א. כחלום לילה    🔗

כבשורה מרנינה, מעוררת תקוות, יצא הקול באחת השכונות בירושלים, סמוך לחג הפסח, שבחור עשיר מופלג בא לחפש כלה לו. מיד יצאו שדכנים, “רצוֹא ושוב” ככלבי ציד שמריחים בשר חיה, לתהות על קנקנו. עד מהרה נודע דברו: ארץ מולדתו עדן, מקום מגוריו פורט־סעיד, שמו — סלים צארם, שחור־עין, כהה־עור. גוו מלא, ראשו זקוף מדי על צואריו, כי הוא עשיר מופלג. ארמון לו בפורט־סעיד. בית־מסחרו עצום ורב. והוא כה עשיר ויחסן, שאין הוא רוצה לילך לראות את הכלה המוצעה לו, אלא על הכלה לבוא אליו במלון, בו הוא מתאכסן. שדכנים עשו ככל שידם מגעת והביאו כל אחד סחורתו, מי במישרין מי בעקיפין, לפני הבחור העשיר. אבל הוא השיב פני כולן ריקם. עד שעלה בידו של שדכן מובהק והביא לפניו את פארה וגאוותה של השכונה — את ריינה מבורך. היא בת עניים. אביה שמש בית־הכנסת, בזיעת אפיו יביא לחמו. אבל חמודות גווה של הנערה, קסמי יופיה וזוהרי עיניה נעמו מאד בעיני הבחור הגביר והוא הואיל לאמור: הן. זוהי.

משדובר על נדוניה, דורונות ותשורות וכו', דיבר הבחור לשון גבוהה גבוהה לאזני אביה לאמור: אתה פטור מכל, אני חייב בכל. אני לוקח אותה ערומה, כמות שהיא. ומיד שלשל בידי האב כמה עשרות לירות זהב שיכינו הכל, מהר, בשבוע אחד, משרוך נעל ועד שמלת החופה.

ודבר החתן העשיר קם ויהי. וכל התכונה הרבה מיום הופיע החתן העשיר בשכונה, עד לחתונה ולנשפים הרועשים בימי חול־המועד ועד נסעה עמו מירושלים לפורט־סעיד לא ארכו אלא כשבועיים ימים.

בדומה לחלום־לילה דמתה כל התכונה בעיני בני המשפחה בעזוב הבת את בית אביה בצאתה לנכר.

 

ב. דל גאה    🔗

לאחר שבועות מספר נתקבל מכתב ראשון מידי ריינה להוריה וזה תוכנו בשלמותו:

אבא אמא אהובים,

הנה באתי להודיעכם משלומי. אבל לא אדע במה להתחיל ובמה לגמור. רק אתם אל תצטערו ואל תקחו דאגה יתרה בלבכם. כבר הצטערתי אני ובכיתי אני דיי. הענין הוא, בקיצור, שהוא, סלים, איננו עשיר כלל, אין לו ארמון ולא בית יפה. הדירה שאנו גרים היא פשוטה בבית גדול, עם כמה שכנים. יש לנו שני חדרים ומבוא קטן. זה הכל. ואין לו בית־מסחר כלל, אפילו חנות אין לו. ומה יש לו? יש לו מזוודה לא גדולה ובה נוצות יפות מצבעים שונים, נאים. הוא עולה יום יום על האוניות העוגנות בנמל ומוכר נוצות לטוריסטים. יש ימים שמרויח הרבה, יש ימים — מעט ויש ימים — כלום. אבל הוא מתנהג עמי ומדבר עמי כאילו הוא מלך, ואני שפחה שלו. רק על זה אני דואבת ומצטערת. אבל אתם אל תצטערו. לאט לאט אני אתרגל… ואולי הוא יחליף דרכו…, הלא אתה, אבא, אמרת לנו תמיד, שיש לבטוח בקדוש־ברוך־הוא ואני בוטחת בו עכשיו עד שירחם… ושוב אחלה פניכם: אל תדאגו הרבה ואל תצטערו — ותשועת ה' כהרף עין…

בתכם אהובתכם

ריינה

 

ג. לעולם לא    🔗

ברם מי יודע דרכי אל, ומחשבותיו מי יבין? תשועת ה' לא באה, לא כהרף עין ולא כעבור שנה ולא כעבור שנתיים. הוא לא נשתנה לטובה, והיא לא התרגלה… ונהפוך הוא: ככל שרבו הימים כן רבה רעתו, שכן בקרב הימים נתגלה כמקנא לה עד לחולניות ואסר עליה לדבר עם פלוני או פלונית, או להתראות עם שכן זה או אחר — והפך את הימים לאימים ואת הבית לגיהנום, והגיעו המריבות והזוועות עד לידי כך, שהיו ימים והיה מופיע פתאום בביתו בשעות עבודתו, כדי להיווכח לדעת מה מעשיה בבית? עם מי היא מתרועעת? איזה גבר שומר לה אהבה? וכך היה מאבד ימי עבודתו לריק.

ומשהכביד אַכְפו עליה יותר וגם הרים ידו הכבידה עליה — התקוממה נגדו, העזה פנים והלכה בכוונה מהבית לקנטרו ולהרעימו. ויש ונעדרה מהבית ימים שלמים וגם לילות (אצל ידידים שידעו סבלותיה וקבלוה ברצון) והוא לא ידע מקומה איה.

אז פנה הוא לבית־הדין. ברם היא גוללה את פרשת תעלוליו לפני הדיינים: רמאותו, “עושרו העצום”. קנאותו, גסותו ופגיעתו בה במהלומות יד — לא יכלו הרבנים לדבר על לבה, שתשוב אליו. היא תבעה גט ולו גם בלי כתובה.

והוא ענה תשובה קצרה בקור רוח ובחוסר בושה: גט — לעולם לא, תזקן, תבלה, לגט לא תזכה.

 

ד. שבע שנים    🔗

היא לא שבה אליו. לעבודה יצאה, פעם כפקידה בבית־מסחר, פעם כעוזרת במוסד צבורי ופעם גם כמשרתת בבתים הגונים. והוא, בכל אשר הלכה ארב לה בבואה ובצאתה, בבוקר ובערב, ביום ובלילה. וכי נשאל מפי מי שהוא, מה מעשהו בזה ומה לו פה? ענה: למען ידעו הבריות כי היא אשתי ואיש אל יעז לקרב אליה (הוא היה נתין אנגלי ומורא הרשות המקומית לא חלה עליו).

וגם בנסותה לרחק מטווח ראייתו ונסעה לערים אחרות (אלכסנדריה, טאנטה ועוד) רדף אחריה כצייד אחר צידו, עד מהרה גילה מקומה ולפתע נגלה לעיניה כמלאך המוות העומד וחרבו בידו…

לאחרונה, לאחר שלוש־ארבע שנות נדודים נתגלגלה לקהיר. פה נודעה שאב בית־הדין, הגדול בתורה, הוא גם איש נאור וחכם לב. הלכה אליו לבית־הדין וסחה לדיינים כל קורותיה, מאז נפלה בידיו במירמה ועד היום הזה — שבע שנים תמימות, ועד היום עומד הוא כסלע איתן: לא יתן גט, והאומנם אין דין בישראל ואין רחמים בדין ישראל — שיציל מפי חיה טורפת כמוהו את טרפו?

שאל אב בית־דין את פיה על פרטי־פרטים מילדותו של הבעל, מנערותו ועל ענינים פנימיים כמוסים אשר לו. ולבסוף שאלה: האם נוטה הוא מטבעו לאמונות טפלות, כגון: מזל, כוכבים, מנהגים מסויימים?

— כן, כל ימיו דעתו טרודה עליו באמונות טפלות משונות.

— ובכן — אמר הרב — אני אשלח לקרוא לו ואדבר עמו. ואם אווכח שיש תקוה לרעיון שעלה בדעתי, אשלח לקרוא לך — וכל שאני אומר לך: הסכימי ואמרי הן, וסמכי על עזרת השם ועלי — שייטב לך.

 

ה. הכוכב המאיר    🔗

למחרת היום, לאחר שיחה ארוכה עם הבעל, אמר לו הרב: רואה אני שאתה אוהב את אשתך אהבת נפש ולכן אינך יכול להפרד ממנה. אבל עם זאת, נראה ברור שהנשואין האלו לא עלו יפה, שמא התחתנת ביום שכוכבו פגום, קודר — ומכאן שורש הרעה בחייך.

— הרי התחתנתי בליל פסח… פסח כוכב לא מאיר?

— פסח כוכב מאיר לישראל בכלל אבל לא לכל יהודי ויהודי, בשבילך היה כוכב קודר.

— ומה נעשה?

— פשוט מאד, עליך לבטל את הקידושין ההם, ותיכף אחר שלושה ימים תקדש אותה שנית. הנה יום רביעי בדרך כלל הוא שכוכבו מאיר.

— ואם היא לא תרצה?

— אני אכריח אותה שתרצה, אני אקרא לה עתה ואסביר לה הענין.

— ואם לאחר שהגט יהיה בידה תתחרט, או תברח?

— תכף נשמע מה בפיה.

במעמד שניהם חזר הרב על הצעתו והוסיף לאזני האשה: הקידושין החדשים שלך יהיו בכוכב מאיר, מזלכם יהיה עליון. הרי בעלך אוהב אותך אהבת נפש ואת אשה טובה וכשרה תהיי מאושרה עמו — התסכימי להנשא לו שנית?

— אם אדוני הרב אומר, שיהיה מזלנו מזהיר אני מסכימה.

— ולא תתחרטי אחר כך ותבגדי בנו?

— חלילה לי, לא אעשה כזאת.

— ובכן הכל יהיה בשעה טובה. הגט מוכן. (מהבוקר צוה הרב להכינו, עתה מלאו בו מה שנחוץ).

לאחר שעה קלה קבלה ריינה את הגט.

ליתר בטחון עמד כמשפטו כוואג’ה סלים צארם מהבוקר עד חצות לילה מול אותו הבית, שהיה אכסנייתה של ריינה, כשוער זקוף השומר על סף בית מלכות. כן עמד ביום השני וביום השלישי.

ביום הרביעי בבוקר עלה ודפק על דלת בית המשפחה: בבקשה הגידו לריינה, הנה באתי ונלך מיד לבית־דין.

— ריינה הפליגה אתמול, שלשום בחצות לילה ליפו.

— שקרנים! הרי אני שומר כל העת.

— קרוביה באו מירושלים והורידו אותה בסולם מהגזוזטרא שמאחורי הבית. תוכל לכתוב לה לירושלים, הנה הכתובת.

סחרחורת אחזתהו והיה כמתמוטט תחתיו.