרות ומחפשות ומבקשות לחדור לתוך החשכה. ופתאום, כאילו משכו אותו ידים סמויות מן העין, עבר גם הוא את הסורג והתעלם מתוך האוֹרה בחשאי־חשאים כצללים.

רבבות יצרי־תאוות, תקוות ומאוויי־אהבה של אטוֹמי בני אדם מילאו את הדממה הכלואה בתוך הנהם הרחוק והאכזרי אשר לכרך. כי על אפו ועל חמתו של אותו חבר־הפורסייטים הגדול הקרוי מועצת העיר – אשר האהבה, כמוה כשאלת ביבי־השופכים, הריהי בעיניו סכנה לשלום הציבור שאין גדולה ממנה – התרגשו באותו הלילה בתוך הפארק הזה ובמאות פארקים אחרים מעשים, אשר אלפי בתי חרושת, בתי התפילה, החנויות, המסים וצינורות־המים, הנתונים לפיקוחם, לא היו בלעדיהם בלתי אם עורקים בלי דם, אדם בלי לב.

היצרים המביאים את האדם לידי שכחת־עצמו, התאוות והאהבה, שהתחבאו מתחת לאילנות מפני אויבם האכזרי, מפני שומרי הרכוש והקנין, חגגו את חגם בצנעה ובחשאי, וסומס אשר חזר מבייזווֹטר רוֹד – הוא סעד באותו היום לבדו על שולחנו של טימותי – והלך הביתה לאורך הנהר כשהוא שקוע במחשבות על דבר המשפט שלו העתיד להתברר בקרוב, סלדה נפשו ודמו הוצף אל לבו כשעלה באזניו צחוק חשאי וקול נשיקות. הוא החליט לכתוב למחר אל העתון “טיימס” ולהפנות את דעת המערכת אל הנעשה בפארקים. אבל הוא לא עשה זאת, משום שתקפה אותו חרדה לראות את שמו מודפס בעתון.

אבל כיון שהיה רעב ביותר, תקפוהו הלחישות הללו שעלו מן הדממה והדמויות הנראות ואינן נראות בתוך החשכה והשפיעו עליו השפעה של סם־גירוי מזיק. הוא נטה מן השביל שעל יד המים והתגנב אל בין האילנות, בשפעת הצללים של חלקות־המטעים הקטנות, באשר ענפי עצי הערמונים השפילו שם את עליהם למטה. שם מצא לו מקום מקלט השרוי בחשכה גדולה, והוא היה מהלך סחור סחור בעיגולים רחבים, כדי להציץ בגניבה אל הכסאות שאצל גזעי האילנות. על גבי הכסאות הללו ישבו חבוקים וצמודים זוגות של אוהבים, אשר מדי התקרבו אליהם נפרדו זה מזה.

והנה התיצב על התלולית והציץ משם אל הנתיב העקלתון. בתוך עצם אור־הפנס לכל מלוא נגהו ישב שם זוג אחד, שהשחיר לעומת ברק הכסף של המים והיה שרוי בשתיקה ולא בוש ולא נע אף ניעה כל שהיא; האשה כבשה את פניה בערפו של הגבר, ושתי הדמויות התלכדו והיו מעין דמות אחת – כעין סמל התאוה חצוב באבן.

המראה הזה פגע בסומס כעקיצת נחש והוא מיהר ועזב את המקום והתעמק בתוך שפעת הצללים של האילנות.

מה המחשבות אשר חשב באותה שעה ומה היה מבקש בהליכתו זו כה וכה? לחם לרעבו – אור מאופל? מה הדבר שהיה מקוה למצוא – אפשר דעת לב האדם בלי שום נגיעה לעצמו – אפשר סוף הטראגדיה של עצמו הסמויה מעיני הבריות – כי מי יודע, אולי בין הזוגות האפלים הללו, שאין לדעת את שמותיהם ואין להכירם, נמצאים גם הוא והיא?

אבל אי אפשר שיהא מבקש כאן מין ידיעה כזאת – אשתו של סומס פורסייט תהא יושבת בתוך הפארק כאחת הנשים הפרוצות! מחשבה כזו אין הדעת סובלת אותה; והוא אץ ועבר הלאה מעץ אל עץ בצעדי חרש, שלא נשמע קולם.

פעם אחת שמע אחריו דבר קללה, ופעם אחרת שמע דברים שנאמרו בלחש: “מי יתן והיה כה לעולם!” והדברים האלה הניסו שוב את דמו מלבו והוא עמד וצפה באורך רוח ובקשיות עורף, שאותם השנים יקומו וילכו להם. וכשקמו ועברו על פניו, ראה שאותה הלוחשת לא היתה בלתי אם אחת המשרתות בחנויות, ברייה דקה לבושה בלוזה שחוקה שאחזה בזרועו של מאהבה.

מאות אוהבים אחרים לחשו בתוך הדממה שבין האילנות אותם דברי התקוה עצמם, מאות אוהבים היו חבוקים וצמודים יחד.

ופתאום תקף את סומס רגש של גועל נפש והוא נזדעדע וחזר אל השביל וחדל לחפש בלי אשר ידע בעצמו מה הוא מחפש.

פרק שלישי: פְּגִישָׁה בְּגַן הַבּוֹטַאנִי

דזשוליון־הבן, אשר מצבו לא היה כאחד הפורסייטים,פעמים ששעתו היתה דחוקה ולא היו בידו מעות לצורך מסעות לנאות שדה לשם חיפוש אחרי מראות־טבע, שכל צייר בצבעי־מים זקוק להם ובלעדיהם אינו יכול ליטול את מכחולו בידו.

ומשום כך אנוס היה לעתים קרובות ללכת עם ארגז־הסממנים שלו אל הגן הבוטאני. שם היה מיסב על הכסא המתקפל שלו בצד אחד האילנות והשיחים, שמוצאם מארצות מרחקים, והיה מבלה שעות רבות בציור מראות.

אחד ממבקרי־האמנות, שהתבונן זה לא כבר אל יצירותיו, הביע לו את דעתו עליהן בדברים האלה:

“הציורים שלך טובים הם מבחינה ידועה; הטון והצבע של אחדים מהם יש בהם משל הבחנת הטבע לאמתה. אלא ששונים ונבדלים הם זה מזה יותר מדי; ומשום כך לא עלה בידך למשוך את לב הבריות להסתכל בהם. אילו היית בוחר בנושא מסויים, כגון ‘מראה לונדון בלילה’, או ‘ארמון הבדולח בימות האביב’ והיית מצייר שורות שורות של תמונות בענין זה, מיד היה הקהל יודע ומכיר מה שעיניו רואות. והריני מייחד לכך חשיבות יתירה שאין למעלה ממנה. כל האמנים שזכו לפרסום גדול, כגון קרוֹם סטוֹן ובלידר, לא הגיעו לכך אלא על ידי שמנעו עצמם מלצייר דברים מופלאים שאין בהם מן הרגיל, על ידי שייחדו עצמם לענין אחד והיו מציירים את תמונותיהם בנוסח אחד, ומתוך כך היה הקהל עומד עליהם מיד יודע מה שלפניו. ואמנם יש בזה מן ההגיון, שהרי אדם המאסף תמונות אינו רוצה שהבריות יהיו מריחים תחילה בבד כדי לדעת מי הצייר שצייר את התמונה שלפניו; הוא רוצה שהללו יוכלו להגיד מיד: “הרי זו תמונה נחמדה מעשה ידי פורסייט!” ומאחר שהסיגנון שלך חסר מקוריות בולטת וניכרת לעין, לפיכך חשוב הוא בשבילך במידה יתירה שתבחר לך נושא, שהבריות יהיו מכירין אותו לאלתר”.

דזשוליון־הבן נצב באותה שעה אצל הפסנתר הקטן, אשר אגן עלי־שושנים יבשים, הלא הם התוצרת היחידה של גינתו, עמד עליו על גבי מטלית דהה של בד־דמשק; הוא נשען אל הפסנתר והקשיב אל דברי המבקר מתוך חיוך קלוש.

והוא פנה אל אשתו, שהביטה אל האיש הדובר מתוך ארשת של כעס בפניה הצרים, ופתח ואמר:

“שומעת את, מחמד נפשי?”

“לא נכון הדבר”, השיבה בקולה העז, שעדיין היה בו משהו של הברה נכריה; “הסגנון שלך יש בו מקוריות!”

המבקר הביט אליה וחייך מפני הכבוד ושוב לא דיבר דבר. הוא ידע את הקורות אותם, שהיו גלויות וידועות לכל אדם.

ואולם דבריו של אותו האיש נכנסו ללבו של דזשוליון־הבן ועשו פירות טובים; אמנם היה בהם משל סתירה גמורה לכל מה שהיה מאמין בו, לכל מה שמצא באמנות שלו מן הטוב והמשובח לפי התיאוריה, ואף על פי כן תקף אותו יצר מוזר ועמוק וכפה אותו על כרחו להפיק מהם תועלת.

בוקר אחד ניצנצה בו פתאום מחשבה לצייר שורה של תמונות בצבעי־מים ממראות העיר לונדון. הוא לא ידע בעצמו כיצד בא לידי מחשבה זו; ורק מקץ שנה לאחר שגמר את מלאכת התמונות האלה ומכר אותן במחיר הגון, נתייחדה לו פעם אחת שעה של הסתכלות והירהורים והוא נזכר בעצתו של מבקר האמנות והבחין במעשיו של עצמו ראיה יתרה שאכן איש פורסייטי הוא.

הוא החליט להחל בגן הבוטאני, ששם כבר ערך סקיצות הרבה, ובחר לו למלאכתו את הבריכה הקטנה העשויה ביד אדם, שפניה היו זרועים עכשיו המון עלי־שלכת אדומים וצהובים, אשר יד הגננים קצרה מהשיג אותם במטאטא הארוך שלהם. את יתר הגן היו מטאטאים ומנקים תכלית הנקוי והיו מסלקים בכל בוקר את מטר העלים שהמטיר הטבע; הם אספו אותם חמרים חמרים והבעירום באש; ומתוך אש זו שבערה לאטה היה מתמר ועולה עשן מתוק וחריף, שהיה משמש סמל עונת הבלייה, כשם שקריאת הקוקיאה מסמלת את תקופת האביב וריח עצי הלבנה מסמל את תקופת ימות הקיץ. נפש הגננים האוהבת נקיון וסדר לא יכלה נשוא את הכתמים המוזהבים, הירוקים והצהובים שעל גבי העשבים, הם הקפידו על כך ששבילי־החצץ שבגן יהיו מנוקים ומסודרים יפה ושלא יהא בהם אף רמז להוויות הממשיות של החיים, רמז לבלייה האטית והיפה המשליכה לארץ עטרות עלים, כדי לפאר את האדמה בנוי והדר שעבר ובטל, שמתוכו ישוב ויצמח האביב המלא עלומים לכשיסוב הגלגל החוזר בעולם.

וכך נגזר דינו של כל עלה ועלה למן אותו הרגע שנשר מן הענף וריפרף לאטו באויר וסופו שנפל ארצה.

ואולם על פני הברכה הקטנה היו העלים צפים בשלוה כשהם מצופים נגוהות החמה ומקלסים את רקיע השמים בצבעיהם הנאים.

וכך נראו לעיניו של דזשוליון הצעיר.

כשבא לכאן פעם אחת באמצע חודש אוקטובר בבוקר, ראה למורת רוחו,ל שאחד הספסלים העומד במרחק של עשרים פסיעות ממקום עמדתו היה תפוס. הוא היה מיצר על כך, משום שלא יכול לכלכל כשאדם משגיח אליו בשעת מלאכתו.

על גבי הספסל ישבה באותה שעה גברת לבושה זיג של קטיפה ועיניה כבושות בקרקע. ואולם שיח־דפנים פורח היה חוצץ ביניהם ודזשוליון־הבן תפס לו מקום אחורי השיח והתחיל מעמיד שם את כוננית־הציור שלו.

הוא עשה את ההכנות שלו מתוך מתינות יתירה; ככל אמן לאמתו השתמש בכל הזדמנות כדי לדחות לרגע אחד את יגיעת המלאכה, וסופו שתפס עצמו שהוא מציץ בחשאי אל האשה שאינה ידועה לו.

הוא היה מחונן, כמוהו כאביו, בטביעת עין לגבי מראה פנים. והפנים הללו נחמדים היו!

הוא ראה סנטר עגלגל תפוש במסגרת של צוארון שעינו בעין השמנת, פנים ענוגים, עינים שחורות וגדולות ושפתים נעימות. מגבעת רחבה העלימה את שערה; גופה נשען קצת אל גב הספסל, ברכיה היו מורכבות זו על גב זו וקצה נעל־לכּה ביצבץ מתחת לשמלתה. על כל דמותה של אשה זו היתה יצוקה חמדה שאין הפה יכול לאמור, ואולם עיניו של דזשוליון־הבן נצמדו בייחוד אל ארשת פניה, שהזכירה אותו את מראה פני אשתו. דומה היה כאילו היא שרה אל כוחות איתנים, שהיו אדירים ממנה. הפנים הללו הביאוהו במבוכה ועוררו בקרבו רגשות עמומים של הערצה ושל חפץ להיות לה לעזר. מי היא? ולמה היא יושבת פה יחידה?

שני בחורים מאותו המין המיוחד של בחורים חצופים וצנועים כאחד המצויים ברֶגֶנטפארק עברו על פניה בדרך הליכתם אל מגרש הטניס, והוא הבחין למורת רוחו במבטי הרצון שהעיפו אליה בגניבה. גנן הולך בטל עמד וטיפל שלא לצורך בקבוצת דשאי פאמפאס; וגם הוא לא עשה זאת אלא לשם עילה להציץ בה. גבר בא בשנים, שעל פי מגבעתו ניכר היה שהוא פרופיסור לתורת הגננות, עבר עליה שלוש פעמים והבחין אותה בעיניו ארוכות ובצנעה מתוך מבע משונה על דל שפתיו.

כל הבריות הללו עוררו בלבו של דזשוליון־הבן רגש עמום של התרגזות. היא לא השגיחה אף אל אחד מהם, ואף על פי כן מובטח היה שכל גבר אשר יעבור עליה יביט אליה כמותם.

פניה לא היו דומים לפני מצודדת לבבות, אשר כל מבט ממבטי עיניה מגלה לגברים שהיא עשויה להתמכר; לא היה בהם מאותו “היופי של שדה”, החביב מאין כמותו על ראשי הפורסייטים שבארץ; אף לא היה בהם מאותו הטיפוס המצוייר על קופסאות של שוקולאדה, שגם הוא נערץ במידה יתירה; לא נמצא בהם מן הרוחניות התאוונית או התאווה הרוחנית המיוחדה לקישוטי הדירות ולפיוט שבדורנו; וכמו כן לא המציאו לסופר־מחזות חומר ליצור ממנו דמות של גיבורה מלבבת ונייראסטינית, אשר בעלילה האחרונה של המחזה הריהי מאבדת את עצמה לדעת.

על פי המראה והגון שלהם, על פי הפאסיביות הבולטת השפוכה עליהם ועל פי הטהרה החושנית שניכרה בהם הזכירו לו פני האשה הזאת את התמונה “אהבה שמימית” של טיציאן, אשר העתקה ממנה תלויה בחדר־האוכל שלו. ובפאסיביות הענוגה הזאת, באותה ההרגשה שעוררה בלב רואיה שהיא עשויה להיכנע לכל לחץ – בזה היתה אצורה כנראה כל החמדה והקסם של אותה אשה.

למה או למי היתה מצפה בתוך הדממה, בקרב האילנות שהשירו פה ושם את אחד העלים, ובין הקיכלים שהיו מטיילים בחשיבות על כר הדשאים שהתנוצץ בכפור הראשון של הסתיו?

ופתאום התלהבו פניה החמודים, ודזשוליון־הבן הביט כה וכה כמעט מתוך קנאה של אוהב והנה ראה את בוזיניי צועד ובא במהירות דרך הדשאים.

הוא התבונן מתוך סקרנות יתירה אל הפגישה שלהם, אל מבטי עיניהם ואל לחיצת הידים הארוכה שלהם. הם ישבו סמוכים זה אצל זו ולמרות ההתאפקות שלמראית עין היו צמודים ומאוחדים. הוא שמע את קול שיחתם המהירה שסחו בלחש, אבל דבריהם לא הגיעו לאזניו.

הוא עצמו נישא לשעבר על פני גלי ים האהבה הסוער! הוא ידע את טעם השעות הארוכות של צפייה ואת טעם הרגעים הקלים של פגישה במקומות של רבים; הוא ידע את היסורים של ספיקות ומבוכת־לב המתרגשים על האוהב, שאהבתו אסורה מן הדין.

ואולם דיה היתה סקירה אחת בפניהם של שני אלה כדי להווכח מיד שאין כאן ממעשי האהבים העראיים, שמשתעשעים בהם גברים ונשים בעונתם; שאין כאן אחת התשוקות הסוערות המתלהבות פתאום ולאחר שמצאו את ספוקן כדי שביעה הן בטלות ועוברות מקץ ששה שבועות. כאן היתה אהבה לאמתה! כאן היתה אותה האהבה שתקפה אותו עצמו! אהבה כזו עלולה לגרור כל מיני מאורעות ואין לדעת אחריתה!

בוזיניי שידל אותה והפציר בה, והיא ישבה והביטה על העשב וכולה רוך ודממה, אבל שרויה במנוחה פאסיבית שאין להזיזה ממנה.

וכי היה הוא האיש הראוי להוליך אחריו את היצור הרך והפאסיבי הזה, שלא היתה עלולה לפסוע לשם עצמה אף פסיעה כל שהיא? את היצור הזה, שהתמכר לו כולו והיה מוכן למות בעדו, אלא שלברוח עמו אולי לא יאות לעולם?

לדזשוליון־הבן נדמה כאילו שמע אותה אומרת: “אבל הן הדבר הזה ידלדל אותך, מחמד נפשי, דילדול גמור!” והרי הוא עצמו הכיר היטב מפי הנסיון את הפחד המכרסם את הלב, המקנן במעמקי נפשה של כל אשה – את הפחד שמא תהיה למעצור על דרכו של הגבר שהיא אוהבת.

ושוב לא הביט אליהם; ואולם קול הלחישה המהירה שלהם עלה באזניו יחד עם קול השירה הרצוצה של אחת הצפרים, אשר דומה היה כאילו נזכרה באביב: שמחה? תוגה? מה משתי אלה?

ולאט לאט נשתתקה שיחתם והשתררה דממה ממושכה.

“וסומס מה ענינו לכאן?” הרהר דזשוליון־הבן בלבו. “הבריות סבורים שעוון הבגידה בבעלה מדכא את רוחה! שוטים הם ואינם יודעים את נפש האשה! היא אוכלת לאחר שהיתה שרויה במצוקת רעב – היא מתנקמת ונוטלת את שלה! – ומן השמים ירחמו עליה – משום שגם הם עתידים להתנקם וליטול את שלהם!”

הוא שמע את קול הרישרוש של משי וכשהציץ מבין שיח־הדפנים ראה אותם כשהם הולכים מזה וידיהם צמודות יחד בגניבה…

בסוף חודש יולי הוליך דזשוליון הזקן את נכדתו לנאות ההרים, והביקור הזה (שהיה הביקור האחרון שלהם בארץ ההרים) היה יפה לדזשון והיא הבריאה כל צרכה ורוחה התעודדה. בבתי המלון שהיו מלאים פורסייטים מעם הבריטים – כי דזשוליון הזקן לא יכול נשוא את ה“כנופיה של הגרמנים”, ככל אשר קרא לכל הלועזים – נהגו בה כבוד כדול, כיאות לנכדתו היחידה של מיסטר פורסייט הזקן, שהיה אדם של צורה וכנראה עשיר גדול. היא לא היתה מעורבת עם הבריות ולא נטפלה אליהם על נקלה – דבר זה לא היה ממנהגה – ואף על פי כן רכשה לה כמה ידידים. בהיותה בעמק הָרון התקשרה בייחוד בידידות עם נערה פרַאנצית אחת מוכת שחפת, שהלכה למות.

לאחר שהתוודעה אליה, עמדה והחליטה שלא תתן לידידתה זו למות, ובמלחמה עם המות שכחה כמעט את צרת נפשה של עצמה.

ידידות חדשה זו היתה רצויה ולא רצויה בעיני דזשוליון הזקן, שכן ראה בה הוכחה יתירה, שעתידה היא לטפל כל ימי חייה ב“חלכאים”, ועל כך היה מיצר ביותר. כלום לא תתקשר לעולם בידידות, או תתן דעתה לדברים, שיביאו לה תועלת של ממש?

“הנה מצאה לה לועזים לטפל בהם”, היה אומר עליה. ואף על פי כן היה עתים מביא הביתה אשכולות ענבים או וורדים ומגיש אותם ל“מאמזֶל” כשהוא ממצמץ כנגדה בעיניו מתוך חביבות.

ואולם טיפולה של דזשוּן לא עמד לה למאדמואזיל וויגור, ובסוף חודש ספטמבר הפיחה עלובה זו את נפשה בבית־מלון קטן אשר בסט. לוק, שהעבירוה לשם. מיתתה נגעה כל כך עד נפשה של דזשון שדזשוליון הזקן עמד והוליך אותה לפאריז. למראה יצירות האמנות שבבתי הנכאת שבעיר זו, כגון “ווינוס ממילוֹס” ואחרות סר יגונה ורוחה התאוששה, וכשחזרו באמצע אוקטובר ללונדון סבור היה זקנה שעלה בידו לרפאה רפואה שלמה.

ואולם אך חזרו אל דירתם אשר בסטנהופ גייט, ומיד הרגיש לצערו הגדול, ששוב התכנסה בתוך עצמה והשתקעה בהירהורים כלפנים. היא היתה יושבת לעתים קרובות בלי־נוע כשסנטרה תמוך בידה והיתה מביטה נכחה כולה קודרת וזועפת, בה בשעה שהחדר הגדול על כל כלי־הבית היקרים שמילאוהו ועל קירותיו המצופים רקמות זהב וכסף התנוצץ והזהיר בשפעת אור החשמל, שהתקינו שם זה עתה. ובתוך הראי גדל־המידות והמוזהב נשקפה הבבואה של קבוצת פסלי החרסינה של דרזדן, שבה נצטיירו עולי־ימים, לבושים מכנסים קצרים, השוכבים לרגלי גברות בעלות חזה בולט המשעשעות על ברכיהן טלאים חביבים. קבוצה זו קנה דזשוליון הזקן בשעה שהיה עדיין רווק, ועכשיו כשטעם הבריות כל כך נפגם היה מוקיר ומעריץ אותה ביותר. הוא היה אדם שלבו היה פתוח לכל דבר והוא הלך קדימה עם הזמן יותר מכלל הפורסייטים, ואף על פי כן לא יכול לשכוח לעולם שקנה את הקבוצה הזאת בבית מסחרו של דזשובסון ושילם במחירה ממון הרבה. פעמים שהיה אומר אל דזשוּן מתוך בוז שהיה בו משל מפח־נפש:

“אי את נותנת דעתך לקבוצה זו! אין זה מעשה־צעצועים, כפי אשר יאהבוהו את וחברותיך! היא עלתה לי בשבעים לירות!” הוא לא היה אדם המרשה לבריות להטיל ספק בטעמו, בשעה שעל פי נימוקים מאוששים היה ברי בידו שטעמו יפה הוא.

ראשית מעשיה של דזשון לאחר חזירתה הביתה היתה ללכת אל טימותי. היא פיתתה את עצמה, שחובה מוטלת עליה ללכת לשם ולהמציא לו קורת רוח בסיפורה על אודות מסעותיה. אבל לאמתו של דבר הלכה לשם, משום שלא ידעה מקום אחר, אשר על ידי שיחות דרך אגב או מתוך שאלות־עקיפין יכלה להשיג שם ידיעה כלשהיא על אודות בוזיניי.

דודותיה קיבלו אותה בחביבות יתרה: השלום לזקנה? הרי הוא לא היה אצלן מחודש מאי. ודודה טימותי אין שלום לו; גורף־המעשנות גרם לו עגמת־נפש גדולה. אותו שוטה עמד וגרף דרך המעשנה את כל הפיח לתוך חדר משכבו! מעשה זה הרגיז את דודה לאין הכיל!

דזשון ישבה אצלן שעה ארוכה כשהיא שרויה בפחד שמא תדברנה על בוזיניי וכשהיא מקווה בתשוקה עזה שתדברנה עליו.

ואולם הגברת ספטימוס סמוֹל היתה כמשותקת. התאפקות סתומה ולא־מובנה עצרה בלשונה והיא לא דיברה עליו דבר ואף לא שאלה עליו את דזשון. הנערה באה לידי פחי נפש ויאוש וסופה ששאלה, אם סומס ואירין נמצאים בעיר – היא לא ביקרה עדיין אדם.

על שאלה זו החזירה תשובה הדודה הֶסטֶר: “אמנם כן, הרי הם בעיר, הם לא יצאו ממנה כל עיקר. כמדומני שאירעו אי־אלו תקלות קטנות בענין הבית, וודאי שמעת את הדבר. אך מוטב שתשאלי את הדודה דזשוליי!”

דזשון פנתה אל הגברת סמול, שישבה על הכורסה שלה זקופה ופכורת־ידים ופניה זועפים ומכוסים בהרות לאין מספר. לשם תשובה למבט־השאלה של הנערה שתקה שתיקה משונה, וכשפתחה את פיה לדבר, לא עשתה זאת אלא כדי לשאול את הנערה, אם לבשה בשבתה בבתי המלון שבהרים גרבי־לילה חמים, שהרי הלילות וודאי קרירים שם ביותר.

דזשון השיבה שלא לבשה, משום שכלי־הצמר שנואים עליה, וקמה ללכת.

שתיקתה של הגברת סמול, שניכר היה בעליל שהיא שתיקה מתוך כוונה, היתה רעה וחשודה בעיניה מכל הדברים שהיתה מדברת.

ואולם לא עבר חצי שעה והיא הצילה את האמת מפי הגברת ביינס אשר בלאונדס סקווייר. זו סחה לה, שסומס תבע את בוזיניי לדין על עסקי שכלול הבית.

ידיעה זו לא דייה שלא הרגיזה אותה, אלא השפיעה עליה השפעה מוזרה שהניחה את דעתה. דומה היה כאילו ראתה במחלוקת זו תקוה חדשה לעצמה. נודע לה, שהמשפט עומד להתברר בעוד חודש ושכמעט אין תקוה שבוזיניי יזכה בדין.

“ואיני יודעת מה יעשה”, אמרה הגברת ביינס: “פורענות איומה היא בשבילו – הרי אין לו כסף – ומצבו דחוק עד מאוד. וגם אנו אין בידנו לעזור לו. המלוים אינם מלוים לאדם אלא אם כן יש לו ערבים, והוא – אין לו מי שיהא ערב בעדו”.

גופה הוסיף עובי ומשמן בזמן האחרון והיא היתה כולה עסוקה בהכנות לסידור נשפים בימות הסתיו; שולחן־הכתיבה שלה היה עמוס ציבור של גליונות ופרוגרמות של עסקי־צדקה. בעיניה העגולות והאפורות כעיני התוכי הביטה אל דזשון הבטה רבת־כוונה.

האדמימות שניצנצה פתאום בפני הנערה האמיצים – וודאי הבהיקה בלבה באותה שעה תקוה גדולה – והחיוך הנעים שהופיע פתאום על שפתיה עלו לעתים קרובות על זכרונה של הליידי ביינס לאחר כמה שנים (ביינס נתעלה למדרגת אציל לאחר שבנה את בית־הנכאת הציבורי לדברי אמנות, שהעסיק המון פקידים ומשמשים אבל המציא נחת־רוח מועטה למעמד הפועלים והעוסקים במלאכה שבשבילו נועד).

וזכר השנוי הנמרץ הזה, שהיה נוגע עד הלב כפריחתו של פרח, שנפקחה כוסו, או כזוהר הראשון של השמש לאחר ימים רבים של תקופת חורף, וכמו כן זכר כל המעשים שנקרו אחרי הדברים האלה התרגש לעתים קרובות על הליידי ביינס בהיסח־הדעת ושלא בזמנו, בשעה שדעתה של גברת זו היתה עסוקה בענינים חשובים ביותר.

הדבר היה ביום שדזשוליון־הבן היה עד־ראיה לפגישה שנתקיימה בגן הבוטאני; בעצם היום ההוא עמד דזשוליון הזקן והלך אל עורכי־הדין שלו “בסטרד ופורסייט”. סומס לא נמצא באותה שעה בלשכה; בסטרד היה קבור בגל של ניירות בחדר המיוחד לו, ששם קבעוהו במתכוון על מנת שיעשה מלאכה מרובה עד כמה שאפשר; אבל דזשמס ישב בלשכה, נשך את צפרניו ועיין בדאגה בכתבי המשפט שבין פורסייט ובוזיניי.

החששה של אותו עורך־הדין המובהק מפני ה“ענין החמור”, לא היתה באמת אלא חששה מופרזה, שהיה בה כדי לגרום קורת רוח מחמת החשיבות המרובה שייחדו לענין זה; כי ההגיון המעשי של עצמו אמר לו שאילמלי היה דיין היושב על כסא משפט, לא היה נותן את דעתו לפרט זה. אלא שהיה חושש שמא יפשוט בוזיניי את הרגל ואז אנוס יהיה סומס לשלם את הכסף וגם את הוצאות המשפט. ומאחורי הפחד הממשי הזה ארבה ממעמקים אותה החרדה הטרופה, המטושטשה והבזיונית, שהיתה דומה לבלהות חלום רע ואשר המשפט הזה לא היה אלא הבבואה שלה הנראית לעין.

כשנכנס דזשוליון־הזקן, הרים ראשו ומילמל: “השלום דזשוליון? לא ראיתיך זה ימים רבים. שמעתי שהיית בארץ שוייץ. אותו בוזיניי הצעיר הכניס את עצמו לעסק ביש. ראיתי מראש, שכך יהיה סופו של דבר!” והוא הושיט לאחיו הגדול את המכתבים והביט אליו בפנים קודרים ונרגזים.

דזשוליון הזקן קרא את המכתבים מתוך שתיקה, ועד שהוא יושב וקורא כבש דזשמס את פניו בקרקע ולעס את צפרניו.

לבסוף זרק דזשוליון הזקן את הכתבים והם נפלו ברעש על גל של כתבים אחרים.

“איני מבין”, פתח ואמר, “מה ראה סומס על ככה להעמיד רעש בשביל מאות אחדות של לירות. כסבור הייתי, שאדם עשיר הוא”.

השפה העליונה של דזשמס, שארוכה היתה, רעדה בכעס; הוא לא יכול נשוא את העלבון, שבנו נתפס על דבר כגון זה.

“אין זה ענין של ממון –” פתח ואמר, אלא שמיד נשתתק, כי פגע בו מבט עיניו של אחיו שהיה קשה, נוקב ומרשיע.

בחדר השתררה דממה.

“באתי בעסקי הצוואה שלי”, ענה ואמר דזשוליון הדקן לבסוף כשהוא מושך את שפמו הארוך.

סקרנותו של דזשמס התעוררה מיד בכל תקפה. אפשר שלא היה דבר בעולם הזה שהיה כוח בו לעורר כל כך את רוחו כענין הצוואה. הרי הצוואה משמעותה פקודה אחרונה בדבר רכושו של אדם, סיכום מוחלט של קנינו, הקביעה האחרונה של ערכו. הוא צילצל במצילה.

“הבא־נא את צוואתו של מר דזשוליון”, אמר לפקיד אחד זריז ושחור־שיער.

“רצונך להכניס בה שינויים?” ובאותה שעה ניצנץ הירהור במוחו: “העשיר אני כמותו?”

דזשוליון הזקן שם את הצוואה בכיס־החזה שלו ודזשמס הרכיב את רגליו זו על גבי זו בפחי־נפש ואמר:

“שמעתי, שעשית בזמן האחרון עסקים אחדים, שעלו יפה”.

“איני יודע מנין לך הידיעות שבידך”, השיב דזשוליון הזקן קשות. “אימתי יתברר המשפט הזה? בחודש הבא? איני יכול לעמוד על כוונתכם. ודאי הרי זה עסקכם שלכם, אבל לו שמעתם לעצתי, כי אז הייתם מפשרים את הסיכסוך שלא בבית דין, אלא ביניכם לבין עצמכם. הייה שלום!”

דזשמס לטש את עיניו האפורות־הכחולות כאילו נעץ אותן במראה־אימים טמיר ונעלם והתחיל שוב נושך את צפרניו.

דזשוליון הזקן נטל את הצוואה והביא אותה אל הלשכה של חברת־הפחמים החדשה; שם ישב באולם־הישיבות הריק והתחיל מעיין בה מחדש. כשראה הֶמינגס את ראש המנהלים יושב באולם נכנס אליו על מנת להגיש לו את הדין־וחשבון הראשון של המפקח העליון החדש, ואולם הלז שלחהו מלפניו מתוך תשובה קשה כל כך, שהמזכיר נפטר והלך לו בחשיבות נעלבה; ומיד שלח וקרא ללבלר ונזף בו ודיבר אתו קשות, עד שהעלם המסכן הנתבלבל ולא ידע את נפשו:

“אין לו לפרחח ששכמותו לבוא ללשכה ולראות את עצמו כאילו הוא כאן מושל ושליט כל־יכול. הוא – המינגס – משמש כאן ראש הלשכה מספר שנים מרובות משנות חייו של בחור שכמותו, ואם סבור הוא שלאחר שגמר את מלאכתו הרשות בידו לשבת כאן בחיבוק ידים, סימן שאינו מכיר אותו (את המינגס) כל צרכו” וכו' וכו'

דזשוליון הזקן ישב מעבר השני של ווילון־הפתח הירוק, ליד שולחן־הישיבות הארוך, העשוי עץ אדום ומצופה עור; משקפי־הזהב העבים שלו היו מורכבים על חוטמו והוא עבר בעפרון־הזהב שלו על סעיפי הצוואה, סעיף אחר סעיף.

ענין זה היה פשוט ביותר, משום שהצוואה היתה חסרה אותם הסעיפים הטרדנים בדבר נדבות ומתנות קטנות לדברים שבצדקה, המפוררות את רכושו של אדם ופוגמות את הדר תפארת הרושם שבדברי ההספד הקצרים, שעתוני הבוקר מקדישים לכל הפורסייטים הנפטרים מן העולם ומשאירים אחריהם מאה אלף לירות

הענין היה פשוט ביותר: לבנו כתב אך עשרים אלף לירות, “ובנוגע לכל יתר רכושי, בין של נכסים שאינם נדים ובין של מטלטלים או של זה וזה כאחד, הנה ההכנסה השנתית או הרבית שהם מכניסים נתונות לנכדתי הנ”ל דזשון פורסייט או למי שתמלא את ידו לכך על מנת שתהא נהנית מהם ושלטת בהם שליטה גמורה כל ימי חייה בלי וכו' וכו'… ולאחר פטירתה או מיתתה הריני כותב ומצווה למסור ולהעביר את הירושה האמורה למעלה: קרקעות, נחלאות, בנינים, מעות, ניירות־ערך, מניות ושטרות וכל מה שתלוי בהם – לנפש או לנפשות, לאחת או לאחדות, לשם אותה התכלית, השימוש וטובת ההנאה ובכלל לפי הדרך והאופן, אשר דזשון פורסייט הנ“ל, בלי שים לב לנשואיה, תגזור, תחליט ותצווה בגילוי־רצונה האחרון, בצוואה או באיגרות־ההחלטה שלה, שכוחה יפה ככוח צוואה, שנחתמה ונתפרסמה על ידה כדת וכדין. והיה עם… ובתנאי מוחלט ש…” וכיוצא בדברים אלה שהיו כתובים על שבעה גליונות בנוסח קצר ופשוט.

את הצוואה ערך דזשמס בזמן שכשרון המעשה שלו היה עדיין בעצם תקפו. והוא ראה מראש כמעט את כל מקרה שלא יבוא והתנה עליו בפירוש.

דזשוליון־הזקן קרא את הצוואה ועיין בה שעה ארוכה; ולבסוף נטל חצי גליון של נייר וכתב עליו הערה ארוכה, אחר צווה להביא מרכבה והוא ישב בה ונסע אל לשכת־העסק של פאראמוֹר והֶרינג. דזשק הרינג כבר מת, ואולם בן אחיו עדיין מנהל את עסקי החברה ודזשוליון הזקן התייחד עמו והתייעץ עמו כחצי שעה.

המרכבה היתה מצפה לו אצל הבית, וכשיצא צווה לרכב להוליכו אל וויסטריה אוויניוּ מספר 3.

הוא חש בלבו הנאה משונה וחרישית, כאילו עלה בידו לנצח את דזשמס ואת בנו העשיר, “בעל הנכסים”. מעכשיו שוב לא יתקעו את חוטמיהם בעסקיו שלו; הוא ביטל זה עתה את ייפוי־הכוח שלהם להיות משמשים מקיימי צוואתו; ולא עוד אלא שדימה להוציא מידם את כל עסקיו ולמסרם לידו של הרינג הצעיר, ואפילו את עסקי החברה שלו החליט להוציא מידם. אם אותו סומס הצעיר הנהו באמת איש עשיר, הרי לא יקפיד על כך שאבדה לו הכנסה של אלף לירה לשנה. דזשוליון־הזקן חייך בכעס מתחת לשערות שפמו הארוך והשב. הוא חש בעצמו, שהמעשה שעשה זה עתה היה גמול צדק, שהללו היו ראויים לו.

הארס של הפגעים שנתקל בהם אשרו, רצונו וגאותו כילה את הבנין הנאדר של הפילוסופיה שלו לאט לאט אבל אל נכון, כאותו הפרוציס הפנימי והסמוי מן העין ההורס ומכלה אילן זקן. החיים השחוהו והטוהו הצדה עד שאבדה לו המשקולת, כדומה לאותה המשפחה, שהוא היה הראש שלה.

בדרך מסעו אל בית דירתו של בנו אשר בצפון העיר עלתה על לבו מחשבה עמומה, שהשינוי ששינה זה עתה את צוואתו בדבר ירושת רכושו הריהו עונש שהטיל על אותה המשפחה ועל אותה החברה, אשר דזשמס ובנו היו בעיניו הדַבָּרים ובאי הכוח שלהן. הוא השיב לבנו משפט הירושה, והמעשה הזה הניח את תשוקתו הכמוסה לנקמה – לנקמה בזמן האכזרי ובתמרורי היגון ובתנואות הבריות ובכל אותו הדופי שאין לו שיעור שהטילו הבריות בבנו יחידו חמש־עשרה שנים רצופות. מעשה זה היה משמש בעיניו דרך יחידה להוכיח שוב פעם לבאי עולם את גבורת רצונו, לכוף את דזשמס ואת סומס ואת יתר המשפחה ואת כל המוני הפורסייטים הנעלמים – המצטרפים יחד לזרם גדול המשתער אל הסכר של מריו וקשיות ערפו – להכיר הכרה ברורה ומוחלטת שהוא אדון לעצמו. ונעימה ומתוקה היתה לו המחשבה, שהוא יעשה את הנער שלו עשיר במידה יתירה מאותו הבן של דזשמס, מאותו “בעל הנכסים”. ונעים וערב היה עליו לתת לדזשו את כל אשר יתן לו, כי אכן אהב את בנו.

דזשלויון־הבן לא היה בבית, לא הוא ולא אשתו (הוא טרם שב מן הגן הבוטאני), אלא שהנערה המשרתת הקטנה אמרה שהיא מצפה לשיבתו של אדוניה בכל רגע.

“הוא חוזר תמיד הביתה לעת שתיית התה, כדי לשחק עם הילדים”.

דזשוליון־הזקן אמר לה שהוא יחכה; והוא ישב והמתין באורך רוח בחדר־האורחים העלוב, אשר הכורסאות הדרגשים הישנים שבו, שניטלו חיפויי־הקיץ שלהם, גילו עכשיו את מראיהם המדולדל והבלה. הוא השתוקק לשלוח לקרוא לילדים, שימצאו בקרבתו, שגופותיהם הגמישים יהיו נוגעים בברכיו, שישמע את קריאתו של דזשולי: “האלוֹ, סבא!” שיראה את התפרצותה בחדר ושירגיש בידה הרכה והקטנה של הוֹלי כשהיא מחלקת בחשאי את לחייו. אבל הוא לא שלח אחריהם. הדבר שעמד לעשות היה בו משל הוד החגיגה, והוא לא רצה לשחק עד שלא יהא נגמר. הוא בידח את דעתו מתוך המחשבה שבמשיכת־קולמוס אחת עתיד הוא להחזיר את הנוי החיצוני החסר לכל דבר שבבית הקטן הזה; שעתיד הוא לפאר את החדרים האלה או חדרים אחרים בבית־דירה גדול מזה ביצירותיהם של גדולי הציירים; שעתיד הוא לשלוח את דזשולי הקטן אל הארָאוּ ואל אוכספורד (אמונתו באיטון ובקמברידזש אבדה מזמן שבו נתחנך שם) ואת הולי הקטנה ימסור למורה נגינה מן המובחרים, כי הילדה היתה בעלת כשרון מוסיקאלי מצויין.

וכיון שתכפו עליו החזיונות הללו, נפעם לבו בקרבו מרוב התרגשות והוא עמד ממקומו והתייצב אצל החלון והציץ אל הגינה הקטנה והמוקפה גדר; שם ניצב עץ־האגס שנשרו עליו בלא עתו ופשט את ענפיו הצנומים בתוך הערפל של יום סתיו לאחר הצהרים, שהלך והתעבה. הכלב בלשצאר, שזנבו הצנוף היה מוטל על גבו השעיר והמנומר, התרוצץ בירכתי הגינה הנה והנה, הריח בצמחים ופעמים שנשען ברגלו האחת אל הגדר.

דזשוליון־הזקן עמד אצל החלון והירהר בלבו

כלום היו עדיין תענוגות אחרים בעולם חוץ מן התענוג של הנתינה? אכן תענוג הוא לאדם לתת כשהוא מוצא מי שיהא מחזיק לו טובה בעד המתנה שהוא נותן לו – כשמקבל המתנה הוא עצמו ובשרו! מי שנותן מתנה לאחר, שאינו מקרוביו, שאין לו זכות־תביעה אליו, אין הנאתו גדולה כל כך! נתינה כזו לאדם אחר היתה בעיניו בגידה בגופי הדעות והמעשים שלו, בגידה בכל מפעליו, בעבודתו, במידת ההסתפקות שלו ובאותה העובדה רבת־הערך ורבת ההגיון אשר כדומה לעשרות אלפים פורסייטים שהיו לפניו, לעשרות אלפי פורסייטים החיים כיום ולעשרות אלפים אשר יקומו אחריו הוא רכש וסיגל לו את הכל בידי עצמו וקיים את רכושו בידי עצמו.

וכשעמד כאן עמוד והצץ מטה אל הדפנים המכוסים פיח, אל חלקת־הדשא המגואלה בכתמים שחורים ואל מעשי הכלב ומרוצתו אנה ואנה, נתערבו בתוך הנעימות והעדנים של הרגע הקרוב לבוא טיפות המרה של כל אותם הייסורים שסבל במשך חמש־עשרה השנים, שהיה מחוסר את השמחה המגיעה לו במשפט.

סוף סוף חזר דזשוליון־הבן הביתה ודעתו נוחה ממלאכתו ומראהו רענן מן השהייה ששהה שעות ארוכות באויר־הצח. כששמע שאביו יושב בחדר־האורחים, שאל מיד אם אשתו בבית, וכשהוגד לו שאיננה, נאנח אחת רווחה. אחר הצניע בהקפדה יתרה את תשמישי הציור שלו בארון־הבגדים ונכנס החדרה.

דזשוליון־הזקן ניגש מיד אל עצם הענין בתקיפות־הדעת המיוחדה לו. “שיניתי את הצוואה שלי, דזשו”, פתח ואמר. “מעכשיו יכול אתה להשביח קצת את מצבך ולחיות חיי רוחה – הריני נותן לך מכאן ולהבא אלף לירות לשנה. לאחר מיתתי תקבל דזשון חמישים אלף ואת תקבל את המותר. אותו הכלב שלך מקלקל את ערוגות הגן, אילו הייתי אני תחתיך, לא הייתי מגדל כלב!”

הכלב בלשצאר ישב באמצע כר־הדשא וכישכש בזנבו.

דזשוליון־הבן הציץ אל הכלב, אלא שלא יכול להבחין בו כמעט משום שעיניו היו רטובות.

“החלק שלך, נערי שלי, לא יהא פחות ממאת אלף”, אמר דזשוליון הזקן. “ראיתי צורך להודיעך זאת, מאחר שזקן מופלג אני, שוב לא אאריך ימים. אין את נפשי להוסיף לדבר בענין זה. השלום לאשתך? – ברכנה בשמי”.

דזשוליון־הבן הניח את ידו על כתף אביו, ומאחר שאיש מהם לא דיבר דבר, נסתיים הענין.

לאחר שלווה את אביו עד שעלה למרכבה, חזר דזשוליון־הבן אל חדר־האורחים ועמד במקום ששם עמד קודם לכן אביו והציץ מטה אל הגינה הקטנה. הוא ניסה לברר לכעצמו את ערכו של כל אותו המאורע בשבילו, ומכיון שהיה פורסייטי גמור נמשך לבו אחרי מראות העושר שנתגלו לפניו בחזון רוחו. השנים של חיי עוני ולחם לחץ שעברו עליו לא החלישו את היצרים הטבועים בו מלידה. הוא הירהר בדרך מעשית גמורה במסעות, במלבושים ותכשיטים לאשתו, בחינוך ילדיו, בקניית פּוֹני לדזשולי ובאלפי דברים אחרים, אבל בתוך כל ההירהורים הללו נתערבה גם המחשבה על בוזיניי ועל אהובתו ועל השירה הקטועה של הקיכלי. שמחה? תוגה? מה משתי אלה?

העבר הקשה, המלא ייסורים, רב־התשוקות והנפלא, שאין לקנותו במחיר כל הון שבעולם, ששום דבר שבעולם יכול להביא את תמורתו לכל מלוא הנעימות הצורבות שלו – העבר הזה קם והתייצב לנגד עיניו באותה שעה.

כשנכנסה אשתו החדרה, ניגש אליה וחבק אותה בזרועותיו. וכך עמד שעה ארוכה בלי לדבר דבר ובעינים סגורות ולחץ אותה אל לבו, והיא השתאתה אליו והביטה אליו בעינים מפיקות תמהון והערצה וספק.

פרק רביעי: יְרִידָה אֶל מְדוֹרֵי גֵיהִנּוֹם

בבוקר שלאחר לילה, שבו השיב לו סומס סוף סוף את זכותו, זכות בעל, בעשה מעשהו כגבר, סעד סעודת שחרית יחידי.

הוא סעד לאור הגאז, משום שהערפל של נובמבר העטה את העיר כמו בשמיכה רבת־מידות עד שאפילו האילנות של הסקווייר כמעט שלא נראו בעד החלון של חדר האוכל.

הוא אכל במנוחה, אבל פעמים שתקף אותו רגש כאילו אינו יכול לבלוע את מאכלו. העשה כמשפט כשנכנע לתשוקתו, אשר הכריעה אותו בלילה שעבר, ודיכא את המרדות הממושכה של האשה הזאת שהיתה בת זוגו כדת וכדין?

הוא לא יכול להסיח מזכרונו את מראה פניה, אשר ניסה לסלק את ידיה מאליהם כדי לפייס ולרַצות אותה, ואזניו עדיין צללו מקול בכייתה האיומה והחנוקה אשר כמוה לא שמע מימיו. ועדיין היה מלפף את נפשו אותו הרגש המשונה של חרטה ושל בושה שחש בשעה שהביט אליה לאור הנר היחידי קודם שנפטר וחמק ממנה בדממה ובחשאי.

ועכשיו לאחר שעשה מה שעשה, היה תוהה ומתמה על עצמו.

שני ימי קודם לכן סעד אצל וויניפרד דארטי ובשעת הסעודה היה מיסב בקרבתה של הגברת מאקאנדר. זו הציצה בפניו בעיניה החדות והירקרקות ואמרה אליו: “ובכן שרויה אשתך בידידות רבה עם אותו מר בוזיניי?”

הוא מנע עצמו מלשאול אותה מה כוונתה, אלא שהיה מהרהר בדבריה זמן רב.

הדברים הללו עוררו בקרבו חמת־קנאה עזה, שעל פי ההפכפכנות המיוחדת לרגש זה נהפכה והיתה לתאוה קשה ונמרצה ביותר.

אילמלא העקיצה שבדברי הגברת מאקאנדר שהעבירה אותו על דעתו, לא היה בא לעולם לידי המעשה שעשה. רק הגירוי והשיסוי שבדבריה של זו והמקרה שהדלת של חדר אשתו לא היתה נעולה הפעם, הם הם שגרמו לכך שכבש את אשתו בהיותה ישנה את שנתה.

התנומה הסיחה מלבו את החששות והפיקפוקים שלו, ואולם עם בוקר חזרו והתרגשו עליו. רק מחשבה אחת המציאה לו תנחומים: הדבר לא יוודע לאיש – דבר זה אינו ממין הדברים שהיא עלולה לדבר עליהם.

ואולם בשעה שהתחיל מטפל שוב בעסקיו המצויים יום יום, הטעונים מחשבה בהירה ומעשית, בשעה שתקע עצמו בקריאת המכתבים שנתקבלו, התחילו אותם החששות והפיקפוקים הדומים לביעותי־חלום לאבד את תקפם והם פסקו להציק כל כך את לבו. הרי לאמתו של דבר לא היה אותו המקרה רב־ערך ביותר; רק הנשים מתריעות עליו ברומנים, אבל לפי ההשקפה המעויינה של אנשים אשר דעותיהם סמוכות על החוק, של אנשים מאנשי העולם, אשר זכו, כפי שהוא זוכר, לעתים קרובות לשבח וקילוס בבית דין לעסקי גירושין, יפה עשה מה שעשה כדי לקיים את קדושת הנשואים, כדי למנוע את אשתו מזלזל בחובה המוטלת עליה, ואם עדיין היא נפגשת עם בוזיניי – לחשוך אותה מ… לאו, אין הוא מתחרט על המעשה שעשה.

עכשיו לאחר שנעשתה ההתחלה להשרות שלום ביניהם, הרי השאר יהיה לפי הערך – –

הוא קם וניגש אל החלון. עצביו היו מזועזעים. קול הבכייה החנוקה עלה שוב באזניו. הוא לא יכול להשתחרר ממנו.

הוא לבש את הפרווה שלו ויצא אל הערפל; כיון שהוצרך ללכת אל הסיטי, ניגש אל התחנה שבסלוֹן סטריט וישב ברכבת של מסילת הברזל התחתית.

ובהיותו יושב בפינת הקרון של המחלקה הראשונה, שהיה מלא אנשים מאנשי הסיטי, שוב בקע ועלה באזניו קול הבכייה החנוקה. אז נטל את ה“טיימס” ופרש אותו בקול רעש, שהחריש את שאר הקולות הנמוכים ממנו שנשמעו בקרון, והתחיל קורא במתינות את החדשות כשהוא חבוי אחורי הפרגוד של העתון שבידו.

הוא קרא שם שביום אתמול באה לפני השופטים המושבעים שורה ארוכה של מעשי פשע. הוא קרא על שלושה מעשי רצח ועל חמש הריגות שלא במתכוון, על שבע הבערות ועל אחד־עשר – מספר גדול שיש בו כדי להבהיל – מעשי אונס ועוד הרבה עברות פחות חמורות העומדים להתברר במושב הדיונים הבא; והוא עבר מחדשה אל חדשה כשהוא מחזיק את גליון העתון סמוך לפניו.

ואולם קריאת החדשות הללו לא יכלה לעקור מלבו את זכר פניה של אירין השטופים בדמעות ולהשתיק את קול בכייתה הקורע לב שהמה באזניו.

אותו היום היה בשבילו יום של טרדות מרובות; חוץ מן העסקים הרגילים שהתעסק בהם, הלך באותו היום אל הספסרים שלו, גרין וגרינינג, והטיל עליהם למכור את המניות של החברה החדשה למכרות פחמים שהיו בידו, כי לבו הגיד לו שעניני החברה הזאת יגעים (עסק זה נתמוטט לאט לאט לאחר זמן וסופו שנמכר לאגודה אמריקאית בדבר מועט). ולסוף היתה לו התייעצות ממושכות בלשכת הסופרים של העורך־דין ווֹטֶרבק, שבה השתתף בָּאוּלְטֶר, העורך־דין הצעיר פיסק וּווֹטרבק עצמו.

התביעה של פורסייט כנגד בוזיניי עתידה היתה לבוא ביום המחרת לפני השופט בֶּנתֶם.

אותו השופט בנתם לא היה מן הידענים הגדולים בתורת המשפט. כנגד זה היה בעל סברה ישרה ולפיכך נחשב לשופט המעולה ביותר לברר את המשפט הזה. הוא היה שופט “קשה”.

העורך דין ווטרבק נהג כמעט זילזול גס בבאולטר ופיסק, אבל לעומת זה הסביר פנים לסומס במידה יתירה, משום שהרגיש הרגשה אינסטינקטיבית או נודע לו מפי שמועה נאמנה שאותו אדם הריהו איש עשיר, בעל נכסים.

הוא עדיין החזיק בכל עוז בדעתו, שכבר הביע אותה בכתב, שמוצא המשפט יהא תלוי בעיקרו של דבר בהגדת העדות בבית־דין ומתוך הערות מחוכמות אחדות יעץ לסימס שלא להיות דייקן יותר מדאי בעדותו. “מקצת עזות, מר פורסייט”, אמר לו, “מקצת עזות”, ובדברו את הדברים האלה צחק בקול רם וחיכך את ראשו במקום שהזיח את הפיאה־הנכרית שלו הצדה, כדרך שעושה דזשנטלמן כפרי, שכן היה חביב עליו להתראות בעיני הבריות כדזשנטלמן אשר כזה. הוא נחשב למומחה גדול מאין כמוהו בענינים שיש בהם משל הפרת הבטחה.

גם בדרך חזירתו הביתה השתמש סומס במסילת־הברזל התחתית.

בתחנה שבסלון־סקווייר היה הערפל גדול וכבד ביותר. גברים נכנסו ויצאו מתוך מישוש דרך עתר־הקיטור הדומם והמעובה; נשים לא היו שם אלא מעט, והללו לחצו את הארנקאות שלהן אל חזן ואת מטפחותיהן אל פיהן. פעם בפעם ביצבצו מרכבות עם רכבים, שהתנשאו על הדוכן שלהם כצלמי רוחות גדלי־מידות; לאור־הפנסים הקלוש, שנתמזמז בתוך הקיטור קודם שהגיע אל המרצפת, לא הבחינה העין את רשמי תבניתן אלא הבחנה מטושטשה; ומתוכן הגיחו בני אדם שנחפזו וחמקו אל תוך מאורותיהם כשפנים.

וצללי הדמויות הללו, שכל אחד ואחד מהם היה מעוטף בתכריך של עב־ערפל קטנה של עצמו, לא השגיחו זה בזה. בגדירה רחבת־הידים התיחד כל שפן בפני עצמו, וביחוד אותם שהיו עטופים פרוות יקרות ואשר נסעו במסילת־הברזל התחתית משום שיראו להשתמש בימי ערפל במרכבותיהם.

ואולם דמות אדם אחת עמדה וציפתה באותה שעה בפתח התחנה שלא בריחוק מקום מסומס.

וודאי היה זה אחד ה“בוקאניירים” או אחד המאהבים, אשר כל אדם מן הפורסייטים היה מהרהר עליו בלבו: “בריה עלובה! חזותו מוכיחה עליו שקשה־יום הוא!” לבם הרחמן דפק בקרבם דפיקה קצת יותר מהירה למראה מאהב עלוב זה, העומד ומצפה בכליון נפש בתוך הערפל; אלא שהם נחפזו ועברו עליו מאין להם לא פנאי ולא ממון בשביל צרות שאינן של עצמם.

רק שוטר, שהיה מהלך לפרקים לאטו הנה ושוב, נתן את דעתו לאותו אדם המצפה, אשר שולי מגבעתו הרכה כיסו למחצה את פניו הדלים והצנומים שנתאדמו מקור ושהוא העביר עליהם פעם בפעם את ידו בצנעה, כאילו לגרש את החרדה שבלבו או לתת חיזוק להחלטה שלו, שגרמה לו להיות עומד ומצפה כאן. ואולם המאהב המצפה (אם אותו האיש מאהב היה) היה רגיל, כנראה, בפיקוח של שוטרים או אפשר שחרדת לבו תקפה עליו במידה יתירה, שכן לא זז ממקומו. אכן קשה־עורף היה אדם זה; וודאי רגיל היה בצפיות ארוכות, ביסורים של חרדה ודאגה, בעבי־ערפל ובקרה, ובלבד שאהובת לבבו תבוא סוף סוף. מאהב שוטה! ערפלים שורים על הארץ עד ימות האביב; ולא עוד אלא נטפל אליו גם שלג וגשם ואין מקום אשר תמצא שם נחת; חרדה תקוסס את לבך כשתוציא את אהובתך החוצה, וחרדה תקוסס את לבך כשתבקש אותה לשבת בבית!

“כך יפה לו, שהרע את מעשיו ולא סידר את עסקיו כראוי!”

כזאת וכזאת וודאי היה סובר עליו כל פורסייטי הגון. אבל אלמלא יכול היה אותו אדם הגון להציץ לתוך לבו של המאהב העומד ומצפה בתוך הערפל ובקרה, וודאי היה חוזר ואומר עליו: “אוי לו לאותו עלוב! אכן קשים יסוריו!”

כשיצא סומס מן התחנה, עלה על אחת המרכבות שחלונותיה סגורים והיא זחלה לאטה דרך הרחובות. הוא בא הביתה בחמש שעות.

אשתו לא היתה בבית. היא יצאה לפני רבע שעה, יצאה בשעה מאוחרה כזו בערב, בתוך הערפל הנורא הזה! מה פירושו של דבר?

הוא ישב מר־נפש אצל הקמין אשר בחדר־האוכל, שדלתו היתה פתוחה, וניסה לקרוא בעתון הערב. ספר לא היה מועיל כלום – רק העתונים של יום יום עלולים היו לשמש סם כל שהוא להשקיט יסורים כיסורים שלו. מתוך המאורעות המצויים המסופרים בעתון היה שואב לעצמו תנחום כל שהוא. “איבוד עצמה של אקטריסה” – “מיחוש קשה של איש־מדינה” – “דליקה במכרה פחמים” – הוא קרא את כל דברי המאורעות שממין זה. הם הועילו לו מקצת – משום שהיו תרופה שנצטווה עליה מפי הגדול מכל הרופאים שבעולם, מפי הטעם המיוחד לאדם מטבע בריתו.

כבר הגיעה כמעט שעת שבע והנה שמע אותה כשהיא שבה ובאה הביתה.

יסורי המאורע של הלילה שעבר כבר קהו ופגו בקרבו מחמת כובד מצוקת החרדה שתקפה אותו בשל יציאתה המשונה מביתה אל תוך הערפל. ואולם עכשיו, כיון שאירין חזרה הביתה, שוב התרגש עליו זכר בכייתה הקורעת לב ולבו היה נוקפו להיראות לעיניה ולעמוד לפניה פנים אל פנים.

הנה היא עלתה על המדרגה; הפרווה האפורה שלה ירדה עד לברכיה והצוארון הרם של הפרווה החביא כמעט את פניה, שהיו מכוסים בצעיף מעובה. היא לא פנתה ולא הביטה אליו ולא דיברה עמו דבר, אפילו רוח לא יכול לחלוף ולעבור בדממה גדולה מזו.

בילסון באה לערוך את השולחן ואמרה לו שהגברת פורסייט לא תרד אל חדר האוכל, אלא תסעד בחדרה.

זו הפעם הראשונה שסומס לא החליף את בגדיו; זוהי אולי הפעם הראשונה בימי חייו שישב לסעוד כשקצות השרוולים של כתנתו אינם נקיים, ולא עוד אלא שאפילו לא הרגיש בזה וישב שהות הרבה לפני כוס היין שלו והיה מהרהר הירהורים. הוא שלח את בילסון להסיק את התנור בחדר־התמונות שלו. ומיד קם ועלה לשם גם הוא.

הוא העלה את מאור הגאז ונאנח אנחה עמוקה כאילו מצא סוף סוף את מנוחת נפשו בתוך האוצרות הללו שהיו מוטלים מסביבו ציבורים ציבורים בחדר הקטוֹן. הוא ניגש תחילה אל הסגולה היקרה שבכל האוצרות האלה, אל תמונה של טֶרְנֶר לאמתה, והציג אותה על כוננית לעומת האור. על תמונותיו של טרנר רבו עכשיו הקופצים ומחירן רב, אבל הוא לא יכול לגמור בנפשו להיפרד מתמונה זו. הוא עמד שעה ארוכה לפני התמונה כשפניו החוורים והמגולחים למשעי מוטים אליה מעל לצוארון הזקוף שלו. הוא עמד והתבונן אליה כאילו היה מצרף במוחו את צירופי הסכום שהיה נוטל במחירה. בעיניו ניצנצה ארשת רבת־הירהורים; אפשר שחישב ומצא שהסכום הוא מצער יותר מדי. הוא הוריד את התמונה מעל הכוננית וחזר והעמידה אצל הקיר; ואולם בעברו בחדר, עמד פתאום תחתיו משום שנדמה לו שהוא שומע קול בכייה.

אבל אין קול ואין קשב – רק מעשה הדמיון הוא שהציק לו כל אותו היום. ומיד לאחר מכן העמיד את שבכת־התריס הרמה בפני האח המבוערת והתגנב וירד בלט מטה.

עליו להחליף כוח בשביל יום המחר! ואולם עבר זמן הרבה עד שגברה עליו השינה והוא נרדם סוף סוף…

עכשיו עלינו לפנות אל דזשורזש פורסייט כדי לעמוד על המאורעות שאירעו באותו הערב השקוע בתהום־הערפל.

אדם זה שהצטיין ברוח הליצנות שלו ובאהבתו למעשי ספורט יותר מכל הפורסייטים, בילה אותו היום בקריאת רומן בביתו של אביו אשר בפרינסס גארדנס. לאחר המשבר האחרון שלו בעסקי ממון כפהו אביו להבטיח לו בהן צדקו שיהא “יושב בית”.

סמוך לשעת חמש הוא יצא מן הבית ונסע ברכבת עד תחנת סאות קנסינגטון (כי היום נסעו הכל ברכבת התחתית). הוא התכוון לסעוד ולבלות את הערב ב“קנקן האדום” – באותו המוסד המיוחד במינו, שלא היה לא קלוב ולא בית־מלון ולא בית־אוכל הגון.

כשיצא אל המישורת של התחנה נשא את עיניו – כי חוץ ממראהו ההדור והמיושב עוד חונן דזשורזש עינים חדות והיה צופה ותר בכל מקום אחרי חומר בשביל יצר הליצנות שלו – וראה אדם אחד שיצא מאחד הקרונות של המחלקה הראשונה ושם פניו אל היציאה בשהוא מתנודד ומהלך ברגלים כושלות.

“הו, הו, מחמד נפשי!” אמר דזשורזש בינו לבין עצמו. “הביטו וראו, הרי זה הבוקאנייר!” ומיד הזיז את גופו הגדול והלך בעקבותיו של בוזיניי. שום דבר לא היה מבדח את דעתו כל כך כמראהו של אדם שיכור.

בוזיניי, שהיה חבוש מגבעת רחבת־שולים, עצר את מהלכו ועמד לפניו, אבל מיד נפנה ורץ בחזרה אל הקרון, שיצא ממנו זה עתה, אבל כבר איחר את המועד. אחד הסבלים תפס אותו בצוארונו – הרכבת כבר זזה ממקומה.

עינו המנוסה של דזשורזש הרגישה בפניה של גברת אחת לבושה פרווה אפורה, שעמדה אצל חלון הקרון. אותה הגברת היתה מרת סומס – ודזשורזש הרגיש, שהזדמן לידו ענין המושך את הלב!

ומיד התחיל מהלך בעקבותיו של בוזיניי בקרבה יתירה מאשר קודם לכן – על המדרגה, דרך מחיצת הביקורת של הכרטיסים ועד הרחוב. ואולם תוך כדי הילוכו זה היתה עמו רוח אחרת ובא שינוי ברגשותיו. שוב לא היתה בו מן הסקרנות ובדיחות הדעת, אלא הוא חש רחמים לאותו העלוב, שהוא היה מהלך אחריו כצל. ה“בוקאנייר” לא היה שיכור כלל, אלא כנראה התרגשה עליו סערת־נפש אדירה. הוא היה מדבר אל עצמו, אבל אזניו של דזשורזש לא קלטו אלא את המלים: “אהה, אלוהים!” ולא עוד, אלא שניכר היה שלא ידע מה הוא עושה ולאן הוא הולך; הוא לטש את עיניו, היסס והיה מהלך כמעורב בדעת. ואם מתחילה היה דזשורזש נוהג כליצן שאינו מבקש אלא את תענוגו, הרי עכשיו חש בלבו שחובה מוטלת עליו לעמוד למסכן זה בצרתו.

“וודאי ניחתה עליו מהלומה שמחצה ראשו!” – “וודאי ניחתה עליו מהלומה!” ודזשורזש היה מתאווה לדעת, מה הדברים אשר דיברה אליו הגברת סומס, מה הסיפור שסחה לו בקרון של מסילת הברזל. גם מראיה היה רע מאוד! ודזשורזש היה מיצר בלבו כשהעלה על דעתו שהיא נוסעת יחידה וגלמודה עם תוגת נפשה.

הוא היה מהלך אחרי בוזיניי בסמוך לו – דמותו הגבוהה והמסורבלת היתה עוקבת אחריו בלי אומר ודברים ובזהירות בתוך הערפל. כאן היה לפניו ענין חמור – לא מעשה ליצנות! הוא היה מכוון את עיניו יפה, כי מלבד רגש הרחמנות התעורר בו באותה שעה גם היצר של צייד.

בוזיניי יצא כיון אל הרחוב – אפלה שחורה ועמוקה, שאדם לא יכול לראות בה כלום בריחוק של שש רגל ממנו והלאה, שהקולות והשריקות שנשמעו בה סביב התעו את חוש הכיוון המיוחד לאדם. תבניות של מרכבות התגלגלו וביצבצו כנגדם בהיסח הדעת ופה ושם ניצנץ ברק אור, שהיה דומה למראה הקלוש של אי בים מחשכים לאין סוף.

ובתוך תהום־הלילה הזאת המלאה סכנות היה בוזיניי מהלך במהירות גדולה, ודזשורזש נגרר אחריו והיה מהלך אף הוא במהירות גדולה. אם בחור זה מתכוון לרוצץ את גולגלתו תחת האופנים של אומניבוס, יעצור בו, אם הדבר יעלה בידו! בריה מורדפת זו היתה מהלכת בפסיעות גסות דרך הרחובות הנה וחזרה, לא דרך גישוש, כשאר הבריות שהיו מגששות באפלה זו, אלא במרוצה ובחפזון כאילו אותו דזשורזש הנאמן המהלך אחריה היה מצליף אותה בשוט, ורדיפה זו אחרי אדם מבוהל ושטוף במרוצה התחילה מצודדת את לבו של דזשורזש כמין כישוף מופלא מאין כמוהו.

אבל הנה התגלגלו הדברים והגיעו לידי כך, שאותו המקרה נתקע בלבו של דזשורזש ונשאר חרות בזכרונו כל ימיו. הערפל סופו שהביא את בוזיניי לידי עמידה וכאן שמע דזשורזש מפיו מלים שהגיהו פתאום אור על כל המאורע. מה שאמרה הגברת סומס לבוזיניי בקרון הרכבת שוב לא היה תעלומה בשבילו. מתוך קטעי הדברים המגומגמים שנמלטו מפי בוזיניי נתברר לדזשורזש כי סומס קיים את זכותו לגבי אשה מורדת ומתנכרת על ידי מעשה שהוא הגדול והקיצוני שבכל מעשי הקנין והחזקה.

ודמיונו התחיל מצייר לפניו את פרשת מצב הדברים – והענין הזה תפס את לבו ועשה עליו רושם. והוא שיער משהו מן היסורים ומרגשות החרפה של גבר ומן הזוועה אשר בלבו של בוזיניי. והוא אמר אל נפשו: “אכן רע המעשה! אין תימה שמסכן זה הריהו מטורף למחצה!”

ה“ציד” שלו צנח לסוף לארץ – בוזיניי ישב על ספסל תחת אחד האריות אשר בטראפאלגאר־סקווייר, תחת ספינקס־מפלצת, שנתעה בתהום־המחשכים הזאת כמוהם הם. הוא ישב דומם ובלי־נוע ודזשורזש עמד מאחוריו ובסבלנות שלו היה משהו מרגש של אחוה. הוא היה מחונן מידה ידועה של אנינות הדעת – חוש של דרך ארץ – והדבר הזה מנע אותו להכניס עצמו לתוך טראגדיה זו. ומשום כך היה עומד וממתין במנוחה כאותו האריה שממעל לו וזקף את צוארון־הפרווה שלו, שהעלים את האדמומית הבשרנית של לחייו ואת כל פניו חוץ מעיניו המפיקות ליצנות ורגשי השתתפות בצער. ועל פניהם עברו בלי חשד בני אדם שבאו מבתי־העסקים שלהם והלכו אל הקלובים שלהם, – בני אדם עטופי תכריכי ערפל ביצבצו ונראו לעין כרוחות וחזרו ונעלמו כרוחות. ואפילו עכשיו, כשלבו של דזשורזש היה מלא רגשי רחמים והשתתפות בצער, תקף אותו פתאום יצר הליצנות והוא התאווה לתפוש את הרוחות הללו בשרוולי בגדיהם ולאמור אליהם:

“הו, הו, שוטים שבעולם! הביטו וראו! הרי לפניכם מחזה, שכמותו לא תראו לעתים קרובות! הרי כאן עלוב אחד, אשר אהובת נפשו סחה לו זה עתה מעשה נאה בבעלה. גשו הלאה, גשו הלאה! הלא עיניכם הרואות שדעתו מטורפת עליו!”

והוא ראה אותם בדמיונו כשהם מתכנסים ועומדים מסביב למאהב המעונה בייסורים; והוא גיחך למחשבה שבין צלמי־הרוחות הללו שיעמדו מסביב ימצא צלם־רוח הגון, שנשא זה לא כבר אשה ואשר מתוך רגשותיו של עצמו יוכל לעמוד על המתרגש באותה שעה בלבו של בוזיניי; הוא צייר לעצמו איך צלם־רוח זה פוער את פיו הלוך ופעור לרווחה ואיך הערפל הולך ושופע אל קרבו עמוק עמוק. כי בדזשורזש היה מצוי כל אותו רגש הבוז למעמד הבינוני – ביחוד למעמד הבינוני הנשוי – המיוחד לשובבים ובעלי־הספורט שבקרב בני החוגים שלו.

אך הנה התחיל תוקף אותו השיעמום. שוב לא היה בו חשק להיות עומד וממתין.

“סוף סוף”, הירהר בלבו, “יתגבר בחור מסכן זה על צערו; לא בפעם הראשונה קרה מקרה כזה בעיירה הקטנה שלנו!” אבל הנה התחיל ה“ציד” שלו להפליט שוב מפיו מלים מלאות משטמה וחמת זעם. ופתאום פחז על דזשמס יצר שלא יכול לעמוד בו והוא שלח את ידו ונגע בכתפו.

בוזיניי החזיר פניו לאחוריו:

“מי אתה? ומה אתה מבקש?”

אילו נזדמן לדזשורזש מראה כזה לאור פנסי־הגאז, לאורו של אותו העולם המצוי, שהוא היה מכיר אותו יפה, וודאי היה יכול לעמוד בו ולא היה נבהל ממנו; אבל בתוך ערפל זה, שהכל היה בו עכור ומטושטש, שכל דבר היה חסר את הערך הממשי, שאיש פורסייטי היה מייחס לכל הנמצא על פני האדמה, תקפה אותו חולשה משונה, וכשניסה להציץ בעיניו של מעורב־בדעת זה, הירהר בלבו:

“אם אראה את אחד השוטרים, אסגירהו לידו; אסור לתת לו להיות משוטט חפשי לנפשו”.

ואולם בוזיניי לא המתין לתשובתו, אלא עמד והתחיל מהלך שוב בתוך הערפל, ודזשורזש הלך אחריו, אולי קצת בריחוק מקום ממנו מאשר קודם לכן, אבל מתוך החלטה יותר תקיפה שלא לגרוע ממנו עין.

“אי אפשר שיהא הדבר הולך ונמשך כך זמן הרבה”, הירהר בלבו. “נס מן השמים הוא, שעדיין לא נתמעך תחית אחת המרכבות”. עכשיו הסיח את דעתו מן המחשבה להסגירו ביד שוטר, אש־הקודש של איש־ציד התלקחה בקרבו שוב פעם.

המחשכים הלכו והתעבו במידה יתירה ובוזיניי הוסיף לפסוע בלי חשך בחפזון גדול; אבל הנה הבחין רודפהו, שהליכתו המטורפת יש בה משל שיטה וכיוון – ניכר היה בבירור שהוא אוחז את דרכו לצד מערב.

“הדבר ברי בידי, שהוא הולך אל סומס!” אמר דזשורזש אל נפשו. הרעיון הזה צודד את לבו. הרי זה יהיה גמר־סיום נאה לציד אשר כזה! הוא לא יכול שאת את בן דודו כל ימיו.

היָצוּל של אחת המרכבות שעברו ברחוב נגע בכתפו והכריחו לקפוץ הצדה. הוא לא רצה כלל להיות נהרג לא בשביל ה“בוקאנייר” ולא בשביל אדם אחר. ואולם מתוך קשיות עורף שנתייחדה לו בירושה הוסיף ללכת בעקבות הציד שלו דרך אד־הערפל אשר טישטש את הכל מתבניתו של האיש הנרדף ומן המאור הקלוש של הפנס הקרוב.

ופתאום, מתוך האינסטינקט של אחד הטיילים שבעיר הכיר דזשורזש שהוא נמצא ברחוב פיקאדילי. כאן יכול היה למצוא את דרכו בעינים עצומות, ומאחר שנשתחרר מן הטרדה של אי־הוודאות הגיאוגראפית נתן שוב את דעתו לצרתו של בוזיניי.

מתוך השורה הארוכה של נסיונותיו כאדם רודף תענוגות, מבעד הזוהמה של מעשי־אהבים מפוקפקים ניצנץ ועלה לפניו זכרון אחד מזכרונות ימי עלומיו. זכרון זה עדיין חי בקרבו והוא הכניס בקסמו אל תוך האד והמחשכים של הערפל הלונדוני הזה ריח של שחת, את זיו אור הלבנה וכשפי קיץ – הלא הוא זכרון לילה אחד, אשר בתוך שפעת הצללים של כר דשא שמע בו מפי אשה, שאין היא שייכת לו לבדו. ורגע אחד נדמה לדזשורזש ששוב אין הוא מהלך ברחוב פיקאדילי העטוף מחשכים, אלא מוטל שוב על הקרקע בתוך הצללים הארוכים של צפצפות המעלימות את אור הלבנה ופניו כבושים בתוך דשאים טלולים ונותני ריח ובלבו מצוקות גיהנום.

ופתאום תקפה אותו תשוקה להניח את זרועו על כתפו של הבוקאנייר ולאמור לו: “הרף, אחא! הזמן מרפא אך כל התחלואים. בוא ונשקיע את היגון בכוס יין!”

באותה שעה שמע קול אדם שגער בו, והוא נרתע לאחוריו. מרכבה התגלגלה וביצבצה מתוך המחשכים וחזרה ונעלמה בתוך המחשכים. ופתאום הרגיש דזשורזש שבוזיניי אבד ונסתלק מעיניו. הוא רץ הנה ושוב וחש שלבו התכווץ בקרבו מפחד המתיש כוחו של אדם, מאותו הפחד הקודר הלן בסתר כנפי הערפל. נטפי זיעה פרצו ועלו על מצחו. הוא עמד דומם והטה את אזניו והקשיב רב קשב.

“ואז” – כך סיים את סיפור המעשה, שסח באותו הערב לדארטי בשעת המשחק בביליארד ב“קנקן האדום” – “אבדתי אותו”.

דארטי סילסל בנחת רוח את שפמו השחור. זה עתה עלה בידו לדחוף את הכדור שלו דחיפה מוצלחת. “ומי היתה היא?” פתח ושאל.

דזשורזש הציץ לאטו בפנים השמנים והחוורים של “איש העולם” וחיוך קל וזועם ניצנץ בשירטוטי לחייו ובעיניו כבדות־השמורות.

“לאו, לאו, ידידי הנאה”, הירהר בלבו. “לך לא אגלה זאת”. שכן אף על פי שהרבה להתראות עם דארטי, בכל זאת בז לו וחשבהו ל“מנוול” במקצת.

“היא היתה וודאי אחת הגברות הקטנות המבקשות אהבה!” ענה ואמר כשהוא משפשף בגיר את מטה־הביליארד שלו.

“אחת הגברות הקטנות!” קרא דארטי – הוא השתמש בביטוי יותר חריף. “הייתי מובטח שזאת היתה אשתו של ידידנו סו – –”

“וכי כך סבור היית?” השיב דזשורזש בלשון קצרה. “אם כן, לכל הרוחות, טעית טעות גדולה!”

הוא דחף את הכדור והחטיא את המטרה. הוא נזהר שלא לנגוע שוב באותו הענין, אבל סמוך לשעת אחת־עשרה משך את ווילון החלון הצדה והציץ אל הרחוב. שחור המחשכים של שפעת הערפל לא השבת על ידי הפנסים של ה“קנקן האדום” אלא במידה קלושה ואי אפשר היה להבחין לא בדמות נפש חיה ולא בדבר אחר.

“אינני יכול להסיח את דעתי מאותו הבוקאנייר המסכן”, ענה ואמר. “אפשר שעדיין הוא נודד ותועה בתוך הערפל. ואפשר שכבר היה לפגר מת”, הוסיף ואמר מתוך דיכדוך־נפש משונה.

“פגר מת!” אמר דארטי, אשר זכר מפלתו בריטשמונד חזר וניעור בקרבו בכל עוז. “אל תדאג, זה שכמותו שלום לו. הריני מתערב עמך בעשרה כנגד אחד, ששיכור היה!”

דזשורזש פנה אליו והעיף בו מבט איום לאמתו ופניו הרחבים הפיקו זעם קודר.

“”שתוק!" קרא אליו. “וכי לא אמרת ילך שדעתו נטרפה עליו?”

פרק חמישי: הַמִשְׁפָּט

בבוקר של יום בירור המשפט שלו, אשר לפי הרשימה היה השני למשפטים שבאותו היום, יצא סומס שוב מן הבית בלי אשר ראה את אירין, ודעתו היתה נוחה מזה לפי שעדיין לא החליט כיצד עליו להתנהג עמה.

הוא נתבקש לבוא לבית־הדין בעשר שעות ומחצה, שמא תתבטל התביעה הראשונה (בענין הפרת הבטחה) ונמצא דינו מתברר במוקדם; אבל כדבר הזה לא קרה, משום ששני הצדדים היו מתנצחים בקנאה יתירה ובעוז־רוח, ועל ידי כך ניתנה הזדמנות לעורך־הדין המושבע ווֹטרבֶּק להגדיל את פרסומו הגדול בענינים שממין זה, הטוען שכנגדו היה העורך־דין רֶם, המומחה המפורסם השני בענינים של הפרת־הבטחה. המלחמה בין שני אלה היתה מלחמת ענקים.

הדיין הוציא את פסק הדין סמוך להפסקה של סעודת שחרית. השופטים המושבעים עזבו את מקומותיהם ונפטרו לבתיהם ליום זה, וסומס יצא לסעוד את לבו. בתוך העזובה של המסדרונים מצא את דזשמס, שעמד בודד כקאת אצל המזנון הקטן וראשו מורכן על לחמניה קטנה וכוס שֶׁרי. האולם האמצעי רחב־הידים, שבו עמדו האב והבן זה אצל זה תפושים במחשבות, היה כולו ריק ורק לפעמים חלפו בו לרגע מצער עורכי־דין חובשי פיאות נכריות ולבושי בגדי שרד; או יש שנזדמנה לשם אשה זקנה או גבר לבוש שחקים, שהביט מסביבו בחרדה; חוץ מאלה נמצאו שם באותה שעה שני אנשים עזי־נפש, שישבו באחד הכוכים והיו מדיינים זה עם זה בקול.

מקץ שעה קלה פתח דזשמס את פיו והתחיל מסיח עם בנו.

“אימתי יתברר דינך? כמדומני שעוד מעט. אני חושש שאתו בוזיניי לא יתאפק ויפליט דבר שאינו הגון לגמרי; הלא יהיה אנוס לכך, שהרי אם יצא דינו לחובה, עליו לפשוט את הרגל”. הוא שם אל פיו נתח גדול של הלחמניה ולגם מן היין. “אמך”, הוסיף ואמר, “מבקשת אותך ואת אירין לסעוד עמנו הערב”.

חיוך קלוש ריפרף על שפתי סומס; הוא נשא את עיניו והביט אל אביו. מי שראה את המבט הקר והחטוף שהעיפו זה על זה, וודאי היה הדין עמו אילו לא העריך כראוי את יחס הידידות שביניהם, דזשמס גמר לשתות את השרי שלו בלגימה אחת ושאל:

“כמה עלי לשלם?”

כשחזר אל אולם המשפט תפס סומס מיד את המקום הראוי לו על הספסל הקדום אצל הפרקליט שלו בחשאי ובלי שירגיש בו אדם הציץ מן הצד כדי לדעת היכן אביו יושב.

תפוש הירהורים ובידים פרושות על בית האחיזה של הסוכך שלו ישב דזשמס אחורי הפרקליט על קצה הספסל, כדי שיוכל לצאת מיד עם גמר המשפט. הוא סבור היה שמנהגו של בוזיניי היה מגונה מכל מקום. אלא רצה להיפגש עמו, משום שהרגיש שפגישה זו תהיה לא־נעימה ביותר.

מלבד בית־הדין של עסקי גירושין היה בית־דין זה משמש מוסד־משפט חביב ביותר; כאן היו מתבררים על פי רוב עניני רכילות והוצאת לעז, עסקי הפרת־הבטחה וכל מיני משפטים של עניני מסחר ומשא ומתן, על הספסלים האחרונים ישבו אנשים מועטים, שלא היתה להם שום שיכות אל הענין הנידון בבית־הדין, ועל גבי העלייה ראתה העין מגבעת אחת או שתי מגבעות של נשים.

שתי השורות הראשונות שלפני דזשמס נתמלאו על ידי פרקליטים חבושי פיאות נכריות, אשר ישבו שם כדי לרשום להם רשימות בעפרון, כדי להשיח שיחה בטלה ולחצוץ את שניהם. ואולם דעתו של דזשמס הוסחה מן המאורות הקטנים הללו של חכמת הדת והדין על ידי הופעתו של ווֹטרבֶּק, אשר כנפי התגא של משי שלו היו מאַוושות ומרשרשות ופניו האדומים המפיקים חשיבות היו מעוטרים מזה ומזה שתי פיאות־זקן קצרות וחומות. דזשמס נתן עיניו בעורך־דין מפורסם זה, ומיד הכיר, שדמותו הריהי באמת דמות תבניתו של אדם שכוחו יפה לבדוק את אחד העדים שבעים ושבע בדיקות.

עד כמה שיכול לזכור עדיין לא נזדמן לידו עד עכשיו לראות את העורך דין ווֹטרבק, וכדומה להרבה פורסייטים מבני החבורה הנמוכה של עורכי־הדין, שעליה נמנה גם הוא, היה מעריץ הערצה יתירה את מי שיודע להקיף את העד בשאלות מצדי צדדים

העורך דין ווטרבק הסב פניו כדי לשיח עם חברו הצעיר, והנה נכנס השופט, מיסטר בּנהם, בכבודו ובעצמו – אדם כחוש שמראהו כתרנגולת, קצת כפוף־גב ומגולח למשעי מתחת לפיאה הנכרית שלו הלבנה כשלג. הוא קם ממקומו, כשאר הפרקליטים, ועמד על רגליו עד שהשופט ישב על מושבו, דזשמס לא התרומם אלא מעט; הוא כבר ישב ישיבה נוחה ומרווחת ולא רצה לוותר עליה, ולא עוד אלא שבנתם לא היה חשוב בעיניו ביותר לפי שכבר סעד עמו פעמיים אצל בומליי טוֹם וישב בשעת הסעודה בקרבתו. ואותו בומליי טום היה אדם פחות־ערך, אף על פי שהיה מצליח הצלחה רבה. דזשמס נרגז באותה שעה, משום שזה עתה הרגיש שבוזיניי נעדר מבית המשפט.

“ובכן מה כוונתו בכך?” היה מהרהר וחוזר ומהרהר בלבו.

כשהכריזו על הענין העומד להתברר, דחה ווטרבק את הכתבים מלפניו היטיב במשיכת־יד את התגא שלו על כתפו, והעיף מסביבו את מבטו בחצי עיגול, כמשחק בקרוקיט המתכונן להכות בכדור, ועמד ממקומו ופנה בדברים אל הדיין.

הוא אמר, שהעובדות שרירות וקיימות ואין לערער עליהן, ואין לכבוד מעלתו אלא לעמוד על הבנת חליפת המכתבים שבין הקליאנט שלו ובין הנטען, אחד האדריכלים, בענין של שיכלול בית. כשהוא לעצמו סבור שמשמעותה של חליפת מכתבים זו הריהי ברורה ומפורשה למדי. לאחר שסח בקצרה את תולדות הבית אשר ברובין היל, שהוא קרא לו בשם ארמון, הוא הוסיף ואמר כדברים האלה:

“הקליאנט שלי, מר סומס פורסייט, הריהו דזשנטלמן, בעל נכסים, ואדם שכמותו לא היה מרשה לעצמו לערער על תביעה שהיא מן הדין ויש לה על מה לסמוך; אבל כך התנהג עמו האַדריכל שלו בענין הבית הזה, אשר כפי שהשמעתי לכבוד מעלתו כבר הוציא עליו יותר משנים־עשר אלף – יותר משנים־עשר אלף, שהם סכום העולה הרבה על הסכום שנתכוון להוציא על בנין הבית לכתחילה; והואיל וכך ראה עצמו אנוס להגיש לבית דין קובלנה זו מבחינה פרינציפיונית – הריני מטעים זאת הטעמה יתירה – מבחינה פרינציפיונית ולטובת אחרים. הדבר שמסתייע בו האדריכל בסנגוריה שלו כדי לצדק עצמו, אינו ראוי לדעתי שיעיינו בו בכובד ראש אפילו רגע אחד”. אחר הדברים האלה קרא את המכתבים.

הקליאנט שלו, “אדם חשוב לפי מעמדו”, מוכן ומזומן להישבע, שמעולם לא התיר ומעולם לא עלתה על דעתו להתיר להוציא הוצאת־ממון כל שהיא למעלה מן הקצבה הקיצונית של שנים־עשר אלף, שהוא קבע ברור ומפורש; וכדי שלא לבזבז עוד את זמנו של בית דין לבטלה הריהו מבקש לקרוא מיד למר פורסייט.

סומס קם וניגש אל הדיין. כל עמידתו היתה בה משל מנוחה ומתינות מופלאה פניו, שהביעו יהירות יתירה, היו חוורים ומגולחים למשעי; בין עיניו ניכר קמט דק ושפתיו היו קפוצות, הוא היה לבוש נאה, אבל בלי התייפות; ידו האחת היתה נעולה יפה נעל־יד, וידו השניה היתה ערומה. על השאלות שנשאל השיב בקול נמוך מעט אבל ברור למדי. דבריו היו מועטים ומצומצמים.

“וכי לא השתמש העד באמירה ‘חופש הפעולה’?”

“לאו”.

“הכיצד?”

“השתמשתי בלשון ‘חופש הפעולה על פי התנאים שבחליפת־המכתבים הזאת’”

"כלום יאמר לבית דין שלשון זו הריהי אנגלית לאמתה?

"הן!'

“ומה משמעותה של לשון זו?”

“כפשוטה!”

“כלום הוא מתכוון להכחיש שיש כאן דבר והיפוכו?”

“הן”.

“וכי לא אירלאנדי הוא?”

“לאו!”

“וכי אדם בעל השכלה הוא?”

“הן!”

“ואף על פי כן הריהו עומד על דעתו שלשון זו יש בה ממש?”

“הן”.

במרוצת החקירה והדרישה הזאת ושאר דברי החקירה שכיוצא בה, שנתייחדה כולה לאותו “הפרט המוקשה” שבענין זה ישב דזשמס כשידו נתונה אחורי אזנו ועיניו מכוונות בלי חשך אל בנו.

הוא התגאה בו! הוא הרגיש, שאילו היה במקומו וודאי לא יכול לעמוד בפני הנסיון והיה מרחיב את תשובותיו, אבל לבו אמר לו שהתאפקות זו הריהי מידה טובה לאמתה בכגון זה. הוא נאנח אנחת רווחה כשסומס חזר לאטו לאחוריו וירד מעל במת המשפט בלי שינוי כל שהוא בארשת פניו.

כשהגיע תור הפרקליט של בוזיניי לעמוד לפני הדיין, הכפיל דזשמס את תשומת לבו וצפה וחזר וצפה בלי חשך באולם, שמא יושב בוזיניי חבוי באחד המקומות.

טשאנקֶרי הצעיר פתח את דבריו מתוך התרגשות יתחרה; העדרו של בוזיניי הביא אותו לידי מצב קשה. ולפיכך השתדל להשתמש בהעדר זה לטובתו.

הוא חושש – כך פתח ואמר – שקרה אסון לקליאנט שלו. הוא היה מצפה לו והיה מובטח שיבוא לכאן להעיד את עדותו; הוא שלח הבוקר אל הלשכה של מר בוזיניי ואל דירתו (הוא ידע היטב שהיא הלשכה והיא הדירה, אלא שסבור היה שמוטב לו שלא להגיד זאת), אבל איש לא ידע היכן הוא, והדבר הזה סימן רע הוא בעיניו מדעתו עד כמה השתוקק מר בוזיניי לבוא ולהגיד את עדותו. שולחו לא ייפה את כוחו לבקש לדחות את בירור־המשפט, ומאחר שאין לו ייפוי־כוח כזה הריהו רואה חובה לעצמו להמשיך את הענין. הטענה שהוא עומד עליה ומחזיק בה בלב בטוח ואשר שולחו היה נותן לה חיזוק בדברי עדותו, אילמלא נעכב לאסונו מלבוא לכאן – הטענה הזאת אומרת שדיבור מעין “חופש הפעולה” אי אפשר להגבילו ולצמצמו וליטול את משמעותו על ידי גיבוב־דברים שלאחריו. יתר על כן, חליפת המכתבים מוכיחה, שלמרות מה שאמר מר פורסייט בעדותו הרי לאמתו של דבר לא הסתלק מעולם מחובתו לגבי כל מלאכה, שנעשתה על פי הזמנת האדריכל על ידי אחרים או שנעשתה על ידי עצמו. הנתבע לא העלה מעולם על דעתו שהסתלקות שכזו הריהי בגדר האפשרות, והרי מכתביו יעידו שאילמלי היה חושש לכך, היה מסלק ידו מן המלאכה – ממלאכה דקה מן הדקה, שנעשתה בהקפדה יתירה ובכשרון מעולה כדי לתת סיפוק לטעם המפונק של אדם ידען, של אדם עשיר, של בעל נכסים. פרט זה הריהו חמור בעיניו ביותר ומתוך שהוא חמור בעיניו כל כך, אי אפשר לו שלא להשתמש בדברים, שאולי קשים הם, ולאמור שתביעה זו אין בה מן היושר ואי אפשר היה לצפות לה ולאמתה של דבר לא נשמעה כמוה. אילמלי היה לכבוד מעלתו ההזדמנות ללכת ולראות בעיניו את הבית הנאה הזה ואת מלאכת השיכלול, שנעשתה בכשרון גדול וברב יופי על ידי הקליאנט שלו – שהוא אמן גדול במקצוע האומנות שלו הכבודה ביותר – מובטח הוא, שכבוד מעלתו לא היה סובל אף רגע אחד את הנסיון הנועז הזה –אם לדבר בלשון רכה – שמנסה התובע להשתמט מן האחריות המוטלת עליו מן הדין.

אחר הדברים האלה התחיל דן בפרוטרוט על ה“צד המוקשה”. עם כל הכבוד שהוא נוהג במר פורסייט הריהו מכריז ומודיע שדבריו סותרים את עצמם. כיון ששולחו אינו איש עשיר, הרי הענין הזה חמור בשבילו ביותר. הוא הנהו אדריכל בעל כשרון גדול ואין ספק בדבר, ששמו הטוב כבעל מקצוע נתון בסכנה. והוא סיים את דבריו מתוך משאלה לשופט – שהיתה אולי אישית יותר מדין – שבתורת אדם האוהב את האמנות יהא מגין על האמנים מתגרת הלחץ המקרי – הוא מטעים ואומר “מקרי” – מצד יד הברזל של הקאפיטאל “מה יהא גורלם של האמנים אם אנשים עשירים כמר פורסייט זה יהיו מסרבים, ויהיו רשאים לסרב לקיים את החובות שקיבלו על עצמם לגבי המלאכה שהטילו על האמנים לעשות?…” ועכשיו הריהו מבקש שיקראו לקליאנט שלו, שמא מצא לו ברגע האחרון יכולת לבוא לכאן.

שליחי בית דין קראו שלוש פעמים את שם פיליפ ביינס בוזיניי, והד קול הקריאה הזאת היה מנסר בעצבון מוזר בחלל האולם והעלייה.

הכרזת השם הזה, שלא באה עליה תשובה, עשתה רושם משונה על דזשמס; היא היתה דומה לקריאה שאדם הולך וקורא ברחובות את כלבו שאבד לו. המחשבה על האיש המבוקש ואיננו עוררה בקרבו רגש אשר פגע בחוש הרווחה והבטחון שלו – פגע בנחת־הרוח שלו. מחשבה זו גרמה לו רוגז וחרדה, אף על פי שלא ידע משום מה.

הוא הביט אל השעון – שלוש בלי רבע. בעוד רבע שעה יהא הכל נגמר. אבל עול־ימים זה – היכן הוא?

רק בשעה שהדיין מר בנהם עמד והודיע את פסק־הדין שלו התגבר על החרדה שמילאה את נפשו באותה שעה.

הדיין המלומד שישב אחורי השולחן של עץ, שהיה משמש מחיצה בינו ובין בני־התמותה הפשוטים, כפף עצמו לפנים. אור החשמל, שהודלק זה עתה למעלה מראשו, נפל על פניו ושווה להם גוון אוראנזש־צהוב מתחת לעטרת הפיאה־הנכרית שלו הלבנה כשלג; היקף התגא שלו הלך והתרחב לעיני הרואים וכל דמותו הזהירה והבהיקה באפלולית האולם כדמות דיוקנו של יצור מלא הוד מלכות ומקודש. הוא כעכע, לגם מעט מים, שבר את חודו של עט־נוצה על גבי העמוד, פכר לפניו את ידיו הגרמיות והתחיל מדבר.

לדזשמס נדמה פתאום כאילו הוא גדול הרבה מכפי שהיה מתאר לעצמו את בנתּם עד עכשיו. הרוממות של החוק היא שקסמה את הקסם הזה; וכל אדם, אפילו אם הטבע שלו היה פחות מעשי ועניני מזה של דזשמס, היה ראוי לסליחה אם עינו לא חדרה בעד הזוהר הזה ולא הכירה מאחוריו את הפורסייטי מן השכיחים במקצת, המהלך בחיי יום יום בין הבריות ושמו ווֹלטר בנתּם.

הוא עמד ופירסם את פסק הדין בדברים שלהלן:

"העובדות שבענין זה אינן מוטלות בספק. בחמשה־עשר למאי כתב הנתבע לתובע וביקש ממנו רשות להסתלק מן התפקיד המוטל עליו ביחס לשיכלול ביתו של התובע אם לא יותן לו חופש “הפעולה”. על זה החזיר לו התובע בשבעה־עשר למאי את התשובה הזאת: “בתתי לך ‘חופש פעולה’, ככל אשר אתה דורש, הריני מבקש ממך שיהא גלוי וידוע לפניך שהוצאות בנין הבית, שאתה צריך למסרו לי כולו משוכלל ומתוקן, בצירוף שכרך (כפי מה שהתנינו עליו) אינן צריכות לעלות יתר על הסכום של שנים־עשר אלף לירות”. על המכתב הזה השיב הנתבע בשמונה־עשר למאי כדברים האלה: “אם סבור אתה שבענין חמור כגון שיכלול פנימי של בית הריני יכול לשעבד עצמי מראש לסכום מדוייק תכלית הדיוק עד כדי לירה אחת, הנני חושש שאינך אלא טועה”, בתשעה־עשר למאי כתב התובע את הדברים שלהלן: “לא התכוונתי לאמור, אשר אם תוציא עשר או עשרים או חמשים לירות יותר מן הסכום האמור במכתבי יקום סיכסוך־דברים ביני ובינך. ניתן לך חופש־פעולה גמור על פי התנאים שבחליפת־מכתבים זו והריני מקוה שתמצא לך דרך לגמור את שיכלול הבית”. בעשרים למאי השיב הנתבע תשובע קצרה: “הריני מסכים”.

"כשעסק הנתבע בגמר שיכלול הבית העלה את ההוצאות עד לידי הסכם של שנים־עשר וארבע מאות לירות ואת כל הסכום הזה שילם התובע מכיסו. התובע עורר את המשפט הזה כדי לקבל בחזרה מן הנתבע את הסכום של שלוש מאות וחמישים לירות. שהלז הוציא למעלה מן הסכום של שנים־עשר אלף וחמישים לירות, אשר נקבע, לפי טענת התובע, בחליפת־מכתבים זו כסכום מאכסימלי, שהנתבע הורשה להוציאו.

"השאלה העומדת לפני הריהי איפוא זו, אם הנתבע חייב להחזיר לנתבע את הסכום הזה ואם לא. לפי הסברה שלי הריהו חייב.

"מה שאמר התובע במכתביו הריהו לאמתו של דבר כך: ‘הריני נותן לך את חופש הפעולה לגמור את שיכלול הבית בתנאי שסכום כל ההוצאות שעלי להוציא לא יעלה על שנים־אשר אלף לירות. אם תעדיף על הסכום הזה כחמישים לירות, לא אעשה אותך אחראי על כך; אבל כל מה שתוציא למעלה מזה, תוציא שלא ברשותי ושלא באחריות שלי’ אין הדבר ברי בידי כל צרכי, אם התובע היה זוכה בדין אילו הסתלק באמת מן האחריות לגבי החוזים שנעשו על ידי בא־כוחו זה בשמו; אבל הוא לא עשה כך. הוא קיבל עליו את האחריות ועכשיו הריהו קובל על הנתבע שעבר על תנאי ההרשאה שניתנה לו.

"לפי הסברה שלי זכאי התובע לדרוש מן הנתבע להשיב לו את סכום האמור.

"מצד הנתבע נעשה נסיון להוכיח שבחליפת־מכתבים זו לא נקבע גבול להוצאות או לא הובעה הכוונה לקבוע גבול כזה. אילו היה כך, לא הייתי מוציא שום טעם לדבר מה ראה התובע לסמן במכתביו את הסכום של שנים־עשר אלף לירות ואחר את הסכום של חמישים לירות. הטענה של הנתבע עושה את סימן המספרים הללו חסר־הגיון. הדבר ברי בידי שעל ידי מכתבו מיום העשרים למאי הסכים להצעה ברורה ומפורשה ביותר, שאת התנאים שלה הריהו חייב לקיים.

“על פי הטעמים הללו הריני פוסק, שהתובע זכאי לגבות מן הנתבע את הסכום שהוא דורש בצירוף הוצאות המשפט”,

דזשמס הפליט אנחה מפיו וכפף עצמו להרים את הסוכך שלו, שנפל ברעש בשעה שהדיין אמר את המלים: “מה ראה התובע לסמן במכתביו את הסכום”.

הוא פשט את רגליו, שהיו מורכבות זו על גב זו, ונזדרז ויצא מאולם המשפט. הוא לא המתין לבנו, אלא נטל מרכבה ונסע ישר אל בית טימותי, ששם מצא את סוויתין, ומיד עמד וסח לו ולגברת ספטימוס סמול ולדודה הסטר את פרשת המשפט לכל פרטיו, ובשעת ההפסקות שבסיפורו בלע אל קרבו כמעט שתי לחמניות.

“מנהגו של סומס היה מצויין”, סיים ואמר, “הוא זריז וממולח ודרכו ברורה לפניו. הדבר וודאי לא ייטיב בעיני דזוליוֹן, ורע ומר לו לאותו בוזיניי, חוששני שיפשוט את הרגל”. ולאחר הפסקה ארוכה, שבה לטש בחרדה את עיניו אל האש הבוערת בקמין, הוסיף ואמר:

“הוא נעדר מבית המשפט – היכן הוא?”

באותה שעה נשמע קול צעדים. בירכתי חדר־האורחים שמאחור הופיעה דמותו של אדם עב־בשר עם פנים אדומים־שחומים המפיקים בריאות מוצקה. האצבע של ידו המורמה הבלטה מתוך השחור של תלבשתו. הוא דיבר את דבריו בקול רוטן ונזעם.

“האתה הוא, דזשמס?” פתח ואמר: “איני יכול – איני יכול להתעכב”. והוא חזר לאחוריו ויצא מן החדר.

אותו האיש היה טימותי.

דזשמס עמד מכסאו. “הרי לכן!” ענה ואמר: “הרי לכן! אכן ידעתי שיש כאן דבר שאינו כתיקונו” – – והוא עצר בלשונו ונשתתק ולטש את עיניו נכחו, כאילו ראה אסון הממשמש ובא.

פרק ששי: הַחֲדָשׁוֹת שֶׁבְּפִי סוֹמְס

משיצא סומס מבית המשפט, לא הלך כֵּיוָן אל ביתו. לא היה לו חשק ללכת אל הסיטי. ומהיותו זקוק באותה שעה למי שיטול חלק בשמחתו על נצחונו אחז גם הוא את דרכו אל בית טימותי אשר בנייזווטר רוד, אלא שהלך לשם ברגל ולאטו.

הוא בא לשם תיכף לאחר יציאתו של אביו; הגברת סמול והדודה הסטר, שכבר ידעו את כל המעשה, קיבלו את פניו בברכה של שמחה. “הוא וודאי רעב לאחר כל המשא־והמתן הזה. סמיתר תִּקְּלֶה לו לחמניות חדשות, כי אביו היקר אכל את כל מה שהיה מן המוכן. יניח את רגליו על הספה וישתה כוס ליקור של שזיפים. משקה זה מחזק את כוחו של אדם”.

סוויתין היה עדיין כאן; הוא שהה יותר מכפי שהיה רגיל, משום שלא היה לו מה לעשות. כששמע את דבר הליקור, הפליט מפיו קריאת בוז. הנה עד היכן הגיעו עכשיו עולי־הימים! כבידו של עצמו לא היתה כתיקונה והוא לא יכול נשוא את המחשבה, שחוץ ממנו יש עוד בני אדם השותים ליקור של שזיפים.

הוא עמד ונפטר כמעט לאלתר כשהוא אומר לסומס:

“ומה שלום אשתך? אמור לה בשמי, אשר אם קפץ עליה השיעמום ויש לה חשק לבוא לסעוד אצלי, אגיש לה בקבוק שאמפני, שכמותו לא תשיג בכל יום”. והוא לטש את עיניו אל סומס ממרום גבהו, קפץ את ידו העבה, התפוחה והצהובה כאילו רצה למעוך בה את כל דגי הרקק הללו, הבליט את חזהו ויצא לאטו כשהוא מתנודד אילך ואילך כבר־אוז.

והגברת סמול והדודה הסטר התרגזו עד מאוד. הרי מנהגו של סוויתין היה כל כך גחכני!

הן עצמן השתוקקו לשאול את סומס, כיצד תתייחס אירין לתוצאות המשפט. אבל גלוי וידוע היה לפניהן שלא מן המידה היא לשאלו על כך. אפשר שהוא עצמו יגיד דבר־מה אשר יגיה אור כל שהוא על השאלה הסולדת של חייהן, על השאלה אשר מתוך הכרח השתיקה היתה מענה ומציקה את נפשן עד לבלי הכיל. גם לטימותי נודע עכשיו הכל והן חששו הרבה שהידיעה הזאת עלולה לרופף את בריאותו. ומה תעשה דזשון? גם העיון בשאלה זו היה בו כדי להרעיש את הלב במידה יתירה. ואולי גם מסוכן הוא להרהר בזה!

הן לא יכלו לשכוח בשום פנים את ביקורו של דזשוליון הזקן, אשר לאחריו שוב לא בא אל ביתן אף פעם אחת; הן לא יכלו לשכוח בשום פנים את הרגש שנתעורר אז בלב כל מי שהיה באותו מעמד – את הרגש שהמשפחה התחילה להתפורר.

ואולם הוא מנע מהן את הסיוע שהיו מצפות לו; הוא ישב כשברכיו מורכבות זו על גב זו וסח באסכולה של ציירי בּארבּיזוֹן, שגילה זה לא כבר. הציירים הללו היו, לפי דבריו, אנשי העתיד; הוא לא יתמה כל עיקר אם סוחרי התמונות יעשו עסק יפה בציוריהם וישתכרו על ידם ממון הרבה. הוא עצמו נתן עיניו בשתי תמונות נחמדות מעשה ידיו של צייר אחד ששמו קוֹרוֹ; אם יעלה בידו לסגל אותן במחיר המתקבל על הדעת, לא יאחר מקנותן – הוא מובטח שערכן יעלה בימים הבאים ומחירן ייקר עד מאוד.

אף על פי שהענין הזה וודאי היה בו כדי למשוך את לבן, בכל זאת לא נתקררה לא דעתה של הגברת ספטימוס סמול ולא דעתה של הדודה הסטר, על אשר דחה אותן בסיפורים כגון אלה.

ענין זה וודאי מלבב הוא – מלבב עד מאוד – וסומס אדם פיקח הוא ביותר ומשום כך הרי הן מובטחות, שעתיד הוא לעשות עסק יפה בתמונות הללו יותר משאר הבריות; אבל מה דעתו לעשות עכשיו לאחר שזכה במשפט? היעזוב מיד את לונדון ויצא לגור מחוץ לעיר, או מה מגמתו לעשות בכלל?

סומס ענה, שלפי שעה אינו יודע זאת בבירור, אלא שהוא סבור שיעתיקו במהרה את דירתם אל מחוץ לעיר. הוא קם ונשק את דודותיו.

כיוון שראתה הדודה דזשוליי את הסימנים הללו של פטירה, מיד באה תמורה בקרבה כאילו התרגשה עליה פתאום רוח גבורה איומה; דומה היה כאילו כל כדורית זעירה של בשר אשר בפניה התאמצה להיחלץ ממסיכה סמויה מן העין שהצרה אותה.

היא הזדקפה מלוא קומתה, שהיתה למעלה מבינונית, ופתחה ואמרה: “זה כמה היתה את נפשי, יקירי, להגיד לך דבר, ומאחר שאין איש רוצה לפתוח את פיו ולגלות את אזניך, גמרתי בלבי – –” הדודה הסטר הפסיקה אותה וקראה כשהיא נושמת בכבדות: “זכרי דזשוליי, שאת עושה זאת על אחריותך של עצמחך!”

הגברת סמול לא השגיחה בה כאילו לא שמעה את דבריה והוסיפה ואמרה: “סבורה אני, יקירי שעליך לדעת שהגברת מאקאנדר ראתה את אירין מטיילת בריטשמונד־פארק עם מר בוזיניי”.

הדודה הסטר, שגם היא עמדה ממקומה, צנחה על הכסא שלה והסבה את פניה הצדה. אכן יצאה דזשווליי חוץ מגדרה יותר מדי – אסור היה לה לעשות מעשים כאלה בשעה שהיא, הדודה הסטר, נמצאת בחדר. ומתוך עוצר נשימה מקוצר רוח וכליון עינים היתה מצפה לתשובתו של סומס.

פניו התכסו באותה האדמימות המיוחדת, שנתרכזה תמיד לבין עיניו; הוא הרים את ידו כאילו לבחור באחת מאצבעותיה והתחיל נושך בזהירות באחת מצפרניו; אחר הפליט לאטו דברים מבין שפתיו הקפוצות ואמר: “הגרת מאקאנדר הולכת רכיל היא!”

והוא יצא מן החדר בלי להמתין לתשובה.

בשעה שהלך אל טימותי שקל בדעתו כיצד עליו להתנהג לכשיחזור הביתה. הוא החליט לגשת אל אירין ולהגיד לה את הדברים האלה:

"זכיתי במשפט והענין נגמר! אין את נפשי להתהלך עם בוזיניי קשה; אנסה לבוא עמו לידי פשרה; לא אציק לו. ועתה הבה נתחיל לחיות חיים חדשים! נשכיר את הבית ונצא מאדי הערפל הללו. נעתיק מיד את דירתנו אל רובין היל. אני –לא רציתי מימי להתנהג עמך בגסות! הבי לי ידך ו – –” אפשר שתרשהו לנשק לה ותשכח ישנות!

אבל כיון שיצא מבית טימותי, שוב לא היו מחשבותיו כל כך פשוטות. רגשות הקנאה והחשד, שהיו כבושים בלבו הרבה חדשים, התלקחו והיו ללהבה. הוא יעשה קץ לדבר בפעם אחת; הוא לא יתן לה להכפיש את שמו ברפש! אם אינה יכולה או אינה רוצה לאהוב אותו, כפי החובה המוטלת עליה וכפי זכותו לדרוש זאת ממנה – אל תגנוב את דעתו להתנות אהבים עם אחר! הוא יוכיחנה על המעשה הזה בפניה ויאיים עליה להתגרש ממנה. הדבר הזה יחזירנה למוטב; היא לא תוכל עמוד בפני האיום הזה. אבל – אבל – מה יהא אם תעמוד בפניו? הוא תהה ונתבלבל; מחשבה כזאת לא עלתה על דעתו מימיו.

גירושין! מלה זו הדהימה אותו והרפתה את ידיו, משום שהיה בה משל סתירה גמורה לכל אותם העיקרים, שהנחו עד עכשיו את חייו. הוא נזדעזע מפני המעשה הזה, אשר כיון שהוא נעשה שוב אין לו תקנה; הוא היה דומה בעיניו למנהיגה של ספינה המטיל בעצם ידיו הימה את מבחר חבילות־הכבודה שלו. הטלה זו שיטיל בעצם ידיו הימה את רכושו וקנינו של עצמו, נראתה בעיני סומס כמעשה שאינו מדרך הטבע. הדבר הזה יקפח את עסקו ומשלח ידו. הוא יהיה אנוס לסלק עצמו מן הבית אשר ברובן היל, שהוציא עליו כל כך הרבה ממון, שתלה בו כל כך הרבה תקוות – ושעלה לו אפילו בקרבנות! והיא; היא לא תהיה עוד שלו, אפילו לפי השם גרידה! היא תסתלק מתחום חייו, והוא – הוא לא יוסיף לראותה עד עולם!

הוא נסע במרכבה לכל מלוא ארכו של אחד הרחובות וכל אותו הזמן לא יכול להשתחרר מן המחחשבה, שהוא לא יוסיף לראותה עד עולם.

אבל הרי אפשר שאין לה מה להתוודות לפניו, ולא עוד אלא שנראה הדבר שאין לה מה להתוודות. כלום מחכמה היא, אם יעשה מעשה קיצוני כזה? כלום מחכמה היא אם יביא עצמו לידי מצב כזה, שאנוס יהיה לחזור בו מדבריו? תוצאות המשפט וודאי עתידות להרוס את מעמדו של בוזיניי; אדם שנהרס מעמדו עז נפש הוא מרוב יאושו, אבל – מה יוכל לעשות? הוא ילך לחוץ־לארץ ומה יעשו הם – אם באמת יש כאן “הם” – בלי כסף? מוטב לו איפוא להמתין ולראות איך יתגלגלו הדברים. אם יהא צורך בכך, יהא משגיח עליה. חבלי המות של הקנאה תקפוהו שוב פעם וכמעט שלא צעק מרוב מכאוב. אבל עליו להחליט דבר. עליו לגמור בלבו, קודם שיבוא הביתה, מה המעשה אשר יעשה. אבל המרכבה באה ועמדה אצל פתח ביתו והוא טרם החליט דבר.

הוא נכנס הביתה ופניו חיוורים וידיו רטובות מזיעה; הוא פחד לראות אותה והשתוקק תשוקה עזה לראות אותה ולא ידע מה ידבר ומה יעשה.

המשרתת בילסון נמצאה במסדרון ועל שאלתו “היכן גברתך?” החזירה לו שהגברת פורסייט יצאה מן הבית סמוך לשעת הצהרים בילקוט ומזוודה.

הוא חילץ מידיה את שרוולי הפרווה שלו שרצתה להפשיטו ועמד בפניה וקרא:

“היך? מה את אומרת?” ופתאום נזכר שעליו לכבוש את רוחו ושלא לגלות את התרגשותו ולכן הוסיף ואמר:

“ומה הדברים אשר שמה בפיך להגיד לי בצאתה?”

מבטי עיניה של הנערה הפיקו חרדה והוא הרגיש בזה וזיעה כמוסה אחזתו.

“הגברת פורסייט לא שמה בפי שום דברים, אדוני”.

“שום דברים? טוב ויפה, יישר כוחך. היום לא אסעד בבית”.

הנערה ירדה מעל המדרגה והוא נשאר במסדרון כשהוא עטוף עדיין בפרווה שלו; הוא עמד והפך בהיסח־מחשבה את כרטיסי־הביקור שהיו מונחים באגן של חרסינה שעל גבי התיבה המפותחה של עץ־אלון אשר במסדרון.

מיסטר ומיסטרס ביירהָם קאלצר. ליייד בּליס

מיסטרס ספטימוס סמול. מיס הרמייאוֹני בליס.

מיסרס ביינס. מיס וויניפרד בליס.

מיסטר סולומון תורנו ורתי מיס אֶלה בליס.

מי ומי הם, לכל הרוחות, כל הבריות הללו? דומה שהוא שכח את כל הדברים המצויים והפשוטים. המלים “שום דברים – ילקוט ומזוודה” התרוצצו במוחו בסופה. אי אפשר שהלכה ולא השאירה אחריה שום דבר־ידיעה. ובעודנו לבוש את הפרווה שלו עלה במהירות על המדרגה כשהוא פוסע לסירוגין על שני שלבים בבת אחת, כבעל צעיר לאחר חתונתו החוזר הביתה וממהר לעלות אל חדר אשתו.

והוא נכנס אל חדר אשתו ומצא שם את הכל נאה, רענן ומלא ריח־ניחוח; כל חפץ היה מונח במקומו בסדר מעולה. על המיטה הרחבה המכוסה שמיכת־משי סגולה היתה מונחת האמתחת שרקמה אותה בעצם ידיה כדי לשים בה את כלי־הלינה שלה; סנדלי־הלילה עמדו מוכנים לנעילה, וקצה השמיכה והסדין למראשות המיטה היה מקופל הצדה כאילו היה המשכב מצפה לה.

על השולחן היו מונחים המברשות המצופות כסף והבקבוקים מתוך ילקוט־המסע שלה, שהיו מתנתו של עצמו. אין זאת, שאירע כאן משגה. איזה ילקוט לקחה איפוא עמה? הוא ניגש אל המצילה ורצה לצלצל ולקרוא לבילסון, אבל נמלך בעוד מועד שעליו להעמיד פנים כאילו הוא יודע להיכן הלכה אירין וכאילו נסיעתה הריהי בשבילו דבר המובן מאליו, ולחקור ולדרוש בעצמו את טעמו ונימוקו בשבילו דבר המובן מאליו, ולחקור ולדרוש בעצמו את טעמו ונימוקו של המאורע.

הוא נעל את הדלתות וניסה לחשוב מחשבות, אלא שהרגיש ערבוביה במוחו; ופתאום פרצו ועלו דמעות בעיניו.

הוא מיהר ופשט מעליו את אדרתו והסתכל בפניו בראי.

פניו היו חיוורים יותר מדאי; גוון אפור היה יצוק עליהם. הוא עירה מים אל תוך אגן הרחצה והתחיל מתרחץ בחפזון קדחני.

מן המברשות שלה המצופות כסף עלה ריח דק של הנוזלים המבושמים שהשתמשה בהם לצורך שערה; והריח הזה עורר בקרבו מחדש את המכאוב הצורב שלחמת קנאה.

הוא לבש את אדרתו בקושי וירד בחפזון מעל המדרגה ויצא אל הרחוב.

הוא עדיין משל ברוחו כל צרכו, וכשירד אל סלון סטריט הוא בדה מלבו סיפור־המעשה לסיח אותו אם לא ימצאנה אצל בוזיניי. אבל אם ימצאנה אצלו, מה יעשה? כוח־ההחלטה שלו שוב נסתלק ממנו. והוא הגיע אל בית דירתו של בוזיניי בלי אשר ידע מה יעשה אם ימצאנה שם.

באותה שעה כבר נסתיימה המלאכה בקונטורות והדלת של מבוא הבית היתה נעולה. האשה שפתחה את הדלת לא יכלה להגיד לו אל נכון אם מר בוזיניי נמצא בבית ואם אין; היא לא ראתה אותו היום וזה שנים שלושה ימים שלא ראתה אותו; שוב אין היא משמשת אותו, איש אינו משמש אותו, היא – –

טומס הפסיק אותה ואמר, שהוא יעלה למעלה לראות בעצמו אם ישנו ואם אין. והוא עלה על המדרגה ופניו חיוורים וזועמים.

הדיוטה העליונה לא היתה מוארת והדלת היתה נעולה, וכשצילצל במצילה לא ענהו איש, והוא לא שמע שום קול. ובכן ירד מטה כשהוא רועד מבעד לפרווה שעליו וצינה מפעפעת בלבו. הוא קרא למרכבה וציווה לרכב לנסוע אל פארק־ליין.

בדרך נסיעתו ניסה להיזכר אימתי נתן לה מעות בפעם האחרונה; וודאי אין בידה חוץ משלוש או ארבע לירות, אבל הרי היו בידה האבנים היקרות שלה. ומתוך ייסורים שאין הפה יכול לאמרם התחיל לשקול בדעתו כמה ממון תיטול במחירם; וודאי יספיק לה אותו הסכום כדי יציאה לחוץ־לארץ; וודאי יספיק להם כדי מחייתם במשך ארבעה חדשים; הוא ניסה לחשב את החשבון אבל הנה עמדה המרכבה והוא יצא מתוכה בלי אשר גמר את החשבון.

השמש שאלהו, אם הגברת סומס נמצאת במרכבה, לפי שאדוניו אמר לו ששניהם עתידים לבוא היום לסעודת הערב.

סומס החזיר לו: “לאו, הגברת סומס הריהי מצוננה”.

השמש הביע לו את צערו על כך.

לסומס נדמה כאילו הוא מציץ בו בעינים בוחנות. – ובאותו רגע נזכר שלא החליף את בגדיו והוא עמד ושאל: “היש פה עוד מי שהוזמן לסעודה, וֹרמסוֹן?”

“אין איש מלבד האדון דארטי ורעיתו, אדוני”.

ושוב נדמה לסומס שהשמש מביט אליו מתוך סקרנות. הוא לא יכול למשול עוד ברוחו ואמר:

“מה אתה מביט אלי? אמור, מה אתה רואה בי?”

פני השמש הסמיקו והוא תלה את הפרווה ומילמל דברים מעין:

“לא כלום, אדוני, בהן שלי לא כלום”, ומיד נפטר והתחמק בחשאי.

סומס עלה למעלה, עבר דרך חדר האורחים בלי להציץ מסביבו ושם פניו ישר אל חדר המשכב של אבותיו.

דזשמס עמד מן הצד והקווים הקעורים של גופו רם־הקומה והצנום עם שרוולי־הכותונת והחזייה הלבנה שעליו הובלטו יפה כל צרכם. ראשו היה כפוך, קצה העניבה הלבנה שלו הוזח הצדה והציץ מתחת לפיאה אחת מפיאות־הזקן הלבנות שלו, והוא שירבב את שפתיו ורכס את הקרסים העליונים אשר למחוך של אשתו. סומס עמד תחתיו; נשימתו נעצרה ודומה היה כאילו הוא נחנק, אם משום שנחפז ועלה על המדרגה במהירות גדולה יותר מדי, או מחמת סיבה אחרת. הוא – הוא לא נתבקש מעולם לר – –

הוא שמע את קול אביו, אשר אמר כאילו היה מחזיק מחט בפיו: “מי כאן? מי הוא זה? מה אתה מבקש?” ואת קולה של אמו שקראה: “בואי הנה, פֶליס, בואי הנה ורכסי לי את זה; בידו של האדון לא יעלה הדבר לעולם”.

סומס אחז בידו בגרונו ואמר בקול צרוד:

“אני הוא – סומס!”

ומתוך רגש של תודה שמעו אזניו באותה שעה את הקריאה התמוהה שקראה אמו באהבה רבה: “השלום לך נערי שלי?” ואת דברי אביו, שהקרס נשמט מידו והוא קרא: “האתה זה סומס? מה הביאך הנה? החולה עתה?”

הוא השיב תשובה מיכאנית: “שלום לי”, והוא הביט אליהם ודומה היה לו, שאי־אפשר לו להשמיע אותם את הבשורה הרעה שבפיו.

דזשמס, שנוח היה להיבהל ולהתרגז על נקלה. פתח ואמר: "מראיך רע. חוששני שהצטננת – וודאי לקית בכבד. אמא תתן לך – –”

אבל אמילי הפסיקה אותו במנוחה ושאלה:

“הבאת עמך את אירין?” סומס הניד בראשו וגימגם:

“היא – היא עזבה אותי!”

אמילי פנתה מן הראי שהיא עמדה לפניו. דמותה הגבוהה ובריאת הבשר קיפחה את הוד המלכות היצוק עליה ונעשתה לדמות של בשר ודם פשוט והיא קפצה ובאה אצל סומס.

“אהה, נערי היקר! אהה, נערי היקר שלי!”

והיא נשקה אותו על מצחו והחליקה וליטפה את ידו.

גם דזשמס הפנה את פניו אל בנו; דומה היה שהפנים הללו נזדקנו ביותר באותה שעה.

“היא עזבה אותך?” ענה ואמר. “מה פירושו של דבר – עזבה אותך? הרי מימיך לא הגדת לי, שהיא מבקשת לעזוב אותך”.

סומס ענה בזעף: “היך יכולתי להגיד לך זאת? ומה לעשות עתה?”

דזשמס התחיל מהלך בחדר הנה ושוב; בלי בגד עליון היה מראהו משונה ביותר והיה דומה לחסידה. “מה לעשות!” מילמל ואמר. “וכי מניין לי לדעת מה לעשות? מה תועלת בדבר שאתה שואלני על כך? איש אינו מגיד לי דבר ואחר הם באים ושואלים אותי מה לעשות! וכי יודע אני מה להשיב להם? הרי כאן אמך, הריהי עומדת כאן; היא אינה אומרת כלום. אין לי עצה אחרת אלא זו, שעליך לרדוף אחריה”.

סומס חייך; החיוך שלו, המיוחד במינו והיהיר, לא היה מימיו כל כך עלוב ולמראה.

“איני יודע להיכן הלכה”, אמר הוא.

“אינך יודע להיכן הלכה?” קרא דזשס. “מה פירושו של דבר, שאינך יודע להיכן הלכה? ולהיכן, סבור אתה, שהלכה? היא הלכה אל אותו הצעיר בוזיניי; עכשיו יודע אתה להיכן הלכה. והרי ידעתי שכך יהיה סופו של דבר!”

אחרי הדברים האלה קמה שתיקה ממושכה וסומס חש באותה שעה שאמו חובקת את ידו. ודומה היה שכל מה שנעשה כאן הולך ומתרחש שלא לדעתו, כאילו כוחו לחשוב מחשבה או לעשות דבר נרדם בקרבו.

פני אביו היו אדומים־כהים ומעוותים כאילו אמר לבכות, והוא הפליט מפיו מלים. אשר דומה היה כאילו אמר לבכות, והוא הפליט מפיו מלים, אשר דומה היה כאילו שבץ עוקר ומעלה אותן מתוך נפשו.

“היה יהיה סקאנדאל; הרי אמרתי זאת תמיד”, ומאחר שאיש לא ענהו דבר, הוסיף ואמר: “ועכשיו אתם עומדים כאן, אתה ואמך,ושותקים?”

אז נשמע קולה של אמילי שאמרה במנוחה ובקורטוב של בוז: “רב לך, דזשמס! סומס יעשה את כל מה שיהא לאל ידו!”

דזשמס כבש את פניו בקרקע ואמר מתוך הפסקות־הפסקות: “אמנם כן, איני יכול לעזור לך; הריני זקן. אל תהא נבהל ואץ במעשיך יותר מדי, נערי שלי!”

ושוב פעם נשמע קול האם בדברה: “סומס יעשה את כל מה שיהא בכוחו כדי להשיבה אליו. רב לנו לדבר בזה. מובטחני שהכל ישוב לכמות שהיה בשלום”.

אבל דזשמס ענה ואמר: “אהה, איני יודע איך ישוב הכל לכמות שהיה. ואם היא לא ברחה עם אותו הצעיר בוזיניי, הריני יועץ לך שלא להשגיח בה, אלא ללכת אחריה ולהשיבה הביתה”

ושוב פעם חש סומס את אמו מחליקה את ידו לאות הסכמה לדברים האלה, וכאילו היה חוזר על שבועה קדושה שנשבע בלבו עמד והפליט מבין שיניו" “אכן כה אעשה!”

שלשתם ירדו יחד אל חדר־האורחים שלמטה. שם התכנסו כבר שלוש הנערות ודארטי; אילו נמצאה כאן גם אירין, כי אז היה חוג־המשפחה בשלימות.

דזשמס צנח על הכורסה שלו וחוץ ממלה אחת של ברכה קרירה לדארטי, אשר בז לו וגם ירא מפניו כמפני אדם הזקוק תמיד לממון, לא דיבר דבר עד שהסבו לשולחן לסעוד. גם סומס היה דומם; ורק אמילי לבדה שהיתה אשה אמיצת־רוח ומתונה, היתה מספרת באותה שעה עם דארטי על דברים של מה בכך. מעולם לא היתה כל כך מתונה ושוקטת בהליכותיה ובשיחתה כמו בערב הזה.

כיון שבאו לכלל החלטה שלא לדבר בענין בריחתה של אירין, שוב לא חיווה איש משאר בני המשפחה את דעתו מה המעשה שיש לעשות. אם לדון על פי הדעה שהחזיקו בה כל בני המשפחה לגבי המאורעות, כפי שהתפתחו לאחר זמן, הרי אין ספק בדבר שעצתו של דזשמס, “שלא להשגיח בה אלא ללכת אחריה ולהשיבה הביתה” וודאי היתה נחשבת לעצה נכונה לא רק בעיני אנשי פארק ליין, אלא גם בעיני ניקולאס, רודזשר, טימותי ובני ביתם. ולא עוד אלא שוודאי היו מסכימים לה כל בני החבורה הגדולה של הפורסייטים שבכל העיר לונדון, אלא שהללו לא היוו את משפטם בענין זה משום שלא ידעו את המאורע.

למרות יגיעה של אמילי עברה הסעודה כמעט מתוך שתיקה. דארטי היה זעף ושתה כמה שידו השיגה; הנערות לא היו בכלל מדברו זו עם זו אלא לעתים רחוקות. דזשמס שאל פעם אחת היכן דזשון ומה היא עושה באלה הימים. אבל לא היה מי שידע להשיב לו תשובה. והוא השתקע שוב בעצבות גדולה. ורק בשעה שוויניפרד סיפרה מעשה בפובליוס הקטון שנתן את מטבע־הפני המזוייף שלו לאחד הקבצנים, צהבו פניו.

“הו!” ענה ואמר, פעוט זה פיקח הוא. אם יהא מוסיף והולך בדרך זו, סופו להיות בן חיל. אכן נער בר־דעת הוא פעוט זה!" ואולם התעוררותו זו לא היתה אלא כעין ברק שחלף ועבר.

המאכלים הועלו זה אחר זה חגיגית לאור החשמל אשר הבהיק בכל זהרו על גבי השולחן, אבל כמעט שלא הגיע אל פאר התכשיטים שעל גבי קיר החדר, הלא הוא תמונתו של טרנר “ראה הים”, שהיה מצוייר בה רק חבלי־אניה ואנשים טובעים. העלו יין שאמפאני ואחר כך בקבוק אחד של הפּוֹרטר הקדמוני אשר לדזמשס, אלא שדומה היה כאילו אותו הבקבוק הוגש בידו הקרה של אחד השלדים.

בעשר שעות עמד סומס ונפטר לביתו. פעמיים שאלוהו היכן אירין ופעמיים השיב, שאין שלום לה; הוא חש ששוב לא יוכל להאריך רוחו. אמו נשקה לו נשיקה ארוכה ורבת־אהבה והוא חבק את ידה וגל של חמימות הציף את לחייו, והוא יצא החוצה ואת פניו קידמה רוח צוננת, ששרקה שריקה עצובה בפינות הרחובות, וממעל לו השתרע רקיע־שמים בהיר, כחול כעין העשת וזרוע כוכבים. הוא לא השגיח בברכת השלום הקרה ששלחו ממרום, לא שת לבו לרעש עלי הערמונים המקופלים, לא העיף עין אל נשי־הלילה, שעברו על פניו במהירות עטופות פרוות שחוקות, ואל הפנים הצומקים של האורחים־הפורחים העומדים בקרנות הזוויות של הרחובות. חורף בא לעולם! ואולם סומס אץ הביתה כשהוא כולו שקוע בתוך נפשו; ידיו רעדו כשהוציא את המכתבים האחרונים מתוך ארגז־התייל המוזהב אשר אל תוכו הוטלו דרך הסדק שבדלת.

בין המכתבים האלה לא היה אף אחד מאירין.

הוא נכנס אל חדר האוכל. שם בערה בתוך הקמין אש מבהיקה; הכורסה שלו הוגשה בסמוך לקמין, סנדלי־הבית שלו היו מוכנים בשבילו ועל השולחן עמד בקבוק של ליקור וקופסה מהוקצעה של סיגאריות. הוא עמד ולטש את עיניו אל כל זה רגע אחד או שנים, ואחר כיבה את האור ועלה למעלה. גם בחדר־הלבישה שלו בערה אש בקמין, אבל חדרה היה אפל וקר סומס נכנס אל חדר זה.

הוא העלה את כל הנרות ושעה ארוכה היה פוסע הנה ושוב בין המיטה והדלת. הוא לא יכול להתרגל אל המחשבה, שאכן עזבה אותו לאמתו של דבר, והוא התחיל בודק ומפשפש בכל ארגז ובכל מגירה כאילו היה מחפש איזה פיתקה ממנה, איזה נימוק, איזה ביאור אשר יפתור לו את החידה הנעלמה של חיי הנשואים שלו.

הנה שמלותיה; הוא אהב תמיד שתהא לבושה נאה וגם דרש זאת ממנה – היא לא לקחה משמלותיה אלא מועטות; לכל היותר שתים או שלוש. והוא פתח מגירה אחר מגירה – כולן מלאות לבנים וכלי־משי. ויד לא נגעה בהן.

אפשר שכל המעשה הזה אינו אלא קאפריסה מצדה והיא הלכה אך לימים אחדים לנאות הים להחליף כוח? אילו היה הדבר כך וסופה לחזור אליו, שוב לא יעשה לעולם מה שעשה באותו ליל־הצרה, שוב לא יעמיד עצמו בסכנה זו – אף על פי שזוהי חובתה שלה, חובתה כאשה; אף על פי שהיא שייכת לו כדת וכדין – בכל זאת שוב לא יעמיד עצמו בסכנה כזו; שהרי וודאי אין דעתה שפויה כל צרכה!

הוא גחן על המגירה, ששם היתה טומנת את תכשיטיה; מגירה זו לא היתה נעולה והיא נפתחה כשמשך בה; במנעול של קופסת־ התכשיטים היה נעוץ המפתח. הדבר הזה התמיה אותו, אלא שאמר לעצמו שהקופסה וודאי ריקה. הוא עמד ופתח אותה.

הקופסה לא היתה ריקה כל עיקר. במחיצות הזעירות של קטיפה ירוקה שבה היו מונחים כל החפצים שנתן לה במתנה ואפילו כלי־השעות שלה; באותה המחיצה עצמה היתה מונחת פיתקה מקופלת כעין משולש ועל גבה כתובת “אל סומס פורסייט” שהיתה רשומה בכתב ידה של אירין. בפיתקה זו היה כתוב לאמור: “כמדומני שלא לקחתי מאומה מכל מה שנתת לי אתה ומכל מה שנתנו לי קרוביך”. כזה היה כל התוכן.

הוא הביט אל כל העגילים והאצעדות של יהלומים ופנינים, אל כלי־השעות הקטון והשטוח עם יהלום גדול מקובע בתוך פנינים, אל השרשרות והטבעות, שהיו קבועים כולם איש איש בקנו המיוחד, ודמעות פרצו מעיניו וירדו וטיפטפו עליהם.

שום דבר שעלולה היתה לעשות, שום דבר שעשתה לא היה בכוחו להעמיד אותו על הכוונה העמוקה שבמעשה שלה כמו הדבר הזה. אפשר שרגע אחד הבין את כל מה שניתן להבין – הבין שהיא תיעבה אותו, שהיא תיעבה אותו זה שנים, שבכל מעשיהם ומחשבותיהם היו דומים לשני בני אדם החיים בעולמות שונים, שאין לו לקוות לכלום ושלא היתה לו תקוה מעולם; ולא עוד אלא שהבין אפילו שהיתה סובלת יסורים – ושהיא ראוייה לרחמים.

ברגע זה של התרגשות הנפש הוא בגד בנשמה הפורסייטית שבקרבו – שכח את עצמו, את הענינים הקרובים ללבו ואת רכושו וקנינו והיה עלול כמעט לכל דבר; באותו רגע התנשא אל גבהי המרומים הזכים שאין שם לא אהבת עצמו ולא תאות בצע ולא מגמות מעשיות.

ואולם רגעים שכאלה חולפים ועוברים במהירות.

דומה היה כאילו הדמעות שזלגו עיניו טיהרו אותו מכל החולשה שתקפה אותו והוא עמד ונעל את הקופסה ונשא אותה אט אט, כמעט ברעדה, אל החדר השני.

פרק שביעי: נִצְחוֹנָהּ שֶׁל דְּזְשׁוּן

דזשון היתה מצפה ל“הזדמנות” שתבוא לידה ומן הבוקר עד הערב היתה מעיינת בעמודי־העתונים המשעממים מתוך שקידה והתמדה שדזשוליון הזקן תהה עליה מתחילה; וכשבאה אותה הזדמנות לידה, החזיקה בה בכל אותה המהירות וקשיות־העורף המוחלטה המיוחדת לאופייה.

כל ימי חייה עתידה היא להיות נזכרת באותו הבוקר שבו קראה ברשימת המשפטים המדוייקה של ה“טיימס”, כי במחלקה השלוש־עשרה של בית־דין עומדת להתברר על ידי הדיין בנתּם תביעתו של פורסייט כנגד בוזיניי.

כדומה למשחק בקלפים המסַכן את המטבע האחרונה שבכיסו, היתה מוכנה לזקוף על קלף יחידי זה את הכל; לא היה זה ממידתה לחשוש למפלה. אפשר שהאינסטינקט של אשה אוהבת הוא הוא שניבא לה, אין ספק בדבר שבוזיניי יפסיד במשפט, בין כך ובין כך הדבר היה ברי בידה ועל סמך הנחה זו היא עמדה ותיכנה את תכניות־הפעולה שלה כעל יסוד וודאי ובטוח.

באחת־עשרה שעות ומחצה כבר ישבה על העלייה של בית־המשפט השלושה־עשר ונשארה שם עד שנגמר המשפט שבין פורסייט ובוזיניי. העדרו של בוזיניי לא הביא אותה לידי דאגה; היא הרגיש הרגשה אינסטינקטיבית, שבוזיניי לא ילמד זכות על עצמו. לאחר פסק הדין נחפזה וירדה מטה ונטלה מרכבה ונסעה אל דירתו.

היא עברה דרך פתח־המבוא הפתוח ועל פני הקונטורות אשר בשלוש הדיוטות התחתונות ואיש לא הרגיש בה. אבל משעלתה אל הדיוטה העליונה, התחילה פרשת התקלות שלה.

היא משכה במצילת הדלת ולא נענתה; ובכן היתה שומה עליה אחת משתי אלה, או לרדת מטה אל השוער הדר בדיוטה התחתונה לבקש ממנו שיתן לה רשות להמתין לחזירתו של בוזיניי, או להישאר כאן ולעמוד באורך רוח אצל הדלת מתוך תקוה, שאיש לא יעלה למעלה. היא גמרה בנפשה להשאר כאן.

כרבע שעה עבר עליה מתוך צפייה קופאה על גבי המישורת של המדרגה, ופתאום נזכרה שבוזיניי רגיל היה להצניע את המפתח של דירתו תחת המחצלת שלפני הדלת. היא בדקה ומצאה שם את המפתח. רגעים מספר היתה מהססת ולבה היה נוקפה להשתמש בו; אבל לסוף עמדה ופתחה את הדלת ונכנסה אל הדירה והניחה את הפתח פתוח, כדי שהכל יראוה שהיא באה לכאן לשם עסק.

היא לא היתה שוב אותה דזשון שביקרה כאן לפני חמשה חדשים והיא כולה חרדה ורועדת. אותם החדשים של ייסורי נפש ושל התאפקות המעיטו את אנינות־הרגש שלה; לביקור זה היתה מצפה זמן ארוך כל כך והיא ציירה אותו בדעתה בפרוטרוט מרובה כל כך, שכל המוראים שלו כבר עברו עליה למפרע. היא לא באה לכאן על מנת שתיכשל הפעם, שהרי אם תיכשל לא יהא מי שיוכל לעזור לה.

כדומה לחיה השוקדת ומעירה על גוריה, כן לא יכול גופה הקטון והזריז לעמוד במנוחה בחדר זה, אלא היא שוטטה מקיר אל קיר, מן החלון אל הדלת ומישמשה פעם בחפץ זה ופעם בחפץ אחר. הכל היה מכוסה אבק, החדר וודאי לא נוקה זה כמה שבועות, ודזשון שהיתה מהירה להיאחז בכל דבר שהיה בו כדי לחזק את תקותה. ראתה בכך סימן שהיה אנוס לפטור את המשרתת שלו לשם חיסכון.

היא הציצה אל חדר־המשכב; המיטה היתהמוצעת ברשלנות, כאילו ביד גבר. היא הטתה את אזניה והקשיבה רב קשב ואחר קפצה ונכנסה אל אותו החדר והתחילה בודקת בארונות שלו. היא לא מצאה שם אלא כותנות וצוארונים אחדים וזוג נעלים מלוכלכים – אפילו בגדים לא נמצאו בחדר זה.

היא התגנבה וחזרה אל חדר־האורחים ועכשיו הבחינה שנעלמו משם כל אותם החפצים הקטנים, שהיו מצויים אצלו למכביר. כלי־השעות שהיה ירושה מאמו, שתי המשקפות שהיו תלויות למעלה מן הספה; שני גילופים עתיקים יקרי־ערך של מראות העיר הֶרוֹ, שאביו למד שם בבית הספר, ולסוף –אפילו אגן־החרסינה היאפאני שהיא עצמה נתנה לו במתנה. כל החפצים האלה נעלמו ואינם. ולמרות החימה שהתלקחה בלבה הנוח להתמרמר למחשבה שהבריות התאכזרו לו במידה כזו והביאוהו לידי כך, ראתה באבידת החפצים הללו סימן טוב שמחשבתה תתקיים בידה.

בשעה שעמדה והביטה אל המקום ששם היה מוצב לפנים האגן היאפאני, הרגישה פתאום מתוך וודאות משונה שעיני אדם מסתכלות בה. וכשחזרה לאחוריה ראתה והנה אירין עומדת בפתח.

שתיהן עמדו והביטו זו אל זו רגע אחד מתוך שתיקה; אחר ניגשה אליה דזשון והושיטה לה את ידה. אירין לא אחזה בה.

דזשון הסתירה את ידה המושבה ריקם אחורי גבה. עיניה נתמלאו כעס. היא היתה מצפה שאירין תפתח את פיה ותדבר אליה, ובעודנה מצפה לכך הסתכלה בחמת קנאה ובחשד ובסקרנות בפני ידידתה, בתארה ובתלבשתה לכל קויהם ופרטיהם.

אירין היתה לבושה את הפרווה האפורה והארוכה שלה; מבעד למצנפת־המסע שעל ראשה ביצבצה וירדה על מצחה קווצה של שערותיה המוזהבות. מתוך המליאות חיכה של הפרווה שלה נראו פניה קטנים כפני תינוק.

לחייה היו לבנות כשן וכאילו קפאו מקור. עיניה היו מוקפות עיגולים כהים. בידה האחת החזיקה צרור סגליות.

היא הביטה אל דזשון בלי חיוך על שפתיה; למרות רגש הזעם התוסס ומחלחל בלב הנערה הצעירה השפיעו עליה מבטי העינים הגדולות והשחורות האלה משהו מקסמן הקודם.

סוף סוף פתחה פיה והתחילה לדבר ראשונה:

“למה באת?” ואולם מיד נזכרה, ששאלה זו אפשר לשאול אותה עצמה, ולכן הוסיפה ואמרה: “אותו המשפט הנתעב גרם לכך. באתי להגיד לו שיצא חייב בדין”.

אירין שתקה; היא לא גרעה את עיניה מעל פני הנערה, וזו קראה" “מה את עומדת פה כאילו היית לאבן?”

אירין צחקה ואמרה: “הלוואי והייתי לאבן!”

אבל דזשון הסבה את פניה ממנה וצרחה: “דומי! אל תדברי אלי דבר! איני רוצה לשמוע כלום! איני רוצה לדעת למה באת הנה. איני רוצה לשמוע דבר?” והיא התחילה להתהלך בחפזון הנה ושוב כרוח פזיזה וחסרת־מנוחה. ופתאום נתנה את קולה וצרחה:

“אני באתי הנה ראשונה. אי אפשר לנו להימצא כאן שתינו יחד!”

על פני אירין חלף חיוך, אשר היבהב וכבה מיד כברק ניצוץ פורח. היא עמדה בלי נוע. ובו ברגע הרגישה דזשון, שדמות זו העומדת כאן כשהיא כלה רוך וללא־תנועה אוצרת בקרבה דבר־מה נואש ותקיף; דבר־מה שאין לבטלה ולהעבירה, דבר־מה מסוכן. היא שמטה מעל ראשה את מגבעתה ודחתה בשתי ידיה את שפעת שערות־הברונזה שלה לאחור.

“אין לך זכות להיות פה!” קראה בעזות.

אירין ענתה ואמרה: "אין לי זכום בשום מקום – –

“מה הכוונה שבדבריך!”

“עזבתי את סומס, הן זה היה חפצך תמיד שאעשה זאת!”

דזשון אטמה את אזניה בידיה וקראה:

“הסי! איני רוצה לשמוע דבר – איני רוצה לדעת דבר. אך לחנם אלחם עמך. למה את עומדת פה? מדוע אינך הולכת מזה?”

שפתיה של אירין נעו; דומה היה כאילו לחשה ואמרה: “אנה אלך?”

דזשון פנתה ונגשה אל החלון. מכאן ראתה את לוח־השעות של אורלוגין אשר ברחוב מתחת. השעה היתה סמוך לארבע. הרי יכול הוא לשוב הביתה בכל רגע! היא הציצה לאחוריה דרך כתפה ופניה נעוו מכעס.

ואולם אירין עמדה דומם ולא נעה; היא הפכה ומרטה בידיה בלי חשך את אגודת־הסגליות הקטנה.

דמעות של זעם ושל מפח־נפש פרצו מעיני דזשון והתגלגלו על לחייה.

" איך נועזת לבוא הנה? את היית לי ידידה כוזבה!"

אירין צחקה שוב פעם. דזשון ראתה ונוכחה שדבריה לא קלעו אל המטרה ולבה נשבר בקרבה.

“למה באת?” קראה בבכי. “את קיפחת את חיי ועכשיו את מבקשת לקפח את חייו שלו!”

שפתי אירין נתעוותו; עיניה הביטו בעיניה של דזשון בעצבות גדולה כל כך, שהנערה קראה מתוך בכייה: “לא, לא, אין זאת, אין זאת!”

ואולם אירין הֵשַׁחה את ראשה עד לחזהָ. היא חזרה לאחוריה ומיהרה ויצאה מן החדר כשהיא מסתירה את שפתיה בצרור־הסגליות הקטון.

דזשון רצה אל הפתח. היא שמעה את קול מצעדי הרגלים ההולכים ויורדים מטה מטה. היא קראה בקול: “אירין, שובי! שובי! שובי!”

קול מצעדי הרגלים נשתתק…

הנערה עמדה על ראש המדרגה ודעתה מבולבלת ונפשה קרועה לגזרים. למה הלכה לה איירין והשאירה אותה כמנצחת על שדה־הקרב? מה משמעותו של דבר? וכי באמת וויתרה עליו למענה? או אולי היא – –? והיא היתה שרויה בספק אשר אכל וכירסם את לבה כתולעת… ובוזיניי איננו…

סמוך לשש שעות בערב של אותו היום חזר דזשוליון הזקן מוויסטריה אוויניוּ, ששם היה מבלה עכשיו כמה שעות כמעט בכל יום ושאל אם נכדתו בבית. כששמע, שהיא באה זה עתה, שלח אליה אליה לבקשה שתרד אליו משום שהוא רוצה לדבר עמה.

הוא גמר בנפשו להגיד לה שעשה שלום עם אביה. מה שהיה היה ושוב לא יזכור מכאן ולהבא. שוב אינו רוצה לחיות יחידי או כמעט יחידי בבית הגדול הזה; הוא החליט להשכיר אותו ולשכור מחוץ לעיר בית בשביל בנו, ובאותו הבית ידורו כולם יחד. אם אין דעתה של דזשון נוחה מזה, הרשות בידה לחיות בפני עצמה והוא יספק את צרכיה. הרי אין בכך משום הפרש גדול בשבילה, משום שזה ימים רבים לא הראתה לו כל סימן של אהבה.

אבל בשעה שדזשון ירדה אליו ועמדה לפניו ראה והנה פניה דלים ועלובים עד מאוד ומבטי עיניה מיוגעים ונוגעים עד הנפש. היא ישבה כמנהגה הרגיל על גב יד־הכורסה שלו והדברים אשר דיבר אליה היו קלושים ביותר לעומת פרשת הדברים הברורים, התקיפים והנוקבים שסידר במחשבתו מראש ברב–עיון, לבו דאב בקרבו כלבה של צפור בשעה שהאפרוח שלה מגביה עוף ונפגע בכנפיו. דבריו היו רופפים כאילו היה מלמד זכות על עצמו שנטה באחריתו מדרך הישר ועל אף העיקרים המוצגים השתעבד ליצרי לבו הטבעיים.

דומה שהיה חרד ודואג שמא על ידי שהוא מודיע לנכדתו את חפצו ואת מחשבתיו בדרך כזאת עלול הוא לשמש לה דוגמה רעה; וכיון שבא להגיד לה אשר אם הדבר אינו לרצון לה הריהי יכולה לדור בפני עצמה, הציע לפניה את ההצעה הזאת בדרך רכה ונוחה עד מאוד.

“ואם הדבר יבוא לידי כך”, אמר לה, “שמחמת סיבה מן הסיבות לא יהא נוח לך, מחמד נפשי, לשבת בצוות עמם, אין בכך כלום. אסדר את הענין כראוי. היכולת בידך לעשות מה שלבך חפץ. נמצא בשבילך דירה קטנה בלונדון ושם תדורי כאות נפשך ואני אבוא לבקרך לעתים קרובות. ואולם עלי להגיד לך”, הוסיף ואמר, “שהילדים פעוטות נחמדים הם”.

אבל באמצע גילוי־דעת חמור ושקוף זה, שהרצה אותו בנוסח שונה מזה שעלה בדעתו מתחילה, קרץ בעיניו. “הדבר הזה עתיד לזעזע את עצביו החלושים של טימותי. מובטחני שבחור נאה זה וודאי יפתח את פיו וידבר דברים בענין זה!”

דזשון שתקה ולא אמרה כלום. היא היתה רכובה על גב יד־הכורסה שלו והוא לא יכול לראות את פניה שהיו מורמים למעלה מראשו. ואולם פתאום חש בלחיה החמימה שדבקה בלחיו, ומיד הכיר שאין לו מה לחשוש בנוגע ליחס שלה לגבי החדשות שהשמיע לה. והוא התחיל להתעודד ועוז רוח שב אליו.

“מובטחני שתדבקי לאהבה באביך”, פתח ואמר. “הריהו אדם חביב. אין הוא מפליג מעולם בערכם של דברים, אבל נוח הוא ואפשר לחיות עמו בשלום. את תכירי שיש בו מטבעו של אמן וכיוצא בזה”.

ודזשוליון הזקן נזכר בתריסר הציורים בצבעי־מים שהיו סגורים ומוצנעים בחדר־משכבו; עכשיו כיון שבנו עמד להיעשות אדם עשיר, שוב לא נראו בעיניו כל כך עלובים וגרועים כמו קודם לכן.

“ואשר לאם החורגת שלך”, הוסיף ואמר כשהוא מוציא מפיו את המלים האלה בקצת קושי – “הריני מוצא שאשה נעימה היא ואוהבת את דזשו אהבה עזה”. “והילדים”, חזר ואמר – “פעוטות נעימים ומתוקים הם!” דיבור זה היה נוזל מפיו כנגינה דרך כל צידוק־נפשו החגיגי.

אילו היה הדבר גלוי לדזשון, היתה יודעת שהמלים הללו אינן אלא התגשמותה של אותה האהבה הרכה לילדים קטנים, האהבה לכל מה שצעיר וחלש, ואשר לשעבר גרמה לו לעזוב את בנו למענה היא, בהיותה ברייה זעירה ורכה, ועכשיו כשחזר הגלגל הריהי מרחיקה אותה ממנו.

ואולם שתיקתה התחילה להרגיז אותו והוא עמד ושאל בקוצר רוח: “ובכן מה את אומרת?”

דזשון צנחה על הרצפה וישבה לרגליו והתחילה לדבר את דבריה. היא אמרה שהכל יעלה יפה, שאין היא רואה שום קושי בדבר ושהיא לא תשגיח בכל מה שיאמרו הבריות.

דזשוליון הזקן התנודד על מושבו. המ! נמצא שהבריות ישיחו בענין זה! והרי הוא סבור היה, שכיון שעבר על הענין כל כך הרבה שנים שוב לא ישיחו בו! טוב איפוא, אין הוא יכול לשנות דבר! ואף על פי כן אין דעתו נוחה מדרך התייחסותה של נכדתו אל הענין הזה – עליה לתת דעתה למה שיאמרו הבריות!

אבל הוא שתק ולא אמר מה שבלבו. מחשבותיו היו מסוכסכות והפכפכניות יותר מדי ואי אפשר היה לו להביען.

לאו – הוסיפה ואמרה דזשון – היא לא תשגיח בכך; מה לבריות ולענין זה? אלא שיש לה בקשה אחת – ובדברים האלה לחצה את לחיה אל ברכיו, ודזשוליון הזקן הבין מיד שאותה הבקשה לא קטנה היא: כיון שהוא אומר לקנות בית מחוץ לעיר, אפשר שיהי רצון מלפניו – אפשר שיעשה זאת למענה – ויקנה את הבית הנחמד של סומס אשר ברובין היל? אותו הבית כבר נגמרה מלאכתו והוא נאה תכלית הנוי ואיש לא ידור בה עכשיו. הישיבה בבית זה עשויה לגרום נחת ואושר לכולם!

דזשוליון הזקן התעורר והדבר נכנס מיד ללבו והוא שאל אותה: וכי אין “בעל הנכסים” אומר להשתקע בבית החדש שלו? – בכינוי זה רגיל היה עכשיו לכנות את סומס מדי דברו בו.

“לאו” – אמרה דזשון – “הוא לא ישתקע שם; גלוי וידוע לי שלא ישתקע שם!”

מהיכן היא יודעת זאת?

אי אפשר לה להגיד מניין היא יודעת. אבל הדבר כמעט ברי בידה! שלא מן הסברה היא שיצא לדור שם1 מצב־הענינים נשתנה! – אזניה עדיין צללו מדביר אירין אשר אמרה: “עזבתי את סומס! אנה אלך?”

אבל היא החרישה מהם ולא גילתה אותם.

הבה יקנה סבא את הבית הזה ויסלק את התביעה העלובה הזאת, שנתבע פיל שלא בצדק! “קניית הבית תביא טובה לכולנו, והכל – הכל יבוא על מקומו בשלום!”

ודזשון לחצה את שפתיה אל מצחו בחזקה.

ואולם דזשוליון הזקן חלץ עצמו מן הלטיפות והגיפופים שלה ופניו לבשו אותה הצורה של דיין שהיתה מצויה אצלו בשעה שהיה דן בעסקי משא ומתן. הוא שאל אותה: “מה כוונתך בכך? יש דברים בגו – הראית את בוזיניי?”

דזשון החזירה: “לאו. אבל הייתי בדירתו”.

“היית בדירתו מי ליווה אותה לשם?”

דזשון הביטה בפניו הבטה אמיצה. “הלכתי לשם לבדי. הוא נתחייב בדין. אחת היא לי אם בצדק או שלא בצדק. אני רוצה להושיעו; ואני אושיעו!”

דזשוליון הזקן שאל שוב פעם: “הראית אותו?” דומה היה שמבטו חודר ונוקב דרך עיניה של הנערה אל תוך נפשה פנימה.

ודזשון השיבה שוב פעם: לאו; הוא לא היה בבית, חיכיתי לו, אבל הוא לא בא".

דזשוליון הזקן נע על מקומו ניעה של רווחה, היא קמה מעל הרצפה והביטה אליו – כל כך קטנה, קלה ורכה היא, ובכל זאת כמה אמיצה היא ותקיפה בדעתה! ואף על פי שהיה זועף וכועס, לא עלה בידו לסלק מעליו את המבט האמיץ שנתנה בו. ובאותה שעה תקף אותו רגש שהוא נוצח, שהמושכות נשמטו מידו ושהוא זקן ויגע.

“אהה!” פתח ואמר לסוף, “רואה אני שאת מבקשת להסתבך בצרה. הרי כך טיבך ללכת תמיד בדרכך!”

ובאותה שעה קפצה עליו רוח הפילוסופיה המיוחדת לו והוא הוסיף ואמר: “כך היית מיום היוולדך וכך תהיי עד יום מותך!”

והוא, אשר במשא־ומתן שלו עם אנשי מסחר, עם וועדים, עם פורסייטים מכל המינים ועם מי שאינם פורסייטים היה נוהג תמיד לפי דרכו המיוחדת לו, הביט אל נכדתו המרדנית מתוך מורת רוח – משום שהרגיש שיש בה אותה המידה, שהיה מוקיר ומעריץ אותה שלא מדעתו יותר מכל המידות שבעולם.

“וכי יודעת את מה שהבריות מסיחים עליהם?” שאל לאטו.

פני דזשן הסמיקו.

“הן – לאו. הריני יודעת – ואיני יודעת – איני שמה לב לזה!” והיא רקעה ברגלה.

“כסבור אני”, אמר דזשוליון הזקן כשהוא כובש אתעיניו הקרקע, “שאת תהיי כרוכה אחריו אפילו לאחר מיתתו!”

קמה דממה ממושכת ואחר פתח ואמר שוב:

“ובנוגע לקניית הבית הזה – אי את יודעת מה את סחה!”

דזשון אמרה שהיא יודעת. גלוי וידוע לפניה, שהוא יכול לסגל לו את הבית הזה, אם רצונו בכך. אין לו אלא לשלם את דמי שוויו.

“את דמי שוויו! אי את מבינה כלום בענין זה! אני לא אלך אל סומס – שוב אין לי עסק עם פרחח זה!”

“אבל אין לך צורך ללכת אליו; יכול אתה ללכת אל דודי דזשמס. אם אינך יכול לקנות את הבית, אפשר יהי רצון מלפניך לשלם את סכום־התביעה שנתחייב בבית דין? אני יודעת שמצבו קשה עד מאוד – בעיני ראיתי זאת. יכול אתה לנכות את הסכום הזה מכספי שלי!”

דשוליון הזקן מיצמץ בעיניו.

“לנכות מכספך! יפה דיברת! אבל בבקשה ממך, הגידי לי מה תעשי בלי כספך?”

ואולם המחשבה להוציא מיד דזשמס ומיד בנו את הבית התחילה להעמיק את דעתו במסתרים. בבורסא של הפורסייטים שמעו אזניו כמה הערות כלפי הבית, כמה דברי שבח מפוקפקים. אמרו עליו שהוא “אומנותי” יותר מדאי ואף על פי כן אחוזה נאה הוא. אם יצליח להוציא מיד “בעל הנכסים” מה שהיה יקר ללבו, הרי ינצח בכך את דזשמס נצחון גמור ונהדר, ולא עוד אלא שהמעשה הזה ישמש מופת חותך, שיש בדעתו לעשות את דזשו לבעל רכוש וקנין, להשיב לו את מעמדו הקודם ולבצר את מעמדו זה. הנה כי כן ינקם נקמת צדק מכל מי שהיה רגיל לראות את בנו כנידח עלוב ודל שאין לו פרוטה בכיס!

הוא יעיין בדבר, יעיין בדבר! אפשר שידחה את הענין ולא יהא אצלו אפילו בגדר של שאלה; מחיר מופרז לא ישלם בעד הבית מכל מקום, אבל אם המחיר יהיה נוח, אולי יעשה את העסק

אבל הוא לא נכנע ולא גילה מה שבלבו. הוא ישקול את הדבר בדעתו – כך ענה ואמר לדזשון.

ואולם בסתר לבו היה גלוי וידוע לפניו, שאי אפשר לו להשיב את בקשתה ריקם.

פרק שמיני: סוֹפוֹ שֶׁל בּוֹזִינֵיי

כך דרכו של דזשוליון הזקן שלא היה מהיר להחליט דבר; קרוב לוודאי שהיה מאריך לשקול בדעתו את דבר קניית הבית אשר ברובין היל, אלמלא הגידו לו פניה של דזשון בפירוש, שלא תהיה לו מנוחה עד שיקום ויעשה מעשה.

למחרתו של אותו היום עם סעודת הבוקר שאלה אותו לאיזו שעה תזמין מרכבה.

“מרכבה!” קרא כשהוא מעמיד פנים של תם; “למה לי מרכבה? אין דעתי לצאת לשום מקום!”

היא החזירה לו: “אם לא תלך בהשכמה, שוב לא תמצא את דודי דזשמס בבית לפני לכתו אל הסיטי!”

“דזשמס! למה לי ללכת אל דודך דזשמס?”

“בענין הבית”, השיבה בקול מוחלט כל כך, ששוב אי אפשר היה לשים עצמו כאינו יודע.

“טרם החלטתי דבר”, ענה ואמר.

“אבל שומה עליך לעשות זאת! שומה עליך! אהה, סבא – תן דעתך אלי!”

דזשוליון הזקן רטן ואמר: “ליתן דעתי אליך – אני נותן תמיד את דעתי אליך, אבל את אינך נותנת את דעתך אל עצמך; אי את נותנת את דעתך מה המעמסה שאת מעמיסה על עצמך. טוב איפוא, צווי שיזמינו מרכבה לעשר שעות!”

בעשר שעות ורבע העמיד את הסוכך שלו בכּן העשוי לדבר במסדרון הבית אשר בפארק־ליין – מגבעתו ומעילו לא רצה להסיר. הוא אמר לשמש שעליו לדבר עם אדוניו, ובלי לצפות עד הלה יודיע את דבר ביאתו נכנס אל חדר־העבודה וישב שם.

דזשמס עדיין נמצא בחדר־האוכל והיה מסיח עם סומס, אשר בא אל בית אביו עוד לפני סעודת הבוקר. כששמע מי הוא הבא, רטן ברוגז: “תמיהני מה חפצו של זה?”

הוא קם מכסאו.

“ובכן יאפוא”, אמר אל סומס, “אל תהא נמהר במעשיך. ראשית דבר מן הצורך הוא לדעת היכן היא – אני הייתי פונה לשם כך אל סטיינר; יש לו בלשים מומחים במקצוע זה, ואם הללו לא ימצאוה, לא ימצאנה איש”. ופתאום נחה עליו רוח של חמלה מוזרה והוא מילמל בינו לבין עצמו: “אוי לה לברייה קטנה וענייה זו! היך עלה על דעתה לעשות כך!” והוא יצא מן החדר כשהוא נושף בחוטמו.

דזשוליון הזקן לא עמד ממקומו כשראה את אחיו, אלא הושיט לו את ידו והחליף עמו לחיצת־ידים פורסייטית.

דזשמס נטל כסא אחר מאצל השולחן וישב ותמך את ראשו בידו.

“ובכן”, פתח ואמר, “השלום לך? זה ימים רבים שלא ראינוך!”

דזשוליון הזקן לא השגיח בהערה זו.

“השלום לאמילי?” שאל הוא, אלא שלא המתין לתשובה והוסיף ואמר: “באתי אליך לסיח עמך בענין הצעיר בוזיניי. שמעתי שאותו הבית החדש שבנה הריהו בבחינת פיל לבן”.

“איני יודע כלוןם על פיל לבן”, אמר דזשמס, “אלא שיודע אני שנתחייב דין ובוודאי עתיד הוא לפשוט את הרגל”

דזשוליון הזקן נזדרז להשתמש בהזדמנות שבאה לידו.

“אין תימה בדבר!” הסכים לדעת אחיו; "ואם הלז יפשוט את הרגל, הרי סופו של ‘בעל הנכסים’, כלומר של סומס לבוא לידי הפסד ממון. ובכן חשבתי בלבי: מאחר שאין דעתו לדור שם – –

כיון שראה שדזשמס מביט בו הבטה של תמיהה וחשד, מיהר והוסיף: “איני רוצה לדעת כלום; אפשר שיד אירין באמצע – אבל אין זה עסקי. ואולם הנה עלתה מחשבה בלבי לקנות בית בכפר בשביל עצמי,לא הרחק מלונדון, ואם אותו הבית ייטיב בעיני ומחירו יהיה נאות, אפשר שאתן דעתי עליו”.

דזשמס האזין אל דבריו מתוך עירבוביה משונה של ספק, של חשד ושל רווחה. הוא היה חושש שמא יש כאן דברים בגו, אלא שחששה זו נתמעטה מקצתה על ידי שרידי אמונתו המוצקה שהאמין לשעבר בתומתו וביושר משפטו של אחיו הבכור. ולא עוד אלא שהיה דואג שמא שמע דזשוליון הזקן אותו המעשה, והוא נכסף לדעת עד כמה מגעת ידיעתו של דשוליון בענין זה ומניין נודע לו הדבר; אבל יחד עם זה ניצנצה תקוה בלבו, אשר אם הקשר שבין דזשון ובין בוזיניי ניתק לחלוטין, וודאי לא ישתדל זקנה לטובתו של אותו הצעיר ולא יושיט לו יד עזרה. בין כך ובין כך והוא היה מבולבל; אבל כיון שלא רצה לגלות את מבוכתו או להראות עצמו בקלקלתו, ענה ואמר:

“שמעתי אומרים ששינית את הצוואה שלך לטובת בנך”.

איש לא אמר לו את הדבר; הוא אך צירף את העובדה שראה את דזשוליון הזקן בחברת בנו ונכדיו עם העובדה שהוציא את הצוואה שלו מיד מפירמה “פורסייט, בּסטרד ופורסייט”. ומתוך שתי העובדות הללו הסיק מה שהסיק. הוא קלע את החץ אל המטרה

“מי הגיד לך זאת?” שאל דזשוליון הזקן.

“באמת איני זוכר”, אמר דזשמס; “שמותיהם של בני אדם אינם נשמרים בזכרוני – אלא שיודע אני שאדם אחד אמר לי זאת. סומס הוציא על הבית הזה אוצר מלא של ממון; הוא בוודאי לא יאבה ליפרד ממנו אלא במחיר הגון”.

" טוב איפוא", אמר דזשוליון הזקן, “אם סבור הוא שאני אובה לשלם בעדו מחיר מופרז, אינו אלא טועה. אין לי יכולת לבזבז הרבה ממון כמותו. ינסה־נא למכור אותו באכרזה ויראה כמה יטול במחירו. ככל אשר שמעתי אין הבית הזה לפי טעמו של כל אדם!”

גם דזשמס החזיק בסתר לבו בדעה זו, אלא שענה: “הרי זה בית בשביל דזשנטלמן. סומס נמצא עכשיו פה, אפשר רוצה אתה לדבר עמו?”

“לאו”, אמר דזשוליון הזקן, “עדיין לא הגעתי לידי כך וקרוב לוודאי שלא אגיע לידי כך, מאחר שנוהגים עמי בדרך זו!”

דזשמס נתיירא מקצת. כשעשה מסחר והדבר הגיע לידי מספרים של ממש, היה בוטה בעצמו משום שכאן היה לו עסק עם עובדות ולא עם בני אדם; ואולם משא ומתן מוקדם כגון זה היה מרגיז את עצביו – משום שלא ידע מעולם עד היכן עליו ללכת בהצעותיו.

“לאמתו של דבר”, ענה ואמר" “אין הענין הזה מחוור לי כל עיקר. סומס אינו מגיד לי כלום; סבור אני שיסכים לדבר – אין כאן אלא שאלת המחיר”.

“אבל אל יעלה על דעתו לעשות עצמו כגומל חסד עמי!” אמר דזשוליון הזקן כשהוא חובש את מגבעתו לראשו בכעס.

באותה שעה נפתחה הדלת וסומס בא החדרה.

“שוטר בא לכאן”, אמר מתוך חיוך קל על שפתיו, “הוא מבקש את דודי דזשוליון”.

דשוליון הזקן נתן עיניו בו בזעף, ודזשמס אמר: “שוטר? אין לי עסק עם שוטר, אבל אפשר שאתה יודע מה הוא מבקש”, הוסיף ואמר כשהוא מעיף מבט חשדני בדזשוליון הזקן. “סבור אני שעליך לדבר עמו!”

באולם־הקבלה עמד אחד מפקידי המשטרה ועיניו החיוורות־הכחולות הביטו בטימטום מתחת לשמורות הכבדות שלהן אל מערכת כלי־הבית האנגליים העתיקים, שדזשמס קנה אותם במכירה־באכרזה מפורסמה. “את אחי תמצא בחדר זה”, אמר אליו דזשמס.

הפקיד הגיע ביראת־הכבוד את אצבעותיו אל כובעו הגבוה ונכנס אל חדר־העבודה.

דזשמס הביט אחריו מתוך התרגשות משונה.

“סבור אני”, אמר אל סומס, “שעלינו להמתין כדי לשמוע מה הוא מבקש. דודך בא לכאן על עסקי הבית!”

הוא חזר עם סומס אל חדר־האוכל, ואולם נפשו לא מצאה מנוחה.

“ובכן מהו מבקש?” מילמל שוב פעם.

“מי?” שאל סומס. “אותו הפקיד? אין אני יודע אלא זאת, שהוא נשלח הנה מסטינהופ גייט. וודאי אותו השמש ‘הצבוע’ של דודי דזשלויון נתפס בגניבה!”

ואולם למרות מנוחתו שלמראית עין היתה גם נפשו נרגזה בקרבו.

מקץ עשרה רגעים נכנס דזשוליון הזקן.

הוא ניגש אל השולחן ועמד שם דומם כשהוא מושך בשפמו הארוך והלבן. דזשמס הביט אליו בפה פעור – הוא לא ראה מעולם את אחיו שכך יהיה מראהו.

דזשוליון הזקן הרים את ידו ואמר לאטו:

“בוזיניי נפל בהיות הערפל תחת גלגלי מרכבה ונהרג”.

אחר הביט בעיניו העמוקות אל אחיו ואל בן אחיו מלמעלה למטה ואמר: “משערים – שהוא – איבד עצמו לדעת”.

הלסת של דזשמס רעדה ושפלה. “איבד עצמו לדעת! מה גרם לו לכך?”

דזשוליון הזקן השיב קשות: “אלוהים הוא היודע מה גרם לו, אם אתה ובנך אינכם יודעים זאת!”

דזשמס לא השיב דבר.

כל בני אדם בעלי זקנה מופלגה נתנסו בחיים נסיונות מרים. העובר עליהם ורואה אותם כשהם עטופים עטיפות של מנהגים, של עושר ורווחה אינו מעלה מעולם על דעתו שצללים כבדים כאלה השתרעו על דרכם. אין לך זקן מופלג – ואפילו סיר וולטר בנתּם עצמו – אשר המחשבה של איבוד עצמו לדעת לא נתגלתה לכל הפחות פעם אחת בפרוזדור של נפשו; היא עמדה על המפתן והיתה מצפה שתבוא שעתה להיכנס פנימה, אלא שאחד המקרים, פחד עמום או תקוה רבת־מכאובות מנעו אותה מלחדור לפני ולפנים. אדם מן הפורסייטים קשה עליו הוויתור המוחלט על רכוש וקנין. אוי, כמה קשה עליו וויתור זה! לפיכך אך לעתים רחוקות עלול הוא לבצע את המעשה הזה, ואולי אין הוא עלול לכך לעולם. ואף על פי כן אך כפשע היה לפעמים בינו ובין אותו המעשה!

וכך אירע אפילו לדזשמס! עירבוביה של מחשבות טרופות התרגשה עליו באותה שעה, ומתוך עירבוביה זו קרא פתאום: "הרי קראתי אתמול את המעשה בעתון: “אדם שעברה עליו מרכבה בתוך הערפל!' עדיין לא ידעו את שמו!” ומתוך חרדת־נפש העביר את מבטי עיניו מפנים אל פנים. אבל במעמקי לבו התקומם כל אותו הזמן כנגד השמועה על דבר איבוד עצמו לדעת. מחשבה זו לא נתקבלה על דעתו משום שהיתה רעה לעניניו הוא, לעניניו של בנו ושל כל פורסייטי. הוא נלחם בה ומתוך שלפי טבעו היה דוחה תמיד את כל דבר שלא יכול לקבלו בוודאות סופו שהתגבר לאט לאט על פחדו. אך מקרה היה הדבר! אי אפשר שלא היה מקרה!

דזשוליון הזקן הוציאהו מידי הירהוריו.

“מיתתו באה כהרף עין. כל יום אתמול היה מוטל בבית־החולים. לא נמצא אצלו דבר שהעיד עליו מי הוא. הריני הולך לשם עכשיו; מן הראוי שגם אתה ובנך תלכו עמי לשם”.

היום היה יום שקט ובהיר ונאה ודזשוליון הזקן נסע מסטינהופ־גייט עד לפארק־ליין במרכבה פתוחה. הוא נשען לאחוריו אל כרי־הריפוד של המרכבה, עישן את הסיגארה שלו וניהנה מן הקרירות החדה של האויר ומן השאון וההמולה של מרכבות ובני־אדם; ברחובות שבלונדון התרגשה באותה שעה אותה תנועת־החיים הפזיזה והמוזרה, הדומה כמעט לזו של פאריז, אשר ישרה בהם היום הנאה הראשון לאחר תקופה של ערפל וגשם. והוא חש עצמו מאושר במידה שלא היתה כמותה זה כמה חדשים. ההודאה שלו בפני דזשון עברה בשלום; והוא ראה עצמו בימים הבאים בחברת בנו ובייחוד בחברת נכדיו (הוא נדבר עם בנו להיוועד עמו הבוקר בקלוב הוטש־פוטש כדי לסיח עמו שוב בענין זה); ועל כל אלה נוספה עוד ההתרגשות הנעימה שתקפה אותו כשהעלה על דעתו את המלחמה שהוא עתיד להילחם עם דזשמס ועם בעל הנכסים על עסקי הבית ואת הנצחון שעתיד הוא לנצחם

עכשיו סגר את מרכבתו; לבו לא נתנהו לראות את צהלת החיים שברחובות; ולא עוד אלא שלא היתה מן המידה שהבריות יראו פורסייטים נוסעים בלוית פקיד מפקידי המשטרה.

בשבתו במרכבה התחיל אותו הפקיד מדבר שוב על דבר המומת.

“באותו המקום לא היה הערפל כבד כל כך. הרַכָּב אומר, שאותו האדון היתה לו שהות לראות מה שלפניו, אבל דומה שהוא צעד כֵּיוָן לעומת גלגלי המרכבה. הנראה ששעתו היתה דחוקה ביותר; מצאנו בדירתו כמה שטרות של בית ההלוואות במשכון והחשבון החולף שלו בבאנק נתמצה כולו. פרשת המעשה מסופרת היום בעתונים”; ועיניו הקרות והכחולות הביטו אל כל אחד ואחד משלושת הפורסייטים שישבו במרכבה.

דזשוליון הזקן הציץ מן הפינה שלו וראה שפני אחיו נשתנו, מראיהם קדרו והמבע של חיטוט בנפש, המיוחד להם, נתעמק. לשמע דברי פקיד המשטרה נתעוררו שוב פעם כל הספיקות והחששות שבלבו של דזמשס. שעה־דחוקה – שטרי־בית – הלוואה במשכון – חשבון־חולף־בבאנק – שנתמצה! דומה שהמלים הללו, שהיו משמשות לו כל ימותיו כעין קושמאר רחוק, אישרו וקיימו את ההשערה של איבוד עצמו. אותה השערה, אשר מן הצורך הוא לעקרה מלב הבריות בכל מחיר שבעולם. הוא הציץ אל בנו; אבל סומס, שעיניו היו דומות לעיני חולדת־הבר, ישב דומם ובלי נוע ולא הביט אליו. דזשוליון הזקן שיער בנפשו שברית־מגן כרותה בין שני אלה והם יְחַפּוּ זה על זה. ובלבו נתעורר באותה שעה חפץ אדיר לקרוא לבנו שיעמוד לימינו, כאילו הביקור הזה שהלכו לבקר את גופתו של המת, לא היה אלא קרב, אשר אם בנו לא יסייע בידו אנוס יהיה לערוך אותו יחידי ובאין עוזר כנגד שנים. והמחשבה כיצד לסלק ולהרחיק מן המאורע הזה את שמה של דזשון עינתה את מוחו בלי חשך. הרי דזשמס בא בלוית בנו והוא יעזור על ידו! משום מה לא ישלח גם הוא אחרי דזשו?

ומיד הוציא מן הנרתיק את כרטיס־הביקור שו וכתב עליו בעפרון את הדברים האלה:

"בוא תיכף ומיד. הנני שולח לך מרכבה להביאך.

כשיצא מן המרכבה, מסר את הכרטיס ליד הרכב וציווהו לנסוע במהירות גדולה עד כמה שיכול אל הקלוב הוטש־פוטש, ואם מר פורסייט נמצא בקלוב, ימסור לו את הכרטיס ויביאהו לכאן. ואם עדיין איננו שם, יחכה לו עד שיבוא.

הוא עלה לאטו על המדרגה בעקבות האחרים, כשהוא נשען על הסוכך שלו, ועמד רגע אחד כדי לשאוף רוח: פקיד המשטרה אמר: “הרי חדר־המתים. אדוני. אבל המתן־נא מעט”.

בחדר הריק ולבן־הקירות, אשר רק קרן שמש השתטחה לאורך הרצפה שלו המנוקה למשעי, היתה מוטלת דמות אדם מכוסה סדין. הפקיד אחז בידו הגדולה והחזקה בקצה הסדין וחשף אותו. לעיני שלושת הפורסייטים נגלו פנים שתומי־עינים שהביטו אליהם הבטה עיוורת. ושלוש הפורסייטים עמדו משני עברי הפנים שתומי־העינים והעזים האלה והציצו בהם. ההרגשות, הפחדים והרחמים הנעלמים המוטבעים בטבעו של כל אחד מהם עלו וירדו כשם שעולים ויורדים גלי החיים, אשר הקירות הלבנים הללו הפרידו ביניהם ובין בוזיניי הפרדה עולמית. והנטייה הטבעית של כל אחד ואחד מהם, אותה השאיפה המופלאה המניעה אותו להיות נפלֶה ושונה בדרכיו תכלית השינוי מכל אדם אחר, גרמה לו לחשוב מחשבות בדרך המיוחדת לו. וכל אחד ואחד עמד כאן כשהוא מרוחק ומופרש מן האחרים ויחד עם זה קרוב אליהם קרבה סתומה ונעלמה; הוא עמד יחידי בפני המות ועיניו מושפלות מטה ולשונו נאלמה.

הפקיד שאל בלחש:

“המכיר אתה את האדון הזה, אדוני?”

דזשוליון הזקן נשא את עיניו ונענע בראשו. הוא העיף את מבטו אל אחיו אשר ממולו, אל אותה הדמות הארוכה והצנומה, שעמדה כפופה על גבי המת ופניה אדומים ועיניה האפורות מביטות הבטה קפואה; ואחר הציץ אל סומס, שעמד לצד אביו והוא דומם וחיוור־פנים. וכל אותה הטינה שהיתה בלבו כנגד שני אלה כלתה כעשן לנוכח המות. מאין הוא בא – וכיצד הוא בא – אותו המות? מהפיכת פתאום של כל מה שהיה לשעבר; פרישה סמויה לשביל המוליך – להיכן הוא מוליך? מחשכים המכבים את האש הבוערת! כליון אכזרי שכל בני אדם מהלכים לקראתו בעינים פקוחות ובאומץ רוח עד הסוף! והרי אינם אלא רמשים זעירים אשר כמוהם כאין! – ופתאום חלף על פני דזשוליון הזקן ברק־אור, כי סומס התגנב ויצא בחשאי לאחר שלחש באזני הפקיד מה שלחש.

אבל הנה נשא דזשמס את עיניו. מבטו החשדני היה בו משל בקשת־רחמים ומשל תחינה מוזרה ודומה היה כאילו אמר: “יודע אני איני יכול לעמוד בפניך”, והוא מישמש בכיסו והוציא את מטפחתו ומחה את הזיעה מעל מצחו; אחר כפף עצמו מתוך עצבות וחולשה על גבי המת ופנה ויצא במהירות גם הוא.

דזשוליון הזקן עמד דומם כמות ועיניו מכוונות אל המת. במה היה מהרהר באותה שעה? וכי זכר את עצמו ואת הזמן שגם שערות ראשו היו חומות כשל בחור זה המוטל כאן לפניו? וכי זכר את עצמו ואת הזמן, שזה עתה התחיל את מלחמת החיים הארוכה, הארוכה מאוד שהיתה אהובה עליו, את מלחמת־החיים אשר בשביל צעיר זה נסתיימה כמעט קודם שהתחיל בה? וכי היה מהרהר בנכדתו, אשר תקוותיה לא נתקיימו ונכזבו? או באותה האשה האחרת? בכל הזרות שבמאורע הזה ובתמרורי היגון שהוא מעורר? ואולי באירוניה המרה והסתומה אשר בקצו של אדם? צדק! אין צדק לבני אדם, משום שהם הולכים תמיד בחושך!

או אפשר שנחה עליו רוח הפילוסופיה שלו והוא היה מהרהר: מוטב לאדם שיהא נפטר מכל הצרה הזאת! מוטב לו שהכל יסתיים ויחלוף כשם שנסתיים וחלף בשביל העלם הזה…

איש נגע בזרועו.

דמעה פרצה מעיניו והרטיבה את עפעפו. “לא אועיל כאן כלום”, ענה ואמר, “מוטב שאלך מזה. מהר ובוא אלי מיד לכשתהיה היכולת בידך, דזשו”. והוא נפנה ויצא מן החדר בראש מורד.

עכשיו הגיע תורו של דזשוליון הבן לעמוד אצל המת. ובהיותו עומד שם נדמה לו שמסביב לגופתו של זה הריהו רואה את כל הפורסייטים מוטלים מרוחים ובאין רוח חיים. המכה התרגשה במהירות גדולה יותר מדי ובאה בהיסח־הדעת.

כוחות המשמשים בכל טראגידיה – כוחות, שאין לכפור בהם והם פועלים את פעולתם בדרכים עקלקלות עד שהם מגיעים אל המטרה האחרונה שלהם, שיש בה מן הליגלוג והליצנות, התלכדו יחד ופגעו בהלמות רעם בקרבן שבחרו להם והפילו ארצה את כל העומדים מסביב.

על כל פנים כך נדמה לו לדזשוליון־הבן באותה שעה שהוא רואה את כל הפורסייטים מוטלים סרוחים מסביב לגופו של בוזיניי.

הוא ביקש מאת הפקיד לספר לו את המאורע, והלז סח לו את כל הפרטים הידועים בארוכה, כאדם שלא בכל יום באה הזדמנות שכזו לידו.

“ואולם דע לך, אדוני, שדברים בגו ושיש כאן יותר ממה שהעינים רואות. כשאני לעצמי איני מאמין לא במעשה של איבוד עצמו לדעת ולא במקרה גרידה. יתר מכן מתקבלת על הדעת הסברה שהיה לקוי בפיזור־נפש קשה ולא הבחין בדברים אשר מסביב לו. אפשר שהיכולת בידך לברר מעט את הדבר על פי החפצים הללו”.

והוא הוציא מכיסו צרור קטון והניחו על גבי השולחן. הוא פתח אותו בזהירות והוציא ממנו מטפחת של גברת שקצותיה היו הדוקים בסיכה של זהב וונציאני עמום, אשר האבן הטובה שלה נפלה מתוך המשבצת. ריח של סיגליות יבשות נדף ממנה ועלה באפו של דזשוליון־הבן.

“מטפחת זו מצאנו בכיס־החזה שלו”, אמר הפקיד; “השם נגזר מתוכה”.

דזשוליון־הבן השיב מתוך אימוץ־כוח: “חוששני שלא אוכל להועיל לך בענין זה!” ואולם לנגד עיניו הופיעו כמו חיים אותם הפנים שהבהיקו בשמחה ובחרדה עם ביאתו של בוזיניי! בה היה מהרהר באותה שעה יותר מאשר בבתו, יותר מאשר בכל שאר בני משפחתו – בה, אשר עיניה שחורות ורכות ופניה ענוגים ונכנעים, שהיתה מצפה לאדם מת זה, שהיתה מצפה לו אולי גם ברגע זה בדממה ובסבלנות בזוהר החמה.

והוא יצא בלב מלא יגון וצער מבית החולים ושם פניו אל בית אביו והגה ברוחו, שמיתה זו עתידה לערער את משפחת הפורסייטים. מכה זו פגעה בעצם לב האילן האדיר שלהם. למראית עין הרי הם יכולים עדיין לשגשג ולפרוח כקדם ולהתהדר ולהתראות באומץ רוח לעיני יושבי לונדון, אבל מצבת האילן היתה מתה, כי להט הברק אשר הפיל את בוזיניי אכל את לשדה והיא נמשכה כולה. ואת מקומה תירשנה היונקות הרכות, אשר כל אחת ואחת מהן תשמש שומרת ונוטרת של חוש הרכוש והקנין.

“נוי יער־הפורסייטים הטוב והמעולה!” הירהר דזשוליון־הבן בלבו; “אתה מבחר עצי־הבנין של ארצנו!”

ואשר לסיבתה של מיתה זו – וודאי תדחה משפחתו בכל מאודה את ההשערה של איבוד־עצמו, שהיה בו ככדי להבאישה במידה יתירה! הם יאמרו שאין זה אלא מקרה אסון, פגע מפגעי הגורל. אפשר שבמעמקי לבם יהיו סבורים אפילו שיד ההשגחה באמצע ומיתה זו אינה אלא עונש מן השמים – וכי לא סיכן אותו בוזיניי את שני הקנינים שלהם היקרים ביותר, את צרור־הכסף ואת חיי המשפחה? וכך יהיו מסיחים ומספרים ב“אותו מקרה־האסון שקרה את בוזיניי הצעיר”, או אפשר שלא יהיו מסיחים כלל בענין זה – שתיקה יפה לו!

כשהוא לעצמו סבור היה שסיפורו של מנהיג־האומניבוס בדבר האסון הזה מעוט־ערך שהרי אדם, שלבו מלאה אהבה עד כדי שגעון, לא יאבד עצמו לדעת בשל ממון; ולא עוד אלא שבוזיניי לא היה ממין הבריות אשר דוחק־ממון עשוי להעבירם על דעתם. ובכן כפר גם בהשערה של איבוד־עצמו; פני המת ניצבו לנגד עיניו בבירור גדול למדי ואי אפשר היה לו שלא לדחות את ההשערה הזאת. ואולם להאמין שאסון קיפד את חי בוזיניי בעודנו בעצם סערת התאוה שלו – דבר זה נראה לו לדזשוליון־הבן נקלה ועלוב עד מאוד.

אחר חזה ברוחו את ביתו של סומס כפי שהוא עכשיו וכפי שעתיד הוא להיות לאחר מכן. קרן־הברק כילתה את זהרו המסתורי ולא השאיר ממנו אלא עצמות ערומות וביניהן חלל ריק ומלעיג. הבשר שכיסה את מערומי העצמות הללו כלה ואיננו.

דזשוליון הזקן ישב יחידי בחדר־האוכל אשר בביתו שבסטינהופ־גייט כאשר נכנס אצלו בנו. הוא היה מיסב בכורסה הגדולה שלו ומראהו קודר וחולני ביותר. מבטי עיניו תעו לאורך הקירות, ריפרפו על פני התמונות של חיי שלוה התלויות עליהן, נתקלו במצויינה שביניהן “סירות־דוגה הולנדיות עם שקיעת החמה” ודומה היה כאילו היו צופים ומסתכלים בתמיהה בחייו עם תקוותיהם, עם הרכוש אשר רכש ועם המפעלים אשר פעל בהם.

“האתה זה, דזשו?” ענה ואמר. “הגדתי את הדבר לדזשון הקטנה והמסכנה. אבל בזה טרם נגמר הכל. אפשר שתלך אל סומס? סביר אני שהיא היתה הגורמת לכך; אבל לבי דואב בקרבי בהעלותי על דעתי שהיא יושבת כלואה בבית – כולה בודדה וגלמודה”. והוא הרים את ידו הצנומה, המכוסה וורידים תפוחים, וקמץ אותה לאגרוף.

פרק תשיעי: אִירִין חְָזְרָה הַבַּיְתָּה

לאחר שעזב סומס את דזשמס ואת דזשוליון הזקן בחדר־המתים שבבית־החולים, יצא החוצה והתחיל משוטט ללא מטרה ברחובות העיר.

הפגע הטראגי שהתרגש על בוזיניי שינה את פני כל הדברים. שוב לא היה מצוי בקרבו אותו הרגש, שאם יאבד רגע אחד לבטלה ישיא על עצמו אסון; וגם לא ערב את לבו להגיד את דבר בריחתה של אירין לאיש כל זמן שלא נגמרה החקירה והדרישה בדבר מיתתו של בוזיניי.

אותו הבור השכים קום קודם ביאתו של הדוָר והוציא בעצמו את המכתבים מתוך הארגז. ואף על פי שבין המכתבים האלה לא היה אף אחד מאת אירין, בכל זאת השתמש בהזדמנות זו ואמר לנערה המשרתת, שגברתה שוהה עכשיו בנאות־הים ושאפשר שגם הוא ילך לשם ביום השבת ויתעכב שם עד היום השני. על ידי כך הרויח זמן להחליף כוח, זמן לחפש ולבדוק בכל העיר עד שימצאנה.

ואולם עכשיו שמיתתו של בוזיניי – אותה המיתה התמוהה, אשר בשעה שהיה מהרהר בה היה דומה כאילו ננעץ בלבו ברזל מלובן באש וכאילו גולל מעל לבו משא כבד – עיכבה בידו לבצע את זממו ולעשות מעשה, לא ידע כיצד יבלה את היום והיה מהלך ומשוטט בשווקים וברחובות, מציץ בפני כל עובר ושב ואלפי פחדים וחששות עינו את נפשו לבלי הכיל.

ועם שהוא מהלך ונודד ברחובות היה מהרהר באותו האיש, אשר פרשת הנדודים שלו נסתיימה ושוב לא יהא משוטט מסביב לביתו ולא יהא צופה ואורב לו.

לאחר הצהרים כבר ראה ברחובות מודעות המבררות מי היה האיש שנהרג, והוא קנה עתונים כדי לקרוא מה שהם מספרים בענין זה. אילו היתה יכולת בידו היה סותם את פיהם, והוא הלך אל הסיטי והתיעץ שעה ארוכה בחשאי עם בוֹלטר.

בארבע שעות וחצי הלך בחזרה הביתה, וכשעבר על פתח חנותו של דזשובסון פגע בדזשורש פורסייט. הלז הושיט לו עתון ערב ואמר:

“הרי לך! הקראת את המעשה באותו הבוקאנייר האומלל?”

סומס היה כמאובן והשיב בקול דממה: “הן”.

דזשורזש נעץ בו את עיניו. מימיו לא יכול נשוא את סומס, ועכשיו היה נחשב בעיניו אחראי למיתתו של בוזיניי. סומס הוא הוא שהביאו לידי כך – הוא שהביאו לידי כך על ידי אותו המעשה שעשה, הוא שגרם לו להיות מתרוצץ באותו הערב ברחובות מתוך טירוף־דעת.

“עלוב זה”, היה מהרהר בלבו, “היה משוגע מחמת קנאה, היה משוגע מתאות נקמה ולא הרגיש באומניבוס שבא לקראתו באפילת הערפל”.

סומס הוא שגרם למיתתו! משפט חרוץ זה מיללוּ מבטי עיניו של דזשורזש בלשון ברוּרה.

“אומרים שאיבד עצמו לדעת”, אמר לסוף, “נוסח זה אינו נכון כל עיקר!”

סומס נענע בראשו ומילמל: “מקרה אסון הוא”.

דזשורזש קמט את העתון ותחב אותו לתוך כיסו. הוא לא יכול עמוד בפני יצרו לעקוץ את סומס עקיצה חדה קודם שנפטר ממנו:

“המ! ובביתך הכל כשורה? ועדיין לא נתברכת בסוֹמסים קטנים?”

פני סומס הלבינו כשלבים שלפני חנותו של דזשובסון הוא הפטיר את שפתיו כאילו לחריקת שנים ונחפז ועבר על פניו ונעלם.

כשהגיע אל ביתו, פתח את הדלת במפתח שבידו, וכשנכנס בפרוזדור הקטון והמואר, הבחינו עיניו מיד בסוכך עם בית־האחיזה המוזהב אשר לאשתו, שהיה מונח על החיפוי של התיבה. הוא פשט מעליו במהירות את הפרווה שלו ונחפז ובא אל חדר־האורחים.

הווילאות היו פרושים על גבי החלונות ללילה; בקמין היו בוערים בקיעי עץ ארז באש מבהיקה, ולאורה של אש זו ראה את אירין כשהיא ישובת כמנהגה בפינת הספה. הוא נעל בחשאי את הדלת וניגש אליה. היא לא נעה ולא זעה ודומה שלא ראתה אותו.

“ובכן שבת הביתה?” פתח ואמר. “מפני מה את יושבת כאן בחושך?”

באותה שעה נגלו לפניו פניה והנה הם חיוורים וחסרי־תנועה כאילו חדל דמה לזרום בעורקיה, ועיניה נראו גדולות־מידה כעינים הגדולות, הפקוחות והנבהלות של ינשוף.

כולה עטופה בפרווה האפורה שלה התכווצה ונשענה אל כרי הספה והיתה דומה דמיון משונה לינשוף ניצוד הנלחץ בנוצותיו הרכות אל השבכה של כלובו. הזקיפות הגמישה אשר לתארה נתעלמה, כאילו נרעצה קומתה על ידי אימוץ־כוח אכזרי; כאילו לא היה שוב כדאי לה להיות יפה וגמישה וזקופת קומה.

“ובכן שבת הביתה”, חזר ואמר שנית.

היא לא נשאה את עיניה ולא דיברה דבר. זהרורי האש היו מרצדים ומשחקים על פני דמותה הדוממה המוטלה ללא־תנועה.

ופתאום ניסתה לקום, אבל הוא עיכב בידה; עכשיו הבין לרוחה הבנה ברורה.

היא שבה כחיה פצועה פצעי מות, בלי אשר ידעה אנה תפנה, בלי אשר ידעה מה לעשות. מראה גופה העטוף בפרווה הגיד לו את הכל.

עכשיו ידע בבירור שבוזיניי היה מאהבה, ידע שהיא קראה את המודעה על דבר מיתתו – אפשר שקנתה עתון ועמדה בקרן זוית שברחוב וקראה שם את פרשת הידיעה הזאת, כאשר עשה הוא.

ובכן היא שבה מרצון עצמה אל הכלוב, שנפשה כלתה להשתחרר ממנו! וכשעמד על המשמעות האיומה של כל אותו הדבר, תקפה אותו תשוקה להשמיע את קולו ולצעוק: “הוציאי מביתי את גופך השנוא שאהבתי! הרחיקי מנגד עיני את הפנים החיוורים והעלובים, אשר רכים ואכזרים הם – פן אניף ידי עליהם ואכלם! סורי מנגד עיני ואל תוסיפי להיראות לפני לעולם!”

והוא דימה בנפשו כי לשם תשובה על הדברים האלה, שלא הוציאם מן השפה ולחוץ, הריהי קמה והולכת לה כתפושת חלום איום, שהיא מתאמצת להתנער ממנו – קמה ויוצאה החוצה באפלה ובקרה בלי תת אליו לב ובלי להרגיש אפילו במציאותו.

ואז נתן את קולו וקרא, כשהוא חוזר בו מן הדברים שלא ביטא בשפתיו: “לאו! אל תצאי מזה! שבי פה!” והוא הסב את פניו ממנה וישב כמנהגו על כסאו מעבר השני של הקמין.

ושניהם ישבו בדממה ואין דובר דבר.

וסומס היהר בלבו: “כל זאת למה? מפני מה באו עלי כל הייסורים הללו? מה עשיתי? לא בי האשם!”

ושוב פעם הציץ בה. היא התכווצה בפינה וישבה כצפור שנפגעה בירייה והיא גוססת וגוועת: אתה רואה את חזה והנה הוא נושם בכבדות כאילו אפס ממנו האויר, אתה רואה את עיניה העלובות והנה הן מביטות אליך, אל האיש אשר ירה בה, הבטה יגעה ורכה וסמויה, והיא נפטרת מכל מה שיש בעולם מן הטוב והיפה – מן השמש ומן האויר ומבן זוגה. כך ישבו לאור האח המבוערת משני עברי הקמין ישוֹב ודמוֹם.

עשן עצי הארז הבוערים, שריחו היה חביב ביותר על סומס. התחיל חונק פתאום את גרונו עד לבלי הכיל. והוא קם ויצא אל הפרוזדור ופתח את דלתו לרווחה ושאף אל קרבו בצמא את האויר הקר שפרץ מן החוץ. אחר יצא אל הסקווייר בלי מגבעת ובלי מעיל.

לאורך הסורג התגנב ובא לקראתו חתול נפוח־רעב למחצה, וסומס הירהר בלבו: “ייסורים! אימתי יבוא הקץ לייסורים שלי?”

אצל פתח הבית שמעבר השני של הרחוב עמד אדם אחד ממכריו וגרד את הרפש מעל מנעליו ומראהו בשעת גרידה כולו אומר: “אני כאן אדון ואין זולתי!” סומס עבר עליו והלך הלאה.

באויר הזך בקע ועלה ממרחק קול פעמוני בית התפילה, שהוא ואירין באו שם בברית הנשואין; הפעמונים קראו את הבריות לעבודת אלוהים וקול הצילצול שלהם החריש את השאון וההמולה שברחובות. אז תקפה אותו תשוקה עזה ללגום לגימה רבה של יין אשר תקשה את רגשותיו או תצית בקרבו חמת זעם. מי יתן ויוכל להיחלץ מעצמו ומגופו, להיחלץ מתוך מסכת הרקמה, אשר חש מסביב לו בפעם הראשונה בימי חייו. מי יתן ויוכל לציית לקול הקורא בלבו; “תן לה גט פטורין – שלחנה מביתך! היא שכחה אותך. שכך אותה גם אתה!”

מי יתן ויוכל לציית לקול הקורא בלבו: “שלחנה לחפשי ותלך לה – היא נשאה וסבלה ייסורים קשים למדי!”

מי יתן ויוכל לציית לתשוקה שבלבו: “שעבדנה ותהי לך לשפחה – הריהי נתונה בידך!”

או מי יתן ויוכל להיכנע למחשבה שניצנצה פתאום במוחו: “מה בצע בכל אלה?” מי יתן ויוכל לשכוח את עצמו לרגע אחד, לשכוח שכל מה שעשה יש לו ערך, לשכוח אשר אם יעשה מה שיעשה אי אפשר לו בלי קרבן.

אהה, מי יתן ויוכל לעשות דבר מדעת עצמו ולרצונו!

אבל הוא לא יכול לשכוח כלום; הוא לא יכול להשתעבד ולציית לשום קול שבלבו, לשום מחשבה ולשום תשוקה. כל מה שהקיף אותו מסביב היה חמור וצר יותר מדי והוא היה כלוא בו כמו בתוך כלוב שאינו ניתן להישבר.

בקצהו השני של הסקווייר הכריזו נערים מוכרי־עתונים על עתוני הערב וקריאותיהם הצורמות את האוזן התערבו עם קול צלצלי הפעמונים של בית־התפילה.

סומס אטם את אזניו. מחשבה חלפה את מוחו כברק, שאך מקרה הוא הדבר שאירע מה שאירע את בוזיניי ולא אותו – ושאילו פגע בו המקרה היה הוא המוטל מת שם על הקרקע, והיא לא היתה מתכווצת בפינה כצפור שנפגעה בירייה ולא היתה מביטה בעינים כבות כהולכת למות, אלא…

דבר־מה רך נגע ברגליו – החתול נצמד אליהן והתחכך בהן ומלבו של סומס פרצה אנחה, שזיעזעה אותו מקדקוד ראשו ועד כף רגלו. אחר חזר ודמם הכל בתוך החשכה שמסביב. ומתוך חשכה זו ביצבצו לנגד עיניו הבתים, שחלונותיהם היו מוארים ואשר דומה היה כאילו מציצים בו ותוהים – בית בית עם הבעל והאשה אשר בו, בית בית והמעשה הטמיר והנעלם שלו – מעשה באושר ונחת או בצרה וויגון

* * *

ופתאום ראה והנה פתח ביתו של עצמו היה פתוח ואדם עומד בו ודמותו מחשיכה כנגד המאור שבפרוזדור וגבו מופנה החוצה. דבר־מה צבט את לבו והוא התגנב בחשאי ועמד מאחוריו.

בעד הפתח ראה את הפרווה שלו, שהיתה מושלכה על כסא־האלוֹן העשוי מעשה־פיתוחים, את השטיחים הפרסיים, את גביעי־הכסף ואת קערות־החרסינה, שהיו ערוכות שורות שורות לאורך הקירות שבפרוזדור ואת האיש הזר שעמד שם.

והוא שאל אותו קשה: “מה לך פה אדוני?”

האיש הפנה אליו את פניו. זה היה דזשוליון־הבן.

“הפתח היה פתוח”, ענה ואמר. “האוכל לדבר עם רעיתך רגע אחד? שולחתי אליה להגיד לה דבר”.

סומס הביט בו הבטה משונה מן הצד.

“אשתי אינה יכולה לקבל שום אדם”, מילמל עזות.

דזשוליון־הבן ענה רכות: “לא אעצור אותה אפילו רגע אחד”.

סומס נדחק ועבר ממנו והלאה וחסם בפניו את הדרך.

“היא אינה יכולה לקבל שום אדם”,חזר ואמר שוב פעם.

דזשוליון־הבן העיף את מבטיו והציץ אל ירכתי הפרוזדור, וסומס פנה והציץ לשם גם הוא. בפתח של חדר־האורחים עמדה אירין – עיניה קודחות באש זרה, שפתיה פתוחות וידיה פשוטות. למראה שני הגברים כבה ברק האור שעל פניה; ידיה רפו וירדו לשני צדיה והיא עמדה תחתיה כפסל אבן.

סומס חזר לאחוריו ועיניו פגעו בעיני האורח, ולמראה מבט העינים הללו התמלט מפיו קול כקול חריקת־שנים. שפתיו נתכווצו וכעין בבואה של חיוך עברה עליהן.

“הבית ביתי”, ענה ואמר. “הריני מטפל בענינים שלי בעצמי. כבר אמרתי לך פעם אחת – והנני חוזר ואומר לך שוב פעם, שאין אנו נדרשים לשואלינו”.

והוא הגיף בפני דזשוליון־הבן את דלת הבית בכוח.

פרק ביניים: שִׁלְהֵי קַיִץ

“אָכֵן קָצֵר זְמַן הַקַּיִץ וְלאֹ יִמָּשֵׁךְ”

וו. שכספיר

א

ביום האחרון של חודש מאי, בראשית שנות התשעים, סמוך לשש שעות בערב, ישב דזשוליון הזקן תחת עץ־האלון שלפני הסוללה של ביתו אשר ברוֹבּין היל. הוא לא רצה לפרוש מהדרי התפארת של השעות שלאחר הצהרים עד שהיתושים יתחילו לעקוץ אותו. הוא החזיק זנב־סיגארה בידו השחומה, אשר גידיה הכחולים היו בולטים ומבצבצים ואצבעותה היו מגדלות צפרנים ארוכות — המנהג של צפרנים משופות וממורטות נתקיים בידו מן הימים הראשונים של תקופת וויקטוריה, בזמן שהמהדרים היו מונעים עצמם מנגוע בדבר אפילו בראשי האצבעות, ומידה זו נחשבה למידת דרך ארץ נאה ביותר. מצחו הקמור, שפמו הארוך והלבן, לחייו הרזות וסנטרו הארוך והצנום היו מוגנים מפני זהרי החמה שבשיפולי המערב על ידי מגבעת־פאנאמה ישנה וחומה. רגליו היו מורכבות זו על גב זו ועל כל מנהגו בשעת הישיבה היתה שפוכה שלוה של קורת רוח ומין הידור ונוי שאי אתה מוצא אלא באדם זקן, הרגיל לזרוק בכל בוקר אוֹ־דֶה־קוֹלוֹן על מטפחתו. לרגליו היה רובץ כלב חום־לבן ועוטה שערת צמר, שהיה משתדל להיות דומה במראהו לכלב כפרי — הלא הוא הכלב בלשאצר; האיבה המסותרה שהגו זה לזה לשעבר נהפכה במרוצת השנים לידידות רבה. סמוך לכסאו עמדה נַדנדָה ועליה ישבה אחת הבובות של הוֹלי — “אליס הרמאית” שמה – שגופה היה מוטה על רגליה וחוטמה העגום היה חבוי בתוך השמלה התחתונה שלה. היא היתה תמיד שנואה ונזופה, ולפיכך לא חששה כלל לדרך ישיבתה. מתחת לעץ האלון השפיל וירד כר־הדשא מעל למורד התלולית והשתרע עד למטעה של שרכי ומעבר למטעה זו נמשכו שדות, ששפלו וירדו עד הבריכה, צמחה החורשה ונתגלתה אותה המראַה “הנאה, המופלאה” – אשר סוויתין היה מסתכל בה מתחת לאלון זה עצמו לפני חמש שנים, כשבא הנה עם אירין לסייר את הבית. דזשוליון הזקן שמע את פרשת מעשה־הגבורה של אחיו, שמע את פרשת המסע ההוא, שזכה לפרסום גדול ב“בורסא” של הפורסייטים. סוויתין! אשתקד בחודש נובמבר פרש הבחור הזה ומת, ועדיין לא מלאו לו אלא שבעים ותשע שנים; מיתתו עוררה מחדש את הספק, שנתעורר בפעם הראשונה בשעה שהדודה אַן נפטרה מן העולם, את הספק אם באמת עלולים הם הפורסייטים לחיות לעולם. הוא מת! ועכשיו לא נותרו בחיים אלא דזשוליון ודזשמס, רודזשר וניקולאס וטימותי, דזשוליה והסטר! ודזשוליון הזקן היה מהרהר בלבו: “הריני בן שמונים וחמש! איני חש ומרגיש בכך – אלא בשעה שמתרגש עלי אותו המכאוב!”

הוא היה בודק ומפשפש באוצר הזכרונות שלו. הוא לא הרגיש בזקנתו מזמן שקנה לו בית ביש־גד זה מיד בן אחיו סומס והשתקע כאן ברובין היל לפני שלוש שנים. דומה היה שעם כל אביב הולך הוא הלוך ונעשה צעיר ביותר מזמן שהיה חי בנאות־השדה עם בנו ועם נכדיו – עם דזשון והפעוטות, דזשולי והולי, שנולדו לבנו מאשתו השניה; מזמן שהיה חי כאן בריחוק מקום משאונה והמונה של לונדון ומקירקור ה“בורסא” של הפורסייטים, כשהוא חפשי מכל הישיבות של וועדי־החברות שלו ושרוי בתוך אטמוספירה נעימה שאין בה עמל ויגיעה אלא תענוגות בלבד, וכשהוא כולו עסוק בשיפור הבית ובהשבחת השדות ובטיפול בהולי ובדזשולי עם מערכי רוחם אשר חליפות ותמורות להם. כל המרירות והיסורים שנצטברו בלבו במרוצת המעשה הטראגי של דזשון, של סומס, של אשתו אירין ושל בוזיניי, שארך ימים רבים, כבר חלפו ועברו זה כמה. אפילו דוזשון התגברה סוף סוף על תוגת־נפשה – וראיה לדבר היא אותה הנסיעה להישפאניה שנסעה עכשיו עם אביה ועם אמה החורגת. מנוחה משונה וגמורה השתררה כאן לאחר שיצאו; הוא מדושן עונג ונחת, ואף על פי כן הריהו חש ריקנות בלבו משום שבנו אינו פה עמדו. דזשו היה לו מעכשיו אך נוחם לנפש וגרם לו כל הימים אך קורת רוח – נער חביב ונעים הוא מאין כמוהו! ואולם נשים, אפילו הטובות שבהן, כך דרכן שהן פוגעות פגיעה כל שהיא בעצביו של אדם, פרט בזמן שהוא מביע להן רגשי חיבה והערצה.

ממרחקים בקע ועלה קול קריאתה של הקוקיה; על הבוקיץ הראשון שבשדה עמדה יונה והשמיעה את ההגה שלה, ומה רבה ועצומה שפעת המרגניות והאַרְזָפים שצצו לאחר קציר־השחת האחרון! והרוח נשבה מפאת דרומית – אויר נעים ומבושם! הוא שמט את מגבעתו אל ערפו והניח לחמה להשפיע את זהרה על סנטרו ועל לחיו. הוא לא ידע משום מה, אבל היום חש צורך בחברת אדם – חש צורך להביט בפנים נאים. הבריות מתנהגים עם הזקנים כאילו שוב אין להם שום מאוויים ואינם מבקשים דבר. מימיו לא התרגשו עליו מחשבות, שהיו כל כך רחוקות מן הפילוסופיה של הפורסייטים כאותן שהגה היום. הוא היה מהרהר: “אין אדם מוצא את סיפוקו לעולם! חושש אני שאפילו בשעה שאדם קרוב אל קברו קירבה יתירה עדיין הוא מחַמֵד ומתאוה דבר!” כאן על פני חוץ – רחוק מן הטרדות של העסקים – היו הנכדים שלו והפרחים והאילנות והצפרים שבאחוזה הקטנה שלו, ואין צריך לאמור השמש והירח והכוכבים שממעל להם, אומרים אליו יומם ולילה: “שומשום היפתח!” והשומשום נפתח – אפשר שהוא עצמו לא ידע עד כמה. הוא היה תמיד נוח להתפעל ממה שהתחילו קוראים לו עכשיו בשם “טבע”, היה נוח להתפעל ממנו בכל נפשו ומאודו וכמעט מתוך רגש דתי, אף על פי שמימיו לא זנח את מנהגו לקרוא לשקיעת חמה “שקיעת חמה” ולמראה־נוף “מראה־נוף”, עד כמה שהחזיונות הללו לא היו מסעירים את לבו עד למעמקיו. ואולם עכשיו הגיע הדבר לידי כך שהטבע גרם לו מכאוב, פשוטו כמשמעו. בכל יום מן הימים השלוים האלה, המלאים זוהר וההולכים ומאריכים, היה מהלך ומשוטט כשהוא מחזיק בידו את יד דזשולי וכשהכלב בלשאצר רץ לפניו ותר ומחפש מה שלא מצא לעולם; הוא היה מהלך ומסתכל איך השושנים מתפתחות, איך עצי הפרי שלאורך הגדר מוציאים פקעים, איך זהרי החמה מזהיבים את עלי האלונים ואת העצים הרכים אשר בחורשה, איך עלי חבצלות־המים מתפשטים ומתנוצצים ושבלי־הכסף הרכות של שדמת־החטה היחידה מתנופפות ומתבוססות בשפעת האורה; הוא הי המהלך ומקשיב לקול הזרזירים, לרננת החוגות במרומי האויר ולקול הפרות השחומות־הבהירות המעלות גירה כשהן מכשכשות לאטן בזנבותיהן; ובכל יום מן הימים הנאים האלה היה לבו עליו דוי מעט מרוב אהבה אל כל החמודות הללו ואולי מתוך שהרגיש במעמקי נפשו, שלא יוסיף להתענג עליהן ימים רבים. ומחשבה היתה מנקרת במוחו שיבוא יום– אולי טרם תעבורנה עשר שנים, ואולי טרם תעבורנה אפילו חמש שנים– וכל העולם הזה ילקח ממנו קודם שיכלה בקרבו הכוח לאהוב אותו, והדבר נראה לו כעוֶל המאפיל את שמי חייו. אם יהי דבר־מה לאחר שיתמו החיים הללו, מובטח הוא שאותו הדבר לא יהיה מה שלבו מתגעגע עליו –: לא רובין היל ולא פרחים ולא צפרים ולא פנים נאים – אשר גם עכשיו מועטים הם המסובים יותר מדי! כל מה שהלך והזקין כן רבה מורת רוחו כנגד כל מיני רמאות ותעתועים; האדיקות הדתית, שהתגדר בה למראית עין בשנות הששים לימי חייו, כשם שהתהדר בפיאות־זקן מתוך גסות רוח בלבד, כבר נסתלקה ממנו זה כמה ושוב לא היה מעריץ אלא שלושה דברים בעולם: יופי, הנהגה ישרה ורכוש וקנין; והגדול והנעלה שבהם היה עכשיו בעיניו רק היופי בלבד. לבו היה פתוח כל ימיו לכל מיני ענינים שבעולם וגם כיום עדיין היתה הקריאה ב“טיימס” חביבה עליו, אלא שעלול היה להניח את העתון הצדה בו ברגע ששמעו אזניו קול שירת הקיכלי. הנהגה ישרה – רכוש וקנין – הדברים הללו יש שהיו מייגעים אותו; אבל הקיכלים ושקיעת החמה לא היו מייגעים אותו לעולם, אלא היו מעוררים בלבו הרגשה חרדה כאילו לא היו מספיקים לו כל צרכו. הוא ישב והציץ בזוהר השָלֵו של ראשית הערב ובפרחים הקטנים, המוזהבים והלבנים שעל כר הדשא, ומחשבה ניצנצה בלבו: מזג־האויר הזה דומה לנגינה של “אוֹרפיאוּס”, ששמע זה לא כבר בבית האופירה אשר בֶקוֹונֶט גארדן. הרי זו יצירה יפה, לא כיצירותיו של מאירבּאר, וגם אינה דומה בכל אפילו ליצירותיו של מוצארט, אבל אפשר שהיא נעימה מהן לפי דרכה. הרי זה דבר קלאסי משל תור הזהב, מלאכה נקייה ובשלה, ואותה המזמרת ראווֹלִיי “הריהי ראויה כמעט להימנות על המזמרים שבימים מקדם” – כזה היה השבח הגדול ביותר המצוי באוצר־השבחים שלו. געגועיו של אורפיאוס על היופי שאבד לו, על אהבתו שירדה שאולה, כדרך היופי והאהבה להסתלק ולהעלם מחיי האדם, – הגעגועים הללו, שהיו ממלאים את המנגינה הנפלאה והיו מנהמים ומרטטים בכל צליל מצליליה, ריפרפו גם עכשיו בתוך הדרי היופי של הטבע שנתגלו בערב זה. והוא פגע בלי־צדיה בקצה הנעל שלו, שסולייתה היתה של שַעַם וצדיה היו עשויים גומי, בצלעותיו של הכלב בלשאצר; הכלב הקיץ משנתו ומיד התחיל לפשפש בגופו ולצוד את הפרעושים שלו, שכן אף על פי שלא היו חושדים בו כלל שמצויים אצלו היצורים הללו, הרי הוא גופו לא היה מובטח בזה כלל. משגמר להתחכך, עמד ושיפשף את מקום החיכוך אל הסוֹבָך של בעליו ואחר חזר ורבץ והניח את סנטרו על הנעל שזיעזעה אותו ממנוחתו. ופתאום נזכר דזשוליון הזקן בפנים שראה לפני שלושה שבועות בבית האופירה – הלא הם פניה של אירין, אשתו של בן־אחיו היקר סומס, בעל הנכסים! אף על פי שלא נפגש עמה מזמן ה“מסיבה” שנערכה בביתו הישן אשר בסטנהוֹפ גייט לכבוד האירוסין שנארסה נכדתו דזשון, לרוע מזלה, עם אותו הצעיר בוזיניי, בכל זאת הכיר אותה מיד משום שחנה היה תמיד גדול בעיניו – אשה נאה היא עד מאוד. הוא שמע שלאחר מיתתו של בוזיניי, שהיא התנתה עמו אהבים בעבירה, עמדה ועזבה מיד את שראה את פניה מן הצד בשבתה בשורה שלפניו, היא היא שהזכרתו בפעם הראשונה שעודנה בחיים. איש לא דיבר עליה מעולם דבר. ואולם דזשו סיפר לו פעם אחת מעשה – שהרתיח את דמו בקרבו. כמדומה לו שהנער שמע את הדבר מפי דזשורזש פורסייט, שראה את בוזיניי בתוך הערפל בו ביום שעברה עליו המרכבה והוא נהרג – דבר שהיה בו כדי להסביר את סיבת טירוף דעתו של אותו הבחור – מעשה שעשה סומס לאשתו – מעשה מכוער ומגונה. דזשו עצמו ראה אותה באותו היום אחר הצהרים, לאחר שהידיעה על מיתתו של בוזיניי כבר נתפרסמהּ בקהל; הוא ראה אותה אך רגע אחד, ומה שדיבר עליה נחרת בזכרונו של דזשוליון הזקן לעולם – “כולה נבוכה ואבודה היא”, אמר עליה דזשו. וביום שלאחריו הלכה לשם דזשון – היא כבשה את רגשותיה והלכה לשם, והנערה המשרתת סיפרה לה מתוך בכייה איך התגנבה גברתה בחשכת הלילה מן הבית ונעלמה. אכן מעשה עגום הוא אותו המעשה! אך דבר אחד היה וודאי: ידו של סומס קצרה להביאה שוב פעם ברשותו ולהשיבה אליו. הוא היה דר בברֵייטְן והיה נוסע יום יום ללונדון, הנה ושוב – כך יפה לו לבעל־נכסים זה! כך היה טיבו של דזשוליון הזקן: כיון שאדם היה שנוא עליו – ובן אחיו זה היה שנוא עליו ביותר – שוב אי אפשר היה לו לעקור את השנאה מלבו. הוא עדיין נזכר היטב ברגש של רווחה שמילא את לבו בשעה שהגיעה אליו השמועה שאירין ברחה ונעלמה. אכן איומה היתה המחשבה שהיא כלואה ושבויה באותו הבית, אשר וודאי שבה אליו לרגע לאחר שקראה ברחובות את הידיעה על “המיתה הטראגית של אדריכל”, – שבה אליו כחיה פצועה החוזרת למאורה שלה. וכשראה את פניה באותו ערב בבית־האופירה, השתאה אליהם הרבה – הם היו יפים מכפי שהיו קבועים בזכרונו, אלא שנדמו למסכה שהעלימה את החיים החבויים מאחריה. עדיין אשה צעירה לימים היא – אפשר בת עשרים ושמונה. מי יודע! וודאי יש לה עכשיו מאהב אחר. וכשעלתה על דעתו מחשבה רעה זו – כי נשים נשואות אסור להן לאהוב פעמיים, שכן אפילו פעם אחת הריהי יותר מדי – סלדה רגלו למעלה ועמה יחד סלד גם ראשו של בלשאצר. הברייה הנבונה עמדה על רגליה והציצה בפני דזשוליון הזקן. “נלך לטייל?” נראה כשואל; ודזשוליון הזקן ענה ואמר: “בוא ונלכה, סבא!”

הם הלכו לאטם, כדרכם, ועברו בין הדרי התפארת של התּיאוֹת והמרגניות ונכנסו אל תוך מטע השרכים. המטע הזה, שגידוליו היו עדיין מועטים, הותקן בכוונה למטה משטח כר־הדשא, כדי שיעלה את צמחיו עד לשטח הכר ומתוך כך יעורר בלב הרואים את הרושם של חוסר־שיווי וסדר, שהוא דבר חשוב ביותר בנטיעת גן ועריכתו. הסלעים והעפר שבין הנטיעות היו אהובים על הכלב בלשאצר, שהיה מוצא שם לפעמים חפרפרת. דזשוליון הזקן היה עובר תמיד דרך המטע שעדיין אל היה נאה כלל; והוא היה מהרהר לעתים קרובות: “עלי לקרוא לגנן וַאר שיבוא ויראה את הנטיעות; הריהו ידען גדול מן הגנן ביטש”. כי כך דרכם של צמחים שהם טעונים טיפול מעולה על ידי מומחה גדול, כדומה לבתים ומיחושיהם של בני אדם. כאן היו מצויים הרבה חומטים וכשהיה מטייל בלויית נכדיו, היה מורה לעתים בידו על האחד מהם וסח להם את המעשה בנער הקטן, אשר שאל פעם אחת את אמו: “כלום יכולים השזיפים להלך, אמא?” “לא, בני”. “אם כן וודאי בלעתי אל קרבי חומט עבה”. וכשהילדים קפצו למעלה ותפסו את ידו מרוב חלחלה כשהעלו על דעתם איך החומט העבה צנח וירד דרך גרונו של אותו הנער, מיצמץ בעיניו מהנאה. הוא יצא מתוך מטע־השרכים ופתח את שער הגדר, אשר הוליך אל השדה הראשון, שהיה כברת־אדמה רחבת־ידים הדומה לפארק; משדה זה הופרשה על ידי מחיצת־לבנים חלקה אחת לשם גינת־ירק. דזשוליון הזקן פסח על הגינה, שלא היה בה כדי למשוך את לבו באותה שעה, וירד מעל הגבעה ושם פניו אל הבריכה. הכלב בלשאצר, שהיה ידוע לו ששני עכברני־מים דרים שם, קפץ ורץ בראש מתוך אותו ההילוך המיוחד לגלב זקן המהלך יום יום באותה הדרך עצמה. כשהביע דזשוליון הזקן אל שפת הבריכה, עמד תחתיו וראה והנה חבצלת־מים אחרת נפתחה מיום אתמול; הוא יַראה אותה מחר להוֹלי, לאחר ש“החביבה הקטנה שלו” תתגבר על קילקול־הקיבה שגרמה לה אכילת עגבנית בסעודת הבוקר – שכן המנגנון הפנימי הקטן שלה היה ענוג ביותר. עכשיו כיון שדזשולי היה לומד בבית הספר – זה היה “זמן־הלימוד” הראשון שלו – היתה הולי מצויה בחברתו כמעט כל היום, ומאחר שנעדרה ממנו היום, היה מיצר ביותר. ולא עוד אלא שחש היום אותו המכאוב, שהיה מטריד אותו בימים האחרונים לעתים קרובות – משיכה קלה בצדו השמאלי. הוא הפנה את פניו והציץ אל הגבעה. אכן בית זה, שבנה אותו בוזיניי האומלל, יצירה נאה היא באמת; אילו היה חי, וודאי היה מגיע לידי מעמד מעולה! ואיה, איפה הוא עכשיו? אפשר שרוחו עדיין משוטטת כאן, במקום שפעל את פעולתו האחרונה, ובמקום שהתרגש מעשה־האהבה הטראגי שלו? או אפשר שרוחו של פיליפ בוזיניי נמוגה ונבלעה בתוך מרחבי תבל כולה? מי יכול להגיד את פשר התעלומה הזאת? – הוי, איך ליכלך כלב זה את רגליו בבוץ! – והוא פנה ואחז את דרכו אל החורשה. כאן פרחו פרחי־פעמונים נחמדים מאין כמוהם, והוא ידע שם כמה מקומות שהפרחים הללו היו מתנוססים ומכחילים בריחוק מזהרי החמה והיו דומים לפרורי־שמים זעירים שנפלו ממרום לבין האילנות. הוא עבר על פני רפתי הפרות ובתי־התרנגולות, שהוקמו שם והלך במשעול צר ונכנס אל תוך עבי שתילי האילנות הרכים על מנת להגיע אל אחד המקומות שפרחי־הפעמונים היו גדלים שם. בלשאצר, אשר רץ לפניו שנית, השמיע קול נהמה חרישית. דזשוליון הזקן נגע בו ברגלו, אבל הכלב עמד תחתיו בלי־נוע באמצע הדרך, שנחסמה על ידו לאין מעבר, ושערותיו התחילו מזדקפות וסומרות לאטן על גבו הצמרני. אם משום נהמת הכלב ומראה שערותיו שסמרו או מפני הרגש המתגנב לבבו של אדם ביער, בין כך ובין כך וגם דזשוליון הזקן חש מין צמרמורת שחלפה באותה שעה את גבו. והוא הלך הלאה והגיע אל המקום ששם פנה המשעול הצדה; שם היה מוטל גזע־עץ ישר מכוסה אזוב ועליו ישבה אשה. פניה היו מוסבים לעבר אחר, ודזשוליון הזקן הירהר בלבו באותה שעה: “אסור היה לה ללכת בדרך זו – עלי להדביק לוח ועליו הכתובת ‘דרך אסורה’!” והנה הפנתה האשה את פניה אליו. הוי, אב רחום שבשמים! הלא הם הפנים אשר ראה בבית־האופירה – הלא זו היא האשה, שהיה מהרהר בה זה עתה! ברגע זה של מבוכת דעתו ראה את הכל ראייה מטושטשה, כאילו הופיעה לנגד עיניו רוח – פעולת־דמיון משונה, שאולי נתעוררה בו למראה ברק אור החמה שהחליק על פני שמלתה הסגולה־האפורה! והנה קמה ועמדה לפניו ושפתיה היו מחייכות וראשה היה מוטה קצת הצדה. ודזשוליון הזקן הירהר בלבו: “כמה נאה היא!” היא לא דיברה דבר וגם הוא שתק כמותה; ומתוך רגש של הערצה הבין פתאום את סיבת שתיקתה. וודאי הביא אותה לכאן אחד הזכרונות הכרוכים במקום זה, והיא לא רצתה להעלים את הדבר על ידי אמשׁלה נהוגה במקרים שכאלה.

“הזהרי לבל יגע הכלב בשמלתך”, פתח ואמר; “רגליו מלוכלכות. גש הנה, אתה!”

ואולם הכלב בלשאצר קפץ ורץ אל האורחת, וזו גחנה אליו והחליקה בידה את ראשו. דזשוליון הזקן נזדרז ואמר:

“ראיתיך זה לא כבר בערב בבית־האופירה, אבל את לא הרגשת בי”.

“לא כן הדבר! גם אני ראיתיך”.

הוא חש בדבריה כעין חנופה דקה, כאילו הוסיפה ואמרה: “וכי סבור אתה שיכול אדם שלא להרגיש בך?”

“הרי הם כולם עכשיו בהישפאניה”, ענה ואמר בלשון חטופה. “אני הנני כאן יחידי; זה לא כבר נסעתי העירה לשם ביקור האופירה. אותה ראווֹליי מזמרת נאה היא. כבר ראית את רפתי־הפרות?”

מתוך סיטואציה רבת־מסתורין זו שהיה בה כמעט כדי להרעיש את הלב, פנה על פי רגש אינסטינקטיבי אל אחוזת קנינו, והיא היתה מהלכת לצדו. גופה היה מתנודד תנודה קלה בהליכתה. כדרך הילוכן של הנשים הפראנציות הנאות ביותר; וגם תלבשתה היה בה מעין הגוון האפור הפראנצי. הוא הבחין שנים או שלושה חוטי־כסף בשערה שעינו כעין העינבר ושהיה משמש קונטראסט מוזר לעיניה האפלוליות ולפנים הלבנים כשן. עיניה החומות כקטיפה העיפו בו פתאום מבט צדדי, שהטיל חרדה בלבו. דומה היה שמבט זה בא ממעמקים וממרחק, כמעט מעולם אחר, או מכל מקום בעיניו של אדם שאינו בן־בית בעולם זה. והוא פתח ושאל שלא במתכוון:

“היכן את דרה כעשיו?”

“הריני גרה בדירה קטנה בפרוור טשֶלסי”.

הוא לא רצה לדעת במה היא עוסקת, לא רצה לדעת דבר על אודותיה, ואף על פי כן הפליט מפיו את המלה הקשה לשמוע:

“לבדך?”

היא ניענעה בראשה. הידיעה הזאת הניחה את דעתו. ומחשבה עלתה על לבו, שאלמלי היה רצון כל שהוא מלפני הגורל כי אז היתה היא בעלת החורשה הזאת והיתה מראה את רפתי־הפרות לו, שלא היה כאן אלא אורח הבא לשם ביקור.

“כל הפרות הללו הרי הן פרות של אַלדֶרְנִי”, אמר מתוך מילמול, " הן נותנות חלב מן המובחר. פרה זו הריהי ברייה נחמדה. הו, מֶרטְל!"

הפרה השחומה, שעיניה היו רכות וחומות כעיני אירין, עמדה דומם ובלי־נוע, כי זה לא כבר חלבו אותה. היא פנתה אליהם והציצה בהם בקצות עיניה המזהירות, הרכות והליצניות ומעל שפתיה האפורות טיפטף חוט של רוֹק אל התבן שלמטה. ריח של שחת, של שֶׁנֶף ושל נשדוֹר היה נודף בחלל הרפת הקרירה השרויה בדימדומים. דזשוליון הזקן פתח ואמר: “היוותרי פה וסעדי עמי. אצוה להביאך הביתה במרכבתי”.

הוא הבחין בה, שמלחמה מתרגשת בנפשה; ואין תימה בדבר, מאחר שתקפו עליה זכרונותיה. אבל הוא היה זקוק לחברתה; פנים נאים, דמות החמדה – כולה יופי! הוא היה שרוי יחידי כל אותן השעות שלאחר הצהרים. עיניו וודאי הביעו את כליון נפשו והיא הרגישה בהן וענתה ואמרה: “יישר כוחך, דודי דזשוליון. לו יהי כדבריך”.

הוא שיפשף את ידיו זו בזו מתוך הנאה ואמר:

“שׁפּיר! הבה נעלה למעלה!” והם עלו לאטם אל השדה והכלב בלשאצר רץ לפניהם. החמה הבהיקה את אורה בפניהם, והוא ראה עכשיו לא רק את חוטי־הכסף ההם אלא גם קוים זעירים, שהיו עמוקים עד כדי להבליט את יפיה בליטה של מטבע הטבוע יפה – מראיה היה כמראה אדם החי את חייו בפני עצמו בלי לשתף בהם אדם אחר. “הריני להוליך אותה דרך הסוללה”, הירהר באותה שעה בלבו, “אין לי לנהוג בה כדרך שנוהגים באוח מצוי”.

“מה את עושה כל היום?” שאל אותה.

“הנני מלמדת נגינה; וחוץ מזה הריני מתעסקת עוד בדבר אחר”.

“עבודה!” אמר דזשוליון הזקן ונטל את הבובה מתוך הנדנדה והחליק את שמלה השחורה שלה. אין דבר טוב ממנה בעולם, האין זאת? אני איני עושה עכשיו דבר. וטוב ויפה לי. ובמה את מתעסקת עוד?"

“הריני משתקדת להמציא רווחה לנשים שבאו לידי תקלה”. דזשוליון הזקן לא עמד מיד על כוונת הדברים. “לידי תקלה?” חזר על דבריה. ופתאום נתחוור לו מתוך חרדה שהיא מכוונת לאותו הדבר עצמו, שגם הוא היה מביע אותו בלשון זו. היא היתה מושיעה לנשים מבנות מינה של מרים המגדלית המצויות בלונדון! כמה מייגע ואיום הוא טיפול כזה! ומאחר שסקרנותו גברה על הבחילה שבנפשו עמד ושאל:

“כיצד את מושיעה אותן? מה את עושה לטובתן?”

“לא הרבה. אין לי ממון מיותר להוציאו אני יכולה אך לשתף עצמי בצערן ולתת להן לפעמים מעט רוֹכל”.

דזשוליון הזקן שלח שלא מדעתו את ידו אל הארנק שלו. ומיד נחפז ושאל:

“ואיך את מוצאה אותן?”

“הנני הולכת לשם כך אל בית־חולים”.

אל בית־חולים! אהה, אלוהים!" “מה שמיצר ומצער אותי ביותר, הרי זה שכמעט כולן היו מצטיינות לשעבר במין יופי מיוחד”.

דזשוליון הזקן החליק ושיווה בידו את שמלתה של הבובה. “יופי!” קרא בקול, “אמנם כן, הרי זה עסק ביש!” והוא כונן את פעמיו אל הבית. הוא הלך לפניה ועבר דרך פתח של זכוכית, שמסך־החמה שלו טרם הורם, ונכנס אל חדר, ששם רגיל היה לקרוא את ה“טיימס” וכתב־עתי חקלאי עם ציורים ענקיים של סלקים ודומיהם, אשר הוֹלי היתה מייפה אותם במכחול־הציור שלה.

“הסעודה תהיה מוכנה בעוד חצי שעה. אפשר רוצה את לרחוץ את ידיך? הנני להוליכך אל חדרה של דזשון”.

הוא ראה אותה כשהיא מביטה מסביבה בתשוקה רבה. מה גדולים השינויים שנעשו כאן מאז ביקרה את הבית בלוית בעלה או אהובה, או אולי בלוית שניהם כאחד – מי יוכל לדעת זאת! כל אותו המעשה היה מכוסה בחושך, והוא היה מתאווה שיהא טמון בחושך. אבל מה רבים ועצומים השינויים שהתרגשו מאז! וכשנכנסו אל האולם ענה ואמר:

“וודאי ידוע לך, שבני דזשוֹ הריהו צייר. יש לו טעם משובח. אמנם טעמי שונה משלו, אבל הריני מניח אותו ללכת בדרכו”.

היא עמדה דומם ועופפה את מבטי עיניה בחללו של האולם ושל חדר־הנגינה, כפי שהיה עכשיו – ששני אלה התלכדו ראחד תחת החלון הגדול שבתקרה. היא עשתה על דזשוליון הזקן רושם מוזר. כלום השתדלה להעלות בדמיונה דמות אדם מתוךהצללים שבחלל האולם הזה, שהיה כולו צבוע אפור וכסף? – אילו היה הדבר תלוי בו, היה מעדיף את צבע הזהב; צבע זה הרינו מלא־חיים ומהוגן ביותר. אבל דזשוֹ יש לו טעם פראנצי, וכך עלה לו לאולם זה שנדמה כאילו הוא מעוטף צללים או משוקע בעתר העשן של הסיגארות, שהנער היה מעשן תמיד, ורק פה ושם נפסק המראה הזה על ידי עין־גָוַּן של תכלת וזהורית. המראה הזה לא היה לפי רוחו שלו! בחזון לבו ראה את האולם הזה והנה על קירותיו תלויות אותן התמונות המופלאות, הקבועות במסגרות זהב והמתארות חיי שלוה והשקט, שהוא קנה אותן באותם הימים, שהכמות היתה יקרה בעיני הבריות. ועכשיו היכן הן התמונות הללו? נמכרו בדבר מועט! שכן אותה המידה המיוחדה לו, שהבדילה אותו מכל הפורסייטים וגרמה לו להיות מהלך קדימה יחד עם הזמן, היא היא שהזהירה אותו שלא ישתדל לשמור ולקיים את התמונות הללו. רק בחדר־העבודה שלו בלבד עדיין היתה תלויה אותה התמונה של “סירות־דוגה הולאנדיות עם שקיעת החמה”.

הוא התחיל עולה עמה על המדרגות והיה מהלך לאטו משום שחש בצדו.

“הרי חדרי־הרחצה ושאר חדרי־השימוש”, ענה ואמר: “אני צוויתי לרצף את קירותיהם ברעפים. כאן חדרי הילדים. וחדר זה הריהו של דזשו ואשתו. כל החדרים הללו מחוברים יחד. אבל סבור אני, שוודאי את זוכרת זאת”.

אירין ניענעה בראשה. הם עברו לאורך היציע ונכנסו אל חדר גדול עם חלונות רבים ובו עמדה מיטה צרה.

“הרי זה חדרי שלי”, אמר הוא. קירות החדר היו מכוסים בפוטוגראפיות של הילדים ובציורים של צבעי־מים. והוא הוסיף ואמר:

“הציורים הללו מעשי ידיו של דזשו הם. מכאן מתגלה מראה נהדר. בשעה שהאויר זך אפשר לראות מכאן את הבימה הגדולה של הזירה אשר באֶפּסוֹם”.

החמה שקעה עכשיו אחורי הבית ועל כל רחבי הנוף אשר מסביב היה שרוי אד־זוהר, בבואה של היום הארוך ורב־הנחת. מסביב לא נראו אלא בתים מועטים, ואולם שדות ואילנות ביצבצו מתוך האד של השפלה הרחוקה כשהם מנצנצים בזיו קלוש.

“הארץ משנה את צורתה”, אמר פתאום, “אבל היא תעמוד במקומה בזמן שכולנו נסתלק מן העולם. הביטי וראי את הקיכלים הללו – הצפרים מרננות כאן בבקרים רינה מתוקה. הריני שמח שפניתי עורף ללונדון ושוב אין לי עסק עמה”.

פניה היו סמוכים אל זגוגית החלון והוא נדהם למראה העצבת הגדולה השרויה עליהם. “מי יתן ויכולתי להציל את פניה!” הירהר בלבו “פנים נחמדים, אבל מה עגומים הם!” והוא נטל את הקומקום של מים רותחים ויצא אל היציע.

“הרי זה חדרה של דזשון”, אמר אליה כשפתח את דלת החדר והעמיד אם את הקומקום. “כסבור אני שתמצאי כאן את כל הדרוש לצרכך”. והוא סגר אחריה את הדלת וחזר אל חדרו של עצמו. הוא החליק את שערו במברשות גדולות של עץ־הָבְנים וטפח את מצחו באוֹ־דה־קוֹלוֹן ובעודנו מתעסק בכך השתקע בהירהורים. היא נתגלגלה ובאה לכאן בדרך כל כך מוזרה – ביאתה היתה מעין התגלות, כולה מסתורין ורומאנטית, כאילו תשוקתו לחברת אדם וליופי נתמלאה על ידי – על ידי מי שתפקידו בכך למלא תשוקות מאוויים שממין זה. והוא עמד ויישר לפני המראה את קומתו, שהיתה עדיין זקופה כל צרכה, העביר במברשת שלו על שפמו הארוך ולבן־השער, טפח במי־קולוניה את גבות עיניו ומשך בפעמון.

“שכחתי להגיד, שגברת אחת סועדת עמי היום. הגידי למבשלת, שתבשל היום מעט יותר מן הרגיל, וצווּ בשמי לביקוֹן שיתקין את המרכבה והסוסים לשעת עשר וחצי, שכן עליו להוליך הערב את הגברת העירה. הכי מיס הולי ישֵנה כבר?”

הנערה המשרתת השיבה שכמדומה לה שעדיין היא ערה. ודזשוליון הזקן עבר את היציע והתגנב, כשהוא מהלך על קצות אצבעות רגליו, אל חדר־הילדים ופתח את דלתו, שציריה היו משוחים תמיד, במצוותו, יפה יפה בשמן, כדי שיוכל לבוא ולצאת בחשאי בערבים בלי שירגישו בו.

ואולם הולי כבר ישנה את שנתה ושכבה על משכבה כמאדונה קטנה מאותו הטיפוס של המאדונות, אשר לאחר שהציירים הקדמונים גמרו לצייר אותן שוב לא יכלו להבדיל ביניהן ובין אחת התמונות של וונוס. עפעפיה הארוכים והשחורים היו מוטלים על לחייה ועל פניה שכנה מנוחה שלמה – כנראה שהמנגנון הפנימי הקטן שלה כבר שב לאיתנו כל צרכו. ודזשוליון הזקן עמד בחדר האפלולי ולבו מלא רגשי אהבה והערצה לה. הפנים הזעירים הללו היו כל כך נחמדים, כל כך נעימים וחגיגיים. הוא היה מחונן מידה יתירה של יכולת וכשרות לחדש את נעוריו בחברת ילדים. הוא ראה בהם את חייו שלעתיד לבוא – את היכולת היחידה של חיים לאחר המיתה, אשר מתוך הנטייה הטבעית הבריאה שלו, שהיתה נטועה במעמקי נפשו, עדיין אולי נתקבלה על דעתו. לברייה הרכה הזאת עדיין היה צפון ושמור כל מלוא החיים ועתידותיהם – ובעורקיה הענוגים נזל מקצת מדמו של עצמו. הנה היא מוטלת לפניו, חברתו הקטנה, – שומה עליו לעשות אותה מאושרה בעולם עד כמה שתשיג ידו, למען יהיו חייה פרשה אחת של אהבה ידידות. לבו נתמלא רגש נחת לאין שיעור והוא יצא מן החדר כשהוא מתאמץ למעך את קול החריקה של נעלי־הלַכּה שלו. ובצאתו אל המסדרון תקפהו פתאום רעיון שהיה בו כדי להוציא אדם מדעתו: הרי יש אשר ילדות סופן שהן נעשות לאותן הבריות, שאירין משתקדת להושיע אותן! הרי כל הנשים היו לשעבר פעוטות רכות ותמימות כאותה הפעוטה הנמה שם את שנתה! הרי כל הנשים היו לשעבר פעוטות רכות ותמימות כאותה הפעוטה הנצה שם את שנתה! “עלי לתת לה המחאה!” אמר בלבו; “המחשבה על הנשים הללו מדכאה אותי ואיני יכול לעמוד בה!” מימיו לא סבלה דעתו את המחשבה על הנידחות העלובות הללו; המחשבה הזאת פגעה עמוק עמוק ברגש הטהרה והעידון האמתי, שהיה חבוי מתחת לשכבות של חוש הרכוש והקנין – פגעה פגיעה קשה ומכאבת ברגש האצור במעמקי נפשו – באהבתו ליופי, שעדיין הפעימה את לבו אפילו עכשיו כשהיה מהרהר בערב זה, שעתיד היה לבלות בחברתה של אשה נאה. והוא עבר דרך הדלתות המסתובבות וירד אל חדרי המזָוֶה. שם במרתף־היין היה שמור יין־ריינוּס, שכל בקבוק ובקבוק ממנו היה שוה לכל הפחות שתי לירות; שאין כמוהו לטעם דק ומשובח, יין המתוק כניקטאר – יין שהוא ניקטאר ממש! הוא הוציא בקבוק אחד, כשהוא נוהג בו זהירות כמו בעולל, והחזיק אותו כנגד האור כדי להסתכל בו. מילא את לבו נחת מרובה. כבר עברו שלוש שנים מאז יצא מן העיר והשתקע בכאן, וכל אותן השנים היה היין שרוי שוב במנוחה – ועכשיו וודאי משובח הוא מאין כמוהו. הוא קנה אותו לפני ארבעים וחמש שנה – ושבח והודייה לאלוהים שחכוֹ עדיין כתיקונו ולו הזכות לשתותו. גם היא וודאי תדע להעריך את טיבו; אין אף קורטוב של חימוץ בתריסר בקבוקים. הוא ניקה את הבקבוק מן האבק, חלץ בעצם ידו את הפקק, הגישו אל אפו ושאף אל קרבו את ריחו המבושם וחזר אל חדר־הנגינה.

אירין עמדה אצל הפסנתר; היא הסירה מעליה את מגבעתה ואת סודר־הסלסלה שהיתה עטופה בו, ושערה המוזהב והלבנונית העדינה של צווארה נתגלו ונראו לעין. כשעמדה לפני הפסנתר העשוי עץ וורד והיא לבושה את השמלה האפורה שלה, נראתה לעיני דזשוליון הזקן כתמונה נהדרה מעשה ידי צייר אמן.

הוא הושיט לה את זרועו והם פנו והלכו חגיגית אל חדר־האוכל. חדר זה, שנועד מלכתחילה שיהיו עשרים וארבעה אנשים סועדים בו ברווחה, לא הכיל עכשיו בלתי אם שולחן קטן ועגול. מראהו של שולחן־האוכל הגדול דיכא את רוחו של דזשוליון הזקן שהיה שרוי עכשיו בבדידות, ולפיכך ציוה להוציאו מן החדר עד שישוב בנו. כאן רגיל היה לסעוד יחידי בחברת שתי העתקות יפות למאדונות של רפאל. שעת הסעודה היתה עכשיו, בעונה של מזג־אויר קיצי זה, השעה העגומה היחידה של יומו. הוא לא היה מימיו להוט אחר האכילה כאותו הבחור המגושם סוויתין, כסילוַאנוּס הייתוֹרפּ או כאינתּוֹני תוֹרנוורתי ידידו מימי הנעורים; והאכילה ביחידות, לעיני המאדונות שעל גבי הקיר, היתה בשבילו עסיקוּת טרדנית ועגומה, שהיה מזדרז לגמרה במהירות כדי לעבור אל עישון הסיגארה ושתיית הקפה, שהיו תענוגות יותר רוחניים. מה שאין כן הערב הזה! הוא קרץ אליה בעיניו מעבר לשולחן הקטן ודיבר על איטליה ועל שווייצראריה וסיפר לה סיפורים על אודות מסעיו בארצות הללו ומאורעות אחרים, שאירעו לו בימי חייו, אשר שוב לא יכול לספרם לא לבנו ולא לנכדתו משום שהסיפורים והמאורעות הללו כבר היו ידועים להם למדי. הוא שמח על המקרה שנזדמן לו אדם חדש להשמיע באזניו את המוצאות אותו, אף על פי שלא נמנה מימיו על אותם הזקנים האוהבים לחטט באוצר הזכרונות שלהם. מאחר שבני אדם שאין בהם מאנינות־הרגש היו מיגעים אותו גופו חיש־מהר, לפיכך מנע עצמו מניעה אינסטינקטיבית מלייגע את אחרים; וביחוד היה נזהר ממידה זו בחברת נשים מפני הגנדרנות הטבעית שלו כלפי אשה נאה. הוא היה שמח מאוד אילו עלה בידו להצהיל מעט את רוחה, ואולם אף על פי שמילמלה דברי־הסכמה וחייכה כנגדו, וכנראה גרמו לה סיפוריו קורת־רוח, בכל זאת הכיר יפה שעדיין שורה עליה אותה רוח ההתאפקות המסתורית, שהיתה חלק גדול מקסם־חנה. הוא לא יכול נשוא את הנשים המתנאות בכתפיהן ובעינין ומפטפטות בלי חשך; או את הנשים זעומות־השפתים, אשר דבר פיהן הריהו כגזירת חוק והסבורות שידיעתן מרובה משל שאר הבריות. רק מידה אחת מצא באשה שמשכה את לבו, הלא היא קסם־חן; וכל מה שקסם זה היה צנוע יותר, כן היה חביב עליו ביותר. ואשה זו היה בה קסם־חן, והוא רך וענוג כזהרי החמה שלאחר חצות הנסוכים על אותם הגבעות והעמקים שבאיטליה, שהוא אהב אותם אהבה יתירה. ולא עוד אלא שהרגש שגם היא גלמודה וחיה חיים של בדידות קירב אותה אל נפשו קירבה יתירה והחמיד את חברתה עליו ביותר. בשעה שאדם זקן מאוד וכבר פרש ממלחמת־התַּחְרוּת עם הבריות, הריהו שמח על שהוא בטוח מפני ההתחרות של הצעירים לימים, שכן עדיין הוא מתאוה לתפוס מקום בלבה של אשה נאה. והוא שתה את היין הרֵייני שלו, שמר את ניב שתיה וחש עצמו כמעט צעיר. ואולם גם בלשאצר תלה את עיניו בשפתיה ובז בלבו את ההפסקות שבשיחתם ואת הנטייה שהיו מטים אל פיהם את הכוסות הירקרקות המלאות אותו הנוזל המוזהב, שהיה תועבת נפשו.

בשעה שחזרו אל חדר־הנגינה כבר רפה היום. דזשוליון הזקן שהחזיק סיגארה בפיו, פתח ואמר:

“אנא נגני לי מעט מנגינותיו של שוֹפּין”.

מתוך הסיגארות שאדם מעשן ועל פי מחברי־המנגינות האהוגים עליו אתה יכול לעמוד על טיב נשמתו. דזשוליון הזקן לא יכול נשוא לא סיגארה חריפה ולא את המוסיקה של וואגנר. הוא אהב את ביטהובן ואת מוצארט, את הנדל ואל גלוּק ואת שוּמאן. ומתוך נימוק מיסתורי היה מחבב גם את האופירות של מאירבּר. ואולם בשנות־חייו האחרונות נפתה לבו אחר מנגינותיו של שוֹפין, כשם שבאמנות הציור נעשה להוט אחר תמונותיו של בוֹטיצֶ’לי. במקצוע זה של הטעם היה כופר מדעת באידיאל של בני תקופת הזהב. הפיוט שלהם לא היה אותו של מילטון, של ביירון וטֶנִיסוֹן, של רפאל וטיציאן, של מוצארט וביטהובן. אותו הפיוט היה דומה כמעולף בצעיף; הוא לא טפח בפניו של אדם, אלא תפש שלא בידיעתו בלבו, והלב היה מפרכס ומפרפר וחושב להימוג. ואף על פי שמעולם לא נתן דין וחשבון לנפשו אם נטייה זו הריהי בריאה כל צרכה, לא היה חושש לכך כל זמן שהיה מזין עיניו בתמונתו של זה או מקשיב את מנגינותיו של זה.

אירין ישבה אצל הפסנתר תחת העששית החשמלית, שסוכך אפור כמרגלית הֵצַל עליה, ודזשוליון הזקן הסב בכורסה שלו, שמשם יכול היה לראותה; הוא הרכיב את רגליו זו על גב זו ומשך לאטו בסיגארה שלו. היא ישבה שעה קלה כשידיה נחות על המנענעים כאילו נמלכה בדעתה מה לנגן לפניו. אחר התחילה לנגן, ובלבו של דזשוליון הזקן ניצנץ רגש של נחת נוגה, שלא היתה דוגמתה בעולם. לאט לאט התרגש עליו מעין מקסם שלא סר מעליו אלא לסירוגין ארוכים, כשהיה מוציא מפיו את הסיגארה שלו וחוזר ומכניסה לשם. קירבתה והיין הרייני אשר שתה וריח הטבק נסכו עליו שיכרון; באותה שעה נדמה לו כאילו הוא שרוי בעולם השטוף זוהר חמה, ההולך ונהפך לאט לאט לזיו ירח; הוא ראה בריכות, שחסידות מהלכות בתוכן, אילנות כחלחלים וביניהם וורדים מבהיקים האדומים כיין; לפניו השתרעו שדות של אֵזִיביוֹן, אשר פרות לבנות רעו שם, ובחזון נראתה לו דמות אשה עם עינים אפלות וצוואר לבן והיא מחייכת ופושטת את זרועותיה; ודרך האויר, שהיה דומה למוסיקה, טס ונפל מטה כוכב ממרום ונתלה בקרנה של אחת הפרות. הוא פתח את עיניו. מנגינה נפלאה! היא ניגנה יפה – ההכָּשָׁה שלהּ היתה רכה כזו של מלאך! והוא חזר ועצם שוב פעם את עיניו. הוא חש עצמו מאושר ועצוב כאחד באופן מופלא, כאדם העומד תחת עץ לִבנֶה פורח, שכולו מסובל ציצים נותני ריח מתוק כדבש. הוא לא התגעגע שוב לחדש את חייו כקדם, אלא לעמוד כאן ולטבול את נפשו בזוהר החיוך של עיני אשה ולהתענג אך על הריח בלבד! הוא השיב את ידו אחור, כי הכלב הזדקף והתחיל לוקק אותה בלשונו.

“מנגינה יפה!” ענה ואמר. “אנא נגני לי עוד – ממנגינות של שופין!”

והיא התחילה לנגן שוב. בפעם הזאת הבחין בה לתמנונו דמיון מפליא בינה ובין שופין. אותו הריפרוף המיוחד שראה בהליכתה ניכר היה גם בנגינה שלה; הנוֹקטוּרנוֹ אשר בחרה היה מכוון יפה לאפלולית הרכה של עיניה ולזיו שערותיה, שהיה דומה לברק נוגה הזהב של הירח. אכן מצודדת לב היתה אשה זו, אבל לא היה בה כלום משל דלילה, לא בה ולא בנגינה זו. מתוך הסיגארה שלו בקע ועלה סילסול כחלחל של עשן, שנמוג ונעלם עד מהרה בחללו של החדר. “כך נימוֹג ונכלה גם אנו!” הירהר באותה שעה בלבו. “ושוב לא נתענג על יופי! והכל יִתּוֹם?”

אירין עמדה שוב מנגן.

“אפשר רצונך לשמוע משהו משל גלוּק?” שאלה אותו. “הוא רגיל היה לכתוב את מנגינותיו בגן מוצף זהרי חמה ואצלו בקבוק של יין רייני”.

“אמנם כן! אנא נגני לפני את ‘אורפייאוס’”.

והנה השתרעו מסביב לו שדות זרועים פרחי זהב וכסף, דמויות לבנות ריפרפו בנגוהות החמה וצפרים מזהירות טסו ועופפו הנה והנה. חמדת הקיץ היתה שפוכה על הכל. אל תוך נפשו שפעו הלוך ושפוע גלי גלים של נעימות ועצבות. באותה שעה נפל ארצה מעט אפר־סיגארה והוא הוציא את מטפחת המשי שלו כדי לטאטא אותו, ובאפו עלה ריח של טאבאק־הרחה ושל אוֹ־דה־קוֹלוֹן. “אהה!” הירהר בלבו, “אין זה אלא שׁלהי־קיץ – ושוב אין דבר!” והוא ענה ואמר אליה: “הרי עדיין לא ניגנת לפני את ‘Che faro’”.

היא לא ענתה דבר ולא נעה ולא זעה. ומיד הרגיש שנפל כאן דבר – דבר־מה מוזר שיש בו מן התקלה. ופתאום ראה והנה היא קמה ממקומה והסבה את פניה הצדה, וצער של חרטה חלף את לבו. אכן אדם גס וחסר־בינה הוא! הן כמוה האורפייאוס – הרי גם היא ביקשה את אהובה באולם זה שזכרונותיה כרוכים בו! והוא קם מעל הכורסה שלו ונפשו מלאה תמרורי יגון. היא פנתה וניגשה אל החלון הגדול אשר בקצה השני של החדר. והוא הלך אחריה בחשאי. ידיה היו שלובות על לבה; והוא לא ראה אלא את לחיה, שהיתה חיוורת ביותר. והוא פתח ואמר אליה בלב נפעם: “בואי, בואי אלי מחמד נפשי!” המלים האלה יצאו מפיו שלא לדעתו לפי שהיה להשתמש בהן לנחם את הוֹלי בשעה שסבלה מכאוב; ואולם הפעם הפעילו מיד פעולה רבת־יסורים. היא נשאה את ידיה וכיסתה בהן את פניה והתחילה בוכה.

דזשוליון הזקן עמד ותהה וזקף בה עת עיניו, שהיו קבועות עמוק בחוריהן מרוב זקנה. ניכר היה, שהיא בושה מעומק נפשה על אשר יצאה הפעם חוץ מגדרה וקיפחה את מנוחתה הרגילה ולא עצרה כוח למשול ברוחה, ודומה היה כאילו מימיה לא באה לידי התרגשות כזו בפני אדם אחר.

“גשי אלי, – גשי אלי!” אמר בלחש; והוא פשט את ידו מתוך הערצה ונגע בה. היא פנתה אליו וסמכה עליו את ידיה, שכיסו את פניה. דזשוליון הזקן עמד דומם ובלי־נוע כשידו הדקה מונחת על כתפה. הבה תבכה עלובה זו כל צרכה ותפיג בדמעות את כל המרירות שבלבה – הבכיה תמציא לה רווחה! באותה שעה הלחית הכלת בלשאצר על רגליו והסתכל בשניהם בתמיהה גדולה.

החלון היה עדיין פתוח, הווילאות לא היו פרושים עליו, ושרידי אור היום שבקעו ועלו מן החוץ התערבו תערובת קלושה באור העששית שבפנים; באויר היה נודף ריח של עשבים שנקצרו זה עתה. מתוך חכמת הנסיון, שסיגל לו דזשוליון הזקן במשך שנות חייו הארוכים, שתק ולא דיבר דבר. אפילו יגון קודר הולך ומופג מתוך בכיה במרוצת הזמן; רק הזמן לבדו מרפא מעולה הוא לכל עצבותיו של אדם – הזמן, אשר ראה מאז ועד עתה שכל רגש הולך ומתחלף וכל סערת נפש סופה שמשתתקת וחולפת. הלא הזמן הוא המשקיט את כל הבריות ומביא אותן למנוחות עולמים. על לבו עלו דברי הפסוק “כאיל תערג על אפיקי מים”, – אבל הוא לא ידע מה ענינם לכאן, ופתאום עלה באפו ריח של סיגליות, והדבר היה לו לאות שהיא מחתה את עיניה במטפחתה. הוא פשט את הסנטר שלו ולחץ את שפמו אל מצחה והרגיש שרטט חלף את כל גופה, כדומה לאילן המנער מעליו את נטפי הגשם. היא הניחה את ידה על שפתיה כאומרת: “עכשיו שוב רווח לי! סלחני־נא!”

הנשיקה מילאה אותו קורת־רוח משונה, והוא הולך אותה שוב אל מקום מושבה הקודם. הכלב בלשאצר הלך אחריהם והניח לרגליהם עצם אחת מן הקציצות שאכלו.

כדי למחות את זכר סערת־הנפש שהתרגשה עליה לא מצא תחבולה אחרת אלא להראות לה את כלי־החרסינה; והוא הלך עמה לאטו מארון אל ארון והוציא משם כלי אחר כלי מעשה בתי החרושת שבדרזדן, לוֹהשְטוֹפט וטשֶׁלְסי והפך את החפצים הנה והנה בידיו הדקות והמגויידות, אשר עורן עם כתמי־הקיץ המטושטשים שעליו נראה כל כך ישן נושן.

“את זה קניתי אצל דזשובסון”, ענה ואמר; “הוא עלה לי בשלושים לירות. הריהו עתיק לימים עד מאוד. כלב זה כך טיבו שהוא מניח בכל מקום את העצמות שנותנים לו. את ה’גביע־הספינה' הזה קניתי במכירה־באכרזה בשעה שאותו המארקיז, אותו השחצן המתרברב, ירד מנכסיו. ואולם אַת וודאי אינך נזכרת בו. והרי כלי נאה מבית החרושת שבטשׁלסי. וחפץ זה מה טיבו לפי דעתך?” ורוחו היתה נוחה ביותר, מאחר שהרגיש שהחפצים הללו משכו את לבה באמת והן היא היתה בעלת טעם אמנותי משובח; שהרי סוף סוף אין לך דבר העלול ליישב את דעתו של אדם ולהניח את עצביו מכלי־חרסינה שמוצאו מפוקפק.

כשנשמע לבסוף קול רעש גלגלי המרכבה שקרבה אל הבית, ענה ואמר:

“עליך לבוא הנה שוב פעם; עליך לבוא לסעודת הבוקר ואז אַראך את כלי החרסינה הללו לאור היום ואציג לפניך את הפעוטה המתוקה שלי – כי אכן ילדה נחמדה היא! נראה שכלב זה הוגה לך ידידות רבה”.

כי בלשאצר, אשר הרגיש באותה שעה שהיא עומדת להיפטר וללכת לה, התחיל מחכך את צדו אל רגלה. דזשוליון הזקן נטפל אליה וכשעבר עמה דרך השער, אמר אליה:

“הרַכָּב יביאך הביתה בשעה ורבע. קחי את זה בשביל אותן הבריות שאת מטפלת בהן”, והוא הניח לתוך ידה המחאה על חמישים לירות. הוא ראה את עיניה הבהיקות משמחה ושמע אותה קוראת בלחש: “הו, דזשוליון דודי!” ורגש של תעהוג אמתי חלף את לבו. מתת זו תביא תשועה מועטה לברייה עלובה אחת או לשתים, ומתוך כך מובטח היה, שהיא עתידה לבקר אותו שוב פעם. הוא הושיט את ידו דרך החלון ואחז שנית בידה. אחר זזה המרכבה ממקומה ונסעה לדרכה. והוא עמד והסתכל בלבנה ובצללי האילנות והירהר בלבו: “כמה נאה הוא הלילה הזה! היא – –!”

ב

לאחר שני ימים של גשמים בא לעולם קיץ נעים שכולו זהרי חמה. דזשוליון הזקן היה מטייל עם הוֹלי ומספר עמה. מתחילה חש עצמו כאילו גבהה קומתו וכאילו נתמלא כוח חדש; אבל אחר כך קפצה עליו חרדה. כמעט בכל יום לאחר הצהרים היה מהלך עם הוֹלי אל החורשה עד לגזע העץ המוטל על הקרקע. והוא היה מהרהר בלבו: “היא איננה שם! וודאי איננה!” והוא חש עצמו כאילו נתקטן משהו ושרך את רגליו בכבדות ועלה על הגבעה כשהוא לוחץ את ידו אל צדו השמאלי. עתים ניצנצה מחשבה בלבו: “כלום היתה כאן באמת – או רק חלום חלמתי?” והוא נעץ את עיניו בחלל והביט נכחו, הכלב בלשאצר היה עומד על ידו ומסתכל בו. הדבר ברי בידו, שהיא לא תוסיף. לבוא הנה! הוא פתח את האיגרות מהישפאניה שלא מתוך אותה התשוקה כמו לשעבר. באותן האיגרות נאמר, שהם לא ישובו הביתה לפני חודש יולי; הוא חש לתמהונו שיוכל לעמוד בפרידה ארוכה זו. בכל יום בשעת הסעודה נשא את עיניו והציץ במקום ששם ישבה באותו הערב. וכיוון שהמקום היה פנוי והיא נעדרה, חזר והוריד את עיניו.

ביום השביעי אחר הצהרים אמר אל נפשו: “עלי לנסוע העירה לקנות לי זוג נעלים”. הוא ציווה את ביקון לרתום את המרכבה וישב בה ונסע העירה. בדרך מפוֹטניי אל היידפארק נמלך בו והירהר בלבו: “הרי יכול אני כמו כן לנסוע אל טשׁלסי ולבקר אותה”. והוא קרא מתוך המרכבה אל הרכּב: “הוליכני אל המקום שלשם הובלת לפני זמן מועט בלילה את הגברת”. הרכב הפנה אליו את פניו הרחבים והאדומים עם השפתים הרטובות וענה: “אותה הגברת הלבושה שמלה אפורה, אדוני?”

“הן, אותה הגברת הלבושה שמלה אפורה”. כלום הוליך אז גברות אחרות? ברנש מטומטם!

המרכבה עמדה לפני בנין קטן של שלוש דיוטות, שהיה קצת מרוחק מן הנהר. דזשוליון הזקן הבחין בעינו המנוסה, שהדירות שבאותו הבנין הנן מן המין הזול. “לפי האומד שלי שכרן כששים לירות לשנה”, אמר בלבו. הוא נכנס בביאה ונתן עיניו ברשימת הדיירים. השם “פורסייט” לא נמצא ברשימה זו, ואולם על הטבלה “דיוטה ראשונה, דלת C” היה כתוב “מיסטרֶס אירין הירון”. הנה כי כן! היא חזרה ונטלה לעצמה את שם המשפחה שלה שמלפני נשואיה! דעתו היתה נוחה מזה, אלא שלא ידע משום מה. הוא עלה במעלות לאטו ובשעת העליה היה חש משהו בצדו. קודם שמשך בפעמון עמד רגע אחד כד להתגבר על ההתרגשות ועל הרטט שתקפו אותו. וודאי אינה בבית! ולמה עלתה על דעתו לקנות לו נעלים? אכן מחשבה זרה היא שניצנצה בו. כלום זקן מופלג שכמותו יש לו צורך בנעלים? הרי לא יוכל לבלות אפילו את כל זוגות הנעלים שיש לו!

“גברתך בבית?”

“הן אדוני”.

“הגידי לה, שמיסטר דזשוליון פורסייט בא לבקרה”.

“טוב, אדוני; יואיל־נא להיכנס לכאן”.

דזשוליון הזקן הלך אחרי נערה קטנה מאוד, שלא היתה אלא כבת שש־עשרה, ונכנס אל חדר־קבלה קטן ביותר, שחלונותיו היו מכוסים בווילאות. אותו החדר של הכיל אלא פסנתר קטן וכלי־בית מועטים, שהיו סדורים בטוב טעם; באוירו של החדר יה נודף ריח ניחוח, שאי אפשר היה לעמוד על טיבו. הוא עמד באמצע החדר והצילינדר שלו בידו והירהר בלבו: “הנראה שמצבה רע ביותר!” ממעל לכירה היתה תלויה מראה והוא ראה בה את דמותו. אכן זקן מופלג הוא למראה! הוא שמע את קול האיוושה של שמלה וחזר לאחוריו. היא היתה כל כך סמוכה אליו, ששפמו כמעט נגע במצחה למטה מחוטי הכסף שבשערה.

“באתי היום העירה”, פתח ואמר, “והנה עלתה מחשבה בלבי לסור אליך ולשאלך, אם באת באותו הלילה הביתה בשלום”.

הוא ראה אותה מחייכת, ומיד נחה עדתו ורווח לו. אפשר שבאמת הריהי שמחה לראותו.

“אולי יהי רצון מלפניך לחבוש את מגבעתך לראשך ולנסוע עמי לשם טיול בהיידפארק?”

ואולם בשעה שיצאה ליטול את מגבעתה היתה עמו רוח אחרת וקמטים עלו במצחו. היידפארק! דזשמס ואמילי! הגברת ניקולאס או נפש אחרת מנפשות המשפחה הנאה הזאת וודאי מטיילת שם בהדר גאונה הנה ושוב. והללו יפשקו אחר כך את שפתיהם ויספרו שראו אותו בחברת אירין. מוטב שלא יעשה זאת! אין מן הראוי לו לעורר שוב פעם את הדי העבר בבורסא של הפורסייטים! הוא הסיר שערה לבנה מעל הדש של הסורדוט שלו, שהיה כולו מכופתר, והעביר ידו על לחייו, על שפמו ועל סנטרו המרובע. היד חשה שהלחיים שקנו ועצמותיהן בולטות ומבצבצות ביותר. בזמן האחרון המעיט באכילה – אפשר שצריך היה לבקש מאת אותו רופא־האליל הקטן שהיה מטפל בהולי שיתן לו סם מגרה את תאוַת האכילה. באותו הרגע חזרה אירין, וכשישבו שניהם במרכבה אמר אליה:

“אולי מוטב שנסע אל קֶנסינגטון גארדנס ונשב שם?” ומתוך מיצמוץ עינים הוסיף ואמר: “שם אין טיילים מתנאים המתהלכים הנה ושוב”, כאילו היו גלויות וידועות לה המחשבות הכמוסות שהגה קודם לכן בלבו.

לאחר שיצאו מן המרכבה נכנסו לנאות הגן הנהדר ושמו פניהם אל בריכת המים.

“ככל אשר ראיתי”, אמר אליה, “הרי את קוראה לעצמך שוב בשם המשפחה של אביך. ואכן יפה עשית”.

היא הכניסה את ידה תחת זרועו ואמרה: “הגידה לי, דודי דזשוליון, וכי שוב אין טינה בלבה של דזשון עלי והיא סלחה לי?”

הוא ענה רכות! “הן – הן; וודאי סלחה לך, ומדוע לא?”

“ואתה?”

“אני? אני סלחתי לך מיד, ברגע שנודעו לי הדברים כהווייתם”. ואפשר שבאמת סלח לה, משום שהרגש הטבעי שלו היה כופה אותו תמיד לסלוח למי שחונן חמדת יופי.

היא שאפה רוח שאיפה עמוקה. “מעולם לא התחרטתי – לא יכולתי. וכי אהבת מימיך אהבה עזה, דודי דזשוליון?”

לשמע האלה המשונה הזאת, תהה דזשוליון הזקן והביט נכחו. וכי אהב מימיו אהבה עזה? הוא לא יכול להזכר בכך. אבל הוא לא רצה להגיד זאת לאשה צעירה זו, אשר ידה נגעה בזרועו ואשר חייה נראו כאילו כלו על ידי זכר אותה האהבה הטראגית. והוא הירהר בלבו: “אילו נזדמנת לפני אַת בזמן שהייתי עדיין צעיר – אפשר שבאתי לידי טירוף־דעת”. וחפץ תקף אותו להשתמט מן התשובה על ידי דיבורים שבכללות.

“האהבה הריהי דבר משונה”, ענה ואמר, “לעתים קרובות הריהי מביאה פורענות לאדם. הלא היוונים העלו את האהבה לידי הדרגה של אלוהות, האין זאת? וודאי הדין עמם, אבל הרי הם חיו בתקופת הזהב של תולדות בני האדם”.

“פיל היה מעריץ אותם”.

פיל! מלה זו הרגיזה אותו, כי מתוך כשרונו להסתכל בדבר מצדי צדים תפס מיד משום מה היא נטפלה אליו ומגלגלת עמו. היא חשה צורך לספר עם מי שהוא באהובה שלה! לו יהי כך, אם הדבר גורם לה תענוג! – והוא ענה ואמר: “איני תָמֵהַ על כך, שהריהיה בו משהו משל פּסָל־אמן”.

“אמנם כן. הוא היה אוהב את הקֶצֶב ואת הסימטריה; הוא היה אוהב את היוונים בשביל שהיו מתמכרים לאמנות בכל נפשם ומאודם”.

קצב! עד כמה שיכול להיזכר לא היתה בבחור זה ממידת הקצב כל עיקר; ואשר לסימטריה – אין ספק בדבר שמבנה גוו היה נאה כל צרכו; אבל עיניו המשונות ועצמות־הלסתות הבולטות שלו – כלום היה בהן מן הסימטריה?"

“גם אתה, דודי דזשוליון, הנך מבני תקופת־הזהב”.

דזשוליון הזקן הסתכל בה מן הצד. וכי היא משטה בו? לא, עיניה היו רכות כקטיפה. או אפשר שהיא מדברת אליו חלקות ומחניפה לו! אבל למה תחניף לו? מה יועל לה בר־נש זקן שכמותו ומה מידו תקח?

“כך היתה דעתו של פיל. ולא עוד אלא שרגיל היה להוסיף ולאמור: אבל אי אפשר לי להגיד לו כמה אני מוקיר אותו'”.

הרי עוד הפעם אותו הדבר עצמו! אהובה המת – ותשוקתה לדבר עליו! והוא עישה את זרועה, מקצתו מתוך מורת רוח על הזכרונות האלה ומקצתו מתוך הכרת־טובה כאלו היה רואה ומרגיש שהזכרונות האלה משמשים קשר בינה ובינו.

“הוא היה צעיר רב־כשרון ביותר”, מילמל ואמר. “היום חם; עכשיו קשה לי לשאת את החום. הבה נשב מעט לנוח”.

הם ישבו על שני כסאות מתחת לעץ ערמון, אשר עליו הרחבים סוככו עליהם מפני קרני החמה שלאחר הצהרים שהזהירו בהדר־שלוה. ואכן תענוג גדול היה לו לשבת כאן ולהסתכל בה ולהיות חש ומרגיש שחברתו נעימה עליה. ומתוך תשוקה להעצים בקרבה את רגש הנעימות שבחברתו הוסיף ואמר:

“וודאי גילה לפניך את אחד הצדדים שבתכונתו, שהיה נעלם ממני. וודאי חשף לפניך את כל מצפוני לבבו. דעותיו על האמנות היו קצת – חדשות בעיני” – הוא כבש את המלים "חידושים תמוהים, ולא הוציאן מפיו.

“אמנם כן, אלא שרגיל היה לאמור שחוננת חוש־יופי אמתי”. דזשוליון הזקן הירהר בלבו: “וודאי לא אמר זאת מעולם!” אלא שענה ואמר כשהוא קורץ בעיניו: “אמנם כן, שלולא כך לא הייתי יושב עכשיו פה על ידך”. כמה גדולה חמדת קסמה בזמן שעיניה מחייכת באותה שעה!

“הוא היה אומר שלבך הריהו אחד מאותם הלבבות שאינם מזקינים לעולם. פיל היה מכיר יפה בטיב הבריות”.

הוא לא נפתה כלל על ידי דברי החנופה הללו, שהועלו מאוצר הזכרונות של ימים עברו ושלא נאמרו אלא מתוך התשוקה לספר באהוב שנפטר מן העולם. הוא לא נפתה על ידם אף במשהו; ואף על פי כן היו ערֵבים לאזניו, משום שזו שאמרה אותם היתה חמודה לעיניו וללבו, אשר – אמת נכון הדבר! – לא הזקין מעולם. ומשום מה לא הזקין? אולי משום שבהבדל ממנה ומאהובה המת לא אהב מעולם אהבה עזה עד כדי יאוש, משום שהיה תמיד מתון ושקול ולא קיפח מעולם את חוש הסימטריה שלו? בלבו זה נשמר עדיין הכוח להתענג על היופי והוא כבר בן שמונים וחמש שנים! והוא הירהר בלבו: “מי יתן והייתי צייר או פסל! אבל איש זקן ושבע ימים אנוכי. קצור קציר שחת כל זמן שהחמה מאירה”.

צמד של נאהבים חבוקים וצמודים עבר באותה שעה על פניהם על כר־הדשא בקצה הצל שהטיל האילן, שהם ישבו תחתיו. זוהר החמה המבהיק נח על פניהם החיוורים והצעירים, שהיו מטושטשים ויד לא טיפלה בהם להיטיב את מראיהם. “אכן בריות כעורות אנו בני אדם!” אמר דזשוליון הזקן פתאום. “תמה אני כיצד האהבה מכריעה אפילו כיעור כגון זה!”

“האהבה מכריעה את הכל!”

“כך סבורים בני הנעורים”, מילמל הוא.

“האהבה אין לפניה לא זקנה ולא גבולות ולא מות”.

בפניה החיוורים ניצנצה אדמימות, חזה התנופף עלה ורדת ועיניה הגדולות והאפלוליות מלאו רוך ועדינות והיא דמתה באותה שעה לפסל וֶנוּס שהוטלה בו נשמת חיים! ואולם הדעה שהביעה, שהיה בה מן ההפרזה, גררה אחריה מיד ריאקציה מצדו והוא ענה ואמר כשהוא קורץ בעיניו: “אכן אילו היו לה לאהבה גבולות, כי אז לא נולדנו בעולם, שכן רבים ועצומים המכשולים העומדים לשטן על דרכה”.

והוא הסיר את הצילנדר מעל ראשו וציחצח אותו בשרוולו. הכלי הגדול והגס הזה הֵחַם את מצחו; בימים האחרונים נזדקר לעתים קרובות הדם אל ראשו – מחזור־הדם שבגופו שוב לא היה כתיקונו.

היא ישבה עדיין דומם ועיניה הביטו נכחה, ופתאום מילמלה ואמרה:

“אכן תימה הוא שאני עודני חיה”.

על לבו של דזשוליון הזקן עלו שוב דברי בנו שאמר עליה: “הריהי כולה נבוכה ואבודה”.

“אהה!” ענה ואמר, “הן בני ראה אותך רגע אחד – באותו היום”.

“וכי היה זה בנך? שמעתי קול דברים בפרוזדור וכהרף־עין אחד דימיתי שהקול – קול פיל”.

דזשוליון הזקן ראה והנה שפתיה רועדות. היא שתה עליהן את ידה ואחר הסירה את היד והוסיפה ואמרה: “באותו הלילה ירדתי אל הנהר; אשה אחת תפשה אותי בשמלתי ועצרה בי. היא סחה לי את תולדות עצמה. וכשאדם שומע את פגעי יסוריו של אחר, הריהו מבוייש”.

“אחת הנשים הללו?”

היא ניענעה בראשה ופלצות תקפה את דזשוליון הזקן, פלצות של אדם, שלא ידע מימיו את המלחמה עם היאוש. וכמעט על כרחו הוא לחש ואמר: “אנא ספרי לי את העוברות עליך”.

“אחת היתה לי אם אחיה ואם אמות. כיוון שאדם מגיע לידי מצב שכזה, תרפה ממנו אפילו יד הגורל ושוב אין הוא להוט להמיתו. אותה האשה טיפלה בי שלשה ימים ולא עזבה אותי לנפשי אפילו רגע אחד. לא היה כסף בידי והייתי חסרת כל. ומשום כך אני משתקדת עכשיו לטובת הנשים הללו ועושה בשבילן כל מה שבכוחי”.

ודזשוליון הזקן הירהר בלבו: “לא היה לה כסף! כלום יש פורענות גדולה מזו? כל הפורעניות והצרות שבעולם כרוכות וגלומות בפורענות זו”.

“הייתי מבקש שתבואי אלי,” ענה ואמר. “למה לא באת?” אירין שתקה ולא השיבה דבר.

“וכי משום ששמי פרוסייט, האין זאת? או אפשר שמנעת עצמך מלבוא בשביל דזשון? ומה מצבך עכשיו?” והוא נתן עיניו בה שלא לרצונו והביט אל גופה אפשר שגם היום עדיין מצבה – –! אבל הרי אין היא כחושה כל עיקר – אין בה סימן של רזון!

“הו, אל תדאג לי. חמישים הלירות שלי שאני מקבלת בשנה יחד עם משכורתי מספיקים לי כל צרכי”. תשובה זו לא הניחה את דעתו; לבו נתמלא דאגה. ואותו בר־נש, סומס, היכן הוא? אבל רגש היושר שבלבו מנעהו מלדון אותו לכף חובה. לאו, היא וודאי היתה בוחרת במות מאשר לקחת אף פרוטה אחת מידו של אדם זה! אף על פי שהיתה רכה ונוחה כל כך למראה, וודאי היה אצור בה כוח – כוח ואֱמונים! אבל מה ראה אותו הבחור בוזיניי שהלך והטיל עצמו תחת אופני המרכבה והניחה ללא־עזר וישע בעולם!

“הנה כי כן”, ענה ואמר, “אם תהיי זקוקה לדבר־מה, עליך לבוא אלי, ואם אין, תצעריני בכך צער גדול”. והוא שם את מגבעתו על ראשו ועמד ממקומו. “הבה נלך לשתות תּה. ציוויתי לאותו הבחור העצלן לתת מנוחה לסוסים שעה אחת ואחר לבוא אל מעוֹנך ולהוליכני משם הביתה. עכשיו נטול לנו מרכבה שכורה; שוב איני יכול להלך ברגלי כמו שרגיל הייתי”.

הכל גרם לו הנאה יתירה: טיול זה שהיה מטייל עד לקצות גני־קנסינגטון, צליל קולה, זוהר עיניה והחמדה הענוגה השפוכה על דמות הקסם שהיתה מהלך לצדו. הוא נהנה מן התה, ששתה בבית־האוכל של ראפל בהיי־סטריט; וכשיצא משם התנדנדה על האגודל שלו קופסה גדולה של שוקולדה. הוא התענג גם על הנסיעה שנסע בחזרה אל טשלסי כשהיא יושבת לצדו והוא מעשן את הסיגארה שלו. היא הבטיחה לו לבוא אליו ביום הראשון הבא ולנגן לפניו שוב פעם, ובמחשבתו כבר קטף בשבילה צפרניות ושושנים על מנת להגיש לה לכשתקום לשוב העירה. אכן תענוג היה להמציא מעט תענוג לנפשה, אם מנחה מידו של בר־נש זקן שכמותו עלולה היתה באמת לגרום לה תענוג! כשהגיעו אל מעונה, כבר היתה מרכבתו שלו ממתינה שם. אכן יפה עשה הפעם בחור זה, אשר בשעה שהיו נזקקים לו היה מאחר תמיד! דזשוליון הזקן נכנס עמה לרגע אחד אל דירתה על מנת להיפרד ממנה. הפרוזדור הקטן והאפל של הדירה היה מלא ריח לא־נעים של פאטשולי ועל ספסל שליד הקיר, שהיה כלי־הבית היחידי שנמצא שם, ישבה דמות אשה. הוא שמע את אירין אומרת אליה רכות: “אנא המתיני רגע אחד”. וכשנכנסו אל האולם הקטן והדלת ננעלה אחריהם, שאל אותה בכובד־ראש: “וודאי אחת מאות שאת מטפלת בהן?”

“הן. בזכות נדיבות רוחך היכולת בידי עכשיו לעשות משהו לטובתה”.

הוא הביט נכחו והחליק את הסנטר שלו, אשר חזותו רבת־המרץ הפילה בשעתה פחד על הרבה בני אדם. המחשבה, שהיא עומדת במגע ומשא עם ברייה נידחת זו, הכאיבה והבהילה אותו כאחת. וכי מה היא יכולה לעשות בשבילן? לא כלום. לכל היותר עלולה היא לטנף את עצמה על ידי כך ולהביא עליה טירדות קשות. והוא אמר אליה: “הזהרי לנפשך, חביבה שלי! כך דרכן של הבריות שהן מטילות זוהמה בכל דבר ודנות אותו לחובה!”

“הריני יודעת זאת”.

דעתו נתבלבלה למראה החיוך השָׁלו שחייכה. “ובכן איפוא – ביום הראשון”, מילמל ואמר. “היי שלום!”

היא הושיטה לו את לחיה לנשיקה.

“היי שלום!” אמר אליה שוב פעם; “הזהרי לנפשך!”

והוא יצא מן הבית ולא הביט אל האשה שישבה על הספסל. הוא נסע הביתה דרך הֶמֶרסמיתּ לפי שהיה מתכוון לעצור את מרכבתו אצל חנותו של סוחר אחד ממכריו, כדי לצוות לו לשלוח לה שני תריסרים בקבוקים של יין בורגונדי מן המובחר. הרי היתה זקוקה לחזק לפעמים משהו את כוחה! רק בשעה שהגיע אל ריטשמונד־פארק נזכר פתאום, שהוא נסע העירה על מנת לקנות לו נעלים, והוא תמה על עצמו כיצד נכנסה מחשבה של שטות כזו בלבו.

ג

הרוחות הקטנות של שנים עברו, המציקות לאדם זקן כל ימותיו, כמעט שלא פקדו אותו כל אותן שבעים השעות שחלפו למן היום ההוא עד היום הראשון. תחתיהן התרגשה עליו רוח אחרת. הלא היא רוח העתיד עם כל קסם התעלומות והצפונות הצרור בכנפיה. דזשוליון הזקן שוב לא היה נרגז וחסר־מנוחה ולא יסף לבקר עוד את גזע־העץ שבחורשה, משום שעכשיו ידע בבירור שהיא עתידה לבוא לסעודת הבוקר. כך טיבה של סעודה קבועה שיש לה חלטנות מופלאה; על ידה מסתלק עולם מלא של ספיקות, משום שאין אדם דוחה סעודה אלא אם הוא אנוס לכך על ידי עיכובים שאין בכוחו להתגבר עליהם. הוא היה משַחֵק עם הוֹלי כמה פעמים בכדורים וסידר את המשחק באופן שתוכל להתרגל בהכאה־לאחור, כדי שתהיה מוכנה כל צרכה לשחק לאחר זמן עם דזשולי לכשיבוא הביתה בעונת הפגרה. שהרי היא לא היתה פורסייטית, מה שאין כן דזשולי; הלז היה פורסייטי גמור וכך טיבם של הפורסייטים שהם משיבים תמיד אחור את כל מכה ומכה עד שהם נעשים בני שמונים וחמש ומסתלקים מן הקרב. הכלב בלשאצר, שגם הוא היה באותו מעמד, היה רובץ על הכדור בכל פעם שיכול להשיגו, והנער־השמש היה צד את הכדור וחוזר וזורקו עד שפניו נוצצו כעין הלבנה במילואה בעונת הקציר. וכיוון שזמן הציפיה הלך ונתקצר, נראה בעיניו כל יום ארוך ורב־קסם מזה שלפניו. בליל יום הששי חש מכאוב גדול בצדו השמאלי והוא עמד והבליע אל קרבו גרגיר־רפואה למיחוש הכבד. ואף על פי שאין הכבד קבוע בצד השמאלי, סבור היה שאין תרופה טובה מזו. אילו אמר לו אדם שבזמן האחרון הריהו שרוי במצב של התרגשות שאינה פוסקת ושהתרגשות זו אינה יפה לבריאותו, וודאי היה נותן בו את עיניו האפורות כמראה הפלדה והשקועות עמוק בחוריהן והיה מביט בו הבטה תקיפה וזועמת, שפירושה: “הריני יודע בעצמי, מאין כמוני, מה שטוב ויפה לגופי!”

ואכן אמת הדבר" הוא היה יודע זאת כל ימיו ואף יֵדַע זאת תמיד.

ביום הראשון בבוקר, בשעה שהולי הלכה עם אומנתה אל בית התפילה, יצא הוא לבקר את הערוגות של תות־השדה. הכלב בלשאצר נטפל אליו והוא בדק בדיקה מעולה את הנטיעות ובידו עלתה לגלות כשני תריסרים גרגרים שכבר ביכרו כל צרכם. השחייה לארץ לא היתה יפה לו והיא גרמה לו סחרחורת ופריצת הדם אל ראשו. לאחר שהניח את גרגרי־התות בפינכה שהעמידה על שולחן־האוכל, עמד ורחץ את ידיו והדיח את מצחו במי־קולוניה. כשעמד לפני המראָה, הבחין בעצמו שהוא כחש ודל ביותר. כמה דק וצנום היה לשעבר, בעודנו עוּל־ימים! אך נוי הוא לאדם להיות דק ורם־קומה – אדם בעל־בשר היה תועבת נפשו; ואף על פי כן אפשר שפניו כחשו ודלו יותר מדי! היא צריכה היתה לבוא ברכבת בשתים עשרה שעות ומחצה; סמוך לחווה של גיידזש נתכוונה לנטות מן הדרך ולעלות ברגל ליד הקצה השני של החורשה. הוא נכנס אל חדרה של דזשוּן לראות אם יש שם מן המוכן מים חמים ואחר יצא לקראת אירין כשהוא מתנהל לאטו משום שלבו דפק בקרבו בחזקה. האויר היה מבושם בריחות ניחוח, החוגות פצחו רינה והזירה הגדולה שבאֶפּסוֹם היתה נראית לעין. יום נאה! יום אשר כזה וודאי היה אותו היום, שבו הביא סומס לפני חמש שנים את בוזיניי הנה על מנת לתור את המקום קודם שהוחל בנין הבית. בוזיניי הוא אשר יעד את המקום הזה לבנין, כך סיפרה לו דזשון פעמים הרבה. בימים האלה היה מרבה להרהר באותו הצעיר, כאילו היתה רוחו משוטטת באמת על פני כברת הארץ הזאת, שהיתה מקום פעולתו האחרונה, הלוך ושוטט, הלוך ובקש – אותה. בוזיניי היה האיש היחידי בעולם אשר קנה את לבבה ואשר לו התמכרה בכל נפשה ובכל מאודה בששון! אדם זקן שכמות אָמנם שוב אי אפשר היה לו לדמות בנפשו דברים כגון אלה; ואף על פי כן חש בעצמו מכאוב מוזר וסתום – מעין בבואה של קנאה סתמית ובלתי־אישית; ואל המכאוב הזה נטפל אוד רגש אחר, שנבע מתוך נדיבות רוח, – רגש של חמלה על אהבה זו, שנרעצה בעודנה באבה. הכל חלף ועקב במשך חדשים מועטים! הנה כי כן, הנה כי כן! – הוא הסתכל בשעון שלו קודם שנכנס לתוך החורשה – השעה אך שעת שתים־עשרה ועוד לו להמתין עשרים וחמישה רגעים תמימים! ואולם בשעה שנטה אל קרן הזוית של השביל ראה והנה היא יושבת באותו המקום עצמו, שבו מצא אותה בפעם הראשונה – על גזע העץ; ומיד שיער בנפשו שוודאי באה ברכבת הקודמת על מנת לשבת שם לכל הפחות שעתיים יחידה ובודדה לנפשה. נמצא שאיבד שעתיים, שיכול היה להימצא בחברתה! מה טיבו של אותו הזכרון, שעל ידו נתייקר עליה גזע עץ זה כל כך? וזות פניו וודאי העידה על המחשבות שניצנצו בלבו באותה שעה, שכן היא נזדרזה ואמרה מיד: “אנא סלח לי” דודי דזשוליון; במקום זה עמדתי על דעתי בפעם הראשונה".

“אין דבר, אין דבר; בואי הנה בכל עת, כאוות נפשך. מראיך קצת מיוגע כמראה בני לונדון; וודאי את מתעסקת יותר מדי בשיעורי הוראה”.

הוא היה מיצר על שהיתה אנוסה להתעסק בשעורים. אכן גדולה הטירדה להורות להמון ילדות קטנות לנקש באצבעותיהן הגסות את דרגת־הקולות!

“והיכן את מורה את שיעורי־הנגינה שלך?”

על פי רוב במשפחות של יהודים, לגודל אשרי".

דזשוליון הזקן הציץ בה מתוך תהייה. בעיני כל הפורסייטים היו הירודים בריות משונות וחשודות.

“הללו אוהבים את הנגינה והנם נוחים לבריות במידה יתירה”.

“הלוואי והיו באמת כך!”– הוא אחז בזרועה – העלייה על הגבעה גרמה לו תמיד קצת מכאוב בצדו – ואמר:

“הראית מימיך פרחים נאים מן הנוּריוֹת האלה? בן־לילה אחד צצו ופרחו כל כך”.

עיניה נראו כמשוטטות על פני השדה כדבורים המבקשות ציצים ומיץ־דבש.

“לא נתתי להוציא את הפרות אל שדה־המרעה, כדי שתוכלי להנאות תחילה את עיניך במראה הפרחים האלה”. ואולם באותה שעה נזכר, שהיא באה לכאן כדי לדבר עמו על אודות בוזיניי, ומיד פשט את ידו והחוה כלפי מגדל־השעון שממעל לרפתים ואמר:

“מובטחני שהוא לא היה מרשה לי להעמיד כאן את השעון הזה; שהרי עד כמה שאני נזכר בו לא היה לו בכלל שום מושג על אודות הזמן”.

אבל היא לחצה את זרועו אל זרועה ולא השיבה לו דבר, השיאה את השיחה לענין אחר והיתה מספרת בפרחים, והוא הבחין בדבר שעשתה זאת בכוונה שלא לעורר בו את ההרגשה, שהיא לא באה לכאן אלא לשם זכרו של אהובה המת.

“הפרח הנאה מכל הפרחים שהיכולת בידי להראותך”, ענה ואמר במין עליצות־נצחון, “הריהי התינוקת החביבה שלי. עוד מעט ותשוב מבית התפילה. יש בה דבר־מה המזכירני במקצת את טיבך את”, והוא לא תמה על עצמו כל עיקר שדיבר בלשון זה ולא אמר את ההפך: “יש בך דבר־מה המזכירני במקצת את טיבה היא”. – אבל הנה היא לנגד עיניהם!

הולי קפצה ורצה לקראתם מאצל האלון, ואחריה הלכה אומנתה, ריבה פראנצית מזדקנת, אשר לפני עשרים ושתים שנה, בזמן המצור על שטראסבורג, לקחת בקיבתה ונפגעה בקילקול־עיכול מתמיד. הולי עמדה לפניהם בריחוק־מה והתחילה מחליקה בידה את בלשאצר, כאילו לא באה אלא לשם כך. ואולם דזשוליון הזקן, שהכיר את טיבה יפה, פתח ואמר:

“גשי הנה, מחמדי, הנה הגברת הלבושה שמלה אפורה, שהבטחתי לך להציגך לפניה”.

הולי הזדקפה והביטה אל הגברת. הוא עמד והסתכל בשתיהן כשהוא קורץ בעיניו; אירין חייכה, והולי בחנה אותה מתחילה בעיניה בכובד ראש, אחר חייכה גם היא חיוך חרד ולסוף ניכר היה שניצנץ בה רגש יותר עמוק. אכן פעוטה זו נתייחד לה חוש היופי והיא ידעה והכירה חין ערכה של זו שלפניה! הוא התענג למראה הנשיקה שנשקו זו לזו.

“הגברת הירוֹן, מאמזל בוּס. ובכן, מאמזל, – ההיתה הדרשה נאה היום?”

כי עכשיו שחייו הלכו ותמו ושוב לא יאריך ימים רבים, נצטמצם האינטרס הקלוש, שעדיין נשתמר אצלו לגבי הכנסייה, באותו החלק של עבודת הדת שהיה קשור בעולם הזה. מאמזל בוּס הושיטה יד צנומה נעולה נעל־יד של עור עזים – היא היתה משמשת כל ימיה בבתי משפחות חשובות – ועיניה העצובות שהציצו מתוך פניה הדלים והירקרקים נראו כשואלות: “וכי מחונכת את כל צרכך?” בשעה שהולי או דזשולי עשו דבר שדעתה לא היתה נוחה ממנו – ומקרים שכאל היו מצויים לעתים קרובות – היתה אומרת אליהם: “הפעוטות של משפחת טאילייר לא היו עושים כך לעולם – הם היו ילדים מחונכים ומנומסים יפה”. דזשולי היה שונא את הילדים לבית טאילייר, והולי היתה תמהה על עצמה בחרדה שכל כך נופלת היא מהם. ובעיני דזשוליון הזקן היתה אותה מאמזל בוּס “ברייה פעוטה, צנומה ומשונה”.

סעודת הבוקר היתה סעודה נאה ומוצלחת ביותר; הפטריות, שדזשוליון הזקן קטף אותן בעצם ידיו בבית גידול הפטריות, גרגרי התות, שנבחרו על ידו בגן, ובקבוק חדש של יין רייני השרו עליו מין התעוררות רוחנית רווּית בשמי ריח, אלא שיחד עם זה היה גלוי וידוע לפניו באותה שעה, שמחר יעלה גופו חֲזָזִית קלה, תולדתה של האכילה. לאחר הסעודה ישבו תחת האלון ושתו קפה תורכי. הוא לא הצטער כלל על פטירתה של מאדמואזל בוס, שקמה והלכה לה, כמנהגה בכל יום ראשון, לכתוב מכתב לאחותה, שנסתכנה פעם אחת בילדותה עי ידי מחט שבלעה; מאורע זה היתה סחה יום יום לילדות לשם אזהרה שיהיו אוכלים לאטם ומעכלים יפה את מאכלם. על שמיכה של מרכבה, שהיתה שטוחה לרגלי המורד של הסוללה, היו הולי והכלב בלשאצר משחקים יחד, מקנטרים זו את זה ומלטפים זו את זה; ובאותה שעה ישב דזשוליון בצל האילן כשרגליו מורכבות זו על גב זו והוא מעשן בנחת רוח את הסיגארה שלו ומסתכל באירין, שישבה על הנדנדה. דמותה האפורה והקלילה היתה דומה כמרפפת באויר; פה ושם היו מרצדים עליה זהרורי חמה, שפתיה היו פתוחות ועיניה הרכות והאפלוליות הביטו מתחת לאשמורות המושפלות במקצת. מראיה הביע קורת רצון; ביקור זה שבאה לבקר אותו כאן בנאות־שדה וודאי היה יפה לה ומועיל לה! האיגואיסמוס של הזקנה טרם הכריע אותו כליל ועדיין עלול היה למצוא נחת בתענוגו ושמחתו של אדם אחר; ואף כל פי שקיום מאווייו של עצמו היה קרוב ללבו ביותר, עם כל זה היה מרגיש שאין זה הכל ושיש ערך גם לדברים אחרים.

“פה שרויה שלות השקט”, פתח ואמר; “אם שהייתך בזה מפילה עליך שיעמום, אין לך לבוא לכאן. אבל אני מתענג תענוג גדול לראותך. פני הפעוטה החביבה שלי הם הפנים היחידים שגורמים לי קורת־רוח, חוץ מפניך את”.

מתוך החיוך שלה הכיר, שעדיין מצויה בה מידת־הנשים לחבב דברי הוקרה והערצה לחין ערכה, והדבר הזה עודד אותו. “איני מדבר אליך חלקות”, הוסיף ואמר. “מימי לא אמרתי לאשה שהנני מוקיר אותה בשעה שלא הוקרתי אותה כל עיקר. לאמתו של דבר איני זוכר אימתי אמרתי לאשה שהנני מוקיר אותה, מלבד לאשתי של עצמי בשכבר הימים; אבל אשתו של אדם ברייה מגוחכה היא”. הוא שתק שעה קלה, ופתאום הוסיף לדבר שוב:

“היא היתה מתאווה שאשמיע באזניה דברי קילוס לעתים יותר קרובות מכפי שראיתי צורך לכך על פי הרגש שבלבי, ואני אנוס הייתי לוותר על שלי”. על פניה שכנה פתאום קדרות מוזרה. ומכיון שחשש שמא אמר דבר שציער אותה, נזדרז והוסיף:

“בשנה שהתינוקת החביבה שלי יגיע זמנה להינשא, הריני מקווה שיזדמן לפניה איש היודע ומכיר את הרגשות שבלבה של אשה. אמנם אני לא אזכה לראות זאת בעיני, אבל ברית הנשואים יש בה הרבה זרות ותהפוכות; איני רוצה שיתרגשו עליה הלבטים הקשים הללו”. ומאחר שראה שדבריו אלה עוד הרעו את הסיטואציה, הוסיף ואמר: “הזהרי, סופך שהכלב ישרוט אותך”.

אחר הדברים האלה השתררה דממה. מה המחשבות המתרגשות באותה שעה בלבה של ברייה נחמדה זו, שחייה נסתלפו ונתקלקלו? ברייה זו שהאהבה שלה נתקפחה ונסתיימה, ואף על פי כן לא נוצרה אלא בשביל האהבה? אפשר שבאחד הימים, לאחר פטירתו מן העולם, תמצא לה בן־זוג אחר, שלא יהיה מטורף־דעת כאותו הצעיר, שהטיל עצמו תחת גלגלי המרכבה. אבל הרי שי לה עדיין בעל – ומה היחס שבינו לבינה?

“וכי אין סוֹמס מציק לך לעולם?” שאל אותה.

היא נדה בראשה לשם תשובה שלילית. פניה לבשו פתאום צורה של התכנסות בתוך עצמה. שכן למרות הרכות והעדינות המיוחדה לה היה מצוי בה דבר־מה שאינו ניתן להתפייס. באותה שעה ניצנץ במוחו מושג כל שהוא על דבר האנטיפאתיה המינית, שטבעה קשה וזועם; והרי אדם שכמותו שנמנה על התקופה המוקדמה של התרבות הוויקטוריאנית, שהיתה עתיקה לימים מזו של עכשיו, לא העלה מעולם דברים פרימיטיביים כאלה על דעתו.

“הריני שמח שהנחת את דעתי”, ענה ואמר. “היום אפשר לראות מכאן את הבימה הגדולה. אפשר נלך לטייל?”

והוא הוליך אותה דרך גינת הפרחים ועצי־הפרי, אשר על גדרה החיצונית היו מודלים כלפי החמה אפרסקים ואפרסקי־נֶקטאר, דרך הרפתים, הכרם, בית־הפטריות, ערוגות האספרגוס, דרך גינת־הוורדים וסוכת־הקיץ; הוא הוליך אותה אפילו אל תוך גן־הירק כדי להראותה את האפונים הרכים והירוקים, אשר הולי אהבה לקלוף אותם באצבעותיה מתוך תרמיליהם וללקקם מעל כף ידה הקטנה והשחומה. הוא הראה לה המון דברים נאים, ובינתיים היה הולי מקפצת בראש בלוית הכלב בלשאצר או חוזרת ובאה אליהם פעם בפעם, כדי שיפנו מעט את תשומת לבם אליה ואל בן־לוייתה. אותה שעת אחר הצהרים היתה מן הנעימות והמאושרות ביותר שבימי חייו, ואף על פי כן סופו שנתייגע והיה שמח כשחזר אל הבית וישב בחדר הנגינה והיא הגישה לו תה. באותה שעה נכנסה לשם ידידתה האהובה של הולי – ילדה קטנה ונאה, ששערה היה גזוז כזה של נער. ושתיהן התרוצצו ורדפו זו אחר זו בריחוק־מה מתחת למדרגה ועל גבי היציע. דזשוליון הזקן ביקש שוב מאת אירין שתנגן לפניו מנגינותיו של שופּין. היא ניגנה אֶטיוּדוֹת, מַאזוּרוֹת, וואלסים, עד ששתי הילדות, שהתקרבו הלוך והתקרב, עמדו סמוך לפסנתר והקשיבו לנגינה כשהן מרכינות לפניהן את ראשיהן, שהאחד היה צהוב והשני שחור. דזשוליון הזקן התבונן אליהן ואמר אליהן:

“הבה הראינה, שתיכן, כיצד אתן מרקדות!”

והן התחילו לרקד מתוך ביישנות ובצעדים שאינם כשורה. הן קפצו והסתובבו בכובד ראש ושלא בזריזות יתירה לקול הנעימה של הוואלס הלוך ועבור פעם בפעם ליד הכסא שלו. הוא הביט אליהן ואל אירין, שניגנה והפנתה בשעת מעשה את פניה המחייכים כלפי הרקדניות הקטנות, והירהר בלבו: “אכן נחמד המראה וכמוהו לא ראיתי בימי חיי”. ופתאום נשמע קול דברים:

"הולי! Mais enfin – qu’est־ce que tu fais la־danser, le dimanche! Viens donc! " (“וכי מה את עושה? הנך מרקדת ביום הראשון! בואי הנה!”).

אבל הילדות נדחקו אצל דזשוליון הזקן מדעתן יפה שהוא יהיה להן למגן, והציצו בפניו מתוך בקשת רחמים עד שלא יכול לעמוד בפני מבטיהן.

"כל מה שהיום נבחר ביותר, כן נבחר המעשה הנעשה בו מאמזל. אני הוא שגרמתי להן לעשות מה שעשו. לכנה, אפרוחים, ושתינה תה”.

וכשנפטרו והלכו להן בלוית הכלב בלשאצר, שהיה משתתף בכל סעודה, הציץ מתוך קריצת־עין אל אירין ואמר:

“הנה כי כן הן התינוקות הללו! וכי לא נחמדות הן? היש לך תלמידות קטנות?”

“הן, יש לי שלוש – ושתי מהן הנן חביבות ביותר”.

“נאות הן?”

“נחמדות!”

דזשוליון הזקן נאחה; הוא חמד את הבריות הרכות והצעירות ביותר חימוד שאינו יודע שבעה. “הפעוטה החביבה שלי”, ענה ואמר, “אוהבת את הנגינה אהבה רבה; מובטחני, שהיא עתידה להיות מנגנת בעלת כשרון. אולי יהיה רצון מלפניך להגיד לי את דעתך על טיב הנגינה שלה?”

“בחפץ לב”.

“וודאי לא תֵאותי – –” הוא התאפק וכבש תחת לשונו את המלים “ללמדה פרקים בנגינה”. המחשבה שהיא תעסוק אצלו בשיעורים גרמה לו מורת רוח, ואף על פי כן נתקבלה על דעתו, שהרי על ידי כך תהיה לו היכולת לראותה לעתים מזומנות. היא הניחה את מקומה שליד הפסנתר וניגשה ובאה אצלו.

“הנני מוכנה ללמדה בנפש חפצה. אבל – דזשוּן מה תהא עליה? אימתי ישובו הביתה?”

דזשוליון הזקן העלה קמטים במצחו. “רק באמצע החודש הבא. ומה ענין זה לכאן?”

“הן אמרת לי שדזשון סלחה לי; אבל אין היא יכולה לשכוח זאת, דודי דזשוליון”.

לשכוח! אבל שומה עליה לשכוח אם הוא ידרוש זאת ממנה.

ואולם אירין נדה בראשה לשם תשובה. “הרי גלוי וידוע לפניך שהדבר למעלה מכוחה; אין אדם יכול לשכוח”.

אין מפלט מן העבר הנתעב הזה! והוא ענה ואמר מתוך מורת רוח, כאילו גמר לשים קץ לדבר:

“טוב איפוא, נראה איך יפול דבר”.

שעה אחת או יותר משעה סח לה על אודות הילדים ועל מאוד דברים של מה בכך אחרים עד שבאה המרכבה כדי להחזירה לביתה. וכשנפטרה והלכה לה חזר וישב על כסאו והחליק בידו את פניו ואת סנטרו והגה בכל העוברות עליו באותו היום.

בערבו של אותו היום נכנס אל חדר־העבודה שלו ונטל גליון של נייר. רגעים מועטים שהה על מושבו ולא כתב דבר, אחר קם והתייצב לפני התמונה המפוארה “סירות־דוגה הולנדיות עם שקיעת החמה”. ואולם לא בתמונה זו היה מהרהר באותה שעה, אלא בחייו של עצמו. הוא החליט להניח לה משהו בירושה; והחלטה זו הרעישה את המחשבות והזכרונות השפונים בעמקי נפשו מאין כמוה. הוא אמר להניח לה בירושה חלק מעשרו, מתשוקותיו, ממפעליו, מסגולות נפשו ועבודתו – חלק מכל אותם הדברים שיצרו את עשרו; ולא עוד אלא שרצה להניח לה גם חלק ממה שלא עלה בידו לרכוש בחיים, למרות יגיעוֹ ושקדנותו היתירה. ומה הדבר שקצרה ידו להשיגו? התמונה “סירות־דוגה הולנדיות” לא השיבה אל שאלה זו שום תשובה; הוא ניגש אל דלת הזכוכית, הזיח הצדה את הווילון ופתח את הדלת. קמה רוח ועלי־אלון יבשים של אשתקד, שניצלו בדרך נס מן המטאטא של הגנן, התגלגלו בדמדומי הערב בקול איוושה דקה על פני סוללת־האבל. חוץ לזה שלטה בחוץ דממה גמורה וריח ההֶליוטרוֹפ, שהדיחו זה לא כבר במים, עלה באפו. עטלף טס ועבר עליו. ציפור השמיעה את הציוץ האחרון שלה. וממעל לעץ האלון הבהיק ברק הזיו של הכוכב הראשון. פאוסט אשר באופירה מכר את נשמתו לשטן במחיר שנים אחדות של נעורים רעננים. אכן רעיון תעתועים הוא! מקח וממכר כזה לא יתכן כל עיקר, וזהו עצם הטראגדיה לאמתה. אין אדם יכול לחדש את נעוריו לא לשם האהבה ולא לשם החיים ולא בשביל שום דבר שבעולם. אין לו איפוא אלא ליהנות מן היופי ממרחק, כל זמן שעדיין היכולת בידו לעשות זאת, ולהניח לה מתנה בצוואתו. אבל כמה יניח לה? דומה שאי אפשר היה לו לחַשֵב את החשבון הזה בשעה שהיה צופה אל אפסי המרחביה של ליל הכפר הרך והנעים, ולפיכך פנה וחזר אל הקמין. שם עמדו פסלי־הברונזה החביבים עליו – פסלה של קליאופטרה עם הנחש שעל דדה; פסלו של סוקרטס; כלבה כפרית המשחקת עם גורה ופסלו של גבר חזק, שאחז ברסנם של כמה סוסים. “הללו יִוָתרוּ בעולם!” הירהר באותה שעה, ומכאוב דוקר חלף את לבו. הם יראו חיים עוד אלף שנה!

“כמה יניח לה?” הדבר ברור! עליו להניח לה סכום מספיק כל צרכו, שיהא בו כדי להציל אותה מזקנה בלא עת, כדי להרחיק את הקמטים מעל פניה ימים רבים, עד כמה שאפשר, וכדי לשמר את שערותיה הנוצצות משיבה. אפשר שעוד יחיה חמש שנים. והיא תהיה אז בת שלושים ומעלה. “כמה יניח לה?” היא לא היתה עצמו ובשרו! מחשבת־אזהרה זו וניצינצה בלבו במכוון לאורח חייו, שהחזיק בו בכל מאודו זה יותר מארבעים שנה, מאז נשא אשה וכונן אותו המוסד רב־החידות המכונה משפחה. לא עצמו ובשרו היא ואין לה המשפט להימנות בין יורשיו! מתנה זו, שאמר לתת לה, לא תהיה איפוא, אלא בזבוז ממון לבטלה, מעשה־תהפוכות, מעשה־תעתועים של אדם זקן, מעשה שטות של מי שאינו שפוי בדעתו. עתידו לאמתו היה צפון באותם היצורים שדמו היה ניגר בעורקיהם ואשר בהם יוסיף לחיות לאחר פטירתו מן העולם. הוא הסב את עיניו מעל פסלי הברונזה והציץ אל כסא־המשענת הישן שלו המחופה עור, שהיה רגיל לשבת עליו לעתים קרובות ואשר מתוך ישיבה עליו עישן כמה מאות סיגאריות. ופתאום נדמה לו כאילו הוא רואה אותה יושבת כאן והיא לבושה שמלתה האפורה וריח ניחוח נודף ממנה וכולה רכה ורבת חמדה ועיניה האפלוליות מביטות אליו. ולמה היא מביטה אליו? הרי אין היא נותנת את דעתה עליו כלום; הרי כל מעייניה נתונים לאהובה שאבד. ואף על פי כן הרי היתה קיימת בעולם, ובין לרצונה ובין שלא לרצונה גרמה לו נחת־רוח ביפיה וחנה. אין רשות לאדם זקן לאכוף אדם אחר לארוח עמו לחברה, אין לו רשות להזמין אותה על מנת שתנגן לפניו וכדי שיזין את עיניו במראיה – חנם וללא תשלום גמול! אדם חייב לשלם בעד התענוג שהוא רוֹוֶה בעולם הזה. “כמה יניח לה?” סוף סוף הרי יש לו רכוש גדול; בנו ושלושת נכדיו לא יקפידו על הסכום המצער שיניח לה. הרי הוא רכש לו את רכושו בעצם ידיו וכמעט כל פרוטה ופרוטה היא קנינו של עצמו; הרשות בידו לעזוב אותו למי שירצה וזכאי הוא להרשות לעצמו את התענוג המועט הזה, והוא חזר אל שולחן־הכתיבה שלו. “הנה כי כן גמור ומוחלט אצלי לעשות את המעשה הזה!” הירהר בלבו; “ויאמרו הבריות מה שיאמרו. הריני לעשות מה שגמרתי!” ומתוך החלטה זו ישב על כסאו.

“כמה?” עשרת אלפים, עשרים אלף – כמה? אילו יכול היה לקנות בממונו שנה אחת, חודש אחד של נעורים! רעיון זה הבעית אותו והוא נזדרז וכתב את הדברים האלה:

"הרינג יקירי!

"אנא ערוך בשבילי תוספת לצוואה שלי בלשון זו: ‘הריני מניח לאשת בן־אחי אירין פורסייט מבית הירון, המתכנה עכשיו אירין הירון, סכום של חמשה־עשר אלף נקי מ’מס ירושה’.

"המסור לך באמונה,

דזשליון פורסייט".

לאחר שחתם את המעטפה והדביק עליה בול, חזר אל החלון ונשם נשימה עמוקה. החושך כיסה את הארץ, אבל במרומי השמים הבהיקו עכשיו כוכבים לאין מספר.

ד

הוא הקיץ משנתו בשתי שעות ומחצה בלילה, הלא הוא הזמן המגביר את כל מחשבה טורדת עד לידי מצוקה איומה, ככל שהיה ידוע לו מפי הנסיון הארוך, וכמו כן הורהו הנסיון אשר אם ייקץ אחר כך בזמנו, בשמונה בבוקר, יווכח שהבלהות שאפפוהו בלילה, בלהות שוא הן. וזו המחשבה שתקפה אותו עם יקיצתו באותו הלילה: אם יחלה ויפול למשכב, – והרי אדם זקן שכמותו עלול לכך – שוב לא יראנה. ומחשבה זו הביאה אותו לידי מחשבה אחרת, היינו שעתיד הוא להיות מובדל ממנה, בין כך ובין כך, לכשישוב בנו ודזשון מהישפאניה. היך יוכל לצַדֵק את געגועיו על חברתה של זו שגנבה את ארוסה של דזשון? – כשאדם ניעור בלילה אין הוא מקפיד על לשון נקייה. – אמנם אותו הארוס כבר מת; אבל דזשון היתה נערה קשת־עורף; לב חם בקרבה, אבל מרדנית וקשת־עורף היא במידה יתירה, ולא עוד אלא שאמת נכון הדבר, שאינה מן הבריות העלולות לשכוח דבר! הם ישובו הביתה באמצע החודש הבא. לא נשאר לו איפוא אלא זמן של חמישה שבועות להתענג על סגולת־החמדה החדשה שמצא בשארית חייו. החושך ששלט מסביבו הבליט לפניו את טיב הרגש שלו בבירור והוא ראה ונוכח עד כמה מגוחך הדבר. הערצת היופי – תשוקה לראות מה שנותן תענוג ונחת לעיניו. אך תהפוכה ואיוולת היא לאדם זקן שכמותו! ואף על פי כן – כלום היה טעם ונימוק אחר לחפצו, שדזשון תזעזע שוב את הזכרונות רבי־היגון החבויים בנפשה? וכיצד יוכל לעכב שלא להיראות בעיני בנו וכלתו זר ומשונה ביותר? הוא יהיה אנוס לנסוע פעם בפעם ללונדון, והדבר הזה יוגיע אותו; ולא עוד אלא שמיחוש כל שהוא יעצור אותו אפילו מן הנסיעות הללו. הוא שכב על מטתו בעינים פקוחות, התאמץ לגרש מאתו את מראות העתיד שאפפוהו וקרא לעצמו זקן שוטה, ולבו דפק בקרבו בחזקה, ויש אשר נדמה לו כאילו דמם וחדל לדפוק כליל. הוא ראה את ברק נוגה השחר בעד סדקי הווילאות ושמע את הצפרים מצפצפות ומצייצות ואת התרנגולים קוראים עד שנרדם שנית; וכשחזר וניעור חש עצמו עיף, אבל בריא כל צרכו. עוד לו חמישה שבועות – ולמה יענה עכשיו את מוחו? חמישה שבועות לגבי זקן שכמותו נצח מלא הם! ואולם הפחדים שתקפוהו בלילה השאירו בו את רישומם, והוא, אשר רגיל היה תמיד להוציא את רצונו אל הפועל בתקיפות, חש עצמו כאחוז קדחת קלה. עליו לראות אותה בכל עת ובכל שעה שירצה! מדוע לא יסע העירה, אל עורך־הדין שללו, כדי לערוך אצלו את התופסת אל הצוואה שלו בעצם ידו, תחת לכתוב בענין זה מכתב? אפשר שיהא רצון מלפניה ללכת אל האופירה! אבל הוא יסע העירה ברכבת, משום שאין נפשו שאותו הריקה השמן ביקון יהא מגחך אחורי גבו. הרי המשרתים שוטים הם, וסברה היא שכולם ידעו את המעשה הישן של אירין ובוזיניי הצעיר – משרתים יודעים את הכל, ומה שאינם יודעים הרי הם משערים בנפשם. – ובכן עמד וכתב אליה ?????? ¹ כדברים האלה:

"אירין יקירתי!

“עלי לנסוע מחר העירה. אם יש את נפשך לבקר לשעה קלה את האופירה, בואי ונסעד יחד בבית־אוכל שקט…”

אבל היכן? הרי כבר עברו עשרות בשנים מאז סעד בלונדון במקום אחר חוץ מן הקלוב שלו או בבית פרטי. אבל הנה נזכר באותו המלון החדש שלפי רוח הזמן אשר בקרבת קוֶונט גארדן…

"הריצי לי מחר בבוקר טורים אחדים אל פאידמוֹנט הוטל והודיעיני־נא אם עלי להמתין לך שם בשבע שעות בערב ואם אין.

"והנני אוהבך,

דזשוליון פורסייט".

היא תבין מדעתה, שהוא רוצה להמציא לה מקצת תענוג; כי המחשבה שמא תשער שהוא מתאווה לראותה גרמה לו מורת רוח אינסטינקטיבית; שהרי לא נאה ויאה לאדם זקן כמותו לנטות מעל דרכו הרגילה ולהתענג על חמדת יופי, ובייחוד על חמדת יפיה של אשה.

הנסיעה שנסע העירה ביום המחר והביקור שלו אצל עורך־הדין שלו הוגיעו אותו הרבה. חוץ מזה היה היום חם, ולאחר שהתלבש לסעודה שכב על הספה שבחדר משכבו לנוח שעה קלה. אין זאת כי אם התעלף, שכן לאחר ששבה רוחו אליו חש עצמו שתקפה עליו חולשה משונה; הוא קם מעל משכבו בקצת יגיעה ומשך בפעמון. אהה! הרי כבר עברה שעת שבע! והוא עדיין כאן והיא וודאי מצפה לו! ופתאום אחזתו שוב סחרחורת והוא אנוס היה לצנוח שנית על הספה. הוא שמע את קול הנערה המשרתת שאמרה? “צילצלת אדוני?”

“הן, גשי הנה!” הוא לא יכול לראותה בבירור, כי לנגד עיניו היה שרוי מעין עב־ערפל. “אין שלום בגופי, הביאי לי מעט מלח־הרחה”.

“הנני להביא, אדוני”, אמרה הנערה בקול מביע חרדה.

דזשוליון הזקן אימץ את כוחו ואמר:

“חכי מעט. לכי־נא אל אשתו של בן־אחי – גברת לבושה שמלה אפורה המצפה באולם – והגידי לה שחולשה תקפה את מר פורסייט – מחמת החום. הוא מצטער שאינו יכול לרדת מיד; אם לא ירד בעוד שעה קלה אל תצפה לו, אלא תסעוד בלעדיו”.

לאחר שהנערה נפטרה ויצאה, חש עצמו חלש והירהר בלבו: “למה אמרתי לה ‘גברת לבושה שמלה אפורה’? – הרי אפשר שלבשה שמלה של צבע אחר! מלח־הרחה!” אף על פי ששוב לא התעלף, בכל זאת לא הרגיש באירין, שבאה החדרה וניגשה עליו והושיטה מלח־הרחה לאפו והניחה כר למראשותיו. הוא שמע אותה מדברת אליו בחרדה: “דודי היקר, דזשוליון, מה לך?” וחש חישה קלושה שהיא מדביקה את שפתיה אל ידו; אחר שאף שאיפה עמוקה את ריח המלח המבושם ופתאום הרגיש את פעולתו המחזקת את הכוח ועיטש.

“הוי!” ענה ואמר, “אין דבר. איך באת הנה? לכי נא לסעוד – כרטיסי הסעודה מונחים כאן על שולחן־הלבישה. בעוד שעה קלה אשוב לאיתני כל צרכי”.

הוא חש את ידה הקרירה שנגעה במצחו, הריח ריח סיגליות והיה מרחף בין הרגש של מין תענוג שבהווייתו של עכשיו ובין הרצון להתחזק ולהבריא כל צרכו.

“היך! את לבושה שמלה אפורה!” אמר אליה. “עזריני־נא לקום!” אך חזר ועמד על רגליו, התנודד וקרא:

“מה ראיתי על ככה לבוא לידי חולשה זו!” והוא התנהל לאטו וניגש אל המראה. אכן הפנים פני נבלה! הוא שמע מאחוריו את קולה בדברה אליו בלחש:

“אל־נא תרד מטה, דודי; עליך לנוח”.

“הבלים! כוס יין שאמפאני תבריאני ותעמידני שוב על רגלי. איני רוצה שתחסרי עצמך מן האופירה למעני”.

ואולם ההליכה דרך המסדרון היתה קשה בשבילו. מה משונים השטיחים הללו הפרושים בבתי־המלון מן הטיפוס החדש! הרי הם עבים כל כך ועם כל פסיעה ופסיעה אתה נכשל בהם! בשבתו במעלית הבחין שמבטי עיניה מפיקים דאגה וחרדה ואמר מתוך נסין חלוש של קריצת עין:

“אכן בעל־סעודה נאה אני!”

כשהמעלית עמדה תחתיה, היה אנוס להחזיק בחזקה בספסל כדי שלא לאבד את שיווי־המשקל; ואולם לאחר שאכל את המרק ושתה כוס יין שאמפאני רווח לו הרבה והוא התחיל לשמוח שבא לידי חולשה קלה זו, שגרמה לה להיות דואגת וחרדה לו כל כך.

“מי יתן והיית בתי שלי”, אמר אליה פתאום; וכשראה שעיניה מחייכות הוסיף ואמר:

“אשה צעירה שכמותך אין לה להיות שקועה בזכרונות של ימים עברו בלבד; עוד תספיקי להגות בהם די והותר לכשתגיעי לפרק שנותי אני. שמלה זו נאה היא – הגיזרה מוצאה חן בעיני”.

“אני תפרתיה לי בעצמי”.

הו! אשה היודעת לתפור לה בעצם ידיה שמלה נאה עדיין לא קיפחה את חפצה בחיים.

“קצור שחת בעוד החמה זורחת”, ענה ואמר; “אנא שתי את הכוס עד תומה. הריני מתאווה לראות מעט צבע אודם בלחייך. אין לאדם לבזבז את חייו לבטלה; אין תועלת בדבר. הערב תעלה על הבימה מרגריתא חדשה; הבה נקווה שאינה עבה ושמנה יותר מדי. ואשר למפיסטו – הנה דבר יותר נורא מאדם בעל־בשר המשחק את תפקיד השטן איני יכול להעלות על דעתי”.

ואף על פי כן לא הלכו הערב אל האופירא, כי בשעה שקם מאצל השולחן תקפה אותו שוב סחרחורת, והיא עמדה על דעתה שיהא שרוי במנוחה ויעלה על משכבו בשעה מוקדמה. לכשנפטר ממנה ליד פתח המלון, לאחר ששילם לרכב את שכרו על מנת שיוליכנה אל טשלסי, הוא ישב שוב על הכסא לשעה קלה כדיי לענג את נפשו בזכרון הדברים שאמרה לו: “הרי אתה כל כך טוב ונוח לי, דודי דזשוליון!” וודאי שכך הוא! לב מי לא ירחש לה אהבה! הוא היה מתאווה להישאר כאן עוד יום אחד כדי לנסוע עמה אל גן־החיות, אבל אם תשהה שני ימים בחברתו, סופה למות מחמת שיעמום! לא, עליו לחכות עד היום הראשון הבא; היא הבטיחה לו לבוא לבקרו באותו היום. ואז יחליט בדבר שיעורי הנגינה להולי, ואילו אך לחודש אחד. על כל פנים הרי זה יהיה משהו שיש בו ממש. דעתה של אותה המאמזל הקטנה בוּס וודאי לא תהא נוחה מזה, אבל היא תהיה אנוסה לוותר. והוא לחץ את הצילינדר הישן שלו אל חזהו כדי לקפלו ושם פעמיו אל המעלית.

למחרת בבוקר נסע אל תחנת־הרכבת ואטרלו וכל זמן הנסיעה לשם היה נלחם עם תשוקתו להגיד לרַכּב: “הוליכני אל טשלסי”. ואולם חוש המידה והקצב המיוחד לו גבר על תשוקתו זו, חוץ מזה עדיין חש עצמו חלש והוא לא רצה לבוא לידי סכנה של התקפת־עילוף חדשה, כאותה שהתרגשה עליו אמש, כשהוא רחוק מביתו. ולא עוד אלא שגם הוֹלי היתה מצפה לו ולמתנה המוכנה לה בצקלונו. אמנם התינוקת החביבה שלו אהבה אותו לא בשביל המתנות שהעניק לה – לבה הקטן היה מלא רגשי חיבה אליו במידה גדושה. וכיון שבא לידי הירהור זה, שאל עצמו רגע אחד מתוך הציניסמוס של הזקנה אם החיבה היתרה שמראה לו אירין אינה אהבה התלויה בדבר. אבל מיד גרש מלפניו את המחשבה הזאת. לאו, היא לא היתה ממין הבריות האלה. היפוכו של דבר. עלובה זו לא היה לה כמעט אף מושג כל שהוא כיצד למשוח את פתה בחמאה, והיתה חסרה כל עיקר את חוש הרכוש והקנין! וחוץ מזה הרי לא הגיד לה דבר על אודות התוספת לצוואה שלו ואף לא יגיד לה – יום יום ותענוגו המיוחד לו.

במרכבה שהיתה מצפה לו ליד התחנה הוצרכה הולי לעצור בעד הכלב בלשאצר שלא יכול למשול ברוחו, והלטיפות והגיפופים שהעתירו עליו שניהם יחד הפכו את נסיעתו הביתה לתהלוכת ששון וחגיגה. כל שארית הים הנאה והחם הזה ורובו של היום שלאחריו היה שָלֵו ושבע רצון; הוא נח בצל והזין עיניו בנגוהות הזהב שזרעה החמה על פני כרי־הדשא והפרחים. ואולם ביום החמישי בערב אחר הסעודה שסעד ביחידות התחיל מונה את השעות; עליו להמתין עוד ששים וחמש שעות עד שירד אל החורשה הקטנה כדי לקבל שוב את פניה וכדי לעלות בצדה אל הבית דרך השדות. הוא ידמה לשאול ברופא על דבר העילוף שתקף אותו, אלא שהיה ברי בידו שאותו ברנש וודאי יצווה עליו להיות שרוי במנוחה גמורה ולהתרחק מכל התרגשות־נפש. והוא לא רצה שידברו עמו על חוֹלי, ואילו חולה היה באמת; הוא לא רצה ליתן את דעתו על כך עכשיו כשנזדמן לו חפץ חדש זה בחיים. והוא נזהר מלרמז במכתב שכתב אל בנו אף רמיזה כל שהיא על המיחוש שלו. ידיעה זו היתה מחזירה אותם חיש מהר הביתה! הוא לא טרח לעיין בדבר ולשקול בדעתו כמה היה בשתיקתו זו משל דאגה לתענוגם להם, וכמה היה בה משל דאגה תענוגו של עצמו.

בשבתו באותו הערב בחדר־העבודה שלו ואך גמר לעשן את הסיגארה שלו התחיל מנמנם, והנה שמע קול איוושה של שמלה ובאפו עלה ריח סיגליות. הוא פקח את עיניו וראה אותה כשהיא לבושה את שמלתה האפורה ועומדת אצל הקמין וזרועותיה פשוטות. המופלא שבדבר היה מה שהזרועות הללו, אף על פי שלמראית עין לא היו מחזיקות כלום, עם כל זה היו מעוגלות כאילו חיבקו את צווארו של אדם, ובאותה שעה היה ראשה מוטה לאחור, שפתיה היו פתוחות ועיניה עצומות. היא נתעלמה מיד, והוא לא ראה אלא את כרכוב־הקמין ואת פסלי־הברונזה. ואולם פסלי־הברונזה האלה והכרכוב הזה לא נמצאו שם קודם לכן בשעה שהיא עמדה שם, ורק הקמין והכתלים בלבד נמצאו אז במקום ההוא. הוא קם ממקומו כולו רועד ונבוך. “עלי ליטול סם־תרופה”, הירהר בלבו: “וודאי חולה אני”. לבו דפק במהירות יתירה ונשימתו נתקצרה בחזהו; והוא ניגש אל החלון ופתח אותו כדי לשאוף מעט אויר צח. במרחק נשמע קול כלב נובח, וודאי אחד מכלבי החווה של גייזש א שר מעבר השני של החורשה. הלילה היה שוקט ונאה להפליא, אבל אפל ביותר. “אין זאת כי אם חטפתני תנומה”, הירהר בלבו, “זולת זאת אין דבר! ואף על פי כן הריני מוכן להישבע שעיני היו פקוחות!” והנה נדמה לו שקול כקול אנחה עלה באזניו.

“מה זאת?” שאל בקול רם, “מי כאן?”

הוא הניח את ידו על צדו, כדי להשקיט את הלמות לבבו, ויצא אל הסוללה. דבר־מה רך חלף ועבר על פניו בחשאי בתוך החשכה. “שט!” קרא אחריו. זה היה החתול הגדול והאפור. “אותו בוזיניי הצעיר היה דומה לחתול גדול!” הירהר בלבו. “והוא הוא שהיה בבית פנימה, ואותו – אותו לפתה – –. כי לו היא, לו בלבד!” הוא צעד ובא עד קצה הסוללה והציץ אל תוך החשכה; לעיניו ניצנץ ברק המרגניות הלבנות שעל כר־הדשא שלא היתה קצורה. היום הרי הן קיימות עדיין ומחר תחלופנה ואינן! והנה הופיעה הלבנה הצופה ורואה את הכל, את החיים ואת המתים ואינה נותנת את דעתה לשום דבר! עוד מעט ויגיע גם תורו שלו להיפטר מן העולם. את כל שארית חייו היה נותן במחיר יום אחד של עלומים! – והוא שב והפנה פניו אל ביתו. הוא הציץ למעלה וראה את החלונות של חדר־הילדים. התינוקת החביבה שלו נמה את שנתה. “הריני מקווה שהכלב לא יעירנה!” הירהר בלבו.

“מהו הכוח הכופה אותנו לחשוק ולאהוב ואחר הוא מביא עלינו את המות? עלי לעלות על משכבי”.

והוא צעד על פני מרצפת האבנים של הסוללה, שאור הלבנה יצק עליה צבע אפור, וחזר ונכנס אל הבית.

ה

במה יבלה אדם זקן את ימיו, אם לא בחלומות והירהורים על שנות קדם, שהשתמש בהן יפה ולטובה? החלומות הללו, לגבי כל המאורעות שבחיים, אין בהם משל להט חום והתרגשות, אלא דומים הם לזיו־השמש הקלוש בימות החורף. גלי הזכרונות המשתפכים ברוך אינם עשויים לזעזע את נשפו. אל יתן אמון בהווה וישתדל להימנע ממחשבות על דבר העתיד. ממקומו הלוטה בעבי צללים יתבונן איך אור השמש הולך וזוחל עד לאצבעות רגליו. בהופיע שמש הקיץ הלוהטת, אל יצא החוצה לטייל בה, שמא יטעה ויהא סבור עליה שהיא השמש הנעימה של שלהי־הקיץ! וכך יהא הולך וכָלֶה בנחת ולאט לאט וללא־היכר, עד שהטבע חסר־הסבלנות יסתום את פי קנה־האויר שלו והוא יפליט את אנחתו האחרונה באחד הבקרים קודם שהעולם ייקץ משנתו. ואז יבואו ויחרתו על אבן מצבתו את הדברים: “נפטר מן העולם זקן ושבע ימים!” אמנם כן! בשעה שאדם מן הפורסייטים חי את חייו לפי עיקרי הכללים שבידו הריהו יכול להאריך ימים אפילו לאחר שמת.

כל זה היה גלוי וידוע יפה לדזשוליון הזקן, ואף על פי כן היה בו דבר, שפרץ את גדר הפורסייטיסמוס. שהרי הכתוב אומר, שאסור לו לפורסייטי לאהוב את היופי יותר מן השכל ושאין לו ללכת אחר יצרי לבו לרעת בריאותו. ואולם דבר־מה היה קוסס ומנקר בלבו באותם הימים בחזקה רבה כל כך, שהמחיצה הדקה שלו חישבה להתפוצץ. הוא הבין זאת מדעתו, אלא שכיוצא בזה ידע גם שאי אפשר לו לעצור את הלמות לבבו הנמרצה ושאילו גם היתה היכולת בידו לעצור אותה לא היה רוצה לעשות זאת. ובכל זאת אילו אמר לו אדם שהוא ניזון מן הקרן שלו ומכלה אותה, היה נותן בו עיניו בתמהון. לא, לא; אין אדם ניזון מן הקרן שלו; אסור לו לעשות זאת! הסיסמאות של העבר לעולם יותר ממשיות הן מן ההווה הממשי. והוא, אשר אכילת הקרן היתה תמיד שקולה בעיניו כעבירה שאין לה כפרה, וודאי היה קשה לו מנשוא אילו נשא מי שהוא את המשל הזה על הענין שלו. התענוג נותן בריאות לגוף; היופי נחמד לעין; לחוש עצמו שוב פעם צעיר עם המעירים – והן אך זאת עשה, זאת ולא אחרת!

הוא חלק עכשיו את זמנו בסדר ובשיטה, כדרך שהיה נוהג בכל ימי חייו. בשלישי בשבת היה נוסע העירה ברכבת; אירין היתה סועדת מו והם היו הולכים יחד אל האופירא. בחמישי בשבת היה נוסע לשם במרכבתו, היה מצוה לנהג המפוטם להכניס את הסוסים אל האורווה ונפגש עם אירין בקנסינגטון גאורנס; ולאחר שנפטר ממנה חזר וישב במרכבתו ושב הביתה לעת הסעודה. הוא אמר לאנשי ביתו שבשני הימים הללו הריהו טרוד בעסקים בלונדון. ביום הרביעי ובשבת היתה באה אצלו על מנת ללמד פרקי נגינה להוֹלי. כל מה שגדל התענוג שמצא בחברתה, כן רבתה ההקפדה שהיה מקפיד על הנימוס ודרך ארץ וכל מנהגו היה של דוד נובן ורב־חביבות. ואפילו ברגשותיו לא יצא מחוץ לגדרו זה – שהרי סוף סוף אדם זקן היה. ואף על פי כן כשהיתה מאחרת לפעמים, היה חרד ודואג עד מות. וכשנפקדה ולא באה, מה שאירע פעמיים, נעשו עיניו עצובות כשל כלב זקן ושנתו נהיתה עליו.

וכך עבר חודש ימים – חודש של קיץ בשדות ובלבו, עם חום הקיץ ועם היגיעה שהוא מוגיע את האדם. מי פילל לפני שבועות אחדים שלבו כמעט יחרד ויחיל בקרבו מפני ביאתו של בנו ונכדתו! במשך השבועות הללו של מזג־אויר נאה היה מתענג על חירות נעימה ונעשה שוב בלתי תלוי בדעת אחרים כגבר קודם שהוא עומ' ומכניס את צוארו בעול המשפחה; ועם זה אותה הנחת שגרמו לו רֵעוּת חדשה זו שהוא מתרעה עם אשה שאינה תובעת ממנו כלום, שהעלימה עצמה תמיד העלמה כל שהיא ושהיה בה מן הקסם של המסתורין. למה היה הדבר דומה? ללגימה של יין שלגם אדם, אשר ימים רבים הזיר עצמו מן היין ולא שתה אלא מים עד ששכח כמה גדול כוחו של היין להרתיח את הדם ולנסוך שכרון על המוח. הפרחים עטו צבעים יותר מזהירים; ריחות ניחוח ונגינה וזוהר השמש נעשו בשבילו דברים שיש להם ערך של ממש בהווה וחדלו מהיות אזכרות לשמחות ותענוגות שחלפו ועברו. עכשיו מצא לו דבר, שבגללו כדאי היה לו לחיות ושהיה משהה אותו תמיד במצב של צפייה. בתוך צפייה זו היה חי עכשיו את חייו ולא בסקירה לאחור; ההפרש שבין שתי אלה היה גדול ביותר לגבי זקן מופלג שכמותו. ההנאות של האכילה, שלא היה להוט אחריהן מימיו, משום שמטבעו היה מסתפק במועט, קיפחו עכשיו בשבילו את כל ערכן. הוא אכל מעט ולא ידע אפילו מה הוא אוכל; והוא הלך וכחש יום יום ומראהו הלך ונעשה רע ביותר. הוא היה שוב צנום כשחיף עץ, ומצחו הגדול עם רקותיו הנפולות שיוו עכשיו לדמותו הכחושה הדרת חשיבות במידה יתירה מאשר בזמן מן הזמנים. הוא ידע היטב שעליו לשאול ברופא, אבל החירות היתה חביבה עליו ביותר. הוא לא יכול להרשות לעצמו ליתן דעתו לעוצר־הנשימה, שתקפהו לעתים קרובות, ולמכאובות שבצדו, ולהסתלק על ידי כך מן החירות שזכה לה. וכי יחזור שוב פעם אל הקיום העלוב, שהיה קיים לשעבר כשהוא מוקף כתבי־עת לעניני חקלאות עם תמונות הסלקים הצויירות בהם בשיעור גדלן הטבעי? היה לא תהיה! הוא היה מעשן עכשיו סיגארות יותר מן המנין המותר לו. כל ימיו היה נוהג לעשן שתים ביום. עכשיו היה מעשן שלוש ופעמים גם ארבע – כמנהגו של אדם שרוח יצירה שורה עליו. ואולם עתים היה מהרהר בלבו: “עלי להזיר עצמי מן העישון ומן הקפה; עלי למנוע עצמי מטילטול הנסיעה הזאת, שאני נוסע ברכבת העירה!” אבל הוא לא עשה זאת: לא נמצא בקרבתו מי שיכול היה להטיל עליו מרות כל שהיא והדבר הזה נחשב בעיניו לטובה שאין לה ערוך. אפשר שהמשרתים היו תמהים על אורח חייו, אבל הללו שתקו, כמו שמובן מאליו. מאמזל בוּס היתה יותר מדי עסוקה בעסקי העיכול של עצמה ויותר מדי “מחונכה כהוגן” מלרמז לו רמיזות בענין זה. הולי, שהוא היה משמש לה כלי־שעשוע ואלוהות, עדיין לא הגיעה לידי כך שתוכל להבחין בעיניה בשינויים שנעשו במראהו. ובכן לא היה מי שידאג לו חוץ מאירין גופה: היא היתה משדלת אותו לאכול יותר מכפי שנהג, לנוח בשעת חום הצהרים לנטול סמי־מרפא וכדומה. אבל היא לא הגידה לו שאך היא גרמה לו שבא לידי רזון זה – משום שאין אדם רואה את הקלקלה שהוא גורם. אדם בן שמונים וחמיש שוב אין לו תאוות, אבל היופי המוליד את התאוה הולך ופועל את פעולתו בדרכו הרגילה עד שבא המות ועוצם את העינים החושקות את חמדת מראהו.

ביום הראשון לשבוע השני של חודש יולי קיבל מכתב מבנו מפאריז ובו נאמר, שהם עתידים לחזור כולם הביתה ביום הששי. אמנם דבר זה היה תמיד וודאי ושריר כגזירת הגורל שאין לשנותה, אלא שמתוך רגש הביטחה המצוי אצל הזקנה לא רצה מעולם להודות בזה וחשב מחשבות מה לעשות. שוב לא יכול לצייר לעצמו את חייו בלי החמדה החדשה הזאת שנזדמנה לו, אבל מה שאין אדם יכול לצייר לעצמו יש שהוא קיים לפעמים במציאות, ואדם מן הפורסייטים יודע ומכיר זאת תמיד מפי הנסיון לרעתו ולהפסדו של עצמו. הוא ישב על הכורסה הישנה שלו המחופה עור, קיפל את המכתב ומצץ בשפתיו קצה סיגארה שאינה דולקת. ממחרתיים ואלך עליו להפסיק את הנסיעות העירה בשלישי בשבת. אפשר שעדיין יעלה בידו להלך לשם פעם אחת בשבוע באמתלה שעליו לבקר את המורשה שלו המנהל את עסקיו. אבל גם זה יהי תלוי במצב בריאותו, משום שעכשיו וודאי יתחילו לטפל בו בשקידה יתירה. ושיעורי הנגינה מה תהא עליהם? מן הצורך ששיעורי הנגינה יהיו נמשכים והולכים! עליה להתגבר על החששות שלה ועל דזשון שומה לכבוש את רגשותיה בחֻבּה. היא עשתה זאת פעם אחת, ביום שהגיעה אליה השמועה על מיתתו של בוזיניי; ומה שעלה בידה באותו היום, וודאי יעלה בידה גם עכשיו. כבר עברו ארבע שנים מאז נעשה לה אותו מעשה העלבון – ואין זו ממידתו של אדם ונצרי להיות נוטר תמיד בלבו עוולות ישנות. רצונה של דזשון היה חזק, אבל שלו היה חזק ממנו, משום שצבא חייו כמעט תם ורגעיו ספורים. אירין היתה רכה ועדינה, ובוודאי תעשה זאת למענו ונוח יהיה לה להשביח בקרבה את מורת רוחה הטבעית מאשר לגרום לו צער! מן הצורך שהשיעורים יהיו נמשכים והולכים, שכן רק מתוך כך תהא נשפו שלווה ובטוחה. ולסוף האחיז אש בסיגארה שלו והתחיל שוקל בדעתו כיצד יפרש את הענין לכל בני ביתו ויסביר להם את דבר הידידות המוזרה הזאת; כיצד יעטה ויעלים את האמת הערומה – ששוב אינו יכול לחַסר את עיניו ממראה היופי. אבל הרי הולי! נפש הולי דבקה בה לאהבה ושיעורי ההוראה שלה היו חביבים עליה חיבה יתירה! היא תציל אותו – היא, התינוקת הנעימה שללו! וכיון שעלתה על לבו מחשבה מוצלחת זו מיד נחה דעתו ורוחו צהלה והוא תמה על עצמו שהיה מיצר וחרד כל כך. אל לו להתעצב אל לבו, שכן העצובות מביאה אותו תמיד לידי חולשה משונה ודומה כאילו גופו שוב אינו שייך לו אלא מחציתו.

אותו הערב לאחר הסעודה שוב אחזתּוּ סחרחורת, אלא שלא בא לידי עילוף. הוא לא רצה לצלצל בפעמון משום שידע שאנשי ביתו יתבהלו ויתרגזו ונסיעתו של מחר תהיה חשודה בעיניהם. כיון שאדם נעשה זקן, הכל מתקשרים עליו לצמצם את חירותו, וכל כך למה? – כדי להאריך את נשמת אפו עוד זמן מועט. אם זה השכר שעליו לשלם במחיר חיי־שעה אלה, אין לו צורך בהם. רק הכלב בלשאצר לבדו ראה את הזקן הבודד התגבר לאט לאט על חולשתו; הוא הסתכל בחרדה איך ניגש אל המזנון ושתה שם כוס קטנה של קוניאק תחת לתת לו את אחד התופינים. וכשהגיעה לבסוף השעה שדזשוליון הזקן חש בעצמו יכולת לעלות בקושי על המדרגה, עמד ועלה אל חדר משכבו. למחר בבוקר עדיין רופף היה ולא יכול לעמוד על רגליו עמידה איתנה כל צרכה, אלא שהמחשבה על אודות הערב חיזקה ואימצה את כוחו. אכן גדולה היתה תמיד קורת רוחו לתת לה סעודת־ערב נאה – שכן חשד בה שבשעה שהיא שרויה לבדה אין היא אוכלת כדי שביעה; וכשישב עמה באופירא התענג למראה עיניה המתנוצצות ומבריקות בשעת ההצגה ולמראה שפתיה המחייכות שלא מדעת. היא לא שבעה תענוגות בימי חייה וזוהי הפעם האחרונה שתהא היכולת בידו להמציא לה את העונג הזה. ואולם בשעה שחבש את חפציו בצקלונו, תפס עצמו שהוא מתאווה להיפטר מיגיעת הלבישה לסעודה, וכמו כן מעמל– הנפש הכרוך בצורך להודיע לה את דבר חזירתה של דזשון!

באותו הערב היו משחקים את האופירא “קארמֶן”, והוא לא הודיע לה את החדשה הזאת אלא בהפסקה האחרונה, שכן מתוך רגש אינסטינקטיבי דחה את הדבר עד הרגע האחרון. היא שמעה אותה במנוחה ומראיה באותה שעה היה מוזר כל כך; לאמתו של דבר לא היה מחוור לו כל צרכו כיצד התייחסה אל הידיעה הזאת, שכן בינתיים פרצה שוב המוסיקה השובבה, שהצריכה שתיקה גמורה. על פניה היתה נסוכה שוב אותה המסכה, שהעלימה מעיניו את כל הסערה שהתרגשה בקרבה. בלא ספק היתה זקוקה לזמן כדי להרהר ולעיין בדבר! הוא לא רצה לדחוק בה להשיב לו תשובה, שכן מחר אחר הצהרים עליה לבוא לשיעור־ההוראה, ואז יראנה לאחר שכבר התרגלה אל הרעיון. כשישב עמה במרכבה לא היה מספר עמה אלא על המשחקת שמילאה את התפקיד של “קארמן”; הוא ראה בימים עברו משחקות טובות ממנה, אלא שזו לא היתה גרועה כל עיקר. כשאחז בידה על מנת לאמור לה “ליל־שלום”, כפפה את רומתה אליו ונשקה לו על מצחו.

“היה שלום, דודי דזשוליון היקר! מה רב טובך אלי!”

“ובכן מחר נתראה”, ענה ואמר. “ליל־שלום! תערב לך שנתך!” והיא השיבה רכות: “תערב לך שנתך!” דרך חלון המרכבה, שכבר זזה ממקומה, ראה אותה כשהיא חוזרת ומפנה את פניה אליו ומנענעת לו בידה נענוע של היסוס.

הוא עלה אל חדרו לאטו. בכל פעם השכינו אותו בחדר אחר והוא לא יכול להתרגל אל חדרי־המשכב החדשים הללו עם מערכת כלי־התשמיש החדשים הקבועים בהם ועם השטיחים האפורים־הירוקים שלהם הזרועים מקצה אל קצה וורדים סמוקים. הוא לא יכול להירדם. ואותה האבָּאנֵירה העלובה העסיקה בלי חשד את דעתו. הוא לא ידע את הלשון הפראנצית כל צרכה עד כדי להבין את דבריה, אבל הוא עמד על המשמעות שלהם אם בכלל היתה בהם משמעות כל שהיא; הרי זו ברייה שיש בה ממידת הצוענים – כולה פראות ומוזרה עד מאוד. אכן יש בחיים דבר המסכל את כל מעשי השתדלותך ואת כל מזימותיך – דבר הכופה גברים ונשים לכוון את מעשיהם לפי מצוותו. והוא היה מוטל על משכבו ונעץ את עיניו השקועות בחוריהן אל תוך האפלה, ממלכת הסתרים והתעלומות. כסבור היית שאתה שולט בחיים, אבל הנה השתמטו מידיך ואחזו בערפך וכפו אותך לעשות כזאת וכזאת, בין לדעתך ובין שלא לדעתך, וסופם שהם מוציאים את הנשמה מגופך! מי יודע אם לא עלתה כזאת גם לכוכבים במרום אילו היו מדביקים אותם אחד אל אחד ואחר היו מפרידים ביניהם. כך הם מעשי הליצנות של החיים מאז ומעולם. חמישה מיליונים של בני אדם יושבים בכרך רב־מידות זה וכולם תלויים בחסדו ורצונו של אותו כוח־החיים, כציבור של עדשים קטנות ויבשות המוטלות על קרש והמכרכרות ומפזזות כשאתה הולם בקרש באגרופך. אכן הוא לא יכרכר עוד לאורך ימים – עוד מעט ויישן שינה ארוכה ועריבה שהוא זקוק לה!

כמה גדול פה החום! – ומה רב השאון וההמולה! מצחו היה לוהט; היא נשקה לו במקום שכאב לו תמיד; דווקה במקום זה – כאילו היה ידוע לה היטב והיא נתכוונה להשבית משם את כל הדאגות בנשיקת פיה. אבל תחת זה הטילו בו שפתיה חרדה רבת־מכאוב. היא לא דיברה אליו מעולם בקול אשר כזה, לא ניענעה מעולם בידה ניענוע כזה שכולו היסוס ופיקפוק, ולא חזרה לאחוריה להביט אליו בזמן שנפטרה ממנו ונסעה לדרכה. הוא ירד מעל מיטתו והזיח את הווילאות הצדה; חדרו היה מפנה כלפי הנהר. האויר היה חמים ולא נשבה אף רוח כל שהיא ואולם המראה של זרם המים הרחב, שהיה זורם והולך במנוחה וברוח הנצח השפוכה עליו, הרגיע את נפשו. “ראשית כל”, הירהר בלבו, “עלי לדאוג לכך שלא אהיה לטורח על הבריות. הנני להגות בתינוקת החביבה שלי ולנום”. ואולם עבר זמן הרבה עד שהחום והתשואות של הלילה הלונדוני שבתו והניחו לבריות לנום תנומת־בוקר קצרה. ודזשוליון הזקן סופו שהתנמנם גם הוא שעה קלה.

כשחזר למחר הביתה, יצא אל גינת הפרחים ובעזרתה של הולי, שידעה להתהלך עם הפרחים בעדינות יתירה, קטף צרור גדול של צפרניות. הוא אמר לה שהפרחים הללו נועדו בשביל “הגברת הלבושה אפורים” –כנוי שהשתמשו בו בינם לבין עצמם; הוא שם את צרור הפרחים בספל והעמידו בחדר העבודה שלו, שכן לשם דימה להכניס את אירין תיכף לביאתה, על מנת להחליט עמה דבר בענין דזשון ובנוגע לשיעורי הנגינה להבא. ריח הפרחים וחמדת הגון שלהם יעודדו את רוחו ויסייעו בידו לבצע את הענין הקשה הזה. לאחר סעודת הבוקר חש עצמו עיף ויגע ביותר והוא שכב לנוח, מדעתו שהמרכבה לא תביא אותה מן התחנה אלא בארבע שעות. אבל כשהשעה מישמשה ובאה נטרדה מנוחתו והוא עמד ונכנס אל חדר־הלימוד, אשר משם יכול היה לראות את בוא המרכבה. הווילאות שבאותו החדר היו פרושים על גבי החלונות ובו הסתופפו באותה שעה הולי ומאדמואזיל בוס; שם מצאו להן מפלט מן החום הקשה של היום הזה, שהיה אחד מימי יולי הלוהטים, והיו מתעסקות בתולעי־המשי. דזשוליון הזקן היה מתעב מטבעו את היצורים הללו העושים את מעשיהם בשיטה קבועה ומסויימה ואשר ראשיהם ומראה צבעם היו מזכירים אותו את הפילים; המכרסמים המון חורים בעלים ירוקים וענוגים וריחם מאוס וקשה לו לעמוד בו. הוא ישב על ספסל מחופה כַּתּוּן שעמד אצל החלון, ואשר משם יכול היה לראות את המרכבה בבואה ולנשום אויר צח עד כמה שאפשר היה באותו היום; הכלב בלשאצר, שהיה אוהב לרבוץ על כתון בימים חמים, קפץ ועלה על הספסל ורבץ על ידו. על הפסנתר היה פרוש חיפוי סגול להיות למגן מפני האבק; אותו החיפוי כבר דהה כולו וכמעט שהפך אפור, ועליו עמד ספל ובו ציצי־אֵזִביון ראשונים, שריחם מילא את כל חללו של החדר. למרות הקרירות שבכאן, ואולי מפני קרירות זו עצמה, דיכא דופק־החיים האדיר את חושיו שנתרופפו ונחלשו. כל קרן מקרני החמה, שחדרו בעד ווילאות־הכתון, היה זיוה מבהיק עד כדי להרגיז את רוחו; הכלב הפיק ריח חריף ביותר ובשמי הרוח של האזביון הממוהו; תולעי־המשי האפורות־הכחולות הרימו ועיקמו את גבותיהן ונראו מלאות שפעת חיים עד להבהיל; וראשה השחור של הולי, שהיה מורכן עליהן, התנוסס להפליא בברק משי. כמה נפלאים ואכזרים הם החיים בעיני אדם זקן וחלש! דומה כאילו הם מלגלגים עליו בשפעת הצורות והמראות ובריגשת התנועה הנצחית שלהם. בשבועות המועטים האחרונים תקפה אותו הרגשה משונה שכמותה לא ידע מעולם: הוא הרגיש שחציו האחד נסחף בזרם החיים האיתן, תחת אשר חציו השני היה מוטל על החוף והיה צופה ומביט אל מאמצי היגיעות שיגע לבטלה. רק בזמן שאירין נמצאה על ידו נסתלקה ממנו התודעה הכפולה הזאת.

הולי הפנתה את ראשה והחותה באגרופה הזעיר והשחמני כלפי הפסנתר – שכן להחוות באצבע לא היה “מן הנימוס” ואמרה בערמומית:

“הבט וראה, סב, את ‘הגברת הלבושה אפורים’; וכי אינה נאה היום?”

לבו של דזשוליון הזקן נרעש ונפעם בקרבו בחזקה וכהרף עין אחד נדמה לו שחללו של החדר נתמלא עב ערפל; ואולם מקץ רגע שוב נתבהר חוש הראייה שלו והוא שאל מתוך קריצת־עין:

“מי הלביש את הבובה תלבושת זו?”

“מאמזיל”.

“הולי! אל תסָכלי!”

הנה כי כן היא אשה פראנצית קטנה וגנדרנית זו! עדיין כועסת על שלקחו ממנה את שיעורי הנגינה. אבל כעסה לא יועיל לה כלום התינוקת החביבה שלו הריהי הידידה היחידה שלו ושל אירין. שיעורי הנגינה שלה הם והוא לא יוותר על הדבר, לא יוותר – ויהי מה! הוא החליק בידו את ראשו של בלשאצר המכוסה שערות־צמר והחמים ושמע את הולי מדברת:

“כאשר תשוב אמא הביתה, שוב לא יהיה אצלנו שום שינוי, האין זאת? הרי יודע אתה שאינה אוהבת בני אדם זרים”.

דברי הילדה יצקו על דזשוליון צינת קרח, העמידוהו על ההתנגדות שהוא עתיד להיתקל בה וגילו לפניו את כל הסכנה הנשקפת לחירות חדשה זו שסיגל לו זה מקרוב. אהה! הוא אנוס יהיה להסתפק בכך להיות תלוי בחסדי אחרים ובאהבתם, כמו שנאה ויאה לאדם זקן, או להילחם על החבֵרוּת החדשה, היקרה לו לאין ערוך; ואם ילחם הרי זה יוגיע אותו עד מות. ופניו הכחושים והמיוגעים לבשו צורה של עוז וגמר־החלטה וסופם שנראו כאילו נצטמצמו ולא נשאר מהם אלא הסנטר האמיץ ורב־המרי. הבית ביתו וכל הענין הזה אך עסקו שלו הוא; הוא לא יוותר בשום פנים! הוא הסתכל בכלי־השעות שלו, שהיה ישן וצנום כמוהו; הוא סיגל אותו לפני חמישים שנה. כבר עברו ארבע שעות! הוא נשק את הולי על ראשה, מדי עברו עליה, וירד אל האולם שלמטה. הוא רצה להיפגש עם אירין קודם שתעלה למעלה, להורות את שיעור הנגינה. אך הגיע לאזניו קול רעש האופנים עמד ויצא אל השער, ומיד ראה שהמרכבה ריקה.

“הרכבת הגיעה, אדוני, אבל הגברת לא באה”.

דזשוליון הזקן הביט בו הבטה חדה מלמטה למעלה; דומה היה שנתכוון לסלק בעיניו את סקרנותו של ברנש מפוטם זה ולמנוע אותו מלראות את פחי־נפשו המרים, שתקפו עליו באותה שעה.

“טוב הדבר”, ענה ואמר ונפנה אל הבית. הוא נכנס אל חדר העבודה שלו וישב על כסאו כולו מרטט ורועד כעלה. מה פירושו של דבר? אפשר שאיחרה את הרכבת? אבל הוא ידע היטב, שאין דרכה לאחר. “היה שלום, דודי דזשוליון הזקן!” משום מה “היה שלום” ולא “ליל שלום”? ואותו הניענוע שניענעה בידה באויר מתוך היסוס, ואותה הנשיקה שנשקה לו. מה הכוונה שבכל האותות הללו? וחרדה גדולה והתרגשות נמרצה תקפו עליו באותה שעה. והוא עמד ממקומו והתחיל מתהלך הנה ושוב על גבי השטיח התורכי שבין החלון והקיר. היא אמרה להסתלק ממנו! הוא היה חש ומרגיש זאת בעליל – וידו קצרה לעשות דבר. אדם זקן שהשתוקק להזין עיניו בחמדת היופי! כמה מגוחך הדבר! הזקנה סתמה את פיהו והתישה את כוחו והוא היה חסר־אונים להילחם! שוב לא היתה לו זכות להתענג על חמימות ועל חיים, ושוב אין לו דבר בעולם זולתי זכרונות וצער. הוא לא יכול לעצור בה; אפילו אדם זקן צריך להקפיד על כבודו. קצר־ידים וחסר מגן הוא! שלא להשגיח ביגיעת גופו היה מהלך שעה תמימה הנה ושוב כשהוא עובר על פני הספל עם הצפרניות שקטף ואשר נראו עכשיו כאילו הן מלגלגות עליו בריח הניחוח שלהן. מכל הדברים הקשים לשאתם ולסבלם הרי הקשה ביותר הוא דיכוי כוח רצונו של אדם, שהיה תמיד תקיף בדעתו. הגורל צד אותו ברשתו וכדומה לדג עלוב היה מפרפר ומתחבט בעניבות הרשת ולא מצא לו מוצא. בחמש שעות הביאו לו תה ומכתב. רגע אחד חזר ונתעוררה בלבו התקוה. הוא פתח את המעטפה בסכין־החמאה והוציא את המכתב וקרא בו את הדברים האלה:

"דודי דזשוליון, מחמד נפשי!

"אכן קשה לי מאוד לכתוב לך דברים, אשר אולי יגרמו לך מפח־נפש, אבל אמש הייתי מוגת־לב יותר מדי ולא קמה בי רוח להגיד לך את הדברים בפי. הריני מרגישה ששוב אי אפשר לי לבוא אליך ולהוסיף לתת לקח להולי, עכשיו כשדזשון שבה בחזרה. יש דברים הנוקבים ויורדים עד התהום ואי אפשר לשכחם. והן גדולה ורבה היתה נחת רוחי לבקר אותך ואל הולי! אפשר שעדיין אוסיף לראותך לפעמים כשתבוא העירה, אף על פי שהדבר ברי בידי שאין זה יפה לבריאותך; שכן ראיתי ונוכחתי שאתה מייגע עצמך יותר מדי. כסדורה אני שעליך להיות שרוי במנוחה גמורה במשך כל תקופת־החום הזאת, ועכשיו כיון שבנך ודזשון שבים הביתה וודאי תשבע נחת הרבה. הריני מביעה לך אלפי תודות על כל הטוב והידידות שהשפעת עלי.

"והנני אוהבתך,

אירין".

הנה כי כן הוא הדבר! לא יפה לבריאותו לרוות תענוג ולעשות מה שלבו חומד ומתאווה; לנסות לגרש מלבו את הרגשת הקץ של כל הדברים שבעולם, שאין מפלט ממנו; לנסות להבריח את הרגשת המות ההולך ומתגנב בחשאי ואשר קול פסיעותיו עולה באזניו. לא יפה לבריאותו! אפילו היא טחו עיניה מראות את תוכן־החיים החדש שהיא נתנה לו! אפילו היא לא ראתה שהיתה משמשת לו התגשמות כל היופי שבעולם, שהלך והסתלק ממנו!

התה שלו הצטנן, הסיגארה שלו לא הודלקה; הוא התהלך אנה ואנה כשהוא נטרף ומיטלטל בין רגש הגאוה שלו ובין תשוקתו לחיים. אין כוח לסבול כשסוחטים לאט לאט את הנשמה מקרבך בלי אשר ישאלו את פיך; אין כוח להתקיים כשניטל רצונך ממך ואתה מסור בידי אחרים הלוחצים אותך עד עפר בדאגתם ובאהבתם אליך. אין כוח לסבול! הבה יראה מה הרושם שיפעל עליה אם יגיד לה את האמת – את האמת, שמראה פניה נכסף ויקר לו מן הקיום העלוב שיוסיף להתקיים. הוא ישב אצל שולחן־הכתיבה הישן שלו ונטל עט בידו. אבל הוא לא יכול לכתוב. כל קרביו התקוממו כנגד הרעיון שעליו לבקש ולהתחנן, – לבקש ולהתחנן מלפניה לתת לו לזון את עיניו בחמדת יפיה. הרי זה דומה כאילו היה מודה לה בפירוש שדעתו נטרפה עליו. הדבר הזה נבצר ממנו, פשוטו כמשמעו. ומשום כך עמד וכתב את הדברים האלה:

"קווה קיוויתי שזכר פגעים ישנים לא יביא אותך לידי כך, שאת תמנעי ממני ומנכדתו הקטנה את הדבר הגורם לנו תענוג. אבל כך גורלו של אדם זקן שעליו לוותר על מאוויי לבו. ולא עוד אלא שעליו לוותר, אם בהקדם־זמן ואם במאוחר, גם על החפץ לחיות ולהתקיים בעולם; ואפשר שמוטב לו שיעשה זאת בהקדם־זמן.

"הנני הוגה לך אהבה.

דזשוליון פורסייט"

“רע ומר הדבר”, הירהר בלבו, “אבל אין בידי לשנותו. עייף אני”. הוא סגר את המכתב ושילשל אותו אל תוך הארגז בשביל דואר־הערב, וכששמע שהוא ירד ונפל על קרקעיתו של הארגז, אמר אל נפשו: “הנה בא הקץ לכל מה שהיה בו עדיין כדי לשמח את נפשי!”

באותו הערב לאחר הסעודה, אשר כמעט לא נגע בה, ולאחר שהניח מידו את הסיגארה שלו כשהיא מאוכלת אך למחצה, משום שחש שהיא מביאה אותו לידי חולשה, התנהל ועלה לאטו על המדרגה ונכנס בחשאי אל חדר־הילדים. הוא ישב על הספסל שאצל החלון. בחדר היתה דולקת עששית־לילה ולאורה ראה יפה את פניה של הולי, שידה האחת היתה מונחת מתחת ללחיה. חיפושית היתה מזמזמת בתוך נייר־המשי, שבו מילא את הקמין הריק, ואחד הסוסים שבאורווה רקע ובטש בלי־חשך ברגליו. אילו יכול היה לישון כתינוקת זו! הוא הזיז שני נסרים שבתריס והפריד ביניהם והציץ החוצה. לעיניו ניצנצה הלבנה, שעלתה זה עתה והיא כולה אדומה כדם. מימיו לא ראה את הלבנה ומראיה אדום כל כך. היערים והשדות הלעו ונרדמו לאט לאט לברק האור האחרון של יום הקיץ, ויופי היה טס ומשוטט בעולם כרוח. “אכן חיים ארוכים חייתי על פני האדמה”, הירהר בלבו באותה שעה, “ואין לך קנין יקר מאריכות ימים. הריני אדם כפוי־טובה; הרבה יופי ראיתי בימי חיי. אותו הצעיר בוזיניי האומלל אמר עלי שיש לי חוש היופי. הלילה נראית צורת אדם בלבנה!” עש טס ועבר על פניו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. “הרי אלה גברות לבושות אפורים!” הוא עצם את עיניו. והנה תקף אותו רגש, ששוב לא יוכל לפתחן לעולם; הוא הניח לרגש הזה להיות מתעצם ומתגבר בקרבו והשתקע הלוך והשתקע אל תוך רפיון שאפפהו; ופתאום עברוֹ רטט והוא שב ופקח את אשמורות עיניו. וודאי אין בריאותו כתיקונה, וודאי מצבו חמור; סוף סוף עליו לקרוא לרופא. אבל מה בצע לו בזה עכשיו! אור הלבנה וודאי הגיע עכשיו אל החורשה הקטנה; שם שורה שפעת צללים, והצללים הללו וודאי יהיו היחידים בין האילנות. העופות והחיות והפרחים והרמשים כולם ישנים; ורק הצללים בלבד יהיו ערים ונעים בחורשה; “גברות לבושות אפורים!” הם יטפסו ויעלו על אותו גזע־העץ המוטל בחורשה ויתלחשו יחד. ואולי היא ובוזיניי יתלחשו שם? אכן משונה הוא הרעיון הזה! וגם הצפרדעים ובעלי החיים הזעירים יתלחשו יחד! כמה רם קול השעון המטקטק פה בחדר! הכל היה מטיל פחדים – הלבנה האדומה בחוץ, ופה בחדר – האור העמום של העששית הקטנה והשעון המטקטק והגלימה של האומנת התלויה על גבי החיץ ודמותה כדמות אשה. “גברת לבושה שמלה אפורה!” ומחשבה תמוהה ומוזרה ביותר ניצנצה בלבו: "וכי קיימת היא בכלל? וכי באמת באה אליו לבקרו בזמן מן הזמנים? או אפשר שלא היתה אלא האצילות של כל אותו היופי, שהיה אוהב ומחמד, ושעליו לעזבו ולהסתלק ממנו במהרה בקרוב? אפשר שלא היתה אלא הרוח העטופה עטיפה סגולה־אפורה אשר עיניה האפלולות ועל ראשה עטרה של שערות שעינן כעין הענבר והיא משוטטת בדימדומי השחר ובהרי הלבנה ובתקופת הפריחה של הפעמוניות? מה טיבה, מי היא, וכלום קיימת היא באמת? הוא קם ועמד על רגליו ונאחז רגע אחד באדן־החלון כדי להחזיר לעצמו את ההרגשה של העלילות והממשות; אחר צעד על קצות אצבעות רגליו ושם פניו אל הדלת. כשהגיע למרגלות המיטה עמד תחתיו; והולי זעה, נאנחה והתקפלה לשם הגנה על עצמה, כאילו הרגישה במבטי עיניו שנתן בה. והוא זז וצעד חרש ויצא אל המסדרון האפל; כשנכנס אל חדרו, התפשט מיד והתייצב לפני המראה כשהוא לבוש כותונת־לילה. כמה מבחיל הוא דחליל זה – בעל הרקות השקועות והרגלים הדקות! הוא נציץ בצלם הבבואה שלו בעינים עזות וארשת של גאוה ניצנצה בפניו. הכל התקשרו עליו להכניעו ולהשפילו, ואפילו הבבואה של עצמו הנשקפת לעיניו מתוך איספקלריה זו, ואף על פי כן עדיין לא נכנע ולא נוצח! הוא עלה על מיטתו ושכב זמן הרבה בלי אשר חטפה אותו תנומה והתאמץ להשלים עם גזירת הגורל, שכן גלוי וידוע היה לפניו שרוגז ופחי־נפש רעים לגופו.

כשניעור למחר בבוקר משנתו חש עצמו חלש ואין־אונים כל כך, שראה צורך לשלוח אחרי הרופא. לאחר שאותו אדם בדק אותו, נתמשכו פניו והוא ציווה עליו שלא לקום מעל מיטתו ולמנוע עצמו מן העישון. פקודה זו לא קשה היה לו לקיים; לא היה לו שום צורך לקום, ובשעה שחש עצמו חולה לא נעם לו טעם הטבק כלל. כל אותו הבוקר היה מיוגע וחסר אונים; הווילאות של החלונות היו מורדים והוא הפך את גליונות ה“טיימס” חזור והפוך, אלא שלא קרא בהם הרבה; ובאותה שעה היה הכלב בלשאצר רובץ ליד מיטתו. יחד עם סעודת־הבוקר הביאו לו טלגראמה, שהיה כתוב בה לאמור: "מכתבך קילבתי, אבוא היום אחר הצהרים, בארבע שעות ומחצה אהיה אצלך.

היא תבוא אליו! בכל זאת בוא תבוא! נמצא שהיא קיימת בעולם – והוא אינו בודד ועזוב מכל. היא תבוא אליו! חום לוהט חלף את איבריו; לחייו ומצחו היו משולהבים. הוא גמע את המרק שלו וסילק מלפניו את הטס, ואחר שכב במנוחה גמורה עד שבאו והוציאו את כלי הסעודה והניחוהו יחידי; ואולם פעם בפעם היה ממצמץ בעיניו מתוך הנאה. היא תבוא אליו! לבו דפק בחזקה ואולם יש אשר דמם ועמד מדפוק. בשלוש שעות הוא קם מעל מיטתו והתלבש בזהירות ובחשאי. הולי ואומנתה וודאי יושבות עתה בחדר־הלימוד, ואשר למשרתים הריהו מובטח שבוודאי הם ישנים לאחר שסעדו את סעודת הצהרים. הוא פתח את הדלת בזהירות וירד מעל המדרגה. באולם מצא את הכלב בלשאצר כשהוא רובץ שם בבדידות, ובלווייתו עבר דזשוליון הזקן את חדר העבודה שלו ויצא החוצה, אל השרב שלאחר הצהרים. הוא נתכוון לרדת אל החורשה כדי לקדם שם את פניה, אבל מיד הרגיש שאין בכוחו לעשות זאת בחום לוהט זה. ולפיכך נמלך וישב תחת האלון ליד הנדנדה, והכלב בלשאצר, שגם לו קשה היה לעמוד בפני החום, השתטח ורבץ על ידו. הוא ישב על מושבו והיה מחייך. הוא היה כולו מדושן עונג בהילולה זו של הרגעים המזהירים הללו! כמה נפלא זימזום הדבורים והגה היונים! כל קסמי החמודות של עונת הקיץ התלכדו ביום נאה זה! מה נחמד ומה נהדר הכל! והוא חש עצמו מאושר – מאושר וחסר דאגה כילד המשחק בחול. היא תבוא אליו; היא לא הסתלקה ממנו! החיים לא מנעו ממנו את כל משאלות לבו ויש לו כל – ולא חסר לו אלא קצת יותר רֶוח־נשימה ומיעוט הלחץ – פה בצדו זה! עיניו יראוה בהיגלותה מבין נטעי השרך, דמות סגולה־אפורה הצועדת מתוך נידנוד קל על פני המרגניות, שני־הארי ו“אנשי הצבא” של כר הדשא – אנשי הצבא עם עטרות הציצים שעל ראשיהם. הוא לא יקום ממקומו, אבל היא תגש אליו ותאמר: “דודי דזשוליון היקר, אל־נא תכעס עלי!” והיא תשב על הנדנדה, והוא יביט אליה ויספר לה, שבריאותו לא היתה כשורה כל צרכה. אבל עכשיו שב לאיתנו וטוב לו; והכלב ילחך את ידה. כלב זה יודע ומכיר שבעליו אוהב ומוקיר אותה; כלב מצויין הוא!

תחת האילן היתה פרושה שפעת צללים; החמה לא יכלה להגיע אליו, אבל היא הבהיקה באורה את כל שאר הדברים שבעולם והוא צפה וראה את הבימה הגדולה אשר באפסוֹם, שנראתה לעיניו ממרחקים, ואת הפרות הרועות בשדות התלתן ומכשכשות בזנבותיהן כדי להבריח את זבובים. אל אפו עלה ריח הניחוח של ציצי הלבנים והאזביון. ובכן זוהי הסיבה מפני מה הדבורים הומות ומזמזמות כל כך מסביב! הן היו נרגשות וטרודות – כשם שלבו היה נרגש וטרוד באותה שעה. וגם אחוזות־נימנום היו הדבורים הללו, אחוזות־נימנום ושכורות מריח דבש ונחת, כשם שלבו היה שכור מרוב נחת ואחוז נימנום. דומה כאילו הן הומות וקוראות: קיץ – קיץ בעולם! הדבורים הגדולות והדבורים הקטנות ואפילו הזבובים – כולם הומים וקוראים את הקריאה הזאת!

השעון של האורווה הקיש ארבע; בעוד חצי שעה תבוא הנה. הוא התאווה לנום תנומה קלה, משום שבימים האחרונים היה ממעט בשינה; ולא עוד אלא שהתנומה תחדש את כוחו ותשפות עליו רוח רענן למענה, למען העלומים וחמדת היופי, אשר יעלו לקראתו דרך כר־הדשא השטוף זהרי חמה – למען הגברת הלבושה אפורים! והוא הסב על הכורסה שלו והתפרקד יפה וסגר את עיניו. רוח קלילה הפריחה עליו ניצת־דרדר והטילה אותה על שפמו, שהיה לבן ממנה. הוא לא הרגיש בה, ואולם נשמת אפו הנידה אותה חרש תנודה קלה. קרן־השמש התגנבה בין העפאים ונחה על נעלו. דבורת־בר ירדה על מגבעת־הפאנאמה שלו והתהלכה על גבה. גל של תנומה מתוקה הציף את מוחו ואת דעתו וראשו שח ונח על חזהו. קיץ – קיץ! כך הכריזה בת קול מזמזמת במלוא כל העולם.

השעון של האורווה הקיש רבע לאחר ארבע. הכלב בלשאצר התמודד והציץ בפני בעליו. ניצת־הדרדר שוב לא נעה ולא זעה. הכלב הניח את פיו על הנעל שקרן החמה התנוצצה עליה. גם הרגל הנעולה נעל זו לא נעה ולא זעה. הכלב השיב מיד את פיו אחור ומיהר וקפץ אל חיקו של דזשוליון הזקן והציץ בפניו ויִבּב. אחר קפץ וירס מטה וישב על אחוריו ולטש את עיניו למעלה. ופתאום השמיע קול יללה ארוכה וממושכה.

ואולם ניצת־הדרדר היתה קופאה ודוממה כמות וכפני בעליו הזקן.

קיץ־קיץ־קיץ! ועל פני הדשא חלפו באותה שעה מצעדי־רגלים קלים שלא נשמע קולם!

"שְׁנֵי בָתִּים שָׁוִים לִיקַר־עֵרֶךְ וְכָבוֹד

שׁוּב יַחַד יִלָּחֲמוּ מֵחֲמַת אֵיבָה נוֹשָׁנָה"

רוֹמיאוֹ ויוּליה

חלק ראשון

פרק ראשון: בְּבֵיתוֹ שֶׁל טִימוֹתִי

יצר הרכוש והקנין אינו פוסק ואינו בטל לעולם. הוא משועבד לחוקי ההתפתחות והריהו הולך ומתקדם על פיהם דרך עתות של המפרחה ומחולקת, דרך קרה וחרבוני שרב אפילו במשפחה כמשפחת הפורסייטים, שהיתה סבורה עליו שהוא מוצק וקבוע ואינו משתנה לעולם. ולא עוד אלא שאי אפשר להפריד בינו ובין הסביבה המקיפה אותו, כשם שאין להפריד בין טיבו של תפוח האדמה ובין הקרקע המצמיח אותו.

ההיסטוריון אשר יכתוב את דברי ימי אנגליה בשנות השמונים והתשעים יראה צורך לעצמו לתאר בעונתו את ההתפתחות המהירה, שהתפתח הפרובינציאליסמוס השמח־בחלקו והמתון ונתהפך והיה לאימפריאליסמוס, שגם הוא שמח בחלקו אלא שאינו מתון כמותו – בלשון אחרת: את היצר לרכוש וקנין שהלך והתגבר בקרב האומה.

בשעה ששושנה היימן, האחות הנשואה של הפורסייטים, נפטרה בשנת 1895 מן העולם לאחר מיתת בעלה בעודנה צעירה לימים עד מאוד, שכן לא מלאו לה אלא שבעים וארבע שנים, והיא נשרפה בבית משרפת־המתים, לא עורר הדבר רוגז גדול בקרב ששת הפורסייטים הזקנים שעדיין נותרו בחיים. ושלוש סיבות גרמו לשיוויון־נפש זה, שלכאורה הריהו תמוה ביותר. ראשית: הקבורה שנקבר דזשוליון הזקן בשנת 1892 כמעט בחשאי ברוֹבִין היל – הוא היה הראשון מבני הפורסייטים שוויתר על קבר־המשפחה אשר בהייגייט. קבורה זו שאירעה שנה אחת לאחר מיתתו של סוויתין, שנקבר בכבוד וכשורה, כראוי לו, היתה משמשת נושא לשיחות מרובות בבורסה של הפורטייסטים, היינו בביתו של טימותי פורסייט אשר בבֵייזווֹטֶר רוד, שעדיין היה מרכז לבני המשפחה לספר שם לשון הרע ודברי רכילות. בענין זה היו חילוקי־דעות; הללו נטו אחרי הדודה דזשוליי, שלא פסקה מלקונן את קינותיה על המעשה הזה, והללו הסכימו לדעתה של פראנסי, שאמרה בפירוש “מוטב לנו שנחדל מלטפל בענין המעופש של הייגייט”. אמנם בשנים האחרונות משנות חייו – לאחר אותו המעשה המעציב שהיה בבוזיניי הצעיר, ארוסה של נכדתו דזשוּן, ובאירין, אשתו של בן אחיו סומס – גרם הדוד דזשוליון הרבה מורת רוח למשפחתו, והדרך המיוחדה לו, שרגיל היה להלך בה כל ימותיו, התחילה להיראות בעיני בני המשפחה מוזרה והפכפכנית במקצת. מתוך הנטייה הפילוסופית שהיתה מצויה בו עלול היה תמיד לנטות מעל הדרך של פורטייטיסמוס אמתי, ולפיכך, במידה ידועה, היו מוכנים לכך שעתיד הוא לעשות את המעשה הזה ולצוות לקברו במקום זר. ואף על פי כן היה כל אותו המעשה תמוה ומשונה עד מאוד, ובשעה שתוכן הצוואה שלו נתפרסם בין הבריות ונעשה מטבע מהלכת בבורסה של הפורסייטים, נזדעזעה כל המשפחה. מהונו (שעלה לסכום של 145.404 ליטראות שטרלינג) הניח 15,000 ליטראות – “וכי יודע אתה יקירי, למי הניח את הסכום הזה? לאירין!” – לזו שהיתה אשתו של בן־אחיו סומס וברחה ממנו; לאותה אירין, לאותה האשה אשר כמעט שלא המיטה קלון על המשפחה, ואשר – והדבר הזה הריהו מפליא ביותר – לא היתה קרובה לו קירבת־דם כל שהיא. אמנם הוא לא הוריש לה את כל הסכום הזה ירושה גמורה, אלא רק את ההכנסה השנתית של אותו הסכום, רק את הרבית שלו! מכל מקום קיפח דושוליון הזקן על ידי המעשה הזה את זכותו להיות נחשב פורסייטי גמור. זוהי איפוא הסיבה הראשונה מפני מה שריפתה של שושנה היימן בווֹקינג לא עוררה בקרב המשפחה אלא התרגזות מועטה.

הסיבה השניה היתה יותר ממשית ומכריעה. חוץ מן הבית אשר בקֶמדֶן־היל היתה לשושנה אחוזת קרקע (שהניח לה היימן במותו), ששם למדו הנערים לבית היימן להיות רוֹבים ורוכבי־סוסים מצויינים, – מעלה יתירה שנתנה אותם לחן ולכבוד בעיני כל; ועובדה זו שהיתה בעלת אחוזה ממש היה בה לכאורה כדי לצדק במקצת את חפצה המשונה לפזר את אפרה לרוח – אלא שלא יכלו להבין בשום פנים כיצד באה לידי מחשבה זו של שריפת גופה לאחר מיתתה! ואולם ההזמנות הנהוגות במקרים שכאלה נשלחו לבני המשפחה, וסוֹמס הלך לבית־המשרפת בלוית ניקולאס־הבן. הצוואה היתה כתיקונה ולא היה מה לערער עליה, שכן לא היתה לה אלא הזכות להיות ניאותה מן הרבית לכל ימי חייה; ובכן עברה כל הירושה לבנים חלק כחלק.

הסיבה השלישית מפני מה קבורתה של שושנה לא עוררה אלא התרגזות מועטה היא החשובה מכולן. סיבה זו נתנסחה בעזות־רוח על ידי יופימיה החיוורת ודקת־הבשר בלשון זו: “סבורה אני, שיש לו לאדם זכות־בעלים על הגווייה של עצמו אפילו לאחר מיתתו”. הדברים הללו שיצאו מפי בתו של ניקולאס, אחד הליבראלים הקנאים מבני האסכולה הישנה, היה בהם כדי לעורר דאגה וחרדה רבה – הם האירו את העינים כקו־ברק והראו כמה נשתנו העתים מיום מותה של הדודה אַן, שנפטרה לעולמה בשנת 1886, בו בזמן שזכות־הבעלים של סומס פורסייט על גופה של אשתו נעשתה מפוקפקה, מה שגרם למשפחה פורענות גדולה. אמנם יופימיה דיברה את דבריה כתינוקת והיתה חסרת נסיון בחיים; שכן אף על פי שכבר היתה למעלה מבת שלושים, הרי עדיין נקראה בשם פורסייט. ואולם בעצם הוכיחה ההערה שלה בלא ספק את התפתחותו של עיקר החירות, את התמורה שנעשתה בהשקפה על דבר השליטה באדם אחד ועל דבר היות אדם תלוי באדם. כששמע ניקולאס את דברי בתו מפי הדודה הסטר, התמרמר וקרא: “נשים ובנות! אין גבול למידת החירות שלהן כיום הזה!” דבר המובן מאליו הוא, שלא פסק כל ימיו להיות קובל של החוק המייפה את כוח הנשים הנשואות לשלוט ברכוש וקנין, שהיה גורם לו רעה רבה, אילמלא הקדים ונשא אשה קודם שנקבע ונתאשר. ואולם האמת צריכה להיאמר שהמרידה של צעירי הפורסייטים כנגד השליטה שאחרים ישלטו בהם כבקנין־בעלים היתה דבר שאינו מוטל בספק. שאיפה קולוניאלית זו לעמידת אדם ברשות עצמו, שהיתה מעין אות מבשר את ביאתו של האימפיראליסמוס, גדלה ועצמה אצלם בלי חשך. הם היו עכשיו כולם נשואים, חוץ בדזשורזש, שהתמכר כולו לעסקי מרוץ־הסוסים והיה חבר וותיק של איזיאום־קלוב; חוץ מפראנסי, שהשתלמה בנגינה בקוֹנסֶרוַטוֹריוּם אשר בקינגס־רוד ועדיין היתה כרוכה אחרי ה“מאהבים” שלה והזמינה אותו לריקודים; חוץ מחופימיה, שדרה בבית אביה ניקולאס ולא פסקה להתאונן עליו; וחוץ מאותם “תאומי־סיאם” דזישלס ודזשמס היימן. בני הדור השלישי לא היו מרובים ביותר: דזשוליון־הבן הוליד שלושה, וויניפרֶד דארטי ילדה ארבעה, ניקולאס הצעיר כבר הוליד ששה, לרודזדר־הבן היה ילד אחד, למאריאן טוויטימן – ילד אחד, ולדזשון היימן – שניים. ואולם האחרים מששה־עשר הנשואים, היינו – סומס, רחל וסיסילי בני דזשמס; יוסטייס ותומאס בני רודזשר; ארנסט, ארטשיבאלד ופלוֹרֶנס בני ניקולאס; אוגוסטוס ואנאבֶּל ספּנדר בני היימן – הוציאו את שנותם לבטלה ולא הקימו זרע.

הנה כי כן נולדו לעשרת הפורסייטים הזקנים עשרים ואחד פורסייטים צעירים; ואולם עשרים ואחד הפורסייטים הצעירים לא הולידו עד עכשיו אלא שבעה־עשר צאצאים, וכבר ברי היה שהמנין הזה אינו עתיד להתרבות במידה ניכרת. מומחה לסטאטיסטיקה וודאי היה אומר ששיעור הלידה תלוי במידת הרבית שאדם מקבל בעד ממונו. פורסייט הסב, שהיה חי בראשית המאה התשע־עשרה, היה מקבל בעד ממונו עשרה אחוזים למאה, ולפיכך הוליד עשרה בנים. אלה העשרה, פרט לארבעה מהם שלא היו נשואים ופרט לדזשוליי, שבעלה מת כמעט לאחר נשואיה, היו מקבלים בדרך ממוצעת בעד ממונם מארבעה ועד חמישה אחוזים ולפי השיעור הזה היו פרים ורבים. עשרים ואחד הבנים שהולידו לא היו מקבלים עכשיו אלא שלושה אחוזים למאה משטרי המלוה הממלכתית שבהם נתנו אבותיהם על פי רוב את הסכומים שקצבו להם בצוואה, כדי לפטרם ממס הירושה, ושישה מהם הולידו יחד שבעה־עשר ילדים או שנים וחמש שישיות לאיש.

אמנם היו עוד סיבות אחרות למיעוט־לידה זה. חוסר הביטחון בכוח עצמם וביכולתם לרכוש רכוש, המשמש מידה טבעית באדם שסיפוק צרכיו מובטח למדי, יחד עם ההכרה שאבותיהם יאריכו ימים ולא ימותו במהרה, עַשָאוּם זהירים ביותר. כשאדם מטופל בבנים והכנסתו אינה מרובה, מן ההכרח הוא שימעט את תביעות טעמו וינמיך את הדרגה של חיי הרווחה; מה שמספיק כל צרכו בשביל שנים אינו מספיק בשביל ארבעה, וכיוצא בזה – ובכן מוטב להמתין ולראות מה תהא על אבא. חוץ מזה חביב על אדם לחיות חיי חופש באין מעצור. תחת להעמיס על צווארם עול בנים הם ביכרו לראות נחת בעולם הזה בעצמו על פי התורה הרווחת ב“סוף המאה”,ככל אשר קראו לאותה התקופה. מי שהולך בדרך זו, מובטח הוא שימנע עצמו מסכנה ושתהא היכולת בידו לסגל לו אבטומוביל. ואמנם יוסטייס כבר רכש לו אבטומוביל, אלא שהנסיעה בו טילטלה את גופו טלטלה איומה ושיברה את אחת משיניו הקדומות; והואיל וכך מוטב היה להמתין עד שהמרכבות הללו תהיינה מעט יותר מתוקנות ובטוחות – ובין כה וכה – אַל להוסיף להוליד בנים! אפילו ניקולאס הבן גזר על עצמו פרישות ובמשך שלוש שנים לא הוסיף שם תוספת על ששת הילדים שלו.

ואולם ההתנוונות הכללית של הפורסייטים, או מוטב שנאמר ההתפוררות שלהם, אשר כל מה שנאמר כאן היה משמש לה סימן מובהק, עדיין לא הגיע לידי מידה גדולה כזו לעכב אותם מלהתכנס יחד בשעה שרודזשר נפטר מן העולם בשנת 1899. ימות החמה של השנה היו ימים נאים מאין כמוהם, ולאחר המנוחה הנעימה שהתענגו עליה בחוץ לארץ ועל שפת הים חזרו כולם ללונדון, והנה נמלך דודזשר ועשה מעשה מוזר כדרכו והפיח פתאום את נשמתו בביתו אשר בפרינסס גארדנס. בביתו של רודזשר היו מתלחשים עליו ביגון שכל ימיו היה להוט אחר האכילה בצידה נפרזה – וכי לא העדיף, למשל, בשר־איל גרמני מכל צלי־אש אחר שבעולם?

בין כך ובין כך והקבורה שלו נערכה ברוב הדר, ובשעה שסומס פורסייט חזר מבית הקברות סר כמעט בדרך מיכאנית אל בית דודו טימותי אשר בבייזווֹטר־רוֹד. “אותן הזקנות” – הדודה דזשוליי והדודה הסטר – וודאי משתוקקות לדעת את מעשה ההלוויה לפרטיו ומן הצורך לסיח להן את הכל, אביו דזשמס שהיה בן שמונים ושמונה, לא השתתף בהלווייה מפני החשש שמא תייגע אותו; ואשר לטימותי, הרי מסתבר מאליו שלא הלך אחר המיטה, ובכן ליווה את המת רק אחד מאחיו, הלא הוא ניקולאס. ובכל זאת התכנסה ובאה ללווייה חבורה גדולה, והדודות דזשוליי והסטר וודאי ינעם להן לשמוע זאת. ואולם למחשבה טובה וודאי נטפלה גם אותה התשוקה להפיק תועלת מכל דבר שהיתה אחת המידות המובהקות של הפורסייטים, ולא של הפורסייטים בלבד אלא של היסודות הבריאים אשר בכל אומה ואומה מנהג זה, לשיח ולספר בכל עסקי המשפחה בביתו של טימותי אשר בבייזווֹטר־רוד, ירש סומס מאביו, שהיה רגיל לבקר את אחיותיו אשר בבית טימותי לכל הפחות פעם אחת בשבוע, ומן ההרגל הזה לא זז אלא בהיותו בן שמונים ושש, לאחר שתש כוחו ושוב לא יכול לצאת מביתו בלי עזרתה של אמילי אשתו. ללכת לשם עם אמילי לא רצה, משום שלא ראה תועלת בדבר: כלום יכול אדם לסיח עם מי שהוא שיחה של ממש בעוד אשתו לנגדו? כדומה לדזשמס בימים מקדם נטל לו גם סומס זמן ללכת לשם כמעט בכל יום ראשון בשבוע והיה יושב בחדר־האורחים הקטן, שנתקשט על ידו בהרבה כלי־חרסינה, אם גם לא מן המין המובחר כאותם של עצמו, ובשתי תמונות מפוקפקות של בַּארְבִּיזון, שנתן לדודותיו במתנה בימי חג־הלידה. הוא עצמו עשה בזמנו עסקים מצויינים בתמונותיו של בארביזון, אלא שזה שנים אחדות שנגרר אחר מַאריס, איזרָלס וּמוֹו והיה מקוה שתמונותיהם של הציירים הללו עתידות להכניס לו ריווח עוד יותר גדול. בבית שעל שפת הנהר, בקרבת מְפִלדֶרהֶם שהוא היה דר שם עכשיו, ערך לו אוסף של תמונות שהיו תלויות ומוארות יפה ושכל סוחרי־תמונות שבלונדון היו מכירים אותן. הן היו משמשות גם כוח־המושך למסיבות, שאחותו וויניפרד דארטי או רחל היו מתקינות לו לפעמים בביתו ביום הראשון לאחר הצהרים. שהרי אף על פי שהיה ממעיט בדיבור בשעה שהראה את תמונותיו לבריות, בכל זאת היתה בטיחות־הרוח המוחלטה שלו עושה רושם של אורחיו, אשר ידעו היטב שהוא זכה לפירסום לא בשביל טעמו האסתיטי בלבד, אלא בשביל כשרונו לראות מראש מה יהא שווין של התמונות בשוק לעתיד. כשהיה בא לבית טימותי, היה כמעט תמיד מספר שם מעשה בניצחון שניצח את אחד מסוחרי־האמנות, וצהלת השמחה, שצהלו דודותיו בגאוה לשמע ההצלחה הזאת, גרמה לו קורת רוח, ואולם הפעם, כשבא לכאן מן ההלווייה של רודזשר והוא לבוש את תלבשתו הנאה והשחורה – שאמנם לא היתה שחורה ביותר, משום שסוף סוף דוד אינו אלא דוד ונפשו מאסה את כל הפרזה של רגש – הפעם היתה רוחו עסוקה בענינים אחרים לגמרי. הוא נשען לאחוריו על גב הכורסה והציץ ממעל לחוטמו אל הכתלים הכחולים כעין השמים והתפושים במסגרות־זהב והיה שרוי בשתיקה גדולה. אם משום שבא מלוויית־מת ואם משום סיבה אחרת, בין כך ובין כך ופרצוף־הפנים הפורסייטי שנתייחד לו נתגלה באותו הערב בכל הסגולות המעולות שבו – פרצוף־פנים מארך ושטוח עם לסתות, אשר אילו הופשט הבשר שעליהן היו נראות גידלות־מידה ביותר: כללו של דבר, פרצוף־פנים סנטרֶני שלא היה מכוער כל עיקר. היום הרגיש במידה יתירה מאשר בשאר הימים, שטימותי הוא אדם עיקש שאין לו תקנה ודודותיו שקועות עד להבהיל בעולמו של הדור הישן. הענין היחידי שהיה רוצה לדבר עליו – היינו מצבו כאדם עגוּן ובלתי־גרוּש – היה דבר שאין מסיחים עליו. ואף על פי כן העסיק הענין הזה עכשיו את דעתו יותר מכל שאר הענינים שבעולם. הדבר אירע אך בימי אביב זה: אז צמח בלבו רגש חדש, שעורר אותו לעשות מעשה, אשר כפי שידע היטב לא היה אלא מעשה־שטות לגבי איש פורסייטי בן ארבעים וחמש. בזמן האחרון נתחוור לו יפה שהוא “הולך ומצליח”. רכושו, שכבר היה מסויים כל צרכו בזמן שהתחיל בונה ברובן היל אותו הבית, שגרם תקלה לנשואיו עם אירין, גדל ועצם במידה מפליאה במשך אותן שתים־עשרה השנים שחי חיי בדידות והתמכר אך לעסקיו בלבד. היום עלה הונו לסכום של יותר ממאה אלף לירות ולא היה לו למי להניחו – לא היתה מטרה לאמתה, שבשבילה כדאי היה לו להוסיף להתעסק במה שהיה משמש דתו ואמונתו. אפילו אם יְמָעֵט ויצמצם את מאמצי יגיעו להרבות את הונו, הרי ממון מוליד ממון והוא הרגיש שיהיה בידו סכום של מאה וחמישים אלף קודם שיתן את דעתו לכך. סומס היה מחבב תמיד חיבה יתירה את חיי המשפחה והיה מתאווה לבנים, אבל תשוקתו זו היתה חבויה ומוצנעת בקרבו, משום שלא עשתה פרי והיתה לבטלה; ואולם עכשיו, כיון שהגיע ל“מרום פיסגת החיים”, חזרה וניעורה בלבו. חמדת יפיה הוודאי של נערה אחת נתנה לתשוקתו זו צורה של ממש וכיוונה אותה למטרה ברורה ובזמן האחרון סופה שנפכה לנטייה עזה.

ואותה נערה הייתה פראנצית אשר כנראה לא היתה עשויה כלל להקל דעתה או לבוא בברית שאינה כשרה. ולא עוד אלא שסומס גופו לא רצה להעלות את המחשבה הזאת על דעתו. במשך כל אותן השנים הארוכות של נזירות מאונס הוא טעם בצנעה את טעם הזוהמה של חיי אשות שממין זה ותמיד היתה מאוסה עליו, משום שהיה בחרן וחוש החוק והסדר היה מוטבע בו מלידה. הוא לא ביקש לו קשרי אהבים מסותרים. הוא יכול לקדש את אנט בבית המלאכות האנגלית שבפאריז ולערוך עמה מסעות במשך חדשים אחדים, וכשיבוא עמה בחזרה, תהיה כולה בדילה ומופרשה מחייה לשעבר, אשר לאמתו של דבר לא היו כבודים ביותר, שכן לא היתה אלא גזברית היושבת אצל הקופה של בית־אוכל אשר לאמה בסוֹהוֹ². הוא יכניס אותה אל ביתו אשר בקרבת מפלדורהם ושם תהיה שוררת כמלכה בנוי המיוחד לה ובטוב טעמה הפראנצי. בבורסה הפורסייטית ובקהל ידידיו תהי מתהלכת השמועה שנזדמנה לו במסעיו נערה פראנצית נחמד והוא נשא אותה לאשה. דבר היות לו אשה פראנצית עתיד להשרות עליו מעין זוהר של רומנטיקה ותפארת ידועה. אמנם כן! הדבר לא עורר שום חששה בלבו ומצד זה לא היה שום עיכוב; ואם היה דואג באותה שעה, הרי אין זה אלא מפני מצבו הארור שעדיין עגון הוא ולא התגרש מאשתו, – ומפני השאלה שמא לא תרצה בו אנט, שאלה שלא ערב את לבו לנגוע בה עד שיוכל להציע לפניה עתיד ברור ומזהיר.

בשבתו בחדר האורחים של דודותיו כמעט שלא קלטו אזניו את השאלות הרגילות שלהן: השלום לאבא היקר? וודאי אינו יוצא מפתח ביתו עכשיו כשהאויר נשתנה והריהו קריר כל כך? יואיל־נא סומס להגיד לו, שהסטר נוכחה כי עלי דָקרָניה יפים מאין כמוהם למכאובות שבצדה – תחבושת אחת לשלוש שעות ועליה כריכה של פלאנֶיל אדום. ואפשר שיטעם מקצת ממשרת השזיפים המובחרה שלהן – השנה עלתה יפה והריהי טעימה ביותר ופעולתה מפליאה. אח! ועל אודות משפט דארטי – וכי שמע סומס על הפגעים הקשים, שגרם לוויניפרד היקרה בעלה מוֹנטגיוּ? טימותי סבור, שהיא זקוק באמת לעזרה ולמגן. אומרים, שהוא נתן חלק מתכשיטיה של וויניפרד לאחת הרקדניות – אלא ששמועה זו טרם נתבררה כל צרכה. מעשה זה הריהו דוגמה רעה לוֶול היקר, המתעתד להיכנס לאוניברסיטה, וכי עדיין לא שמע סומס את המאורע הזה? אם כן עליו ללכת מיד אל אחותו ולחקור ולדרוש את הדבר! ומה דעתו של סומס על אותם הבורים? כלום באמת יתקוממו? המאורע הזה הביא את טימותי לידי דאגה גדולה. הרי השער של שטרי־המלוה היה כל כך גבוה והוא השקיע בהם ממון הרבה. וכי סבור סומס שהם יוזלו לכשתפרוץ מלחמה? סומס נענה בראשו. אבל הרי הצרה לא תימשך ובמהרה תחלוף. לולא כן עתידה היא לפגוע פגיעה קשה במצבו של טימותי. והרי גם אביו היקר של סומס עתיד להינזק על ידה הרבה לעת זקנתו המופלגה. אשרי רודזשר המסכן שנפטר מן החרדה והדאגה הנוראה הזאת! והדודה דזשוּליי מחתה במטפחת קטנה את הדמעה הגדולה שאמרה להתגלגל על פני קמטי־הרוגז הקבועים של לחיה השמאלית, שהיתה עכשיו כולה בלה מזוקן, היא נזכרה ברודזשר היקר ובמעשיו הזרים והתמוהים ובמנהגו לדקור אותה במחטים בשעה שהיו עדיין ילדים קטנים. הדודה הסטר, שהיתה משתקדת תמיד למנוע דברים שאינם טעימים, התכוונה להטות את השיחה לענין אחר וענתה ואמרה: וכי סבור סומס שמיסטר טשמברלן יתמנה עכשיו לראש המיניסטרים? הוא ישים קץ למהומות חיש מהר. היא מתאווה שיגלו את קריגר הזקן אל סט.־הילינה. היא עדיין זוכרת יפה את דבר השמועה על מיתתו של נאפוליון ועל הרווחה שהביאה שמועה זו לזקנו של סומס. אמנם היא ודזשויליי – “יקירי, אנו היינו עדיין תינוקות קטנות לבושות מכנסים זעירים” – טרם הבינו אז את המאורע לכל ערכו.

סומס נטל כוס תה שהגישה לו ולגם אותה לגימה מהירה ואבל שלושה מאותם תופיני־השקדים, שבשבילם נתפרסם בית טימותי לשבח, חיוך שפתיו הדק, החיוור והגאוותני התעמק משהו. אכן אמת הדבר, בני משפחתו לא נשתנו ועדיין קרתנים הם כמו שהיו, אף על פי שסיגלו להם בתים הרבה בלונדון. בימים האלה שהכל מתרוצץ קדימה בחפזה, נזדקר ובלט הפרוביניציאליסמוס שלהם במידה יתירה מאשר קודם לכן. ניקולאס הזקן עדיין היה מצדד בזכות המסחר החפשי והיה חבר לאותו בית־מקלט הקדמוני של הליבראליסמוס, הקרוי רימוּו־קלוב – אף על פי שיתר חברי הקלוב וודאי כבר נעשו כמעט כולם קונסרווטיבים, שאילמלא כן לא יכול היה להימנות עליו; ועל טימותי אומרים שעדיין הוא חובש לראשו מצנפת־לילה.

הדודה דזשוליי פתחה את פיה והתחילה מדברת שוב. היא אמרה שסומס מראהו טוב ורענן וכמעט שלא נזדקן אף משהו מיום מותה של הדודה אן, בזמן שהכל נתכנסו יחד בבית זה, דזשוליון היקר וסוויתין היקר ורודזשר היקר. כאן עצרה במלים וצדה את הדמעה שנתגלגלה ועלתה בקמטי־הרוגז אשר בלחיה הימנית. – “השמעת, השמעת בזמן מן הזמנים דבר על אודות אירין?” ניכר היה שהדודה הסטר רצתה שוב להתערב בדבר ולעצור בה לבל תוסיף לדבר. אכן כך דרכה של דזשוליי להפליט מפיה דברים שאינם במקומם! באותה שעה חלף החיוך מעל פני סומס והוא העמיד את כוסו על השולחן. הנה נגעה זו בענין הקרוב ללבו ביותר, ואולם למרות תשוקתו לספר בענין זה, אי אפשר היה לו בכל זאת להשתמש בהזדמנות שבאה לידו.

הדודה דזשוליי הוסיפה ואמרה בחפזון:

“אומרים, שדזשוליון היקר הוריש לה מתחילה את הסכום של חמישה־עשר אלף הוֹרשה גמורה, ואולם לאחר זמן נמלך וראה, שאין זה מן היושר ולפיכך הניח לה רק את הרבית של הסכום לכל ימי חייה”.

השמע, סומס, את הדבר הזה?

סומס נענע בראשו.

“דזשוליון, בן דודך, נתאלמן עכשיו מאשתו. הוא האפוטרופוס שלה; וודאי אתה יודע זאת?”

סומס נד בראשו לשם תשובה שלילית. אמנם הדבר היה ידוע לו, אבל הוא לא רצה לגלות שהוא נותן דעתו לענין זה. הוא לא נפגש עם דזשוליון־הבן מיום מותו של בוזיניי.

“וודאי הריהו עכשיו באמצע שנותיו”, הוסיפה ואמרה הדודה שזשוליי כשהיא תפושה במחשבות. “הבה אעשה חשבון; הוא נולד בשעה שדודך היקר היה דר במַאוּנט־סטריט, זמן הרבה קודם שהשתקע בבית אשר בסטנהוֹפ־גייט – הדבר היה בחודש דצמבר שנת 47. בעצם הזמן שלפני הקומונה. ובכן הריהו עכשיו למעלה מבן חמישים! כמה תמוה הדבר! הוא היה ילד נחמד כל כך וכולנו התגאינו בו; הוא היה הראשון לכולכם!” הדודה דזשוליי נאנחה וקווצה אחת מקווצות שערה, שלא היה כולו של עצמה, נתרופפה ונתבדלה. ראתה זאת הדודה הסטר ורעדה קלה עברה את גופה. סומס קם ממקומו; הוא גילה בעצמו באותה שעה דבר שהתמיה אותו הרבה. הוא הרגיש פתאום, שהפצע הישן של גאותו ושל חשיבות־עצמו עדיין לא העלה קרום. הוא בא לכאן לדבר על מצבו הקשה, שידיו אסורות ואינו בן־חורין, – ומה עלתה לו? הוא נזדעזע ונרתע לאחוריו מפני הנגיעה שנגעה בשאלה זו דודתו דזשוליי, שהיתה מפורסמה בשל מידתה לדבר דברים שלא בעתם.

“אהה! מה לך סומס? וכי אומר אתה ללכת כבר?”

סומס חייך קצת ברוגז וענה ואמר:

“הן, אני הולך. היינה שלום. ברכת שלום לדודי טימותי!” והוא אצל נשיקה קרה למצחותיהן, אשר קמטיהם נראו כמתדבקים בשפתיו כאילו היו מבקשים שישבית ויכלה אותם בנשיקות פיו, ונפטר והלך לו. הן הביטו אחריו בפנים מזהירות – כמה גדולה נדיבות לבו של סומס מחמד נפשן, שבא לבקר אותן היום, בשעה שרוחן מרה עליהן! מתוך רגש עוקץ של חרטה ירד סומס מעל המדרגה שריח נעים של כֶפוּר ושל יין פוֹרתֶר היה נודף שם תמיד, הלא הוא הריח של בית שרוח מפלשת אינה רשאית לעבור שם. זקנות עלובות, – הוא לא רצה לצער אותן! אבל בצאתו אל הרחוב שכח אותן מיד, שכן שוב קמה לפניו תמונתה של אנט ושוב התחילה להציק אותו המחשבה על המכשולים הארורים שהקיפוהו. מפני מה לא עמד על דעתו ולא דרש גירושין בשעה שאותו בוזיניי העלוב נהרג והיה המון ידים מוכיחות את אשמתה! והוא נפנה והלך אל בית דירתה של אחותו וויניפרד דארטי אשר בגרין־סטריט, בשכונת מייפיייר.

פרק שני: “אִישׁ הָעוֹלָם” פּוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ לוֹ

אכן תימה גדולה היה הדבר, ש“אדם מן העולם” המשועבד לחליפות הגורל ותהפוכותיו, כגון מוֹנטגיוּ דארטי, עדיין היה דר באותו הבית, שהיה דר בו זה עשרים שנה, אלא שעלינו לדעת ששכר־הדירה, המסים ודמי בדק הבית היו משתלמים מכיסו של חותנו. על־ידי המעשה הפשוט ורב־הנדיבות הזה המציא דזשמס פורסייט לחיי בתו ונכדיו יציבות וביטחה ידועה. שהרי סוף סוף אין ספורטאי נלהב כדארטי יכול להתקיים בלי דירה, ואם זכה שתמך על ראשו קורת־בית בטוחה, הרי זו מעלה יתירה שאין לה ערוך. כל אותה השנה היה מתון והגון שלא כדרך הטבע, עד שהתרגשו עליו המאורעות של הימים האחרונים. ומשום מה היה מתנהג כהוגן? משום שסיגל לו מחצית חלק באחת הסוסות של רודזשר, שהתמכר כולו לעסקי מרוץ־סוסים, לצרתו ולהוותו של רודזשר המוטל עכשיו דומם בקבר. אותה הסוסה היתה אמיצה ובת שלוש, ומפני טעמים שונים לא גילתה מעולם את צורתה האמתית. מאחר שנעשה דארטי חצי בעליה של בהמה זו, שעתידות טובים היו צפויים לה, נתגלה פתאום כל האידיאליסמוס שהיה חבוי באחת הפינות שבלבו של דארטי, כשם שהוא חבוי בלבו של כל אדם, ושם עליו רסן ועצר ברוחו כל אותם החדשים האחרונים, אם יש לו לאדם תקוה טובה שכדאי לו לחיות בשבילה, הריהו נעשה מתון וצנוע עד להפליא; ותקותו של דארטי באותו הזמן היתה באמת טובה מאוד – שַׁאנסים מובחרים, שלושה כנגד אחד, לזכות במרוץ הסוסים שבעונת הסתיו. זאת ועוד אחרת. לבו של דארטי, שהיה עכשיו בן ארבעים וחמש, נטה באותו הזמן אחר רקדנית אחת. תאותו לא היתה תאוה פחותה, אלא שבלי ממון, היינו בלי ממון הרבה, עתידה היתה להישאר אהבה אפלטונית ואוורירית כשמלות הקלילות של אותה הרקדנית; ודארטי היה תמיד מחוסר ממון ולא היה מתקיים אלא קיום עלוב ממה שקיבל בהפצרות מידה של וויניפרד, או ממה שלווה ממנה. וויניפרד זו היתה אשה אמיצת אופי, שהחזיקה בו משום שהיה אבי ילדיה ומשום שעדיין הגתה הערצה קלה ליפי מראהו, שצודד את לבה בנערותה. היא יחד עם בריות אחרות שהיו מַלווים לו משהו, וכמו כן ההפסדים שהיה מפסיד במשחק הקלפים ובמרוץ־הסוסים (אכן פלא הוא שיש בני אדם חרוצים היודעים להפיק תועלת לעצמם מן ההפסדים שלהם) היו משמשים המקור היחידי של אמצעי קיומו; כי דזשמס היה עכשיו זקן ונרגז ביותר ואי אפשר היה לו להטרידו ולפנות אליו בבקשות, וסומס היה קשה כחלמיש וידו קפוצה. לא יהא זה מן ההפרזה אם נאמר, שזה כמה חדשים שדארטי לא היה חי אלא על התקוה בלבד. הוא לא היה להוט מימיו אחר הממון לשם ממון והיה בז תמיד לפורסייטים על הזהירות שנהגו להשקיע את ממונם בדברים של ערך, אף על פי שהיה משתדל להשתמש בו שימוש מרובה עד כמה שידו מגעת. הממון היה חביב עליו רק משום שעל ידו יכול אדם להקנות לעצמו תענוגות הגוף.

“אין ספורטאי לאמתו משגיח בממון”, היה רגיל לאמור לאחר שראה שלא יעלה בידו ללוות חמש מאות לירות והיה מסתפק במלוה של עשרים וחמש. אכן אדם נחמד ונעים היה אותו מונטגיוּ דארטי: “אבן חן” היה, כמו שאמר עליו דזשורזש פורסייט.

והנה אתא יום־המירוץ, שהיה היום האחרון לחודש ספטמבר. באותו היום היה הבוקר נאה ומזהיר, ודארטי, שבא לניוּ־מארקיט בלילה שעבר, לבש מכנסים של אריג בעל ריבועים, עלה על אחת הרמות כדי להשקיף משם על המרוצה האחרונה של מחצית הסוסה שלו. אם היא תזכה, יכניס אל כיסו שלושת אלפים – שכר עלוב בעד הפרישות והסבלנות שלו במשך כל אותם השבועות רבי־התקוה, שבהם הרגילו והתקינו את הסוסה למרוץהתחרות. ––

יש בחייו של אדם רגעים של מפח נפש, אשר אם בעל רגש אתה הרי אתה מזדעזע מפניהם ולא תקום בך רוח לתארם. ולפיכך די לי אם אוֹמַר, שאחרית הדבר רעה. הסוסה של דארטי באה לידי כשלון והוא הפסיד את ההמראה.

ומה רבו המאורעות שאירעו מיום האיד הזה עד אותו היום שסומס נפנה והלך אל גרין־סטריט!

אם אדם כגון מוֹנטגיוּ דארטי חי במשך חדשים חיים של נזירות ופרישות מתוך נימוקים רבי־ערך וסופו שאינו מקבל שכר על כך, אין הוא מקלל את אלוהים ומת, אלא מקלל את אלוהים וחי, לצרתה ולהוותה של משפחתו.

וויניפרד – אשה אמיצת־לב, אבל קצת יותר מדי מודרנית – אשר התענתה תחת ידו עשרים ואחת שנה רצופות, לא העלתה מעולם על דעתה שהוא עלול לעשות מה שעשה עכשיו. כדומה להרבה נשים אחרות סבורה היתה שהיא יודעת את כל מעשיו הרעים ביותר, אלא שעדיין לא ידעה מה יהא טיבו לכשיגיע לשנת הארבעים וחמש לימי חייו, לכשיתקוף עליו יצרו וכדוגמת גברים אחרים יאמר לעצמו: אם לא עכשיו, אימתי? בשני לאוקטובר בדקה את קופסת התכשיטים שלה ולגודל חרדתה ראתה שנעלם נזר־התפארה של תכשיטי־הנשים אשר לה – המרגליות, שנתן לה מונטגיו במתנה בשנת 1886, לאחר שילדה את בנדיקט, ואשר דזשמס אנוס היה באביב שנת 1887 לשלם את מחירן כדי למנוע שערוריה. היא פנתה מיד אל בעלה ושאלה בעצתו מה לעשות. הוא נהג קלות בענין זה וגימגם מה שגימגם: אין דבר, וודאי תמצאינה! אבל היא ענתה קשות ואמרה: “טוב איפוא, מוֹנטי, הנני ללכת אל המשטרה בעצמי”,ומיד נאות להיזקק לענין זה ולטפל בו. אבל כך טיבה של ההחלטה הגמורה שאדם מחליט להוציא דבר אל הפועל, שהיא עשויה להיבטל בכוחה של לגימה! באותו הלילה חזר דארטי הביתה כשהוא מתרגז ומתעקש בקולי קולות ואינו חושש למאומה. אילו היה המצב כתיקונו, היתה וויניפרד נועלת את דלתה ומניחה לו לפכח את שכרונו מתוך שינה, אבל כיון שהיה לבה חרד על המרגליות שלה, המתינה לו ויצאה לקראתו. הוא הוציא מכיסו אקדוח קטן וניגש אל השולחן ואמר לה, שלא איכפת לו כלל אם תחיה, ובלבד שתנהוג במנוחה ובהשקט; אבל נפשו הוא קצה בחיים. וויניפרד שעמדה אצל הצד השני של השולחן החזירה לו:

“רב לך, מונטי, אל תשתטה. ההודעת על דבר האבידה במשטרה?”

דארטי כונן את פי האקדוח כנגד חזהו ולחץ פעמים אחדות את המַקוֹש. הנשק לא היה מטוען. הוא הפיל אותו מידו מתוך מארה כשהוא מגמגם: “למען הילדים” וצנח על אחת הכורסאות. וויניפרד הרימה את האקדוח והגישה לו מעט מי סוֹדה. המים פעלו עליו פעולת־קסם והוא פתח שוב את פיו ואמר: גורל חייו המר לו; וויניפרד לא הבינה לרוחו מעולם. אם אין לו רשות לקחת את המרגליות שנתן לה במתנה, למי איפוא הרשות לכך?. המרגליות ניתנו לאותה הסייחה ההיספאנית. אם וויניפרד מערערת כנגד הדבר, ינחר – את – גרונה. בשל מה כל הרעש הזה?

וויניפרד, שלמדה את מידת השליטה בעצמה באסכולה קשה, נתנה בו את עיניה ואמרה: “הסייחה ההישפאנית! ובכן אתה מכוון לאותה הריבה שראינוה מרקדת בבאליט שבפאנדימוניום? אם כן, גנב ונבל אתה”. הדברים האלה היו המעמסה הכבדה האחרונה שהוטלה על לב כבד־עוון. דארטי קפץ מעל הכורסה שלו ובזכרו את מעשי הגבורה של ימי נערותו תפש בזרוע אשתו ועיקם אותה. וויניפרד נשאה את יסוריה באומץ; עיניה זלגו דמעות, אבל היא לא השמיעה אף הגה. היא המתינה רגע אחד עד שכוחו רפה, ומיד חלצה ידה; אחר נסוגה אל העבר השני של השולחן, ששימש מחיצה ביניהם, הפליטה מבין שיניה: “מנוול אתה, מונטי!” היא הניחה את דארטי וקצף על שפמו השחור ועלתה אל חדרה. לאחר שנעלה את הדלת, רחצה את זרועה במים חמים וכל הלילה היתה מוטלת ערה והירהרה במרגליות שלה המקשטות את צוארה של אשה אחרת, ובשכר שקיבל בעלה בעד המתנה הזאת.

“איש־העולם” הקיץ בבוקר משנתו מתוך רגש, שהוא קיפח את עולמו, ומתוך זכר קלוש שכינוהו “מנול”. הוא ישב כחצי שעה בדימדומי שחר על הכורסה שהוא ישן עליה. חצי שעה מלא עוני ומצוקה כל כך אולי לא עבר עליו בכל ימי חייו, אפילו אדם כדארטי מזדעזע מפני הסוף הממשמש ובא. וגלוי וידוע לו, שסופו הגיע. שוב לא יישן לעולם בחדר־האוכל שלו ולא ייקץ לאור היום המסתנן דרך הווילאות, שוויניפרד קנתה אותן בבית המסחר של ניקֶנס וזשארוויי בכספו של דזשמס. שוב לא יוסיף לאכול כליות צלויות על שולחן זה העשוי עץ־וורד, כדרכו יום יום לאחר שהוא משפשף את גופו בצוננים ורוחץ בחמים. הוא הוציא את תיק־הניירות שלו מתוך כיס־החזה של בגדו, ארבע מאות לירות בשטרות של חמש ועשר לירות – שארית הפליטה של חלקו בסוסה, אשר מכר אותה אמש במזומנים לדזשורוש פורסייט. הבֹּאליט יוצא מחרתיים לבואינוס־אירס וגם הוא יִלָוְה אל המקהלה. בעד המרגליות עדיין לא קיבל את שכרו משלם; לפי שעה לא טעם אלא את הפרפרת שלפני הסעודה.

הוא התגנב ועלה למעלה. הוא לא ערב את לבו לרחוץ באמבטי או להתגלח אלא החליף את בגדיו וחבש בחשאי במזוודה את כל מה שיכול לחבוש. אכן צר היה לו עד מאוד לעזוב כל כך הרבה זוגות נעלים מבהיקות, אלא שאי־אפשר היה לו בלי קרבן. אחר נטל מזודה בכל אחת מידיו ויצא אל המסדרון. הבית היה שרוי במנוחה גמורה – אותו הבית, שבו נולדו לו ארבעת ילדיו. רגש משונה תקף באותה שעה את נפשו כשעמד כאן לפני הדלת של חדר אשתו, אשר לפנים היה מוקיר אותה ואולי גם אוהב אותה, ואשר עכשיו כינתה אותו “מנוול”! זכר הכינוי הזה אימץ את רוחו והוא זז ופסע הלאה כשהוא מהלך על קצות אצבעותיו; אבל כיון שהגיע אל הדלת השניה, היה קשה לו עוד יותר לעבור עליה. אותו החדר היה חדר בנותיו. אמנם מוֹד נמצאה עכשיו בבית־החינוך, אבל אימוֹגֶן וודאי שוכבת פה במיטתה וישנה; ועיניו של דארטי רטבו מדמעה. מארבעת הילדים היתה היא היחידה שדמתה אליו ביותר בשערה השחור ובעיניה החומות והקורנות. ילדה נחמדה, זה עתה בגרה! הוא העמיד על הקרקע את שתי המזודות שבידיו. וויתור זה, שהוא מוותר על אבהוּתוֹ כמעט כמשפט, ציער אותו הרבה. אור הבוקר הגיה את פניו שהביעו התרגשות־נפש לאמתה. אבל לא רגש מעין חרטה הסעיר את רוחו באותה שעה, אלא רחשי־אב והיגון האצור ברעיון שהוא “הולך לבלי שוב”. הוא הרטיב בלשונו את שפתיו החריבות והיסוס גמור שיתק רגע אחד את רגליו העטופות מכנסיים של אריג משובץ בריבועים. אכן רגע רע ומר הוא לאדם להיות אנוס לעזוב את ביתו! “ארור היום הזה!” לחשו שפתיו, “מעולם לא פיללתי שהדברם יגיעו לידי כך”. קול שאון ותנועה שנשמע מלמעלה הודיע שהמשרתות מתעתדות לקום מעל משכבן. ומיד תפש את שתי המזודות שלו וירד חרש מעל המדרגה. לחייו היו רטובות מדמעה וידיעתו את הדבר המציאה לו תנחומים, כאילו מצא בזה הוכחה שהקרבן שהוא מקריב הריהו קרבן גדול לאמתו. הוא שהה שעה קלה בחדרים שלמטה כדי לאסוף ולחבוש את כל הסיגאריות שהיו לו, ניירות אחדים, מגבעת מתקפלת, נרתיק של סיגאריות עשוי כסף וספר מורה דרך. אחר מזג לו כוס וויסקי חריף מעורב במי־סודה, הצית סיגאריטה ועמד מתוך היסוס לפני תמונה פוטוגראפית של שתי בנותיו, שהיתה קבועה במסגרת של כסף. תמונה זו היתה שייכת לוויניפרד. “אין דבר”, אמר בלבו, “היא יכולה להזמין לעצמה תמונה אחרת, ואני איני יכול לעשות זאת!” והוא נטל את התמונה ותחב אותה אל אחת המזודות. אחר חבש לראשו את מגבעתו, לבש את מעילו, נטל שני מעילים אחרים, את המקל־קנה המובחר שלו וסוכך אחד ופתח את פתח הבית. הוא סגר בחשאי את הדלת ויצא החוצה, כשהוא עמוס משא במידה שלא היתה כמותה עד היום הזה, ונפנה אל פינת הרחוב הסמוכה כדי להמתין שם למרכבה משכימה שתעבור ברחוב…

כך פרש מוֹטגיו דארטי בשנת הארבעים והחמש לימי חייו מאותו הבית, שהוא קרא לו ביתו של עצמו…

כשירדה וויניפרד אל החדרים שלמטה וראתה שאינו בבית, היה הרגש הראשון, שניצנץ בלבה באותה שעה, רגש של כעס עמום על שמילט עצמו מן התוכחה הקשה, שערכה והכינה בשבילו במשך כל אותן השעות הארוכות שעברו עליה ללא־שינה. וודאי הלך לו עם אותה האשה אל ניומארקיט או אל ברֵיטון. מעשה נבלה! מכיון שאנוסה היתה להעלים את הדבר מאימוֹגן ומן המשרתות, ומאחר שידעה היטב שאין לגלות את הדבר לאביה משום שעצביו החלושים לא יוכלו לעמוד בו, עמדה והלכה באותו היום לאחר הצהרים אל בית טימותי וסחה את המעשה במרגליות לדודה דזשוליי ולדודה הסטר מתוך בקשה שיהא הדבר שמור בסוד גמור. רק למחר בבוקר הרגישה שהתמונה הפוטוגראפית נעלמה ואיננה. מה משמעותו של דבר? אז בדקה בדיקה מעולה את חפציו של בעלה ומיד ניצנצה מחשבה בלבה, שהוא הלך לבלי שוב עוד לעולם. וכיון שמסקנה זו נתאמתה בידה, עמדה תחתיה בדממה גמורה באמצע חדר־הלבישה שלו, כשהיא מוקפת מגרות וארונות פתוחים לרווחה, וניסה לעמוד על טיב הרגשות שלה באותה שעה. אכן קשים ומרים היו הרגשות הללו! שכן אף על פי שלא היה אלא “מנוול”,הרי היה קנינה שלה, ואי אפשר היה לה שלא להרגיש שקנינה זה אבד לה והיא נעשתה ענייה ודלה. היא נתאלמנה אף על פי שאינה אלמנה, ועדיין אינה אלא בת ארבעים ושתים, מטופלת בארבעה ילדים, נתונה לשיחת הבריות ולמנוד ראש ולרחמים! והוא – בזרועותיה של פרוצה הישפאנית! זכרונות ורגשות מכאיבים וקודרים, אשר דימתה שכבר גוועו ומתו זה כמה, שוב קמו לתחייה בקרבה ותקפו עליה בכוח. היא סגרה בדרך מיכאנית מגרה אחר מגרה, ניגשה אל מיטתה ושכבה עליה והשקיעה את פניה אל תוך הכרים. היא לא בכתה. מה תועיל לה הבכייה? כשקמה מעל המיטה על מנת לרדת לתעודת הבוקר, חשה בנפשה, שרק דבר אחד יכול להקל מעליה את משא יגונה עכשיו, הלא הוא מציאותו והווייתו של וֶול בבית. הוא – בנה הבכור – אשר בעוד חודש ילך לאוקספורד על מנת ללמוד שם על חשבונו של דזשמס, שוהה עכשיו בליטל הֶמפטון כדי להכין עצמו לבחינות. היא ציוותה לשלוח לו טיליגראמה שיבוא.

“עלי לבדוק את ערך מלבושיו”, אמרה אל אימוֹגן; “אינני יכולה להניח שילך אל אוקספורד והוא אינו לבוש כהוגן. הנערים שבאוקספורד מקפידים על תלבושת הגונה”.

“הרי וול יש לו המון בגדים”, החזירה לה אימוגן. “הריני יודעת זאת, אבל בגדיו טעונים בדיקה הנני מקווה שיבוא”.

“וודאי בוא יבוא כחץ מקשת, אמא, אבל חוששת אני שמא יכשל על ידי כך בבחינה שלו”.

“מה לעשות”, אמרה וויניפרד. “אני צריכה לו”.

אימוגן העיפה בפני אמה מבט תמים וערמומי והחרישה. הדבר ידוע, היא קוראה לו על עסקי אבא! ואמנם נבואתה נתקימה; וול בא בשש שעות “כחץ מקשת”.

פוביליוס ווַאלריוס דארטי הצעיר היה משמש מעין בן תערובת של פוחז ופורסייטי. ואין תימה בדבר: עלם שנקרא בשם זה, אי אפשר שלא יהא כך. כשבא לעולם, היתה וויניפרד שיכורה מרוב אושר, ומתוך חשקה להצטיין משאר הבריות עמדה והחליטה, שילדיה יהיו נקראים בשמות שאינם מצוים ואין דוגמתם. (עכשיו הריהי שמחה שקראה לביתה אימוגן ולא תיסבֶּה, כמו שרצתה בשעתה). ואולם דזשורזש פורסייט, שליצן היה כל ימיו, הוא הוא שזיכה את וול בשם שנקרא עליו. היה מעשה ודארטי סעד עמו שבוע לאחר שנולד בנו ויורשו, ובשעת הסעודה סח לו את דבר הרעיון המשונה שעלה על דעתה של וויניפרד.

“קרא לו בשם קַאטוֹ”, אמר דזשורזש, “שם זה יש בו מן החידוש!”

זה עתה זכה בהמראה על סוס שנקרא קאטו.

“קאטו!” חזר דארטי על השם – “אנשי הבית קצת איסטניסים הם – שם זה לא יֵרָצֶה להם, משום שאינו נוצרי!”

“הלוֹ, גש הנה!” קרא דשורזש לאחד המלצרים, שהיה לבוש מכנסים קצרים. הבא לי מן הספריה את האנציקלופדיה הבריטית אות C".

המלצר הביא את הכרך המבוקש.

“הבט וראה מה שכתוב כאן!” אמר דזשורזש כשהוא מורה בסיגארה שלו למקום הנדרש: “קאטו. – פובליוס וואליריוס, לדברי ווירגיל היה יליד לוּד. הרי לך מה שאתה צריך. פובליוס וואליריוס, הריהו שם נוצרי כל צרכו”.

כשחזר דארטי הביתה סח את הדבר לוויניפרד. היא נתמלאה שמחה גדולה. הרי שם זה “נאה” כל כך! ובכן עמדו וקראו לתינוק בשם פובליוס וואליריוס, אלא שלאחר זמן נתגלה הדבר בין הבריות שקאטו־הסוס הוא שגרם להם לכך. ואולם בשנת 1890, כשפובליוס הקטן היה כמעט בן עשר, חדל הדיבור “שם נאה” להיות שגור בפי בני המשפחה ודעתם נתיישבה עליהם; וויניפרד התחילה הוגה ספיקות. הספיקות הללו נתאשרו ונתחזקו על ידי פובליוס הקטן עצמו, כשחזר הלז מבית תלמודו, לאר ששהה שם שנה אחת, התאונן שנפשו קצה בחיים, משום שחבריו היו מכנים “פוֹבּי”. וויניפרד, שהיתה אשה מהירת־החלטה, מסרה אותו מיד לבית ספר אחר ושינתה את שמו ל“וול” והשם פובליוס נידון לגניזה ונימח זכרו.

כשנעשה בן תשע־עשרה היה עלם ישר־קומה, בעל פנים מכוסים כתמי־קיץ, רחב־פה, בעל עינים מזהירות ועפעפים ארוכים ושחורים; על שפתיו היה מרחף חיוך לוקח לבבות והוא היה בקי הרבה בענינים, שלא צריך היה לדעתם, אלא שלא היתה לו שום ידיעה מה המעשה שמוטל עליו לעשות. לא היה כמותו תלמיד, שאך כפשע בינו ובין הגירוש מבית הספר – כי אכן פוחז חביב היה נער זה!

הוא נשק לאמו וצבט את אימוגן ועלה על המדרגה, כשהוא מדלג ועובר על שלושה שלבים בבת אחת, והתלבש לסעודה, וחזר וירד כשהוא מדלג על ארבעה שלבים בבת אחת. הוא הביע את צערו הגדול שאינו יכול לסעוד בבית, משום ש“החוזר” שלו, שבא עמו יחד הזמינהו לסעודה בקלוב “אוכספורד וקמברידזש”; אי אפשר לו שלא ללכת – הדבר יעליב את הבחור הזקן, וויניפרד וויתרה והניחה לו ללכת מתוך עצבות אבל גם מתוך רגש של גאוה. היא השתוקקה מאד לעצרו בבית, אבל מצד אחד נעים היה לה לשמוע, שהוא חביב כל כך על מורהו. הוא קרץ בעיניו לאימוגן ונפטר ויצא מן הבית כשהוא אמר בהליכתו לאמו:

אמא שמא אוכל לקבל בחזירתי שתי ביצי שָרוֹנית מבושלות? – המבשלת הנה הביאה כמה ביצים כאלה. הרי זה יהיה קינוח־סעודה נאה. אגב טוב שנזכרתי! – אפשר יש לך מעט כסף? – לוויתי מן הבחור הזקן חמש לירות".

וויניפרד הציצה בו מתוך נזיפה רכה וענתה ואמרה:

“יקירי, אתה מבזבז את הממון בקלות־דעת. אלא שאי אתה צריך לשלם לו הערב, כיוון שהוזמנת על ידו והנך האורח שלו”. כמה נאה וגמיש היה למראה בחזייה הלבנה שהיה לבוש ובריסי עיניו העבותים והשחורים!

“אמנם כן, אמא, אבל אפשר שנלך אל התיאטרון וסבור אני שעלי לקנות את הכרטיסים, שהרי ידוע לך שהוא דחוק תמיד בממון”.

ווינפרד נתנה לו שטר של חמש לירות ואמרה:

“טוב איפוא, אולי מוטב שתשלם לו, אבל כרטיסים לא תקנה”.

וול תחב את השטר לתוך כיסו ואמר:

“אם אשלם לו, וודאי לא אוכל לקנות כרטיסים. יהי לילך שלום, אמא!”

הוא יצא החוצה בראש מורם כשמגבעתו זקופה בנחת על קרקפתו וכשהוא נושם את אוירה של פיקאדילי ככלב צעיר שהתירוהו מן הכבל. מה טוב ומה נעים פה! לאחר אותה המאורה הישננה והעבֵשה שהוא דר שם!

הוא מצא את “המורה” שלו לא בבית־המלון “אוספורד” וקמברידוש“. אלא ב”גוֹטס־קלוב".

אותו “המורה” לא היה גדול ממנו אלא שנה אחת; הוא היה עלם יפה־מראה, שעיניו חומות ונאות, שערו רך ושחור, פיו קטן ופניו סגלגלים, מרושל, מתון ומצונן במידה ידועה – כללו של דבר: אחד מאותם הצעירים המשפיעים השפעה מוסרית על חבריהם שלא מתוך יגיעה כל שהיא. הוא גורש מבית הספר שנה אחת לפני וול, ואת השנה ההיא בילה באוקספורד; על ידי כך נראה וול כמעוטר זר זוהר. שמו היה קראָם, והוא היה זריז להוציא ממון מאין כמוהו בעולם. דומה, שזו היתה המטרה היחידה בחייו – ומידה זו נסכה קסם על וול, אשר לעתים התעוררה בקרבו רוח הפורסייטים והוא היה תוהה ומתאווה לדעת על מה הוצא הממון.

הם סעדו בדממה, בנימוס ובטוב־טעם. לאחר שהריקו אל קרבם שני בקבוקים של יין, יצאו מן הקלוב, כשהם מעשנים סיגאריות, והלכו אל התיאטרון “ליבֶּרְטי”. קול הזמירות הבדחניות והמראה של רגלים נאות לא גרמו הפעם קורת רוח לוול; ההנאה שלו נתעכרה ונתמעטה על ידי החששה שקוססה באותה שעה את לבו, שלעולם לא יעלה בידו להגיע לידי מעלת הנוי והגיהוץ המצויה בקראַם. הוא התחיל מפשפש ומבקר את עצמו, ומי שנתעוררה בו מידה זו, בידוע ששוב לא ישבע נחת. אכן אמת הדבר שפיו היה רחב יותר מדי, שגיזרת החזייה הלבנה שלו לא היתה מן המובחר, ומכנסיו היו חסרים רצועת־משבצת ונעלי־היד שלו לא היו רקומות בנקודות שחורות וזעירות על גביהן. ולא עוד אלא שהיה מצחק יותר מדי – קראַם לא היה מצחק לעולם, אלא היה מחייך, ובשעת חיוכו היו גבותיו השחורות והישרות מזדקפות קצת ויוצרות מעין חודו של גג מעל לשמורותיו הכבדות. לאו! לעולם לא יעלה בידו להשתוות אל קראַם. ואף על פי כן היה המחזה היום נאה ומשעשע את הלב, ואותה צינתִּיָה דארק הפליאה לשחק. בהפסקות שבן העלילות סח לו קראם כמה פרטים מחיי עצמה של צינתיה זו, ומתוך כך בא וול לידי ההכרה המרה, שקראם יכול להיכנס אל מאחורי הפרגוד, לכשירצה. הוא השתוקק להגיד לו בפשיטות: “קחני־נא גם אותי עמך!” אבל הוא לא הרהיב בנפשו לעשות זאת מחוסר אומץ לב, והדבר מנע אותו לגמרי ליהנות הנאה כל שהיא מן העלילה האחרונה או משתי העלילות האחרונות של המחזה. כשיצאו מן התיאטרון, אמר קראם: “הבה נלך אל ‘פאנדימוניום’, עוד חצי שעה עד הגמירה”. הם נסעו לשם במרכבה, אף על פי שהיה קרוב ביותר, קנו כרטיסים, שלא עלו אלא בשבעה שילינג וחצי, משום שהיה סמוך לנעילה, ונכנסו פנימה. בדברים שבקטנות הללו, היינו בעסקי ממון, נתגלתה בייחוד מידת הנימוס הנאה של קראם בכל חנה וקסמה. הבאליט כמעט שנגמר ועל ידי כך קשה היה לעבור בשבילי־ההליכה שבבית. גברים ונשים נדחקו והצטופפו בשלוש שורות לפני מחיצת הבימה. התנועה הסוערת וברק היפעה שעל גבי הבימה, חצי־האופל שבבית, התערובת של עשן הטאבאק וריח הבשמים של הנשים,כל אותה הערבוביה רבת־המדוחים המצויה תמיד בשבילי־ההליכה של בתי המחזה התחילה להפיץ את ההירהורים הטורדים שהיו מנקרים במוחו של וול הצעיר. הוא הציץ ברגש בפניה של אשה צעירה, ומיד ראה שאינה צעירה כלל ומיהר והסב את עיניו ממנה. הריהי כאין לעומת צינתיה דארק! זרועה של אותה האשה נגעה שלא במתכווין בזרועו שלו וריח של מוּשֶק ורִכפּה עלה באפו, וול העיף בה מבט נמן צד. אפשר שטעה, ובאמת צעירה היא? רגלה שלה פגעה ברגלו, והיא ביקשה ממנו מחילה על כך. הוא ענה ואמר:

“אין דבר; באליט נאה, האין זאת?”

“אהה, הוא הפיל עלי שיעמום. כלום לא קצת בו גם אתה?”

וול העיף בה מבט מן הצד. אפשר שטעה, ובאמת צעירה היא? רגלה המצודד לבבות. הוא הסתפק בכך ולא יצא חוץ מגדרו – משום שעדיין היה חוכך ומפקפק. הרוח הפורסייטית שבקרבו היתה תובעת וודאות ברורה מזו. בין כה וכה ועל הבימה התחולל הריקוד לכל מסך גווניו וצבעיו, שלובן השלג, אודם־הלכיס, ירק־האיזמרגד והתכלת היו משמשים בו בעירבוביה, ופתאום נדמה כאילו הוא קפא והיה לפיראמידה מתיזה חרש זהרורי שביבים ואשים. ומיד פרצו תשואות של מחיאות כפים, והמחזה תם ונשלם! ווילאות של צבע ערמון ירדו על הבימה והעלימו את הכל חצי העיגול של גברים ונשים שמסביב למעקה־הבימה נתפרד, זרועה של האשה הצעירה לחצה את זרועו. ופתאום קמה מהומה קטנה מסביב לגבר אחד אשר צפרנית וורודה נוצצה בדש בגדו; וול העיף שוב פעם מבט חשאי אל האשה הצעירה, שהביטה אל אותו העבר. והנה יצאו מבין הקהל שלושה אנשים שלובי־זרוע, שלא עמדו הכן על רגליהם והיו מהלכים הליכה רופפה ומתנודדת. האמצעי שבהם, שהיה מקושט בצפרנית אדומה ובחזייה לבנה, היה בעל שפם שחור; הוא התנודד מעט בהליכתו. וול שמע את קולו של קראם, שאמר לאט ובמתינו: “הבט וראה את ה”‘הולל’ הזה, הריהו שיכור!" וול הפנה את פניו והביט. ה“הולל” חלץ את זרועו והורה בידו אליהם. קראם אמר במתינות כדרכו:

“הנראה שהוא מכיר אותך!”

באותה שעה קרה ה“הולל”:

“הביטו וראו, חברים! פוחז צעיר זה הריהו בני שלי!”

וול הסתכל בו. הלא זה היה אביו! היה היה מתאווה לנפול באותה שעה ארצה ולחבוש את פניו בשטיח האדום. ולא מפני שנפגש עם אביו במקום זה, ואף לא משום שאביו היה שיכור, אלא מפני הכינוי “הולל” שקראַם כינה את אביו ושהוא חש והכיר ברגע זה, כאילו על פי גילוי מן השמים, שכינוי זה הריהו אמת לאמתו. אמנם כן מראה אביו היה כמראה הולל לכל דבריו: חזות עיניו השחורות והנוחות, הצפרנית הוורודה שלו ופסיעותיו הרחבות, שהיה בהן משל התגדרות ובטחון־עצמו, העידו עליו שאכן אדם הולל הוא. ובלי דבּר דבר כפף עצמו אחורי דמות האשה הצעירה והחליק בחשאי מן האולם. הוא שמע אחריו את קול הקריאה “וול!” ומיהר וירד מעל שלבי המדרגות המכוסות שטיחים, עבר על פני השמשים “שומרי הסדר” ופרץ ויצא אל הרחוב.

אם איש צעיר לימים הגיע לידי כך שעליו להתבייש מפני אביו, הרי זו פורענות קשה ומרה, שאין מרה ממנה. בשעה שוול חפז וברח מאותו המקום, נדמה לו שדרך־חייו תמה עוד קודם שהוחלה. היך יוכל עכשיו ללכת אל אוכספורד, אל עדת כל אותם הבחורים הנאים והיחסניים, ידידיו וחבריו של קראם, אשר וודאי יודע להם שאביו הריהו “הולל”? ופתאום ניצנץ בלבו רגש של שנאה אל קראם. מי הוא איפוא קראם זה ומה טיבו בעצם? אילו נמצא קראם זה באותו הרגע על ידו, היה נוטל את שלו מתחת ידו והיה מוטל על המרצפת. אביו של עצמו –אביו שלו! הוא חש מחנק בגרונו והעמיק לתחוב את ידיו בכיסי מעילו. ארור יהיה קראם! רעיון מטורף עלה על לבו לרוץ בחזרה ולמצא את אביו ולטייל עמו שלוב־זרוע בפני קראם; אבל הוא סילק מלפניו מיד את הרעיון הזה והוסיף ללכת לדרכו לאורך פיקאדילי. נערה צעירה נזדקרה פתאום לפניו ואמרה: “אל תהא נזעם כל כך, מחמדי!” הוא נרתע לאחוריו, צידד ונטה מפניה, ופתאום נתקררה דעתו עליו. אם קראם יגיד ביום מן הימים מלה אחת, ירוצץ את גולגלתו, ואז יהיה סוף לדבר! מתוך החלטה זו עבר כמאה פסיעות הלאה, ואחר חלשה דעתו שנית ושוב התגברו עליו פחי נפשו. אכן הדבר לא היה פשוט כל כך! הוא נזכר במעשים שאירעו בבית־הספר: כשנזדמנו לשם אבותיו של נער, שלא ישרו משום מה בעיני יתר התלמידים, לא פסקו הללו להציק לאותו הנער העלוב כל הימים. זה היה אחד מן הדברים, שאי אפשר היה להעבירם מן העולם. משום מה נישאה אמו לאביו, אם הלה היה “הולל”? אכן לא יפה עשתה –הרֵעָה אשר עשתה לצעיר שכמותו, שנתנה לו אב “הולל”! ואולם רע מכל הוא הדבר, שעכשיו, כיון שקראם הוציא מפיו את כינוי־הגנאי הזה, נדמה לו שזה כמה היה מכיר שלא מדעתו, שאביו אינו “זהב טהור”. אכן גדולה לאין שיעור היא הצרה שהתרגשה עליו היום – גדולה מכל הצרות שאירעו בזמן מן הזמנים לאחד הצעירים! וכולו מדוכדך נפש במידה שלא ידע כמותה מימיו הוא בא הביתה ופתח את הדלת במפתח, שהיה שמור אצלו בגניבה. על השולחן שבחדר האוכל היו מוכנות בשבילו ביצי־שרונית, החביבות עליו, עם לחם וחמאה ומעט וויסקי בקרקעיתו של בקבוק – במידה מספקת שיהא חש עצמו כגבר, ככל אשר היתה סבורה וויניפרד. מראה הסעודה הזאת עורר בקרבו גועל נפש, והוא מיהר ועלה אל חדרו.

ווינפרד שמעה את קול צעדיו בעברו והיא הירהרה בלבה: “הנה שב הנער היקר הביתה! השבח לאלוהים! אם ילך בדרכי אביו, איני יודעת מה תהא אחריתי! אבל הוא לא ילך בדרכיו – הוא דומה אלי. וול מחמד נפשי!”

פרק שלישי: סוֹמְס מַכִין עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים

כשנכנס סומס אל חדר־האורחים הקטן של אחותו, שהיה ערוך ומתוקן לפי סגנון זמנו של לואי החמישה־עשר, ואשר הגזוזטרה הקטנה שלו היתה מקושטה בימות הקיץ בפרחי גֵרַניום תלויים ועכשיו בעציצים של חבצלות, תהה למראה עיניו שהכל נשאר כאן בהווייתו ולא נשתנה כלום. מראה החדר היה כמראהו לפני עשרים ואחת שנה, כשבא לכאן בפעם הראשונה לבקר את הזוג דארטי לאחר חתונתם. הוא עצמו בחר את כלי־התשמיש והבחירה שלו נעשתה מתוך הקפדה מעולה כל כך, שכל הכלים שהוסיפו עליהם אחר כך שוב לא יכלו לשנות את הרוח השרויה באותו החדר. אכן אמת הדבר, הוא ייסד את אשיות מצבה של אחותו, והיא היתה זקוקה לכך. אבל ראוייה היתה וויניפרד לשבח גדול, שבמשך כל אותן השנים ששהתה עם דארטי, היתה חיה חיי רווחה ומצבה לא נתמוטט. הוא הכיר את דארטי למן הרגע הראשון ועמד מיד על טיבו של אדם זה למרות זריזותו היתירה ולמרות מראהו הנאה אשר צודד את לב וויניפרד, את לב אמה ואפילו את לב דזשמס, והדבר הגיע לידי כך שהלז נתן לו את בתו לאשה אף על פי שלא היה בידו כלום – וזוהי וודאי תקלה שאין לה תקנה.

וויניפרד, שהרגיש בה לאחר שבדק בעיניו את כלי התשמיש שבחדר, ישבה אצל שולחן־הכתיבה ומכתב בידה. היא קמה ממקומה והלכה לקראתו. היא היתה בעלת־קומה כמותו; עצמות לחייה היו בולטות ומלבושה היה נאה. סומס הבחין בפניה מבע שהחריד אותו. היא קמטה את המכתב שבידה, ואולם אחר כך דומה נמלכה והושיטה את המכתב לאחיה. הוא היה לה גם אח וגם עורך־הדין שלה.

המכתב היה כתוב על גליון נייר של אהאיזיאום־קלוב וסומס קרא בו את הדברים האלה:

"שוב לא תמצאי לך הזדמנות להוסיף ולהעליב אותי בביתי של עצמי. מחר הריני יוצא את הארץ. הכל תם ונשלם. שבעתי את הגידופים והחרפות שלך לאין הכיל. את בעצמך גרמת למעשה שאני עושה. אין גבר המכבד את עצמו שכוח בו לשאת ולסבול את כל זאת. שוב לא אבקש ממך דבר. היי שלום. לקחתי את התמונה של שתי הילדות. מסרי להן את ברכתי, ברכת אהבה ושלום. אחת היא לי מה שיאמרו עלי בני משפחתך, כל מה שבא עלי מעשה ידם הוא. הריני הולך על מנת להתחיל לחיות חיים חדשים.

“מ.ד.”

פיתקה זו, שנכתבה כנראה לאחר סעודה נאה, היה בה כתם, שעדיין לא יבש כל צרכו. הוא הציץ בפני ווינפרד – הדבר היה ברי בידו שכתם זה נעשה על ידה והוא כבש תחת לשונו את המלים: “אשריך שנפטרת ממנו!” ובאותה שעה ניצנצה פתאום מחשבה בלבו, שעל ידי המכתב הזה היא באה לידי אותו המצב עצמו, שהוא גופו היה משתוקק ליחלץ ממנו – לידי המצב של איש פורסייטי שאינו גרוש.

ווינפרד הסבה א תפניה ושעה ארוכה שאפה אל קרבה את ריח הנוזלים האצורים בבקבוק קטן, שפקק של זהב לו. חמלה כבושה יחד עם רגש עלבון תקפו את רוחו של סומס. הוא בא לכאן כדי לדבר עמה על מצבו של עצמו ולשתף אותה בצערו, והנה הוא רואה כשהיא נתונה באותה צרה עצמה ובוודאי הריהי מבקשת לדבר עליה ולשתף אותו בצערה שלה והרי כך היה הדבר תמיד! דומה, שאיש לא העלה מעולם על דעתו שיש לו דאגות וצרות וענינים של עצמו. הוא קיפל את המכתב עם הכתם שעל גבו וענה ואמר:

“הגידי לי, מה הדבר אשר קרה?”

וויניפרד סחה לו במנוחה את המעשה במרגליות

“וכי סבור אתה, סומס, שבאמת נסתלק והלך לו? הרי רואה אתה את המצב שהיה נתון בו בשעה שכתב את הדברים האלה”.

סומס היה נוהג שבשעה שהיה מתאווה לדבר, היה עושה עצמו כאילו אינו מאמין שאותו הדבר יתקיים בידו, כדי לפייס בכך את ההשגחה, ולפיכך החזיר:

“אני סבור שנסע. אלא שיכול אני לברר את הדבר בקלוב שלו”.

“אם תמצא שם את דזשורזש”, אמרה וויניפרד, “תשאל את פיו; הוא וודאי יודע את זאת”. “דזשורוש?” אמר סומס; “ראיתיו בלווייה של אביו”.

“אם כן, מובטחני שהוא יושב עכשיו בקלוב”.

סומס אשר ההגיון הישר שלו הסכים לפיקחותה של אחותו, ענה ואמר בלי־חמדה: “טוב איפוא, הנני ללכת לשם. הסיפרת למי שהוא דבר בענין זה בפארק־ליין?”

“סיפרתי לאמילי”, החזירה וויניפרד, שעדיין החזיקה במנהג “נאה” זה לקרוא לאמה בשמה הפרטי. “אילו סיפרתי זאת לאבא, וודאי אחזהו השבץ”.

ובאמת היו מעלימים עכשיו מדזשמס את כל דבר שהיה בו כדי לגרום צער. סומס העיף שוב פעם מבט עין על כלי החדר שמסביב כאילו רצה לברר בדיוק את מצב אחותו לאמתו, ונפטר ויצא כשהוא אוחז את דרכו אל פיקאדילי. הערב היה ממשמש ובא – ובערפל של חודש אוקטובר היה מורגש משהו של קרה. הוא היה מהלך במהירות והכרת פניו ענתה בו שבמחשבה כבושה ומרוכזה מעסיקה עכשיו את דעתו. עליו לגמור את הענין חיש מהר, משום שרצה לסעוד הערב בסוֹהוֹ. כששמע מפי שומר הסף של האיזיאום, שמר דארטי לא היה שם היום, הציץ בפני אדם נאמן זה ושוב לא שאלו אלא אם מר דזשורזש פורסייט נמצא באותה שעה בקלוב. הלז החזיר לו תשובה של הן. סומס היה תמיד חושש מפני דזשורזש בן דודו, שהיה רגיל להתלוצץ בו לעתים קרובות, ואולם הפעם הלך אחר הנער המנהיג אותו כשרוחו שקטה במידה ידועה; כלום אדם, שזה עתה מת עליו אביו יהא נוטה לליצנות? הוא חישב בדעתו, שדזרורז וודאי היה עכשיו בעל שלושים אלף לירות, חוץ ממה שהכניס לו אותו הרכוש, שרודזשר השקיע אותו בניירות־ערך כדי לפטור את יורשיו ממס הירושה. הוא מצא את דזשורזש יושב אצל חלון קמור ועיניו מביטות מעבר לפינכה של תופינים, שכבר נאכלו למחצה. דמותו הגבוהה, המסורבלה והלבושה שחורים היתה דומה כמעט כאילו היא מאיימת על רואיה. אף על פי שלא חיסרה כלום מן הגיהוץ המופרז של אדם השטוף במרוץ־סוסים. מתוך עקימת־שפתים קלילה פתח ואמר:

“הלוֹ, סומס! שמא תאכל תופינים?”

“לאו, יישר כוחך”, מילמל סומס והעביר בידו גרגר־אבק מעל מגבעתו. מחפצו להגיד דבר בעתו, שיש בו משל השתתפות בצער, הוסיף ואמר:

“השלום לאמך?”

“יישר כוחך”, השיב דזשורזש; “לא טוב ולא רע. לא ראיתיך זה עידן ועידנים. הרי אינך בא לעולם אל מרוץ־הסוסים. והיך מצב העסקים בסיטי?”

סומס הרגיש, שדזשורזש מתכווין לאמור דבר־הלצה, ולכן עמד והטה את השיחה לענין אחר וענה ואמר:

“פרח לו; הוא עף כחץ מקשת אל בואינוס־איירס עם לולה היפהפיה. אשרי וויניפרד ואשרי ילדיו שכך אירע. הריהו אדם שאין הדעת סובלתו”.

סומס נענע בראשו. אף על פי שבני־הדודים הללו היו עויינים זה את זה, הרי ביחס לדארטי הסכימו שניהם לדעה אחת.

“דודי דזשמס יוכל מעכשיו לישון במנוחה על מיטתו”, הוסיף ואמר זשורזש; “כסבור אני שגם מידך הוציא ממון הרבה”.

סומס חייך.

“אכן שכחתי, שאתה הרחקת אותו מעליך”,אמר דזשורזש בידידות. “רועה רוח גמור הוא. עכשיו מן הצורך הוא לפקח מעט על וול הצעיר. כל ימי הייתי מיצר בצרתה של ווינפרד ונדתי לה. אשה אמיצת־רוח היא”.

שוב נענה סומס בראשו. “עלי לשוב אליה”, ענה ואמר; “היא ביקשה לדעת אל נכון אם אמת הדבר. עלינו לעשות איזו מעשים בנידון זה. סבורני שאין כאן שום טעות?”

“הכל אמת ויציב”, אמר דזשורזש. "בלילה שעבר סבא בלי מידה והיה שיכור כלוט, ואולם הבוקר התפכח מיינו ויצא לדרכו בשלום, הוא הפליג באניה ‘טוסקארוֹרה’, " – והוא הוציא מכיסו כרטיס־ביקור וקרא בו בלצון את הדברים האלה:

“מיסטר מוֹנטגיוּ דארטי, עד־הדרישה בדואר, בואינוס־איירס'. אילו הייתי אני תחתיך הייתי מזדרז לעשות את המעשים הדרושים בלי איחור. אכן יפה האריחני בליל אמש”.

“אמנם כן”, אמר סומס. “אלא שלא תמיד נקל הוא לעשות מעשה”. ואולם כיוון שהכיר מתוך מבטי עיניו של דזשורזש, שהוא עורר בקרבו את זכר קורותיו של עצמו, מיד קם והושיט לו את ידו. גם דזשורזש קם מעל כסאו ואמר:

“דרוש־נא בשמי בשלום וויניפרד. רצונך לשמוע בעצתי, קום השתדל מיד בדבר הגירושין”.

כשהגיע סומס אל הדלת, חזר לאחוריו והעיף בו מבט בחשאי.דזשורזש חזר וישב על מקומו והביט נכחו הבטה קופאה; הוא נראה גדל־מידות וגלמוד בתלבושת השחורה שהיה עטוף בה. סומס לא ראהו מימיו כל כך מדוכדך־נפש. “סברה היא, שבכל זאת הריהו שרוי באבל במקצת”, הירהר בלבו. “אומרים, שרכושו הכולל של כל אחד ואחד מהם עולה לחמישים אלף לירות. את האחוזה לא יחלקו ביניהם, אלא ינהלו אותה בשותפות. לכשתפרוץ מלחמה, וודאי יוזל מחיר הבתים. ואולם הדוד רודזשר ידע לסדר את עניניו בבינה יתירה”. ובעודו מהרהר את ההירהורים הללו הופיעו פתאום לנגד עיניו פניה של אַנט בחשיכה שברחוב; והנה הוא רואה את שערה החום, את עיניה הכחולות עם עפעפיהן השחורים, את שפתיה ולחייה הרעננות והפורחות למרות אוירה של לונדון ואת דמות גופה הפראנצית כלילת־החמדה. “הגיעה השעה לעשות מעשה!” אמר אל נפשו. כשהגיע אל ביתה של וויניפרד, נזדמן לפניו וול והם נכנסו יחד אל הבית. באותה שעה ניצנצה מחשבה בלבו של סומס. הן בן־דודו דזשוליון הנהו הנאמן של אירין, ולפיכך המעשה הראשון שעליו לעשות הרי זה ללכת אל רובין היל ולהתראות אתו. רובין היל! מה משונה – מה מוזר הוא הרגש שהשם הזה עורר בקרבו! רובין היל – הבית אשר בנה בוזיניי בשבילו ובשביל אירין – הבית, שלא דרו בו מעולם – הבית ביש־המזל! ובאותו הבית דר עכשיו דזשוליון! הנה כי כן הוא! ופתאום עלה רעיון על דעתו: “אומרים, שיש לו בן הלומד באוכספורד! אפשר שאקח עמי את וול על מנת להציגו שם לפני הבית! הרי זו אמשלה יפה! על ידי כך לא תהיה כוונתי בולטת כך – לא תהיה גלויה כל כך?” וכיון שבא לידי החלטה זו, אמר אל וול, מדי עלותם יחד אל המדרגה:

“יש לך בן־דוד באוכספורד, אלא שלא נפגשת עמו לעולם. והנה יש את נפשי לקחתך עמי מחר אל ביתו כדי שתתוודעו זה לזה. הדבר יביא לך תועלת”. ומאחר שראה שוול קיבל את ההצעה הזאת שלא בחפץ־לב מרובה, הוסיף ואמר:

“מחר לאחר סעודת הבור אבוא לקחתך עמי. דרים מחוץ לעיר – שלא בריחוק מקום. מובטחני שהביקור שם יְהַנֶה אותך”.

על המפתן של חדר־האורחים כפה את עצמו לתת את דעתו לדבר, שעליו היה מוטל עכשיו לשקוד לתקנתה של וויניפרד ולא לתקנתו של עצמו.

הוא מצא את וויניפרד כשהיא יושבת עדיין אל שולחן־הכתיבה שלה.

“אכן אמת נכון הדבר”, ענה ואמר אליה; “הוא הלך לבוֹאינוֹס־איירס והפליג היום בבוקר – עלינו להשתדל שיעקבו אחריו לכשירד על היבשה. הנני להריץ מיד טיליגראמה. אם לא נעשה זאת, יעלה לנו הענין בהוצאות מרובות ביותר. כל מה שהמעשים שממין זה נעשים במהירות, כן מוטב. הריני מתחרט תמיד, שלא נזדרזתי – –” הוא עצר במלים והציץ מן הצד אל וויניפרד, שהיתה שרויה בשתיקה. “אגב־אורח”, הוסיף ואמר, היש בידך להוכיח שהוא התנהג עמך באכזריות?”

וויניפרד החזירה בקול עמום:

“איני יודעת, לאיזו אכזריות אתה מכוון?”

“וכי הכה אותך, או עשה לך מעשה מעין זה?”

וויניפרד רגזה והתנודה ושפתיה נתעוותו.

“הוא עיקם את זרועי וכמעט ששמט אותה מפרקה. או אפשר שדי בזה שכונן כנגדי אקדוח? או שהיה שיכור יותר מדי ולא היתה לו יכולת להתפשט, או – – אבל לא – איני יכולה לערב בענין זה את הילדים”.

“צדקת”. אמר סומס; “אין לערב לכאן את הילדים. ובכן הרי זה ענין של פירוד כדת וכדין – והדבר וודאי יעלה בידנו שבית המשפט יוציא פסק דין של פירוד. אבל לא פסק־דין של גירושין!”

“מה פירושו של דבר?” שאלה וויניפרד בפחי נפש.

“פירושו של דבר הוא שיפרידו ביניכם: הוא לא יוכל להציק לך ואת לא תוכלי להציק לו; הנכם שניכם נשואים ולא־נשואים כאחד”. הוא נאנק. הרי זה אותו המצב הארור עצמו, שהוא גופו היה נתון בו, אלא שהפעם יהיה מאושר כדת! לאו, אסור לו להביאה לידי כך!

“עלינו להשתדל להשיג פסק־דנן של גירושין גמורים”, אמר בתקיפות־דעת מוחלטה. “כיון שאין להוכיח שנהג בך באכזריות, עלינו לתבוע גט־כריתות על סמך עזיבה זו שעזבך לנפשך בזדון. עכשיו יש דרך לקצר את הזמן של שתי שנים הדרוש לכך. אנו נדרוש בבית דין לחייב אותו לחיות שוב חיי נשואים אתך. אם לא יציית, נגיש לאחר ששה חדשים תביעה של גט כריתות. אמנם אי אַת רוצה שיחזור אליך. אבל הרי הדיינים לא ידעו זאת. אלא שיש כאן סכנה, שמא יחזור באמת. ובכן מוטב שאנסה להסתייע בנימוק של ‘מעשה אכזריות’”.

וויניפרד הנידה את ראשה ואמרה: “הרי הדבר מאוס כל כך”.

“לו יהי כן”, מילמל סומס, “אפשר שאין הסכנה גדולה כל כך כל זמן שהוא תפוש ברשתה של אותה הריבה וכל זמן שיש בידו ממון. אל־נא תגידי דבר לאיש ואל תשלמי אף חוב אחד מחובותיו”.

וויניפרד נאנחה. למרות כל התלאות שעברו עליה, לא יכלה לדכא בקרבה את הרגש שאכן אבדה לה אבידה; ורגש זה העיק עליה כמשא כבד. המחשבה הזאת, ששוב אין לה לפרוע את החובות שלו, הביאה אתה לידי הכרת האבידה הזאת במידה יתירה. נדמה לה שחייה הֵעֶנו וקיפחו קנין רב־ערך. עליה לעמוד עכשיו כנגד הבריות בלי בעלה, בלי המרגליות שלה ובלי אותה ההרגשה הפנימית, שעם כל המבוכה והעירבוביה ששלטו בביתה היתה נוהגת כאשת חיל והעמידה פנים של תקיפות ומרץ. עכשיו חשה עצמה שדודה וחמוּסה, דברים כפשוטם.

סומס נשק לה על מצחה נשיקה קרה, אלא שהפעם הכניס בה חמימות יתירה, שלא כדרכו.

“עלי ללכת מחר אל רובין היל”, אמר אליה, “על מנת לבקר את דזשוליון הצעיר לשם עסק. יש לו בן הלומד באוכספורד, והנני רוצה לקחת עמי את וול ולהציגו לפני בני הבית. בואי אלי ביום השבת והביאי עמך את הילדים. אבל הנה נזכרתי! לא. אי אפשר הדבר, שכן באותו היום יבואו אלי אורחים אחרים”. ובדברים האלה נפטר ממנה ופנה והלך אל סוֹהוֹ.

פרק רביעי: סוֹהוֹ

מכל השכונות של אותה הערבוביה המשונה והמופלאה של בניני אבנים הקרויה לונדון אפשר שאין אף אחת שרוח הפורסייטים אינה נוחה ממנה במידה שאינה נוחה מן השכונה סוהו. אלמלי ראה דזשורוזש את בן דודו הולך לשם, וודאי היה קורא עליו את הקריאה: “הו, הו, פרא־אדם, להיכן אתה הולך!” שכונה זו הריהי מסואבה, מלאה יוונים, ישמעאלים, חתולים, איטלקים, עגבניות, בתי־אוכל, תיבות־נגינה, בגדי צבעונים, שמות משונים ובני אדם המציצים בעד החלונות שמלמעלה, והיא יושבת לבדד ומופרשה מן הקהל הבינוני של האומה הבריטית. ואף על פי כן נתייחד לה לשכונה זו יצר לרכוש וקנין משל עצמה והיא רואה ברכה והצלחה ידועה באחוזות־הבתים שלה, שהיו מכניסות שכר הגון, בה בשעה שדמי־השכירות שבשכונות אחרות הלכו ונתמעטו. סומס היה מכיר את סוֹהוֹ זה שנים הרבה, אבל הוא לא היה מצוי אלא בחלק המערבי שלה, היינו בוַרדוּר סטריט. כאן סיגל לו הרבה חפצי־אמנות, אפילו במשך שבע השנים שדר בבריטון, לאחר מיתתו של בוזיניי ובריחתה של אירין, היה בא לכאן לעתים וקונה אוצרות לאמתם, אף על פי שלא היה לו מקום להכניסם; כי לאחר שנוכח לדעת שאשתו הלכה ממנו לבלי שוב, עמד והדביק מודעה על ביתו שבמונפלייה־סקוייר, לאמור:

עומד למכירה

הרוצה לקנות את הבית הנחמד הזה, יפנה אל הקונטורה של האדונים לֶסוֹן וטיוּקְס, קורט־סטריט, בֶּלגַראויָה ושם יגידו לו את פרשת תנאי המכירה

והוא נמכר במשך שבוע ימים – זה הבית הנחמד, אשר בצל קורתו הנאה וכליל־השלימות קיפחו איש ואשה את עולמם ויגון קוסס אוכל את לבם.

בערב מעורפל אחד של חודש יאנואר, זמן מועט קודם שסולק כרטיס־ההודעה מעל הבית, ביקר סומס שוב פעם את המקום, עמד אצל הסורג של הסקווייר שלפני הבית, הביט אל החלונות האפלים והשתקע בהירהורים על מעונו זה, שהשאיר בלבו זכרונות מרים כל כך. מפני מה לא אהבה אותו מעולם? הוא נתן לה את כל שאלה ואת כל חפצה, ותמורת זה נתנה לו שלש שנים רצופות את כל אשר ביקש – חוץ מלבה. הוא השמיע שלא לרצונו אנחה קלה, ואחד השוטרים שעבר עליו באותה שעה העיף בו מבט חשדני. אכן פקעה זכותו, זכות־בעלים, ושוב לא היה רשאי לעבור דרך הפתח, אשר על דלתו הירוקה היה מכוש־הנחושת המפותח, וממעל למכוש זה היה תלוי כרטיס־המודעה “למכירה”. רגש מחניק לחץ את גרונו והוא נחפז והלך משם והבליע עצמו בעבי הערפל. באותו הערב עזב את העיר והלך אל ברייטן והשתקע שם…

כשהתקרב אל מאלטא־סטריט אשר בסוהו ואל בית־האוכל “בריטאן”, אשר אַנט וודאי ישבה שם עכשיו כשהיא כופפת את כתפיה היפות על החשבונות שלה, הירהר סומס בלבו בתמיהה באותן שבע השנים שהיה דר בברייטן, כיצד יכול היה לשהות זמן הרבה כל כך בעיר זו, כשהוא מחוסר את הריח הניחוח של שדה וכר, בעיר זו שלא היה לו בה אפילו מקום לכנס שם את אוצרות־האמנות שלו? אמנם השנים הללו היו שנים, שלא היה לו זמן להציץ באוצרותיו אלה –שנים של רדיפה תאוותנית אחר הממון, שנים שבהן נעשו “פורסייט, בסטארד ופורסייט” מורשים ובאי־כוח של כל כך הרבה חברות של מניות, שלא היה ביכלתם לטפל בעסקיהן. בבוקר היה נוסע העירה בקרון של פולמאן, ובערב היה חוזר משם בקרון של פולמאן, לאחר הסעודה היה מטפל במכתבים של בתי ערכאות, וכשעלה על משכבו לישון היה כולו עיף ויגע מרוב עבודה. וכשקם בבוקר משנתו התחילה שוב פעם אותה הטירדה שאינה פוסקת. מיום השבת עד היום השני היה מבלה את זמנו בעיר, בקלוב שלו. הדבר הזה היה בו משל שינוי מן הסדר שהיה רגיל בו, אלא ששינוי זה היה נובע מתוך האינסטינקט העמוק שלו, שלצורך עבודתו הקשה הריהו זקוק לאוירו של ים, והוא היה נושם אותו פעמיים ביום, בהליכתו אל התחנה של מסילת הברזל ובחזירתו משם, ולצורך המנוחה עליו לספק את תביעות רגשותיו לקירבת משפחה. ביום הראשון היה מבקר את משפחתו בפארק־ליין, את טימותי ואת אחותו בגרין סטריט, ופעמים גם אנשים אחרים; הביקורים האלה נראו לו דרושים לצורך בריאותו כאוירו של ים בימות החול. הוא החזיק במנהגו זה אפילו לאחר שקבע את דירתו במפלדרהם אשר בסביבות לונדון – עד שהכיר לדעת את אנט. אם אנט היא היא שגרמה למהפיכה בהשקפותיו, או שההשקפות הללו הן הן שגרמו לו שהתקרב אל אנט, את זאת לא ידע, כשם שאין אנו יודעים היכן היא התחלתו של עיגול. אותן ההשקפות היו כרוכות ומעורות עמוק עמוק בהכרה, שהלכה ונקבעה בלבו בבהירות יתירה, בהכרה שמי שמסגל לו רכוש וקנין בלי שיהא לו למי להניחו אחריו, הריהו עושה מעשה שיש בו משום כפירה לפורסייטיסמוס האמתי. המחשבה שהוא צריך ליורש, להמשך עצמותו של עצמו, אשר יתחיל בזמן שהווייתו שלו תפסק, – המשך, אשר לאמתו של דבר יהא משמש לו בטחון שהוא לא יחדל מלהתקיים – מחשבה זו תקפה עליו בשנים האחרונות ולא הרפתה ממנו.

באחד הערבים של חודש אפריל רכש לו כלי־יוצר ממעשי ידיו של ודשווּד וסר אל מאלטה־סטריט, כדי לסייר את אחד מבתי אביו שנהפך לבית־אכל – עסק מפוקפק ומסוכן, שלא היה מתאים כל צרכו לתנאים של חוזה־השכירות. הוא הציץ שעה קלה אל הבית מבחוץ – הבית היה משוח בצבע צהבהב נאה; בפתח השער שמן הצד עמדו שתי גיגיות כחולות־בהירות ובהן עצי־דפנים קטנים, ולמעלה מהם שלט ועליו היה כתוב באותיטות זהב “ריסטוראן־בריטאן”. כל המראה הזה עשה עליו רושם יפה. כשנכנס אל הבית, מצא שם הרבה אנשים שישבו אל שולחנות ירוקים, קטנים ועגולים ועליהם אגנים קטנים עם פרחים חיים ומערכת כלים של כסף חדש. הוא פנה אל מלצרית נאה אחת וביקש ממנה להוליכו אל בעל־המעון. היא הכניסה אותו אל חדר שבירכתי הבית. שם ישבה נערה צעירה אל שולחן־כתיבה פשוט שהיה מכוסה ציבור של ניירות; חוץ מזה עמד באותו החדר שולחן קטן ועגול, שהיה ערוך לסעודה בשביל שנים. הרושם הכללי של נקיון, של סדר וטוב־טעם נתחזק בלבו של סומס במידה יתירה בשעה שאותה הנערה קמה ממקומה ושאלה אותו בהברה נכריה" “אדוני מבקש לדבר עם אמי?”

“הן”. השיב סומס; “הריני בא כוחו של בעל הבית שלכן; הנני בנו”.

“אולי יואיל אדוני לשבת?”

“לכי ואמרי לאמי, שאדון זה מבקש לדבר אתה”.

דעתו היתה נוחה ממה שביאתו עשתה כנראה רושם על הנערה – סימן שבת־חיל היא ויש בה חוש של עסק; ופתאום הבחין שהיתה יפה עד מאוד – כל כך יפה, שקשה היה לו לגרוע את עיניו מעל פניה. כשזזה ממקומה כדי להגיש לו כסא, התנועעה בקלות מפליאה וכלילת־חן; ופניה וצוארה המגולה מעט היו כל כך רעננים כאילו נזלו עליהם רסיסי־טל. סברה היא, שבאותו רגע גמר סומס בלבו לראות את החוזה כאילו לא הופר כל עיקר אלא שבינו לבין עצמו ובפני אביו היה מנמק את החלטתו זו בזה שהבנין הריהו ראוי ומוכשר לאותה התכלית כל צרכו, שלפי כל הסימנים שראה מכניס העסק רווחים. ושהגברת לַאמוֹט הריהי כפי הנראה אשת חיל וזריזה בעסקה. ואף על פי כן הניח לפי שעה כמה שאלות ללא בירור, כדי לדון בהן לאחר זמן. ועל ידי כך מצא לו עילה להמשיך את ביקוריו בימים הבאים. הנה כי כן נעשה אורח מצוי באותו הבית, וכתלי החדר הקטן שבירכתי הדירה ראו לעתים קרובות את דמותו הכחושה, המוצקה והשכיחה, את פניו החיוורים והמחודדים עם השפם המקוצר ושערו הכהה, שעדיין לא הלבין בפאתי צדעיו.

“Un monsieurtrés distingue” אמרה עליו הגברת לאמוֹט, וכשראתה את מבטיו שהוא מעיף אל בתה, עמדה והכריזה עליו שהוא אדם “Trés amical, trés gentil”.

היא היתה אחת מאותן הנשים הפרנציות כבודות־המראה, יפות־הפנים ושחורות־השיער, אשר כל מעשה ממעשיהן וכל צליל של קולן משפיע רגש של בטחון גמור בטוב טעמן בעסקי הבית, באמנות־הבישול שלהן ובגידול סכום הכסף שלהן המופקד באוצר הבאנק.

לאחר שהתחילו הביקורים הללו בבית־האוכל “בריטאן”, פסקו ביקוריו של סומס במקומות אחרים – אלא שלא החליט החלטה מסויימה; שכן סומס, כמוהו ככל הפורסייטים, וכרוב בני עמם וארצם, היה אמפּיריקן מלידה. ואולם שינוי זה באורח חייו השפיע עליו לאט לאט השפעה גדולה כל כך, שהוא התחיל משתוקק להחליף את המצב של אדם נשוי, שיאן לו אשה, במצבו של אדם נשוי, שיש לו אשה.

"כשפנה באותו הערב של ראשית אוקטובר שנת 1899 אל מאלטא־סטריט, קנה לו עתון, כדי לדעת אם נתחדש דבר בענין־דרייפוס. ענין זה היה עכשיו קרוב ללבו ביותר, משום שהיה משמש לו עילה לחזק על ידו את קשר הידידות שבינו ובין הגברת לאמוֹט ובתה, שהיו קאתוליות אדוקות ומסיעת הצוררים לדרייפוס.

סומס עיין בעתון ולא מצא בו שום חדשה מפראנציה, אבל תחת זה מצא שם ידיעה על ירידה כללית של מחירי האקציות בבורסא ומאמר ראשי עגום על עסקי טראנסוול. הוא נכנס אל הבית כשהוא מהרהר בלבו: “דבר וודאי הוא שמלחמה עתידה לבוא. עלי למכור את שטרי־הערך הממלכתיים שלי”. אמנם לא רבים היו השטרות שממין זה שבידו, לפי שלא היו מכניסים אלא רבית זעומה; אבל עליו להשיא עצה בנידון זה לחברות שהוא מנהל – שכן אין ספק בדבר שהשער של שטרי־הערך הממלכתיים עתיד לרדת. כשעבר על פתח אולם־האוכל והציץ אל תוכו, נוכח לדעת שהעסק הזה עדיין יפה הוא כמו שהיה, ועובדה זו, אשר בחודש אפריל היתה דעתו נוחה ממנה, גרמה לו עכשיו מורת־רוח במידה ידועה. אם המעשים שהוא אומר לעשות עתידים להסתיים בכך שישא לו את אַנט לאשה, מוטב לו שאמה תחזור לפראנציה, אבל כיוון שעסקי הריסטוראן “בריטאן” מצליחים הרי זה ישמש עיכוב לחזירתה לארץ מולדתה. והואיל וכך, לא ימצא לעצמו תקנה אחרת אלא לקנות ממנה את הריסטוראן הזה, ובמיטב כסף, שכן אין הפראנצים באים לאנגליה אלא על מנת לצבור ממון. ואולם הרגשה משונה ומתוקה שחלפה באחורי צוואור ודפיקת־לב קלה, שתקפה אותו תמיד בגשתו אל דלת החדר הקטן, עיכבו אותו מלחשוב מחשבות בכמה יעלה לו העסק הזה.

כשנכנס אל החדר, ראה את שוליה של שמלה שחורה ורחבה, שנעלמה דרך הפתח המוליך אל אולם־האוכל, ואת אַנט שידיה היו מורמות כלפי שערה לסדרו ולהיטיבו. עמידה זו שלה היתה תמיד חביבה עליו ביותר – כמה נאה, ישרת־גו, עגולה וגמישה היתה באותה שעה! והוא פתח ואמר:

“הנה באתי לדבר עם אמך על דבר הסרת המחיצה הזאת. אל נא תקראי לה”.

“הלא אדוני יסעד עמנו, האין זאת? בעוד עשרה רגעים תהיה הסעודה מוכנה”.

סומס, שעדיין החזיק את ידה בידו, בא פתאום לידי התרגשות שהתמיהה אותו.

“אכן יפית הערב”, ענה ואמר, “יפית להפליא. וכי יודעת את, אַנט מה יפה מראיך?”

אַנט חלה את ידה והאדימה. “אדוני רב־חסד הוא ומדבר נדיבות”.

“איני מדבר נדיבות כל עיקר”, אמר סומס וישב על כסא קדורנית.

אַנט הניעה את ידה ניעה קלה רבת־הבעה וחיוך הסתלסל על שפתיה הוורודות, שלא ידעו סרק מעולם.

סומס הביט אל השפתיים האלה ושאל:

“המאושרה את פה, בארץ זו, או אפשר שהנך מתאווה לשוב אל פראנציה?”

“הו, הריני אוהבת את לונדון. אמנם פאריז חביבה עלי יותר. אבל לונדון טובה מאורליאן, והכפרים שבאנגליה יפים הם עד מאוד. ביום הראשון שעבר הייתי בריטשמונד”.

רגע אחד התרגשה מלחמה בנפשו של סומס. אפשר יזמין אותה אל ביתו אשר במפלדרהם? היערוב את לבו לעשות זאת? היערוב את לבו בכלל להרחיק ללכת עד כדי לגלות לפניה מה שצפוי לה לעתיד? ואף על פי כן! הרי שם בביתו אשר מחוץ לעיר תהא היכולת בידו לסיח עמה בענינם הללו. מה שאין כן בחדר הזה.

“הייתי רוצה”, ענה ואומר פתאום, “שאת ואמך תבאנה אלי ביום הראשון הבא לאחר הצהרים. ביתי עומד על שפת הנהר, ובמזג־אויר זה עדיין יפה שם למדי; אגב אראך כמה תמונות שיש לי. מה תאמרי להצעתי זו?”

אַנט טפחה בידיה.

“אכן נעים יהיה הטיול הזה. הרי הנהר כל כך הדור הוא!”

“ובכן איפוא הדבר מוחלט וגמור הוא. הנני להזמין את אמך”.

שוב לא ראה צורך לדבר בענין זה דבר באותו הערב, מפני החששה שמא יגלה מה שבלבו, אבל אפשר שכבר הפליג בדברים וגילה את הרהורי לבו? כלום מזמין אדם בעלות בתי־אוכל ובנותיהן היפות אל ביתו שמחוץ לעיר בלי שום כוונה כמוסה כל שהיא? הגברת לאמוֹט וודאי תרד לסוף דעתו, אם אנט טרם תבין מה שבלבו. אבל אחת היא! הרי גברת זו מבינה סוף סוף את הכל. ולא עוד, אלא שזוהי הפעם השניה שנשאר אצלן כדי לסעוד עמן סעודת ערבית. ובכן חובתו היא שינהוג בהן גם הוא מידת הכנסת אורחים…

כשחזר הביתה אל פארק־ליין – הוא התאכסן בבית אביו – עדיין היה חש בלחיצה הרכה שלחצה ידה הענוגה של אַנט את ידו שלו, והירהוריו באותה שעה היו עריבים, קצת תאווניים ומסוכסכים ביותר, שומה עליו לעשות מעשה! אבל מה המעשה אשר יעשה? להתגרש? היך? לכבס כלי־לבן צואים ברבים? הוא, אשר זכה לפרסום שאדם פיקח הוא וצופה למרחוק וזריז לחלץ אחרים מן המיצר, הוא אשר היה מגן לאינטרסים של הרכוש והקנין ואחד מעמודי התווך, הוא יהיה נעשה לכלי־משחק לאותו החוק! מחשבה זו היה בה כדי להרגיזו עד למעמקי נפשו! הרי עסקה של וויניפרד היה רע ומר למדי! המשפחה עתידה להתפרסם ברבים פירסום כפול שלא לכבודה! אפשר שטוב מזה קשר־אהבים פשוט – קשר־אהבים ואחריו בן, שיאמצהו ויקרא שמו עליו? ואולם דמות דיוקנה הקודרת והשקדנית של הגברת לאמוט עמדה על המשמר ושמה לאל את חזון דמיונו זה. לאו! היה לא יהיה! אילו היתה אנט להוטה אחריו ולבה היה הוגה לו אהבה לאמתה – כי אז אולי היתה תקוה לדבר; אבל אדם בן גילו אין לו לצפות לכך. אילו היתה אמה רוצה בכך והתועלת החמרית שבדבר היתה גדולה וגלויה לעין – אפשר! ואם לאו, הרי המיאון דבר שאינו מוטל בספק הוא. חוץ מזה הירהר בלבו: “אינני נבל, אינני רוצה לגרום לה רעה; ואיני מבקש דבר שבצנעה. אבל אני זקוק לה ואני זקוק לבן! ואין תקנה אחרת אלא גירושין – אם כך ואם כך – ובאיזו דרך שהיא – אבל גירושין!” והוא הלך לאטו בצל הדולבים ולאור הפנסים לאורך הסורג של הגרין־פארק. בין הדמויות הכחלחלות של האילנות ומעבר לתחום ההישג של אור הפנסים היה תלוי ערפל. כמה מאות פעמים עבר על האילנות האלה בלכתו מבית אביו, בעודנו עול־ימים, או מביתו של עצמו אשר במונפלייה־סקווייר, במשך ארבע השנים שחי חיי נשואים! והלילה, שגמר בנפשו להשתחרר, אם יוכל, מכבלי הנשואים הללו, שהיה אסור בהם לבטלה זה כמה, ניצנץ רעיון משונה בלבו ללכת הלאה ולעבור דרך היידפארק־קוֹרנר עד לנייטסברידזש־גייט, כדרך שהיה נוהג לעשות בימים מקדם, כשהיה חוזר הביתה אל אירין. מה מראיה עכשיו? – כיצד היתה חיה כל אותן השנים שעברו מאז ראה אותה בפעם האחרונה, זה שתים־עשרה שנה, וזה שבע שנים מאז הניח לה דודו דזשוליון בירושה את סכום הכסף?

וכי עדיין יפה היא כמו שהיתה? וכי יכיר אותה לכשיראנה? “אני עצמי לא נשתניתי הרבה” הירהר בלבו; “אבל היא וודאי נשתנתה. היא גרמה לי יסורים הרבה”.. והוא נזכר פתאום בערב אחד, בשנה הראשונה לנשואיהם, שהלך לסעוד יחידי באחד המקומות. איך חזר אז הביתה בחפזון ובמרוצה! וכשנכנס הביתה בצעדי חרש כחתול שמע אותה מנגנת. הוא פתח את הדלת בלט ובלי שאון וראה את חזות פניה והנה היא שונה מחזות־הפנים שהיתה ידועה לו עד עכשיו; הפעם היו פניה כל כך גלויים וכל כך מפיקים אוֹמן, כאילו גילתה לנגינה שלה לב, שהוא לא ראה אותו מעולם, והוא נזכר היך היא פסקה לנגן והביטה לאחוריה, היך השתנו פניה וחזרו להיות כמו שנראו לו תמיד, והיך עברה צינת קרח את גופו – ואף על פי כן חבק מקץ רגע את כתפיה. הן, היא גרמה לו יסורים הרבה! גירושין! אמנם הדבר נראה כמעשה שטות לאחר כל אותן השנים של פירוד גמור! ובכל זאת אנוס הוא לעשות את הדבר. אין דרך אחרת! “ואולם זו השאלה”, ניצנצה פתאום בלבו מחשבה ריאלית, “מי משנינו צריך לקבל עליו את האשמה? אני או היא? היא עזבה אותי. ובכן עליה לפרוע בעד זה. סבור אני, שוודאי יש לה מי שהוא”. שלא לרצונו נמלטה מפיו נהמה חשאית והוא חזר לאחוריו ושב ללכת לדרכו אל פארק־ליין.

פרק חמישי: דזשֶׁמְס חוֹזֶה חֶזְיוֹנוֹת

סוכן הבית בעצמו פתח את הדלת לפני סומס, ולאחר שחזר ונעל אותה בחשאי, עצר אותו במסדרון.

“רע לאביך, אדוני”, אמר לו בלחש. “הוא לא רצה לעלות על משכבו עד שתבוא. הוא נמצא עדיין בחדר־האוכל”.

סומס שאל אותו בקול כבוש, שהיה נהוג ורגיל עכשיו בבית זה:

“מה לו לאבא, ווֹמסון?”

“סבור אני שעצביו נתרופפו, אדוני; אפשר שהקבורה ואפשר שביקורה של הגברת דארטי היום לאחר הצהרים הוא שגרם לו לכך. סבור אני, שאזנו לקחה שמץ דבר. נתתי לו כוס יין לוהט. הגברת עלתה זה עתה למעלה:”.

סומס תלה את מגבעתו על קרן־צבי עשויה מעץ־אוֹדם ואמר:

“טוב איפוא”, וורמסון, יכול אתה לעלות על משכבך; הנני להעלות אותו למעלה בעצמי". ובדברים האלה נכנס אל חדר־האוכל…

דזשמס ישב על כורסה גדולה לפני האח המבוערת וסודר של שערות־גמל קל וחם היה מופשל לו על כתפיו ממעל לבגדו, שזקנו הארוך והלבן ירד ושפע עליו. שערותיו הלבנות, שעדין מעובות היו הרבה, התנוצצו לאור העששית; טיפות של לחלוחית, שנבעו מתוך עיניו הקופאות והאפורות־הבהירות, הרטיבו את לחייו, שצבען היה עדיין כתיקונו במידה מספיקה, ואת הקמטים הארוכים והעמוקים שנמשכו עד לזוויות שפתיו המגולחות למשעי, אשר נעו בלי חשך כאילו היו מלחשות דברים בלא־קול. רגליו הארוכות והדקות ככרעי עורב, שהיו עטופות מכנסיים של צמר, היו כפופות כעין זווית ישרה, ועל אחת מברכיו התנועעה בלי הפסק יד דלה וצנומה, שאצבעותיה היו מפושקות וצפרניה מחודדות ונוצצות. על כסא נמוך שעל ידו עמדה כוס יין לוהט, שהורק למחצה ושעל פניו צפו אבעבועות קטנות. כאן היה יושב כל היום כולו, פרט לשעות האכילה. אף על פי שהיה בן שמונים ושמונה היה גופו עדיין בריא כל צרכו, אלא שסבל יסורים נוראים על ידי המחשבה שאיש לא הגיד לו דבר מעולם. באמת חידה היא איך נודע לו שרודזשר הובא לקבורה באותו היום, שהרי אמילי העלימה ממנו את הדבר. היא נהגה תמיד להעלים ממנו כל דבר. אמילי לא היתה אלא בת שבעים! עינו של דזשמס היתה צרה בצעירותה של אשתו! עתים היה מהרהר בלבו, שאלמלא ידע, שהיא תחיה עדיין שנים הרבה, תחת אשר ימיו כל כך ספורים ומועטים הם לא היה נושא אותה לאשה לעולם. לא היה זה מדרך הטבע וממידת הדין. היא תאריך ימים ותוסיף לחיות חמש־עשרה או עשרים שנה לאחר שיפטר מן העולם ותוציא ממון הרבה; הרי כך טיבה: בזבזנית היתה כל ימיה ויש לה תאוות משונות. הדבר ברי בידו, שלאחר מותו תקנה לה אחת מאותן המרכבות ההולכות־מאליהן. סיסילי ורחל ואימוגן וכל אותו הדור הצעיר – כולם רוכבים על אופניים, אלוהים יודע להיכן. ועתה הנה מת רודזשר והלך לעולמו. הוא לא ידע כלום – אי אפשר לו הגיד דבר! המשפחה התחילה להתמזמז ולהתפורר. סומס וודאי יודע כמה הניח אחריו דודו. אכן תמוה הדבר, שהוא חשב את רודזשר לדודו של סומס ולא לאחיו של עצמו, וכך היה מהרהר בו. סומס! הרי זה משמש עכשיו במידה יתירה נקודה מוצקה יחידה בעולם ההולך וכלה, ההולך וחולף. סומס היה שקדן וחרוץ; הוא היה אדם עשיר, אלא שלא היה לו למי להניח את ממונו. זוהי הצרה! והוא אינו יודע דבר! והרי אותו ברנש טשמברלין! העיקרים הפוליטיים של דזשמס נקבעו בפרק הזמן משנת 1870 עד שנת 1885. בעת אשר ה“ראדיקאל המנוול הזה” היה קוץ מכאיב בצדם של בעלי הנכסים והוא היה חשוד בעיניו עד היום הזה, אף על פי ששינה את דעותיו ונזדווג למפלגה אחרת; הוא עלול להביא תלאה גדולה על המדינה ולגרום לשער הממון להיות שוקע ויורד במהירות. אכן אדם לוהט הוא ואין מעצור לרוחו! וסומס היכן הוא? וודאי הלך להשתתף בלווייה, שבני הבית השתדלו להעלימה ממנו. אבל הדבר גלוי וידוע לו בבירור, שהרי עיניו ראו את המכנסיים שבו היה לבוש. רודזשר! רודזשר מוטל בארונו שלו! הוא נזכר שבשנת 1824 היו שניהם חוזרים מבית הספר במרכבה העתיקה ומושבם אצל הרכב, ואז היה רודזשר קם ויורד אל חיק המרכבה ישן שם. דזשמס צחק בחשאי. בר־נש מגוחך היה אותו רודזשר – ברייה משונה בפני עצמה! אכן תימה הוא! הרי רודזשר היה צעיר ממנו, וכבר הוא מוטל בארונו שלו! המשפחה הולכת ומתפוררת. והרי אותו וול המתעתד ללכת ללמוד באוניברסיטה; הוא חדל לבקר אותו ושוב אינו רואה אותו כלל. ישיבתו באותו המקום וודאי תעלה בדמים מרובים. אכן דור פרוץ הוא אותו הדור. ולנגד עיניו של דזשמס היו מחוללות ומרקדות כל אותן המעות היקרות שיצטרך להוציא על ארבעת נכדיו. עינו לא היתה צרה בממון שיוציא עליהם, אלא שהיה מיצר ודואב הרבה על הסכנה שביזבוז הממון הזה עלול להביא עליהם; הוא היה מיצר ודואב על התרופפות המצב הבטוח. ועכשיו שבתו סיסילי נישאה לאיש אפשר שתלד בנים גם היא. הוא לא ידע כלום – לא יכול להגיד דבר! בימים האלה אין לאדם מחשבה אחרת אלא לבזבז ממון, לנסוע במרכבות ולבלות את “יומו בנעימים”, ככל אשר הם קוראים לכך. מרכבת־מוֹטוֹר עברה באותה שעה על פני חלונו. כלי לא־יצלח, גדל־מידות, והריהו מרבה שאון כל כך! אבל כך עלתה לנו, המדינה הולכת ומידלדלת! בני אדם שטופים בבהילות גדולה כל כך, שאין להם פנאי אפילו לשים לב לטעם ולסיגנון – הרי המרכבה הנאה שלו עם הסוסים האמוצים שקולה מנגד כל אותן העגלות החדשות שהמציאו. והקונסוֹלוֹת עומדות על 116! וודאי יש שפע מרובה של ממון בארץ. והרי לנו עוד אותו קריגר הזקן! בני הבית השתדלו להעלים ממנו את מעשה־קריגר. אבל הדבר היה גלוי וידוע לפניו; אכן פורענות גדולה עתידה להתרגש שם באותה הארץ! הוא ידע היטב את הבאות בזמן שאותו בר־נש גלאדסטון – השבח לאלוהים, שכבר מת! – הרבה לעשות מעשי שטות לאחר אותו המאורע האיום שאירע במַאָיוּבּה. הוא לא יתמה כלל אם הקיסרות תתפורר ותלך לאבדון. וחזיון זה של חורבן הקיסרות מילא אותו כרבע שעה סערת רוח והתרגשות קשה ביותר. הוא גרם לו שלא סעד בבוקר אלא סעודה דלה. ואולם סערת הרוח ורוגז־העצבים לאמתו התרגשו עליו לאחר סעודת הבוקר. הוּא נימנם קצת והנה עלו באזניו – קולות מדברים בלחש. אהה! אנשי הבית לא הגידו לו מעולם דבר! הקולות קול וויניפרד וקול אמה. “מונטי!” הרי שוב אותו דארטי – אין לך יום בלי מעשה באותו דארטי! הקולות נשתתקו ודזשמס נשאר יחידי ואזניו זקופות כשל ארנבת ובלהות אימה מילאו את כל קרביו. למה יצאו והניחו אותו לבדו? למה לא באו והגידו לו את הדבר? ומחשבה איומה, שהיתה מנקרת במוחו שנים הרבה, ניצנצה ועלתה שוב בלבי. דארטי פשט את הרגל –פשט את הרגל בנכלי מרמה – ובכדי להציל את וויניפרד ואת הילדים שומה עליו – על דזשמס – לפרוע לנושיו! וכי יכול הוא – וכי יכול סומס להפוך אותו לחברה בעלת אחריות מוגבלה? לאו, הוא לא יכול לעשת זאת! אכן זו צרה! וצלם־האימים שרחף לנגד עיניו נעשה איום ומבהיל מרגע לרגע, קודם שאמילי שבה אל החדר. מי יודע, אפשר שעשה מעשי זיוף! ודזשמס נעץ את עיניו בתמונה המפוקפקה של טֶרנֶר, שהיתה קבועה באמצע הקיר, והיה מתענה ביסורים קשים. הוא ראה את דארטי חבוש בבית האסורים, את נכדיו מוטלים בבית השופכין ואת עצמו מוטל על ערש־דוי. הוא ראה את התמונה המפוקפקה של טרנר כשהיא נמכרת לדזשובסון ואת כל הבנין הנהדר של רכושו ונכסיו כשהוא מתערער ונהפך לגלי חרבות. הוא ראה בדמיונו את וויניפרד לבושה תלבושת פחותה ושמע את קולה של אמילי שאמרה לו: “אל־נא תתרגש, דזשמס!” לעולם אי אתה שומע מפיה אלא את האחת: “אל תתרגש!” היא היתה נטולת עצבים ואסור היה לו לשאת אשה צעירה ממנו שמונה־עשרה שנים. ופתאום שמע את קולה הממשי של אמילי, שאמרה לו:

“וכי נמת תנומה יפה, דזשמס?”

תנומה! הוא היה מעונה ביסורים והיא שואלת אותו כך!

“מה המעשה בדארטי?” שאל אותה כשהוא לוטש אליה את עיניו.

אמילי לא נתבלבלה מעולם ולא איבדה את השליטה ברוחה.

“וכי מה שמעת?” שאלה אותו רכות.

“מה המעשה בדארטי?” חזר דזשמס על שאלתו. “וודאי פשט את הרגל”.

“דברי הבאי!”

דזשמס אימץ את כל כוחו ועמד מלוא קומת גופו הדומה לזה של חסידה.

“את אינך מגדת לי לעולם דבר”, אמר אליה, “הרי הוא פשט את הרגל”.

אמילי נוכחה שברגע זה שומה עליה קודם כל להשבית את המחשבה הקבועה שנתקעה במוחו.

“הוא לא פשט את הרגל”, אמרה בתקיפות. “הוא הלך לאוּאינוֹס־אייריס”.

אילו אמרה: “הוא פרח לו אל הכוכב מאדים”, לא היתה המכה שגרמה בכך לדזשמס פחות הוממת ומדהימה. ההשגה שלו, שהיתה כולה שקועה בשטרי־המדינה של בריטאניה, לא יכלה להבחין בין שני המקומות הללו.

“לשם מה הלך לשם?” שאל. “הרי אין בידו ממון. מה לקח עמו!”

אמילי היתה כולה נפעמה על ידי הבשורה הרעה שהביאה לה וויניפרד ורוחה נרגזה על ידי הקינות הללו שחזרו ונשנו בלי חשך, והיא ענתה ואמרה במנוחה:

“הוא לקח עמו את המרגליות של וויניפרד ונטפל אל רקדנית”.

“איך?” קרא דזשמס וצנח על הכורסה.

דיכדוך־הרוח שתקף עליו פתאום הבהיל אותה והיא החליקה בידה על מצחו ואמרה:

“אל־נא תתרגש, דזשמס!”

אדמומית עכורה התפשטה על לחייו של דזשמס ועל מצחו.

“אני שילמתי את מחירן”, ענה ואמר בקול רועד; "גנב הוא! אני – אני ידעתי מה יהא סופו של דבר. הוא יהיה סיבת מיתתי; הוא – –´המלים נעתקו מפיו והוא ישב על מקומו כולו דומם. אמילי, שסבורה היתה שהיא יודעת אותו יפה, נבהלה וניגשה אל המזנון, ששם היתה שמורה צלוחית של סמי־הרחה. היא לא יכלה לראות את הרוח הפורסייטית קשת־העורף, אשר פעלה את פעולתה בתוך הגוף הצנום והרועד והתקוממה כנגד ההתרגשות הנפרזה שהתחוללה בקרבו על ידי פגיעה זו שנפגעו העיקרים של תורת הפורסייטים – היא לא יכלה לשמוע את הרוח הפורסייטית שדיברה את דבריה במעמקי הגוף הזה לאמור: “אסור לך להתרגש כל כך, אין תועלת בדבר. ההתרגשות תעכב את קיבתך מלעכל את סעודת־הבוקר שלך. היא תגרום לך התקפה של חולשה!” רוח זו, שהיתה סמויה מעיניה, השפיעה על דזשמס השפעה של חיזוק יותר מכל הסמים שבעולם.

“שתה־נא את זה”, אמרה אליו.

דזשמס דחה את הכוס המושטה לו הצדה.

“והיכן היתה וויניפרד?” ענה ואמר, “למה נתנה לו לקחת את המרגליות שלה?” אמילי ראתה שהסכנה עברה.

“אני אתן לה את שלי”, השיבה דרך ניחום. “איני עונדת אותן לעולם. עליה להשתדל להתגרש ממנו”.

“הנה עד היכן הגענו!” אמר דזשמס. “להתגרש! מעולם לא אירע מעשה־גירושין במשפחתנו. וסומס היכן הוא?”

“הוא יבוא עוד מעט”.

“לאו, הוא לא יבוא”, אמר דזשמס כמעט בחמת זעם, הוא הלך ללווייה. סבורה את, שאיני יודע דבר".

“לו יהי כך”, השיבה במנוחה, “אלא שעליך לעצור ברוחך ושלא להתרגש כל כך כשאנו מגידים לך דבר”. והיא נערה את הכרים שלמראשותיו והעמידה אצלו את סמי־ההרחה ויצאה מן החדר.

ואולם דזשמס ישב על הכורסה שלו וחזה חזיונות ברוחו – הוא ראה את וויניפרד בבית דין לעניני גירושים ואת שמה של משפחתו כשהוא מתפרסם בעתונים בקשר עם ענין זה; הוא ראה את ארונו של רודזשר והנה הוא הולך ומתכסה עפר שנשפך עליו, את וול והנה הוא הולך בדרכי אביו, את המרגליות שהוא שלם בעדן ואשר שוב לא יראה אותן לעולם; הוא ראה את הממון, והנה ערכו הולך ופוחת ושוב אינו מכניס אלא ארבע למאה. ואת המדינה כולה והנה היא הולכת לאבדון. וכשהיום פנה לערוב ועברה שעת שתיית־התה וגם שעת הסעודה נעשו החזיונות הללו מטורפים ומבולבלים ביותר ומאיימים ביותר – שהרי איש אינו מגיד לו דבר, ואפילו אם כל עשרו יאבד ולא ישאר ממנו כלום, ישימו יד לפה ולא יגידו לו כלום. וסומס היכן הוא? משום מה אינו בא?.. הוא שלח את ידו אל כוס היין־הלוהט והרים ראשו כדי לשתות, והנה ראה את בנו עומד אצלו ומסתכל בו, אנחת־רווחה קלה התמלטה מבין שפתיו והוא העמיד את הכוס ואמר:

“הנה הנך! דארטי הלך לבואינוס־אייריס!”

סומס נענע בראשו. “טוב ויפה”, ענה ואמר, “אשרינו שנפטרנו ממנו!”

גל של נחת חלף את לבו של דזשמס. סומס ידע את הדבר. סומס היה היחיד שבכולם שנתייחדה לו בינה. מפני מה אינו דר עמו יחד? הרי לא היה לו בן משל עצמו. והוא ענה ואמר בקול של תחנונים:

“זקן שכמוני אי אפשר לו שלא יהא נעשה חלוש־עצבים. הייתי מבקש שתהיה יותר מצוי בבית, נערי שלי”.

סומס נענע שוב בראשו; המסכה הנסורה על פרצוף פניו לא גילתה שום סימן של הסכמה, ואף על פי כן התקרב ביותר את אביו ונגע בכתפו, כאילו במקרה.

“בית טימותי שולח לך את ברכתו שלום”, אמר אליו. “שם הכל כתיקונו. ביקרתי את וויניפרד, הנני להשתקד לטובתה ולעשות מעשה”. ובאותה שעה הירהר בלבו: “אבל אותו המעשה יהא נעלם ממך ואין לך לדעת אותו”.

דזשמס נשא אליו את עיניו, זקן־הלחיים הארוך והלבן שלו רעד, צוארו הדק, שהציץ מבין קצות צוארונו, נראה כל כך צנום ומעורטל.

“כל היום כולו היה רע לי ביותר”, ענה ואמר הם אינם מגידים לי דבר לעולם".

לבו של סומס נתכווץ בקקרבו.

“הסר דאגה מלבך,הכל שלום. אין לך סיבה לצער עצמך. אפשר תעלה עכשיו למעלה?” ובדברים האלה שם את ידו תחת זרועו של אביו.

דזשמס ציית והתרומם מעל כסאו וגופו רועד, ושניהם עברו לאטם דרך החדר, שמראהו היה נאה לברק האש המבוערת בקמין, ויצאו אל המדרגה. ולאט לאט עלו למעלה.

“ליל מנוחה, נערי שלי”, אמר דזשמס כשהגיע אל פתחו של חדר־המשכב שלו.

“ליל־מנוחה אבא”, החזיר לו סומס. ידו החליקה לכל אורך השרוול שמתחת לסודר, ונדמה לו שהשרוול הוא כולו ריק – כל כך דקה היתה הזרוע שבקרבו. והוא הסב את פניו מעל האור שהבהיק דרך הפתח שנפתח ועלה אל הדיוטה שלמעלה מזו אל חדר משכבו של עצמו.

“אני רוצה שיהיה לי בן”, היה מהרהר בלבו כשהוא יושב על פאת מטתו. “אני רוצה שיהיה לי בן”.

פרק ששי: בְּבֵיתוֹ שֶׁל דְּזשׁוֹלְיוֹן שֶׁחָדל מֵהֶיוֹת “צָעִיר”

כך טיבם של אילנות שאינם חוששים לזמן, והאלון הזקן אשר במעלה כר־הדשא של רובין היל לא נראה עכשיו זקן מכפי שהיה בשעה שבוזיניי היה מוטל סרוח תחתיו ואמר לסומס: “הו, פורסייט, הנה מצאתי מקום נאה לבית שאתה אומר לבנות!” הוא לא נראה זקן מכפי שהיה בשעה שסוויתין ישן תחתיו וחלם חלומות, ומשעה שדזשוליון הזקן הפיח תחת ענפיו את נפשו, ועכשיו היה דזשוליון, שחדל מהיות “צעיר”, מצייר שם את תמונותיו סמוך לנדנדה. אפשר שהמקום הזה היה קדוש לו מכל המקומות שבעולם, משום שאהב את אביו אהבה רבה.

הוא היה מסתכל בגזע רב־ההיקף של אילן זה, שהיה סדוק ומעוטה אזוב במקצת אבל לא חלול, והיה מהרהר במהלך העתים. אפשר שאילן זה ראה את כל פרשת ההיסטוריה של העם האנגלי, ומוצאו לכל הפחות מימי מלכותה של המלכה אלישבע. במה נחשבו חמישים שנות חייו של עצמו לעומת שנות חייו של האילן הזה? אם הבית שמאחוריו, שעכשיו הריהו קנינו שלו, יהיה בן שלוש מאות שנה, תחת היותו עתה אך בן שתים־עשרה שנה, אפשר שהאילן הזה עדיין יהא עומד כאן על עמדו, כולו אדיר וחלול, כי מי יעיז לעשות מעשה של חילול־קודש זה לשלוח בו יד לכרתו? אפשר שאחד הפורסייטים עדיין ידור בבית זה וישקוד עליו לשמרו משמרת קדוש. ודזשוליון היה מדמה בנפשו את מראה הבית לכשיעברו עליו ימים רבים כל כך. צמחי וויסטאריה כבר השתרגו על קירותיו – המראית החדשה כבר ניטלה ממנו. הישמר את טיבו המיוחד ואת החשיבות שחלק לו בוזיניי, או אפשר שאותו הענק שלונדון שמו ילפפהו בזרועותיו ויהפכנו לבית־מקלט בתוך מדבר־שממה הבנוי כולו בנינים שלא כראוי? פעמים כשהיה מסתכל בבנין הזה בין מבית ובין מחוץ, בא לידי ההכרה, שבוזיניי בנה אותו ברוח הקודש. הוא הכניס לתוך הבנין הזה את נשמתו שלו! אפשר שעלול היה להיעשות אפילו אחד מבתי הסגולה שבאנגליה – אכן בית משוכלל היה בדור זה שסיגנון־הבנייה התנוון בו ביותר. ומתוך הרגש האיסתיטי שלה, שנזדווג לו היצר הפורסייטי לרכוש וקנין שיש לו עמידה לאורך ימים, היה מתגאה ונהנה בלבו שזכה לכך להיות בעליו של בית זה. ובנוח עליו רוח ההערצה לאבותיו שקדמוהו (ואילו אך לאחד מהם) היה מתאווה למסור את הבית לידו של בנו ובן בנו. אביו אהב את הבית הזה, אהב את המראה שמסביב, את הקרקעות ואת האילן הזה; שנותיו האחרונות שבילה במקום זה היו שנים של אושר ונחת, ושום אדם לא דר כאן לפניו. אחת־עשרה השנים האלה שהוא, דזשוליון, ישב ברובין היל, היו משמשות בחייו תקופה של הצלחה רבה כצייר. הוא הגיע עכשיו למרום יכולת היצירה באמנות הציור בצבעי־המים והכל היו מודים בו. הציורים שלו היו נמכרים במחיר יקר. מאחר שייחד עצמו למקוצע האחד הזה בכל אותה קשיות־העורף המצויה בגזע שממנו יצא, סופו שזכה לפירסום גדול; אמנם פירסום זה בא באיחור־זמן, אבל אין איחור־זמן לבן משפחת פורסייטים, ששאפה לחיות חיי עולם, ואמנם האמנות שלו התעמקה והשתכללה ביותר. בהתאם למעמדו כאמן היה מגדל עכשיו זקן קצר וצהוב, שהתחיל מלבין זה עתה והיה מכסה את הסנטר הפורסייטי שלו; מעל פניו החומים נסלק המבע של דיכדוך־נפש שהיה שורה עליו לשעבר בזמן שהיה מנודה למשפחתו – הוא נראה עכשיו צעיר ורענן מכפי שהיה. מיתת אשתו בשנת 1894 היתה אחת הטראגידיות המשפחתיות, אשר סופן לטובה לכל הצדדים. הוא אמנם אהב אותה עד הרגע האחרון, שכן מטבעו היה אדם בעל רגש ולבו היה מלא אהבה, אלא שמידתה הלכה ונעשתה קשה ביותר ואי אפשר היה לעמוד בה: היא קינאה בבתה־החורגת דזשוּן, ולא עוד אלא שקינאה אפילו בבתה הקטנה הוֹלי ולא פסקה להתאונן ששוב אינו יכול לאהוב אותה, מאחר שהיא חולה “ואין בה מועיל לשום אדם ונבחר לה המות”. הוא התאבל עליה בלב תמים, אלא שמאז מתה נעשה מראה פניו יותר צעיר. אילו אך יכלה להאמין שהיכולת בידה לעשותו לאדם מאושר בעולם, וודאי היו עשרים השנים שראה עמה חיים הרבה יותר מלאות נחת ואושר!

האמת ניתנה להיאמר, שדזשון לא היתה נוטה מעולם רצון לזו שתפסה את מקומה של אמה בעוול; ולאחר מיתתו של דזשוליון הזקן השתקעה בלונדון וישבה שם בדירה שהיתה מעין בית מלאכה לאמנות. אבל לאחר שאמה־החורגת מתה חזרה אל רובין־היל ונטלה שם את מושכות־ההנהגה בידה הקטנה והתקיפה. דזשולי נמצא בימים ההם בבית תלמודו שבהארוֹ, והולי עדיין למדה תורה מפי אומנתה הגברת בּוֹס. שוב לא היה דבר אשר יעצור את דזשוליון בבית, והוא נטל את נרתיק־הציור שלו ויצא לחוץ לארץ כדי להפיג את יגונו. שם היה נודד ומשוטט ממקום למקום, על פי רוב בריטאן, ולסוף קבע את דירתו בפאריז. שם שהה כמה חדשים, ואחר חזר הביתה ומראהו רענן וצעיר וזקן קצר וצהוב מכתיר את סנטרו. כיון שהיה אדם שכל בית לא היה משמש לו אלא אכסניה, היתה דעתו נוחה ביותר שדזשון היתה מכלכלת את כל עסקי הבית אשר ברובין־היל והוא היה חפשי לנפשו ללכת עם כּן־הציירים שלו אל כל אשר יחפוץ ובכל עת אשר יחפוץ. אמת הדבר, שהיא היתה נוטה להפוך את הבית לבית־מקלט לאלה שפרשה עליהם את כנפי חסותה; ואולם הימים שהוא גופו היה נידח ומנודה העירו בלבו של דזשוליון רגשי השתתפות בצער לגבי כל נידח ומנודה, ומשום כך לא היתה עינו רעה ב“עלובים והחלכאים” שהכניסה דזשון בבית. הבה תארח אותם ותפרנס אותם כאוות נפשה; ואף על פי שמתוך רוח הליצנות המיוחדה לו הבחין בדבר, שכשם שעוררו את לבה החם של בתו לחמול עליהם כך היו משמשים לה לצורך הסיפוק של תאות השררה שלה, עם כל זה לא היה פוסק מלהעריץ את בתו בשל הטיפול המרובה שהיתה מטפלת בהמון אביוני אדם. משנה לשנה נעשה היחס שבינו ובין בנו ובנותיו יותר חפשי ונהפך ליחס של אחוה ומתוך מזגו הנוח היה מתהלך עמם כאילו היו בני גילו. כשהיה בא אל הארוֹ לבקר את דזשולי,לא היה מכיר מעולם יפה מי משניהם גדול מחברו בשנים ויש שהיה יושב ואוכל עמו יחד דובדבניות מתוך שק של נייר כשהוא מחייך חיוך מלא אהבה וליצנות, ממצמץ בעיניו ומכווץ קצת את שפתיו. והוא היה תמיד חרד על כך שיהא מצוי ממון בכיסו ושיהא לבוש נאה ולפי המודה, כדי שלא לגרום לבנו שיאדימו פניו בגללו. הם היו ידידים אהובים זה על זה, אלא שלא מצאו להם מעולם הזדמנות לשיח זה לזה מה שבלבם, שכן נתייחדה לשניהם בשוה המידה של הכרת ערך־עצמו המצויה בפורסייטים. הם ידעו, שיעמדו זה לזה בשעת הדוחק, אלא שלא ראו צורך לדבר על זה. דזשוליון היה מתעב בכל נפשו את הטפת־המוסר – מקצתו מחמת בחילה טבעית ומקצתו מפני חטאות נעוריו. אי אפשר היה לו להגיד לבנו בענין זה אלא את הדברים האלה:

“הסכת ושמע, נער זקן, אלא תשכח שהנך דזשנטלמן”; אלא שגלוי וידוע היה לפני שאלמלי אמר את הדברים האלה, היה שואל את עצמו אם אין בזה משום שחצנות. – בשעה שדזשולי הלך לאוכספורד על מנת ללמוד באוניברסיטה, נטפל אליו דזשוליון וליוהו לשם; הענין בידח את דעתו, אלא שהיה חרד מקצת שמא יבאיש את ריחו של בנו בתוך כל הצעירים הללו, שהיו למראית עין תקיפים בדעתם וגדולים בשנים הרבה יותר ממנו. לעתים קרובות היה מהרהר בלבו: “אשרי שאני צייר” – שכן את משרתו אצל ללויד זנח זה כמה – זוהי אומנות תמימה ביותר. אין הבריות מזלזלות בצייר – אין הבריות חושבות אותו לאדם חמור כל צרכו. כי דזשולי, שנתייחדה לו חשיבות ידועה מטבע ברייתו, נעשה מיד חבר לחבורה קטנה מאוד, שבידחה בסתר את דעתו של אביו. הנער היה בעל שיער צהוב מסולסל מעט, ועיניו היו אפורות כברזל ומעמיקות בחוריהן, כדומה לעיניו של זקנו. מבנה גוו היה נאה וקומתו זקופה ומראהו היה מהנה ביותר את החוש האיסתיטי של דזשוליון, שהיה מפחד ממנו במקצת, כדרך האמנים החרדים מעט מפני בני מינם, שיפי גופם מעורר בקרבם רגש של הערצה. ואולם הפעם הרהיב בנפשו עוז ועמד והשיא לבנו את העצה הזאת:

“הסכת ושמע, בחורי שלי, וודאי תהיה אנוס ללוות ממון ולהשתקע בחובות; אם תגיע לידי כך, פנה תחילה אלי. דבר המסתבר מאליו הוא, שאני אפרע תמיד את החובות שלך. אלא שעליך ליתן את דעתך לדבר שמי שפורע את חובותיו בעצמו, הריהו מכובד בעיני עצמו ביותר. והוה זהיר שלא ללוות לעולם כלום חוץ ממני אני. שמעת?”

ודזשולי ענה ואמר:

“שפיר, אבא, אעשה שכדבריך”.

“זאת ועוד אחרת, איני בקי הרבה בתורת המוסד וכדומה, אלא שכלל זה נקוט בידך: כיון שאתה אומר לעשות דבר, עליך לשקול קודם לכן בדעתך אם המעשה אשר תעשה יהא בו כדי לפגוע באחר במידה יתירה מכפי הצורך”. הכרת פניו של דזשולי ענתה בו שהוא משוקע במחשבות; הוא נענע בראשו ואחר לחץ את יד אביו. ודזשוליון הירהר בלבו: “אפשר שלא הייתי רשאי להגיד לו את הדברים האלה?” הוא היה חושש תמיד, שמא יקפח את האמונה המוצנעת שהיו מאמינים זה בזה, שכן היה זכור איך קיפח לפני הרבה שנים את האמון שנתן בו אביו, עד שניתק הקשר שביניהם ולא נותרה אלא האהבה שאהבו זה את זה ממרחק רב. אין ספק בדבר שלא העריך כראוי את השינוי שנשתנה רוח הדור למן הזמן שהוא עצמו הלך אל קמברידזש ללמוד תורה, היינו משנת 1865; ואפשר שלא העריך כראוי את כשרונו של הנער להבין את מידת הסבלנות היתירה שלו. הסבלנות הזאת, ואולי הספקנות שלו, היא היא שייחדה ליחס שלו לגבי דזשון תכונה משונה של הגנה. היא היתה ברייה תקיפה בדעתה מאין כמוה, ידעה ידיעה ברורה מה שהיא רוצה ועמדה על דרישותיה בקשיות עורף עד שהשיגה את מבוקשה, ולאחר שהשיגה אותו יש שחזרה והפילה אותו מידה כשם שמפילים תפוח־אדמה רותח. כך היה גם טיבה של אמה והדבר הזה גרם בשעתו לכל אותן הדמעות שנשפכו. אמנם הניגוד שבינו ובין בתו לא היה בולט כל כך כניגוד שהיה בינו ובין אשתו הראשונה. לגבי בתו היה אדם מתפייס וחילוק־הדעות שבינו לבינה היה מבדח את דעתו, מה שאין כן לגבי אשתו. כשראה דזשוליון את דזשון שהיא מתנכרת בכל לבה ובכל כוח רצונה להשיג את הדבר שהיא מבקשת ואינה נחה עד שהיא משיגה אותו, לא גרמה לו מידה זו מורת רוח, משום שלא קיפחה מעולם את חירותו – הלא הוא הדבר האחד שגם הוא היה מחזיק בכל תוקף. ולא עוד אלא שמעולם לא נפלה ביניהם קטטה של ממש. אפשר היה לנהוג בכל מנהג של ליצנות – ואמנם כך היה נוהג לעתים קרובות. רק דבר אחד נמצא בדזשון שגרם לו מורת רוח לאמתה: היא לא סיפקה מעולם את הרגש האיסתיטי שלו, למרות שערה האדום כזהב, עיניה הבהירות כעיני הוויקינגים ורוחה הסוערת. מה שאין כן הולי: זו היתה שונה ממנה תכלית שינוי. היא היתה רכה ונוחה. ביישינית, מלאת אהבה עם משהו של רוח משובה באחת הפינות החבויות שבקרבה. הוא היה מתבונן בתאות נפש גדולה אל גידולה של בתו הצעירה, שעדיין היתה בבחינת אפרוח ברוז מכוער. היבוא יום והיא תיהפך לברבור נאה? פניה היו חיוורים־סגלגלים, עיניה אפורות, חמורות ועורגות ועפעפיה שחורים – ומתוך כך אפשר שסופה להיות אשה יפהפיה ואפשר לאו. רק בשנה האחרונה ניתנה היכולת לעמוד על טיבה ולראות את הבאות. אכן אמת הדבר, היא עתידה ליהפך לברבור נאה – אמנם ברבור שחור, ברבור חרד, אבל ברבור לאמתו. היא היתה עכשיו בת שמונה־עשרה ומאדמואזיל בוס נפטרה והלכה לה – לאחר אחת־עשרה שנה של זכרונות שאינם פוסקים על “ילדי טיילייר המחונכים יפה” עברה הגברת המצויינה הזאת אל משפחה אחרת, שנגזר עליה להיות נרגזת מעכשיו על ידי זכרונותיה על “ילדי פורסייט המחונכים יפה”. היא לימדה את הולי לדבר פראנצית כמוה היא.

בציור פורטריטים לא היה כוחו של דזשוליון גדול ביותר, ואף על פי כן כבר צייר את בתו הצעירה ארבע פעמים. וברביעי לאוקטובר שנת 1899 לאחר הצהרים היה עוסק שוב במלאכה זו והיה מצייר אותה פעם רביעית, והנה הביאו לו כרטיס־ביקור, אשר גרם לו לפקוח את עיניו לרווחה מרוב תמהון. על כרטיס זה היה כתוב לאמור:

מִיסְטֶר סוֹמְס פוֹרְסַייט

שֶלְטֶר מֶפְלְדֶרְהֶם קוֹנִיסֶר־קלוּב סט.דזשֶס.

ואולם כאן דורשת הרצאת הגדת הפורסייטים שנטה מן הענין ונחזור לאחורינו…

דזשוליון שב ממסעו הממושך בארץ הישפאניה ומצא את ביתו שרוי בקדרות אבל, את בתו הקטנה מתמוגגת בדמעות ואת אביו היקר לו מוטל דומם ושלו וישן את שנתו האחרונה – וכי יכול היה אדם אנין־רגש ובעל לב חם שכמותו לשכוח את כל זאת כל זמן שהוא חי? ולא עוד אלא שמין מיסתורין היה שורה על יום האבל הזה ועל קצו של אותו האיש שהיה חי את חייו בסדר מדויק והכל היה אצלו שקול ומדוד עד תכלית. קשה היה להעלות על הדעת, שאביו נפטר מן העולם בלי להודיע מראש מה שבלבו, בלי לצוות את דבריו האחרונים לבנו ובלי אמירת שלום כיאות. והרמזים הסתומים והטרופים של הוֹלי הקטנה כלפי “הגברת הלבושה אפורים” ושל מאדמואזל בוֹס כלפי גברת אחת ששמה אֶרַן (כך בטאה את השם) השרו על כל המאורע מחשכי ערפל, שנתפזרו מעט לאחר שקרא את צוואתו של אביו ואת התוספת שהוסיף על צוואה זו. כאפוטרופוס של הצוואה הזאת ושל התוספת שנוספה עליה ראה חובה לעצמו להודיע את אירין, אשתו של סומס בן־דודו, שאביו כתב לה את הפירות של חמישה־עשר אלף לירות לכל ימי חייה. הוא ביקר אותה ופרש לה שהכסף משוקע במניות־הודו ועתיד להכניס לה בערך 430 לירות לשנה רבית נקיה שמס־ההכנסה אינו חל עליה. זוהי הפעם השלישית שראה את אשתו של סומס בן־דודו – אלא שהדבר לא היה ברי בידו אם עדיין היתה אשתו של זה. הוא נזכר שבפעם הראשונה ראה אותה יושבת בגן הבוטאני ומחכה לבוזיניי – דמות אשה סבילה ורבת־קסם, שהזכירתו את התמונה “אהבה שמימית” של טיציאן; בפעם השניה כשהלך בשליחות אביו אל מוניפילייה סקווייר ביום שנודע דבר מיתתו של בוזיניי. עדיין הוא רואה בבירור את הופעתה הפתאומית בפתח חדר־האורחים באותה שעה – את פניה היפים, שתקוה עזה ונסערה נתחלפו בהם למפח־נפש קודר וקופא; הוא נזכר בחמלה הרבה עליה שחש באותה שעה, בחיוך הזועם שעבר על שפתי סומס, בדברים שאמר לו “אין אנו נדרשים לשואלינו” ובדחיפה שדחף את דלת־הבית כדי לנעול אותה.

ואולם בפעם הזאת, היא הפעם השלישית, נראו לו פניה ודמותה יותר יפים מכפי שהיו – שלוה היתה נסוכה עליהם ולא היה בהם לא מן התקוה הסוערת ולא ממרירות היאוש. כשהסתכל בה, הירהר בלבו: “אכן מראיך זה עלול היה לעורר רגשי הערצה בלבו של אבא!” ולאט לאט נתברר לו כל אותו המעשה המשונה שהיה באביו באחרית ימיו. היא דיברה על דזשוליון הזקן מתוך הגות כבוד ובדמעות בעיניה. “הוא נטה לי חסד והתהלך עמי בחביבות יתירה, ואיני יודעת מפני מה. מראהו היה כל כך נאה ומלא שלוה כשישב על הכורסה תחת האילן; הן אני הייתי הראשונה שמצאה אותו שם. אותו היום היה יום נאה להפליא. איני יכולה לצייר בנפשי מיתה יפה מזו. הלוואי והיתה אחרית כולנו כמותו!”

“יפה אמרת!” הירהר בלבו. “כולנו היינו חומדים לגווע ביום קיץ נהדר, כשיופי הולך וצועד לקראתנו על פני כר־הדשא”.

והוא הביט מסביבו בחדר־האורחים הקטן, שהיה כמעט כולו ריק, ושאל אותה מה דעתה לעשות עכשיו. “יש את נפשי לשוב ולחיות מעט כאדם, דזשוליון יקירי. מה מאושר הוא האדם שיש לו ממון משל עצמו! מימי לא היה לי ממון. בדירה זו וודאי אוסיף לגור ולא אחליפנה; הנני רגילה בה; אלא שעכשיו תהיה היכולת בידי ללכת לסייר את איטליה”.

“בודאי!” מילמל דזשוליון והביט אל שפתיה המחייכות בחשאי, והוא נפטר והלך לו כשהוא מהרהר בלבו: “כמה חמודה היא אשה זו! חבל עליה! הנני שמח, שאבא השאיר לה את הממון הזה!” מאותו היום שוב לא ראה אותה אלא שבכל רבע שנה היה שולח המחאה על שמה אל הבאנק ומודיע אותה על כך במכתב שהיה משגר אל דירתה אשר בטשלסי. ובכל פעם היה מקבל ממנה תשובה המאשרת את קבלת הכסף, על פי רוב מדירתה שבעיר, אבל עתים גם מאיטליה; ומתוך כך התגשמה בעינו אישיותה בנייר אפור, שריח־בושם קליל נודף ממנו, בכתב־יד זקוף ודק ובמלים: “קוּזין יקר, דזשוליון”. כיון שהיה עכשיו אדם בעל רכוש וקנין יש אשר עם חתימת ההמחאה הקטנה היה מהרהר בלבו: “סבור אני, שהכסף הזה יספיק לה כל צרכה”; אלא שהיה תמה, שמאחר שהיא מצויה בעולם של גברים היך הדבר עולה בידה לשַׁמֵר את יפיה, ששום ברייה לא תהא לה שליטה עליו. בתחילה היתה הוֹלי מדברת עליה לעתים קרובות, אבל כך טיבן של “גברות הלבושות אפורים” שהן מתעלמות עד מהרה מתוך זכרונותיהם של ילדים; ואשר לדזשון, הרי קמיצה זו, שהיתה קומצת את שפתיה באותם השבועות הראשונים לאחר מיתתו של זקנה, בכל פעם שהזכירו את שמה של מי שהיתה ידידתה לשעבר, נטלה ממנו את החפץ לדבר עליה עמה. רק פעם אחת שמע מפיה את הדברים המוחלטים: “סלחתי לה. הריני שמחה הרבה, שהיא עומד עכשיו ברשות עצמה ואינה תלויה בדעת אחרים”.

כשקיבל את כרטיס־הביקור של סומס, אמר אל הנערה המשרתת (כי שמשים היו שנואים עליו): “הכניסי אותו אל חדר־העבודה ואמרי לו שאבוא בעוד רגע”; ואחר פנה אל הולי ושאל אותה:

“וכי עדיין זוכרת אַת אותה ‘גברת הלבושה אפורים’, שהיתה מלמדת אותך נגינה?”

“וודאי אני זוכרת! למה אתה שואלני? כלום היא באה לכאן?”

דזשוליון הניד את ראשו, פשט את חולצת־הבד שלו ולבש בגד ושתק,שכן הכיר פתאום שסיפור־מעשה כזה אין מספרים אותו באזני נערה צעירה, והוא כונן את פעמיו אל חדר־העבודה ופניו הביעו תהיה גדולה.

הוא ראה שתי דמויות, אחת של גבר באמצע שנותיו ואחת של עלם צעיר, שעמדו אצל החלון והציצו מעבר לסוללה אל עץ־האלון, והירהר בלבו: “מי הוא אותו הנער? הרי לא היו להם בנים מעולם”.

הגדול שבין שני הגברים החזיר את פניו לאחוריו. הפגישה ששני הפורסייטים הללו בני הדור השני, – שהיה דור של מזימות והתחכמות יותר מן הדור הראשון, – נפגשו בבית, שנבנה על ידי האחד מהם, והשני היה בעליו ודר בו, היה בה משהו מן הזהירות ומן העמידה על המשמר, למרות ההשתדלות הגלויה ששניהם השתדלו להראות חיבה זה לזה. דזשוליון הירהר בלבו: “כלום בא לכאן על עסקי אשתו?” וסומס הירהר: “במה אתחיל את דברי?” תחת אשר וול, שהובא לכאן כדי לשבר את קליפת הקרח, עמד כשריסי עיניו השחורים והעבותים מורדים ובדק מתוך רשלנות את ה“ברדלס בעל הזקן” הזה שלפניו.

“הרי זה וול דארטי”, פתח ואמר סומס, “בנה של אחותי. הוא מתעתד ללכת עכשיו אל אוכספורד. רוצה אני שיכיר לדעת את בנך”.

“חבל! דזשולי נסע. אל איזו מחלקה הוא רוצה להיכנס?”

“אל ברייזינוֹז קולדזש”, השיב וול.

“דזשולי לומד במחלקה אחרת, אבל הוא יבקר אותך בחפץ־לב”.

“תודה רבה”.

“ואולם הולי הריהי בבית, ואם מסתפק אתה בקרובה, לך והיא תוליכך להראותך את הבית ואת הסביבה. הנה היא באולם. עבור דרך הווילאות ותמצאנה. אני ציירתי שם זה עתה את התמונה”.

וול הפליט שוב מפיו את המלם “תודה רבה!” וחפז ויצא כשהוא משאיר אחריו את שני הקוזינים בלי לקרב את לבותיהם.

“ראיתי תמונות אחדות משלך בתערוכה של האקווארילוֹת”, אמר סומס.

דזשוליון התנודד. זה עשרים ושש שנה שהיה מרוחק ממשפחת הפורסייטים ולא בא עמה במגע, ואולם במחשבתו ראה אותה תמיד בקשר עם תמונתו של פְרית “יום־דֶרבּי” ועם הפיתוחים של לֶנדסיר. מפי דזשון שמע שסומס הריהו ידען בעניני אמנות, והדבר הזה הכביד את מבוכת נפשו ביותר. ולא עוד אלא שחש בלבו מעין רגש משונה של בחילה כלפי סומס.

“לא ראיתיך זה ימים רבים”, ענה ואמר.

“הן”, הפליט סומס מבין שפתיו הקמוצות, “לא ראיתני מאז – אבל אותו הענין הוא הוא שהביאני אליך עכשיו. שמעתי שהנך המורשה שלה”.

דזשוליון נענע בראשו.

“שתים־עשרה שנה הרי הן זמן ארוך ביותר”, אמר סומס בלשון חטופה, “ואני – אני נלאיתי ונפשי קצה בכל הענין הזה”.

דזשוליון לא מצא בפיו תשובה הוגנת ולכן עמד ושאל: “אפשר תעשן?”

“לאו, יישר כוחך”.

דזשוליון הצית סיגאריטה לעצמו.

“הריני מבקש להיות אדם חפשי”, אמר סומס פתואם.

“איני רואה אותה לעולם”, מילמל דזשוליון מתוך עתר עשנה של הסיגאריטה.

“אבל וודאי יודע אתה היכן היא דרה?”

דזשוליון נענע בראשו, אלא שלא היה בדעתו כלל לתת לו את הכתובת שלה בלי רשותה. סומס עמד כנראה על מחשבתו ולכן ענה ואמר:

“איני מבקש ממך את הכתובת שלה, הריני יודע אותה”.

“ובכן, איפוא, מה אתה מבקש?”

“היא ברחה ממני. הנני מבקש להתגרש”.

“הרי זה מאוחר במקצת, האין זאת?”

“הן”, השיב סומס. שעה קלה שלטה שתיקה.

“איני בקי כלל בכל הענין הזה – על כל פנים שכחתי אותו”. פתח ואמר דזשוליון מתוך חיוך מעוּשה. הוא עצמו אנוס היה להמתין למיתה, שגאלה אותה מן הזיקה לאשתו הראשונה. “רצונך שאדבר עמה בענין זה?”

סומס נתן את עיניו בפני בן־דודו.

“סבור אני, שוודאי יש לה מאהב”, ענה ואמר.

דזשוליון משך את כתפיו ואמר:

“איני יודע כלום. לפי דעתי יכול כל אחד מכם לחיות את חייו כאילו השני מת. הרי כך נוהגים במקרים שכאלה”.

סומס הסב את פניו אל החלון. עלים אחדים מעלי עץ האלון שנשרו קודם זמנם היו פזורים על פני הסוללה והתגלגלו הנה והנה ברוח. דזשוליון ראה את הוֹלי ואת וול דארטי עוברים על כר־הדשא ופניהם מועדות אל האורוות. “אין את נפשי להיות רץ עם הארנבת ולהיות משסה את הכלבים כאחד” אמר אל נפשו. “עלי לשקוד לטובתה שלה. אבא וודאי היה מבקש ממני שכך אעשה”. וכמו הרף־עין אחד נדמה לו כאילו הוא רואה את אביו יושב על הכורסה הישנה שלו, אשר סומס עומד אצלה. וברכיו מורכבות זו על גב זו והעתון “טיימס” בידו. ואולם מיד נעלם המראה.

“אבא היה נוטה לה חיבה יתירה”, אמר בלחש.

“איני יודע מה ראה על ככה”, השיב סומס בלי להציץ בו. “היא הביאה אסון על בתך דזשון; והיא הביאה אסון על כולנו. אני נתתי לה את כל חפצה. מוכן הייתי אפילו לסלוח לה, אלא שהיא העדפה לנטוש אותי”.

קולו הקשה מנע את דזשוליון מלנוד לו ומלהשתתף בצערו. מה המידה האצורה בגבר זה, המקשה על אדם להיות מיצר בצרתו?

“הריני נכון ללכת אליה ולדבר עמה, אם אתה רוצה בכך”, ענה ואמר. “סבור אני, שהיא תאות להתגרש בחפץ לב, אלא שאיני יודע זאת אל נכון”.

סומס נענע בראשו ואמר:

“טוב הדבר. אנא לך אצלה. כבר אמרתי לך, שהנני יודע את הכתובת שלה, אלא שאיני רוצה לראותה”. הוא הרטיב בלשונו את שפתיו, כאילו היו יבשות ביותר.

“אפר תשתה תה?” אמר דזשוליון כשהוא כובש את המלים: “ולסייר את הבית”. והוא עמד והוליכו אל האולם. לאחר שצילצל בפעמון וציווה להביא תה, ניגש אל כן־הציור והפך כלפי הקיר את התמונה שהיה מצייר. הוא התכווין להעלים את מלאכתו מעיני סומס שעמד באמצע החלל רחב־הידים, אשר קירותיו נועדו להיות משמשים מקום לתמונותיו של עצמו. באותה שעה הסתכל דזשוליון בפניו של בן־דודו, שהיו דומים דמיון משפחתי בלתי־נתפס לפניו של עצמו, והבחין את מבטו הקשה, החד והמרוכז, ומיד אמר לנפשו: “אדם זה לא ישכח דבר לעולם – ולא יגלה לעולם את רפיונו לעיני זר. הריהו אדם שאין לעומד בו!”

פרק שביעי: וֶול וְהוֹלִי

כשיצא וול מלפני בני הדור הישן, היה מהרהר בלבו:“מה רב השיעמום! הבה יתענג שם הדוד סומס בעצמו. תאב אני לדעת מה טיבה של אותה ילדה?” הוא לא היה מצפה כלל, שחברתה תמציא לו הנאה כל שהיא, ופתאום ראה אותה והנה היא עומדת ומסתכלת בו. היתכן? הרי נערה נאה היא! מה גדול אשרו!

“חוששני שאינך יודעת אותי”, פתח ואמר. “שמי וול דארטי – הריני שלישי בשלישי שלך או מעין זה. ם המשפחה של אמי בבתוליה היה פורסייט”.

הוֹלי, אשר ידה הדקה והשחומה היתה נתונה בידו, משום שהיתה ביישנית יותר מדי וחששה להשיבה אחור, ענתה ואמרה:

“איני מכירה אף אחד מקרובי שלי, וכי רבים הם?”

“רבים לאין מספר. רובם בריות איומות הם. כוונתי לאמור – אחדים מהם. הרי קרוביו של אדם תמיד בריות איומות הם, וכי לא כך הוא?”

“אם כדבריך כן הוא, הרי וודאי גם אנחנו נחשבים בעיניהם בריות איומות” אמרה הולי.

“איני יודע משום מה. הן לא תעלה, למשל, על דעתו של אדם לחשוב אותך לברייה איומה!”

הולי הביטה אליו – הישרות ותום־הלב שנשקפו מעיניה האפורות עוררו פתאום בנפשו של וול מעין רגש כאילו שומה עליו להיות לה למגן.

“כוונתי לאמור שיש בני אדם ויש בני אדם”, הוסיף ואמר בערמה. “הרי אביך, למשל, מראהו כאדם חשוב ביותר”.

“ואמנם כך הוא!” אמרה הולי בהתלהבות, “אדם יקר הוא!”

אדמומית כיסתה את לחייו של וול – הוא נזכר באותו המעשה שהיה ב“פאנדימוניום” – באותו האיש חום־הפנים שצפרנית אדומה היתה נעוצה באבקת בגדו ואשר נמצא שהוא אביו שלו! “אבל הרי יודעת את מה טיבם של הפורסייטים”, אמר כמעט ברשעת־לב. “אבל שכחתי, שאינך יודעת אותם”.

“ומה טיבם?”

“אהה! זהירים הם לאין שיעור; אין בהם אף משהו משל רוח אנשים בעלי־ספורט. התבונני־נא אל הדוד סומס ותביני את דברי”.

“הנני רוצה מאוד לראותו”, אמרה הולי.

וול התאפק ועמד בפני תשוקתו לשים את זרועו תחת זרועה.

“הניחי לו עכשיו”, אמר אליה, “הבה נצא החוצה. עוד תספיק לך השעה להכירו כל צרכך. ואחיך מה טיבו?”

הולי הוליכה אותו אל הסוללה ומשם אל כר־הדשא שלפניה ולא השיבה דבר. איך תוכל לתאר לפניו את דזשולי, אשר מיום שעמדה על דעתה היה אדונה ומדריכה והמופת שלה?

“וכי טוב הוא לך?” שאל וול בקול מביע סערת רוח. “הנני להתוודע אליו באוכספורד. היש לכם סוסים?”

הולי נענעה בראשה. “אפשר רצונך לראות את האורוות?”

“בחפץ לב!”

הם עברו על עץ־האלון ודרך שיחים דקים ובאו אל חצר־האורווה. תחת מגדל־שעון היה רבוץ כאן כלב שעיר, שמראהו חום־לבן ושהיה כל כך זקן, שלא עמד ממקומו אלא כישכש ברפיון בזנבו.

“הרי זה בלשאצר”, אמרה הולי; “הוא זקן ביותר – זקן מופלג. ששנותיו כמעט כשנותי אני. ישיש עלוב! הוא מעריץ את אבא”.

“בלשאצר! הרי זה שם מוזר. אלא שעליך לדעת שאינו בן גזע טהור”.

“אמנם כן, אבל כלב חביב הוא”, והיא גחנה כדי להחליק בידה את הכלב. גוה היה ענוג וגמיש, שער ראשה כהה ומגולה וצוארה וידיה דקים וחומים מעט והיא נראתה לעיני וול מוזרה ורבת־חמדה כיצור נעים, שמימיו לא ראה כמותו לנעימות.

“בזמן שזקני מת”, הוסיפה ואמרה, “לא אכל שני ימים רצופים עליך לדעת, שהוא ראה במיתתו”.

“ההיה זה הדוד דזשוליון הזקן? מא רגילה לאמור עליו שהוא היה אדם מצויין ביותר”.

“אכן אדם מצויין היה”, אמרה הולי בפשטות ופתחה את דלת האורווה.

במחיצה פתוחה עמד סוס לבן, שעינו כעין הכסף וזנבו ורעמתו שחורים וארוכים. “זה סוסי – פיירי שמו”.

“הוי!” קרא וול, “הרי זה סוס רכיבה נאה. אלא שעליך לקצר את זנבו. אז יהיה מראהו נחמד ביותר”. כשראה שהיא מציצה בו בתמהון, ניצנצה פתאום מחשבה בלבו: “הרי באמת איני יודע כלל מה טיבה ומה הדבר החביב עליה!” והוא שאף אל קרבו את אוירה של האורווה שאיפה עמוקה. "אין לך יצורים נפלאים כסוסים, האין זאת? אבא שלי – – " הוא עצר במלים ונאלם.

“אמנם כן!” השיבה הולי.

באותה שעה כמעט שתקפה אותו תשוקה לשפוך לפניה את לבו – אלא שמקץ רגע חלפה ועברה. “רציתי לאמור, שלעיתים קרובות נתדלדל על ידם. וגם אני – הנני אוהב את הרכיבה ואת הציד. גם מרוץ־ההתחרות חביב עלי ביותר. יותר מכל הייתי מתאווה להיות רוכב־סוסים מן החובבים”. והוא הסיח את דעתו מן העובדה, ששוב לא ישהה בעיר אלא יום אחד ושיש לו עוד שני ראיונות שקבע לאותו היום, ועמד וקרא פתאום:

“שמעי־נא, הנני לשכור לי מחר סוס, היש את נפשך לרכוב עמי רכיבה של טיול בריטשמונד־פארק?”

הולי מחאה כף.

“כן! הרכיבה חביבה עלי ביותר. אבל הרי כאן סוסו של דזשולי, מדוע לא תרכב עליו? הנה הוא עומד. אנו נוכל לצאת לטייל ברכיבה לאחר התה”.

וול הציץ כמפקפק ברגליו העוטות מכנסיים. וא התאווה להופיע לנגד עיניה כפרש הדור כשהוא נעול את מגפי־הרכיבה הארוכים וצהובים שלו.

“אין לי חשק לרכוב על סוסו שלו”, ענה ואמר. “אפשר שדעתו לא תהא נוחה מזה. וחוץ מזה סבור אני, שהדוד סומס רוצה לחזור העירה. אלא שעליך לדעת שאיני משועבד למרותו. וודאי אין לך דוד, וכי לא כך הוא? אכן יצור נאה הוא”, הוסיף ואמר מדי בדקו את סוס של דזשולי, סוס אמוץ־כהה, שהבליט את הלובן שבעיניו. “וודאי אי אתם עוסקים כאן בציד, ככל אשר אני משער?”

“לאו, ולא עוד אלא שאין לי שום חפץ לצאת לצוד ציד. אמנם עסק זה יש בו כדי להביא את האדם לידי התעוררות והתרגשות רבה, אבל אכזרי הוא, האין זאת? גם דזשון אומרת כך”.

“אכזרי?” קרא וול. “הוי, כל זה הבל הבלים הוא! ואותה דזשון מי היא?”

“אחותי – כלומר אחותי החורגת – הגדולה ממני בשנים”. היא אחזה בשתי ידיה בראש הסוס של דזשולי והתחילה מחככת את אפה אל אפו שלו מתוך המייה דקה, אשר פעלה כנראה פעולה היפנוטית על הבהמה. וול התבונן אל לחיה, שנחה על אפו של הסוס, ואל עיניה שהציצו בו כשהן מזהירות. “אכן ריבה חמודה היא באמת”, הירהר בלבו.

הם חזרו הביתה מתוך מיעוט שיחה, אלא שהפעם נטפל אליהם הכלב בלשאצר, שהיה מתנהל לאטו יותר מכל יצור אחר שבעולם, וניכר היה בעליל שהיה מצפה שלא יקדימוהו ולא יעברו את גבול המהירות שלו.

“הרי זה מקום נחמד עד מאוד”, אמר וול תחת ענפי האלון, ששם עמדו והמתינו לכלב בלשאצר שפיגר מלכת.

“אמנם כן”, אמרה הולי ונאנחה. “אלא שהייתי רוצה לשוטט ברחבי העולם. מי יתן והייתי צוענית”.

“צדקת, הצועניות נאות הן”, אמר וול מתוך הכרה ברורה שנתגלתה לו באותה שעה: “יודעת את? הנך דומה כמעט לצוענית”.

פני הולי הבהיקו פתאום כעלים כהים שהחמה יצקה עליהם את זהב אורה.

“לשוטט בכל מקום ולראות את הכל ולדור תחת כיפת השמים – כלום יש לך דבר נאה מזה?”

“הבה נעשה זאת”, אמר וול.

“טוב הדבר, הבה נעשה!”

“הרי זה יהיה מעשה־ספורט אדיר – נשוט בעולם שנינו, רק אני ואת!”

ופתאום עמדה הולי על כל הזרות שבדבר ופניה האדימו.

“הנה כי כן חרצנו שעלינו לעשות זאת”, אמר וול בקשיות־עורף, אלא שגם פניו האדימו. “סבורני, שכיון שאדם מתאווה לדבר, עליו לעשותו. מה שם למטה?”

“גן־הירקות והבריכה והחורשה והמחלבה”.

“הבה נלך לשם!”

הולי נפנתה והביטה אל הבית.

“כמדומה אני, שהגיעה שעת שתיית התה; הנה אבא כבר מרמז לנו לשוב”.

וול השמיע הברה של נהמה והלך אחריה אל הבית.

כשחזרו ונכנסו אל האולם ראו את שני הפורסייטים העומדים באמצע שנותיהם, שישבו יחד ושתו תה, השפיע עליהם המראה הזה השפעה קוסמת והם נעשו דמומים ביותר. ואמנם המחזה הזה היה בו כדי לעשות רושם. ניהם ישבו זה אצל זה על ספסל, שנדמה כאילו היה צירוף של שלושה כסאות וורודים־כהים, ולפניהם שולחן־תה נמוך. נראה הדבר, שהם נתכוונו לשבת בריחוק מקום זה מזה עד כמה שאפשר, כדי שלא יהיו אנוסים להביט זה אל זה לעתים קרובות יותר מדי; והם הרבו באכילה ושתייה והמעיטו בדיבור – פני סומס הפיקו ארשת של בוז, כאילו בחל בעוגת־התה שאכל, ודעתו של דזשוליון היתה קצת בדוחה עליו כמלגלג על עצמו. אילו הסתכל בהם אדם במקרה, וודאי היה מבחין שאף אחד מהם לא היה מן הגרגרנים, ואף על פי כן היו שניהם עסוקים באכילה בהתמדה יתירה. לאחר ששני הצעירים הסבו לשולחן והוגשו לפניהם צרכי אכילה, עברה הסעודה מתוך שתיקה וכל אחד עסק בשלו, עד שהגיעו לפרשת הסיגאריטות. אז פתח דזשוליון את פיו ושאל את סומס:

“ומה שלומו של הדוד דזשמס?”

“יישר כוחך, הריהו חלוש ביותר”.

“הרי אנו משפחה מופלאה, וכי אין הדבר כך? זה לא כבר עמדתי וחישבתי את פרק־החיים הממוצע של עשרת הפורסייטים הזקנים, על פי הרשום בספר הביבליאה של אבא. העליתי בחשבוני גיל ממוצע של שמונים וארבע שנים, וחמישה מהם עודם חיים. הללו וודאי יגיעו למעלה מן המידה של גבורות”. והוא הציץ מתוך בדיחות דעת אל סומס והוסיף ואמר: “אנו אין בני אדם כמותם”.

סומס חייך. ומה היה כאילו רצה לומר: “וכי סבור אתה באמת, שדעתי תהא מסכימה לכך שאיני דומה אליהם, או שאוותר על דבר, ובייחוד על החיים?”

“אפשר שהיינו עלולים להאריך ימים כמותם”, הוסיף ואמר דזשוליון, “אלא שידיעת־עצמנו הריהי פגם המעכב בדבר, וזהו ההפרש שבינינו. אנו קיפחנו את הביטחון. לעולם לא עלה בידי לברר כיצד ואימתי נולדה בקרבנו ידיעת עצמנו זו. באבא היה מצוי אך שיעור מועט של ידיעה זו. אלא שסבור אני שמכל שאר הפורסייטים הזקנים לא היה אף אחד שנמצא בו אפילו קורטוב כל שהוא משל מידה זו. רצונך לשמר את קיומך, אל תחשוש לבריות ואל תראה עצמך לעולם כדרך שאחרים רואים אותך. זוהי סגולה מופלאה לאריכות ימים. בהפרש זה שבינינו אצורה כל ההיסטוריה של המאה האחרונה. וההפרש שבינינו וביניכם”, הוסיף ואמר כשהוא מציץ מתוך עיגול של עשן אל וול ואל הולי, שנבוכו מחמת המבט הליצני שלו, “יהא – הפרש אחר, אלא שאיני יודע מה טיבו”.

סומס הוציא את השעון שלו מכיסו.

"עלינו ללכת, ענה ואמר, “ואם אין, נאחר את זמן יציאת הרכבת שלנו”.

“דודי סומס אינו מאחר מימיו את זמן היציאה של רכבת”, מילמל וול בפה מלא אוכל.

“ולמה אאחר?” השיב סומס בפשיטות.

“איני יודע”, רטן וול, “יש בני אדם המאחרים”.

בפתח הבית השהה בידו את ידה הדקה והשחומה של הוֹלי ולחץ אותה בחשאי לחיצה ממושכה.

“צאי לקראתי מחר בשלוש שעות”, אמר בלחש. “אני אמתין לך בדרך, ומתוך כך לא נאבד זמן לבטלה. אנו נטייל ברכיבה טיול יפה”.

כשהגיע אל שער־הגן נפנה לאחוריו והביט אליה, ואלמלא העיקרים של בן־כרך שהיו בידו, היה מנענע לה בידו. הוא חש, שמתוך מצב רוחו באותה שעה לא יוכל לכלכל את שיחתו של דודו. אלא שלחנם חשש לסכנה זו. סומס היה שקוע במחשבות ושתק שתיקה גמורה.

עלי־הסתיו הצהובים נשרו מן האילנות ונפלו על שניהם לכל אורך הדרך של מיל וחצי, אשר סומס היה רגיל לעבור בה לעתים קרובות ביותר בימים שחלפו ועברו זה כמה, באותם הימים שהיה בא לכאן על מנת לפקח מתוך גאוה כמוסה על בנין הבית – אותו הבית, שנועד להיות משמש מעון לעצמו ולזו, שהיה משתקד עכשיו להשתחרר ממנה. פעם אחת הביט לאחוריו, אל השביל הארוך לאין־סוף העובר בין הגדרות ההולכות ומצהיבות מרוח הסתיו. מה רבים העתים והזמנים שחלפו מאז! “איני רוצה לראותה”, הירהר בלבו והתנודד: תקפתהו אחת מאותן הרעידות המשונות, אשר לדברי הבריות הרי הן משמשות סימנים של מיתה קרובה. אכן קר כקרח הוא העולם הזה! אכן עולם משונה הוא! והוא צידד והציץ אל בן אחותו המהלך על ידו והירהר בלבו: “מי יתן והייתי צעיר כמותו! – אכן נכספה נפשי לדעת מה מראיה עכשיו?”

פרק שמיני: דְּזשׁוֹלְיוֹן מְקַיֵּם אֶת הַתַפְקִיד שֶׁל אֶפִּיטְרָפּוֹס

בשעה שאותם השנים נפטרו והלכו להם, לא חזר דזשוליון אל מלאכת־הציור שלו, משום שאור היום הלך ופחת, אלא נכנס אל חדר־הקריאה כשהוא משתוקק שלא מדעתו שעוד הפעם יתגלה לפניו אותו החזיון החולף, שחזה את אביו יושב על כסא־העור החום והישן וברכיו מורכבות זו על גב זו ועיניו החמורות צופות מבעד לכיפה של מצחו רב־המידות. בחדר הקטן הזה, שהיה הנעים מכל חדרי הבית, היה דזשוליון מבקש לעתים קרובות לבוא בהתחברות עם אביו. אמנם הוא לא היה מאמין כל עיקר בהתמדת קיומה של רוח האדם – הרגש לא היה הגיוני ביותר – אבל הדבר היה לו בבחינת חזון העולה מתוך האטמוספירה המקיפה אותו, מעין ריח ניחוח, או מעין אותם הרשמים הנמרצים ורבי־החיים של צורות או של הפְעָלוֹת־אור, שעין האמנים נוחה לקלטם במידה יתירה. רק פה – בחדר הקטן הזה, שנשאר בהווייתו ולא נשתנה ואשר אביו היה מבלה בו את רוב השעות שהיה ער – עלול היה להגיע שוב לידי ההרגשה, שאביו לא נסתלק ממנו סילוק גמור ושעצותיו המחוכמות והחמימות של אישיותו המלאה אהבה והמכרעת את הכל עדיין קיימות.

מה העצה שאביו היה משיא לו עכשיו, כשהטראגדיה הישנה חזרה ונתחדשה פתאום – מה היה אומר על עסקי הסכנה הנשקפת לזו, שלבו הגה לה חיבה יתירה בשבועות האחרונים של חייו? “עלי לעשות למענה את כל מה שבכוחי”, הירהר דזשוליון בלבו; “הרי אבא הפקידני בצוואתו למגן לה. אבל מה אוכל לעשות למענה?”

והוא ישב על הכורסה הישנה והרכיב את ברכיו זו על גב זו כאילו ביקש להשיג את החכמה, את המתינות ואת השכל הישר של אותו הפורסייטי הישיש. אבל הוא חש עצמו כאילו אינו אלא צלו של מי שהיה רגיל לשבת במקום זה; הוא לא מצא שום עצה ותחבולה בעוד אצבעות הרוח דופקות על זגוגית החלון ההולכות ומחשיכות.

“האלך אליה”, שאל את עצמו, “או אזמיננה לבוא לכאן? כיצד היתה חיה לשעבר? והיך היא חיה עכשיו? אכן למורת רוחי הוא לשוב ולחטט עכשיו בכל אותם הדברים”. ושוב ניצנצה לפניו כמו חיה תמונתו של בן־דודו בזמן שעמד אצל הדלת הצבועה ירוק דק כעין הזית וידו נתונה אל אותה הדלת; דמיונו באותה שעה היה כאחד מאותם הצלמים שבאורלוגין מן הטיפוס הישן, המקפצים ויוצאים בזמן שהפעמון מקיש את השעה. ובאזניו של דזשוליון רעשו בקולי קולות הדברים שהשמיע אז: “הריני מטפל בענינים שלי בעצמי. כבר אמרתי לך פעם אחת, והנני חוזר ואומר לך שוב פעם, שאין אנו נדרשים לשואלינו”. הרגש של תועבת־נפש שהגה כלפי סומס, כלפי פניו השטוחים, המגולחים למשעי והמביעים עקשנות רוחנית, כלפי צורת גופו הכחוש, חד־הזוויות והזריז – הוא נדמה לו ככלב הגוחן על עצם שאינו יכול לבלוע אותה ושאינו רוצה להניחה – רגש זה נתעורר עכשיו שוב בלבו בכוח משנה. “הריני מתעב אותו”, אמר אל נפשו, “הריני מתעב אותו מעומק לבי. ואשרי שכך הוא; הדבר הזה יקל עלי להיות למגן לאשתו”. כיון שהיה דזשוליון חציו אמי וחציו פורטסייטי, לא היה מחבב את המחלוקת. אם לא הרגיזוהו, היה דומה לאותה הכלבה, שנאמרו עליה הדברים המפורסמים: “היא העדיפה לברוח מאשר להלחם”. חיוך קל עבר על שפתיו וננעץ בזקנו. כמה יש בזה מן האירוניה, שסומס בא לכאן – אל הבית שהוא בנה בשביל עצמו; איך לטש את עיניו אל עיי החרבות של עשתונותיו לשעבר! איך הריח בחטמו בגנבה בקירות ובמדרגות! וכמו מתוך רוח נבואה אמר דזשוליון בלבו: “סבור אני, שאותו אדם עדיין היה משתוקק לדור כאן אפילו עכשיו. כך טיבו, שאינו יכול להסתלק לעולם מן הגעגועים על מה שהיה לשעבר קנינו שלו! ובכן איפוא עלי לפעול ולעשות, אם כך ואם כך, אלא שהעסק הזה טורח גדול הוא – טורח גדול וקשה ביותר”.

בשעה מאוחרה בערב שלח מכתב אל הדירה שבטשלסיי ושאל בו את אירין אם היא נכונה לקבלו.

המאה הישנה, שראתה את פרח האינדיבידואליסמוס בעצם פריחתו ושיגשוגו הנפלא, היתה עטופה עננים צהובים הורי סערות־זוועה המתרגשות ובאות. שמועות מלחמה האדירו והעצימו ביותר את הרגשת ההמולה והשאון של רחובות לונדון בסוף עונת הפגרה של ימות הקיץ. דזשוליון, שלא היה מצוי בעיר לעתים קרובות, ראה ברחובות מין תנועה קדחתנית, שנתחוללה על ידי אותם האופנים והמרכבות המהלכים מעצמם, שהיו שנואים עליו מבחינה אסתּיטית. הוא מנה את העגלות הללו מתוך מרכבתו שלו ומצא שמנינן הוא אחד כנגד עשרים.

“אשתקד היה מנינן אחד כנגד שלושים”, היה מהרהר בלבו; “נמצא שהן בנות־קיום. ומתוך כך יגדל רעש הגלגלים וירבה הסרחון” – שכן היה אחד מאותם הליבראלים יקרי המציאות, המתנגדים לכל דבר חדש הלובש צורה של ממש. והוא ציווה לרכב שלו למהר ולהריץ את המרכבה אל הנהר, מחוץ לתחום הרעש של העוברים והשבים; נפשו נכספה לראות את מי הנהר מבעד למחיצה הנעימה של עצי הערמונים. כשהגיע אל קבוצת־הבתים הקטנה הנמצאת בריחוק של חמישים יארדים משפת הנהר, ציווה לרכב להמתין לו והוא נפנה ועלה אל הדיוטה הראשונה.

“הן, הגברת הירון הריהי בבית!”

מיד לכניסתו הכיר את רישומה של ההכנסה הקבועה עם כל היותה קטנה ביותר, שכן נזכר בדלות המגוהצה ששלטה בדירה קטנה זו לפני שמונה שנים, בשעה שבא לכאן לבשר את אירין את בשורת אשרה. עכשיו היה כל חפץ שבכאן חדש, נאה וריח של פרחים היה נודף ממנו. הגוון העיקרי שבלט כאן לעין היה גוון־הכסף עם משהו של שחוֹר ועין הזהב. “הריהי אשה בעלת טעם משובח”, הירהר בלבו. הזמן לא שינה הרבה את דזשוליון, שכן היה אדם מן הפורסייטים. אבל על אירין עבר הזמן בלי לנגוע בה אף נגיעה כל שהיא – או אפשר שכך נדמה לו. כשעמדה לפניו לבושה שמלת־קטיפה עקודה שצבעה כצבע החפרפרת, ועיניה רכות ושערותיה כעין זהב עמום וידה פשוטה לקראתו והיא מחייכת, נראתה לו צעירה ורעננה כמו שהיתה, כאילו לא נוסף אף יום אחד על ימי חייה.

“אולי תואיל לשבת?”

אפשר שמימיו לא ישב על כסא מתוך מבוכה גדולה מזו שהתרגשה עליו באותה שעה.

“מראיך לא נשתנה שינוי כל שהוא”, אמר אליה.

“ואתה, הקוזין שלי דזשוליון, הנך נראה צעיר מכפי שהיית”.

דזשוליון העביר את ידיו על שערותיו העבותות, שהיו לו לתנחומים וענה ואמר:

“הריני זקן, אלא שאיני מרגיש בזה. זוהי המעלה היתירה של אומנות הציור, שהיא משמרת את צעירותו של אדם. טיציאן חי תשעים ותשע שנים ולא מת אלא בדבר. יודעת את, שבשעה שראיתיך בפעם הראשונה, נזכרתי באחת מתמונותיו שלו”.

“והיכן ראיתני בפעם הראשונה!”

“בגן הבוטאני”.

“ואיך הכרתני, מאחר שלא ראית אותי קודם לכן?”

“על פי אדם אחד, שניגש אליך”. הוא הביט אליה הבטה תקיפה, אבל פניה לא נשתנו והיא אמרה במנוחה:

“הן, הדבר היה לפני עידן ועידנים”.

“מה הסגולה שבידך, אירין, לשמירת הנעורים?”

“בני אדם שאינם חיים, משתמרים יפה”.

המ! אכן דבר מר אמרה! בני אדם שאינם חיים! אלא שדבר זה שימש לו פתחון־פה והוא השתמש בו. “וכי הנך זוכרת הקוזין שלי סומס?”

הוא ראה את החיוך הקל, שניצנץ על שפתיה לשמע השאלה המשונה הזאת, והוסיף ואמר: “הוא ביקרני שלשום. הוא מבקש גירושין. ואַת?”

“אני?” ראה בחרדה. “לאחר שתים־עשרה שנה? כבר מאוחר קצת. וכי אין קושי בדבר?”

"דזשוליון הציץ בפניה כֵיוָן. “לא יהא שום קושי”, ענה ואמר, “אם אך…”

“אם אך יש לי עכשיו מאהב. אבל מאז לא אהבתי איש ולא היה לי שום מאהב”.

מה הרגשות שעברו בלבו לשמע הדברים הפשוטים והתמימים הללו? רווחה, הפתעה, חמלה? וֶונוס שהתה שתים־עשרה שנה בלי היות לה מאהב!

“ואף על פי כן”, ענה ואמר, “סבור אני, שגם אַת היית נותנת הרבה כדי להיות בת־חורין”.

“איני יודעת. מה בצע לי עכשיו בחירות זו?”

“ואם שוב תדבק נפשך באיש?”

“אז אהבנו!”

נדמה לו, שמתוך התשובה הפשוטה הזאת הריהו שומע את כל הפילוסופיה של אדם, שכל באי עולם הפכו לו עורף.

“טוב איפוא” אפשר שאת מבקשת שאגיד לו דבר בשמך?"

“אנא הגידה לו רק את זאת, שאני מצטערת מאוד שאיננו חפשי. פעם אחת היתה לו ההזדמנות לכך. אינני יודעת משום מה לא השתמש בה בשעתה”.

“משם שהוא מבני הפורסייטים; עליך לדעת, שלעולם אין אנו נפרדים מדבר אלא בשעה שאנו מבקשים דבר אחר במקומו; ואפילו אז, לא תמיד אנו נפרדים ממנו”.

אירין חייכה. “הגם אתה נוהג כך, הקוזין שלי דזשוליון? – כסבורה אני, שדרכך לא כך היא”.

“אמנם צדקת, וסיבת הדבר היא משום שהנני מעין בן־תערובת – לא פורסייטי גמור. איני גורע מעולם חצאי־סנטים מן הטשקים שלי, אני מצרפם לחשבון”, אמר דזשוליון מתוך מבוכה קלה.

“ומה הדבר אשר סומס מבקש עכשיו תמורתי אני?”

“איני יודע, אולי ילדים”.

היא שתקה שעה קלה וכבשה את עיניה בקרקע.

“הן”, מילמלה; “אכן קשה המצב. הייתי מסייעת בידו להיעשות חפשי, אילו יכולתי לעשות זאת”.

דזשוליון נעץ את עיניו במגבעתו; מבוכתו גדלה במהירות, וכיוצא בזה עצמו ורבו גם רגשי ההערצה, ההשתוממות והחמלה שלו. היא היתה כל כך נעימה וכל כך בודדה, וכל הענין היה כל כך חמור ומסובך.

“טוב איפוא”, ענה ואמר, “עלי לדבר עם סומס. אם אוכל להועיל לך בדבר מן הדברים, אהיה מוכן תמיד להידרש לפקודתך. עליך לראות אותי כממלא־מקום עלוב של אבא. על כל פנים אודיעך את תוצאות המשא והמתן שלי עם סומס. אפשר שהוא יקבל את הכל על עצמו”.

היא נדה בראשה.

“תן דעתך לדבר, שעליו לאבד הרבה, ואני אין לי מה לאבד. הריני חפצה שיהיה חפשי, אלא שאיני יודעת מה אוכל לעשות”.

“גם אני איני יודע ברגע זה”, אמר דזשוליון ונפטר ממנה מיד.

הוא יצא החוצה וישב במרכבתו. השעה שעת שלוש וחצי! סומס וודאי נמצא עדיין בלשכת־הסופרים שלו.

“סע אל רחוב פאוּלטרי!” קרא אל הרכב. לפני בית הפארלאמנט הכריזו מוכרי העתונים בקולי קולות “מצב חמור בטראנסוואל!” ואולם הקריאות הללו לא הסעירו כמעט את רוחו משום שהיה כולו מובלע בהירהוריו על האשה הנאה הזאת, על מבטיה הרכים והקודרים ועל אודות דבריה “מאז לא אהבתי איש ולא היה לי שום מאהב”. ריבונו של עולם, מה עושה אשה שכמותה בחייה הגדורים ומסוייגים ככה? גלמודה, חסרת־מגן ויד כל גבר בה, או – לאמתו של דבר, – כל גבר מוכן לשלוח בה יד ולכבשה, לכשיראה רמז כל שהוא לכך! בדרך כזאת הריהי חיה שנה אחר שנה!

המלה “פאולטרי” שעל גבי קרן הזוית של הרחוב החזירה אותו אל המציאות.

השם “פורסייט, בּסטארד ופורסייט”, שהיה כתוב באותיות שחורות על גבי טבלה אפורה, עורר בקרבו מין אימוץ כוח והוא עלה על מדרגת־האבנים. “חברה מעופשה ורקובה!” מילמל בינו לבין עצמו. “אבל אי אפשר לנו להתקיים בלעדיה!”

“דבר לי אל מיסטר סומס פורסייט”, אמר אל הנער שפתח לו את הדלת.

“ומה שם אדוני?”

“מיסטר דזשוליון פורסייט”.

הנער הציץ בו בסקרנות, שכן מימיו לא ראה פורסייט בעל־זקן. ומיד נעלם.

הקונטורה של “פורסייט, בּסטארד ופורסייט” בלעה לאט לאט את הקונטורה של “טוּטינג ובאוּלס” ותפסה עכשיו את כל הדיוטה הראשונה. הפירמה לא כלל עכשיו אלא את סומס ומספר של שמשים וסופרים.

הסתלקותו הגמורה של דזשמס, שאירעה לפני שש שנים, גרמה לעסק שיהא מתפתח והולך במהירות, ואולם הצלחת הפירמה גדלה ביותר לאחר שפרש ממנה גם בסטארד. אמרו עליו, שהמשפט הממושך של “פרייאר כנגד פורסייט” דילדל כל כך את בריאותו, שהלך ונעשה בלתי מוכשר להיות להועיל לקליאנטים שלו. סומס, שהיה תופס את העובדות תפיסה צלולה ובריאה, לא היה מיצר על כך כל עיקר; היפוכו של דבר, הוא הבחין זה כמה, שההשגחה זיכתה אותו על ידי כך במתנה של מאתים לירות לשנה לאורך ימים – ולמה יהא מיצר?

כשדזשוליון נכנס אצל בן דודו היה הלז עסוק בעריכת רשימה של שטרי המלוה הממלכתית, אשר מסיבת השמועות של מלחמה אמר לייעץ לחברות, שהוא מנהל את עסקיהן, להוציאן מיד אל השוק קודם שחברות אחרות תעשינה גם הן כזאת. הוא נפנה לאחוריו והעיף מבט מן הצד ואמר:

“השלום? המתן אך רגע אחד. הואל־נא לשבת”, והוא הכניס ברשימה שלושה מספרים והניח עליהם סרגל כדי לציין בכך את המקום שעמד שם, ופנה אל דזשוליון כשהוא נושך את קצה אצבעו השטוחה.

“מה בפיך?” פתח ושאל.

“דיברתי עמה”.

“וסוף דבר?”

“היא נשארה נאמנה לזכרו”.

לאחר שאמר דזשוליון את הדברים האלה, התבייש. דמימות צהבהבה־כהה עלתה בפני בן דודו. מה ראה להקניט את החיה העלובה הזאת? – “רציתי להגיד לך שהיא מצטערת הרבה, שאינך חפשי לנפשך. שתים־עשרה שנה הרי הן זמן ארוך ביותר. אתה יודע את החוק יפה ממני וגלוי וידוע לפניך מה הטובה שתוכל להפיק ממנו לעצמך”. סומס השמיע נהמה חרישית משונה ושניהם שתקו במשך רגע אחד. “הריהו כדונג!” הירהר דזשוליון בלבו כשהוא מסתכל בפנים הסתומים הללו, שהאדמימות שלהם נתעלמה חיש מהר. “הוא לא יגלה לי לעולם אף ברמיזה קלה מה המחשבות שבלבו או מה הוא מתכוון לעשות. הריהו כדונג!” והוא כונן את מבטו אל תכנית של עיר פורחת “בייסטריט אוֹן סי” שמה, שהיתה תלויה על הקיר על כל פרשת הצלחתה לעתיד לבוא, לתועלת הקליאנטים של הפירמה הלהוטים אחר רכוש וקנין. ומחשבה משונה ניצנצה פתאום במוחו: “לא אתמה כל עיקר אם אקבל ממנו חשבון של תשלומים כגון זה: בעד הקבלה שקיבלתי את מיסטר דזשוליון פורסייט בעינין הגירושין שלי, בעד שמיעת ההרצאה, שהרצה לפני את פרשת ביקורו אצל אשתי, ובעד העצה שהשאתי לו ללכת ולדבר עמה שוב פעם – בסך הכל ששה־עשר שילינגים ושמונה פּנסים”.

פתאום פתח ואמר סומס: “אי אפשר שיהא הדבר הולך ונמשך כך. הריני אומר לך, שאי אפשר שיהא הדבר הולך ונמשך כך”. עיניו שוטטו מצד אל צד כעיניה של חיה, המבקשת לה מוצא להימלט. “אכן באמת הריהו סובל יסורים”, הירהר דזשוליון בלבו, “אסור לי לשכוח זאת, ואף על פי שאיני אוהב אותו”.

“בוודאי”, אמר רכות, “אלא שהדבר תלוי בך. גבר יכול תמיד להתגבר על הקשיים שבענינים האלה, אם אך יקבל את הכל על עצמו”.

סומס פנה אליו בתנועה ואמר בקול שנדמה כאילו הוא בוקע ועולה ממעמקי נפשו:

“מפני מה עלי לסבול עוד יסורים קשים מאלה שסבלתי? מפני מה?”

דזשוליון משך את כתפיו. שכלו כפה אותו להסכים לדבריו, ואולם הרגש שבלבו התקומם כנגדו, אלא שלא ידע מדוע.

“אביך שלך”, הוסיף ואמר סומס, “הטה לה חסד – אך אלוהים יודע מדוע! והריני משער שגם אתה עושה כמותו, וכי לא כך הוא?”

והוא נעץ בפני דזשוליון מבט נוקב. “נדמה לי, שאין לו לאדם אלא לעשות עוול לחברו, ומיד הכל מחבבים אותו. מעולם לא ידעתי, מפני מה היו מגנים אותי ומטילים בי דופי. כל הימים הייתי מתנהג עמה יפה, מילאתי את כל מה ששאלה נפשה. נפשי חשקה בה והייתי זקוק לה”.

ושוב פעם הסכים שכלו של דזשוליון לדבריו, ושוב פעם פרץ והתקומם כנגדו הרגש שבלבו. “מה זאת?” אמר אל נפשו; “וודאי יש בי מידה רעה. אבל אם כך הוא, מוטב שאהיה רשע ואל אהיה צדיק”.

“סוף סוף”, אמר סומס מתוך חימה קודרת, “הרי היתה אשתי שלי”.

בו ברגע חלף ברק מחשבה במוחו של איש־שיחו: “עכשיו הדבר ברור! יש כאן ענין של קנין־בעלים! כולנו הנני בעלים לחפצים. אבל – לשמש בעלים ליצורי־אדם – היתכן?”

“עליך ליתן דעתך לעובדות”, אמר בקרירות־רוח, “או מוטב שאוֹמַר לחסרון של עובדות”.

סומס העיף בו שוב מבט חשדני חטוף.

“לחסרון של עובדות?” ענה ואמר. “אבל איני מובטח בזה כלל”.

“סלח לי”, השיב דזשוליון, “הרי הגדתי לך מה שאמרה, הדברים היו ברורים”.

“הנסיון שלי אינו מרשה לי להאמין אמונה שלימה בדבריה. הבה נראה מה יהיה”.

דזשוליון עמד ממקומו.

“היה שלום”, אמר בלשון קצרה.

“היה שלום”, החזיר לו סומס; ודזשוליון יצא החוצה כשהוא מתאמץ לעמוד על טיבו של המבט, שהעיף בו בן דודו ושהיה מקצתו חרד ומקצתו מאיים. הוא נסע אל התחנה וואטרלוֹ כולו נרגז ונרעש כאילו נפגע פגיעה מבחינה מוסרית; וכל זמן הנסיעה ברכבת היה מהרהר באירין השרויה גלמודה בדירתה שלה, ובסומס השרוי גלמוד בקונטורה שלו ובמועקה המשונה המדכאה את חיי שניהם עד כדי שיתוק. “בקולר!” אמר אל נפשו. “צאוורי שניהם נתונים בקולר – והרי צווארה שלה כל כך נאה הוא!”

פרק תשיעי: וֶול שׁוֹמֵעַ אֶת הָאֱמֶת

המידה של שמירת המדובר בינו ובין אחרים לא היתה עד עכשיו מן המידות המובהקות בחייו של וול דארטי, ולפיכך כשנמנע מלבוא לשני ראיונות ובא לראיון שלישי, היה תמה על המאורע האחרון הזה תמהון גדול בשעה שרכב לאטו העירה מרובין־היל לאחר טיול הרכיבה שלו עם הולי. בהיותה רכובה על סוסה הלבן ארך־הזנב היתה נאה מכפי שדימה אותה אתמול; בעברו דרך פרוורי לונדון בדמדומי הערב המעורפל של חודש אוקטובר נדמה לו שמגפיו שלו היו הדבר היחידי שהזהיר והתנוסס באותן שתי השעות שהיו מטיילים יחד. הוא הוציא מכיסו את שעון־הזהב שלו – שקיבל במתנה מאת דזשמס – אבל לא כדי לראות את השעה, אלא כדי להסתכל בחלקים מחלקי פניו שנשקפו לעיניו מתוך הצד הפנימי הנוצץ של הנרתיק הפתוח. באחת מגבותיו עלתה אבעבועה קטנה והיא הרגיזה את רוחו משום שהולי וודאי מצאה בזה פגם. קראם לא לקה מעולם באבעבועות. וכשנזכר בקראם, שוב עלה לנגד עיניו אותו המאורע שאירע בתיאטרון “פאנדימוֹניום”. היום לא נתעורר בקרבו אף חפץ כל שהוא לגלות לפני הולי את לבו ולספר לה על אביו. אביו היה חסר רגש של שירה, שנתעורר בקרבו בפעם הראשונה בתשע־עשרה שנות חייו. המחזה “ליברטי” עם צינתיה דארק, שהיתה מעין התגשמות מסתורית של חמדת קסם; התיאטרון “פאנדימוניום” עם אותה האשה שגילה לא היה ברור לו – כל זה נראה לו לוול כ“מסולק” וכלא היה לאחר ששהה בחברתה אותה הקוזינה החדשה שלו, הביישנית ושחורת־השיער, שנתוודע אליה זה עתה. היא היתה רוכבת נאה וזריזה ואך מפני הנימוס נתנה לו לרכוב בראש בשדרות הארוכות של ריטשמונד־פארק, אף על פי ששביליו היו נהירין לה יותר ממנו. כשהיה מהרהר בכל אותו הטיול, היה מיצר ביותר על עניות דבריו בשיחתו עמה. הוא חש, אשר אילו באה שוב ההזדמנות לידו היה “מפליא לדבר דברים נאים”, והמחשבה שעליו לחזור אל ליטלהמפטוֹן ובשנים־עשר עליו ללכת אל אוכספורד – ל“בחינה הארורה” – בלי שום סיכוי לשוב לראותה לפני יציאתו מן העיר, מחשבה זו השרתה על רוחו אפלה גדולה וקודרת מאפלת הערב שמישמשה ובאה. אבל הוא יכתוב לה מכתבים והיא הבטיחה לו להחזיר לו תשובה. ולא עוד אלא שאפשר שתבוא לאוכספורד כדי לבקר את אחיה. מחשבה זו היתה לו כעין ברק הכוכב הראשון, שניצנץ בשמים בשעה שרכב ובא אל אורוות סוסי־השכירה של פדוויק אשר בסלוֹן סקווייר. הוא ירד מעל סוסו והתמודד בהנאה, שכן עבר ברכיבה כעשרים וחמישה מילין. הוא אמר לפדוויק הצעיר “רשום את הסוס על חשבוני”. ונפטר והלך כשברכיו מפושקות מעט וכשהוא מקיש בקנה הקצר שלו במגפיו. “אין לי חשק כל שהוא לצאת הערב מן הבית”, הירהר בלבו. “הריני תאב לדעת אם אמא תכבדני בערב האחרון הזה ביין־תוסס!” מתוך לגימה של יין תוסס ומתוך התמכרות לזכרונות נוח יהיה לבלות ערב אחד בבית.

לאחר שהתרחץ יפה באמבטי, ירד מטה וראה והנה אמו לבושה שמלת ערבית חשופת־צואר, אבל למורת רוחו הרבה מצא בחברתה את דוד סומס. כשנכנס אל החדר, הפסיקו את השיחה שביניהם; ואולם מיד לאחר זה ענה דודו ואמר:

“מוטב שנגיד לו את הדבר”.

לשמע המלים האלה, אשר בוודאי היה בהן מן המכוון כלפי אביו, העלה וול קודם כל על דעתו את זכר הולי. וכי אירע דבר רע?

אמו התחילה לדבר. “אביך”, פתחה ואמרה בקולה הבטוח ובחשיבות כדרכה, כשהיא מושכת במבוכה באצבעותיהם בקטע של דִיבָג ירקרק, “אביך, בני יקירי, – איננו בניו־מרקיט, הוא נמצא בדרך אל אמריקה הדרומית. הוא – הוא עזב אותנו!”

וול הביט אליה ואחר הציץ בפני סומס. אביו עזב אותם! וכי היה מצטער על כך? וכי אהב את אביו? נדמה לו, שאין הוא יודע זאת בעצמו. ופתאום – כאילו עלה באפו ריח של גארדיניוֹת ושל סיגארות – נלחץ לבו בקרבו והוא נעשה עצוב ומיצר. אביו של אדם הריהו אביו שלו ואי אפשר לו להסתלק ממנו בדרך זו – אין זה המנהג! והרי לא תמיד היה אותו ה“הולל”, כפי שנגלה לעיניו בפאנדימוֹניוּם. על לבו עלו זכרונות נעימים על אודות חייטים וסוסים, על תשורות שהיה שולח לו כשלמד בבית־הספר ועל מתנות שהיה נותן לו בנדיבות לב, כשהשעה היתה משחקת לו.

“אבל מדוע?” פתח ואמר, ואולם מיד היה מיצר ששאל שאלה זו. מראה פניה של אמו הביע רוגז ומבוכה, והוא עמד וקרא:

“רב לך אמא, אל תגידי לי כלום! אבל מה יהא סופו של דבר?”

“חוששתי אני, וול, שסופו של דבר יהיה גירושין”.

וול השמיע נהמה חרישית משונה והביט הבטה מהירה אל דודו – אל אותו הדוד, אשר מילדותו הרגילוהו לראות אותו כמגן ומבטח מפני אביו ואפילו מפני דמו של דארטי שניגר בעורקיו. הפנים צרי־הלחיים נראו כרועדים והדבר הזה החריד אותו.

“אבל הן הדבר לא יהא נעשה בפרהסיא, האין זאת?”

ולנגד עיניו ניצבו הפרטים המאוסים של כמה וכמה משפטי־גירושין, שקרא בצמא בעתונים.

“וכי אי אפשר לעשות זאת באיזו דרך שהיא בצנעה? הרי הדבר מגונה – לאמא – ולכולנו”.

“היה מובטח, שהכל יהא נעשה שלא בגלוי עד כמה שאפשר”.

" טוב הדבר – אבל מה צורך בכל זה? הרי אמא שוב לא תינשא לאיש".

הוא ואחיותיו ושמותיהם יהיו נתונים לחרפה בעיני חבריו לבית הספר, בעיני קראם, בעיני הסטודנטים שבאוכספורד – ובעיני הולי! אכן נורא הדבר ואין הדעת סובלתו! ומה ירוויחו בכך?

“וכי אומרת את להינשא, אמא?” שאל קשה.

לאחר שזה שהיא אהבה אותו יותר מכל אשר על פני האדמה העמיד אותה בבירור על רגשותיה, קמה וויניפרד מעל כורסת־האֶמפּיר, שהיא ישבה עליה. היא ראתה היטב, שבנה יתקומם לה כל זמן שלא יגידו לו את הכל; אבל היך תוכל להגיד לו את הדבר? והיא הוסיפה לצבוט את הדיבג הירוק ונתנה את עיניה בסומס. גם וול לטש אליו את עיניו. הרי דבר של וודאי הוא שאדם כמותו, המשמש התגשמות של הנימוס ושל חוש הקנין, לא יאבה להמיט קלון כזה על אחותו של עצמו!

סומס העביר לאט סכין־לנייר קטנה ומגולפה על פני הטבלה החלקה של שולחן משובץ, ובלי להביט אל בן אחותו פתח ואמר:

“אי אתה יודע את כל אשר נשאה וסבלה אמך במשך עשרים השנים האלה. דע לך, וול, שמה שאירע עכשיו אינו אלא הטיפה האחרונה בכוס התמרורים”. והוא צידד והביט אל וויניפרד והוסיף ואמר:

“האגיד לו?”

וויניפרד שתקה. אם לא יגידו לו, הרי יהיה כנגדה! אבל מה נורא לבן לשמוע דברים כאלה על אביו! היא קפצה את שפתיה ונענעה בראשה.

סומס דיבר בחטיפה ובקול שווה:

“הוא היה תמיד למשא ולעול כבד על צווארה של אמך. היא היתה משלמת וחוזרת ומשלמת את חובותיו; לעתים קרובות היה שיכור והעליב אותה ואיים עליה; ועכשיו ברח לבואינוס־איירס עם רקדנית אחת”. וכאילו חשש, שמא לא יעשו הדברים האלה על הנער רושם מספיק כל צרכו, הוסיף ואמר במהירות:

" הוא לקח את המרגליות של אמך על מנת לתתן במתנה לאשה זו".

ידו של וול רעדה! למראה הסימן הזה של ייסורי נפש קראה וויניפרד ואמרה:

“דייך, סומס – חדל!”

באותה שעה היה הדארטי והפורסייטי מתנצחים זה עם זה בנפש הנער. לגבי חובות, שיכרות ורקדניות היה נוטה חיבה ידועה, אבל המעשה במרגליות – לאו! דבר זה היה יתר על המידה! ופתאום חש בידה של אמו שלחצה את ידו שלו.

“הנך רואה איפוא”, שמע את קולו של סומס מדבר אליו, “שאין אנו יכולים להניח שהכל יחזור שוב פעם לכמות שהיה. לכל גבול; עלינו לנַגֵד את הברזל בעודנו רותח”.

וול חלץ את ידו מיד אמו.

אבל – הן את המעשה במרגליות – לא תפרסם ברבים! לא אוכל נשוא זאת. – לא אוכל בשום פנים!"

וויניפרד קראה:

“לא לא, וול – לא! המעשה לא סופר לך אלא כדי שתיווכח לדעת, שאביך הריהו אדם שאין לעמוד בו!” ודודו נענע בראשו. עתו של וול נתקררה קצת והוא הוציא סיגאריטה. אביו הוא הוא שקנה לו את נרתיק־הסיגאריטות הדק והקמור הזה. אהה! פורענות זו קשה מנשוא – והיא התרגשה עליו בו בזמן שעליו ללכת לאוכספורד!

“כלום אי אפשר להגן על האם בדרך אחרת?” ענה ואמר. “הנני לשמור עליה. ואותו המעשה אפשר לעשות לאחר זמן, אם באמת יש צורך בו”.

חיוך מר עבר על שפתי סומס.

“אי אתה יודע מה אתה סח; בענינים שכאלה אין לך רע מן הדיחוי”.

“משום מה?”

“הריני אומר לך נער, שאין דבר רע מזה. הריני יודע זאת מפי הנסיון”.

קולו היה מלא רוגז. וול הציץ בו בעינים פקוחות לרווחה, שכן מימיו לא ראה את דודו מביע רגש כל שהוא. הו! עכשיו הריהו נזכר – היה היתה לו דודה ושמה אירין, ואירע מאורע שהעלימו ממנו; הוא שמע עליה פעם אחת מפי אביו דיבור שאינו ניתן לחזור עליו.

“אין את נפשי לדבר באביך סרה”, הוסיף ואמר סומס בפנים נזעמים, “אלא שאני מכיר אותו יפה והנני מובטח, שעוד טרם תעבור שנה ושוב יהיה תלוי בצווארה של אמך. ואתה הגע בעצמך מה יהא טיבה של צרה זו בשבילה ובשביל כולכם, לאחר שאירע מה שאירע. אין תקנה אחרת אלא לגזור את הקשר לשנים”.

הדברים האלה עשו רושם על וול על כרחו, וכשהסתכל בפני אמו הבין אולי בפעם הראשונה בימי חייו, שהרגשות שלו לא תמיד עיקר הם ואי אפשר להם להכריע בכל מקום.

“טוב הדבר, אמא”, ענה ואמר; “אנו נהיה לך לעזר. אלא שהייתי רוצה לדעת אימתי יהיה הדבר. הרי יודעת את שזהו 'זמן’־הלימודים הראשון שלי. לא הייתי רוצה להיות בריחוק מקום בשעה שיתרחש אותו הדבר”.

“אהה, נערי היקר!” לחשה וויניפרד, “אכן משא כבד הוטל עליך”.

מתוך ההרגל הישן שבידה הביעה בלשון נוחה זו את היגון שבנפשה, שהכרת פניה הוכיחה עליו. “ואימתי יהיה הדבר, סומס?”

“קשה להגיד – בעוד כמה חדשים. מתחילה עלינו לתבוע בבית דין החזרת הנשואין ליושנה”.

“השד יודע מה טיבו של דבר זה”, הירהר וול בלבו. “אין בהמות גסות וחסרות בינה כעורכי הדין הללו! בעוד כמה חדשים! אבל דבר אחד ברי בידי עכשיו: לא אסעד היום את סעודת־הערב בבית!”

“לצערי הגדול, אמא, עלי ללכת עכשיו לסעודה שנקראתי לה”.

אף על פי שאותו הערב היה הערב האחרון שלפני יציאתו למקום תלמודו, בכל זאת נענעה לו וויניפרד בראשה כמעט מתוך החזקת טובה; שניהם חשו, שהפליגו בהבעת רגשותיהם הפלגה רבה למדי.

וול יצא אל מרחב־הדרור המעורפל של גרין־סטריט וכולו זועף ומדוכדך. ורק לאחר שהגיע אל פיקאדילי עמד על הדבר שאין בכיסו אלא שמונה־עשר פנס. בסכום כזה אי אפשר היה להשיג סעודת־ערב והוא היה רעב ביותר. הוא נשא את עיניו בגעגועים אל חלונותיו של איזֵאוּם־קלוב, ששם היה סועד לעתים קרובות סעודה מצויינה עם אביו. אהה למרגליות הללו! אי־אפשר היה לו להסיח מהן את דעתו! אבל כל מה שהיה מוסיף לנקר ולחטט במחשבותיו בענין זה וכל מה שהיה מוסיף להלך, כן נעשה רעב ביותר. מאחר שלא רצה לחזור הביתה, לא היו לפניו אלא שתי דרכים: אם ללכת אל בית זקנו אשר בפארק־ליין, או אל בית טימותי אשר בייזווֹטר־רוֹד. איזו משתי הרעות הללו הריהי קטנה מחברתה? אצל זקנו וודאי ישיג סעודה מעולה ביותר, אבל בבית טימותי אין סעודה נאה אלא בשעה שאתה מוזמן לשם. ובכן החליט ללכת אל פארק־ליין, אלא שלידי החלטה זו בא גם מתוך המחשבה, שאי אפשר לו לצאת לאוכספורד בלי לתת לזקנו את ההזדמנות לשלשל משהו לידו. אם יעשה כך, הרי נאה יהיה הדבר לשני הצדדים כאחד. אמנם הדבר יוודע לאמו, שהוא היה שם והענין הזה וודאי יהיה תמוה בעיניה, אבל מה לעשות. הוא צילצל בפעמון.

“הלו, ווֹרמסון אפשר שאמצא משהו לאכול? מה דעתך?”

“הם נכנסו זה עתה לסעודה, מאסטר וול. מיסטר פורסייט ישמח מאוד לראותך. שמעתיו אומר היום עם פת שחרית שאין הוא רואה אותך אף פעם”.

וול גיחך ואמר:

“ובכן איפוא הנני, שחט עגל מרבק והגישה לפנינו יין תוסס”.

וורמסון העלה חיוך קל על שפתיו – בעיניו היה וול בכור־שטן צעיר.

“הנני לשאול את הגברת פורסייט, מאסטר וול”.

“הלא פי המדבר אליך”, רטן וול כשהוא פושט את מעילו, “הוה יודע ששוב איני תלמיד בית־הספר”.

וורמסון, שלא היה חסר את רוח הליצנות, פתח את הדלת שאצל הקולב וקרא:

“מיסטר וואלרוּס, גברתי הנדיבה!”

“ימח שמו!” הירהר וול בלבו כשנכנס אל החדר.

חיבוק של אהבה וקריאה “שלום לך, וול!” מצד אמילי ואמירה בקול רועד: “ובכן סוף סוף באת!” מצד דזשמס החזירו לו את רגש החשיבות שלו.

“מפני מה לא הודעתנו על ביאתך? אין לנו היום אלאל גב־איל בלבד. הבא יין שאמפאני, וורמסון”, אמרה אמילי. והם נכנסו אל חדר־האוכל.

דזשמס הסב אל הקצה של שולחן־האוכל הגדול, שנתקצר עכשיו תכלית הקיצור ואשר כל כך הרבה רגלים כבודות היו פשוטות תחתיו לשעבר; אמילי הסבה אל קצהו השני וול ישב ביניהם באמצע. רוחו של הנער הרגישה באותה שעה בבדידות שאבותיו הזקנים שרויים בה עכשיו, לאחר שכל ארבעת בניהם יצאום והם נשארו לבדם בבית.

“הריני מקווה, שיעלו עשבים בלחיי קודם שאזקין כסבא שלי”, הירהר בלבו. “אי לו לזקן עלוב שכמותו, הריהו דק כמוט!” ועד שזקנו וֹורמסון היו מתווכחים זה עם זה על עסקי סוכר בתוך המרק השפיל את קולו ואמר לאמילי:

“אכן פורענות גדולה ניתכה על ביתנו, זקנתי. כסבור אני שאת יודעת את הנעשה שם”.

“הן, מחמדי”.

“דודי סומס היה שם. הגידי לי, כלום אי אפשר לעשות דבר כדי לעכב את הגירושין? מפני מה הוא עומד על דעתו ודורש דווקא גירושין?”

“הס, יקירי!” לחשה אמילי; “אנו מעלימים את הדבר מזקנך”.

והנה נשמע קולו של דזשמס מן הקצה השני.

“מה הדבר? על מה אתם מדברים?”

“על בית תלמודו של וול”, החזירה אמילי. “גם פאריזר הצעיר למד שם; וודאי אתה זוכר אותו, דזשמס – הרי לאחר זמן הוא פוצץ כמעט את הבאנק של מונטה קארלו”.

דזשמס מילמל שאינו ידוע כלום – וול חייב להשגיח שם על עצמו, ואם לאו, סופו שיצא לתרבות רעה. והוא הביט אל נכדו הבטה זעומה, שהיה בה משל אהבה.

“איני מתיירא אלא מפני דבר אחד”, אמר וול כשעיניו כבושות בקערה שלפניו, “היינו, שלא אבוא לידי דוחק־ממון”.

הוא ידע ידיעה אינסטינקטיבית, שהפחד שמא יבואו נכדיו לידי עוני היה הצד החלש שבטבעו של זקנו.

“טוב איפוא”, אמר דזשמס כשהמרק שבכף שלו מטפטף ועובר, “אתה מקבל תמיכה הגונה, אלא שעליך להשתדל להסתפק בה”.

“בוודאי”, מילמל וול, אם תהי המספיקה כל צרכה. ומה מידתה, זקני?"

“שלוש מאות וחמישים; הרי זה סכום גדול יותר מדי. אני בהיותי עלם בן גילך לא היה לי כלום”.

וול נאנח. הוא היה מקווה לארבע מאות, והיה חושש שמא לא יקבל אלא שלוש מאות. “איני יודע כמה מקבל הקוזין הצעיר שלך”, אמר דזשמס; “הרי גם הוא לומד שם. אביו אדם עשיר הוא”.

“וכי אינך עשיר גם אתה?” שאל וואל עזות.

“אני?” החזיר דזשמס מתוך התרגשות. "הרי אני מטופל בהוצאות מרובות כל כך. אביך – – " והוא נשתתק.

“הקוזין דזשוליון יש לו אחוזה נאה מאוד. הייתי שם עם דודי סומס – יש לו אורוות משובחות”.

“אהה!” מילמל דזשמס. “אותו הבית – אכן ידעתי מה תהא אחריתו של דבר!” והוא השתקע בהירהורים קודרים ועיניו כבושות בעצמות של דג שעל פינכתו. הטראגדיה של בנו והפירוד הגדול שהיא חוללה במשפחת פורסייט, עדיין היה בהם כוח למשוך אותו לתוך מערבלה של ספקות וחששות. וול, שהיה משתוקק ביותר לדבר על אודות רובין היל, משום שרובין היל פירושו הולי, פנה אל אמילי ואמר:

“וכי זה הוא אותו הבית, שנבנה בשביל דודי סומס?” וכיון שהיא נענעה בראשה, הוסיף ואמר: “אנא ספרי לי את הדבר, סבתא. מה היה סופה של הדודה אירין? וכי עדיין חיה היא? הוא נראה הערב מרוגז ונסער ביותר בשל דבר־מה”.

אמילי הניחה את אצבעה על שפתיה, ואולם אזנו של דזשמס צדה את השם אירין.

“מה הדבר?” ענה ואמר כשהוא מחזיק נתח של צלי־איל סמוך לשפתיו. “מי ראה אותה? אכן ידעתי, שעדיין עתידים אנו לשמוע דברים בענין זה”.

“רב לך, דזשמס”, אמרה אמילי, “אכול את סעודתך. איש לא ראה את איש, ואין כלום.”

דזשמס הניח את המזלג שבידו.

" כך טיבך“, ענה ואמר. אפילו אם אמות לעיניך, לא תגידי לי דבר. וכי סומס מבקש להתגרש?”

“דברי הבאי”, השיבה אמילי בתקיפות שאין משלה; “סומס הריהו פיקח יותר מדי”.

דזשמס אחז בזקן־הלחיים הארוך והלבן שלו בסמוך לצווארו, שלא היה אלא עור ועצמות.

"היא – היא היתה תמיד – – " ומתוך הדברים הסתומים הללו נסתיימה השיחה, משום שווֹרמסוֹן חזר ונכנס באותה שעה בחדר. ואולם לאחר זמן, לאחר שנסתיימה פרשת צלי־האיל ועל השולחן הועלו מיני מתיקה ופרפראות וּוול קיבל מאת זקנו שיק על עשרים לירות ונשיקה מנשיקות פיו – נשיקה שאין משלה בעולם, שניתנה מתוך פתאומיות חרדה, כאילו לא עמד המנשק בפני חולשה שתקפה עליו – חזר וול אל הענין הזה שוב פעם כשעמד עם זקנתו בתוך האולם.

“הגידי לי, זקנתי, מה טיבו של הדוד סומס? מפני מה הוא מעמיד כל כך על דעתו שאמא תתגרש?”

“דודך סומס”, אמרה אמילי מתוך החלטוּת מופרזה, “הריהו עורך־דין, נערי היקר. וודאי הוא מבין את הענין הבנה מעולה”.

“האומנם?”, מילמל וול. “אבל מה היה סופה של הדודה אירין? הריני נזכר, שמראיה היה נאה ביותר”.

“היא” – אמרה אמילי, – התנהגה שלא כהוגן. מוטב שלא נדבר בענין זה".

“אבל איני רוצה שהעינינים שלנו יהיו ידועים לכל אנשי אוכספורד”, קרא וול; “הרעיון הזה נורא הוא! מפני מה אי אפשר לעצור את אבי, בלי להביא לידי פירסום?”

אמילי נאנחה. בשל הנטייה היתירה שלה להיות מעורבה עם הבריות היתה שרויה תמיד בתוך אטמוספירה שהגירושין היו משמשים בה ענין רגיל – שהרי כמה וכמה מאותם שהיו מצויים בביתה ופשטו את רגליהם תחת שולחנה הגיעו על ידי הגירושין לידי פירסום. אבל כיון שהדבר נגע במשפחתה של עצמה היתה נפשה סולדת בו כנפשם של בני אדם אחרים. ואולם היא היתה מעשית במידה יתירה ואשה אמיצת־לב ולא היתה רודפת מימיה אחר צל, אלא ביקשה תמיד דבר של ממש.

“אמך, וול”, ענתה ואמרה, “תהיה יותר מאושרה לכשתהיה בת־חורין גמורה. היה שלום, נערי היקר; ואל תלבש באוכספורד חזיות מבהיקות המנקרות את העינים, שכן שוב אין מן המנהג עכשיו, והרי לך מתנה קטנה”.

והוא נפטר ויצא אל פארק־ליין ובידו עוד שטר אחד בן חמש לירות ובלבו מעט חמימות, כי הוא אהב את זקנתו. רוח פיזרה את הערפל, עלי הסתיו היו מרשרשים והכוכבים הזהירו במרום. כיון שהיה בכיסו כל אותו הממון קפץ עליו יצרו “ליהנות מן החיים”, אבל לאחר שעבר כמאה פסיעות אל עבר פיקאדילי, ניצנצו לנגד עיניו פניה הביישניות של הולי עם עיניה המפיקות כובד ראש וקורטוב של מרי, ודומה היה כאילו שוב חלף רטט בידו מלחיצת ידה החמה הנעולה נעל־יד, “לאו, ילך כל זה לאבדון!” הירהר בלבו, “הריני הולך הביתה!”

פרק עשירי: סוֹמְס צוֹפֶה עֲתִידוֹת

העונה כבר היתה מאוחרה יותר מדי בשביל השיוט על פני הנהר, אבל האויר היה נעים ודומה היה כאילו מתחת לעלים המצהיבים של האילנות עדיין שוהה הקיץ ואינו רוצה להסתלק. באותו הבוקר של היום הראשון הציץ סומס כמה פעמים אל מזג האויר מן הגן שלו שעל שפת הנהר אשר בקרבת מפלדורהם. הוא קישט בעצם ידיו את הסירה שלו בפרחים והתקין את כל הדרוש כדי לשוט אתם לאחר סעודת הבוקר על פני הנהר. כשריפד את ספסלי הסירה בכרים סיניים, היה תוהה ולא ידע בבירור אם הוא מבקש שאנט תארח עמו לבדו ואם אין. הן היא היתה חמודה כל כך – וכלום יכול היה להיות בטוח בעצמו שלא יוציא מפיו דברים שאין להשיבם, שיפרצו את גדר הפיקחות והזהירות שלו? השושנים שעל גבי המרפסת היו עדיין פורחות והמשוכות היו ירוקות ורעננות וכמעט שלא ניכר כאן אף משהו מן הבלייה של הסתיו שיש בה כדי להכניס צינה בלבו של אדם; ואף על פי כן היה מרוגז־עצבים, חרד ומפקפק פיקפוק משונה, שמא יקצר כוחו להלך בדרך הנכונה והרצויה לו. ביקור זה היה מכוון להפעיל על ידו רושם על אנט ועל אמה ולהקנות להם מושג על רוב עשרו, כדי שתהיינה מוכנות לכך לקבל בכבוד הראוי הצעה, אשר אולי יהיה רצון מלפניו להציע לפניהן לאחר זמן. הוא התלבש יפה מתוך הקפדה יתירה והשתדל שלא להיות נראה לא צעיר ביותר ולא זקן ביותר, והיה שמח הרבה ששערו עדיין מעובה ורך ולא זרקה בו שיבה. שלוש פעמים עלה אל אולם התמונות שלו. אם יש להן הבנה כל שהיא בענינים הללו, וודאי תכרנה מיד שאוסף־התמונות שלו שווה לכל הפחות שלושים אלף לירות. הוא בדק בדיקה מעולה גם את חדר־המשכב הנאה שלו, המכוון כלפי הנהר, אשר שם תסרנה מעל ראשיהן את מגבעותיהן. חדר זה יהיה חדר־המשכב שלה אם – אם מאוויו יתקיים בידו והיא תהיה אשתו. והוא ניגש אל שולחן־הקישוט והעביר את ידו על כר־המחטים הסגול, שכל מיני סיכות ופריפות היו נעוצים בו; צלוחית של בשמים העלתה ריח, שהביא אותו קצת לידי סחרחורת. אשתו! אילו אך אפשר היה ליישב את כל הענין הזה במהרה ולא היה צורך לסבול תחילה את הסיוט האיום הזה של מעשה־הגירושין! קמטים קודרים עלו במצחו והוא הציץ אל הנהר, שהתנוסס ונראה אחורי השושנים וכר־הדשא. הגברת לאמוֹט לא תוכל עמוד בפני האושר הזה הצפוי לבתה; ואנט לא תעמוד בפני אמה ולא תתנגד לרצונה. אילו אך היה חפשי לנפשו! הוא נסע במרכבתו אל התחנה של מסלת הברזל כדי לקדם את פניהן. כמה משובח טעמן של הנשים הפרנציות הללו! הגברת לאמוֹט היתה לבושה שמלה שחורה עם קורטוב של גוון סגול זעיר שם, ואנט היתה לבושה שמלה של בד אפור־סגול וגוון מגבעתה ונעלי־היד שלה היה חוּם־בהיר. מראיה היה חיוור, כמראיהם של יושבי לונדון ומבט עיניה הכחולות היה תמים וצנוע. סומס עמד אצל החלון הפתוח של חדר־האוכל והמתין לביאתן לסעודת־הבוקר. באותה שעה היה לבו מלא אותו התענוג החושני הכרוך במראה זוהר השמש וחמדת הפרחים והאילנות, שאין אדם מרגיש אותו במלואו אלא בשעה שנעורים ובריות רבות־חן נטפלים אליו להשתתף בו. הוא ערך את הסעודה מתוך תשומת־לב מרובה; היין היה סוטרן מן המובחר, סידור המאכלים היה משובח, והקפה, שהוגש לפני המסובים על המרפסת, היה מצויין. הגברת למוט נטלה קרֶם־דֶה־מאנְט; אנט משכה ידה ממנו. מנהגה, שניכר בו משהו משל הכרת יפיה, היה מצודד את הלב. “הן”, הירהר סומס בלבו, “אם תשב עוד שנה אחת בלונדון ותוסיף ללכת בדרך־חיים זו, סופה להתקלקל.”

הגברת לא פסקה מלהשמיע קריאות של התפעלות כמנהג בני פראנציה: “מה רבה החמדה! וכמה נאה השמש! וכמה ערוך ומתוקן הכל ברוב נוי, האין זאת, אנט? האדון הריהו מוֹנטה כריסטו גמור!”

אנט מילמלה דברים של הסכם והעיפה בסומס מבט, שהוא לא יכול לעמוד על משמעותו. הוא הציע לערוך שיוט של טיול על פני הנהר. אבל מי ששט בסירה עם שתי נפשות, אשר האחת מהן מביטה בלי חשך בהתפעלות אל הכרים הסיניים, אי אפשר לו שלא יהא מתענה על ידי ההרגשה שהוא מאבד לבטלה הזדמנות שבאה לידו; ולפיכך לא עברו אלא מהלך קצר, ומיד שטו לאטם בחזרה; ובעודם שטים נפל פעם בפעם אחד מעלי־הסתיו הצהובים על אנט או על תלבשתה השחורה של אמה רבת־ההיקף. באותה שעה היה סומס רחוק מאושר ונחת, כי הציקה אותו המחשבה: “איך – אימתי – והיכן – אוכל להגיד – ומה אגיד?” הן לא ידעו אפילו שהוא נשוי. אם יאמר להן שהוא נשוי, אפשר שיסכן בכך את כל אפשרות של הצלחה; אבל אם לא יגיד להן בפירוש, שהוא מבקש לשאת את אנט לאשה, אפשר שיזכה בה אדם אחר קודם שיהיה חפשי כדי לבקש את ידה.

בשעת שתיית התה פתח סומס בשיחה על עסקי טראנסוואל.

“מלחמה עתידה לבוא”, ענה ואמר.

"הגברת לאמוט נאנחה מרה וקראה:

“חבל על הרועים העלובים הללו! וכי אי אפשר להניחם חפשים לנפשם?”

סומס חייך – שאלה זו היתה בעיניו שאלה של שטות.

הרי אשה בעלת־עסקים היא ועליה להבין שהבריטים אינם יכולים להפקיר את עניני־המסחר שלהם המוטבעים על החוק והמשפט.

“אם כן, זה דבר המחלוקת!” ואף על פי כן סבורה היתה הגברת לאמוט, שהאנגלים הנם צבועים במקצת. הם מדברים על צדק ועל ה“אוּיטלֶנדים” ולא על עסק. מר היה הראשון, שדבר עמה על ענין זה.

“הבורים מעוטי־תרבות הם”, אמר סומס; “הם ניצבים לשטן לכל התקדמות. ובכן אי אפשר הדבר, שאנו נוותר על המרות העליונה שלנו”.

“מה פירושם של דברים אלה? מרות עליונה! כמה משונה היא מלה זו!” כיון שראה סומס התרסה זו כלפי העיקר של קנין בעלים זאת עיניה של אַנט שהיו מכוונות אליו באותה שעה, נחה עליו רוח הדיבור והוא התחיל דורש נאה. ולאחר שגמר, נהנה הנאה גדולה כששמע אותה אומרת:

“סבורה אני, שהצדק עם מר. ודאי ראויים הם לכך שיאַלפום בינה”.

אכן אשה פיקחית היא!

“הדבר מובן מאליו”, ענה ואמר, “שעלינו להיות מתונים במעשינו. אינני מן השוביניסטים. עלינו להיות תקיפים, אבל לא קנתרנים ואכזריים. היש את נפשכן לעלות ולראות את התמונות שלי?” כשהוליך אותן מתמונה אל תמונה אשר באוצר היקר שלו, הכיר מיד שאינן מבינות כלום. הן עברו על פני התמונה של מוֹו “עגלת שחת השבה הביתה”, שרכש לו זה עתה, כאילו לא היתה אלא ליתוגראפיה. הוא היה מצפה כמעט בחרדה מה שתאמרנה למראה המרגלית היקרה של כל האוסף שלו – לאחת התמונות של איזראילס, אשר כידוע לו עלה מחירה הלוך ועלה עד שהגיע עכשיו למרום גבהו והוא החליט משום כך למהר ולהוציא את התמונה לשוק. אבל הן לא הביטו כלל אל תמונה זו. הדבר הזה היה בשבילו מכה קשה; ואף על פי כן, אולי מוטב לו לפתח ולשכלל את טעמה של אנט, שהוא בבחינת קרקע בתולה, מאשר לטפל בדעות־הקדומות, הטפלות והפגומות של בני המעמד הבינוני שבאנגליה. בקצה בית־האוסף שלו היתה תלויה אחת התמונות של מסוֹנֶייֶה, אשר בעצם היה מתבייש בה – שכן שער התמונות של מסונייה היה פוחת והולך בלי חשך. הגברת לאמוט עמדה לפניה וקראה:

“תמונה של מסוֹנייה! הו! הרי זה אוצר יקר!” השם מסוֹנייה הגיע לאזנה בזמן מן הזמנים; סומס השתמש ברגע זה. וא נגע נגיעה קלה בזרועה של אנט ואמר:

“ומה בעיניך ביתי שלי, אנט?”

היא לא נרתעה לאחוריה ולא ענתה; היא הביטה אליו הבטה מלאה וישרה ואחר השפילה את עיניה ומילמלה:

“וכי יש אדם שהבית לא ימצא חן בעיניו? הרי כל כך נאה הוא!”

“אפשר שיבוא יום – –” אמר סומס ומיד נשתתק.

אף על פי שהיתה נחמדה כל כך וידעה למשול ברוחה, בכל זאת הטילה עליו פחד. העינים הללו הכחולות כציצי־הדגן, הפנייה של צווארה הלבן, דמותה החמודה – כל זה היה משמש מדוחי־תמיד לעשות מעשה שטות. לא! לא! מן הצורך שיהא חש קרקע מוצק תחת רגליו – קרקע מוצק ביותר! “אם לבי לא יהא גס בה ואתרחק”, אמר אל נפשו, “הרי זה יצער אותה”. והוא נפנה וניגש אל הגברת לאמוֹט, שעדיין עמדה והסתכלה בתמונה של מסונייה.

“אכן יצירה נאה היא, אחת מיצירותיו האחרונות”, ענה ואמר אליה. “עליך לבוא הנה שוב פעם, גברתי, ולראות את התמונות לאור המנורות. עליכן לבוא שתיכן וללון כאן”.

“טוב ויפה! וודאי נחמד הוא מראה התמונות לאור המנורות, וכי לא כך הוא? וגם מראה הנהר וודאי רב־קסם הוא לאור הלבנה!”

אנט מילמלה:

“אכן רגשנית את, אמא!”

“רגשנית!” אותה הפראנצית, הלבושה שחורים, הפשוטה, העסקנית ואשת החיל – רגשנית היא! ופתאום הוברר לו תכלית הבירור, שגם זו וגם זו הריהי מחוסרת רגש כל עיקר. ומוטב שכך הוא! מה תועלת ברגשות? ואף על פי כן – –!

הוא הוליך אותן במרכבתו אל התחנה של מסילת הברזל והושיבן ברכבת. נדמה לו שבשעה שלחץ בחזקה את ידה של אנט, ענו לו אצבעותיה גם הן בלחיצה קלילה; פניה חייכו כנגדו מבעד לאפילה.

הוא חזר אל מרכבתו תפוש הירהורים. “סע הביתה דזשורדון”, אמר אל הרכב, “הנני ללכת ברגל”. והוא היה מהלך בשבילים האפלים שבין הגדרות כשלבו חלוק ורגש הזהירות והתשוקה לרכוש אותה מתנצחים בקרבו Bon soir, monsieur!“” – כמה רוך ונוע היה בברכת־פטירה זו שיצאה מפיה! מי יתן וידע את מחשבות לבה! הנשים הפראנציות – הרי הן דומות לחתולים – ואי אתה יכול לעמוד על אפיין! אבל – כמה נאה היא! וכמה גדול יהיה אשרו, לכשיזכה לחבוק יצור רענן וכליל־יופי זה בזרועותיו! אך זוהי אֵם שאין מָשלָה בשביל היורש שלו! והוא היה מהרהר מתוך חיוך בבני משפחתו ובתמיהתם על שלקח לו נערה פראנצית לאשה ובסקרנותם וכיצד יתעתע אותם – יקחם אופל! הצפצפות נאנחו בחשכה, ואחד הינשופים השמיע את יללתו. חשרת צללים השתרעה על פני המים והעמיקה אותם. “הנני רוצה להיות חפשי, ועלי להיות חפשי ויהי מה!” הגה בלבו. “שוב לא אדחה של הענין דחייה כל שהיא. הנני ללכת אל אירין ולדבר עמה. רצונך להשיג דבר, השתדל ועשה מעשה בעצמך. עלי לחיות שוב את חיי שלי – לחיות ולהתנועע כאות נפשי ולהיות שוב בהוייתי”. וכעין בת קול של הדברים המשונים הללו, שרחשה נפשו באותה שעה, בקע ועלה צליל הפעמונים של בתי־התפילה, שקראו את בני־האדם לתפילת־הערב.

פרק אחד־עשר: וּפוֹקֵד אֶת הֶעָבָר

ביום שלישי אחד בערב, לאחר הסעודה שסעד בקלוב שלו, קם סומס לעשות את הדבר, שהצריך גבורת־נפש מרובה ואולי עדינות־רגש פחותה מכל המעשים שעשה בימי חייו – אולי חוץ מלידתו ומעשה אחר שעשה פעם אחת. הוא בחר לעשות את הדבר בערב, קצת משום שהיה מקווה שבאותה שעה וודאי ימצא אותה בבית, אבל בייחוד שלאור היום היה חסר תקיפות במידה מספיקה והיה זקוק ליין כדי להפיח בקרבו את אומץ הרוח הדרוש.

הוא עזב את מרכבתו על שפת הנהר, ומאחר שלא ידע באיזה בית מן הבתים היא דרה, התחיל מחפש אותו וסופו שהוא מצא אותו חבוי אחורי בנין גדול. על דלת הבית היה כתוב: “אירין הֵירוֹן” – הירוֹן, אכן אמת נכון הדבר! הרי כך היה שמה בעודנה בבתוליה: ובכן חזרה וקראה לעצמה שוב בשם זה? – והוא חזר אל הרחוב כדי להציץ אל החלונות שבדיוטה הראשונה. הדירה שבקרן הזוית של הבית היתה מוארה ומתוכה בקעו ועלו לאזניו צלילי נגינה של פסנתר. הוא לא אהב מימיו את המוסיקה ובסתר לבו היה שונא אותה בימים עברו, בשעה שאשתו היתה פונה והולכת לעתים קרובות אצל הפסנתר שלה ועושה אותו מעין מקלט, אשר גלוי וידוע היה לפניה שהוא לא יוכל לחדור לשם. התקוממות! התקוממות ארוכה וממושכה כנגדו, שמתחילה היתה כבושה ומוצנעת ואחר פרצה בגלוי. צלילי הנגינה עוררו בקרבו זכרונות מרים. וודאי היא היא המנגנת, ומאחר שכמעט מובטח היה שעיניו יראוה, עמד תוהה ומהסס במידה יתירה מאשר בזמן מן הזמנים. רטט של חרדה מפני הבאות חלף את גופו; לשונו יבשה ולבו הלם בקרבו בחזקה. “אין לי שום סיבה להתיירא”, הירהר בלבו. ומיד התעורר בקרוב איש־המשפט. אפשר שהוא עומד לעשות מעשה שטות? וכי לא היתה שומה עליו להיפגש עמה פגישה אופיציאלית במעמדו של האפיטרופוס שלה? לא! לא במעמדו של ברנש זה דזשוליון, ההוגה לה רצון! לא! הוא שב אל פתח הבית, ולאט לאט, כדי לעצור את דפיקת לבו, עלה על שלבי המדרגה האחת ומשך בפעמון. כשהדלת נפתחה לפניו, נשתנה פתאום מערך־רוחו על ידי ריח ניחוח – על ידי ריח של בשמים – שנדף ועלה באפו כאילו ממרחקי העבר ועורר בקרבו זכרונות עמומים: הוא נזכר בריח הניחוח הממלא את חללו של חדר־אורחים, שהיה מצוי שם לשעבר, ושל בית שהיה קנינו שלו – הלא הוא ריח הניחוח של עלי־שושנים יבשים ושל דבש!

“הגידי שמיסטר פורסייט בא”, אמר למשרתת, “הגברת שלך מצפה לי”. הוא בדה את הדבר, כדי שתהיה סבורה שדזשוליון בא!

כשהנערה יצאה והוא נשאר יחידי בפרוזדור הקטן, שעששית אחת בעלת סוכך שעינו כעין הפנינים האיר אותו הארה קלושה והגוון הכספי של הקירות, של השטיח ושל כל דבר השרה בחלל החדר הצר דבר־מה משל עולם הרוחות, לא עלה על דעתו אלא הירהור מגוחך אחד: “האכנס במעילי, או אפשטנו?” באותה שעה נפסקה הנגינה והנערה הופיעה בפתח ואמרה:

“אנא יכנס, מר”.

סומס נכנס. הוא הבחין שלא מדעת שגם בחדר הזה היה הכל של גוון־כסף ושהפסנתר היה עשוי עץ שעינו כעין האטלאס. הא קמה ממושבה ונשענה עליו; ידה, שנחה על המכושים כאילו לשם סעד, הכישה פתאום באחד מהם, שהשמיע קול צורם ממושך ואחר נאלם… האור של נר־הפסנתר נפל על צווארה ולא הגיה כמעט את פניה שהיו שרויים בצל. היא היתה לבושה שמלה ערבית שחורה ועל כתפיה מין עטיפה – הוא לא נזכר שראה אותה בזמן מן הזמנים לבושת שחורים, ומחשבה חלפה במוחו: “הריהי מתקשטת בזמן שהיא לבדה”.

“האתה זה?!” שמע אותה קוראת בלחש.

פעמים הרבה תיאר סומס לעצמו את המחזה בדמיונו. אבל התיאור הזה לא העלה מעולם על דעתו שמראיה של אשה זו, שהוא היה מחמד אותה לשעבר חימוד בכל נפשו ומאודו, שהיה שולט בה שליטה גמורה ושלא ראה אותה זה שתים־עשרה שנה, עלולה לעשות עליו רושם אדיר כזה. הוא דימה בנפשו שעתיד הוא לדבר עמה ולפעול ולעשות מקצתו כסוחר ומקצתו כשופט. ועכשיו דומה היה כאילו אינו עומד לפני אשה, לפני אשתו שבגדה בו, אלא לפני מין כוח סתום ובלתי־נתפס כאטמוספירה אשר מסביב לו.

“אכן ביקור משונה הוא! הנני מקווה ששלום לך”.

“יישר כוחך. אולי תואיל לשבת?”

היא עברה מן הפסנתר אל החלון וצנחה שם על כסא והניחה את ידיה בחיקה. כאן נגה עליה אור הנר וסומס ראה את פניה, את עיניה ואת שערה והנה הם יפים להפליא כמו שהיו לשעבר וככל אשר נחרתו בזכרונו.

הוא ישב על קצה כורסה רפודה אריג שגוון כספי לו, שעמדה סמוך לו.

“לא השתנית במאומה”, פתח ואמר.

“האמנם? למה באת?”

“לדבר עמך על כמה ענינים”.

“כבר שמעתי מפי בן דודך את הדבר שאתה מבקש”.

“ובכן?”

“הריני מוכנה ומזומנה. הייתי מוכנה ומזומנה לכך”.

צליל קולה התקיף והכבוש, ומראה דמותה, שהיה בה מן הזהירות ומן השקידה לעמוד לעצמה, היו לו עכשיו להועיל. בלבו נתעוררו אלפי זכרונות על אשה זו, שהיתה תמיד שקודה להיזהר מפניו, והוא ענה ואמר במרירות:

“ובכן אולי יהיה רצון מלפניך לתת לי ידיעות, שעל פיהן אוכל לפעול את הפעולה בענין זה. הרי מן הצורך לעשות את הכל לפי דרישת החוק”.

“אין לי להודיעך דברים, שאינם גלויים וידועים לך”.

“שתים־עשרה שנים! וכי סבורה אַת, שאני יכול להאמין בזה?”

“איני סבורה כלל, שעלול אתה להאמין בדברַי; ואף על פי כן מה שאמרתי לך, אמת לאמתו הוא”.

סומס הביט אליה הבטה תקיפה. הוא אמר אליה, שהיא לא נשתנתה כלום, ועכשיו הבחין שאמנם נשתנתה. אמנם פניה לא נשתנו – שכן יפו הרבה מכפי שהיו; גם דמות גופה לא נשתנתה – היא רק עבתה משהו מכפי שהיתה. אך לעומת זה בא שינוי ברוחה. ניכר היה, שעכשיו הריהי יותר פעילה ועזת־נפש, תחת אשר לפנים לא היתה עלולה אלא להתנגדות פאסיבית. “הוי”, הירהר בלבו, “כל זה הריהו פרי עמידתה ברשות עצמה וההכנסה שיש לה משלה! ארור הדוד דזשוליון!”

“סבור אני, שאת חיה עכשיו ברוחה?” ענה ואמר.

“יישר כוחך; מצבי כתיקונו”.

“מפני מה לא הנחתיני לתמוך בך? הייתי עושה זאת שלא להשגיח בכל מה שקרה”.

חיוך קלוש עבר על שפתיה, אבל היא לא ענתה דבר.

“עדיין אשתי אַת”, אמר סומס. מדוע אמר את הדברים האלה ומה נתכווין באמירתו זו, את זאת לא ידע בעצמו לא בשעת האמירה ולא אחר כך. הדברים האלה היו אמת טפלה, שאין לחלוק עליה, ואף על פי כן פעלו עליה פעולה מדהימה. היא קמה מעל מקומה שאצל החלון ועמדה רגע אחד דומם כשהיא לוטשת אליו את עיניה. הוא ראה שחזה התנופף עלה ורדת. אחר פנתה אל החלון ופתחה אותו לרווחה.

“מה את עושה?” אמר קשה. “הרי תצטנני בתלבשתך זו. אל תיראי מפני, איני אדם מסוכן”. ובדברו את הדברים האלה צחק צחוק עגום.

גם היא צחקה בחשאי – צחוק קלוש, צחוק מר.

“אין דבר – כך מנהגי”.

“הרי זה מנהג משונה”, אמר סומס במרירות. “אנא סגרי את החלון!”

היא סגרה את החלון וחזרה וישבה על מקומה. אכן כוח גדול התפתח וגמל באשה זו – באשתו שלו! הוא הרגיש בכוח הזה ששפע ועלה ממנה בעוד היא יושבת שם לנגדו כאילו היא מזויינה. וכמעט שלא מדעתו קם והתקרב אליה הלוך והתקרב; הוא רצה לראות את ארשת פניה. עיניה פגעו בעיניו מתוך תקיפות יתירה. ריבונו של עולם! מה זכות היו העינים הללו וכמה כהה היה גוון החוּם שלהן לעומת הלבנוניות של עורה וצבע העינבר של שערותיה! וכמה צחות ולבנות היו כתפיה! אכן משונה היה הרגש שתקפהו באותה שעה! הרי עליו לשנוא אותה.

“טוב תעשי אם תגידי לי את הכל”, ענה ואמר: “הן טובתך שלך וטובתי שלי דורשת שנהיה חפשים. אותו המעשה הישן שלך הריהו ישן יותר מדי”.

“הרי כבר אמרתי לך את הכל”.

“וכי את מכוונת בכך שכל הזמן הזה לא נפל דבר ולא היה לך עסק עם איש?”

“לא היה לי עסק עם איש. עליך לחטט בפרשת חייך של עצמך”.

תשובה שנונה זו עקצה את סומס עקיצה צורבת והוא התחיל מתהלך הלוך ושוב בין הפסנתר ובין הקמין כדרך שהיה רגיל להתהלך לשעבר בחדר־האורחים בשעה שתקפו עליו רגשותיו במידה יתירה.

“אין בזה משום תועלת כל שהיא”. ענה ואמר. "אַת עזבתיני, לפי החוק הרי אַת – – "

הוא ראה אותה מושכת את כתפיה הלבנות ושמע אותה מדברת בלחש:

“אמנם כן. אבל מדוע לא נתגרשת ממני אז? כלום סירבתי?”

הוא עצר בהליכתו והציץ בה בעינים בוחנות ובמין סקרנות. ריבונו של עולם, כיצד היתה חיה את חייה אם באמת היתה שרויה לבדה? ומשום מה לא נתגרש ממנה? והרגש הישן שבלבו, שהיא לא הבינה לרוחו לעולם ומימיה לא התנהגה עמו בצדק חזר ועינה את נפשו בעודנו עומד ומסתכל בה.

“מפני מה לא יכולת להיות לי אשה טובה?” ענה ואמר.

“אמנם מעשה פשע עשיתי שנישאתי לך. ועל זה נענשתי דיי. וודאי תמצא לך מוצא מן המיצר. לשמי אני אין לך מה לחשוש; שוב אין לי מה להפסיד. ועכשיו, כמדומה לי, מוטב שתלך מזה”.

הרגשה שהוא נחל מפלה – הרגשה שהוא קיפח את צידוק־עצמו ועד דבר־מה, שהיה למעלה מכוחו לעמוד עליו ולבררו לעצמו, – הרגשה זו תקפה את סומס כערפל קר. הוא הושיט את ידו בדרך מיכאנית ונטל מעל הקמין אגן סיני קטן והפך אותו ואמר:

“הרי זו תוצרת לוֹסטוֹפט. מנין לך אגן זה? קניתי אגן דומה לו אצל דזשובסון”. ופתאום נזכר איך לפני הרבה שנים קנו יחד כלי־חרסינה בחנות, ומתוך זכרון זה עמד והסתכל באגן הקטן, כאילו היה אוצר בקרבו את כל העבר. קולה שלה עורר אותו מהירהוריו:

“קחהו־נא. אין לי צורך בו”.

סומס חזר והעמיד את האגן על גבי הקמין.

“התושיטי לי את ידך?” שאל אותה.

חיוך קלוש עיוות את שפתיה. היא הושיטה לו את ידה. כשנגע בה בידו החמומה הרגיש והנה היא קרה ביותר. “הריהי קרה כקרח”, הירהר בלבו – “כל ימיה לא היתה אלא קרח!” ואולם אפילו בשעה שמחשבה זו חלפה במוחו הסעיר ריח הניחוח שעלה ממלבושיה ומגופה את כל רגשותיו בקרבו, כאילו החום העצור בתוכה ואשר כל הימים חשכה אותו ממנה, שאף להתפרץ ולהתגלות באותה שעה בפניו. הוא נפנה ויצא מלפניה במהירות כאילו רדף אחריו אדם ושוט בידו. הוא לא הביט אפילו כה וכה לבקש לו מרכבה והיה שמח על העזובה הגדולה שברחוב הסמוך לנהר, על הקרירות העולה מן הנהר ועל שפעת הצללים של עצי הדולבים הסמוכים זה לזה. הוא היה כולו נבוך ונרגז, לבו דוה בקרבו ונפשו נרעשה, כאילו עשה מִדחה גדול, שאי אפשר לו לראות מראש את תוצאותיו. ופתאום ניצנצה במוחו מחשבה משונה: מה היה, אילו תחת לאמור לו “מוטב שתלך מזה” היתה אומרת לו “מוטב שתשאר עמי?” מה היה מרגיש לשמע הדברים האלה? מה היה עושה? למרות כל אותן השנים המרובות של התנכרות ושל מחשבות מרות עדיין צודדה את לבו בקסם יפיה הארור. קסם זה עלול היה לבלבל את דעתו לכל אות כל שהוא ולכל מגע כל שבקלים הצדה היא. “אכן שוטה הייתי שהלכתי אליה!” מילמל ואמר. “לא הועלתי כלום. מי יכול לשער כזאת! לא העליתי מעולם על דעתי – –!” זכרונות מן השנים הראשונות משנות נשואיו צפו ועלו על דעתו ועינו אותו עינויים קשים. היא לא היתה ראויה לכך שישתמר יפיה – אותו היופי, שהיה קנינו שלו ושהוא מכיר אותו היטב, והוא נתמלא חימה מרה על עצמו שעדיין הוא מתמיד להעריץ את יפיה. רוב הגברים היו מתעבים את מראיה, שכן היא ראויה לכך. היא קילקלה את חייו, פצעה את רוח גאותו פצע מות וגזלה ממנו את האפשרות להוליד בן. ואחרי כל אלה, אך ראה את מראיה, שהיה מצונן ומתנכר לו כמו תמיד, והנה שוב נהפך לבו בקרבו! ואין תימה איפוא, אם כל אותן שתים־עשרה השנים האחרונות היתה חיה בבדידות ובפני עצמה ככל אשר אמרה אמירה מוחלטת. נמצא שאותו בוזיניי – ארור זכרו! – היה חי כל אותו הזמן בלבה והיא שמרה לו אמונתה! סומס לא ידע בעצמו אם לשמוח על כך ואם לאו.

כשהגיע סוף סוף אל הקלוב שלו, עמד וקנה עתון. בכותרת שעל גבי העתון היה כתוב: “הבורים אינם מקבלים מָרוּת!” אינם מקבלים מרות! “הרי הם עושים כמוה היא!” הירהר בלבו. “הן כך עשתה כל ימיה. מרוּת! ל פי החוק עדיין משועבדת היא למרותי שלי. וודאי עזובה וגלמודה היא מאין כמוה בדירה קטנה ועלובה זו!”

פרק שנים־עשר: בַּבּוּרְסָה שֶׁל הָפוֹרְסַייטִים

סומס היה חבר לשני קלובים, חבר לקלוב “קוֹניסר”, אשר שמו קבע על כרטיס־הביקור שלו ושלא היה מבקר אותו אלא לעתים רחוקות. וחבר לקלוב “רימוּו”, אשר שמו לא היה רשום על כרטיסי־הביקור שלו ושהיה מצוי בו לעתים תדירות. הוא נספח אל הקלוב הליבלראלי הזה לפני חמש שנים, לאחר שנוכח לדעת שחבריו קונסרוואטיבים גמורים הם בנוגע ללבם וכיסם אם גם שלא לפי עיקרי דעותיהם. דודו ניקולאס הוא הוא שהכניס אותו לתוך הקלוב הזה. חדר־הקריאה הנאה היה מקושט בסיגנונו של הצייר אדמס.

כשנכנס באותו הערב אל הקלוב הזה העיף קודם כל את מבטו בטלגראמות כדי לדעת את החדשות מטראנסוואל, ואחר הבחין ששער שטרי־המלווה הממלכתיים ירד הרבה מאז הבוקר. הוא שם את פניו אל חדר הקריאה והנה שמע מאחוריו קול קורא אליו:

“שפיר, סומס, הכל עלה יפה”.

הקול קול דודו ניקולאס, שהיה לבוש פראק ועל צווארו צווארון זקוף מיוחד במינו עם עניבה שחורה המשוכה דרך טבעת. ריבונו של עולם! כמה צעיר ורענן היה מראהו והוא זקן בן שמונים ושתים!

“סבור אני, שרודזשר וודאי היה שמח על כך”, הוסיף ואמר דודו. “הענין הצליח יפה. – על הבּוּרים הללו יזעף לבי – ואותו ברנש טשמברלין משתדל להכניס את המדינה בקשרי מלחמה. ומה דעתך אתה בענין זה?”

“מן המוכרח היה שיארע כך”.

ניקולאס העביר את ידו על לחייו הצנומות והמגולחות למשעי, שנעשו וורודות ביותר לאחר שבילה הקיץ במקום־מרפא, ושפתיו נתעוותו מעט מתוך תרעומת. ענין זה חזר ועורר לתחייה את כל העיקרים הליבלראליים שלו.

" אין לי אמונה בברנש זה! תחן הוא ואין מעצור לרוחו. מחיר הבתים ירד לכשתפרוץ מלחמה. בתיו של רודזשר עתידים לגרום לך טרדות הרבה. אמרתי לו פעמים הרבה, שטוב יעשה אם יפטר מאחדים מהם וימכרם. בל קשה־עורף היה ועומד על דעתו".

“הרי הוא בן זוג שלך!” הירהר סומס בלבו. אבל מימיו לא היה מדיין עם דודיו ומתוך כך היה תמיד חשוב בעיניהם “ברנש שמוח בקדקדו” והיה מנהל את עסקי בתי־האחוזה שלהם.

“שמעתי בבית טימותי”, אמר ניקולאס בקול נמוך, “שדארטי עקר סוף סוף את רגליו וברח לו. ובכן באה רווחה לאביך. אכן ביצה סרוחה היה אדם זה”.

שוב נענע סומס בראשו. אם היה דבר, שהפורסייטים הסכימו עליו באמת פה אחד, הרי זה בנוגע לאפיו של מוֹנטגיוּ דארטי.

“הוו זהירים”, אמר ניקולאס, “ואם אין, סופו שיחזור. וויניפרד צריכה ליפטר ממנו פטירה גמורה. שן רקובה אין לה תקנה אלא עקירה”.

סומס הביט אליו הבטה מן הצד. כיון שעצביו היו נרגזים על ידי השיחה שהיתה זה עתה בינו ובין אירין דימה למצוא בדברים הללו רמז כלפי עצמו.

“אני הנני היועץ שלה ומטפל בענין זה”, אמר קצרות.

“טוב הדבר”, אמר ניקולאס. – “המרכבה מצפה לי, עלי לשוב הביתה. הנני חש בגופי ורע לי. דרוש־נא בשמי בשלום אביך”.

אחר הדברים האלה, שנאמרו כאילו לשם חיזוק קשרי המשפחה, עמד וירד מעל המדרגות כשהוא מהלך כדרכו הילוך של צעיר, וכשהגיע למטה נתעטף על ידי השמש בפרווה שלו.

“מיום שאני מכיר את דודי ניקולאס היה הדיבור ‘הריני חש בגופי’ תמיד שגור בפיו”, הירהר סומס בלבו, “ומעולם לא ראיתי את מראהו אלא רענן ומלא כוח עלומים. אך זוהי משפחה מופלאה! אם אקח אותו למופת ואדון על פיו הרי לפני עוד שלושים ושמונה שנים של בריאות הגוף. טוב איפוא, אין את נפשי לבזבז אותן לריק”. הוא ניגש אל אחת המראות ועמד כנגדה והסתכל בפניו. חוץ מקמט אחד או שני קמטים שבפניו וחוץ משלוש או ארבע שערות לבנות בשפם הקצר שלו כלום נזדקן יותר מאירין? במרום פיסגת החיים – הוא והיא עומדים עכשיו במרום פיסגת החיים! ורעיון משונה חלף את מוחו. רעיון הבאי, רעיון אידיוטי! אבל הוא חזר ועלה על דעתו שוב פעם ושוב פעם. וחזירה זו של אותו הרעיון זיעזעה אותו הרבה, כדרך שמזדעזע החולה בשעה שחוזרת ועוברת עליו אותה הצמרמורת הבאה לפני התקפת הקדחת, והוא ישב במכונת־המשקל כדי לדעת את משקלו. מאה וחמישים וארבע ליטראות! במשך עשרים שנה לא נשתנה משקלו אלא בשתי ליטראות. ובת כמה היא עכשיו? כבת שלושים ושבע – ובכן טרם הזקינה ועדיין יכולה היא ללדת ילד – טרם הזקינה! בתשיעי לחודש הבא תמלאנה לה שלושים ושבע שנים. הוא זכר היטב את יום הולדתה – הוא היה שוקד באמונה לחוג אותו מדי שנה בשנה, ואפילו את יום הולדתה האחרון, שחל זמן קצר קודם שעזבה אותו, זכר ושמר, אף על פי שכמעט ברי היה בידו שהיא בגדה בו. ארבע פעמים חגג את יום הולדתה בביתו שלו. הוא שמח עליהם הרבה, משום שהיה מקווה שהמתנות שהגיש לה באותם הימים תעוררנה בקרבה מעין רגש של הכרת טובה ומשהו של חיבה אליו. יוצא מן הכלל אותו יום ההולדת האחרון – הוא זכר ושמר אותו רק מתוך הנאמנות היתירה שלו! והוא הפנה ממנו את מחשבתו. כך טיבו של הזכרון שהוא צובר ערמות של עלים נובלים על מעשים ועובדות קבורים. תחת גלי הערמות הללו אין המעשים והעובדות פוגעים פגיעה קשה כל כך ברגשותיו של אדם. ופתאום תקפה אותו מחשבה: “אפשר שאשלח לה מתנה ליום הולדתה? הרי סוף סוף נוצרים אנחנו! וכי אי אפשר לי – וכי אי אפשר לנו להתחבר שוב יחד?” והוא נאנח אנחה עמוקה. אנט! אהה! אבל בינו ובין אנט הפריד אותו משפט־הגירושין הארור! ואיך יתגבר על המעצור הזה?

“גבר יכול תמיד להתגבר על הקשיים שבענינים האלה, אם אך יקבל את הכל על עצמו”, אמר לו דזשוליון.

אבל איך יכול אדם שכמותו, שהוא משען ומעוז לחוק, לקבל על עצמו את השערוריה הזאת ולהעמיד בסכנה את כל הקריירה שלו? הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו! הרי זה מעשה שגעון! שתים־עשרה שנות הפירוד, שבהן לא עשה שום מעשה לשחרר עצמו מכבלי הנישואין נטלו ממנו את היכולת להשתמש ביחס שבינה ובין בוזיניי כטעם ונימוק לתת לה גט פטורין. כיון שבמשך כל אותו הזמן לא עשה שום מעשה כדי לשחרר עצמו, הרי זה מוכיח עליו שדעתו נתקררה והוא הסכים לדבר, ואילו גם עלתה בידו לאסוף עכשיו את כל הראיות המעידות על אשמתה, אלא שלאמתו של דבר ספק גדול הוא אם יוכל להמציא את הראיות הללו. ולא עוד אלא שרגש הגאוה של עצמו לא היה מניח אותו בשום פנים להשתמש במעשה הישן הזה, שגרם לו כל כך הרבה יסורים. לאו! הוא זקוק להוכחה שעברה עבירה זה מקרוב – אבל היא כפרה בזה, והוא כמעט שהאמין לדבריה. אכן אובד עצות הוא! אובד עצות לאין מוצא!

והוא קם מעל הכסא שרפידת הקטיפה האדומה שלו היתה כבושה ומשוקעת, וכולו מדוכדך ומלא פחי־נפש. הוא היה חושש שהמחשבות הטורדות הללו לא יניחוהו לישון הלילה, והוא נטל את מעילו ואת מגבעתו ויצא החוצה ופניו מועדות אל מזרח העיר. כשהגיע אל טראפאלגאר־סקווייר ראה המון גדול שבא לקראתו מצד הנהר. אותו ההמון היה קהל מוכרי עתונים, אשר צרחו בקול רם כל כך שאי אפשר היה לשמוע אף מלה אחת מן הדברים שהכריזו עליהם. הוא עמד תחתיו והטה את אזניו, והנה התקרב אליו האחד מהם.

“עתון! הוצאה מיוחדת! התראה אחרונה של קריגר! הכרזת מלחמה!” סומס קנה את העתון. אכן אמת הדבר! המחשבה הראשונה שניצנצה במוחו עם קריאת החדשות הללו היתה זו: “הבורים מאבדים את עצמם לדעת”. והמחשבה השניה שלו היתה זו: “וכי יש לי עוד דבר שצריך למכרו?” אם כך הוא, הרי העביר את המועד – שכן מכר וודאי תהיה “מפלה” גמורה בסיטי. אבל הוא גירש את המחשבה הזאת מלפניו בהחלט. התראה אחרונה זו היתה חצופה ביותר – הוא היה מוכן ומזומן להפסיד ממון ובלבד שלא למחול על חוצפה זו. הללו היו זקוקים לעונש שיאלפם בינה, וסופם שיקבלו את ענשם; אבל יעברו לכל הפחות שלושה חדשים עד שיכניעו את מרדותם. הרי אין שם מחנות צבא מן המוכן; כך דרכו של השלטון שהוא בא תמיד באיחור זמן! ילכו לאבדון עכברי־העתונים הללו! מה תועלת בדבר שהם מעירים את הבריות משנתם? וכי לא הספיקה להם השעה אילו היו מכריזים למחר עם סעודת שחרית? והוא הירהר בחרדה באביו. הרי הקולנים הללו וודאי מתריעים ומשמיעים את הקריאות שלהם גם בפארק ליין. הוא קרא לרַכב ועלה על מרכבתו וציווהו לנסוע לשם.

דזשמס ואמילי עלו זה עתה אל חדרם כדי לשכב לישון. סומס סח את הדרישות לווֹרמסוֹן ונתכווין לעלות אחרי אביו ואמו אל חדרם, אלא שעמד תחתיו מתוך היסוס ואמר:

"ומה דעתך, ווֹרמסוֹן, על המאורעות הללו?

השמש שניקה באותה שעה במברשת את מגבעת־המשי שהסיר סומס מעל ראשו, הפסיק את מלאכתו והטה קצת את פניו ואמר בלחש:

“הדבר מובן מאליו, אדוני, שאין להם תקוה להצליח במלחמה; אלא ששמעתי עליהם שהנם קלעים מצויינים. יש לי בן העובד בצבא הפרשים”.

“האמנם, ווֹרמסוֹן? לא ידעתי כלל, שהנך נשוי”.

“אין דרכי לדבר על זה, אדוני. כסבור אני שישלחוהו לאותה הארץ”.

חרדה קלה אחזה את סומס כשנוכח פתאום לדעת שכל כך מועטה היא ידיעתו על אודות חייו של אדם, שהיה סבור עליו שהוא מכיר אותו יפה; ואולם חרדה זו נתחלפה באחרת קשה ממנה כשהרגיש בדבר שהמלחמה עלולה לפגוע באדם פגיעה אישית. הוא נולד בשנה של מלחמת קרים ולא עמד על דעתו אלא לאחר שעבר את המרד ההודי. המלחמות הקטנות הרבות שהתרגשו מאז באימפריה הבריטית לא היו אלא מלחמות של בעלי אותה האומנות בלבד ולא היתה להן שום נגיעה לא אל הפורסייטים ולא אל הענינים הקרובים ללבם במדינה.

גם מלחמה זו וודאי לא היתה יוצאת מן הכלל. אבל הוא פקד במהירות ברוחו את כל בני משפחתו. הוא שמע, ששנים מבני היימן נזדַווגו אל אחד הגדודים מגדודי המתנדבים; רעיון זה היה מושך ומשעשע תמיד את לבם, שהרי גדודי המתנדבים היו משמשים מעין מעמד מיוחד ומיוחס ביותר; הם לבשו בגדי שרד כחולים ומרוקמים בכסף והיו רוכבי סוסים. ושוב הוא נזכר שארטשיבאלד עבד זמן־מה בצבא, אלא שאנוס היה לפרוש משם, משום שאביו ניקולאס התמרמר עליו הרבה “שהוא מבזבז את זמנו לבטלה ומתהדר כטַווס בבגדי שרד”. זה לא כבר שמע באחד המקומות, שבנו הבכור של ניקולאס הצעיר, הלא הוא ניקולאס הנכד, הלך ונעשה מתנדב. “לאו”, הירהר סומס בלבו כשהוא עולה לאטו על המדרגה, “אין בכך משום סכנה!”

הוא עמד במסדרון לפני חדר־המשכב של הוריו ושקל בדעתו אם יכנס אצלם, כדי להגיד להם דבר שיניח את רוחם, ואם לאו. הוא פתח את חלון המסדרון והטה את אזניו. הוא לא שמע כלום חוץ מרעש האבטומובילים שעלה מפיקאדילי, ושלא מדעתו היה מרהר: “אם השאון הזה של האבטומובילים ילך וירבה, סופו שיגרום ירידה של מחיר הבתים”. מתוך הירהור זה נתכווין לעלות אל חדרו, שהיה תמיד מוכן בשבילו, והנה שמע מרחוק את קול־ההכרזה הצרוד של אחד ממוכרי־העתונים. ובכן הם הולכים ומתקרבים אל הבית! הוא נקש על דלתה של אמו ונכנס אל חדרה.

אביו ישב ישיבה זקופה על מיטתו והטה את אזניו, שהיו מבצבצות מתחת לשערותיו הלבנות, אשר אמילי גזזה אותן גזיזה נאה ביותר. לחייו היו וורודות וכולו נראה זך וטהור עד מאוד מדי שבתו כאן על גבי הסדינים והכרים הלבנים, אשר כתפיו הכחושות והגבוהות היו בולטות מתוכם ברמה. רק עיניו האפורות והחשדניות, שהציצו מתחת לשמורות הבלות שלהן, שוטטו מן החלון אל אמילי, שהיתה עטופה סודר והתהלכה הנה ושוב בחדר כשהיא לוחצת כדור של גומי הקשור אל צלוחית של בשמים. בחדר היה נודף ריח קלוש של רסיסי אוֹ־דה־קולון שזילפה בחללו.

“אין דבר, הכל שלום!” פתח ואמר סומס, “אין דליקה ואין כלום. הבורים הכריזו מלחמה – הרי זה כל מה שאירע!”

אמילי עמדה והפסיקה את מעשה־הזילוף שלה.

“אהה!” השמיעה ולא יספה והביטה אל דזשמס.

גם סומס הביט אל אביו. הלז התייחס אל החדשה הזאת בדרך אחרת מכפי שדימו, כאילו התרגשה עליו באותה שעה מחשבה זרה, שלא היתה ידועה להם.

“המ!” מילמל פתאום, שוב לא אאריך ימים כדי לראות את סופו של דבר".

“הבלים אתה מדבר, דזשמס! עם חג הלידה יסתיים הכל”.

“כי מנין את יודעת זאת?” השיב דזשמס קשות. “אכן עסק ביש הוא – ולא עוד שנזדרזו לבשר עליו בעתותי לילה!” הוא דָמם פתאום ואשתו ובנו ישבו כאחוזי היפנוזה והיו מצפים שיוסיף ויאמר כדרכו: “איני יכול להגיד כלום – איני יודע דבר; אכן ידעתי מראש מה יהא סופו של דבר!” אבל הוא לא אמר זאת. עיניו האפורות שוטטו אנה ואנה, אבל ניכר היה שאינן רואות כלום בחללו של החדר; אחר התרחשה תנועה מתחת לסדינים והוא הרים את ברכיו למעלה.

“עליהם לשלוח לשם את רוֹבּרטס. הכל בא לנו מידו של אותו בר־נשא גלאדסטון ובשל מאיוֹבּה שלו”.

שני השומעים הרגישו בקולו דבר־מה בלתי רגיל, דבר־מה שהיה בו משל חרדת־נפש לאמתה. דומה היה כאילו אמר: “אני לא אוסיף לראות את ארצי כשהיא שרויה שוב בשלום ובבטחה. מות אמות לפני דעתי שהיא ניצחה במלחמה”. ואף על פי שהרגישו שאין להניח לדזשמס לבוא לידי התרגשות, נפעם לבם בקרבם. ומס ניגש אל המיטה והחליק את ידו הדקה של אביו, והמעורה גידים, שהיתה מבצבצת מתחת לסדינים.

“תן דעתך לדברַי”, אמר דזשמס, “השער של שטרי־המלוה הממלכתיים עתיד לרדת עד כדי חמישים אחוזים. ולא עוד אלא שמובטחני שוול ילך ויכתוב עצמו ברשימת המתנדבים למלחמה”.

“רב לך, דזשמס!” קראה אמילי, “הרי אתה מדבר כאילו היינו נתונים בסכנה”.

דומה שקולה המרגיע והמנוחם הניח פתאום את דעתו של דזשמס.

“הנה כי כן”, מילמל ואמר, “הגדתי לכם מה שעתיד להיות. מובן מאליו שאיני יודע ולא כלום – הרי איש אינו מגיד לי דבר. וכי תלון הלילה פה, נערי שלי?”

המשבר חלף ועבר, ועכשיו וודאי יחזור למצבו הרגיל ולמדרגת החרדה המצויה אצלו תדיר. סומס הבטיח לאביו שהוא ילון בבית, אחר חבק את ידו ועלה אל חדרו.

למחר אחר הצהרים התכנס בביתו של טימותי קהל אורחים גדול כל כך, שכמותו לא ראה אותו הבית זה כמה שנים. שעה שהתרגשו מאורעות לאומיים כאותו המאורע של עכשיו הרי כמעט שאי אפשר היה לאיש מבני המשפחה למנוע עצמו שלא ללכת לשם. ולא מפני שבאה סכנה לעולם התכנסו לשם, או היפוכו של דבר: הם באו לשם משום שראו צורך להבטיח זה את זה, שהסכנה אינה ולא כלום.

ניקולאס נזדרז ובא במוקדם. הוא סח שראה אמש את סומס והלז אמר לו, שמן המוכרח היה שכך יארע. אותו הזקן קריגר וודאי בא לידי טיפשות של זקנה – והרי אינו אלא בן שבעים וחמש! (ניקולאס היה בן שמונים ושתים). וטימותי מהו אומר? אחרי מעשה מאיובה התרגשה עליו התקפה. הבורים הללו שחצנים וחצופים הם! פראנסי שחורת־השיער שבאה תיכף לאחריו ושהיתה מצויה בה מידת הניגוד כיאות לרוח החפשית של בת רודזשר, התערבה בשיחה ואמרה:

“רמאים ונבלים הם. דודי ניקולאס! ה’וויטלנדים' הללו סורם רע!”

הדודה דזשוליי העירה, שלא מן הראוי היה לה לפראנסי לדבר דברים כאלה. הן גם בנה של הגברת מאקאנדר החביבה, טשארלי מאקאנדר, הריהו אחד מהם ואיש לא יאמר עליו שאדם שחצן וחצוף הוא. על זה החזירה לה פראנסי מתוך אחד מאותם ה“דיבורים השנונים” שלה, שנתפרסמו לגנאי ושנעשו שגורים בפי הבריות:

“ומה הייחוס שלו? אביו הריהו איש סקוטי ואמו חתולה חנפנית”.

הדודה דזשוליי אטמה את אזניה, אלא שאטימה זו באה באיחור זמן, ואולם הדודה הסטר חייכה; ואשר לניקולאס, הנה רעם פנים – דברי ליצנות, שלא יצאו מפיהו הוא, לא היו לפי טעמו. באותה שעה באה מרים טוויטימן, וכמעט לאחריה בא ניקולאס־הצעיר. כשראה ניקולאס את בנו, עמד ממקומו.

“עלי ללכת”, ענה ואמר, “הנה בא ניק והוא יגיד לכן מי זה במרוץ־הסוסים”. ומתוך עקיצה זו כלפי בנו הבכור, שהיה סמל המתינות ויישוב הדעת ושימש מנהל של חברה לאחריות ונפשו בחלה בספורט במידה לא פחותה מאביו, נפטר והלך לו. ניקולאס איש חמודות! מה טיבו של אותו מרוץ שעליו דיבר? אי אפשר שאין זו אלא אחת ההלצות הרגילות שלו? אכן אדם מופלא הוא לפי שנותיו! – כמה גזרי־סוכר להטיל לתוך כוסה של מרים היקרה? ומה שלומם של דזשיילס ודזשס? הדודה דזשוליי הביעה את השערתה, שהגדוד שלהם וודאי יהיה שקוד עכשיו הרבה לשמור על חוף־הים. אף על פי שהבורים הללו אין להם שום אניות, אבל הרי אין אדם יודע מה יעשו הפראנצים לכשתבוא הזדמנות לידם, ובייחוד אחר אותה הבהלה האיומה שגרם המאורע של פאשוֹדה, שהרעיש את רוחו של טימותי לאין הכיל. הצד האיום ביותר שבכל אותו הענין הריהו כפיית־הטובה של הבורים לאחר כל החסדים הרבים שהשפיעו עליהם. דר. דזשמסון שבוי בידם – והרי הוא אדם נאה כל כך, ככל אשר אמרה עליו הגברת מאקאנדר. והם עמדו ושלחו את סיר אלפרד מילנר לשאת ולתת עם הבורים. אכן חכם גדול הוא אדם זה! ומה כוונתם ולשם מה שלחוהו? מי יודע!

---

ואולם באותה שעה אירע אחד מאותם המאורעות המפליאים והיקרים הבאים לפעמים בעקב סיבות דגולות וחשובות:

“מיס דזשוּן פורסייט באה!”

הדודה דזשוליי והדודה הסטר קפצו ועמדו מיד על רגליהן כשהן רועדות מרגש של תרעומת כבושה, מאהבה ישנה שחזרה ונתעוררה בלבן ומרוב גאוה על דזשון שחזרה אליהן כבן אובד החוזר אל אביו! אכן זוהי הפתעה לאמתה! דזשון היקרה שבה ובאה – לאחר כל אותן השנים המרובות! וכמה נאה מראיה! לא נשתנתה אף שינוי כל שהוא! וכמעט שלא הוסיפו ושאלו את השאלה המרחפת על דל שפתיהן: “והשלום לזקנך היקר?” שכן מתוך סערת רוחן ברגע זה שכחו שאותו דזשוליון היקר היה מוטל בקברו זה שבע שנים.

דזשון הענוגה והקטנה, שרשמי פניה היו תקיפים, עיניה מלאות חיים, ומראה שערה כמראה להבות אש, שהיתה אמיצת־רוח וגלויית־לב יותר מכל הפורסייטים, ישבה על כסא מוזהב שרפידת המושב שלו היתה רקומה בפנינים, כאילו מיום שהיתה כאן בפעם האחרונה לא עברו עשר שנים – עשר שנים של מסעות ושל עמידה ברשות עצמה ושל התמכרות לטובתם של “העלובים והחלכאים” שלה; אותם העלובים והחלכאים, שהיתה מטפלת בהם בזמן האחרון, היו כולם ציירים, גַלָפים או פַסָלים ומתוך כך רבתה וגדלה ביותר מורת רוחה כלפי הפורסייטים וכלפי השקפותיהם, שלא היה בהן אף ניצוץ של רוח אמנות. ולאמתו של דבר כמעט שפסקה להאמין שמשפחתה עדיין קיימת בעולם והיא העיפה מסביבה מבט שהיה בו מעין התגרות למלחמה ושעשה רושם לא נעים על המסובים. היא לא פיללה שתמצא כאן בריות אחרות מבני המשפחה חוץ מן ה“זקנות החביבות”. ולא עוד אלא שלא ידעה בעצמה לשם מה באה לכאן. בדרך הליכתה מאוכספורד־סטריט אל בית הסטוּדיוֹ שלה אשר בלאטימר־רוֹד עלה פתאום זכרונן על דעתה ולבה נקפה שהזניחה זה עידן ועידנים את שתי ה“עלובות והחלכאות” הללו, ומיד פנתה והלכה אצלן.

הדודה דזשוליי הפסיקה שוב את השתיקה וענתה ואמרה: זה עתה דיברנו, יקירה, על הבורים הללו. כמה נורא הענין הזה! וכמה חצוף הוא אותו הזקן קריגר!"

“חצוף?” אמרה דזשון. “סבורה אני, שאתו הצדק. מה לנו להתערב בענינים שלהם? אם יגרש את כל אותם הנכרים המנוולים, לא יהא זה אלא דין צדק. שהרי הללו לא באו לשם אלא מהיותם רודפים אחר הממון”.

הדברים הללו הדהימו את הכל והשליטו דממה גדולה בחדר, אלא שמקץ שעה קלה פתחה פראנסי את פיה ואמרה:

“היך? נמצא, שהנך מן המצדדים בזכות הבורים?”

“הן! מפני אין אנו מניחים אותם להיות שרויים במנוחה?” החזירה דזשון, ואולם אך יצאו המלים מפיה והנה נפתחה הדלת והמשרתת הודיעה: “מיסטר סומס פורסייט בא!” הפתעה על הפתעה! המסובים התאפקו וכמעט שלא שאלו בשלום הבא – כל כך גדולה היתה תשוקתם לראות כיצד תתקיים הפגישה בין דזשון ובינו, שכן הכל שיערו, אף על פי שהדבר לא היה ברי בידם, שהללו לא נפגשו מזמן שאירע אותו המעשה המעציב בארוסה של דזשון, בוזיניי, ובאשתו של סומס. והנה ראו, שידיהם לא נגעו זו בזו אלא נגיעה קלה ושהם הביטו זה אל זה בעין שמאלית בלבד. הדודה דזשוליי נזדרזה ובאה מיד לרווחתם ופתחה ואמרה:

“דזשון היקרה שלנו הריהי אדם כל כך נִפְלֶה. הגע בעצמך סומס: היא סבורה שהבורים אינם ראויים לגנות”.

“הרי אינם מבקשים אלא את העמידה ברשות עצמם”, אמרה דזשון, “ומשום מה לא תינתן להם?”

“משום”, החזיר סומס כשהוא מחייך חיוך קלוש בצדי שפתיו, “משום שהסכימו לקבל את המָרוּת שלנו”.

“מרות!” חזרה דזשון על המלה הזאת בבוז; “הרי גם אנו לא נאבה להשתעבד למרותו של עם אחר”.

“אבל הן מרות זו השפיעה עליהם טובה רבה”, השיב סומס; “וחוזה הריהו חוזה”.

“קשרי חוזה יש שאין בהם מן הצדק”, החזירה דזשון ברתיחה, “ואם אין בהם מן הצדק יש לבטלם. הבורים חלשים מאתנו הרבה, ואנו יכולים להרשות לעצמנו להתנהג עמהם במידת הנדיבות”.

סומס עקם את חוטמו. “אין אלה אלא דברים של רגשות גרידא”, ענה ואמר.

הדודה הסטר, אשר כל מין של מחלוקת היה נורא בעיניה מאין כמוהו, עמדה והסבה את השיחה לענין אחר:

" כמה נאה הוא מזג־האויר לגבי תקופת־שנה זו".

אבל דזשון לא רצתה לפנות את לבה לענין אחר.

“איני יודעת מפני מה ראויים הם רגשות הלב להיות ללעג. אין לך מידה טובה מהם בעולם”. היא הביטה מסביבה הבטה עזה כקוראה לקרב, והדודה דזשוליי שוב ראתה צורך לעצמה להשכין שלום, וענתה ואמרה:

“סומס, אפשר ורכשת באלה הימים תמונות חדשות?”

האחרון, היה גורם בכך לעצמו בוז וחרפה במידה יתירה. שהרי גלוי וידוע היה לכל בני המשפחה כמה גדולה החיבה הנודעת מאת דזשון.

הנטייה הטבעית שלה לדבר דבר שלא בעתו לא בגדה בה הפעם. פני סומס הסמיקו. אילו קרא בשמות היצירות שרכש בזמן ל“גאונים”, שעדיין לא קנו להם שם בעולם. וכמה היא בָזָה ל“הצלחה” של אמן, שהיא לא סייעה בידו.

“אחת או שתים”, מילמל הוא.

ואולם פניה של דזשון נשתנו פתאום; הנפש הפורסייטית שבה ראתה סיכוי טוב לעסקי עצמה. למה לא יקנה סומס אחת מתמונותיו של אריק קובּלי – אותו הצייר שהיא פרשה עליו את כנפי חסותה בזמן האחרון? ומיד התחילה בהתקפה שלה: “וכי מכיר סומס את יצירותיו של זה? אכן יצירות מופלאות הן. אמן זה סופו שיצאו לו מוניטין בעולם”.

סומס השיב שאמנם הוא מכיר את יצירותיו. אלא שלדעתו אין בהן אלא משל הידור ריק בלבד ואינן עשויות למשוך את לב הקהל.

דזשון התרגזה.

“וודאי אינן עשויות, אבל מי יתן דעתו לקהל. סבורה הייתי שלא סוחר־תמונות אתה, אלא ידען ומומחה בעניני אמנות”.

“וודאי ידען גדול הוא סומס במקצוע זה”, נזדרזה ואמרה הדודה דזשוליי; “הריהו בעל טעם מופלא – היכולת בידו להגיד תמיד מראש איזו יצירה עתידה להצליח בעולם”.

“הוי!” קראה דזשון כשהיא נושמת בכבדות וקפצה מעל הכסא המרוקם בפנינים, “הריני מתעבת מין זה של הצלחה. מפני מה אין בני אדם יכולים לקנות דברים משום שהם מוצאים חן בעיניהם?”

“כלומר, משום שהם מוצאים חן בעינך את?” אמרה פראנסי.

בהפסקה הקצרה שקמה אחר הדברים האלה נשמע קולו של ניקולאס הצעיר שאמר בנחת כי וַוייוֹלֵט (היא בתו הרביעית) לומדת את מלאכת הציור בצבעונית, אלא שאינו יודע אם יש תועלת בדבר.

“היי שלום, דודה”, אמר הדזשון, “עלי ללכת”; והיא נשקה לדודותיה והעיפה מסביבה בחדר מבט תקיף ואמרה “שלום” כללי ונפטרה והלכה לה, וכיון שיצאה, שאפו הכל רוח ברווחה.

אבל עד שהספיק איש מן המסובים לפתוח את פיו ולדבר התרגשה עליהם הפתעה חדשה, כי הנה באה המשרתת והכריזה:

“מיסטר דזשמס פורסייט!”

דזשמס נכנס החדרה כשהוא נשען מעט על מקלו וכשהוא מעוטף בפרווה שלו, שייחדה לו היקף רב־מידות.

הכל קמו. דזשמס היה זקן מופלג וזה כמעט שנתיים שלא היה בביתו של טימותי.

“אכן חם פה”, מילמל ואמר.

סומס הפשיט את הפרווה שלו וזן עיניו בהנאה במראהו של אביו שהיה לבוש מלבושים נאים. דזשמס ישב על כסא וכולו ברכיים, מַרפקים, זיג וזקן־לחיים ארוך ולבן.

“מה פירושו של דבר?” פתח ואמר.

אף על פי שלכאורה לא היה שום הגיון בדבריו אלה, בכל זאת הבינו הכל שהם מכוונים כלפי דזשון. הוא נתן את עיניו בפניו של בנו.

“אמרתי בלבי, מוטב שאבוא לכאן כדי לברר הכל בעצמי. מה התשובה שהחזירו לקריגר?”

סומס הוציא מכיסו את עתון הערב וקרא את הדברים שנאמרו בראש הגליון:

“המעשים התכופים של ממשלתנו – התחילה המלחמה!”

“הנה כי כן!” אמר דזשמס ונאנח. “ואני הייתי חושש שחזרו בהם וברחו כמו שעשה גלאדסטון הזקן. הפעם נכריע אותם הכרעה גמורה”.

הכל הביטו אליו ותהו. דזשמס! אדם זה שכל ימיו הריהו נרגז ועצבני וחרד! אותו דזשמס, שהדיבור “הרי אמרתי לכם מה יהיה סופו של דבר” תמיד שגור על פיו, המלא פסימיסמוס והזהיר זהירות גדולה בעסקי השקעת ממונו. תקיפות־דעת זו שגילה הפעם הזקן שבפורסייטים היתה דבר מופלא ושלא כדרך הטבע.

“והיכן טימותי?” שאל דזשמס. “עליו לנהוג עכשיו זהירות יתירה”.

הדודה דזשולי השיבה שאינה יודעת היכן הוא. היום עם סעודת הבוקר היה טימותי ממעיט בדיבור שלא כדרכו. הדודה הסטר קמה ויצאה מן החדר, ופראנסי אמרה בלעג:

" הבורים הללו, דודי דזשמס, אגוז קשה הם, שאין לפצעו על נקלה".

“המ!” מילמל דזשמס. “מנין לך הידיעה הזאת? איש אינו מגיד לי דבר?”

ניקולאס הצעיר העיר ואמר בקולו הרך כי את ניק (הוא בנו הבכור) מתחילים עכשיו ללמד ולאמן בטכסיסי־המלחמה כהלכה.

“אהה!” מילמל דזשמס והביט נכחו. הוא נזכר בוול וכיוון אליו את מחשבותיו באותה שעה. “עליו לדאוג עכשיו לאמו ולהשגיח עליה”, ענה ואמר, “אין לו פנאי לתרגילי־צבא ולדברים כגון אלה, כיוון שיש לו אב שכזה”, דברי־החידות הללו השרו שתיקה בחדר, עד שפתח שוב פעם את פיו והוסיף ואמר:

“למה באה לכאן דזשון?” והוא הביט אל כל המסובים הבטה חשדנית. “אביה שלה הריהו עכשיו אדם עשיר”. מתוך כך התחילו מסיחים בדזשוליון והיכן ראוהו בפעם האחרונה. שיערו השערה שהוא הלך לחוץ לארץ לאחר מיתתה של אשתו ושם וודאי בא במגע ומשא עם בני אדם שונים. האקווארֶלוֹת שלו זכו לפרסום והוא הצליח הצלחה רבה. פראנסי הרהיבה בנפשה עוז עד כדי כך שענתה ואמרה:

“הייתי רוצה לשוב ולראותו, הרי היה בשעתו אדם חביב כל כך”.

הדודה דזשוליי נזכרה במעשה שהיה: פעם אחת נרדם על אותה הספה, שהדוד דזשמס יושב שם עכשיו. הוא היה כל ימיו אדם חביב ונעים ביותר. ומה דעתו של סומס עליו?

הכל ידעו שדזשוליון הריהו האפיטרופוס של אירין ולפיכך הרגישו בחוסר הנימוס שבשאלה זו והביטו אל סומס מתוך סקרנות. אדמימות קלה כיסתה את לחייו.

“שערו הולך ומלבין”. ענה ואמר.

“האמנם? סומס ראה אותו?” – סומס נענע בראשו והאדמימות שעלתה בפניו נסתלקה.

דזשמס פתח ואמר פתאום: “הנה כי כן – איני יודע כלום, איני יכול להגיד דבר”.

הדברים האלה הביעו יפה את ההרגשה שהרגיש באותה שעה כל אחד ואחד מן המסובים, שכל דבר אינו כפשוטו ושיש בו משהו הסמוי מן העין, ולפיכך שתקו הכל ולא ענו כלום. ואולם בו ברגע חזרה החדרה הדודה הסטר.

“טימותי”, ענתה ואמרה בקול נמוך, “טימותי קנה לו מפה והוא נעץ בה – הוא נעץ בה שלושה דגלים”.

כך עשה טימותי! – – כל המסובים נאנחו אנחה קשה.

אם באמת כבר נעץ טימותי שלושה דגלים במפה – הרי זה משמש אות ומופת מה כוחה ויכלתה של אומה בשעה שהיא מתעוררת ומתקוממת כנגד הסכנה הצפויה לה. אם כך הוא, הרי המלחמה כאילו חלפה ועברה כבר.

פרק שלושה־עשר: דְזשׁוֹליוֹן שָׁרוּי בִּמְבוּכָה

דזשוליון עמד אצל החלון אשר בחדר המשכב הישן של הולי, שנהפך לחדר־ציור. לא משום שאור היום בא לשם מצד צפון, אלא משום שנתגלה משם מראה למרחקים. הוא ניגש אל החלון הצדדי, אשר בעדו נשקפה החצר ושרק לכלב בלשאצר, שהיה רבוץ כדרכו תחת מגדל־השעון. הכלב נשא את עיניו וכישכש בזנבו. “אי לך, זקן מסכן!” הירהר דזשוליון בלבו וחזר אל החלון האחר.

כל אותו השבוע, מאז ניסה למלא את תפקידו כאפיטרופוס, היה שבע רוגז; הידענות שלו, שהיתה תמיד ערה ורגישה, לא ידעה שלֵו; רגש הרחמנות שלו שהיה נוח להתעורר, הטרידו ובילבל את דעתו ולבו נתמלא הרגשה משונה ומיוחדה במינה כאילו חוש־היופי שלו מצא לו סוף סוף את התגשמותו. הסתיו שפך את שלטונו על האלון הזקן ועליו הצהיבו. השנה היה הקיץ חם ביותר וכל ימיו היו ספוגים זהרי חמה. כעץ כן חיי האדם! “מן הראוי שאאריך ימים”, הירהר דזשוליון בלבו; “הריני מצטמק מחוסר חום. אם לא אוכל לעבוד את עבודתי, אקום ואלך לפאריז”. ואולם זכרונה של פאריז לא גרם לו קורת רוח. וחוץ מזה, כלום אפשר לו עכשיו לצאת מכאן? הרי עליו להיוותר פה ולראות מה המעשה אשר יעשה סומס. “הריני האפיטרופוס שלה ואי אפשר לי לעזבה לנפשה חסרת מגן”, הירהר בלבו. הוא תמה הרבה שעדיין ראה לפניו את אירין בבירור כשהיא שרוייה בדירתה הקטנה, אף על פי שלא היה בדירה זו אלא פעמיים. יפיה שלה היה בו משל הרמוניה מופלאה במינה! שום תמונה שלה, ואפילו הנאמנה ביותר, לא היתה עלולה למסור את כל קסמי חנה. מהותה הפנימית היתה – אהה, כלום יודע הוא מה טיבה של מהותה הפנימית?… קול הלמות פרסות סוס גרם לו שחזר אל החלון האחר. הולי באה אל החצר כשהיא רכובה על סוס ארך־הזנב. היא נשאה אליו את עיניה והוא נענע לה בידוֹ. בזמן האחרון נעשתה דמומה ביותר; היא הולכת וגדילה – חשב בלבו – ומתחילה להרהר בעתידה, כדרך כל בני הנעורים! אכן הזמן שד משחת הוא ומי יכול לעמוד בפניו? ומתוך רגש שאיבוד הזמן החולף ועובר במהירות הריהו מעשה־שטות שאין לו כפרה, תפש את המכחול שלו בידו. אבל עמלו היה לשוא; הוא לא יכול לרכז את מבט עינו – וחוץ מזה הלך אור היום הלוך והתמעט. “הנני ללכת העירה”, אמר אל נפשו. כשירד אל האולם, באה לקראתו אחת המשרתות.

“גברת אחת מבקשת לדבר עמך. אדוני; שם משפחתה הירוֹן”.

הזדמנות מופלאה! – הוא נכנס אל בית־התמונות, ככל אשר קראו עדיין לאולם זה, וראה את אירין עומדת אצל החלון,

היא הלכה לקראתו ואמרה:

“אני הלכתי בדרך אסורה; עברתי דרך החורשה והגן. בדרך זו הייתי רגילה להלך תמיד כשהייתי באה לבקר את דודי דזשוליון”.

אין כאן דרכים אסורות בשבילך", החזיר דזשוליון; “אי אפשר הדבר מפני הקורות של הימים עברו. זה עתה הייתי מהרהר בך”.

אירין חייכה. ודומה היה כאילו דבר־מה מנצנץ ומבהיק מבעד לחיוך הזה, לא רק נוגה רוחני – אלא דבר־מה יותר בהיר, יותר כָּלוּל ויותר מלבב ומצודד את הנפש.

“הקורות של ימים עברו!” מילמלה ואמרה. “אמרתי פעם אחת לדוד דזשוליון, שהאהבה קיימת לעולם, ולא היא. רק הבחילה מתמידה וקיימת”.

דזשוליון נתן בה את עיניו ותהה. כלום עקרה סוף סוף מלבה את זכרו של בוזיניי?

“אכן צדקת!” ענה ואמר, “רגש הבחילה הריהו עמוק מן האהבה ומן השנאה, משום שהוא נובע ממקור העצבים, ואת העצבים אין ביכלתנו לשנות”.

"באתי להגיד לך, כי סומס היה אצלי, הוא אמר דבר, שהטיל עלי אימה. הוא אמר: “‘עדין אשתי את’!”

“”היך?" קרא דזשוליון “אסור לך לדור יחידה”. והוא הוסיף להביט אליה. באותה שעה תקפה עליו מחשבה מרה, שבכל מקום שיש יופי, אין הכל נוהג כשורה, וזוהי בלי כל ספק הסיבה מפני מה נחשב היופי בעיני רבים לדבר של פריצות.

“ושוב מה אמר לך?”

“הוא ביקש שאושיט לו את ידי”.

“ואת הושטת לו את ידך?”

“הן כמדומה לי שבשעה שנכנס אצלי לא היה מתאוה לכך; אבל בזמן ששהה בדירתי היתה רוח אחרת עמו”.

“אהה! אסור לך לדור בדירתך יחידה”.

“אין לי אשה מכָּרָה, שיכולתי לבקש ממנה לדור עמי. וכלום תפקוד עלי לקחת לי מאהב, דזשוליון שאֵרי?”

“חס ושלום!” אמר דזשוליון. “אכן רע המצב! אפשר תיוותרי כאן לסעוד עמנו? לאו? אם כן, הבה אלווה אותך העירה. שכן מכל מקום דימיתי ללכת לשם הערב”.

“באמת?”

“ובאמת ובתמים. בעוד חמשה רגעים אהיה מוכן”.

בדרך אל תחנת מסילת הברזל היו מסיחים בתמונות ובנגינה ובניגוד שבין תכונת האנגלים והפראנצים ובהפרש שביחס שלהם כלפי האמנות. ואולם הצבעים של הגדרות אשר ליד הדרך הארוכה והישרה, הציוּץ של ההרנוגות שהיה מלווה אותם, הריח של העשבים־הרעים השרופים, הנטייה של צווארה, הקסם של עיניה השחורות, שהעיפה בו פעם בפעם, וכשפי החמדה של כל דמותה עשו עליו רושם יותר עמוק מן ההערות שהחליפו ביניהם בשעת השיחה. שלא מדעתו היה מהלך בקומה זקופה ובפסיעות גמישות ביותר, שלא כמנהגו עד עכשיו.

כשישבו יחד בקרון הרכבת חקר ודרש אותה בפרוטרוט כיצד היא מבלה את ימיה.

והוא שמע מפיה, שהיא תופרת את בגדיה בידי עצמה, הולכת אל החנויות לקנות את צרכיה, מבקרת בית־חולים אחד, מנגנת בפסנתר ומתרגמת ספרים מן הלשון הפראנצית. מוציא לאור אחד מעסיק אותה בעבודת־תרגום תמידית ושכר עבודתה זו משמשת תוספת קטנה להכנסתה. בערבים אינה יוצאת מביתה אלא לעתים רחוקות. “הנך רואה איפוא, שהייתי חיה לבדד ימים רבים כל כך ששוב איני חוששת לבדידות, כסבורה אני, שהנני בודדה מטבע ברייתי”.

“ואני איני סבור כך”, אמר דזשוליון. היש לך מכרים הרבה?"

“לא, אין לי אלא מכרים מועטים מאד”.

בתחנת־וואטרלוֹ עלו על אחת המרכבות והוא הוליך אותה עד לפתח ביתה. כשנפטר ממנה לחץ את ידה ואמר אליה:

“דעי לך, שאת יכולה לבוא אל רובין־היל בכל עת ובכל שעה, שתרצי. עליך להודיעני את כל הנעשה. היי שלום, אירין”.

“היה שלום”, השיבה רכות.

דזשוליון חזר ועלה על המרכבה ותמה על עצמו שלא הזמין אותה לסעוד עמו באחד מבתי־האוכל וללכת עמו אל התיאטרון. כמה עלובים חייה של אשה זו, חיים של רעב ושל בדידות! “הוליכני אל הוטש־פוטש־קלוב!” קרא אל הרכב. כשהמרכבה הגיעה אל שפת־הנהר ראה והנה איש לבוש מעיל ועל ראשו צילינדר עובר במהירות, הוא היה מהלך כל כך סמוך לחומה שדומה הי כאילו הוא נוגע בה בבגדו.

“הוי אבי שבשמים!” הירהר דזשוליון בלבו; “הרי זה סומס בכבודו ובעצמו! לאן פניו מועדות?” הוא עיכב את המרכבה בקרן הזוית של הרחוב וירד מעליה והלך אל אחד המקומות, שמשם יכול היה לראות את מבוא הבית. סומס עמד לפני חזית הבית ונשא את עיניו אל החלונות המוארים שבדירתה. “אם יכנס לשם”, הירהר דזשוליון בלבו, “מה אעשה? וכלום רשאי אני לעשות דבר?” הרי אמת דיבר בר־נש זה. היא עדיין אשתו שלו והיא כולה מופקרה לכל פגיעה רעה בלי שום מגן! “יהיה אשר יהיה”. אמר אל נפשו, “אם הוא יכנס לשם, אלך אחריו גם אני”. והוא כונן את פעמיו אל הבית. עד כה ועד כה וסומס התקרב ביותר וכבר הגיע אל מבוא הבית. ואולם פתאום עמד תחתיו, חזר לאחוריו ופנה והלך שוב אל עבר הנהר. “מה אעשה עכשיו?” הירהר דזשוליון, “הרי אם יעבור עוד שתים עשרה פסיעות, יכירני”. והוא נפנה ושב אל עקבו. בן־דודו היה מהלך במהירות כמותו, אבל הוא הגיע אל מרכבתו ועלה אליה קודם שסומס נפנה אל קרן הזוית. “נהג ולך!” קרא לרכב. ואולם בו ברגע נגלו פני סומס סמוך למרכבה.

“הו, רכב!” קרא. המרכבה תפוסה? הלו!"

“הלו!” החזיר דזשוליון. “האתה זה?”

החשד הגלוי שניכר היה בפני שארו, אשר לאור הפנס ניראו חיוורים ביותר, גרם לו שיחליט דבר.

“הנני לקחתך אתי”, אמר אליו, “אם דעתך ללכת אל מערב העיר”.

“יישר כוחך”, אמר סומס ועלה אל המרכבה.

“ביקרתי את אירין”, אמר דזשוליון בשעה שהמרכבה זזה ממקומה.

“האמנם?”

“שמעתי מפיה, שגם אתה היית אצלה אמש”.

“אמנם כן, הייתי אצלה”, השיב סומס, “הרי גלוי וידוע לפניך שאשתי היא”.

קול דבריו ושפתו המורמה למחצה למעלה מתוך ליגלוג עוררו פתאום כעס בלבו של דזשוליון, אלא שמיד כבש אותו ומשל ברוחו.

“וודאי אתה יודע היטב מה המעשה שעליך לעשות”, ענה ואמר, “אלא כיון שאתה מבקש להתגרש ממנה, כלום מחכמה אתה עושה שהנך הולך לבקר אותה? הרי אי אפשר לו לאדם לרוץ עם הארנבת ולשסות בה את הכלבים כאחת”.

“אכן ידידות רבה היא מלפניך שאתה מזהירני, אלא שעדיין לא חרצתי דבר”.

“אבל היא חרצה והחליטה”, אמר דזשוליון, כשהוא מביט לפניו ישר. “הרי עליך לדעת, שאי אפשר לך להשתמש במעשים שאירעו לפני שתים עשרה שנה”.

“דבר זה עדיין טעון בירור”.

“הסכת ושמע!” אמר דזשוליון, “הריני נתונה במצב נורא, ואני הנני האיש האחד שיש לו המשפט להיזקק לענינים הנוגעים אליה”.

“חוץ ממני אני”, השיב סומס; “והרי גם אני נתון במצב שאין לסבלו. היא היא שהביאה עצמה לידי מצבה שלה והיא היא שגרמה לי את צרתי אני. עדיין אין הדבר ברור בידי אם לא מוטל עלי לדרוש ממנה לשוב אלי, לטובתה ולתקנתה של עצמה”.

“היך!” קראה ורעדה עברה את כל גופו.

“איני מבין מה פירושו של ‘היך’ זה שלך”, החזיר סומס מתוך קרירות; “התפקיד שלך לגבי הענינים שנוגעים אליה מוגבל הוא: עליך להמציא לה את מכסת ההכנסה השנתית שלה – זהו כל תפקידך. בבקשה ממך לשמור את הדבר בלבך. מאחר שלא רציתי לחלל את כבודה על ידי גירושין שמרתי לעצמי את כל הזכויות שלי, וככל אשר אמרתי לך עדיין איני יודע אם לא אקיים אותן”.

“הוי, אלי שבשמים!” קרא דזשוליון וצחק צחוק קצר.

“הן”, אמר סומס וקולו הביע שנאת מות. “עדיין לא שכחתי את הכינוי ‘בעל הנכסים’ שכינני אביך. לא לחנם נקראתי כך. הריני מחזיק בנכסי ובקניני שלי!”

“הרי זה שגעון גמור שאין הדעת סובלתו”, מילמל דזשוליון. וכי סבור הוא ברנש זה שהיכולת בידו לכוף את אשתו לחיות עמו? אותם הימים, שאדם זכאי היה לעשות זאת, כבר חלפו ועברו! והוא צידד והביט אל סומס והירהר בלבו: “כלום באמת ברייה של ממש הוא אדם זה?” אבל מראהו של סומס היה כולו ממשי וריאלי: הריהו יושב כאן מיושר, לבוש הדר, פניו לבנים, שפמו גזוז וחיוך קופא על שפתיו, שאחת משניו נראתה מבעדן. השתררה דומיה ארוכה, ובינתים היה דזשוליון מהרהר בלבו: “תחת להושיע לה, עוד קילקלתי את הענין במידה יתירה”. פתאום פתח סומס ואמר:

“מכמה וכמה בחינות אין בשבילה תקנה טובה מזו”.

לשמע הדברים האלה תקפה את דזשוליון התרגזות גדולה כל כך, שכמעט אי אפשר היה לו לשבת במנוחה במרכבה. נדמה לו כאילו הוא יושב כלוא עם מאות אלפים מבני ארצו, כאילו הוא יושב כלוא וחבוש עם אותו הדבר המצוי באפיים של בני אומתו, שהיה מרגיז אותו כל ימיו, עם אותו הדבר אשר לכאורה הריהו טבעי ביותר ואף על פי כן נראה כחידה סתומה – הלא הוא אמונתם המוצקה בקשרי־חוזה ובזכויות מאושרות ומקויימות. כאן במרכבה זו ובצדו ישב אדם שהיה משמש התגשמות של יצר הקנין והרכישה, הצורה של בשר ודם שלבש יצר זה – ולא עוד אלא שאותו אדם היה שארו שלו, עצמו ובשרו! אכן נורא הדבר ואין הדעת סובלתו! “אבל יש כאן עוד דבר”, אמר אל נפשו מתוך רגש מכאיב. “הכתוב אומר, שהכלב שב על קיאו! ראיה חזר ועורר בקרבו דבר־מה. זה כוחו של היופי! כוח השטן הוא!”

“ככל אשר אמרתי לך”, חזר ואמר סומס, “עדיין לא חרצתי מה לעשות. הייתי מכיר לך טובה אילו סלקת את ידך ממנה ועזבתה אותה לנפשה”.

דזשוליון נשך את שפתיו; כל ימיו היה שונא את המחלוקת, ואולם עכשיו היה משתוקק לה.

“איני יכול להבטיח לך הבטחה זו”, השיב תשובה קצרה.

“טוב ויפה”, אמר סומס, “מעכשיו אנו יודעים את עמדתנו כל צרכה. כאן עלי לרדת”. והוא עצר את המרכבה וירד בלי אמירת שלום ובלי אות של ברכת פרידה. דזשוליון נסע לדרכו אל הקלוב שלו.

ברחובות הכריזו על החדשות הראשונות מערכֵּי המלחמה, אבל הוא לא השגיח בהכרזות הללו. מה המעשה שיעשה כדי לבוא לעזרתה? אהה, אילו היה אביו חי! הוא יכול היה לעשות הרבה! אבל משום מה אינו יכול לעשות כל מה שהיה עושה אביו? כלום אינו בא־בשנים כל צרכו? והריהו בן חמישים ופעמיים היה נשוי ויש לו שתי בוגרות ובן. “אכן משונה הדבר”, היה מהרהר בלבו. “אילו היתה מכוערה, לא הייתי נותן את דעתי לענין זה. כן כשפים ביד היופי, אם לבו של אדם עלול להיות ניצוד על ידו!” וכולו מדוכדך ומר־נפש סר אל חדר־הקריאה שבקלוב. באותו החדר עצמו היה סח פעם אחת עם בוזיניי ביום קיץ לאחר הצהרים; הריהו זוכר עדיין היטב את דברי־המוסר, הסתומים והמוצנעים שהטיף אז לאותו צעיר לטובתה של דזשון, את הסימנים שנתן אז בטיבם ומהותם של הפורסייטים, ואיך השתוקק באותה שעה לדעת מה משפטה של אותה האשה, שהוא הזהיר אותו מפניה. ועכשיו! כמעט שהוא עצמו היה זקוק לאזהרה. “אכן משונה ומגוחך הוא!” אמר אל נפשו, “מעשה מגוחך הוא ויד השטן באמצע!”

פרק ארבעה־עשר: סוֹמְס מְגַלֶּה סוֹף סוֹף מַה חֶפְצוֹ וְצָרְכּוֹ

אכן נקל לאדם לאמור “מעכשיו אנו יודעים מה עמדתנו כל צרכה”, מאשר לדעת בבירור מה הוא מתכווין בדבריו אלה. ובשעה שהוציא סומס את הדיבור הזה מפיו לא עשה זאת כדי לתת סיפוק ליצר הקנאה הזעומה שבלבו. הוא יצא מן המרכבה ולבו מלא זעף – הוא זעף על עצמו, שלא זכה לראות את אירין, והוא זעף על דזשוליון שראה אותה, ולא עוד אלא שהיטב חרה לו שלא ידע כל צרכו מה הוא רוצה.

הוא עזב את המרכבה משום שקשה היה לו לשבת בצוות עם בן דודו, והוא פנה והלך במהירות אל מזרח העיר. ובדרך הליכתו היה מנודה הריהו מנודה!" אותו אדם יש לו נטייה מלידה למידות של מנודה הריהו מנודה!" אותו אדם יש לו נטייה מלידה למידות של פריצות.

מאווייו היו מפוקפקים ובלתי מסויימים, ופיקפוק זה היה בשבילו רגש חדש, שלא ידע אותו עד עכשיו. הוא היה דומה לתינוק שלבו חלוק בין כלי־הצעצוע שהבטיחו לו ובין כלי־הצעצוע הישן שניטל ממנו; והוא היה תוהה על עצמו. ביום הראשון שעבר היה חפצו ברור ופשוט ביותר – הוא השתוקק להיות חפשי ולשאת לו לאשה את אַנט. “הנני ללכת לשם לסעוד את סעודת הערב”, אמר בלבו. אפשר שמראיה שוב יעמידנו בבירור על מגמתו, ישקיט את רוחו הנרגזה ויזכּך את דעתו.

בית־האוכל היה כמעט כולו מלא סועדים – רובם נכרים, אשר לפי מראיהם נדמו לו כסופרים או כשחקנים. קטעי שיחה הגיעו לאזניו מבין צילצול הפנכות והכוסות. הוא שמע בבירור שהם הוגים רגשי רצון לבורים ומגנים את הממשלה האנגלית. “באי בית־האוכל הללו אינם לפי רוחי”, הירהר בלבו. הוא אכל בקור־רוח את הארוחה ושתה את הקפה בלי להודיע לאיש על מציאותו כאן, ולאחר שגמר את סעודתו, נכנס אל קודש הקדשים של הגברת לאמוט, אלא שהשתדל שלא ירגישו בו בהליכתו לשם. ככל אשר שיער היו האם והבת מסובות באותה השעה לשולחן וסועדות – סעודה נאה מזו שאכל זה עתה, וכמעט שהיה מיצר שלא זכה לה. הן קידמו את פניו מתוך השתוממות רבה, אשר למראית עין היתה כנה ואמתית ביותר ומתוך כך נתעורר פתאום חשד בקרבו והוא הגה בלבו: “סבור אני שהן ידעו שכל אותו הזמן הייתי כאן”. הוא הביט בגניבה אל אַנט הבטה בוחנת וחופשת. היא היתה כל כך נאה ולמראית עין היתה ישרה ותמימה ביותר; וכי אפשר שהיא מתכוונת לצוד אותו ברשתה? הוא פנה אל הגברת לאמוֹט וּפתח ואמר:

“אני סעדתי כאן”.

האמנם? חבל שלא ידעה זאת! היא היתה מגישה לו כמה מאכלים ערבים. כמה גדול צערה, שלא ידעה זאת! דבריה נתנו חיזוק לחשד שהגה סומס. “עלי לשקול היטב בדעתי מה המעשה שעלי לעשות”, הירהר בלבו במרירות.

“אולי ישתה אדוני עוד ספל קפה מן המין המובחר? או אולי רצונו בליקוֹר ‘גראן מַארנייה’?” והגברת לאמוֹט קמה כדי לצוות להביא את המשקאות הללו.

כשנשאר לבדו עם אנט פנה ואמר אליה כשהוא מעלה על שפתיו חיוך קל וזהיר:

“השלום, אנט?”

פני הנערה התאדמו. התאדמות זו, אשר ביום הראשון שעבר היתה מזעזעת את עצביו זיעזוע נעים, עוררה בו עכשיו מעין אותה ההרגשה המצויה בלבו של אדם בשעה שכלבו מציץ בעיניו ומכשכש בזנבו. הוא חש בעצמו כוח מוזר, כאילו יכול היה לאמור לה: “גשי אלי ושקי לי”, והיא היתה נשמעת לו. אבל למרבה הפלא נדמה לו באותה שעה שכאן בחדר מצויים עוד פנים אחרים ודמות אחרת, ולמי משתי הדמויות היתה מכוונה התשוקה שבנפשו – לזו או לאותה האחרת? הוא הניד ראשו כלפי אולם־האוכל ואמר: “יש שם כמה אורחים משונים. וכי רצויים בעיניך החיים הללו?”

אנט הציצה בו רגע אחד, אחר השפילה את עיניה ושיחקה במזלג שבידה.

“לא”, ענתה ואמרה, “החיים הללו אינם רצויים בעיני”.

“אם אך אחפוץ בה הריהי שלי”, הירהר סומס בלבו, “אבל כלום אני חפץ בה?” היא היתה רבת־חן, היא היתה נאה מאוד; היא היתה צעירה ורעננה וגם מחוננה טעם במידה ידועה. עיניה שוטטו בחללו של החדר הקטן; אבל עיני רוחו שוטטו במקום – הוא ראה לפניו חדר שרוי בספק־אור, קירות שעינם כעין הכסף, פסנתר עשוי עץ־אטלס ועל ידו עומדת אשה המרתיעה לאחוריה כאילו כדי להגן על עצמה מפניו – אשה בעלת כתפים לבנות, שהוא היה מכיר אותן יפה, בעלת עינים שחורות, שהוא מבקש ומשתקד להכירן, ובעלת שער שעינו כעין העינבר הכהה. וכדומה לאמן, השואף למה שאינו עשוי להיות מושג וכל ימיו נפשו צמאה ושוקקה, תקף עליו ברגע זה צמאון התאוה הישנה, שלא יכול לרוות אותו לעולם.

“הרי צעירה לימים את”, ענה ואמר במנוחה. “עדיין כל העתיד לפניך”.

אנט נדה בראשה.

“פעמים שאני סבורה שאין לי מה לצפות לעתיד ושמנת גורלי היא עבודה קשה. אין העבודה חביבה עלי כשם שהיא חביבה על אמי”.

“אמך אשה מופלאה היא”, אמר סומס מתוך ליגלוג קליל. “היא לא תבוא לעולם לידי תקלה”.

אנט נאנחה ואמרה: “וודאי אין בעולם אדם מאושר ממי שזכה לעשירות”.

“גם את עתידה להיות עשירה באחד הימים”, ענה סומס מתוך אותו הליגלוג הקליל; “אל תדאגי”.

אנט הניעה את כתפיה. “אכן אדוני איש טוב ורב־ידידות הוא”, אמרה כשהיא מניחה חתיכת שוקולאדה לבין שפתיה הזעופות.

“הנה כי כן חביבה שלי”, הירהר סומס בלבו, “שפתיך נאות הן עד מאוד!”

באותה שעה נכנסה הגברת לאמוט והביאה קפה וליקור ושמה קץ לשיחה. סומס לא שהה אצלן זמן הרבה.

משנפטר מאתן ויצא אל הרחובות של סוֹהוֹ, שהיו מעוררים תמיד בלבו הרגשה של דבר נכסים שנרכשו שלא במשפט, השתקע בהירהורים. אילו ילדה לו אירין בשעתה בן, לא היה רודף עכשיו אחר נשים. מחשבה זו קפצה ועלתה פתאום על דעתו מתוך מחשכי המחבואים שבנפשו, ששם היתה צפונה עד עכשיו, בן – יצור, שאדם יכול לתלות בו את תקוותיו, יצור, שיש בו כדי לשוות ערך לשארית חייו של אדם, יצור, שאדם יכול למסור לו חלק מעצמו והמשמש מעין המשך קיומו של עצמו! “אילו היה לי בן”, הגה במרירות, “בן כשר של עצמי, יכולתי להחליף כוח ולחיות שוב את חיי כלפנים. סוף סוף אין הבדל בנשים ואשה דומה לחברתה”. אבל כשהוסיף ללכת הלאה, נד בראשו לאו! אין אשה דומה לחברתה. כמה פעמים במשך חיי הנשואים שלו רבי־הפגעים היה סובר כך, אלא שתמיד טעה. וגם עכשיו אינו אלא טועה. הוא ניסה לדמות את אנט אל אותה האחרת. אבל היא לא היתה כמותה, לא היה בה מן הקסם של התאוה הישנה. “ואירין הריהי אשתי”, אמר אל נפשו, “אשתי כדת וכדין. אני לא עשיתי כלום כדי לדחותה מלפני. משום מה, איפוא, לא תאבה לשוב אלי? אין בשבילה דבר טוב וישר מזה, דבר הגון מזה לפי החוק והמשפט. הדבר לא יגרום שום שערוריה ושם מתלאה ומבוכה. ואם אין זה נעים לה – אבל מדוע? הרי אינני מצורע. והיא – שוב אין לה אהוב, שהיא להוטה אחריו!” משום מה יפקיר את עצמו לכל אותה פרשת הפגעים והפילפולים הערמומים והבזיון והגנות והמפלות הצפויים למי שיש לו עסק עם בית־המשפט לעניני גירושין, בזמן שהיא קיימת בעולם והריהי פנויה ודומה לבית ריק העומד ומצפה לבעליו שישוב ויחזיק בו? המחשבה, שאפשר לו לשוב ולהחזיק במנוחה ובשקט בקנינו שלו בלי לוותר על כבודו כנגד באי עולם, היה קסם בו לצודד את לבו של אדם כסומס, שהיה שוקט תמיד להצניע את מעשיו. “אכן שמח אני”, הירהר בלב, “שהלכתי לבקר את הנערה. עכשיו גלוי וידוע לפני הדבר מה שאני זקוק לו ביותר. אילו אך תֵּאוֹת אירין לשוב אלי, הנני לוותר לה ולשאת את פניה ככל אשר תשאל נפשה; היא תוכל לחיות את חייה בפני עצמה; ומי יודע, אולי – אולי תשוב אלי שיבה גמורה”. דומה היה לו כאילו הושם מחנק לגרונו. וכולו קודר וזועף היה מהלך לאורך הסורג של גרין־פארק ופניו מועדות אל בית אביו, ודרך הילוכו היה מנסה לדרוך על צילו, שהיה משתרע ומהלך לפניו לנוגה הירח המבהיק.

חלק שני

פרק ראשון: הַדּוֹר הַשְׁלִישִׁי

באחד הערבים של חודש נובמבר היה דזשולי פורסייט מהלך במורד היי־סטריט שבאוכספורד; והנה בא לקראתו וֶול דארטי, שעלה במעלה הרחוב. דזשולי החליף זה עתה את בגדיו, לאחר השיוט שהיה משייט בסירה על פני הנהר, ואחז את דרכו אל הקלוב שלו, אשר זה לא כבר נספח אליו ונבחר שם לחבר. וול, שהחליף זה עתה את בגדיו לאחר רכיבה על סוס, הלך אל שדה־מערכה – אל ביתו של מחבר אחד אשר בקוֹרנמארקיט.

“הֵלוֹ!” קרא אליו דזשולי.

“הלוֹ!” החזיר כנגדו וול.

שני הקוזינים לא נפגשו אלא פעמיים. דזשולי, שכבר עמד בשנת־הלימודים השנייה, הזמין את הבא־־מחדש לסעודת־הבוקר. זו היתה הפגישה הראשונה שלהם. ואמש חזרו ונזדמנו שוב פעם בדרך משונה במקצת.

מעל לבית דירתו של חייט אשר בקורנמארקיט היה דר אחד מאותם הצעירים המאושרים, אשר בעודם בקטנותם הרי הם זוכים לירושה גדולה, אשר אבותיהם מתו והאפיטרופסים שלהם רחוקים מהם מרחק רב ואשר הטבע נטע בקרבם נטיות ויצרים לעבירה. בהיותו בן תשע־עשרה אחז באורח־חיים, שיש בו כדי לצודד ולהפליא את ליבותיהם של בני־תמותה פשוטים, אשר שמיטת־כספים אחת חשובה בעיניהם מעין חג. הוא היה מפורסם כבעל שולחךהרולֶטה היחידי שנמצא באותו הזמן באוכספורד, ולא עוד שהגיע לידי כך שגימר וביזבז במהירות מתמיהה אפילו את הממון, שהיה שמור לו בירושה.

הוא ניצל אפילו את קראם. אף על פי שהיה חם־מזג וטיפוס מוצק והיה חסר את מידת הרשלנות הנעימה והמצודדת־לב, שהיתה מצויה בפלוני. כשזכה וול להיות מוכנס לאותו המקום לשם משחק ברולטה, היה בעיניו כגר שהכניסוהו תחת כנפי השכינה, וכשחזר בשעה מאוחרת בלילה אל בית תלמודו לאחר נעילת הדלתות והוא אנוס היה להיכנס דרך החלון שהבריח שלו לא היה חזק די צרכו, היה בעיניו כמי נתקדש ונעשה בר־מצוה. באותו נשף החשק והתענוגות נשא פעם אחת את עיניו מעל השולחן הירוק המצודד את הלב, וראה בעד תמרות עשן טאבאק והנה שארו עומד כנגדו. “manque impair, et Rouge gagne!” והוא שוב לא ראהו שם באותו הערב.

“בוא עמי אל הקלוב שלי לשתות תה”, אמר דזשולי. ושניהם נכנסו אל הקלוב.

מי שהיה רואה אותם יחד וודאי היה מכיר בשני הקוזינים הללו של הדור השלישי למשפחת הפורסייטים מין דמיון קלוש שאינו נתפס לעין; מבנה פניהם היה שווה, אלא שהגוון האפור אשר לעיני דזשולי היה יותר כהה ושערו בהיר מסולסל ביותר.

“המלצר, אנא הבא תה ולחמניות של חמאה”, אמר דזשולי.

“אפשר תעשן סיגאריטה?” שאלהו וול. “ראיתיך אמש. וכי הצלחת במשחק?”

“לא הייתי משחק”.

“ואני זכיתי בחמישה־עשר זהובים”.

אף על פי שדזשולי היה מתאווה לחזור על פתגם בדבר המשחק ששמע פעם אחת מפי אביו: “אם גזזוך אחרים, הנך שרוי בצער, ואם את גוזז את האחרים, הנך מיצר”, – בכל זאת התאפק ולא אמר אלא את הדברים האלה:

“כמדומני, שאותו המשחק נאלח הוא; אותו בחור היה חברי בבית־הספר, טיפש גדול הוא”.

“אח! איני יודע זאת”, אמר וול כאדם המבקש להגן על כבודו של אל שנתחלל, “הריהו בחור עליז ביותר”.

הם ישבו והפריחו בשתיקה באויר תימרות עשן טאבאק.

“הרי מכיר אתה את אבי ואת אחותי, האין זאת?” אמר דזשולי. “מחר הם באים לכאן”.

פני וול הסמיקו מעט.

“האומנם? – היכולת בידי להמציא לך ידיעות רבות־ערך ביותר על דבר מרוץ־הסוסים שבמאנטשֶסטר שיהיה בנובמבר”.

יישר כוחך. איני מחבב אלא את המרוץ הקלאסי בלבד".

“מה מועיל במרוּץ זה?” אמר וול, “הרי אין אדם יכול לזכות על ידו אפילו פרוטה!”

“הריני שונא את המעגל”, אמר דזשולי; 'שם שאון ורעש וסרחון שאין לעמוד בו, אני אוהב ללכת אל הקַרפּף כדי להביט שם אל הסוסים".

“אני סומך על הבנתי ומשפטי בעסקי מרוץ־ההתחרות”.

דזשולי חייך; החיוך שלו היה דומה לזה של אביו. “אין לי שום הבנה בענין זה. כל אימת שאני מתערב, הריני מפסיד”.

“מסתבר מאליו שאין הנסיון נקנה אלא במחיר יקר”.

“אמנם כן, אבל כיון שאתה זוכה, הרי אתה גורם בכך הפסד לאחרים”.

“ודאי שכך הוא, אלא שאם לא יפסידו הם, תפסיד אתה – וזהו כל עיקרו של הגירוי שבמשחק”.

דזשולי העיף בו מבט שהיה בו משהו של בוז.

“ובמה אתה מבלה את עתות הפנאי? בשיוט?”

“לאו – הריני עוסק ברכיבה ומסתכל בעולם. בסֵמֵסטֶר הבא אשחק בפוֹלוֹ, אם אך יעלה בידי להטות את לב זקני לפתוח את כיסו”.

“הלא הוא הדוד דזשמס הזקן, האין זאת? מה טיבו?”

“הריהו זקן ממתושלח”, אמר וול, “וכל ימיו אינו אלא חרד ודואג שמא יתדלדל וירד מנכסיו”.

“כמדומני שהוא וזקני אחים היו”.

“מובטחני שבין הזקנים הללו לא נמצא אף ספורטאי אחד” אמר וול, “הם היו עובדים לממון”.

“זקני שלי לא כך היה!” אמר דזשולי מתוך חום־רגש.

וול נקף באצבעו את האפר מעל הסיגאריטה שלו.

“לא נברא הממון אלא להוציאו”, ענה ואמר; “מי יתן והיה לי ממון הרבה!”

דזשולי העיף בו מלמטה למעלה אותו המבט הבוחן שנחל מאת דזשוליון הזקן ושפירושו היה: “אין זה מדרך ארץ לדבר בממון!” ושוב שתקו ולא דיברו דבר אלא שתו את התה ואכלו את העוגות החמאניות.

“היכן יתאכסנו אביך ואחותך?” שאל וול מתוך קור־רוח מעושה.

“בבית המלון:”קשת“. ומה דעתך על המלחמה?”

“לפי שעה הכל נאלח. הבורים אינם ספורטאים כל עיקר. מפני מה אינם יוצאים למלחמה בגלוי?”

“ולמה יעשו זאת? הלא הכל כנגדם ולרעתם חוץ מדרך־המלחמה המיוחדת להם. הנני משתאה לגבורתם”.

“אכן זריזים הם ברכיבה ויודעים לירות”, הסכים וול, “אבל אספסוף נבזה הם. וכי מכיר את האת קראם?”

“ממֶרְטוֹן? רק לראוּת עין. הרי גם הוא מבני אותה החבורה העליזה, האין זאת? יש בו ממידת ההתגדרות והוא שטוף בהוללות ואין תוכו כברו”.

“הריהו ידידי שלי”, אמר וול בתקיפות.

“אח! צר לי מאוד!” לאחר שסיימו את פרשת הענינים החביבים עליהם ושיש בהם משום התגדרות ישבו והביטו זה אל זה במבוכה, שכן דזשולי חזה שלא מדעתו בעיני רוחו כנופיה של אנשים, אשר הסיסמה שלהם היא: “אנו קובלים עליכם, שאתם מטילים עלינו שיעמום. החיים הנם קצרים יותר מדי ואנו מבקשים לדבר ביתר מהירות וביתר עוז. אנו מבקשים לעשות הרבה ולדעת הרבה ושלא להשהות את עצמנו על ענין אלא שהייה פחותה מכפי שאתם עלולים לדמות בנפשכם. אנו ה’מעולים' – מוצקים וגמישים”. – וכנגדו חזה וול שלא מדעתו בעיני רוחו כנופיה של אנשים, אשר הסיסמה שלהם היא: “אל תדמו בנפשכם שעלולים אתם להשעות את דעתנו אליכם או להביא אותנו לידי התרגשות. אנו מכירים את כל סנסאציה, ואפילו אם אין אנו מכירים אותה אנו עושים עצמנו כאילו היא גלויה וידועה לנו. החיים הקהו כל כך את חושינו, שהיום והלילה שוים בעינינו. הננו להפסיד במשחק את הכותונת שעל בשרנו בשויון־נפש. אכן טסנו ועברנו בעולם במהירות יתירה והשארנו את הכל מאחורינו והלאה. הכל הבל ועשן נדף! בשם אַללַה!” רוח ההתחרות המוטבעה עמוק עמוק בטיבו של כל איש אנגלי הכריחה את שני הפורסייטים הצעירים הללו לסגל להם אידיאלים, וכך טיבם של אידיאלים שבסוף המאה הרי הם מעורבים ביותר. האריסטוקרטיה קבלה בעצם את הרעיונות החדשים, אף על פי שאנשים כקראם – שהיו מבני האצילים – היו להוטים הרבה אחרי הניורוואנה של השטוף במשחק, אשר בשנות השמונים היתה ראש מאוויים של ה“גנדרנים” וה“מתייפים”. ומסביב לקראם עדיין התלקטה חבורה קטנה של רמי־יחש ובני עשירים.

אבל בין שני הקוזינים הללו היתה מצויה עוד אנטיפאטיה אחרת, שלא היתה כל כך גלויה וניכרת לעין. אותה אנטיפאתיה (כך במקור. הערת פב"י) מוצאה מתוך הדמיון המשפחתי הקלוש שביניהם, אשר אפשר שהיה מצער את שניהם, או מתוך ההכרה שאינה ברורה על אודות האיבה הישנה, שעדיין היתה קיימת בין שני סניפי המשפחה ואשר נקבעה בלבם שלא מדעתם על ידי מלים וחצאי־רמיזות שנפלטו מפי הוריהם. ודזשולי היה מקשקש באותה שעה בכף־התה שלו והירהר בלבו: “סיכת־העניבה שלו והחזייה שלו ודרך־הדיבור שלו וההמראות שלו – אוי, ריבונו של עולם!”

ואף וול, שהיה מסיים לאכול את העוגה שלו, היה מהרהר על זה שכנגדו: “לאמתו של דבר אדם גס הוא!”

“וודאי תלך להקביל את פני אביך ואחותך?” אמר כשהוא קם מעל מושבו. “בבקשה ממך להגיד להם, שהנני נכון להראות להם בנפש חפצה את הקוֹלגיוּם שלי – אף על פי שאין שם דברים מצויינים ביותר – אם יהי רצון מלפניהם לבוא לשם”.

“יישר כוחך, הנני להגיד להם”.

“אפשר שיאבו לסעוד שם את סעודת־הבוקר? יש לי שמש זריז היודע להכין ארוחה נאה”.

דזשולי השיב, שהדבר מפוקפק בידו אם יהיה להם פנאי.

“ואך על פי כן הרי תשאל אותם?”

“אכן ידידות רבה היא מלפניך”, אמר דזשולי מתוך החלטה גמורה שלא יתנם ללכת לשם; אבל מאחר שהיה אדם מנומס על פי טבעו הוסיף ואמר: “מוטב שתבוא אלינו מחר לסעוד עמנו סעודת ערבית”.

“בחפץ לב, באיזו שעה?”

“בשבע ושלושים רגעים”.

“בלבוש של פראק?”

“לאו”. והם נפרדו זה מזה מתוך רגש של איבה כבושה.

הולי ואביה באו ברכבת של שעת הצהרים. זוהי הפעם הראשונה שביקרה את העיר רבת־המגדלים והחלומות והיא היתה דמומה ביותר והביטה כמעט בחרדה אל אחיה, שהיה משמש חלק של המקום הנפלא הזה. אחר סעודת־הבוקר היתה מחזרת ומסיירת את תפוסת ביתו מתוך סקרנות גדולה. חדרו של דזשולי היה מכוייר ומשל חפצי אמנות נמצאו בו כמה ציורים, שהיו שייכים לדזשוליון הזקן, ותמונות פוטוגראפיות של תלמידי בית־האולפן – תמונות של צעירים, של צעירים מלאים חיים שהיתה נסוכה עליהם מעין רוח של גבורה ושהזכירה את וול. גם דזשוליון בחן בעיון רב את הדברים הללו שהעידו על אפיו וטעמו של בנו.

דזשולי היה משתוקק הרבה שיראוהו כיצד הוא משייט, ולפיכך עמדו והלכו אל הנהר. הולי, שהיתה מהלכת באמצע בין אביה ואחיה, חשה גאוה בלבה כשראתה שהבריות מפנים את ראשיהם אליה ונותנים בה את עיניהם. כדי לראות אותו יפה הניחוהו אצל המעברה ועברו אל העבר השני של הנהר. דזשולי היה גבה־קומה וגמיש־גו – שכן מכל הפורסייטים רק סוויתין ודזשורזש בעלי בשר היו – והוא שייט “שני” בסירה שהיו בה שמונה שייטים. מראהו היה חמור ביותר והוא התמכר למלאכתו בשקידה יתירה. דזשוליון הירהר בגאון שהוא נאה משאר הבחורים שבאותה החבורה. ואולם הולי, כדרכה של אחות, נתנה את עיניה באחד או בשנים משאר בני החבורה והללו נראו לה נאים ממנו. אלא שלא היתה מגלה את לבה לפיה בעד כל הון שבעולם. מי הנהר היו זכים ובהירים באותו יום, דשאי הכרים היו רוויים והאילנות עדיין עטו צבעים יפים. שלוה גמורה היתה שרויה מסביב לעיר העתיקה; דזשוליון קיווה שיעלה בידו לצייר אֶסקיזות נאות, אם מזג־האויר יתמיד ולא ישתנה. שמונת השייטים עברו על פניהם שוב פעם ואחר חזרו למקומם לאורך האַרבוֹת. דזשולי העמיד פנים אמיצים ביותר כדי להעלים שהוא עייף ושואף רוח בכבדות. הם חזרו ועברו את הנהר ונטפלו אליו.

בחזירתם פתח דזשולי ואמר: “עלי להגיד לכם, שאנוס הייתי להזמין אותו בחור וול דארטי לסעוד עמנו הערב. הוא רצה להזמין אתכם לסעודת הבוקר ולהראות לכם את בית־האולפן שלו, אלא שאני גמרתי בלבי: מוטב שאקראהו אלינו ובלבד שלא תצטרכו ללכת אליו, איני מחבב אותו ביותר”.

פני הולי שהיו חיוורים מעט האדימו פתאום והיא שאלה:

“משום מה”?"

“איני יודע בעצמי. דומה שהוא מתהדר ומתנאה ביותר ונימוסיו רעים. מה טיבה של משפחתו, אבא? הרי אינו אלא שאֵר ממדרגה שלישית, וכי אין כך?”

דזשוליון חייך ואמר: “שאל נא את הולי ותגדך, היא ראתה את דודו שלו”.

“בעיני אני מצא וול חן”, החזירה הולי והביטה לארץ, “אבל דודו שלו – מראהו לא כך הוא – אדם אחר הוא”. והיא העיפה בהעלמה מתחת לריסיה מבט חטוף אל דזשולי.

“וכי שמעתם מימיכם את תולדות המשפחה שלנו, חביבי שלי?” אמר דזשוליון מתוך בדיחות הדעת. "הרי זו אגדה לאמתה. דזשוליון פורסייט הראשון – על כל פנים הראשון שאנו יודעים עליו דבר, הלא הוא אבי אבי זקנכם – היה דר בארץ דוֹרסֵיט, על שפת הים, ולפי אומנותו היה ‘בעל אחוזה’ ככל אשר קרא לו זקנכם, ולא עוד אלא שהיה בנו של בעל־אחוזה – כלומר שניהם היו אריסים. זקנכם רגיל היה לאמור עליהם שהיו “פחותי ערך”. הוא הביט בעין אחת אל דזשולי כדי לראות מה הרושם שיעשה הדבר הזה על רוחו הגאה, ובעינו השניה הבחין בשמחה הקנתרנית ששמחה הולי למראה המבע הקלוש של מפח־נפש שניכר בפני אחיה.

“עלינו לדמות אותו בנפשנו כאדם בעל בשר וחסון ומוצק, שהיה משמש מעין סמל טיפוסי של אנגליה כמו שהיתה קודם שהתחילה התקופה של חרושת־המעשה. דזשוליון פורסייט השני, הלא הוא אבי זקנך, דזשוֹלי, היה עוסק, כפי שמספרת עליו הכרוניקה המשפחתית, בבנין בתים והוליד עשרה ילדים וסופו שקבע דירתו בלונדון, דבר מפורסם הוא שהיה להוט אחר שתיית יין מאדיירה. עלינו לדמוֹת אותו כבא כוחה הטיפוסי של אנגליה בזמן המלחמות של נאפוליון ובימי המהומות והמבוכות בארץ. הגדול מששת בניו היה דזשוליון השלישי, הלא הוא זקנכם שלכם, מחמדי־נפשי; הוא היה סוחר־תּה, ראש לכמה חברות של מסחר, אחד האנגלים ההגונים והנבונים ביותר שחיו בזמן מן הזמנים – ואני הוקרתיו ואהבתיו מנפשי”. קולו של דזשוליון איבד פתאום את כל מה שהיה בו מן הליצנות ובנו ובתו הביטו אליו בחרדת קודש, “הוא היה צדיק וישר, קשה־עורף, בעל נפש עדינה ובעל לב צעיר ורענן. אתם זוכרים אותו וגם מלבי לא יסוף זכרו. אבל הבה אעבור אל יתר בני המשפחה! דודי אני, דזשמס, הלא הוא זקנו של וול, יש לו בן ושמו סומס – באדם זה כרוך מעשה באהבה אבודה, שלא היתה אהבה כלל, ואולם את המעשה הזה אין את נפשי לספר לכם. דזשמס ושאר תשעת בניו ובנותיו של פורסייט הראשון”, אשר חמישה מהם עדיין חיים כיום הזה, ראויים להיחשב כריפריזנטאנטים של אנגליה בתקופה המלכה ויקטוריה עם העיקרים של מסחר ומשא ומתן, עם האינדיבידואליסמוס ועם הכלל של הלוואות ממון בריבית של חמשה למאה שהיו נהוגים באותה התקופה. מכל מקום עלה בידם להפוך במשך ימי חייהם הארוכים את שלושים אלף הלירות שקבלו בירושה לסכום מסויים של מיליון לירות. הם לא עשו מימיהם מעשים של שטות והבאי – פרט לדודי סוויתין, שפעם אחת נכשל באוחז־עינים והלה רימה אותו, ושהיה קרוי ‘פורסייט בעל ארבעת הסוסים’, משום שהיה נוסע במרכבה רתומה לצמד סוסים. יומם הולך ועובר וגם הטיפוס שלהם עובר ובטל מן העולם. אלא שספק הוא אם אבידה זו הריהי לטובתה של הארץ. אני הנני דזשוליוֹן פורסייט הרביעי – אדם עלוב, שאינו ראוי לשם זה – –"

חלילה לך מדבר זאת, אבא!" אמר דזשולי והולי חבקה את ידו.

“אמת נכון הדבר”, חזר ואמר דזשוליון, “הריני ברייה עלובה, בא־כח וסמל של סוף המאה, אדם שיש לו הכנסה שלא עמל בה, אמן־חובב, מצדד בזכות החירות האישית – חירות זו, דזשולי, הריהי שונה מן האינידיבואליסמוס תכלית שינוי. ואתה נערי שלי, הנך דזשוליון החמישי והרי אתה מתחיל את פרשת חייך במאה החדשה”.

ובדברו את הדברים האלה פנו ונכנסו אל תוך שער בית־האולפן, והולי ענתה ואמרה: “הרי זה מפליא, אבא, ומצודד את הלב”.

איש מהם לא הבין כל צרכו למה היא מכוונת בדבריה אלה. דזשולי שתק מתוך כובד ראש.

בית־המלון “קשת”, שכמוהו ככל בתי־המלון שבאוכספורד, הצטיין בחוסר תשמישי־רווחה מודרניים, ולא נמצא בו אלא חדר־אורחים קטן מצופה עץ־אלון. באותו החדר ישבה הולי לבושת לבנים, יחידה וחרדה והיתה מצפה לביאתו של האורח האחד.

וכשנכנס אותו האורח, אחז את ידה אחיזה רכה עדינה כאדם הנוגע בפרפר. אפשר תנעץ בשערה “פרח עלוב” זה להיות מתנוסס שם לתפארה? ובדבריו אלה הוציא מתוך האבקה של בגדו גארדיניה אחת.

“אח! לא! יישר כוחך – אי אפשר הדבר!” ואף על פי כן נטלה את הפרח ונעצה אותו בשערותיה סמוך לערפה, שכן נזכרה פתאום במלה “מתהדר”. הפרח הנעוץ באבקת בגדו של וול וודאי היה גורם תקלה, והיא השתוקקה בהרבה שדזשולי יהא מחבב אותו, כי הרגישה בדבר, שוול גילה את הצד הטוב והנוח שבו בהיותו מצוי בקרבתה היא, ואפשר שבזה היה צפון מקצת הסוד מפני מה צודד את לבה.

“יודע אתה, וול, שלא סיפרתי לאיש דבר על אודות טיול־הרכיבה שלנו”.

“ואין צורך לספר! הדבר יהיה סוד שמור בינינו”.

אי־המנוחה שבידיו וברגליו ובכל גופו עוררה בקרבה רגש נעים שיש לה כוח־השפעה עליו, אבל יחד עם זה חשה בלבה באותה שעה רגש ענוג אחר – תשוקה לעשות אותו מאושר בחיים.

אנא ספר לי על אוכספורד. החיים וודאי נעימים כאן ביותר".

וול הודה לה, שאין לאדם נעימות גדולה מלעשות את כל אשר יהיה עם לבו; שיעורי־ההוראה אין בהם שום קושי, ולא עוד אלא שיש לו חברים טובים אחדים, “בחורים נאים”. “ואף על פי כן”, הוסיף ואמר, “הייתי מתאווה לדור בעיר, כדי שאוכל ללכת אליך ולראותך לפרקים”.

הולי הניחה את ידה האחת על ברכה והשפילה את עיניה.

“וכי עדיין לא שכחת”, אמר מתוך עוז רוח שנח עליו פתאום, “שגמרנו ללכת ולשוטט יחד בעולם לכל אוות־נפשנו?”

הולי חייכה.

“אין זה אלא רעיון־רוח שעלה על לבנו. הרי יודע אתה, שאין אדם יכול לעשות דבר כזה לאחר שבגר”.

“מה את סחה! הלא קרובים אנחנו ורשאים אנו לעשות זאת”, אמר וול, “בעונת הפגרה הארוכה הבאה – היא מתחילה בחודש יוני ונמשכת ימים רבים – עלינו להשתמש בהזדמנות שתבוא לידנו”.

אף על פי שהרעיון על דבר מעשה־הסתרים צודד את נפשה והסעיר את דמה, בכל זאת נדה הולי בראשה. “אי אפשר שהדבר יקום ויהיה”, אמרה בלחש.

“לא יקום ולא יהיה!” קרא וול בהתלהבות. “מי יכול לעכב בידנו? כלום אחיך או אביך?”

באותו הרגע נכנסו דזשוליון ודזשולי החדרה, והרומאנטיקה נתעלמה במחבואי נפשותם של וול והולי והיתה סמויה מן העין.

דזשוליון היה מחונן בחוש דק לגבי רוח הסביבה המקיפה אותו, ומיד הרגיש באיבה הכבושה שבין שני הנערים ומראיה של הולי התמיה אותו; ומשום כך שרתה עליו שלא מדעתו רוח הליצנות, אשר בני הנעורים נפגעים על ידה קשה ואינם יכולים לעמוד בה. אגרת שנמסרה לידו לאחר הסעודה גרמה לו שנאלם פתאום והיה שרוי בשתיקה שנמשכה עד שדזשולי עם וול קמו ללכת. הוא יצא ללוותם כשהוא מעשן את הסיגארה שלו, אחר נטפל אל בנו והיה מהלך עמו עד לשערי בית־האולפן שלו. בחזירתו, הוציא את האיגרת מכיסו וקרא אותה שוב פעם לאורו של אחד הפנסים.

"דזשוליון יקירי,

"הערב – ביום הולדתי השלושים ושבעה – בא אצלי סומס שוב פעם. אכן צדקת, אסור לי להוסיף לדור בדירתי. מחר אעבור אל פְיֶידמונט־הוטל לדור שם לפי שעה, אלא שאיני רוצה לצאת לחוץ לארץ עד שראיתיך. הנני רואה עצמי גלמודה ורוחי מדוכאה בקרבי.

“ברגשי ידידות וחיבה, אירין”.

הוא חזר וקיפל את האיגרת ושם אותה בכיסו והוסיף ללכת הלאה כשהוא תמה על עצמו שרגשותיו נסערו כל כך. מה המעשה שעשה אותו אדם או מה הדברים שדיבר אליה?

הוא חזר על היי־סטריט ונכנס לתוך מבוֹך של מגדלים ובתי־תפילה וחומות וחזיות ארוכות של בתי־אולפן שהיו שרויים בצללי אפלה או היו מאירים מנוגה הירח המבהיק. כאן בתוך תחום ממשלתה של אצילות־התרבות של העם האנגלי קשה היה לאדם לצייר בנפשו שאשה גלמודה עלולה להיות נפגעת או נרדפת על ידי מי שהוא, שהרי כך משמעותם של דברי האיגרת. סומס וודאי הפגיע בה שתחזור אליו, מאחר שדעת הבריות והמשפט עומדים לימינו! “הרי אנו מונים שנת אלף שמונה מאות תשעים ותשע!” הירהר בלבו: “אבל כיון שהדבר נוגע לקנין־בעלים עדיין עובדי אלילים גמורים אנו! הנני לנסוע אליה מחר בבוקר. סבור אני שאין טוב לפניה מאשר לצאת לחוץ לארץ”. אבל דעתו לא היתה נוחה מעצה זו. וכי אפשר להניח לסומס שיגרש אותה מאנגליה! ולא עוד אלא שבר־נש זה יכול ללכת אחריה ושם בחוץ לארץ תהיה חסרת־מגן לגבי נגישותיו של בעלה במידה יתרה מאשר כאן! “עלי לנהוג זהירות יתירה”, הירהר בלבו; “אותו אדם עלול לעשות מעשים מכוערים ביותר. מנהגו באותו הערב במרכבה לא ישר בעיני”. ופתאום נזכר בבתו דזשון. אפשר שהיא תוכל להיות לעזר בענין זה? היו ימים שאירין היתה ידידתה האהובה עליה ביותר, ועכשיו הריהי אחת מאותן “הבריות האומללות”, אשר כך טבעה של דזשוּן שהיא מתמלאה עליהן רחמים ועומדת להן בצרתן! והוא החליט לטלגרף לדזשוּן שתקביל את פניו בתחנת־פֶדינגטוֹן. בדרך חזירתו אל המלון “קשת” ניסה לפשפש בנפשו ולעמוד על רגשותיו של עצמו. וכי כל אשה ואשה הנתונה במצב שכזה היתה מעוררת בקרבו התרגשות־רוח כזו? וודאי לאו! מסקנה ברורה זו שהעלה בידו דיכאה אותו, ומאחר שראה שהולי עלתה על משכבה, פנה ונכנס אל חדרו של עצמו. אבל הוא לא יכול לישון וזמן הרבה ישב אצל החלון כשהוא עטוף במעילו והסתכל בנגוהות הירח שהיו זרועים על הגגות.

גם הולי, ששכבה על מיטתה בחדר הסמוך, היתה ערה ולא יכלה לישון; היא היתה מהרהרת בעפעפי עיניו של וול, ביחוד בעפעפים של השמורות התחתונות, וחשבה מחשבות מה לה לעשות כדי להסב אליו את לבו של דזשוֹלי שיהא מחבב אותו. הגארדיניה הפיצה ריח חריף בחדר־משכבה הקטן, אלא שריח זה גרם לה הנאה רבה.

ובאותה שעה נשען וול אל אדן החלון שבחדרו אשר בקומה השלישית שבבית־האולפן שלו והביט מטה אל שטח מרובע, שהיה מואר באור הירח, אלא שלא ראה לפניו בלתי אם את הולי והיא רכה וישרת־גו ולבושת לבנים, ככל אשר נגלתה לעיניו בשעה שנכנס אל חדרה ומצא אותה יושבת ליד האם.

ואולם דזשולי שכב באותה שעה בחדר משכבו הצר וידו האחת נתונה תחת לחיו וראה בחלומו והנה הוא יושב יחד עם וול בסירה אחת ושניהם משייטים שיוט של התחרות, ואביו עומד על שפת הנהר וקורא אליו בקול: “השייט השני! שים לב! הוה זריז!”

פרק שני: סוֹמְס מִשְׁתַּדֵּל לְהַשִּׂיג אֶת שֶׁלּוֹ

מכל החנויות הנאות המפארות בחלונותיהן את מערבה של לונדון היתה החנות של דייווס וקוֹרטגוֹל חשובה בעיני סומס במידה יתירה. הוא לא היה להוט מימיו אחרי אבנים יקרות כדודו סוויתין, ומזמן שאירין עזבה את ביתו בשנת 1887 והניחה אחריה את כל התכשיטים הנוצצים שנתן לה במתנה, היה מתעב להשקיע את ממונו בדברים כגון אלה. ואף על פי כן היתה לו הבנה בטיב אבנים יקרות ובשבוע שלפני יום הולדתה של אירין השתמש בהזדמנות זו ובדרך הליכתו אל הקונטורה שלו ובחזירתו משם היה שוהה קצת לפני החנויות של הסוחרים באבנים טובות, הגדולים והקטנים, אשר אדם יכול להשיג שם חפץ, שערכו היה אמנם פחות מערך הממון ואף על פי כן היה נאה ומהודר ביותר.

מזמן נסיעתו עם דזשוליון במרכבה היה מעיין וחוזר ומעיין תמיד באותו הענין וסופו שנתחזקה ההכרה בלבו שלא היתה שעה חשובה בחייו כשעה זו ושיש לו הכרח גדול מאין כמוהו לעשות מעשים לתקנתו, אבל לא מעשים שיש בהם משל משגה. ויחד עם המחשבה היבשה והנבונה, שאם לא יעשה עכשיו לנפשו ולשימור קיומו, שוב לא יכונן אותה לעולם, תקפה עליו התשוקה הכמוסה של חושיו, שנתעוררה בקרבו למראיה של זו שהיתה לשעבר אשתו שלו, אשר הוא חמד אותה בכל עוז חשקו, והוא בא לידי ההכרה שעוון פלילי הוא כנגד השכל הישר וכנגד מידת הצניעות של אדם מן הפורסייטים לוותר על אשה, שהיא אשתו שלו כדת וכדין.

בעניניה של וויניפירד הוא נמלך בעורך הדין דרימר (הוא היה מבכר על פניו את ווֹטרבוֹק, אלא שהלז נתמנה לשופט) והלה השיא לו עצה שיש לדרוש בבית המשפט להוציא פסק־דין שהבעל חייב לחזור לאשתו, ואמנם כיוון בזה לדעתו של סומס, שלא היה מפקפק מעולם שכך צריך לעשות. לאחר שיוציא בית המשפט פסק־דין כזה, עליהם להמתין זמן ידוע, שמא יציית הבעל ויקיים אותו. ואם לא יציית, הרי זה ישמש ראיה שהוא עזב את אשתו בזדון, ומאחר שיש בידיהם הוכחות שהוא נהג באשתו שלא כשורה, יהיו זכאים להגיש בקשה לבית המשפט על דבר גירושין כחוק. כל דברי העצה הזאת היו גלויים וידועים לסומס יפה. הוא עצמו השמיע אותם מאה פעמים ואחת. אלא שפשטות זו אשר בענינה של אחותו גרמה לו שבא לידי מפח־נפש ויאוש בשל הקושי אשר בענינו של עצמו. כל הסיבות הללו אילצוהו אפוא להשתדל ליישב את הענין בדרך פשוטה: להביא את אירין לידי כך שתחזור אליו. ואם הדבר הוא למורת רוחה, מה לעשות? וכי אין גם בלבו שלו רגשות שעליו לדכא אותם? וכי מעט הוא העלבון שנגרם לו ושהוא צריך לוותר עליו? וכי קלים הם הייסורים שעליו לשכחם? מכל מקום הרי מימיו לא העליב אותה, והעולם הזה, שאנו שרויים בו, הריהו עולם של וויתורים ופשרות! היכולת בידו להציע לפניה הרבה יותר מכפי שיש לה עכשיו. הוא היה מוכן ומזומן לקצוב לה בעין יפה סכום קבוע. באותם הימים היה מסתכל לעתים קרובות בעינים בוחנות בתמונתו של עצמו. הוא לא היה מימיו טווס מתנאה כאותו בר־נש דארטי אף לא התברך בלבו שהוא אחד הגברים שהנשים מחמדות אותם, ואף על פי כן היה מחשיב במידה ידועה את תארו של עצמו – ולא בכדי, שכן מבנה גוו היה נאה, מטופח ומשומר, ללא־דופי ובריא, ופניו היו חיוורים וצורתם לא נשחתה על ידי שתיה או על ידי התמכרות למעשי־פריצות, יהיו אשר יהיו. הסנטר הפורסייטי והקווים הבולטים שבפניו היו בעיניו מעלה יתירה. עד כמה שיכול היה להוציא משפט בענין זה לא נמצא במראהו אף תו אחד שיהיה עלול לעורר רגש של בחילה בלב רואיו.

כך דרכו של אדם שמחשבות ומאוויים שהוא מצוי אצלם יום יום סופם שנעשים לו דבר שבטבע, אף על פי שהמגמה שלהם הריהי רחוקה ביותר. אף עם יעלה בידו לתת לה הוכחות ברורות למדי, שאדיר חפצו הוא שהעבר לא יזכר ולא יפקד עוד ומה שהיה היה ושהוא מוכן לעשות את כל מה שבכוחו לחבב עצמו עליה ולמצוא חן בעיניה, משום־מה תסרב לחזור אליו?

אי לזאת נכנס בבוקר של יום התשיעי לנובמבר לחנותם של גייווס וקוֹרטגוֹל כדי לקנות סיכת־יהלום. “מחירה ארבע ועשרים וחמשה, אדוני, בזיל הזול. הרי זו סיכה לגברת כבודה”. הוא היה שרוי באותה שעה במצב רוח, שמנע אותו לערער על המחיר. ובכן שם בכיס־החזה שלו את הנרתיק השטוח העשוי סוחְתייָן ירוק ונפנה והלך אל הקונטורה שלו. הרבה פעמים באותו היום פתח את הנרתיק כדי להסתכל בשבע האבנים, שהתנוצצו ברוך בקן־הקטיפה הסגלגול שלהן.

“אם הסיכה לא תמצא חן בעיני הגברת, הנני מוכן להחליפה בכל עת, אלא שאין לחשוש לכך”, מי יתן והיתה כזאת! הוא העסיק עצמו בעבודה רבה שהיתה משמשת לו תמיד תחבולה מעולה להניח את עצביו הנרגזים. ובעודו מתעסק בקונטורה שלו התקבלה טיליגראמה מאת הסוכן שלו בבואינוס־אייריס ובה ידיעות מפורטות וגם שמה וכתבתה של סוכנות, שהיתה נכונה לעשות את כל מה שדרוש בענין זה. טיליגראמה זו היתה דבר בעתו ונתנה חיזוק לרגש של גועל נפש כלפי כביסת לבנים בפרהסיה, שהיה מושרש בטבעו של סומס. וכשנסע ברכבת התחתית אל תחנת ויקטוריה, קרא בעתון הערב שלו דין וחשבון על משפט־גירושין של משפחת אצילים, ודין וחשבון זה שימש לו גורם חדש שעורר אותו לנסות להחזיר את ברית הנשואים שלו ליושנה. החוש המשפחתי המתעורר בלב כל הפורסייטים בשעה שהם שרויים בפחד ובמיצר, רגש־הקריבוּת שהיה משמר אותם בעין ועשה אותם חזקים ומוצקים, גרמו לו שילך לסעוד בבית אביו אשר בפארק־ליין. הוא לא יכול אף גם לא רצה להגיד לבני משפחתו דבר על אודות הכוונה שבלבו – גאוותו ומדת השתקנות שלו עיכבו בידו מלעשות זאת – ואולם המחשבה שאילו היה הדבר ידוע להם וודאי היו שמחים על כך ומברכים אותו בהצלחה, הפיחה אומץ בלבו.

דזשמס היה שרוי בעצבות רוח, שכן ההתלהבות שהפיח בקרבו האולטימאטום המחוצף של קריגר פגה ונצטננה על ידי התוצאות העלובות של המלחמה בחודש האחרון ועל ידי היגיעה שיגע העתון “טיימס” במאמריו לזרז את העם ולאמץ את כוחו. הוא לא ידע מה יהא בסופו של דבר, סומס השתדל לעודד את רוחו. אבל דזשמס היה חרד ונרגז ביותר. הרי לך אותו קוֹֹליי שהאויב צר עליו והקיפהו על גבי אחת הגבעות – וליידיסמית זו מונחת במכתש של בקעה, ובכלל נראה לו הכל כ“מעשה־תקלה גמור”; ולדעתו מן הצורך היה לשלוח לשם את המלחים – הללו גיבורי חיל הם והם הצטיינו בגבורתם במלחמת קרים. סומס העביר את השיחה לענין אחר כדי לנחמו. הוא סח לו שוויניפירד שמעה מפי וול שביום גואי פוֹֹקס באוכספורד ערכו “הילולא” והשיאו משואות, וכדי שלא יכירו שהיה בן המשתתפים השחיר את פניו בפיח.

“הוי!” מלמל דזשמס, “קטן זה פיקח הוא!” ואולם שעה קלה לאחר מכן הוא נד בראשו ואמר שאינו יודע מה יהא בסופו. ומלא הירהורים נתן עיניו בבנו והביע את צערו שאין לסומס בן. כל ימיו היה משתוקק שיהיה לו נכד אשר שמו יִקָרא עליו. “ועכשיו – אבל מה לעשות ואין לשנות את הדבר!”

סומס התנודד. הוא לא היה מצפה לכך, שיהא נתבע לגלות את הסוד הכמוס בלבו. ואמילי שהבחינה בו שנכוה מדברי אביו, ענתה ואמרה:

“שטות היא מלפניך דזשמס; אל תדבר דברים כאלה!”

אבל דזשמס לא הביט בפני איש מהם אלא הוסיף למלמל ולרטון. הנה רודזשר וניקולאס ודזשוליון אחיו זכו כולם לבני בנים. סוויתין וטימותי לא נשאו נשים מימיהם. הוא עצמו עשה בימיו כל מה שביכלתו, אבל עוד מעט ויסתלק וילך לעולמו. וכאילו דיבר דברים שהיה בהם משל תנחומים גדולים נאלם ואכל מתוך שתיקה מוח ופת לחם.

תיכף לאחר הסעודה קם סומס ונפטר מלפני אבותיו. לאמתו של דבר לא היה קר בחוץ ואף על פי כן לבש את הפרווה שלו, כדי שתגן עליו מפני ההתקפות של צמרמורת־עצבים, שהתרגשו עליו כל אותו היום. ולא עוד אלא שלא מדעתו היה מרגיש שהפרווה משׁוָּה לו הדרת־מראה יותר ממעיל שחור ופשוט. אחר מישש בנרתיק של סוּחתיין שהיה שמור בכיס־החזה שלו סמוך ללבו ויצא מן הבית. הוא לא היה מן השטופים בעישון, ואף על פי כן הצית לו סיגאריטה והיה מעשן אותה במתינות. הוא היה מהלך לאט והיה מתכוון להגיע לטשֶלסי בתשע שעות וחמש־עשרה דקות. מה היא מבלה את זמנה ערב אחר ערב באותה המאורה הקטנה? אכן רבות־מסתורין הן הנשים הללו! אדם חי בצוות עם אשה ואף על פי כן אין הוא מכיר אותה כלום. וכי מה מצאה באותו בר־נש בוזיניי, שהביא אותה לידי טירוף־הדעת? שהרי כל אותו המעשה שעשתה לא היה אלא מעשה של טירוף־הדעת – שגעון של סַהֲרוּרִיוּת, שפגם את החוש שלה לגבי כל הערכים היקרים בעולם וגרם לה שקיפחה את חייה ואת חייו שלו! ורגע אחד הוא נתמלא מעין התרוממות־הנפש כאילו זכה שתשרה עליו רוח הקודש כאותו אדם שמסופר עליו באגדה, והיכולת בידו לשוב ולהחזיר לה את כל חמודות החיים ולסלוח ולשכוח את הכל ולהיות לה לכרוב סוכך אשר יעיר (כך במקור. הערת פב"י) על עתידה. והוא עמד תחת אילן אחד, שהלבנה שפעה שם את נגהה הזך והלבן, והוציא מכיסו שוב פעם את נרתיק הסוּחתיין ופתח אותו ונתן לקרני הלבנה להתיז ניצוצות באבנים היקרות. אמנם כן, אבני היקר הללו היו זכות מאין כמוהן! אבל לקול הנקשה שהשמיע הנרתיק כשנסגר בחזקה עברה אותו שוב צמרמורת והוא התחיל מהלך במהירות יתירה; הוא קפץ את ידיו התחובות בכיסי הפרווה שלו והנעולות נעלי־ידים וכמעט שהיה מקווה שלא ימצאנה בבית. ושוב פעם התחילה להציק אותו המחשבה שטיבה של אשה זו הריהו כולו מסתורין ותעלומה. מדי ערב בערב הריהי סועדת יחידה ולא עוד אלא שבשעת הסעודה היא לבושה שמלת־נשף כאילו היא נמצאת במסיבה של אורחים! והיא מנגנת בפסנתר – לעצמה! ועד כמה שראה לא היה לה אפילו לא כלב ולא חתול. והדבר הזה הזכירו פתאום את הסוסה שהחזיק במפלדורהם לצורך נסיעה אל התחנה. כל אימת שנכנס אל האורווה מצא אותה בודדה ומנמנמת במקצת, ואף על פי כן בדרך חזירתה הביתה היתה מהלכת במהירות יתירה ובחפץ לב מרובה מכפי שהיתה מהלכת בצאתה לדרך, כאילו היתה מתגעגעת לחזור אל האורווה שלה ולהיות שרויה שם בבדידות! “אני אנהוג בה כבוד”, הירהר בלבו בלי קשר ויחס אל מחשבותיו הקודמות, “אשתדל להיות זהיר ביותר!” ובלבו של סומס נתעוררה פתאום כל עצמת תשוקתו לחיי־בית, אשר דומה שהוא קיפח אותם לעולם, והוא עמד כנגד תחנת סָאוט קֶנְסִינְגְטוֹן ושגה בחלומות ובהירהורים. מבית מרזח אחד יצא אדם ובידו קונצֶרטינה והוא התנודד בהליכותיו אילך ואילך. סומס התבונן שעה קלה כיצד הוא מרקד על המרצפת לקול הנגינה הממושכה והמרוסקה של כלי־הזמר שלו, ואחר עבר לצד השני של הרחוב כדי שלא לבוא במגע עם השוטה השיכור הזה. וודאי עתיד הוא שוטה זה לבלות לילה במשמר! אכן חמורים גמורים הם בני אדם! ואולם אותו האיש הבחין בו שהוא משתמט ממנו ועמד והמטיר עליו מטר קללות אל העבר השני. “הנני מקווה שיאספו אותו אל המשמר”, אמר סומס אל נפשו בהתמרמרות. “היך הם מניחים לבריונים כאלה לשוטט כאוות נפשם בזמן שיש נשים המהלכות ברחוב לבדן!” מחשבה זו נתעוררה בלבו למראה דמותה של אשה, שהיתה מהלכת לפניו. תמהונו נדמה לו שדרך הילוכה של אשה זו ידועה לו היטב, וכשנטתה אל קרן הזווית התחיל לבו הולם בקרבו. הוא נחפז והלך אל קרן הזווית כדי להיווכח אם ההשערה שלו נכונה היא. אכן אמת נכון הדבר! הרי זו אירין! אי אפשר היה לו שיטעה ולא יכיר את דרך הילוכה ברחוב הצר. היא עברה הלאה ונטתה אל שתי פינות אחרות, וכשהגיעה אל הפינה האחרונה ראה אותה כשהיא נכנסת אל מבוא הדירה שלה. כדי להיות בטוח שלא תשתמט מפניו מיהר ועבר את הפסיעות האחדות במרוצה, חפז ועלה על המדרגה ומצא אותה עומדת אצל דלתה. הוא שמע את המפתח מתהפך במנעול והוא נזדרז ועמד לצדה בו ברגע שפתחה את הדלת וחזרה לאחוריה בחרדה.

“אל תבהלי”, פתח ואמר בקוצר נשימה, ראיתיך במקרה ברחוב. תניני להיכנס לרגע אחד". היא הניחה את ידה על לבה, פניה חוורו ועיניה נפקחו לרווחה מרוב בהלה. אחר כך דומה כאילו משלה ברוחה והיא הרכינה את ראשה ואמרה: “טוב, היכנס”.

סומס נעל את הדלת. גם הוא היה זקוק שתשוב רוחו אליו וכשהיא עברה עליו ונכנסה אל חדר־האורחים, עדיין שהה רגע אחד בפרוזדור ונשם נשימה ארוכה כדי להשקיט את דפיקות לבו. נדמה לו שמעשה גס יעשה אם ברגע זה, שעתידו היה תלוי בו יעמוד ויוציא מכיסו את הנרתיק של סוחיין. אבל אם לא יוציאנו, היך יעמוד לפניה בלי כל אמשלה של הצטדקות על ביאתו זו? ובעודו חוכך ומהסס מה לעשות, תקפה אותו פתאום מורת־רוח כלפי כל אותם הנימוסים של בקשת סליחה והצטדקות. כל אותו המעשה לא היה אלא סצינה – ואי אפשר שלא יהא כך, ועליו לעמוד בפני הסצינה הזאת פנים אל פנים! הוא שמע את קולה הרך והמלא פחי־נפש והנוגע עד הלב.

– למה באת שוב פעם? כלום אי אתה מבין, שנוח לי שתמנע עצמך מלבוא אצלי?"

הוא נתן עיניו בתלבשתה – שמלה של קטיפה חומה־כהה, בוֹאַ של צֶבל ועל ראשה מצנפת קטנה ועגולה של אותו העור עצמו. תלבשתה זו היתה נאה לה להפליא. כנראה שהיה לה די ממון למלבושים! הוא ענה ואמר בחפזון ובלי קשר:

“היום יום הולדתך, הנה הבאתי לך את זאת”, והוא (במקור מודפס: ווהא. הערת פב"י) הושיט לה את הנרתיק הסוּחתייני הירוק.

“הו! לאו – לאו!”

סומס לחץ את כפתור המנעול – ושבע האבנים התנוצצו על גבי הקטיפה־הבהירה.

“משום מה לא?” ענה ואמר, “אין זה אלא לסימן ששוב אין בלבך טינה עלי”.

“אי אפשר לי לקבל!”

סומס הוציא את הסיכה מתוך הנרתיק.

“תניני אך לראות אם היא נאה לך”.

היא נרתעה בחרדה לאחוריה. הוא הלך אחריה וידו פשוטה וביקש להצמיד את הסיכה אל שמלתה ממול פניה, והיא נרתעה שוב לאחוריה בחרדה.

סומס הוריד את ידו.

“אירין”, ענה ואמר “שכחי את העבר. מה שהיה היה. אם אני יכול לשכוח זאת, וודאי לא יִבָּצֵר הדבר גם ממך. הבה נתחיל מחדש כאילו לא קרה דבר. רצונך בכך?” קולו היה מלא געגועים ועיניו שנחו על פניה הביעו מעין תחנונים.

היא עמדה באותה שעה כשגבה סמוך אל הקיר ולא ענתה דבר אלא פתחה פיה ולגמה לגימה קלה של אויר. סומס הוסיף ואמר:

“וכי באמת יש את נפשך להוציא את ימיך במאורה זו ולחיות חיים שאינם אלא מיתה למחצה? שובי אלי והנני לתת לך את כל משאלות נפשך. את תחיי חיים של עצמך, הריני נשבע לך כל כך”.

הוא ראה אותה מעקמת את פניה עקימה של לצון.

“הן, הן”, חזר ואמר, “הפעם הרי זו כוונתי באמת ובתמים. איני מבקש אלא דבר אחד. אני רוצה – אני רוצה שיהיה לי בן. אל תביטי אלי הבטה כזו! אני צריך לבן! אל תתאכזרי לי!” קולו נעשה דחוף ונרגש, וכמעט שלא היה מכיר בו שהוא קולו של עצמו, ופעמיים הטה את ראשו לאחור כאילו היה חסר אויר לנשימה. ואולם למראה עיניה השחורות, שהיו מכוונות אליו מתוך חרדה קופאה, התאושש ונמיכות רוחו, שהיה בה משל צער ויגון, נהפכה פתאום לחימה עזה.

“וכי שלא כדרך הטבע הוא?” הפליט מבין שניו. “וכי שלא כדרך הטבע הוא שאדם מבקש שיהיה לו בן מאשתו שלו? את הרסת את חיינו ואבדת בכך את הכל. אנו חיים אך למחצה ואין לנו שום תקוה ואחרית. וכי יש בזה משום עלבון בשבילך, שלמרות כל מה שאירע הריני – הריני מבקש עדיין שתהיי אשתי שלי? דברי־נא, למען השם דברי דבר!”

דומה שאירין ניסתה לדבר, אבל לא יכלה.

“אין את נפשי להפחיד אותך”, אמר סומס בקול יותר רך. “סהדי במרום. איני מבקש אלא שתכירי ותיווכחי לדעת, ששוב אי אפשר לי לחיות חיים כאלה. אני זקוק שתשובי אלי. אני זקוק לך!”

אירין הרימה את ידה האחת וכיסתה בה את החלק העליון של פניה, אבל עיניה היו מכוונות כל אותו הזמן כנגד עיניו כאילו היתה סבורה שעל ידי כך היא עוצרת בו ומשהה אותו בריחוק מקום ממנה. וכל אותן השנים, שנים של סרק ושל תמרורים, מאז – אהה! – מאימתי? – כמעט מאז הכיר אותה בפעם הראשונה, שבו וחיו בלבו של סומס והתרגשו עליו כנחשול גדול של זכרונות, ועווית שלא יכול להתגבר עליה בשום אופן כיווצה ועיקמה את פניו.

“עדיין לא עבר הזמן”, ענה ואמר; “עדין לא מאוחר הוא – אם אך תאבי להאמין בזה”.

אירין פרשה את ידיה ממול חזה וסומס אחז בהן.

“הרף”! לחשה מתוך חוסר נשימה. אבל הוא החזיק בהן בכוח וניסה להציץ לתוך עיניה, שלא נעו ולא שפלו ארצה. אחר אמרה במנוחה:

“הנני פה לבדי, הן לא תנהוג בי כמו שנהגת כבר פעם אחת”.

הוא הרפה מידיה כאלו היו ברזל לוהט והסב את פניו ממנה. כי אפשר שתהא מצויה בלבו של אדם נטירה אכזריה כזו? היתכן שאותו מעשה־האונס האחד עדיין זכרו חי וקיים בלבה? כלום יעמוד מעשה זה לשטן בינו ובינה לעולם? והוא הקשה את ערפו וענה בלי לשאת את עיניו הכבושות בקרקע:

“לא אלך מזה עד שתשיבי לי דבר. הריני מציע לך מה שגברים מועטים לא היו גומרים בלבם להציע לאשה; הריני מבקש – תשובה בדעת ובתבונה”.

וכמעט מתוך תמיהה שמע אותה מדברת:

“אי אפשר שתשמע מפי תשובה בדעת ובתבונה. אין כאן ענין של תבונה. אין בידי אלא להשמיעך את האמת האכזריה: מוטב שאמות!”

סומס לטש אליה את עיניו.

“אהה!” ענה ואמר. באותה שעה תקף אותו מין שיתוק והוא לא יכול לדבר ולנוע ניעה כל שהיא, עבר אותו מין רטט העובר את גופו של אדם שהעליבוהו עלבון שיש בו כדי להמית והוא אינו יודע עדיין מה יעשה, או טוב מזה, הוא אינו יודע עדיין מה תהא עליו.

“אהה!” ענה ואמר שוב הפעם, “וכי הגיע הדבר עד כדי כך? האומנם? נבחר לך המות מלשוב אלי. כמה נאים הדברים?”

“צר לי מאד. הרי דרשת ממני תשובה. הנה הגדתי לך את האמת, וכלום יכולתי לעשות אחרת?”

הדברים הברורים והפשוטים הללו החזירו את סומס אל המציאות. הוא תפס את הסיכה והטילה לתוך הנרתיק ותחב שוב את הנרתיק לתוך כיסו.

“את האמת!” ענה ואמר; “דבר כזה אינו מצוי אצל הנשים. כל זה אינו אלא פרי העצבים”.

הוא שמע אותה מדברת בלחש:

“אמנם כן הוא, אבל העצבים אינם מכזבים. כלום אין הדבר גלוי וידוע לך?” הוא שתק. באותה שעה תקפה עליו המחשבה: “אני רוצה לשנוא את האשה הזאת. אני רוצה לשנוא אותה”. אבל זו הצרה! אילו אך יכול לשנוא אותה! הוא העיף בה מבט; היא ניצבה דומם וללא־תנועה סמוך לקיר וראשה מורם למעלה וידיה משולבות על לבה כאילו עמדה להיות מומתה ביריה. והוא פתח ואמר במהירות:

“איני מאמין אך בדבר אחד מן הדברים האלה. מובטחני שיש לך מאהב. אילו לא היה הדבר כך, לא היית – לא היית שוטה כזו”. מתוך מבט עיניה הכיר שאמר דבר שאינו הגון ושתפס שלא מדעת בלשון הפרוצה שהיה נוהג להשתמש בה לשעבר כשהיה בעלה. הוא פנה אל הדלת. אבל הוא לא יכול לצאת. דבר־מה שהיה אצור בקרבו – המידה הפורסייטית העמוקה והמוסתרת שהיתה מוטבעת בלבו, היינו, אי־היכולת לוותר על דבר, אי־היכולת לראות את הצד של הבאי ושל חוסר ממשות אשר בקשיות ערפו – מידה זו עיכבה בידו לצאת. ובכן חזר לאחוריו ועמד כשגבו מופנה כלפי הדלת, כשם שגבה שלה היה מופנה כלפי הקיר שמנגד ולא הרגיש בכל הצד המגוחך שבהפרדה זו שכל חללו של החדר הפריד ביניהם.

“היש אשר את חושבת על אדם אחר זולתך?” אמר אליה.

שפתיה של אירין רעדו והיא ענתה ואמרה לאטה:

“היש אשר אתה מעלה על דעתך שאני הכרתי את המשגה שבידי – את המשגה האיום והנואש שעשיתי – עוד בשבוע הראשון לאחר חתונתנו ושאף על פי כן ניסיתי שלוש שנים רצופות להשלים עמו? וכי למעני עשיתי זאת?”

סומס חרק שניו. “אך אלוהים יודע מה טיבך. אני לא הבינותי לרוחך מעולם ואף לא אבין אותה לעולם. הרי היה לך כל מה ששאלה נפשך, והנני מוכן לתת לך גם עכשיו את כל משאלות לבך ועוד יותר מכן, ובכן מה הטינה שבלבך כנגדי? הריני שואל אותך שאלה פשוטה: מה טיבה של הטינה הזאת?” ומאחר שלא הרגיש בכל הפאתוס המשונה שבשאלה הזו הוסיף ואמר בהתרגשות: “הרי איני חיגר, איני בעל צורה מאוסה, איני אדם בוּר ואיני שוטה. ובכן מה הדבר? ומה התעלומה המקיפה אותי?”

היא לא ענתה דבר, אלא נאנחה אנחה עמוקה.

הוא ספק את כפיו מתוך תנועה מוזרה ורבת־רגש. “כשבאתי לכאן הערב הייתי סבור – הייתי מקווה – הייתי מבקש לעשות את כל מה שביכלתי כדי להשכיחך את העבר ולהתחיל את חיינו מחדש. ואת קידמת את פני ב’עצבים' ובשתיקה ובאנחות. כל זה אינו דבר של ממש. כל זה דומה לרשת של קורי עכביש”.

“הן”.

לחש זה שבקע ועלה מעבר השני של החדר העביר אותו שוב על דעתו והביאו לידי חמת זעם.

“טוב איפוא, אין את נפשי להיות תפוש ברשת של קורי עכביש, הנני לנתקה”. והוא פנה והלך יש אליה. “ותיכף ומיד”! – מה המעשה שאמר לעשות בגשתו אליה, את זאת לא ידע בעצמו. ואולם בהיותו סמוך לה הכריעו פתאום ריח שמלותיה, שהיה ידוע לו משכבר הימים. הוא הניח את ידיו על כתפיה וגחן כדי לנשקה, אבל הוא לא נשק את שפתיה אלא קו דק וקשה של פיה שהיה קפוץ ומהודק בעוז; ומיד לאחר מכן הדפה ממנה את פניו בחזקה בידיה והוא שמע אותה אומרת: “אהה! אל־נא!” בושה, חרטה ופחי־נפש תקפו עליו באותה שעה ומילאו את כל ישותו והוא חזר על עקבו ונחפז ויצא מן הבית.

פרק שלישי: בִּיקּוּר אֵצֶל אִירִין

דזשוליון מצא את דזשון כשהיא ממתינה לו בתחנת־פדינגטון. היא קיבלה את הטיליגראמה שלו בשעה שסעדה את סעודת הבקר. בית־הדירה שלה – סטודיה ושני חדרי־משכב באחד הגנים אשר בסט. דזשוֹנס ווּד – נבחר על ידה משום שהמציא לה חרות גמורה ללא שום זיקה לדעת אחרים. כאן יצאה מתחום השגחתם של בעלי המוסר ונפטרה מצרת המשרתים היושבים תדיר בבית ויכלה לקבל את ה“חלכאים” שלה באין מעצור בכל עת ובכל שעה בין ביום ובין בלילה; ולא עוד אלא יש אשר אחד העלובים הללו שלא היה לו בית־אמנות משל עצמו היה משתמש בחדר־הסטודיה של דזשון. היא היתה נהנית מן החרות שלה ואהבה אותה מתוך תאווה עזה; את חום־הרגש שעתידה היתה להשפיע על בוזיניי ואשר – בשל העקשנות הפורסייטית שלה – וודאי היתה מלאָה אותו ביותר, הוציאה עכשיו במלחמה לטובת ה“גאונים” שבין האמנים שהבריות לא הודו בהם או שעדיין לא התפתחו כל צרכם. לאמתו של דבר לא היתה חיה אלא כדי להפוך בּרוזים לברבורים, שכן לא היו בעיניה אלא ברבורים נאים. מתוך קנאתה היתירה להיות לעזר ולהועיל אמנם באה לידי משפט מעוקל. אבל היא עשתה את מעשיה ביושר ובנדיבות־לב; ידה הקטנה והזריזה היתה מונפה תמיד כנגד הלחץ מצד חוות דעתם של אנשי האקאדימיה או אנשי המסחר, ועל אף שההכנסה שלה היתה מסויימה עם כל זה היה המאזן שלה בבאנק לקוי לעתים קרובות בחסר.

היא באה אל תחנת־פדינגטוֹן לאחר ביקורה שביקרה את אֶריק קובְלֵי ושהרתיח את לבה בקרבה. בית־אוסף עלוּב אחד סרב לערוך תערוכת תמוּנוֹתיו של הגאון הזה בעל השערות החלקות. המנהל החצוף של אותו בית־האוסף סייר את בית מלאכתו וחיווה את דעתו שהתערוכה לא תצליח משום שלא יהא מי שיקנה את התמונות. הדוגמא הזאת של מורך־לב תגרני כלפי אחד החלכאים שלה החביב עליה ביותר – שהיה בעל אשה ואב לשני ילדים ושעתו היתה דחוקה כל כך שאנוסה היתה להגדיל את מידת הקיצבה שקצבה לו – עדיין הלהיבה את דמיה בפניה הקטנים והאמיצים וגרמה לשערה האדום כזהב שנהא מבהיק במידה יתירה, שלא כרגיל. היא חיבקה את אביה ועלתה עמו אל אחת המרכבות. גם לבה שלה היה מלא באותה שעה על גדותיו כלבו הוא. הואיל וכך היה הדבר מפוקפק מי מהם יפתח את פיו לדבר תחילה.

דזשוליון פתח תחילה וענה ואמר: “חביבה שלי, הנני מבקש ממך ללכת עמי”, אלא שבאותה שעה הציץ בפניה וראה שעיניה הקטנות משוטטות מצד אל צד – כזנבו של חתול היושב במארב – ומיד הבין שאינה מאזינה כלל.

“אבא, האמת הדבר שאיני רשאית כלל לנגוע בכספי שלי?”

“לאשריך, מחמד נפשי, זכאית את לקבל אך את הריבית בלבד”.

“גזירה של שטות היא! וכי אין תקנה לדבר? וודאי יש דרך לשנות את הגזירה. הייתי יכולה לקנות בית־אוסף קטן של תמונות במחיר של עשרת אלפים לירות”.

“לקנות בית־אוסף קטן”, מילמל דזשוליון – “וודאי חפץ צנוע הוא. אבל מה לעשות וזקנך ראה זאת מראש”.

“לדעתי”, קראה דזשון בהתרגשות, “הרי כל החרדה והדאגה הזאת לממון מידה נוראה היא בזמן שיש בעולם כל כך הרבה גאונים האובדים וכלים מאין להם במה לספק סיפוק כל שהוא את צרכיהם ההכרחיים. אני לא אהיה לאיש ולא אלד בנים לעולם, ומשום מה איני רשאית לעשות מעט טובה לבריות תחת לחשוך את כל ממוני למקרים אשר לא יתרחשו ולא יבואו לעולם?”

“אנו נקראים בשם פורסייט, חביבתי שלי”, החזיר דזשוליון בקול של ליצנות, אשר בתו הרותחנית לא יכלה להתרגל אליה מימיה, “ועליך לדעת שהפורסייטים הרי הם בני אדם המכלכלים את עסקי רכושם בדרך מיוחדה להם: הם מחייבים את נכדיהם לכתוב את רכושם להוריהם, אם ימותו בעוד הללו בחיים, לפי שאין להם משפט הירושה אלא לאחר מיתת הוריהם. וכי קשה לך להבין את הדבר? גם לי קשה להולמו, אלא שכך היא העובדה. כלל הוא בידנו, שכל זמן שיש יכולת לקיים את העושר בידי המשפחה, אסור למעטו; אם תמותי פנויה, יעבור ממונך לידי דזשולי והוֹלי ולבניהם אחריהם, אם יהיו נשואים ויוולדו להם בנים. וכי לא נעים הוא לדעת, אשר אם תעשי כל מה שתעשי, לא יהא בכם איש אשר יסבול עוני ומחסור?”

“וכי אי אפשר לי ללוות את הכסף?”

דזשוליון נד בראשו. “דבר המובן מאיליו הוא שהיכולת בידך לשכור לך בית־אוסף, אם תוכלי לסלק את דמי השכירות מסכום ההכנסה שלך”.

דזשון השמיע קול הברה של בוז וענתה ואמרה:

“אמנם כן הוא, אבל אז לא ישאר בידי כלום כדי לעזור לאיש”.

“בתי היקרה”, מילמל דזשוליון, “וכי לא אחת היא אם תקני או תשכרי את בית־האוסף?”

“לאו”, החזירה דזשון ברוגז. “היכולת בידי לקנות אותו בעשרת אלפים לירות, והרי זה בסך הכל ארבע מאות לירות לשנה. אבל אם אשכרנו, אצטרך לשלם אלף לירות לשנה דמי שכירות, ואז לא ישאר לעצמי אלא סכום של חמש מאות. הגע בעצמך, אבא, כמה טובות יכולתי לעשות אלמלי היה לי בית־אוסף זה. במשך זמן קצר יכולתי לעשות את שמו של אריק קוֹבּלי מפורסם בעולם וכיוצא בזה גם את שמותיהם של כמה אמנים אחרים”.

“שמות הראויים לפירסום, מתפרסמים מאליהם”.

“לאחר מיתת בעליהם”.

“וכי ידעת מימיך אמן שזכה להתפרסם בחייו ופירסומו הועיל לו לעשותו מעולה מכפי שהיה?”

“אמנם ידעתי, ואתה הוא האיש!” קראה דזשון וחבקה את זרועו.

דזשוליון תהה, “אני?” הירהר בלבו. “הו, הו! עכשיו וודאי תבקש ממני שאסייע בידה. אנו הפורסייטים יודעים כיצד להשיג את שלנו; כל אחד ואחד על פי דרכו”.

דזשון הזיזה עצמה והתקרבה אליו ביותר.

“אבא יקירי”, פתחה ואמרה, “אנא קנה אתה את בית־האוסף ואני אשלם לך בעדוֹ ארבע מאות לירות לשנה, ומתוך כך לא יבוא איש מאתנו לידי הפסד. וחוץ מזה הרי זה עסק מצויין וכדאי להשקיע בו ממון”.

דזשוליון התנודד ואנה ואמר: “וכי אינך סבורה, אשר אם אמן יקנה לו בית־אוסף, יהא הדבר חשוד במקצת בעיני הבריות? ולא עוד אלא שעשרת אלפים לירות סכום הגון הם ולפי טיבי ותכונתי איני מן הסוחרים”.

דזשון הביטה אליו מתוך רגשי הערצה והוקרה.

“אמנם יודעת אני שאינך מן הסוחרים, אבל יש לך הבנה גדולה בעסקים, ואני הנני מובטחה שהעסק יכניס רווחים, זוהי הדרך המעולה ביותר להיפטר מאותם התגרנים הנבלים ודומיהם”. ושוב פעם לחצה את זרועו של אביה.

פניו של דזשוליון הביעו באותה שעה יאוש שהיה בו מן הליצנות.

“והיכן נמצא אותו בית־האוסף הנכסף? וודאי במקום מובחר, האין זאת?”

“אוהה!” הירהר דזשולון בלבו, “הרי כך שיערתי שוודאי הוא נמצא באחד המקומות הללו, עכשיו הבה אדבר עמה בענין העזר שאני מבקש ממנה!”

“טוב, הנני לעיין בדבר, אבל לא עכשיו. וכי זוכרת אַתּ את אירין? הנני מבקש ממך ללכת עמי אליה. סומס התחיל שוב רודף אחריה. עלינו להצילה מידו ולהמציא לה מקלט בטוח”.

המלה “מקלט”, שהוא השתמש בה במקרה, כאילו נבראה לעורר מיד את האינטיריסה של דזשון.

“איירין! הרי לא ראיתיה מיום – –! דבר המובן מאליו! הנני נכונה בכל מאודי להיות לה לעזר!”

עכשיו הגיע תורו של דזשליון לחבק בחום רגש ובהערצה את זרועה של הברייה הפעוטה, הנלהבה ונדיבת־הלב הזאת.

“איירין גאוותנית היא”, הוסיף ואמר כשהוא מציץ בה מן הצד, שכן התחיל לפקפק פתאום במידת הזהירות ושמירת־הסוד של דזשון; “קשה לעזור לה, עלינו לעשות את מעשינו בזהירות יתירה. כאן הריהי דרה. הודעתי לה על ידי טיליגראמה שתמתין לנו. עלינו לשגֵר לה את כרטיסי־הביקור שלנו”.

'“אין דעתי סובלת את סומס”, אמרה דזשון כשירדה מן המרכבה; “כך דרכו שהוא מלגלג תמיד על כל דבר שאינו מצליח”.

אירין קיבלה את פניהם ב“אולם הגברות” אשר במלון “פיידמונט”.

דזשון צעדה ישר ובתקיפות־רוח לקראת מי שהיתה ידידתה לשעבר, נשקה אותה על לחיה, ושתיהן ישבו על ספה שמיום היווסד בית המלון לא ישב עליה אדם. דזשוליון הבחין שאירין נרעשה עד למעמקי נפשה על ידי מעשה־הסליחה הפשוט הזה של דזשון. “ובכן שוב הציק לך סומס?” אמר אליה.

“הוא היה אצלי שלשום בערב; הוא רוצה שאשוב אליו”.

“ודבר המובן מאיליו הוא, שלא תעשי זאת?”

אירין חייכה חיוך קלוש ונדה בראשה.“אבל מצבו נורא הוא”. אמרה בלחש.

“הוא עצמו גרם לכך; הרי צריך היה להתגרש ממך בשעה שהיתה בידו היכולת לכך”.

דזשוליון נזכר כמה היתה דזשון משתוקקת לשעבר שהדבר לא יבוא לידי גירושין כדי שלא יגרמו חילול שמו של ארוסה המת, שבגד בה.

“אבל הנה נשמע מה אירין אומרת לעשות”, אמר הוא.

שפתיה של אירין רעדו, אבל היא דיברה במנוחה.

“מוטב לי שאתן לו תואנה חדשה להיפטר ממני”.

“מה נורא הדבר!” קראה דזשון.

“וכי מה אעשה? כלום יש לי ברירה אחרת?”

“דבר זה לא יתכן בלי אהבה”, אמר דזשוליון במנוחה גמורה.

נדמה לו, שעוד מעט ותגעה בבכי, אבל היא קמה במהירות והפנתה אליהם את גבה למחצה וניסתה להתחזק ולשלוט ברוחה.

דזשון פתחה ואמרה פתאום:

“הנני ללכת אל סומס לאמור לו שירפה ממך ויניחך לנפשך. וכי מה הוא מבקש עכשיו לאחר שהגיע לפרק־שנים זה?”

“הריהו מבקש ילד ומאוויו זה אינו שלא מדרך הטבע”.

“ילד!” קראה דזשון בבוז. “דבר המובן מאליו! כדי שיהא לו למי להניח את ממונו. אבל אם באמת הריהו משתוקק כל כך לילד, הבה ימצא לו בת זוג כטוב בעיניו ותלד לו ילד, ואחר תתגרשי ממנו והוא ישא אותה לאשה”.

דזשוליון הכיר פתאום שהוא עשה משגה שהביא עמו את דזשון – התערבותה הנמרצה בענין זה עתידה להקניט את סומס ביותר.

“אין טוב לאירין מאשר לבוא אלינו אל רובין־הול ולשבת שם עד שיתברר מה יהא סופו של דבר”.

“אכן צדקת”, אמרה דזשון, "אלא – – "

אירין הביטה אל דזשוליון הבטה מכוונה ומלאה – ועד כמה שלא ניסה לאחר מכן לעמוד על משמעותה של הבטה זו, לא עלה הדבר בידו.

“לא! אי אפשר הדבר. רק רוגז ועמל מרובה אגרום לכם בכך. הנני ללכת לחוץ לארץ”.

הוא הכיר מתוך קולה שהחלטה זו הריהי גמורה ואין לשנותה.

באותה שעה חלפה ועברה את מוחו מחשבה מהירה כברק:

“הרי אוכל לראותה שם”, אבל הוא ענה ואמר:

“וכי אינך סבורה ששם בחוץ לארץ תהיי חסרת עזר ומגן עוד יותר מכאן, אם ירדוף אחריך?”

“איני יודעת, הנני לנסות”.

דזשון קפצה ממקומה והתחילה מהלכת בחדר הלוך ושוב.

“כל זה הרינו נורא ביותר”, פתחה ואמרה. מפני מה נגזר על הבריות להיות מעונים ואומללים וחסרי־עזר שנה אחר שנה על ידי החוק הנבזה הזה, שאין בו אלא משום צביעות?" ואולם באותה שעה נכנס אדם אל החדר ודזשון נשתתקה. דזשוליון פנה אל אירין ושאל אותה:

“אפשר שאת צריכה לכסף?”

“לא”.

“רצונך שאשכיר את דירתך?”

“הן, דזשוליון, בבקשה ממך”.

“ואימתי תצאי לדרך?”

“מחר”.

“והן לא תשובי אל דירתך, האין זאת?” את הדברים האלה אמר מתוך פחד, שהיה תמוה בעיני עצמו.

“לא. הבאתי עמי לכאן את כל החפצים הדרושים לי”.

“הלא תשלחי לי את הכתובת שלך?”

היא הושיטה לו את ידה. “לבי מרגיש שמעוז וסלע אתה לי”.

“סלע העומד על גבי חול”, השיב דזשוליון ולחץ את ידה; “אבל זכרי־נא, שהנני מוכן בכל עת ובכל שעה לעשות למענך בשמחה את כל מה שיש לאל ידי לעשות. ואם תחזרי בך ותשני את דעתך – –! בואי, דזשון, הפרדי ממנה”.

דזשון שעמדה אצל החלון, ניגשה אל אירין וחיבקה אותה בזרועותיה.

“הסיחי את דעתך ממנו” אמרה בלחש, “בלי את ימיך בנעימים ויהי אלוהים עמך!”

וכך ניפטרו מלפני אירין, שעיניה היו מלאות דמעות ועל שפתיה היה מרפרף חיוך, ועברו דמומים על פני אותה הגברת, שעל ידה נפסקה השיחה ושישבה עכשיו כפופה על גבי העתונים שעל השולחן ויצאו מן הבית.

כשעברו מול בית־אוסף־התמונות הלאומי קראה דזשון:

“ילכו לאבדון כל אותם רשעי־הלב המנוולים ועל אותם החוקים האיומים!”

דזשוליון לא ענה דבר. יה בו משהו מן המתינות ומן המידה המעויינה של אביו והוא עלול היה להסתכל בענינים בלא משוא פנים אפילו בשעה שרגשותיו רתחו וסערו בקרבו. אירין צדקה; מצבו של סומס היה רע כשלה ואולי רע ממנו. ואשר לחוק ­– הנה היה מכוון כלפי טבעם של בני אדם שעמדו על מדרגה רוחנית נמוכה, ומאחר שהיה חושש, אשר אם יוסיף להימצא עכשיו בחברתה של בתו, סופו שלא יזהר בלשונו וידבר דבר שהשתיקה יפה לו, אמר אליה שעליו למהר אל הרכבת ההולכת לאוכספורד; והוא קרא למרכבה, ולאחר שהבטיח לבתו שיעיין בענין בית־האוסף שלה נפטר ממנה ונסע לדרכו.

אבל תחת לעיין בענין זה היה מהרהר באירין. אומרים שהחמלה הריהי אחותה של האהבה! אם אמת הדבר, סימן שהוא נתון בסכנה להיות אוהב אותה, משום שחמל עליה חמלה עמוקה. כמה קשה היתה לו המחשבה שהיא תהיה משוטטת ונודדת בארצות אירופה גלמודה ומדוכא! (כך במקור. הערת פב"י) “הנני מקווה שתתאושש ותאמץ את רוחה”, אמר אל נפשו, “שכן עלולה היא על נקלה לבוא לידי יאוש”. הוא לא יכול לצייר בנפשו כיצד תוסיף לחיות את חייה מעכשיו, לאחר שקיצצה את הפתילים הדקים של עבודתה העלובה – והריהי ברייה נחמדה כל כך וחדלת־תקוה וכדור־משחק לכל אדם! ההתמרמרות שלו לא היה בה משל פחד קל וקנאה גרידה, אלא יתר מכן, כך טיבן של נשים לעשות מעשים משונים כשהן באות במיצר. “תאב אני לדעת מה יעשה עכשיו סומס!” הירהר בלבו. “כמה נאלח ומטופש הוא מצב־הדברים הזה! וחוששני שהבריות יאמרו, שהיא עצמה הביאה עליה פורענות זו ואשמתה היא”. ומתוך מחשבות טרופות ובלב מלא יגון עלה אל קרון הרכבת, הניח את הכרטיס שלו באחד מכיסיו ולא ידע היכן הניחו, ובתחנה שבאוכספורד נתן שלום לאחת הגברות אשר נדמה לו שפניה ידועים לו, אלא ששמה נשתכח מלבו והוא לא נזכר בו אפילו בשעה שראה אותה כשהיא מסבה לשולחן ושותה תה בבית־המלון “קשת”.

פרק רביעי: הַדְּרָכִים שֶׁהַפוֹרְסַייטִים מִתְיָרְאִים לְהַלֵּךְ בָּהֶן

סומס היה כולו רועד ומזועזע בשל הכשלון שנכשלו תקוותיו; הנרתיק הסוחתייני הירוק והשטוח היה עדיין נתון בכיסו סמוך ללבו והוא היה מהרהר הירהורים המרים כמות. רשת של קורי־עכביש! הוא היה מהלך במהירות ולא ראה דבר לאור הירח; הוא היה מהרהר באותה הסצינה שהתרגשה עליו זה עתה והגה בדמות גופה, שהיה קופא בשעה שנגע בו בידיו. וכל מה שהוסיף להרהר בה כן נעשה הדבר מוחזק בידו שיש לה מאהב. שהרי אילולא היה לה מאהב, היו הדברים “מוטב שאמות”, שהפליטה מפיה, דברים מגוחכים. נניח שלא אהבה אותו מימיה, אבל כל זמן שלא נזדמן לפניה אותו בוזיניי לא חששה לכך ולא מרדה בו. לא, הדבר ברי בידו ששוב הריהי שטופה באהבה, שאלמלא כן לא היתה משיבה לו תשובה תיאטראלית זו להצעה שהציע לפניה ושראויה היתה שתתן אליה את דעתה. טוב איפוא! על ידי כך נעשה הענין פשוט ביותר!

“הנני לעשות מעשה כדי לברר ולדעת את הדבר על בוריו”. הירהר בלבו, “מחר בבוקר אלך קודם כל אל פּוֹלטיד”.

ואולם אפילו לאחר שהחליט החלטה זו, הרי גלוי וידוע לפניו שהדבר יהיה מאוס עליו ולמורת רוחו, הוא השתמש בסוכנות של פּוֹלטיד כמה פעמים לרגל עסקי אומנותו וזה לא כבר גם לרגל מעשה־דארטי, אבל מעולם לא העלה על דעתו שהוא יוכל להגיע לידי כך שישתמש בה כדי לעקוב אחרי אשתו של עצמו.

אכן בזיון גדול הוא לעצמו!

הוא לא יכול לתת שינה לעיניו, שכן המחשבה הזאת שזמם והעלבון שנעלבה רוח גאוותו לא הניחוהו לישון. רק בשעה שישב והתגלח נזכר פתאום שהיא מכנה עצמה בחניכת אביה, הירון. פולטיד לא ידע, על כל פנים בראשונה, אשתו של מי היא, לא יציץ בפניו מתוך התרפסות ולא יהא מגחך אחר כך אחורי גבו. הוא וודאי ידמה שהיא אשתו של אחד הקליאנטים שלו. והרי לאמתו של דבר כך הוא – וכי איננו עורך־הדין של עצמו?

הוא היה חושש הרבה שמא סופו לחזור בו ולשנות את החלטתו, ולפיכך גמר בלבו להזדרז ולקיים את זממו לאלתר. ובכן ציווה לווֹרמסוֹן בהשכמה להביא לו כוס קפה, ולאחר ששתה התגנב ויצא מן הבית קודם שהגיעה שעת ארוחת הבוקר. הוא פנה והלך במהירות אל אחד הרחובות הקטנים אשר בוֶסט־אֶנד, שהפירמה של פוֹלטיד ופירמות אחרות שכמותה היו מצויות שם לצרכם ולתועלתם של בעלי הרכוש. עד עכשיו היה רגיל לקבל תמיד את פולטיד בקונטורה, אבל הוא ידע היטב את מקום משכנו והגיע לשם בשעה שנפתחו דלתותיו למבקריו. בחדר הראשון שהיה ערוך ברווחה ובהידור מרובה כאילו היה חדרו של מלווה בריבית, קיבלה אותו גברת אחת, שלפי מראיה נדמתה למנהלת בית ספר.

“הריני מבקש לדבר עם מר קלוֹד פולטיד. הוא מכיר אותי – אין מן הצורך לפרש את שמי”.

להעלים מכל אדם שהוא, סומס פורסייט, ראה עצמו אנוס להעמיד מרגלים שיעקבו אחרי אשתו – דבר זה היה חשוב בשבילו לאין ערוך.

מר קלוד פולטיד היה אחד מאותם הגברים בעלי שער שחור, בעלי חוטם כפוף מעט ובעלי עינים חומות ופזיזות הנראים כיהודים אלא שלאמתו של דבר הרי הם מבני הצורים. הוא קיבל את סומס בחדר שרצפתו וקירותיו היו מצופים מרבדים ושטיחים עבים שהבליעו את כל קול הברה. באמת היה החדר ערום כולו כלשכת־חשאים גמורה ולא נראה בו אף סימן כל שהוא של ניירות ותעודות.

הוא נתן שלום לסומס ביראת הכבוד ונעל את הדלת האחת שבחדר באופן בולט וניכר ביותר.

"אם אחד הקליאנטים שולח אחרי, כך רגיל היה לומר, “הריהו נוהג זהירות מעולה כטוב בעיניו, וכשבא לכאן, אנו משתדלים להראותו לדעת, שאנו שוקדים שדבריו לא יגונבו לאזני אחר. רשאי אני להגיד בלב בטוח, שמעשינו נעשים בתכלית הזהירות… ובכן, אדוני, במה אוכל להיות להועיל לו?”

דומה כאילו הושם מחנק לגרונו של סומס וכמעט שלא יכול לדבר. מן ההכרח היה לו להעלים מאדם זה העלמה גמורה שהוא נוגע בדבר נגיעה אישית; והוא העלה על פניו בדרך מיכאנית אותו החיוך המעוקם שלו שהיה רגיל בו וענה ואמר:

“באתי אליך בשעה מוקדמה כל כך משום שאין לאבד אפילו שעה אחת” – שהרי אילו איבד שעה אחת, אפשר שהיה חוזר בו מהחלטתו! “וכי יש לך אשה נאמנה ביותר, שאינה עסוקה באותה שעה!”

מר פולטיד פתח במפתח את אחת המגרות והוציא משם פינקס ונתן בו עין ואחר חזר ונעל את המגרה.

“הן”, ענה ואמר, “יש אשה הנאותה כל צרכה לחפצך”.

סומס ישב על כסא ושיכל את רגליו – רק אדמימות קלה שניצנצה בפניו ושאפשר היה לחשוב אותה לגוון־פניו הרגיל הוכיחה על התרגשות רוחו.

“אם כן שלח אותה תיכף ומיד לעקוב אחרי גברת אחת ושמה אירין הֵרון – כתבתה: טשֶלבי, טרוּרוֹ מֶנְשֶׁנס, דירה ד'. – זוהי פקודתי לפי שעה”.

“מיד אקיימנה”, אמר פולטיד; “וודאי ענין של גירושין, האין זאת?” והוא נטל את שפופרת־הדיבור וקרא: “היש בזה הגברת בלאנש? עלי לדבר עמה בעוד עשרה רגעים”.

“את כל הידיעות שימציאו לך הוה מקבל בעצמך”, חזר ואמר סומס, “ושלח אותן אלי עצמי במעטפה חתומה ורשומה ועליה הכתובת ‘דבר סתר’. הקליאנט שלי דורש שהכל יהא שמור בתכלית הסוד”.

מר פולטיד חייך כאדם האומר: “אדוני, הרי אתה מאלף בינה את זקנתך”, ורגע אחד הסיח דעתו “מאומנותו” והעיף את עיניו בפני סומס.

“הנח את דעתך כל צרכך לגבי דבר זה”, ענה ואמר. “וכי מעשן אתה?”

“לאו”, אמר סומס. “תן דעתך לדבר: אפשר שכל היגיעה הזאת תהיה לבטלה. ואם השם יִגָלֶה לבריות או הריגול יעורר חשד, עלול הדבר להביא לידי תוצאות חמורות עד מאוד”.

מר פולטיד נענע בראשו. “אם כן, הנני להסתייע בכתב־סתרים. לפי שיטה זו אין השמות נזכרים לעולם; אנו משתמשים במספרים”. והוא פתח מגרה אחרת והוציא משם שתי רצועות של נייר וכתב עליהן מה שכתב ואחר מסר את האחת מהן לידו של סומס.

“שמור כתב זה תחת ידך, אדוני; הרי זה המפתח שלך. כתב־המשנה יהיה שמור תחת ידי. וזה פירושה כל פרשת המספרים: הענין הנידון יהא קרוי 71; האשה שיעקבו אחריה תהא קרויה 17; העוקב – סימנו 19; הבית – 25; אתה בעצמך – כלומר הפירמה שלך – 31; הפירמה שלי 32; אני עצמי – 2; אם יהיה צורך לך להזכיר במכתבך את הקליאנט שלך, נכנה אותו 43; אדם חשוד בעינינו יהא קרוי 47; אדם חשוד שני – 51. וכי יש לך להוסיף על זה רמיזה או הוראה מיוחדה?”

“לאו” אמר סומס; אלא – שעליך להיות זהיר לעשות את מעשיך מתוך רתוי עד כמה שאפשר".

שוב נענע מר פולטיד בראשו. “וההוצאות?”

סומס הניע את כתפיו, “לפי המידה הראויה”, השיב תשובה קצרה ועמד ממקומו. “ובכן יהיה הענין כולו שמור בידיך אתה?”

“בידי אני”, אמר מר פולטיד, שנזדקר פתאום בינו ובין הדלת. בנוגע לענין השני, הריני לבקרך בקרוב. היה שלום, אדוני". ושוב פעם העיף בפני סומס מבט סתם, שלא מענין האומנות שלו, ופתח את הדלת.

“היה שלום”, אמר סומס ולא הביט לא לימינו ולא לשמאלו.

כשיצא אל הרחוב התחיל מתמרמר ומתריס כנגד עצמו בקנאה יתירה. רשת של קורי עכביש – וכדי לנתק אותה הוצרך להסתיע בעכביש זה ובשיטה חשאית נמבזה זו של ריגול, המאוסה כל כך לאדם שחייו הפרטיים חשובים בעיניו כחלק הקדוש ביותר של רכושו וקניינו. אבל הגורל הוטל ושוב אי אפשר לו לחזור בו. והוא בא אל הקונטורה שלו וסגר במגרה של שולחנו את הנרתיק הסוחתייני הירוק ואת כתב־הסתרים, אשר תעודתו היתה להוכיח לו בעליל את פשיטת־הרגל הביתית שלו.

אכן תמוה הדבר שאדם אשר כל ימיו היה עמל וטורח לגלות ברבים את כל השערוריות של עסקי הרכוש והקנין של בני אדם אחרים ואת כל התלאות של חיי הבית שלהם, יהא מתיירא כל כך מעיני הבריות בשעה שהדבר נוגע לעסקי ביתו של עצמו; ואף על פי כן לא היה הדבר תמוה כל עיקר, שהרי מי כמוהו יודע את כל הסדר האכזרי של הכרעת בית־דין?

כל אותו היום עבד בשקידה רבה. הוא הזמין את וויניפירד לבוא אליו בארבע שעות כדי ללכת עמה אל עורך־הדין דרימר. ובעודו יושב ומצפה לביאתה חזר וקרא שוב פעם את המכתב, שכתבה על פי דרישתו לדארטי ביום צאתו מן הארץ ושבו ביקשה ממנו לשוב אליה:

"מוֹנטגיו יקירי!

"קבלתי את מכתבך, שבו אתה מודיעני שהנך עוזב אותי לעולם והולך לבואינוֹס־איירס. דבר המובן מאליו הוא, שידיעה זו פגעה בי פגיעה קשה. הנני משתמשת בהזדמנות ראשונה זו לכתוב לך, שהנני מוכנה ומזומנה לשכוח את כל מה שהיה לשעבר, ובלבד שתשוב אלי מיד. הנני מבקשת ממך לעשות את משאלתי זו. רוחי מדוכאה בקרבי עד מאד ואיני רוצה להוסיף דבר על דברי אלה. הנני שולחת לך את המכתב הזה כשהוא רשום, על פי הכתובת שהשארת בקלוב שלך. בבקשה ממך להחזיר לי מיד תשובה טיליגראפית.

"אשתך האוהבת אותך עדיין

וויניפרד דארטי".

הו, כמה מגונה הוא השקר הזה! הוא נזכר איך גחן אל וויניפירד בשעה שישבה והעתיקה את הדברים שנכתבו על ידו ואיך הניחה פתאום את עטה הצדה, ובקול משונה, כאילו לא ידעה מה הוא רוצה, קראה אליו: “ומה יהיה סומס, אם ישוב באמת?” והוא החזיר לה: “הוא לא ישוב עד שיוציא את ממונו. ובשביל כך עלינו לעשות את כל המוטל עלינו תיכף ומיד”. אל המכתב הזה נצטרף טופס הפיתקה המסוכסכה הכתובה מתוך שכרות ששלח דארטי מן הקלוב “איזיאום”. נוח היה לו לסומס אילמלא היה ניכר כל כך שפיתקא זו נכתבה בהשפעתם של משקאות משכרים, שכן בית המשפט וודאי יתן דעתו לעובדה זו ויסתמך עליה. נדמה לו כאילו הוא שומע את קולו של השופט האומר: “וכי סבור אתה באמת ובתמים שיש ממש בדברים האלה? שיש בּהם ממש במידה מרובה כל כך, שעמדת לכתבת אליו מה שכתבת? וכי סבור אתה שכך כוונתו?” אבל יערער השופט ככל העולה על רוחו! הלא העובדה שדארטי יצא מן הארץ ולא חזר הריהי שרירה וקיימת ואין לטעון כנגדה. אל אותו המכתב נצטרפה גם התשובה הטיליגראפית של דארטי: “אי אפשר לי לשוב”. סומס נד בראשו. אם כל הענין זה לא יסתיים במשך חדשים מועטים סופו של בר־נש זה לחזור כמטבע שנמחקה צורתו. אם יפטרו ממנו יצילו בכך לכל הפחות אלף לירה לשנה, ואין צריך לדבר על הגאולה מן הפגעים והיסורים שתבוא על ידי כך לוויניפירד ולאביו. “עלי לזרז את דרימר”, הירהר בלבו, “עלינו להחיש את הדבר”.

וויניפרד שלבשה בגדי־אבל למחצה, שהיו הולמים אותה יפה והבליטו את שערה הצהוב ואת דמות גופה רם־הקומה, באה במרכבתו של דזשמס הרתומה לצמד הסוסים האמוצים. סומס לא ראה את המרכבה הזו בסיטי זה חמש שנים, מאז הסתלק אביו מן העסקים. והוא הבחין מיד כמה נתיישנה צורתה ועבר זמנה. “העתים משתנות”. הירהר בלבו, “ואין אדם יודע מה ילד יום!” גם הצילינדראות הלכו והתמעטו. הוא שאל אותה על וול. וויניפרד השיבה שוול כתב לה, כי בזמן־הלימודים הבא עתיד הוא לשחק ב“פולו”. לדעתה הרינו חבר לחבורה הגונה ביותר. ומתוך חרדה, שהיא כבשה והעלימה אותה בחשיבות, הוסיפה ואמרה: “הגידה לי, סומס, כלום עתיד הענין שלי להתפרסם ברבים? וכי מן המוכרח הוא שיהא מסופר בעתונים? הרי גנאי יהיה לו ולנערות”.

סומס שעדיין היה מדוכא על ידי צרתו של עצמו, ענה ואמר:

“העתונים חצופים ועזי־פנים הם וקשה מאוד להעלים מהם דבר. הם מתאמרים שהנם משמשים שומרים ומגינים למוסר של הציבור, אבל לאמתו של דבר הרי הם משחיתים את מידותיו של אותו הציבור על ידי הידיעות שהם מפרסמים. אבל עדיין לא הגענו לידי כך, היום עלינו לדבר עם דרימר על דבר הנסיון שלנו להשיב את דארטי הביתה. דבר המובן מאליו הוא שהוא יודע שאין זו אלא עילה לצורך גירושין, אלא שעליך להעמיד פנים כאילו את משתוקקת ונכספת בכל מאודך שדארטי ישוב אליך – עליך להתלמד היום בתפקיד זה”.

וויניפירד נאנחה ואמרה: “אהה, מוקיון גמור הוא דארטי זה!”

סומס העיף בה מבט קשה. הדבר היה ברי בידו שאינה מתייחסת אל מעשי דארטי בכובד ראש ושאילמלי ניתנה לה עילה קטנה היתה מסתלקת מכל הענין. הרגש של עצמו לגבי ענין זה נכון היה מתחילתו. הוא היה סבור שאם יבקשו עכשיו למנוע עצמם משערוריה קטנה, סופה של אחותה וילדיה יהיה חרפה וקלון ואולי לאחר זמן גם דילדול גמור, אם אותו דארטי יוסיף להיות תלוי בצווארם והוא יגיע לירידה התחתונה ויבזבז את הממון, שדזשנס עתיד להניח לבתו. ואפילו אם הממון יהא מונח ושמור במקום בטוח, ימצא לו בר־נש זה דרך כיצד לנצל את שם משפחתו ולכוף אותה לפרוע את חובותיו כדי להצילו משמיטת־כספים או מבית־האסורים! הם עזבו את המרכבה המהודרה עם הסוסים והמשרתים המהודרים ועם המגבעות המהודרות שעל ראשי המשרתים על שפת הנהר והלכו אל לשכת־הסופרים של יועץ־המשפטים דרימר שנמצאה בקְרָאוּן אוֹפִיס רָאוּ.

“מר בֶּלבּי הריהו כאן”, אמר הלבלר; “מר דרימר יבוא בעוד עשרה רגעים”.

מר בּלבּי ישב ועיין בכתבים שלפניו. הוא בא זה עתה מבית־המשפט ועדיין היה עטוף תגא וחבוש פאה־נכרית, שהיתה משמשת מסגרת נאה לחוטמו המבצבץ כעין קילון קטן של משאבה, לעיניו הקטנות הכחולות והערמומיות ולשפתו התחתונה הבולטת בליטה יתירה – אכן לא היה אדם ראוי ממנו לשמש השלמה למר דרימר ועזר כנגדו!

לאחר שהוצג לפני וויניפרד פסחו על ענין מזג־האויר והתחילו מדברים על המלחמה. סומס הפסיק פתאום את השיחה ופתח ואמר:

“אם דרימר לא יסכים, לא נוכל להתחיל בדבר עד שיעברו שישה חדשים. הייתי רוצה, מר בּלבי, שתזדרזו ותחישו את המעשה”.

מר בּלבי חייך כלפי וויניפרד ומימל בהברה אירית במקצת: “מה לעשות הגברת דארטי, והחוק מעכב”.

“שישה חדשים!” חזר ואמר סומס; “ובכן ימשך הדבר עד חודש יוני! ומתוך כך אי אפשר יהיה לנו להגיש את התביעה לבית דין אלא לאחר עונת הפגרה של ימות הקיץ. עלינו להחיש את הדבר, בּלבי” – אכן קשה תהיה יגיעתו לעצור בוויניפרד להיות תקיפה בדעתה ולעמוד בנסיון.

“מר דרימר מבקש לדבר עמך, אדוני”.

הם קמו ונכנסו בסדר: מר בלבי נכנס תחילה ומקץ רגע אחד באה אחריו וויניפרד בלווית סומס.

יועץ־המשפטים דרימר, שהיה לבוש תגא אבל בלי פיאה נכרית על ראשו, עמד לפני הקמין כאילו וועידה זו לא היתה בעיניו אלא מעין שעשועים לנפשו; גוון פניו היה כמראה העור או כמעט כמראה השמן, כעין זה שאנו מוצאים אצל בני אדם העמלים הרבה בתורה. הוא היה בעל חוטם רב־מידות, שמשקפים היו מורכבות עליו, ובעל זקן־לחיים קצר שזרקה בו שיבה. מנהגו היה למשוך בלי חשך את הַגַּבָּה האחת מגבותיו למעלה ולהעלים את שפתו התחתונה תחת העליונה, שעל ידי כך נעשה קול דיבורו קצת גרוני. ועוד מידה אחת היתה מצויה בו: הוא היה נוהג לעמוד ולגשת פתאום אל האיש שהיה מסיח עמו, כל המידות הללו יחד עם נעימה צורמת שבקולו ועם המנהג להשמיע הברה של נהמה קודם שהתחיל לדבר הקנו לו פירסום שמומחה גדול הוא בעסקי אפיטרופסות וגירושין – פירסום שלא זכו לו אלא יחידי סגולה מועטים. לאחר ששמע את הרצאת העובדות שבּלבי הרצה לפניו בזריזות יתירה, הרים את גבת עינו למעלה, נהם את נהמתו וענה ואמר:

“כל הדברים האלה גלויים וידועים לי”. ומיד עקר ממקומו וצידד וניגש אל ווינפרד והפליט מגרונו את המלים:

“ובכן אנו מתאווים שיחזור לביתו, וכי לא כך הוא, הגברת דארטי?”

סומס קפץ ונכנס תוך דבריו ואמר בקול קשה:

“דבר המובן מאליו הוא, שמצבה של אחותי הריהו קשה מנשוא”.

דרימר נהם: “בוודאי, עכשיו נשאלה שאלה מה לעשות: נסמוך על תשובת־הסירוב שלו שהשיב על ידי הטיליגראף או נמתין עד לאחר חג הלידה כדי לתת לו פנאי לכתוב מכתב?”

"כל מה שנקדים – – " התחיל סומס לדבר.

“וכי מה אתה סבור, בּלבי?” אמר דרימר לחברו וניגש אליו.

דומה שבּלבי היה מריח באותה שעה באויר ככלב.

“אי אפשר יהיה לנו להתחיל בענין זה לפני דצמבר. ארכּה גדולה מזו אין אנו צריכים לתת לו”

“לא”, אמר סומס. "למה תהא אחותי מתענה בייסורים על ידי שהוא עמד ופרש – – "

“אל מרחקי עולם!” אמר דרימר; “אכן צדקת, אין הבעל רשאי לעזוב את אשתו ולפרוש אל מרחקי עולם, וכי לא כך הוא, הגברת דארטי? הריני מסכים. עלינו להחיש את מעשינו. וכי יש לך עוד דבר אלי?”

“לפי שעה לא כלום”, אמר סומס מתוך כוונה כּמוסה. “לא באתי לכאן אלא כדי להציג לפניך את אחותי”.

דרימר נהם חרש: “נעים לי מאוד, ערב טוב!”

והם נפטרו ויצאו מלפניו בזה אחר זה. וויניפרד התחילה לרדת מעל המדרגה וסומס התמהמה. דרימר עשה עליו רושם שלא לרצונו.

“סבור אני שהראיות ברורות למדי”, אמר אל בּלבי, “הנני להגיד לך בינינו לבין עצמנו אשר אם לא נזדרז לסיים את הדבר חיש מהר, שוב לא יעלה בידינו לעולם. וכי סבור אתה שהוא מכיר זאת כל צרכו?”

“הנני להשתדל להביאו לידי כך שיהיה מכיר”, אמר בּלבי. “אכן אדם מצויין הוא – אדם מצויין”.

סומס נענה בראשו ומיהר ללכת אחרי אחותו. הוא מצא אותה כשהיא עומדת למטה בפתח הפתוח ונושכת את שפתה מאחורי הצעיף שעל פניה. והוא נזדרז ואמר:

“עדותה של הסוכנות תהא מספיקה כל צרכה”

פניה של וויניפרד נעשו זועפים; היא זקפה את קומתה ושניהם נפנו והלכו אל המרכבה. וכשנסעו בחזרה אל קרין־סטריט היו דוממים ושותקים וכל אותו הזמן היתה מעסיקה את נפשות שניהם אך מחשבה אחת: “אוי ואבוי לי! למה עלי לגלות את אסוני שלי ברבים? למה להעמיד מרגלים, אשר יציצו בתלאות ובלבטים של חיי־עצמי? אבל לא אשמתי היא”.

פרק חמישי: דְזשׁוֹלִי יוֹשֵׁב בַּדִּין

היצר של רכוש וקנין, אשר עורר לאחר מפח־נפש עמוק שנים ממשפחת הפורסייטים להשתחרר ממה שלא יכלו להחזיקו בידם, הלך וגבר יום יום בקרב העם האנגלי. ניקולאס זה, שמתחילה היה מהרהר אחרי המלחמה וחושש ממנה משום שעתידה היתה לפגוע פגיעה קשה במחיר הבתים והקרקעות, סופו ששמעו אותו אומר שהבורים הללו אספסוף של עקשנים וסרבנים הנם וגורמים למדינה הוצאות מרובות ביותר וכל מה שיקדימו לייסרם כדי מרדותם כן מוטב. אילו היה הדבר תלוי בו, היה שולח לשם את ווֹלְסלֵי! מתוך שהיה מרחיק תמיד לראות מעט יותר משאר הבריות – סגולה זו התייחדה לכל הפורסייטים והיא היא שסייעה בידם לעשות הון ועושר מופלג – לפיכך כבר הבחין שבּוּלר לא היה האיש שהשעה צריכה לו – “אדם זה שור גמור הוא המנגח בלי דעת ותבונה, ואם לא יעמוד בפרץ, סופה של ליידיסמית לנפול ביד האויב”. הדבר היה בתחילת דצמבר, וכשהגיע ה“שבוע השחור” כבר היתה היכולת בידו להגיד לכל אדם: “הרי אמרתי לך מראש שכך יהיה!” כל אותו השבוע, שהיה שבוע של עצבות וקדרות, שכמותו לא זכר אדם מן הפורסייטים מימיו, היה ניקוֹלאס־הנכד מתאמן ומתעמל בגדוד שלו – “גדוד־השטן” – בטכסיסי־מלחמה במידה מרובה כל כך שאביו, ניקולאס־הבן, נועץ עם רופא־המשפחה על אודות בריאותו של בנו ולרוב חרדתו שמע מפיו שהוא בריא כל צרכו. הנער גמר זה עתה את חוק לימודיו וצריך היה להיכנס לתוך המעמד של עורכי־הדין, וגדולה היתה צרת נפשם של אביו ואמו, שהוא נזקק לעבודת־הצבא דווקא בזמן שהאזרחים הפשוטים וודאי יתגייסו ויקראו לעבוד בצבא. אפס זקנו היה מלגלג על החששה הזאת, שכן מראשית נעוריו קבעו בלבו את הדעה שכל מלחמה בריטית אינה יכולה להימשך אלא זמן קצר וצריכה להיעשות רק על ידי חיילים שאומנותם בכך, והוא התייחס באי־אימון גמור כלפי תקנות ופעולות של הממשלה שהיה בהן כדי לגרום לו הפסד ממון, משום שהיו בידו מניות “די בירס”, שהשער שלהן היה הולך ויורד עכשיו במהירות, והפסד זה היה בעיניו קרבן מספיק יותר מדי מצדו של נכדו.

ואולם באוכספורד שררה באותו הזמן רוח אחרת. התסיסה המצויה בקרב קיבוץ גדול של בני נעורים נהפכה לאט לאט במשך שני חדשי הסמסטר שלפני ה“שבוע השחור” להתנגדות נמרצה. בני־הנעורים הרגילים, אשר באנגליה הרי הם מחזיקים תמיד בדעות קונסרוואטיביות, דרשו בהתלהבות להלחם עם הבורים עד רדתם ולייסרם כראוי להם. סיעה זו היתה הגדולה במנין ודבר המובן מאליו הוא שוול היה אחד מחבריה. מה שאין כן הצעירים הראדיקליים. הללו היו סיעה קטנה במנין אבל קולנית ביותר והם החזיקו בדעה שיש לגמור את המלחמה ולתת לבורים אבטונומיה. ואולם עד “השבוע השחור” היו הכתות הללו עדיין מטושטשות, ללא צורה קבועה וקצוות חדים, והשאלה לא יצאה מגדר שאלה עיונית. דזשולי היה אחד מאלה שלא ידעו כל צרכם להיכן הם נוטים. אהבת היושר, שעברה אליו בירושה מאת דזשוליון זקנו, מנעה אותו מלראות את הדבר רק מצדו האחד, ולא עוד אלא שבאגודה שלו, אגודת ה“מעולים” נמצא “בעל הזייה” אחד שדעותיו היו פרוגרסיביות ביותר ושהשפיע במקצת על חבריו השפעה אישית. דזשולי היה מהסס ולבו היה חלוק. הנראה שגם אביו היה מפקפק ודעתו היתה רופפת. אף על פי שהיה צופה ומביט אל אביו בעין חדה, כדרכם של צעירים בני עשרים, והיה מחפש בו מגרעות קטנות, שאולי יש להן עדיין תקנה, הרי מראהו ומנהגו של אב זה היה אוצר דבר־מה אשר חלק לסבלנות הליצנותית שלו מעין זוהר טמיר. בידוע שאמנים יש בהם משל טבעו של האמלט, ואל תכונה זו שבאביו צריך אדם לתת דעתו אפילו בזמן שהוא אוהב אותו. ואולם השקפתו העיקרית של אביו “שאדם התוקע את חוטמו למקום שאינו מתבקש” (כדרך שעשו ילידי חוץ באפריקה) “ואחר הריהו מנצל את אחרים עד שהוא משיג את מטרתו, אינו נוהג כהוגן” – השקפה זו, בין שהיתה מבוססת על עובדות ובין לאו, משכה במידה ידועה את לבו של בנו, אשר ההגינוּת היתה בעיניו מידה חשובה ביותר. ומצד אחר לא יכול דזשולי נשוא אותם בני אדם שהחבורה שלו קראה להם “מעורבים בדעת” והחבורה של וול קראה להם “גנדרנים”, וכך היה עדיין פוסח על שתי הסעיפים עד שהגיע ה“שבוע השחור”. אז התרגשו בזו אחר זו המכות הקשות אצל סְטוֹרמבֶּרג, מאגרס־פוֹנְטֵיין וקוֹלֵנזו. לאחר המכה הראשונה תלתה הנפש האנגלית את תקוותה במֶתּוּאֶן, אחר השנייה – בבּוּלֵר, ואולם אחר כך התקשתה והיתה שרוייה בעצבות קודרת. ודזשווליון אמר אל עצמו: “לא! לכל הרוחות! עכשיו עלינו להכריע את האספסוף הזה בין שהצדק אתנו ובין לאו”. והוא לא ידע שכך היה סבור גם אביו.

ביום הראשון הסמוך, שהיה האחרון של אותו הסמסטר, נתבקש דזשולי למשתה יין אצל אחד מסיעת ה“מעולים”. לאחר ששתו את הכוס השניה “לחיי בּוּלר וכלייה לבורים!” הבחין דזשולי כי וול דארטי, שגם הוא היה בין המסובים, הציץ בו מתוך חיוך של לעג ואמר דבר־מה לשכנו. הוא היה מובטח שדיבר בגנותו, אלא שידע לשלוט ברוחו שלא לצאת מגדרו ולעורר מהומה ברבים. אבל פניו הסמיקו והוא קמץ את שפתיו. האיבה המוזרה שהיה רוחש תמיד לשארו זה התגברה בלבו ביתר שאת. “טוב איפוא!” אמר אל נפשו, “המתן נא ידידי!”

היין ששתה יותר מן הראוי לו ומכפי שהיה רגיל לשתות נתן לו חיזוק לבצע את מחשבתו, וכשקמו כולם ויצאו מן הבית נגע בזרועו של וול ואמר:

“מה הדברים שדיברת עלי בבית?”

“וכי איני רשאי לדבר מה שלבי חפץ?”

“לאו”.

“אם כן הבה אגיד לך:אמרתי עליך שהנך ממצדדי־הבורים – ואמנם כך אתה!”

“שקרן אתה!”

“רצונך להתכתש עמי?”

“בוודאי, אבל לא במקום זה, אלא בגן”.

“טוב הדבר! הבה נלכה”.

והם הלכו יחד בנפש נרגזה ובתקיפות כשהם מציצים זה אל זה מן הצד; כשהגיעו אל הגן, עמדו וטיפסו מעל לסורג. החדודים שבראש הסורג קרעו את שרווליו של וול קריעה קלה והוא נתן את דעתו על כך. ואת דעתו של דזשולי העסיקה באותה שעה המחשבה שהנם הולכים להילחם בתחום של בית־אולפן, שהיה זר לשניהם. דבר זה לא היה מן המידה, אבל אחת היא – ריקה שכמותו!"

הם עברו את כר־הדשא ובאו למקום אפל ביותר ומיד פשטו את בגדיהם.

“אפשר מבוסם אתה?” אמר דזשולי פתאום. “אם מבוסם אתה לא אוכל להלחם עמך”.

“לא יותר ממך”.

“טוב איפוא”.

ובלי להושיט יד זה לזה התייצבו מיד במצב של הגנה. הם שתו יותר מדי ולא יכלו לערוך את המלחמה ככל הלכותיה, ומשום כך השתדלו לתפוס עמדות נכונות ביותר. והנה סטר דזשולי את וול על חטמו כמעט במקרה. אחר סטירה זו התלקחה ביניהם התכתשות פרועה ומנוולת בצלם של האילנות הזקנים, ולא היה מי שיקרא “די!” ואולם סוף סוף הרפו זה מזה מוכים וחבוטים ונרתעו לאחוריהם בפיק רגלים, כי הנה עלה באזנם קול קורא:

“מה שמותיכם, אדוני הצעירים?”

לקול השאלה הנוחה והידידותית הזאת, שבקעה ועלתה מתחת לפנס אשר עם שער הגן ושנדמתה להם כבת קול מן השמים, מיד שככה חמתם והם תפשו את בגדיהם ורצו אל הסורג וטיפסו ועברו אותו וחזרו אל המקום ששם התחילה הקטטה שביניהם. שם מחו את פניהם לאור הקלוש ובלי לדבר דבר פנו והלכו אל שער בית האולפן כשהם מרוחקים זה מזה עשר פסיעות. הם עברו את השער מתוך שתיקה ונפרדו איש לעברו. ראשו של דזשולי היה עדין מהביל והוא היה מיצר הרבה שלא השתמש בתכסיסי ההתגוששות לכל חוקיהם ולא הנחית על צרהו כמה מהלומות־שכנגד ומהלומות־הפלה. ובדמיונו ראה מלחמה אחרת, שאינה דומה כלל לאותה מלחמה שנלחם זה עתה. מלחמה רבת־גבורה, מלחמה בחרב בכף, שיש בה תגרה ודחיפה לאחור, ככל אשר קרא עליה בסיפוריו של דיומא החביב עליו. הוא ראה את עצמו כאחד הגיבורים שבסיפורים הללו, אלא שלא יכול לצייר לעצמו את וול בדמות אחד הגיבורים האחרים שבאותם הסיפורים. שארו זה לא היה אלא פירחח גס. אבל אחת היא! הלז נטל את שלו מתחת ידו. “מצדד־הבורים!” מלה זו עדיין צרבה את לבו, ובראשו הכואב חלפה מחשבה שעליו להירשם בצבא המתנדבים. ומתוך מחשבה זו ראה את עצמו רוכב על שדה המלחמה רכוב וירה בבוּרים הנופלים ומתגוללים לפניו על הארץ כשפנים. וכשנשא את עיניו הצורבות למרום, ראה את הכוכבים מזהירים בין חודי הגגות ואת עצמו מוטל על מצע־עור כשהוא מעוטף בשמיכה והרובה המטוען מונח על ידו ומבטו מכוון כלפי השמים הנוצצים.

למחר בבוקר היה לקוי בנזלת איומה שהיה מרפא אותה, כיאות לאחד ה“מעולים”, במים קרים, במרקח של קפה חריף, שלא יכול לשתותו, ועל ידי שגמע לארוחת הבוקר רק כוס קטנה של יין־ריינוס. כדי להעלים מן הבריות את סיבתה של החבורה שבלחיו אנוס היה לבדות מעשה ב“שוטה” אחד שנחבט בו במרוצה בקרן זווית. בעד כל הון שבעולם לא היה מספר את דבר המלחמה שנלחם, משום שבעצם לא היתה מתאימה כלל לעיקרים שבידו.

ביום השני הלך ללונדון ומשם נסע מיד לרובין־היל. וא לא מצא שם אלא את דזשון ואת הולי בלבד, כי אביו הלך לפאריז. הוא בילה את ימי הפגרה שלו ללא־מנוחה וללא־סדר, בלי שום מגע ומשא עם אחיותיו, שהרי דזשון היתה מתעסקת ומטפלת ב“חלכאים” שלה, אשר דזשולי לא יכול לסבול אותם, ובייחוד את אריק קובליי והפמליא שלו. “האמנים החיצונים מחוסרי־תקוה”, שהפריעו את סדרי הבית בימות הפגרה. ובין הולי ובינו קם פירוד משונה, כאילו התחילה להחזיק בדעות של עצמה, ודבר זה – מיותר היה בעיניו. בשעת המשחק בקריקט היה מכה בכדור בחמת־כוח, ובשעת הרכיבה, שהיה רוכב יחידי בריטשמונד־פארק, היה מרעיש את סוסו בחזקה והיה משתדל לקפץ ולדלג מעל לסייגים הגבוהים שהוקמו מסביב לשבילי־דשא שנתקלקלו מרוב שימוש. וכל זה עשה, לפי דבריו, כדי לאמץ את עצביו. דזשולי היה מתיירא מן הפחדנות יותר ממרבית הצעירים שכגילו. הוא קנה לו רובה, ובשדה שעם הבית קבע לו מטחווי־יריה והיה מורה מעבר לבריכה אל הגדר של גינת־הירקות, שעל ידי כך היה מסכן את חייהם של הגננים; וכל זה לא נעשה אלא מתוך המחשבה שמא יתנדב באחד הימים לעבודת הצבא וילך להציל את אפריקה־הדרומית בשביל ארץ מולדתו. עכשיו כשהתחילו מגייסים את המתנדבים היה הנער נרגש ומבולבל ביותר. הילך ויכניס עצמו ברשימת המתנדבים? גלוי וידוע היה לפניו שבין “המעולים” – אשר עם כמה מהם היה מחליף מכתבים – לא נמצא אף אחד שדימה לעשות זאת. אילו היתה הסיעה שלו מכריזה על גיוס, וודאי היה נשמע לה תיכף ומיד, משום שהיה בין הזריזים ביותר והיה מקפיד על הנימוס ומן הנמנע היה לו להיות פורש מן הציבור; אבל אם ילך ויעשה זאת מדעת עצמו, אפשר שיהא המעשה נראה כשחצנות, משום שלאמתו של דבר לא היה צורך בו כלל. חוץ מזה לא היה לו כל חשק ללכת, שכן הפורסייטי הצעיר הזה היה בוחל לקפוץ ולעשות דבר בלי לעיין בו כל צרכו, ולבו נתמלא עירבוביה ורוגז ומבוכה ורוחו השלוה והאצילות נסתלקה ממנו והוא היה לאדם אחר.

והנה ראה באחד הימים דבר אשר העלה את חמתו לאין הכיל – באחת השדרות שבפארק ראה שני רוכבים, איש ואשה: האשה שמצד שמאל היתה בלי־ספק הולי, שרכבה על סוסה הלבן, והאיש שמצד ימין היה בלי־ספק אותו ה“ריקה” וול דארטי. מתוך רגש הזעם שתקף אותו רצה מתחילה להתקרב אליהם כשהוא רכוב על סוסו ולשאול מה פירושו של דבר, לצוות לאותו בחור “להתעלם” ולהוליך עמו את הולי הביתה. ואולם לאחר שנמלך שעה קלה בדעתו, חזר בו, שכן היה מרגיש בלבו שאם יסרבו יהיה לצחוק. הוא הדריך את סוסו אחורי אילן אחד ועמד שם, אבל מיד נוכח שאי אפשר לו לראותם ולעקוב אחריהם, ובכן לא היתה לו ברירה אחרת אלא לחזור הביתה ולהמתין לשובה! היך יכלה לעשות כזאת! להתחמק עם ה“הולל” הצעיר הזה! הוא לא יכול להיוועץ בענין זה עם דזשון משום שנסעה הבוקר ברכבת עם אֶריק קובליי ועם כל הכנופיה שלו, ואביו עדיין שוהה באותה פאריז ה“רקובה”. הוא חש שרגע זה הריהו לאמתו של דבר אחד מאותם הרגעים שהוא היה מתרגל אליהם בלי חשך בבית הספר, שכן הוא ואחד מחבריו ששמו ברנט היו נוהגים בימים ההם להצית אש בגל של עתונים ולהניחם באמצע חדר־העבודה שלהם כדי להרגיל את עצמם להיות מתונים ומיושבים ברגעים של סכנה. אלא שלא היה מתון וקר־רוח כל עיקר בשעה שהיה עומד ומצפה בחצר האורווה כשהוא מחליק בידו, מתוך בטלה, את הכלב בלשאצר, שהיה כבד־תנועה כנזיר זקן ובריא־בשר ושרוי בעצבות בשל היעדרו של אדוניו; הכלב נשא אליו את עיניו ונשם במהירות מתוך הכרת טובה בעד לטיפת־החיבה הזאת. הולי לא באה אלא מקץ חצי שעה ולחייה משולהבות והיא נאה למראה במידה יתרה מכפי שהיתה רשאית לכך. הוא ראה שהעיפה בו מבט־עין במהירות – ומתוך ידיעת אשמתה, כמובן מאליו – והוא הלך אחריה ואחז אותה בזרועה והוליכה אל החדר, שהיה משמש לשעבר חדר־העבודה של זקנו. חדר זה, שלא היו משתמשים בו עכשיו אלא מעט, עדין היה כרוך בזכרונם ברגשות רוך ועדינות, בשפם ארוך ולבן, בריח של עשן סיגארות ובקול צחוק שהיו מצויים כאן בימים עברו. כאן היה דזשולי משחק ומתגושש עם זקנו והוא עדיין נער קטן וטרם הגיע זמנו ללכת אל בית הספר, והזקן אף על פי שהיה בן שמונים עדיין היה גוֹחן ומתכופף אליו. כאן היתה הולי רוכבת על גבי המסעד של כורסת־העור הגדולה, מעבירה מעל אחת מאזניו את שער־הכסף המסולסל שלו ולוחשת לו על אזנו זו את סודותיה. דרך החלון־הפתח הזה היו מקפצים ועוברים שלשתם פעמים אין ספורות כדי לשחק על כר־הדשא בקרוקיט ובמשחק־סתרים הקרוי “ווֹפְּסִידוּזל”, שאדם זר לא יכול לעמוד על טיבו ושהיה מביא את דזשוליון הזקן לידי התעוררות רבה. כאן הופיעה הולי באחד הלילות החמים והיא אך לבושה “שמלת לילה”; היא ראתה חלום רע ובאה פעם אחת (אביו לא היה אז בבית) לאחר שהטיל מאגנזיום לתוך ביצה טריה של מאדמואזיל בוֹס ועשה עוד מעשים רעים מאלה, ואביו זקנו פתח ואמר אליו בדברים האלה:

“אל תוסיף לעשות כדבר הזה נערי שלי”.

“אבל היא סטרה אותי על לחיי, סבא”. החזיר לו, “ואני השיבותי לה סטירה תחת סטירה ואז סטרה אותי שוב פעם”.

“הרימות יד בגברת? כן לא יעשה. וכי ביקשת ממנה סליחה?” “עדיין לא ביקשתי”.

“אם כן עליך ללכת אליה תיכף ומיד ולבקש ממנה סליחה. בוא ונלכה”.

“אבל הן היא היתה המתחילה בדבר. סבא, ותחת הסטירה האחת שלי סטרתני פעמיים”.

“יקירי, המעשה אשר עשית מגונה הוא ביותר”.

“אבל הרי היא התמרמרה ובאה לידי כעס ואני לא באתי לידי כעס”.

“בוא מיד”.

“התלך עמי, סבא?”

“טוב איפוא – אך הפעם ולא אוסיף”.

והם קמו והלכו יחד אחוזי־יד.

אל החדר הזה – כאשר הרומנים של וֶורְלֵיי, יצירותיו של ביירון, “הממלכה הרומאית” של גיבוֹן, “קוסמוס” של הומבולד, פסילי־הברונזה על כרכוב הקמין והתמונה המצויינה “סירות־דוגה הולאנדיות עם שקיעת החמה” עדיין קבועים במקומם ללא־חליפות כגזירת הגורל, באשר נדמה כאילו דזשוליון הזקן עדיין יושב פה על כורסת־המשענת שלו ברגלים שלובות ומצחו הקמור ועיניו היושבות עמוק במאורותיהן נטויים בעיון על גבי העתון טיימס – אל החדר הזה נכנסו ובאו עתה שני נכדיו. דזשוֹלי פתח ואמר:

“ראיתיך עם אותו הבחור בתוך הפארק”.

הוא ראה שדמה צף ועלה לתוךחייה, והמראה הזה הפיס במקצת את דעתו; הרי אי אפשר שלא תתבייש!

“ובכן איפוא?” ענתה ואמרה.

דזשולי תהה; הוא היה מצפה ליתר מכן, או לפחות מכן.

“יודעת את”, אמר בהטעמה יתירה, “שהוא כינני בסמסטר האחרון “מצדד־הבורים”, ואני ראיתי צורך להילחם עמו”.

“ומי ניצח?”

דזשולי התאווה להשיב “כמעט שניצחתי אני” – אלא שנראה לו שאין זה לפי כבודו.

“הגידי לי!” ענה ואמר, “מה המעשה אשר עשית? ובלי אשר הגדת דבר לאיש?”

“למה צריכה אני להגיד? הרי אבא איננו פה; ומשום מה אסור היה לי לרכוב עמו?”

“אם חפצת לצאת לרכוב, יכולת לבקש מני שאלווה אליך. לדעתי הריהו נער משוקץ”.

פני הולי החווירו מרוב כעס.

“הוא איננו כך. אם אינך יכול לסבול אותו אין זו אלא אשמתך אתה”.

והיא חמקה ועברה על פני אחיה ויצאה מן החדר והניחה אותו כשהוא יושב ומביט אל פסלי־הברונזה של וונוס הרכובה על צב, שעד עכשיו היה מכוסה ועלום מעיניו על ידי ראש אחותו השחור העוטה מגבעת־רכיבה של לבד רך. הוא היה כולו מדוכדך ונרעש עד למעמקי נפשו הצעירה. המרות שלו שהיה נוהג כל ימיו, היתה מוטלת עכשיו לרגליו שבורה לרסיסים. הוא ניגש אל פסל־ונוס ובדק שלא מדעת את הצב. מפני מה אין דעתו סובלת את וול דארטי? הוא לא יכול להגיד את פשר הדבר. הוא לא היה מכיר את קורות המשפחה וכמעט שלא שמע כלום על דבר המחלוקת שפרצה לפני שלוש־עשרה שנה בזמן שבוזיניי זנח את דזשון בשביל שנגרר אחרי אשתו של סומס ואף לא ידע כמעט דבר על אודות וול, ולפיכך היה שרוי במבוכה. בין כך ובין כך ועובדה היא שהוא לא יכול לסבול אותו. אבל באותה שעה לא העסיקה את דעתו אלא שאלה זו: מה שומה עליו לעשות? אמת הדבר שוול דארטי היה קוזין רחוק שלהם, ואף על פי כן לא נאה היה להולי לשוטט עמו. אבל “לגלות” מה שיזדמן לו לראות במקרה אי אפשר היה לו משום שלא היה זה לפי טבעו ומידותיו. ומתוך מבוכת־נפש זו ישב על כורסת־העור העתיקה ושילב את רגליו. היום פנה לערוב והחשיך והוא עדיין יושב על מושבו ומציץ בעד החלון הארוך על עץ־האלון הזקן, שהלך והתרשם במלוא רחבו וללא עלים כגוש אפל ועבה בתוך הדימדומים.

“סבא!” הירהר פתאום בהיסח־הדעת והוציא את שעונו מכיסו. והוא לא יכול לראות את המחוג, אבל מתח את המנגנון החוזר שהתחיל להקיש. “חמש שעות!” שעון זה היה שעון־הזהב הראשון של זקנו – הכיסויים שלו היו רכים מחמאה מיושן, הפיתוחים שבקצותיו היו מחוקים והוא היה מלא סימנים של נפילות רבות לארץ. צליל פעימתו היה דומה לבת־קול חשאית הבוקעת ועולה מאותה תקופת־הזהב, שבה באו אל הבית הזה ראשונה מסט. דזשוֹנס ווּד: הוא בא לכאן עם זקנו במרכבתו ותיכף ומיד פנה והלך אל האילנות. אילנות לטפס עליהם, ומתחתיהם עמד זקנו והשקה במים את־ערוגות הגראניום שלו! – ובכן מה יעשה? יבקש את אביו שישוב הביתה? יגלה את הדבר לדזשון? – אבל הרי היא היתה כל כך – כל כך רתחנית! לא יעשה כלום אלא יסמוך על הגורל? הן ימי הפגרה לא ימשכו ועוד מעט ויעברו. אפשר ילך אל וול ויתרה בו? אבל כיצד ידע היכן הוא דר? הרי הוֹלי לא תגיד לו זאת! – הוא הצית סיגאריטה. כשעישן אותה עד לחציה נתיישרו הקמטים שעל מצחו כאילו עברה עליו בנחת יד דקה וזקנה ודומה היה לו כאילו קול לוחש באזנו חרש:

“אל תעשה כלום, התנהג עם הולי באהבה וחסד, יקירי, התנהג עמה באהבה וחסד!” ודזשולי הפליט מפיו אנחת רווחה והפיח קילוחי עשן דרך נחירי אפו…

ובאותה שעה ישבה הולי בחדרה אשר למעלה. היא התפשטה את בגד־הרכיבה שלה ופניה היו עדיין קודרים וזועפים. “הוא אינו כך – הוא אינו כך!” לחשו שפתיה הלוך ולחוש בלי־חשך.

פרק ששי: דְזשׁוֹלְיוֹן פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים

דזשוליון היה מתאכסן באכסניה פרטית קטנה שעל גבי בית־אוכל מפורסם אשר בקירבת התחנה סט. לזר. הוא היה שונא את בני ארצו הפורסייטים שנתגלגלו ובאו לחוץ־לארץ – הם היו מגוחכים בעיניו בשל הריצה שהיו רצים כל הימים אל האופירה, ברחובות המפוארים ואל כל מיני מקומות שעשועים. מתוך פרצוף פניהם ניכר היה שלא באו לכאן אלא על מנת לחפוז ולעבור עד מהרה למקום אחר, ומידתם זו היתה מקניטה אותו ביותר. ואולם שום פורסייטי אחר לא היה מזדמן בקרבת בית מקלטו, באשר התנור של חדר־משכבו היה מוסק בעצים והקפה שהיו מגישים לו היה מן המובחר. פאריז היתה חביבה עליו בייחוד בימות החורף. עשן החריף של עצים בוערים בתנורים ושל ערמונים קלויים באש, הזוהר הזך של אור החמה בימים בהירים, בתי קפה הפתוחים לרווחה למרות קור־החורף הצורב, המוני־העם הזריזים והפזיזים שעל הבולווארים, כל זה היה משמש לו אות ומופת שבימות החורף יש לה לפאריז נשמה, אשר כדומה לעופות הנודדים הריהי פורחת וטסה לה בתקופת תמוז.

הוא היה מדבר פראנצית יפה, היו לו ידידים אחדים והיה מכיר כמה בתי־אוכל קטנים שמצויים שם מאכלים ערבים ושהוא יכול להתבונן שם אל טיפוסים משונים של בני אדם. בפאריז היתה שורה עליו רוח פילוסופית וחוד הליצנות שלו נעשה מלוטש ביותר; החיים עברו כאן בקלות וללא־מטרה ונעשו לאגודה של הנאות ערבות, למין אופל שקווי־אור בוקעים בו חליפות.

כשעמד והחליט בשבוע הראשון לחודש דצמבר לנסוע לפאריז, לא היה מודה כל עיקר שדבר היות אירין בעיר זו הוא הוא שגרם לו לכך. אבל הוא לא הספיק לשהות שם אפילו שני ימים ומיד הכיר שהחפץ לראותה הוא הוא שהיה העילה העיקרית שהביאה אותו לכאן. באנגליה אין דרכו של אדם בכך להודות בדבר שהוא מדרך הטבע. הוא היה סבור שמן הראוי הוא לדבר עמה אודות השכרת הדירה ועל ענינים אחרים כיוצא בזה, אבל כשבא לפאריז, מיד נתברר לו הכל. רוח קסם היתה שפוכה על העיר. ביום השלישי עמד וכתב לה מכתב וקיבל ממנה תשובה שהרעידה את עצביו רעידה של נחת:

"דזשוליון יקירי,

"אכן גדול יהיה אשרי לראותך.

אירין"

אותו היום יום בהיר היה והוא אחז את דרכו אל בית המלון שלה מתוך אותו הרגש שהיה מצוי לעתים קרובות בלבו בשעה שהיה הולך להזין עיניו באחת התמונות החביבות עליו. עד כמה שיכול לזכור לא נזדמנה לו מימיו אשה שעוררה בקרבו מין הרגשה מופלאה כזו שהיתה חוּשנית ומָפשטה כאחת. הוא הלך להזין את עיניו במראיה והוא ידע שיצא מלפניה בלי אשר הכיר אותה הכרה יתירה, ואף על פי כן יהא מוכן לשוב ולערוך לעיניו את חג־התענוגות הזה גם ביום המחר. כזה היה הרגש שבלבו בשעה שנכנס לחדר־האורחים הקטן, הדהה והמהודר של בית־מלון שוקט אשר בקרבת הנהר והיא יצאה לקראתו לאחר שהנער־המשרת הקטן, שהודיע לה על ביאתו, נפטר ויצא. פניה, החיוך שלה, עמידת גופה היו בהווייתם כמו שצייר אותם לעצמו ומבע פניה מילל ברור: “ידידי אתה!”

“ובכן”, פתח ואמר, “מה חדשות בפיך?”

“אין שום חדשות”.

“וכי אין לך שום ידיעות על אודות סומס?”

“אין”.

“השכרתי את הדירה שלך וכסוכן הגון הנה הבאתי לך מעט כסף. מה פאריז בעיניך?”

ובעודו חוקר ודורש אותה בדרך זו, נדמה לו שמימיו לא ראה שפתים ענוגות ורגשניות כאלה; השפה התחתונה שלה היתה קצת נטויה למעלה ועל העליונה, סמוך לזווית האחת של פיה, היתה קבועה גממית קטנה שכמעט שלא נראתה לעין. דומה היה כאילו גילה פתאום שמה שהיה מעריץ עד עכשיו כמעט הערצה מפשטה ובלתי־אישית כפסל – הריהי אשה. היא הודתה שאמנם קצת קשה לה לחיות יחידה בפאריז, אלא שפאריז כל כך שקועה בחיי עצמה, שעתים דומה לה כאילו היא שרויה במדבר. ולא עוד אלא שהאנגלים אינם חביבים כאן על הבריות באותה שעה!

“מסופקני מאוד אם את תהיי נפגעת על ידי כך”, אמר דזשוליון. “מן הסברה היא שתמצאי חן בעיני הפראנצים”.

“דבר זה יש בו צד ריעוּת”.

דזשוליון נענע בראשו.

“אם כן הרשיני להיות מנהיגך ומורה־הדרך שלך בעיר, כל זמן שאני כאן. ואנו נתחיל בסיור שלנו ביום המחר. בואי לסעוד עמי בבית־האוכל החביב עלי, ואחר נלך אל ה’אופירא־קומיק'”

זו היתה תחילת הוועדות, שהיו מתוודעים מכאן ואילך יום יום.

דזשוליון הכיר מיד כי בשביל אדם הרוצה להבליג על מאוויי לבו הרי פאריז הוא המקום האחד ששם יוכל להתהלך עם אשה נאה בדרך של ידידות וריעות. התרגשה עליו מעין רוח התגלות שרָנָה בלבו: “היא חזון נפשך! היא חזון נפשך!” עתים נראה לו הדבר טבעי ביותר ועתים מגוחך – מקרה רע של תאות אדם שנזדקן. מאחר שפעם אחת היה מודח מגו החברה, שוב לא היה חושש מאז למוסר המוסכם; אבל המחשבה על אודות אהבה, שהיא לא יכלה לעולם להיענות לה – וכיצד יכלה להשיב אהבה לאדם בא־בשנים כמותו? – כמעט שלא ביצבצה ועלתה מתחת לסף ההכרה שלו. הוא היה מצטער הרבה על הבדידות והעזובה שבחייה, ומתוך שהכיר שהיא מוצאה תנחומים בחברתו ושהטיולים הקטנים הרבים שהיה מטייל עמה ממציאים לה קורת־רוח, היה נזהר שלא לעשות או לדבר דבר שהיה בו כדי לעכור את תענוגה זה. דומה היה שהיא יונקת חִיוּת מתוך חברתו כשם שצמח יבש מוצה ויונק מים. עד כמה שהיה ידוע להם לא נמצא אדם שידע את הכתובת שלה חוץ ממנו; היא היתה נכרייה בפאריז והוא לא היה ידוע שם אלא מעט, ומתוך כך לא ראו צורך לנהוג זהירות בכל אותם הטיולים והשיחות שביניהם, בכל אותם הביקורים שהיו מבקרים קונצרטים, בתי־אוסף של תמונות ותיאטראות, בכל המסעדות הקטנות שסעדו יחד ובנסיעות שנסעו לוֶורסַאיל, לסֶן קלו ואפילו לפונטֶבְּלוֹ. והזמן גז – חלף חודש תמים בלי עבר ובלי עתיד. מה שבימי נערותו וודאי היה תאווה עזה שאינה יודעת מעצור, אפשר שלא היה עכשיו אלא רגש עמוק במידה לא פחותה ממנה אבל רך וענוג ממנה. וההערצה שהיה מעריץ אותה, חוסר־התקווה ורוח הנדיבות שלו עשו את הרגש הזה מתון ביותר והפכו אותו לחַברות סוככה ומגינה, על כל פנים כל זמן שהיתה מצוייה על ידו כשהיא מחייכת ושבעת אושר על הידידות שביניהם וכשהיא נראית לו תמיד יותר יפה ויותר קרובה אליו קרבת רוח: שכן דומה היה שפילוסופית החיים שלה, שהיתה מיוסדת על הרגש יותר מאשר על התבונה, היתה מכוונה ומסכימה עד להפליא להפילוסופיה של עצמו. היה בה ממידת הפקפקנות הליצנית, רוחה היתה נוחה להתפעל מן היופי והיא היתה נדיבת־לב וסבלנית לאין שיעור, אלא שהיתה נוחה לבוא לידי קשיות־עורף אינסטינקטיבית, אשר הוא כגבר לא היה מוכשר לה כל עיקר. וכל אותו החודש שבילו יחד מתוך חברות לא נעקר מלבו כליל אותו הרגש שניצנץ בו ביום הראשון ושהיה מצוי בו תדיר בשעה שהיה מסתכל ביצירה אמנותית מופלאה וחביבה עליו, ולא נסתלק ממנו אותו החפץ, שהיה כמעט חפץ מפשט ובלתי־אישי. מתוך שהיה חושש שמא יאבד את השלווָתנוּת שלו, היה משתדל שלא להביט בפני העתיד – הקשור בהווה קשר בל־ינתק; אלא שהיה חושב מחשבות לשוב ולחדש את ימי־התענוגות האלה במקומות אחרים הנאים ממקום זה, במקומות שהשמש משפיעה את חומה ויש שם דברים מופלאים להזין בהם את העין ולציירם על בד.

ופתאום נתקבלה בעשרים ליאנואר טיליגראמה ששמה קץ לכל:

“הסתפחתי על גדוד־המתנדבים הקיסרי. – דזשולי”.

דזשוליון קיבל את הטיליגראמה הזאת בו ברגע שאמר ללכת אל לוּור כדי להיפגש שם עם אירין. בשורה זו הממה אותו כרעם. בזמן ששהה כאן ובילה את ימיו בתענוגות, עמד בנו, שהוא חייב היה להיות יועצו ומדריכו, ועשה מעשה אשר ישיא עליו סכנה ועמל ותלאה ואולי גם מות. נפשו מרה עליו והוא הרגיש פתאום כמה עמוקים הם השרשים שאירין הכתה בתוך הווייתו שלו. והואיל וכך, כיוון שהיו צפויים עכשיו לפירוד, שוב אי אפשר היה שהקשר שביניהם – שהרי קם ונהיה ביניהם מעין קשר – יוסיף להיות קשר סתם שאינו תלוי בדבר. דזשוליון הכיר שעת ההתענגות הצנועה והשלוָה, שהיו מתענגים בצוות על הדברים שבעולם, חלפה לבלי שוב. הוא ראה את הרגש שלו כמו שהיה באמת, היינו כעין טירוף של אהבה. אפשר שהדבר היה מגוחך, אבל הוא היה ברור וממשי כל כך, שעתיד היה להתגלות אם במוקדם ואם במאוחר. ואולם נדמה לו שעכשיו לא יכול ולא היה רשאי לגלות את לבו. הידיעה שקיבל מאת דזשולי עמדה לשטן על דרכו. הוא היה מתגאה שדזשולי עמד והתנדב לעבודת הצבא; הוא היה מתגאה בבנו שהלך להילחם בעד ארץ מולדתו, כי אותו השבוע השחור שינה גם את דעתו על דזשוליון, שהיה עד עכשיו מן המצדדים בזכות הבּוּרים. וכך הגיע הסוף קודם שנעשתה ההתחלה! טוב איפוא, אשריהו שלא גילה אף ברמז כל שהוא מה שבלבו!

כשבא אל בית־השכיות מצא אותה עומדת לפני התמונה “העלמה על הסלע”. היא היתה כולה חן ויופי והסתכלה בתמונה שלפניה מתוך עיון והתעמקות וחייכה שלא מדעת. “וכי שומה עלי להסתלק מלראות את זאת?” הירהר בלבו.“הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו, מאחר שרצונה בכך שאראנה”. ובלי אשר הרגישה בו עמד והתבונן אליה והתענג על יפי תארה והיה מקנא באותה התמונה שהצמידה אליה שעה מרובה את מבטי עיניה. פעמיים הפנתה ראשה כלפי הפתח, והוא הירהר: “הרי זה בעבורי אני!” לסוף זז ממקומו וניגש אליה.

“קראי את זאת!” פתח ואמר אליה.

היא קראה את הטיליגראמה והוא שמע אותה מתאנחת.

גם אנחה זו היתה בעבורו הוא! אכן קשה היה מצבו לבלי הכיל! כדי להיות נאמן לבנו עליו להושיט לה מיד את ידו ולהיפרד ממנה וללכת לו. וכדי להיות נאמן לרגש שבלבו עליו להגיד לה לכל הפחות את טיבו של אותו הרגש. וכי תבין וכי תוכל להבין את משמעותה של השתיקה שמתוכה עמד והביט אל תמונה זו?

“חוששני שעלי לנסוע מיד הביתה”, אמר לבסוף. “אכן צר לי מאד להיפרד מכל זה”.

“וגם לי צר מאוד, אלא שעליך לנסוע”.

“ובכן איפוא” אמר דזשוליון כשהוא מושיט לה את ידו.

כשעיניו פגעו בעיניה קפץ עליו נחשול של רגשות שהכריע אותו כמעט.

“הנה כי כן הם החיים!” ענה ואמר. “הזהרי לנפשך, יקרה שלי!”

ברכיו פקו וכמעט שמעדו רגליו, כאילו סירב מוחו להזיזו ולהוליכו ממנה. כשהגיע אל הפתח ראה והנה היא מרימה את ידה ונוגעת באצבעותיה על שפתיה. הוא נפנף חגיגית את מגבעתו ושוב הביט לאחוריו.

פרק שביעי: דַּארְטי כְּנֶגֶד דַּארְטִי

המשפט של דארטי כנגד דארטי בענין החזרת ברית הנשואים ליושנה, אשר ויניפרד התיחסה אליה בלבה מתוך היסוס גדול, עמד להתברר באחד הימים הקרובים. אי אפשר היה להקדים את הבירור עד שלא התחיל בבתי הדינים מועד הפגרה של חג־הלידה, אבל המשפט הזה היה השלישי ברשימת המשפטים שבית־הדין היה צריך לטפל בהם לאחר שיתחדשו ישיבותיו. וויניפרד בילתה את ימי חג הלידה קצת יותר בהידור מכפי שהיתה רגילה והצניעה את הענין שלה בתוך לבה, שהיה חשוף חשיפה יתירה. דושמס נהג בה בחג־הלידה הזה נדבנות יתירה ובעין יפה, כדי להביע על ידי כך את השתתפותו במערה ואת רגש הרווחה שנתעורר בו לרגל התקווה שעוד מעט וינתק קשר הנשואים שלה עם “אותו הריקא”, רגש שהיה שמור בלבו ולא הועלה על דל שפתיו הבלות.

ירידת השער של שטרי־המלווה הממלכתיים היתה כאין בעיניו לעומת בריחתו של דארטי; ואשר לשערוריה – הנה השנאה העזה שהגה לאדם זה, והחשיבות שפורסייטי אמתי העומד להיפטר מן העולם היה מייחד לרכוש הרבה יותר מאשר לשם טוב, סייעו לו להסיח את דעתו ממנה, ומה גם שהכל (חוץ ממנו) הו מונעים בכוונה שלא להזכיר את הענין אפילו ברמיזה, כעורך דין וכאב לא היה חושש אלא לדבר אחד: שמא יחזור ויגלה פתאום דארטי שוב פעם ויציית לפסק־הדין של בית המשפט. ואז יהיה זה עסק ביש – הפחד מפני הדבר הזה היה מנקר בלבו במידה כזו שבשעה שהגיש לווניפרד שֶיק על סכום גדול שלם מתנת חג־הלידה, ענה ואמר: “הרי זה בייחוד בשביל אותו בר־נש שמעבר לים, כדי לעכב בידו מלשוב הנה”. אמנם היה זה איבוד ממון לבטלה, ואף על פי כן היה משמש ממון זה מעין ביטוח כנגד פשיטת־הרגל, אשר אם דבר הגירושין יתקיים שוב אימתו לא תבעת אותו; והוא לא נתן מנוחה לוויניפרד עד שהבטיחה לו שתשלח את הממון לתעודתו.

אשה עלובה! – אכן גדול היה צערה לשלוח את הממון הזה על מנת שיתגלגל לתוך ה“צרור הנקוב” של “אותה הברייה!” כששמע סומס את הדבר, נד בראשו. הרי אדם סה לא היה אחד הפורסייטים המחזיק בכל עוז בזממו אינו זז ממנו. הרי סכנה היא לעשות כזאת בלי לדעת מה מצב הדברים שם במקום שהלז מתגורר. ובכל זאת עלול המעשה הזה לעשות רושם טוב על בית־המשפט, והוא ישתדל שדרימר יפנה אליו את דעת הדיינים. “מי יתן וידעתי להיכן ילך הבאליט לכשיצא מארגנטינה”, אמר פתאום. הוא היה רגיל להזכיר את הדבר בכל הזדמנות שבאה לידו משום שידע היטב, אף על פי שנפשה של וויניפרד נקעה מדארטי בכל זאת שאפה שקלונו לא יתפרסם ברבים. אמנם לפי טבעו לא היה נוח להראות לאדם סימני הערצה. אף על פי כן היה מודה שהיא ראויה לשבח על דרכה ומנהגה המצויין בבית בתוך עדת ילדיה, שהיו צמאים לחדשות מאביהם, – בחברת אימוֹגֶן, שהגיע פרקה לצאת ולבוא בין הבריות, ובחברתו של וול, שכל הינין הזה היה למורת רוחו. הוא חש שווֶל, אשר אמו אהבה אותו מכל שאר ילדיה, היה בעיני וויניפרד העיקר בענין זה. הנער יכל לעכב את מהלך הגירושין האלה, אילו אך רצה בכך. וסומס השתדל להעלים מבן אחותו את כל ההכנות שנעשו לצורך בירור המשפט. ולא עוד אלא שעשה יותר מכן. הוא הזמין אותו לסעודה בקלוב “רימוּו”, ובשעה שהצית את הסיגארה שלו התחיל לדבר עמו בענין, אשר ככל הידוע היה ללבו מאין כמוהו.

“שמעתי עליך”, פתח ואמר, “שיש את נפשך לשחק באוכספורד במשחק של ‘פּוֹלוֹ’”.

“אמנם כן!” השיב וול.

“אבל”, הוסיף ואמר סומס, “הרי זה עסק העולה בדמים מרובים. זקנך וודאי לא יסכים לכך אם לא יהיה בטוח, ששוב לא יהא מי שימוץ את כספו מצד אחר”. והוא נשתתק כדי לראות אם הנער עמד על כוונתו.

עפעפיו של וול השחורים והעבותים כיסו את עיניו, אבל הוא עיקם את פיו הרחב ומילמל:

“כמדומני שאתה מכוון לאבא!”

“הן”, אמר סומס: “חוששני שהדבר תלוי בזה, אם יוסיף להיות רובץ עליו כבד, ואם אין”; ושוב לא אמר דבר, אלא הניח את הנער להרהר ולעיין במה שאמר.

ואום וול היה מהרהר באותם הימים גם בסוס לבן ובנערה הרוכבת על גבו. אף על פי שקראם היה שרוי באותו הזמן בעיר ואילו היה מבקש ממנו היה ממציא לו הזמנה מאת צינתּיה דארק, אבל וול לא ביקש ממנו. ולא עוד אלא שהיה משתמט מקראם והיה חי חיים, שהוא גופו תמה עליהם, פרט לענינים הנוגעים לחשבונות של חייטים ולראוות סוסים. אמו, אחיותיו ואחיו הצעיר היו סבורים עליו שהוא מבלה את ימות הפגרה שלו ב“בקורים אצל חבריו”, ואולם את הערבים היה מבלה מתוך נמנום בבית. על כל דבר שהיו מציעים לפניו ביום היה משיב תמיד תשובה אחת: “חבל, עלי לבקר את אחד מחברי”; הוא היה אנוס להשתמש בכל מיני תחבולות של ערמה כדי להתגנב ולצאת מן הבית וכדי להתגנב ולשוב לשם כשהוא לבוש בגדי־רכיבה. וכך היה נוהג עד שנעשה חבר לגוֹטְס־קלוב, ומיד העביר ללשם את כליו והיה מחליף שם את בגדיו באין־רואים ומתחמק משם על סוסו אל ריטשמונד־פארק. את רגשותיו שהלכו וגברו שמר שמירה מעולה בלבו ולא גילה אותם לאיש. העד כל הון שבעולם לא היה מרמז בפני אותם “החברים”, – שהוא לא “ביקר” אותם כלל,– אף רמיזה כל שהיא כלפי דבר, אשר מנקודת ההשקפה שלהם ושל עצמו היה מגוחך מעין כמותו. אבל הדבר הזה הכריעהו ונטל ממנו את התשוקה לענינים אחרים, והוא היה חסר־אונים להילחם כנגד זה. הוא ניצב כצר בינו ובין התענוגות הכשרים של הנעורים במידה כזו שבעיניו של קדאם היה נחשב בוודאי לבן־טיפוחים מפונק. כל מאווייו ומעייניו באותו הזמן לא היו נתונים אלא לדבר אחד: לעטות את תלבושת־הרכיבה החדשה שבחדשה שלו, להתגנב מן הבית ולמהר אל השער שברובין־היל. משם צעד ויצא מיד הסוס הלבן בכובד־ראש ועליו הרוכבת שלו, דקת־הגזרה ושחורת־השיער, ושניהם פרשו אל המשעולים העוברים בין אילנות מחוסרי־עלים ורכבו זה בצד זו ולא דיברו אלא מעט, ויש אשר דהרו במרוצה שוטפת ויש אשר אחזו זה בידה של זו. לא פעם אחת אירע באחד הערבים שנחה עליו רוח של שיחה והוא היה מתאווה לספר לאמו היך נערה מתוקה וחרדה זו גנבה את לבו וקיפחה את “חייו”. אבל הנסיון המר שכל הבריות שהם למעלה מבני שלושים וחמש טיבם בכך “לקלקל את המשחק” מנעהו מלעשות זאת. הרי סוף סוף יהא מוטל עליו לגמור את חוק לימודיו ועליה יהיה מוטל “לבוא בחברה” עד שיוכלו להינשא, ולמה איפוא להכביד את המצב כל זמן שהיכולת בידו לראותה? אחיות בריות קנתרניות ולא־סימפאטיות הן, ואח הנהו עוד רע מזה, ובכן לא היה לו למי לשיח את לבו. ועל כל אלה נוספה עוד אותה הצרה של ענין־הגירושים הארור. אהה, כמה רע מזלו של אדם שיש לו שם מיוחד, שלא כמו שמותיהם של שער הבריות! הלוואי והיה שמו גורדון, או סקוֹט או הוֹארד או אחד מן השמות המצויים בין הבריות! אבל דארטי – אחד הוא ואין שני לו בספר־הכתוֹבוֹת! כך היו הדברים הולכים ונמשכים עד שבאחד הימים שבאמצע ינואר נעדר הסוס הלבן ורוכבתו ממקום הפגישה. הוא עמד בקור ושקל בדעתו אם ירכב אל ביתה. אבל הרי אפשר שדזשוליי נמצא שם וזכר מלחמת־הבינים הזעומה שנלחם עמו עדיין חי היה בלבו. הרי לא יתכן שיהא נלחם תמיד עם אחיה! ובכן הוא חזר מר־רוח העירה וכל אותו הערב היה שקוע במחשבות עגומות. למחר עם סעודת הבוקר ראה והנה אמו לבושה שמלה שאינה רגילה ועל ראשה מגבעת. אותה השמלה היתה שחורה עם ברק של כחול־טַוָס, והמגבעת היתה שחורה וגדולה – אכן נאה היה מראה אמו בתלבושת זו. אבל כיוון שאמרה אליו לאחר סעודת הבוקר “וול, בוא הנה” והוליכה אותו אל לחדר־האורחים, תקף אותו רגש של עקת־לב. וויניפרד נעלה את הדלת בזהירות רבה והגישה את מטפחתה אל שפתיה ושאפה אל קרבה את הריח של וויוֹלֵט דֶה פארם, שהמטפחת היתה מלוחלחה בה. וול היהר בלבו: “אפשר שנודעו לה הדברים שביני ובין הולי?”

קולה הפסיק את הירהוריו:

“היש את נפשך לעשות עמי טובה, נערי היקר?”

וול חייך מתוך פיקפוק.

"רצונך ללכת עמי היום – –”

“עלי ללכת לבקר – –” התחיל וול, אבל מבע פניהּ באותה שעה עצר בו מלגמור את האמשלה הרגילה שלו, והוא הוסיף ואמר: “וכי את אומרת – –”

“הן, עלי ללכת היום אל בית־המשפט”.

כבר! – מעשה ארור זה, שכמעט נשכח מלבו משום שאיש לא הזכיר אותו! מתוך חמלה על עצמו עמד ומרט חתיכות־עור קטנות מעל אצבעותיו. ואולם מכיוון שראה ששפתי אמו נתעוותו ורעדו, ענה ואמר מתוך החלטה פתאומית: “טוב, אמי, הנני ללכת. אוי לפראי־אדם הללו!” הוא עצמו לא ידע לאילו פראי־אדם הוא מכוון, אלא שדיבור זה הביע כל צרכו את הרגשות שבלב שניהם והחזיר להם במידה ידועה את מנוחת נפשם.

“כסבור אני, שמן הראוי לי להחליף את בגדי”, מילמל וברח אל חדרו. הוא לבש זיג, צוארון גבוה ביותר, נעץ סיכה של מרגליות בעניבה של ונעל את נעליו האפורות והנאות ביותר כשהוא משמיע בשעת מעשה קללות ונאצות בלחש. אחר הסתכל במראָה ואמר:

“ארור אני אם יבחינו בי מה שבלבי!” וירד מטה. הוא מצא את מרכבת זקנו עומדת לפני פתח הבית ואת אמו עטופה בפרווה כאילו הלכה לאספה שנערכה על ידי ראש העיר בארמונו. הם ישבו זה בצד זה במרכבה הסגורה ובמשך כל הנסיעה אל בית המשפט לא רמז וול כלפי אותו הענין אלא פעם אחת באמרו: "הן לא ידברו שם כלום על מעשה־המרגליות, האין זאת?

הזנבות הקטנים והשעירים אשר למוּפה של וויניפרד התחילו מרתתים.

“חלילה”, ענתה ואמרה, “היום יהיה הכל מתון וצנוע. גם זקנתך רצתה ללכת אתי, אבל לא נתתי לה. נסמכתי עליך שאתה תביאני לשם. מראיך נאה ביותר וול. רק הגביה מעט את צווארון מעילך מאחור – כך יפה”.

“אם יציקוך בדברים – –” התחיל וול.

“חלילה! הם לא יציקוני. אני אהיה מתונה וקרת־רוח ביותר, זוהי הדרך היחידה להימנע מזה”.

“הן לא ידרשו ממני שאעיד עדות על דבר מן הדברים?”

“לא, יקירי, דאגנו לכך שלא תהא כזאת”. והיא ליטפה בחיבה את ידו. תקיפות דעתה השקיטה את סערת רוחו של וול והוא העסיק עצמו בזה שהיה חולץ וחוזר ונועל את נעלי־הידים שלו. ככל אשר נוכח עכשיו לא היה זוג מתאים לנעלים שלו; מן הראוי היה לו לנעול אפורות ואלה שנעל היו של עור־צבי חום־כהה, והוא היה מפקפק אם ישאירן על ידיו ואם לאו. הם באו אל בית המשפט זמן קצר לאחר שעת עשר. זוהי הפעם הראשונה להיותו בבית־דין והבנין עשה עליו רושם גדול.

כשנכנסו אל האולם אמר: חי יופיטר! הרי אולם זה יכול היה לשמש ארבעה או חמישה מגרשי־טניס מרווחים!"

סומס היה מצפה להם לרגלי אחת המדרגות.

“הנה באתם!” אמר אליהם בלי להושיט להם יד, כאילו אותו המאורע קירב אותם קירבה יתירה ושוב אין צורך להקפיד על נימוסים שכאלה. “הדיין הוא הֶפֶּרְלִי בראון. מחלקה 1. המשפט שלנו יתברר ראשונה”.

את וול תקף באותה שעה אותו הרגש שהיה מצוי בו במשחק הקריקט בשעה שהיה מניף את הפטיש להכות בכדור, אבל הוא הלך אחרי אמו ודודו מר־רוח ולא הביט אחריו אלא כפי הצורך והירהר בלבו שריח של עיפוש נודף במקום הזה. נדמה לו שבכל פינה עומדים כאן במארב בני אדם ועיניהם משוטטות לכאן ולכאן. הוא משך את סומס בשרוולו ואמר:

“שמע־נא, דודי, הן לא תניח לעתונאים המנוולים הללו להיכנס?”

סומס העיף בו מן הצד אחד מאותם המבטים שלו, שהביאו בשעתם הרבה בני־אדם לידי שתיקה.

“בואו הנה”, ענה ואמר. “אינך צריכה לפשוט את הפרווה שלך, וויניפרד”.

וול נכנס אחריו כשלבו מלא זעף וראשו מורם. דומה היה, שכל הנמצאים במאורה ארורה זו – ואכן נמצאו כאן בני אדם הרבה – יושבים איש על ברכי רעהו, אף על פי שהספסלים היו נפרדים זה מזה, ובנפשו ניצנץ רגש כאילו הם צפויים לשקוע יחד לתוך המעמקים. ואולם כל זה לא היה אלא מעין חזון הנגלה וחולף כהרף־עין – חזון שהשפיע עליו על ידי מראה עץ־האוֹדם והעטיפות השחורות והפיאות־הנכריות הלבנות ופני בני אדם והניירות ועל ידי הלחישות רבות־הסוד שנשמעו כאן בכל פינה. והחזון נסתלק בו ברגע שישב על יד אמו בשורה הראשונה וגבו מופנה אל הקהל. הוה נהנה מריח הבושם של אמו וחלץ את נעלי ידיו בפעם האחרונה. אמו הביטה אליו, והוא הכיר פתאום שהיא היתה צריכה לו באמת שיהיה יושב כאן על ידה, ושהוא עולה מן המנין בענין זה. טוב איפוא! הוא לא יכפיש פניו בעפר! הוא התמודד, הרכיב את ברכיו זו על גב זו ונתן עיניו במנעליו. אבל הנה נפתחה אחת הדלתות ואל כסא־המשפט הגבוה שמנגד ניגש “זקן בדחני” לבוש תגא ועל ראשו פיאה נכרית ומראהו כאשה מפורכסת פירכוס מגוחך, וול אנוס היה להזדרז ולעמוד על רגליו יחד עם כל הקהל.

“משפט דארטי כנגד דארטי!”

גועל נפש אחז את וול כששמע את שמו מוכרז כך ברבים! ופתאום הבחין שמאחוריו ובסמוך לו ביותר התחיל מי שהוא לדבר על אודות משפחתו; הוא החזיר פניו לאחוריו וראה זקן גחכני חבוש פיאה־נכרית שהיה מדבר כאילו היה לועס ובולע את המלים של עצמו – ינשוף זקן שמראהו מבדח את הדעת, מאותו המין של בני אדם שראה פעם או שתים כשהם מסובים לסעודה בפארק ליין ומתמכרים בשקידה יתירה ליין־הפוֹרתּר; עכשיו ידע מהיכן העלו את הבריות הללו, ואף על פי כן נראה לו אותו הזקן הגחכני מלבב ביותר והוא היה מוסיף לכוון אליו את מבטיו לולא נגעה אמו בזרועו. ומאחר שהיה אנוס להביט נכחו נתן את עיניו בפני הדיין. מנין לו ל“בחור” זקן זה, אשיר פיו ליצני ועיניו זריזות ומתרוצצות, יפוי־הכוח לתקוע עצמו לתוך הענינים הפרטיים שלהם – וכי אין לו עסקים משל עצמו, שוודאי כעורים הם כעסק הזה? ובנפשו של וול התעורר בכוח כל אותו רגש־העצמוּת המושרש במעמקי ישותו של גזעו. הקול שמאחורי גבו המה באזניו: “מחלוקת על עסקי ממון – תאות־הביזבוז של הנתבע לדין” (כמה מגונה הוא דיבור זה! וכי הוא מכוון כלפי אביו) – סיטואציה של יחסי־איבה – והרגלו של מר דארטי להיות נפקד לעתים קרובות מן הבית. הקליאֶנטית שלי השתדלה, כמובן מאליו, לעצור בעד הקלקלה הזאת – שהיתה מביאה את המשפחה לידי דילדול והרס – והוכיחה אותו – על היותו שטוף במשחק הקלפים ובהמראות של מרוץ סוסים (“אמת נכון הדבר!” הירהר וול, “גבב דבריך ואך תחשוך!”). המשבר בתחילת החודש אוקטובר כשהנתבע שלח לה את המכתב הזה מן הקלוב שלו". וול התיישר ואזניו להטו. “הנני מציע לקרוא את המכתב ולשים לב שהוא נכתב על ידי אדם שבא – אם לדבר בלשון נקייה – מסעודה נאה”.

" “בר־נש גס!” הירהר וול ופניו הסמיקו ביותר; “אין נותנים לך שכר כדי שתדבר דברי חידודים!”

“שוב לא תמצאי לך הזדמנות להוסיף ולהעליב אותי בביתי של עצמי. מחר הריני יוצא. הכל תם ונשלם' – ביטוי זה, כבוד מעלתו, הריהו מן הביטויים השגורים בפי הבריות שההצלחה לא האירה להם את פניה”.

“עורב מקרקר!” הגה וול בלבו והאדמימות שבפניו עמקה ביותר.

“שבעתי את הגידופים והחרפות שלך לאין הכיל'. הקליאֶנטית שלי תאמר לכבוד מעלתו, שהחרפות והגידופים הללו כביכול לא היו אלא הכינוי ‘מנוול’, שכינתה אותו, – וירשני־נא כבוד מעלתו להגיד לו, שכינוי זה הריהו רך ביותר לגבי כל המעשים הללו”.

וול הביט מן הצד בפני אמו הקופאים והבחין בעיניה מבע של אדם מורדף ומעונה. “אמי הענייה!” הירהר בלבו וזרועו נגעה בזרועה. והקול שמאחורי גבו עדיין הומה באזניו:

"הריני הולך על מנת להתחיל לחיות חיים חדשים. מ.ד.' "

“ולמחר, כבוד מעלתו, עמד הנתבע ונסע באנית־הקיטור ‘טוּסקארוֹרה’ לבואינוס־אייריס. ומאז לא קיבלנו ממנו כלום חוץ מתשובה של סירוב שהשיב טיליגראפית על המכתב שכתבה לו הקליאנטית שלי ביגון נפשה מתוך בקשה לחזור אליה. ברשות כבוד מעלתו הנני להזמין עכשיו את הגברת דארטי להגיד את עדותה”.

כשאמו קמה, תקף את וול חפץ עז לקום גם הוא ולאמור: “הסכת ושמע! הנני מבקש ממך להתנהג עמה בכבוד”. אבל הוא כבש את חפצו זה ושמע אותה מדברת את “האמת, את האמת כולה ורק את האמת”, ונשא את עיניו והציץ. תארה היה הדור בפרווה שלה ובמגבעת הגדולה שעל ראשה ובאדמימות הקלה שבלחייה; היא היתה שלוה ודיברה כענין והוא התגאה בה על עמידתה זו שעמדה כנגד כל “עורכי־הדין הארורים הללו”. התחילה החקירה והדרישה מאחר שידע וול שכל זה אינו אלא הקדמה לגירושין, כיוון לבו מתוך תענוג ידוע אל השאלות שהיו ערוכות וסדורות באופן שהיה בו כדי לעשות רושם כאילו היא משתוקקת לחזירתו של אביו. נדמה לו כאילו הם “להערים על הזקנים הללו בעלי הפיאות הנכריות ולהביאם סוף סוף בין המצרים”. ורטט של הנאה חלף את נפשו כששמע פתאום את הדיין אומר:

“ומשום מה עזב אותך בעלך – הן לא משום שכינית אותו מנוול, האין זאת?”

וול ראה את דודו מכוון את מבטיו אל מקום מעמד העדים בלי שום תנועה בפניו ושמע מאחוריו קול רעש של ניירות ולבו אומר לו שמוצא המשפט נתון בסכנה. אפשר שדודו סומס ואתו הזקן השוטה שמאחורי גבו קילקלו את הענין?

“לא, אדוני, אלא שכך היה הדבר הולך ונוהג ימים רבים”.

“איזה דבר?”

“דבר המחלוקת שבינינו על עסקי ממון”.

“אבל הרי את סיפקת לו ממון. וכי סבורה את, שהוא עזב אותך כדי להיטיב את מצבו?”

“מנוול שכמותו! מנוול זקן שכמותו!” הירהר וול פתאום. “הוא מריח ריח של חתיכה שמנה – הוא מבקש להגיע אל הפשטידה!” ולבו עמד מדפוק. אם –אם הדבר יעלה בידו של אותו זקן, אז ידע אל נכון, שבאמת אין אמו מבקשת שאביו יחזור. ואמו דיברה שוב, והפעם מתוך יתר חשיבות:

“לא, אדוני, אבל אני סירבתי להוסיף ולתת לו עוד ממון. עבר זמן הרבה עד שהאמין בסירובי, אבל סופו שהאמין – וכשהדבר נתברר לו – –”

“הריני מבין, את השיבות את פניו ריקם. אבל הרי מאז שלחת לו משהו”.

“אמנם כן, אדוני, חפצתי שיחזור הביתה”.

“וכלום חשבת שהדבר הזה יעורר אותו לחזור?”

“איני יודעת, אדוני, עשיתי זאת בעצת אבי”.

ארשת פניו של הדיין, איוושת הניירות מאחורי גבו ומה שדודו הרכיב פתאום את רגליו זו על גב זו הגידו לוול, שאמו השיבה תשובה כהלכה. “אכן פיקחית היא!” הירהר וול בלבו, “ריבונו של עולם, כמה רמאות יש בכל הענין הזה!”

הדיין דיבר שוב:

“עוד שאלה אחת יש לי לשאול אותך, הגברת דארטי. וכי עדיין אוהבת את בעלך?”

ידיו של וול, שהיו תלויות ברפיון, נתקמצו פתאום לאגרופים. מה לו לדיין ולדברים שכאלה? היך ערב את לבו לכוף את אמו להגיד בפני כל הקהל הזה דבר, שהיא עצמה אולי אינה יודעת אותו! הרי אין זו ממידת דרך ארץ! – אמו השיבה בלחש: “הן אדוני”. וול ראה את הדיין מנענע בראשו. “מי יתן ויכולתי ללמדך פרק בדרך ארץ”, הירהר שלא מתוך יראת הכבוד כשאמו חזרה וישבנ על ידו. אחר נקראו עדים שהעידו על יציאתו של אביו מן הארץ ועל היעדרוֹ הממושך – ואפילו אחת המשרתות של אמו באה להעיד על כך, והדבר הזה היה נתעב בייחוד בעיני וול. ושוב התחילו לדבר, והכל דברים של ערמומיות ואחיזת־עינים. ולסוף הודיע בדיין את פסק־הדין שלו, שהוא ינסה להחזיר את ברית־הנשואים ליושנה, והם נפטרו והורשו ללכת. וול יצא אחורי אמו ועיניו כבושות בקרקע ומראהו כאילו הוא מתעב את כל באי עולם. קולה של אמו, שהגיע לאזניו בפרוזדור, עורר אותו מתוך ההירהורים הזעומים, שהיה שקוע בהם באותה שעה.

“התנהגת יפה, יקירי. אכן גדולה נחמתי בהיותך על ידי. אני ודודך הולכים עתה לאכול את ארוחת־הבוקר”.

“טוב הדבר!” אמר וול; “ובכן יש לי פנאי ללכת לבקר את חברי”. והוא נפטר מהם בבהילות וחפז וירד מעל המדרגות ויצא החוצה. ומיד קפץ אל תוך אחת המרכבות ונסע אל הגוֹטס־קלוב. הוא היה מהרהר בהולי ושקל בדעתו מה עליו לעשות קודם שאחיה יראה לה מחר את המעשה כשהוא מסופר בעתונים.

*

לאחר שוול נפרד מהם אחזו סומס ואחותו את דרכם אל בית־האוכל טשֶשֵיר טשיז. הוא הציע את בית־האוכל זהז כמקום של פגישה עם מר בֶּלְ בִּי. בשעה מוקדמת זו יוכלו להסב שם ביחידות, וּויניפרד חשבה שביקור המסבאה המפורסמה הזאת וודאי ימציא לה “שעשועים”. הם הזמינו סעודה קלה, לתמהונו הרב של המלצר, ועייפים ויגעים מן העינויים שנתענו שעה וחצי בפרהסיה ישבו ושתקו והמתינו לארוחה שהזמינו וכמו כן לביאתו של מר בלבי. ואכן מר בלבי בא מיד כשהוא שולח לפניו את חוטמו ורוחו היתה טובה עליו כשם שרוחם הם היתה זועפת וקודרת. הרי השיגו את מבוקשם והדיין פסק שהבעל חייב לחזור לאשתו, ומה להם עוד?

“אמנם כן”, השיב סומס בקול נמוך, “אלא שעלינו להשתדל מחדש להשיג הוכחות. הוא וודאי ידון בשאלת הגירושין – ותמוה יהיה בעיניו אם יוברר הדבר, שאנו ידענו את העבירות שביד הנתבע ואת דרכו הרעה עוד מבתחילה. השאלות ששאל הוכיחו בעליל שההשתדלות הערמומית הזאת להחזיר את ברית־הזווג ליושנה הריהי למורת רוחו”.

“אין דבר!” אמר מר בלבי בזריזות, “הוא ישכח זאת! הרי עד אותו הזמן וודאי יהיה מוטל עליו לטפל במאה משפטים! חוץ מזה הוא חייב להוציא פסק דין של גירושין, אם העדות תהיה כל צרכה. אנו יעלים ממנו, שהגברת דארטי ידעה את העובדות. דרימר עשה את מעשהו בדרך נאה ביותר – יש במנהגו משהו משל אבהוּת!”

סומס נענע בראשו.

“ועלי להגיד את שבחך בפניך, הגברת דארטי”, הוסיף ואמר מר בלבי, “יש בך כשרון טבעי להגדת עדות. הנך מוצקה כסלע”.

באותה שעה נכנס המלצר ועל זרועו האחת שלוש פינכות והוא אמר: “נזדרזתי להביא את הפודינג, אדוני. היום תמצאו בו המון חוגות”.

מר בלבי הודה לו בעד טיפולו על ידי שנענע את חוטמו מלמעלה למטה. אבל סומס וּויניפרד הביטו בחרדה אל החומר השחום שלפניהם וחיטטו בו בזהירות במזלגותיהם מתוך תקוה למצוא בו את המזמרים הקטנים הערבים לחיך. ואולם בשעת האכילה הכירו שהיו רעבים מכפי שדימו, ולפיכך אכלו את הכל, ולקינוח סעודה שתה כל אחד מהם כוס יין־פּורתר. השיחה שביניהם סופה שנגעה בענין המלחמה. סומס אמר שליידיסמית עתידה לנפול ושהמלחמה תיגמר במשך הקיץ. שניהם הסכימו פה אחד, שמספר אנשי הצבא אינו מספיק ושיש צורך ביותר מכן. אין תקנה אחרת אלא נצחון גמור משום שהענין נהפך והיה לשאלה של כבוד־המדינה. וויניפרד החזירה את השיחה אל ענין יותר ממשי באמרה שלא היתה רוצה להתחיל במשפט־הגירושין עד שלא יתחילו באוכספורד ימי הפגרה של עונת הקיץ, כדי שחבריו של וול ישכחו את הענין קודם שישוב לשם; אז גם עונת הפגרה שבלונדון, שני עורכי־הדין הסבירו לה שיש צורך בהפסקה של ששה חדשים – ומקץ הזמן הזה כל מה שיקדימו, כן מוטב. באותה שעה התחילו בני אדם ליכנס אל בית האוכל, והמסובים נפרדו – סומס שם פניו אל הסיטי, בלבי פנה והלך אל לשכת־הסופרים שלו וּויניפרד נסעה במרכבה שכורה אל פארק־ליין, כדי להודיע לאמה מה עלתה לה. מוצא המשפט היה בו בכללו כדי להשביע רצון במידה גדולה כל כך שהנשים החליטו שמן הראוי הוא להגיד את הדבר לדושמס, אשר לר פסק מלאמור יום יום שאין הוא יודע כלום על אודות הענין של וויניפרד ושאינו יכול להגיד דבר בענין זה. כיון שצבאו כמעט עבר ורגעיו היו ספורים, נעשו עניני העולם הזה חשובים בעיניו במידה יתירה כאילו היה בלבו הרגש הזה: “עלי להשתמש ברגעי הספורים עד כמה שידי מגעת ולעיין בדברים להוגיע את מוחי כהוגן; עוד מעט ושוב לא יהא לי דבר להוגיע עליו את מוחי”.

הוא שמע את פרשת הדבר מתוך כעס ותרעומת. הנה בדו להם דרך חדשה כיצד לטפל בענינים הללו, והוא לא ידע! ואף על פי כן נתן לוויניפרד שיק ואמר לה:

“סבורני שיש לך הוצאות מרובות. מגבעת זו שעל ראשך חדשה היא. מפני מה אין וול בא אלינו לבקרנו?”

ווניפרד הבטיחה להביא אותו במהרה לסעודת הערב. וכשבאה הביתה עלתה אל חדר־המשכב שלה, ששם יכלה להיות שרויה לבדה. עכשיו לאחר שבעלה נתבע לחזור אליה ולהיות נתון לפיקוחה על מנת להיפרד ממנה לעולם, רצתה לנסות לשאול שוב פעם אחת את לבה הדָוֶוה והגלמוד מה חפצה ומשאלתה לאמתו של דבר.

פרק שמיני: הַקְּרִיאָה לְמִלְחָמָה

הבוקר היה מעורפל, כמעט צונן, אבל השעה שוול רכב לאטו אל רוֹהמפטוֹן גייט, אשר משם דימה להריץ את סוסו במהירות אל מקום־הראיון הרגיל, הגיחה החמה בעד הערפל. התרגשות רוחו הלכה וגברה במהירות. הצד הנורא ביותר שבדברי המשא והמתן של הבוקר היה הבזיון הכרוך בגילוי של ענינים הנוגעים לחיי עצמו של אדם. “אילו היינו מאורשׂים”, הירהר בלבו, לא הייתי חושש לכל מה שמתרחש". רגשות לבו באותה שעה היו כשל כל הבריות שבעולם הנאנקים וקובלים על חיי הנישואים, ואף על פי כן הרי הם מזדרזים ונחפזים להינשא. ומתוך חששה שמא יאחר דהר במרוצה על פני העשבים של ריטשמונד־פארק, הצנומים מקור החורף. אבל כשבא למקום־הוויעוד, שוב היה בודד שם, ודבר היפקדה זה, שנפקדה הולי זו הפעם השנייה, הסעיר את רוחו לאין הכיל. אי אפשר לו לשוב הביתה בלי אשר ראה אותה! ולפיכך יצא מן הפארק ורכב בדרך אל רוֹבין־היל. אבל היה אובד עצות ולא יכול להחליט בלבו על מי שאל שם. הרי אפשר שאביה חזר הביתה, או שאחותה או אחיה נמצאים בבית! הוא החליט להפקיר עצמו ביד הגורל ולשאול תחילה על כולם יחד, ואם השעה תהא משחקת לו והם לא יהיו בבית, סופו שישאל על הולי, ודבר זה יהיה ממנהגו של עולם; אבל אם אחד מהם ימצא באותה שעה בבית, יצטדק שלא בא לשם אלא במקרה “אגב רכיבה לשם טיול”.

“אין בבית אלא מיס הולי בלבד, אדוני”.

“יישר כוח! וכי יורשה לי להעמיד את סוסי באורווה? אנא הגידי לה – כי הקוזין שלה וול דארטי בא”.

כשחזר אל הבית מצא את הולי באולם ופניה משולהבים ביותר והיא חרדה ונבוכה מאוד. היא הוליכה אותו אל המד השני של האולם והם ישבו על ספסל רחב שאצל החלון.

“הייתי חרד ודואג עד מאוד”, אמר וול בקול שפל. “מה אירע?”

“דזשולי יודע על טיולי־הרכיבה שלנו”.

“הוא בבית?”

“לא, אבל הוא ישוב במהרה”.

“אם כן – –!” אמר וול והטה עצמו לפנים ואחז בידה. היא ניסתה לחלץ אותה, אבל לא הצליחה, והיא נתנה בו את עיניה תפושת־הירהורים.

“קודם כל”, פתח ואמר, “עלי להגיד לך דבר על אודות משפחתי שלי. אבי, דעי לך, איננו כל צרכו – כוונתי לאמור, שהוא עזב את אמי והם משתדלים שתתגרש ממנו, ולשם כך דרשו ממנו לחזור הביתה. מחר וודאי תקראי את המעשה בעתונים”.

גוון עיניה עמק הרבה מתוך רגשי־השתתפות רבי־חרדה וידה לחצה את ידו. אבל וול הפקיר עצמו שוב ביד הגורל והוסיף ואמר בהתרגשות:

“דבר המובן מאליו הוא שלפי שעה אין בכך כלום, אבל מתיירא אני שעד שיגמר הענין, יתגלגלו הרבה דברים; משפטי־גירושין משפטים איומים הם. ראיתי צורך להגיד לך את הדבר, משום – משום שעליך לדעת זאת – אם –” והוא התחיל לגמגם והציץ לתוך עיניה הנבהלות, “אם תטי את לבך אלי, הולי, ותאהביני. הנני אוהב אותך אהבת־עולם והנני מבקש שתתארסי לי”. הוא הפליט את ווידויו זה מתוך בילבול ובדרך לא־נאותה כל כך, שרצה לרוצץ את ראשו. והוא כרע על ברכיו וניסה להתקרב ביותר אל פניה הענוגים והנפחדים. “הלא אהבתיני – האין זאת? אם לא, – הנני – –” רגע אחד קמה דממה גדולה, דממת־ספק איומה כל־כך, שאזניו שמעו את קול מכונת־הקצירה שעל גבי האפר הרחוק, שהיתה מנהמת כאילו היה לה עשב לקצור. ופתאום גחנה אליו; ידה הפנויה נגעה בשערו והוא גמגם: “הוי, הולי!”

ומענה פיה היה רך וענוג: “הוי, וול!”

על הרגע הזה היה חולם זה כמה, אבל מיד ראה עצמו בחזון רוחו כמאַהב אדיר ושליט, ועכשיו חש עצמו נמוך־רוח, נפעם וחרד. הוא ירא לקום מכרוע על ברכיו פן יגוז על ידי כך הקסם, פן תרתע לאחוריה ותכחש בהסכמתה של עצמה – כל כך רעדה כשהיא חבוקה בזרועותיו ושמורות עיניה סגורות והוא מגיש את שפתיו אל שפתיה. אך הנה פקחה את עיניה ודומה היה כאילו תקפה אותה סחרחורת קלה; הוא הדביק את שפתיו אל שפתיה. ופתאום קפץ ועמד על רגליו, כי שמע קול מצעדי רגלים ומעין אנקה של חרדה ותמיהה. הוא הביט מסביב – אין איש! אבל המסך שחוצץ בין האולם הזה ובין האולם גם הולי קפצה ועמדה על רגליה.

“וודאי דזשולי”, אמרה בלחש.

וול קמץ את אגרופיו בתקיפות־דעת.

“מה בכך!” ענה ואמר, “עכשיו איני חושש כלום הואיל ואנו מאורשים”, והוא צעד וניגש אל המסך והזיז אותו הצדה. אצל הקמין שבאולם עמד דזשולי וגבו מפנה אליו בכוונה. וול ניגש אליו ודזשולי חזר לאחוריו והפנה אליו את פניו.

“הריני ממך מבקש סליחה על ששמעתי את דבריך”.

על כרחו אנוס היה וול להשתאות אליו באותה שעה; פניו היו זכים, קולו שָלֵו ומראהו היה בו מן החשיבות כאילו הוא מתנהג ועושה מה שהוא עושה על פי עיקרים קבועים.

“אין זה נוגע אליך”, השיב וול תשובה קצרה.

“כך!” אמר דזשולי, “בוא עמי אל החדר הזה”, והוא עבר את האולם. וול הלך אחריו. כשהגיע אל הפתח של חדר־העבודה הוא חש שנגעו בזרועו ושמע את קולה של הולי שאמרה:

“גם אני אכנס”.

“לא”, אמר דזשולי.

“הן”, אמרה הולי.

דזשולי פתח את הדלת ושלשתם נכנסו אל החדר. וכיוון שנכנסו אל החדר הקטן, התייצבו כעין משולש על גבי השטיח הטורקי השחוק. הם עמדו זקופים ונבוכים ולא הביטו זה אל זה ולא הרגישו בכל הבדיחות שבמעמד זה.

וול הפסיק את השתיקה ואמר:

“אני והולי הננו מאורשים”.

דזשולי נרתע פסיעות אחדות לאחוריו ונשען אל אדן החלון.

“הבית הזה ביתנו הוא”, ענה ואמר, “ואיני רוצה להעליבך בביתנו. אבל אבי איננו. אחותי נתונה תחת חסותי. ואתה השתמשת בזה”.

“לא היתה כוונה כזאת בלבי”,אמר וול בחום־רגש.

“סבור אני. שהיתה”, אמר דזשולי. “שהרי אם לא היתה כוונה כזאת בלבך, היה לך לדבר עמי או להמתין עד שישוב אבי”.

“היו נימוקים לדבר מפני מה לא עשיתי זאת”.

“איזו נימוקים?”

“מעניני משפחתי – זה עתה הגדת לה את הדבר. חפצתי שתדע את הכל קודם שיקרה דבר”.

מראהו של דזשולי נשתנה פתאום ושוב לא ניכרה בו אותה החשיבות היתירה.

“עודכם ילדים”. ענה ואמר, “והנכם יודעים שאך ילדים אתם”.

“אינני ילד”, אמר וול.

“הרי אתה – הרי אתה פחות מבן עשרים”.

“ואתה בן כמה הנך?”

“אני הנני בן עשרים”, אמר דזשולי.

“זה עָתה נעשית בן עשרים; אבל אחת היא, הנני גבר כמוך”.

פני דזשולי האדימו אודם מבהיק ואחר קדרו. נראה היה בעליל שמלחמה כמוסה מתרגשת בנפשו. וול והולי הביטו אליו בעינים תוהות. כל כך בולטת וניכרת היתה המלחמה שבלבו, ולא עוד אלא ששמעו אותו נושם בכבדות. אחר האירו פניו והביעו תקיפות מוזרה.

“עוד מעט ונראה זאת”, ענה ואמר. “הריני דורש ממך שתעשה מה שאני עומד לעשות”.

“הנך דורש ממני?”

דזשולי חייך. “הן”, ענה ואמר, הריני דורש ממך והנני יודע היטב שלא תעשה זאת".

וול נדהם ומיחוש דוקר עבר את לבו; כל זה היה מעין גישוש באפילה.

“עדיין לא שכחתי שהנך מן המתפארים”, אמר דזשולי לאטו,"ודומני שזהו כל מה שאפשר לאמור עליך; וכמו כן לא שכחתי שכינית אותי ‘מצדד־הבורים’ ".

וול שמע קול אנחה, שעלה באזניו יחד עם קול הנשימה הכבדה של עצמו, וראה את פני הולי מוטים קצת לפנים, והם חיוורים מאוד, ועיניה פקוחות לרווחה.

“הנה כי כן”, הוסיף ואמר דזשולי מתוך חיוך קלוש, “עוד מעט ונראה זאת. הנני להסתפח אל גדוד־המתנדבים הקיסרי והנני מציע לך לעשות כמוני אני, מר וול דארטי”.

וול נזדעזע ונרתע לאחוריו. דומה היה כאילו ניחתה עליו מכה שהלמה את מוחו; בהיסח־דעת גמור ולפתע פתאום ובאופן כל כך מגונה ניחתה עליו המכה בעודו חולם את חלומו. והוא הביט על הולי בעינים שנעשו פתאום עגומות עד כדי להרעיש את הלב.

“שב־נא!” אמר דזשולי. “קח לך שהות! חשוב ועיין בדבר יפה!” והוא עצמו ישב על מסעד הכורסה של זקנו.

וול לא ישב; הוא עמד וידיו תחובות עמוק לתוך הכיסים של מכנסי־הרכיבה שלו – והידים היו קפוצות ורועדות. כל הזוועה שבהחלטה שעליו להחליט, אם כך ואם כך, עמדה לפניו במלוא בהירותה. אם לא יקבל את “הדרישה” הזאת, הרי יתגנה על ידי כך בעיניה של הולי ובעיניו של אויבו הצעיר, בעיני אחיה הבריון. אבל אם יקבל, אהה! אז יסתלק ממנו הכל – פניה, שערה ונשיקותיה שהתחילו זה עתה!

“קח לך שהות”, אמר דזשולי שוב פעם; “איני רוצה לנהוג שלא במידת הצדק”.

ושניהם הביטו אל הולי. היא נרתעה לאחורה עד לכוננית־הספרים שהגיעה עד התקרה; ראשה השחור נשען אל הספר “הקיסרות הרומאית” של גִבּוֹן ועיניה הרכות־האפורות היו מכוונות בחרדת־נפש אל וול. והוא, אשר מטבעו לא היה חד־הסתכלות כל עיקר, ראה והבין פתאום את הכל. הוא הבין שהיא תתגאה באחיה – באויבו זה! ידיו נזדקרו פתאום מתוך כיסיו גאילו בכוח של קפיץ.

“טוב הדבר!” ענה ואמר. “הריני מסכים!”

פניה של הולי – הו, מה מוזר היה מראיהם! הוא ראה איך האדמימות שבהם הולכת ועולה. הוא עשה כהוגן – פני הולי האירו מרוב הערצה. דזשולי קם והטה ראשו הטייה קלה כאומר: “אכן עמדת בנסיון”.

“ובכן למחר”, ענה ואמר, “נלך לשם יחד”.

וול שב למנוחתו מן היגיעה הרבה שנתייגע עד שהחליט מה שהחליט והוא הציץ בו בלעג מתחת לריסי עיניו. “טוב הדבר”, הירהר בלבו, “קיבלת את שלך. עלי להסתפח על המתנדבים – אבל תבוא השעה ואֶפָּרַע ממך”. והוא ענה ואמר מתוך חשיבות: “אהיה מוכן”.

“אם כן ניפגש בלשכת־הפקידות הראשית לעניני הקריאה חצבא”, אמר דזשולי, “בשתים־עשרה שעות”. והוא פתח את דלת הזכוכית וימא אל המרפסת כשהוא משתעבד לרגש הפנימי שבלבו, שכפה אותו להתרחק כשמצא אותם באולם.

מבוכה גדולה לאין שיעור תקפה את וול כשנשאר יחידי עם זו ששילם בעדה זה עתה מחיר יקר כל כך. ואולם החפץ “להתנאות” היה עדיין שופך את מרותו עליו. על כרחו אנוס היה להעמיד פנים שוחקות בעסק ביש זה!

“על כל פנים תהיה לנו עכשיו יכולת להתעסק הרבה ברכיבה ובירייה”, ענה ואמר, “וזוהי הנחמה שבדבר”. וכששמע את אנחתה, אשר דומה היה כאילו פרצה ועלתה מתוך מעמקי לבבה, נהנה הנאה זעומה וקודרת.

“הו! מלחמה זו וודאי תסתיים במהרה”, הוסיף ואמר; אפשר שלא נצטרך אפילו לצאת מן הארץ. איני מיצר ודואג אלא עליך בלבד". והרי יש כאן גם מן הנחמה: אותו משפט־הגירושין הארור יתקיים שלא בפניו! – ופתאום חש והנה ידה החמה החליקה ובאה לתוך ידו. והן דזשולי היה מדמה ששם קץ לאהבה שלהם, וכי לא כך הוא? הוא חבק אותה בחזקה, הביט אליה ברוך ועדינות מבעד לעפעפיו המושפלים, חייך כדי להצהיל את רוחה והבטיח לה שבמהרה יבוא אליה שוב לבקרה, והוא חש עצמו פתאום כאילו גבהה קומתו לכל הפחות בשש זְרָתוֹת וששליטת עליה גדלה הרבה מכפי שהיה מעיז להעלות על דעתו קודם לכן. ולאחר שאָצַל לה נשיקות הרבה עלה על סוסו ורכב בחזרה העירה. הנה כי כן מספיקה עילה קטנה שבקטנות כדי להצמיח ולהפריח את יצר הרכישה והקנין בלבו של אדם במהירות גדולה.

פרק תשיעי: סְעוּדָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל דְּזשֶׁמְס

מסיבות של סעודות פסקו מביתו של דזשמס. בכל בית ובית באה סוף סוף השעה שהאדון או הגברת שוב “אין לבם פונה” לדבר זה; שוב אין פורשים על השולחנות מפות לבנות ודקות ואין מעלים תשעה מיני תבשילים לעשרים פיות; ושוב אין חתול הבית תוהה מפני מה עמדו וכלאו אותו פתאום במדור מיוחד.

אבל הנה בא יום ואמילי – אשר עם היותה בת־שבעים היתה משתוקקת לערוך לפעמים חגיגה קטנה ומסיבה צנועה – עמדה וציוותה מתוך התרגשות לערוך סעודה לא לשתי נפשות, כרגיל יום יום, אלא לשש, ובעצם ידיה כתבה על הכרטיסים מספר ידוע של מלים בלשון זרה וסידרה את צרורות הפרחים – מימוזות מן הריוויירה ויֶקֶנֶת לבנה רומאית, שלא באה כלל מרומא. אמנם חוץ מדזשמס וממנה לא יטלו חלק בסעודה זו אלא סומס, וויניפרד, וול ואימוֹגֶן – אבל חביב היה עליה להיות מטפלת וטורחת מעט ולהשתעשע בדמיונה בהוד ובתפארת של ימים עברו. וכך התקשטה ולבשה את אחת השמלות, אשר למראיה עמד דזשמס והעיר:

“למה את לובשת שמלה קלה זו? הרי תצטנני”.

אבל אמילי ידעה היטב שאהבת הקישוט מגינה על כתפיה של אשה מפני הצינה עד לזקנה של שמונים שנה, ולכן לא ענתה לו דבר, אחא אמרה:

“תן ואשים עליך את אחד החֳשָׁנים האלה שקניתי לך, דזשמס; ושוב אין עליך אלא להחליף את מכנסיך וללבוש את בגד־הקטיפה שלך. וול אוהב שיהיה מראיך נאה”.

“חשנים!” אמר דזשמס, “תמיד את מוצאה לך דבר להוציא עליו ממון לבטלה”.

ואף על פי כן היתה דעתו נוחה מחלוף הבגדים והניח לה לקשטו כרצונה כשהוא

ממלמל בשעת מעשה:

“הריני חושש שהוא בחור בזבזן”.

ובעינים מזהירות ולחיים וורודות מעט יותר מכפי הרגיל ישב על מקומו והיה מצפה לצלצול הפעמון שבדלת־הבית.

“התקנתי סעודה גמורה לאמתה”, אמרה אמילי בנית־רוח. “התכוונתי שתהא משמשת מעשה נאה לדוגמא בשביל אימוגן – עליה להתלמד ולהתרגל בכך עכשיו כשהגיע פרקה לבוא בין הבריות”.

דזשמס השמיע קול הברה שאינה עשויה להתפרש ונזכר באימוגן זו כשהיתה עדיין ילדה קטנה והיתה רגילה לטפס ולעלות על ברכיו.

“היא עתידה להיות יפת־מראה”. מילמל דזשמס, “ולא אתמה על כך”.

“הריהי כבר עכשיו יפת־מראה; ראויה היא שימצא לה חתן הגון”.

“אַת בשלך”, מילמל דזשמס; “מוטב שתשב בבית ותפקח על אמה”. אם יזדמן דארטי שני אשר יבוא ויקח לו לאשה את נכדתו הנאה, הרי זה יהיה קצו שלו! הוא לא יכול לסלוח לעולם לאמילי שגם היא היתה נוטה בשעתה חיבה למוֹנטגיוּ דארטי כמוהו הוא.

“והיכן ווֹרמסון?” אמר פתאום; “מתאווה אני לשתות הערב כוס יין מאדיירה”.

“יש שאמפאני, דזשמס”.

דזשמס נד בראשו וענה: “לא בשבילי הוא; איני יכול למצוא בו טעם”.

אמילי פשטה את ידה אל צד הקמין הסמוך לה וצילצלה בפעמון.

“וורמסון, אדוניך מבקש שתפתח בקבוק של יין מאדיירה”.

“לא, לא!” אמר דזשמס וקצות אזניו רעדו בחזקה ועיניו היו מכוונות ומצומדות אל דבר, שרק הוא בלבד ראה אותו. “הסכת ושמע, ווֹרמסוֹן, רד אל המרתף ועל האצטבה האמצעית של ארון־היין האחרון שמשמאל תראה שבעה בקבוקים; קח את זה שבאמצע ואל תנער אותו. זהו הבקבוק האחרון של יין־מאדיירה שקיבלתי מאת מיסטר דזשוליון בשעה שעברנו לדור בבית זה. אותו הבקבוק לא הוזז מעולם ממקומו ובוודאי היין עדיין במצב משובח ביותר, אלא שאיני יודע, איני יכול להגיד דבר בענין זה”.

“טוב, אדוני”.

“הייתי משמר אותו לחתונת־הזהב שלנו, אבל זקן כמוני לא יחיה עוד שלוש שנים”.

“דברי שטות אתה מדבר, דזשמס”. אמרה אמילי, “אל תוסיף לדבר דברים כאלה”.

“הייתי צריך ללכת ולהביא את הבקבוק בעצמי”, מילמל דזשמס, “מובטחני שהוא ינדנד אותו”. והוא שקע בזכרונות על רגעים ממושכים שהיה מבלה לפני כמה חגיגות במרתף לאור הגאז, בין רשתות של קורי עכביש ולריח הנעים של פקקים ספוגי־יין המגרה את תאבונו של אדם. ביין של אותו המרתף כתובה פרשת הקורות של ארבעים השנים המופלאות, שעברו מיום שבא לגור עם כלתו הצעירה בבית שבפארק ליין, ופרשת הקורות של כמה וכמה דורות של ידידים ומכרים שנסתלקו אל העולם האחר. ארונות המרתף שנתרוקנו מגידים ומספרים את פרשת כל החגיגות המשפחתיות שנערכו בבית – את דבר החתונות, הלידות והמיתות של קרובים ומכרים. וכשיפטר מן העולם, ישאר היין אחריו ואין הוא יודע מה תהא עליו. וודאי סופו שישתוהו או שיתקלקל!

וכך היה שוגה בזכרונות ומתעמק בהירהורים עד שבא בנו ומיד לאחריו גם וויניפרד והוציאוהו מעולם הדמיון.

הם ירדו מטה אל חדר־האוכל זוגות זוגות שלובי זרוע: דזשמס עם נכדתו הנאה אימוגן, שהופיעה בפעם הראשונה לבין הבריות ושהוטל עליה לשעשע את לב זקנה; סומס עם וויניפרד, אמילי עם וול, אשר עיניו נוצצו כשראה את הצדפות. הרי זו תהיה סעודה כהלכה עם יין תוסס ועם פוֹרתר! והוא חש שיש לו צורך בסעודה כזו לאחר המעשה שעשה באותו היום ושעדיין לא גילה אותו לאיש. לאחר ששתה את הכוס הראשונה או השנייה נהנה הנאה רבה שיש לו מן המוכן אותה הפצצה, אותה חתיכה של פאטריוטיסמוס מפליא, או טוב מזה, אותה הדוגמה של אומץ־רוח אישי – שכן התענוג שהתענג על המעשה שעשה לטובת המלכה ולטובת ארץ המולדת היה תענוג אישי גמור. הוא היה עכשיו “גבר” גמור הקשור לאין־הפרד עם כלי־תותח ועם סוסים; ובכן היתה לו רשות להתפאר, אלא שלא היה מתכווין לכך. הוא רצה לפרסם את הדבר במנוחה לכשתבוא הפסקה בין מאכל למאכל. וכשעיין בפרט־המאכלים בחר ב־ “Bombe aux fraises”³ לרגע הנאות לכך; שהרי בשעה שיאכלו את העוגה הזאת, הקרויה פצצה, תהא שורה עליהם מעין רוח של חגיגיות. פעם או שתים קודם שהגיעו לנקודת־הגובה האת של הסעודה ניצנצה מחשבה בלבו שלא טוב יעשה, שכן לזקנו לא היו מגידים לעולם דבר! אבל הן הנער הזקן שתה יין מאדיירה ומראהו היה עליז ביותר! ולא עוד אלא אפשר שהיה שמח על הדבר הזה, שכן על ידו תימחה חרפת השערוריה על ענין־הגירושין. ומראהו של דודו שישב ממולו שימש לו גם הוא גירוי עז לעשות מה שיזם. הוא לא היה ספורטאי כל עיקר, וכדאי יהיה לראות את חזות פניו באותה שעה, וחוץ מזה מוטב שיגיד זאת לאמו כאן מלהגיד לה בינו לבינה, מה שתיד לגרום התרגשות־רוח לשניהם! הוא היה מיצר עליה הרבה, אבל סוף סוף הרי אי אפשר לדרוש מאדם שיהא חומל חמלה יתירה על אחרים בשעה שנגזר עליו להיפרד מהולי.

קולו של זקנו נתגלגל ובא לאזניו בנעימה דקה:

“וול, שתה משהו של מאדיירה עם הגלידה שלך. דבר כגון זה אין אתה מקבל בבית־המדרש שלך.”

וול התבונן איך המשקה הולך וממלא לאטו את כוסו, איך היין הישן נוצץ ומבהיק כעין השמן; והוא שאף אל קרבו את ריחו ואמר בלבו: “עכשיו הגיעה השעה!” ואכן קשה היה אותו הרגע. הוא לגם לגימה אחת ולהט ענוג השתפך בגידיו, שכבר היו מחוממים. הוא העיף מסביבו מבט מהיר פתח ואמר: “זקני, היום הסתפחתי על גדוד־המתנדבים הקיסרי”, ובדברים האלה הריק את כוסו, כאילו היה שותה לכבוד המעשה של עצמו.

“איך!” קראה אמו בחלחלה ולא יספה.

“אני ודזשולי פורסייט הצעיר הלכנו לשם יחד”.

“וכי חתמת?” שאל סומס.

“וודאי! ביום השני אנו יוצאים אל המחנה”.

“לא יתכן!” קראה אימוֹגן.

הכל נשאו את עיניהם אל דזשמס. הוא הטה עצמו לפניו וידו נתונה אחורי אזנו.

“מה הדבר?” שאל. “מה זה אמר? איני יכול לשמוע כלום”.

אמילי הטתה עצה לפנים כדי להחליק את ידו של וול.

“אין דבר, דזשמס; וול הסתפח על המתנדבים לצבא – ושוב לא כלום; ואכן מעשה יפה הוא מלפניו. מראהו יהיה הדור במדי־השרד”.

“הסתפח על המתנדבים – שגעון הוא!” השמיע דזשמס בקול רם ורועד. “סומים אתם ואינכם רואים כלום מה שמחוטמכם והלאה. הרי אין ספק שישלחוהו לשם. הוא לא יספיק אפילו לראות היכן הוא וכבר יעמוד במערכות־המלחמה”.

וול ראה שעיני אימוגן מביטות אליו בהערצה ושאמו יושבת בדממה ובחשיבות ומטפחת אל שפתיה.

ופתאום פתח דודו ואמר:

“הרי עדיין לא בגרת.”

“נתתי את דעתי לכך מראש”, אמר וול מתוך חיוך, “לכן אמרתי שהנני בן עשרים ואחת”.

הוא שמע את זקנתו מדברת בהערצה: “טוב הדבר, וול, מעשה־גבורה עשית”; הוא ראה את וורמסון מוזג לו כוס שאמפאני ביראת־הכבוד ולאזניו הגיע קולו של זקנו שנאנק ואמר: “איני יודע מה יהא בסופך אם תוסיף ללכת בדרך זו”.

אימוגן טפחה לו בחיבה על שכמו, דודו הסתכל בן מן הצד; רק אמו ישבה בלי־נוע ודממה. שתיקתה נגעה עד לבו של וול והוא אמר: “אין דבר, הכל יעלה יפה; עוד מעט ונכריע אותם. אלא שמקווה אני שאבוא לשם בעוד מועד להיות מן העוזרים במערכה”.

רגשות של גאוה, של תוגה ושל חשיבות־עצמו היו משמשים בלבו בבת אחת. המעשה שעשה יוכיח לדודו סומס ולכל הפורסייטים כולם מה טיבו של ספורטאי. שהרי אין ספק בדבר שעל ידי שאמר שהוא בן עשרים ואחת עשה מעשה־גבורה שאינו מצוי.

קולה של אמילי החזיר אותו אל הממשות.

“אסור לך לשתות כוס שניה, דזשמס. וורמסון!”

“מה גדול יהיה התימהון בבית טימותי!” קראה אימוגן. “הייתי נותנת הרבה כדי לראות את חזות פניהם. ומה יהיה כלי זינך, וול, חרב או רק רובה?”

“מה גרם לך לכך?”

קולו של דודו, ששאלהו שאלה זו הפיח צינה לתוך לבו של וול. מה גרם לו? מה ישיב על שאלה זו? הוא החזיק טובה לזקנתו על דברי הניחומים שהשמיעה באותה שעה:

“לדעתי עשה וול מעשה־גבורה. מובטחתני שיהיה אחד החיילים המצויינים; תואר גופו נאה לכך. כולנו עתידים להתגאות בו”.

“מה ענינו של דזשולי פורסייט הצעיר לרכן? משום מה הלכתם יחד?” הוסיף סומס לחקור ולדרוש בלי־חמלה. “כמדומני שלא היתה מצוייה ביניכם ידידות יתירה?”

“אמנם כן, אינני מידידיו”, מילמל וול, “אלא שלא רציתי להיות נופל ממנו”. ובדברו את הדברים האלה ראה והנה דודו מביט אליו הבטה אחרת, כאילו היה מסכים עמו. גם זקנו נענע בראשו וזקנתו השפילה את שלה. הכל הסכימו שיפה עשה שלא רצה להיות נופל מן הקוזין שלו. וודאי יש טעם ונימוק לדבר! וול הרגיש הרגשה עמומה שיש דברים בגו הסמויים ונעלמים ממנו, מעין מרכז של סופה שאין לדעת היכן הוא. וכשנעץ עיניו בפני דודו חזה פתאום חזון מופלא: הנה אשה אשר עיניה שחורות ושערה זהב וצווארה לבן וריח של בושם ענוג נודף ממנה והיא לבושה שמלות משי שהיה אוהב למשש בהן כשהיה עדיין קטן ביותר. אכן אמת מכון הדבר! הרי זו הדודה אירין! היא היתה רגילה לנשק אותו ופעם אחת נשך את זרועה משום שהיתה חביבה עליו – זרועה רכה כל כך! – ופתאום ענה זקנו ואמר:

“ואביו מה עושה?”

“הריהו בפאריז”, השיב וול כשהוא תמה למראה הארשת המשונה של פני דודו, שהיה דומה באותה שעה ל־ לכלב הנוהם בזעף.

“אמנים!” אמר דזמשס. מלה זו שפרצה ועלתה מתוך נפשו, שימשה גמר סיומה של הסעודה.

כשנסע בחזרה הביתה והוא ישב במרכבה ממול אמו, טעם וול את טעמו של מעשה־הגבורה שלו כטעם עוזָרדין שבשלו יתר על המידה.

היא אמנם התאפקה ולא אמרה אליו אלא את זאת, שעליו ללכת מיד אל החייט כדי שיתקין לו תלבושת־שרד הגונה ושלא יסתפק בתלבושת שיתנו לו מן המוכן. אבל הוא הרגיש יפה שנפשה נרעשה ביותר. הוא רצה לנחמה ולהגיד לה שעל ידי כך יפטר מן הפורענות של ענין־הגירושין הארור, אבל נוכחותה של אימוגן והדעת שאמו לא תיפטר מפורענות זו מנעוהו מזה. בשעה שאימוגן עלתה על משכבה, ניסה לגלות לאמו את רגשות לבו הנרגז.

“צר לי מאוד לעזבך, אמא”.

“מה לעשות ועלי להשתעבד לגורלי. אנו נשתדל להשיג בשבילך תעודת־מינוי לקצין חיש מהר עד כמה שאפשר; אז יקל לך. וכי יודע אתה את תרגילי הצבא?”

“איני יודע כלום”.

“הנני מקוה שלא ירבו לענותך. מחר תלך עמי כדי להכין את כל צרכיך. ליל מנוחה. נשקני”.

ומתןך נשיקה רכה וחמה זו שנשקה לו בין עיניו ישב לפני האח הדועכת והצית לו סיגאריטה ובאזניו עדיין צלל קול מליה: “הנני מקווה שלא ירבו לענותך”. חום התלהבותו פג – דעכה אש חשקו להתראות כגיבור. כל אותו הדבר לא היה אלא מעשה משעמם ומכאיב לב. “תבוא השעה ואשיב לאותו הבחור דזשולי את גמולו בראשו”, אמר אל נפשו כשעלה על המדרגה ועבר על החדר ששם שכבה אמו על יצועה ונשכה בשיניה את הכר שלמראשותיה כדי להחניק את הרגש של פחי־נפש שהתגבר עליה ועורר אותה לגעות בבכייה.

ולא ארכה השעה ומכל האורחים שהיו מסובים לסעודה אצל דזשמס לא נשאר אלא אדם עֵר אחד – הלא הוא סומס בחדר משכבו שעל גבי חדר־המשכב של אביו.

ובכן איפוא שרוי אותו דזשוליון עכשיו בפאריז – מה לו שם? וודאי הריהו מסובב את אירין! הידיעה האחרונה שקיבל מאת פוֹלטיד היה בה רמז, שעוד מעט ויתרחש שם משהו. וכי אפשר הדבר? אותו אדם בעל הזקן אשר מנהג ארור לו לדבר בלשון ליצנות – בנו של אותו הזקן שייחד לו את הכינוי “בעל נכסים” וקנה ממנו את הבית רב־הפורענות? סומס היה מצטער תמיד שאנוס היה למכור את הבית אשר ברובין־היל, ומעולם לא סלח לדודו על שקנה אותו ולבן־דודו שהיה דר שם.

הוא לא השגיח בקור ופתח את החלון והוציא את ראשו והציץ לתוך הפארק. ליל יאנואר היה שחו ואפל ולא נשמע בו אלא שאון חרישי של תנועת העוברים ושבים ברחובות; צינת קרח מישמשה ובאה; אילנות חשופים וערומים; כוכב אחד או שנים ניצנצו במרום. “מחר אבקר את פולטיד”, הירהר בלבו. “אל אלוהים! הרי משוגע אנוכי, אם עדיין אני חפץ בה. בר־נש זה! אם – –? המ! לאו!” גדולה.

פרק עשירי: מִיתָתוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב בֵּלְשַׁאצַּר

דזשוליון הפליג בלילה מקאלה והגיע אל רובין־היל ביום הראשון בבוקר. הוא לא שלח לפניו דבר להודיע על ביאתו, ולפיכך הלך מן התחנה ברגל ונכנס אל אחוזתו דרך השער אשר עם החורשה.

כשהגיע אל הספסל שנעשה מגזעו של אילן עתיק, הניח עליו את מעילו וישב שם. “שִגְדוֹן!” היהר בלבו, “זה סופה של האהבה בפרק שנותי אני!” ופתאום נדמה לו שאירין קרובה אליו קירבה יתירה כמו באותו היום שהיו מטיילים בפוֹנְטֶנבּלוּ וישבו על קורת עץ לסעוד סעודת שחרית. היא היתה קרובה וסמוכה אליו ביותר! נחירי אפו ספגו ריח, שאור החמה החיוור העלה מתוך עלים בלים. “הנני שמח שלא אביב עתה”, הירהר בלבו. איחו עלתה לו כך בזמן שדשאים מזלפים ריחות וצפרים אומרות שירה ופקעי ציצים מתפקחים, כי אז היה הדבר קשה לו מנשוא! “הריני מקווה שעד בוא עת האביב סופי שאתגבר על כל זה, שכן שזקן שוטה אני!” והוא נטל את מעילו והלך אל השדה. הוא עבר על הבריכה ועלה לאטו על הגבעה. כשהגיע סמוך לראשה קידמה את פניו נביחה צרודה. על האפר שממעל לחורשת השרכים ראו עיניו את כלבו הזקן, בלשאצר. חיה זו שעיניה הטרוטות לא הכירוהו והיא היתה סבורה עליו שאדם זר הוא, התריעה עליו והזהירה ממנו את הבריות. אז השמיע דזשוליון את קול השריקה המיוחדת שלו. אף על פי שעדיין רחוק היה מן הכלב כמאה אמות כבר הבחין שניצנץ זיק של הכרה בגופו השמן, השחום־הלבן. הכלב הזקן קם וזנבו השעיר שהיה מקופל סמוך לגבו התחיל לכשכש כישכוש רפה ורב־התרגשות. הוא הלך ובא כשהוא מתנודד אילך ואילך ומתוך אימוץ כוח ונעלם בקצה חורשת השרכים. דזשוליון דימה שיפגשנו אצל פישפש השער, אבל בלשאצר לא היה שם. אז חרד דזשוליון חרדה גדולה וחזר אל חורשת השרכים. והנה מצא שם את הכלב הזקן כשהוא מוטל על צדו ומביט אליו בעינים שכבר הפכו זכוכית.

“מה לך, זקן עלוב?” קרא דזשוליון. זנבו הצנוף והשעיר של בלשאצר עדיין נע ניעה קלושה ועיניו הדועכות נראו כאומרות: “איני יכול לקום, אדוני, אבל שמח אני לראותך”.

דזשוליון כרע על ברכיו ועיניו, שהיו עכורות ומטושטשות ביותר, כמעט שלא יכלו להבחין בתנודת־הנשימה של צלעות הכלב, שהלכה ופסקה. הוא הרים מעט את ראשו – הראש היה כבד ביותר.

“מה לך זקן חביב? מה מכאובך?” הזנב נע עוד ניעה אחת והעינים כבו. דזשוליון העביר את ידו על הגוף הדומם והחם. הכל תם ונשלם – הלב הפסיק את פעולתו בגוף שמן זה מרוב שמחה והתרגשות על שיבת אדוניו. דזשוליון הרגיש שהחרטום, אשר זיפים לבנבנים מועטים היו צומחים בו, כבר היה קר. הוא עמד רגעים אחדים על ברכיו כשידו נתונה תחת הראש, שהלך והתקשה. הגוף היה כבד ביותר כשנשא אותו אל מעלה הגבעה. שם היו פזורים הרבה עלים והוא צבר אותם וכיסה בהם את הגוף המת; רוח לא נשבה והעלים לא יפוצו, אלא יהיו לו למכסה ויעלימוהו מעיני הבריות עד לאחר הצהרים. “הנני לקברו בידי אני!” אמר לנפשו. כבר עברו שמונה־עשרה שנה מיום שבא אל הבית אשר בסט. דזשוֹנס ווּד וגור הכלב הפעוט בכיס בגדו. אכן משונה הדבר שהכלב הזקן מת דווקא עכשיו! כלום היה בזה משום סימן רע? הוא חזר אל הפישפש כדי להביט משם שוב פעם אל התל הצהוב ואחר פנה וצעד אל ביתו ומחנק בגרונו.

דזשון היתה בבית; היא נחפזה לשוב מן העיר בו ברגע שהגיעה אליה הידיעה על דבר מעשה התנדבותו של דזשולי לעבוד בצבא. הפאטריוטיסמוס שלו ניצח את רגש הנטייה שלה לטובת הבורים. כשנכנס דזשוליון אל ביתו והגיד להניו את דבר מיתתו של הכלב בלשאצר, נתמלא הבית רוח של עצבות. הבשורה הרעה הזאת דיכאה את כל הלבבות. ניתקה חוליה את שבשלשלת העבר – הכלב בלשאצר! שנים מבני הבית גדלו עמו יחד ולא זכרו כלום מה שהיה לפני זמנו; דזשון ראתה בו את בן לוויתו של זקנה בשנות־חייו האחרונות, ואת דזולישון היה מזכיר חיים של עמל וצער ושל מלחמת־רוח קשה עד שחזר אל ממלכת העושר והאהבה של אביו! והוא נפטר ואיננו!

אחר הצהרים לקחו הוא ודזשולי מעדרים ומארוּפוֹת ויצאו אל השדה. הם בחרו מקום לקבורה סמוך לגבעה הצהובה, ומתוך כך לא הוצרכו לשאתו מהלך רב, ולאחר שהסירו בזהירות את שכבת־הקרקע העליונה המגדלת דשאים, התחילו לחפור באדמה.

הם חפרו בשתיקה כעשרה רגעים ואחר נחו.

“ובכן איפוא, נערי שלי”, פתח דזשוליון ואמר, “סבור היית שמוטל עליך לעשות מה שעשית?”

“הן” השיב דזשולי, “שכן לאמתו של דבר אין הענין הזה קרוב ללבי כל עיקר”.

המלים האלה הביעו את מצב רוחו של דזשוליון הבעה נכונה ומדוייקה ביותר!

“הריני מוקיר אותך בשביל כך, נערי שלי. כמדומה לי שבשעה עמדתי אני שנותיך אתה לא הייתי עושה זאת – חוששני שיש בי יותר מדי ממידת הפורסייטים כדי לעשות כזאת. ואולם סבור אני שהטיפוס הזה הולך ופוחת עם כל דור ודור. אפשר שבנך, אם יהיה לך בן, יהיה אַלטרואיסטן גמור~ מי יודע?”

“ובכן לא יהיה דומה אלי, אבא; אני הנני אוהב־עצמי לאין שיעור”.

“לא, יקירי, אין בך משל אהבת־עצמך כלום”. דזשולי נד בראשו והם התחילו לחפור שוב.

“אכן משונים חייו של כלב”, אמר דזשוליון פתאום, “הריהו היצור היחידי בין מהלכי־ארבע שיש בו התחלה של אלטרואיסמוס והרגשת־אלוהים!”

דזשולי נשא את עיניו והביט אל אביו.

“אבא, וכי מאמין אתה באלוהים? הדבר לא הוברר לי מעולם”.

לשמע השאלה הזאת שאין להשיב עליה תשובה כלאחר יד, עמד דוזשוליון ונח רגע אחד, כי החפירה הוגיעה את גבו.

“מה המשמעות שאתה מייחד לשם אלוהים?” ענה ואמר; יש בענין אלוהים שתי דעות שאינן עשויות להתאחות: העיקר־היוצר שאינו מושג – שבני אדם מאמינים בו, וסכום האלטרואיסמוס שבלב האדם – וגם בו מאמינים בני אדם. – ה דעתך אתה בענין זה, נערי שלי?"

דזשולי העלה קמטים במצחו. “בשנה הראשונה הרבינו אני וחברי לדבר על הענינים הללו. ואולם בשנה השניה פוסקים מלשבר עליהם; איני יודע משום מה – הרי השאלה הזאת רבת־חפץ היא ביותר”.

דזשוליון נזכר, שגם הוא היה מרבה לדון בענינים הללו בשנה הראשונה בהיותו באוכספורד, ובשנה השנייה חדל מזה.

“הריני משער”, אמר דזשולי, “שאותו האל, שבלשאצר היה מרגיש בו, לפי דבריך, הריהו האל השני”.

“וודאי שכך הוא, שאילמלא כן לא היה לבו הזקן נשבר בשל דבר שמחוץ לעצמו”.

“אבל כלום לא היתה ההתרגשות שלו נובעת מתוך אהבת עצמו?”

דזשוליון נד בראשו. “לאו, כלבים אינם פורסייטים גמורים, הם עלולים לאהוב דבר שנמצא מחוץ לעצמם”.

דזשולי חייך.

“אם כך הוא, כסבור אני שהנני אחד הפורסייטים הגמורים”, ענה ואמר. “עליך לדעת שלא הכנסתי עצמי ברשימת המתנדבים לצבא אלא כדי לכוף את וול דארטי לעשות כמוני”.

“אבל משום מה?”

“משום שאנו שונאים זה את זה”, ענה דזשולי קצרות.

“אהה!” מילמל דזשוליון. ובכן הולך ונמשך ריב־המשפחות עד הדור השלישי – אותו ריב־המשפחות של זמננו, החבוי במסתרים ואינו מתגלה כלפי חוץ?

“האגיד לנער את דבר המחלוקת הזאת?” הירהר בלבו. אבל למה יגיד לו – מאחר שאי אפשר לו לספר את המעשה עד תומו?

ובאותה שעה היה דזשולי מהרהר: “רק על הולי בלבד מוטלת החובה להודיעו על אודות הבחור הזה. אם היא לא תעשה זאת, משמע שאינה רוצה להגיד לו את הדבר, ואן אני אגלה את אזנו, אהיה בליעל. מכל מקום הרי עשיתי קץ לדבר. מוטב שאסיח דעתי מן הענין ולא אוסיף לטפל בו”.

ולפיכך הוסיפו לחפור בשתיקה עד שדזשוליון אמר:

“עכשיו נערי שלי, דומני שהבור הריהו עמוק למדי”. והם נשענו על המאפרות שלהם והציצו מטה אל תוך החפירה שרוח הערב כבר הטילה בה מעט עלים.

“את שאר מעשה הקבורה לא אוכל לכלכל”, אמר פתאום דזשוליון.

“הניחני, אבא, ואעשה זאת אני. הוא לא היה נוטה לי חיבה יתירה מימיו”.

דזשוליון נד בראשו.

“הבה נרים אותו ברכּוּת יתירה יחד כם העלים שעליו. מוטב היה לי אילו לא ראיתיו עוד. אני אחזיקנו בראשו. כך!”

והם עמדו והרימו בזהירות רבה את גופו של הכלב, אשר צבעי החום והלבן הדהים שלו נגלו פה ושם מתחת לעלים, שהרוח הזיזה אותם ממקומם. ובזהירות רבה השכיבוהו בקברו כשהוא כבד, קר ונטול־הכרה. דזשולי זרה עליו עוד עלים הרבה, תחת אשר דזשוליון שהיה חושש לגלות לעיני בנו את המיית נפשו נטל את המארופה והתחיל לשפוך במהירות את עפר האדמה על הגוף הדומם. כך נסתלק וחלף העבר מן העולם! אהה, אילו היה נשקף לו לפחות עתיד שיש בו מעט נחת! דומה היה לו כאילו הוא מכסה בעפר את חייו של עצמו. הם חזרו והניחו בשקידה רבה את הרגבים הדשואים על גבי התלוללית הקטנה. ומתוך טובה זה לזה על שכל אחד מהם רִתָּה על רגשותיו של חברו חזרו שלובי־זרוע אל הבית.

פרק אחד עשר: טִימותִי מַתְרִיס כְּנֶגֶד הַקַּלְקָלָה

השמועה על דבר ההתנדבות לעבודת הצבא התפשטה בבורסה הפורסייטית במהירות, אלא שנלוותה אליה גם הידיעה שדזשון אומרת להיעשות אחות רחמניה של ה“צלב האדום” – וחיש מהר, כדי שלא יקדימנה אחרת. המאורעות הללו היו בלתי־רגילים ואף היה בהם משל עקירת הפורסייטסמוס הגמור משרשיו, ולפיכך השפיעו על בני המשפחה השפעה של התאחדות והתלכדות והם נקהלו כולם ביום הראשון הסמוך לאחר הצהרים בביתו של טימותי כדי לשמוע מפי יושבי הבית את דעתם בנידון זה וכדי להביע זה לזה את רגשותיו על דבר הכבוד שעלה בחלקה של המשפחה. הרי דזשילס וזשס שאב לא יהיו משמשים נוטרים המגינים על החוף, אלא ילכו במהרה לאפריקה הדרומית; דזשולי וּול ישלחו לשם בחודש אפריל; ואשר לדזשון – וכי ידע אדם מעולם מה בלבה של זו!

הנסיגה לאחור מִסְפִּיוֹן קוֹפ והעדר כל שמועה טובה ממערכות המלחמה אישרו וקיימו, כנראה, את כל מה שהוכיח טימותי באופן שהיה בו כדי להחריד את הלב. הצעיר שבחבורת הפורסייטים הזקנים – הוא היה קצת פחות מבן שמונים – אשר אמרו עליו שהוא דומה הרבה לאביהם, בעל־האחוזה שבדורסיטשייר, אפילו בהרגלו המפורסם לשתות יין מאדיירה, – היה סמוי מן העין במשך שנים מרובות כל כך שנהפך כמעט ליצור אגדתי. עבר דור שלם מהזמן שהסכנה שהיתה צפויה להוצאת־הספרים שלו בהיותו בן ארבעים הרעישה כל כך את עצביו, שעמד ופרש מן העסק ויצא אל העולם כשאין בידו אלא שלושים וחמישה אלף לירות והתחיל לספק את פרנסתו על ידי שהשקיע את ממונו בזהירות יתירה בשטרי ערך. על ידי שהיה מחסך שנה שנה את הריבית וריבית של ריבית, סופו שהגדיל בארבעים שנה את הונו כפליים בלי אשר ידע מימיו מה פירושו של דבר להיות חרד ודואג על עסקי ממון. עכשיו היה מחסך בכל שנה כאלפיים לירות, ומתוך שהיה נוהג זהירות יתירה היה מקווה, ככל שאמרה הדודה הסטר, להכפיל שוב את מידת הונו קודם שימות. מה ייעשה בהונו זה לאחר שימות הוא ולאחר מיתת אחיותיו – בשאלה זו היו נידונים לעתים קרובות מתוך ליצנות החפשים־בדעות שבין הפורסייטים, כגון פראנסי, יופימיה או כריסטופור, בנו השני של ניקולאס הצעיר, שהיה חפשי־בדעות במידה כזו שאמר פעם אחת כי יש את נפשו להיעשות שחקן על הבימה. ואולם הכל היו מודים שטימותי גופו וודאי יודע זאת היטב, ואפשר שגם סומס יודע זאת, אלא שאדם זה לא היה מגלה מימיו סוד.

אותם הפורסייטים המועטים שזכו לראותו אמרו עליו שהיה אדם בעל־בשר וחסון, לא גבוה ביותר, בעל פנים שחומים־אדומים עם שערות שָׂבוֹת ומשהו מן המשהו מאותו העידון של קווי־הצורה שהנחילה לרוב הפורסייטים אשתו של הפורסייטי הראשון, שהיתה אשה נאה ובעלת מזג רך ועדין. גלוי וידוע היה, שהמלחמה העסיקה את דעתו במידה מתמיהה ומיום שהתחילה היה רגיל להיות נועץ דגלים במפה; ומשום כך היו הבריות תוהים ושואלים בחרדת מה יעשה אם האנגלים יהיו נדחפים אל הים? הרי כמעט שאי אפשר יהיה לו לנעוץ את הדגלים שלו במקום הנכון! ואולם פחות מכן היה ידוע לבריות עד כמה מגעת ידיעתו בעניני המשפחה ומה דעתו עליהם, אף על פי שהדודה הסטר היתה אומרת עליו תמיד שהוא נרעש ונרגז ביותר. ולפיכך יש לשער כמה גדול היה תמהונם של הפורסייטים, שבאו אל ביתו ביום הראשון שלאחר עזיבת ספיוֹן קוֹפ וראו זה אחר זה אדם אחד יושב על הכורסה המרווחה היחידה שבחדר וגבו מפנה כלפי האור וכפו הגדולה מסתירה את החלק התחתון של פניו, ושמעו את הדודה הסטר אומרת אליהם בקול חרד:

“הרי זה דודכם טימותי, אהובַי!”

טימותי ברך את כולם ברכת־שלום חטופה כלאחר־יד:

“השלום? השלום? סלח לי שאיני קם”.

באה פראנסי, בא יוסטייס באבטומוביל שלו; וויניפרד הביאה עמה את אימוגן, ורגשי־ההוקרה החמים שהביעו בני המשפחה למעשה ההתנדבות של וול הפיגו את צינת הקרח שהשרה בלבה משפט־הגירושין; באה מרים טוויטימן ובפיה חדשות על דזשילס וזשס. האורחים הללו יחד עם הדודות דזשוּליי והסטר, עם ניקולאס־הבן יופימיה ודזשורוש – הוא ולא אחר! – אשר יוסטייס הביאו באבטומוביל שלו, נצטרפו למסיבה, שלא היתה נופלת מן המסיבות המפוארות שנתכנסו לכאן בימי גדולתה ותפארתה של המשפחה. בידר־האורחים הקטן לא נשאר אפילו כסא אחד פנוי ובני־הבית היו דואגים שמא יבוא עוד־מישהו.

לאחר שפגה קצת רוח ההתאפקות וכבישת־עצמם, שהשרתה נוכחותו של טימותי על כל המסובים, התחילו מספרים בעניני המלחמה. דזשורזש שאל את הדודה דזשוליי אימתי תצא למערכות המלחמה עם ה“צלב האדום” ועל ידי כך הביאה כמעט לידי מצב של בדיחות־דעת; אחר פנה אל ניקולאס ואמר: " ניק הצעיר הריהו וודאי איש־מלחמה גיבור־חיל, וכי אין כך? אימתי ילבש תלבושת של חאקי?"

ניקולאס־הבן חייך כאילו מתוך הבעת צער ואמר שאמו הריהי חרדה ודואגת ביותר, כמו שמובן מעליו.

“שמעתי ש’תאומי סיאם' כבר יצאו למערכה”, אמר דזשורוש בפנותו אל מרים טוויטימז, “עוד מעט ונהיה כולנו שם. קדימה הפורסייטים!”

הדודה דזשוליי גיכחה: “דזשורזש גחכן הוא ודבריו מבדחים את הדעת! פשר שהסטר תלך ותביא את המפה של טימותי? הבה יראה־נא לכולם על המפה היכן הם עומדים”.

טימותי השמיע קול הברה שנתפרשה כהסכמה מצדו, ומיד קמה הסטר ויצאה מן החדר.

ודזשורזש הוסיף לתאר את התמונה של הליכת הפורסייטים לקרב כשהוא קורא לטימותי בשם “פלד־מארשאל”; אל אימוגן, שהבחין בה ש“נערה נאה” היא, היה מדבר כאשר אל קפֵילָאית המוכרת צרכי־אוכל לחיילים; אחר נטל את הצילינדר שלו והניחו לבין ברכיו והתחיל מתופף בן במכושי־תופים מדומים. מעשה־הליצנות הזה עורר בלב המסובים רגשות מעורבים. הכל צחקו – לדזשורזש מותר היה לעשות כל מיני תעלולים ולא היו מקפידים עליו – אבל הכל הרגישו שיש כאן משום “התלוצצות” במשפחה; והמעשה הזה היה בעיניהם כדבר שאינו ממידת דרך ארץ, מאחר שהמשפחה נותנת עכשיו חמישה מבניה לעבודת המלכה. הכל חששו שמא יפריז דזשורזש על המידה יותר מדי, ומשום כך הרגישו בלבם רגש של רווחה כשהוא קם והושיט את זרועו לדודה דזשוליי וצעד אל טימותי וחלק לו כבוד כמנהג אנשי הצבא ואחר נשק לדודתו מתוך תאווה בדחנית וקרא: “הוי, מה גדל תענוגי, אהובת נפשי! בוא ונלכה יוסטייס!” ובדברים האלה נפטר ויצא מן החדר ובעקבותיו יצא גם יוסטייס החמוּר והאיסטניס, שלא היה מחייך מימיו. הדודה דזשוליי נתבלבלה וקראה: “הגע בעצמך, הוא הלך לו ולא המתין עד שיביאו את המפה! אבל אל־נא תתרעם עליו, טימותי. הרי ליצן גדול הוא!” דבריה אלה השביתו את השתיקה וטימותי הסיר את ידו מעל פיו.

“איני יודע מה יהא סופו של דבר”, שמעו אותו מדבר. “כל אותו המשלוח של לבני אדם מה טיבו ומה תועלת בו? לא בדרך זו יכו את הבורים”.

פראנסי לבדה העֵזה את רוחה ושאלה:

“ובאיזו דרך יכו אותם, דודי טימותי?”

“כל המנהג החדש של התנדבות לצבא וכל ההוצאות הכרוכות בו – כל זה גורם לממון שיהא מוּצא מן הארץ”.

באותה שעה הביאה הדודה הסטר את המפה שהחזיקה אותה בזרועותיה כדרך שנושאים תינוק. בסיועה של יופימיה הניחוה על הפסנתר, שלא ניגנו בו זה שלוש־עשרה שנה, מאז מתה הדודה אַן. טימותי קם ועמד על רגליו. אחר ניגש אל הפסנתר והתייצב שם וכיוון את עיניו אל המפה שלו וכל המסובים הקיפוהו ועמדו מסביבו.

“הביטו וראו”, פתח ואמר, “זוהי העמדה שלנו עד היום הזה, עמדה עלובה ביותר. המ!”

“אמנם כן הוא”, אמרה פראנסי מתוך עזות־רוח יתירה. “אבל איך אפשר לשנות את המצב בלי להרבות את מספר אנשי הצבא?”

“אנשי צבא!” אמר טימותי; “אין צורך באנשי־צבא – לכַלות על ידם את ממונה של המדינה. אנו צריכים לנאפוליון: הוא היה מבצע ומסיים את המעשה החודש ימים”.

“אבל מה נעשה אם אין לנו נאפוליון, דודי טימותי?”

“זהו עסקם שלם”, השיב טימותי. “למה אנו מחזיקים את הצבא – ומפטמים אותו בעתות השלום! הלא בוש יבושו לדרוש מן הארץ לבוא לעזרתם,ככל אשר הם דורשים עכשיו! יניחו לכל אחד לעסוק בעסקו שלו ואז נעשה חיל ונצעד קדימה”.

והוא הביט מסביבו אל הניצבים עליו והוסיף ואמר כמעט בכעס:

“גדודי מתנדבים! פירושו של דבר הוא ביזבוז מיטב הממון לבטלה! עלינו לחסך ממון! שימור האנרגיה – זוהי הדרך היחידה והנכונה”. ומתוך קול הברה ממושכה, שהיתה מעין נשיפה ומעין נהימה כאחת, דרך על אצבעות רגליה של יופימיה ויצא מן החדר כשהוא משאיר אחריו תהייה גדולה וריח קלוש של נופת־שעורים.

הרושם שעושים דברים הנאמרים מתוך הכרה פנימית על ידי אדם שאנו רואים בו בעליל, שכבד היה ממנו להגיד מה שהגיד, תמיד אדיר הוא. ושמונת הפורסייטים שהשאיר אחריו בחדר, כולם נשים חוץ מניקולאס הצעיר, עמדו מסביב למפה כשהם שרויים בשתיקה. אחר פתחה פראנסי ואמרה:

“אכן סבורה אני שהצדק אתו. סוף סוף, לשם מה קיים הצבא? עליהם לדעת זאת מראש. אנו אך מסייעים בידם”.

“וכי מה את סבורה חביבה שלי?” קראה הדודה דזשוליי, “הרי הגדילו לעשות. תני דעתך שהם עמדו וּויתרו על מדי־הזהורית שלהם. תלבושת זו היתה תפארתם וגאונם. ועכשיו מראה כולם כמראה אסירים. רק אתמול אמרנו אני והסטר ששינוי זה וודאי מצער אותם ביותר. דַמי בנפשך מה היה אומר על כך דוכס־הברזל!”

“הצבעים החדשים נאים הם ביותר”, אמרה וויניפרד “הרי הם יפים לוול ומשׁווים לו מראה הדור ביותר”.

הדודה דזשוליי נאנחה.

“הנני מתאווה לדעת מה מראה בנו של דזשוליוז. הרי מעולם לא ראינו אותו! אביו וודאי מתגאה בו”.

“אביו שרוי עכשיו בפאריז”.

כתפה של דודה הסטר התרוממה פתאום למעלה כאילו לעכב ביד אחותה שלא תאמר מה שנתכוונה לאמור מיד, שכן לחייה המקומטות של דזשוליי נתכרכמו באותה שעה.

“אתמול ביקרה אותנו הגברת מאקאנדר הקטנה והחביבה, שחזרה זה עתה מפאריז. ונחשו־נא, את מי ראתה שם ברחוב? מובטחתני שלא תשערו זאת בנפשכם לעולם!”

“ואף לא ננסה לשער, דודה יקרה”, אמרה יופימיה.

“את אירין! הִתַֹמהו תמוֹה! מקץ ימים רבים כל כך. והיא היתה מהלכת עם זקן צהוב – –”

“דודתי! הריני מתה מצחוק! עם זקן צהוב – –”

“רציתי לאמור עם גבר בעל זקן צהוב”, ענתה ואמרה הדודה דזשוליי קשה. “והיא לא נזדקנה אפילו ביום אחד. הרי תמיד היתה נאה ביותר”, הוסיפה מתוך היסוס כמצטדקת.

“הו! אנא ספרי על אודותה, דודה”, קראה אימוגן; “על אודותיה, דודה”, קראה אימוגן; “עדיין אני נזכרת בה. היא הרוח־הרעה אשר בבית המשפחה שלנו, האין זאת? והרי זה מלבב כל כך”.

הדודה הסטר ישבה על מקומה. ובכן לא השגיחה בה דזשוליי ועשתה את שלה!

“כפי שאני זוכרת אותה לא היתה רוח, אלא בעלת גו נאה”, מילמלה יופימיה.

“חביבה שלי!” אמרה הדודה דזשוליי, “אכן לשון משונה לך – לא נאה ביותר”.

“לא”, אמרה אימוגן, “אבל מה היה מראיה?” לא פסקה אימוגן מלשאול.

“הנני להגיד לך, בתי”, אמרה פראנסי: “היא היתה לפי מראיה מעין וונוס של זמננו ולבושה הדר”.

יופימיה אמרה קשה: ווֶנוס לא היתה לבושה מעולם ועיניה היו כחולות כספיר מוּתָּך".

לשמע הדברים האלה הצורמים את האוזן, קם ניקולאס ונפטר ויצא.

“הגברת ניקולאס הרהי אשה בעלת מידות חמורות ביותר”, אמרה פראנסי בצחוק.

“היא אם לששה ילדים”, אמרה הדודה דזשוליי, “ומסדרו של עולם הוא שתהא זהירה ודייקנית ביותר”.

“וכי אהב אותה הדוד סומס הרבה?” הוסיפה אימוגן לחקור ולדרוש בלא־רחמים כשהיא מעבירה את מבטי עיניה המזהירות מפנים אל פנים.

הדודה הסטר העוותה את פניה העווייה של פחי־נפש כששמעה את דזשוליי משיבה ואומרת: “הן, דודך סומס היה כרוך אחריה עד מאוד”.

“וודאי ברחה עם מי שהוא, האין זאת?”

“זאת לא זאת; כלומר – לא כך היה המעשה”.

“ובכן איפוא מה המעשה שעשתה, דודה?”

“בואי ונלכה, אמוגין”, אמרה וויניפרד, “עלינו לשוב הביתה”.

ואולם הדודה דזשוליי הפסיקה אותה וקראה נמרצות:

“היא – היא לא התנהגה כהוגן כל צרכה”.

“הוי, כמה מכעיס אותי הדבר!” קראה אימוגן, “יתר מכן אין איש מגיד לי לעולם!”

“טוב איפוא, חביבה שלי”, אמרה פראנסי, “הנני להגיד לך: היה לה עסק של אהבה שנסתיים במיתתו של אותו הצעיר, ואחר עזבה את דודך ויצאה מביתו. אני הייתי מחבבת אותה ביותר”.

“היא היתה רגילה לתת לי שוקולאדה וריח נעים היה נודף ממנה”, מילמלה אימוגן.

“אכן אמת הדבר!” אמרה יופימיה.

“הדבר אינו נכון כל עיקר!” החזירה פראנסי, שהיתה מתבשמת במין בושם־ציפרנית יקר ביותר.

“אין דעתי תופסת היך אנו יכולות לדבר על ענינים כאלה!” אמרה הדודה דזשוליי כשהיא נושאה את כפיה למרום.

“וכי נתגרשה ממנו?” שאלה אימוגן מאצל הפתח.

“לאו”, קראה הדודה דזשוליי, “זאת אומרת – לא נתגרשה כל עיקר”.

באותה שעה נשמע קול שאון אצל הפתח השני. שוב נכנס טימותי לחדר־האורחים. “באתי לקחת את המפה שלי”, ענה ואמר. “מי נתגרשה?”

“לא נתגרש אדם, דודי”, החזירה פראנסי תשובה של אמת לאמתה. טימותי נטל את המפה שלו מעל הפסנתר.

“אסור לנו לתת שיתרחשו דברים כאלה במשפחה שלנו”, ענה ואמר, “כל אותו מעשה־ההתנדבות לצבא הריהו מעשה רע למדי. חורבן גמור ממשמש ובא על המדינה; איני יודע מה תהא עלינו”. הוא איים בבוהן ידו והביט מסביב בחדר: “אכן רב ייתר מדי מספר הנשים בימינו והללו אינן יודעות מה הן מבקשות”.

ובדברו את הדברים האלה תפש בשתי ידיו את המפה שלו ויצא מן החדר, כאילו היה חושש שמא יחזירו לו תשובה.

שבע הנשים אשר אליהן דיבר את דבריו, השמיעו מילמול כבוש, שמתוכו עלה ובקע רק קולה של פראנסי, שאמרה: “אכן הפורסייטים הללו – –” וקול דבריה של הדודה דזשוליי: “מן הצורך שיטבול את רגליו במים חמים מהולים בחרדל; הסטר, התגידי זאת לדזשֶן? הריני חוששת ששוב פרץ הדם אל מוחו…”

באותו הערה לאחר הסעודה, בשעה שהיא והסטר ישבו לבדן בחדר, השמיטה לולאה אחת מתוך צינור־הסריגה שלה, ונשאה את עיניה ואמרה: “הסטר, איני זוכרת איני זוכרת היכן שמעתי, כי סומס חביבנו מבקש שאירין תחזור אליו. מי הוא אשר סיפר לנו כי דשזורזש צייר אותו ציור ליצני וכתב תחת הציור את המלים: ‘הוא לא יהיה מאושר עד שישיג את מבוקשו’?”

“יוסטייס”, החזירה הדודה הסטר מאחורי גליון ה“טיימס”; “אותו ציור היה שמור בכיסו, אלא שלא רצה להראותו לנו”.

הדודה דזשוליי שתקה והשתקעה בהרהורים. השעון תיקתק, גליון העתון איווש והאח המבוערת השמיעה קול רישרוש. הדודה דזשוליי השמיטה שוב פעם עניבה אחת.

“הסטר”, פתחה ואמרה, “מחשבה איומה ניצנצה בלבי”.

“אם כן, העלימי אותה ממני ואל תגידי לי”, נחפזה ואמרה הדודה הסטר.

“אהה! מוכרחה אני להגיד לך. את יכולה לשער מה איומה המחשבה הזאת!” והיא השפילה את קולה ואמרה בלחש:

“אומרים, שדזשוליון – שדזשוליון הריהו עכשיו בעל זקן – בעל זקן צהוב”.

פרק שנים־עשר: הַהַצְלָחָה שֶׁל מַעֲשֶׂה־ הַרִגוּל

שני ימים לאחר הסעודה אצל דזשמס המציא מיסטר פּוֹלטיד לסומס חומר לעיון ולהירהור.

“אדון אחד”, פתח ואמר כשהוא מעיין ב“מפתח” שבידו השמאלית, “שאנו מכנים אותו מספר 47, היה מייחד בחודש האחרון תשומת־לב מרובה למספר 17 בפאריס. ואולם לפי שעה לא התרחש שום דבר מוחלט. הפגישות שביניהם נתקיימו תמיד במקומות של רבים, בפרהסיה, ולא בצנעה – בבתי־אוכל, באופירה, בלוּבר, בגני־לוקסנבורג, באולם של בית־המלון וכדומה. עדיין לא ביקרו זה את זו בדירתם, לא היא בחדרו שלו ולא הוא בחדרה שלה. הם נסעו יחד לפוֹנטנבּלוּ – אבל שום דבר של ממש לא אירע. קיצורם של דברים, לפי המצב של עכשיו יש תקווה למאורעות להבא, אלא שעלינו להמתין בסבלנות”. והוא נשא פתאום את עיניו והוסיף ואמר:

“יש כאן דבר תמוה אחד – שמו של 47 כשמו של – 31!”

“בר־נש זה יודע שאני הנני בעלה שלה”, הירהר סומס בלבו.

“שם עצמו – אכן משונה הדבר – הריהו דזשוליון”, המשיך מיסטר פולטיד את דבריו. “אנו יודעים את כתבתו בפאריז ואת מקום מגוריו כאן. אלא שאנו נזהרים שלא לרדוף אחרי ארנבת שאינה היא”.

“לך בדרך זו, אבל בזהירות”, אמר סומס בפנים זועפות.

הוודאות האינסטיקטיבית שבידו, שהמרגל הזה עמד על סודו גרמה לו להיות שתקני ביותר.

“סלח לי”, אמר מיסטר פולטיד, “הנני ללכת לראות אם נתקבל דבר־מה חדש”.

והוא יצא וחזר ובידו מכתבים אחדים. לאחר שחזר ונעל את הדלת נתן עיניו במעטפות.

“הן”, ענה ואמר, “הרי כאן מכתב פרטי שלי שנכתב בתשעה־עשר לחודש”.

“ומה כתוב בו?” שאל סומס.

“הם!” אמר פולטיד: “הריהי כותבת: 'מספר 47 יצא היום מכאן על מנת לנסוע לאנגליה. הכתובת שעל גבי אמתחות־המסע שלו היא: רובין־היל. הוא נפרד ממנה בלוּבר ביום השבעה־עשר בשלוש שעות וחצי; בשעת הפרידה לא ניכר שום דבר הראוי לשימת־לב. החלטתי שאין טוב לפני מאשר להישאר כאן ולהוסיף ולהשגיח על מספר 17. אתה וודאי תטפל עם מספר 47 באנגליה, אם תראה צורך בכך”. באותה שעה העיף מיסטר פולטיד בסומס מבט שלא מענין האומנות שלו, וכאילו נתכווין לאסוף חומר לספר על הטבע האנושי, שהיה בדעתו לכתוב לאחר שיסתלק מאומנותו. “אותה האשה מספר 19 הריהי אשה משכילה ביותר והיא מפליאה לעשות את מעשיה בלי שיבחינו בה. היא אינה עולה בזול, אבל אשת חיל היא ופועלת כהוגן בעד הממון שהיא נוטלת. אי לזאת אין 17 חושדת עדיין כלל שמשגיחים עליה. ואולם כידוע לך יש בריות רגשניות אשר מקץ זמן ידוע הרי הן מרגישות שעוקבים אחריהן, והמלאכה נעשית אז קשה ביותר. ולפיכך הייתי יועץ להרפות לפי שעה ממספר 17 ולשים עין על 47. בחילוף־המכתבים שביניהם אין אני יכולים לנגוע בלי להביא עצמנו לידי סכנה גדולה. לפי מצב הדברים כיום לא הייתי מייעץ בשום פנים לעשות זאת. ואולם יכול אתה להגיד לקליאֶנט שלך, שהכל עולה יפה ויש סיכויים להצלחה”. ושוב ננעצו עיניו הבוחנות בפני איש־שיחו השתקן.

“לא”, אמר סומס פתאום, “נוח לי שתמשיך את מעשה־ההשגחה המוצנע בפאריז ואל הנעשה כאן אל תתן דעתך”.

“כטוב בעיניך”, השיב מיסטר פולטיד, “אנו יכולים לעשות כך”.

“מה – מה טיב היחסים שביניהם?”

“הנני לקרוא לפניך מה שהיא כותבת”, אמר מיסטר פולטיד כשהוא פותח את אחת המגרות שבשולחן־הכתיבה שלו ומוצא משם קבוצת ניירות; "היא מסכמת זאת באחד המכתבים בלשון סודית. הנה המכתב! ‘17 רבת־חן ביותר – הריני משערת כי 47 שניו ארוכות משלה (כלומר: גדול ממנה בשנים, לפי שגרת הלשון שלנו) – כנראה הוא אוהב אותה ביותר – מצפה שתבוא שעתו – 17 מסרבת, אפשר שהתנאים אינם רצויים לה. אי אפשר להגיד דבר בלי לדעת יותר ממה שידוע לי. ואולם נוטה אני לחשוב שעדיין לא נתבררו לה מערכי רוחה של עצמה – ושעלולה היא לעשות מעשה באחד הימים על פי דחיפה פתאומית. שניהם בעלי־סיגנון הם’ ".

“מה פירושו של דבר?” הפליט סומס מבין שפתיו הסגורות.

“הרי זה אחד הדיבורים שאנו משתמשים בהם”, מילמל מיסטר פולטיד מתוך חיוך כשהוא חושף כמה וכמה משיניו הלבנות. “והכוונה של לשון זו היא, שאין להניח שיש כאן עסק של התקשרות ארעית למים אחדים – הם יתאחדו אחוד קיים או לא יתאחדו כל עיקר”.

“המ!” מילמל סומס, “ובכן זה הכל ושוב אין דבר?”

“הן”, אמר מיסטר פולטיד, “אבל יש כאן משל סיכוי טוב לעתיד”.

“עכביש!” הירהר סומס בלבו. “היה שלום!”

הוא אחז דרכו אל גרין־פארק כדי לעבור משם אל תחנת־וויקטוריה ולנסוע ברכבת התחתית אל הסיטי. לגבי חודש יאנואר היה אותו יום חם בערך; זהרי חמה התנוצצו בעד הערפל על העשבים הקפואם מקרח – יום של קורי־עכביש נוצצים ומזהירים היה אותו היום!

עכבישים קטנים – ועכבישים גדולים! והעכביש הגדול שבכולם היתה קשיות ערפו של עצמו, אשר טוותה את קורי רשתותיה מסביב לכל דרך־מוצא ברורה וגלויה. למה היה כרוך אותו בר־נש אחרי אירין והיה מגלגל עמה? וכי באמת היה הדבר כך כמו ששיער פולטיד? או אולי אין כאן אלא מעשה חמלה שחמל דזשוליון על השרוייה בבדידות מתוך הנטיה הסינטמנטאלית שהיתה מצויה בו כל ימיו? מי יתן והיה כמו ששיער פולטיד! סומס עמד תחתיו דומם. אי אפשר הדבר! אותו בר־נש היה גדול ממנו שבע שנים, ומראהו אינו נאה משלו! ולא עשיר הוא ממנו! ובכן מה כוחו יפה למשוך את לבה?

“וחוץ מזה, הרי שב בחזרה”, הירהר בלבו; “אין הדבר נראה כך – – הנני ללכת אליו לדבר עמו!” והוא הוציא את כרטיס־הביקור שלו וכתב עליו כדברים האלה:

“אם יכול אתה לייחד לי באחד הימים בשבוע זה חצי שעה לאחר הצהרים הנני להמתין לך בלוב ‘קוֹניסרס’ משעת חמש וחצי עד שש, אני יכול לבוא אל הקלוב ‘הוטש־פוטש’ אם כך נוח לך ביותר. יש לי צורך לדבר עמך – ס.פ.”

הוא עלה במעלה הרחוב סט. דזשמס ומסר את הכרטיס לידי השוער של הקלוב הוטש־פוטש.

“מסור את הכרטיס הזה חמר דזשוליון פורסייט תיכף לבואו לכאן”, אמר לשוער וישב באחת מאותן מרכבות־האבטומובילים החדשות ונסע אל הסיטי…

דזשוליון קיבל את הכרטיס עוד באותו היום לאחר הצהרים, ומיד שם פניו אל הקלוב “קוניסרס”. מה חפצו של סומס? וכי הגיעה אליו שמועה מפאריז? – והוא החליט בלבו שלא להעלים ממנו שהיה שם. “אבל לא אגלה לו שהיא שרוייה שם”, אמר אל נפשו, “אם הדבר אינו ידוע לו עדיין”. מתוך מצב־רוח מבולבל זה נכנס אל הקלוב ומצא את סומס יושב ושותה תה אצל חלון קטן וקמור.

“יישר כוחך, איני רוצה בתה”, אמר דזשוליון, “אבל הרשני־נא שלא להפסיק את העישון”.

הווילאות טרם נפרשו על גבי החלונות אף על פי שהפנסים כבר הודלקו ברחוב. שני הקוזינים ישבו זה כנגד זה ושתקו.

“שמעתי, שהיית בפאריז”, פתח ואמר סומס לבסוף.

“הן, זה עתה שבתי”.

“הצעיר וול סיפר לי זאת. הוא ובנך הולכים איפוא למלחמה?”

דזשוליון נענה בראשו.

“וודאי לא נזדמן לידך לפגוש במקרה את איירין. הריהי כנראה שרוייה באחד המקומות שבאירופה”.

דזשוליון התעטף תחילה בענן עשן ואחר ענה:

“הן, ראיתיה”.

“ומה שלומה?”

“טוב מאוד”.

שוב פעם דממו והיו שרויים בשתיקה; אחר זקף סומס את גוו וישב קוממיות על כסאו וענה ואמר:

“כשראיתי אותך בפעם האחרונה היה לבי חלוק ועדיין לא באתי לידי החלטה. אנו היינו מסיחים בענין זה ואתה חיווית את דעתך. אין את נפשי לחדש שוב את הוויכוח הזה. הנני רוצה אך להגיד לך את זאת: מצבי ביחס אליה הריהו קשה ביותר. לא רצוי לי הדבר שתשתמש בהשפעתך עליה לרעתי. מה שאירע, אירע לפני ימים רבים מאוד. הנני חפץ לבקש ממנה שתשכח ישנות ומה שהיה היה”.

“הרי כבר ביקשת זאת ממנה”, אמר דזשוליון בלחש.

“אז היה הרעיון הזה חדש לה והדהים אותה. אבל כל מה שתוסיף לעיין ולהרהר בו כן יתברר לה שזוהי הדרך האחת ויחידה לשנינו”.

“לפי הרושם שעשה עלי מצב רוחה אין הדבר כך”, אמר דזשוליון מתוך מנוחה גמורה. “וסלח לי אם אוֹמר לך שאתה טועה אם סבור אתה שיש כאן ענין של עיון־השכל ושיקול הדעת”.

הוא ראה שפני הקוזין שלו החיוורים החווירו עוד יותר – שלא מדעתו חזר על דבריה של איירין עצמה.

“יישר כוחך,” מילמל סומס, “אבל אני תופס את הענין אולי תפיסה יותר ברורה מכפי שאתה סבור. איני מבקש אלא להיות מובטח שאתה לא תשפיע עליה השפעה לרעתי”.

“איני יודע מנין לך שכוחי יפה להשפיע עליה השפעה כל שהיא”, אמר דזשוליון; "אבל אילו היתה לי השפעה עליה, הייתי חייב להשתמש בה לטובתה ולאשרה, כפי שאני מדמה לעצמי את אשרה שלה. הריני מה שקרוי עכשיו ‘פֵמִינִיסְטָן’ ".

“פמיניסטן!” חזר סומס על מלה זו כאיחו ביקש להרוויח בכך זמן. “וכי פירושו של דבר הוא שאתה כנגדי?”

“שטות היא בידך”, אמר דזשוליון, “איני כנגדך, אלא כנגד זה שאשה תהא אנוסה לחיות עם בעל השנוא עליה בהחלט. בעיני אני הרי זו תועבה”.

“ואני משער שבכל פעם שאתה הנך רואה אותה הנך אוצל עליה מרוחך ומדעותיך”.

“כפי הנראה שוב לא אראנה”.

“וכי לא תשוב לפאריז?”

“כסבור אני שלא אשוב”, השיב דזשוליון שהבחין בפני סומס שהוא כולו עירנות נמרצה.

“אוב איפוא, זהו כל מה שרציתי להגיד לך. עליך לדעת שכל מי שעומד לשטן בין בעל לאשתו הריהו מקבל עליו אחריות כבדה.”

דזשוליון קם והשתחווה כנגדו השתחווייה קלה.

“היה שלום”, ענה ואמר בלי להושיט לו יד ופנה והלך לו, וסומס נשאר לבדו והביט אחריו בעינים תוהות. “אנחנו הפורסייטים”, הירהר דזשוליון בלבו בשעה שישב באחת המרכבות שקרא אליו, “הנני בעלי תרבות במידה יתירה. אנשיפ פשוטים ממנו וודאי היו באים במקרה זה לדי קטטות ומהלומות. לולא הייתי חושש לבני ההולך עכשיו למלחמה – –” המלחמה! הפיקפוקים הישנים שלו חזרו וניעורו בלבו בחזקת־היד. מלחמה נאה! הטלת מרוּת על עמים או על נשים! מעשה נסיון להכריע ולשעבד תחתינו את הבריות שאינם רוצים בנו! התכחשות גמורה למידות הנימוס ודרך־ארץ! שליטה ורכישה וזכויות שרירות וקיימות, וכל מי שהוא “כנגדם” – הריהו מוחרם ומנודה! “השבח לשמים!” הירהר בלבו, “אני הייתי תמיד כנגדם!” ואכן אמת הדבר! הוא נזכר שאפילו לפני הנשואים שלו, רעי־המזל, היה מתמרמר כנגד השפטים הקשים שנעשו באירלאנדיה, או כנגד משפטי הגירושין של נשים, המבקשות להשתחרר מרשות בעלים המאוסים עליהן. דעת הכמרים היא שחירות הנפש וחירות הגוף הרי הן שני דברים שונים זה מזה! תורה זו מזיקה היא! אין להפריד בין הגוף ונפש. חופש הרצון מחזק את כל קשר ומסורת לא מרפה אותם. “צריך הייתי להגיד לסומס”, הירהר בלבו, “שבעיני הריהו בדחני ביותר. אבל, אהה, גם טראגי הוא אדם זה!” והאומנם יש בעולם דבר טראגי מאדם שהוא כולו עבד ליצרו, יצר הרכוש וקנין, המסמא את עיניו מלראות מה שממנו והלאה והמונע אותו מלהבין אפילו הבנה כל שהיא את רגשותיהם של בני אדם אחרים? “עלי לכתוב לה ולהזהיר אותה”, אמר אל נפשו; “הוא מתכונן לנסוע שוב פעם להשיג את חפצו.” ובדרך נסיעתו הביתה, אל רובין־היל, היה מתמרמר מתקומם כל הזמן כנגד אותה החובה החמורה המוטלת עליו ביחס לבנו, חובה שעיכבה בידו למהר ולנסוע בחזרה לפאריז…

וסומס ישב שעה ארטכה על כסאו ובלבו מכאוב נמרץ במידה לא פחות מכן – מכאוב של קנאה, כאילו נגלה לו שאותו אדם יש לו יתרון ממנו והוא טווה חוטי־מזימות חדשים כנגדו ועומד לשטן על דרכו. “וכי פירושו של דבר הוא שאתה כנגדי?” שאלה ערמומית זו, ששאל אותו, לא הועילה לו כלום. פמיניסטן! פטפטן עלוב שכמותו! “אל־נא אעשה את מעשי בבהיחות יתירה”, הירהר בלבו. “יש לי שהות; הוא לא ישוב לפאריז, אם אך לא שיקר לי. אמתין עד בוא האביב!” אבל הוא עצמו לא ידע מה יועיל לו האביב, אם לא להוסיף מכאוב על מכאובי נפשו. הוא הצץ מטה אל הרחוב, אשר דמויות בני אדם היו מהלכות ועוברות שם מחוג־אור אל חוג־אור, שהטילו מסביבם הפנסים הגבוהים, והירהר בלבו: “אין נחת ואין טובה – אין דבר שיש לו ערך. הריני גלמוד – וזהו אסוני הגדול!”

הוא עצם את עיניו; ופתאום נדמה לו שראה את אירין, – ברחוב אפל שאצל בית־תפילה – היא עברה והפכה את פניה והוא צד ברק־זוהר של עיניה ושל מצחה הלבן, אשר ביצבץ מתחת למגבעת קטנה, שהיתה מקושטה בנקודות־זהב וצעיף היה תלוי לה מאחוריה. הוא חזר ופקח את עיניו – הרי ראה אותה כמו חיה! אשה אחת עברה ברחוב אשר למטה ממנו – אבל לא היא! אהה, לא היא. –

פרק שלושה־עשר: “הִנֵּני”

מלבושיה של אמוֹגֶן לעונת־בגרותה הראשונה הצריכו את שׁפּוּטָה של אמה ואת כיס־כספה של זקנתה כל ימי החודש מארס. מתוך קשיות־עורף והתמדה פורסייטית דרשה וויניפרד שהמלבושים יהיו משוכללים תכלית השיכלול. הטיפול הזה הסיח את דעתה מאותו מעשה־הטקס, שהיה ממשמש ובא לאתו ושעתיד היה לתת לה חירות, אשר עדיין פיקפקה אם תתאווה לה ואם אין; הוא הסיח גם את דעתה מבנה ומן היום הקרוב, שבו עתיד היה לצאת אל מערכות מלחמה, אשר השמועות עליה עדיין היו מרגיזות ביותר. כדבורים עסקניות המסובבות פרחי־קיץ, או כזבובים נוצצים, הטסים ומרפרפים מעל לציצי־בציר עקצניים, נדדה היא ו“בתה הקטנה”, שהיתה גדולה כמותה ושהיקף חזה לא היה פחות כמעט משל עצמה, מחנות אל חנות וממחסן למחסן ובחנו ומיששו מיני־אריג שונים. עשרות של נשים צעירות, שנימוסיהן והילוכן היו מפליאים ומיוחדים במינם, התייצבו לפני וויניפרד ואימוגן כשהן עוטות את ה“יצירות” החדשות שבחדשות. הדוגמאות – “חדשות ביותר, גברתי; הרי זו המודה האחרונה” – ששתי הנשים הללו היו בוחנות ובודקות מתוך היסוס, היה בהן כדי למלא מוזיאון; והדוגמאות שאנוסות היו לקחת כמעט שהריקו את כיסו של דזשמס. לא טוב עשות מעשה לחצאין. וויניפרד הרגישה שעונה ראשוה זו של בתה, שהיתה העונה היחידה שעדיין לא נתעכרה, מן הצורך שתהיה מזהירה ורבת־הצלחה ביותר. כוח הסבלנות שלהן, שבו היו מנסות את כוח הסבלנות של אותם היצורים הסתמיים, שהסתובבו והתהפכו לעניהן לכאן ולכאן, יכול היה להיות מצוי רק במי שהענין הזה היה חשוב בעיניו כענין של אמונה ודת. וויניפרד היתה כורעת ומשתחווה לפני האלילה היקרה לה הקרויה “מודה” מתוך חרדת קודש וכוונת־הלב כקתולי הכורע ומשתחווה לפני תמונת הבתולה הקדושה; ובשביל אימוגן היה הענין הזה נסיון שהיה בו מן הנעימות – פעמים כל כךהיתה הדורה בלבושה ואזניה שמעו דברי־חלקות ערבים: כללו של דבר, הענין היה “משעשע את הלב”.

בעשרים לחודש מארס אחר הצהרים, לאחר שניצלו כמעט את המחסן של סקֵיווֹרד, נכנסו אל בית־הקפה שמנגד והשיבו את נפשן בשוקולאדה עם שמנת מקציפה ולפנות ערב קמו והלכו הביתה כשהן מרגישות בדרך הליכתן משהו משל נשמת האביב, שכבר מישמש ובא. כשפתה וויניפרד את הדלת, שהיתה צבועה לכבוד אימוגן ירק־זית קליל, ניגשה אל סלסילת־הכסף כדי לראות שמא היה כאן איש והשאיר את כרטיס־הביקור שלו, ופתאום עלה באפה ריח. מה טיבו של ריח זה?

אימוגן נטלה בידה רומן, שנשלח לה זה עתה מן הביבליותיקה, והתחילה קוראה בו מתוך עמידה. באוה שעה ניצנץ בלבה של וויניפרד רגש משונה שהסעיר את רוחה והיא אמרה אל בתה בלשון קשה:

“קחי את הספר, בתי, ועלי אל חדרך ונוחי מעט לפני הסעודה”.

אימוגן עלתה על המדרגה עלה וקרוא בספר. כששמעה וויניפרד את קול דלת חדרה שנסגרה אחריה בדחיפה, שאפה רוח שאיפה ארוכה ועמוקה. כלום יד האביב בזה, אשר גירה את חושיה ועל כרחם של כל החכמה והמוסר הנעלב עורר בקרבה געגועים על “המוקיון” שלה? ריח של גבר עלה באפה! ריח דק של עשן סיגאריטות ושל מי אזוביוֹן שלא הריחה אותו מאותו הערב של ראשית הבציר, לפני שישה חדשים, בשעה שקראה לו “מנוול”. מהיכן בא ריח זה, או אפשר שאין זה אלא בבואה של ריח – רק נדיפה העולה מן הזכרון ולא יותר? היא הביטה מסביבה – לא כלום. לא ניכר אפילו סימן של שהוא לפריעת־סדר לא במסדרון ולא בחדר־האוכל. ריח זה אינו אלא חלום בהקיץ – פרי הדמיון, מכאיב את הלב וכולו הבל! בסלסילת־הכסף היו מונחים כרטיסי־ביקור חדשים, שנים שהיה כתוב עליהם: “מיסטר ומיסטרס פוֹלֶיגייט תּוֹם” ואחד של “מיסטר פוליגייט תום”; היא הרחה בהם, אבל ריחם היה קשה. “וודאי עייפה אני”, הירהרה בלבה, “אלך ואשכב לנוח”. חדר־האורחים שלמעלה היה אפל והיה מצפה ליד שתדליק בו את המנורה; והיא הלכה הלאה ונכנסה אל חדר־המשכב שלה. ווילאות החלונות של החדר הזה היו פרושים למחצה וגם הוא היה אפל, שכן השעה היתה שש. וויניפרד פשטה את מעילה – שוב עלה בפה אותו הריח! – ופתאום עמדה תחתיה אצל גב המיטה כהלומת ברק. דבר־מה אפל התרומם מעל הספה, שעמדה באחת הפינות הרחוקות שבחדר. “אהה אלוהים!” קראה בחלחלה.

“הרי זה אני – מונטח”, נשמע קול אומר.

וויניפרד החזיקה בגב־המיטה ופשטה את ידה והדליקה את מנורת־החשמל, שהיתה תלויה מעל שולחן־הקישוט שלה. הוא הופיע בקצה מעגל־האור ונראה לעיו למן המקום ששם חסרה שרשרת־הזהב עד לנעליו הצהובות־המפוחמות שהיו קרועות בקציהן. חזהו ופניו היו שרויים בצל. מראהו היה דל וכחוש ביותר – או אפשר שלא היה זה אלא תעתוע ברק האור? הוא קם והתקרב פסעה אחת כשהוא מואר מכף רגלו ועד ראשו – אכן אמת הדבר שיבה זרקה בו! צבע פניו הקדיר והצהיב ביותר; שפמו השחור איבד את עזותו היתירה וכעין לעג מר היה שרוי עליו; היא הבחינה בפניו קווים שלא ידעה אותם. העניבה שלו חסרה את הסיכה. חליפת־הבגדים שלו – היא הכירה אותה – אבל מה מעוכה ושחוקה היא! היא הביטה שוב אל קצה מנעליו. דבר־מה נורא ואכזרי התרגש עליו והפך ועיקם ומעך אותו. היא עמדה בלי דבּר דבר ובלי־נוע ועיניה מביטות אל הקרע שבקצה מנעליו.

“הנה כי כן!” פתח ואמר, “קיבלתי את המכתב. והנה שבתי בחזרה.”

חזה של וויניפרד התחיל להתנופף עלה ורדת. הגעגועים על בעלה, שנתעוררו בקרבה עם אותו הריח שעלה באפה, נלחמו בלבה עם קנאה נמרצה ועמוקה, שכמותה לא הרגישה מעולם. הריהו כאן – צל קודר של עצמו המגוהץ והמהודר לשעבר! מה הכוח אשר עולל לו את כל אלה – אשד סחט אותו כלימון עד לקליפתו היבשה? אותה האשה!

“חזרתי,” אמר שוב פעם. “התרגשו עלי ימים קשים. נסעתי במחלקה הרביעית שבאנייה. אין לי כלום חוץ מן הבגדים שאני לובש וחוץ מן המלתחה הזאת”.

“ומי לקח את כל יתר החפצים?” קראה וויניפרד, שנתעוררה פתאום. “איך נועזת לבוא? גלוי וידוע לפניך, שרק לצורך הגירושין נשלח לך מכתב זה, שבו אתה נתבע לחזור. אל תגע בי!”

הם החזיקו שניהם בגבה של המיטה הגדולה, אשר בה בילו יחד את הלילות של שנים מרובות כל כך. פעמים הרבה – הן, פעמים הרבה – היתה מתאווה שישוב, אבל עכשיו כשבא נתמלא לבה משטמה קרה, משטמת־מות. הוא פשט את ידו אל שפמו, אבל לא צבט ולא סילסל אותו כמו שרגיל היה לפנים, אלא משך אותו למטה.

“אהה אלוהים!” ענה ואמר; “אילו ידעת מה עלתה לי!”

“הריני שמחה שאיני יודעת זאת”.

“השלום לילדים?”

וויניפרד ניענעה בראשה. “איך נכנסת הביתה?”

“פתחתי את הדלת במפתח שלי”.

“אם כן אין המשרתות ודעות דבר. אי אתה יכול להשאר כאן, מונטי.”

הוא נתן קולו בצחוק של לעג.

“ולהיכן אלך?”

“אל אשר תחפוץ”.

“בל ראי והביטי אלי! זו – הארורה – –”

“אם תשא את שמה על שפתיך ותזכיר אותה”, צרחה וויניפרד, “אלך מיד אל פארק־ליין ולא אשוב עוד”.

ופתאום עשה מעשה פשוט, אלא שאותו מעשה כל כך היה לאפיו וטיבו עד שנגע עד לבה. הוא עצם את עיניו. ומתוך כך דומה היה כאילו אמר: “טוב איפוא! אני חשוב כמת לבאי־עולם!”

“יותן לך חדר ללינת לילה”, ענתה ואמרה; “חפציך עדיין פה. אין בבית אלא אימוֹגן בלבד”.

הוא נשען על גב המיטה. “טוב, הכל בידך”, ובדברו את הדברים האלה נעה ידו של עצמו מתוך רטט. “עברו עלי צרות הרבה. אל תכבידי עלי את אכפך יותר מדי – אין כדאי. אימה נפלה עלי; אימה נפלה עלי, פרדי”.

כינוי־של־חיבה זה, שלא יצא מפיו שנים על שנים, הרעיד את כל גופה של וויניפרד.

“מה לעשות עמו?” הירהרה בלבה. “מה לי לעשות עמו?”

“היש לך סיגאריטה?”

היא הוציאה סיגאריטה מתוך קופסה קטנה, שהיתה שמורה אצלה למקרה של נדודי־שינה, והושיטה לו והאחיזה בה אש. על ידי מעשה זה נתגלה שוב הצד העובדתי והענייני שבטבעה.

“לך ורחץ באמבטי חמה. הנני להניח בשבילך אי־אלו בגדים בחדר הלבישה. לאחר מכן נדבר את דברינו”.

הוא נענע בראשו ונעץ בה את עיניו – הן נראו כמתות למחצה, או שאפשר שנדמה כך משום שקיפולי שמורותיהן כבדו ביותר? “הוא נהפך והיה לאחר”, הירהרה בלבה. “הוא לא יחזור עוד חכמות שהיה. אבל מה יהא טיבו?”

“טוב הדבר!” אמר ופנה וצעד אל מול הדלת. אפילו הילוכו נעשה אחר והיה דומה להילוכו של אדם שאבד סברו ובטלוּ סיכוייו בעולם והוא מהסס בלבו אם כדאי לו לאבד זמן להניע את רגליו.

לאחר שיצא והיא שמעה את המים מקלחים לתוך האמבטי, הניחה חליפת־בגדים שלימה על גבי המיטה שבחדר־הלבישה ואחר ירדה אל החדרים שלמטה והעלתה משם את קופסת־התופינים ובקבוק של ויסקי, אחר לבשה שוב את מעילה, הטתה רגע אחד את אזניה אל הדלת של חדר האמבטי והאזינה וירדה מטה ויצאה מן הבית. ברחוב עמדה תחתיה מתוך היסוס. כבר עברה שעת שבע! היכן הו סומס באותה שעה, אם בקלוב שלו או בפארק־ליין? היא נפנתה אל פארק־ליין. חזר הביתה! סומס היה תמיד חושש לכך – והיא היתה מקווה לכך לפעמים. חזר הביתה! אכן המעשה הזה היה לפי טיבו – לפי טיבו של מוקיון שכמותו! הנה הוא בא ואמר: “הנני!” ועשה ללעג את כולם – את החוק ואת סומס ואותה עצמה! אכן נפטרה עכשיו מן המשפט הזה ונתפזר הערפל הקודר שהיה תלוי על ראשה ועל ראש ילדיה! כמה גדולה הרווחה! אבל איך לנהוג בו עכשיו לאחר שחזר? אותה האשה השמה את נפשו, הפיחה בו תאווה, אשר מימיו לא הערה אותה ביחס אליה ואשר לא שיערה מעולם שהוא עלול לה. זה העוקץ שבדבר! אותו ה“מוקיון” שלה, האוהב־עצמו והמתפאר, אשר היא עצמה לא הלהיבה אותו מימיה לאמתו של דבר, נפתה לבו אל אשה אחרת והיא צדה אותו ברשתה! אכן גדולה החרפה! יותר מדי! היא אינה רשאית ולא לפי כבודה הוא לקבל אותו בחזרה! אבל הרי היא דרשה ממנו שיחזור ואפשר שבבית המשפט יכריח אותה עכשיו לקבלו בחזרה. הוא עדיין בעלה כמו שהיה – היא איבדה את זכותה בידיה! ובלי ספק לא היה מבקש אלא דבר אחד – ממון כדי לספק את צרכו בסיגארות ובמי־אזוביון! אותו הריח! “סוף סוף לא זקנה אני”, הירהרה בלבה, “עדיין לא זקנה אני!” אבל אותה האשה שגרמה לו שהוציא מפיו את המלים: “עברו עלי צרות הרבה, אימה נפלה עלי – אימה נפלה עלי, פרדי!” מתוך הרהורים טרופים ומסוכסכים כאלה קרבה אל בית אביה, אלא שכל אותו הזמן היה טבעה הפורסייטי מטה אותה שלא מדעתה כלפי ההכרה העמוקה, שסוף סוף הריהו רכושה וקנינה שלה ועליה להחזיק בו ולשַמֵר אותו מפני העולם החמסני. ומתוך “ובכן?” אמרה ווניפרד בקוצר־רוח.

“מה הדברים שהוא אומר לצידוק־עצמו?”

לא כלום. אחת מנעליו יש לה קרע במקום האצבעות".

סומס לטש את עיניו אליה.

“כך!” ענה ואמר. “מדרך הטבע הוא. הגיע לירידה התחתונה. ובכן – שוב יתחיל אןתו המעשה מחדש! הדבר הזה יקרב קצו של אבא”.

“וכי אפשר לנו להעלימו ממנו?”

" אי־אפשר. יש לו חוש־ריח מופלא לגבי כל דבר המעורר צער ומפח־נפש".

והוא עמד ונמלך בדעתו ואצבעותיו תחובות אחורי כתפות־המשי הכחולות שלו. “וודאי יש איזו תחבולה חוקית להינצל מפגיעתו”, אמר בלחש.

“לאו” קראה וויניפרד, איני רוצה שיהיו משטים בי שוב פעם; מוטב שאתפשר עמו".

שניהם הביטו זה אל זו. לבותיהם היו מלאים רגשי חמלה והשתתפות בצער, אבל מאחר שהיו שניהם פורסייטים לא יכלו להביע אותם מן השפה ולחוץ.

“והיכן השארת אותו?”

“בחדר־הרחצה”, אמרה וויניפרד כשהיא צחוק קצר מלא תמרורים. “הוא לא הביא עמו כלום חוץ ממי־אֵזוביוֹן.”

“חזקי ואמצי!” אמר סומס; “רוחך נרעשה עד מאוד. הנני ללכת עמך אל ביתך”.

“מה תועלת בדבר?”

“עלינו להתנות עמו תנאים”

“להתנות תנאים! ללא הועיל הוא והכל יהיה כמו שהיה. לכישוב לאינו, יחזור לסורו – קלפים והמראות, ושתייה ו – –”. היא נשתתקה, כי זכרה את מראה פניו של בעלה. “תינוק שנכווה – תנוק שנכווה! – – אולי!”

“לכשישוב לאיתנו? כלום חולה הוא?” שאל סומס.

לא, הוא כולו שרף מתוכו; חוץ מזה אין דבר".

סומס נטל את החזייה שלו מעל אחד הכסאות ולבש אותה, אחר לבש בגדו, זרק מי־קולוניה על מטפחתו, הצמיד את שרשרת שעונו אל החזייה שלו אמר: “אין לנו מזל!”

למרות צרת נפשה של עצמה נתמלא לבה של וויניפרד רחמים עליו, כאילו גילה בדבריו אלה את ייסורי־הנפש העמוקים של עצמו.

“הנני רוצה לראות את אמא”, ענתה ואמרה.

“היא וודאי יושבת עכשיו בחדרו של אבא. בואי ורדי בחשאי אל חדר־העבודה. הנני לקרוא לה”.

וויניפרד ירדה בלט מעל המדרגות והתגנבה בחשאי אל חדר קטן ואפל, שלא נמצא בו שום דבר מצויין חוץ מאחת התמונות של קאנאליֶטו, אשר מתוך שהיתה מפוקפקה ביותר לא קבעו אותה במקום אחר, וחוץ מקובץ נאה של פסקי בתי הדין, שלא פתחו אותו זה כמה שנים. כאן עמדה כשגבה מפנה כלפי הווילאות החומים כעין הערמון, שהיו פרושים על החלון וכשהיא מכוונת את מבטיה אל הקמין הריק, עד שנכנסה אמה בלווית סומס.

“הוי, בתי היקרה והמסכנה!” קראה אמילי; “מה עלוב מראיך! אכן רע ומגונה הוא מעשהו לאין שיעור!”

מידה היתה ביד בני המשפחה להיות זהירים שלא להביע התרגשות־נפש שאינה מן הנימוס ולפיכך התאפקה ולא ניגשה אל בתה לחבקה באהבה בזרועותיה. אבל קולה הרך ומראה כתפיה המלאות והעטופות סלסלה שחורה ויקרה היה בהם כדי להשפיע על בתה רוב תנחומים. ומתוך שאיפתה שלא להשפיל את גאונה ושלא לצער את אמה ענתה ואמרה וויניפרד בקול שקט: “אין דבר, אמא; ללא־הועיל הוא להתרגש ביותר בשל ענין זה”.

“איני מבינה”, אמרה אמילי כשהיא מביטה אל סומס, “מפני מה אין וויניפרד צריכה להודיע לו שהיא תתבע אותו לדין, אם לא יתקן את עוותתו. הן הוא לקח את המרגליות שלה, ואם לא יחזירם, הרי זה מספיק למדי”.

וויניפרד חייכה. הנה יבואו כולם ויציעו הצעות זה בכה וזה בכה, אבל היא כבר ידעה מה שהיא עתידה לעשות – היינו לא כלום. הרגש שסוף כל סוף היא נחלה ניצחון על ידי שקללמה בידה את קניניה, גדל ועצם בקרבה מרגע לרגע. לאו! אם היא תבקש לענוש אותו, תוכל לעשות זאת בבית בלי אשר יוודע הדבר לבריות.

“בואי אל חדר־האוכל והסירי דאגה מלבך”, אמרה אמילי, “עליך להשאר פה ולסעוד עמנו. הניחיני ואני אספר את הדבר לאביך”. וכשפנתה וויניפרד ושמה פניה אל הדלת, שלחה אמה את ידיה וכיבתה את מנורת־החשמל. רק אז ראו את האסון שהתרגש במסדרון.

האור, שנראה בחדר אשר מעולם לא האירו אותו, משך אליו את עיניו של דזשמס והוא יצא ועמד במסדרון מעוטף בסודר של שערות גמל, שכיסה את זרועותיו; ראשו השב היה מבהיק כעין הכסף ונדמה כאילו מדבר־שממה רחב־ידים הפריד בינו ובין הרגלים התחובות לתוך מכנסים הדורים לפי מנהג הזמן. הוא היה דומה באותה שעה דמיון גדול לחסידה ומראה פניו כאילו הוא רואה לפניו צפרדע, שאינו יכול לבלוע אותה משום שהיא גדולה יותר מדי.

“מה משמעותו של כל זה?” ענה ואמר. “אפשר תגידו לאביכם? הלא אי אתם מגידים לי דבר לעולם”.

הפעם לא מצאה אמילי מענה בפיה. ואולם וויניפרד ניגשה אליו והניחה את ידיה על כל אחת מזרועותיו הכרוכות בסודר ואמרה:

“מונטי לא פשט את הרגל, אבא. הוא רק חזר הביתה”.

שלשתם היו חוששים שרעה גדולה עתידה להתרחש והיו שמחים שוויניפרד החזיקה בזרועותיו, אבל הם לא ידעו כמה אדיר כוח־הרוח האצור בקרב הפורסייטי הזקן הזה הדומה לצל. רעד חלף את פיו ואת סנטרו המגולי למשעי, שירטורי־פניו שבין פאות־זקנו הארוכות והנוצצות כעין הכסף, נתעוו. ואחר פתח ואמר מתוך חשיבות ידועה:

“הוא יהיה מלאך המות שלי. ידעתי מה יהא סופו של דבר”.

“אל תצטער, אבא”, אמרה וויניפרד במנוחה. “הנני להשתדל שיהא מתנהג כשורה”,

“אהה!” אמר דזשמס. “הסירי מעלי את החפץ הזה, חם לי”. היא התירה אותו מקיפולי הסודר והוא פנה והלך בצעדים מאוששים אל חדר־האוכל.

“איני רוצה במרק”, אמר אל וורמסון וישב על כסאו. גם שאר בני המשפחה ישבו כולם. וויניפרד הסבה לשולחן כשמגבעתה עדיין על ראשה; וורמסון סידר לפניה את מערכת תשמישי הסעודה. כשיצא מן החדר פתח ואמר דזשמס: “ומה הביא עמו?”

“לא־כלום, אבא”.

דזשמס כיוון את מבטיו אל בבואת צורתו של עצמו, שנגלתה לפניו באחת הכפות. “גירושין!” מילמל הוא. “הבל הבלים! ואיך לא נתתי זאת אל לבי קודם לכן? צריך הייתי לקצוב לו סכום קבוע על מנת שלא יחזור עוד לאנגליה, סומס! לך והציע לו את הדבר הזה”.

העצה הזאת היתה כל כך נכונה ופשוטה, שהפתיעה אפילו את וויניפרד, אלא שאמרה: “לא עכשיו לאחר שחזר, הנני להחזיק בו; עליו להתנהג כשורה – זהו כל מה שאדרוש ממנו”.

הכל הביטו אליה, גלוי וידוע היה להם שוויניפרד הריהי אשה אמיצת־לב.

“מי יודע”, אמר דזשמס, "אם לא היה שם חבר לחברת רצחנים! תני דעתך לאקדוח שלו! אל תעלי על משכבך בלי אותו האקדוח. מן הצורך שווורמסון ילון בביתך.

הכל היו נרגשים לשמע ההודעה הזאת, ואמילי ענתה ואמרה מתוך הסכמה:

“דבריך נכוחים, דזשמס, שוב לא נסבול שום מעשה־נבלה”.

“אהה!” נאנח דזשמס בפנים זועפים, “איני יודע –”.

משנכנס וורמסון והעלה דגים על השולחן, נפסקה השיחה.

תיכף לאחר הסעודה קמה וויניפרד וניגשה אל אביה כדי לנשק לו נשיקת־פטירה. הוא הסתכל בה בעינים מפיקות שאלה ויגון גדול כל כך שאימצה את כל יכלתה לעודד אותו ואמרה אליו בקול מביע תנחומים:

“הכל כשורה, אבא, אל תדאג. אין לי צורך באיש – הוא נוח ונמוך־רוח ביותר. גדול יהיה צערי אם תהיה חרד ודואג עלי. ליל־מנוחה לך והיה ברוך!”

דזשמס חזר על המלים “היה ברוך!” כאילו לא עמד כל צרכו על משמעותן ומבטי עיניו ליוו אותה עד הפתח.

היא באה הביתה לפני תשע שעות ומיד עלתה אל החדרים שלמעלה.

היא מצאה את דארטי כשהוא שוכב על המיטה שבחדר־הלבישה שלו לבוש חליפת־בגדים כחולה של אריג־סֶרזש ואברקיים. זרועותיו היו שלובות אחורי ראשו ובפיו סיגאריטה כבוייה.

למראהו נזכרה וויניפרד במראה הפרחים אשר בעציצי־החלונות שלה לאחר חרבוני יום קיץ בוער: יבשים וניחרים הרי הם עומדים שחוחים וכפופי־ראש, ואף על פי כן כיוון ששקעה החמה יחליפו כוח. דומה היה כאילו טיפת טל כבר ירדה על בעלה שתוכו ניחר.

הוא פתח ואמר בקול מביע שיוויון־נפש: “וודאי היית בפארק־ליין, מה שלומו של הזקן?”

וויניפרד לא יכלה לשלוט ברוחה והחזירה לו תשובה מרה: “עדיין לא מת”.

הוא נזדעזע, אכן אמת הדבר, הוא נזדעזע.

“תן דעתך לדבר, מונטי”, הוסיפה ואמרה, “שאיני רוצה שיהא נרגז ומיצר. אם לא תחזור למוטב ולא תתנהג כשורה, יכול אתה לשוב למקום שבאת משם, יכול אתה ללכת אל אשר תחפוץ. הסעדת?”

“לאו”.

“רצונך לאכול דבר־מה?”

הוא הניע כתפיו.

“אימוגן רצתה להגיש לי אוכל ואני מאנתי.”

אימוגן! מתוך התרגשות־רוחה הגדולה הסיחה את דעתה ממנה ושכחה אותה.

“ובכן ראית אותה? מה אמרה לך?”

“היא נשקה לי”.

וויניפרד ראתה מתוך מרירות שפניו הכהים והלגלגנים האירו. “אמנם כן הוא”! הירהרה בלבה, “הוא אוהב אותה ואותי אינו אוהב”.

עיניו של דארטי שוטטו אנה ואנה.

“וכי יודעת היא דבר־מה על אודותי?”

באותה שעה ניצנצה מחשבה בלבה של וויניפרד שדבר זה יכול לשמש לה נשק כנגדו. הוא היה מתיירא שמא ידועים מעשיו לילדים!

“לא, רק וול יודע. משאר הילדים נעלם הדבר ואין הם יודעים אלא שנסעת”.

היא שמעה אותו נאנח ברווחה.

“אבל הדבר יוודע להם. אם תתן לי עילה לכך”, הוסיפה ואמרה בתקיפות.

“טוב!” מילמל הוא, “הכיני! הריני מוטל לארץ!”

וויניפרד ניגשה אל מיטתו. “הסכת ושמע, מונטי! אין את נפשי להכותך, אין את נפשי להכאיבך. אין את נפשי להזכיר את מעשיך. ואף לא אענה את נפשי ולא אתמכר ליגון. מה בצע בכל זה?” היא נשתתקה לרגע אחד. “אבל שוב לא אשא ולא אסבול זאת ואיני רוצה לשאת ולסבול! יהא הדבר גלוי וידוע לפניך. אתה עיניתני וגרמת לי ייסורים. אבל היה זמן שאהבתיך. ומשום כך – –” עיניה הירוקות־האפורות פגעו במבט התמה של עינו השחומות וכבדות־השמורות, והיא נגעה פתאום בידו ופנתה והלכה אל חדרה.

שם ישבה שעה ארוכה לפני המראה שלה וגוללה באצבעותיה את הטבעות שלה והירהרה בגבר מדוכא וכהה־פנים זה, המוטל על המיטה שבחדר השני והוא כמעט נכרי לה; היא גמרה בלבה להבליג על צערה, ואף על פי כן כירסם את נפשה רגש של קנאה בשל המעשים שעשה גבר זה, ולא עוד אלא שפעם בפעם התעורר בקרבה גם רגש של חמלה עליו.

פרק ארבעה־עשר: לַיְלָה מְשֻׁנֶּה

סומס היה מצפה במרירות לבוא האביב – ולא דבר קל היה זה לאדם הרואה שהזמן חולף ועובר והוא עדיין רחוק מן המטרה שלו וטרם נראה לו מוצא מן הרשת של קורי עכביש שאפפה אותו. מיסטר פולטיד לא המציא לו שום ידיעות חוץ מזו שעדיין הוא ממשיך את הריגול – העולה בדמים יקרים. וול ושְאֵרוֹ נשלחו אל מערכות המלחמה, אשר החדשות שהגיעו משם היו טוֹבות ביותר; דארטי היה מתנהג לפי שעה כהוגן; דזשמס התעודד ובריאותו כתיקונה; והעסק שלו הצליח והוא עשה חיל כמעט במידה מבהילה – ובכן לא היתה לו לסומס שום סיבה להיות מיצר ודואג; ורק על דבר אחד היה מצטער באותו הזמן: על שהיה “מעוכב” ולא יכול לעשות מעשה לא לצד זה ולא לצד זה.

הוא אמנם לא מנע את רגליו מן הבית אשר בסוהו, כדי שלא לתת לבעלת הבית ולבתה פתחון פה להיות סבורות שהוא זנח את כוונתו, אלא שכבש את רוחו והיה נוהג בזהירות יתירה, ופעמים הרבה היה עובר על פתח בית־האוכל “בריטאן” בלי להיכנס לשם והיה משוטט בסביבות השכונה הזאת, שעוררה תמיד בקרבו את הרגש של רכישת רכוש בלא משפט.

וכך היה משוטט ברֶדזשנט־סטריט באחד הלילות של של חודש מאי ונתגלגל ובא לבין המון משונה שכמותו לא ראה מימיו: המון־עם צורח ושורק ומרקד ודוחף וצוהל ומשתובב משובה איומה עם מסכות על הפנים, עם משרוקיות ואבּוּבים זוֹלים ועם נוצות ארוכות על המגבעות וכל מיני קישוטים בדחניים. וודאי מֵיפקינג גרמה לכך! הלא היתה לה רוחה והיא ניצלה מיד הבורים! אבל כלום אפשר לצדק בזה התהוללות זו? ומי ומי הבריות הללו? מה טיבם ומאין באו אל מערב העיר? הם דיגדגו את פניו ותקעו לתוך אזניו. ריבות צרחו: “אל תאבד את הפיאה־הנכרית שלך!” בחור אחד טפח על הצילינדר שלו והפילו מעל ראשו ובקושי גדול עלה בידו לשוב ולהשיגו. פצצות ליצניות התפוצצו בסמוך לו ובין רגליו. הוא היה מבולבל ונרגז וראה עצמו נעלב. זרם של המון עם משך ובא מכל שכונה ושכונה כאילו נפתחו פתאום שערי־סכרים והזרימו שפעת מים, אשר על מציאותם אפשר ששמע באזניו, אבל מימיו לא האמין בה. ובכן איפוא הללו היו האוכלוסין, השלילה החיה והעצומה לאין חקר, השלילה של נימוסים נאים ושל פורסייטיסמוס. זו היתה – הדימוקראטיה! היא הסריחה, צווחה בקולי קולות והיתה מנוולה! ואילו לפחות התהולל המון זה במזרח העיר או אפילו בסוהו, אפשר שלא היה מתרעם – אבל כאן ברדזשנט־סטריט, בפיקאדילי! והמשטרה היכן היא? בשנת 1900 לא ראה סומס ואלפי הפורסייטים אשר עמו את הקלחת הרותחת הזאת שהכיסוי שלה פתוח, ואולם עכשיו כיוון שהציץ לתוכה, לא האמין למאה עיניו הכוויות. כל מה שהתחולל כאן לא היה הפה יכול לאמרו! הבריות הללו לא ידעו מעצור לרוחם והנראה שחשבו אותו ליצר מגוחך; אלה ההמונים שלהם כמה גסים וכמה מגושמים הם ומה מנוול הוא הצחוק שהם משמיעים! אין דבר קדוש בעיניהם! הוא לא היה תמה כל עיקר, אילו היו מתחילים לנפץ את זגוגיות החלונות. שפעת ההמונים הללו הרועשים, השורקים והמרקדים כדרווישים השתפכה בפִל־מֶל אחורי היכלי התפארה של הקלובים, אשר כדי להיכנס לשם צריך היה אדם לשלם ששים לירות. מחלונות הקלובים הללו הביטו על המחזה הזה אנשים מבני מינו שלו מתוך קורת־רוח מתונה. הסקרנים הללו לא חששו ולא העלו על דעתם כלום! הרי הענין הזה היה חמור – ומי יודע מה עתיד להתעולל! ההמון היה הפעם עליז, אבל באחד הימים תהיה רוח אחרת עמו! הוא נזכר בהמון מתגעש, שהתפרץ בשנות השמונים בזמן שהיה בברייטון; אותו ההמון היה משבר ומנפץ את הכל ונשא נאומים. ואולם תמהונו היה גדול מפחדו באותה שעה. ההמון היה היסטירי – ודבר זה אינו ממידתו של איש אנגלי! והכל בשביל התשועה שהיתה לעיירה קטנה הרחוקה מכאן מהלך ששת אלפים מילין. התאפקות, כבישת־עצמו! המידות הללו, שנכסי הרכוש והתרבות אינם יכולים להתקיים בלעדיהן, היכן הן? המנהג בזה לא היה מנהג אנגלי! לא, הוא לא היה אנגלי כי עיקר! כך היה סומס מהרהר בלבו כשהוא מהלך לדרכו קדימה בזהירות. דומה היה כאילו תפש פתאום אדם המחתך ומוציא תעודה חשובה מתוך כתבי־המשפט שלו, או כאיל ראו עיניו מפלצת אורבת ומתגנבת בלט וצלה מהלך לפניה. הם היו חסרים כובד ראש, הם היו חסרים יראת־הכבוד! דומה היה כאילו נגלה לו שתשע עשיריות של העם האנגלי נכרים הם. ואם כך הוא הדבר – מי יודע מה פורענות עתידה לבוא!

אצל היידפארק־קורנר נזדמן לפניו דזשורש פורסייט, שהיה שזוף־פנים ביותר מרוב התעסקותו במרוץ־הסוסים, ובידו מסכה של חוטם.

“האלו, סומס” ענה אמר, “הרי לך חוטם!”

סומס העלה על שפתיו חיוך קלוש במקום תשובה.

“קיבלתי אותו מאת אחד הליצנים הללו”, הוסיף ואמר דזורזש, אשר ניכר היה בו שהוא בא מסעודה עריבה; “אנוס הייתי לשים אותו על חוטמי – כדי למנוע אותם להפיל את מגבעתי מעל ראשי. הריני אומר לך שקרוב היום ואנו נצטרך להילחם עם הבריות הללו, ההולכים ונעשים חצופים ביותר – כולם הינם ראדיקאלים וסוציאליסטים. הם מתאווים לרכוש שלנו. הגד זאת לדודי דזשמס; השמועה הזאת תיישנהו יפה”.

“in vino veritas”, הירהר סומס בלבו, אלא שנענע לו בראשו והלך לדרכו הלאה ועבר את מגרש־האמילטון. בפארק־ליין לא היו אלא מתהוללים מועטים והללו לא הקימו רעש גדול ביותר. והוא נשא את עיניו אל הבתים והירהר בלבו: “סןף סוף אנו חוט־השדרה של הארץ. הם לא יכריעו אותנו על נקלה. הרכוש והקנין הנם תשע עשיריות של החוק”.

ואולם השעה שנעל אחריו את הדלת של בית אביו מיד נסתלק מזכרונו כל אותו חזון־הבלהות המשונה שברחובות העיר והוא הסיח את דעתו ממנו הסחה גמורה כאילו לא היה אלא חלום שחלם בלילה ושהתעופף ממנו בבוקר כשהקיץ וראה עצמו שוכב ברווחה במיטה רכה ונקייה.

כשנכנס אל חדר־האורחים הגדול והריק והגיע עד לאמצעו, עצר בלכתו ועמד תחתיו.

אשה! נפש להשתעות ולשיח עמה שיחה! הרי יש לו זכות לכך! לעזאזל! הרי יש לו זכות לכך!

חלק שלישי

פרק ראשון: סוֹמְס בּפאריז

סומס המעיט לנסוע בארצות. כשהיה בן תשע־עשרה ערך עם אביו ואמו ועם וויניפרד את “המסע החביב על הבריות” – לבריסל, אל ערי הריינוס ולארץ שווייץ, וחזר הביתה דרך פאריז. כשהיה בן עשרים־ושבע, בו בזמן שהתחיל לשעות בתמונות, בילה חמישה שבועות חמים באיטליה והיה מסתכל שם ביצירות של תקופת הריניסאנס – אלא שתקופה זו לא היתה בעיניו עשירה כל כך כפי שהיה מצפה לאחר כל מה ששמע עליה – ובדרך חזירתו שהה שבועיים ימים בפאריז והיה מסתכל שם בנפשו של עצמו, כמו שנאה ויאה לאדם מן הפורסייטים המוקף בני אדם המחשיבים כל כך את ערך־עצמם וה“זרים” כל כך כבני העם הפראנצי. מאחר שלא היתה לו ידיעה אחרת בלשונם חוץ מזו שהקנוהו לשעבר בבית הספר, לא היה מבין את דיבורים, ולפיכך מצא שהשתיקה יפה לשני הצדדים. שכן אין אדם רוצה להיות שוטה בעיני הבריות. דעתו לא היתה נוחה מתלבושת הגברים, מן המרכבות הסגורות, מן התיאטראות הדומים לכוונות של דבורים ומבתי־השכיות, שריח של שעוה היה נוסף מהם. הוא היה זהיר וחרד ביותר כדי לחקור ולתור אותו הצד של פאריז, אשר הכוח המושך שלו היה מוצנע וסמוי מן העין, כפי ששיערו הפורסייטים; ולא עוד אלא שגם העסק של אסיפת־תמונות לא הצליח שם כלל – אי אפשר היה להשיג דבר! הבריות הללו היו כנופייה של חומדי־ממון – כך וודאי היה אומר עליהם ניקולאס, ובכן חזר הביתה שלא מתוך סיפוק־נפש ואמר שאך לחנם מפליגים בערכה של פאריז.

ולפיכך כשהלך בחודש יוני שנת 1900 לפאריז ולא היתה נסיעתו זו אלא הביקור השלישי במרכז התרבות העולמית. ואולם הפעם הלך ההר אל מוחמד, שכן עכשיו ראה את עצמו יותר נאור ותרבותי מפאריז, ואפשר שבאמת היה כך. ולא עוד אלא שהיתה מגמה קבועה וברורה לפניו. הפעם לא בא לכאן לשם כריעה והשתחווייה לפני הצלם של הטעם המשובח והפריצות, אלא לשם פיקוח על עניניו הכשרים של עצמו. ואכן אמת הדבר, הוא בא לכאן משום שמצב הדברים נעשה חמור ביותר. מעשה הריגול הלך ונמשך, ואין דבר – ואין כלום! דזשוליון שוב לא חזר לפאריז, ואדם “חשוד” אחר לא נמצא שם! מכיון שסומס היה מתעסק עכשיו בעניני־משפטים חדשים וחשאיים ביותר, נתברר לו במידה יתירה מאשר קודם לכן כמה חשוב הדבר לעורך דין שיהא לו שם טוב בין הבריות. ואולם בלילות ובשעות הפנאי היתה מענה אותו המחשבה שהזמן חולף ועובר וממונו מתבזבז ועתידו עדיין “אסור בכבלי־ברזל” כמו שהיה. מאותו הלילה של “שמחת מייפקינג” הרגיש בדבר ש“שוטה צעיר אחד ודוקטור הוא” מחזר אחרי אנט. הוא כבר פגש אותו פעמיים – צעיר שוטה ועליז־חיים כבן שלושים. לא היה דבר שהקניט כל כך את סומס כעליצות – מידה מגונה ומשונה שאין שום קשר בינה ובין העובדות הממשיות שבחיים. עירבוביה זו של מאויים ותקוות סופה שנהפכה לו לעינוי־נפש, וזה לא כבר ניצנצה מחשבה בלבו שמא נודע לאירין שעוקבים אחריה. כל זה סופו שעורר אותו ללכת ולברר את הדבר בעצמו, ללכת ולנסות שוב הפעם את דרך החיים שלה ושלו. ואם עוד הפעם יכשל והדבר לא יצליח בידו – די לו שיראה לכל הפחות מה היא עושה וכיצד היא חיה!

הוא סר אל בית־מלון אחד שברחוב קוֹמרטן שהפליגו בשבחו לפורסייטים וששם באמת לא היה מי שמדבר פראנצית. הוא לא תיכן לו תכנית של פעולה הוא לא רצה להבעית אותה, אלא שראה צורך לשקוד על כך שלא תמצא לה הזדמנות להשתמט ממנו על ידי מנוסה. ולמחר בבוקר קם ויצא לדרכו במזג־אויר נאה.

על פאריז היתה שרוייה באותה שעה רוח של עליצות והיה לה ברק זוהר, שהקניט כמעט את סומס. הוא היה מהלך בכובד ראש ואפו מורם למעלה והיה מביט לצדדין מתוך סקרנות הוא היה מתאווה עכשיו לעמוד על טיבם ומידותיהם של בני האומה הפראנצית. וכי לא היתה אנט נערה פראנצית? ביקור זה יכול היה להביא תועלת גדולה, אילו אך ידע להשתמש בו. מתוך הירהורים כאלה הגיע אל ככר קונקורד, אשר שם כמעט שלא נתמעך שלוש פעמים לתחת גלגלי המרכבות. הוא ראה עצמו עומד לפני בית מלונה של אירין כמעט לפתע פתאום ביותר, משום שעדיין לא גמר בלבו כיצד יתנהג. הוא עבר על שפת הנהר, אשר משם יכול היה לראות את הבנין הלבן ועליז־המראה, שהציץ בתריסיו הירוקים מבעד למחיצה של עלי ערמונים. ומתוך הכרה שמוטב לו לפגוש אותה במקרה ברשות הרבים מאשר לסכן בדבר ולהיכנס אליה לשם ביקור, ישב על ספסל, אשר משם יכול היה להשגיח אל מבוא הבית. לא היתה עדיין אפילו שעת אחת־עשרה, ולפיכך לא היה מן הסברה שכבר יצאה מן הבית. יונים אחדות היו מטופפות ומצחצחות את נוצותיהן במקומות הזרועים זהרי־חמה שבין צללי הערמונים. עבר פועל לבוש חולצה כחולה וזרק לפניהן פרורים מתוך נייר, שסעודת־הצהרים שלו היתה כרוכה בו. אומנת שראשה היה מקושט בקישורים נהגה שתי ילדות בעלות צמות ולבושות מכנסי־סַלְסָלָה. עברה מרכבה, שהרכב שלה היה לבוש מעיל כחול ומגבעת שחורה ומבהיקה. לסומס נדמה שכל זה יש בו משל התייפות, משל ציוריות שכבר עבר זמנה. אכן אומה תיאטראלית היא אומה פראנצית זו! הוא הצית את אחת הסיגאריטות היקרות שלו מתוך רגש של עלבון שהגורל הטיל אותו לבין נכרים. הוא לא היה תמה כל עיקר אילו היתה דעתה של אירין נוחה מן החיים הללו; הרי לאמתו של דבר לא היתה מעולם אנגלית גמורה – ואפילו מראיה אינו כשל אנגלית גמורה! והוא התחיל לשקול בדעתו איזה מן החלונות ירוקי־התריסים היה חלונו של חדרה. מה המלים אשר יבחר לו כדי לברר לה את מגמת ביאתו וכדי להכריע את קשיות־ערפה הגאה? הוא זרק את קצה הסיגאריטה שלו באחת היונים מתוך מחשבה: “איני יכול לשבת פה לעולם ולסבב את בהונות ידי. מוטב שאלך לי לפי שעה, ואבוא לבקר אותה אחר הצהרים”. ואף על פי כן הוסיף לשבת ושמע את השעון מקיש שתים־עשרה ואחר שתים־עשרה וחצי. “הבה אחכה עד אחת”, הירהר בלבו. ואולם בו ברגע קפץ ממקומו וחזר וישב בחרדה. מן הבית יצאה אשה לבושה שמלה בהירת־צבע והלכה לה מתחת לסוכך מוצהב. הלא זוהי אירין! הוא המתין עד שהרחיקה ללכת ממנו והלאה במידה ששוב לא יכלה להבחין בו, ואחר כך והלך אחריה. היא היתה מהלכת לאטה כאילו לא היתה לפניה מטרה מכוונה; ואולם עד כמה שהמקום היה ידוע לו הבחין שהיא שמה את פניה אל יער בּוּלוֹן. כחצי שעה היה מהלך אחריה בריחוק מסויים מעבר השני של הרחוב עד שנכנסה אל היער. אפשר שהיא הולכת לשם לשם ראיון עם מי שהוא? עם אחד הפראנצים הארורים – עם אחד מאותם הבריות שאין להם מה לעשות אלא לרדוף אחר הנשים? הוא הלך אחריה ברוח נזעמה לאורך שדרה רבת־צל, ופעמים שנתעלמה מעיניו כשהדרך נתעקלה ונטתה הצדה. ובאותה שעה הוא נזכר במעשה שהיה לפני הרבה שנים בהייד־פארק: באחד הערבים התגנב שם מספסל לספסל ומאילן לאילן כשלבו בוער באש קנאה וכשהוא מתכווין לצוד בדרך מגוחכה זו אותה ואת בוזיניי. השביל נתעקל עיקול חד, וכשהוא נפנה במהירות אל קרן־הזווית מצא אותה יושבת כנגד מזרק־מים קטן – פסל קטן וירוק של ברונזה, דמות צלמה של ניאוֹבּה העטופה עד למתניה הענוגות בתלתלי שערה והמביטה אל שלולית־הדמעות שזלגו עיניה. מהיותו בהול לרוץ אחריה, עבר עליה כמה פסיעות ולא יכול לפרוע את ראשו לפניה עד שחזר לאחוריו. היא לא ניתרה ממקומה. כך היה טיבה לעולם להיות שולטת ברוחה שליטה גדולה – מידה זו היתה אחת ממידותיה שהיה מוקיר ומעריץ ביותר אף על פי שגרמה לו צער גדול ביותר, משום שלא יכול לעמוד מעולם על המחשבות שבלבה. וכי הבחינה בדבר שהוא רודף אחריה? כבישת־עצמה הכעיסה אותו והוא לא ראה צורך לעצמו לפרש לה את סיבת מציאותו בכאן, אלא החווה בידו כלפי ניאובה הקטנה והעגומה ואמר: “הרי זה פסל נאה”

הוא הכיר בה שהיא נלחמת בעצמה להתאפק ושלא לצאת מגדר מתינותה.

“לא היתה את נפשי להבעית אותך; וכי מקום זה הריהו אחד המקומות החביבים עליך?”

“הן”.

“מקום גלמוד מעט”. מדי דברו את הדברים האלה עברה על פניהם אשה אחת שהתנהלה לאטה ועמדה רגע אחד כדי להסתכל במזרק־המים ואחר הלכה לה.

אירין הביטה אחריה ועיניה ליוו אותה.

“לא”, ענתה ואמרה כשהיא מנקרת בקרקע בקצה הסוכך שלה, “מקום זה אינו גלמוד כלל. לעולם נטפל אלי צלי שלי”.

סומס הבין את הרמז; הוא נעץ בה את עיניו וקר:

“את בעצמך גרמת לכך. את יכולה להשתחרר מזה בכל רגע. אירין, שובי אלי והיי חפשית”.

אירין צחקה.

“אל תצחקי!” קרא סומס ורקע ברגלו. “אכזריות היא מלפניך. שמעיני! אפשר ששיבתך אלי תלויה בתנאי שעלי לקיימו? ומה תאמרי אם אבטיח לך בית־דירה מיוחד לעצמך ואני לא אבוא לבקרך אלא לפעמים?”

אירין עמדה ממקומה ופניה וכל גוּפה הביעו פתאום התעוררות עזה ופראית.

“לא אובה ולא אשמע! לא אובה ולא אשמע! לא אובה ולא אשמע! יכול אתה לרַדפני עד מות ואני לא אשוב אליך!”

סומס נרתע לאחוריו כשהוא נעלב ומתמרמר.

“אל תתגעשי!” אמר קשות. ושניהם עמדו דומם והביטו אל ניאובה הקטנה אשר גופה הירקרק הבהיק בנגהות החמה.

“הרי זו איפוא מלתך האחרונה והמוחלטה”, מילמל סומס וקפץ את ידיו. “גזר־דין של פורענות הוא לשנינו יחד”.

אירין הורידה את ראשה. “איני יכולה לחזור. היה שלום!”

בלבו של סומס התלקח באותה שעה רגש של מעשה־עוול נורא.

“המתיני!” ענה ואמר, “והקשיבי אלי רגע אחד. את נשבעת לי שבועת קודש – את באת אלי ובידך לא היתה אפילו פרוטה. אני נתתי לך את כל מה שהיה לאל ידי לתת. ואת הפרת את שבועתך על לא דבר ועשית אותי ללעג ולמשל בפי הבריות; את סרבת ללדת לי ילד ועשיתיני כאסיר החבוש בכלא; ואת – את מושכת עדיין את לבי ואני חפץ בך – אני חפץ בך. ובכן השיבי כל זאת אל לבך והגידי לי מה בפיך?”

אירין חזרה לאחוריה, פניה היו חיוורים חיוורת מות ובעיניה בערה אש קודרת.

“אלוהים עשני כמו שהנני”, ענתה ואמרה; “אפשר שרעה ומשחתה אני כמו שסבור אתה – אלא שאיני רעה ומשחתה במידה כזו שאפקיר עצמי שוב לגבר שאני שונאה אותו”.

והיא פנתה והלכה לה, ומדי לכתה הבהיקו זהרי החמה בשערותיה וליטפו ברוך את שמלתה בהירת־הצבע הצמודה לגופה.

סומס לא יכול לדבר ולא יכול לנוע ממקומו. דיבור זה “אני שונאה” – דיבור קיצוני ופרימיטיבי כל כך – הרעיד והרגיז את כל הנפש הפורסייטית שבקרבו. מתוך קללה שפרצה מעומק לבו התרחק מן המקום שבו נתעלמה מעיניו ובפחזו ללכת כמעט שנפל בזרועותיה של אותה הגברת המטיילת, שהלכה בחזרה, – של אותה המרגלת ששמרה את עקבותיה!

כשנכנס בעבי היער היו טיפות זיעה מנטפות מעל פניו.

“הואיל וכך,” הירהר בלבו, “שוב איני צריך לחמול עליה; הרי גם היא אינה חומלת עלי חמלה כל שהיא. עוד היום אַראנה שעדיין אשתי היא”.

ואולם בדרך חזירתו אל בית מלונו אנוס היה להודות לעצמו, שהוא גופו לא ידע מה כוונתו באיומיו אלה. הרי אי אפשר היה לו להוכיחה על פניה ברבים, וחוץ מתוכחה ברבים מה יכול היה לעשות? הוא אירר כמעט את אנינות דעתו של עצמו. אפשר שלא היתה ראוייה לרתּוּי כל עיקר, אבל הוא – אהה! – הוא היה ראוי לכך. וכשישב באולם של בית מלונו והבֵּידֵיקֶר בידו והוא עדיין לא אכל כלום ובכל רגע ורגע היו עוברים על פניו תיירים, בא לידי דיכדוך־נפש מר וקודר. הוא אסור בכבלים! כל חייו, כל יצר טבעי שבקרבו וכל חפץ ומאווה ישר שלו היה כפותים וכבולים, וכל זה בשביל מה? בשביל שהגורל גזר עליו לפני שבע־עשרה שנה לתת את לבו לאשה זו – לתת אותו נתינה גמורה כל כך, שגם עתה אינו יכול לכוף את עצמו לתת אותו לאשה אחרת! ארור היום שבו נפגש עמה, ארורות עיניו שנתעו אחריה ולא ראו ולא הכירו שאינה אלא וונוּס אכזרייה וקשת־לב! ואף על פי כן גם עכשיו, כשראה את דמותה בעיני רוחו והיא עמדה לפניו לבושה שמלה של קרפדישין צמודה לגופה ומושפעה זהרי חמה, לא יכול להתאפק והפליט מפיו אנקה קלה, שהסבה אליו את עיניו של אחד האורחים שעברו עליו.

לאחר זמן כשישב לפני בית־קפה שבקירבת האופירא ולפניו כוס תה צונן עם לימון ועם קנה־שבולת בה, החליט החלטה ערמומית ללכת לסעוד בבית מלונה שלה. אם תמָצא שם, ידבר עמה, ואם לאו, ישאיר לה פיתקה. הוא התלבש נאה ובקפדנות יתירה וישב וכתב את הדברים האלה:

"פרשת האידיליה שלך עם אותו בר־נש דזשוליון פורסייט גלויה וידועה לי. ובכן דעי לך, שאם אידיליה זו עתידה להימשך, אעשה את כל מה שביכלתי כדי למרר את חייו עד שיקוץ בם.

“ס. פ.”

הוא שם את המכתב במעטפה וחתם אותה, אבל לא רשם על גבה את הכתובת משום שלא רצה לכתוב את שם משפחתה בעודה בתולה, שחזרה וסיגלה לה בלי־בושת; ואת השם פורסייט לא רצה לכתוב משום שהיה חושש שמא תקרע את המכתב בלי לקראו. אחר יצא ושוטט ברחובות המוצפים אורות, שהיו מופקרים באותה שעה למבקשי־תענוגות בנשף. כשנכנס אל בית מלונה, ישב באחת הפינות הרחוקות שבעולם־האוכל, אשר משם יכול לראות את כל הנכנסים והיוצאים. היא לא נמצאה שם. הוא אכל מעט ובחפזון והיה צופה ומביט לצדדים. היא לא באה. הוא בילה שעה ארוכה בגמיאת הקפה ואחר שתה שתי כוסות קטנות של ליקוֹר. ועדיין לא באה. הוא קם וניגש אל לוח המפתחות ולקרא את שמות הדיירים. מספר שנים־עשר בסיוטה הראשונה! והוא החליט להביא לה את הפיתקה בעצמו. הוא עלה על מדרגה הרפודה שטיחים אדומים ועבר אל אולם קטן; שמונה – עשרה – שנים־עשר! היקיש על הדלת, היתחוב את המכתב מתחת הדלת, או – –? הוא הביט מסביבו בחשאי ולחץ את כפת־המנעול. הדלת נפתחה, אבל היא שימשה כניסה אל מסדרון קטן שהוליך אל דלת אחרת; הוא הקיש על דלת זו – אין קול ואין עונה. הדלת היתה סגורה. היא היתה סמוכה ביותר אל הרצפה ומתחתיה לא נמצא סדק כל שהוא לתחוב שם את המכתב. הוא חזר ותחב אותו לתוך כיסו ורגע אחד עמד והקשיב. הוא היה מובטח שאינה בחדרה. ופתאום פנה והלך בחזרה, עבר אל האולם הקטן וירד מעל המדרגה. כשבא אצל הלשכה עמד שם ואמר:

“הואיל־נא למסור בטובך פיתקה זו לגברת הירון”.

“הגברת הירון נסעה פתאום היום בשלוש שעות אדוני. אחד מבני משפחתה חלה”.

סומס קמץ את שפתיו. “אהה!” ענה ואמר: “וכי יודע אתה את הכתובת שלה?”

“לא, אדוני. סבור אני שנסעה לאנגליה”.

סומס החזיר את המכתב לתוך כיסו ויצא. הוא קרא למרכבת־סוסים פתוחה שעברה באותה שעה ברחוב.

“הוליכני אל אשר תוליכני!”

הרכב, אשר כנראה לא הבין את דבריו, חייך ונופף את שוטו. וסומס נישא בעגלה הקטנה צהובת־האופנים דרך כל הרחובות רבי־התפארה שבפאריז. פעם בפעם עצר הרכב בסוסיו ושאל: “אפשר לכאן, אדוני?” “לא, נְהַג ולך הלאה! ולסוף הרפה הרכב ממנו בפחי־נפש והעגלה צהובת־האופנים הוסיפה להתגלגל הלוך והתגלגל בין הבתים הגבוהים, שטוחי־החזית והסגורים, ודרך השדרות של ערמונים, והיתה דומה באותה שעה לאותו ה”הולאנדי הפורח" שבסיפור האגדה.

“כך הוא גורלי בחיים”, הירהר סומס בלבו, “גזירה נגזרה עלי ללכת הלוך ולכת הלאה הלאה ללא־מטרה וללא־תכלית”.

פרק שני: בְּרֶשֶׁת שֶׁל קוּרֵי־עַכָּבִישׁ

סומס שב לאנגליה למחר, וביום השלישי בבוקר בא לבקרו מיסטר פולטיד ופרח באבקת בגדו ועל ראשו מגבעת רכה וחומה. סומס רמז לו בידו לשבת.

“החדשות הבאות ממערכות המלחמה לא כל כך רעות הן, האין זאת?” פתח ואמר מיסטר פולטיד. “הריני מקווה כי שלום לך, אדוני”.

“יישר כוחך, שלום לי”.

מיסטר פולטיד הטה את גופו לפנים, חייך, פתח את ידו, הציץ בה ואמר בנחת:

“כמדומני שסוף סוף עשינו את התפקיד שהטלת עלינו”.

“מה?” קרא סומס.

“תשע־עשרה המציאה לנו פתאום ידיעה אשר לדעתי הריהי יכולה להיחשב ראיה מוחלטה”. כאן הפסיק מיסטר פולטיד את דבריו.

“ובכן איפוא?”

“בעשירי לחודש ביום היתה תשע־עשרה עדה לפגישה שנתקיימה בין שבע־עשרה ובין גבר אחד, ולאחר מכן בעשר שעות בערב ראתה את הגבר הזה יוצא מחדר־המשכב שלה, והיא יכולה להישבע על כך. הוכיחה זו מספיקה לדעתי כל צרכה, ובייחוד אם נשים אל לב ששבע־עשרה יצאה מפאריז – בלי ספק עם אותו הגבר הנידון. לאמתו של דבר התחמקו שניהם ועדיין לא עלתה בידנו לגלות את עקבותיהם, אבל אין דבר, גלה נגלה אותם. היא עבדה קשה ומתוך תנאים קשים, והנני שמח שסוף סוף ביצעה את המלאכה”. מיסטר פולטיד הוציא סיגאריטה, טפח בקצה על גבי השולחן, הציץ בפני סומס והחזירה למקומה. ארשת פניו של הקליאנט שלו לא היה בה כדי לעודד את רוחו.

“ומי הוא אותו האיש החדש?” שאל סומס פתאום.

“אין אנו יודעים זאת. אבל היא נשבעת שהעובדה אמת היא ומתארת את מראהו לכל סימניו המובהקים”.

מיסטר פולטיד הוציא מכתב מכיסו והתחיל קורא בו:

"גבר באמצע שנותיו, בעל קומה ממוצעת, לבוש תלבושת כחולה ביום ופראק שחור בערב, חיוור־פנים, שערו כהה, שפמו קצר וכהה, לחייו שטוחות, סנטרו גדול, עיניו אפורות, רגליו קטנות ומראהו כאשם – – "

סומס קם ממקומו וניגש אל החלון. הוא עמד שם ודמו רתח בקרבו מחמת זעם. אידיוט גמור הוא מלידה ומבטן – אידיוט גמור הוא אותו מרגל! שבעה חדשים רצופים היה משלם שבוע שבוע חמש־עשרה לירות, וסופו שעקבו אחריו ותפסוהו כעוגבה של אשתו! “מראהו כאשם!” והוא פתח בדחיפה את החלון. “חם פה”, ענה ואמר וחזר וישב על מקומו. הוא הרכיב את רגליו זו על גב זו ונע בפני מיסטר פולטיד מבט יהיר.

“מסופקני אם כל זה הריהו הוכחה מספיקה למדי,” כשהוא מושך ומטעים את כל מלה ומלה, “בלי ידיעת השם והכתובת, סבור אני שטוב תעשה אם תרפה עכשיו מאותה הגברת ותתן לה מנוחה, ותחת זה עליך לטפל בידידנו מספר 47”. הדבר לא היה ברי בידו אם אותו פולטיד היה משטה בו ואם לאו, אבל הוא ראה בדמיונו כשהוא יושב בחברת מרעיו ומתמוגג בצחוק פרוע. “מראהו כאשם!” תבוא לה מארה!

מיסטר פולטיד פתח ואמר בקול חודר אל הלב וכמעט מתוך פאתוס: “הריני מבטיחך שפעמים עלה בידנו לבצע עסקים שממין זה מתוך ראיות והוכחות פחותות מאלה. תן דעתך לדבר שאותה העיר הריהי פאריז. אשה נאה השרוייה בגפה. וכי לא כדאי לנסות דבר, אדוני? אנו יכולים להצליח”.

סומס ירד פתאום לסוף דעתו. באדם זה התלקחה קנאת אומנותו: “ההצלחה המופלאה ביותר בעסקי שלי; סייעתי לבעל להתגרש מאשתו על ידי כניסתו של עצמו לחדר־המשכב של אשתו! הר זה מעשה שהבריות עדיין יהיו מסיחים בו לאחר שאסתלק מאומנותי!” ורגע אחד ניצנצה בלבו המחשבה הזרה: “משום מה לא?” הרי יש גברים למאות שקומתם ממוצעת, רגליהם קטנות ומבטם כשל אשם!

“לא ניתן לי ייפוי־כוח לנסות מעשה מסוכן כזה”, אמר קצרות.

מיסטר פולטיד נשא את עיניו והציץ בו.

“חבל”, אנה ואמר, “חבל במאוד מאוד! אותו הענן האחר מתנהל לאטו ביותר”.

סומס קם ממקומו.

“אין בכך כלום. בבקשה ממך לעקוב אחר 47 והיזהר שלא למצוא את היֵמים אשר במדבר. היה שלום!”

כששמע מיסטר פולטיד את המלים “הימים אשר במדבר” הבריקו עיניו.

“לו יהי כדבריך. כל ידיעה שנעלה בידנו, נמציאנה לך מיד”.

וסומס נשאר שוב לבדו. כמה מזוהמה ומגוחכה היא אומנות־ריגול זו! הוא הניח את ידיו על השולחן וסמך עליהן את מצחו. במצב זה שהה עשרה רגעים תמימים עד שבא אחד הלבלרים ובידו ראשי פרקים של תכנית להוצאת מניות חדשות ורצויות ביותר על ידי אחת החברות שהוא טיפל בעסקיה. באותו היום הפסיק את מלאכתו בשעה מוקדמה ואחז את דרכו אל בית־האוכל “בריטאן”. רק הגברת לאמוט נמצאה באותה שעה בבית. אולי יואיל מוסייה לשתות עמה תה?

סומס השתחווה.

כשישבו בחדר הקטן זה כנגד זו, פתח ואמר פתאום:

“דבר לי אליך, גברת”.

המבט המהיר שהעיפו בו עיניה החומות הגיד לו שהיא היתה מצפה זה כמה לדברו זה.

“קודם כל רוצה אני לשאלך שאלה זו: אותו דוקטור הצעיר – מה שמו? וכי יש כלום בינו ובין אנט?”

כל ישותה נהפכה פתאום למעין שחרון מלוטש, שחור, מוצק ונוצץ.

“אנט נערה צעירה היא”, ענתה ואמרה, “וגם האדון הדוקטור צעיר הוא. וכך דרכם של צעירים שהם מתקשרים במהירות; ואולם אנט בת טובה היא. אבן־חן היא לפי טבעה ותכונתה!”

חיוך דק מן הדק עיקם את שפתי סומס.

“ובכן אין ביניהם שום דבר וודאי?”

“דבר וודאי? – לא, חלילה! צעיר זה אדם נחמד הוא ביותר, אבל מה לעשות? לפי שעה הריהו מחוסר ממון”.

היא הרימה את ספל־התה שלה שהיה מצוייר ציורים של ערבות; וגם סומס עשה כמותה. עיניהם נפגשו יחד.

“הריני איש נשוי”, ענה ואמר, “וזה הרבה שנים שנפרדתי מאשתי והנני חי בגפי. עכשיו הנני משתדל להתגרש ממנה”.

הגברת לאמוט הורידה את הספל שלה על השולחן. האומנם? אכן יש מאורעות מעציבים בעולם!

בלבה של אשה זו לא היה אף קורטוב של רגש והדבר גרם לו לסומס להתייחס אליה במין בוז.

“הריני אדם עשיר”, הוסיף ואמר אף על פי שהכיר יפה שדבריו אלה אין בהם מן הנימוס. “שלא מן התועלת היא להגיד לך עכשיו יתר מכן. אבל סבור אני שאַת מבינה את כוונתי”.

עיניה של הגברת נפקחו לרווחה עד שנגלה הלובן שבהן והן הביטו אליו הבטה ישרה ותקיפה.

“אח! אין דבר – יש לנו פנאי לחכות”, השיבה תשובה קצרה. “אולי עוד ספל קטן אחד?” אבל סומס סרב ומיד נפטר מנה והלך לו.

ובכן גולל מעל לבו את האבן הזאת; היא לא תניח לאנט להתחבר עם חמור צעיר ונאה זה עד – –! אבל מה סיכויו שיבוא יום ויוכל לאמור: “הריני חפשי”? מה סיכויו? העתיד הוא מעולף בערפל ולא ניכר בו אף סימן כל שהוא של ממשות. הוא ראה עצמו כזבוב שנלכד ברשת של קורי־עכביש והוא צופה ומביט בעינים כלות אל מרחבי הדרור שבחלל האויר.

הוא חש צורך בתנועה ובכן פנה והלך אל גני־קנסינגטון ומשם ירד אל קווין־גייט ושם פניו אל טשלסי. אפשר ששבה אל דירתה? הרי את הדבר הזה יכול היה לברר מכל מקום. שכן לאחר סירובה האחרון והמגונה ביותר שוב חזר לדעה הקבועה שבלבו והשתדל להפיג את העלבון של כיבוד־עצמו על ידי המחשבה שוודאי יש לה מאהב. הוא הגיע אל הבית הקטן בה בשעה שדרך בני האדם לסעוד את סעודתם. לא היה לו צורך לשאול ולדרוש עליה! גברת זקנה אחת שבת־שיער השקתה את הפרחים אשר בעציצי החלונות שלה. ברור הדבר שהדירה היתה מושכרה. והוא פנה והלך לו והתנהל שוב לאטו לאורך שפת הנהר – הערב היה מלא יופי זך ושלו, בכל היתה שרוייה הארמוניה ומנוחה ונחת, מה שאין כן בלבו של עצמו.

פרק שלישי: רִיטְשְׁמוֹנְד פַּארְק

בו ביום שסומס נסע לפראנציה קיבל דזשוליון טיליגראמה ברובין־היל וזו לשונה:

“בנך חולה בטיפוס, לפי שעה אין סכנה, אטלגרף שוב”.

ידיעה זו החרידה את אנשי הבית, שכבר היו נרעשים ביותר על ידי יציאתה של דזשון לדרך, שכן הוזמן בשבילה תא באנייה ליום המחר הטיליגראמה נתקבלה בו בזמן שהיא נתכוונה לבקש מאת אביה להיות שוקד לטובתו של אריק קובליי ומשפחתו.

ההחלטה להיעשות משמשת־חולים של “הצלב־האדום”, שהחליטה בשל התנדבותו של דזשולי לעבודת הצבא, נתקיימה על ידה באמונה אבל מתוך מורת־רוח ודאבון־לב שתוקפים את כל הפורסייטים בשעה שנפגמת חירות־עצמם. מתחילה הביאה אותה העסקנות ה“נפלאה” הזאת לידי התלהבות גדולה, ואולם מקץ חודש ימים התחילה להרגיש שהיא גופה יכולה לאמן ולהרגיל עצמה במלאכה זו יותר משאחרים עלולים לאמנה ולהרגילה לכך. ולולא עמדה הולי על דעתה לעשות כמותה ולהתאמן גם היא, וודאי “היתה משוועת” מקושי השעיבוד. ואולם יציאתה של דזשולי ווּל עם הגדוד שלהם אל מערכות המלחמה בחודש אפריל חיזקה שוב את ההחלטה שלה שנתרופפה. אבל עכשיו, כיוון שהגיע זמן יציאתה לדרך קשתה עליה המחשבה שהיא עומדת להפקיר את אריק קובליי עם אשתו ושני ילדיו להיות צפים על פני המים הקרים של עולם, שלא הודה בערכו של אמן זה; וכל כך כבדה עליה מחשבה זו, שעדיין היתה שרוייה בסכנה לחזור בה מדעתה. והנה באה הטיליגראמה והודיעה עובדה ממשית ומחרידה והכריעה את הכף. היא כבר ראתה עצמה מטפלת בדזשולי ומכלכלת אותו בימי חליו, – שהרי וודאי לא יעכבו בידה לכלכל את אחיה של עצמה! ואולם דזשוליון, שהיה תמיד צופה למרחוק ולבו היה מלא ספיקות, לא הגה תקווה כזו. אי לה לדזשון הענייה! כלום יכול היה מי שהוא מן הפורסייטים מבני דורה להבין כמה קשים ואכזרים הם החיים? מיום שנודע לדזשוליון שבנו הגיע לקייפטאון היה כמעט חולה מן המחשבה עליו. הוא לא יכול להשלים עם הרגש שבלבו, שדזשולי נתון כל הימים בסכנה שאינה פוסקת. הטיליגראמה, עם כל היותה חמורה, הביאה לו כמעט רווחה. עכשיו הריהו בטוח לכל הפחות מסכנת כדורי־הירייה. ובכל זאת – מחלת־טיפוס זו היתה מחלה רעה וקשה! העתון “טיימס” היה מלא ידיעות על מקרי־מות מחמת מחלה זו מפני מה לא יכול הוא להיות מוטל חולה באותו בית־החולים שבמרחקים ובנו שלו יהיה שרוי לבטח בבית? הקרבת־עצמם של שלושת בניו, שלא היתה מידת פורסייטית כל עיקר, התמיהה את דזשוליון ביותר. הוא היה מוכן ומזומן בחפץ לב להחליף את מקומו שלו בזה של דזשולי, משום שאהב את הנער; אבל הם לא עשו מה שעשו מתוך נימוקים אישיים כאלה. ומתוך כך אי אפשר היה שלא לראות בזה סימן שהטיפוס הפורסייטי הולך ומתנוון.

באותו היום לפנות ערב יצאה אליו הוֹלי והוא עומד ומצייר תחת האלוֹן הזקן. היא גדלה ובגרה הרבה באותם החדשים האחרונים שבילתה בבית הספר לאחיות רחמניות והיתה מרוחקת מביתה. וכשראה אותה הולכת ומתקרבת אליו, הירהר בלבו: “אף על פי שעדיין ילדה היא הריהי פיקחית ונבונה מדזשון. השבח לאלוהים שהיא אינה יוצאת למרחקים”. היא ישבה על הנדנדה וכולה שקטה ודוממה. “הריהי מרגישה זאת כמוני אני”, הירהר דזשוליון. וכשראה שעיניה מכוונות אליו, ענה ואמר: “אַל תדאגי ואל תצטערי ביותר, בתי. לולא חלה, וודאי עלול היה לבוא לידי סכנה גדולה מזו”

הולי קמה וירדה מעל הנדנדה.

“עלי להגיד לך דבר, אבא. אני היא שגרמתי לדזשולי שהסתפח על המתנדבים לצבא ויצא למלחמה”.

“היך?”

“בזמן ששהית בפאריז נתקשרנו אני וּול דארטי קשר של אהבה. היינו רוכבים יחד בריטשמונד־פארק ונתארסנו. הדבר נודע לדזשולי והוא החליט לשים קץ לדבר, ולכן דרש מאת וול להיכתב בצבא. רק אני לבדי אשמה בזה, אבא, ולכן רוצה אני ללכת לשם גם אני. שכן רע ומר יהיה לי אם יקרה שם את אחד מהם מקרה רע, וחוץ מזה הריני מאומנת כל צרכי ויודעת את המלאכה במידה לא פחותה מדזשון”.

דזשוליון נתן בה את עיניו מתוך תמהון מעורב בליצנות. ובכן איפוא זה פתרון החידה שחד לעצמו, וכל שלושת בניו אינם אלא פורסייטים גמורים. אמת הדבר, הולי צריכה היתה להגיד לו את כל זאת קודם לכן! אבל הוא כבש בקרבו את דברי הליצנות שלו, שעוד מעט ועברו על שפתיו. חיבה יתירה לבני הנעורים היתה אולי העיקר הקדוש ביותר שבין עיקרי אמונתו. אין ספק בדבר שהוא רואי לענשו ועליו לאכול את פרי מעלליו. נתארסה! ובכן זוהי הסיבה שהיא נתרחקה ממנו ושוב לא היה מגע נפשי בינו ובינה! ולמי? לוול דארטי – לבן אחותו של סומס – מן המחנה שכנגדו! כל אותו המעשה היה כל כך מאוס ונאלח! הוא קיפל את מַלבֹן־הציירים שלו והעמיד את ציורו כנגד האילן.

“וכי הגדת זעת לדזשון?”

“הן, היא אמרה שתייחס לי מקום בתא שלה. תא זה הריהו בשביל אדם אחד, אבל אחת מאתנו תוכל לישון על גבי הרצפה. אם אתה מסכים לדבר, תלך מיד להשיג רשיון”.

“אם אני מסכים לדבר?” הירהר דזשוליון בלבו. “אכן איחרת מעט לשאלני על כך!” אבל שוב פעם התאפק כבש את דבריו.

“הנך צעירה יותר מדי, מחמד נפשי; לא יניחוך ללכת”.

“דזשון מכירה אנשים אחדים שסייעה בידם ללכת לקייפטאון. אם לא יניחוני לטפל בחולים, אשב שם ואמשיך את לימודי. תנני ללכת, אבא!”

דזשוליון חייך משום שביקש לבכות.

“מימי לא עיכבתי ביד אדם מלעשות דבר”, ענה ואמר.

הולי חיבקה את צווארו בזרועותיה.

“הוי, אבא! אין איש טוב ממך בעולם!”

“זאת אומרת, שאין רע ממני”, הירהר דזשוליון בלבו. אם היה זמן שהטיל ספק במידת הסבלנות שלו, הרי היה זה באותה שעה.

“אין ידידות ביני ובין משפחתו של וול”, ענה ואמר, “ואיני מכיר את וול, אבל דזשולי לא היה מחבב אותו”.

הולי נשאה את עיניה למרחקים ואמרה:

“אני אוהבת אותו”.

“דבר זה מכריע”, אמר דזשוליון בקרירות, וכשראה את מבע פניה עמד ונשק אותה מתוך המחשבה: “כלום יש בעולם דבר הנוגע עד הלב יותר מן האמונה של בני הנעורים?” ומאחר שלא אסר עליה לנסוע איסור מפורש, ברור היה שעליו לסייע בידה עד כמה שאפשר, ולפיכך קם והלך עם דזשון העירה. אם מתוך שעמדו על דעתם בכל תוקף ואם משום שהפקיד שבאו עמו בדברים היה לשעבר חברו של דזשוליון בבית־הספר, בין כך ובין כך והם קיבלו את הרשיון להולי להיות שותפה לדזשון בתא שלה שלא היה בו מקום אלא לנוסע אחד. למחר בערב הוליך אותן אל התחנה סוּבּרייטוֹן ובשעה הקבועה נפטרו ממנו והפליגו בים כשהן מצויידות כל צרכן בממון, במזונות לחולים ובאיגרות־המחאה, אשר בלעדיהן אין אדם מן הפורסייטים יוצא למסעיו.

הוא נסע בחזרה אל רובין־היל ושמים מזהירים התנוצצו מעל לראשו, וכשבא הביתה בשעה מאוחרה ערכו לפניו המשרתים את השולחן בשקידה יתירה והשתדלו להראות לו אותות של השתתפות בצער; ואף הוא היה שקוד לאכול את סעודתו בתשומת־לב יתירה, כדי להראות להם שהוא מוקיר את רגשי השתתפותם זו. אבל הוא חש רווחה לאמתה כשקם מאצל השולחן והצית את הסיגארה שלו ויצא אל המרפסת, אשר אבני המרצפת שלה על צורתן וצבען נבחרו על ידי בוזיניי באמנות יתירה. מסביב לו היה לילה שכולו הדרי יופי; האילנות השמיעו לחישה קלילה והאויר היה ספוג ריח מתוק עד כדי להכאיב את הלב. הדשאים היו מכוסים שפעת טללים והוא היה מהלך על אבני המרצפת הלוך ושוב, עד שפתאום נדמה לו שלא יחידי הוא כאן אלא אחד משלושה המתהלכים אנה ואנה מן הקצה אל הקצה, אלא שאביו היה סמוך ביותר אל הבית, תחת אשר בנו היה סמוך ביותר אל שפת המרפסת. הם התהלכו יחד שלובי זרועות, ומתוך חששה שמא יטריד אותם לא הרים את ידו אל הסיגארה שלו, אשר בערה הלוך ובעור והשירה עליו את אפרה עד שנפלה לבסוף מבין שפתיו שנכוו באשה. ואז נסתלקו ממנו והוא חש שקרה חלפה את ידיו. ובכן היו מטיילים כאן שלושה דזשוליונים, שלושה שהם אחד!

הוא עמד תחתיו ומנה את הקולות וההברות שהגיעו לאזניו – קול מרכבה שעברה בדרך־הרבים, קול שאון של רכבת רחוקה, נביחת הכלב בחצרו של שכנו, לחישת האילנות וקול הנגינה של שומר האורווה, שהיה מחלל בחליל שמחירו פרוטה. המוני כוכבים במרומי השמים – והם מזהירים ודוממים ורחוקים כל כך! עדיין לא עלה הירח! ואף על פי כן היה די בהיר כדי שיוכל להבחין בדגלים ובחרבות האפלולים של האִירוֹסים, שהיו גדלים לאורך שפת המרפסת – אותם הפרחים החביבים עליו אשר עלי־הציצים שלהם, העקומים והמקומטים היה בהם משל גוון הלילה. הוא הפנה את פניו אל הבית. הריהו גדל־מידות ומחוסר־אור וחוץ ממנו אין נפש אדם לדור בכל אותו החלק ממנו! בדידות גמורה! אי אפשר לו לדור כאן יחידי. ואף על פי כן למה ירגיש אדם עצמו בודד וגלמוד כל זמן שיש יופי בעולם: התשובה היא פשוטה: משום שהוא מרגיש עצמו בודד. כרבות היופי כן תרבה הבדידות, משום שהיופי זקוק להארמוניה, והארמוניה זקוקה להתחברות. אם היופי חסר נשמה, אין בו כדי לתת תנחומים לאדם. הלילה הזה, שהיה יה עד כדי להוציא אדם מדעתו, עם ברק אשכלות הענבים הנוצצים לנוגה הכוכבים ועם נשימת העשבים וריח הדבש העולה מהם, הלילה הזה לא יכול לתת עונג לנפשו משום שזו שהיתה בשבילו נפש היופי, מהותו והתגשמותו, היתה נתוקה ממנו – נתוקה ממנו נתיקה גמורה, ורק על ידי נימוקים של דרך ארץ ונימוס, ככל אשר הרגיש אז בבירור.

כל אותו הלילה לא יכול לתת שינה לעיניו; הוא נלחם מלחמה קשה ביותר כדי לשעבד עצמו לגורלו ולהגיע לידי אותה מידת הוויתור, שאדם מן הפורסייטים אינו יכול לסגל אותה משום שהוא מורגל מלידה להיות מהלך בדרכו המיוחדה לו ומשום שאבותיו התקינו לו חיים של רווחה. ואולם עם דימדומי בוקר חטפתהו תנומה, ומיד חלם חלום מוזר.

בחלומו והנה הוא עומד על בימה ועליה מסך יקר וגבוה לאין שיעור – גבוה עד לכוכבי השמים – שהיה פרוש בחצי־עיגול מקצה הסוללה של הבימה ועד קצה. הוא עצמו היה קטן מאוד, דמות זעירה ושחורה שהתהלכה הנה והנה ללא־מנוחה; והמופלא שבדבר היה, שהוא לא היה הוא גופו בלבד אלא גם סומס, ומתוך כך לא דיו שהתרגש עליו מה שהתרגש אלא שהיה גם צופה ומשגיח אל הנעשה. דמות זו של עצמו ושל סומס ביקשה למצוא מוצא דרך המסך האפל והכבד שגדר בעדו. הוא עבר עליו הרבה פעמים עד שניצנץ אור היום והוא ראה פתאום שיש בו סדק צר – בקיע אשר עינו כעין גוון האירוס, כעין ברק זוהר של גן־עדן, והוא רחוק עד לאין תכלית. הוא נחפז וצעד במהירות קדימה כדי לעבור דרך הסדק, והנה התלכדו שני חצאי המסך וחסמו בפניו את המוצא, במרירות ובפחי־נפש הוא – או אולי היה זה סומס? – הלך הלאה והנה נגלה שוב הסדק בין שני חצאי המסך שנתפלגו, אלא שחזרו והתלכדו מיד. וכך היה הדבר הולך ונמשך והוא לא הצליח לעבור דרך הסדק עד שהקיץ משנתו והמלה “אירין” על שפתיו. החלום הזה הרגיז אותו הרבה ובייחוד רגזה רוחו על ההתדמות של עצמו עם סומס.

למחר בבוקר אי אפשר היה לו לעסוק במלאכתו, וכדי לייגע עצמו רכב הרבה שעות על סוסו של דזשולי. ולמחרתו של אותו היום גמר בלבו ללכת ללונדון ולנסות לקבל רשיון ללכת אחרי בנותיו לאפריקה הדרומית. בבוקר של יום המחרת כבר התחיל לחבוש את חפציו והנה קיבל את המכתב שלהלן:

גרין־הוטל, ריטשמונד,

"13 ליוני.

"דזשוליון יקירי!

"וודאי תתפלא בראותך כמה קרובה אני אליך. שוב אי אפשר היה לי לשהות בפאריז – והנה באתי הנה כדי שתהיה היכולת בידי להימלך בך ולשאול בעצתך. נכספתי מאוד לשוב ולראותך. כמדומה לי שמאז עזבת את פאריז לא פגשתי אף אדם אחד שיכולתי לשיח עמו שיחה לאמתה, השלום לך? השלום לבנך? כסבורה אני, שאין איש יודע שהנני שרוייה עכשיו כאן.

"ידידתך לעולם,

אירין".

אירין נמצאת בסמוך לו ואינה רחוקה ממנו אלא שלושה מילין! – ושוב נמלטה על נפשה! – הוא עמד תחתיו וחיוך מוזר על שפתיו. הרי זה יותר מכפי שיכול היה לצפות ולהתאוות!

סמוך לשעת הצהרים קם והלך ברגל אל ריטשמונד־פארק, ובדרך הליכתו היה מהרהר בלבו: “ריטשמונד־פּארק! חי יופטר, הרי זה מקום הנאה ויאה לנו הפורסייטים!” ולא משום שפורסייטים היו דרים שם – איש לא היה דר שם מלבד משפחת המלך, שומרי־הגן והצבאים – אלא משום שבריטשמונד־פארק הורשה הטבע להתפשט עד גבול ידוע, הורשה לגבר חיילים ולהראות עצמו כטבעי לאמתו, ודומה היה כאילו אמר: “הביטו וראו את יְצָרַי ושאיפותי – הרי הם דומים כמעט לתאוות שאין ליד שליטה עליהן, אלא שאינן תאוות גמורות, כמסתבר מאליו; מרום פסגת השלטון הוא היות בעליו ושליטו של עצמו!” הן! ריטשמונד־פּארק היו בעליו ושליטו של עצמו אפילו באותו היום של חודש יוני שהיה כולו מלא זוהר, שהקוקיות היו טסות בו כחץ ומשמיעות את ענות קריאתן מצמרת אל צמרת, ויוני־היער היו הוגות בו ומבשרות שתקופת־תמוז באה לעולם.

אותו גרין־הוטל, שדושוליון נכנס לתוכו בשעה אחת, עמד כמעט מנגד לאכסניה המפורסמה “כתר ושרביט”; הוא היה מלון צנוע והגון ביותר ומעולם לא היה חסר צלי צונן, עוגה של ענבי־שועל ואלמנה אחת או שתים מן המשפחות המיוחסות, ומתוך כך היתה כמעט תמיד עומדת לפני פתחו מרכבה רתומה לצמד סוסים.

בחדר שהיה רבוד רבידות של כּתּוּן חלק ומוצק כל כך שדיכא וכבש באדם את כל נידנוד של התרגשות, ישבה אירין על כסא מכוסה רקמות וניגנה על פסנתר את “האנזֶל וגרֵטֶל” מתוך ספר־ניגונים ישן. למעלה ממנה היתה תלויה על הקיר תמונה מודפסת של המלכה כשהיא רוכבת על פּוֹני ומוקפה כלבי־ציד, מצנפות של שוטלאנדים וצבאים מומתים; על סף־חלון שבסמוך לה עמד עציץ ובו פוּכּסִיָיה לבנה־וורודה. הסיגנון של התקופה הוויקטורייאנית היה בולט לעין בחדר זה, וכשראה דושוליון את אירין הלבושה שמלה צמודה לגופה, נדמתה לו כעין וונוס המגיחה ועולה מתוך הקונכה של המאה שעברה.

“אילו היו עינים לבעליו של בית־מלון זה”, פתח ואמר, “היה משלח אותך מזה; אי אַת מתאימה למערכת הקישוטים שלו”. בדברים האלה הסתייע כדי להתגבר על ההתרגשות שהטילה בו פגישה זו. לאחר שאכלו צלי צונן, אגוזים כבושים ועוגה של ענבי־שועל ושתו כד של שכר זנגביל, קמו ויצאו אל הפּארק, ולאחר ששחו שיחה קלה נשתקעו באותה השתיקה שדושוליון היה מתיירא ממנה ביותר.

“עדיין לא סיפרת לי כלום על פּאריז”, פתח ואמר לבסוף.

“לא. זמן הרבה היו עוקבים אחרי, אבל התרגלתי לכך. ואולם אחר כך בא סומס. אצל הפסל הקטן של ניאובה נשנה עוד הפעם אותו המעשה הישן: אולי אֵאוֹת לשוב אליו?”

“דבר שלא יֵאמן!”

היא דיברה את דבריה ופניה כבושות בקרקע, ואולם עתה נשאה את עיניה. העינים האפלוליות הללו, שהציצו בעיניו שלו, מיללו ברור יותר מכל אומר ודברים: “הגעתי עד הסוף; אם אתה חפץ בי, הנני”.

אף על פי שכבר היה אדם בא בשנים לא התרגשה עליו מימיו סערת־רוח אדירה כזו.

“אירין, הנני מעריצך!” המלים האלה כמעט שעברו את דל שפתיו באותו רגע. ואולם מיד נחה עליו רוח חזון והוא צפה וראה בבירור את דזשולי מוטל על ערשו ופניו הלבנים מוסבים אל קיר לבן.

“בני חלה שם מחלה קשה מאוד”, ענה ואמר במתינות.

אירין הכניסה את זרועה תחת זרועו.

“בוא ונתהלך עוד, הנני מבינה לרוחך”.

לא היה לו שום צורך לנסות לברר לה את הכל בירור־דברים עלוב! היא הבינה לרוחו! והם התהלכו יחד בין השרכים שכבר גבהו והגיעו עד הברכיים, בין מאורות־שפנים ואלונים והיו מסיחים בדזשולי. כעבור שעתיים נפרד ממנה אצל ריטשמונד־היל גייט וחזר הביתה.

“היא יודעת את הרגש שאני הוגה לה”, הירהר בלבו. “ואין תימה בדבר! אי אפשר לו לאדם להעלים את רגשותיו מאשה שכמותה!”

פרק רביעי: בְּעֵבֶר הַנַּחַל

דשזולי היה עייף עד מות מרוב החלומות שחלם. לסוף נסתלקו והניחוהו לנפשו, והוא חיוור וחלש יותר מדי כדי לשוב ולחלום עוד; הניחוהו לנפשו להיות מוטל בלי־נוע ולהיזכר זכירה קלושה ב’דברים הרחוקים ממנו מרחק רב; עדיין היה בו כוח להניע את עיניו ולהציץ בעד החלון הסמוך למשכבו אל זרם הנחל שחלף ועבר כשהוא זוחל בוך החולות ואל שיחי־החלב הגדלים בעירבוביה על פני הקארוֹ (ערבה). עכשיו ידע מה טיבו של קארוֹ אף על פי שעדיין לא ראה בורים מתגלגלים על הארץ כשפנים ולא שמע קול כדורי־ירייה העפים בשריקה. מגפה זו הפילה אותו למשכב קודם שהריח ריחו של אבק־שריפה, אפשר שלגימת־מים שלגם בחטיפה ביות חם או אכילת פרי נשחת גרמה לו מלחמה זו – מי יודע זאת? וודאי לא הוא, שכן אין לו אפילו כוח להתמרמר על הנצחון שהמחלה הארורה ניצחה אותו; כוחו לא היה מספיק לו אלא כדי לדעת שעוד הרבה חולים כמותו מוטלים כאן, ושהוא מדוכא וחלוש מן החלומות המטורפים שהתרגשו עליו; כוחו לא היה מספיק לו אלא כדי להביט אל רצועת מי הנחל ולהיות עלול להיזכר זכירה קלושה בדברים הרחוקים ממנו מרחק רב…

השמש כבר שקעה כמעט. במהרה ירפה החום והאויר יצטנן מעט. הוא נכסף עד מאוד לדעת כמה השעה – למשש את שעונו הישן ולשמוע אוו מקיש הקשת־חזרה. הדבר היה גורם לו נחת־רוח והוא היה חש עצמו כאילו בבית. לא היה בו אפילו כוח כדי לזכור שהשעון הישן שלו כוֹנן בפעם האחרונה בו ביום שהשכיבוהו במקום זה. דפק־המוח שלו היה כל כך חלוש שלא הבחין בפני הנכנסים ויוצאים, ופני האחות הרחמניה, פני הרופא ופני המשגיח נתמזגו והיו בעיניו לפרצוף־פנים אחד שאינו מעלה ואינו מוריד; והדברים שהיו מדברים אליו לא היתה להם אלא משמעות אחת – ועל פי רוב לא היתה להם שום משמעות כלשהיא. המעשים שהיה רגיל לעושת לשעבר, אף על פי שרחוקים ומטושטשים היו, ביצבצו ועלו על זכרונו ביתר בירור – הנה הוא עובר לרגלי המדרגה הישנה אשר בבית הספר שבהארוֹ – שומע קול קריאתו של המורה ומשיב: “כאן, אדוני! כאן, אדוני!” כורך את נעליו בגליון של “ווסטמינסטר גאזיט”, שהנייר שלו היה ירקרק – והנעליים מבהיקות – והרי זקנו המבצבץ ובא מאחד המקומות האפלים – ריח של אדמה עולה באפו – בית גידול הפטריות! ריבין־היל! והריהו מקבר את בלשאצר הזקן ומרפד לו יצוע של עלים! אבא! בית־אבא…

ושוב פעם חזרה אליו ההכרה והוא הבחין שהנחל ריק ואין בו מים – ומי שהוא היה מדבר אליו אפשר אתה מבקש דבר? לאו.. וכי מה יכול לבקש? הריהו חלש יותר מדי לבקש דבר – אולי לשמוע את קול נקישת השעון שלו…

הולי! היא לא יכלה מעולם לשחק בכדור כשורה! הו! זרקי אלי! אל תשפילי לזרוק!… חתור במשוט לאחור! הו! השייט השני – הוא היה השייט השני!… ושוב פעם חזרה אליו ההכרה והוא הבחין בצבעים הסגוליים של דימדומי ערב ובחצי עיגול הירח האדום כדם שעלה ברקיע. עיניו נתלו בו כאחוזות קסם, וברגעים הארוכים של ריקנות המוח עלה העיגול האדום הלוך ועלה מעלה מעלה…

“דוקטור, הוא גווע!” שוב לא יהא צורך לכרוך את הנעליים? שוב לא יהא צורך לעולם? “מספר שניים, חזק ואמץ!” אל תבכה! שוט במנוחה – אל עבר הנחל – ישן!… אפלה!… אילו היה אדם מכונן – את השעון שלו שיהא מקיש!…

פרק חמישי: סוֹמְס פּוֹעֵל פְּעוּלָה

מכתב חתום כתוב בעצם ידו של מיסטר פולטיד לא נפתח על ידי סומס ונשאר טמון בכיסו במשך אותן שתי השעות שהיה מטפל בתשומת־לב יתירה בעסקיה של “החברה החדשה למכרות־פחמים”, אשר מיום שדזשוליון הזקן הסתלק מלהיות נשיאה נעשו עניניה יגעים ביותר ובימים האחרונים ירד שער המניות שלה במהירות גדולה כל כך, ששוב לא היתה לה עכשיו תקנה אלא חיסול. הוא הוציא את המכתב מכיסו עם ארוחת־הבוקר שאכל בסיטי־קלוב, שהיה קדוש לו בשביל הסעודות שסעד שם עם אביו בתחילת שנות השבעים, שכן רצוי היה בעידי דזשמס שיהא מצוי בקלוב הזה כדי שיכיר את טיב מסלול חייו לעתיד.

כאן, בפינה רחוקה ולפני קערה של צלי־כבש ותפוחי־אדמה מרוסקים פתח את המכתב וקרא בו את הדברים שלהלן:

"אדוני הנכבד!

"בהסכם לדבריך כיונו את פעולתנו לעבר האחר ובאנו לידי תוצאות שיש בהן כדי להשביענו רצון. מתוך השגחה על 47 עלה בידנו לגלות כי 17 שרוייה בגרין־הוטל שבריטשמונד. על פי הצפיות הוברר לנו שכל השבוע שעבר היו שני אלה מזדמנים יחד יום יום בריטשמונד־פארק. אמנם שום דבר מוחלט ומכריע לא נתגלה עדיין. אבל אם לצרף את הידיעות שסיגלנו בתחילת השנה בפאריז מובטחני שהיכולת בידנו להניח את דעתו של בית־דין. מסתבר מאליו שאנו נוסיף להשגיח ולעקוב עד שיבוא דברך אלינו.

"המסור לך באמונה רבה,

קלוד פולטיד".

סומס קרא את המכתב פעמיים ורמז למלצר.

“קח את זה בחזרה, הריהו צונן”.

"אפשר אביא לאדוני דבר־מאכל אחר?

“לא. הבא לי קפה בחדר האחר”.

והוא שילם בעד הסעודה שלא אכל וקם ויצא אל החדר השני בלי אשר הבחין בשנים ממכריו שעבר עליהם.

“להניח א דעתו של בית־דין!” הירהר בלבו כשהוא מיסב אל שולחן־שיש קטן ועגול והקפה לפניו. אותו בר־נש דזשוליון! הוא מזג לו את הקפה לתוך ספל, המתיקו ושתהו. הוא יעשה אותו לשמצה בעיניו בניו של עצמו! ומתוך החלטה גמורה זו שבלבו קם לצאת. ופתאום הרגיש בפעם הראשונה שלא טוב הדבר שיהא משמש טוען של עצמו. הרי אי אפשר לו לטפל בענין המגונה הזה בלשכת־הסופרים של עצמו. עליו להפקיר את כבודו היקר לו מנפשו בידי אדם אחר, בידי בעל אומנות אחר בעסקי־משפחה מגונים. אבל אל מי יפנה? אפשר אל לינקמֶן ולֶוֶור – הללו היו אנשים נאמנים, לא חשובים ביותר ולא היו מכירים אותלו אלא הכרה של שאל־שלום. ואולם קודם שהלך אליהם היתה שומה עליו לדבר עם פולטיד. אבל כיוון שעלתה מחשבה זו על דעתו, התחיל מהסס ומפקפק. וכי יגלה את הסוד שלו? ואיך ימצא את המלים המכוונות לדבר? איך יעשה עצמו לבוז ולצחוק־במסתרים? אבל סוף סוף כבר ידע בר־נש זה את הכל – אמנם כן, הוא ידע את הכל! ומתך רגש שהגיעה השעה לשים קץ לדבר נטל מרכבה ונסע אל המערב.

במזג־אוויר חם זה היה חלון חדרו של מיסטר פולטיד פתוח לרווחה, אלא שרשת־תּייל דקה היתה קבועה בו לשם שמירה מפני הזבובים. שניים או שלושה מהם ניסו לחדור לתוך החדר ונלכדו ברשת והיו תלויים שם מתוך ציפייה להיות נבלעים מיד. מיסטר פולטיד הבחין בכיוון מבטו של הקליאנט שלו עמד וסגר את החלון מתוך דברי הצטדקות.

“חמור מתחפש!” הירהר סומס בלבו. כדומה לכל אדם המאמין בעצמו אמונה שלמה העמיד עצמו למעלה מכל הנעשה ופתח ואמר מתוך חיוך קליל ומעוות: “קיבלתי את מכתבך. עכשיו הגיעה השעה שאעשה מעשה. סבור אני, שהנך יודע מי היא לאמתו של דבר אותה הגברת שהיית עוקב אחריה”.

ארשת פניו של מיסטר פולטיד באותה שעה היתה מעשה־אמנות מופלא. היא מיללה ברור: “וכי מה היית סבור? ואולם ידיעה זו לא היתה אלא פּרופיסיונאלית בלבד, הריני מבטיחך על כך – ואתך הסליחה!” הוא הניע בידו באויר הנעה קלה כאומר: “מקרים כאלה – מקרים כאלה מזדמנים לידנו!”

“טוב איפוא”, אמר סומס כשהוא מרטיב א שפתו בלשונו; יתר מכן שוב אין לנו צורך לדבר. הריני מייפה את כוחו של לינקמן ולוור להתעסק בענין זה. אין לי צורך לשמוע א עדותך, אלא שהנני מבקש ממם שתואיל לשלוח לה בחמש שעות את הרצאת הענין ושתוסיף לשמור את הדבר בסוד גמור".

מיסטר פולטיד עצם את עיניו כאילו לשם רמז שהוא מילא מיד את משאלתו. “אדוני הנכבד”, פתח ואמר.

“וכי מובטח אתה”, שאל סומס מתוך התעוררות פתאומית, “שההוכחות מספיקות כל צרכן?”

מיסטר פולטיד הניע את כתפיו הנעה קלה.

“היכולת בידך לנסות”, מילמל הוא, “על סמך הידיעות שבידנו ובשים לב לחולשת הטבע האנושי. היכולת בידך לנסות את הדבר”.

סומס קם. עליך לסור אל מיסטר לינקמן. יישר כוחך; אל־נא תקום ממקומך". הוא לא יכול נשוא את מנהגו של מיסטר פולטיד להזדקר בינו ובין הדלת. כשיצא אל פיקאדילי הזרוע נגוהות־חמה מה את הזיעה מעל מצחו. ביקור זה היה הקשה מכל הפורעניות שהתרגשו עליו – עם אנשים זרים ייקל לו לבוא בדברים. והוא חזר אל הסיטי כדי לשעות מה שעדיין היה מוטל עליו לעשות.

כשהסב באותו הערב אל שולחנו של אביו והסתכל באביו בשעת אכילתו, תקפו עליו שוב געגועיו הישנים על בן – על בן שיהא מסתכל בו בשעת האכילה לכשיזקין, ושהוא יושיבנו על ברכיו שלו כדרך שאביו היה נוהג עמו בשעתו. הוא התגעגע על בן, שהוא יהיה אביו ומולידו ואשר יבין לרוחו משום שיהיה עצמו ובשרו – בן אשר יבין לרוחו ויתן תנחומים לנפשו ויהיה עשיר ואיש תרבות יותר ממנו משום שיתחיל את פעולתו במצב מעולה משלו. לבוא לידי זקנה – כאותה הדמות הצנומה, השָׂבה, הדבקה והחלושה היושבת שם – ולהיות כולו ערירי וגלמוד עם הרכוש והנכסים שהלכו ונצטברו בידו; שלא למצוא חפץ וענין בשום דבר משום שהרכוש שלו אין לו עתיד וסופו לעבור אל ידים ואל פיות ואל עינים שאינם קרובים ללבו אף משהו! לא! עכשיו יאמץ את כל כוחו וישיב את שלו, יעשה עצמו חפשי וישא אשה ויוליד בן לדאוג לו ולגלגל עמו קודם שיהא נעשה זקן כל כך כאביו הישיש היושב כאן ותולה עינים כמהות פעם בבשר־העגל הממותק ופעם בבנו.

מתוך מערכי־רוח אלה עלה על משכבו. ואולם בשעה שהיה שוכב בין הסדינים הדקים שסיגלה אמילי, תקפו עליו זכרונות וחבלי־עינויים. בחזון רוחו נתגלתה לפניו אירין בדמותה ובצביונה ודומה היה כאילו הוא נגע בגופה נגיעה של ממש. למה עשה מעשה־שטות זה לשוב ולראותה עוד הפעם ולהטיל את עצמו שוב לתוך זרם־רגשות זה שגרף את נפשו? אכן גדולים מכאובי לבו כשהוא מעלה על דעתו שהתחברה עם בר־נש זה – עם בר־נש שגנב אותה ממנו!

פרק ששי: יוֹם קַיִץ

בימים שלאחר הטיול הראשון שלו עם אירין בריטשמונד־פּארק כמעט שלא הסיח דזשוליון את דעתו מבנו. ידיעות חדשות לא הגיעוהו; דרישות וחקירות בבית־הפקידות של המיניסטריום למלחמה לא הועילו כלום, וגם מאת דזשון והולי אי אפשר היה שיקבל ידיעה קודם שיעברו שלושה שבועות. באותם הימים היה מרגיש שלא נתן דעתו כל צרכו לדזשולי ושלא היה אב לאמתו אלא אב־הדיוט.. הוא לא העלה על לבו אף זכר אחד של כעס שכעס עליו בזמן מן הזמנים, אף זכר אחד של התפייסות עמו, משום שמעולם לא היתה מריבה ביניהם; וכיוצא בזה לא נזכר שהיה סח עמו באחד הימים שיחה היוצאה מן הלב ונכנסת אל הלב, אפילו בזמן שאמו של דזשולי מתה, מנהגו עמו לא היה אלא מנהג של חיבה ליצנותית למחצה. מתוך חששה שמא יקפח את חירותו של עצמו או יפגום בחירותו של בנו היה נזהר ביותר שלא להערות את נפשו במידה יתירה. רק בהיות עמו אירין חש רווחה בלבו, אלא שלגודל מבוכתו התחיל מבחין בבירור כמה חלוק לבו בינה ובין בנו. נפשו היתה קשורה בנפש דזשולי על ידי הרגש של אריכות קיום עצמו ושל האמונה בקיום החברה, שנשתרש בלבו בנערותו של עצמו ובאותן השנים שבנו היה מבקר את בית־הספר ואת האוניברסיטה – על ידי כל אותה השאיפה שתתקיימנה התקוות שהאב והבן היו תולים זה בזה. ובאירין היה קשור על ידי רגש הנחת שגרם לו היופי והטבע. וסופו שהגיע לידי כך שנדמה לו ששוב אינו יודע איזה משני הרגשות הללו היה חזק בלבו ביותר. מתוך מבוכה נפשית זו עורר אות בחזקת היד בחור אחד רכוב על אפניים שבא אליו ביום אחד לאחר הצהרים בו ברגע שאמר ללכת אל ריטשמונד־פּארק. אותו בחור, אשר לתמהונו הגדול היו פנים ניכרים לו יפה, קרב אליו מתוך חיוך קלוש ואמר:

“מר דזשוליון פורסייט? רב תודה!” ובדברים האלה מסר לידו של דזשוליון מכתב והסיע את האופניים שלו אל השביל ומיהר ורכב לדרכו. דזשוליון נתבלבל ופתח את המכתב.

“הזמנה במשפט גירושין של פורסייט כנגד פורסייט ופורסייט!” רגש של בושה ושל תיעוב שתקף עליו ברגע הראשון נתחלף מיד על ידי רגש אחר: “וכי מה אה מבקש הרי לכך התאווית, ועכשיו אין דעתך נוחה מזה!” אבל בלי־ספק קיבלה גם היא כתב־הזמנה כזה ועליו ללכת אליה. ובדרך הליכתו אליה שקל את הדבר בדעתו. הרי זה מעשה בדחני ביותר! אין בית דין יכול להתעסק בדברים המסורים אל הלב וכדי לצאת ידי החוק אין די ברגשות־געגועים בלבד אלא יש צורך ביתר מכן. היכולת בידם לשים לאל את הקובלנה הזאת או על כל פנים לנסות לעשות זאת מתוך אמונה בצדקתם. אבל המחשבה הזאת הרגיזה את דזשוליון עד למעמקי נפשו. שכן אף על פי שלא היה מאהבה שלה למעשה, הרי היה כך בהירהוריו ומאווייו וגלוי וידוע היה לפניו, שהיא היתה נכונה להידרש לו. פניה הגידו לו זאת. אמנם הוא לא הטעה עצמו לחשוב שהיא הוגה לו רגשות אהבה עזה ביותר. בשעתה לתקפה אותה תשוקה אדירה ואי־אפשרה היה לצפות ששוב תתלקח בקרבה תשוקה אחרת כמותה אל גבר כגילו. אבל היא שמה את מבטחה בו והיתה והגה לו חיבה ובוודאי הרגיש שהוא היה לה מחסה ומעוז. ומאחר שידעה שהוא מעריץ אותה, וודאי לא תבקש ממנו לערער כנגד הקובלנה הזאת! השבח לאלוהים שלא היתה בה אותה מידת הישרנות השגעונית המיוחדה לבריטים, המוותרת על האושר משום וותרנות גרידה! עליה לשמוח על ההזדמנות שבאה לידה להיעשות בת־חורין – לאחר שבע־עשרה שנים של מיתה בעודנה בחיים! ואשר לפירסום שהדבר יתפרסם בקהל, הרי אי אפשר להימנע מזה! העירעור כנגד הקובלנה אין כוחו יפה להסיר מעליהם את החרפה. בלבו של דזשוליון היה מצוי אותו הרגש המיוחד לאדם מן הפורסייטים בשעה שחייו הפרטיים נתונים בסכנה: אם יצא דינו להיתלות, יהא זה לכל הפחות בעד כבשה שגנב ולא על חנם! ולא עוד אלא כשהעלה על דעתו שעליו לעמוד לפני הדיינים ולהישבע שלא הביעו אהבה זו לזו אפילו ברמיזת־יד ובדיבור־פה, נראה לו הדבר יותר מגונה ומשפיל את כבודו מאשר אם יקבל על עצמו מתוך שתיקה את הקלון להיות נחשב לנואף – יותר מגונה ומשפיל את כבודו לגבי הרגש שבלבו, אבל רע ומכאיב־נפש במידה לא פחותה מכן לגבי ילדיו. המחשבה שעליו לעמוד למשפט לפני דיין אחד ושנים־עשר אנגלים פשוטה ולצַדֵק, אם יוכל, את דבר הפגישות שהיה נפגש עמה בפאריז ואת דבר הטיולים שהיה מטייל עמה בריטשמונד־פּארק, ־ המחשבה הזאת הביאה אותו לידי פלצות. האכזריות וחומר הביקורת של צביעות אשר במשפט זה, הסברה שוודאי לא יאמינו להם – הרעיון אשר היא, שהוא רואה בה התגשמות הטבע והיופי, עתידה לעמוד לפני כל העינים החשדניות והתאווניות הללו – כל זה איום ונורא בעיניו. לא, לא! אם יצא לטעון ולערער כנגד הקובלנה, הרי יכין בכך מעדנים לנפש יושבי לונדון הצמאים לחדשות שממין זה ויספיק לעתונים חומר המושך את הלב. טוב מזה אלף מונים לקבל עליו מה שמינה לו סומס ומה שמינו אלי מרום!

“וחוץ מזה”, הירהר בתום־לב, “מי יודע אם אוכל לשאת ולסבול עוד את המצב הזה אפילו למען בני? אל כל פנים תֵּחָלֵץ סוף סוף מן הקולר התלוי בצווארה!” ומהיותו שקוע בהירהורים האלה כמעט שלא הרגיש בחום־היום הקשה. השמים התכסו בענני ארגמן עם רצועות לבנוניות בתוכם. טיפת־גשם כבדה טבעה צורה זעירה של כוכב על גבי אבק־הדרך בו ברגע שנכנס לתוך הפּארק. “הו!” הירהר בלבו, “הנה שואת־גשם ממשמשת ובאה! הנני מקווה שלא יצאה לקראתי; הגשם כבר מתחיל מטפטף!” ואולם בו ברגע עצמו ראה והנה אירין הולכת וקרבה אל השער. “עלינו לשוב מהר אל רובין היל”, אמר אל נפשו.

*

שואת־הגשם התחוללה על “הפאוּלטרי” בארבע שעות וגרמה קורת־רוח ושעשועים רצויים ללבלרים שבכל לשכת־סופרים. סומס ישב באותה שעה בלשכה שלו ושתה לתה, והנה הביאו לו את האגרת שלהלן:

"אדוני הנכבד!

"פורסייט כנגד פורסייט ופורסייט.

"בהתאם להוראות שקיבלנו ממך הננו מרשים לעצמנו להודיעך שמסרנו היום את ההזמנות לנתבעת אשר בריטשמונד ולנתבע אשר ברובין־היל.

"בכבוד גמור,

לינקמן ולוור".

רגעים מספר לטש סומס את עיניו אל איגרת זו. שכן מיד לאחר שנתן את הפקודה ההיא הסיתהו לבו לבטל אותה, הדבר היה כל כך מגונה, כל כך נאלח ומביש! ההוכחות והדברים ששמע לא נראו לו מספיקים כל עיקר; הוא לא היה מאמין שאותם השניים הגיעו עד הקצה האחרון. ואולם המעשה הזה וודאי יביאם לידי כך, והמחשבה הזאת גרמה לו עינויים. היא תתן את אהבתה לבר־נש זה וממנו מנעה אותה! וכי כבר איחר את המועד: כלום יש עדיין תקנה להפריד ביניהם לאחר שהקובלנה הזאת הביאה אותם לידי התרגשות יתירה? “אבל אם לא אתאושש ואעשה מעשה מיד”, אמר אל נפשו כבר יהיה לאחר זמן, מכיון שההזמנה כבר מצויה בידם. הנני ללכת ולדבר עמו. הנני ללכת אליו!"

וכולו רועד מרוב התרגשות וזעזוע־עצבים שלח להביא אחת מאותן המרכבות־המכונות שהנהיגו עכשיו בעולם. אפשר שיעבור זמן הרבה עד שיעלה בידו להכריע בר־נש זה ואך אלוהים יודע מה ההחלטה שהחליטו לאחר המכה הזאת שניחתה עליהם לפתע פתאום! “אילו הייתי אחד מאותם החמורים התיאטרליים”, הירהר בלבו, “צריך הייתי לקחת עמי שוט או אקדוח או דבר אחר שכיוצא בזה!” ואולם תחת זה לקח עמו חבילה של ניירות בענין המשפט “מדזשנטי כנגד ווייק” על מנת לעיין בניירות האלה בדרך נסיעתו. ואולם הוא לא פתח אפילו את החבילה, אלא היה יושב ודמם כשהוא מיטלטל ומתנדנד ולא היה מרגיש לא ברוח המפולשה שנשבה בגבו ולא בריח הבנזין. עליו לכוון את מעשיו על פי התנהגותו של אותו בר־נש; עיקרו של דבר הוא לעשות את הכל בישוב־הדעת!

משהתקרב אל פוטניי־ברידזש כבר התחילה לונדון להקיא את הפועלים שלה מבתי מלאכתם; נחיל הנמלים היה מושך והולך אל מחוץ לעיר. כמה גדול ועצום הוא המון נמלי־אדם אלה, שכולן היו צריכות פרנסה והיו טורחות ומתייגעות להשיג טרף לנפשן בתוך העירבוביה הגדולה הזאת! אפשר שזוהי הפעם הראשונה בימי חייו שסומס היה מהרהר בלבו: “אני אוכל להסתלק מעמלי אם אך ארצה בכך! אין לי לחשוש לכלוּם; יכול אני להקיש באצבע צרדה ולחיות את חיי ככל העולה על רוחי – ולרוות תענוגות!” אבל לא כן הוא! אי אפשר לו לאדם לחיו חיים של יגיעה כדרך שהוא היה חי ואחר להסתלק מכל – להתמכר לחיי־לתענוגות ולבזבז א ממונו ואת שמו הטוב שהקנה לעצמו. הנכסים שאדם סיגל לו או משקד לסגל לו הם הם עצם חייו. מי שאינו סובר כך אינו אלא שוטה – שוטה, סוציאליסט או מופקר!

האבטומוביל עבר באותה שעה על מעונו־קיץ והיה קץ במהירות גדולה. “וודאי חמישה־עשר מילין לשעה!” היה מהרהר בלבו; “יש בזה כדי לעורר את הבריות לצאת לגור מחוץ לעיר!” והוא שקל בדעתו עד כמה יש בזה כדי להשפיע על שער המגרשים שרכש לו אביו בלונדון גופה – הוא עצמו לא נגרר מימיו אחרי עסקים שממין זה ולא השקיע בהם את ממונו; הוא היה עושה סחורה בתמונות ובן היה משקיע את כל הממון שלא היה לו צורך בו באותה שעה.. והאבטומוביל אץ הלאה וירד מעל הגבעה שמאחורי ווימבלדוֹן קוֹמֶן. אהה לראיון זה! אכן סברה היא שגבר בן חמישים ושתיים, אב לבנים גדולים וצייר בעל מעמד בטוח ימנע עצמו מלעשות מעשה שטות. “הוא לא יאבה להמיט קלון על משפחתו”, הירהר בלבו; “הוא אהב את אביו כשם שאני אוהב את אבי, והללו אחים היו. אותה אשה חובלנית היא וגורמת חורבן – וכי מה יש בה? מימי לא יכולתי לעמוד על טיבה”. האבטומוביל נטה הצדה ורץ על שפת יער, ולאזניו הגיע קול הקריאה המאוחרה של קוקיאה, שהיה כמעט הראשון ששמע בשנה זו. הוא נמצא ברגע זה כמעט מנגד לאותו המקום שהוא בחר בו מתחילה לבנות שם את ביתו ואשר בוזיניי מאס בו ובחר במקום אחר ולא שת אליו לב. הוא מחה במטפחתו את מצחו ואת ידיו ונשם נשימה עמוקה כדי להשרות על עצמו אומץ רוח. “אל הִבּוֹך!” אמר אל נפשו, “אל הבִּוֹך!”

האבטומוביל פנה ובא אל המסילה שלפני הבית, שיכלה להיות המסילה של עצמו, וקול נגינה עלה באזניו. הרי הסיח את דעתו כליל מבנותיו של בר־נש זה!

“אפשר שאשוב בחזרה מיד”, אמר אל הנהג, "ואפשר שאשתהה שם זמן־מה. והוא משך בפעמון.

כשהלך אחרי הנערה המשרתת, שהוליכה אותו דרך הקלעים אל האולם הפנימי, היה מהרהר בלבו מתוך רגש של רווחה, שאכן טוב הדבר שהפגישה תתקיים בפני דזשון או הולי, אשר אכן מהן כנראה מנגנת שם והיא וודאי לא תניח שיבואו לידי התנגשות. ומה גדול היה תמהונו כשראה את אירין יושבת לפני הפסנתר ודזשוליון מיסב בכורסה ומאזין את נגינתה. שניהם קמו. הדם פרץ לתוך מוחו של סומס וההחלטה שלא להתנהג כך או כך נתעלמה מלבו. מראה פניו באותה שעה היה כמראה אבות אבותיו החקלאים יושבי השפלה שעל שפת הים.

“כמה נאה הדבר!” פתח ואמר.

הוא שמע את דזשוליון אומר בלחש:

“כאן לא המקום – הבה ניכנס אל חדר־העבודה, אם הדבר טוב בעיניך”. ושניהם עברו עמו דרך המפתח שבין הקלעים. כשנכנסו אל החדר הקטן, תפסה לה אירין מקום אצל החלון הפתוח ודשזוליון עמד בסמוך לה אצל כסא גדול. סומה סגוף אחריו את הדלת בקול רעש; הקול הזה הזכירהו שוב את היום שבו נעל לפני כמה שנים את הדלת בפני דזשוליו – משום שתקע עצמו לתוך ענינים שאינם שלו.

“ובכן”, פתח ואמר, “מה דברים בפיכם לצדק את נפשכם”.

אותו בר־נש העז את פניו וחייך.

“מה שקיבלנו היום נטל ממך את הזכרות לשאול. כסבור הייתי שהנך שמח על הדבר שאתה מחלץ את צווארך מן הקולר”.

“הוי!” קרא סומס; “כך אתה סבור! הנה באתי להגיד לך, שהנני להתגרש ממנה על ידי שאפרסם את פרשת הדבר לכל פרטיו אשר יעטו קלון על שניכם, אם לא תישבעו לי שמכאן ולהבא תיפרדו זה מזו פירוד גמור”.

הוא תמה על שטף־הדיבור שלו, שכן היה נבוך וידיו רעדו. איש מהם לא החזיר דבר, ואולם נראה לו שפניהם הפיקו בוז.

“ובכן”, אמר שוב, “מה בפיך – אירין?”

שפתיה נעו, אבל דזשוליון הניח את ידו על זרועה.

“הרף ידך ממנה!” זעק סומס בחמת־זעם. “אירין, התשבעי לי?”

“לא”.

“כך! ואתה?”

“לא כל שכן!”

“ובכן אתם מודים באשמתכם, וכי לא כך הוא?”

“הן, אנו מודים באשמתנו”. את הדברים האלה דיברה אירין; קולה היה צלול ופניה לבשו אותה הצורה הסתומה והכבושה שהיתה מוציאה אותו לעתים קרובות מדעתו; והוא התגעש זעק:

“אך שד משחת את!”

“צא מזה! עזוב את הבית הזה, ואם אין אשלח בך יד!”

בר־נש זה מעז לאיים עליו שישלח בו יד! וכי ידע שהוא נכון היה לשים מחנק לגרונו?

“אפיטרופוס המועל בפיקדון שהפקד בידו!” ענה ואמר. “גנב הגונב את אשתו של בן דודו!”

“כנני בכל כינוי שאה רוצה. אתה בחרת את מנת חלקך, ואנו בחרנו את מנת חלקנו אנו”.

אילו לקח סומס נשק עמו, היה משתמש בו תיכף ומיד.

“שלם תשלם לי על כך!” ענה ואמר.

“בחפץ לב”.

לשמע הסירוס המעליב הזה, שסירס את כוונת דבריו בנו של אותו האיש, אשר הקנה לו את הכינוי הליצני “בעל נכסים”, עמד סומס דומם והביט מסביבו בעינים פקוחות לרווחה. אכן מגוחך היה המצב!

כאן עמדו זה כנגד זה וכוח טמיר ונעלם עיכב בידם מלעשות מעשי אלמות איש לרעהו. אי אפשר היה להכות מכה, אי אפשר היה להפליט מלה שתהא פוגעת יפה. אבל הוא לא יכול, הוא לא ידע אי יפנה את פניו וילך לו הוא הצמיד את עיניו בפניה של אירין – זוהי הפעם האחרונה שהוא רואה את הפנים האלה שהמיטו עליו פורענות – זוהי הפעם האחרונה, בלי שום ספק!

“ואת”, פתח ואמר פתאום, “הריני מקווה שאת תתנהגי עמו כדרך שהתנהגת עמי – ושוב אין לי מה לדבר!”

הוא ראה שהיא נרתעה לאחוריה, ומתוך רגש שהיה בו משל ניצחון ומשל רווחה כאחד פתח בחזקה את הדלת וישב במרכבתו. הוא נשען על הכרים ועצם את עיניו. מימיו לא היה כל כך מוכן ומזומן לעושת מעשה־רצח, מימיו לא זנח כל כך את מידת ההתאפקות והמתינות שלו, שהיתה לו כעין טבע שני. היתה הרגשה בלבו כאילו נגלו מערומיו, כאילו נתערטל וכאילו עזבהו כוחו – כאילו החיים אין להם טעם ומוחו פסק לפעול את פעולתו. אור־החמה חדר לתוך מרכבתו ושפע עליו, אבל הוא חש צינה. המאורע שהתרגש עליו זה עתה כבר היה ממנו והלאה, ומה שעתיד להיות טרם לבש דמות וצורה והוא לא יכול לתפוס ולהבחין מאומה; ופלצות אחזה אותו כאילו היה תלוי על פתחה של תהום, כאילו סופו לצאת מדעתו אם אך יוסיף לנוע עוד תנועה אחת. “אין זה לפי כוחי”, הירהר בלבו; “לא הייתי צריך – אין זה לפי כוחי”. האבטומוביל טס במהירות ועל פניו חלפו בזה אחר זה אילנות, בתים ובני אדם, ואולם כל זה היה נטול טעם ומשמעות. “הריני חש בגופי חישה משונה”, הירהר בלבו, “הנני ללכת לרחוץ בבית־המרחץ הטורקי. אני – אני הייתי קרוב לסכנה לכרוע תחתי. אי אפשר שיהא הדבר נוהג והולך כך להבא” האבטומוביל כבר רץ דרך הפארק.

“אל בית־המרחץ הטורקי,” אמר סומס.

עכן משונה הדבר שביום־קיץ בוער כזה יהא מרחץ חם כל כך נעים לגופו של אדם! כשנכנס אל ביל־המרחץ המלא הבל חם פגש בדזשורזש פורסייט שאמר לצאת משם ופניו אדומים ומבהיקים.

“האלו!” אמר דזשורזש, “משום מה אתה מעמל את גופך? הרי אין לך חֶלֶב מיותר שאתה צריך למעטו!”

בדחן! סומס עבר עליו מתוך חיוך מעווה על־שפתיו. כשהיה מוטל פרקדן והזיעה התחילה מבצבצת מגופו, שיפשף את עורו בשקידה יתירה ואגב שיפשוף היה מהרהר בלבו: “הבה יצחקו כאוות נפשם! איני משגיח בכך! אסור לי לבוא לידי רתיחה! אין זה יפה לגופי!”

פרק שביעי: לֵיל קַיִץ

כשיצא סומס מן החדר הקטן, השתררה שם דומיית־מות.

“יישר כוחך בעד השקר הנאה”, פתח ואמר דזשוליון פתאום. “בואי ונצא מזה – שוב אין האויר כאן כמו שהיה!”

ושניהם היו מתהלכים הנה ושוב בדממה לפני גדר ארוכה וגבוהה הפונה דרומה אשר מאחוריה היו מגדלים עצי־אפרסקים. בין הסוללה הדשואה ובין האפרים הרטובים המלאים נוּריוֹת ומרגניות גדולות נטע דזשוליון הזקן ברושים אחדים במרחקים גדולים זה מזה; במשך שתים־עשרה שנה היו משגשגים ומוריקים עד שדמותם האפלולית הלוליינית היתה מעוררת בלב רואיה את זכרה של ארץ איטליה. צפרים ריפרפו בחשאי בתוך השיחים הרטובים; סנוניות טסו ועברו וגוויותיהן הקטנות והזריזות הבריקו כעין פלדה כחולה; העשבים שמתת לרגלי המטיילים היה בהם משל עידון האביב, והירוק שלהם היה משיב־נפש; ופרפרים התעופפו ורדפו זה אחרי זה. לאחר אותה הסצינה המדאיבה השפיעה עליהם שלוות הטבע השפעה נפלאה. למטה מן הגדר הספוגה זהרי חמה עברה רצועה צרה של ערוג־גינה מלאה רכפות וסרעפות, והדבורים השמיעו המולה חשאית שנטפלו אליה כל שאר הקולות – קול געייתה של פרה שנלקח ממנה העגל שלה וקול קריאתה של קוקיאה שהיה מפוצץ מראש בוקיצה עומדת בתחתית האפר. וכי אפשר היה לשער שמאחוריהם, במרחק של עשרה מילין מהם מכאן והלאה, מתחיך הכרך לונדון – אותה לונדון של הפורסייטים עם העשירו והעוני שלה, עם הזוהמה ועם התשואות שלה, עם איי־האבנים שלה רבי־התפארת הפזורים פה ושם ועם הים האפור של לבנים וטיח מאוסים? אותה לונדון שראתה את הטראגידיה של אירין בעודנה בצעירותה ואת ימיו הקשים של דזשוליון גופו, אותו בית־היוצר המלכותי של יצר הרכוש והקנין!

ועד שהם מתהלכים ומטיילים יחד היה דזשוליון שוקל במחשבתו את המלים: “הריני מקווה שאת תתנהגי עמו כדרך שהתנהגת עמי”. הדבר יהיה תלוי אך בו בעצמו. וכי יכול היה להאמין ולבטוח בעצמו? וכי ירשה הטבע לאדם מן הפורסייטים שלא לשעבד שיעבוד של עבדות את זו שהוא מעריץ? וכי נאמן הוא להיות שומרו ומגינו של יופי שיפקד בידו? או אפשר שלא תהיה אך אורחת עראית אשר תבוא איתי שהיא רוצה, תשתעבד לו למשך רגעים קלים ולא תחזור אליו אלא בזמן שיהא רצון מלפניה? “אין אנו אלא חבר־שודדים!” הירהר דזשוליון בלבו, “צרי־לב וחמדנים, וציץ־החיים אינו בטוח שלא נשלח בו יד. הבה תבוא אלי לפי אוות נפשה ואימתי שתרצה, או לא תבוא אלי כלל אם לא תרצה בכך. איני מבקש אלא להיות שומרה ומגינה, המסתור והמחסה שלה, אבל לעולם – לעולם לא אהיה הכלוב שלה!”

היא היתה זיו היופי שראה בחלומו. היעלה בידו עתה לעבור את המסך ולהשיגנו? וכי עשוייה שפעת הרכוש והקנין, אותו בית־היוצר המצומצם של תאות הרכישה, שהתגשם בדמות־הגוף השחורה והזעירה של עצמו ושל סומס – וכי עושי היה אותו המסך להיקרע והוא יוכל לעבור דרכו אל חזיון נפשו ולמצוא שם דבר שאין בו רק כדי להנאות את החושים בלבד? “אהה, מי יתן וידעתי”, הירהר בלבו, "כיצד עלי לנהוג שלא אושיט ידי לתפוס ולאחוז ולכלות!

בשעת הסעודה היו מטכסים אצות מה לעשות. החליטו שהערב תשוב אל המלון ותלון שם ומחר בבוקר יסע עמה ללונדון. עליו לתת הוראות לעורך־הדין שלו – דזשק הֶרינג. אין להם להניע אפילו אצבע כדי לעכב את מהלך המשפט. תשלומי פיצויים, קנסות בית דין, תיחלץ סוף סוף מן הקולר התלוי בצוארה! מחר יבקר את הרינג – הם ילכו אליו יחד. ואחר־יצאו לחוץ לארץ, שלא לתת מקום לפיקפוק ולעשות את השקר שהוציאה מפיה לדבר־אמת. הוא הביט אליה; ובאותה שעה נדמה לו שעיניו המשתאות אליה רואות באשה היושבת כאן יותר מדמותה של אשה גרידה. את רוח היופי העולמי, העמוקה והמסתורית, אשר הציירים הקדמונים טיציאן, דזשיוֹרדזשדוֹנה ובוטיטשֶלי ידעו את הסוד כיצד לתפסה ולציירה בפני נשיהם – את היופי העליון הזה ראה והנה הוא קורן על מצחה, על שערה, על שפתיה ובתוך עיניה.

“וכל זה עתיד להיות שלי!” הירהר בלבו. “הרי זה מטיל עלי פחד!”

לאחר הסעודה יצאו אל המרפסת לשתות קפה. הם ישבו שם שעה ארוכה והתענגו על מראה הערב הנעים והסתכלו בביאתו של הלילה, שהיה ממשמש ויורד לאטו. עדיין היה חם והאויר היה מבושם ריח של ציצי לבנות – שהקדימו להתפתח בקיץ זה. שני עטלפים טסו מתוך אותו קול השאון החרישי והמסתורי המיוחד להם. הוא העמיד את הכסאות אל מול פני החלון של חדר־העבודה והססים היו פורחים ובאים לשם כדי לבקר את האור הצנוע הדולק שם. רוח לא נשבה ובין עפאי האלון הזקן העומד במרחק של חמישים פסיעות הם והלאה לא עבר אף רחש קל שבקלים! הלבנה עלתה מאחורי החורש והיא כמעט במילואה; ושני האורות, אור היום הדועך ואור הלבנה, נלחמו זה בזה עד שאור הלבנה ניצח והפך את צבעו ואת ראהו של כל הגן, התגנב ועלה אל טבלאות האבנים של הרצפה, הגיע אל רגליהם, טיפס ועלה ושינה את צורת פניהם.

“את עייפת מאוד”, אמר דזשוליון לבסוף, “מוטב שנלך. המשרתת תראך היכן חדרה של הולי”, והוא משך בפעמון שבחדר־העבודה. המשרתת באה ומסרה לידו טיליגראמה. אירין קמה והלכה עמה והוא הביט אחריה והירהר בלבו: “טיליגראמה זו וודאי באה לפני שעה או יותר מכן והיא לא נזדרזה להביאה לנו! דברים בגו! עוד מעט ויהא להם נימוק מספיק להוציא א דיננו לחובה!” והוא פתח את הטיליגראמה וקרא בה את הדברים האלה:

"דזשוליון פורסייט רובין היל. – בנך נפטר מן הועלם ללא ייסורים בעשרים ליוני. אנו משתתפים בצערך מעומק לב" – ולמטה שמו של אדם שאינו ידוע לו.

הטיליגראמה נשמטה מידו ונפלה והוא הפך את פניו ועמד ללא־נוע. הלבנה שפעה עליו את נגהה וסס עף אל פניו. זה היה היום הראשון שהסיח את דעתו מדזשולי וכמעט שלא הירהר בו אף רגע אחד. הוא ניגש כמוכה עיוורון אל החלון, נתקל בכורסה הישנה – היא הכורסה של אביו – וצנח עליה. שם ישב כשהוא מכווץ והיה צופה ומביט אל הלילה. דעך כדעוך השלהבת של נר, רחוק מביתו, מאהבה, בודד לנפשו, נפטר ושקע במחשכים! נערו שלו! ילד טוב ונעים היה מקטנותו – והיה הוגה לו תמיד ידידו וחיבה! בן עשרים שנה היה והנה נקצר כעשב – ושוב אין בו אף זיק חיים! “לאמתו של דבר לא ידעתי אותו היטב”, הירהר בלבו, “וגם הוא לא ידעני, אבל אהבנו זה את זה. רק האהבה הוא העיקר!”

הוא מת שם במרחקים – גלמוד – בלב מלא געגועים עליהם – בלב מלא געגועים על ביתו! הדבר הזה נראה ללב הפורסייטי שבקרבו יותר נורא, יותר קשה וראוי לרחמים מן המוות עצמו. ללא מגן, ללא מחסה וללא אהבה עד הרגע האחרון! וכל רגש האחדות של בית־אב, שהיה מָשרָש בקרבו עמוק עמוק, חוש־המשפחה שלו והדביקות בעצמו ובשרו, שהיתה חזקה כל כך בלבו של דזשוליון הזקן – ושהיא חזקה כל כך בלב הפורסייטים כולם – כאילו נפגעו פגיעה קשה, כאילו נגזרו ונטרפו על ידי מיתתו הגלמודה של בנו הנער. מוטב היה אילו נפל חלל במלחמה בלי אשר היתה לו שהות להתגעגע עליהם, להיות נכסף שיבואו אליו ואולי גם לקרוא להם בשעת הטירוף של גסיסה!

הלבנה עמדה עכשיו אחורי האלון והשפיעה עליו רוח־חיים מסתורית עד כי דומה היה שהוא מציץ ומסתכל בו – הלא הוא אותו האלון אשר הנער שלו היה אוהב לטפס עליו בקטנותו ואשר פעם אחת נפל ממנו ונפצע, אלא שלא בכה!

הדלת השמיעה קול חריקה. הוא ראה והנה אירין נכנסה החדרה, הרימה את הטיליגראמה וקראה אותה. הוא שמע את קול האיוושה הדקה של שמלתה. היא כרעה על ברכיה בסמוך לו והוא כפה את עצמו לחייך כנגדה. היא פשטה את זרועותיה וחיבקה את ראוש ומשכה אותו אליה עד שנח על כתפה. ריח הניחוח והחמימות שלה שפעו על חושיו ולפפו את נפשו וקירבתה כבשה הלוך וכבוש לאט לאט את כל ישותו.

פרק שמיני: דְזֶשֶׁמְס יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה

הרחיצה בבית־המרחץ הועילה יפה לגופו של סומס. הוא הזיע הרבה ושב למנוחתו, ולאחר שסעד בקלוב “רימוּו” שם פניו אל פארק ליין. אביו חש בגופו בימים האחרונים. את המאורע של עכשיו צריך להעלים ממנו! עד הרגע הזה לא העלה מימיו על דעתו עד כמה היה חרד שלא להוריד את שיבת אביו ביגון שאולה ועד כמה היתה חרדה זו קשורה קשר פנימי במוראו מפני סקאנדאל אהבתו לאביו, שהיתה אהבה עמוקה כל הימים, גדלה ועצמה בשנים האחרונות מחמת הכרתו שדזשמס רואה בו את המשען האחד שלו לעת זקנתו המופלגה. נפשו דוכאה בקרבו כשהיה מעלה על דעתו אשר אדם, שכל ימי חייו היה חרד וזהיר כל כך והרבה לעושת כדי להגדיל את כבוד שם המשפחה שלו – עד שנעשה כמעט דוגמה של עשירות וחשיבות־ערך מוצקה – שאדם כזה יראה ברגעי־חייו האחרונים א השם הזה מתפרסם בעתונים. הדבר הזה נראה בעיניו כהושטת יד־עזרה למות, לאותו האויב האכזרי של הפורסייטים, שאין מנוס ממנו. “עלי להגיד את המעשה לאמא”, הירהר בלבו, “וכשהדברים יגיעו עד לידי כך עלינו להסתיר ממנו את העתונים. הרי כמעט שאינו רואה אדם”. הוא פתח את הדלת במפתח שלו והתחיל עולה על המדרגה והנה שמע שאון הבא מן המסדרון שבדיוטה השניה ואת קול אמו האומרת:

“אל־נא, דזשמס, הלא תצטנן. מפני מה אי אתה יכול לצפות במנוחה?”

ואביו ענה:

“לצפות? הריני מצפה כל הימים. משום מה אינו בא?”

“הרי יכול אתה לדבר עמו מחר בבוקר תחת לעמוד כאן כדחליל”.

“הוא וודאי יעלה מיד אל חדרו וישכב על מיטתו, ואני איני יכול לישון”.

“בוא ועלה שוב על משכבתך, דזשמס”.

“אהה! הרי אפשר שאמות עד בוא הבוקר של יום המחר, מי יודע”.

“לא יהא לך צורך לצפות עד למחר בבוקר; אני ארד ואעלנו אליך, אל־נא תתרגש!”

“כך דרכך תמיד – להשתבח לבטלה. הרי אפשר שלא יבוא כלל”.

“ואם לא יבוא כלל, הרי וודאי לא תוכל לצוד אוו על ידי עמידתך כאן בחוץ כשאתה לבוש גלימה”.

סומס עלה עד העיקול האחרון של המעלות וראה את דמות איבו שהיה לבוש גלימת־משי חומה וחפותה במוך ועמד כשהוא גוחן מעל למעקה של המדרגה שלמעלה. אור נפל על שערות־הכסף שלו ועל זקנו ושיווה לראשו מעין זר הזוהר.

“הנה הוא!” שמע אותו מדבר בקול מביע עלבון, מיד לאחר מכן עלה באזניו קולה של אמו שענתה ואמרה במנוחה מאצל הפתח של חדר־המיטות:

“טוב ויפה. בוא החדרה ואסרק את שערותיך”. דזשמס הושיט אצבע דקה וכפופה שהיתה משונה ומבהילה כעין הרמיזה של שלד, ונתעלם דרך הפתח של חדר משכבו.

"מה הדבר?, הירהר סומס בלבו, “מה הרוח שנחה עליו שוב?”

אביו ישב לפני שולחן־הלבישה סמוך למראה ואמילי החליקה בנחת את שערותיו בשתי מברשות מצופות כסף. היא היתה רגילה לעשות זאת כמה פעמים ביום, כי סריקה זו היתה יפה לרוחו כחיכוך שמחככים חתול לבין אזניו.

“הנה באת!” פתח ואמר. “ואני הייתי מצפה לך”.

סומס השפיל אחת מכתפיו ונטל בידו וָו־לולאות של כסף והסתכל בסימן־הטביעה שעליו.

“מראיך טוב עתה מכפי שהיה.”

דזשמס הניד בראשו.

“עלי להגיד לך דבר. אמך אינה יודעת מאומה”. הוא דיבר בקול שנשמעה בו מעין תרעומת על אמילי שלא ידעה דבר, אשר הוא העלים ממנה ולא הגיד לה.

“אביך שרוי כל הערב בהתרגשות גדולה ואיני יודעת בשל מה”. השאון החרישי שהשמיעו המברשות המחליקות על גבי השערות שימשו מעין המשך של קולה המרגיע.

“לא! את אינך יודעת כלום”, אמר דזשמס. סומס יכול להגיד לי את הדבר". והוא לטש אל סומס את עיניו האפורות, אשר מבטן המיוגע והמאומץ עשה רושם לא נעים, ומילמל ואמר:

“קצי ממשמש ובא, סומס. אדם זקן שכמוני אינו יודע מתי תבוא שעתו. אני עלול למות בכל רגע. הריני מניח אחרי ממון הרבה. רחל וסֵייסֶלִי אין להן ילדים; וול נמצא בארץ מרחקים – ואותו בר־נש, אביו שלו, יסגל לו כמה שתשיג ידו. ובוודאי יזדמן מי שוא אשר יקח לו את אימוגן, לא אהיה תמה על כך כל עיקר”.

סומס כמעט שלא האזין אליו – הוא כבר שמע את הדברים האלה פעמים הרבה. והמברשות הוסיפו להשמיע את קול השאון הקלוש שלהן.

“אם זהו הכל – –!” אמרה אמילי.

“הכל!” קרא דזשמס; “אין זה עדיין כלום. עוד מעט ואגיד את עיקרו של דבר”, ושוב פעם נתן את מבטי־עיניו המיוגעים והמאומצים בפני סומס.

“הריני מתכווין אליך, נערי שלי”, ענה ואמר פתאום; “עליך להתרגש מאשתך”.

הדברים האלה, שיצאו מתוך הפה הזה, כמעט שהעבירו את סומס על דעתו. הוא כיוון שוב את מבטי עיניו אל וו־הלולאות ודזשמס הוסיף ואמר כאילו לשם צידוק־עצמו:

“איני יודע מה עלתה לה – אומרים שהיא דרה בחוץ־לארץ. דודך סוויתין היה מוקיר אותה ביותר – הוא היה בר־נש משונה”. (כך היה רגיל לדבר תמיד על בן־תאומו המת. לאחד היו מכנים "בריא־הבשר ולשני “דק־הבשר”). “סבור אני שבודאי אינה שרוייה בגפה”. לאחר שסיכם במאמר זה את פעולתו של היופי על הטבע האנושי, נשתתק והסתכל בפני בנו בעינים חשדניות, שהיו דומות לעיני עוף. גם סומס שתק. רק המברשות עדיין הוסיפו להשמיע את קול השאון החרישי שלהן.

“הרף, דזשמס! סומס יודע יפה מה שמוטל עליו לעשות. הרי זה עסקו שלו”.

“אהה!” קרא דזשמס, קריאה שפרצה כנראה מתוך מעמקי נפשו; “אבל הרי כל ממוני שלי והרי כל ממונו שלו – מי יירש אותו? ולכשימות, ימָחֶה השם ויעבור מן העולם”.

“השם?” אמרה אמילי, “הרי עדיין קיימים כל שאר הפורסייטים”.

“ומה הנייה יש לי בכך?” מילמל דזשמס. “אני אהיה מוטל בקבר ואם לא ישוב ויקח לו אשה, שוב לא יהיה בזה איש”.

“אכן צדקת”, ענה ואמר סומס במנוחה; “הנני משתדל להתגרש.”

עיניו של דזשמס כמעט שקפצו ויצאו מתוך חוריהן.

“מה אתה סח?” קרא בקול. “הרי לך! איש אינו מגיד לי דבר!”

“אמנם כן”, אמרה אמילי, “מי יכול היה להעלות על הדעת שאתה רוצה בכך? נערי היקר שלי, הרי זה חידוש לאחר כל און השנים”.

“הדבר יהיה לדיבת־עם”, מילמל דזשמס כמדבר אל נפשו; "אבל אין להימנע מזה. אימתי יקום הדבר?,

“לפני עונת־הפגרה הארוכה; הנתבע לא ילמד על עצמו זכות”

שפתיו של דזשמס נעו, כאילו היה מחשב חשבונות בלבו. “שוב לא אאריך ימים עד כדי לראות בעיני את נכדי שלי”, מילמל לבסוף.

אמילי הפסיקה את מעשה־הסריקה. “בוודאי עוד תזכה לראותו, דזשמס. סומס יזדרז עד כמה שתהא היכולת בידו”.

קמה דממה ממושכה ולסוף פשט דזשמס את זרועו.

“הנה כי כן! הבי לי או־דה־קולון”, והוא הגיש את הבקבוק אל אפו והפנה את פניו אל בנו. סומס גחן עליו ונשקהו על מצחו במוקם שמתחיל השיער. רטט של רווחה עבר בפני דזשמס, כאילו גלגלי החרדה שבקרבו עמדו פתאום מלכת.

“הנני לעלות על משכבי”, ענה ואמר; “כאשור יקום ויהיה אותו הדבר לא אעיין בעתונים. הללו חבר מרעים הם; אבל איני יכול ליתן אליהם את דעתי, הריני זקן יותר מדי”.

בלב נרעש בדרך משונה שם סומס את פניו אל הדלת; הוא שמע את אביו אומר אל אמו:

“הריני עייף. הנני להתפלל את תפילתי במיטה”.

ואמו ענתה ואמרה:

“טוב הדבר, דזשמס; תפילתך זו תמציא לך נחמה יתירה”

פרק תשיעי: נֶחְלַץ מִן הָרֶשֶׁת שֶׁל קוּרֵי עַכָּבִישׁ

הידיעה של מיתתו של דזשולי בתוך המון אנשי צבא עוררה בבורסה הפורסייטית רגשות שונים. משונה היה הדבר בעיני בני המשפחה לקרוא בעתונים, שדזשוליון פורסייט (הוא החמישי לשם זה, שהתנחל ביחוס ישר מאב לבן) מת מן החולי בהיותו עובד בצבא לטובת ארץ מולדתו והוא לא היה עלול להרגיש בזה בעצמו ידיעה זו החייתה שוב פעם בלבם את הטינה הישנה כנגד אביו שהתנכר להם התנכרות גמורה כל כך. כבודו של דזשוליון הזקן עדיין גדול היה בעיני הפורסייטים והללו לא העלו מימיהם על דעתם שאך הם אשמים בדבר שהתרחקו מבנו בשביל פריצותו. דבר המובן מאליו הוא שהבשורה הרעה הזאת עוד הגדילה את ההתענינות שלהם לגבי וול ואת חרדתם שחרדו לשלומו; אבל הרי שם משפחתו של וול היה דארטי, ואפילו יפול במלחמה או יזכה לקבל את צלב־וויקטוריה לא יהא בכך משל אותו הכבוד למשפחה כאשר אילו היה שמו פורסייט. ולא עוד אלא שגם בני היימן לא היו בכלל המשפחה ואילו קרה להם מקרה אסון או זכו לשם תהילה לא היה בכך כדי לתת סיפוק לאמתו לבני המשפחה. הגאון המשפחתי ראה עצמו נפגם.

איך נפלה ההברה “שדבר־מה איום עומד להתרחש”, את זאת לא ידע איש, ולא כל שכן סומס, שהיה שומר סוד ונוצר תמיד את לשונו תכלית הנצירה. אפשר שמי שהוא ראה את המשפט של “פורסייט כנגד פורסייט ופורסייט” ברשימת המשפטים העומדים להתברר, ומיד צרף לזה את המעשה שהיה שראו את “אירין מטיילת בפאריז עם זקן צהוב” או אפשר שכתלי הבית שבפארק־ליין היו להם אזנים. בין כך ובין כך ועובדה היא שהדבר היה גלוי וידוע בין הבריות – הזקנים היו סחים בו בלחש והצעירים היו דנים ומתווכחים עליו – שעוד מעט וגאון המשפחה יֻכֶּה מכה קשה.

ביום ראשון אחד בא סומס לשם ביקור בבית טימותי – אלא שהיה חש בלבו שלאחר גמר־המשפט ימנע רגליו מבית זה ולא יוסיף לבקרו – ומיד לכניסתו לשם הרגיש באויר, שהדבר היה ידוע ליושבי הבית. אמנם איש לא העז לדבר עליו בפניו, אבל כל אחד מארבעת הפורסייטים שהיו מצויים כאן באותה שעה עצר את נשימת אפו, לפי שהיו מובטחים ששום דבר שבעולם לא יוכל לעכב את הדודה דזשוליי מלהביא את כולם לידי מצב של מבוכה. היא הביטה אל סומס בחמלה רבה כל כך והפסיקה את שיחתה לעתים קרובות כל כך, שהדודה הסטר שוב לא יכלה להתאפק והיא עמדה ויצאה מתוך אמשלה שעליה ללכת להדיח את עיניו של טימותי – שכן חילזון התחיל לצמוח בהן. סומס התנהג בקרירות־רוח ומתוך מקצת של יהירות ולא האריך לשהות שם. הוא עמד ויצא משם מתוך קללה כבושה שהיתה אצורה אחורי שפתיו החיוורות והמחייכות.

הסקאנדאל העומד להתרחש בקרוב גרם לו ייסורים קשים, אבל לאשרו ולמנוחת רוחו היה עסוק יומם ולילה בטיכוס עצות כיצד להסתלק מעסקי אומנותו – כי אכן בא לידי המסקנה האיומה הזאת. להוסיף ולבוא בדברים עם כל אותם הבריות, שהיו מכירים אותו "כאדם בעל מוח וכיועץ פיקח – לאחר אותו המאורע – חלילה לו! האיסטניסות והיהירות של בעל רכוש וקנין, התקוממו כנגד המחשבה הזאת. הוא יסתלק מעסקיו, יחיה חיים של אדם פרטי, יוסיף לקנות תמונות ויעשה לו שם גדול כאַספן – שכן לאמתו של דבר היה לבו נוטה תמיד אחרי המקצוע הזה יותר מאשר אחרי תורת המשפטים. ולאחר שהחלטה זו נקבעה בלבו קביעה גמורה, התעתד לאחד את העסקים שלו עם עסקי פירמה אחרת בלי אשר יוודע הדבר בין הבריות, כי הפירסום עלול היה לעורר סקרנות ולגרום לו זילזול־כבוד. הוא נתן עיניו בפירמה של קוּתקוֹט, הוֹלידיי וקינגסון, אשר שנים מהם כבר מתו. לאחר ההתמזגות של שתי הפירמות יהיה איפוא השם המלא שלהן “קותקוט, הולידיי, קינגסון, פורסייט, בּסטארד ופורסייט”. ואולם לאחר שדנו בדבר מי ומי מן המתים עדיין יש לו השפעה כל שהיא על החי, נמנו וגמרו להמעיט בשמות ולקרוא לפירמה על שמותיהם של קותקוט, קינגסון ופורסייט, אשר מהם יהיה קינגסון השותף העיקרי והעסקן למעשה, תחת אשר פורסייט לא יהיה אלא טפל לו, שאינו עושה כלום. על ידי שמסר את שמו, אל פירסומו ואת הקליאנטורה שלו לפירמה החדשה, היה סומס משמש בה ושתף רב־ערך ביותר.

בערב אחד עמד סומס וחישב את חשבון רכושו, כמו שנאה ויאה לאדם שהגיע לידי מעלה רמה כל כך בעסקי אומנותו, ולאחר שהעלה בחשבון את הפחת שבא בממונו על ידי ירידת השער של שטרי־הערך בסיבת המלחמה, מצא שהונו מגיע לידי הסכום של מאה ושלושים אלף לירות. לאחר מיתתו של אביו, אשר לתוגת נפשו שוב לא תאחר לבוא, וודאי יקבל לכל הפחות עוד חמישים אלף, וההוצאות השנתיות שלו עולות עכשיו לאלפיים לירות. וכשעמד בין התמונות שלו, צפה ברוחו את הרווחים הגדולים שהוא עתיד להרוויח על ידי כשרונו המנוסה להבחין בדברים יותר משאר הבריות, לכשימכור את כל מה שמחירו הולך ופוחת וישאיר בידו את כל מה שהולך ומתייקר ויכוון את דעתו לחזות מראש את עם הבריות לעתיד לבוא, סופו שיכנס קבוצת־תמונות מיוחדה במינה, אשר לאחר מיתתו תהיה קנין האומה ותיקרא בשם “עזבון־פורסייט”.

אם דבר הגירושין יתקיים], יבוא בדברים עם הגברת לאמוט. בכל הידוע לו לא היה לה אלא משא־נפש אחד – להיות חיה על ה“הכנסות” שלה בפאריז בקירבת נכדיה. הוא יקנה ממנה את בית־האוכל שלה וישלם לה מחיר הגון בעין יפה. הגברת תחיה בפאריז כאם־מלכה ותהא ניזונת מן הריבית של ממונה, אשר תניח אותו באשר תניח כטוב בעיניה (אגב כדאי לגלות שסומס נתכוון להעמיד במקומה בן־משק־בית מומחה והיה מובטח שהממון שישקיע בבית־האוכל יכניס לו ריבית הגונה. סוהו הריהו מקום שמצויות בו אפשרויות הרבה להשתכר ממון). לאנט יבטיח להניח על שמה בבאנק חמשה־עשר אלף לירות, היינו בדיוק אותו הסכום שהניח דזשוליון הזקן ל“אותה האשה”

מתוך מכתב ששלח פרקליטו של דזשוליון לפרקליטו של עצמו נתגלתה העובדה ש“אותם השניים” שרויים עכשיו באיטליה. ולא עוד אלא שבמקרה נודע הדבר שקודם לכן דרו יחד בבית מלון שבלונדון. הדבר היה ברור כשמש והמשפט לא יימשך אלא חצי שעה, אבל במשך אותו חצי־השעה יחושו כל הנקראים בשם פורסייט שפרח השושן שלהם נבל הוא לא היה סבור כשקספיר ששושנים אפילו כשהן קרויות בשם אחר ריח־הניחוח שלהן עדיין נודף והולך. השם היה משמש קנין, חתיכה ממשית של נכסים שאין בהם כתם, אשר ערכו יתמעט לכל הפחות בעשרים אחוזים. חוץ מרודזשר, אשר סירב פעם אחת להיות נבחר לפארלאמנט, וחוץ מדזשוליון – אהה, כמה גדולה האירוניה! – שהיה צייר מפורסם לא נמצא מעולם אף פורסייטי מצויין אחד. ואולם דווקא חוסר־הצטיינות זה היה מעלתו היתירה של אותו השם. הוא היה משמש שם פרטי, מיוחד תכלית הייחוד וקנינו של עצמו; מעולם לא השתמשו בו שימוש שאינו הגון בין לטובה ובין לרעה על ידי שמועות היוצאות מגדר הרגיל. הוא וכל אחד ואחד מבני משפחתו ייחדוהו לעצמם ייחוד מלא ומוחלט ולא היו מכריזים עליו בקהל אלא בשעה שהיה צורך בדבר, כגון במקרה של לידה, של נישואין ושל מיתה. ובמשך כל אותם השבועות שהיה שרוי בציפיה והיה מתקין עצמו להסתלק מן האומנות של עורך דין לתקפה עליו מורת־רוח עמוקה כלפי הדין והמשפט שהוא היה אחד ממשמשיו, משום שעל ידו עתיד היה שמו שלו להיות בקרוב לשיחה בפי הבריות ומשום שאנוס היה להשתמש בו מתוך שאיפתו ששם זה יהא מוסיף להתקיים כדת ולא ייכחד מן הארץ. העוול הנורא שבכל אותו המעשה היה מעורר בו בלי־חשך חמת־זעם כבושה. הוא לא היה מבקש כל ימיו אלא לחיות חיי־משפחה צנועים שאין בהם כתם, ועכשיו לאחר כל אותן השנים של חיי־ריק, של חיי־סרק, אנוס היה לעמוד בבית דין ולהגיד עדות ולהודיע בקהל שנסיונו להחזיק באשתו לא עלה בידו – ולהיות למנוד־ראש, לצחוק ולבוז בעיני אנשים כערכו. אכן עולם הפוך הוא! הרי מן הדין הוא שהיא ואותו בר־נש יהיו סובלים ייסורים, ותחת זה הם – שרויים באיטליה! החוק, אשר כל ימיו היה משמש אותו באמונה והיה מביט אליו ביראת הכבוד ורואה בו את שומרו ומגינו של קנין בעלים, נראה לו עכשיו עלוב ביותר. וכי יש בעולם דבר יותר שגעוני מאשר לאמור לגבר שהאשה הריהי קנינו שלו, ולענוש אותו כשבא אחר ונטל אותה ממנו שלא כדין? וכי לא ידע החוק ששמו של גבר הריהו בבת עינו שלו ושיותר קשה לאדם להיראות בעיני הבריות כבעל־קרניים מאשר להיראות כמפתה ומדיח? לאמתו של דבר קינא סומס בדזשוליון על שהצליח במקום שהוא נכשל ומאומה לא עלה בידו. ולא עוד אלא שגם שאלת הפיציים הציקה לו ביותר. הוא רצה לגרום לאדם זה ייסורים, אלא שנזכר בדברים שאמר בן דודו שהוא נכון לשלם “בחפץ לב”, ומחשבה טורדנית עלתה על דעתו שתביעת פיצויים עלולה לגרום ייסורים לא לדזשוליון אלא לו לעצמו; הוא הרגיש הרגשה עמומה שדזשוליון יעדיף לפרוע לו פיצויים – שכן בר־נש זה קל־דעת היה וותרן בממון. ולא עוד אלא שתביעת פיצויים לא היתה מן המידה. התביעה נעשתה כמעט בדרך מיכאנית ועכשיו ראה בזה סומס ערמה אחרת מצדו של אותו החוק האווילי וההפכפך הזה לעשותו לצחוק, שכן הבריות רשאים יהיו לאמור עליו בלעג: “אמנם כן, הוא קיבל בעדה מחיר הגון!” והוא מילא את ידי הפרקליט שלו להודיע שכסף־הענושים יותן לטובת בית מקלט לנשים חולות. זמן הרבה היה שוקל בדעתו באיזה מוסד של צדקה יבחר, ואולם מיום שהחליט שהכסף ינתן לבית־מקלט זה, היה מתעורר לעתים קרובות משנתו בלילה והיה מהרהר: “לא יתכן, הרי זה דבר המשתמע לשני פנים ויש בו כדי לעורר תמהון. מוטב שאבחר במוסד צנוע מזה – במוסד הנוח ביותר לטעם הבריות”. לבו לא הלך אחר כלבים, שאילמלא כן היה מציע שהקנס ינתן לטובם; ומתוך פחי־נפש – שכן ידיעתו בעסקי צדקה היתה מצומצמה ביותר – הכריע סוף סוף את הכף לטובת העיוורים. מוסד־צדקה זה לא יהא חשוב בעיני הבריות כבלתי־מתאים בנידון זה ועורר את הדיינים להעריך את דמי־הפיצויים הערכה גבוהה.

הרבה משפטים נמחקו מתוך הרשימה, אשר בכלל היתה קטנה ביותר באותו הקיץ, ומתוך כך עתיד היה תור המשפט שלו להגיע עוד לפני חודש אבגוסט. וככל אשר קרב יום הדין הלוך וקרוב כן נעשתה לו וויניפרד הנחמה האחת והיחידה שלו. היא השתתפה בצערו מתוך רגש־החמלה של אדם שעברו עליו פורעניות קשות והיא היתה לו הנפש היחידה שיכול לבטוח בה, שכן ידע היטב שהיא לא תגלה דבר לדארטי. מנוול זה וודאי היה שמח לאידו שמחה גדולה! בסוף חודש יולי בערב, ביום שלפני בירור המשפטי, נכנס אצלה לבקרה. היא לא יכלה עדיין לצאת מן העיר, משום שדארטי כבר ביזבז את הממון שנועד לעונת הפגרה הקיצית של בני ביתה, וויניפרד לא ערבה את לבה לבקש מאת אביה עוד ממון כל זמן שאסור היה להגיד לו דבר על אודות ענין המשפט של סומס.

סומס מצא אות היושבת ומכתב בידה.

“מכתב מאת וול?” שאל בפנים זועפות. “מה הוא כותב?”

“הוא כותב שנשא לו אשה”, אמרה וויניפרד.

“אהה אלוהים! ואת מי נשא?”

“את הולי פורסייט, בתו של דזשוליון”.

“מה את סחה?”

“הוא קיבל חופשה ועמד ועשה את המעשה. הרי לא ידעתי אפילו שהוא מכיר אותה. ענין לא־נעים, וכי לא כך הוא?”

סומס צחק קצרות לשמע הביטוי האופייני הזה.

“לא נעים! וודאי שכך הוא, אלא שסבור אני שדבר־המשפט לא יוודע להם אלא לאחר שישובו בחזרה. הלוואי וישארו באשר הם שם. בר־נש זה, אביה שלה, יתן לה ממון”.

“אבל הנני רוצה שוול ישוב הביתה”, אמרה וויניפרד כמעט ברוח נכאה; “הנני זקוקה לו, הוא מסייע בידי להמשיך את קיומי”

“הריני יודע זאת”, מילמל סומס, “והיך מנהג עכשיו דארטי?”

“התנהגותו יכלה להיות גרועה מכפי שהנה; אלא שהלבטים שאני מתלבטת עמו כל הימים אינם אלא על עסקי ממון. הטוב בעיניך סומס, כי אבוא מחר אל בי־משפט?”

סומס הושיט לה את ידו. תנועת־היד הביעה את כל עוצם היגון והבדידות שלו במידה גדולה כל כך שהיא חיבקה את היד המושטה לה בשתי ידיה.

“אל תצער, נערי החביב, כאשר ייגמר כל אוו הענין ירווח לך הרבה וייטב לך”.

“איני יודע מה פשעי ומה חטאתי”, ענה סומס בקול צרוד, “ומעולם לא ידעתי זאת. נהפך עלי עולמי. הרי אהבתי אותה; כל הימים אהבתיה”.

וויניפרד ראתה טיפת דם מחלחלת ויוצאה מתוך שפתו שנשך אותה והמראה הזה הרעיש את נפשה עד למעמקיה.

“אכן אמת הדבר”, ענתה ואמרה, “שהרעה רעה גדולה מאין כמוה! אבל הגידה לי, סומס, מה לי לעושת לנשואיו של וול? איני יודעת מה לכתוב לו לאחר שהמעשה נשה? הרי ראית את הילדה. וכי נאה היא?”

“הן, ילדה נאה היא”, אמר סומס. “שחרחורת היא – וכל מראיה כמראה גברת”.

“ובכן אפשר שאין בזה משום רעה גדולה כל כך”, הירהרה וויניפרד בלבה. “הרי גם דזשוליון היה איש־חן וטוב־טעם”.

“הרי זה עסק ביש”, ענתה ואמרה. “מה יאמר אבא?”

“אל תגידי לו דבר”, אמר סומס. “המלחמה תסתיים במהרה, ואת תשפיעי על וול שיהא נעשה שם פארמר”.

וכשאמר את הדברים האלה דומה היה כאילו נתכווין בכך שבן־אחותו הריהו אדם אבוד ואין לו תקנה.

“למונטי לא גיליתי את הדבר”, מילמלה וויניפרד בפחי־נפש.

המשפט נתברר בבית דין למחר בבוקר ונגמר במשך חצי־שעה. סומס, אשר ישב על ספסל־העדים חיוור־פנים, לבוש הדר וזעום־עינים, סבל קודם לכן ייסורים רבים כל כך, שהיה עכשיו כמת ולא הרגיש כלום. בו ברגע שהשופט השמיע את פסק־הדין עמד ויצא מבית המשפט.

בעוד ארבע שעות יתפרסם הענין ברבים! “משפט־גירושין של עורך דין!” חמת זעם קודרת דחתה מלפניה את הרגש הקהה והמת שבקרבו. “ילכו כולם לאבדון” הירהר בלבו, “אני לא אברח מזה. אני אוסיף לעשות את מעשי כאילו לא קרה דבר”. והוא לא השגיח בחום הלוהט שבפליט־סטריט ועבר ברגל את כל המהלך שמלוּדגייט־היל עד לקלוב שלו אשר בסיטי, סעד שם את סעודת־הבוקר ושב בחזרה אל לשכת־הסופרים שלו. שם עשה את מלאכתו בשקידה רבה עד לפנות ערב.

בשעת יציאתו מן הלשכה הכיר בפני הלבלרים שלו שהללו כבר ידעו את הדבר, ולעומת המבטים שהעיפו בו על כרחם כיוון מבט מלא בוז נוקב כל כך, שהשעו מיד את עיניהם הצדה. כשהגיע אל בית־התפילה של סט.־אול עמד וקנה את ההגון שבין עתוני הערב. אמנם כן הוא! הרי הענין שלו! “משפטו של עורך־דין ידוע. הנתבע בן־דודו, דמי־פיצויים לטובת העיוורים” – ובכן פירסמו גם את הפרט הזה הוא הציץ בפני כל אדם שנזדמן לפניו והירהר בלבו: “וודאי יודע אתה את המעשה!” ופתאום תקף אותו רגש משונה כאילו דבר־מה היה מתחולל ומתגלגל במוחו.

מה זאת? הוא לא שלט שוב ברוחו והמאורע היה מחשב להכריעו! אבל אַל לו להניח שיבוא לידי כך! סכנה שיחלה! אסור לו להרהר הירהורים! עליו ללכת אל הנהר ולשוט בסירה ולדוג דגים. “לא אניח למאורע שיכריעני תחתיו”, אמר אל נפשו.

ופתאום ניצנצה מחשבה במוחו, שעד שיצא מן העיר עליו לעושת דבר חשוב. הגברת לאמוט! עליו להסביר לה את טיב החוק. הוא לא יהיה חפשי חופש גמור אלא מקץ ששה חדשים! אבל הוא לא רצה לראות עכשיו את אנט! והוא העביר את ידו על קדקדו – ראשו היה חמום ביותר.

הוא פנה והלך דרך קוֹוֶנט־גארדן. האויר של השוק הישן, המלא פסולת של צרכי אוכל, היה מעופש ביותר ביום יולי מחניק זה ועורר בקרבו גועל נפש, והפרוור סוהו נראה לו הפעם כמקום מקלט של שחיתות ופריצות, שסר מעליו הקסם. רק בת־האוכל “בריטאן”, שהיה כולו מצוחצח וצבוע נאה, עם הגיגיות הכחולות שלפניו והעצים־הננסים שבהן, הצטיין במראהו המיוחד שהיה בו משל ההתכבדות הפראנצית. אותה שעה היתה שעת בטלה בבית־האוכל והמלצריות חיוורות־הפנים והמגוהצות ערכו את השולחנות הקטנים לסעודת־הערב. סומס עבר דרך האולם ושם פניו אל החדרים המיוחדים לדירה. הוא נקש על הדלת וכשנפתחה, ראה לפניו, לדאבונו הגדול, את אנט. גם מראיה היה חיוור ומעונה מן החום.

“אתה מוקיר את רגליך מביתנו”, אמרה מתוך רפיון.

סומס חייך.

“על כרחי; הייתי עסוק. היכן עמך, אנט? עלי להגיד לה דבר”.

“אמא אינה בבית”.

סומס נדמה שהיא מביטה אליו הבטה מזונה. מה טיב הידיעה שידעה? ועד כדי איזה שיעור גילתה לה אמה את הדבר? היגיעה שיגע למצוא תשובה על השאלות הללו בילבלה את מוחו וגרמה לו סחרחורת־ראש. הוא אחז בקצה הושלחו וראה את אנט הולכת ומתקרבת אליו בעינים תמהות. הוא סגר את עיניו של עצמו ואמר:

“אין דבר. סבור אני שהשמש גרמה לי לכך”. השמש! – לא השמש גרמה לו לכך אלא מחשכים שירדו עליו! והוא שמע את קול אנט שאמרה בנחת ובלשון פראנצית:

“שב־נא וירווח לך”. ידה לחצה את כתפו והוא צנח על כסא. בשעה שהמחשכים שלפפו אותו נסתלקו והוא פתח את עיניו, ראה אותה והנה היא מביטה אליו. כמה סתומה ומוזרה היתה ארשת פניה, – ארשת פניה של נערה בת עשרים!

“וכי רווח לך?”

“אין דבר”, אמר סומס. האינסטינקט שלו הגיד לו שלא טוב הדבר שהיא רואה אותו בחולשתו – די לו בכך שגילו משמש מעצור גדול בינו לבינה. כוח־הרצון שלו בלבד יכול להיות לעזר לו לגבי אנט; על ידי הרפיפות וההיסוס שלו בחדשים האחרונים איבד הרבה מהשפעתו עליה – ושוב אינו רשאי לאבד עוד יותר מכן. הוא עמד ממקומו ואמר:

“הנני לכתוב מכתב לאמך. הריני יוצא אל ביתי אשר עם שפת הנהר ואדור שם זמן הרבה. הייתי מבקש ששתיכן תבואנה לשם ותגורנה אצלי זמן־מה. עכשיו נאה שם ביותר. הלא תאותי לבוא לשם, האין זאת?”

“אכן נעים יהיה לי הדבר עד מאוד”. היא גירגרה במקצת גירגור נאה את האות “ר”, אבל לא הביעה שום התלהבות יתירה. והוא הוסיף ואמר בנפש עגומה:

“הרי גם אותך מציק החום, וכי אין כך, אנט? היותך בקירבת הנהר תשיב את נפשך, היי שלום”. אנט השחתה את גופה לפנים. תנועה זו היה בה מעין משהו של חרטה.

“וכי יש בך כוח ללכת? אפשר אתן לך ספל־קפה?”

“לא”, החזיר סומס בחוזק. “הבי לי ידך”.

היא הושיטה לו את ידה וסומס הגיש אותה אל שפתיו וכשנשא את עיניו והציץ בה ראה והנה פניה לבשו שוב אותה הארשת המוזרה. “איני יודע מה פירושו של דבר”, היRהר בלבו כשנפטר ויצא; “אבל אסור לי לענות את מוחי במחשבות – אסור לי לצער את נפשי”.

ואף על פי כן אי אפשר היה לו שלא להיות מיצר ומצטער בדרך הליכתו. הוא היה איש אנגלי, שלא מבני אמונתה, עומד בחצי ימיו, כולו רצוץ על ידי הטראגדיה המשפחתית שלו – ומה יכול אדם שכמותו לתת לה? רק עושר, מעמד בחברה, תענוגות ושעשועים ורגשי הערצה. אמנם מתן זה מרובה הוא, אבל כלום די הוא לנערה יפה בת עשרים? הרי לאמת של דבר כמעט שלא היה מכיר את אנט, ולא עוד אלא שלבו היה הוגה פחד מוזר מפני הטבע הפראנצי של אמה ושלה עצמה. הן ידעו היטב מה שביקשה נפשו. הן היו כמעט פורסייטיות גמורות. הן לא תרדופנה לעולם אחר צל ותסחנה את דעתן מן העיקר והממשות!

כשבא אל הקלוב שלו וישב לכתוב איגרת לגברת לאמוֹט, גרמה לו הכתיבה יגיעה איומה, ואותה היגיעה שימשה לו אזהרה יתירה שכוחו רצוץ רציצה גמורה.

וזו פרשת האיגרת:

"גברת לאמוט יקירתי!

"מתוך קטע העתון הרצוף בזה יוודע לך שהיום נתגרשתי מאשתי. ואולם לפי החוק האנגלי איני רשאי לשאת לי אשה אחרת אלא מקץ ששה חדשים, לאחר שיאושר ויקויים פסק־הדין. בינתים הריני מתכבד לבקש ממך לראות אותי כמשתדך בבתך באמת ובתמים. בעוד ימים מועטים אכתוב לך שוב פעם ואזמין את שתיכן לבוא ולהתארח בביתי אשר עם שפת הנהר.

"והנני מסור לך, גברת יקרה, בלב נאמן,

סומס פורסייט".

משחתם את האיגרת ושלח אותה לתעודתה על ידי הדואר, נכנס אל אולם־האוכל. ואולם כשלגם שלוש כפות של מרק נוכח לדעת שאינו יכול לאכול. הוא שלח להביא מרכבה ונסע אל תחנת־פאדינגון וישב ברכבת הראשונה שיצאה אל רידינג. הוא בא אל ביתו עם שקיעת החמה, ומיד יצא אל כר־הדשא. האויר היה רווי ריח של צפרניות ורכפות אשר בערוגות הפרחים שלו. קרירות חרישית היתה מפעפעת ועולה מן הנהר.

מנוחה – שלוה! הבו מנוחה לאדם עלוב ומר־נפש! הבריחו ממנו יגון וחרפה וכעס לבל יתרוצצו ויטוסו במוחו כעופות־לילה רעים ואכזרים! הבה ינוח כיונים שעל השובך, כחיות העוטות פרוות שעירות אשר ביערים הרחוקים שמעבר השני, כבני־האדם הפשוטים השוכנים בצריפים שלהם, כאילנות הדוממים וכנהר, אשר הלך והחוויר וכהה בוך הדימדומים, וכרקיע־השמים המחשיך, המכחיל כפרחי־דגן והמתנוסס בברק־הכוכבים, שהתחילו עולים ומבהיקים בו – הבה, ישלה ויסיח את דעתו מעצמו!

פרק עשירי: סוֹפָה שֶׁל תְּקוּפָה

חתונתו של סומסס עם אַנט נתקיימה בפאריז ביום האחרון ליאנואר שנת 1901 ונערכה בצנעה גדולה כל כך, שאפילו אמילי לא ידעה עליה דבר אלא לאחר שנסתיימה. למחרת החתונה הביא את אשתו אל אחד מאותם בתי־המלון הצנועים שבלונדון, שהכל עולה שם ביוקר שאין דוגמתו תחת השמש, אלא שאדם מקבל שם במחיר ממונו פחות מאשר בכל מקום אחר תחת השמש. יפיה, אשר מבחר המלבושים שבפאריז הבליטו ואתו ביותר, גרם לו נחת־רוח הרבה יותר מאשר אילו רכש לו כלי־חרסינה מעולה או אבן־יקרה או תמונה בשביל האוסף של שכיות־החמדה שלו; הוא היה מצפה לרגע שיוכל להציגה לפני יושבי הבית שבפארק־ליין, שבגרין־סטריט ולפני הבריות שבבית טימותי.

אילו שאל אותו אדם באותם הימים לאמור: “הגידה לי את האמת – וכי אוהב אתה נערה זו אהבה לאמתה?” וודאי היה משיב: “אהבה? מה זו אהבה? אם אתה מכוון בכך לאותו הרגש שהגה לבי לאירין לשעבר, בזמן שנפגשתי עמה בפעם הראשונה והיא לא חפצה בי; בזמן שהייתי נאנח ונפשי ערגה לה ולא מצאתי מנוחה אפילו רגע אחד עד שוויתרה ונאותה לי – עלי להשיב לך: לאו, איני הוגה לה רגש כזה! אבל אם אתה תאב לדעת אם אני מעריץ את חן נעוריה ואת חמדת יפיה, אם חושַי שלי מתעוררים במקצת בשעה שאני רואה אותה בקרבתי – עלי להשיב לך: הן! ואם יש את נפשך לדעת, אם סבור אני שהיא תהיה אשה מסורה ונאמנה לי ואם טובה לילדי – עלי להשיב לך שוב פעם: הן! וכי יש לי צורך ביתר מכן! וכלום שלושת רבעי הנשים הנשואות מקבלת מבעליהן יתר מכן?” ואם אותו השואל יוסיף לחקור ולדרוש אותו לאמור: “וכי סבור אתה שיפה עשית שפיתית את הנערה הזאת להתמכר לכך לכל ימי חייך בלי אשר רכשת את לבה רכישה לאמתה?” וודאי היה משיב: “דעת הפראנצים שונה היא מדעתנו בענינים האלה. הללו דנים על הנישואין מנקודת־ההשקפה של תיקון־העולם והולדת בנים, ומתוך הנסיון של עצמי עלי להגיד שאפשר הדבר שדעתם היא הנכונה ביותר. הפעם לא אצפה ליותר ממה שאוכל להשיג או ליותר ממה שתוכל לתת לי. אפשר שבמרוצת השנים תגרום לי מורת־רוח, אבל אז כבר אהיה זקן ויהיו לי בנים. אז אעלים עיני מכל ולא אהיה מקפיד. בשעתי תקפתני תאווה עזה; אפשר שתאוותה שלה עדיין עתידה לבוא – אבל איני סבור שתהיה מכוונה אלי. הריני נותן לה הרבה, ובמחיר זה עיני מצפה ומבקש ממנה הרבה, חוץ מילדים, או לכל הפחות בן אחד. אבל דבר ברי בידי – יש בה בינה יתירה!”

ואם אותו השואל שאי דעתו מתקררת היה מוסיף לשאול: ובכן אינך נותן את דעתך לכך שהנישואין צריכים להיות מבוססים על אחדות רוחנית?" היה סומס מעלה על שפתיו את החיוך המעוות שלו ואומר: “אם אמצא סיפוק לחושי, אם אקים זרע אשר ישמש המשך של קיום עצמוּתי, אם אשבע הנאה וקורת רוח בביתי, הרי זה יהיה כל מה שאדם בן גילי יכול לבקש ולצפות לו. סברה היא שלא אסור מן המסילה הכבושה שלי ולא אתמכר לסנטימנטליות מעושה”. ולאחר שהשואל ישמע את התשובה הזאת, וודאי יהא מנומס כל צרכו ולא יוסיף לשאול עוד.

המלכה מתה ואוירו של הכרך הגדול מכל כרכי העולם היה רווה דמעות שלא נשפכו. בבוקר של יום הלוויה עבר סומס שלוב זרוע עם אנט דרך פארק־ליין ושם פניו אל הסורג של הייד־פארק. הוא היה לבוש פרווה ועל ראשו צילינדר, והיא היתה עטופה פרווה כהה. בנוהג שמאורעות פומביים כאלה לא נגעו עד לבו אלא מעט, ואולם מאורע זה, אשר סימלי היה במידה יתירה, סיום זה של תקופה ארוכה ועשירה עתה רושם על דמיונו. בשנת 1837, כשמלכה זו עלתה על כסא מלכותה, עדיין היה אבי אביו בונה בתים אשר ניוולוּ את מראיה של לונדון; ודזשמס, שהיה עדיין עלם בן עשרים ושש, התחיל משמש זה עתה באומנות של עורך דין. אז היו מהלכות עדיין ברחובות מרכבות רתומות לסוסים, גברים נשאו מקלות בידיהם, גילחו את שפתם העליונה ואכלו צדפות מתוך חביונות; משרתים עמדו באחורי המרכבות של אדוניהם; נשים היו מדברות בלשון מיופה ביותר ולא היתה להן זכות של קנין־בעלים; אז היו נהוגים נימוסי דרך־ארץ נאים והעניים היו דרים ברפתי־חזירים; עבריינים עלובים היו נידונים על עבירות קטנות שבידם ודיקנס התחיל זה עתה מושך לבשבט־סופרים. כמעט שני דורות עברו מאז ועד עתה – באו לעולם אניות־קיטור, מסילות־ברזל, טיליגראפים, אופניים, אור חשמל, טיליפונים ועכשיו האבטומובילים הללו – והעושר גדל ועצם ותחת שמונה אחוזים למאה ריבית משלמים עכשיו רק שלושה ומספר הפורסייטים עלה לאלפים! נשתנה המוסר, נשתנו המידות, בני־אדם נעשו קופים גמורים, אלוהים היה לממון – והממון נעשה חשוב ומכובד כל כך, שהתחיל מתעתע את עצמו. ששים וארבע שנים סייעו את גידולו של הרכוש והקנין, יצרו את המעמד הבינוני העליון, תמכו בידו, שיפשפו ומירקו אותו עד שנשתווה כמעט למעמד האצילים ולא נבדל ממנו במידותיו, במוסרו, בלשונו, במראהו, בהרגיליו וברוחו. תקופה זו הזהיבה את החירות האינדיבידולאית עד כדי כך, שמי שהיה לו ממון היה בן־חורין בין על פי החוק ובין למעשה, ומי שלא היה לו ממון היה בן חורין על פי החוק ולא למעשה. זאת היתה תקופה שקידשה את הצביעות, ומי שהתראה כאדם הגון, היה נחשב לאדם הגון. זאת היתה תקופה גדולה, אשר השפעתה שינתה את הכל חוץ מטבעו של האדם וחוץ מטבעו של עולם ומלואו.

ובכדי לציין את גמר סיומה של תקופה זו הזרימה לונדון – בת־שעשועיה ומשושה – את יושביה דרך כל שער משערי ההייד־פארק, שהיה מרכזה של התקופה הוויקטוריאנית ותחום־הציד המוצלח של הפורסייטים. ההמונים הללו נתכנסו לכאן ועמדו צפופים תחת רקיע השמים האפור שהדלף שלו פסק זה עתה, והתעתדו לראות במחזה. המלכה “הטובה והזקנה”, שהיתה מופלגה בשנים ובמעשים טובים, נטשה בפעם האחרונה את מעונה המופרש מן העולם כדי לערוך חגיגת־ראווה ליושבי לונדון. מכל הפרוורים, השכונות, הרחובות והסימטאות שבלונדון נהרה שפעת ההמונים אל הדרכים, ששם צריך היה המות לעבור מיד בהוד והדר קדורני. שוב לא תהיה מלכה אשר תמלוך ימים רבים כל כך, ושוב לא ימצא לו העם הזדמנות לראות בעיניו כל כך הרבה היסטוריה מובלת לקבורה בעד ממונו שלו. חבל שהמלחמה עדיין נמשכת ושאי אפשר להניח את זר־הניצחון על ארונה שלה! אבל הכל ילכו אחרי מיטתה וישתתפו בטקס של הזכרת נשמתה – אנשי־צבא, מלחים, נסיכי ארצות נכריות; יתנפנפו דגלי־אבל, הפעמונים יצלצלו, ומסביב תשתפך אותה שפעת ההמון הגדול לאין קץ, הלבוש שחורים, אשר אולי ימצאו בו פה ושם אנשים מועטים שלבם התאבל בקרבם אבל כבד ועמוק לאמתו. שכן לא מלכה בלבד הובלה לקברות, אלא אשה שהבליגה על היגון והצער וחיתה את חייה יפה ובחכמה לפי הכשרונות שנתייחדו לה.

סומס עמד בתוך ההמון והיה מצפה אצל הסורג וזרועו שלובה בזרועה של אנט. אמנם כן הוא! התקופה הזאת חלפה ועברה! עכשיו כיון שקמו אגודות בעלי־האומנויות ומנהיגי הפועלים וכל אדם היה מרגיש בלבו דבר־מה שאין הפה יכול לאמרו, עכשיו נשתנו הדברים תכלית השינויי; הוא נזכר בהמון שהתגודד בליל־מייפקינג ובדברים שאמר אז דזשורזש פורסייט: “הרי הם כולם סוציאליסטים, הם מתאווים לרכוש שלנו”. כדומה לדזשמס לא ידע סומס “ולא יכול להגיד” מה יהיה – לכשישב אדוארד על כסא המלכות! מכל מקום שוב לא יהא המצב כל כך בטוח ואיתן כמו בימיה של וויקי הזקנה והטובה! הוא לחץ מתוך עווית את זרועה של אשתו הצעירה. היא היתה לכל הפחות הקנין הממשי שלו; שוב רכש לו סוף סוף משען בטוח בבית, דבר שעל ידו נעשה הרכוש והקנין ענין הראוי לענות בו, – דבר של ממש ושבמציאות. וסומס נדחק אליה בחזקה והתאמץ להדוף מפניה אנשים אחרים ורוחו היתה נוחה בשלו. ההמון התגודד ושוטט מסביבם, אכל כריך והפיל את הפירורים לארץ; נערים שטיפסו על עצי ערמונים ציפצפו והשתוללו שם כקופים וזרקו מטה ענפים וקליפות של תפוחי־זהב. המועד כבר עבר; התהלוכה וודאי תגיע עוד מעט! ופתאום והנה בריחוק מקום קצת מאחוריהם ולשמאלם ראה סומס גבר גבה־קומה ועל ראשו מגבעת רכה וזקן קצר לו שהתחיל מלבין, ועל ידו אשה גבהת־קומה שעל ראשה כובע־פרווה קטן ועגול וצעיף על פניה. הללו היו דזשוליון ואירין, שהיו מסיחים זה עם זו ומחייכים זה בפני זו ונלחצים זה אל זו כמוהו ואנט! הם לא הרגישו בו, וסומס התבונן אל שניהם בחשאי ומתוך רגש משונה בלבו. מראיהם הפיק נחת ואושר! למה באו לכאן – אלה היצורים העבריינים המשרשים בחטא, המורדים באידיאל של התקופה הוויקטורייאנית? מה להם פה בתוך המון זה? כל אחד מה חטא פעמיים כנגד חוקי המוסר – והרי הם עומדים ומתנאים באהבה ובפריצות שלהם! הוא התבונן אליהם כאחוז־קסם, ואף על פי שזרועו היתה לשובה בזרועה של אנט אנוס היה להודות על כרחו שהיא – שאירין – חלילה! הוא לא יודה בזה; והוא הסב את עיניו מהם. הוא לא יביט אליהם ולא יראה אותם ולא יניח למרירות הישנה ולתשוקה הישנה לשוב ולעלות בלבו שנית! באותה שעה פנתה אליו אנט ואמרה: “הביטה אל השנים הללו, סומס; מובטחתני שהם מכירים אותך. מי הם?”

סומס צידד וחזר לאחוריו.

“איזו שנים?”

“העומדים שם. אתה רואה אותם. הנה הם פונים ללכת. הם מכירים אותך”.

“לא”, השיב סומס; “טעות היא בידך, יקירתי”.

“מה נעימים פניה! מה נאה הילוכה! אכן אשה הדורה ורבת־חן היא!”

עכשיו נשא סומס את עיניו והביט. כך נכנסה לתוך חייו וכך פרשה ויצאה מתוך חייו – מתוך הילוך מרפרף, זקופת־קומה, נכרייה ובלתי־מושגת , ומעולם לא באה לידי מגע עם נפשו שלו! והוא נפנה פתאום והסב את עיניו מחזון־העבר הזה, שהלך ונתעלם.

“מוטב שתביטי לכאן”, ענה ואמר, “הנה הם הולכים ובאים!”

ובעודנו עומד ואוחז בזרועה ומביט למראית־עין בעיון אל ראש התהלוכה, חלף אותו רגש מרעיד שכל ימיו יהא חסר דבר־מה והיה מיצר שלא היתה לו יכולת לרכוש את שתיה יחד.

הנגינה והלווייה התקרבו לאט לאט עד שהתהלוכה הארוכה התפתלה ועברה בדממה דרך שער הפארק. הוא שמע את אנט אומרת בלחש: “כמה אבל ויפה המחזה!” והרגיש בלחיצת ידה בשעה שהתרוממה על קצות אצבעות רגליה; והתרגשות ההמון נגעה עד לבו. הנה היא – מיטתה של המלכה, ארונה של התקופה ההולכת ומסתלקת לאטה; ובשעה שהארון עבר נשמע קול אנקה כבוש שבקעה ועלתה מתוך כל אותה השורה הארוכה של הרואים, קול אשר כמותו לא שמע סומס מימיו, קול הפורץ שלא מדעתו של אדם, קול פרימיטיבי עמוק ופרוע כל כך אשר לא הוא ולא אדם אחר לא ידע אם נטפל אל המשמיעים אותו ואם לאו. אכן משונה היה הקול הזה! הוא היה המס אשר פרעה התקופה למיתתה של עצמה!… אהה! אהה!.. המשען שבחיים נסתלק מן העולם. מה שנראה נצחי וקיים לעד נסתלק מן העולם! המלכה – ברכת אלוהים עליה!

ואנקה נודדת זו היתה מלווה את הארון כאש המתגלגלת ונעה ברצועה צרה על גבי העשב; היא התגלגלה אחריה צעד אחר צעד ומיל אחר מיל לאורך כל ההמון הצפוף. היא היתה אנקת אדם, ובכל זאת לא היה בה משל קול אנוש; היא בקעה ועלתה מתוך תּחוֹת־ההכרה של חיה, מתוך הידיעה הפנימית שהכל עומד למיתה והכל צפוי לחליפות ותמורות. איש מאתנו – איש מאתנו אינו יכול להתקיים לעולם!

שעה קלה – שעה קלה מאד – השתררה דממה עד שהלשונות חזרו להביע בקידה את רגשות בעליהן לגבי המחזה. סומס שהה שם עד שאנט סיפקה את תשוקת הסקרנות שלה כל צרכה ואחר פנה והלך עמה אל פארק־ליין כדי לסעוד סעודת הבוקר אצל אביו…

דזשמס היה מציץ כל אותו הבוקר בעד החלון של חדר־משכבו. הרי זה המחזה האחרון שרצה לראות – המחזה מהמון מזחות שראו עיניו בימי חייו! הנה כי כן נפטרה המלכה והלכה לעולמה! אמנם אשה זקנה היתה. הוא וסוויתין ראו אותה בשעת הכתרתה – היא היתה אז נערה דקה וצעיריה, ששנותיה היו פחותות משל אימוֹגן! ואולם לאחר זמן שמנה ועבתה ביותר. הוא ודזשוליון ראו אותה ביום חתונתה, כשנישאה לאות האיש הגרמני; בעלה זה אדם הגון היה וסופו שמת ועזב ואתה עם בנו. והוא נזכר באותם הערבים הרבים אשר הוא ואחיו וחבריהם היו יושבים ושותים יין ומפצחים אגוזים ומניעים ראש אחר אותו הבחור, שהיה עדיין צעיר ביותר וחסר נסיון. ועכשיו הנה זה עלה על כסא המלכות. אומרים שנתיישבה דעתו – הוא לא ידע זאת – הוא לא יכול להגיד דבר בענין זה! מי יודע, אפשר שעדיין יהא מוסיף לבזבז ממון כדרכו! כמה גדול ועצום ההמון המתגודד ברחובות! נדמה לו שזה לא כבר היה הדבר, אשר הוא וסוויתין עמדו בתוך ההמון לפני מנזר־ווסמינסטר ששם הכתירוה, וסוויתין הוליך אותו אחר אל קרמוֹרן ושם היטיבו את לבם – אכן בחור פוחז היה אותו סוויתין; נדמה לו, שלא רבים הימים מאז היה הדבר, לא רבים יותרמשנת היובל, בזמן שהוא וסוויתין שכרו יחד מעקה בפיקאדילי כדי להשקיף משם. דזשוליון, סוויתין, רודזשר – כולם נפטרו והלכו לעולמם, והוא יהיה בן תשעים בחודש אבגוסט! וסומס הלך ונשא לו שוב אשה, נערה פראנצית. הפראנצים הללו כנופיה משונה הם, אבל הוא שמע על נשיהם שאמהות טובות הן. אכן הדברים הולכים ומשתנים בעולם! אומרים שהקיסר הגרמני בא לכאן להשתתף בלווייה, אבל הטיליגראמה שלו לקריגר הזקן היתה פגומה ומחוסרת נימוס. הוא לא יתמה כלל אם אותו בחור יגרום באחד הימים טרדות הרבה לבאי עולם. הכל משתנה ומתחלף! הם! הבה ידאגו לעצמם לאחר שייפטר מן העולם: הוא אינו יודע היכן יהיה! ועכשיו הנה הזמינה מאילי את דארטי עם וויניפרד ואימוגן לסעודת הבוקר להקביל את פני אשתו של סומס – הרי כך דרכה תמיד לעשות ולערוך דבר־מה. אומרים שאירין חיה עם אותו בר־נש דזשוליון. כסבור הוא שעכשיו ודאי ישא ואתה לאשה.

“ומה היה אחי דזשוליון אומר על כל אותו המעשה?” היה מהרהר בלבו. ואי־יכולתו הגמורה לדעת מה היה אומר אחריו הבכור, שהוא היה מוקירו ביותר, כל כך ציערה את דזשמס שהוא עמד מעל כסאו שאצל החלון והתחיל מתהלך בחדר הנה ושוב לאט לאט ובאפס־אונים.

“היא היתה ברייה נחמדה”, היה מהרהר בלבו, “ואני הייתי מחבב אותה. אפשר שסומס לא מצא חן בעיניה – איני יודע – איני יכול להגיד דבר. נשותינו אנו לא גרמו לנו מעולם שום פגעים ולבטים. הנשים נשתנו – הכל נשתנה בעולם! ועכשיו הנה מתה המלכה – גזירה היא ומי יכול לעמוד בפניה!” לאזניו הגיע קול תנועה שקמה בקרב ההמון שבחוץ, והוא עצר בלכתו והתייצב אל החלון והגיע את אפו אל הזגוגית, אשר קרתה גרמה לאפו שהלבין כולו. הנה ליוו את המתה עד להיידפארק־קורנר – ועכשיו הם עוברים כאן! מפני מה לא עלתה אמילי הנה? הרי כאן יכלה לראות את הכל, ותחת זה היא טורחת שם בהכנת הסעודה! באותו רגע היה מיצר שאינה כאן – היה מבקש שתהיה על ידו! מבעד לענפים הערומים של עצי הערמונים ראה היטב את התהלוכה, ראה את הבריות מסירים את כובעיהם ופורעים את ראשיהם – הוא לא יתמה כלל אם רבים מהם יצטננו! והנה שמע קול מאחריו שענה ואמר:

“אכן מצוין הוא המראה, שאתה רואה מכאן, דזשמס!”

“הנה באת!” רטן דזשמס; “למה לא באת קודם לכן? הרי עוד מעט ואיחרת את המראה!”

והוא נשתתק וזקף את עיניו והביט בכל מלוא יכולת הראייה שלו.

“מה קול התשואות האלה?” שאל פתאום.

“אין קול ואין תשואות”, החזירה אמילי; “מה זה עלה על דעתך? – הן לא יריעו תרועת שמחה!”

“ואני שומע קול המון”.

“הבלים אתה מדבר, דזשמס”.

שום קול לא חדר דרך החלונות הכפולים; מה ששמע דזשמס לא היה אלא קול אנקת לבבו של עצמו למראה תקופתו ההולכת ומסתלקת.

“אל תגידי לי לעולם היכן יקברוני”, ענה ואמר פתאום. “איני רוצה לדעת זאת”. והוא פנה וסר מעל החלון. ובכן נפטרה המלכה הזקנה והלכה לעולמה. הרבה צרות התרגשו עליה בימי חייה – וסבור הוא שתשמח על שנגאלה מהן!

אמילי נטלה בידה את מברשות־השערות.

“עדיין יש שהות לסרוק את שערך קודם שיבואו”, אמרה אליו.

“עלייך להשתדל, דזשמס, שמראיך יהיה נאה עד כמה שאפשר”.

“הו!” מילמל דזשמס; “אומרים שיפה היא”.

הפגישה עם כלתו החדשה נתקיימה בחדר־האוכל. כשנכנסה לשם ישב דזשמס אצל הקמין. הוא הניח את ידיו על ידות הכורסה שלו והתרומם לאטו. הזיג שלו היה הולם אותו יפה והוא הרכין את גופו הדק כעין קו מן הקווים אשר בספרו של אבקלידוס ונטל בידו את ידה של אנט; ועיניו החרדות שנשקפו מתוך פניו הקמוטים, אשר צבעם ניטשטש עכשיו כליל, נחו עליה מתוך פיקפוק. ואולם למראה הרעננות של נעוריה ניצנץ בהן מעט חמימות וגוון של אודם הבהיק בלחייו.

“השלום?” פתח ואמר. “וודאי הלכתם לראות את לווייתה של המלכה, האין זאת? וכי עברתם את דרככם בשלום?” כך הקביל את פניה של זו שהוא תלה בה תקוות שתלד לו נכד אשר ייקרא על שמו.

אנט הסתכלה בישיש שלפניה, שהיה כל כך זקן, כל כך צנום וחיוור ולבוש נאה, ומילמלה מה שמילמלה בלשון הפראנצית, אשר דזשמס לא שמע אותה.

“הן, הן”, ענה ואמר, “וודאי אתם רוצים לסעוד את סעודת־הבוקר. סומס, צלצל בפעמון; לא נמתין לביאתו של אותו דארטי”. ואולם באותו רגע באו האורחים המוזמנים. דארטי סירב להטריח את עצמו ללכת לראות את “הבתולה הזקנה”. הוא ישב בחדר־העישון שבאיזיאום כלוב ואצלו קוֹקטייל של שחרית וראה משם את כל מחזה התהלוכה; ומתוך כך אנוסות היו וויניפרד ואימוגן לחזור מן הפארק וללכת להביאו מן הקלוב. הוא נתן את עיניו החומות באנט והביט לאיה מתוך הנאה, שהיה בה כמעט מן התמיהה. ובכן שוב העלה בר־נש זה, סומס, יפיפיה אחרת במצודתו! ומה מוצאות הנשים באדם זה שהן נגררות אחריו? אין ספק בדבר שגם זו תעשה לו אותו המעשה שעשתה אותה האחרת, אבל הרי בינתיים בר־מזל היה! והוא החליק את שפמו; במשך תשעת החדשים שהיה שרוי בשלווה בבית אשר בגרין־סטריט כמעט שחזר לכמות שהיה, הוא שב והשמין וסיגל לו שוב את בטחונו הקודם. למרות השתדלותה היתירה של אמילי, מנהגה המתון והמיושב של וויניפרד, דברי־הידיעות של אימוגן, התנאותו של דארטי ודאגתו של דזשמס בנוגע לאכילה, הרגיש סומס יפה דעתה של אשתו לא היתה נוחה ביותר מסעודה זו. ומשם כך נפטר והלך עמה עד מהרה.

“אותו מוֹסייה דארטי” אמרה אנט בשבתם במרכבה, “ין טיפוס זה חביב עלי”.

“צדקת, אין זה טיפוס חביב כל עיקר!” החזיר סומס.

“אחותך הריה יאשה נעימה ביותר, והנערה נאה היא. אביך זקן מופלג הוא. אמך וודאי מתלבטת עמו קשה; לא הייתי מתאווה להיות במקומה”.

סומס נענע בראשו לשמע דברי הפיקחות והמשפט הברור והקשה שהשמיעה אשתו הצעירה; אלא שהדברים האלה החרידו אותו חרדה קלה. אפשר שבאותה שעה ניצנצה במוחו מחשבה זו: “כשאהיה בן שמונים, תהיה היא בת חמישים וחמש ותתלבט עמי לבטים קשים!”

“עלי להביאך עוד אל בית אחר מבתי קרובינו”, ענה ואמר; “הבריות הללו וודאי יבדחו את דעתך, אבל שומה עלינו לבקר אותם; אחר נסעוד ונלך אל התיאטרון”.

בדרך זו הכין את דעתה לקראת הביקור אצל טימותי ואחיותיו. ואול שם לא כך היה הדבר. האחיות עלצו לראות את סומס היקר מקץ ימים רבים כל כך. ובכן זוהי אנט!

“כמה נאה את, חביבה שלי! הנך נאה וצעירה כמעט יותר מדי בשביל סומס היקר, האין זאת? אבל הוא אדם המייחד את לבו לאשתו ודואג לטובתה – ובעל טוב – –” והדודה דזשוליי הפסיקה את דבריה והצמידה את שפתיה אל עיניה של אנט. היא תיארה אחר כך את העינים הללו לפראַנסי, שנזדמנה לשם במקרה, בלשון זה: “כחולות הן כפרחי־דגן וכל כך יפות, שאי אפשר היה לי שלא לנשקן. עלי להגיד לך כי סומס היקר ידען גדול הוא בדברים כאלה. סבורה אני שעל פי טיבה הפראנצי – אף על פי שטיבה זה אינו מובלט יותר מדאי – הריהי דומה ביפיה לאירין, אלא שאין בה אותה חשיבות־המראה ואינה מצודדת־לב כמותה. שהרי מצודדת־לב היתה אין זו, וכי לא כך הוא? היא צוֹדדה את הלבבות בלבנוּנית של עורה בעיניה האפלוליות ובשערה, אשר עינו כעין – מה שמו של אותו הגוון? הריני שוכחת זאת תמיד”.

“Feuille more”, ענתה פראנסי.

“אמנם כן, עלים בלים – אכן משונה הדבר. הנני נזכרת שבזמן שהייתי עדיין נערה צעירה, קודם שבאנו ללונדון, היה לנו כלב־שועל צעיר. על ראשו צמחה בלורית חומה, חזהו היה לבן ועיניו חומות ויפות, והוא היה נקבה”.

“כל זה טוב ויפה, דודתי היקרה”, אמרה פראנסי, “אלא שאיני מבינה מה ענין זה אצל זה”.

“הו!” השיבה הדודה דזשוליי מתוך התרגשות גדולה, “אותה הכלבה הצעירה היתה כל כך נחמדה, אבל עיניה ושערה, יודעת את – –”. היא נשתתקה כאילו נתפסה על מעשה שאינו מן הנימוס.

“Feuille more”, אמרה פתאום; “הסטר, אל תשכחי זאת!”…

בין שתי האחיות קם וויכוח גדול אם לקרוא את טימותי לראות את אנט ואם לאו."

“אל תטרחנה טרחות יתירות!” אמר סומס.

“אין כאן שום טירחה, אלא מאחר שאנט הריהי פראנצית אפשר שהדבר ירגיז קימעה את רוחו. הרי מעשה פאַשוֹדה הרעיש בשעתו את לבו ביותר. הסטר, סבורה אני שמוטב לנו שלא להביא עצמנו לידי סכנה זו. ואכן נעים יהיה הדבר עד מאוד, שרק אנו בלבד נשתעשע בחברתה של אנט, האין זאת? ומה שלומך, סומס? וכי כבר נתקררה דעתך לגמרי לאחר – –”

הסטר נזדרזה ושיסעה אותה בדברים:

“ומה לונדון בעיניך, אנט?”

סומס ציפה לתשובה מתוך חרדת לב. והתשובה באה והיא היתה נבונה ומתונה: “אני יודעת את לונדון, כבר ביקרתי ואתה קודם לכן”.

הוא לא ערב מעולם את לבו לדבר עמה על ענין בית־האוכל. בני העם הפראנצי יש להם דעה אחרת על מידות של נימוס והגינות, ואילו הבחינה שנפשו סולדת מן הקשר שבינה ובין בית־האוכל, וודאי היה הדבר נראה מגוחך בעיניה. הוא לא הזכיר את הדבר עד לאחר נישואיו, ועכשיו התחרט על שעשה זאת.

“ואיזה חלק מלונדון את מכירה ביותר?” שאלה הדודה דזשוליי.

“סוהו”, השיבה אנט בתמימות.

סומס קמץ את שפתיו.

“סוהו?” חזרה הדודה דזשוליי על מלה זו; “סוהו?”

“הדבר עתיד להימסר מפה אל פה לכל בני־המשפחה”, הירהר סומס בלבו.

“פרוור זה פראנצי גמור הוא ויש בו כדי למשוך את הלב”, ענה ואמר.

“הן”, מילמלה הדודה דזשוליי; “לדודך רודזשר היו שם פעם אחת כמה בתים, וכפי שאני נזכרת אנוס היה תמיד להשליך משם את הדיירים”.

סומס שינה את השיחה והתחיל מדבר על ביתו אשר במפלדרהם.

“הנה כי כן”, אמרה הדודה דזשוליי, “וודאי תקבעו עד מהרה את דירתכם שם. כולנו מצפים בכליון עינים ליום שבו יהיה לאנט פעוט נעים – –”

“דזשוליי!” קראה הסטר בפחי־נפש, “צלצלי שיביאו תה!”

סומס לא ערב את לבו להמתין עד שיגישו לפניהם תה, אלא נפטר והלך לו מיד עם אנט.

“אילו הייתי אני תחתיך, לא הייתי מזכיר את סוֹהוֹ”, אמר אליה בשבתם במרכבה. “מקום זה נחשב למקומות החשוכים ביותר שבלונדון, ושוב אין לך שום עסק עם אותו בית־האוכל; הריני שואף”, הוסיף ואמר, “שתתוודעי אל אנשים בעלי נימוסים נאים והאנגלים סנוֹבים גדולים הם”.

“כן”, השיבה היא.

“המ!” הירהר סומס בלבו, דברה זה מכוון אלי!" והוא העיף בה מבט קשה. “יש לה חוש מעשי מעולה”, אמר אל נפשו, “ועלי להסביר לה את הענין פעם אחת לעולם”.

“האזיני אלי, אנט! הדבר פשוט מאוד, אלא שמן הצורך להבינו. המעמד של העוסקים באומנויות חפשיות והמעמד של אנשי הבטלה שלנו עדיין חושבים את עצמם מעולים מן המעמדות של אנשי המסחר שלנו, להוציא כמובן תא העשירים הגדולים. אפשר ששטות היא בידם, אלא שעליך לדעת שכך הוא הדבר. לא מן הראוי הוא באנגליה להודיע לבריות שהיה לך בית־אוכל או חנות או שעסקת במקצוע אחר ממקצועות המסחר. אפשר שעסקך היה הגון ביותר, ואף על פי כן הריהו טובע עליך מין חותם ידוע; אין בכך משל טובה לעצמך ואי את יכולה לבוא בחברת אנשים מנומסים ביותר – הנה כל מה שחפצתי להגיד לך”.

“הריני מבינה”, אמרה אנט; “כך הוא הדבר גם בפראנציה”.

“הו!” קרא סומס מתוך רווחה והפתעה כאחת “הדבר מובן מאליו שהכל תלוי במעמד”.

“הן!” השיבה אנט; “אכן אדם פיקח אתה”.

“כל זה טוב ויפה”, הירהר סומס בלבו כשהוא מסתכל בשפתיה, “אלא שחוּצפנית היא יותר מדי”. ידיעתו בלשון הפראנצית לא היתה עדיין מרובה כל כך שעלול היה להצטער על שאינה מדברת אליו בלשון “אתה”. הוא חבק את גופה בזרועו ומילמל מתוך יגיעה ובכבדות בפראנצית:

“ואת הנך אשתי היפה”.

אנט געתה בצחוק ואמרה:

“אל נא, סומס! אל נא תדבר פראנצית הגידה לי, למה היתה דודתך הזקנה מכוונת בדבריה, שהיא מצפה בכליון עינים?”

סומס נשך את שפתו. “אך אלוהים יודע!” ענה ואמר; “כך דרכה להגיד תמיד דברים שאין להם שחר”. ואולם הכוונה שבדברי דודתו היתה גלויה וידועה לו יותר מאשר לאלוהים בכבודו ובעצמו.

פרק אחד־עשר: הַהִתְעוֹרְרוּת שָׁבְתָה

המלחמה עדיין נמשכה. ניקולאס היה אומר עליה שהיא תעלה למדינה בשליש מאות מיליונים לירות עד שיבוא קצה! מס־ההכנסה היה נתון בסכנה גדולה. אבל תחת זה תרכוש לה המדינה במחיר ממונה את אפריקה הדרומית רכישה לצמיתות. ואף על פי שעם דימדומי שחרית, כשהבריות נעורו משנתם, היה יצר הרכוש והקנין רופף וממוטט בקרבם, הנה עם סעודת הבוקר שב ונתחזק יצרם זה, לפי שהעלו על דעתם שאין דבר נקנה בעולם בלא־מחיר ובלא תשלום. וכך היו בני אדם יוצאים לפעלם ולעסקיהם כאילו לא היתה מלחמה בעולם, כאילו לא היו לא מחנות־ריכוז לשבויים, לא דֶה־ווֶט החלקלק והערמומי, לא רגשות טינה בלב יושבי אירופה ולא שום דבר בלתי־נעים. המפה של טימותי, אשר ההתעוררות שלו בטלה עכשיו לגמרה, יכלה לשמש סמל ומופת למנהגה של האומה – שכן טימותי חדל להניע את הדגלים התקועים בה, והם לא יכלו להניע עצמם ממקומם לא לפנים ולא לאחור כמו שצריכים היו לעשות זאת.

ושביתת ההתעוררות הלכה והתפשטה; היא פגעה גם ב“בורסה” של הפורסייטים וגרמה לכך שאנשי הבורסה הזאת היו כולם תוהים ולא ידעו מה ילד יום. הידיעה שבאה בעתון “טיימס” על דבר נישואיו של “דזשוליון פורסייט עם אירין בתו היחידה של הפרופיסור הירון” עוררה בקרבם ספק אם הסימנים שניתנו באירין נכונים הם. ואולם מצד אחר הרגישו רווחה בלבם שהיא לא נקראה בעתון בשם “אירין מי שהיתה אשתו של סומס פורסייט”, או “גרושתו של סומס פורסייט”. בכלל התייחסה המשפחה אל אותו ה“ענין” מתחילתו במין גדלות־רוח. דזשמס הביע את היחס הזה הבעה נכונה כל צרכה: “גזירה היא ועלינו לקבלה!” אין בדבר להתרגש ולהרבות דברים על כך! אכן “סיכסוך מגונה” היה אותו המאורע ולא היה כדאי לדבר עליו!"

ואולם מה יהא עכשיו, לאחר שסומס ודזשוליון חזרו ונישאו שוב? שאלה זו היתה קשה ביותר. גלוי וידוע היה, שדזשורזש ויוסטייס התערבו זה עם זה בששה כנגד ארבעה שדזשוליון קטן עתיד לבוא לעולם לפני סומס קטן. אכן גחכן היה אותו דזשורזש! ולא עוד אלא שנפלה הברה שהוא ודארטי המרו זה את זה אם דזשמס עתיד להיעשות בן־תשעים ואם לאו, אלא שאיש לא ידע מי משניהם היה דורש את טובתו של דזשמס.

בראשית חודש מאי הביאה וויניפרד את הידיעה שוול נפצע ברגלו בשבר של כדור ועומד להשתחרר מעבודת הצבא. אשתו מטפלת בו. הוא יהיה חיגר משהו – מום קל שאין כדאי לדבר עליו. הוא ביקש את זקנו לקנות לו שם בחוץ לארץ חווה, אשר בה יוכל לגדל סוסים. אביה של הולי נותן לו שמונה מאות לירות לשנה, ומאחר שזקנו הבטיח לתת לו חמש מאות תהי היכולת בידם לחיות ברווחה כל צרכם. ואולם בנוגע לחווה היה הזקן מהסס: הוא אינו יודע דבר – אינו יכול להגיד דבר: הוא לא רצה שוול יבזבז את ממונו.

“אבל הרי צריך הוא לעסוק באיזה עסק שהוא”, אמרה וויניפרד.

הדודה הסטר הביעה את דעתה, שאפשר הדבר שהצדק עם זקנו, שהרי אם לא יקנה חווה ייפטר מן החששה שמא לא תצליח ואחריתה תהיה רעה.

“אבל וול אוהב סוסים”, אמרה וויניפרד; “עסק זה יהיה בשבילו עסק מתאים ביותר”.

הדודה דזשוליי הביעה את דעתה, שעסק הסוסים הריהו דבר מפוקפק ביותר, וכי לא נכווה בו דארטי?

“וול אדם אחר הוא”, אמרה וויניפרד, “הוא דומה אלי”.

הדודה דזשוליי אמרה שהיא מובטחה שוול זריז ופיקח הוא. “הריני נזכרת תמיד”, הוסיפה ואמרה, “במעשה שהיה פעם אחת, שנתן את הפרוטה השחוקה שלו לאחד הקבצנים. המעשה הזה גרם קורת־רוח יתירה לזקנו. הוא אמר אז, שהדבר מוכיח שיש בו משל יישוב־הדעת. הנני נזכרת עדיין יפה שהוא אמר אז שעליו להיכנס לשרת בצי־המלחמה”.

הדודה הסטר הסכימה לדבריה: וכי אין וויניפרד סבורה שמוטב להם לעולי־ימים להלך בדרך בטוחה בחיים ולא לסכן בעצמם לבוא ליד זקנה ובידיהם אין־מאומה?

“אילו היו בלונדון, אפשר שלא הייתי חוששת”, אמרה וויניפרד; “בלונדון תענוג הוא לאדם להלך בטל ושלא לעשות כלום. אבל שם בארץ נכרייה תביא אותו הבטלה לידי שיעמום שיש בו כדי להמתי”.

הדודה הסטר החזירה, שאכן טוב ויפה יהיה בשבילו לעסוק בעבודה, ובלבד שיהא מובטח שמשלח ידו לא יגרום לו הפסד. מה שאין כן אילו היו מחוסרי ממון. אמנם טימותי יפה עשה בשעתו שהסתלק מעסקו. הדודה דזשוליי נכספה לדעת מה אמר מוֹנטגיוּ בנוגע לענין זה.

ווינפרד החרישה ולא גילתה לה את דברי מונטגיו, אשר אמר: “המתיני עד שימות אותו זקן”.

ברגע זה נכנסה החדרה פראנסי. עיניה היו מבהיקות ושפתיה מחייכות.

“ובכן”, פתחה ואמרה, “מה אתן אומרות לכך?”

“למה את מתכוונת, חביבה שלי?”

“לידיעה שבאה הבוקר ב’טיימס'”.

“עדיין לא ראינו את העתון, אנו קוראות אותון תמיד אחר הצהרים; עד אותו הזמן הריהו ביד טימותי”.

פראנסי גילגלה את עיניה הנה והנה.

“וכי סבורה את שעליך להגיד לנו זאת?” אמרה הדודה דזשוליי, “מה הדבר?”

“אירין ילדה בן ברובין־היל”.

הדודה דזשוליי שאפה רוח שאיפה עמוקה. “אבל הרי החתונה שלהם לא היתה אלא בחודש מארס!” ענתה ואמרה.

“אמנם כן, דודתי היקרה; וכי אין זה דבר מופלא?”

“הדבר הזה משמח אותי”, אמרה וויניפרד. “צר היה לי על דזשוליון שאיבד את בנו. הלא אסון זה יכול היה לקרות את וול”.

הדודה דזשוליי דומה היתה כאילו היא שקועה בחלום.

“הריני נכספת לדעת”, אמרה בלחש, “מה יאמר על זה סומס היקר? הרי הוא היה מתאווה כל כך לבן. ציפור קטנה אחת הגידה לי תמיד את הדבר הזה”.

“אין דבר”, אמרה וויניפרד, “גם הוא יזכה לכד – אם הכל יעלה יפה”.

עיניה של הדודה דזשוליי הפיקו נחת רוח.

“כמה גדולה השמחה!” ענתה ואמרה. “אימתי?”

“בחודש נובמבר”.

אכן חודש של אושר יהיה אותו החודש! אבל היא היתה מתאווה שאותו המאורע יתרחש קודם לכן. קשה לדזשמס להמתין זמן ארוך כזה והוא זקן מופלג כל כך!

להמתין! הן היו חוששות שמא קשה הדבר לדזשמס, אבל הן עצמן היו רגילות בכך. ולאמתו של דבר היתה ההמתנה הגדול שבשעשועיהן. להמתין! להמתין ל“טיימס”, כדי לקרוא אותו; לאחד מבני אחיהן או לאחת מבנותיהם, שיבואו וישעשעו את נפשן; לחדשות על דבר בריאותו של ניקולאס; להחלטה בנוגע לכריסטופר, אם ייעשה לשחקן על הבימה ואם לאו; לביאתו של הרופא, שהזמינוהו להמציא תרופה להסטר המתעוררת בבוקר השכם ושוב אינה יכולה לישון; לספרים מבית־העקד אשר תמיד תפוסים היו בידי אחרים; למקרה־הצטננות של טימותי; ליום נאה וחמים, אבל לא חם ביותר, שבו תוכלנה לנסוע לשם טיול לקנסינגטון־גארדנס. להמתין לנקישת השעון כשהן יושבות משני עברי הקמין שבחדר־האורחים וידיהן הדקות, רבות־הגידים והמשופות עמלות בחריצות יתירה במחטי־סדקית ובצינורות של סריגה. להמתין לגמר מועד האבל בחצר־המלכות והן תוכלנה להתפשט את שמלות־המשי או שמלות־הקטיפה השחורות שלהן וללבוש את מלבושיהן הקודמים – הסטר את שמלתה הירוקה־הכהה, ודזשוליי את שמלתה החומה־הכהה. להמתין כשהן מחיות וחוזרות ומחיות בלבותיהן הזקנים את השמחות והייסורים הקטנים, את המאורעות והציפיות שהתרגשו בעולם־המשפחה הקטן שלהן, וכשהן הופכות בכל אלה כפרות שבכרי־המרעה, המעלות גירה באורך־רוח ובמתינות. ואותו המאורע החדש, שעמד להתרחש, כדאי היה גם הוא שתהיינה ממתינות לו. סומס היה תמיד מחמד נפשן, שכן רגיל היה לתת להן תמונות במתנה. היה מבקר אותן כמעט בכל שבוע והיה משתף אותן בצערו לאחר הפורענות שהתרגשה כל נישואיו הראשונים. אותו המאורע החדש – לידתו של יורש לסומס – היה כל כך חשוב בשבילו וגם בשביל אביו היקר, ואפשר שדזשמס יזכה לכך שלא למות בלי וודאות כל שהיא בנוגע למצב הדברים. דזשמס לא יכול נשוא את אי־הוודאות, ומפני היחס שלו אל מונטגיו היה מובן מאליו שלא היה שבע רצון ביותר שלא יניח אחריו נכדים אחרים חוץ מבניו של דארטי. שהרי סוף סוף יקר לו לאדם שמו של עצמו! ומאחר שיום הולדתו התשעים ממשמש ובא, היו מתאוות לדעת מה המעשים אשר יעשה לשם זהירות, הוא יהיה הפורסייטי הראשון שיגיע לדי זקנה כזו, ויקבע, אם אפשר לומר כך, דרגה חדשה של אריכות־ימים. הדבר הזה היה חשוב בעיניהן חשיבות יתירה, מאחר שהאחת מהן היתה בת שמונים ושבע, והשנייה בת שמונים וחמש. אף על פי שלא נתכוונו כלל לדאוג לעצמן אלא לאחיהן טימותי. שלא היה אלא בן שמונים ושתים. אמנם בידוע הוא שיש עולם אחר טוב מזה. “רבים המעונות אשר בבית אבי”, פסוק זה היה חביב על הדודה דזשוליי ושגור על פיה – הוא היה משמש לה תמיד מקור נחמה, שכן יש בו רמז כלפי אחוזת בתים, אשר רודזשר היקר נתעשר על ידם. אכן אמת הדבר שכתבי הקודש עזר גדול הם לנפש האדם, ובאחד בשבת כשמזג האויר היה נאה ביותר היו הולכות בבוקר אל בית־התפילה; ויש אשר הדודה דזשוליי התגנבה אל חדר העבודה אל בית־התפילה; ויש אשר הדודה דזשוליי התגנבה אל חדר העבודה של טימותי, בשעה שהיתה בטוחה שהלך לו, והניחה כאילו במקרה את ספר הברית הפתוח בין הספרים המונחים על שולחנו הקטן – שכן קורא שקדן היה טימותי, מאחר שהיה לשעבר מוציא לאור. אבל היא הבחינה שלאחר המעשה הזה היו פני טימותי תמיד זועפות בשעת הסעודה. וסמיתר סחה לה לא אחת שבשעה שנכנסה לנקות את החדר מצאה שם ספרים מוטלים על הרצפה. ואף על פי כן היתה מצויה בלבן ההרגשה שאי אפשר הדבר שהמעון אשר בשמים יהיה נוח ונעים כל צרכו כחדרים, אשר הן וטימותי היו יושבים וממתינים בהם ימים רבים כל כך. המחשבה על דבר אימוץ־כוח ויגיעה היתה קשה בייחוד לדודה הסטר. כל תמורה, או מוטב שנאמר המחשבה עליה – שכן מעולם לא באה שום תמורה – היתה מרגיזה ואתה במידה יתירה. הדודה דזשוליי, שרוחה היתה עירנית ורבת־תנועה משלה, היתה חושבת לפעמים שיהא בזה מן ההתרגשות הנעימה; היא נזכרה בתענוג הגדול שגרמה ישיבתה בברייטון בשנת מותה של שושנה. אפס ברייטון מקום יפה היא, דבר זה ידוע לכל באי עולם, וכנגד זה קשה להגיד מה עתיד להיות שם בשמים; ומשום כך היתה דעתה נוחה ביותר שעדיין יש לה יכולת לשבת ולהמתין.

ביום הולדתו של דזשמס, בחמישי לאבגוסט, היו נרגשות מאוד מאז הבוקר ופיתקאות קטנות היו נשלחות מזו אל זו ביד סמיתר בשעה שאכלו את פת־השחרית שלהן במיטה. אחר נשלחה סמיתר אל דזשמס למסור לו את ברכותיהן בצירוף מתנות קטנות ולשאול מה שלומו ואם למרות התרגשותו עבר עליו הלילה במנוחה. ועוד נצטוותה סמיתר לסור בדרך חזירתה אל הבית אשר בגרין־סטריט – אמנם דרך זו הרי היא דרך עקיפין בשבילה, אבל היא יכלה לנסוע אחר כך באבטובוס ההולך לבונד־סטריט, ולא עוד אלא שמהלכה זה יהא ערב עליה, שכן יש בו משום חליפות – ולבקש מאת הגברת דארטי לבקר אותן אל נכון לפני יציאתה מן העיר.

את כל הפקודות הללו מילאה סמיתר בדיוק – שכן היתה משרתת מעולה, אשר הדודה אַן אימנה אותה לפני שלושים שנה והביאה אותה לידי השתלמות גדולה כל כך, שאין למצוא עכשיו דוגמתה. להיא שבה ומסרה בשם הגברת דזשמס, שמיסטר דזשמס בילה את הלילה במנוחה שלמה והוא שולח את ברכותיו; ועוד אמרה הגברת דזשמס שמנהגו מגוחך ביותר ושהוא התאונן שאינו מבין בשל מה כל התכונה והטירחה הזאת. ואשר לגברת דארטי, הנה ביקשה למסור להן את ברכותיה ולהגיד להן שהיא תבוא לעת שתיית־התה.

הדודה דזשוליי והדודה הסטר חשו עצמן נעלבות על אשר המתנות שלהן לא זכו להזכרה מפורשת – הן שכחו בכל שנה שדזשמס היה שונא מתנות והיה קובל עליהן על שהן מבזבזות בגללו את ממונן לבטלה – ואף על פי כן שמחו שמחה גדולה; הדבר ברור שרוחו של דזשמס טובה עליו, וזה היה חשוב בשבילו ביותר. והן התחילו להמתין לביאתה של וויניפרד. היא באה בארבע שעות והביאה עמה את אימוגן ואת מוֹד, ששבה זה עתה מבית ספרה “וכמו כן נעשתה נערה נאה וחמודה”; ומתוך כך היה קשה ביותר לשאול דבר על אודות אנט. ואף על פי כן אימצה הדודה דזשוליי את לבה ושאלה את וויניפרד אם שמעה דבר ואם סומס הנהו חרד ודואג ביותר.

“דודי סומס הריהו תמיד חרד ודואג, דודתי היקרה”. הפסיקה אותה אימוגן; “הוא אינו יכול להיות מאושר אפילו עכשיו בשעה שהאושר בידו”.

הדברים האלה נראו כידועים לדודה דזשוליי. אמנם כן! הרי זו משמעותו של אותו הציור הליצני שצייר דזשורזש ושלא הראוהו להן! אבל מה כוונתה של אימוגן? וכי היא מרמזת, שדודה מתאווה תמיד יותר ממה שיכול להשיג? אכן לא נאה הוא לחשוב מחשבות כאלה.

והנה הגיעה לאזניה קולה של אימוגן, קול צלול וברור:

“הגענה בעצמכן! אנט אינה גדולה ממני אלא שתי שנים; וודאי נורא הוא גורלה שהיא נשואה לדודי סומס”.

הדודה דזשוליי נזדעזעה והרימה את ידיה בחרדה.

“חביבה שלי”, ענתה ואמרה, “אינך יודעת מה את סחה. דודך סומס הריהו בן־זוג מעוּלה לכל אשה. הוא אדם פיקח ביותר, טוב־מראה ועשיר, מכבד רגשות אחרים ומתון, ולא עוד אלא שאינו זקן כלל”.

אימוגן העיפה את עיניה המזהירות בכל אחת משתי ה“זקנות החביבות” וחייכה.

“הנני מקווה”, אמרה הדודה דזשוליי קשה, “שאת תינשאי לגבר טוב כמותו”.

“אני ללא אנשא לגבר טוב, דודתי היקרה”, מילמלה אימוגן; “הגברים הטובים מפילים שיעמום”.

“אם כך תוסיפי לדבר ולנהוג”, החזירה הדודה דזשוליי בהתמרמרות רבה, “סופך שלא תינשאי לאיש כלל. מוטב שלא נוסיף לשיח בענין זה”; והיא פנתה אל וויניפרד ואמרה: “השלום למונטגיו?”

באותו הערב כשהיו יושבות וממתינות לסעודה, פתחה ואמרה:

“הסטר, הנה ציוויתי לסמיתר להעלות חצי בקבוק של יין שאמפאני מתוק. סבורה אני שעלינו לשתות לחיי דזשמס היקר ו־ולחיי אשתו של סומס; אלא שהדבר צריך להישמר בסוד גמור. אני אומר אליך רק זאת, “הסטר, את יודעת לחיי מי!” ואז נשתה. שאם אין כן, חוששת אני שטימותי יתרגש”.

“ואני חוששת, שאנו נתרגש יותר ממנו”, אמרה הדודה הסטר, “אולם סבורה אני ששומה עלינו לעשות זאת לרגל מאורע כזה”.

“הן”, אמרה הדודה דזשוליי בהתלהבות, “הרי זה מאורע לאמתו! דמי בנפשך כמה גדול יהיה האושר אם יזכה לבן קטן ונעים שעתיד להמשיך את קיומה של המשפחה! לדעתי חשוב הדבר מאין כמוהו, בייחוד עכשיו לאחר שאירין ילדה בן. וויניפרד סיפרה כי דזשורזש קרא לדזשוליון ‘אנייה בעלה שלושת סיפונים’ על שם שלוש המשפחות שלו. אכן ליצן גדול הוא דזשורזש! והגיעי בעצמך! הנה נתגלגלו הדברים שאירין יושבת באותו הבית אשר סומס בנה בשביל שניהם. וודאי קשה צערו של סומס היקר; והרי היה כל ימיו אדם דייקן הנאמן לחובתו מאין כמוהו”.

באותו הלילה שכבה על מטתה והיא עדיין נפעמה ומרותחה במקצת מכוס היין ששתתה ומחמת התעמולה שבאמירת “לחיים” השנייה שלה; סידור־התפילה שלה היה מונח פתוח לפניה ועיניה היו נעוצות בתקרה שהצהיבה מאורה של עששית־הקריאה שלה. הנה כי כן הם עוּלי־הימים! אשריהם ואשרי גורלם! וגדול יהיה אשרם אם תזכה לראות באשרו של סומס היקר. אבל היא מובטחה שעכשיו עתיד הוא להיות מאושר, למרות הדברים שאמרה אימוגן. הרי יהא לו כל מה שהוא צריך: רכוש ואשה ובנים! והוא יזכה לאריכות ימים וינוב בשיבה טובה כאביו היקר וישכח את הכל אודות אירין ואת כל אותו המעשה הנורא. הלוואי ותזכה היא עצמה להיות כאן ולקנות לילדיו את סוס־הנדנדה הראשון שלהם! היא תשלח את סמיתר אל המחסנים הגדולים וזו תבחר בשבילו סוס נאה ומנומר. הו! היך רגיל היה רודזשר לנדנד אותה בשעתה, עד שנפלה מעל סוסה! הו, אב רחום שבשמים! רבים הימים שעברו מאז! אבל הן היה היתה כזאת פעם אחת! “רבים המעונות אשר בבית אבי – –” קול שאון חשאי של כירסום וניקור עלה באזנה – “מי יתן ולא היה זה עכבר!” הירהרה בלבה שלא לדעתה. אבל השאון התגבר. הן! הרי זה עבר! כמה מגונה הדבר מלפני סמיתר להגיד שאין כאן עכברים! הם יכרסמו להם דרך בעד קרשי־הציפוי של הכתלים קודם שיספיק אדם ליתן דעתו עליהם, ואז יהי צורך לקרוא לאומנים. בריות מחבלות ומזיקות הם מאין כמוהם! והיא היתה מוטלת על מיטתה ועיניה הפקוחות נעות הנה והנה ואזניה מאזינות את כל רחש של קול הניקור והכירסום והיא ממתינה לשינה שתבוא ותגאל אותה מן העינוי הזה.

פרק שנים־עשר: הֻלֶּדֶת יֶלֶד לְבֵית פוֹרְסַייט

סומס יצא דרך פישפש הגן, עבר את כר־הדשא, עמד תחתיו על השביל שעל שפת הנהר, חזר לאחוריו ושב אל פישפש הגן בלי אשר ידע להבחין שהוא מהלך ומתנועע. מתוך הרעש של אופנים משתקשקים על גבי הכביש הכיר שעבר משך זמן ושהרופא נפטר והלך לו. מה הדברים הברורים שאמר אותו הרופא?

“הבה אגיד לך את המצב כהווייתו, אדוני פורסייט. אם אעשה לה ניתוח, אציל את חייה אל נכון, אבל הילד יוולד מת. ואם לא אעשה את הניתוח, קרוב לוודאי שהילד יוולד חי, אבל אמו תהי נתונה בסכנה גדולה – בסכנה גדולה ביותר. בין כך ובין כך סבור אני ששוב לא תלד ילד לעולם. במצב שהיא שרוייה בו באותה שעה ברור הוא שאינה יכולה להחליט דבר לעצמו, ואי אפשר לו להמתין עד שתבוא אמה. ובכן שומה עליך להחליט דבר, ובינתיים אלך להכין את כל הדרוש. אני אשוב לכאן בעוד שעה”.

להחליט דבר! מה ההחלטה אשר יחליט? אין פנאי להביא לכאן רופא מומחה! אין פנאי לעשות דבר!

קול האופנים הלך ונשתתק במרחק, וסומס עדיין עמד דומם על עמדו; ופתאום אטם בידיו את אזניו וחזר אל הנהר. אהה, הנה התרחש המאורע קודם זמנו, בלי אשר היתה יכולת כל שהיא להכין דבר מראש, ואפילו להזמין לכאן את אמה! רק אמה צריכה להחליט דבר, אבל היא תבוא מפאריז רק בלילה! אילו יכול להבין על בוריו את הז’ארגוֹן של הרופא, את דיקדוקי הלשון המדיצינית, כדי שיהא בטוח שהיכולת בידו לשקול בדעתו את האפשרויות לכאן ולכאן; אבל כל הדיקדוקים הללו הנם בשבילו לשון שאינו מבין אותה – כשם שהדיוט אינו מבין שאלה משפטית. ובכל זאת היה מוטל עליו להחליט דבר! הוא העביר את ידו על מצחו והרגיש שהוא מלוחלח, אף על פי שהאויר היה מצונן. אהה לקולות הללו הבוקעים ועולים מחדרה שלה! אם יחזור לשם, יכבד עליו עוד יותר מכן. עליו להיות שרוי בשקט ובדעה צלולה. על כף מאזניים אחת חיים, חייה של אשתו הצעירה – הדבר כמעט ברי – ומיתה מוחלטה של ילדו שלו – ושוב לא יהיו לו ילדים לעולם! ועל כף מאזניים שנייה ספק מיתה של אשתו וכמעט וודאות שילדו ישאר בחיים – ושוב לא יהיו לו ילדים לעולם! במה יבחר?… במשך שבועיים הימים האחרונים ירדו גשמים – הנהר היה מלא על גדותיו ועל פני המים אשר מסביב לבית־הסירה הקטן המרותק אצל הגשר צפו המון עלים מעלי היערים שמעבר השני, שנשרו מחמת הקור. עלים נושרים, חיים מתעופפים ומסתלקים! מות! ועליו להחליט דבר על חיים ועל מות! ואין איש אשר יעמוד לו ויושיט לו יד עזרה! אבידת החיים הריהי אבידה לעולם, אבידה שאינה חוזרת. אחוז והחזק במה שאתה יכול להחזיק; שהרי אם יסתלק ממך, שוב לא יחזור. הוא יניח אותך ערום כאילנות הפשוטים והערומים הללו שהשירו את עליהם; ואתה תלך הלוך והתערטל עד שתבול גם אתה ותסוף ותכלה. ופתאום נסתכסכו הירהוריו סיכסוך משונה ומדומה היה לו כאילו לא אנט היא השוכבת שם אחורי זגוגיות החלון, שהחמה שפעה עליהן את נגהה, אלא אירין היא היא המוטלה בחדר משכבה אשר במונפלייה־סקווייר, ככל אשר אפשר היה הדבר לפני שש־עשרה שנה, וכי היה מהסס אז? אפילו רגע אחד לא היה מהסס! לנתּח, לנתּח! להציל את חייה שלה! לא החלטה מתוך שיקול הדעת – אלא זעקה אינסטינקטיבית לעזרה, אף על פי שידע שאינה אוהבת אותו! אבל עכשיו! אהה, רגשות לבו לאנט לא היו עזים ביותר כדי לשעבדו ולהכריעו! פעמים הרבה במשך החדשים האחרונים, ובייחוד מאותו הזמן שהתחילה מפחדת, היה תוהה ומפקפק. היה לה רצון ומאוויים של עצמה והיא אהבה את עצמה לפי טיבה הפראנצי. ובכל זאת – כמה נאה וחמודה היא! והיה גופה מה היתה רוצה – לסכּן בעצמה? “יודע אני שהיא מתאווה לילד”, הירהר בלבו. “אם הילד יוולד מת ושוב לא תהיה כל תקווה! הכל יהיה מאפע! שנים אחרי שנים של חיי נישואים וללא ילד! ולא יהא דבר אשר יסעדה ויעודדה! והרי היא צעירה כל כך. לא יהא הדבר אשר יתן שמחה ללבה – וללבי! ללבי אני!” והוא לחץ את ידיו אל חזהו! מפני מה אינו יכול לחשוב מחשבות בלי לכוון את דעתו לעצמו – מפני מה אינו יכול לסלק את עצמו הצדה ולשקול במחשבתו מה המעשה שעליו לעשות? הרעיון הזה פגע בו פגיעה מכאבת, אבל אחר כך ניטול חודו והוא קהה כאילו נתקל בשריון. להסיח את דעתו מעצמו! אי אפשר הדבר! לסלק עצמו לתוך חלל ריק שאין בו לא קול ולא ריח, לא מגע ולא ראייה! הרעיון הזה גופו היה איום ומטורף! ומאחר שהגיע לידי מסקנה זו ועמד על קרקע הממשות, על המֵשתּית של הרוח הפורסייטית שלו, נח סומס רגע אחד. כשאדם פוסק להתקיים, פוסק הכל; ואילו גם יימשך קיומו זמן מועט, אין שום תכלית לדבר!

הוא הציץ בשעון שלו. בעוד חצי שעה ישוב הרופא. שומה עליו להחליט דבר! אם יתנגד לניתוח והיא תמות, איך ישא פניו אל אמה ואל הרופא? איך יצדיק עצמו לפני יַדעוּתוֹ של עצמו? הילד אשר תלד היה ילדו שלו! ואם יסכים לניתוח – יוציא גזר־דין על שניהם להיות ערירים. ומשום מה נשא אותה לאשה, אם לא על דעת כן שיהא לו יורש כדת וכדין? ואביו – אביו העומד על עברי פי קבר, מצפה לידיעה! “אכן גורל אכזרי נפל בחלקי!” הירהר בלבו; “אוי לי שנגזר עלי להחליט דבר בענין כזה! אכן אכזרי הוא גורלי!” הוא נפנה והלך אל הבית. לא ימצא לו דרך פשוטה וברור להחליט דבר! הוא הוציא מכיסו מטבע, אבל שב והחזירו מיד לתוך כיסו. גלוי וידוע היה לפניו אשר אם יגלגל אותו, לא תקום בו רוח להציץ איזה משני הצדדים שלו פונה למעלה לאחר נפילתו! הוא נכנס לתוך חדר־האוכל, שהיה מרוחק ביותר מאותו החדר, אשר מתוכו בקעו ועלו הצעקות. הרופא אמר שיש תוחלת כל שהיא; כאן בבית נראתה לו תוחלת זו גדולה יותר; כאן לא נהר שוטף ולא עלים נישרים. בקמין בערה אש. סומס פתח את ארון־המשקאות. הוא כמעט שלא נגע במשקאות משכרים מימיו, אבל עכשיו מזג לו כוס וויסקי ושתה אותה כדי להרתיח ביותר את דמיו. “הנה אותו בר־נש דזשוליון”, הירהר בלבו; “הרי כבר היו לו בנים. הוא רואה חיים עם האשה, שאני אהבתי אותה אהבת אמת; ועכשיו הנה ילדה לו בן! ואני – אני מתבקש להכרית את ילדי האחד! אנט לא תמות; אי אפשר הדבר. היא חזקה וכוחה יעמוד לה!”

ובעודנו עומד סר וזעף אצל המזנון והנה שמע קול אופני המרכבה של הרופא, ומיד מיהר ויצא אליו. הוא המתין לו עד שיצא מחדר היולדת וירד מטה.

“ובכן, אדוני הרופא?”

“המצב הנהו כמו שהיה. החלטת דבר?”

“הן”, אמר סומס; “אל תעשה ניתוח!”

“לא? וכי שמת אל לבך – שהסכנה גדולה?”

פני סומס היו קופאים ודוממים ורק שפתיו נעו.

“והרי אמרת שיש שׂבר?”

“אמנם כן, יש שבר; אלא שאינו מרובה”.

“אמרת שמן ההכרח הוא שהילד יוולד מת, אם תעשה את הניתוח?”

“הן”.

“וכי עדיין סבור אתה, שלא תוסיף ללדת עוד?”

“אי אפשר לו לאדם להיות מובטח כל צרכו, אלא שהדבר הוא קרוב לוודאי”.

"היא אשה חזקה,, אמר סומס; “הבה נסכּן”.

הרופא הביט אליו בכובד ראש. “האחריות תחול עליך”, ענה ואמר; “אילו היתה זאת אשתי, לא יכולתי לעשות זאת”.

סנטרו של סומס נזדעזע, כאילו הכהו אדם.

“וכי אוכל להיות לך שם לעזר?” שאל הוא.

“לא; מוטב שתתרחק מזה”.

“אני אהיה באולם התמונות שלי; אתה יודע היכן הוא”.

הרופא נענע בראשו ועלה למעלה.

סומס עמד על עמדו והטה את אזניו והקשיב. “מחר בזמן הזה אפשר שכבר תהיה מתה”, הירהר בלבו, “ואני אהיה אשם במיתתה”. לא! לא מן הצדק הוא – נורא הוא לדון על הדבר בדרך זו! ושוב תקפה אותו עכירות־רוח והוא עלה אל אולם־התמונות. הוא עמד שם אצל החלון. נשבה רוח צפונית; האויר היה קר וזך; השמים היו כחולים ביותר וקרעי עננים כבדים ולבנים טסו על פניהם; גם פני הנהר, שנראו בעד המחיצה של אילנות מוזהבים, היו כחולים; היערים הבהיקו ולהטו בשפעת גווניהם – היה סתיו מוקדם. אילו היה הדבר נוגע לחייו של עצמו – כלום היה מביא עצמו לידי סכנה זו? “אבל היא היתה נוטלת על עצמה את הסכנה לאבד אותי”, אמר אל נפשו, “ובלבד שלא לאבד את ילדה שלה! לאמתו של דבר אינה אוהבת אותי!” וכי מה אפשר לצפות ממנה – מאחר שהיתה עדיין נערה ומה גם פראנצית? הדבר הממשי האחד לשניהם יחד, הדבר שיש בו משום צורך חיוני לחיי הנישואים שלהם ולעתידם היה ילד! “הרבה צרות עברו עלי”, הירהר בלבו, “אני אתחזק ואעמוד על שלי. יש שׂבר ששניהם יתקיימו – יש שבר!” אדם מחזיק בקנינו עד שהוא ניטל ממנו – אדם מחזיק בשלו! הוא התחיל מתהלך ומחזר באולם־התמונות. הוא קנה זה לא כבר תמונה, אשר ידע עליה שהיא שווה הון מלא, ועכשיו הנה עמד לפניה – תמונה של נערה, אשר שערה נוצץ כעין זהב עמום והיה דומה לחוטי מתכת, והיא מביטה אל מפלצת קטנה של זהב שהחזיקה בידה. אפילו ברגע זה של ייסורים קשים היה מכיר את גודל ערכו של מקחו זה – היה מתענג על חין ערכו של השולחן, של הרצפה, של הכסא, של דמות הנערה, של ארשת פניה העמוקה והמרוכזה, של ברק הזהב העמום אשר לשערה ושל עין הזהב המבהיק אשר למפלצת הקטנה. אסוף תמונות והתעשר, הלוך והתעשר! מה בצע בכל זה, אם – –! הוא הפנה פתאום את גבו אל התמונה וניגש אל החלון. אחדות מן היונים שלו התעופפו מעל הבדים שלהן אשר מסביב לשובך ופרשו את כנפיהן ברוח. הלבנונית שלהן הבריקה כמעט לנוגה אור החמה הברור והמבהיק. הן הרחיקו לעוף והיו דומות להירוגליפים שנזרקו למעלה כלפי רקיע השמים. אנט היתה מכלכלת את היונים; אכן נאה היה לראות אותה בשעה שעסקה בזה. היונים לקטו את מזונותיהן מתוך ידה; הן ידעו שהיא אשת חיל. הוא חש בגרונו הרגשה מחניקה. היא לא תמות – היא אינה יכולה למות! היא היתה – נבונה ופקחית יותר מדי; והיא היתה רבת־כוח וחזקה, חזקה לאמתה, כדומה לאמה, למרות יפיה הענוג והרך!

היום כבר ירד והחשכה מישמשה ובאה כאשר פתח סוף סוף את הדלת ועמד והקשיב. אין קול ואין קשב! דימדומים חוורוורים התפשטו לאט לאט על המדרגה ועל המסדרון שלמטה. הוא כבר חזר לאחוריו, והנה הגיע לאזניו קול הברה. הוא הציץ למטה וראה דמות שחורה הולכת ובאה, ולבו דמם בקרבו. מה זאת? מות? דמות המות, היוצא מדלת חדרה? לא! אין זאת אלא אחת הנערות המשרתות, בלי כיפה על ראשה ובלי סינור. היא ניגשה אל מעקה המדרגה ואמרה מתוך עוצר נשימה:

“הרופא מבקש לדבר עמך, אדוני”.

הוא חפז ורץ מטה. היא עמדה סמוכה אל הקיר, כדי להניח לו לעבור, ואמרה:

“הוי, אדוני, הכל נגמר”.

“נגמר?” אמר סומס כמעט מתוך איום; “מה פירושו של דבר?”

“הילד נולד, אדוני!”

הוא קפץ ועלה על ארבעת השלבים שלפנים ובפרוזדור האפל נתקל ברופא. האיש מחה את הזיעה מעל מצחו.

“ובכן?” אמר הוא, “דבר מהר!”

“שניהם חיים; סבור אני שהכל כסדר”.

סומס עמד תחתיו דומם וכיסה את עיניו בידיו.

“הנני מברך אותך בברכת מזל טוב”, שמע את הרופא אומר אליו; “חייה היו תלויים בשערה”.

סומס הרפה את ידיו שכיסו את פניו.

“הנני מודה לך, הנני מודה לך מקרב לב. מה ילדה?”

“בת – לגודל אשרה; בן היה ממית אותה – בר אשו”.

בת!

“שניהם זקוקים לטיפול מעולה”, שמע את הרופא אומר אליו, “והכל יהיה כשורה. אימתי תבוא אמה?”

“הנני מקווה שתבוא הערב בין תשע לעשר”.

“הנני מקווה שתבוא הערב בין תשע לעשר”.

“הנני להישאר פה עד אותו הזמן. אפשר רצונך לראותן?”

“לא עתה”, אמר סומס, “אלא לפני לכתך מזה. הנני לשלוח לך את סעודתך למעלה”. והוא ירד למטה.

רווחה שאין הפה יכול לאמרה, ואף על פי כן – בת! הדבר נראה לו כעוולה גדולה. לבוא לידי סכנה כזו – לסבול ייסורי־תופת כאלה – ייסורי־תופת איומים כאלה! – והכל בשביל בת! הוא עמד לפני גזרי העצים הבוערים בקמין אשר באולם, דחף ואתם בקצה רגלו והשתדל לבוא שוב לידי יישוב הדעת. “אבי!” הירהר בלבו, פחי־נפש מרים ואין להעלימם! אין אדם משיג לעולם את כל מה שהוא מתאווה בחיי העולם הזה! וחיים אחרים אין – על כל פנים אין מועיל בהם אילו גם היו!

ובעודנו עומד שם הביאו לו טיליגראמה:

“בוא תיכף ומיד, אביך הולך הלוך וחלוש במהירות. – אמך”.

הוא קרא את הדברים האלה מתוך רגש מחניק. אפשר היה להיות סבור עליו, שלאחר כל מה שהתרגש עליו בשעות האחרונות שוב אינו עלול להרגיש דבר, ואף על פי כן היה נרעש ונפעם ביותר. השעה היתה שעת שבע ומחצה, רכבת מרידינג באה בתשע, והרכבת שבה נסעה הגברת לאמוט, אם עלתה בידה להשיגה, באה בשמונה שעות וארבעים דקות – ובכן יפגוש אותה ואחר יסע הלאה. הוא ציווה לרתום את המרכבה, אכל משהו אכילה מיכנית ועלה למעלה. הרופא יצא לקראתו.

“הן ישנות”.

“איני ורצה להיכנס”, אמר סומס מתוך רש של רווחה. “אבי הולך למות, עלי ללכת לאיו. הכל כשורה?”

פני הרופא הפיקו תמיהה גדולה. דומה כאילו רצה לאמור: “אילו היו כל בני אדם כל כך שקטים ומתונים!”

“הן, סבור אני שהנך יכול ללכת במנוחת־נפש גמורה. וודאי תשוב במהרה?”

“מחר”, אמר סומס. “הרי לך הכתובת”.

הרופא השתדל להביע לו את רגשי השתתפותו בצערו.

“ליל־מנוחה!” אמר סומס בחפזון ונפנה והסתלק ממנו. הוא לבש את הפרווה שלו. בשבתו במרכבה עישן סיגאריטה – אחת הסיגאריטות היקרות שלו. הלילה היה ליל־רוח והיה מרחף בכנפיים שחורות; אורות הפנסים של המרכבה שוטטו אנה ואנה לחפש את הדרך. אביו שלו! זה האיש הזקן, הזקן המופלג! לילה קודר וגלמוד – ורע לאדם למות בו!

הרכבת של לונדון באה בו ברגע שהגיע אל התחנה והגברת לאמוט באה לקראתו דרך המוצא ובידה ילקוט־משא והיא בריאת־בשר, לבושת־שחורים ומראיה צהוב ביותר לאור הפנסים.

“וכי אין עמך חפצים אחרים?” שאל סומס.

"לאו, לא היה לי פנאי לקחת עמי. מה שלום התינוקת שלי?,

“שלום לשתיהן. היא ילדה בת!”

“בת! מה רבה השמחה! המעבר דרך הים היה נורא!”

גופה המסורבל העטוף שחורים, אשר המעבר דרך הים לא פיחת ממנו כלום, טיפס ועלה אל המרכבה.

“ואתה יקירי?”

“אבי הולך למות”, הפליט סומס מבין שיניו. “הנני נוסע אליו. מסרי את ברכתי לאנט”.

“אהה!” מילמלה הגברת לאמוט, “מה רב האסון!”

סומס הסיר את כובעו מעל ראשו ושם פניו אל הרכבת שלו.

“הנה כי כן הן הפראנציות הללו!” הירהר בלבו.

פרק שלושה־עשר: דְּזשֶׁמְס מִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה

הצטננות פשוטה שלקה בה בחדר כפול־החלונות, אשר האויר והבריות היו נכנסים לתוכו כמסוננים במסננת ושהוא לא עזב אותו מאמצע החודש ספטמבר, היא היא שגרמה לו לדזשמס שנאבק עכשיו עם המות. קלה היתה הצטננות זו, ואף על פי כן קיפחה את כוחותיו הדלים וחדרה במהירות לתוך ריאותיו. “עליו להיזהר שלא להצטנן”, אמר הרופא, והנה קרה הדבר והוא הצטנן. כּשחש בפעם הראשונה בגרונו אמר למשמשת שלו – כי אכן היתה לו עכשיו משמשת – “הרי ידעתי שכך יארע על ידי שמרבים לאוורר את החדר!” יום תמים היה חרד ודואג ביותר, השתמש למפרע בכל התחבולות של זהירות ובכל התרופות הדרושות, היה מושך את כל נשימה ונשימה מתוך זהירות יתירה ומודד בכל שעה את הטמפרטורה שלו. אמילי לא היתה חוששת כלום

ואולם למחר בבוקר, כשנכנסה אל חדרו, לחשה לה המשמשת: “שוב אינו רוצה למוד את הטמפראטורה שלו”.

אמילי נגשה אל פאת המיטה שהוא שכב עליה ואמרה רכות:

“מה שלומך, דזשמס?” והגישה את התּרמוֹמטר אל שפתיו. דזשמס נשא את עיניו והביט אליה.

"מה צורך בזה?, מילמל בקול צרוד; “איני רוצה לדעת”.

ואז באה לידי חששה וחרדה. הוא היה נושם בכבדות ומראהו היה תשוש וחיוור ביותר ובלחייו נוצצו כתמים אדומים ביותר. אך אלוהים ידוע כמה “קשים היו הלבטים שהתלבטה עמו”; אבל הרי דזשמס, הרי היה דזשמס כמעט חמישים שנים רצופות; היא לא יכלה לדמות ולצייר לעצמה את חייה בלי דזשמס – בלי אותו דזשמס, אשר עם כל הקפדנות, הפסימיסמוס והקליפה הקשה שלו היה לבו מלא רגשי אהבה וידידות ונדיבות לכולם!

כל אותו היום ולמחרתו כמעט שלא הוציא מלה מפיו, ואולם מתוך עיניו ניכר היה שהוא מבחין בכל מה שעושים וטורחים בשבילו, וארשת פניו הגידה לה שהוא נלחם עם מחלתו; ומתוך כך לא אבדה תקווה. שתקנותו והשתדלותו לשמר את כל שריד מועט של אונים הוכיחו עליו שהוא נלחם את מלחמתו בקשיות־עורף גדולה. והדבר נגע עד מעמקי לבה; ואף על פי שכל זמן ששהתה בחדר החולה היו פניה נוחים ומסבירים, אבל כיוון שיצאה משם זלגו עיניה דמעות שהיו מנטפות ומתגלגלות על לחייה.

ביום השלישי לעת שתיית־התה – היא החליפה זד עתה שמלתה כדרכה, שכן הקפידה על מראיה ודיקדקה בתלבשתה שלא להרגיז את רוחו, לפי שהיה מבחין בכל דבר – ראתה שנהיתה בו תמורה. על פניו החיוורים היה כתוב בפירוש " אין כל תועלת במלחמתי, יגעתי", וכשנכנסה אצלו, מילמל ואמר: “שלחי אחרי סומס”.

“הן, דזשמס”, אמרה בפנים מסבירים; “טוב הדבר – תיכף ומיד”. והיא נשקה לו על מצחו. דמעה נתגלגלה וירדה על המצח, וכשמחתה אותה ראתה והנה עינו מביטות אליה מתוך תודה. בנפש נרעשה ובאפס תקווה עמדה ושלחה את הטיליגראמה לסומס.

כשיצא סומס מתוך מחשכי הלילה הסוער ונכנס אל בית אביו, היה כל אותו הבית הגדול דומם כקבר. פניו הרחבים של ווֹרמסון היו דומים כאילו נצטמקו; הוא פשט מעליו את הפרווה מתוך שקידה כפולה ואמר:

"אפשר אתה רוצה כוס־יין, אדוני?,

סומס נד בראשו וריסי עיניו נראו כשואלים.

שפתי וורמסון רעדו. “הוא שואל עליך, אדוני”; ופתאום נתן את קולו בבכי ואמר: “זה ימים רבים, אדוני, – זה ימים רבים שאני משמש את האדון פורסייט”.

סומס הניחו כשהוא מקפל את הפרווה שלו ועלה על המדרגות. הבית הזה, שבו נולד וגדל, לא נראה לו מעולם כל כך חמים ועשיר ונוח כמו בהליכתו אחרונה זו שהלך לבקר את אביו בחדרו. הוא לא היה לפי טעמו, אבל פי טיבו המוצק והנוחח היה סמל הרווחה והבטחון. והלילה היה כל כך אפל וסוער, והקבר כל כך קר וגלמוד!

הוא עמד תחתיו אצל הדלת. מן החדר לא נשמע כל קול. הוא לחץ בחשאי את כפת־המנעול וקודם שהספיק להבחין בדבר כבר עמד בחדר. אור המנורה היה מועם שם. אמו וּויניפרד ישבו כנגד המיטה, והמשמשת באה לקראתו מן העבר השני, ששם עמד כסא פנוי. “הריהו מוכן בשבילי!” הירהר סומס. כשהזיז עצמו מאצל הדלת, קמה אמו ואחותו ממקומן, אבל הוא נתן להן אות בידו והן חזרו וישבו. הוא ניגש אל הכסא ועמד והתבונן אל אביו. דזשמס נשם בכבדות כאילו הוא נחנק; עיניו היו עצומות. ובשעה שהביט סומס אל אביו וראה אותו, והנה הוא כל כך כחוש וחיוור ותשוש, ושמע אותו נושם בכבדות נשימה חנוקה, תקף אותו רגש של זעם והתמרמרות עזה כנגד הטבע, כנגד הטבע האכזרי שאינו יודע רחמים, אשר הניח את ברכו על חזהו של הגוף הזה, שאינו אלא גל של עצמות, וסחט לאט לאט את הנשימה מתוכו, – סחט את החיים מתוך היצור הזה, שהיה יקר לו מכל על פני האדמה. אביו היה חי חיים של זהירות, חיים של מתינות והתאפקות מאין כמוהו בבני אדם, וזה שכרו – להיות חייו נסחטים ונלחצים מקרבו לאט לאט ומתוך ייסורים רבים! ושלא מדעתו לחשו שפתיו: “אכן אכזריות היא”.

הוא ראה את אמו מכסה את פניה בכפות ידיה ואת וויניפרד מטה את פניה כלפי המיטה. כך טיבן של נשים! הן יודעות להתגבר על הכל בדרך מעולה מן הגברים. הוא פסע פסיעה והתקרב ביותר אל אביו. זה שלושה ימים שדזשמס לא התגלח ושפתיו וסנטרו התכסו בשערות, אשר הלבנונית שלהן כמעט שלא היתה מרובה מזו של המצח. הן הֵרַכּוּ את ארשת פניו ושיוו להם מראה משונה שלא מן העולם הזה. עיניו נפקחו. סומס קרב אליו קירבה יתירה וגחן עליו. שפתיו נעו.

“הנני, אבא”.

“המ – מה – מה חדשות? הם אינם מגידים לי לעולם – –”.

קולו גווע ונדם, וסערה של רגשות תקפה את סומס והדיבר נעתק מפיו. היגיד לו את הדבר? – הן. אבל מה יגיד לו? הוא אימץ את כוחו בכל עוז, לחץ את שפתיו וענה ואמר:

“חדשות טובות, אבא יקירי, חדשות טובות – אנט ילדה בן”.

“האח!” הברה זו שהתמלטה מפיו היתה משונה מאין כמוה: הברה צורמת ועלובה, מביעה רווחה וצהלת נצחון – כקול הקריאה של עולל בשעה שניתן לו מה שהוא מבקש. העינים נעצמו ושוב פעם התחיל מנסר אותו הקול של נשימה חנוקה.

סומס נרתע לאחוריו וצנח על הכסא וישב כמאובן. השקר, שאמר מתוך הכרה פנימית שלאחר מיתתו שוב לא ידע דזשמס את האמת, נטל ממנו ברגע זה את היכולת להרגיש דבר. זרועו נתקלה בדבר־מה ונתחכך בו. זאת היתה הרגל היחפה של אביו. מתוך יגיעו והתאמצותו לנשום אויר הוציא אותה מתחת השמיכה. סומס נטל אותה בידו: רגל קרה, קלה ודקה, לבנה וקרה מאוד. מה תועלת בדבר להשיבה למקומה ולעטוף אותה, מאחר שעוד מעט תיעשה קרה עוד יותר! הוא חימם אותה בדרך מיכאנית בידו והקשיב לקול הנשימה הכבדה של אביו, ובינתיים חזרה אליו יכולת־ההרגשה שלו. וויניפרד השמיעה חרש אנחה כבושה, תחת אשר אמו ישבה דומם ובלי־נוע ועיניה נטויות אל דזשמס. סומס רמז בידו למשמשת.

“היכן הרופא?” שאל בלחש.

“שלחו לקרוא לו”.

“וכי את יכולה לעשות דבר כדי להקל עליו את הנשימה?”

"רק זריקה, אבל אין הוא יכול לעמוד בה. הרופא אמר שבשעה שהוא נלחם – – "

“אין הוא נלחם”, אמר סומס בלחש, “הוא נחנק לאטו. אכן נורא הדבר”.

דזשמס לטש אליהם את עיניו בחרדה, כאילו ידע מה שדיברו. סומס קם וגחן עליו. דזשמס הניע ברפיון את שתי ידיו וסומס אחז בהן.

“הוא מבקש שיושיבוהו”, לחשה המשמשת.

סומס הרימו והושיבו. הוא דימה שהרימו בנחת ובזהירות רבה, אבל פני דזשמס הביעו מבע של רוגז. המשמשת ניערה והצבתה את הכרים, סומס הניח את ידי אביו על הכרים, גחן עליו ונשקו על מצחו. כשחזר והזדקף, נתן בו דזשמס את עיניו וכיוון אליו מבט, אשר נדמה כאילו הוא בוקע ועולה מתוך מעמקי נפשו. דומה היה כאילו אמר אליו: "באא קצי, נערי שלי, הוה דואג להם, הוה דואג לעצמך; הוה “דואג להם – הריני מוסר את הכל לידך”.

“הן, הן”, לחש סומס, “הן, הן”.

המשמשת שעמדה מאחוריו טיפלה באביו, אלא שהוא לא ידע מה עשתה לו; אביו הניע את ידו תנועה קלושה של התנגדות כאילו התרעם עליה על הפרעה זו; ואולם כמעט תיכף לאחר מכן נעשתה נשימתו יותר קלה ושקטה; הוא שכב במנוחה גמורה. המבע המיוגע והמאומץ שבפניו נסתלק ובמקומו נחה עליהם שלווה מוזרה ולבנה. שמורות עיניו זעו, נחו; כל פניו רגעו והיו שרויים בנחת. רק מתוך פיחת שפתיו ניכר היה שהוא נושם. סומס חזר אל כסאו ושוב פעם התחיל מחליק בידו את הרגל. הוא שמע את המשמשת בוכה חרש אצל האח הבוערת; אכן משונה הדבר, שהיא, האשה הנכרייה, היתה היחידה ביניהם שבכתה! הוא שמע את קול הלחיכה והשאון החרישי של להבות האש הבוערת בתוך הקמין. שוב הלך אחד מזקני הפורסייטים למנוחת עולמים – אכן מופלא הדבר איך השתמר והתקיים! לאמו ואחותו התכופפו ותלו את עיניהם בשפתיו של דזשמס. אבל סומס גחן הצדה, אל עבר הרגלים וחימם את שתיהן; המעשה הזה גרם לו מעט תנחומים, אף על פי שהרגיש שהן הולכות ונעשות קלות ביותר. ופתאום נזדעזע ונרתע לאחוריו; קול, קול איום אשר כמותו לא שמע מעודו, פרץ מבין שפתי אביו, כאילו נשבר מתוך אנקה ארוכה לב שבע רוגז ועמל. כמה גדול כוחו של אותו הלב שנפטר מן העולם מתוך השמעת קול זה! השתררה דממה. סומס הציץ בפנים. אין תנועה, אין נשימה! מת! הוא נשק את המצח, חזר לאחוריו ויצא מן החדר. הוא רץ ועלה למעלה אל חדר משכבו, אל חדר־משכבו הישן, שעדיין היה שמור בשבילו, התנפל על מיטתו ופניו למטה וגעה בבכייה, שחנק ואתה בתוך הכרים…

שעה קלה לאחר מכן ירד מטה ונכנס שוב לתוך החדר. דזשמס היה מוטל יחידי, שלו שלווה נפלאה, חפשי מרוגז ודאגה; על פניו הכחושים היה שרוי אותו הדר החשיבות המיוחד החופף על זקנה מופלגה, אותו הדר החשיבות הנאה שאנו מוצאים במטבעות עתיקים ומטושטשים.

סומס הביט דומם אל הפנים הללו, אל האח המבוערת ואל כל החדר, אשר חלונותיו היו פתוחים לרווחה כלפי הלילה שלל לונדון.

“היה שלום!” אמר בלחש ונפנה ויצא.

פרק ארבעה־עשר

אותו הלילה וכל היום שלאחריו היה טרוד בעבודה רבה. טיליגראמה שקבל עם סעודת־הבוקר הניחה את רוחו בנוגע לשלומה של אנט; הוא לא הספיק לנסוע בחזרה אלא ברכבת האחרונה, וכשנפטר מאמו, נשקתו על מצחו, ואמרה לו:

“איני יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, נערי היקר”.

הוא הגיע אל ביתו בחצות הלילה. האויר נשתנה לטובה ונעשה שוב רך ונעים; דומה היה כאילו הטבע נח מעמלו, לאחר שביצע את מעשהו ושלח את אחד הפורסייטים לעמוד למשפט לפני בית־דין

של מעלה. טיליגראמה שנייה שקיבל סומס בערב לעת הסעודה אישרה וקיימה את הידיעות הטובות על אודות אנט, ולפיכך תחת להיכנס הביתה, עבר לאור הלבנה דרך הגן וירד אל בית־הסירה שלו. ששם הוא יכול לישון הלילה יפה. ומאחר שהיה עייף ויגע עד מות, השתרע על הספה העומדת שם, התעטף בפרווה שלו ומיד שקע בשינה. הוא הקיץ תיחף לאחר עלות השחר ועלה על הסיפון. הוא עמד אצל המעקה והביט לפאת מערב במקום שהנהר תאר קשת גדולה ורחבה ונתעלם לבין היערים. ההוקרה שסומס היה מוקיר את יפי הטבע דמתה לזו של אבותיו אנשי השדה, אלא שנתעמקה ונשתלמה בלי ספק על־ידי חקירותיו במקצוע הציור של מראות־הנוף. ואולם זה כוחם של דימדומי־שחרית שהם פועלים פעולת־הפראה אפילו על רוחו של אדם פיכח ביותר, ולבו נפעם. פה אצל הנהר, לנוגה האור החיוור והמצונן, נמצא עולם אחר, השונה מן העולם שהוא היה מכיר אותו; פה היה עולם, שעדיין לא נכנס בו אדם, עולם שאינו ממשי, כדומה לחוף נכרי שאדם רואה אותו מרחוק מעל האנייה. הצבע שלו לא היה הצבע המצוי, וכמעט שלא היה צבע כל עיקר; רשמי תבניתו היו רופפים אבל ברורים; הדממה שלו היתה מתמיהה; לא היה לו שום ריח. הוא לא ידע מפני מה עורר העולם הזה את רגשותיו כל כך; אולי משום שחש עצמו בתוכו בודד לנפשו, משוחרר מכל קשר של קריבות, מכל רכוש וקנין. אפשר שלתוך עולם כזה נכנס עכשיו אביו, למרות המדיון שבין אותו העולם ובין העולם שעזב זה עתץה. וסומס התחיל מהרהר בלבו מי ומי הצייר העלול לתאר אותו באמונה. המים הלבנים־האפורים היו דומים – היו דומים לכרסו של דג! וכי יתכן הדבר שאותו העולם, שהוא הסתכל בו, יהא כולו קנין בני אדם, חוץ מן המים – ואפילו עליהם שת האדם את ידו לשעבדם! אין אילן, אין שיח, אין גבעול עשב, אין עוף או חיה, אין אפילו דג במים שלא יהא קנינו של מי שהוא. והיו ימים שכל זה היה עבי־יער וביצה ומים ויצורי־בראשית היו משוטטים מסביב וצדים ציד בלי אשר ידעו את האדם שעלול היה לקרוא להם שמות; שפעת צמיחה פרועה היתה משמשת בערבוביה במקום שניטעו בשקידה יתירה אותם היערים הגבוהים המשתרעים עד למימי הנהר, וקנה וסוף של אגמי־ביצה כיסו את כל השטח של אדמת־המרעה. אמנם כן! בני אדם שיעבדו את כל זה, הטילו עליו את מרותם, התוו עליו תווים והפקידו את תעודות הקנין שלהם למשמרת בערכאות של עורכי־דין. ויפה עשו! אבל יבוא יום ורוח העבר תעלה מתהום הנשייה ותשוטט בעולם וכשתפגע באדם שקרה מקרהו להיות ער, כמוהו הוא בואתה שעה, תלחש באזניו לאמור: “כולכם יצאתם ממרחבי הבדידות שלי, שהיתה בת־חורין וללא־בעלים, וסוף כולכם לחזור אליה”.

וסומס אשר הרגיש בקרה ובמסתרי־התעלומות של אותו העולם – אשר בשבילו היה חדש אבל בעצם היה עתיק כל כך – של אותו העולם שלא היה משועבד לאיש – ירד למטה והרתיח לו תה על מכונת־בישול של ספיריטוס. לאחר ששתה את התה הוציא מכיסו תשמישי כתיבה וכתב שתי מודעות:

“בעשרים לחודש זה מת דזשמס פורסייט בביתו אשר בפארק ליין בשנת התשעים ואחת לימי חייו. הקבורה תהיה בעשרים וארבעה לחודש אחר הצהריים בבית הקברות של הייגייט. בבקשה שלא להביא פרחים”.

“בעשרים לחודש זה ילדה אנט אשת סומס פורסייט בת בבית דירתו ‘מחסה’ אשר במפלדרהם”. ומתחת למודעה זו רשם על הנייר־הסופג את המלה “בן”.

בעולם המצוי שלנו כבר היתה שעת שמונה של אחד מימי הסתיו הרגילים. באותה שעה קם ושם פניו אל הבית. השיחים אשר מסביב לנהר התחילו לבצבץ במראיהם העגולים ובגווניהם המבהיקים מתוך ערפל לבן כעין החלב; מתוך היער היה מתמר ועולה למרום עמוד עשן ישר וכחלחל; והיונים שלו היו הוגות ומצחצחות את נוצותיהן באור החמה.

הוא התגנב ונכנס לתוך חדר־הלבישה שלו, התרחץ באמבטי, התגלח, לבש לבנים נקיים ומלבושים שחורים.

כשירד מטה מצא את הגברת לאמוט כשהיא מתחילה לסעוד את סעודת־הבוקר שלה.

היא הביטה אל מלבושיו ואמרה: “אל תגיד לי דבר!” ולחצה את ידו. “מצב בריאותה של אנט הריהו כתיקונו. אבל הרופא אמר ששוב לא תוסיף ללדת כל ימיה. וכי יודע אתה את הדבר?” סומס נענה בראשו. "אכן צרה גדולה היא. אבל הפעוטה היא ילדה נחמדה. אפשר תשתה קפה?,

סומס נפטר ממנה חיש מהר ככל אשר יכול. מראיה הקניט אותו – היא היתה כל כך מוצקת־גו, כל כך מעשית, זריזה וצלולת־דעת – וכל כך פראנצית. הוא לא יכול נשוא את המבטא האנגלי שלה; הוא התרגז למראה המבט המיוחד במינו שהעיפה בו, כאילו הוא אשם בדבר שאנט לא תוכל ללדת לו לעולם בן! הוא אשם בדבר! הוא התרעם אפילו על דברי המליצות הפחותים שהביעה לגבי בתו, אשר עדיין לא ראה אותה.

אכן משונה הדבר עד כמה התמהמה ועצר בעצמו שלא ללכת לראות את אשתו ואת בתו שלו!

הרי מן הסברה היתה שהוא ימהר וישתער למעלה אל חדרה ברגע הראשון. אבל לא כך היה. להפך, הוא חרד מפני הדבר כמעט חרדת בשר – הוא בעל־הנכסים היהיר והמפונק! הוא היה מתיירא מפני המחשבות שחשבה עליו אנט כעל אדם שגרם לה חבלי מות, היה מתיירא מפני מראה התינוקת, היה מתיירא לגלות את פחי נפשו, לגבי ההווה ולגבי – העתיד.

שעה תמימה היה מתהלך הלוך ושוב בחדר־האורחים עד שמצא עוז בלבו לעלות על המדרגה ולדפוק על דלת החדר שהיו שוכבות שם.

הגברת לאמוט פתחה לו את הדלת.

“האח! סוף סוף באת! היא מצפה לך!” היא הניחה לו לעבור עליה וסומס נכנס אל החדר בצעדי־חרש כששפתיו קמוצות ועיניו מביטות מסביבו בחשאי.

אנט היתה מוטלה על המיטה ופניה חיוורים מאוד והיא נאה ביותר. התינוקת היתה חבוייה באחד המקומות והוא לא יכול לראותה. הוא ניגש אל המיטה ובהתעוררות־פתאום גחן אליה ונשק לה על מצחה.

“סוף סוף הנה הנך, סומס!” פתחה ואמרה. “עכשיו לא כל כך רע לי. אבל סבלתי ייסורים איומים, איומים. הנני שמחה ששוב לא אוכל ללדת. אהה! כמה גדולים היו ייסורי!”

סומס עמד דומם והחליק את ידה; מפיו לא יצאה אף מלה אחת של חיבה, של חמלה והשתתפות בצער. בלבו חלפה מחשבה: “נערה אנגלית לא היתה אומרת כדברים האלה!” וברגע זה ידע בבירור, שלעולם לא יהיה קרוב לה קירבת רוח לאמתה, ושאף היא לא תהיה קרובה לו קירבה כזו. הוא אך אסף אותה אל ביתו – וחוץ מזה אין בינו ובינה ולא כלום! והוא נזכר פתאום בדבריו של דזשוליון “כסבור הייתי שהנך שמח על שאתה מחלץ את צווארך מן הקולר”. הנה חילץ את צווארו מן הקולר! אבל אפשר שהכניס אותו לתוך קולר אחר?

“עלינו לטפל בך ולכלכל אותך יפה”, ענה ואמר, “ועד מהרה תשובי לאיתנך”.

“וכי אינך רוצה לראות את הילדה, סומס? היא ישנה עכשיו”.

וודאי אני רוצה", אמר סומס, “אני משתוקק לראותה”.

הוא הקיף את מרגלות המיטה ועבר אל הצד השני ועמד תחתיו דומם. ברגע הראשון לא ראה לפניו אלא מה שהיה מצפה לראות – תינוקת. ואולם בעודנו עומד וצופה ומביט והתינוקת נשמה ושאפה רוח וברשמי־ פניה הזעירים נסתמנו התנועות שנעה בשנתה, נדמה לו שהיא לובשת צורה יחידית, אינדיבידואלית, ונעשית מעין תמונה, מעין דבר שהוא היה מכיר אותו שוב פעם; נפשו לא בחלה בה, היא נראתה לעיניו כעין פקע של פרח ולבו המה לה. שער ראשה היה כהה. הוא נגע בו באצבעו, הוא השתוקק לראות את עיניה. והנה נפקחו העינים, הן היו אפלוליות – ספק כחולות ספק חומות, – קשה היה לו להבחין בצבען. העינים מיצמצו, הציצו ומעין תנומה עמוקה היתה נסוכה בהן. ופתאום נתמלא לבו רגש מוזר, רגש חם ומלא עליצות וגאון.

Ma petite fleur!“” (פרחי הקטן) אמרה אנט רכות. “Fleur” חזר סומס על מלה זו; Fleur!“, זה השם אשר נקרא לה”.

רגש של נצחון ושל קנין־בעלים שנתחדש וחזר ליושנו גאה הלוך וגאה בקרבו.

חי אלוהים! היצור הזה – היה שלו, של עצמו!

פרק ביניים: יְקִיצָה

החמה של חודש יוני בקעה בחמש שעות שלאחר הצהריים וכיוונה את אורה לאותו המקום ששם נטתה המדריגה הרחבה דרך צוהר־הגג הרחב המאיר את האולם הגדול שברובין־היל נטייה הצדה; ובתוך רצועת־נגוהות זו עמד דזשון פורסייט הקטן והוא לבוש תלבושת־בד כחולה. שערו ועיניו התנוצצו, אלא שמצחו היה מקומט, משום שהיה מעיין באותה שעה כיצד ירד מעל המדריגה בפעם האחרונה הזאת מהמון הפעמים שקדמוה, בפעם האחרונה הזאת קודם שאבא ואמא ישובו במרכבתם הביתה. לדלג מעל לארבעה שלבים בבת אחת ודילוג אחרון מעל חמישה שלבימ? מעשה ישן נושן! להחליק מעל למעקה? אבל כיצד? כשהוא מוטל על פניו ורגליו פשוטות קדימה? מעשה עתיק ימים! על בטנו, מן הצד? דבר של מה בכך! כשהוא מוטל על גבו וידיו תלויות מזה ומזה? דבר זה נאסר עליו! או אפשר יהא מחליק כשפניו למטה וראשו קדימה, בדרך שלא היתה ידועה לשום אדם אחר חוץ ממנו? אלה היו ההרהורים שהעלו קמטים במצחו של דזשון הקטן, אשר החמה יצקה את נגהה על פניו…

באותו הקיץ של שנת 1909 קמו באנגליה אנשים פשוטים, שביקשו לעשות את הלשון האנגלית פשוטה, ומסתבר מאליו שהללו לא ידעו את דבר הווייתו של דזשון הקטן בעולם, שאלמלי כן היו מכריזים עליו שהוא תלמידם. אבל יכול אדם להיות בעולם הזה גם פשוט יותר מדאי, שכן שמו לאמתו היה דזשוליון, אלא שאביו החי ואחיו־חורגו המת כבר קדמוהו וסיגלו להם בשעתם את כל הקיצורים האחרים של אותו השם, היינו דזשוֹ ודזשוֹלי. ולאמתו של דבר עשה דזשון הקטן את כל מה שביכלתו כדי להשתעבד לדברים שבמוסכם והיה כותב מתחילה שמו “John” ואחר כך “Iohn” ורק לאחר שאביו הסביר לו מפני מה הוא צריך לכתוב דווקא “Jon” וויתר על שלו וציית.

עד עכשיו לא נתייחד לאביו אלא אותו החלק הקטן שבלבו שהותיר הסיָס בּוֹבּ, שהיה יודע לנגן בהרמוניקא, ושהותירה אומנתו “דא”, אשר באחד בשבת היתה לובשת שמלה סגולה ובחייה הפרטיים היתה קרויה ספראגינס. כי למרבה הפלא מצויות אפילו אצל המשרתים שעות ידועות, שבהן הרי הם חיים חיי־עצמם. ואשר לאמו, הנה נדמה לו כאילו אין היא מתגלית לו אלא בחלומות: ריח ניחוח היה נודף ממנה והיא היתה מחליקה את מצחו קודם שנרדם, ופעמים שהיתה גוזזת את שערו החום אשר עין זהב לו. כשראשו נפגע בשבכת־הקמין שבחדר־הילדים וניקב בו חור, מיד באה אצלו וטיפלה בו ונתלכלכה כולה בדם; וכשהתרגשו עליו סיוטי־לילה, ישבה על יד מיטתו ולחצה את ראשו אל צווארה. היא היתה חמודה ונעימה, אלא שהיתה רחוקה, תחת אשר “דא” היתה קרובה, וכמעט שאין מקום לשתי נשים בבת אחת בלבו של גבר. דבר המובן מאליו הוא שבּינו ובּין אביו היו מצויים קשרים שממין מיוחד. לפי שגם דזשון הקטן היה מתאווה להיות צייר לכשיגדל – אלא שהפרש קטן היה ביניהם: אביו היה מצייר תמונות, אבל דזשון הקטן היה חושק לצייר תקרות וקירות כשהוא עוטה סינור לבן־מזוהם ועומד על קרש המוטל על גבי שני סולמות וריח נעים של סיד וטיח נודף מסביב. ולא עוד אלא שאביו היה נוהג לטייל עמו ברכיבה בריטשמונד־פארק והוא היה רוכב על הפוֹני שלו, שנקרא “עכבר” על שם צבעו.

דזשון הקטן בא לעולם ובפיו “כף של כסף”, ואותו הפה היה רחב אבל נאה ביותר. הוא לא שמע מימיו את אביו או את אמו אומרים מלה של כעס לא זה על זו, לא אליו ולא אדם אחר; הסייס בוב, המבשלת דזשן, בּלה וכל שאר המשרתים, ואפילו “דא”, שהיתה היחידה אשר שמה מעצור לרוחו, כולם היו מדברים עמו בקול שהיה בו משל צליל מיוחד. ולפיכך סבור היה שהעולם הזה הריהו מקום של נימוסי־חן מעולים ושל חירות גמורה.

הוא נולד בשנת 1901 ועמד על דעתו בו בזמן שארץ מולדתו התקינה עצמה לתקופה הליבּראלית של שנת 1906, לאחר שנסתיימה מלחמת הבורים, שהתרגשה עליה כעין מחלת־קדחת קשה. באותו הזמן הותרה הרצועה, הלחץ והאונס לא היו מן המידה, וההורים שקדו שקידה מופרזה להמציא לצאצאיהם חיים של הנאה ותענוג. הם שיברו את השבטים שלהם, חסו על ילדיהם והיו מצפים בקורת רוח לתוצאות הטובות של דרך־חינוך זו. פיקח היה דזשוֹן הקטן שבחר לו לאב אדם חביב בן חמישים ושתים, שכבר איבד את בנו יחידו, ולאם – אשה בת שלושים ושמונה, שהוא היה ילדה הראשון והיחיד. ההערצה שאבא היה מעריץ את אמו היא ששמרה עליו שלא יהא נעשה ברייה ממוצעת בין כלב־שעשועים ובין שחצן קטן, שכן אפילו דזשון הקטן עלול היה להבחין, שאמו לא היתה רק אם בלבד ושהוא תפס בלבו של אביו רק את המקום השני. מה המקום שתפס בלבה של אמו, דבר זה לא היה ידוע לו עדיין. ואשר ל“דודה” דזשוּן, אחותו־החורגת (שהיתה גדולה בשנים במידה כזו שכבר יצאה מכלל אחות), הנה דבר מובן מאליו הוא שאהבה אותו, אלא שהיתה קפדנית יותר מדאי. גם “דא” המסורה לו היתה בה מידה ספארטאית. היא הקפידה שיהא רחוץ בצוננים וברכיו תהיינה שטופות; היא לא נשאה לו פנים שיהא מתחטא ונד לעצמו. ובנוגע לשאלת־החינוך הסבוכה, הנה החזיק דזשון הקטן באותה השיטה האומרת שאסור לכוף את הילדים. הוא היה מחבב ביותר את המורה הפראנצית, שהיתה באה בכל בוקר לשעתיים על מנת להורות אותו את לשונה יחד עם דברי הימים, גיאוגראפיה וחשבון; וגם שיעורים בנגינה על הפסנתר, שלימדה אותו אמו, לא היו למורת רוחו, שכן השכילה למשוך את לבו מניגון לניגון, ומעולם לא נתנה לו להתלמד ניגון שלא היה ערב עליו. ומאביו למד לצייר חזירי־ים ובעלי־חיים אחרים. הוא לא היה נער מחונך יפה; אבל בדרך כלל לא קילקלה אותו היותו בן יחיד, אף על פי ש“דא” היתה אומרת לפעמים שאילו היו עוד ילדים בבית, היתה חברתם “ברכה רבה בשבילו”.

ומשום כך בא לידי מפח־נפש גמור כשהשכיבה אותו פעם אחת על גבו, והוא כמעט נער בן שבע, והחזיקה בו שיהא שרוי במצב זה בלי־נוע, משום שרצה לעשות דבר שאסרה עליו. פגיעה ראשונה זו בחירות האינדיבידואלית של פורסייטי הביאה אותו כמעט לידי השתוללות. הוא היה מוטל ללא־עזר וישע והמצב הזה הפיל עליו בלהות, ולא עוד אלא שהדבר היה מפוקפק בידו אם יגאל ממנו ועודו בחיים. אפשר שלא תרפה ממנו ולא תניחו לקום לעולם! חמישים סקונדות רצופות סבל עינויי־גיהינום וזעק זעקה איומה. רע מכל היה מה שהכיר ש“דא” היתה צריכה לזמן רב כל כך כדי לעמוד על אימת־המות שנפלה עליו. כך הוא בא לידי ההכרה המבהילה שאין בני אדם עלולים לחוש איש בצערו של חברו! ובשעה שהידים המחזיקות בו הרפו ממנו והוא חזר וקם, היה הדבר ברי בידו ש“דא” עשתה מעשה פשע. אף על פי שלא רצה לקבול עליה, הנה הפחד שמא ישנה המעשה הזה אכף עליו ללכת אל אמו ולאמור לה: “מה, אל נא תניחי ל”דא" שתשכיבני עוד פעם על גבי".

אמו היתה עסוקה באותה שעה בקליעת מחלפות שערה הנאה; היא הביטה אליו בעינים הדומות לשתי חתיכות קטנות של חולצת־הקטיפה השחומה שלו וענתה ואמרה:

“לא, חמודי, לא אניח לה לעשות זאת”.

מאחר שהיתה בעיני דזשון הקטן בבחינה אלוהות, אשר מאומה לא ייבצר ממנה, נחה דעתו; ובייחוד נתקררה דעתו לאחר ששמע את השיחה שבינה ובין אביו. הדבר היה בשעת סעודת־הבוקר. הוא התגנב אל תחת שולחן־האוכל והיה מצפה שם אימתי יעלה בידו לחטוף פיטרייה, והנה שמע את אמו אומרת אל אביו:

ובכן, יקירי, תדבר אתה עם ‘דא’, או אני אדבר עמה? היא מסורה לו וכרוכה אחריו הרבה"; ואביו החזיר לה:

“בדרך זו אסור לה להוכיח לו את אהבתה אליו. הריני מבין את ייסוריו של אדם המושכב על גבו וידים מחזיקות בו לבל יוכל לזוז. אין אדם מן הםורסייטים יכול לעמוד בעינוי זה אפילו רגע אחד”.

כיוון שהכיר דזשון הקטן שאינם מרגישים במציאותו תחת השולחן, תקף אותו רגש חדש של מבוכת־נפש, והוא ישב תחתיו בלי־נוע ונפשו כלתה לאחת הפיטריות שעל גבי השולחן.

כך היתה הירידה הראשונה שלו לתוך מחשכי התהום של חיי־אנוש. מאז לא אירע אותו שום דבר שיהא בו משום גילוי חדשות. והנה נכנס באחד הימים אל הרפת, כדי לשתות כוס חלב מחלב הפרה אשר גאראט חלב אותה זה עתה, וראה שעגלה של קלוֹוֶר מוטל מת. כולו נדהם ומדוכא קפץ וברח מן הרפת וגאראט הנבהל רץ אחריו; הוא שם פניו אל אומנתו “דא”, ואולם פתאום נתברר לו שהיא לא היתה הנפש הדרושה לו באותה שעה, ולפיכך רץ לבקש את אביו, אבת תחת זה נתקל באמו והתנפל אל תוך זרועותיה.

“עגלה של קלוור מת! אהה! מה נעים מראהו!”

אמו משכה אותו אל לבה ואמרה: “הן, יקירי, בוא אלי, בוא אלי!” ומיד הפסיק את בכייתו. אבל אם עגלה של קלוור עלול היה למות, הרי כל יצור אחר היה עלול לכך – לא רק דבורים וזבובים, וחיפושיות ואפרוחי־תרנגולות – כל יצוּר אחר עלול היה למות ולהיות נראה במותו נעים וחביב כאותו העגל! הדבר היה נורא ומבהיל – אלא שמיד שכחהו!

לאחר מכן קרה מקרהו שישב על דבורה אחת, והמקרה הזה היה בשבילו נסיון מכאיב־לב, אשר אמו הבינה אותו לאשורו במידה יתירה מ“דא”; ואחר כך שוב לא התרחש לו שוב דבר חשוב עד כלות השנה. אז בה יום והוא חש עצמו מדוכדך־נפש עד מאוד, ומקץ היום הזה באה עליו מחלה שכיסתה את גופו בהמון בהרות אדומות והוא היה מוטל על ערשו והתענג על כפות־דבש ועל מאנדארינות שהאכילוהו בשפע. באותו הזמן התחיל העולם פורח ומלבלב לפניו. ועל פריחה זו חייב היה תודה ל“דודה” דזשוּן, כי אך נודע לה דבר מחלתו מיד מיהרה ובאה מלונדון והביאה עמה אותם הספרים, אשר היניקו לשעבר את הרוח המרדנית שלה, שנולדה בשנת 1869. הספרים הישנים הללו בכל הצבעים למיניהם היו מלאים וגדושים בסיפורי מאורעות מבהילים מאין כמותם. מתוך הספרים הללו היתה קוראה לפניו, עד שהותר לו להיות קורא בעצמו; ומיד חזרה ופרחה לה כגלגל־סופה ללונדון והשאירה אותו כשהוא יושב על ציבור של ספרים, ואותם הספרים הלהיבו את דמיונו ובלעו אותו כולוֹ ושוב לא היה מהרהר וחולם אלא על מלחים, על אניות־מסחר ערביות, על שודדי־ים, על רפסודות, על סוחרים בעצי־אלמוגים, על חרטומי־אניות, סקלידות, קרבות, תּתּרים, אינדיינים אדומי־עור, כדורים פורחים באויר, צירים צפוניים ותענוגות מופלאים אחרים שכמותם. אך הותר לו לקום ממשכבו, מיד הפך את מיטתו לאניה וקבע בפה מפרשים מלפניה ומאחוריה, הוריד מעליה סירה – אמבטיה קטנה – ושחה בה על פני ים־המרבדים הירוק אל אחד הסלעים, כלומר שידה של עץ־אדום, שהוא טיפס ועלה עליה דרך כפתורי־המגירות שלה; ומשעלה על אותו הסלע כביכול לחץ את עינו אל כוס־השתייה שלו והשקיף בה אל אופק השמים שמא יגלה מפרשי אניה, אשר תבוא ותחלצהו מן המיצר. הוא בנה לו יום יום אַרבּה בסיוע של כן־המגבת, של טס־התה וכרי מיטתו. הוא מזג משרת־שזיפים לתוך בקבוק־רפואה ריקן והתקין ממנה רוּם, שהכניסו אל הארבה שלו לשם צידה; כמו כן הכניס לשם שימורי־בשר, שהכין אותם מחתיכות קטנות של בשר־תרנגולת, שהותיר מסעודתו ואחר ישב עליהם וקלה אותם באש; ולשם תרופה כנגד מחלת הצפדניה התקין לו מיץ־לימונים מקליפות של תפוחי־זהב ומשהו של משרת־שזיפים שנשתּיירה. בבוקר אחד עמד ועשה מכל כלי־המשכב ציר צפוני ותר אותו בסירה של קליפת לבנה (כלומר על גבי שבכת התנור) לאחר מלחמות איומות שנלחם עם אחד מדובי־הקרח, אשר נברא על ידו בסיוע של כר מראשותיו ושל ארבע יתדות, שהעטה עליהן את כותונת־הלילה של “דא”. כדי לחזק את דמיונו הביא לו אביו אחר הדברים האלה את הספרים “איוונהואה” ו“מלחמת האביר בּוויס עם הענק”, ספר על אודות המלך ארתור ואת הספר “שנות לימודו של טוֹם בראון”. הוא קרא את הספר הראשון ושלושה ימים רצופים בנה את הטירה פרוֹן דה בּף, הגן עליה וגם השׂתער עליה לכבשה והיה ממלא במשחק זה את כל התפקידים חוץ משל רבקה ורוֹוֶנה, ובשעת מלחמתו זו היה משמיע קריאות אדירות: “קדימה, דה בראסי!” וכדומה. לאחר שקרא את הספר על אודות המלך ארתור, נהפך כמעט כליל לסיר לאמוראק דה גאליס, ואף על פי שאביר זה לא עשה גדולות ונפלאות, היה שמו חביב עליו יותר משמו של כל אביר אחר; והוא הזדיין בכידון ארוך של במבוק וכמעט שדילדל ברכיבה את סוס־הנידנוד הישן שלו. “מעשה בוויס” לא משך את לבו, וחוץ מזה הצריך תיאורו יערים וחיות, והללו לא נמצאו בחדר־הילדים שלו, להוציא את שני חתוליו פיץ ופוּק פורסייט, שלא התירו לו לעשות בהם ככל העולה על רוחו. את הספר “טום בראון” לא הבין משום שהיה עדיין צעיר יותר מדאי. רווחה גדולה קמה בבית לאחר שעברו ארבעה שבועות ושוב הורשה לרדת מטה ולצאת החוצה.

אותו החודש היה מארס והאילנות היו דומים באותו הזמן לתרני־אניות ודזשון הקטן התענג אז על אביב שאין דוגמתו לנעימות, אלא שהעמיד בנסיון קשה את דגדיו ואת סבלנותה של “דא”, שכביסת בגדיו ותיקונם היו מוטלים עליה. בכל בוקר היו אביו ואמו רואים אותו מתוך חלונות חדרם הפוֹנים אל הגן כשהוא יוצא מיד לאחר אכילת פת־שחרית מחדר העבודה שלו, עובר לרוחב המרפסת ועולה על האילן הזקן ופניו אמיצים ושערו מבהיק. כך היה מתחיל את יומו, כי להרחיק לרוץ אל השדה לא היה לו פנאי לפני שעות הלימודים. האילן הזקן היה משמש תשמישים הרבה; היה בו תורן ראשי, תורן תחתון קדמי ובן־תורן, ודזשוֹן יכול היה תמיד לשלשל עצמו מטה בחבלי־המפרשים – כלומר בחבלי הנדנדה. לאחר לימודיו שנסתיימו באחת־עשרה, היה נכנס אל בית־הבישול ונוטל שם פרוסה דקה של גבינה, חררה אחת ושני שזיפים מיובשים – צידה מספיקה למדאי לסירה קטנה – והיה אוכל את המזונות הללו בדרך משונה ורבת־דמיון. אחר הזדיין מכף רגלו ועד ראשו ברובה, באקדוחים ובחרב והתחיל במעשה־הטיפוס רב־הסכנות שהיה רגיל בו בכל בוקר ושהיה כרוך במלחמות רבות עם סוחרי־עבדים, אינדיינים, שודדי־ים, ליאופּרדים ודובים. באותה שעה כמעט שלא נראה מעולם בלי פגיון בין שיניו, כדוגמת הגיבור החביב עליו, ובלי שהיה מלווה את התפרצותו קדימה בפיצוץ מבערות. ורבים היו הגננים שהוא הפילם חללים באפונים כתומים שהיה מורה בהם ברובהו הקטן. בימים ההם היה חי חיים של מעשי־אלימות עזים וקשים.

“דזשון עושה מעשים נוראים”, אמר אביו אל אמו תחת האלון. “הריני חושש שסופו להיות מלח או דבר אחר שאין הדעת סובלתו. וכי ראית בו סימן של נטייה ליופי.”

“לא ראיתי בו אף סימן כל שהוא”.

“הוא הדבר. תודה לאל, שאין לבו נוטה אחר גלגלים ומכונות! דבר זה שנוא עלי ביותר ואיני יכול לסבלו. ואף על פי כן הייתי רוצה שיהא בו משהו של אהבה לטבע”.

“בעל דמיון גדול הוא, דזשוליון”.

“אמנם כן, אלא שדמיון זה צמא־דמים הוא. וכי אוהב הוא עכשיו את מי שהוא אהבה יתירה?”

“לא; הוא אוהב את כל אדם. לא היה מעולם ילד אשר לבו מלא אהבה וראוי לאהבה יותר מדזשון”.

“הלא בנך הוא, אירין”.

באותה שעה היה דזשון הקטן שוכב על ענף גבוה שלמעלה מהם, והוא ירה בהם שני אפונים והכריעם; ואולם קטע השיחה הזאת שלקחו אזניו נתקע עמוק בלבו הקטן. “מלא אהבה, ראוי לאהבה, בעל־דמיון, צמא־דמים!”

האילנות חזרו ונתעטפו בעלים ושוב היה ממשמש ובא יום־ההולדת שלו, שהיה חל מדי שנה בשנה בשנים־עשר למאי והיה זכור לשבח מכל הימים בשביל הסעודה העריבה שאכל בו, סעודה של בשר ממותק, של פיטריות ושכר־זנגביל.

ואולם בין יום־הולדתו השמיני ובין אותה השעה שלאחר הצהריים, שבה עמד על גבי המדרגה כשהוא מושפע זהרי־החמה של יולי, אירעו הרבה מאורעות חשובים.

“דא” נלאתה לרחוץ את ברכיו, או אפשר שהאינסטינקט המסתורי הכופה אפילו אומנות לעזוב סוף סוף את האמונים על ידן גרם לה לעשות מה שעשתה, בין כך ובין כך היא עזבה אותו למחרת יום הולדתו בעינים זולגות דמעות על מנת “להינשא לאיש”. דזשון הקטן, שהעלימו ממנו את הדבר, לא רצה לקבל תנחומים במך כל אותו אחר־הצהריים. למה כיסו ממנו את הדבר! שתי קופסאות גדולות של חיילים ומקצת אַרטילריָה בצירוף הספר “המחצצר הצעיר”, שקיבל במתנה ליום הולדתו, עוררו בלבו המלא יגון מין מהפכה. תחת לעולל עלילות גבורה בעצמו ולהעמיד בסכנה את חיי עצמו, התחיל לשחק משחקים שיסודם בדמיון ושבהם סיכן את חייהם של חיילים אין־מספר עשויים עופרת והביא בסכנה כדורים, אבנים ופולים. “בשר־תותחים” כזה אסף חמרים חמרים, השתמש בהם חליפות ונלחם את מלחמת ההישפאנים, את מלחמת שבע השנים, את מלחמת שלושים השנים ומלחמות אחרות שקרא עליהן זה לא כבר בספר העבה “דברי ימי איירופא”, ירושת אבי אביו. הוא שינה אותן לפי רוחו של עצמו והפך את כל הרצפה של חדר־הילדים שלו לשדה־קרב גדול. ומתוך כך לא יכול היה אדם להיכנס לשם מפני החששה שלא להכשיל את גוסטאוו אדולף מלך השוודים או לרמוס ברגליו את אחד המחנות של האוסטריים. הוא היה מסור לאוסטריים בלב ונפש משום שהשם הזה היה נעים לאזנו, ומאחר שמועטים היו הנצחונות שהללו נחלו במלחמות ראה צורך לעצמו להמציא להם נצחונות מזהירים במשחקיו. הגנרלים החביבים עליו היו הפרינץ אייגן, הארכי־דוכס קארל וגם וואלנשטיין. טילי ומאק (“גיבורי־הקירקסאות” שמע את אבא קורא להם באחד הימים, אלא שלא הבין פירושו של דבר) לא היו חביבים עליו כלל, אף על פי שאוסטריים היו גם הם. ומפני נועם הצילצול שבשמו היה הוגה חיבה יתירה גם לטירן.

תקופה זו, שגרמה להוריו דאגה רבה משום שהשהתה אותו בבית בשעה שהוא צריך היה להימצא בחוץ, ארכה כל חודש מאי ועד אמצע יוני, שאז הביא לו אביו את “טוֹם סוֹייֶר” ואת “הקלבּרי פין” והספרים הללו הביאו עליה כליון. כשקרא את הספרים הללו התחוללה מהפכה בקרבו והוא התחיל משוטט שוב בחוץ ומחפש בתשוקה עזה אחרי נחל מים. ומיכוון שבנאות רובין־היל לא נמצא נחל, עמד והפך לנחל את הבריכה, אשר על גדותיה צמחו שלוש ערבות קטנות ובמימיה גדלו שושני־מים וארגמן ושרצו ילקים ויתושים. לאחר שאביו וגאראט בדקו את הבריכה ונתברר להם שאינה עמוקה יותר משתי רגל וקרקעיתה הריהי מוצקה למדאי, הותר לדזשון הקטן לשוטט על פני מימה בסירה קטנה ומתקפלת. בסירה זו היה מבלה שעות על שעות כשהוא חותר במשוט וכשהוא מוטל על קרקעיתה כדי להתעלם מעיניו של האינדייני דזשוֹאה ומעיני אויבים אחרים. על שפת הבריכה בנה לו וויגווַאם מקופסאות־תופינים ישנות בריבוע של ארבע רגל והתקין לה גג של ענפים קלועים. כאן היה מצית מדורות קטנות וצולה את הצפרים אשר לא הצליח להמית בירייה ברובהו בזמן שהיה משוטט ביער ובשדות, או את הדג שלא שלה מן הבריכה משום שלא היו בה דגים. כך בילה את סוף החודש יוני ואת החודש יולי בזמן שאביו ואמו שהו באירלאנדיה. במשך חמשת שבועות הקיץ הללו היה חי חיים של בדידות “בנאות הדמיון” בחברת הרובה, הוויגוואם, הבריכה והסירה; ואף על פי שמוחו הקטן והעסקני יגע הרבה לדכא בקרבו את כל נידנוד של רגש היופי, הנה נגע בו פעם בפעם היופי לרגע מצער כשהוא מבריק בכנפיו של ילק, מתנוסס בשעוני־המים או מנצנץ לנגד עיניו ביקר תכלתו בשעה שהיה מוטל על גבו במארב.

ה“דודה” דזשוּן, שהוא היה נתון לפיקוחה, הכניסה אל הבית “גבר” משתעל שהיה לו גוש חומר, שממנו היה לש ומגבל פני אדם; ומתוך כך כמעט שלא ירדה לראות מה הוא עושה שם אצל הבריכה. ואולם פעם אחת הביאה עמה עוד שני אנשים “מגודלים” אחרים. דזשוֹן הקטן, אשר צייר את גופו הערום ברצועות צהובות וכחולות־בהירות והשתמש לשם כך בצבעי־המים של אביו, וגם נעץ בשערו כמה נוצות של ברוָז, ראה אותם מתקרבים ובאים אצלו, ומיד התחבא בין הערבות וישב שם במארב. ככל אשר ראה מראש ניגשו מיד אל הוויגוואם שלו וכרעו על ברכיהם כדי להציץ לתוכה; באותה שעה השתער אל הדודה דזשוּן ועל האשה ה“מגודלה” השנייה בנהמה אינדיינית מבהילה וכמעט שלא פשט את עורן מעל ראשן קודם שהספיקו לנשקו. שמותיהם של שני המגודלים היו “דודה” הולי ו“דוד” ווֶל. אותו ה“דוד” היה שחום־פנים וצולע מעט והוא געה למראהו בצחוק נורא. ה“דודה” הולי, אשר כנראה היתה אחותו גם היא, נתחבבה עליו ביותר, אלא ששני האורחים חזרו והלכו להם באותו היום לאחר הצהרים ושוב לא ראה אותם. שלושה ימים קודם שאביו ואמו שבו הביתה, נסעה לה גם ה“דודה” דזשוּן בחפזון גדול ולקחה עמה את האיש “המגודל” המשתעל, אותו ואת גוש החומר שלו; והמורה הפראנצית אמרה: “אוי לו לאדם עלוב זה, הריהו חולה מאד. הנני אוסרת עליך, דזשון, להיכנס אל חדרו”. דזשון הקטן, שלא היה זה מטבעו לעשות דבר רק משום שאסרו עליו לעשותו, מנע עצמו מלהיכנס לשם אף על פי שהבדידות והשעמום הציקוהו ביותר. לאמתו של דבר כבר חלפו והלכו להם הימים הנעימים שבילה אצל הבריכה וכל נפשו נתמלאה עכשיו אי־מנוחה וגעגועים על דבר – שאינו לא אילן ולא רובה – על דבר של רוך ועדינות. אותם שני הימים האחרונים היו בעיניו כירחים, אף על פי שקרא אז את הספר “האיש שהים פלטהו אל היבשה” ואת המסופר בו על אודות המכשפה המשיאה משואות כדי להמיט אסון על הספנים. באותם שני הימים עלה על המדריגה וירד מהן כמעט מאה פעמים, ועתים היה יוצא מחדר־השעשועים, ששם היה ישן עכשיו, ומתגנב לתוך חדרה של אמו ומסתכל שם בכל דבר בלי לגעת בו; כמו כן נכנס אל חדר־הלבישה הסמוך לו ועמד שם על רגל אחת לפני האמבטייה ולחש לחש מסתורי כאותו זקן שבסיפור־המעשה שלו –

“הו, הו, הו! כלב, חטוף את החתולים שלי!” – לחש שהיה סגולה למזל. אחר חזר והתגנב אל חדר אמו ופתח את ארון־המלבושים שלה ושאף אל קרבו את ריחו שאיפה עמוקה; דומה שריח זה קירב אותו קירבה יתירה אל – הוא עצמו לא ידע אל מה.

את המעשה הזה עשה קודם שעמד בתוך אותה רצועת הזוהר ושקל בדעתו באיזו דרך יחליק מעל המעקה למטה. כל הדרכים יחד נראו לו טפלות, ופתאום נפלה עליו חולשה גדולה והוא התחיל יורד מעל השלבים בזה אחר זה. ובזמן ירידתו זו נגלתה לעיני רוחו תמונת אביו בבירור – הוא ראה את הזקן הקצר והשב, את עיניו העמוקות והממצמצות, את הקמט שביניהן, את החיוך הגחכני, את דמות גופו הדק, אשר נראה תמיד לדזשון הקטן גבוה ביותר; ואולם את דמות אמו לא יכול לצייר לעצמו. הוא נזכר רק בהילוכה הקל והמרפרף ובשתי עיניה האפלוליות המביטות אליו, ובאפו עלה ריח שלמותיה.

בּלה עמדה באולם, הזיחה הצידה את הווילאות הגדולים ופתחה את דלת הבית. דזשון הקטן אמר אליה בשפת חלקות:

“בּלה!”

“הנני, דזשון”.

“כאשר יבואו, תגישי לנו את התה תחת האלון; יודע אני המקום חביב עליהם ביותר”.

“כוונתך לאמור שעליך הריהו חביב ביותר”.

דזשון הקטן השתקע במחשבות.

“לא, הם אוהבים לשבת שם כדי לגרום לי הנאה”.

בּלה חייכה. “טוב הדבר, הנני לערוך את השולחן בחוץ, אם תתנהג בינתיים כהוגן ולא תעשה מעשי משובה עד שיבואו”.

דזשון הקטן ישב על השלב התחתון וניענע בראשו. בּלה ניגשה אליו ובחנה אותו בעיניה מכפות רגליו עד קדקדו.

“עמוד!” אמרה לו.

דזשון הקטן עמד ממקומו. היא בדקה אותו מאחוריו; מכנסיו לא היו ירוקים וברכיו נראו נקיות.

“הכל כשורה!” ענתה ואמרה. “אב הרחמים! כמה שזוף ושחום אתה! הבה לי נשיקה!”

והיא נשקה לו בחיבה על שערו.

“מה המירקחת שרקחת? כבר נלאיתי לחכות”.

של ענבי סנה ושל גרגרי־תות".

האח! מירקחת זו אהובה עליו ביותר!

לאחר שהלכה לה, ישב דומם כמעט רגע תמים. שקט גמור שלט באולם הגדול, שהיה פתוח כלפי מזרח, והוא יכול היה לראות ממקום ישיבתו את אחד האילנות שלו, – ספינה דו־תרנית השטה לאטה על פני כר־הדשא. העמודים שבאולם החיצוני הטילו צללים, שהשתרעו באלכסון. דזשון הקטן קם ממקומו, קפץ ועלה על אחד מהם וסבב את האירוּסים, אשר מילאו את אגן־השיש הקטן והאפור־הלבן שעמד באמצע. הפרחים הללו היו נחמדים, אלא שריחם היה קלוש ביותר. הוא עמד בפתח הפתוח והביט החוצה. ומה יהא – מה יהא אם לא יבואו כלל! הוא היה מצפה להם ימים רבים כל כך, עד שחש שלא יוכל לעמוד בצרה זו! ואולם הוא לא התמיד במחשבה מציקה זו, אלא כיוון מיד את מבטיו אל האבקות הדקות המתרוצצות בתוך זוהר־החמה הכחלחל שפרץ לתוך הבית. הוא פשט את ידיו וניסה לתפוש אחדות מהן. בּלה צריכה היתה ליתן דעתה לדבר ולנקות כאן את האויר מן האבק הממלא אותו! אבל אֶפשר שאין זה אבק, אלא אותו הדבר שממנו נעשות קרני החמה, והוא הביט החוצה כדי לראות את אור החמה שמעבר לפתח הריהו גם כן כך. לא, הוא לא היה כך. הוא הבטיח לשבת במנוחה באולם, אבל הדבר היה למעלה מכוחו ושוב אי אפשר היה לו לעמוד בדיבורו; והוא עבר לרוחב הכביש המכוסה חצץ ושכב על הדשא שמעבר השני. הוא קטף שש מרגניות וקרא שם לכל אחת ואחת מהן: אביר לאמוראק, אביר טריסטראם, אַביר לאנצלוֹט, אביר פאלמידיס, אביר בוֹרס ואביר גאוֵויין, ועורר את האבירים הללו להיות נלחמים זוגוֹת זוּגוֹת; כולם קיפחו את ראשיהם חוץ מן האביר לאמוראק, אשר בשבילו בחר מרגנית בעלת גבעול חזק ביותר, אלא שלאחר שלושה קרבות נתנוון גם הוא ומראהו היה עלוב ביותר. חיפושית עברה לאטה בתוך הדשא, אשר עמד להיקצר במהרה. כל עשב ועשב היה אילן קטן, והחיפושית זחלה מסביב לגזעו. דזשון הקטן אחז בראשו של האביר לאמוראק והניע בו את הרמש. הלז נבהל ומיהר לברוח. דזשון הקטן צחק, הסיח את דעתו מן הענין הזה ונאנח. נפשו שממה עליו. הוא התהפך ושכב על גבו. הלבנים הפורחים הפיצו ריח של דבש, ובגבהי השמים צפה תכלת נהדרה עם עבים לבנות אחדות, שמראיהן כמראה גלידה של לימונים ושאפשר גם טעמן היה כטעמה של גלידה זו. הוא שמע את בוב מנגן בקונצרטינה שלו את השיר “על שפת נהר סוַואניי”, והשיר הזה מילא את לבו נעימות ויגון גם יחד. הוא שוב התהפך על צדו והצמיד את אזנו אל הקרקע – האינדיינים עלולים לשמוע כל דבר הממשמש ובא ואפילו אם הוא רחוק ביותר – אלא שלא שמע כלום – חוץ מקולה של הקונצרטינה! וכמעט ברגע זה עצמו שמע קול של חריקה ותקיעה קלושה. הן! הרי זה קול רעש של אבטומוביל – הנה הם באים – הנה הם באים! הוא קפץ ועמד על רגליו. וכי יעמוד במסדרון וימתין, או ישתער ויעלה על המדריגה, וכשיכנסו יקרא: “הביטו וראו!” ויצנח לאטו מעל המעקה וראשו לפנים? היעשה כזאת? המרכבה נטתה אל מסלול־הביאה. כבר איחר את המועד! ובאין ברירה המתין וקפץ הנה והנה מרוב התרגשות. האבטומוביל בא במהירות, הסתובב בקול שאון ועמד. אביו יצא והזדקף מלוא קומתו. הוא גחן, ודזשון הקטן קפץ כנגדו – הם התנגשו זה בזה. אביב פתח ואמר:

“תודה לאל, הנה באנו! אבל כמה שחום אתה, נערי שלי!” – ככל הדברים שהיה מצפה לשמוע מפיו; ורגש הגעגועים, רגש הכיסוף לדבר־מה עדיין המה בלבו של דזשון הקטן ולא שכך. אחר פנה אל אמו ונתן בה מבט ארוך וחרד; היא היתה לבושה שמלה כחולה ועל כובעה ושערה סודר כחול, והיא חייכה. הוא קפץ כנגדה קפיצה גבוהה ככל אשר יכול, נתלה בה בשתי רגליו וחיבק וגיפף אותה. הוא שמע אותה נושמת בכבדות והרגיש שהיא מאמצת אותו אל לבה. עיניו הכחולות כחול עמוק הציצו לתוך עיניה החומות־האפלוליות עד ששפתיה נשקו את שמורות עיניו, ובעודנו חובק ולוחץ אותה בכל כוחו אל לבוֹ שמע אוֹתה נאנחת וצוחקת ואומרת:

“הוי, כמה חזק אתה, דזשון!”

ואז החליק מטה ורץ אל האולם ומשך אותה אחריו בידו.

בשעה שישב תחת האלון ואכל מירקחת הביט אל אמו והבחין בה כמה דברים, אשר נדמה לו שלא ראה אותם קודם לכן: גוון לחייה היה חום ענוג, בשערות־הזהב העמומות שלה נוצצו חוטי־כסף ובאמצע צווארה לא היתה פיקה כאותה של בּלה, והיא היתה יוצאה ובאה בצעדי־חרש ובנחת. וכמו כן הבחין בפניה קווים רכים, ההולכים ונמשכים מן הזוויות של העינים, וצלילם נאים מתחת לעינים. היא היתה יפה להפליא, יפה מ“דא”, מ“מאדמואזיל”, מן ה“דודה” דזשון ואפילו מן הדודה הולי, שנתחבבה עליו חיבה יתירה; היא היתה יפה אפילו מבּלה, שלחייה היו וורודות, אבל גופה היה מסורבל ביותר. ומדי הסתכלו ביופי הזה של אמו, שהיה חדש בעיניו, הסיח את דעתו מן האכילה ואכל פחות מכפי שהיה מצפה.

לאחר שתיית התה, יצא אביו לטייל עמו ארוכות וקצרות בגן. הוא היה סח עם אביו שיחה ארוכה על ענינים סתם ומנע עצמו מלדבר על עסקי חייו של עצמו – על האביר לאמוראק, על האוסטריים ועל הריקנות שחש בלבו בשלושת הימים האחרונים ושעכשיו נתמלאה פתאום. אביו סיפר לו על מקום אחד, ששמו גלינסוֹפאנטרים, אשר הוא ואמו שהו שם; וכמו כן סח לו על העם הקטן היוצא שם מן האדמה בשעה ששורר שקט גמור. דזשון דקטן עמד פתאום תחתיו ורגליו מפושקות לרווחה.

“וכי באמת אתה מאמין בזה, אבא?”

“לא, אבל סבור הייתי, שאולי אתה מאמין בזה”.

“משום מה?”

“משום שאתה צעיר ממני, וכך דרכם של הילדים להאמין בפיות ובגמדים”.

דזשון הקטן עיוות את פניו עד שהגממה שבסנטרו נעשתה מרובעת.

“איני מאמין בפיות. מימי לא ראיתי אף פיָה אחת!”

“היך!” קרא אביו.

“אפשר אמא רואה אותן?”

אביו חייך בליצנות.

“לא, היא אינה רואה אלא את פאַן”.

“מי הוא אותו פאן?”

“אלוהי העזים המקפץ ומדלג במקומות נאים, שאין בהם יישוב”.

וכי היה בגלינסוֹפאנטרים?"

“כך אמרה אמא”.

דזשון הקטן הזיז את רגליו המפושקות וצעד שוב בראש.

“הראית אותו אתה?”

“לא, אני ראיתי אך את וֵונוס אנדייוֹמנה”.

דזשון הקטן השתקע במחשבות. על וונוס מדובר בספרו על אודות היווינם והטרוֹייָנים. ובכן היה שמה אן ושם משפחתה דייוֹמנה. ואולם מתוך שאלותיו הוברר לו, שלא היתה זאת אלא מלה אחת ופירושה: “העולה מתוך קצף־הגלים”.

“וכי עלתה מתוך קצף הים בגלינסופאנטרים?”

“הן; בכל בוקר”.

“ומה מראיה, אבא?”

“כמראה אמא”.

“הו! אם כן הריהי וודאי – –” ואולם כאן נשתתק פתאום, רץ אל גדר, טיפס ועלה עליה וחזר וירד מיד מטה. הוא החליט לשמור את הדבר בלבו מה שנגלה לו פתאום שאמו יפה היא. ואולם אביו האריך לעשן את הסיגארה שלו ולא דיבר דבר, ומשום כך ראה עצמו סוף סוף אנוס לאמור:

“רצוני לראות מה שאמא הביאה עמה. הטוב הדבר בעיניך, אבא?”

הוא השתמש באמשלה גרועה זו כדי לחפות על רפיונו והוא התרגז קצת כאשר אביו גילה את הרהורי לבו ונאנח אנחה רבת־משמעות וענה ואמר לו:

“טוב הדבר, בחור, לך אליה ואהוב אותה”.

הוא נפטר והלך ממנו לאטו בכוונה, ואולם אחר כך נשא את רגליו ורץ, כדי להשלים מה שפיגר. הוא נכנס אל חדר משכבה דרך חדרו של עצמו, שפתחו היה פתוח. הוא מצא אותה עומדת על ברכיה לפני אחת המזוודות ועמד אצלה דומם ובלי־נוע.

היא קמה במהירות ואמר:

ובכן מה בפיך, דזשון?"

“באתי לראות מה את עושה”.

לאחר שחיבקה אותו שוב בזרועותיה והוא התרפק עליה, עלה על הספסל שאצל החלון וישב כשרגליו מקופלות תחתיו והתבונן כיצד היא פורקת את החפצים. הדבר הזה גרם לו תענוג שלא ידע כמותו, מקצתו משום שהוציאה חפצים שמראיהם היה חשוד בעיניו, ומקצתו משום שעיניו חמדו להביט אליה. תנועתה היתה שונה מזו של בני־אדם אחרים, ובייחוד מזו של בלה. דבר של וודאי היה לו שמימיו לא ראה אשה עדינת־מראה כמותה. לסוף הריקה את המזודה ועמדה על ברכיה לפניו.

“וכי התגעגעת עלי, דזשון?”

דזשון הקטן ניענע בראשו, ולאחר שהודה בכך על רגשות לבו הוסיף לנענע בראשו.

“אבל הרי ה’דודה' דזשון היתה עמך?”

“אח, היא הביאה עמה גרר לקוי בשיעול”.

פני אמו השתנו וכמעט שהביעו כעס. והוא הוסיף ואמר במהירות:

“הוא היה אדם מסכן, אמא; הוא היה משתעל שיעול נורא; אני – אני אהבתיו”.

אמו ליפפה מתניו בידיה.

“אתה אוהב את כל אדם, דזשון”.

“עד כדי מידע ידועה”, ענה ואמר. “ה,‘דודה’ דזשון הוליכה אותי אל בית־התפילה ביום ראשון אחד”.

“אל בית התפילה? אח!”

“היא רצתה להבחין מה הרושם שיעשה ביקור זה עלי”.

“וכי עשה עליך רושם?”

“הן. הייתי בעיני מגוחך ומשונה ביותר. והיא מיהרה להחזירני הביתה. אבל לא חליתי כלל. עליתי על משכבי ושתיתי יין־שרוף חם מהול במים וקראתי את הסיפור ‘הנערים מביטשווּד’ והיה יפה לי”.

אמו נשכה את שפתה.

“אימתי היה הדבר?”

“אח! בערך – לפני זמן הרבה – ביקשתי ממנה שתיקחני עמה שוב פעם אל בית־התפילה, אבל היא מיאנה. את ואבא אינכם הולכים לעולם אל בית־התפילה, האין זאת?”

“לא, אין אנו הולכים לשם”.

“ומפני מה?”

אמו חייכה.

“אמנם יקירי, היינו הולכים לשם בזמן שהיינו עדיין קטנים. אפשר שהיינו אז קטנים ביותר”.

“רואה אני”, אמר דזשון הקטן, “שהדבר מסוכן הוא”.

“לכשתגדל, תשפוט על כל הדברים הללו מדעת עצמך”.

דזשון הקטן החזיר מתוך שיקול הדעת:

“איני רוצה להיעשות גדול ביותר. וגם אין את נפשי ללכת אל בית־הספר”. ופתאום תקפה אותו תשוקה אדירה להגיד יתר מכן, להגיד מה שהוא מרגיש בלבו, והתשוקה הזאת גרמה לו שפניו האדימו. “אני – אני מתאווה להישאר תמיד על ידך, אמא, ולהיות האביר שלך”.

ומתוך חפץ לתקן את המצב הוסיף ואמר במהירות:

“בכלל אין רצוני לעלות הלילה על משכבי לישון. קצה נפשי ללכת לישון בכל לילה ולילה”.

“כלום התרגשו עליך שוב סיוטים בלילה?”

“רק לעתים רחוקות. התרשיני, אמא, להשאיר הלילה את פתחי פתוח לתוך חדרך?”

“הן, קמעה”.

דזשון הקטן נאנח אנחת רווחה.

“מה ראית בגלינסופאנטרים?”

“לא ראיתי שם כלום, מחמדי, חוץ מיופי”.

“הביניני־נא בעצם מה זה יופי”.

“זוהי שאלה חמורה, דזשון, – קשה לברר זאת בדיוק!”

“וכי יכול אני לראות אותו, למשל?”

“אתה רואה אותו בכל יום. השמים יפים הם, הכוכבים ולילות הלבנה והצפרים, הפרחים והאילנות – כולם יפים הם. הביטה בעד החלון – שם תראינה עיניך יופי, דזשון”.

“אמנם כן, הרי זו המראית. וכי זהו הכל?”

“הכל? לא. הים נפלא ביופיו והגלים עם הקצף שעל ראשיהם”.

“העלית יום יום מקצף הגלים, אמא?”

אמו חייכה. “אמנם כן, אנו רחצנו בים”.

דזשון הקטן פשט פתאום את זרועותיו והניחן על צווארה.

“עכשיו הריני יודע”, אמר בלשון של סוד, “את היא באמת אותה שאני סבור, וכל השאר אינו אלא מראית־עין ודמיון”.

היא נאנחה, צחקה ואמרה:

“הוֹ, דזשון!”

דזשון הקטן אמר מתוך מידת ביקורת:

“כלום בעיניך, למשל, בּלה יפה היא? בעיני אני אינה יפה”.

“בלה צעירה היא, וזוהי מעלה גדולה”.

“אבל את נראית צעירה ממנה. כשאני נתקל בבלה, אני נפגע פגיעה מכאיבה. לפי סברתי לא היתה ‘דא’ יפה כלל, ומאדמואזיל הריהי כמעט מכוערה”.

“יש לה למאדמואזיל פנים נעימים ביותר”.

“אמנם כן, פניה נעימים; קרני־האורה הזעירות שלך אהובות עלי, אמא”.

“קרני האורה?”

דזשון הקטן הניח את אצבעו בזוויות של עיניה.

“אח! הקוים הללו? אבל הרי הם סימן של זקנה”.

“הם מבצבצים ונראים בשעה שאת מחייכת”.

“אבל קודם לכן לא היו מבצבצים”.

“אחת היא! הריני מחמד אותם. וכי את אוהבת אותי, אמא?”

“בוודאי – הנני אוהבת אותך, יקירי”.

“אהבה רבה?”

“אהבה רבה!”

“יותר ממה שהייתי סבור?”

“הרבה, הרבה יותר מזה”.

“וגם אני הנני אוהב אותך כך; ובכן שווים אנו”.

ומאחר שבא לידי הכרה, שמעולם לא יגלה את רגשות לבו במידה יתירה כזו, היתה עמו פתאום רוח אחרת ונחה עליו הגברתנות של האביר לאמוֹראק, של ניק נידהם, של הוק פין ושל גיבורים אחרים.

“האראה לך מעשה־גבורה אחד או שנים?” והוא התחמק מתוך זרועותיה ועמד על ראשו. וכשראה שהיא משתאה אליו, עלה על המיטה והתהפך באוויר בלי לנגוע בידיו בשום דבר. את המעשה הזה שנה כמה פעמים.

באותו הערב, לאחר שהתבונן אל המתנות שהביאו לו, נטפל אל הוריו לסעוד עמם וישב ביניהם אצל השולחן הקטן והעגול, שהיו רגילים לסעוד עליו בשעה שהיו לבדם. רוחו היתה נסערה ביותר. אמו היתה לבושה שמלה אפורה עם סלסלה חומה של מקלעת וורדים מסביב לצווארה, אשר הגוון שלו היה חוּם מזה של הסלסלה. הוא לא גרע את עיניו ממנה עד שראה את אביו מחייך חיוך ליצני והחיוך הזה גרם לו שכיוון פתאום את דעתו לגזר הקשטה שלו. הוא עלה על משכבו בשעה מאוחרה מכפי שהיה רגיל. אמו עלתה עמו אל חדרו והוא התפשט לאטו כדי לעקב אותה אצלו ביותר. כשעטה לבסוף את כסות־הלילה שלו, ענה ואמר אליה:

“הבטיחיני־נא שלא תלכי מזה עד שאתפלל את תפילתי”.

הנני מבטיחה אותך".

דזשון הקטן כרע על ברכיו וכבש את פניו בכרי מיטתו והתפלל בלחש ובחיפזון; פעם בפעם פקח עין אחת והציץ אליה וראה אותה עומדת דומם ובלי־נוע וחיוך על שפתיה. “אבינו מלכנו”, התפלל תפילה אחרונה, “אשר משכנך בשמים, תתקדש אמא שלך, תבוא מלכות אמא שלך – בשמים ובארץ, תן לנו את לחם חוקנו יום יום, את אמא, וסלח לנו לחטאינו בארץ ובשמים, וַחטא כנגדנו, כי לך הרשע והשלטון וההוד מעולם ועד עולם. אמן! הישמר והיזהר!” והוא קפץ והתנפל לתוך זרועותיה וחיבק אותה כדי רגע אחד. וכששכב על מיטתו, עדיין הוסיף להחזיק בידה ולא הרפה ממנה.

“הלא תניחי את הדלת פתוחה מעט כמו שהיא עכשיו, ולא תסגרי אותה כולה, האין זאת? התאחרי לשבת הרבה?”

“עלי לרדת מטה ולנגן לפני אבא”.

“טוב הדבר, אם כן אקשיב לנגינתך”.

“הנני מקווה שלא תקשיב; עליך להשתדל לישון”.

“אישן בלילה אחר”.

“ומדוע לא הלילה? הרי זה לילה ככל הלילות”.

“לא! לילה זה מיוחד במינו הוא”.

“בלילות מיוחדים במינם אדם מיטיב לישון ביותר”.

“אבל אם אנום, אמא, לא אשמע אותך עולה ובאָה אֶל חדרך”.

“אם כן אכנס אצלך ואחלוק לך נשיקה; אם תהיה ער, תדע זאת, ואם תישן – תדע גם כן שנשקתיך”.

דזשון הקטן נאנח ואמר: “לו יהי כן! רואה אני שעלי לוותר ולתת לך ללכת עכשיו מעמי. אמא!”

“מה, בני?”

“מה שםאותה האלה, שאבא מאמין בה? וֶונוּס אַנה דיוֹמידיס?”

“הוי, מלאכי היקר! לא כן, כי אם אַנדיוֹמינה”.

“כדבריך. אבל השם שאקרא לך יהא נאה לך ביותר”.

“ומהו אותו השם, דזשוֹן?”

דזשון הקטןהשיב בבישנות:

“גינוורה! היא אחת מבני המסיבה של המלך ארתור – זה עתה עלתה על דעתי מחשבה זו, אלא ששערותיה היו פרועות ויורדות מטה”.

עיניה של אמו, שהביטו למעלה ממנו, נראו כאילו הן צפות במים.

“הן לא תשכחי, אמא, לבוא אלי?”

“לא, ובלבד שתשתדל להירדם מיד”.

“טוב, הנני מסכים”. ודזשון הקטן עצם בחזקה את עיניו.

הוא חש ששפתיה נגעו במצחו, שמע את קול צעדי רגליה, פקח את עיניו כדי לראותה יוצאת דרך הפתח, וחזר ועצם אותן שוב.

בעשרת הרגעים הראשונים ניסה באמת ובתמים להשתקע בשינה על ידי שהיה מונה במחשבתו הרבה דרדרים העומדים בשורה אחת, סגולה בדוקה לשינה שלימדה אותו “דא”. נדמה לו שהוא מונה והולך כבר שעות תמימות. הוא חשב שכבר הגיע הזמן שתעלה אל חדרה וסילק מעליו את השמיכה. “חם לי!” אמר אל עצמו, וקולו היה מצלצל בחשיכה צילצול משונה כאילו היה קולו של אדם אחר. משום מה אינה באה? הוא התרומם וישב. עליו ללכת להתבונן! הוא ירד מעל המיטה, ניגש אל החלון ומשך קימעא את הווילון הדה. בחוץ לא היה חושך כלל, אלא שלא ידע אם משום שהיה משמש עדיין אור היום או משום שזרחה הלבנה, שהיתה גדולה ביותר באותה שעה. פניה היו משונים וסועמים ודומה היה כאילו היא לועגת לו, והוא לא רצה להביט אליה. ופתאום נזכר שאמו אמרה לו שלילות־הלבנה נאים הם והוא הוסיף להציץ החוצה הצצה סתם בלי להרגיש דבר מופלא ביותר. האילנות הטילו צללים מעובים, מראה האפר היה כמראה חלב שפוך ולעיניו נתגלו מרחקים גדולים ועצומים; הוי, כמה גדולים ועצומים היו המרחקים שנתגלו לעיניו! הוא צפה וראה עד לקצווי עולם, והכל היה משונה למראה, ערפילי ומטושטש. גם ריח ניחוח בקע ועלה דרך חלונו הפתוח.

“מי יתן והיתה לי יונה כנוח בשעתו!” הירהר בלבו.

הַסַּהַר הַחִוֵּר כֹּה עָגֹל וָזַךְ,

הוּא מַבְהִיק וּמַבְהִיק וְנָגְהוֹ מָה רַךְ

לאחר החרוז הזה, שעלה על לבו לפתע פתאום, הגיע לאזניו קול נגינה חשאית וענוגה. אמא היתה מנגנת! הוא נזכר פתאום שבאחת המגירות אשר בשידה שלו שמורה עוגת־חלבון והוא הלך ונטל אותה וחזר אל החלון. והוא הוציא את ראשו בעד החלון כשהוא מפסיק פעם בפעם את אכילתו ומטה את אזניו כדי לשמוע יפה את הנגינה. מפי “דא” שמע לעתים קרובות, שהמלאכים מנגנים בכינורות בשמים; ואולם אותה הנגינה וודאי לא היתה נעימה אפילו החצי כזו של אמא, שהיתה מנגנת בלילה בזמן שהלבנה הבהיקה את אורה והוא התענג על אכילת עוגה מתוקה. חיפושית טסה ועברה עליו, סס פרח אל פניו, הנגינה פסקה ודזשון הקטן החזיר את ראשו החדרה. וודאי תבוא עוד מעט! הוא לא רצה שתמצאנו עֵר. והוא שב ועלה על מיטתו ומשך את השמיכה כמעט ממעל לראשו. ואולם דרך הווילון הפתוח פרץ החדרה קו הלבנה. אותו הקו השתטח לרוחב הרצפה סמוך לרגלי מיטתו ודזשון התבונן איך זחל לאטו והתקרב אליו, כאילו היה דבר שיש בו רוח חיים. הנגינה התחילה שוב הפעם, ואולם עכשיו לא שמע אותה אלא שמיעה קלושה; נגינה חשאית, עריבה – נסוכת־תנועה – עריבה – נסוכת־תנומה – תנו – –

והזמן חלף ועבר, וקולות הנגינה עלו, ירדו ופסקו; אור הלבנה זחל והחליק לעומת פניו. דזשון הקטן התהפך בשנתו עד שהיה מוטל על גבו ואגרופו השחום עדיין היה מחזיק בשמיכה. הזוויות של עיניו נתכווצו – הוא התחיל לחלום חלומות. בחלומו והנה הוא שותה חלב מתוך מחבת גדולה, ואותה המחבת היתה הלבנה. מנגדו עמד חתול גדול ושחור והביט אליו מתוך חיוך ליצני כזה של אביו. הוא שמע אותו אומר בלחישה: “אל תשתה יותר מדאי!” אותו החלב היה של החתול, כמו שמובן מאליו, והוא שלח את ידו בידידות כדי ללטף את בעל החיים; אבל החתול נעלם. המחבת נהפכה והיתה למיטה שהוא שכב בה, וכשרצה לקום ולרדת מעליה לא יכול למצוא את שפתה; הוא לא יכול למצוא אותה – הוא – הוא לא יכול לקום! אכן נורא היה הדבר!

הוא היה מיבב בשנתו. המיטה התחילה מסתובבת סחור סחור; היא היתה ממנו ולחוץ ממנו ולפנים; היא הסתובבה הלוך והסתובב סחור סחור והתחילה בוערת! המכשפה הזקנה שמסופר עליה בספר “האיש שהים פלטהו אל היבשה” חתתה את האש! אהה! מה איום היה מראיה! ומהירות ההסתובבות הלכה וגדלה – עד שהוא והמכשפה והלבנה והחתול היו כולם לגלגל אחד המתגלגל סביב סביב, למעלה למטה – נורא־נורא נורא – הדבר.

הוא זעק זעקה גדולה.

קול קרה: “ילדי, ילדי מחמד נפשי!” והקול בקע דרך הגלגל הסובב והוא הקיץ ועמד במיטתו בעינים פקוחות לרווחה.

והנה ראה את אמו שעמדה אצלו ושערה סתור כאותו של גינוורה והוא אחז בה וכבש את פניו בשערה.

“אהה! אהה!”

“הכל שלום, אוצרי. הנה הקיצות. קרב אלי! קרב אלי! אל תירא! אין דבר!”

ואולם דזשון הקטן הוסיף ליבב: “אהה! אהה!”

והיא הוסיפה לדבר אליו וקולה היה רך ומלטף:

“אך אור הלבנה עולל לך את זאת, מחמד לבי; הוא בפניך”.

דזשון הקטן לחש לה כשהוא מסתיר את פניו בכסות־הלילה שלה:

“הלא אמרת, כי אותו האור יפה הוא. אהה!”

“הוא יפה לעין, אבל לא לשינה. מי הכניס אותו החדרה? וכי משכת את הווילון הצדה?”

“רציתי לדעת את הזמן; אני – אני הבטתי החוצה; אני – אני שמעתי אותך מנגנת, אמא; אני – אני אכלתי את העוגה שלי”. אבל לאט לאט נתקררה דעתו, ובקרבו נתעורר האינסטינקט לצדק את הפחד שנפל עליו.

“המכשפה סובבה בתוכי והתחילה בוערת באש”, מילמל ואמר.

“כך עלתה לך דזשון בשביל שאכלת עוגת־שקדים לאחר שעלית על משכבך”.

“רק אחת, אמא; היא הנעימה לי את הנגינה ביותר. הייתי מצפה לך – סבור הייתי, שעוד מעט ויהיה בוקר”.

“בּרוָז שלי, אין עכשיו אלא אחת־עשרה שעות”.

דזשון הקטן שקט וחיכך את אפו אל צווארה.

“אמא, הנמצא אבא בחדרך?”

“הלילה לא”.

“התרשיני לישון עמך?”

“אם רצונך בכל, יקירי”.

דזשון הקטן נרגע מעט והרפה ממנה.

“מראיך השתנה, אמא; דומה שנעשית צעירה ביותר”.

“שערי הוא המשוֶוה לי מראה זה, מחמדי”.

דזשון הקטן נטל את שערה בידו: שער מעובה, שעינו כעין זהב עמום עם חוטי כסף בתוכו.

“הנני אוהב אותו”, ענה ואמר, “ומראיך זה חביב עלי מכל”.

והוא אחז בידה והתחיל מושך אותה אל הדלת. וכשיצאו מן החדר, נעל אותה מתוך אנחת רווחה.

“איזה צד מן המטה חביב עליך ביותר, אמא?”

“הצד השמאלי”.

“טוב הדבר”.

דזשון הקטן לא רצה לאבד זמן ולתת לה שהות לחזור בה, אלא עלה מיד על מיטתה, שנראתה לו רכה משלו. הוא נאנח עוד פעם, כבש את ראשו בכר והתבונן שעה קלה אל סערת הקרב של רכבי־מלחמה, של חרבות וכידונים שאדם רואה תמיד בשמיכות־צמר כשהוא מציץ בעד שערותיהן הזעירות והזקופות כנגד האור.

“הן מה שאירע לי לא היה דבר של ממש, האין זאת?” ענה ואמר.

אמו עמדה באותה שעה לפני המראה והחזירה לו משם לאמור:

“רק אור הלבנה ודמיונך הנחם הם הם שגרמו לך את כל מה שבא עליך. אסור לך להתרגש, דזשון”.

ואולם דזשון הקטן, שעצביו טרם שבו למנוחתם כל צרכם, השיב כמתפאר:

“לאמתו של דבר לא הייתי מפחד כלל!” ושוב פעם הביט הכידונים ואל רכבי־המלחמה המדומים אשר בשמיכה.

“הו, אמא, חושי, מהרי!”

“מחמדי, הלא עלי לקלוע את מחלפות שערי”.

“הו, אל־נא תעשי זאת הלילה. הן מחר בבוקר תצטרכי להתירן מחדש. הנני מבקש לישון; אם לא תמהרי לבוא, תרד שנתי מעיני”.

אמו עמדה לפני המראה אשר שני סניפים לה מזה ומזה וכולה לבנה ופורחת. הוא יכול לראות אותה בשלוש דמויוֹת, כשהיא מפנה את ראשה אליו ושערה מבהיק לאור העששית ועיניה האפלוליות מחייכות. עמידתה שם היתה מיותרת בעיניו והוא אמר:

“בואי־נא, אמא; הנני מצפה”.

“טוב הדבר נפשי, הנני באה”.

דזשון הקטן עצם את עיניו. מאוויי לבו נתקיימו במלואם, אבל עליה להזדרז ולבוא במהרה! והנה חש שהמיטה נזדעזעה, – היא עלתה עליה. ובעינים עצומות ושכור־תנומה ענה ואמר:

“כך נחמד ונעים הוא, האין זאת?”

הוא שמע את קולה מדבר אליו דבר וחש ששפתיה נוגעות באפו; והוא נלחץ אל אמו אשר שכבה עֵרה, שכוב והרהר בו מתוך אהבה רבה, ומיד השתקע בשינה ללא חלום, אשר סיימה וחתמה את תקופת ילדותו.

מֵחֲלָצֵי אֹיבִים אֵלֶה הוֹרִי־אד

יָצָא צֶמֶד־נֱאֶהָבִים עֲלוּב־מזָּל.

רוֹמֵיאוֹ וְיוּלִיָה.

חלק ראשון

פרק ראשון: פְּגִישָה

שקוע במחשבות יצא סומס פורסייט בשנים־עשר לחודש מאי לאחר הצהריים ממלון־נייטסברידוש, ששם היה דר באותו הזמן, על מנת לבקר את אוסף־התמונות אשר בקוֹרק־סטריט. מאז המלחמה לא השתמש מעולם במרכבה, אם אך אפשר היה לו בלא זה. הרכבים היו לדעתו בני אדם מחוסרי דרך ארץ, אף על פי שעכשיו, לאחר שהמלחמה נסתיימה וההצעה התחילה שוב עולה על הביקוש, נעשו יותר מנומסים, לפי ההרגל של הטבע האנושי. ואף על פי כן לא יכול לסלוח להם את גסותם לשעבר, ומתוך זכרונות קודרים היה עכשיו רואה בהם ובבני המעמד שלהם את סמל השאיפה לרווֹלוּציה. המורא הגדול שהתרגש עליו בימות המלחמה, והמורא הגדול מזה, שהיה שרוי בו מאז בימי השלום, השפיעו השפעה פסיכולוגית על אפיו המוצק. הוא הזה ברוחו את הריסות מעמדו פעמים רבות כל כך, שחדל להאמין שהדבר קרוב לאמת קירבה ממשית. אדם משלם ארבעת אלפים מס־הכנסה ומסים אחרים – וכי יש עוד פורענות גדולה מזו? אדם שיש לו הון של רבע מיליון ואין לו אלא אשה ובת שעליו לדאוג להן, והונו זה משוקע בעסקים שונים ביותר, וּודאי מצבו איתן ואין לו להתיירא אפילו מפני המפלצת האיומה – מפני המס שאמרו להעלות מן הקרן. ואשר להחרמת הרווחים, שהרוויחו התגרנים בעסקי־המלחמה, הנה הסכים לה הסכמה גמורה, משום שלא היו לו רווחים כאלה, ומן הדין הוא שיטילו עונש כזה על אותה ה“כנופייה!” ולא עוד אלא ששער התמונות עלה יותר מן השער של כל דבר אחר, ומזמן שהתחילה המלחמה עשה באוסף שלו עסקים יותר טובים מאשר קודם לכן. גם התקפות־באויר פעלו פעולה טובה על רוחו, שהיתה זהירה מטבעה, והקשו את אפיו, שהיה עקשני מלידה. כשאדם נתון בסכנה להיות מתפוצץ לרסיסים הריהו מתרגל שלא לפחוד ביותר שמא יתרסק לאט לאט על ידי המיסים והארנוניות, וההרגל לחרף ולגדף את החוצפה של הגרמנים הביא אותו בדרך הטבע לידי כך שדן לחובה את החוצפה של הפועלים, אם לא בגלוי הרי לכל הפחות בסתר לבו.

הוא היה מהלך ברגל. לא היה לו צורך למהר, כי הוא נדבר עם פליֶר להיפגש עמה בבית־המשכית בארבע שעות. ועכשיו לא היתה אלא שעת שתים וחצי. ההליכה היתה יפה לו – כבדו נתכווצה מעט ועצביו היו גרויים ביותר. בזמן שהתגוררו בעיר, לא שכנו רגלי אשתו מעולם בבית, ובתו היתה פרסנית ואהבה לשוטט במקומות שונים כדרך מרבית הנערות הצעירות לאחר המלחמה. ואשריו שהיתה צעירה ביותר ולא נטלה חלק במלחמה עצמה. אמנם הוא תמך במלחמה מתחילתה בלב ונפש, אבל גדול היה ההפרש שבין התמיכה הזאת ובין התמיכה שאשתו ובתו היו תומכות בה בגופן, ולפי ההשקפות הנושנות שהחזיק בהן היה מתעב את כל רגש שיש בו מן ההפרזה. כך, למשל, התנגד בכל תוקף לחפצה של אנט, שהיתה אשה רבת־חן ושבשנת 1914, לא היתה אלא בת שלושים וארבע, ללכת אל פֶראנציה, אל “מולדתה היקרה”, ככל אשר קראה לה בהשפעת המלחמה, על מנת לטפל שם ב“אנשי־החיל הגיבורים” הפצועים! לדלדל את בריאותה ולהשחית את מראיה! כאילו היתה באמת משמשת־חולים! הוא לא נתן לה לבצע את חפצה זה. תשב בבית ותתפור או תסרוג בשבילם, אם רצונה בכך! והיא נשתעבדה לרצונו ולא הלכה לשם, אלא שמאותו הזמן ואילך נהפכה היתה לאשה אחרת. דבקה בה מידה רעה ללגלג עליו, אם לא בגלוי, הרי בכל מיני דרכים ובהתמדה. ואשר לפליר, הנה פתרה המלחמה את השאלה הקשה אם למסור אותה לבית־חינוך ואם אין. הוא בא לידי המסקנה, שמוטב לו להרחיק אותה מאמה, שרוח מלחמה היתה שורה עליה תמיד, מן המקרים של התקפה־באויר ומן השאיפה לעשות מעשים מוזרים; ובכן עמד והכניס אותה לבית־חינוך מצויין שבאחד המקומות הרחוקים שבמערב, והיה מתגעגע עליה הרבה. פליר! הוא לא התחרט מעולם על השם הזה שקרא לה מתוך החלטה פתאומית בזמן שנולדה, אף על פי שאותו השם היה קצת נכרי והיה בו מן הוויתור לפראנצים. פליר! שם נאה – ילדה נאה! אבל היא שונאה־מנוחה – שונאה־מנוחה במידה יתירה; וגם עקשנית היא! ולא עוד אלא שידעה את כוח השפעתה על אביה! סומס היה מהרהר לעתים קרובות שמשגה היה מלפניו שהיה כרוך ביותר אחרי בתו. הוא הולך ומזקין ועדיין הוא כרוך אחריה! בן ששים וחמש! הוא הולך ומזקין; אבל הוא אינו מרגיש בזה, כי בשים לב לצעירותה ומראיה הטוב של אנט נמצא, אולי לאשרו, שהזיווג השני שלו היה עסק של חשבון מצונן. הוא לא ידע בחייו אלא תשוקה אחת לאמתה ­– תשוקה לאשתו הראשונה ­– אירין. ואותו בר־נש דזשוליון, בן דודו, שדבק אחריה, הריהו תשוש וחלוש למראה, כפי ששמע עליו. ואין תימה בדבר, שהרי הוא בן שבעים ושתים והיה נשוי שלוש פעמים!

סומס עצר רגע אחד בהליכתו ונשען אל הסורג של השדרה, כאן היה מקום נאות ביותר בשביל להעלות על לב זכרונות מימים עברו ­– בחצי הדרך שבין הבית אשר בפארק־ליין, שראה את לידתו ואת מיתת הוריו, ובין הבית הקטן אשר במונפליה־סקווייד, ששם התענג לפני שלושים וחמש שנה על המהדורה הראשונה של נשואיו. עכשיו, לאחר עשרים שנה של המהדורה השנייה, נראתה בעיניו אותה הטראגידיה הישנה כקיום בגלגול ראשון ­– קיום שנסתיים בזמן שנולדה לו פליר תחת הבן שהיה מצפה לו. לפני הרבה שנים חדל להצטער אפילו צער קלוש על שלא נולד לו בן; פליר כבשה את לבו ומילאה אותו על כל גדותיו. סוף סוף היה שמו נקרא עליה והוא לא היה מתגעגע כלל על אותו הזמן שבו תחליף אותו באחר. וכשהיה מהרהר לפעמים בצרה כזו, היה מפיג תוגתו על ידי המחשבה העמומה שהיכולת בידו להעשירה עושר רב כדי לקנות ולמחות את שמו של אותו הבחור שישא אותה לאשה ­– ומדוע לא תהא כזאת מאחר שהנשים שוות עכשיו לגברים, ככל הנראה למראית עין? ומתוך ההכרה הפנימית המסותרה שעל צד האמת אין הן שוות לגברים כל עיקר, העביר סומס בתנועה נמרצה את כף ידו הכפופה על פניו עד שנגעה לאטה בסנטרו. תוך שנהג אורח־חיים של הסתפקות לא השמין ולא נתרופף גוו; חוטמו היה חיוור ודק, שפמו השב היה מקוצץ וקצר ואור עיניו לא נתמעט. מתוך שרגיל היה לכוף קצת את ראשו לפנים לא ניכר ביותר שמצחו הלך ובלט עם נסיגת שערו הלבן לאחור. אכן קלים היו השינויים שעולל הזמן ב“מוצלח ביותר” שבין הפורסייטים הצעירים, ככל שהיה קורא לו האחרון שבזקני הפורסייטים ­– טימותי ­– שעמד עכשיו בשנת המאה והאחת לימי חייו.

צל עצי הערמונים נפל על מגבעת־הלבד הרכה והנאה שלו; הוא זנח את הצילינדרים ­– לא היתה כל תועלת בדבר להפנות את עיני הבריות אל העושר בימים כאלה. עצי־ערמונים! מחשבותיו פנו ועפו בטיסה אל מאדריד. אחת התמונות של גוֹייָה גרמה לו שהחליט לנסוע בחג־הפסחא שלפני המלחמה על מנת לחקר את יצירותיו של אותו הצייר במקומו. אדם זה עשה עליו רושם ­– צייר מרובה צדדים ביותר, אמן גאוני לאמתו! ואולם כל ההפלגה שמפליגים עכשיו בערכו הריהי כאין לעומת ההוקרה שעתידים להוקיר אותו קודם שיפנו לו עורף ויסיחו את דעתם ממנו. בולמוּס־גוייה השני גדול יהיה אפילו מן הראשון, אין ספק בדבר! והוא קנה את יצירותיו. במסעו זה עשה דבר שלא עשה מימיו: עמד והזמין העתקה של ציור־פריסקו “La Vendimia” (בציר ענבים), שיש בו תמונה של נערה שזרועה האחת נתונה על מתניה ושהזכירה אותו את בתו. העתקה זו תלויה עכשיו באוסף־התמונות שלו אשר במפלדרהם והיא גרועה ביותר ­– אין אדם יכול להעתיק תמונותיו של גוייה. ואף על פי כן בזמן שבתו שוב לא תהיה עמו, יהא מוסיף להסתכל בה בשל הדמיון אליה, בשל ההארה המצודדת לב הנסוכה על תמונת הנערה, בשל קומתה הזקופה והישרה, המרחק שבין הגבינים הקמורים והאש האצורה בתוך העינים האפלוליות והחולמות! אכן נפלא הדבר, שעיניה של פליר אפלוליות הן, בו בזמן שעיניו אפורות ­– פורסייטי אמתי אין לו עינים חומות ­– ועיני אמו כחולות הן! ואולם עיניה של אמה זקנתה הגברת לאמוֹט היו כהות־גוָן כנופת־צופים!

והוא הוסיף ללכת הלאה אל הייד־פארק־קוֹרנר. בכל אנגליה כולה לא חל שינוי גדול מזה שחל בשדרת הפארק! הוא נולד כמעט בקירבתה והיה זוכר אותה משנת 1860. כשהיה ילד היו מביאים אותו לכאן בין הנשים הלבושות קרינולינות כדי לראות את הגנדרנים הלבושים מכנסיים צרים עם פיאות־זקן על לחייהם, שעברו כאן ברכיבה כשהם יושבים על סוסיהם זקופים כפרשים; כדי לראות איך עוברות ובטלות מן העולם המגבעות הקשות והלבנות ומסולסלות־השוליים; כדי לראות את האדם הגוץ ועקום־הרגלים הלבוש חזייה ארוכה ואדומה, שהיה רגיל לבוא לכאן, לבין בני מרום עם הארץ, כשהוא מוליך עמו כלבים הקשורים לכמה פתילים: כלבים אספניוליים, כלבים איטלקיים אפורים, שהיו מחבבים ביותר את הקרינולינה של אמו ושאת האחד מהם היה אותו האדם מנסה למכור לה ­– כיום שוב אי אתה רואה את כל הבריות הללו, שוב אי אתה רואה אדם מבני העלייה, אלא פועלים היושבים עגומים שורות שורות ומביטים באין ברירה אל נקבות צעירות אחדות הרוכבות על סוסים ברגלים מפושקות ועל ראשיהן מגבעות־קדרות, או אל בני אדם מן הקולוניות המדלגים ומקפצים הנה והנה בלי סדר על סוסים שכורים שמראיהם עלוב; פה ושם נראו נערות קטנות רוכבות על סייחים, זקנים רוכבים לשם עימול הגוף או שליח־צבא הרוכב במהירות על סוס־פרשים; אין סוס טהור־גזע, אין סיָסים, אין השתחוויות, אין מלילה ברגלים, אין שיחה בין הבריות ­– אין כלום; רק האילנות הנם אותם עצמם ­– האילנות שאינם משגיחים לא בחליפות הדורות ולא בהתנוונות של האנושות. אנגליה דימוקראטית ­– מפוררה, אצה ומבוהלה, קולנית ולמראית עין ללא־מטרה. ומעין רגש של בוז נתעורר בנפשו של סומס. נסתלק לעולם החוג המצומצם של אנשי מעלה ובעלי נימוסין! אמנם עושר קיים בעולם ­– יש עושר הרבה! ­– הוא עצמו היה עשיר מאביו; אבל מידות נאות, טעם משובח ומעלות־ערך חלפו עברו; הכל שקע בתהום של עירבוביה ומהומה שוממה ומאוסה שריח של פּטרול נודף ממנה. מפוזרים ומפורדים נראים פה ושם אנשי־מעלה עלובים שירדו למחצה מנכסיהם, אבל שוב אין העין רואה לא יציבות ולא התחברות. ולתוך העירבוביה החדשה הזאת של מנהגים רעים ומידות פרוצות הוטלה בתו שלו ­– פרח חייו! ובשעה שהבריונים הללו בני מפלגה זו יגיעו לשלטון ­– אם תקרה כזאת בזמן מן הזמנים ­– פורענות גדולה מאין כמוה עתידה לבוא לעולם!

הוא עבר דרך השער, אשר ­– השבח לאלוהים! ­ ­– שוב לא נתגנה מראהו על ידי הגוון האפור של המכונה השולחת אור בודק, שעמדה אצלו. “מוטב שיעמידו מכונת־אור במקום, שכולם הולכים לשם”, הירהר בלבו “ויאירו את הדימוקראטיה היקרה שלהם!” והוא כונן את פעמיו לאורך החזית של הקלוב שבפיקאדילי. ליד החלון הקמור של הקלוב־איזיאום וודאי יושב דזשורזש פורסייט. אדם זה כל כך עבה וכשה עכשיו שהיה מבלה כאן כמעט את כל זמנו והיה דומה לעין דוממה וקופאה, לגלגנית וליצנית, הצופה ורואה את הדילדול של בני אדם ומעבריהם. וסומס מיהר לעבור על הבית, משום שמבטו של בן דודו היה מעורר בקרבו תמיד רגש לא־נעים. הוא שמע שדזשורזש כתב באמצע המלחמה מכתב בעתונים, בחתימת “פאטריוט”, ובו קבל על ההיסטריָה של הממשלה שהחרימה את שיבולת־השועל המיועדת לצרכם של סוסי־המרוץ. אמנם כן, הריהו יושב שם, גדול־קומה, כבד משקל, מיופה ומהודר, מגולח למשעי, שערו היה חלק וכמעט שלא נתמעט מכפי שהיה, ובוודאי יהיה נודף ממנו ריח של מבחר מי־הבשמים שמשתמשים בהם לחפיפת הראש, ובידו החזיק נייר וורוד ועליו תכנית־המרוץ. אכן אמת הדבר, הוא לא נשתנה כלום! ואפשר שבפעם הראשונה בימי חייו חש סומס מתחת לחזייה שלו מעין רגש של חיבה לשארו הליצן הזה בכובד משקלו, בשערו החלוק לכאן ולכאן חילוק מדוייק ובמבט־עיניו הדומה לזה של שור היה משמש ערובה שהסדר הישן עדיין יש לו עמידה. הוא ראה שדזשורזש נופף את הנייר האדום שבידו כאילו קרא לו לעלות אליו ­– אפשר שרצה לשאול אותו דבר על עסקי הרכוש שלו. אותו הרכוש שעדיין היה מסור לפיקוחו של סומס, שכן לאחר שפרש מעסקו באותה התקופה רבת־הייסורים שלפני עשרים שנה, בזמן שנתגרש מאירין, ולא היה משתתף בו אלא שיתוף מוצנע, עדיין היה משמש סומס, כמעט שלא לרצונו, המפקח על כל העסקים של הפורסייטים.

רגע אחד היה מהסס, אחר נענע בראשו ונכנס. לאחר מיתתו של גיסו מונטגיו דארטי בפאריז, אשר איש לא ידע מה טיבה אלא שהכל היו מובטחים שלא היתה זאת מיתה בידי עצמו, ­– נראה הקלוב־איזיאום בעיני סומס יותר הגון מכפי שהיה. גם דזשורזש נתיישבה דעתו עליו והתמכר כולו לתענוגות האכילה, לא היה אוכל אלא מן המובחר, כדי להפחית את משקלו, ולא היה מחזיק אלא שני סוסים זקנים, כדי “לשמור ולקיים את החפץ שלו בחיים”, ככל אשר אמר זאת בעצמו. ולפיכך נטפל אל שארו וישב אצלו ליד החלון הגדול בלי אותו רגש החששה שמא יפגע בכבודו בחוסר־הנימוס שלו, שהיה מצוי תמיד בלבו. דזשורזש הושיט לו יד מעודנה ומטופחה יפה.

“לא ראיתיך מזמן המלחמה”, פתח ואמר. “השלום לאשתך?”

“יישר כוחך”, החזיר סומס תשובה קרירה, “שלום לה למדאי”.

חיוך מסותר חלף לרגע אחד על פני דזשורזש הבשרניים וניצנץ מתוך עיניו.

“אותו בּלגי פרוֹפון”, ענה ואמר, “נעשה עכשיו חבר הקלוב הזה. הריהו אדם מגוחך ומשונה”.

“כדבריך!” מילמל סומס. “על מה אתה רוצה לדבר עמי?”

“על טימותי הזקן; הוא יכול להסתלק מן העולם בכל רגע. סבורני שכתב צוָואה”.

“הן”.

“טוב הדבר; אתה או מי שהוא אחר משלכם צריך לבקר אותו פעם ­– הלא הוא האחרון מזקני הדור; הריהו בן מאה. אומרים עליו שהוא דומה לחנוט. היכן אתם אומרים לקברו? מן הדין הרי ראוי לפיראמידה”.

סומס נִד בראשו. “בהייגייט, במערת־הקבר של המשפחה”.

“טוב הדבר, סבור אני שהבתולות הזקנות הקבורות שם תתגעגענה עליו, אם יטמנוהו במקום אחר. אומרים שעדיין הוא להוט אחרי האכילה. הוא יכול עדיין להאריך ימים. האם לא יפול בחלקנו מאומה מאריכות ימיהם של הפורסייטים הזקנים? עשרה זקנים היו ­– והגיל הממוצע שלהם שמונים ושמונה שנים ­– כך העליתי בחשבוני”.

“וכי זהו כל מה שחפצת להגיד לי?” אמר סומס. “עלי ללכת”.

“אדם שונא חברוּת אתה”, דומה כאילו ענו ואמרו עיניו של דזשורזש. “הן, זה הכל: פּקוד אותו במוסוליאום שלו ­– אפשר שהבחור הזקן רוצה לנבא לאחרית הימים”. החיוך גווע בעקמומיות המרובות שבפניו והוא הוסיף ואמר: “וכי אתם, עורכי־הדין, לא המצאתם תחבולה כיצד להשתמט ממס־ההכנסה? הוא פוגע כשד משחת בהכנסת הירושה. בנוהג שהייתי מכניס אלפיים וחמש מאות לשנה, עכשיו אין לי אלא הכנסה קבצנית של אלף וחמש מאות, וצרכי החיים נתייקרו כפליים”.

“הו!” מילמל סומס, “האיצטדייה נתונה בסכנה”.

על פני דזשורזש חלף קו־אור ליצני של לימוד זכות לעצמו.

“מילדותי חינכוני להיות הולך בטל”, ענה ואמר, “וכאן הריני הולך ומזקין, הולך ונעשה עני ביותר יום יום. אותה הכנופייה של הפועלים סבורה שהכל יפול בחבלה קודם שתעשה דבר. היך תשתכר למחייתך כשהדברים יגיעו לידי כך? אני אעבוד שש שעות ביום כדי ללמד פוליטיקאים כיצד תופסים ומבינים דבר הלצה. שמע לעצתי, סומס, היה חבר לפארלאמנט וקבל בשכרך ארבע מאות לירות ­– והמציא לי משרת־פקידות”.

ולאחר שסומס נפטר ממנו חזר וישב על מקומו אצל החלון הקמור.

סומס הוסיף ללכת לדרכו לאורך פיקאדילי וכולו נרגש ושקוע במחשבות שעוררו בקרבו דבריו של בן דודו. הוא עצמו היה כל ימיו עוסק בעבודה וחסכן, תחת אשר דזשורזש היה כל ימיו הולך בטל ובזבזן; ואף על פי כן, כיוון שהתחילו בהחרמת הרכוש, ניצלו אותו ­– את העוסק בעבודה ואת החסכן! זאת היתה כפירה גמורה במידת הצדק, עקירה גמורה של כל עיקרי־הפורסייטים. וכי יכולה הציוויליזאציה להיות מיוסדה על עיקרים אחרים? אין הוא סבור כך. אמנם את התמונות שלו לא יחרימו, משום שלא יֵדעו את שוויין. אבל מה יהא ערכן, אם המטורפים הללו יתחילו לחלוב את הרכוש? סחורה שאין נותנים במחירה כלום בשוק. “איני דואג לעצמי”, אמר בלבו; “יכול אני לחיות בחמש מאות לירות לשנה ובפרק שנותי אני לא ארגיש בהפרש”. אבל פליר! כל הממון הזה שהיה מושקע בעסקים השקעה מחוכמה כל כך, כל אוצרות־האמנות הללו, שנבחרו בחירה מדוקדקת כל כך, היו כולם בשבילה. וכשהדברים יתגלגלו ויגיעו לידי כך, שהוא לא יוכל לתת או להניח לה כל זה ­– אין כל תכלית לחיים, ומה בצע איפוא שילך ויראה את כל המעבדים הפוטוריסטיים הללו ולדון עליהם אם יש להם עתיד ואם לאו?

ואף על פי כן כשהגיע אל בית אוסף התמונות שבקורק־סטריט, שילם את השילינג דמי־כניסה, נטל קאטאלוג ונכנס. כעשרה אנשים היו מתהלכים שם אנה ואנה. סומס כונן את צעדיו אל דבר שנראה לו כעין עמוד של פנס שנכפף על ידי התנגשות עם אבטובוס. אותו הדבר היה מרוחק מן הקיר כשלוש פסיעות ובקאטאלוג שלו צויין בשם “יופיטר”. הוא הסתכל בו ובחן אותו בעיניו מתוך סקרנות, שכן בזמן האחרון הסב ביותר את תשומת לבו למעשי פיסול. “אם זהו יופיטר”, הירהר בלבו, “הריני מתאווה לדעת מה מראיה של יוּנוֹ”. ופתאום ראה אותה ממולו. היא נראתה לעיניו כמשאבה בעלת שני מנופים עטופה קצת בשלג. ובעודנו עומד ומביט אליה בתמהון, והנה עמדו אצלו שנים מן המבקרים. “הרי זה מפליא!” שמע את האחד מהם אומר לחברו.

“פיטפוט הבל!” נהם סומס בינו לבין עצמו.

השני החזיר בקול של נער:

“כלך לך מזה, קשיש שכמוך; הריהו מתעתע אותך. בשעה שיצר את יופיטר ואת יונו, אמר אל נפשו: ‘אראה־נא עד כמה מגיע כוח הבליעה של השוטים הללו’. והשוטים בלעו ולקקו את שפתיהם”.

“אי לך, פירחה! ווֹספוֹביטש הריהו מן החדשנים, וכי אי אתה רואה שהוא מכניס ליצנות לתוך אמנות־הפיסול? העתידות של מלאכת המחשבת הפלאסטית, של המוסיקא, של הציור ואפילו של הארכיטקטורא אצורים בסאטירה. מן המוכרח היה שהדברים יגיעו לידי כך. בני אדם עייפים ויגעים ­– לבם נתרוקן מן הרגש”.

“לו יהי כדבריך, אבל הריני מפנה קצת את לבי גם אל היופי, השתתפתי במלחמה. הפּלת את מטפחתך, אדוני”.

סומס ראה מטפחת מושטת כנגדו. הוא נטל אותה מתוך חשדנות טבעית והגישה אל אפו. ריחה היה של עצמה­ ­– ריח קלוש של אוֹ־דה־קוֹלוֹן ­– וראשי התיבות של שמו באחד מקצותיה. לאחר שדעתו נתיישבה עליו כל צרכה, נשא את עיניו אל פני האיש הצעיר. היו לו אזנים כשל אחד הפונים, פה צוחק ועל גביו חתימת שפם מזה ומזה, עינים קטנות וזריזות, ולפי מלבושו היה צעיר כרגיל.

“יישר כוחך”, ענה ואמר, אלא שהתרגזותו כלפי הפסל גרמה לו שהוסיף ואמר: “שמחתי לשמוע שהנך אוהב את היופי; דבר זה הריהו יקר בימינו אלה”.

“הנני מעריץ אותו”, החזיר הצעיר; “אבל אני ואתה, אדוני, הננו האחרונים מבני הגווארדיה הישנה”.

סומס חייך.

“אם באמת אתה מוקיר תמונות”, ענה ואמר, “הרי לך כרטיסי. אם יהי רצון מלפניך, הפלג־נא ביום ראשון אחד בנהר ובוא אלי ואראך כמה תמונות יפות”.

“אכן רבה ידידותך, אדוני. הנני לעוט אל ביתך כעיט. שמי מוגט ­– מיכאל”. והוא הסיר את מגבעתו.

סומס, אשר כבר התחרט על האימפולס הזה שהתרגש עליו פתאום, נופף גם הוא קצת את מגבעתו שלו והעיף מבט אל בן לווייתו של אותו הצעיר. הלו ענד לצווארו עניבה אדומה כארגמן, על לחייו צמחו פיאות־זקן קצרות ביותר ועיניו הפיקו מבט של בוז ­– וודאי פייטן היה!

זה היה המעשה הראשון של אי־זהירות שעשה סומס לאחר שנים מרובות, והוא נצטער על כך וישב באחת הקובות שבקיר. מה ראה לשטות זו לתת את כרטיסו לבחור מתלהב, המתהלך עם מין ברייה שכזו? ודמותה של פליר, שהיתה חבויה תמיד אחורי כל מחשבה ממחשבותיו, ביצבצה ועלתה לפניו כאחד הצלומים שבשעון המקפץ ויוצא עם הקשת הפעמון. על הקיר שמנגדו היה תלוי בד גדל־מידות ועליו המון אבעבועות מרובעות, אשר צבען כצבע הטומאטות, וחוץ מזה לא היה שם כלום עד כמה שסומס יכול לראות ממקום שבתו. הוא הציץ בקאטאלוג ומצא כתוב שם:

32.N ­– ‘העיר שלעתיד לבוא’ ­– פאול פוסטר.

“כסבור אני שגם יצירה זו הריהי ליצנית”, הירהר בלבו. “כמה מנוול הוא דבר זה!” ואולם המחשבה השניה שלו היתה יותר זהירה. אסור להיות נחפז להוציא משפט לחובה. הרי אותן היצירות של מוֹנה ­– רצועות ושרטוטים וקווים ­– ואף על פי כן זכו להצלחה מרובה; ואחריו באה האסכולה של בעלי הרצועות והקווים; וכמו כן גוֹגן. אפילו בין אחרי־האימפרסיוניסטים נמצאו ציירים אחדים שאין לבזותם. במשך שלושים ושמונה השנים שהיה עוסק בעסקי אמנות כידען ראה כל כך הרבה “תנועות” וכל כך הרבה עליות וירידות בתמורת הטעם והטכניקא, שלאמתו של דבר לא יכול אדם להגיד כלום חוץ מזה שבכל תמורה של המודה אפשר לעשות עסק ולהשתכר ממון. ואפשר שגם זהו אחד המקרים האלה, אשר בנוגע אליהם חייב אדם לדכא את האינסטינקט הטבוע בו מלידה או להפסיד את השוק. הוא קם והתייצב לפני התמונה וניסה להסתכל בה בעיניהם של בני־אדם אחרים. למעלה מן האבעבועות הצהובות־האדומות היה מצוייר דבר, שנראה בעיניו כשקיעת החמה, והנה שמע את אחד מן הקהל אומר לחבירו דרך הילוכו; “הוא הפליא לצייר את האווירון, האין זאת?” מתחת לאותן האבעבועות נמתח אזור לבן עם פסים זקופים שחורים, אשר הוא לא יכול למצוא בו משמעות כל שהיא, עד ששוב פעם שמע את מי שהוא ממלמל בעברו: “כמה אדיר המבע שהוא מייחד לרקע הקדום של תמונותיו!” המבע? של מה? סומס חזר וישב על מקומו. מלאכה זו יש בה מן ה“עשירות”, כמו שהיה אומר אביו, אלא שהוא לא היה נותן במחירה אפילו אגורה. מבע! הוא שמע שכל הציירים שבקונטיננט נהפכו לאכספרסיוניסטים. ובכן נתגלגלה שיטה זו ובאה גם לכאן, האומנם? הוא נזכר בגל הראשון של מחלת האינפלואינצה שפרצה בשנת 87 או 88 ­– ואשר מוצאה, כפי שאומרים, מארץ סין. והיכן צמח נגע זה שאכספרסיוניסמוס שמו? הרי זו מחלה גמורה לכל דבר!

והנה הבחין באשה ובעלם שעמדו בינו ובין “העיר שלעתיד לבוא”. גבותיהם היו מפנים אליו; ואולם פתאום הרים סומס את הקאטאלוג שלו כנגד פניו, הוריד את מגבעתו על עיניו והציץ בעד הסדק שביניהם. אי אפשר היה לו לטעות בדבר למי הגב הזה, שהיה הדור כמו תמיד, אף על פי ששער הראש נעשה שׂב. אירין! אשתו הגרושה! ואותו העלם היה בלי ספק בנה ­– שילדה לאותו בר־נש דזשוליון פורסייט ­– הנער שלהם, שהיה גדול ששה חודשים מן הנערה שלו! ובלבו נתעורר פתאום זכר הייסורים שסבל בימים המרים של הגירושין והוא קם ממקומו כדי להתרחק מהם ושלא לראותם, ואולם מיד חזר וישב. היא הפנתה את ראשה כדי לדבר עם בנה; הפרופיל שלה היה עדיין מלא עלומים, ומתוך כך דומה היה כאילו שערה השׂב הריהו זרוע אבקה, כמו בנשף־מסכות; ועל שפתיה היה מרחף חיוך, אשר סומס, שהיה שולט בהן ראשון, לא ראה עליהן כמותו מעולם. מתוך מרירות אנוס היה להודות שעדיין יפה היא ומראיה צעיר ורענן כמו שהיה. וכמה נאה היה החיוך שהחזיר לה הנער! לבו של סומס נלחץ בקרבו מרוב התרגשות. המראה הזה העליב את רגש־הצדק שלו. הוא קינא בה בשל החיוך של בנה ­– חיוך זה עלה על כל מה שנתנה לו פליר, ולא היה זה מן הדין. הבן שלהם יכול להיות בנו שלו; פליר יכלה להיות בתה שלה, אילו נהגה כשורה! הוא השפיל את הקאטאלוג שלו. אם היא ראתה אותו, הרי מוטב! האזכרה שיזכיר לה את דרכה בפני בנה, אשר וודאי לא ידע כלום, תשמש לה רמיזה מועילה מאת הנמסיס, שעתידה להיפרע ממנה אם במוקדם ואם־במאוחר! ואולם אחר כך בא סומס לידי הכרה מטושטשת שמחשבה כזו הריהי משונה ביותר לגבי פורסייטי בן שנותיו, והוא הוציא את שעונו מכיסו. כבר עברה שעת ארבע! פליר איחרה. היא הלכה אל בת אחותו אימוגן קארדיגאן, ושם וודאי עיכבו אותה מתוך עישון סיגאריטות, שיחות בטלות ודברי רכילות. הוא שמע את העלם צוחק ואומר בעליזות: " צייר זה הריהו וודאי מ’בעלי־המומים' שהדודה דזשון מטפלת בהם, האין זאת, אמא?"

“כמדומני שפאול פוסט שמו ­– כן הוא, מחמדי”.

לשמע המלה הזאת חלף את סומס רטט קל; הוא לא שמע מפיה את המלה הזאת לעולם. ובאותו רגע ראתה אותו; אפשר שמבט עיניו הפיק אותו המבע הליצני המיוחד לדזשורזש פורסייט, כי ידה הנעולה נעל־יד זעה ותפסה את קיפולי שמלתה, ריסי עיניה נזדקפו למעלה ופניה נתאבנו, היא פנתה והלכה לה.

“הרי זו אזהרה לציירים שלא לצייר כך”, אמר הנער כשהוא אוחז שוב בזרועה.

סומס הביט אחריהם. אותו הנער היה יפה־מראה; הסנטר שלו היה פורסייטי ועיניו העמיקו לשבת בחוריהן; ואולם בפניו הבהיק מעין זוהר שמשי, כאילו הוצקה עליהם כוס יין־חרס ישן; אפשר שהחיוך שלו או שערו השרה עליו את ברק הזוהר הזה. אכן מוצלחים היו אותם השנים יותר מכפי שהיו ראויים לכך! הם נתעלמו מעיניו בחדר הסמוך וסומס הוסיף להביט אל “העיר שלעתיד לבוא”, אבל לא ראה כלום. חיוך קליל עיווה את שפתיו. הוא בז לסערת רגשותיו של עצמו לאחר כל אותן השנים שעברו עליו. צלמי רוחות! ואולם כיון שאדם מזקין ­– כלום נשאר לו דבר חוץ מצלמי רוחות? אבל הלא יש לו בת, פליר! והוא כיוון את מבטיו אל הפתח. וודאי בוא תבוא במהרה, אבל היא מניחה אותו להיות מחכה לה! ופתאום נתגלתה לעיניו כעין רוח בצלמו של אדם ­– דמות אשה גוצה ודקה לבושה שמלת קטיפה ירוקה כים, חגורה באזור מתכת; על ראשה שביס שהקיף את שערה המרדני, האדום ­– ודזשס היימן היה משמש שוטר ­– “תאומי־סיאם” אלה מן הלהוטים אחרי הספורט! והוא עצמו יסד בית־חולים נייָד בקרון־מוטור, היה קורא עתונים עד שחלה מרוב קריאה, היה שרוי באימים ופחדים הרבה, לא קנה לו מלבושים ומשקלו פחת בשבע ליטראות; ומה יכול לעשות עוד איש בא בשנים כמותו? כשהיה מהרהר בדבר, אנוס היה להודות שהוא ובני משפחתו נהגו לגבי מלחמה זו אחרת מכפי שנהגו לגבי אותו הסיכסוך עם הבורים, אשר כפי שסבורים היו הצריך את כל מקורות הכוח של האימפריה. אמנם באותה המלחמה הישנה נפצע בן אחותו וֶול דארטי, בנו של אותו בר־נש דזשוליון מת מטיפוס־המעיים, “תאומי סיאם” נתגייסו בגדוד הפרשים ודזשון היתה משמשת חולים; ואולם כל זה לא היה אלא יוצא מן הכלל, תחת אשר במלחמה זו עשה, עד כמה שידוע לו, כל אחד ואחד את “שלו”, כמו שמובן מאליו. הנראה שמכאן מוכח שדבר־מה הולך ומתהווה, הולך וגדול, או הולך ומתדלדל. וכי נעשו הפורסייטים פחות אינדיבידואליים או יותר אימפריאליסטים או פחות קרתנים? או כל זה לא נעשה אלא מתוך שנאה לגרמנים?… מפני מה פליר מתמהמהת ואינה באה? הוא אינו יכול להמתין עוד וילך לו. הוא ראה את השלושה יוצאים יחד מתוך האולם האחר ועוברים ליד הקיר שמנגד. העלם עמד לפני פסל יוּנוֹ. פתאום ראה סומס את בתו עומדת מעבר השני של הפסל וריסי עיניה מורמים למעלה. הוא הבחין שהיא מביטה אל העלם מן הצד ושגם הוא מביט אליה. אחר שלבה אירין את זרועה בזרועו ומשכה אותו אחריה והלכה לה. סומס ראה אותו שהפנה ראשו והביט אחריו ופליר עמדה והביטה אחרי השלושה כשיצאו מן הבית.

והנה שמע קול עליז אומר אליו: “קצת הקדיח את התבשיל, וכי אין כך, אדוני?”

אותו הצעיר שהרים את מטפחתו שוב עבר באולם ועמד אצלו. סומס נענע בראשו.

“איני יודע אנה אנו באים”.

“הו! אל תדאג, אדוני, הכל כשורה”, השיב הצעיר בבדיחות דעת; “גם הללו אינם יודעים זאת”.

באותה שעה ניגשה פליר ואמרה: “הנה הנך, אבא!” כאילו הוא גרם לה שתהא מחכה לו.

הצעיר נופף את מגבעתו והלך לו.

“הנה כי כן”, אמר סומס כשהוא סוקר אותה מראשה ועד רגליה, “צעירה דייקנית את!”

סגולה יקרה זו של חייו היתה בעלת קומה ממוצעת ובעלת גווני־מראה בינונים; שערה היה קצר ועינו כעין ערמון כהה; עיניה החומות המרוחקות זו מזו ריחוק מרובה היו קבועוֹת בלובן זך וצלול כל כך שבשעת תנועתן היו מזהירות ונוצצות; ואולם בשעת מנוחה היו שרויות כחולמות תחת שמורותיהן הלבנות מאוד, שריסיהן היו שחורים ושהיו מאהילות על גביהן כאילו מתוך ריפרוף ופיקפוק. הפרוֹפילוֹן שלה היה מלא חמדה, אלא שפניה לא היה בהם כלום משל אביה חוץ מסנטר עזיז. כשהרגיש סומס שארשת פניו נעשתה יותר נוחה ורכה מדי הביטו אליה, קמט את מצחו כדי לשמר בכך את ההתאפקות ושוויון־הרוח המצויים באדם מן הפורסייטים. הוא ידע היטב שהיא נוטה יותר מדאי להשתמש בחולשתו לטובת עצמה.

היא הכניסה את ידה תחת זרועו ואמרה:

“מי הוא זה?”

“הוא הרים את מטפחתי שנפלה. שוחחנו יחד על אודות התמונות”.

“הן לא תקנה זאת, אבא?”

“לא”, אמר סומס בכעס, “וגם לא את יוּנוֹ זו שאת התבוננת אליה”.

פליר משכה אותו בזרועו. “אח! הבה נלכה מזה! הרי זו תערוכה מבהילה!”

בפתח נפגשו עם אותו הצעיר ששמו מוֹנט ועם חברו. ואולם סומס העמיד פנים של דחייה והשתמטות וכמעט שלא השגיח בדרישת־השלום של הבחור.

“ובכן”, פתח ואמר בהיותם ברחוב, “את מי ראית בבית אימוגן?”

“את הדודה וויניפרד ואת מוֹסייה פרוֹפוֹן”.

“אח!” מילמל סומס, “מה מוצאה דודתך בבחור זה שהיא מגלגלת עמו?”

“איני יודעת. מראהו ערמומי ביותר ­– אמא מחבבת אותו”.

סומס השמיע חברה נוהמת.

“גם הקוזין וֶול ואשתו היו שם”.

“היך!” אמר סומס. “סבור הייתי שחזרו לאפריקא הדרומית”.

“לא! הם מכרו את החווה שלהם. הקוזין וֶול אומר להתעסק בגידול סוסי־מרוץ בסוּסקס. הם קנו בית־אחוזה עתיק ויפה והזמינוני ולבוא אליהם”.

סומס השתעל: חדשה זו היתה למורת רוחו. “מה מראיה של אשתו עכשיו?”

“היא אשה שקטה ביותר, אבל רבת־חן”.

סומס השתעל שוב פעם. “בחור פוחז הוא אותו הקוזין שלך וֶול”.

“לא כן, אבא! הם כרוכים זה אחר זה הרבה. הבטחתי להם לבוא אליהם ולשהות אצלם מיום השבת עד היום הרביעי הבא”.

“לגדל סוסי־מרוץ!” אמר סומס. המעשה הזה כשהוא לעצמו היה רעה גדולה למדי, אבל לא הוא היה הגורם למורת רוחו כנגד בן אחותו. מפני מה, לכל הרוחות, לא נשאר אותו בחור באפריקא הדרומית? הרי די היה לו בצרת הגירושין של עצמו, והנה בא בן אחותו ולקח לו לאשה את בתו של צרתו; ולא עוד אלא שאשתו הריהי אחות־חורגת לדזשון ולאותו הנער, אשר פליר נשאה את עיניה אליו זה עתה מאצל הקילון של המשאבה. אם הוא לא יפקח עליה, סופה שיוודע לה כל אותו מעשה־החרפה הישן לכל פרטיו! ענינים רבי־מכאובות ותמרורים! הם סבכוהו והקיפוהו היום כנחיל של דבורים!

“הדבר הזה אינו לרצון לי!” ענה ואמר.

“הנני מתאווה לראות את סוסי־המרוץ”, מילמלה פליר; “והם הבטיחוני ללמדני את הרכיבה על סוס. וֶול אינו יכול להלך הרבה ברגל, אבל הוא יודע לרכוב במידה שאין למעלה ממנה. הוא רוצה ללמדני את מעשה־הדהרה שלהם”.

“אוי למירוץ־סוסים זה!” אמר סומס. “חבל שהמלחמה לא הביאה עליו כליון. חוששני שילך בדרכי אביו”.

“איני יודעת דבר על אביו”.

“אמנם כן”, אמר סומס בכעס. “הוא היה להוט אחר סוסים ושבר את מפרקתו בפאריז כשירד מעל אחת המדריגות. אשרי דודתך שנפטרה ממנו”. הוא קמט מצחו מדי היזכרו בדרישה וחקירה על אודות המדריגה הזאת שעשה לפני שש שנים בפאריז ­– מדריגה מתוקנה כל צרכה בבית ששם היו משחקים בבאקארה. אפשר שהממון הרב שזכה גיסו במשחק זה או הדרך שעל ידה הגיע לידי זכייה זו בילבלו את דעתו של זה. דרך־המשחק הפראנצית היה בה משל פריצות יתירה ומתוך כך בא לידי לבטים גדולים.

קולה של פליר עורר אותו מתוך ההירהורים שתקפו עליו.

“הבט וראה! הנה הבריות שהיו עמנו בתערוכה”.

“אילו בריות?” מילמל סומס, אשר ידע היטב למי היא מכוונת בדבריה.

“כמה יפה היא אשה זו, האין זאת?”

“הבה נסור אל בית־הממתקים הזה”, אמר סומס פתאום ואחז בחזקה בזרועה והכניסה לתוך הבית. המעשה שעשה ­– היה מעשה תמוה מלפניו שלא היה רגיל בו מימיו, והוא אמר במבוכה: “מה את רוצה לאכול?”

“איני רוצה כלום.שתיתי קוקטייל ואכלתי סעודת־בוקר שמנה ביותר”.

“מן המוכרח הוא שנטעום טעימה כל שהיא כיון שבאנו לכאן”, מילמל סומס כשהוא מחזיק בזרועה.

“שתי כוסות תה”, אמר, “שתי מנות של נוּגה”.

ואולם אך ישב על כסא, ומיד נזדעזעה נפשו בקרבו. אותם השלושה ­– אותם השלושה נכנסו ובאו לכאן! הוא שמע את אירין אומרת דבר־מה לנער והלז משיב ואומר:

“לא, אמא; מקום זה נאה הוא. הריהו לפי טעמי”. ושלשתם ישבו.

ברגע זה, שהיה אחד הרגעים שאינם נעימים ביותר שהתרגשו עליו בימי חייו, כשצלמי הרוחות והצללים של ימים עברו השתערו עליו והוא היה שרוי במקום אחד עם שתי הנשים היחידות שאהב מימיו ­– עם אשתו הגרושה ועם בתו שנולדה לו מן האשה שנשא אחריה ­– לא היה סומס מתיירא כל כך משתי אלה כשם שהיה מתיירא מפני הקוזינה של דזשוּן. היא היתה עלולה לעשות מעשה שאינו הגון ­– היא היתה עלולה להציג את שני הילדים זה לפני זה ­– היא היתה מוכשרה לעשות כל דבר העולה על רוחה. הוא נשך את הנוּגה שלו נשיכה מהירה ביותר והיא דבקה בשיניים התותבות שלו. הוא התחיל מחטט בה באצבעו והביט אל פליר. היא לעסה כחולמת ואולם עיניה היו נשואות אל הנער. הנפש הפורסייטית שבקרבו אמרה לו: “חשוב מחשבות והרגיש ­– ואתה אבוד!” והוא נשך את אצבעו מתוך פחי־נפש. שינים תותבות? וכי יש לו לדזשוליון שיניים תותבות? וכי קבועות בפי אשה זו שיניים תותבות? היה זמן שהוא ראה שלא היו בפיה שיניים כאלה. וקירבתו זו אליה לשעבר היה דבר שאי אפשר היה לגזול לעולם. והיא ידעה זאת, אף על פי שהיא יושבת שם במנוחה ומתוך שליטה גמורה בעצמה, כאילו לא היתה אשתו מעולם. ורגש חריף הרעיש את הדם הפורסייטי שבעורקיו, מכאוב חד שהיה כמלוא רוחב השערה בינו ובין התענוג. מי יתן ולא פתחה דזשוּן פתאום את אשפתה לירות אליו את חציה! הוא שמע את הנער מדבר אליה:

“דבר המובן מאליו הוא, דודתי דזשוּן” ­– ובכן קרא לאחותו החורגת “דודה”? ­ ­– ואין תימה בזה, שהרי היא וודאי כבת חמישים ­– “שגדול החסד שאת עושה עמם לזרזם ולסייע בידם. ואף על פי כן ­– ילכו לעזאזל!” סומס הציץ בו בחשאי. עיניה החרדות של אירין היו מכוונות בשים לב אל פי הנער. היא ­– היא היתה הוגה רגשי חיבה והערצה גדולה כל כך ­– לבוזיניי ­– לאביו של נער זה ­– ולנער זה! הוא נגע בזרועה של פליר ואמר:

" האכלת דייך?"

“עוד מנה אחת, אבא, בבקשה ממך!”

סופה שהממתקים הללו יחלוה! הוא ניגש אל שולחן־המערכת כדי לשלם, כשחזר לאחוריו ראה והנה פליר עומדת בקרבת הפתח וביד מטפחת, אשר העלם מסר לה, כנראה, זה עתה.

“פ. פ.”, שמע אותה אומרת. “פליר פורסייט ­– אמנם כן. הרי זו מטפחתי שלי. יישר כוחך”.

אל רחום וחנון! היא סיגלה לה את תחבולת־הערמה, שהוא סיפר לה עליה באולם התערוכה ­­– קוף מחקה היא!

“פורסייט? אבל ­– הרי זה גם שמי. אפשר שהננו קרובים”.

“אמנם כן! וודאי קרובים אנו. אין פורסייטים אחרים. הנני דרה במפּלדרהם. ואתה?”

“ברובין־היל”.

השאלה והתשובה יצאו דחופות זו אחר זו במהירות גדולה כל כך, שהכל עבר ונסתיים קודם שהפסיק להניע אצבע. הוא ראה שפני אירין הסמיקו מרוב התרגשות וחרדה, הרכין ראשו הרכנה קלילה והכניס את זרועו תחת זרועה של פליר.

“בואי ונלכה!” אמר אליה.

היא לא זזה ממקומה.

“וכי לא שמעת, אבא? וכי לא תמוה הדבר ­– שם המשפחה שלנו אחד הוא. וכי קרובים אנחנו?”

“ומה בכך?” ענה ואמר. “פורסייט? אולי קרובים רחוקים”.

“שמי דזשוליון, אדוני. קיצורו שלו הוא דזשוֹן”.

“הו כך!” אמר סומס. “אמנם כן. קירבת־משפחה רחוקה. חביבות גדולה היא מלפניך. היה שלום!”

והוא פנה והלך.

“רב תודות לך”, אמרה פלייר. “Au revoir!”

“Au revoir!” שמע את העלם עונה ואומר לה.

פרק שני: פִּקְחוּתָהּ שֶׁל פְלֶיר פוֹרְסֵייט

כיוון שיצאו מבית־הממתקים, רצה סומס קודם כל לתת רווחה למורת רוחו ולהגיד לבתו: “היך הרשית לעצמך להפיל את המטפחת!” אלא שהיה חושש שתחזיר לו: “את המעשה הזה למדתי ממך!” ומשום כך נמלך וגמר שלא לעורר משנתם כלבים ישנים, אבל הרי וודאי תחקור ותדרוש אותו. הוא העיף בה מבט מן הצד וראה שגם היא מעיפה בו מבט כזה, היא פתחה ואמרה רכות:

“משום מה אין הקרובים הללו חביבים עליך, אבא?”

סומס משך את הזוויות של שפתיו למעלה.

“ומנין לך זאת?”

“Cela se voit”.

“הדבר נראה מאליו!” מה לשון דיבור היא זו!

אף על פי שכבר עברו עשרים שנה שהיה נשוי אשה פראנצית, עם כל זה עדיין לא הגה שום חיבה ללשונה שלה. לשון זו היתה בעיניו תיאטראלית ביותר ולפי ההרגשה שלו היו אצורים בה כל הניבים הדקים של ליצנות כמוסה.

“כיצד?” שאל אותה.

“אתה וודאי מכיר אותם, אלא שלא גילית זאת אף ברמיזה כל שהיא. ראיתי שהללו הביטו אליך”.

“מימי לא ראיתי את הנער הזה”, החזיר סומס תשובה, שהיתה אמת גמורה.

“לו יהי כן; אבל אתה ראית את האחרים, אבי יקירי”.

סומס העיף בה שוב פעם את מבטו. מה השמועה שהגיעה לאזניה? אפשר שדודתה וויניפרד, או אימוגן, או וֶול דארטי ואשתו סחו לה דבר־מה? הוא העלים ממנה בבית כל רמז קל שבקלים לשערוריה הישנה וכמה פעמים הזהיר את וויניפרד ואמר לה, שאדיר חפצו הוא שלא יגיע לאזני הנערה שמץ דבר. היא לא היתה צריכה לדעת בשום פנים שכבר היה נשוי אחת. ואולם עיניה האפלוליות, אשר הזוהר והזוך הדרומי שלהן היו מבעיתים אותו לעתים קרובות, הביטו אליו מתוך תמימות גמורה.

“אם כן, הבה אגיד לך”, ענה ואמר; “דעי איפוא שבין זקנך שלך ובין אחיו היתה מצוייה מחלוקת. שתי המשפחות הללו מתנכרות זו לזו”.

“כמה רומאנטי הוא הדבר!”

“מה היא מכוונת בדיבור זה?” הירהר בלבו. אותה המלה נראתה לו משונה ומסובכה ­– דומה היה כאילו אמרה: “כמה גחכני הדבר!”

“והן תוספנה להתנכר זו לזו”, הוסיף ואמר, אלא שמיד התחרט על הקריאה למלחמה שהיתה אצורה בדבריו אלה. פליר חייכה. בדור שבני הנעורים משתבחים ומתגאים בכך שהם הולכים בדרכיהם של עצמם ואינם משגיחים בשום דיעה קדומה, היו דבריו עשויים לעודד את שרירות לבה ומריה. ואולם כיוון שנזכר בארשת פניה של אירין, נתקררה דעתו והוא שאף רוח ברווחה.

“ובשל מה קמה אותה המחלוקת?”

“על עסקי בית. הרי זה מעשה ישן נושן ואינו נוגע אליך. זקנך שלך מת בו ביום שנולדת. הוא היה בן תשעים”.

“בן תשעים? וכי יש הרבה פורסייטים חוץ מאלה שבא זכרם בספר האדום?”

“איני יודע”, אמר סומס. “עכשיו הרי הם כולם פזורים. הזקנים מתו, חוץ מטימותי”.

פליר מחאה כפיה.

“טימותי? וכי אין זה שם מגוחך?”

“לא; אין זה שם מגוחך כלל”, אמר סומס. הוא היה מיצר שהשם “טימותי” היה מגוחך בעיניה ­– הדבר היה מעין פגיעה בכבודה של משפחתו. הדור הצעיר הזה מלגלג על כל דבר שיש בו מן המוצק והקיום. “לך ופקוד את הנער הזקן. אפשר שהוא רוצה לנבא לאחרית הימים”. אתה! אילו יכול היה טימותי לראות את אנגליה הנרגזה של דור הנכדים והנכדות אשר לבני אחיו ואחיותיו, וודאי היה פותח את פיו לחרף ולגדף. ושלא מדעתו נשא את עיניו והציץ אל הקלוב איזיאום; אמנם כן ­– דזשורזש היה יושב עדיין אצל החלון והגליון הוורוד בידו.

“היכן היא רובין־היל, אבא?”

רובין־היל! רובין־היל מרכזה של כל אותה הטראגידיה! למה היא מבקשת לדעת זאת?

“בסוֹרי”, מילמל ואמר, “לא רחוק מריטשמונד. ומשום מה את שואלת זאת?”

“וכי שם הוא הבית?”

“איזה בית?”

“אשר בשלו קמה המריבה”.

“הן. אבל מה לך ולכל הענין הזה? חר אנו שבים הביתה ­– מוטב שתתני דעתך למלבושיך”.

“תבוא עליך ברכה! כבר התיישבתי בדעתי עליהם כל צרכי. מריבת משפחה? הרי זה כמה שמסופר בביבליה או בסיפורו של מארק טווֶן ­– מעשה המושך את הלב! ומה החלק שנטלת אתה במחלוקת זו, אבא?”

“דבר זה אינו נוגע אליך”.

“אהה! אבל הרי שומה עלי להחזיק בה ולהמשיך אותה”.

“מי זה אמר לך שעליך להמשיך אותה?”

“אתה יקירי”.

“אני? הלא אמרתי לך שהענין אינו נוגע אליך”.

“והן גם אני סבורה כן; והואיל וכך, הרי הכל כשורה”.

היא היתה יותר מדאי חריפה בשבילו, “Fine” כמה שאַנט היתה מכנה אותה קרובות. לא היתה איפוא תקנה אחרת אלא להסיח את דעתה לענין אחר.

“הביטי וראי את הסלסלה היפה הזאת המוצגה כאן”, אמר אליה ועמד לפני אחת החנויות; “כסבור אני שתמצא חן בעיניך”.

לאחר שסומס שילם את מחיר הסלסלה והם יצאו מן החנות והלכו לדרכם. פתחה פליר ואמרה:

“וכי אינך סבור שאמו של אותו הנער הריהי לפי גילה יפה מכל הנשים שראית מימיך?”

סומס נזדעזע. אכן פורענות היא! הריהי מחזיקה בענין זה ואינה רוצה להרפות ממנו!

“לא שמתי אליה לב”.

“יקירי, הלא ראיתי שהצצת אליה בהעלמה”.

“את רואה את הכל ­– וכמדומה לי שעיניך רואות הרבה יותר ממה שיש במציאות”.

“ומה טיבו של בעלה? הריהו וודאי הקוזין שלך, מאחר שאבותיכם אחים היו”.

“בעיני אני הריהו חשוב כמת”, אמר סומס מתוך התמרמרות־פתאום. “לא ראיתיו זה עשרים שנה”.

“ומה היה עסקו?”

“צייר היה”.

“כל זה הריהו גחכני ביותר”.

על שפתי סומס עלו באותה שעה המלים: “רצונך לעשות עמי טובה, הסיחי את דעתך מן הבריות הללו”, אלא שהוא כבש את המלים האלה תחת לשונו ­– אסור היה לגלות לפניה את רגשותיו.

“הוא העליב אותי פעם אחת”.

עיניה הפזיזות נתלו בפניו.

“הריני מבינה! לא נקמת עלבונך ועדיין הכעס בוער בלבך. אבי המסכן! הניחני אני להשיב גמול תחתיך!”

למה היה הדבר דומה? לאדם המוטל באפילה ויתוש משוטט ומרפרף על פניו. קשיות־ערפה זו של פליר היתה חדשה בעיניו, וכשבאו אל בית־המלון, ענה ואמר ברוח זעופה:

“אני עשיתי כל מה שהיה בכוחי. ועתה רב לנו לדבר על הבריות הללו. הנני עולה למעלה ואשהה שם עד שעת הסעודה”.

“ואני אשב כאן”.

היא השתרעה על הכורסה וסומס העיף בה מבט של פרידה ­– מבט שהיה בו משל תרעומת ומשל אהבה גם יחד ­– ונכנס לתוך המעלית ומיד הועלה אל דירתו אשר בדיוטה הרביעית. הוא נכנס אל חדר־האורחים והתייצב שם אצל החלון, שממנו נתגלה מראה ההייד־פארק, והתחיל מתופף באצבעו בזגוגיות. רגשותיו היו מסוכסכים, זועמים ונרגזים. החיטוט בפצעו הישן אשר הזמן ועניני־החיים החדשים שלו העלו עליו קרום, נתערב עם עגמת־נפש וחרדה ועם מכאוב קלוש בחזהו, שגרמה לו הנוּגא, שלא היתה יפה לקיבתו. וכי כבר שבה אַנט הביתה? אבל היא לא תעמוד לו בשעת־דחקו זו. שהרי כל אימת ששאלה אותו על דבר נישואיו הראשונים, דחה אותה בתשובה של מה בכך; היא לא ידעה עליהם כלום חוץ מדבר אחד ­– שאשתו הראשונה היתה תאות נפשו, תאוה עזה וגדולה, תחת אשר זיווגו עמה לא היה אלא ענין של צורך השעה. והטינה על המעשה הזה היתה שמורה תמיד בלבה והיא השתמשה בה למעשה לתועלת עצמה. הוא הטה אוזניו והקשיב קול שאון ­– קול השאון הקלוש של תנועות אשה ­– בקע ועלה בעד הדלת. ובכן הריהי בבית. הוא נקש בדלת.

“מי כאן?”

“אני”, אמר סומס.

היא החליפה באותה שעה את שמלתה ולא היתה עדיין לבושה כל צרכה; אכן קסם היה בדמותה של אשה זו שעמדה כנגד המראָה. חמדה גדולה היתה שפוכה על זרועותיה, כתפיה ושערה, אשר כהה ביותר מאז הכיר אותה לדעת בתחילה, על נטיית צווארה, על מלבושי־המשי שלה ועל עיניה האפורות־הכחולות וארוכות־העפעפיים ­– אכן יפה היתה בשנה הארבעים לימי חייה כמו באביב נעוריה. אחוזת־קנין יפה היתה אשה זו, עקרת־בית מעולה ואם נבונה ואוהבת. ואילו אך עצרה בלשונה ולא היתה מדברת בגלוי ובחציפות על היחסים שבינו לבינה! סומס, אשר חיבתו אליה לא היתה מרובה מחיבתהּ אליו, היה מצטער על כך, כיאות לאדם אנגלי, שלא העטתה את הדברים שבינו לבינה במעטה של רגש, ואילו גם דק מן הדק. כמרבית בני ארצו ובנות ארצו החזיק גם הוא בדיעה שהנישואים צריכים להיות מיוסדים על האהבה, אבל אם האהבה נסתלקה מתוך חיי הנישואים של אדם או שהוברר לו שלאמתו של דבר לא היתה קיימת לעולם ­– ובכן נמצא שהנישואים לא היו מיוסדים על האהבה כל עיקר ­– אינו צריך להודות זאת. הנישואים קיימים והאהבה איננה ­– אבל הרי אתה קיים ועליך להוסיף להתקיים! מן הצורך להחזיק בנימוס ידוע ואין להתנוול בציניסמוס, בריאליסמוס ובפריצות כדרך הפראנצים. ולא עוד אלא שהיה הכרח להתנהג כך לתועלת הנכסים. הוא ידע, שהיא יודעת, ששניהם יודעים, שאין אהבה מצוייה ביניהם, אבל הוא היה רוצה שלא תודה בזה לא בדיבור ולא במעשה ולא הבין לעולם למה נתכוונה כשהיתה מדברת על הצביעות של האנגלים. ­– הוא פתח ואמר:

“את מי הזמנת אל ביתנו לשבוע הבא?”

אַנט הוסיפה להעביר בזהירות על שפתיה משחת־אודם ­– הוא היה מתאווה כל ימיו שלא תעשה זאת.

“את אחותך וויניפרד ואת הקאר־די־גאנים” ­– באותה שעה נטלה בידה יתד שחורה זעירה ­– “ואת פּרוֹספּר פּרוֹפוֹן”.

“אותו הבּלגי? מה ראית להזמין את זה?”

אנט הפכה את פניה ברשלנות, העבירה את יתד־השחור על ריס־עין אחד ואמרה:

“הוא משעשע את רוחה של וויניפרד”.

“מי יתן והיה מי שישעשע את רוחה של פליר; הריהי מרדנית”.

“מר­–דנית?” שנתה אנט. “וכי זוהי הפעם הראשונה שאתה הרגשת בזה? הריהי מר­­ ­– דנית ­– ככל אשר אתה קורא למידה זו ­– מבטן ומלידה”.

וכי לא תחדל לעולם לגרגר את הריש גירגור מעושה זה?

הוא נגע בשמלה שהיא פשטה מעליה ושאל:

“במה התעסקת?”

אנט הביטה אל בבואתו שנשקפה במראה. שפתיה, שעדיין היו מלאות ומזהירות, חייכו חיוך ליצני.

“השתעשעתי”, ענתה ואמרה.

“הו!” השמיע סומס ברוח זעופה. “וודאי בסמרטוטי־נשים”.

בשם זה היה סומס מכנה את כל אותה הריצה התמוהה שהנשים רצות מחנות אל חנות. “וכי כבר התקינה לה פליר את מלבושי־הקיץ שלה?”

“ועל מלבושי שלי אי אתה שואל”.

“הרי אחת היא לך, אם אני שואל ואם לאו”.

“אמת נכון הדבר. ובכן דע לך, שהיא כבר קיבלה את מלבושיה וגם אני קיבלתי את שלי ­– אלא שמחירם יקר במידה מבהילה”.

“הם!” אמר סומס. “ומה עושה אותו בחור פרוֹפוֹן באנגליה?”

אנט נשאה את גבות עיניה, שגמרה זה עתה לצבען.

“הוא משוטט כאן באניית המפרש שלו”.

“אח!” אמר סומס; “הריהו בחור נמנמן”.

“לפעמים”, השיבה אנט ופניה הביעו עליצות חרישית. “ואולם יש שהוא משעשע ומבדח ביותר”.

“יש בו משהו משל בן־תערובת”.

אנט התמודדה.

“בן תערובת?” ענתה ואמרה. “מה פירושו של דבר? אמו היתה ארמנית”.

“ובכן זהו הדבר. וכי יש לו מקצת הבנה בתמונות?”

“יש לו הבנה קימעה בכל דבר ­– הריהו אדם המעורב עם הבריות”.

“טוב איפוא. הזמיני את מי שהוא בשביל פליר. מן הצורך לבדר את דעתה. היא הולכת בשבת אל וֶול דארטי ואל אשתו; אין דעתי נוחה מזה”.

“משום מה?”

מאחר שלא יכול להסביר לה את הנימוק בלי לנגוע בקורות המשפחה, הסתפק סומס אך בתשובה זו:

“התרוצצות זו אנה ואנה יש בה משל פחזות. היא שטופה בזה יותר מדאי”.

“הגברת וול הקטנה חביבה עלי; היא צנועה ונבונה ביותר”.

“איני יודע עליה דבר, מלבד ­– מלבוש זה חדש הוא”. וסומס נטל בידו שמלה שהיתה מונחת על המיטה.

אַנט הוציאה אותה מידו.

“רצונך לרכוס לי?” אמרה אליו.

סומס התחיל רוכס לה את השמלה. כשהציץ למעלה מכתפה לתוך המראָה, ראה את מבע פניה שהיה בו מקצת משל בדיחות־דעת ומקצת משל בוז, כאילו רצה לומר: “יישר כוח! לעולם לא תלמד את המלאכה הזאת!” לא, הוא לא ילמדנה לעולם; הוא אינו איש פראנצי, השבח לאלוהים! והוא גמר את מעשה הרכיסה מתוך תנודת־יד ומתוך האמירה: “מפתח החזה הריהו נמוך יותר מדאי”.אחר פנה והלך אל הדלת מתוך חפץ להיפטר ממנה במהרה לרדת שוב אל פליר.

אנט עמדה תחתיה וציצת־האיבוק בידה ופתאום הפליטה מפיה דברים קשים עד להבהיל:

“Que tu es grossier!”.

הוא ידע את פירושו של ביטוי זה. הוא שמע אותו מפיה לא אחת, וכבר הספיק לעמוד על משמעותו כל צרכו. גידוף זה הכעיס אותו ­– לא אמת הדבר, הוא לא היה אדם גס כל עיקר! אם הוא היה אדם גס, מה היה אותו בר־נש שבחדר הסמוך, שהיה מכעכּע בכל בוקר בקולי קולות? ומה היו אותם הבריות שבחדר־הקבלה, שלא היו מקפידים על הנימוס והיו מסיחים זה עם זה בקול רם עד מאוד? מה היו הפטפטנים הריקנים הללו? וכי בשביל שאמר שמפתּח שמלתה הריהו נמוך ביותר אדם גס הוא! הרי באמת הנהו נמוך ביותר! והוא לא החזיר דבר ויצא מן החדר.

כשנכנס באולם, ראה מיד את פליר באותו המקום שהניח אותה. היא ישבה כשברכיה מורכבות זו על גב זו וכשהיא מנענעת לאטה את רגלה האחת העוטה גרב של משי ונעולה נעל אפורה, ­– סימן מובהק שהיתה שקועה בהירהורים וחלומות. גם עיניה העידו על כך ­– הן הביטו לפעמים נכחן כחולמות. והן בן־רגע אחד תוכל להתעורר מן החלומות שאפפוה ושוב תהיה מלאת־תנועה וזריזה כקוף קטן. והיא יודעת כל כך הרבה ובוטחת־בעצמה, ועדיין לא מלאו לה תשע־עשרה שנה! מה כינוי הגנאי שהיו מכנים עכשיו את הריבות הללו? ברוזי־בר! בריות צעירות ומבהילות ­– הרי הן פועות והומות ומצווחות בקולי קולות וּמראוֹת לעיני הבריוֹת את רגליהן! הרעות שבן דומות לחלומות־זוועה, והטובות שבהן הנן מלאכים שפניהם מפורכסים! פליר לא היתה מין ברוז־בר שכזה לא היתה מאותן הנקבות הצעירות, הפטפטניות ומחוסרות דרך ארץ. אף על פי כן היתה עקשנית עד להבהיל ומלאת חיים וכלה ונחרצה מאתה ליהנות מן החיים. ליהנות! מלה זו לא עוררה בקרבו חרדה פוריטאנית, אבל היא עוררה בקרבו חרדה המכוונה למזגו ואפיו. הוא היה חושש תמיד להתענג על היום הזה משום שהיה מפחד שמא לא יוכל להתענג על יום המחר. והרגש, שבתו היתה חסרה את מידת הזהירות הזאת, היה מפחיד אותו. חוסר־יציבות זה ניכר היה גם מתוך דרך ישיבתה זו ­– כולה שקועה ותפושה בחלומות. הוא עצמו לא היה שוגה מימיו בחלומות ­– הללו אינם מכניסים כלום; ומהיכן סיגלה לה מידה זו ­– אך אלוהים יודע! בוודאי לא מאת אַנט! ואף על פי כן הרי אַנט בשעה שהיתה עדיין נערה צעירה והוא היה מחזר אחריה היה מבט עינה מלא חמדה וזוהר. ואלם עכשיו קיפחה את מבטה זה!

פליר קמה פתאום מעל הכורסה ­– בחפזון ובבהילות ורצה אל אחד משולחנות־הכתיבה. והיא נטלה עט ודיו ונייר והתחילה לכתוב במהירות, כאילו לא היתה לה שהות לנשום אויר עד שתגמור את המכתב. ופתאום הרימה את עיניה וראתה את אביה. הארשת של התעמקות פנימית נמרצה נתעלמה מעל פניה. היא חייכה, הפריחה לו נשיקה באוויר והעמידה פנים כאילו היתה נבוכה במקצת ואחוזת־שיעמום במקצת.

אח! אמת נכון הדבר, היא היתה חריפת־שכל ­– “fine” כמה שאמרה עליה אמה!

פרק שלישי: בְּרוּבִּין־הִיל

דזשוליון פורסייט בילה את יום־ההולדת התשעה־עשרה של בנו ברובין־היל, אלא שעסק באותו היום בעסקו ומעבדו במנוחה גמורה. הוא היה עושה עכשיו את הכל בשקט ובמנוחה משום שלבו היה לקוי הרבה, וכדומה לכל בני משפחתו היתה המחשבה על המיתה שנואה עליו. הוא לא ידע בעצמו עד היכן מחשבה זו הריהי למורת רוחו עד שסימנים ידועים הכריחו אותו לפנות פעם אחת, לפני שנתיים, אל הרופא שלו והלה אמר לו:

“אתה עלול למות בכל רגע, בשל כל אימוץ־כוח למעלה מן המידה”.

הוא קיבל את גזר דינו מתוך חיוך– זו התשובה הטבעית שמחזיר אדם מן הפורסייטים כלפי אמת שאינה עריבה עליו. אבל כיוון שאותם הסימנים הרעים החמירו ביותר בזמן נסיעתו הביתה ברכבת, עמד על כל מלוא משמעותו של גזר־הדין שנחרץ עליו. לעזוב את אירין, את בנו ואת מלאכתו שלו – אף על פי שלא היה עובד עכשיו אלא מעט מאוד! לעזוב אותם על מנת לפרוש אל חשכת־צלמות שאינה ידועה, אל מצב שאין לציירו במחשבה, אל תהום האפס, שלא יהא מרגיש בה לא ברוח אשר תניע את העלים מעל לקברו ולא בריח האדמה והעשבים. לפרוש אל האפס הזה, אשר נשגב הוא מבינתו ואשר שכלו לא ישיג אותו לעולם, עד כמה שלא יאמץ את דעתו לעמוד על מהותו. והואיל וכך אסור היה לו לאבד את התקוה לשוב ולראות את הנפשות האהובות עליו! אכן עזים ונמרצים היו מכאובי נפשו באותה שעה כשהיה מעלה את כל זה על דעתו! ובאותו היום, קודם שהגיע אל ביתו, גמר בלבו להעלים את הדבר מאירין. הוא החליט להשתדל לנהוג זהירות יתירה מאין כמוהו, שכן כל קטנה שבקטנות עלולה לגלות לה את הדבר ולעשות אותה אומללה כמוהו הוא. הרופא אמר לו שחוץ ממיחוש זה הריהו בריא כל צרכו ושבעים שנה אינם זקנה כל עיקר – הוא יאריך ימים רבים, אם אך יוכל!

החלטה זו שהחליט וקיים אותה זה כשנתיים ימים, פיתחה ושיכללה בקרבו את הצד הענוג והרך שבאפיו. מאחר שמטבע ברייתו לא היה דזשוליון מן הרתחנים ולא היה מתרגז אלא בשעה שבא לידי התרגשות עצבים, נעשה עכשיו לסמל ההתאפקות וכבישת־הרוח. הסבלנות העגומה של בני אדם זקנים האנוסים לחיות חיי בטלה היתה חבוייה אצלו מתחת למסכה של חיוך, שלא זז מעל שפתיו אפילו בשעה שהיה שרוי ביחידות. והוא היה בודה מלבו תמיד כל מיני אמשלות כדי להעלים את טעם הבטלה שהיה בטל ממלאכתו לאנסו.

אף על פי שהיה מלגלג על עצמו בשל מעשהו זה, היה משים עצמו כאילו עזב את מנהגיו הקודמים והתחיל לחיות חיים פשוטים: הזיר עצמו מן היין ומן הסיגארות ולא שתה אלא מין קפה שלא היה בו שום קפה. קיצורם של דברים, הוא שקד לעשות עצמו בטוח מסכנה עד כמה שפורסייטי הנתון במצב שכזה יכול לעשות בסיוע של הליצנות הרכה והנוחה שלו. מהיותו מובטח שאיש לא יראה את המעשה שהוא עושה, לפי שאשתו ובנו נסעו העירה, בילה את היום הנאה של חודש מאי בזה שסדר במנוחה את הכתבים שלו, כדי שיוכל למות מחר בלי לגרום בכך שום טירדה לאדם, ומתוך כך סיכם את חשבון קיומו על פני האדמה סיכום אחרון. לאחר שהכניס את הכתבים המסודרים לתוך הארון הסיני הישן של אביו, הניח את המפתח במעטפה וכתב על גבו את המלים: “מפתח של הארון הסיני, ששם מונחת הרשימה המפורטה של רכושי. דזש. פ.” את המעטפה הזאת שם בכיס־החזייה שלו להיות שמורה עמו תמיד, שמא יקרנו פתאום פגע רע. אחר צילצל והזמין תה ויצא על מנת לשתותו תחת האלון העתיק.

גזירת המיתה נגזרה על כל אדם, אלא שלגבי דזשוליון היתה גזירה זו ברורה ומוחלטה ביותר; ואולם סופו שהתרגל אליה כל כך שהיה מהרהר בענינים אחרים, כדומה לבני אדם אחרים. עכשיו היה מהרהר בבנו.

דזשון נעשה היום בן תשע־עשרה, וזה לא כבר עמד והחליט דבר. הוא לא נתחנך באיטן כדומה לאביו, ולא בהארוֹ כאחיו מצד אביו שמת, אלא באחד מאותם מוסדות־החינוך אשר תעודתם היא להימנע מן הרע שבשיטת החינוך של בתי־הספר הציבוריים ולקיים את הטוב שבשיטה זו, אלא שלמעשה היו מקיימים את הרע ומסתלקים מן הטוב. דזשון יצא מבית ספרו בחודש אפריל בלי אשר ידע ידיעה כל שהיא מה יעשה ואיזו דרך יבור לו בחיים. המלחמה, אשר דומה היה כאילו עתידה היא להימשך לעולם, נסתיימה בו בזמן שאמר להסתפח על הצבא, ששה חדשים קודם זמנו. מאז התרגל לאט לאט אל המחשבה, שהיה בן חורין לבור לו את דרך חייו בעצמו כטוב בעיניו. הוא התייעץ כמה פעמים בענין זה עם אביו והודיע בעוז־רוח שהוא מוכן לבחור בכל מקצוע – אלא שדבר המובן מאליו הוא חוץ מן הכהונה, הצבא, תורת־המשפט, בימת־התיאטרון, הבורסא, הרפואה, המסחר והטכניקה – ומתוך כך נתברר לו לדזשוליון בירור גמור כי דזשון אין לו חשק לשום אומנות. רגש כזה היה מצוי גם בלבו של עצמו בזמן שהיה צעיר כמותו. אלא שהריקנות הנעימה הזאת נסתיימה אצלו במהרה על ידי נישואיו המוקדמים ותוצאותיהם הרעות. הוא היה אנוס להיעשות סוכן לאחריות אצל ללויד והגיע שוב לידי מצב של רווחה קודם שנתגלה כשרונו האמנותי. ואולם לאחר ש“לימד” את בנו לצייר חזירים ובעלי־חיים אחרים, נוכח לדעת שדזשון לא ייעשה צייר לעולם ומתוך שאט נפשו כלפי כל דבר בא לידי המסקנה שסופו להיות סופר. ואולם מתוך שסבור היה שאפילו אומנות זו טעונה נסיון, החליט דזשוליון שלפי שעה אין לו לדזשון ברירה אחרת אלא להיכנס לאוניברסיטה, לערוך מסעות ואולי גם ללמוד את תורת המשפטים. ולאחר מכן יתגלה הדבר, או וודאי לא יתגלה כלום. ואולם דזשון היה מהסס ולא יכול להכריע אם לקבל את ההצעה הזאת, שהיה בה כדי למשוך את הלב, או שלא לקבל.

המשא והמתן והשיחות הללו עם בנו חיזקו בלבו של דזשוליון את הספק אם העולם נשתנה לאמתו של דבר. הבריות אומרים שבאה תקופה חדשה לעולם. ואולם דזשוליון הכיר בחוש־הראייה החד שלו שמתחת לשינוי הקל שנתהווה על פני השטח העליון נשאר הזמן בהווייתו ובעינו. עדיין נחלקו בני אדם לשני מינים: למועטים בעלי “דמיון” ולמרובים חסרי דמיון ובאמצע שורה של ממזרים כמותו. דומה שדזשוֹן בעל דמיון היה, ואביו ראה בזה סימן רע.

ולפיכך לא מתוך החיוך הרגיל שלו בלבד, אלא מתוך רגש עמוק מזה הטה לפני שבועיים ימים את אזניו אל הדברים שאמר אליו בנו: “אבא, יש את נפשי להתעסק בעבודת אדמה, אם הדבר לא יעלה בדמים מרובים ביותר. דומני שאומנות זו הריהי היחידה שאין בה כדי להזיק ולהרע לאדם, חוץ מן האמנות, שאני איני מוכשר לה”.

דזשוליון כבש את החיוך שלו והחזיר:

“טוב הדבר. אתה תחזור לאותו המצב שהיינו שרויים בו בזמּנו של דזשוליון הראשון בשנת 1760. הדבר הזה יוכיח את אמתה של שיטת־המחזורים, ואם יהיה רצון מלפני המקרה יעלה בידך לגדל לפת מעולה מזו שהיה מגדל אבי אביך הקדמוני”.

דזשון נבוך מעט וענה ואמר:

“וכי רעיון זה אינו טוב בעיניך, אבא?”

“כדאי לנסות; ואם תתמכר למשלח־יד זה באמת ובתמים, עתיד אתה לעשות טובה יותר ממרבית בני אדם, אלא שטובה זו תהיה מועטה ביותר”.

ואולם לעצמו אמר: “אבל מובטחני שהוא לא יתמכר לו. הנני לתת לו זמן של ארבע שנים. סוף סוף הרי עסק זה יפה הוא לבריאות ואינו גורם נזק”.

לאחר ששקל את הדבר בדעתו ונמלך באירין, כתב לבתו, מיסיס וול דארטי, ושאל אותה אם היא מכירה בשכנותה בעל־חווה אשר יאות לקבל את דזשון על מנת להורותו את עבודת האדמה. הוֹלי החזירה תשובה מלאה התלהבות: יש בקירבתם אדם מצויין שיאות לכך, והיא ובעלה יהיו מאושרים לדור יחד עם דזשון.

ומחר יצא הנער לדרך.

דזשוליון גמע את התה החלש עם לימון בתוכו והציץ בעד העלים של האלון הזקן אל אותו המראה, שהיה חביב עליו שלושים ושתים שנים רצופות. האילן שהוא ישב תחתיו לא נזדקן למראית עין אפילו יום אחד! כמה צעירים ורעננים העלים הקטנים שעינם כעין זהב כתום, וכמה זקנה היא מצבתו העבה והקשה שמראיה אפור־ירקרק־לבנוני! הרי זה אילן רב־זכרונות, אשר חיה יחיה עוד מאות בשנים אם אחד הברברים לא יניף עליו יד להפילו. – הוא נזכר באחד הלילות שלפני שלוש שנים כשעמד אצל החלון וזרועו חובקת את אירין ושניהם התבוננו אל אווירון גרמני, אשר נראה כטס מעל לאילן הזקן. למחר מצאו בשדהו של בעל־האחוזה שבשכנותם חור שנוקב על ידי פצצה. הדבר היה קודם שידע שנגזר עליו גזר־דין של מיתה. כמעט שהיה מיצר שאותה הפצצה לא שמה קץ לחייו. כי אז היה נפטר מן הייסורים המרובים של אדם שחייו תלויים מנגד, מן השעות המרובות של פחד קר כקרח שמילא את לבו. הוא חשב שיגיע לידי הזקנה הרגילה של אדם מן הפורסייטים ויחיה שמונים וחמש שנים או יותר, שאז תהיה אירין בת שבעים. ואולם עכשיו וודאי תרגיש בחסרונו. אבל הרי ישאר עמה דזשוֹן, אשר רב־ערך הוא בשביל חייה ממנו הוא, – דזשון, שהיה מעריץ את אמו הערצה יתירה.

תחת האילן הזה, אשר דזשוליון הזקן הפיח שם את נפשו, כשהוא מצפה לאירין, היה יושב דזשוליון ומהרהר בלבו, שמא מוטב שיסגור עכשיו את עיניו גם הוא ויסתלק מן העולם לאחר שסידר את הכל סידור מעולה. גנאי היה בעיניו להיות ממתין מתוך בטלה לקצם של חיים, שלא היו בהם אלא שני דברים שיהיה מיצר עליהם – הלא הם הפירוד הארוך בינו ובין אביו, בזמן שהיה צעיר לימים, ואיחור ברית־הנישואים שבינו ובין אירין.

ממקום ישיבתו נראתה לעיניו חבורה של עצי־תפוחים מלבלבים. שום מראה ממראות הטבע לא עורר כל כך את המית רגשותיו כמראה עצי פרי עטופים ציצים; ולבו נתכווץ פתאום בקרבו, משום שאפשר שלא יוסיף עוד לראותם כשהם פורחים ומלבלבים,אביב! אכן לא מן היושר הוא שאדם ימות ולבו עדיין צעיר ורענן למדי לאהוב את היופי! שחרורים שרו בנחת וללא־דאגה בתוך השיחים, סנוניות פרחו בגבהי מרום, העלים שממעל לו נוצצו; ועל פני השדות להטו בנגוהות החמה עלים רכים ורעננים בני כל הצבעים עד לצבע־התכלת של שיח־העשן שנמשכה במרחקי האופק. פרחיה של אירין בערוגותיהם הצרות לבשו הערב צורה איניבידואלית מופלאה והפיקו מעין יעוד של חיי עליצות. רק הציירים הסינים והיאפאנים ואולי גם ליאונארדו ידעו כיצד להבליט את ה“אני” הקטן והמופלא של כל פרח, של כל עוף וחיה שהיו מציירים – את ה“אני” הזה יחד עם הסגולה המיוחדה של המין ואת החיים במלוא כללותם. הללו היו אמנים כהלכה! “אני לא יצרתי דבר שיהא קיים לעד”, הגה דזשוליון בלבו; “לא הייתי אלא דילטאנט – חובב גרידא ולא יוצר. אבל הריני משאיר אחרי את דזשון כשאפטר מן העולם”. אשריו שהנער לא היה לקרבן למלחמה האיומה! הרי עלול היה להיות מומת על נקלה כדזשולי האומלל לפני עשרים שנה, אשר גווע במרחקים שם בטראנסוואל. דזשוֹן עתיד לעשות דבר של ממש באחד הימים – אם הזמן לא יקלקל אותו – הריהו בחור בעל דמיון! הרעיון שעלה על לבו להתעסק בחקלאות לא היה אלא ענין של רגש מלפניו, ובוודאי לא יאריך ימים. והנה ראה אותם הולכים ובאים דרך השדה: אירין והנער הלכו צמודי זרועות מן התחנה. והוא קם ממקומו והתנהל לאטו דרך גן־הוורדים החדש והלך לקראתם…

באותו הערב נכנסה אירין בחדרו וישבה אצל החלון. היא היתה דמומה ולא דיברה דבר עד שפתח ואמר:

“מה לך, אהובת נפשי?”

“נפגשנו היום עם אדם אחד”.

“עם מי?”

“עם סומס”.

במשך שתי השנים האחרונות מנע עצמו מלהעלות את השם הזה על מחשבתו, לפי שידע שהדבר רע לבריאותו ועכשיו התחיל לבו דופק בקרבו דפיקה מאיימת, כאילו חישב להתפוצץ בחזהו.

אירין הוסיפה ואמרה במנוחה:

“הוא ובתו היו בבית־השׂכיָיה ואחר כך בבית־הממתקים, ששם שתינו תה”.

דזשוליון ניגש אליה והניח את ידו על שכמה.

“מה מראהו?”

“שערו הלבין; אבל פרט לזה הריהו כמו שהיה”.

ןבתו?"

“יפה היא. על כל פנים כך דעתו של דזשוֹן”.

לבו של דזשוליון התחיל דופק שוב. מבע פניה של אשתו היה מיוגע ומבולבל.

“והרי את לא – –?”

“לא; אבל דזשון יודע את שמם. הנערה הפילה את מטפחתה והוא הרים אותה”.

דזשוליון ישב על מיטתו. מקרה רע!

“הרי דזשוּן היתה עמכם. וכי התערבה בדבר?”

“לא; אבל הכל היה כל כך משונה ומאוּנס, ודזשון הבחין בזה”.

דזשוליון נשם נשימה עמוקה ואמר:

“לעתים קרובות הייתי שואל את עצמי אם טוב עשינו שהעלמנו ממנו את הדבר. הלא באחד הימים יוודע לו הכל”.

“כל מה שיאחר לדעת זאת, כן מוטב, דזשוליון; הלא כן דרכם של בני הנעורים להוציא משפט נמהר וקשה. כשהיית בן תשע־עשרה, מה היית סבור על אמך שלך, אילו עשתה מה שעשיתי אני?”

אמנם כן! זה הדבר! דזשון היה מעריץ את אמו ולא ידע כלום על אודות הטראגידיות ומצוקות־ההכרח של החיים. שאין רחמים לפניהן; הוא לא ידע כלום על אודות הייסורים הנעלמים אשר בחיי נישואים שלא עלו יפה, על אודות הקנאה והתאווה – הוא לא ידע כלום על כל אלה!

“מה אמרת לו?” שאל לבסוף.

“אמרתי לו, שהללו קרובינו הם, אלא שאין אנו מכירים אותם; שאתה לא שעית אל משפחתך והיא לא שעתה אליך. סבורה אני שהוא ישאל אותך בענין זה”.

דזשוליון חייך. “פורענות זו עתידה לתפוס את מקומן של התקפות האווירונים”, ענה ואמר. “סוף סוף מורגש חסרונן של אלה”.

אירין נתנה בו את עיניה.

“הרי ידענו, שכך יארע באחד הימים”.

הוא החזיר לה מתוך תקיפות פתאומית:

“אם אראה שדזשון נותן בך דופי, לא אוכל נשוא זאת. אָסור לו לעשות זאת אפילו במחשבה. הוא מחונן כוח הדמיון ויבין את הדבר אם יפרשוהו לפניו כהוגן. סבור אני שמוטב הוא לספר לו את הכל קודם שיוודע לו הדבר מפי אחרים”.

“עדיין לא הגיעה השעה, דזשוליון”.

כך טיבה – חסר לה חוש הראייה את הנולד ומעולם לא קידמה את פני הרעה. ואף על פי כן – מי יודע – אפשר שהצדק אתה. לא טוב הדבר להמרות את האינסטינקט של אם. אפשר שמן הנכון הוא לעזוב את הנער לנפשו עד שהנסיון ימציא לו אבן־בוחן, שעל פיה יוכל לשפוט על ערכה של הטראגידיה הישנה; עד שהאהבה, הקנאה וכליון־הנפש יעמיקו בקרבו את רגשי חמלתו. מכל מקום מן הצורך לנהוג זהירות – לנהוג זהירות יתירה עד כמה שאפשר! ושעה ארוכה לאחר שאירין יצאה מחדרו היה שוכב ער ושקל בדעתו את דבר האמצעים של זהירות שצריך לאחוז בהם. עליו לכתוב להוֹלי ולספר לה שדזשון אינו יודע עדיין את קורות המשפחה. הולי הריהי מצניעה סוד והיא תעצור בעד בעלה שלא יגלה דבר, היא תעשה את כל המוטל עליה! דזשון יקח עמו את המכתב, כשיצא מחר לדרכו.

וכך עבר אותו היום, שבו סידר דזשוליון את עסקי רכושו סידור גמור ומוחלט –– היום עבר וגווע עם צילצול השעון של האורווה ואחריו הקיץ עליו יום אחד והוא לוטה צאלי מחשכים של מצוקת נפש, שאי אפשר היה לסלק אותה ולהפיג את מרירותה…

ואולם דזשון, אשר חדרו היה לפנים חדר־הילדות שלו, היה מוטל גם הוא על מיטתו וכולו משועבד למרותו של רגש, אשר מי שלא ידע אותו לעולם הריהו כופר בו, – הלא הוא רגש “האהבה למבט־עין הראשון”. הוא חש שרגש זה ניצנץ בקרבו עם ברק הזוהר של העינים האפלוליות, שהציצו לתוך עיניו שלו ממעל לפסל יוּנוֹ– ובו ברגע נולדה בלבו ההכרה שנערה זו היתה “חזון חלומו”; ולפיכך מה שאירע לאחר מכן היה בעיניו טבעי ומופלא כאחד. פליר! שמה לבדו היה מספיק למדי לצודד את לבו של זה שכמותו, שהיה נוח להתפעל מן הקסם שבמלים. בדור הוֹמיאוֹפתי כדורנו, שהנערים והנערות מתחנכים בו יחד והנם מעורבים אלה באלה מילדותם עד כדי כך שהמין מיטשטש ובטל כמעט, היה דזשון מיוחד במינו, שהחזיק במידותיו של הדור הישן. בבית ספרו לא היו לומדים אלא נערים, ואת ימי הפגרה שלו היה מבלה ברובין־היל בחברת נערים מידידיו, או בחברת הוריו בלבד. ולפיכך לא הורכב בו מעולם שיעור מועט של רעל־האהבה להיות למגן מפני האהבה שלא תצמח בקרבו. ועכשיו כשהיה מוטל בחושך עלה חום הקדחת שלו הלוך ועלה במהירות. הוא היה מוטל ער וחזה בעיני רוחו את דמותה של פליר – “פרח” ככל אשר קראו לה – ונזכר בדברים שדיברה אליו, ובייחוד באותה הקריאה! “Au revoir” שקראה בקול שכולו רוך ועליצות.

כל אותו הלילה לא נתן שינה לעיניו, וכשהתחיל בוקע אור השחר קם מעל מיטתו, נעל את סנדלי־הטניס שלו, לבש מכנסיים וגופיפית, ירד בחשאי מעל המדריגות והתגנב ויצא החוצה דרך החלון של חדר־הקריאה. היום כבר האיר והאוויר היה רווי ריח של עשבים. “פליר!” הירהר בלבו, “פליר!” לבנונית רבת־תעלומה היתה פרושה על העולם והכל היה שקוע עדיין בשינה חוץ מן הצפרים, שהתחילו זה עתה מצייצות. “הבה ארד אל החורשה”, אמר אל נפשו. והוא רץ דרך השדות, הגיע אל הבריכה בו ברגע שעלתה החמה, ונכנס לתך החורשה. קרקעה היה רפוד מרבד של פעמוניות כחולות ובין עצי־הלגש עבר רחש מסתורי – דומה שהאוויר עצמו היה אוצר דבר־מה מופלא ורומאנטי. דזשון שאף אל קרבו את הקרירות הרעננה שלו ועמד ותהה למראה הפעמוניות הכחולות המתנוססות לנוגה האור ההולך ומבהיק. פליר! כמה חרוזי־שירה מצטרים לשם זה! והיא דרה במפלדרהם – וגם שמו של מקום זה, שנמצא אי־שם על שפת־הנהר, נחמד הוא. הוא יחפש וימצא את המקום הזה באטלס. והוא יכתוב לה. וכי תחזיר לו תשובה? הו! שומה עליה להחזיר! היא אמרה “להתראות!” ולא “היה שלום!” ומה גדול אשרו שהפילה את המטפחת שלה! לולא זאת, לא היה מכיר אותה לעולם. וכל מה שהיה מוסיף להרהר במטפחת זו, כן מופלא היה בעיניו אשרו שלו. פליר! אכן אמת הדבר, רבים חרוזי־השירה המצטרפים לשם זה! המון חרוזים ניצנצו במוחו, מלים פרצו מאליהן והתבקשו להזדווג ולהצטרף יחד; נחה עליו רוח השירה ועוד מעט וחיבר שיר.

דזשון שהה במצב־רוח זה יתר מחצי שעה, אחר חזר אל הבית, נטל סולם וטיפס ועלה בחלון של חדר־המשכב שלו ולבו מלא נחת ועליצות. אחר נזכר שהחלון של חדר־הקריאה היה פתוח, ומיד ירד מטה וסגר אותו, אלא שקודם לכן החזיר את הסולם למקומו, כאילו להעלים את עקבות רגשותיו. הרגשות האלה היו עמוקים יותר מדאי ואי אפשר היה לו לגלות אותם לבני תמותה – ואפילו לאמו.

פרק רביעי: בְּבֵיתוֹ שֶׁל טִימוֹתִי

יש בתים שנשמותיהם ירדו אל תופת הזמן, אלא שהשאירו את גופותיהם בתוך התופת של לונדון. אבל לא כך עלתה לו לביתו של טימותי אשר בביזווֹטר־רוד, לפי שנשמתו של טימותי עדיין עמדה ברגלה האחת בתוך גופו של טימותי פורסייט, וסמיתר שקדה על כך שלא יחול שום שינוי באטמוספירה של הבית הרווי ריח של כופר ושל יין־פוֹרתר ואשר חלונותיו לא נפתחו אלא פעמיים ביום כדי להכניס בו אוויר.

בדמיונם של הפורסייטים נצטייר עכשיו הבית הזה כעין קופסת־פילוּלוֹת סינית, כעין שורה של מצעות, אשר על האחרון שבהם היה מוטל טימותי. הוא היה סמוי מן העין, על כל פנים כך סחו אותם מבני המשפחה, אשר מתוך הרגל ישן או מתוך פיזור־נפש היו באים ביום מן הימים לשאול בשלומו של דודם האחד, שעדיין היה קיים בעולם. הללו היו פראנסי שהיתה משוחררה עכשיו שיחרור גמור מעול האמונה באלוהים (היא הודיעה בפרהסיה שהיא כופרת בעיקר), יופימיה שהיתה משוחררת מעולו של ניקולאס הזקן, וּויניפרד דארטי, שנשתחררה מבעלה “איש העולם”. בכלל לא נמצא עכשיו אדם שלא היה משוחרר, או שלא אמר על עצמו שהנהו בן־חורין – ואפשר שלא היה זה כהרי זה!

ולפיכך בשעה שסומס סר אל הבית ההוא בבוקר שלאחרי אותה הפגישה עם אירין, ספק הוא אם היה מקווה לראות את טימותי בדמות ובצלמו. לבו דפק בקרבו דפיקה קלה בשעה שעמד במלוא שפעת זהרי החמה על גבי המפתן המסוייד של אותו הבית הקטן, שלפנים היו דרים ארבעה פורסייטים ועכשיו מסתופף בו רק אחד מהם, כזבוב יחיד בימות החורף; של אותו הבית, שהיה נכנס לשם ויוצא משם פעמים ספורות כשהוא פרוק מן החבילה של לשון־הרע משפחתית, שהביא עמו, או כשהוא טעון חבילה כזאת; של אותו הבית אשר ל“זקנים” בני מאה אחרת ובני תקופה אחרת. מראיה של סמיתר – שעדיין היתה חבושה במחוך עד לבתי־שחיה, משום שהמודה החדשה שבאה לעולם בשנת 1903 לא נחשבה בעיני הדודות דזשוליי והיסטר למנהג “הגון” – העלה על שפתי סומס חיוך חיוור ומלא ידידות. סמיתר, שעדיין היתה לבושה לפי המנהג הישן לכל פרטיו ודיקדוקיו, שהיתה משרתת שאין לה ערוך – שוב לא היו כמותה בעולם – החזירה לו חיוך ואמרה: “היך! מיסטר סומס! לאחר ימים רבים כל כך! ומה שלומך, אדוני? מיסטר טימותי ישמח לשמוע שהיית כאן”.

“מה שלומו?”

“הו! לפי הגיל שלו הריהו מחזיק מעמד כהוגן; ואולם דבר המובן מאליו הוּא, שאדם נפלא הוא. כבר אמרתי זאת לגברת דארטי בשעה שהיתה כאן בפעם האחרונה: אילו ראתה מיס פורסייט ומיסיס דזשוליי ומיס היסטר כיצד הוא אוכל עדיין בהנאה תפוח צלוי, וודאי היו שמחות על כך. אלא שנתחרש ושוב אינו שומע כלום. ואשריו שכך הוא. שאילמלא כן איני יודעת מה היינו עושות עמו בזמן ההתקפות של האוירונים”.

“ומה עשיתן עמו באמת באותו הזמן?” שאל סומס.

“הנחנו אותו להיות שוכב במנוחה על מיטתו ושילשלנו את הפעמון אל תוך המרתף, ומתוך כך היינו שומעות, אני והמבשלת, אילו היה מצלצל. אי אפשר היה להגיד לו שיש מלחמה בעולם. אמרתי למבשלת: “אם מיסטר טימותי יצלצל אעלה אליו – ויעשו הללו מה שלבם חפץ. שהרי אילו ראו הגברות היקרות שלי שהוא מצלצל ואין איש בא אליו, וודאי אחזן השבץ”. אלא שכל זמן שהתרגשו ההתקפות היה ישן במנוחה שלימה. וכשאירעה פעם אחת התקפה ביום, היה רוחץ באמבטי. ואשרינו שכך היה, שאילמלא כן היה רואה את כל הבריות שהתקהלו ברחובות והציצו למעלה – שכן דרכו להביט לעתים קרובות בעד החלון”.

“הנה כן כן!” מילמל סומס. “סמיתר נעשתה פטפטנית ביותר! באתי לסייר את הבית ולראות אם יש דבר הטעון תיקון”.

“הטיבות כי באת, אדוני. ואולם סבורה אני שהכל כאן כשורה חוץ מריח של עכברים הנודף בחדר־האוכל ושאין אנו יודעים איך לבער אותו. אכן משונה הדבר שמצויים שם עכברים; הרי אין שם אפילו פרור־לחם אחד, שכן טימותי חדל לרדת לשם עוד מראשית המלחמה. אבל הבריות הקטנות הללו מנוולות הן ואין אדם יודע היכן עתידות הן לקבוע להן דירה”.

“וכי יורד הוא מעל מיטתו?”

“אמנם כן, אדוני! הוא מתהלך ומתנועע בבוקר בין מיטתו ובין החלון כדי להימנע מן הסכנה הכרוכה בהחלפת האויר בחדר. ורוחו טובה עליו ביותר; ובכל יום ויום הריהו חוזר ומעיין בצוואה שלו. ענין זה גורם לו נחמה גדולה”.

“שמעי־נא, סמיתר, יש את נפשי לראותו, אם אפשר הדבר; אולי רוצה הוא להגיד לי דבר־מה”.

סמיתר הסמיקה כולה למעלה מן המחוך שלה.

“הרי זה יהיה מאורע גדול בשבילו!” ענתה ואמרה. “אולי תאבה, אדוני, שאלווה אותך בלכתך לסייר את חדרי הבית, ובינתיים אשלח את המבשלת להודיעו עליך?”

“לא, לכי את אליו”, אמר סומס. “הנני יכול לסייר את הבית בעצמי”.

אין אדם צריך לגלות את רגשותיו בפני אחרים, וסומס חש שמדי שאפו אל קרבו את אווירם של החדרים הללו הרווי קורות ימים עברו הרי הוא הולך ונעשה רגשני. בשעה שסמיתר, שהיתה כולה נפעמה מרוב התרגשות, נפטרה מלפניו, נכנס סומס אל תוך חדר האורחים והריח באפו. לדעתו לא היה נודף כאן ריח של עכברים, אלא של עצים רקובים, והוא עמד ובדק את ציפוי הקירות. הוא היה מפקפק אם כדאי הדבר לצבוע את הקירות מחדש, מאחר שטימותי זקן כל כך. חדר זה היה המודרני ביותר שבכל הבית, וחיוך קלוש עיווה את שפתיו ונחירי אפו של סומס. כתלים ירוקים ירוק מבהיק התנשאו מעל לכרכוב האלונים; נברשת־מתכת כבדה היתה תלויה בשרשרת מן התקרה החלוקה על ידי מעשי־חיקוי של קורות. את התמונות קנה טימותי לפני ששים שנה אצל דזשובסון בזול גדול – שלוש תמונות של “חיי־שלוה” מעשה ידיו של שניידר, שני ציורים של נער ונערה קלושי־צבעים ונחמדים מאוד ועליהם ראשי התיבות “י. ר.” – טימותי היה סבור תמיד שסוף סוף יתברר הדבר שהציורים הללו הנם יצירותיו של יושוע רינולדס, ואולם סומס שהיה מוקירם ביותר, גילה שאינם אלא מעשי ידיו של דזשון רובינזון; ועל אלה נוסף עוד ציור מפוקפק של מורלנד – פוֹני לבן שמפרזלים את פרסותיו. ווילאות של פלוסין אדומים אודם עמוק, עשרה כסאות של עץ־אודם כהה, גבוהי־גבות עם מושבות של פלוסין אדומים אודם עמוק, שטיח טורקי ושולחן־אוכל של עץ־אודם, שהיה גדול ביותר כשם שהחדר היה קטן ביותר – זאת היתה מערכת כלי תשמישו של חדר, אשר סומס היה מכיר אותו בהווייתו וללא שינוי כל שהוא מן השנה הרביעית לימי חייו. הוא התבונן בייחוד אל שני הציורים והירהר בלבו: “הנני לקנותם לכשימכרו באכרזה”.

מחדר האוכל הוא עבר אל חדר־העבודה של טימותי. סומס לא יכול להעלות על זכרונו אם היה בזמן מן הזמנים בחדר זה. הוא היה מלא ספרים מן הרצפה עד התקרה וסומס התבונן אליהם מתוך סקרנות. כותל אחד היה מוקדש כנראה לספרי חינוך, שהפירמא של טימותי הוציאה אותם לפני שני דורות – יש אשר נמצאו שם כעשרים טפסים של ספר אחד. סומס קרא את שמותיהם ורעדה אחזתו. אצל הכותל האמצעי עמדו אותם הספרים עצמם שהיו מצויים בספריה של אביו בפארק ליין, ומכאן הסיק את המסקנה שדזשמס והצעיר שבאחיו יצאו יחדיו באחד הימים וקנו גל של ספריות קטנות. אל הכותל השלישי ניגש בלב נפעם ביותר. כאן דימה לגלות את טעמו של טימותי בעצמו. והשערתו נתקיימה. כאן לא נמצאו ספרים אלא צורות ספרים מצויירות על גבי הכותל. בכותל הרביעי היה קבוע חלון שווילאות כבדים היו פרושים עליו. ממולו עמדה כורסה גדולה עם עמוד־קריאה של עצי־אודם שהיה מחובר אליה. על אותו העמוד היה מונח גליון צהוב ומקופל של העתון “טיימס” מיום ו' ליולי שנת 1914, הלא הוא אותו היום שבו לא ירד טימותי למטה בפעם הראשונה; דומה היה כאילו העתון עדיין מצפה לו כדי להודיעו את דבר המלחמה הממשמשת ובאה. בקרן זווית של החדר עמד גלובוס גדול של אותו העולם אשר טימותי לא סייר אותו מימיו, משום שהיה מוחזק בידו שכל מה שנמצא מחוץ לגבולות אנגליה אין בו משל ממשות ומשום שחש תיעוב גמור כלפי הים, לפי שחלה בו פעם אחת מחלה קשה. הדבר היה בשנת 1836 באחד בשבת לאחר הצהריים בברייטן. באותו היום יצא לטייל בסירה יחד עם דזשוליי והיסטר, סוויתין והטי סשסמן ואז תקפת אותו מחלת־ים עזה; והכל בשל אותו סוויתין שתמיד נכנסה בו רוח שטות לבדות מיני תענוגים שכאלה, אלא שהפעם קיבל את ענשו וחלה גם הוא. סומס ידע את המעשה הזה היטב, משום ששמע אותו לכל הפחות חמישים פעמים מפי האחד או השני מהם. הוא ניגש אל הגלובוס וסיבב אותו; והנה נשמע קול חריקה חשאי והגלובוס הסתובב עוד משהו וגילה לעיניו שרץ ארך־רגלים שמת על גבי מעלת־הרוחב הארבעים וארבע.

“מוזוליון!” הירהר בלבו. “אכן צדק דזשורזש!” יצא מן החדר ועלה על המדריגה. על גבי המישורת הראשונה עמד לפני ארגז־זכוכית שנמצאו בו פוחלצים של צפרי־קולברי, אשר בימי ילדותו היה מתענג למראיהן. הם היו תלויים על חוטי־ברזל למעלה מעשבות־פאמפאס, ולמראית עין לא נזדקנו אפילו יום אחד. אם יפתח את הארגז, לא תתעופפנה הצפרים ולא תשמענה קול זימזום, אלא הכל וודאי יתפורר לרסיסים. לא כדאי יהיה להוציא את הארגז הזה למכירה באכרזה! ופתאום עלה לפניו זכרה של הדודה אַן – של הדודה אן הזקנה והיקרה – שאחזה באחד הימים בידו ועמדה עמו לפני הארגז ואמרה" “הבט וראה, סומיי! וכי אין הקוליברים הזעירים והמזמזמים הללו צפרים חמודות ומתנוצצות?” וסומס נזכר בתשובה של עצמו: “הלא אינם מזמזמים,דודתי!” וודאי היה אז נער בן שש, לבוש תלבושת של קטיפה שחורה עם צווארון כחול־בהיר – הוא זוכר עדיין יפה את התלבושת ההיא! הדודה אן, אשר קווצותיה היו מסולסלות, ידיה צנומות וחביבות, וחיוך־הזקנה שלה היה בו משל כובד־ראש – אכן גברת זקנה וחשובה היתה אותה הדודה אן! הוא ניגש אל הדלת של חדר־האורחים. שם היו תלויות מזה ומזה קבוצות של מינאטורות. את אלה וודאי יקנה! הלא הן התמונות הזעירות של ארבע דודותיו, תמונה אחת של דודו סוויתין כשהיה עלם, ותמונה אחת של דודו ניקולאס כשהיה נער. כולן נצטיירו על ידי גברת צעירה אחת, ידידת המשפחה, בשנת 1830, בזמן שהמיניאטורות נחשבו לדבר נאה ביותר המתקיים לאורך ימים, משום שהיו מציירים אותן על שן. הוא שמע כמה פעמים את המעשה בגברת צעירה זו: “היא היתה רבת־כשרון, יקירי. נפשה חשקה בסוויתין, וזמן מועט לאחר מכן לקתה בשחפת ומתה; כמוה כקיטס¹ – לעתים קרובות היינו סחים במאורע זה”.

הנה הנם! הנה אן, דזשוליי, היסטר, שושנה – בעודנה תינוקת פעוטה; הנה סוויתין, כחול־עינים, אדום לחיים וצהוב־קווצות, והוא לבוש חזייה לבנה שהיתה גדולה שלא לפי מידתו; והנה ניקולאס, שהיה דומה לקוּפּידוֹ ועיניו מביטות השמימה. עכשיו עלתה מחשבה על לבו שאכן אמת הדבר, כך היה מבטו של דודו ניק תמיד – אדם נפלא היה עד סוף ימיו. אין ספק בדבר שאותה הציירת היתה בעלת כשרון, ומיניאטורות יש להן תמיד טביעה מיוחדה בפני עצמה ואינן תלויות במלחמת־ההתחרות אשר בבורסא של האיסתיטיקה. סומס פתח את דלתו של חדר־האורחים. החדר היה מנוקה מאבק, כלי־התשמיש לא היו מחופים, הווילאות היו מוזחים הצדה, כאילו דודותיו היו עדיין שרויות בו והן יושבות וממתינות באורך־רוח. ומחשבה ניצנצה בלבו של סומס: לכשימות טימותי – מדוע לא נעשה זאת? וכי אין זו כמעט טובה לקחת את הבית הזה – כדומה לביתו של קארלייל – ולהדביק עליו טבלא ולהראותו לבני אדם? “דוגמא של דירה מן התקופה הוויקטוריאנית – מחיר הכניסה והקאטלוג שילינג אחד”. סוף סוף הרי הבית הזה הדבר המשוכלל ביותר ואולי גם המת ביותר אשר בלונדון של ימינו אלה. הריהו דבר משוכלל לגבי הטעם ולגבי התרבות המיוחדים במינם האצורים בו, היינו אם יוציא ממנו את ארבע התמונות של בארביזוֹן, שנתן להם במתנה, ויצרפן אל הקוליקציה שלו. הכתלים, שעדיין כחולים הם כעין השמים, הווילאות הירוקים המרוקמים בפרחים ובשרכים אדומים; הסוכך המרוקם שלפני שבכת־הברזל של הקמין; הארון של עץ־אודם עם דלתות של זכוכית המלא כלי־צעצועים זעירים; הדומי־הרגלים המרוקמים בחרוזי־מרגליות של זכוכית; קיטס, שלי, סוֹתי, קוּפר, קוֹלרידוש, הקוֹרסאר של ביירון (רק יצירה זו של יותר משל פייטן זה) והפייטנים של תקופת־וויקטוריה סדורים בשורה אחת על מידף־ספרים; ארון־משכית מרופד פלוסין אדומים מלא חפצי־זכרון של המשפחה: המניפה הראשונה של היסטר, השנצות של נעלי אביהם ואמם, שלושה עקרבים בבקבוקים, ושן־פיל צהובה ביותר ששלח הביתה מהודו דודו של אביהם אֶדגאר פורסייט, שעשה מסחר בקנבוס; פיסת־נייר צהובה ועליה כתב הדומה לקורי עכביש ואשר אך אלוהים יודע מה היה כתוב שם! והתמונות המרובות שעל גבי הכתלים – כולן אקווארילות חוץ מארבע התמונות של בארביזון שנראו ביניהן כנכרים, וכך היו באמת, – תמונות עליזות עם כתבות־ביאורים “אצל הדבורים”, “הידד, הנה באה המעברה!” ושתי תמונות בסיגנונו של פרית, שהיו מצויירים בהן אוחזי־עינים ונשים לבושות קרינולינות, מתנתו של סוויתין. הי! הרבה הרבה תמונות נמצאו כאן, אשר סומס התבונן אליהן אלף פעמים מתוך התפעלות יהירה; אוֹסף נפלא של מסגרות חלקות, מבהיקות ומוזהבות.

והפסנתר הגדול, שהיה מנוקה למשעי מאבק וסגור על מסגר כמו תמיד. ועליו האלבום של הדודה דזשוליי עם צמחי־ים מיובשים בתוכו. והכסאות שכרעיהם היו מוזהבות ושהיו חזקות מכפי שנדמה למראית עין. ומצדו האחד של הקמין עמד הדרגש המחופה משי של זהורית, אשר הדודה אַן ואחריה הדודה דזשוליי היו רגילות לשבת שם ישיבה זקופה ופניהן כנגד האור. ומצדו השני של הקמין עמדה הכורסה היחידה והמרווחה באמת, שגבה היה פונה אל האור – מקום מושבה של הדודה היסטר. סומס העיף את עיניו מסביב; נדמה לו כאילו הוא רואה אותן כשהן יושבות שם. אח! וריח זה שנשתמר עד היום – ריח של כל מיני אריגים, של סלסלות ווילאות כבוסים, של תרמילי־אזיביוֹן ושל כנפי־דבורים מיובשות. “לא”, הירהר בלבו, “דברים שכאלה שוב אינם בעולם ומן הצורך לקיימם למשמרת”. ילגלגו הבריות על זה כאוות נפשם, אבל אורח־חיים צנוע וחשוב זה, שבני אדם החזיקו בו כל ימיהם ולא סרו ממנו לעולם והמשמש מופת של הקפדה יתירה על דברים שבטעם ועל הנאת העין, חוש־הריח והרגש, – אורח־חיים זה מעולה ומשובח הוא לאין ערוך בסדרי החיים של היום, שכולו ריקנות – של היום הזה עם מסלות־הברזל התחתיות והאבטומובילים שלו, עם העישון שאינו פוסק, עם הנערות חשופות־הכתפיים, המרכיבות זו על גב זו את רגליהן שמבצבצות ונראות עד הברכיים, ואשר מי שנותן בהן את עיניו יכול לגלות יתר מכן (הסאטיר החבוי בכל פורסייטי וודאי מתענג על כך, אלא שספק הוא אם זו ההשגה שלו על דבר אשה הגונה) הנאחזות ברגליהן בכרעי הכסא בשעה שהן יושבות ואוכלות, המדברות דברי הבאי שאינם מדרך ארץ – נערות המביאות אותו לידי רעדה כשהוא מעלה על דעתו שפליר באה במגע ומשא אתן; ועם הנשים הגדולות מהן בשנים, אשר מבטי עיניהן חמורים והן זריזות ועומדות ברשות עצמן וגם הן גורמות לו שהוא מזדעזע לזכרן. לא! דודותיו הזקנות אף על פי שלא פתחו מימיהן את סגור רוחן ואת עיניהן ואפילו את חלונותיהן פתיחה יתירה, הרי היו להן לכל הפחות מידות נאות ועיקרים קבועים ויראת־הכבוד מפני העבר והעתיד.

בנפש מדוכאה סגר את הדלת ועלה על המדריגה כשהוא מהלך חרש על קצות אצבעות רגליו. בדרך הליכתו הציץ לתוך בית־הכסא: המ! הכל שמור בסדר גמור משנות השמונים ועד עכשיו; הכתלים מצופים במין נייר־שמן צהוב. כשהגיע אל ראש המדריגה עמד מתוך היסוס לפני ארבע דלתות. איזו מהן הריהי דלת חדרו של טימותי? קול שאון עלה באזניו – כאילו ילד גורר אחריו לאטו את המקל־הסוס שלו. הרי זה וודאי טימותי! הוא דפק, ואחת הדלתות נפתחה ביד סמיתר, שפניה היו אדומים ביותר.

מיסטר טימותי היה מתהלך עכשיו בחדר לשם טיול ולא היה יכולת בידה להפנות את דעתו אליה. אם יאבה מיסטר סומס להיכנס לתוך החדר הקיצוני, יראהו משם בעד הפתח.

סומס נכנס אל החדר הקיצוני ועמד והתבונן אליו.

האחרון שבזקני הפורסייטים התנהל מתוך אטיוּת מרובה ביותר, והכרת פניו ענתה בו שהוא עושה את מעשהו בעיון ובכוונה מרוכזה; הוא התהלך הנה ושוב בין מרגלות מיטתו ובין החלון, מהלך של שתים־עשרה רגל. החלק התחתון של פניו המרובעים, ששוב לא היו מגולחים למשעי, היה מכוסה זקן לבן כשלג, שהיה גזוז ומקוצר תכלית הקיצור, וסנטרו נראה רחב כמצחו, אשר גם שערו היה לבן כשלג, תחת אשר חוטמו ולחייו ומצחו היו צהובים ביותר. בידו האחת החזיק מקל עבה, ובידו השניה אחז בקיפולי הגלימה שלו אשר מתחתיה בצבצו קרסולי רגליו העטופים גרבי־לילה וכפות רגליו, שהיו תחובות בסנדלי־בית. ארשת פניו היתה כשל ילד מפונק הלהוט אחרי דבר שלא ניתן לו. בכל פעם שהיה חוזר לאחוריו, היה מקיש במקלו ברצפה, ואחר כך היה גורר אחריו את המקל, כאילו להראות שהוא יכול להלך בלעדיו.

“לפי מראהו הריהו עדיין חזק למדי”, אמר סומס בלחש.

“אמנם כן, אדוני! עליך לראות כיצד הוא מתרחץ באמבטי – אכן נפלא המראה; הוא נהנה מזה הנאה גדולה”.

הדברים הללו שנאמרו בקול רם אישרו את השערתו של סומס: טימותי חזר ונעשה תינוק גמור.

“וכי שועה הוא בכלל באחד הדברים?” שאל סומס גם כן בקול רם.

“אמנם כן, אדוני! הוא שועה באכילתו ובצוואה שלו. אכן תענוג הוא לראות כיצד הוא הופך וחוזר והופך אותה, אלא שאין הוא קורא בה, כמסתבר מאליו; ולא עוד אלא שפעם בפעם הריהו שואל אותי למחיר הקוֹנסוֹלות ואני כותבת את המחיר על לוח־צפחה – באותיות גדולו ביותר. מסתבר מאליו שהנני כותבת תמיד אותו המחיר עצמו כמו שהיה בשנת 1914, בזמן שהוא גופו בירר את הדבר בפעם האחרונה. לבקשתנו אסר עליו הרופא לקרוא בעתונים בשעה שפרצה המלחמה. מתחילה התמרמר על זה הרבה. ואולם עד מהרה השתעבד לאיסור זה משום שהבין שהקריאה בעתונים מייגעת אותו. ואכן נפלא הדבר כיצד הוא משתדל לשמר את האנרגיה שלו, ככל אשר רגיל היה לקרוא לזה בחייהן של גבירותי היקרות, זכרונן לברכה! כמה היה מתרעם עליהן בנידון זה לעתים קרובות. שכן היו תמיד עקשניות ביותר; ככל אשר תזכור בוודאי, אדוני סומס”.

“ומה יהא אם אכנס החדרה?” שאל סומס. "וכי יכירני? כידוע לך ערכתי אני את הצוואה שלו בשנת 1907, אחר מיתה של מיס היסטר:.

“אתה, אדוני!” החזירה סמיתר מתוך פיקפוק, “קשה לי להגיד דבר. אפשר שיכיר אותך; הריהו באמת אדם מופלא לפי שנותיו!”

סומס נכנס בפתח והמתין עד שטימותי חזר לאחוריו ואז קרא בקול רם: “דודי טימותי!”

טימותי הרתיע לאחור כחצי פסיעה ועמד תחתיו.

“אה?” ענה ואמר.

“סומס!” קרא סומס בקול רם ביותר והושיט את ידו.. "סומס פורסייט!”

“לאו!” אמר טימותי והקיש בקצה מקלו בחזקה על גבי הרמצפה וחזר להליכה שלו.

“כנראה לא עלה בידי לעורר את דעתו”, אמר סומס.

“אמנםכן, אדוני”, החזירה סמיתר ברוח נכאה; “רואה אתה שעדיין לא גמר את הטיול שלו. כשהוא עסוק בדבר אחד אינו יכול לפנות את דעתו לענין אחר. מובטחני שלאחר הצהרים וודאי ישאלני אם באת בענין הגאז, וקשה יהיה יגיעי להסביר לו את הדבר”.

“וכי אינך סבורה שמן הצורך הוא שיהא משמש אותו גבר?”

סמיתר הרימה את ידיה לשם דחייה. “גבר! הוי, לאו! אני והמבשלת מטפלות בו כל צרכו, אדם זר יוציאנו עד מהרה מדעתו. ולא עוד אלא שהגברות שלי לא היו סובלות את מציאותו של גבר בבית. וחוץ מזה הריהו גאוותנו ותפארתנו!”

“הריני משער שהרופא מבקר אותו?”

“בכל בוקר הוא נותן הוראות מפורשות כיצד להתנהג עמו ומיסטר טימותי כל כך רגיל בהן שאינו משגיח בהן כלל, אלא מושיט את לשונו”.

סומס הסב את פניו ואמר: “המראה הזה מצער ומכאיב את לבי ביותר”.

“אהה, אדוני!” החזירה סמיתר בחרדה, “אל תדבר ככה! עכשיו כיון שפסקו דאגותיו וטרדותיו ושוב אינוֹ מיצר על דבר, הריהו מתענג על חייו כל צרכו ולאמתו של דבר. כבר אמרתי למבשלת כי מיסטר טימותי הריהו עכשיו שבע רצון יותר מכפי שהיה בזמן מן הזמנים. עליך לדעת שבזמן שאינו מטייל או רוחץ באמבטי הריהו אוכל, ובזמן שאינו אוכל הריהו ישן; הנה כי כן הוא אורח חייו. אין לו שום מכאובות ושום דאגות”.

“אמנם כן”, אמר סומס “אמת הדבר. ועתה הנני ללכת. דרך אגב, הראיני־נא את הצוואה שלו”.

“לשם כך עלי להמתין לשעת הכושר, אדוני; הוא מחזיק אותה תחת הכר שלו, וכל זמן שהוא ער, יראני וירגיש בדבר”.

“רציתי אך לדעת אם זוהי אותה הצוואה עצמה שאני ערכתי אותה”, אמר סומס; “הציצי־נא בשעת הכושר בתאריך שלה והודיעיני אימתי נכתבה”.

“טוב הדבר, אדוני; אלא שמובטחני שזוהי אותה הצוואה עצמה, משום שאני והמבשלת שימשנו עדות, כפי שאתה זוכר אל נכון, ושמותינו עדיין חתומים תחתיה, והרי אנו לא חתמנו אלא פעם אחת”.

“צדקת”, אמר סומס. הוא נזכר בדבר. סמיתר ודזשן היו באמת עדות, ומאחר שבצוואה לא נתייחדה להם שום ירושה לא היה להם שום בצע במותו של טימותי. אמנם מעשה –זהירות זה היה כמעט דבר שאינו הגון – סומס ראה והכיר זאת הכרה גמורה – אלא שטימותי רצה בכך, ולא עוד אלא שהדודה היסטר שקדה לטובתן והניחה להן ירושה ביד רחבה.

“טוב הדבר”, ענה ואמר; “היי שלום, סמיתר, שימי עיניך עליו, ואם יפתח את פיו באחד הימים, ויגיד דבר, אנא כתבי את דברו והודיעיני”.

“כדבריך כן אעשה, אדוני סומס! ראות את פניך כאן היה בשבילי תמורה רבת־עונג, המבשלת וודאי תתרגש ביותר כשאספק לה את דבר ביקורך”.

סומס נענע את ידה וירד מעל המדריגה. שני רגעים רצופים עמד לפני הקוֹלבף שתלה עליו את כובעו פעמים אין ספורות. “כך חולף ועובר הכל”, הירהר בלבו, “חול ועובר ומתחיל מחדש. זקן מסכן!” והוא עמד והקשיב שמא יתגלגל ויגיע לאזניו קול הגרירה שגרר אחריו טימותי את המקל־הסוס שלו, או שמא התגלה לעיניו מעל המעקה הרוח של פנים בלים מזוקן וישמע קול בלה מזוקן אשר יאמר: “הנה בא סומס היקר, והרי זה עתה דיבנו בו ואמרנו שלא ראינוהו זה שבוע תמים!”

אין מאומה – אין מאומה! זולי ריח הכופר וגרגרי־האבק המפזזים בתוך קרן־שמש הבוקעת דרך האשנב שממעל לדלת. הוי לבית הקטן והישן־הנושן הזה! אך מוזוֹליאון הוא! והוא מפנה את פניו ויצא החוצה ואץ להשיג את הרכבת אשר תביאנו אל ביתו.

פרק חמישי: אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת

"עֲלֵי אַדְמַת מוֹלֶדֶת רַגְלוֹ דוֹרֶכֶת,

שְׁמוֹ – וֶל דַּארְטִי".

כמעט מתוך רגש כזה קם וֶול דארטי באותו יום החמישי בבוקר השכם, בשנת הארבעים לימי חייו, ויצא מבית־האחוזה הישן, אשר רכש לו בצפונה של סוֹסכּס. הוא נתכוון ללכת אל ניוּמארקיט, שלא ראה אותה מימות הסתיו שנת 1899, שאז התגנב ויצא בחשאי מאוקספורד ונסע אל קמברידזששייר. הוא שהה שעה קלה אצל הפתח כדי לנשק את אשתו ותחב לתוך כיסו בקבוק של יין־פּורתּר.

“אל תייגע את רגלך יותר מדאי, וֶול, ואל תמרה המראות יותר מדאי”.

כשחבק אותה ולחץ את חזה אל חזהו ועיניה הציצו לתוך עיניו, חש וֶול שגם רגלו וגם הבקבוק שבכיסו, יהיו שמורים לבטח. הוא יהיה מתון ולא יפריז על המידה; הוֹלי צדקה תמיד – היא חוננה כשרון־הסתגלות טבעי. אף על פי שהיה חצי־דארטי שמר את אמונתו לקוזינה שלו זה עשרים שנה, מאז נשא אותה לאשה בדרך רומאנטית שם בארץ רחוקה בימי מלחמת הבורים. והדבר הזה לא היה כל כך תמוה בעיניו כשם שהיה תמוה בעיני אחרים; הוא שמר לה את אמונתו בלב תמים בלי שום הרגשה שיש בזה משל קרבן מצדו או שהדבר גורם לו שיעמום – והיא היתה כל כך זריזה ופיקחותה היתירה עמדה לה לקדם תמיד קימעה את כל תמורה שבמערכי רוחו. מאחר שהיו קרובי משפחה החליטו, או מוטב שנאמר החליטה הולי, שלא להקים זרע; ואף על פי שפניה החווירו קצת יותר, הנה שימרה את מראיה הנאוה את גיזרתה הדקה ואת הגוון של השיער הכהה שלה. וֶול היה מעריץ בייחוד את דרך־החיים שלה שהלכה בה בפני עצמה, אף על פי שהרבתה לשקוד לטובתו ולדאוג לחייו ומשנה לשנה הלכה והשתכללה ביותר באמנות הרכיבה. היא הוסיפה להתעסק בנגינה, היתה קוראה המון ספרים – רומאנים, יצירות פיוטיות וכל מיני דברי הבאי. שם בחווה שלהם אשר בקולוניה שבאפריקה שקדה שקידה מופלאה לכל התינוקות והנשים של ה“ניגרים”. היא היתה בת־חיל לאמתה, אלא שלא ייחדה שום ערך לדבר ולא התנאתה כל עיקר. אף על פי שהענוה לא היתה כלל מן המידות המצויות בוֶול, בכל זאת סופו שבא לידי ההרגשה שהיא יתירה ומעולה ממנו ועינו לא היתה צרה בה על כך – וזה היה מס גדול מצדו. מן הראוי לציין כאן שמעולם לא הביט אל הולי בלי שהרגישה בזה, תחת אשר היא הציצה בו לפעמים בפתע פתאום.

הוא נשק אותה בפתח השער משום שלא יכול לעשות זאת אצל קרון הרכב, אף על פי שהיא נסעה עמו אל התחנה כדי להחזיר את האבטומוביל הביתה. פניו היו שזופים וקמוטים על ידי האוויר של הקולוניות ועל ידי מזימות הערמומית הכרוכות בעסקי הסוסים, ולא עוד אלא שהילוכו היה מעוכב על ידי המום שהוטל ברגלו במלחמת הבורים ואשר סברה היא שעל ידו ניצל ממות במלחמה שנגמרה זה עתה, בכל זאת לא נשתנה וֶול מכפי שהיה באותם הימים שהיה משתדך בהולי; החיוך שלו היה עדיין רחב ומצודד־לב כמו שהיה, עפעפי עיניו נעשו עוד יותר עבותים וכהים, עיניו היו בהירות ואפורות כאז, כתמי־הקיץ שבפניו כהו יותר ושיבה קלה נזרקה בשערו בפאת צדעיו. מראהו היה כשל אדם שדר באקלים של חמה והיה מטפל הרבה בסוסים.

לאחר שסיבב את האבטומוביל אצל השער, פתח ואמר:

“אימתי יבוא דזשון הצעיר?”

“היום”.

“אפשר שאת צריכה בשבילו דבר? יכול אני להביא זאת ביום השבת”.

“לא כלום; אבל טוב שתבוא באותה הרכבת עצמה שבה תבוא פליר – בשעה אחת וארבעים דקות”.

וול הריץ את הפורד במהירות יתירה; הוא הנהיג עדיין את האבטומוביל כאדם הנוסע בארץ נכרייה ובדרכים גרועות ואינו רוצה לוותר על המהירות וויתור כל שהוא ועם כל חור שבקרקע הריהו בוטח בסיוע השמים.

“הריהי נערה היודעת מה שהיא רוצה”, ענה ואמר. “וכי שמת לבך לדבר?”

“הן”, החזיר וול.

“דודי סומס ואבא שלך – אכן ענין לא נעים הוא במקצת, האין זאת?”

“היא אינה יודעת כלום, וגם הוא אינו יודע, ומסתבר מאליו שעלינו ליזהר שלא להגיד דבר. הרי היא לא תשהה כאן אלא חמישה ימים, וול!”

“הדבר יישמר בתכלית הסוד! כך יפה!” כיוון שהולי סבורה שלא יוָדע כלום, וודאי שכן הוא. היא הציצה בו מתוך חיוך ערמומי ואמרה: “וכי הרגשת בדבר כיצד הזמינה את עצמה בדרך נאה כל כך?”

“לא!”

“אבל היא עשתה זאת. ומה דעתך עליה, וול?”

הריהי נאה ופיקחית; אלא שהיא עלולה לעשות מעשה קיצוני אם תעבור עליה רוח תעתועים, כך סבור אני".

“מי יתן וידעתי”, אמרה הולי, “אם היא אחת מאותן הנערות מן הטיפוס החדש. דעתי מתבלבלת עלי כשאני נתקלת בכל מיני יהחזיונות הללו”.

“דעתך את? הרי זריזה את להסכין במהירות עם הכל”.

הולי הכניסה את ידה לתוך כיס בגדו.

"ומה בעיניך אותו הבלגי פרוֹפוֹן?: שאל וול.

“סבורה אני שהוא אחד ‘השדים הטובים’ למדי”.

וול עיקם את שפתיו מתוך גיחוך.

“ידידותו למשפחה שלנו הריהי חשודה בעיני. לאמתו של דבר נתונה המשפחה שלנו במצב משונה וקשה: דודי סומס נשא לו אשה פראנצית, ואביך נשא את גרושתו של סומס. זקנינו וודאי היו מתפלצים למראה עיניהם”.

“ולא רק הם בלבד, אלא גם בני אדם אחרים”.

“אבטומוביל זה”, אמר וול פתאום, “זקוק לעידוד; כשנטל עליו לעלות ההרה אינו זז ממקומו. כשאגיע אל המורד עלי להריצו במהירות יתירה, ואם לאו אאחר את הרכבת”.

החיבה היתירה שהיתה נודעת ממנו לסוסים מנעה אותו מלהיות נוטה רצון לאבטומובילים, ומהירותו של האבטומוביל תחת הנהגתו שלו לא היתה דומה כלל למהירותו תחת הנהגתה של הולי, ואף על פי כן השיג את הרכבת.

“הווי זהירה בדרך חזירתך הביתה, שמא יטלטלך מקרבו והשליכך ארצה, היי שלום, מחמד נפשי”.

“היה שלום”, אמרה הולי וידה נשקה לפיה.

כשישב בקרון הרכבת בילה וול רבע שעה ללא־הכרעה מה יעשה: היה מהרהר בהולי, עיין בעתון־הבוקר שלו, הסתכל במראה היום הנאה, העלה על לבו את זכרה של ניומארקיט, אלא שזכר זה קלוש היה; ואולם אחר כך השתקע בעיון בספר עבה וצר, שהיה מלא שמות, תולדות־יחש ורשימות על דבר גידול סוסים ומראיהם. הפורסייטי שבו היה נוטה לבור לו סוס בן גזע קבוע והוא דיכא בקרבו בתקיפות את הנטייה של דארטי למעשים של בהילות וחפזון. לאחר שמכר בהצלחה את החווה ואת בית־גידול־הסוסים שלו אשר באפריקא הדרומית וחזר לאנגליה וראה שאין החמה זורחת כאן אלא לעתים רחוקות, אמר וול אל נפשו: “עלי למצוא חפץ וענין בחיי, ואם לאו תביאני ארץ זו לידי מרה שחורה. לא די לי לעסוק בציד, עלי לגדל סוסים ולאַמנם”. מתוך דיעה נכונה זו ומתוך אותו העוז והמרץ שאדם מסגל לו על ידי ישיבה ארוכה בארץ חדשה הכיר וול מיד את הצד החלש שבגידול הסוסים שבימינו. הכל היו להוטים אחרי המודה ולבם נפתה על ידי המחיר היקר של אחד הסוסים. עליו לקנות סוסים נאים ושלא להשגיח בשמות מפורסמים! אבל הנה מצא כאן גזע קבוע ולבו כבר הלך שבי אחריו! ושלא מדעת למחצה הירהר בנפשו: "אקלים ארור זה יש בו דבר־מה המשפיע על אדם וכופה אותו להיות מסתובב במעגל. אבל אחת היא, עלי לרכוש לי את אחד הצאצאים של גזע־מייפלאי:.

מתוך מצב־רוח זה הגיע אל מכּה של מחוז תקוותיו. מרוץ־ווהסוסים היה הפעם צנוע ביותר, ומי שלא בא לכאן אלא כדי לתת עיניו בסוסים ולהתבונן אליהם היה נשכר; וּוֶל התאפק וכבש את יצרו. עשרים שנות חייו בקולוניות גאלו אותו מן הגנדרנות שנתייחדה לו על ידי חינוכו; אלא שהשאירו בו אותו הנוי וההידור המיוחד לרוכב־סוסים והקנו לו מבט חד לגבי מה שהוא קרא לו בשם “הטיפשות” של כמה אנגלים ו“התוּכּיות” של כמה נשים אנגליות – בהולי לא נמצאו המידות הללו והולי היתה לו למופת. וול היה הולך תמיד ישר אל עצם המטרה שלו מתוך תשומת־לב, בזריזות ובכל האמצעים הדרושים לכך, בין שמטרה זו היתה סוס או לגימה, והפעם היה מחזר אחרי סוסה בת מייפלאי וכבר היה מוכן לסגל אותה, והנה שמע קול אומר בסמוך לו:

“מר וול דארטי? ומה שלום הגברת וול דארטי? הנני מקווה כי שלום לה”. והוא ראה אצלו אותו הבלגי שנזדמן עמו בבית אחותו אימוגן.

“פרוספּר פרופון – היינו מסובים יחד בסעודת־הבוקר”, אמר אותו האיש.

“השלום?” מילמל וול.

“שלום רב לי”, החזיר מוֹסייֵה פרוֹפוֹן כשהוא מחייך מתוך אטיות שאין דוגמתה. “אחד השדים הטובים” אמרה עליו הולי. אמנם כן! זקנו הכהה, הגזוז והמחודד בקצהו שיווה לו במקצת מראה של שד, אלא שהיה זה שד נמנמן, טוב־רוח ובעל עינים נאות שהפיקו בינה יתירה.

“כאן נמצא אדון אחד שמבקש להכיר אותך – הוא שארך – מר דזשורזש פורסייט”.

וול ראה דמות אדם גבה־קומה, אשר פניו היו מגולחים למשעי, דומים לפני שור וזועפים מעט, ועיניו הגדולות והאפורות הפיקו ארשת של ליצנות. הוא נזכר בדמות זו זכירה קלושה מאותם הימים שהיה סועד עם אביו בקלוב־איזיאום.

“הייתי רגיל לבקר עם אביך את מרוץ הסוסים”, פתח ואמר דזשורזש. “מה מצבו של בית־הגידול שלך? שמא רצונך לקנות את אחד הסוסים־הנקשנים שלי?”

וול צחק כדי להעלים את הרגש שנתעורר פתאום בלבו כי הגידול שוב אינו נחשב למאומה. הבריות שבכאן שוב אינם מאמינים בשום דבר, ואפילו בסוסים. דזשורז פורסייט, פרוספר פרופון! השד עצמו לא היה מפוכח ומחוסר־אילוסיות כשני בני אדם אלה.

“לא ידעתי שהנך מן החובבים את מרוץ־הסוסים”, אמר אל מוסייה פרופון.

“אינני מן החובבים אותו, אין לבי פונה אחריו. הריני משוטט באניית המפרש שלי. בעצם איני להוט גם אחרי הדבר הזה, אלא שחביב עלי לראות את ידידי שלי. ערכתי סעודת־בוקר, מר וול דארטי, סעודת־בוקר קטנה, אולי יהי רצון מלפניה ליטול חלק בה? סעודה מועטה – סעודה קטנה – באבטומוביל שלי”.

“יישר כוחך”, אמר וול; “חביבות גדולה היא מלפניך. הנני לבוא בעוד רבע שעה”.

“שם מעבר הלז. גם מר פורסייט יבוא לשם”, ומוסייה פרופון הורה באצבע ידו העטופה נעל־יד צהובה כלפי “המרכבה הקטנה של סעודת־הבוקר הקטנה”; אחר הרתיע והלך לו וכולו מרושל, אחוז־נימנום ומוזר; דזשורזש פורסייט נטפל אליו והוא מגוהץ וגדל־מידות ומראהו מביע קורת רוח.

וול נשאר במקומו אצל הסוסה בת מייפלאיי והביט אחריהם.

אמנם דזשורזש זה בחור זקן היה, אבל אותו פרופון וודאי היה בן גילו של עצמו. וול הרגיש עצמו ביותר, כאילו אותה הסוסה בת־מייפלאיי לא היתה אלא צעצוע אשר אותם השניים היו משחקים ממנו. הבהמה חדלה מהיות דבר של ממש.

דומה היה כאילו שמע את קולומ של מוסייה פרופון אומר אליו: “מה אתה מוצא בסוסה ‘קטנה’ זו? – הרי סוף כולנו למות!”

ודזשורזש פורסייט, מי שהיה חברו וידידו של אביו, עדיין מתעסק במרוץ־סוסים! הגזע של מייפלאיי – כלום משובח הוא מגזע אחר? הרי יכול הוא לקנות בממונו דבר־מה נאה מזה.

“אבל אין זאת!” מילמל פתאום, אם אין תכלית לגדל סוסים, אין שום תכלית לעשות דבר בכלל. ולשם מה איפוא באתי לכאן? הנני לקנותה".

הוא נרתע לאחור והתבונן אל קהל המבקרים את מקוה־הסוסים שהלך ונמוג. זקנים מגוהצים, בני־אדם ערמומים ובעלי־צורה, יהודים, מאמני־סוסים, שהעמידו פנים כאילו לא ראו סוס מימיהם; נשים גדלוּת־קומה. רפויות ומרוּשלות, או זריזות וקולניות; צעירים לימים שלבשו צורה כאילו היו מתייחסים אל הענין הזה בכובד ראש – שניים או שלושה מהם קטועי זרוע אחת!

“אך משחק הם החיים!” הירהר וול בלבו. “פעמון הזירה מצלצל, סוסים רצים והממון מחליף את בעליו; ושוב מצלצל הפעמון ושוב רצים סוסים והממון חוזר ובא לידי בעלים אחרים”.

ואולם הפילוסופיה של עצמו החרידה אותו והוא פנה והלך אל השער של גדרת־הסוסים, כדי לראות במרוצתה של סוסת־מייפלאיי. היא התנועעה יפה; והוא אחז את דרכו אל האבטומוביל “הקטן”. סעודת־הבוקר “הקטנה” היתה ממין אותן הסעודות שהבריות חולמים עליהן לעתים קרובות, אלא שאינם נהנים מהן רק לעים רחוקות ביותר; וכשהסעודה נסתיימה חזר עמו מוסייה פרופון אל גדרת הסוסים.

“אשתך אשה יפה היא”, פתח ואמר פתאום.

“הריהי האשה הנאה ביותר שאני מכיר”, החזיר וול תשובה קרירה.

“הן”, אמר מוסייה פרופון, “פניה חמודים. הנני מעריץ נשים נאות”.

וול הציץ בו מתוך חשד, ואולם אפיו השׂטנוּתי של בן לווייתו הביע מין ידידות וגילוי־לב שקירר את דעתו באותו רגע.

“אם יהיה רצון מלפניך לבוא באחד הימים אל האנייה שלי, הנני להשיט אותה קימעה בים”.

“יישר כוחך”, אמר וול שוב פעם מתוך חשד, “היא שונאה את הים”.

“וגם אני שונא אותו”, אמר מוסייה פרוֹפוֹן.

“ומשום מה איפוא אתה משוטט בו באנייה?”

עיניו של הבלגי חייכו. “אה! איני ידוע זאת. ניסיתי לעשות את הכל; וזהו הדבר האחרון שאני מנסה להתעסק בו”.

“הרי זה וודאי עולה בדמים מרובים עד מאוד. אילו הייתי אני תחתיך, הייתי מתעסק בדבר ממשי מזה”.

מוסייה פרוֹפוֹן משך את גבותיו למעלה ושירבב את השפה התחתונה העבה שלו.

“הריני אדם החי חיים קלים”, ענה ואמר.

“וכי השתתפת במלחמה?” שאל וול.

“ה־ן. גם את זאת עשיתי. הרעלתי באדי־גאז; הדבר הזה היה אי־נעים קימעה”. הוא חיך כאחוז־תנומה ומתוך ארשת פנים של אדם שהכל מצליח בידו, וול לא יכול לברר אם השגיאות הקטנות בלשון היו טעות של ממש או נעשו בכוונה מתך התנאות; הנראה שאדם זה היה מוכשר לכל. כשעמד בתוך החוג של הקונים שהתכנסו מסביב לסוסה בת מייפלאיי שזכתה במרוץ, פנה אליו מוסייה פרופון ואמר:

“רצונך להציע מחיר גם אתה?”

וול נענע בראשו. ואולם מאחר שהשטן המנמנם הזה עמד על ידו נתקפחה אמונתו שהסוסה תעמוד לו למקנה. אמנם אלף הלירות לשנה שהניח לו זקנו שלו בצירוף אלף הלירות לשנה שקיבלה הולי בירושה מאת זקנה שלה, היה משמש לו תריס בפני פגעי הגורל, אף על פי כן היה חסר עודף של ממון שיכול היה להשתמש בו, שכן רובו של הסכום שקיבל במחיר החווה האפריקנית שלו הוציא על אחוזתו שבסוֹסכּס. ועד מהרה נוכח לדעת שהמחיר הריהו למעלה מכפי יכלתו. ההצעה הקיצונית שלו היתה שש מאות לירה, וכבר נמצא מי שהעדיף עליה; ובכן פרש ויצא מכלל המתחרים. הסוסה בת מיפלאיי סופה שנמכרה במחיר של שבע מאות וחמישים גיניאות. הוא הפנה שכמו ללכת ונפשו מרה עליו, והנה עלה באזנו קולו הממושך של מוסייה פרופון:

“אני קניתי את הסוסה הקטנה, אבל אין לי צורך בה; קחנה ותננה במתנה לאשתך”.

וול הציץ בפניו של בר־נש זה מתוך חשד שנתעורר בו מחדש, אבל המבע של בדיחות־דעת שהפיקו עיניו של זה מנע אותו מלראות בהצעתו עלבון לעצמו.

בימי המלחמה השתכרתי המון ממון מועט", פתח ואמר מוסייה פרופון בתשובה למבט זה. “היו לי אקציות של ערכי־ירייה. הנני שמח כשמזדמנת לי יכולת להוציאו. הריני משתכר ממון כל הימים. לעצמי אין לי צורך אלא במועט. והנני שמח שידידי מקבלים אותו”.

“הנני לקנותה ממך במחיר ששילמת בעדה” אמר וול מתוך תקיפות־דעת פתאומית.

“לא” אמר מוסייה פרופון. “קח אותה. אין לי צורך בה”.

"שטות! הרי אין אדם לוקח – –”

“מדוע לא?” אמר מוסייה פרופון מתוך חיוך. “הנני ידיד המשפחה שלך”.

“שבע מאות וחמישים גיניאות אינן קופסה של סיגארות”, אמר וול בקוצר רוח.

“טוב איפוא; אם כן החזיקנה אצלך עד שאצטרך לה, ואתה עשה עמה מה שלבך חפץ”.

“כל זמן שהיא שלך, איני מתנגד לדבר”, אמר וול.

“שפיר”, מילמל מוסייה פרופון ופנה והלך לו.

ווֶל הביט אחריו. אפשר שהוא “מן השדים הטובים”, אבל אפשר שאינו כן. הוא ראה אותו נטפל אל דזשורזש פורסייט, ואחר הדברים האלה שוב לא נפגש עמו.

את הלילות שלאחר מרוץ־הסוסים היה מבלה בביתה של אמו אשר בגרין־סטריט.

וויניפרד, שהיתה בת ששים ושתים, נשתמרה עדיין יפה אם נתן את דעתנו לדבר שבמשך שלושים ושלוש שנים היתה מתלבטת עם מונטגיו דארטי עד שריחם עליה הגורל ומדריגה של בית בפראנציה גאלה אותה מידו. אכן גדולה היתה נחת־הרוח שלה שבנה האהוב עליה חזר מאפריקא הדרומית לאחר הרבה שנים של פרידה, שהוא לא נשתנה אלא משהו ושאשתו חביבה עליה ויקרה לנפשה. וויניפרד אשר לפני חתונתה, בסוף שנות השבעים, היתה אחת החלוצות של החירות, של התענוגות והמודה, אנוסה היתה להודות שהשאיפות של ימי נעוריה אינן ולא כלום לעומת שאיפותיהן של הריבות כיום הזה. הללו, למשל, חשבו כנראה את הנישואים לדבר שבמקרה, וּויניפרד הצטערה לעתים שגם היא לא עשתה כמותן; מקרה שני, שלישי ורביעי אפשר שהיה מזמין לה בן זוג יותר מהוגן, אף על פי שבן־זוגה שלה הניח לה במותו את ווֶל ואת אימוגן, את מוֹד ואת בנדיקט (שהגיע כמעט למדריגה של שר־אלף ויצא בשלום מן המלחמה) – אשר איש מהם עדיין לא התגרש. כשנזכרה באביהם, היתה תוהה לעתים קרובות על קביעות דעתם של ילדיה; אלא שהשתעשעה במחשבה החביבה עליה, שהללו היו פורסייטים גמורים, אולי חוץ מאימוגן. לעומת זאת גרמה “הילדה הקטנה” של אחיה, פליר, דאגה יתירה לוויניפרד. קטנה זו היתה הפכפכנית ככל הנערות הצעירות שבדור – “הריהי להבה קטנה ברוח נושבת”, אמר עליה פרוספר פרופון פעם אחת אחרי סעודת־הצהריים – אלא שאינה מפרכסת ואינה מדברת בקול רם. המידה הפורסייטית הקבועה אשר באפיה של וויניפרד בחלה בחילה אינסטינקטיבית ברגשות המופרזים, במנהגים והרגלים של הנערות שבימינו ובסיסמה שלהן: “אחת היא! נבזבז היום, מחר נהיה עניות!” היא מצאה מידה טובה אחת בפליר, שהיה בה משום הצלה, הלא היא מידתה שלא לשקוט ולא לנוח עד שתשיג את הדבר שנתנה דעתה להשיגו – אף על פי שלא היתה עלולה לראות את הנולד ומה שעתיד לקרות לאחר מכן, מאחר שהיתה צעירה ביותר. הנערה היתה “תינוקת נחמדה ביותר”, ואך תענוג היה להביאה בין הבריות לפי שחוננה את הטעם הפראנצי של אמה ואת הכשרון להתלבש נאה. הכל היו מפנים את עיניהם אל פליר – והדבר הזה היה חשוב הרבה בעיני וויניפרד, שחיבה יתירה היתה נודעת ממנה לסיגנון ולחשיבות, אם גם חיבה זו הטעתה אותה הטעה אכזריה לגבי מונטגיו דארטי.

ביום השבת בבוקר בשעת הארוחה היתה ווינפרד מסיחה עליה עם וול ודרך אגב נגעה ב“מפלצת” של המשפחה.

“על אודות המעשה שהיה בחותנך ובדודתך אירין – מעשה ישן נושן – אין פליר צריכה לדעת כלום. דודך סומס מקפיד על כך הקפדה יתירה. ובכן עליך לנהוג זהירות יתירה”.

“אמנם כן! אבל הדבר קשה ביותר, שכן אחיה הצעיר של הולי מצד אביה עתיד לדור אצלנו בזמן לימודו את משק החקלאות. הוא כבר נמצא בביתנו”.

“הו!” קראה וויניפרד. “הרי לך קומידיה! מה טיבו?”

“לא ראיתיו אלא פעם אחת – ברובין היל, בשעה שבאנו לכאן בשנה 1909; הוא היה ערום ומצוייר צהובים ולבנים – נער קטן ועליז־רוח!”

בעיני וויניפרד מצא הדבר חן והיא הוסיפה ואמרה בהרחבת־הדעת: “אפס הרי הולי פיקחית היא; מובטחתני שהיא תדע איך לכלכל את הדבר. אני לא אגיד זאת לדודך. הדבר אך ירגיז את רוחו. אכן גדולה נחמתי שאתה שבת אלי, נערי שלי, עכשיו כשאני הולכת ומזקינה”.

“הולכת ומזקינה! היך! עדיין צעירה את כמו שהיית. הגידי לי, אמא, מה טיבו של אותו פרופון? וכי אדם כתיקונו הוא?”

“פרוספּר פרופון! הו! הריהו אדם היודע לבדח את הדעת מאין כמוהו”.

וול השמיע הברה של ריטון וסח לה את המעשה בסוסה בת מייפלאיי.

“אכן המעשה הזה יאה לו”, מילמלה וויניפרד. “הרינו עושה כל מיני דברים משונים ביותר”.

“אבל”, אמר וול מתוך התרגשות, “משפחתנו לא הצליחה הרבה כשבאה במגע עם בריות שממין זה; הרי הם קלי־לב ביותר בשבילנו”.

הדברים האלה היו נכונים. וּויניפרד ישבה שקועה רגע תמים במחשבות עד שענתה ואמרה:

“אמנם כן! אבל נכרי הוא, וול, ואין להקפיד עליו הקפדה יתירה”.

“טוב הדבר, הנני להשתמש בסוסה שלו ואמצא לי דרך כיצד להחזיר לו את תמורתה”.

ומיד אחר הדברים האלה נפטר ממנה בנשיקה והלך לו אל סרסור־ההמראה שלו, אל הקלוב־איזיאום ואל תחנת־וויקטוריה.

פרק ששי: דְזשׁוֹן

לאחר עשרים שנות מגוריה באפריקא הדרומית התלקח בלבה של הגברת וול דארטי רגש של אהבה עזה, אלא שלאשרה הגדול נתקשרה באהבה אל דבר משל עצמה, הלא הוא המראה שנשקף מחלונות ביתה והאור המצונן והזך השרוי על הגבעות הירוקות. סוף סוף ראתה לפניה שוב את אנגליה! ואנגליה זו יפה היא מכפי שחלמה עליה. ואכן הביא המקרה את וול דארטי ואת אשתו אל מקום שקסם גדול היה שרוי שם על הגבעות הדרומיות בשעה שזרחה עליהן החמה. הולי חוננה את חוש הראייה של אביה במידה יתירה ועלולה היתה לתפוס ולהבין את היופי המיוחד במינו של רשמי הגבעות וברק זהרן הקרטוני. לעלות עליהן דרך המסילה הדומה לנקיק ולטייל שם עד לטשאנקטוֹנבּרי או אֶמברליי היה בשבילה תענוג גדול כל כך, אשר כמעט לא ניסתה לשתף בו את וול, משום שרגש ההערצה שלו לגבי הטבע היה תלוי ביצר פורסייטי להפיק תועלת מן הטבע, כשם שההתלמדות והתרגילים של סוסיו היו תלויים בתכונתו של מקום המרוץ.

בשעה שנסעה בחזרה הביתה כשהיא מנהיגה את האבטומוביל בזריזות וביד רכה. גמרה בלבה להוליך קודם כל את דזשון לאותו המקום ולהראותו את ה“מראה” המתגלה לברק הזוהר של שמי־מאי אלה.

היא היתה מצפה לאחיה הצעיר מתוך רגשי־אמהוּת שלא נתמצו על ידי דאגתה ושקידתה לטובתו של וול. כל שלושת הימים שהתארחה ברובין־היל מיד לאחר שחזרו לארץ מולדתם לא עלה בידה לראותו – הוא שהה עדיין בבית הספר; ומתוך כך לא נזכרה בו, כמוה כווֶל, אלא כנער קטן ששערותיו כעין הזהב והוא מנומר פסים כחולים וצהובים ועומד אצל הבריכה.

אותם שלושת הימים שבילתה ברובין־היל היו בשבילה ימים של התרגשות, של יגון ומבוכה. זכרונות על אחיה המת, זכרונות על שידוכיו של וול, הזדקנותו של אביה, שלא ראתה אותו זה עשרים שנים, דבר־מה אָבל במנהגו המלא רוך וליצנות, שאינו נעלם מעיניו של מי שחונן הרגשה דקה; ועיקרו של דבר – מציאותה של אמה החורגת, שהיא נזכרה בה זכירה קלושה כ“גברת הלבושה אפורים”, שנזדמנה לה באותם הימים שהיא היתה עדיין ילדה קטנה ואביה זקנה היה חי ומאדמואזיל בוס כעסה כעס גדול שנכרייה זו נטפלה אליהם ולימדה אותה פרקים בנגינה –כל זה הביא במבוכה ועינתה את רוחה שהיתה מתגעגעת למצוא את רובין־היל שרוייה בשלוה וללא־עבירה. ואולם הולי רגילה היתה לשמור את הכל בלבה, ולפיכך דומה היה למראית עין שהכל נוהג כשורה.

כשנפטרה מאביה, נשק אותה בשפתים רועדות, ככל אשר הרגישה זאת.

“המלחמה לא שינתה את רובין־היל”, אמר אליה, “האין זאת מחמד־נפשי? ולוואי ויכולת להביא עמך בחזרה את דזשולי! הגידי לי, כלום יכולה את לכלכל את הפיטפוט הספירטואליסטי הזה? כשהאלון מת, חוששני שהוא מת”.

מתוך החמימות היתירה של חיבוקה וודאי הרגיש שהוא גילה את הטמון בלבו, שכן מיד קפצה עליו רוח של ליצנות.

"ספירטיטואליסמוס – הרי זו מלה משונה. כל מה שהעוסקים בזה מוסיפים לגלות גילויים, כן הם מוכיחים שיש להם עסק עם “החומר”.

“כיצד?” שאלה הולי.

“הבה אגידה לך! הביטי וראי את הצילומים של ההופעות האווריריות. את צריכה לדבר חמרי שהאור והצל יפול עליו כדי שתוכל לצלם תמונה. סופו שלדבר יהיה שנקרא לכל החומר רוח, או לכל הרוח חומר – איני יודע באיזה משני השמות הללו”.

“אבל כלום אינך מאמין בהישארות־הנפש, אבא?”

דזשוליון הביט אליה והעצבות הליצנותית שלבשו פניו עשתה עליה רושם עמוק.

“יקירה שלי, בחפץ לב הייתי רוצה להציל משהו מיד המות. עיינתי קימעה בענין זה, אבל למרות יגיעי איני יכול למצוא דבר שאין לתלותו בטיליפתיה, בתחוֹת־ההכרה ובכוח־האצילות אשר באוצר־הסחורות של העולם הזה. הלוואי ויכולתי למצוא דבר כזה! אמנם החפץ הריהו אבי המחשבה, אלא שאין כוחו יפה להביא הוכחה”.

הולי הצמידה שוב פעם את שפתיה אל מצחו, ובאותה שעה הרגישה, שהתורה שלו אשר כל החומר נהפך לרוח נתאמתה – מצח זה שנגעו בה שפתיה לא היה מוחש כדבר גופני.

ואולם יותר מכל נחרת בלבה באותו הביקור הקצר מראיה של אמה חורגתה שעמדה וקראה לעצמה מכתב מאת דזשון. הולי התבוננה אליה באותה שעה, אלא שאמה חורגתה לא הרגישה בה. המחזה הזה היה הנחמד מכל המחזות שראו עיניה בימי חייה. כולה שקועה בקריאת מכתבו של בנה עמדה אירין אצל החלון ואור היום שפע על פניה ועל שערה הלבן והנאה; שפתיה נעו, חייכו, עיניה האפלוליות צחקו, הבהיקו, וידה שלא החזיקה במכתב היתה לחוצה אל לבה. הולי נרתעה ונסתלקה, כאילו מפני חזון של אהבה שלימה תכלית השלימות, ובלבה נקבעה ההכרה שדזשון הריהו וודאי נער נחמד ביותר.

כשראתה אותו יוצא מן התחנה של מסילת הברזל וילקוט של עור בכל אחת מידיו, נתחזקה ההשערה שלה. הוא היה דומה במקצת לדזשוּלי, לאותו אליל נעוריה שאבד ממנה לפי ימים רבים, אלא שנראה יותר נלהב ופחות קפדן במנהגו; עיניו היו יותר עמוקות ושערו יותר בהיר ומבהיק – שכן היה מהלך בגילוי ראש; כללו של דבר: היא מצאה בו אח “קטן” ומושך את הלב ביותר!

מידת דרך־ארץ הצנועה שלו היה בה כדי לנסוך קסם על מי שהיה רגיל לראות את הבטיחות העזה שבמנהגם של בני הנעורים; הוא היה מיצר הרבה שהיא המנהיגה אותו הביתה באבטומוביל, ולא הוא המנהיג אותה. אפשר שינסה? ואולם מזמן המלחמה שוב לא היה להם אבטומוביל ברובין־היל, והוא הנהיג רק פעם אחת בימי חייו ועלה על סוללה, ולפיכך לא ינסה. הצחוק שלו, הרך והמדיח, היה מושך את הלב ביותר. כשהגיעו אל הבית הוציא מכתב מקומט, והיא קראה אותו בשעה שהתרחץ–מכתב קצר ביותר, אשר כתיבתו וודאי עלתה לאביה בייסורים רבים.

"מחמד נפשי!

הריני מקווה שאת וול לא ישכחו כי דזשון אינו יודע דבר על אודות המאורע המשפחתי שלנו. אמו ואני סבורים שעדיין צעיר הוא יותר מדאי לדעת זאת. הנער חביב ויקר הוא עד מאוד ובבת עינה. ודי לחכם ברמז.

אביך האוהב אותך

דזש. פ".

זה היה כל תוכן המכתב, אלא שחזר ועורר בלבה של הולי את רגש החרטה שהזמינה את פליר.

לאחר שתיית התה קיימה את החלטתה שלה ועמדה והוליכה את דזשון אל רמת הגבעה. הם סחו שיחה ארוכה בשבתם ממעל למחפורת–גיר ישנה שהיתה כולה מכוסה שיחי קוצים ודרדרים. ארזפים וכבדניות התנוצצו ככוכבים על גבי המורד הירוק, החוגות במרום והשחרורים בין השיחים פצחו רינה, ופעמים ניצנץ אחד השחפים, שפרח אל היבשה, והסתובב בלבנוניתו המבהיקה על פני הרקיע המחוויר, שהלבנה הכהה עלתה בו. ריח ניחוח היה נודף ועולה באפם מסביב, כאילו יצורים זעירים וסמויים מן העין פשטו והתרוצצו הנה והנה וסחטו בפעמי רגליהם את הריח מתוך עשבים ועלים.

דזשון, אשר נאלם דומיה, פתח ואמר פתאום:

“כמה נפלא פה! אין דבר אשר יפריע. מעוף־שחף וצליל פעמוני כבשים – –”

“מעוף־שחף וצליל פעמוני־כבשים! אכן פייטן אתה, יקירי!”

דזשן נאנח.

“אהה, הולי! אין הדבר עולה בידי!”

“נסה! גם אני ניסיתי כשעמדתי בפרק שנותיך”.

“האומנם? גם אמא אומרת ‘נסה’; אלא שאני עצל ביותר. אפשר תראיני אחדים משיריך?”

“יקירי”, מילמלה הולי, “הנני נשואה זה תשע־עשרה שנה. לא כתבתי חרוזים אלא בזמן שנכספתי לינשא”

“אהה!” אמר דזשון והסב את פניו: לחיו האחת שנראתה לעיניה התכסתה אדמימות רבת־קסם. וכי כבר “נפלה דליקה” בלבו של דזשון, ככל אשר וול היה קורא לדבר? כבר? אם כן, הרי זה מוטב, משום שלא יתן דעתו לפליר. וחוץ מזה הרי ביום השני יתחיל להתעסק בחקלאות שלו. והיא חייכה. ההיה זה בּרנס שהיה מהלך אחרי המחרישה, או רק פירס פלאוּמן? כמעט כל צעיר ורוב הנערות הצעירות הנם כיום הזה פייטנים, אם לדון על פי מספר הספרים שקראה באפריקה הדרומית; ופייטנים טובים הם למדי, יותר טובים ממנה היא בשעתה! אלא שהפיוט בא לעולם רק בימיה – יחד עם האבטומובילים. לאחר סעודת־הערב סחה עוד שיחה ארוכה אחת עם דזשון באולם הנמוך אצל הקמין המוסק בעצים, ודומה היה שנתברר לה כל אשר על אודותיו חוץ מדבר אחד שהיה רב־ערך לאמתו. הולי נפרדה ממנו אצל הפתח של חדר־המשכב שלו, לאחר שבדקה פעמיים אם יש לו כל מה שהוא צריך; היא נפרדה ממנו מתוך הכרה פנימית היא תאהוב אותו וּוֶל יהיה נוטה לו רצון. הוא היה נלהב, אבל לא סוער ופורץ; הוא היה מפליא להאזין את דברי אחרים, חסוד ומתאפק ואינו מדבר על עצמו. ניכר היה בעליל שהוא אוהב את אביהם ומעריץ את אמו. הוא אוהב את הרכיבה, השיוט והסיוף יותר מן המשחקים. הוא היה מציל את הססים מן הלהבה ומתעב את העכבישים, אלא שהיה צורר אותם בפיסת נייר ומשליכם החוצה ולא היה הורגם. קיצורם של דברים, הוא היה נעים וחביב. היא הלכה לישון מתוך המחשבה שהוא עשוי לסבול ייסורים גדולים אם יכאיבהו אדם; אבל מי זה יכאיבהו?

ואולם דזשון ישב באותה שעה עֵר אצל החלון ובידו פיסת נייר ועיפרון וכתב את ה“שיר האמתי” הראשון שלו לאורו של נר, משום שאור הלבנה לא היה מספיק לו כל צרכו לראייה, שכן לא היה בו אלא כדי לעשות את הלילה רופף ובלתי ממשי ולשוות לו דמות כאילו הוא מצופה כסף. זה הלילה היה עשוי שפליר תהא משוטטת בו ומפנה את עיניה לכאן ולכאן ומהלכת הלאה הלאה – מעבר לגבעות ועד לקצווי מרחקים. ודזשון העלה קמטים עמוקים במצחו שרוח של יצירה היתה חופפת עליו ועשה סימנים על גבי הנייר ומחק אותם וחזר וכתב אותם שוב ועשה את כל הדרוש כדי לבצע יצירה אמנותית; ובאותה שעה היה חש ומרגיש בלבו מה שחשות ומרגישות בוודאי רוחות האביב כשהן מנסות להשמיע את שירתן הראשונה בין הציצים הפורחים. דזשון היה אחד מאותם הנערים (שאינם מרובים) אשר החיים בבית הספר קצרי כוח הם לעקור מלבם את אהבת היופי שנוטעה בקרבם בבית הוריהם. מסתבר מאליו שהיה מוטל עליו להצפינה בחובו עד כדי כך שאפילו המורה לציור לא היה מרגיש בה; ואף על פי כן היתה אצורה בלבו בכל מלוא גאונה וטהרתה. והשיר שלו נראה לו חיגר וכבד־תנועה, כשם שהלילה נראה לו קליל ומרפרף בכנפי־זוהר. ובכל זאת קיים ושמר אותו. אמנם “מעשה־שטות” היה שיר זה, ואף על פי כן היה טוב מלא־כלום, שכן היה משמש ביטוי למה שאינו עשוי להיות מובע ומבוטא. והוא היה מהרהר בלבו כמעט מתוך דיכדוך־נפש: “לא אוכל להראותו לאמא”. כל הענינים החדשים שהתרגשו עליו היום סוף סוף הכריעוהו והוא ישן הלילה שינה טובה וארוכה.

פרק שביעי: פְלֶיר

כדי למנוע שאלות שאינן רצויות, שאי אפשר היה להשיב עליהן תשובה, לא אמרה הולי לדזשון אלא את זאת:

“בסוף השבוע תבוא לכאן נערה צעירה עם וול”.

ומאותו הטעם עצמו לא הוגד לפליר אלא זאת:

“אצלנו דר צעיר אחד”.

שני “בני־שנה” אלה, ככל אשר קרא להם וול במחשבתו, נפגשו איפוא בהיסח־הדעת גמור. הולי הציגה אום זה לפני זה לאמור:

“הרי זה דזשון אחי הקטן; פליר הריהי קוזינה שלנו, דזשון”.

דזשון, אשר בא מתוך נוגה־החמה המבהיק שבחוץ ונכנס החדרה דרך פתח־הזכוכית, נדהם כל כך למראה הפלא הפתאומי הזה שלא יכול לפתוח את פיו, ומתוך כך מצאה לה פליר שהות לאמור לו במנוחה: “שלום לך!” כאילו לא נפגשו מעולם, ולא עוד אלא שהניעה ראשה ניעה קלה ומהירה מאין כמוה להודיעו שעליו לשים עצמו כאילו לא ראה אותה מעולם. ומשום כך גחן בנפש שכורה אל ידה והיה דומה כקבר. הוא נזהר מלדבר. פעם אחת בקדמות ילדותו מצאו אותו קורא בספר לאור עששית־הלילה: אז נכנסה בו רוח שטות והוא אמר: “אך הפכתי את הדפים, אמא”, ואמו החזירה לו: “דזשון אל תשקר לעולם משום שהכרת פניך עונה בך – איש לא יאמין לך”.

הדברים האלה נטלו ממנו לעולם את הבטחון הדרוש למשקר כדי שהשקר שלו יֵאָמן. ולפיכך הקשיב להערות שהעירה פליר במהירות ובהתלהבות על היופי של כל הדברים שמסביב לה, סיפק לה מיני־מאפה ומרקחת של פירות ומיהר להסתלק בו ברגע שמצא יכולת לכך. אומרים שבשעה שמתרגש על אדם שגעון של שכרות הריהו רואה לפניו אובייקט קבוע, בייחוד שחור, המשנה פתאום את מראהו ואת מצבו. דזשון ראה אובייקט קבוע כזה: עיניו היו אפלוליות ושערו כהה והוא היה משנה את מצבו, אבל לא את מראהו. הדעת אשר בינו ובין אותו האובייקט כבר היה קיים הסכם מסותר (אף על פי שהדבר היה נשגב מהבינו) היתה מנקרת במוחו כל כך שהיה מצפה מתוך להט קדחת והתחיל מעתיק את שירו – אשר וודאי לא יערוב לעולם את לבו להראותו לה – עד שנתעורר לקול הלמות פרסות סוסים והוא הציץ בעד החלון וראה אותה רוכבת על סוס בלווית וול. ברור היה שאין היא מאבדת את זמנה לבטלה, ואולם המראה הזה מילא את לבו יגון. הוא איבד את זמנו לבטלה. לולא ברח מתוך ההתרגשות האיומה שתקפה אותו, אפשר שהיו מזמינים גם אותו להילוות אליהם. והוא ישב אצל החלון והביט משם וראה אותם נכנסים וחוזרים ונגלים במעלה הדרך, מתעלמים וחוזרים ונראים עוד הפעם בבירור על שפת שלשלת הגבעות. “איני אלא טיפש!” הירהר בלבו: “הריני מאבד לעולם את ההזדמנות שבאה לידי”.

משום מה היה חסר את הבטחון בעצמו ולא היה מוכן? והוא סמך את סנטרו בידיו וצייר לעצמו את טיול־הרכיבה שיכול היה לטייל בחברתה. חמישה ימים אינם אלא חמישה ימים, והנה חיסר מהם שלוש שעות. וכי יש בעולם שוטה שכמותו? הוא לא ידע שוטה כזה.

הוא הקדים להתלבש לסעודה וירד מטה ראשון. שוב לא רצה להפסיד כלום. ואף על פי כן הפסיד, שכן פליר ירדה אחרונה. הוא ישב בשעת הסעודה ממולה וישיבתו זו גרמה לו עינויים איומים – אי אפשר היה לו להגיד דבר, משום שהיה מתיירא שמא ידבר זרות; אי אפשר היה לו להביט אליה כדרך הטבע; אי אפשר היה לו להתנהג עמה בדרך נורמאלית מאחר שבדמיונו כבר היה משוטט אתה מעבר לגבעות והרחק משם; ולא עוד אלא שכל אותו הזמן היה מכיר שוודאי הריהו נראה בעיניה ובעיני אחרים גולם אילם. אכן נורא היה הדבר; והיא היתה מדברת נאה כל כך – היתה מרפרפת קלת כנפים לכאן ולכאן. ואכן נפלא הדבר כיצד סיגלה לה אמנות שהיתה כל כך קשה בעיניו. וודאי הריהי חושבת אותו לשוטה שאין לו תקנה!

מבטי אחותו, שנתלו בו מתוך תמהון ידוע, כפו אותו לבסוֹף להביט אל פליר; ואולם עיניה הזריזות והפקוחות לרווחה נראו כאומרות: “אל־נא, בשם אלוהים!” ומיד הסב את עיניו אל וֶול, אלא שחיוכו של זה כפה אותו להפנות אותן אל הקציצה שלו – זו על כל פנים לא היו לה לא עינים ולא חיוך; והוא נזדרז ואכל אותה בחפזון.

“דזשון אומר ליעשות חקלאי”, שמע את הולי אומרת, “חקלאי ופייטן”.

הוא הציץ בה בתרעומת, ראה שהיא מרימה את ריסי עיניה מתוך בדיחות־דעת כדומה לאביהם, ומיד צחק ורווח לו.

וול סיפר את המעשה במוסייה פרוספּר פרופון; ומאחר שהביט בשעת הסיפור אל הולי וזו הביטה אליו, תחת אשר פליר קימטה קימעה את מצחה והיתה שקועה כנראה באחת המחשבות שלה, מצא לו דזשון לבסוף הזדמנות להביט אליה באין מעצור. היא היתה לבושה שמלה לבנה, פשוטה ותפורה נאה ביותר; זרועותיה היו ערומות ובשערה היתה נעוצה שושנה לבנה. ברגע מהיר זה של הסתכלות חפשית, שנזדמן לו לאחר אותה המצוקה הגדולה שהיה נתון בה, ראה אותה דזשון כבת־זוהר עילאית, כדרך שאדם רואה בחושך עץ־פרי לבן והדור־קומה. והרגיש אותה כחרוז של שיר העולה ומבריק פתאום ברוחו של אדם, או כצליל קול הבוקע ועולה במרחקים ונאלם.

הוא היה משתוקק לדעת בת כמה היא – הרי היא ידעה לשלוט ברוחה יפה ונראתה מנוסה הרבה יותר ממנו. משום מה אסור היה לו להגיד שכבר נפגשו פעם אחת? הוא נזכר פתאום בפניה של אמו, שהיו מבולבלים וכמעט דוויים בשעה שענתה ואמרה לו: “אמנם קרובינו הם, אלא שאין אנו מכירים אותם”. אי אפשר הדבר שאמו האוהבת יופי, לא תוקיר את פליר, לו ידעה אותה!

כשנשאר לאחר הסעודה לבדו עם וול טעם ביראת־הכבוד מיין־הפורתר והשיב תשובות על הצעותיו של גיסו זה שנגלה לו זה מקרוב. הלז אמר לו שלצורך רכיבה (ענין זה היה תמיד החשוב ביותר בעיני וול) הריהו יכול להשתמש בסוס הצעיר הערמוני, אלא שעליו לחבשו ולפתחו בעצמו ולטפל בו לאחר שהכניסו אל האורווה. דזשון החזיר שהיה רגיל לעשות את כל זה בבית, ומיד הכיר ערכו כנתעלה על ידי כך בעיני בעל־הבית שלו.

“פליר”, אמר וול, “אינה יודעת עדיין לרכוב כהוגן, אלא היא אמיצת לב ביותר. ודבר המובן מאליו הוא, שכן אביה אינו יודע להבדיל בין סוס ובין אופן עגלה. ואבא שלך מתעסק ברכיבה?”

"הוא היה רגיל לרכוב; אבל עכשיו הריהו – יודע אתה, הריהו – –´הוא הפסיק את דיבורו משום ששנא ביותר את המלה “זקן”. אביו זקן היה, ואף על פי כן לא היה זקן כלל; לא–בשום פנים!

“כך, כך”, אמר וול. “ידעתי את אחיך מזמן לימודי באוכספורד, לפני שנים הרבה;הוא מת במלחמת הבורים. פעם אחת נלחמנו מלחמת אגרופים בגן של הניו־קולידוש. זה היה מקרה מוזר”, הוסיף ואמר אחוז־הירהורים; “אותו המקרה גרר אחריו הרבה מאורעות”.

עיני דזשון נפקחו לרווחה; הכל דחק אותו לחקור את תולדות המשפחה. והנה עלה באזניו קול אחותו שקראה רכות מעל סף הפתח:

“בואו הנה, אתם השניים”, ומיד עמד ממקומו משום שלבו נמשך ביותר אחרי דבר שבהווה.

כיון שפליר הכריזה שהערב “הריהו נפלא יותר מדאי ואסור לשבת עכשיו בבית”, יצאו ארבעתם החוצה. אור הלבנה התנוסס על גבי הטללים שהפכו כפור, ואורלוגין־של־חמה ישנים הטילו צל ארוך. שתי משוכות של עצי אשכרוע מרובעות ואפלות שעמדו בזווית ישרה גדרו בעד גן הפירות. פליר פנתה ונכנסה במעבר שבין שתיהן וקרא: “בואו הנה!”

דזשון העיף את מבטו אל שני בני־הלווייה האחרים והלך אחריה. היא רצה בין האילנות כאחת הרוחות. מסביבה ולמעלה ממנה היתה יצוקה חמדת קסם והכל הזהיר כעין ברק קצף. והאוויר היה רווה ריח של גזעים עתיקים ושל סרפד. היא נתעלמה מן העין. הוא דימה שאבד אותה ופתאום נתקל בה במרוצתו וכמעט שלא הפילה ארצה, כי היא עמדה תחתיה דומם.

“וכי לא נהדר פה?” קראה בקול.

“נהדר מאוד!” ענה דזשון.

היא פשטה את ידה למעלה, קטפה את אחד הציצים, גוללה אותו בין אצבעותיה ואמרה:

"לא תרשני לקרוא לך בשם דזשון?

“מסתבר מאליו”.

“טוב איפוא! אבל וודאי ידוע לך שמצוייה משטימה בין המשפחות שלנו”.

דזשון גימגם:

“משטימה? בשביל מה?”

“הרי זה ענין רומאנטי ואוילי ביותר, האין זאת? וזו הסיבה שגרמה לי להעמיד את פני כאילו לא נפגשנו מעולם. אפשר נקום מחר בבוקר השכם ונלך לטייל לפני פת־שחרית ונדבר על הכל? כך דרכי שאיני אוהבת לדחות דבר. וכלום אינך נוהג כך?”

דזשון מילמל מתוך התלהבות שהוא מסכים להצעתה.

“ובכן איפוא בשש שעות. אמך, לדעתי, הריהי יפה ביותר”. דזשון החזיר בחמימות יתירה: “אמנם כן, יפה היא עד מאוד”.

הריני אוהבת את כל מין יופי שבעולם", הוסיפה ואמרה פליר, “אם יש בו כדי להטיל סערה בלב. ומשום כך איני אוהבת כלל את האמנות היוונית”.

“היך? אפילו לא את אייריפידס?”

“את אייריפידס? אהה, לאו! אין דעתי סובלת את המחזות היוונים; ארוכים הם ביותר. הנני רגילה ליהנות מן היופי הנאה מהירה. הריני מסתכלת, למשל, בתמונה אחת ובורחת. אין דעתי סובלת המון דברים בבת אחת. הבט וראה!” היא נופפה את הציץ לעומת אור הלבנה. “ציץ זה נאה בעיני מכל הגן כולו”.

ופתאום אחזה בידה השניה את ידו של דזשון.

“וכי אינך סבור שאין בעולם דבר נורא מן הזהירות? הריח את ריח אור הלבנה!”

היא הושיטה את הציץ אל מול פניו; דזשון הסכים בנפש שבורה שאין בעולם דבר נורא מן הזהירות והוא גחן ונשק את היד שהחזיקה את ידו.

"הרי זה נאה ולפי המנהג הישן, אמרה פליר במנוחה. “הנך שתקני עד מאוד, דזשון. אבל אוהבת אני את השתיקה אם אינה נמשכת זמן הרבה”. היא הרפתה מידו. “וכי סבור היית שהפלתי את מטפחתי בכוונה?”

“לא!” קרא דזשון מתוך התרגשות גדולה.

“אם כן, דע לך שעשיתי זאת בכוונה. הבה נשוב, ואם לאו, יהיו סבורים, שאנו מתמהמהים גם כן בכוונה”. ושוב רצה בין האילנות כאחת הרוחות. דזשון הלך אחריה ואהבה בלבו, ואביב בלבו ועל הכל פרוש אור הלבנה המבהיק כציץ לבן שאינו מן העולם הזה. הם יצאו לאותו המקום שנכנסו משם. פליר הלכה במנוחה ובדרך ארץ.

“אכן נפלא שם עד מאוד”, אמרה אל הולי כחולמת.

דזשון שתק מתוך תקוה ששתיקתו הפעם תהיה לרצון לה.

היא נפטרה מפניו מתוך אמירת “ליל־מנוחה” חטופה ומנומסת, אשר גרמה לו שנתעורר בלבו רגש שכל מה שעבר עליו זה עתה לא היה אלא חלום…

כשנכנסה לחדר משכבה פשטה פליר את שמלתה והתעטפה בגלימה חסרת־צורה; הפרח הלבן היה עדיין נעוץ בשערה והיא ישבה על המיטה כשרגליה מורכבות זו על גב זו והתחילה כותבת לאור הנר.

“טשרי יקירתי!”

כמדומה לי שהיתה בי יד האהבה. הדבר התרגש עלי לפתע פתאום, אבל הרגש עמוק הוא ביותר. הוא הנהו שארי ממדריגה שלישית, גדול ממני ששה חדשים וצעיר ממני עשר שנים. כך דרכם של נערים שנפשם חושקה בנשים הגדולות מהם השנים, וכך דרכן של נערות שנפשן חושקה בצעירים מהן או בזקנים בני ארבעים. אל תצחקי, אבל עינים נאמנות לו, שלא ראיתי כמותן; והוא שתקני עד להפליא! נפגשתי עמו פגישה רומאנטית ראשונה בלונדון מתחת לפסל יוּנוֹ, מעשה ידיו של ווֹספוֹביטש. ועכשיו הריהו ישן בחדר הסמוך לחדרי ואור הלבנה זרוע על ציצי האילנות; ומחר בבוקר, טרם יקיץ אדם, נלך לטייל בנאות הפלאות והאגדות אשר על הגבעות. בין המשפחות שלנו מצוייה משטימה ישנה ועל ידי כך יש בענין הזה כדי להסעיר את הלב במידה יתירה. אמנם כן! ואפשר שאצטרך להשתמש בערמומיות ובאמשלות ולבקש ממך שתזמיניני להתארח אצלך – ואם כך יהיה, תביני משום מה! אבי אינו רוצה שנהיה מכירים זה את זה, אבל איני יכולה לקיים את רצונו. החיים קצרים הם יותר מדאי. אמו הריהי אשה יפה מאין כמוה, שערה נחמד ועינו כעין הכסף, פניה צעירים ועיניה אפלוליות. הנני מתארחת בבית אחותו – היא אשתו של בן דודתי; הכל כאן מסובך ומעורבב אבל סבורה אני שמחר יעלה בידי להוציא מלבה את הסוד. אני ואת היינו סחות ואומרות לעתים קרובות שהאהבה יש בה משום קילקול־המשחק; אבל כל זה הבל הוא; היא ראשית המשחק, וכל מה שתקדימי לחוש אותה, יקירתי, כן ייטב לך.

דזשון (אין זה שם בפני עצמו אלא קיצורו של דזשוליון, אשר כפי שאומרים הריהו שם מצוי במשפחתנו) הנהו מאותו מין הבריות המתלהבים על נקלה ואחר הם כבים; גבהו בערך חמש רגל ועשר זרתוֹת ועדיין הוא עומד בגידולו, וסבורה אני שסופו ליעשות פייטן. אם תצחקי לי, תתפרד החבילה שבינינו לעולם. הנני רואה מראש את כל מיני הקשיים והמעצורים, אבל הרי גלוי וידוע לפניך שבשעה שאני חפצה בדבר באמת ובתמים הנני משיגה אותו. אחת הפעולות העיקריות שהאהבה פועלת עליך היא זו שאת רואה את האוויר כאילו הא מלא יצורים הדרים בו כדרך שאנו מדמים לראות צורת פנים בירח; ואת מרגישה – את מרגישה עצמך כאילו הנך סובבת במחול ונפשך רכה בקרבך – ומוחש מוזר ממלא את לבך – כאילו את שואפת בלי חשך את הריח של ציצי תפוחי זהב. זוהי האהבה הראשונה שלי והנני מרגישה שתהיה האהבה האחרונה שלי, אף על פי שלפי כל חוקי הטבע והמוסר הרי זה אבסורד גמור. אם תלעגי לי אהרוג אותך, ואם תגידי דבר לאיש, לא אסלח לך לעולם. לפי שעה עדיין איני יודעת אפילו אם אשלח את המכתב הזה. בין כך ובין כך אישן תחילה את שנתי ואחר אחרוץ. ובכן ליל מנוחה, טשרי שלי!

שלך פלייר"

פרק שמיני: אִידִילִיָה בִּנְאֹוֹת דֶּשֶׁא

בשעה ששני הפורסייטים הצעירים הללו עברו את השביל שבין הגדירות והפכו פניהם כלפי מזרח, לא נראתה אף עב קטנה אחת על פני השמים והגבעות היו מכוסות שכבת טל. הם עלו במהירות על התלולית ונשימתם כבדה עליהם מעט מרוב יגיעה. אף על פי שהיה להם מה להגיד זה לזו, לא דיברו כלום אלא היו מהלכים דוממים מתוחך אי־הנעימות שיש בטיול־בוקר ללא אכילת פת שחרית, והקשיבו לרננת החוגות. מעשה ההתגנבות מן הבית בידח את דעתם. אבל כשבאו אל מרחבי הדרור שעל הגבעות פג הרגש של מעשה־חשאים ופנה מקום להרגשה של טימטום־הלב.

“עשינו מעשה־שטות”, אמרה פליר לאחר שעברו מהלך חצי־מיל. “רעבה אני”.

דזשון הוציא מכיסו טבלה של שוקולאדה. הם חילקוה ביניהם ולשונותיהם הותרו. הם סחו על אודות דרך חייהם בבית ועל אודות ילדותם, אשר בתוך הבדידות של מרומי הגבעות הללו נראתה בעיניהם כחזון־קסם שאין בו מן הממשות. בעברו של דזשון לא היה אלא דבר מוצק אחד – אמו שלו; וגם בעברה של פליר לא היה אלא דבר מוצק אחד – אביה שלה; ועל שתי הנפשות הללו, אשר נדמה להם כאילו הם רואים אותן במרחקים ופניהן מביעים תוכחה, לא דיברו אלא מעט.

מראשי הגבעות הגבנוניות נראה בר־ניצנוץ של הים הרחוק, פרס היה מרחף בתוך זהרי החמה והגוון השחום אשר לכנפיו כמעט הפך אדום והתנוסס לנגהם. דזשון היה הוגה חיבה יתירה לעופות והיה עלול לשבת דומם ולהתבונן אליהם; ומאחר שהיה מחונן חוש־ראייה חד וכוח זכרון מעולה לגבי הדברים שמצא בהם חפץ, היתה שיחתו על העופות שיחה נאה ומושכת את הלב. אבל כאן לא היו שום עופות; יער־האלות הגדול היה ריק מחיים ובשעה מוקדמת זו כמעט שלטה בו צינת קרח; ולפיכך שמחו כשיצאו אל קצהו השני וחזרו אל אור החמה. עכשיו הגיע תורה של פליר לדבר. היא היתה מסיחה בכלבים וכיצד בני אדם מתנהגים עמם. אכן אכזריות גדולה היא לקשרם בשלשלאות! מי שעושה זאת ראוי להיות חבוט במגלב! דזשון השתאה אליה כשראה שכל כך גדולים רחמיה על הבריות. והיא סיפרה לו שידעה כלב, אשר אחד הפארמרים שבשכנותם היה מחזיק אותו קשור בשלשלת בקרבת לול־העופות שלו, בכל מזג־אויר, וסופו שכמעט איבד את קולו מרוב נביחה!

“והצרה שבדבר היא”, אמרה מתוך התמרמרות, “שאילמלא היתה אותה הברייה העלובה נובחת כנגד כל מי שעובר עליה,לא היה בעליה מחזיק אותה כלל. לדעתי אין בני אדם אלא חיות ערמומיות! פעמיים התרתי את הכלב בצנעה, ושתי הפעמים כמעט שלא נשכני, ואולם אחר כך כמעט שלא נשתגע מרוב שמחה; אלא שהוא שב הביתה ובעליו חזר וקשר אותו בשלשלת. אילו היה הדבר תלוי בי, כי אז ריתקתי תחתיו את בעליו זה”. דזשון ראה שששיניה ועיניה התנוצצו. – “הייתי חוֹרתת על מצחו את המלה ‘חיה’ בברזל לוהט; זה הלקח שהוא ראוי לו כדי להחזירו למוטב!”

דזשון הסכים לדעתה שזוהי תרופה יפה.

“יצר הרכוש והקנין שלהם”, הוסיף ואמר, “הוא הוא הגורם לבני אדם לרתּק בשלשלת דברים שיש בהם רוח חיים. הדור האחרון לא נתן את דעתו אלא לרכוש וקנין, ווהי הסיבה מפני מה פרצה מלחמה”.

“אח!” אמרה פליר, “מימי לא העליתי זאת על דעתי. משפחתך ומשפחתי התקוטטו על עסקי קנין. והרי סוף סוף כולנו בעלי רכוש אנו, כסבור אני שגם משפחתך הריהי עשירה”.

“אמנם כן! ואשרי שכך הוא, שכן איני סבור שהנני מוכשר לסגל ממון”.

“אילו היית מוכשר לכך, ספק הוא אם הייתי מחבבת אותך”.

דזשון הכניס ברטט את ידו תחת זרועה.

פליר הביטה נכחה ושרה:

"דְּזשׁוֹנִי, דְּזשׁוֹן, בֶּן־אִכָּר, סָרַח –

גָּנֹב גָּנַב חֲזִיר וּבָרַח!"

ידו של דזשון החליקה בחשאי מסביב למתניה.

“מעשה זה בא בהיסח־הדעת גמור”, אמרה פליר במנוחה; “וכי רגיל אתה לעשות זאת לעתים קרובות?”

דזשון הרפה את ידו. אבל היא צחקה וזרועו חיבקה אותה שוב בחשאי; אז נשאה פליר את קולה ושרה:

"הוֹי, מִי יֹאבֶה עִמִּי עֲלוֹת

אֶל רֹאש הָהָר, לִנְאוֹת מֶרְחָב?

אוֹי, מִי יֹאבֶה עִמִּי דְאוֹת

עַל סוּס אַבִּיר אֶל שִׂיא הַגָּב? – –

“הבה שירה־נא, דזשון!”

ודזשון נתן את קולו בשיר. והחוגות נטפלו אליו, ומצילות הכבשים וקול הצילצול של שחרית, שהשמיעו הפעמונים של בית־תפילה רחוק, ענו אחריו. ושניהם היו שרים והולכים שיר אחר שיר עד שפליר קראה לבסוף:

“אהה, אלי! עכשיו רעבה אני!”

“אהה, צר לי עליך!”

היא הציצה בפניו.

“דזשון, איש־חמודות אתה!”

והיא לחצה את ידו אל מתניה. דזשון כמעט שהתנודד מרוב אושר. באותה שעה עבר עליהם כלב צהוב־לבן שרדף אחרי ארנבת והם התפרדו. הם הביטו אחרי שני בעלי־החיים וראו אותם מתעלמים במורד הגבעה. פליר קראה באנחת־רווחה: “תודה לאל, הוא לא יצודנה! כמה השעה? השעון שלי עומד. איני מכוננת אותו לעולם”.

דזשון הביט אל השעון שללו.

“חי יוביס!” ענה ואמר, “גם השעון שלי עמד”.

והם הוסיפו ללכת הלאה וידיהם אחוזות זו בזו.

“אם העשב יבש הוא”, אמרה פליר, “נשב כחצי רגע”.

דזשון הסיר את בגדו ושטח אותו אל הקרקע ושניהם ישבו עליו.

“הריח! הרי זה תימוֹס לאמתו!”

והוא חבק שוב את מתניה בזרועו והם ישבו שעה קלה בדממה.

“אכן חמורים אנחנו!” קראה פליר וקפצה ממקומה: “הרי נשוב הביתה באיחור־זמן גדול, ומראה פנינו יהיה אוילי ביותר והם יפנו את דעתם אלינו. ובכן הסכת ושמע, דזשון! אנו לא יצאנו לטייל אלא כדי להרעיב עצמנו לסעודת הבוקר ותעינו מן הדרך. הבינו?”

“הן”, אמר דזשון.

“הדבר חמור; הם יכולים להיות לנו לשטן ולשים מעצורים על דרכנו. היודע אתה לשקר כהוגן?”

“כמדומני שאין כוחי יפה בזה ביותר; אבל יכול אני לנסות”.

פליר העלתה קמטים במצחה.

“יודע אתה”, ענתה ואמרה, “הריני מרגישה שאינם רוצים שתהא מצוייה ידידות בינינו”.

“ומשום מה?”

“כבר אמרתי לך משום מה”.“אבל הרי זו שטות”.

“אמנם כן; אבל אי אתה יודע את אבי!”

“סבור אני שהוא אוהב אותך אהבה עזה”.

“עליך לדעת שהנני בת יחידה. וגם אתה הנך בן יחיד – לאמך. וכי אין זה ענין משעמם ביותר? בבנים יחידים תולים ההורים תקוות מרובות. ועד שיקיימו את כל התקוות הללו תפח נפשם”.

“אמנם כן”, מילמל דזשון, “החיים קצרים הם עד להבהיל. והנני מתאווה לחיות לעולם ולדעת את הכל”.

“ולאהוב את כל אדם?”

“לא”, קרא דזשון: “אין את נפשי אלא לאהוב פעם אחת – אותך”.

“האומנם? הרי אתה הולך ועושה חיל! הו! הבט וראה! הנה בור הגיר; נמצא שאין אנו רחוקים ביותר מן הבית. הבה נרוץ”.

דזשון רץ אחריה ולבו היה מלא חרדה גדולה שמא העליב אותה.

בור הגיר היה מלא זהרי חמה וקול המות דבורים. פליר הפשילה את שערה לאחור.

“הנה כי כן”, ענתה ואמרה, “מאחר שיש לחשוש למאורעות, רשאי אתה, דזשון, להאציל לי נשיקה אחת”, והיא הושיטה לו את לחיה. והוא עמד ונשק את הלחי הרכה והחמימה הזאת מתוך התלהבות.

“ובכן זכור ואל תשכח! אנו תעינו ואבדנו את הדרך! והניחני אני לעשות את כל הדרוש. אני אתרעם עליך ואתנהג עמך קשה; זוהי תחבולה יפה ביותר; וגם אתה עשה עצמך כאילו אתה זועף עלי!”

דזשון נד בראשו. “אי אפשר הדבר”.

“עשה זאת למעני; על כל פנים עד חמש שעות”.

“הכל יבינו שאין זו אלא ערמה”, אמר דזשון בפנים זעופים.

“אין דבר, השתדל ועשה את כל מה שביכלתך. הבט וראה, הנה הנם! נופף את מגבעתך! הו, הרי אין לך מגבעת! אם כן הנני לשרוק ולצפצף! התרחק מעט ממני והעמד פנים כועסים”.

מקץ חמישה רגעים נכנס דזשון בבית כשהוא משתדל עד כמה שאפשר להעמיד פנים זועפים ביותר, והנה שמע את קולה הצלול שהגיע לאזניו מחדר האוכל:

“אהה! אחזני בולמוס! הריהו רוצה להיות חקלאי – ותועה מן הדרך! נער אידיוט גמור הוא!”

פרק תשיעי: גּוֹיָיה

לאחר סעודת הבוקר עלה סומס אל אולם־התמונות שלו אשר בביתו שבקרבת מפלדרהם. הוא היה שרוי ב“עצבות”, כמו שאמרה עליו אַנט. פליר עדיין לא חזרה. היו מצפים לה ביום הרביעי, אבל היא שלחה טיליגראמה שתבוא ביום הששי, וביום הששי הודיעה שוב שתתעכב עד היום הראשון לאחר הצהרים; והנה באה דודתה והקוזינים שלה, קארדיגאן ואשתו, ואותו ברנש פרופון, ואולם בלעדיה שלט בכל שממון וריקנות. הוא עמד לפני התמונה של גוֹגין – הדבר הרע ביותר שבכל האוסף שלו. את הבד הגדול והמכוער הזה יחד עם שתי תמונות קדומות של מאטיס קנה לפני המלחמה, משום שהכל הריעו אז לקראת אחרי־האימפרסיוניסטים הללו והגדילו את ערכם. הוא היה מהרהר שמא יקנה אותן פרוֹפוֹן – הרי דומה שבחור זה לא ידע מה לעשות בממונו – והנה שמע את קולה של אחותו שאמרה: “לדעתי תמונה זו נאלחה היא, סומס”, והוא חזר לאחוריו וראה את וויניפרד שעלתה אחריו אל האולם.

“האומנם?” אמר בקרירות; “ואני נתתי במחירה חמש מאות”.

“הגה בעצמך! אין זה מראיהן של נשים ואפילו של נשים שחורות”.

סומס צחק במרירות. “וודאי לא באת הנה כדי להגיד לי את דעתך זו”.

“לא, וכי יודע אתה שבנו של דזשוליון מתארח אצל וֶול ואשתו?”

סומס הפנה את פניו אליה.

“האומנם?”

“הן”, החזירה וויניפרד כשהיא מושכת את הברת המלה; “הוא ידור בביתם במשך כל הזמן שמיתעסק בלימוד של משק החקלאות”.

סומס הסב את פניו ממנה, אבל קולה רדף אחריו בזמן שהיה מהלך באולם הלוך ושוב. “הזהרתי את וול לבל יוגד לאיש מן השניים דבר על אודות המאורעות הישנים”.

“ומדוע לא הגדת לי כלום קודם לכן?”

ווינפרד הניעה את כתפיה המלאות.

“פליר עושה את כל מה שלבה חפץ. אתה קילקלת את טיבה על ידי הפינוק שפינקת אותה. וחוץ מזה, נערי היקר, מה הרעה שבדבר?”

“הרעה?” מילמל סומס. "הלא היא – – הוא עצר בלשונו. פסל יוּנוֹ, המטפחת, מבטי עיניה של פליר, שאלותיה, ועכשיו דחייה זו שהיא דוחה את שיבתה הביתה – כל הסימנים הללו היו רעים ביותר, ומהיותו נאמן לטיבו אי אפשר היה לו לגלות את החששות שלו לאחרים.

“סבורה אני, שהנך זהיר יותר מדאי”, אמרה ווינפרד. “אילו הייתי אני תחתיך, הייתי מספרת לה אותו המעשה הישן. אין אין תועלת בדבר לחשוב שהנערות שבדורנו הנן כמו שהיו לפנים איני יודעת מהיכן הן קולטות את הידיעות שלהן, אלא שלפי כל הנראה הרי הן יודעות את הכל”.

על פני סומס החמורים עברה מעין עווית וּויניפרד הוסיפה ואמרה בחטיפה:

“אם קשה לך לדבר עמה בענין זה, הניחני אני ואדבר תחתיך”

סומס נד בראשו. כל זמן שלא היה צורך מוחלט בדבר לא יכלה דעתו לסבול את הרעיון שבתו האהובה עליו תדע את פרשת השערוריה הישנה. רעיון זה פגע פגיעה קשה ברגש הגאווה שלו.

“לא”, ענה ואמר. “עדיין לא הגיעה השעה. אילו היה הדבר תלוי בי לא הייתי מגיד לה לעולם”.

“שטות היא מלפניך, יקירי. תן דעתך לדבר מה טיבם של הבריות!”

“עשרים שנה הרי הן זמן ארוך ביותר”, מילמל סומס. “ומי מבלעדי בני משפחתנו עדיין זוכר את המאורע?”

ווינפרד נשתתקה. נפשה היתה נוטה הלוך ונטה אחרי השלום והשלוה, אשר מונטגיו דארטי גזל ממנה בימי עלומיה. ומאחר שתמונות תהיו מדכאות תמיד את רוחה נזדרזה ויצאה מיד מן האולם.

סומס פרש אל קרן־הזווית ששם היתה תלוייה התמונה האמתית של גוֹיָיה והעתק הפריסקוֹ “La Vendimia” הרכישה שרכש את התמונה האמתית של גוֹייה ציינה יפה את רשת־העכביש של ענינים ומאוויים קבועים, אשר בה נלכדים חיי־האדם הדומים לזבוב בעל כנפים נוצצות. אבי אבותיו של האדם החשוב בעל התמונה האמתית של גוייה סיגל לו את היצירה הזאת באחת המלחמות ההישפאניות – כלומר הוא שדד אותה. בעל־התמונה החשוב לא ידע את ערכה של יצירה זו עד אשר קם בשנות התשעים מבקר חריף והלז גילה שצייר הישפאני ושמו גוייה היה אמן גאוני. אמנם אותה היצירה לא היתה אלא אחת היצירות הבינוניות של גוייה, אבל היא היתה כמעט היחידה באנגליה, ומשום כך נעשה בעליה החשוב אדם מפורסם. מאחר שהיה בעל תמונות מרובות ונתייחדה לו אותה התרבות האריסטוקראטית העומדת למעלה מתענוגות החושים גרידה ומחזיקה בעיקר הבריא שאדם חייב לדעת את הכל ולמצוא חפץ מרובה בחיים, החליט החלטה גמורה לקיים בידו את היצירה שגרמה לפירסומו, כל ימי חייו, ולהוריש אתה לאומה, לכשימות. ואולם לאשרו של סומס נתקף בית־הלורדים בשנת 1909 תקיפה גדולה ובעל־התמונה החשוב רגז וכעס. “אם הללו סבורים שיעלה בידם להשיג אותה בדרך זו”, אמר אל נפשו, “אינם אלא טועים. כל זמן שיניחוני להתענג עליה במנוחה, תקבל האומה כמה מן התמונות שלי לאחר מיתתי. אבל כיוון שהיא מתחילה לרדפני ומתכוונת לחמוס אותי, ארור אני אם – לא אמכור את כל האוסף. אי אפשר להם להתאוות לקניני הפרטי שלי ויחד עם זה לדרוש ממני מסירות פאטריוטית”. כך היה אותו בעל־התמונה החשוב מהרהר והוגה כמה חדשים עד שאתא בוקר אחד והוא קרא את נאומו של איש־מדינה ידוע, ומיד עמד וטילגרף לסוכן שלו לבוא אליו ולהביא עמו את בּוֹדקין. מומחה זה, אשר דעתו על ערכי התמונות ומחירן בשוק היתה חשובה בימים ההם מאין כמוה, בדק את האוסף ואמר, אשר אם התמונות תימכרנה באמריקה ובגרמניה ובמקומות אחרים שבני אדם מוצאים שם חפץ ביצירות של אמנות, אפשר יהיה לקבל במחירן ממון יותר מרובה מאשר אם ימכרו אותן באנגליה. אמנם הכל יודעים – אמר בודקין – שבעל־התמונות החשוב הריהו אדם בעל רגש פאטריוטי, אבל התמונות הללו הנן יחידות במינן. בעל־התמונות החשוב צפן את הדברים האלה בלבו שנה תמימה. מקץ אותו הזמן קרא נאום אחר של אותו איש המדינה עצמו, ומיד טילגרף לסוכן שלו: “מלא את ידו של בּוֹדקין למכור את התמונה בלי הגבלה”. בשעה חמורה זו עלה על דעתו של בודקין רעיון שהציל את התמונה של גוֹיָיה ושתי תמונות אחרות מיוחדות במינן בשביל ארץ מולדתו של בעליהן היחסן. בידו האחת הציע בודקין את התמונות לשוק הנכרי, ובידו השניה ערך רשימה של אוספי־תמונות פרטיים מן הבריטים. לאחר שקיבל מעבר הים את הצעות המחירים, אשר לדעתו היו גבוהים ביותר, המציא את התמונות ואת ההצעות לאוספי־תמונות בריטיים ועורר אותם להוסיף על המחירים מתוך רגש פאטריוטי. בשלושה מקרים )ובכלל זה גם בנוגע לתמונתו של גוייה) מעשרים ואחד הצליח, ומשום מה? אחד מאוספי־תמונות היתה מלאכתו עשיית כפתורים – הוא הרבה לעשות בימי חייו כפתורים הרבה כל כך שהיה מתאוה שבת־זוגו תיקרא “ליידי כפתור”. ומשום כך קנה בדמים מרובים תמונה אחת יחידת־סגולה ונתן אותה במתנה לאומה. ידידיו אמרו עליו, שאין זו אלא אחת מ“תחבולות־הערמה” המצויות שלו. השני מאוספי־התמונות הפרטיים, היה שונא אמיריקנים והוא קנה תמונה יחידת־הסגולה כדי “להכעיס את היאנקים הארורים”. והשלישי מאוספי־התמונות הפרטיים היה סומס, והוא – שדעתו היתה מפוכחת יותר מן האחרים – קנה את תמונתו של גוייה לאחר שביקר את מאדריד, משום שהיה מובטח שהשער של יצירות גוייה עדיין הולך ועולה. אמנם גויה לא היה באותו רגע סחורה מבוקשה, אבל שעתו תבוא שוב. וכשהסתכל בתמונה זו, אשר הצטיינה בפשטות יתירה כתמונותיהם של הוֹגארת ומאנה, אלא שהיה מיוחד לה יפי־צבע מבהיק משל עצמו, היתה דעתו נוחה כל צרכו שלא טעה, אף על פי ששילם בעדה מחיר גבוה ביותר – מחיר גבוה שמימיו לא שילם כמותו. ובסמוך לה היה תלוי ההעתק של הפריסקו “La Vendimia” הנה הוא – הברייה הקטנה והמרשעת – הריהי מביטה אליו כחולמת; מצב־רוחה זה היה חביב עליו ביותר, משום שבשעה שנראתה כחולמת היתה נפשו שלווה ובטוחה ביותר.

ובעודנו עומד ומסתכל והנה עלה באפו ריח של סיגארה ואזניו שמעו קול מדבר:

“ובכן מיסטר פורסייט, מה דעתך לעשות באוסף קטן זה?”

הרי זה היה אותו הבלגי, אשר אמו – כאילו לא די היה בדם הפלאמאנדי שנזל בעורקיו – היתה אשה ארמינית! והוא כבש בלבו התרגזות טבעית ואמר: “היש לך הבנה בטיב תמונות?”

“הן, יש לי קבוצת תמונות של עצמי”

“ויש ביניהן משל שלפי האימפרסיוניסטים?”

“ה־ן, הריני מחבב אותן ביותר”.

ומה דעתך על תמונה זו?" שאל סומס כשהוא מחוֶה כלפי תמונתו של גוֹגין.

מוסייה פרופון הבליט את שפתו התחתונה ואת זקנו הקצר והמחודד.

“לדעתי הרי זו יצירה נאה”, ענה ואמר; “אפשר רוצה אתה למכרה?”

סומס כבש תחת לשונו את התשובה האינסטינקטיבית שלו: “בעצם איני רוצה” – הוא לא רצה לתגר עם נכרי זה.

“הן”, אמר הוא.

“וכמה אתה מבקש במחירה?”

“כמה ששילמתי”.

“טוב הדבר”, אמר מוסייה פרופון, “אשמח מאוד לסגל לי תמונה קטנה זו. שלפי־האימפרסיוניסטים – אמנם כבר עבר זמנם. ואף על פי כן יש בהם כדי לבדח את הדעת. איני להוט ביותר אחרי תמונות, אבל סיגלתי לי כמה מהן – קבוצה קטנה”.

ואחרי מה הנך להוט איפוא?"

מוסייה פרופון משך את כתפיו.

“החיים דומים ללהקת קופים הרודפים אחרי אגוזים ריקים”.

“צעיר אתה”, אמר סומס. אם כך דרכו של בר־נש זה להכליל הכללות, מה ראה להניח שהרכוש והקנין אין להם קביעות מוצקה!

“איני מיצר על כך כלל”, החזיר מוסייה פרופון כשהוא מחייך; “אנו נולדים ואנו מתים. חצי העולם מתענה ברעב. הנני מפרנס המון ילדים בארץ מולדתה של אמי; אבל מה תועלת בכך? הרי זה דומה כאילו השלכתי את ממוני אל תוך הנהר”.

סומס הציץ בו וחזר אל תמונתו של גוֹייָה. הוא לא עמד על טיבו של אדם זה ולא ידע מה הוא מבקש.

“מה הסכום שאכתוב בשיק?” הוסיף ואמר מוסייה פרופון.

“חמש מאות”, השיב סומס קצרות; “אבל אין את נפשי שתקח את התמונה כיוון שאינה חשובה בעיניך כלל”.

“אין בכך כלום”, אמר מוסייה פרופון; “אהיה מאושר לסגל לי את התמונה הזאת”.

הוא כתב את השיק בעט נובע תפוש במשבצת־זהב כבדה. סומס התבונן אליו בשעת מעשה מתוך רוגז־נפש. היך ידע אדם זה שהוא רוצה למכור את התמונה? –מוסייה פרופון הושיט לו את השיק.

“האנגלים נוהגים מנהג משונה לגבי תמונות”, ענה ואמר. “וכך נוהגים הפראנצים, וכך נוהגים בני עמי. מנהג כולם משונה ומגוחך הוא!”

“איני יכול לעמוד על כוונתך”,אמר סומס בקול יבש.

“הרי הם נוהגים בהן כאילו היו כובעים”, אמר מוסייה פרופון בלשון של חידות, “גדולים וקטנים, כפופים כלפי מעלה או כלפי מטה – הכל לפי המודה. אכן מגוחך הדבר הרבה”. והוא יצא מתך האולם כשהוא מחייך וכולו כחול ומשובח כעשן הסיגארה המצויינה שלו.

סומס נטל את השיק מתוך רגש כאילו עצם ערכו של קנין־בעלים היה מוטל בספק. “הריהו קוסמופוליטן”, הירהר בלבו כשהוא מתבונן אל פרופון שנגלה בלוויית אַנט מתחת למרפסת והתנהל עמה על כר הדשא לעומת הנהר. הוא לא הבין מה מעלה מצאה אשתו באדם זה, חוץ מזו שהוא ידע לדבר בלשונה שלה; ובלבו של סומס ניצנץ “ספק קטן” (ככל אשר מוסייה פרופון היה קורא לזה בסיגנונו שלו) אם אין אנט יפה יותר מדאי בשביל לטייל עם “קוסמופוליטן” שכמותו. אפילו ממרחק זה עדיין ראה את עשן התכלת יוצא מן הסיגארה של פרופון ומסתלסל בנגוהות החמה; וכמו כן ראה את הנעליים שלו, נעלי־עור־תיש אפורות, ואת כובעו האפור – בחור זה גנדרן היה! והוא ראה את אשתו מפנה בתנועה מהירה את ראשה, שעמד זקוף על צווארה ועל כתפיה המצודדים לב. הפניית־צוואר זו נראתה לו תמיד כעשוייה מעט בכוונה לשם מראית־עין – תנועה לא הגונה ביותר. הוא ראה אותם מהלכים בשביל שבקצה הגן. שם נטפל אליהם צעיר אחד לבוש תלבושת של פלאניל – וודאי אורח ליום ראשון, שבא בדרך הנהר. הוא חזר אל התמונה של גוייה. ובעודנו עומד ומסתכל בדמות הבוצרת הדומה לזו של פליר ומיצר ודואג בשל החדשות שהשמיעה לו וויניפרד, שמע את קולה של אשתו שאמרה:

“הנה מר מיכאל מוֹנט סומס. אתה הזמנת אותו לבוא ולראות את התמונות שלך”.

הרי זה אותו הצעיר הזריז, שנזדמן לו בבית־אוסף התמונות אשר בקורק־סטריט!

הנני, אדוני, ככל אשר עיניך רואות; מקום מגורי אינו רחוק מפאנגבּרן אלא ארבעה מילין. יום נאה, האין זאת?"

זה פרי הפזיזות שלו! סומס עמד ובחן בעיניו את אורחו פיו של הצעיר היה רחב שלא במידה ורב־תנודה – דומה היה שהוא מגחך תמיד. משום מה אינו מגדל את שרידי השפם הקצר והאידיוטי הזה החולק לו צורה של מוקיון אשר במיוּזיק־הוֹל? מה ראו הצעירים להשפיל בכוונה את המעמד שלהם על־ידי מברשות־השינים הללו שעל שפתם העליונה או על יד פאת־הזקן הזעירה שעל לחייהם? אי לאידיוטים הצעירים, המתייפים הללו! בבחינות אחרות היה מראהו של צעיר זה הגון כל צרכו ותלבושת־הפלאניל שלו היתה נקייה ביותר.

“הריני שמח לראותך!” ענה ואמר.

הצעיר, שהפנה את ראשו לכאן ולכאן, היה כולו נרעש ונדהם.

“האח!” קרא “לזאת תיקרא תמונה!”

סומס ראה מתוך רגשות מעורבים שקריאה זו היתה מכוונה כלפי ההעתּק של גוֹייָה.

“הן”, ענה ואמר בקרירות, “אין זה מעשה ידיו של גוֹיי ה. רק העתק הוא. נתתי לצייר את התמונה הזאת משום שהיא מזכירה אותי את בתי”.

“חי יוביס! הרי נדמה לי שהנני מכיר את הפנים האלה. וכי היא כאן?”

התגלות לבו של צעיר זה כמעט שקיררה את דעתו של סומס.

“היא תבוא הביתה לאחר התה”, ענה ואמר. “רצונך להתבונן אל התמונות?” וסומס התחיל מסבב על התמונות, סיבוב שלא הוגיע אותו מעולם. אדם שהיה סבור בטעות על העתק שהוא גוף־התמונה היה חשוד בעיניו שאין לו הבנה יתירה בטיב דברים שכאלה, ואולם בשעה שעברו ממחלקה למחלקה, מתקופה אל תקופה, השתומם לשמע ההערות הברורות והנכונות שהעיר הצעיר. מהיותו מטבעו חד־ראייה ואפילו חם־רגש מתחת למסוה של קרירות שעליו, לא טיפל סומס שלושים ושמונה שנים בענין החביב עליו רק לשם ידיעת השער של התמונות וערכן בשוק ולא יותר. הוא היה משמש כביכול חוליית־ביניים בין האמן ובין קהל הקונים. אמנם אמנות אינה אלא הבל; ואולם אסתיטיקה וטעם יפה יש בהם צורך. ההערכה של הרבה אנשים בעלי טעם יפה היא היא שיצרה את השער הקבוע של יצירה אמנותית, או בלשון אחרת, היא היא העושה אותה ל“יצירה אמנותית”. והוא היה רגיל למדי אצל מבקרים פתאים וחסרי־הבנה ולפיכך אי אפשר היה לו שלא לתמוה על אדם שלא היה מהסס לאמור על מוֹר: “ציבורי־שחת ישנים וטובים!” ועל דזשמס מריס: “וכי אין הדבר דומה כאילו צייר זאת זה עתה?” ועל מתּיוּ: “הוא היה בעל כוח יצירה לאמתו!” ואולם כשעמד אותו צעיר ושרק בשפתיו כלפי אחת מתמונותיו של אוריסטלר ואמר: “וכי סבור אתה אדוני, שראה אשה ערומה מימיו?” ענה ואמר סומס:

“מי אתה, אדוני מונט, אם תרשני לשאלתך?”

“אני, אדוני? התכוננתי להיות צייר, אלא שהמלחמה עיכבה בידי. ובהיותי שרוי בחפירות שגיתי בחלומות על הבורסה, ששם מרווח וחם ומלא תשואות. והנה בא השלום ועיכב בידי; האקציות הולכות ויורדות, וכי לא כך הוא? נפטרתי אך זה שנה. מה אתה מייעץ לי, אדוני?”

“היש לך ממון?”

“יש לי אב; דאגתי לחייו וקיימתיו במשך המלחמה, ועכשיו הריהו חייב לדאוג לחיי אני. אף על פי שעדין שאלה היא אם יתירו לו לקיים את נכסיו בידו. מה דעתך על זה, אדוני?”

סומס חייך בפנים חיוורים חיוך של דחייה.

“הזקן מחשב להתעלף כשאני אומר לו שעדיין שומה עליו לעבוד עבודה. יש לו אחוזת קרקע, והרי זה עסק ביש”.

“זוהי התמונה המקורית של גוייה שרכשתי לי”, ענה ואמר בקרירות.

“השמים! אך זה היה אמן לאמתו! ראיתי פעם אחת תמונה של גוייה במינכן וכמעט שנטרפה דעתי עלי. דמות זקנה מכוערה תכלית הכיעור והיא עדוייה סלסלות נאות תכלית הנוי. הוא לא שעה אל טעמו של הציבור ולא וויתר לו משלו. נער זקן זה היה ‘משהו’ פורץ גדר; וודאי היה מוטל עליו בזמנו להשליך ארצה תלי תלים של מוסכמות. ומה גדול כוחו בציור! לדעתי הריהו מכהה בכשרונו את ווילאסקיז, וכי אינך סבור כך?”

“אין לי כלום משל ווילאסקיז”.

האיש הצעיר לטש אליו את עיניו. “אמנם כן”, ענה ואמר, “רק ממלכות ובוצעי־הבצע במלחמה יכולים להרשות לעצמם לרכוש יקרות כאלה. מפני מה אין לאנוס את האומות שפשטו את הרגל למכור את התמונות של ווילאסקיז ושל טיציאן ושל שאר גדולי האמנים שבידיהן למי שעשה עושר במלחמה, ולהוציא אחר כך חוק שכל מי שיש בידו תמונה של אמן עתיק – עיין הרשימה – חייב לתלותה בבית־משכית ציבור? תקנה זו יש בה צורך לעולם”.

“אפשר נרד לשתות תה?”

דומה שהאיש הצעיר הוריד את חוטמו. “אין הוא חסר דרך־ארץ”, הירהר סומס בלבו כשהוא מהלך אחריו.

גוייה בעל הדיוק הסאטירי שאין למעלה ממנו, בעל ה“קו” המיוחד במינו ובעל העזות היתירה בחילוק האור והצל עלול היה לצייר עד להפליא את החבורה שנתכנסה מסביב לשולחן־התה של אנט אשר בפינה הסמוכה לקמין. אפשר שמכל הציירים שבעולם רק הוא לבדו יכול היה לצאת ידי חובתו כנגד אור החמה, שהסתנן מבעד למחיצה ירוקה של צמחים משתרגים, כנגד הזיו החיוור והנאה של פֹּליז, כנגד כוסות־הזכוכית העתיקות והמלוטשות והחתיכות הדקות של לימון, השרויות בתוך תה שעינו כעין העינבר הכהה; רק הוא לבדו יכול היה לצאת ידי חובתו כנגד אנט, שהיתה לבושה שמלת־סלסלות שחורה ואשר יפיה היה בו משהו משל היופי של האשה ההישפאנית הנאה, אף על פי שהיה חסר את הרוחניות המיוחדת לטיפוס יקר זה; כנגד ווינפרד שבת־השיער והמיושבת בדעתה; כנגד סומס שב־השיער ושטוח־הלחיים שהיתה מצוייה בו מידה ידועה של חשיבות־מראה; כנגד מיכאל מוֹנט הנלהב, חד־האזנים וחד־העינים; כנגד אימוגן שעיניה היו מזהירות ושגופה התחיל להתעבות משהו; כנגד פּרוספּר פרוֹפוֹן, אשר מבע פניו דומה כאילו היה אומר: “לו שמעני, מיסטר גוייה, מה תועלת בדבר לצייר את החבורה ה’קטנה' הזאת?” ולסוף כנגד דזשק קארדיגאן, אשר עיניו הנוצצות ופניו השזופים ועדופי־הדם העידו על הכלל שבידו: “הריני איש אנגלי והנני חי כדי להיות מוכשר”.

דרך אגב כדאי לציין שאכן משונה הדבר, שאימוגן זו, אשר בהיותה נערה הודיעה בפרהסיה בביתו של טימותי שלא תינשא לעולם לאיש הגון – לפי שהאנשים ההגונים מטילים שיעמום ביותר – עמדה ונישאה לדזשק קארדיגאן, אשר בריאותו השמידה את כל עקבות החטא של אדם הראשון במידה כזו שהיא יכלה להזדווג לעשרת אלפים אנגלים אחרים בלי לדעת את ההבדל שבינם ובין אותו האיש שבחרה בו לבן זוגה. “אח!” היתה אומרת עליו מתוך “בדיחת הדעת” המיוחדה לה, “דזשק בריא עד להבהיל; הוא לא חלה מעולם אפילו יום אחד. הוא השתתף במלחמה מראשית ועד אחרית ולא נפצע אפילו באצבע. אי אתה יכול לצייר בנפשך כמה בריא ומוצק הוא!” ולאמתו של דבר היה “בריא” כל כך שלא ראה כיצד היא משתעשעת עם גברים אחרים, וסמיות־עין זו וודאי גרמה לה נחת־רוח יתירה. ואף על פי כן היתה אוהבת אותו ביותר, עד כמה שאדם עלול לאהוב מכונה של ספורט, אותו ואת שני הקארדיגאנים הקטנים, שנעשו בדמותו ובצלמו. גם בשעה זו השוו אותו עיניה בליצנות אל פרוספר פרופון. הנראה שלא היה ספורט או משחק “קטן” בעולם אשר מוסייה פרופון לא היה מתעסק בו, ממשחק־הקונאות עד לציד־תנינים, וכל־אחד ואחד מהם סופו שהלאה אותו. אימוגן היתה מתאווה לפעמים שגם דזשק יקוץ סוף סוף במשחקים שהוסיף להתעסק בהם ולדבר עליהם מתוך ההתמכרות והשקידה של תלמידת בית ספר הלומדת את משחק־ההוקיי. היא היתה מובטחה שבשעה שיגיע דזשק לידי זקנתו של דודה טימותי עדיין יוסיף לשחק בגולף על פני הרצפה של חדר משכבה.

הוא סיפר זה עתה כיצד ניסה הבוקר לדבר על לבו של מוסייה פרופון לשחק עמו לאחר התה בטניס – המשחק יפה לגוף ועושה אדם ל“מוכשר”.

אבל מה תועלת בדבר היות ‘מוכשר’?" שאל מוסייה פרופון.

“אמנם כן, אדוני”, מילמל מיכאל מונט, “לשם מה אתה משתדל היות מוכשר?”

“דזשק”, קראה אימוגן בבדיחות דעת, “הגידה לי באמת לשם מה אתה משתדל היות מוכשר?”

דזשק קארדיגאן לטש את עיניו בכל כוחו הבריא. השאלות הללו היו דומות לזימזום של יתוש והוא הרים את ידו כדי להבריחן מאתו. אמנם בשעת המלחמה התחזק להיות מוכשר כדי להרוג גרמנים, ואולם עכשיו, כיוון שהמלחמה עברה, לא ידע בעצמו לשם מה הוא עושה זאת, או השתמט מתוך אנינות־רגש להסביר את עיקר הכלל שהוא נוהג על פיו.

“אבל הצדק אתו”, אמר מוסייה פרופון פתאום, “שוב לא נשאר לו לאדם כלום אלא להתחזק ולהיות מוכשר”.

אמרה זו, שהיתה עמוקה מכדי להיאמר במסיבת־תה של היום הראשון, ודאי לא היתה גוררת אחריה תשובה לולא נמצא שם מיכאל מונט הנוח להתלהב.

“טוב הדבר!” קרא. “זוהי התגלית הגדולה של המלחמה. היינו סבורים כולנו שהננו הולכים לפנים – עכשיו אנו יודעים שאין אנו אלא משתנים”.

“לרעה”, אמר מוסייה פרופון בבדיחות דעת.

“כמה עליז אתה, פּרוֹספר!” מילמלה אנט.

“בוא ונשחק בטניס!” אמר דזשק קארדיקאן. “היודע אתה לשחק מיסטר מונט?”

“יכול אני להכות בכדור כדי להעבירו ממעל לרשת”.

והנה קם סומס ולבו נרגז מחמת הדאגה לעתיד שהיתה חבוייה במעמקי נפשו ושהיתה משמשת לו מורה דרך בחיים.

"כשתבוא פליר – –´שמע את דזשק קארדיגאן אומר.

"אהה! ומפני מה היא מבוששת לבוא? הוא עבר דרך חדר־האורחים, דרך האולם והפרוזדור ויצא אל המסיה ועמד והקשיב שמא האבטומוביל הולך ומתקרב. הכל היה שרוי בדממה ורוח של היום הראשון היתה שפוכה מסביב; הלילך שעמד בעצם ליבלובו מילא את האויר ריח בושם. במרומים פרחו עבים לבנים כנוצות של בּרוָז מוזהבות בזהרי החמה. בלבו ניצנץ פתאום זכרו של אותו היום שבו נולדה פליר והוא היה מצפה אחוז פחדי מות ושוקל בדעתו את חייה ואת חיי אמא. הוא הציל אז את נפשה כדי שתהיה הפרח של חייו. ועכשיו! וכי עתידה היא להביא עליו יגון – ייסורים – להביא עליו יגון? דעתו לא היתה נוחה מגילגולי הדברים! שחרור הפסיק את חלומותיו בשירת־הערב שלו – עוף גדול ושחור שישב במרום על ראש השיטה. בשנים האחרונות ייחד סומס תשומת־לב מרובה לציפרים שלו; הוא ופליר היו מהלכים מסביב לעצים ומתבוננים אליהן; עיניה היו חדות כמחטים והיא ידעה את כל קן. הוא ראה את כלבה, כלב־ציד, מוטל בחמה על גבי המסילה, ומיד קראהו אליו. “הלוֹ, בחור זקן – גם אתה מצפה לה!” הכלב התקרב אליו לאטו כשהוא מכשכש בזנב וסומס הניח שלא מדעתו את ידו על ראשו. הכלב, הציבור והלילך היו כולם בעיניו חלק ממנה, לא פחות ולא יותר. “הריני אוהב אותה יותר מדאי!” הירהר בלבו, “אוהב אותה יותר מדאי!” הוא היה משול לאדם שאניותיו צפות בים ואינן מובטחות באחריות. שוב אין הוא מובטח באחריות כמו באותם הימים אשר לפני שנים מרובות כשהיה מהלך דומם ואכול־קנאה במדבר של לונדון ונפשו כלתה אל אותה האשה – אל אשתו הראשונה – אמו של אותו הנער הארור. הו! הנה בא סוף סוף האבטומוביל! הוא התקרב, היה טעון צרורות, אבל פליר נפקדה.

“מיס פליר מהלכת ברגל, אדוני, בשביל אשר לאורך הנהר”.

עוברת ברגל מהלך של כמה מילין? סומס לטש את עיניו אל הנהג. בפניו של אותו אדם ניצנץ מעין חיוך. מה הוא מגחך? והוא מיהר והסב את פניו ואמר: “טוב הדבר, סימס!” ופנה ונכנס אל הבית. ושוב עלה אל אולם התמונות. מכאן נראתה שפת הנהר והוא עמד והצמיד את עיניו אליה ולא העלה על דעתו, שתעבור לכל הפחות שעה תמימה עד אשר דמותה תיגלה שם. היא מהלכת ברגל! ואותו בר־נש היה מגחך! וודאי הנער ההוא – –! והוא הסב פתאום את פניו מעל החלון. אי אפשר שיהא מרגל ועוקב אחריה. אם רצונה בכך להעלים את סודה ממנו – הבה תעלים; הוא אינו יכול להיות מרגל ועוקב אחריה. הוא חש ריקנות בלבו ומרירות עלתה מקרבו וחדרה לתוך פיו, הצווחות הקצרות שהשמיע דזשק קארדיגאן כשהיה רודף אחר הכדור וקול הצחוק של מונט הצעיר פרצו ועלו מלמטה והפריעו את הדממה. הוא היה מקווה שילאו במרוצה את פרופון זה השנוא עליו. והנערה אשר בתמונה “La Vendimia” עמדה וזרועה סמוכה בצדה ועיניה מביטות כחולמות ממנו והלאה. “הנה עשיתי למענך כל מה שהיה בכוחי”, הירהר בלבו, “מאז היית קטנה ולא הגעת אלא עד ברכי. והן לא תביא עלי – לא תביא עלי יגון, האין זאת?”

ואולם העתק־התמונה של גוייה לא החזיר תשובה, וצבעיו אשר יד הזמן לא הכהתה אותם אלא מעט, נוצצו והבהיקו. “אין כאן חיים של ממש”, הירהר סומס בלבו. “מפני מה היא מבוששת לבוא?”

פרק עשירי: טְרִיּוֹ

החוטים הסבוכים של קשיות־העורף הנמרצה המיוחדה לארבעת הפורסייטים בני הדור השלישי ובני הדור הרביעי נתמתחו כמעט עד כדי פקיעה בשל ביקור קצר בוואנדסון אשר בתחתית הגבעות, שצריך היה לימשך ימים אחדים וסופו שנמשך תשעה ימים. מעולם לא היתה פליר כל כך “מחוכמה”, הולי כל כך שקודה ועירנית, ווֶל כל כך רב־תעלומות ודזשון כל כך דמוּם ומר־נפש. מה שלמד באותו השבוע במקצוע של משק החקלאות אפשר היה לשקול על קצה אולר ולהפריחו בהבל פה. הוא, אשר טבעו בחל קנוניה ואשר חשב שכל מעשה נסיון להעלים את ההערצה שהוא מעריץ את פליר אינו אלא “שטות”, היה זועם ומתמרמר במעמקי נפשו, אף על פי כן נשמע לה והתנחם, עד כמה שאפשר, ברגעים המעטים שהיו לבדם. ביום החמישי כשעמדו בחדר האוכל, והם לבושים לסעודת הערב, פתחה ואמרה לו:

“דזשון, הריני נוסעת ביום הראשון הביתה ברכבת היוצאת מפאדינגטון בשלוש שעות וארבעים דקות; אם תסע ביום השבת הביתה, תוכל לבוא ביום הראשון ולהיפגש עמי בתחנה, ואחר לשוב לכאן ברכבת האחרונה. מכל מקום לא יוודע לאיש שלא היית באותו הזמן בבית, האין זאת?”

דזשון נענע בראשו.

“אעשה את הכל כדי להיות בחברתך”, ענה ואמר; “אבל למה לי לשקר ולאמור – –”

פליר הניחה את אצבעה הקטנה בכף ידו:

“אין לך אינסטינקט, דזשון; עליך לסמוך בכל עלי. מצבנו חמור לגבי הורינו. אם רוצים אנו להיות קשורים ומאוחדים, עלינו להסתיר לפי שעה את הדבר”. באותה שעה נפתחה הדלת והיא הוסיפה ואמרה בקול רם: “טיפש אתה, דזשון”.

לבו של דזשון היה קובל ומערער על זה: הוא לא יכול לכלכל את האמשלות הללו שבאו להאפיל על רגש כה טבעי, כה מכריע וכה מתוק.

ביום הששי בערב סמוך לשעת אחת־עשרה חבש את חפציו במזודה שלו והושיט ראשו בעד החלון מקצתו עגום ומקצתו מהרהר וחולם על התחנה של פאדינגטון, והנה שמע צליל חשאי כאילו טפח אדם בצפורן־אצבעו על דלתו.הוא קפץ ובא אצל הדלת. ושוב פעם שמע אותו הצליל. אכן אמת הדבר – צפורן טפחה על דלתו. הוא פתח אותה. הו, מה נפלא היצור שנכנס החדרה!

“חפצתי להראותך את התלבושת הפאנטאסטית שלי”, ענה ואמר אותו היצור והתייצב אצל מיטתו.

דזשון נשם נשימה עמוקה ונשען אל הדלת. הדמות ענדה לראשה מלמלה לבנה; על צווארה החשוף היתה כרוכה מטפחת בעלת שלוש זוויות שנשתלשלה על שמלה אשר עינה כעין היין ואשר הקיפה את מתניה הדקות מתוך נפח. ידה האחת היתה סמוכה בצדה וידה השניה היתה מונפה למעלה בזווית ישרה והחזיקה במניפה, שנגעה בראשה.

“מניפה זו הריהי במקום סל־ענבים”, לחשה הדמות, “אבל לא יכולתי להשיג פה סל־ענבים. זוהי תלבשתי לפי גוייה, וזו העמידה כפי שהיא מצויירה בתמונה. הערב עליך המראה?”

“אך חלום הוא”.

הדמות הסתובבה במעגל. “גע בידך וראה”.

דזשון כרע על בריכיו ונגע בידיו בשולי השמלה בחרדת קודש.

“צבע ענבים”, שמע אותה אומרת בלחש, “הכל ענבים – La Vendimia”" – בציר ענבים".

אצבעותיו של דזשון נגעו ולא נגעו במתניה; הוא נשא אליה את עיניו המביעות הערצה.

“הו דזשון!” לחשה התמונה, השתוחחה, נשקה את מצחו, הסתובבה שוב במעגל והחליקה בחשאי מן החדר ונתעלמה.

דזשון עמד על ברכיו וראשו נשמט על מיטתו. הוא לא ידע כמה זמן היה שרוי במצב זה. אזניו עדיין שמעו את השאון החרישי של דפיקת הצפורן, של טפיפת הרגלים, של איוושת שולי השמלה – כמו בחלום; ולנגד עיניו הסגורות עמדה הדמות והיא מחייכת ולוחשת, וריח דק של נרקיסים מילא את חללו של האוויר. ובמצחו, במקום שנשקה לו, חש קרירות קלה כאילו מחמת הנגיעה של פרח. את לבו מילא אהבה אהבת נער את נערה, שידיעתה מועטה ביותר ותקוותה מרובה ביותר ושעתידה ליעשות ברבות הימים לזכר קלוש – לתאווה אוכלת – לזיווג רב־שיעמום – או, במקרה אחד מהמון מקרים, לבציר־ענבים רב־שפע ומלא־נועם עם ברק הזוהר של שקיעת החמה על האשכולות.

על דזשון פורסייט כבר אמור הרבה גם כאן וגם במקום אחר כדי להראות את המרחק הגדול שבינו ובין אבי־אבי־זקנו, דזשוליון הראשון אשר ישב בדורסיט שעל שפת הים. דזשון היה רגשני כנערה, יותר רגשני מאשר תשע מעשר נערות שבימינו; בעל־דמיון כאחד מאותם הציירים “הצולעים על יריכם”, אשר אחותו מצד אביו, דזשון, היתה מטפלת בהם; ולבו היה מלא אהבה וידידות כראוי לבנם של אביו ואמו. ואף על פי כן היה חבוי במסכת הווייתו הפנימית משהו מטיבו של אבי המשפחה הקדמוני, קשיות־עורף מוצנעת של הנפש, פחד לגלות את רגשותיו, החלטה מוצקה שלא ליתן את דעתו לפגעים שהתרגשו עליו. נערים רגשנים, בעלי דמיון ובעלי לב מלא אהבה וידידות גורלם מר בבית הספר, ואולם דזשוֹן העלים את טבעו העלמה אינסטינקטיבית, ולפיכך היה אומלל שם לא יותר מן המידה וכדרך העולם. רק בחברת אמו היה עד עכשיו גלוי־לב וטבעי לחלוטין; וכשנסע באותו יום השבת הביתה לרובין־היל העיק משא כבד על לבו משום שפליר אמרה לו שאין לו להיות גלוי־לב וטבעי לגבי זו שעד עכשיו לא העלים ממנה דבר, שאינו צריך אפילו להגיד לה שנפגשו שוב, אם לא יווכח שהיא כבר יודעת זאת. הדבר הזה היה כל כך קשה לו מנשוא שרצה לשלוח הביתה טיליגראמה של הצטדקות ולהישאר בלונדון. וכשבא אצל אמו, פנתה אליו קודם כל בדברים אלה:

"ובכן נזדמנה שם לפניך, דזשון, ידידתנו הקטנה שראינוה בבית־הממתקים. מהי בעיניך לאחר שהתבוננת אליה מקרוב?

דזשון חש רגש של רווחה בלב ובפניו ניצנצה אדמימות מבהיקה והוא ענה ואמר:

“הו, אמא, נאה היא עד להפליא!”

היא לחצה בידה את זרועו.

מעולם לא אהב אותה דזשון כל כך כמו ברגע זה, אשר דומה ששם לאל את כל חששותיה של פליר והביא גאולה לנפשו. הוא הסב את פניו אליה והציץ בה, אבל פניה המחייכים הביעו דבר־מה – דבר־מה, אשר אולי רק הוא בלבד עלול היה להבחין בו – שעצר בעד המלים שביקשו לפרוץ מלבו. היש אשר פחד עלול להזדווג עם חיוך? אם כן, מביעים פניה פחד וחרדה. ומיד השמיע דזשון מלים אחרות על עסקי משק החקלאות, על הוֹלי ועל הגבעות. הוא דיבר במהירות והיה מצפה שתּשיא שוב לא הזכיר את שמה, אף על פי שגם הוא וודאי ידע את הדבר. כמה הפסד רוחני גרמו לו על ידי שהחרישו מפליר, כמה מעיוות המציאות היה אצור בשתיקה עליה – בה בשעה שנפשו היתה מלאה אהבה אליה; בה בשעה שנפש אמו היתה מלאה אהבה אליו, ונפש אביו היתה מלאה אהבה אל אמו! וכך בילה טריוֹ זה את הערב של אותו יום השבת.

לאחר הסעודה ניגנה אמו; דומה שניגנה כל אותן הנגינות שהיו אהובות עליו ביותר, והוא ישב וברכו האחת חבוקה בידיו ושערו זקוף במקום שהעביר שם את אצבעותיו. הוא היה מביט אל אמו בשעת ניגונה, אבל עיניו ראו את פליר – פליר בתוך הגן המוצף זהרי הלבנה, פליר בתוך בור־החצץ המוצף זהרי חמה, פליר העטופה אותה התלבושת הפאנטאסטית, אשר ריפרפה, לחשה, גחנה אליו ונשקה את מצחו. פעם אחת, בשעה שישב והאזין, הציץ בהיסח־הדעת אל אביו, אשר ישב על הכורסה האחרת. מפני מה היה מראהו של אביו כזה? מבע פניו היה כל כך עגום ומחריד את הלב. מבע זה עורר בקרבו מעין מוסר־כליות והוא קם וישב על המסעד של כורסת אביו. ממקום זה אי אפשר היה לו לראות את פניו; ושוב ראה לפניו את פליר – ביפי ידיה של אמו הדקות והלבנות, המנענעות את המכוֹשים, בפרופילון של פניה ושערה המכסיף, ובחלון הפּתוח אשר בקצה האולם הארוך, שהיה פתוח כלפי הלילה של מאי הממלא את חלל העולם בחוץ.

כשעלה אל חדרו לישון, נכנסה אצלו אמו. היא עמדה אצל החלון ואמרה:

“הברושים אשר נטע זקנך גדלו ושגאו עד להפליא. לאור הירח השוקע מראיהם נאה ביותר ומצודד את לבי. מי יתן וידעת את זקנך, דזשון”.

“וכי היית נשואה לאבא, בזמן שהיה עדיין בחיים?” שאל דזשון פתאום.

“לא, מחמד נפשי; הוא מת בשנת 1892 – זקן מופלג – כמדומה לי שהיה אז בן שמונים וחמש”.

“וכי אבא דומה אליו?”

“מקצת, אלא שאבא רך ממנו ולא מוצק כמותו”.

“הנני יודע זאת על פי תמונתו של זקני; מי צייר אותה?”

“אחד הציירים ה’עלובים' שדזשוּן מטפלת בהם. אבל התמונה טובה היא למדי”.

דזשוֹן הכניס את ידו תחת זרועה של אמו. “אנא ספרי לי, אמא, על אודות המחלוקת של המשפחה”.

הוא חש שזרועה רעדה. “לא, מחמד נפשי; את המעשה הזה יספר לך אביך באחד הימים, בזמן שיראה צורך בדבר”.

“נמצא שאותה המחלוקת היתה חמורה”, אמר דזשון מתוך קוצר־נשימה.

“הן”. קמה שתיקה, אשר כל זמן שנמשכה לא ידע איש מהם אם הזרוע או היד השלובה בה רועדת ביותר.

“יש בני אדם הסבורים שהלבנה ההולכת ופוחתת מכוערה היא”, אמרה אירין רכות; “אבל בעיני הריהי נאה וחמודה תמיד. הבט וראה את צללי הברושים הללו! דזשוֹן, אבא רוצה שאני ואתה נלך לאיטליה לשני חדשים. רצונך בכך?”

דזשון הוציא את ידו מתחת לזרועה: רגשות לבו היו כל כך סוערים ונבוכים. ללכת לאיטליה עם אמו! לפני שבועיים ימים היה הדבר ממציא לו תענוג שאין למעלה ממנו; עכשיו מילא את לבו זוועה; הוא חשש שהצעה פתאומית זו כרוכה בענין של פליר. הוא גימגם ואמר:

“אמנם כן! אלא – שאיני יודע. וכי ראוי לי לעשות זאת – מאחר שזה עתה התחלתי במלאכתי? הנני רוצה לשקול את הדבר בדעתי”.

והיא החזירה לו בקול קריר ורך:

“טוב איפוא, יקירי; שקול את הדבר בדעתך. אבל מוטב שתעשה זאת עכשיו מאשר בזמן שתתחיל להתעסק במשק החקלאות התעסקות חמורה. ללכת לאיטליה בחברתך אתה – –! מה טוב ומה נעים היה הדבר!”

דזשון חבק בידו את מתניה, שהיו עדיין דקות וגמישות כשל נערה.

“וכי יתנך לבך לעזוב את אבא לבדו?” שאל ברוח נמוכה וכשהוא חש עצמו נקלה ביותר.

“אבא הציע הצעה זו; הוא סבור שעליך לראות לכל הפחות את איטאליה קודם שתתחיל לעבוד עבודת קבע”.

הרגש של נקלוּת גווע בלבו של דזשון; הוא ידע – אמנם כן הוא ידע – שאביו ואמו העלימו מה שבלבם לא פחות ממנו. הם מבקשים להרחיקו מפליר. לבו קשה בקרבו. וכאילו הרגישה אמו מה שמתרגש בלבו, ענתה ואמרה:

“ליל מנוחה, מחמד נפשי. תערב עליך שנתך והימלך בדבר. אבל טוב ונעים יהיה אם תאות!”

היא לחצה אותו אל לבה במהירות גדולה כל כך, שהוא לא ראה את פניה. דזשון עמד מתוך אותה ההרגשה בלב שהיה חש לשעבר בשעה שהשתובב ועשה מעשה שׁטות; הוא היה זעוף על שלא נהג בה חביבו יתירה ומשום שהיה מרגיש בצדקתו של עצמו.

ואולם אירין עמדה ושהתה רגע אחד בחדרה ואחר עברה דרך חדר־הלבישה ונכנסה אל חדרו של בעלה.

“ובכן?”

“הוא רוצה להימלך בדבר, דזשוליון”.

דזשוליון הסתכל בשפתיה אשר חיוך מעוות היה מרפרף עליהן, וענה ואמר במנוחה:

"מוטב היה אילו הנחתיני לספר לו את הכל ולשים קץ לדבר. דזשון הריהו עדין־רגש ולב נדיב בקרבו. הוא צריך אך להבין – – "

“אך להבין! הוא אינו יכול להבין זאת; אי אפשר הדבר”,

“כשהייתי אני בן גילו, הייתי מבין זאת”.

אירין אחזה בידו. “אתה היית תמיד ריאליסטן יותר מדזשון, ומעולם לא היית תמים כמותו”.

“אמת הדבר”, אמר דזשוליון. “וכי אין זה משונה ביותר? אני ואת היינו מספרים את הקורות אותנו לכל באי עולם בלי קורטוב של בושה; אבל מפני ילדנו שלנו נפשנו סולדת”.

“מעולם לא השגחנו בכך אם הבריות דנים אותנו לכף זכות או לכף חובה”.

“דזשון לא ידין אותנו לכף חובה!”

"אהה, דזשוליון, טועה אתה! הוא אוהב. הריני מרגישה שהוא אוהב. והוא יאמר: “אמי נישאה פעם אחת בלא אהבה! היך יכלה לעשות זאת! הדבר יהי נחשב בעיניו כמעשה פשע! ואכן כך היה!”

דזשוליון אחז בידה ואמר מתוך חיוך עגום:

“אהה! מפני מה אנו נולדים צעירים? אילו נולדנו זקנים והיינו הולכים ונעשים צעירים שנה שנה, היינו יודעים איך נקרים ומתרחשים כל הדברים שבעולם והיינו זונחים את אי־הסבלנות הארורה שלנו. ואולם עליך לדעת אשר אם אמת הדבר שהנער אוהב, לא ישכח את אהבתו אפילו כשילך לאיטאליה. אנו עם קשה עורף, והוא יֵדע ידיעה אינסטינקטיבית מפני מה שלחנו אותו מכאן. אין לו תרופה אחרת אלא ההזדעזעות שתתרגש עליו בשעה שיוודע לו אותו המעשה”.

“מכל מקום הניחני לנסות את הדבר”.

דזשוליון עמד רגע אחד בלי לדבר דבר. בהיותו נתון בין השד משחת ובין מצולות הים – בין ייסורי־הנפש הכרוכים בגילו־המעשה, המבהיל אותם, ובין היגון הצפוי לו בשל פרידת אשתו ממנו שני חדשים תמימים, – תלה בסתר לבו תקווה בשד משחת; אבל אם היא מחליטה לפרוש במצולות הים, עליו להשתדל להשלים גם עם הצרה הזאת. סוף־סוף ישמש לו הדבר הכנה מעולה לאותה הפרידה שאין עמה חזרה. והוא חבק אותה בזרועותיו ונשק את עיניה וענה ואמר:

“עשי כטוב בעיניך, חמדת נפשי”.

פרק אחד־עשר: דוּאֵט

אותו הרגש ה“מצער” שאהבה שמו כך טבעו להיות מתגבר והולם בשעה שהוא צפוי לסכנה להיות מדוכא. דזשון הגיע אל תחנת פאדינגטון חצי שעה קודם הזמן, אלא שנדמה לו כאילו איחר שבוע תמים. הוא עמד, כפי המדובר, אצל שולחן־הספרים בתוך המון נוסעים־טיילים של אחד בשבת, והיה לבוש תלבושת־קיץ קלה, שהבליטה ביותר את התרגשות לבו הדופק. הוא קרא את שמות הרומאנים המונחים על שולחן־המכר וסופו שקנה אחד מהם בעל שם משונה, כדי להיפטר ממבטי החשד שנתן בו מוכר־הספרים. אחר קנה עוד אחד ושמו “הראי של הגברת”, ועוד אחד ושמו “האכר”. כל רגע היה בעיניו כשעה תמימה ומלא בלהות אימים מדומים. מקץ עשרים רגעים ראה אותה ובידה ציקלון־מסע והיא הולכת בלווית סבּל, שהוליך בעגלת־יד את חפציה. היא ניגשה אליו במהירות ומתוך קרירות־רוח ושאלה בשלומו כאילו היה אחיה.

“מחלקה ראשונה”, אמרה אל הסבל, “שני מקומות־ישיבה בפינה זה כנגד זה”.

דזשון השתאה למראה השליטה המפליאה ששלטה ברוחה.

“וכי אי אפשר לנו לקבל מדור מיוחד לעצמנו?” לחש דזשון.

“לא מן הראוי הוא לעשות זאת. הרי זו רכבת רגילה המתעכבת לעתים קרובות. אולי אחרי מיידינהיד. התנהג בדרך טבעית ביותר, דזשון”.

דזשון ניסה להעמיד פנים זועפים. הם נכנסו אל המחלקה – ועמם שתי בריות אחרות! – אי שמים! מרוב מבוכתו העניק לסבל מתת־יד מרובה יותר מן השיעור. בר־נש זה ראוי היה שלא לקבל כלום בשביל שהכניס אותם לכאן, ולא עוד אלא שהעמיד פנים כאילו הוא יודע את הכל. פליר החביאה עצמה אחורי הרומן “הראי של הגברת”. דזשון עשה כמותה והחביא עצמו אחורי “האכר”. הרכבת זזה ממקומה. פליר הפילה מידה את הספר והטתה עצמה לפנים.

“ובכן?” פתחה ואמרה.

“היום ארך בעיני כשבועיים ימים”.

היא נענעה בראשה. ופני דזשון האירו מיד.

“הראה פנים רגילים”, לחשה פליר ונתנה את קולה בצחוק חרישי. הדבר הזה העליב אותו. היך יכול היה להראות פנים רגילים וטבעיים בשעה שגזירת המסע לאיטאליה היתה תלוייה מעל לראשו. הוא חשב להודיע לה את הדבר בזהירות רבה, ואולם עכשיו עמד ובשר לה את הבשורה בלי עקיפין.

“רוצים שאלך לשני חדשים עם אמא לאיטאליה”.

פליר הורידה את ריסי עיניה; פניה חוורו מעט והיא נשכה את שפתיה.

“אהה!” קראה ולא יספה. ואולם משמעותה של קריאה יחידה זו היתה מרובה למדי.

אותה “אהה!” היתה דומה למשיכה המהירה שאדם מושך בשעה הסיוף את ידו אחור על מנת להשיב מכה לצרהו. וכך אירע.

“עליך ללכת!”

“ללכת?” אמר דזשון בקול חנוק.

“בוודאי”.

“אבל – שני חדשים – הרי נורא הדבר”.

“לא”, אמרה פליר, “רק לששה שבועות. בינתיים תשכחני. ביום שובך ניפגש בבית־המשכית הלאומי”.

דזשון צחק.

“אבל אפשר שבינתיים תשכחיני את”, מילמל בתוך השאון של הרכבת.

פליר הנידה ראשה.

"אפשר שיזדמן לפניך טיפש אחר – – " מילמל דזשון.

רגלה נגעה ברגלו.

“אין לי צורך בטיפש אחר”, אמרה כשהיא מרימה את הספר שהפילה.

הרכבת עמדה; שני נוסעים יצאו ואחד נכנס.

“הנני מת”, הירהר דזשון, “אם לא נשאר לבדנו”.

הרכבת זזה ורצה לדרכה הלאה ופליר כפפה עצמה שוב לפנים.

“איני מוותרת לעולם על שלי”, אמרה; ואתה תוותר עלי?"

דזשון נד בראשו תנודה נמרצה.

“לא אוותר עליך לעולם!” ענה ואמר. “התכתבי לי מכתבים?”

“לא; אבל אתה יכול לכתוב לי – על שם הקלוב שלי”.

יש לה קלוב; אכן נערה נפלאה היא!

“החקרת ודרשת את הולי?” שאל בלחש.

“הן, אבל לא עלה בידי להציל מפיה דבר. לא ערבתי את לבי להציק לה ביותר בשאלות”.

“ובכן מה טיבו של אותו המעשה?” קרא דזשון.

“סופי שאגלה ואדע את הכל”.

אחרי הדברים האלה קמה שתיקה ממושכה, עד שפליר פתחה ואמרה: “הרי זו מיידינהיד; קום ועמוד מן הצד, דזשון!”

הרכבת עמדה. הנוסע האחד קם ויצא. פליר הורידה את הווילון.

“מהר!” קראה. “הוצא ראשך בעד החלון! העמד פנים זעומים ככל אשר תוכל!”

דזשון ניפח את נחירי אפו והעמיד פנים איומים ככל אשר היה ביכלתו; מימיו לא לבש צורה זעומה כזו! זקנה אחת נרתעה למראיהו לאחוריה, וצעירה אחת ניסתה לפתוח את הדלת, אבל הדלת לא נפתחה. באותה שעה זזה הרכבת והגברת הצעירה רצה אל קרון אחר.

“מה רב אשרנו!” קרא דזשון. “הדלת נתהדקה”.

“אמנם כן”, אמרה פליר; אני עצרתי בה ולא נתתיה להיפתח".

הרכבת רצה לדרכה ודזשון כרע על ברכיו.

“השגיח אל המסדרון”. אמרה בלחש, “ו – מהר!”

שפתותיהם נצמדו יחד. ואף על פי שנשיקתם לא ארכה אלא כעשר סיקונדות פרחה נשמתו של דזשון מגופו ונסתלקה אל עולם אחר סילוק רחוק כל כך שבשעה שחזר וישב ממול דמות הנערה, ששלוה מעושה היתה שרוייה עליה, היו פניו חיוורים כמות. הוא שמע אותה נאנחת, וקול־אנחה זה יקר לו מעין כמוהו – שכן מילל לו ברור שהוא קרוב ללבה קירבת־מה.

“ששה שבועות אינם זמן ארוך ביותר,” פתחה ואמרה; “ואתה יכול על נקלה לקצר את המועד ולהעמידו על ששה שבועות אם תתנהג בדיעה צלולה ותשים עצמך כאילו הסחת את דעתך ממני”.

דזשון נאנק.

“יש צורך מוחלט בזה, דזשון, כדי לנצח אותם. וכי אינך מבין זאת? אם לאחר שתשוב עדיין נעמוד בקלקלתנו, ירפו ממנו ולא יוסיפו לעשות עצמם לצחוק. אלא שאני מצטערת שאינך הולך להישפאניה; שם במאדריד יש תמונה אחת של גוייה ובה מצויירה נערה, אשר לדברי אבא הריהי דומה אלי. אלא שאינה דומה אלי כלל – יש לנו העתק של אותה התמונה”.

הדברים האלה היו לדזשון כקו שמש הפורץ ובוקע דרך עב ערפל.

“הנני לסבב את פני הדברים שנלך להישפאניה” ענה ואמר, “אמא לא תסרב; היא לא היתה שם מעולם, ואבי מוקיר את ערכו של גוייה עד מאוד”.

“הן אביך צייר הוא, האין זאת?”

“רק צייר של אקוורילות”, אמר דזשון בתום־לב.

“כשנבוא אל רידינג, דזשון, תצא אתה מן הרכבת תחילה ותחכה לי אצל סכר־קאווירשם. אני אשלח את האבטומוביל הביתה ואנו נלך ברגל בשביל שעל שפת הנהר”.

דזשון אחז בידה מתוך הכרת־טובה והם ישבו דומם ושכחו את העולם ומלואו ועינם האחת נשואה אל המסדרון. ואולם דומה היה שהרכבת רצה עכשיו במהירות כפולה וקול הרעש שלה כמעט שנבלע בקול אנחותיו של דזשון.

“הננו הולכים ומתקרבים”, אמרה פליר; “השביל שעל שפת הנהר הריהו רשות הרבים ועיני הבריות שולטות שם. עוד נשיקה אחת! אהה, דזשון, אל תשכחני!”

דזשון החזיר לה נשיקה. ומקץ שעה קלה ראו הרואים והנה עלם משולהב־פנים ופזור־נפש קפץ מתוך הרכבת ורץ לאורך הסוללה כשהוא מחפש בכיסיו את הכרטיס שלו.

כשחזרה ונלוותה אליו לבסוף על השביל שעל שפת הנהר קצת למטה מן הסכר, עלתה בידו לשלוט שוב ברוחו במידה ידועה. אם נגזרה עליהם להיפרד, יתאפק ולא יערה את רגשותיו! רוח נשבה מעל פני־הנהר המבהיקים והפכה את הצד הלבן של עלי הערבות כלפי אור החמה, והאיוושה החרישית של העלים הללו ליוותה את השנים בדרך הילוכם.

“אמרתי לנהג שלנו שהנסיעה ברכבת גרמה לי סחרחורת־ראש”, אמרה פליר. “וכי היה מראיך טבעי כל צרכו כשיצאת מן הרכבת?”

“איני יודע. מה משמעו של טבעי?”

“בשבילך טבעי הוא להיות נראה מאושר לאמתו. כשראיתיך בפעם הראשונה חשבתי בלבי שאינך דומה אף במקצת לבני־אדם אחרים”.

“וכזאת חשבתי גם עליך כשראיתיך בפעם הראשונה. ידעתי מיד ששוב לא אוהב נערה אחרת לעולם”.

פליר צחקה.

“אנו צעירים עד מאוד. וחלום־האהבה של רכים־בשנים שוב אינו מן המנהג, דזשון. וחוץ מזה הרי זה גורם איבוד זמן מרובה. תן דעתך לכל מעשי־הצחוק והשעשועים שאתה יכול להתענג עליכם. הלוא טרם החילות אפילו; הן חרפה היא, באמת. והנה גם אני. הנני תוהה על עצמי!”

רוחו של דזשון נתבלבלה. היך יכלה לדבר דברים כאלה בו ברגע שהם עומדים להיפרד?

“אם כך הם רגשותיך”, ענה ואמר, “לא אוכל לנסוע. הנני להגיד לאמי שעלי לנסות לעסוק בעבודה. כזאת דורש העולם!”

“דורש העולם!”

דזשון תחב את ידיו לתוך כיסיו.

“אמנם כן,” ענה ואמר: “תני דעתך לבני אדם הגוועים ברעב!”

פליר נדה בראשה. “לא, לא, איני רוצה בשום פנים לקלקל את חיי על לא־דבר”.

“על לא־דבר! אבל הרי המצב איום הוא וחובה מוטלת על אדם להושיט יד עזרה”.

“אמנם כן! את כל הריני יודעת. אבל אי אתה יכול לעזור לבני אדם, דזשון; אין להם תקווה. אם תחלץ אותם מבור עניים ישובו ויפלו אל בור אחר. הבט וראה איך הם מתכתשים ומתקשרים ונלחמים, אף על פי שהם מתים יום יום המונים המונים. אידיוטים!”

“וכי לא צר לך עליהם?”

“אמנם צר ל עליהם – אלא שאין את נפשי לעשות עצמי אומללה בשבילם; אין תועלת בדבר”.

והם נשתתקו ונפשם נבוכה על ידי הצצה ראשונה זו שכל אחד הציץ בטבעו של חברו.

“לדעתי אין בני האדם אלא גסים ואידיוטים”, אמרה פליר בעקשנות.

“ולדעתי אני עלובים ואומללים הם”. אמר דזשון.

דומה היה כאילו התקוטטו – וברגע נעלה ונורא זה כשעמדו להיפרד שם אצל הערבות האחרונות ההן!

“טוב איפוא, לך והושיע את האומללים העלובים שלך והסיח את דעתך ממני!”

דזשון עמד תחתיו דומם. זיעה פרחה ממצחו ואבריו רעדו. גם פליר עמדה תחתיה והביטה בפנים זועפים אל הנהר.

“עלי להאמין בדבר־מה,” אמר דזשון מתוך ייסורי־נפש; “כולנו נוצרנו לכך להיות מתענגים על החיים”.

פליר צחקה. “אמנם כן הוא, אלא שלא תתענג על החיים אם לא תהיה זהיר. אבל אפשר שמושג־התענוג שלך הוא לעשות עצמך לאיש אומלל. יש המון בני אדם שכך דעתם”.

היא היתה חיוורת־פנים, עיניה אפלו ושפתיה דקו. וכי פליר היא זו שהביטה הבטה כזו אל המים? בלבו של דזשון נתעוררה הרגשה קלושה כאילו הוא קורא בספר מעשה באוהב שהיה מוטל עליו לבחור בין האהבה והחובה. ואולם בו ברגע הסבה את עיניה אליו. לא היה בעולם דבר העלול לשכר את הנפש יותר מן המבט המהיר הזה. הוא פעל עליו אותה הפעולה שמשיכת השלשלת פועלת על כלב רתוק – החזיר אותו אליה כשהוא מכשכש בזנבו ומשרבב את לשונו.

“רב לנו לעסוק בדברי שטות”, פתחה ואמרה, “הזמן קצר ביותר. הבט, דזשון, מכאן אתה יכול לראות את המקום אשר משם עלי לעבור את הנהר. שם, אחורי העיקול, במקום שמתחיל היער”.

דזשון ראה חוד־גג, מעשנה אחת או שתים, מקצת קיר בין האילנות – ולבו נתכווץ בקרבו.

“שוב איני רשאית להתמהמה. לא מן הראוי לנו ללכת יחד מהלאה לגדר הסמוכה, שם המקום גלוי ביותר. הבה נלך עד אותה הגדר ושם נאמר שלום זה לזו”.

הם הלכו זה בצד זו ויד ביד ובדממה ופניהם מועדות אל הגדר, אשר עוזרדין אדומים ולבנים עמדו שם בעצם ליבלובם.

“הקלוב שלי הוא ‘טליסמאן’: סטראטון סטריט, פיקאדילי. לשם אפשר לשלוח מכתבים בלי שום חששה ואני הנני מצוייה שם לכל הפחות פעם אחת בשבוע”.

דזשון נענע בראשו. פניו נעשו חמורים ביותר ועיניו הביטו נכחו.

“היום יום עשרים ושלושה במאי”, אמרה פליר; בתשעה ביולי בשלוש שעות אעמוד ואצפה לך ממול התמונה ‘באכחוס וארייאדנה’, התבוא?"

“אבוא”.

“אם נפשך מרה עליך כנפשי אני, הרי הכל כשורה. הבה יעברו האנשים האלה!”

איש ואשה טיילו יחד בנחת כדרך הטיילים שבאחד בשבת.

“אידיליה משפחתית!” אמרה פליר והתייצבה אצל משוכת־העוזרדין. הציצים השתרעו מעל לראשה ואגודת־ציצים וורודה אחת החליקה את לחיה. דזשון הרים בקנאה את ידו כדי להרחיקה.

“היה שלום, דזשון”. סקונדה אחת עמדו וידיהם אחוזות יחד בחזקה. אחר נצמדו שפתיהם בפעם השלישית, וכשנפרדו מיהרה וברחה פליר דרך הפישפש של הגדר. דזשון עמד במקום שהשאירה אותו ומצחו לחוץ אל אותה אגודת־הציצים הוורודה. היא הלכה לה! לנצח נצחים – לשבעה שבועות פחות יומיים! והוא עמד כאן וקיפח את היכולת להביט אליה הבטה אחרונה! הוא קפץ ורץ אל הפישפש. היא הלכה במהירות בעקבות הילדים הטופפים.

היא הפנתה את ראשה לאחור והוא ראה והנה היא מנענעת לו בידה ניענוע מהיר; אחר החישה את פעמיה והלכה לדרכה בחפזון, והמשפחה המתנהלת אחריה לאט העלימה אותה מעיניו.

על לבו עלו דברי שיר ליצני אחד, והוא מיהר לשוב בחפזון גדול אל תחנת־המסילה של רידינג. כל דרך המסע ללונדון ומשם אל וואנסדוֹן ישב כשספר פתוח היה מונח על ברכיו והוא הרה והגה בלבו שיר, אשר מהיותו מלא רגש סוער ונמרץ לא ניתן להיות נחרז.

פרק שנים־עשר: קַאפְּרִיזָה

פליר הלכה בחפזון. היא אנוסה היתה למהר ביותר, משום שהשעה היתה מאוחרה; וכשתבוא הביתה תצטרך להשתמש בכל טכסיסי־הפיקחות שלה. היא עברה על פני האיים, על תחנת־המסילה ועל בית המלון וכבר אמרה לעבור את הנהר במעברה, והנה ראתה צעיר אחד שעמד קוממיות בסירה והחזיק בסבכים שעל השפה.

“מיס פורסייט”, פתח ואמר אותו הצעיר, “הרשיני־נא להעבירך את הנהר. לשם כך באתי”.

היא הביטה אליו מתוך תימהון גלוי.

“אל תשתוממי; הייתי מוזמן לתה במסיבת הוריך ואמרתי בלבי הבה אקפיץ לך את הדרך. דרך אחת לשנינו, כי הנני חוזר הביתה אל פאנגורן. שמי מוֹנט. ראיתיך בבית אוסף התמונות – וודאי הנך נזכרת בזה – בשעה שאביך הזמינני לבוא ולראות את התמונות שלו”.

“אמנם כן!” אמרה פליר; “אמנם כן – הנני נזכרת – המטפחת”.

לצעיר זה הריהי חייבת תודה על התוודעותה אל דזשון; והיא אחזה בידו וירדה אל הסירה. מאחר שלבה היה עדיין נפעם ועדיין נשמה קצת בכבידות בשל ההליכה המהירה, ישבה ושתקה; מה שאין כן אותו הצעיר. מעולם לא שמעה אדם מדבר כל כך הרבה בזמן קצר כל כך. הוא סח לה שהוא בן עשרים וארבע ומשקלו מאה וחמישים ואחת ליטרא ושהוא דר בקירבת מקום; הוא תיאר לה את רגשותיו במלחמה כשניתך עליו מטר־היריות ומה עלתה לו בשעת התקפה של גאז; מתח ביקורת על פסל יוּנוֹ והרצה את מחשבתו של עצמו על אודות האלילה הזאת; העיר הערות על ההעתק של תמונת גוייה ואמר שפליר אינה דומה אליה ביותר; הרצה לפניה במהירות על מצבה של אנגליה; דיבר על אודות מוסייה פרופון – או יהיה שמו אשר יהיה – ואמר עליו שהוא “בחור מצויין”; חיווה את דעתו שיש לאביה תמונות אחדות “מופלאות” ותמונות אחדות “בלות מזוֹקן”; הביע את תקוותו שיורשה לו לבוא אליהם שוב בסירה ולהשיטה בנהר, משום שהוא יודע לשוט ואפשר לסמוך עליו; שאל אותה מה דעתה על טשיכוֹב והגיד לה את דעתו של עצמו על סופר זה; הביע את חפצו ללכת עמה פעם אחת אל הבאליט הרוסי; אמר על השם פליר פורסייט ששם נאה הוא מאין כמוהו; קילל את גורלו בשביל שנוסף על החניכה “מוֹנט” עוד נקרא בשם “מיכאל”; תיאר את אביו ואמר לה שאם היא רוצה לקרוא ספר טוב, עליה לקרוא את “איוב”; אביו שלו דומה לאיוב כל זמן שאיוב היה עדיין בעל אחוזת קרקע.

“אבל הרי איוב לא היה בעל קרקעות”, מילמלה פליר; “הוא היה אך איש מקנה ועדרים והיה נוסע עם עדריו”.

“אח!” החזיר מיכאל מונט, הלוואי והיה גם הזקן שלי נוסע ונודד! ולא משום שאני מתאווה לקרקעות שלו. חוזת קרקע הריהי משא כבד בימינו, האין זאת?"

“בני משפחתנו אין להם אחוזת קרקע”, אמרה פליר. “יש להם הכל, חוץ מזה. כמדומה לי שאחד מדודיו של אבא היתה לו חווה רומנטית בדוֹרסיט, כי ראשית מוצאנו מדורסיט, אלא שתחת הצלחה גרמה לו הוצאות מרובות ביותר”.

“וכי מכר אותה?”

“לא; הוא קיים אותה בידו”.

“משום מה?”

“משום שאיש לא רצה לקנותה”.

“כך היה יפה לו לאותו נער זקן!”

“לא, לא היה יפה לו כלל. הדבר הזה השביעהו ממרורים. שמו סוויתין”.

“כמה גחכני הוא שם זה!”

“וכי יודע אתה, שאנו הולכים ומתרחקים תחת להתקרב? הרי כך טבעו של נהר זה שהוא זורם והולך”.

“טוב ויפה!” קרא מונט כשהוא מטביל את המשוטים במים ברפיון־יד; “אכן נעים הוא לפגוש נערה בעלת שכל”.

“ונעים מזה לפגוש בחור בעל שכל במידה מרובה.”

מונט הרים את ידו ותלש את שערו.

“הוה זהיר!” קראה פליר. “תן דעתך למשוט!”

“אין דבר! הריהו עבה למדי ושום שריטה לא תזיק לו”.

“רצונך לשייט?” אמרה פליר קשה “עלי לבוא הביתה”.

“אהה!” אמר מונט; אבל אם תבואי הביתה, שוב לא אראך היום. Fini, כמו שאמרה הנערה הפראנצית לאחר שסיימה את תפילתה וקפצה לתוך מיטתה. וכי אינך מברכת את היום שנתן לך אם פראנצית ושם כשמך?"

“שמי חביב עלי, אלא שאבא הוא שקרא לי בשם זה. אמא רצתה לקרוא לי מרגריתא”.

“הרי זה שם טפל ביותר. הטוב בעיניך לכנות אותי מ. מ. ולהרשות לי לכנותך פ. פ.?” הרי זה לפי רוח דורנו".

“הכל טוב בעיני ובלבד שאובא הביתה”.

מונט נסתבך במשוטים במקום מסוכסך ואמר: “הרי זה מקום קשה!”

“בבקשה ממך לשייט”.

“הריני משייט”. והוא הכה פעמים אחדות במשוטים במים והביט אליה מתוך התלהבות ופחי נפש. “וודאי גלוי וידוע לפניך”, הפליט מפיו כשהוא מפסיק את השיוט, “שאני באתי לראות אותך ולא את תמונותיו של אביך”.

פליר קמה.

“אם לא תשייט, אקפוץ המימה ואשחה”.

“באמת ובתמים? אם כן אקפוץ אחריך”.

“מיסטר מונט, השעה מאוחרה ואני עייפה; בבקשה ממך להביאני מיד אל שפת הנהר”.

כשירדה אל גשר־הנמל אשר בגן, קם ותפש בשתי ידיו את שערותיו והביט אליה.

פליר חייכה.

“אל תצחקי!” קרא מונט, שלא היה מעצור לרוחו. “הנני יודע שעוד מעט ותאמרי: לך לעזאזל, שעיר ארור!”

פליר חזרה במהירות לאחוריה ונופפה לו בידה. “היה שלום מיסטר מ. מ.!” קראה ונעלמה מיד בין סבבי השושנים. היא הביטה אל שעון־האצעדה שלה ואל חלונות הבית. לתמהונה הגדול נראה לה הבית כאילו נתרוקן מיושביו. כבר עברה השעה השישית! היונים התכוננו זה עתה למנוחת־לילה ואור החמה נפל באלכסון על השובך, על נוצות היונים הלבנות כשלג ועל הענפים העליונים של היער שמעבר השני. קול הנקישה של כדורי־הביליארד עלה מן הבית – וודאי דזשק קארדיגאן משחק שם; ואליו נלווה קול איוושה חשאית שהשמיע עץ־איקאליפטוס, נכרי מוזר שנתגלגל ובא מן הדרום אל גן אנגלי זה. היא עלתה על המרפסת ורצתה להיכנס הביתה, והנה הגיעו לאזניה קולותיהם של שני משוחחים בחדר־האורחים שמשמאל והיא עמדה תחתיה. הקול קול אמה! קול מוסייה פרופון! מאחורי קיר המרפסת שמעה את המלים:

“את זאת לא אעשה, אנט!”

וכי ידע אבא שהוא קורא לה “אנט”? מהיותה נוטה תמיד אחרי אביה – כך דרכם של ילדים שהם נוטים תמיד לצד זה או לצד שכנגדו במקום ששלום־הבית אינו כתיקונו במקצת – עמדה תוהה ולא ידעה מה לעשות. אמה שלה דיברה בקולה הנמוך, הנעים והמתכתי קצת – ואזנה צדה רק מלה אחת מדבריה: “Demain” (מחר). ופרופון השיב: “טוב הדבר”. פליר העלתה קמטים במצחה. שאון קל השבית את הדממה. אחר שמעה את קולו של פרופון: “הנני לטייל קימעה”.

פליר קפצה בעד החלון אל החדר של סעודת שחרית. והנה יצא פרופון מחדר־האורחים, עבר את המרפסת וירד אל כר־הדשא. וקול הנקישה של כדורי־הביליארד, אשר בשעה שהטתה את אזניה אל קולות אחרים שוב לא שמעה אותו, התחיל מחדש. היא התנודדה, נכנסה באולם ופתחה את הדלת של חדר־האורחים. אמה ישבה על הספה בין החלונות, רגליה מורכבות זו על גב זו, ראשה נח על כר, שפתיה היו פתוחות למחצה ועיניה סגורות למחצה. מראיה היה נאה ביותר.

“הו! הנה הנך, פליר! אביך נרעש ביותר”.

“היכן הוא?”

“באולם־התמונות. עלי אליו!”

“מה דעתך לעשות מחר, אמא?”

“מחר? אסע עם דודתך ללונדון”.

“כך שיערתי. התאבי לקנות לי סוכך פשוט?”

“של איזה צבע?”

“ירוק. וודאי כל האורחים חוזרים העירה, האין זאת?”

“הן, כולם; עליך לנחם את אביך. גשי אלי איפוא ושקי לי”.

פליר נגשה אליה וגחנה ואמה אצלה לה נשיקה במצחה, ואולם באותה שעה הבחינה ברישומו של גוף אדם על גבי כרי־הספה בפינה האחרת, ומיד יצאה. היא עלתה על המדריגה במרוצה.

פליר לא היתה כלל בת מן הדור הישן, אשר שאפה לכוון את אורח חייהם של הוריה אל אורח־החיים שהיא עצמה החזיקה בו. היא לא תבעה אלא את הזכות לסדר כרצונה את חייה של עצמה ולא את חיי אחרים; וחוץ מזה כבר נתעורר בקרבה חוש וודאי לגבי כל דבר העלול להביא לה תועלת בעסקה של עצמה. בתוך אטמוספירה ביתית נבוכה רבתה תקוותה ביותר שנפשה הדבקה בדזשון סופה שתשיג את מאוויה. ואף על פי כן חלשה דעתה כפרח שרוח צורבת פוגעת בו. אם גבר זה נשק באמת את אמה, הרי היה זה – ענין חמור ומן הצורך הוא שאביה ידע זאת. “Demain!” “טוב הדבר!” ואמה נוסעת העירה! היא נכנסה בחדר משכבה והוציאה את ראשה מן החלון כדי לצנן אל פניה, שנעשו פתאום חמומים ביותר. דזשון וודאי כבר הגיע אל תחנת־המסילה! מה היה ידוע לאביה על אודות דזשון? ודאי הכל – או כמעט הכל.

היא החליפה את תלבשתה, כדי שיהא נראה כאילו כבר שהתה בבית שעה ארוכה, ועלתה במרוצה אל אולם־התמונות.

סומס עמד דומם ובלי־נוע לפני תמונתו של אלפריד סטיוונס – התמונה החביבה עליו ביותר. הוא לא חזר לאחוריו לקול פתיחת הדלת, אלא שהיא ידעה שהוא שמע את הקול, והיא ידעה שהוא חש עצמו נעלב. היא צעדה בחשאי אל אחורי גבו, חבקה בזרועותיה את צווארו והטתה את פניה מעל לכתפו עד שלחיה נגעה בלחיו שלו. טכסיס זה לא החטיא מעולם את המטרה, ואולם הפעם לא הצליח בידה, ולבה ניבא לה רעה גדולה ביותר.

“הנה כי כן”, פתח ואמר בקול קשה כאבן, “סוף סוף באת!”

“וכי אלה הם כל הדברים ש’אב רע' משמיע לבתו?” מילמלה פליר וחיככה את לחיה אל לחיו.

סומס הטה את ראשו הצדה עד כמה שיכול.

“למה נתתיני להתענות בייסורים ודחית את שיבתך מיום ליום?”

“אבי יקירי, המעשה היה תמים ביותר”.

“תמים! את יודעת להבחין בין מה שהוא תמים ובין מה שאינו תמים!”

פליר הרפתה את ידיה.

“אם כן איפוא, יקירי, הבה הגד לי זאת והיה גלוי־לב כנגדי”.

אביה הסב את פניו מעל התמונה וכיוון את עיניו אל רגליו. הוא נראה שב ביותר. “יש לו רגלים קטנות ונאות” הירהרה בלבה; היא צדה את מבט עיניו, אבל הוא מיהר והסב אותו ממנה.

“את נחמתי האחת”, אמר סומס פתאום, “וכך את נוהגת!”

לבה של פליר התחיל דופק בקרבה.

“היך אני נוהגת, יקירי?”

ושוב פעם העיף בה סומס מבט, אשר עם כל היותו מהיר וחטוף ביותר הביע רגשות אהבה רכה.

“יודעת את מה שאמרתי לך”, ענה ואמר. “אין את נפשי לבוא בשום מגע ומשא עם סניף זה של משפחתנו”.

“אמנם כן”, אבא מחמדי, “אלא שאיני יודעת משום מה אני איני רשאית לעשות זאת.”

סומס הסב את פניו ממנה.

“איני יכול להסביר לך את הנימוקים”, ענה ואמר; “עליך לסמוך עלי, פליר!”

דרך אמירתו את הדברים האלה נגעה עד נפשה, אבל היא הירהרה בדזשון ושתקה כשהיא מקשת בלט ברגלה בחיפוי האלון שעל גבי הקיר. שלא מדעתה נקטה פוזה מודרנית: הרכיבה את רגליה זו על גב זו, תמכה את סנטרה על פרק־היד הכפוף האחד, הניחה את ידה השניה על לבה והחזיקה את המרפק שלה בידה האחרת; לא נמצא במעמד גופה אפילו קו אחד שלא היה בו מן הכיוון, ואף על פי כן – למרות הכל – היה יצוק עליה חן ידוע.

“את יודעת את חפצי ומשאלותי,” הוסיף ואמר סומס, “ואף על פי כן ישבת שם ארבעה ימים יתירים. והריני משער שאותו הנער ליווה אותך היום”.

פליר לא גרעה ממנו את עיניה.

“איני שואל אותך דבר”, אמר סומס; “איני חוקר ודורש במקום שהדבר נוגע אליך”.

פליר עמדה פתאום ממקומה והוציאה את ראשה בעד החלון כשהיא תומכת בידיה את סנטרה. השמש שקעה אחורי האילנות, היונים ישבו צפופות ודמומות בפאת השובך, שאון כדורי־הביליארד עלה באזניה וזוהר קלוש ניצנץ שם למטה במקום שדזשק קארדיגאן הדליק את העששית.

“וכי תנוח דעתך”, ענתה ואמרה פתאום, “אם אבטיחך שלא להיפגש עמו במשך – לו יהא במשך ששה שבועות?” – היא לא היתה מוכנה לאותו הרעד המשונה שרעד קולו הנפעם בשעה שהחזיר לה תשובה.

“ששה שבועות? ולוואי שש שנים – שׁשׁים שׁנה! פליר, אל תרמי את עצמך!”

פליר הפכה את פניה אליו בחרדה.

“אבא, מהו גופו של דבר?”

סומס קרב אליה קירבה יתירה כדי לראות את פניה בדימדומים.

“כסבור אני”, ענה ואמר, “שאינך פתיה כל כך להתמכר לרגשות שאין בהם אלא משום קאפריזה בלבד. מעשה־שטות כזה לא תעשי!” והוא נתן את קולו בצחוק.

פליר, אשר מימיה לא שמעה אותו צוחק צחוק כזה, הירהרה בלבה: “ובכן הרי זה ענין חמור ביותר! אהה, מהו איפוא גופו של דבר?” והיא הכניסה את ידה תחת זרועו ואמרה דרך קלות:

“אמנם כן, אין זו אלא קאפריזה. אלא שאני אוהבת את הקאפריזות שלי, יקירי, ואיני אוהבת את שלך”.

“את שלי!” אמר סומס במרירות ופנה ממנה.

האור שבחוץ נעשה מצונן ביותר וזרע על פני הנהר לבנונית שעינה כעין הגיר. האילנות איבדו את כל העליזות אשר בברק הצבע שלהם. ופתאום תקפה אותה תשוקת רעב לפניו של דזשון, לידיו ולשפתיו הצמודות לשפתיה. והיא לחצה את זרועותיה אל לבה ואנסה עצמה לצחוק צחוק קל וחשאי.

“הו, לה לה! שאון ‘קטן’ על לא דבר, כמה שהיה אומר פרופון. אבא, אדם זה אינו חביב עלי”.

היא ראתה שהוא עמד תחתיו להוציא דבר־מה מכיסו.

“אינו חביב עליך?” ענה ואמר. “משום מה?”

“על לא דבר”, מילמלה פליר; “אך קאפריזה היא מלפני!”

“לא”, אמר סומס; “לא קאפריזה היא”. והוא קרע מה שהחזיק בידו. “אכן צדקת. גם עלי אינו חביב”.

“הבט וראה!” אמרה פליר רכות. “הנה הוא הולך! אני שונא את מנעליו: הם אינם משמיעים קול שאון כל שהוא”.

למטה לאור היום ההולך ורפה, נראה פרוספר פרופון כשהוא מתנהל וידיו בכיסיו ושורק בחשאי לתוך זקנו; והנה עמד תחתיו והציץ כלפי הרקיע כאומר: “אותה הלבנה הקטנה אינה חשובה בעיני כלום!”

פליר סרה מעל החלון. “וכי אינו דומה לחתול גדול?” אמרה בלחש; באותה שעה עלה מלמטה קול הנקישה של כדורי־הביליארד ודומה היה כאילו הקריאה של דזשק קארדיגאן “האדום פנוי!” הבריחה את החתול, את הלבנה ואת הטראגידיה כאחד.

מוסייה פרופון התחיל פוסע שוב כשהוא מזמר לתוך זקנו פזמון טרחני. מה טיבו של פזמון זה? אמנם כן, הרי זה מן האופירה “ריגוליטה”: “Donna e mobile”. פזמון זה נאות לו ביותר! היא החזיקה בזרועו של אביה.

“אורב במסתרים” אמרה בשעה שהוא נפנה ונעלם אחורי פינת הבית. כבר עברה שעת בין השמשות המבדילה בין היום ובין הלילה – ירדה דממה לעולם, הערב היה חמים וריח של עוזרדין ולילך היה נודף באוויר אצל הנהר. שׁחרור אחד התחיל אומר פתאום שירה. דזשון וודאי כבר נמצא עכשיו בלונדון; אפשר שהוא מהלך בפארק ומהרהר בה! והנה שמעה קול שאון חרישי בסמוך לה והיא חזרה לאחוריה: אביה קרע שוב את פיסת הנייר שהחזיק בידו. פליר ראתה שזה היה שטר־המחאה.

“לא אמכור לו את גוֹגין שלי”, ענה ואמר. “איני מבין מה מעלה יתירה מוצאות בו דודתך ואימוגן”.

“או אמא”.

“אמא שלך?”

“אבא עלוב!” הירהרה בלבה. “הוא אינו נראה מעולם מאושר – מאושר לאמתו. לא הייתי רוצה לצער אותו, אבל אנוס אהיה לעשות זאת לכשיחזור דזשון. ואולם רב לי היום!”

“הנני הולכת להחליף את תלבשתי”, אמרה אליו.

כשנכנסה לחדרה, ניצנץ רעיון בלבה ללבוש את התלבושת ה“פאנטאסטית” שלה. תלבושת זו היתה עשוייה ארג־זהב; מאותו הארג עצמו היו עשויים המכנסיים, שנהדקו יפה למטה אצל הערקובים; על כתפיה היה מופשל מעיל של פאזש; רגליה היו נעולות נעלי־זהב קטנות ולראשה חבשה קובע ועליו צלם מרקור עם כנפיים זעירות; ועל כל תלבשתה זו היו תלויים פעמוני־זהב זעירים, ובייחוד על הקובע, ומדי הניעה את ראשה היו הפעמונים האלה מצלצלים. לאחר שהתלבשה עגמה עליה נפשה שדזשון לא יכול לראותה עוטה תלבושת זו; היא הצטערה אפילו שאותו הצעיר העליז, מיכאל מונט, לא יראה את המראה הזה. אבל הנה נשמע קול הגוֹנג והיא ירדה מטה.

היא הביאה את המתכנסים בחדר־האורחים לידי התפעלות גדולה. וויניפרד אמרה שהתלבושת הריהי “מבדחת ביותר”. אימוגן היתה מלאת התלהבות. דזשק קארדיגאן קרא לתלבושת “מפליאה”, “מרעישה את הלב”, “נהדרה” ו“קוסמת”. מוסייה פרופון, שעיניו היו מחייכות, אמר: “הרי זו שמלה קטנה ונאה!” אמה, שהיתה יפה ביותר בשמלה השחורה שעליה, ישבה והביטה אליה ולא אמרה כלום. ובכן לא היה מי שיוציא עליה משפט, לפי ההגיון הבריא חוץ מאביה בלבד. למה לבשת את החפץ הזה? הרי לא באת לרקד לפנינו".

פליר הסתובבה במעגל והפעמונים צילצלו:

“קאפריזה!”

סומס הסתכל בה, הסב את פניו ממנה והושיט את זרועו לוויניפרד. דזשק קארדיגאן הוליך את אמה – ופרוספר פרופון את אימוגן. פליר הלכה לבדה כשהיא מצלצלת בפעמונים שלה.

הלבנה ה“קטנה” שקעה עד מהרה והלילה של מאי הרך והחמים ירד לארץ, ובצבעו, שעינו כעין הענבים, ובשפעת ריחותיו כיסה את הביליונים של קאפריזות, של קנוניות, של תאוות, געגועים ורגשי חרטה אשר לגברים ונשים. אכן מאושר היה דזשק קארדיגאן, אשר הפיח את נחרתו אל ערפה הלבן של אימוֹגן מתוך התמדה של פרעוש עוקץ, או טימותי ב“מאוסוֹליאוּם” שלו שהיה זקן יותר מדאי ושוב לא היה מוכשר לשום דבר חוץ מלנום תנומה של עולל. ואולם בני־אדם רבים היו מוטלים על ערשותם ערים או חולמים כשהם מעונים מתגרת פגעי העולם הזה.

הטל ירד לארץ והפרחים סגרו את כוסותיהם; בהמות רעו בכרי־דשא שעם שפת הנהר כשהן מגששות בלשונותיהן את העשב שלא יכלו לראותו בעיניהן, ועדרי הכבשים שעל הגבעות רבצו דומם כאבנים. פסיונים על גבי האילנות הגבוהים של יערי־פאנגבורן, חוגות בקני־העשבים שלהן מעל לבור־הגיר אשר בוואנסדוֹן, סנוניות במזחלות־הגג ברובין־היל והאנקורים של ווייפייר, כולם בילו ליל־מנוחה ללא־חלומות, כי האוויר השקט ללא מפח־רוח נסך עליהם עדנים. סוסת־מייפלאי, שלא התרגלה עדיין אל הדירה החדשה שלה, מוללה קימעה ברגליה במצע־הקש שלה; ויצורי־הלילה המועטים – עטלפים, ססים וינשופים – התעופפו בזריזות בחשיכה החמימה; ואולם מנוחת־הלילה היתה שורה ללא־צבע ובדממה במוחם של כל הבריות שעסקם ביום. רק גברים ונשים אשר נפשם היתה נגועת־פחד או נגועת־אהבה הדליקו את לפידי־החלומות המבליחים שלהם והיו מהרהרים הירהורים בשעות הבדידות והעזובה.

פליר הוציאה את ראשה מתוך החלון ושמעה את השעון שבאולם מקיש שתים־עשרה, את קול השיקשוק החשאי של דג במים, את הרישרוש הפתאומי של עלי לבנה רועד, אשר נעו ממפח הרוח, שפרץ לעתים לאורך הנהר ואת השאון הרחוק של רכבת עוברת; ופעם בפעם עלו באזניה הקולות וההברות המנסרים באפילה ואין אדם יכול לקרוא להם שם, גילויים חרישים ועמומים של רחשים סתומים אשר לאדם וחיה, לעוף ולמכונה; ואולי הברות של פורסייטים, דארטים וקארדיגאנים שנפטרו מן העולם וחוזרים ובאים על מנת לשוטט בעולם, אשר רוחותיהם שנתערטלו היו שייכות לו לשעבר. ואולם פליר לא נתנה דעתה לקולות ולהברות הללו; רוחה, שלא היתה מעורטלה כלל מגופה, טסה בכנפיים מהירות ממרכבה של מסילת־הברזל אל משוכת פרחים וציצים. מתוך געגועים רבים על דזשון, שגתה בהתמדה בדמותו האסורה עליה ובקולו שנגזר עליו חרם. והיא קימטה את אפה הקטן לזכר בשמי ריח הלילה שעל שפת הנהר, באותו הרגע שידו החליקה בין ציצי ירח מאי ובין לחיה. שעה ארוכה היה ראשה מושט בעד החלון כשהיא לבושה את התלבושת הפאנטאסטית שלה ונפשה משתוקקת לצרוב את כנפיה בשלהבת של נר־החיים; ובאותה שעה נגעו נגיעה קלילה בלחייה הססים המשוטטים, אשר נהרו אל עששית העומדת על שולחן־הקישוט שלה ולא ידעו כי בביתו של אדם מן הפורסייטים אין שלהבת מגולה. ואולם לסוף חשה גם היא שיד התנומה מכריעה אותה והיא מיהרה והשיבה את ראשה החדרה כשהיא שוכחת את הפעמונים המצלצלים שלה.

גם סומס היה ער באותה שעה, ובעד החלון הפתוח של חדרו, שהיה סמוך לחדרה של אנט, הגיע לאוזניו קול הצילצול החשאי של הפעמונים הללו; דומה היה כאילו הצילצול הזה יורד ובא ממרומי הכוכבים, או שהנהו קול הטיפטוף של אגלי הטל המנטפים ארצה מעל אחד הפרחים, – אילו עלולה היתה אזנו של אדם לקלוט מיני קולות שכאלה.

“קאפריזה?” היה מהרהר בלבו. “איני יודע. היא הולכת בשרירות לבה. מה אעשה? פליר!”

ושעה ארוכה היה יושב וצופה אל הלילה המחריש והדומם ולבו מלא הירהורים.

חלק שני

פרק ראשון: אֵם וּבְנָהּ

אם יאמר אדם שדזשוֹן ליווה את אמו אל הישפאניה שלא לרצונו, לא יהיו דבריו מכוונים אל האמת כל צרכם. הוא הלך עמה כדרך שכלב נוח הולך אחר גברתו כשהוא משאיר אחריו על כר־הדשא עצם־אַיל מובחרה. הוא הלך עמה וחזר לאחוריו והביט אל העצם. כך דרכם של פורסייטים שאם אתה נוטל מהם את עצם־האיל שלהם, הרי הם זועפים. אבל דזשון לא היה מטבעו נוח לזעוף. הוא היה מעריץ את אמו, ומסע זה היה המסע הראשון שלו. איטליה נתחלפה על נקלה בהישפאניה על ידי שאמר בפשטות: “הריני מעדיף ללכת להישפאניה, אמא; הרי באיטליה כבר היית כמה פעמים; מוטב שנלך אל מקום חדש לשנינו”.

הנער הזה ערמומי היה למרות תמימותו. הוא לא הסיח לעולם את דעתו מן הדבר שהוא מתאווה לקצר את שני החדשים ולהעמידם על ששה שבועות, ומשום כך ראה צורך להשתדל שלא להראות אף סמן כל שהוא שכוונה כזו כמוסה בלבו. אף על פי שהשאיר אחריו עצם־איל רבת־מדוחים והחזיק בכל תוקף במזימת לבו, עם כל זה היה בן־לוויה מעולה ואחת היתה לו להיכן בא ומתי בא, לא היה מקפיד באכילה וידע להעריך את ערכה של ארץ, אשר זרה היא לרוב האנגלים העוברים למסעות. סירובה של פליר לכתוב לו מכתבים היה מחוכם ביותר, משום שעל ידי כך היה בא אל כל מקום חדש שלא מתוך תקוה או תשוקה קדחתנית ויכול היה לכוון מיד את תשומת לבו לחמורים, לפעמוני בתי־התפילה, לכוהני־הדת, לקבצנים, לילדים, לתרנגולים הקוראים, ל’סוֹמבּרירוֹ' (כובעים רחבי שולים), למשוכות־הצבר, לכפרים העתיקים הבנויים במרומים, לעזים, לעצי־הזית, לבקעות הירקרקות, לצפרי־הרננים הכלואות בכלובים זעירים, למוכרי־המים, למראות של שקיעת־החמה, לאבטיחים, לפרדים, לבתי־התפילה הגדולים, לתמונות ולהרים האפורים־השחומים ורבי־הזוהר אשר לארץ חמדה.

כבר השתרר חום הקיץ בארץ והתיירים התענגו על העדר חברתם של בני ארצם. דזשון, אשר עד כמה שהיה ידוע לו לא נזלה בעורקיו אף טיפת־דם אחת שאינה אנגלית, חש עצמו לעתים קרובות אומלל לאמתו בחברתם של בני עמו. הוא הרגיש שיש בהם בינה יתירה והשקפתם על הדברים שבעולם הריהי יותר מעשית משלו. הוא הודה לאמו שאין בו נטייה להיות מעורב עם הבריות – שהרי כל כך גדולה היא נחת רוחו בשעה שהוא מרוחק מכל הבריות היודעים להשתעות על כל אותם הענינים שדרך בני אדם להשתעות אליהם. ועל זה החזירה לו אירין תשובה פשוטה:

“אמנם כן, דזשון, הריני יודעת זאת”.

בבדידות זו מצא לו הזדמנות שאין דוגמתה להוקיר את כל גודל ערכה של אותה המידה, שרק בנים מועטים מבינים אותה: את כל המסירות וההתמכרות שבאהבת־אם. אמנם הדעת שהוא מעלים ממנה דבר עשתה אותו אנין־רגש במידה נפרזה; ולא עוד אלא שמראה אנשי הדרום הגביר בקרבו את רגש־הערצה שלו לטיפוס המיוחד של יפיה, אשר רגיל היה לשמוע עליו שהוא טיפוס הישפאני, אלא שעכשיו הכיר שלא נכון הדבר. יפיה שלה לא היה אנגלי ולא פראנצי, לא הישפאני ולא איטלקי – אלא מיוחד במינו! יחד עם זה עמד עכשיו על דקות־הרגש של אמו במידה שלא עמד עליה קודם לכן. הדבר לא היה ברי בידו, למשל, אם היא הרגישה בהשתקעותו במראה התמונה “La Vendimia” של גוייה, או אם ידעה שהתגנב וחזר והלך לשם אחרי פת שחרית ובבוקר של יום המחרת ועמד לפני אותה התמונה חצי־שעה תמים פעם שניה ושלישית. אמנם הצורה לא היתה צורתה של פלייר, אבל היא היתה דומה אליה עד כדי לעורר בלבו מכאובי־געגועים – החביבים כל כך על האוהבים – ולהעלות לפניו את זכר דמותה ובשעה שעמדה אצל מיטתו וידה מורמה למעלה מראשה. לשאת בכיסו כרטיס־דואר ועליו העתק התמונה הזאת ולהוציא את הכרטיס הזה ולהסתכל בו, דבר זה נעשה בשביל דזשון אחד מאותם המנהגים הרעים, אשר סופם להיגלות לעינים אשר ראייתן נתחדדה על ידי אהבה, פחד או קנאה, אם במוקדם ואם במאוחר. וכוח הראייה של אמו נתחדד על ידי שלוש אלה גם יחד. ואמנם בגראנאדה נתפס באותו מעשה. הוא ישב על ספסל־אבן נחם מלהט החמה. בגן קטן מוקף חומה שעל גבעת אלהאמברה, ותחת להסתכל במראה שלפניו עסק בשלו. הוא סבור היה שהיא מתבוננת אל עציצי־הקרפוֹלין שבין השיטים הגזוזות, והנה שמע אותה אומרת פתאום:

“וכי זוהי התמונה של גוֹייה החביבה עליך, דזשון?” הוא עצר – באיחור זמן – בעד אותה תנועת־היד המיוחדה לתלמיד בבית הספר בשעה שהוא מזדרז להעלים כתב חשאי והשיב: “הן”.

“אמנם תמונה זו נחמדה היא, אלא שאני מעדיפה עליה את “Quitasol” אביך היה נדהם למראה תמונותיו של גוייה; כסבורה אני שלא ראה אותן בשעה שהיה בהישפאניה בשנת 1892”.

בשנת 1892 – תשע שנים קודם שנולד! מהי פרשת החיים של אביו ואמו לשעבר? אם יש להם זכות ליטול חלק בעתיד שלו, הרי וודאי שיש גם לו זכות לדעת את קורותיהם לשעבר. הוא נשא את עיניו והציץ בה. ואולם דבר־מה בפניה – בבואה של חיים קשים שעברו עליה, רושם נעלם של סערות־נפש, של נסיונות וייסורים, שהיו בהם מן העמקות שאין חקר לה ומן הקדושה הנקנית בעינויים – כל זה עשה את הסקרנות שלו חצופה וטרדנית. אמו היתה חיה בוודאי חיים רבי־ענין עד להפליא; היא היתה כל כך יפה וכל כך – כל כך – אבל הוא לא יכול להביע את המחשבה שחשב עליה. הוא עמד במקומו והשקיף אל העיר שנמתחת, אל העמק הירוק ואל שלשלת ההרים שהתנוצצו בזיו החמה השוקע. חייה היו דומים לעברה של העיר הערבית הזאת, עבר מלא שפעת עושר ועמוק ורחוק – וחייו של עצמו נראו לו כחייו של תינוק, ללא תקוה, ללא דעת ומלאים תמימות! הוא שמע אומרים שבאותם ההרים שבמערב, אשר בצבצו ועלו בקומה זקופה מתוך המישור הירוק־הכחול כמו מתוקים, היו דרים לפנים צורים – עם שחרחר, מוזר ורב־תעלומות! חייה של אמו נראו לו סתומים ונעלמים, כשם שעברם של אותם הצורים היה סתום ונעלם לתושבי העיר שמתחת, אשר התרנגולים היו קוראים והילדים היו משחקים והומים שם יום יום בעליצות רבה כל כך. נפשו עגמה עליו שהיא ידעה את כל אשר על אודותיו, תחת אשר הוא לא ידע עליה כלום חוץ ממה שהיא אוהבת אותו ואת אביה ושהיא יפה. בערותו הגמורה – הוא לא זכה אפילו ליטול חלק במלחמה, אשר כמעט כל אדם השתתף בה! – הקטינה את ערכו בעיני עצמו.

באותו הלילה השקיף מעל המעקה של חדרו על גגות העיר שמתחת. הם נראו כחלות־דבש תפושות עינבר שחור, שן וזהב; ושעה ארוכה לאחר מכן היה שוכב על מיטתו ער והאזין אל הקריאות שהשמיעו השומרים עם הקשת פעמוני האורלוגין, והוא הגה ויצר בלבו את הטורים האלה:

קוֹל קוֹרֵא בַלֵּיל שָׁם לְמַטָּה בָּעִיר הַהִישְׁפָּנִית הָעַתִּיקָה,

הַנָּמָה בַּחֲשֵׁכָה אֲשֶׁר מִתַּחַת לְכוֹכְבֵי הַזֹהַר הַלְּבָנִים!

מַה שֵּׂח הַקּוֹל הַקּוֹרֵא בַדְּמָמָה? מַה תֵּמַר תְּלוּנָתוֹ?

הַשּׁוֹמֵר שָׂם יָרוֹן רִנָּתוֹ, רִנַּת מַרְגּוֹעַ מִקֶדֶם?

אוֹ הֵלֶךְ עֲרִירִי בַשִּׁיר יִשְּׁפֹּךְ לִבּוֹ לַסַּהַר?

לֹא! הַקּוֹל קוֹל שָׁדוּד, קוֹל בִּכְיַת לְבָבוֹ הָאוֹהֵב,

קוֹל שַׁוְעַת נִשְׁמָתוֹ: «עַד מָתָי?»

הוא גמר את השיר אחרי השעה השניה ולא נרדם אלא אחרי השעה השלישית לאחר שחזר על הטורים לכל הפחות עשרים וארבע פעמים. למחר העלה את השיר בכתב וצרף אותו לאחד מאותם מכתבים, אשר כתב אותם תמיד קודם שירד מטה לסעודת הבוקר, כדי להביא רווחה לרוחו וכדי שיכול להיות מעורב עם הבריות.

כשישב באותו היום בצהרים על המרפסת של בית מלונם הרצופה לוחות־אבן, חש פתאום מכאוב עמום באחורי ראשו, הרגשה משונה בעיניו וחלשוּת. החמה פגעה בו פגיעה רבת־אהבה ביותר. שלושת הימים שלאחר מכן היה שרוי בחצי אופל מתוך טימטום־דעת קשה ומכאיב לגבי הכל ולא היה מרגיש אלא בקור הקרח שעל מצחו ובחיוכה של אמו. היא לא משה מחדרו ולא המעיטה אף לרגע אחד את השקידה ששקדה עליו בלי שאון כל שהוא ואשר נראתה לדזשון כשקידתו של מלאך. ואולם היו רגעים שהיה מצטער צער גדול על עצמו והיה משתוקק תשוקה נוראה שפליר תראנו. פעמים הרבה נפרד בדמיונו ממנה ומן הארץ פרידה רבת־יגון, ודמעות זלגו מעיניו. הוא הכין אפילו דברים אליה, אשר אמר לשלחם ביד אמו – היא וודאי תינחם עד יום מותה על אשר ניסתה להפריד ביניהם – אמו העניה! ואף על פי כן לא נתעלם ממנו שבאה עכשיו עילה לידו למהר ולשוב בחזרה הביתה.

מדי ערב בערב בשש שעות וחצי עלה מן העיר אשר מתחת אשד של צלילי פעמונים צלילים מצלילים שונים, שהיו מנסרים באוויר וחוזרים ונופלים מטה צליל אחר צליל. לאחר שהאזין דזשון אל מערכת הצלילים הללו ביום הרביעי למחלתו, ענה ואמר פתאום:

“אמא, הנני רוצה לשוב לאנגליה, החמה בוערת כאן יותר מדאי”.

“טוב הדבר, מחמד נפשי. אנו נשוב מיד כשתבריא ותהיה מוכשר לנסוע”.

ופתאום חש שהוקל לו, אלא שיחד עם זה חש עצמו – שפל ביותר.

לאחר ששהו חמישה שבועות בחוץ לארץ עמדו ונסעו בחזרה הביתה. מוחו של דזשון חזר ונעשה צלול כמו שהיה, אלא שאנוס היה לצנוף לראשו כובע, שאמו ריפדה אותו בכמה שכבות של משי ירוק וצהוב, והיה מהלך בייחוד בצל. כיוון שהמלחמה החשאית שביניהם הלכה ונסתיימה, גדלה תשוקתו לדעת אם היא הרגישה שהוא מתאווה תאווה עזה לשוב אל אותו הדבר, שהיא הפרידה אותו ממנו. מאחר שבגזירת ההשגחה ההישפאנית אנוסים היו לשהות יום אחד במאדריד על מנת להמתין ליציאת הרכבת שלהם, הרי דבר המובן מאליו הוא שהלכו שוב אל בית־המשכית. דזשון עמד הפעם לפני תמונת הנערה של גוייה כאילו במקרה ודרך אגב. עכשיו כיוון שהוא עמד לחזור אליה לא ראה צורך להסתכל בתמונה הסתכלות יתירה. ואולם תחת זה עמדה אמו לפני התמונה שעה ארוכה ואמרה:

“פניה ודמותה של הנערה נחמדים הם”.

דזשון שמע את דבריה מתוך רגש של חרדה. וכי הבינה את הדבר? ואולם גם הפעם נוכח לדעת שנופל הוא מאמו להתאפקות ולדקות הרגש. היא יכלה לעמוד על מחשבותיו בדרך שלמעלה מן החושים, אשר סודה היה נעלם ממנו; היא ידעה ידיעה אינסטינקטיבית את תקוותיו, את פחדו ואת משאלות נפשו. מאחר שרגש־המוסר שלו היה מפותח יותר משל מרבית הנערים האחרים, חש עצמו נרגז ואשם במידה יתירה. הוא היה מתאווה שתתנהג עמו בהתגלות־לב וכמעט שקיווה שתפרוץ ביניהם מלחמה גלוייה. אבל תקוותו לא נתקיימה והם נסעו צפונה מתוך שתיקה מתמדת. מכאן למד בפעם הראשונה עד כמה הנשים מיטיבות לשחק את משחק ההמתנה יותר מן הגברים. בפאריז היה מוטל עליהם שוב להתעכב יום אחד. נפשו של דזשון היתה מרה עליו הרבה שהיום האחד נהפך ליומיים בשל עסקי תפירה; כאילו אמו, אשר נאה היתה בכל מלבוש, היתה זקוקה עוד למלבושים חדשים! הרגע המאושר ביותר שבמסעו היה אותו הרגע שבו ראה לפניו את אנית־הקיטור של חברת פאלקסטוֹן.

כשעמדו שלובי זרועות אצל המעקה של הסוללה פתחה אמו ואמרה:

“הריני חוששת, דזשון, שהמסע לא ערב עליך ביותר. אבל אתה התהלכת עמי בחביבות רבה”.

דזשון לחץ את זרועה ואמר:

לא כן, אמא! המסע גרם לי תענוג גדול מאד – אלא שלבסוף בא מיחוש ראשי והעכיר את תענוגי".

ועכשיו כשהמסע נסתיים, סבור היה באמת כך וראה מין זוהר פרוש על השבועות האחרונים – הוא חש מין תענוג מהול בכאב, כאותו שניסה לתאר בטורי שירו על הקול הבוכה בלילה; מין רגש כאותו שהיה מפעפע בלבו כשהיה עדיין נער קטן והוא הקשיב בתאות־נפש לנגינות שוֹפין, אלא שהיה מבקש לבכות באותה שעה. והוא תהה על עצמו מפני מה לא יכול לאמור לה גם הוא בפשטות מה שאמרה היא לו:

“את התהלכת עמי בחביבות יתירה”. אכן משונה הדבר – אי אפשר לו להיות כל כך עדין –נפש, כל כך פשוט וטבעי כמותה! ותחת לדבר אליה כדברים האלה, עמד והפליט מפיו את המלים: “חוששני שנחלה את מחלת הים”.

ובאמת חלו את מחלת הים והגיעו ללונדון עייפים ורצוצים, לאחר שבילו בחוץ לארץ ששה שבועות ושני ימים בלי אשר הזכירו אפילו ברמיזה את הענין, אשר וודאי לא פסק להעסיק את דעתם כל הימים.

פרק שני: אָבוֹת וּבָנוֹת

כיון שהאוואנטורה ההישפאנית גזלה מאת דזשוליון את אשתו ובנו, התחילה הבדידות שברובין־היל להציק לו וסופה שנעשתה לו קשה מנשוא. אינו דומה פילוסוף בשעה שיש לו כל מה שהוא צריך, לפילוסוף בשעה שהוא חסר את כל מה שהוא צריך. ואף על פי כן מאחר שהיה רגיל אצל רגש הוויתור וההתייאשות, אם לא למעשה הרי על כל פנים במחשבה, אפשר שהיה מתגבר על הבדידות ומשלים עמה אילולי בתו דזשּוּן. הוא היה עכשיו אחד “העלובים והחלכאים”, ומשום כך היה משועבד לפיקוחה. היא הופיעה ברובין־היל שבועיים אחרי הנסיעה של אירין ודזשון, לאחר שבצעה את מעשה ההצלה – הצלה לשעה – של גלף קשה־יום שנזדמן לידה. הברייה הקטנה הזאת היתה דרה עכשיו בטשיזוויק, בבית מצער עם לשכת־אומנות גדולה. היותה בת־פורסייט לאמתה, עד כמה שהדבר היה נוגע לחוסר של רגש אחריות, התגברה על הקלקלה של מיעוט ההכנסה בדרך שהיה בה כדי להניח את דעתה ואת דעתו של אביה כאחד. מאחר שדמי־השכירות בעד בית אוסף התמונות שבקורק־סטריט, שקנה בשבילה אביה והשיעור המוגדל של מס־ההכנסה שלה התאימו במקרה בד בבד, הרי היה הדבר פשוט ביותר – היא עמדה והפסיקה לשלם לו דמי שכירות. לאחר שבית־האוסף הזה היה קיים שמונה־עשרה שנה קיום סרק ולא עשה פירות, אפשר היה לקוות שבמהרה בקרוב סופו שיכניס רווחים, ונמצא שאביה לא יפסיד. על ידי התקנה הזאת נשאר בידה סכום של אלף ומאתים לירות לשנה, ומכיון שצמצמה את מזונותיה ותחת שני בלגים מסכנים, שהיו משרתים אותה לשעבר, החזיקה עכשיו לצרכי שירות אשה אוסטרית אחת, ששעתה היתה דחוקה משלהם, נמצא שלאמתו של דבר עדיין נשאר בידה בעינו אותו המותר הדרוש לצורך תשועה לגאוני־אמנות. לאחר ששהתה שלושה ימים ברובין־היל הוליכה עמה את אביה העירה. במשך שלושה הימים האלה עמדה על הסוד שהוא העלים שנתיים, ומיד החליטה לרפאו ולהחלימו. היא ידעה את הרופא המומחה לכך. הלז עשה נפלאות לאמתן עם פאול פוֹסט – הלא הוא אותו הצייר שהרחיק קצת לכת מהלאה לפוטוריסמוס; והיא התרעמה על אביה שמשך את גבותיו למעלה ולא ידע כלום לא על זה ולא על זה. דבר המובן מאליו הוא שאם אין לו “אמונה” לא יתרפא לעולם! הרי זה אבסורד גמור שלא להאמין באדם אשר ריפא את פאול פוסט רפואה שלימה, אלא שהלז חזר וחלה עכשיו שוב פעם משום שהוגיע או העביד עצמו יותר מדאי.זו גדולתו של רופא זה שהוא סומך על הטבע. הוא חקר חקירה מיוחדת את הסימנים של הטבע – וכשהחולה שהוא מטפל בו חסר את הסימנים הטבעיים הריהו ממציא לו את הרעל המסבב את הסימן הזה – ומיד החולה מתרפא! היא היתה מלאה תקווה. הדבר ברי שאביה לא היה חי ברובין־היל חיים טבעיים ומן הצורך לעורר בו את הסימנים. היא חשה שאינו עומד במגע עם דורו, ודבר זה אינו טבעי; לבו זקוק לגורמים מעוררים. בבית הקטן אשר בטשיזוויק השתדלה היא והאשה האוסטרית – אשה מכירת־טובה מאין כמוה, שהיתה מסורה לדזשון בלב ונפש בשביל שהצילה אותה, ומתוך מסירותה זו סכנה בעצמה לחלות מרוב עבודה – לעורר את דזשוליון בכל מיני דרכים ולהכינו בכך למעשה־הרפוי שלו. ואף על פי כן לא עלה בידן למנוע אותו שלא ירים את גבותיו למעלה בשעה שהאשה האוסטרית, למשל, היתה מעוררת אותו בשמונה שעות בו בזמן שהיה מבקש להירדם, או בשעה שדזשון לקחה ממנו את ה“טיימס”, משום שאין זו מדרך הטבע לקרוא את “הדברים הבטלים” הללו בזמן שמוטל עליו למצוא ענין וחפץ ב“חיים”. ואמנם אמצעי־התרופה שלה הביאו אותו לידי השתוממות, ביחוד בערבים. לתועלתו, ככל אשר אמרה – אף על פי שדזשוליון חשד בה שהיא עושה זאת גם לתועלת עצמה – היתה מכנסת בביתה את כל הצעירים הכרוכים אחרי הגאון שבדור; ומתוך רוח של חגיגה היו מתנדנדים ומתנועעים לכאן ולכאן בריקוד הפוקס־טרוט או בריקוד יותר רוחני ועמוק־מחשבה ממנו, שהיה חסר את הקצב המוסיקלי במידה גדולה כל כך שגבות עיניו של דזשוליון התנופפו כמעט עד לשערות ראשו מרוב תמהון על הנסיון הקשה שנתנסה כוח הרצון של הרקדנים. הוא נוכח לדעת אשר בתור צייר־אקווארילות שנתמחה במקצוע שלו היה מן הנחשלים לגבי אלה שתבעו לעצמם הזכות להיקרא אמנים, ולפיכך ישב בפינה החשוכה ביותר שיכול למצוא בבית והיה מהרהר בריתמוס, שהוא נתחנך ונתאמן בו לפני ימים רבים כל כך. ובשעה שדזשון הציגה לפניו את אחת הנערות או אחד הצעירים העמיד עצמו בהכנעה על מדריגה אחת עמם ואמר בלבו: “ריבונו של עולם! הרי התוודעות זו וודאי מטילה שיעמום גדול עליהם!” אף על פי שחיבה יתירה היתה נודעת ממנו לבני הנעורים, כמוהו כאביו, בכל זאת סופו שנתייגע הרבה על ידי השתדלותו לכוון את דעתו לנקודת־ההשקפה שלהם. אבל כל זה היה בו כדי לעורר את רוחו והוא לא פסק להשתאות אל המרץ והשקידה של בתו שלא היה מעצור להם. אפילו הגאונים עצמם היו נוטלים לעתים חלק במסיבות הללו כשחוטמם מוטה לצד אחד, ודזשון ראתה תמיד חובה לעצמה להציגם לפני אביה. היא הרגישה שהדבר היה יפה לו ביותר, משום שהגאוניות הריהי סימן טבעי שלא היה מצוי בו לעולם – היא אנוסה היתה להודות בזה על אף שאהבה אותו ביותר.

מהיותו מובטח שהיא בתו, עד כמה שגבר יכול להיות מובטח בנידון זה, היה תמה לעתים קרובות מנין לה כל זה – מנין לה שערה האדמוני־המוזהב, שהפך עכשיו שיבה, אלא שהיה לו גוון מיוחד; מנין לה פניה המפיקים יושר־לב וזריזות, השונים כל כך מפרצוף־פניו של עצמו רב־הקמטים והמעודן; ומנין לה אותו הגוף הקטן והקליל, בזמן שהוא ומרבית הפורסייטים בעלי קומה הם. והוא היה מעיין הרבה בתולדות המינים ושקל בדעתו אם מוצאה מן הדנים או הקלטים, וסופו שבא לידי המסקנה שהיא מן הקלטים ומהם נחלה את אוות־הקרב שלה ואת חיבתה היתירה לשביסים ולדזשיבא. אין זו מן ההפרזה אם נאמר שהיתה מעולה בעיניו מבני הנעורים שהקיפוה על פי רוב. אבל לצערו ייחדה יותר מדאי את תשומת לבה לשיניו, משום שעדיין נשתמרו אצלו אחדים מן הסימנים הטבעיים הללו. רופא־השיניים שלה מצא אצלו מיד " Staphylococcus Aureus" גמור (מחלה העלולה להביא אדם לידי רתחנות) וביקש לעקור את כל השיניים שבפיו ולשים תחתיהן שני טורים שלמים של סימנים בלתי־טבעיים. ואולם כאן נתעוררה סרבנותו של דזשוליון שנתייחדה לו מלידה ובאותו הערב הרצה לבתו את טענותיו ועירעוריו. הוא הודיע לה שמימיו לא בא לכלל רתיחה וששיניו של עצמו עתידות להתקיים כל זמן שיהא לו צורך בהן. דזשון הסכימה לדבר ששיניו ודאי עתידות להתקיים אם לא יעקור אותן! אבל אילו היו לו עוד שיניים, היה לבו בריא יותר והוא יכול היה להאריך ימים ביותר. קשיות ערפו היתה, לפי דבריה, סימן המעיד על כל אורח חייו. ושוב אי אפשר היה לו לסרב ולהתנגד אלא בכוח אגרופיו בלבד. אימתי ילך לבקר את האיש אשר ריפא את פאול פוסט? דזשוליון החזיר שצר לו מאוד, אלא שלא ילך כלל לבקר את האיש. דזשון התקצפה והתמרמרה. פֹוֹנדרידזש – אמרה – הרופא המומחה, הריהו אדם מצויין ביותר ושרוי בדוחק גדול וקשה לו לעשות את תורתו מפורסמה ומקובלה על הבריות. רק שוויון־נפש ומשפט קדום, כאותם שהיא רואה באביה, מעכבים בידו להצליח. אם ייזקק אביה לרופא זה, יביא הדבר תועלת גדולה לשניהם כאחד!

“רואה אני”, ענה ואמר דזשוליון,“שאת רוצה להמית שתי צפרים באבן אחת”.

“רצונך לומר לרפא!” קראה דזשון.

“חביבה שלי, הרי זה אותו הדבר עצמו”.

דזשון מחתה כנגדו. “לא מן הצדק הוא לדבר דברים כאלה בלי לנסות נסיון”.

דזשוליון השיב שהוא חושש שמא לאחר הנסיון שוב לא תהא לו יכולת לדבר את דבריו.

“אבא!” קראה דזשון, “הנך אנוש ללא־תקוה!”

“דבר זה”, אמר דזשוליון, “הריהו עובדה לאמתה, אלא שאני מבקש להישאר אנוש ללא־תקוה זמן ארוך עד כמה שאפשר. אין דרכי לעורר כלבים ישנים מתנומתם, בתי. לפי שעה הרי הם שקטים”.

“ובכן אי אתה רוצה לתת למדע מקום להתגדר בו”, קראה דזשון. “אינך יכול לשער עד כמה פונדרידזש מסור למדע בכל מאודו. המדע שלו יקר לו מכל”.

“כשם שפאול פוסט מוקיר את האמנות שלו מכל, האין זאת?” השיב דזשוליון כשהוא מעשן את אחת הסיגאריטות הנוחות והקלות שלו, שהותר לו לעשן. “אמנות לשם אמנות – מדע לשם מדע. הריני מכיר את הבריות הנלהבות הללו עם אהבת־עצמן השגעונית, הרי הם עושים בך וויוויסקציה בלי נידנוד עין. הריני איש פורסייטי כל צרכי כדי לשטות מעליהם, דזשון”.

“אבא”, אמרה דזשון, “אילו ידעת כמה ישן נושן הוא נוסח־הדברים הזה! כיום הזה אין אדם יכול להתיר לעצמו לטפל בדבר שלא מתוך התמכרות גמורה”.

“וחוששני”, מילמל דזשוליון מתוך החיוך המיוחד לו, “שמידה זו הריהי הסימן הטבעי האחד, אשר מיסטר פונדרידזש אין לו צורך להקנות לי. אנו נוצרנו לכך, חביבה שלי, להיות קיצונים או מנתונים; אף על פי שעלי להגיד לך – ואת סלחי לי על דברי אלה – שמחצית בני האדם הסבורים כיום שהנם קיצונים, לאמתו של דבר אינם אלא מתונים ביותר. הנני שלם בגופי, ככל אשר אוכל לקוות לכך ושומה עלי להשאיר את מצב בריאותי כמו שהוא”.

דזשון שתקה. היא הכירה לדעת בשעתה מן הנסיון את כל התקיפות אשר לקשיות־עורף החביבה של אביה בכל מקום שהדבר היה נוגע לחופש־הפעולה של עצמו.

דזשוליון תמה על עצמו שגילה לה את הסיבה מפני מה הוליכה אירין את דזשוֹן להישפאניה, שכן אמונתו במידת השתיקה שלה היתה מועטה ביותר. לאחר שהירהרה בחדשה זו התגלע ביניהם וויכוח חריף, אשר מתוכו הכיר את הניגוד המוחלט שבין המזג העסקני והפעיל שלה ובין הפאסיביות של אשתו, הוא הכיר אפילו, שעדיין נשאר בקרבה משהו של מרירות מאותה המלחמה שנלחמו לשעבר בשל פיליפ בוזיניי ואשר בה ניצח היסוד הפאסיבי את היסוד האקטיבי נצחון גמור ומוחלט.

לדעתה של דזשוּן אך מעשה שטות ואפילו פחדנות היתה מלפניהם שהעלימו מדזשוֹן מה שהיה לשעבר. היא קראה לזה אופורטוניסמוס גמור.

“אופורטוניסמוס”, החזיר לה דזשוליון בנחת, “הרינו העיקר הראשי של החיים הממשיים, בתי היקרה”.

“הו!” קראה דזשון, “לא יתכן שאתה תצדיק אותה באמת ובתמים על שהיא ממאנת להגיד את הדבר לדזשוֹן, אבא. אילו היה הדבר תלוי בך, מובטחתני שהיית מגיד לו”.

“אפשר; אבל אני לא הייתי עושה זאת אלא מפני שגלוי וידוע לפני שסופו לגלות את הדבר בעצמו, וזה יהיה גרוע הרבה מאשר אם נספר לו אנו את המעשה”.

“אם כן, מפני מה אינך מספר לו? הגם הדבר הזה הוא בבחינת כלב ישן, שאינך רוצה לעוררו מתנומתו?”

“בתי היקרה”, החזיר דזשוליון, “בעד כל הון שבעולם לא אעשה מעשה למרות הרגש של אירין. הריהו בנה”.

“וגם בנך”, קראה דזשוּן.

“מהו הרגש של גבר לעומת זה של אם?”

“אם כן, סבורה אני שהרגש שלך הריהו חלש ביותר”.

“אפשר”, אמר דזשוליון, “אפשר מאד”.

חוץ מהודאה זו שוב לא יכלה להציל מפיו כלום; ואולם הענין הזה היה מנקר במוחה. היא לא יכלה לכלכל כלבים ישנים. ובלבה נתעוררה שאיפה מציקה להביא את הענין לידי הכרעה. מן הצורך לגלות את הדבר לדזשוֹן, ומתוך כך או שהרגש שלו יבול בעודו באבו או שיפרח ויעלה ניצה ויעשה פירות, שלא להשגיח במה שהיה לשעבר. והיא החליטה ללכת לראות את פליר, כדי שתוכל לדון על הענין הזה בעצמה. וכיוון שדזשון החליטה דבר, שוב לא היתה מדקדקת ביותר בדברים שבנימוס. הרי סוף סוף היתה הקוזינה של סוֹמס ושניהם היו מחבבים תמונות. היא תלך אליו ותגיד לו שעליו לקנות אחת היצירות של פאול פוֹסט או פסל של בּוריס סטרוּמוֹלוֹבסקי, ודבר המובן מאליו הוא שלא תגיד כלום לאביה. ומתוך מחשבה זו קמה והלכה אליו ביום הראשון הסמוך, ומראיה הביע תקיפות גדולה כל כך שבשעה שבאה אל תחנת־המסילה שברידינג, הוקשה עליה במקצת להשיג מרכבה. הנוף שעם שפת הנהר היה נאה ביותר בימי יוני אלה וכל היופי הזה גרם לדזשוּן צער. היא אשר חייה עברו עליה בלי אשר ידעה מה זו התחברות עם אדם אחר, אהבה את יפי הטבע כמעט עד כדי שגעון. וכשבאה אל מקום־הבחירה אשר סומס נטה שם את אהלו, שלחה מלפניה את המרכבה משום שנפשה חשקה להתענג על המים הזכים ועל היערים. ומשום כך הגיעה אל פתח ביתו כהולכת־ברגל פשוטה ושלחה לו את כרטיס־הביקור שלה. לפי אפיה המיוחד לה היתה דזשון יודעת שבשעה שהעצבים שלה נרעשים, הרי זה סימן שהיא עושה דבר שכדאי לטפל בו. ואולם בשעה שעצביה לא היו נרעשים, נרתעה לאחור מפני כל התנגדות וידעה שמידת הנדיבות לא הטילה עליה שום חובה לעשות דבר. היא הוכנסה לחדר־אורחים, אשר אף על פי שהיה ערוך שלא ברוח הסיגנון החביב עליה, בכל זאת הצטיין בהידור קפדני. “טעם מופרז ביותר – כלי צעצועים מרובים ביותר,” הירהרה בלבה; היא הציצה במראָה עתיקה הקבועה במסגרת של ברונזה וראתה את דמותה של נערה באה מן המרפסת. הנערה היתה לבושה לבנים ובידה שושנים לבנות וכשנשקפה באותה הזכוכית הכספית־האפורה היתה דומה לתבנית־חזיון, כאילו היתה אחת הרוחות הנחמדות שבאה מתוך הגן הירוק.

“השלום לך?” אמרה דזשון כשהיא פונה אליה. “הנני קוזינה של אביך”.

“אמנם כן! ראיתיך אז בבית־המתקים”.

“עם אחי־חורגי הצעיר. וכי אביך בבית?”

“הוא יבוא עוד מעט. הוא יצא לטייל קימעה”.

דזשון מיצמצה מעט בעיניה הכחולות והרימה את סנטרה התקיף.

“שמך פליר, האין זאת? שמעתי עליך מפי הולי. מה בעיניך דזשוֹן?”

הנערה הרימה את השושנים שבידה, הביטה אליהן וענתה במנוחה:

“הוא נער נחמד מאוד”.

“ואינו דומה אף דמיון כל שהוא לא אלי ולא אל הולי?”

“אף דמיון כל שהוא”.

“הריהי קרת־המזג”, הירהרה דזשון.

ופתאום פתחה הנערה ואמרה: “בבקשה ממך, הגידי לי מפני מה המשפחות שלנו עוינות זו את זו?”

כיוון שהוצגה פתאום פנים אל פנים לפני אותה השאלה, שהיא יעצה לאביה להשיב עליה תשובה, שתקה דזשון; אם מפני שנערה זו ניסתה להציל מפיה דבר סוד, או מפני סיבה פשוטה שלא הרי המדרש כהרי המעשה, ולא תמיד עושה האדם בפועל מה שהוא מוכן לעשות לפי עיון המחשבה.

“יודעת את” אמרה הנערה “שבשעה שמעלימים מן האדם את האמת הרי זה גורם לו שיהא משתדל לדעת את הצפונות הרעות ביותר. אבי אמר לי שהמחלוקת פרצה בשל עסקי קנין, אבל איני מאמינה בזה; הרי יש לכולנו רכוש וקנין מרובה למדי. אי אפשר שהיו בורגנים חומדי בצע כל כך”.

לחייה של דזשון שולהבו. הדברים האלה שהיו מכוונים נגד זקנה ואביה העליבו אותה.

“זקני”, ענתה ואמרה, “היה אדם נדיב־לב עד מאוד, וכמוהו הריהו גם אבי שלי. איש מהם לא היה בורגני אף במקצת.”

“אם כן איפוא מה טיבו של אותו המאורע?” שאלה הנערה שוב פעם. כיוון שהכירה דזשוּן שהנערה הפורסייטית הזאת מתאמצת בעקשנות להשיג את חפצה ומבוקשה, מיד החליטה למנוע את הדבר ממנה ותחת זה להציל מפיה ידיעה הדרושה לה לעצמה.

“משום מה את מבקשת לדעת זאת?”

הנערה הריחה בשושנים שלה. “אני רוצה לדעת את הדבר רק משום שמשתדלים להעלימו ממני”.

“טוב איפוא! המחלוקת היתה באמת על עסקי קנין־בעלים, אלא שיש הרבה מינים של קנין־בעלים”.

“דבריך מאפילים על הענין עוד יותר. עכשיו הגיעה באמת השעה שעלי לדעת את הדבר”.

פניה של דזשון הקטנים והתקיפים רעדו. ראשה היה צנוף מצנפת עגולה ושערה ביצבץ והתפרץ מתחתיה. מראיה היה צעיר ורענן באותה שעה כאילו מלחמה זו חידשה את נעוריה.

“יודעת את”, ענתה ואמרה, “שראיתי איך הפלת לארץ את המטפחת שלך. היש דברים בינך ובין דזשוֹן? אם יש, מוטב שתפילי גם זאת”.

פני הנערה חוורו, ואף על פי כן חייכה.

“אילו היה הדבר כך, אין זו הדרך לאכוף אותי לעשות זאת”. לשמע התשובה הזאת, שנאמרה מתוך אומץ לב, הושיטה לה דזשוּן את ידה.

“מצאת חן בעיני אלא שאיני מחבבת את אביך ומימי לא חיבבתי אותו. הרי אפשר לנו לדבר בגילוי־לב”.

“וכי לשם כך באת הנה, כדי להגיד לי את זאת?”

דזשוּן צחקה. “לא; אני באתי לכאן כדי לראותך אַת”.

“כמה חביב הוא המעשה מלפניך!”

אכן ידעה הנערה לעמוד לעצמה!

“הריני גדולה ממך בשנים פי שנים וחצי”, אמרה דזשוּן, "ואף על פי כן הריני מסכימה לדעתך הסכם גמור. אכן רע ומר הוא כשאין אדם יכול ללכת בדרכו ולעשות את כל מה שלבו רוצה!

הנערה חייכה שוב. “סבורה אני שאת צריכה לספר לי את הדבר”.

איך ילדה זו מתאמצת בעקשנות להשיג את שלה!

“הסוד הזה איננו סודי שלי. ואף על פי כן אנסה לעשות כל מה שביכלתי, משום שסבורה אני כי את ודזשוֹן צריכים לדעת את הדבר. ועתה הנני נפטרת ממך”.

“וכי לא תחכי לביאתו של אבא?”

דזשוּן הנידה ראשה. – “איך אוכל לעבור את הנהר אל העבר השני?”

“הנני להעבירך בסירה”.

“שמעי נא!” אמרה דזשוּן מתוך התעוררות, “לכשתבואי באחד הימים הקרובים ללונדון, סורי אלי. הא לך האדריסה שלי. בערבים מתכנסה אצלי על פי רוב חבורה של צעירים. אלא שאין את נפשי שתגידי לאביך את דבר ביקורך אצלי”.

הנערה נענעה בראשה.

דזשוּּן התבוננה אליה כיצד הוא משייטת את הסירה, והירהרה בלבה: “הריהי טובת־מראה ביותר ומבנה גווה נאה הוא, לא פיללתי כי סומס יזכה לבת נאה כזאת. היא ודזשון היו מצטרפים לצמד נחמד”.

היצר לזווג זיווגים לא פסק מעולם מנפשה של דזשון, אף על פי שלגבי עצמה התנוון ונבל כליל. היא עמדה והתבוננה כיצד פליר משייטת בחזרה; הנערה הניחה את אחד המשוטים כדי לרמז לה בידה ברכת פרידה, ודזשוּן הלכה לדרכה לאטה בין כרי־הדשא ובין הנהר ומכאוב קוסס בלבה. הנעורים נצמדים לנעורים בדרך שילקי־המים רודפים זה אחרי זה ואהבה מחממת את כל קרביהם כחמה. נעוריה של עצמה! ה רבים הימים שעברו מאותו הזמן – שהיא ופיל – – ומאז? לא כלום, – לא נמצא איש כלבבה, כאשר שאלה נפשה. ומתוך כך וויתרה על הכל. ואולם כמה קשה המעצור שעל דרכם של שני היצורים הצעירים הללו, אם באמת הרי הם אוהבים זה את זה, כפי שסבורה הוֹלי – וכמו שחושש אביה, אירין ואפילו סומס גופו. כמה קשה המעצור, כמה עצום השטן שעל דרכם! ובלבה נתעוררה תשוקה לעתיד, רגש של בוז ושל מרי לכל מה שעבר עליה, הלא הוא הרגש המשמש כוח־מניע בחייו של כל אדם החושב שהדבר שהוא מתאווה לו הנהו חשוב מכל מה שאחרים אינם מתאווים. מסביבה שררה דממת־קיץ חמימה, והיא צפתה מעל שפת הנהר אל חבצלות־המים, אל עלי־הערבות ואל הדגים המשוטטים על פני המים, שאפה על קרבה את הריח של העשבים ושל פרחי הכרים והירהרה בלבה מה לה לעשות כדי לכוף את כל אדם להיות מאושר. דזשוֹן ופליר! שני “בני־אווזים־חיגרים” קטנים – שני בני־אווזים ערומים, צהובים, נחמדים ונעימים! חבל עליהם! וודאי אפשר לעשות לטובתם דבר! אי אפשר שיהא אדם רואה את המצב הזה ויחריש! – והיא הלכה לדרכה הלאה והגיעה אל התחנה כולה חמומה וזועפת.

מהיותה נאמנה לשאיפתה לעשות את מעשיה בגלוי ובלי עקיפין, מה שגרם לבני אדם הרבה להתרחק ממנה, פתחה ואמרה באותו הערב לאביה:

“אבא, הלכתי היום לראות את פליר. לדעתי הריהי נערה חמודה ביותר. לא טוב הדבר שאנו נסתיר את ראשינו תחת כנפינו, האין זאת?”

דזשוליון נבעת והעמיד את מי־השעורים ששתה באותה שעה והתחיל מפורר את לחמו.

“אבל הרי את בעצמך עושה זאת”, ענה ואמר, “כלום אינך יודעת בתו של מי היא?”

“וכי לא מן הראוי הוא שהעבר המת יקבר את המתים שלו!”

דזשוליון קם ממקומו.

“יש דברים שאי אפשר לקברם לעולם”.

“אין דעתי מסכימה לזה”, אמרה דזשון. “הדבר הזה עומד לשטן לכל אושר ולכל התקדמות שבעולם. אי אתה מכיר ומבין את דורנו, אבא. הדור הזה אינו מוצא חפץ בדברים בלים שעבר זמנם. משום מה אתה סבור, שנורא יהיה הדבר אם יוודע לדזשוֹן מעשה אמו? מי נותן כיום הזה את דעתו לדברים שכאלה? חוקי הנשואים עדיין לא נשתנו מכפי שהיו בזמן שסומס ואירין לא יכלו להתגרש ואתה היית אנוס להכניס ראשך בעבי הקורה. אנחנו פסענו קדימה, מה שאין כן החוקים. ולפיכך אין איש שועה אליהם. מסורת הנישואים בלי יכולת להיחלץ ממנה אינה אלא מין שיעבוד עבדים; אסור לאדם לשעבד את אדם. הדבר הזה ברור עכשיו לכל אדם. אירין עברה על חוקים כאלה, מה בכך?”

“לא אני הוא האיש אשר יערער על דברים”, אמר דזשוליון; “אבל כל זה אינו ענין לכאן. כאן יש לנו עסק עם רגשות אנושיים”.

“אמנם כן”, קראה דזשון, “עם הרגשות האנושיים של שני היצורים הצעירים”.

“יקירתי”, אמר דזשוליון מתוך התרגזות רכה, “את מדברת הבלים”.

“דברי אינם דברי הבל כלל. אם באמת הם אוהבים זה את זו, משום מה נעשה אותם אומללים בשל העבר?”

“אותו העבר לא התרגש עליך את. אבל הוא התרגש עלי ואני ידעתי אותו, עד כמה שאדם אוהב כמוני עלול לכך – על ידי רגשותיה של אשתי, על ידי עצבי וכוח־הדמיון שלי”.

דזשוּן קמה ממקומה גם היא והתהלכה ללא־מנוחה הלוך ושוב.

“אילו היתה בתו של פיליפ בוזיניי”, פתחה ואמרה פתאום “הייתי מבינה לרוחך. אירין אהבה אותו, אבל את סומס לא אהבה מעולם”.

דזשוליון השמיע קול הברה – מין קול שכפרית איטלקית משמיעה אותו כדי לזרז את פרדה. לבו התחיל דופק בחזקה אבל הוא לא השגיח בזה משום שתקפו עליו רגשותיו.

“מכאן אני רואה עד כמה מועטה הבנתך בענין זה. לא אני ולא דזשוֹן, עד כמה שאני מכיר אותו, לא היו נותנים את דעתם לעבר שהיה בו משל אהבה. ואולם כאן יש לנו עסק עם הגסות של נישואים בלי אהבה. נערה זו הריהי בתו של אדם אשר שיעבד לשעבר את אמו של דזשון כדרך שמשעבדים שפחה כושית. את הרוח־המפלצת הזאת לא תוכלי להבריח, ואל תנסי לעשות זאת, דזשוּן! והרי את דורשת מאתנו לראות בעינינו במנוחה איך דזשון מתחבר עם עצמו ובשרו של אותו האיש אשר שיעבד אליו את אמו של דזשון על כרחה. לא טוב הדבר להאפיל על הענין במליצות גרידה; אני מבקש שיהא הדבר ברור בירור גמור פעם אחת ולעולם. ועתה אסור לי להוסיף ולדבר עוד, שאם אין אשבע נדודים כל הלילה”. ודזשוליון הניח את ידו על לבו והפנה את גבו אל בתו ועמד והביט אל נהר התימזה.

דזשוּן, אשר לא ראתה מימיה קן של צרעות עד שהכניסה את ראשה לתוכו, חרדה חרדה גדולה באמת ובתמים. היא ניגשה אליו והכניסה את זרועה תחת זרועו. היא לא הודתה כלל שהצדק אתו ולא אתה, משום שהודאה כזו התנגדה לטבעה שלה, ואף על פי כן נרעשה עד למעמקי נפשה על ידי העובדה הברורה שהענין הזה נוגע עד נפשו. היא חיככה את לחיה אל שכמו ולא דיברה דבר.

*

לאחר שהעבירה פליר את הקוזינה שלה הגדולה בשנים אל עבר הנהר, לא חזרה מיד אל היבשה, אלא השיטה את סירתה אל בין הקנה והסוף, אל אור החמה. היופי השׁלו שלאחר הצהרים צודד את לבה לשעה קלה, אף על פי שמטבעה לא היתה נגררת ביותר אחר דברים של הזייה ושל פיוט. על פני השדה אשר מעבר לשפת הנהר, ששם נחה הסירה שלה, משך סוס אמוץ את אחת המכונות אשר הפכה הלוך והפוך את השחת שנקצרה בהקדם־זמן. היא התבוננה כאסירת קסם אל העשבים שהשתפכו כמפל־מים למעלה מן האופנים הקלים ומאחוריהם – העשבים נראו כל כך צוננים ורעננים. קול הקישקוש והנקישה של המכונה התלכד עם קול רישרוש הערבות והצפצפות ועם ההגה של יונת־יער והיה לשירת־נהר לאמתה. צמחי־מים התפתלו בסמוך לה בתוך המים הירודים כנחשים צהובים ונלחמו כנגד הזרם; קצת בריחוק מקום ממנה והלאה נראו בהמות מנומרות שעמדו בצל וכישכשו בעצלתיים בזנבותיהן. שעה זו שלאחר הצהרים היתה יפה לחלומות. והיא הוציאה את מכתביו של דזשון – המכתבים האלה לא הכילו מליצות של השתפכות הנפש, אלא הרצאת דברים אשר ראה ואשר עשה; מתוך ההרצאה היו מפעפעים ועולים געגועים שנעמו לנפשה, וכל המכתבים נסתיימו סיום אחד “דזש. המסור לך באהבה”. פליר לא היתה רגשנית, מאווייה היו תמיד ממשיים וברורים; אבל כל מה שהיה בבתם של סומס ואנט מן הפיוט התכנס והתרכז בלי־ספק באותם השבועות של ציפיה מסביב לזכרונותיה על דזשוֹן. כל הזכרונות הללו היו אחים לעשבות השדה ולציצים, לפרחים ולזרם המים. המחשבה עליו היתה עריבה עליה כריח הניחוח אשר ספגה באפה. הכוכבים עוררו בקרבה רגש כאילו היא עומדת אצלו בטבור המפה של הישפאניה; ובבוקר השכם היה נדמה לה כאילו קורי העכביש הטלולים והניצנוץ הערפלי וברק הזוהר המבשר את ביאת היום הנם התגשמותו של דזשוֹן.

בעודנה קוראה את מכתביו של דזשון עברו עליה בהדר־מלכות שני ברבורים לבנים ואחריהם שטו הוולדות שלהם, ששה ברבורים צעירים בשורה אחת עם מידה אחת של מים בין זנבו וראשו של כל אחד מהם – צי שלם של אניות חובלניות אפורות. פליר חזרה והטמינה את המכתבים בכיסה. נטלה שוב את המשוטים בידיה וחתרה אל כבש־החוף. כשעברה דרך הכר שקלה בדעתה אם להגיד לאביה דבר על אודות ביקורה של דזשון. אם הדבר יוודע לו מפי השמש, וודאי ישתומם על אשר לא עשתה זאת. ולא עוד אלא שמתוך שתספר לו על אודות הביקור תמצא לה אפשרות חדשה להציל מפיו את דבר הסיבה שגרמה למריבת המשפחה. ולפיכך יצאה אל המסילה כדי להפגש עמו.

סומס הלך לסייר חלקת אדמה, אשר הרשות המקומית נתכוונה לבנות שם בית מרפא לחולי־ריאות. מהיותו נאמן לאינדיבידואליסמוס שלו המיוחד לו מטבע ברייתו לא נתן את דעתו לענינים המקומיים והסתפק בכך שהיה משלם את המסים שהלכו והתרבו. ואף על פי כן לא יכול להתייחס בשוויון־נפש אל הענין החדש והמסוכן הזה. אותו המקום לא היה רחוק מביתו אלא פחות מחצי המיל. אמנם הוא הסכים הסכמה גמורה שהמדינה רשאית לבער מקרבה את מחלת השחפת, אלא שאותו המקום לא היה כשר לצורך זה. בית המרפא צריך להיבנות במקום אחר, רחוק מזה. ככל הפורסייטים הגמורים סבור היה גם הוא שכל מיני המיחושים של בני אדם אחרים אינם נוגעים אליו נגיעה כל שהיא ושהממשלה צריכה לעשות את שלה בלי לקפח את הזכויות והיתרונות שרכש לו או שקיבל בירושה. פראנסי שהיתה הפוקרנית הכי גדולה שבדורו (אולי חוץ מאותו בר־נש דזשוליון) אמרה אליו פעם אחת בלעג, לפי דרכה: “הגידה לי, סומס, וכי ראית מימיך את שמו של אחד הפורסייטים ברשימה של תורמי נדבות?” אפשר שכדבריה כן הוא, אלא שבית־מרפא יפחית את ערכו של המקום והוא היה מוכן ומזומן לחתום על איגרת־הבקשה שאמרו להגיש בענין זה לרשות. ומתוך החלטה מוצקה זו הלך בחזרה הביתה. והנה ראה את פליר באה לקראתו.

בזמן האחרון התחילה לנהוג בו חיבה במידה יתירה והימים המלאים שלוה ומנוחה שבילה עמה בעונת־קיץ נאה זו גרמו לו נחת רוח והוא חש צעיר ורענן; אנט היתה נוסעת תמיד העירה לצורך ענינים שונים, ומתוך כך היתה פליר מצוייה בחברתו כמעט במידה שביקשה נפשו. באותו הזמן קבע לו מוֹנט הצעיר הרגל לבוא אל ביתו כמעט פעם ביומיים כשהוא רכוב על אופן־המוטור שלו. השבח לאלוהים שאותו הבחור גילח את חצי מברשת־השיניים שעל שפתו ושוב לא היה דומה במראהו לאחד המוקיונים! עליו נוספה אחת הידידות של פליר, שהתארחה בביתו, וצעיר אחד מן השכנים שבסביבה, וכולם נצטרפו לשני זוגות מרקדים, אשר לאחר סעודת־הערב היו מתכנסים באולם ויוצאים במחול לקול הנגינה של פסנתר־אלקטרי, אשר בלי סיוע של אדם ומתוך ברק זוהר מופלא על פני השטח העליון הנאה שלו היה מנגן מאליו את הניגונים של פוקסטרוט. גם אנט היתה מרפרפת לפעמים הנה ושוב בזרועותיו של אחד הצעירים ברב־חן. ופעמים שסומס היה ניגש אל הפתח של חדר האורחים והיה מציץ באולם ומתבונן אל המרקדים ומצפה לחיוך אשר יופיע למראהו על שפתיה של פליר; ואחר היה שב אל הכורסה שלו העומדת אצל הקמין שבחדר־האורחים ומעיין ב“טיימס” או ברשימת התמונות ומחיריהן אשר לאחד האספנים. עיניו המפיקות חרדת־תמיד לא הבחינו בפניה של פליר אף סימן כל שהוא של אותה הקאפריזה שתקפה אותה לשעבר.

כשניגשה אליו בדרך המלאה אבק, הכניס את ידו תחת זרועה.

“נחש נא, אבא, מי באה היום לבקרך? היא לא יכלה להמתין לבואך! חודה־נא מי זאת!”

“איני יודע לחוד חידות”, אמר סומס בנפש חרדה. “הגידי לי איפוא מי הבאה?”

“הקוזינה שלך דזשוּן פורסייט”.

שלא מדעתו לחץ סומס את זרועה. “לשם מה באה זו לכאן?”

“איני יודעת. אבל הרי היא הפרה בכך את המחלוקת, האין זאת?”

“המחלוקת? איזה מחלוקת?”

“זו הקיימת בדמיונך, יקירי”.

סומס השיב את ידו מזרועה. וכי היא מלגלגת עליו, או מנסה להוציא מלבו את הדבר שהיא מתאווה לדעת?

“וודאי באה לבקש ממני שאקנה את אחת התמונות”.

“איני סבורה כך. אפשר שהרגש של קרבת־משפחה הביא אותה לכאן”.

“היא אינה קוזינה גמורה שלי”, מילמן סומס.

“ולא עוד אלא שהיא בתו של שונאך”.

“למה את מכוונת בדבריך אלה?”

“שאני־נא, יקירי; כסבורה הייתי שהוא שונאך”.

“שונאי!” חזר סומס על מלה זו. “המעשה אירע בשכבר הימים וישן הוא. איני יודע מהיכן קיבלת את הידיעות שלך”.

“מאת דזשוּן פורסייט”.

מעין רוח נבואה ניצנצה בלבה אשר אם יחשוב שהיא יודעת את המעשה או שעוד מעט ויוודע לה, יקום ויספר לה בעצמו את הכל.

סומס נבהל, אלא שהיא לא העריכה כל צרכה את מידת הזהירות והסרבנות שלו.

“אם הדבר ידוע לך”, ענה ואמר בקרירות־רוח, “למה את מציקה לי?”

פליר ראתה שהרחיקה ללכת.

“לא נתכוונתי חלילה להציק לך, אבא מחמד נפשי. צדקת, למה לי לדעת יותר? למה לי בכלל לדעת דבר מדברי אותה התעלומה ‘הקטנה’ – La m’enfiche,, כמה שהיה אומר פרוֹספר פרוֹפון?”

“אותו בר־נש!”

אותו בר־נש היה מעולל באותו הקיץ תפקיד חשוב. אם גם סמוי מן העין – שכן נעלם ולא חזר עוד אל ביתו של סומס. מאותו יום ראשון שפליר ראתה אותו מתהלך על כר־הדשא והפנתה אליו את דעתו של אביה, היה סומס מרבה להרהר בו והכל בקשר עם אנט, אף על פי שלא היה לו טעם ונימוק לכך, חוץ מזה שמראיה היה עכשיו נאה מכפי שהיה. החוש של קנין־בעלים המיוחד לו, אשר מימות המלחמה נתמעט קשיו והוא נעשה יותר דק וספוגי, כבש את כל החששות והחשדים שלו במעמקי נפשו. כשם שאדם צופה ומביט אל אחד הנהרים שבאמריקא הזורם בשקט ובנחת וגלוי וידוע לפניו את שבבוץ שלמטה אפשר רבוץ תנין ולועו כבר מושט למעלה ואין להבדיל בינו ובין בול־עץ – כך היה סומס צופה ומביט אל זרם־הנהר אשר לחייו כשהוא חש ומרגיש שלא מדעתו במוֹסייה פרוֹפוֹן, אלא שמנע עצמו מהסתכלות יתירה ולא ראה לפניו בלתי אם את הלוע החשוד של אותו אדם. בתקופת חייו זו לא היה חסר כמעט דבר מכל מה שהיה צריך, והיה מאושר במידה שהטבע המיוחד לו הניח לו להיות מאושר. החושים שלו שקטו ונרגעו; צורך האהבה שלו נסתפק סיפוק גמור על ידי בתו; אוסף־התמונות שלו זכה לפירסום גדול וממנו היה מכניס רווחים גדולים; בריאותו היתה מעולה, חוץ מחישה קלה היה חש לעתים רחוקות בכבדו; והוא לא התחיל אפילו לפנות דעתו למחשבות מציקות על מה שעתיד להתרחש לאחר מיתתו, משום שהיה נוטה לחשוב שלא יתרחש כלום. הוא היה דומה לאחת האפותיקאות הבטוחות שלו בטיחות של זהב, והוא הרגיש הרגשה אינסטינקטיבית אשר אם יגזול מעצמו את הבטיחות הזאת ויבקש לראות דברים שהיכולת בידו להסתלק מלראותם, יעשה מעשה הפכפך שאינו מן המידה. שני העלים הקמוטים אשר בעץ־הוורדים של חייו, הקאפריזה של פליר והלוע הפתוח של מוסייה פרופון, סופם שיתיישרו שוב אם יתן את דעתו אליהם ויטפל בהם בשקידה יתירה.

המקרה המתרחש לפעמים אפילו בחייהם של הפורסייטים המבוטחים ביטוח מעולה מכל תקלה, הזמין הערב לידה של פליר מפתח לגלות על ידו את הסוד הצפון ממנה. אביה ירד אל חדר־האוכל והסב לסעודה בלי מטפחת, ופתאום חש צורך למחוט את חוטמו.

“הנני ללכת להביא לך מטפחת, יקירי” אמרה ורצה למעלה. בתיק המיועד לדבר, ששם חפשה את המטפחת, – תיק ישן נושן של משי שכבר דהה – נמצאו שתי מחלקות, אחת הכילה מטפחות, והשניה היתה רכוסה בכפתור והכילה דבר־מה שטוח וקשה. מתוך תשוקת־דעת ילדותית עמדה פליר ופתחה את המחלקה השניה. היא מצאה שם מסגרת ובה תמונה פוטוגראפית של עצמה בעודה ילדה קטנה, היא הסתכלה בה בתאות־נפש כדרכו של אדם להסתכל בתמונתו של עצמו. התמונה נשמטה הצדה תחת אצבעותיה הרועדות והיא ראתה מאחוריה תמונה פוטוגראפית אחרת. היא הזיזה את הפוטוגראפיה שלה הלאה, ולעיניה נגלו פנים, אשר נדמה לה שהיא מכירה אותם: פניה של אשה צעירה ויפה עד מאוד, שהיתה לבושה שמלת־נשף עשויה לפי מודה ישנה נושנה. היא הניחה שוב על גבה את הפוטוגראפיה של עצמה, נטלה מטפחתה וירדה למטה. ואולם בזמן שירדה מעל המדריגה נזכרה פתאום למי הפנים האלה. אין ספק בדבר – וודאי הוא, שאותה האשה היא אמו של דזשון! הכרה ברורה זו פגעה בה כעין שיתוק, והיא עמדה תחתיה מתגרת המחשבות שהשתערו עליה. אכן אמת הדבר! אביו של דזשון נשא את האשה אשר אביה היה מחזר אחריה וחפץ לשאת אותה. ואפשר שהערים עליו והוציאה מידו. ואולם מתוך חששה שמא תענה בה הכרת פניה שהיא חשה את הסוד הכמוס, מנעה עצמה מלהוסיף ולהגות בענין זה, ניערה את מטפחת־המשי ונכנסה לחדר־האוכל.

“הנה בחרתי את הרכה ביותר, אבא”.

“הם!” אמר סומס, “איני משתמש בה אלא לאחר נזלת, אבל אין דבר!”

באותו הערב צירפה פליר אחת לאחת והדבר נתחוור לה לאמתו כשהעלתה על זכרונה את מבטו של אביה בבית־הממתקים – אותו המבט המשונה שהביע מין יחס של קירבה מוזר ומצונן. וודאי היה אוהב את האשה הזאת אהבה עזה, מאחר ששמר אֶת התמונה הפוטוגראפית שלה כל אותן השנים, אף על פי שאבד אותה. בלי חנות ובדרך ענינית קפצה ועברה מחשבתה אל היחס שלו אל אמה היא. וכי אהב אותה בזמן מן הזמנים אהבה לאמתה? לפי דעתה לא אהב אותה. דזשון היה בנה של אותה האשה שהוא אהב אותה אהבת אמת. והואיל וכך, וודאי שאין לו לדון לחובה את בתו על שאהבה את דזשון; אין לו אלא להתרגל לרעיון הזה ומתוך מחשבה זו הפליטה אנחת־רווחה, שנקלטה לתוך קפלי כסות־הלילה שלה בשעה שלבשה אותה דרך בית־הראש.

פרק שלישי: רוּחוֹ שֶׁל דְּזשוֹלִיוֹן הַזָּקֵן

שני טעמים גרמו לדזשׁוֹלְיוֹן שאמר עם סעודת הבוקר לאשתו: “הבה נלך אל תחרות־הקריקט”.

הוא היה “זקוק” לדבר, אשר ידכא את החרדה ששניהם היו שרויים בה במשך ששים השעות שעברו מאז הביא אליהם דזשון את פליר. וחוץ מזה היה “זקוק” לדבר, אשר יפיג את עינויי המחשבה המנקרת במוחו, שבכל יום ויום הריהו עלול להיפרד מאשתו ומבנו פרידה עולמית.

לפני חמשים וחמש שנה נעשה דזשוליון תלמיד האסכולה שבאיטן, שכן פחז על דזשוליון הזקן יצר לחנך אותו חינוך מעודן ויקר במידה יתירה. ושנה שנה היה מבקר את מגרש הקריקט של “לורדס” עם אביו, אשר נעוריו עברו עליו בשנות העשרים בלי אשר עלה בידו להשתלם כל צרכו במשחק הקריקט. דזשוליון הזקן היה מדבר לפי תומו על חבטות ומדחפות, על חצאיכדורים ועל שלושת רבעי כדורים, ודזשוליון הצעיר, שנחה עליו רוח ההתרברבות והיהירות של הנעורים, היה רועד מפחד שמא יישמעו דברי אביו לאזני הבריות. ואולם רק לגבי הענין החשוב הזה של המשחק בקריקט היתה מצוייה בו קפדנות יתירה. חוץ לדבר זה היה אביו – שהיה מגדל באותו זמן זקן־לחיים – משמש לו סמל של אדם המעלה. אף על פי שאביו גופו לא נתחנך מעולם חינוך מעודן, הרי הגאוה הטבעית ויישוב־הדעת שלו היו מצילים אותו מן התקלות של ההדיוטות. וכמה גדול היה התענוג שהיה מצפה לו לאחר שהשתתף הצורך במכנסיים הריהו דבר שאפילו הורים האוהבים את בניהם אהבה עזה ביותר אינם יכולים לכפור בו. ולפיכך עמד והלך דזשון העירה ביום השני לביאתו, ולאחר שהזמין אצל החייט שברחוב קונדיט־סטריט את כלי־הלבישה הדרושים לו והניח בכך את דעתו של יצרו הטוב, שם את פניו אל סטראטון־סטריט, ששם נמצא הקלוב שלה. אילו מצא אותה עכשיו שם, היה זה מקרה מוצלח ביותר. אף על פי כן התנהל לאטו בלב דופק לאורך בוֹנד־סטריט; הוא הסתכל בדרך הילוכו בכל הצעירים שנזדמנו לקראתו ומצא שהללו יתירים ומעולים ממנו. מלבושיהם הנאים היו הולמים אותם יפה; מראיהם הביע שהם מכירים את ערכם ובוטחים בעצמם; הם היו גדולים לאמתם. ופתאום תקפה עליו הבטחה² שפליר וודאי שכחה אותו. מאחר שבכל אותם השבועות היה כולו מובלע על ידי רגשותיו של עצמו, לא העלה מעולם את האפשרות הזאת על דעתו. הוא הוריד את ראשו וידיו נתכסו לחלוחית של זיעה. פליר, אשר החיוך שלה היה עולם מלא – פליר אשר אין משלה! אכן רגע של פורענות גדולה היה בשבילו אותו הרגע. ואולם דזשון היה מצוי אצל הרעיון הנעלה שאדם חייב לשאת ולסבול את כל מה שמטיל עליו הגורל. ומזויין ברעיון זה, שנתן לו חיזוק, עמד לפני חנות של חפצים עתיקים. אחר הזיז עצמו והלך הלאה, וכשנטה אל קרן הזווית של פיקאדילי נתקל בוֶול דארטי אשר הלך אל הקלוב־איזיום, ששם נבחר זה לא כבר לחבר.

“הלוֹ! עול ימים! לאן הרגלים?”

פני דזשון הסמיקו. “הייתי זה עתה אצל החייט שלי”.

וול הסתכל בו מקדקוד ראשו ועד כף רגלו. “יפה עשית! הריני נכנס לכאן כדי להזמין סיגאריטות, אחר נלך יחד לסעוד משהו את לבנו”.

דזשון נאות והודה לו. אפשר שיוודע לו דבר אודותיה מפיו של וול!

בחנות זו של סוחר־טאבאק, שנכנס לתוכה, יכול היה אדם לראות את מצבה של אנגליה, שהעיק כסיוט על כתבי־העתים ועל אנשי־המדינה שלה, מתוך פרספקטיבה אחרת.

“הנה כי כן הוא, אדוני; אלה הן אותן הסיגאריטות ממש שהייתי רגיל לספק לאביך. הוי, אבי שבשמים! יסטר מונטֶגיוּ דארטי היה אחד הלקוחות שלי מזמן – הניחני להיזכר – מאותה השנה שמלטון זכה במרוץ־שבדֵרבי. הוא היה אחד הלקוחות המעולים שלי”. חיוך קלוש האיר את פניו של סוחר־הטאבאק. “כסבור אני שהיה נוטל שנה שנה מן המין הזה כמאתים בכל שבוע, ומעולם לא היה נוטל ממין אחר. הוא היה אדם חביב ביותר והמציא המון לקוחות. נצטערתי הרבה כשאירע לו אותו האסון. קונים וותיקים שכמותו אין להם תמורה”.

וול חייך. מיתתו של אביו שמשה גמר סיומו של חשבון־חוב, אשר וודאי לא היה בא לידי פרעון זמן יותר ארוך מכל חשבון אחר; והוא הפיח גלגל עשן מתוך אחת הסיגאריטות הכבודות והמנוסות הללו ונדמה לו שבתוך הגלגל הזה הרינו רואה את פניו של אביו השחרחרים, הנאים, הנפוחים מעט ובעלי השפם. כאן, במקל זה לכל הפחות, זכה אביו לתהילה כאדם המעשן מאתים סיגאריטות בשבוע וחשבונותיו עומדים וקיימים ללא־תשלום לעולם ועד! בעיניו של סוחר־טאבאק זה שלו גבור היה! אכן גם זו היתה מעלה טובה כשדאי היה לרשת אותה!

“הריני משלם כסף מזומן. כמה?”

כיון שבנו אתה, אדוני, והנך משלם במזומן – עשרה שילינג וחצי. זכרו של מיסטר מונטגיו דארטי לא יסוף מלבי לעולם, עתים שהיה עומד כאן ומשתעה עמי כחצי שעה. בדור זה שהכל שטופים בבהילות, אי אתה מוצא רבים כמותו. המלחמה קילקלה את המידות, אדוני, – קילקול גדול. רואה אני שגם אתה נטלת חלק בה!"

“לא”, אמר וול כשהוא טופח על ברכו, “מום זה הוטל בי במלחמה הקודמת. סבורני שהציל את חיי. רצונך בסיגאריטה, דזשון?”

דזשון נתבייש ומילמל: “הרי יודע אתה שאיני מעשן” וראה שסוחר־הטאבאק עיווה את שפתיו כאילו רצה לומר: “אב רחום שבשמים!” או “הנה הגיעה השעה שתתחיל לעשן, אדוני!”

“יפה אתה עושה”, אמר וול; “הזיר עצמך מן העישון כל זמן שאתה יכול. ברם לכשיתרגש עליך פגע, שוב לא תוכל עמוד בלעדיו, ובכן הרי זה באמת אותו הטאבאק עצמו?”

“הוא הוא אדוני; אלא שקצת יקר הוא מכפי שהיה, זה הכל. אכן נפלא הוא כוח־העמידה וההתמדה – אשר לאימפריה הבריטית, זה דברי תמיד”.

“שלח לי איפוא מאה לשבוע והגיש לי חשבון בכל חודש. בוא, דזשון”.

דזשון נכנס אל הקלוב־איזיום מתוך רגש של סקרנות. הוא לא היה מימיו באחד הקלובים שבלונדון, להוציא את הקלוב הוטש־פוטש, שהיה אוכל שם לפעמים פת שחרית עם אביו. הקלוב איזיום, שהיה בו מן הנוחות ומפשטות היתירה, לא השתנה, ואי אפשר היה לו להשתנות כל זמן שדזשורזש פורסייט היה חבר הוועד שלו וחריפותו במקצוע האכילה היתה משמשת כמעט הכוח המניע את הוועד הזה. הקלוב קבע תקנה שלא לקבל את העשירים החדשים, שנתעשרו בזמן המלחמה, ודזשורזש פורסייט הוצרך להשתמש בכל כוח ההשפעה שלו כדי להכניס לתוכו את פרוספר פרופון, שהוא המליץ עליו וקילס אותו שהנהו “ספורטסמן מעולה”.

בשעה שוול ודזשון נכנסו בחדר־האוכל מצאו שם את שני אלה יושבים וסועדים את סעודת־הבוקר, ולאות־הרמיזה שרמז להם דזשורזש באצבעו, ניגשו והסבו על שולחנו. עיני וול הפיקו באותה שעה אותו המבט הערמומי המיוחד לו ועל שפתיו ריחף חיוכו אשר קסם בו, ודזשון עצם את שפתיו מתוך רוח חגיגית ומבטו הביע בישנות לוקחת־נפשות. מראהו של שולחן זה שעמד בקרן־זווית היה כולו אומר כבוד וזכות יתירה, כאילו אך אמני־החיים היו סועדים עליו. דזשון היה מכושף מחמת האטמוספירה ההיפנוטית שמסביבו. המלצר דל־הפנים היה משמש את המסובים מתוך יראת־כבוד של אחד הבונים־החפשים. דומה שנשמתו היתה תלויה בשפתיו של דזשורזש, והוא התבונן אל מבטי־עיניו השוקקים מתוך רגשי התמכרות ועקב מתוך אהבה רבה אחר התנועות של כלי־הכסף הכבדים, אשר סימן הקלוב היה טבוע בהם. זרועו הנתונה בשרוול של מדי־שרד וקולו החשאי הבעיתו את דזשון, משום שבאו מאחורי גבו וממעל לכתפו ברב־סוד.

“זקנך הורני פעם אחת פרק בהילכות עישון, הוא היה ידען מובהק בטיב סיגארות!” אמר אליו דזשורזש, ואחר שהפליט מפיו את הדברים האלה שוב לא השגיח בו ולא שעה אליו, לא הוא ולא אמן־החיים השני, ודזשון היה מחזיק להם טובה על כך. הם היו מסיחים על גידול־סוסים ועל מחירם של סוסים, והוא הקשיב בתחילה לשיחתם הקשבה קלושה והיה תמה איך יכול ראשו של אדם להכיל ידיעות מרובות כל כך. הוא לא יכול לגרוע את עיניו מעל פני אמן־החיים השחרחר – דבריו היו שקולים ומעויינים ודיכאו את רוחו דברים כבדים ומשונים ומלאים ליצנות. דזשון היה מהרהר באותה שעה בפרפרים, והנה שמע אותו אומר:

“חבל שאין מיסטר סומס מפנה את לבו לעסקי סוסים”.

“הנח לו לאותו זקן סומס! הריהו ערמומי יותר מדאי!”

דזשון אימץ את כל כוחו שפניו לא יאדימו בשעה שאותו השחרחר הוסיף ואמר:

“בתו הריהי נערה חמודה. מיסטר סומס פורסייט אוחז במקצת במנהגי הדור הישן. הייתי מתאווה לראותו פעם אחת כשהוא משתעשע ושבע עונג”.

דזשורזש עיקם שפתיו בשחוק.

“אל תצטער על כך; אין הוא כל כך עלוב ואומלל כמו שנדמה לפי מראהו. מימיו אינו מראה לבריות שהוא ניהנה מאחד הדברים – שמא יגזלוהו מידו. סומס הזקן! כיון שאדם נשוך פעם אחת הריהו נעשה ירא וחרד ביותר!”

“אם גמרת דזשון”, אמר וול בחפזון, “הבה נלך לשתות קפה”.

“מי אלה השנים?” שאל דזשון על המדריגה. “לא הבינותי כל צרכי –”.

“דזשורזש פורסייט הזקן הריהו קוזין של אביך ושל דודי סומס. הוא מצוי כאן כל ימיו. השני פרופון, הנהו בר־נש מגוחך. כמדומני שהוא כרוך אחרי אשתו של סומס”.

דזשון הציץ בו בבהלה. “אבל הרי נורא הדבר”, ענה ואמר, “כלומר – בשביל פליר”.

“אל תדמה שפליר נותנת את דעתה לדברים כגון אלה; הריהי נערה מודרנית ביותר”.

“אבל הרי זו אמה שלה!”

“עדיין תינוק בן־יומו אתה, דזשון”.

פני דזשון האדימו. “יש אמהות שונות בעולם”, מילמל מתוך כעס.

“אכן צדקת”, אמר וול פתאום; “ואולם הדברים נשתנו מכפי שהיו בזמן שעמדתי בפרק שנותיך אתה. עכשיו תקפה את הבריות רוח של ‘אָכוֹל ושתה כי מחר נמות’. זוהי כוונת הדברים שאמר דזשורזש הזקן על דודי סומס. אלא שהוא אינו רוצה למות מחר”.

דזשון נחפז ואמר: “מה המחלוקת שנפלה בינו לבין אבי?”

“הדבר הזה הוא סוד משפחתי, דזשון. שמע לעצתי ואל תהא חוקר ודורש. מוטב לך שלא תדע זאת. אפשר תשתה ליקור?”

דזשון הניד ראשו.

“שנוא עלי מנהג זה שנוהגים להעלים מאדם את הכל”, ענה ואמר, “ואחר מתלוצצים בו ואומרים עליו שתינוק בן־יומו הוא”.

“טוב איפוא, שאל את הולי. אם היא תסרב להגיד לך, וודאי תאמין שאין זה אלא לטובתך אתה”.

דזשון קם. “עתה עלי ללכת; תודה רבה לך בעד ארוחת הבוקר”.

וול חייך מקצתו מתוך חמלה ומקצתו מתוך בדיחות־דעת. מראה הנער היה נזעם ביותר.

“ובכן נתראה ביום הששי!”

“איני יודע” מילמל דזשון.

והוא לא ידע באמת. קשר של שתיקה הביא אותו לידי יאוש. כבודו נפגע על שנוהגים בו כדרך שנוהגים בילד! ומתוך מורת־רוח חזר וכונן את פעמיו אל סטראטון־סטריט. עליו ללכת אל הקלוב שלה ולברר את התעלומה ויהי מה! וכשבא אל הקלוב ושאל עליה החזירו לו תשובה שמיס פורסייט איננה בקלוב. אפשר שתבוא לאחר מכן. היא רגילה לבוא ביום השני, – אבל אין להגיד בבירור אם תבוא. דזשון אמר שייכנס שוב פעם ופנה והלך אל הגרין־פארק והתנפל ארצה תחת אַחד האילנות. אור השמש הבהיק בכל זהרו ורוח קלילה הניעה את עלי הלבנה הצעיר, שהוא שכב תחתיו. אבל לבו כאב בקרבו. עבי מחשכים עלו והקדירו את אשרו. הוא שמע את שעון־המגדל הגדול של ווסטמינסטר מקיש שלוש, הצליל הזה עורר את רוחו והוא הוציא פיסת־נייר והתחיל רושם עליה דברים בעפרון. הוא כתב בית אחד של שיר ושקל בדעתו את החרוז השני, ופתאום הרגיש שדבר־מה קשה נגע בכתפו – סוכך ירוק. פליר עמדה על גבו!

“אמרו לי בקלוב שהיית שם ושתבוא שנית. שיערתי בלבי שוודאי הלכת לכאן; והנה הנך באמת כאן – כמה נפלא הדבר!”

“הו, פליר! דימיתי ששכחתיני”.

“הלא אמרתי לך, שלא אשכחך!”

דזשון אחז בזרועה.

“אשרי גדול מנשוא! הבה נלך מזה”. הוא כמעט משך אותה בחזקה דרך הפארק הזה, שהיה מסודר ומשוכלל בשקידה יתירה, כדי למצוא מחבוא, ששם יוכלו לשבת יחד בשהם אוחזים זה בידה של זו.

“וכי לא נמצא בינתיים מי שהשליך חכה לצודך?” אמר אליה כשהוא מביט אל עפעפיה היורדים על לחייה.

“נזדמן לפני אידיוט צעיר אחד, אלא שאינו מן המנין”.

דזשון חש בלבו משהו של חמלה לאותו – האידיוט הצעיר.

“יודעת את, אני נפגעתי במכת־חמה; לא גיליתי לך את הדבר במכתבי”.

“האומנם? וכי היה בזה מן האינטרס?”

“לאו. אמי היתה טובה אלי וטיפלה בי כמלאך. ולך לא אירע דבר?”

“לאו. אלא שנדמה לי שגיליתי את ענין המחלוקת שנפלה בין משפחותינו, דזשון”.

לבו התחיל דופק במהירות יתירה.

“כמדומה לי שאבי חפץ לשאת את אמך לאשה, אלא שזכה בה אביך”.

“הוי!”

“נזדמנה לידי תמונה פוטוגראפית שלה שהיתה קבועה במסגרת ומונחת אחורי פוטוגראפיה שלי. דבר המובן מאליו הוא, אשר אם אהב אותה אהבה עזה ביותר, הרי צריך היה המעשה להבעיר את חמתו לאין שיעור, האין זאת?”

דזשון הירהר רגע אחד ואחר אמר: “זאת לא זאת; אם היא אהבה את אבי יותר, לא היה לו מקום להתרעם”.

“אבל שער בנפשך שהיו ארוסים?”

“אילו היו מאורסים, וסופך שנוכחת לדעת שאהבתך אל איש אחר גדולה יותר מאהבתך אלי, הייתי יוצא מדעתי, אבל לא הייתי נוטר לך שנאה”.

“ואני הייתי נוטרת. אל תבגוד בי לעולם, דזשון!”

“אהה אלוהים! לעולם לא אעשה זאת!”

“חוששת אני שאבי לא אהב מעולם את אמי אהבה לאמתה”.

דזשון החריש. הוא נזכר בדבריו של וול ובדבריהם של שני אמני־החיים אשר בקלוב!

“הרי אין אנו יודעים כלום”, הוסיפה ואמרה פליר; “אפשר שהדבר פגע בו פגיעה קשה ביותר. אפשר שהתנהגה עמו שלא כהוגן. יש מעשים כאלה בעולם”.

“אמי אינה עלולה לעשות מעשים כאלה”.

פליר משכה בכתפיה. “חוששת אני שאין אנו יודעים הרבה על אבותינו ואמותינו. אין אנו דנים עליהם אלא לפי התנהגותם עמנו; אבל הרי היה להם עסק עם בריות הרבה קודם שנולדנו. הן שניהם זקנים. תן דעתך לאביך – הרי הוא אב לשלוש משפחות”.

“האין בכל קצווי לונדון הארורה הזאת מקום ששם נוכל להיות לבדנו?” קרא דזשון.

“אין מקום אחר חוץ מאבוטומוביל”.

“אם כן, הבה נשכור לנו אבטומוביל”.

לאחר שעלו על האבטומוביל, פתחה ושאלה פליר פתאום: “וכי נוסע אתה בחזרה אל רובין־היל? נפשי חשקה לראות היכן אתה דר, דזשון. הנני לנה הלילה אצל דודתי, אלא שאוכל לשוב לסעודת־הערב בעוד מועד. מובן מאליו הוא שלא אכנס לביתך”.

דזשון הביט אליה מתוך עליצות נפש.

“רעיון נפלא! אַראֵך את הבית מן החורשה; איש לא יפגשנו. בארבע שעות הולכת לשם רכבת”.

אלוהי הרכוש והקנין והפורסייטים שלו, הגדולים והקטנים, הבטלנים, הפקידים, הסוחרים או משמשי בתי־העסק, כמוהם כבני מעמד הפועלים, עדיין לא גמרו את חק־יומם, את שבע שעות־המעשה שלהם, ומתוך כך זכו שני הפורסייטים בני הדור הרביעי לנסוע לרובין־היל בקרון של המחלקה הראשונה, שהיה כולו ריק, מלא אבק ומחומם מלהט השמש. הם נסעו דמומים, מדושני נחת והחזיקו זה בידה של זו.

כשבאו אל התחנה לא ראו שם איש חוץ מסבלים ושנים שלושה כפריים, אשר דזשון לא היה מכיר אותם, והם פנו והלכו במסלול שבין הגדרות, שריח של אבק ועִזָנית היה נודף שם.

בשביל דזשון, שהיה עכשיו בטוח בה ושוב לא חשש לפרידה ממנה, היתה הליכה זו רבת־קסם ונפלאה הרבה יותר מן הטיול על גבי הגבעות ועל שפת התֶּמְזָה. לבותיהם מלאו אהבה ספוגת־זוהר – נתגלתה לפניהם אותה השעה המזהירה משעות החיים בזמן שכל מלה וכל חיוך וכל נגיעה קלילה, שהנאהבים חולקים זה לזה, דומים לפרפרי־זהב זעירים, אדומים וכחולים, לפרחים וצפרי־רינה – צֶוֶות רבת־אושר בלי שום מחשבה טורדת, צוות שארכה שלושים ושבעה רגעים. הם הגיעו אל החורשה בשעת חליבת הפרות. דזשון לא רצה להוליך אותה עד לחצר הרפתים, אלא עד המקום שמשם יכלה לראות את השדה המוביל אל הגנים ואל הבית שמאחוריהם. הם פנו ונכנסו אל בין עצי־הלגשים וכשנטו אל עקמומית השביל ראו פתאום את אירין יושבת על קורת־עץ ישנה.

יש כל מיני זעזועים בעולם: זעזועים של חוט־השדרה, של העצבים ושל ההרגשה המוסרית; אבל קשה ומתמיד מכולם הריהו הזעזוע הפוגע ברגש של כיבוד־עצמו. כזה היה אותו הזיעזוע שפגע בדזשון בזמן שאמו נזדמנה לפניו בהיסח־הדעת. הוא הכיר פתאום שעשה מעשה שאינו מן הנימוס. אילו הביא לכאן את פליר בגלוי – לא היה בזה מן העבירה! אבל הוא הביא אותה בחשאי ובגניבה! ואף על פי כן למרות רגש הבושה שדיכא את לבו באותה שעה עמד פנים אל פנים כנגד אמו בעזות־רוח, עד כמה שהיה עלול לה מטבעו.

פליר חייכה חיוך שהיה בו משהו משל מרי; פני אמו התמהים נשתנו במהירות ולבשו צורה סתמית ומביעה ידידות. והיא היא אשר פתחה בשיחה ואמרה את הדברים האלה:

“הריני שמחה מאוד לראותך, אכן יפה עשה דזשון שנמלך והביא אותך לכאן”.

“לא היה עם לבבנו לסור אל הבית”, הפליט דזשון מפיו. “לא רציתי אלא להראות לפליר היכן אני דר”.

אמו ענתה ואמרה במנוחה:

“אפשר תסורי אלינו לשתות תה?”

דזשון חש שדבריו אך הבליטו ביותר את הליקוי שבמידת הנימוס שלו, והנה שמע את פליר משיבה ואומרת:

“יישר כוחך; עלי לשוב לסעודת הערב. דזשון נזדמן לפני במקרה ונפשי חשקה ללכת עמו ולראות את בית מגוריו”.

כמה גדולה היתה מידת שליטתה בעצמה!

“טוב הדבר ואף על פי כן עליך לשתות עמנו תה. אנו נשלח אותך אחר כך אל התחנה, בעלי ישמח מאד לראותך”.

המבע של עיני אמו, שנחו עליו רגע אחד, השח את דזשון עד לעפר – הוא ראה עצמו כתולעת נמבזה. אחר קמה והלכה בראש ופליר אחריה. הוא התנהל אחורי שתי הנשים, שסחו באין מעצור ובזריזות על הישפאניה ועל וואנדסוֹן ועל הבית שעל יד התלולית ועל המורד המכוסה עשבים, והיה בעיניו כילד. הוא התבונן אל מבט־הקרב שהפיקו עיניהן בשעה שסקרו זו את זו – שתי הנפשות שהוא אהב יותר מכל בעולם הזה.

הוא ראה את אביו יושב תחת עץ־האלון והיה מיצר למפרע על ירידת ערכו בעיני הדמות השלוה הזאת, בעיני הזקן הצנום והלבוש הדר, שברכיו מורכבות זו על גב זו במנוחה; הוא כבר הרגיש מראש באותה האירוניה החשאית שתהא ניכרת בקולו ובחיוכו.

“הרי זו פליר פורסייט, דזוליון; דזשון הביא אותה כדי להראותה את הבית. הבה נשתה מיד תה – עליה להזדרז כדי להשיג את הרכבת. דזשון יקירי, הגידה למשרתת שתגיש לנו תה והזמין אבטומוביל על ידי הטלפון”.

אכן מוזר היה הדבר בעיניו להשאיר אותה בחברתם לבד, אלא שברגע זה היתה זאת הקטנה שברעות ואין ספק שאמו עשתה זאת בכוונה; ובכן קם ורץ אל הבית. מעכשיו שוב לא יראה את פליר ביחידות – אפילו רגע אחד. והם לא נדברו יחד על דבר פגישה חדשה! כשחזר אל המקום בלווית הנערות המשרתות ומערכת כלי־התה שוב לא ראה בפני המסובים תחת האילן אפילו סימן כל שהוא של מבוכת־נפש; מבוכה זו התרגשה בקרבו הוא, ולא התמעטה אפילו בשל כך עצמו. הם היו מסיחים באותה שעה על ענין התערוכה שבקורק־סטריר.

“אנו הזקנים הנחשלים”, אמר אביו, “מתחבטים לדעת מפני מה אין אנו יכולים להוקיר את חפצי־האמנות החדשים הללו; מן הצורך שאת ודזשון תסבירו לנו את הדבר”.

“משערים שאמנות זו הריהי סאטירית, האין זאת?” אמרה פליר.

הוא ראה את אביו מחייך.

“סאטירית? לא סבור אני שיש בה יותר מסאטירה. ומה דעתך אתה, דזשון?”

“איני יודע”, גמגם דזשון, פני אביו קדרו פתאום.

“נפש הצעירים קצה בנו, באלים ובאידיאלים שלנו. ‘התיזו את ראשיהם’ – הרי הם קוראים – ‘שברו את גילוליהם! הבה נשוב אל – אל לא כלום!’ וחי אלוהים שהם עושים זאת! דזשון הריהו פייטן. וגם הוא ילך בדרכם וירמוס ברגליו את כל מה ששרד ממנו. קנין־בעלים, יופי, רגש – הכל עשן נידף. כיום הזה אסור לאדם שיהא דבר קנוי לו קנין־בעלים – אפילו רגשותיו. כל הקנינים עומדים לשטן על דרכו של – האפס, של לא־כלום”.

דזשון האזין את דברי אביו והיה תמה וכמעט נדהם לשמע הדברים האלה, אשר לבו אמר לו שיש בהם כוונה כמוסה, אלא שלא יכול לעמוד עליה. הרי הוא לא שאף כלל לרמוס דבר ברגלים!

“לא־כלום הריהו האלוהים של היום הזה”, הוסיף ואמר דזשוליון; “אנו חזרנו אל המקום, ששם עמדו הרוסים לפני ששים שנה, בזמן שיצרו את הניהילוסמוס”.

“לא אבא”, קרא דזשון פתאום, “אין אנו מבקשים אלא לחיות, ואין אנו יודעים כיצד, משום שהעבר מעכב בידנו – הנה הכל!”

“בחיי ראשי!” אמר דזשוליון, “דברים עמוקים דברת, דזשון. וכי מלבך אתה יצאו הדברים? העבר! קנינים ישנים, תאוות ישנות והעוללות שלהן. הנה נעשן סיגאריטה”.

דזשון הבחין שאמו הניחה במהירות את ידה על פיה, כאילו לרמוז לו שישתוק, והוא קם והגיש את הסיגאריטות למסובים. לאחר שהאחיז אש בזו של אביו ושל פליר, הדליק סיגאריטה אחת לעצמו. כלום התרגש עליו אותו הפגע, שעליו דבר וול? העשן היה כחול בשעה שלא הפיח אותו דרך האף, ואפור בשעה זאת; ההרגשה שבאפו וההכרה שהוא דומה לשאר הבריות ערבו עליו. הוא שמח שאיש לא אמר אליו: “הנה כי כן התחלת גם אתה לעשן!” הוא חש עצמו פחות צעיר.

פליר הציצה בשעון שלה וקמה. אמו נלוותה אליה והלכה עמה אל הבית. דזשון נשאר לבדו עם אביו והפיח דרך נחירי אפו את עשן הסיגאריטה שלו.

“הוליך אותה אל המרכבה, נערי שלי”, אמר דזשוליון “ולאחר שתסע, אמור לאמך שתחזור אלי”.

דזשון קם והלך. הוא המתין לה במסדרון וליווה אותה אל המרכבה. הוא לא מצא שעת־כושר להגיד לה אפילו מלה אחת וכמעט שלא הספיק אפילו ללחוץ את ידה. והוא היה מצפה כל אותו הערב שיגידו לו דבר. אבל איש לא הגיד לו כלום. כאילו לא אירע דבר. הוא עלה אל חדרו ושכב על משכבו, וראה את בבואתו במראָה שעל שולחן־הקישוט שלו. הוא שתק ולא דיבר וגם הבבואה שלו שתקה ולא דיברה דבר, ואולם מראה שניהם היה דומה באותה שעה כאילו מחשבותיהם עמקו יותר ממה שפה יכול להגיד.

פרק רביעי: בִּגְרִין־סְטְרִיט

לא היה הדבר ברור משום מה נחשד פרוֹסְפֶּר פרוֹפוֹן שאדם מסוכן הוא, אם משום שניסה לתת לוול במתנה את סוסת־מייפלאי, אם על סמך דבריה של פליר, שאמרה עליו, “הריהו דומה למחנה המדיינים – הוא משוטט ומשוטט בלי־חשך מסביב”, אם בשביל השאלה של שטות ששאל את דזשק קארדיגאן “מה תועלת בדבר שישתדל אדם להיות מוכשר ובן־חיל?” או מפני הסיבה הפשוטה ביותר שהיה נכרי או בן חוץ־לארץ, כמו שהיו נוהגים לקרוא לזה עכשיו. וכנגד זה ברור היה שמראיה של אנט היה עכשיו באמת יפה ביותר, ושסומס מכר לו תמונה של גוֹגֶין ואחר קרע את השיק וגרם בכך למוסייה רפופון לאמור לעצמו: “אכן לא קבלתי את התמונה הקטנה שקניתי מאת מיסטר פורסייט”.

ואולם אף על פי שהיה חשוד ביותר בעיני הבריות, עדיין היה מוסיף לבקר לעתים קרובות את הבית הקטן של וויניפרד אשר בגרין־סטריט מתוך טימטום־רגש שהיה בו משל מזג־טוב טבעי ואשר איש לא חשב אותו לתמימות, שכן מלה זו לא היתה מתאימה כל עיקר לגבי אדם כפרוספר פרופון. בעיניה של וויניפרד עדיין היה “אדם משעשע את הלב” והיתה כותבת לו לעתים פיתקאות קטנות לאמור: “בוא אלינו ובלה אתנו נשף עליז” – אי אפשר היה לה להתקיים בלי הפראזות הנהוגות; הן היו בשבילה צורך של חיים.

תעלומה זו שהקיפה אותו, לדעת כל הבריות, היתה יונקת מתוך אותה העובדה שהוא עשה, ראה, שמע, וידע, את הכל ולא מצא בו כלום – ודבר זה היה מדרך הטבע. וויניפרד שהיתה מצוייה תמיד בחברת מרום עם־הארץ, היתה מכירה היטב את הטיפוס האנגלי של הנואש מן החיים. טיפוס זה היה בו משהו מן החשיבות. היה טבוע בחותם מיוחד, ומשום כך היה אדם מוצא בו מקצת ענין וחפץ. אבל אם בא אדם ומכריו שהכל ריק ואין בו כלום, לא לשם התנאות, אלא משום שבאמת הכל ריק ואין בו כלום, וודאי שאין זו מידה אנגלית; וכל מה שאינו אנגלי, מן המוכרח שיהא נחשב מסוכן, אף על פי שאין לראות בו מנהג שאינו מדרך ארץ. השקפה זו היתה דומה לאותה הרוח הקודרת, הקשה, העמומה, המחייכת והאינדפרנטית, שהיתה שרוייה על הבריות לאחר שהמלחמה נסתיימה; דומה היה כאילו שמעו הבריות את הרוח הזאת כשהיא מובעת על ידי שפתים עבות ואדומות הנטויות מעל לזקן קצר ושדייני. בשביל אפיו של אדם אנגלי היתה השקפה זו “קצת חריפה יותר מדאי” – כמו שאמר דזשק קארדיגאן – שכן אם באמת אין דבר שכדאי לאדם להתרגש עליו, הרי עדיין לא בטלו המשחקים מן העולם והללו וודאי כדאיים לכך! אפילו וויניפרד, שהיתה בלבה פורסייטית לאמתה, הרגישה שרוח זו של התייאשות אין בה משום תועלת ומשום כך הריהי מיותרת לגמרה. ולאמתו של דבר הפריז מוסייה פרופון על המדה שהכריז על השקפתו זו הכרזה גלוייה ומפורשה יותר מדאי בארץ שבה נוהגים להליט אמתיות כאלה מתוך נימוס.

לאחר שחזרה פליר בחפזון מרובין־היל ונכנסה לסעודת הערב בחדר־האורחים הקטן של וויניפרד, מצאה שם את מוסייה פרופון כשהוא עומד אצל החלון ומביט אל גרין־סטריט מתוך ארשת־פנים כאילו אין הוא רואה שם כלום. ומיד הסבה פליר את פניה ונעצה את מבטיה בקמין מתוך ארשת־פנים כאילו היא רואה שם אש, אשר באמת לא בערה שם כלל.

מוסייה פרופון סר מעל החלון וניגש אליה. הוא היה לבוש מחלצות ועטה חזייה לבנה ופרח לבן התנוסס באבקת בגדו.

“הנה כי כן, מיס פורסייט”, פתח ואמר, “הריני שמח שמחה רבה לראותך. השלום למיסטר פורסייט? אך היום אמרתי שהייתי מתאווה לראותו פעם אחת כשהוא משתעשע ושבע עונג. הוא סר וזועף”.

“האומנם?” החזירה פליר קצרות.

“אמנם כן, סר וזעף הוא”, חזר מוסייה פרופון על דבריו.

פליר הפנתה את פניה אליו. “האגיד לך”, ענתה ואמרה “מה הדבר העלול להמציא עונג לנפשו?” ואולם המלים “השמועה שאתה נעלמת מזה” מתו ולא עברו את דל שפתיה למראה ארשת פניו. הוא חשף את כל שיניו הלבנות והנאות.

“היום שמעתי בקלוב את פרשת צרתו לשעבר”.

פליר פקחה את עיניה, “למה אתה מכווין?”

מוסיה פרופון הניע את ראשו החלק כאילו להפחית את ערך הדברים שהפליט מפיו.

“אותו המעשה המצער אירע קודם שנולדת”, ענה ואמר. אף על פי שפליר הרגישה בדבר שהוא התחכם להסיח את דעתה מעל החלק שביגונו של אביה שהוא עצמו גרם לו, בכל זאת לא יכלה לעמוד בפני הסערה של סקרנות שזיעזעה את עצביה. “הגידה לי מה ששמעת”.

“למה?” מילמל מוסייה פרופון, “הרי את יודעת את כל זה”.

“וודאי שכך הוא. אלא שאני רוצה לדעת אם לא שמעת דבר שאינו נכון”.

“אשתו הראשונה”, מילמל מוסייה פרופון.

היא כבשה מתחת לשונה את המלים “הרי מימיו לא היה נשוי קודם לכן”, ואמרה: “ובכן מה שמעת עליה?”

“מיסטר דזטרדזש פורסייט סיפר לי שאשתו הראשונה של אביך נישאה לאחר זמן לבן־דודו דזשוליון. כסבור אני שהענין הזה גרם לו קצת עגמת־נפש. ראיתי את בנם – נער נאה הוא!”

פליר נשאה את עיניה. צורתו השֵדיָינית של מוסיה פרופון ניטשטשה וצפה לנגדה. ובכן איפוא זוהי – הסיבה! מתוך אימוץ כוח של גבורה עלה בידה לכוון את מבטיה כלפי אותה הצורה המטושטשה והצפה לפניה. היא לא ידעה אם הרגיש במבוכת נפשה. ובו ברגע נכנסה וויניפרד.

“הו! הנה כבר באתם שניכם! ואני ואימוגן בילינו לאחר הצהריים שעות נעימות מאוד בשוק־הצדקה לטובת העוללים”.

“איזה עוללים?” שאלה פליר שלא מדעתה.

“הנתונים לפיקוחה של החברה ‘מגן התינוקות?’ קניתי שם חפץ נאה ביותר. יצירה ארמינית עתיקה – מלפני המבול. הנני רוצה לשמוע את דעתך על חפץ זה, פרוספר”.

“דודתי”, אמרה פתאום פליר בלחישה.

לשמע צליל־קולה המיוחד של הנערה ניגשה אליה וויניפרד בסמוך לה.

“מה לך? האין שלום לך?”

מוסייה פרופון נסוג אחור וקרב אל החלון, אשר משם לא יכול לשמוע כלום.

“דודתי, הוא – הוא סח לי שאבא כבר היה נשוי פעם אחת. האמת הדבר, שהוא נתגרש מאשתו הראשונה והיא נישאה לאביו של דזשון פורסייט?”

למן היום שהיתה משמשת אם לארבעה דארטים פעוטים לא באה וויניפרד לידי מבוכה קשה כזו שהתרגשה עליה באותה שעה. פניה של בת אחיה היו חיוורים, עיניה קודרות וקולה רועד ושפל עד כדי לחישה.

“אביך לא רצה שהדבר יוודע לך”, אמרה מתוך הטעמה יתירה עד כמה שהיה בכוחה. “מעשים כאלה מתרחשים בעולם. יעצתי לו פעם הרבה לגלות לך את הדבר”.

“אהה!” אמרה פליר ושוב לא הוציאה הגה מפיה, ואולם קריאה זו גרמה לוויניפרד שליטפה את כתפה – כתף מוצקה וקטנה, נחמדה ולבנה! שלא מדעתה היתה מכוונת תמיד מבט של קילוס ושבח לבת־אחיה זו, אשר וודאי מן הצורך היה להשיאה לאיש – אם גם לא לאותו הנער דזשון.

“אנו כבר שכחנו את המעשה הזה לפני הרבה שנים”, אמרה לשם ניחום. “בואי ונסעד את סעודת הערב!”

“לא, דודתי, אין שלום לי כל צרכי. התרשיני לעלות למעלה?”

“ילדתי היקרה!” מילמלה וויניפרד בחמלה, “האומנם נגע הדבר עד לבך? הלא טרם באת בין הבריות כל צרכך! הן אותו הנער עדיין ילד הוא!”

“איזה נער? אך כאב־ראש הוא שתקפני עכשיו ולא יותר. אלא שאיני יכולה לכלכל היום את מראה האיש הזה”.

“טוב, טוב”, אמרה וויניפרד, “עלי למעלה ושכבי על משכבך. אשלח לך מעט בְּרום והנני לדבר עם פרוספֶר פרופון. מה ראה על כך לספר לשון הרע? אלא שעלי להגיד לך שלפי דעתי מוטב שאת יודעת את הדבר”.

פליר חייכה. “אמנם כן”, אמרה וחמקה מן החדר.

היא עלתה על המדריגה וראשה סחרחר, גרונה ניחר ורגש של רוגז ובהלה סער בלבה. בכל ימי חייה לא אירע אפילו פעם אחת שתקף אותה פחד, ולו גם לרגע אחד, שמא לא יעלה בידה להשיג את הדבר שחמד לבה. סערות הנפש שהתרגשו עליה לאחר הצהרים היו קשות למדי ועכשיו נלווה אליהן גילוי זה והכל יחד גרם לה באמת מכאוב־ראש. אין תימה בדבר, שאביה החביא יפה אותה התמונה הפוטוגראפית אחורי התמונה שלה – הוא בוש על שקיים ושמר אותה! אבל כלום אפשר ששנא את אמו של דזשון ואף על פי כן שמר את הפוטוגראפיה שלה? היא לחצה את ידיה אל מצחה והתאמצה לעמוד על מצב הדברים בבירור. וכי היגידו את הדבר לדזשון – וכי ביקורה ברובין־היל הכריח אותם להגיד לו את הדבר, הכל ידעו חוץ – אולי – מדזשון!

היא התהלכה בחדר הנה ושוב, נשכה את שפתיה ושקלה את הכל בדעתה מתוך אימוץ מחשבה. דזשון אהב את אמו, אם הוריו גילו לו את הדבר, מה יעשה? היא לא ידעה זאת. אבל אם לא גילו לו, וכי לא היתה צריכה – וכי לא יכלה לרכוש אותו לעצמה – להינשא לו קודם שידע בדבר? היא פישפשה ברשמים שהעלתה עמה מרובין־היל. פני אמו הפאסיביים – עיניה האפלוליות, שערה הזרוע אבקות־כסף, התאפקותה, החיוך שלה – כל זה בילבל את דעתה; ופני אביו – המפיקים ידידות, הצנומים והלוגלגנים – גם הם בילבלו את דעתה. היא הרגישה הרגשה אינסטינקטיבית שלבם לא יתנם לגלות לו את הדבר אפילו עכשיו, שלבם לא יתנם להכאיב את נפשו – שהרי אין ספק שגדול יהיה מכאוב נפשו כשיֵדַע בדבר!

עליה למנוע את דודתה מלהגיד לאביה שהדבר נודע לה. כל זמן שלא היא ולא דזשון לא נחשדו על כך שהם יודעים את הדבר, עדיין היה סכוי – עדיין יכלה ללכת מתוך חרות בדרכיה שלה ולהשיג את המטרה הקרובה ללבה. ואולם בדידותה הגמורה הכריעה אותה. הכל התקוממו כנגדה – הכל! אכן צדקו דברי דזשון – היא והוא התאוו לחיות והעבר ניצב להם לשטן על דרכם, העבר שהם לא נטלו חלק בו ולא ידעו ולא הבינו אותו. אהה, כמה גדולה החרפה! ופתאום נזכרה בדזשוּן. אפשר שהיא תהיה להם לעזר? כי לאמתו של דבר עשתה עליה דזשון רושם שהיא הוגה רצון לאהבתם ושאין דעתה נוחה מן המעצורים העומדים על דרכם. ואולם אחר כך חלפה אותה מחשבה אינסטינקטיבית: “לא אגלה את הדבר לאדם, אפילו לה. איני עורבת את לבי! דזשון לי יהיה – על כרחם של כולם!”

הביאו לה מרק ואחת התרופות למיחוש ראש, שהיו חביבות על וויניפרד. היא בלעה את שניהם. אחר כך באה וויניפרד בעצמה. פליר אחזה מיד בטכסיסי המלחמה שלה ופתחה ואמרה:

“יודעת את, דודתי, שאין את נפשי שהבריות יהיו סבורים עלי שהנני אוהבת את הנער. הרי כמעט שלא ראיתיו!”

וויניפרד היתה אשה בעלת־נסיון, אבל לא “חריפה”. ומשום כך קיבלה את הדברים האלה מתוך רגש של רווחה גדולה. דבר המובן מאליו הוא שקשה היה לנערה לשמוע את פרשת הסקאנדאל המשפחתי, ולפיכך השתדלה להמתיק את הדברים עד כמה שידה מגעת; והאמת ניתנה להיאמר שהיא היתה מוכשרה לתפקיד זה במידה יתירה, שכן נתחנכה “חינוך מהוגן” על ידי אם בעלת מזג נוח ועל ידי אב, שאסור היה להרגיז את עצביו, וחוץ מזה היתה משמשת שנים מרובות אשה לאדם כמונטֶגיוּ דארטי. ההרצאה שהרצתה את גוף העובדה היתה מעשה־אמנות של טישטוש דברים והמעטת ערכם. היא סיפרה לפליר שאשתו הראשונה של אביה הסכילה לעשות ביותר. מעשה באדם צעיר שעברה עליו עגלה והוא נהרג, והיא עמדה ועזבה את אביה של פליר. עברו שנים רבות וכבר אפשר היה להם להתפשר ולהחזיר את הכל לכמות שהיה, והנה נגררה אחרי הקוזין שלה דזשוליון; שדבר המובן מאליו הוא שאביה של פליר אנוס היה להתגרש ממנה. שוב אין אדם זוכר עתה את המעשה הזה, חוץ מבני המשפחה. ואפשר שהכל היה לטובה; אביה זכה לבת שכמותה, ועל דזשוליון ואירין אומרים שהם חיים חיי אושר ובנם הריהו נער יפה. “וגם מה שוֶול נשא לו לאשה את הולי הריהו גם כן מעין מזור לפצע זה, האין זאת?” ובדברי הניחומים הללו ליטפה וויניפרד את כתפה של בת אחיה והירהרה בשעת מעשה: “אכן, בריה יפה, שמנה וקטנה היא!” ומיד הלכה וחזרה אל פרוספר פרופון, אשר למרות שנכשל בעבירה של גילוי־סוד היה באותו הערב “משעשע” ביותר.

רגעים מספר לאחר יציאתה של דודתה היתה פליר מושפעה מן ההפעלה שהפעיל הברום על גופה ועל רוחה, ואולם אחר כך חזרה אל העלילוּת. דודתה השמיטה את עיקרו של דבר – את פרשת כל הרגשות, השנאה, האהבה וחמת הנטירה של לבבות תאוותנים. היא, אשר לא ידעה את החיים אלא ידיעה מועטה כל כך והאהבה לא נגעה בה אלא בקצה כנפה, הרגישה הרגשה אינסטינקטיבית שהמלים אין להן אלא יחס מועט אל העובדות והרגשות כשם שאין יחס בין המטבע ובין הלחם הנקנה בו. “אוי לאבא העלוב!” הירהרה בלבה. “אוי לי, עלובה! אוי לדזשון העלוב! אבל אחת היא, נפשי דבקה בו ולי יהיה!” בעד החלון של חדרה האפלולי ראתה והנה “אותו האיש” יוצא מן הפתח שלמטה והולך ומתרחק. אם יש יחס בינו ובין אמו – איך ישפיע הדבר על הסיכוי שלה? רור הוא שעל ידי כך יתקשר אליה אביה קשר אמיץ ביותר, וסופו שיראה עצמו אנוס להסכים לכל מה שהיא מבקשת או להשלים במהרה למה שתעשה שלא בידיעתו.

היא נטלה מקצת עפר מתוך עציץ־הפרחים שבחלון וזרקה אותו בכל כוחה אחרי דמות האיש שהלך והתעלם. העפר לא פגע בו, ואולם המעשה הזה הניח את רוחה.

מגרין־סטריט עלתה ובאה נשיבה קלילה של אוויר, אלא שריח של נפט היה נוסף ממנה ולא היתה ערבה כל עיקר.

פרק חמישי: עִסְקֵי־פוֹרְסַייטִים גְּמוּרִי

סומס אשר הלך אל הסיטי בכוונה לסור לאחר זמן אל הבית אשר בגרין־סטריט על מנת להוליך את פליר הביתה, היה מתענה על ידי המחשבות הטרדניות שלו שניקרו במוחו. מאחר שהיה משמש בעסקו שותף בטל, לא היה מבקר עכשיו את הסיטי אלא לעתים רחוקות, ואף על פי כן היה מיוחד לו עדין חדר בלשכה של “קוֹתקוט, קינגסון ופורסייט”, ואף היה לו לבלר ועוזר שלו לצרכי כילכול העסקים המיוחדים לפורסייטים. העסקים הללו נתעוררו זה עתה במקצת – הגיעה שעת־כושר למכירת בתים. וסומס היה ממונה על הנכסים שאינם נדים של אביו ושל דודו רודזשר ובמקצת גם של דודו ניקולאס. ישרותו ופיקחותו היתירה בעסקי ממון עשוהו מעין שליט יחיד במקצוע הנכסים הללו שהפקדו בידו. כיון שנקבעה בלבו דעה מסויימה על אחד העניינים, שוב לא היה צורך לאדם לייגע את מוחו ולקבוע לעצמו דעה משלו על אותו העניין. הוא העביר כליל את האחריות מעל המון הפורסייטים בני הדור השלישי והרביעי, השותפים שלו לאפטרופסות, כגון בני דודיו רודזשר וניקולאס, הקוזינים שלו מצד נשותיהם טוויטמן וספֶנדֶר או בעל אחותו סייסילי, כולם נתנו בו אמון גמור; הוא היה חותם ראשון, וכיון שחתם, עמדו וחתמו גם הם, ואיש לא הפסיד על ידי כך אפילו הפסד של פרוטה. עכשיו היה מצב הענינים מעולה ביותר, וסומס התחיל לחשוב מחשבות שהגיעה השעה להביא עסקים ידועים לידי גמר; לאחר מכן שוב לא יהא לו מה לעשות אלא לחלק את הכנסות האפותיקאות, שהיו בטוחות למדי, בהתאם לתנאי הזמן.

כשיצא מן החלקים ההומים והרותחים ביותר אשר בסיטי ונכנס אל החלק השוקט ביותר שבלונדון, השתקע במחשבות. הממון נתמעט עד מאוד והמידות נעשו פרוצות עד מאוד! וכל זה בא לעולם בעטיה של המלחמה! הבאנקים אינם מלוים והבריות מפירים בכל מקום את החוזות שלהם. בחללו של האוויר היה מורגש דבר ובפני הבריות היה ניכר דבר שרוחו לא היתה נוחה ממנו. דומה שהארץ שטופה כולה במשחקים ובשמיטת־כספים. הוא מצא לו סיפוק־נפש ידוע במחשבה שלא הנכסים שלו ולא הנכסים שהפקדו בידו לא היו משועבדים לאפותיקאות העלולות להיפגע על ידי מקרים מצויים, להוציא את המקרה של טירוף־הדעת כשהממשלה תכריז על שמיטת הריבית של שטרי־הממלכה או תטיל מס על הרכוש. אם היה בעולם דבר, אשר סומס היה מאמין בו, הרי זה “השכל הבריא של העם האנגלי”, ככל אשר קרא למידה זו, – או הכוח לקיים את מצב הדברים אם לא בדרך זו הרי בדרך אחרת. אמנם עשוי היה – כדומה לאביו בשעתו – להגיד שאינו יודע מה ילד יום ומה עתיד להתרחש בעולם, אבל בלבו לא היה מאמין כל עיקר שמאורעות חמורים עתידים לבוא. אילו היה הדבר תלוי בו, לא היה מתרחש כלום, וסוף סוף לא היה אלא אדם אנגלי ככל יתר האנגלים, והיה מחזיק במנוחה שלמה ובקשיות־עורף בכל מה שהיה קנינו שלו, וגלוי וידוע היה לפניו שלא ייפרד ממנו לעולם בלי לקבל תמורתו דבר השקול כנגדו פחות או יותר. דעתו היתה מעויינה ושקולה לגבי ענינים חמריים וקשה היה לסתור את השקפתו על המצב הלאומי הנתון בתוך עולם שיצורי־אדם שרויים בו. הרי, למשל, מצבו של עצמו! הוא היה אדם אמיד. כלום גרם בכך נזק למי שהוא? הוא לא סעד עשר סעודות ביום, הוא לא היה אוכל יותר מאדם עני, ואולי פחות ממנו, הוא לא ביזבז ממון בעבירה, לא שאף אוויר ולא השתמש במים יותר מן החרש או שומר־הסף. אמת הדבר שהקיף עצמו בחפצים נאים, אבל הרי עשייתם של אלה העסיקה בני אדם אחרים, ומי שהוא צריך היה להשתמש בהם. הוא היה קונה תמונות, אבל הרי מן הצורך הוא לסייע את האמנות ולתמוך בה. לאמתו של דבר לא היה אלא צינור עראי, שהממון היה זורם דרכו ויוצר מלאכה לבריות. וכי מה אפשר היה לטעון כנגד זה? בפקודתו ושליחותו שלו היה הממון זורם ביתר מהירות וביתר תועלת מאשר בפקודת הממשלה והמון הפקידים שלה, כבדי־התנועה ובולעי־הממון. ובנוגע לממון שהיה חושך בכל שנה – הרי סכום כיוצא בו לא היה עצור תחת ידו אלא היה חוזר בעולם כשהוא משוקע בניירות־ערך בטוחים או בדברים הגונים ומועילים. אין המדינה משלמת לו משכורת על שהוא מפקח על עסקי הממון שלו ושל אחרים – הוא מתעסק בכל העסקים הללו חנם. זהו עיקר העירעור כנגד הלאמת הרכוש – בני אדם שיש להם קנין־בעלים אינם משתלמים, ואף על פי כן מצוייה בהם שאיפה להאיץ את מחזור הממון. ובמקום שליטתה של הלאמַת הרכוש אנו מוצאים – היפוכו של דבר! הוא הרגיש שבארץ המתענה תת יד פקידים הרי מצבו איתן ובריא כל צרכו.

כשנכנס אל אותו החלק השקט שבלונדון, היה מתרגז בייחוד על ידי המחשבה שהמון טרוסטים וחברות חסרי־יושר מציפים את השוק בסחורות מכל המינים ומעלים באופן מלאכותי את שער הסחורות. כל הנבלים הללו המשתמשים לרעה בשיטה האינדיבידואליסטית, הם הם שגרמו לכל הצרה שבאה לעולם, והוא מצא לו מקצת סיפוק־נפש במחשבה שסופם לבוא לידי תקלה וכל העסק הזה אחריתו תהיה מרה ועתיד הוא להביאם לידי אבדון.

לשכות־הסופרים של “קוֹתקוֹט, קינגסון ופורסייט” היו קבועות בדיוטה התחתונה ובדיוטה הראשונה של בית מצד ימין; וכשעלה סומס אל החדר המיוחד לו, הירהר בלבו: “הגיעה השעה לצבוע את הבית מחדש”.

הליבלר הזקן שלו גראדמאֶן ישב במקום שהיה רגיל לשבת שם תדיר, אצל שולחן־כתיבה גדל־מידות, שמגרות בלא־מספר היו קבועות בו. עוזרו עמד על ידו והושיט לו את החשבון שערך אחד הסרסורים על אודות הפדיון של מכירת הבית אשר בבריינסטון־סקווייר, שעמד על חלקת הקרקע של רודזשר פורסייט. סומס נטל את החשבון ואמר:

“אקציות של וֶנקוֹבר סיטי. המ! השער שלהן ירד היום!”

גראדמֶן הזקן השיב לו בקול חורק ומחניף:

“אמנם כן, אבל הכל ירוד, מיסטר סומס”. העוזר יצא מן החדר.

סומס הניח את התעודה לרוחב על קבוצת ניירות אחרים ותלה את מגבעתו.

“הריני מבקש לעיין בצוואה ובכתובה שלי, גראדמאֶן”.

גראדמן הזקן הרתיע עצמו אל קצה הכסא־המסתובב שלו והוציא שני כתבים מתוך המגירה התחתונה שמשמאל. אחר חזר ויישר את גוו והרים את ראשו השׂב, ופניו אדומים מקושי השׁחייה.

“הנה ההעתקות, אדוני”.

סומס נטל אותן מידו. ופתאום ניצנצה מחשבה בלבו, שאותו גראדמן דומה דמיון גדול לכלב־החצר הזריז והמנומר שהיה מגדל אותו לשעבר באחוזתו. אותו הכלב היה קשור כל הימים בשלשלת עד שיום אחד באה פליר ודרשה בכל תוקף שיתירוהו, ומיד נשך את המבשלת, ולפיכך עמדו והמיתוהו. אם יפַתחו את השלשלת של גראדמן ויתירוהו, הישוך גם הוא את המבשלת?

סומס גרש מלבו את רעיון־הרוח הזה ופרש את הכתובה שלו. הוא לא הציץ בה זה שמונה־עשרה שנה, מיום ששינה את הצואה שלו, לאחר מיתתו של אביו ולידתה של פליר. הוא רצה לראות אם כתובות שם המלים “During coverture” (כל זמן שהיא נתונה ברשות בעלה). אמנם כן, המלים הללו היו כתובות שם – בטוי משונה ואפשר שהוא שאול מלשונם של מגדליי סוסים! ריבית מחמישה־עשר אלף לירות (שהיה משלם לה בלי נכוי מס הכנסה) כל זמן שתהיה אשתו, ולאחר מכן בזמן אלמנותה “dum casta” (כל זמן שתהיי נוהגת בצניעות) – מלים עתיקות וקשות ביותר, שהוכנסו לתוך הכתובה כדי שיהיה מובטח שאמה של פליר תלך בדרך הישר. הצוואה שלו העלתה את המכסה הזאת עד כדי אלף לירות לשנה על פי אותם התנאים עצמם. הכל כתיקונו! הוא החזיר את ההעתקות לגראדמן. הלז נטל אותן בלי להרים את עיניו, סובב את כסאו, הניח בחזרה את הניירות במגירה והוסיף לחשב את החשבונות שלו.

“גראדמן! אין רוחי נוחה ממצב המדינה! יש המון בני אדם החסרים את השכל הישר. הייתי רוצה למצוא דרך להבטיח את מיס פליר מכל פורענות שלא תבוא”.

גראדמן כתב על הסופג שלו את המספר 2 וענה ואמר “אמ־נם כ־ן; רוח רעה שולטת בעולם”.

“נשער שאותה מפלגת־הפועלים תגיע לידי שלטון או שיארע דבר רע מזה! הבריות הללו שדעות קבועות במוחן הרי הם סכנה לעולם. הבט וראה מה שנעשה באירלאנדיה!”

“אח!” הפליט גראדמן.

“כסבור אני שאם אפסוק לה מיד סכום ידוע ואני אשאיר לעצמי לכל ימי חיי את טובת־ההנאה מן הפירות, שוב לא יוכלו לקחת ממני אלא את הריבית, אם לא יגיעו לידי כך לשנות את החוק”.

גראדמן הניד את ראשו וחייך.

“אח!” ענה ואמר, “את זא־ת לא יעשו!”

“איני יודע”, מילמל סומס; “איני מאמין להם”.

“בין כך ובין כך אין מס הירושה חל על הרכוש אם המוריש מת במשך שתי השנים הראשונות לאחר שהעביר את הנחלה לבניו”.

סומס עיקם את חטמו. שתי שנים! הרי לא היה עכשיו אלא בן ששים וחמש!

“לא על זה אני דן. העלה על הנייר את הטופס של שטר מתנה, שעל פיהו עוברים כל הנכסים שלי לילדיה של מיס פליר חלק כחלק על מנת שאיהנה מפירותיהם כל ימי חיי ואחר תיהנה מהם היא; והוסיף תנאי, אשר אם יתרחש דבר שיפקיע ממנה את הפירות, יעברו הפירות הללו אל האפיסטרופסים על מנת שישתמשו בהם לטובתה, לפי ראות עיניהם”.

גראדמן התריס כנגדו; “הפרזת על המידה יותר מדאי בפרק־שנותיך זה, אדוני; הרי אתה מקפח בכך את הפיקוח שלך”.

“אין זה אלא עסקי שלי”, אמר סומס קשה.

גראדמן כתב על פיסת נייר: “פירות הנכסים – הפקעת הפירות – לפי ראות עיניהם…” ואחר ענה ואמר:

“מי ומי יהיו האפיטרופסים? נה קינגסון הצעיר. הרינו בחור הגון שדעתו מיושבת עליו”.

“הן, הוא יכול להיות אחד מהם. אני צריך לשלושה. בין הפורסייטים שוב אין אדם שיכולתי להזמינו לצורך זה”.

“אפשר מיסטר ניקולאס הצעיר?”

“הלז לא המציא את אבק־השריפה”.

חיוך ביצבץ ועלה על פניו של גראדמן, שהיו שמנים מהמון הקציצות של בשר־איל שאכל בימי חייו, חיוכו של אדם שכל היום הריהו יושב.

“אין לצפות שיהא עושה נפלאות כאלה בפרק שנותיו, מיסטר סומס”.

“משום מה? בן כמה הוא? בן ארבעים?”

“ה־ן, עדיין בחור צעיר הוא למדי”.

“טוב איפוא, כתוב את שמו! אבל אני זקוק לאדם שיהא לו אינטרס אישי בענין זה, איני יודע אדם כזה”.

“ומה דעתך על מיסטר וואליריוס, שחזר עתה לארץ?”

“וול דארטי? בנו של אותו האיש?”

“אבל הרי כבר עברו שבע שנים מאז מת אביו – –”.

“לאו”, אמר סומס. “אין דעתי נוחה מהתחברות זו”. הוא קם ופתאום ענה ואמר גראדמן:

“אבל אם יטילו מס על הרכוש, הרי יוכלו לחייב גם את האפיטרופסים להעלות את המס. והואיל וכך, לא תועיל כלום. אילו הייתי אני תחתיך, הייתי שוקל את הדבר בדעתי”.

“אכן צדקת”, אמר סומס. “את זאת אעשה. ומה עשית בענין הבית אשר בוויר־סטריט, הצפוי לסכנה של מפולת?”

“עדיין לא עשיתי כלום. הדיירה הריהי זקנה ביותר. היא וודאי תסרב לפנות את הדירה לעת זקנתה”.

“איני יודע. רוח הרוגז והמרי תקפה עכשיו את כל אדם”.

“אבל אני רואה את מצב הדברים ראייה ברורה ביותר. אותה אשה הריהי בת שמונים ואחת”.

“נסה את הדבר”, אמר סומס, “ודע מה שתשיב לך, והיך ענינו של מיטר טימותי? האם הכל מוכן ומסודר למקרה של – –”.

“כבר ערכתי את רשימת כל החפצים שבביתו; מחיר התמונות וכלי־הבית נאמד כל צרכו ואנו יודעים מה הנכיונות שעלינו לנכות מן המחיר. ואף על פי כן יכאב לבי אם יסתלק מאתנו. ריבונו של עולם! מה רבים הימים מאז ראיתי את מיסטר טמותי בפעם הראשונה!”

“אין אדם יכול לחיות לעולם”, אמר סומס כשהוא מוריד את מגבעתו מעל הקולב.

“לא־ו”, אמר גראדמן, “ואף על פי כן חבל עליו – האחרון לזקני המשפחה! האזקיק עצמי שוב לענין הרעש אשר באוֹלד קוֹמפטן־סטריט? אותן תיבות־הנגינה – דברים מגונים הן”.

“עשה זאת.. עלי ללכת לקחת את מיס פליר ולהשיג את הרכבת היוצאת בארבע שעות. היה שלום, גראדמן”.

“היה שלום, מיסטר סומס. הנני מקווה כי מיס פליר – –”.

“שלום לה כל צרכה, אלא שהיא מרבה לשוטט יותר מדאי”.

“הנה כי כ־ן”, אמר גראדמן בקול חורק; “צעירה היא”.

סומס יצא כשהוא הרהר בלבו: “גראדמן הזקן! אילו היה צעיר יותר, הייתי ממנה אותו אפיטרופוס, אין אדם כמותו שיכולתי לסמוך עליו שהענין יהיה קרוב ללבו קירבה של ממש”.

כשיצא מתחום השממון שבחלק השקט שבלונדון, התחיל מהרהר פתאום: “during cuverture!” מפני מה אין משלחים מכאן בני אדם כאותו פרופוֹן, תחת לשלח פועלים גרמנים העובדים עבודה קשה?" והיה תמה על החרדה העמוקה שמחשבה בלתי פאטריוטית כזו הטילה בנפשו. אבל המחשבה הזאת נתקעה בלבו והוא לא יכול לסלקה. כך גורלו של אדם שאין לו אף רגע אחד מנוחה של ממש. כל דבר אינו כפשוטו אלא כרוך בדבר אחר! והוא הוסיף ללכת לדרכו אל גרין־סטריט.

שתי השעות לאחר מכן, על פי השעון שלו, עמד תומס גראדמן מעל הכסא המסתובב שלו, סגר את המגירה האחרונה שבשולחן־הכתיבה שלו, תחב לתוך כיס החזייה שלו צרור־מפתחות גדול כל כך שבלט כחטוטרת באותו הצד שלו ששם נמצא כבדו, ניקה בשרוול את הצילינדר הישן שלו, נטל את הסוכך שלו וירד למטה. הוא היה אדם בעל־בשר וגוץ; גופו המסורבל היה מכונס בתוך סורדוט ישן המכופתר בלחץ, והוא אחז דרכו אל השוק קוֹוֶנט־גארדן. מימיו לא חשך עצמו מן הטיול הזה שהיה מטייל יום יום אל הרכבת התחתית ההולכת להַייגייט; וחזיון יקר היה שלא התעסק בדרך הליכתו במשא ומתן של קניית ירקות ופירות. דורות נוצצו ונבלו, צורות המגבעות נשתנו, מלחמות התרגשו בעולם וסופן שנסתיימו ופורסייטים נפטרו מן העולם, ואולם תומס הארדמן הנאמן והשב היה מוסיף לטייל את טיול יומו וקונה את הירקות לצרכי סעודתו יום יום. העתים נשתנו מכפי שהיו; בנו איבד את רגלו, ושוב לא נתנו לו את הסלים הקלועים, הקטנים והנאים לשאת בהם את הירקות, ומסילות־הברזל התחתיות הללו היו נוחות עד מאוד – ואסור לו להתאונן: לפי שנותיו היה בריא כל צרכו, ולאחר עבודה של חמישים וארבע שנים בעסקי משפטים היה מקבל שמונה מאות לירות לשנה, אלא שבזמן האחרון התגנבה חרדה ללבו, משום שההכנסה הזאת נצטרפה ברובה מדמי המגבית של שכר דירות, ובשל התמורות ההולכות ונעשות בנכסיהם של הפורסייטים בא לידי חששה שהמקור הזה הולך ויבש, בה בשעה שמחיר צרכי אוכל עדיין גבוה היה ביותר; אבל לא טוב לאדם להיות דואג וחרד – “האל הרחמן ברא את כולנו” פתגם זה שגור היה תמיד בפיו; ואף על פי כן נראה שפקעה אמונתם של הבריות באחוזת בתים בלונדון העיר – אין הוא יודע מה היו אומרים מיסטר רודזשר ומיסטר דזשמס אילו יכלו לראות כמה ירוד הוא מחיר הבתים הנמכרים; אבל מיסטר סומס – הוא היה מיצר ודואג; ואולם בריאותו נשתמרה יפה – ומיס פליר היתה ברייה קטנה וחמודה – האמת ניתנה להיאמר; עליה להנשא לאיש; אבל המון בני־אדם מסתלקים כיום הזה להקים זרע – והוא הוליד את בנו הראשון בהיותו בן עשרים ושתים; ומיסטר דזשוליון נשא לו אשה בעודו שוהה בקמברידזש, ובאותה השנה עצמה נולדה לו בת. הוי אב רחמן! הדבר היה בשנת 1869, ימים רבים קודם שמיסטר דזשוליון הזקן – מומחה גדול בעסקי אחוזות בתים – נטל בחזרה את הצוואה שלו מידו של מיסטר דזשמס – אמנם כן! באותם הימים היו בני אדם קונים בתים על ימין ועל שמאל ועדיין לא באו לעולם אותם מַדֵי־החאקי והבריות לא התנפלו איש על רעהו; וקישואים נקנו במחיר שני פנסים. ומחיר האבטיח – אהה, אותם האבטיחים מימי קדם, אשר לזכרם מתמלא הפה ריר! הן חמישים שנה מאז נכנס לשמש בלשכת־הסופרים של מיסטר דזשמס, ומיסטר דזשמס אמר אליו אז: “הנה כי כן, גראדמן, עדיין פירחח אתה – השתדל והוה שקוד וקודם שתספיק להעלות את הדבר על דעתך כבר תשתכר חמש מאות לירות לשנה”. וכך היה; הוא ירא את אלוהים ועבד את הפורסייטים והיה אוכל בערבים סעודה של ירקות, ומתוך ההירהורים הללו נכנס אל המעלית של מסילת־הברזל התחתית כשהוא טעון את צרור־הירקות שלו המעוטף בנייר צהוב, ונשתלשל וירד לתוך מעמקי האדמה.

פרק ששי: חַיָיו הַפְּרָטִיים שֶל סוֹמְס

כשבא סומס אל הבית אשר בגרין־סטריט, הוגד לו כי פליר איננה וכי היה תבלה כל הערב מחוץ לבית, שכן החליטה לשהות עוד לילה אחד בלונדון. הוא יצא בפחי־נפש ונסע במרכבה אל התחנה והשיג את הרכבת שלו.

הוא הגיע אל ביתו סמוך לשש שעות. האויר היה מחניק, יתושים עקצו ושואה היתה ממשמשת ובאה. הוא נטל את המכתבים שנתקבלו ועלה אל חדר־הלבישה כדי לנקות עצמו מאבקה של לונדון.

הפוסטה שנתקבלה היתה דלה: שובר אחד, חשבון מַקָחות של פליר; הודעה על דבר תערוכה של מעשי־גילוף ומכתב אחד שפתח במלים:

"אדוני,

"הנני רואה חובה לעצמי – – "

וודאי הרי זו בקשת נדבה או מכתב לא נעים אחר ממין זה, הוא הביט מיד אל החתימה. אין שום חתימה! הוא הפך מתוך פיקפוק את הגליון ובדק את כל מקצועותיו. מאחר שלא היה עסקן ציבורי, לא קיבל סומס מימיו מכתב אנונימי, ומשום כך היתה השאיפה הראשונה שלו לקרוע את המכתב, כדבר מסוכן; ואולם מיד נמלך והחליט לקרוא אותו, שמא הוא מסוכן ביותר.

"אדוני,

"הנני רואה חובה לעצמי להודיעך, אף על פי שהענין אינו נוגע אלי כלל, שאשתך מתעלסת עם נכרי – – "

כשהגיע סומס למלה זו הפסיק שלא מדעתו את הקריאה ובחן את חותם־הדואר. אולם הכתובות של בית הדואר היתה טרופה ומטושטשה ואי אפשר היה לו לעמוד עליה. הוא הוסיף לקרוא את המכתב:

"כל הנכרים הללו שווים זה לזה. ילכו כולם לאבדון! ואותו הנכרי נפגש עם אשתך פעמיים בשבוע. הדבר גלוי וידוע לפני מפי הראייה של עצמי – ולבי יתחמץ בקרבי לראות היך מרמים אדם אנגלי. פקח עיניך והשגיח בעצמך וראה תראה אם אמת דברתי. לא הייתי נזקק לענין הזה, לולא היה אותו האיש אחד הנכרים המנוולים.

דורש טובתך".

סומס הפיל את המכתב מידו מתוך אותו הרגש שהיה תוקף אותו אילו נכנס לחדר משכבו ומצא אותו מלא מַקָקים שחורים. מעשה השפלות שבהעלמת שם הכותב השרה על הרגע הזה רוח של נַבלות מבהילה. והרע שבדבר היה שאותו צל החשד היה חבוי במעמקי נפשו למן אותו הערב של היום הראשון בשעה שפליר כיוונה את דעתו אל פרופסר פרופון, שהיה מתהלך על כר־הדשא, ואמרה עליו שהוא “חתול מתגנב!” וכי לא הצל הזה הוא הוא שגרם לו היום לשוב ולבדוק את צוואתו ואת הכתובה שלו? ועכשיו הנה בא הבריון האנונימי הזה ושלא מתוך בצע אלא מתוך רגש־המשטימה שלו לגברים עמד וחיטט את המעשה מתוך מחשכי המסתרים, אשר הוא, סומס, היה מקווה ומתאווה שיהא חבוי שם. אוי ואבוי לו שכך עלתה לו לקבל לעת זקנתו ידיעות כאלה על אמא של פליר! הוא הרים את המכתב מעל שטיח וקרע אותו באמצע, ואולם אחר כך, כשהמכתב שוב לא היה מחובר אלא על ידי הקמט שמאחור, מנע עצמו לקרעו לגזרים וחזר וקרא אותו שוב פעם. ברגע זה בא לידי ההחלטה המכרעת ביותר שהחליט בימי חייו. הוא לא יניח שיביאוהו שוב פעם ליד סקאנדאל! לאו! מה שלא יחרוץ לעשות בענין זה – והדבר היה טעון שיקול־הדעת מרובה וראיית הנולד – אבל את האחת הוא יודע; הוא לא יעשה כלום שיהא בו כדי להעליב את פליר. ולאחר שהחליט החלטה זו, שבה נפשו למנוחתה והוא רחץ את ידיו. בשעה שניגב אותן, רעדו. אמנם כן, אין חפצו בסקאנדאל, ואף על פי כן מוטל עליו לעשות מעשה כדי לשים קץ לדבר כזה! הוא נכנס בחדר אשתו ועמד והביט מסביב. המחשבה לחפש שם דבר אשר יוכל להוכיח את אשמתה ויתן לו את הזכות לאיים עליה, לא עלתה אפילו עתה על דעתו. וודאי אין בחדר כלום – היא היתה אשה מעשית מדאי. ואת המחשבה לעקוב אחריה דחה מלפניו קודם שהספיק לעיין בה – הוא עדיין זכר יפה את הנסיון שנתנסה בזה לשעבר. לאו! לא היתה בידו שום הוכחה חוץ מן המכתב הקרוע הזה של בריון אנוֹנימי_, א­שר התערבותו החצופה בעניני חייו הפרטים הרגיזה אותו עד מאוד. אמנם מאוס היה עליו להשתמש במכתב זה, ואף על פי כן אפשר שיהא אנוס לכך. אשריהו שפליר אינה עכשיו בבית! דפיקה על גבי הדלת הפסיקה את הירהוריו המכאיבים.

“מיסטר מיכאל מונט עומד בחדר־האורחים, אדוני. רצונך לראותו?”

“לא”, אמר סומס; “הן, הנני לרדת אליו”.

טוב שנזדמן לפניו דבר־מה להעסיק את דעתו לרגעים מספר!

מיכאל מונט, שהיה לבוש תלבושת של פלאניל, עמד על המרפסת ועישן סיגאריטה. כשראה את סומס הולך ומתקרב אליו, השליך את הסיגאריטה והעביר את ידו על שערות ראשו.

הרגש של סומס לגבי הצעיר הזה היה משונה. אין ספק בדבר שלפי הדיעות שהיו מקובלות לשעבר, היה בחור פוחז וחסר הרגשת אחריות, ואף על פי כן קנה במידה ידועה את לבו על ידי מידתו.

“בוא החדרה”, אמר אליו; “כבר שתית תה?”

מונט נכנס החדרה.

“כסבור הייתי שפליר כבר חזרה, אדוני; אלא שהנני שמח, שאיננה. גופו של דבר הוא שנפשי דבקה בה לאהבה, ואהבתי עזה ואיומה כל כך שראיתי צורך לעצמי להגיד לך את הדבר. אמנם מנהג ישן הוא לבוא תחילה אל אבי הנערה ולגלות לו את דבר האהבה, אבל סבור אני שתסלח לי שהנני מתנהג כך. דיברתי עם אבא שלי והוא אמר לי שאם אבנה לי בית הריהו מוכן לעזרני. הוא מוטה רצון לרעיון זה. סיפרתי לו על תמונת גוייה שלך”.

“הוא נוטה רצון?” אמר סומס בקרירות יתירה.

“הן, אדוני; ואתה?”

סומס חייך חיוך קלוש.

“הוה יודע, אדוני”, פתח ואמר מונט מחדש כשהוא מגולל בידיו את מגבעת־הקש שלו, וכששערות ראשו, אזניו וגבות עיניו נראו כאילו נזדקפו מרוב התרגשות, “שכיון שאדם השתתף במלחמה, שוב אי אפשר לו שלא יהא נמהר”.

“לשאת אשה ואחר להיפרד ממנה”, אמר סומס לאטו.

“אין נפרדים מאשה כפליר, אדוני. דמה בנפשך, אילו היית אתה במקומי!”

סומס כיעכע. אכן דרך־ההשתדכות שלו היתה באמת בסופה וסערה!

“פליר עדיין צעירה יותר מדאי”, ענה ואמר.

“אח, לא, אדוני! כיום הזה כולנו זקנים ביותר. וכנגד זה נראה לי אבא שלי כעולל גמור; כלי־המחשבה שלו לא נשתנה אף כחוט השערה. ואולם הוא הנהו ‘בארונֶיט’ ודבר זה מעכב בידו מלהשתנות”.

“בארונֶיט” חזר סומס על מלה זו, “מה פירושו של דבר?”

“הרי זה בארוֹנֶיט, אדוני. יבוא יום ואהיה בארוניט. אבל סופי להבליג על פורענות זו”.

“ובכן לך הביתה והבליג גם על הדבר הזה”.

מונט הצעיר ענה ואמר בתחנונים: “אהה, אל־נא אדוני! עלי לשוטט ולהתהלך כאן, ואם לא אעשה זאת, לא יהא לי אף סיכוי כל שהוא. הנני מקווה שלא תעכב בידה של פליר מלעשות מה שלבה חפץ. הגברת נאותה לי”.

“האומנם?” אמר סומס בקרירות.

“הרי לא תתנגד לי, אדוני, האין זאת?” והבחור הצעיר הביט אליו בתוגה רבה כל כך, שסומס לא יכול להתאפק וחייך.

“הרשות בידך לחשוב עצמך זקן ביותר”. ענה ואמר; “אבל בעיני אני הנך נראה צעיר עד מאוד. להיות פורץ ומפיח דברים בבהילות אין זה סימן של בגרות”.

“אכן צדקת, אדוני. הריני מסכים לדבריך בנוגע לגילי. אבל כדי להוכיח לך שמחשבתי בענין זה הריהי חמורה ביותר, עלי להגיד לך שתקעתי עצמי בעסק”.

“הריני שמח לשמוע זאת”.

“נעשיתי שותף למוציא לאור; הזקן שלי נותן את הממון לכך”.

סומס הניח את ידו על פיו – כמעט שלא הפליט ואמר: “יהי אלוהים בעזרו של המוציא לאור!” עיניו האפורות בחנו את הבחור הנרעש.

“אינך רע בעיני, מיסטר מונט, אבל פליר הריהי בשבילי הכל. הכל – אתה מבין זאת?”

“הן, אדוני, הריני יודע זאת; אבל גם בשבילי הריהי הכל”.

“אפשר. בין כך ובין כך הנני שמח שהגדת לי את הדבר. ועכשיו שוב אין לנו מה לדבר בענין זה”.

“הריני יודע, אדוני, שהדבר תלוי בה עוד ימים רבים”.

“וכפי שאני מקווה יהא הדבר תלוי בה עוד ימים רבים”.

“ובכן אינך מעודד את רוחי”, אמר מונט פתאום.

“לאו”, ענה ואמר סומס, “נסיוני בחיים אינו מרשה לי להיות להוט לזווג זיווגים בחפזון. ליל מנוחה, מיסטר מונט. לא אודיע לפליר את הדבר שהגדת לי”.

“אהה!” מילמל מונט בנפש עגומה: “הנני נכון לרוצץ את גולגלתי מרוב געגועים עליה. הדבר גלוי וידוע לה יפה”.

“הריני משער זאת”. וסומס הושיט לו את ידו. לחיצת־יד מתוך פיזור־נפש, אנחה עמוקה, ומיד לאחר מכן עלה באזניו של סומס קול המונו ושאונו של המוטוציקלֵט אשר לאותו הצעיר והוא חזה בדמיונו תמרות אבק ועצמות שבורות ומרוסקות.

“הנה כי כן הוא הדור הצעיר!” הירהר בלבו בכובד־ראש ויצא אל כר־הדשא. הגננים קצרוהו זה לא כבר וריח של דשאים קצורים עדיין היה נודף – האוויר שלפני השואה השפיל את כל הריחות סמוך לקרקע. מראה השמים היו ארגוָוני – הצפצפות היו שחורות. שתים או שלוש סירות עברו על פני הנהר בחפזון; וודאי ביקשו להן מקלט מפני הסערה הבאה. “שלושה ימים מזג־אויר נאה”, הירהר סומס לבו, “ואחריהם באה סערה!” היכן היא אַנֶט? וודאי עם אותו בר־נש – שהרי אשה צעירה היא! המחשבה הזאת הדהימה אותו במידת הוויתור והנדיבות המשונה שבה והוא נכנס אל סוכת־הקיץ וישב שם. עובדה היא – הוא הודה בזה בעצמו – שפליר היתה יקרה לו הרבה, תחת אשר אשתו לא היה לה אלא אך מועט בעיניו – ערך מועט עד מאוד; היא היתה אשה פראנצית – ומעולם לא היתה משמשת לו אלא שגל בלבד, ועכשיו נעשה מצונן לגבי דברים כאלה. אכן משונה היה הדבר שאדם כסומס, אשר מטבע ברייתו היה נוטה להסתפקות ולחיים של בטיחות, עלול היה לתלות את כל רגשותיו על יתד אחת. מתחילה אירין – ועכשיו פליר. הוא הכיר זאת הכרה מטושטשה בשבתו בסוכה; הוא הכיר את כל הסכנה שבדבר. פעם אחת הביאו הדבר לידי הרס וסקאנדאל, ועכשיו – שם בו את תקוותו שיביא לו רווח והצלה! הוא היה כרוך כל כך אחרי פליר, שנחרצה היתה מלפניו למנוע את עצמו מסקאנדאל חדש. אילו נפל בידו אותו כותב־המכתב המתעלם, היה מלמד אותו שלא להתערב בענינים שאינם שלו ושלא להטיל רפש לתוך קרקעיתם של מים, אשר הוא נכסף שיהיו קופאים ודוממים… הבהיק ברק במרחקים, רעם נהם נהמה חשאית וטיפות־גשם גסות התחילו מנטפות על גג התבן שמעל לראשו. הוא לא שעה לכך, אלא ישב וצייר באצבעו ציור של מה־בכך על גבי השולחן הכפרי הקטן המכוסה אבק. עתידותיה של פליר! “אדיר חפצי הוא שתהא שרוייה בטובה”, הירהר בלבו. “חוץ מזה אין לי כל ענין וחפץ לעת זקנתי זו”. החיים הללו – עסק ביש הם! כל מה שסיגלת ורכשת לך אי אתה יכול לקיימו ולשמרו בשביל עצמך! אך נחלצת מצרה זו והנה באה אחרת תחתיה. אין דבר שאתה יכול להישען עליו! הוא פשט את ידו וקטף וורד זחלן אדום מתוך אגודת־צמחים שכיסתה את החלון. פרחים נוצצים ונובלים – כמה משונה היא דרכו של הטבע! הרעם התגלגל ושאג, הוא בא מן המזרח, מעבר הנהר, הברקים המחווירים הכהו את עיניו; צמרות הצפצפות התרשמו בצפיפות ובבליטה יתירה כלפי הרקיע וגשם סוחף ניתך בשאון ורעש והאפיל על כל מה שנמצא בבית הקטן, שהוא ישב שם שווה־נפש ושקוע בהירהורים.

לאחר שפסקה השואה, הניח את מקום מקלטו וירד בשביל המלוחלח אל שפת־הנהר.

שני ברבורים ביקשו להם שם מפלט בתוך הקנה והסוף. הוא היה מכיר יפה את העופות הללו ועמד והתבונן אל נוי־החשיבות אשר בתנועת צוואריהם הלבנים וראשיהם הדומים לראשי נחשים. “המעשה שאני עומד לעשות”, הירהר בלבו, “אין בו משל חשיבות וכבוד!” ואף על פי כן מוכרח היה לעשות דבר, כדי שלא תארע קלקלה גדולה מזו. אנט וודאי כבר חזרה הביתה, אחת היא להיכן הלכה, משום שעוד מעט והגיעה שעת הסעודה; וככל אשר קרב הרגע שיראנה, כן גדלה מבוכתו, משום שלא ידע מה להגיד לה וכיצד להגיד לה מה שבפיו. והנה ניצנצה בלבו מחשבה חדשה ומבהילה: אפשר שתדרוש ממנו פטורין כדי להינשא לאותו בר־נש! אם כך יהיה והיא תדרוש ממנו כזאת, לא יאבה ולא ישמע לה. הוא לא נשא אותה לשם כך. דמותו של פְּרוספֶּר פְּרוֹפוֹן ניצנצה לפניו והניחה את דעתו. אין זה גבר העשוי לשאת אשה! לא, לא! חמת זעם תפסה את מקומה של דמות המפלצת הזאת. “מוטב לו שלא ייקָרֶה לפני על דרכי”, הרהר בלבו. בן־תערובת זה היה משמש התגשמות – – ! ברם התגשמות של מה היה משמש פרוספר פרופון? ודאי לא של דבר הראוי לתשומת לב. ואף על פי כן היה דבר ממשי בעולם שאדם זה היה מגשים בקרבו – את שחיתות המוסר הפרוצה שניתקה את הכבל שלה, את כהות־הרגש המופקרת המשחרת לטרף! הלא הוא אשר הסיסמה " Je m’en fiche" (“אני מלעיג”) שגורה על פיו, וממנו סיגלה אותה אַנֶט! אדם פאטאליסטן! קוסמופוליט אירופי – תולדתו של הזמן! חירוף גדול מזה לא ידע סומס.

הברבורים הסבו את ראשיהם והביטו ממנו והלאה במרחקים. אחד מהם השמיע קול שריקה קלה, הסתובב כאילו נשמע להֶגֶה, ופרש וצף לו לדרכו. השני צף בעקבותיו. גופותיהם הלבנים וצוואריהם הנאים נתעלמו מעיניו, הוא פנה והלך אל הבית.

אנט ישבה בחדר־האורחים כשהיא לבושה לסעודה, וסומס הירהר בלבו מדי עלותו על המדריגה: “אשה נאה הריהי נאה בכל מסיבות החיים!” אשה נאה! חוץ מאי־אלו הערות על הווילאות שבחדר־האורחים ועל השואה כמעט שלא סחו כלום בשעת הסעודה, שהצטיינה בכמותה הקצובה ובאיכותה המעולה. סומס לא שתה כלום. לאחר הסעודה נכנסה אנט בחדר־האורחים ושעה קלה לאחר מכן נכנס לשם גם הוא ומצא אותה יושבת על הספה שבין החלונות ומעשנת סיגאריטה. היא נשענה לאחוריה וישבה כמעט זקופה כשהיא לבושה שמלה שחורה ונאה וברכיה מורכבות זו על גב זו ועיניה סגורות למחצה; עשן אפרו־כחול יצא מבין שפתיה האדומות והמלאות, שערה הערמוני היה קשור בשביס, רגליה עטו גרבי־משי דקים מן הדקים והיו נעולות נעליים בעלות עקבים גבוהות ביותר, שהבליטו את גב־הרגל. תכשיט נאה לכל חדר! סומס תחב את ידו לתוך הכיס הצדדי שבבגדו ואחז במכתב הקרוע הנתון שם ופתח ואמר:

“הנני לסגור את החלון, הטחב חודר לתוך החדר”.

והוא סגר את החלון ועמד והביט אל אחת התמונות של דויד קוֹקס אשר קשטה את הכותל הסמוך לו.

במה היה מהרהר באותה שעה? הוא לא הבין מימיו לרוחה של אשה – חוץ מפליר – אלא שגם על אפייה של פליר לא יכול לעמוד תמיד! לבו דפק בקרבו במהירות. אבל אם דעתו לעשות דבר, עליו לעשותו מיד – שכן עכשיו הריהו הרגע הנאות לכך. והוא הסב את פניו מעל התמונה של דויד קוקס והוציא את המכתב הקרוע:

“הנה מה שקיבלתי”.

עיניה נפקחו לרווחה, ננעצו בו ונעשו קשות.

סומס הושט לה את המכתב.

“הריהו קרוע ואף על פי כן תוכלי לקרוא אותו”. והוא הסב שוב את עיניו אל תמונתו של דויד קוקס – מראה־ים, שהגון שלו היה נאה אלא שהיהקופא וללא תנועה כל שהיא. “הריני נכסף לדעת מה אותו בר־נש עושה ברגע זה?” הירהר בלבו "הנני להביא אותו לידי תמיהה גדולה. באחת הזוויות של עינו ראה את אַנט מחזיקה את המכתב בלא־תנועה; עיניה נעו מצד אל צד מתחת לריסיה הצבועים, וגבותיה הצבועות הורמו למעלה. היא הפילה את המכתב, נזדעזעה משהו וחייכה ואמרה:

“זוהמה!”

“הרינו מסכים עמך”, אמר סומס; “הרי זה ניוול. האמת הדבר?”

שן אחת משיניה ננעצה בשפתה התחתונה, האדומה. “ואילו היה אמת הדבר?”

אך חצופה היא!

“וכי זהו כל מה שיש בפיך להגיד לי?”

“לאו”.

“אם כן, דברי!”

“מה תועלת בדיבור?”

סומס אמר בקול שהיה בו משל צינת קרח: “ובכן את מודה בדבר?”

“איני מודה כלום. אך שוטה אתה שהנך שואל שאלות. גבר שכמוך אינו רשאי לשאול. יש סכנה בדבר”.

סומס התחיל מתהלך אנה ואנה בחדר כדי לכבוש את כעסו שנתעורר בו.

הוא עצר את מהלכו ועמד נכחה וענה ואמר: “וכי זוכרת את מה היית בזמן שנשאתי אותך לאשה? גזברית בבית־אורל”.

“וכי זוכר אתה שהייתי צעירה ממך יותר מכפליים?”

סומס הסב את עיניו מעל מבט־עיניה הקשה וחזר אל התמונה של דויד קוקס.

“אין דעתי להתווכח ולהתקוטט עמך. הריני דורש ממך לנטוש את הידידות הזאת. הנני נזקק לענין הזה רק משום שהוא נוגע לפליר”.

“אח! – לפליר!”

“הן”, אמר סומס קשה; “הענין נוגע לפליר. הרי בתך היא כשם שהיא בתי שלי”.

“אכן גדול טובתך שאתה מודה בזה!”

“התעשי מה שאמרתי לך?”

הריני ממאנת להשיב לך דבר".

“אם כן אכריחך לכך”.

אַנט חייכה.

“לא, סומס, קצרה ידך. אל תדבר דברים שסופך להתחרט עליהם”.

גידי מצחו תפחו מרוב זעם. הוא פתח את פיו כדי לתת מוצא לסערת רוחו, אלא שלא יכול. אַנט הוסיפה ואמרה:

“שוב לא יגיעוך מכתבים כאלה, הריני מבטיחה לך. ודייך בזה”.

סומס הזדעזע. אשה זו, שהיתה ראוייה לעונש שאינו יכול להעלותו על דעתו, – אשה זו נוהגת בו כדרך שנוהגים בתינוק!

“בזמן שאיש ואשה באו בברית הנשואים וחיו יחד כמונו אנו, סומס, מוטב להם שלא ידברו זה על זה. יש דברים שאסור להוציאם לעיני השמש, שמא יהיו לצחוק ולשנינה לבריות. ובכן כבוש את רוחך ודום; לא למעני אני – אלא למענך. אתה הולך ומזקין; ואני טרם הגעתי לימי זקנה. אתה עשיתני מעשית ביותר”.

סומס, אשר עברו עליו כל הרגשות המתחוללים בנפשו של אדם שהושם מחנק לגרונו, חזר ואמר בקול דממה:

“הריני דורש ממך לנטוש את הידידות הזאת”.

“ואם לא אעשה זאת?”

“אז – אז אמחה את שמך מן הצוואה שלי ולא אשאיר לך שום ירושה”.

הנראה שאיום זה החטיא את המטרה ולא עשה רושם. אַנט צחקה ואמרה:

“עוד תאריך ימים רבים, סומס”.

“אַתּ – את אש מרשעת”, אמר סומס פתאום.

אנט הנידה את כתפיה.

“לא נכון הדבר. אמת הוא שהחיים בצוות עמך המיתו בי הרבה; אבל איני אשה מרשעת. יש בי בינה ודעת – זה הכל. וגם אתה תבוא לידי בינה, אם תעיין בדבר יפה”.

“הנני לדבר עם אותו האיש”, אמר סומס בזעף, “ואתרה בה”.

“Mon cher, אדם מגוחך אתה. אין אתה חפץ בי, והנך רוצה להמית את השריד שנשאר ממני. איני מודה כלום, אלא שאין את נפשי להיות מתה בפרק־שנותי זה, סומס; ולפיכך מוטב לך שתקרר את דעתך ותשקוט, ככל אשר אמרתי לך. אני עצמי לא אעשה שערוריה; חלילה לי. ועתה לא אוסיף לדבר אליך בענין זה דבר ולא אתן דעתי לכל מה שתעשה”.

היא פשטה את ידה ונטלה רומאן פראנצי מעל שולחן קטן ופתחה אותו. סומס התבונן אליה בדממה, כי המון רגשותיו דיכא והכריע אותו. המחשבה על אודות האיש ההוא כמעט שעוררה בקרבו תשוקה עליה, והדבר הזה היה בו כדי לגלות את טיב היחסים שבינו לבינה, אשר אדם שאין בו מן ההסתכלות הפילוסופית וודאי היה תוהה עליה הרבה. ושוב לא הוציא מפיו אף מלה אחת פנה ויצא מן החדר ועלה אל אולם־התמונות. כך עלתה לו בשביל שנשא אשה פראנצית! ואף על פי כן אילמלא היא, הרי לא היתה פליר בעולם! היא מילאה את תפקידה.

“אכן צדקה”, הירהר בלבו; “איני יכול לעשות כלום. הרי איני יודע אם יש בזה דבר של ממש”. החוש של שמירת־הקיום הזהיר אותו לבל יחסום בפניו כל מוצא, לבל יכבה את האש על ידי מחסור אוויר. אם אין אדם מאמין שיש ממש בדבר מן הדברים, הרי אין בו ממש.

אותו הלילה נכנס אל חדרה. היא קיבלה אותו בדרך ענינית ביותר, כאילו לא נפלה ביניהם שום קטטה. והוא חזר אל חדרו של עצמו מתוך רגש משונה של מנוחה. אם אדם מעלים את עיניו מראות דבר, אין הוא רואה אותו. ולעתיד יעלים את עיניו – ולא יראה כלום. שהרי מאומה לא ירוויח אם יראה – מאומה! והוא פתח את המגירה והוציא מתוך התיק מטפחת ואת הפוטוגרפיה של פליר הקבועה במסגרת. לאחר שהסתכל בה שעה קלה הניח אותה בתחתית התיק והנה התגלתה לפניו התמונה האחרת התמונה הישנה של אירין. ינשוף היליל בשעה שעמד אצל החלון להציץ בתמונה זו. הינשוף היליל, צבע הוורדים הזחלנים נראה כאילו העמיק ביותר. וריח של ציצי לבנות פרץ וחדר לתוך החדר. אהה, אלוהים! אותו המעשה הישן היה מעשה אחר לגמרי! תאווה – זכרון! אפר ועפר!

פרק שביעי: דְזשׁוּן מוֹשִׁיטָה יָד לְעֶזְרָה

פַּסָל אחד, סלאבי, שהיה דר לעתים בניו־יורק, אדם שאהבת עצמו מרובה וכיסו ריק, היה מזדמן לפעמים בערבים בלשכת־האמנות של דזשוּן אשר בטשיזוויק שעל שפת נהר התֶּמְזֶה. בוריס סטרומולובסקי, אשר יצירות אחדות משלו הוצגו לראוה בלשכה זו משום שהיו עדיין מתקדמות יותר מדאי להיות מוצגות במקום אחר, התחיל לבקר את הבית הזה בששי ליולי בערב. שלוה רוממה, הדומה כמעט לזו של ישו, היתה נסוכה על דמות דיוקנו והתאימה יפה אל פרצוף פניו הצעירים והעגולים, אשר עצמות־הלסתות שלהם היו רחבות ואשר מסגרת של שערות בהירות הגזוזות כדרך הנערות הקיפה אותם. דזשוּן היתה מכירה אותו זה שלושה שבועות ועדיין ראתה בו את ההתגשמות המעולה של הגיניוּס ואת תקות העתיד; מעין כוכב של המזרח שנתעה אל המערב מחוסר־ההבנה. עד אותו הערב היה מצמצם את שיחתו במסירת הרשמים שלו שהעלה ממדינות־הברית, אשר זה עתה ניער את אבקן מעל רגליו. לדעתו הרי זו ארץ ברברית כל כך, שהוא לא מכר שם כמעט כלום והיה חשוד שם בעיני הפוליציה. הרי זו ארץ בלי גזע של עצמה, בלי חירות, שויון או אחוה, בלי עיקרים, בלי מסורת ובלי טעם, קיצורו של דבר – בלי נפש. הוא עזב אותה לטובתו של עצמו ובא לארץ היחידה, ששם יכול אדם לחיות בטובה. דזשוּן היתה שרויה בצער עליו ברגעים של בדידות כשעמדה לפני היצירות שלו – הן עשו רושם מבהיל, אבל בשעה שמסבירים את טיבן הרי הן נראות נשגבות וסימבוליות! כי אדם שכמותו, אשר שערו הבהיר שיווה לראשו עטרת זוהר של קדוש, כאחת התמונות האיטלקיות העתיקות, אשר היה כולו מובלע מן הגיניוס של עצמו – זה הסימן המובהק היחידי שעל פיהו אתה מכיר את גאון־הרוח האמתי – כי אדם שכמותו נגזר עליו להיות אחד “העלובים והחלכאים”, דבר זה הרעיש את לבה החמים כל כך שכמעט שהסיחה דעתה בגללו מפאול פוסט. והיא התחילה לפנות את אולם־התמונות שלה כדי למלא אותו ביצירות המעולות של סטרומולובסקי. אבל על ידי כך באה מיד לידי טירדה גדולה. פאול פוסט התקומם כנגד המעשה הזה, ווֹספוביטש ראה עצמו נעלב. בכל עזוז הגיניוס שלהם, שהיא עדיין לא כפרה בו, דרשו ממנה להשאיר את יצירותיהם בבית־המשכית שלה לכל הפחות עוד ששה שבועות. הם טענו שזרם התיירים מאמריקא הריהו הזכות שלהם, התקווה האחת שלהם, ההצלה שלהם – מאחר שבארץ “ארורה” זו אין אדם אשר יתן דעתו לאמנות. טענותיהם השפיעו על דזשוּן והיא נעתרה להם. סוף סוף לא תרע בהם עינו של בוריס על שפעת הברכה שיביא להם כל אותו הזרם של האמריקאים, אשר הוא בעצמו היה מתעב אותם בכל לבו.

באותו הערב, אשר חוץ מחנה הוֹבְּדֵיי, שהיתה מן הנוהים אחרי אמנות השחור־הלבן של ימי הביניים, ודזשימי פורטוגל, המוציא של “נֵיאו־ארטיסט”, לא נמצא בביתה איש, עמדה והודיעה את הדבר לבוריס. היא הרצתה לו את הענין מתוך אותה מידת האמון הפתאומי, אשר המגע והמשא התמידי שלה עם העולם הניאו־ארטיסטי לא עצר כוח להכחידה מתוך נפשה החמימה והנדיבה. ואולם מאחר שראתה שהשלוה הרוממה שלו, הדומה לזו של ישו, נטשה אותו למשך שני רגעים רצופים, התחילה להניע את עיניה הכחולות מצד אל צד, כדרך שחתול מניע את זנבו. “הדבר הזה” – פתח ואמר – “מציין את אופייה של האומה האנגלית, הלא היא האומה השטופה באהבת־עצמה, יותר מכל אומות העולם; הלא היא האומה המוצצת את דמן של אומות אחרות, אשר הטילה את עולה הכבד על האירים, על ההודים, על המצרים, על הבורים והבורמזים, על כל הגזעים המעולים שבעולם, ודכאה את רוחם ושברה את לבם. כך טיבה של אנגליה, ארץ השחצנות והצביעות! ולכך היה מצפה כשבא אל ארץ כזו במקום שאין אקלים אחר חוץ מערפל ובני־האדם כולם תגרנים וסחרנים ועיניהם סמויות לגבי האמנות ושקועים בחמרנות גסה שאין גסה ממנה”. יון ששמעה דזשון, שחנה הובְּדֵיי מילמלה: “שמעו, שמעו!” וראתה את דזשימי פורטוגאל מגחך בחשאי, נתכרכמו פניה והיא עמדה וקראה פתאום:

“אם כן, למה קמת ובאת לכאן? הרי לא שלחנו אחריך”.

הערה זו היתה כל כך שונה מכל מה שסטרומולובסקי היה מצפה ממנה לפי הבטחותיה, שהוא פשט את ידו ונטל סיגאריטה.

“אנגליה אינה צריכה לאידיאליסטים”, ענה ואמר.

בנפשה של דזשוּן פרץ והתקומם באותה שעה דבר־מה אנגלי עצמי־קדמוני; דומה שחוש היושר של דזשוליון הזקן התעורר בה וקם לתחייה.

“אתה בא אלינו ואוכל לחם חסד”, אמרה היא, “ואחר אתה מחרף ומגדף אותנו. אם סבור אתה שזוהי מן המידה, איני אלא תוהה”.

היא גילתה עכשיו מה שאחרים כבר קדמו וגילו אותו לפניה – את העור העבה והגס, אשר דקות־הרגש של הגיניוס מסתתרת תחתיו לעתים. פניו הצעירים והנבונים של סטרומולובסקי נהפכו באותה שעה להתגשמותו הגלויה של הלעג.

“לחם חסד, אין אדם אוכל לחם חסד, אלא נוטל את המגיע לו – את החלק העשירי ממה שמגיע לו. סופך שתתחרטי על דבריך אלה, מיס פורסייט”.

“לא”, השיבה דזשוּן, “לא אתחרט לעולם”.

אח! אנו אמנים יודעים היטב את הדבר – אתם מחזרים אחרינו כדי להפיק מאתנו את כל מה שהיכולת בידכם להפיק. איני מבקש ממך דבר" – והוא הפיח בפיו את העשן היוצא מן הסיגאריטה של דזשוּן.

התמרמרותה על חרפת העלבון שהעליב אותה הביאה אותה לידי החלטה קשה וקרה כקרח. “טוב איפוא. יכול אתה לסלק מכאן את מעשי ידיך”.

וכמעט בו ברגע עצמו הרהרה בלבה: “נער עלוב! הרי אינו דר אלא בעליית־גג וסברה היא שאין לו אפילו דמי־נסיעה במרכבה. הוא העליב אותי בפני שני אלה, אכן נאלח הדבר!”

סטרומולובסקי הצעיר הניע את ראשו בחזקה; שערו המעובה, הרך, שהיה מודבק לראשו כטס של זהב, לא נשתלשל למטה.

“הריני יכול לחיות מאפס”, ענה ואמר בקול צורם את האוזן; “עתים הייתי אנוס לעבוד עבודה למען האמנות שלי. רק אתם הבורגנים מכריחים אותנו להוציא ממון”.

המלים האלה פגעו בדזשון כאבן שפגעה בין צלעותיה. כך עלתה לה לאחר כל עמל שעמלה לטובת האמנות, לאחר שהתענתה עמה בכל הלבטים הקשים שלה ולאחר כל הדאגה שדאגה לטובת האמנים ה“עלובים והחלכאים”. היא יגעה למצוא בפיה מלים מכוונות לתשובה, והנה נפתחה הדלת והמשרתת האוסטרית שלה מילמלה:

“גברת צעירה באה”.

“היכן היא?”

“בחדר־האוכל הקטן”.

דזשון העיפה מבט אל בוריס סטרומולובסקי, אל חנה הוֹבּדיי ואל דזשימי פורטוגאל ויצאה ברוגז ובלי לדבר דבר. כשנכנסה ב“חדר־האוכל הקטן”, ראתה שאותה הגברת הצעירה הריהי פליר – שמראיה היה נאה ביותר, אף על פי שפניה היו חיוורים. ברגע זה של אכזבה היה לרצון לדזשון שנזדמן לפניה “בּרוז קטן ופצוע” מבני משפחתה של עצמה. ומה גם שמטבעה היה מצוי בה חוש הומיאופאטי חזק.

הנערה וודאי באה על עסקי דזשוֹן, או על כל פנים כדי להציל מפיה דבר. ודזשוּן הרגישה זה עתה שהסיוע לאדם הריהו דבר שהדעת סובלתו יותר מכל הדברים שבעולם.

“ובכן נזכרת בהבטחתך לבוא אלי”, פתחה ואמרה.

“הן. מה נאה בית הקטן הזה! אבל אם יש לך אורחים, אנא שובי אליהם, כי לא אובה להפריעך”.

“אין דבר”, אמרה דזשון, “רוצה אני שייטגנו שעה קלה ברוטב של עצמם. וכי באת על עסקי דזשוֹן?”

“את אמרת לי, שלדעתך מן הצורך הוא שהורינו יגלו לנו את פרשת הדבר. ובכן דעי, שגיליתי את הדבר בעצמי”.

“אח!” קראה דזשון במבוכה. “דבר לא נעים, האין זאת?”

הן עמדו משני קצותיו של שולחן חסר־מפה, אשר דזשון היתה רגילה לסעוד עליו. באמצע עמד עליו אגן מלא פרגים איסלאנדיים; הנערה הושיטה את ידה העטופה נעל־יד ונגעה באצבעה בציצים. שמלתה המודרנית, שהיתה בעלת־קיפולים למעלה מן המתניים וצרה מתחת לברכיים, מצאה פתאום חן בעיני דזשון – צבעה היה מחמד־עין, צבע פשתני־כחול.

“הריהי תמונה”, הירהרה דזשוּן בלבה. חדרה הקטן עם קירותיו הלבנים, עם רצפתו והקמין שלו שהיו עשויים לבנים אדומות ועתיקות, עם החלון המסורג שלו, שהיה צבוע שחור ואשר קרני החמה האחרונות פרצו בעדו, לא נראה מעולם כל כך נחמד כמו בשעה זו שאותה הדמות הצעירה בעלת הפנים הענוגים והקודרים מעט היתה מצוייה בה. והיא נזכרה פתאום בבירור כמה נאה היתה היא גופה באותם הימים מקדם בשעה שלבה שלה דבק בפיליפ בוזיניי, ארוסה המת, אשר זנח אותה על מנת לנתק לעולם את הקשר שבין אירין ובין אביה של נערה זו. וכי גם הדבר הזה ידוע לפליר?

“ובכן” ענתה ואמרה, “מה דעתך לעשות?”

עברו כמה סקונדות עד שפליר החזירה תשובה.

“איני רוצה לגרום ייסורים לדזשון. עלי להוועד עמו שוב פעם כדי לשים קץ לדבר”

“את מבקשת לשים קץ לדבר?”

“ומה אפשר לעשות אחרת?”

הנערה נראתה פתאום בעיני דזשון רפת־ידים לבלי־הכיל.

“כסבורה אני שצדקת”, מילמלה היא. “הריני נודעת שזוהי גם דעתו של אבי; אבל אני עצמי לא הייתי עושה זאת לעולם. איני יכולה להשתעבד לאונס”.

כמה מיושבת דעתה של נערה זו למראה־עין, ומה פקחית היא! וכמה שקט הוא קולה, בלי נדנוד של רגש כל שהוא!

“הבריות מדמים שהיתה בי יד האהבה”.

“וכלום לא כך הוא?”

פליר משכה בכתפיה. “אכן צריכה הייתי לדעת זאת”, חשבה דזשוּן; “הרי היא בתו של סומס – דג קר־דמים! ואולם – הוא!”

ובכן מה חפצך שאעשה אני?" שאלה כמעט מתוך מורת רוח.

“אפשר שאוכל להיפגש פה עם דזשוֹן מחר בדרך נסיעתו אל בית הולי? הוא יבוא לכאן, אם תכתבי לו הערב שורה אחת ותזמינהו. ואפשר שתודיעי אחר כך בסתר לאותם שברובין־היל שהכל נגמר ושאין להם צורך לספר לדזשוֹן את המעשה באמו”.

“טוב הדבר!” אמרה דזשוּן בקרירות. “הנני לכתוב מיד ואת תביאי את המכתב אל בית־הדואר. מחר בשתי שעות וחצי. אני עצמי לא אהיה בבית”.

היא ישבה אל שולחן־הכתיבה הזעיר, שתפס את הפינות שבחדר. לאחר שגמרה את הפיתקה ונשאה את עיניה ראתה והנה פליר עדיין ממשמשת בפרגים באצבע ידה הנעולה נעל־יד.

דזשוּן הרטיבה בלשונה בול־דואר. “הא לך מכתב. כיון שאינך אוהבת, הרי דבר המובן מאליו הוא ששוב אין לנו מה לדבר בענין זה. אשרי חלקו של דזשוֹן!”

פליר נטלה את המכתב. “תודה רבה לך!”

“בריה קטנה קרת־דם!” הירהרה דזשוּן בלבה. דזשוֹן, בנו של אביה, אוהב את בתו של סומס ואינו נאהב על ידה! כמה גדול העלבון!

“ושוב אין בפיך דבר?”

פליר ניענעה בראשה; קפלי שמלתה התנופפו וריטטו כשפנתה וטופפה אל מול הדלת.

“היי שלום!”

“היי שלום!… טרזנית קטנה!…” מילמלה דזשוּן וסגרה את הדלת. “אותה המשפחה!” והיא חזרה אל לשכת־האמנות שלה. בוריס סטרוּמולובסקי השרה על עצמו שוב את השלוה שלו הדומה לזו של ישו, ודזשימי פורטוגאל דן לכלייה את הכל, חוץ מן החבורה שבשבילה הוציא את ה“ניאו־ארטיסט”. בין הנידונים לכלייה נמצאו אריק קוֹבְּלֵיי והרבה גאונים “חלכאים” אחרים, שתפסו פעם אחת מקום בראש ברשימת האמנים הזקוקים לעזרה, אשר דזשוּן הטתה אליהם חסד והעריצה אותם. היא חשה בקרבה רגש של תיעוב ובוז, ונגשה אל החלון בכדי לפזר ברוח־הנהר את המלים הריקות והנבערות הללו.

ואולם לאחר שדזשימי פורטוגאל כילה סוף־סוף את דרשתו והוא הלך לו עם חנה הובדיי, ישבה ודברה כחצי שעה עם סטרומולובסקי כאם המדברת עם בנה, והבטיחה לו לכל הפחות חודש אחד של זרם התיירים האמריקאיים; ומתוך כך נפטר והלך לו וזיו־האיקונין שלו מבהיק כל צרכו. “ואף על פי כן”, הירהרה דזדשון בלבה, “הרי בוריס אדם מופלא הוא”.

פרק שמיני: שִׁלְחָה רֶסֶן

יש בני אדם, אשר כיוון שהם מכירים שהנם מתפרצים כנגד הכל, הרי הם חשים בקרבם רגש של רווחה נפשית. בשעה שפליר יצאה מביתה של דזשוּן לא היה לבה נוקפה ולא נצנץ בה הירהור של חרטה. היא הכירה מתוך עיני התכלת של קרובתה הקטנה שזו דנה אותה לחובה – ושמחה על כך שעלתה בידה להטעות אותה, שכן בזה בלבה לאידיאליסטית המזדקנת הזאת שלא ירדה לסוף דעתה ולא הרגישה במזימתה הכמוסה.

לשים קץ לדבר, אמנם כן! עוד מעט ותראה לכולם, כי אך זה עתה החלה את מעשיה. והיא חייכה בינה לבין עצמה בשבתה על מרום גג האומניבוס שהוליך אותה בחזרה אל מייפייר. ואולם החיוך שלה גוע על שפתיה מפני דאגה וחרטה שהתגנבו אל לבה. היעלה בידה להטות את דזשוֹן לחפצה? היא שילחה רסן והתפרצה, אבל התעצור כוח להטות את לבו לעשות גם הוא כמוה? היא ידעה את האמת ואת הסכנה הוודאית של הדחייה לאחר זמן – אבל הוא לא ידע כלום; וזה היה ההבדל שביניהם.

“אפשר שמן הראוי לי לספר לו את הדבר?” הירהרה בלבה, “אפשר שדרך זו תהא בטוחה ביותר?” הרי עליו להבין שהמקרה הנאלח הזה אין כוחו יפה ואינו רשאי לקפח את אשרם! אבל הם יעכבו בדבר! הרי כך דרכם של הבריות להשלים רק עם מעשה שנעשה! מן הפילוסופיה הזאת, שהיתה עמוקה למדי לגבי פרק שנותיה, פנתה אל מחשבה אחרת, שלא היתה פילוסופית כל כך. אם יעלה בידה להטות את לב דזשוֹן לבוא עמה במסורת נישואין במהרה ובצנעה, ולאחר זמן יגלה לו שהיא ידעה את האמת – מה יהא אז? דזשון שנא את האמשלות ודרכי־העקיפין. והואיל וכך, אפשר שמוטב לה שתגלה לו את הדבר? אבל היא נזכרה במראה פניה של אמו, והזכרון הזה עיכבה בידה לעשות זאת. פליר פחדה. השפעתה של אמו עליו היתה חזקה מאוד, אולי חזקה משלה. מי יודע מה יהיה? הסכנה שבדבר היתה גדולה יותר מדאי. מהיותה שקועה בהירהורים עברה מהלאה לגרין־סטריט ובא עד למלון־ריץ. כאן ירדה מעל האומניבוס והלכה בחזרה דרך השדירה של גרין־פארק. הגשם הדיח ורחץ את כל אילן, וכל האילנות היו עדיין מטפטפים. טיפות כבדות נפלו על שמלתה הדקה, וכדי להנצל מהן עברה אל הצד השני של הרחוב, אל תחת החלונות של הקלוב איזיאום. היא נשאה במקרה את עיניה למעלה וראתה והנה מוסייה פרופון יושב אצל חלון־הקשת בחברת אדם גבה־קומה ובעל בשר. כשפנתה אל גרין־סטריט שמעה קול קורא בשמה, ומיד ראתה והנה אותו ה“מתגנב” הולך ובא אצלה. הוא הסיר את כובעו מעל ראשו – כובע של לבד מבהיק ונמוך, שהיה מן הכובעים השנואים עליה ביותר.

“ערב טוב, מיס פורסיט! אולי אוכל לעשות עמך חסד קטן?”

“הן, הואיל־נא ועבור אל הצד השני”.

“אתמהה! מפני מה אינך סובלת אותי?”

“וכי איני סובלת אותך?”

“כך נראה הדבר”?

“אם כן, הבה אגיד לך: משום שאתה משפיע עלי את הרגש שאין כדאי לחיות בעולם”.

מוסייה פרופון חייך.

“שמעי־נא, מיס פורסיט, מנעי יגון מלבך. הכל יעלה יפה! אין דבר מתמיד בעולם”.

“ואני אומרת שהכל מתמיד”, קראה פליר, “על כל פנים אצלי – ביחוד הרגשות של חיבה ושל אי־חיבה”.

“והדבר הזה עושה אומלל במקצת”.

“ואני דימיתי ששוב אין דבר בעולם העלול לעשותך מאושר או אומלל”.

“אין את נפשי לצער בני אדם אחרים. הריני מפליג מזה באנייה שלי”.

פליר הביטה אליו בבהלה.

“להיכן?”

“הנני לערוך מסע מצער בימי הדרום או במקום אחר”, אמר מוסייה פרופון.

פליר חשה רגש של רווחה ושל עלבון כאחד. הרי הוא רמז לה בבירור שהוא מנתק את הקשר שבינו ובין אמה. היך העז לבוא בקשר עמה, והיך העז לנתק את הקשר?

“ליל־מנוחה, מיס פורסיט! מסרי בשמי ברכת שלום לגברת דארטי. בחיי, שאיני אדם רע כל כך. ליל מנוחה!” פליר השאירה אותו שהוא עומד על עמדו וכובעו בידו. היא הביטה בגניבה לאחוריה וראתה אותו פוסע – בהידור ובכבדות – אל הקלוב שלו.

“הוא אינו יכול אפילו לאהוב מתוך הכרה ברורה”. הירהרה בלבה. “מה תעשה אמא?”

אותו הלילה חלמה חלומות ארוכים לבלי קץ וטורדים ביותר; והיא קמה בבוקר כולה עייפה ורפוייה והשתקעה מיד בקריאת האלמאנאך של אוּאַייטאֶקֶר. אדם מן הפורסייטים מכיר הכרה אינטנסיבית, שהעובדות משמשות עיקרה של כל סיטואציה. אפשר שיעלה בידה להכריע את הדיעה הקדומה של דזשוֹן, אבל בלי תכנית מדוייקה איך להוציא אל הפועל את ההחלטה המסוכנה שלהם, יעלה כל הענין בתוהו. מתוך הספר יקר־הערך העלתה את הידיעה שאין הם יכולים להינשא אלא אם יהיו שניהם בני עשרים ואחת; ואם לאו, מן הצורך הוא שמי שהוא יתן את הסכמתו לכל, והסכמה כזו הריהי בגדר הנמנעות. אחר כך נסתבכה בסבך הידיעות על עסקי הרשאות, תעודות, הודעות, מחוזות, וסופה שבאה אל המלה “שבועת שקר”. אבל כל זה הריהו הבל הבלים! מי זה ידון אותם לכף־חובה על אשר יכחשו בנוגע לגילם על מנת להינשא מתוך אהבה? עם סעודת הבוקר לא אכלה אלה משהו, ומיד חזרה אל ספרו של אואייטאקר. אבל כל מה שהוסיפה לעיין בו, כן נתרופף בטחונה; היא הפכה לבטלה דף אחר דף וסופה שבאה אל פרשת “שוטלאנדיה”. בארץ זו יכול אדם לבוא במסורת הנישאים בלי כל אותם מעשי ההבלים! עליה אך לבוא ולשהות שם עשרים ואחד יום, ואחר יבוא דזשון, ובפני שני בני אדם יודעו שהנם נשואים. ובגדולה מזו – הם יהיו באמת נשואים! אין דרך טובה מזו; ומיד פקדה בזכרונה את כל חברותיה בבית הספר. הנה מֶרִי לֶמְב היושבת באדינבורו ו“בת חיל” היא כראוי! ולא עוד אלא שיש לה גם אח. ובכן תוכל לגור אצל מרי למב וזו ואחיה ישמשו עדים. אמנם גלוי וידוע היה לפניה יפה, שבעיניהן של כמה נערות היה כל זה למותר, ושהיא ודזשון לא היו צריכים לעשות דבר אלא לנסוע יחד לימים אחדים לאחד המקומות ולהודיע אחר כך להוריהם: “אנו נשואים בדרך הטבע, עתה הניחו לנו להינשא כדת וכדין”. ואולם פליר היתה פורסייטית גמורה, ולפיכך הרגישה שמעשה זה הריהו מפוקפק ביותר ופחדה מראש מפני מראה פני אביה לכשישמע את הדבר. ולא עוד אלא שחששה, שמא דזשון לא ייאות לכך; ערכה היה גדול בעיניו ביותר, ואילו שינה דעתו עליה לרעה, היה הדבר קשה לה מנשוא. לא! מוטב להסתייע בעזרתה של מרי למב, ועתה היא עונת־השנה הטובה לנסיעה לשוטלאנדיה. החלטה זו הניחה את דעתה והיא חבשה את חפציה, השתמטה מפני דודתה ונסעה באבטובוס אל טשיזוויק. היא באה בהקדם־זמן, ומשום כך פנתה ונכנסה אל תוך קיוּ־גרדֶנס. אבל היא לא מצאה מנוחה לנפשה בין ערוגות־הפרחים, בין האילנות שפתקאות־כתבות היו דבוקות עליהם ובין המגרשים הירוקים ורחבי־הידים, ולפיכך סרה אל בית־אוכל וסעדה שם סעודת־בוקר קלה ואחר חזרה אל טשיזוויק ומשכה בפעמון של בית דזשוּן. המשרתת האוסטרית הכניסה אותה אל “חדר־האוכל הקטן”. עכשיו כיון שידעה מה המכשול העומד על דרכה ועל דרך דזשון, גדלו געגועיה עליו עשרת מונים, כאילו היה אחד מאותם הצעצועים חדי־הקצוות והצבועים צבע ארסי, שהיו מנסים להוציא מידה בשעה שהיתה ילדה קטנה. נדמה לה אשר אם חפצה לא יתקיים בידה והיא לא תוכל להתחבר עם דזשון שיהא שייך לה לעולם, סופה למות מייסורי מחסור. עליה לרכוש אותו לעצמה בכל התחבולות שבעולם, והיא תרכוש אותו ולה יהיה! מעל לקמין העשוי לבנים אדומות היתה תלוייה מראה עגולה ועכורה, אשר הזכוכית שלה היתה עתיקה ביותר. היא עמדה והסתכלה בדמותה שנשקפה בתוך המראה וראתה והנה פניה חיוורים ועיגולים אפלים ביותר מסתמנים מתחת לעיניה; רעידות קלות זיעזעו את עצביה. והנה שמעה קול צילצול הפעמון, ומיד התגנבה אל החלון וראתה אותו עומד אצל המפתן ומעביר את ידו על שערו ועל שפתיו, כאילו ניסה גם הוא לשכך את רעידת עצביו.

כשנכנס החדרה, מצא אותה יושבת על אחד משני כסאות־התבן וגבה מפנה אל הדלת. היא ענתה ואמרה לו מיד:

“שב־נא, דזשון, עלי לדבר עמך בכובד ראש”.

דזשון ישב לצדה על השולחן והיא הוסיפה ואמרה בלי להביט אליו:

“אם אינך רוצה לאבוד אותי, עלינו לבוא במסורת הנישואים”.

דזשון נדהם.

“למה? כלום התרחש דבר חדש?”

“לא, אבל ברובין־היל ובבית הורי אני חשתי שעלינו לעשות זאת”.

“אבל” – גימגם דזשון, “הרי ברובין־היל היה הכל שלום – והורי לא אמרו לי דבר”.

“אבל הם מבקשים לעכב בידינו. הכרת פני אמך הוכיחה לי זאת בבירור. וגם הכרת פני אבי”.

“וכי ראית אותו מאז?”

פליר ניענעה בראשה. וכי מה בכך אם תוסיף להפיח כזבים אחדים?

“אבל” ענה ואמר דזשון מתוך התעוררות, “איני מבין היך אפשר הדבר שישתמרו בלבם רגשות כאלה לאחר שנים מרובות כל כך”.

פליר נשאה אליו את עיניה.

“אפשר שאינך אוהב אותי למדי”.

איני אוהב אותך למדי! אבל – אני – "

“אם כן עליך להתקשר עמי קשר קיים”.

“בלי להגיד להם את הדבר?”

“עד לאחר המעשה”.

דזשון שתק. הוא נראה לה עכשיו יותר גדול מכפי שהיה לפני שני חדשים בשעה שראתה אותו בפעם הראשונה; דומה שהוא גדל בשתי שנים!

“אבל המעשה הזה יכאיב את לב אמא מכאוב נורא”.

פליר חלצה את ידה מתוך ידו.

“עליך לבחור”.

הוא החליק מעל השולחן וכרע על ברכיו.

“אבל למה לא נגיד להם את הדבר? הרי למעשה אינם יכולים להפריד בינינו, פליר!”

“הם יכולים! הריני אומרת לך, שהם יכולים”.

“כיצד?”

“אנו תלויים בהם תלייה גמורה. הם יכולים לגרום לנו מצוקות של ממון ומצוקות אחרות. איני מן הסבלניות, דזשון”.

“אבל הרי פירושו של דבר הוא שעלינו לרמות אותם”.

פליר עמדה ממקומה.

“אי אתה אוהב אותי אהבה לאמתה, לולא כן לא היית מהסס”.

דזשון ליפף בידיו את מתניה וכפה אותה לחזור ולשבת. היא דיברה בחפזון:

“אני שקלתי את הכל בדעתי. עלינו ללכת לשוטלנאדיה. לאחר שנבוא במסורת הנישואים, ישלימו במהרה עם העובדה הזאת. כך טיבם של הבריות שהם משלימים עם עובדות. וכי אין הדבר ברור לך, דזשון?”

“אבל היך יכולים אנו לגרום להם צער נורא כזה!”

נמצא שנבחר לו לצער אותה מאשר לצער את הוריו!

“טוב איפוא, הניחני ללכת!”

דזשון קם וחסם בגבו את הדלת.

“כסבור אני שהצדק אתך”, ענה ואמר לאטו. “אלא שעלי לעיין בדבר”.

היא ראתה שתקפו עליו רגשות שהוא לא יכול להביע אותם, אבל היא לא חפצה לעזור לו. ברגע זה שנאה את עצמה, וכמעט ששנאה גם אותו. מפני מה צריכה היתה היא לבדה לעשות את כל המעשה הזה כדי להגן על אהבתם? אין זה מן היושר! – אבל הנה ראתה את עיניו והן מפיקות עגמת־נפש והערצה לאין שיעור.

“אל תביט אלי ככה! הלא כל מאוויי הוא שלא תילקח ממני, דזשון!”

“אי אפשר שתאבדי אותי כל זמן שנפשך חשקה בי”.

“אהה, אפשר מאוד!”

דזשון הניח את ידיו על כתפיה.

“פליר, אולי נודע לך דבר, שאת מכסה אותו ממני?”

שאלה זו היתה השאלה העיקרית, שהיא היתה יראה ממנה. היא הישירה אליו את מבטה וענתה: “לאו”. היא שרפה את אניותיה, אבל מה בכך, אם אך הוא לה יהיה? הוא יסלח לה. והיא חיבקה את צווארו בזרועותיה ונשקה לו על שפתיו. היא תנצח! היא הרגישה זאת מתוך דפיקות לבו שנצמד אל לבה ומתוך עצימת עיניו. הנני רוצה להיות מובטחה שלי תהיה! הנני רוצה להיות מובטחה!" לחשו שפתיה. “הבטיח לי!”

דזשון לא ענה. על פניו היה נסוך אותו הקפאון הבא מחמת ייסורים שאין להם שיעור. לסוף פתח ואמר:

“הדבר דומה כאילו אניף עליהם יד להכותם. עלי לשקול משהו את הדבר בדעתי, פליר. אני מוכרח לעשות זאת, באמת ובתמים”.

“הו! טוב ויפה!” ופתאום זלגו עיניה דמעות – דמעות של אכזבה, של בושה ושל יגיעה למעלה מכוחה. אחר באו חמישה רגעים של ענות־נפש קשה. רגשי החרטה והחיבה, שהביע לה דזשון, לא ידעו גבול; אבל הוא לא הבטיח לה כלום. היא רצתה לקרוא: “טוב איפוא, אם אינך אוהב אותי כל צרכך – היה שלום!” אבל היא לא ערבה את לבה לעשות זאת. היא היתה למודה מיום היוולדה לעמוד על דעתה ולקיים את תאות־נפשה, ולפיכך תהתה ודעתה נתבלבלה עליה כשנתקלה בהתנגדות זו של עלם צעיר זה, אשר לבו היה כל כך עדין ומלא אהבה. היא ביקשה לדחותו מלפניה ולנסות שמא יעלה בידה להטותו לחפצה על ידי כעס וקרירות, ושוב לא ערבה את לבה לעשות זאת. ההכרה, שהיא נתכוונה להדיח אותו בעינים עצומות לעשות מעשה ששוב אין לו תקנה, החלישה את הכל – החלישה את התום והיושר של כעסה ואת התום והיושר של תאוותה; ואפילו נשיקותיה חסרו את החמדה והקסם שהיא רצתה לצקת בהן. וכך נסתיימה הפגישה הנסערה והקצרה הזאת ללא הכרעה.

“אפשר רצונך בתה? gnädiges Fräulein”.

היא דחתה מלפניה את דזשון וקראה בקול:

“לא – לא, יישר כוכך! הנני הולכת מיד”.

ובטרם הספיק לעצור אותה, יצאה והלכה לה.

היא התנהלה לאטה ושיפשפה את לחייה המשולהבות והנכתמות והיתה נבהלה, כעוסה ומדוכדכת־נפש ביותר. היא הטילה סער איום לתוך לבו של דזשון, ואף על פי כן לא הבטיח לה שום דבר ברור ולא הוחלט שום דבר ברור! אבל כל מה שהעתיד נראה לה לא־וודאי ומפוקפק ביותר, כן נתקעו לתוך בשר לבבה קרני־המישוש של “הרצון לסַגֵל” – כעין קָרצית המנקרת בעץ.

איש לא היה בבית אשר בגרין־סטריט. וויניפרד הלכה עם אימוגן לראות מחזה, אשר אחדים אמרו עליו שהנהו מחזה אליגורי, ואחרים אמרו שהוא מרעיש את הלב ביותר". הדעות השונות הללו הן הן שעוררו את וויניפרד ואת אימוגן ללכת אל התיאטרון. פליר נסעה אל תחנת פאדינגטון. האוויר של כרי־הדשא הפיח קרירות על לחייה, שהיו עדיין משולהבות אפילו בשבתה במרכבה. היא ראתה הרבה פרחים שגמלו והיו ראויים לקטפם, אלא שכל הפרחים היו עכשיו עקצנים ובעלי־קוצים. ואולם פרח־הזהב הנתון בתוך עטרה של קוצים נראה לרוחה העקשנית נאה ביותר וחמוד ביותר.

פרק תשיעי: שֶׁמֵן לתוֹךְ הָאֵשׁ

כשחזרה פליר הביתה מצאה שם אטמוספירה כל כך משונה, שחדרה אפילו לתוך נפשה, שהיתה כולה נרעשה מחמת צרת חייה של עצמה. אמה היתה שקועה במחשבות ופניה זועפים, ואביה התייחד בחממה והיה כולו תפוש הירהורים. שניהם היו דמומים ולא הפליטו מפיהם אפילו מלה אחת. “אפשר אני גרמתי לכך?” הירהרה פליר. “או אפשר פרופון גרם לכך?” היא שאלה את אמה:

“מה לו לאבא?”

אמה משכה בכתפיה לשם תשובה.

והיא שאלה את אביה.

“מה קרה את אמא?”

אביה ענה ואמר:

“קרה? וכי מה יכול לקרות אותה?” והוא הציץ בה בעינים נוקבות.

“דרך אגב הנני להודיעך”, מילמלה פליר, “כי מוסייה פרופון מפליג באנייה שלו בימי הדרום לשם ‘מסע’”.

סומס בדק זמורה אחת שלא נשא אף עינב אחד.

“הענבים לא עלו יפה”, ענה ואמר. “היה כאן מוֹנט הצעיר. הוא שאלני דבר מה עליך”.

“אח! וכי מה הוא בעיניך, אבא?”

“הוא – הוא בחור בן דורו – ככל אותם הצעירים של עכשיו”.

“ומה היית אתה, יקירי, כשעמדת בפרק שנותיו?”

סומס חייך חיוך זעוף.

“אנו היינו טרודים בעבודה ולא ביזבזנו את זמננו בטיסה באוויר, ברכיבה על אופני־מוטור ובעסקי אהבים”.

“וכי לא היית מחזר אחרי אשה מימיך?”

כששאלה שאלה זו השתמטה מלהביט אליו, ואף על פי כן ראתה אותו יפה. פניו החיוורים האדימו, גבות עיניו, שהשערות השחורות שבהן עדיין היו מעורבות עם השערות הלבנות, התלכדו יחד.

“לא היה לי זמן ולא חפץ להתעסק במעשי אהבים”.

“אפשר תקפה אותך בשעתך תאווה עזה וגדולה?”

סומס נתן בה עינים בוחנות.

“הן – אם נפשך חשקה לדעת זאת – ונחת מרובה השביעה אותי!” והוא נפנה וצעד לאורך צינורות החימום. פליר טופפה אחריו בדממה על קצות אצבעותיה.

“אנא ספר לי עליה, אבא!”

סומס נעשה דמום ביותר.

“למה לך לדעת דברים כאלה בפרק שנותיך?”

עודנה חיה?"

"סומס ניענע בראשו.

“והיא נשואה לאיש?”

“הן”.

“הריהי אמו של דזשוֹן, האין זאת? והיא היתה אשתך הראשונה”.

היא אמרה זאת מתוך ניצוץ של נבואת־הלב שחלף אותה פתאום; כל ההתנגדות שלו וודאי לא נבעה אלא מתוך פחדו שלא ייגלה לה דבר הפצע שנפצעה גאוותו לשעבר. אבל היא נזדעזעה. היא ראתה את הזקן הזה והוא מתנודד, כאילו אחזהו השבץ, ושמעה את קולו – קול מביע מכאוב אכזרי כל כך!

“מי הגיד לך זאת? אם דודתך –! הדיבור בענין זה קשה לי מנשוא”.

“אבל, אבי מחמד נפשי”, אמרה פליר רכות, “הלא הדבר אירע לפני שנים רבות כל כך”.

"לפני שנים רבות או מעטות, אני – "

פליר החליקה בידה את זרועו.

“ניסיתי לשכוח”, פתח ואמר פתאום; “ואיני רוצה שיזכירוני את הדבר”. ואולם אחר כך, כאילו לתת מוצא למרירות ממושכה שהיתה חבוייה בלבו, הוסיף ואמר: “כיום הזה אין מי שיבין את זאת. תאווה עזה וגדולה, אמת הדבר! אין מי שידע מה טיבה של זו!”

“ואני יודעת”, אמרה פליר כמעט בלחישה.

סומס, אשר הפנה אליה את גבו, חזר לאחוריו.

“מה את סחה – והרי אינך אלא תינוקת!”

“אפשר שירשתי זאת ממך, אבא”.

“מה?”

“את האהבה לבנה”.

פניו היו חיוורים כסדין, והיא ידעה שגם פניה היו כך. הם עמדו והביטו זה אל זו בתוך ההבל המלא קיטור והספוג ריחות של עפר מצמיח פיטריות, של “מחט הרועה” הגדלה בציצים ושל ענבים ההולכים ומבשילים במהירות.

“הרי זה טירוף־הדעת”, הפליט סומס לבסוף מבין שפתיו היבשות.

היא הניעה בכבדות את שפתיה ומילמלה בלחש:

“אל תכעס עלי, אבא, לא אשמתי היא”.

אבל עיניה ראו שלא היה כעוס, אלא נבהל, נבהל עד למעמקי נפשו.

“כסבור הייתי”, גימגם ואמר, “שהשטות הזאת כבר נשכחה מלבך”.

“אהה, לא! הרגש שבלבי חזק ועצם עשרת־מונים מכפי שהיה”.

סומס בעט ברגלו בצינור־החימום. תנועה עלובה וקטנה זו נגעה עד נפשה; היא לא פחדה מפני אביה – לא פחדה אף משהו.

“אבי מחמד נפשי”, אמרה אליו, “מה שמוכרח להיות אין להימנע ממנו”.

“מוכרח!” שנה סומס. “אינך יודעת מה את סחה, כי יודע הנער את הדבר?”

דמיה צפו אל לחייה.

“עדיין לא”.

הוא הסב שוב את פניו ממנה. כתפו האחת היתה מורמה קצת למעלה והוא עמד ונעץ את עיניו בחוליה המקשרת את הצינורות.

“הדבר הזה מתועב עלי”, ענה ואמר פתאום, “ואין בעולם דבר מתועב מזה. בנו של אותו אדם! הרי זה – הרי זה – תֶּבל!”

כמעט שלא מדעתה הבחינה בדבר, שהוא לא אמר “בנה של אותה אשה”. ושוב ניצוץ של נבואת־הלב.

אפשר שהרוח של אותה התאווה הגדולה והעזה עדיין חבוייה באחת הפינות הכמוסות שבלבו?

היא הניחה את ידה תחת זרועו.

“אביו של דזשון זקן וחולה הוא ביותר; אני ראיתיו”.

“אַתּ – –?”

“הן, הלכתי לשם עם דזשון; ראיתי את שניהם”.

“ומה אמרו לך?”

“לא כלום. הם התנהגו עמי בנימוס מרובה”.

“וודאי שצריכים היו להתנהג כך”. הוא התחיל שוב להסתכל בחוליה המקשרת את צינורות־החימום, ואחר ענה ואמר פתאום:

“עלי להתיישב בדבר – עוד אדבר עמך בענין זה הערב”.

היא ידעה שלפי שעה הרי זה גמור ומוחלט מלפניו, ולפיכך הסתלקה ממנו בחשאי והוא עדיין עומד ומביט אל צינור החימום. היא נכנסה אל גן־הפירות והתהלכה בין השיחים של ענבי־שועל ועַכָּביוֹת, בלי חפץ כל שהוא לקטוף את פירות ולאכלם. לפני שני חדשים – היה לבה קל עליה! אפילו לפני שני ימים היה לבה קל עליה, עד שבא פרוספר פרופון וסח לה את הדבר. עכשיו חשה עצמה נאחזה בקורי עכביש – בקורי עכביש של תאווה, של חוקים ומשפטים קבועים, של מצוקה ומרידה, של כבלי אהבה ושנאה. ברגע קודר זה של רפיון־ידים לא ראתה כל מוצא, עם כל היותה מטבעה מלאה ביטחה. מה לה לעשות? איך לשעבד את הדברים לחפצה ולקיים את מאווי לבה? ופתאום, בפינת המשוכה הגבוהה של אשכרוע, נתקלה בהיסח־הדעת באמה, שהיתה מהלכת במהירות ומכתב פתוח בידה. חזה התנופף, עיניה היו פקוחות לרווחה ולחייה משולהבות. ומיד ניצנצה בלבה של פליר: “אותה האניה הפורשת בים! אמא עלובה!”

אנט נתנה בה מבט נבהל ואמרה:

“אחזתני צילחה”.

“צר לי עליך הרבה, אמא”.

“אכן חידוש הוא! צר לך עלי – את ואבא צר לכם עלי!”

“אבל אמא – הריני באמת מצטערת על כך. הנני יודעת את טעמם של ייסורים אלה”.

עיניה הנבהלות של אנט נתרחבו ביותר עד שנראה הלובן שבהן. “תמימות עלובה!” ענתה ואמרה.

וכי אפשר הדבר, שאמה שלה – אשר ידעה תמיד לשלוט ברוחה והיתה נבונה ביותר – יהא כך מראיה וכך תדבר! הכל היה נורא ואיום! אביה, אמה והיא עצמה! ואך לפני שני חדשים דומה היה שיש להם מה שלבם רוצה בעולם הזה.

אנט קמטה את המכתב בידה, פליר ידעה שעליה לשים עצמה כאילו אינה רואה זאת.

“אפשר אוכל לעשות דבר כדי להשקיט את מכאוב ראשך, אמא?”

“כמה אכזרי הדבר”, הירהרה פליר בלבה, "ואני שמחתי על המאורע הזה! אוי לו לאותו אדם! למה מתגנבים ובאים גברים להשבית את שלום הבית! סבורה אני, שוודאי קצה נפשו בה. איך העיז להגיע לכך לקוץ באמי? איך העיז? וכשעלתה על דעתה מחשבה זו, שהיתה כל כך טבעית וכל כך מוזרה, נתנה את קולה בצחוק חשאי.

לאמתו של דבר צריכה היתה לשמוח, אבל על מה תשמח? הרי אביה לא שת לבו לדבר! אבל אפשר שהדבר נגע עד לב אמה? היא חזרה אל גן־הפירות וישבה תחת אחד הדובדבנים. רוח קלילה המתה חרש בין הענפים העליונים; הרקיע שנראה בעד העלים הירוקים היה כחול יותר וטעון עבים לבנים ביותר – אותם העבים הכבדים והלבנים המצויים כמעט תמיד בחבל הארץ שעל שפת הנהר. דבורים, שביקשו להן מחסה מפני הרוח, זימזמו בחשאי, ועל הדשא הרווי ליח השתרע צלם של עצי־הפרי שנטע אביה לפני עשרים וחמש שנה. הצפרים היו דמומות כמעט, הקוקיאות נאלמו, ורק יוני־היער עדיין השמיעו את קול ההגה שלהן. ואולם מפח הרוח וזימזום הדבורים והגה היונים והלחש של תקופת־תמוז לא עצרו כוח להשקיט לאורך זמן את עצביה הנרגזים. היא הלחיתה על ברכיה והתחילה לחרוש את מזימותיה. עליה להטות את לב אביה שיעזור לה. למה יעמוד לשטן על דרכה מאחר שתהיה מאושרה? היא היתה כבת תשע־עשרה ובמשך שנות חייה אלה נוכחה לדעת למדי, שאין לו דאגה אחרת חוץ מן הדאגה לעתידה. ולפיכך אין לה אלא להוכיח לו, שבלי דזשון לא יהיה עתידה עתיד של אושר. הוא חשב את הדבר לרעיון של שגעון. אך סכלות היא מלפני הזקנים אם סבורים הם שהנם יודעים ומכירים את רגשותיהם של הצעירים! וכי לא הודה לה שהוא אהב בזמנו – בשעה שהיה צעיר – מתוך תאווה עזה וגדולה? הרי עליו להבין זאת! “הנה הוא צובר ממון בשבילי”, הירהרה בלבה, “אבל מה בצע לי בממון הזה, אם ימנעוני מהיות מאושרה?” הממון וכל מה שהאדם קונה בו, אינו מביא אושר. רק האהבה לבדה נותנת אושר לאדם. המרגניות בעלות עיני־השוורים הצומחות בגן זה והמשוות לו לפעמים מראה סהרורי, גדלו פרא ובנחת והיתה להן שעתן. “למה קראו לי פליר”, הגתה בלבה, “אם אינם רוצים שתהיה לי שעתי ושאהיה מאושרה כל זמן שאדם יכול לשבוע עדיין אושר!” והרי באמת לא היה דבר אשר עמד לשטן על דרכה לאשרה, לא עניות ולא חולי – רק רגש בלבד, רק רוח בלהות העולה מקבר העבר רב־היגון! אכן צדקו דברי דזשון. הזקנים הללו אינם נותנים לאדם לחיות את חייו! הם עשו מעשי פשע והנם מבקשים שילדיהם יהיו נענשים על כך! – הרוח שככה; היתושים התחילו עוקצים. היא קמה וקטפה ציצי־עיזניות אחדים ונכנסה הביתה.

אותו ערב היה חמים היא ואמה לבשו שמלות בהירות, דקות ופתוחות־כתף. מראה הפרחים שעל גבי שולחן־האוכל היה חיוור. פליר היתה תוהה שכל מה שראו עיניה חיוור; פני אביה כתפי אמה, הכתלים המצופים ציפוי עץ בהיר, השטיח האפור־הבהיר, כיפות־העששיות ואפילו מראה המרק חיוור היה. לא היה אף כתם צבעוני אחר בחדר, ואפילו יין לא היה בכוסות החיוורות, משום שאיש לא שתה אותו. מה שלא היה חיוור, היה שחור – בגדי אביה, בגדי השמש, כלב־הציד שלה, שהיה רבוץ מיוגע בחלון, והווילאות השחורים עם המשבצת האפורה־הבהירה שלהן. פרח ובא החדרה פרפר־לילה, ואף הוא חיוור היה. ומתוך שתיקה גמורה עברה בחמימות זו סעודת־הערב, שהיתה סעודת־אבל למחצה.

לאחר הסעודה קמה והלכה אחרי אמה שיצאה מן החדר, והנה קרא אותה אביה בחזרה.

היא ישבה אצלו אל השולחן, נטלה את ציצי־העיזניות הפרופים אל חזה שמלתה והגישה אותם אל אפה.

“עיינתי בדבר”, פתח ומאר.

“ובכן, יקירי?”

"הדיבור בענין זה גורם לי ייסורים גדולים ביותר, אבל אין לי ברירה אחרת. איני יודע אם מבינה את כמה יקרה את לנפשי, – מימי לא אמרתי לך זאת, משום שהדבר היה מיותר בעיני; אבל – אבל דעי לך, שהנך יקרה לי מכל. אמך שלך – " הוא הפסיק את דבריו וכונן את מבטיו אל הכוס שלו העשוייה זכוכית וונציאנית.

“הנה כי כן?”

“אין לי בעולם אלא את בלבד. ומעולם לא היה לי אדם אחר – ולא חפצתי בדבר אחר מאז נולדת”.

“הריני יודעת זאת”. מילמלה פליר.

סומס הרטיב את שפתיו בלשונו.

“וודאי סבורה את שהענין הזה מסור לידי והריני יכול לסדר אותו לטובתך. אינך אלא טועה. אני – הנני חסר־יכולת”.

פליר לא דברה דבר.

“אפילו אם לא אשגיח ברגשותי של עצמי”, הוסיף ואמר סומס בתקיפות יתירה, “הרי אותם השנים לא יאותו לי ולא יקבלו שום הצעה שאציע להם. הם – הם שונאים אותי, כדרך בני האדם לשנוא את הבריות שהם העליבו אותם”.

"אבל הוא – דזשון – – "

“הוא הנהו עצמם ובשרם, בנם יחידם. אין ספק בדבר שהוא יקר להם כשם שאת יקרה לי. הרי זה מיצר, שאין מוצא ממנו”.

“לא!” קראה פליר, “לא, אבא!”

סומס נשען על גבו וכולו סמל חיוור של סבלנות; דומה היה כאילו גמור ומוחלט מלפניו שלא לגלות אף נדנוד כל שהוא של התרגשות.

“הסכיתי ושמעי!” ענה ואמר. “את מעמידה את הרגשות של שני חדשים – של שני חדשים – לעומת הרגשות של שלושים וחמש שנים! ומה תקוותך וסיכוייך? שני חדשים – ראשית ניצני האהבה שלך, תולדה של חצי תריסר פגישות, של טיולים ושיחות אחדים, של נשיקות אחדות – לעומת, לעומת דבר שאי את יכולה לשער אותו בנפשך, שאין אדם יכול לשער אותו, חוץ ממי שהתרגש עליו. תני דעתך לזה והיי נבונה, פליר! אין זה אלא שגעון של תקופת תמוז!”

פליר מרטה לאטה את ציצי העיזניות וקרעה אותם לקרעים קטנים.

“אין שגעון כשגעונם של אלה המתירים לֶעָבָר להשחית ולחבל את הכל. מה לנו ולעבר? החיים חיינו הם ולא חייכם אתם”.

סומס שלח את ידו אל מצחו, ופליר ראתה שם פתאום נטפי זיעה נוצצים.

“בת מי את?” ענה ואמר. “ובן מי הוא? ההווה כרוך בעבר ושניהם כרוכים בעתיד. אין אדם יכול להשתחרר מזיקה זו”.

היא לא שמעה מעולם דברי פילוסופיה יוצאים מן הפה הזה. למרות סערת רוחה עשו הדברים האלה רושם עליה, והיא תמכה את מרפקיה על השולחן ואת סנטרה בידיה.

“אבל שקול־נא את הדבר הזה בדעתך, אבא, מבחינה מעשית. אנו אוהבים זה את זו. ממון יש לנו הרבה ואין עיכוב אחר חוץ מרגש־הלב. הבה נקבור את העבר, אבא!”

הוא לא השיב דבר אלא נאנח.

“חוץ מזה” אמרה פליר רכות, “אי אתה יכול לעכב בעדנו”.

“אילו היה הדבר תלוי בי,” אמר סומס, “לא הייתי מנסה לעכב בידכם; הריני יודע ששומה עלי להניחך ללכת בדרכך, כדי לקיים את אהבתך אלי. אבל לא אני המכריע בדבר. והנני מבקש ממך שתתני דעתך לדבר בעוד מועד, קודם שעברה השעה. אם תוסיפי להחזיק בדעתך שהיכולת בידך לקיים את רצונך ותחזקי את הרגש הזה ביתר שאת, הרי גדולה וכבדה ביותר תהיה המכה שתנחת עליך לכשתכירי שאין לך יכולת כזו”.

“אהה!” קראה פליר, “עזרני־נא, אבא; אתה יכול לעזרני, הרי אתה יודע זאת”.

סומס נד בראשו בבהלה.

“אני?” ענה ואמר במרירות. “אני יכול לעזור? אני הנני אבן הנגף – הסיבה העיקרית ואבן־הנגף – הלא כך היא שיגרת הלשון שלהם? ובעורקיך ניגר דמי שלי”.

הוא קם.

“את דורשת ממני לצקת שמן על האש. אם תוסיפי ללכת בשריריות לבך, סופך שתקוטי בפניך. אל תּואלי, בתי, – בתי האחת והיחידה!”

פליר הניחה את סנטרה על שכמו.

נפשה היתה נבוכה ומבולבלה עד מאוד. אבל אסור לה לגלות זאת לעיני הבריות! אסור לה! היא נפטרה מלפניו ויצאה החוצה אל דימדומי בין השמשות ורוחה מרה ומדוכאה, ואף על פי כן לא נכנעה דעתה. כל היה רופף ומטושטש בקרבה, כדמויות וכצללים אשר בגן, – הכל היה בלתי־ברור, חוץ מרצונה לרכוש ולסגל. צפצפה אחת נזדקרה במרום הרקיע הכחול־העמום ודומה היה כאילו היא נוגעת באחד הכוכבים הלבנים. הטל ליחלח את נעליה וצינן את כתפיה החשופות. היא ירדה אל שפת הנהר ועמדה והביטה שם אל אחת הרצועות של נוגה הריח, שהשתרעה על פני המים ההולכים ומחשיכים. ופתאום עלה באפה ריח של טאבאק ולעיניה נגלתה דמות לבנה, כאילו נוצרה על ידי קרני הירח. הדמות דמותו של מונט הצעיר, שהיה לבוש תלבושת של פלאניל ועמד בתוך הסירה שלו. היא שמעה את הלחישה החשאית של הסיגאריטה שלו, שכבתה במים.

“פליר”, השמיע את קולו, “אל תקשיחי את לבך מברייה עלובה. הריני מצפה זה כמה שעות”.

“למה אתה מצפה”?"

“בואי אל הסירה שלי!”

“איני רוצה”.

“משום מה?”

“משום שאיני מבנות־המים”.

“האין בך אף קורטוב של רומנטיקה? אל תהיי מודרנית ביותר, פליר!”

ומיד הופיע על השביל בריחוק של פסיעות אחדות ממנה.

“גש הלאה!”

“פליר, הריני אוהב אותך! פליר!”

פליר געתה בצחוק קצר.

“שובה אלי”, ענתה ואמרה, “בזמן שלא אשיג את תאות־נפשי”.

“ומה היא תאות־נפשך?”

“שאל אדם אחר ולא אותי”.

“פליר”, אמר מונט, וצליל קולו היה משונה ביותר, “אל תלעגי לי! אפילו כלבים, שנועדו לעשות בהם נסיונות, ראויים לכך שיתנהגו בהם כשורה קודם שינתחום לנתחים”.

פליר הנידה את ראשה, אבל שפתיה רעדו.

“לא היית צריך להיקרות עלי פתאום ולהבעיתני. תן לי סיגאריטה!”

מונט נתן לה סיגאריטה, הדליק אותה ואחר הדליק סיגאריטה לעצמו.

“איני רוצה לדבר הבלים”, ענה ואמר, “אבל בבקשה ממך, שערי בנפשך את כל דברי השטות וההבל, שדיברו כל המאהבים מימות עולם והוסיפי עליהם גם את דברי השטות שלי”.

“יישר כוחך, הריני משערת בנפשי. ליל מנוחה!”

רגע אחד עמדו פנים אל פנים בצלה של שיטה אחת, אשר ציציה היו מוגהים נוגה ירח, ועשן הסיגאריטות שלהם התבולל בתוך חלל האויר שביניהם.

פליר נפנתה במהירות והלכה. כשהגיעה אל כר־הדשא עמדה והביטה אחריה. מיכאל מונט נופף את ידיו הלוך ונופף למעלה; היא ראתה והנה הוא טופח בידיו על ראשו ומחוה כלפי ציצי השיטה הזרועים זהרי ירח. לאזניה הגיע קול מלא: “מר לי – מר!” פליר התנודדה. היא לא יכלה להושיעו; נפשה של עצמה היתה מלאה תוגה יותר מדאי! כשעלתה על המרפסת, עמדה פתאום שוב תחתיה. אמה ישבה בחדר־האורחים אצל שולחן הכתיבה שלה לבדד. בחזות פניה לא ניכר שום מבע מיוחד חוץ מדוֹממוּת והעדר־תנועה גמור. ואף על פי כן הביע מראיה יאוש ופחי־נפש! פליר עלתה למעלה. כשהגיעה אל דלת חדרה התעכבה שוב פעם. היא שמעה את כל פסיעותיו של אביה, שהיה מהלך באולם־התמונות הנה ושוב, הנה ושוב.

“אמנם כן”, הירהרה בלבה, “מר! אהה, דזשון!”

פרק עשירי: הַחְלָטָה

בשעה שפליר נסתלקה ממנו והניחה אותו לבדו, עמד דזשוֹן ולטש את עיניו אל המשרתת האוסטרית. היא היתה אשה דקת־בשר ובעלת פנים שחרחרים, והכרת פניה ענתה בה שהיא מאותם בני האדם הרואים את מעט הנחת שבחיים הולך ומתעלם מהם טיפה אחר טיפה.

“אפשר תשתה תה?” שאלה אותו.

קולה הביע אכזבה ודזשון הרגיש בזה ומילמל ואמר:

“לא, יישר כוחך”.

“ספל קטן – התה מוכן. ספל קטן וסיגאריטה”.

פליר הלכה לה! צפויות לו שעות של מוסר־כליות ושל אי־הכרעה! ומתוך רגש קשה של שפלות־ידים חייך ואמר:

"טוב איפוא – יישר כוחך!

היא הביאה על טס קטן פך־תה קטן עם שני ספלים קטנים וקופסת סיגאריטות עשויה כסף.

“סוכר? מיס פורסייט יש לה הרבה סוכר – היא קונה את הסוכר שלי וגם את הסוכר של ידידי. מיס פורסייט הריהי גברת חביבה ביותר. הריני מאושרה שהנני משמשת אצלה. הנך אחיה?”

“הן”. אמר דזשון והתחיל לעשן את הסיגאריטה השנייה בימי חייו.

“אח צעיר מאוד”. אמרה האוסטרית מתוך חיוך קלוש וחרד, שהעלה על דעתו את כישכוש זנבו של כלב.

“האמזוג לך משהו?” ענה ואמר. “אולי תואילי לשבת?”

האשה האוסטרית הנידה את ראשה לאות מאון.

“אביך הריהו עדין ביותר – העדין שבכל הזקנים שראיתי מימי. וכי הוקל לו ממה שהיה?”

דבריה פגעו בדזשון כעין תוכחה. “הן! כסבור אני ששלום לו כל צרכו”.

“הריני מתאווה לראותו שוב פעם”. אמרה האשה האוסטרית כשהיא מניחה את ידה על לבה; “יש לו לב טוב ביותר”.

“אמנם כן”. אמר דזשון. ושוב נראו לו דבריה כעין תוכחה.

“הוא איננו גורם לעולם טירדה לאדם ודרכו לחייך חיוך כה רך”.

“אמנם כן, כך טיבו, האין זאת?”

“פעמים שהיה מביט אל מיס פורסייט הבטה גחכנית כל כך, סחתי לו את כל המוצאות אותי; הוא הנהו “סימפאטי” כל כך. ואמך שלך – נאה היא? ושלום לה?”

“הן, שלום רב לה”.

“הוא היה מחזיק את הפוטוגראפיה שלה על גבי שולחן־הלבישה שלו. אשה יפה היא עד מאוד”.

דזשון מיהר להבליע את התה שלו. אשה זו, אשר פניה הפיקו דאגה ודברי התוכחה שלה היו נוקבים את הלב, מילאה את נפשו זוועה.

“יישר כוחך”, ענה ואמר; “עכשיו עלי ללכת. התרשיני – התרשיני לתת לך את זאת?”

הוא הניח ביד מהססת שטר של עשרה שילינגים על גבי הטס ושם פניו אל הדלת. הוא שמע את האשה האוסטרית נושמת בכבדות וחפז ויצא החוצה. הוא הספיק בקושי להשיג את הרכבת שלו וכל הדרך היה מציץ בפני כל עובר ושב מתוך תקווה ואפס־תקווה כאחד, כדרך האוהבים. כשבא אל ווֹרתִּינג, הכניס את חפצי־המשא שלו לתוך הרכבת המקומית והלך ברגל מעל הגבעות אל וואנסדון, כדי להתגבר בהליכתו על הפקפקנות שלו. כל זמן שהיה מהלך קדימה, היה מתענג למראה יפי כרי־הדשא הירוקים שעל מורדות הגבעות, היה משהה עצמו פה ושם כדי להשתטח על גבי הדשא, להזין עיניו בשיכלול המלא של אחד הוורדים ולהאזין אל רינתה של אחת החוגות. ואולם המלחמה שבקרבו לא שבתה אלא נדחתה – המלחמה שבין געגועיו על פליר ובין תועבת נפשו לאונאה ורמאות. הוא הגיע אל בור־הסיד אשר עם וואנדסון בלי אשר בא לידי החלטה מכרעת. דזשון היה מסתכל באומץ לב שני צדדיה של כל שאלה, ומידה זו היתה גבורתו וחולשתו כאחת. הוא נכנס הביתה עם קול הצילצול הראשון של פעמון־הסעודה. החפצים שלו כבר הובאו אל חדרו. הוא מיהר והתרחץ באמבטיה, וכשירד אל חדר־האוכל מצא שם את הולי לבדה – וול נסע העירה ולא יחזור אלא ברכבת האחרונה.

למן היום שוֶול יעצהו לשאול את אחותו לסיבת המחלוקת שבין שתי המשפחות, אירעו כל כך הרבה מאורעות – הדבר שגילתה לו פליר בגרין־פארק, ביקורה ברובין־היל והפגישה שנפגש עמה היום – עד כי נדמה לו ששוב אין לו מה לשאול. והוא סח על הישפאניה, על מכת־החמה שפגעה בו ועל בריאותו של אביו. הוא נבהל כששמע מפי הולי שהיא סבורה שאין אביהם בריא כל צרכו. היא היתה בסוף השבוע פעמיים ברובין־היל. הוא נראה חלש ותשוש־כוח ביותר ופעמים נדמה אפילו שהוא סובל ייסורים, אלא שהיה מסרב תמיד לדבר על עצמו. "הוא טוב ונעים לאין שיעור ואין בו אף קורטוב של אהבת־עצמו – וכי אינך סובר כך, דזשון?

דזשון חש שהוא גופו אינו טוב ונעים כל עיקר ואינו חסר את המידה של אהבת־עצמו, והוא ענה ואמר: “אין טוב ממנו!”

“הוא היה תמיד אב מעולה ומצויין מאין כמוהו – עד כמה שאני זכורה”.

“אמנם כן”, השיב דזשון כולו מדוכא.

“מעולם לא עיכב ביד בניו והיה מבין תמיד לרוחם. לעולם לא אשכח את חסדו שהניח לי לנסוע לאפריקה הדרומית בימי מלחמת הבורים, בעת אשר דבקה נפשי לאהבה בוול”.

“הדבר היה קודם שנשא את אמא, האין זאת?” שאל דזשון פתאום.

“הן. לשם מה אתה שואל זאת?”

“סתם.ואולם הגידי לי, וכי לא היתה מאורסה קודם לכן לאביה של פליר?”

הולי הניחה את הכף שבידה ונתנה בו את עיניה. מבטה בחן אותו. מה ידע הנער? אפשר שבידיעתו היתה מרובה כל צרכה ומוטב שתספר לו את הכל? קשה היה לה להחליט דבר. מראהו היה דל ומיוגע וכאילו גדל בשנים, אבל אפשר שמכת־החמה היא שגרמה לכך.

“אמנם קרה דבר מעין זה”, ענתה ואמרה. “אנחנו היינו באותו הזמן בחוץ לארץ ולא קיבלנו שום ידיעות”. היא לא יכלה לסכן ולקבל על עצמה את האחריות. הסוד לא היה סודה שלה. וחוץ מזה עדיין לא עמדה על רגשותיו באותה שעה. לפני נסיעתו להישפאניה היה הדבר ברי בידה שתקפה עליו האהבה; ואולם נערים הרי הם נערים; הדבר היה לפני שבעה שבועות, ובינתיים חל המסע להישפאניה.

היא ראתה שהוא הבחין בדבר שאינה דוחה אותו, ולפיכך הוסיפה ואמרה:

“השמעת דבר על פליר?”

“הן”. הכרת פניו הגידה לה הרבה יותר מכל שיחה מפורטת. ובכן איפוא לא שכח אותה כלל!

והיא ענתה ואמרה במנוחה יתירה:

“פליר הריהי נערה חמודה עד מאוד, דזשון, אלא שעליך לדעת – שאני ווול איננו מחבבים אותה ביותר”.

“הריני סבורה שחוננה מטבעה יצר של ‘רכישה’”.

“משום מה?”

"של ‘רכישה’? איני מבין את כוונתך. היא – היא – "הוא דחה מלפניו את הפינכה של קינוח־סעודה וקם וניגש אל החלון.

גם הולי קמה ממקומה וחיבקה בידה את מתניו.

“אל תכעס עלי, דזשון יקירי. אי אפשר שדעותינו על הבריות תהיינה שוות, האין זאת? יודע אתה, שלדעתי אין לכל אחד ואחד מאתנו אלא ידיד אחד או שנים המוכשרים לראות את הטוב והמובחר שבנו ולסייע בידנו להוציאו לאור העולם. בנוגע אליך כסבורה אני שאין לך אדם חוץ מאמך. ראיתיה פעם אחת קוראה את אחד המכתבים שלך; אכן נפלא היה מראה פניה באותה שעה! לדעתי הריהי היפה בכל הנשים שראיתי מימי – דומה שיד הזמן לא נגעה בה אף נגיעה כל שהיא”.

פניו של דזשון רַכּוּ ואחר חזרו וקדרו. הכל – הכל התקוממו לו ולפליר! ובכל הרינו מוצא חיזוק לקריאה שלה: “קנני, דזשון קנין בטוח – שא אותי לאשה!”

"כאן, במקום שבילה עמה אותו השבוע הנפלא, גדלו ועצמו מרגע לרגע מדוחי חמדתה והמכאוב אשר בלבו על אשר איננה כאן לאצול מקסמה על החדר ועל הגן ואפילו על האוויר אשר מסביב. וכי יעצור כוח לדור פה בלי אשר עיניו יראוה? והוא היה נבוך ואובד־עצה והקדים לעלות על משכבו. אמנם ערשו לא תרפא את פצעי לבו, אבל היא תתן לו את היכולת להתייחד בבדידות עם זכרונותיו על פליר בשעה שהופיעה לפניו כשהיא לבושה את התלבושת הפאנטאסטית שלה. הוא שמע את ביאתו של וול, את קול המונו של האוטומוביל, ואחר חזרה דממת ליל הקיץ לכמות שהיתה, ושוב לא לקחה אזנו אלא קול פעיית הצאן במרחקים ואת הצריחה הצרודה של עורב־לילה. הוא הוציא את ראשו בעד החלון. ירח צר – אוויר חמים – הגבעות נוצצות ככסף! כנפים קטנות, פלג מבעבע והוורדים הטפסנים! אהה, אלוהים – כמה ריק הוא הכל בלעדיה! במקרא כתוב לאמור: עזוב את אביך ואת אמך ודבק – בפליר!

עליו לאמץ את לבו וללכת להגיד להם את זאת! אי־אפשר שיעכבו בידו לשאת אותה לאשה – הם לא יאבו אפילו לעכב בידו אם יוודע להם מה רבה אהבתו אליה. הן! הוא ילך ויגיד להם את זאת! בעוז רוח ובדברים ברורים ומפורשים – פליר לא צדקה!

עורב הלילה חדל לצרוח, הכבשים נדמו; הקול האחד שנשמע בחושך היה קול המית הפלג המבעבע. ודזשון שכב על מיטתו וישן כשהוא משוחרר מן הפורענות הגדולה מכל הפורעניות של החיים – מן הפקפקנות, מאי־היכולת להחליט דבר.

פרק אחד־עשר: טִימוֹתִי מְנַבֵּא

ביום של הראיון בבית־המשכית הלאומי, ראיון שלא נתקיים, חלה ראשית השנה השניה לתחיית גאונה ותפארתה של אנגליה – או נאמר בקצרה: תחייתו של הצילינדר. על מגרש־הקריקט של “לורדס” – אשר המלחמה השביתה את חגיו ומועדיו – הונפו בפעם השניה כל הדגלים הכחולים־הבהירים וכל הדגלים הכחולים־הכהים לכבודו של העבר רב־התהילה והתפארת. בהפסקה של סעודת־הבוקר נראו כאן כל מיני מגבעות של נשים ומין אחד של מגבעות־גברים, וכל אותן המגבעות סוככו על הטיפוסים המרובים של פני “המעמדות העליונים”. אדם מן הפורסייטים בעל טביעת־עין יכול היה להבחין מנין ידוע של בני אדם חבושי כובעים רכים, אשר ישבו במקומות־המושב הפנויים או פחותי־הערך, אלא שהבריות הללו לא העיזו להיראות על כר־הדשא; בני האסכולה הישנה – או האסכולות הישנות – עדיין יכלו לשמוח שהפרולטריון טרם השיגה ידו לשלם את שני השילינגים דמי כניסה. כאן היה מצוי תחום מוגבל, התחום גדל־המידות האחד, שעדיין נשאר בעולם – שכן הבריות שנתכנסו לכאן עלו לפי הערכת העתונים לעשרת אלפים. ועשרת האלפים הללו, שבלב כולם לא היתה אלא תקווה אחת, היו שואלים איש אחיו רק שאלה אחת: “היכן אתה סועד את סעודת־הבוקר?” וכשאדם שמע את השאלה הזאת מפי אנשים מרובים כל כך, הדומים לו, אי אפשר היה שלא יבוא לידי התרוממות־רוח נפלאה ושלא תנוח דעתו עליו! וכמה רבה ועצומה שפעת אוצרותיה של מדינה בריטית זו – שפעת היונים, סרטני־הים, הטלאים, האילתיות, גרגרי־התות ובקבוקי־יין שאמפאני כדי למלא את בטנם של המוני האוכלוסין הללו! הללו לא היו מצפים לנסים מן השמים – לשבע ככרות לחם ודגים אחדים שיהא בהם כדי להשביע את כולם – האמונה שלהם היתה מוטבעת על יסודות יותר מוצקים מאלה. ששת אלפים צילינדרים יוסרו וייתלו על קולבים, וארבעת אלפים סוככי־שמש יתקפלו, ועשרת אלפים פיות, כולם מדברים אותה הלשון האנגלית, עתידים להתמלא. הכלב הזקן עדיין חי וקיים! מסורת! ושוב פעם מסורת! כמה חזקה וכמה ספוגית היא! תתחוללנה מלחמות בעולם, ילסטמו המסים את הבריות, יטילו מכסים על הסחורות ותגווע אירופה כולה ברעב, אבל עשרת האלפים ימלאו את כריסם, יטיילו להנאתם על גבי הדשא הירוק המוקף סורג, יחבשו לראשיהם את הצילינדים שלהם וייפגשו – אלה באלה! הלב היה בריא, הדופק היה פועם עדיין כתיקונו. אי־טוֹן! אי־טוֹן! האר־ר־אוּ!

בין המון הפורסייטים שבאו לראות במחזה ההתחרות השנתית של המשחקים בקריקט נמצא גם סומס ואשתו ובתו. הוא לא למד בזמנו באחת האסכולות המתחרות כאן ולא מצא שום ענין וחפץ במשחק הקרִיקֶט, אף על פי כן בא לכאן משום שהשתוקק שפלֶיר תראה לבריות את תלבשתה ומשום שהשתוקק לענוד לראשו את הצילינדר שלו – להתנאות בו שוב בשלום ובשלוה בין אנשים בגילו. הוא הלך בנחת באמצע, בין פלֶיר ובין אנֶט. עד כמה שיכול לראות לא נמצאה בקהל אף אשה אחת שדמתה אליהן. הן ידעו להלך הילוך נאה ולהתנועע בחן; היופי שלהן היה דבר של ממש; האשה המודרנית לא היה לה לא מבנה גו נאה ולא חזה ולא כלום! הוא נזכר פתאום כיצד היה מטייל כאן בגאוה משכרת עם אירין בשנים הראשונות לאחר חתונתו. וכיצד היו רגילים לסעוד יחד את סעודת הבוקר במרכבה, אשר אמו כפתה את אביו להחזיק משום שהיה בזה מן “הנוי” – בימים ההם היו הכל בעלי מרכבות וכרכרות. עדיין לא היו אז בעולם הקרונות הגדולים והכבדים הללו! וכיצד רגיל היה מונטֶגְיוּ דארטי לשתות תמיד יותר מן המידה! אלא שעכשיו פסקה ההפקרות שהיתה מצוייה בענין זה לשעבר. הוא נזכר בדזשורזש פורסייט – אשר אחיו רוֹדזשר ויוסטייס היו תלמידים באסכולות שבהארלאו ובאיטון – שהיה מפטפט ועולה על גג המרכבה ומנופף בידו האחת דגל כחול־בהיר ובידו השנייה דגל כחול־כהה, וצורח בקולי קולות “אטראו – האררטון!” ברגע שנשתרר שקט מסביב, כי אכן ליצן היה מנעוריו. הם! ימים מקדם! ואירין היתה לבושה אז שמלה של משי אפור עם תערובות של ירוק כהה תכלית הכהות. – אין גוון מבהיק, אין התעוררות! אותו מעשה־אהבה אוכל ומכלה אותו – עסק ביש! הוא נשא את עיניו למעלה ממנה והביט אל פני אשתו, שהיו מפורכסים מעט יותר מן הרגיל ושהפיקו משהו של בוז – אף על פי שעד כמה שהיה ידוע לה לא היתה לה כל סיבה לחוש רגש של בוז. היא התייחסה אל בגידתו של פרוֹפוֹן מתוך מנוחה מוזרה, או אפשר שהמסע ה“מצער” שלו לא היה אלא אַמְשָלָה בלבד? אם כך הוא, יעלים את עיניו מן הדבר! לאחר שטיילו מסביב לכר־הדשא ועברו על פני הביתן, מצאו את וויניפרד יושבת ליד אחד השולחנות אשר באוהל של קלוב הבידואינים. קלוב זה נוסד לשם זירוז המסעות בעולם על ידי אדם אחד שנקרא בשם שוטלנאדי עתיק, אלא שלמרבה הפלא היה אביו קרוי בשם לוי. וויניפרד נספחה על הקלוב הזה, לא משום שהאינסטינקט שלה הגיד לה, שקלוב הקרוי בשם כזה ומייסדו הריהו אדם כזה, עתיד להצליח הרבה, ואם לא תספח אליו מיד, אפשר שלא תזכה להספח עליו לעולם. האוהל שלו, שעל גב פתחו התנוסס פסוק מן הקוֹרָן כתוב על מצע צהוב ועל ידו תמונה ירוקה של גמל קטן מרוקם על בד, היה הדבר המופלא ביותר שבכל המגרש. לפני האוהל מצאו את דזשֶק קארדיגאן ועל צווארו עניבה כחולה־כהה והוא מנופף בקנה שבידו ומראה כיצד צריך היה המשחק להכות בכדור. הוא הכניס אותה פנימה. בפינתה של וויניפרד נתכנסו אימוגן, בנדיקט עם אשתו הצעירה, וֶול דארטי בלי הוֹלי, מוֹד ובעלה, ולאחר שסומס ואשתו ובתו ישבו אל שולחנה עדיין נשאר שם מקום פנוי אחד.

“הריהי מצפה לפרוֹספֶּר”, אמרה וויניפרד, “אלא שהוא טרוד ביותר בעסקי האנייה שלו”.

סומס העיף בחשאי מבט חטוף באשתו. אף נדנוד כל שהוא לא ניכר בפניה! אין ספק בדבר, שגלוי וידוע היה לה אם אותו בר־נש יבוא או לא יבוא. לא נעלם מעיניו, שגם פליר הביטה אל אמה. אם אין אנט חוששת לרגשותיו שלו, הרי היה לה לכל הפחות ליתן דעתה לרגשותיה של פליר! השיחה, שהיתה חטופה ושטחית ביותר, נפסקה על יד דזשֶק קארדיגאן, שהתחיל מסיח בגדולי האמנים במקצוע המשחק בקרוקיט. הוא פרט את שמותיהם של כל המומחים במקצוע זה מקדמי קדומים כאילו היו אבותיו ויוצריו של העם האנגלי. סומס גמר לאכול את סרטן־הים שלו והתחיל מטפל בפשטידא הממולאה בשר־יונים, והנה עלו באזניו המלים: “אחרתי קצת, הגברת דארטי”, ומיד ראה שהמקום הפנוי כבר היה תפוס. “אותו בר־נש” ישב בין אנט ואימוגן. סומס הוסיף לאכול במנוחה כשהוא מסיח לפעמים מלה אחת אל מוד ואל וויניפרד. השיחה המתה וזימזמה מסביבו. הוא שמע את קולו של פרופון שאמר:

“לדעתי טועה את, הגברת פורסייט; הנני להתערב, כי מיס פורסייט תסכים עמי”.

“במה?” נשמע קולה הצלול של פליר מעבר השני של השולחן.

“הנה אמרתי, שהנערות הצעירות נשארו בהווייתן ולא נשתנו מכפי שהיו לעולם – ההבדל אינו אלא מועט”.

“כלום אתה מכיר אותן כל כך הרבה?”

תשובה חריפה זו הגיעה לאזני כל המסובים וסומס התנודד על כסאו הדק והירוק מתוך רגש לא־נעים.

“אמנם אין הדבר מוחזק בידי, אלא שסבור אני שהן שואפות ללכת בדרכן של עצמן, וכזאת היו שואפות תמיד”.

“באמת!”

“אבל, שמע־נא פרוספר”. החזירה וויניפרד רכות, “תן דעתך לנערות של הרחוב – הנערות שהיו עסוקות במלאכה בבתי החרושת לתשמישי־ירייה, לנערות הקטנות המשרתות בחנויות; הנימוסים והמנהגים שלהן בולטים לעין”.

קמה דממה, ואחר ענה מוסייה פרופון ואמר:

“קודם לכן היה כל זה חבוי מלגו, עכשיו פרץ ויצא מלבר; זה כל ההבדל”.

“אבל הצניעות שלהן!” קראה אימוגן.

“הצניעות שלהן לא פחתה מכפי שהיתה, הגברת קארדיגאן. אלא שעכשיו זכו לחירות מרובה”.

המלים הללו, שהיה בהן מן הציניסמוס המסותר, גרמו לכך שאימוגן צחקה צחוק קל, שדזשק קארדיגאן פער את פיו והכסא שישב עליו סומס השמיע קול חריקה.³

וויניפרד ענתה ואמרה: “הרי זה משפט קשה יותר מדאי, פרוספר”.

“ומה דעתך, הגברת פורסייט? כלום אין טבע הבריות תמיד אחד הוא?”

סומס כבש בקרבו את החפץ לקום ולהכות את האדם הזה. הוא שמע את אשתו משיבה ואמרה:

“אין טבע הבריות שבאנגליה דומה לטבע הבריות בארץ אחרת”. שוב נחה עליה רוח הליצנות שלה!

“איני מכיר היטב את הארץ הקטנה הזאת” – ‘ודאי אינך מכיר והשבח לאלוהים!’, הירהר סומס – “אלא שעלי להגיד שכך טיבו של הסיר שהוא רותח בכל מקום תחת הכיסוי שעל פיו. אנו צמאים להנאה וכך היה דרכו של אדם מאז ומעולם”.

ימח שמו של בר־נש זה! הציניסמוס שלו הריהו – הריהו מנוול ומעליב!

לאחר סעודת־הבוקר קמו לטייל זוגות זוגות לשם עיכול. סומס היה גא יותר מדאי להבחין בדבר, ואף על פי כן ידע היטב כי אנט ואותו בר־נש משוטטים יחד. פליר, נטפלה אל וול; אין ספק בדבר, שהיא בחרה בו משום שהוא מכיר את דזשון. סומס גופו בחר לו לבת־לוויה בוויניפרד. רגעים אחדים התהלכו במעגל בתוך הזרם הרחב של בני אדם והם משולהבים קצת ושבעים יתר על המידה, אחר נאנחה וויניפרד ואמרה:

“מי יתן וחזרנו לכמות שהיינו לפני ארבעים שנה, נער זקן!”

בעיני רוחה חזתה תהלוכה ארוכה לבלי סוף של מלבושי־קריקט של עצמה. “אכן סוף סוף נעימים היו אותם הימים. פעמים שאני מתגעגעת אפילו על מונטי ומשתוקקת שיחזור אלי. ומה דעתך אתה על הבריות של עכשיו, סומס?”

“אין בהם משל סיגנון כל שהוא. הסיגנון התחיל להתמזמז משנתגלו בעולם האוטומובילים ואופני־המוטור, והמלחמה כילתה אותו כליל”.

“מי יתן וידעתי מה יהא סופו של דבר”, אמרה וויניפרד בקול שהיה ספוג הירהורים וחלומות על פשטידה ממולאה בבשר־יונים.

“מי יודע אם לא נחזור אל הקרינולינות ואל המכנסיים הרחבים. הבט וראה את השמלה הזאת!”

סומס הניד את ראשו.

“יש ממון הרבה, אבל אין אמונה בדברים הנמצאים. אין אנו חוסכים כלום לעתיד לבוא. בני הנעורים הללו – בעיניהם אין מלוא כל החיים אלא ענין קצר ומלא צחוק ושעשועים ולא יותר”.

“הבט וראה את המגבעת ההיא!” אמרה וויניפרד. “איני יודעת – כשאני מעלה על דעתי את כל המון בני האדם שהומתו ואת כל מה שאירע במלחמה, הרי כל זה נפלא בעיני. אין ארץ אחרת – פרוספר אומר שכל הארצות פשטו את הרגל, חוץ מאמריקה; וכמובן מאליו קיבלו תמיד הגברים של אותה הארץ את נוסח הבגדים שלהם ממנו אנו”.

“וכי באמת מפליג אותו אדם אל ימי הדרום?” שאל סומס.

“הו! אין אדם יודע להיכן פרוספר הולך!”

“הריהו משמש סימן לדור”. מילמל סומס.

"וויניפרד אחזה בזרועו.

“אל תסב את ראשך”, אמרה אליו בלחש, “אלא הבט ימינה, אל השורה הראשונה שעל הבימה”.

סומס אימץ את כוח־הראייה שלו והביט לצד המכוון. שם ישב גבר שעל ראשו צילינדר אפור וזקנו לבן, לחייו צנומות ומקומטות ונוי מיוחד יצוק על מעמד־גופו; על ידה ישבה אשה, שהיתה לבושה שמלה ירקרקה ושעיניה האפלוליות היו מכוונות אליו גופו. סומס השפיל את עיניו והביט אל רגליו. כמה משונה התנועה שרגליו של אדם נעות זו אחר זו! וויניפרד לחשה לו על אזנו:

“מראהו של דזשוליון חולני ביותר, אבל הוא היה תמיד אדם של צורה. היא לא נשתנתה כלום – חוץ משערה”.

“משום מה סיפרת לפליר אותו המעשה?”

“לא סיפרתי לה, וודאי שמעה את הדבר מפי אדם אחר. ידעתי, שסופה לגלות את הדבר בעצמה”.

“אכן ענין רע הוא. היא גמרה בלבה להינשא לנער”.

“נערה ערמומית היא”, מילמלה וויניפרד. “היא ניסתה להטעות אותי ולהוציא את הדבר מלבי. ומה דעתך לעשות, סומס?”

“להפקיר עצמי ביד המקרים”.

הם התנהלו מתוך שתיקה לבין ההמון הצפוף.

“באמת”. פתחה ואמרה וויניפרד פתאום, “הרי זה נראה כעין גזירת הגורל. אלא שנוסח המעשה ישן נושן הוא. הבט וראה! הנה דזשורזש ויוסטייס!”

גופו המסורבל של דזשורזש התייצב לפניהם.

“האלוֹ, סומס!” ענה ואמר. “זה עתה פגעתי בפרופון ובאשתך. החש את צעדיך ותשיגם. וכי ביקרת בזמן מן הזמנים את טימותי הזקן?”

סומס ניענע בראשו, וזרם בני האדם הפריד ביניהם.

“דזשורזש הזקן היה חביב עלי תמיד”, אמרה וויניפרד. “ליצן גדול הוא”.

“ואני לא חיבבתי אותו מימי”, אמר סומס. “היכן מושבך? הנני ללכת אל מושבי שלי. פליר וודאי חזרה לשם”.

לאחר שהוליך את פליר אל מושבה, שם פניו אל מקומו וראה מרחוק דמויות קטנות ולבנות מתרוצצות – הלא הן קבוצות המשחקים בקריקט. אין פליר ואין אנט! אל יתלה אדם כיום הזה את תקוותו בנשים! הרי יש להן זכות הבחירה לפרלמנט! הרי “שוות” הן לזכויות לגברים. ושיווי זה הביא להן טובה מרובה! ובכן איפוא מתגעגעת וויניפרד על הישנות והיתה נכונה להיצמד שוב פעם אל דארטי? שוב התרגשו עליו זכרונות ימים עברו – הנה הוא יושב כאן כמו שישב בשנת 1883 ובשנת 1884 קודם שנתברר לו שמסורת הנישואים שלו עם אירין נתרופפה, קודם שהמרדות שלה נעשתה גלוייה וברורה כל כך, שעם כל חפצו הטוב אי אפשר היה לו להעלים את עיניו ממנה. כשראה אותה יושבת בצדו של אותו בר־נש חזרו ונתעוררו בלבו כל זכרונותיו. אפילו עכשיו אינו יכול להבין משום מה מרדה עליו. היא עלולה היתה לאהוב גברים אחרים; מידה זו היתה מצוייה בה! אבל ממנו הוא, מן האיש האחד שצריכה היתה לאהוב אותו, מנעה את לבה! ורעיון משונה עלה על דעתו שכל אותה ההתרופפות שנתרופפה כיום מסורת הנישואים – אף על פי שצורת הנישואים וחוקיה לא נשתנו מכפי שהיו בזמן שנשא אותה לאשה – שכל אותה הפריצות המצוייה כיום הזה מוצאן מן המרדות שמרדה בו בשעתה; הוא ראה בדמיונו שאך היא גרמה לכל הפורענות הזאת והדברים הגיעו לידי כך שכל זכות כשרה של קנין בעלים עברה ובטלה מן העולם או עמדה להיות עוברת ובטלה מן העולם. על ידה באה לעולם כל הפורענות הזאת! ועכשיו – כמה רע הוא המצב! חיי־משפחה! היך יוכל אדם לחיות חיי משפחה בלי זכות משותפה של קנין בעלים? הוא לא היה חי מעולם חיי משפחה לאמתם! אבל כלום היה הוא האשם בזה? הוא עשה את כל מה שביכלתו. ומה היה שכרו? – אותם השניים, שישבו שם על הבימה ואותו המעשה בפליר!

ורגש של בדידות תקף עליו והוא הירהר בלבו: “שוב לא אצפה להן! הן תמצאנה את דרכן אל בית המלון בעצמן – אם דעתן לחזור לשם!” והוא עזב את מגרש־הקריקט וקרא למרכבה ואמר לרכב:

“הוליכני אל בייזווֹטר־רוד”. דודותיו הזקנות לא התכחשו לו לעולם. הוא היה להן תמיד אורח רצוי ביותר. ואם הן נפטרו מן העולם, הרי טימותי עדיין חי וקיים באותו הבית!

פתח הבית היה פתוח וסמיתר עמדה שם.

“מיסטר סומס! זה עתה יצאתי לשאוף מעט אוויר. המבשלת תשמח שמחה גדולה”.

“ומה שלומו של מיסטר טימותי?”

“בימים האחרונים שוב אינו כמו שהיה, אדוני; הריהו מרבה לדבר. הנה היום בבוקר, למשל, אמר: “אחי דזשמס הולך ומזקין”. מחשבותיו מסתכסכות, מיסטר סומס, והריהו מדבר על אחיו. הוא חרד ודואג לעסקי הממון שלהם. זה לא כבר אמר: “אחי דזשוליון אינו רוצה לרכוש את שטרי המלווה המלכותי” – הנראה שהדבר הזה מצער אותו הרבה. היכנס־נא, מיסטר סומס, אנא היכנס! אך זוהי הפתעה נעימה!”

“טוב הדבר”, אמר סומס, “הנני להיכנס לרגעים אחדים”.

“הנה כי כן”, אמרה סמיתר בלחש בפרוזדור, במקום שהאוויר היה צח כמו בחוץ, “לא היתה דעתנו נוחה ממנו ביותר כל אותו השבוע. בנוהג שהיה משאיר את המאכל־הערב ביותר לסוף הסעודה, ואולם מן היום השני ואילך התחיל אוכל אותו בתחילה. וודאי התבוננת לדבר, מיסטר סומס, שכך נוהג הכלב בסעודתו; את הבשר הריהו אוכל תחילה. תמיד היה הדבר בעינינו כסימן טוב ביותר מה שמיסטר טימותי היה רגיל לעת זקנתו המופלגה להשאיר את המטעמים הערבים לסוף, ואולם עכשיו דומה שהוא קיפח כליל את השליטה בעצמו ולאחר שהוא אוכל את המטעמים שוב אינו נוגע ביתר המאכלים. הרופא אינו חושש לדבר, אבל” – סמיתר נדה בראשה – “נדמה לי שהוא ממהר לאכול את המטעמים תחילה משום שהוא מתיירא שמא לא יגיע אליהם. מנהגו זה והדברים שהוא מדבר מביאים אותנו לידי חרדה”.

“וכי דיבר דבר שיש בו מן החשיבות?”

“לא, מיסטר סומס; אלא שלצערי עלי להגיד שאין דעתו נוחה מן הצוואה שלו. הוא הולך ונעשה עקשני ביותר – ומאחר שבמשך שנים רצופות היה נוהג להוציא את הצוואה שלו בכל בוקר, הרי תמוה הדבר. זה לא כבר אמר: “הם מתאווים לממוני שלי”. לבי נהפך עלי, משום שמובטחתני שאין אדם מתאווה לממונו, וכזאת גם אמרתי לו. ואכן רע ומר הדבר שאדם בפרק שנותיו עדיין מהרהר בממון. אימצתי את לבי ואמרתי אליו: “ידוע אתה, מיסטר טימותי, שהגברת היקרה שלי” – הלא היא מיס פורסייט, מיס אן שאימנה אותי מנערותי, מיסטר סומס – “לא נתנה מעולם את דעתה לממון”, כך אמרתי לו: “היא הוקירה אך את אופיו ומידתו של אדם”. הוא הביט אלי הבטה משונה ביותר וענה בקרירות יתירה: ‘אין אדם מתאווה לאָפיי שלי’. הגע בעצמך: אדם מוציא דברים תמוהים כאלה מפיו! אבל עתים שהוא אומר דברים חריפים ונבונים עד מאוד”.

סומס עמד והסתכל באותה שעה בציור־מחוקה עתיק שהיה תלוי על הקולב והירהר בלבו: “ציור זה רב־ערך הוא!”

“הנני לעלות אליו כדי לראותו, סמיתר”, ענה ואמר בלחש.

“המבשלת יושבת אצלו באותה שעה”, אמרה סמיתר כשהיא נושמת בכבדות מלחץ המחוך שעליה; “היה תשמח שמחה גדולה לראותך”.

הוא עלה על המדריגה לאטו כשהוא מהרהר בלבו: “אין את נפשי להגיע לידי זיקנה כזו”. כשהגיע אל הדיוטה השנייה, שהה רגע אחד ואחר טפח על הדלת. ומיד נפתחה הדלת ולעיניו נגלו פניה העגולים והמסבירים של אשה בת ששים ומעלה.

“מיסטר סומס!” אמרה האשה, “האח! מיסטר סומס!”

סומס ניענע בראשו, “שלום, מבשלת!” ענה ואמר ונכנס החדרה.

טימותי ישב ישיבה זקופה על גבי המיטה כשהוא תמוך בכרים; ידיו היו נתונות על גבו ועיניו מכוונות אל התקרה שזבוב היה תלוי בה. סומס עמד למרגלות המיטה, למולו.

“דודי טימותי!” אמר בקול רם, “דודי טימותי!”

טימותי הסב את עיניו מעל הזבוב וכיוון אותן אל מבקרו. סומס ראה והנה לשונו החיוורת משתרבבת ומרטיבה את שפתיו הכהות.

“דודי טימותי!” אמר שוב פעם, “אפשר שאוכל לעשות בשבילך דבר? אפשר רצונך להגיד לי דבר?”

“ה!” אמר טימותי.

“באתי לבקרך ולראות אם הכל שלום”.

טימותי ניענע בראשו. הנראה שהשתדל להתרגל אל הדמות שנתגלתה לפניו.

“וכי יש לך כל מה שאתה צריך?”

“לא”, אמר טימותי.

“אפשר מבקש אתה שאמציא לך דבר?”

“לא”, אמר טימותי.

“הנני סומס, ידוע אתה? בן אחיך, סומס פורסייט. בן אחיך דזשמס”.

טימותי ניענע בראשו.

“אשמח מאוד לעשות דבר למענך ככל אשר ביכלתי”.

טימותי רמז לו וסומס ניגש אליו בסמוך לו.

“אתה” – אמר טימותי בקל שלא היתה בו אף לחלוחית של חיים, "אתה אמור לכולם בשמי – אמרו לכולם – " ואצבעו טפחה בזרועו של סומס, “שימתינו עד בוא עת – שימתינו עד בוא עת – ערך שטרי המלווה הממלכתי עולה מעלה”, והוא ניענע בראשו שלוש פעמים.

“טוב הדבר!” אמר סומס; “הנני להגיד להם”.

“הן”, הביע טימותי; ומיד חזר וכיוון את עיניו אל התקרה והוסיף ואמר: “זבוב זה!”

רגש משונה תקף את סומס; לבו נפעם בקרבו והוא הביט אל פני המבשלת הנוחים והשמנים שהיו מכוסים קמטים קטנים מחמת אש הכירה, שהיתה גוחנת עליה תדיר.

“הביקור הזה ישפיע עליו השפעה טובה לאין שיעור”, ענתה ואמרה.

טימותי השמיע קול מילמול, אבל ניכר היה בבירור שהוא מדבר אל נפשו, וסומס יצא מן החדר בלוויית המבשלת.

“מי יתן ויכולתי להכין לך, מיסטר סומס, זיבדית וורודה כמו בימים מקדם; הרי זיבדית זו היתה עריבה עליך ביותר. היה שלום אדוני; ביקורך גרם לי עונג גדול”.

“השגיחי עליו יפה, הריהו זקן כל כך”.

והוא לחץ את ידה הצמוּקה וירד מעל המדריגה. סמיתר עדיין עמדה בפתח ושאפה רוח.

“ומה דעתך עליו, מיסטר סומס?”

“המ!” מילמל סומס: “שוב אין הוא בגדר בר־דעת”.

“הן”, אמרה סמיתר. “הייתי חוששת שכך תהיה דעתך עליו כיוון שאתה בא אליו מעולם המלא תשואות חיים”.

“סמיתר”, ענה ואמר סומס, “כולנו חייבים להחזיק לך טובה”.

“אל־נא תדבר כדברים האלה, מיסטר סומס! אך תענוג הוא לטפל בו – הריהו אדם נפלא כל כך!”

“ובכן היי שלום!” אמר סומס וישב במרכבתו.

“ערך שטרי המלווה הממלכתי עולה מעלה”, הירהר בלבו, עולה מעלה!"

כשחזר אל בית מלונו, נכנס אל חדר־האוכל וצילצל שיביא תה. אשתו ובתו טרם חזרו הביתה. ושוב פעם תקף עליו אותו הרגש של בדידות. אי להוֹטלים הללו! מה גדולים ורחבים הם כיום הזה, אין שיעור למידתם! הוא עדיין זוכר יפה את ההוֹטלים הקטנים המרובים, וכשנבנה הוֹטל גדול מהם הניעו אחריו הבריות ראש. הוֹטלים וקלובים – קלובים והוֹטלים; אין קץ ואין מספר להם כיום הזה! וסומס אשר חזה זה עתה על ככר־הקריקט של לורד את חזון הפלא של מסורת ושל התמדת־הקיום, השתקע בהירהורים על דבר השינויים שחלו בלונדון זו, שהוא נולד בה לפני ששים וחמש שנים. אם השער של שטרי־המלווה הממלכתיים עולה או אינו עולה, בין כך ובין כך ולונדון נתעשרה עושר מבהיל. אין עושר כזה בכל העולם כולו, להוציא אולי את ניו־יורק! אמנם בעתונים של עכשיו אתה מוצא הרבה היסטרִיָה; אבל אדם כמותו, הזוכר את לונדון מלפני ששים שנה והרואה אותה כיום, מכיר הכרה ברורה כמה גדולה הפרייה והרבייה והספוגיות של העושר. אין לו לאדם אלא לעשות את מעשיו בדיעה צלולה ובתקיפות. הוא עדיין זוכר יפה שקרקעיתן של המרכבות היתה זרועה חצץ ותבן מסריח. וטימותי הזקן – וכי מה לא יכול היה אדם כמותו לספר לבריות, אילמלא נשתמר זכרונו בעין! הכל היה רופף וחולף ועובר, בני האדם היו שרויים בפחד ובבהילות, אבל כאן היה כרך לונדון וכאן היה נהר התֶּמזָה ומהם וחוּצה השתרעה האימפריה הבריטית עד קצווי עולם. “שער שטרי המלווה הממלכתי הולך ועולה!” הדבר הזה לא יתמיה אותו כלל. הכל היה תלוי בגזע. וכל העקשנות שמטבעו של סומס ביצבצה לרגע אחד מתוך עיניו האפורות עד שנתקלו מבטיו באחד הציורים מן התקופה הוויקטוריאנית שהיה תלוי על הקיר. בית־המלון רכש לו שלושה תריסרים של ציורים שממין זה! הציורים הקדמונים של מעשי־ציד או של בהמות רועות באֲפָר, שהיו תלויים באכסניות הישנות, אמנם ראויים היו שיסתכלו בהם, – אבל הדברים הסנטימנטליים הללו – אשרינו שהוויקטורייאניסמוס עבר ובטל מן העולם! “אמרו לכולם שימתינו עד בוא עת!” אמר טימותי הזקן. אבל למה ימתינו בתוך הערבוביה של דור זה, של ה“עיקר הדמוקראטי”? הרי אפילו קנין בעלים היה נתון בסכנה! וכיוון שעלה על דעתו רעיון זה שקנין־בעלים עלול להיבטל מן העולם, דחה סומס מלפניו את ספל התה ועמד וניגש אל החלון. אי אפשר לו לצייר בדמיונו שלא תהא לו שליטה על נכסי הטבע כשם שההמון הזה שבחוץ אין לו שליטה על הפרחים ועל העצים ועל המים שבהיידפארק! לא! לא! קנין־בעלים משמש יסוד לכל הדברים הראויים להיות קנויים ושייכים לאדם. דעתו של העולם נטרפה עליו במקצת כשם שכלבים משתגעים לפעמים בעת מילואה של הלבנה והרי הם יוצאים לטרוף טרף במשך לילה אחד; ואולם העולם, כמוהו ככלב, יודע היכן פתו המשוחה בחמאה והיכן משכנו החם, וחזקה עליו שסופו לחזור אל הבית האחד והמיוחד שכדאי לנחול אותו – אל קנין בעלים. העולם חזר עכשיו לעונת ילדותו השנייה, כדומה לטימותי – והריהו מקדים ואוכל תחילה את המטעמים הערבים ביותר!

הוא שמע קול שאון מאחריו ונפנה וראה את אשתו ובתו שנכנסו החדרה.

“ובכן חזרתן סוף־סוף?” ענה ואמר.

פליר לא החזירה דבר; היא עמדה והביטה רגע אחד אליו ואל אמה ואחר נכנסה לחדרה. אַנֶט מזגה לה ספל תה.

“סומס, הנני הולכת לפאריז, אל אמי”.

“כך! אל אמך שלך?”

“הן”.

“לכמה זמן?”

“איני ידועת”.

“ואימתי תלכי?”

“ביום השני”.

וכי באמת הריהי הולכת אל אמה? אכן משונה הדבר שהוא קיבל את הידיעה הזאת מתוך קרירות־רוח גדולה כל כך! ומופלא הוא היך הבחינה הבחנה ברורה כל כך שהוא עתיד להתייחס אל הענין הזה מתוך קרירות־רוח גמורה, כל זמן שהדבר לא יבוא לידי סקאנדאל! ופתאום ראה בבירור בינה ובינו את הפנים שראה אתמול לאחר הצהריים – את פניה של איירין. “אפשר צריכה את לממון?”

“יישר כוחך; יש לי דיי”.

“טוב הדבר. הודיעי אותנו אימתי תשובי”.

אנט הניחה את העוגה שהיא מישמשה באצבעותיה והביטה אל בעלה בעד ריסיה המושחרים ושאלה.

“האמסור דבר לאמא?”

“דרשי בשמי בשלומה”.

אֶנט התמודדה, הניחה את ידיה על מתניה וענתה ואמרה בלשון הפראנצית:

“אשרַי, סומס, שלא אהבתני מעולם!” אחר קמה ויצאה מן החדר. דעתו של סומס היתה נוחה מזה שהיא דיברה את דבריה בלשון הפראנצית – מתוך כך ראה עצמו פטור להחזיר תשובה. ושוב נצנצו לפניו פניה של אותה האשה האחרת – פנים חיוורים עם עינים אפלוליות, ועדיין יפים הם! ובתוך מעמקי נפשו התנערה פתאום הרוח של חמימות־הרגש כניצוצות הללו המתלקחים ופורצים מתחת לשכבות של גל אפר. ולבה של פליר נפתה על בנה של אשה זו! כמה תמוה הוא מקרה זה! אבל כלום יש מקרה בעולם? אדם מהלך ברחוב ולבינה נופלת ופוגעת בראשו. דבר זה וודאי מקרה הוא. אבל הענין הזה! “ירשתי זאת”, אמרה הנערה. היא – היא החזיקה בירושה זו בכל עוז!

חלק שלישי

פרק ראשון: פְּגִישׁוֹת

אין הנערוּת מרגישה בזקנה אלא דרך קפיצה ולסירוגין. דזשוֹן למשל, לא הבחין מימיו בזקנתו של אביו עד שחזר מהישפאניה. פניו של דזשוליון הרביעי שהיו מעונים ודלים מרוב ציפיה, הבהילוהו כמעט – מראיהם היה כל כך חיוור ובלה. המסכה שעל פני אביו נפלה מעצמת התרגשותו בשעת הפגישה והנער הבין פתאום כמה גדולה היתה מצוקת הנפש שגרמה לו פרידתם. הוא התנחם על ידי המחשבה: “הרי לא חפצתי לנסוע!” אמנם לא היה זה מן המנהג שהנערוּת תשתעבד לזקנה, ואולם דזשון לא היה כל עיקר עלם מודרני טיפוסי. אביו היה מתהלך עמו תמיד בחביבות יתירה, וכשהעלה על דעתו שהוא יחזור מיד לאותה ההנהגה שלו, שגרמה לו לאביו להתענות בבדידות ששה שבועות, נגפו לבו.

כשהציע לו אביו את השאלה: “ובכן, נערי שלי, מה בעיניך יצירותיו של גוֹיָיה הגדול?” חש מוסר־כליות. אותו גוייה הגדול לא היה קיים בשבילו אלא משום שצר פנים הדומים לפניה של פלֶיר.

בליל חזירתם הביתה עלה על משכבו כולו מדוכדך־נפש, ואולם למחר ניעור משנתו מלא ציפיה רבת־שמחה. אותו היום היה אך החמישי ליולי והוא נדבר עם פליר להיפגש עמה רק בתשיעי לחודש ולא קודם לכן. שלושה ימים היה מוטל עליו לבלות בבית קודם שיחזור אל החווה. מן הצורך היה איפוא לחבל תחבולה להתראות עמה ויהי מה!

במשחקים בתוך חום מחניק וצילינדר על ראשו! הוא היה נוסע עם אביו במרכבה הביתה, מתרחץ, מחליף את בגדיו וחוזר ונוסע אל הקלוב “דיסיוּניון” כדי לאכול שם לָכיס, קציצות וטָרית; ומן הקלוב היו מהלכים שניהם – שני “גנדרנים”, אחד זקן ואחד צעיר שידיהם נעולות נעלי־יד של עור־עזים – אל האופירה או אל התיאטרון. וביום הראשון, לאחר שהמשחקים נסתיימו והצילינדר שלו היה חבול ומעוך ביותר, היה נוסע עם אביו במרכבה מיוחדה אל בית־האוכל “כתר ושרביט”, אשר המרפסת שלו מפנה כלפי הנהר – הדבר היה בתור־הזהב של שנות הששים, בזמן שהעולם היה עדיין פשוט ביותר, הגנדרנים היו מכהים את עיני הבריות בברק תלבשתם והדימוקראטיה טרם נולדה.

מקץ דור אחד ביקר דזשוליון שוב את מגרש־המשחק בלוויית בנו של עצמו, דזשולי, שפרחי־דגן היו תקועים באבקת בגדו, כמנהג תלמידי האסכולה שבהאראוּ. שוב פעם התרגשה עליו הרתיחה וסערת התאוות של המשתתפים בקרב ההתחרות, והוא חזר ממקום המשחק הביתה, אל הקרירות ואל ערוגות גרגרי־התות של רובּין־היל ואל משחק־הביליארד לאחר סעודת הצהריים; במשחק זה היה בנו דוחף את הכדורים דחיפות מבהילות והשתדל להיראות מתון ומגודל. באותם שני הימים שבשנה היו הוא ובנו בודדים בעולם, כל אחד לעברו – והדימוקראטיה זה עתה נולדה!

וכך חיטט ומצא צילינדר אפור, שאל מאת אירין פיסה זעירה של סרט כחול, ובזהירות ומתוך השתדלות להימנע מכל התרגשות נסע באבטומוביל וברכבת ושוב באבטומוביל והגיע אל מגרש הקריקט. שם ישב ליד אירין, שהיתה לבושה שמלה ירקרקה עם שפות צרות ושחורות בשוליה, והסתכל במשחק וחש שהרגשות הישנים חוזרים ומתעוררים בקרבו.

כשעבר עליהם סומס, מיד נתעכר עליו היום. פני אירין נתעוותו על ידי שקפצה את שפתיה. לא טוב הדבר לשבת כאן, במקום שסומס ואולי גם בתו יכולים לעבור עליהם הלוך ועבור כמה פעמים.

“אם שבעת את המשחק ושוב אין נפשך אליו, הבה נלך הביתה, יקירתי”.

באותו הערב חש דזשוליון בעצמו שהוא מיוגע ותשוש כוח. ומאחר שלא רצה שתראהו בכך, המתין עד שהתחילה לנגן ומיד התגנב ויצא בחשאי ונכנס בחדר־העבודה הקטן. הוא פתח את החלון, כדי להכניס אוויר, ואת הדלת, כדי לשמוע את צלילי הנגינה שלה; ואחר ישב על הכורסה של אביו, עצם את עיניו והסמיך את ראשו אל חיפוי־העור השחום והשחוק. חייו עם אירין היו דומים לסלסול זה אשר לסונאטה של ציזאר פראנק – פרק שלישי מלא קסמי־יה. ופתאום הנה קפץ עליו רוגזו של דזשון – עסק ביש זה שלו! הכרתו ניטשטשה והוא עמד על קצה גבול הנעלם מן הדעת, ולפיכך לא ידע אם בהקיץ או בחלום הריהו חש בריח עשנה של סיגארה ורואה את דמות דיוקנו של אביו מתגלית לפני עיניו הסגורות במחשכים. הדמות נגלתה ונתעלמה וחזרה ונתגלתה; דומה היה כאילו על כסא זה שהוא עצמו יושב עליו הריהו רואה את אביו יושב כשהוא לבוש בגד שחור, ברכו האחת מורכבה על גבי חברתה ובין האצבע והאגודל הוא מנענע את המשקפיים שלו; דומה היה כאילו הוא רואה את שפמו הגדול והלבן ואת עיניו העמוקות, וצופות מתחת לכיפת המצח כמחפשות את עיניו של עצמו המבקשות להגיד: “וכי ברור לך הדבר, דזשוֹ? רק עליך בלבד שומה להחליט החלטה. היא אינה אלא אשה!” הו! דבריו אלה של אביו יהו ניכרים לו היטב! הם החיו והעלו לפניו את כל התקופה הוויקטורייאנית! והוא ענה ואמר: “לא הייתי מתיירא מזה – הייתי מתיירא להכאיב את נפשה, את נפש דזשון ואת נפשי שלי עצמי. לב רגש בקרבי, הייתי מתיירא לעשות זאת”. ואולם העינים הזקנות, הזקנות והצעירות הרבה מעיניו של עצמו, לא הניחו לו והחזירו לו תשובה: “האשה אשתך, הבן בנך, והֶעָבָר – עֲבָרְך שלך הוא. קום ועשה מעשה, נערי שלי!” ההיה זה דבר שלוח אליו מאת רוח נודדת ומשוטטת בעולם, או הגיג נשמתו של אביו, שהיתה חיה וקיימת בקרבו פנימה? ושוב פעם עלה באפו ריח עשנה של סיגארה – מתוך עור־הכורסה שהיה כולו מקוטר ומעושן. כן יהיה! הוא יעשה מעשה, הוא יכתוב מכתב לדזשון ויפרש לו את כל פרשת הענין שחור על גבי לבן! ופתאום נתקשתה עליו הנשימה והוא חש מחנק, כאילו תפח וצבה לבו בקרבו. וא קם ויצא אל האוויר שבחוץ. הכוכבים הבהיקו באור בהיר עד מאוד. הוא עבר את המרפסת והקיף את הבית עד שהגיע אל החלון של חדר־הנגינה; ובעד החלון ראה את אירין יושבת לפני הפסנתר ואור העששית נופל על שערה, שהיה דומה כאילו הוא מאובק אבקה לבנה; היא נראתה כמשוקעת כולה בתוך עצמה, עיניה האפלוליות הביטו נכחן וידיה נחו בטלות על גבי המכושים. דזשוליון ראה והנה היא נושאה ופוכרת אותן על חזה. “הריהי מהרהרת בדזשון”, הגה בלבו; “כל מעייניה בדזשון בלבד! ואני הולך ונעקר מלבה כאילו אני מת – הרי זה מדרך הטבע!”

והוא חזר ונסתלק בלאט בזהירות יתרה שלא תרגיש בו.

למחרתו של אותו היום, לאחר שעבר עליו לילה קשה, ישב אל שולחן־הכתיבה כדי לקיים את החלטתו. הוא כתב בקושי גדול ומתוך מחיקות מרובות:

"נערי היקר!

הנה גדלת כל צרכך ויש בך דעת להבין כמה קשה להורים להתגלות לבניהם גילוי גמור. ובייחוד בשעה שהילד שעליהם להתוודות לפניו יקר להם כנפשם, כמו שיקרת אתה לאמך ולי. רחוק ממני להגיד לך, שאנו מכירים כי חטא חטאנו לשעבר לאמתו של דבר – סבור אני שבחיים של ממש יקר הוא למצוא אדם שיהא מכיר בעצמו שחטא – אבל רוב הבריות וודאי יאמרו שאמנם חטאנו, על כל פנים דרכנו, בין שהיתה נכוחה ובין לאו, העידה על אשמתנו. האמת שבדבר, יקירי, הריהי זו ששנינו אנו תלוי לנו עבר מאחורינו, והתפקיד המוטל עלי בשעה זו היא להודיע אותך את פרשת העבר הזה, משום שהוא פוגע פגיעה מכאיבה ועמוקה בעתיד שלך. לפני הרבה, הרבה שנים, היינו בשנת 1883, בזמן שאמך היתה עדיין בת עשרים, התרגשה עליה פורענות גדולה וכבדה: היא נכשלה במסורת נישואים שאינם מוצלחים – לא במסורת נישואים עמי, דזשון. היא נתייתמה מאביה ובידה אין־כל וישיבתה בצוות עם אם־חורגת – אשה מבנות מינה של איזבל – היתה קשה לה מנשוא. וכך אירע שהיא נישאה לאביה של פליר, לבן־דודי סומס פורסייט. הוא רדף אחריה בקשיות־עורף יתירה, וצריך לומר לזכותו שהוא אהב אותה אהבה עמוקה. לא עבר שבוע אחד מיום שנישאה לו וכבר נתחוור לה בבירור שעשתה מִדחֶה קשה מאין כמוהו. הוא לא היה אשם בזה; הטעות שטעתה בשיקול דעתה ובמשפטה עליו היא היא שהיתה – מקור אסונה"

עד כאן עדיין שלטה בו האירוניה שלו שליטה כל שהיא, ואולם מכאן ואילך תקף עליו הענין שלפניו והבליע את כל מעייניו.

"דזשון, הנני להסביר לך עד כמה שאוכל – הדבר קשה ביותר־ היך מקרים של נישואים בלתי־מוצלחים כגון אלה עלולים להתרחש על נקלה. וודאי תאמר: ‘אם לא אהבה אותו, היך יכלה להינשא לו לאשה?’. הצדק היה אתך, אילמלא היה כאן צד חמוּר שיש ליתן עליו את הדעת. המשגה הראשון הזה שנכשלה בו שימש מקור לכל הצער והיגון והטראגידיה שהתרגשו לאחר מכן, ולפיכך הריני רואה צורך לעצמי להסבירו לך עד כמה שאוכל. עליך לדעת, דזשון, שבימים ההם ואפילו בימינו אלה – שכן על אף כל הדיבורים על השכלת הרוחות איני רואה איך יכול היות אחרת – נישאות רוב הנערות לאנשים בלי לדעת את הצד המיני שבחיים. ואפילו אם הן יודעות את פירושו של דבר, הרי חסר להן הנסיון. וזהו הקוץ שבדבר. חוסר נסיון זה הוא הוא הגורם לכל הניגודים ולכל הצרות. יש מקרים רבים מאוד – והמקרה של אמך היה אחד מהם – שהנערות אינן יודעות ואינן יכולות לדעת אם הן אוהבות את האנשים שהן נישאות להם ואם אין; והן אינן יודעות זאת עד לאחר אותו מעשה ההזדווגות, המשמש עיקר מהותם של הנישואים. והנה ברוב המקרים המפוקפקים מחזק ומהדק המעשה הזה את הקשר שבין הבעל ואשתו, אבל יש מקרים, ואותו של אמך היה אחד מהם, שהוא מביא לידי גילוי המשגה, לידי עקירת הרגש של נטיית־לב, שהיה קיים קודם לכן. גילוי זה, ההולך ומתברר יום יום ולילה לילה, הריהו טראגידיה בחייה של אשה, טראגידיה שאין קשה ממנה. בריות גסות והדיוטות חסרי־בינה עלולים לשחוק על משגה זה ולאמור: ‘למה ירבו שאון על לא־דבר?’ רק בני אדם צרי־מוח ובני אדם שרוחם נוחה בשל עצמם, שאינם מוכשרים לשפוט על חיי אחרים אלא על פי חייהם של עצמם, עלולים לדון לכף חובה את הנשים שנכשלו במשגה טראגי זה, עלולים להוציא עליהן גזר דין להיות חבושות כל ימיהן באותו בית־אסורים שהן עשו לעצמן. הלא יודע אתה את משל הבריות: ‘היא הציעה את משכבה, הבה תשכב עליו!’. הרי זה פתגם קשה, שאינו לפי כבודו של גבר הגון לאמתו או של אשה הגונה לאמתה, ואיני מוצא מלים קשות כל צרכן כדי לגנות אותו. לא הייתי מה שקרוי בלשון הבריות ‘אדם מוסרי’, אבל לא הייתי רוצה להשתמש בפניך, יקירי, במלים אשר יכלו לעורר אותך לנהוג במחשבתך קלות ראש לגבי קשרי ברית ואמָנוֹת שאדם כורת. חלילה לך! ואולם מתוך הנסיון שנתנסיתי בו בחיי הריני אומר לך, שאותם בני־אדם הדנים לחובה את הקרבנות של משגות טראגיים, הדנים אותם לחובה ואינם מושיטים להם יד להושיעם, אכזרים הם, או מוטב שאומר: אכזרים היו אילו היתה בהם דעת להבין מה המעשה שהם עושים. אבל אין בהם דעת! שְׁעֵה מהם! הרי הם מנודים לי כשם שאני מנודה להם! ראיתי צורך להגיד לך את כל זאת, משום שרציתי להביאך לידי כך שתהא דן על אמך, ואתה צעיר מאוד ואין לך שום נסיון ואינך יודע מה טיבם של החיים. ועכשיו הנני חוזר לסיפורי. לאחר שיגעה שלוש שנים לדכא בקרבה את הרגשות של מורת רוח ושל בחילה – שלוש שנים תמימות, אשר בשביל אשה אנינת־רגש ואוהבת יופי כאמך, דזשון, היו שנים של מצוקות־נפש קשות, סופה שנזדמן לפניה צעיר אחד שדבק בה לאהבה. אותו הצעיר היה הארכיטקטן שבנה את הבית הזה שאנו יושבים בו, אלא שהוא בנה אותו בשבילה ובשביל אביה של פליר שידורו בו; בית זה עתיד היה לשמש בשבילה בית־אסורים חדש, תחת בית־האסורים שהיתה חבושה בו עם בעלה בלונדון. אפשר שדבר זה שימש במידת־מה גורם למאורעות שבאו לאחר מכן. בין כך ובין כך וגם היא דבקה לאהבה באותו הצעיר. יודע אני שאין מן הצורך להסביר לך, שאין אדם בורר לו מלכתחילה את מי שנפשו תחשוק בו לאהבה. האהבה באה מאליה. וכך אירע גם כאן, הריני משער בנפשי – אף על פי שלא הרבתה לדבר עמי מעולם בענין זה – את המלחמה שהתחוללה בנפשה באותו הזמן, לפי שנתחנכה חינוך מוסרי חמוּר ולא היתה קלת־דעת בהשקפותיה – חלילה לה, דזשון! ואולם הרגש שתקף אותה היה רגש מכריע והדבר הגיע לידי כך שהם אהבו זה את זו גם במחשבה וגם במעשה. ואז התרגשה טראגידיה איומה. הנני רואה עצמי אנוס לספר לך את הדבר, שאילמלא כן לא תבין לעולם הבנה לאמתה את הסיטואציה שאתה עומד לפניה. הגבר שהיא נישאה לו לאשה – סומס פורסייט, אביה של פליר – קיים באחת הלילות לאונסה את זכות מרותו עליה, והדבר היה בעצם הזמן שאהבתה לאותו הצעיר הגיעה למרום עוזה. למחרת פגשה באהובה וסחה לו את המעשה. אם איבד עצמו לדעת, או שעברה עליו עגלה במקרה, בשעה שדעתו נתעכרה עליו מרוב ייאוש – דבר זה לא נתחוור לנו לעולם; בין כך ובין כך הוא נהרג. ועתה שעֵר בנפשך את מצבה של אמך באותו הערב כשבאה עליה השמועה על מותו. אני ראיתיה אז במקרה. זקנך שלך שלחני אליה להושיע לה, אם תהיה לאל ידי להושיעה. לא ראיתיה אלא רגע אחד, שכן מיד ננעלה הדלת בפני על ידי בעלה שלה. אבל מימי לא שכחתי את מראה פניה באותה שעה, ועד היום הריני רואה אותו לפני. עדיין לא אהבתיה אז ולא אהבתיה אלא מקץ שתים־עשרה שנה, אבל מעולם לא שכחתי את מראה הפנים האלה. נערי היקר – לא קל הוא לכתוב דברים כאלה. אבל אנוס אני. נפש אמך קשורה בנפשך והיא אוהבת אותך מתוך התמכרות גמורה. אין את נפשי לכתוב קשות על סומס פורסייט. ואיני חושב עליו קשה. כל הימים הייתי חומל עליו, ואפשר שחמלתי עליו גם באותו הזמן. לפי משפטו של העולם היתה היא הרשעה והוא הצדיק. הוא אהב אותה לפי דרכו. היא היתה הקנין שלו. כך דעתו על החיים – על הרגשות והלבבות של בני אדם – קנין. לא אשמתו היא – כך נולד. דיעה זו היתה תמיד תועבת נפשי – כך נולדתי! ומתוך שאני מכיר אותך יפה, הריני מרגיש שדיעה זו הריהי גם תועבת נפשך אתה. אבל הבה אחזור לסיפורי. אמך ברחה מביתה בלילה; שתים־עשרה שנה היתה חיה במנוחה בבדידות גמורה בלי חברת בני אדם; ואולם בשנת 1899 בא בעלה שלה – הנך רואה, שעדיין היה בעלה, משום שלא השתדל להתגרש ממנה, והיא כמובן לא היתה רשאית להתגרש ממנו – לידי ההכרה שהוא צריך לבנים והתחיל לשדל אותה ולדחוק בה לחזור אליו וללדת לו ילד. אני הייתי אז המורשה שלה, על פי צוואתו של זקנך, והיתה היכולת בידי להתבונן אל כל הנעשה. ובעודני מתבונן והנה דבקה בה נפשי ואהבתיה אהבה רבה. הלחץ שלחץ אותה גדל עד מאוד והדבר הגיע לידי כך שבאחד הימים היא באה אלי הנה והעמידה עצמה תחת חסותי. בעלה, שעקב אחריה וקיבל ידיעות על כל הליכותיה ומעשיה, ניסה לכוף אותנו להיפרד; לשם כך הגיש לבית המשפט תביעה לגירושין, או אפשר שבאמת רצה להתגרש ממנה, איני יודע זאת; בין כך ובין כך ושמותינו נצטרפו יחד בפומבי. הדבר הזה גרם לנו שבאנו לידי החלטה ואנו התאחדנו למעשה. היא נתגרשה, נישאה לי, ואתה נולדת. אנו חיינו חיים של אושר גמור, על כל פנים אני, וסבור אני שגם אמך היתה מאושרה כמוני. מיד לאחר הגירושין נשא לו סומס לאשה את אמה של פליר, אשר ילדה לו את בתו זו. זוהי פרשת המעשה, דזשון. ראיתי צורך לספר לך את כל הדברים האלה, משום שהאהבה אל בתו של אדם זה, שתקפה עליך, ככל אשר ראינו, מביאה אותך בעינים עצומות לידי הריסת אשרה של אמך, אם לא של עצמך. איני רוצה לדבר על עצמי, משום שלפי זקנתי שוב אין תועלת בדבר לשעֵר שעוד אוסיף להתהלך ימים רבים על פני האדמה, ולא עוד אלא שהייסורים, שאני עתיד לסבול, לא יהיו בעיקרם אלא למענה ולמענך אתה. ואולם איני מבקש ממך אלא שתבין הבנה ברורה כי רגשות של זוועה ושל תיעוב, כגון אלה, אינם עשויים להיות קבורים או נשכחים. עדיין הם חיים בקרבה כיום הזה. אך אתמול ראינו במקרה את סומס פורסייט במגרש־הקריקט של “לורדס”. אילו ראית באותה שעה את פניה, וודאי היו מוכיחים לך כי אכן אמת הדבר. הרעיון, שאתה עתיד לשאת את בתו לאשה, הריהו בשבילה סיוט־פחדים, דזשון. איני נותן דופי בפליר, אלא שהיא בתו שלו. בניך, אם תשא אותה לאשה, יהיו לא רק נכדיה של אמך, אלא גם נכדיו של סומס, של אותו האיש, אשר שיעבד לפנים את אמך כשם שמשעבדים שפחה. הגע בעצמך את משמעותו של דבר. על ידי נישואים כאלה אתה מכניס עצמך אל מחנה, אשר אמך היתה עצורה שם לשעבר כשבוייה ולבה כלה מרוב יגון. הנך עומד על סף החיים, את הנערה הזאת אינך מכיר אלא שני חדשים, ואם כי נדמה לך שהנך אוהב אותה אהבה עמוקה ביותר, הריני מבקש ממך להתיר את החבילה מיד. אל תגרום לאמך את המכאוב הצורב הזה ואת העלבון הזה בשארית ימי חייה. אף על פי שעדיין היא נראית בעיני צעירה כל הימים, הריהי בכל זאת בת חמישים ושבע. חוץ משנינו אנו אין לה נפש קרובה בעולם. ועוד מעט ואתה תהיה הנפש האחת הקרובה לה. אמץ לבך, דזשון, והתיר את החבילה. אל תעמיד את מחיצת הענן בינך ובינה. אל תשבור את לבה! ברכת אלוהים עליך, נערי היקר, ושוב פעם הנני מבקש ממך לסלוח לי על כל היגון והצער אשר המכתב הזה וודאי יגרום לך – אנו ניסינו לחשוך ממך את כל הייסורים האלה – אבל הישפאניה – כנראה – לא הועילה.

אביך הקנוי ומסור לך לעולם, דזשוליון פורסייט".

לאחר שסיים את הווידוי הזה, תמך דזשוליון את לחיו בידו וחזר וקרא אותו שוב פעם. היו כאן דברים, אשר בשעה שהעלה על דעתו שדזשון עתיד לקרוא אותם הכאיבו אותו מכאוב צורב כל כך, שרצה לקרוע את המכתב. לדבר על ענינים כאלה לנער – לבנו שלו עצמו – לדבר עליהם ביחס אל אשתו של עצמו ואל אמו על הנער – אכן נורא היה הדבר לנפש הפורסייטית שבקרבו, המתאפקת והשתקנית. אבל אם לא ידבר עליהם, היך יסביר לדזשון את האמת, את הקרע העמוק, את דבר הפצע שאינו עשוי להירפא? היך יצדיק בלעדיהם את השאיפה להחניק את אהבתו של הנער? אם להחריש מן הענינים האלה, לא היה צריך לכתוב את המכתב כל עיקר.

הוא קיפל את המכתב ושׂם אותו בכיסו. אותו היום היה יום השבת – והשבח לאלוהים! עדיין יש לו שהות להימלך בדבר עד היום הראשון בערב; שהרי אפילו אם ישלח את המכתב היום, לא יגיע לידיו של דזשון אלא ביום השני. אַרְכָּה זו יחד עם המחשבה שהמכתב נכתב, בין שנשלח ובין שלא נשלח, גרמו לו רווחה משונה.

בגן הוורדים, שתפס את המקום אשר בו צמחו לפנים נטעי השרכים, ראה את אירין ועל זרועה סלסילה והיא קוטפת וקוצצת במספריים של גננים. נדמה לו שהיא לא היתה בטילה לעולם, והוא קינא בה עכשיו, לפי שהוא עצמו היה מבלה כמעט את כל זמנו לבטלה. הוא ירד אליה. היא הראתה לו את נעל־ידה המגואל וחייכה. מטפחת בעלת סלסלות, שהיתה קשורה מתחת לסנטרה, העלימה את שׂערה, ופניה הסגלגלים יחד עם גבותיה, שהיו עדיין חמות, נראו צעירים ביותר.

“הזבובים הירוקים מכה קשה הם השנה אף על פי שמזג האויר קר הוא. מראיך מיוגע, דזשוליון”.

דזשוליון הוציא מכיסו את איגרת־הווידוי שלו. “הנה מה שכתבתי. סבור אני, שעליך לקרוא זאת”.

“מכתב אל דזשון?” באותו הרגע נשתנה כל מראה פניה ונעשה כמעט סר וזעף.

“הן; גיליתי את הכל”.

הוא נתן לה את המכתב ופרש והלך לו אל בין הוורדים. אחר כך, כיוון שראה שגמרה לקרוא ועמדה דומם והגליונות בידה, שב וניגש אליה.

“מה דעתך?”

“הפלאת להרצות את הכל. איני סבורה שאפשר להרצות את הדבר הרצאה מעולה מזו. יישר כוחך, יקירי”.

“אולי מצאת כאן דברים, שלדעתך מן הראוי להשמיטם?”

היא הניעה ראש.

“לא; הוא צריך לדעת את הכל, ואם אין, לא יבין את הענין לאשורו”.

“גם אני הייתי סבור כך, אבל – הדבר מאוס עלי”.

הרגש שבלבו אמר לו, שהדבר מאוס עליו יותר מאשר עליה – שכן נקל היה לו הרבה לדון על עסקי המין עם אשה מאשר עם גבר; תחת אשר היא היתה תמיד טבעית וחפשית ביותר וחסרה את המידה החמורה של העלמת־דבר שהיתה מצוייה בו כאדם מזרע הפורסייטים.

“הריני מפקפקת, דזשוליון, אם יבין את הדבר אפילו עכשיו. הריהו צעיר כל כך ונפשו סולדת בענין הגופני”.

“הוא ירש את הרגש הזה מאבי; הלז היה ביישני לגבי דברים כאלה כנערה. אולי מוטב הוא לכתוב מכתב אחר ולהגיד לו שהנך שונאה את סומס, ולא יותר מכן?”

אירין הניעה ראשה.

“שנאה אינה אלא מלה גרידה. היא אינה אומרת כלום. לא, מוטב שלא לשנות כלום מכפי שכתבת”.

“טוב הדבר. מחר אשלחנו”.

היא נשאה אליו את פניה והוא עמד ונשק אותה לנוכח החלונות המרובים של הבית הגדול, המשורגים בסבכי צמחים טפסנים.

פרק שני: הַַוִדוּי

באותו היום לאחר הצהרים היה דזשוליון יושב ומנמנם על גבי הכורסה הישנה. על ברכיו היה מונח רומן פראנצי כשהוא הפוך, ועד שלא חטפתהו תנומה היה מהרהר בלבו: “וכי יבוא יום ועמנו שלנו יאהב את הפראנצים? וכי יבוא יום והפראנצים יאהבו אותנו אהבה לאמתה?”. הוא עצמו היה מחבב תמיד את הפראנצים, והשכל שלהם, טוב־הטעם שלהם והתבשילים שלהם היו ערבים עליו. לפני המלחמה רגיל היה הוא ואירין לבקר את פראנציה לעתים קרובות, בזמן שדזשון נמצא בבית תלמודו. הרומאן שביניהם – הרומאן האחרון שלו שהאריך ימים ביותר – התחיל בפאריז. אבל אדם אנגלי, שלא התבונן אל הפראנצים הללו התבוננות אסתטית, לא יכול לאהוב אותם! ומתוך הרעיון המילאנכולי הזה עצם את עיניו ונימנם.

כשהקיץ מתנומתו ראה והנה דזשון עומד בינו ובין החלון. הנער נכנס בוודאי דרך הגן והיה מצפה ליקיצתו. דזשוליון חייך והוא עדיין חטוף נימנום במקצת. כמה נאה היה מראהו של הנער – אנין־דעת, מלא אהבה וישר! ואולם מיד ניתר לבו מתוך מכאוב ורטט חלף אותו. דזשון! אותו הווידוי! הוא אימץ את כוחו כדי למשול ברוחו. “שלום, דזשון! מהיכן באת?”

דזשון שחה אליו ונשק לו על מצחו.

רק אז הבחין דזשוליון בארשת פניו של הנער.

“באתי הביתה, כדי להגיד לך דבר, אבא”.

דזשוליון ניסה בכל מאמצי כוחו לכבוש את תחושת העווית והגירגור שהתרחשו בחזהו.

“טוב הדבר, שב־נא, נערי שלי. ראית את אמך?”

“לא”, ברק הסומק שבפני הנער אזל ותחתיו בא חיוורון. הוא ישב על אחת הידות של הכורסה הישנה, כדרך שדזשוליון גופו רגיל היה לשבת בימים מקדם אצל אבא. הוא היה נוהג לשבת שם עד עצם הזמן שבו נתפרדה החבילה שביניהם. וכי צפויה לו ברגע זה סכנה של פירוד כזה בינו ובין בנו של עצמו? כל ימי חייו היה שונא קטטות שנאת מוות, היה מונע עצמו מכל מחלוקת, היה מהלך במנוחה בדרכו שלו ומניח לאחרים ללכת בדרכם שלהם. ואולם עכשיו, כנראה, בזמן שהגיע עד גבול חייו, עמד בפני תוכחות־דברים, שהיו קשות לו מכל המריבות והקטטות שמנע עצמו מהן עד היום. הוא העלים את סערת־נפשו והיה מצפה שבנו יתחיל לדבר.

“אבא”, אמר דזשון לאטו, “אני ופליר מאורסים”.

“דבר פשוט!” הירהר דזשוליון בלבו כשהוא נושם בכבדות.

“יודע אני שאתה ואמא אין דעתכם נוחה מזה. פליר אומרת, שאמא היתה מאורסה לאביה קודם שנשאת אותה. דבר המובן מאליו שאיני יודע את פרשת המאורע, אבל הרי הדבר אירע לפני עידן ועידנים. הריני אוהב אותה בכל מאודי, אבא, והיא אומרת שגם היא אוהבת אותי אהבה רבה”.

דזשוליון השמיע קול הברה משונה, מקצתו קול צחוק ומקצתו אנחה.

“הרי אתה בן תשע־עשרה, דזשון, ואני בן שבעים ושתים. היך נבין איש את שפת רעהו בענינים כאלה? היך?”

“אתה אוהב את אמא, אבא; עליך להבין ולדעת את רגשותינו אנו. לא מן היושר הוא שענינים ישנים־נושנים יקפחו את אשרנו, האין זאת?”

כיון שהעמד דזשוליון פנים אל פנים לפני שאלה זו, שתבעה ממנו את הווידוי שלו, החליט שלא להשתמש בו, אם אך יוכל להימנע מזה.

“שים לבך לדברי, דזשון! יכול הייתי לפטור אותך ולאמור, ששניכם עודכם צעירים לימים ביותר ועדיין אי אתם מכירים את עצמכם, וכיוצא בדברים כאלה, אבל וודאי לא שמעת לי, וחוץ מזה לא היתה תשובה זו מועילה כלל – כי לדאבוננו הרי הנערוּת היא מאותן המחלות המתרפאות מאליהן. אתה מדבר בקלות־דעת על “ענינים ישנים־נושנים”, בלי לדעת כלום – כמו שאמרת לפי האמת – את המאורעות שאירעו. ועתה הגידה לי, כלום נתתי לך בזמן מן הזמנים עילה להטיל ספק באהבתי אליך או בדברי?”

אילמלא היתה השעה שעת דאגה וחרדה לו, וודאי נתבדחה דעתו עליו למראה הקרב שעוררו דבריו בלבו של הנער – הלז חבק אותו בחום נפש, כדי להוציא מלבו את החששה הזאת, ובפניו ניכרו אותות פחד, שמא לא יעלה בידו להניח את דעתו בענין זה; ואולם עכשיו לא היה אלא מכיר טובה לנער על חיבוקיו ולטיפותיו.

“יכול אתה להאמין אמונה שלימה למה שאני אומר לך. אם לא תוותר על מעשה־אהבה הזה, תגרום לאמך שתהיה אומללה עד סוף ימיה. האמין לי, יקירי, שהעבר, – אחת היא מה טיב המאורע שאירע אז – אינו יכול להיות קבור – אינו יכול בשום פנים”.

דזשון קם מעל מושבו.

“הנערה” – הירהר דזשוליון בלבו – “הנה היא מהלכת – הנה היא ניצבת לפניו – כולה שפעת חיים – נלהבה, נאה ולבה מלא אהבה!”

“איני יכול לוותר, אבא – היך יכול אני לוותר – רק משום שאתה אומר לי שאעשה זאת? פשיטה שאיני יכול!”

“דזשון, אילו ידעת את המעשה, מובטחני שהיית מוותר בלי שום פיקפוק, מוכרח היית לעשות זאת! וכי אינך מאמין לי?”

“מנין לך מה היתה דעתי בענין זה? אבא, הריני אוהב אותה יותר מכל מה שבעולם”

פניו של דזשוליון נתעוותו והוא הפליט מפיו לאטו ומתוך ייסורי־נפש:

“יותר ממה שאתה אוהב את אמך, דזשון?”

מתוך פניו של הנער ואגרופיו הקפוצים הכיר דזשוליון את כל כובד המלחמה שהתרגשה בנפשו באותה שעה.

“איני יודע”, קרא, “איני יודע! אבל לוותר על פליר על לא־דבר – בשביל דבר שאיני מבין אותו, בשביל דבר אשר לדעתי אינו יכול לשמש אפילו מקצת עילה לכך, עלול לגרום לי – עלול לגרום לי ־־־”

“עלול לגרום לך להיות סבור עלינו שאנו עושים עוול, שאנו מניחים מכשולים על דרכך – הן. אבל מוטב שתהא סבור כך מאשר להוסיף ללכת בדרך שאתה הולך בה”.

“איני יכול. פליר אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. אתה דורש ממני להאמין לך, משום מה אינך מאמין לי, אבא? איננו רוצים לדעת כלום – אנו לא נשתנה על ידי כך שינוי כל שהוא. היפוכו של דבר, שנינו אנו נאהב אותך ואת אמא אהבה רבה ביותר”.

דזשוליון הכניס את ידו לתוך כיסו במצד חזהו, אבל חזר והוציא אותה ריקה.

“זכור, דזשון, מה היתה לך אמך! אין לה בעולם אלא אתה בלבד; אני לא אאריך עוד ימים”.

“משום מה? לא נכון הוא לדבר כך – משום מה?”

“הבה אגידה לך”, החזיר דזשוליון בקרירות יתירה, “משום שכך אמר לי הרופא; זה כל הדבר”.

“אהה! אבא!” קרא דזשון ועיניו זלגו דמעות.

דיכאונו זה של בנו, שלא ראה אותו בוכה מאז היה בן עשר, הרעיש את נפשו של דזשוליון במידה מבהילה. הוא הכיר הכרה ברורה כמה רך ועדין הוא לבו של הנער וכמה קשים יהיו הייסורים שעתיד הוא לסבול בשל המעשה הזה, ובמסיבות חייו בכלל. והוא פשט את ידו באין־אונים – ללא חפץ וללא עוז בלבו לקום ממקומו.

“ילדי היקר שלי”, ענה ואמר – “חדל לבכות – ואם אין, תביאני גם אני לידי כך!”

דזשון כבש את בכייתו ועמד דומם ופניו מפנים הצדה.

“מה יהא עכשיו?” הירהר דזשוליון. “מה אוכל להגיד לו, כדי להשפיע עליו השפעה מכרעת?”

“דרך אגב, על תסיח את הדבר לאמך”, ענה ואמר, “המעשה שלכם מבהיל אותה יותר מדאי. הנני יודע מה טיב הרגשות שבלבך. אבל הרי מכיר אתה אותה ואותי כל צרכך, דזשון, וגלוי וידוע לפניך שאין אנו מבקשים לקפח את אשרך על נקלה. נערי היקר, אין לנו חפץ אחר בחיים חוץ מאשרך שלך – על כל פנים כל מחשבות לבי אני נתונות אך לאשרך שלך ושל אמך, והיא כל הגיגה אך באשרך שלך. כאן נתונים בסכנה עתידות שניכם כאחד”.

דזשון נפנה אליו. פניו היו חיוורים חיוורת מוות; עיניו התעמקו בחוריהן ונראו כאילו הן בוערות באש.

“מה זאת? מה זאת? אל־נא תדחני כך!”

כיוון שראה דזשוליון שנחל מפלה, חזר והכניס את ידו לתוך כיס־החזה שלו וישב רגע תמים בעינים עצומות וכשהוא נושם בכבדות. במוחו עברה המחשבה: “הנה חייתי חיים ארוכים ונאים – אף עברו עלי רגעים מועטים שהיו מרים מאוד – ואולם הרגע הזה הוא רע ומר מכולם!” אחר הוציא את ידו ובה המכתב וענה ואמר מתוך ליאות: “לולא באת היום, דזשון, כי אז שלחתי לך את המכתב הזה. רציתי למנוע ממך את הדבר – רציתי למנוע את הייסורים האלה מאמך וממני, אבל רואה אני, שאי אפשר בלא זה. קרא את המכתב, ואני אלך בינתיים אל הגן”. הוא הזיז עצמו לפנים כדי לקום.

דזשון, אשר נטל את המכתב בידו, עיכב אותו וחפז ואמר: “לא, שב־נא ואני אלך מזה”, ומיד יצא.

דזשוליון חזר וצנח על מושבו. זבוב כחול פרץ באותו הרגע החדרה והתחיל מסתובב ומזמזם מסביבו בכל עוז; קול זה היה ערב עליו, – טוב מלא־כלום… והיכן הלך הנער לקרוא שם את המכתב? עלוב הוא המכתב – עלובה היא פרשת המעשה! אכן קשה אכזרי הוא הענין הזה – אכזרי לאירין – לסומס – לשני הילדים האלה – ולו לעצמו!… לבו הלם בקרבו ודווה עליו. החיים – האהבה שלהם – המפעל שלהם – היופי שלהם – המכאובות שלהם – והקץ שלהם! אכן טובים הם ימי החיים, אכן נאים הם – אם אין אדם מיצר בכלל על שנולד בעולם! החיים מייגעים ומבלים את האדם, ואף על פי כן אינם מעוררים בו את החפץ למות – וזוהי הערמומית הרעה שבדברו! ופגע רע הוא לאדם שנתייחד לו לב בקרבו! ושוב בא אותו הזבוב הכחול והריהו הומה ומזמזם – ומכניס לתוך החדר את כל החמימות והזימזום והריחות של הקיץ – אמנם כן, אפילו את הריחות – מעֵין לשד ושל ריח־השֶנֶף אשר להבל פי הפרות. ושם בתוך שפעת הריחות הללו עומד דזשון באחת הפינות וקורא את המכתב ההוא והופך ומקמט את עמודיו מרוב מכאוב – מרוב מבוכה וטירוף־הדעת ומכאוב – ולבו נשבר בקרבו! המחשבה הזאת גרמה לדזשוליון ייסורי־נפש קשים. דזשון הרינו נער, שלבו רך ועדין מאין כמוהו, שנפשו מלאה אהבה עד למעמקיה, והוא תם וישר מאין כמוהו – אכן לא הגון הוא המעשה שנעשה לו, לא הגון הוא בשום פנים! הוא זכר מה שאמרה לו אירין פעם אחת: “אין ילד מלא־אהבה וחביב כדזשון”. אוי לו לדזשון הקטן והעלוב! עולמו חרב עליו בשעה אחת! העלומים תופסים את הכל תפיסה חמוּרה וקשה! וכולו נרעש ומעונה מחמת המחשבה הזאת שבני הנעורים תופסים את הכל תפיסה חמוּרה וקשה קם דזשוליון מעל הכורסה שלו וניגש אל החלון. הנער לא נראה בשום מקום. והוא יצא אל הגן. אם אפשר לעמוד לו בשעה זו ולהביא לו ישע כל שהוא – עליו לעמוד לו!

הוא עבר בין הסבכים וצפה כה וכה בגן המוקף גדר – דזשון איננו! והוא לא נמצא גם אצל עצי האפרסקים והמישמש, אשר פירותיהם התחילו תופחים ומצטבעים. הוא עבר על פני הברושים הקודרים שהתנשאו על פני האפָר בצורה לוליינית. אנה פנה, אנה הלך הנער? אפשר שברח אל החורשה – למקום החביב עליו לשעבר? דזשוליון עבר את כר־הדשא. הפועלים החליטו לקצור ביום השני ולהכניס למחרתו את השחת אל הגורן, אם לא ירד גשם. על פני כר־הדשא הזה עברו לעתים קרובות יחד – יד ביד, בזמן שדזשון היה עדיין נער קטן. מנם כן! תור הזהב חלף ועבר בשעה שהילד נעשה בן עשר! הוא בא אל הבריכה, אשר זבובים ויתושים היו מרקדים על פני שטחה המבהיק, המכוסה סוּף, ומשם הלך הלאה ונכנס אל החורשה. כאן היתה שרוייה קרירות וריח של עצי־לגש היה נודף באוויר. דזשון איננו! הוא הרים את קולו וקרא. אין מענה! הוא הסיח את דעתו ממכאוביו של עצמו וכולו נרגז וחרד ישב על קורת העץ. לא טוב עשה שהניח לנער ללכת לו והמכתב בידו; הוא צריך היה לעכב אותו אצלו ולשׂים עיניו עליו. ומתוך חרדה גדולה עמד על מנת לחזור על עקבותיו. כשהגיע אל בניני־המשק, הרים שוב פעם את קולו וקרא, והציץ לתוך רפת־הפרות האפלה. כאן, בתוך הקרירות והריח של שֶנֶף ונַשְדוֹר, בריחוק מקום מן הזבובים, עמדו שלוש הפרות והעלו גירה במנוחה; זה עתה נחלבו והיו מצפות לבוא הערב כדי שיחזירו אותן שוב אל כר־הדשא התחתון. האחת הפנתה בעצלתיים את ראשה ואת עינה המזהירה; דזשוליון ראה את הריר שעל שפתה התחתונה, האפורה. מתוך ההתרגשות של עצביו ראה את הכל בבירור גדול ביותר – את כל מה שהיה מוקיר ומעריץ בשעתו וניסה לצייר אותו – את הפלאות של אור וצל וצבע. אין תימה בדבר שהאגדה מספרת על ישו שהיה מוטל באבוס – וכי יש בעולם מראה של חסידות ויראת־שמים אשר ישוה אל מראה העינים והקרנים הלבנות של פרה מעלת־גירה בדימדומי בין־השמשות החמימים? הוא קרא שוב פעם. אין מענה! והוא נחפז ויצא מן החורשה, עבר על פני הבריכה ועלה על הגבעה. באותה שעה ניצנץ רעיון בלבו, שאכן מין ליצנות משונה היה בדבר אילו הלך דזשון עם איגרת־הגילוי הזאת אל החורשה שלמטה, שמקום שאמו ובוזיניי באו באותם הימים הקדומים לידי הכרת אהבתם. במקום שהוא עצמו הלך לשם באותו יום ראשון בבוקר כשחזר מפאריז, ובשבתו שם על קורת־העץ נתחוור לו בבירור, שאירין הריהי בשבילו עולם מלא. ואכן ליצנות לאמתה היתה מלפני הגורל, אילו נקרע צעיף־התעלומה מנגד עיני בנה של אירין בעצם המקום הזה! אבל הוא לא היה שם! להיכן הלך? שומה עליו למצוא עלוב זה!

הבקיע אליו ברק קרן החמה והבהיר לנגד חושיו הבהולים את כל היופי של אותה השעה שלאחר הצהריים, את כל היופי של האילנות הגבוהים ושל הצללים ההולכים ומתארכים, של תכלת השמים ולבנונית העבים, של ריח השחת, הגה היונים ודמות הפרחים שהגביהו את גביעיהם למעלה. הוא בא אצל ערוגות הוורדים, והיופי של הוורדים, שנתגלה לעיניו לאור־חמה זו, שהבהיק פתאום, נדמה לו שאינו מן העולם הזה. כאן אצל השיח הזה של וורדים אדומים־כהים עמדה וקראה את המכתב וגמרה, שמן ההכרח הוא כי דזשון ידע את כל פרשת הדבר! עכשיו הריהו יודע את הכל! אפשר שהחליטה שלא כשורה? הוא שחה והריח את ריחו של אחד הוורדים; עלי הוורד נגעו באפן ובשפתיו הרועדות; אין דבר רך וענוג מן הקטיפה של עלה־וורד, חוץ מצווארה שלה – אירין! הוא עבר את כר־הדשא, עלה על התלולית ושם פניו אל עץ־האלון. רק צמרתו לבדה התנוצצה, משום שהחמה, שהבהיקה פתאום, נסתלקה אחורי הבית; הצל שמתחת היה צל עבות ומלא קרירות משיבה־נפש – הוא היה מרותח ומחומם עד מאוד. הוא עמד תחתיו רגע אחד והחזיק בידו בחבל אל הנדנדה – דזשוֹלי, הוֹלי – דזשון! הרי זוהי הנדנדה הישנה! ופתאום תקפה אותו חולשה איומה – חולשת מות! “הוגעתי עצמי יותר מדי!” הירהר בלבו; “השמים! הוגעתי עצמי יותר מדאי!”. הוא התנודד וצעד ברגלים כושלות אל המרפסת, התנהל ועלה לאטו על שלבי המדריגה והתמוטט ונדחף אל קיר־הבית. הוא נשען אל הקיר ונשם בכבדות והכניס את פניו לתוך העיזנית, אשר הוא ואירין שקדו עליה וטיפלו בה טיפול מרובה, כדי שתבשם את האוויר הזורם לתוך הבית. ריח־הניחוח שלה התערב עם מכאוב איום. “אהבתי שלי!” הירהר בלבו; “הנער שלי!” ובעמל גדול התנהל ועבר דרך פתח הזכוכית וצנח על הכורסה של דזשוליון הזקן. שם היה מונח עדיין הספר שקרא, ובו עפרון; הוא נטל את העפרון ורשם בכתב נרעץ מלה אחת על גבי הדף הפתוח… ידו רפתה… ובכן הרי זה – הרי זה?…

ומיד זע זיעזוע חזק – ונשתקע במחשכים…

פרק שלישי: אִירִין!

בשעה שדזשון חפז ויצא החוצה והמכתב בידו, הוא רץ בפחד ובמבוכה לאורך המרפסת ומסביב לקרן־הזווית של הבית. שם נשען אל הקיר המכוסה צמחים משתרגים וקרע את המעטפה של המכתב. ארוך היה המכתב – ארוך מאוד! הדבר הזה הגדיל את פחדו והוא התחיל לקרוא. כשהגיע אל הפסוק “וכך אירע שהיא נישאה לאביה של פליר”, דומה היה שהכל מתגלגל ומסתובב לנגד עיניו. הוא עמד סמוך לאחד החלונות והוא נכנס בעדו אל הבית, עבר את חדר־הנגינה והמסדרון ועלה אל חדר משכבו. הוא טבל את פניו במים צוננים, ישב על מיטתו והוסיף לקרוא את המכתב; את כל עמוד ועמוד שסיים לקרוא הפיל מידו על המיטה בסמוך לו. כתב ידו של אביו היה קל לקריאה – הוא הכיר אותו יפה, אף על פי שמימיו לא קיבל ממנו מכתב, שהיה ארוך אפילו כדי רבע ממנו. הוא קרא מתוך הרגשה קהה – כוח הדמיון שלו כמעט ששבת באותה שעה. מתוך הקריאה שקרא את המכתב בפעם הראשונה תפס תפיסה ברורה רק את האחת: קשים היו ייסוריו של אביו לכתוב מכתב כגון זה! הוא הפיל מידו את העמוד האחרון ומתוך מין חולשה רוחנית התחיל לקרוא שוב פעם את העמוד הראשון. הכל נראה לו כל כך מאוס – כל כך מת ומאוס לאין שיעור. ופתאום חלף אותו גל של סערת נפש וזוועה. הוא הסתיר את פניו בכפות ידיו. אמו שלו! אביה של פליר! הוא נטל שוב פעם את המכתב בידו וקרא אותו קריאה מיכאנית. ושוב פעם תקפה עליו ההרגשה שהכל מת ומאוס. כמה שונה היא אהבתו של עצמו! במכתב הזה נאמר שאמו שלו – ואביה שלה! – אכן איום הוא המכתב הזה!

קנין בעלים! וכי אפשר שיהיו גברים בעולם, הרואים את הנשים כקנין בעלים? פנים אשר ראה ברחובות העיר ובכפר, ביצבצו ועלו לפניו – פנים אדומים, פני חמורי־אדם; פנים קשים ומטומטמים; פנים קרירים ומתהדרים; פנים אכזרים; למאות ולאלפים! וכי מנין לו לדעת מה המחשבות אשר בלבותיהם של בעלי הפנים הללו, ומה המעשים שהם עושים? הוא אחז את ראשו בידו ונאנק. אמו שלו! הוא נטל בידו את המכתב וקרא שוב פעם: “רגשות של זוועה ושל תיעוב – עדיין חיים בקרבה כיום הזה… בניך…נכדיו של אותו האיש, אשר שיעבד לפנים את אמך כשם שמשעבדים שפחה…”. הוא קם מעל מיטתו. העבר האכזרי הזה, אשר ערב כאן להמית את אהבתו ואת אהבתה של פליר, היה אמת לאמתו, שאילמלא כן לא כתב אביו את כל הדברים האלה. “מדוע לא סיפרו לי את המעשה”, הירהר בלבו, “בו ביום שראיתי את פליר בפעם הראשונה? הרי ידעו שראיתי אותה. ם נבהלו, ועכשיו – עכשיו – הנה באה עלי צרה זו!” וכולו מדוכדך מתגרת הפורענות הזאת, שהיתה כל כך קשה ומרה, שלא יכול לחשוב מחשבות ולשקול את הדבר בדעתו, פרש אל פינה אפלה שבחדר וישב שם על הרצפה. הוא ישב שם כחיה קטנה ואומללה. האפלה והרצפה היו תנחומים לנפשו – כאילו חזר אל אותם הימים שבהם היה משתטח על גבי הרצפה ומשחק שם במחנות החיילים שלו. הוא ישב שם כולו מכווץ, שערותיו פרועות וידיו חובקות את ברכיו, ולא ידע בעצמו כמה זמן עבר עליו מתוך ישיבה זו. והנה עלה באזניו קול חריקת הדלת, הנפתחת מחדר אמו אל חדרו שלו, והוא התעורר מתוך טימטום היאוש שגבר עליו. וילאות החלונות שבחדרו היו מוּרדים והחלונות היו סגורים בזמן היעדרו מן הבית; מן המקום שישב שם יכול לשמוע אך את קול רישרוש שמלתה של אמו ואת קול מצעדי רגליה בעברה בחדר, עד שראה אותה והנה היא עומדת מעֵבר למיטה לפני שולחן־הלבישה שלו. היא החזיקה דבר־מה בידה. הוא עצר את נשימת אפו והיה מקווה שהיא לא תראה אותו ותצא מן החדר. הוא ראה אותה נוגעת בחפצים שעל גבי השולחן, כאילו היה אצור בהם כוח־מרפא, ואחר הפנתה את פניה אל החלון – כולה אפורה מכף רגלה ועד קדקדה, כאחת הרוחות. אם אך תפנה הפנאה כל שהיא את ראשה ומיד תראה אותו! שפתיה נעו והיא לחשה: “אהה, דזשון!” היא היתה מדברת אל נפשה; צליל קולה החריד את לבו של דזשוֹן. הוא ראה בידה תמונה פוטוגראפית קטנה. היא כיוונה אותה לעומת האור והסתכלה בה – התמונה היתה זעירה ביותר. הוא היה מכיר אותה – הלא זו היא תמונתו של עצמו בעודנו נער קטן, שאין אמו נפרדת ממנה והריהי שמורה תמיד בארנק שלה. לבו דפק בחזקה ופתאום דומה כאילו היא שמעה את קול דפיקות לבו והיא הפנתה את עיניה וראתה אותו. לשמע קול ההברה שהשמיעה ולמראה תנועת ידיה שלחצו את התמונה הפוטוגראפית אל לבה, ענה ואמר:

“אמנם כן, אני הוא”.

היא ניגשה אל המיטה וישבה עליה בסמוך לו ביותר, וידיה עדיין לחוצות אל לבה ורגליה נתונות בין עמודי המכתב שנפלו על הרצפה. יא ראתה אותם וידיה אחזו בשפת המיטה. לסוף פתחה ואמרה:

“רואה אני, דזשון, שכבר ידוע לך הכל”.

“הן”.

“ראית את אבא?”

“הן”

אחר קמה שתיקה ממושכה, עד שענתה ואמרה:

“אהה! מחמד נפשי!”

“אין דבר”. סערת רוחו היתה כל כך עזה ורגשותיו כל כך מעורבים ומסוכסכים, שלא מצא עוז בלבו לנוע ניעה כל שהיא – חימה, פחי־נפש ותשוקה לידה המנחמת שתנוח על מצחו היו משמשים בקרבו בעירבוביה.

“ומה דעתך לעשות?”

“איני יודע”.

ושוב פעם קמה דממה ממושכה, אחר קמה ממקומה. גע אחד עמדה דומם, אחר הניעה את ידה תנועה קלה ואמרה: “ילדי היקר, ילדי היקר מנפשי, אל תתן דעתך עלי, תן דעתך על עצמך”; ובדברה את הדברים האלה הקיפה את מרגלות המיטה ושבה בחזרה אל חדרה.

דזשון חזר אל פינתו שבין שני הכתלים וישב שם כולו מכווץ ומכודר כקיפוד.

במצב זה היה שרוי בוודאי כעשרים רגעים ופתאום התעורר לקול צעקה שהגיעה לאזניו. הצעקה עלתה מן המרפסת שמתחת. הוא קפץ ועמד בבהלה על רגליו. שוב פעם נשמעה הצעקה: “דזשון!” הקול קול אמו הקוראה לו! הוא חפז ויצא מן החדר, ירד במרוצה מעל המדריגה, עבר את חדר־האוכל הריק ובא אל חדר־העבודה. אמו כרעה על ברכיה לפני הכורסה הישנה, ואביו היה מוטל פרקדן, פניו לבנים כשׂיד, ראשו מוטה על חזה וידו האחת מונחת על ספר פתוח ועפרון לחוץ בין אצבעותיו. דזשון לא ראה מימיו מראה משונה כזה. אמו הביטה מסביבה בעינים מזרות בלהות ואמרה:

“אהה! דזשון – הריהו מת!”

דזשון התנפל לפניו על ברכיו, הטה עצמו מעל לזרוע הכורסה, אשר זה לא כבר ישב עליה, והצמיד את שפתיו אל מצחו. קר כקרח! היך אפשר – היך אפשר הדבר שאבא מת? הלא לפני שעה אחת ־! זרועותיה של אמו חבקו את ברכיו והיא לחצה אליהן את חָזֶהָ. “מדוע – מדוע לא הייתי על ידו?” שמע אותה אומרת בלחש. אחר ראה את המלה המרטטת “אירין” שנכתבה בעפרון על גבי העמוד הפתוח, והוא נרעץ והשח ראשו. זוהי הפעם הראשונה בימי חייו שראה מיתת אדם, והדומיה שלה, שאין הפה יכול לאמרה, השקיעה את כל שאר הרגשות שבקרבו; ובכל הכל אינו אלא הכנה לאחרית זו! כל האהבה והחיים, כל השמחה, החרדה והצער, כל התנועה, האור והיופי אינם אלא הקדמה לדומיה איומה וחיוורת זו. הדבר הזה עשה עליו רושם נורא; הכל נראה לו פתאום קטן ודל, אפס ותוהו, חסר־ערך. לסוף כבש את רוחו, קם והרים את אמו מעל הרצפה.

“אמא! אל תבכי – אמא!”

מקץ שעה אחת, לאחר שנעשה כל מה שצריך היה להיעשות, ואמו שכבה על משכבה, ראה את אביו לבדו כשהוא מוטל על מיטתו ומכוסה סדין לבן. הוא עמד שעה ארוכה והביט אל הפנים האלה, אשר מעולם לא לבשו צורה של כעס, אלא תמיד הפיקו ליצנות והיו נוחים ומסבירים. “היות נוח לבריות ולעמוד הכן ובקומה זקופה עד הסוף – אין לך מידה טובה מזו”, שמע פעם אחת מפי אביו. ואכן הפליא אבא לכוון את מעשיו ואת אורחותיו לפי הפילוסופיה הזאת! עכשיו הכיר, שאביו וודאי ידע זה ימים רבים, שקצו יבוא פתע – הוא ידע זאת והתאפק והעלים את הדבר. הוא הביט אליו בתאות־נפש חרדה וביראת־הכבוד. הוא התייחד עם סודו בבדידות – והכל בשביל לְרַתּוֹת על אמו ועליו הוא! וכשהביט בפנים הללו, נראה לו צערו של עצמו פחות ונקלה ביותר. אותה המלה שהתוה בכתב רצוץ על גבי העמוד של הספר! אותה המלה של פרידה; עכשיו אין לה לאמו בעולם אלא הוא בלבד! הוא התקרב קירבה יתירה אל הפנים המתים – הם לא נשתנו כלל, ואף כל פי כן שונים היו תכלית שינוי. הוא שמע פעם אחת את אביו אומר שאינו מאמין שמצוייה הכרה באדם לאחר מיתתו, ואפילו אם היא מצוייה, אי אפשר לה שתהא קיימת אלא עד שהגוף יגיע לידי פרק־שנותיו הטבעי – אל הגבול הטבעי של כוח־החיים האצור בתוכו; ולפיכך אם הגוף נהרס על ידי מקרה אסון, על ידי חיים של פריצות או על ידי מחלה קשה, אפשר שההכרה עדיין קיימת בו עד שהיא נדעכה בדרך הטבע. הדברים האלה התמיהו אותו הרבה, משום שמימיו לא שמע אדם מדבר בענין זה. ואם לבו של אביו שבת פתאום והפסיק את פעולתו – וודאי שלא היה זה כדרך הטבע! והואיל וכך, אפשר שהכרתו של אביו עדיין מצוייה עמו כאן בחדר. למעלה מן המיטה היתה תלויה תמונתו של אבי אביו. אפשר שגם הכרתו שלו עדיין חיה היא; וגם הכרתו של אחיו – של אחיו בן אביו – אשר מת בטראנסוואל. אפשר שכולם נתכנסו מסביב למיטה זו? דזשון נשק את המצח והתגנב ויצא אל חדרו של עצמו. הדלת שבין חדרו ובין חדרה של אמו היתה פתוחה מקצתה; הנראה, שנכנסה לכאן – הכל היה מתוקן ומסודר בשבילו, אפילו תופינים אחדים וחלב רותח, ולא עוד אלא שהמכתב שוב לא היה מוטל על הרצפה. הוא אכל ושתה והתבונן בשעת מעשה אל שרידי אור היום שהלכו וכבו. הוא מנע עצמו מלחשוב מחשבות על דבר העתיד – הוא הביט בלי־חשך אל הענפים הקודרים של האלון הזקן, שהגיעו בגבהם עד לרום החלון שבחדרו, ובלבו היתה הרגשה כאילו כל החיים שבתו ועמדו דום. פעם אחת בלילה, כשנהפך בשנתו העמוקה מצדו אל צדו, הרגיש פתאום והנה דבר־מה לבן ודומם עומד אצלו, והוא חרד והתרומם.

והנה שמע את קולה של אמו שאמרה:

“אל תירא, דזשון יקירי, אני היא!” ידה לחצה לחיצה רכה את מצחו לאחור, ודמותה הלבנה נתעלמה מיד.

לבדד! שוב פעם השתקע בשינה עמוקה וראה בחלומו והנה שמה של אמו מזדקר ומבצבץ לעיניו בכל מקום על מיטתו.

פרק רביעי: סוֹמְס מִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ

המודעה ב“טיימס” על מיתתו של בן דודו דזשוליון עשתה רושם על סומס, כפי שמובן מאליו. ובכן נפטר אותו אדם לעולמו! מעולם לא היתה מצוייה אהבה ביניהם. אמנם רגש השנאה הלוהטת כבר כבה בלבו זה כמה והוא לא נתן לו להתעורר ולהתחדש בקרבו, ואף על פי כן ראה במיתה חטופה זו מעֵין צדק פיוטי. עשרים שנה חי אדם זה חיי נחת עם אשתו שגזל ממנו ובבית שנבנה על ידו – ועכשיו הריהו מת! ההספד, שנכתב עליו באותו העתון זמן מועט לאחר מכן, הפליג – לדעתו – יותר מדאי בשבחו. באותו ההספד נאמר עליו שהיה “צייר שקדן ונעים, אשר יצירותיו משמשות דוגמה מעולה למיטב האמנות האקווארילית של התקופה הוויקטורייאנית המאוחרה”. סומס, אשר העדיף עליו כמעט שלא מדעתו אמנים אחרים מבני דורו ובכל פעם שנזדמנה לפניו תמונה של בן דודו רגיל היה לעקם את חוטמו עקימה של ביטול, דיפדף את גליונות ה“טיימס” דיפדוף של רעש.

אותו הבוקר הוצרך ללכת העירה בעסקי הפורסייטים, והוא הבחין בבירור במבט שהעיף בו גראדמן מן הצד למעלה מן המשקפיים שלו. הלבלר הזקן היה כולו ספוג רגשות של השתתפות בצער. דומה היה כאילו ריח של ימים מקדם נודף ממנו. כמעט שיכול אדם לשמוע את קול ההירהורים שהיה מהרהר באותה שעה: “מיסטר דזשוליון, ה – ן – הוא היה בן גילי, ונפטר מן העולם – אהה, ריבונו של עולם! מובטחני שאשתו מדוכאה ביגון. היא היתה יפת מראה. קירבת־בשר הריהי קירבת־בשר! העתונים קשרו עליו הספד. לא דבר קטן הוא!”. ואמנם האטמוספירה שמסביבו הכריחה את סומס לְבַצֵעַ כמה ענינים של חוזי־חכירה ושל שינויים בהם במהירות יוצאת מן הכלל.

“ומה בענין הצוואה בשביל מיס פליר, מיסטר סומס?”

“נמלכתי וחזרתי בי”, החזיר סומס קצרות.

“אח! הריני שמח על כך. אכן שיערתי בנפשי שהיית נמהר קצת. העתיים משתנות”.

את דעתו של סומס התחילה מטרידה המחשבה על דבר הרושם שמיתה זו תעשה על פליר. לא היה ברי בידו אם הדבר נודע לה – היא לא עיינה בעתון אלא לעתים רחוקות, ואת המודעות על לידות, חתונות ומיתות לא קראה מעולם.

הוא נחפז לסיים את העסקים שלו ואחז את דרכו אל הבית אשר בגרין־סטריט כדי לסעוד שם את סעודת־הבוקר. הוא מצא את וויניפרד כשהיא שרוייה כמעט בעצב. דזשֶק קארדיגאן ניזק באחד מאבריו, וזמן־מה לא יהיה “מוכשר” לכל דבר. היא לא יכלה להסכין עם המחשבה הזאת.

“פרופון נסע מזה?” עמד ושאל פתאום.

“הוא נסע מזה”, החזירה וויניפרד, “אלא שאיני יודעת להיכן”.

הנה כי כן היה גורלו תמיד – מעלימים ממנו ואין אומרים לו כלום! אלא שלא היה משתוקק לדעת דבר. מכתבים מאת אנט באו אליו מדיאֶפ, שהיתה שרויה שם יחד עם אמה.

“וודאי קראת את המודעה על מיתתו של אותו אדם?”

“הן”, אמרה ווינפרד. “אכן צר לי על – על ילדיו”. הוא היה אדם חביב ביותר". סומס השמיע קול הברה משונה. במעמקי נפשו הבהיק באותה שעה ניצוץ של האמת העתיקה והעמוקה, שבני אדם נידונים בעולם הזה על פי טיבם ומהותם ולא על פי המעשים שעשו.

“הריני יודע, שדיעה זו היתה רווחת בין הבריות”, מילמל ואמר.

“עלינו לנהוג בו מידת הצדק עכשיו לאחר שמת”.

“הלוואי והייתי נוהג בו מידת הצדק קודם לכן”, אמר סומס, “אלא שלא באה הזדמנות לידי לעולם. היש תחת ידך ‘ספר היוחסין’ של האצילים?”

“הן, הריהו מונח שם במידף האחרון”.

סומס נטל בידו את הספר העבה והאדום והתחיל מדפדף בו.

“מונט – סיר לוֹרֶנס, בארוֹנֵייט תשיעי; בשלשלת היוחסין שמוצאה בערך משנת 1620; בן הבארוניט השמיני דזשופרי, ואשתו לאוויניה, בתו של סיר טשארלס מוסקהם, בארוניט, מוסקהם־הול, שרוֹפשייר; נשא בשנת 1890 את אמילי, בתו של קונוויי טשארוֶול, אֶסקווייר, מקוֹנדֶפוֹרד גראנדזש; יש לו בן אחד: היורש מיכאל קונוויי, נולד בשנת 1895, ושתי בנות. מקום מגוריו: אחוזת ליפינגסהול, פוֹלוול, בוקינגהאמפשייר, קלובים: סנוּקס; בית קפה: אירופלאן. עיין בידליקוט”.

“המ!” ענה ואמר. “וכי ידעת מימיך מוציא־לאור?”

“את דודי טימותי”.

“כוונתי לחי”.

“מונטי היה מכיר מוציא־לאור אחד בקלוב שלו. פעם אחת הביאהו לכאן לסעודת הערב. מונטי היה משתוקק כל ימיו לכתוב ספר להורות בו את הבריות היך להשתכר ממון במרוץ־הסוסים. הוא ניסה להטות את לבו של אותו האיש לענין זה”.

“ומה היה סופו של דבר?”

“הוא פיתה אותו להמרות על אחד הסוסים – סכום של אלפיים לירות. ומאז לא ראינו אותו. אדם חרוץ היה, עד כמה שאני נזכרת בו”.

“והוא זכה?”

“לאו; כמדומה לי שאותו הסוס בא אחרון. יודע אתה, כי מונטי פיקח היה לפי דרכו”.

“האומנם?” אמר סומס. “היש, לפי דעתך, קשר כל שהוא בין בארוניט בן־יומו ובין מוציא־לאור?”

“בני אדם עוסקים כיום הזה בכל מיני עסקים”, החזירה וויניפרד. “אין מי שמבלה עכשיו את זמנו לבטלה – שלא כמנהג העולם בזמננו אנו. בימים ההם היתה הבטלה מעלה יתירה לאדם. ואולם סבורה אני, שמידה זו עתידה לחזור ליושנה”.

“אותו מונט הצעיר, שעליו סיפרתי לך, אוהב את פליר אהבה עזה. אילו עלול היה הדבר הזה לשים קץ לאותו מעשה־האהבה־האחר, הייתי מסייע בידו”.

“וכי אדם של צורה הוא?”

“הוא איננו יפה תואר; אלא שבחור נעים הוא למדי ומפוזר־דעת במקצת. כמדומני שעתיד הוא לרשת אחוזת־קרקע גדולה ביותר. דומה שהוא כרוך אחריה באמת. אבל איני יודע מה לעשות”.

“אמנם כן”, מילמלה וויניפרד. “הדבר קשה ביותר. מוטב שלא לעשות כלום, כך היתה דעתי תמיד. ואותו המעשה בדזשֶק הריהו ענין ממושך ביותר; כסבורה אני שלא נוכל לצאת מן העיר עד לאחר יום טוב של הבאנק. אבל הנני לטייל בפארק להתבונן אל הבריות; אתה מוצא בהם תמיד ענין לשעשע את דעתך”.

“אילו הייתי אני תחתיך”, ענה ואמר סומס, “הייתי רוכש לי בית קטן באחד הכפרים והייתי נפטר מן החגים ומן השביתות כל אימת שאני רוצה”.

“ישיבת כפר מטילה עלי שיעמום”, החזירה וויניפרד, “ושביתת הפועלים של מסילות־הברזל המשיכה את לבי ביותר”.

כך טיבה של וויניפרד, ולא לחינם נחשבה כל ימיה לאדם קר־מזג.

סומס נפטר ממנה. בדרך נסיעתו אל רידינג היה נמלך כל הזמן בדעתו אם להגיד לפליר את דבר מיתתו של אבי הנער, ואם לאו. המצב לא נשתנה כל עיקר, אלא שעכשיו יהא הנער עומד ברשות עצמו, ושוב לא יצטרך אלא לעמוד בפני התנגדותה של אמו בלבד. אין ספק בדבר שיירש ממון הרבה ואולי גם את הבית – את הבית שנבנה בשבילו ובשביל אירין – הבית, אשר הבנאי שהקים אותו הביא כלייה על חיי המשפחה שלו. בתו שלו – תהיה בעלת הבית הזה! אכן זה יהיה צדק פיוטי לאמתו! סומס צחק צחוק חרישי וחסר־נחת. הבית הזה נועד על ידו לשם חיזוק מסורת הנישואים שלו שנתרופפה, לשמש מעון לצאצאיו, אם יעלה בידו להטות את לב אירין ללדת לו ילד! בנה שלה ופליר! הבנים אשר יוולדו להם יהיו משמשים בבחינה ידועה צאצאי הזיווג שבינו ובינה!

התיאטראליות אשר ברעיון זה היתה למורת רוחו ודעתו המפוכחה סלדה בה. ואף על פי כן – אין דרך קלה ומעולה מזו לצאת על ידה מן המיצר, לאחר שדזשוליון נפטר מן העולם. התאחדות ההון של שני פורסייטים היה בה משל קסם ידוע. והיא – אירין – תתקשר עמו שוב פעם קשר של קירבת משפחה. דברי הבאי! הבל הבלים! והוא גירש את המחשבה הזאת מלבו.

כשבא הביתה שמע את קול הנקישה של כדורי־ביליארד, ובעד החלון ראה את מונט הצעיר כשהוא מתרוצץ ומפרכס מסביב לשולחן. פליר עמדה על ידו כשהיא נשענת בצדה על מקל־הביליארד והתבוננה אליו מתוך חיוך: כמה נאה היתה! אין תימה בדבר שדעתו של אותו הבחור נטרפה עליו בשבילה. תואר של ייחוס – אחוזת קרקע! ערך הקרקע ירוד היה כיום הזה, ואפשר שערכו של תואר־הייחוס היה עוד ירוד ממנו. זקני הפורסייטים היו בזים כל ימיהם לתוארים; הם נחשבו בעיניהם לדברים בלים מיושן, לדברים מעושים, שאינם שווים את הממון שאדם נותן במחירם והמביאים את בעליהם לידי מגע ומשא עם חצר המלכות. סומס נזכר שרגש זה היה מצוי בכולם, אלא שלא במידה שווה.

בזמן שדודו סוויתין היה חי עדיין חיים של פריצות והוללות זכה פעם להיות מן הקרואים לחצר המלכות לקבלת־פנים של שחרית. והוא חזר משם ואמר, ששוב לא ילך לשם לעולם משום – ש“כל זה אינו אלא תפל ומעשה שטות”. חשדו בו שהמכנסיים הקצרים שהיה לבוש אז הבליטו ביותר את עבי גופו. סומס נזכר היך אמו של עצמו היתה מתאווה להיות מוצגה בחצר המלכות מפני ההוד והתפארת הכרוכים במעשה־הצגה זה, אלא שאביו התנגד לכך בתקיפות שאינה רגילה. מה בצע לה בהתהדרות בטלה זו? – טען אביו – מעשה־שעשועים ריקני זה גורם רק איבוד ממון וזמן לבטלה ואינו אלא הבל הבלים!

האינסטינקט שעשה את העם הבריטי לכוח העיקרי במדינה, הרגש, שעולמם של עצמם הריהו טוב למדי ומעולה במקצת מכל עולם אחר, עשה את זקני הפורסייטים חפשים מכל אותם ה“הבלים”. דורו של סומס, שהיה מכיר בערך עצמו ופרוץ בליצנות יותר מאבותיו, ניצל מן ה“הבלים” הללו על ידי שהיה זכור את המעשה במכנסיים הקצרים של סוויתין. מה שאין כן הדור השלישי והרביעי. הללו, כפי שנדמה לו לסומס, היו מלגלגים על הכל.

ואף על פי כן לא מצא סומס כל רע בזה שאותו הבחור הצעיר היה משמש יורש של תואר־ייחוס ושל אחוזת־קרקע – אין זו אשמתו שלו. הוא נכנס במנוחה בחדר בו ברגע שמוֹנט נכשל בדחיפת־הכדור והחטיא את המטרה. הוא ראה שעיניו של הצעיר היו מכוונות וצמודות אל פליר, שהגיע עכשיו תורה שלה והיא גחנה על גבי השולחן. רגש ההערצה שהפיקו העינים הללו כמעט שנגעו עד נפשו של סומס.

היא שהתה רגע אחד, תמכה את המקל אל כף ידה הדקה והניעה את הבלורית של שׂערה הקצר שעינו כעין הערמון הכהה.

“הדבר לא יעלה בידי לעולם”

“נסי ותצליחי!”

“טוב איפוא”. היא טפחה במקל והכדור התגלגל. “הנה כי כן!”

“החטאת! אין דבר!”

באותה שעה הרגישו בו, וסומס ענה ואמר:

“הנני לשמש לכם רַשָם”.

הוא ישב כולו עייף ויגע על הכסא הגבוה שמתחת ללוח ועיניו בחנו בשקידה יתירה את שני הפנים הצעירים הללו. לאחר שנגמר המשחק, ניגש אליו מונט ואמר:

“כבר נכנסתי לעסק, אדוני. משחק משונה הוא העסק, האין זאת? סבור אני, שבתור עורך דין וודאי היתה היכולת בידך להכיר יפה את טבע הבריות”.

“אמנם כן”.

“תרשני להגיד לך מה שנוכחתי לדעת? כך דרכם של הבריות שהם מציעים פחות ממה שיכולים לתת; מן הראוי היה להם להציע יותר, ואחר כך להפחית”.

סומס משך את גבות עיניו למעלה.

“ומה יהא, אם ההצעה המרובה תתקבל?”

“אין בכך כלום”, אמר מונט; “הפחתת המחיר שכרה מרובה מן ההעלאה. אמשול לך משל: אם נציע לאחד המחברים תנאים טובים – בידוע שיסכים להם מיד. וכיוון שאנו נזקקים לאותו העסק ומוצאים שהחיבור שאנו עומדים להוציא אינו עשוי להכניס לנו ריווח הגון, הרי אנו אומרים זאת למחברו. הוא מאמין בנו, משום שנהגנו בו מידה של וותרנות, והריהו נעשה נוח לנו ככבש ואין בלבו טינה עלינו. אבל אם מלכתחילה אנו מציעים לפניו תנאים עלובים, אין הוא ניאות לנו, ואנו מוכרחים לשנות אותם ולהעלות את שכרו וסופו שהוא חושב אותנו למוצצי־דם ארורים”.

“נסה־נא לקנות תמונות על פי שיטה זו שלך”, אמר סומס; “הצעה שנתקבלה הריהי חוזה – וכי עדיין לא למדת זאת?”

מונט הפנה את ראשו אל פליר, שעמדה אצל החלון.

“לא”, ענה ואמר, “הלוואי ולמדתי. זאת ועוד אחרת. רוצה אדם לבטל את הקנייה, אל תסרב לו, אלא הנח לו לעשות כרצונו”.

“משום ריקלאמה?” אמר סומס מתוך קרירות.

“וודאי יש כאן מקום ריקלאמה; ואולם דעתי היא, שכך צריכה להיות המידה”.

“והפירמא שלך נוהגת על פי הכללים הללו?”

“עדיין לא”, “אבל סופה להיות נוהגת על פיהם”.

“וסופה ללכת על ידי כך לאבדון”.

“לא, אדוני, לא נכון הדבר. הריני צופה ומסתכל הרבה, והצפיות שלי מאשרות ומקיימות כולן את שיטתי. העוסקים במסחר נוהגים לזלזל בערכו של הטבע האנושי ועל ידי כך הרי הם מאבדים הרבה נחת וטובת־הנאה מן הבריות. פשיטה שאדם חייב להיות כולו ישר וגלוי־לב, אבל מידה זו תתקיים בידך על נקלה אם תהא נובעת ממקור ההרגשה שלך. כל מה שאתה מרבה לנהוג במידה של אהבת־הבריות ונדיבות־הלב, כן מובטח אתה ביותר שתצליח בעסקים שלך”.

סומס קם ממקומו.

“וכי שותף אתה באותו העסק?”

“עדיין לא, בעוד ששה חדשים אהא נעשה שותף”.

“שאר השותפים צריכים איפוא למהר ולהסתלק מן העסק”.

מונט צחק.

“ראה תראה מה שעתיד להיות”, ענה ואמר. “הנה תמורה גדולה ממשמשת ובאה לעולם. העיקר של הרכוש והקנין פשט את הרגל”.

“מה אתה סח?”

“הבית עומד לשכירה! בעליו ירד מנכסיו! היה שלום אדוני, הגיעה שעתי ללכת”.

סומס התבונן אל בתו בשעה שהושיטה לו את ידה, ראה שפניה נתעוותו מחמת הלחיצה שידו לחצה את ידה ושמע בבירור את אנחתו של הצעיר בשעת יציאתו מן החדר. אחר סרה פליר מאצל החלון וניגשה אליו והעבירה את אצבעה על שפתו של שולחן־הביליארד העשוי עץ־אודם. סומס הכיר שהיא מבקשת לשאלו דבר. אצבעה שלה מישמשה בחור־הכדור האחרון שבשולחן והיא נשאה את עיניה.

“וכי עשית דבר לעכב בידו של דזשון מלכתוב לי, אבא?”

סומס הניע את ראשו.

“וכי לא קראת בעתון?” ענה ואמר. “אביו מת לפני שבוע ימים”.

“אהה!”

מתוך פניה הנבהלים והקודרים הכיר את היגיעה שיגעה מיד במחשבתה לברר לעצמה מה תהיינה תוצאות הדבר בשבילה היא.

“צר לי על דזשון האומלל! מפני מה לא הגדת לי את הדבר, אבא?”

“וכי מה אני יודע!” אמר סומס בלחש; “הלא אין לך אמון בי”.

“הייתי נותנת בך אמון, אילו רצית להושיענו, יקירי”.

“אפשר שאעשה זאת”.

פליר פכרה את ידיה. “הוי, אבי יקירי, בשעה שאדם משתוקק לדבר תשוקה עזה, הריהו מסיח את דעתו מאחרים. אל־נא תקצוף עלי”.

סומס פשט את ידו, כאילו לסלק ממנו לעז שמוציאים עליו.

“הריני מעיין בדבר”, ענה ואמר. “וכי שוב הציקך מונט בדברים?”

פליר חייכה. “אח! אותו מיכאל! הריהו מציקני תמיד; אלא שהוא בעל מזג טוב – איני מתרעמת עליו”

“עייף אני”, אמר סומס; “הנני לנום תנומה קלה לפני הסעודה”.

הוא עלה אל אולם־התמונות, שכב על הספה שעמדה שם ועצם את עיניו. אכן אחריות נוראה מוטלה עליו לגבי הנערה הזאת – אשר אמה – מה טיבה של אמה ומהי בעצם? אכן נוראה היא האחריות המוטלת עליו! להושיע לה – היך יכול להושיע לה? הרי אי אפשר לו לשנות את העובדה שהוא אביה. או את העובדה שאירין – –! מה הדברים שאמר אותו מונט הצעיר – דברים של שטות על יצר הרכישה והקנין – “פשט את הרגל” – – “עומד לשכירה”? דברי הבאי!

האוויר החמום, שהיה רווי ריח של דשאי כרים, של נהר ושל וורדים בילבל את חושיו ונסך עליהם שינה.

פרק חמישי: הָרַעְיוֹן הַקָּבוּעַ

“הרעיון הקבוע” במוחו של אדם, אשר גרם מאז ומעולם טירדות ולבטים לשוטרים יותר מכל מיני פרעות וטירופים אחרים של בני אדם, אינו מגיע לעצם תקפו וכוח־החיים שלו אלא בשעה שהוא לובש את הצורה של תשוקת אהבה. הרעיון הקבוע של האהבה אינו משגיח במשוכות, בחריצים, בדלתות, בבני אדם חסרי רעיונות קבועים ורעיונות אחרים, בעגלות ילדים ובמה שבתוכן, ואפילו בסובלי־ייסורים אחרים שלקו במחלה זו. הוא מכוון את עיניו אל קרבו פנימה, אל האור של עצמו, ומסיח את דעתו מכל המאורות והכוכבים האחרים. כל הבריות שלקו ברעיון הקבוע, שהאושר של בני אדם תלוי באמנות שלהם, בניתוח־הכלבים שלהם, בשנאה לבני עמים אחרים, בתשלום של מסים גבוהים, בזה שהם יוסיפו לשמש מיניסטרים, שיביאו אופנים לידי סיבוב, שיעכבו בידי שכניהם להתגרש מנשיהם, שימנעו עצמם מלעבוד בצבא משום טעמים של הכרה פנימית, בשרשים של הלשון היוונית, בעיקרי הכנסיה הדתית, בפרדוכסים וביתרון על כל שאר הבריות, וכל יתר מיני הנגועים בחולי של “שגעון־אנוכי” – כל אלה הם אפס ואין לעומת אותם הבריות שנתקע רעיון קבוע במוחם להתדבר דווקה עם פלונית או עם פלוני. ואף על פי שפליר היתה חיה בימי הקיץ הקרירים הללו חיים של פיזור־נפש, כיאות לריבה פורסייטית קטנה, שדמי מלבושיה היו פרועים ושאין לה בעולם עסק אחר זולתי תענוגות, בכל זאת היתה קרת־רוח לגבי כל הדברים האלה. לבה היה מלא תשוקה וגעגועים לירח, שהיה מפליג ברקיע השמים הקרים מעל לנהר או מעל לגרין־פארק, בשעה שבאה העירה. ולא עוד אלא ששמרה מכל משמר את מכתביו של דזשון כסגולת־חמדה יקרה; כרכה אותם בתכריך של משי וורוד והצניעה אותם סמוך ללבה. ומאחר שהדבר היה באותם הימים שהמחוכים של הנשים היו נמוכי־מידה ושהבלטת החזה לא היתה מן המנהג, הרי אין לך מופת חותך גדול מזה, כמה אדיר וחזק היה הרעיון הקבוע שנתקע במוחה.

לאחר שנודע לה דבר מיתתו של אביו, עמדה וכתבה מכתב לדזשון, ושלושה ימים לאחר מכן, כשחזרה מטוּזִיג שנערך על פני הנהר, קיבלה את תשובתו. זה היה המכתב הראשון שכתב לה מיום שנפגשו יחד בביתה של דזשון. היא פתחה את המכתב בדאגה וקראה אותו בחרדה גדולה.

“מאז ראיתיך נודעה לי פרשת המאורעות, שאירעו לשעבר, לכל פרטיהם. אין את נפשי לספר לך את המעשה – סבור אני, שהיה ידוע לך בשעה שנפגשנו בביתה של דזשוּן. היא אומרת, שידעת את הכל. אם הדבר היה ידוע לך, פליר, היתה שׂוּמה עליך לספר לי. אני משער שלא נודע לך אלא מה שנוגע לאביך. ולי נודע מה שנוגע לאמי. אכן נורא הדבר! עכשיו כשהיא שרוייה ביגון, איני יכול לעשות דבר העלול לצער אותה עוד יותר. דבר המובן מאליו הוא שאני מתגעגע עליך כל היום אלא שעכשיו איני מאמין עוד שנזכה בזמן מן הזמנים להתאחות – יש דבר חמוּר ביותר המפריד בינינו”.

הנה כי כן! הערמומית שלה נתגלתה. אבל דזשוֹן – היא הרגישה זאת – סלח לה על עשותה זאת. ואולם מה שכתב על אמו גרם לה שלבה רעד בקרבה ורגליה כשלו מרוב חולשה.

מתחילה רצתה להחזיר לו תשובה – ואולם מיד נמלכה שלא להחזיר. שני האימפולסים הללו חזרו והתנצחו בקרבה בלי חשך בימים שלאחר מכן, ובינתיים גדל היאוש הלוך וגדול. לא לחנם היתה בת אביה. קשיות העורף, שעמדה לסומס להנחיל לו עושר ושיחד עם זה הביאה עליו פורענות מרובה, היתה משמשת גם חוט־השדרה והמשען שלה, אלא שהיא שמה עליה מסוה של חן וזריזות המיוחדים לבני האומה הפראנצית. שלא מדעתה היתה מטה את הפועל “רָכש” והכל בקשר עם שם הגוף “אני”. ואולם היא העלימה את כל הסימנים של ייאוש ההולך וגדל בקרבה ונטלה חלק בכל טיולי־השעשועים שנערכו על פני הנהר בכל עת שהרוחות והגשמים של חודש יולי בלתי־נעים לא היו מעכבים לערכם, כאילו לא היו לה שום דאגות בעולם; ושום “בארוניט בן־יומו” שבעולם לא הזניח מימיו את עסקו, עסק של מוציא ספרים, בתדירות גדולה מזו של בן לווייתה התמידי, מיכאל מונט.

בעיני סומס היתה חידה סתומה. עליצות חיסרת־דאגה זו כמעט שהיתה מטעה אותו. כמעט – משום שלא נתעלם ממנו שהיא נועצת לעתים קרובות את עיניה בחלל הריק, והוא ראה את אור העששית הדולקת בחדר משכבה עד שעה מאוחרה בלילה. במה היתה מהרהרת ושוגה באותן השעות הקצרות שמן הצורך היה לה לישון? אבל הוא לא ערב את לבו לשאול אותה מה בדעתה, ומיום שסח עמה אותה השיחה הקצרה בחדר־הביליארד שוב לא הגידה לו דבר.

באותו הזמן של שתקנות והתאפקות נתגלגל הדבר שוויניפרד שלחה להם הזמנה לבוא אליה לסעודת־הבוקר על מנת ללכת אחר כך לראות “מחזה קטן ומשעשע ביותר”, “האופירא של הקבצן”; ועם זה ביקשה אותם להביא עמם עוד גבר אחד, כדי שיצטרפו למנין של ארבעה. סומס, אשר מתוך היחס שלו לגבי התיאטראות כלל היה בידו שלא ללכת אל שום תיאטרון, קיבל את ההזמנה, משום שכלל היה בידה של פליר ללכת אל כל התיאטראות. ובכן נסעו אליה באבטומוביל ולקחו עמם את מיכאל מונט, שהיה מרחף ברקיע השביעי מרוב נחת ואשר וויניפרד מצאה אותו שהוא “אדם משעשע ביותר”. “האופירה של הקבצן” הביאה את סומס במבוכה. המשחקים היו אי־נעימים עד מאוד, וכל המחזה היה ציני ביותר. וויניפרד היתה “נדהמה” למראה תפארת המלבושים. וגם המוסיקה לא היתה בלתי־עריבה עליה. מיכאל מונט נהנה מכל המחזה הנאה יתירה והיה מדושן עונג. ושלשתם השתוקקו לדעת מה דעתה של פליר על המחזה. ואולם פליר לא נתנה את דעתה עליו כלל. הרעיון הקבוע שלה עמד על הבימה והיה שר עם פוֹלי פיטשאם, עושה מעשה ליצנות עם פילטש, רוקד עם דזשֶני דייוֶור, עורך מערכי עמדת־הגוף עם ליוסי לוקיט, מתהולל, מנשק ומלטף עם מאטשיט. שפתייה חייכו, היא מחאה כף, ואולם הרושם שעשה עליה המחזה הליצני הישן והמצויין לא היה גדול מן הרושם שהיה עושה עליה אחד המחזות הסינטימנטאליים של “ריוויו” מודרני. כשעלו אל המרכבה על מנת לנסוע הביתה, דווה עליה לבה שלא דזשוֹן ישב על ידה אלא מיכאל מונט. ובשעה שזרועו של אותו הצעיר נגעה במקרה בזרועה שלה מחמת נידנוד המרכבה, אמרה בלבה: “הלוואי והיתה זו זרועו של דזשון!”. ובזמן שקולו העליז, שהומך במקצת בשל קירבתה, מילמל דבר־מה מתוך השאון והרעש של האבטומוביל, חייכה והשיבה לו דבר, אלא שאותה שעה הירהרה בלבה: “מי יתן והיה זה קולו של דזשוֹן!” וכשאמר אליה פעם אחת: “פליר מראיך כמראה מלאך בשמלה זו!” ענתה ואמרה: “אח! האומנם נאה היא בעיניך?” ועם זה חשבה מחשבה: “מי יתן וראה דזשון את השמלה הזאת!”

בזמן הנסיעה הזאת גמלה החלטה בלבה. היא תלך לרובין־היל ותתראה עמו – לבדה; היא תסע לשם באבטומוביל בלי להודיע את הדבר מראש לא לו ולא לאביה. כבר עברו תשעה ימים מאז קיבלה את מכתבו ואי אפשר לה לחכות עוד. היא תלך לשם ביום השני; החלטה זו השרתה עליה רוח טובה לגבי מונט. מאחר שלבה נתמלא תוחלת, התירה לעצמה לנהוג בו סבלנות ולהשיב לו על דבריו. הבה יסעד עמם את סעודת־הערב, יחזר אחריה כדרכו, ירקד עמה, ילחץ את ידה, יתאנח – יעשה מה שלבו חפץ. הוא היה עליה למשא רק בשעה שהפריע אותה מלהתמכר אל הרעיון הקבוע שבלבה. ולא עוד אלא שאפילו חמלה עליו, עד כמה שאפשר היה לחמול באותה שעה על אדם אחר זולתה. בשעת הסעודה דיבר בהתלהבות יתירה מכפי הרגיל על “הקץ של השחיתות הפארלאמנטארית”, ככל אשר קרא לענין זה – היא לא כיוונה את דעתה לדבריו אלא במידה מועטה, וכנגד זה שמע אביה את דבריו בתשומת־לב מרובה ומתוך חיוך על שפתיו, שפירושו היה ניגוד ואולי גם כעס.

“הדור הצעיר אין דעתו כדעתך, אדוני, האין זאת, פליר?”

פליר הניעה את כתפיה – הדור הצעיר לא היה אלא דזשון, והיא לא ידעה מה דעתו.

“בני הנעורים סופם להיות סבורים כמוני, לכשיגיעו לפרק שנותי אני, מיסטר מונט. טבעו של אדם אינו עשוי להשתנות”.

“הריני מסכים לכך, אדוני, אבל צורות המחשבה משתנות במרוצת הימים. הרדיפה אחר טובת־הנאה של עצמו הריהי צורת מחשבה ההולכת וכלה”.

“יפה אמרת! הדאגה שאדם דואג לעניני עצמו אינה צורת מחשבה, אדוני מונט, אלא דבר המוטבע באינסטינקט”.

אכן אמת הוא, אם הענינים שאדם דואג להם כרוכים בדזשון!

“אבל מה הם עניניו של אדם, אדוני? זהו עצם הנדון. עניני הכל הולכים ונעשים עניניו של כל יחיד. האין זאת, פליר?”

פליר לא השיבה דבר, אלא חייכה.

“ואם לא תהא כזאת”, הוסיף מונט, “עתיד להישפך דם”.

“כך היו הבריות מסיחים מימות עולם”.

“אבל הרי תסכים עמי, אדוני, שהיצר לרכוש וקנין הולך ונעקר?”

“היפוכו של דבר, יצר זה הולך ומתחזק בלבם של אלה שאין להם רכוש וקנין”.

“הביטה־נא אלי! הריני יורש של נכסי מלוּג. אין לי צורך בנכסים הללו; הייתי מחלק אותם בין הבריות ביום המחר”.

“אינך נשוי, ואי אתה יודע מה אתה סח”.

פליר ראתה והנה עיני הצעיר מביטות אליה הבטה מעוררת רחמים.

“כלום באמת סבור אתה שהנישואים – –?” פתח ואמר.

“החברה מיוסדה על הנישואים” הפליט אביה מבין שפתיו הקפוצות, “על הנישואים ותולדותיהם. וכי מבקש אתה לבטל את אלה?”

מונט הניע את ידו הנעה של בילבול־דעת. דממה השתררה ליד השולחן, המכוסה כלי־כסף, אשר המוניטין של הפורסייטים – פסיון נאה – היו טבועים בהם, והזרוע אור חשמלי, ששפעה עליו עששית של בהט. ובחוץ, אצל הנהר, ירדה חשכת הערב, שהיה כולו רווי לחלוחית כבדה וריחות עריבים.

“ביום השני”, הירהרה פליר בלבה; “ביום השני!”

פרק ששי: יֵאוּשׁ

השבועות שלאחר מיתתו של אביו היו שבועות של יגון ושל ריקנות לדזשוליון פורסייט האחד שנשאר בעולם. מעשי הנימוסים והטכסים הנהוגים – קריאת הצוואה, הערכת הנכסים וחלוקת הירושה – נעשו בלי ידיעתו של העלם, שעדיין לא הגיע לידי בגרות. גופו של דזשוליון נשרף. הוא הביע את רצונו מפורש, שאיש לא יהיה נוכח בשעת הטכס הזה ולא ילבש שחורים על מותו. מן הרכוש שלו, שהוגבל במידה ידועה על ידי הצוואה של דזשוליון הזקן, הוריש לאלמנתו את האחוזה רובין־היל בצירוף אלפיים וחמש מאות לירות לשנה לכל ימי חייה. חוץ מזה נקבעה בשתי הצוואות הללו תקנה מסובכה במקצת, שעל פיה יורש כל אחד משלושת צאצאיו של דזשוליון חלק שווה בנכסי אביו ואבי אביו בהווה ולעתיד; אלא שדזשֹון, שהיה יורש זכר, יהא זכאי להיות שולט ברכושו שלו לכשתמלאינה לו עשרים ואחת שנה, תחת אשר דזשוּן והוֹלי תהיינה ניהנות אך מן הריבית, כדי שהקרן תהיה שמורה לבניהן אחריהן. אם תהיינה חשוכות־בנים, יפול הכל לנחלה לדזשוֹן, אם יבלה אותן; ומאחר שדזשוֹן היתה בת חמישים והולי כבת ארבעים, נראה היה הדבר שדזשוֹן עתיד להיות אדם עשיר כאבי זקנו בשעת מיתתו. אבל כל זה היה כאין בעיני דזשוֹן, ודבר מועט בעיני אמו. דזשוּן לבדה עשתה את כל מה שצריך היה לעשות באותה שעה בשביל אביה, שהניח אחריו את העסקים שלו כשהם מסודרים סידור מעולה. לאחר שהלכה לה ושני אלה נשארו לבדם בבית הגדול, לבדם עם המוות, שאיחד אותם, ועם האהבה שהפרידה ביניהם, עברו על דזשוֹן ימים של ייסורי־נפש קשים ביותר משום שבסתר לבו נמאס על עצמו והגה רגשי אכזבה כלפי עצמו. אמו היתה מביטה אליו לעתים מתוך יגון סבלני ומתוך גאוה אינסטינקטיבית, כאילו רצתה להעלים בכך את ההתנגדות שלה. כשחייכה כנגדו, זעף לבו על עצמו שהחזיר לה חיוך עגום ובלתי־טבעי כל כך. הוא לא דן אותה ולא הרשיע אותה; הרי אותם המאורעות אירעו לפני ימים רבים ביותר – ולא עוד אלא שמחשבה כזאת לא עלתה אפילו על דעתו. לא, הוא היה סף וזעף ואי־טבעי בהליכותיו עמה, משום שבשבילה לא יכול להשיג את תאות־נפשו. רק נחמה אחת מצא לנפשו באותה שעה בענין שהיה כרוך באומנותו של אבא ושאי אפשר היה למסרו לידה של דזשוּן, אף על פי שביקשה לטפל בו. דזשוֹן ואמו הרגישו כאחד, אשר אם תקח עמה את הציורים שלו, שעדיין לא הוצגו באחת התערוכות, ואת התמונות שלו שלא נגמרה מלאכתן, יתנו פאול פאוסט ושאר מבקרי הסטודיו שלה את עיניהם לרעה ביצירות הללו ויתייחסו אליהן בקרירות גדולה כל כך, שגם בלבה החם יקפא עד מהרה רגש החיבה אליהן. מרות הנוסח שלהן שנתיישן היו היצירות הללו נאות לפי טיבן המיוחד ודעתם לא יכלה לכלכל את המחשבה, שיימצאו בריות אשר יזלזלו בהן או ילגלגו עליהן. ולפיכך כדי לחלוק כבוד כל שהוא למי שאהבו אותו כל כך החליטו לערוך תערוכה מיוחדה של יצירותיו, ובהכנות לתערוכה זו היו מבלים עכשיו יחד כמה שעות. כבודו של אביו גדל עכשיו בעיני דזשוֹן במידה מרובה מאוד. בדיקה זו שבדק עכשיו את שרידי יצירותיו הוכיחה לו את כוח־ההתמדה השקט, שעל ידו העלה אביו כשרון בינוני לידי המדריגה של סגולה אינדיבידואלית לאמתה. מתוך מספר מרובה של יצירות ניכר היה גידול שאינו פוסק של כוח ההתעמקות ועשירות מופלגה של כוח־הדמיון. אמנם אף אחת מהן לא היתה עמוקה ביותר ולא התעלתה למרומים נשגבים ביותר – אבל היצירות הללו לפי הווייתן היה בהן מן הדייקנות, מן הדעת הצלולה ומן השיכלול. וכשנזכר במידתו של אביו להתרחק מכל “סיעה” במקצוע האמנות ומכל נידנוד של גדלות בעיני עצמו, כשנזכר באותה הענוותנות הליצנית, שמתוכה רגיל היה לדבר על עמלו כשהוא קורא לעצמו כל הימים “צייר־חוֹבבָן”, אי אפשר היה לו לדזשון שלא להרגיש שהוא לא הכיר מימיו את אביו הכרה לאמתה. הנראה שהמידה העיקרית שלו היתה להחמיר על עצמו חומרה יתירה, אלא שלא לגלות זאת לבריות כדי להיות לטורח עליהם. הדבר הזה גרם לנער שהשתקע בהירהורים, והוא הסכים בכל לבו לדברי אמו שאמרה עליו: “הוא היה אדם עדין־נפש לאמתו, ובכל מעשה שהיה עושה היה נותן תמיד את דעתו לאחרים. וכשהחליט החלטה שהיתה רעה לאחרים, השתדל עד כמה שאפשר שלא להקניט אותם – שלא כמנהגם של בני אדם אחרים בדור זה – האין זאת? פעמיים בימי חייו אנוס היה להתקומם ולהתנגד לכל, אלא שהדבר הזה לא הפך אותו לאדם רגזן ומר־נפש”. דזשוֹן ראה והנה דמעות זולגות על פניה, אשר היא מיהרה והסבה אותם מנגד עיניו. היא המעיטה כל כך לדבר על אודות האבידה שלה, עד שפעמים נדמה לו כאילו אין היא מרגישה בה ביותר. עכשיו, כשהסתכל בה, הרגיש כמה דל היה כוח ההתאפקות שלו לעומת אותו של אביו ואמו. היא נשקה לו בחפזון אבל כמעט מתוך מין תאות־נפש, ויצאה מן החדר.

לשכת־האמנות, שבה סדרו את היצירות למיניהן, והדביקו עליהן כתבות, היתה משמשת לשעבר חדר לימודה של הולי, אשר בו התעסקה בתולעי־המשי, בצמחי־האֵזיביון המיובשים, בנגינה וביתר מקצועות הלימודים שלה. עכשיו סוף חודש יולי היה, ולמרות מה שחלונותיו של אותו החדר היו פונים לצד מזרח ולצד צפון זרם לכאן אוויר חמים ומפיל־תנומה, שחדר דרך ווילאות־הבד הסגולים־הבהירים, שצבעם כבר דהה זה כמה. כדי להשיב מעט ליושנה את התפארת הקדומה של החדר, אשר בעליו עזבוהו והיה דומה לשדה שקמת־הזהב שלו נקצרה והוא כמוש וחרב, העמידה אירין אגן־וורדים על השולחן המוכתם כתמי־צבעים. פרחים אלה והחתול החביב של דזשוליון שעדיין דבק היה בחדר העזוב, הנעימו משהו את מראה לשכת־המלאכה חסרת־הסדרים והעגומה הזאת. זשון, אשר עמד אצל החלון הצפוני ושאף אל קרבו את האוויר המבושם ריח־מסתורין של גרגרי־תות חמומים, שמע והנה אבטומוביל התגלגל ובא אצל הבית. ודאי שוב באו עורכי־הדין בשל ענין של הבל! מפני מה גורם הריח הזה מכאוב גדול כל כך ללבו של אדם? ומהיכן בא – הלא מצד זה של הבית לא היו ערוגות של גרגרי תות! שלא מדעתו הוציא מתוך כיסו פיסת־נייר קמוטה ורשם עליה קטעי דברים אחדים. חמימות התחילה לפעפע ולהתפשט בלבו והוא שיפשף את ידיו זו בזו. ופתאום יעלה בכתב את הטורים הללו:

לִי שִׁיר קָטָן אוּכַל אֱרֹג,

אַךְ שִׁיר קָטָן לַנְעִים לִבִּי!

אָז שַׁרְתִּי רַק עַל מַה בְּכָךְ,

עַל הֶגֶה מֵי מַבּוּעַ זָךְ,

עַל נִיד כָּנָף, עַר שֶׁן־אֲרִי,

שֶׁפַּז כִּתְרוֹ רוֹאָיו יַפְלִיא,

עַל אֵגֶּל גֶּשֶׁם זַךְ, קָלִיל,

עַל זֶמֶר עוֹף שֶׁכֻּלּוֹ גִּיל,

עַל לַחַשׁ רוּחַ קַל־כָּנָף

עִם כָּל גִבְעוֹל, עִם כָּל עָנָף

וְעַל כָּל רַחַשׁ, הֶגֶה־רָז,

אֲשֶׁר קָלְטָה אָזְנִי מֵאָז.

וִיהִי הַשִּׁיר כַּצִּיץ עָנֹג,

כִּיעָף פַּרְפָּר, בָּרוֹם יָחֹג,

וּבְמֶרְחַבְיָה יָטוּס, יִפְרַח,

וְרוֹן יִפְצַח!

הוא עמד אצל החלון ולחש את דברי השיר בינו לבין עצמו, והנה שמע קול קורא בשמו, וכשחזר לאחוריו ראה את פליר. למראה ההופעה המפתיעה הזאת לא נע מתחילה אף ניעה כל שהיא ולא הוציא הגה מפיו, בה בשעה שמבטה הזך והמזהיר מילא את לבו עליצות. אחר זז ממקומו וניגש אל השולחן ואמר: “אכן נאה היא מלפניך שבאת!” ואולם באותה שעה ראה והנה היא נרתעת לאחור, כאילו זרק בה דבר.

“שאלתי עליך”, פתחה ואמרה, “והראוני שאתה נמצא פה למעלה. ואולם יכולה אני ללכת לי כלעומת שבאתי”.

דזשוֹן אחז בידיו בשולחן המוכתם כתמי־צבעים. פניה ודמות גופה העטופה שמלה קלילה נצטלמו באישוני עיניו בבהירות רבה כל כך, שאילמלי שקעה בו ברגע בקרקע עדיין היה מוסיף לראות אותה.

“כיזבתי לך, דזשון. אבל לא עשיתי זאת אלא מאהבה”.

“הן, הן! אין דבר!”

“לא החזרתי לך תשובה על מכתבך. מה תועלת בדבר – לא היה לי מה להשיב לך. תחת זה רציתי להתראות עמך”. היא הושיטה את ידיה ודזשון אחז בהן מעֵבר לשולחן. הוא ניסה להגיד דבר, אבל הוא כיוון באותה שעה את כל דעתו לכך שלא להכאיב את ידיה. ידיו של עצמו נראו לו קשות ביותר, וידיה היא רכות היו מאין כמוהן. היא אמרה כמעט מתוך עזות:

“אותו המעשה הישן – כלום נורא הוא באמת?”

“הן”. גם קולו היה בו גוון של עזות

היא חלצה את ידיה מתוך ידיו ואמרה: “לא העליתי על דעתי שהצעירים של עכשיו כרוכים אחר הסינורות של אמותיהם”

דזשוֹן הגביה את סנטרו כאילו ניחתה בו מהלומה.

“אהה, דזשוֹן! לא בכוונה אמרתי זאת! אכן דבר נורא יצא מפי!” היא מיהרה והתקרבה אליו. “דזשוֹן, יקירי, שלא מדעתי אמרתי זאת”.

“אין דבר”.

היא הניחה את שתי ידיה על שכמו ואת מצחה על שתי ידיה; שולי מגבעתה נגעו בצווארו והוא חש שהמגבעת רועדת. ואולם הוא היה כמשותק ולא השיב דבר. היא הסירה את ידיה מעל שכמו והרתיעה עצמה לאחור.

“טוב איפוא, הנני הולכת, אם אין את נפשך אלי. אבל לא העליתי מעולם על דעתי שתסתלק ממני”.

“לא הסתלקתי ממך”, קרא דזשוֹן, שרוחו שבה אליו פתאום. “איני יכול להסתלק. הנני לנסות שוב פעם”.

עיניה הבהיקו, היא התנודדה והתקרבה אליו. “דזשוֹן – הנני אוהבת אותך! אל תזניחני! אם תעשה זאת, איני יודעת מה תהא עלי – תקף עלי הייאוש. במה נחשב כל אותו העבר – לעומת הדבר הזה?”

היא נצמדה אליו. הוא נשק את עיניה, את לחייה, את שפתיה. ואולם בשעה שהיה מנשק אותה ראה בעיני רוחו את הגליונות של אותו המכתב מתגוללים על גבי הרצפה של חדר משכבו – את פני אביו הלבנים והמתים – את אמו כורעת על ברכיה לפני המת. והלחש שלחשה פליר באזניו: “הטה את לבה! הבטיח לי! אהה, דזשון, נסה להטות את לבה!” נדמה היה לו כפיטפוט ילדותי. הוא חש בעצמו שזקן הוא עד כדי להתמיה.

“הריני מבטיח לך!” מילמל הוא. “אלא שאינך מבינה את הדבר”.

"היא רוצה לקלקל את חיינו רק משום – – "

“הגידי משום מה?”

ושוב פעם היה קולו קול של התגרות, אלא שהיא לא ענתה דבר. זרועותיה לפפו את גופו והוא החזיר לה נשיקות תחת נשיקותיה; ואולם אפילו ברגע זה של השתעבדות וכניעה לה עדיין היה מפעפע בגופו אותו הארס, אותו הארס של המכתב. פליר לא ידעה כלום, לא הבינה כלום – משפטה על אמו מעוקל היה; היא באה ממחנה האויב! היא היתה נחמדה והוא אהב אותה אהבה עזה – אבל אפילו כשהיה חבוק בזרועותיה אי אפשר היה לו שלא לזכור את דברי הוֹלי: “הריני סבורה שחוננה מטבעה יצר של רכישה”, ואת דברי אמו: “נערי היקר, אל תתן דעתך עלי – תן דעתך על עצמך!”

לאחר שנפטרה ויצאה מלפניו כחלום מלא חמדה ותאווה כשהיא משאירה אחריה את דמותה חקוקה בבבות עיניו, את נשיקותיה על שפתיו ומכאוב צורב בלבו, נשען דזשוֹן אל החלון והטה אזניו לקול הרעש של האבטומוביל, שהוליך אותה בחזרה. עדיין עלה באפו הריח של גרגרי־תות חמומים, עדיין קלטו אזניו את קולות־ההברה החשאיים, שהוא נכסף לארוג מהם את שירו הקטן, עדיין הרגיש בהבטחה של עלומים ואושר שהיתה ספונה באותה עונת־יולי ההומה, הצפה ומרפרפת בחללו של עולם – ולבו היה קרוע לגזרים; תאות לבו היתה אדירה; התקוה היתה חזקה בקרבו, אלא שעיניה היו מושפלות למטה כמבויישה. אהה לתפקיד העלוב שעמד לפניו! אם פליר היתה שרוייה בייאוש, הרי עליו תקף הייאוש – בהיותו עומד כאן ומתבונן אל הצפצפות המתנודדות, אל העננים הלבנים שחלפו על פני השמים ואל זוהר החמה הזרוע על פני הדשא.

הוא היה מצפה עד הערב, עד לאחר הסעודה שהיו סועדים מתוך שתיקה, עד לאחר הנגינה שאמו היתה מנגנת לפניו – ועדיין היה מצפה, משום שהיה מרגיש שהיא יודעת מה הוא מבקש להגיד לה. היא נשקה לו ועלתה למעלה, והוא עדיין שוהה ומהסס וצופה ומביט אל אור הלבנה ואל הסָסים המרפרפים ואל ליל־הקיץ שהחליף בחשאי את צבעיו וגווניו, שלא היה בהם מן הממשות. הוא היה נותן את הכל, כדי להחזיר אליו את העבר – ואילו אך את הימים שלפני שלושה חדשים; או להקדים ולדלג מעל כמה שנים משנות העתיד. ההווה, שהטיל עליו את העינוי האכזרי להחליט החלטה אם כך ואם כך, נראה לו קשה מנשוא. עכשיו הבין לרגשותיה של אמו הבנה יותר ברורה מאשר בתחילה; דומה כאילו סיפור המעשה שבאותו המכתב הטיל לתוכו טיפת־ארס, שהולידה בקרבו שאיפה קדחתנית לתת ידו לאחד הצדדים, והוא הרגיש לאמתו של דבר שיש כאן שני מחנות, של אמו ושלו – של פליר ושל אביה. אפשר שאותו המעשה הטראגי הישן של קנין־בעלים ושל איבה היה דבר מת, אבל דברים מתים מרעילים את חייו של אדם עד שהזמן מסלק אותם מעל דרכו. ולא עוד אלא שארס זה דבק גם באהבתו; החזיונות והדמיונות שהיו כרוכים בה נתמעטו והיא נראתה לו ארצית ביותר; ובסתר לבו ניצנץ חשד אולי גם פליר, כמוה כאביה, אינה שואפת אלא לרכוש ולסַגֵל; אמנם חשד זה לא היה ברור, אלא נכנס ללבו כמתגנב, כדבר שאינו לפי כבודו, כדי לצנן את ההתלהבות שלו, כדי להעכיר בנשימתו את החן ואת החמדה של פניה ודמותה המלאים קסם – חשד שלא היה ממשי למדי שהיא מובטח במציאותו, ואף על פי כן היה ממשי למדי לערער אמונה שלימה ומוצקה דבר שהוא מן העיקר. עדיין היתה מצוייה בו הקנאה היתירה של העלומים לתת בשתי ידים ושלא לקבל כלום אף ביד אחת – לתת באהבה רבה למי שחונן נדיבות־לב זריזה כמוהו הוא. הוא קם ממושבו שליד החלון והתחיל מהלך ונד בחדר הגדול והאפור, אשר קירותיו היו מכוסים תמונות מצויירות על בד שעינו כעין הכסף. בית זה – כך אמר אביו עם המכתב שכתב לפני מותו – היה בנוי בשביל אמו, שתדור בו – עם אביה של פליר! הוא פשט ידו בחלל השרוי בחצי־אופל כאילו לאחוז בידו של המת הדומה לצל. הוא קפץ את ידו, כשהוא מנסה להרגיש באצבעות הדקות של יד אביו, ללחצן ולהבטיח אותו שהוא – שהוא עומד לימינו. דמעות, שכבש אותן, גרמו לעיניו שנעשו יבשות וחמומות. הוא חזר וניגש אל החלון. שם בחוץ לא רב כל כך השממון כאשר כאן בחדר; שם היה יותר חם ויותר תנחומים לנפש; הלבנה, אשר בעוד שלושה ימים תגיע למילואה, היתה תלוייה בלב השמים ומראיה כעין הזהב; ומרחב הדרור אשר ללילה שפע עליו תנחומים. אילו נפגשה עמו פליר באחד האיים השוממים בלי אותו הסבל של העבר – והטבע לבד היה ביתם שלהם! דזשון הגה עדיין חיבה יתירה לאיים שוממים, אשר עץ־הלחם נשא שם את פירותיו והמים הכחילו מעל לאלמוגים. הלילה היה עמוק ומלא דרור – מלא מדוחים ופיתוי והבטחה – מקלט לאדם מן המבוכות ומן האהבה! בן־טיפוחים הכרוך אחרי סינורה של אמו – –! לחייו בערו. הוא סגר את החלון, פרש עליו את הווילאות, כיבה את האור ועלה למעלה.

דלת חדרו היתה פתוחה, העששית דלקה בו, ואמו, שהיתה לבושה עדיין את שמלת הנשף, עמדה אצל החלון. היא הסבה את פניה אליו ואמרה:

“שב־נא, דזשון, ונשתעה יחד”. היא ישבה על הספסל שאצל החלון ודזשון ישב על מיטתו. היא הפנתה אליו את הפרופיליון שלה, והיופי והחן אשר לדמותה, הקו הענוג של גבותיה, אפה, צווארה ועידון האצילות שהיה נסוך עליה נגעו עד נפשו. אמו לא היתה שייכת מימיה לסביבה המקיפה אותה. דומה שהיא נתגלגלה ובאה אליה מאחד המקומות הרחוקים! מה הדבר שביקשה להגיד לו – לו, אשר לבו היה עמוס דברים, שהוא נכסף להגיד לה?

“הריני יודעת, שפליר היתה כאן היום. איני תמהה על כך”. דומה היה כאילו הוסיפה ואמרה: “הריהי בת אביה!” ולבו של דזשון התקשה. אירין הוסיפה ואמרה במנוחה:

“המכתב של אבא בידי הוא. הרימותי אותו בלילה ההוא מעל הרצפה והוא שמור אתי. רצונך שאחזירנו לך, יקירי?”

דזשון הניע את ראשו.

“דבר המובן מאליו הוא שקראתיו קודם שהוא מסר אותו לידך. החטא שלי אינו נידון בו דין אמת”.

“אמא!” הפליט דזשון מבין שפתיו.

“הוא הרצה את פרשת החטא הרצאה רכה ונוחה ביותר, אבל גלוי וידוע לפני שעל ידי שנישאתי לאביה של פליר בלי אהבה עשיתי מעשה נורא. נישואים שאינם מוצלחים לא דיים שהם גורמים חורבן חייו של הנוגע בדבר, אלא שהם עלולים לקפח גם את חייהם של אחרים. הנך צעיר מאוד, מחמד נפשי ולבך מלא אהבה רבה. וכי סבור אתה, שאפשר לך להיות מאושר לכשתשא את הנערה הזאת לאשה?”

דזשון כיוון את מבטיו אל עיניה האפלוליות, שהיו עכשיו אפלוליות ביותר מרוב ייסורים, וענה ואמר:

“הן, הן – אם אך את תוכלי להיות מאושרה”.

אירין חייכה.

“הערצת היופי והשאיפה לרכישה אין בהן משל אהבה. אולי כמקרי אני יקרך גם אותך, דזשון – הדברים שבלב העמוקים ביותר יהיו חנוקים ומעוכים; איחוד בשרים ומלחמת הרוח!”

“משום מה יהיה כדבר הזה, אמא? סבורה את, שוודאי הריהי דומה לאביה, אבל היא אינה כך. אני ראיתיו”.

ושוב ניצנץ החיוך על שפתיה של אירין ולבו של דזשון חל וזע בקרבו; בחיוך זה היה אצור כל כך הרבה אירוניה ונסיון.

“אתה הנותן, דזשון, והיא המקבלת”.

ושוב נתעורר בקרבו אותו הספק שאינו הגון, אותה אי־הוודאות המטרידה את הנפש! הוא ענה ואמר נמרצות:

"היא אינה כך – היא אינה כך. אלא שלבי לא יתנני לעשותך אומללה, עכשיו כיוון שאבא – – " הוא הכה באגרופיו על מצחו.

אירין קמה ממקומה.

“אמרתי לך באותו הלילה, יקירי, שלא תתן דעתך עלי. ובתום לבי אמרתי לך זאת. תן דעתך על עצמך ועל אשרך של עצמך. הנני לשאת ולסבול מה שעתיד לבוא. אני היא שגרמתי זאת לעצמי”.

ושוב פעם פרצה המלה “אמא!” מבין שפתיו של דזשון.

היא ניגשה אליו והניחה את ידיה על ידיו.

“וכי חש אתה בראשך, מחמד נפשי?”

דזשון הניע את ראשו. המכאוב שחש היה אצור בחזהו – מעֵין קריעה של רקמת הלב שגרמו לו שני מיני האהבה האלה.

“כל מה שלא תעשה, דזשון, הנני לאהוב אותך לעולם אהבה אחת. לא תפסיד מאומה”. היא החליקה את שערו ויצאה מן החדר. הוא שמע שהדלת ננעלה אחריה, ומיד התנפל על מיטתו והיה מוטל בעוצר נשימה ומתוך רגש איום בלב, שהוא אימץ את כוחו להכריעו ולדכאו בקרבו.

פרק שביעי: מַלְאָכוּת

כשהגיעה שעת שתיית התה שאל סומס היכן היא פליר, ואז הוגד לו שהיא נסעה באבטומוביל עוד בשעה שתים. כבר עברו שלוש שעות! להיכן הלכה? כלום הלכה ללונדון בלי להגיד לו דבר? דעתו לא יכלה להשלים עם האבטומובילים לעולם. מתוך שהיה אֶמפיריקן מלידה, או פורסייטי, רצה אותם פרינציפיונית, שכן היה רוצה את כל סימן של פרוגריס, אם נוכח לדעת שאי אפשר להתקיים בלעדיו. ואולם למעשה היו בעיניו בריות רעשניות, מפלצות גדלות־מידה ומסריחות. אנט היא שהכריחה אותו לקנות לו אבטומוביל – “רוֹלהארד” מרופד כרים, שמראיהם אפור־פניני, עם אור חשמלי, מראות קטנות, בזיכים בשביל האפר של סיגאריטות, אגני פרחים – והכל ספוג ריח של נפש ושל סטיפאנוֹטיס – הוא היה מתייחס אליו כדרך שהיה מתייחס לשעבר אל גיסו מוֹנטֶגיו דארטי. החפץ הזה היה משמש דוגמה לכל מה שהיה בחיי הדור הזה מן הבהילות, מן הרפיפות והסיאוב. כל מה שחיי הדור הלכו ונעשו פזיזים, רופפים וצעירים ביותר גם במחשבה וגם בדיבור, כדומה לאביו דזשמס לפניו. הוא כמעט שהרגיש בזה בעצמו. מהלך הדברים והתקדמותם הלכו ונמאסו עליו; ולא עוד אלא שאבטומוביל שכזה היה בו מן השחצנות, ולפי מצב־הרוחות בקרב הפועלים באותה שעה הוא ראה זאת כעין הקנטה וקינתור. היה מעשה ואותו בר־נש סימס, הנהג שלו, הריץ את האבטומוביל על כלב אחד, שהיה רכוש־הקבע היחיד של אחד הפועלים. סומס לא שכח עדיין את התנהגותו של בעל הכלב באותה שעה; והרי לא רבים האנשים שהיו עושים כמעשהו הוא – לעצור את האבטומוביל כדי לפייס את הניזוק. סומס היה מיצר על הכלב שנמעך והיה מוכן לכפר את פני בעליו, אילמלא היה אותו אדם בריון חצוף כל כך.

עוד מעט ועברה השעה החמישית מאז נסעה פליר ועדיין איננה. כל הנסיונות באבטומובילים שנתנסה בהם בין בגופו ובין כעורך־דין התלכדו בקרבו לגוש אחד ורגש מדכא הטריד את לבו. בשבע שעות טילפן לוויניפרד. לא! פליר לא היתה בגרין־סטריט. ובכן היכן היא? התחילו להתרגש עליו חזיונות מבהילים: הוא ראה את בתו האהובה, כשהיא מעוטה בשמלתה הנאה והקפלולית וכולה מכוסה דם ואבק בשל אסון נורא שקרה אותה בשעת הנסיעה. הוא נכנס לחדרה והתחיל בודק את חפציה. היא לא נטלה כלום – לא ציקלון ולא תכשיטים. הדבר הזה הניח את דעתו מצד אחד, אלא שהגדיל את חרדתו מפני מקרה אסון. אכן נורא הוא לאדם היות בודד וחסר־עזר בשעה שניטל ממנו מה שאהוב ויקר לו מכל, ובייחוד אם הוא אדם שאין דעתו סובלת להכריז את צערו ברבים! מה יעשה אם לא תשוב הביתה לפני היות הלילה?

בשמונה שעות פחות רבע הוא שמע את קול האבטומוביל. משא כבד נגול מעל לבו; הוא חפז וירד מטה. באותה שעה יצאה מן האבטומוביל – מראיה היה חיוור ויגע, אבל היא היתה שלימה בגופה. הוא המתין לה במסדרון.

“גרמת לי חרדה גדולה. היכן היית?”

“ברובין־היל. צר לי מאוד, אבא. אבל אנוסה הייתי ללכת; לאחר מכן אספר לך את הכל”. והיא נשקה לו נשיקה חטופה וחפזה ועלתה למעלה.

סומס המתין לה בחדר־האורחים. אל רובין־היל! מה משמעותו של דבר?

בזמן הסעודה אי אפשר היה להם לסיח בענין זה, מאחר שהשמש היה מצוי באותה שעה בחדר. הייסורים שעברו על סומס ורגש הרווחה שמילא את לבו כששבה אליו בשלום החלישו את כוחו להוכיח אותה על המעשה שעשתה, או להתנגד לדברים שהיא עתידה לגלות לו. אכן משונים הם חייו של אדם. הוא היה עכשיו בן ששים וחמש ועדיין לא עלה בידו להיות אדון המעשים ועניני החיים, כאילו לא הוציא ארבעים שנה כדי ליצור לעצמו מבטח מוצק – לעולם אתה נתקל בדבר שאי אתה יכול להולמו! בכיס בגדו היה שמור מכתב מאת אנט. היא תשוב הביתה בעוד שבועיים. הוא לא ידע כלום מה שעשתה שם בחוץ לארץ. והוא היה שמח שלא ידע זאת. היעדרה היה רווחה גמורה בשבילו. מה שרחוק מן העין הריהו רחוק מן המחשבה! ועכשיו הריהי חוזרת. פגעים חדשים! והתמונה “אוֹלד קרוֹם” של בוֹלדרביי נמכרה – היא קמה למקנה לדומרציוס – והכל משום שאותו המכתב האנונימי גרם לו שהסיח את דעתו ממנה. הוא הבחין בחשאי במבע המיוגע של פני בתו, כאילו כיוונה גם היא את מבטיה לתמונה שלא יכלה לקנותה. באותה שעה כמעט שהתגעגע אל המלחמה והשתוקק שתחזור. דומה שבזמן המלחמה לא היו מצוקות־הנפש כל כך מציקות ומדאיבות. על פי קולה הרך ומתוך חזות פניה היה מכיר, שהיא אומרת לבקש ממנו דבר, אלא שהדבר היה מפוקפק בידו, עם מחכמה יעשה למלא את מבוקשה. הוא דחה מלפניו את קינוח־הסעודה של אכלו, ולא עוד אלא שעישן אפילו סיגאריטה עמה.

לאחר הסעודה ערכה את הפסנתר האלקטרי שיהא מנגן. ולבו ניבא לו רעה גדולה מכל הרעות בשעה שהיא ישבה לרגליו על שרפרף מרופד והניחה את ידה על ידו.

“אבא יקירי, התנהג עמי במידה החסד. אנוסה הייתי להתראות עם דזשון – הוא כתב מכתב. הוא רוצה לנסות להטות את לב אמו. אבל אני נמלכתי בדעתי ועיינתי בדבר. לאמתו של דבר כל הענין אינו תלוי אלא בך, אבא. אם אך תאבה להוכיח לה, שאין אנו מבקשים בשום פנים לשוב ולחדש את העבר! שאני אוסיף להיות שלך כמו שהייתי, ודזשון יוסיף להיות שלה כמו שהיה; שתמנע עצמך מלהיפגש לא עמה ולא עם דזשון, ושהיא תמנע עצמה מלהיפגש לא עמך ולא עמי! רק אתה לבדך, יקירי, היכולת בידך להטות אל לבה, משום שרק אתה לבדך יכול להבטיח לה את זאת. אין אדם יכול להבטיח הבטחות בשביל אחרים. כסבורה אני שלא יהא לך אי־נעים ביותר להתראות עמה אך הפעם הזאת – עכשיו לאחר שאביו של דזשון מת!”

“אי־נעים ביותר?” החזיר סומס. “כל הדבר הזה הריהו הפכפך ואין הדעת סובלתו”.

“כסבורה אני”, אמרה פליר בלי להרים את עיניה אליו, “שבעצם לא יהא הדבר בלתי־נעים לך לשוב ולראותה”.

סומס החריש. דבריה הביעו אמת עמוקה יותר מדאי, שהוא נמנע מהעלות אותה על דעתו. היא הכניסה את אצבעותיה לבין אצבעותיו – ואצבעותיה החמומות, הדקות והזריזות התלכדו עם אצבעותיו. הילדה הזאת שלו היתה פורצת ומפלסת לה דרך בעד קיר של לבינים!

“מה אעשה, אבא, אם תמאן לעשות זאת?”

“הנני לעשות כל מה שבכוחי לטובתך ולאשרך” אמר סומס; “אבל הדבר הזה אינו עלול להביא לך טובה ואושר”.

“הריהו עלול! הריהו עלול!”

“הדבר הזה עשוי לעורר שוב את הישנות”, אמר בזעף.

“אבל הרי הישנות כבר נתעוררו. ומן הצורך הוא להשביחן ולהשקיטן. מן הצורך להביאה לידי כך שתרגיש, שהחיים הללו שלנו הם ואין להם דבר עם חייך ועם חייה שלה. היכולת בידך לעשות זאת, אבא, הריני יודעת שהיכולת בידך”.

“אכן יודעת את הרבה מאוד”, השיב סומס בפנים זעומות.

“אם רצונך בכך נצפה אני ודזשוֹן שנה אחת – שנתיים, אם רצונך בכך”.

“כמדומה לי”, מילמל סומס, “שאינך חוששת כלל לרגשותי אני”.

פליר לחצה את ידו אל לחיה.

“אני מתחשבת עם רגשותיך, יקירי. אבל הן לא תחפוץ שאהיה אומללה בחיים, אומללה עד מאוד”.

איך השכילה לדבר חלקות כדי להשיג את מאוויי לבה! והוא אימץ את כל כוחו להאמין שהיא אהבה אותו באמת – אבל הדבר לא עלה בידו – הוא היה מפקפק בזה. כל אהבתה נתונה לאותו הנער בלבד! מה יעזור להינשא לנער הזה, אשר המית את אהבתה אליו הוא? למה יעשה כדבר הזה? לפי חוקי הפורסייטים אין זה אלא מעשה שטות! שום הנָייָה לא תגיע לו מזה – שום הנָייָה! לתת אותה לנער הזה! להעביר אותה אל מחנה האויב להיות נתונה להשפעתה של אותה האשה, אשר העליבה אותו עלבון קשה כל כך! לאט לאט – ובעל כרחו – יאבד את פרח־חייו זה! ופתאום הרגיש שידו נתלחלחה. לבו התחיל דופק בקרבו דפיקה מכאיבה. קשה היה לו מנשוא לראותה בוכה. הוא מיהר והניח את ידו השנייה על ידה שלה, וגם עליה נטפה דמעה. שוב אי אפשר היה לו לכלכל את הייסורים האלה! “החרישי, החרישי”, ענה ואמר, “הנני לעיין בדבר ולעשות את כל מה שביכלתי. רב לך, רב לך!”. אם היא זקוקה לכך לצורך אשרה – אם אינה יכולה להתקיים בלא זה, אי אפשר לו לסרב לעזור לה. וכדי למנוע אותה מלהביע לו דברי תודה הוא קם מעל כסאו ושם פניו אל הפסנתר המנגן מאליו – שהקים רעש גדול כל כך! כשניגש אליו, הפסיק את נגינתו מתוך זימזום קלוש. הוא נזכר בקופסת־הניגון, שהיתה מצוייה בימי ילדותו בחדר־הילדים. אותו הכלי היה משרה עליו תמיד רוח רעה כשאמו הנגינה אותו ביום הראשון לאחר הצהריים. והריהו שוב כאן – אותו הכלי גופו, אלא שעכשיו הנהו גדול ויקר ביותר ומנגן מיני פזמונים מעֵין: “הנשים השובבות, השובבות”, “יום טוב של השוטר” ודומיהם. והוא עצמו שוב לא היה לבוש תלבושת של קטיפה שחורה עם צווארון שעינו כעין תכלת השמים. “אכן צדק פרוֹפוֹן”, הירהר בלבו, “הכל הבל! כולנו הולכים ומתקרבים אל הקבר!” ומתוך פתגם מופלא ומחוכם זה, שעלה פתאום על דעתו, נפנה ויצא מן החדר.

באותו הערב שוב לא ראה את פליר. ואולם עם סעודת־הבוקר היו עיניה עוקבות אחריו מתוך בקשת רחמים, שאי אפשר היה לו להימלט ממנה – אלא שלא נתכוון להימלט ממנה כל עיקר. חלילה! הוא גמר בלבו לעשות את המעשה, שהיה בו כדי לענות ולהתיש את עצביו. הוא ילך אל רובין־היל – אל הבית, אשר זכרונותיו כרוכים בו. ומה נעים היה אותו הזכרון – האחרון! זכרון ההליכה שהלך לשם כדי להפריד בין אבי הנער ובין אירין על ידי האיום של גירושין. מאז רגיל היה לחשוב לעתים קרובות שהמעשה הזה חיזק במידה יתירה את אגודתם. ועכשיו אמר ללכת לשם כדי לחזק את האגודה שבין אותו הנער ובין בתו של עצמו. “איני יודע מה פשעי ומה חטאתי”, הירהר בלבו, “שנגזר עלי לעשות מיני דברים כאלה!”. הוא נסע ברכבת ללונדון, ומשם נסע ברכבת לרובין־היל, ומן התחנה, הלך ברגל בשביל המתרומם אשר לאורך הגדירות, שלא נשתנה כלום מכפי שהיה לפני שלושים שנה. אכן משונה הדבר – כל כך קרוב היה המקום ללונדון! וודאי יש כאן מי שכרוך אחרי המקום הזה. הרעיון הזה הניח את דעתו כשהתנהל בין הגדירות לאט לאט כדי שלא להתחמם ביותר, אף על פי שאותו היום היה קריר למדי. יאמרו הבריות מה שיאמרו, סוף סוף הקרקע דבר של ממש הוא, לפי שאינו עשוי להשתנות. קרקע ותמונות טובות! אפילו אם השער שלהם מתנודד קצת הרי בכללו הוא הולך ועולה תמיד מעלה מעלה – כדאי לאדם לקיים אותם בידו בזמן שהעולם מלא דברים שאין להם יציבות, כגון בנינים זולים, מוֹדוֹת ההולכות ומשתנות ורוח של “היום אנו כאן ומחר נסתלק”. אפשר שהדין עם העם הפראנצי שיש לו מעמד של אכרים בעלי אחוזות־קרקע, אף על פי שבכלל לא היה העם הזה חשוב בעיניו ביותר. אשרי אדם שיש לו חלקת אדמה של עצמו! הרי זה דבר של קֶבַע! הוא שמע אומרים על האכרים שהם בריות עקשניות; הוא שמע את מונט הצעיר קורא לאביו “אדם עקשן, קורא וותיק של ה’מורנינג־פּוֹסט' – בחור חסר־דרך ארץ הוא! אבל יש בעולם דברים רעים ממידת העקשנות ומקריאת ה”מורנינג־פּוֹסט“. הרי אותו פרופון וסיעתו, וכל אותם המנהיגים של הפועלים, והפוליטיקאים בעלי הלשון המדברים גדולות ו”הנשים השובבות, השובבות!" יש המון דברים גרועים מן המדות הללו! ופתאום קפץ על סומס רגש של חולשה, חום עבר את גופו והוא התנודד. אין זאת כי אם תקפה אותו חרדה מפני הפגישה העתידה להתקיים עוד מעט. הדודה דזשוליי היתה אומרות עליו שהעצבים שלו “תשושים” ביותר. הנה ראה בין האילנות את הבית, את הבית שהיה שוקד עליו בשעה שהלך ונבנה, אשר יעד אותו בשביל עצמו ובשביל אותה האשה, שעל פי הגזירה המשונה של הגורל סופה שהיתה דרה בו עם אדם אחר! הוא התחיל להרהר בדוּמרציוּס, בהלוואות ובעסקי ממון אחרים. אסור היה לו לעמוד לפניה כשעצביו רועדים; הרי הוא היה משמש בא־כוחו של יום הדין שלה בשמים ובארץ; היה משמש התגשמותו של קנין־בעלים כשר – והריהו עומד להיפגש עם היופי שאינו כשר שנתגשם בצלמו של בשר ודם! רגש הכבוד שלו דרש ממנו שיהא נוהג במתינות גמורה בשעת המלאכות הזאת, שתעודתה היתה לזווג יחד את צאצאיהם, אשר אילמלי התנהגה האשה הזאת כשורה אפשר שהיו אח ואחות. אותו הפיזמון הנאלח “הנשים השובבות, השובבות” לא פסק מלזמזם במוחו, והדבר היה משונה ביותר, שכן בנוהג שניגונים לא היו נקלטים בזכרונו. כשעבר על פני הצפצפות שלפני הבית, הירהר בלבו: “היך גדלו, הרי אני נטעתי אותם!”

הוא משך בפעמון ואחת המשרתות פתחה לו את הדלת.

“אנא הגידי – מיסטר פורסייט בא לרגלי ענין מיוחד”.

אם הרגישה בדבר מי הוא, קרוב לוודאי שלא תקבל אותו. “אי שמים!” הירהר בלבו כשהוא מאמץ את כוחו לקראת המכה שעמדה להתרגש עליו. “הרי זה מעשה הפכפכני!”.

הנערה שבה. “אולי יואיל האדון לפרט את פרשת הענין שלו?”

“הגידי שהדבר נוגע למיסטר דזשוֹן”, אמר סומס.

ושוב פעם עמד לבדו באולם הזה עם המקוָה שבו העשוייה שיש אפור־לבן, שהותקנה לפי התכנית של מאהבה הראשון. אהה! היא היתה מרשעת – היא אהבה שני גברים, ולא אותו! אַל לו לשכוח את הדבר עכשיו כשעליו לעמוד לפניה שוב פעם פנים אל פנים. ופתאום ראה אותה בסדק שנפתח בין יריעות־הארגמן הארוכות והכבדות, והיא מתנודדת כמהססת; שוב נגלה לעיניו הדר הקומה הזקופה, הקו המשוכלל של גזרת־הגוף, החשיבות היתירה המנצנצת מתוך העינים התמהות – הכל כמקדם; ושוב שמעו אזניו את הקול הישן והשלו אומר מתוך כבישת הרגש: “הואל־נא להיכנס”.

הוא עבר דרך המפתח שבין היריעות. כמו בתערוכת־התמונות ובבית־הממתקים כך נראה לו גם עכשיו שעדיין אשה יפה היא. וזו הפעם הראשונה מאז נשא אותה לאשה לפני שלוש ושלושים שנה שהיה מדבר עמה בלי היות לו הזכות לאמור לה שהיא שלו. היא לא היתה לבושה שחורים – וודאי כך ציווה עליה אותו אדם, שהיה שטוף בדיעות ראדיקאליות.

“הריני מבקש סליחה על ביאתי”, פתח ואמר בפנים זועפות, “אבל ראיתי הכרח לסדר ולבצע את הענין הזה אם כך ואם כך”.

“אולי תואיל לשבת?”

“לא, יישר כוחך”.

כעס על מצבו המשונה, מורת רוח כנגד מנהגי הצירימוניה שביניהם התגברו עליו והמלים יצאו מפיו דחופות ולמקוטעים.

“הרי זו גזירת השטן; עשיתי כל מה שביכלתי לסכּל אותה. כסבור אני שאך שגעון הוא מלפני בתי, אבל הורגלתי לוותר לה; ומשום כך באתי הנה. הריני משער שאת אוהבת את בנך”.

“בכל נפשי”.

“ובכן?”

“הדבר תלוי אך בו בלבד”.

היתה לו הרגשה, שהיא גונבת את דעתו ומשטה בו. לעולם – לעולם היתה משטה בו, אפילו בימים הראשונים לאחר החתונה.

“אכן רוח של שגעון נכנסה בהם”, ענה ואמר.

“אמנם כן”.

"אילו אַתְּ אך – –! כי אז היו – – " הוא לא גמר את דבריו “אח ואחות ואנו נפטרנו מכל הפורעות הזאת”, אבל הוא ראה שנזדעזעה כאילו גמר אותם, והמראה הזה גרם לו מכאוב והוא נפנה וניגש אל החלון. האילנות אשר שם בחוץ לא גדלו – הם לא יכלו לגדול, משום שהיו זקנים יותר מדאי!

“עד כמה שהדבר נוגע אלי, תנוח דעתך. אם הזיווג הזה יתקיים, לא אשתוקק לראות לא אותך ולא את בנך. הצעירים שבימינו – אין אדם יכול לעמוד על טיבם. אבל קשה לי מנשוא לראות את בתי אומללה. מה לי להגיד לה לכשאשוב הביתה?”

“הואיל־נא להגיד לה מה שאמרתי לך, שהכל תלוי בדזשון”.

“אינך מתנגדת לזיווג שלהם?”

“אני מתנגדת בכל לבי, אבל לא בדברי פי”.

סומס עמד ונשך את אצבעו.

"הריני נזכר בערב אחד – – "ענה ואמר פתאום, ומיד נשתתק. מה הדבר, מה הדבר האצור בה באשה זו שאינו עשוי להתכנס בתוך ארבע אמות של המשטימה וההרשעה שלו? “היכן הוא – בנך שלך?”

“כמדומה לי שם למעלה, בחדר־המלאכה של אביו”.

“אולי תואילי לקרוא לו”.

הוא ראה והנה היא מצלצלת בפעמון והנערה באה החדרה.

“הגידי־נא למיסטר דזשון שאני קוראה לו”.

“אם הדבר תלוי בו” נחפז ואמר סומס, “מן הסברה היא שזיווג אי־טבעי זה עתיד להתקיים; והואיל וכך, מן הצורך יהיה לסדר את הדבר לפי החוקים הנהוגים. אל מי עלי לפנות בענין זה – אל הרינגס?”

אירין ניענעה בראשה.

“וכי אין דעתך לדור עמם יחד?”

אירין הניעה את ראשה.

“ומה תהא על הבית הזה?”

“מה שיהא ברצונו של דזשון”.

“הבית הזה”, ענה ואמר סומס פתאום, “כשהתחלתי לבנותו היו לי תקוות. אם הם ידורו בו – הם וילדיהם! אומרים שיש מין דבר שקוראים לו נמזיס. וכי את מאמינה בזה?”

“הן”.

“הוי! האומנם?”

הוא סר מעל החלון והתייצב בקרבתה, והיא נטתה אל העיקול של הפסנתר הגדול כמבקשת לה מפלט.

“קרוב לוודאי שלא אוסיף לראותך עוד”, אמר לאטו. “רצונך להושיט לי יד” – שפתיו רעדו והמלים יצאו מפיו כדחופות – “ולראות את העבר כאילו הוא מת?” הוא פשט את ידו. פניה החיוורים נעשו חיוורים ביותר, עיניה אפלו עד מאוד והיו מכוונות בלי־נוע כנגד עיניו, וידיה היו משולבות על לבה ולא זזו ממקומן. והנה שמע קול שאון והסב את פניו. הוא ראה את הנער עומד בתוך המפתח שבין היריעות. מראהו היה משונה ביותר וכמעט שלא הכיר בו את הנער הצעיר שראה בתערוכת־התמונות שבקורק־סטריט – מראהו היה משונה ביותר; הוא גדל הרבה ובפניו לא ניכר אף סימן של נעורים – הוא היה סר וזעף, שערו פרוע ועיניו העמיקו לשבת בחוריהן. סומס כבש את עצמו ואמר מתוך הרמת שפה, שהיתה מקצתה חיוך ומקצתה ליגלוג:

“שלום, עוּל ימים! באתי לכאן בענין בתי; הנראה, שהכל תלוי בך. אמך מוסרת את הענין לידך אתה”.

הנער הוסיף להביט בלי־נוע אל פני אמו ולא השיב דבר.

“למען בתי כפיתי את עצמי לבוא לכאן”, אמר סומס. “מה לי להגיד לה לכשאשוב אליה?”

הנער הוסיף להציץ בפני אמו וענה ואמר:

“אנא הגידה לפליר שאי אפשר הדבר; עלי לעשות כרצונו של אבי לפני מותו”.

“דזשון!”

“כן יהי, אמא”.

מתוך מין השתאות העביר סומס את מבטיו מפני הבן אל פני האם. אחר נטל את מגבעתו ואת הסוכך שלו, שהניחם על אחד הכסאות, וכונן את צעדיו אל היריעות. העלם נטה הצדה כדי לתת לו לעבור. הוא עבר בין היריעות ושמע את קול השתקשקות הטבעות כאשר פרשו אחריו את היריעות. הקול הזה גולל דבר־מה מעל לבו.

“הנה כי כן נגמר הדבר!” הירהר בלבו ויצא מפתח הבית.

פרק שמיני: הַנִּגּוּן הֶעָגוּם

כשעזב סומס את הבית אשר ברובין־היל פרצה החמה בעד הענן האפור, שהיה פרוש באותו היום הקריר על פני השמים, ומילאה את חללו של עולם נוגה ערפלי. מהיותו שקוע בראשו ורובו בציירות של מראות־נוף התבונן לעתים רחוקות בעיון אל פעולות הטבע מעֵבר לקירות ביתו, ולפיכך נבוך עכשיולמראה הזוהר העגום הזה – זוהר זה היה בו משל אֵבל מלא נצחון, שהתאים יפה אל רגשותיו של עצמו באותה שעה. נצחון מתוך מפלה! המלאכוּת שלו היתה לבטלה! אבל הוא נגאל מאותם הבריות וחזר ורכש לו את בתו במחיר – במחיר אשרה שלה. מה תאמר על זה פליר? וכי תאמין לו שהוא עשה את כל מה שבכוחו? וחרדה נפלה על סומס כשהוא מהלך בתוך אור החמה המתנוסס על הבוקיצות, על שיחי־האגוז, על המשוכות ועל שדות־הבור. היא תתרגש לאין שיעור! עליו לפנות אל רגש הגאווה שלה. אותו העלם הסתלק ממנה והודיע שהוא עומד לימינה של אותה האשה, שהסתלקה לפני ימים רבים ממנו, מאביה שלה! סומס קמץ את אגרופיו. היא הסתלקה ממנו, ומשום מה? מה פסול מצאה בו? ושוב פעם תקף אותו הרגש של אי־נעימות שמרגיש אדם המתבונן אל עצמו כאילו בעינים של אדם אחר – כדומה לכלב הרואה במקרה את בבואתו במראה והוא נבוך וחרד למראה הדמות שאינה ניתנת להיתפש.

כיוון שלא נחפז לחזור הביתה סעד בעיר, בקלוב שלו. עם אכילת אגס ניצנצה בו פתאום מחשבה, שאילמלא הלך לרובין־היל אפשר שהעלם לא היה מחליט החלטה כזו. הוא נזכר בארשת פניו בשעה שאמו סירבה לאחוז בידו שהושיט לה. מחשבה משונה ונואלה! וכי הועילה פליר לעצמה על ידי שהשתדלה לברר את הענין בירור וודאי ביותר?

הוא חזר הביתה בשעה תשע וחצי. בשעה שהאבטומוביל שלו עבר ונכנס דרך שער אחד שמע את קול השאון של מוטציקלט שעבר ויצא דרך שער אחר. וודאי היה זה מוֹנט, ובכן לא היתה פליר שרויה לבדה. ואף על פי כן נכנס הביתה בלב מדוכא. היא ישבה בחדר־האורחים, שהיה מצופה ציפוי עץ צבוע צבע של קרֶים; מרפקיה היו תמוכים על ברכיה וסנטרה נשען על כפות ידיה, ועיניה מכוונות אל שיח של קַאמֵילִיָה לבנה, שעמד נכחה. המבט שהעיף בה קודם שהרגישה בו חידש את חרדתו. מה ראתה שם בין הקאמיליות הלבנות?

“ובכן, אבא?”

סומס הניע את ראשו. לשונו לא נשמעה לו. התפקיד שלו היה תפקיד קטלני! הוא ראה את עיניה מתרחבות ושפתיה רועדות.

“מה הדבר? מה הדבר? חיש אמור, אבא!”

“בתי היקרה”, ענה ואמר סומס, "אני – אני עשיתי את כל מה שביכלתי, אבל – – "

ושוב הניע את ראשו.

פליר קפצה ובאה אצלו והניחה יד על כל אחת מכתפיו.

“היא?”

“לא”, מילמל סומס; “הוא. הוא אמר לי שאגיד לך, כי אי אפשר הדבר; עליו לעשות כרצונו של אביו לפני מותו”. הוא חבק אותה בידיו. “הירגעי־נא, ילדה שלי, אל תצטערי בגללם. הם אינם שקולים אפילו כאצבע הקטנה שלך”.

פליר נשמטה מבין ידיו.

“לא השתדלת – אי אפשר שהשתדלת. אתה – אתה רימית אותי, אבא!”

מתוך רגש של עלבון מר לטש סומס את עיניו אל פניה שנתעוותו מרוב התרגשות.

“לא השתדלת – לא עשית זאת – אכן פתייה הייתי – איני מאמינה שעלול היה לעשות זאת – שעלול היה בזמן הזמנים לעשות זאת! הלא אך אתמול הוא – –! אהה! למה ביקשתי זאת ממך?”

“אכן צדקת”, אמר סומס במנוחה, “למה עשית זאת? הבלגתי על רגשותי; עשיתי למענך את כל מה שביכלתי למורת רוחי והכרתי – וזה שכרי! ליל מנוחה!”

כל עצב ועצב שלו זע ורעד והוא פנה והלך אל הדלת.

פליר רצה אחריו.

“הוא מסתלק ממני? זו כוונתך? אבא!”

“הן”.

“אהה!” קראה פליר. וכי מה עשית – וכי מה המעשה שעשית בימים מלפנים?"

הרגש המחניק שעוררה בקרבו העוולה האיומה הזאת, שיתקה את לשונו ונטלה ממנו את יכולת הדיבור. מה עשה הוא! מה המעשה שהם עשו לו! ומתוך חשיבות שלא מדעת הניח את ידו על לבו והביט אליה.

“אכן חרפה היא!” קראה פליר בסערת רוח.

סומס יצא מן החדר. הוא עלה אל אולם־התמונות שלו לאטו ובנפש קפואה והתחיל מתהלך בין אוצרות־האמנות שלו. גנות היא! אהה! גנות היא! משחתה בה! ומי השחית את טיבה? הוא התייצב דומם לפני העתק של התמונה של גוייה. היא למודה לקיים בכל דבר את רצונה של עצמה. פרח חייו! ולידי מה הגיעה עכשיו כשידה קצרה מלקיים את רצונה! הוא ניגש אל החלון כדי לשאוף אוויר. אור וחום הלך ודעך, הלבנה עלתה למרום, אחורי הצפצפות התנוצצו שרידי נוגה שעינם כעין הזהב! מה הצליל העולה באזניו? האומנם? קול הפסנתר המנגן מאליו! ניגון עצוב המתנגן בקול שאון והמולה! היא ערכה את המנגנון שיהא מנגן – מה הנחמה שיכלה להמציא לנפשה נגינה שכזו?

עיניו הרגישו בדמות אשר נעה שם למטה על כר־הדשא מתחת לסורג עם הוורדים הטפסנים שעליו ועם השיטות הצעירות הסמוכות לו והזרועות אור הלבנה. זוהי דמותה שלה. היא נדה והתהלכה שם הלוך ושוב. לבו נתכווץ בקרבו ברוב מכאוב. מה תעשה לאחר שניחתה עליה המכה הזאת? מנין לו לדעת זאת? וכי מה ידע עליה בכלל? – הוא אך אהב אותה כל ימי חייו – לא היה לו אף מושג כל שהוא. הנה היא – ואותו הניגון המלא יגון – והנהר המתנוצץ בזוהר הלבנה.

“עלי לצאת החוצה”, הירהר בלבו.

והוא חפז וירד אל חדר־האורחים, שהיה עדיין מואר כמו שהניח אותו, – הפסנתר היה מקשקש את הוואלס או את הפוקסטרוֹט או ככל אשר קראו למין ניגון כזה בימים האלה – ויצא אל המרפסת.

היכן יכול להתבונן אליה בלי אשר תראנו? והוא התגנב ועבר דרך הגן של עצי פרי וירד אל בית־הסירה. עכשיו הוא נמצא בינה ובין הנהר והוא חש רווחה בלבו. היא היתה בתו ובת אנט – וודאי לא תעשה מעשה שטות; ואף על פי כן – מי יודע! בעד החלון של בית־הסירה יכול היה לראות את השיטה האחרונה ואת התנודה של שולי שמלתה בשעה שחזרה לאחוריה בהליכה שאינה פוסקת שהיתה מתהלכת הנה ושוב. הניגון נפסק סוף סוף – השבח לשמים! הוא עבר דרך החדר והביט בעד החלון השני אל המים השוטפים על פני החבצלות. הם התיזו כנגדם בעבועים קטנים, אשר במקום שנפלה עליהם קרן הלבנה הבהיקו ביותר. והוא נזכר פתאום באותה שעת השחרית כשהקיץ משנתו שישן בבית־הסירה לאחר פטירתו של אביו וביום היוולדה – הדבר היה לפני תשע־עשרה שנה! הוא עדיין זוכר היטב את המראה המופלא של העולם בשעת יקיצתו ואת הרגש השונה שעורר בו המראה הזה. באותו היום התחילה האהבה העזה השניה שבחייו – האהבה אל הנערה הזאת המשוטטת בין השיטות. מה רבה הנחמה שהמציאה לנפשו! וכל המכאובים והממרורים שגרמה לו שנשכחו באותה שעה מלבו. אילו יכול לעשותה מאושרה, לא היה משגיח בכך! ינשוף טס ועבר מתוך אנקה; עטלף חלף בדממה; אור הלבנה הבהיק את פני המים והתפשט עליו. עד מתי תוסיף לשוטט ולהתהלך ככה אנה ואנה? הוא חזר אל החלון, ופתאום ראה אותה יורדת אל שפת הנהר. היא עמדה בקירבת מקום, על כבש־העלייה. וסומס התבונן אליה בידים קפוצות. הידבר אליה? התרגשותו היתה נמרצה עד מאוד. המנוחה היצוקה על דמותה, נעוריה, התמכרותה לייאוש, למאוויי נפשה, השתקעותה בתוך עצמה. כל זמן שהנשמה בקרבו לא ישכח את כל זה; הוא יזכור איך עמדה כאן כשהיא מושפעת כולה זהרי אור הלבנה, יזכור את האד הקלוש והמתוק שעלה מן הנהר ואת רעידת עלי הערבות. היא לא חסרה בעולם דבר מכל מה שהשיגה ידו לתת לה, חוץ מדבר אחד שנבצרה ממנה להשיגו בגללו הוא! רעיון־העיוועים הזה הכאיבו באותה שעה כאילו נתקעה בגרונו עצם של דג.

ופתאום ראה מתוך רווחה גדולה לאין שיעור שהיא חזרה לאחוריה ושמה פניה אל הבית. מה יכול לתת לה כדי להפיס את דעתה? פנינים, מסעות, סוסים, צעירים אחרים – כל מה שלבה חפץ – ובלבד שיוכל לעקור מזכרונו את מראה דמותה הרעננה שעמדה לבדד סמוך למים. הרי לך! היא ערכה את מגנון הפסנתר שינגן שוב אותו הניגון! הרי זה שגעון! הלוך ותפוף ובחשאי בקע ועלה אותו הניגון מן הבית וכולו תמרורי יגון. דומה היה כאילו אמרה: “אם לא אמצא לי דבר אשר יסעדני ויחזק את רוחי, הנני מתה”.

סומס הבין את הדבר הבנה עמומה, טוב איפוא, אם נגינה זו מביאה לה רווחה, הבה תתופף כל הלילה! והוא חזר והתגנב דרך הגן של עצי פרי והגיע אל המרפסת. אף על פי שנתכוון לבוא הביתה ולדבר עמה, בכל זאת היה עדיין מהסס, משום שלא ידע מה להגיד לה, והוא התאמץ בכל מאודו לשוב ולהיזכר בטיב הרגש הממלא את לבו של אדם בשעה שנכזבה אהבתו. הרי צריך היה לדעת זאת, הרי צריך היה להיזכר בזה – אבל הוא לא יכול! הכל ניסח מלבו – כל זכר ממשי נעקר ונימח, ושוב לא זכר אלא את זאת, שבשעה שהתרגש עליו אותו המאורע נורא היה מכאובו לאין שיעור. ומתוך הרגשה זו של ריקנות מחה במטפחתו את ידיו ואת שפתיו, שהיו יבשות עד מאוד. כשהטה את ראשו לפנים יכול היה לראות את פליר שעמדה וגבה מופנה אל הפסנתר, שעדיין טחן את הניגון שלו; ידיה היו משולבות על לבה ובין שפתיה היתה תחובה סיגאריטה בוערת, אשר עשנה העיב את פניה. מבע הפנים האלה מוזר היה לסומס; העינים נוצצו והביטו נכחן וכל קו וקו שבחזותה הביע בוז וכעס. רק פעם או שתים ראה ארשת כזו בחזותה של אנט – הפנים היו עירנים יותר מדאי, מעורטלים יותר מדאי וברגע זה לא היו דומים לפני בתו שלו. והוא לא ערב את לבו להיכנס הביתה, משום שהבין שכל נסיון של ניחומים יהיה לשוא. הוא ישב בצל שפרשה קרן־הזווית של הקמין.

אכן התעלל בו הגורל התעללות איומה! נמֵזִיס! הזיווג הראשון שלא היה מוצלח! ומי יגיד לו מדוע? בשעה שנפשו חשקה באירין חשק אדיר כל כך והיא נאותה להיות אשתו, איך יכול היה לדעת שהיא לא תאהב אותו לעולם? הניגון נשתתק וחזר ונתחדש ושוב פעם נשתתק, וסומס עדיין ישב בצל והיה מצפה ולא ידע למה הוא מצפה. שארית הסיגאריטה של פליר, שנזרקה דרך החלון, נפלה על העשבים; הוא התבונן כיצד היא לוחשת ונשרפת עד תומה. הלבנה עמדה באותה שעה מעל לצפצצפות ויצקה על הגן את זיווה שלא היה בו מן הממש. אור עגום, מסתורי, מתחמק – כמוהו כיפיה של אותה האשה שלא אהבה אותו מעולם – הוא עטף את גזעי האילנות שלמה שלא מן העולם הזה. פרחים! והפרח שלו כל כך אומלל הוא! אהה! מפני מה אי אפשר היה להשקיע את האושר בשטרי־מלווה, לשמור אותם שמירה מעולה ולהבטיחם באחריות מפני הירידה?

האור חדל להיות שופע בעד החלון של חדר־האורחים. בחדר פנימה היה חושך ודממה. וכי עלתה למעלה? הוא עמד ממקומו והתרומם על בהונות רגליו והציץ בחלון. הנראה שכך הוא! הוא נכנס. המרפסת האפילה בעד אור הלבנה ובתחילה לא יכול לראות כלום חוץ מרשמי כלי־הבית שהיו שחורים מן החשיכה שמסביב. הוא כונן את פעמיו מתוך חישוש אל החלון הרחוק ביותר כדי לסגרו. והנה נתקלה רגלו באחד הכסאות ולאזנו הגיע קול אנחה. ובכן הריהי כאן, מקופלה ומכווצה באחת הפינות של הספה! הוא היה מהסס לפשוט את ידו. וכי היתה זקוקה ותנחומים שלו? הוא עמד ולטש את עיניו אל כדור זה של סלסלות ושערות ושל עלומים מלאי־חמדה, אשר ניסו לחטט להם דרך כדי לצאת ממצרי־היגון. היך אפשר לו לעזבה כאן? לסוף נגע בשערות ראשה ואמר:

“בואי, מחמד נפשי, מוטב שתעלי על משכבך. הנני לתת לך שילומים על צערך זה ככל אשר תמצא ידי”. דברים של שטות! אבל מה יכול היה להגיד לה באותה שעה?

פרק תשיעי: תַּחַת הָאַלּוֹן הַזָּקֵן

בשעה שהאורח שלהם יצא מן הבית, עמדו דזשוֹן ואמו דומם ולא דיברו דבר, עד שהעלם פתח ואמר פתאום:

“צריך הייתי ללוות אותו”.

ואולם סומס כבר התרחק והיה מהלך במסילה, ודזשון פנה ועלה אל חדר־המלאכה של אביו ולא ערב את לבו לצאת אליו על מנת ללוותו.

ארשת פניה של אמו בשעה שעמדה פנים אל פנים כנגד אותו הגבר, שהיה בעלה לשעבר, חתמה את גמר החלטתה, שהחליט מאז עזבה אותו בלילה שעבר. ארשת־פנים זו שימשה עילה אחרונה לכך. לשאת את פליר הרי זה משמע לסטור את אמו על הלחי, לרמות את אביו המת! אי אפשר היה לו לעשות כדבר הזה! בטבעו של דזשון לא היה אף קורטוב ממידת הנקימה והנטירה. באותן השעות של ייסורי נפש לא התרעם על הוריו ולא היה מהרהר אחריהם. עם כל היותו צעיר ביותר נתייחד לו כוח מופלא לראות את הדברים כשהם עומדים בקשר וביחס ידוע זה לזה. צרתה של פליר ואפילו של אמו היתה קשה משל עצמו. קשה להיות זנוּח מלזנוֹח, וקשה לאדם לגרום למי שאהוב עליו שיהא מוותר על דבר למענו הוא. אסור לו להתרעם, והוא לא יתרעם! ובעודנו עומד ומתבונן אל החמה השוקעת לאטה חזר וקם לפניו פתאום אותו חזון העולם שחזה בלילה שעבר. ים על ים, ארץ על ארץ, מיליונים על מיליונים של בני אדם, וכל אחד ואחד חי את חייו של עצמו, וכל אחד ואחד יש לו כוח, שמחות, יגון וייסורים של עצמו – וכל אחד ואחד אנוס לוותר על דברים ולהילחם את מלחמת הקיום שלו בפני עצמו. אפילו אם היה מוכן לוותר על הכל למען אותו הדבר שלא יכול להשיג, אך שוטה היה אילו חשב שיש ערך לרגשותיו שלו בעולם רחב־ידים כזה, ואילו היה נוהג כתינוק פועה או כאדם שיצא לתרבות רעה. הוא צייר לעצמו את בני־האדם מחוסרי־כל – את רבבות האלפים שהקריבו את חייהם במלחמה, את רבבות האלפים שהמלחמה דילדלה אותם ולא השאירה להם אלא את חייהם בלבד; את הילדים הרעבים, שהוא קורא עליהם, את הגברים שנעשו בעלי־מומים, את החבושים בבתי־הסוהר ואת כל העלובים והאומללים למיניהם. ואולם המחשבה על כל האומללים הללו לא היה בה כדי להקיל את צרת נפשו. אם אין לאדם מזון לסעודה, מה נחמה היא לו אם ידע שיש הרבה בני אדם אחרים הרעבים כמותו? ולעומת זה מצא תנחומים לנפשו ברעיון שעלה על לבו להפליג אל העולם הגדול ורחב־הידים, שעדיין לא ידע עליו כלום. אי אפשר היה לו להוסיף ולהישאר כאן תחת קורת הבית הזה המסוכך ומגן עליו, בתוך כל הרווחה והנוי הזה, בלי לעשות כלום אלא להרהר ולחטט במחשבתו מה עלול היה להתרחש. אי אפשר היה לו לחזור אל וואנדסון, אל הזכרונות על פליר הכרוכים באותו המקום. הוא היה מתיירא להיפגש עמה, משום שלא היה מאמין בעצמו; ואם יישאר כאן או יחזור לשם, וודאי ייפגש עמה. כל זמן שיהיו קרובים זה לזו קירבת מקום, מן ההכרח הוא כך יארע. ולפיכך אין תקנה אחרת מאשר למהר ולנסוע מזה למרחקים. ואולם עם כל האהבה הרבה שאהב את אמו לא רצה בכל זאת שגם היא תסע עמו. אבל כיוון שעלתה מחשבה על דעתו, מיד הרגיש בלבו שהמעשה הזה יהיה גס ואכזרי ביותר, ולפיכך גמר בלבו מתוך ייאוש להציע לפניה לנסוע יחד לאיטאליה. שתי שעות רצופות היה יגע ומתאמץ בחדר העגום הזה לשלוט ברוחו, ואחר התלבש חגיגית לסעודה.

גם אמו עשתה כזאת. הם אכלו מעט והיו מסיחים בקאטאלוג של יצירות אביב. התערוכה עתידה היתה להיפתח בחודש אוקטובר וחוץ מפרטים אחדים של עניני כתיבה היה הכל מתוקן ושוב לא היה מה לעשות.

לאחר הסעודה לבשה מעיל והם יצאו החוצה; הם היו מטיילים ומסיחים שעה קלה ואחר עמדו תחת עץ־האלון. דזשון הירהר בלבו: “אם אגלה לה מקצת, אגלה לה את הכל”, והוא הכניס את זרועו תחת זרועה ואמר כאילו במקרה:

“אמא, הבה נלך לאיטאליה”. אירין לחצה את זרועו ואמרה גם היא כלאחר יד:

“אכן נאה יהיה הדבר עד מאד; ואולם סבורה אני, שאתה תרבה לראות ותרבה להשיג בהיותך יחידי מאשר בזמן שאני אהיה נלווה אליך”.

“אבל הרי אי אפשר שתשארי פה לבדך”.

“הייתי פעם אחת בודדה לנפשי יותר משתים־עשרה שנה וחוץ מזה הנני נכספת להיות כאן ולראות בפתיחת התערוכה של אביך”.

דזשון חבק את זרועה חביקה חזקה ביותר; הוא עמד על דעתה ולא נתן לרמות את עצמו.

“אי אפשר שתשארי פה לבדך, הבית הריהו גדול יותר מדאי”.

“אפשר שלא אשב כאן, אלא בלונדון, ולאחר פתיחת התערוכה אלך לפאריז. עליך לחיות בפני עצמך, דזשון, לכל הפחות שנה אחת ולתור את העולם”.

“אמנם כן, הריני משתוקק לראות את העולם ולהכיר אותו. אבל איני רוצה להשאיר אותך לבדך”.

“יקירי, הריני חייבת לעשות עמך לכל הפחות חסד זה. הרי זה לטובתך ולטובתי אני. מפני מה לא תצא לדרך ביום המחר? הן תעודת מסע יש לך”.

“אמנם כן, אם לנסוע, מוטב לנסוע מיד. ואולם – אמא – אם – אם אחליט להשתקע באחד המקומות – באמריקא, או במקום אחר, התאותי לבוא אלי?”

“בוא אבוא לכל מקום ובכל עת שתזמינני. ואולם אל־נא תקרא לי אלא בשעה שתבקש לראותני באמת”.

דזשון נשם נשימה עמוקה.

“אווירה של אנגליה מחניק אותי”.

עוד רגעים מספר עמדו תחת האלון והביטו אל המרחקים הלוּטים צעיף ערביים. הענפים העלימו מעיניהם את אור הלבנה, אשר רעף בכל המקום אשר מסביב – על השדות ועל המרחקים אשר מהם והלאה וגם על חלונות הבית העטוף צמחים משתרגים ואשר עוד מעט ויהא עומד לשכירה.

פרק עשירי: חֲתוּנָתָּהּ שֶׁל פְלֶיר

העתונים של חודש אוקטובר, אשר תיארו את פרשת החתונה של פליר פורסייט עם מיכאל מונט, כמעט שלא עמדו על הערך הסימבולי של מאורע זה. זיווג בת־השילֵשים של פורסייט הראשון עם היורש של הבארוניט התשיעי משמש סימן חיצוני ובולט לאותה ההתמזגות של המעמדות הנותנת חיזוק לעמידה הפוליטית של הממלכה. באה העת שהפורסייטים אנוסים היו להסתלק מן הבחילה הטבעית שלהם כלפי “הבלי התפארת” שאינם שלהם ולקבל אותם כמס טבעי ביותר למעמדם כבעלי רכוש. ולא עוד אלא שאנוסים היו לעלות מעלה, כדי לפנות מקום לכל העשירים החדשים. בטכס הצנוע שנערך בטוב טעם בבית־התפילה בהאנובר־סקוויר ואחר כך בדירה שבגרין־סטריט מן הנמנע היה לאדם זר, שלא היה בקי בענין, להבדיל בין גדוד הפורסייטים ובין החבורה של מונט – כל כך רבה התקדמותו של אבי אבות הפורסייטים. כלום נמצא אפילו הבדל קטן שבקטנים בין קפל המכנסיים, מבע השפם, חיתוך הביטוי או ברק היפעה אשר לצילינדר של סומס ובין אותם של הבארוניט התשיעי בכבודו ובעצמו? וכי לא היתה פליר שולטת־בעצמה, זריזה, מזהירה, נאה וחמודה כאחת מאותן הנערות בנות מוֹשקהם, מוֹנט וטשארוול שהשתתפו בחתונה? ולא עוד אלא שהפורסייטים הצטיינו ביותר במלבושיהם, במראה פניהם ובנימוסיהם. הם נעשו לבני “המעמד העליון” ושמותיהם ייכתבו מעתה לתפארה בספר־הייחש וממונם יתאחד עם אחוזת קרקע. אם הדבר נעשה קצת באיחור זמן ואם השכר שזכה לו יצר־הרכישה שלהם, היינו קרקעות וממון, עתיד להינתן לתוך כור־ההיתוך – שאלה זו היתה חמורה כל כך שלא דנו עליה כלל. סוף סוף הרי אמר טימותי שהשער של שטרי המלווה הממלכי עתיד לעלות מעלה מעלה. הלא הוא טימותי, החוליה האחרונה, החוליה החסרה; טימותי הנוטה למות, ככל אשר הודיעה פראנסי. ולא עוד אלא שנפלה הברה בין הבריות שאותו מונט הצעיר הריהו מין סוציאליסט – אכן פיקחות מופלאה היא מלפניו, ואם לשים לב אל הזמן שאנו חיים בו הרי זה משמש מעין ביטוח באחריות. בנידון זה לא היה מקום לדאגה. בני המעמדות שמצבם איתן עושים את מעשה־השטות החביב הזה המשמש ערובה לקיום המידות ואינו אלא ענין של מדרש בלבד. ויפה אמר דזשורזש לאחותו פראנסי: “עוד מעט ויעמידו וולדות – והדבר הזה יכניס בלבו מחשבות אחרות”.

מראהו של בית־התפילה, שהחלון המזרחי שלו היה מצוייר באמצע בפרחים לבנים ובמשהו של תכלת, היה כולו צניעות, כאילו התכוון להפיג את הסיגנון הקודר מעט של עבודת אלוהים, שהיתה עשוייה לכוון את דעת כל הבריות לענין של העמדת וולדות. פורסייטים, היימנים וטוויטמנים ישבו באגף השמאלי; מוֹנטים, טשארוולים ומוֹשקהמים ישבו באגף הימני; ומזה ומזה עמדו והסתכלו במראה אחדות מן האחיות־לצרה של פליר בבית הספר, ואחדים מן האחים־לצרה של מונט במערכות המלחמה; והמאסף לכל המחנה הזה היו משמשות שלוש גבירות צעירות, שסרו לכאן במקרה בדרך הליכתן הביתה מבית־המסחר, ואליהן נלוו שניים מבני משפחת מונט והאומנת הזקנה של פליר. לפי המצב שאינו ברור ששרר באותו הזמן היה הבית מלא עד כמה שאפשר היה לצפות לכך.

הגברת וול דארטי, שישבה עם בעלה בשורה השלישית, לחצה לא אחת את ידו בשעת סידור הקידושין. היא ידעה את גילגוליה של הטראגי־קומידיה הזאת, ולפיכך גרם לה המומנט הדראמאתי שבה ייסורי־נפש כמעט. “מי יתן וידעתי, אם דזשון מרגיש שם בקולומביה הבריטית את הנעשה פה”, הירהרה בלבה. הבוקר קיבלה ממנו מכתב שגרם לה לחייך ולאמור לבעלה:

“דזשון הריהו בקולומביה הבריטית, וול, משום שרצה להשתקע בקאליפורניה. המקום מוצא חן בעיניו ביותר”.

“אח!” אמר וול, “ובכן נחה דעתו והריהו מתחיל שוב למצוא שעשועים לנפשו”.

“הוא קנה חלקת אדמה וקרא לאמו לבוא אליו”.

“ומה תעשה שם?”

“דזשון יקר לה מכל ונפשה קשורה בנפשו. וכי עדיין סבור אתה, שמוטב הוא שכך נסתיים הדבר?”

עיניו הערמומיות של וול נצטמצמו והיו לשני חודי־מחטים אפורים בין הריסים האפורים.

“פליר לא היתה הוגנת לו כל עיקר. היא לא נתחנכה כראוי”.

“אי לה לפליר הקטנה והעלובה!” אמרה הולי באנחה. אכן זיווג משונה היה אותו הזיווג. דבר המובן מאליו הוא שמונט הצעיר זכה בה בשעה שהיתה שרוייה בפחי נפש כאדם שנטרפה ספינתו בים. קפיצה כזו לתוך המים לא היתה, לדעתו של וול, אלא דבר שבמקרה. אחורי הצעיף של הקוזינה הצעירה שלה לא גילו לה כלום, ולפיכך בחנה הולי בעיניה את התמונה הכוללת של החתונה הנוצרית הזאת. היא, אשר הנישואים שלה היו נישואים של אהבה, שעלו יפה, נפשה סלדה מפני זיווגים שאינם מוצלחים. אפשר שזיווג זה לא יהיה כך – אבל ברור הוא שהיה מעשה־פזיזות, ולקדש מעשה־פזיזות מתוך חסידות מעושה בפני קהל של חפשים־בדיעות מודרניים – שהרי בשעה שאדם “מגוהץ” כל כך הריהו הוגה אך מחשבות חפשיות או אינו הוגה מחשבות כל עיקר – נחשב בעיניה כמעט לחטא, אם עדיין מצויים חטאים בדור של הפקר זה. עיניה שוטטו ועברו מן ההגמון הלבוש בגדי שרד (הלז היה מבני משפחת טשארוויל – כי הפורסייטים עדיין לא העמידו הגמון מביניהם) אל וול, היושב על ידה והיה מהרהר באותה שעה – היא היתה מובטחה בזה – בסוסה בת מייפלאיי, שעמדה להשתתף בקרוב במרוץ־ההתחרות. הן שוטטו הלאה ונחו על הפרוֹפילוֹן של הבארוניט התשיעי בשעה שהלז עשה את מעשה הצביעות של הכריעה על ברכיו. היא ראתה את הקפל הנאה שלמעלה מברכיו, במקום שמכנסיו היו משוכים למעלה, והירהרה בלבה: “וול שכח למשוך את מכנסיו למעלה!” והנה הפנתה את עיניה אל הספסל הראשון שממולה, ששם ישבה וויניפרד ויצורי־גוה ההדורים היו עטופים עטיפה של יראת־שמים וכוונת־הלב, וממנה והלאה – אל סומס ואנט שעמדו על ברכיהם זה אצל זו. חיוך קליל נצנץ על שפתיה של הולי – פרוֹספּר פרוֹפוֹן, שבא משוט בים הדרומי, וודאי כורע גם הוא על ברכיו שם בשורה הששית שמאחור. אמנם כן! הרי זה מעשה בדחני “קטן”, יהיה סופו אשר יהיה; והמעשה הזה מתרחש בבית־יראה לאמתו ומחר בבוקר יתפרסם בעתונים לאמתם.

והנה התחילו לזמר מזמור ממזמורי ה“תהלים”, והולי שמעה את קולו של הבארוניט התשיעי מזמר באגף הימני על האוייבים מבני המדיינים. אצבעה הקטנה נגעה באגודלו של וול – הם החזיקו בידים אותו ספר המזמורים שביד כל הקהל – ורעידה קלה חלפה את גופה כמו לפני עשרים שנה. הוא גחן אליה ולחש לה על אזנה:

“וכי נזכרת את באותו העכברן?” הלא הוא העכברן, שנטפל אליהם בשעת החתונה שלהם בקאפ־קולוניה ועמד אחורי שולחנו של הלבלר הממונה על פינקס־הנישואים וציחצח את שערות זקנו! והיא לחצה בחזקה את האגודל שלו בין שתי אצבעותיה.

הציבור גמר את המזמור והכוהן התחיל דורש את הדרשה שלו. הוא דיבר על העתים רבות־הסכנה שהתרגשו על הדור ועל היחס החמור של בית־הלורדים לגבי שאלת הגירושין. הוא אמר שכל הנמצאים כאן הרי הם חיילים שהתבצרו בחפירות־הגנה תחת שפעת הגאזים המרעילים של השטן, בכור־הצלמות, ועליהם להחזיק מעמד בגבורה. תעודת הנישואים היא להוליד ילדים ולא הנאה של תאווה רבת־חטא.

שד קטן היה מפזז בעיניה של הולי – ריסי עיניו של וול נגעו אלה באלה. יהיה פה אשר יהיה, אבל אסור לו לנמנם ולהשמיע קול נחרה. האגודל והאצבע שלה צבטו אותו בשוֹקוֹ והוא התנודד בחרדה.

הדרשה נסתיימה והסכנה עברה. הם נכנסו ללשכת־הבגדים לחתום על תעודת הנישואים ורוח של רווחה נחה על כל הציבור.

והנה שמעה קול מאחריה:

“וכי סבור אתה שהיא תצא בשלום מן המרוץ?”

“ומי הוא זה?” שאלה בלחש.

“דזשורזש פורסייט הזקן!”

עיניה בחנו בסתר את האיש, שהיא שמעה מדברים עליו לעתים קרובות. מאחר שבאה זה לא כבר מאפריקא הדרומית בלי אשר ידעה את קרוביה ובני משפחתה, התבוננה אל כל אחד מהם כמעט מתוך סקרנות ילדותית. הוא היה בעל־בשר וזריז ביותר ועיניו עוררו בה מין הרגשה משונה כאילו אין הוא לבוש נאה כל צרכו.

“הם יוצאים!” שמעה אותו אומר.

הנשוּאים ירדו לאט מעל מעלות הדוכן. הולי הביטה בתחילה אל פניו של מונט הצעיר. שפתיו ואזניו רעדו, ואחר הציצו פתאום נכחו, כאילו הוא הולך לקראת גדוד של אויבים היורים כדורי מות. הוא עשה על הולי רושם כאילו הוא שיכור שכרון־רוח. ואולם פליר! הוי! היא היתה שונה ממנו כליל! הנערה שלטה ברוחה תכלית השליטה; במלבושיה הלבנים ובצעיפה הלבן הפרוש על שערות ראשה הגזוזות והשחומות כעין הערמון היתה נאה מכפי הרגיל; שמורותיה האהילו על עיניה החומות־הערמוניות. לפי מראיה החיצוני דומה היה כאילו כל הנעשה כאן קרוב ללבה ביותר. אבל היכן היתה בנפשה פנימה? כשעברו שניהם על מקום מושבה של הולי, הרימה פליר את שמורותיה – המבט החרד של העינים הבהירות הללו הזכיר את הולי את נידנוד כנפיה של צפור כלואה בכלוב.

בבית שבגרין־סטריט עמדה ווינפרד מוכנה לקבל את הקרואים, אלא שהפעם לא היתה כל כך שלווה ומתונה כדרכה תמיד, בקשתו של סומס לתת לו את דירתה לצורך עריכת החגיגה מצאה אותה כשהיא שרוייה במצב פסיכולוגי חמור. הערה אחת שנפלטה מפיו של פרוספר פרופון גרמה לה שהתחילה להחליף את מערכת כלי הבית שלה שנעשו בסיגנון האמפיר במערכת כלי־בית בסיגנון האֶקספרסיוניסטי. אכן תמוהים ובדחניים היו הכלים הללו המצויירים בנקודות ובעיגולים סגולים, ירוקים וצהובים. עוד חודש ימים והתמורה הזאת תהיה גמורה כל צרכה. ואולם הטירונים “המפלאים ביותר” שגייסה והכניסה לתוך ביתה לא התאימו כלל לגווארדיה הישנה שלה. דומה היה כאילו המחנה שלה חציו לבוש מדי חאקי וחציו עוטה עטיפות ארגמן ועורות דובים. ואולם אפיה המוצק והנוח עמד לה להתגבר על הקושי הזה ולכלול את תפארת אולם־האורחים שלה, שהיה מסמל את האימפריאליסמוס הבולשביסטי למחצה שבמדינתה במידה שלא העלתה על דעתה. הרי סוף סוף היה אותו היום יום של תערובת מין בשאינו מינו וכל המרבה בתערובת הרי זה משובח! עיניה שוטטו בנחת רוח בין האורחים שלה. סומס אחז בגבו של כסא משובץ, מונט הצעיר עמד אחורי סוכך־קיר “בדחני עד להבהיל”, אשר איש לא יכול עד עתה להסביר לה מה טיבו. הבארוניט התשיעי נבהל למראה שולחן עגול וארגווני, שהיה מקובע כנפי פרפרים אוסטראליים תחת ציפוי זכוכית, וביקש לו מפלט בקאבינט שלה הערוך בטעם התקופה של לואי החמישה־עשר; פראנסי פורסייט נשענה אל כרכוב הקמין שהיה מפותח נאה פיתוחים ארגווניים משונים על יסוד של עץ־הבנים; דזשורזש עמד אצל הפסנתרנית הישנה והחזיק בידו ספר כחול קטן, כאילו לרשום בו המראוֹת; פרוספר פרופון סובב את הכפתור של הדלת הפתוחה, שהיתה צבועה שחור עם ציפויים כחולים כנוצות הטווס; וידיה של אנט, שעמדה בסמוך לו, חבקו את מתניה של עצמה. שניים מבני משפחת מושקהם פרשו אל המעקה בין הצמחים, כאילו חשו בגופם; ליידי מונט, שהיתה אשה צנומה ואמיצה למראה, החזיקה בידה את הלוֹרניתה ארוכת־הידית שלה והציצה אל סוכך־העששית, שהיה עשוי משי בעל צבע שן וצבע צהוב עם תערובת של תכלת־זהורית עמוקה, שעשתה רושם כאילו נפתחו השמים. לאמתו של דבר דומה היה כאילו כל אחד ואחד מן המסובים נטפל אל דבר מן הדברים שבחדר ונאחז בו.

רק פליר לבדה, שהיתה לבושה עדיין שמלת־הכלה שלה, לא נטפלה אל שום דבר והעיפה את מבטיה ואת מליה ימים ושמאל.

החדר היה מלא קול שאון והמון של שיחת המסובים. איש לא יכול לשמוע את דברי חברו, אלא שלא היה בכך כלום, משום שאיש לא היה מצפה לתשובה, שאין לך דבר משעמם ממנה. שיחתם של בני הדור של עכשיו נראתה לוויניפרד שונה תכלית שינוי מאותה שהיתה מצוייה בימי הפריחה שלה, בזמן שהדיבור הממושך היה מנהג של דרך ארץ. ואף על פי כן היתה שיחה זו “משעשעת”, ודבר המובן מאליו הוא שזהו העיקר. אפילו הפורסייטים – פליר וכריסטופר, אימוגן ופאטריק, צעירו של ניקולאס – היו מדברים במהירות יתירה. סומס היה שתקני. שכן טיבו בכך; אבל דזשורזש, שעמד אצל הפסנתרנית, לא היה פוסק מלהעיר את ההערות שלו, וכיוצא בו גם פראנסי, שעמדה אצל כרכוב־הקמין. וויניפרד התקרבה אל הבארוניט התשיעי. מראהו הביע שקט ושלווה; אפו הנאה היה מורד קצת למטה וכיוצא בזה גם שפמו השב; והיא פתחה ואמרה אליו בלשון ממושכת ומתוך החיוך המיוחד לה:

“חגיגה נאה למדי, האין זאת?”

התשובה שלו פרצה מתוך החיוך שלו ככדורת־לחם שאדם מפריח אותה באצבע צרדה:

“זוכרת את מה שמספר פרייזר על מנהגו של אחד השבטים לקבור את הכלה באדמה עד לחלציה?”

הוא היה מדבר במהירות מאין כמוהו! ולא עוד אלא שעיניו היו חומות, קטנות וזריזות ומוקפות קמטים זעירים כעיניו של כוהן קאתולי. וויניפרד נתייראה פתאום שמא ידבר דברים שיצערו אותה.

“החתונות משעשעות תמיד דעתו של אדם עד מאוד”, החזירה מתוך מילמול ופנתה ועברה אל סומס. הוא היה דמום עד להתמיה, וּוינפרד ראתה מיד את הסיבה שגרמה לו לעמוד דומם ובלי־נוע. מימינו עמד דזשורזש פורסייט, ומשמאלו אנט ופורספר פורפון. אי אפשר היה לו לנוע ממקומו בלי לראות את שני אלה או את הבבואה שלהם בעינים הליצניות של שזשורזש. ואכן יפה עשה שלא שם אליהם לב.

“אומרים שטימותי נוטה למות”, אמר בפנים קודרים.

“ולהיכן תביא אותו למנוחת־עולם, סומס?”

“להייגייט”. הוא מנה על פי אצבעותיו. “ובכן יהיו קבורים שם שנים־עשר מבני המשפחה והנשים בכללם. מה בעיניך מראיה של פליר?”

“יפה עד להפליא”.

סומס ניענע בראשו. מעולם לא היה מראיה נאה כל כך, ואף על פי כן לא יכול להשתחרר מן הרושם שכל הענין הזה הריהו שלא כדרך הטבע – שכן היה זכור עדיין יפה בדמות המקופלה שנתכווצה בפינת הספה. מאותו הלילה עד היום הזה שוב לא גילתה לו דבר. מפי הנהג שלו נודע לו שניסתה עוד פעם את מזלה ברובין־היל ולא הצליחה – הבית היה ריק ולא נמצא שם אדם. גלוי וידוע היה לו שקיבלה מכתב, אבל תוכנו היה נעלם ממנו, והוא לא ידע אלא זאת שאותו המכתב גרם לה שהיא התחבאה ובכתה. הוא הכיר שהיא מסתכלת בו לעתים בזמן שהיא סבורה שאין הוא מרגיש בזה, כאילו עדיין היא תוהה ושואלת את נפשה מה המעשה שעשה בזמנו, שהבריות הללו שונאים אותו כל כך! אנט חזרה הביתה וכל אותו הקיץ היו הענינים יגעים ומדיבי נפש, עד שפליר הודיעה פתאום שהיא נישאת למונט הצעיר. וכשהגידה לו את הדבר הזה, נעשתה נוחה לו קצת יותר והסבירה לו פנים. והוא הסכים – מה היה מועיל אילו התנגד? אלוהים יודע ועד שמימיו לא עיכב בידה ולא מנע ממנה כלום! ודומה שאותו הצעיר היה אוהב אותה עד כדי טירוף־דעת. אין ספק בדבר שהיתה באותו הזמן בפחי־נפש ושהיתה צעירה עד מאוד. אבל אילו היה מתנגד לחפצה, מי יודע מה היתה עושה; אפשר שהיתה מבקשת ללמוד אומנות, להיעשות רופאה או עורכת־דין או לעשות מעשה שטות אחר כגון זה. היא היתה מחוסרת כשרון לציור, לכתיבה או לנגינה, שהיו משמשות לדעתו אומנויות כשרות הראויות לנשים פנויות להתעסק בהן, אם אי אפשר להן בימינו אלה שלא להתעסק בדבר־מה. בכלל מוטב להשיאה לאיש משום בטחון, שכן ראה היטב כמה קדחתני ונרגז הוא מנהגה בבית. גם אנט הסכימה לכך. אנט אמרה: “הניחה לה להינשא לאותו הצעיר. הריהו בחור הגון – ולא רועה רוח ופזיז כמו שהוא נדמה למראית עין”. הוא לא ידע מהיכן נטלה את הלשון הזאת – אבל דעתה שלה הפיגה את ספיקותיו. שתו, תהיה הנהגתה אשר תהיה, נתייחדו לה עינים בהירות ושכל ישר כמעט במידה מופרזה. הוא פסק לפליר חמשים אלף לירות ושקד על תקנתה שהממון יהא שמור לה בעין אם הזיווג לא יעלה יפה. כלום אפשר הדבר שיעלה יפה? היא לא הפליגה את דעתה מאותו העלם ולא וויתרה עליו – הוא ידע זאת היטב. הם ילכו להישפאניה על מנת לבלות שם את “ירח הדבש”. ולאחר שתסע לשם תגדל הבדידות שלו שבעתיים. אבל קולה של וויניפרד הפסיק את הירהוריו.

“היך? פלא פלאים – דזשון!”

סומס נשא את עיניו וראה את הקוזינה שלו והיא לבושה סרבל – מה משונים הם מיני המלבושים שלבשה! – ושערה מבצבץ ויוצא מתחת השביס שעל ראשה. פליר באה לקראתה וקידמה את פניה בברכה ושתיהן יצאו אל המדריגה.

אכן עושה היא מעשים שאין להעלותם על הדעת", אמרה וויניפרד. “מי פילל שהיא תבוא לכאן!”

“ולמה הזמנת אותה?” מילמל סומס.

“משום שהייתי מובטחה שלא תבוא”.

וויניפרד שכחה שמתוך מעשיו של אדם אתה מכיר את אפיו, או נאמר בלשון אחרת: נתעלם ממנה, שפליר נמנתה עכשיו על מחנה ה“עלובים והחלכאים”.

כשקיבלה דזשון את הזמנתה, אמרה מתחילה אל נפשה: “לא אלך אליהם בעד כל הון שבעולם!” ואולם באחד הלילות ראתה בחלומה את פליר והנה היא מנענעת לה בידה מעל סיפון אנייה ניענוע שהיה בו משל צער נמרץ. וכשהקיצה בבוקר משנתה היתה עמה רוח אחרת והיא חזרה בה מהחלטתה.

בשעה שפליר באה לקראתה ואמרה לה: “בואי למעלה ושבי עמי עד שאחליף את תלבשתי”, נטפלה אליה ועלתה עמה על המדריגה. הנערה הוליכה אותה אל החדר, שהיה משמש לשעבר חדר משכבה של אימוגן ושנועד לה עכשיו לצרכי לבישה.

דזשון ישבה על המיטה והיא ישרת־קומה ודקה ודומה לרוח זעירה, צנומה וצהובה. פליר נעלה את הדלת.

הנערה התפשטה את שמלת החתונה ועמדה לפניה. כמה נאה היתה נערה זו!

“וודאי סבורה את שאיני אלא שוטה”, פתחה ואמרה בשפתיים רועדות, “מאחר שהייתי כרוכה אחר דזשוֹן. אבל מה בכך? מיכאל אוהב אותי, ואחת היא לי. על ידי כך הריני משתחררת מבית אבי”. היא הכניסה את ידה לתוך הסלסלות שעל חזה והוציאה משם מכתב. “דזשון כתב לי את המכתב הזה”.

דזשוּן נטלה את המכתב וקראה בו: “יאור אוֹקאנאגן, קולומביה הבריטית. איני חוזר לאנגליה. היי מאושרה כל ימי חייך. – דזשוֹן”.

“עיניך הרואות שהיא שלחה אותו למרחקים ועכשיו הריהי בטוחה כל צרכה”. אמרה פליר.

דזשוּן החזירה לה את המכתב.

“את דנה את אירין שלא כשורה”, ענתה ואמרה; “הרי היא אמרה תמיד לדזשוֹן שהרשות בידו לעשות כל מה שלבו חפץ”.

פליר חייכה תמרורים. הגידי לי, וכי לא קילקלה גם את חייך את?"

דזשוּן נשאה אליה את עיניה. “אין אדם יכול לקלקל חיים, יקירה שלי. אין אלה אלא דברי הבל. מתרחשים גילגולי מאורעות, אבל אנו מתגברים עליהם”.

מתוך רגש של פלצות ראתה והנה הנערה כורעת על ברכיה ומסתירה את פניה בסרבל שלה. קול בכייה חנוקה עלה באזניה של דזשון.

“אל־נא, אל־נא”, מילמלה היא, “חדלי נא!”

ואולם קצה סנטרה של הנערה נלחץ הלוך והילחץ בחזקה אל ברכה וקול בכייתה היה נורא.

אכן מן ההכרח היה שכך יקרה! תבכה וירווח לה! דזשוּן החליקה את השיער הקצר שכיסה את הראש הזה יפה־הגיזרה. וכל רחמי האם המפוזרים בקרבה נצטברו וזרמו דרך קצות אצבעותיה לתוך לבה של הנערה.

“אל תרכיני ראשך ואל תשתוחחי, יקירה שלי”, ענתה ואמרה לסוף. “אין אנו יכולים להטות את החיים לרצוננו, אבל אנו יכולים להילחם בהם. השתדלי להפוך את הכל לטובה. גם אני הייתי אנוסה לעשות כך. לא יכולתי להבליג על צערי, כמוך את, ובכיתי כמו שאת בוכה באותה שעה. שאי עיניך והביטי אלי!”

פליר הרימה את ראשה ובכייתה נתערבה פתאום עם קול צחוק חרישי וחנוק. אכן אמת הדבר שאותו היצור שראתה לפניה היה בר־שד קטן, פראי ופרוע, אבל עיניו של בר־שד זה היו נפלאות.

“טוב איפוא!” ענתה ואמרה. “צר לי מאוד, ואולם סבורה אני שאשכחהו אם אעוף במהירות ולמרחק רב למדי”.

והיא עמדה על רגליה וניגשה אל שולחן־הרחצה.

דזשוּן התבוננה כיצד היא מדיחה במים צוננים את עקבות סערת־נפשה, וכשעמדה לפני המראָה שוב לא נשאר בפניה שום רושם חוץ מאדמימות קלה, שהיתה נאה לה. דזשוּן קמה מעל המיטה ונטלה בידה בי־מחט. היא נעצה שתי מחטים שלא במקומן, וזה היה כל המעשה שיכלה לעשות באותה שעה כדי לתת מוצא לרגש של השתתפות בצער שבלבה.

“הבי לי נשיקה”, אמרה בשעה שפליר היתה מוכנה כל צרכה, ונעצה את סנטרה לתוך הלחי החמימה של הנערה.

“עלי לעשן משהו”, אמרה פליר, “אל תמתיני לי”.

דזשוּן הניחה אותה כשהיא יושבת על המיטה וסיגאריטה בין שפתיה ועיניה עצומות למחצה, וירדה מטה. בפתח של חדר־האורחים עמד סומס ודומה כאילו הוא דואג וחרד בשל התמהמהותה של בתו. דזשוּן הפשילה את ראשה לאחוריה וירדה אל מישורת־המדריגה שלמטה מזה. שם עמדה הקוזינה שלה פראנסי.

“הביטי וראי!” אמרה דזשוּן כשהיא מרמזת בסנטרה כלפי סומס. “אדם זה הריהו נרדף ביד הגורל!”

“מה פירושו של דבר” שאלה פראנסי.

דזשוּן לא החזירה תשובה. “אני לא אצפה כדי לראות ביציאתם לדרך”, אמרה לה. “היי שלום!”

“היי שלום!” אמרה פראנסי ולטשה אליה את עיניה, שנתייחד להן גוון קלטי אפור. נמצא שהמריבה הישנה עדיין קיימת! אכן רומאנטי הוא הדבר לאמתו!

סומס הרתיע עצמו אל שלבי המדריגה, וכשראה שדזשוּן הלכה לה שאף רוח בהנאה. מדוע אין פליר יוצאת מחדרה? הרי יאחרו את הרכבת. אמנם רכבת זו תפריד בינו ובינה ותוליכנה למרחקים, ואף על פי כן אי אפשר היה לו לכבוש את התרגזותו בשל המחשבה שמא יחמיצו את זמן יציאתה. אבל הנה היא באה. היא ירדה במרוצה מעל שלבי המדריגה כשהיא לבושה שמלה שחומה ועל ראשה כיפת־קטיפה שחורה ועברה על פניו ונכנסה לחדר־האורחים. הוא ראה אותה נושקת את אמה, את דודתה, את אשתו של וול ואת אימוֹגן: אחר פנתה ושמה את פניה אליו והיא זריזה ונאה כמו תמיד. כיצד תתנהג עמו ברגע האחרון הזה של פרק־נערותה? הוא לא היה מצפה שתנהוג בו חביבות יתירה!

שפתיה נלחצו אל אמצע לחיו.

“אבי אהובי!” אמרה אליו וחמקה ועברה. “אבי אהובי!” היא לא כינתה אותו כך זה כמה שנים. הוא נשם נשימה עמוקה וירד אחריה למטה. שם אנוסים היו החתן והכלה לעמוד עדיין בכל מעשי השטות שעשו להם המלווים, כגון המטרת קוֹנפיטי על ראשיהם וכדומה. הוא השתוקק לצוד את החיוך שתחייך כנגדו כשתוציא את ראשה מתוך האבטומוביל. באזניו עלה קולו של מונט הצעיר, שקרא בהתלהבות:

“היה שלום, אדוני! לבי נשרף באש־האהבה!”

“היה שלום!” החזיר לו, “אל תאחר את הרכבת שלך”.

הוא עמד על השלב השלישי של המדריגה וממקום עמידתו זה יכול היה להשקיף מעל לראשי המתגודדים בחוץ – מעל לראשים והמגבעות של כל השוטים הללו. והנה עלה הזוג הצעיר אל המרכבה ומיד ניתך מסביב מטר קונפיטי. בר־מה סער ורגש בלבו של סומס והוא – הוא לא ידע את נפשו – עיניו לא יכלו לראות כלום!

פרק אחד־עשר: הָאַחֲרוֹן לְזִקֵני הַפוֹרְסַייטִים

כשבאו לסלק לבית עולמו את הסמל הגדול והנורא הקרוי טימותי פורסייט – את האינדיבידואליסטן הגמור האחד שעדיין שרד בעולם, את האדם האחד בארץ שלא שמע את שמעה של המלחמה הגדולה – מצאו אותו כשהוא מופלא במינו – אפילו המות לא יכול למוטט את בריאותו.

טיפול זה בגופו של המת היה משמש לסמיתר ולמבשלת אות ומופת מוחלט שאכן בא הדבר, שהן לא האמינו מעולם שעלול הוא לבוא בזמן מן הזמנים – הלא הוא קץ משפחת הפורסייטים הזקנים על פני האדמה. עכשיו מוטל היה על מיסטר פורסייט העלוב ליטול כינור בידו ולזמר בגן עדן במקהלה עם מיס פורסייט, מיסטרס דזשוליה ומיס היסטר, עם מיסטר דזשוליון, מיסטר סוויתין, מיסטר דזשמס, מיסטר רודזשר ומיסטר ניקולאס. אם גם הגברת היימן תצטרף למקהלה זו – דבר זה היה מפוקפק בידן, מאחר שאותה הגברת הועלתה על המוקד בבית־המשרפת והיתה לאפר. בסתר לבה סבורה היתה המבשלת כי מיסטר טימותי וודאי יתרגז על התפקיד שיטילו עליו – שהרי כל ימיו שנא את תיבות־הנגינה תכלית שנאה. כמה פעמים היתה צווחת ואומרת: “ילך אותו הכלי לאבדון! הריהו שוב כאן! סמיתר, לכי־נא והרחיקי אותו מכאן”. אמנם בלבה היתה משתוקקת להתענג על צלילי־הנגינה הללו, אלא שגלוי וידוע היה לפניה שמקץ רגע יצלצל מיסטר טימותי בפעמון ויאמר: “הא לך, תני לו חצי פני ואמרי לו שיסתלק מזה”. עתים היו אנוסות להוסיף עוד פרוטות אחדות משל עצמן, כדי שאותו המנגן יציית להן וילך לו – כך דרכו של טימותי שהיה מעריך תמיד את מחיר הרגשות בפחות משוויים. לאשרן לא היה מכיר בשנות־חייו האחרונות בקולן של תיבות הנגינה והיה סבור עליו שהוא קול זבובים מזמזמים. ומתוך כך היתה להן היכולת להתענג על הניגונים החביבים עליהן. אבל נגינה של כינור! המבשלת היתה תוהה הרבה. נגינה זו היה בה משל שינוי מן ההרגל! ומיסטר טימותי לא אהב מימיו את השינויים והחליפות. ואולם את הירהוריה אלה הצניעה בלבה ולא גילתה אותם לסמיתר, אשר בענין השמים וגן־עדן נתייחדו לה דיעות משל עצמה, והדיעות הללו היו כל כך משונות, שפעמים היו מטילות עליה אימה.

בשעה שהשמשים היו מטפלים בטימותי ומכינים אותו לקבורה, היתה בוכה וסופדת; אחר נתנו לכל המטפלים בו יין־חרס מתוך בקבוק, שהיה משתמר תמיד שנה תמימה לחג־הלידה ואשר עכשיו שוב לא היה צורך בו. אהה, אלוהים! היא היתה משמשת בבית זה ארבעים וחמש שנים וסמיתר ארבעים ושלוש שנים! ועכשיו נגזר עליהן לעקור מכאן את דירתן אל בית קטן אשר בטוטינג ולהתפרנס מכסף החסכון שבידם ומן הירושה שהניחה להן היסטר ברוב חסדה – כי להיכנס לשירות חדש לאחר העבר רב־התפארת הזה – חלילה להן מעשות זאת! הן תשמחנה מאוד לראות שוב פעם את מיסטר סומס ואת מיסס תארטי ואת מיס פראנסי ואת מיס יופימיה. והן רואות חובה לעצמן ללכת אחר מיטתו של המת אפילו אם יהא מוטל עליהן לשכור להן מרכבה משל עצמן. שש שנים רצופות היה מיסטר טימותי העולל שלהן והוא הלך והתיילד יום יום וסופו שנעשה צעיר יותר מדאי ושוב לא יכול לחיות.

הן בילו את שעות ההמתנה מתוך ציחצוח וניקוי חדרי הבית מאבק; הן צדו את העכבר האחרון, שעדיין התגורר כאן, והכחידו את המקקים האחרונים, כדי להניח אחריהן את הכל בסדר מעולה, והיו משתעות זו עם זו מה החפץ אשר תקנינה מן העזבון. קופסת־המלאכה של מיס אן, את האלבום של מיס שזשוליי (כלומר של מיסס דזשוליה) העשוי צמחי־ים, את סוכך־הקמין שסרגה מיס היסטר, ואת שערו של מיסטר טימותי – קווצות־זהב קטנות קבועות במסגרת שחורה. אח! שומה עליהן לסגל להן את החפצים הללו – אלא שמחירו של כל דבר עכשיו יקר הוא ביותר!

התפקיד לשלוח הזמנות ללווייה הוטל על סומס. הוא מילא את ידו של גאדמן לערוך אותן בקונטורה שלו – נקראו רק קרובי־בשר והללו נתבקשו שלא להביא פרחים. הוזמנו שש מרכבות. הצוואה תיפתח ותיקרא לאחר מכן בבית.

הוא בא לשם באחת־עשרה שעות, כדי לראות אם הכל מוכן כל צרכו. רבע שעה לאחר מכן בא גראדמן הזקן ונעלי־יד שחורות על ידיו וסרט של קרפּ על מגבעתו. הוא וסומס עמדו והמתינו בחדר־האורחים. באחת עשרה שעות ומחצה באו המרכבות והתייצבו בשורה ארוכה. אולם איש מן המוזמנים טרם בא. גראדמן פתח ואמר:

“תמיהני על זה, מיסטר סומס. אני עצמי הבאתי את ההזמנות לבית־הדואר”.

“איני יודע היך לפרש את הדבר”, אמר סומס; “ברם הוא קיפח את הקשר שבינו ובין המשפחה”.

סומס הבחין לעתים קרובות בימים מקדם שמשפחתו נוטה ביותר להודיע רגשי קריבות לגבי המתים מאשר לגבי החיים. ואולם עכשיו, כיוון שבאו בהמוניהם לחתונתה של פליר ומנעו עצמם מלבוא ללוויתו של טימותי, הרי זה מוכיח, כנראה, שנשתנו שינוי מוחלט. ואולם אפשר שיש סיבה אחרת לדבר; שכן סומס היה מרגיש אשר אילמלא ידע את פרשת הצוואה, קרוב לוודאי שהוא גופו היה פורש מן הלוויה משום אנינות־דעת. טימותי הניח אחריו הון עצום, בלי אשר היה לו יורש מיוחד להנחילו את ההון הזה. אפשר שכל אחד מבני המשפחה היה חושש שמא יחשדו בו שהוא מצפה לחלק מן הירושה.

בשתים־עשרה שעות יצאה התהלוכה מדלתות הבית. במרכבה הראשונה היה מוטל ארונו של טימותי תחת מכסה זכוכית. אחריו נסע סומס במרכבה יחידי; אחריו נסע גראדמן יחיד, ואחריו נסעו המבשלת וסמיתר יחד במרכבה אחת. מתחילה התנהלה התהלוכה לאטה. אבל כיוון שיצאה מחוץ לעיר תחת השמים הבהירים, התחילה לנוע במהירות. כשהגיעו המלווים אל המבוא של בית הקברות שבהייגייט נתעכבו על ידי תפילת ההשכבה שנערכה בבית־היראה הקטן. סומס היה מעדיף להישאר בחוץ, בזוהר החמה. הוא לא היה מאמין אף בדבר אחד מדברי עבודת־הדת הזאת; ואולם מצד אחר היתה עבודה זו משמשת מין ביטוח באחריות, שאין אדם צריך לזלזל בו, שכן מי יודע אולי יש בו ממש?

אל מערת־הקבורה המשפחתית הלכו זוגות זוגות – הוא וגראדמן, המבשלת וסמיתר. אבל לווייה זו לא היתה כלל לפי כבודו של זקן הפורסייטים האחרון!

בדרך חזירתו אל בּייזווֹטר־רוֹד הזמין את גראדמן לנסוע עמו במרכבתו שלו ולבו נתמלא באותה שעה מין רגש חם. היתה לו מן המוכן סורפריזה בשביל הזקן הזה, שהיה משמש את הפורסייטים חמישים וארבע שנים – סורפריזה, שהיתה כולה מעשה ידיו של עצמו. הוא עדיין זוכר היטב את הדברים שאמר לטימותי ביום שלאחר קבורתה של הדודה היסטר: “דודי טימותי, תן דעתך לגראדמן. הוא טרח ועמל הרבה לטובת המשפחה שלנו. אפשר יהיה רצון מלפניך להניח לו חמשת אלפים?” וטימותי נענע בראשו – לתמהונו הגדול של סומס, אשר ידע היטב כמה קשה היה להטות את לבו של טימותי להניח ירושה כל שהיא לאדם. ועכשיו וודאי יהא נדהם אותו זקן מרוב שמחה, שכן גלוי וידוע היה לפניו שמיסטר גראדמן לקה בחולשת הלב ויש לו בן שנקטעה אחת מרגליו במלחמה. סומס חש קורת־רוח גדולה ביותר שעלה להמציא לו חמשת אלפים לירות מכספו של טימותי. הם ישבו יחד בחדר־האורחים הקטן, אשר מראה כתליו הצבועים תכלת רקיע עם גוון זהב היה כמראה חזיון מן השמים ואשר כל מסגרת של תמונה שעל גבי הכתלים האלה היתה מבהיקה שלא כדרך הטבע וכל כלי מכלי־התשמישים הנמצאים היה מצוחצח ומנוקה מאבק. הם ישבו יחד כדי לקרוא את היצירה הקטנה המופלאה במינה – את צוואתו של טימותי. סומס ישב על גבי הכורסה של הדודה היסטר וגבו מוסב על האור ופניו מכוונים כנגד גראדמן, שישב על הספה של הדודה אן ופניו מפנים אל האור; הוא הרכיב את רגליו זו על גב זו והתחיל קורא:

“אלה הדברים האחרונים ופרשת הצוואה שלי אני, טימותי פורסייט, הדר ב’סוכה' אשר בבייזווטר רוד בעיר לונדון. הנני ממנה את בן דוד סומס פורסייט, הדר ב’שלטר' אשר במאפל־דרם, ואת תומאס גראדמן הדר בבית מספר 159 אשר בפולי רוֹד הייגייט (המכונים להלן בשם מקיימי־הצוואה שלי) להיות המורשים והמקיימים את דברי צוואתי זו. לסומס פורסייט הנקוב למעלה הריני מוריש סכום של אלף לירות פטורים ממס הירושה ולתומאס גראדמן הנקוב למעלה הריני מוריש סכום של חמשת אלפים לירות פטורים ממס הירושה”.

סומס הפסיק את הקריאה. גראדמן הזקן הטה את גופו לפנים וכל אחת מידיו העבות לחצה מתוך עווית אחת מברכיו העטופות שחורים; פיו היה פעור לרווחה ומילואת הזהב של שלוש השיניים שבו נתגלתה והבהיקה; עיניו היו ממצמצות ושתי דמעות התגלגלו ונשרו מתוכן לאטן. סומס הוסיף לקרוא במהירות:

“כל שאר הנכסים שלי למיניהם הריני מניח למקיימי הצוואה שלי ומייפה את כוחם להשתמש ולשלוט בהם על פי הפקודות המפורשות להלן: להפריש מהם כספים לצורך תשלום כל החובות שלי, תשלום דמי הקבורה וההוצאות השונות הכרוכות בצוואתי, ואת המותר להפקיד בשביל אותו מבני בניו הזכרים של אבי דזשוליון פורסייט, היוצא לפי שלשלת־היוחסין הישרה מן הזיווג של אבי עם אַן פירס, אשר לאחר שיגועו כל הצאצאים, בין זכרים ובין נקיבות, שיצאו לפי שלשלת־היוחסין העשרה מן הזיווג הנקוב כאן של אבי הנקוב כאן, יגיע לעת מותי לשנת העשרים ואחת לימי חייו, כי זה רצוני המוחלט שהרכוש שלי יהא משומר עד קצה גבול השימור המותר לפי החוק האנגלי לטובתו של אותו הנין־הזכר יוצא ירך אבי לפי שלשלת־היוחסין הישירה, כאמור למעלה”.

סומס קרא עוד את תנאי השקעת הממון ואת התעודות, וכשסיים לקרוא הציץ בפני גראדמן. הזקן מחה את מצחו במטפחת גדולה, אשר צבעה המבהיק חלק גוון חביב לכל המעשה הנעשה כאן.

“בהן צדקי, מיסטר סומס!” פתח ואמר, וניכר היה שעורך־הדין שבו הכריע באותה שעה את האדם שבו הכרעה גמורה; “בהן צדקי! הרי יש לנו עכשיו שני עוללים וילדים קטנים אחדים – אם אחד מהם יזכה לחיות שמונים שנה – אין זו זקנה מופלגה ביותר – והוסיף על זה עוד עשרים ואחת שנה – הרי זה ביחד מאה שנה; ורכושו של מיסטר טימותי עולה למאה וחמישים אלף לירות. ריבית של ריבית בשיעור של חמישה למאה לשנה עשוייה להכפיל את הסכום לשלוש מאות אלף לירות – מקץ עשרים ושמונה שנים יעלה לשש מאות אלף – מקץ ארבעים ושתים שנה יעלה למיליון ומאתיים אלף – מקץ שבעים שנה יעלה לארבעה מיליונים וארבע מאות אלף – ומקץ שמונים שנה יעלה אותו הסכום לתשעה מיליונים ושש מאות אלף – – ומקץ מאה שנה סופו שיעלה לעשרים מיליונים! ואנו לא נזכה להאריך ימים כדי לראות זאת בעינינו! אך זוהי צוואה כהלכה!”

סומס אמר מתוך קרירות־רוח: “מי יודע מה שעתיד לקרות. אפשר שהממשלה תיטול את הכל לעצמה; כיום הזה הרי הם עלולים לכל דבר”.

“וחמישה למאה”, אמר גראדמן בינו לבין עצמו. – “אכן שכחתי – ממונו של מיסטר טימותי משוקע בשטרי המלווה הממלכתי, ולפי שיעור המסים המוטלים עכשיו על ההכנסה לא נקבל יותר משניים למאה. כדי שנהיה בטוחים כל צרכנו נאמר איפוא שהסכום עתיד לעלות עד כדי שמונה מיליונים. גם זהו ממון, שאין לזלזל בו!”

סומס קם ומסר לידו את הצוואה. “הרי אתה הולך אל הסיטי. קח איפוא את הצוואה ועשה את כל מה שצריך לעשות. הודיע בעתונים, אבל מובטחני שאין שום חובות. אימתי תתקיים המכירה באכרזה?”

“ביום השלישי הבא”, אמר גראדמן. “שנות חיי אדם אחד או שנות חיי בני אדם אחדים בצירוף עשרים ואחת שנה – הרי זו תקופה ארוכה יותר מדאי. אבל הריני שמח, שהניח את ממונו למשפחתו.”

המכירה באכרזה נתקיימה במעמד של קהל מרובה מזה שבא ללוות את המת, אלא שהמבשלת וסמיתר לא השתתפו בה, משום שסומס הבטיח להן למלא את כל משאלות לבן. באה וויניפרד, באו יופימיה ופראנסי, וגם יוסטייס בא באבטומוביל שלו. המיניאטורות, התמונות של בארביזון והציורים המסומנים באותיות I.R. נקנו על ידי סומס; ושרידי חפצים, שלא היה להם שום ערך בשוק, הונחו באחד החדרים הרחוקים בשביל בני המשפחה שנכספה נפשם לסגל להם דבר למזכרת. לא היה כאן כלי־תשמיש או תמונה או פסל־חרסינה שהתאים לטעמו של הדור. הקוליברים נשרו כעלי אילן בסתיו בשעה שהזיזו אותם מן המקום, אשר שם דממו ולא זימזמו זה ששים שנה. גדול היה צערו של סומס כשראה שהכסאות שדודותיו ישבו עליהם, הפסנתר שלא ניגנו בו מעולם, הספרים שהן היו מסתכלות במראיהם החיצוני, כלי החרסינה שהיו מנקות אותם מאבק, הוילאות שהיו פורשות על גבי החלונות, שטיח־הקמין שהיה מחמם את רגליהן, ובייחוד המיטות ששכבו בהן ומתו בהן – שכל החפצים הללו נמכרו לתגרנים קטנים ולנשים משכונת פּוּלהם. אבל – מה יכול היה לעשות? לקנותם ולהניחם בחדר־גניזה? לא, גזירה נגזרה עליהם ללכת כדרך כל בשר ובדרך כל כלי־תשמיש ולבלות מרוב שימוש. ואולם בשעה שהוציאו למכירה את הספה של הדודה אַן ורצו למכרה לאדם אחד במחיר של שלושים שילינגים, עמד וקרא פתאום: “חמש לירות!” התמהון שעורר הדבר בקרב הקהל היה מרובה, והספה קמה לו למקנה.

לאחר שנסתיימה מכירה פומבית זו, שנתקיימה באולם־המכר המעופש, ושרידי האפר הזה של התקופה הוויקטורייאנית נתפזרו, יצא סומס אל אור־החמה הערפלי אשר לחודש אוקטובר ובלבו היתה הרגשה כאילו גוועה כל הנחת שבעולם וכאילו באמת היתה תלוייה כאן טבלה ועליה הכתובת “עומד לשכירה”. המהפכה ממשמשת ובאה, כּליר מתגוררת בהישפאניה. מאַנט אין לו תקווה לתנחומים, ודודו טימותי נסתלק מן העולם. ומתוך מצוקת הבדידות שתקפה את נפשו פנה והלך אל בית־המשכית של גאוּפינוֹר. שם הוצגו לראווה האקווארלוֹת של דזשוליון. הוא נכנס לשם כדי להציץ בהן ולעקם את חוטמו עקימה של זילזול – אפשר שהדבר ימציא לו קורת רוח כל שהיא. שמועה נתגלגלה ועברה מפי דזשוּן אל אשתו של וול, וזו מסרה אותה לוול, והלז לאמו ואמו מסרה את השמועה לסומס, כי הבית – אותו הבית ביש־המזל אשר ברובין־היל – עומד למכירה ואירין יוצאת מן הארץ על מנת ללכת אל בנה היושב בקולומביה הבריטית, או אל מקום אחר כגון זה. רגע אחד תקפה אותו סערת רוח ובלבו ניצנצה מחשבה: "משום מה לא אשוב ואקנה אותו בחזרה? הרי מתחילת בנינו היה מיועד בשבילי! – – " ואולם מחשבה זו כשם שניצנצה בלבו במהירות כך נסתלקה ממנו במהירות. הרי זה ניצחון עגום ועלוב יותר מדאי; מרובים יותר מדאי זכרונות העלבון והביזיון הכרוכים בבית זה, זכרונות של עצמו ושל פליר. היא לא תדור לעולם בבית זה לאחר מה שאירע. לא, אחוזה זו תעמוד למקנה לאחד הפירים או לאחד הסחרנים שעשו עושר במלחמה. בית זה היה משמש תפוח־מריבה מתחילתו וקונכה של מחלוקת; ועכשיו כשאשה זו יצאה ממנו, אינו אלא קונכה ריקה. “עומד למכירה” או “עומד לשכירה”. הוא חזה בעיני רוחו טבלה זו תלוייה למעלה על הקיר המעוטה קיסוס שנבנה על ידו.

הוא עבר את האולם הראשון משני אולמי התערוכה. אכן מלאכת מחשבת גדולה היתה מצוייה כאן! עכשיו, לאחר שאותו אדם מת, שוב לא נראו לו מעשי ידיו כל כך תפלים. הציורים היו נאים למדי, ולא עוד אלא שנתייחדה להם גם אטמוספירה ידועה ומשהו אינדיבידואלי במלאכת המכחול. “אביו ואבי שלי; הוא ואני, הילד שלו והילדה שלי!” הירהר סומס בלבו. וכך הלכה ונתגלגלה אותה המחלוקת! והכל בשל אותה אשה! ומאחר שהמאורעות שאירעו בשבוע האחרון הרכו את לבו של סומס והיופי המילאנכולי של יום החורף אצל עליו את השפעתו, נתקרב עכשיו אל האמת קירבה יתירה מאשר בזמן מן הזמנים ונתחוור לו שמהות היופי הריהי דבר רוחני שאינו נתפס ומושג אלא למי שמתמכר אליו התמכרות גמורה, שאין בה משל תועלת עצמו. על כל פנים קרוב היה לאמת זו באהבתו לבתו, ואפשר שעל ידי כך התחיל להבין במקצת מפני מה קיפח בשעתו את אשרו. וכאן, בין הציור של שארו, אשר השיג מה שידו שלו קצרה להשיגו, היה מהרהר בו ובה מתוך סבלנות שהתמיהה אותו. ואף על פי כן מנע עצמו מלקנות את אחד הציורים.

והנה בו ברגע שהתקרב אל הפתח על מנת לצאת החוצה נזדמנה לפניו במקרה – אשר בלכתו אל התערוכה העלה אותו על דעתו ושיער שאינו מן הנמנע – אירין, שנכנסה זה עתה אל הבית. ובכן איפוא טרם נסעה והריהי באה להיפרד משרידי יצירותיו של אותו אדם! הוא דיכא בקרבו רגש שנתעורר בו על כרחו, כמעט שלא מדעתו, ושהיה משמש תגובה מיכאנית של חושיו כלפי קסמי יפיה של אשה זו, שהיתה לפנים אשתו שלו, ועבר עליה כשעיניו מוסבות הצדה. ואולם לאחר שעבר עליה אי אפשר היה לו לכבוש את עצמו שלא לחזור לאחוריו ולהביט אליה. ובכן איפוא הרי זה הקץ – להט התשוקה ועיקר התוכן של חייו, השגעון והגעגועים שלהם, המפלה האחת שנחל בעולם – כל זה יסתלק לאחר שתסתלק הפעם מנגד עיניו. אפילו זכרונות כאלה יש להם ערך מיוחד המכאיב את הלב מכאוב משונה. גם היא הביטה אחריה. ופתאום הרימה את ידה העטופה נעל־יד, שפתיה חייכו בלט ועיניה האפלוליות נדמו כאילו הן מסיחות. עכשיו הגיע תורו של סומס שלא להיזקק לחיוך זה ושלא להחזיר תשובה לרמיזת־פרידה קלילה זו; הוא יצא אל הרחוב המלא הוד והדר וגופו רעד מכף רגלו ועד ראשו. הוא ידע מה שנתכוונה לאמור: “עכשיו כיוון שאני הולכת מזה לעולם והנני מתרחקת מתחום־ההישג שלך ושל קרוביך – אנא סלח לי, הריני מברכת אותך בכל טוב”. זו היתה הכוונה שלה; זה היה האות האחרון של אותה התקופה האיומה – בזמן שהתכחשה למוסר, לחובתה ולבינה הישרה – בזמן שבחלה בו, באיש אשר שלט בגופה אבל מעולם לא הטה אחריו את רוחה ואת לבה. אכן גדול היה המכאוב שגרמה לו זה עתה; אמנם כן, – לבו כאב עליו הרבה יותר מאשר אילו לא הסירה מעל פניה את המסוה ולא נופפה את ידה לעומתו.

שלושה ימים לאחר מכן, בחודש אוקטובר זה שהלך והצהיב במהירות, שכר לו סומס מרכבת־טאכסי ונסע אל בית הקברות שבהייגייט ועבר דרך היער הלבן שלו אל מערת־הקבורה של משפחת הפורסייטים. מערה זו היתה סמוכה אצל עץ הארז ובנינה התנשא מעל למחילות־קברים ומעל השובך – גבוה, מכוער ומיוחד במינו היה הבנין הזה, ולפי מראהו דומה היה לסמל של שיטת־ההתחרות. הוא היה זכור עדיין וויכוח־הדברים, שבו שידל סוויתין את בני משפחתו לקבוע בחזית הבנין צורת פסיון ניצב. הצעה זו נדחתה ותחתיה החליטו לקבוע שם זר־אבן ועליו הכתובת הפשוטה: “מערת הקבורה המשפחתית של דזשוליון פורסייט: 1850”. הכל היה מתוקן כאן בסדר מעולה. כל הסימנים של קבורת טימותי כבר סולקו ונמחו והגוון האפור והפשוט של הבנין עשה רושם מרגיע ונוגה בזיו החמה. עכשיו שכנה כאן כל המשפחה כולה חוץ מאשתו של דזשוליון הזקן, אשר על פי התנאי שהתנתה עם בעלה הוחזרה מכאן אל מערת־הקבורה של משפחתה אשר בספולק; דזשוליון הזקן גופו היה קבור ברובין־היל, ושושנה היימן נשרפה לאפר, ומתוך כך לא ידע אדם היכן היא. סומס הסתכל בבנין זה מתוך סיפוק־נפש – אכן מוצק היה הבנין ולא הצריך אלא פיקוח מועט; ודבר זה חשוב היה, משום שגלוי וידוע היה לפניו שלאחר פטירתו מן העולם שוב לא יהא מי שיפקח עליו, ועוד מעט ותגיע השעה שיצטרך לתור לו שם מקום־מנוחה לעצמו. אפשר שעוד יחיה עשרים שנה, אבל אין אדם יודע אימתי יבוא יומו. עשרים שנה בלא דוד או דודה ובחברתה של אשה, אשר מוטב לו שלא יידע עליה דבר; אמנם יש לו בת, אבל זו עוזבת אותו ויצאה מביתו. רוחו היתה נוטה באותה שעה לעצבות, והוא השתקע בהירהורים שהיה בהם משל סקירה לאחור.

אומרים שבית־הקברות הזה מלא בני אדם מפורסמים בעולם, שנקברו בהידור ובטוב טעם מעולה. מן המקום הגבוה הזה נתגלתה מראית העיר לונדון, והמראית היתה נהדרה. אַנט נתנה לו פעם אחת לקרוא סיפור, מעשה ידיו של אותו הסופר הפראנצי, של מופאסאן – סיפור קודר עד מאוד: מעשה בשלדים שיצאו בלילה מקבריהם וכל הכתבות החסודות שעל גבי מצבות האבן שלהם נהפכו לתיאורי העבירות שעברו בחייהם. סיפור זה אין בו מן האמת כל עיקר. אמנם את משפט בני העם הפראנצי לא היה מכיר, אבל בבני העם האנגלי לא נמצאה פחתת הראוייה לדופי, פרט לשיניהם והטעם שלהם, שהיו באמת גרועים ביותר. “מערת הקבורה המשפחתית עם דזשוליון פורסייט: 1850”. המונים המונים של בני אדם נקברו בבית־הקברות הזה מאז ועד עתה – המונים המונים של חיים אנגליים בלו והיו לרקב ולאבק! קול המונו ושאונו של אווירון, אשר טס ועבר מתחת לעננים המוזהבים, גרם לו שנשא את עיניו. אכן העצימו בני אדם את יכולתם להתרחב ולהתפשט בעולם לאין שיעור! אבל סופם שהם חוזרים אל מקום אחד, אל בית־הקברות – אל שם ואל מנין־שנים על מצבת־קבר. והוא הירהר בלבו מתוך גאווה מיוחדה שהוא ובני משפחתו לא עשו כמעט כלום לסייע את ההתפשטות הקדחתנית הזאת. הם היו משמשים מתווכים הגונים ומעולים ועשו את פעולתם, פעולה של סוכנות ורכישה, בחשיבות יתירה. אמנם אבי אביהם היה בונה את בניניו בתקופה איומה, ודזשוליון היה מצייר את ציוריו בתקופה מפוקפקה, ואולם עד כמה שהיה זכור לא נמצא בכולם אדם אחר שטינף את ידיו לעשות מלאכה – להוציא אולי את וול דארטי ואת גידול הסוסים שלו. אוספי־תמונות, עורכי־דין, פרקליטים, סוחרים, מוציאי־ספרים, פינקסנים, מנהלי־חברות, סוכני קרקעות, ואפילו אנשי־צבא היו האנשים הללו! אמנם המדינה התרחבה והתפשטה על כרחם ושלא בטובתם. הם היו מעכבים התפשטות זו, היו מפקחים עליה ואוסרים אותה והפיקו תועלת לעצמם מתוך העסק הזה – ואם ישים אדם אל לבו שאבי אביהם התחיל את עסקו כמעט בידים ריקות וצאצאיו אחריו כבר סיגלו להם הון עצום, אשר לפי הערכתו של גראדמן הריהו מצטרף לסכום של מיליון או מיליון וחצי, על כורחו עליו להודות שהגדיל לעשות! ואף על פי כן היה מרגיש לעתים שעונת הפריחה של המשפחה חלפה ועברה ויצר הרכישה שלה הולך וגווע. דומה שבני הדור הרביעי אינם מוכשרים להרוויח ממון; הם פורשים לאמנות, לספרות, לחקלאות או לעבודת הצבא. או שהם מתפרנסים מן הירושה – הם חסרו את אימוץ־הכוח ואת קשיות העורף. דור זה עתיד ליתום לגווע, אם לא יתעשת בעוד מועד.

סומס נפנה ממערת־הקבורה והסב את פניו כלפי הרוח. האוויר שבמקום גבוה זה היה מעדן את נפשו, אילמלא ההרגשה שמות יצוק בו באוויר זה. הוא התבונן בנפש נרגזה אל הצלבים, אל האוּרנוֹת, אל פסלי המלאכים, אל הירק “החי לעולם”, אל הפרחים הפורחים ואל הפרחים הנובלים, ופתאום נגלה לעיניו מקום, שמראהו היה כל כך שונה מכל אשר מסביב, שהוא ראה צורך לעצמו לגשת אליו ולהסתכל בו. אותו המקום היה פינה צנועה ועליה צלב בעל תבנית מופלאה, שהיה עשוי גרענית אפורה ומפוסלה פיסול גס וארבעה טכּסוֹסים שמרו עליו מארבעת עבריו. מקום היה מופנה מן הדוחק והצפיפות של הקברים האחרים; מצדו האחד נמצאה גינה קטנה ומסוייגה, ולפניו עמד עץ לבנה שעליו התנוצצו כעין הזהב. אוֹאָזה זו שבתוך המדבר של קברים מן הטיפוס הרגיל צודדה את החוש האיסתיטי של סומס והוא ישב שם באור החמה. מבעד לעלי־הזהב הרועדים של עץ־הלבנה היה צופה ומביט אל לונדון והפקיר עצמו לגלי הזכרונות שהתרגשו עליו. הוא היה מהרהר באירין בעודה במונפלייה־סקוויר, בזמן ששערה היה אדום־מוזהב וכתפיה הלבנות היו שלו – באירין, פרס אהבתו ותשוקתו, שמרדה בזכות הבעלות שלו. הוא חזה את גופו של בוזיניי מוטל על ריצפת חדר־המתים הלבן. ואת אירין יושבת על הספה ומביטה בחלל החדר בעיניים הדומות לעיניה של צפור מתה. ושוב נזכר בה ובפגישה שנפגש עמה אצל פסל ניאובה הקטן והירוק אשר ביער־בוֹלוֹן והיא דחתה אותו עוד הפעם מלפניה. כנפי דמיונו נשאו אותו אל הנהר הזורם אצל בית־האחוזה שלו והוא נזכר באותו היום מימי נובמבר בזמן שפליר עמדה להיוולד; הוא ראה את העלים הנובלים צפים על פני המים הירקרקים ואת העשבים הרעים, שראשיהם ראשי־נחשים, מתנודדים ומתנועעים בלי חשך. הוא ראה עצמו עומד שוב אצל החלון, שהיה פתוח אל הלילה הקר והזרוע־כוכבים מעל להייד־פארק, בשעה שאביו היה מוטל מת. אחר העבירו דמיונו בקפיצה אל התמונה “עיר העתיד”, אל הפגישה הראשונה שנפגשה פליר עם אותו העלם, אל העשן הכחלחל, שהיה מתמר ועולה מתוך הסיגארה שבפי פּרוֹספּר פורופון, ואל פליר שעמדה בחלון והחוותה בידה למטה, כלפי המקום ששם היה משוטט ומתהלך אדם זה. אל מראה אירין ובעלה, שישבו זו אצל זה על הבימה אשר במגרש־הקריקט של “לוֹרדס”, אל אירין ובנה ברובין־היל, אל הספה אשר פליר ישבה באחת הפינות שלה כולה מקופלה ומכווצה, אל שפתיה של פליר שנלחצו אל לחיו ואל המלים “אבי אהובי” שהפליטה מפיה בשעת הפרידה. ופתאום ניצנצה שוב פעם לנגד עיני רוחו ידה של אירין העטופה נעל־יד אפורה והיא מרמזת לו רמיזה אחרונה, רמיזה של סליחה.

הוא ישב כאן שעה ארוכה והיה מהרהר במהלך חייו וביגיעה שיגע כל ימיו לסגל לו רכוש וקנין, ואפילו המשגות שלו גרמו לו קורת־רוח.

“עומד לשכירה” – מסתלק מן העולם דור הפורסייטים ואורח־חייהם, התקופה שבה היה אדם שולט בנפשו, בממונו ובאשתו שליטה גמורה ולא היה מי שיערער עליו. ועכשיו שולחת הממשלה את ידה, או רוצה לשלוח את ידה בממונו, אשתו עומדת ברשות עצמה, ואך אלוהים יודע מי אדון לנפשו. “עומד לשכירה” – עיקר־אמונה בריא ופשוט תכלית הפשטות!

גלי החליפות והתמורות משתפכים בקצף ומבטיחים צורות־חיים חדשות לימות המשיח, לאחר שזרם ההרס והכליון שלהם יתמעט וילך הלוך וחסור. הוא היה יושב כאן ולבו היה מרגיש בצורות־החיים הללו הרגשה עמומה, אבל מחשבותיו היו מכוונות בלי חשך כלפי העבר – כדומה לאדם הרוכב בליל סופה וסערה על סוס דוהר ופניו הפוכים כלפי זנבו של הסוס. המים הזידונים השתפכו מעל לסכרים של התקופה הוויקטורייאנית ושטפו ועברו את הרכוש והקנין, את הנימוסים, את מידות המוסר, את הנגינות ואת צורות־האמנות הישנות – המים הזידונים העלו אל פיו טעם מלוח, כעין טעמו של דם, והגיעו עד לרגליה של גבעה זו, גבעת־הייגייט, אשר הוויקטורייאניסמוס היה קבור בה. וכשישב סומס על מרומי הגבעה הזאת – כעין פסל המסמל את ההון המשוקע בעסק בטוח – אטם את אזניו משמוע את קול שאונם והמונם שאינו פוסק. הוא היה מסרב סירוב אינסטינקטיבי להילחם כנגדם – שכן היתה אצורה בו מידה יתירה של חכמה פרימיטיבית, חכמתה של החיה הרוכשת רכוש, הקרוייה אדם. המים הזידונים ינוחו מזעפם לאחר שתשוך חמת ההרס והכליון שלהם; לאחר שהיצירות ונכסי הקנין של אחרים ייהרסו ויחרבו תכלית החורבן – אז יצערו ויכלו, ואז תצמחנה ותקומנה צורות־חיים חדשות, שתהיינה מאוששות על יצר אשר עתיק ימים הוא מתאות התמורות והחליפות – הלא הוא יצרו של אדם לכונן לו בית בארץ.

“Je m’en fiche” (לא איכפת לי), אמר פרוספר פרופון. סומס לא אמר “Je m’en fiche” – זוהי שיגרת לשונו של בן העם הפראנצי, ואותו בר־נש היה קוץ מכאיב בצדו – ואולם במעמקי לבו ידע, כי החליפות והתמורות אינן אלא הפסקה של מות בין שתי צורות של חיים ושיש צורך בהרס כדי לפנות מקום לרכוש וקנין חדש. מה בכך אם בית־דירה נוח ומרחיב את הדעת נתרוקן מיושביו והודבקה עליו מודעה שהוא עומד לשכירה? – באחד הימים יבוא אדם וישים בו את משכנו והכל יחזור ליושנו כתיקונו.

רק דבר אחד הטריד באותה שעה את דעתו של סומס באמת – הגעגועים של עצבות שמילאו את לבו – משום שהחמה יצקה את קסמי נגהה על פניו ועל העננים ועל עלי הלבנה המוזהבים. והמיית הרוח היתה רכה ונעימה מאין כמוה והירוק של הטכסוסים היה עמום כל כך, ומראה חרמש הלבנה שנגלה במרומי הרקיע היה חיוור ביותר.

אכן מרום מרום ממנו היופי והאהבה שבעולם, ועד כמה שלא ישתוקק אליהם, ועד כמה שלא יחמדם – השג לא ישיגם לעולם!