א. מעיר לכפר

משעה קדומה בבקר עומדת “ברחוב”, לפני אחד הבתים, עגלה עמוסה כלי-בית רבים. האויר קר, העגלון עומד ליד העגלה, ומנופף את שוטו ברוח, כאלו רצה להביע בזה את אי-רצונו וקצר-רוחו. ורק הסוסים, חפצו כנראה להיות טובים מאדוניהם, כאלו ידעו מה קשה לאדם לעזוב פתאם את המקום אשר בלה בו את מרבית ימיו, – ויעמדו תחתיהם דומם, ראשיהם מורדים לארץ, לא ירקעו ולא יצהלו כדרכם, להזכיר כי עת ללכת…

כי בעוד זמן מצער יֵצאו מהבית הזה אנשים, אשר לא ישובו עוד אליו; והאיש אשר יֵצא באחרונה ישים בריח ברזל קשה על דלת הבית, לאות כי כל אשר בתוך הבית פנימה יֶהרס לשממה ולשאיה. הנשמע פה לפנים צחוק ילדים רכים? השעשעה פה אֵם צעירה את עוּלה מחמדה? איש לא יֵדע זאת! כתלי הבית החשופים לא יגידו דבר… ואם גם בֹא תבֹא משפחה אחרת, שמחה ומאֻשרת, לגור בבית הזה, לא ידעו מאומה מחיי האנשים העוזבים אותו עתה; כי נודדים האנשים האלה ממשכנם, לא ישובו לראותו אולי עד עולם.

נפלֶה הוא טבע האדם! אין לך יום שלא יספרו לנו העתונים על דבר האנשים העוזבים לעד את חלקת אדמתם. אלה כבר יצאו ממקומם, אלה עוד מתעתדים לנסוע, כאשר יופיע האביב בהדרו, ואלה מכרו את אחזת נחלתם בפומבּי. ואת הטורים השחורים ההם הננו קוראים בנשתונות גמורה, ולא יעצרונו אף רגע. ואולם אם נראה בעינינו – איש לוקח כלי גולה ללכת למדינות הים, אל ארץ רחוקה וחדשה, אז הננו עומדים כחולמים, חרדה מוזרה תעבר בנו, ונדמה לנו, כאלו אלפי אלפי שאלות ערוכות אלינו, האחת קשה מרעותה: “האתה תשאר בזה? הן במארה על שפתינו ובאגרף-זעם סגרנו אחרינו את דלת ביתנו בכח גדול מאד, עד אשר נשמע הד הדפיקה ככל רחב ארץ-מולדתנו, – ואתה תשאר בזה?” –

והיש לנו די עצמה להגיד: "עמדו, אל תלכו! אמנם טוב לכם שם, אך פה נמצאים קברות אבותיהם! שם תמצא לה היונה העיפה מנוח, אך פה לִמְדַתכם אמכם לשאת את כפיכם לה' בקריאת “שמע”!?

לאשרנו לא תערכנה לפנינו הפעם שאלות רציניות כאלה, ואם נסוך מעט עצבון על התחלת ספורנו, אשמים בזה כלי-הבית העמוסים על העגלה, שהזכירונו במראיהם את הפרידה ואת הנדודים בכל בהירותם!

ואמנם טלטול ונדודים אנחנו רואים גם פה לפני הבית, אך בשנוי הזה, כי אלה יסעו לא על האוקינוס הנורא כי אם בדרך היבש; ותחת סוס הים המרתיח מצולה תביאם העגלה אל מקומם, – ומטרת נסיעתם איננה מעבר לים, אך פה בארץ, לא באמיריקה הרחוקה, כי אם בכפר בהמי שקט.

ונערה קטנה, כבת שלש עשרה, בעלת שערות שחורות, היתה יוצאת בבקר הזה מתוך הבית, יצֹא ושוב, ותשא למעלה את עיניה הגדולות להתבונן במראה השמים הקודרים, ובחטמה החד בחנה את האויר, אם אין בו נטפי גשם וטל… מה רבות המחשבות שהעסיקו את מוח הילדה התמימה הזאת! מאד נכספה לקרע במבטיה את מעטה הערפל הפרוש ממעל לאדמה, למען יופיע לה הרקיע הטהור והשמש המזהיר! רק אור גדול צריך להגיה את הדרך! אור בהיר יופיע על הדרך אשר יוציאם מ“הרחוב” הצר אל הכפר הבהמי… גם כל הרהיטים, מהכלים המגהצים והיקרים עד הספסל הלבן, כלם צריכים להזהיר ולהבריק היום כפלים, כבליל החג… הלא גם הם יבֹאו אל הכפר הבהמי השאנן!…

ופתאֹם קפצה הנערה אל תוך הבית, ותקרא בקול גדול:

– קפל דודי מה תאמר, הן נפל נטף מהשמים!

והדוד קפל יושב בַּמִּטבח על גזע עץ, שעליו מוכנים גזרי העצים הקטנים להסקת-הכירים. זה היה איש זקן, ששערות ראשו וזקנו לבנות, ופניו קמוטים; ימי ילדותו עברו לנכון במאה הקודמת. הוא יושב דומם ובידו תמונה במסגרת עץ שחורה. כאשר קראה הנערה את שמו, ותודיעהו על דבר הנטף שנפל ארצה, עברה רעדה קלה על פניו הבלים, אך לא עזב מידיו את התמונה השחורה שתחזיק בכח גדול.

– מה אַתּ אומרת, טילה, חיתי? – קרא בדאגה – נטף נפל משמים? ומה, אם ירטב, חלילה, ה“מגן-דוד” שלי?

ובדברו הראה קפל על “המזרח” שבידו, אחד הציורים המצוים על הקירות בבתי ישראל. שני מיני-חיות בפיות פעורים ובלשונות שלוחות, שאחרי התבוננות רבה נכיר בהם שני כפירים, סמל “גור אריה יהודה”, הרימו למעלה “מגן-דוד”, והוא שני משֻׁלשים משֻׁלבים, שבתוכם מצֻיָר באותיות גדולות השם “מזרח”.

– ואם ירטב? – קראה טילה בצחוק של קלות-דעת – הישוב אז העולם לתהו ובהו? אז תקח לך נוצת אוז וצבעים, לעשות לך “מגן-דוד” חדש!

אך הדוד קפל קרא בהניעו את ראשו בדאגה:

– אל תדברי כן, טילה חיתי; לא תדעי מה גדול עונך בדבריך אלה. ל“מגן-דוד” הזה קרה מקרה נפלא; אכן עוד לא ספרתיו לך. כאשר ברח המלך דוד מפני אבשלום בנו, כי ירא ממנו, אבד המזרח הזה מידו, ולא יכול למצֹא אותו. הדבר הזה היה ביער. והלא יודעת את, כי ביער כזה, שבו עציו רבים מאד, לא נקל הוא למצא דבר שנפל מיד…

– ואיך יוכל היות אחרת? – אמרה הנערה בלעג בלי השתומם כלל על הספור המוזר הזה. – הן יש אשר לא ימצאו גם בבית את הדבר האבוד, ואיך יכלו למצֹא את ה“מגן דוד” שאבד למלך דוד ביער?

– הרואה את? – קרא קפל כמנצח, ועיניו התנוצצו באור נפלא המעיד על טרוף-דעתו – והמגן דוד הזה הלא נמצא! ומי זה מצאהו? קפל דודך עבר דרך היער… וירא והנה דבר מתגולל לרגליו… וישח וירימהו… ומה היה הדבר?…

ה“מגן דוד”, קפל דודי! – ענתה הנערה כאלו זה הפעם הראשונה היא שומעת את הספור. – אך הגידה נא לי, קפל דודי, איך באת אל היער ההוא?

– גם זאת אגיד לך, – מהר הנשאל לענות – אבשלום בן-המלך הגיד ביום ההוא: קפל, לך נא ופלחת את לב אבי, ואלך אל היער הכותש… ואמצא את ה“מגן-דוד”.

– אוי לך, דוד חולה! – קראה טילה פתאם בתוכחה שחדרה אל לב הזקן המטרף, ויחל לילל כילד קטן, וינע ראשו מעלה ומטה ויען כפושע מצטדק על פשעו: “אהה לאסוני! יסלח נא לי אלהים! הוא, אך הוא הדיחני… הוא אמר לי: לך והרגת את אבי… ואשמע בקולו… ואלך!”–

את תולדות הנפש המוּעמה הזאת נספר כרגע במלים מעטות; אבל לספר ספור כזה “על רגל אחת”, לקול הכאות השוט, עת הכל מוכן לדרך, האין זה עון לא נוכל כפרו?

הדוד קפל לא היה אמנם קרוב מאד למשפחת הבית הזה; הוא היה קרוב-רחוק לבעל הבית. אביו היה סופר סת“ם בעיר פרג, ויהי עובר שנה בשנה את ערי בהמיה עד ארץ אונגריה; ממנו למד קפל את הכתיבה היפה. ויהי היום וישב הסופר מדרך מסעו, ויחל, וימת ביום שובו. כאשר שאלו אותו לפני מותו, מה יצוה לבנו אחריו, אם יבא הנה? ענה במורא גדול: אמרו לו, כי פלח את לבי! כעבור שנים רבות בא העירה עני מחזיר על הפתחים, לבוש קרעים, וברב עמל הכירו בו את קפל בן-הסופר. ויהי כאשר ספרו לו את דברי אביו האחרונים, והנה בעתתו רוח-השגעון. אל נכון כבר נטרפה דעתו מעט מעֹני ומחסור ונדודים ארוכים. ואנשים רחמנים מקרב הקהלה חמלו על האמלל, ולאחרונה מצא מחסה בבית ר' שלמה האהן, בשביל איזו קרבת משפחה. איש לא יכל להוציא מפיו, איך הגיע עד מצבו הנכחי; אך רבים שערו, כי מצאהו אביו בדרכים נלוזים, אולי בלכתו אל בית תפלתם. על הדבר הזה רמזו אל נכון דברי הגוע, וזאת היתה הנסבה לשגעון קפל. ולא לשוא נחשב תמיד בעיני עצמו כאבשלום אשר אמר לפלח את לב אביו. הדמיון הזה רחף בלי ספק לנגד עיניו בימים הראשונים, בטרם הועם עוד שכלו לגמרי. ואחרי כן כשנטרפה דעתו, התרחב הדמיון יותר ויותר, עד כי נדמה לו, כאלו הוא אחד מעבדי אבשלום, אשר שלחהו לשום קץ לחיי המלך דוד אביו. ולמציאת ה”מגן-דוד" ביער לא היה כל יחס אל דמיונו זה, לבד מזה אולי, שמכל מלאכת הכתב שלמד קפל מאביו, לא נשאר לו מאומה, מלבד ידיעתו לתאר גליונות “מזרח” כאלה. במלאכה הזאת יגע כל הימים, ומדי עשותו את מלאכתו אל-נכון התעופפו במוחו הכהה אלפי מחשבות אל אדות אבשלום, הבן הסורר והמורה… ימים ושנים חלפו, והוא יושב כפוף על פסת ניר, ונוצת אוז בידו, ורושם על הגליון את תמונותיו המוזרות, אשר תהיינה לרכוש ילדים קטנים. ואת ה“מגן-דוד” הזה, אשר הצליח לציר ביתרון הכשר, הקדיש לבני הבית שמצא בתוכו מחסה, וזה הוא שראינו עתה בידו.

ושם, בתוך הבית, נראה עתה אנשים משוחחים שיחה רצינית מאד; ובטרם נעבור אל המשך ספורנו, עלינו לדעת גם את האנשים האלה ואת שיחם. האין לאנשים העוזבים את משכנם לעולם, ולוּ גם לעבור אל כפר קרוב, דבר להגיד איש לרעהו? נקשיבה נא! –

ואולם מאד יקשה לנו הדבר. ברגע הפרידה לא יקל לנו להכיר את הבית וגם את יושביו. לא רק הרהיטים הישנים נעתקו ממקומם, אך גם לבות האנשים לא נחו, גם רוחם רחפה בלי–מנוח בכל רחבי המעון השָּׁלו והבטוח, שכבר הסכינו בו; אלפי חוטים נתקו ברגע אחד, ובכל זאת יאבה הרעיון האחד לאגדם ולחברם: מה יהיה מעונם החדש? מי יערבֵנו, כי הנפשות האלה, שנביט עתה בהן פנים בפנים, שנוכל לחבקן בזרוע אחת, לא תראינה לנו מחר או מחרתים, במסבות הזמן בצורה אחרת לגמרי? מי יכיר אז את רשמי-הפנים הראשונים?…

האביב שב. רבבות לבבות דופקים לא חכו לקראת בואו, לא הקשיבו את משק-כנפיו האִטי בקָרבוֹ. להם נדמה הכל, הטבע והחיים, השמחה והתקוה, כקבורים בנבכי שלג החרף החולף, שלג מהול בדם אנשים. שממון ושאיה נוראה, כמראה שדה מלחמה רמוס, פרושים על כל הלבבות, ועמם אֵבל כבד ודאגה מסתרת, פן גם בעתיד לא ייטב הרבה. העוד לנו להגיד ברור את אשר לחשו רבבות שפתים באביב שנת הארבעים ותשע… ועוד יותר את אשר לא דברו?

אבל, בתוך החרדות והפחדים האלה, בא לא רק האביב לבדו; עמו התעופף עלה לבן, עלה ניר לבן, ועליו חתום שם הקיסר הצעיר. ואל כל הגיטות סר העלה, בבתים היותר קטנים הופיע, על כל החלונות דפק בברכת שלום נעימה. וכטל של תחיה ירד על כל; וירימו הנדכאים את ראשם, והחלשים שבו למתוח את עורקיהם. הן הגידו הטורים השחורים אשר בגליון הוא ברור ומפרש, כי תהיה האדמה מֻתרת לכל! כי גם לפני תושבי “הרחובות” נפתחו שערי עדוֹת-הערים, וכי ספר החקים יהיה מעתה ספר של חק ומשפט ולא של עול ומשפח.

והגליון ההוא הגיע גם עד הבית, שלפניו אנחנו עומדים כעת, עד בית ר' שלמה הסוחר בסחורות-יד.

ר' שלמה הטוב! בזכרי את כל חרדת-הגיל, שֶׁמִּלְאָה את נפשך לשמע הבשורה הזאת, את האהבה והתודה שרחש לבך להקיסר על מתנתו הטובה, – הנני מרגיש כאלו רוח ממרום הערה עלי; כאלו הוא מכריחני בחזקה לגשת אל מלאכת התפתחות חייך העתידים, ככל אשר יכבַּד ואשר יבָּצר הנסיון הזה. –

מראה נפלא נראה אז בכֹּל. כאשר עבר הרֹשם הראשון, הרגיזה איזו דאגה מעיקה את לב רבים; הם לא מצאו את דרכם במסלה הסלולה להם פתאֹם. כנמלים שהחרידו משכנן הסתובבו עדות והצעות שונות בתוך הגיטות; היהודים היו כהלומי יין.

ועורקיהם דפקו בחזקה, כאלו דרשו בלי-הרף איזו פעולה של ממש. אך מה המעשה שעשו? מאות אנשים אחזו בפחזותם מטה גולה, ויסעו מעבר לים הגדול מערבה; ואחרים, אשר התעודדו ויתחזקו על החפץ הנמהר הזה, נכנסו בעצמה רבה אל חוג זכיותיהם החדשות. הם שמו קץ ליחסיהם הישנים, וּבקלות מעוררת פלא, מהרו למצא חדשים. כל מי שהתבונן אל כל זה מרחוק, עגמה נפשו מאד לראות את החפזון אשר נחפזו האנשים ההם לסתור בנינים ישנים ולבנות חדשים תחתם. הדרור תשאר תמיד נאמנה לקנה… ובני האדם בגדו בנפשם, בגדו בחלקת אדמתם, בזו למקום קברות אבותיהם! הגזרה היא מלפניך, רוח העת החדשה?…

גם לחנות -סחורות-היד של ר' שלמה באו הרגז ואי-המנוחה, והרוחות חרדו מהתרגשות פנימית. כאלו עבר חרש איזה רוח מחריד ומרגיז בכל פנות הבית, כלם הרגישו בנפשם נשיבת הרוח הקרה, ולא ידעו מאין באה, מהלך “העסק” היה טוב; הקונים לא מעטו; ובכל זאת נמאס להם, ולפעמים היה להם לחגא, העסק הזה שנתן להם לחמם ברוח. “מה יתרון לנו מכל עמלנו בחנות? – נשמע לרגעים פה ושם, החניות צצות “ברחוב” חדשות לבקרים, ועוד מעט ורבו המוכרים על הקונים; כלנו סוחרים ומוכרים, אך איפא מוצא לכל הסחורה? עוד יבֹא היום אשר נשמח מקץ השנה, אם נעשה חשבון וראינו כי מצאנו לחם צר”.

וקולות כאלה, אם ישמעו בבית, והיו לאות, כי אין מתום בכל אברי המשפחה. פרץ פנימי ונעלם כזה, הוא כפרץ מים נסתר, אשר ידיח וילחך מעט מעט את העמודים, עד אשר ימוטו פתאֹם ונפלו תחתיהם.

ואולם לא גדלה עוד כל כך הסכנה בבית הזה: המשפחה הזאת היתה כגו בריא, אשר לא בנקל יתמוטט ויהָרס. אך לתכונות מוּצקות כאלה עוד תכבד היותר לסבל ענויי-נפש כאלה. ובאֹרח פלא בא קץ להמצב המציק הזה מֵהָעַבֶר, אשר לא חכה איש… מצד טילה!

“הילדה” הזאת, כאשר כנוה אבותיה ואחיה, בהיותה צעירה במשפחה, היתה אהובה ויקרה לכלם. מאת “הילדה” התאמצו למנע כל מכאוב וכל דאבון; כל מלה, אף היותר קלה, שיצאה מפיה, היתה חשובה ונכבדה להם. ובעת שהאחים הגדולים, גם אנשיל גבה-הקומה ובעל העינים הכחֻלות, וגם הבחור אֵלִיָה, היו מתיראים ומתבוששים בחרצם איזה משפט בפני אבותיהם, הנה לא התנגד איש להילדה, אם נכנסה לדברי הגדולים. היא היתה כגדולה וכבוגרת בעיניהם, וכל אשר חסר לה בהתפתחותה הגופנית השלים הקסם והערפל, אשר בעדם הביטו עליה בני המשפחה בחבתם היתרה לה.

ויהי היום ויביע ר' שלמה לפני משפחתו בדברים מרים את התרגזותו ואי-רצונו. הדבר היה אחרי שאחדים מאנשי הקהלה יצאו מן “הרחוב”, לבקש להם מקום מושב חדש. ומכתבים הגיעו מהתם, שספרו על דבר האֹשר שמצאו והחיל שעשו שם.

– אל גדול, שלח נא לנו את עזרתך! – קרא כמעט מתיאש – למה זה נשאר פה אני ואשתי וילדי, אם כל אשר לו רגלים הולך לו אל התבל הרחבה? הלחנם הוציא הקיסר בוינא את החק, ואיש מאתנו לא השתמש בו לתועלתו?

– הקיסר! הקיסר! – קראה טילה מתלהבת מהתרגשות פנימית. – במה נודה לקיסר? הן לא הודית לו עוד, אבא… ואני אדמה, כי טוב ויפה היה הדבר…

– אני? – גמגם שלמה ויתפלא מאד על דברי בתו –

– לוּ היו דברי נשמעים, – האיר אנשיל החָסֹן בְּמֶרִי וָמֹרֶךְ יחדו, – כי עתה ידעתי, מה צריכים אנו לעשות…

– הניחה לילדה לדבר; – צוה ר' שלמה – וכי איננו יודעים את החכמות והעצות, אשר תוכל לעוץ!

ואנשיל, כנראה, כבר הסכין לגערות אביו ולהכנעתו תחת הילדה כי החריש כרגע בלי התקצף על הכלמה שהכלימוהו.

– הלא תלעג לי, אבא, – אמרה הילדה, ואולי בפעם הראשונה נכלמה על משפט הבכורה שנתּן לה על אחיה הגדול, – כלכם תלעגו לי. אך לוּ הייתי אַבּא… כי עתה הייתי לאכר!

– אל גדול! – קרא אנשיל האמיץ בלי כל פחד אך בהשתוממות רבה – ההיית בתוך מוחי, טילה חַיָתִי, כי תדעי את מחשבתי? הלא זה הוא אשר חפצתי להגיד.

ור' שלמה לא ענה דבר. אך ברגע הזה נדמה לו, כאלו נמלא הבית אור בהיר, וכאלו נשמעו מתוך האור אִמרות תבונה וקשט בלי מצרים… הערת “הילדה” חדרה עמק בלבו, והוא הרגיש, כי כל הרוחות שבעולם לא יוכלו להזיזה משם. היא אמרה מלה, שבכחה לזעזע ולשנות את סדרי החיים, וכמו בכח ענק של הרוחות בהגדות-ההמון, תוכל להרים את הכֹּל אל מרומי אין קץ או להורידו למעמקי תהום.

נפלא היה להתבונן, איך נהפכו חוטי-הרעיונות, שהוציאה הילדה מלבה מבלי-משים, ויהיו לארג דק, לרקמת מחשבה כבירה, אשר קמה באחרונה ותהי לפעולה ממשית וקימת. קשה להחליט, מי הוא אשר אחז את החוטים האלה בראשונה; הם היו כרשת פרושה על כל הבית, ואיש לא יכול לעבור בלי נגע בהם.

ביותר התרגש לב ר' שלמה. ואף כי לא גלה גם בשיחה קלה את המחשבה שהוא חושב, בכל זאת נקל היה להכיר על פי הדברים המקֻטעים שהוציא מפיו זעיר זעיר, את הרעיונות המעסיקים את מוחו.

– הן אמת דברת – אמר פעם בהקיצו מהמון מחשבותיו – האם נתן איש מאתנו תודה להקיסר על החסד שעשה עמנו? אל חי! האני, שלמה האהן, אשר לא חשכו ממנו פַּוֶל וְהָנצה בלמות ורֹק, יען כי מתפללים הם בבית-תפלה אחר, האני שלמה האהן אוכל עתה להיות ראש האזרחים, אוכל לפתח את חנותי בכל מקום שאחפץ, אוכל לבנות לי בית ליד יועץ העיר, ואם שדה אקנה לי, ואכלתי ממנו ושבעתי מיגיע כפי! אל חי! כמה אודה להקיסר על טובו!?

ובמרוצת הרעיונות הרגילה עבר אל ההחלטה הזאת, אשר אֵחר להביעה בפיו.

– האינם אומרים תדיר, – אמר, – כי אין היהודי חפץ לצאת השדה, וכי טוב לו להחזיר על הפתחים ושק הרוכלים על שכמו, מלכת אחרי האֵת והמחרשה על מענת שדהו? ולדאבוננו, האם לא נאמנה האשמה הזאת? עתה הם נותנים לנו את השדה, והכל עומד וצועק: “אל תחטאו לה' ולהקיסר!” אך חי אני, שלמה האהן, כי אוכיחה להקיסר, את יְכָלְתִּי. צדקה טילה חיתי, יחיֶהָ ה' וישמרֶהָ!

מה זה? האמנם כבר ידע ר' שלמה את אשר יעשה? הכבר החליט בלבו, במה להודות להקיסר?

ר' שלמה היה אחד האנשים הקשים והדעתנים, הבאים תמיד במבוכה בשעה שהם מצטרכים לעצת זרים. הוא הסכין לעשות הכל בעצמו; איש אל יתערב בעסקיו, גם הנפשות הקרובות לו מכל… גם אשתו וילדיו.

ונחמה אשת שלמה היתה אחת הנשים המחרישות תמיד בהכנעה, ומאז בואה בברית עם אישה היתה מקשבת לו ונכנעת מפני רצונו. בדומית השקט, בלי פגוע באיש, בלי חַוֹת דעה, התהלכה האשה הזאת ליד אישה רחב-הכתפים; ואם מפני הכבוד שכבדתהו, או מיראתה אותו, אך במרוצת עשרים וחמש שנות שבתם יחד לא שנתה את הליכותיה עמו, וכאשר היתה בירחים הראשונים אחרי חתונתם, כן נשארה עד היום, רק חברתו אך לא יועצתו.

וגם עתה נשארה נאמנה להליכותיה הישנות; לא הגידה את משפטה בדעתה כי לא ירצה לו, ורק לעתים רחוקות נשמעה בין שפתיה הדקות שאלה חרישית שהמליטה במרך.

ועוד נפש אחת היתה בבית אשר לא לקחה חבל בכל הנעשה בתוכו, הלא הוא אליה “הבחור”. העלם החלש הזה הסכין גם הוא מנעוריו, כאמו, לבלתי בקש דבר; כל חפצו היה אך שלא יגע בו איש ויתנוהו לשבת על תלמודו יומם ולילה. ויש שעברו ימים ושבועות, ואיש לא שמע מפיו כל הברה, מלבד הנגינה הנוּגה והמונוטנית, המלוה את למוד–התלמוד.

רק לאנשיל היה קשה מאד להכנע הפעם מפני אביו במרך הרגיל. מעיניו החודרות לא נעלם כל מבט, כל הגה, הוא ראה כבאספקלריא את לבב אביו, ויבן את המחשבות שהגה ושהסתיר זה בקרבו. הוא ידע היטב את אביו, וככל אשר הכיר, מה שונא הוא התערבות זרים בעסקיו ובמועצותיו, כן רב קצפו על אשר גם היום לא יודיעהו את אשר הוא הוגה וּלחוות גם הוא את דעתו.

“מדוע זה הנהו כך? – קצף בקרבו – למה זה אני צריך להכנע מפניו ככלב נאמן? האין אני חפץ כמהו לצאת השדה ולהיות לאכר? הן יודע הוא, כי אין לבי אל “העסק”, ובכל זאת הנהו מתרחק ומתחבא ממני, כאלו לא הייתי בנו, עצמו ובשרו, וכאלו לא יכלתי גם אני ליָעֵץ לו עצה טובה!”

ועד מהרה מצא עצה, איך לפתח את לבב אביו לפניו, לגלות לו את סודו. ר' שלמה הלך לשני ימים אל הכפר הקרוב “לעשות כה וכה”, כאשר אמר. וההליכה הזאת הגדילה עוד את מצוקת אנשיל. ובלב מלא רגש קרא את טילה, ויבקשנה, כי בשוב האב מדרכו, תחקרנו, מה עשה בכפר ההוא. אל נכון נעשה שם דבר חשוב.

– לך יגלה את הכּל – קרא ביגון – אַתּ רשאית לדבר עמו, ולא אני. נגדי הנהו נצב כאלהים, ואני הלא בן תשע עשרה שנה אנכי, ואינני עוד נער. הנני שואל אותך, טילה חיתי, האמנם ראוי אנכי להליכותיו אלה עמדי?

וטילה הבטיחתהו לחקור את אביה בכל יכלתה. ואמנם בשוב ר' שלמה מדרכו כעבור יומים, עוד בטרם השפיק לנשק את “המזוזה”, נשמעה שאלת טילה:

– ומה, אבא, הפעלת שם דבר.

– הנני מרוצה, בתי, – ענה ר' שלמה בשמחה. – מהלל שם ה' אשר נהלתי בדרך ישר.

וטילה חשבה מחשבות רגע אחד, ואחר אמרה:

– היפה הוא שם?

– איה? – שאל ר' שלמה בלי הבין את שאלתה –

– שם… במקום שהיית, – אמרה “הילדה” בבטחה.

– כל איש יהודי היה נותן תודה לה‘, לו הביאהו למקום כזה, – השיב ר’ שלמה אחרי חשבו רגע.

– ואתה? – שאלה טילה בלחש, כי ראתה את עיני אנשיל לטושות אליה בלי-הרף.

– יש… תודה לה‘! – ענה ר’ שלמה קצרות.

ההכירה טילה בלבה, כי כבר עברה את גבול אמונת אביה לה, או ר' שלמה הוא אשר הרגיש, כי לא יאתה לו לתת דין וחשבון ל“ילדה”, ולא ליתר בני משפחתו, בענין החשוב הזה? אך הוא החריש, וביום ההוא לא העביר עוד איש על שפתיו את דבר נסיעתו ההיא.

– אם גם היום לא ידבר דבר, – אמר אנשיל ביום השני בבקר לאחותו – לא אדע אם אוכל לעצור ברוחי! לבי מלא וחושב להתפוצץ.

אך גם היום ההוא עבר, ובקשת אנשיל לא נמלאה. מה שונות הן רוחות בני האדם בדרישותיהם! בעת אשר לא יכל אנשיל למשל ברוחו הסוערת, ומאה פעמים ביום ההוא בקש לקרע את צעיף הדומיה, ואך ברב התאמצות ובדאבה רבה שלט בתאותו, ויחלט להיות נאמן להנהגתו הרגילה עם אביו, בעת ההיא התהלכה נחמה בבית מלאֵה חרדה, פן יפתח אישה את פיו. הנה קל כי יוציא משפתיו, ועמדה תחתיה נדהמה.

ואליה “הבחור” התמכר ביום ההוא ביותר אל דומיתו התדירית; הוא לא מש מעל ספריו, וילמד בלי הרף. ואך לפנות ערב, בטרם ילכו לישן, בא הרגע ההוא. לב נחמה פג, כאשר החל אישה, בלי כל הקדמות, לדבר אדות הענין, שאותו היא יְרֵאה כל כך. ברגע ההוא נדמה לה, כאלו היא שומעת את הקול הצרוד של המספרים, בחתכם פסת-בר.

תחלת דברי שלמה היו, כי איננו אוהב שיכנסו אחרים לתוך דבריו. ואת זאת הוא דורש גם עתה. האיש הנותן לחם לבני הבית, לו גם הזכות לדרוש משמעת מאת משפחתו; ככה עשה גם אביו ואבות אבותיו. הן זאת יודו כלם, כי “העסקים” אינם הולכים וטובים; המסחר רפה ומתמוטט, ורק עתה היא העת היותר מכשרת, לאחז במשלח יד אחר, בטרם יצטרכו לקחת מטה גולה בידם!

– הכי כל כך רעים הם עסקינו? – הרהיבה נחמה לשאל בתמימות, – ואני דמיתי, כי אנחנו צריכים להיות מרוצים בהם.

– לא לך ללמדני דעת! – ענה קשה – אני יודע את העסקים הטובים; עוד יום או יומים יהיה כן; אך מי יודע מה יהיה ביום השלישי? לדעתי, יחטא איש לנפשו ולילדיו, אם לא ידאג דאגת מחר. כן יעשו העצלים שוכחי-אלוהַּ, אך רחוק אני מהם. עתה, באשר נפתח הכל לפנינו, כאשר אמר הקיסר בפיו: “הנה ארצי לפניכם, לכו והאחזו בה כאות נפשכם”. עתה עלינו לבחר לנו מחיה בטוחה מרעב וממחסור, ולהשליך את לחם הקלוקל שאנחנו אוכלים כעת. ואני מאז עמדי על דעתי שמעתי אומרים, כי אין כחיי האכר לטוב; אם טובה השנה והתענג על כל טוב, אם רעה היא – והעלה את מחיר תבואתו. נצא נא הכפרה, נשליך את מסחרנו כתפוח נרקב, והיינו לאכרים. אם לא למעננו, נעשה זאת למען הקיסר, ידע נא כי לא כפויי-טובה אנחנו, וכי יודעים אנו להשתמש בטובתו.

לשמע הדברים האחרונים רחף שחוק קל על שפתי נחמה החִוְרות. אך לא בטאה אף מלה אחת.

ור' שלמה, בראותו כי אין מתנגד לו, עבר אל עצם שיחתו העקרית. יסלחו נא לו, אמר, על אשר לא שאל בעצתם, אך כן בְּרָאו יוצרו, ולא יוכל לשנות את תכונתו. רק האחד יוכל לעשות שנוי במצב ולא שנים; ולוּ שאל עצה מכלם, כי עתה לא פעל מאומה. סוף דבר, החנות וכל אשר בה, גם בית מעונם ימכרו, לא ישאר שריד; בלי שפק יתנו במחירם סכום הגון. תחת זה קנה בכפר “וָבּרוב” הרחוק מזה כשש שעות אחזת אכר ועשרת מעניות שדה. מעודו לא ראה עוד שדה נחמד כזה. עתה יראו נא את העשר הרב שבבית האכר, מהפרה החולבת ברפת עד האפרוח הקטן בחצר. ברכת ה' שרויה בכל, לחם אפוי יגדל לתוך פיו של אדם, לבם ירחב מרב עליצות, כאשר יראו כל זה בעיניהם. מאד יקנאו בהם מכיריהם “ברחוב” כאלו זכו בגורל סכום כסף רב. אבל עליהם להחיש מעשיהם, למען יהיו נכונים למסע בעוד חדש ימים; כי הנה בא האביב, עת עבודת האכר בנכסיו.

דומם הקשיבו אשתו ובניו אל דבריו המרבים, וכאשר כלה לדבר אמר אנשיל בפנים אדֻמים מאד:

– ישלם לך אלהים, אבא, על כל אשר עשית עמנו. מאד השכלת עשׂה! אין טוב לפנינו מאשר לצאת השדה! כל מחשבותי מכבר היו אך בזה. ישלם לך אלהים!

– ואני אהיה אפוא לאכרה? – נשמע קול עמק עמק במסתרי נפש נחמה; שפתיה נעו… אך לא השמיעו אף הגה קל.

ובכל עת אשר התעתדו אל הנסיעה, בקרב שאון היום וגם בדומית הלילה – תמיד לותה אותה השאלה הזאת. וכצבע השחור, אשר מעט ממנו דַיו להשחיר מים רבים, כן כהו כל המחשבות והרגשות והשאיפות של האשה הזאת מפני הרעיון האחד: “האני אהיה לאכרה?” –

ופרידת המשפחה הזאת מן הגיטו פעלה שם פעֻלה חלשה מאד. באביב ההוא הסכינו לראות, כי יהיו בני אדם כצפרי-מסע, נודדים ועוברים ממקום למקום. ולכן יכלו גם הכנות הנסיעה להיות בשקט גמור, איש לא הפריעם, איש לא חדר אל ביתם להתבונן. ואולם הַחֲבִישׁה הדוממה הזאת נסכה על נחמה עצבון עז, ויש אשר התחלחלה בתוך העבודה וחרדה תחתיה. נדמה לה, כאלו ערכה תכריכי מתים לה ולמשפחתה בעודם חיים.

ובמדה ההיא הביעו ר' שלמה ואנשיל ומילה את אי-סבלנותם. שלשתם חכו כמעט בעינים כלות לרגע ההוא, אשר בו ימירו את חיי העיר עם מחית המסחר בחיי הכפר ובעתידם המאיר פנים להם.

והרגע ההוא בא….

והנה עומדת ברחוב משעה קדומה בבקר עגלה עמוסה כלי-בית רבים. האויר קר, העגלון עומד ליד העגלה, ומנופף את שוטו ברוח, כאלו הוא רוצה להביע בזה את אי-רצונו וקצר-רוחו. ונטפי גשם יורדים משמים, טיף, טיף…

אך בתוך הבית נראה, כאלו אין איש חושב על דבר הנסיעה. אליהו ואנשיל עומדים בתפלין על ראשיהם ועל זרועותיהם ומתפללים תפלת שחרית. אך הקיר, אשר עליו היה תלוי תמיד ה“מזרח”, ריק עתה כיתר הקירות, ועל מקום המזרח נראה שממית גדולה פורשת רשת ואורגת את קוריה הדקים.

כל אשר הֵצַר לפנים את מרחב החדר נפנה עתה; אין דבר בבית; נדמה, כאלו רָחַב החדר, ויהי כפליט מבראשונה. ור' שלמה הולך לאֹרך החדר ולרחבו, וידיו שלובות על גבו. על פניו נקל להכיר נפתֻּלֵי מחשבות סוערות..: מה הֵנָּה?…

ונחמה מתעסקת בלי הרף בתוך ארון-הכותל, עד אשר לא נשאר בו עוד אף גרגר אבק. המבקשת היא להתיק את עצמה? להרגיע את רוחה? או רגילות היא לה, כדרך הנשים?

פתאֹם, באחת מנטיותיו בטיולו בחדר, התבונן ר' שלמה, והנה נחמה מוציאה דבר-מה מחֻבה ומצפינה אותו במהירות עצומה בתחתית הארון. ואחרי כן מהרה לסגור את הארון.

– מה זה צפנת פה, נחמה? – שאל, כנראה בכֹּסף נמרץ.

– צפנתי? לא, לא מאומה… ענתה האשה בחרדת-מות, ותחזק בשתי ידיה את דלתות הארון–לא צפנתי מאומה…

– אך הלא בעיני ראיתי… – קרא ר' שלמה – בעיני ממש! העִוֶר אנכי?

– למה לך לדעת? – ענתה נחמה בראותה כי לא הועילה בכחשה – למה לך לדעת? הלא אך תלעג לי!..

– הגידי לי, או תניני ואביט בעצמי בארון…

– הנני להגיד לך, – קראה נחמה בהשפילה את קולה כאומרת לגלות לו סוד כמוס, – הנני להגיד לך. שמעתי מאת אמי, עליה השלום, כי בעזוב איש את מקומו, והוא אומר לשוב אליו, טוב שיטמן שם אחד מחפציו היקרים. והנה טמנתי פה מחרזת קורלים, שנתת לי לפני עשרים וחמש שנים.

– התחשבתי לשוב עוד הלום? – אמר ר' שלמה כמתפלא –

ונחמה לא ענתה דבר. עצבת נוראה לחצה את חזֶהָ, וכמעט שמה מחנק לה; ולא יכלה להוציא הנה מפיה. היא חשבה, כי בא רגעה האחרון.

– נראה לי, כי בלי חמדה את הולכת עמנו, נחמה, – הוסיף ר' שלמה כעבור רגע.

והנה פרץ קול מלב נחמה הלחוץ, אשר לא נשמע כמהו עוד בחדר הזה. ולא צעקת שבר היתה, כי לא קול אדם היה הקול ההוא. רק הציד הצד בהרי האלפים יקשיב לפעמים נאקה כזאת, עת יפלח כדורו לב אילה צעירה…

– השאלתני, אם אחפץ ללכת? – פרצו הדברים מעט מעט מלב האשה הנכנעת והכואבת – השאלתני אף פעם?

– אמא, אמא, חיתי, – קרא אנשיל מתוך תפלתו, – אל תדברי עתה.

המדברת אני דבר?.. – אמרה בקול רפה היא שבה מעט למנוחתה.

ור' שלמה לא דבר דבר. הוא טיל בחדרו בלי-הרף. מה היו מחשבותיו? נחמה סגרה את ארון-הכותל ותתיצב ליד החלון. היא לא יכלה לבכות,

ואליהו ואנשיל הוסיפו להתפלל, כאלו לא קרה דבר. וכאשר גמרו את תפלתם ויחלצו את התפלין, אמר ר' שלמה: הנכונים אתם? נלכה –

ר' שלמה יצא ראשונה מהבית, ואחריו יצאו אנשיל ואליה; ונחמה עזבה את ביתה באחרונה. ולפני יציאתה העיפה עוד הפעם את מבטה בארון-הכותל ובמחרזת-הקורלים…

כאשר ישבו כבר כלם על העגלה נכונים למסע, קראה פתאֹם טילה:

– אלי, הדוד קפל! אותו שכחנו לגמרי! –

אך הנה הוא הולך לאט, ולוחץ בזהירות את ה“מגן דוד” אל לבו. אנשיל פנה לו מקום בקרבת טילה, וכה ישב תחתיו, תחוב בין רהיטים ישָׁנים, ארגז מתנועע מעל ראשו, ובידו, כמגן וצנה, ה“מגן–דוד” שנמצו ביער אשר בארץ ישראל.

אחרי שסגר אנשיל את דלת הבית נעה העגלה הכבדה ממקומה..

הבה, נברך נא את הנוסעים, יחד עם אנשי הרחוב שנאספו סביבם, את ברכת הכהנים הישנה:

“יברככם ה' וישמרכם, יאר ה' פניו אליכם ויחנכם, ישא ה' פניו אליכם, וישם לכם שלום!”

---

ב. קבלת פני האורחים.

כבר היה ערב, כאשר באו נוסעינו בקרבת הכפר. נטף המים, אשר דברו עליו ברצינות הילדה טילה והעבד אבשלום הזקן, היה לגשם שוטף, אשר קלקל את הדרך ויעצב את הנוסעים מאד. איש לא הגיד זאת לנפשו, אך לכלם נדמה, כאלו זה ימים ושבועות הם נודדים בדרך רחוקה, שמי-ערפל ממעל להם, מתחתם בצה ורפש, ויותר אין דבר מימינם ומשמאלם. בכל עת המסע לא רבה השיחה ביניהם; איש לא מצא את המלה הנכונה, אשר תוכל לגרש אף לרגע קטן את העצבת הנסוכה על כלם. לבם נעכר מן הצעקה שפרצה בבקר מקרב נחמה. והיא בעצמה, אשר פתאֹם ובלי משים משכה היום אליה את עיני משפחתה, ישבה כל היום בדומיה על המושב הרעוע של העגלה המתנודדת, ותתן את נטפי הגשם הדקים לשטוף על פניה, ולא מחתה אותם, עד אשר היו פניה כשטופים בדמעות. אישה וילדיה ירדו מעל העגלה, “כי טוב ללכת רגלי”, כאשר אמרו; אך מי יודע? אולי באשר לא יכלו להבחין אם טפות גשם או דמעות נוזלות הן על לחיי נחמה… ואולם הם לא ידעו, כי לא יכלה נחמה לבכות!

ומה גדלה חרדתה, כאר קרא ר' שלמה פתאֹם לעת ערב: הנה! הנה! עוד גבע קטן, ואחר נבוא אל מקומנו! מה רָעדה ושָׂערה, מה מאד נאנסה להתחזק על מושבה בהתאמצות יתרה, כאשר עברו גם את הגבע הזה, ולעיניהם נראה הכפר העטוף בערפלי הגשם והלילה!

– איה ביתנו? – קראה טילה ותאמר לקפץ מעל העגלה. אך היא שחה לארץ יותר מדי, ותדחף את יד קפל, ויפל ה“מזרח” לארץ בקול שאון, ואיש לא ראהו עוד. הזקן ילל ויתאונן, כי בצדיה עשתה לו טילה זאת; זה זמן רב צרה עינה במזרחו. אך הוא אחת החליט: אם לא ימָּצא המזרח, איננו הולך עמהם, ולוּ גם ישאר פה באמצע הדרך.

וירד אנשיל ויחפש על הארץ כה וכה, ולאחרונה מצא את הפלֵטה העתיקה של המלך-דוד בין אופני העגלה, ולאשרם לא נשחתה עוד; אז שב הדוד קפל למנוחתו.

– ועתה דֹמו כלכם! – צוה ר' שלמה – ואל תמושו מהעגלה. האמנם צריכים הכל לדעת כרגע, כי יהודים באים אל הכפר? גם אל נתראה כאורחת עניים המחזירים על הפתחים! –

בלי חמדה שמע אנשיל בקול אביו. הוא נכסף מאד לרוץ לפני האורחה, לדרך ראשון על מפתן ביתם החדש, ולקבל אחרי כן את פני כלם כבעל הבית. ואולם בלב נחמה התעוררה השאלה: "הבוש יבוש כי יהודי הוא? האמנם טוב האכר מהיהודי? –

וישבו כלם על העגלה, אשר התנועעה לאטה וַתַּשְׁמַע קול תנודה וטלטול. והנה הופיעו להם מתוך האפלה בתי הכפר הראשונים, וגם ברק נרות דולקים נגה לפניהם פה ושם. ופתאם נשמעה ירית מקדַחת ליד הדרך, וברגע נראתה תמונת איש רץ לפניהם וממהר אל עבר הכפר.

– הה, אלהים! מה זה? – קראו כלם יחדו.

ואנשיל אמר לקפץ מן העגלה; אך אמו עצרתהו בכח גדול מאד.

– אם יקרו לך חיי אמך – צעקה – אל תרד מזה; הנך הולך למות! הנה הם נאספים עלינו להמיתנו על אשר נבוא אל הכפר.

– אל נא תהיי פתיה, נחמה, – אמר ר' שלמה, אשר גם הוא פחד בסתר, –– מה יעשו לנו אלה? –

והסוסים נבעתו מקול היריה ויעמדו תחתיהם. רק לקול גערת הרכב הרימו את פרסותיהם ללכת; אך אחרי צעדם כעשרה צעדים שבו ויעמדו על מקומם, כאלו נצב להם איזה דבר לשטן על דרכם; ולא הרחק מהם, בין הסבכים, נראו מתוך הערפל כהמון תולעים זוחלים על הארץ, רגע נצברו לערֵמה, ומשנהו התפרדו לעברים. וכמו חיים ותנועה שררו במחנה הזוחלים האלה; קולות שונים התלחשו חרש, והלחש הגיע עד הנוסעים הנבהלים; ופתאם כאלו לא יכלו שם להתאפק ויפרצו בצחוק פרוע. והלחש והצחוק האלה נהפכו פתאם לשירה מושרה במשטר, אשר נשמעה בראשונה בלאט, כהֵד מיער, ומעט מעט הלכה הלך והתברר, הלוך והשְׁמֵע, עד כי הקשיבו נוסעינו גם את הנגינה היוצאת מעשרות פיות וגם את הדברים המושרים עצמם.

על פי נגינת שיר עממי ידוע בין העם ונפרץ מאד, שהיה מיֻחָס לאחד היהודים שהתנצר בקרבת–פרנקפורט, שוררו:

"הַיְהוּדִי כָּתַב סֵפֶר לָנוּ

בּוֹ כָּתוּב לֵאֹמר:

הָבָה, אֵשְׁבָה נָא בְקִרְבֶּכֶם,

אַחֲרֵי כִּי גֹרָשְׁתִּי.

נִיר וָאָחוּ לִי הֵם עָתָּה

אֶהְיֶה נָא לְאִכָּר –

כִּי אֵין טוֹב לָאָדָם עָתָּה,

מִגוּר בִּנְאוֹת הַשָׂדֶה".

צחוק אדיר פרץ בין המשוררים אחרי כלותם את השירה הזאת, אשר גם מחברה נמצא, אל נכון, בין ההמון. בקשב רב, ובמבוכה נוראה שמעו הנודדים את השירה המוזרה הזאת, הלהם ירמזו הדברים? הלעג הוא, אשר הקשיבו זה עתה? ומה יבֹא אחרי הדברים? – וכאשר נדם הצחוק לאט לאט, נראה היה, כאלו נעלם כל המראה; שקט ודממה בין הסבכים; הכל נעשה כמו על פי אותות ורמזים ידועים.

– מה תאמר לזה, אבא? – קרא אנשיל, שהתעורר הראשון ממבוכתו, – האלך אחריהם?

– לא, לא, בשם ה', – צעקה נחמה, – הם יהרגוך. האם לא שמעת?

– לא שמעתי מאומה, – אמר ר' שלמה בקול נמוך כמו לעצמו. – הרק אלינו תוכל לרמז השירה ששרו פה?

– אבא צדק, – אמר אנשיל, – לא יוכל זה לרמז לנו.

– הכבר עשינו להם דבר? – הרהיבה טילה להכנס אל דברי הגדולים.

– כל זה יעבר, – נחמם ר' שלמה בקצרה, – מה זה יוכלו לחפץ ממנו? האם לא בכסף מזֻמן קניתי את הבית ואת השדה? האם גנבתים? –

אך המראה הנפלה לא חלף. במרחק רב מעט מבראשונה הופיעו פתאֹם שנית הלֵצים האלה, ושירת המקהלה הסתמנה בתור המשך השירה הראשונה. והנה הקשיבו ברור, בנגינה אחרת, את הדברים האלה:

הַיְהוּדִי וְהָאִכָּר אַךְ אַחִים הֵם יָחַד,

חֲכָמִים גַם שְׁנֵיהֶם וַעֲרוּמִים;

לְפָנִים עָשַׁק הַיְהוּדִי אֶת הָאִכָּר

אֶת פְּרֻטַּת נְחָשְׁתּוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

אַך מֵאָז בָּא הַדְרוֹר בַּמַמְלָכָה

גַם הֵמָה יִשְׁתָּווּ אֵלֵינוּ:

כַּיְהוּדִי כָּאִכָּר,

כַּנָּסִיךְ כָּרוֹזֵן

וְכַכֹּהֵן כְּעָם!

עַתָּה כֻּלָּנוּ נִשְׁתָּוֶה.

– זה איננו לעג – קראה טילה בעליצות לשמע החרוז הזה – האם לא שמעתם, כי עתה כלנו נשתוה?

וכפי הנראה היתה גם דעת ר' שלמה כדעתה, כי הנה התרומם ממושבו ויקרא בכל כחו, בפנותו אל העֵבר ההוא, שממנו נשמע קול הנגינה:

– עתה כלנו אחים! באו הנה. ונדעה איש את אחיו!

אך נחמה פרשה כפיה ותתחנן מלפניו כי יחדל מדבר; הכל יאבד, אם יקראו בעצמם את ההמון השובב אליהם; אם ישאירם ה' בחיים היום, הזכר לנצח את הלילה הזה; פגעים כאלה לא קרו עוד לכל בן-ישראל מעולם.

ובתוך תחנותיה ויללותיה אלה עלה פתאם להב אש וַיַּגַּה אל עבר פניה. נחמה צעקה בקול, כי נפל ברק הלהב על עיניה בפתע פתאֹם, עד אשר הרגישה איזה כאב, כאלו נגע בהן עקץ של מחט.

– בערה! – קרא אנשיל – בערה! –

איה? איפה? – קרא ר' שמה בחרדה – הלא לא ב..

עוד לא כלה את דבריו, ונחמה, אשר פניה החִוְרים כמת היו מוארים בשלהבת העולה מתוך הכפר, קראה בקול מחריד:

– ואיה אפוא, אם לא בביתנו? אל חי בשמים! הם הציתו את כל הבית, ממסד ועד הטפחות; ועתה אבד הכל, הכל כלה! עתה עלינו לקחת תרמיל ולחזר על הפתחים!

והשלהבת התאבכה ותתרחב; בכל מלא מבט העין היה הרקיע טבול בצבע האֹדם–הצהוב של האש הנוראה. למראה הזה פג כל לב; וכאחוזי-קסם לטשו עיניהם בלי הרף אל הנקֻדה ההיא, ששם יהפך ברגע הזה ביתם ורכושם, נוכחם ועתידם, לגל של אפר וגחלים.

– אל שדי! – נאנק ר' שלמה חרש –

– היריעו תרועה? – נשמע קול–יְלֵל בעגלה; זה היה קול הדוד קפל.

ואנשיל הביט עד הרגע ההוא כחולם אל המחזה האיום; אך שאלת הדוד השוטה העירתהו מן השממון, שערותיו סמרו, וקור גדול עבר בו, עד כי חשב לנפל.

– לא יריעו, – אמר ושניו נקשו מקֹר עז, – גם נוצה קלה לא תנוע באויר. אל נכון, בלי כל שפק כרתו את חבל הפעמון ויסגרו את מִזְרְקוֹת המים.

ובעוד רגע קרא בקול הנשמע למרחוק:

– אך הנני נשבע, כי לא ינקו עושי-זאת!

– מה תאמר לעשות? – קראה נחמה בבהלה –

– שבו, שבו כלכם פה, – קרא בקֹצֶר רוח, – הנני הולך הכפרה, וראיתי, אם נשאר עוד דבר-מה להציל.. ואם אין…

לשוא קראה הנואשה האם אחרי בנה הנחפז ללכת; הוא לא שמעה לה. כנָשוּא על כנפי רוח מהר הלאה, הלאה; ויבא אל מקום נטות הדרך המוביל אל הכפר. והנה איזה צל כהה מתנודד אחריו; אך כרגע נעלם הצל.

ונחמה עטפה את פניה במעטפתה; היא לא חפצה לראות את השלהבת הלוהטת, אשר עוד מעט ונפלה אל תוכה גם גופת בנה השרופה. אנה הלך? הישוב עוד מבין האכזרים ההם, אשר הציתו את הונם ורכושם באש, וגם לנפשם ארבו בדרך?

– הלא לא יֵעשה לו דבר, נחמה… – אמר הדוד קפל פתאֹם ויתרומם מעל העגלה – הן עוד ה“מגן דוד” בידי, וכל עוד שֶׁישנו עמדי בטוח אני כי לא יקרֶנוּ כל רע.

וכאלו חפץ באמת לעשות את המזרח הישן למגן וצנה מפני כל פגע רע שלא יבֹא על אנשיל הרימהו מעל לראשו ויקרא בקול גדול, בפנותו אל הכפר ואל השמים האדֻמים כדם:

– אל תעשו לו מאומה, אל תעשו לו מאומה!… אני, קפל, מגיד זאת – בשם המלך דוד הנני מצוה עליכם: אל תעשו לו מאומה.

ובעוד המה מביטים משתאים אל מעשי הזקן השוטה, לא התבוננה נחמה כי נפקד גם בנה השני מן העגלה.

הבחור אֵלִיָה הלך גם הוא בעקבות אנשיל.

---

ג. ליד גדר הגן.

ובמרוצה מהירה מאד הגיע אנשיל עד קצה הכפר. מלפניו השמים האדֻמים משלהבת הבערה, אשר גדלה יותר ויותר מרגע לרגע, ומאחריו נאקת אמו החודרת, והוא צועד נבוך ומשמים הלאה, הלאה, עד כי לוּ נפתחה תהום עמֻקה לרגליו, לא התבונן בה. קצפו העז החיש את צעדיו; הוא חפץ להנקם. האמנם הציתו את בית אביו באש? האמנם לַבַּת-האש הזאת, המאדמת עתה את כפת-השמים, עולה מתוך בית אבותיו?… רק כח כביר וגדול מכחו, אשר לא היה חת מחורת פניו האיומה ומשממונו העצום, היה צריך להתיצב לקראתו, למען השב לו את מנוחתו.

וכה בא עד אמצע הכפר. איש לא התיצב בפניו, ובכל זאת היה אנוס לעמוד תחתיו. כחו עזבהו מאד, ורגליו רפו, עד אשר נפל כמעט תחתיו ליד גדר אחד הגנים. ובהשענו בידיו על הגדר, לבל יפול, לא התבונן כי מסמר התקוע באחד הקרשים בא בכפו ויפצענה פצע עמק. בעינים תועות הביט מסביב לו, את ידו הפצועה וזבת-דם העביר על פניו החורים והרטובים מזעה. ורק אז שב אליו שכלו ויחל להתבונן אל מצבו.

מה לו פה? היש בערה בכפר? היבער ביתם? דֻמית מות מסביב לו; אין רוח נושב באויר; אין אור באחד החלונות, לאֹרך כל הכפר, לכל מראה עיניו; אין דלת פתוחה. וכי תצא אש בכפר, האם לא ירעש הפעמון, האם לא ירוצו האנשים נרעשים ונבהלים הנה והנה? היוכל איש לנוח בעלות הלהב, לוּ גם במרחק רב ממנו? אך מדוע אפוא אדמו כה השמים?

ברגע הזה בא רגש פחד בלבו; הוא פחד מפני דומית קבר זאת, הנוראה עוד מהבערה; הנה שם מאחרי החלונות הסגורים הנם יושבים בפנים נזעמים ואורבים לו… האין טוב לו לשוב כרגע?

– הכן צריך להיות? – אמר לנפשו בקול-רם – הכל זה צריך להיות בשביל שאנחנו יהודים?

– מי זה מדבר פה? – קרא קול עלמה מאחרי הגדר –

אנשיל הפנה את ראשו, לאור הכהה, שהפיצה הבערה, ראה ראש אדם אשר התרומם חיש מעל לגדר.

– הה, אלי וכל קדושי, – קראה העלמה בראותה את אנשיל ותסוג אחור.

והקריאה הזאת הפחידה את אנשיל עוד יותר, מה כַּוָנָתה?

אך כעבור רגע נרגעה הנערה מעט, כנראה, ותקרא מאחרי הגדר בכעס:

– סור מזה, פן אֲשַׁסֶּה בך את הכלבים! –

– מה עשיתי לך? – קרא אנשיל בתמהון.

כפי הנראה היה קול הדברים האלה מעורר אֹמֶן רב, כי עד מהרה קראה הנערה:

– היתהלך איש ישר ליד הגדרות בלילה, אם לא יחשב רעה בלבו?

מלא חמה על האשמה הזאת קרא אנשיל:

– מי זה האומר כי לא בן אנשים ישרים אנכי. מאד חפצתי לראות את זה! –

ולמענה על דבריו נשמע צחוק-לעג מאחרי הגדר.

– הנה זה מתפאר, כי בן אנשים ישרים הוא, ופניו שותתים דם כפני איש השב משדה המלחמה!

אנשיל לא מצא כרגע את המענה הנכון. בלי משים העביר את ידו על פניו, וכאשר הקריבה אל עיניו, ראה והנה היא מגֹאלה בדם. וברגע ההוא חש מכאוב פצעו.

– אל נכון נתקע לי מסמר בבשרי – אמר בקול דממה – כאשר נשענתי על הגדר הזאת. מהרתי אל הבערה, ואיעף מאד ואעמד פה לנוח מעט,

– איזו בערה? – קראה הנערה משתוממת.

– האין בערה בכפר? – השתומם גם אנשיל – האם לא יבער שם בֵּית? – –

הוא לא העז לכלות את דבריו; אך העלמה אמרה בבטחה:

– אין בערה בכפרנו.

אל יפלא בעינינו, כי אנשיל הנבוך והסוער מצא שמץ חשד בהבטחת הנערה השוקטת. האמנם היא מדברת כל זה – עבר בו רעיון מכאיב – למען עצר אותו רגע קטן, למען לא ימהר אל המקום ההוא, ששם יעלו את כל הון-אביו בעשן ופיח?

הרעיון הזה בלל את כל מחשבותיו; בדברים קשים קרא אל מעבר לגדר:

– היודעת אַת אותי?

– לא, – נשמע מענה הנערה לתמה –

– הנני בן האיש, אשר התישב פה – אמר כמתגאה –

– בן היהודי החדש? – קראה הנערה בקול רם מאד.

למה זה הביט אנשיל סביבו בחרדה? למה עברה רעדה קלה בכל אבריו?

– אני הוא, – ענה וישפל קולו – האין הדרך ישר בעיניך – או השודד אנכי? –

קול קריאה צוהלת מפי הנערה היה למענה על שאלות העלם הנבוך.

– האתה זה? – קראה בשמחה – ברוך אתה בבואך! –

ואנשיל ראה יד שלוחה אליו מעל הגדר ונכונה לאחז בימינו. הילחץ את היד הזאת? היודע הוא למה היא שלוחה אליו? ובחפזו נתן מקום לַחַשַׁד לְעַוֵר את עיניו ולא נגע ביד המושטה אליו לברכת שלום.

– הירא אתה אותי? – אמרה הנערה בשחוק, וכרגע נעלמה היד –

ואנשיל ראה את היד עוברת על פניו ונוגעת כמעט בלחייו. עתה, כאשר נעלמה היד, נדמה לו, כאלו נגה אליו ברק פתאום ויעלם כרגע; חשכה גדולה סבבה אותו, ופחד נסתר לחץ את לבו.

– שמעתי אומרים – ענה מתנצל ונכלם מעט – כי יושבי הכפר אינם רוצים שיהיה היהודי לשכן להם… כי נשבעו לבלי תת אותנו להתישב פה…

ברגע הזה לא גמגם אנשיל בהוציאו שקר מגֻנה כזה מפיו. בעת אחרת היה הדבר זר לרוחו התמימה; אך עתה אלצהו איזה חפץ עז להצטדק לפני הנערה. ההרגיש בנפשו, כי שקר דבר? כל הבלהות אשר עברו עליו, מראה הבערה ברקיע, הכפר הריק מאדם, – מלאו את נפשו חרדה בלתי ידועה, וצל מחשבותיו נצב לעיניו כמציאות אמתית.

אך הנערה ענתהו בחמלה:

– האמנם אמת הדבר? היש בכפרנו אנשים רעים כאלה, ואני לא ידעתי. –

– כן, אנשים רעים! – קרא אנשיל ועוד הפעם התגבר קצפו – אנשים אשר לא ידעו גם בשת גם פחד לארב לאנשים נקיים על אם הדרך, ולהעלות באש את כל נכסיהם!

הנערה החרישה רגע, כנבוכה או כמתיעצת בנפשה, מה תענה על האשמה הכבֵדה הזאת. ופתאֹם פרץ צחוק גדול מפיה.

– למה את צוחקת? – קרא אנשיל בחריקת-שנים.

– ומדוע לא אצחק? – השיבה צוהלה – הנה עומד איש ומדבר ומדבר בלי הרף, ואיננו יודע מה הוא מדבר…

– האני אינני יודע, מה אני מדבר? קרא אנשיל בקצף גדול.

– הנהו מדבר על דבר איזה שודדים שהתנפלו עליו בדרך, איזה אכזרים שהציתו את נכסיו באש… ועודנו עומד פה ומדבר… היודע האיש מה שהוא מדבר? – ענתה בת האכר.

אֹדֶם עז כסה את פני אנשיל לדברים האלה. האם לא צָדקה ממני? האיננו עומד פה ומדבר הבלים?… למה זה שכח את אבותיו ואת הונם, לא התבונן אל אֹדם-השמים וכתקוע במסמרות קסמים הנהו עומד בזה… ומקשיב לדברי נערה כפרית גסה?

– לא טובה את מהם! – אמר בחמה – חפצה את רק לעצרני פה, עד אם יִכלֶה הכל בעשן.

ועוד הפעם הריעה הנערה בצחוק אדיר. אנשיל התקצף מאד ויסר מן הגדר. אצבעותיו רעדו מחמה עצורה, לוּ באה כף המנעול בידו, כי עתה השליכה בקול נפץ על המנעול. לא קשה לאדם לשאת חרפה מאת אויב גלוי, הנצב לנגדו במערכה, אך מי, מלבד הנכנע והשָׁפֵל במרך-לבו, יעמד על מקומו במנוחה, בעת אשר ישטף עליו מטר חרפות מאת אויב מסתתר ואינו-נראה?

וכה הלך הלאה בצעדים כבדים. תשמע נא, כי הולך הוא; תחוש נא כי בשנאה עזה עוזב הוא אותה. לבו נבא לו, כי ידאב ויצר לה על לכתו ממנה. ובזאת אמנם חפץ; תרגיש נא את הכאב, ותנחם על הכלמה שהכלימתהו.

אך כאשר צעד צעדים מספר, נשמע קולה מאחריו" “הוי!” והקול חזק מאד, כמעט קול מצוה, אשר לא יכל אנשיל לסרב לו. וישב ויפן לאחריו.

– מה לך? שאל.

רגע אחד נתנתהו הנערה לחכות למענה, ואחר נשמעו מעבר לגדר מלים מקֻטעות ובודדות:

– הנה בורח אתה… בלילה האפל… כאחד הכסילים! האומנם תחפץ להֵרָאות לעין כל בפניך המלאים דם?… האם לא תדע בשת?

אנשיל לא ידע מה לעשות. היענה אותה? או היכלא בקרבו את הדברים הלוהטים, העצורים בו כאש יוקדת, ונכונים להתפרץ ברעם ורעש החוצה? איזה חיים בלתי-נודעים לו, קולות שלא שמע כמוֹהם, רגשות שלא הרגיש מעודו, התעוררו בחֻבו ברגע הזה, וירגשו ויסערו בו, ויעלו בראשו כְאֵדֵי-יין, ולא יכול לאסוף את מחשבותיו בסדר נכון.

– האם לא כסיל אתה? – שנתה הנערה בשחוק – כי הנך ממהר לרוץ… כאיש אשר עשה רעה?.. חכה נא רגע… הנני הולכת ותכף אבֹא.

וכאשר הרבתה לדבר, כן חזק הסער והלחץ ברוח אנשיל. אך הוא החריש, כאלו באהו פּתאֹם אֹשר נעלה, ויעמד נשען על הגדר ויחכה.

וכעבור רגעים מספר שבה הנערה ותקרא בקול-רם:

– הא לך… שימה על פניך ומחה את הדם… הן נורא מראך זה!

ואנשיל עמד ליד הגדר, ופניו מָפנים אל הכפר, לא אל הבית, אשר ממנו נשמע קול הנערה המסתתרת. פתאֹם חש, והנה דבר קר ולח מושם על פניו; וכאשר מהר אנשיל להסירהו ראה והנה היא מטפחת לבנה טבולה במים. עתה הבין את מחשבת הנערה הכפרית.

– הטוב לך עתה? – שאלה מעבר לגדר.

אנשיל לא יכל לענותה.

– הניחנה נא רגע על פניך – הוסיפה – ואל תהי שוטה! הבאמת תחשב, כי יש ביננו אנשים, השונאים אתכם ואשר גם יארבו לכם בדרך? אבי, השופט, אומר תמיד: עתה לא טובים אנחנו מהיהודים; עתה, אחרי שהיינו כלנו חפשים, רואים אנחנו, כי באמת אך דלים הם היהודים. עלינו לשאת אותם על כפים אם יבֹאו אלינו, אמר זה לא כבר. כי מה בצע בחפש הנתן להם, אם לא נִתֵּן להם להיות אכרים? ומה דעתך אפוא: היתן האיש המדבר כדברים האלה למצית ולבלע את כל בניני היהודי ואת נכסיו? להפך: כאשר שמעו אנשי הכפר כי האכר-היהודי מתישב היום באחֻזתו חפצו לצאת לקראתו בתהלוכה נהדרה, בדגלים ובנגינות. ואחד מהם אמר גם להרעיש את הפעמונים בבית התפלה, אולם את הדבר הזה לא נתן אבי לעשות. “היהודי – אמר – לא היה מעולם מלך וגם עתה לא יהיה למלך. עלינו להתהלך עמו כאחים וכרעים אך לא לנהג בו כבוד יותר מדי” אך הם התעקשו לעשות דבר-מה לכבוד האורחים. והנה התהלוכה לא יכלה לצאת אל הפעל, כי לזה דרוש גם הכהן; ויבקשו וימצאו דבר נחמד מזה שבעתים. האין זאת? הן יראתם מפני האש והעשן, ותחשבו כי כל הכפר בוער באש, ובתוכו גם ביתכם. הוי, כסיל! התאמין כי ישנם בכפרנו אנשים כאלה? גם נוצה קלה לא תבער בכפר; אך צא נא השדה מחוץ לכפר, וראית את האור הבהיר הפרוש על הכל, וראית את השדות מסביב לכל מראה עיניך אחוזים שלהבת גדולה! וזה יפה ונחמד מכל תהלוכת כבוד בנגינות ובדגלים, יפה מכל אשר בעולם, לך והביטה שמה, ושבעת רצון ושמחה!

קשה לתאר בדברים מעטים את הפעֻלה המַּרְעשת שפעל ספור הנערה על אנשיל. כאשר החלה לדבר, הרגיש ספק ושממון; השמועה חזרה על דבר מחשבות-הידידות שחשבו האכרים על אביו הִפְתִּיעָה אותו מאד, ותהי בעיניו כמעט כבדותא; אך ככל אשר הוסיפה לדבר, כן גברה בקרבו האמונה, וכן רבה בו השמחה. קולה הרך והחם היה כרוח צח ללבו! המון מאורות נעימים הופיעו ויבריקו לעיניו; ערֶב קולות עדינים בקע ועלה באזניו! ברגע אחד שונה הכל; הכעס והפחד סרו ממנו כענן בקר, ואמונה תמה ומשמחת גברה בו, ככל אשר היתה לפני רגע אחד כהה ורופפה. הוא לא יכל לדבר; וילחץ את המטפחת הרטובה, אשר נתנה לו הנערה אל פניו לנגבם, אך לשוא. הפנים בערו ויכאבו מאד; הוא הרגיש איך יחדר החם העז דרך לחוּת המטפחת.

ולבסוף קרא:

– אם כן אפוא חטאתי לך! בודאי תקצפי עתה עלי –

– השמת את המטפחת על פניך? – אמרה הנערה כעבור רגע של דומיה.

– כן, – ענה אנשיל מתמהמה –

– לא אקצוף עליך! – נשמע קולה קרוב מאד אל אנשיל.

אנשיל פנה למעלה ויחרד. שתי עינים כהות במסגרת פנים רכים הביטו אליו. נעימות כזאת לא ראה מעולם. וזאת היא עלמה כפרית?..

– הא לך ידי, העודך ירא אותה?

אנשיל אחז במרך ביד השלוחה אליו, אך כמעט נגע בה, וכמו נפל איזה פחד פתאום על הנערה. ובתנועה מהירה הוציאה את ידה ותעבירנה על פניה, ותקרא חרש: “לך מזה… לך עתה… תכף ישובו אֲנָשַׁי הביתה”.

וילך אנשיל מבלי הביט לאחוריו. מטפחתו הקרה על פניו הלוהטים, והוא מתנודד הלאה, מבלי דעת אנה. אך הפחד אשר נפל על הנערה עבר גם עליו. אין לו להשאר בזה…

היראה עוד הנערה, פן לא סר אנשיל? היא שחה מעל הגדר, ותקשב בתשומת-לב אל הד-הצעדים הנשמע בדומית הליל. פתאם צעקה בקול-גדול; היא התנודדה מעל הגדר.

– האם לא הלכת מזה? – קראה ותחרד – לכה, לכה נא מזה; הנני מבקשת אותך! – הוסיפה ותרם את ידה כמגִנָה על נפשה.

שתי עינים לוהטות – העיני אנשיל הן? – הביטוּ אל עבר הגדר. וכאשר קראה הנערה את קריאתה נעלמו תכף ואינן. תמונה חֲרֵדה, כמעט בלתי-נרגשת, החליקה ותעבר. והנערה רצה לביתה משתוללת.

---

ד. הלילה הראשון בכפר.

ואנשיל לא הלך אל מקום הבערה; בלי כל מחשבות הטה את צעדיו כחולם, אל מבוא הכפר, ויבא שנית אל הדרך. בהיותו אצל הבית הקיצון הבעיתוהו פתאֹם צעדים מהירים, שנראה כאלו רדפו אחריו. וכאשר פנה לאחוריו הכיר לאור הלהבה שלא שקעה עוד את אחיו אליה “הבחור”.

– אליה, – קרא נפחד, – מאין תבֹא?

– ואתה? – שאל זה בדממה.

– אני,– אמר אנשיל רועֵד ומשומם, – אני בא מן הבערה.

– וגם אני משם, – ענה הבחור.

ובדומיה הלכו איש ליד אחיו. האמנם לא היה עוד לאיש מהם כל שאלה אל אחיו?

כעבור רגע פנה אנשיל שנית אל אליה.

– הראית, איך פארו האכרים באוּרים את השדות לרגלי בואנו הכפרה? הן דומה הוא, כאלו בא הלום מלך הארץ, לא שנים שלשה יהודים.

– אמנם כן – אמר אליה בחשאי – הן היה לאל ידם להשליך אותנו אל המדורה והמה העלוּה היום לכבודנו.

– מה עולה על דעתך! – קרא אנשיל נלהב – האכרים האלה יכלו לעשות זאת? הלא על כפים ישאונו!

– אותך אולי – ענה אליה בקול שפל כבתחלה.

אנשיל חש, כי קצף עז מתעורר בחבו, וכאלו חפץ לעצור בעד איזו מלה מַחרֶדֶת לבלי תשמע, הרים את ידו אל מול פני אליה, ויאמר בגחוך, אשר רק לאור היום היה אפשר להכיר את פתרונו:

– האינני כמוכם? האם לא בן אני לאבינו?

– ואני מגיד לך, אנשיל, – אמר הבחור זָעֵף – השמר לך מפני האכרים. –

אולי יהיה מוזר הדבר, אך ככל אשר עמל אנשיל לזכר את ימי ילדותו הרחוקים, לא יכל לזכר, כי שוחח מעולם עם אחיו שיחה ארכה כזאת; לפחות, לא הביע האח לפניו את רגשותיו כל כך ישר ובלי-אמצעוּת. ולכן פעלו הדברים המעטים האלה על לבו פעֻלה לוחצת ומדאיבה… דומם הלך ליד אחיו בדומית הליל. ושניהם לא התבוננו, כנראה, אל מאורות בְּעֵרַת-השדה, אשר התאבכו והתפתלו עוד במקום האויר מעל הדרך.

וכאשר נגשו אל אבותיהם מצאו את העגלה עומדת עוד על המקום ההוא, ששם עזבוה בלכתם הכפרה בחפזון ופחד. נחמה וטילה והדוד קפל ישבו על העגלה, ור' שלמה נצב על ידה ומביט בלי-חשך אל פני השמים אשר עוד לא סר אֹדם הַחֲוַרְוָר מעליהם.

וכל יללת-שבר, כל צעקת-חרדה, לא נשמעה כבוא שני האחים. רק ר' שלמה מהר לגשת אליהם.

– ומה? – קרא, כאלו אבה לשמע לבדו את השמועה הנוראה – הן כמעט הלבינו שערותינו מהתוחלת הממשכה והמחרדת.

– הכל טוב ויפה, אבא! – ענה אנשיל בקול-רם – אין כל אסון.

– אל תרים ככה את קולך… בפניה, קרא ר' שלמה בדאגה גלויה, וירמז על העגלה, – הן היא קרובה, חס וחלילה, למות!

וַיַשְׁפֵּל אנשיל את קולו.

– החושב אתה, כי הציתו את ביתנו באש – קרא במהירות – או כי ארבו לנו? הנך טועה אפוא מאד. מכל אשר לנו לא נגרע אף צרור. להפך,.. האכרים אוהבים אותנו… ובחפצם להראותנו את אהבתם האירו את השדות במאורות מפליאים, כאלו המלך בעצמו בא אליהם!… בכפר הזה… לא יקרנו רע…

האם מפני קול הדממה שבחר לו אנשיל בדברו, או מפני פזור הנפש שנכר במדברו המתהפך לרגעים, פעם המשתנה ומתעשת ופעם ממהר ונחפז, ואולי בגלל הדאגה הראשונה שעוד לא סרה כליל, – לא האמין ר' שלמה לדברי בנו וינע את ראשו כמטיל ספק. הוא, שהיה צריך לקבל ברצון ובשמחה את בשורת אנשיל, לא יכל עתה להכניע בקרבו את רגש אי-האמון באמִתַּת הדברים המסֻפרים לו.

– האמנם אמת הדבר? – קרא כמעט בקול גדול – האמנם לשוא חרדנו ודאגנו כלנו? ולבסוף רק לצון הוא שחמדו הם לנפשם? ההתבוננת היטב, אנשיל?

– הלא אני המדבר אליך, אבא – – – הבטיח אנשיל את אביו בקול לא-נכון.

– אל תאמן לו, אל תאמן! – קראה נחמה מעל העגלה, אשר דאגתה היתרה חִזְקה את חוש השמע שלה להקשיב מרחוק את השיחה החרישית הזאת – כל מלה שתצא מפיו היא – שקר! עוד מעט, ויסיתך להאמין, כי יחפצו האכרים להמליכך עליהם, ואני הלא יודעת, כי כל מגמתם היא רק להשחית ולהשמיד אותך ואותי ואת כל אשר לנו.

– אמא… קרא אנשיל ממעמקי נפשו ובשממון רב כל כך, כאלו נצב לקראתו איזה שטן נורא; רק אחד היה בחברת הנוסעים, אשר הבין כי סבת הקריאה הזאת היא התרגשות נפשית עמקה מאד. אך האחד הזה החריש!

נפלה היא הַסְתִּירָה בנפש האדם! ר' שלמה, שלא יכל מתחלה להכניע בקרבו את אי-האמון כדברי אנשיל, החל עתה להאמין בהם, אחרי אשר השמיעה נחמה את אשמתה על בנה.

– מה לו לשקר? – קרא בקצף – היתכן להאמין, כי הבעירו האכרים את ביתנו ואת רכושנו? היֵאָמֵן, כי יאמרו עוד אנשי “הרחוב”: אכן שב ר' שלמה האהן מן הכפר כרחל גזוזה, ואשתו ובניו מחזירים על הפתחים לבקש לחם? לא יחיו ולא יזכו לזאת שונאי! הנני הולך, ואם גם אדע אל נכון, כי ישליכוני האכרים אל תוך האש. ואולם, יעיזו נא לעשות זאת!

והתפרצות-הרגש של האיש החזק הזה השיבה לו את השלטן ברגע הדרוש, ובקול מצוה פקד על העגלון לאחז את דרכו הכפרה, ולנסע לבטח בלי כל דאגה, ונפלא היה לראות איך חלק אבי-המשפחה מֵעָצְמָתוֹ לכל בני משפחתו, והמבוכה הכללית סרה פתאם.

כן, כן, אבא… קראה טילה ממעמקי העגלה, ששם ישבה דומם בכל עת השיחה הראשונה – גם עתה, כמעולם, צדקת בדבריך; הנוכל להשאר פה על הדרך?

והאשור והקיום, שנתנה בתו להחלטתו, השביע רצון את ר' שלמה. ובקול רך, היוצא מלב אב-אוהב, אמר בפנותו מול העגלה:

ברוכה את לה', בתי הטובה והיקרה; קטנה אַתּ מכלנו, אך הכל יכולים עוד ללמד ממך חכמה ובינה.

וכמעט בעליצות, על אשר הרגיעתהו בתו פתאם בתוך מבוכתו הסוערת, הוסיף ויקרא:

– ואתה, קפל דודי, מה יאמר ה“מגן-דוד” שלך: הנלך הלאה?

ומתוך העגלה נשמע קול מהול בדמעות:

שלשה כוכבים אני רואה בשמים, עת לאכל ארֻחת-הערב.

– הרואִים אתם? – קרא ר' שלמה בצחוק – גם הדוד קפל כבר חפץ לאכל ארֻחה חמה! וגם תאכל חמים, דוד קפל, אף כי לא יום הכפורים היום.

עליצות כזאת, שמביא האדם אל תוך חברת-מרעים, אף אם במרמה, דרכה להתפשט ולשים משטרה על רוח כל החברה, ולגרש מקרבם, כברוח סועה וסער, את ענני העצבת הפרושים עליהם. ובכל זאת נשאר ר' שלמה יחיד בעליצותו. הסוסים אמנם נעו ויעקרו את פרסותיהם ללכת הלאה, ולאט לאט התגלגלה העגלה עם המעמסה שעליה בחשכת הלילה; אך מלב היושבים עליה שבתה כל שמחה, כל אורה; הם כמעט התיאשו מתקוה, כי עוד מעט ויבאו אל מחוז חפצם; נדמה להם, כי הם טובעים בים של דאגה ועצבת, אשר אין גבול לו ואין קצה לו…

ובכפר שררה עוד הדומיה, כמו בעת אשר עזבהו אנשיל; רק אֹדם כהה כסה עוד את הרקיע, וכמעט שלא נראה לעינים. הכבר שבו לביתם האנשים, אשר מררו להם את שעת בואם? או העודם אורבים להם שם במארב בטוח, מאחרי החלונות האפֵלים?…

הדומיה העמֻקה הזאת הביאה דאגה מַחֲרֶדֶת גם אל לב ר' שלמה.

הנבוא מהרה לביתנו? – שאלה טילה בקול לא-נכון. מקרי היום הזה שללו מאת הילדה את כל עצמתה העליזה.

הנהו, הנהו! – קרא ר' שלמה ויור באצבעו על מקום אפל ברחוב.

וטילה שחה מתוך העגלה, אך לא ראתה מאומה. המשכן הנועד להנפש הענוגה והצוהלה הזאת היה עוד עטוף אפלת צלמות.

– איפה, איפה? – שאלה עוד הפעם.

– הניחו לי, – קרא האב, אשר מעולם לא עצב את בתו הקטנה – הלא לא יאבד ממך הבית! –

לאחרונה הגיעו אל מטרתם. הסוסים עמדו תחתיהם על פי קריאת העגלון, ולעיני הנוסעים נראה הבית אשר עוד בטרם דרכה רגלם בו ובטרם ראוהו כבר עשה מהפכה סוערת בחייהם, – והנה שַׂער מִשְנה אחזם. איש לא השמיע קריאת ברכה לקראת מקום בואם. הם לא דברו דבר, אך מבטי-החרדה אשר שלחו לפניהם ולאחריהם אל מחשכי רחוב הכפר, העירו, כי בתוך פחדם ודאגתם המסֻתָּרה אין מקום עוד לבת-צחוק ולקריאה של חבה. גם הילדה לא נועזה להביט בכֹּסף-הדעת מסביב לה; ומה רבו השאלות אשר התרוצצו על שפתיה ברגע הזה!

והנה החלה מלאכת פריקת-העגלה; אך הכל נעשה בדומיה ובמהירות-של-חרדה, כאלו היה עליהם להסתיר חפצים גנובים בבית הזה. כמו בכח ידים נעלמות, דומם ובלי כל קריאה, הובאו הרהטים ויתר כלי הבית אל תוך החדרים הריקים, אשר איש לא העיז להתבונן בהם. ובמבוכה ובלי סדרים העמדו הכלים בבית; כי מי זה ולמה זה יפקד איש מהם על הסדרים? האם לא ימלא את לב כלם הרעיון הנורא האחד: איך נִשָּׁאר פה? ומה המעשה אשר יצליח במהומה החיצונית והפנימית הזאת?

הכלים הובאו הביתה; האכר הלך לו עם עגלתו, ודומיה שררה בחצר ובבית, אשר זה עתה קלטו אל תוכם שכנים חדשים. בלב כלם גדל החפץ למנוחה, כולם היו עיפים וחדלי-כח. ר' שלמה אמנם לא שכח לשאל אם אין איש רוצה “לסעד את לבו”; אך איש לא חפץ לאכל, וגם הדוד קפל שכח את תאותו לארֻחה החמה, שהבטיחוהו בראשונה.

– אם לא יאכלו היום, יאכלו מחר, כאשר ירעֹבו! התנחם ר' שלמה; אך גם הוא תעב כל אכל, ויהי הראשון אשר התנפל על מצעו שהוכן בחפזון על האדמה העוֹרָה; וכמוהו עשו גם בני ביתו, רק נחמה ואנשיל התמהמהו עוד מעט.

ולא יפלא אפוא, אם נפלה תרדמה עזה בלילה הזה על כלם; גם בעלת הבית בעצמה לא יכלה להתגבר בפני הכח העצום של השֵׁנה! אך לא עבר זמן רב, והדאגה והיגון קרעו את המעטה הדק המכסה את רוחה וישובו למשל בה. – נחמה הקיצה פתאם משנתה הקצרה בנאקת-שבר נוראה. חלום קשה בעתה, ויען כי חשבה שֶׁהִנֶהָ לבדה בחדר האפל והגדול, אשר לא הסכינה בו, לכן נצבו לפניה כל מקרי היום החולף, ותחרד מאד.

– מה לך, אמא? – נשמע קול רך בקרבתה. זה היה קול אנשיל; גם שנתו לא ארכה מאד. בעמל רב זכרה נחמה, כי בנה הוא הדובר אליה.

– איפה הנני?– שאלה בחרדה בעוד רשם החלום עליה.

– הנך בביתך, בחדרך, אמא… ענה אנשיל בלט.

– בביתי, בחדרי? – שנתה את דבריו כמסֻפקת. ואז, כאשר זכרה הכל, קראה פּתאם: – ואני דמיתי, כי בודדה אני ביער אפל.

– הרגעי נא, אמא חיתי! – התחנן לה אנשיל, אשר דמה באמת, כי תחת מועקת כל החרדות והזועות של יום האתמול הסתתרה בינה רגע אחד; – האינך רואה, כי שוכבת את ליד אנשיל בנך אוהבך?

ואמנם שבה נחמה למנוחתה, אך רק לרגע אחד; כי עד מהרה פרצה יללה מגרונה, ובכל עמלה לא יכלה להֵרָגֵע.

– אל נא תבכי, אמא! – נחמה אנשיל – הן יהיה הכל טוב ויפה. רק אַתּ מתארת לך את מצבנו ברע מאד. זכרי נא את אשר אמרתי לך: עוד יבא היום אשר תשמחי לשבת בכפר.

– איך ייטב לי, ואני הכלמתי ככה את בני מחמדי, וזאת לא אוכל לסלח לי לעולם! הן לדובר-כזבים שמתיך, לבן סורר ומורה! ומדוע כה הכלמתיך? יען כי לא ידעתי מה אני עושה, יען כי אסוני מלא את כל לבי, ואשכח את נפשי, ויהי נקל לי לשלח לשון גם באלהי השמים.

כה דברה נחמה בבכי ויללה זמן רב מאד. וכל דבר מדבריה, אשר התפרץ בכבדות מלבה הכואב, היה כמדקרת חרב לבנה. הוא חפץ להרגיעה, אך לא מצא מלים.

הנה אמו מאשמת את עצמה ומתאוננת על עצמה, הנה דמעותיה החמות שוטפות ועוברות על פניו וידיו, ובמה יוכל הוא להצדיקה ולהרגיעה? הבאמת לא דבר כזב? האיננו נושא עוד גם עתה בחזהו את השקר הזה, בלי שוב ממנו ובלי גלות אותו?

– אך הלא את היית הצודקת, אמא… – קרא לאחרונה ביגון נורא – הלא כזבתי, כחשתי לכם! –

ברגע הזה התעורר אחד הישנים ויתהפך מצד אל צד בפנת הבית.

– הס, הס! – לחשה נחמה לבנה, ותחדל לבכות.

אנשיל החריש.

ובלילה ההוא לא דברו עוד האם והבן דבר.

---

ה. הדוד קפל נגזל.

ומה מועיל בהאיר השמש בבקר יום השני בצחוק פז על הכפר? לא על פנים צוהלים נפלו קויו, לא רוחות עליזים נחמו באורו. סרים וזועפים, כברגע שכבם לישון, קמו כלם ממשכבותיהם. איזה שִׁבָּרוֹן מלא את לב כלם, איזו חרדה העיקה על כלם, כאלו נכון היום הזה להביא להם הרבה יתר פחד ויאוש, דאגה ושממון, מיום האתמול.

ומדוע חסרה לכלם האמונה בטוב? מדוע היו נדכאים ונשברים בעצם היום אשר יצאו לחיים חדשים? האמנם מארת אלהים רובצת עליהם, והתוכחה האיֻמה הכתובה בספר התורה עודנה רודפת את בני העם העתיק? “והנשארים בכם, והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם, ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנֻסת חרב, ונפלו ואין רודף!”

ובראותם עלה נופל מעל הענף, ובשמעם את קול נפלו – יחרדו חרדה גדולה! אך הלא השלך העלה לעיניהם ארצה, הלא הֲדָפוֹ הסער מפניהם והלאה – ומחִתְחם עוד לא סרה, וְעָצְמָתם עוד לא שבה אליהם! הדבר הזה יעיד על כאב פנימי ועמק מאד, אשר אל מַאֲרָבוֹ הנסתר לא יוכל לחדור גם מאור השמש, הַמַּזהִיר והמשמח את כל.

רק הילדה, טילה, לא התנכרה גם היום אל תכונתה התדירה. ובתוך ההכנות אל העבודה הכבדה של פתיחת הצרורות והארונות והוצאת רכוש המשפחה מתוכם, בתוך אי-הסדרים ששררו בכל, מצאה לה די אמץ להביא סדרים ברכושה היא. על פי מצותה נתנו לה תכריך חוּם, שהיה צפון בין יתר הצרורות, ותחל לשים משטר בחפציה. ופתאם נצבה לעיני בני הבית, פניה מרוחצים, שערותיה סרוקות וסדורות, מחלצותיה עליה, ככלה מקושטת – לתמהון כלם. לזאת לא חכה איש; כלם הביטו, התפלאו על הילדה העדויה פאר. שהיתה כנכריה בעיניהם.

– אל אלהים! – קראה נחמה. רגש צניעותה התעורר בה נגד מעשה בתה, היצאה הילדה מדעתה? החג היום לאלהינו, כי שמה את מחלצותיה עליה.

– מה זה עשית, טילה חיתי? – גער בה גם ר' שלמה, שלא יכל בכל זאת לגרע עין מעל בתו המקושטת, ויבט עליה ברצון רב.

– הנח, הנח לי, אבא! – התחננה הילדה ותנע ראשה בבטחה, עד כי נקל היה לראות, כי קשה יהיה עתה להסירה למשמעת מי שיהיה: – האם עול אני עושה בשומי עלי את בגדי תפארתי באחד מימי-החול? כמה ימי-שבתות וחגים לנו בשנה?

– טוב, טוב. – אמר ר' שלמה כמצדיק – אך בכל זאת מה יום מיומים?

– מה יום מיומים? – השיבה הילדה בתמהון ורצינות – מה יום מיומים? – שנתה ועיניה לטושות אל כל בני משפחתה מסביב – האמנם לא תדעו כלכם, מה היום הזה לנו? הלא זה היום הראשון לשבתנו בכפר. ולכפר מושבנו זה אני אומרת לתת כבוד ויקר!

אל המענה הזה לא חכה איש, אך כלם קבלוהו ברצון ובחמימות. גם על פני נחמה הזועפים רחפה בת-צחוק.

– כה יתן לי ה' חיים ושלום – קרא ר' שלמה בצחוק – אם לא צדקה הילדה ממנו. אל אלהים הוא היודע, מאין באים כל הרעיונות האלה אל לבה הרך. ואני בראשי השב לא אבא לעולם לידי מחשבה כזו.

וטילה בראותה, כי הכל מהללים את פעלה, אמרה לצעד עוד צעד אחד הלאה. ותמהר ותאחז בכפת המנעול.

– אנה? – שאל ר' שלמה בתמהון.

– גם אני לא אדע עוד – ענתה הילדה בלי הרבות מחשבות. – ראשונה אשים עין על כל ביתנו מגגו עד קרקעו; אך איש אל יגיד לי, איה מקום כל דבר וכל בנין; אני בעצמי אלך; אבקשם ואמצאם. וכאשר אכלה להתבונן על הכל, אלך ואבקר בכפר, אלך לראות ולהֵראות.

– הלבדך תלכי? – שאלה נחמה בדאגה.

– הלא יום בהיר בחוץ! – ענתה הילדה בצהלה. –

וגם אתמול בערב, לולא היתה חשכה איומה מסביב, לא פחדתי כלל! אך הלא גם את ידי לא יכלתי לראות!

– לא אתנך ללכת לבדך! החליטה נחמה.

– אלהים חיים! – התחננה הילדה בקול–בכיה. – מי זה יגע בי? כי יעז להרים יד עלי? העשיתי רעה לאיש? היו בטוחים, כי לא יפל משערות ראשי ארצה.

ונחמה הניעה עוד ראשה בשלילה.

– התדעי, אמא? – קראה פּתאֹם טילה, כאלו עלה פּתאם רעיון חדש על לבה. – התדעי מה? הנני לקחת את הדוד קפל עמדי; הוא יקח עמו את “המגן-דוד”, והלכנו שנינו בטוחים מכל רעה.

את הדברים האלה דברה הילדה בבטחה וברצינות כזו, רחוקה כל כך מהתולים, עד כי העירו לצון וצחוק בלב השומעים, ור' שלמה צחק הפעם, כאשר לא נשמע מפיו זה כמה.

– קפל דודי! – קראה בעליצות – התלך עם טילה? –

והשב החלש, בעל ה“מגן-דוד” המפורסם, המובא ממצודת-ציון, ישב כמנהגו מקופל ושחוח על אחד הצרורות: ובשמעו את שמו מפי ר' שלמה, השתעשע איזה אור כהה של תבונה על פניו. וישם את עיניו, כשואל, ראשונה בטילה, ואחרי כן בכל הנאספים.

– התלך עמי דודי? – קראה הילדה בקול רם כמדברת באזני חֵרש.

– אל היער? – שאל קפּל חֶרש, ויתבונן בפני טילה כמחכה לתשובתה.

– גם אל היער אם תחפץ – קראה הילדה בקצר-רוח.

ויתנשא הזקן בכח רב, יתר מכפי כחו הרגיל, וישם על חזהו את ה“מגן–דוד”, מְלַוֵהוּ התמידי. כנראה ידעה הילדה את מלת הקסם, אשר תְּחַיֶה את הנפש המתה הזאת.

וכאשר הלכו שניהם לדרכם, נדמה לכלם, כאלו מרחפת ביניהם איזו רוח עליצות ושלוה, אשר לא ידעוה זה שבועות רבים. ובמהירות גדולה מבראשונה נגשו אל מלאכת-הפתיחה וההוצאה, צרורות וארונות נפתחו; ונחמה התאמצה בכל כחה לשים סדרים במבוכה הכללית הזאת, ותשכח, כנראה, כי כל כלי וכל בגד, שהיא אוחזת בידה, נכונים הם לבֹא אל המקום ההוא, אשר מלא אותה חרדה ובעתה אתמול והיום. הילדה התמימה הפיצה על סביבה ריח בֹשם נעים, בשׁם הרצון והענג.

ונפלא הדבר, כי על כל קורות יום האתמול לא נדברו יחד אף מלה אחת. אם בשביל בושו במרך-לבם, או יען כי לא היו נקיים גם כלם מחטא. ולאנשיל היתה עוד נסבה לדומיתו; חלומות סוערים, המתהפכים ומתרוצצים זה בזה, המו וירעשו בקרבו וישללו ממנו את הַדִבֵּר. לוּ צִלֵם איש אתמול בבקר את העלם, וישוה את מראהו אז לעֻמת מראהו עתה, היה קשה להכירהו. פניו שונו לגמרי, בלי אשר נוכל להגיד: איך? ואולם בתוך המהומה הכללית נעלמה התמורה הזאת גם מעיני האם החדות. והיא הלא הכלימה אותו אמש!

ופתאֹם הסב ר' שלמה את השיחה אל הענין הזה.

– חפץ אני לדעת, – קרא בקול רם, ויהי כמדבר עם לבבו – חפץ אני לדעת רק זאת: מדוע זה לא יֵראה אלינו איש מן הכפר, כאלו מתה כל נפש חיה בכפר; ה' ישמרנו, הן באמת תוכל לבא מחשבה זרה בלב, כי…

הוא לא באר את השערתו, אך אנשיל נעור פתאֹם ממחשבותיו, ויעזב את עבודתו…

– חפצך לאמר – מהר להשלים את דברי-אביו – כי באמת יחשבו האכרים לעשות לנו רעה? אל נא תעלה מחשבה כזאת על לבך, אבא! – הוסיף בלחץ-לב.

– כן אתה אמר, – קרא ר' שלמה כמעט כמהתל, – וגם אני נוטה לדעתך, כי לא יגעו בנו האכרים, ואיך יכולים הם גם לחשב מחשבה כזאת? דבר כזה יוכל לחשב ולעשת רק האזרח בעיר. את אמַֹת הארג איננו מוכר כמוני, ולכן הנקל לו להטביע אותי בכף מים. אך האכר… האזיק לו, כאשר יפרח שדה חטי ליד שדה חטיו? הבגלל שדי ימעטו קוי השמש או נטפי המטר על שדהו?… ובכל זאת, מאד חפצתי לדעת…

– מה? נועז אנשיל לשאל בלחש –

– האם היטבת אתמול לראות ולשמע? אם משאת האש, שהבעירו אתמול האכרים, היתה באמת לכבודנו. האמנם תעלה על דעת האכרים מחשבה כזאת? העוד ישמחו בבואנו לגור בתוכם? הככה שונו האכרים? כי הלא הם לא יחדלו מהיות… אדוני הארץ, ואנחנו, היהודים, למרות בשורת-החפש השלוחה מאת הקיסר, הלא לחוצים ונדכאים אנחנו…

ובדברי ר' שלמה אלה, הבנוים על יסוד הנסיון והשכל הקר, ואשר היו ההפך מכל אשר עשה עד עתה, נראה לכל איזה צל, שהביאם במבוכה.

– מה זה היה לו? – התפלא אנשיל בלבבו –

ונחמה שלחה מן הצד אל אישה מבטים דוקרים. האם לא דברה היא אתמול את אשר הוא מדבר היום? האם לא התאמצה להוכיח אותו כמעט בהוכחות האלה, שהוא מביא היום? ואיכה זה לא התבונן אתמול אל הלהבה הנוראה?

– מה זה חפצתי להגיד? – אמר ר' שלמה כזוכר נשכחות – כן, ההיטבת לראות, ובאזניך שמעת כי הציתו את האש לכבודנו?

ואנשיל החשה ולא מהר לשנות את עדותו הכוזבה על דבר הלהבה. פניו החורים אדמו אֹדם עז מאד, אר לא נעלם מכל בני הבית. ונחמה הביטה אל בנה בדאגה ובחרדה פנימית.

היא יראה, פן תכשל סבלנות אנשיל משמע את האשמות שהטילו עליו מאתמול ועד היום, והחשדים שחשדו אותו בלי כל נסבה, – ושפך את כל חמתו על אביו. והנה נשמע פתאֹם קול אליה אשר ישב עד עתה במנוחה, ויוצא את אוצר ספריו מתוך הארון, כמו בלי שים לב אל כל הנעשה והנשמע סביבו.

– הלא גם אני הייתי שם! אמר – וגם אני שמעתי וראיתי את כל אלה.

והדבר, אשר שָׁנה גם אליה אחיו את שִׁקרו, הביא עוד אתמול את אנשיל במבוכה, ועתה הכה אותו בשממון רב. בעינים לטושות הביט על אחיו. מדוע זה משקר גם הוא?

– הס, הס! – קרא פתאם ר' שלמה – נדמה לי, כי קול בוכים אני שומע מאחרי הבית. האין זה…

– שמע ישראל! – צעקה נחמה – הלא קול טילה הוא!

– בשם ה‘, אל נא תרימי כה קולך! – קרא ר’ שלמה.

– אלהים חיים! – צוחה נחמה לעמתו – העוד לא אפסו הבלהות?

ובחזקה פתחה את החלון. והנה הדוד קפל יושב על הארץ ובוכה מר.

– איפה עזבת את הילדה, קפל? הגידה כרגע! – קרא ר' שלמה.

וקולו קול מצוה, עד אשר נעורה רוח בינת קפל ממבוכתה התמידית וימהר לענותו.

– היודע אני איפה עזבתיה? – קרא בבכיה עצורה כילד קטן – כאשר באנו אל היער… ומרב בכיו לא יכל קפל להוסיף דבר.

– דבר, דבר דודי, והנח את אולתך ואת היער! הלא אין יער בכפר, – קראה נחמה בצרת לבה; אולי בפעם הראשונה בחייה דברה קשות את הזקן חסר-הדעת הזה.

– כאשר באנו אל היער – נסה הדוד עוד הפעם לדבר – אמרתי אל טילה: אל נלך הלאה; הם אורבים לנו שם. אבל החפצה הילדה לשמוע לי? וכאשר אמרתי כן נהיתה. הם קפצו עלינו מסתר היער, ויחזקו עלינו ויקחוה ויוליכוה שבי אל סבכי היער, וגם את המגן-דוד לקחו עמהם.

– ואיה הוא אפוא? – שאלה נחמה נבוכה מדברי הבליו, אשר בעת אחרת לא היו פועלים על לבה כל פעולה.

– איננו, איננו! – ילל הזקן תמרורים.

– אל חיים! – קראה נחמה – מה זה קרה את הילדה?! האמנם היה הזקן דובר ככה, לולא קרה אסון?

ובין כה וכה פתח ר' שלמה את החלון השני ויפֶן את מבטיו כה וכה אל מול הרחוב. ופתאם קרא בשמחה:

– הנה היא באה! הנה היא באה!

– איפה, איפה?

ואמנם באה טילה מעבר הרחוב; מרחוק התנוצצו צבעֵי מחלצותיה הבהירים. היא הלכה במהירות עצומה; ומאחריה נראו להקת אכרים, ההולכים ברגליה כמו להקת מלוים.

ועיני נחמה תעו; עננה שחורה רבצה לפניה, וַתַּחשֵׁך את הכּל. "אל אלהים חיים, מה זה שם? הלא הם מובילים אותה הלום! – קראה בקול פחדים, אחר נסוגה אחור מלפני החלון, ותפרש את כפיה לפני פניה כמֻכּת-שבץ…

גם ר' שלמה ושני האחים, אשר נטו אל עבר החלון חוצה, היו ברגע הראשון כמשגעים ממראה עיניהם, אך אנשיל שעינו החדה כבר הספיקה לסקור את הכל ענה ואמר:

– איננה מוּבלה! הלא מְצַחקת היא!

– האמנם צוחקת היא? – שאלה נחמה בקול דק, ולא נועזה לשאת עין החוצה.

ובדומיה ובכליון עינים חכו כלם לקראת הרגע הבא.

ואמנם צדק אנשיל; האכרים, אשר בתוכם באה טילה, היו כעין משלחת-הכבוד, אשר נשלחו אליהם אל-נכון למען תת להם דין וחשבון על דבר פְּעֻלתם ביום אתמול. לו נדמה, כאלו יקרבו אליו מוראים גדולים ומצוקי מות; כל יצוריו היו מלאים תוחֶלֶת וכליון נפש. ור' שלמה הלך בצעדים כבדים לאֹרך החדר ולרחבו.

– אל יעז איש מכם – קרא בקול מצוה – להראות את האכרים פנים זועפים וחרֵדים. אם אך נַראה אותם בזאת, ואבדנו כלנו. יראו נא, כי איננו יראים מפניהם. וממי נירא באמת? הבית ביתי, החצר – חצרי וגם השדה לי הוא; מי הוא זה אשר יָעז לגרשנו מפה.

והנה נשמע מחוץ קול טילה בקראה:

– ועתה, קפל דודי, הקרנו דבר-מה ביערך? הנה אני לפניך חיה וקימה וגם את המגן-דוד הבאתי לך; לא נפל משערות ראשי ארצה.

וכרגע נפתחה דלת הבית, והילדה עפה החדרה בסערת-סופה, ואחריה באו הביתה המון אכרים, עד אשר לא הכיל הבית את כלם, וישארו אחדים עומדים בביאה.

ומתוך כלם נראתה תמונת איש גבוה, בעל פנים חזקים וגסים, אשר נכנס ראשון החדרה. ומה מאד גדלה חרדת נחמה, כאשר הפנה האיש הזה את צעדיו ישר אליה ויאחז בכפה ויניענה בכח גדול מאד.

– היא קודמת לברכה – אמר בקול חזק ונשמע למרחוק – האשה היא גברת הבית, ואחרי כן נברך אותך, אדוני שלמה!

הגברים הניעו איש את יד רעהו. ואז הסיר האכר מעל ראשו את כובעו בעל הכנפים הרחבות; אם העיר האיש הזה חרדה עוד בבואו הביתה הנה עתה מלאו כלם תמהון ושממון למראה ראשו הגדול, תלתליו הסבוכים ופניו הרחבים. הוא היה אחד אנשים הגבורים, אשר כשרידי הנפילים יהיו בעינינו, בהופיעם בדור חלש זה.

– – ועתה, – קרא בשלחו את מבטו אל כל מלוא הבית פנימה – הנני מברך את כלכם בשם אדוננו המושיע, שלום ואשֶׁר יפגשוכם בכפרנו ככל אות נפשכם. אנחנו האכרים יודעים על מה יתפלל איש לאלהים! וכל משאלות לבכם יתן ה' לכלכם, לך לאשתך ולזרעך.

– – זה חפץ כלנו! – נשמע קול מפיות כל האכרים הנאספים.

ואחרי כן קמה דומיה בבית, דומיה קדושה כמו בהיכל התפלה. הדברים הנמרצים והנאמנים אשר הביע האכר החזק באזני המשפחה הנודדת, עשו רֹשם עז על לב כלם, ויהיו כשומעי ברכת כהן על הדוכן. וגם זכר השם, אשר העיר תמיד בקרבם רגש-מוזר, ואשר עלה עתה על שפת המברך ברוממות נעלה, לא החליש את הרֹשם הכביר בלבם. ור' שלמה האיש האמיץ וכביר הלב היה נפעם ונרגש מאד עד אשר לא יכל להוציא הגה מפיו. דמעות פרצו מעיניו ותזלנה על לחייו, והוא לא נסה למחותן. הוא יכל רק להושיט את ידו בתודה אל הדובר.

– לאות ברית שלום ואחוה! – קרא האכר בקול ויך על כפו בכח.

מה הגה לב נחמה ברגעים האלה, אין איש יכל לתאר! שמחה ודאבה, עליצות ושממון סערו חליפות ברוחה, כרוח סועה נוראה; ואולם רגש הפחד גבר בקרבה על כל רגשותיה. לוּ יכלה לדבר, לעשות מעשה, כי עתה הוציאה בכח גדול את יד אישה מתוך יד האכר ואמרה: “אל תגע בה!” – הברכה אשר ברך האכר את ביתה ואת משפחתה אמנם נגעה עד נפשה, אך מי הוא זה המברך? – חשבה כרגע – הככה מהרנו לשכח את פגעי יום האתמול?

וכאשר שב רוח ר' שלמה להתעודד מצא את לבבו גם להגיד דברים אחדים.

– אל נא תתפלאו – אמר – בראותכם אותי היום בכך. לא תדעו את נפש האיש אשר איננו יודע אם יקבלוהו ברצון, או לא. עוד ביום אתמול בערב בבואנו הלום פחדנו פחד גדול, אשר לא נשכחהו נצח; האֱמַנו כי הכפר בוער באש, וגם ביתי בתוכם, כי כלכם קשרתם עלינו קשר. רעיון נורא בא על לבנו, כי עם החפש החדש, אשר נתן לנו הקיסר בוינא בא גם אסוננו החדש; במעמקי לבנו נחמנו כי עזבנו את מקום מולדתנו, מקום שם ישבנו שלוים מפחד ופה–דמינו–אורבים לנפשנו! והלא אין לאיש כל צדקה לשלול מרעהו את זכות-החיים. כי מה יביא האדם עמו אל התבל בלעדי החיים, אם יהודי הוא ואם נוצרי?

וכאשר הוציא ר' שלמה מלבו את הדברים האלה, כמשב בנשימה אחת, בא רגש מוזר בקרבו; הוא ידע כי לא היה לו לדבר אותם, כי לא נאוו הדברים האלה לעת הזאת ולאנשים האלה. הם יצאו מפיו בלי משים, מבלי אשר ידע בעצמו איככה? ובכל זאת, לוּ שאלהו איש ברגע הזה, אם ישוב ונחם על הדברים אשר דבר, כי עתה ענה בבטחה, כי לא יתנחם. ונפלא הוא הרשם אשר עשו דבריו על לב נחמה; הם לא דכאו את רוחה, לא הביאוה במבוכה ובשממון, היא התגאתה בהם: הלא הגיד אישה “להם” את אשר חסר לה הכח והאמץ להביע להם. ומתוך עיניה הרטובות מדמע עף אל “הגבר” הזה מבט, – אשר לא שכן עליו זה זמן כביר.

– וכזאת יכלתם לחשוב עלינו, – קרא האכר כעבור רגע אחרי אשר כלה ר' שלמה את דבריו; ונחמה אשר חקרה בשים לב אחרי פעולת דברי אישה על השומעים התבוננה בלב חרד אל האכר החזק, ותרא והנה התעבה עורק–מצחו והמטה אשר בכפו רעד מאד.

– כן, – ענה ר' שלמה בלי פחד.

– וגם את, אשה? פנה פתאֹם האכר אל נחמה, וירַך את קולו וישפילנו מאד.

– כן, גם אנכי, – אמרה נחמה וכל עצמותיה חרדו –

– פתאם השליך האכר את מטהו בחזק יד ארצה, וינע את ראשו בכח ויהי דמיונו כארי טורף עת יחרידוהו מסבכו.

– חזיז ורעם! – קרא האכר הענק בקצף – העוד לא חלף הפחד הארור, אשר יפחד איש מפני רעהו? הלזה נתן לנו הקיסר בוינא את חפשנו, למען יתחבא איש מרעהו כמפני שודדים ומרצחים? ומה זו הדאגה? יען כי קנית בית בגבולנו? ומענות אדמה מספר? הרוששנו בגלל זה?

– הלא אני הוא אשר יריתי את החצים? – קרא קול מבין האכרים הנאספים.

– ואני, – קרא קול אחר, – אני, יאהן סלאויק, הננו מחבר השיר.

– ואנחנו כלנו הבערנו את המדורה – קראו קולות רבים מעורבים זה בזה.

– העוד תאמיני בהבליך, אשה? – פנה האכר שנית אל נחמה, כאלו יאבה להצטדק רק לפניה ולאיש זולתה לא ישים לב, – העוד תיראי מפנינו? אל נא תהיי פתיה, אשה! –הוסיף– הלא אני שופט הכפר הוא המגיד לך: אל נא תיראי, כי לא אֵעשה לך רעה.

ושחוק קל רחף על שפתי נחמה לשמע הבטחת המחסה מפי האיש האמיץ והחזק הזה. אך מדוע עברה חרדה בעצמות אנשיל בהקשיבו את דבר משרת האכר הזה בכפר? והבחור, אשר ישב עד עתה ויקשב במנוחה את כל דברי המחזה הזה, מדוע לטש עתה את עיניו ברגש פנימי אל פני האכר הדובר?

– התאמיני, – הוסיף לדבר אל נחמה – כי אין אנחנו האכרים יודעים מה יקרים לאיש ילדיו? גם לי יש בן ובת –

ופתאם שם את עיניו בטילה אשר עמדה ליד אמה וישאל:

– מה שם בתך זו, אשה?

– טילה, – ענתה נחמה בשחוק-קל –

– השם הזה איננו נמצא בלוח, ולא נאה הוא לנו בני הכּפר; הננו וקראנו לה תֶרֶצה. הישר בעיניך?

– לא, לא! – קראה נחמה בדאגה, ותאחז ביד בתה, – השאירו נא לה את שמה הראשון; בו הסכנו ובו נקראֶה

– הלאסר אסר עליה את אומרת, – שחק האֵכר בקול – אם יעלה רצון לפניה כעבור שנים אחדות לקרוא לנפשה שם אחר? הנה שני נערים עומדים מאחרי, אשר ילבבוה אל נכון במשך הימים.

שחוק אדיר פרץ מפי כל הנאספים לשמע המהתלה הזאת. אך באזני נחמה אשר ידעה היטב לבאר לנפשה את פשר דבר הצחוק הזה, היה הקול כקול צחוק לצון ובוז. ופתאֹם אדמו פניה כפני נערה רכה, ועד מהרה שבו ויחורו, ובעת ההיא שוטטו עיני טילה הנה והנה בתמימות, מבלי דעת את כל הנעשה סביבה.

– הרגע נא, אדוני השופט! – אמרה נחמה באמצה את קולה – הנה ידע יֵדעו אבות הנערה לדאג בעדה, למען אשר לא תמיר את שם-הכבוד אשר לה באחר…

אך השופט, כנראה, לא שם לב כלל אל דברי האם הנעצבה.

– ועתה, אחים – קרא בקולו החזק ויתיצב הכן בתוך החדר – נלכה נא! אל נוסיף לדבר דבר. האנשים האלה פה מבינים את דברינו היטב, ואם לא יבינו עתה – יקנו חכמה כעבור ימים ושנים.

ובשאון ורעש הלכו להם האכרים הנאספים כאשר באו. וכמו אבן מעמסה נגלה מעל לב נחמה, כאשר נעלם האכר מעיניה. בקרב לבבה הודתה לה', על אשר בא הקץ לכל המחזה הזה. היא היתה נדכאה ועיפה מאד, ועוד מעט ונפלה תחתיה.

והשופט יצא באחרונה מתוך הבית. ויהי בדלת ויפן פתאֹם אחורנית, וישב ויגש לאטו אל ר' שלמה.

– מה הדבר הזה? – שאל כנכלם מעט בהורותו באצבעו על המגן-הדוד המֻנח על השלחן. – כאשר פגשנו את בתך בכפר, היה הדבר הזה תחת אצילי ידי הזקן. אמרתי להתבונן בו, והנה נשא הזקן את רגליו ויברח, כאלו חפצתי לעשות לו רעה.

– קשה לי לבאר לך את הדבר, אדוני השופט! – ענה ר' שלמה משתומם – דרוש הוא לחפצנו בשעת התפלה.

– בשעת התפלה, – אמר האכר בלט לנפשו; אך אנשי הבית ראו והנה בת–צחוק מרחפת בין שפתיו, כעבור רגע התבונן היטב אל התמונה ויאמר:

– מה אתן לכם בעד התמונה? –

ור' שלמה תאר פתאֹם לנפשו, מה מגוחך יהיה המחזה, אם יִתָּלה המגן-דוד אשר לקפל דודו על קירות בית האכר, וישא בצחוק קולו.

– התדמה בנפשך, אדוני השופט, – קרא, – כי פני שלשת המלכים הקדושים: קריסטוף, מלכיון ובלשצר מחוקים עליו?

– והתדמה אתה בנפשך, כי לא אדע קרוא? – קרא לקראתו האכר כמעט בחמה. –

– אך בשם אלהים! – צחק ר' שלמה – הלא רק מלה אחת כתובה עליו, והיא עברית.

– היא, היא, – אמר האכר בבטחה – וגם עוד דבר מה חקוק עליו.

ועוד הפעם רחף שחוק קל על שפתי השופט.

– ואני אינני רואה מאומה – לחשו שפתי ר' שלמה, – זולתי את “המגן-דוד” ואת שני גורי האריות. או המצא האכר בו דבר סתר אשר נעלם עד עתה מעינינו?

ויקח ר' שלמה בידו את סגלת קפל דודו לבחנו, אולי בפעם הראשונה בחייו, ויתבונן אליו בשום לב מכל עבריו.

– אין עליו דבר מבלעדי ה“מגן-דוד” – אמר לנפשו וישחק לאטו –

– ובכן, ר' שלמה, – אמר האכר כעבור רגע; אחרי אשר התבונן כמעט בדאגה אל תנועת יד ר' שלמה, – התתנהו לי אם לא? –

– לא אמכרנו בכסף – ענה ר' שלמה ויך כפו על כף השופט לו – אך נתון אתנהו לך.

האכר מהר ויחזק בתמונה. והנה פגש את מבט הילדה, אשר לחשה באזני אביה:

– ומה יאמר הדוד קפל, אם תתן לו את תמונתו?

– יעשה לו אחרת, – קרא ר' שלמה באי-רצון. – והאינך רואה, לחש באזני הילדה מבלי אשר שמע איש זולתה את דבריו – כי חפץ בה האכר מאד? מי יודע, אולי עוד יהיה לנו דבר אליו, נניח לו את אִוַלְתוֹ זאת!

– הנגמר הדבר? – שאל השופט כמתירא פן יתלחשו אנשי הבית לרעתו, וישם את אגרופו הקפוץ אל התמונה להגן עליה.

– כן יהיה! – ענה ר' שלמה בהחלט –

וכאשר נפרד מעליהם האכר, בפנים צוהלים משמחה על קנינו הטוב אשר רכש לו, קמה דממת-לחץ ועצבת בבית. העָיפו כלם מברכת השלום המוזרה של האכרים? אם למרות כל הבטחותיהם לא היו שלוים עוד, כי לא ימצאם כל רע במקום מגוריהם החדש? רק הילדה מצאה און לה לקרא בקול דממה:

– אֵלִי! מה יאמר הדוד קפל, על אשר נָּתַנו מביתנו את ה“מגן-דוד” שלו?

– באוֶלת הזאת אל נא תוגיעי את מוחי! – צעק לְעֻמָתָה ר' שלמה – מה לי ולעצבון קפל דודך? –

וברגע ההוא צעד הביתה הדוד הזקן, אבשלום בן דוד. הוא היה כלא-יודע, או כאיש אשר כבר שכח, את אשר נעשָׂה לאוצר כל חמודותיו זה לפני רגעים מספר. ובדומיה, בלי דמעות בעיניו, ישב לו באחת מפנות הבית. אור שכלו הסתתר כלו ולא נודעו בו עוד גם עקבות תבונה.

ובדמעות על עיניה, ובקול מלחשים, כאלוּ יראה פן תעיר בקול דבריה את רוח דודה הנרדמת, קראה הילדה:

– עתה אין לנו עוד מזרח בביתנו!

– לדאבון לבנו! – נשמע על שפתי נחמה כהד קול דברי בתה.

ואמנם נעלמו עתה מתוך הבית שני גורי האריות והמגן-דוד, האות והמופת לבני הבית להפנות את פניהם בתפלתם אל מול ירושלים עיר הקדש, ובית ר' שלמה נשאר ריק ושמם.

---

ו. האדון והעבד.

מה רבו המכשולים והנתיבות העקלקלות, הסערות והגלים הזועפים, אשר יגדרו לאדם את דרכו אל מטרתו הנכספה והנשגבה, להיות – בביתו, למען אשר יוכל להחליט בנפשו, כי ייטב לו האויר אשר הוא שואף, כי ינעמו לו המים אשר הוא שותה, הפנים שהוא רואה יום יום! למען אשר תמתק לו שנתו על משכבו בלילות, למען אשר תמלאנה כל קרביו את הרגש הנעים והנחמד, כי בביתו הוא, כי אין איש יכל לזעזעהו ממקומו! כי אין איש מאנשי ביתו ואין חפץ מחפצו אשר יזכירהו כי זר הוא; כי הכל נכנע מפניו, הכל קשור בו, בחייו הפנימיים! חפשי הוא הרגש הזה, לא יקבל כל מרות, לא יכָּנע מרצון איש ואיש וגם לא מרצון עמים שלמים ומרוח תקופות גדולות. האויר, הארץ, המים, כל המדות הטובות, האהבה, התבונה והנקיון הפנימי, כל אלה אורגים בידיה הרכות את החוט הדק של הרגש הפנימי הזה. והמה פועלים את פעֻלתם בסתר בלי אשר יראנה איש, ורק לאט לאט יִשָׁמע קול המסכת בהֵארגה. והנה יִגָלה הארג לעינינו, בתחלה בקרום דק, אשר כמעט לא יראה לעין, ואחרי כן יוסיף להתעבות ולהמָּתח על פני כל מסתרי נפשנו פנימה, עד אשר יקום פתאֹם לעינינו בכל גבהו הרב כגבה הבית! כי אמנם עוטה הרגש הזה את כל הבית במעטה קסמים, אוגד את כל חברי המשפחה בקשר דק ואמיץ, עד… עד אשר ישוב ויצלח לאיש זר לנגע ברגש הזה בידו הגסה ולהרסהו…

כל היודע לפלס את רוח האדם, מבין על נקלה, מדוע לא נראה הרגש הנעים הזה בחוג בני משפחתנו. אף כי שבעו כלם רצון מקבלת פניהם בכפר, אף כי כבר ידעו גם את פשר המחזות המוזרים שנראו להם בבואם הכפרה, – בכל זאת לא יכלו לעצור בעד הלחץ הקל אשר לחץ אותם כאויר משחית על כל צעד, לא יכלו להתגבר על רגש הדאגה אשר לִוָה אותם מאז יצאו ממעונם ללכת אל מקום מגוריהם החדש, לא יכלו לשמוח ברכושם. כזאת קרא איש איש על פני רעהו, אך כלם התאמצו להסתיר את רגשותם אלה במעמקי לבם. נראה היה, כי נבחר לכלם להכניע בקרבם את מועקת-לבם מאשר לתנות את צרתם איש לרעהו. –

ולא תלונה על מצבם החָמרי היָה הרגש המעיק אותם. בית יפה מביתם לא נמצא כמעט בכל הכפר מסביב; במקנה הבית לא עשה ר' שלמה עסק ביש. כל הבנינים אשר לבית היו חדשים, יפים ומבריקים, כאלו זה עתה נבנו, כי היה בעליהם הראשון איש צופה הליכות ביתו. השדות, אשר מהם לחמם ימָּצא היו במישור דשן ופורֶה, לא אדמת הרים ולא אדמת בקעות. קרני השמש והרוחות המנשבות נגעו בהם תמיד, אך לא במדה רבה מהכיל. הבית היה גדול ורחב ידים, כמעט מרֻוח יותר מדי לאנשים האלה, אשר הסכינו בצר מעונם בהגיטה; גם לאליה יִחדוּ חדר מיוחד אשר בו שם את כל אוצר ספריו התלמודיים וישב ויהגה בתלמוד באין מפריע. פה– אמר– יֵשב ולא יראה פני איש, כאשר אותה נפשו, וילמד בלי הפוגות עד אשר ימלא את כרֵשו בתורה. כל אשר בבית ואשר מסביב לבית היה ערוך ומסֻדר בכל, לא נגרעה אף יתד קטנה בגדר העצים מסביב לגן; כאלו נדברו יחד רוחות נעלמים להכין ולערוך הכל בטוב טעם ובשום שכל למען לא ימצא שם איש כל חסרון ומגרעת. וביחוד נעים היה להתבונן בשני דברים; ברפת ובמזָוֶה. בהם נקל היה להוָכח, כי רב מאד ערך האחוזה מכפי המחיר אשר הושת עליה. ארבע פרות אבירות נעו שם יחדו בקול-עב, ותהיינה כנותנות קולן בשיר ושבחה לאדוניהן הטוב והמיטיב, היודע את נפש בהמתו. והמזוה היה מלא מפה לפה תבות וצרורות שונים. ויהי כאוצר כל כלי המדה; ערמת עצים גבוהה מאד התנוססה בתוך החצר; ובעלת הבית ראתה נכוחה כי כל זה ימצא להם לזמן רב מאד.

ור' שלמה דאַג לַכּל ויעסק בַּכּל. רוחו האמיצה לא יכלה כלכל, כי יהיה איש אחר דואג ועוסק בצרכיו; הוא העמוד התיכון בכל רחבי הבית, ממנו הכל, ובו הכל נשענים. הוא חשב בלבו – ולאנשים כמהו לא יחשב הדבר הזה לעול – כי מבלעדיו לא יעָשה דבר ולא יצלח דבר בבית. אנשים כאלה מכירים הכרה פנימית, אם גם לא ישמיעו את הדבר בשפתיהם, כי יש בעיניהם כח נסתר ורצון כביר, אשר יתן חיים ועצמה לכל הבא עמם במגע ובמשא. הם אינם אוהבים, כי יוכיח איש אותם, הם המה המוכיחים; איש אל יעז להציע לפניהם דבר אשר לא ידעוהו הם מתמול שלשום; המה יפליאו וירעישו תמיד בדבריהם את לב שומעיהם, ולעולם לא יודו ולו יראו פנים כמו יַרְעִיש איש את לבם הם.

את הכל עשה ר' שלמה יפה בעתו, מבלי הגד דבר לאיש; הוא הביא את הצרורות ואת התבות אל המזוה, הוא צוה להכין את ערמת העצים בחצר. אין דבר נגרע, אין חפץ בלתי-מסודר, הכל כמו קַיָם ועומד ככה זה ימים ושנים… ורק הלבבות רועשים וסוערים, רק הרוחות נפעמות ונדות כנוד הקנה במים…

– האם לא ירחב לבך, נחמה חיתי, – אמר ר' שלמה ביום הראשון בצוותו אותה לפקוד את כל אשר בבית ובחצר; – האם לא ירחב לבך משמחה בראותך את כל אלה? הראית מימיך חמאה כזאת, עצים כאלה? וכל זה לך הוא וכמעט חנם תמצאיהו, הכל יש לך בבית; הכל מגדלת לך הארץ ישר אל פיך. לפנים היה עליך לקנות הכל בכסף, ועתה תמצאי את הכל מוכן לפניך. ועוד הם אומרים: יש כסף ליהודי. אך איפה הוא כספו? – מונח על קרן הצבי, באלפי חובות קטנים וגדולים. כי הן לא יוכל איש לטמון את כספו בארגזו, עגול הוא הכסף, וחפץ להתגלגל במרחבי התבל, אך היהנה האדם ממנו? כל ימיו יפנו בדאגותיו וביגיעותיו לבל יעוף ממנו הכסף הרחק מאד, למען ישוב ויראה אותו בקרב הימים. ועתה הטרם תִּרְאִי, כי אין ליהודים מאומה, כי הכל יש “להם”. האין לנו לשבח, לרומם את הקיסר עד לשמים, על אשר נתן לנו היום את אשר ישנו לאלפי רבבות אנשים מימי קדם?

ונחמה אמנם לא הבינה, למה זה הביע עתה פתאם תהלת הקיסר, כי – אל נכחד את האמת – פלפולי אישה על אֹדות הכסף והרכוש היו נשגבים מבינתה, – ובכל זאת, אולי יען כי יסרוה כליותיה על הפחד אשר פחדה בתחלה יותר מדי מחיי הכפר – ענתה ואמרה:

– אמנם טוב מאד בזה – אך גדול המקום מאד. איככה זה נעבוד את כל השדות הרבים האלה?

– פתיה – ענה ר' שלמה בגאון – התדמי בנפשך, כי לא יהיו לך עבדים ושפחות? עוד היום תראי אותם בעיניך?

גם עבדים ושפחות הכין ר' שלמה; אין דבר אשר לא חזה אותו מראש.

– מה יסכנו לי אלה? – ענתה נחמה אשר עוד הפעם התעורר בקרבה רגש הכעס שהתאמצה בכל כחה להסתירו בקרבה. – מה יסכנו לי עבדים זרים, אם אנכי לא אבין מאומה מכל אשר עלי לעשות! האכרה אני מלדה? השרה לי אומנתי בערשי, כי עוד אהיה נוטרה את הפרות? משחר ילדותי הייתי בחנות, למדתי למשוך קונים אלי לבלי יבאו אל חנות שכני, למדתי ידי לחתוך היטב את חתיכת בד לבל יִקָרֵעַ, למדתי להרגיל את הקונה להיות באמנה אתי, ולבלתי עזוב אותי מפני חנות חדשה מקרוב נפתחה. כל זאת בינותי היטב, יען אשר למדוני לזאת, עוד בטרם ידעתי קרוא וכתוב מספרים ואותיות. ועתה האהיה למלכה?

ר' שלמה הביט על אשתו בתמהון: זה שבועות רבים לא שמע מפיה עתרת דברים כבפעם הזאת. בקרב נפשו אמנם שמח על אשר נפתח פיה, ולכן לא שם לב אל הדברים הדוקרים אשר בטאה בשפתיה. רק בזאת נוכל לבאר את סבת דומיתו ואי-התרגזו בשמעו את כל התלונות האלה, אשר לשמען לא יוכל איש כמהו להחריש.

– ואנכי האבין עד מה מחיי האכרים? – קרא בשחוק קל מהול בעצב נסתר, – או ההשבע השביעוני על הר סיני להיות לאכר? אך מה יש פה להבין? הדרוש לי ללמוד הרבה למען דַּעַת, למה יסכן אֵת ולמה מחרשה, מה היא החטה ומה השעורה? או האם חסר דעה אנכי ולא אדע איך זורעים את תפוחי האדמה, למען לא יצאו מהם – זרעים נשחתים, או איך יצמחו הקשואים ואיכה – האבטיחים? או האם לא אדע לכוֵן את העת לקצור את הדגן, למען לא אאחר את מעשי עד בוא החרף? האם על האכר ללמוד בישיבות ובבתי מדרש החכמה למען דעת כל אלה?

– האכר רואה כל זאת מקדמת נעוריו, ולכן ידע – נועזה נחמה לענות את אישה.

– ואני, התדמי, כי לא ראיתי דבר מימי, זולתי ארג צמר ובד, ולכן גם לא אדע דבר? –קרא ר' שלמה בשפת לצון שכבר הסכינה בו נחמה… מי היודע לשַׁמֵּש את הקונה, לעשות מקנה וממכר, הוא יוכל לדעת גם את כל ה“חכמות” וה“תורות” של האכרים. או מה יסכנו החיים, ארבעים וחמש שנים שבלינו בעולם הזה, אם באחרונה עוד לא נבין את כל אשר יֵדע האכר הפשוט? הלזה הנני יהודי, לבלתי דעת מאומה? –

נחמה הבינה את כל האמת הצפונה בדברי אישה אלה; היא ידעה נכחה כי בכל אשר יפנה ר' שלמה יצליח. אבל לוּ היה כחו זה גדול למסחר, למקח וממכר, מה מאשר היה הוא וכל בני משפחתו! מה בטוחים ושלֵוים היו חייהם בעיר בחוג מכיריהם ואוהביהם, תחת אשר היה עליהם עתה לנוע אל מקום זר בלי דעת מה נשקף להם עוד בו?

כנראה לא הסירה נחמה אף רגע את יגונה מעל לבה; אף כי למראה עין כבר עבר כצל ואיננו, אבל באמת היה טמון עמק עמק בחביון לבה, ובכל מגע קל מחוץ התרומם והתעודד ביתר עז ויהי לתלונה עזה. היא לא ראתה – ואל נא נתפשנה על צערה – לא ראתה ולא הבינה. כי עון גדול היא עוֹשָׁה בהכניסה רוח מרך ויֵאוש לתוך המשפחה הרכה ההולכת להאחז בארץ חדשה ולהתרגל לחיים חדשים.

אך הימים הקרובים הצדיקו את מעשיה באופן ברור מאד.

בבית הובאו סדרים נכונים, עבדים ואמהות נתקבלו, רוח צחה חסרה עוד למען אשר תחל העבודה בשדה. בין העבדים היה אחד, אשר הסב לנחמה דאגה רבה. הוא היה בעיניה כאיש עקש ונפתל ולא יכלה להביט בפניו, מבלי הרגש איזה רגש פחד בלבה. שמו היה וַיְטֶךְ, והוא עבר אל רשות ר' שלמה יחד עם כל האחוזה. אבל העיד העידו בו, כי עליו להתאזר עז וסבלנות בהתהלכו עם העבד הזה; כי כסוס פרא הוא, אשר לא ישמע בקול רוכב ומנהיג, אך מי היודע להטות אותו לפי חפצו הוא לא ימצא כל תלונה עליו, כי שמע ישמע בקולו לכל אשר יצוהו. ועד מהרה נוכחו כלם לדעת, כי נאמנים מאד הדברים האלה.

ר' שלמה השתומם מאד בצאתו בבקר אחד אל החצר ובראותו את הסוסים רתומים ואת העבד עומד על גביהם ומתקן דבר מה במרדעת.

– אנה, ויטך? – שאל ר' שלמה.

– אנה? – נתן העבד בקולו בלי הרים ראשו מעבודתו – אנה זה נלך אם לא השדה? המטר חדל, ואם נוסיף עוד לשבת פה בעצלתים ירקב זרע הקיץ באדמה; רואה אנכי, כי בבית הזה צריך לעבוד עבודה בטרם יְצָוו.

ר' שלמה הרגיש את המדקרה שנשמעה בדברים האלה; הוא ראה כי אמנם הצדק עם ויטך, ובקרבו התעורר רגש בושה, אשר קשה היה לו להסתירו מעיני עבדו. אך האיננו אדון לעבדו? – קרא פתאם קול ממעמקי לבו.

– אם לא לשמע מצוה אתה צריך – צעק ר' שלמה בקצף גדול על הכלמה אשר הכלימהו עבדו – לך לך אל אשר תאוה נפשך, אין לי חפץ בעבדים מושלים.

מוזר מאד המבט, אשר ירה ויטך על ר' שלמה לשמע הגערה הזאת. לא פראות ומשובה הפיק המבט הזה, כי אם התנגדות נכנעת; ובשימו את ידו הגסה על אחד הסוסים ענה ואמר במתינות:

מן הסוסים האלה לא יפרידני איש; זה כעשר שנים הם יודעים אותי ואני–אותם. יחד גֻּדָלנו; ולו גם ישמדו כל היהודים מעל פני האדמה – הוסיף בקול עז – מן המקום הזה לא יוכלו לגרשני; לבית הזה הנני ולא אלך מזה.

ר' שלמה הרגיש, כי כל דמו שטף אל ראשו. אך הוא משל ברוחו, למה נכחד? הוא נבהל פתאם, האם לא בטא העבד בשפתיו שנאה עצומה ליהודים?

– הנה יַראך היהודי – אמר במנוחה יתרה – מי הוא האדון בבית, האני או אתה.

מבלי ענות דבר דפק העבד את הסוס על בִֹרְכּוֹ, כמו לו חפץ להודיע לו בשפתו את כל הנעשה בזה, ובקפיצה אחת התרומם ועל על גבו.

ר' שלמה בא במבוכה ויתמה מאד למראה הדבר הזה.

– והוא לא ילך עמדי? – שאל ויטך בשבתו על גב הסוס, ברוח קרה, כאלו לא קרה דבר.

– מי? – שאל ר' שלמה –

– הוי, מי זה, – אמר ויטך, – אם לא הבן?

– בני? שאל ר' שלמה בתמהון, כאלו יכל ויטך לדבר בבן איש אחר.

וּוִיטך שם עיניו באחד החלונות הפונים החצרה כמגלה שם חדשות ונצורות. שם עמד אנשיל ובלי תפוגה שמע את כל דברי השיחה בין אביו ועבדו.

– העלם הזה – אמר ויטך ויצחק בגרון נִחר – מדמה על נכון בנפשו, כי כבר בשלו התבואות בשדה כבימי הקציר: עליו יהיה להשכים קום, אם יאבה כי יהיה הכל יפה בעתו. השדה אמנם איננו הולך מאתנו אך העת עוברת.

– מה, מה אתה דובר? – שאל ר' שלמה כמֻכה בשממון מדברי עבדו.

– את אשר שמעת – ענה ויטך בפנים נזעמים – וגם לא אשוב מדברי. זה פעמים רבות שמעתי, כי היהודים הם אנשים חרוצים ומהירים, השומרים מה שיש להם; אך פה בבית הזה לא ראיתי עוד אף צל של חריצות ומהירות. זה כארבעה ימים עברו, ועוד אין איש מכין את עצמו לעשות דבר. אם אין עיני האדון צופיות כי ישמרו הכל את תפקידם, הלא עוד מעט ושב למכור את הבית ואת הרכוש כאשר קנהו, העכברים והחפרפרות יהרסו את הבית, חלב הפרות יצמת בשדיהן, והשדות יתנו תחת פרי חמד עשבים באושים, אשר אין לתתם גם לפני הבהמה.

ר' שלמה עמד כתמר מקשה לשמע ההוכחה הזעומה הזאת. חרדה קלה עברה בעצמותיו; כמעט לא נועז לשאת עיניו אל הרוכב, ויטך היה בעיניו כסמל בלהות, ולא מצא מלים בפיו לענותו על שטף רֻגזו.

– מה יחשבו היהודים על דבר השדה? – הוסיף העבד – הן כמהו כאדם, עלינו לכלכלהו לעתים מזֻמנות. הוא יודע רעב, צמא, עלינו לשמרו ולהעיר עליו כעל ילד קטן. אך מה אֹמר ואדבר? הנה אראה עין בעין, כי לא יאהבו היהודים לעבוד, יען כי קשתה עליהם העבודה, כזאת שמעתי עליהם זה כבר. והנה באו האנשים האלה הכפרה, ואומרים להיות לאכרים; על דברתי, כי לא תוכלו להכין אֹכל גם בעד החתולים. אבל מעודי אני אומר, כי היהודים הם גוי אובד, אשר אין עזרתה להם.

ובדברים האלה הישיר העבד את גבו בשבתו על הסוס. ובשריקת לשונו הודיע לסוסים כי בא עת המסע, וינועו הסוסים ממקומם, והעגלה יצאה מהחצר, בטרם השפיק עוד ר' שלמה להפריעהו ממעשיו באֹמר או בפעולה.

נפלא הדבר! תחת התקצף על דברי העבד המוזרים, כיאות לאיש עז ומהיר חמה כמהו, העמיק רק מחשבות. האם לא צדק ויטך? קרא קול בקרבו אשר לא יכל להשקיטנו. ולמרות הדברים העזים שהשמיעהו העבד, הבין את הצד הטוב שבתכונתו הקשה והדעתנית, ויגמר בלבו לבלתי גרש אותו מעל פניו.

ואנשיל, אשר שמע את כל השיחה הזאת מרחוק, יצא עתה בצעדים מדודים מתוך הבית; הוא ירא לפגש עתה את אביו בקצפו הגדול. ומה מאד התפלא בהביטו בפני אביו, והנה הם שקטים ושלוים, באין עליהם אף צל של חמה עצורה.

הדבר הזה העירהו לשאל את אביו בענוה: מה אעשה היום, אבי? –

– הזאת שאלה? – ענה ר' שלמה בקצף; דברי אנשיל עוררוהו מחלום עמוק.

– אמנם כן, מה עלי לעשות? – שנה אנשיל את שאלתו במרירות.

– עליך לעבוד עבודה: לחרוש, לזרוע, עד אשר יצא היזע מעל מצחך, – קרא ר' שלמה בקול מושל – הכל ירד לטמיון, חלילה, לא ישאר דבר בבית ובחצר, ולא יהיה מאכל גם לחתולים.

את התוכחה הזאת כבר שמע אנשיל מפי העבד, ומאד כאב לו, כי שנה אותה אביו כאלו מלבו יצאה.

– כזאת היו לא תהיה, אבי! – קרא בבטחה –אנחנו נשתדל כי לא תהיה כזאת.

והקול אשר בו נאמרה ההבטחה הזאת נגע עד לב ר' שלמה, ויבט בפני בנו המכוסים באֹדם קל, ויאמר בנעימות:

– אך אם לא נשגיח היטב על כל, הלא יהיה כדבר הזה. השכחת כי כל רכושנו והוננו, כל אשר אספנו לנו, טמון בבית הזה ובמענות השדה האלה.

– סלח לי, אבי, – אמר אנשיל – הנך מדבר דבריך, כאלו זה כמה ימים ושנים אנחנו גרים בכפר, לא אך ימים מעטים. הן אך זה החלונו לעשות!…

– החלונו – קרא ר' שלמה במרירות – להתחלה כזאת יזכו כל שונאינו! האין אנחנו מתהלכים כלנו כאלו צמנו ששת ימי הכּפורים כאחד? האין אנחנו נדכאים ונדהמים, כאלו היינו נודדים ברגלינו אלפי פרסאות? ומדוע? ולמה? אדרבה, אמרו נא אתם: מדוע?

– גם אני לא אדע – השיב אנשיל כמו מבלי משים. אך הוא הרגיש, כי קלע אביו אל השערה בדבריו האחרונים. כן, נדכאים הם כלם, זה הוא מצב הדברים באמת.

– ומי האשֵׁם בזה? – הוסיף ר' שלמה לדבר. – האם לא אמך גורמת כל זאת? היא בתלונותיה ובהתרגזה תמרר את חיינו, עד כי ראשנו עלינו כגלגל. אלפי נשים יהודיות היו מודות לה' בקידה ובהשתחוויה, לו היה להן כל אשר לאמך. והיא התכיר ותודה כל זאת? תחת לשמח בחלקה, כי לא תאֻלץ עוד לשבת שעות רבות רצופות ולחכות לבוא אחד הקונים, אשר תשתכר ממנו בזעת אפים שלש אגורות, וכי הנה יושבת עתה בביתה ותאכל לא לחם–עצבים אך מפרי כפי אישה ובניה, תחת זאת היא, לדאבוננו, מתאננות תמיד, ואין לך יום שאין תלונותיה מרֻבות משל חברו. הנני שואל אותך, מה יהיה סוף כל אלה?

השאלה הזאת הערוכה ישר אל אנשיל נגעה עד נפשו ותדכאהו. הוא, אשר הסכין לראות את אביו שורר בביתו, ואיננו נזקק לעצת זולתו, מעמיד הכל על דעתו בלי יכלת לסבל במנוחה דברים או גם מבט של התנגדות לדעתו, הוא רואה עתה את אביו פונה אליו בדברים כאלה. שיחה כזאת עוד לא שמע מפי אביו מעודו; לשפוך שיחו לפני בנו לא אהב ר' שלמה. רק בקול מצוה דבר תמיד אליו, גם בברק אור האהבה, אשר יצא הפעם מעיניו אל פני אנשיל לא הסכין זה מעולם. עתה נדמה בעיניו, כאלו נתנה לו פתאֹם הזכות אשר עשקו אביו זה ימים ושנים, עתה כמו התבררו והתלבנו כל הדברים בינו ובין אביו.

ורגש הגאון הזה, אשר הרגיש אנשיל למראה הידידות הגלויה שהראה לו אביו, הוא אשר גרם לאנשיל לשכח את אמו, ולבלי התאמץ להצדיק את דרכה בעיני אביו. או אולי היה גם הוא תמים דעות את אביו? הוא ענה רק:

– הנח לה, אבא…, היא תשנה את דעַתה. כאשר תראה כי מצליחים אנחנו במעשינו, תמצא גם היא בם ענג ונחת – הן לא עצבה אותנו מימיה.

– אך עתה היא משלמת לנו בנשך ותרבית, – אמר ר' שלמה בעצב, – אתה תראה, כי לא תשנה את דעתה. שמר את דברי!

כעבור רגע אמר אנשיל אל אביו, בקרבו אליו מאד:

– אבא…, התשמע את אשר אֹמַר אליך?

– מה חפצך? –

– הן יודע אתה, כי מעודי לא הייתי מהיר וזריז בחנות, ראשי לא היה מסֻגל לזה. אתה הוכחתני תמיד, כי מתרשל ונרפה אנכי, וכי לעולם לא אהיה לסוחר חרוץ. לדברים האלה המה תמיד לבי מאד. אל אלהים חיים יודע, כי לא אשקר לך עתה. מחשבותי נשאוני אל חוג חיים אחרים, ולא ידעתי: אנה? ופתאֹם העיר ה' את רוחך לעזוב את חנותך ולהאחז בכפר. והנה נהפכתי לאיש אחר: הייתי בעיני, כאיש אשר זה שנים כבירות הוא טוחן בבית הרחים ומסובב את האופן הגדול, ופתאום קורא איש אליו: הרף, באה עת הדרור!

– הן לא כאופן הרחים הוא החנות! – הפסיקהו ר' שלמה בשחוק קל –

ואנשיל לא שם לב אל תשובת אביו, ויוסף לדבר בחם וביתר הרמת קולו:

– אולי תלעג לי, אבא… על אשר רק היום מצאתי את לבבי להגיד לך כל זאת. ואולם – לא אדע מדוע – אני לא מצאתי את לבבי עד הנה לדבר עמך גלוי. וגם עתה אינני יודע עוד אם נכון הדבר לפני להגיד לפניך כל זאת.

ר' שלמה הביט בתמהון אל בנו. בעיניו היה מוזר הדבר, כי ידבר ככה נער בן תשע עשרה שנה עם אביו.

– הניחני נא ואהיה לאכר! – קרא אנשיל פתאם ברעש ויחזק ביד אביו. מעודו לא נגע בה בדרך כזאת, היא היתה קדושה בעיניו.

– ומדוע לא? – השיב ר' שלמה כמתפלא ובלי כל רעיון עצבת – ולמה איפוא קניתי את אחֻזתי?

– לאכר אמתי. הנני חושב, – קרא אנשיל, – לאכר אשר גם הכרת פניו תענה בו כי הוא זה. לאכר אשר כל מחשבותיו והגיגיו שקועים רק בשדהו ובמעניתו, ואיננו אמר בלבו: אם לא יצלח לי היום בשדי, הנני ואשובה מחר אל החנות.

– האלי ירזמון דבריך אלה? – אמר ר' שלמה בחרי אף ויוציא את כפו מכף בנו.

– אל כלנו ירזמו, אבי. – קרא אנשיל ויחזק שנית ביד אביו – גם אלי, גם אליך, גם אל כל היהודים. סלח נא לי, אבי, על דברי אלה. אך חפצי להיות לאיש אחר, לאכר אשר אכרותו מוטבעת בפניו, בתנועותיו ובכל הליכותיו. אחרת לא אוכל גם לתאר לי! והאם לא יפה הוא להיות אכר כזה, שורר בביתו, אדון על חלקת שדהו? יפה עשרת מונים, מהיות חנוני פשוט, עבד נרצע לכל קונה! שים נא עיניך, אבי, על האכרים האלה, זכר נא את השופט! היחפוץ איש מהם להמיר את חלקו בחלק תושבי “הרחוב” עם כספם ועם עסקיהם המרֻבים?

– לא בגלל זאת יצאתי לגור בכפר, – אמר ר' שלמה בהטעימו את דבריו – עשיתי זאת רק למען כבוד הקיסר וגם באשר יותר טוב ונכון הוא בימים האלה להיות במקום בטוח.

שחוק קל מהול בעצבת נסתרה רחף על שפתי אנשיל; אך במהירות הברק נעלם ולא נכר רשמו על פניו. הוא חשב לעון פלילי להאריך את השחוק הזה יותר מכפי שהרשהו רגש הכבוד שהרגיש לאביו.

– אבא! – אמר בהשפילו את קולו – התדמה, כי נעשה נחת רוח להקיסר, אם נהיה אכרים למחצה?

– לא אבין לדבריך, אנשיל, – קרא ר' שלמה בתמהון רב; אבל כנראה קשה היה עליו מאד להודות על הדבר הזה, כי לא נועז להביט בפני בנו.

– אל נא תדבר ככה, אבא… – קרא אנשיל בלב הומה – האתה החכם באדם לא תבין את דברי? אך תנה לי מועד, רק מועד, והבינות היטב; וגם אנכי אבין אז מה חפצי…

הבאמת לא הבין ר' שלמה את מחשבות בנו? או כי היה קשה לו להודות לפניו? הוא החריש. ורק אחרי דומית רגעים מספר אמר בהניעו בכתפיו:

– אך מה אתה חפץ ממני?

– אין דבר, אין דבר, אבי… זולתי כי אהיה לאכר. הנני לעבוד אותך כעבד נאמן, לעשות כל מלאכה בכל כחי; לא אשקוט מבקר עד הערב; בי תמצא כל חפציך; רק בעיניך תביט, ואנכי כבר אדע את רצונך, ואתאמץ למלא אותו. אך הניחני נא להיות את אשר אחפוץ. הבה נא לי, אבא, את הבטחתך!

– שוטה, – אמר ר' שלמה, – התירא פן אמהר למכור את ביתי ואת שדותי?

– ובכן, הנך מבטיחני, האין זאת? –

– כן, הנני מבטיחך.

מי אשר ראה את שני האנשים האלה בתקעם עתה כף איש לרעהו, יכל לדמות, כי נגמר דבר מסחר בין אנשים זרים, על איזה דבר שאין בו רוח חיים. ומה שנה הדבר באמת! עתה נחרץ משפט על חיי איש צעיר, נעשה חוזה בין אב ובן.

– עתה הונח לי, – קרא אנשיל וישאף רוח – עתה אַראה את העבד הזה, כי לא יאבד ביתנו. אנחנו נתאמץ, כי לא תהיה כזאת.

וברגלים ממהרות צעד אנשיל אל שער החצר, שהיה פתוח ברחבה.

– אנה אתה הולך? – שאל ר' שלמה.

– אל השדה. אבא, אל השדה, – אמר אנשיל בשמחה. הנני לראות וללמד מעבדנו ויטך איך להתהלך עם הסוסים ועם האֵת והמחרשה. הנני הולך ללמוד!

–ור' שלמה הביט אחרי בנו, ומחשבותיו עמקו מאד, עד אשר נעלם אנשיל מעיניו.

---

ז. אנשיל הולך לבית הספר.

נלוה נא את אנשיל במהלכו הראשון אל בית-ספרו, השדה!

מָלֵא שמחה על הנצחון המדומה אשר נצח את אביו הלך דומה ברחוב הכפר. פניו נהרו מהתרגשות פנימית. על הפנים הצוהלים האלה, בתוך המביט המעיר הזה, שכנה מחשבה עליזה, אשר התפשטה והתרחבה מדי לכתו, ותמלא את כל מעמקי לבו.

“אתם הסובבים אותי כלכם–חשב–הנכם אִכָּרים מלֻמדים. איש למד מפי רעהו את תורת העבודה הזאת; האַב לִמד אותה את בנו, והבן את בניו, וכה תדעו כלכם את תורת החריש והזרע. אך אני לא הָראֵיתי עוד מיד איש, מה לעשות; הנני בא אליכם מן החנות, מקום שם עשיתי עבודה אחרת לגמרה. אך עתה – עתה אני הולך ללמוד”.

וכה יצא אנשיל מן הכפר, מבלי הביט מאחריו אף פעם אחת. נדמה לו, כי עליו ללכת הלאה, הלאה, בנשימה אחת, להביט רק לפנים ולא לאחור. פתאם עמד תחתיו. מסביב לו במעגלה גדולה נראו לעיניו שדות האכרים, אשר אמנם עוד לא נצבו בקמותיהם ולא היו מסֻבּלים פרי ברכה, אך עליהם הופיעו המון תמונות כֵּהות. עבודה וחריצות נגלו לו בכּל, לכל מראה עיניו; רגבי האדמה הרכים נראו כמו מלאי חיים, כאלוּ הוציאו מתוכם נפשות חיות כאמור באגדות קדמוניות.

אך מדוע הביא אותו המראה הזה במבוכה? מדוע העציב את רוחו תחת למַלֵא אותו שמחה? האם לא היו גם שדות אביו בתוך השדות האלה? האיננו הולך גם הוא בתוך הבקעה הפוריה הזאת למען עבוד עבודתו ליד המחרשה? – הרעיונות האלה עפו כברקים בראש אנשיל, אך יחד עמהם חלפה ברוחו מחשבה אחרת, כי כל אשר תראינה עיניו בזה, כל השדות, האָחים והיערות, אמנם אחֻזתו המה, אך הוא הנהו פה לבדו, בלי עזרת איש זולתו, ועליו לפתח ולשדד את כל הבקעה הזאת, לעבוד עתה את כל העבודה הכבדה הזאת, אשר ידים רבות עמלו בה לפנים. כל האנשים והנשים הנצבים בזה כמו נאספו הלום רק לראות ולהשגיח אליו הימצא די אונים לעבודה הזאת? לא, לעולם לא יעצר כח–צעק קול בקרבו – לעבוד גם שדה אחד מכל אלה.

אנשיל היה אחד האנשים ההם, אשר יבינו ברגע אחד את העבודה המוטלת עליהם, בכל גדלה ובכל רחבה. אנשים כאלה הנם על הרב רפי ידים. – המשא אשר יקל על רעיהם כנוצה, כבד עליהם מאד ויכניעם עד עפר. סבת הדבר היא, כי בהרימם את המשא, יחפצו להרים עמו גם את עצמם, בכל כבד משקלם הנורא.

וכאשר קמה סערת לבו זו לדממה התעורר יגון חדש. הן רבים, רבים הם העומדים כיום לעיניו ועובדים את אדמתם בזעת אפיהם בלי אשר צום איש; כלם נאספו ובאו הלום בלי חכות עד אם הזכירם עבד בטל, אשר היתה עליו הבטלה לזרא, את תפקידם. רק הם לבדם התהלכו כחולמים וידמו בלבם, כי עליהם לחכות עד עבור מועד הגשמים ושב השמש וזרח מעל לראשיהם, ולולא העבד שהיה להם, כי עתה עוד התהלכו קדורנית, ואיש לא זכר ולא העלה על לב, כי עת לעשות הגיעה.

ולרגל הרעיון הזה, האחוז וסבוך מאד בכל עניני ביתם, התעוררו פתאם בקרבו מחשבות חדשות, חזיונות חדשים. תמונת אמו נצבה לפני עיני רוחו; כל שברה וכל דאבונה רחפו עתה לפניו ויתאמצו לחדור אל תוך לבו פנימה.

– למה היא ממררת את חייה וגם את חיינו? – קרא קול בקרבו – מדוע אינה מוצאת רצון בכל אשר לנו? הטוב היה לה בשבתה בתוך “הקהלה”? הטוב לה לשבת מן הבקר עד הערב בתוך החנות, לנסוע אל השוק בשרב-הקיץ ובקרת-החרף, לסבול כל חבלי שאול, על פת לחם, אשר לא תמיד נִתַן לה בעמלה? ואבי הן לא יחפץ כי תעבוד לנו עבודת-אכר; יכולה היא להתענג על המרגוע והמנוחה כחפצה. ואם גם תקרא לה מועד בכל יום יום, מי יאמר לה: מה תעשי? עתה לא ידָרש לה לחשוך כסף ליום רע, לחַסר נפשה מכל טוב, ואם גם תחפוץ לאפות לה בבקר בבקר רקיקי-שמן לקַהֲוְתָה – היצר לאבי על זה? נהפוך הוא; אבי ישמח תמיד בראותו בפניה אך רצון. עתה לא יאבה עוד כי תמנע מנפשה דבר, למען חשוך גרה יתירה אל אוצר-הכסף!–

אל יפלא בעינינו, כי גם אנשיל, בעמדו בשדה מלא מחשבות עליצות, לא הבין ולא הכיר את סבת יגון אמו הנדכאת, עד כי הנקל היה לו לבגוד באמו ויאמר לגלות את יגונה הנסתר, אשר רק באזניו גלתהו, בחשבו כי ירפא לשברה על ידי חיי שלום ואֹשר! ככל האנשים המתאמצים להגיע אל מטרתם היה גם הוא הפעם, בהגותו בלי חשך רק ברעיונו האחד ובבקשו תחבולות להוציאו לפעל, היה בעיניו יגון אמו כשטן ומפריע לו! ובדבר הזה יש אשר יתהלכו גם הבנים עם הוריהם בקרי, ושכחו את אהבתם העזה, הממלאה באמת את כל לבותם.

כה הלך אנשיל על פני השדה תפוש במחשבותיו הרבות, אך הן לא התעופפו עוד במקום הדמיון כבראשונה. זכר יגון אמו האהובה גזל את שלותו, וישב להיות ירא ורך-לב כבתחלה. וכל התמונה אשר נצבה זה עתה לפני עיני רוחו, הככר רחבת הידים, עם כל שדותיה, אחיה ויערותיה, כאלו נעלמו כלם פתאם מעיניו. והוא ראה, שמע והרגיש רק את קִרְבַת הרוח הנעלמה ההיא, אשר באה עמהם יחד הכפרה, וכפי הנראה לא תאבה עוד לעזבם. עוד צלצלו באזניו בחזקה דברי אביו, אשר דבר ברוחו הקשה זה עתה: “אתה תראה כי היא לא תשנה את דעתה”.

"אם לא תשנה אמי את דרכה – הוסיפו רעיוני העצב לדכאהו, – למה זה לנו כל העמל? הלא כל מותר לא יהיה לנו בעמלנו. הלא גם הלחם אשר נאכל יהפך בקרבנו למרורת פתנים. האם לא טוב לנו, כי ימכר אבי את ביתו ואת כל אשר לו, ולו גם בחצי חנם, בטרם עוד יעבר המועד? כי מי זה יוכל כלכל את תלונות אמי, את געגועיה התמידים אל הרחוב ואל החנות? ומי זה יאכל וישתה, ומי יחוש שמחה וענג, אם היא תתאבל ולא תדע ששון? הן גם עתה לא אוכל עוד להביט אל לבנת פניה… ואם תשים את הדברים אל לבה וחלתה, או אם – ישמרנה האל! – גם מות תמות, מי זה יוכל לסלוח לנפשו את העון הגדול הזה? מי זה יוכל שאתו?

ויֵאוש מר פרש ממשלתו על כל נפש אנשיל, ולא נתן לו מנוח; הוא לא ראה את כל אשר סביבו, ורק מצוקתו הגדולה היתה לנגד עיניו.

"הגם אצלם – דמה בנפשו ויור את מבטו הכהה על כל צלמי האדם הנשקפים לו מן השדות – הגם “אצלם” כן הוא? הגם להם יקשה הדבר הזה, כמו לנו היהודים? ומדוע זה ככה? מדוע לא יוכל היהודי להיות לאכר?

עד עתה היה אנשיל חושב מחשבות; עתה נפל עליו שממון נורא, ערוב-מחשבות בלי סדר, תמונות ומחזות עפו כצללים לפני עיני רוחו, וגם תמונת העלמה אשר קדמתהו בלילה הראשון בכפר וכל רשמי פניה נצבו כמו חיים לפניו. לאשרו הפריעהו מדמיונותיו קול קורא מאחד השדות. בלי משים בא בין תלמי שדה נחרש.

– הוי, עלם, – קרא אליו קול נודע לו, מדוע אינך רואה את דרכך לפניך? הלא את תלמי שדך אתה רומס!

שדהו! אין לתאר, מה גדַל כח המלה האחת הזאת לגרש את השממון מעל נפש אנשיל ולנסוך בו רוח שמחה! אמנם על אדמת שדהו עומדות רגליו, והאיש הקורא לו זאת הוא עבדו, עובד אדמתו ויטך.

– האמנם שדי… שדנו הוא? – גמגם אנשיל ויור מבט שפק על העבד ועל המחרשה ועל הסוס.

– הלא אנכי פה! – אמר העבד כמתלונן – אך סורה נא ראשונה מעל השדה.

המצוה הזאת לא הגיעה לאזני אנשיל. הוא עמד כמסמר נטוע, בעינים פקוחות, וישאף רוח. ברגעים כאלה עולים בקרב האדם קולות בלולים וסבוכים, אשר לא ישמעם איש, סואנת תרועה עזה, אשר לא תגיע לאזני זולתו, ואלה משתיקים כל קול זר לבלתי ישָׁמע לאזניו.

– אך סורה נא מעל השדה; – שנה העבד את בקשתו – אם אין אדם חפץ לעבוד, אל נא יחבל את מעשי ידי אחרים? –

רק הקריאה הגסה הזאת השיבה לאנשיל את בינתו. בקפיצה אחת עזב את התלם הנחרש, ורגליו עמדו על המֵצר הגבוה מעט. משם העיף את עיניו פה ושם אל האדמה השחורה, אשר העמיק ויטך את מענותיה במחרשתו –… השדה הזה הוא לאביו, שדהו הוא!…

והעבד כנראה גם לא התבונן אל בן אדוניו; רב היה לו, כי שמע אנשיל בקול פקודתו. ויקרא לסוסיו וידפקם וילכו הלאה לעבודתם; לשון המחרשה החדה שבה לחדור לעמק האדמה, והתלם הקטן הלך הלוך והמתח לארך השדה, עד אשר כבר נמצא העבד בעבר השני, ואנשיל עודנו עומד ומתבונן אליו מרחוק.

עבודת החריש הזאת היתה לו היום מראה חדש, אשר כמעט לא שְׁעָרָהו. אמנם ראה פה ושם את העבודה הזאת, אך רק בלי משים נחו עיניו עליה, כאשר תנוח העין באיש עובר אֹרח לתמו, או באילן יפה העומד בצדי דרכים, מבלי אשר נשארה חקוקה בזכרונו. מדי נסעו עם אבותיו אל השוק, פגש באכרים עובדים בשדותיהם, וראה את המון הפנים האלה, אשר נצבו עתה לעיניו מלאי חיים ותנועה, אך אז עברו לפניו כצלמי חזיונות מבלי אשר התבונן בהם. וכי מה לו ולהם? הוא נוסע אל השוק, עליו לעמוד בחנות, למשוך אליו המון קונים לשרתם… רק עתה התבונן בפעם הראשונה אל החריצים העמוקים אשר עשתה המחרשה בתוך האדמה; בפעם הראשונה הריח את ריח השדה העולה מבין הרגבים ומשיב נפש; ראה את כל מעשה החריש, השגיח אל כל צעד, אל כל מסע המחרשה, לעיניו נוצר התלם, וילך הלוך והארך, עד אשר הגיע אל קצה השדה השני. כל הדברים האלה לא נגלו לפניו בראשונה. הֶהיתה לו עת להתבונן אל כל אלה, לפנים, בחנות או בשוק?

ובתמהון רב הביט אחרי העבד המהיר מאד במלאכתו, וישתומם על כחו הרב למהר להרים את המחרשה כנוצה קלה, מדי התנגפה באבן, ולשוב להורידנה אל מעמקי האדמה למען תאריך את המענה במשטר הראוי, ויתפלא גם אל הסוסים המקשיבים לקול ויטך, בלי עזרת שוט ומקל, ולכל אשם יטֵם ילכו בלי נטות הצדה.

"הגם אתה יכלת לעשות כל זאת? – קרא קול בלבו.

והנה הגיע ויטך עוד הפעם אליו, ויאלץ אנשיל לעזוב את מקום עמדתו, ולתת ידים לעבד, להסב אחורנית את הסוס ואת המחרשה. פתאם עמד העבד מלכת, ומבלי נשא עיניו אל בן-אדוניו שאל בקול-תלונה, הרגילה על שפתיו.

– הדבר לך אלי מאת אביך? עלם? –

ולא שם אנשיל לב אל הבוז הנשמע בכנוי הזה, הנתון לו מאת העבד. הוא חשב לו לכבוד, כי זִכָּהו העבד בשוחחו עמו.

– אבי לא צוני להגיד לך מאומה – ענה במבוכה, כאלוּ היה ויטך פקידו, אשר בו תלויה כל תקותו בחיים.

והעבד היה כמעמיק מחשבות על הדברים ששמע זה עתה. ויוצא מחיקו מקטרת וימלאנה אבקת-טבק, אשר הוציא מקופסת עור החזיר, ויחל להקטיר. ואנשיל הביט אל כל זה, ועיניו כלו בתוחלתו; ולאחרונה גם חרד חרדה כאשר התעורר העבד וינע בכח את המקטרת, אשר לא העלתה עשן-כל-שהוא, וְאַחַר לקח את חמרי-השרפה וישם אל הצור ויך בכח גדול בברזל-העשת, כאלו הוא דופק בחזקה סוסה סוררה.

לאחרונה הצליח ויטך במעשיו. ואחרי אשר שאַף בפיו אחת ושתים ויתבונן כי עולה העשן, השיב את קופסת עור החזיר אל חיקו, וישאף עוד הפעם את העשן אל קרבו, ויוצא אֵד קַל מפיו ומנחיריו, אשר פרש על פני התלמים מזה ומזה, ויאמר להשיב את ידו על הסוסים והמחרשה. ואנשיל התבונן אל הדבר הזה בחרדה רבה; האין דבר לויטך להגיד לו? פני העבד הזועפים לא נבאו לו טובות. כל אמץ רוחו, כל שמחתו נגוזו ממנו.

ואמנם הטה ויטך את המחרשה הצדה, ויאמר להחל מענה חדשה. והנה, לפתע פתאם, הפנה את ראשו, ויבט ישר אל פני בן אדוניו. הרגש אשר הפיקו עיני ויטך היה קר ומלא זעם.

– הוי, עלם! – קרא, – אם לא צוך אביך להגיד לי מאומה, למה זה באת הלום? –

את השאלה הזאת לא התעתד אנשיל לשמע; הנה עבדו שאלהו, למה בא אל שדה אבא, אל שדהו? כל דמיו פרצו אל פניו, ובחמה עצורה הוצא בעמל רב את הדברים האלה:

– באתי הלום, יען כי השדה שְׂדֵה-אבי.

ויטך, כנראה, לא חרד מפני זעם אנשיל. פניו לא נפלו, הוא הוציא תמרת–עשן מפיו; אך עיניו הפיקו מבט מוזר מאד.

– הוי, עלם! – אמר לאט – טועה אתה בדברי; לא אמרתי כי השדה לא לך הוא; אך מה לך לעשות בזה– זאת שאלתי.

– האין לאיש להתבונן אל שדהו? – קרא אנשיל וחמתו עוד לא שככה –

– הוי, מדוע לא? – השיב ויטך בהתבוננותו הרגילה – אך הלא רואה אני, כי כל ימי השמים על הארץ לא ישֻנן היהודים לטובה, אותם קלל אדוננו גואלנו קללה נמרצה ויורידם לעמקי שאול, הם לא ייטבו עוד לעולם.

– מה? – שאל אנשיל נבהל ומשתומם על דברי העבד.

ויטך נסה פעמים ושלש להוציא את העשן ממקטרתו, אך בעת דברו כבתה האש בתוכה. ובתנועה נמרצה השיב אותה אל חיקו.

– גם המקטרת הארורה הזאת איננה בוערת, אם הם מביטים עליה, – דובבו שפתיו כמו לנפשו, אך הדברים הגיעו לאזני אנשיל. ואחרי כן אמר בקול:

– חפץ אתה לדעת, עלם, איככה זה קלל אדוננו–גואלנו קללה נמרצה את היהודים, אשר לא ימישו צוארם ממנה עד רדתם תהומות? הוא אֵררם לבל יהיו להם כל שדה תבואות, כל קנה ושבלת על פני כל האדמה. זאת היא קללתו להם עד עולמי עד.

ברגעים הראשונים לא הבין אנשיל את דבר הקללה המוזרה הזאת, אך בהיותו במצב כזה, לבדו עם עבדו, היו עיניו פקוחות ואזניו קשובות אל כל הליכות העבד ומדברותיו, ולכן מהר לענות:

– אבל הלא השדה שדנו, הלא אנחנו קנינו אותו! –

– נכון הדבר הזה, וגם – לא נכון הוא… כפי אשר נביט עליו.

– רק אחת אשאלך, ויטך – קרא אנשיל בחזקה – ההתיר לנו הקיסר לקנות אחוזות ושדות, אם לא? –

– הֵן ולאו – ענה העבד, ולא נכנע מפני מתנגדו –

– האם לא קראת כל זאת בדפוס? – צעק אנשיל בזעם –

– לא אדע קרוא – – – ענה העבד קצרות.

– אם לא תדע אפוא קרוא, – קרא אנשיל בזעם – איככה זה תוכל לדבר כדברים האלה? הלא יש לנו עתה הזכות לקנות נחלאות ולרכוש שדות וקרקעות, ככל אות נפשנו! –

– ואם גם עשרת אלפי פעמים יהיה הדבר הזה בדפוס, אמר ויטך בהרמת קולו אך בלי כל תנועת חיה – אם גם יקראו זאת כל הכהנים שבעולם מעל הדוכן – אנכי לא אוכל להאמין בזה.

– אינך חפץ להאמין בדבר אשר צוה הקיסר, ואשר הודיע בדפוס בכל הארץ? – קרא אנשיל ומבוכתו עתה גברה על חמתו בתחלה.

– יוכל היות כי אמת הדבר, – אמר העבד וישב למנוחתו הראשונה – כי אמנם הרשה אתכם הקיסר לקנות קרקעות, כי מי אשר לו כסף, הוא יוכל לקנות הכל. אך כי תהיו אכרים וכי תחרשו שדות – בזאת לא יחפץ.

– הנקנה שדות ולא נהיה לאכרים? שאל אנשיל במרירות ובלעג על הסתירה אשר בדברי ויטך –נהפוך הוא, בזאת לא יחפוץ הקיסר, אך חפצו כי נהיה לאכרים באמת.

ויטך הניע ראשו כבלתי מאמין: הוכחת אנשיל האחרונה, כנראה, הרסה את כל מגדל דמיונו. אנשיל התבונן, כי נעו שפתיו, כאלוּ הסתיר ביניהן דבר-מה. ואז שם ידו אל חיקו וישב ויוצא את המקטרת, וישפוך את הדשן על כף ידו. נראה היה, כי הוא מתעתד לנאם נאֻם נגד מתנגדו. אך אל נכון לא הצליחה לו מחשבתו זאת, כי כעבור רגע קרא כמעט בזעם!

– לא יוכל להיות! איך יתכן כי יוציא הקיסר פקודה למרות מצות אדוננו גואלנו?

ואנשיל הבין כרגע, כי לא ימצא מלים להשיב על הוכחת עבדו זאת; אולי זכר עתה את הדברים אשר שמע לא אחת ושתים בבית אביו בשחר ילדותו, כי אין להתוכח עם איש בעניני הדת “השלטת”, ויטך עשה הפעם כאשר יעשו רב המתוכחים הבוערים וגם המשכילים, כי שם את פני המלחמה אל מקצע הדת, ופה קצרו ידי אנשיל מעשות חיל, גם מחסרון דעת וגם מיראה ופחד לנגע בדבר הזה.

ובאמץ לב אי-מצוי אצלו אמר אנשיל אחרי דומיה קצרה:

– על זאת לא אוכל לענותך, ויטך; לוּ היה בזה אחי, כי עתה יכל לתת לך מענה יותר טוב. הוא מלֻמד גדול, ויהיה גם לרב.

–הככהן אצלנו הוא? – שאל ויטך –

– כן, – ענה אנשיל בלי בוא במבוכה.

– מדוע איננו לומד בסמנריום מפי הבישוף שלנו? שאל ויטך, אשר כנראה התענין מאד בשיחה החדשה.

– פתי, – אמר אנשיל בצחוק – אין לנו בישופים, אצלנו יהיה איש לכהן בשבתו בביתו.

– בביתו? – קרא העבד כמעט נבהל –

ואנשיל התבונן, כי עברה רעדה קלה בכל גֵּו העבד. מה הדבר הזה? מה המחזה החדש הנראה לעיניו? – אך כל זה ארך רק רגע קטן. ויטך שב למנוחתו הראשונה; אך לב אנשיל חרד ופחד מאד באמור לו ויטך בקול רך:

– ובכן אתה מאמין, כי לא ארר אתכם המושיע? כי יוכלו היהודים להיות בעלי קרקעות ולהיות לאכרים?

– אני מאמין בזאת – ענה אנשיל ויתפלא על התמימות הפרושה על פני ויטך.

– והתאמין, כי גם אחיך, הכהן, מאמין בזה? – שאל עוד ויטך בקול רפה ויור אל פני אנשיל כמעט מבט בקשה.

– כן, – אמר אנשיל במעט חרדה מפני הבקרת הזאת– אני מאמין, כי כן.

ויטך הפנה פתאם את פניו ממנו וידובב דברים אחדים בלחש, אשר לא הגיעו לאזני אנשיל; אך מאד השתומם כאשר הפך העבד כעבור רגע עוד הפעם את פניו אליו. והוא הביט אל מראהו. נדמה היה לו, כאלו שֻנתה תמונתו כליל בפתע פתאם, עד אשר לא נכר עוד מראהו הראשון. כל אותות הזעף והחמה נעלמו מעליו; עינים רכות כעיני אשה הביטו אל אנשיל מתוך הפנים הגסים האלה.

ועוד יותר גדלה פליאתו, כאמור עתה העבד:

– והנך חפץ אפוא להיות לאכר?–

– הנני חפץ! – אמר אנשיל בלחש –

– הנך חפץ לחרוש ולזרע? להלביש את השדה ירקרק ולקצור קצירו כבוא עתו? – הוסיף ויטך בקולו הרך.

– כן, – ענה אנשיל.

– בואה אפוא, – קרא בקול רם – הנה אתן את הרסן בידך! עשר שנים נהגתי את הסוסים, עתה נהג אתה ולך אך שימה עין, הנני ואראך, איך חורשים שדה.

ואנשיל הרגיש בידו את הרסן; הוא לא ידע, ההחזק החזיק אותו בעצמו, אם נתנהו לו העבד. הדבר אשר הביע לו ויטך בפתע פתאם, כי חפצו ללמדו את מלאכת החריש הכהו כמעט בתמהון. וברגע הזה אחז ויטך את המחרשה, אשר היתה עד עתה באדמה, וירימנה בחזקה וישימנה על אדמת מישור. כל זה נעשה בהרף עין.

– מה לי לעשות עתה? – שאל אנשיל כעבור רגע –

– ראשית כל עליך להתפלל לאלהים! – אמר העבד בתם לבב, וכמו למען אמץ את לבו להשתפך בתפלה לאלהים במצבו המוזר הזה, הסיר ויטך את מצנפתו מעל ראשו, ויאחזנה בכפו ויעמוד בראש כפוף. מעשה העבד הזה עשה רשם כביר על לב אנשיל, כאלו עברה רוח חיים ועצמה מאת ויטך אל אנשיל, ותמלאהו רגשות נעלים וכבירים, ותוצא מלבו דברים רבים וחמים. נפש אנשיל השתפכה בתפלה עוד בטרם ידע זאת גם הוא. והתפלה היתה קצרה מאד, ולא מִסֵּפר התפלות מוצאה, אך מקרב נפש איש, ממעמקי לב רגש, אשר היתה עליו רוח ה', כאשר התנשף רוח-הקסם באביב על פני שדות-התבואה.

– הכלית תפלתך? – שאל ויטך כעבור רגע –

– כן, – אמר אנשיל –

– מאד אחפץ לדעת, מה זה התפללת? – אמר העבד בקול חזק, אשר אין להמרות בו.

אך אנשיל חכה עוד בדברים; הוא ירא לגלות לפני העבד את מסכת הרעיונות, אשר עוד לא היו ברורים גם לו כּתֻמָּם.

– התבוש מפני? – שאל ויטך בראותו את אנשיל עוצר במלים.

– אך אתה לא תבין את תפלתי – אמר אנשיל ויתאדם.

– מדוע לא? –

– בה ישנם דברים בשפתנו הקדושה – אמר אנשיל ויתמהמה –

– אֱמָר – נא, אמֹר, – האיץ בו ויטך.

בכבדות עלתה ביד אנשל לבאר לויטך בשפה בלתי שגורה על שפתיו את הדברים הנמרצים, אשר הקרו זה עתה מלבו. בם היה עֵרוב דברי התפלות, הנאמרות בבית הכנסת ובבית, בדברי-רגש שיצאו מלבו המלא רגש-יה למראה הטבע עם כל קסמיו.

ואלה הדברים בקִרוּב.

“ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי האדמה ופרי העץ; ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר על פני האדמה ושבענו מטובה; וברך שנתנו בשנים הטובות. ה' אלהינו, הרק ברכתך על ביתנו, המצא לנו בו שמחה ומנוחה נכונה, הניסה מתוכו כל יגון ואנחה, אל נא תתן לנו רגש ומעש כי כל יכלת. יהי שם ה' אלהי כל בשר, משיב הרוח ומוריד הגשם, ברוך ומברך מעולם ועד עולם, אמן”.

ויטך שמע את כל הדברים באזנים קשובות; כל תנועות גוו העידו, כי לא הפיל אף דבר אחד מכל אשר שמע, אף כי אולי לא הבין את כלם לַאֲשֻׁרם. וכאשר כלה אנשיל לדבר, נדמה היה, כי עוד העבד מחכה ליתר דברי התפלה, כי הוא עמד עוד ומביט על שפתי אנשיל ואז מהר לאמר:

– עתה בואה ונחרשה יחדו! –

והסוסים הָנְתקו ממקומם. ולשון המחרשה החדה חצתה את האדמה המברכה בתפלה זָכָּה, וכעבור רגעים מעטים נראה התלם הראשון אשר עשו ידי אנשיל.

---

ח. אנשיל מוצא שתי עלמות.

ולא קלה היתה עבודת הלמוד על אנשיל בשני הימים הראשונים.

תכונת ויטך שבה אליו, ויהי מתלונן ואביר, שוטר ומצוה; ואת תכונתו זאת הרגיש חניכו לרגעים. נראה היה, כי כמעט דרכו רגליו שנית על פני השדה, והנה שבה אליו רוח השנאה העזה לחניכו. כל אשר עשה זה לא ישר בעיניו; או כי מהר ללכת, ולא הניח לסוסיו ללכת בצעדים מדודים, או כי התנהל בכבדות ויפֵּל עצלה על הסוסים. פה הרים את המחרשה יותר מדי, ופה העמיק ביותר את מחרשתו. שפתי העבד הביעו לו תמיד תלונה ותוכחה נמרצה, אשר רב כחָן להכלים כל איש ואיש – זולתי אנשיל.

"הרק יתחפש ככה, או כן הוא מטבעו? – שאל אנשיל את נפשו. ורק אחת ידע, כי עליו לשמע בקול העבד ולבלתי שים לב לכל החרפות שתצאנה מפיו, לא רגש הפחד, אך רגש נשגב ממנו פקד עליו להקשיב למצוות ויטך ולבלתי הִכָּלֵם מכל הגערות והחרפות, הזדון והמרי אשר הביע לו עבדו הפעם. אנשיל חשב את עבדו למורה לו, אשר יעמל וייגע להבינהו דבר נשגב מבינתו.

"האם מכרח הוא להראותך כל זאת? – אמר לנפשו – היקבל שכר בעד זאת –

פעם אחת קרא לו ויטך פתאם לעצור מלכת.

– ראה אפוא והביטה את אשר עוללת – קרא במהירות – אם יוציא השדה הזה את יבולו, אז רק השדים יהיו בעזרך.

אנשיל הביט לאחור ברעדה, ויטך הראהו באצבעו רגב אדמה; אנשיל לא ראה בזה כל דבר מעורר פחד. על פניו שכנו אותות תמהון.

וישח העבד ארצה ויקח מלא חפניו עפר מן האדמה החפורה זה עתה.

העפר הוא? – קרא ויגישהו אל עיני אנשיל.

ואנשיל עודנו לא יבין מה חפץ העבד ממנו, ויבט אל פניו במבוכה רבה.

– אם תדרוך פרסת-הסוס על מקום כזה – אמר ויטך בכעס – ויצאו ממנו ניצוצי-אש, אך זרע ירקרק לא יצא לעולם, שמענה ודע לך.

זאת דבר וירם מעל האדמה שתי אבני גיר, אשר העלתה המחרשה מעמק האדמה וישליכן בכח גדול מהלאה לגבול השדה, עד כי נפלו על פני הדרך, וקול נפלן נשמע למרחוק. אנשיל לא נועז להגיד לו דבר, אמנם בראשית מעשהו לא הבין את סבת קצף העבד. ההוא הניח שם את אבני הגיר? האם לא ויטך הוא נוהג-המחרשה, האם לא בו היה תלוי להעמיק או להגביה אותה? וכאשר שבה המחרשה לעבודתה נפקחו עיניו וירא, כי ויטך הוא אשר הוריד במקום הזה את המחרשה למעמקי האדמה; הוא הרגיש את הדחיפה העצומה אשר דחף העבד את כלי-החריש, למען השפיל את חוג מהלכה במקום הזה.

“האם בצדיה עשה זאת למען הרעימני? – שאל לנפשו – או למען הזהירני מפני מכשול כזה?”

ויטך אמנם לא בקר מעודו כל בית ספר למורים, ולא היתה לו אף ידיעת בית רב מכל הלמודים, אשר יעסיקו בהם ללא תועלת את מוח המתעתדים לכהן בכהונת מורים; אולי זכר מילדותו, כי ישנו ספר אשר בשם א"ב יכונה, אך לא היה לו כל מושג מן הפדגוגיה והמטודולוגיה, אך צדק אנשיל בהשערתו האחרונה, אם באמת היתה כונת ויטך להוכיח את תלמידו על ידי שגיאתו את כל הרע הטמון בה – האם לא גלה בזה אותות כשרון מצוין לפדגוגיה, כאחד המורים המומחים היושבים בקתדראותיהם ומשקפיהם על עיניהם?

ובמרוצת כל עת הבקר והצהרים היו הליכות העבד מוזרות מאד לאנשיל; רגע האמין אנשיל, כי כבר גלויות וידועות לפניו כל הליכות ויטך, כי בתנועות פניו יכיר את רצונו. והנה נוכח ברגע השני, כי כל ידיעתו אותו חלפה כצל, כי נגלה פתאם ויטך לעיניו בתור איש אכזרי שואף-דמים, עד כי גם למראהו פחד לבו. אך הוא לא דאג למחשבת אנשיל עליו; הטוב הוא בעיניו אם רע, ויתאמץ רק להראותו את שלטונו הכביר עליו ואת חליפות-תכונָתו. כה שאלהו אנשיל פעם לתמו, האם שמע או ידע, כי בארץ אחת, כמדומה באנגליה, או מעבר לים, אינם חורשים עוד במחרשה. שם יביאו אל השדה מכונה, המוציאה עשן וקיטור, והיא רצה הנה והלום, ועושה הכל כבידי אדם. והאנשים ישארו בבתיהם, ואם יצאו לפנות ערב אל שדותיהם, ימצאו הכל עשוי בסדר נכון, כאלו עמלו בזה ידי עשרים איש.

– אל תאמין בזה, עלם, – אמר ויטך בקול רך – יודע השדה את נפש בעליו, האוהבו הוא אם אויבו, ועל פי דעתו זאת יכונן השדה את מעשיו. והיה אם ידע השדה כי לא יד האדם תעבדהו וחרה אפו ומנע את יבולו מהאדם. אָרוּר יהיה השדה הזה!

וכאשר אמר אנשיל, כי לדעתו נאמן הדבר, כי הלא זה כמה פעמים נשמעו דברים מוזרים, אשר לא יאָמנו כי יסֻפרו, ובכל זאת נאמנים ונכונים הם כנכון-היום, קרא פתאם ויטך בקול זעם נורא, אשר חרד אנשיל מפניו:

– אם אמת דבר המכונה הזאת, אזי רק היהודים אשמים בזה. יען אשר הֻתַּר להם לקנות שדות כחפצם, לכן דמו בנפשם, כי כל חלל התבל להם הוא. לחרוש, לזרע ולעשות כל מלאכת עבודה מאן ימאנו, לכן טובה להם המכונה העושה את כל מלאכתם, למען לא יאלצו לתת לחם לפי איש נוצרי. כי מה מהם יהלוך אם גם ישוב כל העולם לתהו ובהו? אך אני מקוה, כי לא יהיה כזאת כל ימי השמים על הארץ, כי אם חֲזָקה היא המכונה, הנה חזק האדם ממנה; והתנפלו עליה בחרמשיהם ובחריצי הברזל אשר להם והכוה לרסיסים, עד אשר לא ישאר ממנה גם כפיס עץ להצית אש במקטרת.

ואחרי שפכו את עזוז אפו שקטה סערת רוחו וידם, ברב עמל התאפק אנשיל לַשֵׁמַע כל הדברים הנוראים האלה: לבו סער בקרבו מרב חמה; הוא לא יכל עוד להשאר פה; ויאמר ללכת הביתה. אך גָּבר על געל נפשו וישאר במקום הזה. ההבין העבד את נהמת לב אנשיל? הגמר אמר לכפר פניו? כי בעמוד אנשיל פעם עיף ויגע על מקומו וימח במטפחתו את זעת מצחו, אמר אליו ויטך בקול רחמים וחנינה:

– שבה נא, עלם, והנפש. השדה לא יברח מאתנו.

וכאשר שמע אנשיל לפקודת עבדו ויאמר לשבת על האדמה, הניא אותו ויטך ויאמר:

– לא, לא, עלם! לא פה מקום מושב לאיש צעיר ומלא-כח; האד הרע העולה עתה מהאדמה יוכל להמיתך, מה תאמר אמך על זה?

ובטרם פנה אנשיל כה וכה, והנה הסיר ויטך מעליו את מעילו הקצר ויפרשהו על האדמה.

– פה תשב ונִפשת – אמר – ואני אמלא מקטרתי טבק.

ואנשיל ישב על מקומו מלא תודה חרישית. הוא לא יכל לרדת לסוף דעת העבד. –

לעת הצהרים הביאה השפחה לויטך את ארֻחתו, ולאנשיל אמרה, כי ילך הביתה, כי שם מחכים אליו. ואנשיל בשמעו את הפקודה הזאת חרה לו מאד; כי לא טוב הדבר בעיניו לעזוב פה את העבד לבדו לאכל את ארחתו תחת כפת השמים, בעת אשר היא ישוב לביתו לסעד את לבו בחברת אבותיו ברוָחָה. ויען אשר הסכין להיות נכנע מפני עבדו ולחכות לפקודתו, לכן הרים גם הפעם אליו את עיניו כמחכה לרשיונו, והלז שם על לבו את אות הצלב וישב לאכל לחמו בתאוה רבה. אל נכון הבין את מחשבת אנשיל מתוך עיניו, כי מהר לאמר בשחוק, בלעסו את מאכלו:

– לֶך לְךָ, עלם, והיטיבה לבך; עוד רבה העבודה עליך… לך ושוב!

כאשר נפטר אנשיל מאת עבדו המוזר, רָוַח לו מעט. זה כבר לא הרגיש בקרבו חפש גמור ושמחה כאלה שמלאו את נפשו היום. הקרא בקול גדול? הנשמע הד רננתו בשדות מסביב? הוא לא ידע בעצמו, אם נשמעה התרועה והרנה, אשר מלאה את כל קרביו, גם מסביב לו חוצה. אך נדמָה לו, כי יש לו עתה הרשות להעיר את כל המקום הזה מסביב בקול שירתו, לשחק ולצחֵק כאות נפשו. לוּ יכל עתה אנשיל לחשב מחשבות, כי עתה אולי מצא דמיון לתכונת נפשו כעת – בימי ילדותו שכבר עברו. כמהו כילד קטן, אשר בצאתו מחדר מלמדו יצחק ויריע ויעלז בלי הפוגות על אשר כלתה עת הלמוד. האם לא למד גם היום בחדר? האם לא היה לו גם היום מורה עריץ ואכזרי? ואמנם היתה שמחתו שלמה, רגש החפש מלא את כל נפשו. אך עוד משנה ענג התענג הפעם, כי זאת הפעם הראשונה לו לשבע ברכת יגיע כפים, ילד ואיש בו נפגשו. הוא היה חניך ויטך; אך החדר, אשר בו למד, היה – שדהו.

ופתאם, בעצם שמחתו ועליצותו, קרה מקרה אשר הניס מפניו כל צהלה, כאשר תנוס הצפור מפני תנופת יד איש. לפניו הלכו שתי נערות, וסליהן על זרועותיהן; בתוכם השיבו את כלי-האכל הריקים מן השדה הביתה. האחת היתה גבוהת-קומה ויפת-מראה, והשנית שפלת-קומה ומכוערה. ובטרם יגיע אנשיל אליהן וישמע את קולן בדברן ובצחקן יחדו, והנערה הקטנה אמרה לרעותה בקול רם אשר נשמע לאזניו די באר:

– עתה תראי כי יכירך.

– שוטה, הלא בלילה היה הדבר, – ענתה הגבוהה בצחוק-קל ואת הלא יודעת כי בלילה הכל שחור, גם התרנגלת האדומה.

לב אנשיל המה בחזקה; וברגע הזה חש פתאם כאב נורא באצבעו אשר נפצע במסמר בליל בואו הכפרה, כאלוּ זה עתה נהיה הדבר.

קול הדוברת, הנערה הגבוהה והיפה, היה נודע לו עד מאד… ההיא היא?

והנערות עצרו מעט את מהלכן, כאלו חפצו להקל על ההולך מאחריהן, למהר להשיג אותן. האם לא הבין אנשיל את הרמז הזה? או אולי לא חפץ להבינו?

פתאם ראה והנה גזלה הקטנה את הסל מזרועות הגדולה בתנועה נמרצה.

– לא, לא אוכל להתנהל עמך בכבדות; הן מהלכך כמהלך אפרח בצאתו מביצתו! עוד רבה המלאכה לפני, לכי את לבדך!

ומבלי חכות לתשובתה מהרה לעבור לפני רעותה; והגדולה, כנראה, לא קצפה עליה, ותוסף ללכת לאטה כבראשונה.

ואנשיל הלך הלוך וקרב אליה; עוד צעדים אחדים ונפגשו שניהם יחדו. הרק עתה שב אליו אֹמץ רוחו, בראותו כי אין עֵד ואין שומע ביניהם?… בטרם נתן עוד חשבון לנפשו, כבר עמד אצלה וילך יחד עמה; אך שניהם לא ראו איש את פני רעהו, בעינים מָשפלות לארץ, בלבבות דופקים בחזקה ובשפתים אלמות הלכו איש על יד רעהו. היחכה האחד את רעהו בדברים? האם לא קמה עוד רוח בקרבם ?

לאחרונה פרצו דברים מבין שפתי אנשיל, דברים אשר אין להם כל יחש וכל קשר איש לרעהו, ורק אחת נודעה מהם, כי הדובר אותם הוא במבוכה גדולה. הוא חפץ לשאל, אם עודנה זוכרת אותו ואת הלילה ההוא עת דבר עמה ארוכות דרך הגדר, אך לא זאת השמיע פיו. וככל אשר הרבה אנשיל לדבר, כן הוסיף להלכד ברשת דבריו, עד אשר הוציאהו פתאם שחוק אדיר, שפרץ מפי העלמה, ממצבו המוזר.

– הבינת אדם לך אם לא? – קראה – איככה זה לא אכירך? מי זה לא יכיר את המתגנב בחשכת הלילה סביב הבית?…

עתה נשא אנשיל את עיניו. אמנם נצבה לפניו העלמה ההיא, אשר הפליאתהו בלילה ההוא בתשובותיה, אך עתה הופיעה בפניו ביתר יפי וחמדה, מאשר נראתה לו אז לאור הלבנה הכהה, וגם היא ירתה עליו מבט, אשר לעמתו גם ברק-השמים וגם מעוף-המחשבה אך בכבדות יתנהלו, כי גם ברק גם מחשבה בתוכו נפגשו; הוא היה לפיד אש יוקדת ופרי מחשבה עמוקה כאחד.

– העודך מחזקת אותי לגנב? – קרא אנשיל פתאם באמץ לב.

– הוי, מדוע לא? – שחקה הנערה בזדון ובין שפתיה נראו שני טורי שנים לבנות אשר הוסיפו עוד חן ויפי על מראֶהָ – הוי, מדוע לא? ומה יקראו לאיש המתגנב בחשכת הלילה, באין איש רואה, וגוזל דבר-מה מידי עלמה, ובורח לו?

– האל המטפחת תרזמי, אשר לקחתי עמדי? – אמר ויתפלא – אך הלא בידך נתתְּ אותה לי?

– ראו נא, איך יכחש לי! – קראה הנערה עוד הפעם בצחוק – לא נתתיה לך, אך אתה גזלתהּ מידי ותנס.

– סלחי לי – אמר אנשיל בדעתו ברור כי אתו הצדקה – את נתתְּ אותה לי, וגם טבלת אותה במים, למען אשימנה על פני אשר צבו. הנני זוכר את הדבר היטב.

– שֶׁקֶר הדבר! – אמרה הנערה פתאם בכעס ותפן את שכמה אליו.

נפלא הוא המחזה בפרֹח רגש אחד בקרב שני לבבות-אדם! הנה לא יבוש האחד להוציא על משנהו דבת שקר וכחש, להתגולל עליו בדברים דוקרים, לסור מעליו בזדון ובקלס; והשני לא יבוש ולא יתרגז על זה, ונהפוך הוא, ישמע את כל הדברים ההם כשמע שיר נשגב, רננת-אלים, בהם יתפאר ועליהם יתגאה. ואז יעלה ויצמח הרגש הזה בשני הלבבות, אשר יתן להם כח ועצמה להחזיק מעמד במלחמת החיים, לקבל בענות צדק את שמחותיהם ותענוגותיהם, ובאמץ-לב – את יגוניהם ותלאותיהם, מקרב ההתנגדות והמריבה תפרח האחדות ותמימות-הדעות; ומתוך הצחוק והמהתלות עולה פתאם השלהבת הגדולה והנוראה המכלָה כל מכשול ופגע מעל דרכה, הסותרת עולמות ובונתן, המחממת ומאירה כל מחשך וקרה – היא האהבה!

וגם אנשיל לא נפגע מהדבה, אשר הוציאה עליו הנערה בזדונה, כי יכחש לה.

– אם חפצה את – מהר לענות – הבה ואשיבנה לך.

– איפה היא? – קראה הנערה בקול – מהרה והשיבנה לי

– הנה, הנה! – קרא אנשיל בלחץ-לב.

ובידים רועדות משש כיסו.

– הא לך – אמר ברוח קצרה – אם תחפצי; אין אני חפץ להיות גנב. הסתר הסתרתיה אתי מהלילה ההוא.

אך הוא לא נתן לה את המטפחת; הוא החזיק אותה בידו וילחצנה אל לבו, כאלו יָרֵא, פן תכָּשל ידו רגע ואבדה ממנו לעולם יקרת חמודתו אשר הצפין ער הנה…

– והנערה ירתה מבט-מרך על המטפחת, ותשלח את ידה אליה, אך היד לא נגעה במטפחת, כי אם נחה כאש בוערת על יד אנשיל. והנה עברה חרדה-מַכְאֶבת בנפשות שניהם, אור בהיר נגה על פניהם, עין בעין נפגשו,… שניהם עמדו רגע כתקועים במסמרות על מקומם.

– תהי לך – אמרה בלט – לך תהיה.

– אך אם תחפצי – הוסיף אנשיל ויגש לה את מטפחתו.

– תהי לך, לך תהי! – קראה בקול גדול –

ויותר לא דברו דבר. שניהם הגיעו אל קצה הכפר, ויעמדו בתוך הרחוב, מבלי אשר ידעו בנפשם, איככה באו עד הלום, בעינים משפָלות לארץ הלכו איש על יד רעהו, וביד אנשיל היתה עוד המטפחת, כשלל הנמצא בשדה המלחמה, ולא שם אל לבו, כי דברים כאלה דרוש להצפין היטב היטב מעין זר. אך נפשות כאלה, אשר נחה עליהן רוח האהבה ברב קסמיה, הולכות בעינים פקוחות על פני תהומות ומעמקים מבלי ראות אותן; עוברות מצולות זועפות, מבלי שמע את המית הגלים; גדודי אויבים יגדו עליהן, מאלפי מַארָבים יתעופפו עליהם זיקים וחצים, והן לא תרגשנה גם את חצי-המות.

פתאם התבונן אנשיל, והנה הוא לבדו. הנערה עזבה אותו. החכמה היא ממנו? הֲיָראה להֵראות עמו יחדו בכפר? עתה החל להחפז, להחיש צעדיו, כמו דרוש לו להחיש ברגע אחד את אשר אחר עד כה, האם לא תשגחנה אליו עשרות עינים מכל עברים בשאלה ובתמהון? האם לא הרגיש את יקוד מבטן על פניו? האם לא אֻלץ לשאת לבדו בחבו את אות-אשרו, הנסתר והנעלם מעין כל חי? – – –

---

ט. האם והילדה.

ומאז הכיר אנשיל את החיים החדשים, כמעט מיום בואו הכפרה, החל להתנכר בלבו לבני משפחתו. לפתע פתאֹם היתה משפחתו מוזרה לו, כאלו לא היה אחד מבניה, וכאלו לא יקח חבל בכל חייה הפנימים. והדבר הזה לא יפלא בעיני איש היודע ומכיר, מה רבה האנכיות של האיש המחל להרגיש רגשות כאלה. הררי עד ימישו, נהרות יֵעָתֵקו ממקום מרוצתם, לא ישָּׁמרו חקי תבל וגלגל העולם ישוב אחורנית, – והמה יפלסו להם נתיב לא ידעו כל מכשול, כל מעצור!

ור' שלמה שמח מאד בראותו, כי כבר הסכין בנו עם מצבו החדש. מעודו לא קוה לזאת מאת בנו “הנער” החולם, אשר לא מצא ידיו ורגליו בחנות. ואנשיל לא ידע גבול להתמדתו. בבקר בבקר השכים וילך השדה יחד עם העבדים, בעוד אביו ואמו שוכבים במנוחה על משכבותיהם; גם אל לחם הצהרים מאן לבוא הביתה; ויבקש כי יביאו לו את ארוחתו השדה, למען יאכל, יחד עם ויטך, כי כן “יאתה”.

בפעם הראשונה התנגדה נחמה לזאת בכל כחה; הנשמע הדבר, כי יאכל בנה את לחמו מחוץ לביתו כאחד מבני העניים? בבית אביה ובכל בית נכבד בישראל, – אמרה, – יחשבו להם לעֹנג גדול, כאשר ישבו כל בני הבית מסביב לשלחן לסעד את לבם, ועתה לא תראה את אנשיל בנה ימים רבים כאחד, לא תדע אם ערבו לו המאכלים, ואם שלום לו. וביותר דאב לבה על אשר יאכל בנה יחד עם העבדים והשפחות. “הלבעבור זאת הלכנו הכפרה? הכזאת לא יכל אנשיל לעשות גם במקום אחר?”

נחמה שכחה, כי מחפץ לבו עשה זאת אנשיל; כל איש כואב מיחס בכונה את מכאובו, לא אל הדבר אשר גרם לו את המכאוב ברגע הזה, כי אם למקור הרעה ולנסבתה הראשונה! לאיש כזה עינים צופיות למרחוק, מעבר לגבול כל מכאוביו. כרופא אמן הוא יודע לחבר יחדו את הכאב הנקלה עם הדאבה הנוראה המכַלָּה ומדיבה את נפשו.

ומלבד זאת היה נראה שנוי מוזר בכל תכֻנת נחמה, האשה הענוה והמחרשת תמיד, היתה פתאֹם לצעקנית ומלאת תלונות לרגעים; בכל יום ויום, גם בכל רגע ורגע, היתה שיחתה על דבר הטוב והענג ששבעו בתוך הקהלה, כי לא היתה צריכה ללכת עמהם, כי עליה היה להתקומם “בידיה וברגליה” נגד חפצם. נראה היה, כאלו נודע לה עתה ערכה הרב בתוך ביתה אשר התאמצו כלם להשפילו ולהקטינו, וכאלו עֲמֵלָה היא עתה בכל עֻזה להחזיק מעמד ולבלתי תת להשפיל כבודה. הכל יודעים, מה קשה הוא לאדם, וביותר לנשים, לעזוב את תכונת נפשם ורגילותם. נחמה נעתקה מחוג חייה הראשונים בפתע פתאֹם, בלי אשר הכינה את עצמה לזאת מראש, ועקבות הדבר הזה נכרו היטב על תכונתה. כל אשר שמע את קולה העז מדי פקדה דבר על עבדיה ואמהותיה, כל אשר ראה את פניה הזועפים מדי השגיחה על הליכות ביתה, – לא היה יכל להכיר בה את נחמה הסבלנית, הענוה והנכנעת תמיד מפני רצון אחרים. הכל שֻׁנה בה; גם בבגדיה השנוי הזה בתמונת התרשלות וחסר-נקיון, אשר לא נראו בה בתחלה. ואיש לא הוכיחה על מעשיה, איש לא נסה להשיב לה דבר על תלונותיה המרות. היא בעצמה היתה משיבה לנפשה על תלונותיה, היתה מוכיחה את עצמה על זרותה, והיא בעצמה בטלה אחרי כן את כל התשובות וההוכחות, כמו מפי איש אחר יצאו. “הבעד האכרים אם בעד הפרות ברפת אצנוף את מצנפת-חגי?” אמרה אז; “האם לא יפה להם הבגד הפשוט אשר הייתי לובשת בימי השוק בחרף?” – גם ביום השבת לא חפצה להתקשט, כאלו מצאה ענג מיוחד בנסכה רוח יגון ודאבה על פני מנוחת השבת והמועדים.

– למי “אעשה” את השבת? – קראה לנפשה – האם לויטך העבד, הנכון להטביע כל אחד מאתנו בכף מים? הן לא אוכל גם ללכת אל בית הכנסת ולהתפלל לה‘, הן גם שכוח אשכח באחרונה קרֹא עברית ולא אדע איה מקום כבוד ה’?

ודברים כאלה, אשר נאמרו על הרב ביום השבת, הדאיבו מאד את השומעים, וירחיבו את הפצע הרחב מאד במעמקי נפשם. השבת הוא יום מנוחה לישראל לא רק מכל מלאכת עבודה, כי גם מכל כאב ודאבון פנימי. וכאשר יבֹא המקרה והפריע את המנוחה הזאת והביא רגז תחתיה, – ונלחם בו האיש הישראלי, והתקומם לנגדו בכל עז, לכן יש אשר נשמעו תוכחות נמרצות באזני נחמה על תלונותיה אלה.

כל השומע את דבריה – יאמר אז ר' שלמה במרירות – יחשב אל נכון, כי כבר רחצנו כלנו, חלילה, את בשרנו “במי-הטבילה”… ועוד לנו אך ללכת אל הכמר ולהתודות לפניו!… כדברים האלה אשמע מפי אשתי! אך אני יודע עד היכן מגיע כח חסידות הנשים; לא אל ה' תערוג נפשה, כי אם אל המצנפת היקרה: או אל שרשרת הזהב החדשה, אשר קנתה שכנתה. הלא זה הוא ענין השיח והשיג הנשמע תמיד מעזרת הנשים, עד אשר לא תשָּמע תפלתנו לאזנינו. יודע אנכי כי נוהה לב נחמה אחרי כל הדברים האלה, אשר לא ימצאו לה פה בכפר; אך אל נא תחלל לי את שבַּתי, בדברים אשר אינם לא מעלים ולא מורידים.

ועל דברים כאלה, אשר הוכיחו ברור, עד כמה רוחו זרה לה ולבקשותיה, לא השיבה נחמה בדמעות חמות, כי אם בדברים. הלעג השנון על “חסידותה” לא מחץ את לבה, אך הוציא מקרבה מלים דוקרות. כל קירות לב האשה הסבלנית הזאת התחלחלו, כאלו נגעה יד זר במקום פצע אנוש. ובשפתים חורות כשיד, ובקול רועד קראה: “שמעו אפוא כלכם את אשר אגיד ביום השבת הזה: אם יצא אחד מילדינו לתרבות רעה, רק בך יהיה האשם; כבר גזלת מהם את אלהיהם, בהוציאך אותם הכפרה, ועוד להם רק לבחר אלהים חדשים. וגם לזאת תדאג אתה אל נכון…”

לתלונה נמרצה ומלאת מרירות כזאת לא חכה ר' שלמה. הוא נבעת מאד. עד הלום לא דמה להרחיק לכת; לעגו על צדקות הנשים היה מוסב לא אל נחמה לבדה כי אם לכל הנשים; אך זה הוא אמנם אסון מריבות כאלה: בלי משים הוא נוגעת עד הנפש, פוצעת פצעים עמוקים, הורסת ומשחתת גם במקומות כאלה, אשר יקרו מאד לאדם, ואשר ישָּׁמר מנגוע בהם.

ור' שלמה חפץ להסב את שיחתו, להסיח את דעתה, וכמעט בשחוק רצון אמר, כי כל העולם יודע את צדקות נחמה אשת ר' שלמה, כי לא נופלת היא בזה מאחד הרבנים אשר בגליל; ועל כן הלא תקבל באהבה מהתלה קלה מאת אישה. אך נחמה מאנה לפתח למלחמת-שפתיהם את השערים האלה, לא הבינה את המהתלה ההיא, ותקרא במרירות:

– לא ינקה ה' את כל אשר עשו לי הרעה הגדולה הזאת. כי יגנוב איש מאת עמיתו דבר קטן או גדול ושמוהו במאסר; ומאתי גזלו את הכל, לא השאירו לי מאומה, אף יום-שבת-קדש, אשר עליו יתענג כל עני המחזיר על הפתחים, אף הוא לֻקח ממני.

וכאשר התרגז על זה ר' שלמה ויען בכעס: “העודך מקנאה בעני המחזיר על הפתחים?! אלפי נשים יהודית היו כורעות ומשתחות לה' והיו מודות לו במעל כפים, לו עשו להן בעליהן כאשר עשיתי לך!” – ענתה ואמרה גם היא בחרי אף:

– עוד רב המועד לפני להודות ולהשתחות לה'. אלהים לא יחשב עון לי, אם לא אוכל להודות לו על כל הטוב אשר שדדו ממני. כאשר יקחו ממני את כל אשר לי, כאשר אשארה ערומה ויחפה בחסר-כל, אזי אשא כפי ואקרא: “גדול אתה אלהים בשמים; אתה צדיק ומשפטיך ישרים!” אך עתה מה?! –

ואחרית מחזות כאלה היתה תמיד, כי הניחו שני הנלחמים, מאפס כח, את נשקם מיד. והילדים אם בכבדם וביראם את אבותיהם, או מגדל הכאב למראה ולמשמע כל אלה, לא לקחו חלק במלחמות-דברים אלה, הם התאמצו תמיד ללכת מזה ולעזוב את אבותיהם לבדם, ואם לא יכלו לעשות זאת, אזי החרישו. אך גם ר' שלמה גם נחמה לא נפגעו מדומית בניהם היקרים ללבותם. נפלא הדבר, כי מחזות כאלה היו רק בפני ילדיהם, כאלו חפצו להעיד להם עדים למריבתם; האיש והאשה גם יחד נשמרו מהשאר לבדם בחדר.

וכה דרך כל אדם. במקרים כאלה יבקש לו משען ועזר, יחפש אחרי אנשים תמימי-דעות עמו. יקר למצוא איש, ולוּ גם תהיה רוחו קשה כברזל, אשר לא תהיה לו התכונה הזאת. ונהפוך הוא! ככל אשר תקשה רוח האיש כן יוסיף לחפש אחרי תמיכה וסעד לקשי-רוחו. כבר ראינו, כי גם ר' שלמה, למרות תכונתו האוהבת הַמְשֵׂל ומשרה, לא יכל להיות יוצא מן הכלל הזה, וכי, לתמהון אנשיל, פתח אביו לפניו את כל לבו, ויראהו את כל המכאוב והיגון הצפונים בתוכו. אך הדבר אשר עשה האיש האמיץ, אולי בעבור עליו הרוח, ברגע ההוא, – אל הדבר ההוא נכספה נפש האשה רפת-הכח תמיד בלי חשך, הדבר ההוא היה לה לשאלת חייה. דרושה היה לה נפש חיה לשפוך לפניה את שיחה, למצא בה הסכמה ותמימות דעים עמה. אך איפה הנפש הזאת? היא בקשה אותה בין ילדיה; בדאגה ובכליון הקשיבה לקולם, אולי תשמע מהם דברים לפי רוחה. אנשיל, הבן יקיר לה, עזב אותה וישט מעליה, זאת ראתה בָרוּר. מיום ליום ומרגע לרגע נוכחה בזה ביתר בהירות. האיננו עושה מלאכתו בשדה כאחד העבדים הבזוים והשפלים? האם לא בחשק נמרץ הנהו מקבל את החיים הנוכחים, הנוראים ככה לנפשה? האם לא בכַוָּנה הוא משתמט ובורח מפניה? ומדי תשים האם האמֻללה אל לבה, כי הולך בנה בבקר בבקר עם העבדים, מבלי ראות פניה, בלי שאל את פיה; “אמי, השלום לך?” והמה בקרבה רגש פנימי, כמעט רגש חֵמה. "הזה שכרי מאתו? – התאוננה אז: "האם לא הראתיו תמיד לדעת כי אהוב הוא לי מכל ילדי? והיה בשוב אנשיל מן השדה, ולא תקדם גם היא אותו בסבר פנים יפות, אף כי כבד ממנה הדבר הזה עד מאד. – היא, האם הטובה והרחמניה, הנכונה להקריב נפשה בעד בנה, לא מצאה דבר חמלה בפיה למראה עיפותו הרבה, לא מצאה תחבולה לחזק את כחו הרפה, הגישה לו את לחם הערב כמו לאיש זר, אשר עליה לכלכלהו ברב רחמיה! לא במאור פנים, בשמחה גלויה, כאשר אנחנו רואים תמיד באמותינו מדי תִּתָּן לנו דבר-מה. ומדי דַבר אנשיל עם אביו על דבר השדה, מדי הִתְגַבֵּר חם לבו בדברו, מדי ספרו לאביו את תכונת העבד ויטך המוזרה לו עוד היום, – והיה כל דבר מדבריו כמדקרת חרב חדה ללבה. למה זה הוא מספר כל זאת? האיננו יודע, כי יכאיב לה בזה, כי יחדש לה בזה לרגעים את פצעיה, כי יעיר ויעורר ביתר עז את חפצה האדיר לשוב לחייה הקודמים? האין לה הצדקה לחשוב, כי בכַוָּנה הוא עושה כל זאת?

והיכול יכלה נחמה, בקרב צרה ויגון כאלה, להתבונן אל החיים החדשים, אשר פרשו משטרם על רוח בנה, ואשר ברגע הראשון כבר העמיקו הרחיבו שרשיהם בקרבו לבלי השב? עין האם צופיה תמיד על כל החליפות אשר ברוח עוּלה; גם באותות וברמזים די לה להבין את כל הנעשה בקרבו פנימה. אך נחמה חיתה עתה רק למענה; היא שמעה רק את יגונה בסתר לבבה. וכה נעלם מעיניה הדבר הקרוב מאד, השלהבת המתלקחת בין קירות ביתה, בלי אשר הכירה איש, והנכונה לאַחז את כלם יחד.

ובבקשה את הנפש לשפך שיחה לפניה, זכרה גם את טילה. אך בנסותה אליה דבר פעם אחת, חרדה ותרגז לאחור. “הילדה” היתה, מאז בואה הלום, שובבה ופרועה מאד; אהבה לשבת בחברת עבדים ושפחות, או רצה בכפר רצוא ושוב, בקחתה לה את הדוד קפל למגן ולמחסה. ומלבד זאת, נדמה לנחמה, כי מאז צאתה מן הקהלה לא היתה הילדה עוד חכמה וטובת-שכל כבראשונה, כל החכמות והחדודים, אשר הראתה הילדה לפנים לתמהון לב כל משפחתה, נעלמו עתה פתאֹם ואינן. בכל עת אשר תחפוץ אמה לדבר אליה דבר ברצינות, וצחקה בקול, ועשתה תנועות משֻׁנות בידיה ובפניה, ורצה מזה. נחמה לא הבינה, כי גם “הילדה” הזאת מצאה לה ענינים חדשים לענות בהם, לא הבינה, כי גם טילה שואפת אויר חדש, נמצאת בחברת אנשים חדשים, אשר בתוכם אין מהלכים לתכונת רוחה הראשונה. הוא ראתה גם בה בת בוגדת, ולא אחת ושתים, מדי ראתה את מעשי הילדה, ואמרה אל לבה בעצב גדול: “הנה כמוה כאנשיל אחיה!”

כה רחקו מעליה כל אלה, אשר היו בראשונה קרובים אל לבה; ולא יכלה למצא נתיבה אל לבותיהם, כאלו באה רוח-סוער ותכס בצלמות את כל הדרכים, עד אשר לא תוכל נחמה למצא את המסלה הישנה אל שבותם.

רק אליה בלבדו נשאר לה, ואליו נכספה נפשה בכל עצמת-תאותה. אם עוד יכולה היא למצא מעט עזר ונחם בצרתה, כי עתה רק בקרבתו תמצאם, כי גם הוא, “הבחור”, יסבל, אל נכון, מן המהפכה שהיתה בביתם; גם לו נעשה עול גדול מאד. השאלהו איש אם חפץ הוא ללכת הכפרה? האם לא הובל גם הוא “כשור לטבח”, בלי-חמדה ובלי-משים אל מקומו החדש?

ואם נשאר עוד זיק חמלה ואהבת-אם בלב נחמה המלא מרירות, הפנתה אותן עתה רק אל אֵלִיָּה. וחמלתה אליו גברה עוד יותר בחשבה אותו לאמלל ולנדכה יותר ממנה. היא הלא אִשָּׁה היא, ועליה ללכת אל כל אשר תלך משפחתה; אך מה יעשה הוא עם תלמודו ועם כל ספריו פה בכפר בין האכרים והעבדים? הוא האחד אשר לא יכירנו מקומו בזה. ואל הדבר הזה הלא לא התבוננה ביום התכונה אל המסע; עתה, רק עתה, זכרה את מצב בנה המוזר, ויהי הדבר על לבדה כמשא כבד, אשר העיק עליה מאד מאד.

אליה היה נער חלש וידוע חלי מעודו; לבן-פנים, נרפה וממעט בדבורו היה בילדותו, וכצפור קצוצת-כנפים התהלך בחוג משפחתו גם בהיותו לעלם. מעולם לא נכר רשמו בבית; הוא נשא את מכאוביו בדומיה והשקט, לא דרש עזר מאיש, לא חפץ גם כי ירחמו עליו, כי ישתתפו בצערו, ויהי שמח ומרוצה, אם נתנו לו מנוח, לא שאלוהו לשלומו, ולא הפריעו את בדידותו. אנשים כאלה, אם כי הנם שקטים ומחרישים ונהלכים כצל בבית, – הנה מאת האנשים המתהלכים עמהם, השומרים להם, הם דורשים זהירות רבה והתבוננות עמקה לכל חפציהם, עליהם הם מעיקים ומכבידים באכזריות יתרה. הן אמנם לא באלה היה אליה זה; הוא לא ענה את איש מאנשי ביתו בחליפות-רצונו, הוא לא דרש יותר מאשר היתה לו הזכות לדרוש. אך זה הוא אשר המריץ אותם להדרש אליו בטרם יקרא, להקל מעליו דברים כאלה אשר יעמסו על אנשים מן הישוב. עוד בשחר נעוריו דרוש היה לבקש ולמצא לאליה מקור-מחיה אשר יתאים עם תכונת רוחו. העסק לא היה נאה גם לו, כמו לאנשיל; הוא היה שתקן יותר מדי. גם איך יוכל לסבול את העמל והטרח אשר ישא כל סוחר בימי השוק? רוח קרה כי תִּשֹּׁב, נטפי מטר כי ירדו – חשבו ההורים – הלא ימיתו אותו כרגע; וכמה כעש ומכאובים עברו עליהם בתוך החנות! מלאכת-יד, ולוּ גם היותר נקיה וקלה, נחשבה בעיניהם כמעמסה כבדה מאד על בנם; מלבד זאת הראה אליה עוד בעצם ילדותו נטיה רבה על “הלמוד”, אהב לבלות את עתו בחברת ספרים. והנטיה הזאת היתה בעיניהם כה ברורה וגלויה, עד כי כאצבע אלהים נדמתה להם וימהרו להחליט ממנה דבר. ויתנו את אליה ללמוד ולהגות בלי הרף; לא שאלוהו מעודו: “הרצונך בזה?” וכמו בהסכם כלם, התאמצו כל בני המשפחה למנע ממנו כל שאון וכל רגז; כמעט נוכל לאמר, כי הם ארגו סביב מסכת שלוה והשקט. ובזה, חשבו, כבר יצאו ידי חובתם להבחור, ויעשו את כל הדרוש לו, ומה גם כי הוא לא הראה מעודו כל אות, כי צר לו המקום בחדרו אשר הוא כלוא בו יומם ולילה. איככה התפתח העלם במצבו המוזר הזה, לא הבין איש, וגם אליה בעצמו לא התבונן לזה; הלמוד הרב היה בעיניהם כענין נחוץ בימי רעה, כעבודה נחוצה לבלות את העת. איש לא חשב, אם נפש העלם החלש הזה, הרובץ כל הימים והלילות על סִתְרֵי למודי אל, אשר יקר מאד היה לשמע מפיו קול אחר, זולתי קול הנגינה הנודעה הנלוה תמיד אל למוד התלמוד, – אם נפש העלם הזה מקשבת גם מנגינות אחרות, אם לא צלצלו לפעמים באזניו קולות כאלה, אשר עברו הם על פניהם בלי משים. באחרונה היה אליה להם, כאשר יהיה לרב אדם החפץ היותר יקר והיותר דרוש לחפציהם, אשר נחיצותו וקרבתו להם הם מכירים רק אז, כאשר יאבד מהם.

ישנם אנשים אשר יקיצו בלילה משנתם, אם יחדל השעון פתאם מהניע את גלגליו. – ככה קרה גם לכל המשפחה, לוּ נמלך אליה באחד הימים למהר ולסגור את ספריו בשעה קדומה מבשאר הימים…

כה היה אליה לכל בני הבית לא קרוב ולא רחוק; הוא הסכין כבר להחשב בבית לקל-הערך, לגבר אשר רק סבול יסבלֻהו; לבלתי הביע כל חפץ, זולתי אשר יניחוהו להתעסק בלמודיו האהובים. “ברחוב” היו מברכים ומהללים את האבות אשר זכם ה' לגמול ככה לבנם, וגם ברכו את הבן אשר זכהו ה' באבות כאלה. והתהלה הזאת היתה נאמנה בעיני כל, גם בעיני המשפחה והבחור בעצמו; וגם לא לחנם. היכול יכלו לעשות יותר להעלם החלש וידוע-החלי? – –

אליה הלך גם הוא הכפרה, כי כן היה צריך להיות, בלי אשר שאלו את פיו, בלי אשר הכינו אותו למסע, כאשר לֻקח עמהם הדוד קפל, כאשר נסעו גם כלם שמה. הוא אף לא נסה להתנגד לדבר, כמעט אשר לא שמעו מפיו את השאלה: אנה הם נוסעים, מה שם מגוריהם החדש? – ולמה לו להתנגד? האם לא ישאר בבית אבותיו כמלפנים? האם לא ידאגו לו בכפר, כאשר דאגו לו “ברחוב”? – רק ארבעת כתלי חדרו ישֻׁנו; מבלעדי זאת ישאר הכל בלי שנוי, כמקדם. הוא אסף את ספריו הגדולים אל הצרורות לחבשם, ובזה עשה את כל המוטל עליו, לא נשאר לו אפוא מאומה, בלתי אם ללכת.

קול קריאת אמו ברגע הפרדה, לא מצא, כנראה, בלבבו כל הֵד. האם לא הבין אותו? האם לא ידע פשר דבר, כי רוח המושל אשר לאביו עלה גם על נחמה להכניע ולבטל את רצונה, כאשר שלט אביו גם בו ובמצבו, לבטלו כעפר הארץ? ואמנם עד הנה לא שגה ר' שלמה במשפטו ובהליכותיו. אליה קבל את חיי הכפר על פי דרכו, לא הגיד לאיש דבר, אם ייטב המקום בעיניו או לא, אך הוציא את ספריו מצרורותיהם, ויסדרם במעונו החדש. רק באחת שֻׁנה עתה מצבו. הוא לא “למד” עתה לעיני אבותיו; כי יִחדו לו חדר מיוחד, הרחק ממקום מושב כל המשפחה. שם מבלה “הבחור” את מרבית עתותיו, שם יושב ולמד ככל אשר תאוה נפשו. שם תסֻבהו מנוחת-שלום באין מפריע ומחריד, “אל נא ירגיש – אמר ר' שלמה – כי בכפר הוא”. –

כל אשר קרה בלילה הראשון לבואם הכפרה, נשאר סוד כמוס לכל, וגם לאנשיל. הן יבין הקורא, כי אליה הוא, אשר שמע ויקשב אל השיחה המוזרה בין אחיו והעלמה הכפרית, גם הוא וגם אנשיל לא ראו את האש מקרוב. שני האחים נפגשו בדבר שקר אחד. רק אחת ידע אנשיל אל נכון, כי ידע אליה את כל המחזה ההוא. אך מדוע כִּזֵב גם הוא? מה הדבר אשר החריצהו גם אותו להתחפש? הדבר אשר הזהיר אז אליה את אחיו בחשכת הלילה לבלי בטוח באכרים, המלים הקשות והדוקרות אשר הוציא אז מפיו נגד אחיו, כל אלה לא נמחו עוד מלב אנשיל עד היום. מעט מעט החל לשנות את דעתו ואת מחשבתו על דבר אחיו המחריש תמיד. הוא לא יכל להבליג על רגש הפחד אשר בִּעֲתָהוּ תמיד, מדי בואו בקרבת אחיו. הירא היה, פן יבא היום ואליה יפתח את פיו? מני אז והלאה, כמעט לא נדברו חד את אחד דבר. והחיים החדשים המפכים בלב אנשיל היו מסתתרים ובורחים מפני המבט הכהה של עיני אליה.

מבלי ראות נפתחה שוחה עמוקה בין שני האחים, איש סר מעל רעהו, איש לא יכל דבר את אחיו לשלום, מבלי אשר ידעו אולי גם שניהם את פשר הדבר.

בפרקים הבאים יהיה אליה לנושא ספורנו, מבלי משים יהיה עלינו לבקש ולמצוא פתאון לחידה נסתרה…

---

י. אליה צריך לנוס.

מוזר היה המחזה, כאשר התהפכה נחמה בתחבולותיה ותבקש עצות שונות לקרב אליה את לב בנה השני למרות השנוי הכביר אשר נעשתה בתכונתה, למרות היותה עתה מאשה סבלנית ומחרשת לצעקנית ומתאוננת בכל יום ובכל שעה, בכל זאת פחדה פחד גדול משיחתה אשר תהיה לה עם אליה, מבלי אשר ידעה: מדוע?

יען אשר לא היה אליה איש דברים מעודו, לכן חשבתהו אמו לחסר-רגש, ותאמר בלבה, כי מלבד “הלמוד” אין דבר בעולם אשר יעסיקהו. ובכל זאת יש אשר נדמה לה ברור, כי אמלל הנער אליה ממנה. ובפסחה על שתי השעפים בלי דעת לחרוץ עליו משפט נכון, אבד לה כל עז ועצמה, ופחדה גבר מאד, ויהיו רגעים אשר בהם נולד בקרבה רגש שנאה וחמה עצורה לאליה, אשר לא יתבונן אל מלחמת נפשה ולא יכנס עמה בדברים תחלה, למען אשר תוכל לשפוך כל שיחה לפניו.

לעתים היתה מביעה את נסיונות התקרבותה אל אליה בהשגחתה היתרה אל כל דרכיו ובהתאמצות כבירה למלאות את כל מאוייו. פעמים אחדות ביום היתה באה אל חדר אליה לראות ולהתבונן אם לא יחסר דבר. ויש אשר גם לא תשאלהו דבר, אך תסתפק לראות אותו יושב על ספריו, לשמע את קול רנת למודו בעמדה על המפתן, היא בקשה תחבולות שונות לעשות לו טובה, קטנה או גדולה; ויש אשר הביאה לו פעמים אחדות ביום מגדנות וממתקים אל חדרו, כאשר לא הסכינה לעשות לאישה ולילדיה, ותהי שמחה ושבעת רצון עד למאד בכל פעם אשר נשא אֵלִיָּה אליה את עיניו המשפלות וישלח למולה מבט-תודה. אז היתה יושבת וחושבת שעות רבות כאחת, איך תשתמש במבט-התורה הזה למטרתה. איך תחל עתה לקשר את השיחה עמו, לגלות את לבה לפניו. “הוא יבין לי! – אמרה אז אל נפשה – הוא רק לא יאבה לדבר, כי ימאן להבזות לעיני את אביו”. והדעת הזאת נחמתה, וייטב לה, אף כי גם אחרי כן שבו ובאו רגעים ושעות, אשר בהם שררה עזובה ושממה נוראה בקרב לבה, ואשר בהם שבה לנתוש את כל פרחי-החמד אשר שלחו שרשים בלבה, ותהרס בידיה את אשר בנתה בידיה היא לפני רגעים מספר…

ואולם מדי הגות נחמה ברגע ההוא, אשר בו תזכה לשפך את כל נפשה בחיק בנה, מלאו כל קרביה שמחה וששון בלי-קץ, ולא יִדעה בעצמה: מדוע? נדמה לה, כי יקל אז יגונה מעליה, כי הרעיון הזה בלבדו, אשר אלִיָּה ינחמה וישא בשיחה, די-קסם לו לגרש את ענני התוגה מעל שָׁמֶיהָ ויש אשר דמתה, כי כבר דברה עם אליה, כי כבר שמעה מפיו את כל הדברים הטובים והנחומים; אך עד מהרה נעורה מחלומה הנעים. ואז לא ידעה מה תדבר, מה תחל לדבר עמו, מה תספר לו, ועל מה תתלונן לפניו? –

– העוד איננו יודע כל זאת, אלי בשמים? – קרא אז קול נורא בקרב לבה – האלמת אנכי, אם לא קראתי, לא צעקתי בקול רם, אשר אדמה כי נשמע מקצה הכפר ועד קצהו? ואם יש לו מה להגיד לי, האיננו יכל לבוא אלי, לפתוח שפתיו עמי? –

אך באחד הימים נקשרה השיחה ביניהם, ובאופן אחר מאשר חשבה נחמה; שעת הכשר לזה נמצאה מעצמה. פעם אחת נדרשה לה טילה להיות לה לעזר במלאכתה במטְבָּח; אך כאשר קראה את “הילדה” לא באה אליה, אף כי פעמים אחדות קראה את שמה. והנה קרה בזה את אשר יקרה לכל אדם בהיותו במצב רוח כזה. דבר העדר טילה וקריאת שמה פעמים אחדות לשוא, העיר בקרב נחמה את כל הרגז והכעס הנרדם בחֻבה. אף כי ידעה אל נכון כי אין טילה בבית, בכל זאת הלכה נחמה מחדר לחדר, ותקרא ותצעק ותתקצף, וקריאותיה העלו עוד יותר את קצפה, וכה באה, צועקת ומתרגזת, עד חדר אליה. ההיתה לה איזו מטרה בעשותה זאת? –

היא פתחה את הדלת בחזקה ובקול רועד מחמה מסֻתרה קראה אל תוך החדר:

– האין טילה אתך?

– אתי? – נשמע קול דממה מעל שפתי אליה כעבור רגע. היום לא ראיתי עוד בעיני את הילדה!

– צרה החזיקתני! – נשמעה פתאם תלונה עזה ונמרצה על שפתי נחמה – הילדה השחיתה את דרכה מאז בואה אל הכפר, לא אוכל להביע לך עד כמה! לוּ אמר לי איש לפני ששת שבועות: כזה וכזה תעשה טילה בתך, הילדה הנעמה הזאת, המשמחת אלהים ואנשים, כי אז ירקתי בפניו בבוז. התשב הילדה רגע בביתה? האם לא תרוץ ותסובב כל הימים בין האכרים, ומי יודע, מה היא רואה שם? איננה לומדת מאומה, גם את המעט אשר למדה לפנים תשכח עוד מעט – ולאחרונה גם לא תדע עוד, אם בת ישראל היא, או נחלפה לאמה באחרת; ועל מי תבֹא קללת בת מבישה, אם לא על האם? אם אין הבת גברת טובה, אומרים: מדוע לא למדה אותה אמה היטב? אם אין הבת יודעת מאומה, יאמרו: היודעת האם דבר? הידוע גם לה מה האלהים דורש ממנה? את האב¹ לא יזכור איש; עליו יאמרו הבריות: אל נכון טרוד הוא בעסקיו עד מאד, ואין לבו פונה אל חנוך ילדיו. אך שואלת אנכי את העולם, וגם את הרבנים הגדולים אשר בארץ: על מי אפוא מוטלת החובה לחנך את הילדים, אם לא על האב? מי זה ישים לבו לזה, אם לא הוא? אך, לצרתי הגדולה, אביך הוא אשר הביא בידו את האסון על ראשנו. הילדה רואָה, כי אביה איננו עושה כל היום מאומה, רק סובב הולך הוא מאכר לאכר, והנה תעשה גם היא כמהו. האם צדקה יעשה אביך, בהניחו את אנשיל לעשות מלאכה בשדה, כאחד העבדים הנקלים, ואת נפשו הוא ישמור? הזה הוא כל מעשהו? האם הסכין לזאת? הגם לראות את האחרים עושים מלאכתם חורשים וזורעים – מלאכה היא? הנני שאלת אותך, הבעבור זאת עזב את חנותנו הברוכה? האם לא טוב היה לנו, לוּ היתה לנו עוד החנות?

כאלה וכאלה דברה נחמה עוד רבות; מעט מעט שככה חמתה על הִפָּקֵד מקום טילה בבית, וביתר עז ואמץ קצפה על כל יתר הענינים האחוזים וסבוכים בדבר הזה. היא ראתה ונוכחה, כי עתה באה העת לדבר עם אליה, השעה היא שעת הכושר. אליה נְתָנָה לדבר כל העולה על רוחה והיא לא הרגישה ולא שמה אל לב, כי אף רגע קטן לא נשא את עיניו מתוך ספרו. נחמה עמדה עוד על מפתן הפתח הפתוח; פתאום התנשא אליה ממקומו, ויגש אל הדלת, ויסגרנה. בלי משים צעדה נחמה אל תוך החדר פנימה, היא נשארה עם בנה לבדם.

– הן יזיקֵנו הרוח, אמא… באר אליה את מעשהו במנוחה, כאלו לא קרה דבר. – האינך חפצה לבֹא אל חדרי? –

הדברים האלה שפכו כעין זרם קר על לב נחמה; בלי משים העבירה את ידה על מצחה, למען הוָּכח, אם שמעה נכחה, אם באמת לא מצא בנה מענה אחר על כל תלונתה הארוכה מאשר לסגר את הדלת בפני הרוח. אך אליה לא נתנה לחַשֵּׁב את מצבה.

– ומה זה חפצה את ממני, אִמָּא? – אמר בהשפילו קולו וישב להוריד עיניו אל הספר.

פתאם ראתה נחמה, כי אמנם איננה יודעת מה היא חפצה; זכרוֹנה בגד בה, כאשר יקרה לנו לעתים אחרי הֻכּותנו מכה רבה, בַּגֵּו או ברוח. והיא אמנם הֻכתה מכה אנושה מאד. ברגע הזה לא היה יָכל כל איש בתבל להשיב לה את עצמתה, להעיר בקרבה את זכרונה הנדהם. היא הביטה על בנה כמשתוללת.

– הממני תשאלי דבר? – שנה אליה את שאלתו בהטעימו את דבריו.

מעט מעט שבה בינת נחמה אליה; ותען את בנה בלחש:

– לא אדע גם אני, מה חפצתי לדבר עמך. ראשי חַלָּשׁ מאד. מאז בואי הכפרה יקרה לי כזאת² לעתים תכופות; בתחלה לא קרה לי כזה. אז היה ראשי חזק ובריא כראש נערה קטנה בת שבע עשרה שנה.

ובלי כח צנחה על אחד הכסאות. ואליה חשב, כנראה, באמת, כי רק עיפות אחזה את אמו ברגע הזה, ולכן מהר לענות, כאלו אמר לבוא לעזרת זכרונה:

– בראשונה דברת אדות טילה, ואודות הלחץ אשר ילחץ את לבך.

– על דבר טילה דברתי? – שאלה נחמה עיפה – אך ישנם אנשים, גדולים מהילדה, אשר יסבו לי כאב גדול מזה. כי דאגתי להילדה – הוסיפה – תעבור עד מהרה, אם רק תחפוץ אתה, אליה בני.

– אני? – קרא אליה משתומם. – במה אוכל אני להועיל.

– עליך רק לדאג לטובת הילדה, אליה בני! – אמרה האם בחם כביר – ה' נתן לך ראש מֻכשר לקבל ולהצפין אתך את כל הכתוב בספרים הרבים האלה. הלא רבים ושונים הם הדברים הנמצאים במוחך! מי אשר לא עשה מאומה משחר ילדותו רק ישב וילמד… אל אלהים! מה לא אסף איש כזה בתוך מוחו! אך עד עתה לא היתה לנו עוד ממך כל תועלת. החל נא עתה! אֱצל נא מעט מידיעותיך לאחותך! לַמֵּד נא אותה דעת! הן יבֹאו הימים והיא תשכח גם את שם אלהים… האם לא יחרד לבך לרעיון הזה? –

– האני אֲלַמד לטילה?– קרא אליה שנית בתמהון; והקריאה הזאת היתה כמו קריאת לעג.

– מדוע לא, אליה בני? – אמרה נחמה, ותבט בפניו בכל עצמת אהבת-אם המתגאה בחכמת בנה. – האם לא תאמין בעצמך לקחת עליך את הדבר הנקלה, אשר יעשו אלפי אנשים פחותים הרבה ממך? התדמה בנפשך, כי לא תוכל למלא את הדבר הזה? אתה בראשך הכביר?

הבגלל חנֻפת האם אם מנסבה אחרת, אשר לא נכירֶהָ, אך על פני אליה החִורים נראה אֹדֶם ארגמן, אשר לא נראה עליהם זה זמן כביר. ובקול עז, כאשר לא הסכינה נחמה לשמע מפיו, ענה:

– לא אוכל, אמא… לא אוכל.

ונחמה האמינה עוד, כי הענוה והמורך יניאו את בנה ממלא את בקשתה, ולכן אמרה אליו:

– התחשב, כי חפצה אני להפריעך מלמודך? האחפץ כי תעזב את הדבר, אשר הוא גאותי ושמחתך יחד? מבקשת אני אותך רק כי תשגיח לעתים על אחותך, למען אשר לא תשתובב עד מאד, ההרביתי לדרש ממך? –

– לא אוכל, אמא… לא אוכל, – קרא אליה עוד הפעם.

– אך הלא לא הגדת: מדוע? – אמרה נחמה ועוד לא נואשה מתקותה לפתותו – הן אין דבר בעולם בלי סבה, מה היא אפוא סבת מאונך?

– מדוע אינך שולחת אותה אל בית הספר? – קרא אליה כמעט במרי.

– לאיזה בית ספר? – שאלה נחמה משתוממת –, הן לא אשלחנה מרחק פרסאות מזה אל בית הספר?

– הלא ישנו בית ספר פה בכפר, – אמר אליה עוד הפעם במרי. – הן ישלחו האכרים את ילדיהם שמה, שלחי נא גם אותה שמה!

– ההסתתרה בינתך, בני? – קראה נחמה בשממון ותקפוץ מעל כסאה. – האל בית הספר לאכרים אשלח את בתי?

– ומדוע לא? – השיב על זה הבחור בהשקט – מדוע לא? השונה את מאחת האכרות? ואבי, ואנשיל, האם לא אכרים הם? החפצה את להיות שונה מכל נשי האכרים? וטילה, האם לא בת אכר היא עתה? –

– הוי, בן סורר! – קראה נחמה נרעשת ורועדת – הגם אתה בקושרים עלי? כלם קשרו עלי, וגם אתה תלעג לי ותכלימני. המפיך אשמע מענה כזה, אתה בן מביש? הלבעבור זאת ילדתיך וגדלתיך?

עיפה ויגעה מהשתפכות-הנפש שבה ותצנח על הכסא. היא לא יכלה עוד לדבר, כי גדל כאבה מאד; היא בכתה בקול ותשם את שתי כפות ידיה על חזה, כאלו עצרה את לבה מֵהִבָּקע.

ואליה עמד משמים, פניו לבנים כמת, ולא גרע עיניו מעל אמו. כפי הנראה לחץ כאב עמוק גם את לבו… הוא לא מצא מלה בפיו להצטדק. אך הוא היה יותר נבהל מאשר נרעש, בפעם הראשונה בימי חייו היתה בינו ובין אמו שיחה ארוכה כזאת, אשר אחריתה היתה כל כך נוראה לו. ברב עמל הוציא לאחרונה מפיו את הדברים האלה:

– אך מה אמרתי לך, אמא…, כי כה קצפת פתאֹם עלי? השקר הדבר, האם לא אמת היא, כי אכרים אנחנו? מה זה אמרתי זולת זאת?

– הוי, בן סורר ומורה! – הוסיפה נחמה, אשר התנצלותו זאת הוסיפה רק אש ועצים על מדורת חמתה – הרק זאת למדת מילדותך; כי דרוש להעציב ולהכלים את אמך? הזאת למדוך אלהים ואנשים? הכזה כתוב בספריך? אם כה, אז אינם שוים כלם יחד רק להיות משלכים אל האש!… אנכי באתי אליך למען השתעות עמך, למען שפוך את שיחי לפניך, ואתה הנך מקניטני בדברים אשר כבר היו לי לזרא, אשר יורידוני חיים שאלה? אל חי! הנה ילדים! הנה חיים!

– אך מה אֹמר לך אפוא, אמא? – קרא עתה בקול רועד מכאב עצור – חפצה את כי אלמד את טילה –

– כן, בזאת חפצתי, – הפסיקתהו האם – ענין נכבד! אם ישגיח אָח אל אחותו, אם יפקח עין עליה לבלי תשתובב ותפָּרע.

– חפצה את, כי אלמד לטילה? הוסיף אליה – ואם אגלה לך, כי גם אני בעצמי לא אוכל ללמד, כי גם את ספרי הייתי משליך אל האח המבוערת, לוּ יכלתי, הגם אז עוד תוכיחיני, כי למען הכלימך והקניטך דברתי דברי? – –

ככלות הבחור לדבר את הדברים המעטים האלה, המלאים יאוש ומרירות, חמה עזה וקשי-ערף, קמה דומיה בחדר. נחמה לטשה את עיניה אל בנה, כמו למען הוכח, אם באמת מפיו יצאו הדברים המרים האלה? גם ברגעי העצבון היותר גדול, אשר יקהה את חושי האדם מראות את אסון רעהו, יש אשר יהיה האיש מאזין ומקשיב גם להתנועה היותר דקה בנפש רעהו. ורגע כזה היה עתה גם לאֵם האֻמללה. תמורה נפלאה נהיתה עתה ברוחה. הלחץ הדוקר בחזה הלך ורפה; רגש רצון ומנוחה התחזק בקרבה ויעורר בה את החפץ – לבכות. ובכן לא שגתה בשפטה את אליה!… גם הוא כמוה מלא מכאוב ודאבון. כל מדת הרחמים, אשר מלאה את לב האם הכואבת, התעוררה עתה בה לבנה מחמדה, ובקול דומה לעליצות מול צערה הראשון אמרה.

– ובכן לא תוכל גם אתה ללמד, אליה בני מחמדי…? הלא ידעתי מאז בואנו הלום, כי איזה לחץ נסתר יעיק על לבבך. ואיכה תוכל ללמד בזה? בתוך אכרים ואנשים אשר לא תשמע שפתם ולא ישמעו שפתך? מקומך הוא בעדה גדולה, במקום חכמים וסופרים ורבנים מפארים, למען תוכל לדבר עמם כל העולה על רוחך, לשאול מפיהם כל הדבר הקשה לך. אך פה? פה תוכל לשאל את השופט הארוך, את ויטך עבדנו, איך רותמים את הסוסים, איך רועים את הפרות, ואמרו לך, כי יודעים המה זאת. היוכל איפוא איש כמוך לבלות את עתו בחברת אנשים כאלה? מאד יצר לי! כל זאת לא עלתה על דעת אביך, הוא דאג רק למענו; על אודותי לא אחפץ לדבר עתה.

נחמה נמשכה ככה אחרי שיחתה, עד כי שכחה לתת את בנה לדבר את דבריו. אליה חפץ פעמים אחדות להפסיקה; שפתיו נעו, מתנועת לב וקרב אדמו ויחורו פניו חליפות. ואחרי אשר כלתה נחמה לדבר, עמד עוד רגע תחתָּיו כאלם ואחר אמר בהתאמצו להסתיר אנחה כבדה בגרונו:

– אינך יודעת, אמא, מה קשה לי פה הלמוד. לו ידעת – –

– מדוע אינני יודעת? הפסיקה אותו נחמה.

– לא, לא, – קרא הבחור כמעט בקול רם – לא תוכלי לדעת זאת. איך אוכל ללמֵד לאחר, ולו גם לאחותי, אם לא אוכל ללמד בעצמי! בכל עת שבתנו פה לא למדתי עוד, ככל אשר הייתי לומד אז בשעה אחת. עודני עומד על העמוד הראשון.

– לך אמור כזאת לאביך, – אמרה במרירות – וראית אם יאמין לך.

– מדוע לא הייתי גם אני כאנשיל? – הוסיף אליה לדבר מבלי שים לב אל הפסקת אמו – מדוע אין לי יצורים חזקים כמהו? מדוע לא אוכל לעבוד ולעשות כמהו? מה יש לי מכל אשר למדתי? גוף בריא נבחר לי עתה מכל הלמודים ההם.

ובהניעו במהירות את ידו נגע בספר אשר היה מונח על השלחן; הספר נפל בקול שאון לארץ. נחמה מהרה, ותשח ותרימהו, ותגע אותו בשפתיה ותניחהו סגור על השלחן.

– עתה הנה ערבבתי לך את הגליונות! – אמרה ביראה – ולא תדע איפה קראת.

ונפילת הספר ברעש העירה אל נכון את הבחור מתהום מחשבות ודמיונות, אשר לא יכל עוד לשוב אליהם. שחוק בוז רחף על שפתיו.

– אמנם צדקת – אמר – כי לא אוכל עתה לעלעל את הספר. בכל מקום אשר אפתח שם אני קורא. לא כן היה למודי תחלה.

נפלא מאד! ברגע הזה התבוננה נחמה אל הדבר – אשר אולי אין לו כל ערך לעצמו – כי כאשר הרים אליה את הספר מן הארץ שכח לנשק אותו. בתוך התהפוכות והחליפות השונות אשר היו ברוחה ברגעים האחרונים לא נעלם ממנה גם הדבר הזה. גם ודוי בנה, כי אמלל הוא במצבו הנוכחי, גם ההכרה שהכירה עתה את לבבו המכֻסה ממנה עד הנה, לא פעלו עליה ככה, כאשר פעל על לבה הדבר הזה. כברק חלף הרעיון ברוחה: הן אמלל הוא גם ממני; הן הוא החל לשכח גם את אלהיו! מה מר וצר לו! אני נשקתי את הספר הקדוש, ולא הוא! ובחשבה זאת לא אמרה להאשים אותו; היא הבינה, כי רק בשגגה חטא אליה את החטאה הזאת, מרב יגון ודאבון. לוּ גם עוד השחית הבחור את נפשו פי שבע, גם אז לא מצאה בו האם עתה כל עון.

– התדע, אליה יקירי, – ענתה ואמרה לו בהחלטה – ראשית כל דרוש להושיע אותך! מה איכפת לו, אם עוד אראה חיים בנעימים או לא? כאשר גזר אלהים כן יקום. אך לך עלי להחיש עזרה, כי גדול ערכך מכלנו. והנני לדאג בעדך, לעשות לטובתך כל אשר אוכל, בטרם יעבר המועד! אתה תעזוב את המקום הזה.

– אעזוב את הכפר? – שנה אחריה הבחור בלחש –

– מה בצע לנו בשבתך עמנו? – הוסיפה נחמה לדבר – האם תרביץ תורה בין האכרים? יודעת אנכי, כי כלנו לא נחשבנו בעיניך למאום, כלנו הן לא נדע מאומה, ואתה למדת תורה הרבה עליך אפוא לשוב אל הקהלה, מקום שם ישנם רבים המבינים את תורתך, היכולים לדבר עמך, להתפלפל אתך. אולי תאמר: איך אוכל לעשות זאת? מי ישמר עלי? – הנח נא לי את הדאגה הזאת. הן רבה שם משפחתנו וחברת אוהבינו, ונמצא לנו דוד או דודה, אשר יואילו לתת לך בכסף את ארוחתך ומעונך לכל חפציך. לדבר הזה לא יתנגד אביך; הן לא תסכן לו בכפר למאומה. בטח בי, בני; לך נדאג כלנו.

– כן, אמא, – קרא אליה ויתאמץ להעמיד פניו כמדבר בתמימות – דבר אשר לא היה נעלם מאת כל איש, זולתי נחמה – כן, ראי נא והשתדלי, כי אעזוב את הכפר. פה לא אוכל להשאר. וככל אשר תמהרי בדבר הזה, כן ייטב לי. אבי לא יתנגד לזה.

– מחר אני כותבת אל הקהלה; בטח בי! – אמרה נחמה בהחלט גמור –

נחמה עזבה את בנה מלאת רגש והסתערות. זה זמן כביר בקשה תחבולות לגמול טוב לאחד מילדיה, אך נבצר ממנה למלאות את חפצה. כל אשר קרה בראשונה, וכל הקורות עתה, נעשה לא בחפצה ולא בפקודתה, כאלו לא נמצאה אתם כלל בבית. עתה הנה שבה אליה היכלת הזאת. הנצחון היותר קטן משמח את האדם בלי אשר ישאל ראשונה את פי מפקד הצבא, אם יש לו על מה לשמח. שאלו את פי כל אם לבנים, והגידה לכם כי כן.

אחרי אשר הלכה לה נחמה, עמד עוד הבחור זמן רב על מקומו תפוש בשרעפיו. ואחר ישב ליד השלחן ויפתח את הספר. אך הוא לא קרא מעליו; האותיות העגולות נעו ותחֹגנה מול עיניו בלי הרף. דומיה עמֻקה שררה בכל הבית מסביב; אך פתאֹם הפריע את הדומיה קול אנשיל השב מן השדה. עצמות אליה רחפו.

– והוא ישאר בזה? – נשמע קול לחש על שפתיו –

בפחד ומהירות הביט על סביביו להוכח אם לא הקשיב איש לדבריו אלה. האם כבר עזבה אותו…

– ההוא ישאר בזה? –

---

יא. טיולי אליה.

יש אשר ילין רגש האהבה בלבב שנים, בלי אשר ישמיעו שניהם זה לזו דבר. כל אשר יאמרו ואשר ילחשו איש לרעהו בהתגלות לבם, התלונן זה כבר במבטיהם האלמים, בהמחשבות השוות שהחליפו זו בזו. לכן חסרת-דברים היא האהבה הנאמנה בצאתה לאור עולם, בהדלותה ממעמקי הלבבות אל קצה הלשון והשפתים, אף כי כל קרבן כל מתת לא יקשה ממנה; כל אשר היה לה להגיד כבר הרעיד את האויר בין שני הלבבות; כל אשר היה לה לתת כבר נתנה ברגע הקשר שתי נפשות אדם, בודדות וזרות, בקשר אמיץ זו לזו.

אנשיל והנערה עוד לא דברו דבר. למן היום, אשר לקח את המטפחת מידה, ראה אותה לפעמים עוברת לפניו, לא לבדה, אך כמעט תמיד בלוית הנערה הנמוכה והבריאה. גם את שמה לא ידע, רק כי היא בת שופט הכפר, ויושבת בבית אשר זיזיו בולטים מעבר לגג וחוצה; רק זאת נודע לו. מדי עברו על פני הבית הזה, לא נשא גם את עיניו להביט אל תוכו, אך בלי משים נפלו מבטיו על הגדר ההיא, אשר מבעדה נִתּנה לו בלילה ההוא המטפחת הרטובה לאות חמלה.

עד עתה לא קרה עוד כל מקרה אשר יחשוף את תעלומות לב אנשיל; הוא הסתיר את סודו במעמקי לבו, ויבטח כי משם לא תשיגהו עין זר. אך הוא שגה במשפטו. אביו ואמו אמנם לא יכלו לדלות את מצפוניו מסתרי נפשו, לא יכלו להבין את זרם החיים החדשים המפכה בקרב בנם; אך שתי עינים אחרות חדרו עמק אל מעמקי הלב הצעיר, הביטו בלי הרף אל כל החליפות והתמורות הנעשות ברוח העלם, להן גלוי וידוע היה כל אשר עבר על אנשיל למן הלילה ההוא ועד היום. העינים ההן ראו לא רק את המטפחת הנתונה לו מעבר לגדר, אשר הצפין אותה לאחרונה על לבו, הן ראו גם את הדבר אשר הצפינה המטפחת בתוך הלב: את רגשי הענג אשר מלאו כל קרבי האוהב. אליה ידע את הכל…

מדי הכון אנשיל ללכת השדה, ברתמו בקול רנה את הסוסים, מדי שובו בערב הביתה, והוא צוהל ושמח יתר על מדת השמחה השוררת בביתם ובמשפחתם, וחרדו כל עצמות “הבחור” ובדאגה גלויה אמר לנפשו: “היראנה? הראה אותה?” ואת הקול הזה המדבר בקרבו לא יכל להשתיק, הקול הזה פרץ בקרבו ברעם וברעש וברגז נורא…

והקול הזה נשמע בסתר לבו לא רק בבקרים ובערבים, בצאת אנשיל ובבואו, הוא הרעיש את נפשו גם כל היום, הוא היה מעיר אותו משנתו בלילות; הוא צלצל באזניו מדי פתחו את ספרו כאשר הסכין; הוא הצית אש בקרביו, אשר התלקחה והתגברה מפני כל מאורע קל הערך, ואשר החמה את הדם הנוזל לאטו בעורקיו, להיות שוטף במרוצה ובחם כביר בכל שריריו…

אליה לא ראה את בת השופט מן הלילה ההוא; אך לפני עיני רוחו נצבה תמיד תמונתה היפה, כל מראֶהָ העטוף קסמים ממראה הלהבה אשר הזהירה על פניה; הוא הרגיש תמיד את רוח-שפתיה, שמע בכל שעה, בכל רגע את הדברים הקשים-והשובבים, אשר גרשה בהם את אחיו – וגם אותו – מעל הגדר. מה נוראה היתה החרדה אשר חרדה והצעקה אשר צעקה בפגשה בחשכה את עיני אנשיל, – את עיניו הוא מדי הגות “הבחור” ברגע הזה, ונמלאה נפשו איזה רגש עליצות-נצחון וקצף. הוא היה בקרבתה, מפניו נבהלה, יראה פן יראו אותו האנשים עמה! אך האם לא לאנשיל נסבו כל דבריה עם חרדתה ומוראה יחדו?…

אולי יתפלאו רבים, איכה הגיע הנער האלם הלזה, אשר מעודו לא הרים עיניו מעל ספרו, למשפטים דקים כאלה. אך מי זה יוכל לבאר איכה נהיה הדבר? אם נראה פרח נחמד עולה פתאם ליד צחיח סלע, במקום עזוב ושמם, – ואמרנו: אך יד הרוח עשתה זאת: היא הוציאה את הזרע מחיק מולידו באפסי ארץ ותביאהו על כנפיה הקלות אל מקום מטעה זה, ליד הסלע השמם. ואולם מי זה צוה לרוח לעשות כן? מי זה הכשיר את הסלע להפרות בקרבו את שרשי הפרח החמד הלזה? התדע “החכמה” להגיד פשר דבר?

ככל נפשות המשפחה הזאת, אשר מאז באו הכפרה פשטו לאחת אחת את כל תכונות רוחם הקודמות מפני התכונות החדשות שהתעטפו בהן, כן לא יכל גם אליה להתנגד אל חק הטבע הזה. ולו ולנחמה דרושה היתה התמורה הזאת ביותר. גם שניהם היו קשורים בקשר של קימא אל דרכי החיים הראשונים אשר הביאום הלום; ובהנתקם פתאם מעל אדמתם, ובהנשלם ממנה הרחק מאד מכל אשר היה בראשונה רוח-אפם, מזון-רוחם, מקור מחשבתם – נמצאו פתאֹם מֻכשרים לקבל חליפות ותמורות שלא היו יכולות לבוא עליהם במקום מושבם הראשון. כל אשר היה בתוך לבם פנימה התפרץ לצאת החוצה, וחיי הבחור הראשונים נדחו על נקלה מפני זרם החיים החדשים. האבן אשר נפלה מתוך הבנין ההרוס הפילה גם אותו. –

מי אשר ראה בחייו תכונות כתכונת אליה הוא לא יתפלא בראותו, כי גם לא עמל אליה ולא התאמץ להתקומם מול הסערה אשר התחוללה על ראשו. הוא עמד לפניה נדכה ורפה-אונים. ותחבולת האם לשלח אותו מן הכפר העירה הלא צריכה היתה להוציא אותו ממבוכתו, להראוֹתו את הדרך הנכונה, להחלץ מן המצר; והנה היתה להפך. אל התחבולה הזאת התנגד אליה בחזקה, הוא לא חפץ ללכת. זה היה חפצו הכביר, אשר החליט לבלי סור ממנו למרות כל הבא עליו. האותו ינהגו כילד קטן אל כל אשר יחפצו? ואנשיל ישאר פה?

נקל אפוא להבין, מדוע לא יכל עתה הבחור לשבת בחדרו; מאז נודעה לו מחשבת אמו היו לו ארבעת כתלי חדרו לבית כלא. ורק מדי בוא נחמה, אשר שבה לדאג לבנה, אל חדרו, לראות אם איננו חסר דבר, רק אז ישב ויהגה בספר… מדי הקשיבו את קול צעדיה במסדרון חדרו, ונפלה עליו אימה ומרך כבתחלה. ואז ראתה נחמה את פניו והנה הם קודרים ומלאים דאבה נצחת. בקורי אמו הדאיבו מאד את רוחו. ויהיו לו לפעמים למעמסה כבדה מנשוא. ואך כאשר שבה אמו ותעזב אותו שאף רוח; הוא ירא מפניה, כאשר ירא אנשיל אותו…

ואולם באחד הימים שֻׁנה הכל תכלית שנוי…

הדבר היה בלילה. כל אנשי הבית נמו שנתם, קול נביחת כלבים נשמע מתוך הכפר ותגיע עד אזני אליה. וברגעי הדומיה הזאת, אשר שררה לא רק בקרבו, כי גם בכל אשר מסביבו חלף ברוחו הרעיון, כי עליו לראותה – ויהיה מה! והרעיון הזה חזק ככה בקרבו, וימשול בו בכח גדול כזה, אשר לא יכל להמנע ממלא אותו כרגע. ובטרם השפיק עוד לתת חשבון לנפשו, כבר נפתח חלון חדרו. קפיצה אחת הפריעה את הדומיה – ואליה היה בחוץ.

כמעט צעדה רגלו על הארץ מחוץ לביתו, והנה החלו חיים חדשים לפעם בו. כחולה השב לאיתנו אחרי מחלת ממֻשכה, שבכל אות נפשו ישאף את הרוח ובלי חמדה ישוב הביתה, כן היה אליה הפעם. הדבר אשר החליט – להשיג מחוץ לבית אבותיו את המטרה הנעלמה ממנו – השיב את נפשו. רוחו הציקתהו לצאת ממצבו המעיק…

בלילה ההוא עמד כשעתים ליד גדר הגן לפני ביתה. דומם ובלי נע עמד תחתיו. הוא חפץ לראותה מבעד חשכת הלילה. רעיון אחד משל ברוחו, ואף כי רעיון הבל היה, בכל זאת הניע רק הוא עתה את כל גלגל חייו, רק הוא נתן חיים וכח בקרבו. “הוא יוכל לראותה כל היום, בכל עת ובכל רגע, ואני, אני לא אראנה לעולם?” –

כה חכה לקראת בואה מרגע לרגע, הטה אזניו לכל תנועה היותר קלה בבית, התפלץ ויחרד אם באמת נשמעה איזו תנועה בפנים, וכרגע שב למנוחתו, בשוב הדומיה לאיתנה, והוא יכל לשוב לצפיתו ולתקותו, כי תופיע היא לו פתאֹם מתוך האפל…

והקור חדר אל הלב; על הרקיע התנוצץ צבא הכוכבים, אשר הוא “מוציא במספר, לכלם בשמות יקרא, אחד מהם לא נעדר”. את דברי המשורר אלה זכר אליה, כאשר הביט זמן רב השמימה שקוע במחשבותיו. הדברים האלה באו עתה על לבו באותה השפה, שבה נאמרו, אך לא העירוהו מתרדמת דמיונו; בלי שום שכל הביע אותם בשפתיו בלאט, – בלי אשר הזכירוהו את מקומו ואת מצבו. פתאם קם שאון בבית לרגעים מספר; אחד הסוסים אשר בארוה נתק את החבל, וירץ לארך החצר ולרחבו בלי מרגע, ברקעו בפרסותיו בחזקה. קולות אנשים נשמעו, כל הבית הקיץ מתרדמתו. אז הרגיש אליה, כי חדר הקר אל עצמותיו, ועורו כמו נקפא עליו… ודאגה באה בלבו…

ובעד חלון ביתו שב אל חדרו כלעמת שיצא, בלי אשר ידע בעצמו: איכה? – –

כאשר באה אליו נחמה בבקר כדרכה התפלאה עוד במסדרון החדר על אשר לא תשמע את הנגינה המוזרה השגורה תמיד על שפתי בנה מדי התפללו את תפלתו. עוד לא הספיקה להחליט בנפשה, כי אל נכון מקרה-רע קרה שם, והנה הוכיח אותה מראה עיניה, כי צדקה בהשערתה – ותקרא בקול גדול: היא מצאה את אליה מֻשכב בבגדיו על המטה בלי נוע ובלי רוח חיים באפיו. הוא היה כמת בעיניה.

– אליה, אליה, בני! – קראה – מה לך? –

היא אחזה באחת מידיו התלויות לארץ, ותהי לה כאש צרבת; היא נגעה במצחו, ויהי לה כאלו נגעה במעין מים רותחים. הלא עוד יש רוח חיים באפיו! וברגע הזה לא התבוננה, כי שוכב אליה לבוש-בגדים, לא ראתה את החלון הפתוח. פעמים אחדות קראה בשמו;

ברב דאגה ושממון נגעה בידו, במצחו ובכל פניו חליפות. אליה לא נעור מתרדמתו; נשמת אפו, אשר הגיחה בכבדות ובקול מוזר ממעמקי חזהו, העידה כי מלחמה כבדה הוא נלחם עם כחות אדירים, אשר קמו עליו לבלעהו כרגע.

והרעיון פן כבר מת אליה, המית בתחלה את כל חושיה בקרבה. אך עד ארגיעה התעורר בה רוח אמיץ לעשות גדולות, כרוח אשר יופיע תמיד בלב הנשים בעת צרה. היא מהרה לפתח את הדלת, ובקול פחדים, מבשר רעה, קראה אל החצר:

– מהרו, בואו, אליה נוטה למות! –

ועוד הפעם צנחה על המטה אשר אליה שוכב עליה, ועוד הפעם אחזה בידו, הרותחת כאש קודחת, ותלחצנה אל שפתיה.

– אליה, בני הטוב! – צוחה בעצמת יאושה – הכבר מַתָּ? העוד אשוב אראך בחיים? אל חי! אסונו העיק על לבו מאד. ומה יהיה עתה? הן ילד חלש הוא, הן נבקע לבו מרעתו!

ולקול קריאת נחמה מהר הלום איש, אשר לא אליו צעקה לעזרה, ואשר לא לבואו יחלה. הדוד קפל הופיע בפתח הפתוח למחצה, וישם את ראשו השב בפתח, בטרם יצעד הלאה.

– איפה שלמה אישי? קראה נחמה במהירות –

– בכפר! – ענה קפל בקול נהימת עצבת –

– ואנשיל? – קראה בעָצמה. היא שכחה כי זה לא כביר ראתה אותו יוצא השדה.

– הלך לו – אמר הזקן בקול נמוך.

– וטילה? צעקה נחמה כמעט ביאוש.

– כלם הלכו – בכה הזקן.

– בואה אפוא אתה ועזר לי! – קראה בעצמת יגונה – האינך רואה את אליה שוכב כמת? –

הדוד קפל זחל עד המטה; מעיניו הקטנות נפל מבט תועה על הנרדם; ויאמר בקול יללה, מתוך דמעות חמות:

– למה זה נתן לגזול מידי את המגן-דוד? הלא היה עליו למנע מעשות זאת!

הדברים האלה נדמו לנחמה כלעג לאסונה. ובתנועה נמרצה בידיה הדפה את הזקן מלפני המטה, עד כי קפץ צעדים אחדים לאחור.

– שוטה! – קראה בחמה שפוכה – העת לך עתה להזכירני את הבליך?

ובקול ילל רם, כילד אשר יסרתו אמו קשה, הלך לו הדוד קפל. ומעל המפתן קרא עוד הפעם:

– לוּ רק לא נתן לגזול ממני את המגן-דוד!… עתה הנהו מת.

המלה האחרונה הזאת הזכירה את נחמה את יאושה. ובכח גדול מעל לכח נשים שבה לצעוק לעזרה ותקרא בשמות אישה ואנשיל.

וגם ברגע הזה לא שכחה נחמה את “הכפר” ואת כל הרעה הבאה עליה ממנו.

ובראותה כי לא בא איש מאנשי ביתה, פרשה בידיה, ותעמד ישר מול בנה השוכב בלי נוע ותקרא:

– אל גדול ונורא! לוּ נשארנו במקום שהיינו, האם לא שמעו כבר אנשים למאות את קולי ולא באו לעזרתי? אך פה בכפר הארור אם גם תצא נשמת האדם אין שם אל לב… אין אב ואין אח!… אז אחרת היתה!

ברגע הזה נפתח שער החצר בשאון, ויטך צעד החצרה, והוא נוהג אחריו סוס מסוסי אדוניו. הסוס היה צולע על רגל שמאלו הקדומה.

למרות שנאתה את ויטך, שמחה עתה נחמה, בראותה נפש אדם בקרבתה. לפחות, תוכל לצפות לעזר מעט ממנו…

– ויטך אהובי! – קראה אליו אשכנזית – הנה באת כמלאך שלוח ממרום.

והעבד לא הבין את הדברים הנאמרים לו בשפה זרה לו, ואולם הטה את סוסו ויקרב אל נחמה.

– מה דעתך – קראה בהמית רוחה בקול ילל נורא – מה דעתך, ויטך, מה זה קרה לבני? הנהו שוכב כמת על ערשו.

– האדון הנעלה? – אמר ויטך –

נחמה לא שמעה את הכנוי הזר, כנוי כהנים, אשר כנה בו עבדה את בנה.

– מהרה. בואה אל חדרו – אמרה – והביטה בפניו; הנה הוא כמת.

ויטך הרפה כרגע מאת סוסו, אשר מצא בעצמו את הדרך אל הארוה. ובקפיצה אחת כבר עמד ליד נחמה. והיא אחזה אותו בזרועו ותובילהו אל מטת אליה, אשר שכב עוד משמים בלחיים אדומות כדם, ונשימות אפו כבדו.

– האיננו כמת? – צעקה שנית – הוא שוכב ככה זה כרבע שעה; אינני יכולה להעירו. הן יגוע ככה לעיני!…

ויטך הביט רגע על המתעלף, ויאמר בקול רחמים וחנינה:

– גברתי, האדון הנעלה הוא חולה מאד; דרוש להחיש לו עזרה עד מהרה; אך עוד לא מת.

עתה, כאשר שמעה נחמה את אסונה גם מפי זר האמינה בו ביותר; חרדתה גברה מאד. הלומה ונדכאה צנחה על המטה ותאחז ביד החולה הבוערת באש הקדחת ותקרא בכאב אנוש:

– הוי, אליה בני, מקור חיי, – ההנך הולך למות בלי ראות עוד את אמך? אל שדי! אם נגזרה הגזרה על אחד מבני ביתי, שלח נא את המות אלי. כי מה לי עוד בעולם? אך חוסה נא על אליה בני!…

– אל תבכי, גברתי, – אמר ויטך – מוטב נתאמץ נא להניחו במטה. ואז אמהר לרכב לברנדיג³, ואקרא להאדון הרופא. וכעת עליך לדאג, כי תשוב רוחו אליו; הן לא לעולם יארך המצב הזה!

נחמה לא הקשיבה כרגע את דברי העבד, לא הבינה את הנחם העטוף בהם לצרתה, אך פתאֹם התעודדה ותקם ממקומה. ברגעי-יאוש כזה נכון האדם לאחז בקרן-תקוה היותר דקה, להאמין בדברי נחומים היותר חלשים, אשר גם המדבר אותם אולי לא יתן בהם רב אֹמֶן.

– כן, זאת עשה, ויטך יקירי – קראה עוד הפעם אשכנזית – וה' ישלם לך.

העבד מהר וירם את החולה במעט עמל, לא עברו רגעים מעטים וכבר הפשיטהו את בגדיו הוא עשה כל זאת בזהירות רבה, כאלו היה ילד בן חמש שנים בין זרועותיו; הוא נזהר מלחוץ אותו; אגרופו החזק כמו רֻכַּךְ ויחלש לרגעים האלה. גם נחמה, בתוך יראתה ואסונה הגדול, לא יכלה לבלי התבונן לזאת. היא לא חכתה לראות ככה את העבד הקשה והמלא תלונות מעודו. אך לא עת שפוט וחשוב היתה לה; ולכן לא ראתה גם זאת, כי מטת החולה לא היתה מוצעת. אַך ויטך ראה זאת, הוא ראה גם את החלון הפתוח… וימהר ויסגור אותו.

כמעט כֻּסה בשר אליה בכסתות חמות, והנה שבה רוחו אל קרבו מעט מעט. בראשונה נראתה תנועה בפניו הדולקים; ואחרי כן פקח פתאֹם את עיניו; אך עד מהרה שב ויסגרן, כאלו נגעו בהן קרני אור השמש ותכאבנה להן מאד… נאקה חרישית נשמעה מגרונו. דבר ברור לא יצא מפיו.

אך גם זה די לאם…

– ויטך! – קראה בשמחה – עוד לא מת! עתה מהרה כאשר תוכל!

– כן, גבירה! – אמר העבד – הנני וארכב כשד משחת. דרך חצי שעה מזה לברנדיז. אם לא יהיה הרופא בזה בעוד שעה ליד מטת בנך, ואמרת: אך שקרן הוא ויטך.

ובדברים האלה מהר ויצא החוצה. עוד רגע ולאזני נחמה הגיע קול שעטת פרסות סוס דוהר בחצר; השער נפתח ויסגר שנית, והעבד רכב במהירות נמרצה דרך הכפר. אמנם התפלאה נחמה, כי תחת לכת בדרך העולה ברנדיזה, מימין לבית, אחז ויטך את הדרך אשר משמאל לבית. אך גם זאת לא היתה בלי סבה; ויטך ידע את מקום שבת ר' שלמה כעת, וילך להודיעהו את אשר קרה בביתו.

ולא ארכו הרגעים ויבא ר' שלמה וטילה אחריו; העבד מצא את שניהם יחדו. בלב נרעש צעד ר' שלמה אל חדר אליה; נחמה עמדה ליד המטה, ולכן לא יכל לראות כרגע את פני החולה.

– בשם ה', מה זה היה לאליהו? – צעק בקול רם.–

– הס, דֹּם! – קראה נחמה בלאט – הטרם תראה, כי אין להפחידו בקול רם? הוא חולה מסֻכן מאד.

ר' שלמה נגש בלאט אל המטה, ויבט בפני החולה האדֻמים מאש הקדחת.

– לא יקרנו רע! – אמר בדממה, אולי למען הרגיע את נפשו – לא אחת ושתים כבר היה חולה, ותודה לאל עבר הכל בשלום.

למרות המצב המעציב–, אשר היתה בו נחמה ברגע השפק הנורא: היחיה בנה או לא? – למרות זאת לא יכלה להבליג על רגש המרירות העזה שהעירו בה דברי אישה.

– הביטה נא וראה – קראה בקצף – האיננו חולה מסֻכן? יואל אלהים, וישאיר בחיים נפשו! הנער שם אל לבו מאד את אשר ישב פה “בלי תכלית”, עד כי דכאהו העצבון, ועתה הנהו מסֻכן.

ובדבר זאת פרץ בכי תמרורים מגרונה; נחמה לא יכלה להתחזק על רפיון עצביה, ולבלתי הפריע את החולה יצאה מחדרו. שם פגשה את טילה רצה נחפזה ופניה חורו מחפזון.

– האמת הדבר? – שאלה את אמה בקצר רוח.

אך נחמה לא ענתה אותה. היא לא חפצה, לא יכלה לדבר עמה.

---

יב. האדון הנעלה.

וּויטך אמנם לא שקר לנחמה. עוד לא עברה שעה אחת, וכבר שב מברנדיז. הוא הריץ את סוסו בחפזון נמרץ מאד, עד אשר עלה אד עב מעור גבו, וכאשר ירד מעליו כמעט כרע הסוס תחתיו; ואמנם נטל עליו העבד היום עבודה קשה, אשר לא היה נוטל עליו מעולם. גם הוא בעצמו אך בעמל רב עמד על רגליו. הוא הודיע, כי עוד מעט ויבא הרופא; עליו רק לבקש לו מרכבה או עגלה לנסע, כי בחפזו שכח ויטך לקחת עגלה מזה, למען יסע בה הרופא. חבל על העת העוברת.

כאשר בשר ויטך לנחמה את השמועה הזאת, הושיטה לו הגברת את ידה ותאמר:

– ויטך, עתה גדלת בעיני מאד, מעתה לא אתן לגעת אף בשערות ראשך. הא לך מעט כסף, ואם תחפץ לך אל בית היין ושתית שם לשלום בני.

אך העבד המוזר צעד צעדים אחדים לאחור ויאמר בתלונה:

– לא אֹבֵה כי ישלמו לי על הדבר אשר אני עושה למען האדון הנעלה. אין אני צמא, ואל בית היין אינני בא. לוּ מפי יחיה המוזג, כי עתה יכל לסגר כלה את בית-יינו.

– ישלם לך אפוא ה' – קראה נחמה בהשתוממה באמת על הדבר הזה. – אך גם אנכי אזכר את חסדך אשר עשית עמדי.

ויטך לא ענה דבר. הוא אחז ברסן הסוס, ויובילהו אל אחורי הבית למען ינוח שם בצל.–

וכעבור שעה בא גם הרופא הברנדיזי. הוא היה איש צעיר לימים, אשר זה לא כביר כלה חק למודיו בהאוניברסיטה בפרג. כאשר קפץ מעל המרכבה, ונחמה ראתהו, הכירה אותו כרגע. הוא היה מהמקום ההוא אשר עזבה אותו היא ומשפחתה, בן הרוקח, מצאצאי המשפחה האויבת ומבזה מאז את כל אשר מקרב “הקהלה” מוצאו. למראהו נמחץ לב נחמה כפלים; לא ידעה מה המשפט אשר יחרץ האיש הזה על בנה החולה, וגם לא יכלה לשפך שיחה לפני “עוכר ישראל” זה, לגלות לפניו את נגעי לבבה.

גם הרופא הכיר כרגע את המשפחה; מלבו לא נמח, עוֹד זכר התועבות השונות אשר עשה לה בימי ילדותו, ואשר לא התאימו כלל עם חקי “ההומנות הטהורה”, אשר עליה בלה אחרי כן עתים רבות. ומי יודע, אם לא זכר גם עתה את הצלבים הרבים, אשר התוה אז על הדלתות ועל שערי הרחוב, באמרו להכעיס בזה את היהודים… הן גם בדורנו זה, דור ה“לאומיות”, יש אשר יחמו הלבבות מאש “אהבת עמם”, ושאפו בכל תקף לשים את חותם הדת על פתחי הבתים אשר בגיטה, ולא בנתר ובגַחלים, אך בצבע אחר, אשר לא על נקלה ידיחהו הגשם וימחנו הסער…

כאשר התבונן הרופא אל מצב החולה, הודיע כרגע את בני הבית, בלי הסתר מאיש דבר, כי קדחת עזה תקפה את אליה, אשר תוצאותיה – לשבט או לחסד – אינן נודעות לו עוד ברגע הזה. יוכל היות, כי יתגבר החולה, בכח העלומים שבו, על המחלה הנוראה אשר קמה עליו לאבדהו; אך יש אשר יהיה גם להפך.

מוזר! הידיעה האיֻמה הזאת לא הביאה פחד גדול בלב נחמה; היא היתה כמעט בטוחה, כי רק משנאתו ליהודים הגיד הרופא כל זאֹת, ובאמת אין הסכנה גדולה כל כך. ההיה מוציא מפיו שמועה מעציבה כזאת, בדברים פשוטים וגסים, בפני אם אחרת, אשר לא מבני ישראל?

אז שאל הרופא, אולי ידע איש או ישער את סבת המחלה. בלי משים הביטו עיניו אל הספרים הגדולים אשר עמדו בטורים ישרים בארון הפתוח. אולי הרבה ללמד ולהגות? נחמה הכזיבה את ההשערה הזאת; היא לא תאמין, כי זאת היא הסבה; הן מעצם ילדותו הוא לומד והוגה, איך יוכל להזיק לו דבר שכבר הסכין אליו מקדמת ילדותו? הן לא כמאכל אשר יאכל הם הספרים, ולא ישחית האדם את קיבתו בהרבותו לעין בהם.

– לא את קיבתו, אך את ראשו – אמר הרופא – ומה גם הספרים האלה.

ובשחוק בוז הראה על הספרים הגדולים והעבים.

נחמה חפצה לדבר, שפתיה נעו וכל גוה חרד חרדת-פלצות. היא חפצה להגיד לרופא ברור, מה יחסר לאליה. רוחה הציקתה, צרותיה וצרות בנה התפרצו לעלות ממעמקי⁴ לבה, להגלות לעיני כל. אך מבט אחד אל "שונא ישראל זה פקד עליה להחריש, למנע דבריה ממנו. הלפניו תספר דברים כאלה, לפני בן משפחת הרוקחים, אשר עליהם יאמרו הבריות בהחלט, כי משנה שמחה ישמחו בבוא איש מהרחוב לבקש מהם רפואה, ראשית כי ירויחו כסף, והשנית בדעתם, כי אחד מבני הרחוב חולה. והיא תספר לו כל זאת? תשמחהו ותענגהו למען אשר ירוץ ויסובב ברחובות עיר להפיץ את החדשה, כי הרסו היהודים בידם את מצבם, והנם עתה אֻמללים מאד?…

ולכן אמרה רק:

– אל חי יודע, איך נהיה הדבר אולי “עין רעה” היתה בו.

– או כי השחית את קיבתו באחד ממאכליכם השמנים והגסים. הן אתם מבשלים הכל בשומן-אוזים, – העיר הרופא כמו בשחוק.

הפעם לא ענתה נחמה דבר. לבה חרד מכעש ומדאגה חליפות. והרופא רשם על פתקא את סם-המרפא, ויבטיחנה כי בוא יבא שנית מחר בצהרים. ואז יצא מן החדר. ולמרות הטרח הרב אשר טרח ויטך ברכבו הנה והנה, כבר עמד עתה הכן ליד השער ויחכה לצאת הרופא. “הוא יחפץ להביא את הסמים מההפתק הברנדיזי” – והרופא לא מנע ממנו את חפצו לשבת עמו במרכבה על מקום הרכב. – “אחת היא לו איכה ישוב הלום אמר – אך שוב ישוב מהר. יבטחו נא בו”.

מראה הרופא נותן תמיד מנוחה ובטחון למשפחת החולה. רגילים אנחנו לבטֹח בחכמת המלֻמד, לשים בה תקותנו; מפניה יפל כל שפק ויאוש. אך נחמה היתה ההפך; עתה באה בלבה דאגה ויאוש, כאלו הגיד לה הרופא, כי אין כל תקוה לאליה, כי לא יחיה מחליו. ככל הנשים חשבה גם נחמה, כי יודעת היא ברפואות כרופא מלדה; היא מבינה את מצב החולה יותר מהרופא הברנדיזי, אשר גמר את חק למודיו בהאוניברסיתה הפרגית.

– איכה ייטב לו? – צעקה בתוגה נמרצה – איכה זה יוכל לשוב לבריאותו, אם ידמה הרופא כי השחית אליה את קיבתו? – ומדוע לא הוסיף עוד לשאל? הנער סובל מכאובים אחרים, והוא רושם לו רפואות לקיבה נשחתה. הן לא ידע גם את מחלתו! ובמה נחשב לו בני? אבות אבותיו היו נכונים להטביע אותנו בכף מים; הטוב הוא מהם? – –

העלה על דעת “בן-משפחת-הרוקחים” הסער הזועף אשר השאיר בלב האם העבריה? –

ואמנם הבין הרופא הברנדיזי היטב את מצב החולה “מנקודת ראות הרפואה”. העלם שכב אחוז קדחת עצומה, אשר הרסה את כל מוסדי גוו החלש. הוא אמנם שב לתחיה, אך ההתעוררות הזאת מפחדת עוד יותר מתרדמת המות, אשר תקפתהו בבוא אליו נחמה בבקר. הוא בטא בשפתיו דברים בלולים, מקוטעים; פעם גמגם בכבדות ופעם בחפזון, ויש אשר ישכב רגעים מספר בעינים עצומות, ופתאֹם יפקח אותן, כמו בכח נסתר, והפנה את מבטו החוצה. הוא לא גרע עין מעל החלון, כאלו ירא פן תעצמנה עיניו שנית ולא יראה אותו רגע. נחמה שמעה כי חולים כאלה מתאוים רק להתפרץ החוצה, וגם יקפצו לפעמים דרך החלון, ועל כן לא מצאה עצה אחרת בלתי אם למהר להעמיד לפני החלון את ארון הספרים. אך המעשה הזה העיר חמה עזה בלב החולה; הוא חפץ לקפוץ כרגע ממטתו, ורק ברב עמל עצרהו ר' שלמה בכחו הכביר. מהרגע הזה לא עצם אליה את עיניו, הוא הביט בלי הרף על ארון הספרים המכסה את החלון. –

ימים רעים ונוראים באו עתה על הבית, ימים אשר בהם דרוש היה לנחמה להשתמש בכל שארית כחותיה, אשר נשארו לה עוד מלפנים, לבלתי נפול תחת משא יגונה. אך זאת הוא אמנם חידת נפש האדם, וביחוד האשה. כאשר ידעו מוצאי-הזהב הראשונים, שם מעבר לים, במדינה המושכת רבים אליה בזהר קסמה, להצפין אתם את סוד “אוצרותם” במעטפת משלים וחידות, כן תדע גם היא להצפין אתה את “אוצרות” העָצמה לעת מצוא, ליום יאוש נורא ואבדן כל תקוה. עין לא ראתה את הכחות האדירים האלה, איש לא ידע מאין באו, המן המח או מן העורקים, או בתוך הדם מושבם. את הזהב מצאו האנשים ערום בעפר האדמה; אך נפש האדם בה' מקורה!

מצב אליה לא שונה בימים הראשונים לטובה. הרופא הברנדיזי בא יום יום; אך נחמה לא יכלה לשוב לנטוע בנפשה את האמונה בו, אשר נעקרה פעם אחת. היא הביטה בקרת רוח על בואו ועל צאתו, ותהי כבוזה בלבה לו ולחכמתו.

– הן גם לא ידע מה בני חסר! – אמרה פעם בפעם – אנכי מיטיבה לדעת ממנו. הוא נותן לו רפואות לקיבתו והוא סובל כאב בלבו.

ודמיונות-הקדחת, אשר בא בהם ערוב דברים רבים מן האש והלילה, הניחו באחרונה את מקומם לדומית-מות, חדל כל אות חיים בקרב החולה, לא נראתה כל התאמצות מצדו להניע יד או רגל; נחמה החליטה, כי לא יוכל החולה במצבו זה להמית “אף זבוב בקיר”.

ומבוכה ושממון שוררים בבית הזה, אשר גם עד עתה לא שכנה שלוה יתרה בין כתליו. איש לא הרים את קולו. כלם התהלכו קודרים ודוממים. גם הדוד קפל הבין, כנראה, את האסון הנורא הפרוש כעננה שחורה על פני הבית. הוא חדל מהתאונן על ה“מזרח” השדוד ממנו. גם ר' שלמה היה נדכה ושחוח; הוא לא הביע זאת בשפתיו, אך נקל היה לקרֹא את צרות לבבו מעל רשמי פניו. מדי ראותו את נחמה מתענינת בשים לב במצב בנה, בכל קטנה וגדולה אשר תקרהו, ועברה איזו תנועה משונה על פניו הזועפים. כמעט לא דברו חד את אחת דבר; נחמה היתה כבורחת מחברתו, כנזהרת מפגש אותו בבית. מעולם לא בקשתהו לעזור על ידה; היא חפצה לעשות הכל בעצמה, לסבל הכל לבדה. דאגתה לבנה וחרדתה לחייו העירו בה עוד הפעם את תכונתה הקודמת, ותשב ותהי לנפש מחרשת ודוממה כבתחלה. אך זה היה רק נראה לעין, ואולם בסתר לבה טמנה ליד הדאגה הרבה גם חמה עצורה. היא מנעה את אישה ואת ילדיה מעזר לה בהשגחתה על אליה, ובמסתרים עִנה אותה עצבון וקצף, על אשר לא יאיצו המה בה לתתם להפך משכבו, להקל מעליה את עבודתה. ר' שלמה לא היה על הרב בבית; מדי היות חולה בקרבתנו, הננו חושבים, כי מרחק רב סביבו מלא האויר אדים כבדים ומזיקים, ולא רבים יחפצו להשאר בתוך אויר כזה. על הרב כבד הדבר מן האיש, והנהו מתאמץ לרגעים לשאף רוח במרחב. ואת הדבר הזה חשבה נחמה לאישה לעול ולאכזריות…

– לפנים, כאשר חלה אחד הילדים את ראשו – התלוננה – כי אז לא יכל לצאת החוצה מרב דאגה. אז הרבה להשתמש ברופאים וגם בעצמו לא סר מעל המטה. ועתה אם גם יגוע אחד מילדיו מה איכפת לו? ראשו סובב הולך רק בעניני השדה במה למצא חן בעיני הקיסר. אך היחפץ המלך, כי ישכח איש את אשתו ואת ילדיו, כי יתן איש את בנו לרדת שאולה, – ודבק באדמה?

נפלא הדבר, כי לא שפכה נחמה חמתה גם על אנשיל בנה. כנראה, לא ראתה ברב עצבונה, כי אנשיל משתמט מגשת אל מטת אחיו; רק כמתגנב שאל לפעמים לשלומו, כמובן, לא ידעה נחמה, כי פעם אחת בהתגבר חֻמו הוציא אליה מפיו את שם אנשיל בחמה ובגערה נוראה, עד אשר נס אנשיל מפניו, ומאז לא נראה אליו עוד. ההחלה נחמה לחשב גם אֹדותיו בחמלה וברחמים, הרחמה גם עליו, כעל אליה בנה החולה, ותחשבהו לילד אמלל, אשר לא ברצונו הובל הכפרה, להתערב ב“גוים”, להיות כאחד האכרים?…

אך תחת זאת החלה לחשב לאחד מבני משפחתה איש זר, אשר גם עברי איננו, כונתנו אל העבד ויטך.

ויטך לא הסתפק בהעזר אשר עזר לאליה ביום נפלו למשכב. מן היום ההוא היה לו לשומר נאמן כל הימים; איש זולתו לא רכב אל ההפתק ברנדיזה להביא את סמי-התרופה. הוא, הגבר המתאונן תמיד והקשה לכל הבא לקראתו, וביחוד לאנשיל, היה נהפך בלילות ליד מטת החולה לרך וטוב המזג, עד אשר קשה היה להכירו.

הוא לא בקש רשות להיות בחדר החולה, הוא נשאר שם פעם, ונחמה נוכחה, כי שומר נאמן ממנו לא תמצא לבנה. מדי ערב בערבו, כמעט שכבו בני הבית לנוח, מלבד נחמה, אשר שמרה את ערש בנה, היה ויטך בא אל חדר החולה לשבת ליד המטה. בראשונה נועצה נחמה עם לבבה: התוכל לעזוב את הנכרי הזה עם בנה לבדם בחדר אם לא? אך כל מראה העבד, כל הליכותיו ותנועותיו מדי בקשו אותה להניח לו את הדאגה ל“האדון הנעלה”, – העידו בו ישרו, ובלי משים האמינה בו נחמה יותר מבכל בני משפחתה. נפלא הוא, כי לא עלתה כל שאלה על לבה: מדוע יתהלך עמה העבד ככה? לפעמים קמה ממשכבה בלילה, אחרי הקיצה פתאֹם משנתה, ותלך לאטה החדרה אל בנה, בחשבה, כי כבר אתא בקר, ונדרשה עזרתה לאליה. והנה מצאה את העבד יושב למראשותי המטה ומאזין בדאגה גלויה לנשימות אף החולה. ואז שבה נחמה לאטה בלב שוקט.

– הישן הוא?… שאלה פעם בבואה בלילה לבקרו.

אך העבד קרא אליה בניעו בידו בזעף:

– בנך ישן, גבירה, אך את אינך ישנה. הוא יחיה מחליו, ואת תחלי. שימי נא זאת אל לבך.

ולמן העת ההיא היתה שומרת לאליה רק למחצה, ותבטח בעבדה כי יעשה הכל כראוי. בבקר בבקר באה נחמה, וּויטך ספר לה את כל אשר קרה בלילה החולף. וכל הגה שיצא מפיו, כל הוכחותיו וסמניו בתהלוכות המחלה, הוכיחו למדי, כי יודע העבד את אשר לפניו וכי גם לא גרע עין מעל החולה כל הלילה.

– ויטך, אך רופא מלדה הנך – אמרה פעם בהשתוממות – חכם אתה מהרופא הברנדיזי. לוּ לדברי שמעו, כי עתה שמוך לרופא תחתיו.

– לשוא תהללי אותי – אמר העבד בפנים זועפים – כל אשר אני עושה הוא רק למען האדון הנעלה, ולא לאיש זולתו בעולם.

– הרף – אמרה נחמה – אל נא תשים עצמך רשע יותר מדי. עלי להגיד לך, כי חטאתי לך חטאה גדולה. מעודי דמיתי כי לא תוכל ראות אותנו בשלום, – או – האגיד האמת? – חשבתיך לשונא-ישראל. אך עתה הנני רואה, כי אוהב אתה אותנו, רק מתחפש אתה כאויב, ולבך בל עמך.

– מי זה הגיד לך זאת? – קרא ויטך נרעש –

ואז הוסיף ויאמר בלט, ובעינים נטויות לארץ, כאלו נכלם על דבר תועבה אשר עשה:

– אני עושה הכל בעד האדון הנעלה; איש אל יעז לחשב לי זאת לחטאה…

– אך הלא נעיז להודות לך? – אמרה נחמה –

– איש אל יודה לי! – אמר העבד בקצר רוח, ויצא מן החדר. –

נחמה הביטה על העבד בשממון. מה זה ימריצהו לשים עצמו רשע ואכזר? למה זה ישתנה ככה לפניה? –

ליום הארבעה עשר למחלת אליה, נבא הרופא, כי יבֹא מַשְׁבֵּר למחלה. וגם בנבואתו זאת ראתה נחמה את תכונת לב בן-משפחת-הרוקחים, שונאי-ישראל. מדוע לא העלים את הדבר? מדוע הגיד את נבואתו בבטחה כזאת? נחמה דמתה לראות גם צל שחוק של בוז על שפתי המבשר; אך בלי שפק שגגה. יום המשבר היה היום הראשון בשבת. רק נחמה והעבד שמרו היום את מטת החולה. גם היום לא שאל ויטך את רשיונה. כאשר באה נחמה בבקר אל החדר אמר העבד “היום”! ונחמה הבינה לו כרגע, אך כמעט היתה נבואת הרופא לאכזב.

מצב אליה לא היה ברע; הוא שכב כל היום בתרדמה עמוקה, אשר נפסקה רק לעתים רחוקות; הקדחת העצומה כנראה סרה ממנו כלה. הלזאת נבא הרופא? – שאלה אם החולה את נפשה – ומי זה יחשב לחטאה לאם אוהבת ודואגת, אם נתעתה בשוא ותבז לחכמת הרופא, ותשחק למפלת בן-הרוקח? ואולם בשעה הרביעית בצהרים באה תמורה נכרת במצב החולה. בעת ההיא נשמע מבית המרזח אשר במרחק בתים אחדים מביתה, קול נגינה ומחולות. תרועת הכנור הראשונה העירה את הבחור משנתו. עיניו הבריקו בנוגה מוזר, אשר לא ראתה נחמה כמהו מעולם. ויש אשר תגיח נאקה עמוקה מקרב לבו. ומעט מעט נראתה בו מבוכה והתרגשות, אשר הלכה וגברה מרגע לרגע, מוזר הדבר, כי כמעט החלה הנגינה להשמע, גברו מכאוביו ועניו, איניו רָבו ברקים, כל גוו התחלחל בפלצות, ואך כלתה הנגינה שב החולה למנוחתו. ברור היה, כי נבואת הרופא הולכת ומתקימת המשבר החל, והחולה מפרפר בין החיים והמות.

ברגעים הנוראים האלה עִנְיֵן רק רעיון אחד את נחמה: איככה תוכל לצוֹת על המנגנים, כי ידמו? כל קול, כל תנועה באויר, אשר חולל הנבל או הכנור, מצא הֵד בקרב החולה; ולנחמה נדמה, כי בתוך השאון הזה נהפכו לו חייו לענויים נוראים, וגם למות לא יוכל.

– ויטך… קראה פעם בדאגה רבה – לכה נא אל בית המשתה, ואמר להם כי יחדלוּ, שאל נא אותם, בשם ה', אם יחפצו כי ימות איש בגלל מחולותיהם? וגם למות במנוחה לא יתנוהו! –

– לא יתכן, גבירה! – אמר העבד זָעֵף – גם אם יבֹא הקיסר לא יחדלו, ואף כי בשביל עלם חולה. אל נא יהיה חולה, יאמרו, יקום נא ויצא במחולות עמנו.

– אויה, מדוע יצאנו מהרחוב היפה והשקט? – קראה פתאֹם בקול יְלֵל רם – מדוע לא נשארנו שם, בתוך אנשים, המניחים את רעם, לפחות, למות במנוחה? מי זה יעיז שם לנגן בכנור, אם גם הנקלה מכל גרי הרחוב סובל מכאוב? וילדי הנחמד, יוציא נשמתו פה בין הפראים בלי מנוח! הה, סלח נא לנו, אליה, אל תטר לנו שנאה על אשר התהלכנו עמך ככה, לא כאשר יתהלכו אבות עם בנם מחמדם! מה מאד חפצתי לתת לך מנוחה טובה! אך לא אוכל… הלא בכפר הננו.

בדברים האלה פנתה ישר אל החולה, אך הוא לא הקשיב. כל חושיו היו, כנראה, בהמנגינה הנשמעה מעבר הרחוב; לכל דבר זולתה מתו כל חושיו בו. הוא לא הכיר כל איש, גם את אמו. את העבד הדף פעם בכח גדול מאד, בקראו בחמה עזה: “אל נא תסוך את הדרך!” – ובפעם השנית כאשר השמיעו המנגנים קול נגינה עליזה, הטה את ראשו הנה והנה, כמנהל-המקהלה, ונחמה שמעה מפיו דברים בלתי ברורים: “מדוע לא ארקוד גם אני? הן ירקד אנשיל!” ואז קרא בצהלה: “מנגנים, נגנו!”

הדברים הבלולים האלה, אשר צלצול מוזר היה להם בפי הבחור, הוכיחו את נחמה הוכחה ברורה, כי רגעי החולה ספורים; רק עוד ארכה נתנה לו לרגעים מספר. בחצות הלילה נעתרה לבקשת ויטך לעזוב את חדר החולה. בבקר ישָׁלח איש ברנדיזה, לא להרופא, אך ל“אנשי-החברה”. רק באֹרח פלא, אמרה, יוכל עוד להושע, אך ה' לא יראה כעת נפלאות. אין עוד כל תקוה; נעזבה היא גם מאלהים וגם מאנשים…

ואולם שנתה נדדה ממנה, וגם כל בני הבית לא יכלו לתת תנומה לעפעפיהם בלילה הזה, אשר בידו המות והחיים למחמד נפשם. ומצב אליה לא שונה; והמנגינות לא חדלו, כי אם להפך, ככל אשר קרב הלילה אל קצו, כן התחזקה הנגינה; והתרועות והשברים; יחד עם קריאות: “הידד, האח!” התעופפו על כנפי הרוח ותגענה אל אזני החולה… פתאֹם נדמה לנחמה, והנה קול צעדים הולך וקרב אל הבית. וברגע הזה נדם קול המנגינות. וגם החולה, כנראה, האזין אל קול הצעדים; הוא לטש את עיניו מול החלון, ויהי כֻלו מקשיב ומאזין, הנה נשמע קול דופק בחלון, וקול אשה קוראה בהמית, שלש פעמים רצופות, כמחכה לתשובה: “הישן אתה אם ער?”

איומה היתה פעולת הדברים המעטים האלה על לב החולה. בקול צעקה גדולה, אשר לא מגרונו, כי אם ממעמקי הנפש יצאה, קפץ ממקומו ויאמר לעזוב את מטתו. לאשרו היה ויטך בחדר, ויתנפל על החולה ויִתפשהו ביד חזקה ולא נתנו למוש ממקומו. החולה נלחם עמו בכח גדול אשר לא הראה כמהו מעודו גם בימי בריאותו. המלחמה ארכה רגעים מעטים. נחמה עמדה שוממה ומחרשת, מבלי יכלת לעשות דבר. פתאֹם הרגיש ויטך, כי חדל החולה להתקומם לו; ותחת אשר בערו זה עתה ידי החולה באש הקדחת הנן עתה קרות ככפור. בחלחלה פנימית הרפה ממנו, ואליה נפל תחתיו בעינים עצומות, בלי כל תנועה, בלי רוח חיים באפו…

– האירי נא הלום! – אמר ויטך וחרדה עברה בכל בשרו.

בלי משים עשתה נחמה כמצותו. האור הרועד נגה על פני החולה החורים והדלים. ובמקרה בלתי נודע התעופפה נוצה קטנה ותפל על שפתו העליונה, ולא נעה ולא זעה ממקומה. על פניו שכן שלום והשקט, כאשר יִדֹּם וישקט כל היקום אחרי סופה סוערת. כל עקבות יסורי-הקדחת נעלמו מהם. המראה הזה כמעט שמח את לב האם; היא ראתה כי כלו מכאובי בנה. רגע עמדו שניהם, האם והעבד, ויתבוננו בו. ואז קראה נחמה בקול קורע-לבבות:

– עתה הנה גם זה מת! לא נשאר לי עוד מאומה בחיים! – ובקול ילל ונאקה צנחה על הארץ ליד המטה. אך ויטך אמר:

– האדון הנעלה לֻקח מעל ראשנו. זאת היא הדפיקה אשר נשמעה בחלון.

ויחפוץ להניח את הגוע ישר, לגמול לו את החסד האחרון, אך כמעט אחז בידו, ויקרא בקול גדול:

– גבירה, מה זה עמדי? הן חמה ידו? הככה היא יד איש מת? געי נא בה גם אָתְּ! –

נחמה הביטה על העבד ולא האמינה לו. היא אחזה את יד אליה המושטה לה, ואמנם הרגישה בה מדת-חם רבה מאשר במתים.

– העודנו חי? –

– הנני להתערב עמך בכל אשרי, – אמר העבד – כי התגבר עתה האדון הנעלה על מחלתו. עתה יוטב הכל, עתה ישוב לשלומו.

וקול העבד רעד משמחת-פתאֹם; על פניו הזועפים נגה ברק רצון, אשר לא נראה עליהם מעודו. זה היה מראה רגש אנושי, רגש ההשתתפות, אשר אולי למרות רצונו הופיעה עתה על פניו; ובעיני נחמה היה עתה מרום ונשגב, כמלאך שלוח מאת האלהים.

וברגע הזה פקח הבחור את עיניו, ויור על סביבו מבט כהה מלא תנועה.

– מה לך, אליה בני?… קראה נחמה משתוממת ונרעשת ותשח על פני החולה.

– הניחי לו לישון, גבירה! – אמר העבד ויגרש את נחמה מלפני החולה – אם יוכל עתה לישון אוֹת לטובה היא.

ונחמה לא התקוממה נגדו, ותצא כחולמת מן החדר. מה רבו השנוים אשר עברו ברוחה ברגעים המעטים האלה!

וגם אמנם צדק ויטך. המשבר אשר אליו התנבא הרופא הברנדיזי עבר בשלום. עתה ישן החולה בפעם הראשונה שנה מתוקה.

---

יג. עברה המחלה.

ביום השני בא הרופא הברנדיזי; הוא השתומם בראותו את החולה שב לבריאותו. עתה, אמר, אין עוד כל סכנה, ואולם רק באֹרח פלא נצל ממות. הוא הודה, כי בקרב לבו כבר נואש מחייו. נחמה ספרה לו גם את דבר הדפיקה והקריאה הנעלמה לפנות בקר, ומעצמת התרגשותה, למראה תשובת בנה אליה כמעט מירכתי שאול, ספרה את כל הדברים באופן כזה, אשר נדמה הכל לרופא כפלא גמור באמת.

– לוּ היית נוצרית, מרת האהן, – אמר בשחוק קל מהול בקצת-רעל – הלא האמנת, כי באה האם הקדושה ותבא רפואה לבנך. ואמנם יש אשר יקרה כזה בתוכנו.

נחמה הבינה את המהתלה הזאת רק למחצה; אך בשמחתה הגדולה שחקה גם לדברים האלה. ובלבה חשבה, כי לולא היה הרופא הזה בן-הרוקח בעירה, כי עתה אמרה לו לאמר: “איככה זה הנהו שונא-ישראל, אם גם בקדושיו הוא לא יאמין?” –

– לכהנינו – הוסיף הרופא – היה עתה בנך מציאה טובה. הן לא יתכן, כי לא היה בזה פלא, לוּ גם נוכל לבאר את הדבר באֹרח טבעי; ככל אשר יוסיף הפלא להיות פשוט כן יגדל בעינינו. הניחי נא את בנך לעבור אלינו; בקרבנו ימצא את האֹשר נכון לפניו.

– מה אומֵר אדוני הרופא? – שאלה נחמה בחרדה, והשחוק הקל לא סר מעל שפתיה.

– אמרתי – קרא הרופא כמהתל – כי אם תתני לבנך את הרשיון לתת לאחד מכהנינו רק לבאר לו את דבר הפלא אשר קרהו כטוב בעיניו, כי עתה הייתם גם כלכם מאֻשרים. אך את לא תעשי כזאת, הלא?

עתה הבינה נחמה היטב את מחשבת הרופא.

– אדוני הרופא חושב – אמרה כמנוחה, – כי בני –

– כי בנך ימיר את דתו – השלים הרופא הברנדיזי בשחוק את דבריה. – ומה?

– בני, המתעתד להיות רב? – קראה נחמה לא בחרדה כי אם בתמהון – מה זה עלה על לב אדוני הרופא? –

– פַה! – אמר הרופא ויעוה את פניו – הן עוד מעט ורבנים לא ידרשו לכם למאומה. החפש החדש ישכיחכם את יהדותכם. אחיכם היכולים עתה להיות כל אשר יחפץ לבם: עורכי-דין, פקידים, מיניסטרים, אכרים, וכל אשר תשאלנה עיניהם, לא יוכלו עוד לשאת עליהם את עֹל האמונה, אשר רק כבלים מעיקים נתנה עליהם, בריחים וּסְיָגים, ולא יותר. כאנשים חכמים וזהירים, שאינם עושים דבר בלי מטרה ידועה ובלי רֶוַח בטוח, ישאלו עד מהרה את נפשם: איזהו העסק הטוב לפנינו ביותר: כי נשמור את אמונתו הישנה, אשר בכל חֻפשנו עוד תצר צעדינו לרגעים, או כי נעשה זאת?

והרופא הניע בידיו כמגרש שרץ או כמנער אבק.

ותנועת הרופא הזאת הביאה את נחמה במבוכה. רגע קטן הביטה על ידיו, כאלו באמת זרה הלאה דבר מה. עתה היתה חרדתה שלמה: בן-הרוקח איננו מסתיר עוד את מחשבותיו ובכל זאת לא שכחה, כדרך הנשים היודעות תמיד את מצבן, אף רגע לפני מי היא יושבת. עד מהרה פג פחדה.

– אדוני הרופא אך לצון חמד לו – אמרה בשחוק – מי זה יאבה להשליך אחרי גוו ככה את אמונתו? ככה ישליך איש מעליו תוֹלעת נמבזה, יזרה אבק רחובות, זאת ידע כל ילד; אך לא דבר כזה. אנכי לא אוכל להביע ככה את מחשבותי בפי, כמוך אדוני הרופא; לא למדתי בארבעה עשר בתי ספר; אך אני חושבת, כי אם גם יחרב העולם והכל ישוב לתהו ובהו, לא יהיה כדבר הזה. התאמין, אדוני הרופא, כי החפש ישאר כה לעולמים? עוד תשוב העת אשר לא יהיה חפש. ואז… לא יוכל היהודי להיות את אשר יאבה…

נחמה הפסיקה פתאֹם את דבריה. הרופא הברנדיזי הביט בקצת תמהון אל פני האשה המאדמים. ברגע הזה הופיעה לעיניו כאשה אחרת, מאשר הסכין לחשבה עד כה. בדבריה האחרונים אֹדות תקופת אי-החפש, אשר עוד תבוא נשמע כקול תקוה וצהלה, אשר הפליא את לב הרופא.

– ומה יהיה אז? – שאל הרופא כאלו לא שמע את דבריה האחרונים.

– אז נשוב נצא מהכפר – ענתה נחמה מהרה ובלב סוער – ותמהון הרופא גדל ביותר.

– ואל העת ההיא תחכי בשמחה? – קרא – הן עמל רב עמלו אחיך, הון רב פזרו, עד שיכלו לרכוש להם שדות וקרקעות, ועתה כאשר יש לכם הרשות הנך שמחה לקראת העת, אשר תשובו ותאבדו את הזכות הזאת! מה תאמר אתה לזה, אדני שלמה?

– הן בפיך אמרת, אדוני הרופא – שסעתהו נחמה בדברים בטרם יספוק אישה למצא מענה – כי יבֹא הקץ לאמונתנו, אם יהיה לנו רב חפש? אני לא בקשתי כזאת מהקיסר, – אנכי הייתי מרוצה גם לפנים.

– מפיה לא תוציא לעולם דבר נכון, אדוני הרופא – אמר ר' שלמה בקצת-התולים – לדעתה לא היתה דרושה לנו גם הרבליון (ההתקוממות); לדעתה צריכים היו הדברים להשאר כמו שהיו, אך לא כל הנשים כמוה; ישנן נשים, אשר הצטינו כעת עוד יותר מהגברים. זה לא כביר קראתי באחד העתונים על דבר אשה אחת אשר יצאה במקדחת ובאשפה ותלחם בעד החפש בכח מצוין. והיא, אם אך עשתה בעד החפש דבר-מה, אשר כחצי אונקיה משקלו, והנה הרימה קול רעש ושאון, אשר עוד מעט ויגיע גם עד אזני הקיסר בוינא. וסבת הדבר היא, כי לא תבין את ערך החפש.

מריבה נסתרה כזאת אשר תהיה בפני איש זר תכאיב תמיד יותר את המריבים ממריבה גלויה. המלים הנאמרות בשחוק מעֻשה דוקרות כחרב חדה את הנלחמים בדבר שפתים ופוצעות אותם פצעים נעלמים. הפה ישחק, והאיש הזר המביט אל כל המחזה בלי-שים לב, לא ירגיש כי לפני עיניו מתחוללת מלחמה עזה, ופצעים אנושים מתהוים בקרב האנשים העומדים לפניו בשחוק על שפתיהם.

לאשרה זכרה נחמה שנית, כי בן-הרוקח עומד לפניה, ועוד הפעם התבוששה להראות לעיני האיש הזֶה, אשר ידעה היטב את מחשבותיו עליה, את פגעי ביתה הפנימיים, אשר בלי ספק ישביעוהו ענג רב. וגאותה זאת נתנה לה את הכח להוסיף לדבר עם הרופא בקצת לעג ומהתלות.

– אך למה זה נדבר הבלים – אמרה בצחוק-כעש – ואם אנכי לא אחפוץ בחפש, הבגללי ישוב הקיסר ויקחנו מאתנו? היודע הוא אותי? היש לו דבר עמדי? – השיבה נא, אדוני הרופא, את בני לבריאותו! הדבר הזה יקר לי מכל חפש שבעולם! –

– מה חפצה אַתּ ממני, גברת האהן! – אמר הרופא בתנועת-רצון – אני לא עשיתי מאומה לטובת בנך. האמיני בהפלא, אשר החלימהו, ושב בנך וחיה! –

כאשר קם הרופא ויעזב את הבית, ערבה כל שמחת נחמה על תחית בנה מפני רֻגזה העז על הדברים, אשר דבר שלמה אישה באזני הרופא. הפלא הגדול, אשר כמעט בעיניה ראתהו, נחשב גם בעיניה לעזר שלוח ממרום לבנה הכואב; אך המהתלות אשר שלח אליה הרופא ובאחרונה הדברים, אשר שלח גם אישה אל לבה, מררו לה את שמחת התשועה. הן ראה ה' בעניה – זעק לבה בקרבה – וישלח לה עזרתו ממרומים, היוסיף עתה וישלח מכאובות חדשים אל לבה? הנה הושב אֵליה בנה, אך מה נוראים דברי הרופא על התשובה הזאת! האמנם תהיינה תוצאות החפש כי יעזבו היהודים את אמונתם? וכאשר שקלה נחמה את הדברים בפלס, נוכחה אמנם לדעת, כי נכונים המה מאד. איכה יוכלו היהודים לשמור את התורה, בשבתם בתוך האכרים, נפרדים מעדתם ומקרוביהם? אם גם איש נוצרי, בן-הרוקח, כבר הבין את הדבר הזה, איככה זה יביטו אליהם אחיהם, בני אמונתם, אשר לא נתנו את לבם לשגות בתקוות שוא כמהם? הן לא ישמעו עתה באזניהם אף מלה אחת “יהודית”! לו בא עתה אחד מקרב העדה הלום, אמה הצדקנית, למשל, מה אמרה עתה על התמורה הפתאֹמית אשר היתה בבית בתה? הלזה ילדה אותה ותגדלנה? הבית איש יהודי הוא בית בתה? הכה יחגו את ליל שבת קדש? ויום השבת, האל זה הסכינה משחר ילדותה? השובתים הם את יום המנוחה, האם לא יקצפו כמעט על אשר דרוש להם לשבות ביום הזה? והלא זה הוא אשר דבר הרופא הברנדיזי! האם לא נתקימה נבואתו זה כבר? האם לא נסו מביתה המנוחה והענג? היודעת היא אם יתפלל אנשיל יום יום? אם יניח תפלין? אם יברך ברכת המזון אחרי כל סעודה? ואם גם עתה נעלם כל זה מעיניה, מה זה יהיה אפוא, כאשר תסגר באחד הימים את עיניה לנצח? הן עליה לתת דין וחשבון לפני האלהים בעולם האמת; כי האלהים יביא במשפט רק את האם. עליה היה לשים עין על ביתה, כי לא יהרס, על ילדיה, כי לא ינגעו בגופם ובנפשם. והיא לא תמצא מענה, לא תעיז גם לפתח פה; הכל יצעקו אליה: מדוע לא פקחת עין על צרכי ילדיך? הלא אֵם היית להם!

לא יפלא, כי הוסיפה עתה נחמה לדאג ביותר על דבר צאת אליה מביתה. המחשבה הזאת לא עזבה אותה עוד אף רגע אחד; כנקודה מזהירה בים ערפל נצבה המחשבה הזאת לנגדה יומם ולילה. אליה הוא נחמתה ומעוזה בכל צרותיה, אל נא יאבד גם הוא לה באבד לה הכל; חבל על הבן החלש והאמלל הזה אשר לא פעל כל און. ישוב נא לבריאותו, ומהרה להביאו העירה.

והבחור הולך ושב לאיתנו במהירות נפלאה, כמעט מַחרדת-לב. נראה היה כאלו נגלה להחולה פתאֹם בתוך מחלתו הסוד הכמוס, איך להתגבר על הכח המשחית. ויש אשר דמו כי החליט החולה, אשר עוד לא שב לבריאותו, להיות בריא, ויהי מה! הקדחת אמנם סרה מעליו, אך הרגז העז אשר עבר לעתים בכל בשרו בימי מחלתו, היה עוד בעצם תקפו. שעות רבות רצופות שכב לפעמים במטתו בלי נוע, וביחוד בעת אשר ישבה לפניו נחמה אמו או ויטך; אך כמעט הקשיב את קול אנשיל, בשובו מן השדה או בצאתו מביתו, והנה תקפהו הרגז העז ההוא, אשר הפליא את כלם ביותר, יען אשר חשבו כי כבר עברה המחלה ואיננה.

וישאלו את הרופא הברנדיזי, אשר בקוריו לא היו עתה תכופות כבראשונה, לסבת המחזה המוזר הזה; אך הוא רק הניע בראשו ויאמר, כי הפלא אשר כבר הראה את ידו החזקה בהליכות המחלה הזאת צריך להופיע עוד הפעם למען השלים את מעשי נפלאותיו. ואולם החולה איננו עוד מסוכן, זאת הוא מבטיח אותם. ונחמה מצאה עוד הפעם סבה להטיל שפק בידיעת הרופא. היא יודעת היטב, יותר ממנו, מה חסר עוד לבנה, מה הדבר אשר לא יתנהו עוד להרפא כליל ממחלתו. מדוע לא עלה הדבר על דעתו הוא, האיש שלמד בארבעה עשר בתי ספר? מדוע לא אמר אל החולה: קום, אסוף את צרור חפציך וספריך, ושוב למקום שגלית משם.

אמנם היה דבר אחד, אשר יכול להיות לנחמה לאות, כי התחבולה הזאת איננה עוד היותר טובה, כאשר חשבה בדאגתה היתרה לבנה. אליה לא הביע בכל העת הזאת את חפצו “ללמוד”; הספרים עמדו בקרן זוית מבלי אשר נגעה בם ידו, כמעט גם לא שלח אליהם מבטו. ואף אם לא עלתה על דעת נחמה, כי יקום בנה בעצם מחלתו ואפיסת כחותיו ועסק בתורה כמלפנים, ולהפך, היא היתה אוסרת עליו את “הלמוד” בכל כחה. אך מדוע לא נעור בקרבו החפץ? הככה הרסה המחלה את מוסדי גוו, עד כי השכיחה מלבו את מנהגו הישן, אשר כבר נהפך לו לטבע שני? הרעיון הזה חלף בה, אך לא העיר בקרבה מחשבות רבות כיאות. "עוד ישוב אליו חשקו ללמודים – התנחמה – עתה טוב לו כי ירגע.

ועוד דבר אחד היה, אשר לא ידעה אותו נחמה, אך עלינו להזכירו: בכל עת סור המחלה מעל הבחור, דבר עם ויטך רק בהמית. בפעם הראשונה קרה הדבר באחד הלילות בשבת העבד על המשמר ליד מטת החולה. עד הנה לא דבר עוד אליה עם ויטך דבר, וכמעט אשר לא ידע גם את רשמי פניו. ובפנותו עתה פתאֹם אל העבד המוזר, ויפלא הדבר בעיני העבד, עד אשר דמה, כי שגה במשמע אזניו. או אולי שב החולה להגות ולצפצף מחם קדחתו? וכמו למען באר לו את ספקו נגש לאטו אל החולה, וישאלהו מה חפצו? ובקול דק אך די הבין, אמר לו החולה, כי הוא חפץ מים.

וּויטך מהר למלאות את חפצו. אך בהגישו את הכוס המלאה אל החולה, רעד כל גופו מאד, עד כי נשפכו נטפי מים אחדים על יד אליה.

– הגם אתה חולה, ויטך? – שאל הבחור בהביטו בו במלא עיניו.

– אני? – ענה העבד בקול רועד מעט – אני בריא כדג במים.

– אך הלא רועד אתה – אמר החולה.

– הנני רק שמח, כי ידבר עמדי האדון הנעלה – אמר העבד, ועל פניו הגסים והנזעמים נראו אותות רֹך ונעימות.

– העוד לא דברתי עמך? – אמר הבחור בתמהון – ולי נדמה, כי אכירך זה כבר.

– הכזה ידבר האדון הנעלה? – קרא העבד כמעט בקול צהלה – אך הלא היה האדון הנעלה חולה, – הוסיף כרגע, ויהי כנכלם משמחתו המבהלת.

כעבור רגעים מספר אמר אליה:

– מדוע זה תכנני “אדון נעלה”?

– ואיכה זה אדבר אחרת? – קרא העבר כמתמיה.

– ואיך תדבר אל הכהן?

– “אדון נעלה”! – אמר ויטך בהכנעה.

– וגם אלי? – אמר החולה בבת צחוק רפה.

– כל אנשי-הרוח הם אדונים נעלים – אמר ויטך בבטחה, אשר נקל היה להכיר, כי היא תוצאת חקירת שנים רבות, או הרגל ישן מקדמת נעורים.

– ואני, – קרא הבחור ויגע בידו אל מצחו במבוכה רבה – הלא אינני כהן.

– כהן אינך, אדוני הנעלה! – אמר ויטך ביראת הכבוד – אך איש הרוח הנך.

ועוד הפעם רחפה בת-צחוק רפה על שפתי אליה.

– אולי צדקת כעת, – אמר ובעיניו נוצצה אש מוזרה – אך עוד מעט וראית כי שגית בי. אנכי לא אהיה איש-הרוח; בזאת תוכל לבטוח, ויטך ידידי!

העבד התבונן אל דברי אליה אלה בתמהון רב; נדמה לו, כי שב החולה לדבר זרות, וידו כבר היתה נטויה ונכונה לכל מקרה אשר יקרה, ככל אשר קרה כבר בימים שעברו. אך החולה שכב במנוחה על מקומו, רק הצחוק הקל לא עזב את שפתיו. לכן מצא ויטך את לבבו להטיף לו דברי נחם אחדים ויאמר:

– אתה, אדוני הנעלה, לא תהיה איש הרוח? לוּ חפצת ובאת היום אל בית תפלתנו, כי עתה יכלת להיות שם לכהן, כאדוננו הנעלה ואם חפצת להיות לקורא, התאמין, אדון נעלה, כי לא יכלת? הן למדת דיך. חפץ הייתי לראות איש אשר לו ספרים גדולים ועבים כספריך; ומה רב כתוב בהם, אל נכון נקל להיות לבישוף על ידם!

ההבין הבחור, כי הדברים הפשוטים האלה יצאו מלבו התמים של העבד, שאיננו חפץ להכלימו, או לא הבין זאת? פניו השקטים בלי כל תנועה לא העידו עתה על רגשות לבו. הוא היה כאיש, אשר הדִּבֵּר עליו למשא, ואשר כל חפצו להניח את משנהו לדבר תחתיו. וכן אמנם יהיה דרך כל איש נדכה ונענה, כאשר היה אליה אחרי מחלתו האנושה. הוא גם לא התפלא על אשר יעיז ויטך עבדו לדבר אליו כל זה, הוא נתן להעבד לשפך לפניו שיחו, מבלי אשר נסה לעצור אותו. וכה הוסיף ויטך לדבר הרבה, הרבה.

פתאֹם הפסיק אותו החולה בקול שאלה דקה מאד, אשר לא הגיעה בפעם הראשונה לאזני ויטך.

– התאמין, ויטך – שנה החולה את שאלתו בקול חזק – כי אוכל לדבר היטב בהמית?

השאלה הזאת היתה ככה רחוקה מכל הדברים, אשר נדברו עד עתה, עד אשר לא יפלא, כי הביט העבד על הבחור בחרדה גדולה, כמו חכה בכל רגע אל תשובת המחלה, אשר זה עתה סרה מעליו.

ואליה שִׁלש את שאלתו, אך זאת הפעם במרירות ובקצר רוח, אשר נחתו אל לב העבד.

– אם ייטיב לדבר בהמית? – קרא ויטך ויתאמץ להראות פנים מסבירות, כמדבר אל ילד קטן – אם ייטיב האדון הנעלה לדבר בהמית? הן יוכל לעלות מחר אל הבמה ולהטיף לעם!

– שוטה! – אמר אליה כעבור רגע בצחוק קל – מי זה אמר לך, כי אני חפץ להטיף לעם?

– ולמה זה אפוא תחפוץ לדבר בהמית, אדון נעלה? – שאל העבד כמעט במבוכה.

הבחור שם עצמו כאלו לא שמע את שאלת העבד הזאת.

ואחרי דומיה ממושכה שב וישאל:

– ואחי, הייטיב לדבר בהמית? היבינו אותו האנשים למדי?

– הוא מדבר, אדון נעלה, כאלו נולד פה בכפר, כאלו היו אבותיו אכרים ולא…

– מה, ויטך? – שאל אליה אולי רק למען שאול דבר.

– כאלו היה אחד מאתנו – אמר העבד בקול דק – בשמעך אותו מדבר, לא תדע איככה זה הגיע עד הלום; ואמנם גם אחי בן אמי איננו מיטיב לדבר ממנו.

לוא התבונן עתה ויטך בפני הבחור, כי עתה נקל היה לו להכיר בהם איזו תנועה משונה, תנועה של כאב…

אנחה קלה יצאה מלב אליה, אשר נשמעה אולי לרוחות נעלמים המקשיבים בחדר, ואחר הסב פניו אל הקיר, וישכב ככה זמן רב דומם ובלי כל תנועה.

וכאשר שאלהו ויטך כעבור איזה רגעים, אם לא יחפץ דבר מה, התנשא הבחור וישב על מטתו.

– אולי תוכל להביא לי איזה ספר כתוב בהמית? – שאל את העבד.

– אין לי ספר אחר, זולתי סדור תפלותי⁵ – אמר ויטך בתמהון – אבל זה לא יתכן לך, אדון נעלה!

הבחור החריש רגע, כמחשב דרכיו, ואחר אמר:

– אם אין לך אחר, הביאה לי אפוא את זה!

וילך העבד. ובטרם בא עד הדלת, והנה קול אליה קורא אליו:

– אם ישאלך איש, ויטך: מה זאת? אל נא תספר לו אדותי כל מאומה. אל ידע איש מכל אשר ביננו דבר. התשמע, ויטך?

העבד הרכין בראשו. וכעבור רגע הביא תחת שולי מעילו את סדור-תפלתו; והבחור אחז בו בתאוה עזה ונפלאה מאד – –

---

יד. פרחי-השדה.

האֹשר והאסון דומים הם, לפי דברי המשל, בזה, כי לא ידעו גם שניהם את מהלך העת, שניהם עוברים מהר, כרוח נושבת, כגל מים… דומם, בלי נשמע קולם, הם מתחמקים ונסים מאתנו. ואולם שאול ישאל האיש על האחד “הזה כבר?” ועל השני ישאל: “הזה רק עתה?”

ימים ושבועות עברו, ואיש לא ידע בבואם ובצאתם; ורק כאשר יצא אליה בפעם הראשונה החוצה, ידעו כלם כי ארבעה שבועות תמימים לא שאף את רוח האביב בחוץ.

ובין כה וכה שֻׁנתה כל הבריאה באֹרח פלא בתלמי השדות, אשר עשה אנשיל בידיו, הקיצו הזרעים לתחיה; גלי השדה הירקרקים התנועעו ויהמו בלחישה נעימה; ועל המראה הנחמד הזה זרח אור השמש בהדר, ויעטף את כל המקום בהוד-קסם נפלא. ואולם רק לנפש אחת נגלה כבוד ה' החופף על הבריאה השבה לתחיה, רק נפש אחת לקחה חבל בצהלת-היקום, נפש אנשיל היא, אשר התבונן בתמהון ופלא אל כל היקיצה והתקומה, אשר נגלו לפניו בכל. ההוא פעל ועשה כל זאת? אם ידיו ערכו את כל התכונה הנפלאה והנאדרה אשר לעיניו? ההוא צוה לארץ ותלבש דשא ירקרק, הֲמכִּלְיוֹת הזרע, אשר זרע הוא, יצא הקנה הנחמד הלזה? ומדי שימו אל לב, מה היה גם הוא לפני חצי שנה; מדי זכרו את מסעותיו אשר נסע בלי חמדה לערי השוקים והירידים, את הממכר והקנין אשר התעסק בם בלי רצון; ואת אשר הנהו כיום, את השמחה והענג אשר ישבע כעת מדי עשותו את מלאכתו בשדה, את פרי עבודתו הנראה לכל והמשמח את כל, ואמר בלבו: אין זאת, כי אם באֹרח פלא באתהו כל התמורה הנחמדה הזאת. רק ממעל שֻׁלח לאביו הרעיון היקר ההוא – אמר בלבו – כי מבלעדי זה, איכה יהפך פתאם איש חנוני ליוגב עובד אדמתו, ושדה שמם – לבקעה פוריה מתנוססת בהדר תבואתה? האח, מי יתן ובאו אליהם, לוּ רק פעם אחת, אנשי הקהלה, וראו את המהפכה הגדולה לטובה, אשר נהיתה בחייהם "הן לא יכירוני האנשים עוד – קרא קול בקרב לבו – ככה שֻׁנינו כלנו!

ובאמר אנשיל כל זאת, לא חשב ולא עלתה על לבו: מה היתה אומרת נחמה, לוּ באו פתאם אנשים ממכיריה, לראות “בעניה”, לא ידע, כי אשרו הוא אסון גדול בעיני אמו… ככל איש מאֻשר בקש רק את חפץ נפשו; בלבו לא נשאר עוד מקום לחשב על כל נפש חיה זולתו. –

– השוית בנפשך מעודך, כי נהיה ככה? – אמר פעם לאביו – לוּ אמר לך אחד מאנשי הקהלה לפני שנה אחת: ר' שלמה, כעבור שנה תאכל אתה וביתך מפרי הזרע אשר זרעתם בידכם, האם לא לשחוק היה בעיניך? ועתה הנה נהיה הדבר הזה.

– האוכלים אנחנו כבר מפרי מעשינו? – אמר ר' שלמה –

– אכל נאכל – אמר אנשיל בטוח.

– שוטה – אמר ר' שלמה ושחוק-לעג נראה על פניו – התדמה בנפשך, כי נאכל מתבואות שדנו אם אין אמך חפצה בזה? או כי יטעם מאכלנו לחכנו אם אין גם היא אוכלת אתנו? ולזאת לא תוכל לפתותה; אני יודע אותה היטב. רצונה כביר ונמרץ עתה מאד, חזק מברזל ומצור. הן כבר הביעה חפצה כי ישוב אליה אל הקהלה! ועוד מעט והלכה אחריו גם היא; ועתה השאר לבדך פה בכפר!…

– בשם אלהים! – קרא אנשיל בחרדה – הן לא יעלה על לבך לשוב ולהיות לסוחר?…

– הלפושק שפתים תחשוב את אביך? – אמר ר' שלמה ויתמתח בכל גבהו מול בנו – לאיש העושה דבר וחוזר בו? אם כן לא תדע את אביך וגם אמך לא תדעני. ואם גם אראה, כי נכון לפני מַטה-גולה, ללכת להשתחוות לאגורת נחשת, האצא מן הכפר?

ודברי אביו הקשים והנמרצים, העידו בלב אנשיל גם שמחה גם יגון. לב ילדים-אוהבים יכאב תמיד בראותם, כי יאמין בם אביהם או אמם להתאונן לפניהם איש על רעותו בדברים שבינו לבינה. ההיה יהיו הילדים שופטים לאבותיהם? –

– אם לא תקצוף עלי, אבי… – אמר במרך – אשאלך דבר.

– דַבֵּר! – אמר ר' שלמה קשה –

– מדוע לא שאלת את האם בטרם קנית את השדה? לוּ שאלתה, כי עתה אחרת היתה – אמר אנשיל בהשפילו את עיניו לארץ.

– יען כי לא כן דרכי מעודי – ענה ר' שלמה בקצרה – תודה לאל, לא ילד אנכי, ואם דרושה לי עצה, אשאל את נפשי

אחרי מענה כזה לא מצא אנשיל עוד דברים בפיו. לבו הבין, כי לא לו להוכיח את אביו את דרכו על פניו. אך כעבור רגע ענה ואמר:

– היאמן כי לא ראתה עוד האם את השדות? מי יודע, אולי, בראותה בעיניה, מה יפים ומה נהדרים הם, ובהודע לה, כי הכל לה הוא, כי כל האוצר הטמון שם יבֹא לאסמה, תשנה את מחשבותיה? הן לא תדע עוד מה יש לה, והנה היא כועסת ומתרגזת ומַכעסת גם אותנו בלי חשך.

– אני לא אדבר עמה בדבר הזה – אמר ר' שלמה בהחלט –

– מי זה אפוא יעשה זאת, – שאל אנשיל – אם לא אתה? הן רק מפיך תקבל דברים כאלה.

– בעד כל הון דעלמא לא אדבר עמה – קרא ר' שלמה בעז – התדמה, כי בול עץ הנני? כי דבר לא יכאב לי? הלמען תשוב ותשמיע באזני את תלונותיה ובכיותיה הקורעות את לבבי? התאמר, כי לבי לא יחוש כאב? ואף כי להושיע לא אוכל!…

עתה הרגיש אנשיל מה רחקו אביו ואמו בדֵעותיהם. מה רחוק גם הוא מעל אמו! לקרוא אותה ללכת השדה ולשים עין על רכושה, לזה תחסר לאביו הענוה ולו – העצמה. אנשיל ראה, כי כח כביר דרוש לו למען גשת אל אמו לבקשה כדבר הזה; לבו הגיד לו, כי לא על נקלה תעתר לו אמו. ובכל זאת החליט לקחת עליו את המלאכות הזאת; וככל אשר כאב עליו לבו, לא הרפה את המחשבה הזאת ויאחז בה בכל כחו.

כל היום ההוא סבב אנשיל רק בקרבת אמו, אך לא מצא שעת הכושר להוציא את מחשבתו לפועל. יש אשר עמד נכחה פנים אל פנים, ויהי נכון לדבר, אך כמעט פתח את פיו, והנה לא מצא מלים. ונחמה הרגישה, כי מתעתד בנה לדבר עמה איזה דבר חדש, אבל לא חפצה להיות לו לעזר לפתח את שפתיו, אם משנאתה הכבושה אליו, או מאשר הסכינה ככה אל תכונתה הזועפת, עד כי קשה היה לה לזנח אותה אף רגע קטן.

ולמרות כל זאת היתה נחמה ביום ההוא צהלה ושמחה מכל הימים; ביום ההוא עזב אליה בפעם הראשונה את חדר משכבו, וישב בחוץ, בצל עצי הגן לנכח אור השמש. כמו בימים הראשונים, הטובים, היתה גם היום שקטה ומחרשת; ועוד הפעם הופיע על פניה הנוגים והזועפים זהר הרצון והנחת…

כה הגיע הערב, ואנשיל לא ידע עוד איכה יחל את דבר קריאתו את אמו אל השדה. יש אשר חפץ לעזוב כלה את המחשבה הזאת. "הן לא תחפץ אמי – לחש לו המרך – ומי יודע אם לא אעלה עוד את חמתה עלי? הן אין להזכיר באזניה את השדה, המלה הזאת תביאנה לידי קצף…

אך מחשבות כאלה מֵררו את אנשיל לא זמן רב. לבו הטוב וחמלתו על אמו הוסיפו לו עצמה. ויהיה רגע, אשר היה נכון כבר להתאמץ ולבֹא בדברים עם אמו, והנה כמו חמל עליו המקרה ויבא לעזרתו.

נחמה נצבה בפתח השער, ותבט כדרכה לאֹרך הרחוב מזה ומזה. מפתח חצרה לא יצאה עוד מאז עזבה את קהלת פרג. האם תאוה נסתרה דחפה אותה הפעם על פתח השער? החכתה לקראת אישה? פתאם שמע אנשיל, אשר התגנב בלט ויעמד מאחריה, והנה היא קוראת לנפשה בתמהון רב:

– אלי, מה יפה הילדה!

וימהר אנשיל וישאל:

– אל מי ירזמו דבריך, אמי? –

– הביטה נא אל טילה – אמרה בעינים מאירות ותרמוז באצבעה – הביטה נא עליה! הראית מימיך יפה ונחמדה ממנה?

אנשיל נשא את עיניו. במרחק עשרים צעדים מהם עמדה טילה מקושטת בקשוטים זרים. שערותיה השחורות היו כלן קלועות ואגודות בפרחי הדגן הכחולים ובפרחי הַפְּרָגִים⁶ האדמים. וקרני השמש אשר נפלו בהוד ויפעה על ראש הילדה כללו את יפיה, ותהי מלאת הוד והדר-קסמים. ובגלל עדיי הפרחים והרימה את ראשה על, ותהי כגבוהת קומה מאמה מאחיה.

– צדקת, אמי – אמר אנשיל ולא יכל לגרע עין מעל אחותו הנחמדה ביפיה המוזר – אין בעולם יפה ממנה. בין כה וכה קרבה טילה אליהם, ויתבוננו ויראו, כי יפה הילדה שבעתים, מאשר נדמתה להם מרחוק. בעמדה לפניהם כלולה בהדר הפרחים היתה בעיניהם כמראה-פלא, אשר לא יבינוהו.

– מי זה קשט אותך ככה, ילדה פותה? – קראה נחמה בקול רך, בקול אם אוהבת, אשר ירעד לבה מגיל ובפיה תחפץ להטיף מוסר.

– ומה? – שאלה טילה בעקמה שפתיה במשובה – האינני עתה יפת-מראה?

– ילדה פותה! – אמרה נחמה, ובת-צחוק נראתה על פניה למרות חפצה להראות פנים נזעמים – שימי נא אל לבך, אם יבא אחד מאנשינו, ויראך בעדייך אלה, מה יחשב עליך?

– והאם לא בקרב אנשינו אנכי עתה? – אמרה הילדה בקצת-תמהון –

– מאנשי הקהלה, כונתי – מהרה נחמה לתקן את דבריה – אך מי זה קשט אותך ככה? –

– בת-השופט – אמרה טילה פשוט –

– היא? – אמרה נחמה בקול אשר הביא רעד בלב אנשיל – את הכל כבר תדעי בכפר.

– את הכל – אמרה הילדה לתֻמה – ואותה ביחוד

– וגם תרבי לרוץ ולשוטט בחוץ, – אמרה נחמה עוד הפעם בקצף מעושה, אשר לא הספיק בכל זאת לגרש מעל פניה את נעימות שמחתה ורצונה למראה הדר פני בתה – היפלא אפוא, כי סוף סוף תהיי גם את לנערה כפרית, אשר יבשו בך אלהים ואנשים?

– יבושו? – אמרה הילדה ותלטוש את עיניה השחורות מרב תמהון – מדוע יבושו? הבוש תבוש בת השופט? –

– היא נולדה פה – אמרה נחמה ברצינות – ואין לה לבוש. הלא היא לא היתה מעודה אחרת: אביה וזקנה ואבות אבותיה כלם היו אכרים עובדי אדמה. אך אנחנו? –

נחמה נדמתה.

– אך אני לא אבוש, אמי. קראה טילה בצהלה ותט את ראשה המקושט בפרחים ימין ושמאל – ואם גם אלף פעמים יבֹא הלום המורה ארנשטיגר מתוך הקהלה ומשענתו העבה בידו אני לא אבוש!

– גשי הלאה, גשי! – אמרה נחמה ותתאמץ להתראות כקוצפת – אם ישמע איש אותך מדברת ככה, ואמר בלבו: אין זאת, כי אם ככה היו גם אבותיך מעולם, חופרי תפוחי-אדמה וחולבי-פרות. קלת דעת הנך עוד, בתי, כאשר היית.

ודברי האם הנמרצים פעלו על טילה פעולה קלה ועוברת. בראשונה פנתה הילדה כה וכה כמתבוננת וסוקרת בשים לב, ואחר הפנתה את ראשה הנטוי ותמהר ותלך הביתה. נחמה הביטה אחריה; הצחוק הקל אשר נעלם משפתיה עדי רגע שב להאיר את פניה ביתר עז; אל נכון דמתה בנפשה, כי אין רואה אותה. ואולם מעיני אנשיל לא נעלם כל זה; הוא לא הסיר עיניו אף רגע מעל שפתי אמו.

– מה יפה היא! – אמרה לנפשה בלט, ועיניה היו עוד נטויות אל עבר מבוא הבית, כאלו נכספה לשבע עוד נעימות ביפי הילדה החמודה. כאשר נעלמה הילדה בפתח הפנתה את פניה. ואז מצא אנשיל את הרגע הנכון לדבר עם האם; בת-צחוק כזאת לא ראה על פניה, דברים כאלה לא שמע מפיה, מאז עזבו את העיר. בצהלת רוחה זאת חפץ להשתמש למטרתו.

והדבר אשר לא נועז אנשיל לעשות זה כמה ממרך לבו עשה עתה על נקלה; הוא נע בידו אל זרוע אמו, בלט ובזהירות רבה, עד כי נחמה, אשר שבה להביט על עבר הילדה הנעלמה, לא התבוננה בתחלה אל תנועתו. לאחרונה הפנתה אליו את פניה הצוהלים משמחה פנימית.

– מה חפצך, בני? – אמרה.

– אמי, מה יפה הילדה! – קרא אנשיל ברוח הומיה. ברגע הזה לא יכל לדבר יותר; כנראה התאמץ למצא מלים למחשבותיו.

– הס, הס! – קראה נחמה בלט ותשם את אצבעה על פיה ותשב ותפן את פניה אל עבר הבית – אל תשמע קולך, פן תשמע הילדה והתגאתה ביפיה.

– ואת תדמי, אמי – קרא אנשיל בקול למרות מצות אמו – כי עלינו לֵבוש, אם יבאו אנשים מתוך הקהלה וראו את הילדה? יביטו נא ויגידו, כל אנשי-הרחוב שלך, אם ראו בעיניהם נערה יפה מאחותי טילה! ילטשו נא עיניהם אליה, יתבוננו וידאב לבם מרב קנאתם! ואַתְּ מיסרת את הילדה כי עליה להתביש!

– הס, דם! – אמרה נחמה עוד הפעם, אך עיניה הבריקו ברק בהיר, אשר גלה את כל מחשבותיה הצפונות בקרבה – התאמר, כי אין אני רואה, כי אין עינים לי? רק אין חפצי כי תשמע הילדה. אתה יודע, כי חכמה היא, ומה נועיל, כי נעשה אותה גם לגֵאה?

– היא לא תהיה גֵאה – החליט אנשיל בבטחה –

– הככה הנך בטוח בזה? – שאלה נחמה ותבט על בנה בתמהון.

– ההיית את גאה, אמי?… – קרא אנשיל בלב סוער – והאם לא בתך היא? ואם תגדל בין האכרים או ברחוב – האם לא אחת היא? היא לא תשחת, על זאת אערב לך אני בדמי ובבשרי, לא! האם שנים שלשה פרחי-דגן אשר מצאה בחוץ יעשוה לגאה? האלה ישחיתו את נפשה? בזאת לא תוכלי להאמין, אמי, – ואם מאמנת את, – סלחי לי, – לא צדקת הפעם!

את הדברים האלה הוציא אנשיל מפיו בזהירות יתרה, למען אשר תראה אמו, כי אין לו כל חפץ להקניט אותה. וגם אמנם ידעה זאת נחמה; כי נהרו פניה מאד בהביטה בפני בנה, אשר זה כמה לא נצב עוד לפניה באהבה גלויה ובאמונה בלתי-קץ כבפעם הזאת.

– אל נא תשים לבך לזאת – אמרה בשחוק-חן – כי לא בתם-לבבי דברתי את הדברים ההם. גם אני אחשב, כי אם יחינו ה', עוד אראה בגדולת טילה, לפחות, לא תביא חרפה על איש ממנו.

אך כמעט יצאו הדברים האחרונים מפיה, והנה העבירה את ידה על פניה בחרדה קלה:

– אל חי! – קראה כמעט בקול – מה זה אדבר אֹדות חיים ארוכים? הידע אדע, כי ארבה ימים? הגם חפץ אחפץ בחיים? –

– את, אמי? – קרא אנשיל בתוכחה עצומה – מי זה אפוא יחיה אם לא את? הגידי נא, אמי, האם לא תחטאי לאלהים, אם היית זה עתה שמחה ועליזה ותיטיבי את לבך, ופתאֹם נהפכת ותהי כעזובת אלהים, כבודדה בארץ, אשר אין טוב לפניה, בלתי אם לרדת שאולה?

– על מה זה צחקתי, למה זה שמחתי? – שאלה נחמה ותלטוש במבוכה את עיניה על בנה.

– על בתך שמחת, על הילדה, על טילה! – ענה אנשיל נבוך גם הוא ממבוכת אמו, אשר נחתה אל לבו ותפצעהו. מה רבו, מה עמקו, אל נכון, פצע האשה האמללה הזאת, אם כה תמהר לשכח את השמחה אשר מלאה את כל נפשה לפני רגעים מספר

– ומה זה שמחתי על טילה? – אמרה נחמה, שהיתה כנראה תפושה במחשבות אחרות, ודברי אנשיל הביאוה עוד במבוכה יתרה.

למראה מבוכת האם השתוללו גם מחשבות אנשיל, וברגע הראשון לא ידע מה לענות אותה. אחרי כן אמר כפוסח על שתי השעפים:

– גם אני לא אדע עתה, אמי; אך כי שמח שמחת, על זאת אוכל להשבע לך. עתה זכרתי! – קרא פתאם – שמחת על פרחי טילה אשר נאוו לה מאד. כן, בשל אלה היתה כל שמחתך, אמי, האמיני לי, רק בשבילם!

לזכר הפרחים רחפה בת-צחוק מלאה חן על שפתי נחמה; ואנשיל התבונן וירא בהופיע בת-הצחוק הזאת על שפתי אמו, בלכתה הלוך והתרחב, עד כי קָרנו פניה החורים, וישובו ויהיוּ צוהלים ושמחים. ובראותו זאת ותבא גם בלבו שמחה גדולה ועָצמה רבה אשר לא הרגיש כמוהן מעודו. הוא הרגיש, כי קדושים הרגעים האלה בחייו; רוחו התרוממה ותתנשא מאד…

– אמנם צדקת, אנשיל בני! – אמרה נחמה בשוב אליה קרירות רוחה – הנני מאמנת גם אני, כי בשל הפרחים היתה כל שמחתי. מה יפה היתה הילדה בעדייה ההם! ברגעים ההם נדמה לי, כמו לא לנו היא טילה, כמו נסיכה גדולה היא אשר נִתְּנה לנו למשמרת! ולכן אולי גדלה גם חרדתי כגדל שמחתי.

– הגידי אפוא, אמי – אמר אנשיל אשר ברגע הזה הבין היטב לרֵע אמו – היכלת לשמוח ככה, כאשר שמחת הפעם, לוּ נשארת ברחוב? הבאה גם אז מחשבה בלב טילה לקלוע פרחים בשערותיה? היכלה גם להעלות על דעתה מחשבה כזאת? הן לעג לעגו לה האנשים, כאשר אמרת בעצמך; הם לא יוכלו כלכל כדבר הזה, כי לא הסכינו בו, ומהרו להחליט כי לא יאה הוא לפניה… ואני, מאז החלי לראות בפרח פרחים נחמדים ממעמקי האדמה, מאז החלי להתבונן, מה רב העמל והטרח בטרם יציץ מעפר זרע דגן כזה, מני אז אאמינה, כי כל אלה אנשי הרחוב לא ידעו גם מה הוא זה פרח. ואמנם מה יעשו המה בפרחים? לקלעם מקלעות בשערותיהן לא תוכלנה בנותיהם. לכן לא ימצאו חפץ בפרח השדה, לא ישגיחו אליו, ישליכוהו הלאה. ואת, אמי, הלא נוכחת, כי יש חפץ גם בפרח

דומם הקשיבה נחמה לדברי בנה, אף במבט קל לא הפריעתהו מהביע באזניה את מחשבותיו הזרות לה כספורי בדים. אך הדמעות אשר נזלו לאטן על לחייה החִוְּרות העידו, כי תמורה עזה מתחוללת בקרבה. היא לא בקשה להתאפק מבכי; נראה היה, כי שמחה היא על יכלתה לבכות הפעם.

ואנשיל, אשר ראה בעליל, כי אמו נצבת עמו בזה ברוח אחרת מאשר היתה זה שבועות וירחים, הוסיף לדבר דבריו; החותם אשר שמו על שפתיו רגשי ענותו ויראתו את אבותיו הוסר עתה; מלים רכות וחודרות לב וקרב הציקו לו להוציאן, ולהביאן אל מטרתן.

– הן תתפלאי, אמי, – אמר, – איככה זה אעיז בנפשי להטיף לך מוסר. יודע אני, כי חכמה את מכלנו, ואם גם תצפני הרבה בקרב לבך, בלי העלותו על שפתיך, אל תאמיני בכל זאת, כי בכל אשר יקרנו, אין אנחנו הוגים בך, ואיננו אומרים: האֵם יודעת זאת אל נכון יותר ממנו. אך האם לא יכאב לבנו מכאוב אנוש, האם לא יגדל עצבנו, מדי ראותנו אותך בורחת ונשמטת מאתנו, ואין דבר בעולם אשר יוכל להעיר את לבך ללכת אתנו, לשמח בשמחתנו? כאלו נפרדנו במאכלת חדה איש מעל רעהו עד אשר לא נוכל לשוב ולדבק יחד. מעבר האחד עומדים אנחנו עם שדנו, ומעבר השני – אַתְּ, וּמה עמך, לא אדע! אך אל נכון לא טוב הדבר אשר עמך, כי לולא זאת לא היה בנך מדבר אליך את הדברים האלה, אי אפשר היה לי לדבר כל זאת, ואַתּ – לא היית בוכה!

וזרם דמעותיה הולך ומתגבר… הפעלה עליה תוכחת בנה, או הרֹך והנעימות אשר בדבריו הֵרַכו את לבה? אנשיל לא יכל לשפט את הדבר לאשורו, ויען כי אמו החרישה, לכן הוסיף לדבר:

– הן הגדת במו פיך, כי שבעת ענג בפרחי טילה. מדוע זה לא תעשי לנפשך את הענג הזה יום יום?

– איככה זה, איככה? – שאלה נחמה מתוך הדמעות, והיא מצחקת ומשתאה יחדו.

– אמי…, – הוציא אנשיל בעמל רב, וקולו כקול תלונה עצורה ימים רבים – התדעי, כי עוד לא ראית אף פעם את שדנו, את שדך? התדעי זאת?

כל יצורי נחמה רעדו לשמע השאלה הזאת; זרם דמעותיה נעצר פתאֹם; שפתיה נעו, כנכונה לדבר דבר, אך לא יכלה להוציא הגה. וכאשר התבונן אנשיל אל זאת עבר פחד נורא בכל גופו; הוא ירא פן הכאיב ביותר את אמו, ותחת אשר אמר לנגע רק כלאחר יד בפצעי-לבה, למען הביאה לידי הרגשה, אחז בם ביד גסה. ובקול רועד ממרך הוסיף ויאמר:

– אל נא תקצפי, אמי, על הוכיחי אותך על הדבר הזה. ואולם אם יועץ אני אותך לבקר את שדנו, שהוא גם שדך, הלא חפצי כי תשבעי שמחה וענג. התאמרי, כי כִּוַּנְתִּי להדאיב את נפשך? או כי מי מאתנו יְכַון זאת? תשגי מאד! כלנו נכונים להקריב את חיינו, לשפוך את דמנו, אם ייטב לך בזה, אם אינך הולכת השדה, תמררי גם את שמחתנו שאנו שמחים בו. ואם גם פי שנים ביפי יהיה לו, מה בצע לנו? אך יפה ונחמד הוא מאד השדה, לא תוכלי לשער לך עד כמה! לא אוכל לתאר לפניך את כל אשר תחוש נפשי בבקר בבקר מדי צאתי החוצה, ורואה לפני את השדה הירקרק. את הפרחים הכחלחלים והאדמדמים, הצומחים פה ושם, ובתוך כל הצבעים היפים האלה, יושבת צפור יפיפיה ומתעלסת בהוד קולה ומתעופפת באברותיה הקלות! אנשיל, אשמע אז קול במעמקי ללבי, מאין באו כל אלה? גם אני, אנשיל, זריתי זרע דגן פה ושם, והנה יצא מכליותיו הדגן הנחמד הזה! גם בשדה אשר לי יושבות צפרי חמד, בו תעוררנה שיריהן, בו תקננה קניהן! או תשחקי לי אם אמר לך, כי יש אשר אקח בידי קנה ואחזהו בין אצבעותי ואדבר עמו כדבר את אחד האדם. לא אדע, אם אשתנה בימים הבאים, אך עתה הכל חדש בעיני, הכל נדמה לי כמפלאות הבריאה, לא רק השדה הירקרק והצפור היושבת בו, אך עוד יותר אני בעצמי הנמצא בזה, אני הלוקח חבל בכל אלה! ומאום לא נפלאתי, לוּ החל פתאם אחד הקנים לדבר עמדי!

כה דבר אנשיל, ומדי דברו כסה אדם עז את לחייו, ונחמה לא יכלה לגרע עין מעליו בתמהונה הרב. האם האמללה לא ראתה עוד בחייה את בנה במצב-הנפש כזה. זרם דמעותיה חדל זה כבר, אך עיניה היו עוד רטובות, לאות כי זה לא כביר הצהירו שמה אגלי דמעה, וכאשר כלה אנשיל את דבריו קמה דומיה ממושכה בין האם והבן, עד אשר קראה לאחרונה נחמה, מבלתי יכלת להבליג על סערת רוחה בקרבה:

– מדוע זה חדלת מדבר, אנשיל בני? הן גם שנה תמימה יכלתי להקשיב לדבריך ולא עיפתי. מדוע לא תוסיף דבר עוד?

ובדברה זאת פרשה את כפיה כאומרת לחבק את בנה. אך אנשיל תפש את שתי זרועות אמו וילחץ אותן אל מצחו ואל לבו; רגשותיו פרצו חק, לא ידעו עוד גבול. ובקול בכי מהול בצחוק קרא:

– האת אפוא תצויני לדבר, אמי?… את בעצמך?… לא אוכל עוד להוסיף דבר, זולת זאת, “בואי, אמי, בואי, וראית את שדך!”

ונחמה צחקה בעד הדמעות שנזלו מעיניה ותאמר:

– בוא אבוא, אנשיל… מחר, ויצאנו כלנו, חפצה אני לשמע, איך יוכל השדה לדבר.

– יתן לך ה' חיים ושלום! – המליטו שפתי אנשיל – את היית תמיד האם היותר טובה שבעולם.

– ואתה – בני הנחמד! – אמרה נחמה ועיניה המאירות היו נטויות אל אנשיל –

יותר לא דברו האם והבן דבר. אליה הופיע במסדרון הבית. נחמה שמה את אצבעה למו פיה לאנשיל לאות, כי יחריש. אך גם בלעדי זאת לא היה אנשיל מגלה סודם. לבו היה מלא מכל אשר עבר עליו בשעה הקדושה הזאת, ולבבות כאלה אינם אוהבים לגלות את רחשיהם!

---

טו. מעלה ומטה.

הדבר הזה היה ביום ערב שבת.

במנוחה והשקט פרש הערב הנעים את כנפיו הכהות על בית האכרים החדשים יוצאי “הרחוב”. ושתי נפשות היו בבית הזה, אשר שמרו יחד סוד כמוס עמהן; שתי הנפשות האלה הבינו היטב אשה רעותה, אך לא גלו את מצפוניהן לאיש והמנוחה וההסתר אשר שכנו על פניהם פרשו את המנוחה והשלום גם על כל בני המשפחה הזאת, אשר היו עד הנה זועפים ומתרגזים תמיד…

ורבים היו האותות על דבר השלום השורר עתה בבית. נחמה שבה ותעל את המנורה בעלת שבעת הקנים, אשר מאז יצאו מהרחוב היתה תלויה תחת הספון בלי כל תועלת. והאור אשר הפיצה המנורה הזאת בבית פלס לו נתיב גם אל לבות שוכני הבית. איש לא הגיד זאת לרעהו, אך כלם הרגישו, כי האור הנעים, אשר הסכינו אליו מאז, ואשר נעדר מהם בכל הימים האחרונים, ישוב ויגיה על סביבותיהם ובקרבם. גם הדודו קפל הנעזב, אשר מאז לֻקח מאתו המגן-דוד, לא נִתַּן לו עוד דבר תמורתו, גם הוא לחש עתה באזני טילה:

– העוד הפעם הננו בתוך הקהלה; טילה חיתי? –

– מדוע, דודי? – שאלה טילה בתמהון –

– כן נדמה לי – אמר עבד אבשלום⁷ הזקן, ועיניו התועות נטו לעבר המנורה.

זאת הפעם הראשונה במשך הזמן הרב בקשה לה נחמה את בגדי שבתה הלבנים; מגבעת לבנה בעלת רצועות יפות חבשה לראשה, ותתן לוית חן לפניה החורים. ומראה האם המקושטת לכבוד השבת היה ככה מוזר בעיני כלם, עד כי הביטו אליה ויתפלאו, כאלו היתה אשה זרה ביניהם. רק אנשיל ידע פשר הדבר, רק הוא ידע כי אור המנורה יפיץ נהרה של סליחה ומחילה על פני הבית, וכי הכל ישוב לתחיה בבית הזה…

וביותר נראו אותות תמהון על כל התמורה הזאת בפני ר' שלמה. הוא לא דבר דבר, אך עיני אנשיל הבוחנות מצאו בפני אביו, הזועפים תמיד, צל רצון ותענוג, אשר השלים את תמונת השמחה והחגיגה הפרושה על הבית זה כשעות אחדות. הוא ראה, והנה עיני אביו משוטטות כמבקשות את האם, והנה הן לטושות אל פניה ונחות עליהם זמן רב, כאלו חפץ לחרות בלבו את זכר הפנים האלה. ואולם גם לזאת התבונן אנשיל, כי מדי ראות נחמה את עיניו נטויות אליה, ונטתה חיש הצדה; ופניה יאדמו ויחורו חליפות…

– התבוש מפניו? – שאל אנשיל את נפשו –

האחד, אשר לא השתתף, כנראה, בהענג הפנימי הכללי, שרשמיו היו נראים גם על פני הדוד קפל, היה אליה; הוא ישב כמשמים ליד השלחן, ראשו נשען על שתי זרועותיו ונפלא הוא כי לא דאגה עתה נחמה הרבה לבנה החי מחליו, אשר זה לו ליל השבת הראשון אחרי מחלתו לשבת ליד השלחן. אם נחו עיניה עליו רגע, ומהרה להסירן מעליו, והביטה באחד מיתר בני משפחתה. ביותר נחו עיניה על טילה: מקשוטי השדה נשאר בין שערות הילדה השחורות רק פרח קטן אחד. השכחה אותו בזה? או חפצה עוד להתקשט בו?

בעת סעודת הערב נקל היה להתבונן, כי התמורה שהיתה בנחמה פעלה פעולה משמחת גם על ר' שלמה. הוא הרבה היום דברים, כאשר לא הסכין לעשות בימים האחרונים, ספר לילדיו את אשר קרא בעתון פרגי, המקור היחידי לידיעותיו בהליכות-העולם, אדות מצב המדינות שהיו אז במבוכה רבה. ומדי דברו פנה תמיד אל ילדיו, ביחוד אל טילה, אשר היתה מקשבת בחמדה אל ספוריו אלה. ובעת הזאת התעסקה נחמה בדומיה בעניני הסעודה, ותבא את כל הדרוש, אך ממבטי אנשיל הבוחנים לא נעלמה כל תנועה מתנועות אמו.

רק דאגה אחת היתה לאנשיל, פן יוציא אביו דבר מפיו, אשר יכעיס את האם; הוא ידע מאד, מה דקו החוטים אשר רֻקַּם בהם מצב רוחה הנוכח, וכי דל כחם לעמוד בפני כל רוח מצויה. "אל נא יזכיר את השדה – חשב – פן תשוב לה תכונתה הזועפת. אהה, אלהים! הן כחולה היא בעיני, אשר דרוש להרחיק מלפניה כל דבר אשר יוכל להזכירה את מחלתה!…

אך לשוא פחד אנשיל. ר' שלמה, כנראה, לא ידע קץ לספוריו בעניני הפוליטיקה, ובצעדי ענק עבר מאמיריקא לפרוסיא, ומשם לאנגליה, ומשם קפץ פתאֹם קפיצה מהירה ישר אל “הרוּס”. נראה היה, כי ימצא עתה האיש ענג מיוחד בהדִּבֵּר עצמו, ולו גם רחוק יהיה ענין דבריו מרחק רב מהדבר אשר יעסיקהו באמת. לאחרונה פרץ בו ככה חפץ הדבור, עד כי משך גם את הדוֹד קפל אל תוך הליכות המדינות. זה העבד הנפשע הזקן ישב דומם, ויאכל את המאכלים, אשר הגישה לפניו נחמה ביד נדיבה; והנה קרא ר' שלמה:

– לוּ חי כיום אבשלום אדונך, דודי, כי עתה היתה לו עבודה רבה מאד.

– איככה זה, אבא? – שאלה טילה תחת הדוד –

– כי היום רבו המרידות בעולם! – ענה ר' שלמה בשחוק.

והדוד קפל, אשר לא חכה לדברים כאלה, בלע ראשונה את אכלו, ואחר אמר בקול נהמת-בכי:

– השב המגן-דוד לידי? מה אוכל אפוא לעשות, אם אין זה בידי? –

– אל ירע לך זה, דודי! – אמר ר' שלמה ברצון – ביום הראשון אשיג לך נוצת-אוז, ושבת לעשות לך מגן-דוד חדש, טוב ויפה מהראשון.

אך הדוד קפל ענה בקול חזק מאד:

– לא, לא אעשה לי מגן-דוד אחר! שוטה שבעולם אהיה! לעשות מגן-דוד למען יגזלוהו ממני? הבגלל זה מחצתי את לב אבי?

והדברים האלה, אשר כבר הסכינו אליהם בני המשפחה, פעלו הפעם רשם כביר על המסֻבים. ה“בחור” שלח מבט מפיץ מורא על הזקן, וגם ר' שלמה היה כנדהם לשמע תלונת הזקן. הוא התאמץ להראות פנים צוהלים, ובקול צחוק פרוע, אשר לא היה נאה כלל למראה פתיות שארו, קרא כעבור רגע:

– מה שעבר אין, דוד! המגן-דוד שלך שמור היטב בבית האכר, לא יאֻנה לו שם כל רע. ואתה הלא תוכל לעשות לך אחר.

– אני לא אעשה אחר! – אמר הדודי קפל בהחלט, ויגע בראשו – בבית הזה לא אעשה אחר.

ודמעות כבדות התגלגלו על לחייו לדברים האלה.

– אנא, אבא, הניחה נא לו – לחשה טילה – לא טוב לדבר עמו, כאשר יזכירוהו את המזרח שנתת לשופט.

– סגולה יקרה נתתי לו! – קרא ר' שלמה בלעג – האכר חשב, ה' יודע מה צפון בתוך התמונה הזאת, ואמהר ואתנה לו, בלי חשב רגע.

– אך הוא בוכה ומילל תמיד על אֹדותיו – העירה הילדה בלט –

– ילך אפוא ויקחנו – אמר ר' שלמה בעז – אני לא אלך להביאו.

ונחמה, כנראה, לא הקשיבה אל כל הדברים האלה. אך אנשיל, אשר התבונן אליה היטב, הכיר בפניה עקבות מלחמה עזה. נדמה לו, כי אך בעמל רב תתאפק מהוציא מפיה דברים קשים, כאשר הסכינה בימים האחרונים; הוא ראה, כי שפתיה נעות, ועליהן רחף צל מרירות עזה, אשר אך היום נעלמה מעליהן אחרי זמן רב מאד. ואולי, למען המלט משפוך לפני כל המסבים את יגונה העצור בקרבה, קמה נחמה מלפני השלחן ותצא החוצה.

הדבר הזה היה כסמן רע בעיני אנשיל. לבו הגיד לו, כי עליו למהר ולבנות את אשר נהרס לעיניו בלי-יד, ויקם וילך אחרי אמו. ור' שלמה לא התבונן לכל זאֹת, הוא היה תפוש בשיחתו הדפלומטית עם טילה.

אנשיל מצא את אמו בחוץ לפני שער החצר, בעצם המקום ההוא, ששם התגלו והתלכדו זה שעות אחדות לב האם והבן. היא עמדה נשענה על פתח השער; כאשר בא אנשיל רחקה מעליו צעדים אחדים, כאלו חפצה להמנע מבוא עמו בדברים. אך בטרם ישפוק עוד אנשיל למצא את המלה הראויה לרגע הזה, והנה קראה נחמה בקולה המלא מרירות וכעש, אשר היה נודע זה כמה לאנשיל:

– עתה ראה את אביך מה הוא! גם במעט השמחה אשר הרגשתי היום בפעם הראשונה רעה עינו! מה טוב היה לי!… כח גדול בא בי, אשר לא היה לי זה כמה, ועתה מה? רואה אני, כי אין חפץ לה' בעזרתי; אינני יודעת, מה עול פעלתי, כי בעד שעה קלה של תענוג עלי לסבול הרבה כל כך!

– מדוע, אמא? – אמר אנשיל ברֹך וחמלה – מדוע שבת לדבר ככה? מה עשה האב, כי ככה קצפת עליו? כי התענג מעט בשיחתו עם הדוד קפל? הזאת לו הפעם הראשונה לעשות זאת? הן יודעת אַתְּ אותו מימים רבים, והוא לא ישנה את תכונתו! –

– התדמה, בני, – אמרה נחמה ובעמל רב התאפקה מבכי – כי צרה עיני בשמחת האב? כי עתה אשה רעה הייתי! האם אקצף על אישי בהתענגו רגע? אך הדבר אשר יכאיב את לבבי צפון הוא עמק עמק בקרבי; ומפני הדבר הזה יחריש כל רגש ויסתר כל נחם…

– מה הדבר, אִמא? שאל אנשיל בלט – אנא דברי!

– לא צהלתו הדאיבה אותי, – מהרה נחמה לענות – הלא ידעתי כי רק בגללי התעלס וישמח. אביך ראה כי שונו פני, ולכן נמלא גם הוא שמחה ועליצות –

– היודעת את זאת, אִמא? – קרא אנשיל בתמהון – ובכל זאת עוד תתאונני על האב!

אך נחמה הוסיפה לדבר, מבלי שום לב לשאלת בנה:

– הראית, איך התהלך עם הדוד קפל, זה האיש הזקן ומֻכה האלהים? בראשונה גזל ממנו את “מזרחו” ויתן לאיש זר את כלי חמדתו, ואחרי כן, בשאלו אותו: “למה עשית לי כזאת?” שחק לו, וישיבהו: “כי כה חפצתי!” זה הוא אשר ימחץ את לבבי. האם לא ככה עשה גם לי? השאול שאל את פי, בקחתו ממני את האהוב והיקר לי בחיים? האמר אלי אף פעם: נחמה, מה דעתך? האעשה זאת אם אחדל? הישר הדבר בעיניך אם לא? אך לא, אנכי הייתי בעיניו כחמר ביד היוצר, הוא דמה, כי למקום אשר יחפּץ שמה ישליכני, בלי אשר אהין לפצות פה. כהדוד קפל הייתי בעיניו, אך גם זה הראהו לדעת, כי לא ביד חזקה יקח הכל. עוד יש אלהים בארץ, ומי אשר יחפץ להיות כאלהים, ולו גם יהיה חכם מכל האדם, עוד איננו יודעים את אחריתו. אל שדי לא יתן לאיש לצחק בו.

לב אנשיל חרד לשמע הדברים המרים האלה, אשר יצאו מפי אמו, פעם בכבדות ולאטם, ופעם ברעש וברגז כנפץ ברק. מתוכה נשמעה לו שנאה כבושה ומרירות משרשה, אשר רק הוא, באולתו, חשב, כאלו עברו ובטלו מלב אמו. ואולם עוד לא ידע אנשיל את הכח הרב אשר לנפש הכועסת! זמן רב יעבר בטרם תחדור האהבה ללב איש, בטרם תפיץ את אורה הצח להאיר ולחמם את כל פנות הלב ומסתריו; וכל זה כצל יחלף, כברק יעבר ואיננו, אם ימצא הכעס, המרירות או השנאה דרך אל תוך הלב. נוראים הם האורחים האלה, הם מוצצים את לשד המח, אינם יודעים כל לחש. וככל אשר יוסיפו למֹץ, כן ירחיבו את מקום מושבם בקרב האדם, ורחבו ונסבו עד אפס מקום.

זאת לא הבין אנשיל ברגע הזה. רק דברי אמו המרים העתיקו מלים מפיו. כעבור עת רבה ענה ואמר:

– אך, אמא!… איככה זה שבת להיות עצובת-רוח, ולפני שעות מספר הלא היית שמחה ועליזה? השכחת כל זה? היוכל אדם לשכח כל כך מהרה את השמחה ששמח, את הענג שהתענג לפני זמן מצער?

בלי משים הביע אנשיל את המחשבה היחידה, שהיתה יכולה לעודד את רוח נחמה בשעת צרת נפשה זאת. ברור הוא, כי כל דברי נחם והצטדקות לא היו מועילים להשיב את לב האם אל אישה, אשר מעשיו ודבריו נחתו בה כחץ שנון. אך דברי בנה הרכים, וזכר השמחה הרבה ששמחה זה לא כביר, המה גברו על הכעס הנסתר ההומה בקרב לבה, ובחפצה לנחם את עצמה התאמצה להגות רק ברגש ההוא, אשר איש לא פגע בו ולא מחצהו, אל רגש אהבתה לבנה מחמדה.

– אלי, הן צדקת מאד, אנשיל… קראה ברך כמתחטאת על פשעה – כי הזכרתני את הדבר הזה! אך התדמה, כי לֹא חשבתי לי גם אני את מחשבותי לחטאה נגד ה'? אך זה הוא אסוני! שמחתי איננה שמחה, צחקי איננו צחוק! הכזאת שמחה תקרא, אם כעבור רגע תשכח ותמחה כלה מלב? – –

– סלחי לי, אמי, – ענה עתה אנשיל בעָצמה – אני לא אבין לך! הנך רואה ומבינה דבר, ואחר תשובי לבלתי ראות ולבלתי הבין את הדבר. בראשונה תשמחי ותודי את ה', כי שלח לך נחם ומעוז בצרת נפשך, ואחר –

– ואחר – התמה נחמה ותפרש בידיה כאלו הסבה לה המלה הזאת מכאֹב גדול – ואחר – אחטא לאלהים! האני לא אדע זאת? התאמר, כי כה חפצתי להיות, כי בצדיה אני עושה כל זאת? אם כה, תשגו בי כלכם, לא תדעוני! אך אם מיום ליום, מרגע לרגע, אני נוכחת, כי לא ישונה ולא יכלה כל מכאוב ממכאובי, אם רואה אני בעליל, כי אסוני לא יקטן לעולם, איככה אשנה אנכי, איכה יקטן כעסי? ומי לא היה עושה כמוני?… היועילו לכם על דבריכם, כל נחמותיכם, כל מועצותיכם?… טוב לי ולכם, כי… תרפו ממני ותעזבוני להיות כאשר הנני הן לא תוכל לשנות אותי.

– אל גדול, אל חי! – קרא אנשיל בדאגה מהולה בכעס – איכה תוכלי לדבר ככה, אמא? דבר לא ישונה, הנך אומרת, כאלו כתבת וחתמת זאת בעצם ידך! מי האיש אשר יוכל לדבר ככה? מי הוא זה אשר יוכל להחליט זאת מראש?

– אל נא תלמד אותי להכיר את מצבי – אמרה נחמה בשחוק עצבת – אני יודעת את עצמי יותר ממך. אם רק יש אשר יחליט איש מראש דבר-מה, אני היא הראשונה אשר אוכל להגיד ברור: כל זה לא ישונה! מחלה כי תעבר על איש, ולוּ גם עוד מעט והצעידתהו למות, בכל זאת אין איש יודע, אם לא ברגע הזה יחל החולה לשוב לבריאותו. ויש אשר כבר יעמד המות למראשותי החולה – והנה תבוא ישועתו – וחיה. אך כזה לא יקרה אותי.

– אל תאמרי זאת, אִמא – אמר אנשיל בגדל כאבו – נהפוך הוא: ככל אשר יקרה את החולה האנוש, אשר יקום ממחלתו ויחי, כן יוכל לקרות גם אותך. ואז – אז לא תדעי גם אם חולה היית לפנים… אל נא תאמרי נואש!

– – ואיך אחל את הדבר? – שאלה נחמה ותגחך מעט, כאלו לא תאמין בכל הדברים אשר נאמרו לה…

אנשיל הרגיש, כי חסר הוא ברגע הזה את העצמה הדרושה למען הוציא מפיו את התחבולה הכי-מועילה. השיחה הנוּגה הזאת הביאה מרך בלבו. ובלט, ובלי אשר שמעה זאת כמעט גם נחמה, אמר:

– הן הבטחתיני, אמי, כי… תבֹאי אל השדה! השכחת את זאת?

– מה לי שם? – שאלה נחמה בפזור-הנפש ותפן את מבטה אל בנה.

– בואי, בואי נא – התחנן אנשיל – ידעתי כי לא תנחמי.

– אך לא אדע, מה אעשה שם? – ענתה נחמה בקול רועד – ואם גם אראה אלף שדות, הבזה תשונה דעתי? הן לא ייטב לי בכל זה!

– בואי-נא, בואי! – יפצה בה אנשיל ויחזק בידה – אם לא תראי שם כל חדש, הלא תראי, לפחות, את השדה, אשר עליו צמחו פרחי טילה.

– האמנם? – שאלה נחמה ובת צחוק נעימה, אשר לא חכה לה אנשיל, רחפה על שפתיה.

– הרואה אַתּ, אמי חיתי, – קרא בעליצותו – כי תוכלי גם אַתּ לשוב ולהיות שמחה!

ונחמה לא יכלה עמוד בפני סער העליצות הזאת, ותעבר את ידה השנית על לחי אנשיל הבוערת, ותען בחן וּבְרֹך:

– מה טוב אתה, בני! אם אעשה לך נחת רוח בצאתי השדה, אצא מחר. בטח בי!

ואנשיל יכול רק לדבר:

-מחר, אמא, תראי, מה הוא השדה.

ומבעד להחשכה הסובבת את שניהם ראה אנשיל, כי בת-הצחוק הנעימה שבה לרחף על פני אמו.

הצוחקת היא לקלות דעת אנשיל, המאמין ככה בפעולת מראה השדה? או שמחה היא לזכר היפי והיפעה אשר שתו מקלעות הפרחים על טילה? – נחמה הגידה רק:

– היוכל שדך לדבר? את הפלא הזה חפצתּי לראות.

– עוד תראי גדולות מאלה, אמא – אמר אנשיל –

– אל תגד דבר! – בקשתהו נחמה –

ובהשקט ודממה, – כאלו לא היתה האחת לפני רגע, כבתוך כף הקלע, בקרב יגון ונחם חליפות, והשני מוטל בין תקוה ופחד, – שבו האם והבן הביתה. ר' שלמה ישב עוד וידבר ראמות על הליכות הפוליטיקה. רק אליה ישב בפנת החדר, ולאור המנורה הכהה אשר הגיה אליו מרחוק, קרא בספר קטן, זה היה סדור התפלות של ויטך.

---

טז. שעה אחת בטרם בקר.

ביום השני השכים אנשיל לקום בטרם בקר; תקוה ופחד משלו ברוחו חליפות; מדי הופיע אליו הראשונה להזכירהו את בת-הצחוק של אמו, לא אחר השני מהזכיר אותו את דמעותיה, את דבריה המלאים יאוש-מר. לפעמים תחלף בראשו מחשבת-פתאֹם, כי רק לבת השופט יהיה חיב תודה, אם תלך אמו השדה… ואיככה בא בלבה הרעיון לקשט את טילה בפרחים ההם ומה היה לפני זה? עד עתה הסתיר אנשיל עמק עמק בקרבו את הרחשים המוזרים, אשר התעוררו והתפתחו בו מאז בואו הכפרה, גם ללבו לא גלה אותם; רק לעתים רחוקות התנשאו זיקים נוצצים מקרב מדורת לבו ויתעופפו החוצה… ואז קדחו פניו וכל יצוריו כבאש הקדחת; אך האש הזאת מהרה לשקוע ולכבות בכל פעם אשר נצב לשטן זכרון האנשים והחיים הרחוקים והנבדלים מהאנשים והחיים אשר בבית השופט, זכרון אבותיו וכל משפחתו…

ובכן תצא אמו היום השדה! כחזיון לילה היה הדבר הזה בעיניו, הוא לא האמין כי זה יהיה בהקיץ. מוזר! היום נצבו לקראתו היאוש והשממון בכל אשר פנה. “ואם גם תהיה האם בשדה – לחש לו קול מר בקרבו – מה יהיה אז? הלא תלך שמה רק באשר קצה נפשה בבקשותי ובתוכחותי; או אולי יען כי נעמו לה פרחי טילה! האדע מדוע היא הולכת? אמנם היא עושה כל מה שאנחנו מבקשים ממנה, אך הגם לבה עמה? הן לא יהיה השדה לעיניה כחנות, אשר בה מונחות גלומי הסחורה במערכות ערוכות וסדורות, והכל מתנוצץ ומבריק במראה משי תכלת ורקמת שני. הן לא תראה בשדה דבר זולתי קנים ירוקים ונצנים כחולים ואדומים… והיה אם תקצף ואמרה: “הזה הוא כל אשר תוכלו להראותני? הזה כל אשר לכם?” ומה נענה אותה על זה? – “שגית, לא בחנות הנך, כי על פני השדה, תחת שמי ה'?” – היכול נוכל לאמר לה כזאת, מבלי אשר נכעיס אותה?

ובתוך המחשבות התועות והנוּגות האלה, אשר ענו את אנשיל כמעט כל הלילה עד הבקר, חלפהו פתאֹם רעיון חדש אחד, אשר האיר את כל מחשכי לבו. הוא מצא לו פתע דרך לצאת מתוך המבוכה. מיראה פן ימעט השדה “כמו שהוא” מתת שמחה לאמו, החליט להפתיע את אמו בשמחה מיוחדה: ויטך יתקן את המרכבה, אשר קנו זה כשבועים מעזבון הכהן, והוא בעצמו יסרוק את הסוסים במסרק וירתמם אל המרכבה, טהורים ומזהירים כזהב טהור, ויתלה פעמונים בצואריהם, למען ישמע קול צלצלם מרחוק; גם עניבות כחולות ואדומות תתעופפנה בראשם, והיו כסוסים המובילים את המחתנים אל משתה הנשואים. ואז יבא ויבקש את אמו לעלות אל המרכבה המקושטה, ועלתה עליה היא והאב, ואחריהם יעלו גם אליה וטילה, והוא יאחז בשוט וידפוק באויר, ויריץ את הסוסים מתוך החצר, ואחר – לארך הרחוב. וצלצל הפעמון ותנופות העניבות וקול השוט יבשרו לכל באי הכפר, כי הנה יוצאת משפחת “אכרי היהודים” אל השדה, כל המשפחה יחדו, והבן הבכור נוהג בסוסים!

חיי האכרים הסובבים את אנשיל מכל עברים השכיחוהו, כנראה, כי היום יום השבת, יום קדוש ליהודים; הוא לא חדל מהגות בהרעיון הנעים הזה, והוא הוא אשר הקימהו ממטתו בטרם בקר. אנשיל חפץ לגשת כרגע אל העבודה; עוד טרם יֵעור הבקר עם שאונו והמונו יגמור הוא חלק גדול מעבודתו; לכל בני הבית יכין שמחת פתאֹם. אך עזרת ויטך היתה דרושה לו, פן לא ישפוק לכלות את כל העבודה לבדו. ובצעדים מהירים הלך אל חדר ויטך, אשר היה ליד הרפת. כאשר יצא אל החצר מצא את דלת הרפת פתוחה לרוחה, ומתוכה נשמע קול העבד משורר בעז. ואנשיל הכיר כרגע את שירת הלצון אשר שרו האכרים לקראת משפחת היהודים בליל בואם הכפרה. ויטך שורר:

היהודי שלח לנו ספר

בו כתוב לאמר:

הבה אשבה נא בקרבכם

אחרי כי גרשתי.

ניר ואחו לי הם עתה

אהיה נא לאכר

כי אין טוב לאדם עתה

מאשר ליהודי בנאות שדה.

כנראה, שנה ויטך את שירת הלצון הזאת, והשנוי הזה לא נעלם מאת אנשיל. וכרגב קרח נורא נפל פתאם על לבו המלא עליצות. הוא נשאר על עמדו, ויט אזנו להקשיב. ויטך לא התבונן אליו, וישנה את מזמור השירה הזאת. והפעם, כנראה, היה מרוצה מאד ממנה, כי כהתמו לשיר פרץ קול צחוק עז מפיו.

אנשיל מהר ויגש אל העבד. ויטך סרק סוס לאור מנורה כהה, וכאשר ראה את אנשיל חדל משורר את שירתו אשר כבר החל לשלש אותה.

– מדוע לא תוסיף לשיר, ויטך? – קרא אנשיל בשקט מדומה – הן יפה השיר מאד. לא תמלא האזן משמע.

– האין זאת? – אמר העבד ברצינות – דרוש לדעת את השירה הזאת היטב, עד כי כל כפתור מכפתורי המעיל ידע לשיר אותה.

– ומדוע זה שוררת אותה אך הפעם? – שאל אנשיל אחרי אשר נמלך בדעתו רגע קטן, היצא לריב עם העבד אם לא – שירה יפה כזאת עליך לשורר כל יום לפני עלות השחר, למען אשר תנוח בקבתך כל היום – הוסיף, ויתאמץ להראות פנים צוחקים.

– אינך מבין, – אמר ויטך ויור מבט ערמה מן הצד אל אנשיל בלי הרף ממלאכתו. – אינך מבין, אדוני הצעיר. שירה כזאת טובה היא מכוס שכר או ממנגינת נוגנים, לכן אני שר אותה תמיד לעת בקר.

בדברים האלה ועוד כאלה השתיק העבד את אנשיל, אשר לא נסה עוד להתוכח עמו. ואל יפלא הדבר בעינינו: אנשיל חדל זה כבר מהשתומם על תכונת ויטך הנפלה, הוא קבל אותה כמו שהיא. למרות עז שנאתו ליהודים, אשר לא השתדל העבד כלל להסתירה, מצא בו אנשיל עבד נאמן לאדוניו, ואמונתו הביאה כבר לו, לאנשיל, טובה רבה. ועוד זאת: אנשיל הרגיש מעין יראת הרוממות מפני העבד העז והמתאונן תמיד, מעין מורא הרב על תלמידו. ואולי גם בגלל הרגש הזה החריש עתה אנשיל.

– למה זה מהרת היום אל הסוסים? – נחפז אנשיל להשיאהו לענין אחר, כי לא נעמה לו השיחה הזאת.

– הלא תדע – אמר ויטך – כי עלי לנסע היום לברנדיז להביא את הקרשים. ואף אמנם ידוע לכל כי סוסי היהודי אלה, בכל זאת אל נא יאמרו כי ויטך עבדו הוא עצל ונרפה ועושה מלאכתו רמיה. הסוסים צריכים להיות תמיד מבריקים כברק השמש בשמים.

– ינוחו נא הקרשים היום בשלום בברנדיז – אמר אנשיל – לסוסים ישנה היום עבודה אחרת.

– מה? – אמר ויטך ויתיצב מלא קומתו לפני אנשיל.

ויספר לו אנשיל את מחשבתו אשר הוא חושב להוביל את אמו השדה היום בפעם הראשונה, וכי יום חג ושמחה יהיה היום הזה לכלם, אשר לא יוכל הוא, ויטך, לדעת, מדוע, ועד כמה? וכי על כן החליטו לשמח את האֵם בדבר חדש אשר לא שערה. ואמו, בכלל, היא האשה הטובה בכל העולם, וגם עתה עשתה להם רצון וחנינה, אשר לא מצאו די מלים להביע לה את תודתם; אשר על כן השכים עתה קום לבקש את ויטך לעזרהו ולתמכהו בעצה ובפעולה.

ובדומיה ותמהון הקשיב ויטך אל שטף דברי אנשיל; וכאשר כלה זה את דבריו, עקם את שפתיו בבוז, עד כי נשחת תארו מאד, ויאמר:

– אם כן, תוכל לחכות ליום מחר, אתה וכל אשר עמך.

ואנשיל לא הבין את סבת עקימת שפתיו, הוא דמה, כי יאמר ויטך לדחות את מסע המשפחה בגלל הקרשים בברנדיז, המוכנים ועומדים שם זה כמה.

– עד יום המחרת לא נוכל לחכות – אמר ברצינות – אמי חפצה לצאת היום השדה.

– סַקְרַמֶנְטְ! – כרעם אדיר פרצה המארה הזאת מפי העבד – למה זה ליהודיה לצאת השדה במרכבת כבוד כנסיכה? האם לא תוכל ללכת רגלי, כאחת מאתנו?

אנשיל עמד בראשונה כמכה-שממון, ופתאם קרא בקול רועד מכעס:

– ויטך, אלה הם דבריך האחרונים בביתנו! עבד כזה ילך לאבדון!

– התאמר – ענה ויטך כמהתל – כי אתנכם לשלחני מזה ככלב זקן, אשר שנים אין לו לנשוך… ואשר ברגלים ירמסוהו?… אנכי אשאר בבית הזה, ולוּ גם יבאו כל היהודים מארבע כנפות הארץ, ושמו עלי חבלים, ואמרו להוציאני מזה בחזקה, אני לא אצא מזה על אף כלכם!

– ואם חפצך להשאר בבית – אמר אנשיל והוא עודנו רועד מנהמת לבו – מדוע זה תחרף ותגדף את נותני לחמך, את האנשים אשר לא עשו לך כל רעה? מה עשתה לך אמי, כי שפכת עליה את כל חמתך? –

וזכר אמו הוסיף רוך ונעימות לדברי אנשיל, ויהי באחרונה לא כנעלב וככועס, אך כמתחנן. וכפי הנראה הבין זאת ויטך, ויכלם; כי נטה מפני אנשיל וישב לעסוק בסריקת סוסיו ויאמר:

– מי זה יחרף את אמך, שוטה? אמך היא אשה ישרה, והיא היהודיה הטובה בכל היהודיות אשר פגשתי בעולם. ויהודיות רבות פגשתי בחיי, הרבה מאשר תדמה אתה, אדון צעיר. וכלן היו גֵאות מאד, חפצו להיות נסיכות, והיו רק יהודיות פשוטות. סקרמנט! מדי זכרי את אשר עוללה לי אחת מהן, אחת אשאל, כי יביאו את כל היהודים אשר בעולם אל נהר עלבא, אל מקום אשר יהיו שם המים עמוקים מאד – – –

– ויטך, ויטך, – קרא אנשיל בחרדה – האמנם תחפץ בזאת?

ואולם, כנראה, היה הדבר הזה נקל מאד בעיני העבד המוזר. הוא הוסיף בבת-צחוק.

– כן, זאת חפצתי לראות בעיני!… אם נצא באחד הבקרים החוצה, ואמרו האנשים: היום בלילה נשמדו כל היהודים מן הארץ, אחד מהם לא נותר!… הוי, מה רבה היתה אז שמחתי!

– אם כלנו מתים, אני ואבי ואמי, אחותי ואחי – אמר אנשיל במנוחה – את מי אפוא תשנא? על מי תשיר את שירת הלצון היפה אשר לך? ויטך, שימה נא לבך לזאת!

השאלה הזאת, כנראה, העיקה על לב העבד ככבד-אבן. הוא שלח מבט-מבוכה מעיניו האמוצות אל ה“אדון הצעיר”, ויעבר ידו על מצחו ויאמר באנחה:

– האדון הנעלה – הוא לא ימות!… בטרם ימות הוא הן יקרו דברים רבים. הוא לא יוכל למות! אל נא תגיד לי, כי יוכל גם הוא למות!… הן אני לא דברתי עוד עמו. או התדמה באמת, כי לא יוכל עוד האדון הנעלה לחיות מחליו…, כי עוד חולה הוא?

שאלתו האחרונה, וביחוד התמורה אשר נהיתה פתאם בפני העבד, החרידה את אנשיל מאד, עד כי שכח את כל הכעסים אשר הכעיס אותו העבד ואת כל החרפות אשר חרפהו לפני רגעים. הוא שמע רק את קולו המלא תחנה בשאלתו, ראה רק את היגון הטבוע בפניו הנופלים…

– הנך מדבר באחי, ויטך – אמר בקול אל נא תדאג לו. עתה הוא הולך ושב לאיתנו. האמינה חנינה – אך לי.

– הכה אמר הרופא הברנדיזי? – שאל העבד –

– לא הוא – ענה אנשיל – אך הרופאים לא יבינו את מחלת אחי; הוא חלה מרב למודיו, ועתה יחלימהו השדה וישיב לו את בריאותו.

אך העבד לא מצא נחם בתקוה הממֻשכה הזאת, ויאמר בעצב:

– רואה אני, כי כלכם לא תאבו להגיד, מה חולה הוא, האדון הנעלה האֻמלל! ואני – אני לא דברתי עוד עמו!

וכאלו שנה הרעיון הזה את כל מחשבותיו, וגם עקבות שנאתו וכעסו מבתחלה לא נשארו עוד בלבו, ענה ואמר בקול עבד הסר למשמעת אדוניו:

– אדוני, נסיעתך השדה הלא לא תוכל להיות היום; השכחת כי היום יום קדוש לך, אשר בו לא תוכל לנסוע וגם לרכב? הלא שבת היום!

זרם חם עבר בעצמות אנשיל. הן צדק ויטך; הלא שבת היום. ובתוך המון רגשותיו, אשר הרעישו את לבו מתמול בנשף ועד עתה, שכח את הדבר הזה. ועוד מעט וחלל את קדושת היום הקדוש! ואז גבר עליו היאוש והשממון, כאלו אבד לו הכל מתחת השמים; לא נשאר לו דבר מכל המגדלים אשר בנה, הכל נהרס ונשחת מסביב. ואי-יכלתו לקַיֵם את מחשבתו בדבר מסע אמו השדה בכל התכונה הרבה אשר ערך לו בחזיון לילה, היה בעיניו כסמן רע, עד כי אמר נואש גם לכל הנסיעה הזאת – ויהי כאיש נדהם…

וסערת לב אנשיל, כנראה, לא נעלמה מעיני העבד, כי נקל היה להכיר אותה בפניו.

– יודע אני, כי יחר לך, אדון צעיר, – אמר בקול רך – על אשר לא תוכל ללכת היום. אך מה תעשה, אם שבת היום לך? הן קדוש היום! ואתה תעשה את חפצך? ואולי שאל נא את אחיך, את האדון-הנעלה, הוא ידע לתת לך עצה עצה טובה. כל אשר יאמר לך עשה! כי האדון הנעלה מבין ויודע הכל.

אנשיל הניע ראשו בעצבון.

– כזאת לא יתכן, ויטך, – אמר – כזאת לא יתכן, לא אוכל לשאל עצה.

ומבלי דבר עוד דבר הלך מזה. בראש כפוף ובצעדים כבדים הלך לארך החצר ויבא אל הבית. ויטך הבין אחריו בחמלה – הידע מה נוּגה ונעצבה הנפש אשר עזבה אותו זה עתה? –

ובתוך הבית עוד שררה דומית השבת, אשר תטביע חותמה על החיים בכל מקום אשר תופיע. ויטך ואנשיל לבדם היו העֵרִים בין הישנים; כל בני המשפחה השתמשו בקדושת יום השבת, אשר לא תֵעשה בו כל מלאכה, ויאחרו לישן, אף כי כבר נכון היום. ובלב נשבר ונכנע ישב אנשיל לחכות עד אם יֵעור הבקר וכל היקום! לבו הגיד לו, כי לא רב טוב צפון לו בבקר הזה – – –

ונחמה נעורה היום האחרונה משנתה. ר' שלמה ואליה כבר ערו ויתפללו תפלת שחרית, כאשר יצאה נחמה פתאם מחדר משכבה. אנשיל נבעת למראֶהָ; הוא היה בעיניו כהלוֶה הרואה את מַלְוֵהו, בעת אשר כיסו ריק.

אך מראה פני אמו השיב אותו למנוחתו. נכר היה, כי ערבה עליה שנתה, וכי הנה עתה מלאת כח ועצמה. אֹדם קל שעשע על לחייה, היא נראתה צעירה ומלאת-עדנה יתר הרבה מבראשונה.

ובכל זאת לא נועז אנשיל לפנות אליה בדבריו. מאתמול ועד היום נכזבו רבות מתקותיו… אך פתאם ראה, והנה מאחרי ערף אביו ואליה, אשר עמדו שניהם בתפלת שמנה עשרה ופניהם למזרח, רמזה לו אמו באצבעה לצאת אחריה מן הבית. בלב דופק מהר אנשיל אחריה.

נחמה חכתה לבנה ליד פתח השער, במקום שם נדברו אתמול גדולות ונצורות. פתאם עבר על פניה ויטך נוסע בעגלה. בראותו את נחמה קרא אליה:

– שמחי, גברת, כי יפה שבתך.

ובטרם תשפיק נחמה לשאלהו לפתרון הדברים, נעלם העבד מעיניה.

– מה זאת? – שאלה את אנשיל אשר הלך וקרב אליה – היודע הוא דבר?

– סלחי לי, אמא…, הצטדק אנשיל ויגמגם – הייתי אנוס להגיד לו דבר-מה.

– ומה אכפת לי? – אמרה נחמה ותצטחק – ידע נא כל העולם, כי אני הולכת השדה. העלי לֵבוש מפני האכרים?

– אמא, – קרא אנשיל – עתה אני מאמין, כי תְקַיְמִי את דבריך.

– ועד עתה האם לא האמנת בי, אנשיל – אמרה נחמה.

– לא, אמא, – קרא אנשיל וירם את ידו כנשבע – לא בך, אך בי לא האמנתי.

– טוב אמֹר – אמרה נחמה בבת-צחוק נעכרה, – כי לא יכלת להאמין לי כדבר הזה.

– הוי, אמא! לוּ יכלתי לתאר לך את כל אשר נשאתי וסבלתי מאתמול ועד היום, כי עתה הייתי בעיניך כמגזם. חפצתי להכין לך שמחת-פתאם, אך חפצי היה לאַל… חפצתי להובילך במרכבה אל השדה… לקשט את הסוסים במקלעות יפות… ואני אהיה נוהג בסוסים… והיה המראה כאלו נסע כלנו אל משתה-נשואים. כה היינו נוסעים כלנו דרך רחוב הכפר, והיה כל רואינו, והראו באצבע ואמרו: הנה האכרה החדשה, היא ומשפחתה, נוסעים אל השדה! אך תקותי היתה לאפס, יען כי שבת היום, ואני שכחתי כליל את הדבר הזה. אם תחפצי ועשינו כזאת ביום אחר.

– ישמרני ה'! – קראה נחמה בפחד – ואתה דמית, כי הייתי עולה המרכבה? ואם גם תהיה רצופה זהב ומשי התדרוך רגלי בה? האני בלבי הכואב אהיה פתאם צוהלה ושמחה, עד כי אעבר בסך, בהמון חוגג, כאחד השרות העליזות המבקשות שמחה? איכה בא בלבך הרעיון הזה? הן חכם אתה תמיד? הברצוני ולענג נפשי אני יוצאת השדה? ראיתי כי בזה אעשה לך נחת רוח, ואחליט ללכת.

– לוּ רק תלכי – אמר אנשיל בעצב מהול בשמחה.

– הנני הולכת – אמרה נחמה בהחלט גמור – אך אחת אבקשך וגם אשביעך: אל נא תרעיש את העולם בגלל זה. עמך לבד ואולי גם עם טילה הנני חפצה ללכת.

– ולא תחפצי כי יהיה גם האב בחברתנו? – שאל אנשיל ויבט בפני אמו כמתחנן.

ותחשב נחמה רגע, ואחר אמרה:

– רק אתה וטילה תלכו עמי!

אנשיל ראה, כי לא טוב לפצר עתה באמו. כבר נענתה לו הרבה יותר מדי.

– אחרי הארוחה – הוסיפה נחמה – תשאל אותי לעיני האב כמו לתֻמך, “אמא, אם טוב בעיניך, נלכה נא השדה לראותו, טילה גם היא תלך עמנו". ועניתי ואמרתי: “מדוע לא? נלכה! הלא שבת היום!” אך בשם ה‘, אל נא תרעיש העולם, אנשיל בני! ידעתי, כי טוב לבך אלי, והנך חפץ, כי ישֻׁנה הרבה בביתנו מכפי אשר הוא. אך לא יחפץ ה’ בזה: אל נא תחשב אפוא גם אתה אדות שנוים…

אנשיל נאנס להבטיח את אמו, אף כי בכאֵב גדול מאד. הרעיון כי לא יוכל גם אביו להיות בעת אשר תובל אמו בפעם הראשונה אל רכושה ואל נכסיה, הרעיון הזה הציק לו במאד מאד. –

ואחרי ארֻחת הבקר אמנם דבר אנשיל לאמו את הדברים הנזכרים. אך קולו רעד מאד בדברו ויצא בעמל רב מתוך החזה. והדבר הזה הִפְלִיא מאד את המסֻבים, ומה גם בשמעם את הדברים אשר בקש את אמו. ר' שלמה הביט בתמהון רב פעם על אנשיל ופעם על נחמה; והיא, כאלו התעתדה זה כבר אל המחזה הזה, ענתה במנוחה והשקט, בלי אשר נכרה בה כל סערת לב:

– מדוע לא? נלך, אנשיל! הן שבת היום, גם טילה תוכל ללכת אתנו.

כאשר שמע ר' שלמה את הדברים האלה, אשר הוכיחוהו למדי, בלי הַשְׁאֵר עוד אף צל שפק, כי על דבר הטיול הזה נדברו בראשונה היא ואנשיל, זעף מאד; חזהו התנשא, עורק מצחו התעבה, ונראה היה, כי דברים קשים וסוערים מתרגשים לצאת מבין שפתיו, אך הוא התאפק. אמנם צעד צַעד אחד לקראת נחמה, אך לא דבר מאומה.

גם טילה התפלאה מאד בשמעה את קריאת אמה לה לצאת עמה השדה. רגע עמדה דוּמם, אותות תמהון וקצת חרדה נכרו בפניה.

– האלך עמך? – שאלה באחרונה.

– או אולי לא תאבי ללכת? – קראה נחמה קשה.

– אמא…, – קראה טילה ובעיניה נוצצו רסיסי דמע, – האנכי לא אֹבה לצאת עמך? –

נחמה שלחה אל בתה מבט ארוך, אולי ארוך יותר מדאי, יוכל היות, למען השתמט בזה ממבט אישה, ואז אמרה כמו בנשתונות.

– ובכן, הננו הולכים אנשיל…! ואַתּ, טילה, תבואי אחרינו, אם עוד לא נכונה אַתְּ.

היא פנתה ללכת… אף מבט אחד מעיניה לא נח על ר' שלמה… היא חפצה ללכת על דעתה היא, בלי אשר יפתה אותה אחר. והנה נשמע פתאם קול איש, אשר לא התערב עד הנה בכל השיחה, קול אליה.

– אך אני איננו יודע עוד, אמא – אמר, – אם מֻתָּר ללכת היום אל השדה… הן שבת היום.

נחמה, אשר אחזה בכפת המנעול, הפנתה את פניה לאחריה, ותאמר בקול חזק:

– זאת היה לך להגיד לי מראש, אליה; עתה כבר אחרת המועד. אך מדוע אין-נכון לי ללכת? האלך יותר מתחום שבת? הן רק אצא השדה, והוא מחוץ לכפר לא הרחק. היגדל העון הזה?

– לא אדע, – אמר אליה כמסֻפק וישפל את עיניו לארץ – אם כתוב באחד הספרים, מה לעשות לאיש בצאתו בפעם הראשונה אל השדה. עמדי נא ואביטה בספר ואגיד לך.

ואנשיל מלא חמה עזה על “הבחור”. למה זה התערב עם תורתו והלכותיו להניא את האֵם מקים את מחשבתה? אך נחמה לא הרבתה לחשב ותאמר במנוחה:

– אני אשה לא מלֻמדה, אליה, ולא אדע אם ימצא דין כזה כתוב בספריך. אך יחול נא העון על ראשי… אינני מאמינה, כי ידעו ספריך, אשר תהיה אשה ושמה נחמה האַהן, ואמרה ללכת ביום השבת בפעם הראשונה אל שדותיה… הנני הולכת!

אליה חפץ לדבר עוד, אך דבריו נשארו בפיו, כי כבר יצאה נחמה בלוית אנשיל וטילה מעבר לפתח והלאה. ואֵם-הבית לא מצאה מלים בפיה לברך בצאתה את בני ביתה הנשארים…

וכאשר נסגרה הדלת אחריהם, נראו בפני ר' שלמה אותות זעם נורא. עורקיו התעותו, עיניו היו לטושות בלי מעצור אל עבר הפתח, אשר דרכו יצאה נחמה ובניה.

וכאיש אשר אחזהו פתאם עיפות נוראה צנח על הכסא. רגע ישב נדהם ונבוך; כפי הנראה, לא ידע כי יש בחדר עין רואה את שברו ויאושו. לאחרונה שמע אליה, והנה בכבדות ובלחץ, כמו בקול בוכים, פרצו מקרבו הדברים:

– נחמה, נחמה, הככה הרעותי לך? – –

---

יז. בשדה.

ובעת ההיא מהרה נחמה ובניה הלאה, הלאה, כמי שבורח מתוך הדליקה. היא לא הביטה מאחריה, ותהי תמיד צעדים אחדים לפני ילדיה. כה עברה לארך כל הכפר, מבלי הבט ימין ושמאל. וילדי האכרים אשר השתעשעו על אם הדרך, והנשים הכפריות אשר עמדו לפני בתיהן, הביטו בתמהון אחרי האשה הזרה הלבושה בגדי העיר; מעטות מהן ידעו את האכרה החדשה, ומי אשר ראתה אותה לא יכלה לזכור כרגע, כי היא היא. הן נפלא הדבר: נחמה לא ראתה עוד את מקום מגוריה החדש מאז בואה! היא היתה ככלואה בתוך ביתה!

מה אפוא הדבר אשר הכריח את נחמה להחיש את מהלכה, בלי הבט כה וכה? האם רגש הנקמה היה זה, הדעת, כי הכניעה את הגבר אשר ענה והונה אותה תמיד, ועתה הוכיחתהו לדעת כי ביד חזקה לא יֵעשה הכל בעולם? או אולי רגש הבושה, כי גדשה את הסאה, כי לא היה לה להשפט ככה את כבוד אבי ילדיה לעיניהם? ואולי סערו גם שתיהן, הנקמה והבושה, בקרב לבה ההומה?

רק כבואה אל קצה הכפר עצרה מלכת, למען שאף רוח; למרות מהירות מהלכה לא נראו אותות לֵאות בפניה, הם היו רק חִוְרִים מעט.

– העוד רב הדרך? – שאלה.

– עוד מעט והנך במקום ההוא, אמי, – ענה אנשיל – אל נא תחפזי.

כעבור רגע שבה נחמה ללכת דרכה. ואף כי לא החישה עתה את צעדיה כבראשונה, בכל זאת הקדימה תמיד את מלויה, ואנשיל וטילה השיגוה ברב עמל.

פתאם הרגיש אנשיל, והנה נגעה יד על שכמו.

– הראית אותה מדי עברנו? – לחשה טילה לאחיה בלט –

– את מי? את מי? – שאל אנשיל גם הוא בלט, אך בקול חרד מפחד.

– אותה – לחשה הילדה.

– בשם ה', החשי! – קרא אנשיל –

– היא קלעה אתמול את הפרחים בשערותי – דובבה הילדה בלחש ותגש אל אחיה מאד – וגם מסרה לי דבר להגיד לך.

– החרישי, החרישי, בשם ה'! – התחנן אנשיל.

את הדברים האלה דבר אנשיל כמעט בקול, עד כי שמעה אותם נחמה ותפן לאחריה.

– מה זה אתם דוברים, ילדים? – שאלה.

– אין דבר, אין דבר! – גמגם אנשיל ופניו אדמו.

– הגם אַתּ לא תגידי לי, טילה? – קראה נחמה.

– אני, אמא? – אמרה הילדה במבוכה – אני לא אדע עוד את אשר נדברנו. – עתה הנה זכרתי! – קראה פתאם כמו עלה עתה הדבר על לבה. – עתה הנה זכרתי: ספרתי לאנשיל, כי נכון ה“דוד קפל” לעשות לו “מגן-דוד” חדש.

נחמה הצטדקה בערמה; נראה היה, כי אין חפצה לחקור לסבת השקר אשר שערה בתה, ואולם יודעת היא כי לא אמת דברה.

לאחרונה יצאו אל שדות הכפר.

אנשיל לא חכה לעזר מן הצד בדבר הגדול אשר אמר לעשות, והנה, אחרי אשר נכזבו כל תקוותיו, קם לו לעזר פתאם בתמונת בדידות אמו, העזובה השוררת בחייה. בראשונה נָעם לה מאד מראה השדה הירקרק, אשר כמו גחך לה וילחש לה מקרוב ומרחוק; בכל אשר פנתה, הביטה, הקשיבה, נשב רוח על פני השבלים וישח אותן, כמו יצוה להשתחוות לה ולברכה בבואה, או התעופפה צפור קטנה, אשר מצאה שם מקום לה. כדבר הזה לא קרה אותה זה זמן כביר; ללכת במשעול צר בתוך השדה, מקום יִנָּתן לה רק מלֹא שעל אדמה למדרך כף רגלה, ומימין ומשמאל ישוחו אליה קני-דגן, כמו יחפץ כל אחד מהם לעצרה בדרך, ללחש לה דבר… היא לא זכרה, אם במשך חמש ועשרים שנה, אחרי חתונתה, ראתה שדה תבואה, מלבד בדרך מסעותיה אל השוקים והירידים. ומה היה לה השדה? היא אכלה מפריו, אשר נתן לה, אך כמו אלפי אנשים זולתה, לא ידעה גם היא מאין בא הלחם, איכה באה מתת-אלהים זאת אל ביתה?…

ופתאם בעמדה כה בתוך השדה, נצב לפניה כמו חי מחזה אחד מחייה, אשר עבר עליה לפני חמש ועשרים שנה. והמחזה הזה לא נשכח מרב ימים. פעמים רבות הגתה בו, זכרה אותו, ועתה התיצב לפניה פתאם בצבעים בהירים מאד, כאלו זה עתה היה. גם אז הלכה לשוח בשדה, וגם אז היה היום יום שבת קדש בתקופת האביב, וההולך עמה ללותה במשעול השדה הצר בין הקנים הנוטים ראשיהם, היה – ארושה שלמה. הדבר היה זמן מה לפני חתונתם; את אשר דברו אז שניהם כבר שכחה; אפס סוף שיחתם נשאר בזכרונה. ארושה לקח פתאם קנים אחדים בידו, ויראם אותה ויאמר: “ראי, נחמה, זאת היא מתנת אלהים, מזה יוצא לחם. כל עוד לא ידל כחי יהיה לך תמיד לחם לאכל, וגם עוד נוספות אל הלחם“. והיא שמה את ידה על השבלת כנשבעת, ותאמר: “ואני, שלמה, אהיה לעזר לך, כיאות לאשת אמונים”.

והמחזה הזה, אשר שב משממות העבר הרחוק, נצב כה בהיר לנגד עיניה, עד כי שמעה בעצמה את הדברים אשר דברה אז, ולא באזני רוחה הקשיבה אותם, כאשר ישוב קול שכבר נאלם לעלות בזכרוננו, והיינו כשומעים אותו, ולא נדע, איכה? אך בעצם אזניה שמעתם, כאלו זה עתה יצאו מפיה. ובלי משים אחזה בכפה שבלים אחדות ותעמוד רגע תחתיה שקועה במחשבותיה. “ואני אהיה לך לעזר, שלמה, כיאות לאשת-אמונים". לחשו שפתיה.

והדברים האלה העירו בקרבה זכר דברים עתיקים רבים. עתה שבה לשמוע לא רק את דבריה היא אשר דברה לפני חמש ועשרים שנה, כי גם את דברי ארושה, הנקרא עתה ר' שלמה. פעמים אחדות נצבה על עמדתה, ותקח את השבלים בידיה, ותחליקן בין אצבעותיה, ושפתיה נעו לאטן, כמו התפללו תפלה בלחש: “כל עוד יתן לי אלהים כח, יהיה לך לחם לאכל"…

והאם לא שמר לה את ההבטחה אשר הבטיח אותה אז בין השבלים, במעמד תנובת-יה? האם חסר לחמה מני אז ועד היום? האם לא דאג תמיד, כי יתנהל הבית בכבוד וברֶוַח? מה היתה אחרית נשים אחרות כגילה, נשים אשר חיו גם אז חיי שלוה, בלחם לשבע ובכל תפנוקים, וגם עתידות טובים ומזהירים נשקפו להן בחיי הנשואים? אלה מתו, אלה רֻששו, ואלה אֻמללו, והיא – היא אוכלת את לחמה בכבוד ומתענגת על רב טוּב.

והיא גם היא – האם לא שמרה אמונים לו? האם לא היתה לו רעיה נאמנה כל הימים? האם לא עזרה לו גם בהנהגת מסחרו? האמנם לא עָמלה גם היא יחד עמו להביא לחם לביתה? הטמנה מעודה ידה בחיקה מעצלותה? האם לא התאמצה לנהל את ביתה בכבוד וברֶוח? ומה טובה היתה אחריתם, לולא באה העצה בלבו, בגלל איזה רעיון רוח, להחליף את חיי השלום והאֹשר, שהיו לה בעיר מגורם, בחיי הכפר?

אך המחשבה האחרונה היתה נוגה יותר מדאי, ולכן ארגה לה חוטים דקים בראש נחמה להתעופף בהם ולמשוך אחריה מחשבות אחרות יותר משמחות. הן אמנם יותר החזיקה בה נחמה בכל כחה; עוד הפעם בא לה רגע, אשר בו לא יכלה להגות בכל דבר, זולתי יגונה. אפס כי עשתה זאת לא במרירות, לא בעקשות, כי אם באשר הסכינה לזה. ונחמה לא הבינה בעצמה, מה גדל כעת כח פעולת השדה על תכונת נפשה, פעולה אשר לא יכלה להתנגד לה. קני השבלים הוסיפו להתנועע ולחג בתשואה נשמעת לאזנים; נדמו לה, כאלו פורצים הם לגשת אל ידה, למען תגע בהם. ועוד הפעם צלצלו באזניה הדברים העולים מתהום זכרונה:

“ראי נא, נחמה, זאת היא מתנת אלהים, מזה יוצא לחם. כל עוד לא יתם כחי, יהיה לך לחם לאכל".

והילדים לא הפסיקו עד עתה את אמם ממחשבותיה העמוקות; דומם הלכו אחריה. אנשיל הבין ברוח בינתו, כי אין להפריע עתה את האם. ובאותות וברמזים הוכיח לטילה, כי תעצור במלים, כי לא תפריע את הדומיה. כה הלכו מרחק לא מעט במשעול השדה; ומחזה הטיול הזה, אשר טילו שלשתם בלי אֹמר ודברים, בדומית בקר-האביב, ולחש קני הדגן משני עבריהם, וזמרת צפרי חמד ממעל לראשם, היה נעים ומלבב מאד לאיש, אשר היה מתבונן אליו מרחוק, בלי הֵרָאות.

ועוד הפעם נצבה נחמה ליד אחד השדות; עוד הפעם באו השבלים לתוך ידה. והנה קרא אנשיל מאחריה בקול-דממה:

– אמא… התבונני-נא, הנה אַתּ נצבת ליד שדך! –

קול צעקה אִטית פרץ משפתי נחמה. השבלים נשמטו מידה; רעד עבר בעצמותיה.

– אֵל חי! – שמעו הילדים מפיה.

אך לא פנתה לאחור, כי הוסיפה ללכת הלאה, הלאה, ליד הקנים הרועשים.

הדבר הזה המר את לב אנשיל. לפני אחוזתה, לפני אחוזת משפחתה, עומדת האֵם; היא עוברת לפני התלמים, אשר חפר אחד מבניה בעצם ידיו, ולא תמצא מלה בפיה להגיד לו? האמנם לא מצאה כל חן על פני השדה, אשר ילבבה? את זאת ירא אנשיל מאד. אך האשם “השדה” בזה?

לוּ יכל אנשיל להבין את כל אשר עבר ברגעים האלה ברוח נחמה, ומדוע פרצה קריאת החרדה מפיה למראה השדה, כי עתה נשמר מאד מהפריע את דומית-אמו הקדושה. כי יש אשר כל מזג רוחו של אדם תלוי בחוטים דקים מן הדקים, ורוח כי תעבור, או יד נסה כי תגע בהם, – ואבד כל הארג או יקָּרע לגזרים!

פתאֹם הצרה נחמה את צעדיה… ונפלא: הרוח הצח חדל עתה מנשוב ומהשח לקראתה את השבלים. ולא באו עוד השבלים לתוך ידה, כאשר לא קרבה גם היא אליהן. נחמה עמדה על פרשת דרכים. היא ראתה לפניה את הלחם בעצמו, אותו הלחם אשר הבטיח אותה אישה לפני חמש ועשרים שנה. אך יחד עם זה שמעה גם את הדברים: “ואני, האם לא אשה נאמנה הייתי לך? האם לא עזרתי לך תמיד ביֹשר?” – ובדאבון-לב הוסיפה לשמוע: – “ומדוע זה הבאתני אל המקום הזה, מקום לא אוכל לעמוד לימינך להיות לך לעזר?” – –

– פתאֹם ראו הילדים, והנה שחה אמם אל השבלים, ותסתר את פניה בתוכן. הם שמעו את קול בכיה בלט.

– מה לך, אֵם? – קראו שניהם נבהלים.

נחמה הוסיפה לבכות.

– אמא – אמר אנשיל – אם כה צר לך על אשר הלכת השדה, בואי ונשובה כרגע הביתה.

והנה השירה נחמה את קומתה, ותפן לאחריה. פניה היו מכוסים בדמעות. היא נסתה לדבר, אך זמן רב לא נְתָנה קול בכיה להוציא הגה מפיה.

– אם צר לי, ילדי… – קראה באחרונה – איך לא תבושו להגיד לי זאת? האין לי להודות לה' במעל כפים על אשר שלח לי את השעה הזאת? מה טוב לי, כי הלכתי, אל שדי!

הדברים האלה הפחידו את הילדים בראשונה, יותר מאשר הפליאום. אך כאשר ראו את פני אמם, והנה הם מאירים מתוך הדמעות החלו להבין אותה. תמורה עזה החלה להתחולל בקרב האשה הזאת; האֹשר נצח את יגונה הכביר, והוא הוא אשר הטביע בפניה את הרֹשם הנפלֶה, אשר היה כמעט לחידה בעיני הילדים. ואולם אחת ידעו והרגישו: דבר-מה עבר ברוח האשה והדבר ההוא גדול ונשגב מאד, עד אשר לא יוכל איש להביעו בדבר שפתים.

– אמא, הבתָם-לבך דברת זאת, האֻמנם – קרא אנשיל לאחרונה, אחרי הביטו זמן רב בפני אמו – איכה נהיה כדבר הזה?

– אל תשאלני, אנשיל – אמרה בחן, – כי לא אוכל לענותך. התוכל להבינני, איך צמח הדגן הזה מַעלה מָעלה, ואיך כֻּסה הכל במראה ירק? כן גם עלי עבר רוח, ולא אדע מה הוא.

– גם לא אשאלך, אמא – אמר אנשיל – רב לי, כי תדברי כה.

ועוד הפעם אחזה נחמה שבלים אחדות ותחזיקן בידה. – את אלה – אמרה – זרע אביכם באדמה, ואני לא עזרתי לו; ועוד נטרתי לו שנאה והייתי מתרמרת עליו, על כי זרע אותם. אני הרעיה הנאמנה, ההיה עלי לשאלהו: “שלמה, למה אתה עושה כזאת וכזאת? מדוע אינך עושה כחפצי?” הן הבטחתיו לפני חמש ועשרים שנה, כי אהיה לו לעזר, להביא את הלחם הביתה – ואני לא שמרתי את דברי! הנה צומח הלחם, ואני מחזקת אותו בידי, ועבד לא עבדתי בו, עזר לא עזרתי לבעלי. להפך, לוּ לפני מצותי יקום כל דבר, כי אז נתשתיו בידי וברגלי רמסתיו.

ואנשיל ראה את אמו מֻשפלת לעיניו, ויכאב לו הדבר מאד, ולא ידע כי ההכנעה היא הצעד הראשון של האדם להודָיָתו על שגגותיו, כי ראשית החפש לנפש נעכרה היא בעת אשר תחל לגלות את מסתריה לזרים.

– הן לא בך האשם, אמא… – אמר – כי כה נהיה הדבר. היכלת לדעת, מה הוא השדה? הבחנותך היה לך ללמוד זאת? אל נא תרשיעי בעיניך יותר מדי!

– אנשיל, בני – קראה נחמה בכאב ובמרירות – אתה לא תדע, מה מאד הרביתי לחטֹא… האשה, הממררת את חיי אישה, רעה היא מאד, לא תוכל לתאר בנפשך עד כמה… אם גם אלף פעמים ירע האיש לאשתו אך כאין הוא מול הכעס אשר תכעיס האשה את בעלה. ואני בקשתי להכעיסהו, וגם הכעסתיו… ועוד היום… והוא הלא נאמן היה לי מאז ועד עתה.

– ובקול בכי שנתה נחמה ותשלש את הדברים האחרונים האלה, ותהי כמתחטאת לפני האלהים ביום הכפורים. והנה נגש אנשיל, אשר רע היה בעיניו המחזה הזה, מכל הבא עליו בחייו, אל אמו, וילחש לה בסתר, למען אשר לא תשמע טילה, לאמר: “אמא…! החרישי, לפחות, עתה בעוד הילדה לנגדך; אנא, אמא!”

– הניחה לי, הניחה לי, ואדבר! – קראה.

אך למען שים קץ לתלונות אמו קרא אנשיל פתאם:

– אמא, הלא עוד לא ראית את כל אשר לנו, התדמי כי זה הוא הכל?

– ומה לנו עוד? – שאלה נחמה ופניה שֻׁנו כרגע –

– הביטי נא מסביב, אמא – אמר אנשיל ופניו אורו מגאות-שמחה –. ליד השדה הזה, אשר תעברי עתה, צומחת השעורה, ולא הרחק ממנו – רק שדה השופט ביניהם – ימצא ניר תפוחי האדמה אשר לנו, ואם תוסיפי להביט, וראית מעבר לניר תפוחי האדמה רצועה צרה וירוקה, שם יגדל הקנבוס… אותו זרע ויטך רק בעבורך, וכל זה לנו הוא, הכל, הכל!

בלי משים נטו עיני נחמה אחרי כל תנועות ידי אנשיל. היא הרכינה בראשה, כאלו תראה כל זאת, אף כי באמת הביאוה תאורי אנשיל רק במבוכה. גבול אחוזותיה, לפי אשר תאר אותו אנשיל, היה בעיניה גדול הרבה מאד מכדי תפישת העין.

– כל זה, אתה אומר, – קראה כמטילה שפק – לנו הוא? אל חי! כל זה?

– כל זה, אמא… – אמר אנשיל בשמחה. – רק השופט יוכל להתפאר, כי לו שנים שלשה מענות אדמה יותר ממנו.

נחמה שבה ותעמוד רגע; היא הביטה דרך השדות אשר לפניה אל כל המקומות אשר תאר לה אנשיל. פתאם אחזה בזרועו ביד רועדת; פניה שבו וישנו; היא רעדה בכל גופה.

– כל זה – קרא בקול כּמְצֵרה – כל זה לנו הוא!… אך מה יהי, אנשיל בני, אם ילך כל זה לאבּוּד? אם יבא הברד והכה את השדה, או מטר סוחף יתך עליו, או לא יאבה השמש לזרח עליו?… אל חי בשמים, מה יהיה אז?… מה נעשה אז? אמנם נותן השדה לחם, לחם רב, אך אם לא יתן לחמו, אם ישחת השדה פתאם?

ואנשיל לא היה נכון לשמוע כדברים האלה מפי אמו, אחרי אשר הרבתה לשמח ולהתענג ולהתנחם על הראשונות, ולכן ענה במבוכה:

– המחשבה הזאת עוד לא עלתה על לבי, אמא!

אך נחמה הוסיפה ללחץ את זרוע בנה, עד כי הרגיש אנשיל מכאוב, ותקרא:

– לא עלתה על לבך, אנשיל? אך מדוע עלה הדבר על לבבי אני? הן רק שעה קלה ישלח ה' עלינו את האסון, ואבד לחמנו מפינו ואביך ואנחנו נהיה אנוסים לקחת את מקלותינו ואת ילקוטינו ולהחזיר על הפתחים!

– – כזאת לא תהיה, אמא – ענה אנשיל באמצו את לבו מעט מעט. – אני חושב, כי אם לא תברך לאכר תבואת שדהו שנה אחת, הלא ישָׁאר לו שדהו עצמו, אשר לא יֻכּה בברד ובירקון ובשדפון, והיה בשנה השנית, ושב לקצור קצירה, והושב לו כל הנזק אשר סבל בשנה הראשונה.

נחמה הביטה על בנה בעיני חמלה.

– נקל לראות, בני – אמרה – כי עודך צעיר גם בימים וגם בשכל. אינך יודע, כי יש אשר יאכל האדם גם את עורו מעל בשרו.

אנשיל הצטחק מאד לשמע מבטא אמו המוזר.

– אל תפחדי, אמא – אמר. – האכר לא ימהר ככה למכר את אחוזתו, וגם אנחנו לא נאכל את עור בשרנו. לזה אדאג אנכי.

אך ההבטחה הזאת לא הרבתה לנחם את נחמה.

– כן הנך דובר עתה – אמרה בפנים נזעמים – אך אם ישמרנו ה', תגיע לידי כך, אזי אחרת תדבר.

– אך מה יעשו כל האכרים? – צעק אנשיל לאחרונה. – הן לא ראיתי עוד כי יהיו האכרים ככה לחוצים ואֻמללים.

– האכרים! האכרים! – אמרה נחמה בפזור-הנפש – התדמה, כי כה נקל ליהודי להיות לאכר כאחד "מהם?”

– אמא – אמר אנשיל כעבור רגע – למה זה תמררי לך את השעה הטובה אשר שלח לך ה‘? הן ברך ה’ את תנובת שדנו ולמה זה נדבר על דבר הברד ועל דבר השדפון? הן אמרת אתמול, אמא, כי חפצה את לשמע את שיחתי עם השדה. התחפצי להקשיב ולראות את המופת הזה?

ועוד הפעם החלה התמורה לטובה לשלט ברוח נחמה הנגועה והפצועה מיגון נעכר… וכאלו חפצה להרחיק ממנה דאגה עצומה המכאבת לה, העבירה את ידה על עיניה ותאמר בצחוק של שמחה אמתית:

– לחנם תזכירני זאת, בני מחמדי! – השדה כבר דבר עמי. האמינה לי!…

וכמו לקים את דבריה שבה ותקח שבלים אחדות, ותבט בהן כבוחנת וחוקרת, ואחר הפילתן מידה על הארץ.

– עתה, בואו, ילדים, – אמרה אחרי דומיה קצרה, – השמש החל לשלח את קרני אשו על ראשינו.

אך הלא לא ראית עוד את הכל, אמא! – קראה טילה אשר החרישה עד כה.

– ראיתי למדי, – אמרה נחמה, – וגם שמעתי דיי – הוסיפה בלט כמו לעצמה.

היא פנתה לאחריה. והנה פגשו מבטיה את טילה, אשר למען תת ידים לאם לעבור אֻלצה לעמוד בתוך השבלים. ופתאם שבו פני נחמה לֵאור באור-בת-הצחוק אשר רחפה גם אתמול עליהם למראה הילדה, למרות כעסה ומכאוביה.

– רק אחת חפצתי עוד לראות – אמרה אל אנשיל כמעט נכלמה – אך כזאת לא יתכן היום.

– מדוע לא? – שאל אנשיל ויקשב.

– לא יתכן, לא יתכן – אמרה נחמה ותנע בראשה.

– אך הגידי נא לי, אמא! – קרא אנשיל.

נחמה שחה אל אזנו ותאמר בדממה, אך די הבין גם לטילה:

– הייתי חפצה לראות שנית את הילדה בקשוטיה, כאשר שבה אתמול מן השדה.

אנשיל לא ענה דבר. אך כאשר הרחיקה אמו צעדים אחדים לחש לטילה דבר מה. והנה נשארה טילה מאחריו, והוא מהר אל אמו.

לא עברו רגעים מעטים, וטילה שבה ותשם על ראשה את תפארת הפרחים הכחולים והאדומים מעל שדה הדגן. חיש מהר השיגה את שני ההולכים לפניה, ופתאם נצבה לפני אמה המשתוממת, כֻּלה עדוית פאר.

– הבזאת חפצת, אמא? – קראה בצחוק.

– אל חי! – קראה נחמה בחרדה – מה זאת עשית? הלא שבת היום!

– לבת אכר לא תחשב זאת לחטאה! – אמרה הילדה בלי הכלם.

והקסם השפוך על עדיי טילה היה כביר מאד גם היום, עד כי לא יכלה נחמה להתנגד לו. היא לא גרעה עין מעל בתה, הנחמדה ביקר תפארתה. הן אמנם לא חדלה מצעוק בקול:

– הסירי אותם, הסירים, בשׁם ה'! הן תחטאי מאד…

אך בעיניה המאירות, בשפתיה הכועסות בבת-צחוק של אֹשר, הכירו הילדים, כי לא איומה כה החטאה בעיניה. וטילה לא הסירה את קשוטיה, ותפזז ותכרכר ותצחק לקראת אמה, כמו למען הרעימה; וכצפרת-הקיץ אשר מדי ירדפו אחריה היא פורשת את כנפיה הברודות לעיני רודפיה, כן פרחה ותרקד גם טילה לפני אמה, עד בואר אל הבתים הראשונים אשר בכפר.

– אך עתה הלא תסירי את הפרחים! – דרשה נחמה בעז.

– הניחים נא לה, אמא! – התחנן אנשיל.

– ומה יאמר אליה, – קראה נחמה, – אם תבא הילדה ועל ראשה הפרחים הקטופים היום? האם לא יאמר, כי בכונה עשינו זאת, למען חלל את השבת?

טילה הוציאה בלא חמדה את הפרחים משערותיה, ותשליכם הלאה, הרחק מאד.

– רק בגללו!… – אמרה בהפטירה בשפתה בכעס.

כאשר צעדו הכפרה, שֻׁנו פתאֹם פני נחמה מכל וכל. עיניה שבו ותשפלנה לארץ, מהלכה היה בהתרשלות… ובכל זאת היה שנוי עז בין בואה ובין צאתה, עתה כבר בקרה בשדה בפעם הראשונה בחייה.

ובדומיה הגיעו עד ביתם ויבֹאו החצרה.

---

יח. האכרה חושבת

והדבר, אשר היתה נחמה בשדה ואשר ראתה את כל חמודותיו, לא פעל ביום ההוא וגם בימים הבאים אחריו כל רשם נכר. הדבר לא יפלא בעיננו, אם נשים אל לבנו, איך נהיתה התמורה בלב נחמה. לא במהרה נהיה השנוי, או החל השנוי להתהוות; גם הפעולה העזה אשר פעל מראה השבלים המלאות על נחמה, העידה, כי לא פתאֹם היה כל זה, כי כבר היתה נחמה נכונה לזה; אך התמורה הזאת לטובה לא היתה נקיה מתערובות מרירות ודאבון, אשר פרצו לעתים בקרבה, והם המה אשר עכרו את רוחה גם עתה, ותהי הסליחה בלתי שלמה, סליחה-למחצה.

ומלבד זאת היתה נחמה אחת הנשים הקשות לכעוס וקשות גם לרצות. עשרים וחמש שנים החרישה לאישה בכל אשר עשה, החרישה בכל העת אשר נתנה צדק לפעלו… איככה זה תפתח עתה את פיה, למען הגיד לכל כי היא לא צדקה? וגם לא הכירה עוד בכלל את אי-צדקתה; רוח קלה כי תעבור, וקרעה את המחשבה הזאת, מחשבת האשמת עצמה, כקרע את הארג הדק.

נחמה היתה חסרה את הדבר, אשר היה דרוש לה ביותר ברגע הזה: את רגש ההכנעה, אשר ירגיש האדם בהכירו את חטאתו; את היכלת להודות על חטאתה בפה מלא, בלי חכות עד אשר יבא אחד מן הצד להעירה על אשמתה, בלי פנות כה וכה לבקש ידים להשתמט מהודיה גלויה. לזה חסרה לה גם האמונה. אי-אמון, כן בעניני-שמים וכן בעניני החיים, יוָּלד בקרב האדם, אשר לא ידע ענוה והכנעה. ונחמה אמנם לא הגיעה עוד אל מדרגת ההכנעה.

הן אמנם דברו על לבה שבלי השדה דברים נמרצים, דברים נחומים; אך הצמחים האלה, העולים מן הזרעים היקרים הזרועים באדמה, עוד לא היו דומים לאבותיהם ביפי מראם; הזרעים הנחמדים ההם, אשר נשקפו וייפו לפנים מול נגה השמש, נשחתו וירקבו עתה בבטן האדמה, ובניהם היוצאים מכליותיהם עוד לא הספיקו ללבוש יפעה והוד. ונחמה החליטה בנפשה, כי שגגה גדולה יצאה מלפני אישה, בהחליפו עסק טוב בענין רע ממנו; אך כי חדל לדאג לביתו, כי לא שמר את השבועה אשר נשבע לה לפני חמש ועשרים שנה – בזאת לא יכלה עתה להאשימו. להפך: בדבר הזה, בשמירת השבועה, מצאה בנפשה חטאה גדולה. מדוע איננה צופיה הליכות הבית כמלפנים? מדוע לא תקח חבל בעמל ה“עסק” החדש ובדאגותיו, כאשר נשאה בעול את אישה לפנים? האם לא יוציא השדה לחם גם למענה? והאם לא תחול מאֵרת ה' על הבית הזה, בהמצא בו נפש אחת, והיא בעלת הבית בעצמה, ההולכת תמיד בטל בחבוק ידים, כאלו לא יגעו אליה כל עניני כלכלת-הבית?

נחמה היתה מטבעה אחת הנשים העסקניות, ילידת “הרחוב”. הנשים האלה לא תתפרנסנה מעמל אחרים, אך תקחנה את המשא הכבד גם על שכמן. וכן היתה גם נחמה: היא היתה עוזרת לאישה להשתכר אגרת כסף או נחשת למחית ביתם; היא ידעה, כמה פעמים תתגולל המטבע מיד ליד, עד אשר יוכל איש לאחז בה ולאמר: לי הוא. היא נֻסתה כבר בנסיונות קשים מאד: בסכום קטן מאד החלו היא ושלמה לנהל את מסחרם, ובעמלם וחריצותם הרבה פרץ המסחר מאד, ויהי ביתם מברך בכל טוב. והנה הָנתקה בפתע פתאֹם מחוּג פעולותיה ותָּשלך אל מקום פעולות אחרות, זרות לה מאד, ושונות ברב מהפעולות ההן, אשר בהן היתה קשורה נפשה מני אז. וכל זאת עשה לה אישה, לדעתה, רק למען הפיק רצון מאת המלך; בגלל “הפוליטיקה” שבר את מטה לחמו ויתן את אשתו ואת ילדיו למחסור ולרעב. ועל כן יש לה הצדקה לקצוף על אישה ולהאשים אותו; אך מי זה נתן לה את הרשיון לחיות ברפיון ידים, באפס כל מעשה, גם עתה, אחרי שכבר נעשה הצעד הנורא ההוא? הבזה הושיעה לעצמה, לילדיה? ואם גם לא תדאג עוד לעתידותיה, איכה תחבל בידיה את עתידות ילדיה?

האֵם הנאמנה, הרחמניה, תוכל לחטוא נגד חקי הטבע אך רגע אחד. כמעט יגיע לאזניה קול אחד מילדיה ושבה לתכונתה הטבעית. היו עתים, בימים הנוראים האלה, אשר בהן חשבה נחמה ברגש נקמה מסֻתרה להרוס את ביתה. כל מטרתה בחיים היתה רק להראות לעיני כל את צדקתה היא ואת רשעת מתנגדיה. והמחשבות האלה התעופפו עתה ממנה, למראה – “הלחם” אשר בתוך השבלים.

ואולם, אחרי שהתנכר לבני ביתה והתאונן תמיד על אישה, התעורר בה רגש אחר, רגש הפחד מפני מצבה הבודד בתוך ילדיה וליד אישה… בשממון נורא הביטה עתה לאחור על כל אשר אחרה בהתרשלותה בכל הימים ההם. כלכלת הבית החדש מתנהלת בלי עזרתה. היודעת היא, אם טוב מצב משפחתה ואם רע הוא? ההשגיחה אל המשרתים והמשרתות? הבטוחה היא, כי באמונה ובישר יעבדו עבודתם? מי מלל לנחמה, אשר נצבה תמיד לימין אישה בכל מעשה אשר יעשה, כי ימים יבאו ולא תשקד גם על רכוש ילדיה לשמרו ולנצרו? הזאת נחמה, אשר עליה אמרו אנשי “הרחוב”, כי כל אגורה הנוספת בתוך הבית, מחציתה היא בעמלה?

פחד וגם כלמה עִנוּ אותה יחד. היא נוכחה לדעת, כי עליה לשים משטרה במקום ההוא, ששם נראה הנגע בעצם תקפו. היא צריכה לקחת בידה את רסן הנהגת הבית בעָצמה רבה; ואם גם זרה לה עבודת האכרים בשדה עוד יותר מאשר לאישה ולילדיה – כה חשבה – האם לא תוכל להיות להם לעזר, בתור אשה, בתור רעיה נאמנה, בענינים שונים אשר לא יבינום הם? עיני הנשים – הוסיפה לחשב – חודרות תמיד לראות גם את הדברים הנסתרים מעיני הגברים, הקמצנות בכלכלת הבית, בדברים נקלים וקטני ערך, שלא ישים הגבר לבו אליהם, חובה היא על האשה. חובתה – לשמר את הבית לבלי תצא מתוכו אף אגורה אחת לשוא; להשתדל כי יבעירו אש בבית בעתה ובעתה יכבוה; לראות כי לא יעלה אחד מבני הבית על משכבו לישן בטרם אכל לשבעה; כי לא יוּצא דבר מן הבית בלי ידיעתה. ואת כל אלה ידעה וגם מִלאה בימים הראשונים. אך מה מאד רבה עצלותה בימים האחרונים! עד כמה גרעה עתה עין מכל אשר לה ואשר לילדיה! ה' אלהים יודע, מה רב ההון אשר נשחת והעומד עוד להשחת… ובאשמת מי?

ילדיה, הם שמרו את תפקידם באמונה רבה, וגם את חובותיה היא מלאו תחתיה. ברגש גאון מהול בכלמה זכרה את כל אשר עשה אנשיל לביתה, את כל העבודה הרבה אשר עבד באחוזתם, עד אשר רק בגללו אולי לא נהרס עוד הבית עד היסוד. הדבר, אשר לה נדמה בו בראשונה לשרירות, למרי, ואשר הסב את לבה ממנו לזמן מה, בעוד אשר האמינה, כי כל אהבתו לשדה היא רק מסבת שנאתה היא אותו, למען המרות את רוחה, הדבר הזה נגה עתה כאור בהיר באפלת רוחה. אנשיל עשה את אשר צריכה היתה היא לעשות ולא עשתה. ופתאם נראה לעיניה גם שנוי עצום בתכונת אנשיל: נטיתו הראשונה לערמה ולפחדנות, תוצאת הישיבה ברחוב, אבדה לו בשדה, והנהו היום גבר אמיץ-לב ודעתן, למשוש לב רואים. וכל זאת הבינה רק עתה, למראה השבלים המלאות. האם לא השדה הוא אשר חולל בו את התמורה הזאת? ההיה יכול טבעו להשתנות גם בהשארו בחנותו אשר ברחוב?

ושמחתה זאת על חסן בנה ועצמת-תכונתו הנוכחית היתה אולי הרגש הטהור היחידי, אשר התנוסס בלבה בלי כל תערובת תוגה ודאגה. ממנה רחב לבה, ויקל לה להכניס בתוכו את כל המחשבות הטובות שהיא חושבת לעתיד. עוד הפעם ישנה נפש אחת בעולם, אשר בה ימצא לבה השואף לאהבה משען לו!

וכעבור זמן מה, היה כבר נראה לכל, כי אומרת נחמה לשוב אל כלכלת הבית, כיאות לגברת ישרה. ואולם רק לאט לאט וכמו בלי חמדה נגשה אל הדבר הזה. בימים הראשונים אחרי בקורה בשדה התבונן אליה אנשיל ולא מצא בה כל תמורה. היו רגעים אשר נדמה לו, כי עודנה מלאה כעש ומרורים יתר מבראשונה, אך מתוך כעשה נשקפה לפרקים גברת הבית החדשה. נפלֶה היה, איך החלה נחמה להתגנב בלאט אל המלאכה ואל כלכלת הבית. היא לא שאלה בגלוי לדבר פלוני או אלמוני; היא עשתה כל זאת בחשאי, כנכלמת. מדי שאלה את הילדים, את אנשיל ביחוד, לאחד הדברים הדרושים לה, שאלה זאת בלשון הנשמעת לשני פנים, עד אשר לא ידעו להשיבה מענה ברור. היא חפצה לדעת, למשל, אם נאמנים המשרתים והמשרתות במלאכתם, ותשאל אנה יבא מותר החָלב, החמאה והחֵלב? כמובן, לא יכל כל מענה על שאלה מעֻקלה כזאת להשביעה רצון. נחמה החלה לחשב חשבונות, וכנהוג, היו תוצאות החשבונות האלה לא לטובת הבית. ההכנסות היו, לדעתה, מעטות הרבה מההוצאות; בכל ראתה התאחרות, אי-אמונה והתרשלות. אבדה האמונה בלבה, הכל היו חשודים בעיניה.

– אל-חי! – אמרה פעם אל אנשיל – איך יוכל הבית לעמד ולהתקים, אם נוסיף עוד לחיות כאשר חיינו עד הנה? השכר איננו נראה, והוצאותינו רבו למעלה ראש, כאלו היתה כל החצר מרֻצפה שקלי-זהב! העבדים והשפחות אוכלים ואינם עושים. ואיפה נקח כל זאת?

– אל תדאגי, אמא – אמר אנשיל – הן יש לך בבית כל הדרוש לך; חלב חמאה וביצים לא תקני בכסף, ומה גם קמח ועוד צרכי הבית. הלא זה הוא ההבדל בין האכר לסוחר פשוט, כי זה האחרון קונה הכל בכסף מזומן בעוד אשר יש לאכר הכל מגרנו.

– בשם ה' אל חי! – קראה נחמה ברגז – לא אבין לדבריך. איכה תוכל להזכיר את האכרים: האכרים אנחנו? הנוכל להיות אכרים?

– ומדוע לא? – שאל אנשיל במבוכה –

– עתה הננו אכרים – התלהבה נחמה – יען כי חפץ אביך לעשות נחת רוח להקיסר. אך התדע אל נכון, כי נהיה אכרים גם בשנה השנית? כי נוכל אז להיות אכרים? ואז – אם, חלילה, לא יצליח ה' דרכנו מה נחל לעשות? האין לנו לדאֹג דאגת העתיד? הן צחקת, אנשיל, באמרי כי תכלה הקרן; ואני אומרת לך, אנשיל… כי הכליון הזה לא יאחר כה את בואו.

ואנשיל ראה בדאבון לב, כי רק צורה אחרת לבשה שנאת אמו לחיי הכפר, אך לא חדלה ולא מָעטה, ויען אותה ברגזה:

– הנני רואה, אמא, כי חפצה אַתּ שאשוב לסובב בשוקים ובירידים למכור פשתן וחריטים!

– היחר לך, אנשיל? – שאלה נחמה כעבור רגע ותבט בחמלה על בנה העצב. – היחר לך, על אשר נגעתי בכבוד שדך? התחפץ כי לא תגיד לך אמך את האמת? אך מה תאמר, ואם אשָּׁבע לך בכל קדש, כי חפצה אני להשאר פה בכפר, כל עוד תשָּׁארו אתם פה? כי לא אחפץ עוד לעשות דבר זולתי הדברים שאתם עושים? העוד אינך מרוצה?

– ובכל זאת – שאל אנשיל במעט מֶרי – אינך חפצה להיות לאכרה…

– ומה חפצך – קראה נחמה כמתחננת – כי אהיה לאכרה? הלזאת נוצרתי? הלמדתי זאת מעודי? האבין עד מה מכל-זה? הניחני, לפחות, להסכין אל החיים החדשים האלה, אולי יעשה הזמן את שלו. –

בקשת האֵם והבטחתה נגעו עד נפש אנשיל, ולא יכל להאריך עוד את מריו. הוא מצא שפקו בנחמתו, כי אמו, למרות שאטה את חיי הכפר, החלה בכל זאת לשים לבה אל כלכלת הבית. – –

באחד הימים נסע אנשיל עם אחד מעבדיו אל שדה החציר להביא יבול לפרותיו. ונחמה באה לקראתו, ותרא את בנה אוחז ברסן הסוסים והעבד פותח לפניו את השער.

– אנה, בני? – שאלה.

– אל השדה, אמא, להביא חציר – ענה.

והנה רחף על שפתי נחמה שחוק לעג קל, אשר לא נעלם מעיני בנה.

– מה אַת צוחקת, אמא? – שאל אנשיל

נחמה מאנה לענותו כרגע, ואחר ענתה ואמרה:

– התבוננתי בך, אנשיל, בשבתך כה בהדר על העגלה והרסן בידך, פניך צוהלים כפני בן-מלך; ובשביל מה? בשביל שאתה נוסע להביא אלֻמת חציר לשתי פרות.

– אך הלא גם להן דרוש מאכל ירק – ענה אנשיל בלי הכלם.

– כן, אך אני חשבתי… אמרה נחמה – אם שוה מלֹא חפנים חציר בכל העמל הזה?…

אנשיל נסע לדרכו, אך בהיותו כבר רחוק מביתו שב קול צחוק אמו להתעורר ברוחו כמזכיר עון. הוא הרבה לחשב ולחקר, אל מה רמזה אמו בצחוק זה?

“האֵם! האֵם!” – קרא קול בקרבו – נבחר היה לה, לוּ נסעתי עתה, לא אל השדה להביא חציר, אך אל אחת מערי השוק למען קרו בקול: לַצִּינִי! לַצִּינִי! (בזול! בזול!) כאשר עשיתי לדאבוני זה זמן כביר. כמובן, טוב לה זה מכל. אך אני לא אפת, לא אעשה, לא אעשה זאת!

וכה הכבידה לה נחמה בעצמה את מלחמת-נפשה אשר החלה בעצמה רבה; היא לא יכלה להתאים כל צעד אשר צעדה קדימה עם הצעד אשר צעדה לפניו. מעט מעט נגלה הדבר: מלחמה היתה לה לא באיזה משפט קדום, באיזו רגילות לא נכונה, אך בעצם טבעה ותכונתה.

והדרך אשר בה החלה נחמה לשוב אל ביתה ואל משפחתה נהלה אותה ביותר על פני הדברים הנקלים מאשר על הענינים נכבדי-הערך. היא ראתה ביתר בהירות את הדבר הקרוב לה. אשר יקל לה לתפשו ביד. וכה החלה להשכים לבקרים למען העיר את השפחה לחלֹב את הפרות. אך לא אחת ושתים שבה משם מלאה חשד ואי-אמון. אל נכון הקדימה השפחה להסתיר דבר-מה על מנת לגנבו, כי מדוע השכימה ככה לקום. התרנגולות היו כלן עקרות; ואם מצאה נחמה ביצה טמונה בחול בפנת החצר או הגן, לא עשה זאת העוף הדואג לפרי בטנו, לא! אך ידי גנב חלו בזה, למען קחת לו את הביצה.

והחשד הנורא היה מבעת את נחמה כרוח רעה. קול עלה נדף נדמה לה כקול שאון בית בנפלו. היא שבעה נדודים בלילות, ויש אשר תקום ממשכבה באפלת הלילה ותָרָה את הבית לארכו ולרחבו. בכל אשר פנתה נגלה לעיניה שוד ומעל, קשר גנבים ושודדים שגזל ממנה את יתר הפלטה הנשארת לה מן העיר.

ויהי באחד מלילות הקיץ, והיא שוכבת על משכבה עֵרה ומלאה רעיונות מחרידים, והנה הגיע לאזניה קול דממה מלפני חדר שפחת הרפתים. לבה הגה אימה, ותמהר ותבא אל החדר ההוא. השפחה שכבה ליד החלון הפתוח, וראש-אדם נראה בחלון מן החוץ ויעלם חיש מהר ברגע הופיע הגברת בחדר.

– איש היה פה – קראה נחמה קשה, ותעף עין בכל מלא החדר המואר באור הלבנה הכהה.

– לא אדע במי אַתּ מדברת, גברתי – אמרה השפחה במבוכה גלויה.

– אל תצטדקי! – קראה נחמה בלא חמלה – דעי לך, כי אם יחסר דבר בבית, אף כדי חודה של מחט, ותפשתי אותך, ואמרתי כי ידך תכון עם הגנבים.

לדברים האלה חרדה הנערה מאד, עד כי לא מצאה מענה בפיה. ובבקר יום השני נגשה אל נחמה ותבקשנה בבכי ובמרירות כי תשלחנה מביתה. פה יחשבוה לגנבה, טוב לה לבקש מַתָּת מעוברי דרך משבת בבית כזה, אשר בו ישימו את המשרתים לגנבים.

– הגידי אפוא – אמרה נחמה אשר נעצבה למראה דמעות הנערה – האם לא דברת עם איש? האם לא ראיתי בעיני ראש-גבר? –

– אך לא גנב היה! – אמרה הנערה בראש כפוף –

– לא גנב? – התלה בה נחמה – אך התדברנה נערות עם איש זר בלילה? מה אפוא דברת עם איש זר בחשכת הלילה, בלי אור בחדר, ליד החלון הפתוח?

– לא גנב היה, גברתי! – נשבעה הנערה עוד הפעם.

– הגידי אפוא, מי היה שם?

– עוד לא אוכל להגיד זאת – ענתה הנערה במבוכה.

והנה השח אנשיל על אזן אמו וילחש לה דברים אחדים, וגם פניו אדמו.

– לה אהוב? – קראה נחמה בקול – מה עולה על לבך? התאמין כי ישנו איש בעולם אשר ידבק בה לאהבה אותה? לא, נדבר נדברה עם אחד מהם – הנני מבטיחך כי כן הוא – לעשות לנו איזה נזק. היא תפתח לפניו את הבית, והוא יבא אל תוכו, ועשה את כל אשר יחפוץ.

כנראה, הבינה הנערה את התכן הכללי של הדברים הנאמרים בפניה בשפת יהודית-אשכנזית. אֹדם ארגמן כסה את כל פניה עד מצחה, ובקול צעקה קראה:

– אהובי איננו גנב, הוא הבטיח לארשני כדת אחרי הפסח! אך האשה האומרת עליו, כי גנב הוא, היא לא תנקה. השטן השיאני לבא לגור בבית יהודים!

ברב עמל הצליח אנשיל להוציא את הנערה הזועפת מתוך הבית. נפלא הוא, כי לא פעל המחזה על לב נחמה רשם רע מאד, כמו על יתר בני הבית; הם נעצבו עד מעמקי לבם. הם ראו בזה לא רק את קלונם, אך גם את קלון האֵם, אשר השיאה על עצמה בהתרגשותה הנפרזה שלא בעתה. אך איש לא נועז לבטא בשפתיו את מחשבתו.

– לי ירוח, אם לא תהיה בביתי – אמרה – אינני יכולה להחזיק גנב בביתי! טוב לי להרחיק מביתי גם את הטובה בשפחות, מאשר אהיה תמיד עצובה וזועפה, מבלי דעת: הבטוחה אני ברכושי אם לא?

נורא מאד, כאשר יאֻלצו הבנים להיות שופטים למעשי אבותיהם, ילדים טובים ימנעו עצמם מזה, ויתאמצו להעלים עין מהסלף אשר יסלפו אבותיהם, אך בנים רעים ומשחיתים מתנפלים על המציאה הזאת; הם שמחים, כי אנה להם המקרה, להיות חכמים מאבותיהם, והנם מדברים על שגגות אבותיהם בבטחה רבה, כאלו נוצרו מתחלה רק למען היות שופטים לאלה, שנתנו להם את חייהם. בני הבית הזה אל נכון לא היו כבנים האלה. ובכל זאת, אם החשו בעוד אמם לנגדם, לא נמנעו בהיותם לבדם מגלות אח לאחותו את מחשבותיו הנוּגות.

– מה חפצה האֵם מאת השפחה? – שאלה טילה את אנשיל בערב היום ההוא – הכה גדלה חטאתה?

– טוב, כי תחשי מזה – אמר אנשיל.

– באשר יש לה אוהב? – הוסיפה טילה בלי הכלם, כשואלת וכעונה יחד. ואנשיל הביט על ה“ילדה” בתמהון.

– מאין תדעי זאת? – שאל אותה.

– זאת אדע זה כבר – אמרה טילה – ועוד יותר מזה אדעה. אנכי יכלתי להגיד לאמא גם מי הוא זה? הלא הוא עבד הפקיד היושב בחצר הרוזן. בכל לילה ולילה הנהו בא הלום, לדבר עמה, ולעת חג הפסח אמנם תהיה חתונתם.

– מי הגיד לך כל זאת? – שאל אנשיל עוד הפעם.

טילה היתה כמתיעצת בנפשה, ואחר אמרה בערמה:

– עוף שמים יש לי אשר יוליך אלי כל שמועה מן הכפר.

וכאשר החריש אנשיל הוסיפה טילה ותאמר:

– כל נערות הכפר, אשר יש להן אהובים, מצוות אותם לבא בלילות אל חלונותיהן לדבר עמהן. יומם אין להם פנאי. ואז הם נדברים על מצב ביתם בעתיד, או: הילכו ביום הראשון אל המחולות? או יקבעו את יום חתונתם. הגידה נא לי: מדוע לא תוכל אמנו לסבל זאת? הן כל האכרות מביטות על זאת בדומיה!

– האדע מדוע? – ענה אנשיל חציו מקשיב לדבריה וחציו תפוש בשרעפיו – לדאבוננו אין עוד אמנו כאחת האכרות.

---

יט. קול דברים בכפר ומחוצה לו.

האחד אשר יכול לפעול על התכונה החדשה שסגלה לה נחמה, התיאש, כנראה, מחפצו, לעשות מצדו דבר מה.

ר' שלמה התבונן בתמהון רב אל התכונה הנפלֶה ההולכת ומתפתחת בנפש נחמה, אך לא גלה את ידיעתו זאת בשום תנועה ורמז; כפי הנראה, חכה לראות את אחרית המראה המוזר הזה. ולא זו בלבד; אותות רבים הגידו, כי מעט מעט נשבר גאון האיש הקשה הזה, אשר מנעהו עד כה מכפר את העון אשר חטא, או אשר השיאו עליו, לוּ גם בדברים רכים: בקצת חנפה. מיום לכת נחמה השדה אחזהו איזה שעמום נורא, אשר לא יכול להשתמט ממנו עד היום. ההיה צר לו על הפרד נחמה ממנו, בלי לברכו ברכת הפרידה, או הנגלה לו אז בה כח נסתר חזק, אשר לא יחת מפני כל, וגם מפניו, ואשר על כן עליו להכנע מפניה?

ור' שלמה לא שאל את נחמה ביום השבת ההוא, בשובה מן השדה, מה ראתה שם, והיא גם היא לא הגידה לו דבר, כאלו שבה מדרך קצרה וידועה. היא אמנם היתה נכונה לדבר עמו, לוּ רק הגיעה אליה אף התנועה היותר קלה של שאלה מצדו, או לוּ ראתה, לפחות, כי יקשיב לדבריה. נחמה שכחה, כי מלאה קלון את פני האיש, אשר זה לא כביר אכלה את לחמו; היא חשבה רק: “מדוע איננו שואל אותי: הימצא השדה חן בעיני? – האין חפצו גם לדעת זאת!” ולא חשבה ולא עלתה על לבה, פן יש איש, אשר יציג את עצם השאלה הזאת באופן אחר: “מדוע איננה מספרת, מה ראתה בשדה? לוּ אמרתי, למשל לשונאי בנפש: “לך וראית את שדי!” האם לא אמר לי בשובו לפחות: – קללת אלהים עליך! שדך טוב ויפה מאד! – והיא לא תדבר דבר, למטוב ועד רע, אחרי ראותה את הונה וּרכושה! – אל חי! הזה שכרי בעמלי שעמלתי עד כה?” –

כה לא הבינו שני הלבבות האלה איש את רעהו, וגם שבלי השדה לא מלאו את התהום המפרדת ביניהם… ואם גם היו רגעים, אשר כמעט קרבו הלבבות חד אל אחד, היה מתיצב תמיד המקרה האכזר למכשול להם, ובשביל מלה אחת או גם מבט אחד שלא כהוגן, שבו נפרדו הלבבות ויתרחקו זה מזה מרחק רב מאד.

ונפלא הוא, כי מאז צאת נחמה אל השדה, כמעט אל זכרה את “הבחור” ואת יציאתו מן הכפר, כאלו תסתפק עתה למדי באשר נצל אליה ממות. ובאמת, איך תשלח עלם חלש כזה אל בין אנשים זרים, ומה גם עתה, אחרי מחלתו הכבדה, בעת שדרוש לו להתחזק ולאסוף כחות חדשים? וכה נעלמה עוד הפעם תמונת “הבחור” מעיני כל, איש לא ראהו ולא השגיח אליו. אליהו שב להיות את אשר היה בתחלה: גלמוד, רחוק מכל עניני הבית ומתכנס כלו בחדר ספריו.

רק אנשיל לא יכול לשכח לאחיו את חטאתו, אשר אמר למנע ביום השבת ההוא את אמם מצאת השדה. אנשיל ראה והבין, כי לא מפני קדושת השבת דבר אז אליה דבריו. “מדוע לא – זעק לבו בקרבו – מדוע לא הפריע מעולם אותנו, אותי ואבינו וטילה, בלכתנו ביום השבת אל השדה? אך סבת הדבר היא, כי מפנינו ירא הוא, ולכן חפץ לקומם לנו לאויבת גם את אמנו. הוא יודע, כי ממאנת היא להשאר בכפר, וגם הוא נכסף לשוב אל “רבותיו”… מה לו ולכפר? דף אחד בתלמוד נבחר לו מכל חמדת השדה!”…

ועוד עמק הרבה יותר, מאשר ידע אנשיל בעצמו, נשרשה בלבו השנאה לאחיו. הוא התאמץ להצדיק את שנאתו בטעמים שונים, והסבה האמתית נעלמה גם ממנו. הוא לבדו הרגיש את מציאות הבחור, בעת אשר בעיני כל בני הבית היה נחשב כצל מתהלך בבית; תמונתו היתה כמועקה-קשה לאנשיל, ויתאמץ בכל יכלתו לבלתי הפגש עמו.

בדבר למוד טילה לא נדברו עוד דבר. נחמה דבקה עתה באהבה עזה אל בתה, ונקל היה עתה להכיר, מה תבקש ומה תמצא האֵם ב“הילדה”.

– הן בת אכר אַתּ – אמרה אליה פעם בצחוק מהול בכעש – ולמה זה לך ללמוד הרבה? בעד האכרים רבה ידיעתך יותר מדי; רב דעת יוכל עוד להרע לך. השארי אפוא ככה, כאשר הנך. גם לא יחפוץ אליה ללמד אותך.

הדברים האחרונים האלה היו רק כעין הצטדקות לנפשה, ובאמת היה לזה יחס ישר אל התמורה אשר התחוללה בקרבה. לפנים בהיותה גלמודה ומתבודדת בביתה, נמשך לבה בחזקה אחרי אליה החלש והבודד כמוה, ותאמר להתקרב אל אֵליה על ידי למוּדי טילה ולהראות בזה את התנגדותה הקשה למנהגי חייהם החדשים בכפר. אך עתה, מאז חדלה להתנגד, לפחות בכח ועז כבראשונה, להסדרים השוררים במשפחתה, לא נחשב עוד אליה גם בעיניה. גם הוא וגם למודו, לא היו דרושים עוד לחפצה.

במצב הענינים כזה לא יפלא בעינינו, כי בקרב הבחור שבה להתלקח הלהבה ההיא, אשר זעזעה את כל מוסדי גוו אז בליל בואם הכפרה. בגלל מחלתו שקעה הלהבה מעט, אך כמדת תשובתו לאיתנו שבה גם הלהבה ותלהט את כל קרביו, ותאכל כל מה שקם לה לשטן ולמכשול…

ובעת אשר האמינה נחמה, כיתר בני הבית, כי שקוע אליה בספרי תלמודו, היה ספר אחר, שונה מאלה תכלית שנוי נכח פניו. אליה ידע את ספר תפלת ויטך כמעט על פה, ויעש חיל להפליא בלמוד שפת המדינה…

באחד הלילות נעורה נחמה פתאם משנתה, ונדמה לה, כי שמעה כקול אנקת חלל בחוץ ליד החלון… ובטרם השפיק עוד ר' שלמה לקום, כבר קפצה נחמה ממטתה, ותדלק נר ללכת ולראות, מה האסון אשר קרה שם. רגע דמתה לשמוע את קול אליה, ומשנהו חשבה כי הקול קול ויטך, ותצא החצרה, ונר דולק בידה… אך הנה קם הכל לדממה. גם רוח חרישית לא נשבה. החלום חלמה? הן באזניה שמעה את קול הצעקה! – היא עמדה ותקשב בחוץ, אך לאזניה לא הגיעו לא צעדי בורח ולא אנקות פצוע. מחשבתה הראשונה היתה,כי גנב בא הלום, ואולי הוא אהוב השפחה המגורשה. אך למה זה אפוא צעק? ואם נתפש בגנבתו, איה אפוא התופש אותו? נחמה לא היתה אשת חיל ביותר, אך יען כי חשבה רק אדות הגנב, לכן היה הפחד רחוק מלבה. עוד הפעם נסתה להקשיב מה נשמע בחוץ, ולאחרונה הגיע במהלכה עד שער החצר. ומה רב פחדה בראותה איזו תמונה כהה, כתמונת גבר, יושב שחוח ליד השער!

– מי פה? – שאלה בחרדה.

– אני, אני הוא, גברת! – ענה קול נודע לה.

– אתה, ויטך? – אמרה נחמה, ותמהונה עתה גדל על פחדה הראשון – האתה זה צעקת?

– אני, גברת! – קרא העבד ויגש לאטו אל נחמה.

כאשר התבוננה נחמה בפניו לאור הנר התפלאה לראות אותו עצוב מאד. הוא חרד בכל גופו.

– ויטך, הראית אותו? – שאלה נחמה, בחשבה את חרדת העבד לתוצאת מלחמתו עם הגנב.

– לא ראיתי איש, גברתי! – ענה העבד ויורד את עיניו במבוכה.

– ויטך, – אמרה נחמה – אך ממאן אתה להבעיתני; הלא בפניך אכיר. האף אין זאת? ההוא היה בזה?

– מי? – שאל ויטך וירם את עיניו אל נחמה בדאגה ומורך. נחמה התבוננה, כי שוטטו עיניו במלֹא רוחב החצר, והדבר הזה הגביר עוד את החשד בלבה.

– ואולי עודנו פה? – קראה ותאחז בחרדה את יד עבדה.

ויטך שם את ידו השנית על זרוע נחמה, כאלו חפץ למנעה בזה מהסב את עיניה הצדה.

– איש לא היה בזה, גברת! – ענה בלחש.

– ומי זה אפוא צעק? – שאלה נחמה – ולמה באת הלום בלילה? ואני המשֻגעה אני? הלא באזני שמעתי קול צעקה, אשר חדרה אל מעמקי לבי!

– אל נכון שמעת את צעקתי אני, גברת! – אמר העבד בלט וירף מזרוע נחמה.

– אתה, ויטך? – שאלה נחמה ותלטוש עין חודרת אל העבד.

– כן, גברתי, עתה זכרתי, – אמר ויטך וישאף רוח בחזקה – בלי ספק שמעת את צעקתי. הן ידעת, כי בהניח איש את ידו על לבו בשנתו, יעלה דמו עד ראשו, וחלומות רעים יבעתוהו; גם אני חלמתי חלום נורא.

– ולכן צעקת? – אמרה נחמה – אך איכה באת הֵנה?

השאלה הזאת הביאה, כנראה, עוד הפעם את העבד במבוכה. רגע הביט בחרדה בפני השואלת, ופתאם מהר ויקרא:

– חלמתי, והנה אדון-נעלה, כהן-דתנו, עומד ליד הנחל. ופתאם ראיתי את המים עולים ועוברים את גדות הנחל, עד אשר הגיעו עד צואר האדון-הנעלה. חפצתי להתנפל המימה, להציל אותו… והנה – טבע במצולה לעיני… לכן צעקתי, גברתי; וכאשר הקיצותי… והנה אני ליד השער.

ככלות ויטך את הדברים האלה שאף רוח וירוח לו; אך מעיני נחמה החודרות לא נעלמה המבוכה הרבה אשר גברה בפניו מדי דברו.

– האנוס הנך לרמותני, ויטך? – שאלה בלטשה עוד הפעם את עיניה עליו ובהקריבה את נרה אל עצם פניו. – היודע אתה דבר-מה ומכסהו ממני? ויטך, הן הדבר נוגע אל רכוש אדוניך, ואתה מכחש לי!

– אם כה, אשלח מחר אל השופט – אמרה נחמה קשה ותפן ללכת. – ידע נא השופט, כי אין אנחנו, תושבי הכפר, בטוחים מפחד גנבים בלילות.

– אל השופט תשלחי? – קרא ויטך בחרדה גלויה.

– לפניו הלא תגיד – הטעימה נחמה את הדברים – את מי ראית.

– לא ראיתי איש! – שנה העבד את הבטחתו.

– הגם לשופט תגיד כזאת? – שאלה נחמה עוד הפעם.

– גברתי! – קרא העבד כמעט בקול צעקה – אל נא תשלחי אל השופט; לטובתך אַתּ אל נא תשלחי אליו! הוא לא יוכל להושיעך!

– לטובתי? – שנתה נחמה בפחד – האין לי הצדקה לדאג להוני?

– גברתי, אל תשלחי! – אמר ויטך וקולו הולך ורפה – אל תשלחי, פן תנחמי.

עתה היה ברור לנחמה, כי ידע ויטך דבר, אך אולי מחמלתו על האמה המגורשה לא יאבה לגלות את הנודע לו.

– העבד הזה – המה לבה בקרבה – הן שלם הוא אתנו; נאמן הוא לנו ועובד עבודתו יומם ולילה… ובכל זאת לא יערב להודות בפנינו על הדבר, אשר אולי יוכל להרע לנו. המה תומכים ועוזרים איש את רעהו; הנוכל אפוא אנחנו, היהודים, לקנות קרקעות ולהיות לאכרים?

– אל נא נדבר עוד היום בזה – אמרה כעבור רגע – אולי יביא לך הבקר לבב חכמה.

ובדברים האלה שבה הביתה. ויטך הקשיב עוד זמן מעט, ואחרי כן הלך לו גם הוא; אך לא למקום משכבו הלך. בצעדים קלים צעד הנה והנה בחצר, ומדי הגיע לאזנו הד קול שאון קל עמד תחתיו ויקשב רב קשב עד אשר נדם הקול.

ורק כאשר נשמעה קריאת התרנגול הראשונה לפנות בקר עזב ויטך את מקום נדודיו בלילה, וילך אל הבאר, וירחץ פניו, ואז, כאלו הדיח מעליו במים הקרים את כל מקרי הלילה החולף, נשא עיניו ויבט סביבו ברוחה. מבטו נפל על חלונות החדר, אשר בו ישב תמיד “הבחור” כפוף על תלמודו; ובפני העבד נראו רשמי אֹמץ מיוחד והחלטה רצינית…

ביום ההוא זכרה נחמה, כי עוד לא השיבו לרופא הברנדיזי את שכרו בעד רפוי אליה. במרוצת הימים האחרונים, בגלל המקרים המסֻפרים בזה, שכחה את החוב הזה; העבד המוזר העיר בקרבה רגשי בטחון וחשד חליפות. היא העבירה ברוחה את כל המופתים, אשר יכלו להפיץ אור על תכונתו הנפלה; אך תמיד היה נאמן למשרתו ודבק בבעליו, והאות היותר נאמן היא הליכתו הנאמנה עם אליה בעת מחלתו המסֻכנה.

– האם לא כאח התהלך עמו? – הגתה ברוחה – ההרביתי אני לעשות למענו ממנו? ובכל זאת הלא לא לנו הוא! היהיה נאמן לנו יותר מאשר לבני אמונתו? הוא יודע אל נכון מי בא במחתרת אלינו הלילה; אך היגיד זאת? הילשין על אחד מאחיו אשר אמר להביא נזק לנו, היהודים? האוכל לדרוש זאת ממנו?!

ובהצדיקה בקרבה את ויטך, בהתאמצה להסיר מעליו את כֹּבד האשמה, לא יכלה בכל זאת נחמה, בעלת הרגש הדק להתעלם גם מקול היֹשר המדבר בקרבה. ויטך זה, אשר הציל את בנה מחבלי מות, אשר לא תמצא מלים להודות לו על תשועתו, ההוא יחפוץ עתה ברעת הבית? אולי באמת צדק העבד? אולי אך חלום רע בעתהו, ולכן הגיחה הצעקה מקרבו, ולכן גם נמצא בקרבת השער. הן יקרה כזאת לעתים!

המחשבות האלה עִנו אותה מאד, אך היא מהרה בבקר יום השני לקרוא את העבד אליה, כמו להודיעו, כי חפצה היא לעשות שלום עמו. היא החליטה, לבלתי העציב עוד את מציל בנה בדברים, אך לשמור את המקרה הזה בלבה.

כאשר בא ויטך לפניה לא נעלם ממנה רעד קל אשר עבר בעצמותיו. אך נחמה הביטה עליו במלֹא עיניה.

– אל תירא, ויטך – אמרה – אינני שולחת אל השופט.

– בזאת תצדקי, גברתי – קרא העבד שמח, כי למה זה לשופט לדעת זאת?

– כי היה פה איש בלילה? – חקרה נחמה בהפצרה להבהיל את העבד בשאלתה הפתאֹמית ולהביאו להודאה גמורה.

– לא, גברתי – אמר העבד בהשפילו את עיניו – אך כי צעקתי צעקה גדולה בלילה.

נחמה נוכחה, כי מפי העבד הזה לא תציל דבר אמת, ובזכרה את החלטתה מהרה לשים קץ לשיחה הזאת, ותתן לו את הכסף בעד הרופא, ותצוהו ללכת העירה.

ויטך התבונן היטב בשטרי הכסף, ספר אותם לאחד אחד, ובשומו אותם בחבו אמר:

– הלא עשרים המה, גברתי; מה מאד תרבי לתת לרופא!

– הן רופא הוא! – אמרה נחמה בתמהון – האם לא הרויח זאת?

ויטך החריש רגע.

– התאמיני, גברתי, – קרא פתאֹם, ויבט בנחמה בעינים לטוּשות, – כי הרופא הברנדיזי רפא את האדון הנעלה?

– יד ה' בראשונה, זאת אדע גם אני! – אמרה נחמה.

ויטך הביט על גברתו וישתומם. מענה נחמה היה, כנראה, לא לפי רוחו.

– יד ה' הויה בכל – אמר בלחש – זה אמת! אך למען האדון הנעלה קרה נס; זה הוא יותר מעזרת ה'. והנס הזה קרה גם לי.

ברור היה, כי לא הבינה נחמה את דברי העבד, ואך אמרה:

– ובכל זאת הלא דרוש לשלם לרופא הברנדיזי, ולוּ גם קרו אלפי נסים!

אחרי השיחה הזאת שבה נחמה להתעניֵן במצב אליה, המעורר חמלה באמת. פניו הדלים והחורים הזכירוה, כי צריך לעשות למענו דבר מה. אמנם הוא נרפא מחליו, אך מדי התבוננה בו בשים לב, נדמה לה, כמו עומד הוא על מפתן מחלה חדשה וקשה מהראשונה. והאות, כי עזב אליה מימי מחלתו את “הלמוד”. איך יכל למנוע מנפשו את הדבר אשר היה לפנים רוח אפיו, נשמת חייו? גם הדבר אשר יוצא עתה אליה, למרות הנהגתו מלפנים, לעתים מזומנות אל הבית, ויושב בו שעות אחדות רצופות, היה בעיניה כסמן רע; היא מצאה בזה כעין תאוה עזה לשאֹף עוד הפעם רוח החפש, לשבע מעט מזיו החיים, אולי בפעם האחרונה. ויען כי היה אליה רפה-כח מעצם ילדותו, כמעט הסכינה נחמה אל הרעיון, כי אבד יאבד לה בנה זה בדמי-ימיו, ולא החריד אותה עוד זכרון מצבו הנורא.

– אליה, בני! – קראה פעם בעבור הבחור על פניה בעינים משפלות לארץ – אנה אתה הולך?

– גם אני אל השדה, אמי – ענה.

– לך, והשיבה את נפשך, בני, – קראה אחריו בכל לבה – הלא טוב בחוץ מאשר בבית! מי יתן, כי תשוב שם לבריאותך הגמורה. התשמע, אליה?

– תכף, תכף, אמי! – אמר אליה, כנראה, בפזור-הנפש וילך לו.

תכף, תכף! המלה הזאת היתה כרגב קרח ללב נחמה. היא הביטה אחרי בנה עד אשר נעלם מעיניה.

אך הבחור לא הלך בדרך המובילה אל השדה. הוא יצא לעבר הדרך המובילה ברינדיזה. כאשר היה הכפר מאחוריו, פנה כה וכה, כמתבונן אם אין איש, ואז הוציא מחיקו את ספר התפלות הנודע לנו ויקרא בו בלכתו הנה והנה. כעבור שעה היה עיף מאד מן ההליכה, ויתנפל על הדשא הגבוה ליד הדרך ויוסף לקרא. אך כמעט הגיע לאזניו קול פרסות סוסים וגלגל אופנים התנשא ממקומו ויקשב. כה עברה שעה אחר שעה; הנשף בא ואליה חכה עוד לתשובת העבד.

בשעה מאֻחרת מאד בערב נשמע קול צעדי איש הולך רגלי בדרך. אליה דמה, כי העבד נסע בעגלה לברנדיז, אך ויטך חשב לנכון לפניו לעבור ברגל את הדרך הארוכה הזאת, מהלך שתי פרסאות בערך.

וההלך הזה היה ויטך.

אליה התנשא ממשכבו ובקול רפה קרא בשם העבד העובר לפניו. ויטך הפנה את פניו וישתומם מאד; הוא לא הכיר כרגע את בן אדוניו. והנה קרא אליה שנית בשמו ובקול רם מעט מבראשונה; אך גם הפעם, מסבת דמיון קול הבחור לקול אחיו, שגה העבד ויאמר כי אנשיל לפניו.

– הפה שדך – קרא בקול תוכחה – כי ישכב האדון הצעיר פה ליד הדרך במרחק שעה מן הבית? ומה תאמר האֵם, אם אני אביאך עתה הביתה?

– הלא אני הוא, ויטך – אמר הבחור ויגש אל העבד.

– אדוני הנעלה! – קרא זה בבהלה ויסר את כובעו.

– אדון נעלה! צחק אליה – כה תכנני, ולפני רגע דמית, כי מבית הימן אני בא.

– אלי, גואלי ומושיעי! – קרא העבד – תדבק לשוני לחכי, אם דברתי עליך כזאת!

הבחור צעד צעדים אחדים דומם ליד העבד. וּויטך התרחק מעט ממנו ביראת הכבוד, עד אשר הלכו שניהם כמעט לשני צדי הדרך. פתאם קרב אליה אל העבד מאד; העבד נשאר עומד תחתיו.

– הגידה נא לי, ויטך, – אמר הבחור בקול רועד ורפה – ההתפלאת בראותך אותי פה בשעה מאֻחרת כזאת? הגידה נא את האמת!

העבד התמהמה רגע, ואז אמר בהכנעה:

– איכה אוכל להתפלא על המעשה אשר האדון הנעלה עושה? –

– אינך עונה אותי מענה ברור, ויטך – אמר אליה.

– אני יודע למה האדון הנעלה פה, ולכן אינני מתפלא – ענה העבד כמעט בלי נשמע קולו.

– אתה יודע למה אני פה? – קרא אליה.

– כן, – אמר ויטך – האדון הנעלה חכה לבואי!

– ויטך, ויטך! – קרא אליה ויט הצדה כמו נכלם מפני העבד.

– ישאלני נא אפוא האדון הנעלה – אמר העבד וידיו שלובות מלפניו כמו בתפלה.

והנה נטה אליה עוד הפעם הצדה; פניו אשר נראו לאור הלבנה הכהה, היו עוד חורים ודלים מבראשונה; כמעט אשר הבריקו מלֹבֶן.

– הנני שואל אותך אפוא – קרא הבחור כמעט בצעקה – מדוע מאנת להגיד לאמי את האמת, בשאלה אותך: מי זה צעק בלילה? מדוע לקחת על עצמך את הצעקה ההיא?

– אדון נעלה! – אמר העבד אחרי דומיה ממֻשכה בקול רפה ומלא רגש הכבוד – ולוּ גם באו כל הקיסרים ומלכי הארץ לאלצני, היכלו להוציא מפי דבר אמת? נקל לי לנשוך בשני את לשוני ולהקיאנה מהגיד את הדבר…

– ומדוע, ויטך? – שאל אליה בדממה.

העבד הרים את קולו.

– היכלתי להגיד לה, אדון נעלה, – אמר – כי הוא, בטפסו על השער, צעק את הצעקה?…

– ומדוע לא יכלת להגיד לה זאת? – שאל אליה ויבט בפני העבד באפלת הלילה.

ויטך הניע בראשו מלא מחשבות.

– לא יכלתי להגיד זאת לאמו, אדון נעלה, – אמר בהחלט, – פן תמות לשמועה.

ובדבר העבד זאת לא התבונן, כי יתרומם וישפל חזה אליה בהתרגשות רבה, וכי כמעט יפרץ שטף דם מעורקיו אשר התעבו מאד. לאחרונה פרצו מפיו דברים בלולים בקול צעקה משונה, וּויטך לא הבין אף אחד מהם…

– הרואה הוא, אדון נעלה – אמר בקול חמלה – כי לא יכלתי לגלות את אֹזן אמו…

אליה החליף כח כמעט רגע, אחרי כן אמר במכאוב-נעצר:

– ובכן, הנך יודע איפה הייתי?

– כן, אדון נעלה!

– ואינך חפץ להלשינני? – מהר לשאל.

– אדון נעלה! – השמיע העבד בקול תוכחה.

– אך לא אבין, ויטך, מדוע לא תחפץ להלשינני – אמר אליה – אמי ואבי ידעו להודות לך כראוי, מצבך בביתם עוד ייטב שבעתים מבראשונה. מדוע אינך מספר להם? מי אני, כי כה תאהבני? מה הטיבותי לך מעודי?

– אדון נעלה הוא – אמר ויטך ביראת הכבוד – היש לי אפוא הצדקה לשאל; היצדק במעשהו, או לא יצדק?

אליה הקשיב במלֹא אזניו. דברי ויטך אלה הביאוהו במבוכה.

– הגידה נא, ויטך – קרא – ההלשנת את אחי, לוּ ידעת על אֹדותיו כדבר הזה?

– כן, אדון נעלה – אמר העבד בהחלטה גלויה – לא הייתי מסֻפק אף רגע.

– העשה לך רעה? – שאל הבחור.

– לא מאומה – אמר העבד זועף.

– ובכל זאת –

– הלא זה אסוני, אדון נעלה, – אמר העבד ואליה שמע את קולו רועד וגם איזו נאקה מסֻתרה הגיעה לאזניו

– לא אבין לך, ויטך – אמר הבחור.

– מדורת התפת איננה קשה וחזקה ממדורת האש הבוערת בקרבי – קרא העבד ביאוש נורא – ואין כל רפואה לזה, גם כל ודוי לא יפדני ממכאובי. פעם נדמה לי, כי נכון הייתי לרוצץ את כל ראשי היהודים במכה אחת ולא אשנה, למען אשר לא תשאר גם עצם על עצמו, למען אשר תשמד כל נפש חיה בהם; ויש אשר אחפץ לחבק את כלם בזרועותי, כאשר תחבק האומנת את היונק, לאמצם ולנשקם במו פי. לא אדע נפשי: אם גוי זעום ה' הם היהודים, אשר כל מכה אותם לא יאשם, או כי טוב להשתחוות לפניהם ולאמר לכל אחד מהם: “מה חפצך, אדון, ויעש!” אך, אדון נעלה, האם חיי איש, שאיננו יודע זאת, חיים הם? יש אשר כחיה טורפת אֹבה לטרוף ולרמס את כל היהודים, ויש אשר אהיה להם כשה תמים. האם לא טוב לאדם כזה ללכת אל נהר עלבא, אל מקום עמוק מאד, לקשרו אבן בצוארו, למען אשר לא ישוב לעלות על פני המים, ו… ולהתנפל שמה?

תמהון אליה הלך ורב; עתה עמד נבהל לשמע התגלות לב העבד. הנה נפש איש משתפכת לפניו, מגלה לעיניו פצעים נסתרים, אשר לא ידעם גם עתה… האמנם זאת היא דעת ויטך על היהודים? מה יוכל אפוא גם הוא לקוות ממנו?…

ועבד כזה הפקידו אבותיו על ביתם! מה הדבר הזה? רגע עלה לפניו כברק אֵש, אשר כבה עד מהרה… כעבור רגעי דומיה אחדים שאלהו ויטך בהכנעה רבה ובעינים נטויות כמו בתפלה:

– אדון נעלה, היש עזרתה לי?

אליה העביר צעדים אחדים על העבד, כאלו ירא מפניו.

– הן לא אדע עוד את מקור מחלתך, – אמר.

– כן, אדון נעלה, – קרא העבד – עתה ידעתי! הדבר הבוער בכליותי כאש – הוא מחלה.

– אך איכה באה עליך המחלה, ויטך? – אמר הבחור – מה עול עשו לך היהודים, כי כה רבה שנאתך אליהם?

– הוי, לוּ רק יכלתי לשנאם, לשנאם תמיד בלי הרף – אמר העבד בחמה עזה – אבל את החסד הזה לא יחפץ האל לעשות לי. והנני אנוס גם לשנאם וגם לאהבם…

– הגם בילדותך היית ככה? – שאל אליה.

ויטך הניע ראשו בעצב.

– הוי, אדון נעלה! – אמר – למה זה תזכירני את הדבר ההוא? כאשר הייתי ילד ידעתי רק על פי האבנגליון, כי הצליבו היהודים את מושיענו. אך בעיני לא ראיתי איש יהודי, וגם לא ידעתי, מה מראהו. והדבר קרה בשנת השבע עשרה לימי חיי… אז ראיתי אותה.

– את מי? – שאל הבחור, וכל גוו רעד לשמע השאלה שיצאה מפיו. נדמה לו, כי נערכה שאלה כזאת גם אליו.

ויטך שאף רוח פעמים אחדות, כאיש המתעתד להשליך מעליו מעמסה כבדה.

– אדון נעלה, – אמר, – מנהג הוא אצלנו הקתולים, כי יתודה כל איש לפני הכהן, אחת הוא אם יש בו חטא או אין… ואני עתה כואב ומעונה מאד; ואף כי לא כהן הוא, אך הוא אדון נעלה הנהו!…

הבחור החריש; בתמהון רב התבונן כי הוא והעבד הולכים בדרך אחד. העבד הקתולי הזה והבחור ההוגה בתלמוד איכה נפגשו יחדו? מה הדבר אשר אִחד אותם, ויאלצם לבקש איש את רעהו?

– כאשר הייתי ילד, אדון נעלה, – החל העבד – הייתי שמח ועלז כצפור בשדה, ובחצר הכהן, ששם עבדתי קראוני בשם ויטך העלז. אנה באה עליצותי? היהודים שדדוה ממני! הם המה השודדים, אשר שלח השטן לרמות אותי ולגזל ממני את כל טובי.

– איככה זה, ויטך? – שסע אליה את ראשית דבריו; אך השאלה הזאת החליקה מבין שפתיו ואיש לא שמעה.

– אדון נעלה, – אמר העבד בחמה עזה, – מה יוכל האיש אשר לא נשאר לו דבר בחיים לענגהו? הלא רק לחרף ולקלל! – ובכן הייתי עבד בחצר בית התפלה, מרחק עשר פרסאות מזה, ואיש מאחיכם לא בא אל מקומי, עד אשר בהיותי כבן שבע עשרה עוד לא ידעתי מה מראה העם, אשר אחד מבניו בגד באדונינו מושיענו. וגם לא חפצתי לדעתכם! לדעתי יכלו היהודים להשמד כלם ביום אחד. אך באחד מימי החרף, לפני שתים ועשרים שנה שֻׁנה הכל תכלית שנוי… אני עומד לפני חצר בית התפלה ומטאטא את השלג, למען יוכל האדון הזקן ⁸ ) לעבור ברגל אל בית התפלה, והנה קרבה אלי מרכבה ממהרת לנסע ותעמד לפני השער. דמיתי כי כהן העיר הוא המבקר לעתים את הזקן, אך כאשר נפתחה דלת המרכבה ראיתי לפני איש מוזר לי, ולאזני נשמע קול בכי עלמה, בכי ונאקות. לבי נשבר בקרבי. פתאֹם קפץ האיש מתוך המרכבה… שתי זרועות עצרוהו בחזקה… העלמה אשר בכתה מרה, לא חפצה כי יפרד האיש ממנה. אני לא הבינותי את הדברים אשר דברה מתוך הדמעות כי לא בֶּהמית דברה; אך לעיני נגלה מראה אשר כמעט הכני בסנורים לבלי ראות דבר זולתו. ומני אז החלו ימי אסוני, אדון נעלה!

בדברים האלה נאנח העבד, וידם רגע, ואחר הוסיף לספר:

– האיש שאלני: “היש האדון “הזקן” בביתו?” ואֹמר: “כן!” אך כמעט הוצאתי מפי את המלה הזאת, ואחוש בנפשי, כי לא היה עלי לאמרה, כי בשמע האיש מפי, כי הכהן בביתו, וינתק בכח מיד העלמה ויבא הביתה. את העלמה השאיר בתוך המרכבה, ואני נשארתי עמה לבדי.

– כמה היו שנות העלמה? – שאל הבחור –

– כשש עשרה, אדון נעלה – אמר העבד – אך מה יפה היתה!… היא נדמתה כאחת הקדושות אשר בהיכל התפלה. נגשתי אל המרכבה, ואשאלנה: למה תבכי, נערה? הן רק אל הכהן הלך האיש, והוא איש טוב ולא יעשה לו רע". והנה חדלה פתאם מבכות, ותבט בי בעיניה הגדולות, עד אשר חם לי בכל קרבי. – כהנך לא יעשה לו רעה, הנך אומר? אך הלא יעשה את אבי לנוצרי! – דברה אלי הנערה הזרה, ואז נפקחו עיני. “האם יהודי הוא אביך?” – שאלתי – “כן” – ענתה – “והנה הלך אל הכהן, למען יעשנו לנוצרי” – “ואַת ממאנת?” – הוספתי לשאל. ותשב לבכות, ליליל, ותפרש בידיה, אשר היו לבנות ודקות מאד מאד, כידים אשר לאם המושיע… “אהה, אלהים, – יללה, – האין לי הצדקה לדבר דבר, כאשר ילך אבי ממני לבוא אל בית תפלת הנוצרים?” – אדוני הנעלה, ברגע ההוא בערה בי חמת תפת, קמצתי את אגרופי… חפצתי לרוץ אחרי האיש ולסחבהו מתוך הבית…, למען אשר תחדל הנערה מבכות. למה זה לאיש הזה להיות לנוצרי? – זעק לבי בקרבי. חושי אבדו. אך לא הלכתי, אדון נעלה!… לא אדע, מה זה עצרני על מקומי. אין זאת, כי כח התפת היה בזה, כי מן הרגע ההוא מתחיל אסוני הגדול.

וּויטך מחה את הזעה מעל מצחו, קולו רפה מאד, וכעבור רגע הוסיף ויאמר:

– ובכן נשארתי ליד העלמה, אך לא דברתי עוד עמה מאומה; והיא הוסיפה לבכות. כה עברה כשעה שלמה; לאחרונה יצא הכהן מן הבית, ועמו האיש; הכהן היה לבוש מעיל כהנתו. “ויטך, אמר הכהן אלי, התחפוץ להיות אב מטביל להאיש הזה?” – שמתי עיני באיש, אך אזני מקשיבות את בכי הנערה. ואען ואֹמר חיש מהר, כאלו דחפני השטן: “לא, אדון נעלה, לא אֹבה!” – ויקצף הזקן מאד ויאמר: “הטרם תדע כי עובר עתה את חק הכנסיה הקדושה!” – ואני מוסיף ואומר: “לא, לא, אדוני הזקן" – ולא נפתיתי לכהן, אף כי אדמו פניו מאד מחמה עצורה. ואחר אמר: “אם אין אתה חפץ, ימָצא איש אחר אשר יֵאות להיות אביו מטבילו", וילך בלבוש כהנתו אל הכפר. והנה קפצה הנערה מתוך המרכבה, ותתנפל לרגלי אביה על ברכיה בתוך השלג הקר, ותבך ותיליל בדברה עמו. אני לא הבינותי את דבריהם, אך קצפי גבר מאד בראותי את האיש מניע בראשו בלי הרף. לאחרונה שב הכהן מן הכפר ועמו איש כפרי, ויבאו יחדו ביתה התפלה, ואני והעלמה נשארנו בחוץ.

– אדון נעלה, – הוסיף העבד אחרי דומיה קצרה, – כאשר עמדתי ככה בחוץ לפני בית התפלה, נדמה לי, כי אין לי לשוב ולבוא עוד אל תוכו לעולם! כאלו הגיד לי איש: “ויטך, אתה לא נטבלת מעודך, מים קדושים לא זרקו עליך!” ואחלט לנחם את העלמה, ואֹמר לה: “חדלי נא מבכות! כאשר ישוב אביך מבית התפלה הלא יוסיף עוד להיות אביך כבראשונה“. והיא הביטה עלי בעיניה השחורות ותאמר: “הזאת דעתך? ואם גם אלף פעמים יאבה להיות אבי – לא יהיה עוד!” – “ומי יאסור עליך את הדבר, עלמה?” – שאלתי. “כזאת יאסור עלינו אלהינו”, אמרה. לא אדע מה היה לי, אך ברגע ההוא הבטתי בלי משים למעלה, כאלו חפצתי לראות שם בעיני בשרי את האלהים ולשאֹל אותו, האמת הדבר – "אולי לא נכונים דבריה, – “אולי לא נכונים דבריך?” – שאלתי. אך היא קראה מתוך דמעות: “ההיו רבנינו אוסרים עלינו את הדבר. לולא צוה כזאת האלהים?” – הדברים האלה, אדוני הנעלה, הכו את ראשי בתמהון, ואחריש. “ואַתּ, – אמרתי פתאם – האם לא תאבי לעשות כמעשה אביך?” והיא צעקה צעקה גדולה, כאלו הכיתיה מכה רבה על פניה ותאמר: “הלא אמרתי לך, כי רבנינו אוסרים את זאת!”.

– וברגע ההוא יצא הכהן בלוית האיש. פני הנערה הלבינו כשיד; יראתי פן תמות לעיני. אך האיש שב ויעל אל המרכבה; ויען כי רעדה העלמה, ולא יכלה למוש ממקומה, לכן הרימותיה אנכי ואשאנה אל המרכבה. היא הביטה עלי, – לעולם לא אשכח את מבטה זה… ויסעו שניהם יחדו. ויהי כעברם, ויקראני האדון הזקן, ויאמר אלי בכעס: “עתה צא מזה, ורדה שאולה, אתה עבד בוגד, אין לי עוד חפץ בך, אחרי אשר לא חפצת להיות אב מטבל בטבילה קדושה כזאת". צררתי את חפצי ואלך. אנה? נקל לך להבין, אדון נעלה. הייתי אנוס לבקש את עקבות העלמה… חפצתי לדעת, אם כבר חדלה מבכות. ולוּ גם הרעיף הזקן אמרי נפת על לבי, גם אז לא הייתי חפץ להשאר בביתו. תמונת הנערה ההיא לא חלפה מרעיוני.

– ולא הרבה היה עלי לבקש: האיש גר במרחק כארבע פרסאות מבית התפלה. הדבר נודע לי מהרה, כי הכל ידעו את האיש ההוא. זה שבתו שם אך מעט, ויען כי לא התירו לו לקנות שתים שלש מענות שדה ובית, לכן קפץ ונשבע בפני אנשי הכפר, כי אם רק יאבה יוכל להאחז בתוכם ואיש לא יהין לגרשו. וישחקו עליו האדונים השופטים, ופקיד הכפר גם אִים עליו לשימו במשבר על הבזותו את השופטים ואת משפט המלוכה בהשָׁבעו למרות את פיהם ולעשות דבר שלא כדת… אך האיש הלך אל הכהן. כאשר שב מבית התפלה, מהר אל השופטים ויאמר: “ועתה, אדוני, ראו נא דבר מי יקום!” וישלך להם את תעודת התנצרותו על השלחן. ובתוך הכפר קנה לו בית, וגם שדות יפים ונחמדים, ואיש לא העֵיז להפריע בעדו או גם להצר לו.

– ואבוא אל האיש; אך לא למענו עשיתי זאת, כאשר יקל לך להבין, אדוני הנעלה! אמרתי אליו: “אדון, התוכל למצא חפץ בי? הנני להיות לך עבד ולשרתך באמונה ובחפץ לבב. אתה אינך אכר, ואני אכר הנני!” והאיש ענה אותי לא הן ולא לאו, ורק אמר, כי אבוא בבקר יום השני. אדון נעלה! לוּ אמר לי האיש ביום השני: לא! כי עתה מי יודע אם הבערתי אש רק במקטרתי!… אך הוא אמר: “הנני מקבל אותך! אל נכון דברה היא עמו… וכה נשארתי בביתם.

ובטרם הספקתי לשים עין על סביבותי והנה עברו כארבע שנים. עבדתי את האיש כסוס מושך בעול במעלה הר גבוה, אף כי לא אהבתי אותו. את רכושו שמרתי כרכושי, ואותו שנאתי שנאת מות! סבת הדבר היא, אדון נעלה, כי היה רשע בעיני בכל אשר עשה, ואף כי בקר בכל יום שבת ומועד את בית התפלה וישם אות הצלב על חזהו… הה, אלי, מושיעי, וכל קדושי! מדי ראותי זאת, היה הדבר כמדקרות מאכלת חדה ללבי, ונאנסתי להסב עיני מנגדו לבלתי ירק בפניו. ומני אז לא יכלתי להביט בפניו בלי געל נפש, ורק הוא האָשם אשר נדמה לי תמיד, כי כל היהודים ישימו בסתר את אות הצלב על לבותם, כלם יחד, ואני עומד על גביהם ורואה, ועלי רק… לנטות הצדה.

– לא כן היו מחשבותי על בתו, אדון נעלה. היא משכתני אליה בעבותות חזקים, אשר גם עשרים סוסים לא יכלו לנתקם, מה לי להרבות אמרים? לא יכלתי לעזב את הבית, לא חשבתי בכל איש ובכל דבר בלתה. אל בית הכניסה לא הלכתי בכל העת ההיא; שם הייתי פוגש את אדוני הראשון, ובזאת לא חפצתי. וביחוד עשיתי זאת למען העלמה, אדון נעלה; לא דברתי עמה מעולם בדבר הזה, כי כבד ממני הדבר. אך זאת הרגשתי: מדי הביטה בפני, עבר בי איזה רגש אשר לא ידעתיו, כאשר הביטו עלי הנשים היותר יפות בעולם. פעם אחת ראיתיה מתפללת בספר תפלתה, אביה היה אז בבית הכניסה. ואֹמר לה, כי מאד יפלא בעיני, אשר היא מתפללת פה מתוך הספר הזה, ואביה – שם, מתוך ספר אחר. האב והבת צריכים להיות תמימי דעות, ואת אשר עשה האחד הלא תעשה גם השנית. ותען ותאמר: “ויטך, לא בתם לבך תדבר את הדברים האלה. השכחת את אשר נחמת אותי לפני בית התפלה?” ובאמת היו דברים אחרים על לשוני להגיד לה, אך אותם לא הוצאתי מפי, ואשאל אותה: אם לא יוכל איש לאנוס אותה לעשות את הדבר, ואם לא יוכל אביה לעשות זאת?” – “לאלצני לא יוכל כל איש, – ענתני – ופחות מכל אבי; אם לא ירד אלהים מן השמים והגיד לי כזאת מפרש – לא יעשה את הדבר“. וכאשר שמעתי זאת מפיה, ואֹמר בלבי: הן הצדק אתה, אין כל צדקה לאיש לאנסה! – ובפעם אחרת אמרתי לה: “תֶּרְצְקָה, אם ישוב אביך ומאן להיות נוצרי, מה יעשה אז?” – ותצחק ותאמר: כזה לא יתכן; כל איש אנוס להשאר את אשר הוא”. – “מי זה יאלצהו" שאלתי. – “כהניך" – אמרה – הם לא יתנוהו לעשות זאת“. – “אך אם בכל זאת לא יחדל מִבקש לעשות זאת?” – שאלתי בקצר רוח, כי בערה בי חמתי מאד. – “אז עליו ללכת לארץ רחוקה, רחוקה מאד, אך כזאת לא יעשה אבי”. – “מדוע לא?” – “יען כי אז עליו למכור את ביתו ואת אחֻזתו" – אמרה “תרצקה, – אמרתי, כי לא יכלתי עוד לעצור ברוחי – פתי נא אותו“. – “מה, מה אפתנו?” – שאלה בתמהון. – “כי יסע אל הארץ הרחוקה, הרחוקה מאד”, אמרתי. – “לא יעשה כזאת, הלא הגדתי לך, – קראה, – כי הרבה מאד עמל ויגע בטרם התישב בזה“. – “בואי אפוא אַתּ, תרצקה”, אמרתי. – “למה?” – שאלה, ואני רואה אותה רועדת בכל גופה ומשפלת את עיניה לארץ. – “אך איכה תהיי לי, תרצקה, אם לא בדרך כזאת?” – קראתי ואחזיקנה בזרועותי ואלחצנה אל לבי. והנה, – אדון נעלה!… לא אוכל עתה להרבות דברים – היא הודתה לי, כי שמרה אותי בלבה למן הרגע אשר חכתה את אביה לפני בית התפלה… עתה לא דברנו עוד בדבר המסע אל הארץ הרחוקה מאד. כי אם ככה יקרבו שנים חד אל אחד, כאשר קרבנו אני ותרצקה, לא יחפצו עוד להרחיק לכת, טוב להם להשאר במקומם, וכי לא יראה איש באשרם.

– אך מאז ידעתי, אדון נעלה, כי לא יאבה אדוני ללכת מזה, ותגדל עוד בקרבי שנאתי אליו. נדמה לי, כי אך בגלל זה לא יעשה את הדבר, למען אשר לא תהיה בתו לי לאשה. מבלעדי זאת לא יכלתי למצא כל סבה למאונו. ואולם לעתים, מדי השארי זמן רב עם תרצקה שלי לבדנו, הסיתני לבבי לשאל אותה, מתי תאמר לנסע אל הארץ הרחוקה מאד?. ויהי היום, ואני בגן, וגרזן בידי, לנתוש עץ רקבון מן האדמה, ותבוא תרצקה ותשאלני, למה לא אנח את העץ על מקומו. – “הוא לא יביא כל פרי, אמרתי, ובגלל שני העלים הירֻקים אשר ישא בימי האביב, אין שֹׁוה להניחו על עמדתו“. – “ובכן הלא דרוש להשחית גם אותי, וגם אותך, ויטך”, – אמרה. – “ומדוע?” – שאלתי ואשתומם. – “כי הלא גם אנחנו לא נביא כל תועלת איש לרעהו“, אמרה. – “איכה זה?” – שאלתי. – “מה יסכן לך, ויטך, – שאלה, – כי הנך מחריש תמיד? ומה יסכן לי בזה? הלא לא לנצח יארך הדבר!” – “ולמה זה לא תשימי קץ לדבר, תרצקה?” – שאלתי ונדמה לי, כי דמי יפרוץ מקרבי, ככה נבהלתי מרב שמחה. – “גם אני חושבת בדבר זה”, – אמרה ותשם עיניה בי. – “התחפצי אפוא ללכת עמי אל הארץ הרחוקה?” – ותען: “בזאת לא הגיתי עוד“. – “בזאת לא? – קראתי – ומה זה תחלי לעשות? – והנה צחקה, אדון נעלה, כאלו בא בלבה רעיון נחמד מאד, ותאמר: “האינך חפץ ללכת עמי אל הכהן? אני חפצה בכל לבי”. – ויהי כדברה זאת, ואהי כאיש אשר החרידהו רעם נורא, וכעבור רגע גברה מאד חמתי עד אשר לא ראיתי את אשר לפני. – “בוגדה! קראתי – העתה לא יאסרו עוד רבניך עליך את הדבר הזה? כאשר הלך אביך אל הכהן בכית ותילילי בלי הפוגות, ועתה תחפצי גם את ללכת אליו?” וכאשר היה הגרזן בידי, הרימותיהו, וכמעט אשר לא בתקתי אותה בקצפי. אך היא מהרה ותתנפל בזרועותי. – “ויטך, ויטך! – צעקה ביללה – מה לך ולרבינו? הנני נשבעתי לך… – “הגם להשבע עוד?” – אמרתי בחמת-תפת – "עתה רואה אני, כי אך כוזבה אַתּ; רבניך לא יתירו לך זאת לעולם.” אך היא, אדון נעלה, לא חדלה מצעוק ומבכות, ותוסף ותקרא: “לי יתירו, היה בטוח!” – ואני מוסיף להתקצף ולהתגעש, בקראי: “גם אַתּ, גם רבניך, משקרים הנכם כלכם!” ואנתק מזרועותיה ואבֹא הביתה. שם מהרתי לצרור את חפצי ואחיש לצאת את הבית כבורח ממעמקי שאול. פעם בפעם עמדתי תחתי ואביט מאחרי. למה חכיתי? אולי כי תבוא אחרי ותלך עמי אל הארץ הרחוקה מאד? זאת לא אדע; אך בבואי אל היער לפני הכפר ראיתי והנה כמראה שמלה חומה בין הסבכים. היא היתה זאת, אשר רצה אלי בדרך קצרה. ובראותה אותי קראה: “ויטך, אהובי ויטך, זאת לא יסלח לך אלהים בשמים; הככה תפרד ממני?” – “התחפצי ללכת עמי אל הארץ הרחוקה?” – שאלתי עוד הפעם כי רחמתי עליה. ותאמר: כי מרוצה היא ללכת עמי, אל כל אשר תשאוני עיני, אך עליה להתפלל עמי בבית תפלה אחד. – “היתירו כזאת רבניך?” – שאלתי עוד. – “לך לשאל אותם, ויטך – קראה – הם יתירו זאת. – “האני אשאל אותם, בוגדה? – קראתי באפי – רדי שאולה!”.

– אדון נעלה, – הוסיף העבד אחרי דומית רגעים מספר, ויתאמץ לעצור בעד שטף הדמעות אשר פרץ מעיניו. מני אז לא ראיתי את תרצקה שלי. הרחקתי ללכת עד המחוז הזה, ואהי עבד בבית אכר, עד אשר בא אביך הלום. כעבור שנים אחדות ספר לי איש, כי לא האריכה תרצקה ימים, כי מתה; ועל ערש מותה בקשה את אביה, כי יביא לה את הכהן, ותתנצר. והדבר הזה החרידני יותר מכל, אם על ערש מותה החזיקה עוד במחשבתה, הלא אות היא, כי צדקה!… אדני אלהים! אדני אלהים! אם באמת צדקה!… הרעיון הזה לא סר מלבי למן אז, ויעיק על נפשי מועקת מות. אם באמת צדקה היא!…

– היכלה תרצקה לעזוב את אלהיה בגללי? היכלה לבגוד באמונתה אליו? ואיכה תשמור את אמונתה אלי!…

– אדון נעלה! – קרא פתאם העבד ויתנפל על הארץ לרגלי אליה. – כקדוש אלהים הוא בעיני, וגם אמנם איש קדוש הוא, יגיד נא לי, אדון נעלה, הצדקתי אני, או היא צדקה?

והבחור נבעת מאד, ויאבדו כל חושיו. הוא לא ידע מה לעשות.

– קומה, קומה, ויטך! – אמר ויבקש להרים את הכורע.

– לא אקום, אדון נעלה! – קרא העבד – עד אם יאמר לי: הצדקתי אם לא?

– איכה אוכל להגיד לך כזאת? – אמר הבחור בחרדה. תנני, לפחות, לחשוב כמעט רגע.

– אדון נעלה! – קרא ויטך בקול מלא מרירות, – כהנינו היו יודעים כרגע, מה לענות אותי. הם היו מטילים עלי ל“תשובה” את תפלת “אבינו” ואת ההשתחויה האנגלית. והוא לא ידע זאת?

אליה ראה, כי עליו להגיד לויטך דבר-מה. וביד רועדת החליק את ראש הכורע לפניו, ובקול דממה אמר:

– ויטך, אתך היתה הצדקה!

וקול קריאה פרועה נשמעה בחשכת הלילה. וברגע הזה הרגיש הבחור, כי ידי העבד מחבקות את רגליו. זמן רב נשאר ויטך במצב הזה. אחרי כן קם מהר.

– עתה רוח חדשה בקרבי, – קרא – אדוני הנעלה! הוא גאל אותי.

וכאשר שבו שניהם לביתם בשעה מאֻחרת בלילה לא ידע איש כי לא היה הבחור בחדרו. נחמה שכחה, כי הלך בנה השדה.

---

כ. הילדה.

ביום השני לא נשאר בפני העבד כל רשם מקורות ערב יום האתמול, מלבד אשר התהלך דומם בבית; רק מדי עברו על פני אחד מאנשי הבית והביט בפניו כחוקר ובודק, וכאשר שאל אותו האיש לסבת הדבר, ופנה לאחריו, והלך לו בצחוק חרישי. נפש העבד, הנדכאה תחת נטל יגונו הארוך, שבה ותתעודד מעט; הוא שמע את צדקתו מפי איש אחר, נעלה עליו… אליה היה האחד, אשר יכל להבין את נפש העבד ביום הזה. אך נחמה חשבה אחרת; היא דמתה, כי ירא ויטך מפניה, פן תציגהו לפני השופט, לתת דין וחשבון על מקרה הלילה ההוא.

ובעת אשר נפתחה פה לעינינו נפש אדם, כאשר יפתח הפרח את גביעו בדומית הלילה, היתה בזה נפש אחרת אשר נסגרה עם תוגתה החרישית, הלך והסגר. אליה בלה לילות עמל אחרי שיחתו האחרונה עם העבד. הוא הסיר מעל העבד את אשמתו!… אך פניו אדמו כדם מבשת, מדי זכרו, מה גבוה ונשגב עתה העבד ממנו! לדחות באגרוף נטוי את אֹשר האהבה, המוּשט לו בנפש חפצה, ואשר ידרש ממנו רק כי יתפלל עם הנפש האהובה לאלוה אחד, – אליה הרגיש, כי אי אפשר היה לו לעשות כזאת. הוא חש מעין יראת הרוממות אל העבד, אשר מצא און בנפשו לעשות את הדבר. הוא לא חפץ להוביל את אהובתו אל הכהן! לא יכל לראות את ידידות נפשו מועלת מעל בנפשה; בלב חרד הביט אל הקרבן הגדול אשר אהובתו נכונה להקריב על מזבח אהבתה אליו – ולא קבלהו. מאין לקח העבד את הכח הגדול ההוא? ותחת השבית את המית לבו, הועילו דברי ויטך רק להגביר בקרב לבבו את השאון והמהומה. הן לא נפתח עוד לפניו מקור האהבה, ובכל זאת…

ובלילה ההוא הוסיף אליה לקרא בספר תפלות ויטך ביתר חשק ושקידה. בראשונה היה לו הספר הזה לספר למוד השפה, המדֻברת בפי משאת נפשו, ועתה מצא ענג מיוחד בזה, שהספר הוא סדור-התפלות…

ובין כה וכה, ואנשיל הוסיף לשאת על לבו את אות אהבת הנערה אליו. בלבו הצעיר והרך לא פעלה האהבה פעולה מהרסת ומחבלת. אהבתו היתה לו כסוד טמיר ונעלם, אשר יוכל להגות בו על משכבו בלילה, גם בשבתו בדד יומם, אך לא להוציאו לפועל. עוד ברגע צמיחת האהבה החליט אנשיל, כמעט בלי משים, ליאש את לבו ממנה, ומהחלטתו זאת לא שב ולא נחם. חיי אנשיל מיום היותו ועד עתה – וגם עד אַחרית ימיו – היו קשורים מאד בחיי אבותיו, ולכן הרגיש עד מהרה, כי באהבה הזאת לא ימצא את אשרו. יחד עם תמונת העלמה נצבו לפניו גם תמונות אביו ואמו – היוכל לשפק אף רגע למי לתת את היתרון? הוא ידע היטב את נפש אמו; אם יוסיף עוד על המון תוגותיה את הדאבה הנצחת הזאת – ומתה!.

ומיום ליום גבר בקרבו החפץ לקבור בתהום הנשיה את פרח האהבה העולה לפניו בכל מלֹא הודו; הוא לא חפץ גם להתיעץ בדבר. מדי התיצב תמונת הקסמים הזאת לנגד עיניו היה כל חפצו רק לגרש אותה מעל פניו; ובלבו הטהור התעורר עוד רעיון מעציב, כי האהבה הזאת היא כחש ומעל בה', כי אך נסיון הוא אשר ינסה האלהים ביד מלאכו הרע, השטן, למען דעת אם ימצא די כח בלבבו להתגבר עליו ולקרע את רשתו הפרושה לפניו.

היו עתים, אשר בהן שאל גם אנשיל את נפשו, בעת הגותו בשדהו ובחייו הנוכחים, האמנם נכון היה להם לעזוב את מקום מולדתם ולצאת הכפרה?…

ועת הקציר קרבה. אנשיל היה כל העת הזאת מלא מחשבות עצובות; הימים האלה היו לו כימי ערב חג הפסח… פעם אחת אמר לנחמה: “התדעי, אמא, מה אני מרגיש ביום הזה? כמעט אשר לא אוכל לתאר לך, מה זה לי. אך מדי זכרי את ערב היום אשר חגותי בו את חג בר-מצוה, ונדמה לי, כי גם היום נסוכה עלי כרוח ההיא. אז, זוכר אני, היה לבי מלא פחד ושמחה, כאיש המתעתד לדבר עם הקיסר, ואיננו יודע מה ידבר עמו?

– שמח נשמח רק אז – אמרה נחמה זועפה – כאשר תהיה כל התבואה בגרן, כל עוד תהיה שבלת אחת מחוץ לגרן, לא אחדל לירא ולדאג.

– ומה זה את יראה? – שאל אנשיל בלי כל מבוכה.

– אל חי! – קראה נחמה – היש לך כבר כתוב וחתום, כי תביא את הכל לחצרך? האינך ירא פן יראך אלהים את ידו החזקה? האין כח בו לשלח בנו את כל מגפותיו פעם אחת? הביטה נא השמימה וראה!

ומראה השמים כמראה תכלת; והשמש מאיר באור בהיר על הארץ ומלואה; כל עננה קלה לא העיבה את האור הנחמד. ובכל זאת עברה חרדה בעצמות אנשיל.

– אמא, –, – הן לא בתם-לבבך הגדת, כי ישלח בנו ה' את מגפותיו! הלא אותות השמים לא יגידו זאת!

– שוטה! – אמרה נחמה בצחוק-נצחון – שוטה, אני זה כשבועים אינני יכולה לישן. יראה אני את הרעם ואת הברק, או פן ירד הברד והכה את שדנו! הידעתי לפנים פחד כזה? ועתה לעת זקנתי עלי להחל לירא מפני חליפות הרוחות. הן כל רכושנו תלוי בנטפי מטר אחדים פחות או יותר, ואם בפתע פתאֹם תראה עננה כבדה בשמים, ובאה עד מהרה מחשבה בלבי: התפגע בי, או לא תפגע בי? ועתה אני שואלת אותך, אנשיל, האם חיים כאלה חיים הם לאיש ישראל?

נפלא! הפעם לא מצא אנשיל כל מענה, תחת אשר מעודו לא התקשה למצא מענה נכון לתלונות אמו. פחד אמו מצא עתה הד גם בלבו; כמחלה מתדבקת באה בו היראה ותגזל ממנו את שארית-העצמה… אנשיל נתן צדק לדברי אמו, ובכל זאת צעקו כל קרביו בקרבו, כי עול היא עושה לו ולה! כי יוכלו הרעמים והברקים להשחית במשך רגעים מספר את כל הונם, בזה היה תמים דעות עמה; אך הלבעבור זאת שם את הזרע באדמה? ומה תהיה אז אחריתו הוא? האמנם תתקים נבואת אמו? היא, אשר בסתר לבה אולי תשים כל תקותה באבדן תבואת השדה, אשר אולי על זאת תתפלל לה' יומם ולילה, כי ימנע מהם בר?…

וכה היתה נפש אנשיל מרה עליו כל הימים האלה. הוא בקר את שדותיו, ועיניו לא ראו את הברכה הרבה השרויה בהם, את השבלים המלאות הממלאות את הבקעה לכל מלֹא מבט העין; המראה הזה לא היה עתה נשגב בעיניו. לרגעים התרוצץ בקרבו רגש הפחד אשר הביעה אמו לפניו, ואשר מצא מסלות גם בלבו הוא, ולא נתנו לשמח בברכת ה' הקרובה לבוא.

– לא דבר ריק הוא – חשב פעם – אשר יאמרו תמיד, כי לא יוכל היהודי להיות אכר! לפנים חשבתי, כי אך שקר הוא והפרזה. כי מדוע זה לא יהיה היהודי לאכר? האין כח בידיו? החלש הוא מהם? אך היש לך אכר אחד בעולם אשר יתהלך קודר במרך ובפחד בקרוב ימי הקציר? אמי – דאגתה איננה מניח לה לישון, ואני – הטוב אני ממנה? למה זה נירא? למה זה אין אנחנו ככל האכרים? כאשר עמדנו בחנות היו אלפי זהובינו בידי הקונים, ואיש מאתנו לא דאג מעודו; עתה יש לנו קרקעות, שדות… ואנו דואגים בלי חשך!… האין מבטח בשדה כמו באיש עני לוקח בהקפה? – הן יעמד השדה על עמדתו, איש לא יוכל לגזלו, והקונה לא יוכל למות או להתרושש. ובכל זאת, לוּ אמר איש לאמי כיום: נחמה, החפצת אַתּ לשוב אל החנות? ומהרה והלכה כהולך במחול. אדמה, כי לא יוכל היהודי לשאת רכוש בטוח ונאמן, טוב לו רכוש מסֻפק ונח לאבד. הישֻׁנה כל זה ברבות הימים? ומדוע לא שֻנה הדבר גם בביתנו?

ובאחד הערבים, בשובו מן השדה מלא מחשבות נוגות כאלה, והנה טילה אחותו לקראתו מחוץ לכפר.

– זה כשעה הנני מבקשת אותך – קראה אליו ממרחק – בקשתיך ולא מצאתיך!

– הקרה דבר? – שאל אנשיל. טילה צחקה צחוק מוזר; ונפש אנשיל שבה למנוחתה.

– מאומה לא קרה – אמרה כעבור רגע ותקרב אל אנשיל מאד – אך למה זה נבעַתַּ ככה?

אנשיל גמגם בלשונו איזו הצטדקות בלתי מובנה; הוא לא יכל לבאר להילדה את הקשר אשר לפחדו עתה עם רעיונותיו הקודמים.

– התחפץ כי אֹמר אני לך, מדוע נבעת ככה? – קראה הילדה בצחוק, ותבט בעיני אחיה.

– מדוע? – אמר אנשיל ויתאמץ להראות פנים שוחקות – אם תמצאי את הסבה, אתן לך את כל אשר תשאלי.

– התעמוד בדבורך? – קראה הילדה במהירות.

עתה שם אנשיל עין חודרת באחותו, ופניו הפיקו אותות תמהון ומבוכה עזה.

– דברי אפוא, טילה! – קרא נרעש וזועף.

– התעמוד בדבורך? – שנתה טילה.

– דברי דבריך ראשונה – אמר אנשיל.

הילדה עמדה רגע כנמלכת עם לבבה, ואחר אמרה בשחוק לצון:

– נערה שלחה אותי אליך… כי אקח מידך דבר.

– בשם ה'! – קרא אנשיל ויט הצדה.

– מה זה נבהלת? – קראה הילדה לתֻּמה – הלא ממנה אני שלוחה!.

– היא שלחה אותך? – שאל אנשיל בעמדו ככה נוטה לצד הדרך.

– ואתה מה מאד מהרת להבין מי היא השולחת אותי! – אמרה טילה בזדון – הן עוד לא קראתי את שמה לפניך.

– רק אחת ידעתי, אשר תוכל לשלח אותך אלי – אמר אנשיל, – והיא גם שלחתך.

– היא ולא אחרת? – קראה הילדה.

– לא! – אמר אנשיל.

– אם כן הלא תדע גם מה הדבר אשר עליך להשיב לה, – אמרה טילה כעבור רגע, – כי אני אינני יודעת זאת.

בלי משים משש אנשיל בידו על לבו.

– האמנם הגידה לך, כי תקחי את הדבר מידי? – קרא ביגון בלי הזהר.

– איזה דבר? – שאלה טילה בתמהון, – היא אמרה לי רק כי תשיב לה דבר-מה…

– טילה, אך מרגזת את אותי, – קרא אנשיל פתאֹם בחמה גדולה, ויאחז ביד הילדה בחזקה, עד אשר צעקה מכאֵבה – הנך מרמה אותי: היא לא שלחה אותך כלל!

– הנני נשבעת לך, – אמרה הילדה ותתאמץ להוציא את ידה מתוך ידו, – נשבעתי לך, אנשיל, כי היא שלחה אותי.

והנה הרפה אנשיל את יד הילדה, אֹדם פניו נעלם פתאם, ובתנועה מהירה תפש את המטפחת, אשר קבל מאתה בליל הבערה ההוא.

– היליכי אותה, – אמר רועד בכל אבריו, וישימנה בידה.

והילדה אחזה את המטפחת בידיה ותתבונן בה בעיני תמהון.

– האת זאת אתן לה? – קראה באחרונה – במה נחשבה המטפחת לך או לה?

– קחיה והשיבותיה לה! – אמר אנשיל בדאבה גלויה – וגם תאמרי לה בשמי, כי צדקה מאד בדרשה אותה ממני.

– הנך בוכה, אנשיל? – קראה טילה בראותה זרם דמעות יורד מבין ריסי עיני אחיה – האם לא היה לי להגיד לך זאת?

– מי אמר לך, כי בוכה אני? – אמר אנשיל ויתאמץ להעמיד פנים שוחקים לעיני הילדה.

טילה הביטה רגע בדומיה בפני אחיה, ותהי כחוקרת; ופתאם קראה בקול מוזר, אשר לא שמע עוד אנשיל כמהו מפיה, כי בו היתה תערובת קול ילדה קטנה בקול אשה באה בימים…

– אנשיל, הנני נשבעת לך, כי לא אגלה סודך! –

והקול הזה חדר אל לב אנשיל ויהלמהו… אולי הבין, כי התעוררו פתאם בלב הילדה מחשבות ורגשות חדשות אשר לא באה עוד עתן להפתח בקרבה. אך במהירות הברק הכיר, כי בתחלה היה לאחותו מושג של ילדים על אדות משלחתה אליו, ורק עתה נפתח לבה להבין הכל.

– טילה, – קרא בתרועת שמחה – מה טובה ונעימה את!

וילחצנה בזרוע חזקה אל חזהו, ולבות שניהם דפקו חד מול אחד. כה חבק את הילדה רגעים מספר. כאשר הוציא אותה מזרועותיו הביט עליה זמן רב בפנים מאירים משמחה פנימית, הוא התגאה באמת באחותו הילדה החכמה.

– טילה, חיתי, – אמר, – כאשר אביט בך עתה, ונדמית בעיני כאלו היית פתאם לאחרת. ברגע אחד גדלת, לא אדע מה זה היה לך. העודך הילדה טילה כבראשונה.

ואמנם נקל היה לראות לעינים את המהפכה שהתחוללה בנפש הילדה. העינים הגדולות והשחורות האירו באור בהיר, אשר הפיק חמלה ותאוה כאחת. לפני עיני אנשיל נגלה מראה נפלא, אשר לעתים רחוקות מאד יֵראה לעיני האדם, ילדה קטנה היתה פתאם לעלמה בוגרת; פרח רך התנצל את מעטהו ויהי לשושנה פורחת…

– עודני טילה הראשונה – אמרה הילדה ברצינות מוזרה – כרגע תראה ותוכח.

הדברים האלה הזכירו את אנשיל את מצבו. ובקרבו התעורר רגש הבושה, כי גלה את מערכי לבו לפני ילדה בת שלש עשרה. אך מבט אחד על פני הילדה, ומוסר לבו שקט בקרבו. ואמנם לא היתה טילה עוד ילדה; לפניו נצבה אחות גדולה, אשה בעלת שכל ובעלת נסיון לא פחות ממנו.

– כן, טילה, – קרא, – חפץ אני לדבר עמך, כאשר ידבר איש אל אחותו; רואה אני בך, כי תביני לרֵעִי. לא ילדה את ככל הילדות, לפניך יוכל איש לשפך שיחו בלי הכלם –; כן, טובה את לי גם מאדם גדול, כי יש אשר לא יבין הגדול רגשות כאלה, – ואת תביני.

– ובכן, האשיב לה את המטפחת הזאת? – שאלה טילה אחרי אשר עבר זמן רב ואנשיל עודנו עומד משתאה, בלי דעת איכה יחל את התגלות לבו לאחותו.

– כן, כן! – קרא אנשיל עוד הפעם בדאבה רבה – השיביה לה, טילה; לא אוכל עוד להשאירה אצלי.

– אנשיל, יקירי, – אמרה הילדה ולחייה אדמו הלוך והתאדם, אם כה כבד הדבר ממך, למה זה לך להשיבה? היאלצך איש לעשות זאת? או התדמה, כי היא מחכה בכליון עינים עד אשר תשיבנה לה? היא רק תקצוף על אשר לא תשגיח אליה כלל, על אשר תעבור על פניה בלי שים עין עליה, כאלו לא ידעתה מעודך. ולכן בקשתני היום להגיד לך: היא הפקידה דבר בידך, ועתה השיבנו לה. ומה הוא הדבר, לא ידעתי.

– אך לא אוכל להשאירה אתי, טילה…, – קרא אנשיל וברב עמל הבליג על יגונו.

– לא אבין, אחי, – אמרה הילדה לתמה, – הלא היא בת אכר, וגם אני ואתה הלא ילדי אכרים אנחנו.

– טילה! – קרה אנשיל כמתחנן – השמרי לך פן תדברי כדבר הזה באזני האם! בדברים כאלה תורידי אותה שאולה. ואם גם ילדי אכרים כלנו, הלא רב ההבדל ביננו ובינה. השכחת את זאת?

– אנכי אינני רואה כל הבדל, אנשיל, – אמרה הילדה – במה נשתנו האכרים מאתנו? או השונה אתה מכל בן אכר?

– בזה אמנם צדקת, טילה… אמר אנשיל ויעצור במלים, כי הוכחות אחותו הביאוהו במבוכה – ובכל זאת יש הבדל רב.

– הממאן אתה לקחתה? – שאלה הילדה פתאם, כדרך הילדים לתפוש תמיד את עקר הרעיון ולהביעהו גלוי, ותמודד אחיה בעיניה.

– בשם ה' אלהים – קרא אנשיל – מה יעלה על לבך! אני… והיא אשתי!

– התדמה, כי אין יודעת מי אנחנו ומי היא? – אמרה הילדה במנוחה שלמה – ברחוב, יודעת אני, אין הדבר הזה נוהג, אנשי הקהלה לא יתנו לעשות זאת. אך פה בכפר הלא אכר הנך; ואנוס תהיה לקחת לך לאשה בת אכר ילידת-הכפר, בעיר לא תמָּצא כזאת!

– הסי, הסי, טילה! – קרא אנשיל וישלח את ידו לעמת אחותו, כאלו חפץ לחסום את פיה. – ירא אני, פן תחטאי לאלהים בשפתיך, הן גם ילדים יוכלו לחטֹא לאלהים.

– לחטא לאלהים בדברים האלה? – אמרה הילדה בגחוך קל – למה זה אפוא היינו לאכרים? האמנם לא יוכל אנשיל אחי, בן האכר, לקחת לו אשה מבנות האכרים?

– החרישי, החרישי, טילה! – קרא אנשיל עוד הפעם – הן תהרסי ברגע אחד את כל אשר בנו הרבנים והחכמים באלפי שנים. אנא, אחותי, החשי! התדמי, כי נקל הוא לאיש לאמר: אינני חפץ לשמר את החקים. אשר ישמרו רעי? הלא יהודים אנחנו כלנו, כלנו בני עם אחד, ועלינו אפוא לשמור ולעשות את כל אשר ישמרו ויעשו כל אחינו בני ישראל. וכל המבטל כל זאת מפני רצונו, יחדל מהיות יהודי.

טילה לא מהרה לענות; כנראה שקלה בפלס שכלה לדעת את משפט הרעיון הזה אשר הגה אחיה. על פניה הנחמדים נקל היה להכיר אותות מלחמה עזה בין מושגי הילדות אשר לה ובין נצני הבינה אשר החלו להתפתח בה. מה הדמות אשר יכלה לערוך במוחה הרך לכל הדברים, אשר ספר לה אנשיל על אדות בנין אלפי השנים? פתאם קראה:

– אך אנחנו הלא אכרים אנחנו, אנשיל. הלא זה כבר איננו שומרים את אשר ישמרו אחרים?

על הוכחה כזאת לא מצא אנשיל מענה, למרות חשבו את עצמו לאדם גדול בפני אחותו הקטנה. רגע עמד ויתבונן באחותו הילדה, אשר לא תניח את נשקה מיד, למען הגן על השקפותיה על החיים. ולבלי היות בעיניה כמנצח אמר בשפת עלגים:

– ומה אפוא החכמה להיות לאכרים, אם יחד עם זה נחדל מהיות יהודים? הלא בזאת נתהלל אם נהיה לאכרים ונשאר גם יהודים! האם נחת רוח היינו עושים בזה להקיסר, לוּ כה נקל היה לנו הדבר? והאינך רואה, מה גדלו יסורי אמנו, והתדמי כי טוב לאבינו ממנה? לוּ ידע הקיסר, מה מאד כבד מאבותינו ליהנות מחסדיו הרבים!

טילה החרישה; עיניה לא סרו אף רגע מעל שפתי אחיה. ואנשיל חשב את דומיתה להודאה להוכחותיו ולהשקפותיו, בעת אשר אולי נאחזה הילדה בסבך רעיונות אחרים ושונים לגמרי מכל אשר דבר אחיה.

– והתדמי, – הוסיף כעבור רגע, – כי לוּ חפצנו היינו יכולים למלאות רצוננו? התאמיני, כי לוּ בא אחד מאחינו אל האכר ואמר לו: “תנה לי את בתך לאשה!” ומהר לתתה לו? לא, גם הם לא יוכלו לעשות כזאת.

– לא? לא יוכלו? – קרא טילה בקול יאוש מר.

– לא, טילה, חיתי, – שנה אנשיל.

– אם כן עלי להשיב לה את המטפחת, – אמרה הילדה בשלוה מדומה; אך עיניה הרטובות הבריקו באור מוזר; רחמים וחמלה על ענויי הגבר, השגה שלמה של נחיצות הענוים – אלה היו הרגשות שהתנוססו בתוך העינים הדומעות.

– הלא מראשית כזאת הגדתי לך, טילה!… אמר אנשיל.

– ואיככה זה נשאר עתה בכפר? – אמרה הילדה בלאט כמדברת לנפשה.

על זה לא מצא אנשיל מענה. ובדומיה ועצב הלכו האח והאחות לדרכם הביתה. וטילה החזיקה בחזקה בידיה את אות-האהבה. מי האמין, כי הרבה הרבה מאד קשור בהמטפחת הקמוטה הזאת?.

---

כא. בת-השופט.

ועוד בערב ההוא בשעה מאֻחרת השיבה טילה את המטפחת לבת השופט. אנשיל בקש, כי תחכה עד בקר יום המחרת, אך היא עמדה על דעתה, “אם לך איננה דרושה – אמרה – וגם לה אין הדבר נחוץ למה זה יעבר עוד הלילה על כל זה?” ואנשיל נְתנה ללכת, אף כי נפשו מרה על לכתה, וכל רגשותיו המו: לא!

כאשר שבה טילה היו עיניה אדומות מבכי, אך רק אנשיל התבונן לזאת; וגם הוא לא נועז לשאל אותה. לפני עלותה על מטתה לישן, לקחה את סדורה, ותקרא את “שמע” ואת כל הפרשות והפסוקים הנספחים לו בקול רם ובנעימה. כזאת לא עשתה מאז בואה הכפרה. נחמה ראתה ותשתומם, וכה גדלה פליאתה על החזון הזה, הנפרץ מאד במקום אחר ובעת אחרת, עד כי לא יכלה להמנע משאול אותה בדאגת אם: “הכואבת אַתּ, בתי?” והילדה הביטה על אמה בעיני פלא, ובלי ענות דבר עלתה על יצועה לישון.

הבא סוף סוף גם על הילדה הפגע הרע, אשר מרר את חיי כל בני המשפחה הזאת מאז בואם הכפרה? הגם היא נֻסתה בנסיון קשה, הלכה אחרי מאויים חדשים, ולמען הנצל מהם, אֻלצה לדבק באלהי-אבותיה ביתר עז, לזכר את אלהיה הראשון, אשר השכיחוהו אותה הרשמים החדשים?

רק בבקר יום השני מצא לו אנשל שעה מֻכשרת לחקור מפי אחותו את פרטי משלחתה ביום אתמול. אך טילה כמו השתמטה ממנו, ורגש הבושה מנעהו מפצר בה מאד. לאחרונה מצא אותה עומדת בגן תחת אחד העצים תפושה במחשבותיה.

– אל תשאלני, אל תשאלני! – קראה הילדה לעמתו ותכס את עיניה בשתי ידיה, כאומרת להכחיש לנפשה את קרבת אנשיל.

– מה אמרה אפוא? – אמר אנשיל בשקט מדומה.

– אל נא תשאלני! – התחננה הילדה.

– הככה נוראה השמועה אשר בפיך? – שאל אנשיל.

פתאום הסירה טילה את ידיה מעל פניה, וירא אנשיל והנה עיניה אדומות מבכי.

– הגידי לי את אשר בפיך! – קרא עוד הפעם.

– הכל עבר, אנשיל – אמרה הילדה מתוך הדמעות – הכל, לא נשאר מאומה. לפנים היתה רעותי, ועתה נהפכה לי לאויבת; אבל אחת היא לי. ואולם אם יפרדו שני אנשים, זה בכה וזה בכה, האם אנוסים הם להפרד בכעס?

– ובכן כעסה מאד? – אמר לנפשו, ונראה היה כאלו תלוים כל חייו אך בתשובת שאלתו זאת.

– היא לקחה את המטפחת. אמרתי לה כי הנך משיב אותה לה, יען כי כן חפצה. והנה כמעט קרעה אותה לעיני! “הדרוש דרשתיה מידו?” אמרה. ואני עניתיה: “הן בפיך דברת אלי כזאת!” לוּ שמעת את צחקה, אנשיל; “טוב מאד”, אמרה, “אחרי אשר השיב אותה לי, הלא פתיה הייתי, לוּ לא חפצתי לקבלה. עוד ימָּצא איש אשר יושיט את שתי זרועותיו לקבל את המטפחת הזאת, אם רק אראנה אותו מרחוק. הנה אחד עומד מאחרי כתלי ביתי ומחכה לה זה כבר”.

– מי הוא זה? – שאל אנשיל כמו לנפשו.

– על זאת אמרתי לה – הוסיפה הילדה לספר – איכה תוכל לעשות כזאת לאחי? הככה הרבה להרע לך? הן בקשת ממנו את מטפחתך, ועתה הנה פניך כפני נערה עלובה, אשר השפילו את כבודה מאד. אנשיל, עד עתה לא ידעתי כי כה יוכלו אנשים להשתנות; עתה אני יודעת זאת. ברגע ההוא קשה היה להכירה. היא אחזה בידי בחזקה. “האין זאת, – אמרה, – אתם יעצתם אותו כזאת, לא תוכלו כלכל, כי הוא אוהב אותי”. “הלא אין איש יודע – אמרתי – ולמה זה תדברי הבלים?” –"אם כן אפוא הלא רִמַּני – קראה – אך רמני אחיך! לכי אפוא ואמרי לו, כי בקרוב ישמע על אדותיו!…

טילה חשבה אל נכון, כי פעלת דבריה תהיה נכרת בפני אחיה ובתנועותיו, אך פני אנשיל לא הפיקו כל התרגשות, רק שפתיו נעו כמבקש דברים.

– צדקה מאד, טילה! – הוציא מפיו לאחרונה – אך רמה לא רמיתיה, האמיני לי! איכה יכלתי גם להעלות על לבי מחשבה כזאת? האם הבטחתיה דבר? היא בקשה להשיב לה את אשר נתנה לי, ואני – אני אֻלצתי להשיב לה. הלא תדעי מדוע. הגידי נא אַתּ, הצריך הייתי לבלתי השיב לה?.

ועוד הפעם הבריקו עיני הילדה המלאות חמלה לאחיה.

– האותי תשאל? – אמרה בבת-צחוק מכאבת.

– הלא הגדת לה – קרא אנשיל – מדוע לא אוכל להשאירה אתי.

– התאמין כי נכנסו דברי אל לבה? הן רק לצחוק הייתי לה – אמרה הילדה בכאב.

– רק נדמה לך, כי צחקה, – אמר אנשיל, – אך מה אמרה בפיה?

– אם אֹמר למסר לך את דבריה, לא תתנני לכלות את הדברים, – קראה הילדה ותחרד.

– אמרי נא – אמר אנשיל.

טילה עצרה רגע במלים! כאלו נלחמה בנפשה לדבר או להחריש. ובפניה הנעימים נשקפו רגשותיה אלה כבראי בהיר.

– הן לא אוכל להחריש – קראה באחרונה וכל עצמותיה חרדו – מה בצע כי אמנע ממך את הכל? הן אם כה ואם כה כבר עבר הכל. התחפוץ אפוא לדעת מה אמרה לי? אבל תחרד מאד!

– לא אדע כל חרדה – אמר אנשיל.

– טוב אפוא – דברה טילה בקול רפה – היא אמרה: “האין עוד כהן בעולם?”.

כמעט שהוציאה את המלים האלה מפיה, והנה נסוגה אחור בחרדה, ותכס את פניה בשתי ידיה.

– הסי, הסי! – קרא אנשיל.

מוזר היה המבט הבוחן, אשר ירתה הילדה ברגע הזה אל אחיה. הוא חלף על פניו חיש מהר כברק, ובכל זאת הכיל בקרבו המון שאלות ותמיהות. החפצה לראות את תנועת פני אנשיל אחרי השמועה הזאת? ההטילה שפק באֹמץ החלטתו? או אולי הפיקו העינים האלה בקשה, כי ישים אחיה את שאלת הנערה על לבו?

– זהו כל אשר אמרה הנערה – הוסיפה טילה ותדם.

– וגם זה רב מאד, – אמר אנשיל, כנראה, בהחלטה גמורה.

– אנשיל! – קראה⁹ הילדה בפתע פתאם ותקרב אליו מאד.

– מה את חפצה?– שאל בלאט.

– אנשיל, – אמרה ותשם באהבה את ידה על זרוע אחיה – הכזה יהיה סוף הדבר?

– כן, – נשמע מענה אנשיל.

– ומה תעשה עתה? – אמרה הילדה שנית.

ואנשיל הלך בראש כפוף הביתה! על שאלת אחותו האחרונה לא מצא מענה. וטילה הלכה אחריו. כאשר באו אל החצר פנה אנשיל עוד הפעם לאחור, וירמוז לאחותו לגשת אליו.

– אל תדברי עוד עמי בזה, טילה, – אמר, או, יותר נכון, התחנן אליה.

– אף לא מלה אחת, בטח בי! – ענתה הילדה.

---

כמעט למורת¹⁰ רוחנו עלינו לעבור ממקום כל המחזות המסֻפרים ולפסוח על בתים אחדים. נעמדה נא ליד בית השופט; נביטה נא מעבר לגדר הגן, אשר מבעדו נתנה המטפחת הלבנה לבן האכר היהודי. אמנם אות האהבה הושב לידי הנערה הנותנת אותו. נראה נא מה היו תוצאות ההשבה הזאת!

מוזר מאד הוא מכאוב האהבה הנכנעת; אין ערוך אליו בכל המכאובות אשר ישא לב האדם. יש אשר יגביה את האדם גבהי מרומים, מקום לא שזפתו עין אנוש, ויש אשר יורידנו עמקי תהומות, אשר לא חדר עוד אליהם כל אנך; ובעת אשר התרומם אנשיל ביאושו הנורא מעל למכאובי הנפש הפרטית, ירדה אננא הנעלבה מטה מטה… הוא לא היתה מהתכונות המכשרות להתרומם.

בבקר ההוא, אשר בו שמענו את שיחת אנשיל ואחותו, נשמע קול שירה פרועה בבית ההוא. ובעצם העת ההיא עבר אליה על פני הבית.

הוא נצב ליד גדר הגן, ודרך החור היה יכל להתבונן אל הנערה, אשר משלה ברוחו ובכל מחשבותיו…

כה הצליח הבחור בפעם הראשונה לרווֹת את עינו במראה הנפש האהובה לו. עד הנה הופיעה לו ממרחק ברשמים בלתי נכָּרים; עתה הנֶּהָ קרובה אליו; כל תנועה מתנועותיה נראה ונכרת לו, אין דבר נעלם. היא עמדה ליד הבאר ותשאב מים אל השקת. מה יפה, מה גדולה היתה! מה נאוה לה תנועת המרי אשר על פניה! פתאם עפה תרנגלת אחת, הנרדפה מאת אחד החתולים, על פני החצר, ובאשר לא מצאה דרך אחרת, פרשה את כנפיה, ותעבור בקול צעקה את הגדר, ושם נפלה ארצה עיפה ויגעה ליד אליה.

מבלי תת חשבון לנפשו כרע אליה ויאחז את העוף המפרפר, אשר נלחם עמו לשוא, לבלתי תתו לתפוש בו. וברגע הזה יצאה אננא מן השער. כאשר ראתה את הבחור נצבה רגע תחתיה בבהלה; דמיון פניו לפני אנשיל היה לה לפלא. ואליה מסר לה את התרנגלת, אך היא לא מהרה לקבל אותה מידו.

זאת הפעם הראשונה אשר נצב אליה נגדה פנים אל פנים.

– לא היה לך לתפוש את התרנגלת – אמרה הנערה בהחליקה בידיה את העוף החרד – היא היתה מוצאת את דרכה גם בלעדיך.

– היא נפלה לרגלי… האם לא היה לי להרים אותה? – ענה אליה נכלם.

הנערה נשאה את עיניה אליו; פני אליה אדמו כבאש¹¹ הקדחת, וכעבור רגע הלבינו כשיד.

– הזה רק שבתך בכפר – שאלה הנערה פתאם.

– האינך יודעת זאת? – ענה אליה בלאט.

– הבאת עמהם? – אמרה הנערה בעוד רגע, ותקרוץ בעיניה אל בית מושב משפחתו.

– את ראיתני בלילה הראשון לבואנו הלום, וגם אני ראיתי אותך – אמר אליה בעמל רב.

– אני ראיתי אותך? – שאלה הנערה ותשב צעדים אחדים לאחור.

– אולי אינך יודעת – אמר אליה – אך אני יודע זאת היטב. פה במקום הזה עמדתי… ואַת – דברת עם אחר.

– האתה זה היית? – קראה הנערה ועז פניה הפיק כמעט זעף וקצף.

– דברת עם האחר – הוסיף אליה אשר דברי פיו נתנו לו עצמה – אך לא עמדי! עמו הלכת, עמו עמדת, ואותי לא ראית… כמו לא נחשבתי למאום בתבל, לא יביט איש עלי – גם אבי, גם אמי, גם אחי ואחיותי, – כלם שכחוני… וכאשר תעשה משפחתי, כן עשית גם את. ראית אותי, אך לאפס נחשבתי בעיניך; ידעת כי הנני בכפר, – הנגע הדבר אליך? וזה האחר, כאשר רק נראה לעיניך ממרחק, ויקפץ לבך לקראתו… מדוע? האינני בן-אדם? האין לי עינים ולב? האינני יודע ומבין, כי יפה את מכל אשר על פני האדמה?

וברב התרגשותו זרמו המלים מפיו כזרם מים. מי זה הורהו לדבר ככה? ובשפה נכריה אשר לא דבר בה מעודו? האם ספר התפלות אשר לויטך עשה את הפלא הזה? או ההיה זה אחד הרגעים הנפלאים במצב הנפש, אשר בהם תשאב עָצמה וסעד ממעינות זרים ונעלמים, למען הגיע אל מטרתה?

עוד ביום אתמול היה “בחור” חלש, אשר העמיסו עליו אבותיו רק את למוד “התלמוד”, כתרופה להחיש את יום מותו, והנה התנער בין לילה וינתק את אסורי הגו והנפש, ועתה הנהו נצב לעינינו בתמונת גבר, אשר לא יבצר ממנו לדבר לידידות נפשו ככל הדברים אשר שמענו מפיו זה עתה!

והנערה הקשיבה לדבריו בדומיה, אך עקבות המרי והזעם חלפו מעל פניה – היא יָרֵאה! אולי חשבה את העומד לפניה למשוגע. בדאגה הביטה על סביבותיה; פתאם אחזה בכף המנעול אשר לשער, ותפתחהו ברחבה. אליה מהר לגשת אליה.

– היראה את מפני? – קרא – מדוע אינך בורחת מפני השני? מה מאד הרביתי לחכות אל הרגע הזה, ועתה תעזביני פה? הן עלי לאמר לך הכל… החפצה את עוד פעם כי אמות? פּעם אחת הקימות אותי מחליי, אשר הייתי מת בו… האין לי גם להודות לך על זה?

והדברים האלה הועילו רק לחזק את הפחד בלב הנערה, כי בלי דעת ידבר אליה העלם. אך היא הבליגה על פחדה, עד כי יכלה גם לשחק.

– מימי לא ראיתי איש מת – קראה – איככה זה יכלתי להחיות אותו?

– האֹמר לך: איככה? – מהר אליה לענות – אולי לא תדעי כי הייתי חולה נוטה למות, ובזה רק את אשמה!… אמי וּויטך עבדנו כבר האמינו כי נשמתי תעזבני; כבר חדלתי לשאֹף רוח. אך אני ידעתי את נפשי; בעצם כבד מחלתי הגיתי רק בך! ויהי בלילה אחד… הכל היה שקט בביתנו; רק ויטך ואמי היו עֵרים ליד מטתי. ואני שמעתי מתוך בית היין את קול הנגינות… אמרתי, כי ראשי יתבקע! התדמי, לקול הנגינות? לא! דמיתי כי את מחוללת שם עם אחר… פתאם שמעתי קול צעדים לפני ביתנו… קול דופק על החלון. הלא את היית זאת!… את קראת בקולך, והקריאה הזאת השיבתני לתחיה. ומהרגע ההוא הנו חי ובריא! עתה אמרי אפוא: האמת הדבר, אם לא אמת הוא?

– זה אמת, – אמרה הנערה בהעמיקה מחשבות, ותשם עיניה באליה, – אני הייתי הדופקת על החלון, אך כי היו דפיקותי נוגעות לך – הוסיפה במבוכה – זאת לא ידעתי…

– אני יודע, למי רמזו הדפיקות – קרא אליה בדאבה – אין צורך לך להזכירני. אך הוא ישן, ולא ידע, כי היית שם! ואני, אני הייתי ער, וגם – ראיתיך. אותי הקימות ממחלתי האנושה! האם לא תחשבי, כי משׁלחת מיוחדה היא לך מן השמים? בעיני ויטך עבדנו היה הדבר לנס.

–אל תאמין בזאת – אמרה הנערה ותתאדם – רק צחוק עשיתי לי בלילה ההוא, ולא ברצינות עשיתי כל אשר עשיתי.

– אך הלא הוא ישן אז! – קרא אליה – התוכלי להכזיב לי את הדבר הזה? שאלי אותו, אם הוגה הוא בך ברצינות? הן אני רואה בפניו, מה הוא חושב!

– הגם אתה יודע זאת? – צעקה הנערה ותקרב אל אליה מאד, עד אשר נגעו בו נשמות רוחה.

– אני יודע הכל! – אמר אליה.

מדוע חרדה כל גוית הנערה לשמע הדברים האלה? היא הביטה אל הבחור בעינים חודרות מעמקי לב. הוא נאנס להשפיל את עיניו ארצה. והנה אמרה בלאט:

– היום בערב תבוא הלום, השער יהיה פתוח… לא תחכה הרבה, דבר לי אליך.

אליה לא ענה דבר; כאשר נשא את עיניו, כבר נעלמה הנערה מנגדו!…

וכאשר הגיע הערב, ושמי תכלת מלאים כוכבים נוצצים היו פרושים מעל האדמה האפלה, עמד אליה הכן ליד גדר הבית. מה עמֻקה מנוחת הדומיה בכפר, ובכל היקום! מה חם, מה מעיק האויר!

– פסט! האתה הוא?

– כן !

– בואה אפוא!

ושער הגן נפתח חרש. אליה מתגנב לאטו דרך החצר; ויד אחת נוהגת בו, והיד הזאת לוהטת כבאש הקדחת, והנה התנועעה תמונה שחורה לרגליו… ותתעופף ברוח. זאת היתה תרנגלת, אולי התרנגלת ההיא אשר עברה היום בבקר על פניו בּברחה מפני רודפה. האם לא מצא העוף האֻמלל מנוח מני אז?…

לאט, לאט עבר הלילה, ליל צלמות, ליל אֹפל ומועקת-חם! ההיו המלאכים עֵרים, שם מעל-לכוכבי-פז, או הישנו שנתם, בעת אשר עלו שֵׁדי שחת ארצה, לבצע את המזמה הנוכלה, אשר זממו יחד התאוה הרכילה והאהבה העלובה?…

כאשר שב אליה אל גדר הבית לא התעופפה עוד התרנגלת.

קוי השחר הראשונים נראו בשמים לפאת קדם; האויר היה קר מאד. לאט נפתח השער, ובדממה נסגר. ובאין אֹמר ודברים עבר אליה על שער בית אביו. דממה ושקט בכל… כאשר ירד ארצה מעל השער, נגפו רגליו בגוית אדם חי. זה היה ויטך, אשר התבונן כי אין אליה בבית, ויחכה לו בזה. אך השנה גברה עליו, וירדם; והנה קפץ עתה¹² בחרדה, וכמקיץ מחלום עז לחשו שפתיו:

– האם לא צדקתי, אדון נעלה.

ואליה מהר אל חדרו בלי ענות דבר.

---

כב. הדוד קפל נבוך

עד עתה היתה המשפחה הזאת בודדת בכפר מושבה. כלם חיו חיי בדידות, בלי קרן אורה ובלי עינים לראות את הנעשה סביבם, את הנשמע מימינם ומשמאלם. איש לא יתפלא, כי לא ידעה נחמה אף אחת מנשי הכפר, וגם כי אחת מהן לא ידעה אותה. מיום צאתה בפעם הראשונה אל השדה לא הוסיפה עוד לצאת מפתח ביתה החוצה. אמנם הרגישה נחמה, כי לא כן דרך העולם. אך מדי יסר אותה לבה על הנהגתה זאת, היתה ממהרת לענות לנפשה: “מה לי ולהם? היאה לי להקרא אל חתונותיהם או אל משתיהם? מה איכפת לי, אם לא תראני אשת פַּוֶל את מצנפת-חגה, אם לא תקראני חברתי ומודעתי?” ולא רגש גאונה הוא אשר הקריא לה את הדברים האלה; היא היתה מֻשפלת מאד, ולא ידעה עוד גאון וגובה; אך דבריה אלה העידו כי איננה מרגשת כל צורך להתרועע עם נפש אדם. בהתבודדותה המָחלטת מצאה חפץ; “די לי לשאת צרתי לבדי”, שנתה ושלשה לנפשה פעמים רבות מאד, עד אשר החלה בעצמה להאמין בהחלטתה זאת.

אך באמת היה ר' שלמה בודד וגלמוד יותר מנחמה. אותו הדאיבה לא רק התנגדות אשתו, מרירות רוחה, התמורה הנכרת במעשיה ובמחשבותיה; רוח אחת, אשר תתקומם על הרב לאויבת לאדם, התפשטה בו יותר ויותר; הלא היא ההתרשלות ושפלות הידים. איזו עצלות חרישית התגברה על האיש האמיץ הזה, ולמרות תכונתו האוהבת למשול, או בגלל זאת, לא יכל להשתמט ממנה. אמנם היה משוטט הנה והנה בכל חדרי הבית בעסקנות מדומה, היה מתבונן פה ושם, היה מהלך לעתים גם ימים שלמים בין השדות, אך כל זה היה נעשה בלי חפץ מיוחד, כמעט בלא חמדה. וכל זה הרגישה עד מהרה תכונת האיש הזה האוהב שלטון ומשרה! למי יצוה עתה? אנשיל מבין כעת בשדהו הרבה יותר מאשר יכל ר' שלמה גם לתאר בנפשו. “הנער” הזה, הודה לנפשו, נגש אל העבודה כ“בריה” נפלאה; הוא, האב, יוכל רק להלל ולשבח אותו. אך הלא כל זה הוא פרי חנוכו, – התהלל בלבו, – אשר שמר על אנשיל מעצם ילדותו; הנער רואה, כי בגללו יתענה אביו וישא מכאובות רבים, ולכן יעשה את חובתו לאביו. אם לא יוכל לבטוח בבנו, עצמו ובשרו, במי אפוא יבטח? הן רק למען בניו קנה את האחֻזה בכפר, למען יהיה לחמם "נאמן: כל ימי חייהם, רק בגלל זה מהר למלאות את חק המלך!

גם אל האכרים לא התחבר; הוא סר מכל איש הנפגש על דרכו, ככל אשר יכל. האם ירא לבוא עמם בדברים אדות השדה והכפר? המאן להגלות לפניהם בכל אי-ידיעתו בעניני האכרוּת? הוא מצא בהאכרים תכונות חזקות; ראִית הנולד, לא פּחות ממנו. ובמה גדול הוא מהם? הן לא ידע מאומה מכל אשר בשדה ובכפר! מה בצע לו בשכלו הבהיר, בידיעותיו בפוליטיקה? מעט מעט השתרשה בלבו ההכרה, כי הוא, ר' שלמה האהן, אשר נועז לעשות נחת רוח לקיסר בהיותו לאכר, איננו יודע לעשות גם את כל אשר יעשה אחד העבדים הנקלים אשר בכפר!

בכבדות, אך בחזק רב, פשטה הדעת הזאת בקרב האיש האמיץ הזה; והיא אשר הולידה בקרבו את עצלותו ותשוקתו לסובב שדה וכפר באפס מעשה, אשר המריצתהו לעבור ביראה ובמרך, כאיש אשר פעל עול, על פני שכניו.

וימי הקציר ההולכים וקרבים הגדילו עוד את מדורת האש הבוערת בקרב לבו. ר' שלמה לא חפץ גם לשמע, על דבר הקציר; מדי דבר איש עמו על אדותיו, בער בו קצפו עד מאד.

– “מה חפצים הם? למה לא יחדלו מדַּבֵּר בזה? החֶפצם להביא מארה בברכת ה', בתבואת השדה?” – אנשיל ראה לפעמים את אביו עומד משמים; ההבין את סבת שממונו? פעם אחת שאלהו:

– מה דעתך, אבא? הנחל לקצור בשבוע הבא? בכפרי הסביבה קוצרים זה יומים.

– ומדוע אינך מצוה לקצור? – ענה ר' שלמה כמעט בלצון.

– אני? – קרא אנשיל – האוכל לעשות דבר בטרם תצוה?

– האין לך אל מי לפנות? – אמר ר' שלמה עוד הפעם כמהתל – מדוע לא תפנה אל ויטך רבך, ולא תשאלהו מתי יוחל לקצור?

– מה? – קרא אנשיל בחם – האקח ממנו רשות? היצוה האדון אם העבד?

– אל תשאל אותי – ענה ר' שלמה קשה.

ובכל זאת נשגה מאד, אם נשפט, על פי השיחה הזאת, כי לא ענין הקציר הבא את ר' שלמה כמו את נחמה ואת אנשיל. הוא רק בוש להודות, כי בשעה היותר נכבדה והיותר רצינית בחייהם החדשים, לא ימצא דבר להגיד להם. למה זה ישאל אותו, אם עת לקצור? האין אנשיל יודע זאת יותר ממנו? או הנטמן שחוק התולים בשאלה הזאת? ההכרה, כי בכל ימי חיי האכרוּת שלהם לא פעל הוא מאומה; חזקה בו כל כך, עד אשר כל מעשה הנעשה וכל דבר הנדבר לתמם נדמו לו כאלו מלאו מרי ומרירות נגדו, ובלבו הכואב קננה שנאה כבושה לכל הקרובים אליו.

ואולם אחת ידע ברור: כי עליו להראות גם היום בתור ר' שלמה שלפנים. “היתן את בנו לעלות עליו בשכל ובדעת? התמרמרה רוחו בקרבו – היהיה אנשיל השליט היחידי ברכושו? הן יבא היום, אשר יהיה הוא בתוך ביתו כהדוד קפל ולאֹשר יחשב לו אם ייחדו לו ברחמים רבים קרן זוית בביתם ויושיטו לו פרוסת לחם לשבור רעבונו” – ולזאת התנגדה נפשו במרירות עזה. – "ידעו נא כלם, – קראו אלפי קולות בקרבו, – כי לא אתן לצחק בי. אם גם אלפי אנשילים יבאו לא אתנם להיות לי לפקידים ולמצַוים!

בערב היום ההוא אמר אנשיל לטילה בקול רם אשר נשמע לכל בני הבית:

– היודעת אַת, טילה, מתי נקצר? אם תמצאי את חידתי אתן לך דבר-מה.

– מתי? – קראה הילדה בצחוק – הן כבר בשלה הקמה. התדמה, כי אינני יודעת, מה היא שבלת בשלה?זה אך אתמול שלפתי אחת ואספור את הגרעינים.

– ואני אומר לך, טילה, – אמר אנשיל עלז, – כי דומה הוא כאלו אין כל יבול בשבלים.

– איככה זה? – אמר הילדה.

– ילדה אהובה, – קרא אנשיל, – אם לא יקצרו את השדה ויחכו עד אם ירקב ויבאש מתנת אלהים, עד אשר לא יצלח גם לתבן, להיות מֻצע תחת הפרות ברפת, הגידי נא בעצמך, האם לא אחת היא אז אם מאַת גרעינים ימָצאו בשבלת אחת ואם ריקה היא מכל וכל?

– האלי ירמזו דברי חכמתך? – נשמע קול עב מפי ר' שלמה אחרי אשר נדם אנשיל.

נחמה הקשיבה קשב. היא ידעה היטב, כי צדק אנשיל. הוא מדבר אדות שדם, כי ירקב ויבאש יבולו! אך עוד רב כח רצון האב, עד אשר בשתים שלש מלים השיב לאנשיל את הכרת מקומו ואת הדעת כי יפה לו השתיקה בפני אביו.

– הגם אתה תחפוץ להיות חכם מאביך? – הוסיף ר' שלמה בקול זעם – התחפץ גם אתה להיות לו לשופט, אחרי אשר עבדת שנים שלשה שבועות יחד עם עבד נכרי? הגם אתה תוכיחהו לדעת יום יום, כי יודע אתה יותר ממנו מה לעשות וממה לחדול? כי רק מה שעשית אתה עשוי, וכל אשר עשה אביך ירקב ויבל וילך לאבדון? הגם אתה?

הגמים האלה רמזו אל נחמה! והרמז היה ברור ומובן למדי; אמנם לא היו נחוצים כל רמזים ועקיצות למען עורר את רוח נחמה. ברגע אחד פרצו החוצה במשובה נצחת כל אותם הרגשות שנרדמו בסתר לבה מיום צאתה אז אל השדה; רק קרום דק נקרם עליהם.

– הלא יוכל הילד לדבר דבר – אמרה כלה רועדת, כמדברת אל ר' שלמה ואל הילדים יחדו. – הלא יוכל הנער לחווֹת את דעתו בענין הנוגע אליו כמו לכל אחד מאתנו. לוּ אמר, לפחות: אבי, תן לי כסף, והלכתי אל בית היין, ושתיתי ושחקתי עם חברי האכרים, ואם לא תתן ברצון אקח בחזקה!" אך מה הוא אומר? כי לא יתנו את הדגן לרקב ולבאש בשדה, כי יתאמצו לבלי ילך הכל לטמיון, האם חֵטא חָטא בזה?

ברגע הזה הוברר לאנשיל, מה רב המרחק בין אביו ובין אמו, מה קשה הוא לקרב את לבותם חד אל אחד. דברים מרים כאלה, תערובות של מרירות והתולים וחמה עזה יחד, יוכלו לצאת רק מלב כואב כאב אנוש מאד! ואולם, אף כי רָבה אמו את ריבו הוא, בכל זאת ראה אנשיל לנכון לפניו לעמד לימין אביו. ולכן קרא בחפזה:

– אמא, למה את מתאמצת להוכיח דבר אשר איננו דורש כל הוכחה? הניחי נא לאבא לפקוד עלינו את אשר נעשה. כי מי מבלעדיו יצוה? אם ידמה אבא, כי אתו הצדקה, ואני לא צדקתי, מסתמא כן הוא!

נחמה ירתה מבט השתוממות על בנה, מבלי יכלת להבין את דברי הצטדקותו אחרי הכלמה אשר הכלימהו אביו. אך גם עיני ר' שלמה, אשר ישב בלי נוע בכל עת דבר אשתו ובנו את דבריהם, הפיקו מבטי תמהון ותודה כאחד. הגבר האמיץ הזה הכיר תודה לבנו, אשר חלצהו מן המריבה שהיתה יכולה לפרץ, ואשר היה ירא כל כך ממנה.

ולא הוסיף עוד ר' שלמה דבר. וכה כלתה המריבה, בלי רעמים וחזיזים, כאלו הושמה יד נעלמה על פי המריבים, ותצום להחריש.

ואולם הערב הזה כמו נועד לעורר ולקומם את הכל נגד ר' שלמה. כאשר היו כל בני הבית נכונים לעלות על משכבותם, נגש הדוד קפל אליו פתאם, ויאחז בזרועו ביד רועדת.

– ר' שלמה, – אמר בקולו המלא בכי ותאניה – מתי יושב לי ה“מגן-דוד?” העוד הרבה לי לחכות?

ור' שלמה לא שמע בתחלה את בקשת הדוד, ואחר קרא במקיץ מתרדמה עזה:

– מה חפצך ממני, דוד קפל? הבאמתחתי הנהו? הלא יודע אתה איפה הוא.

ובקול בכי תמרורים קרא איש החיל האחרון מצבא אבשלום: – ר' שלמה האהן! אני יועץ אותך, כי תביא לי את ה“מגן-דוד”, פן – מרה תהיה באחרונה!

בעת אחרת היה אולי האִיום הזה, אשר נשמע לא בפעם הראשונה מעל שפתי הזקן, עובר על פני שומעיו בלי עשות כל רשם. אך היום התגנב אל לב כל בני הבית ויחרידם מאד. נדמה להם, כי מעודו לא דבר עוד הדוד-השוטה בהחלטה גמורה כזאת; אולי היתה קללתו בעיניהם כמארה נצחת, אשר תחול בלי שפק על ראש המשפחה.

– דוד קפל! – קראה נחמה בשממון – למה זה אתה מדבר על דבר אחרית מרה? למי תהיה מרה באחרונה?

– האדע, נחמה? – אמר הדוד קפל ביללה; – אך ביער הגדול, – הוסיף כמעמיק במחשבות – יפלו כל העצים הגבוהים וירקבו על הארץ ואז אחת תהיה אם מאת גרעינים בשבלת ואם ריקה היא כלל.

גלוי היה, כי התערבו במוח הזקן המטושטש דברי אנשיל האחרונים עם דמיונותיו הכוזבים. ובכל זאת עבר קור בעצמות השומעים. ואיש לא מצא עז בנפשו לגרש את הרגש המר באיזו מהתלה דקה.

– דודי קפל! – קרא לאחרונה ר' שלמה ברצינות, כאשר לא הסכין לדבר עם העבד הזקן מצבא אבשלום – דודי קפל, אם לא אלך מחר בבקר והבאתי לך את המגן-דוד, – והייתי שקרן! אני אלך אל השופט ואבקשהו כי ישיבנו לי. הלא תנוח דעתך אז, דודי?

הדוד קפל לא מצא, כנראה, כל מענה במוחו המבלבל; הוא הוציא את ידו הרועדת מתוך זרוע ר' שלמה, מקום שם הניחה בראשונה, וילך בלאט אל חדרו. הוא לא התבונן מה מאד נכר רשׁם תמונתו האפלה בתוך המשפחה הנרגשה הזאת, וכי אמנם החליט ר' שלמה להשיב את גורי האריות ממקום גלותם ולתתם לאשר הם לו.

---

כג. בין האולמות.

ור' שלמה לא שכח את הבטחתו להדוד קפל בליל אתמול לפני השֵּׁנָה. כמעט האיר הבקר לא ידע עוד מנוח, וימהר לכלות את תפלתו, וגם לא אכל בתחלה את ארֻחת הבקר. במשך הלילה לא שֻׁנתה החלטתו.

ובתמהון הביטה נחמה אחרי אישה הממהר ללכת; מלבה כבר נמח זכר מקרי יום האתמול. בדי עמל זכרה את מטרת אישה הפעם בבקוּרו בבית השופט בשעה מֻקדמת כזו.

– נפלא – אמרה לאנשיל אשר השתומם גם הוא לא פחות ממנה למראה מהירות אביו בלכתו – נפלא הוא! הנה הוא ירא, פן יביא הדוד קפל מארה על ביתו, והולך הוא אל השופט, בלי הקרא, רק יען אשר בקש הדוד הזקן את המגן-דוד, כלי שעשעיו! מה דעתך על זה?

– אדמה, – ענה אנשיל, – כי לא נבין כלנו לרע אבא.

נחמה הניעה בראשה.

וכעבור עת מעטה שב ר' שלמה. פניו הפיקו עצבת, קומתו נכפפה מעט. הדוד קפל היה בחדר ויאכל את ארחתו; הוא לא התבונן אל הבא. אך כאשר שאלה טילה את אביה בלחש: “ומה?” הרים את ראשו להקשיב וינח את הכף הצדה.

– הוא איננו משיב אותו, – אמר ר' שלמה בלאט, – ולוּ גם נתתי לו אלפי זהב וכסף במחירו, איננו משיב אותו.

– האמנם לא? – קראה הילדה כמעט ביאוש.

– ומה אעשה? – אמר ר' שלמה ורק עתה נראו לַכּל רשמי-יגון עז על פניו. – התוכלי לתת חכמה בלב האכר? הנה הוא מחזיק ב“מגן דוד”, כאשר יחזיק איש בסגולה יקרה. הוא חושב, כי, לפחות, ישמור את חצרו ואת רפתו מבערה ומכל אסון. ועוד רעיון אחד לו בזה. הוא חושב, כי כל עוד ימָצא המזרח בביתו, לא תשכן בתוכו כל עולה.

– הגם האכר מאמין בזאת? – קראה הילדה.

– ומי זה יאמין עוד בזה? – שאל ר' שלמה ומבט מרך החליק בחפזון על פני טילה.

– לא אמרתי כלום! – אמרה טילה ותעצר פתאם במלים.

– אך מה תעשי אם בכל זאת איננו משיב אותו? – אמר אז בחרי-אף – האכר הזה הוא עקש גדול. “אדוני השופט, אמרתי, לי דוד זקן בבית, ולו אין מאומה בתבל זולת זאת, כל חייו תלואים בזה, והנה הוא בוכה ומילל. השיבה נא לו את הדבר, אם אינך חפץ לעשות לי את החסד הזה”. והנה כמעט התנפל עלי בקצף. “מה שנתון נתון!” – צעק – “לא אשיבנו לך”. מה היה לי עוד לעשות, שואל אני אותך? הוא יוכל לקומם נגדי את כל הכפר, רק בגלל ה“מגן-דוד” אשר אחפץ לקחת ממנו.

והדוד קפל, אשר אליו נגע הדבר ביותר, הקשיב את כל השיחה הזאת בדומיה; רק העיף עיניו חליפות פעם בר' שלמה ופעם בטילה. וכאשר כלה ר' שלמה את דבריו התנשא לאטו ממקומו ויצא החוצה.

– הוא ישלח יד בנפשו אם לא ימהרו להשיב לו את המגן-דוד, – אמרה נחמה.

ור' שלמה אמר מלא עצבת: – הלא לא יכלתי להוציאו בחזקה מיד האכר? הן גם אני חפצתי מאד לקבלו!

– עוד הפעם בחזקה – אמרה נחמה חרש לטילה; – אך הביטי נא, מה הוא עושה – הוסיפה בקול – יראה אני פן ישלח יד בנפשו.

אנשיל וטילה מהרו החוצה. שם בחצר מצאו את הדוד יושב על הארץ ליד הבאר, ראשו מָשכב בשתי זרועותיו כהוגה מחשבות.

– דודי, מה אתה עושה? – נחפזה טילה לשאל בהחישה אליו.

הדוד קפל הרים את ראשו; הם דמו, כי הוא בוכה. ומה התפלאו לפגש בפניו אותות החלטה גמורה! גם עקבות יגון וכאב לא נכרו עוד בהם. העינים הפיקו איזה ברק מיוחד, אשר לא נראה בהן כמהו זה כמה, – ברק השכל.

– אני הוגה ביערי הגדול, – ענה בשלוה, – ואני אקבל אותו, אם גם עוד אלף פעמים ילעג לי ר' שלמה!

– הניחי לו, באי ונלכה, – לחש אנשיל לאחותו, – הוא לא ימהר לטרף נפשו.

ואמנם היה הדוד קפל ביום הזה שלו ושקט, ולא היה דבר אשר יעיד כי שבה אליו מעט הכרת ערכו. כמעט עזבוהו האח והאחות, קם ממקומו, וכדבר יום ביומו הלך לו לשוח דרך הכפר. לפני בית השופט עמד מלכת, ובעיניו הכהות הביט מעל הגדר אל תוך החצר; ואחרי כן הלך לו. בעתו בא לארוחת הצהרים, אכל בתֵאבון את המאכל, כאלו לא טעם אֹכל זה יומים, דבר אשר שִׂמח מאד את כל בני הבית, – אולי בפעם הראשונה מאז היותו בביתם.

אחרי הארוחה הטה ר' שלמה את אנשיל הצדה.

– התדמה, – אמר אליו, – כי לא הייתי מצוה זה כבר לקצר, בראותי כי גם האחרים קוצרים?

– ומדוע אפוא, אבא? – נועז אנשיל לשאל.

ר' שלמה לטש את עיניו רגע כמבקש מענה, ופתאם קרא בחפזון נמרץ:

– חכיתי עד אשר יקצר השופט! הן הוא הראש והראשון בכפר והוא חכם מכלנו. אם הוא איננו נחפז עוד – חשבתי – אין גם לי להחפז. האמנם על היהודי להחל תמיד הראשון? למה יאמרו ה“גוים”: קצרה נפש היהודי לחכות עד עת בוא תבואת שדהו הגרנה! והנה הוא ממהר לקצרה בעודנה באבה! עתה אני יודע, השופט יקצר מחר, – לכן אני מוצא לנכון, כי נקצר אנחנו מחרתים. אנשיל יכל רק לענות:

– צדקת, אבא, כצדקתך תמיד; סלח נא לי!

למרות הטעם המוזר, אשר נתן ר' שלמה להכנעתו הפתאֹמית לפני בנו, הבין אנשיל, כי באמת רק לבלתי היות כנכנע המציא אביו את התואנה הזאת.

ור' שלמה, בשמעו את דברי אנשיל אלה, עבר גחוך קל על פניו הקשים כברזל.

– עוד תשֻׁנה גם אתה, – אמר.

מן הרגע הזה החלה תנועה חדשה ותכונה רבה בבית הזה, כרוח צחה המנשבת אחרי חם מעיק. אל כל אשר נביט נראה את תמונת אנשיל האֵיתנה, אל כל אשר נקשיב נשמע את קולו. נדמה, כאלו היו לו אלפי פיות ואלפי פנים. רגע רץ אל הכפר, ומשנהו שב הביתה, ובעוד רגע שב וירץ אל הכפר, בתואנה כי שכח להזהיר את הדיָש פלוני או אלמוני, שיבא גם הוא מהר בבקר.

– מה היא השמחה אשר ישמח? – התלוננה עוד הפעם נחמה בסתר לבה – העל מעט הדגן, אשר יאסף הביתה? אמנם זה הוא כל רכושנו כיום, ואם לא תעלה התבואה יפה, והיינו דלים ורשים. אך איכה יוכל לשמח ככה! בחנות היה תמיד כישן, לא ידע להבדיל בין תכלת לקלא-אילן, ועתה?

פעמים אחדות נסתה גם לעצור את שטף שמחת בנה ולבא עמו בדברים. אך אנשיל נשמט ממנה בכל פעם ולא הרבה עמה שיחה.

– אוי לי! – קראה בעצבון – הוא נהפך ויהי לאחר! קשה לדבר עמו דבר!

והנה הגיע היום השני, עוד בבקר השכם חלף הלך אנשיל, ועמו ויטך ויתר העבדים. כאשר התרומם השמש בשמים יצא אחריהם גם ר' שלמה. כאשר הקיצה נחמה משנתה בשעה הרגילה מצאה את הבית ריק מאדם; כי גם אליה והדוד קפל לא נמצאו בו. וכה היתה היא עם טילה לבדה בחדר. קשה לתאר את המועקה אשר העיקה על לבה בעת ההיא. הרעיון, כי הגיעה התקופה היותר נכבדה בחייה הנוכחים, תקופה שבה תלוי העתיד של משפחתה, והיא לא לקחה חבל בפועל בהופעתה, אותה השאירו לגמרה בבית, כאלו לא נחשבה פה ולא כלום, – הרעיון הזה היה לה ככבד אבן. ולא זו בלבד. נדמה לה, כי כל זה יארך לעולמים; כל אשר הכעיס אותה וימררנה זה ימים ושבועות, כל הקטטות והמלחמות וההתמרמרות, שהסכינה עמהן בעת האחרונה, לא יחדלו עוד לנצח. הנה בא הקציר, “לחם השבלים” יאסף הביתה; שם בשדה הם עומדים בחם קרני השמש, ושערי החצר פתוחים לרוחה לקבל את המשא היקר! ולכל זה לא חכתה, כל זה הופיע לה כמו בפתע פתאם; כמעט לא היתה מוכנה לזה! במה נחשב עתה כעשה והתמרמרותה? למה זה כל הליכתה בקרי עם בני הבית? האם לא שמר אישה את הבטחתו? האם כחש לה? שקר באמונתו? ועוד הפעם, כמו בעת צאתה בראשונה השדה, לוּוּהָ על כל מדרך כף רגל דברי אישה שדבר באזניה לפני עשרים וחמש שנים בין השבלים: “ראי נא, נחמה, זאת היא מתנת אלהים, מזה יוצא לחם. כל עוד לא יתם כחי יהיה לך ולבאים אחרינו לחם לאכל!”

וכקול שופט רמים הבעית אותה הד הדברים האלה; בפעם הראשונה היה עתה ברור לה, כי חטא חטאה. אך למי? לאישה, לילדיה או לנפשה? רוחה המתרגשת לא יכלה למצא מענה לשאלה הזאת. אך זאת ידעה אל נכון, כי כל עָול שיעשה האדם יפגע לא רק בעושהו, כי אם ילחך וילהט את כל הקרב אליו, את כל הבא עמו במגע ובמשא…

אך האמנם לא היתה לה הצדקה מעולם? גם הטענה הזאת נשמעה בקרבה, ויש אשר חזקה זו על הנחם המיסר אותה. אם לא היתה לה מעולם הצדקה, איך זה נהפכה ותהי את אשר היא כעת? הן זכר תזכר, כי לפנים אחרת היתה תכונתה, אחרים היו רגשותיה, אחרות היו השקפותיה על החיים!… מה אפוא הדבר אשר חולל בה את התמורה הזאת, עד כי לא תכיר את נפשה?…

ואולם אם צדקה תמיד או לא צדקה, זאת הרגישה: ביום הקציר הזה אין זכר לכל מה שעבר, וחֵפץ עז משל ברוחה, חֵפץ אשר אולי לא ידעתהו מעודה, לשפוך את כל הרגשות שנערמו בלבה לפני ה'… היא חפצה להתפלל.

ולא אל התפלות הרגילות נכספה: עתה לא חפצה להתפלל בלי הבין, שפת ציון היתה לה רק כסוד-קדוש. ביד ממהרת לקחה ספר קטן, אשר הובא הלום ממעונם הראשון. הספר הזה נִתּן לה ביום חתונתה מאת אמה; שמו היה: “בת-ישראל צנועה” והוא הכיל תפלות בשפת יהודית-אשכנזית, אשר תתפללנה הנשים. ואמנם הרבה הרבה היה בספר הזה; בו היו ערוכות תפלות לכל חליפות במצב וברוח, לכל מקרה ופגע בחיים, לעת ששון ואסוֹן; המחבר הנעלם ידע אל נכון היטב את לב הנשים.

והספר הזה כמעט מוזר היה לה עתה; מאז באה הכפרה לא קראה בו, ולכן התקשתה למצא את התפלה הראויה. זמן רב עלעלה בו, בלי דעת מה התפלה אשר תבקש בכל המון התפלות למצב רוחה הנכחי, תפלה אשר יהיה לה יחס אל “השדה”, למשל, “תפלת האכרה”, בעת האסף בפעם הראשונה תבואת-הקציר אל ביתה.

היא עברה בעיניה על שמות כל התפלות; אך את התפלה המבוקשה לא מצאה. פה היו תפלות לכל צום ומועד, בבית הכנסת ומחוצה לו; אחריהן באו המון תפלות שנועדו למקרים ולמסבות שונים. הראשונה היתה תפלת “הכלה הצעירה” לפני החפה, ובה פרשו לפני המתפללת כל התמורות היכולות להתחולל בחייה, כל המקרים ופגעי הזמן. נחמה הפכה את העלים; כאשר הגיעה אל התפלה “לפני התקומה”, אשר יעדה המחבר לא למתקוממים, חלילה, אך פשוט ליולדת, בקומה מערש דותָה, עברה כעין בת-צחוק על שפתיה. אך בת-הצחוק נעלמה עד מהרה כאשר פגעה על אחד העמודים הקרובים בתפלה “למועד-השנה” על קבר האם. אך גם את העמוד הזה הפכה עד מהרה; נפשה נכספה להחלץ מזכרונות נוגים ולמצא מלים ראויות לרגעים האלה. ואולם מזה והלאה היה תכן התפלות מלא עצבת; פה מתחננת אשה בעד ילדה החולה, ובעמוד השני היא נותנת תודה ליוצר, אשר החלים ויחיה את בר בטנה. אחרי כן תמצא לה עוד סבה לפנות אל “העליון” בדבר בנה: הילד יצא לתרבות רעה, והאם מבקשת את ה' ל“האיר את עיניו”, ל“הצעידו ארחות יֹשר”!

כה הפכה נחמה את כל הספר מראשו ועד סופו, ולא דלגה אף על אחד משמות התפלות; וכאשר הגיעה אל העמוד האחרון התבוננה במבוכה רבה, כי לא תמצא בו התפלה המבֻקשה. זה כחמש ועשרים שנה היה לה “בת-ישראל-הצנועה” לרֵע ולאיש-סוד; לא היתה שאלה בחיים, בכל העת הארוכה הזאת, אשר לא מצאה לה מענה בפיו, – ועתה יחריש גם הוא? נדמה לנחמה כי אי אפשר הדבר, ובמהירות יתרה עברה עוד הפעם אל תכן החברת, אך לשוא! “תפלת האכרה ביום האסף בפעם הראשונה תבואת שדָהּ הביתה” – אין בה.

– אל חי! – נאנחה ממעמקי לבה – הגם זה מידך הוא, כי לא אמצא כעת כל תפלה הראויה לי? הן חפצתי להתפלל!

אך פתאם כאלו נפקחו עיניה, נודע לה מדוע אין בפי “בת-ישראל-הצנועה” כל תפלה למענה.

– מה זה היה לי? – קראה – איכה יכל זה שחבר את הספר לדעת, כי תהיה אשה כמוני בתבל? ההיו גם אז אכרות? עתה אני רואה מה עשו לי!… גם התפלה היותר קצרה לא תמצא לי! כי לא יכל המחבר להעלות זאת על לבו; כי לא היו אז אכרות עבריות בארץ; ואני, – אני, נחמה האהן, צריכה להיות אכרה! – ובמרי רוחה השליכה הרחק מלפניה את ה“תחנות”, אך כרגע שבה ותרימן בחרדה.

– הן לא בך האשם, – אמרה כמו להצדיק את הספר הנכלם, ותשק בשפתיה את מעטפתו, – כי לא אמצא בך את הדבר הראוי למצבי! אין כל תפלה לאכרה, לא לה להתפלל!

ולא התפללה נחמה; רבות יותר מדי היו הסערות והזועות אשר זעזעו את רוחה בבקר הזה; אך עד מהרה נראו גם תוצאות ענוייה. עַיְפוּת נוראה נפלה פתאם על נחמה. היא נאנסה לשבת. לפני עיניה נפרש כצעיף ערפל. רק לבה דפק עוד: זה היה אות-החיים היחידי בכל גופה. נחמה חשבה באמת, כי בא אליה המות. רגש רצון נעים חלף ברוחה, כאשר יקרה לעתים לאיש עיף למות…

– לוּ יקראני עתה ה' אליו, – הגה לבה, – והיטיב לי מאד. כי מה לי עוד בעולם הזה? שנוי לטובה לא אראה, ולהוסיף לחיות כאשר עד הנה אין שוה. לאנשי ביתי אני מביאה רק עצבון ויגון; הם יודו ויברכו לה', אשר עשה להם את החסד הזה, ויקחני מעליהם. טוב לי מאד המות!

הרעיון, כי יבא לה סוף כל אדם, לא היה עתה נורא לה; היא סגרה את עיניה כאלו אמרה באמת למות. ומעט מעט שקט זרם הדם אשר שטף במרוצה בעורקיה; הכחות האדירים אשר החרידוה ויניעו את רוחה ואת גופה חלשו וימעטו; היא נרדמה. בלי כל חלום, בנשימות מסדרות, שכבה שקטה על הכסא. כמה ארכה שנתה לא ידעה גם היא, אך פתאם הקיצה, והנה טילה עומדת לפניה בבת-צחוק על פניה.

– הנך עיפה, אמי? – שאלה הילדה – מדוע אינך מוסיפה לישון? הנני ואלכה.

– הישנתי? – קראה נחמה בבהלה ותמהר ותתנשא מעל הכסא – הן תשחקי לי, טילה, כי יכלתי לישון עתה בעצם יום בהיר, בעת אשר רבה העבודה לפנינו!

– ומדוע לא? – אמרה טילה – עיפה היית ותעצמנה עיניך!

– ההסתתרה בינתך, טילה? – קראה לה נחמה ברגז, – התחפצי כי אישן היום? הן עלי לבשל ולדאג לאנשים רבים… כזאבים רעבים אשר צמו שלשת ימים יבאו הפועלים, ואני אתעצל ואיטיב את לבי? לא אדע כלל, איך באה בלבך מחשבה כזאת? הלא זה כבר הייתי צריכה לעמד על רגלי ליד התנור!…

– לזאת אל תדאגי, אמי, – אמרה הילדה בשחוק, – הן זה אך עתה יצאו הפרות אל המרעה! – – –

נפלאה הנפש בחליפותיה! נחמה שכחה את כל עיפותה. עיניה הסתכלו היום בכל, ותפקנה איזה ברק מוזר. וליד הכירַים המוסקים, מוארה בלשון האש המהבהבת, עסוקה ורצה בחפזון אנה ואנה, היכל איש להכיר את נחמה אשר התכוננה למות? וטילה עזרה לה באמונה ותַּגש אליה ותַּסיע מלפניה כל הדרוש, ונקל היה להכיר בפני הילדה, מה מאד היא שמחה לעזור על יד אמה במלאכתה במטבח. כל נפש נחמה, כל הגיונותיה היו עתה בַּבִּשּׁוּל, היא לא ידעה עתה כל דאגה, זולתי אשר לא יהיה הבשר נא, אשר לא יֵחרה המרק, ואשר לא יעלה השומן באש.

וכה עבר על נחמה כל הבקר עד הצהרים, בלי אשר ידעה איכה? בתוך טרדת עבודתה חשבה אך מעט על דבר העובדים בשדה. בפעם הראשונה אחרי שבועות רבים נמצאה עתה במצב אפיסת-הרעיונות, אשר תהיה לעתים לאות על מציאות האֹשר הפנימי…

וכאשר קרבה עת לחם הצהרים, והנה רצה פתאם טילה אל המטבח ותקרא ברעש: הנה הם באים, הם באים, אמי! עוד מעט ויהיו פה!

– מי, מי? – קראה נחמה.

– העגלה, השדה, חפצתי לאמר התבואה, – קראה הילדה במהומת רוחה, – ושם במרום העגלה יושב אנשיל ונוהג בסוסים.

וכמעט כלתה את הדברים האלה ותשב ותרץ החוצה. נפש נחמה חרדה לשמועה הזאת; והלֵאות אשר נפלה עליה בבקר שבה אליה עוד הפעם; היא היתה קרובה לנפל. מדוע נבעתה? – אך הפעם לא קשה היה לה להתגבר על חולשתה. בלי משים מצאה די עז בנפשה להתחזק; והנה אזניה שומעות קול שוט וקול תרועה… לאט, לאט, כמסרבת, יצאה מן המטבח, מתנועעת ומתנודדת עברה את החצר, ותבא עד השער, מקום שם יכלה להביט לאֹרך כל הרחוב.

והנה קרבה העגלה המלאה עמיר, נהוגה בשני סוסים, המתנהלים בכבדות תחת משא הזהב הנחמד. ושם, ממעל אמנם יושב איש עד צוארו בערמת העמרים, וראשו מכֻסה במגבעת רחבה. האנשיל הוא זה? ההוא יושב שם? אהה, אלהים, במקום מסֻכן כזה! ברגע הראשון היתה נחמה מסֻפקת; אך ככל אשר קרבה העגלה אליה כן נוכחה ביותר, כי האיש ההוא היושב מרום והנכון בכל רגע לנפל ארצה ולרוצץ את גלגלתו – בנה הוא, אנשיל מחמדה. כל חושיה אבדו; היא לא יכלה כלכל את המחזה. אמנם עיניה נשארו לטושות, כמו בכח נסתר, למען תבטנה בלי הרף אל העגלה. והסוסים והעמרים נעלמו מעיניה, לאפס נחשבו לה; ורק את הראש הבולט ממרום העגלה ראתה היטב; אכן היה זה ראש אנשיל!

וגם הראש ההוא, כנראה, התבונן אליה, כי פתאם החישו הסוסים את מהלכם, ועל פי קריאה שבאה אליהם כמו מגבוה החלו לרוץ בחפזה. נדמה לנחמה, כי תעלה העגלה במרוצתה עליה, ותגדל עוד חרדתה. לעזות ולמשובה כזאת לא חכתה מאת בנה… היא נלחצה אל מזוזת השער הפתוח; לסור מהמקום הזה לא יכלה.

ואולם עד מהרה בא הרגע הנורא באמת. למען בא החצרה דרוש היה להטות את העגלה. והנוהג בסוסים צריך היה להיות אמיץ כח למען עשות זאת, בלי הכשל; נחמה התבוננה לפעמים, כי גם ויטך, ובמשא קל מזה, יזהר מאד מדי בואו החצרה, יאחז בחזקה את הרסן, ויעצור את הסוסים, למען לא תסכן העגלה בנטותם הצדה. והנה הגיע אנשיל עד הלום! עוד משיכה אחת בחבל הרסן, והמעשה הנורא נעשה: או יצליח, או יֻטל אנשיל ממרום מושבו ארצה בגלגלת רצוצה! היא נאנסה לסגור את עיניה.

וברגע הזה נשמע הקול:

– אנא, אמא, סורי מן השער.

למרות ההתעלפות אשר באה עליה, הכירה את קול אנשיל. וההכרה הזאת העירתה בחזקה לתחיה. היא קפצה מנגד השער. בלי אשר יכלה להחליט, אם נשאוה רגליה, או רוחות שמים התיקוה ממקומה. ועוד הפעם הביטה למעלה… והנה באה העגלה המלאה בקול רעש דרך השער החצרה, וכשטף גלי הים נעו העַמרים עליה. עוד רגע, והעגלה עמדה בתוך החצר.

– עתה, אמא, – קרא קול ממעל, – עתה נוכל להודות לה'; הכל הולך למישרים, ועל דבר “כליון-הקרן” אין לדבר עוד.

נחמה שאפה רוח; על פניה שכנה חורת מות.

– אך מה מאד הבעתַּני, אנשיל… אמרה כעבור רגע – את הרגעים האלה לא אשכח.

– מדוע? מדוע, אמא? – קרא הקול ממרום בתמהון.

– אל חי! העוד תשאל? – אמרה נחמה בעמל – מי צוה אותך לשבת פה במרום, כמו על ראש מגדל גבוה? האם לא יכלת לעזב זאת לאַחֵר, ללכת ליד העגלה?

– לא יתכן, אמא… – קרא אנשיל מסתר מחבואו – לא יתכן. אכר יפה הייתי, לו יראתי מזה!… ומלבד זאת, הלא היה עלי לעמד בנסיון!

– בנסיון? – נשמע מפי נחמה בזעם.

– הטרם תדע זאת, אמא? – קרא אנשיל ממרום שבתו – לכל אכר חדש דרוש לעמד בנסיון. יבא נא אחד מאנשי הרחוב ויעשה כמני, לעבור בעגלה מלאה עמיר דרך שער צר, בלי אשר תשבר מפרקתו, ובלי אשר יפל גם צרור ארצה! התדמי, כי נקל הדבר הזה?

– הלא ראיתי, כי לא נקל הוא: – אמרה נחמה בקצת התולים – ואת אמך לא זכרת!

כנראה, הבין אנשיל עתה מה כאב לב אמו.

– איזה אכר הייתי, – קרא בהתאמצו להתרומם מעל ערמת השבלים למען ישמע קולו אליה ביותר, – מה מאד לעגו לי, לולא הוצאתי לפועל את הבחינה הזאת. הביטי נא וראי, אמא! את ראשית דגננו אנחנו אוספים הביתה, על שדנו צמח, ועתה האתן לזרים להביא את העגלה הראשונה הגרנה? הן זה מכבר שמחתי לקראת הרגעים האלה!

– רדה אפוא אלי, – אמרה נחמה בעוד רגע, – הן לא אראך פה במרום המגדל!

ובדברים האלה נשמע כבר זעם מהול בסליחה.

– לא אוכל עוד, אמא, – קרא אנשיל בצהלה, – בראשונה אשליך את זאת.

ובדברו את הדברים האלה מהר ויאחז בשתי אגדות-עמרים גדולות, וישליכן בכח רב הלאה, עד אשר נפלו ליד השער.

– הביטי נא הלום, אמא, – קרא מדי השליכו את העמרים לאחד אחד – הביטי נא אל הדגן הזה, ואמרי לי, הראית מימיך דבר יפה ממנו? גם כלם אומרים “אין זאת, כי אם דבר סתר יצוק בשדנו, כי הצליח ככה”. הגרעין חלק מאד, ומושם כה בתוך הזג, עד כי נער יספרנו. אבא שמח מאד, והנהו מתהלך בין הקוצרים, כמלך בגדוד, לוּ ראית, אמא, איך הוא פוקד ומצוה, והכל יראים מפניו ומכבדים אותו. הוא צוה להביא להם לחם ושכר מבית-היין, ולוּ שמעת עתה, מה הם אומרים אדות היהודים.

– הידע כבר, כי באמת הצליח יבול-השדה? – הפסיקה אותו נחמה.

– הלא גם ילד קטן יראה זאת עתה! – ענה אנשיל – מה היית אומרת, למשל, לוּ הבאנו לך שדֵפה הביתה?

– מה זאת? – שאלה נחמה, אשר לא שמעה עוד את המבטא הזה.

– זה הוא דבר נורא, אמי, – ענה אנשיל בתוך עובדתו – האכר אשר יקרהו המקרה הזה, לא ישכחהו עד עולם. הן הנה נקודות שחורות ומלאות רעל אשר תחדורנה אל גרעיני הדגן. אך מה נורא הרעל, – כארס הנחש הנושך עקבי איש! ויטך ספר לי, כי יש אשר ימותו אנשים באכלם מן השדפה.

– האם כל כך נוראה היא? – אמרה נחמה ברעדה – וכזה יכל לקרות גם את שדנו?

– כמחלה מסכנה יבא הדבר הזה על השדה, – אמר אנשיל, – היום יהיה השדה בריא ורענן כגבר חסון, ובבואך אליו מחר בבקר בשעה קדומה, והנה הוא חולה אנוש, ואין לו כל רפואה. כי השדה לא יקבל סמי-מרפא.

לשמע הבאורים האלה החרישה נחמה; אנשיל לא התבונן, כי עשה עוֱלה, וגם סכלות גדולה, בהסבירו לה עתה את הלקח החדש בתורת-כלכלת-השדה.

– והיודעת אַתּ עוד, אמא? – הוסיף בלי מעצור – אכר זקן אחד, בצלב סמיטנה, הנכבד מאד בעיני כל, נבא כי תהיה השנה הזאת שנת בצרת, וזה, לפי דבריו, טוב מאד לאכר, שאיננו צריך למכר את תבואתו בשביל הכסף. אבא אמר כבר, כי לא ימכר אף חרצן אחד מדגנו; הוא יחכה למועד.

– לא ימכר? – שנתה נחמה אחריו מבלי משים – יחכה? למה יחכה?

– כן, אמא, – אמר אנשיל – הוא יחכה, ואחר ימכר.

– ובמה נחיה כל השנה? – שאלה נחמה וראשה החל לסובב עליה; היא לא מהרה להבין את השכר הנשקף לה מקץ שנה.

– בזה, אמא – קרא אנשיל בהראותו על העמרים, – התדמי, כי נאכל את הכל? לזה דרושים פיות רבים!

והנה כלה אנשיל את עבודתו. כל אלומות הדגן היו מונחות על הארץ ליד הגרן. ואנשיל נצב אצל אמו. במלֹא קומתו הגבוהה. הוא היה אָדֹם מאד מרב עמלו; זרועותיו המשורגות נראו עד למעלה ממַרפקיהן¹³). ומראה כח-העלומים אשר לבנה נתן לזרם מחשבות נחמה, אשר כבר החלה לדאֹג, אֹרח אחר.

– הן נהפכת לאכר באמת, אנשיל! – אמרה בקול אשר לא נשמעה בו עוד כל תלונה.

– אם אַתּ אומרת ככה, אמא, – קרא אנשיל, – הנני נכון להאמין בזה.

– האינך חפץ לנוח? – אמרה כעבור רגע – הן לא תוכל גם לזוז ממקומך מרב עמלך.

– הכה קטנתי בעיניך, אמא? – תמה אנשיל – הלחלש כזה תחשביני, אשר מעט יגיעה תצמיתני? היום הזה הוא כיום הכפורים… אך תחת אשר אז נצום ונשב בבית הכנסת כל היום, הנה היום עלינו לעבד עבודה ולעמד בשדה. עד הערב אל תראיני עוד. וכזה יהיה גם מחר ומחרתים.

ובדברים האלה אחז את הרסן בכפו.

– עתה, אמא… אמר – הואילי נא וסורי עוד הפעם הצדה. עלי להטות את העגלה.

– בשם ה', הזהר בדרכך! – קראה נחמה בחרדה גלויה.

– אל נא תדאגי, אמא, – נחמה אנשיל – הסוסים יודעים אותי.

נחמה שמעה למצות בנה ותט צעדים אחדים הצדה. אך אנשיל החל פתאם להתמהמה, ויעסֹק ברסן ובמרדעת משך רגעים מספר.

– מדוע זה אינך נוסע – שאלה נחמה בדאגה – האמנם לא תאמין בעצמך?

– האין לך דבר להגיד לאיש, אמא, לשום איש? – שאל אנשיל, ויבט בפני אמו באמונה רבה.

נחמה הבינה היטב את שאלת בנה. בעינים מָשפלות לארץ ובאֹדם קל על לחייה ענתה ואמרה חיש מהר:

– אמר לו, כי לא ישתה מאומה בהחמו, ולא יתיגע הרבה, פן יבלע לו.

– הבשמי אגיד לו כל זאת? – שאל אנשיל בלאט, אך באופן אשר כל הברה וכל מלה נחתו היטב לאזן נחמה.

– האם לא אחת היא… לאביך, אם בשמי או בשמך יֻגד לו הדבר? – אמרה נחמה בלי נשוא עוד את עיניה המָשפלות.

– ובכן, אגיד לו בשמך, אמא, – קרא אנשיל בקול רם ובתרועת ששון.

ההטתה נחמה ראשה לאות הסכמה? בטרם פנתה עוד כה וכה, ואנשיל כבר הטה את עגלתו; והסוסים החפשים ממשאם מהרו לעבור על פניה ולצאת הרחובה. היא נשארה על מקומה כתמר מקשה, ותקשב קשב. רעש גלגלי העגלה היה לה לעד, כי גם בנסיון השני, בהטית העגלה כלפי הרחוב עבר בנה בשלום; ובצעדים אִטים שבה אל המטבח.

---

כד. השדפה.

ואמנם אמת דבר אנשיל; הברכה היתה שרויה בגרן ר' שלמה. עגלה אחרי עגלה הובאו, כלן מסבלות דגן רב מאד. ויטך ואנשיל באו חליפות עם העגלות. כמעט כלה האחד את עבודתו בגרן והנה כבר הטה השני את עגלתו אל השער, אשר היה פתוח כל היום ברחבה. את העבדים העבידו עבודה רבה לאסף את העמרים המובאים הגרנה, כי חדשים לרגעים נוספו; דומה היה כאלו לא תתם המלאכה הזאת לעולם.

ואל כל התכונה הזאת הביטה נחמה ברגש של כלמה, אשר גדלה משעה לשעה, מעגלה אחת לחברתה. יען אשר לא היתה בקיאה בכמות התבואה הראויה לבא מן השדה לפי מדת גדלו, לכן היה הכל בעיניה כפלא גדול. – מעולם לא האמנתי, – אמרה אל לבה, – כי חלקת שדה כזאת תביא פרי רב כזה! מראהו כאלו יכל נער קטן לשאתו, והנה אנשים רבים וחזקים עמלים בפריו, ומי יודע מתי יכַלו את עבודתם!

לעת הצהרים שלחה בידי שפחות אחדות את הלחם אל השדה, ותצוֵּן להגיד, כי יאכלו ארֻחתם בתאבון, כי היום הוכנו המאכלים ביתרון הכשר, וכי יאמר אנשיל “לו” את אשר בקשתהו בבקר, וכי לא יתנהו להשען על בינתו ולעשות כל העולה על רוחו ביום חם כזה; כה מבקשת היא ממנו. וכאשר הרחיקו ממנה השפחות קראה אותן שנית אליה, ותִּשְׁנה לכל אחת מהן את בקשתה האחרונה, למען לא תשכחנה אותה.

– העוד רב הדגן? – שאלה את העבד ויטך, בבואו עם עגלה חדשה החצרה.

– הוי, גברת! – אמר זה בלי יכלת לעצור בחמתו המסתרה – אל נכון בשביל האדון-הנעלה, שישנו שם, מצליח הכל; זולת זאת לא הייתי מבין כל זאת.

– הגם בני השני שם? – הפסיקה נחמה את העבד הזועף. עתה זכרה, כי כל היום שכחה כליל את אֵלִיה.

– כן, גברת, – אמר ויטך, – בשדה הנהו, ורק לו עליך להודות, אם עוד מחר או גם מחרתים לא נכלה את עבודתו. כי זולת זאת היתכן כי יהיה מראה כל השדות מסביב, כאלו אכלו וישבעו החפרפרות מהם ותמלאנה כרשן עד להבקע, ורק היהודי לבדו נוטל את משמן החלב!

כנראה, באה עוד הפעם בלב העבד רוח השנאה המפעמת אותו. ברגע הזה שב להיות ויטך הראשון, הזועף, אשר לא די היה לו נהר עלבא למען השלך אל תוכו את כל השנואים לו. אולי היה הזעם הזה שהתלקח פתאם אות לטובה, כי שב לחיים בריאים… איך שהוא, על לב נחמה פעלה משטמת העבד כמעט פעולה מְשַׂמַּחַת.

– אך עתה אני מאמנת באמת, – הריעה בעליצות, – כי שלח ה' לנו את הברכה, וכי הכל יעלה יפה. האם היה העבד מדבר ככה, לולא היה אמת הדבר? האם לא היה מוחא כף בעליצותו? אמנם מאד יצר לו, מאד יכאב לבו, כי לא יוכל לבוא אלי ושמועה רעה בפיו: “גבירה”, הרעל השחור נראה בתבואה. מה שם קרא לו אנשיל?

מוזר הדבר, מהרעל השחור ההוא בא נטף אחד אל מעמקי נפשה, קטן מאד, אך דֵי אמיץ, למען עצור בשטף שמחתה למראה הקציר הצולח. היא לא יכלה לזכור את המלה; אך קול אנשיל, פעֻלת דבריו נשארו בלבה. ובכן, גם בשדה שלהם נקל היה לרעל השחור להופיע? ואם מנע אותו ה' מהם השנה, מי יערבם כי לא יפקדם הפגע הזה בשנה הבאה?

– מה היה שם הרעל השחור, אשר זכר אנשיל? – קראה לטילה, אחרי אשר הרחיק ממנה ויטך בלי ברכת שלום.

– אינני יודעת, אמי – אמרה טילה.

– כן היית גם אַתּ עמנו! – העירה נחמה.

– לא הקשבתי, – אמרה הילדה.

נחמה לא יכלה להמנע מהעיר את בתה למוסר על אי-הקשבתה, היא חפצה מאד לזכור את שם הרעל ההוא, אולי למען יהיה לה נכון תמיד, כשידרש לחפצה. בדומיה, כמעט עצבון, שמעה הילדה את מוסר אמה; לטילה היה היום הזה בכלל לא יום שמחה. רגש יגון וזעם יחדו נקר כעש בלבה.

העגלה האחרונה הובאה הביתה, ואנשיל נוהג בה. עמו בא גם ר' שלמה, גם אליה והדוד קפל שבו. לאור הירח הכניסו את העמרים האחרונים אל הגרן. למרות התנגדות אנשיל הֶעָיֵף, התעקש ויטך, כי עוד היום תכלה העבודה; "גם הדגן – אמר – צריך לנוח; אתמול נערך לו עוד מלון מאת האל הטוב. הימנעו ממנו היהודים היום את זאת?

מוזרות היו תהלוכות נחמה בערב הזה. את אישה לא קבלה בברכת שלום; היא ברכה את הילדים; בשאלותיה השונות והרבות ששאלה לא פנתה אליו אף פעם. עם ילדיה היתה שמחה ועליזה, אף מצאה די אמץ לשחק, כאשר ספר לה אנשיל על דבר חריצות הדוד קפל בעבודתו, אשר במשך כל היום קצר לא פחות ולא יותר – מאלומה אחת!

– ואתה, אליה, – שאלה, – איך באה המחשבה בלבך לבלות כל היום בחוץ? ההסכנת לזאת?

– חפצתי לראות פעם אחת – ענה זה.

אחרי ארחת הערב השמנה נרדם ר' שלמה על מושבו. הוא אכל את לחמו בדומיה, ואף רגע לא נשא את עיניו אל נחמה, ועתה גברה עליו הלאוּת. כאשר ראו זאת הילדים, עצרו פתאם בשיחתם הסואנה, ויחלו להתלחש. התמורה הפתאומית הזאת העירה את נחמה להביט אל אישה. ומה מאד חרדה, השנה רִכּכה את רשמי פניו הקשים; רֹשם נפלֶה, כרֹשם יגון כבד, רחף על שפתיו, והעינים נראו, כאלו נסגרו זה עתה, למען הסתר את הדמעות המתפרצות לשטוף מתוכן. ככה לא ראתהו מאז דעתה אותו; בימים הטובים והרעים ידע לשמור תמיד את חזותו הקשה והאמיצה, ועתה גלתה השנה את סודו; גם האיש לבה לא יכל אפוא להסתיר את יגונו… חמלה רבה לחצה את חזה, ככל אשר הרבתה להביט בפניו. ולמען אשר לא תֵרָאה לעין כל בהתרגשותה הפנימית, אֻלצה לקום ולגשת אל החלון.

כעבור רגע קראה לטילה בקול רפה.

– העירי נא את אבא, – אמרה בהטותה ממנה את פניה הצדה, – פה על הכסא הקשה לא טוב לו לישון… הוא עיף מאד… מה נקל לו להנזק! אמרי לו, כי ילך אל מטתו.

– אמי, הלא אינני רשאית, – העירה טילה כמלחשת.

– מדוע? מדוע? – שאלה נחמה בלחש, אך קשה.

– הלא אין לילד להעיר את אבותיו, – אמרה טילה, – הלא עון גדול הוא.

זאת שכחה נחמה ברגע הזה. עוד רגע עמדה ליד החלון. ופתאם ראו אותה הילדים עוברת לאֹרך החדר ונצבת לפני אביהם, בתמהון הביטו על מעשיה; ונחמה לא הסתפקה בזה. לאט, לאט מאד, נגעה בידה על פני הישן, אשר לא הקיץ עוד מזה. אחרי כן שחה אליו, ותלחש לו בלאט, אך קולה נשמע לכל:

– שלמה, מדוע אינך הולך לישן? הן עיף אתה!

ר' שלמה הקיץ כשכור, ויבט על סביבותיו בעינים לטושות מאד; אך נחמה מהרה ותתרחק ממנו, בטרם הספיק להתבונן בה. ואחרי התאמצו לשוא להבליג על השנה התוקפת אותו צנח שנית על כסא מושבו. פני נחמה לבשו קדרות.

ואולם קול הדברים הנלחשים לו, רשמם הכביר על רוחו המתעלפת בקסם השנה, נשארו עוד עמק עמק בסתר נפשו. כעבור רגעים מספר הקיץ פתאם שנית, ויעבר את ידו על מצחו, כאיש אשר העירוהו מחלום יפה, ויבט נכחו בעינים בהירות, אחרי כן התמודד בכח גדול, ואֹמץ-שריריו נראה עתה לכל.

– לילה טוב לכלכם! – אמר בקול רענן וילך רומה אל חדר המשכב. – –

במנוחה והשקט הביטה נחמה בבקר יום השני אל אסיף תבואות השדה. בהלות יום האתמול נתנו היום מקום לרגש שלום ובטחה; הד דבריה הנעימים, אשר אמרה אתמול לאישה בפעם הראשונה אחרי זמן כביר מאד, ההד הזה המה עוד בסתרי נפשה, וימלאנה שלוה ושמחה.

רק פעם אחת נפרעה מעט שלות רוחה. היא חפצה עוד הפעם להתפלל; והפעם הכריח אותה לזה רגש תודתה, לא סערתה הפנימית. אך לתמהונה לא לקחה היום “בת ישראל הצנועה” את לבבה. הספר הזה עַזב אותה בעת צרתה, לא החזיק באמונתו אליה. לכן לקחה את סדור-התפלות, ותחל לקרא: “מה טבו אהליך, יעקב!” עד: “שמע, ישראל!” פתאם פגשו עיניה בשולי הגליון את התרגום בשפת יהודית-אשכנזית. ובלי משים, כמעט למרות רצונה, קראה:

“ואכלת ושבעת! השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים, ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה…”

נחמה לא יכלה להוסיף לקרא, כי כהו עיניה; בשממון הניחה את הספר הצדה, כל עמל לא הועיל לה לקרא הלאה אף שתים שלש דלתות.

– והשדפה, – נפלה פתאם אל פיה המלה הזאת, אשר בקשה אתמול לשוא, – והשדפה? האין זאת הרעה בכל התלאות? היש עוד רע ממנה? היוכל האדם לסבל עונש כזה? אל חי! מה נוראים משפטיך!

וכמעט אשר לא נפלה על נחמה ההתרגזות כביום אתמול; הרוחות הראשונים שבו להסתער ולהתחולל בקרבה ולעשות את נפשה כדורי-משחק להם. לאשרה הגיע אנשיל ברגע הזה עם עגלת דגן השערה.

– ומה, אנשיל? – הגם היום לא נראה דבר בתבואה?

– מה, אמי? – שאל הוא ממרומי העגלה

– הנני מדברת על אדות השדפה, או מה קראת לזה, – ענתה בהתמהמהה.

– מה עולה על לבך, אמי, – קרא אנשיל בתמהון, – הדגן מבריק כזהב, כל כתם לא נראה עליו.

– ואני חשבתי, – אמרה נחמה כנכלמה לשמע תוכחת בנה, – כי יתכן להיות.

וכה עבר היום בלי כל מקרה ופגע מיוחד. התבואה נאספה בלי מעצור הגרנה, וכל מכשול לא קם בינתים. עוד הפעם אֵחרו בעבודתם עד שעה מאֻחרת בלילה; נראה היה, כי לא יבא הקץ לעבודתם. עיפים ובלי כח שבו הביתה ובלי טעם כל אֹכל עלו על יצועם לישון.

הבקר הבא היה בקר יום הששי. נחמה השכימה לקום ותהי נכונה לעשות הפעם את השבת כדרכה לפנים “ברחוב”. תבואַת השדה נאספה הגרנה, ידעו נא אפוא כלם את ענג השבת בהיות הלבבות שקטים. ולא רק על הבשול והאפיה הגתה הפעם, – בלבה התנוסס רגש אחר, אשר לא יכלה להכניעהו, ויוסף תמיד להופיע לקראתה כמעט שגרשתהו. היא ידעה היטב, כי יום השבת עם כל מאכלי תענוגיו ומעדניו לא יחשב למאומה, כל עוד לא תשוב היא להופיע בדמות נחמה שלפנים; ובלבה התעורר רעיון על דבר שכחת הראשונות, על דבר הסליחה.

ובעליצות רבה נגשה הפעם לעבודתה. עוד בשעה קדומה בבקר שלחה את השפחה עם אוזים ותרנגולות אל השוחט, אשר גר כדרך שעות אחדות מזה בכפר. דגים ומעשה אופה חפצה להכין בידיה. היא חפצה להראות את כלם, כי שבה להיות נחמה הראשונה. וכנזר תפארה ליום השבת הבא הכינה רקיק ענבים וצמוקים. – כאשר יטעמו אישי וילדי – אמרה בגאון אל אומנתה – ונמס בפיהם, ואמרו כלם: “אין כנחמה יודעת להכין כזה!”

ובתוך ההכנות האלה החרידתה פתאם שאלת טילה:

– אמי, למה לא תחכי בהכנת שבת כזאת?

– למה אחכה? – ענתה נחמה – שבת כזאת לא תמהר לבא. הכל נאסף הביתה, שפחות, הדבר הראש והראשון, הדגן.

– הככה אַתּ חושבת? – אמרה הילדה בעוד רגע – ולי אמר אנשיל אתמול בערב, כי מסֻפק הוא אם יכַלו היום. ואם כן ישאר קציר הדגן שני ימים בשדה, ומי יודע אם לא יבֻלע לו? הן יתכן, כי ירד המטר או הברד בימים האלה.

– מדוע זה את אומרת שני ימים? – אמרה נחמה וראשה החל לסובב עליה.

– מחר שבת – אמרה טילה – ומחרתים יום ראשון. גם בו אין לעבוד עבודה.

– ולא יוכלו לגמור? – שאלה נחמה בלחש.

– אם יתרצו להוסיף מהשבת על החול, יוכלו, – אמרה הילדה, – ואם אין – לא.

– ומה יעשו אפוא? – שאלה נחמה ותשאף רוח בכבדות אחרי דומיה קצרה, כמו יראה פן כבר הרבתה לשאל יותר מדי.

– לא אדע, אמי, – אמרה טילה בקול רפה.

אך נחמה לא האמינה לה; היא החליטה, כי יודעת טילה הרבה יותר ממה שהיא מדברת. ואולם הילדה נשבעה בכל הקדוש לה, כי איננה יודעת דבר, מלבד אשר אמר לה אנשיל.

– ו… התדמי, כי יעשו זאת? – שאלה נחמה עוד הפעם ותבט אל טילה בעין בוחנת, אשר חרדה אל מעמקי הנפש הרכה הזאת.

– אינני יודעת, – שנתה הילדה.

– אל נכון יעשו זאת, – קראה אז נחמה קשה – כי מה איכפת לאביך אם יחטיא את כל נפשות ביתו? מה לו וליום השבת? הוא יתעקש בדעתו ויחלל את השבת. לו אין רע. אך ישמע נא אז את אשר ידברו ברחוב אדות נחמה האהן וביתה! הן לא נעז לשאת עין אליהם, הן ירוק יירקו בפנינו.

וטילה רואָה את השתפכות זעם אמה ותמהונה הולך וגדֵל.

– אמי, – קראה, – הכבר עשו זאת?

– לאביך נאוה הכל – צעקה נחמה למענה על שאלתה – על דעתו, גם חלול-שבת כאין הוא.

טילה החרישה; היא ראתה, כי להשביח בדברים טובים את סערת לב אמה לא תוכל. אך לפלא היה לה, כי למרות התמרמרותה לא חדלה אמה מתּכונותיה ליום השבת; ונהפך, עוד הוסיפה להתעתד אל היום הקדוש בתאוה מיוחדה. אל מה ירמז זה? הילדה הנבונה לא יכלה לתפש את הקשר בין האֹמר והמעשה; לא הבינה את אמה.

אך גם נחמה לא הבינה את עצמה. אחרי אשר שקטה מעט המית רוחה שאלה את נפשה: היודעת את, כי יעשו זאת? כי גם יחשבו אדות זאת? למה זה אַתּ מתעברת פתאם כחיה רעה?

והשאלות האלה היו אך כמעבר קל אל שאלות אחרות, קשות מהן. היא לא הביעה אותן בפיה, גם לבה לפומה לא גלה אותן, בכל זאת סבבו כעדת דבורים את פנימיותה, ולא הרפו ממנה בכל אשר תפנה. כאויב מסתתר הגיחו מן המארב, ממעמקי לבה, ותתקוממנה נגדה רומה, בלי תת דמי לה.

– שני ימים ישאר הדגן בשדה? ירקב ויבל? הבזאת יחפץ ה‘? – אלה היו השאלות הראשונות. – לא, לא יחפץ ה’ בזאת, – ענתה לנפשה, – בשביל שתים שלש שעות מליל השבת אין לאַדם להעמיד בסכנה את רכושו. כי במה יחיו? המן הרוח יתפרנסו?

בראשונה התאמצה נחמה לעצור בקרבה את התשובות האלה; לוּ גם כח ענק היה כחה, גם אז לא יכלה לעצרן. שני הימים הבטלים, הדגן הנרקב והנבאש לא הרפו ממנה. וכמו להכעיסה יהיו שני הימים האלה – בזאת היתה בטוחה – ימי גשם וברד כבד, עד אשר יאמרו: קץ הארץ הנה בא. האין להם להציל מראש את כל אשר יוכלו?

והנה זכרה מקרה אחד משחר ילדותה. פעם ביום הכפורים היתה “שרפה” ב“רחוב”. בקול נורא הודיע הפעמון על דבר הבערה. והנה התפרצו אנשים, כמו שהיו, באמצע תפלתם מבתי התפלה, עטופים טליתות וקיטלים, ויעזרו לכבות את המוקד. והדבר אשר עשו אז היהודים לבלי תת את רכושם לאבדון, האם לא יוכל להיות גם למופת ביום הזה? האם לא נכון גם רכושם ללכת לטמיון?

פתאם עברו רעיונותיה אל יום הראשון. כי אין לעבוד עבודה ביום השבת – התלוננה – יתכן. הלא כה חפץ ה'. אך מדוע ישבתו ביום הראשון? הכל כך רב הון היהודי, עד אשר יוכל לשבות שני ימים בשבוע? הנשמע כזאת? לא, על הקיסר לעשות איזה שנוי, אם חפץ הוא, כי יהיו אכרים יהודים!…

ומקרה אחד היה, אשר הוסיף עוד אש ועצים על מדורת ספקותיה. אנשיל לא בא היום הביתה, אך ויטך או עבד אחר היו מובילים ומביאים את התבואה הגרנה. ומה מאד נכספה לדבר עמו! אולי היה מרגיע את נפשה? ובכל זאת לא נועזה לשאל את העבד, מה נשמע בשדה; פן תשמע מענה אשר לא ינעם לה לשמע, פן יענוה עוד הפעם על שאלתה: “היגמרו היום?” –“כן, בשעה מאֻחרת!” כאשר היו עונים לה בשני הימים שעברו.

אחרי שעת הצהרים כלתה את הכנותיה ליום השבת. בידיה העלתה היום את הפתילה במנורה, בידיה שמה מפה לבנה על השלחן, התמצה בכל יכלתה להמנע מעזרת טילה. אך עשתה הכל בחפזון, לא בהשגחה יתרה, ברגש קדש, כראוי להכנת השבת. היום רד; נחמה הביטה אל השעון, ותרא כי באה העת להדלקת המנורה. השבת הנה באה. אך נחמה עודנה מתמהמהת. החפצה לרמות את עצמה? ההאמינה, כי יום השבת, אשר הרגישה את קרבתו בכל יצורי גוה, יאחר את בואו על ידי דחִיָתה היא?

נחמה אחת, אף כי דל ורפה מאד, היתה לה בצרתה הגדולה. גם אליה לא שב עוד. אם הוא עודנו בשדה. אות הוא כי עוד לא התחללה השבת. כאשר הביטה כעבור זמן מה עוד הפעם אל השעון, ואחר – החוצה, אל חשכת הערב, לא יכלה עוד להסתיר מנפשה, כי באה השבת בודאי, עתה לא יכלה עוד להכחישה. בידים רועדות אחזה בנר להדליק את המנורה, ועל הקנה הראשון כבר האירה הלהבת הרועדת…

והנה צעד אליה בלוית הדוד קפל הביתה.

– שבת טובה, אמא! – ברך אותה בבואו.

נחמה נבהלה מאד עד כי לא יכלה לענות בברכה הראויה; אך כרגע התחזקה ותעבר את הנר על כל הקנים במהירות גדולה מאד, וכעבור רגע קטן דלקו כל הנרות במנורה.

– כל כך אֵחרת היום במעשיך, אמי, עד כי החסרת חלק גדול מן השבת? – שאל אליה בקול רפה, אשר חדר אל לב נחמה.

– הלא עוד לא שבו מן השדה – העירה נחמה ותשאף רוח בכבדות.

– אם לאלה תחכי בקבלת השבת, עוד לך לחכות הרבה – אמר אליה בנשתְּוָנוּת.

– אני לא צויתים, כי יאחרו על עבודתם – אמרה נחמה ותנע בכתפיה – לי אחת היא!

אך כמעט הוציאה מפיה את הצטדקותה זאת, והנה עברה חרדת-קרה בכל גופה. לא רק שקר דברה הפעם, כי גם בדאה אשמה על אחרים, בעת אשר גם היא לא נקתה מפשע. –“לי אחת היא?” אמרה בשפת חנף! אחת היא לה, אם יחללו את השבת בביתה, אף לא תנסה להתקומם לזה. ולמה היא אפוא פה? והנה הרגישה, כי צר לה בבית. אליה החל להתפלל קבלת שבת וערבית; וכל מלה ומבטא שהוּצאו מפיו בשפה הקדושה נחרתו עמק עמק בלבה; התפלה היתה לה כתוכחה עצומה, ולא יכלה לשמעה. היא עזבה את החדר, ותלך המטבחה. אך גם פה לא נעצרה הרבה. ריח המאכלים, מראה-השבת הפרוש על כל החדר, הכאיבו לה מאד. ותצא משם החצרה, ותתבונן רגע על מעשי העבדים, אשר השליכו הגרנה עמרים מובאים מהשדה זה עתה. מן החצר יצאה אל הרחוב. החפצה ללכת לקראתם? להאיץ בהם? אך הלא כבר חֻללה השבת, ומה לה אם שעה אחת יותר או פחות? הלא לא בתשובתם כעת תלוי הדבר. ומה זה היא חֲפצה אפוא?

עד מהרה שבה הביתה. אך בכל צעד ושעל הביטה לאחור, ההולכים הם? היא הקשיבה רב קשב. שקט ודממה בכל הכפר; שבתה כל עבודה; אין כל שער פתוח. רק אתה אין מנוחה; שערי החצר פתוחים ברחבה, למען קבל בלילה את עמל היום, את זעת העבודה הרבה. רק בית היהודי לא ידע מנוח! “ואני אהיה אכרה?” – פקד אותה פתאם דאבונה הישן, "ואישי חפץ להיות אכר? יראו אפוא ויוכחו אם יתכן הדבר! לא די לנו יום השבת, עלינו להוסיף עוד את יום הראשון שלהם! התבואה תרקב בשדה, הכל ירד לטמיון, אם לא יחפצו לחלל את השבת ולקדש את יום הראשון שלהם, – ואני אהיה אכרה?… ובכל אלה לא חפץ הוא להאמין.

ועוד הפעם באה אל החצר; הלילה פרש את חשכתו העבה על הארץ. כאשר צעדה החדרה שמעה את הדוד קפל מדבר.

– איכה, דודי? – שמעה את טילה שואלת.

– אלך בעצמי אל היער, – ענה זה.

כהלומת רעם נשארה על עמדה לשמע הדברים אלה. האִיוּם הבלתי מובן של הדוד הזקן והשוטה הזה נצב פתאם לפניה בכל מוראיו הגדולים. “עוד זאת!” – קרא קול בקרבה בשממון נורא. ובחפזון נמרץ יצאה עוד הפעם החוצה; נדמה לה, כי הדוד ממהר אחריה. אך להוסיף ללכת לא יכלה; החרדה חדרה בכל עורקיה. נשענה על ביתה עמדה כחצי שעה. מה לא עבר אז לפני עיני רוחה! כל תוגת נפש האדם, כל מכאובי-החטא, מלאו אותה עתה, אין נגע ומכשול לב אשר היה זר לה ברגעים האלה.

זה זמן מה נשמע באויר קול השעה העשירית מעל בית התפלה אשר בכפר, והנה הגיע לאזניה ממרחק קול שוט ורעש עגלה. היא שמה אזניה כאפרכסת; הקול הולך וקרֵב. הבאים הם לסוף? מה תאמר להם, איך תקבל אותם? – הרעיונות האלה עברו ברוחה במעוף הברק – האם לא תאמר להם מאומה? אף במלה אחת לא תביע להם את זעמה ואת מוסרה על חלול השבת?

בעד חשכת הלילה ראתה תמונה שחורה הולכת וקרבה אליה.

רק דבר אחד היה ברור לה ברגע הזה; כי אין לה לחכות להם בחוץ לפני השער; בבית, אצל המפה הלבנה, לאור המנורה בעלת שבעת הקנים, שם מקומה. מה תעשה אז – לא ידעה עוד. חֵמה לא היתה לה; אולי יגון וכאב וחרדה עזה. ואת מחשבתה בצעה כרגע. היא ישבה כבר רגעים אחדים בבית, לאור המנורה הבהיר, כאשר נשמעה שריקת העגלה הכבדה העוברת את השער.

---

כה. שבת-הקציר בכפר.

ר' שלמה פתח את הדלת ברחבה ויצעד הביתה בברכה הרגילה: “שבת¹⁴ טובה לכלכם!” נחמה לא ענתהו, גם לא הביטה אליו, פניה הפיקו קדרות וזעם נורא. אך עד מהרה השתנתה חזתה, כאשר שמעה את אישה מדבר:

– ומה, טילה לא תגשי אלי, כי אברכך? המוזר אנכי לך היום, יען אשר לא מבית הכנסת, כי אם מן השדה באתי?

טילה נגשה אל אביה, ותשם את ראשה תחת כפות ידיו. ושפתיו נעו בלאט; הוא דובב את הברכה הידועה.

ואחר קרא בקול רם, בהשליכו הצדה את כובעו ואת מעילו, ופניו צהלו מאד:

– ועתה, אם גם תפלנה אבני אלגביש מן השמים, לא נדאג עוד. הדגן נאסף הגרנה!

אז הרימה נחמה את עיניה אל אישה. הבגלל עליצות הנצחון שנשמעה בקולו החזק, אם בגלל הכרתה, כי אין לה עתה סבה לקצף, – היא הרגישה פתאם כאלו הוקל מעליה משא כבד, כאלו יצאה פתאם לחפש ממועקה צרה ולוחצת.

מה דעתך, אליה, – פנה אל הבחור – העוד לא עברתי זמן קריאת שמע של ערבית? כמעט ששכחתי זאת היום, לא אדע איככה?

– עוד רבה העת לפניך – אמר אליה בלאט.

וכרגע החל ר' שלמה לשורר את תפלת הערב בצעדו בחדרו הנה והנה. – ולאזני נחמה נשמעה נגינת תפלתו העתיקה כשירת-מקהלה וצהלת-עם. אם הוא שמח וצוהל, למה לא תהיה היא, לפחות שלוה ושוקטת? אם הוא איננו מוצא בנפשו כל אשמה, עד אשר לא יוכל לעצור גם בעד רגשי עליצותו הנפרזה, מדוע תענה היא את נפשה חנם? ובעוד אשר נצב ר' שלמה ליד החלון בתפלת “שמנה עשרה”, נגש אנשיל אל אמו, וילחש לה:

– התקצפי, אמי, על אשר אחרנו לבוא, ונחלל את השבת בעבודתנו? אנחנו חשבנו הרבה על אדותיך, וביחוד לא חפץ הוא… בשבילך. אך מה יכלנו עשות? לחכות שני ימים בלי דעת את אשר יקרה בהם? הישר זה בעיניך?

– בשבילי לא חפץ לעשות זאת? – שאלה נחמה בקול נמוך מאד, עד אשר כמעט גם אנשיל לא שמע את דבריה.

– כן, אמי, – אמר, – אנכי נאנסתי לפתותו, ובעמל רב עלה הדבר בידי, עד אשר, לאחרונה, נאות לי. אך עתה נגמר הכל, ונוכל לאמר בבטחה: “יש לחם בביתנו!…”

ותאמר נחמה בבת-צחוק:

– טוב כי באתם הביתה; אנכי דאגתי לכם מאד.

– ועתה ערכו השלחן! – קרא ר' שלמה בכלותו את תפלת “עלינו”, בעליצות של איש רעב הרואה ארוחתו לפניו. – היום נהיה כאדונים גדולים, נאחר לאכל, גם נאחר לעלות על משכבותינו. עתה אני יודע מה הוא הפתגם: רעב כבן-כפר, ברחוב לא היתה לנו כל השגה מרעב כזה. האין זאת, אנשיל?

– היודעים הם שם, מה היא עבודה? – אמר אנשיל בגאוה מיוחדה – הם חושבים, כי בנשאם חבילת מטפחות-קתון ועורות-ארנבות מכפר לכפר, כבר עבדו עבודה קשה.

– צדקת, אנשיל, צדקת מאד, – קרא ר' שלמה בשחוק עליז – עבודה כזאת היתה לא לפי כחם, רוח קלה כי תבא והניעה אותם… עד מהרה היו ממלאים את בית החולים עד אפס מקום.

– האגיד לך עוד דבר, אבא? – קרא אנשיל, – אמנם לא יאה לי להגיד זאת, אך נכון הדבר כנכון היום! גם אנשי הרחוב היו עובדים עבודה בחפץ לב, לו רק היו להם שדות, אך לא לרבים יש שדות!

– עתה הס! צוה ר' שלמה ברצינות ויסקר כבדרך העברה את נחמה – עתה אל נחשוב בכל דבר.

לפני הסעודה קדש ר' שלמה על היין ועל שתי החלות, לחם משנה. אחרי הזכירו את קדושת יום השבת, אשר “בו שבת אל מכל מלאכתו”, ברך את אדון העולם שברא “פרי הגפן”, וישת נטפי יין אחדים, וימסור את הכוס לנחמה, ששתתה גם היא מעט מן היין, ואחר עברה הכוס מיד ליד ליתר בני המשפחה לפי מקומות מושבותיהם סביב השלחן, וכלם טעמו מעט ממנה. טילה היתה האחרונה. ואחר בצע את החלה האחרת ויגש אל פיו חתיכה קטנה, אחרי ברכו את “המוציא לחם מן הארץ”, ואחרי כן גזר פרוסות פרוסות לכל המסבים.

זמן מעט נדמו כלם, כי הסעודה הבריאה לקחה את כל חושיהם; תאות האֹכל גברה בכלם, כאלו לא אכלו זה יומים. רק פה ושם יצאה מפי אנשיל או ר' שלמה בעצמו תהלת המאכלים והעורכת אותם, אך שיחה מסודרה וממֻשכה לא נקשרה ביניהם; נדמה היה, כאלו יראו כלם פן יאכלו אחרים את חלקם.

מקץ הארוחה, כאשר החלה טילה לפנות את הקערות האחרונות הפריע ר' שלמה את הדומיה.

– התדע מה עלה ברעיוני עתה בעת האֹכל? – אמר אל אנשיל, אשר אליו לבדו הסכין היום לפנות בדבריו – גָרננו איננו מָבטח עוד באחריות. כל עוד עמד ריק לא דאגתי מאומה, אך עתה, כאשר נמצא הכל בתוכו, לא אמצא מרגוע אף רגע, עד אשר יהיה כלו בטוח, כל אשר בתוכו, מחרצן ועד זג, יהיה רשום בספר ובטוח באחריות, על כל צרה שלא תבוא!

נחמה הקשיבה; כל יצור מיצורי גוה רעד, כמו נחת בו חץ שנון.

מה? הוא חפץ להבטיח את גרנו באחריות? הזה הוא הבטחון המקֻוה? הגם בתוך הגרן אין מבטח עוד להונה ורכושה?

– האם לא יתכן לחכות עד אחרי הקציר? – אמר אנשיל.

– העוד הפעם באת אלי בעצותיך? – נהם ר' שלמה ויסגר את אגרופו – ביום השני בבקר, – הוסיף במתינות – תשכים והלכת ברנדיזה אל הסוחר המקבל באחריות, ו… בסכום גבוה, גבוה מאד, תבטיח את דגננו.

– כן, גבוה מאד – לא יכלה נחמה להתאפק מהוסיף מדעתה – בסכום מעט לא נושע. הבטחון צריך להיות במלא שויו.

בתמהון רב הקשיב אנשיל את הדברים האלה, שנאמרו מרגש פנימי; אך את אמו ידע היטב… ואולם את אביו לא הכיר בחפצו הנפלֶה הזה! זה עתה היה מלא שמחה ועליצות, ופתאם והנה הדאגה והבקשה להיות בטוח. חמתו גברה בקרבו, ויחלט לענות את אביו דבר.

– אבי – אמר – הן ידמה הסוכן ההוא, כי חפצים אנחנו להצית באש את גרננו!

– אנשיל, אנשיל – צעקה נחמה בקול, עד כי קמוּ כלם בחרדה.

– ואם ידמה, – אמר ר' שלמה במנוחה יתרה, מאשר יכלו לחכות אחרי הערת אנשיל האחרונה, – התאמר כי נוגע לי הדבר?

– הדברים ישָּׂמעו בין החיים – לא נמנע אנשיל מענות – פה לפה יביע את החדשה, וענו כלם ואמרו: ירא וחרד הוא היהודי, הנקל לו להבטיח באחריות גם את שערות ראשו. העלינו להראותם, כי יראים אנחנו מפניהם? הלחכמה תחשב לנו זאת?

– בכל אופן, אני חפץ להיות בטוח, לישן במנוחה, למען אשר לא יפחידני ברק אור קל משנתי, – אמר ר' שלמה.

דמי אנשיל רֻתחו בקרבו, כמעט אשר לא הפליט פיו דברים מרים ודוקרים.

– אל נא תדבר מאומה, אנשיל, בני, – קראה נחמה, – למען ה', אל תדבר, ועשה כאשר צוית. התחפץ באמת לגזול מאתנו את מעט השנה אשר נשארה לנו עוד? אני אינני מבינה לרעך, אנשיל!

והתחנונים האלה, יחד עם מבט החרדה שהפיקו עיניה, חרדו ללב הבן. נפשו הרכה, אשר כבר למדה את מכאובי-היאוש, את מכאובי-הפרידה וההתפטרות מעל הדבר היותר חביב והיותר נחמד, לא נתנתהו להתעקש הפעם ולעמד על דעתו.

– גם אני לא אבין לך, אמי, – אמר כעבור רגע דומיה במעט מרי, אשר נשמע בו בכל זאת הרך הטבעי, – הן לא נוכל להראות את בני הכפר, כי יראים אנחנו, הן רק בגלל זאת.

– מה חפצך להגיד? – הפסיקתהו נחמה בעינים לטושות מחרדה – מה זה רק בגלל זאת? מה חפצת לאמר?

– אין נפשי לשמע – אמר ר' שלמה ויקם ממקומו. נקל היה לראות, כי ברב עמל הנהו מתאפק, אולי, למען נחמה. ואז הלך רגע בחדר הנה והנה בצעדים חזקים, ואחר עמד פתאם מאחרי אנשיל. “התלך אם לא תלך?” שאל בקול חזק בלי התרגשות.

– להבטיח גרן פי שלשה משויה, על זאת היתה לי הרשות לחַוֹות דעתי, – אמר אנשיל במרי.

– שלום בלילה לכלכם! – קרא ר' שלמה, ובלי הבט על איש מהר וילך אל חדר משכבו.

ואחרי צאתו שררה מנוחה כבדה בחדר רעים אחדים. אליה והדוד קפל יצאו גם הם, רק נחמה, אנשיל והילדה נשארו לבדם.

– אנשיל בני, – אמרה נחמה בלאט בקרבה מאד אל בנה – למה זה עלה זה על לבך עתה? לא אבין לך כלל. אותי הוכחת ותצדק את אבא, ועתה תתקומם גם לקראתו ותתנגד לו! מה אֹמר על זאת? האין לו הצדקה? הלא גם העולל יבין כי גרן כזה צריך להבטיח באחריות. הנבטח על הנס? או הנחכה עד אשר יזכירנו אחד האכרים בקנאתו בנו את חובתנו זאת?… לא אבין לך!

– וזאת היא אמנם, אמא, אשר תעציביני, – קרא אנשיל אשר דברי אמו הרכים הניעו את מיתרי לבו היותר דקים, – עתה החל פתאם לפחד מפני האכרים? מה רעה עשו לו? האם לא כאחים קבלונו?

לדברים האלה הניעה נחמה את ראשה בעצבון.

– שלום בלילה! – אמרה פתאם ותלך. וטילה הלכה אחריה. כנראה, מהרה נחמה להפרד מבנה, לבלתי הראותו את הדמעות שהתגלגלו על עיניה. אנשיל נשאר עוד ליד השלחן לאור המנורה ההולכת וכבה, וראשו נשען על שתי ידיו. הכזאת היתה צריכה להיות תחלת שבת הקציר הראשונה בכפר?

---

כו. האחים והדוד קפל.

שער החצר לא נסגר בלילה הזה; כל העבדים היו עיפים ויגעים מעמל היום, אשר גזל מהם גם אחדות משעות הלילה, ובהחפזם לתת תנומה לעיניהם לא זכרו את השער הפתוח, וגם נחמה שכחה לסגרו. והלילה – ליל שקט ודממה, אין אור יָרֵח, ואין נשיבת הרוח; בלילות כאלה נראה תמיד, כאלו תעשה הבריאה הכנות נפלאות ונעלמות להשתנות ליום המחרת; בלילות כאלה תשמע תנועה נסתרה וחיים מוזרים בכל היקום; צריך רק להביט ולהקשיב אל התנועה הזאת ואל החיים האלה, למען דעת והבין את מסתרי הטבע האלה. דומה הוא, כאלו נגעו רוחות טמירים בבריאה המתה, ועבר בה זרם של חיים, ופקחה אשמורותיה, והקשיבה אל הקולות הזרים והמשונים… שקט ושלוה באויר, ובכל זאת נשמע קול דלתות השער בהסבן על ציריהן המלאים חלודה. מי זה הרגיז את מנוחתן? מי זה נועז להוכיח, כי הסכילו אדוני הבית בעזבם את מבוא הבית ומוצאו בלי שומר, ובתתם את כל החפץ ללכת אחרי תאותו באין מפריע.

בלילה הזה היו שתי עינים אשר לא יכלו לסגר עפעף. כאשר נדמה באויר קול הצלצל האחרון מעל במת המגדל בחצות הלילה, התגנבה תמונה נסתרה מתוך הבית אל החצר. כאשר הגיעה אל השער הפתוח נצבה רגע תחתיה כאומרת לשוב, ועד מהרה החישה את צעדיה הלאה.

ואף כי לא נראה הירח בחוג השמים, ורק הכוכבים הפיצו זעיר שם אור כהה מאד על הארץ הנרדמת, בכל זאת, נקל היה להכיר, כי התמונה הזאת המתגנבת בחשכה הוא… אליה.

וכמעט אשר יצא ממפתן חצרו הביט לאחור. למה זה התמהמה הפעם? למה זה הוא נזהר ככה בלכתו? – עוד הפעם צעד הלאה, וכעבור רגעים שב ויעמוד תחתיו. הוא מקשיב. האם לא שמע קול צעדים ממהרים אחריו? האם צלו הוא הרודף אחריו… או איש אחר הולך בעקבותיו בלי הרפות אותו?… בקרבו אל בית השופט הביט עוד הפעם לאחור. האם השלתה אותו אזנו, ההטעתהו גם עינו? עתה לא יראה ולא יקשיב עוד דבר. המראות הנעלמים אשר חזה, אל נכון, ברוחו הנרגשת עברו ונעלמו. הוא עומד ליד הגדר הנודעה לנו; הנה ידו על כפת המנעול – הדלת פתוחה.

אולי שמה יד בעל הבית או יד עבדו את הבריח בדלתים, בטרם שבו כל בני הבית אל המנוחה; אך יד אחרת השיבה אותו חרש ממקומו. לחיצה קלה… והתמונה נעלמה בחשכת החצר. אמנם אליה הוא.

אך הצעדים הממהרים אחריו לא חדלו; הנה קרבו הלום, וצל דק נמשך אחרי התמונה השניה, אשר נצבה גם היא ליד בית השופט. ואמנם לא חזון לילה היתה, אך תמונת נפש חיה, בשר ודם. ואולם כנראה לא ידעה התמונה הזאת את מצב הבית כההולך לפניה; האפלה הביאה אותה במבוכה. פעמים אחדות תעתה ליד הגדר הנה והנה, ותמשש בה, ותעבור, ותשב למשש וללכת. פעם אחת התיצבה לפני השער, וגם לחצה בכח את כפת המנעול, אך הדלת היתה סגורה, הבריח הבריח אותה מפנים…

אנחת תוגה וכאב נשמעה בדומית הלילה; נאקת בכי, כילד קטן המתאמץ להסתיר את בכיו מיראת הענש, עברה חרש באויר. לוּ שמע איש את היללה החרישית הזאת, ואמר בלבו: אין זאת כי אם רוח הלילה עוברת לפני בתי הנרדמים לבשרם, כי הסכנה קרובה… אך הנרדמים לא שמעו אותה, ואלה אשר לא נרדמו שומעים רק את הלמות-לבותם, את לחש הנפשות שכורות-האהבה…

כשעה שלמה עברה; והתמונה ההיא עודנה מחכה וממששה לפני גדר הגן, אך לשוא! הדלת איננה רוצה להפתח.

קול צעדים הולך וקרב בלאט אל השער מתוך החצר; אזני התמונה המחכה בחוץ הקשיבו את הקול, ותשח במרך לפני הגדר; השער נפתח חרש, ואליה – הזה הוא אם אחר? – התגנב ויצא החוצה. בלי התבונן נגע בתמונה הנחבאה, ועוד הפעם נשמעה אנקה קלה בדומית הלילה…

במרחק צעדים אחדים לפני בית אביו עמד אליה תחתיו. הוא הביט לאחריו, ועד הפעם הקשיב. העלה שאון דק באזניו, אולי הגיע אליו הד הנאקה ההיא?… לא! לא! לא שגה ברואה. מתוך ערפל הלילה נראתה לו תמונה שחורה ומתנועעת; הנה היא הולכת וקרבה, הנה פגש צלה בצלו. אליה החיש את פעמיו; הוא חפץ לברוח ממנו, מן הצל הכהה הרודף אחריו; אך כמו יד נעלמה אלצתהו לפנות פעם בפעם לאחור. אמנם מדי עמדו תחתיו, ועמד גם רודפו על מקומו. הרחוק הוא ממנו, אם קרוב הוא? לאליה נדמה, כאלו הרגיש כבר על פניו את רוח נשימתו הקרירה. כקרבו אל בית אבותיו עמד עוד הפעם מלכת. היחכה עד אם יקרב אליו הרודף? החפץ הוא להוכח, אם לא התעוהו חושיו?

והתמונה הולכת ובאה, ולפני השער השיגה את אליה. הוא חפץ לבא החצרה, והנה יד שלוחה אליו, ותגע בערפו… ובקול קריאה פרועה: “אנשיל! אנשיל!” נפל אליה תחתיו, והקול קול אנקת מות, בהחלץ הנפש מגוה!…

הבקר אור; אך לא בא היום. טור ענני הערפל, אשר התהלך בחוג השמים כל אותו הלילה, נהפך לאור הבקר ויהי לעב מטר, ונטפים דקים ירדו ממרום ויפלו על פני איש מת, אשר לא יכלו להעירו. ובקרבת המת ישב על ראשי אצבעות רגליו הדוד קפל, כאלו שמר את הנרדם בתרדמת-נצח.

ובמקרה פלא היה היום אנשיל הראשון אשר יצא החצרה. בעינים סגורות למחצה נגש אל הבאר לרחץ במים קרים את פניו ולמחות מעליהם את עקבות השנה. הוא לא התבונן אל השער הפתוח; והנה פנה לאחוריו…

הוא לא השתומם, לא קרא בקול. עוד היה כישן, צעיף דק כסה את עיניו, ובעדו לא נראו לו הדברים בתמונתם האמתית. בלי הבין עוד את הנעשה נגש אל השער, אך בעת גשתו נפקחו עיניו יותר ויותר, והתמונה נראתה לו באחרונה בעצם בהירותה. איום ומחריד היה המראה. לפניו שוכבת גופת אחיו המת!

– אליה, אחי אליה! – קרא, צעק – אהה, אלהים, הלא זה אליה!

ובדומיה, בשערות סומרות מפחד, הביט אל האמלל השוכב לרגליו, ופניו החורים למעלה. אחרי כן השח אליו, וירם את ראשו, וימששהו מכל עבריו. ויט את אזנו אל חזהו, קול הדפק לא נשמע בו. בפעם הראשונה בחייו ראה אנשיל פני מת. הוא חרד מאד, ויפֵּל את הראש מידיו. הוא היה לו למשא כבד, אשר העיק עליו מאד, ואשר כמעט הפילהו תחתיו. והנה ראה את הדוד קפל היושב ליד גופת אחיו.

– דוד! – קרא – בשם ה'! מאין תבא? מה נהיה פה?

ועבד אבשלום הזקן לא מצא גם ברגע הזה די תבונה להבין את כל החרדה והאימה אשר במחזה הזה.

– הלכתי אחריו, אנשיל – אמר מתוך בכיו במלים מקוטעות – אמרתי, כי יביא לי את ה“מגן-דוד”. לוּ באתי בעצמי שמה!

– מה? אנה הלכת? – צעד אנשיל בשממון ולא גרע עין מעל גוית אחיו.

– הן בלילה הזה חפץ להביא את המגן-דוד – אל הדוד קפל – הטרם תדע זאת?

אנשיל לא הבין את דברי הזקן. באפס מעשה ובאין תחבולה עמד תחתיו נדהם ונבוך: הוא לא ידע מה יעשה ראשונה. והנה התרומם הדוד קפל ממושבו, ויאמר ללכת הביתה.

– אנה, אנה? – קרא אנשיל בדאגה.

– הנני להעיר אותם – אמר הזקן – למען יראו אם לא החביא אותו בכנפו.

– אל תמוש מזה! – צוה אנשיל בקול חזק, ויאַלץ את הדוד לעמד. ברגע הזה שבה אליו בהירות שכלו, הרעיון על דבר חרדת הוריו פעל עליו את הפעולה הזאת במהירות עצומה.

אך אחד הישנים בבית נעור לקול הקריאה הזאת. כמעט אשר נגש אנשיל להרים את המת מעל האדמה, למען הביאהו הביתה, והנה הקשיב מאחריו קול צעדים ממהרים בחצר. זה היה העבד ויטך; הוא פרש בידיו.

– אדון נעלה ואמלל! – קרא בחרדה נוראה – הפעם לא תחיה עוד ממפלתך!

– ויטך! מה דעתך על זה? – צעק אנשיל בהשתחותו ליד אחיו על האדמה ויבט בעינים דומעות אל העבד. – כה מצאתיו שוכב מת והדוד הזקן בקרבתו! מה יאמרו האבות בהקיצם?

– לא נוכל הועיל – אמר העבד – אין להעיר אותם, פן תראה אותו אמך ומתה. טוב כי נשאנו אל חדרו. זאת לי הפעם השניה לשאת כה את האדון הנעלה.

– אולי תדע, ויטך, איך קרהו הדבר? – קרא אנשיל ברעדה – אני אינני יכול להבין.

– אני… אינני יודע – אמר העבד ויַרְחק את אנשיל בחזקה מגופת המת. ואחר השח אליה ויאחזנה בכח גדול; אך כמעט נאנס לשוב ולהניחנה. “הוא מת – אמר בשאפו רוח – כבר הוא כאבן גדולה”.

– התאמין באמת, כי מת הוא? – צעק אנשיל.

– אל תצעק! – צוה העבד – הן יקיצו אנשי הבית!

אנשיל פרש ידיו וילך אחרי העבד, והוא צעד וקרב אל הבית, משאו על זרועותיו, ושואף רוח בכבדות. איש מהנרדמים לא הקיץ, כל קול לא נשמע בלכתם. וכה באו עד חדר אליה; וישכיבו אותו, חרש בלי החליף דבר ביניהם, על יצועו.

– לנסוע ברנדיזה אל הרופא מאֻחר עתה – אמר העבד – אין עזרה עוד לאדון הנעלה… חבל על כל פרוטה אשר נוציא עליו לשוא.

– אך אם יש עוד זיק חיים בו? – קרא אנשיל.

– זאת אבין אני יותר ממך, – אמר ויטך.

– אך מה נעשה לאֵם בהקיצה? – קרא אנשיל מתיאש.

– עליך לבשר להם את הבשורה מעט מעט – אמר העבד – אמֹר להם, כי קרה לאדון הנעלה מקרה רע בלילה. יכול אתה גם לכחש להם, להמציא איזה דבר שקר. בדברים כאלה אין מגלים תכף את כל האמת. ואני אפשיטהו את בגדיו, והשכבתיו במטה; כאשר יצעדו האבות החדרה, ידמו כי ישן הוא.

– אהה, אמי, אמי! – פרצה נאקה מחֲזֵה אנשיל – מה תאמר האם על זאת? בדמי ימיו, עוד ביום אתמול בריא ורענן, הנהו שוכב עתה מת! למה עוללת לנו כה, אח!

– הניחה למת, – אמר העבד בקול רועד מהתרגשות פנימית, – לדם צעיר כזה יש אשר אין טוב מהמות.

לא עברו רגעים מעטים והעבד כבר הפשיט את המת את בגדיו. ואנשיל ישב על כסאו, בלב נשבר ובלא כח, ויבט אל מעשה העבד. ויהי כאשר חפץ העבד להניח את הגויה במטה המֻצעת, והנה נפל דבר-מה ארצה, וקול צלצל נשמע בנפלו. אנשיל השח וירימהו, ויגש אל החלון להתבונן בו לאור היום. והנה הוא צלב נחֹשת-קלל קטן תלוי על פתיל שחור.

– הממך נפל זה, ויטך – שאל אנשיל בנשתְּוָנות וישב את הצלב ליד העבד.

– ממני? – קרא העבד בחזקה – הראני נא!

הוא לקח את הצלב ויאחזהו בידו זמן מה. אחרי כן העביר בידו על מצחו ועל פניו לאט לאט, כאיש המתאמץ לגרש מלפניו רעיון מחריד.

– מה זה לי? – קרא, ובקולו לא נשמעה העצמה הרגילה – הן לא נשאתי צלב כזה! גם לא אדע למי הוא!

וּסערה נוראה התחוללה בקרב העבד; הוא רעד מאד, וכמעט אשר נפל הצלב מידו. אך הוא אחז אותו בחזקה באגרופו הסגור. הוא נשם וישאף במהירות, חזהו התרומם מאד, אך לא יכל להוציא הגה מפיו. לאחרונה קרא בהתאמצות לא טבעית:

– גואלי! מושיעי! הלא ממנו נפל! לא לי היה !

– מאת אליה אחי? – קרא אנשיל, כי הראה העבד באצבעו על הגויה השוכבת במטה.

חיש כברק הסיר ויטך את המכסה מעל המת, ובזעם נורא, בחמת תפת, קרא בהקריבו את פניו אל פני המת:

– הזה הוא הצדק שהצדקתני? הכה צדקתי בעיניך? עוד הפעם הייתי אני השוטה? לך היה משפט אחר, ולי נתת משפט אחר וצדקה אחרת? אתה רמית אותי?

בשממון נורא שמע אנשיל את השתפכות הנפש הסוערת הזאת. לבו מת בקרבו.

– עתה קום, – צעק העבד ויאחז ביד הבחור, כאומר להעירו לתחיה, – עתה קום ואמר לי, איה לקחת את הצלב? ההיא נתנתהו לך? ואתה הבטחתה, כי תהיה לנוצרי? ולי נתת משפט אחר!… עתה קום ואמרת לי, מה זאת עשית? לא, לא מת אתה… כי תתחפש לפני כמת מיראה מפני… ואני קראתיך אדון נעלה!…

– הניחה לו, למען השם, הניחה לו – קרא אנשיל, ויַרחק בחזקה את העבד מעל המטה. – האינך רואה, כי מת הוא?

– כן, הוא מת, – אמר ויטך, אשר כרגע שככה חמתו – לולא היה מת, כי עתה היה עליו לתת לפני דין וחשבון. כן… הוא מת!

ופתאם פרצה מגרונו נאקת-עֲוית, שעברה מעט מעט אל בכיה קלה ומסֻדרה. העבד האמיץ נהפך ויהי כילד קטן.

– ואולי לא רמיתני – קרא מתוך הדמעות בפנותו אל המת – הה, אדון נעלה, למה מַתּ ולא תוכל להגיד קשט הדבר? למה זה עזבת את התבל בלי הגיד דבר לעבד האֻמלל? הרבה יחלתי ממך; אשר לא יכל כל כהן, כל ודוי להסיר מלבי, קויתי כי אתה תסירנו! עתה הנה מתּ גם אתה ולא תוכל להגיד דבר! מה אעשה עתה בלעדיך? מי יקשיב לי? על מי אשען? המיראתך עזבת תבל, יען כי גם אתה לא עשית כמשפט? הה, אדון נעלה ואֻמלל! מה מאד אבכה עליך! מה מאד נכספתי למות תחתיך!

וכה הוסיף העבד להספיד את המת בבכי ויללה, קודר, שחוח, ודמעותיו שטפו מעיניו.

את הכאב האנוש הזה, אשר תחלתו היתה חמה נצחת וסופו בכי ומספד על מות העלם החביב, נקל לנו לבאר לנפשנו, אחרי אשר נפש העבד האֻמלל איננה עוד חתומה וסתומה מאתנו. ואולם אנשיל לא הבין אף דבר אחד מכל הדברים האלה. וככל אשר הוסיף לשפך שיחו, כן גדל התמהון והפלא בלב אנשיל. כי לא יצא העבד מדעתו, – זאת ראה בעליל. אך היחש הנעלם שבין העבד ובין אחיו, הרמז הנסתר על הצלב הזה, כי לאחיו הוא – מה נוראה ההשערה אשר באה במח אנשיל! בראשונה – מות נורא ומשונה! תחת כפת השמים, ליד השער, רטוב מנטפי המטר, ועתה… העבד האיום הזה, המדבר דברים מוזרים כאלה בפני המת! אין פלא, כי מרב תמהון וחרדה לא יכל אנשיל להשאר עוד בחדר, ובכסותו בידיו את שתי עיניו מבלתי יכלת לראות את פני המת, רץ החוצה. ברגע הזה צעדה נחמה לקראתו.

– בשם ה', אנשיל, מה לך? מה נורא מראך? – קראה.

– אליה, אליה, – רק זאת יכול לענות בנאקה.

– מה זה לאליה? דבר! – קראה.

והנה הוריד אנשיל את ידיו מעל פניו, ורק עתה ראתה נחמה את פני בנה המעקמים מהתרגשות של כאב.

– אל תלכי שמה, אֵם! – צעק – אל תלכי!

– אל חי בשמים! פרצה צעקת חרדה מלב נחמה.

רגע החרישה, כאלו פחדה להוציא מפיה מלה נוראה מאד.

– המת אליה? – צעקה אחרי כן ותאחז בחזק רב אחת מידי אנשיל.

– ואנשיל יכל רק להאנק באמרים מקוטעים:

– אל תבאי שמה, אמי, מאד מאד תחרדי!

אך נחמה התחזקה פתאם בכח גדול, למעלה מכח אנוש, ותהדוף בחזקה את בנה מלפני הדלת, ותבא אל חדר אליה.

האם יֵאושו של אנשיל הוא אשר הכין את לבבה, לבב האם, לשאת את המורא הגדול הזה? האם די היה לה הרגע הקצר הזה לחזק את לבה כחלמיש? כל צעקה, כל נאקה לא יצאה מלבה בראותה את גופת המת במטה; מי אשר לא ידע את הנעשה יכל לחשב, כי נגשת האם אל מטת בנה הישֵׁן לשמע את נשימותיו. רגעים אחדים הביטה אל גופת בנה, ואז אמרה בלחש, כמדברת אל נפשה:

– אולי לא מות הוא זה, אולי שבה אליו מחלתו הראשונה. אל חי יודע, מה היא המחלה הזאת?

– לא, גבירה! – נשמע פתאם מאחריה קול העבד, אשר לא התבוננה אליו בתחלה – אל נא תשלי את נפשך, הפעם לא מחלה היא.

– ומה זה – קראה נחמה כמעט שלֵוה – הביטה נא אליו, הן ישן הוא. הכזה הוא מראה איש מת?

– הבאמת תחשבי כן, גבירה? – צעק העבד בשמחה ויתנשא ממקומו. אחרי כן ירה מבטו על המת.

– אולי צדקת, גבירה! אמר בעצבון – הלא יכלתי לנסע אל הרופא תחת אשר ישבתי פה בטל.

– הלא לא לברנדיז? – קראה נחמה – אל אויבנו הנורא…

– לא, גבירה, – ענה העבד בחרדה – הוא רחוק מאד. טוב כי אלך אל הרופא הזקן אשר בארמון, זה זמן רב איננו מקבל חולים. בעוד חצי שעה יהיה פה.

– היבין את המחלה? – שאלה נחמה.

– אם מת הוא ואם לא? ואיזה רופא לא יבין את זאת? – ובת צחוק של עצבון רחפה על שפתיו.

– לך אפוא, ויטך אהובי – אמרה נחמה – ה' ישלם לך.

ונחמה נשארה לבדה ליד בנה. היא היתה כמעט בטוחה, כי רק תשובת המחלה היא, אשר פגעה עוד הפעם את אליה.

ידיה לא רעדו, כאשר היטיבה את הכר למראשותיו, למען יקל לו לשכב; גם קר-עורו וחסרון נשימותיו לא היו לה לאות ברור על מצבו הנורא. הן כבר ראתה כזאת בבנה זה, גם בפעם הראשונה היה מראהו ככה… וכאשר מהרו כרגע גם ר' שלמה וטילה אל החדר בפחד נורא, רמזה להם לעצור את מהלכם, ותשם את אצבעה על פיה, לאות כי יחרישו ולא יפריעו את הישן משנתו.

– אין רע, – לחשה כאשר נגשו שניהם אל המטה, – צאו נא כלכם ותנו לו מרגוע. השאון היותר קל יזיק לו. המנוחה והשתיקה – רק שתי אלה דרושות לו.

שניהם שמעו למצותה; בטחון האם היה לכלם כערֻבה נאמנה, אשר אין לדון בה.

אך בצאתם החוצה אמר אנשיל, אשר שמע וראה הכל דרך הדלת הפתוחה למחצה:

– האם איננה חפצה להאמין כי מת הוא. עוד מעט ותוָּכח.

כעבור חצי שעה בא ויטך עם רופא הארמון, אשר זה שנים רבות איננו מקבל חולים. הוא חקר היטב את מצב המת, אולי יותר מדי; אך עיניו היו כהות, ידיו רפות, וגם לא האמין בידיעותיו שכבר העלה חלודה. אחרי כן הודיע, כי כל נסיון להשיבו לתחיה יהיה לשוא, כי נשמתו יצאה זה שעות אחדות; אל נכון נבקע איזה דבר בקרב – ידַמה – איזה עורק, או כלי אחר. איך שיהיה, הוא כבר מת.

נחמה שמעה את משפט רופא הארמון במנוחה; נראה היה, כי איננה מאמנת לו.

– אולי לא יאָמנו דבריו – לחשו שפתיה, ופתאֹם התנודדה ותאחז בקרש המטה. בלי כל צעקה, כהלומת ברק, נפלה תחתיה. – – –

ושמועת המקרה שקרה בבית “האכר היהודי”, כאשר נקרא ר' שלמה בפי כל, נפצה עד מהרה בכל הכפר. השער היה פתוח, והמונים המונים נהרו אל הבית, לראות את המת ולחקור על מותו המשונה. רבים חדרו עד חדר אליה ויגשו אל הגויה, ויביטו עליה, לא בכסף-הדעת לבד, כי אם בחמלה והשתתפות. הרעיון, כי ינתק עלם בדמי-ימיו מחוג משפחתו יכאיב תמיד את לב האדם. רבים ראו עתה את העלם בפעם הראשונה, אחרים זכרו, כי ראו אותו פעם או פעמים בעברו לפניהם, וכלם עמדו משתאים למראה המות המוזר.

גם אל החדש הגדול, ששם נמצאו האבלים, באו אנשים זרים להודיעם את רגשי השתתפותם בצערם. מהם נועזו גם לשאל אותם לסבת המקרה, אך איש לא קבל מענה. בתוגתם העמוקה עברו לפניהם הנכנסים והיוצאים כחזיונות לילה; הם לא ראו ולא שמעו כל איש וכל דבר.

נחמה הַשכבה על מטתה.

אך עוד לא מלאה סאת הבלהות, אשר נכונו לבא על הבית הזה ביום הזה. לעת הצהרים, כאשר הלך מספר המבקרים הלך ומעֹט, הופיע פתאם השופט בבית. כראות אותו ר' שלמה יצא לקראתו. החסן והעז, אשר למראה האכר הזה, נתנו לו תמיד איזה שלטון על האכר-היהודי.

– מה תאמר, אדוני השופט? – קרא – האם לא תלבנה השערות בין לילה ממקרה כזה?

האכר צעד צעדים אחדים לאחור.

– אמנם לא היה לנו לדבר חד אל אחד, – אמר, – אסונך גדול, אחי, אך גם אני יודע מה שאדע.

הדברים האלה נכנסו אל לב בני הבית. הם נשאו את עיניהם, והנה לנגדם איש אשר פניו מפיקים יגון לא מצער מיגונם. טפות דמעות גדולות נזלו על לחיי השופט הקמוטות. הוא לא היה עוד האכר האמיץ, אשר ברך אותם בראש סגל- החבורה ביום השני לבואם הכפרה; מן היום ההוא קפצה עליו הזקנה. ובטרם השפיק עוד איש לשאל אותו דבר, קרא בקול אשר מחץ את לב כלם:

– לך אבד בן, אחי, ולי – בת.

אנשיל קפץ ממקומו, וברעד בכל גופו קרא:

– בתך? אדוני השופט?

– כן, גם היא – ענה השופט כמו להכעיס הדובר בו – אלהים בשמים יודע את אשר הוא עושה. הוא לוקח לו תמיד את הטוב והנחמד לנו מכל.

וכעבור רגע הוסיף במתינות, כאלו הבין כי גם לו וגם לשומעים לא ינעם הפתגם הזה:

– היום בבקר היתה עוד בריאה ורעננה. והנה בא איש, ויספר את אשר קרה בביתכם. “האם הבכור הוא או הצעיר” שאלתי. ויענו, כי הצעיר הוא, מי שהיה חולה. כאשר שמעה זאת, חרדה בתי מאד, כי אהבה את כלכם אהבה רבה; ותצא מן הבית. כעבור שעה באה אשתי החדרה נבהלה ומשוממת, ותספר לי כי היא שוכבת בחדרה על הארץ ואומרת למות. הלכתי אל חדרה. והנה היא יושבת אמנם על הקרקע, לבנה כשיד, עיניה קמות ומביטות אל נקודה אחת. אני שואל¹⁵ אותה: בתי, מה לך? והיא עונה: אבא, עלי להסב לך יגון, עוד היום אמות. סבונו אותה כלנו, ונדבר על לבה לשכח את אולתה, אך היא באחת, כי עוד מעט ונראה. פעם אחת שאלתיה: בתי חמדתי, איך באה הרעה עליך? הגידי נא לי! והנה פרץ קול יללה מפיה ותצעק: כרוח קטב בא האסון עליה, והיא לבדה אשמה באסונה, לכן אך בנפשה תשלמו. אמרתי לה, כי אשלח לרופא, ויושיענה. אך היא הניאה אותי בכל כחה, ותפצר בי לבלי אעשה זאת, כי גם האם הקדושה לא תוכל עוד להושיעה. אך אם חפץ אני להיטיב עמה, אלך נא ואשיב לכם את התמונה הזאת; היא היא אשר הביאה את כל האסון על ביתנו, ואם אינני חפץ, כי יתוספו עוד פגעים חדשים על הראשונים, אמהר נא כרגע להשיבה לכם; אני לא נתתיכם תמיד לקחתה מביתי, אך עתה, אחרי אשר זאת היא בקשתה היחידה, מלאתי את רצונה.

ובדברים האלה הניח האכר את ה“מגן דוד” על השלחן. מתחלה לא התבוננו אנשי הבית, מרב הקשבתם לדבריו, כי בידיו הוא.

– אולי יועיל זה – אמר האכר באחרונה ויפן ללכת. אך ליד הדלת הפנה את פניו ויור מבט ממֻשך מפיק כאב אל התמונה.

כאשר נעלם האכר מהרה יד איש ותאחז בחפזון את התמונה הזאת, פלטת מלחמת דוד באבשלום. הדוד קפל מצא עוד הפעם את סגלת חמדתו ויחזיקנה נכח לבו, ועיניו הנוצצות היו לטושות אל ר' שלמה ואנשיל, כאלו ירא פן ישובו ויגזלו אותה מידה.

אך המקרה הזה לא יִשָּׁנה עוד. בנפש אנשיל עלה ברק אור חדש, שונה הרבה מזה שהראה המגן-דוד של הדוד קפל, למראה הכתבת “מזרח” הרשומה עליו באותיות גדולות…

ור' שלמה לא חשב עתה אדות גזלה חדשה.

---

כז. ההחלטה האחרונה.

ביום השלישי, הוא שני בשבת, הובילו את המת ברנדיזה לקברו שם. ר' שלמה חשב בתחלה להביאו אל קהלת פרג, אך מפני טעמים שלא הגידם לאיש חזר מדעתו. אולי לא חפץ להעמיד ציון לאסונו הגדול במקום ההוא, שיצא משם. גם בעצם יגונו ושברונו לא ישכח האדם את רגש כבודו. ונחמה לא יכלה לחַוֹת דעתה בדבר הזה, כי היתה חולה שוכבת במטה, אף כי לא אבדו חושיה, אך נשמרו ממנה ולא דברו עמה אדות המאורע האחרון. זה יומים לא הוציאה הגה מפיה, לא שאלה על איש, ולא דרשה לראות כל איש, רק ברמזים ובתנועות הראתה, כי תהיה טילה בקרבת מטתה, רק את הילדה יכלה כלכל.

כאשר יצאה העגלה בבקר מן החצר לא הרגישה בה היא, כי נרדמה אז, רק הילדה שמעה את קול גלגל האופנים, ותדע מי הוא המובל בה. אך לבלי העיר את האם לא הרהיבה טילה גם לגשת אל החלון; בדומיה בכתה, ודמעותיה זרמו על לחייה.

ויטך נהל את הסוסים; ר' שלמה ואנשיל הלכו אחרי העגלה. הם חפצו ללכת את כל הדרך הזה, מהלך כשתי שעות, רגלי. כאשר עברו על בית השופט החיש ויטך את מהלך הסוסים; שקט ודממת מות שרר בבית; גם בו היתה גויה מתה. פה לאזן לחש בכפר, כי שמה הנערה קץ לחייה. אומרים: מאהבה!… אנשיל הליט את פניו, רק בהרחיקו הרבה מן הכפר נועז להרים את עיניו. בכל הדרך הארוך הזה לא דברו האב והבן כמעט דבר אחד; שניהם היו תפושים איש במחשבות לבו.

רק כאשר עברו את מעברת ברנדיז, שמתחתיה ירעשו וישֹׁקו מי העלבה הפריע ר' שלמה את הדומיה. "עתה זכרתי – קרא – כי צויתיך לנסע היום ברנדיזה אדות המִבטח באחריות. עתה הנה אנחנו בברנדיז, חפץ יקר הבאנו הלום להבטיחו! ה' ישמור כל איש יהודי מפגע כזה!

– הרשאי אני להגיד לך דבר, אבא? – אמר אנשיל כעבור רגעים מספר.

– דבר !אמר ר' שלמה.

אנשיל נשא את עיניו אל אביו. – מה יחפץ איש בהבטיחו את ביתו או את גרנו? – אמר – הן רק להיות בטוח הוא חפץ, נדמה לי, כי גם לאליה קרה כדבר הזה. בעיני נראה, כאלו רק עתה הוא מבטח באחריות.

–איך זה? – קרא ר' שלמה כמעט ברגזה.

– אני חושב, – מהר אנשיל לענות, – כי עתה יהיה אליה שמור במקום מצפונו.

ר' שלמה הניע את ראשו; הוא לא ענה דבר. המלים שיצאו מפי בנו, שכמעט לא עבר עוד את גבול-הילדות, לא עשו עליו כל רֹשם, אך אחרת היתה פעֻלת הדברים, לוּ יכל אנשיל לדבר, ולדבר על אדות זה, שאת גופתו הם מובילים עתה לקבר.

הקבורה ארכה יותר מאשר חשבו בתחלה. נחוץ היה לעשות “ארון”, לקנות “קרקע” מאת הקהלה ולהכין “תכריכים”. שעות אחדות עברו בטרם נאספה ה“חברה-הקדושה” אל חצר בית הכנסת; שעת הצהרים קרבה. שני קרשים ארוכים ולא מהֻקצעים נשרו במשור, ומהם עשו מקום מנוחה להפקיד בו את אליה בחיק האדמה. כל “אנשי-החברה” השתתפו בעבודה הזאת, איש איש העביר את המשור בקרש פעמים אחדות על פי כרוזי השמש שהכריז את שמותיהם מתוך הכתב. ובעצם העת הזאת התעסקו חברים אחדים ב“טהרת” המת ובהלבשת התכריכים שהוכנו בחפזון על ידי הנשים הצדקניות.

כאשר הורם הארון אל העגלה, וכל הנאספים התפללו בלחש את התפלה: “יושב בסתר עליון, בצל שתי יתלונן, אֹמר לה' מחסי”, – פרץ קול בכי מפי ר' שלמה, אשר עד עתה עמד דומם ושקט.

– אליה, בני! – קרא פעמים אחדות – האני אשם במותך? – אך קול מזמר. המזמור גבר על לחש שפתיו, ולא נשמעו דבריו רק לאנשיל ולהולכים בקרבתו, ויחדרו אל לבם עמק.

וכה הלך המחנה לאֹרך כל הרחוב אל בית הקברות, ומרגע לרגע הלך ההמון הלך ורב. כל איש אשר עמד בטל לפני ביתו נספח אל מחנה המלוים. כלם חפצו לחלוק לַמת הבלתי נודע להם את כבודו האחרון. רק זאת ידעו, כי נפש רכה וצעירה שבה אל אלהים; נשים ונערות אשר עמדו בפתחי החנויות הספידו את העלם המת, אשר לא ידעוהו.

כאשר הגיעו אל “בית המועד לכל חי”, התבונן ר' שלמה, כי כרו את הקבר לבנו בקרבת הגדר, הרחק מעט מיתר הקברים. והקלון הזה הרעימהו מאד, עד כי ברב עמל הבליג על חמתו העזה.

– מדוע זה לא יניחו את בני הלאה מזה? – פנה אל אחד המלוים – מדוע יבזוני ככה? הלא בכסף מלא קניתי מכם את הקבר, ועתה תניחו אותו פה, כאלו היה, חלילה וחס, רוצח-נפשו!

ויגידו לו, כי נכרי הוא המת בעיר הזאת, אין לו גואל וקרוב. איש לא היה רוצה, כי יניחו את הגר הזה ליד משפחתו, במקום אשר יכרו קבר גם לו לאחר מאה ועשרים שנה. האם לא היה מתנגד גם הוא – שאלו – לוּ הניחו בקהלתו איש זר בקרבת קברות משפחתו?

על ההערה הזאת לא מצא ר' שלמה מענה; אמנם צדקו האנשים האלה במעשיהם, וכך היה עושה גם הוא בקהלתו. ובכל זאת כאבה לו מאד בדידות בנו, נדמה לו, כי הָחרם אליה מקרב עדת ישראל, כי עשקהו הוא, אביו, כאיש זר, ולא עשה את “משפטו”.

– לוּ ידעה היא איפה השכיבו את בנה! – דובב חרש באנחה כבדה.

ופתאם התעורר, וכמעט צוהל אמר לאנשיל בקול מפיק החלטה גמורה:

– אתה שמֹר את הדבר אשר אֹמר לך, אל תשכחהו! באשר יבא יומי, תביאני אל “בית הקברות” הזה ברנדיזה, וחפרת לי קבר ליד אליה בני, אל נא ישכב הילד בדד, ואל יאמר, כי התהלכנו עמו כזרים. התזכר?

אנשיל הניע ראשו לאות הסכמה.

והפקודה הזאת, כנראה, הקשתה את לב האיש האמיץ הזה, להביט במנוחה על המחזה האיום, מחזה קבורת בנו; הוא עמד כל העת בלי נוע, בנשתוָנות. ואחרי אשר הושם למראשותי המת כר ממֻלא עפר קדש, ועל עיניו הונחו שני חרשי סיר שבור, למען אשר לא יעיקו רגבי האדמה על יצורי האדם העדינים האלה, אשר רבות מאד ראו בתבל היפה הזאת, נגש אחד מן החברה אל המת, ויבקש ממנו מחילה “בשם כל השכנים והקרובים, האוהבים וכל העדה”, אם עשו לו איזו רעה מעודו, וגם הודיעהו, כי לכל אלה אין מעתה כל יחש וכל חברותא עמו. אז נגש ר' שלמה אל הקבר, וביקש בקול רם וחזק סליחה ומחילה מאת בנו; קולו לא רעד מדי דברו. אך אנשיל, מרב בתרגשותו, יכל רק להוציא מפיו את הדברים הרגילים בבקשת מחילה. העשה רע לאחיו? ההוא אשם במות אליה?…

ור' שלמה לא חרד גם בנפול רגבי האדמה על הארון; הוא היה, כנראה, שקוע כלו במחשבה אחת: מתי יזכה גם הוא לנוח פה ליד מקום מנוחת בנו? כל הנאספים לקחו איש איש את המעדר ויעדרו בו חליפות באדמה וישפכו את העפר על הקבר, עד אשר כּסה כלו בעפר. וכל המעשה הזה נעשה במהירות עצומה, כאשר יעשה ענין רָצין; כעבור רגעים אחדים כבר כלתה הצרמוניה. שמש בית הכנסת חפר עוד את שלש החפירות האחרונות, ויישר במעדר את פני הקבר מכל עבריו.

– עד עתה, – אמר נער אחד לחברו, אחרי ראותם את כל מחזה הקבורה, – עד עתה שמע המת וגם ראה את כל הנעשה מסביב, ולכן מהרו כה במעשיהם, למען תהיה לו מנוחה שלמה. וכאשר ישימו עליו את המעדר באחרונה, יאבדו לו חושי השמע והראוֹת ואיננו יודע עוד דבר מכל אשר מסביב.

– האמנם? – אמר חברו כבלתי-מאמין.

– האמינה לי, – נשבע השני – זקנתי ספרה לי זאת, והיא יודעת הכל. האֹמר לך גם זאת, מדוע יתלשו האנשים עתה מלֹא חפניהם עשב, והשליכו לאחוריהם ואמרו: “וצמחו מעפר כעשב השדה!”… גם זאת אדע.

– ומדוע?

– לבל יאמרו – באר הנער – כי ימותו כל בני אדם! הם ישָּׁארו, יתקימו, וגם יציצו כעשב; לערב ימלו, ובבקר ישובו ויפרחו…

למרות כל הבהלות אשר תכפו על ר' שלמה בעת האחרונה, לא נעלמה ממנו גם שיחת שני הנערים האלה; היא חדרה אל לבו ותחרידהו מאד. כי לזה תרמז תלישת העשבים, לא חשב מעודו. וכמו לאות תודה גחך מעט לנער המבאר. מה רב הבטחון, התקוה, אשר יתן לו הבֵּאור הקל הזה, אשר שמע אותו בפעם הראשונה על קבר בנו! כי ימות איש ויקבר, – הן זה גורל כל בני חלף; גם על חיי הנער הזה, אשר עוד לא התפתח כראוי, ינוח שבט המות האכזר; אך אלה שנשארו בחיים, הלא יחפצו לציץ כעשב, לחיות ולשבע מזיו החיים, להיות מוארים בקרני השמש הנעימות, כי הלא בגלל זה הרחיקו את המת מחברתם. עתה, רק עתה הבין ר' שלמה במלואם את הדברים שנאמרו מקודם באזני המת; האדם החי צריך לחיות, לציץ כעשב השדה!

אחרי אשר קרע שמש בית הכנסת את “הקריעה” בכנפי בגדי שני האבלים, קרא ר' שלמה בקול רם את תפלת הקדיש, לַעֲלִיַּת הנשמה, וכל הנאספים עזבו את “המקום הקדוש”. עוד מבט אחד ירה ר' שלמה על קבר בנו הבודד והשמם בפנה עזובה.

ההגה “בה” ברגע הזה, אם באליה, אשר ינוח בדד הרחק ממקום משפחתו בתוך קהלה נכריה – יען כי כן היה חפצו?

ב“אֹהל” ישבו עוד האבלים שעה אחת על הדומות קטנים, זאת היתה תחלת ה“שבעה”. עד מהרה הביאו להם לחם ומים ל“הַברות” אותם, אך הם נהגו רק כמצֻוֶה על פי החק.

כבר עברה שעת הצהרים, כאשר החלו לעשות הכנות לתשובתם לביתם. וילכו לבקש את העבד, אשר פתּח את סוסיו בבית מלון אחד אצל השוק. כאשר ראה ויטך אותם, קרא בילל נורא:

– עתה נשוב הביתה בלעדיו!

ובצאתו מן הבית לרתום את הסוסים רמז לאנשיל לצאת אחריו. כאשר באו החצרה הטה אותו הצדה ויאמר אליו בלחש:

– הלא שכחתם לתת לו דבר בקבר.

– מה? – התפלא אנשיל – אצלנו לא ינתן דבר אל הקבר.

– ואת זאת? – אמר העבד בתמימות, ויוצא מכיסו את צלב הנחשת שמצאו בצלחת אליה.

אנשיל חשב בתחלה כי לועג לו העבד; חמה עזה נשקה בו; אך עד מהרה שקטה רוחו למראה קדרות פני העבד.

– זה לא יתכן, ויטך, – אמר בנחת, – אי אפשר לעשות זאת. השכחת, מי היה אחי?

– אך הלא היא נתנה לו! – אמר העבד בהניעו בראשו – לוּ חי עוד, כי עתה אל נכון לא הניחו מידו.

– אל תדבר כזאת – התחנן לו אנשיל – מי יתן ולא קרה כל הדבר הזה. היתנו למת אל קברו את זכרון-עונו, למען אשר לא ישוב לעולם למנוחתו?

– עונו? – גחך ויטך בעצב.

– כן, עונו הגדול! – קרא אנשיל חרֵד ויט הצדה מאת העבד.

– אך מה אעשה בו? – שאל העבד כעבור רגע.

– לא אדע! – ענה אנשיל מתמהמה.

– האתנהו לך?

– לי? – קרא אנשיל, ופליאתו רבה מחרדתו לשמע שאלת העבד התמימה הזאת. ואחרי כן, כמו למחות את הרֹשם המעציב שיכלה קריאתו לעשות על לב העבד, מהר להוסיף:

– ולמה זה לא ישאר בידך, ויטך? היקחנו איש ממך?

– החפץ אתה להשאירהו לי? – קרא העבד בשמחה – ולי יהיה אפוא? זאת לא עלתה על לבי, כי אירש מאת האדון הנעלה דבר כזה.

– יהי בידך – אמר אנשיל – ואל נא נדבר עוד על אדותיו.

בדברים האלה הביט אנשיל אל העבד בעינים חודרות, וכמו לאִשּׁוּר ההחלטה הזאת תקע לו את כפו.

– מבין אנכי, – אמר העבד בקצרה, ובלי התמהמה שם את ידו לתוך היד הנתונה לו.

ויותר לא נשמע דבר; הברית נכרתה, וכמו אבן מעמסה נגולה מעל לב אנשיל.

בעוד זמן מה שבו לנסע לביתם. כאשר עלתה עגלתם על מעברת-האֶלבּה מאחרי ברנדיז, עמד ר' שלמה, שחפץ לעלות על העגלה מחוץ לעיר, מאחרי אנשיל, ויעבר את ידו על מצחו כאלו זכר פתאם דבר נשכח. הדבר היה באותו מקום, שבו דבר עם אנשיל לפני שעות אחדות על דבר המבטח באחריות.

– החפץ אתה דבר, אבא? – שאל אנשיל.

– לא, לא, – ענה ר' שלמה קשה, ויבט על בנו עינים חודרות, – עוד יש מועד, עוד יש מועד רב… הן לא נוכל עוד לדעת…

ואנשיל הכיר מקול הדברים האלה, כי אין לו להוסיף ולשאל דבר. כי חשב אביו עתה אדות המבטח באחריות, בזה לא יכל לפון עף רגע. אך מה תרמזנה המלים “עוד לא נוכל לדעת… פן יהיה הכל לשוא?…” מה היא רשת-ההגיונות, אשר ממנה נתַּק החוט הזה? האמנם יהיו צריכים לקרוב לגמול את החסד האחרון עוד לדבר חביב ונחמד להם, לחלקת שדם?…

– “עוד לא נוכל לדעת… – קראו אלפי קולות בקרבו ביאוש מר – ואז… יהיה הכל לשוא!”

ובבואם אל כפר מושבם כבר נטה השמש לערב. וכאשר הגיעו אל הבית הראשון ירד ר' שלמה מעל העגלה, ויצו גם את אנשיל לעשות כן, ועל ויטך פקד לנסע לאטו מאחריהם, ולבלי יבוא אל השער בטרם יראה אותם באים הביתה. וגם הדבר הנקלה הזה נפל כמעמסה כבדה על לב אנשיל. מדוע לא יחפץ אביו, ככל אכר אשר לו סוס ועגלה, לבא הביתה על עגלתו? האינו חפץ עוד להיות כאחד האכרים? – ובלב דואג וכואב צעד אנשיל ליד אביו; והערב הולך ומחשיך, ערפל עב כסה את כל הסביבה, ברקיע לא נראה כל כוכב מאיר… וכה הגיעו עד ביתם.

השער היה סגור; כאשר דפקו עליו פתח להם אחד העבדים. ויבאו החצרה, והנה – טילה לפניהם.

– והאם? – קרא ר' שלמה ברעש – מה שלום האם?

– היא קמה ממשכבה, ויושבת “שבעה”, – ענתה הנערה בעצב.

– אך מדוע לא עלתה עוד לישון? – – קרא ר' שלמה.

– כן חפצה, – אמרה טילה. – כאשר יצאתם מזה נעורה משנתה ותשאל לכם. אנכי מאנתי להגיד לה את האמת, אך היא אמרה: “התדמי, כי לא אדע, כי היום יום שני? הלא זה היום הראשון ל”שבעה"! ותקם ותלבש את בגדיה ותשב על ההדום; ומאז לא קמה עוד ממקומה; לפנמים תבכה מרה, ויש אשר תעַין בסדורה. לפני שעה אחת פנתה אלי בפעם הראשונה בכל היום. “העוד לא שב אבא?” שאלַתני; ואף בהגה קל לא הזכירה את אליה!

ר' שלמה האזין את שיחת בתו באזנים קשובות, וישם וישאף בחזקה; על פניו המֻּקשים נראתה איזו רעידה, כאלו אמר לבכות. ואולי למען הסתיר מילדיו את המלחמה המסתערת בנפשו הפנה את פניו מנגדם; כה עמד רגע. ואחר הרים את פּעמיו כאיש אשר החליף דבָר כבד מאד, ויצעד בצעדי און הביתה. בהגיעו אל הדלת המובילה אל החדר הגדול, עמד עוד הפעם, כאלו התיעץ בנפשו לבוא אם לחדל. אך כעבור רגע שם את ידו על כפת-המנעול – ויבא.

והנה נחמה יושבת על הדום נמוך, מוארה בשלהבת הכהה היוצאת מ“נר-הנשמה” הדולק לזכרון אליה. היא לא התבוננה בבוא אישה, כי היו פניה מָפנים אל החלון. אך הרוח הקר אשר פרץ החדרה בהתפתח הדלת נגע בה, כנראה, ותבט מאחריה.

– רמשא טבא, נחמה חיתי, – אמר הגבר הנכנע בקול רך מאד, – מה שלומך –

והנה אמרה נחמה, כאלו לחצוּה רעדות נעלמות, להתנשא מעל ההדום; אך היא צנחה לאחור; ותכס את פניה בכפות ידיה ותבך מרה.

– סלחי לי, נחמה… סלחי לי על כל אשר עשיתי לך, – קרא ר' שלמה, – הן גם אני סובל לא פחות ממך.

פתאם חדלה מבכות, ידיה צנחו לאט מעל פניה; ובעינים תמהות, כמעט תועות, הביטה על סביבה. ואחר התנשאה ממקומה, כנראה, רק עתה מצאה דֵי כח לפעולה זאת. ובתנועה מהירה נגשה אל אישה, ותאחז את ידו, ותשח אליה, כאלו חפצה לנשק את היד הזאת.

– מה תעשה עמדי עתה, שלמה? – קראה בקול פולח לב.

– אל שדי! – צעק ר' שלמה בתמהון – האת היא המדברת כן אלי, נחמה?

– לא אוכל לדבר – פרץ מלבה קול דמעות – לא אוכל לדבר, לבי יבקע בקרבי!

– בכי, בכי לך, נחמה, – אמר ר' שלמה, –ורוָח לך.

הוא הרים את ראשה, ויחבק אותה בשתי זרועותיו. כה עמדו האיש והאשה זמן מה אחוזים וחבוקים; נחמה בכתה בקול נשענת על חזה אישה; כנראה, לא יכלה להתאפק. פעמים אחדות נסתה לדבר. אך מגרונה פרצו רק מלים מקוטעות ובלתי-מובנות. ברגע הזה נעשתה מהפכה בחייה. שני הילדים נצבו בפתח ולא נועזו לחלל את קדושת הרגע בתנועה קלה או בהגה דק…

– מדוע אינך מגרש אותי מלפניך? – עם אשה רעה כמוני הנך מתהלך בטוב-לב כל כך?

– הסי, – קרא לעמתה ר' שלמה, – ואל תשפילי את נפשך בפני. הן על זה ידוה לבי, כי לא הכרתיך עד עתה, כי לא ידעתי עד היום, שאת היא הטובה והישרה בנשים.

והנה נתקה פתאם מזרועותיו, כאלו הפרידה ממנו איזה כח נעלם, ותרם את אצבעה כמאַימת ותקרא:

– שלמה, אל תחטא בשפתיך! אשה רעה הייתי, רעה הרבה מאשר תחשבו כלכם. האמנם קרו כל המקרים האלה, לולא הייתי את אשר הייתי?

– – ואותי לא תזכרי כלל, נחמה? – אמר ר' שלמה בדאבה – האני כילד תמים בעיניך? אני, אשר אלצתיך לעשות דבר נגד רצונך? אני הגזלן? ואותי לא תאשימי במאומה?

– האם לא איש אתה ואנכי אשה? – קראה נחמה קשה – ואתה אל תדמה, – הרכה מעט את קולה, – כי על דבר אליה בננו הנני בוכה ככה, אני בוכה על נפשו. ה' לקח מאתנו את הילד… אל נכון לא היינו יכולים לשמור אותו… ואולי טוב לו שכבר מת. אך אני הן לא מתּי, אני חיה; ובכל רגע ורגע הנני חושבת בנפשי, כי יכלתי גם אני למות, פתאם, באחד הלילות. ואז הייתי עוזבת את החיים בכל רעת נפשי, לא כאליה בננו, הטוב והצדיק! ואיך לא אבכה על נפשי? מות בני פקח את עיני, והנני רואה עתה את אשר הייתי צריכה לראות זה כמה.

– אל תהיי חוטאת בעיניך! – התחנן לה ר' שלמה וישטח את כפיו כמו בתפלה – מה עול מצאת בנפשך? כל מלה ומלה אשר תבטאי דוקרת כחרב חדה את לבבי.

אך נחמה שמעה את קול לבה; היא התענגה מאד ביסרה את עצמה… הדבר הזה כאלו הוסיף לה עָצמה.

– נחמה קראו את שמי, – הוסיפה, – יודעת אנכי את פרוש המלה הזאת. השם הזה נאה לכל אשה. היא צריכה לנחם את אישה. ואני? ההייתי לכם נחמה בצרה? ישמר אלהים את כל איש ישראל מנחמה כזאת. תחת לנחם אתכם מֵררתי את חייכם; תחת המתיק לכם את לחמכם בפיכם הפכתיו למרורת פתנים. הן היה עלי לשאלך, כאשה טובה: שלמה, הימתק לך אכלך? העיף אתה? היפה עשיתי כזה וכזה? ההנך מרוצה מזה ומזה? ובכל העת הזאת לא שמעת מפי אף מלה אחת של נחם; רק לנפשי האזנתי, עשיתי רק את אשר הורתני עקשותי; ודבר טוב לא חפצתי לשמע, מפני הטוב יראתי כמפני ארס ממית… מי בכל ביתי יוכל להחליט, כי לא העצבתי אותו אף פעם אחת? ואותך, שלמה, מריתי ועצבתי ביותר, השפלתי את כבודך לעיני ילדיך; בעד העול המצער שעשית לי שלמתי לך כפלי כפלים ברע לב ובאכזריות נוראה. ועתה יבא נא איש ויאמר: כי כל זה עושה אשה טובה.

– עול מצער, את אומרת, נחמה? –… הפסיק ר' שלמה את זרם התמרמרותה – אל חי! מה מאד תגדילי אותי ותשפילי את עצמך!

– מדוע זה? – התלהבה נחמה והתרגשותה גברה מדי דברה – ההיה עליך לשאלני, אם רוצה אני להיות לאכרה? ההיה לך לשאל עצה מפי? ולמה זה אני אשתך? למען אבחר אני דרך אחרת מדרכך? למען אשר באמרך אלי: חפצי להימין, אלך אנכי השמאלה? הן צדקת אלף פעמים כי לא שאלת אותי.

– לא צדקתי, נחמה, – אמר ר' שלמה בהחלט, – זאת לא אאמין לך. גם בדבר הזה לבד, שחפצתי להכריחך בעל כרחך, כבד גדול עוני. זה כעשרים וחמש שנים אמרת תמיד לכל פעלי: “ישר!” ואֹמר בלבי, כי גם הפעם יצדקו מעשי בעיניך. זאת היתה תקותי, הנני מגיד לך את האמת. אך אַתּ נצבת פתאם לקראתי כלביאה ביער; בפעם הראשונה בחייך בטאת את המלה “לא”. האלהים בשמים עדי, מה רבות פעמים רגזתי לְזֵכֶר מלת “לא”, כמה פעמים בקשתי לדבר עמך בדבר הזה!

– והתדמה כי לא הכרתי בך כל זאת? – אמרה נחמה ברֹך אחרי שמעה את ודוי אישה, – הן גם ילדי היו מפחדים ממני; אל נכון היה קופא דמך בקרבך למראה פני, ומזה כל הרעה, כל הצרה! אתם חללתם את השבת, הילד מת, ואני לא יכלתי לדבר דבר. האִנה אלהים לידינו כל זה, לוּ מצאנו, אני או אתה, את המלה הנכונה בשעתה?

– נחמה, נחמה, בשם ה‘, חדלי נא – התחנן עוד הפעם ר’ שלמה – הן תסמרנה שערות ראשי – אל תוסיפי לדבר כן.

– תנני לדבר את כל אשר עם לבבי, ורוח לו – קראה נחמה לעֻמתו – אל נא תקצף עלי, הן זה כמה לא דברתי עמך כלבבי…

– עשי לי את החסד הזה, נחמה, – קרא ר' שלמה ברעד של התרגשות, – וחדלי מדבר. הן בהוסיפך לדבר כן, ואמרתי באמת, כי אני הצדיק ואַתּ החוטאת. ומלבד זאת: מי האיש אשר בידו מאזנים לפלס את הטוב והרע, את הצדק והרֶשע? הן יוכל היות, כי גם שנינו צדקנו, או כי רשענו שנינו! –

– האמנם, שלמה? – אמרה נחמה. הדברים הרכים, אשר הגיד לה אישה עתה היו לה כאלו נשמעו לאזניה ממרומי שמים; בת צחוק מהולה בדאבה חלפה על פיה, ותחרש.

– אמנם כן, – אמר ר' שלמה בהחלט, – בה' נשבעתי, כי כן דעתי באמת!… יושיעֵנו ה'.

נחמה רגזה כלה לשמע הדברים האחרונים; היא נשאה אליו את עיניה הרטובות, ותבט בפניו כמעט בחרדה…

– ומה תאמר לעשות עמדי, שלמה? – אמרה בהכנעה ותגש אליו מתנודדת.

– חיה נחיה יחדו, נחמה, – אמר ר' שלמה ולבו נמלא רגש, – נחיה ונשמח בחיים! נשוב לשמח אלהים ואנשים בחיינו, השמש תשוב ותזרח עלינו, וגם…

– אינני שוָה בכל זה, שלמה, – קראה בבכי, – אינני שוה –

הגבר האיתן התחלחל לשמע דבריה. בדומיה הושיט לה את ידו. והיא שבה ותכף עליה. אך הוא מהר ויחבקנה בזרועותיו בחזקה ובלב נכון; ונחמה נחה על חזהו שאננה, שקטה, כנשואת עון…

עד עתה לא עשו שני הילדים דבר, שיכול למשוך אליהם את לב האבות. איזה רגש טמיר הדביקם כבמסמרות ליד הדלת לעמוד שם ולהקשיב בלי התערב. וגם עתה, כאשר נגלה לעיניהם המחזה הנאדר, תשובת האב והאֵם איש אל רעותו באהבה ובדבקות נאמנה, כאשר ראו ושמעו את הנפשות דופקות ורומזות ולוחשות אשה לאחותה דברים טובים, נעימים, נגשו הלום רק למען התחמם בקרני אשרם של האבות, שהופיע להם אחרי חשכת ליל ארוך, אך להביע להם ברכה באֹמר ודברים. רגש אחד הגיד לשניהם בסתר לבם, כי לא יאה לבנים לגלות את שמחתם בעת אשר יסתם הפרץ בין לבות האבות, כאשר גם לא נסו מעודם להתערב בקטטותיהם ולעשות שלם ביניהם.

וכאשר נפרדו לאחרונה האבות המתלכדים היתה נחמה כנכלמה; אֹדם קל כסה את לחייה, ויֵראה לעינים למרות חשכת הערב…

– התדעי איך הנך בעיני, נחמה? – קרא ר' שלמה במבטים מאירים – כלפני עשרים וחמש שנים, עת אשר הורקו פני כל הצעירים ב“רחוב” מקנאה, על אשר גזלתי מנגד עיניהם את “נחמה” הקטנה, בלי קחת מהם רשיון בתחלה.

– והתדע איך אתה בעיני? – אמרה נחמה והיא הולכת ומתאדמת – גם כן כלפני חמש ועשרים שנה, עת הלכנו שנינו, החתן והכלה, ביום שבת אחד בשדה. ואז נשבעת לי שבועה.

– אני? – קרא ר' שלמה משתאה –

– אתה לא תזכרנה עוד, אך אני זוכרת היטב, שלמה, ולא אשכח אותה עד קץ חיי. ילדינו יודעים איך ואיה זכרתי זאת בראשונה. הם יוכלו להגיד לך את אשר היה אז עמדי, ואשר זכרתי את השבועה הזאת, זה יהי לך לאות…

– כי היית תמיד נחמה שלי, – השלים ר' שלמה – אל תדברי עוד בזה.

ואז ישבו שניהם איש ליד רעותו על ההדומות להתאבל על אליה, והילדים לקראתם. אך השיחה לא נסבה אדות זה ששוכב הרחק מהם “בבית הקברות” בברנדיז. בדברים נעימים עבר עליהם הערב ויבא הלילה; רבבות הכוכבים הזרועים על פני הרקיע השקיפו אליהם מבעד החלונות. לעתים נגעו יחדו ידי האיש ואשתו, ותהיינה מונחות רגעים אחדים אשה בתוך רעותה; ואז החרישו ויביטו איש בעיני רעהו בהבנה מוחלטת, כאשר לא קרה להם עוד זה חמש ועשרים שנה. וכה באה עת השֵׁנה.

הגם זה הוא אחד ממסתרי הבריאה, כי המות מאגד ומקרב את הנפרדים? כי הדבר, שלמראה עין הוא נושא בחיקו רק השחתה וכליון, מעלה ומביא ממעמקים נעלמים גם את מקור החיים? פה ישבו אנשים, אשר בבקר הזה השיבו את החביב והנחמד להם בעפר האדמה, – הערב בא, כמעט נסתרה השמש, שהאירה את אותו הבקר, והנה הם מדברים כבר על האהבה והחיים, על תחית נפשם, אחרי החשכה המעציבה של ההתרחקות!

הרק אבני השדה באו בסוד ה', לדעת איך יפרח משאיה ורקבון פרח נחמד? האין לב האדם סוד עמוק מזה מאת יוצר-הכל?

---

כח חתימה

וטבע נפשות מתרחקות כאלה, כאשר תשובנה להתקרב יחד, עוד רגש הכלמה יפעמן בתחלה, והנן בורחות ומסתתרות אשה מאת רעותה, כאלו עוד לא סרה ההתרחקות הראשונה.

העין לא תאמין בכל אשר ראתה כבר, והשפתים שכבר גחכו עודן רועדות כמו מהרגל ישן. אך בקושי תסכין הנפש עם המציאות, לא תמהר לשכח את מועקת החלום המאדיב.

כאשר צעדה נחמה בבקר יום השני מחדר משכבה אל החדר הגדול, נח על פניה הצל הכהה ההוא, אשר הסכינו בו אישה וילדיה מאז בואם לגור בכפר. ורק כאשר התנשא ר' שלמה מהדומו ויקרב אליה בדברים: “מה שלומך, נחמה” טהרו פניה ותען חרש בעינים מָשפלות מכלמה:

– שלום לי, ברוך השם! –

וכאשר הפנתה את מבטיה כה וכה בחדר, ותרא את שני הילדים יושבים על הדומות נמוכים, התעורר בה, כנראה, בחזקה זכרון האבדה הגדולה שאבדה לה. ובצעקה מרה שמה את ידה על לבה ותקרא:

– יסלח לי ה' את עוני, שכחתי כליל את אליה שלי!

ותשב גם היא על מושב-האֵבל ליד אישה ותבך בלט. זמן לא מצער לא נשמע בחדר הזה כל דבר, מלבד היללה החרישית הזאת על מות הבן האֻמלל, עד אשר שקטה נחמה מעט מעט.

– האוכל לדבר עמך דבר, נחמה? – אמר ר' שלמה ויגע בידה.

– דבר! – ענתה בלי נשמע קולה.

– כמעמסה כבדה תנוח על לבי – החל – ואני צריך לגללה, אף כי יודע אנכי, שיגרום לך הדבר מכאב חדש. אך בין שנינו נחמה, אין מקום לכל כזב ולכל סוד… אנכי הבאתי את אליה שלנו אל “בית הקברות”, אשר בברנדיז.

– לא אל קהלתנו? – שאלה נחמה ופניה הלבינו.

– לא אל קהלתנו! – שנה אחריה ר' שלמה.

– האין לי רשות לשאול, מדוע? – אמרה נחמה כעבור רגע בהתאמצות רבה.

– החפצה אַתּ, כי כל איש, אשר יבא אל “בית הקברות” שלנו, יאמר: פה ינוח בן נחמה; זה הוא מוסר אלהים אשר יסרם על אשר התהלך שלמה אישה כן עמה? והאנשים הרעים, אשר אינם שוים, כי תביטי בפניהם, האנשים הצבועים והחנפים, יעמדו ליד מצבת קבר אליה בננו והוכיחו אותנו לאמר: “זהו מוסר שלמה ונחמה מאת האלהים!” ועד מהרה היה נודע הדבר לכל ילד קטן ברחוב, כאשר יודעים הם לענות אמן. התוכלי לסבל כל זאת, נחמה? הנני שואל אותך… ואַתּ אל תמהרי לענות אותי.

– ב“בית הקברות” זר, בעיר נכריה, לא אצל משפחתנו! – קראה ביללה. כנראה, לא עזב אותה אף רגע הרעיון הזה.

– הנני שואל אותך שנית, נחמה…? – אמר ר' שלמה כעבור זמן רב, וקולו רעד מעט; הוא לא יכול להביט בפניה בדברו.

– הטיבות מאד בעשותך זאת, שלמה – אמרה נחמה ותגע בלט בשכמו.

– הבאמת ובתמים דברת זאת? – צעק ר' שלמה וילטש בה את עיניו, כאלו שמע ממנה דבר נפלא אשר לא חכה לו.

– התחפץ כי אשבע לך? – אמרה בגחוך מר – הן, אראה עוד הפעם, כי חכם אתה ממני. הן ינוח בשלום על משכבו בברנדיז, כמו בקהלתנו; ובנוגע למשפחתו – עוד יבא היום אשר נתראה כלנו פנים יחדו. ועד היום ההוא ישכב נא במנוחה בברנדיז.

– הנך אשת חיל מאין כמוך, אין אני שוה בך כלל, – אמר ר' שלמה בהתרגשות נמרצה, ויקם ממושבו.

– הבגלל זה? – גחכה נחמה בדאבון – אקוה כי יסלח לי אלוה זאת.

ברגעים האלה ידע ר' שלמה והכיר, מה גדול הקרבן אשר העלתה נחמה, למען הכר את צדקו, הוא לא האמין לדבריה, ולוּ גם אִשְרָה אותם בשבועת האלה. ואם צריך היה לו עוד אות ומופת, כי תשובת נחמה היתה, לא משברון ויגון, לא תחלתה באֹנס ועל ידי מקרים צדדיים, אך תמורה פנימית ואמיתית, שהוכנה זה כבר בתכונתה על ידי רשמים אמיצים ורצינים, – כי עתה היה נוכח בזה ברגעים האלה מן השקר הגלוי ששקרה. בצעדי און הלך הגבר הנרעש הזה בחדרו הנה והנה. לאחרונה עמד שנית לפני נחמה; עוד הפעם הביט אליה בעינים לטושות. היא נשאה אליו את עיניה בהכנעה, והוא החל:

– התדמי, כי אתנך להיות טובה ממני, להיות רק אַתּ לבדך טובה? ולי לא תשאירי מאומה?… אנחנו נשוב אחור, נחמה… נצרור את אמתחותינו… אני אמכור מה שיש למכור… אַתּ צריכה לשוב אל הרחוב הישן.

קול קריאה נשמע בחדר, אך לא מלב נחמה יצא. אנשיל קפץ מהדום מושבו; נורא, איום במראהו האמיץ, אשר נראה עתה עוד גדול וחסון מאז, עמד מאחרי אביו.

– כן, אַתּ צריכה ללכת מזה, נחמה, – הוסיף ר' שלמה – אני לא אתנך לשבת פה כמעוף-עין אחד יותר מדי-הצרך. האתנך למות פה משברון הלב, האראה כי תפשה הדאבה מיום ליום – ואחריש? שוב תשובי הרחובה אל משפחתך, אל מסחרך…! על כפים אשאך שמה, ואז יבֹא נא איש ויאמר, כי לא היטיב שלמה האהן לאשתו את הרעה אשר הֵרעַ לה! ומי אשר לא יישר בעיניו, יבֹא נא ויוכיחני, כי הנני מתנודד כקנה במים, כי לא אדע מנוחה וסבלנות אין לי? מה לי ולשיחת הבריות? היתנו לי “הבריות” אשה כנחמה?

דומיה עמוקה שררה בחדר אחרי הדברים האלה. אנשיל עמד בלי נוע מאחרי אביו, אך מעיניו לא נעלם כל שנוי בתנועת אמו. ונפלא הוא! פני נחמה לא הפיקו התרגשות עזה; היא היתה כמעט קרת-רוח.

– ועל הקיסר לא תחשב עוד, שלמה – אמרה אחרי רגע דומיה, – מה יאמר זה, כאשר תעזוב פתאֹם את אִכָּרותְךָ?

– לעני לי, נחמה, – קרא ר' שלמה קשה, אך בלי כל מרירות. – לעגי לי, כי שוה אני בזה.

– האני אלעג? – התפלאה נחמה ברצינות נאמנה – אני שואלת אותך באמת, מה יאמר הקיסר, אם ישׁמע על אֹדותיך? הן בשבילו הלכת אל הכפר.

על הדברים האלה לא מהר ר' שלמה למצֹא מענה.

– אלהים בשמים, – קרא אחרי כן, – איננו חפץ, כי יתענה האדם ויסבל יותר מדי, – היחפוץ בזה הקיסר? תמיד אשא כפי ואודה לו על אשר נתן לי בחסדו את היכולת לקנות את ביתי ואת שדי, אבל את הנמנע אל נא ידרשׁ ממני… “הוד מלכותו! – הייתי אומר לו, לוּ נִתַּן לי האפשרות לדבר עמו – אדוני ומלכי הטוב! מה גדול אתה ומה רב טובך! על רב חסדך אשר עשית עמנו יודּוּך בנינו ובני בנינו. גם אני עבדך אמרתי לעשות לך נחת-רוח, בדעתי כי חפץ אתה, אשר נשליך בקרב הימים את חנויותינו ובתי-מרכֻלְתֵּנו, והנה הייתי לאכר… קניתי בית ואחֻזה, באתי לגור בין האכרים, ובני עמד בעצמו בשדה, ויחרֹש, ויזרע. כלנו עבדנו בזעת-אפינו, כלנו חפצנו לעשות לך נחת-רוח. אך מה תאמר, אם אין הדבר עולה יפה? אם אשתי סובלת מזה הרבה מאד? התוכל לדרוש, כי תאבד לי בגלל זה אשתי. נחמה שלי? אמרתי להכריחה… הסבותי לה שברון לב נורא; אך עון אָנְסי איש זולתי, ואף כי את אשתי, שב על ראשי. התחפוץ עוד, כי אשאר אכר?… האם לא תמחול לי את נדרי?” האמינו לי, כי לא יוכל הקיסר לענות על זה: לא…

– אך אחת שכחת, שלמה, ואת זאת היה שואל אותך אל נכון, – אמרה נחמה, ופניה החלו להאיר ולהצהיל, כאלו שלהבות פנימיות היו חפצות לבקֹע ולעלות.

– ומה? – שאל ר' שלמה.

– מדוע לא תחפוץ אשתך, שלמה? ישאל, – אמרה נחמה בלט, כאלו יראה פן יגע קולה הרם באחד ממיתרי רוחה הכואבים.

– גם על זה מצאתי מענה, – קרא ר' שלמה בהתרגשות נמרצה, כאלו באמת נִתְּנה לו האפשרות לתת דין וחשבון לפני הדר מלכותו. – “איך היא יכולה לחפוץ, מלכי ואדוני, הייתי אומר, אם לא לכך נוצרה? ההסכינה בזאת? איך תוכל לדרוש ממנה, כי תהיה בין לילה למה שקוראים אכרה? איש זה חומד בדבר זה, וחברו – בדבר אחר. ואשתי חפצה רק ב”עסקה", שם תמצא ידיה ורגליה. הן לא כל איש צריך להיות אכר, הניחה נא לה את העסק! לאט לך עם אנשי הדור הישן! אל תרבה לדרוש מאתנו. לנו ישנה עוד הרוח העברית, שאיננה בכל הדברים החדשים האלה. הצעירים – הם דבר אחר!… בקצור: נחמה שלי לא תוכל להיות אכרה.

– הרף, שלמה, – אמרה נחמה ותקם ממושבה, – לא תצטרך ללכת להקיסר, וגם לא יהיה להקיסר דבר להגיד לך. כי את העקר שכחת.

– מה זה, נחמה? – קרא ר' שלמה ויאזן לדבר.

– הן אינך שואל אותי, אם אני חפצה? – אמרה בחן.

– מה תאמרי להגיד? – צעק ר' שלמה.

– לא מאומה, – אמרה במנוחה, אך בהחלטה גמורה, – רק כי אין אני חפצה לשוב אל “הרחוב”, וכי אשָׁאֵר פה בכפר.

לדברים האלה נשמעה קריאה משונה בחדר; הקול קול אנשיל.

– הס, אנשיל בני, – אמרה, – עוד יבא המועד לך לדבר.

– אבל אַתּ צריכה, – קרא ר' שלמה קשה, – אַתּ צריכה. ואם גם אהיה אנוס לנשאך על כפים, מרחק מאות מיל, גם אז לא אשנה את דברי. אַתּ צריכה לשוב אל עצמך, אל מצבך הקודם.

– העוד הפעם תאמר להכריחני, שלמה? – אמרה נחמה בעינים רטובות. – ואם אֹמר לך, – הוסיפה בגחוך דק, אשר נתן לפניה איזה חן נעים – כי לא אתנך להכריחני בפעם השנית, מה תעשה אז? אם אֹמר לך, כי לא אֹבה כלל לשוב למצבי הראשון, כי אפחד ממנו? הן אמרת, כי כבר הכרתני, כי לי ערף ברזל… האתן לך עוד אות לאמתת דבריך?

– סלחי לי, נחמה, – אמר האיש החזק אחרי רגע לא מצער משתאה מאד וכמעט במבוכה, – סלחי לי! בתחלה, כאשר לא חפצת להיות פה עם האכרים, הבינותי אותך, וטעמיך נכנסו אל ראשי. ועתה, כאשר חפץ אני להשיבך ל“הרחוב”, להביאך אל הארון, שבו טמנת את מחרֹזת-הקורלים, אין אַתּ חפצה? איך אוכל להבין אותך עתה?

– אינך צריך כלל להבינני, שלמה, – אמרה בבת צחוק מכאבת.

– נחמה! – קרא ר' שלמה כמעט כמאַיֵם – אל תהיי טובה יותר מדי, נחמה! כזאת תוכלי להיות היום ומחר, אך מי יערבך, כי אל יבֹא גם יום מחרתיים, עת אשר תתחרטי בדִמְעוֹת-תמרורים על היותך טובה ביותר.

– לא ידעתי כלל, שלמה, – אמרה נחמה בהתול קל, – כי נביא הנך. מה מאד תחפץ לנבא את אשר יקרה אותי היום ומחר ומחרתים! אך הטרם תדע, כי לבי הוא נביא נאמן ממך, והוא יכזיב את כל נבואתך?

– נחמה, אל תְּרַמִי את עצמך, – קרא בזעם, – חושבת אַתּ, כי קשה תהיה לי פרידתי מן השדה ותשובתי אל הרחוב. טעות גדולה טעית אפוא. הנני חפץ באמת ללכת… ואם יתן לי איש כרגע כסף מזומן, אל יהי שמי שלמה האהן, אם לא אתן לו את שדי ואת ביתי בחצי שוים.

– שמך יהיה שלמה האהן עד מאה שנים, – אמרה נחמה בגחוך-קל – ואת השדה והבית לא תמכור באגורת כסף, ומה זה תתלהב כל כך? מה תחפץ לפַתּוֹתֵנִי? האם לא אדע, מה מאד תלוים חייך בזה?

– אך אַתּ, נחמה, אַתּ? – אמר ר' שלמה, ולא התבונן כי בשאלתו זאת גלה את כל לבו לעיני אשתו החדות.

ובאמת לא נעלמה ממנה התגלות-לבו הפתאֹמית הזאת; אך חוש-המשוש הדק ההוא, המיוחד לנשים, הורה אותה ברגע הזה, כי עליה לעבור בדומיה על ההתגלות הזאת, אם לא תחפץ להכריח את אישה להוסיף להכזיב ולהתחפש.

– אני? – קראה בקול כִּתְמֵהָה – אני? אינני חפצה כלל לשוב אל החנות, הנני חפצה להיות אִכָּרָה! גם לא אראה עוד, מדוע אטור שנאה לשדה ולבית? העורת אני? אם לא אראה מהּ צפון בנכסינו ורכושנו? האם לא אדע מה נמצא באסמנו, וכי כל זה הוא רק ראשית? כי עוד צפן ה' לנו ברכה מרובה? הצרך הראשון לאדם, אדַמה, הוא הלחם, והאין זה בביתי? האוכל להתאונן על דבר-מה? תבוא נא כל אשה יהודיה ותאמר אם היטיב אישה ממך לדאֹג בעדה ובעד משפחתו!

– נחמה, את תרמי את עצמך! – הפסיקה עוד הפעם ר' שלמה.

– הניחה לי לחיות בטעות! – אמרה נחמה בגחוך קל, שלא עזב כל העת את שפתיה. – שלמה, הנני חפצה להיות מרומָה. רק באחת אתן לך צדק, וזה לא נִתַּן להשתנות, לדאבוני: עודני אכרה גרועה, הנני כילד אשר לא יוכל המורה, בכל עמלו והתאמצותו, לאלפהו דבר. אך גם זה יוטב; מה שנשאר בראשי מן “החנות” צריך לצאת, והאכרוּת צריכה להכנס…

– לא אבינך, נחמה, – אמר ר' שלמה בתנועת-כתפים.

– הביטה נא עתה על זה , – קראה פתאם בקול, ובתנועה מהירה אחזה ביד אנשיל, – התבונן נא בו, שלמה, הראית מימיך תמונת בלהות כזאת? ראה, איך הוא חרד! זה הוא אנשיל, ילדינו הטוב, ילדינו התמים, אשר אין דומה לו בכל הארץ! אתה לא תדע את אנשיל שלנו, לא תוכל לדעת אותו! אם לא טרפתי נפשי מיאושי, רק הוא גרם זאת. לבו שתת דם, והוא נחם אותי! הוא נהל אותי אל השדה! הוא הראני, מה דואג אתה ללחם משפחתך. ראה נא אותו! נפשו של זה תלויה לגמרה בשדה, הוא מחובר אל הקרקע, ולוּ גם באלף סוסים תמשכנו, לא תנידנו ממקומו. התחפץ למרר את כל חיי ילדנו? זאת אגיד לך, שלמה, כי לא ארפה מאנשיל בננו. במקום ששם יהיה הילד, שם אהיה גם אני אמו, ולהכריח אותי בפעם השנית לא אתנך!

ותבך בקול, ותחבק בשתי ידיה את בנה, כאלו יראה באמת, פן באותו הרגע יגזלוהו ממנה באמת.

– אשה מוזרה! – קרא ר' שלמה גם הוא בשחוק מהול בדמעות – איך תוכלי לחשב, כי אנכי אכריחך? הן אני בעצמי חפץ להשאר!

ישלם לך אלהים, אבא, – צעק אנשיל מבין זרועות אמו.

אך נחמה נטתה לאטה מאת בנה, וכאשר עמדה עוד הפעם מול אישה, הפיקו פניה רצינות מחרידה מאד. לֹבן עז שכן עליהם; בקצות פיה נראתה התנועה הידועה, המפיקה כאב פנימי.

– במסה הזאת, שלמה, – אמרה בקרירות עצומה – לא היה לך להעמידני, וטוב היה גם לך. האם לא יכלת לאמר ברור: “נחמה, אנכי לא אצא מזה,… התחפצי להשאר גם את?”

– אל תקצפי, – מהר אנשיל להתערב, כי הרֹשם הרע של הרגע הזה צריך להמחות ולהעקר משרש, פן ישוב זרע האיבה ואי-ההבנה לפרוח בלבות האבות, – הטרם תדעי את אבא אות אֹפן דבורו?

גם טילה באה ותאחז ביד האם כמתחננת. בעינים רטובות הביטה אליה; גם “הילדה” ידעה ברור, מה הרגע הזה להם.

– אמא, קראה, – הניחי נא את הכל, כמו שהוא!

– האנוס היה לנסותני במסה? – אמרה אחרי כן בקצף.

היא השפילה את מבטיה לארץ, ותעמד תחתיה זועמת ומתמרמרת.

– נחמה, הביטי נא בפני! – קרא ר' שלמה פתאֹם.

והנה הרימה נחמה, כמקשיבה לקול מצַוה נסתר, את עיניה למעלה. ובפני אישה דבקו מבטיה; עיניו הפיקו נִכחה אמונה רבה ודבקות בלתי מגבלה.

– הנך אשה נפלָה! – אמר אמרתי להעמידך במסה, כן, זה אמת, אינני רוצה כלל להכזיב את הדבר… אבל התוכלי לקצף על מסה כזאת? אך הקשיבי אפוא את אשר יאמר לך אישך: הנני נשבע בחיי טילה בתנו אשר נתן לנו ה', כה יחיֶהָ אלהים לאֹרך ימים, וכה יזכנו לקבל ממנה נחת, אם לא שמרתי את דברַי, לוּ שמעתי מפיך גם דבור קל… כי חפצה את ללכת!

– והיית שב העירה, שלמה? – קראה נחמה נרעשת בכל מעמקי נפשה מדברי אישה הרצינים; ובשפתים רועדות שחורו עוד יותר משממונה הפנימי, צעקה: – ובגללי היית שב, שלמה?

כן, הייתי שָב! – אמר ר' שלמה בכל עז קולו.

מעולם לא עברו עוד שבעת ימי האבל על מת בשקט ובשלוה, כמו בבית ר' שלמה. נראה היה, כאלו רחפו מלאכי שלום ואֹשר בכל מרחבי בית האכר היהודי! בכל מקום נכרו עקבות אברותיהם המאירות את אליה זכרו אך מעט. ההיתה זאת כפרת פשעו? אם בכלל כן היא תכונת האניות של האדם, המוצא את האֹשר האבוד ממנו?

וכאשר קמו כעבור שבעת הימים ממושבות האבל, וחיי ביתם קראו אותם לפעֻלות חדשות, נדמה לכלם, כאלו חלמו חלום נעים ומשובב-נפש, אחד החלומות, אשר יתאמץ האדם, בהקיצו משנתו, לשמרו היטב בזכרונו, לבלי ישכחנו.

דרך בני האדם, אשר נצרפו בכור ענוּים כאלה, לבלי דַבּר דבר על אדות המסה שנֻסו, ולמאן כי יזכרו זאת גם אחרים. הם מפחדים תמיד, כאלו היה בכח המלים הנאמרות להרוס את האֹשר, אשר אחרי מלחמות רבות השיגוהו. ולכן נגע גם אנחנו בגורל משפחתנו בעתיד רק במדה הדרושה לנו לגמר “הספור” הזה.

ר' שלמה ונחמה נשארו נאמנים לדבריהם; הם דבקו איש ברעהו, כאלו שב הזמן אחורנית, באיזה כח נסתר, חמש ועשרים שנה, באהבה נאמנה ובהכרה אמתית של ערך כל אחד בתוך המשפחה. נחמה התפתחה לאט לעט לאכרה צופיה הליכות הבית והחצר בעָצמה רבה ובידיעת-הכלכלה לאשורה. בפעולותיה ובפקודותיה יש שמץ של גאוה, של הכרת-עצמה; בכל הליכותיה נכרת איזו אריסטוקרטיות, אם כי מושגים מזויפים רבים יחסו אל המלה הזאת. אבל זה ישמר אותה ואת אשר לה מטבע ברפש, יזכר אותם תמיד להשתמר בתוך הכפר הבהמי הזה מהתאַכֵּר לגמרי. היא לא עזבה את חשבונותיה; אבל אלה היו חשבונות בעלת הבית, המאמצת לסקור בעינה החדה את כל אשר בתוך גבול אחזתה, מקטן ועד גדול, ולא של האשה הדואגת ומפחדת וחושדת תמיד והרואה בכל רק אסונות ופגעים, ערמה ושנאה. גם יחסה אל הכפר השתנה כלו; הנשים ראו בה את בת-מינן, היא לא יראה עוד את קרבתן, ולהפך, יש אשר בקשה להתקרב אליהן.

ודבר אחד, אשר אולי איננו חשוב כל כך לעצמו, מלמדנו ברור את יחס המשפחה הזאת אל הכפר. על פי עצת אנשיל הבטיח ר' שלמה את גָרנו באחריות רק בערך שׁויוֹ, ונחמה גם היא הסכימה לזאת. המאשרים הרגישו את עצמם בטוחים בחיק המולדת החדשה, ולא ידעו כל פחד.

וכירח ימים אחרי מות אליה, בעצם היום אשר עברו “השלשים” לאבלו, גוע גם הדוד קפל. העבד האחרון של אבשלום בן המלך נפח את נשמתו בלי כל מחלה קֹדֶמת, בלי כל מלחמה וענוּים; הוא אחז עוד בידיו הסגורות בעוית את “המגן דוד”, אשר מאז שב וישיגהו לא הרפהו עוד. ובבית הקברות אשר בברנדיז, בקרבת קבר אליה, למען אשר יהיה לזה שכן קרוב ממשפחתו, כדברי ר' שלמה, שם קברו גם את הדוד קפל הזקן.

ולעזבונו נתנו את המקום בכתל המזרח בחדר הגדול; ונדמה, כי משם לא יקחהו עוד איש כל כך מהרה.

וּויטך נשאר בבית; הוא העבד היותר נאמן, השומר התמידי לנחלת אדוניו. עצבונו הישנה עוד לא סר ממנו, כנראה, עוד לא הושב השלום אל חיי האיש הזה שהָשברו באופן מוזר כל כך. אך התמרמרותו והתרגזותו התכופות חדלו; הוא נכנע כמעט! בינו ובין אנשיל רחף קסם הסוד הנעלם על דבר אהבת אליה ומותו! הם לא הביעו איש לרעהו את השערותיהם; מאז נדב אנשיל לעבד את אות-האהבה שמצא בחיק אחיו, לא עבר שם האמלל על שפתי ויטך.

הישכח אנשיל את אהבתו הראשונה? ההתעסקות בחיק הטבע החפשי, היא גהה נאמנה למכאובים כאלה! הוא יֵצא מן המסה הכבֵדה בתור איש אמיץ מלא רצינות שְׁלֵוה, מלא עָצמה כבירה…

גם טילה, העוזרת לאמה באמונה בכל הנוגע לביתה, גדלה ותהי לעלמה בוגרת. ומאז נארשה לאכר צעיר ישר אחד מן הסביבה, אשר גם הוא כאנשיל יצא מן “הרחוב” לעסוק בשדה הירקרק, יכבד עוד לר' שלמה לכנותה בשם “ילדה”. ומה מאד יקשה ממנו להפרד מאת בתו חמדתו, נטע-אהבתו האחרון!

כה יפרח וישגא הבית! השדה הירקרק איננו עוד בחוץ, מאחרי הכפר; הוא פרש את מטעיו גם לתוך הבית, ואלה המתהלכים ומשתגשגים בתוכם, הגם דשנים ורעננים כתבואות השדה, הזקנה לא תקפץ עליהם, כאחוזי-קסם נעים ומפליא לעשות.

כאב מר חדר אל בית ר' שלמה כעבור זמן מה; ואנחנו לא נוכל לעבור בדומיה. כונתנו אל בטול החק המתיר לקנות שדות וקרקעות במקצתו. אם אמנם לא נגעה הגזרה החדשה בר' שלמה עצמו, אחרי אשר רכש לו את קרקעותיו לפני בוא החק האוסר – בכל זאת הכאיבה אותו ואת משפחתו עמק עמק מאד. הרעיון, כי יחידים הם עתה בזכותם, שרכשו להם בתחלה בתור זכות כללית, וכי אלפי רבבות אחיהם נדחו עוד הפעם אל המון החלוצים ומשוללי הזכיות, הרעיון הזה העיק עליהם ויצר להם מאד!

אך גם זה עבר. הגזרה ההיא הוסרה בחזק יד. ועתה אין כל חק מגביל את רכישת הקרקעות והישיבה בכפר – ליד המחרשה.

פתח דבר

רבים מחכמי הבקרת, תפשו אותי על תתי מקום לאורבאך הסופר האשכנזי בדברי הימים לעם בני ישראל, שכתבתי, ולוּ העליתי את זכר גופי מעשיו בתוך זכרונות גדולי בני עמי, ואותו חשבתי בין הסופרים אשר הקדישו את פרי רוחם לישראל, כי עתה היתה שאלת הנכבדים האלה נצחת. אולם לא בתורת אחד מאנשי מעשינו, בא זכרו בספרי, ונהפוך הוא, כי את צלם דמות הסופר הנערץ הזה, ובשבר רוחו בשנת מותו, חַקֹתִי, רק להראות לעין הקורא מטבע אחד, שטבעה תוחלת המתבוללים הנכזבה, בצורה בולטת ונכרת היטב. ובכן לא אחד מיולדי רוח ישראל ומיוצריה אמרתי להציג, כי אם תולדה אחת, צורה אחת אשר ילדה ויצרה לה רוח הדור בעקלקלותיה. ומראה דמות איש כביר רוח כזה אשר בשנת מותו “נבהל לראות כי שגה כל ימיו, וַיָמֹת” מלא מלים הוא, ורב תוכחות, להורות את אחינו דעה בהליכות דברי ימיהם, יותר מכמה וכמה זכרונות ומאורעות אחרים; וככל אשר אמר אחד מגדולי קדמונינו “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכלם”, כן ימלאני לבי לאמר הפעם: “הרבה נלמוד מיוצרי ההיסתוריא ומִיצִירֶה יותר מהם”. מאורבאך שמתי פני לסופר נכבד אשר לא “נטש חפצי עמו ולא הקדיש פרי כחו ורוחו לאחרים” כי אם טעה בחשבונו, והטעות הזאת דכאה לארץ חייו. וחבת ציון היתה לו התנחומה האחת אשר שעשעה נפשו. מַפֶּלֶת שני גבורי הרוח, אורבאך וּלְוַנְדָא, חללי דעה משובשת, לא תולדות שני יחידים היא, כי אם חזון אחרית שתי שטוֹת, שטת הטמיעה ושטת הזכוי אשר רבו מחזיקיהן מאד; ועל כן ראוים הם למלא מקום כל שהוא, בכל ספר דברי ימים לישראל, וטוב ללמד לעם את הכלל המושכל מתוך הפרט המוחש, לאמר: את הליכות הדעות, שבטהרתן אינן מתקבלות היטב על לב בינוני או על לב ילד, מתוך מאורע גמור; מתוך מקרֵה אדם מסומן ומסוים שהדעות ההן נתפשות בו.

זאת היא דעתי אשר אני הוגה כי רבים מן הסופרים אנשי הרוח יצירי הזמן הם, ולא יוצריו; אומרים בלבם כי טובעים הם את הזמן בחותמָם ואינם אלא נטבעים בחותם הזמן התקיף מהם. ועל כן הנני נזקק זה פעם שנית לתרגם ספור אחד מקומפרט. זה כחמש שנים הוצאת תרגום ספור “שתי החרבות” ועתה הנני מוציא ספור זה: “שושנה” (אשר קרא לו המחבר “זעעלענפֿאֶנגערן” ע"פ מבטא הנוהג בלעז אחינו בני ביהם). ספור זה שָפִיר מְרֻקם הוא לתולדת רוח חדשה, העתידה להפך את כל תרבות ברלין על פיה, ולהשיב את קהל עמנו לבצרון. לא על הנחת והשקט, ולא על הצניעות ורוח הטהרה אשר תנוח על כל מעשי ידי הספרן הזה, אשר בסגנונו המיֻחד במינו, והקנוי רק לו לבדו, עשה לו שם בגוים; לא על כל היתרונות האלה הייתי לו לתֻרגמן כי אם למען הראות גם בספור זה, את תגברת יד האמת בת העולמים, בלב יחידי סגולה, על תעתועי הדור, וכי יש אשר דעת האדם הנפחתת מרוב תשמישה בדברי חול, לא תסתכל מחוץ לארבע אמות של הנאת חיי השעה, והנה האמת המדֻכאה פנימה פורצת ממעמקי הלב, ופוקחת את העין להביט רגע למרחוק. אז יכהו לנֹגה ברק אורה כל צלמי התֹהו יצירי השעה הפוחזה אז יראה האדם את האמת באמִתתה ואת הטוהר בטהרתו.

הספור הנתון לפני הקורא איננו צריך להקדמות כי דבריו נקראים ומתבארים במקומם באר היטב, אך זאת יש לקורא לדעת כי בדעתו נטה קומפרט אחרי בעלי שטת הטמיעה הנוהגת בימיו, אך הדעת החצונה הזאת שנקלטה לו ממראה עיניו וממשמע אזניו בטלה מפני הדעת הפנימית העמוקה המֻטבעת בלבו בידי תוכן לבות והדעת הפנימית הקַימת הזאת טבועה ומפֻתַּחת בכל פתוחיה יחד בספור הנתון בזה לפני הקהל.

בחדש מנחם אב תרנ"א בעיר קדשנו.

זאב יעבץ.

זה ימים רבים והבית הגדול והנאה בכל הרחוב, נמכר בהכרזה על פי בית דין. ארבעה חלונות ארבעה חלונות מזה ומזה לפתח הבית הדומה להיכל קטן, בפני אֶחיו הבתים המָטים והרעועים אשר סביבותיו. הגן הגדול ורחב הידים הנטוע מאחורי הבית עד הנחל יגיע, אך גדר העצים אשר מסביב לו, יסתיר את כל אשר בתוכו מעין כל רואה. על כן זרו מאד השמועות אשר נפוצו על הרשות הסגורה ומסֻגרת מפני בני ישראל הדרים בעיר ההיא. יש אשר עלתה ביד נער אמיץ לב מן הרחוב לשית את שכם רעהו הדום לרגליו ולהתגנב ולעלות ולהציץ ממעל לגדֵר, למען ערוך דמות לעולם הקטון המשונה הזה, אז לא מלאו עוד אזני רעיו הקשֻבות משמוע את הנפלאות על הדר הפרחים הרכים והענוגים, ועל הוד העצים הרמים והרעננים אשר נסקרו למרַגל הקטן בסקירה אחת קלה; ועל האשה בעלת הקומה החִוֶרת המתהלכת בין טורי העצים, ועוד יותר על שני הילדים המשחקים במלונת הגן ומשוחחים את אשה זרה שפת לא ידע אנוש, אחד הנערים המתחרשים זכה פעם אחת לראות דבר ויספר את המראה במחִתה לכל אשר נדבהו להטות אֹזן לדבריו. הנער ההוא בהיות שכם עמיתו מעמד לו, עלה בידיו וברגליו עד ראש הגדר ותקח אזנו את השיחה הנמרצת הזאת:

– “עוד מעט ומלאו לנער שלש עשרה שנה” קרא קול אשה בנהמת לב “שאל נא את פיו, היודע הוא מה ה' דורש? מה בצע כי תמהר לשונו לדבר צרפתית אל האומנת אם גם להניח תפילין לא ידע!” –

“דעת נשים קצרה דוברת בך” ענה קול גברים נוקב ויורד חדרי בטן “למה לו ללמוד דבר אשר עוד מעט ישכחהו, דבר ששכחתו יפה לו מזכירתו? את פיליף אגַדֵל אני כאשר עם לבבי, כן יעצתי וכן יקם”. –

“התשכח מי אנחנו” ענתה האשה ותֵצֶר לה לבכות, “הֲנֶכֶד אבי הצדיק עליו השלום לא ידמה לו? לוּ ידע אבי היקר כי כה עלתה לי ביָמַי, וכי כן ביתי עם ה', כי עתה שש כי מצא קבר”.

“לוּ ידע” שנה האיש בלעגי שפה “לוּ ידע” שנה עוד הפעם.

ורגלי הנער העומדות על כתף רעהו מעדו ויתן קול. עוד צללו באזניו דברי האשה האומרת “ראובן השבעתיך בכל קדש אל תבישני משארית שברי”. לשון הנער כמעט נאלמה אחרי קפצו קפיצה שחֶציה נפילה, וירץ הרחק מן הגן וגדֵרו, ויעמוד ויספר את הדבר אשר שמע באזני רעיו אשר בכלם לא קמה רוח, מן החפזון והמרוצה אשר נחפזו לרוץ אחריו.

הדברים האלה אשר ספרו הנערים בתוספות שונות, לא היו בעיני הגדולים כחדשים, פרקי השיחה אשר בעיני הילדים היתה מקוטעת נצמדו ויהיו לאחדים בעיני הגדולים “היעלה סרפד ענפי הדס? או היצמיח סלון ממאיר שושנה נוה ומעֻנגה? כן לא יצאו דברי שלום מבית מלא רגז”.

כל מחלה וכל נגע כי יֵרָאה בבית לא יסתר מעיני העדה, אך אם גאוה יִקוב פי העדה את הנגע אשר יראה שם אז ינבא לו כל העם שבר פתע פתאֹם, אלפי שפתים פתוחות, ואלפי לשונות שלוחות, לנקוב את נוֵה הרשעה הזאת אשר עין העם החדה תבחן בו את הפרץ הנבעה. אזנים לאלפים פקחות לשמע רעש קול נפלו, אשר בא יבא ולא יאחר. גַאות יחיד קוץ מכאיב הוא בבשר כל קהל ועדה, ואף כי בעדה אשר בגֵרות היהודים.

על הבית הזה רבצה זה ימים רבים קללת העדה. שנים מספר בטרם אסף את נגהו, נִבָּא לו כל פה כי נכון לו יום חשך, ויהי בעיניהם כבית אשר התעתד לגלים.

ראובן שפירא היה איש אשר כל תאות לבו נִתנה לו, כל אנשי הרחוב הביאו את לחמם ביגיע כפים וזעת אפם, ולחמו כמעט נפֹל נפל אל פיו. את הבית ואת הגן ירש מאביו, וגם הון עתק היה לו. היפה בבנות נִתנה לו לאשה, וכל עין ראתה העידה כי לא נמצאו בנים יפים ובנות יפות כפיליף בנו וכקלַרה בתו.

כאשר זרו שמות הילדים האלה לשפתי האנשים, כן התנכרו להם מעשי ראובן ודרכיו. דבר לא היה לו עם איש, לא עשה לאיש רעה – ובכל זאת על אחת לא אבו סלוח לו, על – כי “לב ישראל” אין לו.

סתומה ונעלמה מלה זאת, ומי יערכנה בכל אורה וצלליה, יש איש אשר כצל עובר תחָשב לו, ומה רבה הֶעָצְמָה והתושיה הצפונה וצרורה בה, ומה רבו החיים המתרגשים בה. “לב ישראל” היא מסורת עתיקה שמסרו אבות לבני בניהם, וכל הזוכה בה הרי היא כאומר לאחיו: “זכוֹר ואל תשכח את העתים אשר עברו על אבותי ואבותיך, את התלאות אשר מצאו את אבותי ואת אבותיך, את השמחה אשר שמחו שניהם ואת הבכי אשר בכו יחד”. המסורת הזאת היא תמצית רגש האחוה הנאמנה ומיטב פריה, היא החוט הדק מכל דק, ונעלם מכל נעלם, המושך בכחו האביר לב איש אל לב אחיהו; לולא מסורת זאת שהיתה לנו כי עתה היה “הרחוב” נעור וריק, גלמוד ונעזב מכל משא נפש ומכל מרום ונשגב, וכי עתה לא היה לנו מאומה לספר.

ואת הדבר הזה לא מצאו יושבי הרחוב בראובן אחיהם, לא להם היה, לא על מֵי יהודה היה שתול בדָמו, בעיניהם היה כאָח נפשע על הבדלו מאחיו אף כי בתוכם הוא יושב, ובעיניו היה כאיש נעלה עליהם ברחקו מהם ומדרכיהם. בצרכי צבור לא השתתף, בכבוד אשר אמרו אחיו לכבדו מאס, לאיש מהם לא התחבר, ולבית הכנסת לא בא, ואם בא ביום הכפורים, עמד דומם על מקומו בלי ניד שפתים. שֵמע ריב משפחה לא נשמע מבית ראובן על פני חוץ, אך בהולד קלרה הקטנה שֻלחה רוח רעה בין ראובן ואשתו, האשה אמרה לקרא את שם בתה הנולדת לה בשם “בלימלי” אמה, אך ראובן אביר הלב לא אבה ולא שמע אליה, באמרו כי הוא לא יָתְוֶה על מצח בניו את אות הַגֵרוּת¹ רק שמות הגוּנים יקרא להם, כי שֵם לא דבר ריק הוא, וכי יש לו, באשר הוא אביהם, לשים לב לאחריתם, לבלתי היותם לעג וקלס בגוים; עד העת ההיא לא שתו אנשי הרחוב לב לגֵאוּת ראובן, אחת היתה להם אם תקרא בתו בלימלי או קלרה, כי בימים ההם כבר הוחל לקרוא גם ברחוב בשמות הגוים; לא כן כאשר גדלו שני הילדים, אז ראתה כל עין כי שם לו ראובן לחֹק לפרוש מן הצבור, דבר לא היה לילדיו עם עדת הרחוב, ויהיו בעיני אנשי העדה, וגם בעיני אביהם, כאלו גדלו בקרב היכל בנוי בתוך יער נשכח מני רגל אדם. גם קול גם קשב מן הרחוב לא הגיע אל אזנם, גֵרים היו בעדה אשר בשר מבשרה הם. ועין אביהם היתה עליהם לשמור את נפשותם מכל משמר לבלתי הִוָדַע ולבלתי השמע להם דבר מן המון האנשים העוברים על פני חלונותיהם. ויהי היום וַיָבֵא עמו ראובן מארץ נכריה אשה אשר הרבו אנשי הרחוב לדבר על אודותיה זרות ושונות, לפי דברי יושבי הרחוב דברה האשה אל ילדיו בלשון שאפילו מלאכי השרת אינם מכירים בה, למען הבדל אותם מאחיו בהֵעָלם מהם גם לשון אשכנז הדומה ללעז המדֻבר ברחוב. השפה הזאת היתה צרפתית אשר לִמדה האשה את לשון הילדים לדבר בה צחות. גם לדבר הזה החלו אנשי הרחוב לאט לאט לשאת פנים, אך פתאֹם יצא הקול כי המעט מן האשה אשר תלַמֵד את הילדים ספר ולשון צרפת כי עוד תלמדם להתפלל, לא בשפת ציון הנמרצה והעתיקה שפת אֵל שדי, לא, כי אם בלשון נכריה; בלשון חדשה אשר מקרוב באה אל הילדים בכבדות ובעמל רב בידי אשה זרה – אשר לא ידעה את ה' אלהי האנשים יושבי הרחוב הזה, על זאת נֵעורו הלבבות, התרגשו הרוחות, עד כי נמצאו אנשים אשר העירו אֹזן ראובן על הליכות ביתו, על הדברים כאלה לא התעורר ראובן, אך אֵש זרה נשקה באִשון בת עינו וכה היה אומר: “הידעתם מדוע חרה אפכם בי? יען כי עברו הימים אשר הֵטַלתם איש כמוני על פתח בית הכנסת למרמס לרגלי העדה, יען כי קצרה ידכם לעשות בי שפטים ומַתְלעותיכם נשברו, אדון אני לביתי והימים ההם כבר עברו”.

שנה הולכת, ושנה באה, וראובן לא הפיל דבר מדרכיו וממעלליו. אנשים כגילו אשר פרישותם מן הצבור נחשבה להם לגבורה ולכבוד יוסיפו להבדל ולהנזר ככל אשר ירבו המערערים עליהם, וכבֹא עליהם צרה אז יתחזקו באִוַלתם עוד יותר באמרם, כי לא תרפה ידם מנשוא במצור ובמצוק את הנס אשר הרימו בימי טובה וּרְוָחָה.

והילדים אשר בבית ראובן הלכו הלֹך וגדול, ורק מתי מספר באנשי הרחוב ידָעום; הנערים והנערות אשר בעיר ראו אותם כראות בני אלהים, אשר כמראה נֹגה להם מסביב, להבדילם מכל האדם, להם לא זכר איש עוֹן אביהם, ונהפוך הוא כי חמל העם עליהם, בשַגם שניהם כלילי יופי היו, ומראיהם והליכותיהם כבני שרים, עד כי נאלם כל דבר לעג ולצון על לשון בעליהם בהופיע לעיניהם יצורי פלא אלה במלֹא קסם תפארתם.

ויהי היום ויבא פיליף הביתה, נפעם וקצר רוח, מבית כֹהן המקום אשר מפיו לקח תורה בשפה רומית, ויספר באזני אמו הנבהלה, כי בתחתית מעלות בית הכהן, חכה לו איש שיבה אֶרך זקן, ויחזק בידו וישם בו את עיניו הנוצצות ולא הרפה ממנו.

“ומה שאל מפיך” שאָלתהו אמו.

“הגידי לי מה שמי?” שאל הנער בחפזון מבלי שים לב לשאלת אמו.

“פיליף שמך”.

“לא כן קרא לי האיש הזקן” קרא הנער ופניו אדמו מאֹד מאֹד, “הוא “פייבל” קראני, האֻמנם אין שמי פיליף?”.

“פיליפ הוא שמך…. על פני חוץ” אמרה לו אמו כמִשְׁתַמֶטֶת “אך פה ברחוב יוסב שם פיליף לשם אחר”.

על פני פיליף חלף כצל ויאמר: “עוד לא ספרתי לך את דברי הזקן, הוא אמר לי: הידעת פייבל כי עוד מעט ימלאו לך שלש עשרה שנה והחילות להניח תפלין; הלא תגידי לי אמי מה זאת?”

ואמו הפכה את פניה וַתֵּאָנַח. אחרי כן הרימה את ראשה ותאמר: “ולי אתה שואל? שאל את פי אביך והגיד לך”.

“ואת לא תדעי” שאל פיליף וישתומם.

אשת ראובן שפירא הבינה כי לא טוב לה להסתר בשקר ותאמר: “התפילין הם רצועות שחורות אשר יענדו הגברים על ראשם ואשר יכרכו על שמֹאלם מדי התפללם תפלת השחר”.

“ומה טיב הרצועות האלה” חקר הנער את אמו.

“יותר בני לא אדע” ענתה האשה בצרת נפשה ובכובד לשון.

הנער הביט בפניה בתמהון ויוסף לספר: “הזקן העיר את אזני כי עוד מעט ומלאו לי שלש עשרה שנה, הגידי לי אמי למה זה דבּר על מספר שני חַיי?”

“בשם ה'” צעקה האשה ותחבוש את פניה בשתי ידיה, “בשם ה', אל תפגע ואל תפצר בי פיליף כי לא אוכל לענותך”.

אך מעט מזער דברנו עד הנה על אודות אשת ראובן שפירא. בעיני אנשי הרחוב אשר רק מרחוק ידעוה נחשבה לאשה ענוה ונפש דומיה, המתהפכת ביד בעלה כחומר חותם, כי לוּ היתה כבירת כח לב, כי עתה לא נתנה לאשה לגדל את ילדיה רק כטוב בעיניו. אנשי הרחוב נִחשו וימצאו את הנכונה, כי אשת ראובן מבלתי יכולת להיות לבניה אֵם כאשר עם לבבה, אֵם בישראל לכל משפטיה ולכל חקותיה, לא תוכל להסכין ולהשלים עם בעלה, אף עברה הרנה כי ראובן צוה עליה לבלתי דבר לילדיה, כי צרפתית לא תדע, ולשון אשכנז אשר תדבר לא בטעם ראובן היא, אך כל אלה שמועות שוא היו. אמנם יש אשר “רוזליא” – כן קראה ראובן לשושנה אשתו – מצאה את לבבה לבקר את סדר החנוך שסדר בעלה ולפקפק בו, אך לא מעומק הלב צפה ותעל הבקורת כי בעלה היה בעיניה כליל חכמה אשר פעלו תמים ומעשהו אמונה; בטיב העולם ידעה אך מעט, ועולם הצמצום, לאמר: הבית אשר תחתיו קפל בעלה את כל עולמה, מתֻכָן היה לרוחה ולטבעה כאלו נוצר לה מששת ימי בראשית; ומה רם לבבה ויגל כבודה בראותה את בנה ואת בתה נבדלים לטובה בהליכותיהם, בחין ערכם ובשפתם הברורה מכל בני הרחוב, כמעט לא האמינה לנפשה כי צאצאיה אלה עצמה ובשרה הם, על כן לא עלה על לבבה לשלוח יד לרעה בשטת החנוך. הן אמנם כי יש אשר נִבא לה לבה כי רעות רבות אורבות שם במרחק אשר רחקו בניה ממנה בסדר גדוּלם, אשר רחקו מעל עמם בדעותיהם ונמוסיהם. אך עד מהרה גרשה מפניה את האימה החשכה הזאת בתנופת יד קלה, באמרה: את כל אלה יודע ראובן יותר ממני, כי בקי הוא בטיב העולם, וזאת לא אוכל לכחד כי בנינו עשו חיל ויעלו על כל בני גילם.

אך בכל זאת לא היה לבה שלם עם נפשה, ולא נאמנה את רוחה, ככל הנפשות אשר רשות אחרים עליהן; רוח תרדמה היתה נסוכה עליה תמיד אך לעמת זה הקיצה לרגעים בנפש ריקה, בנפש לא תמלא.

בבית הוריה ראתה שושנה עולם אחר מאשר ראתה בבית ראובן אישה, הוריה היו בכל דרכיהם תמימים ככל אבותיהם, כל ה“שכלה” היתה זרה להם. אך בכל זאת יש אשר שאלה שושנה לנפשה: לוּ עוד היו הוריה ויראו את ילדיה בכל תפארתם – הֲמצאו קורת רוח בהם? מי יודע אולי נתנו את כל יתרון צאצאי, בחסרון האחד אשר יחסר להם!

כאשר עברה השיחה אשר ידענו בין פיליף ואִמו היה ראובן בדרך, ושושנה מצאה לה מועד, ברחוק ממנה עין בעלה, העין היועדת והקובעת, לבחון ולבקר את המקרה הזה בכל קשי הערף ואֹרך הרוח המתעוררים רק בנפשות אשר החלו להתשחרר משעבודן. רק קול אחד הומה באזניה כל היום: דבר אחד יחסר לצאצאי, כי אינם כאשר הם ראוים להיות.

כשוב ראובן מדרכו מצא את אשתו והנה פניה נפלו ומראֶה דל, ועינו בחנה מהר כי התעצבה מאד אל לבה.

את שיחתם הלא שמענו מפי הנער אשר התחרש על יד הגדר.

“ראובן, בשם ה' השבעתיך, אל נא תבישני משארית שברי”.

הדבר הזה ירד לראובן חדרי בטן, כי לא שמע כזאת מתמול שלשום מפי אשתו, אשר אמר בלבו כי תמימת דעות היא עמו בכל אשר הוא אומר ועושה. בראשונה אמר כי עד מהרה תשוב למנוחתה כי רק “דרך נשים” זאת הדבקות בדקדוקי קטנות, אך לב ראובן לא היה קשה, את אשתו, אֵם צאצאיו אהב אהבה שלמה, וחלילה חלילה לו להדאיב את נפשה.

למן היום ההוא לא נפל בבית ראובן דבר אשר ירחיב את הפרץ, שושנה לא דברה דבר ותהי כמחרשת.

– אך ראובן לא נתעה בשוא, עינו החדה העמיקה לראות את הרֹגז הנעלם ותרב חרדתו עליו יותר מאשר רבתה לוּ התגעשה האשה ותרעש, ומדי קומו בבוקר ראה על פניה עקבות נדודים ושנה נגזלה.

ושושנה השתמשה בימים האלה “בסדור” יותר מאשר שִמשה בו עד העת ההיא, ויהיה היום ותַנח מידה את הסדור אחרי כלותה להתפלל בו ויגש אליה ראובן ויאמר: “שושנה, לדבר הזה נשאתי פניך כי קָרֹא יִקָרֵא הנער לעלות לתורה ביום מלאת לו שלש עשרה שנה, ועתה הנוחה רוחך?” –

“ראובן”, לחשה האשה ותחבק את בעלה ותבך מרה.

“הַדְבַרִי לא השביעֵך רצון” שאל ראובן “ועתה מה לך כי תבכי?”

שושנה נסתה לצחוק אך צחוקה היה כשמש השב אחרי העבים.

“שמחתי מאוד, ראובן, לוּ נתת את שאלתי זה כמה” ענתה האשה בקוצר רוח.

“זה כמה?” חקר ראובן.

שושנה לא מצאה מענה.

ביום ההוא שלחה שושנה לקרֹא למלמד מן הרחוב להכין את הנער ליום מלאת לו שלש עשרה שנה, ראובן נתן לאשתו לעשות כטוב בעיניה, למען ראות עד כמה תמצא יד אשתו לשלוח יד ולשנות את סדרי ביתו, ואת החקים אשר שם לו לגדל על פיהם את צאצאיו.

המלמד שרק הניע ראשו בראותו כי עוד לא ידע הנער אף את צורת אותיות הלשון אשר בה יש לו לברך את ברכת התורה. בני ארבע שנים ברחוב ידעו קרוא עברית יותר מבן שלש עשרה זה. שושנה נבהלה בהשיבה זאת אל לבה, ותבטח את המלמד לתת לו מתנות רבות ויקרות, אם יכשיר את בנה למהר לקרוא, אך המלמד הניע ראשו ויאמר בצחוק מכאיב לב “שנת השלש עשרה איננה מֻכשרת עוד לדברים כאלה” אף לא שגה במשפטו. ככל אשר היה הנער היפה מהיר לשמוע בלמודים אחרים כן היה קשה לו הלמוד העברי, האותיות והנקודות המשחקות לפני כל ילד מישראל נשקפו לו בפנים נזעמים. רק ברב עמל ומאמצי כח שם את הדברים בלבו, בלא חמדה ובמיחוש ראש לקח תורה מפי מלמדו, ובעזוב המלמד אותו ישב הנער על מקומו כְּמֻכֵּה שממון.

מקץ ירחים אחדים הודיע המלמד כי עלתה בידו להכין את הנער עד יכלתו להקרא לתורה.

ואשת ראובן לא שמחה לקראת היום ההוא, בכל משפחה ומשפחה בישראל יום אורה ושמחה יום זה הנזכר לכל איש ישראל עד יום אחרון. אך לא כן היה לבן שושנה, מדי ראותה את השממון על פני בנה ידעה כי לא יום שמחה נכון בידה.

ביום השבת בבקר ביום מלאת לפיליף שלש עשרה שנה אמר ראובן בטרם צאתו לבית הכנסת: “שושנה, דבר גדול אני עושה למענך היום ואַתּ לא ידעת מה כבד עלי הדבר הזה, אך לא יכולתי לראותך בוכיה במסתרים; ידעתי כי אחרי כן תנחמי, אך לא נוכל עוד הועיל, זכרי זאת, שושנה”.

שושנה לא הלכה עם בנה לבית הכנסת כאשר תעשינה זאת כל נשי ישראל, כי יָרֵאָה.

בלכת פיליף עם אביו אל בית הכנסת כִהתה רוחו מאד ויאמר:

“אבי, לבי יחיל בקרבי”.

“את מי דאגת ותירא?” פער ראובן בצחוק פיו וינופף ידו אל בית הכנסת, “האת אלה פה תירא?”.

בבוא פיליף אל הבית הגדול אשר בילדותו לקחהו אבי שמה פעם או שתים, עלתה כשואה על לב הנער, ואימות מות נפלו עליו, דמות עם רב העומדים צפופים, ושתי עינים בראש כל אחד, אשר רק אליו השגיחו; קול הרעש הגדול העובר בתוך הבית רחב הידים, כל אלה יחד, והדעת הנלוה עמן, כי לנסותו הובא הנה, הכו את הנער בתמהון ויחרידו את לבו מאד.

“אל תירא פיליף” לחש אביו באזניו, “הלא רק משחק הוא”.

ופיליף נקרא “לעלות לתורה”. כרגע החרישו נָדמו כל העם הנאספים בבית הגדול ורחב הידים הזה, איש לא פצה פה וזבוב לא נדד כנף. לב הנער כמעט מת בקרבו, ברגל מועדת עבר בין מערכות המתפללים, בתמהון לבב נגש אל התורה הקדושה אשר נגולה לפניו. בחרדה פתח את פֵתח דבר הברכה הראשונה ואת יתר דבריה גִמגם בכבד פה, והחזן השלים את החסר בלחש.

ובכן לא הצליח בן ראובן ולא נחל כבוד ביום האָספו בברית עדת ה'.

בשובו לעבור בין מערכות המתפללים היה הנער בעיניו כעובר תחת השבט, שַמה שֹׁרֵקה ומנוד ראש סבבוהו גם סבוהו, אך ראובן קבל את בנו בשפתי תרועה.

כאשר קרב הנער אל אביו, שמעה אֹזן ראובן קול קורא:

“כן יאבדו כל אלה אשר דבר ה' היה להם לחרפה ועבדתו לצחוק, אך עוד רעה גדולה מזאת נשקפה לבוזי דברו”.

הדברים האלה נגעו עד אזן הנער ועד לבו אשר היה לאבן לשמע החזות הקשה, ויסוב ויכר את הזקן אשר קדם אז את פניו בתחתית מעלות בית הכהן.

גם ראובן שם עיניו על האיש אשר נשא את המשא הזה, אך תחת השב לו דבר נמרץ, אשר החל לפרוץ על שפתיו בחמה עזה, הגיש אליו את הנער וַיִשָׁקֵהוּ.

ראובן הרים את ראשו, ויחזק ביד בנו ויעבור קוממיות בין המתפללים ויצא מן הבית.

הקורות אשר מצאו את בן ראובן בעמדו לפני התורה הקדושה מצאו גם את נערים אחרים למאות ולאלפים, אך בפנים אחרים ובתוצאות אחרות. אנשי בית הכנסת לא העמידו דבריהם, ולא דקדקו עם הנערים אם גם נעתקו מהם מלים, או אם נחבא קולם, כי מי לא יחון נער ולא ישא לילד; לא כן בן ראובן, הוא פרש מן הצבור, ולב מי מן הצבור יהמה לו? שושנה ידעה ותָּבֶן זאת בּסַפֶּר לה בעלה בצחוק את כל אשר מצא היום את בנו. בשמעה זאת מפיו היתה כל תקותה לאכזב, ותדע כי ראובן לא יהיה עוד וַתְּרָן, וגם המעט אשר עבר על מדותיו למען נשוא פנים לה, לא יוסיף עוד עבור לה. ובכל זאת ראתה לה חובה לחזק את לב הנער, ולהללו על כי עמד בנסיונו אך בלבה התעצבה מאד ותלחוש באזני בנה בקול דממה דקה, לבלתי השמע לבעלה: “חזק בני, פיליף יקירי, ואל תשת לב, כי ככל אשר מצאה ידך עשית”.

בלילה ההיא חלה פיליף וַיֵאָנֵשׁ.

פיליף היה מזג שבלילתו רכה, ויצירתו דקה עד מאד, אשר כרבות המשמר אשר ישימו עליו מכל פגע כן תוסיף לפגוע בו כל קטנה וגדולה.

הזרות והתהפוכות, אשר דבר הנער בחֻמו, העידו כי בהלך נפשו עודנו בבית הכנסת, יד החזון הזה כבדה על דמיונו, פעם הגה נכאים, ופעם נתן קול פחדים, וראשית דברי ברכת התורה לא משה מפיו. פתאום הסתתמו דבריו ויפָרֵשׂ ידיו הנה והנה כמגרש אויבו מפניו.

לפנות בקר נח הנער מזעפו מעט, אך בכל זאת לא שעשע הרופא בתנחומות את נפש הוריו אשר הפגיעו בו, רבת חליפות היתה הקדחת הזאת, רגע השתוללו שרעפיו ויהגה אימה ויבטא בשפתיו דברים זרים יצוּרי דמיון לוהט, ורגע נחו זכו כל מערכי לבו אז יקרא לאמו ויתבונן בעיניה מספר רגעים. לעמת זאת לא קרא ולא שת לבו לאביו אשר כמעט נקעה נפשו ממנו כל ימי חליו.

מה נפלא הדבר! בכל הפחד הגדול אשר נפל על הורי הנער, לא פצה איש מהם פה לדבר דבר על דבר המחלה על מוצאה ועל תוצאותיה, כאלו כרתו ברית לשפתיהם, מנע איש איש מהם את דברו השנון בתוך חכו. הדבר הזה אשר לא עלה על שפת לשון, היה: “אתה סַבּוֹתָ” או “אַתְּ סַבּוֹתְ” בנפש הנער.

בֵּינֹתַים העמיקה הרחיבה המחלה, ותאכל ותכַל את הנער האֻמלל.

ביום השמיני – ושבת היה גם הוא – התעורר הילד משנתו אשר הציקה לו ברוב עמל ונדודים, ושושנה יושבת על יד המטה, בכל מאמצי שארית כחו התחזק הנער, ויפרוש כפיו לחבק צוארי אמו אשר הורידה לו ראשה, וילחוש באזניה בשפה רפה: “אמי, כאשר אקום מחליי, וראית מה אצדק, ומה אירא ומה אעבוד את ה', שלחי וקראי למלמד הלום”.

אלה היו דברי הנער האחרונים, ומאז והלאה עד יום השלשה עשר לא היו עוד דבריו ברורים כי אם יש אשר גמגם דברים מקֻטעים, המורים כי בַּקָרתו בבית הכנסת, עוד לא חדלה להציק לו. בנטות צללי ערב החל הנער לברך על התורה ברִנה הנוהגת, אך עוד לא כלתה הברכה נפל אחורנית – וימות.

שושנה צעה צעקה גדולה ומרה כי ראתה כי מת בנה.

המכה הגדולה אשר חִלה ה' בבית הזה נגעה עד לב כל אנשי העדה, ורק מתי מספר מיושבי הרחוב הכבידו את לבם להחליט כי בחטאת אביו מת הילד. הלא כה דרך כל קצרי רואי, למוד את מעשי ה' הגדול, באַמת איש קטנה שבידם.

המכה האחת הכבדה, אשר נחתה על ראובן ואשתו לא שתפה את דעותיהם, כי אם הבדילה בינותם. שושנה ישבה לפני מתה שוממה ודוממה כיונת אלם, ועינה לא ירדה מים, כי לבה היה לאבן. וראובן התגעש על אלהי כל בשר שעשה לו ככה על לא עול בכפו, ויתהלך בחדרי ביתו חג ונע כשכור, כאיש אשר אין משקל לרוחו; מבין המון תלונות על ה' התמלטה רק לעתים רחוקות קינה מלאה רחמים על אבדן בנו. מלה לא היתה בפיו לנחם את שושנה אשתו, ומדי ראותו כי קרוב הוא לה, נשאתהו רוח ותרחיקהו מעליה, הירא היה לנפשו פן תפתח שפתותיה עמו ותרשיעהו? האמנם ישלח דברה הראשון אשר יעלה על דל שפתיה רוח רעה בין שניהם? –

ביום השלישי הובל הילד לקברות.

כאשר החלו הכַתָפים להוציא את המת מן הבית, התעוררה שושנה מן הדומיה והקפאון אשר הכביד על רוחה ונפשה נתך ויהי להמון שאגות מרגיזות קרב ולב. וראובן הולך אחרי המטה שחוח ונאלם, בשלשת הימים האלה היה לאיש שיבה.

בבית הקברות שמע ראובן בקול אנשי העדה אשר נהגו בו כל הלכות אבלות המקובלות ובאות מימים קדמונים. אחד מן הקברנים נגש אליו ויקרע את בגדיו בסכין קהה, אות ומופת ללב האבל הקרוע והמָרתח. אף קרא את “הקדיש” על קבר בנו, הצדה האחרונה לבנו לדרכו הרחוקה.

כאשר החלו האנשים להרחיק ולשוב לביתם, התמהמה עוד ראובן רגעים אחדים על קבר בנו. “הפֹה ינוח פיליף יחידי?” המה לבו בקרבו, ונחל דמעה פרץ וישטוף על פניו. אחדים מן הנצבים תפשוהו בזרועותיו בחמלה רבה, ויקחו ויסיעו אותו בחזק יד מן המקום הנורא.

אחרי צָעד כששה צעדים מבית הקברות פנה עוד הפעם אחורנית, וירא את הקברות אשר דשאו דשא עשב, ואת לחות האבן הדלים אשר יכסום, קבר פיליף נראה מרחוק כי חצב במרום גבעה קטנה.

“פיליף יחידי בטח בי כי עוד מעט יבַדל קברך לטובה מיתר הקברים” דבר לנפשו ויבט אל בית הקברות, “מצע רך מאלה יֻצע תחתיך”.

האנשים אשר הלכו עמו השתוממו ויניעו ראש לשֵמע שיחה קלה זאת אשר שח אל נפשו, או אל בנו, ולא ידעו מה שֹׁרש דבר נמצא בה.

אזני יושבי הרחוב לא מלאו משמוע את החליפות אשר עברו על נפש ראובן למיום מות בנו. שבעת הימים התאבל על בנו כמשפט, וישב על הארץ מבלי צאת אף רגע אחד מן הבית חוצה. בבקר ובערב נועדו אנשים מן הרחוב להתפלל בעשרה, וראובן ירד לפני התיבה, ונר דולק בבית האבל כל שבעת הימים. קרוב היה הדבר בלב אנשי הרחוב, כי רוח החיים הנושבת בכל בתי ישראל, החלה לפחת גם בבית הזה, ואולי היא שעמדה לשושנה להתאושש ולהתנחם ולקבל עליה את הדין הקשה באהבה.

מקץ שבעה ימים אחרי קום ראובן משבת על הארץ נחפז לעטות את מעילו וללכת ותשאלהו “אנה הוא הולך”.

“אם טוב בעיניך לברך את בנך שלחי ברכתך בידי” קרא ושפתיו צללו.

“לא אבין דבריך, ראובן” אמרה האשה.

“לפיליף אני הולך, לפיליף בני” קראה הגבר האמיץ כמעט בקול בכי ילדים; שושנה פקחה עיניה ותבט בפני אישה, כי דבריו היו כחידה בעיניה.

“נדר נדרתי לבני לפיליף” הוסיף לדבר בקול ההוא “לפאר את קברו, להבדיל את בני לטובה… הרק תֵל עפר יהיה תלול על מחמד נפשי?… אלכה נא ואָקלה מעליו”.

“מה זה תדבר, ראובן”, קראה שושנה ברוח נכאה, “איזה רוח עבר עליך?”

“אל פיליף בני אני הולך” שנה את דבריו וישם ידו על כפת המנעול.

“מי שמע כזאת, כי ילך איש לבית הקברות בשנה הראשונה” קראה שושנה ותתפוש בזרוע בעלה לעצרו “הלא אסור הוא”.

“על מי חל אִסור זה” צעק ראובן, עיניו נוצצו באש זרה וקולו הרך נהפך לקול צרוד וקשה. “על מי חל אִסר זה? הֶעלי אם עליך? מי זה שר ושופט עלי? ומי מעכב בידי? אני, ראובן שמי, ואַת אשתי”.

“אך כן לא יֵעָשֶׂה, ראובן” לחשה שושנה אשר התחלחלה בשמעה צעקת אישה.

“ומי מעכב בידי” צעק עוד הפעם “האלה פה מתחת?”

וישלח את ידו ויור באצבעו בחפזה אל הרחוב, וילך.

שושנה נסוגה אחור, מעולם לא ראתה עוד מַשאת חרפה גאוה ובוז כזאת על פני אדם, כאשר ראתה זה מעט על פני בעלה.

וראובן הרחיב צעדיו וישם פניו אל בית הקברות, וילך מעדנות כהולך בחליל לבא אל בית משתה אף כי לבו היה מלא יגון ואבל.

בטרם הציג רגלו על סף בית שער חצר-מות, סר אל בית הגנן הדר בקצה הרחוב, ויבֹא אל אוצר נטעיו ויבור לו ממבחר פרחיו שושנים רטובות וחבצלות צחות. הגנן החריש השתאה לשמע המקום אשר שמה יעד את מקלעות הפרחים האלה; לתתם על קבר פיליף נכונו, מעודו לא דרשו מידו אנשי הרחוב לשום כאלה על קברי קרוביהם.

אחרי הצהרים שב ראובן לביתו, וכעין נחת רוח היתה נסוכה על פניו. “לו ראית שושנה” קרא כמעט בעליצות לב “את המרבדים אשר רבדתי לבנך בחוץ, רק פרחים, רק שושנים וחבצלות, יציצו מקברו, לא תשבע עין מראות את רוך המצע אשר הצעתי תחתיו, למראה זה יגיל כל לב, ידעתי כי אם תראי וְנָהַרְתְּ שושנה”.

“האתה עשית זאת, ראובן?” הפסיקה אותו אשתו.

“נדר נדרתי לו” אמר בנחת “ומדוע לא נכבד אנחנו ההורים את זכר בננו, ומדוע לא נעדה את בית עולמו? הלא היה הילד צבי תפארתנו, הלא גם הוא הֶעדה אותי ואותך? אמרי נא, היכול נוכל לכבדו בכבוד אחר ולהכיר לו טובה על הנעימו את חיינו שלש עשרה שנה?”

שושנה הניחה את ראשה על השלחן ותבך, דברי האיש אביר הלב אשר השפיל קולו, הֵרך דבריו, הציגו כמו חי את צלם דמות בנה בכל רוח החן והתחנונים השפוך עליו. ההוא יבקש וימצא תנחומות בעשותו דבר לטובת בנו? כל זאת עברה בחזון על פניה.

“הלא אָסור הוא” אמרה ותתיפח.

“מה אסור” שאל ראובן וירגז.

ולא יכלה שושנה לענות אותו. הֲשָׂם כאבה אשר נעור בקרבה מחסום לפיה, אם יָראה לסתור דברי בעלה?

“שושנה” אמר ראובן לאשתו בחבה ובנחת “מה לך כי רק אסורים תדעי? רק “אסור” או “מוּתר” הם הדברים אשר יכונו תמיד על שפתיך, מי שם אותי בכלא, או מי נתן עלי משמר, מי זה יחתום בידי מעשות כטוב בעיני?”

שושנה הניעה ראש ואחרי רגעים אמרה:

“אל תבא עמי בדברים כאלה. גם הורי גם הוריך לא עשו דבר אסור, הטובה אנכי מאבותי? לא, לא, טובים היו המה ממני”.

ראובן לא ענה דבר כי ידע את לבו הנגרש כים, אשר לא במהרה יקים את סערו לדממה, ולא הוסיף לדבר בדבר הזה, וישא הוא ואשתו איש איש את כאבו בלבו, מבלי שפוך איש את לבו אל חיק רעהו, מיראתם פן ימחצו את הלב אשר את שברו אמרו לחַבּש.

למן היום ההוא הלך ראובן יום יום לבקר את קבר בנו, קדורנית הלך שמה, וכמעט, כמעט שמֵח וטוב לב שב הביתה, ובכל צרת נפש שושנה רָוַח לה בראותה כי בעלה מוצא לו קורת רוח אף בדבר אשר הוא מורת רוח לה. הפרחים הפקודים והנצורים בידי הגנן ואשר רוו מדשן עצמות בנו גדלו וייפו מאד. מה ערב הניחוח אשר הפיצו השושנים, ומה יתנוססו מן המרחק החבצלות הצחות מחלב!

ויהיה היום וישב ראובן אל ביתו וינח על השלחן פרח שושן רטוב ויאמר “את זה הבאתי לך מן החוץ”.

ושושנה התפלצה – ולא נגעה בו.

מן אז והלאה שוטטה רוח ראובן רק בעולם אחד: בארבע אמות של קבר בנו, כל מעשה וחפץ היה לו לטורח. ברב כח התחזק על נפשו להחזיק בדרך, אף כי בפה מלא הגיד כי שכר רב שמור לו בדרך הזאת; כל מגע חוץ היה לו לגועל נפש ויבחר להיות רק שומר הקבר לבנו.

ביום שובו מדרכו, והוא עודנו עיף, לא נגע בכל מאכל ומשקה ויאמר לפקוד ראשונה על קבר פיליף, ויהי בצאתו מן הבית, והנה הגנן לקראתו ובפיו בשורה רעה אשר לשמעה צללו שתי אזני ראובן.

כאשר השכים הגנן לפרחים להשקותם, היו דברי הבשורה, והנה אין פרח ואין שושן, ידי רֶשע קטפו את הנטיעים הרכים, ולב מי לא יהמה לראות את הפרחים נתושים מאדמת מטעם, ונטושים הנה והנה “ועתה”, שאל הגנן “מה לי לעשות”.

בעינים, כשתי גולות זכוכית, הביט ראובן כמה רגעים בפני הגנן, אחרי כן נתן קול כנהם חיתו יער.

“חושו לעזרתי, חושו לעזרתי!” צעק ויתרפק בזרוע הגנן.

“מי עשה לי את הדבר הזה” הגה ברוח קשה ובכֹבד לשון “מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות לי את הרעה הגדולה הזאת”.

הגנן ספר לו כי קרוב הדבר כי אתמול נעשתה התועבה הזאת, כי תמול באו שמה עדת אנשים לקבור את מתם, אין זאת כי ידם במעל הזה.

“חושו לעזרתי, חושו לעזרתי” צעק ראובן עוד הפעם “מי עשה לי את הדבר הרע הזה?”, וירץ ויעל במעלות ויפתח בחזקה את הדלת.

“השמעתּ שושנה, את אשר עשו אלה פה מתחת לבננו, השמעתּ אשה?”.

ראובן היה כמֻכה בסנורים, ולא ידע כי לתהו כלה דבריו כי איש לא היה בבית בהוציאו את כל רוחו, ורק אחרי כן כאשר כלה דבריו נפתחה הדלת מנגד ואשתו חרדה אליו.

“חושו לעזרתי, חושו לעזרתי” צעק בראותו את פני אשתו, ויפול בלי כח אחורנית על הכסא אשר על יד הדלת.

ושושנה אמרה אין זאת כי מחלת פתאם גברה ותפול עליו, ותרם את ראשו, ותרא כי פניו חָורו כפני מת, רק שפתיו נעות ובכבדות ישאף רוח, ותתן גם היא קול גדול אז פקח עיניו.

וכאֵבו הנעכר נִתך בשתי דמעות גדולות אשר ירדו עיניו, וכמשגע ממראה עיניו הביט בפני אשתו הנבעתה, לאַט לאַט שבה אליו נפשו וישאל בשפה רפה,“השמעתּ שושנה?”

שושנה הניעה ראשה כלא יודעת.

“האֻמנם לא שמעתּ?”

שושנה לא מצאה את לבבה להגיד עוד הפעם כי לא ידעה דבר, ויתחזק וישב הָכן ופניו ענו כי התרגשו כל קרביו.

“שמעי אשה”, קרא ויחזק בזרוע אשתו בכל גדול אשר לא פלל לו כל רואהו בעת ההיא. “שמעי אשה, הנני להגיד לך דבר, לא נוכל עוד לשבת במקום הזה, אויבים אורבים לנו מסביב, אויבים מתנקשים בנפשותינו, כלם קשרו עלינו, אין לנו מנחם ולא מרחם, גם בננו פיליף לא ינקה מזעם אפם”.

“בשם ה', השקט נא, ראובן, השקט נא” התחננה שושנה.

“את הכל נתשו” קרא ראובן בחמה הולכת וגדֵלה, “את הכל נתשו נתוֹש ואַבּד, את הכל הפכו משורש, גם על פרח קטן לא חסה עינם. הוי שודדים ולבאים! מה עשה לכם בני רעה, כי לקחתם מעל עוללי זה את הדרו לעולם”.

לשוא בקשה אותו שושנה למשול ברוחו ולחוס על שארית כחו, אך הוא לא נטה אֹזן לדבריה, ועל אשתו חרה אפו על אמרה להשיבו למנוחתו.

“בהיות הכלב אסור בכבלי ברזל, משחק הוא לכל נערי הרחוב” זעק ויהדוף את אשתו מפניו “ובכבלי ברזל אסור גם אני”.

“הלא אמרתי לך מאז” קראה בחרדה “כי אסור לעשות דבר זה… כי עון הוא…”

“האֻמנם עון פלילי הוא” מלא ראובן פיו צחוק “לפאר את קבר פיליף בני בשנים שלשה קני פרחים, הנה ה' מצמיח פרחים בכל מקום אשר תחת השמים, אין קבר אשר לא יעלה עליו דשא עשב… ואני לא אעשה כזאת? לא אצמיח מעט שושנים על קבר הנער, יען מה? יען כי לא לרצון הוא לאלה פה מתחת?”

“ינוח הילד על משכבו” הרגיעה שושנה את רוחו, “מת הוא וכל פרחי עולם לא יחיוהו, ומה לך כי יחרה אפך?”.

“הגם אַתּ קשרתּ עלי?” לעג ראובן, “הגם אַתּ נוֹספתּ על שונאי? אמנם כן הוא! כמעט שכחתי, וטוב הדבר כי הזכרתִני, הלא אַתּ היא האומרת: דבר זה אסור לעשותו, האין זאת, אשה צַדקת? הלא אַתּ היא?”

“גם הפעם בהיות לבי נשבר לרגזך ולעצבך, עודני אומרת כן” קראה שושנה מבלי שית לב ללעגי בעלה, “ומדוע זה לא שמעת בקולי?…”

פתאם הפסיקה את הענין, גם בעלה התפלץ ויתאפק אולי הרגישו שניהם כי הגיעו עד הפרק, עד פָרָשת דרכי החיים, ועל כן בחרו לשוב אחורנית למען העלם מעיניהם את הארחות ההולכות ורחקות אשה מרעותה. אך מי ינבא לאחרית תבערת היער בראותו את האש אוחזת רק בראש אמיר אחד.

אין איש דובר דבר, ראובן מתחזק למשול ברוחו ולכבוש את כעסו, ושושנה שמה את פניה אל הפתח לחוש מפלט לה מחמת הרגע הבא.

“כן” האריך ראובן את דבריו בקל נוקב ויורד “לוּ שמעתי בקולך, כי עתה לא ידעתי כל רע, כן חרצת משפטך אשה צדקת. לוּ הייתי איש כאשר עם לבבך, כי עתה היה לי להָרך לבי ולהכנע מפני אלה פה מתחת ולקרא: פושע ישראל הייתי עד כה, ועתה סורו נא הנה אחים, הנני פה מרמס לרגליכם, על מפתן בית הכנסת הכוני נא הכה ופצוע, ברצעות שבידכם, כי בִּן הכות אני”.

ושושנה שמה שתי ידיה על לבה, ותאמר: “לא אמרתי כזאת, ולא חפצתי באלה, מי האשה אשר תבחר לראות את בעלה נקלה לעיני העם… כי אם לפני האלהים…”

“עתה הנני יודע את כל” קרא ויריע, “גם ביום מות פיליף בננו התבוננתי כי אומרת אַתּ בללבך כי אני סבותי בנפש הנער”.

“בשם ה', שים יד לפה ודום” צעקה האשה “אל נא תשַתף שם שמים באסוננו, אולי חטאנו שנינו, אל נא נִתן את פינו להחטיא את בשרנו”.

“הדברים אשר תקעו באזניך אלה פה מתחת שמעתי היום מפיך” החליט ראובן בקר רוח “מי יודע מה יוסיפו ללחוש ולתקוע עוד באזניך, האיש אשר יזקן ברחוב לא יוכל לדעת את אשר תעלה לו עוד בימיו”.

“איש לא דבּר אלי, ואף אני לא דברתי לאיש דבר” אמרה שושנה “את אשר הגדתי לך פה, עלתה לי כאור בשבתי אצל בני על ערש דוי, עד העת ההיא היתה חשכת אפלה פרושה על סביבותי, כחמשה ימים לפני מותו שם את זרועו על צוארי וילחוש באזני לאמר: ‘אמי כאשר אקום מחליי אעבוד את ה’ ביראה' כה הגיד לי הילד ומני אז…”

ושושנה לא יכלה לכלות דבריה כי נכמרו רחמיה ותבך בכי גדול. פני ראובן אורו רגע, כי דברי בנו האמורים בפי אשתו צללו באזניו כקול בנו הקורא לו לשלום מעולם שכולו טוב, אך ברגע בטלו במעוטם בהמון לבו המלא מרת נפש.

“אלה פה מתחת” אמר האיש “הבעיתו את בני ביום הראשון לבואו בתוכם… על כן עלו דברים כאלה על לבו ועל לשונו. לולא רך לבי למראה דמעותיך, לולא עשיתי את הטוב בעיניך לשֻמו “בר מצווה”, לוּ יעדתי לַנער תעודה אחרת… כי עתה לא עלו על רוחו דברים כאלה”.

“אל נא ראובן” קראה שושנה ותפרוש כפיה “אל נא תדבר כאלה, רוח ה' דברה על לשון בננו”.

“האמור אמרתי אני לגדל את בני לרוצח ולשודד?” צעק ראובן “האמנם חטאתי באמרי להדריכו בדרך אחרת מדרכי אלה פה מתחת?”

“שמעני ראובן” ענתה האשה ותאמר בְקָרבה אליו אחרי עבור מספר רגעים, ואודם זך כסה את חורת פניה אף קולה לא הוסיף להזדעזע כבראשונה “שמעני בהתעטף עלי רוחי, בצר לי, התבררו ויתלבנו לי דברים אשר עד העת ההיא חשכו לי משחור, את אשר לא התבוננתי מעודי התבוננתי בימים האחרונים, מעולם לא הרבתי מחשבות, באמרי כי אתה היית לי חושב וחוקר, וכל מעשיך טובו בעיני, ועוד יתרה עשיתי… כי בטלתי רצוני בטול גמור, ועליך נסמכתי, כי אתה תוציא גם אותי ידי חובת מחשבה, וזאת היא חטאתי כיום הזה”.

“הוי אשה” קרא ראובן ויתפלץ מלא קומתו.

“החרש ממני ואדברה אני” אמרה האשה, ותרם ראשה, “הנה חרה אפך באלה פה מתחת כאשר קראת ליושבי הרחוב. כי הקשיחו לבם ויקטפו את הפרחים אשר היו בעיניך כל אחרית משושך ונחמתך על בנך מחמד עינינו? חמלה ואהבת אחים דרשת מיד אנשים אשר בעטת בהם אלפי פעמים, ותַלְעֵב בם ותבז את צלמם! מי אתה? איש יחיד, ומי המה? מאות ואלפים, אתה נסֻגות ותרחק מעליהם דרכך, אתה היחיד פרשת מן הרבים, בצרתם לא תצר ובשמחתם לא תשמח, אתה יצרת את לבך לבדך ובאמור המאות והאלפים זה נכון לעשות, וזה לא יכון, ימריצך לבך אשר יצרת, לעשות את ההפך הגמור ממעשיהם, הלא להם אתה? הלא משדי אֵם עבריה ינקתּ גם אתה? ומה יקחך לבך להתנשא עליהם? ולוּ גם בן רוזנים היית, גם אז אין לך לחרף ולחלל את אשר קדוש הוא להם; גם אז אין לך להכעיסם אף ברמז קל. את הדבר הזה הביע בני מחמד עיני, באמרו כי יעבוד את ה' בקומו מחליו. וכה היה עם לבבו להגיד: כאשר יקימני ה' מחליי, תהיה ראשית מעשי להִלָוות על אלה פה מתחת על אחי ועל אחיותי, אז אלמוד את אשר ילמדו המה, אז לא אפיל דבר מדרכם ומהליכותיהם, זאת, ולא אחרת, חשב בננו באמרו כי יירא את ה‘; ואם אתה ראובן יעדתּ תעודה אחרת לבננו, אז הנני אומר לך בפה מלא… כי הטיב ה’ בקחתו אותו ממנו… בטרם…”

“שושנה” הפסיק ראובן אותה.

“ואם לא לך, הטיב לי” קראה וקולה נחבא ותפול בקול בכי על יד השלחן, וגם ראובן בכה.

“שושנה” קרא ראובן אחרי עבור רגעים אחדים, “הפעם ראיתי מה רב כח המות, כי המעט ממנו כי יבדיל בין החיים ובין המתים, כי יפריד גם בין החיים, בין ההורים”.

“אחרת לא אוכל” בכתה שושנה “לא אוכל אחרת, ראובן”.

וראובן שם את עיניו על אשתו הקודרת ביגונה, ויקם ויצא מן הבית.

––––––––––

ואת דבר הפרחים הזניח ראובן ולא יסף להצמיחם על קבר פיליף, אף לא הועיד למשפט את אויביו אשר עשו לו את הרעה. לאשתו גמל אך טוב כאלו נשכחו מלבו כל הדברים אשר עברו בין שניהם, יש אשר נחו עיניו על שושנה מספר רגעים בהיות עיניה אל מעשיה מבלי התבונן בו. גם היא היתה שוקטה ולא שמה לב, כי ראובן איננו יוצא מפתח ביתו ועוסק יומם ולילה במכתבים ובחשבונות.

ויהי היום ויצא מביתו בבקר, בשובו התבוננה בו אשתו כי חמרמרו עיניו מבכי, שושנה לא שאלתהו איפה היה כי ידעה זאת.

ביום ההוא הגיד לה כי נכון הוא לדרך רחוקה כי התחדשו דברים, אשר לא במהרה יתנוהו לשוב הביתה, אשת ראובן לא הסכינה לבקר את עסקי בעלה מעודה, על כן היתה גם הפעם בשורת בעלה בעיניה כדבר יום ביומו.

אך אחת נפלאת בעיניה, כי בקש ממנה להעלים מקלרה יחידתם את דבר מסעו, ויאמר לאשתו בחפזון לא ידעה שחרו “אל תגידי לבתי כי דרך רחוקה לי פן תבהל” ויצו לאשתו להגיד לבתו כי יום יום תחכה לאביה כי יבא ולקחה עמו.

“מדוע אומר ככה לילדה” שאלה האשה בתֻמה.

“רק פתחון פה יהיה לך הדבר הזה להרגיע את רוחה” אמר ראובן כמשתמט.

בצאתו לדרכו בערב, שלחה אותו אשתו עד פתח הבית, הרחובות נשמו מאדם, ואף כוכב קטן לא הזהיר ברקיע השמים, אשר שם ענן כבד לבושו, ולב שושנה חרֵד.

“מדוע זה לא תעשה דרכך יומם?”

“לבלתי הראות לעיני אלה פה” ענה חיש ויעל על המרכבה, עוד הפעם פנה אל שושנה ויתן ידו לה. שושנה הרגישה כי ידו מזדעזעת בכפה.

“ראובן” קראה האשה ותחזק את ראשו בזרועותיה רגעים אחדים כי אימה חשכה לא ידעה שחרה נפלה עליה.

ראובן מש את צוארו מבין זרועותיה, ובטרם הספיקה עוד לבטא דבר בשפתיה, השתקשקה המרכבה לדרכה על רצפת הרחוב. קשת רוח שבה שושנה הביתה, ועתה זה, בשבתה בדד דומם באישון לילה, העלתה על לבבה מה זרו הליכות בעלה אשר התהלך עמה בימים האחרונים. עתה זה החלו דברי ראובן אשר דבר זה כמה, להיות שנונים ונמרצים בעיניה. מה היה לו? ומה הציקה את רוחו? עוד היא מבקשת למצא לה פתרונים, ורגליה הובילוה אל החדר אשר קלרה יחידתה שוכבת שם, ותרעד בראותה את בתה; מדוע זה פקד ראובן להעלים את דרכו הרחוקה מבתה?

פתאום מת לבה ויהי לאבן, העולם חשך בעדה ומתוך החֹשך המה כסתר רעם באזניה: “האין עוד אב לבתי? האפס עוד לי בעל?”.

כרגע התחזקה ותצחק על צלמי הבלהות אשר יצרה לה למחתּה. “אנא אֵלי, סלח נא לחטאת שפתי” לחשה ושפתיה נעו.

ושנתה נדדה, ונפשה היתה כצִנָה קטנה מטורפה בים זועף, פעם התרוממה בתקותה על במתי ים עד כי כטללי בקר נדפו מפניה כל המוראים הגדולים, ופעם ירדה במצוקת לבבה במצולות, ותהום אל תהום הומה באזניה: האין עוד אב לבתך? האפס עוד לך בעל?

כאשר הוסיפה להיות למאכולת להגיוני אימה אלה, כן הוסיפו לענות ולהציק לה השעות הרעות בכל חיי האדם, שעות תלונת האדם על נפשו שעות פוקה ומכשול לב: מי אשם בדבר כי הלך ראובן לבלתי שוב עוד? אני, אני סבותי בכל אלה; אני, אני הדפתיו מביתו, בדברי באזניו על מות הילד דברים אשר לא יוכל אב כמוהו להכיל. היש עוד אב כמוהו? הלא גם כל הדברים אשר עליהם הלינותי עליו בימים האחרונים אשר בנו קיר ברזל בין שנינו, הלא גם הם רק מלב חושש לטובת צאצאיו יצאו.

“לטובת צאצאיו?” שבה ותֵּהום רוח אחרת באזניה: “ומי אחרָאִי בדבר כי טובתו טובה היא. הלא זאת היא המחיצה החוצצת בין שנינו, כי מות פיליף יחידנו היה כקול אלהים הקורא לי, קול אבינו שבשמים”.

המחשבות והחזיונות הוסיפו להתערב ולהתבולל, עד לבלי מצוא מוצא מן המעקשים אשר השתרגו ויסֻבכו סביבותיה כל הלילה. לפנות בקר שמה תנומה קלה קץ למצוקותיה, בהקיצה היתה ראשית הגיונה: איפה ראובן כעת? עד כמה הרחיק ללכת עד הנה? הנשוא הוא במרכבתו או סר אל המלון אשר בדרך? כרבות הרגעים כן רב המרחק אשר רחק ראובן מביתו. כמעט מבלי שים לב שלחה ידה אל הסדור לקחתו ולהתפלל בו, ובין הדפים אשר נגולו לעיניה ראשונה מצאה מכתב חתום, ועליו כתוב שְמה בידי ראובן. כל הגה וכל קשב לא יצא מפיה, כי רעיון לבה בלילה הכשיל כחה מאד. יד הבהלה לא חזקה עליה כי הסכינה ותַשלֵם עמה זה מעט. בטרם עוד פתחה את המכתב ידעה כי אין עוד אב לבתה ואין לה עוד בעל.

ואלה דברי המכתב:

"כלה היא ונחרצה מעמי, לבלתי שוב עוד אל האנשים אשר לא נתנו מנוחה לבני יחידי אף בקבר. לא אוכל להביט בפני האנשים, אשר פרח רך בבית הקברות קוץ מכאיב הוא בעיניהם, יען כי אנשים אחרים, אשר גם הם אדם המה, אשר גם להם יש אב ואם, בן ואח, יען כי אנשים אחרים אלה מצֹא ימצאו נחת ונֹחם בראותם פרחים על קברי מחמדי נפשם. לא אוכל לדור בכלא אשר אדוניו שרי בית הסהר, יסגרו עלי את הדרך לבא ולבקר בשנה הראשונה את קבר פיליף יחידי. החוצה, החוצה אצאָה אעופה, ואל כלאֵך אל “הרחוב” לא אשובה עוד. זה כמה כלתה נפשי ליום הזה… ומדוע אֵחר היום עד עתה? רך לב ונכה רוח הייתי, ובאסוריך – אשר אסרתּ עלי – אסרתי נפשי. אך בהולד לי פיליף אמרתי לקחתו על זרעותי ולהוציאו מן המצר הזה, אל המרחב אל בין אנשים אחרים. מה בצע לי כי שמרתי את הנער מכל משמר. יומם ולילה נצרתיו כאשר ינצור הגנן את נטע שעשעיו לבלתי עשותו באושים ולבלתי יעלה שמיר ושית… יום בא, ויחבל את מעשי ידי, הלא ידעת את היום ההוא, מדוע לא עשיתי משמרת למשמרתי? מדוע זה התכחשתי לנפשי ואתן את שאלתך, אשר היה לי למנוע ממך בכל מאמצי כחי? לעולם לא אשכח ולא אסלח לי את הדבר הזה.

חלילה לי להתרעם עליך, כי ידעתי את מכאובך הגדול כמכאובי או יותר ממני, אך אני ידעתי את נפשי, ואת אשר לפני ואַתּ דמית כעלה אשר אבק רב יכסהו, מבלתי יכולת למוש ממקומו, אסוריך אשר תאסרי על נפשך יאֶסרוּך אל הרחוב, התפתחי והתנערכי מהם, אל תביטי מאחוריך, כי אם ראי את אשר לפניך, שמעי בקולי כי פי הוא דבּר, פי בעלך אשר אהבך, מוּתּר לך מוּתּר לך לשום פרחים על קבר פיליף בננו, והאוסרים זאת הם אנשים אשר הכלא דירה נאה הוא להם המרחבת דעתם אם בית כלאם עתיק ימים הוא, בן מאה שנה או בן אלף אחת היא לי, ואחת דברתי, אני ובני לא נאסר עמם בבית האסורים ולא נתעפש עמהם.

חושי, שושנה, חוּשי ובואי אלי, הנני מצפה לך ולקלרה בתי יחידתי, במקום אשר יטב לנו, התירי את האסורים אשר יאסרוך אל הרחוב, והפקיעי את הזִקָה הזוקקת אותך לו וליושבים בו, במקום אשר שמה אקחך, אותך ואת בּתּנו, אין “גרות”², שם רוח צחה נושבת. האנשים אשר שם לא יקטפו את הפרחים מן הקברים, זרועות לאלפים ולרבבות נטויות לאספך אליהם, לא מתי מספר אשר מידם להם כל הרעה הבאה עליהם, אשר עבדים הם, יען כי לא יחפצו לקרא לנפשם דרור".

בגליון סגור במכתב פרט ראובן את כל אשר יש לה לעשות, אם תאמר ללכת אחריו במרחב; את הבית ואת הגן תמכור, וההרשאות והכתבים הצריכים לזה כבר סדורים ומונחים הם בשלחן הסופרים; קונים יקפצו על הבית לרוב כי מחמד עין הבית הזה לכל הרחוב מאז. אחרי הדברים האלה כתב, כי בכל אַות נפשו עוסק הוא בממכר הבית והגן, כי היתה לו הרוח הנושבת ברחוב למחנק ולזלעפה.

שושנה הניחה מידה את המכתב כאלו לא היה דבר לה ולכל הכתוב בו, רב כח היה המכתב להכות בתמהון להכחיד ולדכא אשה רפת כח כמוה, ותשם ראשה בכפיה ותחשוב מחשבות אולי קראה פעם אחת את המכתב הזה, במקום אחר ובעת אחרת? עוד הפעם לקחה את המכתב בידה, פעם שמה עיניה על מאמר זה ופעם על פרק זה, אך ככל אשר הוסיפה לקרא בו כן זרו לה וכן התנכרו אליה הדברים הכתובים בו.

כמעט מבלי שים לב, שלחה ידה אל הסדור לקחתו ולהתפלל. בדפים הראשונים אשר נגולו לעיניה ראשונה מצאה עינה את הכתובים האלה:

“ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם, והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אותם את בניהם לדבר בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך”.

את הדברים האלה קראה ותשנה ותשלש, הדברים הכתובים פה לא זרו לה ולא התנכרו לה, כי אם נעלו מעל הגליון ויגבהו מאד בקומתם ויֵאוֹרו, ויפיצו סביבותם אור יקרות. את הדברים האלה בקשה וימָצאו לה, בפי מי? בפי קדוש ישראל, הוא הביע את רוחה ויהי למליץ לה.

“ולמדתם אותם את בניכם” הלא הוא הדבר אשר לקחה אזני מפי בני פיליף הגוֵֹע בחבקו את צוארִי בידיו, לוּ נרפא כי עתה למד, זאת ידעתי אני, כי לוּ נרפא כי עתה למד לאהבה וליראה את ה' וללכת בתורתו.

בהגותה זאת מלאה רוח עצה וגבורת וכח לסקור בסקירה אחת את כל ראשיתה ואחריתה, וכמעט בקור רוח לקחה את המכתב בידה ותקראהו פעמים ושלש מהחל ועד כלה. “לא, לא” אמרה אל המכתב כאלו היה הדומם הזה לנפש חיה מדברת “לא, לא, ראובן יקירי, לריק יגעת להטות לבבי אל אשר תחפוץ, פה אשבה, במקום אשר מת פיליף בני, שם אחיה ושם אמותה, פה, פה אשבה”.

מן הרגע הזה קם חלד חדש לאשת ראובן, בעין פקוחה אשר לא פלל לה איש מתמול שלשום, כלכלה את דבר מממכר הבית, ובעצת איש לא דרשה, באֹרך רוח הבליגה על כל עמל עסק כבד כזה, כאשר בא יום המכר השתוממו כל העם, ועד מהרה עשו להן שמעות זרות כנפים, יש אשר אמרו כי עסקי ראובן היו רעים בימים האחרונים, עד כי לא היתה לו עצה אחרת בלתי אם לפנות ערף לבית תענוגיו, ויש אשר אמרו כי לבעבור הנצל מחרב המשפט הנטויה עליו על זַיפו שטר מִלוה ברח וימלט באישון לילה ואפלה. שושנה לא התעברה ולא התקצפה, כי אם הראתה באצבעה על הכתוב בשטר ההכרזה: “לרצון בעליו ימכר”.

לאַט לאַט נדמו השמעות עד כי נאלמו. הליכות שושנה הועילו מאד לשמור את כבוד בעלה מחללו, אף כי לא חדלו אנשי העיר לשאול מדוע נחפזה האשה למכור הבית פתאום בהכרזה החל וכלה, הלא אין נושה ואין מנקש? כל פה דובר, ושרש דבר לא ידע איש.

ביום הממכר ישבה שושנה בביתה נחה ושקטה ומיחלת לשמוע איך יפול דבר, כל מכאובי האשה הנבדלת כאלמנה חיה מאישה, מביתה ונחלתה, העיקו הציקו את האֻמללה בשעה ההיא. אחרי כן בא השוטר ויודיעה כי קם הבית למקנה ליעקב הַצַמָר. שושנה העניקה לו ביד נדיבה כמו לאיש אשר בשוֹרה בפיו, אך בצאת האיש מן הבית נתנה קולה בבכי, ותמלט משא נפשה, אחרי אשר המון מעיה ורחמיה התאפקו זה כמה.

“ה' אֵל רחום וחנון” התפללה האשה בכל לבה “אל תשת עלי חטאת, כי נפשי מרה לי בעזבי את הבית הזה, הלא פה ילדתי לאישי את שני בני, פה ראיתי חיים עם ראובן ופה קברתי את בכורי, גם לו אל תחשב לעון, ואם הרבה להרע לי הפעם, אנא שא נא לו, כי גם אני העלובה נשאתי לפשעו, ראה ה' בעניי! כי לפניך נגלו כל מחשבות לבי”.

עוד עברו כמה ימים עד אשר בצעה את כל מעשיה. בכל צרת נפשה מצאה לרגעים קורת רוח כי גם ראובן לא יכול לכלכל את העסק הקשה הזה בסדרים טובים מאלה. מכסף המקנה נִכתה את נְדָנֶיה אשר הביאה אל הבית ואת היותר השיבה לו. ארוך היה המכתב אשר כתבה בשלחה לו את הכסף, אך עין הקורא לא הכירה מתוכו כי כתָבַתּוּ יד אשה הנפטרת לעולמי עד מבעלה אשר אהֵבָה. בסגנון מכתב סוחרים נכתבה האגרת, בדרך קצרה ומבֹארת פרטה את כל מעשיה מתחלה ועד סוף, את תחבולותיה להרבות במחיר הנחלה ולהחיש את המֶכר, ואם בכל זאת לא תפיק רצון ממנו, הוסיפה לכתוב, יזכר נא כי רק אשה היא אשר לא נסתה בעסקים כאלה, כי אם נשענה על בינתה אשר בלי בינת גבר היא כפִסח בלי משענת.

פרשה קטנה זאת היתה האחת בכל האגרת אשר מתוכה נשקפו שברי לב שושנה.

בסוף האגרת כתבה כדברים האלה:

“לאשר נעשה אני ובתּי, אל תשת לב, מוצא לכסף אשר יש לי די כלכל בו את נפשותינו לא יכזב; ידעתי כי יהמו מעיך לנו, אך השקט ראובן השקט, כי יש לי רב מכדי צרכי, אך לא אוכל ללכת אחריך אל המקום אשר אתה שם, אל תשאלני מדוע? כי לא אוכל”.

כל אנשי הרחוב אמרו כי אחרי הִמָכֵר הבית תלך האשה אחרי בעלה, אך מה השתוממו בראותם כי עוד לפני המועד, אשר שם השופט לפנות את הבית, העתיקה ממנו אל בית בודד הבנוי בקצה הרחוב ההולך אל בית הקברות. אשת האיש אשר ביתו נחשב להיכל הרחוב, ונערותיה הולכות אחריה לשרתה; אשת האיש הזה יצאה בלוית אָמה אחת אל קצה מגרש העיר, בלי קול בכי, מבלי דרוש בעצת איש יצאה מן הבית אַט כמתגאָה בעניה, כמתגאה? אף כי ניצוץ קל מאש הגאוה לא נצנץ בלב האשה הענוה והנוּגה. אנשי העדה חשבו את הרוח הנסוכה על שושנה לגאוה מדוכאה פנימה הבאה לרגלי אסון גדול. עתרת שלום ונחת לא הלכה אחריה בעזבה את בית תענוגיה, רק צל קודר נהלך אחריה אשר בכל עת ובכל שעה הציק לה בחזון שואה לאמר: “מה תעשי אם יבא ראובן ולקח את בתך והלך?”

ואלפי אותות ומופתים הגידו לה, כי נכונים בידה ימי קרב ומלחמה על דבר בתה, האהבה הגדולה אשר אהב ראובן את צאצאיו, לא נתנה מקום להאמין, כי יתנה לשבת רחוקה ממנו, ואם תאבה הנערה ללכת אחריו, ההשב אשיב את רגליה מאחריו? הלא אביה הוא ולו המשפט, ומה תעשה אז? עצות הפוכות אשה מרעותה קלעו את נפשה בכף הקלע, ותחרד מאד פן יאבד ממנה הדבר האחד אשר בגללו עוד יקרו לה החיים, ותרגז מאד לקראת יום בוא ראובן.

עיני שושנה לא טחו מראות, כי לא ברצון תחסר בתה את נפשה מטובה, ותתבונן כי הוד הילדה ופניה דלו, שנוי הוֶסֶת אשר נהפך על הילדה המפֻנקת משפע לרזון, הפיל אור פניה.

אך עוד דבר אחד ראתה ותָחֶל, כי דבקה נפש הילדה אחרי אביה, וכי מאד מאד חזקו געגועיה עליו, אהבתה לאמה נחשבה לקור רוּח למול אהבתה אליו. בראות שושנה כי בתה שוגה כל היום באהבת אביה כי הוא מבחר הגיונה, ורוחו מחיה את כל צבא יצירי דמיונה, כִהֲתָה רוחה ותאמר בלבה, מי יודע אם תכלכל רוחי את כל אלה, ויש אשר עברה עליה רוח חֵמה, אז היתה נכונה להקשיח את לב בתה מאהבת אביה, מבלי שית לב כי בנפש ראובן הוא, אז תתענה שושנה בפוקה ומכשול לב איך מְלָאָה לבה לבקש כזאת מבתה יחידתה על אלוף נעוריה.

רעיון זה היה כיוצא ובא לפניה, וככל אשר הוסיף לעלות על רוחה, כן מצאה את מפתחי לבה פתוחים לפניו ויפשוט על כל גבולו אחרי כי שליט זולתו לא היה שם.

ויהי בלילה, בטרם עלות שושנה על יצועה ותתבונן כי אחרי כלות קלרה את התפלה האשכנזית, אשר היתה מתפללת מילדותה עד היום, שבה ותפרש כפיה, ותקרא בכל לב ובכל נפש: “אנא ה' השיבה לי בשלום את אבי אלי”.

בלילה השני לעת עלות הנערה על יצועה קפצה אליה שושנה, ותחזק בה ותאמר: “הנה גדלת בתי, ותפלה כזאת לא נאוה עוד, אני אלמדך את תפלת הערב, התפלה הזאת בלשון הקודש היא מחוברת, הנני וקראתי לפניך ואַתּ שמעיני”.

הנערה פקחה את עיניה הגדולות והמזהירות כי ראתה את אמה, והנה לבה נגרש וכל קרביה רתחו בדברה זאת.

ושושנה פתחה את פיה בפסוק הקדוש והנורא “שמע ישראל” ותקרא לפני בתה מלה במלה את כל הפרשה עד תֻמה ולבלתי הלאות את הילדה קראה לפניה פסוק: “הנה לא ינום” ובכלותה אמרה לה: “עתה מהרי שכבי”.

עוד הפעם פקחה את עיניה כשואלת ותאמר: “התמה התפלה?” ותאמר שושנה “כן”. “האין שם מאומה על דבר אבי?”

ולא מצאה שושנה את לבבה לתת לה מענה.

ותקרא הילדה ברגש ובדמעות שליש: “אֵל רחום, אם טובה אני בעיניך מהרה שלחה לי את אבי, אנא אֵל טוב עשה נא לי את החסד הזה”.

ושושנה נבהלה מאוד אך עד מהרה קפצה אל בתה ותִשָקֶה נשיקות נמרצות ותאמר: "גם אני תפלתי לה' " קראה בבכי גדול “כי ישיב ה' את אביך לנו לשלום. אך היודעת³ אַתּ כי חפץ הוא לשוב?”

ומראובן אין קול ואין קשב, ושושנה חרדה לזכר בוא מכתב, אף את מקום בעלה לא ידעה. ויהי היום והנה הַטַבְלָר מביא לה מבית הדוֹאַר מכתב שלוּח על שמה הכתוב בידי ראובן.

מבלי דבר על הדברים אשר עברו בינותם קִיֵם ראובן בסגנון מתון את כל אשר עשתה בדבר הנחלה, אף הביע לה תודתה על השכילה לכלכל דבריה בהליכות המכר יותר ממנו, ובסוף דבריו כתב לאמר: בכל מכתבך לא הודעת לי מאומה מכל אשר תהגה בתּנו בי, הֶאָמור אומר כי קלרה לא תעלה את שמי על שפתיה? זאת לא אוכל האמן, הלא הגדת לה מאומה?

המכתב הזה העלה את נדודי שושנה עד מרום קצן, עתה נודע לה כי אומר הוא לשוב. געגועיו לבתו השֵב ישיבוהו הביתה, ומה תעשה אם בֹא יבֹא; וצללי האופל שבו להעיב את רוחה, ותועץ לחזק את הילדה ולמלא אותה כח ורוח ה' די התגברה על הקסם אשר על שפתי אביה, בהסירה מפי בתה ובהשכיחה מלבה את תורת האֵמון אשר נתן לה אביה ביד האומנת הנכריה, ובהכשירה אותה למאוס בכל החלקות אשר יחליקו בעיניה דרכי ראובן ככל אשר מאסה בהם היא.

בקריאת שמע החלה שושנה, כאשר חזקה עליה יד התקוה, כי בלמוד ובחנוך תעמיק עד חקר תהום לב הילדה, אשר אולי תמצא שם עוד מים חיים, הוסיפה ללכת בדרך אשר החזיקה, ותשב לקרוא את המלמד אשר למד את פיליף, ותפקידהו ללמד את בתה תורה. המלמד קבל עליו לעשות ככל אשר תמצא ידו, אך מי יודע, אם גם הכשרונות יספיקו בעד הילדה ללמוד; מי יודע אם לא תתיצב תורת האֵמון הראשונה לשטן לו, בחמה עזה גערה בו על דברו על בתה ככה, הוא אין לו כי אם לְלַמד ומה לו אם תחפוץ ואם תמאן, הילדה חפוץ תחפוץ, כי החֵפץ הוא החובה המוטלת על הילדים; המלמד סר למשמעת שושנה ויָחֶל ללמד את בתה.

התפלה היתה ראשית תורת המלמד, אשר בקשה שושנה מידו, כי רב ערך התפלה לילדה עד כי היא קודמת לכל; תפלה רק תפלה, קראה האשה, עד כי חרד לב המלמד לשמע הדברים הנִשְנִים תמיד בפיה.

והמלמד לא שגה במשפטו כי ככל אשר נלאֶה פיליף ללמוד את הקריאת⁴ העברית, כן נלאתה גם קלרה. כל אות מאותיות הקדש נדמה⁵ בעיניה כהר גבוה ותלול, כל תחבולות המלמד לא עמדו לו לחבב על קלרה את למודו, וּקלרה נתנה כתף סוררת למלמד ולמודיו, ותשם כחלמיש את פניה הצוהלים מדי בא שעת הלמוד, לא נתנה לב אל אשר לפניה, ועיניה שוטטו הנה והנה, ברעם פנים ובזעם שפתים קדמה הנערה את פני המלמד, אשר אמרה שושנה כי מאתו תצא לבתה תורה.

אֵם הנערה לא חשכה כל עמל, לחזק את ידי המלמד להעיר ולעורר את רוחו, כי אמרה מראש כי בשֶלוֹ כל הרפיון הזה. אך מעט מעט החלה להתבונן כי מעשהו אמונה, וכי לבתה לב סורר על כן יהיה עמלו לריק.

שבועות עברו, ועת הזמיר הגיעה, שנה תמימה מלאה ליום מות בנה, ומראובן לא נשמע דבר.

זה כמה חדלה הנערה לשאול על דבר אביה, עד כי כמעט לא זכרה אותו. האֻמנם קם הדבר אשר אליו נשאה שושנה את נפשה? האֻמנם נשכח ראובן מלב הילדה? לא! בחִיל ופחד התבוננה שושנה כי שנתה בתה את טעמה, דבריה היו מעטים, צוארה – עתק, ופניה – נזעמים, והמעט כי רוח המלמד היה זרה לה כי אם גם רוח-אמה; נאסף מן הילדה שמחה וגיל, ורק עצב ורגז הפיקו עיניה כל היום.

“מה היה לי?” אמרה האשה לנפשה “כי נהפך לבב הילדה, כי היתה עמה רוח אחרת מאשר פללתי. העצור אעצור…?”

בערב קראה קלרה בפעם הראשונה את שמע מעל הסדור, כל הגה אשר יצא מפי הילדה הרנין את לב אמה האֻמללה אשר זה כמה לא באה רננה בו, כקול מלאכי השלום היה באזניה קול הנערה ובנחת נפלו חבלי שנה על עיני שושנה הנדכאה והנלאה.

קול דופק הדלת הֵעירה מתנומתה הקלה.

בטרם נגשה אל הדלת לפתחה והנה איש בעל קומה נצב לקראתה.

“ראובן”, קראה שושנה ותכס את פניה בשתי ידיה.

וקלרה השליכה מידה את הסדור ותפול על צוארי אביה ותקרא “אבי אבי, הנה אבי”. רגעים מספר עמדו הנערה ואביה חבוקים ודבקים כאלו היו למוצק אחד.

“שושנה!” קרא בהרפותו מבתו ובקרבו אל אשתו בידו הפשוטה לקראתה.

והיא חרדה ותרעד ותקרא בקול גדול:

“לא אוכל, ראובן, לא אוכל, באשר מת פיליף בני שם אהיה”.

וראובן העביר את ידו על עיניו, ואולי מעודו לא הכאיב זכרון הנער המת את לבבו כבפעם הזאת.

“שושנה!” קרא ראובן בתרעומת נוחה “הֲכֵן תקדמי את פני אחרי אשר לא ראיתִני זה כשנה תמימה?”

“מי אתה היום ולמי אתה היום ראובן?”, קראה פתאֹם ותסר את כפיה מעל פניה. וראובן נעוה מראות את מראה אשתו אשר כמעט לא הכיר, ויסוג אחור.

“מי אתה היום ולמי אתה היום ראובן?” קראה עוד הפעם ותקם מכסאה ותתקומם מלא קומתה.

“לקחתך באתי הלום, לקחת אותך ואת בתך עמדי” ענה בלחש.

“לא אוכל, ראובן, לא אוכל” צעקה האשה בכל כחה.

“שנה תמימה ארֻכה היא” השיב ראובן “ואני אמרתי כי בקרב הימים האלה שִנִית דרכך, אכן כאשר הָייתְ כן אַתּ”.

“כן הייתי וכן אִויתי, וממנה לא אָשוּב” נאנחה שושנה.

“הזה בית לאֵשת ראובן שפּירא” הרים האיש את קולו, ויבקר בעיניו המשוטטות את המעון הדל והצר.

“טוב מעון דל מ…” הפסיקה אותו שושנה.

“הזה מראה בת ראובן שפירא” קרא עוד, ויבט בפני בתו לאור הנר הדולק יחידי “בתי, בתי” אמר בדאבון לב וַיַחלֵק את לְחָיֶיהָ. “לא כן היה מראֵך ביום עזבי אוֹתך, הבשנה אחת כה נהפּכתּ, כשושנה רעננה היית, ועתה נָבַלְתְּ קָמַלְתְּ, אי שמים, מה נהיתה פה”.

הילדה התרפקה על אביה ותלחוש באזניו.

“אל תּתּנני ללמוד עוד בזה” בהורותה באצבעה על הספר הַמָשְלָךְ.

ראובן הגביה את הספר וישם עיניו בו.

“שושנה” קרא בהחזיקו בידה “בואי עמדי, לכי אחרי”.

“לא אוכל ראובן, הלא אמרתי לך” צעקה בקול גדול “נדר נדרתי לפיליף בני להיות רק פה”.

“ולא, תלך נא עמי קלרה בתּי” קרא ראובן אחרי המון גמגומים וישא את עיניו אל אשתו כאֶל איש אשר ממנו משפטו יצא.

במנוחה אשר לא פּלל ראובן, קראה: “שאל נא את פי הנערה”.

ובלב ראובן קם שאון, שפתיו נעוּ, מצחו האדים, ופניו קדרוּ, כי ירא פן גלמוד יהיה כל הימים אם תשיב בתּוֹ היחידה את פניו.

ברב כח בִטֵּא: “קלרה התלכי עמי?”

בתרועת ששון כיוצא מעבדוּת לחרוּת נפלה הילדה על צוארי אביה.

וראובן פנה אל שושנה והנה היא מתעלפת.

כאשר התעוררה ותפקח את עיניה ראתה את ראובן עומד עליה ומחזיק בידה ותּוצא את כפה ממנו, ותּאָנח בשברוֹן מתנים.

“לא אוכל, ראובן, לא אוכל” דברה כמתוך החלום.

כה תמוּ הדברים והשיחות בין האיש לאשתּוֹ, בין האַב לבתו בבית הצר הזה.

לפנות בקר עזב⁶ ראובן וּבתּוֹ את הבית ואת העיר.

שושנה ישבה בדד.

––––––––––

עוד שנים רבות באו מכתבים לפרקים קצובים, שלוחים על שם שושנה ממקלט נזירות בּוִין העוסקות באֵמון הבנות אך היא לא השיבה עליהם, לאחרונה חדלו ולא יספו לבֹא עוד.

ויהי היום ויבא אל שושנה מכתב חתוּם בארבעה חותמות כתוּב בידי הכהן בוִינא, המכתב הזה היה תעודת מוֹת ריכֿֿאַרד שפירא. קבוּרתוֹ בוינא, אך לא בין קברי ישראל.

* * *

ואשה אחת שוכנת ברחוב, מבֹרכת ומהֻללת בפי כל יודעי מעשיה הטובים; בחלות ילד רך וקדחת אוכלת בו, וחשה אליו האשה ההיא, וידיה מה רכו! ואמריה מה נָעֵמוּ! כצחוק יעבור על שפתי ילד כּוֹאֵב בגשתה אליו. יד ה' כי תהיה באדם להמס חמודו ולהמק בשרו וגעלה בו כל נפש, ומאנה לנגוע בו כל יד; ובאה היא וסעדה בחסד משכבו וברחמים גדולים ידיה תמרחנה וידיה תמשחנה. כל חשך לא יחשיך ממנה וסוּפה וּסערה לא יעצרוּה מהחש עזרה לנגוע מֻכֵּה אלהים; שֵנה לא תדע ואצבע קלה כי תגע בחלוֹן ביתה באישון לילה והנה היא לבוּשה והולכת. “היי אַתּ לאם לבני ולבנותי!” יש אשר יקרא גֹוֵע או גֹוָעַת, ובשלום ימותו בדעתם כי היא תהיה למחמדי בטנם לאֵם.

האשה הזאת אשת ראובן שפירא ושמה שושנה.