מי שזוכר, מה שהיה לפני עשר שנים, רוכב עכשיו על הסוס. הרפורטרים נמשכים אליו כעכברים לגבינה. ספר־נא, ספר־נא, איך זה היה, איך הכינו את הבולים ומי צייר את הדגל, איך הגיעו הספיטפיירים ומי שלח את הנשק. בולמוס זה אל העבר תוקף עתה כל אחד מאתנו, אישים, אנשים וסתם בני־אדם. הרי כל אחד מאתנו עשה משהו אז, באותם הימים הגורליים, ואפילו רק נשם אוויר וניקה את שיניו פעמיים ביום.
אתה זוכר מה שהיה? ישבנו אז בדיוק במטבח, אכלנו תפוחי־אדמה עם גבינה לבנה, והיה חמסין אותו היום, ופתאום צלצל מישהו בדלת… תפוהי־אדמה אוכלים מאה פעמים בשנה ובדלת מצלצלים כל רגע, אך משום שכל הדברים הקטנים האלה קרו אז, בזמן שמרבים לדבר עליו, יש להם משמעות מיוחדת, חגיגית, מרוממת. הם הוכחה לכך, שגם אנחנו היינו שותפים לאותם הימים הגדולים, שעליהם יהיו חייבים צאצאי צאצאינו ללמוד פרק הגון בהיסטוריה.
וכשמתחילים להיזכר באותם הימים, מרגישים פתאום ביתר־שאת, כמה מהר עובר הזמן. עשר שנים! אין ספק, ככל שמזדקנים יותר כן נעשה הזמן דחוק יותר. כששיחקנו עוד בג’וּלות, היה היום כמו ים שאין לו סוף. מה לא נכנס בו: חמישה שיעורים ארוכים־ארוכים, מלחמת אבנים נגד הפולשים מעבר לרחוב, כמה שנות בדידות עם רובינזון קרוזו, הטפת מוסר של אמא בעניין רחיצה, הורה סביב מדורה, ועוד נשאר שפע של זמן לבזבז עד שקרא אבא: ועכשיו לישון!
ועתה? זה עתה קמנו וכבר אנו עייפים, כל כך הרבה רצינו לעשות במשך היום ומאומה לא הספקנו. זה עתה היה בוקר וכבר מחשיך, רק התחילה השבת וכבר היא איננה, רק אתמול הדלקנו נרות חנוכה וכבר אנו אוכלים מצות. רק אתמול היינו לוחמים אמיצים, והיום כל מחשבותינו לשכר ולמסים; רק אתמול היינו תמימים, מלאי אמונה ואידיאלים וכבר אנו פיכחים וחכמים, יודעים להסתדר ומכירים את החיים. רק אתמול העלתה לנו עצם המלה “מדינה יהודית” סמק בלחיים, והיום אנו אומרים כלאחר־יד: לא נותנים לחיות במדינה הזאת.
לא, כעבור עשר שנים אין זו אותה האהבה כמו בשעת הפגישה הראשונה. היתה אז יפה כל כך, כאילו לא מן העולם הזה, וכאשר אך חשבנו עליה חנק משהו בגרון. עכשיו כבר מכירים אותה היטב־היטב, גם את כל חסרונותיה, לא מנשקים אותה כשיוצאים לעבודה, ולא מרבים לחשוב עליה. היא דבר מובן־מאליו, כמו קופסת סיגריות, כמו עתון, כמו כוס גזוז. ובכל זאת – לא היינו מחליפים אותה באחרת.
לפי מסורת עתיקת ימים כותבים לחג העצמאות משהו חגיגי, מרומם נפש, משמח לב אנוש. פשוט, לא נאה לדון ביום גדול זה במחסור בקרפיונים לשבת או בשער הדולאר החדש לתיירים. דרוש נושא נעלה ונשגב. איפה הימים הטובים של חג העשור, כשהמלים הגדולות נכתבו כאילו מעצמן, והבריות השתמשו ללא בושה במונחים, כגון: מולדת, נצח וייעוד. אפילו "ציונות* כתבו אז בלי מרכאות.
אבל מאז התבגרנו בשנים־עשר חדשים. כן, לא סתם שנה, אלא שנים עשר ירחי עשור, ירחים הרי־מאורעות. מה לא בא עלינו בשנת העשור הארוכה הזאת! חגיגות, יובלות, כינוסים, ועידות ותערוכות כחול אשר על שפת הים, לפני שבנו עליה את תל־אביב רבתי. תודה לאל, הגרוע כבר מאחורינו, ומה שצפוי לנו זה רק תריסר מאספים צולעים במחנה החגיגות האדיר.
מה יש לומר, הגיבורים עייפים. וכשאני אומרת גיבורים, אני מתכוונת לאותם האנשים המתוארים בדרך־כלל כפשוטים, אפורים, קטנים, מהרחוב. רוב התארים האלה אינם מוצלחים ביותר ואינם קולעים למטרה, והמוטעה בכולם הוא "האזרח משלם המסים*. כאילו תשלום מסים היה סימן מובהק להמוניות. בקיצור, אנחנו עייפים נורא משנת עשור זו.
שמחה איננה מעיין מתגבר. זו סתם באֵר, לא עמוקה כל כך, וכשמוציאים ממנה דלי אחרי דלי, היא עלולה להתייבש. לכל אדם ניתנה רק מידה קצובה של כוח שמחה. נגמר מלאי השמחה – חלאַס – לא יודעים לשמוח אפילו בא המשיח. בחגיגות הראשונות משתגעים מרוב שמחה, משתוללים, יוצאים מהכלים. בחגיגת העשרים יכולים ליהנות, לעשות כיף. בחגיגת המאה סובלים קשות. חגיגות, זה כמו שמן קיק, צריך לקחת בכפית קטנה ובמנות קצובות.
נתנו לנו כל כך הרבה בשנת עשור זו, שכבר אין דבר שיוכל להפתיענו. זיקוקין־די־נור? אַלטע זאַכען. מצעד צבאי? עוד פעם טנקים ותותחים. ריקודי עם? דחילק, כבר נמאסו. חזיון המוני? כבר נעשה שחור בעיניים מרוב חזיונות. באמת, אין לקנא במארגני חגיגות.
בעצם, נסתיימה שנת העשור ושמחותיה. אפשר לעבור לסדר חיום. בכל אופן, המדינה כבר איננה ילדונת, ומעט־מעט היא מגיעה לגיל שלא צריך לעשות טראַסק גדול מכל שנה שמתווספת. נחוג את יום ההולדת שלה בשקט, בבית, בחיק אמא ישראל. בשנים הבאות נצמצם קצת את מספר החגיגות. לא יותר מחגיגה בינלאומית לחודש, לכל היותר אחת לשבוע. אבל אז בלי השתתפות שר.
לפני שנה באנו לברך מדינה בת עשר, והיא קיבלה את פנינו מקושטת ומגונדרת, מפורכסת ומאופרת, לבושה בשמלת־נשף מבהיקה ומרשרשת. אלא מה? האיפור לא החזיק מעמד שנה תמימה. כיום, השמלה מקומטת, ויש עליה קצת כתמים, ובפני בעלת השמחה נראים סימני עייפות. יש לה אפילו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. כיום היא דומה יותר לאשה שפותחת בשעת בוקר מוקדמת את דלת ביתה כדי להכניס את בקבוקי החלב המפוסטר.
אבל זהו כל הסוד: לאהוב אותה כפי שהיא. נכון, פעם נראתה בעינינו מקסימה יותר. אבל עד היום היא אשת־חיל, ועברנו אתה זמנים קשים. זה קושר יותר מכל קסמי נעורים. בואי, חביבתי, הסתדרי קצת. תחליקי את שערותיך, תחייכי, והכל בסדר בינינו. רק אנא, אף מלה על חגיגות יום־הולדת. לפחות שנה שלמה.
אכן, עת חגיגות העצמאות הגיעה. מהר מאד, אם מביאים בחשבון את העובדה, כי רק אתמול פירקו את קרשי במת ההצדעה במבואות תל־אביב וכבר יושבים עליהם נכבדי המדינה בכניסה לחיפה. ככל שהמדינה מזדקנת, כן נעשים ימי העצמאות תכופים יותר. פעם עברו מיום־העצמאות ליום־עצמאות שנים־עשר חדשים תמימים, עכשיו זה לוקח רק שנה.
מה יש לומר! שתים־עשרה זה לא גיל. יותר מעשר ופחות מבר־מצווה, סתם תקופת־בינתיים, שיש להתגבר עליה במהירות האפשרית. אבל אנחנו לא נקלקל לילד את שמחתו. שיהיה בריא, מבסוט וילד טוב. קח לך חמש לירות וקנה לך מה שאתה רוצה.
לא קל כל כך לנסח איחולים למשהו הנקרא מדינה. אם לדבר באופן כללי, נוכל תמיד לאחל לה שנת שלום ושפע. אבל אם נביא בחשבון, כי המדינה זה אני ואתה ועוד שני מיליון אני אחרים, הרי שעניין האיחולים נעשה מסובך לאין־שיעור. מה שברכה לזה הוא קללה לזה.
אפשר לאחל לחקלאים שנת יבול מבורך, בלי בצורת וברד, אבל זה עלול להרגיז את האוצר. יותר עגבניות, יותר סובסידיות, יותר עודפים, יותר צרות. למען התיירים וכל אלה הבאים אתם במגע אפשר לבקש שנה של מזג אוויר נוח, בלי חום, חמסינים וסופות חול. אבל מה יעשו מוכרי הגלידה ובעלי הקיוסקים? אפשר לאחל למדינה שנת עליה מוגברת. אבל גם זה אנוכיי למדי: פירושו של דבר לאחל צרות ליהודים בגולה, הרי אחרת לא יעלו. או שנת שלום בגבולות. אבל זה עלול להוריד את הכנסות המגבית.
פעם יכולת לאחל למדינתך שנה של שפע ישובים חדשים, עכשיו מפחדים מפני משה דיין. לאחל לערים ביסוס והתרחבות? בן־גוריון עלול להתרגז. שנה מבורכת בילדים? זה עלול להחריף את משבר המורים. שנת שקט ושלווה? לא, הדבר היחיד המלכד את הבריות ומוציא אותם מחיי השאננות, זה איזה קרב או גיוס. שנת שגשוג כלכלי? עוד אלפיים מיקסרים וחמשת אלפים מכונות כביסה. שנת חכמה ובינה?ומה יעשו כל הטיפשים? גם הם צריכים לחיות. שנת אחווה? ועל מה ידברו בחברה, אם אין אינטריגות? שנה בלי מעילות ושחיתות? והעתונים לא צריכים להתקיים? בקיצור, עניין האיחולים לא פשוט כל כך. נא, מדינה, קחי לך עט ונייר ותאחלי לעצמך מה שאת רוצה.
מאז חג העצמאות הראשון, הגדול והאמיתי, אנחנו אומרים כל שנה לאחר המעשה: מה שנכון נכון, השנה היה חלש, לא היתה שמחה אמיתית, אין מה להשוות לשנה שעברה, החגיגות של אשתקד נראות תמיד עליזות יותר. כי במשך שנה כבר הספקנו לשכוח את הדוחק ואת הריצה ברחובות הכרך, ונשאר רק זכרון שמי הלילה המוארים זיקוקין־די־נור ונושאי הדגלים במצעד ותושבי יפו היושבים לאורך המדרכות ואוכלים כמו בפיקניק.
אולי הצרה היא, שאין מאכלים קבועים ומסורתיים לחג העצמאות. כי מה היו כל החגים היהודיים אם לא חג חג ומאכליו? מה היה ליל סדר בלי פולחן הכופתאות? ופורים בלי אזני־המן? וחנוכה בלי לביבות? ובכלל, מה היה טעמה של יהדות בלי צ’ולנט וגעפילטע פיש? לא רק שאין מאכל העצמאות, אין גם פנאי לאכול אותו. ארוחת־ערב חגיגית בפרוס החג? אין זמן, צריך לרוץ ברוחובות לראות את כל אלה הרצים ברחובות. חוטפים כמה סנדוויצ’ים, בחוץ כבר נקנה משהו. סעודה בצהרי החג? יש מצעד. עם צאת החג? כבר לא כדאי, מחר יום־עבודה רגיל. היו אי־אלה נסיונות מצד ויצ"ו ודן בן אמוץ להרכיב תפריט ליום העצמאות. אבל זה עניין מסובך, הקיבה אינה מקבלת פקודות מלמעלה. למעשה, הקיבה היא חלקו השמרני ביותר של גוף האדם. עד שהיא מתרגלת למסורת, עוברות מאות שנים.
קרוב לוודאי שלמשה רבנו היו אותן הצרות עם חג הפסח. מה יש כאן לחוג כל שנה, אמרו בני ישראל במדבר – המציאה לא גדולה כל כך. שם היו לנו משׂרות קבועות והספקת מזון סדירה. מה יש לדבר, המן כבר נמאס. והמצות האלה, מעיק על הקיבה. לא צריך את הטראַסק כל שנה. אבל זה היה רק בתקופת דור המדבר. תוך אלף שנים נכנס העניין למסורת ללא כל קושי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.