ברנר בירושלים    🔗

בשנת תרע"א (1911) יצאה שמועה בחוג הישוב החדש, הקטן, בירושלים, שברנר יבוא בקרוב להתגורר בעירנו (ואני אז כבן עשרים ושש, תלמיד בבית המדרש למורים בשנה האחרונה ללימודי).

בקרב חוגי הנוער המועטים (סמינריסטים “בצלאלים”: תלמידי ביה"ס לאמנות “בצלאל”), שידעו מן הספרות ומן העתונות מוניטין שיצאו לברנר בארץ, היו מצפים לבואו להכירו מקרוב.

לאחר ימים סח לי אחד מחברי, שגר ברחוב שבו עבר לגור ברנר, שבשעת בין הערביים יוצא ברנר יום יום את בתי הדואר¹, הנמצאים סמוך לשער יפו, הולך שמה ברגל ושב ברגל.

ביקשנו להיפגש פנים אל פנים עמו, כבדרך מקרה, בלכתו או בשובו מבתי הדואר. ואמנם באחד הימם ראינוהו מרחוק, בשובו מדרכו, צועד מולנו. לבדו הלך, לאיטו. איש בעל קומה בינונית, גוו מלא, גבו כפוף במקצת, גם ראשו מורכן כשקוע במחשבה; תלבושתו פשוטה־דלה בתכלית (כתונת ללא צוארון וללא כל עיטור בחזהו, נעליו כמעט בלות). כשנשא עיניו אלינו דרך מקרה, נגלו עיני תכלת עמומה פוזלות קצת — ו“הפגישה” חלפה עברה. הפניתי ראשי לאחורי והתבוננתי לדרך הילוכו, הילוך של אדם צנוע, כנוע, כמתחמק בלכתו הצדה…

מראהו החיצוני ותלבושתו המרושלה לא הפתיעוני. הכרתי אז כמה סופרים שונים במראיתם: ש. בן־ציון, שהיה יפה־תאר, מסלסל בזקנו הגזוז בצורה נאה, מתהדר במגבעתו המונחה על ראשו תדיר דרך גנדרנות בשיפוע מן הצד; את אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שבלבושו ובזקנו היה דומה ליהודי משלומי אמוני ישראל; את יעקב רבינוביץ ואת אשר ברש, איש איש מהם ומום שבגופו ועוד מספר סופרים. לפיכך מראיתו החיצונית לא הפתיעה ביותר, אדרבא: היא כמו השלימה, או התאימה, למה ששיערנו ודימינו בנפשנו מדמותו הרוחנית. בפגישה בת־רגע זו לא עמדתי אלא על כלל מראיתו ועל דרך הילוכו, שהיה — כפי שראינוהו לאחר מכן פה ושם ברחוב — כהילוכו של אדם, שמשאו מעיק על גבו…

כעבור שבועות מספר באה הזדמנות לידי לנכוח במקום שנמצא ברנר עם רעיו: יצחק בן־צבי, אהרן ראובני והיו שם בן־דוב הצלָם ועוד שנים־שלשה אנשים. המקום היה — חדרו של זאב אשור (שהיה פועל דפוס), עבד בשבועון (אחדות) של פועלי ציון, שברנר השתתף בקביעות במערכת העתון עם יצחק בן צבי, אחרי כן גם ד. בן גוריון, זרובבל ועוד.

בצנעא בחרתי לי מקום ישיבתי מן הצד, מאחורי מי שהוא, בבחינת רואה ואינו נראה, אבל כיוונתי לישב ממול ברנר והתבוננתי בתוי פניו מקרוב: ראשו גדול מן הרגיל, שערו צפוף, סבוך, זקנו קצר, צהבהב־כהה, גם הוא צפוף מאד ומגיע עד למעלה בלחייו. אבל עיניו — מצבע תכלת עמומה — אם כי פוזלות הן קצת, מושכות הלב. בהביטו כה וכה דומם — יביע מבטו כעין תחושת־כאב ואילו במהלך השיחה, תוך כדי ויכוח, כעין ניצוץ ניצת בהן. וקולו, קול שיחו, נעים, אהוד, חנון. כן תעלה לרגעים מקלסתר־פניו הכבד, הרציני, בת־צחוק חמודת־חן, כמו בהיבקע באפלה שביב אור.

הוא משתתף בשיחה בעירנות רבה, יש והסביר פנים לזה וחייך לזה ויש וחילק לאחר דבר־חיבה — והריהו כל כולו לפני ככל האדם, ככל אחד ואחד מן היושבים כאן.

אולם בהמשך השיחה (פרטיה, כמובן, נשכחו לאחר עשרות שנים מזכרוני, אבל תוכנה זכור עמי עד היום בכללו) דנו אז לפי הצעת יצחק בן־צבי על קביעת מדור ב“אחדות”, או קביעת עמדה בענין מסויים, שהיה מקובל ורגיל בעתונות שלנו — וכאן בלט משהו “ברנרי” בהתנגדותו לכך לחלוטין. טעמו ונימוקו היו, שאותו ענין נראה לו נדוש למדי, בנאלי למדי והוא מופרז מעיקרו ויש בו מטעם פרזיולוגיה, השליה, מליצה — ולמה אפוא לשוב ולטחון קמחא טחינא? למה לא ניתן לדברים להיראות כמות שהם במערומיהם, באכזריותם, הן ככה אולי אפשר עוד לרפא, אולי שב ורפא לו… וכו' וכו'. דבריו נשמעו לי אז נלבבים מאד, נובעים ממעמקים ונוקבים עד מעמקים…

התעכבתי קצת בדברים שבאותה פגישה ראשונה, משום שלפי מה שידעתי עד אז על ברנר ולפי מה שהכרתי בו לאחר זמן במשך ימים רבים, היתה אותה פגישה בשבילי כעין תמצית, כעין נוטריקון ממהותו, מטיבו וגם מסוד השפעתו של ברנר על בני דורו וביחוד על הנוער.

השפעתו על הנוער היתה עצומה, משום שעין בעין ראו בו אדם נדיר, נפלֶה מרבים, מעין שריד קדמונים שכמו אש עצור בעצמותיהם, או ראו בו אחד צאצא רחוק, מדורות תנאים, שגרסו תדיר בחומרא: יקוב הדין את ההר. הנוער, שמעצם טבעו בהיר־עין וטהור לב הוא, שאלהים עשהו ישר והוא אינו מבקש חשבונות רבים, מיטיב הוא להרגיש ולהכיר במהות הטוב כמשמעו — טבועה בחותם שעיקר אחד חרוּת בה וכל השאר טפל לה לחלוטין. עיקר לגבי ברנר הוא הדאגה, החרדה, האחריות לגורלה של אומה זו; בקשת דרך, מוצא, מפלט לעם בעניו, בכסלו, וכל השאר, חייו הפרטיים: מזונותיו (שלא עלו בהרבה על אלו של חנינא בן דוסא), מגוריו (חדר ריק ערום מכל תוספת שהיא, זולתי מיטה — שני קרשים על שני ארגזים — “סטנדר” אחד, שדרכו לכתוב עליו), תלבושתו הפשוטה, המדולדלה וכו' — כל אלה טפל הם; וברנר, שמבחינה גופנית בריא ואיתן היה, דכדוכי נפשו, קרעי נשמתו, רישולו והסחת דעתו מעצמו — כל אלה לא היו אלא כפועל יוצא מאותו עיקר שממלא הכל, משכיח הכל ומוותר על הכל. ובאשר בני דורו המקורבים אליו והמרוחקים ידעו נכונה, שאותו עיקר שלו אמת הוא, אמת שנובעת מעומק הווייתו, מתוך יסורי נפש וקשי־רוח, לכן ידעו אמון גמור לדברו כלבר־סמכא של הדור.

ותחום העיקר נכללה, כמובן, בראש ובראשונה זיקתו לספרות. יחסו של ברנר לספרות היה יחס שבאדיקות, שבדבקות, שבאמונה. היצירה הספרותית המעולה, הגדולה, אשר לפי מהותה ומכלול סגולותיה חודרת היא למעמקי הנפש, עשויה להיות סם־חיים לאומה ביחוד בשעה זו (בשעה הידועה של “אחרית וראשית, בנין וסתירה וכו'”, ובתוספת ראייתו של ברנר — שעת יאוש ותקוה); והיא, הספרות, עשויה לעורר לבבות, לפקוח עיניים, להדריך בחורים וטובים בישראל לחיים ראויים לשמם, חיי עבודה, בנין, יצירה, תקומה.

משום כך היה עולמה של ספרות כלול בעיקר שבחיי ברנר. ומי שנזדמן לו, ברב או במעט, לשמוע לשיחו של ברנר או להרצאותיו על סופרים או על ענינים ספרותיים, נוכח לדעת שברנר חי בעולמה של ספרות כּחְיוֹת למדן ותיק בעולמה של תורה, לא רק על דרך “והגית בו יומם ולילה” (שכן גם סופרים אחרים דרכם בכך) אלא הספרות היתה לו בדומה למשענת־חיים, ליסוד־חיים וממילא לתקוות־חיים. ואמנם אם ראינו לעתים רחוקות את ברנר ב“מצב רוח” טוב, בהרווחת־לב ובצהלת פנים, היתה זאת בגלל איזו בשורה ספרותית טובה, או איזו תופעה שהיא, שהיו לה סמוכין לחשיבותה של ספרות או של יצירה ספרותית מסויימת, בבחינת: שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

מכאן הערצתו הגדולה ורגשותיו הנלבבים (אם כי תמיד, כדרכו, בדברים שקולים, מאופקים) על סופרי המופת שלנו: יל“ג, מנדלי, ברדיצ’בסקי, שופמן. וכמה קורת רוח שבע, כשראה כשרון צעיר שמפציע ועולה. עד מה שמח אז בירושלים לקראת אחד בחור צעיר אורלוף (א. ל. אריאלי אחר כך) שבטיח גדולות בתחילתו. ברנר פירסם ב”אחדות" וב“הפועל הצעיר” כמה מיצירותיו, גם הוציא בפרוטותיו המעטות חוברת מיוחדת מ“אגדת המות” של אורלוף, שהדפיסה מקודם ב“אחדות”. ואמנם היה אורלוף בעל כשרון ודאי, אלא שעם פרוץ מלמת העולם הראשונה פגעו בו מרעין בישין ונטרף עולמו הרוחני עליו².

ברנר שהיה נתון בכל נפשו ומאודו בעולמה של ספרות והיה בעל עין חדה ובעל חוש ספרותי מובהק, לא טעה במשפטו על כל יצירה ספרותית שנמסרה לידיו. וידוע למדי היאך הבחין ברנר בהבנה רבה בטיבו של עגנון בראשיתו וכמה חיבה ויקר הגה לו. על אותו פרק, ברנר ועגנון בירושלים, סיפר עגנון בעצמו באריכות ובשלמות (ב“מולד”).

עם זאת, עם כל חיבתו ואהדתו לכשרון הצעיר, אין להסיק שהיה פוסק דינו במידת רחמים או בלשון רכה, אדרבא: בחומרא ובקפדנות נהג. אם פסל דבר — מלב שלם ובדיבור מלא פסל. זכורני, שאותו אורלוף הביא לו פעם סיפור שהשקיע בו הבחור, כדברי עצמו, “הרבה כחות יצירה” ואילו ברנר דן את הסיפור לשבט… גם העמידו על כמה פגימות ופסולים והוכיחו על פניו, שהפעם הקדיח את תבשילו.

אף גם זאת: בטרם אנסה אני ביצירה בלטריסטית, פרסמתי לעתים דברים פובליציסטיים. ברנר שיבח לפני אחד ממאמרי. לאחר מכן פורסמו פעמיים שירים ממני ב“אחדות” (אז לא ערך הוא את השבועון). משנפגשתי לאחר זמן עמו ונתגלגלה שיחה על המודר הספרותי ב“אחדות”, אמר גלוי וישר, בלי היסוס וסייג: “אל תכתוב שירים, אין שיריך מעידים על כשרון משורר”. קבלתי עלי גזר דינו בלא כל תרעומת שבלב, כי ידעתי שהדין עמו…

ועד אפיזודה המראה גם את שיקול דעתו ודיוק משפטו ביחס לצעיר מתחיל. מורה צעיר מחברי כתב רומן ומסרו לקריאה לסופר פלוני. הלה פסק דינו לחומרא: יצירה גרועה; גם הסביר לו טעמו ונימוקו על משפטו. הצעיר הביא את הרומן לברנר וגילה לו מראש, שסופר פלוני דן את הרומן לשלילה והוא מבקש לדעת את משפטו של ברנר על יצירתו.

כשבא הצעיר לאחר זמן אל ברנר אמר לו בזה הלשון כמעט: הרומן הזה אמנם אינו דבר משובח, אבל אם פסלת דבר כזה, הרי לא שבקת חיים לסופר. ברנר שהיה נוהג להרחיב קצת הדיבור על טיבה של יצירה, קימץ הפעם בדבריו, אמר אשר אמר ולא יסף. ואמנם היה משפטו הקצר של ברנר למשיב נפש לצעיר; שנים רבות נשא אותו צעיר את דברו של ברנר בלבו כהודאה, או כהוראה, של ברנר שמותר לו, לצעיר, לכתוב, לנסות שוב לכתוב. וכך כתב כל חייו דברים לא משובחים, אבל כתב… אם כי ידע יפה בעצמו משפטו של ברנר עליו לאמיתו…

ומידת עדינותו של ברנר כלפי סופר בעל כשרון נודעה ביותר מדרכו בעריכה. כעורך — והוא הירבה לערוך כל חייו כמעט — נמנע מכל תיקון סגנון בכתב ידו של סופר. יהא הסופר מביע עצמו בעצמו בסגנונו ויהא אחראי לעצמו. מעולם לא העלה על דעתו, שיכפה על הסופר טעמו וסגנונו שלו, של ברנר. בענין זה שמעתי באותם הימים מפי אחד מן החבריה: כשעסק ברנר, בהיותו בתל אביב, בהוצאת קובץ ספרותי, קיבל משלום שטרייט, שגר בפתח־תקוה רשימה נאה, אלא שמצא שורה שלמה שלא נראתה לו. כדרכו לא הרשה לעצמו למחותה או לתקנה וכתב־היד היה צריך להימסר לדפוס למחרת היום בבוקר. ביקש לנסוע לפתח־תקוה להעמיד את שטרייט בעצמו על תיקון אותה שורה, אבל לא נמצא בידו אותה שעה “בישליק” (מטבע תורכית לא יקרת המציאות) ולא נמצא בקרבתו אז מי שהוא מהחבריה ללוות ממנו הפרוטות הדרושות. לא השתהה ברנר הרבה ויצא לפנות ערב ברגל לפתח־תקוה ושם, בהסכמתו של ש.ש., באה אותה שורה על תיקונה.

וידוע למדי עד כמה היה תדיר מוכן ומזומן לתת משלו (כשהגיע לעתים ממון כל שהוא לידו) לחבר, שהיה זקוק לעזרה. וכשבא לידו — מקרה לא שכיח — סכום כסף ניכר משכר סופרים שלו, היה ממהר להשקיעו בענין ספרותי חדש, שכן המושג ספרות מכל הבחינות היה לו, כאמור, כמושג תורה לגבי יהודי אדוק ושׁנינו: שכר מצוה — מצוה, שכר ספרות — ספרות.

צויין לעיל, שהליכותיו של ברנר וכלל הוויתו היו טבועות בסימן של כובד־ראש, של בדידות ואפרוריות. עם זאת היה ברנר בשעות רחמים נדירות איש נעים לשיחה, מאיר פנים בחדוה וכמו צמא למושב חברותא. ופעם אחת ראיתי את ברנר בירושלים, כשהוא נתון כולו במצב של “חציוֹ לכם” — שופע גיל וצהלה. הדבר קרה לאחר שכל החבריה, וגם אני ביניהם, נסתבכנו באיזה ענין פעוט, שהיה בו במדה ידועה מן האבנטורה — אבל יצאנו מאותו ענין בשלום וגם בפצויים, כביכול, בסך שלשים־ארבעים פרנק. ברנר, שהיה גר באותו בית, יחד עם כל החבריה, עמד מן הצד בעת התיעצותנו באותו ענין, ראה הכל, שמע הכל וידע הכל — וכאילו ליוה אותנו בחיוך אבהי, סלחני… וכשיצאנו מאותו ענין ב“רווח נקי” ערכנו משפיה בהילולא וחנגא: בקבוקי בירה למכביר, נקניקים בשפע, פירות ומגדנים, שלא היו נראים על השולחן בימים רגילים… ברנר, שעמד מרחוק לגמרי בשורשו של אותו ענין, הסכים להצטרף אלינו וטעום מפירותיו… וכשהיו הכל מבוסמים דים וגם הוא קצת, הכריז ברנר שאם יתן לו מי שהוא מאתנו איזה פסוק שהוא, מאיזה ספר שהוא מן התנ"ך — הוא ידרוש “מַגידוּת” עליו, כידו הטובה עליו ביזרת ה' יתברך. זכורני, שאני הצעתי לו פסוק זה:

“בטחו בה' עד כי ביה ה' צור עולמים” (ישעיה כ"ו ד').

בכוונה בחרתי בפסוק זה, בדעתי דוקא כמה הוא רוגן ומתרעם על מידת הביטחון של היהודי (כפי שמלגלג מנדלי על כך לרוב).

ואמנם שיחק ברנר את תפקידו כ“מגיד” מופלא בבקיאותו, בניגונו ובהעוויותיו כ“מגיד”, בשלבו באותו פסוק, בדרך פלפול מפולפל, כל מה שעמד בימים ההם על הפרק בארץ: בעיות הישוב, העבודה העברית, חרפת העבודה הערבית, צללי הישוב הישן, עניני “החלוקה”, ויכוח המפלגות “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” — הכל כאשר לכל — והכל נדרש בטון של מגיד מליץ העושה להטים בפלפולו שחֶצְיָם קולעים בכוונה וחֶצְיָם נלעגים גם כן בכוונה.

באותה תקופה, בימי מגורי ברנר בירושלים, סיימתי את לימודי בבית המדרש למורים. הספרות העברית נגלתה אלי עם היכנסי לבית המדרש כבן י"ח, לפני כן לא ידעתי דבר הימנה (זולתי “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” בחלקו, שבאו לידי על פי מקרה נדיר מאד).

במשך שנות לימודי, ככל שהוספתי קריאה והרביתי דעת, קמה בי תשוקה נמרצה, אבל נסתרה, בבחינת: לבּא לפומא לא גלי, לנסות ולכתוב דבר ספרות ממה שאני רואה וממה שאני יודע מסביבתי. אך גזרתי על עצמי, שלא אנסה להתחיל ולכתוב בטרם אגמור לימודי, לבל אמשך אחר הכתיבה ואקפח את לימודי ואת עתידי. ודוגמא חיה ואזהרה גלויה לתשוקה זו היה אז לנגד עיני: חבר, שהתחיל לכתוב בעודו תלמיד, הוא שנודע אחר כך כסופר: יצחק שמי ע"ה³.

ואני, רק עם סיום לימודי, גמרתי אומר לנסות דבר. בהסתר, בלא שידע איש מאשר עמי, כתבתי בשעות הלילה במשך חדשיים בקרוב סיפור גדול בערך, שקראתיו לוּנה. אולם תוהה הייתי על טיבו של יצור זה שהבאתי לעולם — מה משפטו? מה גורלו? הבר־קיימא הוא או נפל בן יומו? שמא כל אותה תשוקה, שאוחזת בי כל השנים, חסרת יסוד היא — אם חסר כשרון אני… ברם, כיוון שמעת שהחלטתי לכתוב הסיפור ידעתי שאמסרנו בידי ברנר, ידעתי שספקותי יתמו עם משפט פיו, כי הן משפטו אמת יהיה, אם לשבט אם לחסד…

ביום ראשון לשבוע הבאתי לו הסיפור ובצנעא ובתום־לב הוספתי, שאם יאמר שיש תקוה לי אמשיך לכתוב, ואם לא — קונם שלא אכתוב עוד. בחיוך קל השיב לי: טוב. תבוא בשבת לפנות ערב.

על חבלי הצפיה כל הימים לרבות הלילות באותו שבוע — למותר להתעכב, המבין יבין…

כשבאתי אליו, היו דבריו קצרים וברורים. בין שאר דבריו על טיבו של הסיפור השמיעני, שיש בי כשרון ושראוי לי שאוסיף לכתוב, גם יעצני שאוסיף שנים־שלשה פרקים בסופו של הסיפור והסביר לי נימוקו על כך.

עשיתי כעצתו. אחרי זמן מה מסרתיו שוב לידיו. אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. התהפוכה בארץ היתה גדולה. החבילה נתפרדה. ברנר שב לתל־אביב. אני לוקחתי לצבא התורכי (השלטונות התורכיים ערכו חיפוש בביתי — כחשוד בציונות — ולקחו כל נירותי, עם ההעתק מסיפורי “לונה”).

כתום המלחמה כתבתי מיד לברנר על אודות סיפורי והודיעני שמסרו, לפני שיצא בשעתו לגירוש לצפון, למערכת “הפועל הצעיר”. פניתי שמה. חיפשו ולא מצאו את הסיפור. הושברתי. הייתי מיואש. אולם לאחר יומיים כתב לי שפרינצק ז"ל (שהיה מזכיר המערכת), שמצאו במרתף במחבוא פח מלא כתבי־יד ובתחתית הפח היה סיפורי והושב לידי.

לאחר מכן נשלחתי כמנהל בתי־הספר העברים בדמשק, משם שלחתי לו את סיפורי הגדול השני “בלי כוכב”, שהדפיסו בירחון “האדמה” בשלשה המשכים. באותה תקופה 1918—1920, נפגשתי שתיים או שלוש פגישות קצרות עם ברנר.

פגישתי האחרונה עמו חלה בתל אביב חדשיים לפני מאורעות הדמים (מאי 1921). סרנו אליו, ד. קמחי ואני. ישבנו שעה ארוכה בערך. שוחח על עניני הספרות באותה שעה ועל עורכים (ש. בן־ציון, י. פיכמן) ברוח טובה ובהומור קל. גם היה כמתלונן, שמרבים לשלוח אליו כתבי־יד; כל מי שמעלה דברים על נייר רואה זכות לעצמו לחייב אותו, את ברנר, לקרוא דבריו, לרוב דברים מפוקפקים, מגומגמים, והוסיף: הרבה דברים אני שולח לפיכמן… (שהיה עורך אז הירחון “מעברות”).

תוך גדי שיחה שאלני אם כותב אני דבר חדש.

ענה לו קמחי: הרי גמר זה עתה רומן חדש: “אשתו השנואה”.

שאלני מתוך תרעומת קלה: מדוע לא שלחת?

עניתי שחששתי פן אהיה כמכביד עליו והרי זה עתה התלונן, שמרבים העם להביא…

— שלח, שלח, אמר לשון חיבה ודרישה כאחת.

בכללה של אותה שיחה, שארכה, כאמור, קצת, נראה ברור כשרוי בשלוות־נפש, בהצטללות פנימית, כאילו עבר עליו איזה תהליך שבהתנערות, שבהזדככות. ואמנם מששאלו קמחי, אם הוא כותב עתה דבר, ענה כדרכו בענוות־לשון ובקול נמוך תשובה מתוך כובד ראש והחלטה ברורה וקיימת: עוד לא אכתוב בלטריסטיקה. חסל סדר סיפור ורומן. אכתוב רק פובליציסטיקה, חמש עשרה — עשרים שורה ליום, ככל שאראה צורך לכתוב.

בסיומה של אותה שיחה היו דבריו מובנים לנו לחלוטין. הוא שאף אז להגיב על חזיונות החיים בדברים של ממש, של מציאות, של אמת־חיים בלא תוספת דמיון וגינוני אמנות.

עם שובי לדמשק מיהרתי לשלוח לו כרצונו את הרומן “אשתו השנואה”, אבל לא זכיתי לדעת אם קראו. אולם הוגד לי: כשבאו לקחת את הגוויות הפצועות מן המקום שבו נרצחו ברנר וחבריו, נמצאו בחדרו דפים מן הרומן פזורים על פני החדר, וכמה מהם היו כתומים כתמי דם — — —

 

עם ש. בן־ציון    🔗

אף־על־פי שש. בן ציון היה ה“סנדק” שלי בספרות, שהוא היה הראשון שהדפיס כמה מדברי, לא נזדמן לי להיות מן המקורבים אליו, משום שמקום מגוריו היה תל־אביב ואני תושב ירושלים כל ימי בחרותי. פגישותי המעטות עמו היו בהזדמנות, שהבאתי לו או שלחתי לו כתב־יד להדפסה.

דברים ראשונים שלי פירסם ב“שׁי” הספרותי: מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי האנגלים נוסד בהוצאת הממשל הצבאי הבריטי עתון יומי עברי בשם “חדשות הארץ”, ובכל יום ששי סופח לו מוסף ספרותי בשם “שי”. לעורך ה“שי” נבחר על ידי השלטונות ש. בן־ציון.

במשך החורף הראשון להוצאת העתון פרסם ב“שי” שלשה סיפורי מלחמה קצרים שלי.

לאחר מכן הודיעני, שהוא עומד להוציא קובץ ספרותי גדול (לא בקשר עם ה“שי” אלא בענין פנימי שלנו) וביקש, אם יש לי דבר גדול בערך שאשלח לו. שלחתי את הסיפור “לוּנה”⁴.

לא אחזור כאן על דבריו ביחס לסיפורי זה, די שאגיד שקיבלו ברצון והדפיסו בלי כל שינויים ותיקונים מלבד ביטויים שהיו חביבים עליו כגון: “שׁכּן”, משמע וכדומה, שהרי ש. בן־ציון כעורך לא היה רק עובר בקולמוסו על כתב־יד לסלק איזו פליטת קולמוס או דבר־רישול בסגנון או טעות כל שהיא, אלא לפעמים היה יורד לחייו של התוכן של הסיפור… מידה זו שבעריכתו רבים ראו בה מידת דין קשה, שהרי פוגעת היא לא רק בכלי אלא גם ביוצר… אבל ש. בן־ציון כאילו גרס עריכה — מערכה, ויש ונאבק עם כתב־היד ולא הוציאו מתחת ידו אלא כשהוא מלוטש וממורט בדומה לסגנונו שלו, של ש. בן־ציון בעצמו.

בנידון זה הגיע פעם הדבר לידי “קוריוז”: אחד הסופרים סח לי, שמשה סמילנסקי שלח לש. בן־ציון סיפור גדול בערך בשביל קובץ שהיה עורך. באותם הימים לא היה נהוג לסמן שם הסופר בראש הסיפור, כמו שנוהגים בימינו, אלא בסופו של הסיפור. וקרה מקרה שמ. סמילנסקי נכנס אל משרדו של אחד ממיודעיו ועל השולחן היה פתוח אותו ירחון בעריכתו של ש. בן־ציון בהתחלתו של סיפור אחד. תוך כדי המתנה במשרד קרא מ. ס. את התחלתו של הסיפור — כחצי עמוד — ואמר כמסיח לפי תומו: סיפור נאה, על כל פנים התחלה נאה.

אמר לו בעל המשרד: בבחינת מעשה ידי להתפאר?

אמר לו מ. ס.: מה פירוש?

אמר לו בעל המשרד: הרי מעשה ידיך אתה מפאר.

תמה מ. ס. ואמר: מה כוונתך?

אמר לו: איני מכוון שום כוונה, אלא שאתה את סיפורך אתה משבח…

אמר לו: חלמא טבא חזית.. אין זה סיפורי.

השיב לו מיודעו: בדוק ותראה. הפך וראה סופו של הסיפור ואמנם היה חתום: משה סמילנסקי. לאמר: העורך שינה את שם הסיפור ונתן בו התחלה מתוקנה במידה כזו, שבעל הסיפור לא הכיר את סיפורו.

אכן היה ש. בן־ציון אסתיטיקן גדול מטבעו, בהליכותיו, בלבושו ובשיחו ואין תימה, שסגנונו היה מלוטש ומבריק. ואם הגיע לידו כתב־יד, שתכנו נאה וטוב אך סגנונו פגום, לפי טעמו, לא פסלו ולא הוציאו מתחת ידו, עד שהפך כולו טהור….

בשיחותיו על כגון דא היה רגיל להדגיש, שהסגנון והתוכן (הפסיכולוגי, העניני והמוסרי) של הסיפור אחוזים כאחד כשלהבת בפתילה — ולא תיתכן שלהבת בהירה, אם הפתילה מפוחמה…

בפגישות מעטות, שנזדמנו לי עמו, נשא דברו לרוב על טיבה של אמנות הספרות. והיתה שיחתו מענינת, וביחוד היו הגדרותיו לגבי סופרים שונים בארץ קולעות וחודרות לפני ולפנים, לרוב לשבט ומעט לחסד… ובכלל היו דבריו מסוג דבריהם של חכמים, כפי ששנינו: הוי זהיר בגחלתן וכו' וכו'. לפיכך איני רואה לנכון לפרסים ברבים דברים שנאמרו בין שנַיים.

כשהתכונן להוציא קובץ שני של “האזרח”, ביקש שאשלח לו עוד משהו, אם יש לי. סרתי אליו בהזדמנות לתל־אביב ומסרתי לו קטע גדול, מעין שירה בפרוזה, ממראות המדבר בימות המלחמה.

כשבאתי אליו למחרת היום אמר לי, שהדבר טוב בעיניו, אבל היה רוצה לשפרו, שיוכל להיות דבר מושלם ונאה. אמרתי לו, שחושש אני שיחול על דברי דין של “בטל בשישים” בדבריו. אמר לי: לא, לא כל כך.

לא הסכמתי לו.

אמר לי: אם כן אדפיס את הדבר בפסבדונים ויהיה חתום בן בג־בג (בורלא—גוטמן) — שם משפחתו של ש. בן־ציון.

הסכמתי לו.

אבל “האזרח” נפסק. אני הייתי אז רחוק מהארץ — בדמשק. לא החזיר לי את כתב־היד — ולא אדע מה היה גורלו.

דומני, שלהיטותו של ש. בן־ציון להכשיר ככל האפשר כתבי־יד ביחוד של סופרים צעירים היתה מחמת הרצון הגדול להראות נבטי־חיים ארץ־ישראליים ולהצמיח ספרות ארץ־ישראלית — כוונה טובה מרצון טוב אלא שמקורה היה לא טבעי. ורק לאחר הרבה שנים החלה לצמוח ספרות עברית מארץ־ישראל.