אֶלֶגְיוֹת רוֹמִיּוֹת

I אמרו נא לי, האבנים

יוהאן וולפגנג פון גתה

II אמרו נא לי, האבנים

אִמְרוּ נָא לִי, הָאֲבָנִים, הוֹי שִׂיחוּ, פַּלְטִינִים נִשָּׂאִים?

רְחוֹבוֹת, דַּבְּרוּ דָּבָר! גֶּנְיוּס, כְּלוּם אֵינְךָ זָע?

אָכֵן, יֵשׁ רוּחַ בַּכֹּל בְּתוֹךְ חוֹמוֹתַיִךְ הַקְּדוֹשוֹת,

רוֹמָא הַנִּצְחִית; אֲבָל לִי עוֹד מַחֲרִיד הַכֹּל.

הוֹי, מִי יִלְחַשׁ, אַיֵּהוּ הַחַלּוֹן. בּוֹ בְיוֹם מִן הָיָּמִים

אֶרְאֶה אוֹתוֹ יְצִיר רַב-חֵן וּמְשׁוֹבֵב הַלֵּב?

כְּלוּם אֵינִי חָשׁ כְּבָר אֳרָחוֹת בָּם אֵלֵךְ וְאֶחְזֹר וְאֵלֵךְ,

הָלֹךְ אֵלֶיהָ וְשׁוּב, יְקַר-זְמַנִּי קָרְבָּן אַךְ לָהּ?

עוֹד אָנֹכִי מִסְתַּכֵּל בְּאַרְמוֹן, בִּכְנֶסֶת וּבְחָרְבָּהּ

כְּתַיָּר מְיֻשָּׁב מֵבִין אֵיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזְּמָן.

אֶפֶס זֶה יַעֲבֹר חִיש, וְהָיָה הַהֵיכָל רַק אֶחָד,

הֵיכַל הָאָָמוֹר אַךְ הוּא, שָׁמוּר לַמִּקְדָּשׁ בִּלְבָד. ­­­­

אָמְנָם, מְלֹא-עוֹלָם אַתְּ, רוֹמָא; אֲבָל בְּלֹא הָאַהֲבָה לֹא הָיוּ

עוֹלָם – הָעוֹלָם הַזֶּה, רוֹמָא – זוֹ רוֹמָא הָעִיר.

ירושלים, 9.11.32

II אַל נָא, יוֹנָתִי, תִּתְחָרְטִי

יוהאן וולפגנג פון גתה

אַל נָא, יוֹנָתִי, תִּתְחָרְטִי, כִּי מְהֵרָה כָּל כָּךְ הִתְמַכַּרְתְּ לִי!

בְּעֵינַי כִּי לֹא נְקַלּוֹת, גְּנַאי לָךְ? חָלִילָה וְחָס.

שׁוֹנִים מְאֹד חִצָּיו שֶׁל אָמוֹר: מֵהֶם יֵשׁ הַשּׂוֹרְטִים רַק שְׂרִיטוֹת,

וְרַעְלָם מְחַלְחֵל לְאַט, יִכְאַב רֹב-יָמִים הַלֵּב.

אַךְ יֵשׁ אַדִּירֵי-הַנּוֹצָה, חֹד עֻקְצָם חָדָשׁ עִמָּהֶם,

חוֹדְרִים בַּמֹּחַ מִיָּד, פִּתְאֹם יַדְלִיקוּ הַדָּם.

אָז בִּימֵי גְבֹר הַגִִּבּוֹרִים, כְּשֶׁאֵלִים וְאֵלוֹת אָהֵבוּ,

עַיִן רָאֲתָה – וַתְּאַו, חָשְׁקָה – וְנֶהֶנְתָה מִיָּד.

סוֹבְרָה אַתְּ, הַרְבֵּה הִתְיַשְּׁבָה אֵלַת-הָאַהֲבָה בְדַעְתָּהּ

בְּחֹרְשַת הַר-אִידָה, בִּנְשׂא חֵן בְּעֵינֶיהָ אַנְכִיס?

אִלּוּ הִתְמַהְמְהָה לוּנָה לְנַשֵּׁק לַיָּשֵׁן הַנֶּחְמָד,

קִדְּמָה אַוְרוֹרָה זֶה כְּבָר לְעוֹרְרוֹ מִקִּנְאָה מִשְּׁנָת.

בְּמִשְׁתֵּה הַתְּרוּעוֹת הִשְׁקִיפָה הֶרוֹ בְּלֵיאַנְדְּרוּס, וְתֵכֶף

הִטִּיל אֶת-עַצְמוֹ בְחֹם-חִשְׁקוֹ בַמַּיִם בַּלֵּיל.

רֵיָה-סִילְוִיָּה, אוֹתָהּ בַּת-נָסִיךְ, יוֹרֶדֶת כְּדֵי לִשְׁאֹב

מַיִם מִטִּיבְּרוּס הַיְאוֹר, תְּפָסָהּ וּכְפָאָהּ הָאֵל.

כָּכָה הֵקִים לוֹ בָנִים הָאֵל מַרְס! וּזְאֵבָה הֵינִיקָה

לוֹ אֶת-הַתְּאוֹמִים. אֱמֹר: רוֹמָא מוֹלֶכֶת בַּיְקוּם!

ירושלים, 8.8.32

IV יִרְאֵי-שָׁמַיִם אֲנַחְנוּ הָאוֹהֲבִים

יוהאן וולפגנג פון גתה

יִרְאֵי-שָׁמַיִם אֲנַחְנוּ הָאוֹהֲבִים, נַעֲרִיץ דֶּמוֹנִים,

אַדִּיר חֶפְצֵנוּ מְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כָל-אֵלָה, כָּל-אֵל.

בְּזֹאת גַּם דָּמִינוּ לָכֶם, הָרוֹמִים-הַמְנַצְּחִים, שֶׁנְּתַתֶּם

מָעוֹן בְּתוֹכְכֶם וּזְבוּל לְאֵלֵי כָל-אֻמָּה וָגוֹי,

גַּם אִם פְּסָלָם הַמִּצְרִי, שְׁחוֹרִים וְקָשִׁים בְּבַזֶּלֶת,

גַּם אִם יְוָנִי בְּשֵׁשׁ צָר אוֹתָם לְבָנִים בְּנֵי-חֵן.

אֶפֶס הַדָּבָר לֹא רַע גַּם בְּעֵינֵי הַנִּצְּחִים אִם נָשִׂים

מֵיטַב קְטָרְתֵּנוּ בְּאַף אַחַת מִבְּנוֹת אֱלֹהִים.

אָכֵן, בְּרָצוֹן גַּם נוֹדֶה לָכֶם, כִּי כָּל שִׂיחַ שְׂפָתֵינוּ

וּתְפִלּוֹתֵינוּ יוֹם-יוֹם קְדוֹשִׁים לְאַחַת מִכֶּן.

חַגֵּי-סְתָרִים לָהּ נָחֹג בְּעַרְמוּמִיּוּת-עַלִּיזָה וּרְצִינוּת,

וְיָאֲתָה שְׁתִיקָה לְכָל אֵלֶּה שֶׁקֻֻּדְּשׁוּ בַּבְּרִית.

נִבְחַר לְעוֹרֵר חֲמַת הָאֶרִינְיוֹת¹ בְּעָוֹן וָפֶשַׁע,

נִבְחַר לִבֵּנוּ עֲרֹב לְמַצּוֹת גְּזַר-דִּינוֹ הַקָּשֶׁה,

דִּינוֹ שֶׁל זֶבְס עַל גַּב אוֹפַן מִתְגַּלְגֵּל, אוֹ עַל גַּב סֶלַע

מִשֶּׁנִּמָּנַע מֵעִם אוֹתָה עֲבוֹדַת-הַחֵן.

אֵלָה זוּ שְׁמָה "שְׁעַת-הַכּשֶׁר'. צְאוּ-נָא וְלִמְדוּ לְדַעְתָּהּ!

תְּכוּפוֹת תִּגָּלֶה לָכֶם, כָּל פַּעַם וְצוּרָתָהּ שֶׁלָּהּ.

אוּלַי הִיא בִתּוֹ שֶׁל פְּרוֹטֶס, אוֹתָהּ לוֹ תֶּטִיס יָלָדָה,

שֶׁבִּמְזִמּוֹתָן לָרֹב נָפְלוּ גִבּוֹרִים בָּעָם.

עַכְשָׁו כֵּן תַּעֲקֹב הַבַּת כָּל נֶעְדַּר-נִסָּיוֹן וְטִפֵּשׁ.

לְעוֹלָם סוֹנֶטֶת בַּנָּם, חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי אָדָם עֵר.

רַק לְגֶבֶר רַב-פְּעָלִים, לַזָּרִיז תִּתְמַכֵּר מֵרְצוֹנָהּ,

רַכָּה, נִשְׁמַעַת הִיא לוֹ, מִשְׁתַּעֲשַׁעַת, בַּת-חֵן,

פַּעַם הוֹפִיעָה גַּם לִי, דְּמוּת נַעֲרָה שְׁחַמְחֶמֶת, וּשְׂעָרָהּ

שָׁחוֹר יוֹרֵד עַל פְּנֵי מִצְחָהּ, שׁוֹפֵעַ וָרָב,

קְוֻצּוֹת קְצָרוֹת הִתְפַּתְּלוּ מִסָּבִיב לַצַּוָּאר הַנֶּחְמָד,

פֶּרֶא הִסְתַּלְסֵל שְׂעַר קָדְקֹד הַיַּלְדָה אֶל עָל.

גַּם הִכַּרְתִּיהָ מִיָּד, אֶת הַנֶּחְפֶּזֶת תָּפַסְתִּי,

לַחֲזִיר לָמְדָה מִיָּד חִבּוּק וּנְשִׁיקָה בְרָב-חֵן.

הָהּ, מָה אֻשַּׁרְתִּי מְאֹד! – אַךְ הָס, כִּי כְּבָר עָבְרוּ הַיָּמִים,

אָפוּף אָנֹכִי בָּכֵן, מִקְלְעוֹת בַּת רוֹמָא כַּיּוֹם.

ירושלים, 3.11.32

V עָלֵז אָנֹכִי וְנִלְהָב

יוהאן וולפגנג פון גתה

עָלֵז אָנֹכִי וְנִלְהָב בִּכְנַף הָאֳמָנוּת הַקְּלָסִית.

קֶסֶם עוֹלָמוֹת-מִכְּבָר וְעוֹלָם-זֶה חִנָּם מָה רָב!

פֹּה אֲנִי שׁוֹמֵר עֲצַת הַקַּדְמוֹנִים וּמְדַפְדֵּף בְּסִפְרֵיהֶם

בְּיָד חָרוּצָה, וְשׁוּב נֶהֱנֶה וְנֶהֱנֶה יוֹם-יוֹם:

אוּלָם בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה אַחֶרֶת אָמוֹר מַעֲסִיקֵנִי.

לְמֶחְצָה אִם אֶחְכַּם, אֲבָל מְאֻשָּׁר כִּפְלַיִם אֲנִי.

וְכִי לֹא אַשְׂכִּיל בְּסָקְרִי אֶת-צוּרַת הַחֵיק זֶה הַנֶּחְמָד,

יָדִי כִּי אַנְחֶה עַל-פְּנֵי זוּג יְרֵכֶיהָ לְאַט?

אָז אַךְ אָבִין אֶל-נָכוֹן הַשַּׁיִש, אֲהַרְהֵר, אֲדַמֶּה,

אֶחֱזֶה בְּעַיִן חָשָׁה, אָחוּשׁ בְּכַף-יָד רוֹאָה.

וְאִם גַּם גּוֹזֶלֶת יָפָתִי מִמֶּנִּי בַּיּוֹם מִסְפַּר שָׁעוֹת,

עִמָּהּ שִׁלּוּמִים וּגְמוּל נָכוֹן בְּשָׁעוֹת שֶׁל לֵיל.

כִּי לֹא לְעוֹלָם נְשׁוֹק, יֵשׁ עֵת גַּם לְשִׂיחָה נְבוֹנָה.

כִּי תִּתְקְפֶנָּה הַשְּׁנָת, אֶשְׁכְּבָה, אַעֲמִיק חֲקֹר.

כַּמָּה פְעָמִים גַּם שִׁירִים חִבַּרְתִּי כְּבָר בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ,

בְּיָד מְנַגֶּנֶת לְאַט מִסְפָּר לְהֶכְּסָמֶטְרִים אָז

עַל פְּנֵי גַבָּהּ הוֹצֵאתִי, בְּנֹעַם תְּנוּמָתָהּ נוֹשֶׁמֶת,

וְהֶבֶל מִפִּיהָ יְפַךְ, יַלְהִיט אֶת-עִמְקֵי הַלֵֵּב.

וְאָמוֹר בֵּין-כָּךְ בָּא וּמוֹחֵט הַמְּנוֹרָה וְנִזְכָּר בְּיָמִים,

שִׁמֵּשׁ בָּם, כְּשַׁמְּשׁוֹ כַּיּוֹם, לַטְּרִיאוּמְבִירִים¹ שֶׁלּוֹ.

ירושלים, 9.9.32

X אֲלֶכְּסַנְדֶּר, וְקֵיסָר

יוהאן וולפגנג פון גתה

אֲלֶכְּסַנְדֶּר, וְקֵיסָר, וְהַיְנְרִיךְ וּפְרִידְרִיךְ הַגְּדוֹלִים

הָיוּ מַנִִּיחִים לִי מַחֲצִית פִּרְסוּמָם מִיָּד,

אִלוּ אַךְ לְלֵיל אֶחָד נָתַתִּי לָהֶם זֶה יְצוּעִי;

אֶלָּא שֶׁהֵמָּה בְּכַף אוֹרְקוּס¹ עֲלוּבִים מְאֹד.

לָכֵן שְׂמַח בְּחַיֶּיךּ עַל עֶרֶשׁ חֲמִימָה מֵאַהֲבָה

עַד שֶׁלֹּא נָגְעָה כַף רַגְלְךָ מֵימֵי הַסְּטִיכְּס.²

XII יוֹנָה, הֲקוֹלְטוֹת אָזְנַיִךְ

יוהאן וולפגנג פון גתה

יוֹנָה, הֲקוֹלְטוֹת אָזְנַיִךְ קוֹל שִׂמְחָה מִדֶּרֶךְ פְלָמִינְיוֹס?

קוֹצְרִים הֵמָּה, שֶׁהֵם שָׁבִים הַבַּיְתָה, וְעוֹד

דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לִפְנֵיהֶם, עִם גְּמַר קְצִיר חִטִּים שֶׁל רוֹמִי,

הוּא בְעַצְמוֹ אֶת כְּלִיל קֶרֶס¹ לִקְלֹעַ כְּבָר בָּז.

אֵין עוֹד עוֹרְכִים הִלּוּלָא לָאֵלָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁנָּתְנָה

לָנוּ חִטַּת הַפָּז תַּחַת בַּלּוּטֵי הָעֵץ.

הָבָה וְנָחֹג פֹּה שְׁנֵינוּ הֶחָג בְּהַצְנֵעַ וּבְשִׂמְחָה!

שְׁנַיִם אֲהוּבִים הֲלֹא הֵמָּה לְעַצְמָם קְהַל עָם.

וַדַּאי שָׁמַעַתְּ עַל אֹדוֹת אוֹתָהּ חֲגִיגַת מִסְתּוֹרִין,

שֶׁמֵּאֶלֶבְסִיס הֲלוֹם הֵבִיא מְנַצֵּחַ זֶה כְבָר,

יְוָנִים הֵם יְסָדוּהָ, וּלְעוֹלָם אַךְ יְוָנִים הִכְרִיזוּ,

גַּם בְּתוֹךְ חוֹמוֹת עִיר רוֹמָא: “בֹּאוּ, כִּי קָדוֹשׁ הַלֵּיל!”

הָלְאָה הִתְחַמְּקוּ הַזָּרִים; וְהִרְעִיד הַטִּירוֹן הַמְחַכֶּה

עוֹטֶה לְבָנִים וּבַד – סֵמֶל שֶׁל טָהֳרָה לוֹ.

תָּעָה הַמָּכְנָס מִשְׁתָּאֶה בְּתוֹךְ חוּג שֶׁל צוּרוֹת מוּזָרוֹת,

נִדְמֶה לוֹ בַחֲלוֹם הוֹלֵךְ הוּא, יַעַן פֹּה

נְחָשִׁים הִתְפַּתְּלוּ עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע, אַרְגָּזִים נְעוּלִים

כְּרוּכֵי-שִׁבֳּלִים לָרֹב נָשְׂאוּ פֹּה נְעָרוֹת בַּיָּד,

זִמְזְמוּ כֹהֲנִים תְּפִלָּה בְּהַעֲוָיוֹת מְרֻבּוֹת-כַּוָנוֹת.

חָרֵד הַתַּלְמִיד מִתּוֹךְ כִּלְיוֹן עֵינַיִם לְאוֹר.

אַךְ כְּשֶׁעָמַד בְּכַמָּה וְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת לוֹ גִלּוּ

פֵשֶׁר חוּג-קֹדֶשׁ זֶה וְצוּרוֹת הַפֶּלֶא מָה הֵן.

וְאוֹתוֹ סוֹד כָּמוּס מֶה הָיָה? בְּחַסְדָּהּ נֵאוֹתָה דֶּמֶטֶר,

הִיא הַגְּדוֹלָה. וַתְּהִי פַעַם לְגִבּוֹר מֵעָם,

כַּאֲשֶׁר מְָסְרָה לְיַסְיוֹן, הוּא מֶלֶךְ הַכְּרֵתִים הָאֵיתָן,

תַּעֲלוּמוֹת הַנּוֹי בְּגֵוָהּ הַנִּצְחִי שֶׁלָּהּ.

גָּדַל אָז אשֶׁר אִי-כַּפְתּוֹר! וִיצוּעַ דּוֹדֵי-הָאֵלָה

גָּאָה שִׁבֳּלִים לָרֹב, כָּבַד הַשָּׂדֶה בַּבָּר.

אוּלָם כָּל יֶתֶר הָאָרֶץ אֻמְלָלָה, כִּי אֵחֲרָה קֶרֶס

לְמַלֵּא תַפְקִידָהּ הַטּוֹב בְּאַהֲבָתָהּ שֶׁלָּהּ.

עָמַד וְהֶאֱזִין הַמָּקְדָּשׁ מִשְׁתָּאֶה לְאוֹתָהּ אַגָּדָה,

רָמַז לָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ – רִמְזוֹ תָבִינוּ הֲלֹא?

אוֹתָהּ הֲדַסָּה סְבוּכָה סוֹכֶכֶת עַל פִּנָּה קְדוֹשָׁה!

בְּהֲנָאָתֵנוּ הֲלֹא אֵין כָּל סַכָּנָה לַיְקוּם.

ברלין, 19.12.1930

XVII מַחְמַד לִבִּי, שַׁלָּמָה לֹא בָּאתָ

יוהאן וולפגנג פון גתה

"מַחְמַד לִבִּי, שַׁלָּמָה לֹא בָּאתָ הַיּוֹם אֶל הַכָּרֶם?

כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתִּי לְךָ בָּדָד חִכִּיתִי שָׁם לָךְ." –

יוֹנָה, אֲנִי כְבָר נִכְנַסְתִּי, וּלְאָשְׁרִי הִרְגַּשְׁתִּי בְדוֹדֵךְ

אֵצֶל הַמַּקְלוֹת, כְּשֶׁהוּא סוֹבֵב לְכָאן וּלְכָאן,

חִישׁ הִתְחַמַּקְתִּי, יָצָאתִי. – "אֲהָהּ, לְאוֹתָהּ טָעוּת טָעִיתָ!

הֵן זֶה הַדַּחְלִיל אַךְ הוּא אֲשֶׁר הִטְרִידְךָ. הַדְּמוּת

יַחְדָּו שָׁקַדְנוּ עָשִׂינוּ מִבְּגָדִים הִתְיַשְּׁנוּ וְקָנִים.

כַּמָּה עָזַרְתִּי בָּזֶה, אֲנִי לְהֶפְסֵדִי שֶׁלִּי!

אָמְנָם, נִתְמַלֵּא רְצוֹנוֹ שֶׁל סָב, אֶת הַפּוֹחֵז בָּעוֹפוֹת

הִבְעִית וְגֵרֵשׁ, הַיּוֹם זֶה מְלַסְטֵם הַגַּן וְהַבַּת."

הִנֵּךְ נְבוֹכָה, אֲהוּבָה, מֵאוֹתָהּ עִרְבּוּבְיָה שֶׁל אַלְפֵי

פְּרָחִים בֶּהָמוֹן הָרָב אֲשֶׁר מִסָּבִיב בַּגָּן.

רַבִּים הַשֵּׁמוֹת תִּשְׁמָעִי, וְחוֹזְרִים הַשֵּׁמוֹת חָלִילָה,

בְּצִלְצוּל בַּרְבָּרִי וְזָר מַטְרִיד אֶת אָזְנֵךָ הַשֵּׁם.

דּוֹמָה צוּרָה לְצוּרָה וְאֵינָהּ שָׁוָה לַחֲבֶרְתָּהּ;

מַשְׁמַע: בְּכָל אוֹתוֹ הַכְּלָל יֵשׁ אֶחָד חֹק מָלֵא סוֹד,

יֶשְׁנָהּ חִידָה קְדוֹשָׁה, וְלוּ אַךְ יָכֹלְתִּי, יוֹנָתִי,

לִמְסֹר וְאֶמְסֹר לָךְ אוֹתוֹ הַפִּתְרוֹן מִיָּד.

אָנָּא, הִסְתַּכְּלִי בַּצֶּמַח, רְאִי אֵיךְ יִתְהַוֶּה וְיַעֲלֶה

דַּרְגָּה דַּרְגָּה עַד יִהְיֶה פֶּרַח וּפְרִי.

הוּא מִן הַזֶּרַע יִתְפַּתַּח, לִכְשֶׁיִּקְרָאֶנּוּ לְחַיִּים

חֵיק הָאֲדָמָה הֶחָם, אוֹתוֹ חֵיק מַפְרִיא בַלָּט,

בְּיַד הָאוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַמִּתְנוֹעַעַת לְעוֹלָם

תִּמְסֹר אוֹתוֹ מִיָּד – בִּנְיָן שֶׁל עָלִים מְאֹד רַךְ.

יָשֵׁן בַּזֶּרַע הַכֹּחַ; וּמַתְחִיל מִתְעוֹרֵר הַצֶּלֶם

הָיָה עָצוּר בִּפְנִים, נָתוּן בַּקְּלִפָּה מִחוּץ.

עָלָה, שֹׁרֶשׁ וְנֶבֶט בְּנוּיִים-לְמֶחֱצָה, אֵין-צֶבַע.

גַּרְעִין קָשֶׁה זֶה – חַיִּים שְׁקֵטִים יֵש בּוֹ.

אוּלָם בְּשָׁאֳפוֹ מָעְלָה, טָפַח לְרֹע שֶׁל לַחְלוּחִית,

פָּרַץ וְעָלָה אֶל עָל מִמַּחֲשַׁכֵּי הַלֵּיל.

אֶפֶס לְעוֹלָם פְּשׁוּטָה צוּרַת חִזָּיוֹן בְּרֵאשִׁיתָהּ,

כֵּן גַּם טִבְעוֹ שֶׁל זֶה – צֶמַח – יֶלֶד בַּיְקוּם.

תֵּכֶף יוֹפִיעַ עוֹד נֵצֶר, וּלְעוֹלָם בְּצוּרָה קִדְּמַתָּה,

מִדֵּי יִתְנַשֵּׂא אֶל עָל – קֶשֶׁר עַל קֶשֶׁר לְאֵין סוֹף.

אָכֵן לֹא תָמִיד כְּצַלְמָהּ, כִּי מַאֲלִיפִים וְשׁוֹנִים

פְנֵי הֶעָלֶה הַבָּא עִם גְּמַר צוּרָתוֹ, רְאִי.

יוֹתֵר גְּדוֹלִים וְנִפְרָדִים וּפְגוּמִים חֲלָקָיו וְחֻדָּיו,

אֲשֶׁר נָחוּ עַד כֹּה דְבוּקִים בַּכְּלִי זֶה בָזֶה.

כָּכָה יַגִּיעַ עַד פִּסְגַּת גְּמָר זֶה שִׁכְלוּלוֹ לוֹ נוֹעָד,

לוּ גַּם תִּשְׁתָּאִי מְאֹד לִרְאוֹת בְּמִין זֶה וָזֶה,

פּוֹרֶה הַשֶׁטַח וְכַשֶּׂה, רַבִּים הַצְּלָעוֹת וְהַחֻדִּים.

נִדְמֶה, אֵין קֵץ וְאֵין גְּבוּל לְשֶׁפַע הַנֶּצֶר הַלָּז.

אךְ הַתּוֹלָדָה עוֹצֶרֶת בְּיָד נַעֲרָצָה בַּיְצִירָה.

הִיא גַם תַּנְחֶנָּה בְּרֹךְ כְּלַפֵּי הַשִּׁכְלוּל וְהַנּוֹי,

הוֹלְכָה וּמִקַמְּצָה בַּמִּיץ, הוֹלְכָה וּמְצֵרָה הַתְּעָלוֹת,

וְהִנֵּה בַּתְּמוּנָה מִיָּד נִגְלִים עֲקֵבוֹת שֶׁל רֹךְ.

הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת עִזּוּז הַשָּׂפוֹת הַשּׁוֹאֲפוֹת הָלְאָה,

אֶלָּא צֶלַע הַגִּבְעוֹל הִיא תִּשְׁתַּכְלֵל, אַךְ הִיא.

אַךְ לְלֹא עָלֶה מְמַהֵר מִתְרוֹמֵם הַקָנֶה הֶעָדִין.

מַרְאֵה פְלָאִים בָּא צָד לֵב הַמִּסְתַּכֵּל בָּזֶה:

סָבִיב לוֹ סַבּוּ בְּעִגּוּל עוֹמְדִים לְלֹא-מִסְפָּר וּבְמִסְפָּר

עָלֶה בְּצַד עָלֶה קָט, עָלָה וְשׁוּב דּוֹמֶה לוֹ:

סָמוּךְ לַקֹּטֶב יִפָּרֵד אָז הַגָּבִיעַ הַחוֹסֶה,

בּוֹרֵא לִשִׁכְלוּל הַדְּמוּת כִּתְרֵי צִבְעוֹנִין וְהוֹד.

כָּכָה יִתְנוֹסֵס הַטֶּבַע עִם גְּמַר שִׁכְלוּלוֹ וּמַרְאֶה

חֻלְיָה וְחֻלְיָה לְבָד, מַעֲלָה וּמַעֲלָה בַטּוּר,

תָּמִיד תָּשׁוּבִי תִּשְׁתָּאִי לִרְאוֹת הַפֶּרַח בְּנוּעוֹ

עַל הַקָּנֶה בְּתוֹךְ בִּנְיַן הֶעָלִים הַדַּק.

אַךְ אוֹתוֹ הוֹד אֵינוֹ אֶלָּא מְבַשֵּׂר יְצִירָה חֲדָשָׁה.

אָכֵן, זֶה עֲלֵה-הַגּוֹן מַרְגִּישׁ יַד-הָאֱלֹהִים.

תֵּכֶף יִתְכַּוֵּץ, מִיָּד, וְצוּרָה מִצּוּרָה תִפָּרֵד,

רַכָּה בְתַכְלִית-הָרֹךְ לְזִוּוּג עָתִיד לָבוֹא.

עוֹמְדִים הֵם בֶּאֱמוּנָה כָּל זוּגֵי הַחֶמֶד בְּיַחַד,

רַבִּים רַבִּים מְאֹד סָבִיב לְמִזְבַּח הַנּוֹי,

הִימֶן¹ בָּא מְרַחֵף לְכָאן, וְרֵיחוֹת נִיחוֹחַ מְתוּקִים

נוֹדְפִים בֶּהָדָר בַּכֹּל לִהְיוֹת מְחַיִּים הַכֹּל.

תֵּכֶף צָצִים וְטוֹפְחִים קְהַל הֲמוֹן נְבָטִים בּוֹדְדִים

קְבוּעִים בְּנֹעַם בְּחֵיק פְּרִי אֲשֶׁר טִפַּח בְּהוֹד.

כָּכָה יְסַיֵּם הַטֶּבַע טַבַּעַת הַכֹּחוֹת הַנִּצְחִים,

אֶלָא שֶׁתֵּכֶף מִיָּד תּוֹפְסָה אַחֶרֶת בְּזוּ

כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ שַׁלְשַׁלְתָּם, שַׁלְשֶׁלֶת לְעִדָּן וְעִדָּנִים,

יִחְיֶה וְיִהְיֶה הַכֹּל חַיֵּי אֶחָד לְבָד.

שְׁאִי נָא, אֲהוּבָה, עֵינַיִךְ וּרְאִי: כָּל הֶהָמוֹן הַמְנֻמָּר

עָמַד מִנּוֹעַ וּכְבָר אֵינוֹ מְבַלְבֵּל הַלֵּב.

צֶמַח צֶמַח יַבִּיעַ לָךְ חֻקּוֹת עוֹלָם, חֹק-נִצְחִי,

פֶּרַח פֶּרַח לָךְ שָׂח, הוֹלֵךְ וְגָדֵל הַקּוֹל.

אֶפֶס פֹּה אַתְּ פּוֹתֶרֶת אוֹתוֹת הַקֹּדֶשׁ לָאֵלָה,

תִּרְאִי אוֹתָם בַּכֹּל, וְלוּ גַם בְּהִשְׁתַּנּוּת הַדְּמוּת.

גָּזָם מְפַגֵּר בִּזְחִילָה, פַּרְפַּר מְמַהֵר בְּעִסְקוֹ,

שַׁנֵּה תְּשַׁנֶּה יַד-אָדָם צוּרָה יְעוּדָה מֵרֹאשׁ.

זִכְרִי אַתְּ אֵיךְ מִתּוֹךְ נֶבֶט הֶכֵּרוּת הִתְפַּתַּח,

צָץ בִּלִבֵּנוּ לְאַט הֶרְגֵּל חֲמוּדוֹת הַזֶּה,

הָלְכָה וְהִתְפַַּתְּחָה הָרֵעוּת בְּכֹחַ בְּתוֹךְ לְבָבֵנוּ,

עַד שֶׁהוֹלִיד לַקֵּץ אָמוֹר גַּם צִיצִים גַּם פְּרִי.

זִכְרִי וְזִכְרִי, אֵיךְ פִּתַּח הַטֶּבַע בְּצִנְעָה רִגְשֵׁנוּ,

הִלְבִּישׁ דְּמוּת, הִפְשִׁיט דְּמוּת, מַרְאוֹת שׁוֹנִים מְאֹד!

שִׂמְחִי גַם בְּיוֹם זֶה! הָאַהֲבָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹאֶפֶת

לַיְצוּר הַנַּעֲלֶה בִּפְרִי מַעַרְכֵי לֵבָב אֶחָד,

מַהֲלַךְ נֶפֶשׁ אֶחָד, לְמַעַן יִתְאַחֵד בְּהַשְׁקָפָה

אַחַת הַרְמוֹנִית הַזּוּג בְּעוֹלָם נַעֲלֶה מְאֹד.

פיכטנגרונד, 1927–29

לִשְׁאֹב מַיִם הָלֹךְ הְָלְכָה

הַיְפֵהפִיָּה וְהַבָּרָה,

אֵשֶׁת הַבְּרָמָן¹ הַגָּדוֹל,

זֶה הַנַּעֲרָץ, הַתָּמִים,

שׁוֹפֵט-צֶדֶק בְּחֹמֶר-דִּין,

יוֹם יוֹם תִּשְׁאַב שִׁקּוּי חֶמֶד

מִן הַנָּהָר זֶה הַקָּדוֹשׁ; –

וְאֵיפֹה דָלְיָהּ? אֵיפֹה כַּדָּהּ?

לָמוֹ אֵינָהּ זְקוּקָה כְלָל.

לִקְרַאת לֵב תָּם וְיָד חֲסוּדָה

בָּא מִתְכַּדֵּר גַּל זֶה נִרְגָּשׁ,

נֶהְפַּךְ כַּדּוּר גָּבִישׁ נָאֶה;

אוֹתוֹ תָבִיא בָיְתָה לְאִישָׁהּ

בְּלֵב שָׂמֵחַ, מִדָּה צְנוּעָה

וַהֲלִיכַת-חֵן חֲסוּדָה.

גַּם הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בָּאָה

בִתְפִלָּתָהּ אֶל הַגַּנְגֶּס²

וַתִּכּוֹפֵף אֶל הַזֶּרֶם –

פִּתְאֹם הִבְהִיקָה הוֹפִיעָה

דְּמוּת נֶחְמָדָה בַּנֶּחְמָדוֹת,

הַחוֹלֶפֶת עַל פָּנֶיהָ,

מִנִּי מְרוֹמֵי שְׁמֵי שָׁמַיִם,

תַּבְנִית עֶלֶם נֶחְמָד, אֲשֶׁר

צָר מֵחֵיקוֹ צוּר הָעוֹלָם

בַּתִּפְאֶרֶת שֶׁבְּמַחְשַׁבְתּוֹ

עוֹד מִקַּדְמוּת עוֹלְמֵי עַד.

וּבִרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ, תָּקְפוּ

אוֹתָהּ רִגְשֵׁי-אוֹן בִּמְבוּכַת

מַעֲמַקֵּי הֲוָיָתָהּ,

רוֹצָה לִשְׁהוֹת, לַחֲזוֹת אוֹתָהּ,

תְּגָרְשֶׁנָּה, וְהִיא שָׁבָה.

וּבִמְבוּכָה תֵט הָעַיְנָה

לִשְׁאֹב מַיִם בְּיָד מְפַקְפֶּקֶת;

אַךְ אֲהָהּ, לֹא תוּכַל שְׁאֹב!

כִּי הַמַּיִם נִרְאִים נָסִים,

וּמִתְרַחֵק גַּל הַקֹּדֶשׁ,

וּלְרַגְלֶיהָ אֵינָה רוֹאָה

אַךְ מְעַרְבְּלֵי-זְוָעָה, תְּהוֹם.

זְרוֹעָה נָפְלָה, בִּרְכָּהּ כָּשְׁלָה,

כְּלוּם זֶה שְׁבִילָהּ אֶל הַבָּיִת?

מַה לָּהּ לַעֲשׂוֹת? תָּנוּס? תַּעֲמֹד?

אֵיכָה תּחְשֹׁב, וּבְמַחְשַׁבְתָּהּ

אָפְסָה עֵצָה וְאֵין פְּדוּת?

כָּכָה עָמְדָה לִפְנֵי אִישָׁהּ.

הִרְגִּישׁ בָּהּ, מֶבָּטוֹ – פְּסַק-דִּין.

תָּפַס נְדִיב הָרוּחַ חַרְבּוֹ,

גְּרָרָהּ, בָּא עַד תֵּל-הַפְּגָרִים,

שָׁם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים

וּבַחֲטָאֵיהֶם פּוֹשְׁעִים.

כְּלוּם בִּיכָלְתָּהּ לְהִתְנַגֵּד?

כְּלוּם בִּיכָלְתָּהּ לְהִתְנַצֵּל

עַל חֲטָאִים וְאֵין בָּהּ חֵטְא?

תְּפוּשׂ מַחֲשָׁבוֹת שָׁב לִמְעוֹנוֹ

אוֹחֵז חֶרֶב כְּסוּיָה דָמִים,

בָּא לִקְרָאתוֹ צוֹעֵד בְּנוֹ:

“דָּם שֶׁל מִי זֶה? אָבִי! אָבִי!” –

“דַּם הַחֹטֵאת” – "לֹא, אִי אֶפְשָׁר!

כִּי לֹא נִקְרַשׁ עַל הַחֶרֶב,

כְּאוֹתָן טִפּוֹת דָּם שֶׁל חוֹטְאִים,

זָב הוּא כְּבָא מִפֶּצַע טָרִי.

אִמִּי, אִמִּי, חִרְדִי הֵנָּה!

עוֹד לֹא הִטָּה מִשְׁפָּט אָבִי,

וּמָה עַתָּה עוֹלַל, אִמְרִי."

– “תִּשְׁתֹּק! תִּשְׁתֹּק! הֵם דָּמֶיהָ!”

“דָּם שֶׁל מִי הוּא?” – “תִּשְׁתֹּק! תִּשְׁתֹּק!”

אוּלַי דָּם שֶׁל אִמִּי הוּא!!!

מַה נִּהְיָתָה? וּמַה פִּשְׁעָהּ?

תֵּן הַחֶרֶב! הִנֵּה הִנָּהּ!

אִשְׁתְּךָ אוֹתָהּ תּוּכַל לַהֲרֹג,

אֶפֶס לֹא אֶת-אִמִּי, לֹא!

בְּעִקְּבוֹת בַּעְלָהּ יְחִידָהּ

אִשָּׁה בָּאָה בַלֶּהָבָה³

בְּעִקְּבוֹת אִמּוֹ יְחִידָתוֹ

בָּא בְלַהַב חַרְבּוֹ בֵן!"

“עִמְדָה נָא, עֲמֹד!” סָח אָבִיו,

עוֹד יֵשׁ זְמָן, אַךְ עוּשָׁה חוּשָׁה!

שַׁלֵּב אֶת הָרֹאשׁ בָּגְּוִיָּה,

גַּע בְּחַרְבְּךָ בְּיָדֶיךָ,

וְלַחַיִּים תָּקוּם שׁוּב."

נֶחְפַּז, אֵין בּוֹ רוּחַ, רָאָה

תָּמַהּ שְׁתַּיִם גְּוִיּוֹת נָשִׁים

זוֹ עַל זוֹ וּשְׁנַיִם רָאשִׁים –

הוֹי לַזְּוָעָה! בְּאֵיזוֹ יִבְחָר!

אַחַר תָּפַשׂ בְּרֹאשׁ הָאֵם,

גַּם לֹא נָשַׁק לוֹ לַחִוֵּר,

מִהֵר הִדְבִּיק אֶל הַגְּוִיָּה.

אֶל הַקְּרוֹבָה לוֹ וּבְחַרְבּוֹ

בֵּרַךְ עַל מִפְעַל הַתֹּם.

דְּמוּת עֲנָק אֲזַי תִּתְרוֹמֵם,

שִׂפְתֵי אִמּוֹ הַחֲבִיבוֹת,

עוֹדָן עוֹמְדוֹת בְּמֶתֶק חִנָּן,

דָּבָר אָיֹם לוֹ הִבִּיעוּ.

"בְּנִי, הוֹי, בְּנִי! אֲבָל נִמְהַרְתָּ!

גְּוִיַּת אִמְּךָ הִיא מוּטֶלֶת

שָׁם בְּצַד רֹאשָׁהּ שֶׁל הַחֹטֵאת,

שֶׁנִּתְחַיְּבָה עַל פִּי דִין.

עַתָּה הֵן הִרְכַּבְתָּ אוֹתִי

לִגְוִיָּתָהּ לְעוֹלְמֵי עַד.

בֵּין הָאֵלִים אֶשְׁכֹּן, לִבִּי

נָבוֹן, וּפָעֳלִי פֶּרֶא.

תַּבְנִית אוֹתוֹ עֶלֶם שַׁחַק

עוֹמְדָה בְיָפְיָהּ נֶגְדָּה עֵינָי,

מִשֶּׁתֵּרֵד בְּעִמְקֵי לִבִּי,

תָּעִיר שִׁגְיוֹן זַעַם אַף.

"תָּמִיד תָּמִיד תִּהְיֶה שָׁבָה,

תָּמִיד תָּעַל, תָּמִיד תִּשְׁקַע,

פַּעַם תִּקְדַּר, פַּעַם תִּקְרַן

כִּי כֵן רָצָה בְּרָמָה,⁴ הוּא

הוּא שֶׁחָנַן אֶבְרוֹת צְבָעִים,

פָּנִים צַחוֹת, בַּדִּים דַּקִּים.

דְּמוּת הַפְּלָאִים וְהַיְחִידָה

לְנַסּוֹתֵנִי לְהַדִּיחֵנִי;

כִּי הַפִּתּוּי אֵינוֹ אֶלָּא

מִשָּׁמַיִם, כְּרְצוֹת אֵל.

נִגְזַר כֵּן עָלַי – כֹּהֶנֶת –

לִהְיוֹת רֹאשִׁי בַּשָּׁמַיִם,

וְגַם פָּרִיָּה⁵ – וְהָאָרֶץ

תִּמְשְׁכֵנִי, תִּמְשֹׁל בִּי.

"קוּמָה, בְּנִי, וְלֵךְ אֶל אָבִיךָ –

נַחֲמֶנּוּ! – וּבַמִּדְבָּר

אַל יַעַצְרוּכֶם מַעֲשֵׂי תְשׁוּבָה

מַעֲצִיבִים וְתוֹחֶלֶת

קֵהָה, מִצְווֹת אִתָּן גַּאֲוָה.

שׁוּטוּ עִבְרוּ בְּכָל הַמְּדִינוֹת,

פְּנוּ וּלְכוּ בְּכָל הַזְּמַנִּים,

צְאוּ וּבַשְּׂרוּ גַּם לַנִּקְלֶה:

בְּרָמָה נַעֲנֶה גַּם לוֹ.

וְאֵין לְפָנָיו קָטָן נִקְלֶה –

כָּל אֲשֶׁר אֵיבָרָיו כֹּשְׁלִים,

כֹּל אֲשֶׁר נְכֵאָה רוּחוֹ,

עָצֵב וְאֵין לוֹ פְּדוּת וְעֵזֶר,

הֵן בְּרָמָן וְהֵן פָּרִיָּה,

יִשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמָיְמָה:

הוּא הוּא יָחוּשׁ, הוּא יִוָּכַח

כִּי יֵשׁ אַלְפֵי עֵינֵי רֶשֶׁף,

אַלְפֵי אָזְנֵי שֶׁקֶט קוֹלְטוֹת

שָׁם וְאֵין מֵהֶן כָּל נִסְתָּר.

"וּכְשֶׁאֶעֱלֶה עַד כִּסְאוֹ,

וְיִרְאֵנִי בְתִפְלָצְתִּי,

כִּי לִזְוָעָה הֲפָכַנִי,

יָנוּד יִבְכֶּה לִי לְעוֹלָם,

תִּצְמַח טוֹבָה גַּם לָכֶם.

וּבִידִידוּת אֶתְבָּעֶנּוּ,

וּבְעֶבְרָתִי לוֹ אָשִׂיחָה,

כַּאֲשֶׁר הוֹרַנִי רוּחִי,

כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי לִבִּי;

אַךְ הֲגִיגַי, אַךְ רְגָשַׁי –

יִהְיוּ עִמִּי כָּמוּס סוֹד… "

ברלין, 1931

וּמָה הַשִּׁיר הַבָּא עַד פֹּה

מִגֶּשֶׁר עַל הַשָּׁעַר?

הַשָּׁר אוֹתוֹ בִדְבִיר יָבֹא,

שִׁירוֹ בְּאָזְנֵינוּ יָעַר!

הַמֶּלֶךְ סָח, הַנַַּעַר רָץ,

הַנַּעַר שָׁב, הַמֶּלֶךְ אָץ:

הוֹי, הַזָּקֵן, בֹּא הֵנָּה!

"בְּרוּכִים הֱיוּ לִי, נְדִיבֵי-עָם,

בְּרוּכוֹת – נְשֵׁי הַהֶדֶר!

שְׁמֵי-נוֹי בְּרִבְבוֹת כּוֹכְבֵי-נָגְהָם –

אַךְ דַּעַת שְׁמָם תֵּעָדֵר.

מִדְּבִיר נֶהְדָּר מָלֵא כָּל-חֵן

הָסֵבְנָה, עֵינָי, כִּי לֹא כֵן

לִתְמֹהַּ – לִשְׁתַּעְשֵׁעַ.

הַשָּׁר עָצַם עֵינָיו, וּבְשִׁיר

צִלְצְלֵי-פְלָאִים רָעָמוּ;

בְּעָזְמָה הִבִּיט נִכְחוֹ אַבִּיר,

הָעֲדִינוֹת נִפְעָמוּ.

יָקַר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ מְאֹד,

וַיְצַו לָתֵת לוֹ לְאוֹת-כָּבוֹד

שַׁרְשֶׁרֶת, רֶבֶד-כֶּתֶם.

"לֹא לִי תִּתֵּן רְבִיד-הַזָּהָב,

כִּי לָאַבִּיר תִּתְּנֶנּוּ,

כִּידוֹן אוֹיֵב אָחוֹר כִּי שָׁב

בַּקְרָב כִּי יִפְגְּשֶׁנּוּ,

תִּתְּנֶנוּ לַמַּזְכִּיר שֶׁלָּךְ,

בְּסִכְלוֹתָיו גֵּווֹ בָּם שָׁח

יִשָּׂא גַם אֶת פַּזֶּךָ.

"אֲנִי פִי שִׁיר, כְּעוֹף יִתֶּן קוֹל

שְׁכַן-עֲנָפִים וְלֹא יֵלֶא;

וְשִׁיר נוֹבֵעַ גְמוּל יִגְמֹל,

פְּרָס לַמְשׁוֹרֵר פְּרָס-פֶּלֶא.

וּבִרְשׁוּתִי אִם לְבַקֵּשׁ,

אַחַת אֲבַקֵּשׁ: לִי הַגֵּשׁ

מִבְחַר יֵינְךָ בְּסַף-כָּתֶם".

תָּפַס הַסַּף וֶהֱרִיקוֹ;

“הֶאָח שִׁקּוּי-הַפֶּלֶא!”

אַשְׁרֵי הַזְּבוּל יֵאָמֵר בּוֹ –

מִנְחָה דַלָּה לִכְאֵלֶּה.

תִּחְיוּ בַטּוֹב, וְנִזְכַּרְתֶּם בִּי,

וְלִבְּכֶם יוֹדֶה לָאֵל, כְּלִבִּי

יוֹדְכֶם בְּעַד כּוֹס הַיָּיִן."

ירושלים, 20.2.32

¹

אגדה הודית

בַּשִּׁשִּׁית יָרַד לְאַרְצֵנוּ

מָהָדֶבָה² צוּר-עוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁיִּדַּמֶּה אֵלֵינוּ,

יֵדַע צַעַר וְגִיל-עָם.

הוּא הוֹאִיל לִהְיוֹת אִתָּנוּ,

וּכְאַחַד בָּשָׂר-וָדָם,

אִם עָנַשׁ וְאִם רִחֲמָנוּ,

גַּם יִרְאֵנוּ בְעֵין-אָדָם.

נוֹטֶה כְּאוֹרֵחַ יַשְׁקִיף אִם לָעִיר בָּא,

נִבַּט בְּרוֹזְנֶיהָ, קְטַנֶּיהָ יַכִּיר-בָּהּ,

בָּעֶרֶב יוֹצֵא הוּא, הוֹלֵך לוֹ מִשָּם.

וְאֶת הָעִיר עָבַר, בָּתֶּיהָ

בַּקָּצֶה, שָׁם דֶּרֶךְ יֵט,

וְהִנֵּה – שְׂרָק עַל פָּנֶיהָ –

יַלְדַּת-חֵן יוֹדַעַת חֵטְא.

– שָׁלוֹם לָךְ! – תּוֹדָה, כַּתֵּרָה.

תֵּכֶף אֵצֵא. אָנָּא שְׁבָה.

– וְאַתְּ, מִי אָתְּ? – הַבָּיָדֶרָה,

וְהַבַּיִת – בֵּית-אַהֲבָה.

נֶחְפֶּזֶת לִרְקֹד הִיא, תָּעִיר מְצִלְתָּיִם,

בְּרָב-חֵן מְרַפְרֶפֶת בִּמְחוֹל-הַמַּחְנָיִם,

תָּנוּעַ, תָּזוּעַ – פְּרָחֶיהָ לַבָּא.

וּבִצְחוֹק-קַל תִּמְשְׁכֶנּוּ

עַד הַסַּף וְאֶל בֵּיתָהּ.

–עֶלֶם זָר זֶה אֶחְמְדֶנּוּ.

שִׁפְעַת-אוֹר תִּהְיֶה בַּתָּא.

אִם עָיַפְתָּ – אַחְלִימֶךָ,

כְּאֵב רַגְלֶיךָ יַחֲמֹק;

כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל אַרְוֶךָּ:

נַחַת וּשְׂמָחוֹת וּצְחוֹק.

וְהִיא מִזְדָּרֶזֶת רַפֵּא כְּאֵב-הַשֶּׁקֶר;

הָאֵל מְחַיֵּךְ, וְלִבּוֹ שָׂשׂ לְאֵין חֵקֶר

לִרְאוֹת לֶב-אָדָם בְּזֻהֲמָה כֹּה עָמֹק.

הִתְעַמֵּר בָּהּ, וְאוֹר פָּנֶיהָ

הֵן הוֹלֵךְ גָּדֵל כָּעֵת,

וְכָשְׁרָהּ – תּוֹרַת נְעוּרֶיהָ –

לְאַט וּלְאַט הָפְכָה אֱמֶת.

כָּךְ לְאַחַר שֶׁפֶּרַח יַאת,

גַּם הַפְּרִי בָא חִיש מַהֵר,

אַךְ אִם יֵשׁ בַּלֵּב מִשְׁמַעַת,

כְּבָר לְאַהֲבָה הוּא עֵר.

אֲבָל הַבּוֹחֵן תְּהוֹמוֹת וְשָׁמַיִם

רוֹצֶה נַסּוֹתָהּ וְעוֹד פַּעַם, פַּעֲמַיִם,

בְּגִיל וּזְוָעָה וּבִכְאֵב מְצַעֵר.

אָז יִשָּׁק לִלְחִי-הַצֶּבִי,

וְצַעַר-אַהֲבָה מְעַנָּהּ.

הִיא נִצֶבֶת כְּמוֹ בַשֶּׁבִי

וּבוֹכָה לָרִאשׁוֹנָה.

וּלְמַרְגְּלוֹתָיו כּוֹרַעַת

לֹא לָבֶצַע, לֹא לְעֶדְנָה,

גּוּפָתָהּ – לָהּ לֹא נִשְׁמַעַת

הַגְּמִישָׁה, הָעֲדִינָה;

וְעַל חַג-תַּעֲנוּגוֹת זֶה עַל גַּב הַיָּצִיעַ

הַלַּיְלָה מַאְפִּיל אָז בִּצְעִיף-סוֹד יַצִּיעַ,

צְעִיף אֹפֶל וְנֹעַם עַל כָּל-מְעוֹנָהּ.

אֵחֲרָה נוּם בְּשַׁעֲשׁוּעֶיהָ,

רֶגַע – נַחַת, וְקוּם תַּשְׁכִּים –

וְהִנֵּה מֵת בֵּין שָׁדֶיהָ

הָאוֹרֵחַ הַנָּעִים.

בִּצְוָחָה עָלָיו נוֹפֶלֶת,

שָׁוְא תְּעוֹרְרֶנוּ וְיִרְאֶה אוֹר.

חִישׁ נוֹשְׂאִים אֶת-הַמַּפֶּלֶת

אֶל-מוֹקֵד יִבְעַר בָּעֹר.

בָּא קוֹל-כֹּהֲנֶיהָ, קִינוֹת הִיא שׁוֹמַעַת,

תְּפַלֵּג הַקָּהָל, כִּמְטֹרֶפֶת פּוֹסָעַת:

– מִי אַתְּ הַנֶּחְפֶּזֶת לִקְרֹב עַד הַבּוֹר?

הִיא עַל הַמִּטָּה נוֹפֶלֶת,

צִוְחָתָהּ עוֹלָה אֶל עָל:

– אֶת אִישִׁי אֲנִי שׁוֹאֶלֶת,

אֲחַפְּשֵׂנּוּ תַּחַת גָּל.

הֲיִהְיוּ אֶבְרֵי-תִפְאֶרֶת

אֵלֶּה לְעָפָר נִפְרָד?

לִי הָיָה, אַךְ לִי מִשְׁמֶרֶת,

הָהּ, אַךְ לֵיל-חֶמְדָּה אֶחָד!

בָּא שִׁיר-הַכְּמָרִים: – יְשִׁישִׁים כָּךְ נוֹצִיאָה

כְּבוֹא קֹר-הַמָּוֶת, כִּכְלוֹת שְׁנוֹת-הַיְגִיעָה,

נוֹצִיאָה הַנֹּעַר עוֹד טֶרֶם יִפְחָד.

– שִׁמְעִי, בַּת, תּוֹרַת-כְּמָרַיִךְ:

לֹא הָיָה הַלָּז אִישֵׁךְ;

בָּיָדֶרָה אַתְּ, וְעָלַיִךְ

אֵין חוֹבָה, אַתְּ בְּחֻפְשֵׁךְ.

רַק אַחֲרֵי גּוּפוֹ אֶל-שַׁחַת

בָּא הַצֵּל. עִם בַּעְלָהּ

אַךְ אִשְׁתּוֹ בַּבּוֹר מֻנַּחַת.

הִיא חוֹבָה לָהּ וּתְהִלָּה.

הָעִירוּ, מְצִלְתַּיִם, קִינַת-קֳדָשֵׁינוּ:

נָא קְחוּ, אֱלֹהֵינוּ, אֶת מַחְמַד-עֵינֵינוּ,

נָא קְחוּ אֶת-הָעֶלֶם בַּלַּהַב מָעְלָה.

שְׂפַת-הַשִּׁיר; וְהִיא נִנְעֶצֶת

בִּלְבָבָהּ בְּאֵין רַחֲמִים,

בִּנְטוּיוֹת זְרוֹעוֹת קוֹפֶצֶת

הִיא בַמָּוֶת הֶחָמִים.

אַךְ מִקֶּרֶב הַשַּׁלְהֶבֶת

בֶּן הָאֱלֹהִים יָקוּם.

וּבִזְרוֹעוֹתָיו נִצֶּבֶת

אֲהוּבַת-לִבּוֹ בַיְקוּם.

אֵל שָׂשׂ עַל כָּל נֶפֶשׁ מוֹדָה וְעוֹזָבֶת;

בָּנִים תּוֹעֵי-דֶרֶךְ בִּזְרוֹעוֹת-שַׁלְהֶבֶת

יָרִימוּ שׁוֹכְנֵי-הַשָּׁמַיִם אֶל רוּם.

תל-אביב, 1932

גַּבְנוּנֵי הָרֶכֶס

שְׁרוּיִים בִּמְנוּחָה,

בֶּעָלִים – בַּדֶּחֶס –

עַל-גַּבֵּי שׂוֹכָה

רוּחַ לֹא מְשַׁטָּה,

עוֹף לֹא מִתְיַפֵּחַ –

עוֹד מְעַט, חַכֵּה אַךְ,

תָּנַח גַּם אַתָּה.

תל-אביב, 2.4.36

זֶבְס, כַּסֵּה שָׁמֶיךָ

בְּעַב-עָנָן,

והָיְתָה יָדְךָ

בְּאַלּוֹנִים וְשִׂיאֵי-הָר,

כְּאוֹתוֹ נַעַר

עוֹרֵף דַּרְדָּר!

אַךְ זֹאת אַדְמָתִי

אַתָּה מָכְרָח לִנְטֹשׁ לִי,

וְאֶת צְרִיפִי – לֹא אַתָּה עָשִׂיתָ,

וְאֶת כִּירָתִי,

שֶׁבִּגְלַל יְקוֹדָהּ

אַתָּה מְקַנֵּא בִּי.

לֹא רָאִיתִי תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ

רָשִׁים, כְּמוֹכֶם, אֵלִים!

מִתְּרוּמַת מִזְבְּחוֹת,

מֵהֶבֶל פִּי מִתְפַּלְלִים

בְּמִסְכֵּנוּת מְכַלְכְּלִים אַתֶּם

אֶת הוֹד-מַלְכוּתְכֶם;

וְלוּלֵא הָיוּ

יְלָדִים וְאֶבְיוֹנִים,

טִפְּשִׁים אֲסִירֵי-תִּקְוָה,

חֲסַרְתֶּם לָהֶם.

בְּעוֹדִי יֶלֶד,

לֹא יוֹדֵעַ בֵּין יְמִין לִשְׂמֹאל,

נָשָׂאתִי עֵינִי

הַתּוֹעָה אֶל חֶרֶס;

כְּאִלּוּ שָׁם, בַּמְּרוֹמִים,

יֵשׁ אֹזֶן יִשְׁמַע רִיבִי,

לֵב, כְּלִבִּי שֶׁלִּי,

לְרַחֵם עַל עָשׁוּק.

מִי עֲזָרַנִי

בַּקְרָב עִם טִיטָנִים זֵדִים?

מִי חִלֵּץ נַפְשִׁי מִמָּוֶת,

מֵעֹל עֲבָדִים?

כְּלוּם לֹא אַתָּה אָתָּה,

לִבִּי הַיּוֹקֵד בִּקְדֻשָּׁה,

בִּצַּעְתָּ כָּל זֹאת,

ולֹא יָקַדְתָּ – צָעִיר, וְטוֹב

וּמֻטְעֶה – מוֹדֶה עַל הַיְשׁוּעָה

לַיָּשֵׁן שָׁם בַּמְּרוֹמִים?

הֶעָלַי אֲנִי לְכַבְּדֶךָ? עַל מָה?

הַהֲקִלּוֹתָ אַף פַּעַם

יִסּוּרֵי נַעֲנֶה?

הֲמָחִיתָ אַף פַּעַם

דִּמְעַת הֶחָרֵד?

כְּלוּם לֹא חִשְּׁלָנוּ לְאִישׁ

הַזְּמָן הַכֹּל יָכוֹל

וְהַגּוֹרָל הַנִּצְחִי –

אֲדוֹנִי וַאדוֹנֶיךָ?

וְגַם אוּלַי דִמִּיתָ,

שֶׁאֶמְאַס בַּחַיִּים,

אֶבְרַח מִדְבָּרָה,

כִּי לֹא כָל פִּרְחֵי חֲלוֹמוֹתַי

בָּשָׁלוּ?

בָּזֶה הִנְנִי יוֹשֵׁב, צָר בְּנֵי-אָדָם

בְּצַלְמִי,

דּוֹר יִדְמֶה לִי

לִכְאֹב וְלִבְכּוֹת,

לֵהָנוֹת וְלָשִׂישׂ

וְלֹא לִשְׁעוֹת אֵלֶיךָ –

כָּמוֹנִי.

תל-אביב, 7.4.1937

רָאָה נַעַר וַרְדִּינָה,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב,

כֹּה צְעִירָה וַעֲדִינָה,

חָשׁ לִרְאוֹת בָּהּ בְּחִנָּהּ.ּ

שָׂשׂ מִלֵּב וָקֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד-חֵן,

וַרְדִּינַת-הָעֶרֶב!

סָח הַנַּעַר: אֶקְטָפְךָ,

וֶרֶד שֶׁבָּעֶרֶב!

סָח הַוֶּרֶד: אֶדְקָרְךָ,

וְלֹא תִשְׁכַּח עַד קֵץ יוֹמְךָ

אֲסָרֵב אַךְ סֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד-חֵן,

וַרְדִּינַת-הָעֶרֶב.

וְהַבֵּן הָרַע קָטַם

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב,

שָׁוְא קָבַל הַוֶּרֶד גַּם

עֲקָצוֹ וּבוֹ נִלְחַם,

אַךְ נִכְנַע בַּסֶּרֶב,

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד-חֵן,

וַרְדִּינַת-הָעֶרֶב.

תל-אביב, 17.12.1937

מִי הוּא הָרוֹכֵב בְּסוּפָה וַחֲצוֹת?

הָאָב הוּא עִם בְּנוֹ. בִּזְרֹעוֹת אַמִּיצוֹת

יְאַמְּצֶנּוּ הַלָּה, יְחַבְּקֶנּוּ חָבֹק

וּבְיָד חֲזָקָה וְיֵחַם לַתִּינוֹק.

– מַה תִּירָא, הַיֶּלֶד, פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר?

– אָבִי, שַׂר הַיַּעַר, כְּלוּם אֵינְךָ מַכִּיר?

בְּרֹאשׁוֹ לוֹ עֲטֶרֶת, זָנָב לוֹ שָׁחוֹר.

– מַטְלִית עֲרָפֶל הִיא, בְּנִי, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

"אֵלַי בֹּא, הַיֶּלֶד, אֵלַי, הַנָּעִים –

אִתְּךָ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ שַׁעֲשׁוּעִים נָאִים.

פִּרְחֵי צִבְעוֹנִים עַל גְּדוֹתַי לִי לָרֹב,

אִמִּי לָהּ כַּמָּה גְּלִימוֹת כֶּתֶם טוֹב."

– אָבִי, הוֹי אָבִי! וּכְלוּם לֹא תִשְׁמַע

מַה שָּׂח שַׂר הַיַּעַר, מַבְטִיחַ לִי מָה?

– הֵרָגַע, הֵרָגַע, יַלְדִּי הַנָּעִים:

אַךְ רוּחַ מְרַשְׁרֶשֶׁת בְּעָלִים יְבֵשִׁים.

"הוֹי נַעַר נֶחְמָד, כְּלוּם אֵלַי לֹא תֹאבֶה?

בְּנוֹתַי תְּטַפֵּלְנָה בְּךָ מַה יָּפֶה,

בְּנוֹתַי כִּי תֵצֶאנָה בַּלַּילָה בַּסָּךְ –

תָּחֹלְנָה, תָּשֵׁרְנָה, תְּיַשְׁנֶנָּה אוֹתָךְ."

– אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אֵינְךָ

אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַּעַר שָׁם בַּחֲשֵׁכָה?

– הוֹי, בְּנִי! הוֹי, בְּנִי, מְאֹד אֵיטֵב לִרְאוֹת,

לֹא, כִּי עֲרָבִים עַתִּיקוֹת מַקְדִּירוֹת.

"אֲנִי אֲהַבְתִּיךָ, נָעַמְתָּ לִי מְאֹד,

אִם לֹא בִּרְצוֹנְךָ, אָבֹא בְּחֹזֶק יָד."

– אָבִי, הוֹי, אָבִי! הִנֵּה תָפַס בִּי.

הוֹי הוֹי, שַׂר הַיַּעַר פָּגַע בִּי, אָבִי!

נִבְהַל הַפָּרָשׁ, הוּא נֶחְפָּז, הוּא שׁוֹקֵק,

הַיֶּלֶד בְּיָדוֹ נֶאֱנָק וְצוֹעֵק.

דּוֹפֵק אֶת סוּסוֹ וּבָא חֲצֵרוֹ.

וּבִזְרֹעוֹתָיו מֵת מוּטָל – נַעֲרוֹ.