אמנם חזיון תמוה הוא: תשעה קבים שיחה נטלה האשה והיא מפטפטת זה אלפי שנים. ובכל־זאת היא יודעת לשמור את סודה ועדין לא גלתה לנו במה כחה.
הגבר נכשל בשיחה יתרה וגלה את סודו – שמשון – והיא הפטפטנית עוד לא נכשלה. האין זה חזיון תמוה?
יפה עונה זו בחיים. כשהן ולאו עדין מעורבים יחד ואין תחומים מסוימים ביניהם. יפה עונה זו של הנשמה כשהיא לוטה ערפלים ועדין לא קפאה על הכרעות והחלטות.
יפה האשה בבתוליה כשהיא מתאוה ומסרבת, מסרבת ומתאוה, יראה את החטא ונמשכת אליו: הן ולאו ורפיא בידה.
זה דורות שר הגבר על האשה, אך האשה עוד טרם שרה את שירתה – שירת הגבר, תשעה קבין שיחה נטלה, ועוד לא מצאה ביטוי לנפשה. הגבר גלה את היופי שבאשה ועדיין הוא מצפה לאשה שתבוא ותגלה את היופי שבגבר. כשתקום המשוררת הגדולה, תברָא לנו שירה חדשה: שירת האשה על האיש. מי יגלה לנו את יפי הגבר, אם לא האשה?
אך אשה גדולה אחת עמדה לנו בספרות: ניצֶ’ה. תכונת אשה לו, המשוררת על הגבר. על־כן העריץ את הגַברות ובז לאשה.
פתגם עתיק אומר: הגד לי מי הם ידידיך ואנכי אגיד לך, מי אתה. באותו דין יש לדון גם על מהות הגבר ומהות האשה. יפה כחה של האשה, שכן תשוקתה אל מה שהוא עולה בערך עליה – אל הגבר. רע כחו של הגבר, שכן תשוקתו אל מה שהוא נופל בערך ממנו – אל האשה.
נמצא שביחסי המין עולה בערך האשה על הגבר, הואיל וחשיבותו מרובה ממנה…
האשה היא יציר טרגי. תחומי התום והחטא מעורבים בנפשה והיא תמיד בחזקת סכנה: תמיד היא עומדת על פי תהומות.
חשה האשה, שכל מדת תומה אינה אלא ארעית וחלולה זו קדושתה – על־כן היא חשה בעצמה את הסתירה הפנימית והארוניה שבה, מצפה לאותה שעה ויראה אותה בבת־אחת. משום כך נפשה תמיד במצב של פרכוסי מבוכה ודמדומי תהיות, אימתי היא מתחללת ואימתי היא מתקדשת…
מוסד הנשואין גואל אותה מן השניות של תום וחטא. הוא צורך נפשי בשביל האשה. היִא טעונה, מחמת מוסרה הנבוך, הכשר מבחוץ.
אין האיש כובש את האשה מלוא־כבוש, כל־זמן שלא הפקידה בידו יחד עם גופה ונפשה גם את מוסר־לבה. אין שותפות בין איש ואשה לגבי אחריות על החטא המשותף. רק כשהוא נוטל ממנה עם תומה גם את הכרת־החטא והיא רואה אותו אדון ואחראי גם ליצרה גם למוסרה עד כדי הסתלקות כל הִסוס ממנה – הרי היא כולה ברשותו.
האשה חסה על בתוליה לא מתוך איזו הערכה מוסרית בה עצמה אלא מתוך שעבודה להערכת הגבר, המקפיד על כך; היא שומרת למפרע על נכסי הבעל. אף כאן אחד מסמני העבדות שבאשה
הגבר הוא בן־חורים ואינו משגיח בהערכת האשה שביחס אליו –ומאחרי שהרגיל את האשה לותר בנוגע אליו על המדה שהוא תובע ממנה, נפקעה ממנה במשך הזמן אותה ההערכה עד שהיא אינה מקפדת כלל על תמימות מינית לגבי הגבר.
לכשתשתחרר האשה, לא תהא חסה שוב על בתוליה מתוך שעבבוד להערכת הגבר – ובמשך הזמן תתבטל הערכה זו גם בו עצמו.
קסמי האשה הם חידה לה לעצמה, לפי שכל מציאותם היא בדמיונות הגבר. כמעט כל אשה תמהה ושואלת בחדרי נפשה: משום־מה הוא להוט אחרי כל־כך? מה מצא בי? הוא רואה בי מהרהורי לבו ומעריצני – ואני מה אני?
כמעט כל אשה חשה במָכות ערכה ובעלבון שבטבע בריתה. ולא כל־שכן שאין היא מכבדת את חברותיה ואינה עלולה להבין, מפני מה זכתה זו או זו להערצתם ולאהבתם של הגברים.
מכאן קנאה המרובה של אשה בחברתה – מחמת שאינן מוצאות טעם להצלחתן ותולות אותה באיזה מקרה, באיזה קסם חיצוני, המכשף את הגבר ומוליכו שולל; ובכך טיבה של קנאה, שהיא גדֵלה במקום שהמקרה שולט או נראה כשולט.
מכאן גם המבוכה של האשה ביחס לגבר. מחמת שהיא חשה בפחיתותה וקסמיה הם חידה לעצמה, היא רואה את עולמו של הגבר כעולם של דמיונות־שוא ומבקשת לה דרך את חולשתו הסתומה של זה על־ידי כל תכסיסי התגנדרות העשויים לעורר בו אילוזיות יפות – ואינה בטוחה בכלי־זינה, הואיל ואין לה אמונה בכח עצמה אלא מנחשת בחולשתו של זה. תדע, כל תכסיסי התגנדרות הם תכסיסים מתוך מבוכה.
אל תתן לאשה לפקוח את עיניה אפילו לשעה קלה, שמא יתבדה עליה כל עולם האהבה ברגע אחד; הן הלה תלוי בשערה. שמוֹר על שלהבתה, שתהא נר – תמיד בנשמתה, והוה שוקד תדיר לנסוך שמן עליה.
אשה ללא תאוה נוחה להכבש, הואיל ואין היא מקריבה לגבר ולא כלום. היא מניחה לו לכבות בה את אשו ונהנית בזה עצמו, נהנית לכאורה בהנאתו הוא. תדע, נשים קרירות רובן הן טובות־לב. אבל הגבר המקבל את נדבתן העלובה – הוא העשוק
בדורנו מצוי ביותר הטפוס של נשים קרירות ( frigides): נשים חִנניות, גנדרניות, הנהנות בשכרונו של הגבר והן עצמן עומדות בפכחותן, אינן יודעות אש תאורה אלא שעשועי עגבנות, – ומתוך שעשועים בלבד הן מתרצות לזווג. גם זה מעין פלירט להן…
הטפוס הקריר שכיח יותר בנשים מאשר בגברים.
אין לך דבר המביא את האדם ידי הכרת הכליון שבהויה כמו – אבדת אהבה; ע"י מאורע זה בחייו הוא משיג את החזיון של המות ואבדן היש. שהרי אין לך ישות תקיפה מזו של האהבה.
לעולם אין האשה לבדה. אין נפשה יודעת יחוד עם עצמה. היא רואה עצמה תמיד מוקפת אטמוספירה של גברים. כף כשהיא לבדה בחדרה, הרי תנועות־החן שלה מכוונות, מדעת ושלא־מדעת, אל אותו הקהל הנעלם. כשהיא סחה בחוץ עם חברתה, הן שתיהן סחות לכאורה, לא זו עם זו, אלא זו דרך זו – ודבריהן מכוונים אל העוברים ושבים.
בנדון אהבה אין הדרך הקצרה הדרך הטובה. הדרך – כל עִקרה של אהבה בה.
מוטב לגבר שיהיה בעל חובה של האשה ולא להפך. על־כן פעמים טוב לו כשהיא סורחת ולבה נוקפה – ויש לו שטר־חוב על אהבתה. היא תשלם לו משנה אהבה.
מדרגה גבוהה של צניעות: כשאשה לבושה כסות משי מתחת לשמלתה ואינה טופפת בהלוכה בשביל להראותה לעוברם ושבים…. וכי יש לאשה כבישת יצר גדולה מזו?
לא כל הנקודות של שדה־מחישה שוות הן זו לזו. לרוב נקבעת בתוכן נקודת־מרכז אחת, המכנעת לה את יתר הנקודות ושולטת בהן עד שאינן מוחשות לנו כלל או מוחשות לנו לא בדמותן הן אלא בדמותה היא. פעמים ונקודת־מרכז זו מתמדת בשלטונה גם לאחרי שנסתלקה. שתוף הדִמויים שנתרכז בשעתו מסביב לאותה הנקודה, חוזר ונעור שוב במכוון לה אף בהעדרה.
יש ואנו מתפלאים על אהבתו של איש לאשה מכוערת; והן אנו מוצאים, שדוקא המכוערות זוכות לגברים נאים. אולם לא הרי שדה־המחישה של האוהב כהרי שדה־המחישה של המבקר: הלה ראה את האשה תחלה בעונת יפיה או ראה אותה פעם בנקודת־יופי מיוחדת שבה – לדוגמה, בשעת חין־תוגתה או בשעת שכרון־אהבתה ואותה נקודה של עונה או שעה נעשתה מרכז לראיתו ולהערכתו ומאצלת מהודה גם על כעורה עד שאינו מוחש לו; ואִלו אנו רואים אותה ראיה שבהקף ולא שביחוד, ועל־כן אנו מתפלאים.
עד היכן מדת הנמוס? אם פגשה בך זונה, אל תסרב לה מתוך יהירות מוסר אלא שַקר ועַנה לה: סלחי נא גברתי, הריני בדרך חזרתי מחברתך…
וזה ענשו של הגבר: כשהוא מחזר אחרי אשה וטורח הרבה בכבושה – ולבסוף הוא מכיר שהוכשרה לו מכבר ולא היה צורך כלל באותם התכסיסים המרובים. והריהו חש מעין מוסר־הלב.
עינים שחורות, לוהטות, מבעירות בערה בנשמת הגבר – ונשמתה עצמה קרה. עיני אם־אמה הן שעברו לה בירושה, ומה לה ולהן?
אולם שלא־מדעת היא מרמה בעיניה ומפילה חללים. וגדולה סכנתה של ירושה זו גם לבעליה, שזכו לה שלא־כדין.
אין צעירות מכוערות, אין לך בשנים יופי כיפי הנוער.
גדול באשה החלק הבהמי ועל־כן היא צריכה למדה מרובה של נוי־הגוף, שיהא משלים בה אל הפגימה שבמדת הרוח. והרי אתה מוצא: כשהיא מחוסרת צעיף היופי, מתבלטים בה ביותר רשומיו של הצד הבהמי, הואיל ואין רוחניותה שקולה כנגדו להבליע אותו. מצח קטנה באשה מעורר בנו את הדִמוי של חתול, רגלים צנומות מעוררות את הדִמוי של תרנגלת, שדים גדולים –– את הדִמוי של פרה חולבת, וכדומה. די באשה לקוי כל־שהוא בגופה כדי שיהא חוזר ונִעור בה סמל האַנימַלות, שנשתירה מדורות קדומים. רק מדה מרובה של יופי עשויה להגן עליה.
כמדומני יש למנות בנשים חמשים אחוזים ללא תאוה מינית (frigide), עשרים אחוזים בעלות תאוה בהמית והיסטרית, הרואה את עצמה כעון כבד, עשרים אחוזים בעלות תאוה תשושה, תאוה גנדרנית, קוקטית־קלה, ואין אולי בנשים אלא עשרה אחוזים המקריבות את גופן ונשמתן כליל על מזבח האהבה מתוך רטט קדושה של עבודת־אלהים.
אל תהיה מתון־מתון אהבה. גדול עולמה והיא מן הדברים שאין להם שיעור. על־כן חטף ואהוב, שמא לא תספיק.
האשה היא שלילה, אבל תנאי לחיוב – עזר לאיש או אמצעי לקיום המין האנושי.
לא הרי מדת־הזמן שבנשמת האשה כהרי מדת־הזמן שבנשמת הגבר. אחר הוא הטֶמפּו של אהבתה, של חדותה ותוגתה, של התרפסותה ומריה. וכן רובי הנגודים שבחיי איש ואשה.
כל יום ברוֹר לך אשה חדשה. אף האשה שאתה דר עמה הרבה שנים, אינה ראויה לך אלא אם־כן היא צריכה תדיר כבּוש מחדש ואתה בוחר בה כל יום כבראשונה.
האשה היא בבחינה מוסרית מעין חומר היולי. יש בה כל האפשריות של רשע וצדקה, וגורלה נתון בידי האיש שהוא מוציא אל הפועל מה שבה בכח; זה מעורר ומעלה מתוכה את השטן, וזה את אלהים. לפיכך הגבר אחראי על כל חייה של האשה.
אשה יפה, היודעת את קסמי חנה, שוב אינה יפה.
סמן יפה לזווג, כשהאשה מפרה את האיש ורוחו הָרֶה ומוליד בנים ממנה. וכדרך עבּורה היא דרך עבּורו הוא. אינו זקוק לה אלא לניצוץ ההפראה – וכשמלאה את תפקידה, מוטב לו לשלחנה מפניו כדי לגדל את ילדי־רוחו מתוך חרות.
מרובות הנשים שהן בעלות־בית חרוצות, גם בנשמתן, לאמר, הבקיאות בסוד הקמוץ והחסכון של כלכלה – אפילו של כלכלת אהבה…
רק שוטים מתמרמרים על האשה כשהיא נתפסת בדבר־שקר. זה כלי־זינה של המין החלוש ונאה הוא לה כשהוא לעצמו, ואין לקבול על האשה אלא כשהיא משתמשת בו שמוש גס.
כמדומני, אם נבדוק כראוי את מצב־הנפש של נשי־דורנו בשעה שהן עומדות לפני תערוכה של תלבשת־המודה, נמצא בהן אותן היסודות של הפלאה וחרדה ואותם זעזועי משאלה ותפלה שאנו מונים ברגש הדתי.
אין האשה יפה אלא א"כ יפיה מאציל מהודו גם על שעת כעורה.
הריני להשיאך עצה הגונה: רצונך להתודע לאשה יפה, בקש תחלה את הדרך את רעותה המכוערה. תדע, המכוערה בוררת לה לרוב חברות מן היפות, כדי להתחמם לאורן ולֵהנות מפרורי הצלחתן המרובה, מן העודף של מכּריהן; ואלו היפה בוררת לה לרוב חברות מן המכוערות, כדי להטעים ולהבליט את יפיה על־ידי נגודו ולהתכבד בקלונן. על־כן בקש את המכוערה ותמצא את היפה!
אם אשה אחת נעשתה מרכז לאהבתך, הוכשרת לאהוב הרבה נשים בהקפה של זו ושלא לפגוע בה ובזכויותיה המיוחדות.
יש צנועות והן זונות בנשמתן ומתחלת־בריתן – נשים ללא אש־התאוה, שמחמת קרה אינן עושות פדות בין גבר לגבר והן מזומנות לכאורה לכולם אלא שהן מסתפקות במועט, גם כן מחמת קרה, כשנזדמן להן איזה זווג שבמקרה. ויש זונות והן צנועות – טהורות ברבונן שאינו מתחלל חלול של שובע.
אל תשהה את האשה בלי אהבה. כל יום שהאשה שרויה בלי אהבה, היא הולכת ומתנונת.
רובן של זונות הן נדבניות, המבקשות לגמול חסד ולעשות צדקה – מתוך הצורך הנפשי למרק את חטאן ולפיס את עצמן.
מציאותה של האשה מביאה הרבה אֵרוניה לעולם. צא וראה, כמה מגדולי הרוח נכבשו על ידי נשים פתיות ושמשו חומר לצחוק דורות. וזו אולי זכותה היותר גדולה של האשה בהסטוריה: מציאותה מרבה צחוק בעולם.
בן פלוני לבת פלוני – אל תאמין שהקב"ה מכריז כרוז, המתבדה כל יום; הרבה פלוניות מוזמנות לפלוני. אם יש כרוז מעין זה, נוסח אחר לו: בני סוג פלוני לבנות סוג פלוני –
מעלתם היחידה של חיי נשואין – שהם מחלישים או מבטלים בנו את צער האילוזיה שבתאות־המין, הואיל ואנו מצויים תדיר אצל המציאות. פת בסל – ואין מקום לאותו עולם השכרון, המוצץ את דמנו בתעתועי חזיונותיו.
אפשר אולי להבחין בכל אשה “משקל ספציפי” של יופי, משקל שמדתו היא מדת זמן. זו – משקל יפיה חמש שנים, זו –עשר שנים, וכדומה.
האשה היא בעלת־מום ורשומיה של תקופת שעבודה – הגרמנים העתיקים היו רשאים מטעם החק להרוג את האשה ולא כ"ש למכרה – נכּרים עדין בכל חייה. כל מדותיה – ערמומית, בושה, התגנדרות – הן מכלי זינו של בעל – מום.
בגדת באשתך – ואתה עומד לפני השאלה, אם לגלות לה את המעשה או להעלימו ממנה. שתי מדות נתּנו כאן, שתי מדות של מוסר. האחת דנה על הענין מתך הערכה חיצונית, הערכת התועלת והנזק, ומכרעת: אל תגלה לה ולא תצערנה, שהרי לא המעשה עצמו מקפח אותה אלא ידיעת המעשה גורמת לה יסורים. השניה דנה מתוך הערכה פנימית ומכרעת: אל תשכן שקר בביתך, מוטב שתצערנה ובלבד שלא תהא רמאות חוצצת בינך ובינה.
בשתי מדות־מוסר אלו יש להבחין בין שני עולמות גדולים: בין הערכה חמרנית לבין הערכה רוחנית.
זו קללתו של הגבר: תשוקה את האשה ובוז לה. ומי שאין בו מסתירה זו, הלה אינו ראוי לשם גבר.
יפה שיחה נפשית בין איש ואשה, כשמגעי־גוף הולכים ומלוים לפרקים אותה שיחה. ויפים המגעים הללו כשהם בחינת לווי מוסיקלי לתכנה של השיחה, שהוא בחינת טֶקסט לה.
העמים הקדומים היו רואים לעצמם חובה ונמוס להשאיל את נשותיהם לאורחיהם. היש לגנותם או לשבחם על מדה זו של הכנסת־אורחים?
כל אבר באשה הוא סרסור לעבירה. יפה אמרו: המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף.
“מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן, שנאמר: וקנא את אשתו; וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה”. מתי נפָּטר גם ממצוה זו? ומדוע היא חלה על הגבר בלבד ולא גם על האשה לקנא לאיש?
“מאן הויא ליומא?” – זהו הכרוז הטבעי של נשמתנו ואנו משתיקים ומזיפים אותו בכל מיני תחבולות; עליהן נמנה גם מוסר הנשואין.
אלמלי ידעה האשה היפה מה שהגבר מהרהר בקרבתה, היתה יורקת בו בפניו או מוסרת עצמה ברשותו…
יש יופי של אשה שהוא בחינת יופי קר של קצב ומדה: הכל עשוי בדיוק קפדני, בחשבון מכוון, וכאלו חטוב בכונה תחלה על־פי תורת הדקדוק של היופי, יש וחלָק.
יופי דקדוקי זה הוא לרוב בלי שום הבלטה והטעמה של אישיות ועל־כן אינו מקרין ומאציל; קרה אופפת אותו. הוא עשוי בדפוס של נוסח ולפיכך הוא מצוי ביותר, כדרכו של כל מעשה דפוס ונוסחיות.
יפה כחה של האשה משל האיש לאהוב אהבה שבהחלט, בלי יתורים וותורים, אהבה המגעת לידי אכזריות.
כמדומני, האהבה האי המחז היחידי שבו מגעת האשה לידי מדרגת המחלט; ואִלו בכל יתר מחוזי הנפש הרי בחינות חייה הן בחינות שביחס.
לא הרי מזג חם, טמפרמנט, כהרי תאוה. הן שתי סגולות מיוחדות ואין לטשטש את תחומיהן. בדורנו מצויים לרוב בעלי־מזג חם ללא אש התאוה. ביחוד אתה מוצא בנשים הרבה מסוג זה: תנועות חיות, מזורזות, התפעלות, התלהבות – ובלי רתיחת הדם של חמדה תאונית. זיקים וניצוצות נתזים לכל עבר, פתוס הומה וסוער, אבל אין אותה התבערה האוכלת את הגוף ונפש.
אף באמני זמננו הרי יסוד הפתּוס המתפעל, יסוד המזג החם, מרובה על יסוד התאוה הפועלת, היוצרת.
העתיד לפוליגמיה. היא מתאמת לטבע־בריתו של הגבר. הכחש הפנימי והחיצוני שבמוסד המונוגמיה הולך ומתבלט יותר ויותר, ואי־אפשר לו להתמיד עוד ימים הרבים. אבל גם לעתיד לבוא יצטרך אולי האיש לברור לו מבין נשיו אשה אחת בשביל איזה תפקיד מיוחד, לצורך כלכלת הבית, לצורך הולדת בנים, וכדומה, ויגרשנה אם הקדיחה את תבשילו או נמצאה עקרה. על־כל־פנים לא יהא אנוס לחלל את אהבתו ולקשרה בתפקידים הללו. ומה מעכב שיהא דואג גם להבא למזונותיהן של אותן הנשים שהוקצו לתפקידים אחרים שמחוץ לאהבה, דואג אפילו לצרכי־חייה המותנים באהבה לאחר?…
איזו האשה ההוגנת לגבר? זו המחננת בשתי הסגולות שאינן שכיחות ביחד: לגרות בו את היצר ולעורר בו את הרוח.
התאוה הגדולה, העמוקה, היא כתריס בפני החטא. רק כשהיא מדלדלת ומתנונת, נִטלה מאתנו ההגנה החיונית. אמור מעתה: אין האדם חוטא אלא מתוך קפאון.
האש מיחדת, הקרה מכללת ומוליכה לידי פרוסטיטוציה.
כל אשה יש לה עונה מיוחדה של יופי. זו יפה בבתוליה, וזו – משידעה איש, זו – כשהחמדה עדין מלבלבת ורותתת בתומתה, וזו – לאחר שבגרה תאותה והיא נאכלת באשהּ. ויש גם נשים שעונת יפין היא בימי זקנתן הראשונים.
יש נשים שמראה־פניהם הרגיל הוא בכל שעה כמראה פני אשה בשעת זווג…
חיי פוליגמיה הם חיי גבורה של קרב נגודים ובזבוז חמדה, חיי מונוגמיה הם חיי חולשה של פתרון עלוב, של בריחה ממערכת־המלחמה שבנפש ובקשת מנוחה.
כדי לכבוש את האשה עליך להזדין בתכסיסים מיוחדים, הקרויים בכללם: טַקט. זה משקלה־האהבה דוגמת משקל־השיר. ויש נשים, שמשקל־האהבה גורם להם יותר הנאה מעצם האהבה…
הנשואין דומים לבית שדלתו מוגפת וחלונותיו פתוחים. אלמלא הם, מסופקני אם היה אדם פקח מתרצה להסגיר עצמו בתוכו…
קשר הנשואים, במדה שהוטלה עליו חובת האמון, הרי הוא קשר של שני אנשים כנגד יתר בני־האדם; הם מתבדלים ואוסרים עצמם על כל העולם כולו. ומדוע קשר זה מותר מטעם החוק?…
הנמוסים המקובלים של הגבר ביחס להאשה, נמוסי חביבות של תקיפים כלפי חלשים, הם בעקרם מעין רֵאקציה כלפי תקופת האבירות של הגבר ביחס להאשה.
כלום אמן גדול הוא היוצר? כמה נסיונות עלובים הוא מתנסה עד שעולה בידו להוציא דבר מתוקן, כמה נשים מכוערות הוא בורא עד שעולה לו לברוא אשה יפה.!
אין לך בבני־אדם אמן, שיצטרך לטרוח כל־כך בעשית דוגמות ולבזבז את כחותיו בנסיונות רבים כדי ליצור את הדמות הרצויה.
האהבה האפלטונית אינה יודעת אמון, שהרי אין היא מכוונת כוון של יחוד; היא פנויה לכל בני־האדם ומכללת אותם. ואִלו האהבה התאוָנית מיחדת יחודים, ויש בה אם־כן משום מדת האמון אף בכל רבוייה ותמורותיה.
תדע, הרוח מכלל והדם מיחד.
הזהר מפני אשה, שמדת הרוחניות מרובה בה על מדת דם־התאוה. היא לא תפרה את רוחך אלא תמית אותו.
אם עוררתָּ את האשה כראוי וכבשת אותה לעצמך, עוררת אותה וכבשתה עם לאחרים.
תאות האשה טעונה חנוך וטפול מרובה. חס לך להרגיז עליה את יצרה בתקפה אלא הדריכו בנעימה שיהא דורג ועולה במעלות התאוה. כל קפיצה באֵרותּיקה, סופה רע. כשאתה כובש את אהבת האשה בדרך של דלוגים, דלוג על שכבותיה הראשונות המכשירות אותה, דלוג על השערים הקטנים הפותחים אותה שלא מדעתה – שער נשיקות ולטיפות – כשאתה כובש את תאות האשה בחפזון ובורר לך את הדרך הקצרה אליה, סופה מוסר־הלב על איזה חטא סתום לה והיא באה לידי אותה עכָּבה נפשית המצויה כל־כך בנשי דורנו – בעטיו־חטאו של הדלוג.
אולם בכך נכּר כחו של גבר ודקות הרגשתו של הכובש, כשעולה לו לזרז את מהלך צמיחתה של תאות האשה בלי לחלל אותה בטבע גִדולה. היא תמהה על עצמה ועל הטֶמפּו המזורז של התפתחותה, אבל היא חשה כאלו עברה דרך כל השערים וטעמה מכל טעמיהם – וכאלו קפצה לה דרך האהבה מאליה.
שפול או עלה אל האשה, ובלבד של תעמד עמך במדרגה שוה.
צדק ואהבה – פרט לצדק ואחוה – הן מדות מתנגדות אחת לחברתה. כל עקרו של צדק הוא בהכללה ובשויון־הכל, ואִלו האהבה מיחדת ומבכרת, זה על זה או זו על זו.
אמנם אתה מוצא לפעמים גברים וביותר נשים, שמתוך רגש הצדק והערצת השויון לקה בהם רגש האהבה, ביחוד המינית.
אנו אוהבים באשה את הזר והרחוק, אוהבים אותה עד שהיא מפסדת את זרותה ורִחוקה – ומתגנה עלינו.
לפיכך קרבת־משפחה פוסלת את האהבה.
האשה זקוקה להשכלה מיוחדה. וסמן יפה לה כשהשכלתה סמויה מן העין ואי־אתה יכול לבחנה ולעמוד על טיבה. זוהי השכלת־אהבה, המעלמת מאתנו את מעוט־הדעת שבאשה.
קול רם באשה – ערוה. היא צריכה להיות כולה לחש. ואלמלי הבורא אמן גדול, לא היתה האשה בטבע־בריתה מוכשרת כלל לצעוק –אפילו בשעת חבלי־לֵדה.
אפילו הסִמפוניה היותר עזה אין בה כדי להביע את שפע הקולות שבנפש אדם פשוט בשעת זווגו.
סוד גדול כמוס בלב האשה, ואינה מגלה לחברותיה מחמת שהוא משותף לכולן וידוע לכולן.
סודן הגדול הוא – שאין בהן כלום מן הסודי ואין זה אלא אחת האילוזיות של הגברים…
האשה אין לה יחס אל אין־הסוף. אל ההויה הנצחית. ובכך יפיה: בצמצום עולמה, בכונה וקטונת.
מתוך שהאשה חשה גם שלא־מדעת במך־ערכה, הרי היא זקוקה לסמני־חבה מצד הגבר, לחניפות ולטיפות, כדי להשתיק בה רגש זה של מָכות פנימית.
זו מתביעותיו של חוש־הקיום להמציא לה תריס כלפי לקוי ישותה. לא מתוך רדיפה אחרי הדבוד שמחה האשה על מחמאות השבחים שמדברים בפניה ומתהדרת בהם, אלא מתוך הצורך החויני להעפיל על הכרתה הנפשית, הכרת עלבונה הטבעי.
רק האהבה מטעמת אותנו טעם נצחיות בתוך חיי־שעה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.