אכן, עת חגיגות העצמאות הגיעה. מהר מאד, אם מביאים בחשבון את העובדה, כי רק אתמול פירקו את קרשי במת ההצדעה במבואות תל־אביב וכבר יושבים עליהם נכבדי המדינה בכניסה לחיפה. ככל שהמדינה מזדקנת, כן נעשים ימי העצמאות תכופים יותר. פעם עברו מיום־העצמאות ליום־עצמאות שנים־עשר חדשים תמימים, עכשיו זה לוקח רק שנה.

מה יש לומר! שתים־עשרה זה לא גיל. יותר מעשר ופחות מבר־מצווה, סתם תקופת־בינתיים, שיש להתגבר עליה במהירות האפשרית. אבל אנחנו לא נקלקל לילד את שמחתו. שיהיה בריא, מבסוט וילד טוב. קח לך חמש לירות וקנה לך מה שאתה רוצה.

לא קל כל כך לנסח איחולים למשהו הנקרא מדינה. אם לדבר באופן כללי, נוכל תמיד לאחל לה שנת שלום ושפע. אבל אם נביא בחשבון, כי המדינה זה אני ואתה ועוד שני מיליון אני אחרים, הרי שעניין האיחולים נעשה מסובך לאין־שיעור. מה שברכה לזה הוא קללה לזה.

אפשר לאחל לחקלאים שנת יבול מבורך, בלי בצורת וברד, אבל זה עלול להרגיז את האוצר. יותר עגבניות, יותר סובסידיות, יותר עודפים, יותר צרות. למען התיירים וכל אלה הבאים אתם במגע אפשר לבקש שנה של מזג אוויר נוח, בלי חום, חמסינים וסופות חול. אבל מה יעשו מוכרי הגלידה ובעלי הקיוסקים? אפשר לאחל למדינה שנת עליה מוגברת. אבל גם זה אנוכיי למדי: פירושו של דבר לאחל צרות ליהודים בגולה, הרי אחרת לא יעלו. או שנת שלום בגבולות. אבל זה עלול להוריד את הכנסות המגבית.

פעם יכולת לאחל למדינתך שנה של שפע ישובים חדשים, עכשיו מפחדים מפני משה דיין. לאחל לערים ביסוס והתרחבות? בן־גוריון עלול להתרגז. שנה מבורכת בילדים? זה עלול להחריף את משבר המורים. שנת שקט ושלווה? לא, הדבר היחיד המלכד את הבריות ומוציא אותם מחיי השאננות, זה איזה קרב או גיוס. שנת שגשוג כלכלי? עוד אלפיים מיקסרים וחמשת אלפים מכונות כביסה. שנת חכמה ובינה?ומה יעשו כל הטיפשים? גם הם צריכים לחיות. שנת אחווה? ועל מה ידברו בחברה, אם אין אינטריגות? שנה בלי מעילות ושחיתות? והעתונים לא צריכים להתקיים? בקיצור, עניין האיחולים לא פשוט כל כך. נא, מדינה, קחי לך עט ונייר ותאחלי לעצמך מה שאת רוצה.

מאז חג העצמאות הראשון, הגדול והאמיתי, אנחנו אומרים כל שנה לאחר המעשה: מה שנכון נכון, השנה היה חלש, לא היתה שמחה אמיתית, אין מה להשוות לשנה שעברה, החגיגות של אשתקד נראות תמיד עליזות יותר. כי במשך שנה כבר הספקנו לשכוח את הדוחק ואת הריצה ברחובות הכרך, ונשאר רק זכרון שמי הלילה המוארים זיקוקין־די־נור ונושאי הדגלים במצעד ותושבי יפו היושבים לאורך המדרכות ואוכלים כמו בפיקניק.

אולי הצרה היא, שאין מאכלים קבועים ומסורתיים לחג העצמאות. כי מה היו כל החגים היהודיים אם לא חג חג ומאכליו? מה היה ליל סדר בלי פולחן הכופתאות? ופורים בלי אזני־המן? וחנוכה בלי לביבות? ובכלל, מה היה טעמה של יהדות בלי צ’ולנט וגעפילטע פיש? לא רק שאין מאכל העצמאות, אין גם פנאי לאכול אותו. ארוחת־ערב חגיגית בפרוס החג? אין זמן, צריך לרוץ ברוחובות לראות את כל אלה הרצים ברחובות. חוטפים כמה סנדוויצ’ים, בחוץ כבר נקנה משהו. סעודה בצהרי החג? יש מצעד. עם צאת החג? כבר לא כדאי, מחר יום־עבודה רגיל. היו אי־אלה נסיונות מצד ויצ"ו ודן בן אמוץ להרכיב תפריט ליום העצמאות. אבל זה עניין מסובך, הקיבה אינה מקבלת פקודות מלמעלה. למעשה, הקיבה היא חלקו השמרני ביותר של גוף האדם. עד שהיא מתרגלת למסורת, עוברות מאות שנים.

קרוב לוודאי שלמשה רבנו היו אותן הצרות עם חג הפסח. מה יש כאן לחוג כל שנה, אמרו בני ישראל במדבר – המציאה לא גדולה כל כך. שם היו לנו משׂרות קבועות והספקת מזון סדירה. מה יש לדבר, המן כבר נמאס. והמצות האלה, מעיק על הקיבה. לא צריך את הטראַסק כל שנה. אבל זה היה רק בתקופת דור המדבר. תוך אלף שנים נכנס העניין למסורת ללא כל קושי.