רקע
רות בונדי
מאה חגיגות וחג אחד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

לפי מסורת עתיקת ימים כותבים לחג העצמאות משהו חגיגי, מרומם נפש, משמח לב אנוש. פשוט, לא נאה לדון ביום גדול זה במחסור בקרפיונים לשבת או בשער הדולאר החדש לתיירים. דרוש נושא נעלה ונשגב. איפה הימים הטובים של חג העשור, כשהמלים הגדולות נכתבו כאילו מעצמן, והבריות השתמשו ללא בושה במונחים, כגון: מולדת, נצח וייעוד. אפילו "ציונות* כתבו אז בלי מרכאות.

אבל מאז התבגרנו בשנים־עשר חדשים. כן, לא סתם שנה, אלא שנים עשר ירחי עשור, ירחים הרי־מאורעות. מה לא בא עלינו בשנת העשור הארוכה הזאת! חגיגות, יובלות, כינוסים, ועידות ותערוכות כחול אשר על שפת הים, לפני שבנו עליה את תל־אביב רבתי. תודה לאל, הגרוע כבר מאחורינו, ומה שצפוי לנו זה רק תריסר מאספים צולעים במחנה החגיגות האדיר.

מה יש לומר, הגיבורים עייפים. וכשאני אומרת גיבורים, אני מתכוונת לאותם האנשים המתוארים בדרך־כלל כפשוטים, אפורים, קטנים, מהרחוב. רוב התארים האלה אינם מוצלחים ביותר ואינם קולעים למטרה, והמוטעה בכולם הוא "האזרח משלם המסים*. כאילו תשלום מסים היה סימן מובהק להמוניות. בקיצור, אנחנו עייפים נורא משנת עשור זו.

שמחה איננה מעיין מתגבר. זו סתם באֵר, לא עמוקה כל כך, וכשמוציאים ממנה דלי אחרי דלי, היא עלולה להתייבש. לכל אדם ניתנה רק מידה קצובה של כוח שמחה. נגמר מלאי השמחה – חלאַס – לא יודעים לשמוח אפילו בא המשיח. בחגיגות הראשונות משתגעים מרוב שמחה, משתוללים, יוצאים מהכלים. בחגיגת העשרים יכולים ליהנות, לעשות כיף. בחגיגת המאה סובלים קשות. חגיגות, זה כמו שמן קיק, צריך לקחת בכפית קטנה ובמנות קצובות.

נתנו לנו כל כך הרבה בשנת עשור זו, שכבר אין דבר שיוכל להפתיענו. זיקוקין־די־נור? אַלטע זאַכען. מצעד צבאי? עוד פעם טנקים ותותחים. ריקודי עם? דחילק, כבר נמאסו. חזיון המוני? כבר נעשה שחור בעיניים מרוב חזיונות. באמת, אין לקנא במארגני חגיגות.

בעצם, נסתיימה שנת העשור ושמחותיה. אפשר לעבור לסדר חיום. בכל אופן, המדינה כבר איננה ילדונת, ומעט־מעט היא מגיעה לגיל שלא צריך לעשות טראַסק גדול מכל שנה שמתווספת. נחוג את יום ההולדת שלה בשקט, בבית, בחיק אמא ישראל. בשנים הבאות נצמצם קצת את מספר החגיגות. לא יותר מחגיגה בינלאומית לחודש, לכל היותר אחת לשבוע. אבל אז בלי השתתפות שר.

לפני שנה באנו לברך מדינה בת עשר, והיא קיבלה את פנינו מקושטת ומגונדרת, מפורכסת ומאופרת, לבושה בשמלת־נשף מבהיקה ומרשרשת. אלא מה? האיפור לא החזיק מעמד שנה תמימה. כיום, השמלה מקומטת, ויש עליה קצת כתמים, ובפני בעלת השמחה נראים סימני עייפות. יש לה אפילו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. כיום היא דומה יותר לאשה שפותחת בשעת בוקר מוקדמת את דלת ביתה כדי להכניס את בקבוקי החלב המפוסטר.

אבל זהו כל הסוד: לאהוב אותה כפי שהיא. נכון, פעם נראתה בעינינו מקסימה יותר. אבל עד היום היא אשת־חיל, ועברנו אתה זמנים קשים. זה קושר יותר מכל קסמי נעורים. בואי, חביבתי, הסתדרי קצת. תחליקי את שערותיך, תחייכי, והכל בסדר בינינו. רק אנא, אף מלה על חגיגות יום־הולדת. לפחות שנה שלמה.

המלצות קוראים
תגיות