כתיבת דברי הקדמה לספר שייכת למשימות הספרותיות המעניינות ביותר.
בהקדמה בא לידי ביטוי ערכו הספרותי של המחבר, שהטיל על חברו לכתוב בדברי הפתיחה שיר הלל על יצירתו.
ואולם אני לא הצלחתי למצוא איש כזה, ולכן נאלצתי לכתוב את ההקדמה בעצמי.
ספר זה המוגש לקוראים, אכן כתוב בצורה מבריקה, והוא שייך – במבחר היצירות שכלולות בו, בערכן האמנותי, בעיצובן ובנייר שעליו הודפסו – לאנדרטאות הגדולות של ספרות העולם.
על כן אבקש את הקוראים שלא לשים לב לביקורות השונות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שנאמר לעיל.
אני בדעה שספר זה של מחבר אהוד ימצא – הודות לנימתו האצילית, סגנונו המזהיר ויפי לשונו – הבנה מלאה, הערכה רבה ותפוצה גדולה.
לכן אני מבקש את הקוראים המכובדים שלא לשים לב לביקורות, שקרוב לוודאי ייפסקו אחרת.
אני חוזר ומבקש, מבקש את הקוראים הנכבדים בכל לשון של בקשה, לא ליפול בפח של מי שיגַנו את הספר הזה. אם מישהו יעלה את הטענה, איך ייתכן, שאני עצמי מהלל את ספרי עד לשמים, אוכל להשיב לו, שאדם אשר כותב משהו, בהחלט קרוב לכתוּב יותר מאשר מבקר מן הצד.
מכיוון שזכיתי לחינוך קפדני ביותר וחוויתי אי אלו חוויות בעולם, אינני יכול אלא להביא את נסיונות החיים שרכשתי לידיעת הקוראים.
חשוב לי מאוד להשכיל את הציבור הנכבד, אילו דברים מוזרים מתרחשים בעולם, כדי שיוכל אחרי קריאת ספר זה לשאוב כוחות חדשים ואהבה מחודשת לחיים, וידע לנוע על פני כדור הארץ האומלל שלנו בלי לאבד תקווה.
הרכבתי את הספר הזה בתשומת לב רבה והשתדלתי לכלול בו את מיטב יצירתי, כדי להעניק לשכבות האוכלוסיה הרחבות בידור והשכלה בסכום צנוע.
אני מייחל שספר זה יימצא בידי כל מורי בני הנוער ויהפוך לספר חינוכי לדור הצעיר שלנו.
הספר אינו מוקדש לאף אחד, ובכך אשמים אותם היחידים, שהציעו לי סכומים קטנים מכדי שאקדיש להם את הספר.
לא יכולתי להסכים להצעות מבישות כאלה, וארשה לעצמי באותה ההזדמנות להפנות את תשומת לב הקוראים הנכבדים לכך, שאני מוכן להוסיף לספר את חתימת ידי והקדשה אישית לפי התעריף הנ"ל:
“לידידי הטוב”, המחיר 50 קרונות, כולל חתימת ידי.
“לידידי היקר”, המחיר 100 קרונות, כולל חתימת ידי.
“לזיכרון ידידות נאמנה”, המחיר 200 קרונות, כולל חתימת ידי.
“לידיד היקר ביותר לזיכרון ידידות נאמנה מכול”, עם חתימת יד, כתוב בטוש, שלא יימחק גם כעבור שנים, המחיר רק 500 קרונות.
בכבוד רב,
המחבר
מתולדות העיר בוגולמה
מאתירוסלב האשק
מפקד העיר בוגולמה
מאתירוסלב האשק
כאשר הודיע לי בראשית אוקטובר שנת 1918 הסובייט המהפכני הצבאי של חיל הגדה השמאלית בסִימְבִּירְסְק1, שנתמניתי למפקדה של העיר בוּגוּלמה, שאלתי את היושב ראש קָאיוּרוֹב: “ואתה יודע בוודאות, שבוגולמה כבר נכבשה?”
“אין לנו ידיעות מפורטות יותר,” הייתה התשובה, “אני מסופק מאוד, אם היא כבר עכשיו בידינו, אבל עד שתגיע לשם, אני מקווה, שתיפול בינתיים.”
“ואקבל איזה ליווי?” שאלתי בקול שקט, “ועוד דבר: איך אגיע לאותה בוגולמה, איפה היא בכלל נמצאת?”
“ליווי יש לך, תקבל שנים־עשר חיילים, ובדבר השאלה השנייה, תסתכל במפה, אתה חושב שמה שמדאיג אותי זה רק איפה שוכנת איזו מונגוליה טיפשית?”
“יש לי עוד שאלה, חבר קאיורוב: מתי אקבל כסף לדרך ולהוצאות?”
הוא ספק כפיים על שאלה כזאת. “השתגעת! הרי בדרך אתה צריך לעבור כמה וכמה כפרים, שם ייתנו לך לאכול ולשתות, ועל בוגולמה תטיל מס…”
למטה בחדר המשמר, חיכה לי הליווי שלי. שנים־עשר גברים כארז, צ’ובאשים, שידעו רק מעט רוסית ולכן לא הצליחו להסביר לי, אם הם מגוייסים או מתנדבים. לפי המראה הנחוש והמפחיד שלהם, התקבל יותר על הדעת שהם מתנדבים, נכונים לכל דבר.
אחרי שקיבלתי את הניירות שלי והמון ייפויי כוח, שבהם נאמר נחרצות, שמסימבירסק ועד לבוגולמה כל אזרח חייב להושיט לי עזרה במה שיידרש, ניגשתי עם היחידה שלי לאניית קיטור, ושטנו בה על פני הוולגה ועל הנהר קָמָה עד לצִ’יסְטוֹפּוֹל.
בדרך לא חוויתי שום חוויה מיוחדת, רק אחד הצ’ובאשים מהליווי שלי נפל מסיפון האנייה, כשהיה שיכור, וטבע. נשארו לי אחד־עשר. בצ’יסטופול, אחרי שירדנו מהאנייה התנדב אחד מהם ללכת להשיג עגלות ולא חזר עוד. נשארו עשרה, והצלחתי להבין מדבריהם שהמרחק עד למוֹנְטַזְמָה, ביתו של אותו הצ’ובאש הנעלם, כארבעים ורסט2 ושהוא הלך לראות מה שלום הוריו.
אחרי שרשמתי, סוף־סוף, אחרי תשאול ארוך של תושבי המקום, את הכול, איפה נמצאת אותה בוגולמה ואיך מגיעים אליה, השיגו הצ’ובאשים הנותרים עגלות, ונסענו בדרכים האיומות, מלאות הבוץ, של האזור דרך קְרָאצ’ַלְגָה, יֵלָנוֹב, מוֹסְקוֹב, גוּלוֹקוֹב ואַיְיבָּשֵבוֹ. כל אותם הכפרים מאוכלסים על טהרת הטטרים, להוציא גולוקוב, שבה חיים הצ’רמיסים יחד עם הטטרים.
מכיוון שבין הצ’ובאשים, שקיבלו על עצמם את הנצרות לפני כחמישים שנה, לבין הצ’רמיסים, שהם עובדי אלילים עד היום, שוררת איבה תהומית, אירעה בגולוקוב תקרית קטנה. הצ’ובאשים שלי, מזוינים מראש עד כף רגל, גררו אלי אחרי סיור בכפר את ראש העיר דָבְלֶדְבַּיי שַׁקִיר, שאחז בידיו כלוב עם שלושה סנאים לבנים. אחד הצ’ובאשים, ששלט ברוסית מעט יותר מהשאר, פנה אלי לשם הבהרה:
“הצ’ובאשים הם פראבוסלבים עשר, שלושים, חמישים שנה – הצ’רמיסים הם עובדי אלילים, חזירים.” אחרי שתלש מידי דבלדביי שקיר את הכלוב עם שלושת הסנאים, המשיך: “הסנאי הלבן זה האל שלהם – אחד, שניים, שלושה אלים. האיש הזה הוא הכומר שלהם, קופץ עם הסנאים, קופץ, מתפלל אליהם. אתה תטביל אותו…”
פני הצ’ובאשים נראו מאיימים עד כדי כך, שנתתי הוראה להביא מים, טפטפתי אותם על דבלדביי שקיר, ממלמל מילים לא מובנות, ולאחר מכן שילחתי אותו לדרכו. מהאלים הצ’רמיסים פשטו הבחורים שלי את העור ואני יכול לאשר על סמך נסיוני, שמהאל הצ’רמיסי המרק טוב מאוד.
אחר כך גם בא לבקר אותי ראש המוסלמים המקומי, מולה אַבְּדוּלְהַלֵי, והביע את שמחתו על שאכלנו את הסנאים: “כל אחד חייב להאמין במשהו,” אמר, “אבל סנאים, זה סתם לכלוך, הם קופצים מעץ לעץ, וכשהם בכלוב הם עושים טינופת, איזה אלוהים זה?” הוא הביא לנו כמות גדולה של בשר כבש צלוי ושלושה אווזים, והבטיח לנו שאם הצ’רמיסים יתמרדו בלילה, כל הטטרים יהיו לצדנו.
לא קרה שום דבר, כי לדברי דבלדביי שקיר, שהתייצב אצלי בבוקר לפני צאתנו, היער מלא סנאים. סוף־סוף עברנו את אייבשבו והגענו לעת ערב בלי תקלות למָאלָה פִיסֵצְנִיצֶה, כפר רוסי מרוחק עשרים ורסט מבוגולמה. האוכלוסיה המקומית ידעה היטב על הנעשה בבוגולמה. הלבנים עזבו את בוגולמה ללא קרב לפני שלושה ימים, ןהכוחות הסובייטיים עומדים מחוץ לעיר וחוששים להיכנס לתוכה, כדי לא ליפול במלכודת.
אין שלטון בעיר וראש העיר עם כל הנכבדים מחכים כבר יומיים עם לחם ומלח לקבל את פני מי שייכנס לעיר.
שלחתי קדימה את הצ’ובאש שידע רוסית הכי טוב, ובבוקר התחלנו לנוע לכיוון בוגולמה.
על גבול העיר בא לקראתנו המון רב. ראש העיר אחז במגש ועליו כיכר לחם וקערית מלח.
בנאומו הביע את התקווה, שארחם על העיר. הרגשתי כמו ז’יז’קה בשערי פראג3, בייחוד אחרי שראיתי בתהלוכה גם את ילדי בתי הספר.
הודיתי לו בנאום ארוך, חותך פרוסת לחם ובוזק עליה מלח. הדגשתי, שלא באתי להפריח ססמאות ריקות, אלא שכל רצוני הוא שקט, שלווה, סדר. לבסוף נישקתי את ראש העיר, לחצתי את ידו של נציג הכמורה הפראבוסלבית, וניגשתי לבניין העירייה שבו הוקצבו לי חדרים בעבור מפקדת העיר.
לאחר מכן הוריתי להדביק בחוצות את פקודה מס' 1 בזו הלשון:
אזרחים!
אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה והכנה ועל הכנסת האורחים בלחם ומלח. שמרו תמיד על המנהגים הסלביים העתיקים, שאין לי דבר נגדם, אבל יחד עם זאת, אל תשכחו, שנתמניתי למפקד העיר ועליו מוטלות גם חובות.
לכן אני תובע, ידידים יקרים, שתמסרו את כל הנשק שבידיכם מחר בסביבות השעה שתים־עשרה לפני הצהריים. אני לא מאיים על אף אחד, אבל כידוע לכם, העיר תחת מצור.
ברצוני עוד לציין, שהיה עליי להטיל מס על העיר, ואני מצהיר בזה, שהעיר לא תשלם כל מס.
על החתום
למחרת, לקראת השעה שתים־עשרה, התמלאה הככר המון חמוש. התייצבו לפחות אלף איש עם רובים, אי אלו גם נשאו מקלעים.
אנחנו, האחד־עשר היינו נשטפים בנקל בהצפה הזאת של בני אדם חמושים, אך הם הרי באו למסור את נשקם. הם מסרו אותו שעות רבות עד הערב, ואני לחצתי את ידו של כל אחד ואמרתי כמה מילות נועם.
למחרת בבוקר הוריתי להדפיס ולהדביק את פקודה מס' 2:
אזרחים!
אני מודה לכל תושבי בוגולמה על המילוי המדויק של פקודה מס' 1.
על החתום
הלכתי לישון רגוע, לא מנחש שמעליי מרחפת חרב דמוקלס בצורת הגדוד המהפכני של טבר.
כפי שכבר ציינתי, הכוחות הסובייטיים חנו במרחק של כחמישים וורסט מדרום לעיר ולא העזו להיכנס לבוגולמה, חוששים ממלכודת, עד שקיבלו סוף־סוף, הוראה מהסובייט המהפכני הצבאי מסימבירסק לכבוש את בוגולמה בכל מחיר, ובדרך זו לאבטח את בסיס הכוחות הסובייטיים הנלחמים ממזרח לבוגולמה.
וכך ניגש החבר ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי, לתקוף ולכבוש את בוגולמה, שבה כיהנתי אני זה כבר היום השלישי, ביראת השמים, כמפקד העיר וניהלתי את העניינים לשביעות רצונן המלאה של שכבות האוכלוסייה.
בשעה שהגדוד הטברי “חדר” לעיר, ירה בלכתו ברחובות צרורות לאוויר ולא נתקל בהתנגדות אלא של שני צ’ובאשים שלי, שהתעוררו משנתם בעת השמירה ליד שער מפקדת העיר, ולא רצו לאפשר כניסה לחבר ירוחימוב, שניגש, ואקדח בידו, לכבוש את בית העירייה.
את הצ’ובאשים שלי לקחו בשבי, וירוחימוב נכנס למשרדי, ששימש לי גם חדר שינה.
“ידיים למעלה!” ציווה שיכור מניצחונו, מכוון אלי את אקדחו. הרמתי בשקט את ידיי.
“ומי אתה?” שאל מפקד הגדוד הטברי.
“מפקד העיר.”
“של צבא הלבנים או של הסובייטים?”
“של הסובייטים, אני יכול להוריד את הידיים?”
“אתה יכול, אבל אני מבקש אותך למסור לידי על פי דין מלחמה את הפיקוד על העיר, מפני שאני כבשתי את בוגולמה.”
“אבל אני קיבלתי מינוי,” מחיתי.
“לעזאזל עם מינוי כזה. קדם כול אתה צריך לכבוש.”
“אתה יודע מה,” אמר כעבור שעה קלה ברוחב לב, “אני ממנה אותך לשליש שלי. במקרה שלא תסכים לכך, אני אצווה לירות בך תוך חמש דקות.”
“אין לי התנגדות להיות השליש שלך,” עניתי וקראתי למשרת שלי. “ואסילי, תעמיד את הסמובר, נשתה תה עם מפקד העיר החדש, שזה עתה כבש את בוגולמה…”
כך חולפת לה תהילת עולם.
סגן מפקד העיר בוגולמה
מאתירוסלב האשק
משימתי הראשונה היתה לשחרר את שני הצ’ובאשים השבויים שלי, ולאחר מכן הלכתי להשלים את שעות השינה שלי, שהופרעה בשל המהפכה בעיר. לקראת הצהריים התעוררתי ונוכחתי לדעת, ראשית, שכל הצ’ובאשים שלי נעלמו באופן מסתורי, משאירים באחת מנעליי פתק בעל תוכן בלתי מובן למדי: “טובאריש גאשק, מחפשים עזרה הרבה סביב סביב. חבר ירוחימוב להוריד ראש” ושנית, שהחבר ירוחימוב מזיע מאז הבוקר מעל נוסח הפקודה הראשונה שלו לתושבי בוגולמה.
“חבר שליש,” אמר לי, “אתה חושב שכך זה בסדר?” הוא הוציא מערמת הטיוטות לפקודה דף עם שורות מחוקות ותוספות מילים וקרא: “לכל תושבי בוגולמה! ביום הזה, עם נפילת בוגולמה, נטלתי לידי את הפיקוד על העיר. את המפקד לשעבר אני מסלק בגלל חוסר התאמה ופחדנות מתפקיד המפקד וממנה אותו לשליש שלי. מפקד העיר ירוחימוב.”
“זה אומר הכול,” שיבחתי אותו, “ומה אתה מתכוון לעשות הלאה?”
“קודם כול,” ענה בכובד ראש ובחגיגיות, “אני אצווה על גיוס סוסים, אחר כך אורה להוציא להורג את ראש העיר, ומהבורגנות אקח עשרה איש בתור בני ערובה ואכניס אותם לבית סוהר עד לסוף המלחמה. נוסף על זה אערוך חיפוש כללי בעיר ואאסור על מסחר חופשי. ליום הראשון זה יספיק ועד מחר אמציא משהו חדש.”
“ברשותך,” אמרתי, “אני בהחלט לא מתנגד לגיוס סוסים, אבל אני מוחה בתוקף על הוצאתו להורג של ראש העיר, שקיבל את פניי בלחם ובמלח.”
ירוחימוב קפץ על רגליו: “אותך קיבל, אבל אליי עוד לא בא.”
“זה ניתן לתיקון,” אמרתי, “נשלח להביא אותו.” התיישבתי ליד השולחן וכתבתי:
מפקדת העיר בוגולמה
מס' 2891
לראש העיר בוגולמה:
אני מצווה עליך להתייצב מיד לפי המנהג הסלבי העתיק אצל מפקד העיר החדש עם לחם ומלח.
מפקד העיר ירוחימוב
שלישו גאשק
בשעה שירוחימוב חתם על המכתב, הוא הוסיף: “אחרת תוצא להורג וביתך יועלה באש.”
“על מסמכים רשמיים,” אמרתי לירוחימוב, “אסור להוסיף דברים כאלה בכתב, אחרת הם מאבדים את תוקפם.”
כתבתי את המכתב מחדש בנוסח המקורי, הגשתי אותו לחתימה ושלחתי אותו ליעדו באמצעות המשרת.
“הלאה,” אמרתי לירוחימוב, “אני מתנגד בתוקף לכך, שעשרה אנשים מקרב הבורגנות ייכלאו עד סוף מלחמת האזרחים, כי על כך יכול להחליט רק בית הדין המהפכני.”
“בית הדין המהפכני זה אנחנו,” אמר ירוחימוב ברצינות רבה. “העיר בידינו.”
“אתה טועה, חבר ירוחימוב, מה אנחנו? זוג עלוב. מפקד העיר ושלישו. בית הדין המהפכני נקבע על ידי הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח. היית רוצה שיעמיד אותך לקיר?”
“נו טוב,” נאנח ירוחימוב בהשלמה, “אבל על חיפוש כללי בעיר לא יכול לאסור עלינו אף אחד.”
“על סמך צו מה־18 ביוני בשנה זו,” עניתי לו, “חיפוש כללי אפשר לערוך אך ורק בהסכמת ועד המהפכה או הסובייט המקומי. מכיוון שזה עדיין לא קיים, נשאיר את הדבר לזמן מאוחר יותר.”
“אתה מלאך,” אמר ירוחימוב ברוך, “בלעדיך הייתי אבוד, אבל עם המסחר החופשי אנחנו צריכים לגמור, למרות הכול.”
“רוב האנשים שסוחרים ונוסעים לשווקים,” הבהרתי לו, “הם אנשי כפר, מוז’יקים, שלא יודעים קרוא וכתוב. קודם כול הם צריכים ללמוד את האלף־בית, אחר ידעו לקרוא צווים ויבינו במה המדובר. קודם כול עלינו ללמד את כל האנאלפביתים לקרוא ולכתוב, ולהשתדל, שיבינו מה שאנחנו דורשים מהם, ואחר כך אנחנו יכולים להוציא צו אפילו בדבר גיוס סוסים. רק תאמר לי, חבר ירוחימוב, למה אתה מתעקש לערוך גיוס סוסים? אולי אתה רוצה להפוך את גדוד הרגלים המהפכני של טבר לגדוד פרשים? אתה יודע, שבשביל זה קיים המפקח על גיבוש חילות במפקדת הגדה השמאלית?”
“אתה צודק, טובאריש גאשק,” נאנח ירוחימוב, “מה עלי לעשות?”
“למד את תושבי מחוז בוגולמה קרוא וכתוב”, עניתי, “ובמה שנוגע לי, אלך לראות אם הבחורים שלך לא עושים שטויות ואיפה הם מתאכסנים.”
יצאתי והתהלכתי על פני העיר. הגדוד המהפכני הטברי התנהג למופת. הוא לא דיכא איש, התיידד עם האוכלוסיה המקומית, לגם תה, הסכים שיבשלו בשבילו פלמני, שצ’י ובורשט1, התחלק עם מארחיו בטבק ובסוכר שלו, בקיצור, הכול היה כשורה. הלכתי לבדוק את מצב העניינים גם במאלה בוגולמה, שבה חנתה הפלוגה הראשונה של הגדוד. גם שם מצאתי את אותה האידיליה, החיילים שתו תה, אכלו בורשט והתנהגו כשורה. חזרתי מאוחר בערב ובקצה הכיכר ראיתי כרזה שזה עתה הודבקה ועליה נכתב:
לכל תושבי בוגולמה והמחוז!
אני מצווה על כל תושבי העיר והמחוז, שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, ללמוד את הדבר תוך שלושה ימים. מי שיימצא אחרי מועד זה אנאלפבית, יומת בירייה.
מפקד העיר בוגולמה
כאשר באתי אל ירוחימוב, הוא ישב בחברתו של ראש העיר, שהביא מלבד לחם ומלח, שהיו מונחים בקפידה על השולחן, גם כמה בקבוקים קטנים של וודקה ליטאית עתיקה. ירוחימוב היה במצב רוח מרומם, התחבק עם ראש העיר וקרא לקראתי:
“קראת איך שמעתי לעצה שלך? בעצמי הלכתי עם זה לבית הדפוס והוצאתי את האקדח על המנהל. ‘תדפיס מיד, חביבי, אחרת אני יורה בך, בן זונה.’ הוא רועד, המנוול, רועד, קורא, רועד עוד יותר ואני, בום לתקרה… הוא הדפיס, יופי הדפיס. לדעת לקרוא ולכתוב, וזה העיקר! אחר כך אתה מוציא צו, כולם קוראים, מבינים והם מאושרים. נכון, ראש העיר? שתה, טובאריש גאשק!”
סירבתי.
“אתה תשתה או לא?” צעק עליי.
הוצאתי את האקדח ויריתי לתוך הבקבוק עם הוודקה הליטאית העתיקה, ומכוון את האקדח על הממונה עליי, אמרתי בתקיפות: "מיד תלך לישון או ש… "
“אני כבר הולך, חמוד שלי, נשמה שלי, כבר הולך, אני סתם, כך. לעשות קצת שמח, שיהיה קצת בידור.”
הובלתי את ירוחימוב למיטה, השכבתי אותו ובשובי אל ראש העיר אמרתי לו: “מפני שזו הפעם הראשונה, אני סולח לך, רוץ הביתה ושמח, שיצאת מזה כל כך בזול.”
ירוחימוב ישן עד לשעה שתים אחר הצהריים למחרת היום. אחרי שהתעורר, שלח להביא אותי, ובעודו מביט עליי בחוסר ביטחון אמר: “נדמה לי, שרצית אתמול לירות בי.”
“כן,” עניתי, “רציתי למנוע מה שהיה מצפה לך בבית הדין המהפכני אחרי שהיה נודע להם, שהשתכרת בתור מפקד עיר.”
“אחי, אתה הרי לא תספר על כך לאיש, זה כבר לא יקרה יותר. אני אלמד את העם לקרוא ולכתוב…”
בערב באה המשלחת הראשונה של מוז’יקים מאזור קַארְיָגִין. שש זקנות בנות שישים עד שמונים וחמישה סבים באותו הגיל.
הם כרעו על ברכיהם בפניי. “אל תהרוס את הנשמה שלנו, אבא שלנו, באטיושקה, תוך שלושה ימים לא נלמד לקרוא ולכתוב, הראש לא עובד, מושיע שלנו, תרחם על חיינו.”
“הצו בוטל.” אמרתי. “בכל אשם הטיפש הזה, מפקד העיר ירוחימוב.”
בלילה באו עוד כמה משלחות, אך בבוקר הודבקו בכל מקום כרזות והן נשלחו גם על פני המחוז. בכרזה נאמר:
לכל תושבי בוגולמה והמחוז!
אני מצהיר בזה, שסילקתי את מפקד העיר ירוחימוב מתפקידו וחזרתי שוב אל משרתי. בזה מבוטלים הצווים מס' 1 ו־2 שלו בדבר חיסול הבערות תוך שלושה ימים.
מפקד העיר גאשק
יכולתי להרשות לעצמי את הדבר, מפני שבלילה הגיע לעיר גדוד הפרשים של פטרוגראד, שאותו הביאו הצ’ובאשים שלי כנגד ירוחימוב.
-
כיסנים ממולאים בבשר, חמיצת כרוב, חמיצת סלק. ↩
תהלוכת הצלב
מאתירוסלב האשק
ירוחימוב, מפקד העיר שהדחתי, ציווה על הגדוד המהפכני הטברי לצאת את העיר בסדר קרבי ולחנות מחוץ לעיר, והוא עצמו בא להיפרד ממני. הבהרתי לו בבירור, שאם ינסה שוב לעולל עם הגדוד שלו איזו אי נעימות, אצווה לפרק את הגדוד הטברי מנשקו ואותו אשלח לעמוד בפני בית הדין המהפכני הצבאי. הרי אנחנו משחקים בקלפים גלויים.
טובאריש ירוחימוב מצדו הבהיר לי בגילוי לב, שברגע שגדוד הפרשים של פטרוגראד יעזוב את העיר, הוא יצווה לתלות אותי על הגבעה מעל מאלה בוגולמה, כדי שיראו אותי מכל הכיוונים.
לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים הטובים ביותר.
אחרי צאתו של ירוחימוב וגדודו היה צריך למצוא אכסון נאות לגדוד הפרשים של פטרוגראד, שהיה מורכב רובו ממתנדבים, ולנקות למענו את הקסרקטין. בכלל, החלטתי שאעשה את כל מה שביכולתי, כדי שהבחורים מפטרוגראד ירגישו בבוגולמה בנוח ולא יתקוממו נגדי ביום מן הימים.
אבל את מי לשלוח לנקות את הקסרקטין, לשטוף את הרצפות ולסדר את הכול? על כל פנים, זה צריך להיות מישהו שלא עושה דבר.
כל אחד מתושבי המקום עושה משהו, עובד. הרהרתי ארוכות עד שנזכרתי, שליד בוגולמה נמצא מנזר נשים גדול, מנזר הבתולה הקדושה, שבה לא עושות הנזירות שום דבר חוץ מלהתפלל ולרכל זו על זו.
על כן כתבתי לאם המנזר, האיגומנה, את האיגרת הרשמית הנ"ל:
המפקדה הצבאית של העיר בוגולמה
מס' 3896
לאזרחית, אם הבתולה הקדושה,
שלחי מיד 50 מבתולות המנזר לרשות גדוד הפרשים של פטרוגראד. את בתולות המנזר שלחי היישר לקסרקטין.
המפקד העליון של העיר בוגולמה.
האיגרת נשלחה וכעבור חצי שעה נשמע מהמנזר צלצול פעמונים אדיר ורב רושם. כל פעמוני מוֹנַאסְטִירה פְּרֶסְביָאטוֹי בוֹגוֹרוֹדִיצִי זעקו וייללו, ופעמוני הכנסייה בעיר ענו להם.
המשרת הודיע לי, שראש הכמורה של הכנסייה הראשית בעיר בליווי הכמורה המקומית מבקשים אותי לקבל את פניהם. הנהנתי בחביבות ולמשרדי נכנסו בסערה כמה כמרים בעלי זקנים, ודוברם הראשי אמר:
“טובאריש המפקד, אני בא אליך לא רק בשם הכמורה המקומית, אלא בשם כל הכנסייה הפראבוסלבית. אל תשמיד את בתולות המנזר החפות מפשע. בזה הרגע קיבלתי הודעה, שאתה דורש חמישים נזירות בעבור גדוד הפרשים של פטרוגראד. זכור, שיש אלוהים מעלינו!”
“מעלינו, לעת עתה, רק תקרה,” ענתי בציניות, “ובמה שנוגע לנזירות, הרבה ייעשה לפי רצוני. אני זקוק לחמישים לקסרקטין. אם יתברר, שבשביל העבודה יספיקו שלושים, אשלח את עשרים הנותרות הביתה. אבל אם לא יספיקו חמישים, אקח מהמנזר מאה, מאתיים, שלוש מאות. לי לא משנה. ודעו לכם, רבותיי, שאתם מתערבים בעניינים רשמיים ועל כן אני נאלץ להטיל עליכם קנס. כל אחד מכם יביא לי שלוש ליטרות נרות שעווה, תריסר ביצים וליטרת חמאה. ולך, האזרח הכומר הראשי, אני מעניק ייפוי כוח לנהל משא ומתן עם אם המנזר, מתי היא תשלח לי את חמישים הנזירות שלה. תאמר לה, שאני באמת זקוק להן בדחיפות ושאני אחזיר אותן. אף אחת לא תלך לאיבוד.”
הכמורה הפראבוסלבית יצאה את משרדי בפנים קודרות.
בדלת פנה אליי זקן מכולם, בעל השיער והזקן הארוכים ביותר: “זכור, שמעלינו אלוהים!”
“ברשותך,” אמרתי, “אתה לא תביא שלוש, אלא חמש ליטרות נרות.”
היה זה אחר צהריים נהדר בחודש אוקטובר. נעשה קר מאוד והבוץ הארור של בוגולמה קפא. הרחובות נתמלאו המון, שנחפז לכנסייה. הפעמונים בעיר ובמנזר מצלצלים בחגיגיות ובחומרה. הם כבר לא מצלצלים לאות אזעקה כמו מקודם, עתה הם קוראים למאמינים של בוגולמה לקְרֶסְטְנִי חוֹד, לתהלוכת הצלב.
רק בימים הקשים ביותר נערכה בבוגולמה תהלוכת הצלב. כאשר הטילו הטטרים מצור על העיר, כאשר השתוללו דבר או מגפת אבעבועות שחורות, כאשר פרצה מלחמה, כשירו בצאר ועתה. הפעמונים מצלצלים ברכות, כאילו ביקשו לפרוץ בבכי.
שער המנזר נפתח ויוצאת תהלוכה נושאת איקונות ונסים. ארבע הנזירות הזקנות ביותר עם אם המנזר בראשן נושאות את האיקונין הגדול והכבד ביותר.
מהאיקונין נשקפת בבהלה הבתולה הקדושה. ואחרי התמונה שורה של נזירות, זקנות וצעירות, כולן לובשות שחורים. הן שרות קינות בנוסח: “והם הובילו אותו על מנת לצלבו. הם צלבו אותו יחד עמו שניים אחרים, וישו באמצע.”
באותו הרגע יוצאת מהכנסייה הכמורה הפראבוסלבית באדרות רקומות חוטי זהב, ואחריה נשרך ההמון נושא איקונות.
שתי התהלוכות נפגשות וזועקות: “ישו חי! ישו חי! לישו הנצחון!”
וכבר פוצח כל ההמון בשירה: “יודע אני, שמושיעי חי, שביום הדין יתרומם מעל העפר.”
התהלוכה עוברת סביב הכנסייה ומכוונת את צעדיה למפקדת העיר, שבה עשיתי את ההכנות החגיגיות הדרושות. לפני הבניין ניצב שולחן מכוסה מפה לבנה ועליו כיכר לחם ומלח בממלחה. בזווית ישרה אליהם ניצב איקונין וסביבו נרות דולקים.
כאשר התהלוכה מגיעה למפקדה, אני יוצא בהדרת כבוד, ומבקש את אם המזר להתכבד בלחם ובמלח לאות הוכחה שאין לי כל כוונות זדון. כמו כן אני מבקש גם את הכמורה הפראבוסלבית לחתוך לה מן הלחם. בזה אחר זה הם ניגשים ומנשקים את האיקונין.
“מאמינים יקרים,” אני מצהיר חגיגית, “אני מודה לכם על תהלוכת הצלב היפה והמרתקת בצורה בלתי רגילה. ראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי והיא תשאיר בי רושם בל יימחה לכל חיי. אני רואה כאן את שיירת הנזירות השרות, דבר שמזכיר לי את תהלוכות הנוצרים הראשונים בימי נירון קיסר. האם ייתכן, שמישהו מכם קרא את קוו ואדיס? אני לא רוצה למתוח את סבלנותכם, מאמינים יקרים. אני מבקש חמישים נזירות, אבל אם נמצא כאן המנזר כולו, נגמור מוקדם יותר. אבקש את העלמות הנזירות לגשת אחריי לקסרקטין.”
ההמונים עומדים לפני בראש גלוי ושרים לי בתשובה: “השמים מספרים את כבוד אל ומעשה ידיו מגיד רקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת.”
אם המנזר נעמדת לפניי. סנטרה הישיש רועד והיא שואלת אותי: “בשם אלוהים, מה נעשה שם? אל תחריב את נפשך.”
“רבותי המאמינים,” אני קורא אל ההמון, “נשטוף את הרצפות וננקה את הקסרקטין, כדי שיוכל להתאכסן שם גדוד הפרשים של פטרוגראד. קדימה!”
ההמון הולך בעקבותיי ולפנות ערב, בזכות המספר הגדול של ידיים עובדות, שורר בקסרקטין סדר לתפארת.
בערב מביאה לי נזירה צעירה ויפה איקונין קטן ומכתב מאם המנזר הזקנה ובו המשפט הפשוט: “אתפלל למענך.”
אני ישן בשלווה, מפני שאני יודע, שגם עתה קיים לרגלי יערות האלון העתיקים של בוגולמה מנזר הבתולה הקדושה, ושם חיה אם המנזר הקשישה, שמתפללת למעני, החוטא.
מצוקה אסטרטגית
מאתירוסלב האשק
בסוף אוקטובר 1918 הגיעה אליי למפקדת העיר בוגולמה פקודה ממועצת המהפכה של חזית המזרח בזו הלשון: “הדיוויזיה ה־16 של הארטילריה הקלה יצאה לדרך. הכן מזחלות להובלת הדיוויזיה למוצב שלה.”
המברק הביא אותי במבוכה רבה. מה זו הדיוויזיה הזאת, כמה אלפי איש נכללים בה, מאיפה אקח מזחלות כה רבות? בענייני צבא הייתי הדיוט גמור. המונרכיה האוסטרית לא העניקה לי השכלה צבאית יסודית, והתנגדה בכל כוחה שאחדור לרזי אמנות המלחמה.
בתחילת המלחמה זרקו אותי מבית הספר לקצינים של גדוד הרגלים ה־91, אחר כך הסירו ממני אפילו את כותפות השירות החד־שנתי,1 ובשעה שעמיתיי לשעבר זכו בדרגות של צוערים ופרחי קצונה ונפלו כמו זבובים בכל החזיתות, ישבתי אני כלוא בבית הכלא הצבאי בבּוֹדייוִבִיצֶה ובבְּרוּק אַן דֶר לַייטֶה. כשלבסוף שחררו אותי ורצו להוביל אותי ביחידה קרבית לחזית, התחבאתי בגורן וכך התחמקתי מהיציאה לחזית שלוש פעמים. אחר כך התחזיתי לחולה במחלת הנפילה וכמעט היו יורים בי אילולא התנדבתי לצאת לחזית. מאותו רגע שיחק לי המזל וכשבשעת המסע ליד סמבור השגתי עבור סרן לוקאש דירה, כולל פולנייה נחמדה ומטבח מעולה, הועליתי לדרגת משרת.
מאוחר יותר ליד סוקאל, כאשר אצל מפקד הגדוד שלנו הופיעו כינים, תפסתי את כולן, מרחתי את המפקד שלי בתוך שוחה במשחת כספית וקיבלתי אות הצטיינות גבוהה על גבורה.
יחד עם זאת, איש לא הכניס אותי לרזי אמנות המלחמה. גם היום אני עדיין לא יודע כמה פלוגות בגדוד ולכמה גדודים מתחלקת חטיבה, ובבוגולמה היה עליי לדעת פתאום, כמה מזחלות דרושות להובלת דיוויזיה של ארטילריה קלה. לאיש מן הצ’ובאשים שלי לא היה מושג בדבר, ועל כך נענשו בשלושה ימי מחבוש על תנאי. אם תוך שנה ידעו את התשובה, יבוטל העונש.
הזמנתי את ראש העיר ואמרתי לו בחומרה: “נודע לי, שאתה מסתיר ממני, כמה אנשים יש בדיוויזיה של ארטילריה קלה.”
תחילה לא היה מסוגל להוציא מילה, אחר כך כרע על ברכיו, התחיל לחבק את רגליי ויילל: “סלח לי, אל תחסל אותי, מעולם לא הפצתי משהו כזה.”
הרמתי אותו על רגליו, כיבדתי אותו בתה ובטבק ושחררתי אותו כשאני מצהיר, שבמקרה זה אני משוכנע בחפותו.
שלחתי להביא את מפקד גדוד הפרשים של פטרוגראד, ותוך כדי שיחה רמזתי כבדרך אגב:
“מוזר,” אמרתי, “איך המטה משנה את מצבת הדיוויזיות בארטילריה הקלה. בייחוד עכשיו, כאשר מתארגן הצבא האדום, זה מביך. אולי ידוע לך במקרה, טובאריש המפקד, כמה אנשים היו בעבר בדיוויזיה?”
הוא ירק וענה: “הרי אנחנו, הפרשים, לא שמים על התותחנים. אני בעצמי לא יודע כמה איש היו צריכים להיות בגדוד שלי, מפני שלא שלחו לי שום הנחיות. קיבלתי פקודה להקים גדוד, אז אספתי אותו. לזה יש חבר, גם לאחר, חבר מביא חבר. וכך זה גדל. כשיהיו לי רבים אולי אקרא להם חטיבה. איפה הקוזאקים בהשוואה אלינו!”
אחרי שיצא לא הייתי חכם יותר מאשר קודם, ולמרבה האסון קיבלתי מברק נוסף מסימבירסק ובו נאמר:
"לאור המצב המדאיג בחזית אתה מתמנה למפקד הגזרה. במקרה שהעמדות שלנו לחופי הנהר איק ייפרצו, עליך לסגת עם הגדודים לגזרת קְלוּצֵ’בוֹ־בוגולמה. הקם ועדה מיוחדת להגנה על העיר והישאר במקום עד לאיש האחרון. התחל בפינוי העיר כאשר האויב יהיה במרחק חמישים ורסט מהמקום. גייס את התושבים עד גיל 52 וחלק להם נשק. פוצץ את הגשר על האיק וליד קלוצ’בו בזמן המתאים. שלח רכבת משוריינת לתצפית ופוצץ את המסילה… "
המברק נשר מידי וכשסוף־סוף התאוששתי מהבהלה הראשונית, המשכתי לקרוא עד הסוף: “הצת את הממגורה. מה שאי אפשר להוציא, השמד. חכה לתגבורת ודאג לאכסון החיילים ולאספקתם הסדירה. ארגן תובלה סדירה של תחמושת למוצבים ודאג לה. גש להוצאת כתב עת לשם הרגעת האוכלוסיה ברוסית ובשפה הטטרית. קבע ועד מהפכה. אי מילוי ההוראות או משגים נענשים על פי דיני המלחמה. הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח.”
היה זה לפנות ערב ואני הדלקתי את האור. ישבתי בכורסה וכשכעבור זמן מה הציץ הירח דרך החלון למשרד שלי, הוא ראה אדם היושב באותה הכורסה, מחזיק בידו מברק ובוהה אובד עצות באפלת החדר.
כך מצאה אותי גם שמש הבוקר. לפנות בוקר כבר לא החזיק מעמד האיקונין התלוי בפינה, נפל מהקיר ונשבר.
הצ’ובאש שעמד על המשמר לפני הדלת, הציץ פנימה ובאצבע מאשימה איים על האיקונין:
“איזו נבלה, נופל, נופל ומעורר אדם ישן.”
בבוקר הוצאתי מהכיס שלי את דיוקן אמי ז"ל, דמעות עלו בעיניי ולחש יצא מפי: “אמא היקרה! כאשר עדיין התגוררתי אתך ברחוב מִילֵשוֹבְסְקָה מס' 4 ברובע קְרָלוֹבְסְקֶה וִינוֹהְרָאדִי מעולם לא העלית על דעתך, שכעבור חמש עשרה שנה יהיה על בנך האומלל להזיז גדודים אחורה לגזרת קלוצ’בו־בוגולמה, לפוצץ מסילת רכבת וגשר ברזל מעל איק וקלוצ’בו, להצית גורן ולהחזיק מעמד עד לאיש האחרון בהגנה על העיר, בין כל שאר הדברים. למה לא הפכתי לנזיר בנדיקטיני, כפי שביקשת, כאשר נכשלתי בפעם הראשונה בכיתה ד' של הגימנסיה? יכולתי לחיות לי בנחת. הייתי משרת במיסה הקדושה ושותה את יין המנזר.”
בתשובה רעש משהו בצורה חשודה בדרום־מזרח העיר ואחר כך רעש שנית ושלישית.
“דופקים את הארטילריה כהוגן,” בישר לי המשרת שחזר זה עתה מהחזית. אנשי קאפל חצו את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית עומדים לתקוף את האגף הימני שלנו. הגדוד הטברי נסוג."
שלחתי לחזית פקודה בזו הלשון:
“אם חיל הגנרל קאפל חצה את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית הם מתקדמים לאגף הימני, תעברו את האיק בצד השני ותתקיפו את האגף השמאלי שלהם. אני שולח את חיל הפרשים של פטרוגראד לעורף האויב.”
קראתי למפקד הפרשים של פטרוגראד. “העמדות שלנו נפרצו,” אמרתי לו. זה יקל עליך להגיע לעורף האויב ולקחת את כל האוגדה הפולנית בשבי."
“לפקודתך,” ענה מפקד הפרשים של פטרוגראד, הצדיע ויצא.
ניגשתי למכשיר וטלפנתי לסימבירסק: “נצחון גדול. העמדות לחופי האיק נפרצו. אנחנו מתקיפים מכל עבר. חיל הפרשים בעורף האויב. שבויים רבים.”
-
במונרכיה האוסטרית־הונגרית לא שירתו בעלי השכלה תיכונית ומעלה שירות חובה של שלוש שנים כפשוטי העם. שירותם קוצר לשנה אחת והם סיימו אותו כפרחי קצונה בעתודה. ↩
ימי התהילה של בוגולמה
מאתירוסלב האשק
נפוליון היה טיפש. המסכן, כמה טרח לחדור לרזי האסטרטגיה, מה בסך הכול חקר עד שהמציא את החזית הרצופה שלו. הוא למד בבתי הספר הצבאיים בבְּרִיֵין ובפאריס ואף גיבש את הטקטיקה הצבאית שלו, ולבסוף הפסיד ליד ווטרלו.
רבים חיקו אותו ותמיד נדפקו. כיום אחרי ימי התהילה של בוגולמה, הניצחונות של נפוליון, החל בכיבוש ל’אקילט, וכלה במנטואה וקסטיליונה, אספרן וכו', נראים לי שטות גמורה. אני משוכנע, שאילו נפוליון היה נוהג ליד ווטרלו כמוני, היה בהחלט מוחץ את ולינגטון.
שם התקיף בליכר באגף הימני של נפוליון, שהיה צריך לעשות מה שעשיתי אני ליד בוגולמה, כאשר גדודי המתנדבים של הגנרל קאפל והחטיבה הפולנית היו באגף הימני שלנו.
למה לא נתן לחיילים שלו להתקיף מהאגף השמאלי של בליכר, כפי שעשיתי אני בפקודתי לחיל הפרשים של פטרוגראד?
הפרשים של פטרוגראד חוללו ממש נסים, מכיוון שאדמת רוסיה היא רחבת ידיים, וכמה קילומטרים לכאן או לכאן לא משנים. הם הלכו עד למנזליסק ועברו תחת לצ’ישמה והשד יודע לאן עוד בעורף האויב, והריצו אותו לפניהם כך שניצחונו הסתיים בתבוסה.
למרבה הצער רוב כוחות האויב נסוגו בהזדמנות זו עד לבֵּלבֵּי ובּוגוּרוּסְלָן, והמיעוט, נרדף מאחור על ידי חיל הפרשים של פטרוגראד, הגיע עד למרחק חמישה־עשר ורסט מבוגולמה.
באותם ימי התהילה של בוגולמה נסוג גדוד המהפכה הטברי, ובראשו החבר ירוחימוב, ללא לאות מפני האויב המובס.
בערב פשטו תמיד על כפרי הטטרים, ואחרי שזללו את כל האווזים והתרנגולות, התקרבו עוד יותר לבוגולמה והתפרסו על פני כפרים חדשים עד שנכנסו, סוף־סוף, בסדר מופתי לעיר.
מבית הדפוס באו אליי בריצה, שמפקד הגדוד הטברי מאיים על מנהל בית הדפוס באקדח ותובע להדפיס איזו פקודה ואיזו הודעה.
לקחתי אתי ארבעה צ’ובאשים שלי, שני אקדחי בראונינג ואקדח קולט אחד, וניגשתי לבית הדפוס. שם ראיתי את מנהל בית הדפוס יושב על כיסא אחד, וצמוד אליו יושב החבר ירוחימוב. מנהל בית הדפוס היה במצב בלתי נעים במקצת, מפני ששכנו הצמיד אקדח לרקתו וחזר ואמר:
“תדפיס או לא תדפיס.”
“תדפיס או לא תדפיס.”
שמעתי גם את תשובתו האמיצה של מנהל בית הדפוס:
“לא אדפיס, אני לא יכול, חביבי,” ועל כך ענה שכנו בתחנונים: “תדפיס, נשמה שלי, חבוב, חמודי, תדפיס, אני מבקש אותך.”
כאשר הבחינו בי, ניגש אלי ירוחימוב, נבוך בעליל, חיבק אותי, לחץ את ידיי בלבביות, פנה אל המנהל בקריצת עין ואמר: “אנחנו מבלים יחד כבר חצי שעה, לא התראינו מזמן.”
ראיתי שמנהל הדפוס יורק ושמעתי אותו ממלמל גלויות: “בילוי נהדר.”
“שמעתי.” אמרתי לירוחימוב, “ששוב רצית לצוות להדפיס משהו, איזו הודעה או פקודה או משהו דומה. האם תואיל בטובך לתת לי לקרוא את הנוסח?”
“אני רק בצחוק, טובאריש גאשק, התלוצצתי קצת.” ענה ירוחימוב בקול עגום, “לא רציתי להוציא מזה שום מסקנות.”
לקחתי מהשולחן את המסמך המקורי שהיה אמור להידפס, מסמך שלא הגיע לידיעת תושבי בוגולמה מעולם, שאם לא כן בוודאי היו מופתעים מאוד ממה שהכין בעבורם ירוחימוב, מפני שהיה כתוב בו:
הודעה מס' 1
בשובי בראש הגדוד המהפכני הטברי המנצח, אני מצהיר בזה, שאני מקבל על עצמי את השלטון על העיר ועל סביבתה. אני מארגן בית דין מהפכני מיוחד, שאני אעמוד בראשו. ישיבתו הראשונה תתקיים מחר, והעניין הראשון שיעמוד על הפרק הוא בעל חשיבות יוצאת מגדר הרגיל. בפני בית הדין המהפכני המיוחד יועמד מפקד העיר, טובאריש גאשק, מפני שהוא קונטרה־רבולוציונר וחתרן. אם יידון למוות בירייה, יבוצע גזר הדין בתוך 12 שעות. אני מזהיר את התושבים, שכל מרידה תיענש בו במקום.
ירוחימוב מפקד העיר וסביבתה.
לכך התכוון חברי ירוחימוב להוסיף עוד פקודה:
פקודה מס' 3
בית הדין המהפכני הצבאי של בוגולמה מודיע בזה, שמפקד העיר לשעבר גאשק נורה לפי גזר דין של בית הדין המהפכני המיוחד באשמת קונטרה־רבולוציה וקשירת קשר נגד הממשלה הסובייטית.
ירוחימוב
יושב ראש הוועד המהפכני המיוחד
“זאת באמת רק הלצה, נשמה שלי,” אמר ירוחימוב ברוך, “אתה רוצה את האקדח שלי, קח אותו. במי אני אירה?”
רכות קולו הייתה חשודה בעיניי, הסתובבתי וראיתי, שהצ’ובאשים שלי מכוונים אליו את רוביהם ועל פניהם הבעת נחישות אימתנית.
ציוויתי עליהם להציב את הרובים לרגליהם, קיבלתי את האקדח מידי ירוחימוב, ששאל אותי, נועץ בי את עיני הילד הכחולות שלו: “אני עצור או חופשי?”
חייכתי: “אתה טיפש, חבר ירוחימוב. בגלל הלצות כאלו לא נעצר אף אחד. הרי בעצמך אמרת, שזו באמת הייתה רק הלצה קטנה. היה עליי לעצור אותך בגלל דבר אחר. בגלל שובך המביש. הפרשים של פטרוגראד רמסו את הפולנים ואתה נסוגות מפניהם עד לתוך העיר. הווה ידוע לך, שיש בידי מברק מסימבירסק, שבו מצווים על הגדוד המהפכני הטברי להוסיף עלי דפנה חדשים לדגל המהפכה הישן שלו. את האקדח הזה, שמסרת לידיי, אחזיר לך בתנאי שתצא מיד מהעיר, תעקוף את הפולנים ותביא שבויים. אסור לשים אפילו אצבע קטנה על שבוי. אני מזהיר אותך, אחרת תהיה בצרות. אני בטוח שאתה מבין, שאסור לנו להיות ללעג וקלס בעיני סימבירסק, כבר הברקתי להם, שהגדוד הטברי שבה שבויים רבים”.
דפקתי באגרוף בשולחן: “ואיפה השבויים שלך? איפה הם?”
והוספתי בקול אימים מרושע, מנופף באגרוף מתחת לאפו: “חכה, זה יעלה לך ביוקר. אתה רוצה לומר לי עוד משהו, לפני שאתה תצא עם הגדוד שלך להביא את השבויים? ידוע לך שאני מפקד החזית, המפקד הראשי?”
ירוחימוב עמד כמו נר, רק מצמץ מרוב התרגשות. לבסוף הצדיע והכריז: “עוד הערב אני ארסק את הפולנים ואביא את השבויים. אני מודה לך.”
החזרתי לו את האקדח שלו, לחצתי את ידו ונפרדתי ממנו בלבביות.
ירוחימוב מילא את הבטחתו בגדול. לפנות בוקר התחיל הגדוד הטברי להביא שבויים. הקסרקטין התמלא בהם, לא היה איפה לאכסן אותם.
הלכתי לראות אותם וכמעט התעלפתי מרוב בהלה. במקום פולנים אסף ירוחימוב על פני הכפרים טטרים, אנשי אדמה, מפני שהפולנים לא חיכו למתקפת הפתע של הגדוד הטברי וברחו כמו שפנים.
סכנות חדשות
מאתירוסלב האשק
החבר ירוחימוב לא היה מסוגל לתפוס, שהטטרים המתונים, בני המקום, אינם פולנים, וכאשר הוצאתי פקודה לשחרר לחופשי את כל “השבויים” המדומים שאסף ירוחימוב בכפרים, הוא הרגיש פגוע, ניגש למברקה הצבאית של גדוד הפרשים הפטרוגראדי וניסה לשגר מברק למועצה הצבאית המהפכנית בסימבירסק. נאמר בו: “אני מודיע, שבשלושת ימי קרב שברתי, עם הגדוד המהפכני הטברי שלי, את האויב. אבדות כבירות לאויב. לקחתי בשבי 1200 לבנים, ומפקד העיר שחרר אותם. אבקש לשגר ועדה מיוחדת שתחקור את כל העניין. מפקד העיר טובאריש גאשק הוא חסר אחריות לגמרי, קונטרה־רבולוציונר ומקיים מגעים עם האויב. אבקש אישור לערוך חקירה ביטחונית. ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי.”
ראש המברקה קיבל את המברק מידי החבר ירוחימוב, הבטיח לו שהמברק יישלח ברגע שהקו יתפנה, התיישב במזחלה והגיע אליי.
“הנה לך באטיושקה, אפשר להשתגע,” אמר לי בהבעת ייאוש מוחלטת, “קרא את הדבר.” הוא הושיט לי את המברק של החבר ירוחימוב.
קראתי אותו והכנסתי אותו בשלווה לכיס. ראש המברקה התחיל להתגרד בראש, ממצמץ בעצבנות, ואמר: “אתה מבין, שמצבי קשה, קשה מאוד. לפי הוראת קומיסריאט העם אני חייב לקבל את מברקי המפקדים. ואתה רוצה, שלא אשלח את המברק. לא באתי למסור את המברק לידיך. רציתי, שתדע את תוכנו ותשלח בעת ובעונה אחת מברק נוסף נגד החבר ירוחימוב.”
אמרתי לראש המברקה, שאני מעריך מאוד את קומיסריאט העם לענייני צבא, אבל כאן אנחנו לא בעורף כמוהם. “כאן החזית. אני מפקד החזית ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני מצווה, שתקבל מהחבר ירוחימוב את כל המברקים שיראה לנכון לחבר. אבל אני אוסר עליך לשגר אותם ואני מצווה להביא אותם ללא דיחוי אליי.”
“בינתיים,” אמרתי לבסוף, “אני משאיר אותך חופשי, אבל אני מזהיר אותך, שהסטייה הקטנה ביותר מהתכנית שלנו תגרור בעקבותיה תוצאות שאתה בכלל לא יכול לתאר לך אותן.”
שתינו יחד תה ובאותה שעה דיברנו על ענייני יומיום רגילים לגמרי, ונפרדתי ממנו בהוראה לומר לירוחימוב שהמברק נשלח.
אחרי ארוחת הערב הודיע לי הצ’ובאש שעמד על המשמר, שכל בית המפקדה מוקף חיילי שתי פלוגות של הגדוד המהפכני הטברי, ושהחבר ירוחימוב נואם בפניהם ומודיע להם שבא הקץ לרודנות.
ואכן, כעבור שעה קלה הופיע החבר ירוחימוב במשרדי בליווי עשרה חיילים עם כידונים שלופים שניצבו ליד הדלת.
החבר ירוחימוב, בלי לומר לי מילה, החל לפזר אותם על פני המשרד.
“אתה הולך לכאן, אתה לשם, אתה תעמוד כאן, אתה שם בפינה, אתה תעמוד ליד השולחן, אתם שניכם תעמדו ליד הדלת, אתה תעמוד ליד החלון הזה, אתה ליד השני, ואתה תעמוד כל הזמן לידי”.
אני גלגלתי לי סיגריה ואחרי שהדלקתי אותה, הייתי מוקף כידונים ויכולתי לעקוב בעניין אחרי החבר ירוחימוב ומעשיו לעתיד.
היה ניכר ממבטו חסר הביטחון, שהוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא ניגש לשולחן שעליו היו מונחים המסמכים הרשמיים, קרע שניים מתוכם, ואחר כך התהלך שעה קלה על פני המשרד ובעקבותיו חייל עם כידון שלוף.
פני שאר החיילים, שהקיפו אותי מכל הכיוונים, היו רציניים ואחד מהם צעיר מאוד, שאל: “טובאריש ירוחימוב, מותר לעשן?”
“כן,” ענה ירוחימוב והתיישב מולי. הצעתי לו טבק ונייר. הוא עישן ושאל בקול מהסס: “זה טבק מסימבירסק?”
“מאזור הדון,” עניתי קצרות וכאילו לא ישב ליד השולחן, התחלתי לעלעל בניירות שעל השולחן.
השתרר שקט מביך. לבסוף אמר ירוחימוב בקול עצור: “מה היית אומר, טובאריש גאשק, אם אני הייתי יושב ראש של ועדת חקירה?”
“יכולתי רק לברך אותך,” עניתי, “אתה לא רוצה לעשן עוד קצת?”
הוא הדליק לו סיגריה והמשיך בעצבות כלשהי:
“אז תחשוב, טובאריש גאשק, שזה מה שאני באמת, שנתמניתי יושב ראש ועדת החקירה מטעם המועצה הצבאית המהפכנית של חזית המזרח”.
הוא קם על רגליו והוסיף בתקיפות: “ושאתה בידיי.”
“קודם כול” עניתי בשקט, “תראה לי את ייפוי הכוח…”
“אני מצפצף על יפויי כוח,” אמר ירוחימוב, “גם בלי ייפוי כוח אני יכול לעצור אותך.”
חייכתי. “שב בנחת, חבר ירוחימוב, במקום שישבת מקודם, מיד יביאו את הסמובר ואנחנו נשוחח על כך, איך נקבעים יושבי ראש של ועדות חקירה.”
“ולכם אין מה לעשות כאן,” פניתי אל מלווי ירוחימוב סביבי, “החוצה כמה שיותר מהר! אגב, תאמר להם, טובאריש ירוחימוב, שיתנדפו מכאן מיד.”
ירוחימוב חייך במבוכה: “לכו בחורים, ותאמרו לאלה בחוץ, שילכו הביתה גם הם.”
אחרי שכולם עזבו והובא הסמובר, אמרתי לירוחימוב: “אתה רואה, אילו היה לך יפוי כוח, יכולת לעצור אותי וגם לירות בי, בכלל לעשות אתי כל מה שתיארת לעצמך שהיית עושה אילו היית יושב ראש ועדת החקירה.”
“אני אקבל את ייפוי הכוח,” אמר ירוחימוב בשקט, “אני בהחלט אקבל אותו, אהוב שלי.”
הוצאתי מהכיס את המברק האומלל של ירוחימוב והראיתי לו אותו.
“איך הוא הגיע אליך?” אמר ירוחימוב בקול שפוף, “הוא מזמן היה אמור להישלח.”
“העניין בזה, ידידי היקר,” עניתי לו בחביבות, “שעל כל המברקים הצבאיים חייב לחתום מפקד החזית ולכן הביאו לי את המברק לחתימה. אם אתה רוצה ומתעקש, אני בהחלט מוכן לחתום עליו ואתה בעצמך יכול להביא אותו למברקה, כדי שתראה, שאני לא מפחד ממך.”
ירוחימוב נטל את המברק שלו, קרע אותו, בכה, התייפח: “נשמה שלי, יונה שלי, אני סתם כך, סלח לי, אתה החבר היחיד שלי.”
שתינו תה עד לשתיים אחר חצות. הוא נשאר אצלי ללילה, ישנו יחד במיטה, בבוקר שוב שתינו תה, וכשעמד ללכת הביתה נתתי לו חבילה של טבק טוב לדרך.
כפרי פוטיימקין
מאתירוסלב האשק
מאז ימי בוגולמה הגדולים עברו כבר שמונה ימים ולגדוד הפרשים של פטרוגראד לא היה זכר. החבר ירוחימוב, שמאז התקרית האחרונה הרבה לבקר אצלי, הביע יום־יום חשד מסוים, שהפרשים של פטרוגראד עברו לצד האוייב, ולכן הציע: א) להכריז עליהם כעל בוגדים ברפובליקה. ב) לשלוח מברק לטרוצקי למוסקבה ולתאר בו בפרוטרוט את הצטרפותם המבישה לצד האויב. ג) לארגן בית דין מהפכני צבאי ולהעמיד בפניו את ראש המברקה הצבאית של גדוד הפרשים של פטרוגראד, כי עליו לדעת מה קורה. ואם הוא לא יודע, גם אז צריך להעמיד אותו לדין, כי הוא ראש הקשר.
החבר ירוחימוב היה דייקן גדול בהסתה שלו. הוא התייצב בשמונה בבוקר והסית עד תשע וחצי, אחר כך הלך לדרכו וחזר והופיע בשעה שתיים לשם הסתה מחודשת, שבה המשיך עד שעה ארבע. בערב הופיע שוב ובשעת שתיית התה חזר והסית נגד הגדוד של פטרוגראד עד עשר או אחת־עשרה.
באותה שעה היה מתהלך על פני המשרד בראש מורכן ומוסיף בקול מדוכדך: “זה איום ונורא. איזו בושה למהפכה. נשלח מברק, נתקשר ישר למוסקבה.”
“הכול ישתנה לטובה,” ניחמתי אותו. “יבוא יום ותראה, החבר ירוחימוב, שאנשי פטרוגראד חוזרים.”
ביתיים קיבלתי מברק ממועצת המהפכה הצבאית של חזית המזרח: “ציין את מספר השבויים. המברק האחרון בדבר הניצחון הגדול ליד בוגולמה לא ברור. את חיל הפרשים של פטרוגראד שלח אל הארמיה השלישית לרגלי בוגרוסלן. הודע אם בוצע כל מה שנכלל במברק הקודם. הודע גם כמה עותקים של עיתון התעמולה בשפה הרוסית והטטרית הוצאת. הודע את שם כתב העת. שלח שליח עם תיאור מפורט של פעולתך. כתוב קול קורא לחיילי צבא הלבנים לעבור אלינו והורה להשליך אותו ממטוסים. כל משגה וכל אי מילוי של כל סעיף וסעיף ייענשו לפי החוק לשעת מלחמה.”
מיד אחרי זה קיבלתי מברק נוסף: “אל תשלח שליח. חכה לבואם של מפקד חזית המזרח עם ראש המדור הפוליטי של הסובייט המהפכני הצבאי ועם חבר הסובייט, החבר מורוזוב, המשוגרים בייפוי כוח מלא.”
החבר ירוחימוב נכח בדיוק בחדרי. אחרי שגמרתי לקרוא את המברק האחרון, הושטתי אותו לירוחימוב, כדי לראות איך תשפיע עליו הידיעה על בואה של משלחת הביקורת הנוראה, שכה ייחל לה.
“הפסדת, נשמה שלי,” אמר בעצבות, “אתה תאבד את הראש השובב שלך.”
הוא התהלך על פני המשרד ושר לי בקול ענוג:
גוֹלוֹבָה טִי מוֹיָה אוּדָאלָיָה,
קָאק דוֹלְגוֹ יָא בּודוּ טֵייבּיה נוֹסיט.1
אחר כך התיישב והמשיך: “אני במקומך הייתי בורח לכיוון מנזלינסק, אחר כך לאוסה, מאוסה לפרם, חַפשו אותי, מטומטמים. עתה תמסור לידי את הפיקוד על העיר ועל החזית ואני כבר אסדר את הכול.”
“נדמה לי,” אמרתי, “שאין לי ממה לחשוש.”
ירוחימוב שרק שריקה רבת משמעות: “אין לו ממה לחשוש! האם גייסת את הסוסים? לא גייסת. האם יש לך עתודה מקרב האוכלוסייה המקומית? אין לך. הטלת מס על העיר? לא הטלת. הכנסת את אויבי המהפכה לכלא? לא הכנסת. האם בכלל מצאת איזה אויב מהפכה? לא מצאת. ועכשיו תאמר לי עוד: האם נתת לירות לפחות באחד מן הכמרים או מבני מעמד הסוחרים? לא נתת. וראש העיר לשעבר חי או מת? חי. אתה רואה, ואתה אומר שאין לך ממה לחשוש. אני לא מקנא בך, חבר.”
הוא קם, התהלך על פני המשרד ושוב שרק:
גולובה טי מויה אודאליה,
קאק דולגו יא בודו טייביה נוסיט.
הוא תפס את ראשו ובשעה שאני התבוננתי בשלווה במקקים השורצים על הקיר החם ליד התנור, התחיל ירוחימוב להתרוצץ מחלון לחלון ושוב לדלת, אוחז בראשו ונאנק: “מה לעשות? מה לעשות? הפסדת, נשמה שלי. אתה תאבד את הראש השובב שלך.”
אחרי שהתרוצץ כך כחמש דקות, התיישב חסר אונים על הכיסא ואמר: “כאן אין מה לעשות בכלל. אילו לפחות יכולת להראות למשלחת, שהעלית באש איזו חווה, שבה הסתתרו אויבי המהפכה. אבל אתה לא יכול להראות שום דבר, לא כלום. וגם חיפושים בעיר לא ערכת. אני אומר לך בכנות, אני מחבב אותך, אבל יש לי דעה רעה מאוד עליך.”
הוא קם, חגר את חגורתו, תחב מאחורי החגורה את האקדח שלו וחרב קווקזית באורך חצי מטר, הושיט לי יד והבטיח לי, שהוא רוצה לעזור לי, הוא אמנם לא יודע באיזו דרך, אבל הוא בהחלט ימצא משהו.
אחרי צאתו שלחתי מברק תשובה לסימבירסק: “מבררים את מספר השבויים. תנודות החזית ומחסור במפות מונעים תיאור מפורט של הניצחון בקרבת בוגולמה. המפקחים ייווכחו במקום. הוצאת כתב העת ברוסית ובלשון הטטרית נתקלת בקשיים. אין סַדרים טטריים, יש רק מעט אותיות רוסיות, הלבנים לקחו עמם את מכונות הדפוס. אם תגיע לבוגולמה יחידת חיל אוויר, אוכל לצוות לפזר מהמטוסים קול קורא לצבא הלבן. לעת עתה אני כאן בלי מטוסים. גדוד המהפכה הטברי בעתודה בעיר.”
ישנתי שנת ישרים ובבוקר בא אליי ירוחימוב ואמר, שהוא המציא משהו כדי להציל אותי, וששבר לו את הראש כל הלילה.
הוא הוביל אותי אל מחוץ לעיר, למפעל לבנים לשעבר, שם מצאתי את זקיף הפלוגה החמישית של גדוד המהפכה הטברי עומד בכידון שלוף, ובכל פעם שמישהו עובר בקרבתו, צועק עליו: “לך שמאלה, לכאן אסור לגשת!”
באמצע אותו מקום ציפתה לי הפתעה קטנה. שלושה קברים טריים. בכל אחד תקוע מקל עם לוח קטן ועליו כתובת. הקבר הראשון נשא את הכתובת: כאן נקבר ראש השוטרים לשעבר. הוא נורה למוות באוקטובר 1918 בתור אויב המהפכה. על הקבר השני היה כתוב: כאן נקבר כומר שנורה למוות באוקטובר 1918 באשמת התנגדות למהפכה. על הקבר השלישי היתה הכתובת: כאן קבור ראש העיר, הוא נורה למוות באשמת התנגדות למהפכה באוקטובר 1918.
רגליי רעדו ועמדתי לחזור העירה, נתמך על ידי החבר ירוחימוב.
“בלילה גמרנו את הכול,” אמר ירוחימוב, “אני הבטחתי לך, שאני אעזור לך, כדי שתוכל להראות משהו לוועדת הביקורת, כשתבוא. הרבה זמן לא מצאתי משהו, כדי לעזור לך, עד שמצאתי את הדבר הזה. אתה רוצה לראות אותם?”
“את מי?” שאלתי בבהלה.
“נו, את הכומר, ואת ראש השוטרים,” אמר ירוחימוב, “סגרתי את שלושתם בדיר חזירים ואחרי שתיגמר הביקורת אשחרר אותם הביתה. אל תחשוש, שמישהו ידע על כך. אף אחד לא יכול להתקרב לקברים. הבחורים שלי יודעים לשמור על שתיקה ולך יהיה מה להראות לוועדת הביקורת.”
הסתכלתי עליו מהפרופיל, תווי פניו הזכירו לי את פוטיימקין.2 הלכתי לבדוק, אם דיבר אמת. נוכחתי לדעת, שירוחימוב לא שיקר. מדיר החזירים נשמע קול הבס של הכומר, ששר פרקי תהילים עצובים מאוד עם הפזמון החוזר: “אלוהים ירחם, ירחם אלוהים.”
נזכרתי בכפרי פוטיימקין.
קשיים עם שבויים
מאתירוסלב האשק
גדוד הפרשים של פטרוגראד אכזב את ציפיותיו של החבר ירוחימוב לחלוטין. לא רק שלא עבר לצד האויב, אלא שעם שובו הוא הביא עמו גם שבויים, שני גדודי פרשים בַּשְקִירִיים, שמרדו בסרן שלהם, בָּאחִיבָלָיֵיב, ועברו לצד הצבא האדום. הם התקוממו, מפני שבָּאחִיבָלָיֵיב לא הרשה להם להצית את אחד הכפרים שבנתיב הנסיגה. לכן חיפשו את מזלם בצד השני.
מלבד הבשקירים הביאו עמם פרשי פטרוגראד גם שבויים נוספים, צעירים בני שבע־עשרה עד עשרים־ואחת, בסנדלים, שגויסו על ידי הלבנים וחיפשו את ההזדמנות הראשונה להרים רגליים ולברוח.
הם היו כשלוש מאות במספר, רזים, בבגדי כפריים קרועים. היו ביניהם טטרים, מורדווינים וצ’רמיסים, שמשמעות מלחמת האזרחים היתה נהירה להם בדיוק כמו פתרון משוואות אלגבריות.
הם עברו לצד השני בציוד מלא עם הרובים והתחמושת, והביאו עמם גם את אחד הקצינים שלהם, שאותו הריצו לפניהם. הפולקובניק הזקן מימי הצאר היה נסער כולו וגלגל את עיניו בפראות, וגם בשבי לא שכח לחזור ולומר לפקודים שלו לשעבר, שהובילו אותו כמו דוב על חבל, שהם נבלות ושייתן להם בפרצוף.
נתתי פקודה לשכן את השבויים במזקקת כוהל ריקה, והטלתי את מחצית כלכלתם על הפרשים של פטרוגראד ואת המחצית האחרת על גדוד המהפכה הטברי.
אחרי מתן פקודה זו באו אליי בריצה החבר ירוחימוב ומפקד הפרשים של פטרוגראד, ודרשו ממני בתוקף שבתור מפקד החזית אפרנס את השבויים בעצמי.
החבר ירוחימוב ציין באותה שעה, שבמקום להאכיל את אותו חלק השבויים שהוקצב לו הוא יעדיף לירות בהם.
מפקד הפרשים של פטרוגראד בעט ברגלו של החבר ירוחימוב ותבע ממנו לא לדבר שטויות. הוא לא ייתן לאף אחד לירות בשבויים שלו. את זה היה יכול לעשות הוא בעצמו מיד בחזית ולא עכשיו, אחרי שהפרשים שלו התחלקו עם השבויים במשך כל הדרך בלחם ובטבק.
אם הוא ייתן לירות במישהו, הרי רק במָקָרוֹב, פולקובניק הגדוד ה־54 של סְטֶרליטָמָאטְסְק.
לכך התנגדתי אני והצהרתי, שכל קציני צבא הצאר לשעבר, גם אם הם נופלים בשבי, מגויסים לפי צו גיוס מיום ה־16 ביוני שנת 1918.
את פולקובניק מקרוב נשלח למטה חזית המזרח, שבו נמצאים כבר כמה קציני צאר לשעבר ומשרתים ישירות במטה.
החבר ירוחימוב העיר, שבדרך זו מתפשטת הקונטרה־רבולוציה על פני מטות הצבא האדום. הסברתי לו, שמוטל עליהם פיקוח מצד המוסדות הפוליטיים ושמשתמשים בהם אך ורק כמומחים. אך ירוחימוב בלהט המהפכני שלו כמעט פרץ בבכי: “נשמה שלי, אני לא מבקש ממך שום דבר, תן לידיי את הפולקובניק.”
אחר כך עבר לנימת איום: “אתה יודע טוב מאוד, שבימים הקרובים תגיע לכאן ועדת ביקורת. מה יגידו לך? נפל לידינו פולקובניק והוא יצא מכאן חי וקיים. צפצף על צווים, אולי גם אותם ניסחו מומחים.”
מפקד הפרשים של פטרוגראד קם לפתע וצווח על ירוחימוב: “לנין הוא מומחה? דבר, מטומטם! סובייט הקומיסארים שמוציאים צווים, הם מומחים? איזה חלאה אתה, בן זונה!”
הוא תפס את ירוחימוב בצווארון, זרק אותו מהדלת והמשיך להשתולל:
“איפה היה הגדוד שלו, כשכבשנו את צ’יזְמָה ולקחנו שני גדודי פרשים בשקיריים ואת הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק עם המפקד שלהם בשבי? איפה התחבא הגדוד המהפכני הטברי שלו? איפה הוא היה עם הפחדנים שלו, כאשר אנשי קאפל עם הפולנים היו עשרים ורסט מבוגולמה? אני אקח את הפרשים שלי ואגרש את כל הגדוד המהפכני המהולל שלו לחזית. ואצווה להציב מכונות ירייה בעורף הגדוד וכך אני אריץ אותו למתקפה. נבלות סרוחות!” הוא עוד הוסיף לקלל את ירוחימוב ואת הגדוד שלו באם אמא שלהם, והשתתק רק אחרי שהפניתי את תשומת לבו לכך, שהעברת חילות כזאת ממקום למקום היא אך ורק בסמכותו של מפקד החזית על סמך פקודת המטה העליון.
לכן חזר לתחילת שיחתנו, שהחזקת השבויים בעיר נופלת אך ורק על מפקד העיר ומפקד החזית. הוא לא ייתן קופייקה אחת. בקופת הגדוד שלו 12.000 רובל, בסך הכול, וכבר שלח שלוש פעמים שליח לשלישות השדה לדרוש כסף, אבל עוד לא קיבל רובל אחד.
הבהרתי לו, שבקופה שלי בתור מפקד העיר ומפקד החזית שני רובלים, ואם הייתי מסכם את כל החובות של החודש האחרון לקואופרטיבים השונים, שסיפקו את הצרכים של היחידות שעברו בעיר, היה הסכום מגיע למיליון רובל. אמנם אני שולח את החשבונות לשלישות בסימבירסק דרך משרד המבקר, אך עד עכשיו לא כובד אף לא חשבון אחד, כך שהמאזן של החודש האחד לשהותי כאן הוא שני רובלים בזכות ומעל למיליון רובל בחובה. ולאור המאזן המזהיר הזה אני אוכל זה היום השלישי רק לחם לבן, בבוקר, בצהריים ובערב, ושותה תה בחלב. אין לי חתיכת סוכר, בשר כבר לא ראיתי למעלה משבוע, שצ’י כבר לא אכלתי למעלה משבועיים ואני כבר לא זוכר איך נראים חמאה או שומן.
למפקד הפרשים של פטרוגראד עלתה לחלוחית בעיניים למשמע מצוקה שכזאת.
“אם זה המצב, אז אני אספק אוכל לכל השבויים. יש לי מלאי גדול באפסנאות שלנו. עשינו קצת רכישות בעורף האויב,” אמר, נרגש בעליל. אחר כך ביקש לדעת את מספר השבויים המדויק והלך. אחרי צאתו התקשרתי ישירות עם מטה חזית המזרח והחלפתי עמו כמה מברקים, שניים בעלי תוכן כלכלי בלבד, ואחד בנוגע למספר השבויים. קיבלתי תשובה בזו הלשון: “לשלישות השדה ניתנה הוראה לשלם לך מפרעה של 12 מיליון רובל. את השבויים צרף לצבא: את גדודי הפרשים הבשקיריים צרף לגדוד הפרשים של פטרוגראד כיחידה עצמאית, ובתוספת הבשקיריים השבויים תיצור את הגדוד הבשקירי הסובייטי הראשון. את פלוגת שבויי הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק צרף לגדוד המהפכני הטברי. פזר את השבויים על פני מחלקות הגדוד. את פולקובניק מקרוב שלח ללא דיחוי לרשות מטה חזית המזרח. אם יסרב, תירה בו.”
שלחתי להביא את החבר ירוחימוב ואת מפקד הפרשים של פטרוגראד.
הופיע רק מפקד הפרשים של פטרוגראד. במקומו של ירוחימוב התייצב שלישו והודיע, שהחבר ירוחימוב לקח עמו שני חיילים חמושים, וזה עתה הוציא ממזקקת הכוהל, שם מתאכסנים השבויים, את האלוף מקרוב והלך עמו לכיוון היער.
השגתי, רכוב על סוס, את ירוחימוב בדיוק ברגע שפנה, יחד עם החיילים והפולקובניק, אל מאלה בוגולמה לתוך שטח עצי אשוחית צעירים.
“לאן?” צווחתי עליו. פני ירוחימוב דמו לפני תלמיד שנתפס על ידי מורו על עץ האגס של המורה, ממלא כיסיו באגסים.
שעה קלה הביט חסר אונים על הפולקובניק, על האשוחיות, על חייליו, על נעליו, ואחר כך אמר בנימת היסוס: לטיול אני הולך, קצת לטייל עם הפולקובניק ביער."
“נו,” אמרתי, “כבר טיילתם מספיק, לכו קדימה ואני אחזור עם הפולקובניק בעצמי.”
על פני הפולקובניק הפרוע לא נראה שמץ של פחד.
“פולקובניק מקרוב,” אמרתי לו, “בזה הרגע שחררתי אותך ממצב מאוד לא נעים, מחר אשלח אותך לסימבירסק, אל המטה. אתה מגויס,” הוספתי בנועם.
רק גמרתי לדבר והפולקובניק נתן לי בכפת הדוב הענקית שלו מכה כזאת ברקה, שנפלתי בלי הגה לתוך השלג שעל הדרך. כנראה הייתי קופא שם למוות, אילולא מצאו אותי שני מוז’יקים נוסעים מבוגולמה במזחלה. הם פנו לאחור והובילו אותי הביתה.
למחרת מחקתי את פולקובניק מקרוב מרשימת השבויים, ומרשימת הסוסים של מפקדת העיר מחקתי את סוס הרכיבה שלי, שעליו נעלם פולקובניק מקרוב, כדי להגיע שוב אל הלבנים שלו. ובדיוק באותה השעה ניסה החבר ירוחימוב, שנסע לקלוקוונה כדי לשלוח לסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח בסימבירסק, באמצעות המברקה בתחנת הרכבת המקומית, מברק, שבו נאמר:
“החבר גאשק שחרר לחופשי את פולקובניק מקרוב מהגדוד ה־54 של סטקליטמאסק ונתן לו במתנה את הסוס שלו, כדי שזה יוכל להגיע לצד האויב. ירוחימוב.”
המברק אכן הגיע לסימבירסק.
בפני בית הדין המהפכני של חזית המזרח
מאתירוסלב האשק
“Schlechte Leute haben keine Lieder”1, כתב משורר גרמני, מסיים בזה את שירו הקצר. באותו ערב שרתי כמה שירים טטריים עד מאוחר בלילה שעה ארוכה כל כך, שהאנשים סביבי לא היו מסוגלים להירדם ולא יכלו לישון במנוחה, ומכאן הסקתי את המסקנה, שהמשורר הגרמני משקר.
נדמה לי, שאני עצמי הייתי הראשון מכל הסביבה, שנרדמתי, מכיוון שהתעייפתי לבסוף מהנעימה החדגונית המסתיימת ב“אל, בר, אלה, בר, בר, בר.”
העיר אותי אחד הצ’ובאשים שלי, והודיע לי, כי הגיעו מזחלות עם שלושה אנשים, המראים למטה בחדר המשמר אי אלו ניירות. התרגום המדויק של דבריו היה: “שלוש מזחלות, שלושה אנשים, למטה מלא ניירות, אחד, שניים, שלושה ניירות.”
“לדבר אתך,” המשיך הצובאש, “רעים, מקללים.”
“שלח אותם למעלה!”
בתוך רגע נפתחה הדלת בתנופה והאורחים נפלו לתוך משרדי־חדר השינה שלי.
הראשון היה בלונדיני בעל זקן עבות, השנייה היתה אישה עטופה במעיל פרווה, השלישי היה בעל שפם שחור ומבט חודר בצורה בלתי רגילה.
הם הציגו את עצמם בזה אחר זה: “אני סוֹרוקין, אני קָאליבָּנוֹבָה, אני אָגָאפּוב.”
האחרון הוסיף לכך בנוקשות וללא רחמים: “אנחנו חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח.”
הצעתי להם סיגריות, ועל כך העיר אגאפוב: “רואים, טובאריש גאשק, שלא רע לך כאן. אנשים המשרתים את המהפכה בנאמנות לא יכולים להרשות לעצמם לעשן טבק כזה.”
אחרי שהביאו את הסמובר, שוחחנו על עניינים אחרים לגמרי: סורוקין דיבר על ספרות והצהיר, שבהיותו סוציאל־רבולוציונר שמאלני, הוציא בפטרוגראד קובץ שירים בשם “התקוממות”, אבל הקובץ הוחרם על ידי הקומיסארייט לדפוס. היום הוא כבר לא מצטער על כך, כי כתב שטויות. הוא למד בלשנות מודרנית וכיום הוא יושב ראש בית הדין המהפכני של חזית המזרח. באמת, היה זה אדם עדין, חביב, בעל זקן בהיר ורך, שמשכתי אותו קלות בשעה ששתינו תה.
החברה קאלינובה הייתה סטודנטית לרפואה וגם היא סוציאל־רבולוציונרית לשעבר, אישה קטנת קומה ערנית, חביבה, שידעה את כל מרקס בעל פה. אגאפוב, החבר השלישי בבית הדין המהפכני, היה בעל הדעות הקיצוניות מבין השלושה. הוא עבד לפני המהפכה כפקיד אצל עורך דין מוסקבאי, שאצלו הסתתר בזמנו גנרל קלינין. עורך הדין היה לדבריו השפל הכי גדול עלי אדמות, מפני ששילם לו חמישה־עשר רובלים לחודש. למלצר בארמיטז', שהביא לו מנה של חדקן, נתן פי שלושה תמורת הרשות לירוק בפניו.
מכאן שכל מה שקדם לנפילת שלטון הצאר עשה אותו אדם אכזרי, חסר רחמים, נוקשה ואימתני, שמזמן התחשבן עם אלה ששילמו לו את חמישה עשר הרובלים העלובים, ושנאבק עם אותם הצללים בכל מקום שהוא מגיע אליו, מעביר את חשדנותו על סביבתו וכל הזמן חושב על בוגדים מוסווים.
הוא דיבר בתמצות, במשפטים קצרים מלאי אירוניה. כאשר ביקשתי ממנו לקחת גם חתיכת סוכר עם התה, אמר: “החיים מתוקים רק למעטים, טובאריש גאשק, אבל גם הם ייעשו מרים.”
כאשר בשעת השיחה דובר על כך, שאני צ’כי, העיר אגאפוב: “תאכיל את הזאב כמה שתאכיל, הוא תמיד יביט ליער.”
החבר סורוקין הגיב על הערתו של אגאפוב: “הכול יתברר בשעת החקירה.”
החברה קאליבנובה עיקמה את פניה ואמרה: “נדמה לי שרצוי שנראה לטובאריש גאשק את ייפוי הכוח שלנו.”
אמרתי שאשמח לדעת עם מי יש לי הכבוד, מפני שללא סיבה כבדת משקל לא ארשה לאף אחד להעיר אותי בלילה.
כאן פתח אגאפוב מזוודת יד קטנה והראה לי את ייפוי הכוח:
הסובייט המהפכני הצבאי
של מטה חזית המזרח
מס' 728־ב'
סימבירסק
ייפוי כוח:
הווה ידוע בזה, שא. סורוקין, קאליבנובה ואגאפוב נתמנו על ידי הסובייט המהפכני של מטה חזית המזרח לחברי בית דין המהפכני של חזית המזרח, וזכאים על סמך ייפוי הכוח שלהם לנהל חקירה של כל אחד ובכל מקום. אנו מצווים על כל יחידות הצבא להעמיד לרשותם את הצוות הדרוש להם לביצוע גזרי הדין שיוטלו על ידם. הסובייט המהפכני הצבאי של מטה חזית המזרח
(חתימה)
“נדמה לי, שזה יספיק לגמרי, טובאריש גאשק,” אמרה קאליבנובה.
“בהחלט,” הסכמתי, “אבל מוטב שתורידי את הפרווה, מפני שמיד יביאו את הסמובר ונוסף לכך חם כאן.”
אגאפוב לא יכול להפסיד את ההזדמנות לשאול: “ולך לא חם? נדמה לי, שחם לך מאוד.”
סורוקין, הרציני מבין השלושה, הניח את מעיל הפרווה הקצר שלו על המיטה שלי והכריז, שמיד אחרי התה ייגשו למלאכה.
כאשר אני נזכר כיום בחבר אגאפוב, אני מחבב אותו על כנותו, על גילוי הלב שלו.
הוא גם היה הראשון שדרש ממני לצוות לסלק את הסמובר, מפני שעתה מתחיל הדיון העיקרי והחקירה נגדי. אין צורך לקרוא לעדים. די בהחלט בכתב התביעה, שכבר הוכן בסימבירסק על סמך המברק של החבר ירוחימוב, שבו נכתב כי שחררתי את הפולקובניק מקרוב ונתתי לו במתנה את הסוס שלי, כדי שיוכל להגיע אל האויב.
הוא מציע לסיים את הדיון ותובע בשבילי גזר דין מוות בירייה, שיש לבצעו בתוך שתים־עשרה שעות.
וכאן ביקשתי לקרוא לחבר ירוחימוב, מפני שמברק יכול לשלוח כל אחד בכעס ראשוני. רצוי לשמוע את העד פנים אל פנים.
אגאפוב הצהיר, שהדבר נכון בהחלט, מפני שירוחימוב יודע כנראה אף יותר משנאמר במברק ששלח.
הגענו לידי הסכמה, שירוחימוב יוזמן בזה הרגע, כדי להעיד על אודותיי.
שלחתי להביא את ירוחימוב.
הוא בא רדום וכעוס. כאשר הבהיר לו אגאפוב, כי מי שהוא רואה לפניו, הם חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח, ששוגרו לחקור במקום את עניינו של החבר גאשק ולגזור את דינו, לבשו פניו של ירוחימוב הבעה של טמטום עילאי.
הוא הסתכל עליי ועד היום חידה פסיכולוגית בעיניי, מה התחולל בנפשו באותה שעה.
מבטו חלף על פני חברי בית הדין המהפכני בזה אחר זה ואחר כך הביט עליי.
הושטתי לו סיגריה ואמרתי: “עשן, חבר ירוחימוב, זה אותו הטבק הטוב, שעישנו אז יחד.”
ירוחימוב הביט במבט נוסף מטומטם ומיואש על פני הנאספים ואמר: “את המברק, רבותיי, שלחתי מתוך שכרות.”
החבר סורוקין קם ונשא הרצאה על אודות הנחש הארסי הירוק, האלכוהוליזם.
אחריו נשאה דברים קאלינובה בנימה זהה, ולבסוף קם אגאפוב ובהתמרמרות דרש עונש חמור לירוחימוב על שכרות, מפני שפשע את פשעו בהיותו מפקד הגדוד המהפכני הטברי.
אגאפוב, יפה תואר בלהט שלו, הציע עונש מוות בירייה.
קמתי ואמרתי, שלא תימצא נפש חיה שתירה בירוחימוב, מפני שהדבר עלול לגרור התקוממות בצבא.
קאליבנובה הציעה עשרים שנות עבודת פרך.
סורוקין הסתפק בהורדה בדרגה.
דובר ארוכות עד אור הבוקר, נשקלו הנימוקים בעד ונגד כל הצעה, עד שלבסוף הדבר הסתיים בכך, שירוחימוב קיבל נזיפה חמורה והובהר לו, שאם הדבר יחזור על עצמו שנית, יוטל עליו העונש החמור ביותר.
החבר ירוחימוב ישן במשך כל הדיון.
בבוקר נסע כל בית הדין המהפכני של חזית המזרח לדרכו, ובשעה שאגאפוב נפרד ממני, חזר ואמר בנימה אירונית: “תאכיל זאב כמה שתאכיל, תמיד יביט ליער. עוד תראה, אחי, הראש ירד!” לחצתי את ידי שלושתם…
-
לאנשים רעים אין שירים. ↩
האשק ברוסיה
מאתרות בונדי
סיפורי בוגולמה הופיעו בכתב העת הצ’כי טריבונה בפראג בין ינואר למרס 1921, אחרי שובו של יארוסלב האשק מברית המועצות לעיר מולדתו. העובדות הבסיסיות של תולדות העיר בוגולמה אינן פרי דמיונו הפרוע של האשק: אכן, הוא נשבה בחזית גליציה, בשבי הרוסי הצטרף לכוחות צבא המתנדבים הצ’כיים והסלובקיים, שהתארגנו ברוסיה למלחמה במונרכיה האוסטרית־ההונגרית למען עצמאות מולדתם הנתונה לשליטתה. כעיתונאי וסופר בעל ניסיון, צורף האשק למערכת העיתון צ’כוסלובן, שהופיע בקייב מטעם הלגיונות הצ’כוסלובקיים, שימש כתב בחזית, היה מגיה, כתב הומורסקות – ובעיקר, הוא חדל לשתות לשכרה, כמנהגו בפראג. ואולם אחרי המהפכה הבולשביקית בסתיו 1917 לא יצא עם הלגיונות הצ’כוסלובקיים דרך המזרח הרחוק כדי להמשיך במלחמה נגד אוסטריה וגרמניה בחזית צרפת, אלא הצטרף, למרבה הפלא לצבא האדום שזה עתה קם. הוא שימש קומיסר פוליטי של הארמיה ה־5 בצבא הסובייטי, ונתמנה בשנת 1918 למפקד כוחות – כנראה של אוגדה – הנלחמים בלבנים, הנאמנים לצאר.
עד כמה פרטי סיפורי בוגולמה נאמנים למה שהתרחש בעיר הלכה למעשה, איש כבר אינו יכול לקבוע ואין לכך גם כל חשיבות: בשלב מוקדם מאוד של המהפכה הבולשביקית זיהה האשק את מה שנתגלה לרבים רק כעבור עשרות שנים: את יצר הנקמה האישי במסווה של אידאולוגיה, את האכזריות כלפי פשוטי העם, את קלות הראש שבה חוסלו בני אדם על לא עוול בכפם, את הזלזול בכל כללי הדמוקרטיה המוצהרים, כפי שהם מתוארים בסיפורי בוגולמה בדרכו האירונית, בהומור היבש שלו.
הוא חזר בסתיו 1920 לרפובליקה הצ’כוסלובקית, שקמה מהריסות המונרכיה האוסטרית־ההונגרית, ובעיני חלק מבני ארצו נחשב בוגד בשל הפניית העורף ללגיונות הצ’כוסלובקיים והצטרפותו לבולשביקים. אחרים ראו בכך עוד אחד מתעלולי האשק שבהם התפרסם מלפני המלחמה. ולא זו בלבד, אלא שחזר לפראג עם אישה רוסייה, אלכסנדרה לבובה, בלי שטרח להתגרש תחילה מאשתו הראשונה, ירמילה לבית מאייר, אם בנו היחיד, שנותרה בפראג. הוא ניצל מהעמדה לדין בעבור ביגמיה רק בזכות העובדה, שהרפובליקה הצ’כוסלובקית לא הכירה אז בתוקף נישואים אזרחיים לפי חוקי ברית המועצות.
לרבים היה שובו של האשק בגדר הפתעה. על פי שמועות שהסתובבו בפראג, הוא מת כבר כמה פעמים: הוצא להורג בשל קשירת קשר למרידה, נפל בחזית, נרצח בקטטה. היו עיתונאים שהזדרזו לכתוב הספד עליו, לא מחמיא במיוחד, על האלכוהוליזם שלו, על דרכי התנהגותו הפרועה, על ליצנותו. האשק ענה להם בצחוק מריר בכמה פיליטונים.
איך נפגשתי עם מחבר ההספד עליי
מאתירוסלב האשק
במשך חמש-שש שנות שהותי ברוסיה נהרגתי וחוסלתי כמה פעמים על ידי ארגונים ויחידים שונים.
בשובי למולדתי נוכחתי לדעת, שנתליתי שלוש פעמים, פעמיים נוריתי ופעם בותרתי על ידי קירגיזים מורדים ליד האגם קָאלֶה-אִישֵלָה.
בסופו של דבר, באופן מוחלט, נדקרתי למוות בקטטה פרועה עם מלחים שיכורים באחת המסבאות של אודסה. גם לי זה נראה המתקבל על הדעת ביותר.
ולא רק לי, אלא גם לידידי הטוב, קולמן, שמצא עד ראייה למותי הבזוי והאמיץ כאחד, וכתב על כל האירוע הלא נעים עבורי קטע למערכת עיתונו.
ואולם הוא לא הסתפק בידיעה הקצרה. לבו הטוב הניע אותו לכתוב עליי גם הספד, שאותו קראתי זמן קצר אחרי שובי לפראג.
הוא השמיץ בצורה אלגנטית את זכרי, משוכנע שהמתים אינם קמים מקבריהם.
כדי לשכנע אותו שאני חי וקיים, הלכתי לפגוש אותו וכך נולד סיפור זה.
גם אדגר אלן פו, אמן האימה והפחד, לא היה יכול להמציא נושא מבעית יותר.
את מחבר ההספד עליי מצאתי באחד מבתי היין של פראג בדיוק בחצות, בשעה שבית היין עמד להיסגר מתוקף הצו הקיסרי מאפריל שנת 1856.
הוא ישב, בוהה בתקרה. מהשולחנות החלו להסיר את המפות המוכתמות. התיישבתי ליד השולחן שלו ואמרתי בנועם: “סלח לי, פנוי כאן?”
הוא המשיך לנעוץ את עיניו בנקודה בלתי נראית בתקרה, שכה משכה את תשומת לבו, וענה בהיגיון: “בבקשה, אבל כרגע סוגרים. נדמה לי, שכבר לא ימזגו לך.”
נטלתי את ידו והפניתי את פניו אליי. שעה קלה הביט בי בדממה ולבסוף אמר בקול שקט: “סליחה, אבל לא היית ברוסיה?”
חייכתי: “אתה בכל זאת הכרת אותי? אני נהרגתי במסבאה זולה ברוסיה בקטטה עם מלחים שיכורים אלימים.”
הוא החוויר. “אתה, אתה זה…”
"כן, "אמרתי בתקיפות, “נהרגתי במסבאה באודסה בידי מלחים ואתה הספדת אותי.”
משפתיו נשמע בלחש: “אתה קראת את מה שכתבתי עליך?”
“מובן מאליו. הספד מעניין מאוד, להוציא כמה אי הבנות קטנות. ויחד עם זאת ארוך בצורה בלתי רגילה. אפילו הקיסר לא קיבל אחרי מותו שורות רבות כל כך. לו הקדיש כתב העת שלך 152 שורות ולי 186 שורות, 35 הלר1 השורה (איזה שכר עלוב שילמו אז לעיתונאים!), זה מסתכם, בסך הכול, ב-55 קרונות ו-15 הלר.”
“מה, בעצם, אתה רוצה ממני?” שאל מבועת, “אתה רוצה את 55 הקרונות?”
“שמור על הכסף,” עניתי “המתים לא מקבלים שכר על הספד שנכתב עליהם.”
הוא החוויר.
“אתה יודע מה,” אמרתי כבדרך אגב, “נשלם ונלך לאיזה מקום אחר. ברצוני לבלות את הלילה הזה בחברתך.”
“אולי אפשר רק מחר?” שאל. הבטתי עליו. “אני משלם,” קרא.
בפינה קראתי לבעל כרכרה, ציוויתי על מחבר ההספד עליי להתיישב בה, ולעגלון אמרתי בקול העולה מן האוב: “תסיע אותנו לבתי הקברות של אולשני!”2
מחבר ההספד שלי הצטלב. שעה ארוכה שררה שתיקה מביכה, מקוטעת רק על ידי צליפת השוט וצהלות הסוסים.
נרכנתי אל חברי לנסיעה. “גם אתה שמעת בדממת הרחובות של ז’יז’קוב יללות כלבים?”
הוא נרעד, קם תוך כדי נסיעה וגמגם: “אתה באמת היית ברוסיה?”
“הרוג במסבאה באודסה, בקטטה עם מלחים,” עניתי ביובש.
“ישו מריה,” נשמע חברי לנסיעה, “זה גרוע יותר מכתונת הכלולות של ארבן3.”
ושוב נפלה שתיקה מביכה. אי שם באמת ייללו כלבים.
כאשר הגענו לכביש של סְטְרַאשְנִיצֶה, הוריתי לחברי לנסיעה לשלם לעגלון. עמדנו בחשכת הכביש. “אולי יש כאן איזה בית בירה בסביבה?” פנה אליי מחבר ההספד שלי, חסר אונים ואומלל.
“בית בירה?” גיחכתי. “עכשיו אנחנו נעבור את חומת בית הקברות, נשב על איזו מצבה ונשוחח על ההספד שלי. טפס ראשון ותן לי את היד!”
בשקט, ללא מילה, הוא הושיט לי את היד ושנינו קפצנו לתוך בית הקברות. תחתינו חרקו שורשי הברושים. הרוח שרקה בעצבות בין הצלבים.
“אני לא הולך הלאה,” נשמע מפי ידידי. “לאן אתה רוצה לגרור אותי?”
“עכשיו,” אמרתי בעליזות, תומך בו, “נלך לראות את מצבת בּוֹנַפִּיאָנִי, משפחת בני פראג העתיקה. מצבה עזובה לגמרי בחלקה הראשונה, שורה שישית, ליד החומה. עזובה מאז שנקבר במקום הצאצא האחרון, שהובא לכאן בשנת 1874 מאודסה, שם נהרג במסבאה זולה בקטטה עם ימאים.”
בן הלוויה שלי הצטלב שנית.
אחרי שסוף-סוף התיישבנו על לוח המצבה, המכסה את עפרם של הצאצאים האחרונים למשפחת בונפיאני, בני העיר פראג, נטלתי ברוך את ידו של מחבר ההספד שלי ופתחתי בקול שקט:
“ידידי היקר! בבית הספר התיכון לימדו אותנו המורים שלנו אִמרה יפה, אצילית: ‘על המתים רק טובות’, אך אתה ניסית לכתוב עליי, המת, רק את הגרוע ביותר. אילו אני כתבתי על עצמי הספד, הייתי כותב, ששום מוות לא הותיר רושם עצוב כל כך כמו מותו של זה. הייתי כותב, שאחת ממעלותיו היפות ביותר של הסופר שהלך לעולמו הייתה אהבת הטוב שלו, אהבה לכל מה שקדוש לנשמות טהורות. אבל אתה כתבת על מותי, שהוצאתי את נשמתי כנבל וליצן. אל תבכה! יש רגעים, כאשר הלב עולה על גדותיו מרוב ערגה לכתוב על השעות היפות ביותר של המתים, אבל אתה כתבת על כך, שהמנוח היה אלכוהוליסט.”
מחבר ההספד שלי פרץ בבכי גדול עוד יותר, בכי שנישא בעצבות על בית הקברות הדומם ונמוג אי שם במרחקים ליד בית הקברות היהודי.
“ידידי היקר,” אמרתי בתקיפות, “אל תבכה, עכשיו כבר אין לשנות דבר…”
אחרי מילים אלה קפצתי מעל חומת בית הקברות, רצתי לבית השוער בכניסה, צלצלתי בדלת והודעתי לו, שבשעת שובי מעבודת הלילה, עקב שעות נוספות, שמעתי בכי מעבר לחומת בית הקברות, בחלקה הראשונה.
“זה כנראה איזה אלמן שיכור,” ענה השוער בציניות, “אנחנו נביא אותו למשטרה.”
חיכיתי מעבר לפינה. כעבור כעשר דקות הובילו שומרי בית הקברות את מחבר ההספד שלי אל תחנת המשטרה.
הוא התנגד וזעק: “האם זה סיוט לילה? האם זו מציאות? רבותיי, האם אתם מכירים את הבלדה ‘כתונת הכלולות’ של ארבן?”
-
מבעיותיה של מתרגמת: פעם נהגו לתרגם את שם המטבע האוסטרי Krone לכתר. המטבע הצ‘כי בעל אותו השורש נקרא koruna. התפשרתי על קרונות. המטבע הקטן, מאית הקרונה, נקרא Heller בגרמנית, ו– halíî (מבטאים האלירש) בצ’כית. העדפתי את הצורה הגרמנית, שקל יותר לבטא אותה. ↩
-
אזור בתי קברות לכל הדתות במזרח פראג. ↩
-
יארומיד ארבן, משורר צ'כי (1870–1811), מחבר בלדות אימה, שכל תלמידי בתי הספר היסודיים היו חייבים ללמוד אותן בעל פה. כתונת הכלולות מספרת על נערה, שחיכתה שלוש שנים לבחיר לבה, אשר הבטיח לשוב אליה. ואכן הוא חוזר באחד הלילות, מצווה עליה לקחת בצרור את כותנות הכלולות שתפרה לשניהם, כמנהג אותם הימים, ומוביל אותה לבית הקברות. רק אז מבינה הנערה, שבחיר לבה חזר אליה מעולם המתים, מצליחה להתחמק ממנו ולהסתתר. עם קריאת התרנגול הראשונה נעלמים הרוחות, ועם אור הבוקר רואים על פני בית הקברות את קרעי הכותונות הפזורים, עדות לגורל שהיה צפוי לנערה בידי המתים אילולא נסה על נפשה. ↩
מתולדות מפלגת הקדמה המתונה בגבולות החוק
מאתירוסלב האשק
לידתה של מפלגה
מאתירוסלב האשק
זמן רב לפני שבאמריקה גילו את מופעי הסטנד-אפ, היה האשק אמן המופע המאולתר. מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק נולדה מתוך כורח כלכלי: מסעדת קראווין (פרוש השם: רפת) שבבעלות משפחת זְבֵייזִ’ינָה, מקום מושבם האהוב של האשק וחבורתו ברובע וינוהראדי שבפראג, סבלה ממיעוט לקוחות בתקופת תעמולת הבחירות של המועמדים לתפקיד ציר הרובע בבית הנבחרים. למסעדה או לבית הבירה, שם התמקמה לשכת הבחירות של אחת המפלגות, הייתה תקופה זו למכרה זהב, כי הבירה זרמה בשפע לגרונות פעילי המפלגה ובוחריה הפונטנציאליים גם יחד. אחד מן החבורה, פקיד ממשלתי בשם אדוארד דְּרוֹבִּילֵק, הגה רעיון כיצד לסייע למשפחת זבייז’ינה: לייסד מפלגה חדשה ולהפוך את קראווין למטה שלה. האשק נדלק מיד. השאר שייך להיסטוריה.
מתולדות מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק
מאתירוסלב האשק
מנשר מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק לבחירות
ברגע שנודע, כי הפרלמנט פוזר, החליט ועד הפעולה שלנו, שמקום מושבו בקראווין ברובע וינוהראדי, להשתתף בתנופה בבחירות ולהקים רשימה עצמאית. על כן הודבק בקראווין המנשר שלהלן:
העם הצ’כי!
היה זה בשנת 1492, כאשר קולומבוס הפליג מגנואה במטרה לגלות את אמריקה. מאז חלפו כמה מאות שנים ואנו חייבים להסיק, ובצדק, בראותנו את הקִדמה בארץ שנתגלתה על ידי קולומבוס, כי קִדמה זו לא יכלה להיווצר באופן פתאומי, אולי בדרך אלימה, אלא שמאז אותו המאורע ההיסטורי, כאשר הצ’כי המהולל מכול, קולומבוס, הפליג מגנואה וגילה את אמריקה, התקדמה הקִדמה בדרך מתונה בגבולות החוק, ואמריקה בשום אופן לא הייתה מגיעה לאותה דרגת השכלה, אילולא קולומבוס גילה אותה. ואולם קולומבוס לא פחד, ומונחה כבר אז בססמה “קִדמה מתונה בגבולות החוק”, הפליג ברשות המוסדות המוסמכים והתקרב רק עד לקצה אמריקה, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה. רק אחריו גילה איזה אמריקאי את היבשת עצמה כולה, והיא נקראת על שמו אמריקה. אחר כך היה נחוץ להכחיד את האינדיאנים, למסד את העבדות וכך לקדם בכל מקום את הקִדמה, לאט אט, בהדרגה, עד שאנו עדים לכך, שכעבור כמה מאות שנים הצליח אדיסון להמציא את הפטיפון. אילולא נסע קולומבוס לאמריקה, ואילו לא היה מנסה כלל לצאת למסע התיירות שלו, עדיין היו האינדיאנים נלחמים בינם לבין עצמם ולא היה לנו גם הפטיפון, ומדינה זו הייתה מפסידה את מקור הכנסותיה, מונופול הטבק. לעם הפשוט בכפרים לא היו שקובאנקי1, לא היו ידועים תפוחי האדמה ויין השרף שעושים מהם, בקיצור, לא היה זכר לשפע. אכן, קולומבוס העז וגילה את אמריקה, ביודעו כבר אז את האמרה הצ’כית העתיקה, היפה, “ניסה והמציא את הגלגל.”
וכך גם אנחנו ניצבים בפניך, העם הצ’כי, בתכנית חדשה. ניסינו לייסד מפלגה פוליטית חדשה, ואנו משוכנעים, שפני הדברים יתפתחו כפי שאומר הפתגם הפולני: “מניצוץ קטן מתלקחת אש גדולה.”
העם הצ’כי! צ’כים! בני ארצנו! גם קולומבוס לא ידע, מה יהיו הפירות שתישא הפלגתו לאמריקה, מה יצמח ממפעלו וכיצד אותו מפעל ילווה לבסוף באירועים עולמיים, ואיך יגיע מסעו לחופי אמריקה הלא נודעת לשיאו בצוואת המיליארדים של קארנגי הנדיב לאוניברסיטאות האמריקאיות.
וכך גם אנו, בשעה שאנו מייסדים מפלגה פוליטית חדשה, לא יכולים לנחש, מה הגדולות והנצורות שמפלגה זו תחולל למען האנושות ובייחוד למענך, העם הצ’כי היקר!
ואתם, כולכם, ודאי תשאלו להשקפותיה של המפלגה, למצע שלה. איזה שם יכול להיות יפה יותר מאותה הסיסמה, שחרתה המפלגה על דגלה: “קִדמה מתונה בגבולות החוק”?
אזרחים צ’כים!
בזוכרנו, שהחוק מגן על כל אדם מפני כפייה, הפקדנו את תכניתנו תחת חסות כנפי החוק המגִנות, ומפני שכל החוקים אצלנו עוברים במרוצת הזמן שינויים, כלומר הולכים יד ביד עם הקִדמה המתונה, כללנו גם את הקִדמה המתונה בתכניתנו. הרי לא יעלה על הדעת, שתינוק בן יומו יהפוך לגבר לפתע, בכוח, אלא הדבר יכול לקרות אך ורק בהתפתחות הטבעית, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.
העם הצ’כי!
לפני שמצאת את עצמך תחת שלטון ההאבסבורגים, היו תחילה צריכים להיוולד הפְרְשֵמִיסִלִדִים, היָגֵלוֹנִים, הלוּקְסמבּוּרגים2 ורק כעבור מאות שנים מצאת את עצמך תחת שלטון ההאבסבורגים. ובדיוק כך, גשר סְוָואטוֹפְּלוּק צֵ’ך3 לא נבנה בן לילה. קודם כול היה צריך להיוולד סוואטופלוק צ’ך, להגיע לתהילה, למות, אחר כך בוצע שיקום הרובע היהודי4 ורק לבסוף נבנה גשר על שם סוואטופלוק צ’ך.
העם הצ’כי! באומה הצ’כית מצויות מפלגות רבות, שיטענו, שכל זה אפשר לעשות בבת אחת, זבנג וגמרנו! אחרות, לעומת זאת, יאמרו לך, שהדבר בלתי אפשרי בכלל! למי תאמין? מובן מאליו, לכל אלה שמפנים את תשומת לבך לכך, שכל זה התרחש בדרך הקִדמה המתונה בגבולות החוק.
בשם ועד הפעולה של מפלגת הקִדמה בגבולות החוק:
אדוארד דְרוֹבִּילק, דְרַיישוּ, יארוסלב האשק, יוסף סְקְרוּזְ’נִי, יוזף לאדה, ד“ר בוהומיל שְמֵרָאל, אינג' קוּן, ד”ר נובאק, ד"ר סלָבּי, מפקח המשטרה עמנואל שְקָאטוּלָה.5
-
Škubánky – מאכל עממי צ'כי עשוי תפוחי אדמה מעוכים בקמח, לא מלהיב במיוחד. ↩
-
שושלות ששלטו בצ'כיה במרוצת הדורות. ↩
-
Svatopluk Čech (1908–1846) משורר צ‘כי, בין מעוררי הלאומנות הצ’כית. ↩
-
בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה ה–20 נהרס רובו של הרובע היהודי כדי לפנות מקום לבנייה בנוסח פאריז, שכללה גם גשר מודרני מעל נהר הוולטבה. ↩
-
בין החותמים גם הצייר יוזף לאדה, ידידו של האשק והמאייר של ספרי שווייק. ↩
הרצאה על דברי מזון מזויפים ומקולקלים
מאתירוסלב האשק
כפי שנשאתי אותה בקראווין במסע הבחירות
בשנת 1911
ידידים נכבדים!
בטוח אני, שתרשו לי בימים סואנים אלה מבחינה פוליטית, כאשר נחוץ לשלוח לבית הנבחרים אנשים שנלחמים על נכסי האנושות הקדושים ביותר, לומר לכם כמה מילים על מה שקדוש לנו יותר מכול, מה שממלא את קרבי כל הבוחרים וכל המועמדים לבחירה, ומה שהוגדר יפה כל כך כבר ברומא העתיקה בכתובת מעל פונדקי העיר במילים “מלא את כרסך”. אבל אם אתם מביטים סביבכם, אתם מבחינים בתופעה העגומה, שכיום מזייפים את כל מה ששייך למצרכי החיים, כך שבאחת הישיבות של בית הנבחרים הקודם היה נאלץ הציר הדלמטי, האב ביאנקיני, לקרוא בעת הדיון על תקציב הצבא: “טעמו יין דלמציה אמיתי!”
האיש הטוב הזה קרא כך מתוך שינה, מפני שמאוחר יותר התבטא בגילוי לב גמור, שחלם על יין מזויף. וטבעי לחלוטין, שחלם בבית הנבחרים את חלום הבלהות, מכיוון שבתור נציג העם עליו לתת את הדעת על המינימום הקיומי של בוחריו, שבא לידי ביטוי במילים: “אדם אינו חייב לאכול הרבה, אך מה שיאכל, שיהיה טעים ואמיתי!”
ואולם למרבה הצער, לעתים רחוקות בלבד נמצא מצרך, השייך לדברי מזון, בטיבו האמיתי, ולרוב הוא מעורב במיני תחליפים פחותי ערך ממנו.
הסוחרים נהנים הנאה שטנית, כאשר הם יכולים לערבב משהו לתוך דברי המזון.
הכרתי בעל מכולת שהיה אובד עצות, מפני שזייף את הכול חוץ מאפונה יבשה, ולכן ערבב בה צלפים, כדי לרמות את הקונים לפחות בדרך זו.
סופו של סוחר אחר אחוז אותה התאווה היה טראגי. תחילה מכר קמח. לתוך הקמח ערבב גבס, ראשית כול מפני שכך נהגו כולם, ושנית מפני שגבס זול פי עשרה מקמח.
פעם נתגלה הזיוף על ידי הרשות, וכאשר הדבר חזר על עצמו, איבד אותו סוחר את הרישיון לחנות המזון. מכיוון שפיתח אהדה לגבס, פתח אותו סוחר בית מסחר סיטונאי לגבס. העסקים היו טובים, אבל המאזנים השנתיים הראו רווח הולך ופוחת בהתמדה עד שפעל בהפסד. ולמה? מפני שמרוב הרגל ערבב עתה קמח לתוך הגבס. הוא לא היה מסוגל להתגבר על עצמו והיה מוכרח לזייף לפחות את הגבס. העסק הלך והידרדר עד שסוחר הגבס האומלל שם קץ לחייו בירייה אחרי שביומו האחרון ערבב לתוך הגבס חמישה שקי קפה.
המנהג המגונה הזה עבר גם לבוחרים. התשוקה לזיוף דברי מזון גרמה לאותה התופעה המעציבה, שקיימים בוחרים מזויפים ורשימות בוחרים מזויפות.
אני מכיר חנווני, שלא ידע, אחרי שזייף את כל דברי המזון שבחנות שלו, מה עוד לזייף ולכן הלך ושם בקלפי פתק הצבעה מזויף.
מסיבות אלו חייבים לפעול בכל מקום ובכל עת נגד הונאת הציבור ולו רק מתוך דאגה לטוהר הבחירות.
זכור לי, שפעם הכנו אצלנו בבית בצק לכופתאות, ואחרי ששמנו אותן במים רותחים כדי שיתבשלו, הוצאנו כעבור חצי שעה פרוטומת גבס של היידוק1, פסלון של האבליצ’ק2 וראש של בטהובן.
פפריקה מזייפים, כידוע, באבקת לבֵנים.
פעם בישלנו גולאש בפפריקה וכאשר הורדנו אותו מהאש, היה הסיר מלא לבני בניין.
פלפל מזייפים בגרגירי טיליה. עוזרתו של סבא, בשעה שאכלנו אצלו ארוחת צהריים, שפכה שלא בכוונה מרק בגינה, ובתוך המרק שנשפך לאדמה היה גם גרגיר פלפל. איש לא שם לב לכך, אבל כיום עומד במקום, שבו נדחס גרגיר הפלפל לתוך האדמה, עץ טיליה קטן ויפה.
יכולתי להוסיף ולהביא לידיעתכם מקרים דומים רבים. מה הייתם, למשל, אומרים, אילו נוכחתם לדעת לפתע, שמתוך הקפה בקופסת הקפה נבטה בהעדרכם שעועית?
ומוטב שלא לדבר על האוכל המוגש במסעדות.
בעיירה קטנה הזמנתי צלי ארנבת, כפי שהוא הופיע בתפריט. שעה ארוכה לא הוגש לי דבר, ואז שאלתי את בתו הקטנה של בעל המסעדה, מה קורה עם הארנבת.
“החתול ברח לנו למרתף,” ענתה הילדה.
מסיבות אלו, קהל נכבד, מן ההכרח שבית הנבחרים לעתיד יגן על קיבות הבוחרים; אוי לאומה, השולחת לבית הנבחרים חנוונים!
הרצאה על רהביליטציה של בעלי החיים
מאתירוסלב האשק
אסיפה נכבדה, ידידים, צ’כים, בני מולדת!
אכן, תופעה ראויה לתשומת לב היא, שנמצאה בצ’כיה מפלגה, אשר העזה ויצאה בתכנית חדשה, שאחד מסעיפיה אומר: “בעלי החיים יזכו סוף-סוף לרהביליטציה!” על פי ההתייחסות לבעלי החיים עד הלום הוכתם לרוב שמו של כל אחד ואחד מהם.
ניקח, לדוגמה, את החזיר. מאז ומתמיד הכפישו את שם החזירים. היו עמים שלמים, שהטילו חרם על חזירים. כך, למשל, היהודים. משה הוכיח, שאכילת בשר חזיר יכולה להביא למחלות מין. ואכן, בימי משה שימש הדבר תירוץ ליהודים רבים. רק בהשפעת הנצרות, שביטלה את כל מצוות היהודים, התפשטה אכילת בשר חזיר עד כדי כך, שהכנסייה הקתולית אפילו הנהיגה הילולות חזיר, רק על מנת להוכיח, שמשה לא דיבר אמת.
יחד עם זאת נחשבים החזירים באופן כללי ללא נקיים משום שהם מתפלשים בבוץ, אף שהדבר מומלץ גם לבני אדם לשם ריפוי במרחצאות. נביא לדוגמה את עיר המרפא פיישטני ואת הבוץ שלה. בתוכו מתגלגלים מטעמי בריאות גם בני האצולה, ולמרות זאת לא יעלה על דעת איש לקרוא לבן אצולה כזה חזיר, וגם דוקטור קוּצֵ’רָה, שממליץ על אותו הטיפול הרפואי, אינו חזיר אף הוא. ואף על פי כן החזירים, שנתנו בכך דוגמה מזהירה לאנושות הסובלת, מבוזים ושמם משמש, בעיקר עתה, בתקופת הבחירות, כינוי גנאי, שבו משתדל מועמד אחד להציג את האויב המתחרה שלו כיצור לא ישר. האם ראיתם, בוחרים נכבדים, אי פעם חזיר לא ישר? האם לא נראה ראש חזיר חלוט מאחורי חלום הראווה של חנות אטליז כמו בעל אופי מובהק, שמחייך אפילו אחרי מותו על אלה שעומדים לאכול אותו? הייתי רוצה לדעת, מה אתם הייתם עושים, אילו הייתם במקומו.
וכמו שמתייחסים לחזירים, כך גם לכל שאר בעלי החיים, המביאים תועלת לאדם ומשמשים את המועמדים לבית הנבחרים לצורכי קללות. אתם, שמבקרים בימינו לעתים באסיפות בחירות, שמעתם ללא ספק את הקריאה “שתוק, בהמה!” קריאה כזו שוב משפילה סוג של בעלי חיים, וכאן אני, כמובן, לא מתכוון למועמדים לבית הנבחרים. ברצוני רק לציין, שאותה הקריאה בעצם מדברת בשבחו של המועמד לבית הנבחרים, שלו הייתה מיועדת, מפני שערכה של בהמה גסה גדול הרבה יותר משל אותו המועמד. בהמה כזאת שוקלת 700 ק“ג, ואילו המועמד אינו שוקל יותר מ-80 ק”ג, וכשאתה מוכר בהמה גסה, אתה מקבל בעדה ארבע מאות קרונות, ולעומת זאת בעד המועמד אתה לא מקבל אפילו פרוטה שחוקה.
אני גם שמעתי, שבאסיפה פוליטית קראו למועמד “יא כלב!” אילו הדבר היה קורה לי, הייתי מודה לאותו אדם על שכינה אותי בשם היצור האצילי מכול, והייתי מבטיח לבוחריי, שכדרך אותו בעל החיים גם אני אביא להם בין שיניי את תביעותיהם ששלחו לווינה. הציבור הרחב אינו יודע אלא להעליב את בעלי החיים באופן שיטתי ולכנת את הכלב הצנוע והטוב בשמות שליטים שונים. כלבו של חלבן, המושך בסבלנות ובנאמנות עגלה עם דברי מזון, נקרא נירון. כלב תחש ננסי, שלא פגע באיש ולא רודה באף אחד, נקרא קיסר.
על כלבים מדברים בבוז מרבי, מפני שבשמם מקללים גם בני אדם. ואף על פי כן אנו עדים לכך, שהכלבים המכונים כלבי משטרה, מעניקים למען השמירה על הביטחון שירותים יוצאים מן הכלל לאנושות כולה. על כן מן הראוי, שתוענק רהביליטציה לבעלי החיים, לפחות לאותם הנציגים החכמים ביותר של עולם החי. טוב יהיה, אם אלה שמעליבים כלב משטרה, ייענשו בעוון העלבת נושא תפקיד רשמי. על כן נשתדל כולנו, שבעלי החיים ייחשבו בעתיד ליצורים, שעליהם חייבת כל מפלגה פוליטית להביט במידה מסוימת של יראת כבוד, ואל להן למפלגות הפוליטיות להשתמש בשמם לתעמולה בלתי מרוסנת במסע הבחירות הנוכחי.
הרצאה על הלאמת שוערי הבתים
מאתירוסלב האשק
שבה מתרחב מצע הבחירות של מפלגת הקִדמה
המתונה בגבולות החוק
רבותיי הנכבדים!
בימי מאבק אלה לקראת הבחירות, צריך לפעול בחכמה, ולהקדיש תשומת לב לאותן התופעות החשובות כל כך בחיי הצ’כים, אף ששאר המפלגות אינן מתעניינות בהן במידה הדרושה. בראש ובראשונה עלינו להזכיר את האנשים, או מוטב לומר את הכת המיוחדת בעם, המדוכאת והמושפלת יותר מכול. שאר המפלגות הפוליטיות שמות לב בעיקר לשכבות אחרות, אך אני שואל את כולכם, ולא חשוב לאיזה מחנה אתם משתייכים, האם מישהו מן המנהיגים הפוליטיים המובילים התייחס לשוער הבתים? ואני עונה: כן! אבל איך? איך התייחסו אליהם? אני מצהיר בפרהסיה, שהפוליטיקאים המובילים התייחסו אליהם רק בקללות. אני ממלא כאן רק את חובתי הנעימה, כאשר אני מעלה האשמה נוראה נגד המועמד המתחרה וַאצְלָב חוֹץ. בוודאי שמעתם את נאום הבחירות שלו, שבו תבע בצורה מפוכחת לגמרי את שיפור תנאי החיים של השכבות חסרות הרכוש הנקראות מעוטי יכולת. אבל האם שמעתם אותו מדבר אי פעם על שוערי הבתים? הוא מתנכר לאותם האנשים האציליים ומתעלם לחלוטין גם מרעיותיהם. מאיזו סיבה? ידידים, כאן מגיעה שעת חשיפת האמת הנוראה. ואצלב חוץ, מועמד אותו הרובע כמוני, חייב לשוערת הבית ברחוב בּוּדצֶ’סְקָה מס' 12 סכום של קרונה ושישים, ובזְבְּרַסְלָב, שבה התגורר קודם, מעמיד פני סופר, הוא לא חייב פרוטה מסיבה אחת ויחידה, שלא היה להם שם שוער בכלל. ועתה תארו לעצמכם, שבאותו הבית שבו התגורר המועמד המתחרה שלי אכן היה שוער! מה היה נחשף כעת? ללא ספק הדבר היה מגיע לחשיפתו של המועמד המתחרה שלי במלוא מערומיו, מה אני אומר, לא רק במלוא מערומיו, אלא במערומים הגדולים ביותר שאתם, רבותיי הנכבדים, מסוגלים לתאר לעצמכם. אותם הדברים אני יכול להכריז באומץ גם על כל שאר המועמדים המתחרים. כמה נשאר חייב לשוערי הבתים החבר שְקָאטוּלָה? האם עליי, ידידיי היקרים, לספר לכם את כל השתלשלות המעשה, כיצד ויקטור דִיק, מועמד מפלגת החוקה, הוציא במרמה את מפתח הבית מידי השוערת ועדיין לא שילם בעדו? עד כדי כך מרחיקה לכת קנאות פוליטית. האם עליי לספר לכם, שוואצלב חוץ, חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הלאומית-הסוציאליסטית לשעבר, צעק על השוערת: “תסתמי את הפה, זקנה!” ומה, בסך הכול, רצתה אותה הגברת, אם לשנים-עשר ילדים? רק לקבל קרונה ושישים בעד פתיחת שער הבית, ובאותה הזדמנות, הדבר קרה לפני ימים מספר, דרשה מכבוד המועמד חוץ לא לקשקש בשובו מאסיפות בוחרים על קירות הפרוזדורים ‘בחרו בוואצלב חוץ!’ אותה השנאה לשוערים מפגין גם ויקטור דיק, ששאיפתו הגדולה היא להיות שוער בארמון המלכות בהראדצ’ני. והאזרח שקאטולה, האם ידוע לכם מה אמר לשוער, שדרש ממנו לשלם, סוף-סוף, בעד פתיחת שער הבית? “כל עוד אתה לא תהיה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לא תראה פרוטה ממני.” כאן, אסיפה נכבדה, באה לידי ביטוי כל הטקטיקה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית! הרי השוער המיואש ההוא, כדי לזכות באותן שלוש קרונות שישים שמגיעות לו, הצטרף לסוציאל-דמוקרטים. ואולם כאשר חזר ודרש משקאטולה את הסכום שחייב לו בעד פתיחת שער הבית, הטיח בו שקאטולה: “אבל חבר, אתה לא מצפה שהחבר-היושב ראש שלך ישלם לך בעד דבר פעוט כזה!” מכאן נהיר לכם, ששום מפלגה פוליטית עדיין לא דאגה לשוערי הבתים, שכולן מביטות על שוערי הבתים כעל רע הכרחי. רק אנחנו מעזים לבוא עתה עם המצע שלנו, שבו מבואר סעיף זה בדיוק נמרץ. על הממשלה הנכבדה לדאוג בעזרת החוק להלאמת שוערי הבתים, כפי שהדבר ברוסיה. כך ייעלמו, ללא ספק, כל אותן התופעות המכוערות, ומי שיעז לפתוח פה על שוער או שוערת בית, יהיה צפוי למאסר. הלאמת שוערי הבית תגן על שכבה זו, שהיא בעלת חשיבות מרבית בעם, מפני התעללות מצד חוגי הדיוטות, ויחד עם זאת גם תיחסך משוערי הבתים הריצה בין דיירי הבית כדי לספר להם, שבקומה הראשונה בני משפחה זו או אחרת שוב התקוטטו, שאצל פקיד הממשלה זה וזה שוב קונים באטליז בהקפה ושהמורה בקומה שנייה שוב לובשת שמלה חדשה ומניין לה הכסף. אחרי הלאמתם שוער הבית או שוערת הבית פשוט יודיעו על עניינים כאלה למשטרה 1, וזו תערוך את החקירה הדרושה בהתאם, למשל, מדוע לנגר בקומה השלישית שוב נחרך החלב ונודף סירחון כזה בפרוזדור. אחרי הלאמתם כבר לא יצטרכו השוער או השוערת לריב עם הדיירים, מי שלא ימצא חן בעיניהם, יטפלו בו ללא רחמים. יקראו לקרון עצירים, ואותו דייר יובל לתחנת המשטרה ושם ייענש על סמך חוק המלקות המלכותי. אותם העונשים יוטלו גם על כל עוזרות הבית, שישפכו מים על המדרגות. אך עונשים חמורים עוד יותר יוטלו על דייר שלא ישלם בעבור פתיחת שער הבית. לאדם כזה יתייחסו כאל נפקד וכל רכושו יוחרם.
אני מקווה, אסיפה נכבדה מאוד, שעל ידי הלאמת שוערי הבתים יתוקן, סוף-סוף, העוול שנעשה במשך מאות שנים ליצורים האומללים הללו, הנחשבים עד כה, בטעות, לחלאת המין האנושי.
-
ההלצה הנבואית של האשק אחן התגשמה במלואה בראשית המשטר הקומוניסטי, כאשר רוב שוערי הבתים עבדו בשירות המשטרה עד שסולקו אף הם לטובת קואופרטיבים, ותחזוקת בתי המגורים הידרדרה לחלוטין. ↩
יום הבחירות
מאתירוסלב האשק
שום מפלגה פוליטית לא פיתחה תעמולה כמונו.
שום מפלגה פוליטית לא פיתחה תעמולה כמונו. הרצאות ואסיפות התקיימו מדי יום ביומו, עד שסוף-סוף בא היום הגורלי, שבו בוחרי רובע וינוהראדי היו אמורים להפגין את בגרותם הפוליטית על ידי מסירת קולם למועמד מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק. ואולם למרבה הצער, כל אלה שאהדו, למראית עין, את המפלגה החדשה, זנחו במורך לב ברגע האחרון את המחנה שאליו הצטרפו בקראווין, והצביעו נגדנו. רק שלושים ושמונה גברים אמיצים במחוז הבחירות שלנו התמידו ולא התפתו למועמדים של המפלגה הלאומית הסוציאליסטית, של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל מפלגת החוקה, ובחרו במועמד מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, תפקיד מכובד שנפל בחלקי.
על המספר הקטן של הבוחרים שלי איני יכול אלא לדבר בהערכה עילאית, ולספר בפומבי בכל מקום ובכל עת, שפעלו כיאה לגברים ותומכי מפלגה אמיתיים. מול אותם שלושים ושמונה לוחמים שלא ניתן לשחד אותם, עמדו אלפיים תשע מאות שלושים ושמונה קנאים, המשתייכים לשלושת המחנות הפוליטיים הנזכרים מעלה. ואולם הם צעדו בגאון לקלפי, כדי להביע את השקפתם, על אף כל הדיכוי.
אני יכול לומר עליהם, שהיו ראשוני החלוצים לרעיונות חדשים, שהיו יפים כמו אפולו וגאים כמו – אני לא יודע למי להשוותם. תולדות האנושות כנראה לא ידעו לעולם את שמם, אף על פי כן היה רצוי שהאנושות תבנה אנדרטה לאותם הגיבורים, שידעו מראש, כי יישארו מוטלים בשדה הקרב יחד עם מועמדם. ואולם התבוסה שלנו בבחירות האחרונות רק מבשרת על ניצחונות העתיד. אנחנו אמנם ספגנו מכה, אבל נחלנו ניצחון מוסרי – כפי שאומרים הריאליסטים. אנחנו אמנם אכלנו אותה, אבל היה זה רק אות לעתיד יפה יותר – כפי שאומרים הצ’כים הצעירים1. רק שלושים ושמונה בחרו במפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, אבל אני יכול להכריז, כפי שמכריזה המפלגה הקלריקלית כשהיא מובסת באיזה מקום, שאותם שלושים ושמונה קולות מעידים על צמיחת המפלגה האדירה. אנחנו בקראווין היינו באותו המצב של מאלף בין חיות הטרף. ממול, בשדרות קורוני, השקיפו עלינו חלונות לשכת הבחירות של מפלגת החוקה, מלאי כרזות שקראו “בחרו בוויקטור דיק!” ומול הכניסה האחורית ללשכת הבחירות שלנו בקראווין השקיפו עלינו בצורה מאיימת חלונות לשכת הבחירות של המפלגה הלאומית הסוציאליסטית עם כרזות אוויליות: “בחרו בוואצלב חוץ! בחרו באיש הטוב ביותר בווינוהראדי!” היינו כקול קורא במדבר, שסביבו שאגו האריות, היינו כפרח ריחני, הנחנק מכל הצדדים על ידי יבלית. עמדנו כמו ילד תמים על גג בית בתוך שיטפון, שסביבו רועם זרם מים דלוחים ומזוהמים. הרגשנו כמו בתולה תמימה שנגררה למאורת בושת וסביבה סרסורים. הרגשנו בערך כמו אדם שלרוע מזלו מתיישב במכנסיים מופשלים על קיפוד. וסביבנו, במבצר הקטן שלנו, רעשו הריאקציונרים הפוליטיים המתלהמים, שנתפתו על ידי בירה ממבשלת וֶלְקֶה פּוֹפּוֹבִיצָה ובחרו בוואצלב חוץ, או על ידי בירה של סְמִיחוֹב במסבאה של ליבאל, ובחרו בוויקטור דיק. לרוע המזל מזגו בלשכת הבחירות שלנו בירה של וינוהראדי, התועמלנים שלנו נאלצו לרוץ כל הזמן לבית השימוש, ובזה הסתיימה כל פעילות התעמולה שלהם. בצירוף מקרים אומלל נקראה לשכת הבחירות שלנו קראווין, ועתה תארו לעצמכם את הכול יחד: בית שימוש, רפת, מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, המועמד בעל הפה הגדול, מצע פוליטי יוצא דופן – זה לא היה יכול להיגמר אחרת אלא בדרך שבה זה נגמר, במילה הצרפתית היפה dèbâcle, חורבן.
לשווא קראו הכרזות שלנו המודבקות על כל חלונות לשכת הבחירות שלנו: “בוחרים, הביעו את מחאתכם נגד רעידות האדמה במקסיקו בפתק ההצבעה!” “אנו נחלק בין הבוחרים שלוש מאות איגרות הגרלה ממשלתיות של סרביה ועמן את התקווה לזכות בחמישה עשר מיליון פרנקים זהב.” “כל בוחר שלנו יקבל אקווריון כיס.” “בוחרים, למה שאתם מצפים מווינה, תקבלו גם ממני!”
אבל הכול היה לשווא. ההמונים בפתח קראווין אמנם נדחסו לתוך לשכת הבחירות, ובאו בוחרים בזה אחר זה, קיבלו כוס בירה, רצו לבית שימוש ובמקום הבטחה לבחור בי השאירו לנו בלשכת הבחירות רק קצת סירחון. בעת ובעונה אחת באו ידיעות מלשכות הבחירות המתחרות, שהמועמדים המתחרים עושים תעמולה חסרת מעצורים. תלינו כרזה בזו הלשון: “כאן מתקבל לעבודה נער בעל מוסר לשם הוצא דיבה על המועמדים המתחרים.”
התקרבה שעת הצהריים. מאחורי החלונות שלנו הופיע גיליון נייר גדול ועליו נכתב: “תפריט היום, הורכב במיוחד בעבור הבוחרים שלנו! מרק: מלכותי. שרי. סלמון במיונית. מנת ביניים: חדק פיל בקריש. מנות עיקריות: זנב גמל צלוי עם חסילוני ים. סוס ים מטוגן עם אצות ים. בטן קנגורו ממולאת. כבד כרישים. ארנבת בציר. פשטידת לשונות זמיר. פירוגים רוסיים אמיתיים. כופתאות שזיפים ברוטב שוקולד. גבינה טטרית מחלב סוסות. יינות אוסטריים והונגריים. בירה של וינוהראדי.”
בשעה אחת בא בוחר אחד ויחיד והזמין עיגול גבינה מסריחה2 ולחם. זה היה אות מבשר רעות. שעה שש הובסנו ברוב עצום של אלפיים תשע מאות תשעים ושניים קולות. ובמקום שיישאו את גוויותינו משדה הקרב, הסיעו את הבוחר היחיד שלנו בקרון העצירים.
סיפורים מן השרוול
מאתירוסלב האשק
בחייו הקצרים הספיק האשק לכתוב סיפורים, הומורסקות, קטעי סאטירה, פיליטונים, פרקים אוטוביוגרפיים, שאיש לא יודע את מספרם המדויק – האומדן נע בין אלף וחמש מאות לאלפיים, מכיוון שהיה מוכר אותם לכל עיתון וכתב עת שהיו מוכנים לשלם בעבורם שכר סופרים צנוע ולעתים רק תמורת דמי קדימה, שיספיקו להוצאות השתייה של אותו ערב. הוא כתב לעיתונים מכל קצות הקשת הפוליטית, לכתבי עת קיקיוניים, בעת נדודיו על פני ארצות הבלקן ומזרח אירופה ובעת שהותו ברוסיה. הוא היה לעתים חסר בית, גר אצל ידידים, כתב ללא העתק, בכתב ידו המסודר, מורשת בית הספר למסחר, כמעט ללא מחיקות, גם תוך כדי שתייה, כתב בבתי בירה, בבתי קפה, בכל מקום שהזדמן לו. בהספק כתיבה כה גדול לשם קיום יומיומי ושתייה לא היה זמן לשאוף לשלמות: הקטעים הקצרים הם לעתים מריחה סתם, אבל מקצתם מעידים על כישרונו הגדול שמצא את ביטויו האחרון, הנצחי, ברומן של שווייק. לא עמדו לרשותו של האשק לא ספרייה מסודרת, לא ארכיון, אינטרנט לא היה: ההשראה יכלה לבוא רק מתוכו, ממעיין דמיונו, מזיכרונו, ממה שראה, ממה שחווה, ממה שקרא – לא ביצירות מופת של ספרות העולם דווקא, אלא בחומר מודפס של חיי היומיום: בעיתונים, מודעות, מדריכים, כרזות, עלונים – מה שבא לידיו.
המוצא הישר
מאתירוסלב האשק
1
תכונת היסוד של כל אדם היא לא להחזיר דברים שמצא אותם. אל דבר שמצא חש האדם רוך בלתי רגיל. הוא מתחבב עליו ואין הוא מסוגל עוד להיפרד ממנו.
לעומת זאת שכיח מאוד שאדם מאבד משהו, שאם לא כן היה המשפט הקודם מאבד את תוקפו.
כל עוד קיימים עיתונים, והאנושות חיה קיום חייתי למחצה, היה האדם מאבד דברים בדיוק כמו בימינו.
הצייד הקדמון איבד גרזן אבן וחפצים אחרים, שנמצאו רק כעבור אלפי שנים, ועל כך מעידים המוצגים המרובים במוזיאונים ובאוספים הפרטיים.
עם צמיחת התרבות היה, כמובן, נחוץ להסדיר את היחס המשפטי בין אזרח אחד, שאיבד משהו, לבין השני, שמצא את הדבר. ואז מופיע חוק המעניש את מה שמכונה “הסתרת דבר מציאה”. אך כדי שחוק זה לא יהיה אכזרי כל כך, מופיעה מאוחר יותר הוראה על פרס למוצא הישר. יושר מתוגמל בעשרה אחוזים מהסכום או מערך החפץ שנמצא ונמסר כחוק.
ואולם לי עצמי קרה לפני המלחמה מקרה, שהרשות לא קיימה, אולי מחוסר ידיעה, את ההוראה בדבר גמול למוצא הישר הלכה למעשה.
באחד הלילות, משוטט על פני פראג, מצאתי בשדרת נָא פְשיקוֹפֵּך מטבע של עשרה הלרים. על כן פניתי למטה המשטרה, ושם מסרתי ביושר את כל הסכום לפקח בתורנות, ודרשתי ששמי יופיע בעיתונות ושאקבל את הפרס של הלר אחד המגיע לי. ואולם פקח המשטרה פתח עלי בצעקה, שהוא מכיר אותי ואמר רק שתי מילים: “מאחורי הסורגים!”
בבוקר הובילו אותי לאיזה איש בקומה הראשונה, שרשם אתי פרוטוקול, ועל יסוד חוק המלקות הוטל עליי קנס של חמש קרונות, ובמקרה של אי תשלום – מעצר של 48 שעות. נאלצתי לקבל את התנאי השני, כדי להרוויח מהמדינה, וכך האכילו אותי בתא מס' 4 יומיים. אף על פי כן נשבעתי, שאם בעתיד אמצא משהו, לעולם לא אחזיר אותו. לצערי הרב לא מצאתי דבר אלא תינוק שנזנח בפרוזדור של בית, שנכנסתי אליו כדי לקשור לי שרוך נעל. השארתי את המציאה במקומה.
2
אנה בּוּקְלוֹבָה, מנקה מסְטְרֵשוֹבִיצֶה, הלכה בשעה חמש בבוקר לווינוהראדי להרתיח כביסה אצל משפחה, שאצלה עבדה בניקוי הבית. בשעה שעברה את מסילת החשמלית ליד מנזר הצלבנים, מעדה באיזה חפץ.
באופן אוטומטי הביטה באותו חפץ, וכבעלת תפיסה מהירה מולדת ניחשה נכונה, שמדובר בתיק עור.
היא פתחה אותו ומצאה בו מיני ניירות שלא אמרו לה דבר. משום שהיתה נשמה טובה מטבעה וישרה עד העצם, ניגשה מיד למטה המשטרה, והניחה שם את המציאה בפני הפקיד התורן.
בשעת בדיקת תוכן התיק החוויר הפקיד, קם ובישר לאנה בוקלובה בקול רועד: “אני מברך אותך. את מצאת שבעה מיליון שמונה מאות תשעים ושישה אלף ושש מאות קרונות.”
אנה בוקלובה הביטה על פקיד המשטרה בחוסר הבנה מוחלט ורק חזרה אחריו: “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות.”
“כן,” אמר פקיד המשטרה, “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות. שבי, ארשום אתך פרוטוקול.”
“אדוני, אני מבקשת אותך, תן לי ללכת,” פרצה לפתע אנה בוקלובה בבכי. “הרי אני לא אשמה בכלום ועליי להרתיח כביסה בווינהראדי. אני באמת רק מעדתי בזה.”
“אבל גברת, הרי זה כלום, רק דבר פורמלי. עניין כזה חייב חקירה רשמית. זה יגיע לבורסת העיתונות1 והשם שלך יהיה בכל העיתונים.”
“ישו מריה, אדון יקר,” קראה אנה בוקלובה בבכי, “איזו בושה! אני קמה בבוקר בתור אשה הגונה ובערב צריך להופיע השם שלי בעיתונים. מריה הבתולה, עוד צרה כזאת. כל החיים אני עובדת קשה כמו כלב, מסטושביצה אני הולכת ברגל לווינהראדי, מווינהראדי לליבן, הכול כביסה, מליבן להְלוּבּוֹצֶ’פִּי לנקות דירה, הבעל שלי מוציא את הכל על שתייה, הילדים הולכים בסמרטוטים. אני לובשת את החצאית האחרונה שלי…”
“אבל גברתי היקרה,” ניחם אותה פקיד המשטרה, “זו חובתי לרשום אתך פרוטוקול, אל תבכי, הרי מדובר במיליונים.”
“אלוהים שבשמים,” המשיכה אנה בוקלובה להתייפח, “מדובר במיליונים. אבל אני לא עשיתי שום דבר. איזו צרה על הראש הזקן שלי. אני שמחה, אם אני מרוויחה מספיק לחם בשביל כל הפרחחים שלי. הכול התייקר עכשיו ואם הייתי מבקשת בווינהראדי שיוסיפו לי קרונה אחת בשביל סבון, היו זורקים אותי לרחוב ואחר כך, לכי וחפשי כביסה אחרת. להרבה טוב עוד לא זכיתי בחיים שלי, אבל גם לא גנבתי שום דבר וכיבסתי אפילו נדוניות שעוד לא ספרו אותן.”
“גברתי היקרה, תירגעי, הרי מדובר בעשרה אחוזים.”
“אני לא רוצה שום עניים עם אחוזים. אדון יקר, תן לי ללכת הביתה,” בכתה אנה בוקלובה בקולי קולות. “אני אמות מהצרה הזאת. אני צריכה להיות בשבע בווינוראדי. אחרת הכביסה תרתח יותר מדי זמן.”
פקיד המשטרה הביט עליה בכעס, השליך את התיק על השולחן וצעק: “עכשו כבר נמאס לי. מה שמך?”
“אנה בוקלובה, אדוני,” אמרה האישה הישרה.
“איפה את גרה?”
“בסטרשוביצה. בכביש.”
“מספר הבית?”
“67.”
“את נולדת?”
“כן, אדוני, אמא זיכרונה לברכה…”
“אני שואל אותך מתי נולדת?”
“בשבעים ושתיים.”
“איפה?”
“בבית.”
“אבל איפה בבית, בפראג או מחוץ לפראג?”
“בחוץ.”
“לעזאזל, איפה בחוץ?”
“בזָאבֵּייהְלִיצֶה,ליד פראג.”
“מה המחוז? מה את עושה, זקנה, את מתנדנדת לי כאן!”
אחרי שהחזירו אותה להכרה, נמשכה החקירה, והסתיימה במילים: “את רוצה את עשרת האחוזים? הגידי ברורות!”
“אלוהים ישמור, אדוני, רק תן לי ללכת. אמא שלי, ז”ל, תמיד הייתה אומרת: ’ביושר תגיעי הכי רחוק.'"
“תחתמי על הפרוטוקול.”
“בשם האב והבן,” נאנקה אנה בוקלובה וחתמה באטיות.
3
כעבור ארבע שעות בערך התייצב במטה המשטרה אדם צעיר, על פי המראה שלו אמריקאי מגולח.
“אני איבדתי,” אמר בגרמנית רצוצה, “את תיק העור שלי, שכנראה נפל מידי בלילה ברחוב.”
הוא מסר את גובה הסכום המדויק, את מה שכתוב על השיק, והוסיף: “לא הכסף הוא מה שחשוב לי כל כך, אבל מדובר בניירות מסחריים חשובים על אודות קניית מעי אווזים בזול.”
נרשם עמו פרוטוקול וכאשר הודיעו לו, שהמוצאת הישרה ויתרה על הפרס של עשרה אחוזים המגיע לה כחוק, אמר לעצמו האמריקאי, מלך מעי האווזים: “Well” והלך לדרכו, מסרב לרשום לעצמו את כתובתה של אנה בוקלובה.
עיתוני הערב הביאו טורים ארוכים על המוצאת הישרה שוויתרה על העושר.
4
את אנה בוקלובה הובילו לבית חולים, מפני שבעלה היכה אותה כמעט עד מוות אחרי שקרא בבית הבירה את עיתון הערב. מבית החולים הועברה למרפאה הפסיכיאטרית ומשם לבית החולים לחולי נפש בבּוהְנִיצֶה.
-
בימים הטובים של חברות בין עיתונאים מעיתונים מתחרים, הייתה קיימת בפראג, בבית קפה זה או אחר, בורסה להחלפת ידיעות. ↩
איך תפרתי לי כפתור למכנסיים
מאתירוסלב האשק
אין דבר מביך יותר מאותו הרגע שבו אדם מבחין, שלבושו לוקה בחסר. במקרים מסויימים אין הוא יכול להופיע בחברה כלל, כי החברה אינה מבדילה בין רווק זקן לאדם נשוי, ודורשת משניהם מידת מה של צניעות. העדר כפתור במכנסיים מעורר אצל רבים, בעלי משפטים קדומים, סלידה רבה. החברה אינה שופטת את הדבר מבחינה עניינית, ואין היא שוקלת אותו מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מעשית כאחד. היא שוכחת, שהרווק הזקן יכול להיות גם ביישן גדול, שלא היה מעז להביא את המכנסיים בעלי הכפתור החסר לרעיית חברו, בבקשה להוסיף את החסר ולהחזיר את הלבוש לשלמותו הנאה, שתעיד על סדר מופתי. אם היה פונה בבקשה דומה ועם מכנסיו לבתה של בעלת הבית שלו, מי יודע, אם לא היה מעורר בלב הנערה החסודה מידה מסוימת של בוז לאישיותו, בוז שללא ספק היה במקומו.
וכך, לא נותר לרווק הזקן שרוצה לשמור על שמו הטוב אלא לתפור את הכפתור למכנסיו בכוחות עצמו.
אם יעלה מישהו את הטענה, שהיה יכול לפנות בבעיה עדינה זו לחייט שתפר לו את המכנסיים, הרי גם המציעים זאת יוצאים מתוך הנחה מוטעית. אילו באתי אל החייט שלי והייתי אומר לו: “הנה לך המכנסיים, חסר לי שם ושם כפתור, נא לתפור לי אותו,” הייתי הופך מטרה ללעג, משום שתפירת כפתור נראית כדבר של מה בכך בעיני החייט, וכך גם בעיני הצבור כולו. בטוח, שכל אחד היה נדהם אילו שמע, שחייט חייב לתפור כפתור למכנסי רווק זקן. פירושו של דבר שאיש כזה היה מצטייר בעיני כולם כלא יוצלח, כאדם מפונק ורכרוכי, כטיפש מנופח וכדומה.
מסיבות אלו תפרתי לי את הכפתור בעצמי.
תחילה שמתי סיכה כתחליף לכפתור שנשר. אז באחד הימים, בעת נסיעה בחשמלית, חדרה הסיכה דרך הבד לגופי, ובאותו הרגע הגעתי למסקנה, שעלי לתפור את הכפתור ולא להשתמש במקומו בסיכה.
אני מודה בציניות מסוימת, שתחילה, כאשר הבחנתי באבדן אותו הכפתור, לא השפיע עליי הדבר בצורה דרמטית. רק בלילה, כאשר נזכרתי במבטים המשונים שעקבו אחריי במשך כל הערב בבית הקפה, ושלא פסקו גם כאשר כפתרתי את המעיל, הגעתי לידי החלטה, שאתקין במקום הכפתור החסר כפתור חדש, גזור מהווסט שלי. העדר כפתור אחד על וסט לא נורא כל כך כמו אבדן כפתור אחד במכנסיים. בווסט זה נראה כאילו הוא לא מכופתר כהלכה, דבר שכיח אצל רווקים זקנים, כפי שידוע לי מנסיוני שלי. אבל אין בזה עלבון לסביבה. ואולם המצב שונה, אם הדבר נוגע לאותו פריט לבוש שדיברתי בו.
מסיבות אלו התכוננתי לתפור לי את הכפתור בעצמי. אני זוכר, שבמשך כל אותו יום הייתי נרגש איכשהו ושההתרגשות הלכה וגברה ככל שהרהרתי בכך יותר. לא רציתי לשאול, כיצד תופרים כפתור, כדי שלא יחשבו אותי לטיפש, אף שבמקרה זה, עליי להודות בכנות, אכן הייתי טיפש.
ראיתי לנכון לגשת קודם כול לספריית המוזיאון כדי לשאול אנציקלופדיה, שבה חיפשתי באות ת', במונח “תפירה”.
אני מוחה נגד הדעה הרווחת אצלנו, שהאנציקלופדיה שלנו שלמה. על תפירת הכפתורים אין שם דבר תחת האות ת‘, במונח “תפירת כפתורים”. מונח כזה לא קיים בכלל! באות כ’ אמנם מצאתי את המונח כפתור, אבל שם היה כתוב: “הכפתור הוא אביזר לבוש, שבו מחוברים שני חלקים. הכפתורים מחוזקים בעזרת תפירה. המצרים הקדומים כבר השתמשו בכפתורים, ואילו היוונים והרומאים לא ידעו מהם כפתורים. אצלנו בצ’כיה הופיעו הכפתורים עם בוא הנצרות.”
חיפשתי בערך “נצרות” אזכור כלשהו לכפתורים, אבל שם הם לא הוזכרו כלל. אולי אוכל למצוא לפחות איך המצרים הקדמונים תפרו כפתורים. בכרך מ', בערך “מצרים” אני קורא: “בכפות הידיים של כוהני האל רה שמתו, נהגו להניח כפתורי זהב וכך לקבור אותם.” אבל איך תפרו את הכפתורים לא נאמר שם.
לכן לא נותר לי אלא לסמוך על כוחי להסיק דבר מדבר. בחשיבה הגיונית הגעתי לידי מסקנה, שהכי טוב הוא לפעול בשיטת השלבים. להתקדם באופן שיטתי! על כן בחנתי כפתורים. נוכחתי לדעת, שלכפתור ארבעה חורים.
תחילה היתה זו חידה בעיני לשם מה הדבר, אך בהמשך תחקירי, מה השפעת אותם החורים על כל העניין, גיליתי, שלפי כל הסימנים עובר דרכם חוט, שכנראה מושחל דרך אותם החורים בעזרת כלי מלאכה, דהיינו מחט. ומחט, כפי שקראתי באנציקלופדיה, אינה אלא סוג של קנה פלדה דק ובו חריר הנקרא משום מה קוף. דרך חריר זה אנחנו משחילים חוט ובתנועה נמרצת, כך יש להניח, אנחנו תוקעים את הכפתור על החוט ואיכשהו דוקרים בו במכנסיים.
הדמיון שלי עבד בקצב מזורז. מכיוון ששמעתי שפלדה היא שבירה, קניתי לי תריסר תריסרי מחטים. מלבד זה קניתי תריסר סלילי חוטים שונים, לרוב שחורים. חוטים לבנים קניתי רק כדי להשתמש בהם במקרה שהחוטים השחורים לא יוכיחו את עצמם. היה לרשותי גם חוט חום, שבו רציתי להשתמש רק במקרה הקיצוני ביותר, אם ייכשלו גם החוטים השחורים וגם הלבנים.
בחנות שקניתי בה את כל הציוד שאלו אותי, אם לא הייתי רוצה גם אצבעון. הבנתי שזה דבר בעל חשיבות רבה וקניתי עשרים. הגעתי לידי מסקנה הגיונית, שלפי משמעות המילה שמים את האצבעון על האצבעות. מאיזו סיבה ולאיזו מטרה נשארו חידה בעיניי. אבל כדי לא לשגות, קניתי עשרים אצבעונים, מכיוון שיש עשר אצבעות בידיים ועשר ברגליים.
כאשר הלכתי הביתה על כל הציוד שנקנה, הרגשתי כמו קוסם. בבית ביקשתי להסיק היטב את החדר ולהביא לי שלושה בקבוקי יין טוב, ואחרי שהתחזקתי בארוחת ערב דשנה וביין, הוצאתי את המכנסיים המסכנים וניגשתי במרץ למלאכה. עד היום אני זוכר את מאבק האיתנים האכזרי!
בבוקר מצאו אותי שוכב על הרצפה, לבוש רק תחתונים וגופייה, מלופף בארבעה־עשר אלף מטר חוטים מצבעים שונים. ישנתי על מאתים מחטים ואת המכנסיים מצאו תפורים לספה; על אצבעות הידיים והרגליים היו לי עשרים אצבעונים והשוק שלי היה תפור לשטיח.
מה יכולתי לעשות קניתי לי מכנסיים חדשים.
בין אוהבי ספר
מאתירוסלב האשק
הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם, הוא ליפול לידי חובבת ספרות, שאוספת סביבה בסלון ביתה ביבליופילים ועורכת מסיבות ספרותיות, שבהן מוגש תה, ולכל חובב ספרות מוקצבות שתי עוגיות.
האמת היא, שלא הייתי חייב לבוא למסיבה הספרותית של הגברת הרצן, אבל לא רציתי לסרב להזמנת ידידי, שכיזבתי לו באחד הימים, שיש לי בבית הוצאה פרטית מקורית של שירי חפיז, כרוכה בכריכת עור אדם. הידיד הפיץ את הדבר בין הביבליופילים וחובבי הספרות ודי היה בכך שהגברת הרצן, הפטרונית שלהם, תביע את משאלתה שיציג אותי בפניה.
בסלון מצאתי שנים־ עשר פרצופים כנים, שמתוכם הביטה עליי כל ספרות העולם. בואי עורר התעניינות. הנחתי שלאדם עם שירי חפיז בכריכת עור אדם מגיעות ארבע עוגיות. לקחתי, אם כן, ארבע עוגיות מהצלחת, ולעלמה הממושקפת לידי לא נותרה אף אחת. זה ציער אותה עד כדי כך, שהחלה לדבר על ספרו של גיתה קרובי בחירה.
היסטוריון ספרות שישב מולי פנה אליי בשאלה: “האם אתה מכיר את גיתה כולו?”
“מכף רגל ועד ראש,” עניתי ברצינות, “הוא נועל נעלי שרוך צהובות וחובש כובע לבד חום, הוא מפקח במכס מזון וגר ברחוב קרמליטסקה.”
הביבליופילים הביטו עליי במבט עצוב ונוזף. המארחת, כדי להסתיר את מבוכת הנוכחים, שאלה אותי: “האם יש לך עניין רב בספרות?”
“גברתי הנכבדה,” עניתי, “היו זמנים שקראתי הרבה. קראתי את שלושת המוסקטרים, מַסֵּכַת האהבה, כלבם של בני בסקרוויל ורומנים אחרים. השכנים שמרו בשבילי את מוספי הרומנים מעיתון פוליטיקה, ופעם אחת בשבוע קראתי את כל ששת ההמשכים בבת אחת. הקריאה עניינה אותי מאוד ולכן הייתי צמא לדעת, האם הרוזנת ליאונה תינשא לגמד ריכרד, אשר רצח בגללה את אביו, שירה בארוסה מרוב קנאה. כן, ספר מחולל פלאים. בשעות הקשות ביותר קראתי את העלם ממסינה, שבגיל תשע עשרה הפך לשודד. שמו היה לורנצו. כן, היו זמנים שקראתי. אבל כיום אני כבר לא קורא הרבה. זה לא מעניין אותי.”
חובבי הספרות החווירו ואיש גבוה בעל מבט חודר שאל אותי כמו שופט חוקר בחומרה ובקיצור נמרץ: “אתה מתעניין בזולה?”
"אני יודע עליו מעט מאוד, "אמרתי, “שמעתי שנפל במלחמת גרמניה־צרפת במצור על פאריס.”
“האם אתה מכיר את מופאסן?” שאל אותי אותו איש בזעם.
“קראתי ממנו את סיפורי סיביר.”
“אתה טועה,” נשמע קולה הכעוס של העלמה הממושקפת היושבת לידי. “את סיפורי סיביר כתבו קורולנקו וסיירושצ’בסקי. הרי מופאסן הוא צרפתי.”
“ואני חשבתי שהוא הולנדי,” אמרתי בשלווה, “אם הוא צרפתי, אולי תרגמו את סיפורי סיביר לצרפתית.”
“ואת טולסטוי אתה מכיר?” שאלה המארחת.
“ראיתי את הלוויה שלו בראינוע. חשבתי לי, שלכימאי כמו טולסטוי, ממציא הרדיום, הייתה מגיעה לוויה מכובדת יותר.”
לרגע השתתקו כולם. היסטוריון הספרות שמולי הביט בי בעיניים שטופות דם ושאל באירוניה: “אבל את הספרות הצ’כית אתה בוודאי מכיר בשלמותה?”
“יש לי בבית את ספר הג’ונגלים, אולי זה יספיק לך,” אמרתי נחרצות.
“אבל הרי קיפלינג הוא אנגלי,” העיר איש שתקן, מכסה את פניו בכפות ידיו כאילו הוא בוכה.
“אני לא דיברתי על קיפלינג”, אמרתי נעלב, “הרי אני מדבר על ספר הג’ונגלים לטוּצֵ’ק.”
שמעתי שני גברים מתלחשים בקול, כדי שאשמע אותם, שאני בהמה.
צעיר חיוור, בעל שיער ארוך, ידיו שלובות, אמר לי בקול ענוג: “אתה לא חש את יופייה של הספרות, אתה לא יודע להעריך סגנון, הרכב משפטים מבריק, אותך גם לא תלהיב שירה. האם אתה מכיר את הקטע משירת ליליינקרון, שממנו אתה חש, אתה מנחש, את יפי הטבע: העננים חולפים, מרחפים, עננים כחולים מרחפים ומרחפים, מעל הרים, מעל עמקים, מעל היערות הירוקים.”
מרים את קולו ונשען על כתפיו של חובב הספרות השכן, המשיך: ,ומה בדבר האש לד’אנונציו? אילו קראת את התיאור הנפלא, הקולע של חגיגות ונציה ויחד עם זאת את רומן האהבה…"
הוא הביט בפתיל מנורת הגז, העביר את כף ידו על מצחו וחיכה איך אגיב על דבריו.
“אני לא כל כך הבנתי אותך,” אמרתי, למה בעצם אותו ד’אנונציו הצית בשעת החגיגות את האש? כמה שנים קיבל על זה?"
“ד’אנונציו הוא המשורר האיטלקי המפורסם ביותר,” הבהירה לי העלמה הממושקפת הבלתי נלאית.
“מוזר,” הערתי בתמימות.
“מה בכלל מוזר כאן,” פתח בצעקה ממש איש, שעד כה לא אמר מילה. “האם אתה בכלל מכיר איזה משורר איטלקי?”
עניתי בגאווה: “כמובן. רובינזון קרוזו.” אחרי מילים אלה הבטתי סביבי.
ברגע זה האפיר שערם של שנים־עשר חובבי ספרות ואהבי ספר, ושנים עשר חובבי ספרות ואוהבי ספר ששערם האפיר בטרם עת זרקו אותי דרך החלון בקומת הקרקע אל הרחוב.
הבדלי מעמדות
מאתירוסלב האשק
פָאסֵר,מנהל אחוזת אצולה, ונִיקְלֵס, חצרן האחוזה, היו ידידים טובים מאוד. הם ישבו יחד יומיום אצל טִיסְקָה, בבית בירה כפרי רחב ידיים, ושם נחשבו לזוג בלתי נפרד עד כדי כך, שיוחסו להם כל מעשי הקונדס שטלטלו את המקום. החצרן ניקלס אהב את המנהל פאסר בלב שלם, ואף על פי כן רבץ ביניהם משהו מעיק, שהקדיר מדי פעם את פני ניקלס. הדבר היה כה מדהים, עד שהביא את החצרן ניקלס לידי ההתרגזות הגדולה ביותר שלבו הטוב היה מסוגל לה. ובכן: בכל פעם שהשניים שתו יחד בבית הבירה של טיסקה, ובסופו של דבר עוללו אחד ממעשי הקונדס שלהם – לרוב תפסו את שוטר הכפר וזרקו אותו לאיזו תעלה – קבע כל הכפר פה אחד, ש“אתמול היה החצרן ניקלס שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
אמנם היה ברור, שהשניים היו באותו מצב רוח מרומם, שתו אותה כמות של בירה, שהשפיעה באותה המידה על מוחות שניהם, אבל זה לא עזר, קול העם קבע: “החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
אין פלא, שהחצרן ניקלס ייחל בכל ליבו שהיוצרות יתהפכו, ולכן, כאשר נקלט בראשו כיצד מדברים עליו בכפר, הפחית בשתייה: בשעה שהמנהל פאסר שתה שלוש כוסות, שתה הוא רק אחת, כך שבסופו של ערב שתה המנהל שלושים כוסות והוא רק עשר, כלומר השתייה הייתה ביחס 1:3. באותו ערב לא עוללו דבר. ניקלס תמך במנהל, וזה, שקט ועצור בדרך כלל, צעק על פני כל הכפר וגידף את בעל בית הבירה טיסקה, ואילו ניקלס שמר, שלא כהרגלו, על נימוסים. ואולם למחרת נודע לו, מה עונה בעל בית הבירה טיסקה לשאלה, כמה זמן ישבו אצלו אמש: “נו, כן, כרגיל, החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
ניקלס הבין, שבמקרה זה מדובר בהפליה מעמדית מובהקת, שקיים כאן פער חברתי עמוק, כאילו הוא, ניקלס, אינו יכול להשתוות לאדון המנהל, ובמרוצת הזמן הייתה משאלתו הגדולה, שיאמרו עליו רק פעם אחת ויחידה:
“נו, כן, החצרן היה קצת עליז והאדון המנהל היה שיכור כמו חזיר.”
אבל משאלתו לא נתמלאה מעולם. כמו שהיו רגילים לומר, כך המשיכו לומר מתוך יראת כבוד למנהל, גם אם הוא, ניקלס עצמו, שתה רק טיפ־טיפה. כאשר בילה יחד עם המנהל והלכו יחד חצי שעה בדרך חזרה הביתה, שמע ניקלס אפילו מפי המנהל עצמו את אותן המילים האכזריות, שתמיד דכדכו את רוחו: “נכון, שהיום אני שוב עליז!”
ואז מחוסר ברירה, שחה החצרן עם הזרם ביודעו, שגם אם שניהם יהיו שיכורים באותה המידה, תמיד יהיה הוא שיכור כמו חזיר והאדון המנהל רק קצת עליז.
מנהל האחוזה בקושי עמד על רגליו, וניקלס הלך לידו זקוף כנר. אבל האדון המנהל היה רק קצת עליז והוא עצמו המשיך להיות “שיכור”.
יום אחד קרה, ששניהם, המנהל וניקלס, כבר התנדנדו כהוגן, כפי שנהוג לומר בכפר. החצרן שתה מתוך ידיעה ברורה, שלא יעזור לו שום דבר, והמנהל שתה בקלות ראש, מודע לשמו הטוב. אחר כך יצאו לרחוב ומסוחררים כפי שהיו דחפו איזה אדם לובש מדים לבריכת הכפר הקטנה. זאת הייתה אחת ההלצות המקובלות שלהם, שבעבורה שילם המנהל לשוטר הכפר כל ערב בבירה וסיגר. אומרים, שאין אדם יכול להימלט מגורלו, ואכן הם לא נמלטו. זה לא היה שוטר הכפר, אלא ז’נדרם בשעת מילוי תפקידו, מוגן על ידי סעיף 81 של החוק הפלילי, שמדבר ברורות על מעשה אלימות שבו אשם כל מי שמרים יד על נציג הרשות.
מאותו רגע ריחפה מעל ראש שניהם סכנת מאסר. מקרים כאלה מובאים בפני בית המשפט האזורי. אין די בבית משפט מחוזי. וכך התנהל הדיון נגד שני הבריונים בפני בית הדין האזורי ביִיצִ’ין. שניהם תירצו את המעשה במצב של שכרות, והביאו כעדים את בעל בית הבירה, את ראש הכפר ועוד שלושה איכרים, שהיו נוכחים במקום כאשר שניהם שתו שלושים בירות כל אחד.
העד הראשון היה בעל בית הבירה טיסקה. “ובכן, אדוני העד,” הקשה השופט הראשי, “איך היה עם אדון ניקלס? באיזה מצב היה, כאשר עזב את המסעדה שלך?”
“במחילה מכבודו ומכבוד בית המשפט,” אמר טיסקה בשיקול דעת, “ניקלס כאן, היה, אדוני, שכה אחיה, שיכור כמו חזיר.”
“ומה היה מצבו של אדון המנהל פאסק, אדון טיסקה?”
בעל בית הבירה טיסקה הביט על המנהל ואמר בלב שלם: “כבודו, כבוד בית המשפט, האדון המנהל היה באותו ערב קצת עליז.” הדבר נרשם. אחריו באו שאר העדים וענו אותה תשובה: “החצרן היה אז שיכור כמו חזיר, אך האדון המנהל היה רק קצת עליז”.
היה זה מקרה ברור והדין נגזר בהתאם לכך. המנהל, מכיוון שהיה רק “עליז”, נדון למאסר של חודש ימים, והחזיר השיכור ניקלס שוחרר, מפני שלא היה מודע למעשיו. ומלבד זאת בא החצרן ניקלס על סיפוקו פעם נוספת, מפני שאחרי מתן גזר הדין קרא המנהל בייאוש: “ישו מריה, רבותיי, הרי גם אני הייתי שיכור כמו חזיר!”
אבל זה כבר לא שינה את המצב במאומה.
משפטו של חם בן נח
מאתירוסלב האשק
דיווח של כתב בתי משפט מימי קדם
משפטו של חם בן נח עורר בעיר אָרוּבָּש שלרגלי הר אררט התעניינות בלתי רגילה. אמנם דיווחנו על האירוע לפני זמן מה בידיעה מפורטת, אבל כדי שגם אותם הקוראים, שאז לא עקבו אחר האירוע, ידעו במה המדובר, אנו משחזרים אותו בתמצית:
האב הקדמון נח, צדיק ידוע, הגיע אחרי אסון הטבע של ה־1 באוקטובר, כאשר האגמים עלו על גדותיהם, על סיפון ספינתו לרגלי הר אררט, השליך שם עוגן וקנה מהממשלה שטח אדמה, ובו עסק בגידול גפנים לפי השיטות החקלאיות המתקדמות ביותר. יום אחד, היה זה ב־12 בספטמבר אשתקד, בשלוש אחר הצהריים, ניגש נח ועמו שלושת בניו, שם, חם ויפת, למרתף היין שלו, לשם טעימת יינו.
בהזדמנות זו היה על נח לשתות כמות גדולה למדי של יין והוא התחיל לתת את אותותיו כאשר עלה נח מן המרתף. אותו יום היה יום שרבי, ועל כן ניגש נח לגינה שמאחורי ביתו, כדי לשכב בצלו של עץ אגס. באותה שעה בא חם, בנו הפוחז, ומשום שמר נח היה לבוש רק כותונת, ניסה הבן להסיר אותה מגופו של אביו, מושך את שוליה מעל ראשו. ברגע זה ניגשו בני מר נח, האדונים שם ויפת, גירשו את אחיהם חם, והוא נס על נפשו. מאחורי גדר הגינה התאסף בשעת המריבה קהל רב, בין השאר גם גבירות, שהביטו בשאט נפש במחזה המקומם. שוטר שנקרא למקום עצר כעבור שעה את חם הנפשע, הוביל אותו למשטרה ומשם הועבר מאוחר יותר למעצר באשמת עברה נגד המוסר הציבורי. אתמול, ב־7 בינואר, הוא הועמד בפני בית משפט, שבראשו ישב השופט מֵלֵכֵנֶך.
הדיון המשפטי היה חייב להתנהל באולם המושבעים הגדול, מפני שחדרי בית המשפט הרגילים לא יכלו להכיל את כל קהל הצופים, ביניהם מספר גדול של גבירות.
הנאשם חם הובא לאולם על ידי שני זקיפים. מעצר החקירה לא השפיע עליו במאומה, כפי שאמר מר נח לכתבי בית המשפט בחדר העיתונאים, להפך, הוא השמין במקום לרזות.
את הדיון פתח יושב ראש בית המשפט בחקירת הנאשם, שענה על השאלות שנשאל בקול צלול.
התברר, שהנאשם כבר קיבל עונש פעם, לפני המבול, בעוון גניבת תשמיש קדושה. הוא גנב פר שהיה מיועד לקרבן, ויחד עם כמה מחבריו אכל אותו. בפעם השנייה נענש לפני כשנה בעוון פגיעה בכבודו של אדם. אי לכך טען סניגורו, שחם סבל בנעוריו מהזנחה ולא זכה לחינוך נאות.
מר נח מתנגד לכך נמרצות. אמנם נכון, שבשעת המבול, כאשר נפרצו בהרים כל האגמים, לא היה לו זמן לחנך את הנער כפי שהיה רוצה. למרות הכול ניסה, אף בעזרת מכות, להרביץ בבנו כללי מוסר. למרבה הצער, אחרי המבול נקלע חם לחברה רעה, התחבר עם פרחחים, שנותרו בחיים, וכבר כבן ארבע־עשרה דיבר גסויות וקילל.
לשאלה, מה היו קללותיו, ענה מר נח, שבדרך כלל קילל את בני סביבתו חזירים, מטומטמים וכדומה. שם ויפת, לעומת זאת, היו ילדים למופת.
הסניגור שאל את מר נח שאלה נוספת, האם שלח את חם לבית הספר.
מר נח עונה בשלילה ומתרץ זאת במבול. הדרכים עדיין לא יבשו ונוסף על כך טבעו אז כל מורי בתי הספר היסודיים. ניצל רק מורה בית ספר תיכון אחד וזה השתגע מרוב אימה.
הסניגור: “אם כך, העד, למה לא שכרת להם מורה פרטי?”
העד: “גם המורים הפרטיים טבעו כולם.” (התרגשות באולם)
הסניגור: “בתור אדם אינטליגנטי היה עליך להחדיר בו עקרונות מוסר.”
העד, בהרמת קול: “במחילה, כבוד בית המשפט! אין ספק שידוע לכול, כמה עמל השקעתי, כדי להציל את האנושות מפני הכחדה, כמה לילות ביליתי בתפילות, כמה ימים אספתי את החיות לספינה שלי.” הוא פונה לסניגור: “האם אתה חושב, אדוני, שקל כל כך להעלות נמר על אנייה? ונוסף לכול גם לדאוג לחינוך של הפרחח הזה?”
חם קורא אל אביו: “שיכור זקן!” הוא ננזף על ידי יושב ראש בית הדין, וחוזר ומתיישב, חיוך רציני על פניו.
יושב ראש בית הדין אל אדון נח: “בסדר, מר נח, אבל מדובר בשאלה כזאת: האם לא הבחנת אי פעם בסממנים של פגם תורשתי בנאשם?”
העד: “היה סמוך ובטוח, אדוני, שחם בן להורים בריאים בהחלט. סבו מתושלח טיפס בגיל שש מאות ושבעים שנה על הרי ההימליה, בריא בשכלו לחלוטין. אשר לרעייתי, היא אישה בריאה, שילדה אותו בגיל שלוש מאות עשרים ושמונה שנה, ואף היא בריאה בנפשה לחלוטין.”
לאחר מכן נמשכה חקירתו של חם. יושב ראש בית הדין: “שמע, נאשם, הדיבר הרביעי עוד לא ישן עד כדי כך, שלא תזכור אותו. הרי המשטרה הורתה להדביק כרזות עם עשרת הדיברות. בחקירה המוקדמת ציינת, שאתה יודע לקרוא, מכיוון שאמך לימדה אותך לקרוא מרוב שיעמום (התרגשות), ועכשיו אתה מנענע את ראשך וטוען, שאת הדיבר כלל לא קראת. בכלל, אתה מסתבך בתירוצים משונים. ענה בקיצור: האם הרמת את כתונת אביך או לא?”
חם: “כן, עשיתי זאת, מפני שאבי הוא אלכהוליסט ללא תקנה.” (התרגשות עצומה בקהל)
מר נח מכסה את פניו וקורא: “אוי לשיבה שלי, רבותיי!”
היושב ראש, בחומרה: “הנאשם, אף אם היה מר נח אדם זר לגמרי, לא מגיע לו שיכנו אותו אלכוהוליסט, לא כל שכן, כשמדובר באביך.”
הגברת נח קוראת מן היציע: “מנוול!”
היושב ראש ממשיך: “ובכן, הנאשם, תאר את כל המקרה בגילוי לב. מה בעצם חשבת, כאשר משכת את כתונת אביך מעל ראשו?”
חם: “שום דבר!”
היושב ראש: “שמע, הנאשם, לא מגלים את ערוותו של אב סתם כך, זה ברור כשמש. בוודאי עשית זאת מתוך שיקול דעת, למען איזו מטרה. תודה בגילוי לב בכל מחשבותיך ותעזור בזה גם לעצמך. הרי לא יעלה על הדעת, שלפתע פתאום, סתם כך, תנצל את שנתו העמוקה ותמשוך את כתונת אביך מעל ראשו.”
התובע הכללי: “האם ידעת, שעוברים במקום אנשים רבים?”
חם: “ידעתי!”
הסניגור: “תאמר לי, מר חם, לא היית אז שיכור?”
חם: “לא, אבל אבא, לעומת זאת, היה שיכור ומטושטש לגמרי. הדבר חזר על עצמו פעמים רבות מדי וחששתי, שמא הרוח תרים את הכותונת של אבא, לכן רציתי להסיר אותה ממנו לגמרי.” (עליזות באולם)
יושב הראש: “הנאשם, אין לך סיבה כלשהי לספר גם עתה בדיחות גרועות. לאביך ולדרך שבה הלך כל חייו לא מגיע ביזיון כזה. היית צריך להיות גאה באביך.”
הגברת נח קוראת לנאשם: “זה יירשם בתנ”ך, חוליגן!"
הסניגור לשם וליפת: “רבותיי, אנא, תאמרו לי, למה עזבתם את אביכם והשארתם אותו תחת העץ? כאשר ראיתם שאביכם ישן במקום גלוי לעיני הציבור, היה עליכם לכסות אותו, ואם כבר היה חשוף, לפחות לכסות את ערוותו בממחטה. אך אתם השארתם את האדון נח עירום עד בוא צוות החקירה.” (התרגשות גדולה)
העד, מר שם: “לא היו לנו ממחטות, כי גם אנחנו היינו רק בכותונת, כמו שבאנו מהכרמים.”
הסניגור: “מנהגים משונים.”
מר יפת: “אני אוסר עליך, אדוני הדוקטור, לנזוף בנו. מצבנו הכלכלי לא הרשה לנו לקנות תחתונים נוספים ומכיוון שהיה מדובר ביום חול, לא לבשנו את תחתוני השבת!”
העדים יורדים מהדוכן. (חם מחייך חיוך אירוני)
התובע הכללי: “הנאשם, אל תגחך על דבר רציני כל כך. הוכח, שאחיך הם חסכנים ומשתדלים לחיות בהתאם להכנסותיהם. אצלך לעומת זאת, הוכח, שאתה חי מעל ליכולתך. כך, למשל, ברשותך שלושה זוגות תחתונים ואתה לובש אותם בפרהסיה גם בימי חול. אתה קל דעת, כבר מאתיים וחמישים שנה אתה מובטל, ואביך חייב לפרנס אותך כבר ארבע מאות שנה. בשעת המבול הצלת את המנוולים הגדולים ביותר מטביעה ועזרת להם לעלות על אניית אביך, וכדי לפנות להם מקום, השלכת מהאנייה כמה זוגות בעלי חיים קדומים נדירים, והם נכחדו כתוצאה מכך. נוסף על כך קיבלנו חוות דעת שלילית מאוד עליך מטעם המשטרה והמועצה המקומית: אתה מנבל את פיך ולא נותן מנוח לשום בחורה.”
אחר כך נקראות חוות הדעת של רופאי בתי המשפט ומהן מסתבר, שחם הוא סוטה, נוטה לסטיות מיניות.
הסניגור: “לאור חוות דעתם של המומחים הנכבדים אני מציע להעביר את האדון חם לשם הסתכלות למוסד לחולי נפש.”
התובע הכללי מתנגד לכך.
הגברת נח מהיציע: “להכניס אותו לכלא, את המנוול!”
בית המשפט מתכנס להתייעצות ושב כעבור חצי שעה. יושב הראש מודיע, שבית המשפט החליט לקבל את הצעת הסניגוריה, והדיון המשפטי נדחה בינתיים לתאריך בלתי ידוע.
בזה הסתיים, לעת עתה, המשפט המעניין, שעליו, ללא ספק, עוד נשוב לדווח. כרצוננו רק להעיר דבר אחד: מטעמי תברואה יש לאסור על קהל השומעים לירוק מהיציע אל האולם. אין זה הוגן, שהיושבים מטה יביאו הביתה חיידקים בשערם. נקווה, שדי בדברים אלה, כדי שבכל מקום למטה יוצבו מרקקות.
החיל הטוב שווייק
מאתירוסלב האשק
לידתו של שווייק
מאתרות בונדי
יארוסלב האשק התחיל לכתוב את קורות החייל הטוב שווייק (כך נקרא הספר במקור) בראשית שנת 1921, אחרי שובו מברית המועצות הרומן היה אמור לכלול שישה כרכים, לרבות נפילת שווייק בשבי הרוסי, אך האשק הספיק לסיים רק שלושה כרכים, ומת בכפר ליפניצה בינואר 1923, בגיל ארבעים, בעת כתיבת הכרך הרביעי.
ואולם דמותו של החייל החייכן, טוב הלב, ששם ללעג את צבא הקיסר, ירום הודו, הדומה בסממניו החיצוניים – הפנים העגולים, כמעט ילדותיים, העיניים הכנות – ובדרכו הצבאית להאשק עצמו, נולדה עוד שנים רבות לפני כן. הקטעים הראשונים על אודותיו הופיעו בהמשכים בעיתון ההומוריסטי הצ’כי קאריקטורי ממאי ועד יולי 1911, בימים שנראו כימי שלום עמוק, ורק מעטים העלו על הדעת, שמלחמת עולם באופק.
חוויות מעניינות של חייל ישר לב
מאתירוסלב האשק
שווייק עומד מול איטליה
שווייק הלך לצבא בלב קל. הוא רצה ליהנות מקצת בידור בצבא ואכן, הוא הצליח להדהים את כל חיל המצב בטְרִידֶנְט, כולל מפקדו הראשי. שווייק היה בכל עת חייכן, חביב בהתנהגותו ואולי מסיבה זו היה גם כלוא רוב הזמן.
גם באשר יצא מבית הסוהר. ענה בחיוך על כל השאלות, ובשלווה מוחלטת הלך שוב לכלא, שבע רצון שהוא מטיל פחד על כל קציני חיל המצב בטרידנט. לא פחד מפני גסותו. אלא להפך, תשובותיו המנומסות, התנהגותו הכנועה וחיוכיו הידידותיים, הנלבבים, הם שהפחידו אותם.
באה ביקורת לחדר, ושוויק החייכן יושב על הדרגש ומברך בנימוס: “יבורך אדוננו, ישו הנוצרי, מודיע בהכנעה.”
הקצין וַאלְק חרק שינים כשהביט על החיוך הכן, הידידותי, של שווייק וברצון היה מזיז את הכובע שעל ראשו של שווייק, כדי שיהיה מונח על פי התקנות, אבל מבטו החם והלבבי מנע ממנו כל התבטאות בנדון.
לחדר נכנס מאיור טֵלֵר. הקצין ואלק מדד במבט חמור את החיילים העומדים ליד דרגשיהם ואמר: "אתה, שווייק, להביא כאן קוור1! "
שווייק ממלא בקפדנות אחרי הפקודה ומביא במקום רובה את התרמיל. מאיור טֵלֵר מסתכל בכעס על תווי פניו התמימים והחינניים של שווייק ומתפרץ: “אתה לא יודע, מה זה קוור?”
“מודיע בהכנעה, אני לא יודע.” וכבר מובילים אותו למשרד. הם מביאים לכאן רובה ודוחפים אותו תחת אפו של שווייק: “מה זה, איך קוראים לזה?”
“מודיע בהכנעה, שאני לא יודע.”
"זה קוור! "
הוא נכלא והסוהר ראה חובה לעצמו לומר לו, שהוא חמור. חיל המצב יוצא לאימונים מפרכים בהרים, אבל שווייק יושב בשלווה, בפנים חייכניים, מאחורי הסורגים.
מכיוון שלא ידעו מה לעשות בו, מינו אותו למשרתם של המתנדבים לשנה אחת2, ככוח עזר לשעות ארוחת הצהריים וארוחת ערב במועדון.
הוא הגיש את הסכו"ם, האוכל, בירה ויין, התיישב בענווה ליד הדלת, עישן סיגריה ומדי פעם העיר: “מודיע בהכנעה, רבותיי, שהאדון הקצין ואלק הוא מפקד הגון, אפילו הגון מאוד,” ובחיוך נשף את עשן הסיגריה לאוויר.
ושוב באה ביקורת ולרוע מזלו של הקצין החדש הוא שאל את שווייק, העומד בענווה ליד הדלת, לאיזו מחלקה הוא שייך.
“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”
“לכל הרוחות, איזה גדוד חונה כאן?”
“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”
“בנאדם, מה שם העיר שחיל המצב המקומי שוכן בה?”
“מודיע בהכנעה, שאני במחילה מכבודו, לא יודע.”
“אז איך, בנאדם, הגעת לכאן?”
בחיוך נלבב, מביט על הקצין בחביבות ובנועם בלתי רגילים, אמר שווייק: “מודיע בהכנעה, שנולדתי ואחר כך הלכתי לבית הספר. אחרי זה למדתי נגרות וגם גמרתי את החניכות, אחר כך הביאו אותי לאיזה בית בירה ושם הייתי חייב להתפשט לגמרי. כעבור כמה חודשים באו לקחת אותי כמה שוטרים והובילו אותי לקסרקטין. בקסרקטין בדקו אותי ואמרו: ‘בנאדם, אתה איחרת בשלושה שבועות בהתייצבות לשירות צבאי, אז אנחנו מכניסים אותך לכלא.’ שאלתי אותם מדוע, בסך הכול לא רציתי ללכת לצבא ואני אפילו לא יודע מה זה חייל. למרות הכל הכניסו אותי למחבוש, אחר כך העלו אותי על רכבת והסיעו אותי מפה לשם, עד שהגעתי לכאן. לא שאלתי אף אחד, איזה גדוד, איזו מחלקה, איזו עיר זאת, כדי לא להעליב אף אחד, ומיד, בשעת תרגילי הסדר הראשונים, מפני שהדלקתי לעצמי סיגריה בזמן הליכה בשורה, הכניסו אותי לכלא, ואני לא מבין מדוע. ושוב כלאו אותי אחרי שגיליתי שאיבדתי את הכידון, ואחר כך מפני שכמעט יריתי בכבוד המפקד במטווח, ועכשו, בסוף, אני משרת את האדונים המתנדבים לשנה אחת.”
החייל הטוב שווייק הביט במבט ילדותי, צלול, על הקצין, שלא ידע אם לצחוק או לכעוס.
התקרב חג המולד. המתנדבים לשנה אחת קישטו את עץ חג המולד שניצב במועדון, ואחרי ארוחת הערב נשא מפקדם נאום נוגע ללב על כך, שישו נולד, כפי הידוע לכולם, ושהוא שמח שיש לו חיילים טובים ושחייל טוב חייב לשמור על עצמו…"
ולתוך הנאום החגיגי נפלו המילים הנלהבות: “כן, כן! ככה זה ולא אחרת!”
אמר אותם בפנים זוהרים החייל הטוב שווייק, שעמד נחבא בין המתנדבים לשנה אחת.
“אתה אייניהריגר,” נתן האוברסט3 זעקה, “מי צעק כאן?”
שווייק יצא משורות המתנדבים לשנה אחת והביא בחיוך על האוברסט: “מודיע בהכנעה, שאני משרת כאן את האדונים המתנדבים לשנה אחת ומאוד מצא חן בעיניי, מה שהואלת לומר. זה היה ממש מכל הלב!”
כאשר צלצלו בטרידנט הפעמונים למיסה של חצות, כבר ישב החייל הטוב שווייק למעלה משעה במחבוש.
הפעם ישב זמן רב למדי ואחר כך שוב החזירו לו את הכידון והציבו אותו במחלקת מקלענים.
נערכו תמרונים גדולים בגבול איטליה והחייל הטוב שווייק נשרך אחרי הצבא.
לפני היציאה למסע הוא שמע את הסברי הצוער: “תחשבו שאיטליה הכריזה עלינו מלחמה ושאנו יוצאים נגד האיטלקים.”
“אם כך, אז קדימה!” קרא שווייק ועל כך קיבל שישה ימי מחבוש.
אחרי שריצה את עונשו נשלח שווייק עם שלושה אסירים אחרים בעקבות מחלקת המקלענים שלו. תחילה עברו בעמק, אחר כך עלו על סוסים להרים ושם, כפי שהיה צפוי, הלך שווייק לאיבוד ביער הסבוך בגבול איטליה.
הוא פילס את דרכו בסבך, מחפש לשווא את חבריו לנשק, עד שעבר בריא ושלם, בציוד מלא, את הגבול האיטלקי.
ושם הצטיין החייל הטוב שווייק. מחלקת המקלענים ממילאנו ערכה באותה עת תרגיל בגבול אוסטריה, ושמונה חיילים ופרד, ועליו מקלע, הגיעו לאותה קרחת היער, שבה הביט החייל הטוב שווייק סביבו בדריכות.
החיילים האיטלקיים זחלו, שלווים ובטוחים, לסבך היער ושם ישנו. הפרד עם המקלע רעה בינתיים בנחת במרעה, והתרחק מהמחלקה שלו עד שהגיע למקום שבו הביט שווייק בחיוך באויב.
החייל הטוב שווייק נטל את מושכות הפרד, ועם המקלע האיטלקי והפרד האיטלקי שב לאוסטריה.
הוא ירד במורדות ההרים בחזרה למקום שממנו יצא, אחר כך עוד הסתובב, יחד עם הפרד, חצי יום ביער כלשהו, עד שלפנות ערב ראה סוף־סוף את המחנה האוסטרי.
המשמר לא רצה לתת לו להיכנס, מפני שלא ידע את ססמת היום. הגיע קצין בריצה ואז נעמד שווייק דום, הצדיע והכריז: "מודיע בהכנעה, אדוני, שלקחתי מהאיטלקים פרד עם מקלע! "
את החייל הטוב שווייק הובילו אל מפקדת חיל המצב, אך אנחנו יודעים, איך נראה הדגם החדיש ביותר של מקלע איטלקי.
-
Kver, שימוש צ'כי של המונח הגרמני Gewehr, דהיינו רובה. ↩
-
בעלי השכלה תיכונית ומעלה, שהיו משוחררים משירות חובה של שלוש שנים כפשוטי העם, שירתו שנה אחת בלבד והיו עתודה לקצונה. בגרמנית Einjaehriger Freiwilliger. ↩
-
מבעיותיה של מתרגמת. דרגת Oberst בגרמנית, obršt בצ'כית “מגורמנת”, מקבילה לדרגת אלוף משנה בצה"ל וקולונל בצבא האנגלי. שתיהן לא נראו לי מתאימות לצבא הוד מעלתו הקיסר. ↩
החייל הטוב שווייק משיג יין למיסה
מאתירוסלב האשק
הבישוף הצבאי, ד"ר קוֹלוֹמָן בֵּלוֹפוֹטוֹצקי, מינה לכומר הצבאי של חיל המצב בטרידנט את אוּגוּסְטִין קְלַיינְשְרוֹד. בין איש כמורה אזרחי לבין איש כמורה צבאי הבדל עצום. באחרון מתמזגים בצורה מושלמת הדת עם הצבא, שתי כתות שונות זו מזו לחלוטין שאוחדו, וההבדלים בין שני סוגי הכמורה הם תהומיים כמו בין קצין פרשים, מדריך רכיבה באקדמיה הצבאית, לבין בעל קרקס.
הכומר הצבאי מקבל את משכורתו מן המדינה, ובתור פקיד צבאי בדרגה מסוימת, הוא בעל זכות לשאת חרב ולערוך דו־קרב. כומר אזרחי אמנם מקבל אף הוא גמול מן המדינה, אך הוא חייב להשתדל להשיג גם קצת כסף מן המאמינים שלו, כדי שיוכל לחיות בנוחיות.
חייל אינו חייב לברך לשלום כומר רגיל, אך מחובתו להצדיע לכומר הצבאי בכבוד הראוי לו, ולא, הוא הולך למחבוש. לאלוהים, אם כן, שני סוגי ממלאי מקום עלי אדמות, אזרחים וצבאיים.
על הכמרים האזרחיים לדאוג לתעמולה פוליטית, והכמרים הצבאיים, מצדם, שומעים את וידויי החיילים ומושיבים אותם בכלא, דבר שהיה, ללא ספק, בכוונת אלוהים עוד מימי בראשית, כאשר ברא את הארץ החוטאת הזאת, ומאוחר יותר גם כשברא את אוגוסטין קליינשרוד.
כאשר אותו הכומר הנכבד היה חולף ברחובות טרידנט, הוא נראה מרחוק כמו כוכב שביט, שבו רוצה אלוהים הזועם להעניש את העיר האומללה הזאת.
הוא היה מטיל אימה בהדרו, ונפוצה עליו שמועה שכבר הספיק לנהל בהונגריה שלושה דו־קרבות, שבהם חתך את אפי יריביו ממועדון הקצינים, שהיו פושרים באמונתם.
אחרי שצמצם בצורה זו את ממדי הכפירה, הועבר לטרידנט באותו הזמן שבו עזב החייל הטוב שווייק את הכלא הצבאי וחזר למחלקה שלו, כדי להמשיך בהגנה על המולדת.
האב הרוחני של חיל המצב בטרידנט חיפש באותה תקופה משרת צבאי, והלך לבחור אותו אישית בין חיילי המקום.
לא פלא, שבשעה שעבר בחדרים, נפל מבטו על פניו הנלבבים של החייל שווייק, והוא טפח על שכמו ואמר: “אתה בא אתי!” החייל הטוב שווייק התחיל להצטדק, שלא עולל שום דבר, אבל הסמל דחף אותו והוביל אותו למשרד.
במשרד, אחרי בקשות סליחה ארוכות, הביע הקצין הזוטר באוזני הכומר הצבאי את דעתו שהחייל הטוב שווייק הוא ein Mistvieh,1 אבל כבוד הכומר קליינשרוד קטע אותו באומרו, שגם Mistvieh יכול להיות בעל לב טוב, ושווייק אישר זאת בהנהון כנוע. כדור פניו החייכניים עם העיניים הכנות זרח בפינה, ולאחר מבט על הראש המקרין טוב לב, הרועה הרוחני הצבאי אף לא רצה לראות את רשימת העונשים של החייל הטוב שווייק.
מרגע זה התחילו עבור שווייק החיים הטובים. הוא שתה בחשאי את יין המיסה וניקה את סוסו של הממונה עליו יפה כל כך, שאף זכה לשבח מצד כבוד הכומר קליינשרוד.
“מודיע בהכנעה”, השמיע החייל הטוב שווייק את קולו, “שאני עושה כל מה שאפשר, כדי להיות מוצלח כמו כבודו.”
אחר כך הגיעו הימים הגדולים של המחנה הצבאי ליד קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ, שבו עמדה להיערך מיסת שדה.
אוגוסטין קליינשרוד השתמש לצורכי פולחן רק ביין־מיסה מוֵוסְלַאוּ שבאוסטריה התחתונה. הוא תיעב יין איטלקי ולכן, כאשר המלאי כמעט אזל, קרא אליו את החייל הטוב שווייק ואמר לו: “מחר תלך העירה להביא יין וסלאוּ מאוסטריה התחתונה. במשרד תקבל כסף ותביא חבית קטנה של שמונה ליטרים. וחזור מיד! אז תזכור, מווסלאוּ שבאוסטריה התחתונה. Abtreten!”
למחרת קיבל עשרים קרונות, וכדי שהחיילים בשמירה לא ימנעו בשובו את כניסתו למחנה, ניתנה לו תעודה: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”
החייל הטוב שווייק הלך העירה ובלכתו על פני העיר חזר ומלמל לעצמו בשקדנות: “Voeslau – Niederoesterreich”. אותו הדבר אמר גם בתחנת הרכבת, וכעבור שלושת רבעי שעה נסע, שמח בחלקו, לאוסטריה התחתונה.
באותו יום הפריע למהלכה המכובד של מיסת השדה רק היין האיטלקי המריר שבכד.
לעת ערב הגיע אוגוסטין קליינשרוד לידי מסקנה, שהחייל הטוב שווייק הוא מנוול, שכנראה משתכר באיזה מקום ושוכח את חובותיו הצבאיות.
צעקות התרעומת של אוגוסטין קליינשרוד נשמעו על פני כל המחנה ונישאו עד לפסגות האלפים, גלשו מטה לעמק אדיז’ו בקרבת מראן, שדרכו נסע כמה שעות לפני כן החייל הטוב שווייק בחיוך של שביעות רצון ובידיעה מחממת את הלב שהוא ממלא את חובתו כהלכה.
הוא נסע בעמק, עבר במנהרות ובכל תחנה שאל קצרות: “וסלאוּ, נידראוסטרייך?”
סוף־סוף ראתה תחנת הרכבת בווסלאו את פניו טובי הלב של החייל שווייק, שהראה לאיזה איש בכובע שרד את התעודה הצבאית הרשמית: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין”.
מחייך בלבביות שאל, איפה כאן הקסרקטין.
האיש בכובע שאל את שווייק על המארשרוטה שלו2, החייל הטוב שווייק הצהיר, שאינו יודע מה זה מארשרוטה.
אחר כך באו עוד שני גברים בכובעים והחלו להסביר לשווייק, שהקסרקטין הקרוב ביותר הוא בקוֹרְנוֹיבּוּרְג.
על כן קנה לעצמו החייל הטוב שווייק כרטיס לקורנויבורג והמשיך בנסיעה.
בקורנויבורג הוצב גדוד הרכבות ובקסרקטין השתוממו מאוד, כאשר באמצע הלילה הופיע החייל הטוב שווייק בשער הקסרקטין והראה לזקיף ליד השער את התעודה: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”
“נשאיר את זה עד הבוקר,” אמר החייל בשמירה, “הקצין המפקח כרגע נרדם.”
החייל הטוב שווייק נשכב על דרגש בידיעה מחממת את הלב, שהוא עושה למען המדינה ככל יכלתו ונרדם שבע רצון.
בבוקר הובילו אותו למשרד האפסנאות, שם הראה שווייק לסמל, רואה החשבון, את כתב הליווי שלו “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין” עם החותמת 3 . Feldlager – Castelnuovo – Rgt. 102, Bat וחתימת הקצין התורן.
הסמל הנדהם הוביל את שווייק למשרד מפקדו, וזה החל לחקור אותו, “מודיע בהכנעה,” אמר החייל הטוב שווייק, “הגעתי בפקודת כבוד הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד מטרידנט, עליי להביא חבית של שמונה ליטרים יין־מיסה מווסלאוּ.”
נערכה התייעצות גדולה. פניו טובי הלב, התמימים, התנהגותו הצבאית הכנה וכתב הליווי “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין” עם החותמת הרשמית והחתימה, עשו את הרושם הטוב ביותר ורק סיבכו את כל העניין עוד יותר.
נערך ויכוח גדול והובעה הדעה, שהכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד קרוב לוודאי השתגע, ושלא נותר אלא לשלוח את החייל הטוב שווייק בעזרת צו תנועה בחזרה.
על כן רשם הסמל לשוויק צו תנועה. היה זה איש הגון וכמה קילומטרים לא שיחקו אצלו תפקיד. לכן רשם לשווייק מסלול דרך וינה, שטאיירברג, זאגרב, טרייסט לטרידנט. את הנסיעה חישב ליומיים. הכניסו לכיסו של שווייק קרונה ושישים, הסמל קנה לו כרטיס נסיעה, והטבח נתן לו מתוך רחמים שלוש כיכרות לחם צבאי.
בינתיים התהלך הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד על פני המחנה ליד קאסטלנואובו, חרק שיניים ולא אמר דבר אלא: “לתפוס אותו, לקשור אותו, לירות בו!”
החייל הטוב שווייק נרשם שם כעריק והייתה זו הפתעה גדולה, כאשר כעבור ארבעה ימים הופיע שווייק בלילה בכניסה למחנה, ובחיוך מסר למשמר את צו התנועה מקורנויבורג ואת התעודה שקיבל במחנה “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”
מיד תפסו אותו, לתדהמתו שמו עליו אזיקים, הובילו אותו לצריף, ושם נכלא.
למחרת בבוקר הובילו אותו העירה, לקסרקטין.
באותה עת הגיע גם מכתב מגדוד הרכבות בקורנויבורג, שבו שאל מפקד הבסיס, מאיזו סיבה שלח הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד את החייל שווייק לקורנויבורג, כדי להביא יין מווסלאוּ. אחרי חקירתו של החייל שווייק, שסיפר בחיוך קורן כיצד התרחש הכול, נערכה התייעצות גדולה וכבוד הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד הלך לבקר את החייל הטוב שווייק במחבוש.
“הכי טוב תעשה, שווייק, בהמה שכמוך, אם תעבור בדיקה לשחרור מהצבא, כדי שלא נראה אותך יותר.”
וכאן הכריז החייל הטוב שווייק, מביט על הכומר הצבאי מבט כן: “מודיע בהכנעה, שאשרת את הוד הקיסר עד לטיפת דמי האחרונה!”
תהליך השחרור מהצבא של החייל הטוב שווייק
מאתירוסלב האשק
בכל צבא מצויים מנוולים, שלא רוצים לשרת. הם מעדיפים להפוך לבטלנים אזרחיים מן השורה. אותם יצורים ממולחים מתלוננים, למשל, שהם סובלים ממום בלב, אף שיש להם, נאמר, רק דלקת המעי העיוור, כפי שמתברר בניתוח שלאחר המוות. בדרך זו ודומה לה הם רוצים להתחמק מחובתם הצבאית. אך אוי להם! עוד קיים תהליך השחרור, שינער אותם כהוגן. האיש מתלונן שיש לו רגל שטוחה. הרופא הצבאי רושם לו מלח אנגלי וחוקן, ורגל שטוחה או לא, הוא רץ כמו משוגע, ובבוקר מכניסים אותו למחבוש.
מנוול אחר מתלונן, שיש לו סרטן קיבה. הם משכיבים אותו על שולחן הניתוחים ואומרים בנוכחותו: “לפתוח את הקיבה בהכרה מלאה” ועוד לפני שמסיימים את המשפט, הסרטן נעלם והמבריא פלאים הולך לכלא.
תהליך השחרור, סופר־ארביטרציה בלשון הרשמית, הוא ברכה לצבא. אילולא היה קיים, כל מגויס שני היה מרגיש חולה ולא מסוגל לשאת את התרמיל.
סופר־ארביטרציה היא מילה לטינית במקורה. Super פירושו על, arbitrare – לברר, לבחון. על כן סופר־ארביטרציה היא “בירור־על”.
יפה אמר רופא המטה: “בכל פעם שאני בודק חולה, אני עושה זאת משוכנע, שלא צריך לדבר על superarbitrare, חשד־על, מפני שחולה כזה, מעל לכל ספק, בריא כמו שור. על סמך אותו עיקרון אני גם פועל. אני רושם חינין ודיאטה. כעבור שלושה ימים מתחנן המתחזה לשחרר אותו מבית החולים. ואם מתחזה כזה מת בינתיים, הוא עושה זאת בכוונה, להכעיס, כדי שלא יצטרך לשבת בכלא בגלל הרמאות שלו. כלומר superdubitare ולא superarbitrare. לחשוד בכל אחד עד לצאת נשמתו.”
כאשר רצו להעביר את שווייק לסופר־ארביטרציה, קינאה בו כל המחלקה.
כשהביא הסוהר הצבאי, את ארוחת הצהריים לתא, אמר לו: “יש לך מזל, נבזה. תלך הביתה מהצבא, ישחררו אותך כמו כלום.”
אבל החייל הטוב שווייק ענה לו אותה התשובה כמו לכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד: “מודיע בהכנעה, שזה לא ילך. אני בריא כמו שור ואני רוצה לשרת את הקיסר עד לטיפת דמי האחרונה.”
הוא נשכב על הדרגש בחיוך מאושר. הסוהר מסר על התבטאות שווייק למילר, הקצין התורן.
מילר חרק שיניים: “אנחנו נלמד את המנוול,” קרא, “כדי שלא יחשוב, שהוא יכול להישאר בצבא. הוא מוכרח לקבל, לפחות, טיפוס בהרות, גם אם ישתגע מזה.”
בינתיים הסביר החייל הטוב שווייק לחברו לתא, חייל מהמחלקה שלו. “אני אשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי. אם אני כבר כאן, אני גם אשאר כאן. אם אני חייל, אני חייב לשרת את הוד מעלתו הקיסר ואף אחד לא יכול לגרש אותי מהצבא, אפילו אם היה בא גנרל ובועט לי בתחת וזורק אותי מהקסרקטין. הייתי חוזר אליו ואומר לו: ‘מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, שאני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי ושאני חוזר למחלקה.’ ואם לא ירצו אותי כאן, אני אצטרף לחיל הים, כדי לשרת את הוד מעלתו הקיסר לפחות בים. ואם גם שם לא ירצו אותי וכבוד האדמירל גם הוא יבעט לי בתחת, אשרת את הוד מעלתו הקיסר באוויר.”
אך בכל הקסרקטין האמינו בלב שלם, שהחייל הטוב שווייק יגורש מהצבא. ביום ה־3 ביוני באו עם אלונקה לכלא, אחרי התנגדות פרועה מצדו נקשר שווייק ברצועות לידיות האלונקה והובל לבית החולים הצבאי. לכל אורך הדרך שבה הובילו אותו, נשמעה קריאתו הפטריוטית: “חיילים, אל תיתנו שייקחו אותי, אני רוצה להמשיך ולשרת את הוד מעלתו הקיסר!”
הכניסו אותו למחלקה לחולים קשים והרופא הראשי ינסה בדק אותו בדיקה שגרתית: “יש לך בצקת כבד ואוטם הלב, שווייק. לאן הגעת? אנחנו נאלצים לשחרר אותך מהצבא.”
“מודיע בהכנעה,” נשמע שווייק, “שאני בריא כמו שור. מה, אני שואל בהכנעה, היה עושה הצבא בלעדיי? מודיע בהכנעה, שאני רוצה לחזור למחלקה ושאני אמשיך לשרת את הוד מעלתו הקיסר בנאמנות וביושר, כיאה לחייל טוב.”
רשמו לו חוקן, וכאשר החובש רוסין בּוֹצְ’קוֹבְסְקִי הכניס לו אותו, הכריז החייל הטוב שווייק, שומר על כבודו על אף מצבו העדין: “אחי, אל תחוס עליי, אם לא פחדתי מהאיטלקים, אני גם לא מפחד מהחוקן שלך. אסור לחייל לפחד משום דבר והוא חייב לשרת, שתזכור את זה!”
אחר כך הובילו אותו החוצה וליד בית השימוש שמר עליו חייל עם רובה טעון.
אחרי זה השכיבו אותו במיטה והחובש בוצ’קובסקי התהלך סביבו ונאנח: “פְּשָא קְרֵב, יש לך הורים?”
“יש לי.”
“מכאן כנראה לא תצא חי, מתחזה.”
החייל הטוב שווייק נתן לו סטירה.
“אני מתחזה? אני בריא לגמרי ואני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי.”
שמו אותו בתוך קרח. שלושה ימים היה עטוף בתחבושות קרח, וכשבא הרופא הראשי ואמר לו: “נו, שווייק, תלך הביתה, למרות הכל,” הכריז שווייק: “מודיע בהכנעה, אדוני הרופא הראשי, שאני כל הזמן בריא ושאני רוצה להמשיך ולשרת.”
שמו אותו שוב בקרח וכעבור יומיים הייתה אמורה להתכנס ועדת הסופר־ארביטרציה, כדי לשחרר אותו מחובת השירות הצבאי אחת ולתמיד.
יום לפני ישיבת הוועדה, כאשר כתב השחרור כבר היה מוכן, ערק החייל הטוב שווייק מהקסרקטין.
כדי שיוכל להוסיף ולשרת את הקיסר, היה עליו לערוק. שבועיים לא שמע עליו איש.
מה גדולה הייתה הפתעת כולם, כאשר כעבור שבועיים הופיע החייל הטוב שווייק בשער הקסרקטין והודיע לזקיף בחיוך כן על פניו העגולים, שבעי הרצון: “מודיע בהכנעה, שאני בא לשבת בכלא, מפני שערקתי, כדי שאוכל להמשיך ולשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי.”
משאלתו נתמלאה. הוא קיבל חצי שנה, וכשרצה להמשיך ולשרת, העבירו אותו למחסן נשק, כדי שימלא מוקשים ימיים בכותנת נפץ.
החייל הטוב שווייק לומד לטפל בכותנת נפץ
מאתירוסלב האשק
נתמלאו דברי כבוד הכומר הצבאי: “שווייק, פרצוף שכמוך, אם אתה רוצה לשרת, אז תשרת בתוך כותנת נפץ. אולי זה יעשה לך טוב.”
וכך קרה, שהחייל הטוב שווייק למד במחסן נשק כיצד לטפל בכותנת נפץ. הוא מילא בה מוקשים ימיים. לשרת שם זה לא צחוק, מפני שהאדם כל העת ברגל אחת באוויר וברגל שנייה בקבר. אבל החייל בטוב שווייק לא פחד. הוא חי בין דינמיט, אקרזיט וכותנת נפץ בנחת כחייל ישר לב, ומהצריף שבו מילא מוקשים ימיים בחומר הנפץ הנורא, נשמעה שירתו:
“פימונט, פימונט, איזה שליט אתה, שנפל מאחוריך השער של מילנו, הופ, הופ, הופ, השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך, פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ. השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך, פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ! אני העמדתי לכם גדוד אולנים, אתם גירשתם אותו משערי מילנו, הופ, הופ, בופ!”
אחרי השיר הנפלא הזה, שהפך את החייל הטוב לאריה, בם תורם של שירים נוגים אחרים על כופתאות בגודל ראשים, שאותן היה החייל הטוב שוויק בולע בהנאה לא תתואר.
וכך הוא חי שמח בחלקו בין כותנות נפץ, לבדו, לבדו באחד מצריפי מחסן הנשק.
ויום אחד באה ביקורת, שעברה מצריף לצריף לבדוק אם הכול כשורה.
כאשר הגיעו עד לצריף שבו למד החייל הטוב שווייק לטפל בכותנת נפץ, ראו לפי ענן העשן שעלה ממקטרתו, כי החייל הטוב שווייק הוא איש צבא חסר פחד.
שווייק, כשראה את קציני הצבא, קם על רגליו, בהתאם לתקנות הצבא הוציא את המקטרת מפיו והניח אותה במרחק הקטן ביותר ממנו, כדי שתהיה בהישג ידו, כלומר בתוך חבית הפלדה עם כותנת הנפץ. באותה שעה הכריז, מצדיע:
“מודיע בהכנעה, שאין חדש והכול בסדר.”
יש רגעים בחיי אדם, שבהם לתושייה תפקיד מכריע.
החכם מכל החבורה היה האוברסט. מתוך כותנת הנפץ עלו עיגולי עשן המקטרת ולכן אמר: “המשך לעשן, שווייק!”
היו אלה דברי חכמה, מפני שללא ספק מוטב מקטרת בוערת בפה מאשר בתוך כותנת נפץ. שווייק הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שאמשיך לעשן.”
הוא היה חייל ממושמע.
“ועכשיו, שווייק, בוא עמנו לתחנת המשטרה הצבאית.”
“מודיע בהכנעה, שאני לא יכול, מפני שעל פי ההוראות אני חייב להיות כאן עד שעה שש, כשיבואו להחליף אותי. ליד כותנת הנפץ חייבת להיות שמירה, כדי שלא יקרה איזה אסון!”
המבקרים נעלמו, הם דהרו אל חדר המשטרה הצבאית ושם נתנו פקודה לשלוח משמר להביא את שווייק.
המשמר הלך באי־חשק, אבל הלך.
כאשר באו עד לצריף שבו ישב החייל הטוב עם המקטרת הבוערת באמצע כותנת נפץ, קרא הסמל: “שווייק, מטומטם, זרוק את המקטרת דרך החלון וצא החוצה!”
“לא בא בחשבון, אדון אוברסט נתן לי הוראה להמשיך לעשן, אז עליי לעשן עד לטיפת הדם האחרונה.”
“צא החוצה, בהמה!”
“אני לא אצא, מודיע בהכנעה. עכשיו השעה ארבע ובאים להחליף אותי רק בשש. עד לשש אני חייב להיות ליד כותנת הנפץ, כדי שלא יקרה איזה אסון. זה כלל הזהי…” את המילה זהירות כבר לא הספיק לסיים. אולי קראתם על האסון הגדול במחסן הנשק. צריף אחרי צריף התפוצץ, עד שעלה לאוויר בתוך פחות משנייה כל מחסן הנשק.
זה התחיל בצריף שבו למד החייל הטוב שווייק לטפל בכותנת נפץ, וכאן נערמו, כגל־עד עצום, קרשים, תומכות, מוטות ברזל, הם עפו לכאן מכל הצדדים כדי לתת כבוד אחרון לשווייק האמיץ, שלא פחד מכותנת נפץ.
שלושה ימים עבדו צוותי ההצלה בין ההריסות וצירפו יחד ראשים, ידיים, שוקיים ורגליים, כדי שהיושב במרומים יוכל ביום הדין האחרון להבחין שוב בין בעלי הדרגות השונות ולתגמל אותם בהתאם.
הייתה זאת מלאכה מפרכת. במשך שלושה ימים סילקו קרשים ותומכות ברזל גם מהגל־עד של שווייק, ובלילה השלישי שמעו, בשעה שחדרו אל תוך ההריסות, קול נעים שר: “השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ.” באור הלפידים חפרו את דרכם אל הקול: “אני העמדתי לכם גדוד אולנים, אתם גירשתם אותו משערי מילנו, הופ, הופ, הופ.”
ובאור הלפידים הם ראו כעין מערה, בנויה מחלקי ברזל וקרשים, ובפינה יושב לו החייל הטוב שווייק, מצדיע להם ואומר: “מודיע בהכנעה, שאין שום דבר חדש ושהכול בסדר!”
הם הובילו אותו החוצה מגיהינום ההריסות, והחייל הטוב שווייק, ברגע שניצב מול קצין, חזר ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר ואני מבקש, שיחליפו אותי, מפני שהשעה שש עברה מזמן, ואני גם מבקש דמי כלכלה בעד אותו הזמן שזה נפל עליי.”
החייל האמיץ היה היחיד מכל מחסן הנשק, ששרד באסון.
חוגי הצבא בעיר ערכו לכבודו באותו ערב מסיבה קטנה במועדון הקצינים. מוקף קצינים שתה החייל הטוב שווייק כמו דג, ופניו העגולים, טוב הלב, קרנו מרוב אושר.
למחרת קיבל דמי כלכלה בעבור שלושה ימים, כאילו היה בקרב, וכעבור שלושה שבועות זכה למינוי סמל במחלקה שלו ובאות הצטיינות גדולה.
בשעה שנכנס לשער הקסרקטין בטרידנט, מקושט באות ההצטיינות ובכוכבים על כתפיו, פגש בקצין קְנוֹבִּלַאוּך, שנרעד כאשר ראה את פניו טובי הלב של שווייק שכה חשש מהם, ואמר לו: “מה עוללת נבזה!”
שווייק ענה לו בחיוך: “מודיע בהכנעה, שלמדתי לטפל בכותנת נפץ.”
ובהתרוממות רוח נכנס לחצר, כדי לחפש את המחלקה שלו.
באותו יום קרא הקצין התורן באוזני החיילים הודעה מטעם משרד הצבא על הקמת יחידה אווירית בצבא, ובה צוין שמי שרוצה יכול להירשם.
החייל הטוב שווייק יצא מן השורה, התייצב בפני הקצין התורן ואמר: “אני מבקש להודיעה בהכנעה, שכבר הייתי באוויר ושאני מכיר את העניין ושאני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר גם באוויר.”
וכך קרה, שכעבור שבוע נדד החייל הטוב שווייק ליחידת ספינות האוויר, שבה התנהג בזהירות גדולה לא פחות מאשר במחסן נשק, כפי שיסופר בהמשך.
החייל הטוב שווייק מטפל במטוסים
מאתירוסלב האשק
לאוסטריה שלוש ספינות אוויר בעלות מנגנון ניווט, שמונה עשרה ספינות אוויר שלא ניתן לנווט אותן וחמישה מטוסים. את החייל הטוב שווייק צירפו למחלקת המטוסים, כדי שיוסיף בשירותו לכבודה ולתפארתה של יחידת הצבא החדשה הזאת. בהתחלה היה מוציא בשדה התעופה הצבאי את המטוסים מן המוסכים ומצחצח את חלקי המתכת בטרפנטין ובגיר.
הוא התחיל את שירותו ביחידת המטוסים מן היסוד. כפי שהבריש בקפידה את סוסו של הכומר הצבאי בטרידנט, כך עבד במרץ על המטוסים, מבריש משטחים כאילו היו סוסים, ובתור סמל הוביל את החיילים לשמירה על המוסכים, ובאותה שעה שינן להם: “לעוף מוכרחים ולכן, אם מישהו ירצה לגנוב מטוס, תירו בו בלי רחמים.”
כעבור כשבועיים הועלה לתקן של נוסע. אבל זו העלאה בדרגה מסוכנת מאוד. הוא הוסיף משקל למטוס הקל וטס עם הקצינים. ואולם החייל הטוב שווייק לא ידע פחד. בחיוך היה עולה לאוויר, מביט בהכנעה והערכה בקצין המנווט את המטוס, ומצדיע, כאשר ראה למטה מתחתיו בעל דרגה גבוהה יותר נע לאטו על פני שדה התעופה.
וגם כאשר מדי פעם נפלו והמטוס התרסק, היה זה תמיד החייל הטוב שווייק שיצא מההריסות, ובעודו מסייע לקצין לקום על רגליו, היה מצדיע ומכריז: " מודיע בהכנעה, שנפלנו ושאנחנו בריאים ושלמים."
הוא היה בן לוויה נעים. באחד הימים טס עם הקצין הֶרְצִיג, וכאשר היו בגובה של 826 מטרים, חדל המנוע לפעול.
"מודיע בהכנעה, שנגמר לנו הדלק, "נשמע מאחורי גב הקצין קולו הנעים של שווייק, “מודיע בהכנעה, ששכחתי למלא את המכל.” וכעבור זמן קצר: “מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה.”
כאשר עלו ראשיהם כעבור שעה קלה מתוך אדוות מימי הדנובה הירקרקים, אמר החייל הטוב שווייק, שוחה בעקבות הקצין אל החוף: “מודיע בהכנעה, שהיום הגענו לגובה שיא.”
עמדו להיערך טיסות ראווה משדה התעופה הצבאי בקרבת רובע נוישטאדט שבווינה.
בדקו את המטוסים, הפעילו את המנועים לשם ניסיון וערכו את ההכנות הדרושות להמראה.
סגן הרציג התכוון להמריא עם שווייק במטוס דו־כנפי מדגם רייט, שאליו חובר מכשיר מוריסון, ובעזרתו אפשר להמריא ללא האצה על הקרקע.
היו נוכחים הנספחים הצבאיים של מעצמות זרות.
הנספח הרומני, מאיור גרגורסקו, הראה עניין רב במטוסו של הרציג, התיישב בתוכו ובחן את מוטות הניווט השונים.
החייל הטוב שווייק הפעיל את המנוע לפי פקודת הסגן, המדחף הסתובב, שווייק, יושב ליד המאיור הרומני הסקרן, סידר בריכוז רב את כבל המתכת המחבר את מנגנון ההיגוי האחורי והתנהג בשוויון נפש עד כדי כך, שהפיל את את הכובע מראש הנספח הרומני.
סגן הרציג התרתח: “שווייק, חמור שכמוך, עוף לכל הרוחות!”
“!Zu Befehl, Herr Leutnant”, קרא שווייק, אחז בהגה הגבהים ובמוט מכשיר מוריסון והמטוס המריא אל על, כאשר הפעימות הקצובות של המנוע המעולה נשמעות למרחקים.
20, 100, 300, 450 מטרים גובה בכיוון דרום־מערב, אל הרי האלפים המלבינים, במהירות 150 ק"מ לשעה.
המאיור הרומני המסכן התאושש חלקית רק מעל איזה קרחון, שמעליו טסו בגובה נמוך כל כך, עד שיכלו לראות תחתיהם בבירור את יפי הטבע, את שדות השלג, את תהום המעמקים המאיים, המשקיף עליהם בחומרה.
“מה קורה?” שאל, מגמגם מרוב פחד, המאיור הרומני הסקרן גרגורסקו.
“מודיע בהכנעה, אנחנו טסים לפי פקודה,” ענה החייל הטוב שווייק ביראת כבוד. “האדון הסגן ציווה: ‘עוף לכל הרוחות!’ אז אנחנו עפים, במחילה מכבודתך.”
“ומתי אנחנו ננחת?” שאל המאיור הרוןמני גרגורסקו בשיניים נוקשות.
“אני מבקש סליחה, אבל אני לא יודע, מתי ניפול. אני טס לפי פקודה ואני יודע רק להתרומם, לרדת אני לא יודע, וזה גם אף פעם לא היה נחוץ לנו, כשהייתי עם האדון הסגן. כשהיינו בגובה, נפלנו מעצמנו.”
מד הגובה הראה על 1860 מטרים. המאיור לפת בחזקה את המוטות וצעק ברומנית: “Deu, Deu, Deu”, והחייל הטוב שווייק, מנווט בזהירות את ההגה, שר מעל האלפים שמעליהם עברו: “את הטבעת שנתת לי, לא אענוד, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אטען אותה לרובה, לעזאזל, למה לא.”
המאיור התפלל ברומנית בקול וקילל קללות נוראות, בשעה שבאוויר הצח המשיך להישמע קולו של החייל הטוב שווייק: “את המטפחת שנתת לי, לא אלבש, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אנקה בה את הרובה, לעזאזל, למה לא.”
מתחתיהם הבזיקו ברקים והשתוללה סערה.
בעיניים יוצאות מן החורים הסתכל המאיור ישר קדימה ובקול צרוד ביקש לדעת: “מתי זה ייגמר?”
“זה ייגמר מאה אחוז,” ענה בחיוך החייל הטוב שווייק, “לפחות עד עכשיו אנחנו, אדון הסגן ואני, תמיד נפלנו לאיזה מקום.”
הם היו אי שם מעל שווייצריה וטסו דרומה. “רק סבלנות, אבקש בהכנעה, כשייגמר לנו הדלק, אנחנו חייבים ליפול.”
“ואיפה אנחנו?”
“מעל איזה מים, מודיע בהכנעה, הרבה מים כאן, כנראה שניפול לים.”
מאיור גרגורסקו התעלף וכרסו השמנה נדחסה בין המוטות, כך שהיה תקוע בחוזקה בתוך מבנה המתכת.
ומעל הים התיכון שר לו החייל הטוב שווייק: “מי שרוצה לגדול, חייב כופתאות לאכול, איינס, צוואי, בצבא לא נפל, איינס, צוואי, מפני שכופתאות אכל, הכופתאות הצבאיות, כל אחת כמו ראש, איינס, צוואי.”
והחייל הטוב שווייק המשיך לשיר מעל פני הים האינסופיים בגובה אלף מטר: “יוצא לו גרנוויל דרך שער אבק השריפה לטיול…”
אוויר הים העיר את המאיור מעלפונו. הוא הביט בעומק הנורא, הבחין בים וקרא: “אלוהים, אלוהים!” והתעלף שנית.
הם טסו במשך הלילה והמשיכו לטוס. לפתע ניער שווייק את המאיור ואמר בחביבות: “מודיע בהכנעה, שאנחנו טסים מטה, אבל איכשהו בקלות.”
בצניחה אטית ירד המטוס, אחרי שנגמר לו הדלק, לתוך חורשת דקלים ליד טריפולי באפריקה.
החייל הטוב שווייק עזר למאיור לצאת מהמטוס, הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר.”
החייל הטוב שווייק השיג שיא עולמי בטיסה אחרי שעבר את האלפים, דרום אירופה, הים התיכון ונחת באפריקה.
המאיור, בראותו סביבו דקלים, נתן לשווייק שתי סטירות, שאותן קיבל החייל הטוב שווייק בחיוך, מכיוון שרק מילא את חובתו אחרי שהסגן הרציג אמר לו: “עוף לכל הרוחות!”
על מה שקרה בהמשך קשה לספר, כי הדבר עלול להביך את משרד ההגנה, והוא בוודאי יכחיש, שאיזה מטוס אוסטרי נפל ליד טריפולי, שאם לא כן היינו מסתבכים בתסבוכת בין־לאומית גדולה.
המחבר וגיבורו בשבי / רות בונדי
האשק גויס למלחמה בשנת 1915, נשלח, אחרי ניסיונות השתמטות, לחזית גליציה ונשבה שם על ידי הצבא הרוסי, כרבים מבני ארצו, שחשו את עצמם קרובים יותר לאחיהם הסלביים מאשר לאוסטרים השנואים. האשק חזר אל שווייק כאשר שימש כתב העיתון צ’כוסלובן, שיצא לאור בקייב. זה היה ביטאון הלגיונות הצ’כיים והסלובקיים שנלחמו לצד הרוסים נגד המונרכיה האוסטרית־ההונגרית וגרמניה למען עצמאות עמיהן. החייל הטוב שווייק בשבי הופיע בארבעה־עשר המשכים. אמנם דמותו של שווייק לא השתנתה, אך נימת התיאורים של הנעשה סביבו רוויה שנאה תהומית למונרכיה האוסטרית־ההונגרית ולכל מה שהיא מייצגת. תיאורי הדמויות של אנשי הצבא, קציני המשטרה, פקידי הממשלה, רופאי בתי החולים ושל כל שאר משרתי המשטר ההאבסבורגי לרוב אינם מעוררים גיחוך, כמו ברומן, שנכתב כבר אחרי התפוררות המונרכיה, בנימה סלחנית, אלא הם כתובים בעט חדה מדי של תעמלן.
מובאים כאן רק שני קטעים מתוך הפרק הראשון של החייל הטוב שווייק בשבי, כדי להראות שמרכיבי הרומן היו קיימים כבר אז, אך הם עדיין לא מגובשים, רק טיוטות, והדמויות עדיין לא מעוצבות.
החייל הטוב שווייק בשבי
מאתירוסלב האשק
עד היכן הגעת, חיילי הטוב שווייק!
בנארודני פוליטיקה ובביטאונים רשמיים אחרים הופיע שמך בקשר לכמה סעיפי החוק הפלילי.
כל מי שהכיר אותך קרא בפליאה: “בית המשפט הארצי בתור בית דין פלילי, מחלקה 4, ציווה להחרים את רכושו של יוזף שווייק, סוחר נעליים, מקום מגוריו האחרון קראלובסקה וינוהראדי, בעוון פשע עריקה לאויב, בגידה במלכות ופשע נגד כוחות המלחמה הממלכתיים לפי סעיפים 183–194, מס' 1334, אות ג' וסעיף 327 של החוק הפלילי הצבאי.”
איך באת במגע עם הספָרות האלה, אתה, שרצית לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד “טיפת הדם האחרונה”?
1
החייל הטוב שווייק סבל משיגרון ולכן אפשר להכתיר פרק זה גם בכותרת מלחמה ושיגרון. כאשר פרצה המלחמה, היא מצאה את שווייק, בעל העבר המהולל, במיטה. בארון היו תלויים מכנסי הצבא החגיגיים שלו וכובע הנושא את האותיות FJI 1, שאותם היה שכנו נוהג לשאול לנשפי תחפושות ושאר הבילויים במסכות.
מכאן אנו רואים, שהחייל הטוב שווייק הניח מזמן למדי צבא והתמקם בחנות נעליים קטנה בווינוהראדי, שם הוא חי ביראת שמים ושם התנפחו רגליו דרך קבע פעם בשנה.
כל הבאים לחנות שלו כדי שיתקין סוליות חדשות לנעליהם, היו חייבים להבחין בתמונת פראנץ יוזף בצבעים צעקניים להחריד, שהייתה תלויה בדיוק מול דלת הכניסה.
ובכן, שם היה תלוי המצביא העליון, מחייך חיוך מטופש לעבר כל לקוחות שווייק. היה תלוי שם זה שלמענו רצה שווייק לשרת עד טיפת דמו האחרונה, ומסיבה זו אף מצא את עצמו בפני ועדת חקירה, מפני שהאדונים בצבא לא היו מסוגלים להבין, איך מישהו יכול להיות בעל שכל בריא, ויחד עם זאת לרצות להביא קרבן למען הוד מעלתו הקיסר.
במשרדי הגדוד, תחת מספר רישום 16/112, היו שמורים המסמכים הנוגעים למהלך חקירת הסופר־ארביטרציה של החייל הטוב שווייק ותוצאותיה.
נאמנותו להוד מעלתו הקיסר תוארה שם כפסיכוזה קשה, בהתאם לדברי הרופא הראשי, שאמר לשלישו בשעה שהגיע תורו של שווייק: “שלח אלי את המטומטם.” לשווא טען שווייק, שהוא לא יעזוב את הצבא, שהוא רוצה להמשיך לשרת. גילו לו גידול נדיר בחלל התחתון של עצם הגולגולת, וכאשר אמר לו המאיור בוועדה: “אתה אידיוט מושלם, אתה בסופו של דבר תרצה להגיע גם למטה הכללי,” ענה שווייק בטוב לב: “בסדר, אם אתה חושב, אדוני, שהייתי יכול להוציא אותם שם מהבוץ.”
על אמירה זו קיבל שמונה ימי צינוק, במשך שלושה ימים שכחו להביא לו שם אוכל וכשסוף סוף ריצה את עונשו, הובילו אותו למשרדי הגדוד, נתנו לו פתק לבן, שעליו היה כתוב שהוא משוחרר מהצבא בגלל טמטום, לאחר מכן הובילו אותו שני חיילים בחזרה לקומת המגורים, כדי שייקח את חפציו, ושוב הובילו אותו מהקסרקטין החוצה.
ליד השער השליך שווייק את מזוודתו הקטנה לאדמה וקרא: “אני לא רוצה לעזוב את הצבא, אני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד טיפת הדם האחרונה.”
על המילים הנעלות הנ"ל הגיב המלווה שלו בדחיפת אגרוף לצלעות של שווייק, ובעזרת כמה חיילים מתבטלים שעמדו שם, הוציאו אותו בכוח משער הקסרקטין.
הוא עמד על מדרכת הרחוב האזרחי. האם ייתכן, שלעולם לא ישמע עוד בחצר הקסרקטין שת תזמורת כלי הנשיפה מתאמנת בנגינת Gott erhalte? האם ייתכן, שלעולם לא יתקע לו הסמל אגרוף בבטן ולא יאמר לו: “סתכל לי בעיניים, 'סתכל לי ישר בעיניים, או שאני עושה ממך קציצות, קוף!” האם ייתכן, שלעולם לא יאמר לו עוד סרן ואגנקנכט: Sie boehmischer Schweinshund mit ihrer weissroten Meerschweinnase!"2 האם לא ישובו הזמנים היפים לעולם?
……………………………………..
הכרזת המלחמה מצאה את שווייק במיטה, חולה שיגרון, שממנו סבל מאז מאבקו העיקש נגד השחרור מהצבא:
2
למחרת, עוד לפני שד"ר גרוש היה יכול להביע באוזני המושל את רגשות נאמנותו בשעה הכרזת המלחמה, הביע החייל הטוב שווייק ברחובות פראג, לפני התקהלות המון גדול, את נאמנותו בדרך אחרת.
בעגלה שבה מסיעים חובשים את החולים הסובלים מניוון חוט השדרה, ששאל מחנות סטוֹאוּפָּה, הוא נדחף, קב בכל יד מידיו, דרך רחובות העיר על ידי השוליה בוֹהוּסּלָב, קורא לסביבתו הנרגשת: “קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!”
האנשים צחקו, הצטרפו לתהלוכה, וליד המוזיאון קיבל איזה יהודי, שקרא “הידד!” את המכה הראשונה. בפינת רחוב קרָאקוֹבְסְקָה היכה ההמון שלושה סטודנטים גרמניים, ובשירת שיר העם “לא טוחנים, לא טוחנים” הגיעה התהלוכה עד לרחוב ווֹדיִצְ’קוֹבָה, שם התרומם שווייק בכאב מעגלת הנכים, ומנופף בקביים קרא: “ועוד פעם קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!” באותו רגע כבר הגיחה המשטרה, ברגל ורכובה על סוסים.
כעבור חמש דקות היו שווייק, ישוב בעגלה, והשוליה בוהוסלב האזרחים היחידים בים מדי המשטרה.
בזה הרגע נפגשו ליד עגלת הנכים מפקח המשטרה קלימה ומפקח המשטרה הרכובה קלאוס.
“ציד מוצלח,” בירך קלימה.
“ציד מוצלח,” השיב קלאוס.
“צא מהעגלה!” ציווה על שווייק מפקח משטרה אחר, בעל זקן.
“אני לא יכול, יש לי רימטיזם, הרי אני…”
“סתום את הפה,” אמר לו המפקח קלימה, “אנחנו מכירים את זה, הוציאו אותו מהעגלה!”
ארבעה שוטרים התנפלו על שווייק, ואותה שעה שישה שוטרים רכובים ושנים־עשר שוטרים רגליים גררו לרחוב וודיצ’קובה את השוליה בוהוסלב, שצרח בקולי קולות: “אדון שווייק, אדון שווייק, אני הולך עם האדונים האלה!”
בינתיים ניסו ארבעה שוטרים בלהט רשמי בלתי רגיל להעמיד את שווייק חולה השיגרון על רגליו. שווייק נשך את שפתיו מרוב כאב: “אני לא יכול…”
“תקעו את הארטיסט בחזרה לעגלה!” נשמעה הפקודה החדשה, והשוטרים מילאו אותה במהירות הבזק, קורעים באותה שעה את מעילו ואת בטנת הווסט שלו מאחור, ותולשים את צווארון חולצתו, שנשאר ביד אחד השוטרים.
שני שוטרים דחפו מאחור את העגלה עם השלל יקר הערך, שניים הלכו לידה, ושמונה מנצחים חמורי סבר רכבו משני צדיה.
נוצות התרנגול על הכובעים התבדרו ברוח, הסוסים צהלו, כל התהלוכה צעדה אל מטה המשטרה, והחייל הטוב שווייק התחיל לחייך חיוך נלבב. הוא הרגיש, שרגליו מתגמשות בהדרגה. הוא היה מסוגל להניע את אצבעות רגליו בתוך הנעליים ללא כאב, ונעמד בפני חידה מדעית גדולה. השיגרון שלו הלך ונעלם ככל שהתקרבו למטה המשטרה. פנים אל פנים מול כל מנגנון המשטרה הלך השיגרון והתנדף, וכאשר נסגר אחרי שווייק שער המטה ברחוב בַּארְטוֹלוֹמֵיְיסְקָה, ניסה החייל הטוב שווייק לקפוץ מן העגלה. זה נחשב להתגרות נוספת.
“שאו אותו למעלה!” ציווה המפקח קלימה וכעבור שעה קלה מצא שווייק את עצמו במחלקת החקירות של משטרת פראג.
כך הסתיימה ההפגנה שלו.
המרכיבים האוטוביוגרפיים / רות בונדי
מקצועו של שווייק השתנה שלוש פעמים: בסדרת הסיפורים הראשונה משנת 1911 הוא נגר, בסדרה משנת 1917 הוא בעל חנות נעליים ורק ברומן עצמו הוא בעל מכון לכלבים. כמו בפרטים רבים אחרים, קיימת כאן הקבלה בין חיי האשק וחיי שווייק: זמן קצר בלבד, כאשר חיזר אחרי ירמילה מאיירובה, בתו של פסל בפראג, חדל האשק לשתות, התלבש בצורה מסודרת וניסה להתקיים כנדרש מחתן לעתיד של בת למשפחה בורגנית מכובדת, שהתנגדה בתוקף לנישואי הבת לאנרכיסט ונווד. זמן מה עבד האשק כעורך כתב העת עולם בעלי החיים, ולבסוף הקים יחד עם אשתו, את בית המסחר לכלבים. הסיפור בנוסח אוטוביוגרפי על הקריירה של האשק כסוחר כלבים, הופיע בכתב העת סווייטוזור בשני חלקים באפריל ובמאי 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
המכון הקינולוגי
מאתירוסלב האשק
1
מאז ומתמיד חיבבתי בעלי חיים מכל סוג שהוא. בגיל הרך הייתי מביא הביתה עכברים, ופעם אחת אף שיחקתי עם חתול מת במשך כל השעות שבהן התפלחתי מבית הספר.
התעניינתי בנחשים. פעם תפסתי איזה נחש במורד טרשים ביער והתכוננתי לקחת אותו אתי, כדי להכניס אותו למיטתה של דודה אנה, שלא אהבתי אותה. למזלי הזדמן למקום היערן, שקבע שמדובר בצפע, הרג אותו ולקח אותו עמו, כדי לקבל את הפרס על פי חוק. בגיל שמונה־עשרה עד עשרים וארבע חיבבתי בעלי חיים גדולים מאוד. עניינו אותי גמלים ופילים מכל הסוגים.
מגיל עשרים וארבע עד עשרים ושמונה שקע עניין זה בהדרגה, והתחלתי להתעניין בבקר ובסוסים. רציתי להיות בעל חוות סוסים או לגדל פרים גזעיים. אבל הדבר נשאר בגדר חלום ולא נותר לי אלא לצמצם את אהבתי לבעלי חיים קטנים יותר. העדפתי כלבים על חתולים וכשהייתי בן שלושים, בערך, עלו ביני ובין קרובי משפחתי חילוקי דעות שונים. נזקף לגנותי, שאני לא מתפרנס באופן מסודר ושעד כה לא דאגתי לעמוד על רגליי. אחרי החלטה מהירה הודעתי לקרובים שלי, שלאור התעניינותי בבעלי חיים וחיבתי אליהם אני אפתח בית מסחר לכלבים.
ראוי לציון, שלא שמחו על כך.
2
כאשר אדם מייסד עסק עליו, ללא ספק, לדאוג לשם שיגדיר את סוג העסק בצורה קולעת. סוג זה של עסק נקרא בדרך כלל “כלבייה”, שם שלא מצא חן בעיניי בהתחשב בכך, שקרוב רחוק שלי עובד במשרד ממשלתי והוא היה מוחה על כך.
גם השם הפשוט, בית מסחר לכלבים, לא מצא חן בעיניי במיוחד, מפני שהיה בכוונתי לנהל עסק בעל רמה גבוהה יותר. באנציקלופדיה מצאתי את הביטוי “קינולוגיה”, כלומר תורת הכלבים. אחר כך עברתי בנסיעה ליד המכון החקלאי וזה מה שהכריע: קראתי לעסק מכון קינולוגי. היה זה שם גאה, מלומד, המבטא, כפי שהדפסתי במודעות גדולות, “גידול, מכירה, החלפה וקנייה של כלבים על פי יסודות קינולוגיים.”
אותן המודעות הגדולות, שבהן צוין פעמים רבות כל כך הביטוי מכון קינולוגי, עוררו את ההתפעלות אף שלי עצמי. סופסוף אני בעל מכון. מי שלא זכה לכך, לא יודע כמה גאווה וכמה קסם טמונים בדבר. במודעות הבטחתי ייעוץ מקצועי בכל הנוגע לכלבים. מי שקונה תריסר כלבים, מקבל גור נוסף חינם. כלב הוא המתנה ההולמת ביותר ליום ההולדת, להכנסה בברית הדת, לאירוסים, לחתונה, ליובל. לילדים זה צעצוע שלא נשבר ולא נקרע בקלות. בן לוויה נאמן, שלא מתנפל עליכם ביער. כל סוגי הכלבים במלאי. קשר ישיר לחוץ לארץ. ליד המכון בית חינוך לכלבים בלתי מחונכים. במכון הקינולוגי שלי גם הכלב המתפרע ביותר ילמד לא לנבוח ולא לנשוך. לאן עם כלב בחופשה? למכון הקינולוגי. איפה ילמד הכלב לעמוד על רגליו האחוריות בתוך שלושה ימים? במכון הקינולוגי.
אחרי שאחד מדודיי קרא את המודעות האלה, טלטל ראשו ואמר:
“לא בחורי, אתה לא בריא. לא כואב לך לפעמים הראש מאחור, מעל העורף?”
ואולם אני צפיתי בתקווה לעתיד, ואף שלא היה לי עדיין ולו כלב אחד, חיכיתי בקוצר רוח לאיזו הזמנה וחיפשתי במודעה עובד ישר, משוחרר צבא, שלא יצטרך לחזור שוב לשירות צבאי אחרי שיפתח יחס חיבה לכלבים.
3
על המודעה ‘עובד לשם גידול ומכירה של כלבים’ נתקבלו המון הצעות, שאחדות מהן היו כתובות בכנות רבה. שוטר כפרי בדימוס הבטיח, אם יזכה במשרה, ללמד את כל הכלבים לקפוץ מעל מקל וללכת על הראש.
אחר כתב, שהוא יודע לטפל בכלבים, מכיוון שבמשך שנים שימש עוזר לתופס כלבים בבודייוביצה, ופוטר בגלל יחס סלחני לקרבנות.
מועמד אחר החליף מכון קינולוגי במכון גניקולוגי וכתב, שעבד כשמש בבתי יולדות ובמרפאות נשים.
חמישה־עשר מתוך המועמדים היו בוגרי הפקולטה למשפטים, שנים־עשר היו בוגרי סמינריון למורים. נוסף על כך הגיעה הצעה מטעם האגודה לרווחת אסירים משוחררים לפנות אליהם בדבר משרת, מפני שיש להם בעבורי פורץ קופות משוחרר הגון מאוד. כמה ממכתבי המועמדים היו עצובים מאוד ומלאי ייאוש. הם כתבו, לדוגמה, בעצמם: “אף שידוע לי מראש, שלא אזכה במשרה…”
בין הפונים היו רבים, שידעו ספרדית, אנגלית, צרפתית, טורקית, רוסית, פולנית, קרואטית, גרמנית, הונגרית, ודנית.
אחד המכתבים היה כתוב לטינית.
ואחר כך הגיעה פנייה פשוטה, אך לעניין: “אדוני הנכבד! מתי להתחיל בעבודה? בכבוד רב לָדִיסְלָב צִ’יזִ’ק, קוֹשִׁיזֶ’ה, אצל משפחת מֶדְזִ’יצְקִי.” מכיוון שהמועמד שאל שאלה ישירה כל כך, לא נותר לי אלא לענות לו, שיבוא ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר. הייתי אסיר תודה לו, ששחרר אותי מבחירה ארוכה ומסובכת.
אכן, ביום רביעי, בשמונה בבוקר, התייצב המשרת שלי לעבודה. היה זה גבר נמוך קומה, פניו מחוטטים, זריז מאוד, שהושיט לי יד ברגע שראה אותי, ואמר בעליזות: “מזג האוויר לא ישתפר עד מחר, האם כבר שמעת שבשבע בבוקר שוב התנגשו שתי חשמליות בשדרת פְּלְזֶנְסְקָה?”
אחר כך הוציא מכיסו מקטרת קצרה וסיפר לי, שהוא קיבל אותה מנהג חברת סטירבל ושהוא מעשן טבק הונגרי. אחר כך מסר לי, שאצל בַּנְזֵט בנוּסְלֶה עובדת מלצרית בשם פפינה ושאל אותי, אם לא הלך אתי לבית ספר. לאחר מכן התחיל לדבר על איזה כלב תחש, שיהיה צורך לצבוע אותו קלות ולעקם לו מעט את הרגליים, במקרה שאקנה אותו.
“אם כך, אתה מבין בכלבים?” שאלתי בשמחה.
“ברור, אני בעצמי כבר מכרתי כלבים והיו לי מזה צרות בבית משפט. פעם הובלתי הביתה בוקסר, ופתאום עוצר אותי ברחוב איזה אדון וטוען, שזה הכלב שלו ושהוא אבד לו לפני שעתיים בשדרת אוֹבוֹצְנָה. ‘איך אתה יודע שזה הכלב שלך?’ ‘לפי זה שקוראים לו מופו. בוא הנה מוּפוֹ!’ אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזו שמחה קפץ עליו הכלב שלי. ''בוֹסקוֹ,' אני קורא לו. ‘בוסקו, פויה!’ והוא שוב מקפץ סביבי בשמחה. זה היה כלב מטומטם. הכי גרוע היה, שבבית המשפט שכחתי שקראתי לו אז בוסקו. אבל הוא שמע גם לשם בוברל’ה והתייחס אליי באותה שמחה. האם לחפש איזה כלב בשבילך?”
“לא, צ’יז’ק, העסק שלי ינוהל בצורה סולידית. אנחנו נחכה לקונה ובינתיים נעבור על המודעות במדור חיות מחמד, מי מוכר מה, אילו סוגי כלבים. הנה, כאן איזו גברת רוצה למכור שפיץ לבן בן שנה בגלל חוסר מקום. האם השפיצים באמת גדולים עד כדי כך, שהם מפריעים בדירה? לך לרחוב שְׁקוֹלְסְקָה כפי שכתוב וקנה אותו, הנה, אני נותן לך שלושים קרונות.”
הוא נפרד ממני בהבטחה לחזור בהקדם האפשרי וחזר כעבור שלוש שעות ובאיזה מצב! המגבעת הנוקשה שלו הייתה תקועה לו עד מעל לאוזניים, הוא התנדנד מצד לצד בצורה נוראה, כאילו התהלך על סיפון אנייה בעת סערה בים ואחז בידו בחזקה בחבל, שמשך אחריו. הסתכלתי בקצה החבל. שם לא היה דבר.
“נו־איך־הוא־מוצא־חן־בעיניך? חתיך, נכון? נו – חזרתי־מוקדם (הוא התחיל לשהק ונתקל בדלת החדר)־’סתכל על האזניים שלו־נו בוא, מטומטם־איך הוא בנוי, מה?־היא אפילו לא רצתה למכור אותו.”
באותו רגע הסתובב והסתכל בקצה החבל. הוא פקח עיניים, תפס בקצה החבל, מישש אותו ושיהק: “לפני שע־ע־עה הוא עוד היה שם – היה ש־א־א־ם…”
הוא התיישב על כיסא, נפל ממנו באותו רגע ונאחז ברגלי כדי להזדקף, והכריז בתרועת ניצחון, כאילו גילה משהו נפלא: “כנראה שברח לנו.” הוא התיישב על הכיסא והתחיל לנחור.
כך התחיל צ’יז’ק את יום העבודה הראשון שלו.
הסתכלתי דרך החלון לרחוב. שם התרוצצו בין העוברים ושבים כלבים שונים. היה נדמה לי, שכל אחד מהם למכירה, בשעה שהאדם לידי נוחר נחירות אימה. ניסיתי להעיר אותו מתוך מחשבה עיקשת, שיבוא איזה קונה ויקנה לא כלב אחד, אלא תריסר שלם.
אבל איש לא בא וגם לא היה טעם לנסות ולהעיר את צ’יז’יק. התוצאה היחידה הייתה שגלש מהכיסא. כעבור שלוש שעת הוא התעשת, סוף־סוף, בכוחות עצמו, שפשף את עיניו ואמר בקול צרוד: “נדמה לי, שעשיתי משהו רע.”
הוא נזכר בהדרגה בפרטים שונים, התחיל לספר על השפיץ, כמה שהיה יפה וכמה זול מכרה אותו האישה. הוא שילם בעבורו רק עשר קרונות, מפני שאמר לה, שהוא יימסר לידיים טובות מאוד. אחר כך סיפר, איך הכלב לא רצה ללכת אתו ואיך הוא הרביץ לו. אחר כך עבר במהירות לנקודה, שיש לו מכר בעל בית בירה למטה בסמיחוב ולכן התעכב אצלו. היו שם עוד כמה מכרים נוספים. הם שתו איזה יין וגם ליקרים. האדם הוא יצור שברירי.
“בסדר,” אמרתי, “כידוע לך קיבלת שלושים קרונות, אתה נותן לי עשרים בחזרה.”
הוא לא בא לידי מבוכה בכלל: “הייתי באמת מחזיר לך את העשרים קרונות, אבל רציתי לגרום לך נחת. התעכבתי בשְוִויהַאנְקָה ושם נתתי לאיש בשם קְרַאטְקִי עשר קרונות דמי קדימה על גורים. יש להם שם כלבה משונה כזאת, מעניינת, והיא הרה. אנחנו סקרנים, איזה סוג גורים היא תלד. העיקר, שהם כבר מובטחים לנו. אחר כך הלכתי ליד פָּאלִיַארְקָה, שם מוכרים שפנה נהדרת כזאת…”
“תתאושש, צ’יז’ק, הרי אנחנו לא סוחרים בשפנים.”
“אמרתי שפנה?” הכריז המשרת. “זו הייתה טעות. רציתי לומר כלבת רועים סקוטית. גם היא בהיריון, אבל שם לא נתתי דמי קדימה בעבור הגורים, אלא אותן עשר קרונות הן דמי קדימה על הכלבה, הגורים נשארים אצל הבעלים שלה ואנחנו נשלח להביא את הכלבה מיד אחרי שתלד. אחר כך הלכתי ברחוב קרוצין…”
“אבל אז כבר לא היה לך שום כסף…”
“נכון, אתה צודק, אז כבר לא היה לי שום כסף. אבל אילו היה לי, שם מוכר איזה אדון נובק כלב שעיר גדול, הייתי נותן לו דמי קדימה, כדי שהכלב יהיה שמור לנו. עכשיו אני הולך ישר לרחוב שקולסקה. השפיץ בטח כבר חזר הביתה אחרי שברח ממני. תוך שעה אני חוזר יחד אתו.”
צ’יז’ק עמד בהבטחתו. הוא חזר עוד לפני תום השעה, מפוכח לגמרי ונושם בכבדות. להפתעתי הרבה הביא עמו שפיץ שחור.
“לא יוצלח!”, קראתי, הרי האישה כתבה במודעה, שהיא מוכרת שפיץ לבן."
הוא הביט שעה קלה בכלב ובלי להוציא מילה יצא אתו בריצה החוצה.
הוא חזר כעבור שעתיים עם שפיץ לבן כולו מלוכלך מבוץ, בעל פנים פראיים.
“עם השפיץ ההוא זו הייתה טעות,” אמר צ’יז’ק, “לאותה גברת ברחוב שקולסקה היו שני שפיצים, שחור ולבן. כמה שהיא שמחה, כשהבאתי לה את השחור בחזרה.”
הסתכלתי על לוחית הכלב המובא. הייתה לו לוחית של רובע ז’יז’קוב. פתאום הרגשתי כאילו עליי לפרוץ בבכי, אבל התאפקתי. (בינתיים הסיר צ’יז’ק את הלוחית תוך הערה, שזה תמיד מסוכן.)
בלילה העירו אותי שריטות על הדלת. פתחתי והשפיץ השחור, המכר הוותיק מלפני הצהריים, התפרץ לדירה, נובח בשמחה. אולי התגעגע אלינו, אולי הייתה לו דרך ארוכה הביתה. איך שלא יהיה, עכשיו היו לי כבר שני כלבים והיה חסר לי רק קונה.
4
הקונה הופיע בבוקר בשעה עשר בערך. הוא הביט סביבו בדירה ושאל: “איפה הכלבים שלך?”
“אני לא מחזיק אותם בבית,” אמרתי לו, "חוץ משני השפיצים, השחור והלבן, שנמצאים אצלי לשם אילוף והם כבר שמורים לארכידוכס מבראנדיס. את הכלבים שלי אני מחזיק בכפר, כדי שייהנו מאוויר צח ולא יסבלו מטפילים ומאבעבועות, שמפניהם מתקשה להישמר גם הסוחר הקפדני ביותר בעיר. מדיניות המכון הקינולוגי שלנו היא להעניק לכלבים אפשרות של חופש תנועה, ולכן מפזר אותם העובד שלי בכפר שבו נמצאים מעונות הכלבים שלי, כל יום על פני הסביבה, והכלבים חוזרים רק לפנות ערב.
יש לכך יתרון נוסף, שהכלבים לומדים להיות עצמאיים, מפני שבמשך היום הם צריכים לדאוג למזונם בעצמם. שכרנו בעבורם חלקות יער גדולות, שם הם ניזונים מחיות בר למיניהן, והיית צריך לראות כמה שזה מצחיק, כאשר פינצ’ר ננסי כזה נאבק עם ארנבת."
זה מאוד מצא חן בעיני האיש, כי הוא הנהן ואמר: “אם כך, יש לך למכירה גם כלבים רשעים מאוד, מאומנים לשמירה?”
“בהחלט. יש במלאי כלבים מפחידים כל כך, שאני לא יכול אפילו להראות לך תצלום שלהם, מפני שכמעט היו קורעים את הצלם לגזרים. יש לי במלאי כלבים שכבר קרעו גנב לחתיכות.”
“בדיוק כזה הייתי רוצה,” אמר הקונה, “אני בעל מחסן עצים ועכשיו, בחורף, הייתי רוצה להצטייד בכלב שמירה טוב. האם אתה יכול להביא לי אותו ממעון הכלבים שלך עד מחר אחר הצהריים? אבוא לכאן לראות אותו.”
“לרשותך, אין בעיה, מיד אשלח את המשרת להביא אותו. צ’יז’ק!”
הוא הופיע, חיוך מלבב על פניו, ומיד היה נדמה לו שהוא מכיר את האדון מאיזה מקום.
“צ’יז’ק,” אמרתי לו, נותן לו סימנים, “אתה תיסע להביא את כלב השמירה המרושע ביותר. מה שמו?”
" פַאבִּיאָן," ענה צ’יז’ק בקור רוח, “אמא שלו הייתה הֶקְסֶה, זה כלב איום ונורא. הוא כבר קרע לגזרים וזלל שני ילדים, מפני שבטעות נתנו להם לשחק אתו והם רצו לעלות על הגב שלו. בנוגע לדמי קדימה …”
“כמובן,” אצר הקונה, “כאן ארבעים קרונות דמי קדימה. כמה יעלה?”
“מאה קרונות,” אמר צ’יז’ק, “ועוד זהוב עבור קיצוץ הזנב. יש לנו גם כלב זול יותר, בשמונים קרונות, אבל הוא הוריד בנשיכה שלוש אצבעות לאיזה אדון שרצה ללטף אותו.”
“אני רוצה את הרשע יותר.”
וצ’יז’ק, מצויד בארבעים קרונות דמי קדימה, הלך לחפש כלב שמירה ובערב הביא לי איזה יצור מגושם עגמומי, שבקושי גרר את רגליו, המסכן.
“הרי זה פגר,” קראתי נדהם.
“אבל הוא בזול,” אמר צ’יז’ק, “פגשתי קצב, שבדיוק הוביל אותו להורג כלבים מפני שהוא, כך אמר, כבר מסרב למשוך ומתחיל לנשוך. אז אני חושב, שיהיה ממנו כלב שמירה מצוין. דרך אגב, אם יהיה שם גנב ברמה, אז הוא ירעיל אותו ואותו אדון יבוא אלינו לקנות כלב אחר.”
התווכחנו עליו שעה קלה, אחר כך סירק צ’יז’ק את הכלב ובישלנו בשבילו אורז עם סחוס. הוא זלל שני סירים מלאים ועדיין נראה עלוב ואַפָּתִי כפי שהיה. הוא ליקק את הנעליים שלנו, התהלך על פני החדר חסר כל עניין ונראה עליו שהוא כועס על שאדונו לא הלך אתו עד להורג הכלבים, למרות הכול.
צ’יז’ק עשה עוד ניסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.
האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.
“זה כלב נורא!” קרא.
“לאנשי הבית הוא לא יעשה כלום, שמו פוקס, נסה ללטף אותו.”
הקונה סירב, אז סחבנו אותו במלוא מובן המילה אל אותה המפלצת והכרחנו אותו ללטף אותה. כלב השמירה התחיל ללקק את ידו והלך עמו כמו כבשה.
ועד הבוקר רוקנו גנבים את כל מחסן העצים של האיש.
5
התקרב חג המולד. בינתיים צבענו את השפיץ השחור בצהוב בעזרת מי חמצן, ואת השפיץ הלבן לשחור בעזרת תמיסת חנקן כספית. שני הכלבים ייללו בשעת הטיפול יללות נוראות, ונוצר הרושם כאילו במכון הקינולוגי שלנו לא שני כלבים, אלא לפחות שישים.
לעומת זאת היה לנו שפע של גורים. צ’יז’ק סבל, לפי כל הסימנים, מאשליה חולנית שגורים הם יסוד העושר, ולכן הביא לקראת חג המולד בכיסי מעיל החורף שלו כל הזמן גורים. שלחתי אותו להביא כלב דוגה, אבל הוא הביא לי גורי תחש, שלחתי אותו להביא פינצ’ר אורוות, והוא הביא לי גור של פוקס־טרייר. היו לנו כבר שלושים גורים ועל מאה ועשרים נוספים שילמנו דמי קדימה.
עלה בי הרעיון לשכור לקראת החגים חנות בשדרות פרדיננד במרכז פראג, להציב שם עץ חג המולד ולמכור שם את הגורים המקושטים בסרטים צבעוניים בססמה: “ילדיכם ישמחו בחג המולד יותר מכל אם תקנו להם גור בריא.”
שכרתי את החנות. זה היה בערך שבוע לפני החגים.
“צ’יז’ק,” אמרתי לו, “אתה תיקח את הגורים לחנות שלנו בפראג, תקנה עץ אשוח גדול ויפה, תקנה גם טחב ותניח את הגורים יפה מאחורי חלון הראווה. בקיצור, אני סומך עליך, שתסדר את זה בטעם. מובן?”
“בהחלט. תהיה לך נחת.” הוא הוביל את הגורים בארגזים על עגלה, ואחר הצהריים הלכתי לשם לראות, איזה נחת גרם לי וכמה יפה סידר את חלון הראווה.
ההמונים לפני החנות נתנו לי להבין, שיש עניין עצום בגורים. אבל כאשר התקרבתי, שמעתי בהמון קריאות נזעמות: “זאת התעללות נוראה! איפה המשטרה? איך בכלל מרשים דבר כזה!”
כאשר פילסתי את דרכי עד לחלון הראווה, כשלו רגליי.
צ’יז’ק, כדי לעצב את הכול יפה, תלה שני תריסרי גורים על ענפי עץ חג המולד כאילו היו אלה ממתקים לקישוט. הם היו תלויים שם, האומללים, חורצים לשון, כמו שודדים בימי הביניים שנתלו על עץ… ותחתיהם הייתה הכתובת: “חג המולד השמח ביותר יהיה לילדיכם, אם תקנו להם גור בריא, נחמד.”
וזה היה סופו של המכון הקינולוגי.
מעשה בתמונת הקיסר פראנץ יוזף הראשון
מאתירוסלב האשק
תמונת הקיסר הגורלית
בפרק הראשון של הרומן, שנקרא בתרגומו העברי החייל האמיץ שווייק, מתרחשת העלילה בבית הבירה או קָאלִיכָה. שם מסביר בעל המקום פָאלִיבֶץ, שהיה גס רוח ידוע וכל מילה שנייה שלו הייתה תחת או חרא, לשוטר החרש בְּרֶטְשְנַיידֵר למה הוא נאלץ לסלק את תמונת הקיסר ירום הודו: הזבובים חרבנו עליו. די היה באותה האמרה התמימה כדי להביא את פאליבץ למאסר.
נושא תמונת הקיסר המחוללת על ידי בעל חיים, והאסון שהיא מביאה על בעליה קדם לכתיבת הרומן.
במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות־קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור־צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה־20 באוקטובר
- הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס“מ וברוחב 36 ס”מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס“מ ורוחבו 40 ס”מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."
עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: “אז התחרבנו עם הקיסר הזקן.” וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: “מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב־15 ק'”. הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל־12 ק' ועוד טען, שזה גזל.
המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב“פוליטיקה הלאומית” וב“קול האומה”: “בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב־15 ק'”. אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים “ימים טרופים” ו“מתענה קשות”. במקום זה עליו להשתמש בביטויים “ימים גדולים” ו“בעל הניצחון”, שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: “בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב־15 ק'.” אבל גם זה היה לשווא.
הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית־המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.
“הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ.”
אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: “15 ק' מקריב כל צ’כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש.” בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. “בנאדם,” אמר לו אחד המנהלים, “הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!”
אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: “צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכל!”
מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: “אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!”
והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.
נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ’ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה־36.
אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ’כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב־15 ק'.
“אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר,” יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. “עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב־300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר.”
לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: “לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב־15 ק' ב־10 ק' בלבד.”
שוב היה שקט בחנות. “מה המצב עם תמונת הקיסר?” שאל אותו בעל בית היין. “עצוב מאוד,” ענה פטישקה. “אין דרישה להוד מעלתו הקיסר.”
“אתה יודע מה,” אמר לו בעל בית היין בחשאי, “נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי.”
“אני עוד אחכה,” ענה אדון פטישקה.
החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב־2 ק', הוא ירוויח, למרות הכל, קרונה אחת על כל תמונה.
והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: “הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב־15 ק' עתה רק בשתי קרונות.”
כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.
בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בין דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.
על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה־עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.
-
* במלחמת אוסטריה־איטליה בשנות החמישים והשישים של המאה התשע־עשרה. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.