אשר יסופר להלן אינו אלא מקצת מקורותיו של אחד בחור שמעון יפרח, מי שהיה חייל בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה. וכי ישאל השואל: מה ענין ומה חשיבות יש עתה — בזמן טיסת אדם לחלל — בדברים שקרו לאיזה חייל יהודי במלחמת העולם הראשונה? ויש לומר: לעולם, בכל מקום ובכל זמן, ישאר האדם מרכזם של הדברים, כלומר: נפש האדם, רגשותיו, מאוייו, תכונותיו, שאיפותיו, אלה יהיו תמיד טעמם וענינם של החיים. ושמעון יפרח היה בשעתו מרכזם של דברים מסויימים באותה פורענות גדולה, היינו: במלחמת העולם הראשונה; והגיעו הדברים לידי כך, שנתגלגל כמה גלגולים רעים במהלכו הצבאי עד שהגיע, בדרך נס כמעט, למעלה רמה, לא צבאית אמנם, אבל למעלה אנושית נלבבה, כפי שיסופר במפורט להלן:

 

א. עריק    🔗

כידוע, הצטרפה ממשלת תורכיה לאותה מלחמה מרצונה הטוב. לא כן שמעון יפרח. יש להודות בפה מלא: הוא בעל כרחו נצטרף. לא שמרד, חלילה, במלכות או מרה פי השלטונות, אלא על פי איזו טעות, או איזה פגע רע, פיגר יום אחד להתיצב לפני שלטונות הצבא, אבל הם סרבו להכיר באותה טעות וחשדוהו כרמאי, כשקרן, כבוגד ודנוהו כעריק החייב בענשים קשים.

והוא, שהיה בן יחיד, רך ועדין, חלוּש וענוּג — והיו צריכים להעסיקו בעבודות קלות כגון פיקוח, שמירה וכדומה — הענישוהו, שיהא משמש דוקא בעבודות קשות שיש בהן מושם עינוי הגוף “כדי לשבור רוחו ולהשפיל גאותו”. אם מתוך נקמנות, או קנטרנות או טמטום לב — מצאו מפקדיו תואנה להעבירו מפעם לפעם לתפקידים חדשים ועל ידי כך עבר כל “מדורות הגיהנום” בחילות הצבא: מחיל־הרגלים העובר לחיל־הפרשים, ממנו התגלגל לחיל־התותחנים, לחיל־ה“סבלים” (נושאי הצידה והנשק) ומכולם יצא נזוף ומבויש ולבסוף חזרו וספחוהו אל אחד הגדודים של צבא האגף השמאלי המיועד לחזית סוּאֵץ.

בראשית החורף יצא צבא האגף השמאלי ממען (מעון) לדרכו דרך המדבר. שלשה לילות שרכו דרכם שמונה גדודים במדבר (בימים רבצו תחתם מפני להט השמש) עד אשר הגיעו בחצות לילה לקלעת אַנַכְל — מקום־מוצא להתקפה על האנגלים בסואץ.

בבוקר עם תרועת החצוצרה הקוראת לצבא לקום לעבודת השולטאן, הגיח החייל שמעון יפרח מאוהלו לאחר חצי־ליל־נמנומים, כי צר, צר מאד היה האוהל, העשוי להכיל 7—8 אנשים ונקבעו בו חמשה עשר איש, מחמת חסרון ממון בגנזי השולטאן. ונוסף על כך היה שכנו מימין חייל ערבי נגוע בספק שחפת ושכנו משמאל — בספק עגֶבֶת — (לפי פצעים גלויים שבאפו), מחמת ששלטונות הצבא התורכי אז היו דנים תמיד את החייל לכף זכות ולא היו אצים להוציא עליו שם רע…

בכן, משיצא שמעון יפרח מאוהלו, שלח מבטו סביבו, ניצב משתומם ונדהם לפני מרחביה עצומה, רחוקת אופקים, ששלושת עבריה הרריים, מהם גבוהים מאד ומהם פחות גבוהים, והשמים מונחים ככיפה על האדמה מכל רוחותיה.

מתוך המפה הקטנה שעמו הסתכל וזיהה את המקום: בכן, זהו חצי אי סיני. הרי לפחות קורטוב של נחמה, חלף כל חיבוטי הגלגולים שנדון בהם עד כה: “המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”.

אבל בכל מרחבי המדבר אשר לפניו אין עץ, אין שיח, אין ירק — ישימון. רק משמאל, כמאתיים אמה ממחנה־האוהלים — נראו שתי שורות בתים קטנים לבנים, בנויים בצורה חדשה, ביניהם מתרוממות פה ושם איזו צמרות מדולדלות של אילנות.

לאחר פת שחרית — מרק מימי של חומצה בתוספת אחוז ניכר של חצץ נגרס בשיניים — הושמע הצו מפי ה“שאויש” (רב סמל): עשרים וארבע שעות מנוחה לצבא.

ככל צבא יצא גם שמעון לתור הסביבה. עד מהרה נודעו קורות המקום: הנקודה הזו, קלעת אנכל, היתה מכבר בידי השלטון האנגלי. הם בנו את עשרים ושנים החדרים הקטנים, לקצינים ארבעה חדרים בינוניים, והשאר לחיל המצב שלהם בחצי האי. במרחק מה מצויה באר, שהאנגלים פוצצוה לפני עזבם את המקום, בעברם לארץ מצרים פנימה. אבל בקושי אפשר עוד לדלות מים לשתיה.

כמה זמן תארך שהיית הצבא פה? ומה צפוי לו כאן? ומתי יתחיל המחול הגדול — ההתקפה על סואץ? — מה חייל כי ידע כזאת וכזאת?

הסיור בסביבה ארך כעשרים־שלשים רגע, באשר הוברר, שאין דבר, כל דבר שהוא, שיכול להסיח דעתו של אדם מיגון הלב, ממורא יום מחר.

למחרת היום החלו הענינים כסדרם: לפני הצהרים שלש שעות תמימות ואחר הצהרים שתי שעות תמימות — תרגילים: יריה, התקפה, לחימה וכו', פעמַים ביום מנות־מזון לא מספיקות, לא נקיות וכן נמשכת כסדרה העריקוּת: כל יומיים־שלושה נעדרים שניים שלושה חיילים מגדוד זה או מאחר, לרוב ערבים (תורכים לא היו עורקים). ה“בּין־באשי” (רב־סרן) מפקד גדודנו, איש קשה וקפדן, נפגע ונרגז הרבה, שגם בגדודו פשׂה נגע העריקות. הוא ציוה על שמירה מוגברה מאד. וכשנתפסו חמשה עריקים מגדודו בבת אחת, נורו בו ביום במעמד כל הצבא — כאילו היו כלבים שוטים שנתפסו וחוסלו במהרה.

שמעון יפרח שומע ומקשיב לשיחות חיילים (ערבים, תורכים, ארמנים, קורדים) בקבוצה זו או אחרת. ידיד קרוב ביניהם אין לו גם אחד. אבל צערים וצרתם מדברים מתוך גרונם ואין חוששים מִדַבר לפניו. ככל שחיפש לא נמצא בכל הצבא הזה — לא יאמן כמעט — אף יהודי אחד, ואין לו עם מי לשיח על יסורים שבלבו: הללו הגויים בורחים, עורקים, לאן הם בורחים? כיצד הם יודעים להלוך באלו המדברות? ואלו, הנשארים, כל שיחם ושיגם מסביב לפחד המות; תחבולות ומשאלות אין קץ להם (בעיקר הערבים) היאך להסתר מכדורי האויב, היאך להערים, להתחמק, ל“התבטח” או לנפול בשבי בידי האנגלים, אה! השבי אצל האנגלים — כמוהו כגן עדן! ואילו החיילים התורכים מתמוגגים בשיחם מרוב תקוה וחדוה — היאך ישלחו כדורי מוות על “הדושמן” (האויב) והיאך יתקעו הפגיון עמוק עמוק בבטנם של האנגלים עד שיצא מגבם!

ובמנוד ראש כלפי עצמו נוכח שמעון יפרח למדי, שהוא פחדן גרוע מכולם, פחדן כפול מכולם, שהם, הערבים, הארמנים, הקורדים, מפחדים מכדור האויב שיפגע בהם והוא עוד פחד עמו ועוד דאגה תקנן כל הימים בלבו: היאך יפגע כדור שלו בחייל אנגלי? איך ירצח אדם? מדוע? ואין אדם, ואין בריה, ואין צל של יהודי, שאפשר לשיח עמו על יסורים אלו שבלבו. איזו בדידות! איזו מדאבה! עשרת אלפים איש סביבך ואין אחד בשבילך.

ולרוע מזלו ולרוב חרפתו השיגוהו גם פה כלימות ובוז: ימים מספר לאחר הגיעם הנה נתגלע סכסוך בין השאוויש, הבור והגאה, ובינו, ואם כי מילא את פקודתו של השאוויש, נפגע זה בכבודו ממענהו של החייל כנגדו, והלשין עליו לפני מפקד הגדוד הקפדן והקשה. הלה הטיל על החייל “המתרברב” עונש מכלים: ריצה מאה מטר וכריעה על הברכים בחבטה בבת אחת וחוזר חלילה חמש פעמים! המחזה בוּצע לפני הגדוד כולו, למען יראו היאך שוברים גאותו של חייל “חצוף” וייראו. נוסף לכך הוטל עליו מאסר חצי יום באוהל מבודד עם עוד חיילים “פושעים”.

שחה לעפר נשפו של שמעון יפרח, נשפכה לארץ מררתו, מר לבו עליו, מר.

 

ב. לאיגרא רמא    🔗

למחרת היום לעת הצהרים נפל דבר במחנה הגדול: מפקדים, קצינים, יוצאים ומהלכים כה וכה. מרחוק נראו גולשים גדודים רבים. כל שנתקרבו ניכרו לסוגיהם: רגלים, פרשים, תותחנים וכו'; נודע הדבר: תגבורת־כח לאגף השמאלי, עוד עשרת אלפים חייל. ועמם הגיע ה“סול ג’נאח קומנדאני” (המפקד הראשי לאגף השמאלי), מוסה קאזם ביי, ופמלייתו. ועמו יועצו הגמרני, מַיור אחד, כבא־כחו של המטה הראשי התורכי־גרמני בירושלים.

למחרת היום ניתנה חופשה — שעתים — לצבא. ושמעון יפרח יצא לראות אם יש בין הגדודים החדשים חיילים יהודים. כהוזה התהלך והסתכל סביבו כמי שמחפש פנינה בין החולות. יש והתקרב לחבורה והקשיב לשיחה, יש וניצב בגבשושית גבוהה לסקור ולתפוס אולי יבחין בפני יהודי, לו רק יופיע מי. שעה ארוכה עמד, התבונן, צעד, הקשיב — לשוא. בהרגשה של מפח נפש פרש מן ההמונים ואמר לרבוץ לבדו באשר ירבץ — ובפנותו אחורה נתקל כמעט בחייל, בחור צעיר, שהלך לבדו גם הוא. משעמדו פנים אל פנים חלף הרהור במוחו: אפשר נס מתרחש? ומיד פלטו שפתיו: אתה יהודי? — כן.

אורו גם פני החייל. רעדת גיל, התוודעות. שיחה חטופה, הדדית, על קורות ההתגיסות. מתוך כך סיפר הבחור, שהוא מתורגמן של המיור הגרמני שבא אתמול עם הגדודים הנוספים. בעל קרחו לקָחוֹ לו למתורגמן מדמשק, מבית הספר לטלפוניסטים, ושניהם מתחרטים על “השידוך”. המיור — אינו מרוצה ממנו, משום שאינו מיטיב לתרגם כראוי, הוא אינו מרוצה מהמיור, משום שאינו נוהג עמו ביחס טוב כראוי.

— ואתה היית רוצה בביטול השידוך? שאלו יפרח כמתבדח.

— מאד אני רוצה, לו רק יימצא לו חתן אחר.

— אני מוכן להיות חתן ובלבד שאצא מן הזוועה שאני נתון בה. אני שומע גרמנית די הצורך.

— מי יתן ותצליח.

איך ומה עלי לעשות כדי שאצליח?

— גש ודבר אליו. לפנות ערב, כאשר שבים מטיול המפקד התורני וקציניו והמיור עמם, התקרב אליו ובקש ממנו. מובטחני, שבשביל להיפטר ממני יסכים לקבלך.

נתן לו הבחור סימנים לדמותו של המיור הגרמני: זה שחובש קַלפַּק תורכי גבוה משל כל הקצינים התורכים ועיניו כחולות — הוא המיור.

כשהגיעו הרוכבים סמוך למקום המטה הראשי, צעד יפרח צעד “חיילי” מהוגן לפני המיור הרוכב, הצדיע כדין וכיאה והעלה בפיו בלשון גרמנית משפט מסוגנן כראוי, לאמור: אבקש רשות מהוד מעלתו להגיש לפניו בקשה: אולי יכול אני למלא שרות של מתורגמן לפני כבודו ומובן שאמלא חובתי במסירות ובנאמנות, מתוך רגש אחריות, למופת.

— כן… כן… — אמר כמופתע — אתה חייל טוראי פה? בוא עמי, אני רוצה לדעת עוד עליך.

בחדרו ישב המיור למנוחות והורה לבחור לשבת: שב, אתה, בשבילי, אינך חייל — תוכל לשבת. ספר לי על אודותיך כל מה שאתה צריך להודיע לי כחייל וכאזרח.

סיפר לו בקצרה על עברו, על מצבו המשפחתי, על מקצועו: מורה בירושלים, בבית ספר עממי מיסודם של יהודי גרמניה.

— כתוב את המשפטים האלה בגרמנית, כפי שספרת לי.

כשקרא המיור את הכתוב, נראה אות הסכמה בפניו.

מיד קם והכניסו עמו אל חדר המפקד הראשי.

שניהם מדברים ביניהם צרפתית, כביכול, שמלותיה יוצאות מפיהם מגומגמות ומשובשות. בשיחה קצרה הודיע המיור, שרצונו לקבל חייל זה כמתורגמן. “ההוא לא טוב… זה טוב… יודע…”.

המפקד קצר־קומה, מלא־גו קצת, פניו מוקפים זקן קצר, שחור־לבן, עיניו מביעות רוך, טוב־לב. חיוך חינני רחוף לרוב על שפתיו; מששמע דברי המיור השיב מיד:

Oui oui, mon cher, comme vous voulez… trѐs bien… trѐs bien…

(כן, כן, יקירי, כמו שאתה רוצה.. טוב מאד).

פנה המפקד אל החייל המתורגמן, שאלוֹ לשמו, לגדודו, לפרטי סימניו, וכששמע שהוא מורה כינהו בדרך חיבה בשם “חוֹג’ה (רבי) סימון”. קרא למזכירו והכתיב לו הדברים האלה:

למפקד הגדול 38 ה“בין באשי” (שר אלף)… בקלעת אנכל.

המיור האלמני מאשמייר אורח אצלנו ואנו חייבים בכבודו וברצונו. הוא בחר בחייל סימון יפרח שבגדודך פלוגה… כתה… למתורגמן בשבילו. שלח מיד את החייל אליו למטה הראשי. אין החייל זקוק לתפקידו לנשק. מזונו יקבל ממנת חלקו של המיור.

מפקד האגף השמאלי מוסה קאזם ביי

ואתה שוב אל גדודך — אמר ליפרח — כי המפקד יקראך אליו וישלחך הנה עוד הערב.

כשנקרא יפרח לפני מפקד הגדוד ה“בין באשי” משנאו ומשפילו, היו פני המפקד מעוותים־מאופקים. מיד פתח וקרא לו בלגלוג: “תורגוֹמאן אפנדי!” — והיה מניד ראשו כקובל ונצטער על עיוות־דין שנעשה בגדודו ועל עלבון שפגע בו ובעל כרחו פלט מפיו: בוּ עסקרליק, בוּ אָמֶר! (זו צבאיות, זוֹ פקוּדה), כנראה, בר מזל אתה… לך לך אל האלמאני!

מכאן ואילך נשתנו על שמעון יפרח אם לא סדרי בראשית, על כל פנים סדרי הצבאיות, שכן זכה, בזכות פטרונו הגרמני, שיתיחסו אליו בכבוד כאילו היה קצין, אף על פי שהיה לבוש מדי חיל פשוט שבפשוטים. מזונותיו היו כמזונות פטרונו ומעונו בחדר קצינים — היינו: לאיגרא רמא מבירא עמיקתא.

בימי כהונתו כמתורגמן, שארכו כשלשה חדשים במדבר, אירעו כמה וכמה אירועים גם גדולים ונוראים וגם קטנים ופשוטים, אבל לא עליהם ולא על מקצת מהם יסופר כאן, אלא, כרמוּז במבוא לסיפור זה, יוּעלו כאן קצת מגלגוליו של שמעון יפרח, שיש בהם משהו מן האור, מן הנועם ומן החסד לצד הענינים שבתפלות, קדרות ועכירות…

שמעון יפרח — אם כי נשתבח מצבו בכללו, לא שפרה עליו מנת חלקו מחמת קשי־אפיוֹ, גסותו וזרותו של פטרונו הגרמני שלא ראה בעולמו אלא צבאיות, מלחמתיות ו… נאפוּפים (שכן אפילו בלב הישימון, נראה חרוך וריק מאשה ידע מוּמוּ¹ לערוך פגישה מופלאה בין המיור ואשת־שיך צעירה, באהלו של השיך עצמו, הרחק ממחנה הצבא כחצי שעה, כשהעסיק מומו את השיך בשליחות במקום רחוק לקנות גמל קל־מרוץ לאלמַני, בשכר־טרחה גדול, שניתן לו מראש. ולא שפרה עליו, על שמעון יפרח, מנת חלקו בעיקר בגלל הרהור־תמיד, שכירסם בקרבו בבואו ובצאתו בשכבו ובמקומו: מה יהא עליו בחזית המלחמה? הישובו ויתנו בידו רובה ויהא עליו לפעול, כביכול, לקלוע ולהרוג, או בטרם יספיק לכונן רובהו — יהיה הוא עצמו מכונן ומחוסל לחלוטין?

על ענינים הרבה היה מגלגל שיחה שמעון יפרח עם פטרונו, שהיה זה שרוי לעתים שעות ארוכות בשעמום גדול והיה תובע ממנו במפגיע: Erzählen sie doch etwas… (הלא תספר משהו)…. והוא היה מגלגל דברים מדברים לרצון פטרונו, אולם על אותו הרהור המכרסם בו בלי הרף, המַדיד שנה מעיניו בלילות, לא יכול בשום פנים להעלות שמץ דבר בפיו לאזני פטרונו פן יבוז לו וינהו כשפן מוג לב..

וכל יום עובר צערו הולך וגובר.

 

ג. מעשה נס    🔗

סוף סוף באה הפקודה לצאת לחזית ביום פלוני. יום לפני המסע, לעת הבוקר, שמע שמעון יפרח בהורות המיור לחייל המשרת, שעליו להכין מהמחסן מזון לשלושה ימים לששה אנשים — צידה לדרך עד לחזית. שאל סליחה יפרח מהמיון ואמר: הלא אנו שבעה: כבוד המיור, החייל המשרת, ארבעת המרוקנים ואני.

אז ענה המיור בתנועת יד קלה, כמי שמסיר שכבת־אבק קלה משרוולו: אתה לא תצא לחזית, תשאר פה.

כהרף עין נדמה לו כמו התנודדה האדמה תחתיו. הוא היה כנדהם, סחרחורת קלה עברתהו, התגבבר ושאל כמבקש להיוכח אם נכונה שמעו אזניו: מה פירוש? איך זה? — —

חזר המיור ואמר ספק מלגלג ספק רוגז: Was ist den mit ihnen los? Was stottern sie? (מה קרה לך? מה אתה מגמגם?).

מה צורך לי במתורגמן בחזית? כלום תתרגם לי שם איזה מין כדור יפגע בי? אין צורך בכך.. כל הכדורים הורגים…

נשתתק יפרח, אבדו מלים מפיו. פרש וישב לו בקרן זוית, כשהרהוריו מתרוצצים בו דחופים, מקוטעים, מנוגדים…: מה בעצם כוונתו של המיור? האומנם כוונתו פשוטה כמשמעה, שאין לו צורך במתורגמן בחזית? האם אין נובע מעשהו זה מתוך ביטול וזלזול בבחור כמוהו, שאינו ראוי לעמוד בשדה קרב? ואם אולי אין כוונה כזאת עמו — כלום חשב ושקל מה רב המעשה, מה גדול החסד שעושה עמו? ומה הביאו לידי כך? האם מרחמנות? מגודל־לב? מיחס אנושי אליו?

שעה ארוכה ישב דומם ולבסוף ראה הכרח לעצמו לנסות ולקחת שוב דברים עמו.

לאחר הצהרים ניגש אליו ואמר: יסלח לי, אדון מיור, אם גמר אומר שלא אלך לחזית — מה אעשה פה? הן בלי תפקיד צבאי, איזה שהוא, אין לי אפשרות קיום במדבר: אין מזון, אין מחסה, אין כל זיהוי…

— צדקת, בוא עמי אל המפקד הראשי ואסיח לו הענין.

בלשון מבודחה ובלגלוג קל בצרפתית משובשה סח לו, ש“המתורגמן דידן” אינו שוה למלחמה — מה יעשה שם בחזית? ולפיכך רצוי שישאר פה, אבל צריך לתת לו איזה תפקיד.

המפקד הראשי, צ’רקסי לפי מוצאו, כבן חמישים אולם תוי פניו והבעתם דמו לאלה שבפני נער תמים: חיוך קל ליוה ברגיל את שיחו וגם בקמטי קצות עיניו רפרף תדיר מבע־צחוק מטוּב־לב, מענוות־אמת, מאהדה לאדם, לכל אדם.

משעמד על רצונו של המיור הסכים מיד בחפץ לב: כן, כן, ידידי, ודאי, מה יעשה חוֹג’ה סימון בחזית? ישאר פה ונעשהו עוזר לרופא בבית החולים המטולטל שנשאָר כאן.

מיד צוה למזכירו שיכתוב את תעודת־המינוי החדשה. ולסימון אמר בבדיחות הדעת: אין דבר, חוֹג’ה סימון, גם עוזר לרופא תפקיד נכבד הוא במלחמה…

למחרת היום בבוקר יצא שמעון יפרח על פרשת הדרך, עלה על תלולית קטנה להשקיף בצאת הצבא לדרכו.

עשרים הגדודים, מעבריהם השונים, דמו לפלגי־אדם הזורמים ומתרכזים לנהר־אדם עצום ורב. בהישמע קולות החצוצרות מארבע רוחות המרחב זז הגוש; גדוד אחר גדוד צעד אחר התזמורת השולחת צליליה ברוב עוז לחלל.

אותה שעה כמו נתפחת ערכו של שמעון בעיני עצמו. דמה דמה בעיניו לקטן, פעוט, שהגדולים יוצאים למפעל גדול שלהם ואותו, הקטן, משאירים בבית לבדו. ברגע זה נראו חייו תפלים. מה דל ערך הוא לפני אלה האלפים הרבים ההולכים יחד, בלב אחד, לתכלית אחת, לגורל אחד, אם לחיים אם למות!

אכן קורטוב נחמה מזוג בעצבותו: הוא ניצל משלוח ידו ברצח, משפוך דמי אדם. עיניו לא סרו מאחרי הגוש הכביר הזוחל ומתרחק, וככל שהלכו הגדודים וקטנו במרחק הישימון, כמו נעורו במעמקי לבו כבימי הילדות נימים טמירות והיה מתנה בדומיה את חסדי אלוה כי לא תמו ואת סוד אלוה כי עמוק עמוק הוא ומי יביננו?…

 

ד. לאחר התבוסה    🔗

כחמישה שבועות ארכה ההתקפה על תעלת סואץ. עוד בשבועות הראשונים היו מגיעות שמועות (מפי בדואים, נודדי מדבר) על מפלות התורכים במערכות המלחמה. ואילו בשבוע הרביעי הגיעה בשורת התבוסה הגדולה וכעדוּת לה היו הפצועים הרבים, שהובאו יום יום לקלעת אנכל. לפי אָמדן יודעי דבר נפלו חללים כמחצית הצבא התורכי ואבדה כל התחמושת עם אלפי גמלים ופרדות. מרבית האבדות היו במרכז ובאגף הימני של החזית, אבל גם האגף השמאלי ידע אבדות ניכרות. מפי שליחים קודמים נודע לנשארים בקלעת אנכל, שמהמטה הראשי של האגף השמאלי לא נפגע איש, כולם נשארו בחיים.

ביום המיועד לשוב הנסוגים, יצא שמעון יפרח להקביל פני המיור והמפקד הראשי. בדומיה צעד והצדיע לפניהם. שניהם שלחו אליו מבט מחוייך־מאופק, שמשמעותו היתה: הרי טוב שמנענו ממך את אשר לא יכלנו למנוע מעצמנו… אכן פני שניהם היו כחושים, כהים, יגעים. יפרח הרכין ראשו לפניהם וצעד דומם לידם.

לאחר מכן שבו שוב ימי שעמום וצפיה, עגמימות ותהיה: מה עתה? מה תכנית למחר? ומה יש לעשות כיום? ואולם כל פקודה לא באה. חדלו טלגרמות, פסקו הוראות. יום רדף יום בלא שינוי ותמורה כל שהם. מונוטוניות מדברית, אותו תבשיל תפל פעמַים ביום, בלי כל תוספת קלה שבקלות, לא פרי שהוא, לא דבר־מתיקה שהוא. פעם אחת במשך שלשה שבועות הגיע “טרנספורט” של לימונים לא גדול — והיו כתשורה שלוחה ממרומים. חילקו כל לימון לחצאין — (לקצינים ולחולים — נתנו שלמים) ויש מי שזכה רק ברבע הלימון.

לאחר עשרה ימים בקירוב משובם מהחזית הגיעה טלגרמה למיור מהמפקדה הראשית הגרמנית בירושלים לאמר:

בוא ירושלימה, ברצוני להידבר עמך. חתום: פון קרס, המפקד הראשי.

המיור שמח ועלץ, גם גאה והתיהר: “הוא רוצה להידבר עמי”. נכנסנו אל המפקד מוסה קאזם להודיעו הדבר. הוא קיבל את בשורת הפרידה בצער (כי שיער כי תהיה זאת פרידה גמורה — כפי שהיתה באמת כך), שכן, על אף חוסר הלשון ביניהם, היה בכל זאת המיור הגרמני כעין משען לו, שותף באחריות ואיש חברה לו בשעות שעמום — עתה יחסר לו האיש לגמרי.

המיור הבטיח, כמובן, שיתמיד לבוא בקשר עמו עד שישוב… על המתורגמן צוה המיור לשמור ולהשגיח על רכושו (הבהמות) ועל “החבורה המוורית” ויחכה לפקודה ממנו כי תבוא.

ואמנם לאחר שבועים־שלשה הגיע הפקודה למתורגמן: אסוף הכל, רכוש ואנשים, ובוא לבאר־שבע למעון הקצינים הגרמנים.

 

ה. “בדחילו ורחימו”    🔗

משהודיע זאת המתורגמן למפקד, מוסה קאזם ביי, עלה דוק עצבון בעיניו. עתה ידע נכוחה, שהמיור לא ישוב.

לאחר שהכינו למתורגמן רשיון המסע ברשימה מפורטת לכל אשר עמו — נכנס אל המפקד להפרד ממנו. האיר לו פנים המפקד וברכו בטוב ובשלום. ואז קם המפקד ודיבר אליו מתון מתון, דברים בתורכית ודברים בצרפתית, מלה במלה כמעט בזו הלשון: חוֹג’ה סימון, אני יודע שהיהודים הם נאמנים וישרים בפועלם, על כן אני בטוח בך, שתמלא ברצון ובסוד אשר אגיד לך: דבר עם המיור, ככל שאתה יכול, שהוא ישתדל לפני המפקדה העליונה שלנו (התורכית) בירושלים, על ידי המפקד העליון פון קרס, שיעבירוני בהקדם מן המדבר הזה. סבלתי בעבר ממחלת הקצרת. ועתה מרגיש אני שוב בסימני המחלה. אם אני אכתוב בעצמי למפקדה — מסופקני אם איענה, גם לא קל ולא נאה לי לכתוב בעצמי, ואילו אם תבוא בקשה מצד ידיד כמוהו, הדואג למעני, בטוחני שתתקבל. אתה תסביר למיור הענין ואז אוכל לקוות לישע. אני בטוח בך, שתמלא בקשתי בכל לבך.

פעם לבו של שמעון יפרח מהתרגשות והבטיח לו נאמנה, שימסור למיור הדברים לתומם בכל חפץ לבו.

כל אותו היום וכל אותו הלילה, ככל שעסק שמעון יפרח לאסוף ולסדר הכל למסע לבאר־שבע — לא יכול להסיח דעתו אף לשעה מאותו מעמד לפני המפקד; לבו היה פועם בקרבו בזכרו את עמידת המפקד הגדול לידו! מה נפתלים ומה מרים גלגולי הזמן, אם בכוחם להעמיד מפקד גדול כמתחנן על נפשו ליד אחד מאלפי עושי דברו; ואולם מה נפלאה ומה נעלה רוח האדם, אם בכוח להצמיח תקות־ישע בלב דואב?

במשך ארבעת־חמשת ימי המסע היה שמעון יפרח חוזר והופך בענין בקשתו של המפקד: כיצד ישמיענה לאזני המיור? איזו לשון יבור לו, שתעורר רגש אנושי עמוק בלב המיור? והיאך ינהג בלשונו, שלא יהא המיור מקפיד, שהוא יפרח, מלמדו חובת נימוסים ודרכי יושר? אולם, מצד אחר, אם לא יסביר וידגיש דבריו ככל הראוי, עלול המיור — לפי שהוא מכיר טיבו — להסיח דעתו מכל הענין, וצר, צר מאד לו, ליפרח, שהמפקד התורכי יסיק, שהוא, יפרח, לא מלא שליחותו כראוי.

––––––––––––

בשעה שמסר שמעון יפרח למיור דבר בקשתו של המפקד, הוסיף מעצמו כי אמר המפקד: אם יש אדם אחד שיכול להחיש לו ישע — הריהו רק המיור מאשמאייר, שדברו מקובל מאד אצל פון קרס.

וסיעתא דשמיא באה בעתה: אותו יום נזדמן פון קרס לבאר שבע ומיד לאחר ששמע המיור דברי המתורגמן שלו הגיש את הבקשה בדרך רשמית לפון קרס.

לאחר יומים הראה המיור ליפרח בשמחה ובגאוה העתק מהפקודה, שנשלחה למוסה קאזם ביי, המעבירה אותו אל המפקדה בהרי טוורוס.

ראה שמעון יפרח רגע זה כנשגב, כקורן אור־חסד ומכפר על הרבה הרבה ימי אוֹפל וזדון בשנות המלחמה.