כאשר הודיע לי בראשית אוקטובר שנת 1918 הסובייט המהפכני הצבאי של חיל הגדה השמאלית בסִימְבִּירְסְק1, שנתמניתי למפקדה של העיר בוּגוּלמה, שאלתי את היושב ראש קָאיוּרוֹב: “ואתה יודע בוודאות, שבוגולמה כבר נכבשה?”
“אין לנו ידיעות מפורטות יותר,” הייתה התשובה, “אני מסופק מאוד, אם היא כבר עכשיו בידינו, אבל עד שתגיע לשם, אני מקווה, שתיפול בינתיים.”
“ואקבל איזה ליווי?” שאלתי בקול שקט, “ועוד דבר: איך אגיע לאותה בוגולמה, איפה היא בכלל נמצאת?”
“ליווי יש לך, תקבל שנים־עשר חיילים, ובדבר השאלה השנייה, תסתכל במפה, אתה חושב שמה שמדאיג אותי זה רק איפה שוכנת איזו מונגוליה טיפשית?”
“יש לי עוד שאלה, חבר קאיורוב: מתי אקבל כסף לדרך ולהוצאות?”
הוא ספק כפיים על שאלה כזאת. “השתגעת! הרי בדרך אתה צריך לעבור כמה וכמה כפרים, שם ייתנו לך לאכול ולשתות, ועל בוגולמה תטיל מס…”
למטה בחדר המשמר, חיכה לי הליווי שלי. שנים־עשר גברים כארז, צ’ובאשים, שידעו רק מעט רוסית ולכן לא הצליחו להסביר לי, אם הם מגוייסים או מתנדבים. לפי המראה הנחוש והמפחיד שלהם, התקבל יותר על הדעת שהם מתנדבים, נכונים לכל דבר.
אחרי שקיבלתי את הניירות שלי והמון ייפויי כוח, שבהם נאמר נחרצות, שמסימבירסק ועד לבוגולמה כל אזרח חייב להושיט לי עזרה במה שיידרש, ניגשתי עם היחידה שלי לאניית קיטור, ושטנו בה על פני הוולגה ועל הנהר קָמָה עד לצִ’יסְטוֹפּוֹל.
בדרך לא חוויתי שום חוויה מיוחדת, רק אחד הצ’ובאשים מהליווי שלי נפל מסיפון האנייה, כשהיה שיכור, וטבע. נשארו לי אחד־עשר. בצ’יסטופול, אחרי שירדנו מהאנייה התנדב אחד מהם ללכת להשיג עגלות ולא חזר עוד. נשארו עשרה, והצלחתי להבין מדבריהם שהמרחק עד למוֹנְטַזְמָה, ביתו של אותו הצ’ובאש הנעלם, כארבעים ורסט2 ושהוא הלך לראות מה שלום הוריו.
אחרי שרשמתי, סוף־סוף, אחרי תשאול ארוך של תושבי המקום, את הכול, איפה נמצאת אותה בוגולמה ואיך מגיעים אליה, השיגו הצ’ובאשים הנותרים עגלות, ונסענו בדרכים האיומות, מלאות הבוץ, של האזור דרך קְרָאצ’ַלְגָה, יֵלָנוֹב, מוֹסְקוֹב, גוּלוֹקוֹב ואַיְיבָּשֵבוֹ. כל אותם הכפרים מאוכלסים על טהרת הטטרים, להוציא גולוקוב, שבה חיים הצ’רמיסים יחד עם הטטרים.
מכיוון שבין הצ’ובאשים, שקיבלו על עצמם את הנצרות לפני כחמישים שנה, לבין הצ’רמיסים, שהם עובדי אלילים עד היום, שוררת איבה תהומית, אירעה בגולוקוב תקרית קטנה. הצ’ובאשים שלי, מזוינים מראש עד כף רגל, גררו אלי אחרי סיור בכפר את ראש העיר דָבְלֶדְבַּיי שַׁקִיר, שאחז בידיו כלוב עם שלושה סנאים לבנים. אחד הצ’ובאשים, ששלט ברוסית מעט יותר מהשאר, פנה אלי לשם הבהרה:
“הצ’ובאשים הם פראבוסלבים עשר, שלושים, חמישים שנה – הצ’רמיסים הם עובדי אלילים, חזירים.” אחרי שתלש מידי דבלדביי שקיר את הכלוב עם שלושת הסנאים, המשיך: “הסנאי הלבן זה האל שלהם – אחד, שניים, שלושה אלים. האיש הזה הוא הכומר שלהם, קופץ עם הסנאים, קופץ, מתפלל אליהם. אתה תטביל אותו…”
פני הצ’ובאשים נראו מאיימים עד כדי כך, שנתתי הוראה להביא מים, טפטפתי אותם על דבלדביי שקיר, ממלמל מילים לא מובנות, ולאחר מכן שילחתי אותו לדרכו. מהאלים הצ’רמיסים פשטו הבחורים שלי את העור ואני יכול לאשר על סמך נסיוני, שמהאל הצ’רמיסי המרק טוב מאוד.
אחר כך גם בא לבקר אותי ראש המוסלמים המקומי, מולה אַבְּדוּלְהַלֵי, והביע את שמחתו על שאכלנו את הסנאים: “כל אחד חייב להאמין במשהו,” אמר, “אבל סנאים, זה סתם לכלוך, הם קופצים מעץ לעץ, וכשהם בכלוב הם עושים טינופת, איזה אלוהים זה?” הוא הביא לנו כמות גדולה של בשר כבש צלוי ושלושה אווזים, והבטיח לנו שאם הצ’רמיסים יתמרדו בלילה, כל הטטרים יהיו לצדנו.
לא קרה שום דבר, כי לדברי דבלדביי שקיר, שהתייצב אצלי בבוקר לפני צאתנו, היער מלא סנאים. סוף־סוף עברנו את אייבשבו והגענו לעת ערב בלי תקלות למָאלָה פִיסֵצְנִיצֶה, כפר רוסי מרוחק עשרים ורסט מבוגולמה. האוכלוסיה המקומית ידעה היטב על הנעשה בבוגולמה. הלבנים עזבו את בוגולמה ללא קרב לפני שלושה ימים, ןהכוחות הסובייטיים עומדים מחוץ לעיר וחוששים להיכנס לתוכה, כדי לא ליפול במלכודת.
אין שלטון בעיר וראש העיר עם כל הנכבדים מחכים כבר יומיים עם לחם ומלח לקבל את פני מי שייכנס לעיר.
שלחתי קדימה את הצ’ובאש שידע רוסית הכי טוב, ובבוקר התחלנו לנוע לכיוון בוגולמה.
על גבול העיר בא לקראתנו המון רב. ראש העיר אחז במגש ועליו כיכר לחם וקערית מלח.
בנאומו הביע את התקווה, שארחם על העיר. הרגשתי כמו ז’יז’קה בשערי פראג3, בייחוד אחרי שראיתי בתהלוכה גם את ילדי בתי הספר.
הודיתי לו בנאום ארוך, חותך פרוסת לחם ובוזק עליה מלח. הדגשתי, שלא באתי להפריח ססמאות ריקות, אלא שכל רצוני הוא שקט, שלווה, סדר. לבסוף נישקתי את ראש העיר, לחצתי את ידו של נציג הכמורה הפראבוסלבית, וניגשתי לבניין העירייה שבו הוקצבו לי חדרים בעבור מפקדת העיר.
לאחר מכן הוריתי להדביק בחוצות את פקודה מס' 1 בזו הלשון:
אזרחים!
אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה והכנה ועל הכנסת האורחים בלחם ומלח. שמרו תמיד על המנהגים הסלביים העתיקים, שאין לי דבר נגדם, אבל יחד עם זאת, אל תשכחו, שנתמניתי למפקד העיר ועליו מוטלות גם חובות.
לכן אני תובע, ידידים יקרים, שתמסרו את כל הנשק שבידיכם מחר בסביבות השעה שתים־עשרה לפני הצהריים. אני לא מאיים על אף אחד, אבל כידוע לכם, העיר תחת מצור.
ברצוני עוד לציין, שהיה עליי להטיל מס על העיר, ואני מצהיר בזה, שהעיר לא תשלם כל מס.
על החתום
למחרת, לקראת השעה שתים־עשרה, התמלאה הככר המון חמוש. התייצבו לפחות אלף איש עם רובים, אי אלו גם נשאו מקלעים.
אנחנו, האחד־עשר היינו נשטפים בנקל בהצפה הזאת של בני אדם חמושים, אך הם הרי באו למסור את נשקם. הם מסרו אותו שעות רבות עד הערב, ואני לחצתי את ידו של כל אחד ואמרתי כמה מילות נועם.
למחרת בבוקר הוריתי להדפיס ולהדביק את פקודה מס' 2:
אזרחים!
אני מודה לכל תושבי בוגולמה על המילוי המדויק של פקודה מס' 1.
על החתום
הלכתי לישון רגוע, לא מנחש שמעליי מרחפת חרב דמוקלס בצורת הגדוד המהפכני של טבר.
כפי שכבר ציינתי, הכוחות הסובייטיים חנו במרחק של כחמישים וורסט מדרום לעיר ולא העזו להיכנס לבוגולמה, חוששים ממלכודת, עד שקיבלו סוף־סוף, הוראה מהסובייט המהפכני הצבאי מסימבירסק לכבוש את בוגולמה בכל מחיר, ובדרך זו לאבטח את בסיס הכוחות הסובייטיים הנלחמים ממזרח לבוגולמה.
וכך ניגש החבר ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי, לתקוף ולכבוש את בוגולמה, שבה כיהנתי אני זה כבר היום השלישי, ביראת השמים, כמפקד העיר וניהלתי את העניינים לשביעות רצונן המלאה של שכבות האוכלוסייה.
בשעה שהגדוד הטברי “חדר” לעיר, ירה בלכתו ברחובות צרורות לאוויר ולא נתקל בהתנגדות אלא של שני צ’ובאשים שלי, שהתעוררו משנתם בעת השמירה ליד שער מפקדת העיר, ולא רצו לאפשר כניסה לחבר ירוחימוב, שניגש, ואקדח בידו, לכבוש את בית העירייה.
את הצ’ובאשים שלי לקחו בשבי, וירוחימוב נכנס למשרדי, ששימש לי גם חדר שינה.
“ידיים למעלה!” ציווה שיכור מניצחונו, מכוון אלי את אקדחו. הרמתי בשקט את ידיי.
“ומי אתה?” שאל מפקד הגדוד הטברי.
“מפקד העיר.”
“של צבא הלבנים או של הסובייטים?”
“של הסובייטים, אני יכול להוריד את הידיים?”
“אתה יכול, אבל אני מבקש אותך למסור לידי על פי דין מלחמה את הפיקוד על העיר, מפני שאני כבשתי את בוגולמה.”
“אבל אני קיבלתי מינוי,” מחיתי.
“לעזאזל עם מינוי כזה. קדם כול אתה צריך לכבוש.”
“אתה יודע מה,” אמר כעבור שעה קלה ברוחב לב, “אני ממנה אותך לשליש שלי. במקרה שלא תסכים לכך, אני אצווה לירות בך תוך חמש דקות.”
“אין לי התנגדות להיות השליש שלך,” עניתי וקראתי למשרת שלי. “ואסילי, תעמיד את הסמובר, נשתה תה עם מפקד העיר החדש, שזה עתה כבש את בוגולמה…”
כך חולפת לה תהילת עולם.
משימתי הראשונה היתה לשחרר את שני הצ’ובאשים השבויים שלי, ולאחר מכן הלכתי להשלים את שעות השינה שלי, שהופרעה בשל המהפכה בעיר. לקראת הצהריים התעוררתי ונוכחתי לדעת, ראשית, שכל הצ’ובאשים שלי נעלמו באופן מסתורי, משאירים באחת מנעליי פתק בעל תוכן בלתי מובן למדי: “טובאריש גאשק, מחפשים עזרה הרבה סביב סביב. חבר ירוחימוב להוריד ראש” ושנית, שהחבר ירוחימוב מזיע מאז הבוקר מעל נוסח הפקודה הראשונה שלו לתושבי בוגולמה.
“חבר שליש,” אמר לי, “אתה חושב שכך זה בסדר?” הוא הוציא מערמת הטיוטות לפקודה דף עם שורות מחוקות ותוספות מילים וקרא: “לכל תושבי בוגולמה! ביום הזה, עם נפילת בוגולמה, נטלתי לידי את הפיקוד על העיר. את המפקד לשעבר אני מסלק בגלל חוסר התאמה ופחדנות מתפקיד המפקד וממנה אותו לשליש שלי. מפקד העיר ירוחימוב.”
“זה אומר הכול,” שיבחתי אותו, “ומה אתה מתכוון לעשות הלאה?”
“קודם כול,” ענה בכובד ראש ובחגיגיות, “אני אצווה על גיוס סוסים, אחר כך אורה להוציא להורג את ראש העיר, ומהבורגנות אקח עשרה איש בתור בני ערובה ואכניס אותם לבית סוהר עד לסוף המלחמה. נוסף על זה אערוך חיפוש כללי בעיר ואאסור על מסחר חופשי. ליום הראשון זה יספיק ועד מחר אמציא משהו חדש.”
“ברשותך,” אמרתי, “אני בהחלט לא מתנגד לגיוס סוסים, אבל אני מוחה בתוקף על הוצאתו להורג של ראש העיר, שקיבל את פניי בלחם ובמלח.”
ירוחימוב קפץ על רגליו: “אותך קיבל, אבל אליי עוד לא בא.”
“זה ניתן לתיקון,” אמרתי, “נשלח להביא אותו.” התיישבתי ליד השולחן וכתבתי:
מפקדת העיר בוגולמה
מס' 2891
לראש העיר בוגולמה:
אני מצווה עליך להתייצב מיד לפי המנהג הסלבי העתיק אצל מפקד העיר החדש עם לחם ומלח.
מפקד העיר ירוחימוב
שלישו גאשק
בשעה שירוחימוב חתם על המכתב, הוא הוסיף: “אחרת תוצא להורג וביתך יועלה באש.”
“על מסמכים רשמיים,” אמרתי לירוחימוב, “אסור להוסיף דברים כאלה בכתב, אחרת הם מאבדים את תוקפם.”
כתבתי את המכתב מחדש בנוסח המקורי, הגשתי אותו לחתימה ושלחתי אותו ליעדו באמצעות המשרת.
“הלאה,” אמרתי לירוחימוב, “אני מתנגד בתוקף לכך, שעשרה אנשים מקרב הבורגנות ייכלאו עד סוף מלחמת האזרחים, כי על כך יכול להחליט רק בית הדין המהפכני.”
“בית הדין המהפכני זה אנחנו,” אמר ירוחימוב ברצינות רבה. “העיר בידינו.”
“אתה טועה, חבר ירוחימוב, מה אנחנו? זוג עלוב. מפקד העיר ושלישו. בית הדין המהפכני נקבע על ידי הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח. היית רוצה שיעמיד אותך לקיר?”
“נו טוב,” נאנח ירוחימוב בהשלמה, “אבל על חיפוש כללי בעיר לא יכול לאסור עלינו אף אחד.”
“על סמך צו מה־18 ביוני בשנה זו,” עניתי לו, “חיפוש כללי אפשר לערוך אך ורק בהסכמת ועד המהפכה או הסובייט המקומי. מכיוון שזה עדיין לא קיים, נשאיר את הדבר לזמן מאוחר יותר.”
“אתה מלאך,” אמר ירוחימוב ברוך, “בלעדיך הייתי אבוד, אבל עם המסחר החופשי אנחנו צריכים לגמור, למרות הכול.”
“רוב האנשים שסוחרים ונוסעים לשווקים,” הבהרתי לו, “הם אנשי כפר, מוז’יקים, שלא יודעים קרוא וכתוב. קודם כול הם צריכים ללמוד את האלף־בית, אחר ידעו לקרוא צווים ויבינו במה המדובר. קודם כול עלינו ללמד את כל האנאלפביתים לקרוא ולכתוב, ולהשתדל, שיבינו מה שאנחנו דורשים מהם, ואחר כך אנחנו יכולים להוציא צו אפילו בדבר גיוס סוסים. רק תאמר לי, חבר ירוחימוב, למה אתה מתעקש לערוך גיוס סוסים? אולי אתה רוצה להפוך את גדוד הרגלים המהפכני של טבר לגדוד פרשים? אתה יודע, שבשביל זה קיים המפקח על גיבוש חילות במפקדת הגדה השמאלית?”
“אתה צודק, טובאריש גאשק,” נאנח ירוחימוב, “מה עלי לעשות?”
“למד את תושבי מחוז בוגולמה קרוא וכתוב”, עניתי, “ובמה שנוגע לי, אלך לראות אם הבחורים שלך לא עושים שטויות ואיפה הם מתאכסנים.”
יצאתי והתהלכתי על פני העיר. הגדוד המהפכני הטברי התנהג למופת. הוא לא דיכא איש, התיידד עם האוכלוסיה המקומית, לגם תה, הסכים שיבשלו בשבילו פלמני, שצ’י ובורשט1, התחלק עם מארחיו בטבק ובסוכר שלו, בקיצור, הכול היה כשורה. הלכתי לבדוק את מצב העניינים גם במאלה בוגולמה, שבה חנתה הפלוגה הראשונה של הגדוד. גם שם מצאתי את אותה האידיליה, החיילים שתו תה, אכלו בורשט והתנהגו כשורה. חזרתי מאוחר בערב ובקצה הכיכר ראיתי כרזה שזה עתה הודבקה ועליה נכתב:
לכל תושבי בוגולמה והמחוז!
אני מצווה על כל תושבי העיר והמחוז, שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, ללמוד את הדבר תוך שלושה ימים. מי שיימצא אחרי מועד זה אנאלפבית, יומת בירייה.
מפקד העיר בוגולמה
כאשר באתי אל ירוחימוב, הוא ישב בחברתו של ראש העיר, שהביא מלבד לחם ומלח, שהיו מונחים בקפידה על השולחן, גם כמה בקבוקים קטנים של וודקה ליטאית עתיקה. ירוחימוב היה במצב רוח מרומם, התחבק עם ראש העיר וקרא לקראתי:
“קראת איך שמעתי לעצה שלך? בעצמי הלכתי עם זה לבית הדפוס והוצאתי את האקדח על המנהל. ‘תדפיס מיד, חביבי, אחרת אני יורה בך, בן זונה.’ הוא רועד, המנוול, רועד, קורא, רועד עוד יותר ואני, בום לתקרה… הוא הדפיס, יופי הדפיס. לדעת לקרוא ולכתוב, וזה העיקר! אחר כך אתה מוציא צו, כולם קוראים, מבינים והם מאושרים. נכון, ראש העיר? שתה, טובאריש גאשק!”
סירבתי.
“אתה תשתה או לא?” צעק עליי.
הוצאתי את האקדח ויריתי לתוך הבקבוק עם הוודקה הליטאית העתיקה, ומכוון את האקדח על הממונה עליי, אמרתי בתקיפות: "מיד תלך לישון או ש… "
“אני כבר הולך, חמוד שלי, נשמה שלי, כבר הולך, אני סתם, כך. לעשות קצת שמח, שיהיה קצת בידור.”
הובלתי את ירוחימוב למיטה, השכבתי אותו ובשובי אל ראש העיר אמרתי לו: “מפני שזו הפעם הראשונה, אני סולח לך, רוץ הביתה ושמח, שיצאת מזה כל כך בזול.”
ירוחימוב ישן עד לשעה שתים אחר הצהריים למחרת היום. אחרי שהתעורר, שלח להביא אותי, ובעודו מביט עליי בחוסר ביטחון אמר: “נדמה לי, שרצית אתמול לירות בי.”
“כן,” עניתי, “רציתי למנוע מה שהיה מצפה לך בבית הדין המהפכני אחרי שהיה נודע להם, שהשתכרת בתור מפקד עיר.”
“אחי, אתה הרי לא תספר על כך לאיש, זה כבר לא יקרה יותר. אני אלמד את העם לקרוא ולכתוב…”
בערב באה המשלחת הראשונה של מוז’יקים מאזור קַארְיָגִין. שש זקנות בנות שישים עד שמונים וחמישה סבים באותו הגיל.
הם כרעו על ברכיהם בפניי. “אל תהרוס את הנשמה שלנו, אבא שלנו, באטיושקה, תוך שלושה ימים לא נלמד לקרוא ולכתוב, הראש לא עובד, מושיע שלנו, תרחם על חיינו.”
“הצו בוטל.” אמרתי. “בכל אשם הטיפש הזה, מפקד העיר ירוחימוב.”
בלילה באו עוד כמה משלחות, אך בבוקר הודבקו בכל מקום כרזות והן נשלחו גם על פני המחוז. בכרזה נאמר:
לכל תושבי בוגולמה והמחוז!
אני מצהיר בזה, שסילקתי את מפקד העיר ירוחימוב מתפקידו וחזרתי שוב אל משרתי. בזה מבוטלים הצווים מס' 1 ו־2 שלו בדבר חיסול הבערות תוך שלושה ימים.
מפקד העיר גאשק
יכולתי להרשות לעצמי את הדבר, מפני שבלילה הגיע לעיר גדוד הפרשים של פטרוגראד, שאותו הביאו הצ’ובאשים שלי כנגד ירוחימוב.
-
כיסנים ממולאים בבשר, חמיצת כרוב, חמיצת סלק. ↩
ירוחימוב, מפקד העיר שהדחתי, ציווה על הגדוד המהפכני הטברי לצאת את העיר בסדר קרבי ולחנות מחוץ לעיר, והוא עצמו בא להיפרד ממני. הבהרתי לו בבירור, שאם ינסה שוב לעולל עם הגדוד שלו איזו אי נעימות, אצווה לפרק את הגדוד הטברי מנשקו ואותו אשלח לעמוד בפני בית הדין המהפכני הצבאי. הרי אנחנו משחקים בקלפים גלויים.
טובאריש ירוחימוב מצדו הבהיר לי בגילוי לב, שברגע שגדוד הפרשים של פטרוגראד יעזוב את העיר, הוא יצווה לתלות אותי על הגבעה מעל מאלה בוגולמה, כדי שיראו אותי מכל הכיוונים.
לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים הטובים ביותר.
אחרי צאתו של ירוחימוב וגדודו היה צריך למצוא אכסון נאות לגדוד הפרשים של פטרוגראד, שהיה מורכב רובו ממתנדבים, ולנקות למענו את הקסרקטין. בכלל, החלטתי שאעשה את כל מה שביכולתי, כדי שהבחורים מפטרוגראד ירגישו בבוגולמה בנוח ולא יתקוממו נגדי ביום מן הימים.
אבל את מי לשלוח לנקות את הקסרקטין, לשטוף את הרצפות ולסדר את הכול? על כל פנים, זה צריך להיות מישהו שלא עושה דבר.
כל אחד מתושבי המקום עושה משהו, עובד. הרהרתי ארוכות עד שנזכרתי, שליד בוגולמה נמצא מנזר נשים גדול, מנזר הבתולה הקדושה, שבה לא עושות הנזירות שום דבר חוץ מלהתפלל ולרכל זו על זו.
על כן כתבתי לאם המנזר, האיגומנה, את האיגרת הרשמית הנ"ל:
המפקדה הצבאית של העיר בוגולמה
מס' 3896
לאזרחית, אם הבתולה הקדושה,
שלחי מיד 50 מבתולות המנזר לרשות גדוד הפרשים של פטרוגראד. את בתולות המנזר שלחי היישר לקסרקטין.
המפקד העליון של העיר בוגולמה.
האיגרת נשלחה וכעבור חצי שעה נשמע מהמנזר צלצול פעמונים אדיר ורב רושם. כל פעמוני מוֹנַאסְטִירה פְּרֶסְביָאטוֹי בוֹגוֹרוֹדִיצִי זעקו וייללו, ופעמוני הכנסייה בעיר ענו להם.
המשרת הודיע לי, שראש הכמורה של הכנסייה הראשית בעיר בליווי הכמורה המקומית מבקשים אותי לקבל את פניהם. הנהנתי בחביבות ולמשרדי נכנסו בסערה כמה כמרים בעלי זקנים, ודוברם הראשי אמר:
“טובאריש המפקד, אני בא אליך לא רק בשם הכמורה המקומית, אלא בשם כל הכנסייה הפראבוסלבית. אל תשמיד את בתולות המנזר החפות מפשע. בזה הרגע קיבלתי הודעה, שאתה דורש חמישים נזירות בעבור גדוד הפרשים של פטרוגראד. זכור, שיש אלוהים מעלינו!”
“מעלינו, לעת עתה, רק תקרה,” ענתי בציניות, “ובמה שנוגע לנזירות, הרבה ייעשה לפי רצוני. אני זקוק לחמישים לקסרקטין. אם יתברר, שבשביל העבודה יספיקו שלושים, אשלח את עשרים הנותרות הביתה. אבל אם לא יספיקו חמישים, אקח מהמנזר מאה, מאתיים, שלוש מאות. לי לא משנה. ודעו לכם, רבותיי, שאתם מתערבים בעניינים רשמיים ועל כן אני נאלץ להטיל עליכם קנס. כל אחד מכם יביא לי שלוש ליטרות נרות שעווה, תריסר ביצים וליטרת חמאה. ולך, האזרח הכומר הראשי, אני מעניק ייפוי כוח לנהל משא ומתן עם אם המנזר, מתי היא תשלח לי את חמישים הנזירות שלה. תאמר לה, שאני באמת זקוק להן בדחיפות ושאני אחזיר אותן. אף אחת לא תלך לאיבוד.”
הכמורה הפראבוסלבית יצאה את משרדי בפנים קודרות.
בדלת פנה אליי זקן מכולם, בעל השיער והזקן הארוכים ביותר: “זכור, שמעלינו אלוהים!”
“ברשותך,” אמרתי, “אתה לא תביא שלוש, אלא חמש ליטרות נרות.”
היה זה אחר צהריים נהדר בחודש אוקטובר. נעשה קר מאוד והבוץ הארור של בוגולמה קפא. הרחובות נתמלאו המון, שנחפז לכנסייה. הפעמונים בעיר ובמנזר מצלצלים בחגיגיות ובחומרה. הם כבר לא מצלצלים לאות אזעקה כמו מקודם, עתה הם קוראים למאמינים של בוגולמה לקְרֶסְטְנִי חוֹד, לתהלוכת הצלב.
רק בימים הקשים ביותר נערכה בבוגולמה תהלוכת הצלב. כאשר הטילו הטטרים מצור על העיר, כאשר השתוללו דבר או מגפת אבעבועות שחורות, כאשר פרצה מלחמה, כשירו בצאר ועתה. הפעמונים מצלצלים ברכות, כאילו ביקשו לפרוץ בבכי.
שער המנזר נפתח ויוצאת תהלוכה נושאת איקונות ונסים. ארבע הנזירות הזקנות ביותר עם אם המנזר בראשן נושאות את האיקונין הגדול והכבד ביותר.
מהאיקונין נשקפת בבהלה הבתולה הקדושה. ואחרי התמונה שורה של נזירות, זקנות וצעירות, כולן לובשות שחורים. הן שרות קינות בנוסח: “והם הובילו אותו על מנת לצלבו. הם צלבו אותו יחד עמו שניים אחרים, וישו באמצע.”
באותו הרגע יוצאת מהכנסייה הכמורה הפראבוסלבית באדרות רקומות חוטי זהב, ואחריה נשרך ההמון נושא איקונות.
שתי התהלוכות נפגשות וזועקות: “ישו חי! ישו חי! לישו הנצחון!”
וכבר פוצח כל ההמון בשירה: “יודע אני, שמושיעי חי, שביום הדין יתרומם מעל העפר.”
התהלוכה עוברת סביב הכנסייה ומכוונת את צעדיה למפקדת העיר, שבה עשיתי את ההכנות החגיגיות הדרושות. לפני הבניין ניצב שולחן מכוסה מפה לבנה ועליו כיכר לחם ומלח בממלחה. בזווית ישרה אליהם ניצב איקונין וסביבו נרות דולקים.
כאשר התהלוכה מגיעה למפקדה, אני יוצא בהדרת כבוד, ומבקש את אם המזר להתכבד בלחם ובמלח לאות הוכחה שאין לי כל כוונות זדון. כמו כן אני מבקש גם את הכמורה הפראבוסלבית לחתוך לה מן הלחם. בזה אחר זה הם ניגשים ומנשקים את האיקונין.
“מאמינים יקרים,” אני מצהיר חגיגית, “אני מודה לכם על תהלוכת הצלב היפה והמרתקת בצורה בלתי רגילה. ראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי והיא תשאיר בי רושם בל יימחה לכל חיי. אני רואה כאן את שיירת הנזירות השרות, דבר שמזכיר לי את תהלוכות הנוצרים הראשונים בימי נירון קיסר. האם ייתכן, שמישהו מכם קרא את קוו ואדיס? אני לא רוצה למתוח את סבלנותכם, מאמינים יקרים. אני מבקש חמישים נזירות, אבל אם נמצא כאן המנזר כולו, נגמור מוקדם יותר. אבקש את העלמות הנזירות לגשת אחריי לקסרקטין.”
ההמונים עומדים לפני בראש גלוי ושרים לי בתשובה: “השמים מספרים את כבוד אל ומעשה ידיו מגיד רקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת.”
אם המנזר נעמדת לפניי. סנטרה הישיש רועד והיא שואלת אותי: “בשם אלוהים, מה נעשה שם? אל תחריב את נפשך.”
“רבותי המאמינים,” אני קורא אל ההמון, “נשטוף את הרצפות וננקה את הקסרקטין, כדי שיוכל להתאכסן שם גדוד הפרשים של פטרוגראד. קדימה!”
ההמון הולך בעקבותיי ולפנות ערב, בזכות המספר הגדול של ידיים עובדות, שורר בקסרקטין סדר לתפארת.
בערב מביאה לי נזירה צעירה ויפה איקונין קטן ומכתב מאם המנזר הזקנה ובו המשפט הפשוט: “אתפלל למענך.”
אני ישן בשלווה, מפני שאני יודע, שגם עתה קיים לרגלי יערות האלון העתיקים של בוגולמה מנזר הבתולה הקדושה, ושם חיה אם המנזר הקשישה, שמתפללת למעני, החוטא.
בסוף אוקטובר 1918 הגיעה אליי למפקדת העיר בוגולמה פקודה ממועצת המהפכה של חזית המזרח בזו הלשון: “הדיוויזיה ה־16 של הארטילריה הקלה יצאה לדרך. הכן מזחלות להובלת הדיוויזיה למוצב שלה.”
המברק הביא אותי במבוכה רבה. מה זו הדיוויזיה הזאת, כמה אלפי איש נכללים בה, מאיפה אקח מזחלות כה רבות? בענייני צבא הייתי הדיוט גמור. המונרכיה האוסטרית לא העניקה לי השכלה צבאית יסודית, והתנגדה בכל כוחה שאחדור לרזי אמנות המלחמה.
בתחילת המלחמה זרקו אותי מבית הספר לקצינים של גדוד הרגלים ה־91, אחר כך הסירו ממני אפילו את כותפות השירות החד־שנתי,1 ובשעה שעמיתיי לשעבר זכו בדרגות של צוערים ופרחי קצונה ונפלו כמו זבובים בכל החזיתות, ישבתי אני כלוא בבית הכלא הצבאי בבּוֹדייוִבִיצֶה ובבְּרוּק אַן דֶר לַייטֶה. כשלבסוף שחררו אותי ורצו להוביל אותי ביחידה קרבית לחזית, התחבאתי בגורן וכך התחמקתי מהיציאה לחזית שלוש פעמים. אחר כך התחזיתי לחולה במחלת הנפילה וכמעט היו יורים בי אילולא התנדבתי לצאת לחזית. מאותו רגע שיחק לי המזל וכשבשעת המסע ליד סמבור השגתי עבור סרן לוקאש דירה, כולל פולנייה נחמדה ומטבח מעולה, הועליתי לדרגת משרת.
מאוחר יותר ליד סוקאל, כאשר אצל מפקד הגדוד שלנו הופיעו כינים, תפסתי את כולן, מרחתי את המפקד שלי בתוך שוחה במשחת כספית וקיבלתי אות הצטיינות גבוהה על גבורה.
יחד עם זאת, איש לא הכניס אותי לרזי אמנות המלחמה. גם היום אני עדיין לא יודע כמה פלוגות בגדוד ולכמה גדודים מתחלקת חטיבה, ובבוגולמה היה עליי לדעת פתאום, כמה מזחלות דרושות להובלת דיוויזיה של ארטילריה קלה. לאיש מן הצ’ובאשים שלי לא היה מושג בדבר, ועל כך נענשו בשלושה ימי מחבוש על תנאי. אם תוך שנה ידעו את התשובה, יבוטל העונש.
הזמנתי את ראש העיר ואמרתי לו בחומרה: “נודע לי, שאתה מסתיר ממני, כמה אנשים יש בדיוויזיה של ארטילריה קלה.”
תחילה לא היה מסוגל להוציא מילה, אחר כך כרע על ברכיו, התחיל לחבק את רגליי ויילל: “סלח לי, אל תחסל אותי, מעולם לא הפצתי משהו כזה.”
הרמתי אותו על רגליו, כיבדתי אותו בתה ובטבק ושחררתי אותו כשאני מצהיר, שבמקרה זה אני משוכנע בחפותו.
שלחתי להביא את מפקד גדוד הפרשים של פטרוגראד, ותוך כדי שיחה רמזתי כבדרך אגב:
“מוזר,” אמרתי, “איך המטה משנה את מצבת הדיוויזיות בארטילריה הקלה. בייחוד עכשיו, כאשר מתארגן הצבא האדום, זה מביך. אולי ידוע לך במקרה, טובאריש המפקד, כמה אנשים היו בעבר בדיוויזיה?”
הוא ירק וענה: “הרי אנחנו, הפרשים, לא שמים על התותחנים. אני בעצמי לא יודע כמה איש היו צריכים להיות בגדוד שלי, מפני שלא שלחו לי שום הנחיות. קיבלתי פקודה להקים גדוד, אז אספתי אותו. לזה יש חבר, גם לאחר, חבר מביא חבר. וכך זה גדל. כשיהיו לי רבים אולי אקרא להם חטיבה. איפה הקוזאקים בהשוואה אלינו!”
אחרי שיצא לא הייתי חכם יותר מאשר קודם, ולמרבה האסון קיבלתי מברק נוסף מסימבירסק ובו נאמר:
"לאור המצב המדאיג בחזית אתה מתמנה למפקד הגזרה. במקרה שהעמדות שלנו לחופי הנהר איק ייפרצו, עליך לסגת עם הגדודים לגזרת קְלוּצֵ’בוֹ־בוגולמה. הקם ועדה מיוחדת להגנה על העיר והישאר במקום עד לאיש האחרון. התחל בפינוי העיר כאשר האויב יהיה במרחק חמישים ורסט מהמקום. גייס את התושבים עד גיל 52 וחלק להם נשק. פוצץ את הגשר על האיק וליד קלוצ’בו בזמן המתאים. שלח רכבת משוריינת לתצפית ופוצץ את המסילה… "
המברק נשר מידי וכשסוף־סוף התאוששתי מהבהלה הראשונית, המשכתי לקרוא עד הסוף: “הצת את הממגורה. מה שאי אפשר להוציא, השמד. חכה לתגבורת ודאג לאכסון החיילים ולאספקתם הסדירה. ארגן תובלה סדירה של תחמושת למוצבים ודאג לה. גש להוצאת כתב עת לשם הרגעת האוכלוסיה ברוסית ובשפה הטטרית. קבע ועד מהפכה. אי מילוי ההוראות או משגים נענשים על פי דיני המלחמה. הסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח.”
היה זה לפנות ערב ואני הדלקתי את האור. ישבתי בכורסה וכשכעבור זמן מה הציץ הירח דרך החלון למשרד שלי, הוא ראה אדם היושב באותה הכורסה, מחזיק בידו מברק ובוהה אובד עצות באפלת החדר.
כך מצאה אותי גם שמש הבוקר. לפנות בוקר כבר לא החזיק מעמד האיקונין התלוי בפינה, נפל מהקיר ונשבר.
הצ’ובאש שעמד על המשמר לפני הדלת, הציץ פנימה ובאצבע מאשימה איים על האיקונין:
“איזו נבלה, נופל, נופל ומעורר אדם ישן.”
בבוקר הוצאתי מהכיס שלי את דיוקן אמי ז"ל, דמעות עלו בעיניי ולחש יצא מפי: “אמא היקרה! כאשר עדיין התגוררתי אתך ברחוב מִילֵשוֹבְסְקָה מס' 4 ברובע קְרָלוֹבְסְקֶה וִינוֹהְרָאדִי מעולם לא העלית על דעתך, שכעבור חמש עשרה שנה יהיה על בנך האומלל להזיז גדודים אחורה לגזרת קלוצ’בו־בוגולמה, לפוצץ מסילת רכבת וגשר ברזל מעל איק וקלוצ’בו, להצית גורן ולהחזיק מעמד עד לאיש האחרון בהגנה על העיר, בין כל שאר הדברים. למה לא הפכתי לנזיר בנדיקטיני, כפי שביקשת, כאשר נכשלתי בפעם הראשונה בכיתה ד' של הגימנסיה? יכולתי לחיות לי בנחת. הייתי משרת במיסה הקדושה ושותה את יין המנזר.”
בתשובה רעש משהו בצורה חשודה בדרום־מזרח העיר ואחר כך רעש שנית ושלישית.
“דופקים את הארטילריה כהוגן,” בישר לי המשרת שחזר זה עתה מהחזית. אנשי קאפל חצו את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית עומדים לתקוף את האגף הימני שלנו. הגדוד הטברי נסוג."
שלחתי לחזית פקודה בזו הלשון:
“אם חיל הגנרל קאפל חצה את האיק ויחד עם האוגדה הפולנית הם מתקדמים לאגף הימני, תעברו את האיק בצד השני ותתקיפו את האגף השמאלי שלהם. אני שולח את חיל הפרשים של פטרוגראד לעורף האויב.”
קראתי למפקד הפרשים של פטרוגראד. “העמדות שלנו נפרצו,” אמרתי לו. זה יקל עליך להגיע לעורף האויב ולקחת את כל האוגדה הפולנית בשבי."
“לפקודתך,” ענה מפקד הפרשים של פטרוגראד, הצדיע ויצא.
ניגשתי למכשיר וטלפנתי לסימבירסק: “נצחון גדול. העמדות לחופי האיק נפרצו. אנחנו מתקיפים מכל עבר. חיל הפרשים בעורף האויב. שבויים רבים.”
-
במונרכיה האוסטרית־הונגרית לא שירתו בעלי השכלה תיכונית ומעלה שירות חובה של שלוש שנים כפשוטי העם. שירותם קוצר לשנה אחת והם סיימו אותו כפרחי קצונה בעתודה. ↩
נפוליון היה טיפש. המסכן, כמה טרח לחדור לרזי האסטרטגיה, מה בסך הכול חקר עד שהמציא את החזית הרצופה שלו. הוא למד בבתי הספר הצבאיים בבְּרִיֵין ובפאריס ואף גיבש את הטקטיקה הצבאית שלו, ולבסוף הפסיד ליד ווטרלו.
רבים חיקו אותו ותמיד נדפקו. כיום אחרי ימי התהילה של בוגולמה, הניצחונות של נפוליון, החל בכיבוש ל’אקילט, וכלה במנטואה וקסטיליונה, אספרן וכו', נראים לי שטות גמורה. אני משוכנע, שאילו נפוליון היה נוהג ליד ווטרלו כמוני, היה בהחלט מוחץ את ולינגטון.
שם התקיף בליכר באגף הימני של נפוליון, שהיה צריך לעשות מה שעשיתי אני ליד בוגולמה, כאשר גדודי המתנדבים של הגנרל קאפל והחטיבה הפולנית היו באגף הימני שלנו.
למה לא נתן לחיילים שלו להתקיף מהאגף השמאלי של בליכר, כפי שעשיתי אני בפקודתי לחיל הפרשים של פטרוגראד?
הפרשים של פטרוגראד חוללו ממש נסים, מכיוון שאדמת רוסיה היא רחבת ידיים, וכמה קילומטרים לכאן או לכאן לא משנים. הם הלכו עד למנזליסק ועברו תחת לצ’ישמה והשד יודע לאן עוד בעורף האויב, והריצו אותו לפניהם כך שניצחונו הסתיים בתבוסה.
למרבה הצער רוב כוחות האויב נסוגו בהזדמנות זו עד לבֵּלבֵּי ובּוגוּרוּסְלָן, והמיעוט, נרדף מאחור על ידי חיל הפרשים של פטרוגראד, הגיע עד למרחק חמישה־עשר ורסט מבוגולמה.
באותם ימי התהילה של בוגולמה נסוג גדוד המהפכה הטברי, ובראשו החבר ירוחימוב, ללא לאות מפני האויב המובס.
בערב פשטו תמיד על כפרי הטטרים, ואחרי שזללו את כל האווזים והתרנגולות, התקרבו עוד יותר לבוגולמה והתפרסו על פני כפרים חדשים עד שנכנסו, סוף־סוף, בסדר מופתי לעיר.
מבית הדפוס באו אליי בריצה, שמפקד הגדוד הטברי מאיים על מנהל בית הדפוס באקדח ותובע להדפיס איזו פקודה ואיזו הודעה.
לקחתי אתי ארבעה צ’ובאשים שלי, שני אקדחי בראונינג ואקדח קולט אחד, וניגשתי לבית הדפוס. שם ראיתי את מנהל בית הדפוס יושב על כיסא אחד, וצמוד אליו יושב החבר ירוחימוב. מנהל בית הדפוס היה במצב בלתי נעים במקצת, מפני ששכנו הצמיד אקדח לרקתו וחזר ואמר:
“תדפיס או לא תדפיס.”
“תדפיס או לא תדפיס.”
שמעתי גם את תשובתו האמיצה של מנהל בית הדפוס:
“לא אדפיס, אני לא יכול, חביבי,” ועל כך ענה שכנו בתחנונים: “תדפיס, נשמה שלי, חבוב, חמודי, תדפיס, אני מבקש אותך.”
כאשר הבחינו בי, ניגש אלי ירוחימוב, נבוך בעליל, חיבק אותי, לחץ את ידיי בלבביות, פנה אל המנהל בקריצת עין ואמר: “אנחנו מבלים יחד כבר חצי שעה, לא התראינו מזמן.”
ראיתי שמנהל הדפוס יורק ושמעתי אותו ממלמל גלויות: “בילוי נהדר.”
“שמעתי.” אמרתי לירוחימוב, “ששוב רצית לצוות להדפיס משהו, איזו הודעה או פקודה או משהו דומה. האם תואיל בטובך לתת לי לקרוא את הנוסח?”
“אני רק בצחוק, טובאריש גאשק, התלוצצתי קצת.” ענה ירוחימוב בקול עגום, “לא רציתי להוציא מזה שום מסקנות.”
לקחתי מהשולחן את המסמך המקורי שהיה אמור להידפס, מסמך שלא הגיע לידיעת תושבי בוגולמה מעולם, שאם לא כן בוודאי היו מופתעים מאוד ממה שהכין בעבורם ירוחימוב, מפני שהיה כתוב בו:
הודעה מס' 1
בשובי בראש הגדוד המהפכני הטברי המנצח, אני מצהיר בזה, שאני מקבל על עצמי את השלטון על העיר ועל סביבתה. אני מארגן בית דין מהפכני מיוחד, שאני אעמוד בראשו. ישיבתו הראשונה תתקיים מחר, והעניין הראשון שיעמוד על הפרק הוא בעל חשיבות יוצאת מגדר הרגיל. בפני בית הדין המהפכני המיוחד יועמד מפקד העיר, טובאריש גאשק, מפני שהוא קונטרה־רבולוציונר וחתרן. אם יידון למוות בירייה, יבוצע גזר הדין בתוך 12 שעות. אני מזהיר את התושבים, שכל מרידה תיענש בו במקום.
ירוחימוב מפקד העיר וסביבתה.
לכך התכוון חברי ירוחימוב להוסיף עוד פקודה:
פקודה מס' 3
בית הדין המהפכני הצבאי של בוגולמה מודיע בזה, שמפקד העיר לשעבר גאשק נורה לפי גזר דין של בית הדין המהפכני המיוחד באשמת קונטרה־רבולוציה וקשירת קשר נגד הממשלה הסובייטית.
ירוחימוב
יושב ראש הוועד המהפכני המיוחד
“זאת באמת רק הלצה, נשמה שלי,” אמר ירוחימוב ברוך, “אתה רוצה את האקדח שלי, קח אותו. במי אני אירה?”
רכות קולו הייתה חשודה בעיניי, הסתובבתי וראיתי, שהצ’ובאשים שלי מכוונים אליו את רוביהם ועל פניהם הבעת נחישות אימתנית.
ציוויתי עליהם להציב את הרובים לרגליהם, קיבלתי את האקדח מידי ירוחימוב, ששאל אותי, נועץ בי את עיני הילד הכחולות שלו: “אני עצור או חופשי?”
חייכתי: “אתה טיפש, חבר ירוחימוב. בגלל הלצות כאלו לא נעצר אף אחד. הרי בעצמך אמרת, שזו באמת הייתה רק הלצה קטנה. היה עליי לעצור אותך בגלל דבר אחר. בגלל שובך המביש. הפרשים של פטרוגראד רמסו את הפולנים ואתה נסוגות מפניהם עד לתוך העיר. הווה ידוע לך, שיש בידי מברק מסימבירסק, שבו מצווים על הגדוד המהפכני הטברי להוסיף עלי דפנה חדשים לדגל המהפכה הישן שלו. את האקדח הזה, שמסרת לידיי, אחזיר לך בתנאי שתצא מיד מהעיר, תעקוף את הפולנים ותביא שבויים. אסור לשים אפילו אצבע קטנה על שבוי. אני מזהיר אותך, אחרת תהיה בצרות. אני בטוח שאתה מבין, שאסור לנו להיות ללעג וקלס בעיני סימבירסק, כבר הברקתי להם, שהגדוד הטברי שבה שבויים רבים”.
דפקתי באגרוף בשולחן: “ואיפה השבויים שלך? איפה הם?”
והוספתי בקול אימים מרושע, מנופף באגרוף מתחת לאפו: “חכה, זה יעלה לך ביוקר. אתה רוצה לומר לי עוד משהו, לפני שאתה תצא עם הגדוד שלך להביא את השבויים? ידוע לך שאני מפקד החזית, המפקד הראשי?”
ירוחימוב עמד כמו נר, רק מצמץ מרוב התרגשות. לבסוף הצדיע והכריז: “עוד הערב אני ארסק את הפולנים ואביא את השבויים. אני מודה לך.”
החזרתי לו את האקדח שלו, לחצתי את ידו ונפרדתי ממנו בלבביות.
ירוחימוב מילא את הבטחתו בגדול. לפנות בוקר התחיל הגדוד הטברי להביא שבויים. הקסרקטין התמלא בהם, לא היה איפה לאכסן אותם.
הלכתי לראות אותם וכמעט התעלפתי מרוב בהלה. במקום פולנים אסף ירוחימוב על פני הכפרים טטרים, אנשי אדמה, מפני שהפולנים לא חיכו למתקפת הפתע של הגדוד הטברי וברחו כמו שפנים.
החבר ירוחימוב לא היה מסוגל לתפוס, שהטטרים המתונים, בני המקום, אינם פולנים, וכאשר הוצאתי פקודה לשחרר לחופשי את כל “השבויים” המדומים שאסף ירוחימוב בכפרים, הוא הרגיש פגוע, ניגש למברקה הצבאית של גדוד הפרשים הפטרוגראדי וניסה לשגר מברק למועצה הצבאית המהפכנית בסימבירסק. נאמר בו: “אני מודיע, שבשלושת ימי קרב שברתי, עם הגדוד המהפכני הטברי שלי, את האויב. אבדות כבירות לאויב. לקחתי בשבי 1200 לבנים, ומפקד העיר שחרר אותם. אבקש לשגר ועדה מיוחדת שתחקור את כל העניין. מפקד העיר טובאריש גאשק הוא חסר אחריות לגמרי, קונטרה־רבולוציונר ומקיים מגעים עם האויב. אבקש אישור לערוך חקירה ביטחונית. ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי.”
ראש המברקה קיבל את המברק מידי החבר ירוחימוב, הבטיח לו שהמברק יישלח ברגע שהקו יתפנה, התיישב במזחלה והגיע אליי.
“הנה לך באטיושקה, אפשר להשתגע,” אמר לי בהבעת ייאוש מוחלטת, “קרא את הדבר.” הוא הושיט לי את המברק של החבר ירוחימוב.
קראתי אותו והכנסתי אותו בשלווה לכיס. ראש המברקה התחיל להתגרד בראש, ממצמץ בעצבנות, ואמר: “אתה מבין, שמצבי קשה, קשה מאוד. לפי הוראת קומיסריאט העם אני חייב לקבל את מברקי המפקדים. ואתה רוצה, שלא אשלח את המברק. לא באתי למסור את המברק לידיך. רציתי, שתדע את תוכנו ותשלח בעת ובעונה אחת מברק נוסף נגד החבר ירוחימוב.”
אמרתי לראש המברקה, שאני מעריך מאוד את קומיסריאט העם לענייני צבא, אבל כאן אנחנו לא בעורף כמוהם. “כאן החזית. אני מפקד החזית ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני מצווה, שתקבל מהחבר ירוחימוב את כל המברקים שיראה לנכון לחבר. אבל אני אוסר עליך לשגר אותם ואני מצווה להביא אותם ללא דיחוי אליי.”
“בינתיים,” אמרתי לבסוף, “אני משאיר אותך חופשי, אבל אני מזהיר אותך, שהסטייה הקטנה ביותר מהתכנית שלנו תגרור בעקבותיה תוצאות שאתה בכלל לא יכול לתאר לך אותן.”
שתינו יחד תה ובאותה שעה דיברנו על ענייני יומיום רגילים לגמרי, ונפרדתי ממנו בהוראה לומר לירוחימוב שהמברק נשלח.
אחרי ארוחת הערב הודיע לי הצ’ובאש שעמד על המשמר, שכל בית המפקדה מוקף חיילי שתי פלוגות של הגדוד המהפכני הטברי, ושהחבר ירוחימוב נואם בפניהם ומודיע להם שבא הקץ לרודנות.
ואכן, כעבור שעה קלה הופיע החבר ירוחימוב במשרדי בליווי עשרה חיילים עם כידונים שלופים שניצבו ליד הדלת.
החבר ירוחימוב, בלי לומר לי מילה, החל לפזר אותם על פני המשרד.
“אתה הולך לכאן, אתה לשם, אתה תעמוד כאן, אתה שם בפינה, אתה תעמוד ליד השולחן, אתם שניכם תעמדו ליד הדלת, אתה תעמוד ליד החלון הזה, אתה ליד השני, ואתה תעמוד כל הזמן לידי”.
אני גלגלתי לי סיגריה ואחרי שהדלקתי אותה, הייתי מוקף כידונים ויכולתי לעקוב בעניין אחרי החבר ירוחימוב ומעשיו לעתיד.
היה ניכר ממבטו חסר הביטחון, שהוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא ניגש לשולחן שעליו היו מונחים המסמכים הרשמיים, קרע שניים מתוכם, ואחר כך התהלך שעה קלה על פני המשרד ובעקבותיו חייל עם כידון שלוף.
פני שאר החיילים, שהקיפו אותי מכל הכיוונים, היו רציניים ואחד מהם צעיר מאוד, שאל: “טובאריש ירוחימוב, מותר לעשן?”
“כן,” ענה ירוחימוב והתיישב מולי. הצעתי לו טבק ונייר. הוא עישן ושאל בקול מהסס: “זה טבק מסימבירסק?”
“מאזור הדון,” עניתי קצרות וכאילו לא ישב ליד השולחן, התחלתי לעלעל בניירות שעל השולחן.
השתרר שקט מביך. לבסוף אמר ירוחימוב בקול עצור: “מה היית אומר, טובאריש גאשק, אם אני הייתי יושב ראש של ועדת חקירה?”
“יכולתי רק לברך אותך,” עניתי, “אתה לא רוצה לעשן עוד קצת?”
הוא הדליק לו סיגריה והמשיך בעצבות כלשהי:
“אז תחשוב, טובאריש גאשק, שזה מה שאני באמת, שנתמניתי יושב ראש ועדת החקירה מטעם המועצה הצבאית המהפכנית של חזית המזרח”.
הוא קם על רגליו והוסיף בתקיפות: “ושאתה בידיי.”
“קודם כול” עניתי בשקט, “תראה לי את ייפוי הכוח…”
“אני מצפצף על יפויי כוח,” אמר ירוחימוב, “גם בלי ייפוי כוח אני יכול לעצור אותך.”
חייכתי. “שב בנחת, חבר ירוחימוב, במקום שישבת מקודם, מיד יביאו את הסמובר ואנחנו נשוחח על כך, איך נקבעים יושבי ראש של ועדות חקירה.”
“ולכם אין מה לעשות כאן,” פניתי אל מלווי ירוחימוב סביבי, “החוצה כמה שיותר מהר! אגב, תאמר להם, טובאריש ירוחימוב, שיתנדפו מכאן מיד.”
ירוחימוב חייך במבוכה: “לכו בחורים, ותאמרו לאלה בחוץ, שילכו הביתה גם הם.”
אחרי שכולם עזבו והובא הסמובר, אמרתי לירוחימוב: “אתה רואה, אילו היה לך יפוי כוח, יכולת לעצור אותי וגם לירות בי, בכלל לעשות אתי כל מה שתיארת לעצמך שהיית עושה אילו היית יושב ראש ועדת החקירה.”
“אני אקבל את ייפוי הכוח,” אמר ירוחימוב בשקט, “אני בהחלט אקבל אותו, אהוב שלי.”
הוצאתי מהכיס את המברק האומלל של ירוחימוב והראיתי לו אותו.
“איך הוא הגיע אליך?” אמר ירוחימוב בקול שפוף, “הוא מזמן היה אמור להישלח.”
“העניין בזה, ידידי היקר,” עניתי לו בחביבות, “שעל כל המברקים הצבאיים חייב לחתום מפקד החזית ולכן הביאו לי את המברק לחתימה. אם אתה רוצה ומתעקש, אני בהחלט מוכן לחתום עליו ואתה בעצמך יכול להביא אותו למברקה, כדי שתראה, שאני לא מפחד ממך.”
ירוחימוב נטל את המברק שלו, קרע אותו, בכה, התייפח: “נשמה שלי, יונה שלי, אני סתם כך, סלח לי, אתה החבר היחיד שלי.”
שתינו תה עד לשתיים אחר חצות. הוא נשאר אצלי ללילה, ישנו יחד במיטה, בבוקר שוב שתינו תה, וכשעמד ללכת הביתה נתתי לו חבילה של טבק טוב לדרך.
מאז ימי בוגולמה הגדולים עברו כבר שמונה ימים ולגדוד הפרשים של פטרוגראד לא היה זכר. החבר ירוחימוב, שמאז התקרית האחרונה הרבה לבקר אצלי, הביע יום־יום חשד מסוים, שהפרשים של פטרוגראד עברו לצד האוייב, ולכן הציע: א) להכריז עליהם כעל בוגדים ברפובליקה. ב) לשלוח מברק לטרוצקי למוסקבה ולתאר בו בפרוטרוט את הצטרפותם המבישה לצד האויב. ג) לארגן בית דין מהפכני צבאי ולהעמיד בפניו את ראש המברקה הצבאית של גדוד הפרשים של פטרוגראד, כי עליו לדעת מה קורה. ואם הוא לא יודע, גם אז צריך להעמיד אותו לדין, כי הוא ראש הקשר.
החבר ירוחימוב היה דייקן גדול בהסתה שלו. הוא התייצב בשמונה בבוקר והסית עד תשע וחצי, אחר כך הלך לדרכו וחזר והופיע בשעה שתיים לשם הסתה מחודשת, שבה המשיך עד שעה ארבע. בערב הופיע שוב ובשעת שתיית התה חזר והסית נגד הגדוד של פטרוגראד עד עשר או אחת־עשרה.
באותה שעה היה מתהלך על פני המשרד בראש מורכן ומוסיף בקול מדוכדך: “זה איום ונורא. איזו בושה למהפכה. נשלח מברק, נתקשר ישר למוסקבה.”
“הכול ישתנה לטובה,” ניחמתי אותו. “יבוא יום ותראה, החבר ירוחימוב, שאנשי פטרוגראד חוזרים.”
ביתיים קיבלתי מברק ממועצת המהפכה הצבאית של חזית המזרח: “ציין את מספר השבויים. המברק האחרון בדבר הניצחון הגדול ליד בוגולמה לא ברור. את חיל הפרשים של פטרוגראד שלח אל הארמיה השלישית לרגלי בוגרוסלן. הודע אם בוצע כל מה שנכלל במברק הקודם. הודע גם כמה עותקים של עיתון התעמולה בשפה הרוסית והטטרית הוצאת. הודע את שם כתב העת. שלח שליח עם תיאור מפורט של פעולתך. כתוב קול קורא לחיילי צבא הלבנים לעבור אלינו והורה להשליך אותו ממטוסים. כל משגה וכל אי מילוי של כל סעיף וסעיף ייענשו לפי החוק לשעת מלחמה.”
מיד אחרי זה קיבלתי מברק נוסף: “אל תשלח שליח. חכה לבואם של מפקד חזית המזרח עם ראש המדור הפוליטי של הסובייט המהפכני הצבאי ועם חבר הסובייט, החבר מורוזוב, המשוגרים בייפוי כוח מלא.”
החבר ירוחימוב נכח בדיוק בחדרי. אחרי שגמרתי לקרוא את המברק האחרון, הושטתי אותו לירוחימוב, כדי לראות איך תשפיע עליו הידיעה על בואה של משלחת הביקורת הנוראה, שכה ייחל לה.
“הפסדת, נשמה שלי,” אמר בעצבות, “אתה תאבד את הראש השובב שלך.”
הוא התהלך על פני המשרד ושר לי בקול ענוג:
גוֹלוֹבָה טִי מוֹיָה אוּדָאלָיָה,
קָאק דוֹלְגוֹ יָא בּודוּ טֵייבּיה נוֹסיט.1
אחר כך התיישב והמשיך: “אני במקומך הייתי בורח לכיוון מנזלינסק, אחר כך לאוסה, מאוסה לפרם, חַפשו אותי, מטומטמים. עתה תמסור לידי את הפיקוד על העיר ועל החזית ואני כבר אסדר את הכול.”
“נדמה לי,” אמרתי, “שאין לי ממה לחשוש.”
ירוחימוב שרק שריקה רבת משמעות: “אין לו ממה לחשוש! האם גייסת את הסוסים? לא גייסת. האם יש לך עתודה מקרב האוכלוסייה המקומית? אין לך. הטלת מס על העיר? לא הטלת. הכנסת את אויבי המהפכה לכלא? לא הכנסת. האם בכלל מצאת איזה אויב מהפכה? לא מצאת. ועכשיו תאמר לי עוד: האם נתת לירות לפחות באחד מן הכמרים או מבני מעמד הסוחרים? לא נתת. וראש העיר לשעבר חי או מת? חי. אתה רואה, ואתה אומר שאין לך ממה לחשוש. אני לא מקנא בך, חבר.”
הוא קם, התהלך על פני המשרד ושוב שרק:
גולובה טי מויה אודאליה,
קאק דולגו יא בודו טייביה נוסיט.
הוא תפס את ראשו ובשעה שאני התבוננתי בשלווה במקקים השורצים על הקיר החם ליד התנור, התחיל ירוחימוב להתרוצץ מחלון לחלון ושוב לדלת, אוחז בראשו ונאנק: “מה לעשות? מה לעשות? הפסדת, נשמה שלי. אתה תאבד את הראש השובב שלך.”
אחרי שהתרוצץ כך כחמש דקות, התיישב חסר אונים על הכיסא ואמר: “כאן אין מה לעשות בכלל. אילו לפחות יכולת להראות למשלחת, שהעלית באש איזו חווה, שבה הסתתרו אויבי המהפכה. אבל אתה לא יכול להראות שום דבר, לא כלום. וגם חיפושים בעיר לא ערכת. אני אומר לך בכנות, אני מחבב אותך, אבל יש לי דעה רעה מאוד עליך.”
הוא קם, חגר את חגורתו, תחב מאחורי החגורה את האקדח שלו וחרב קווקזית באורך חצי מטר, הושיט לי יד והבטיח לי, שהוא רוצה לעזור לי, הוא אמנם לא יודע באיזו דרך, אבל הוא בהחלט ימצא משהו.
אחרי צאתו שלחתי מברק תשובה לסימבירסק: “מבררים את מספר השבויים. תנודות החזית ומחסור במפות מונעים תיאור מפורט של הניצחון בקרבת בוגולמה. המפקחים ייווכחו במקום. הוצאת כתב העת ברוסית ובלשון הטטרית נתקלת בקשיים. אין סַדרים טטריים, יש רק מעט אותיות רוסיות, הלבנים לקחו עמם את מכונות הדפוס. אם תגיע לבוגולמה יחידת חיל אוויר, אוכל לצוות לפזר מהמטוסים קול קורא לצבא הלבן. לעת עתה אני כאן בלי מטוסים. גדוד המהפכה הטברי בעתודה בעיר.”
ישנתי שנת ישרים ובבוקר בא אליי ירוחימוב ואמר, שהוא המציא משהו כדי להציל אותי, וששבר לו את הראש כל הלילה.
הוא הוביל אותי אל מחוץ לעיר, למפעל לבנים לשעבר, שם מצאתי את זקיף הפלוגה החמישית של גדוד המהפכה הטברי עומד בכידון שלוף, ובכל פעם שמישהו עובר בקרבתו, צועק עליו: “לך שמאלה, לכאן אסור לגשת!”
באמצע אותו מקום ציפתה לי הפתעה קטנה. שלושה קברים טריים. בכל אחד תקוע מקל עם לוח קטן ועליו כתובת. הקבר הראשון נשא את הכתובת: כאן נקבר ראש השוטרים לשעבר. הוא נורה למוות באוקטובר 1918 בתור אויב המהפכה. על הקבר השני היה כתוב: כאן נקבר כומר שנורה למוות באוקטובר 1918 באשמת התנגדות למהפכה. על הקבר השלישי היתה הכתובת: כאן קבור ראש העיר, הוא נורה למוות באשמת התנגדות למהפכה באוקטובר 1918.
רגליי רעדו ועמדתי לחזור העירה, נתמך על ידי החבר ירוחימוב.
“בלילה גמרנו את הכול,” אמר ירוחימוב, “אני הבטחתי לך, שאני אעזור לך, כדי שתוכל להראות משהו לוועדת הביקורת, כשתבוא. הרבה זמן לא מצאתי משהו, כדי לעזור לך, עד שמצאתי את הדבר הזה. אתה רוצה לראות אותם?”
“את מי?” שאלתי בבהלה.
“נו, את הכומר, ואת ראש השוטרים,” אמר ירוחימוב, “סגרתי את שלושתם בדיר חזירים ואחרי שתיגמר הביקורת אשחרר אותם הביתה. אל תחשוש, שמישהו ידע על כך. אף אחד לא יכול להתקרב לקברים. הבחורים שלי יודעים לשמור על שתיקה ולך יהיה מה להראות לוועדת הביקורת.”
הסתכלתי עליו מהפרופיל, תווי פניו הזכירו לי את פוטיימקין.2 הלכתי לבדוק, אם דיבר אמת. נוכחתי לדעת, שירוחימוב לא שיקר. מדיר החזירים נשמע קול הבס של הכומר, ששר פרקי תהילים עצובים מאוד עם הפזמון החוזר: “אלוהים ירחם, ירחם אלוהים.”
נזכרתי בכפרי פוטיימקין.
גדוד הפרשים של פטרוגראד אכזב את ציפיותיו של החבר ירוחימוב לחלוטין. לא רק שלא עבר לצד האויב, אלא שעם שובו הוא הביא עמו גם שבויים, שני גדודי פרשים בַּשְקִירִיים, שמרדו בסרן שלהם, בָּאחִיבָלָיֵיב, ועברו לצד הצבא האדום. הם התקוממו, מפני שבָּאחִיבָלָיֵיב לא הרשה להם להצית את אחד הכפרים שבנתיב הנסיגה. לכן חיפשו את מזלם בצד השני.
מלבד הבשקירים הביאו עמם פרשי פטרוגראד גם שבויים נוספים, צעירים בני שבע־עשרה עד עשרים־ואחת, בסנדלים, שגויסו על ידי הלבנים וחיפשו את ההזדמנות הראשונה להרים רגליים ולברוח.
הם היו כשלוש מאות במספר, רזים, בבגדי כפריים קרועים. היו ביניהם טטרים, מורדווינים וצ’רמיסים, שמשמעות מלחמת האזרחים היתה נהירה להם בדיוק כמו פתרון משוואות אלגבריות.
הם עברו לצד השני בציוד מלא עם הרובים והתחמושת, והביאו עמם גם את אחד הקצינים שלהם, שאותו הריצו לפניהם. הפולקובניק הזקן מימי הצאר היה נסער כולו וגלגל את עיניו בפראות, וגם בשבי לא שכח לחזור ולומר לפקודים שלו לשעבר, שהובילו אותו כמו דוב על חבל, שהם נבלות ושייתן להם בפרצוף.
נתתי פקודה לשכן את השבויים במזקקת כוהל ריקה, והטלתי את מחצית כלכלתם על הפרשים של פטרוגראד ואת המחצית האחרת על גדוד המהפכה הטברי.
אחרי מתן פקודה זו באו אליי בריצה החבר ירוחימוב ומפקד הפרשים של פטרוגראד, ודרשו ממני בתוקף שבתור מפקד החזית אפרנס את השבויים בעצמי.
החבר ירוחימוב ציין באותה שעה, שבמקום להאכיל את אותו חלק השבויים שהוקצב לו הוא יעדיף לירות בהם.
מפקד הפרשים של פטרוגראד בעט ברגלו של החבר ירוחימוב ותבע ממנו לא לדבר שטויות. הוא לא ייתן לאף אחד לירות בשבויים שלו. את זה היה יכול לעשות הוא בעצמו מיד בחזית ולא עכשיו, אחרי שהפרשים שלו התחלקו עם השבויים במשך כל הדרך בלחם ובטבק.
אם הוא ייתן לירות במישהו, הרי רק במָקָרוֹב, פולקובניק הגדוד ה־54 של סְטֶרליטָמָאטְסְק.
לכך התנגדתי אני והצהרתי, שכל קציני צבא הצאר לשעבר, גם אם הם נופלים בשבי, מגויסים לפי צו גיוס מיום ה־16 ביוני שנת 1918.
את פולקובניק מקרוב נשלח למטה חזית המזרח, שבו נמצאים כבר כמה קציני צאר לשעבר ומשרתים ישירות במטה.
החבר ירוחימוב העיר, שבדרך זו מתפשטת הקונטרה־רבולוציה על פני מטות הצבא האדום. הסברתי לו, שמוטל עליהם פיקוח מצד המוסדות הפוליטיים ושמשתמשים בהם אך ורק כמומחים. אך ירוחימוב בלהט המהפכני שלו כמעט פרץ בבכי: “נשמה שלי, אני לא מבקש ממך שום דבר, תן לידיי את הפולקובניק.”
אחר כך עבר לנימת איום: “אתה יודע טוב מאוד, שבימים הקרובים תגיע לכאן ועדת ביקורת. מה יגידו לך? נפל לידינו פולקובניק והוא יצא מכאן חי וקיים. צפצף על צווים, אולי גם אותם ניסחו מומחים.”
מפקד הפרשים של פטרוגראד קם לפתע וצווח על ירוחימוב: “לנין הוא מומחה? דבר, מטומטם! סובייט הקומיסארים שמוציאים צווים, הם מומחים? איזה חלאה אתה, בן זונה!”
הוא תפס את ירוחימוב בצווארון, זרק אותו מהדלת והמשיך להשתולל:
“איפה היה הגדוד שלו, כשכבשנו את צ’יזְמָה ולקחנו שני גדודי פרשים בשקיריים ואת הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק עם המפקד שלהם בשבי? איפה התחבא הגדוד המהפכני הטברי שלו? איפה הוא היה עם הפחדנים שלו, כאשר אנשי קאפל עם הפולנים היו עשרים ורסט מבוגולמה? אני אקח את הפרשים שלי ואגרש את כל הגדוד המהפכני המהולל שלו לחזית. ואצווה להציב מכונות ירייה בעורף הגדוד וכך אני אריץ אותו למתקפה. נבלות סרוחות!” הוא עוד הוסיף לקלל את ירוחימוב ואת הגדוד שלו באם אמא שלהם, והשתתק רק אחרי שהפניתי את תשומת לבו לכך, שהעברת חילות כזאת ממקום למקום היא אך ורק בסמכותו של מפקד החזית על סמך פקודת המטה העליון.
לכן חזר לתחילת שיחתנו, שהחזקת השבויים בעיר נופלת אך ורק על מפקד העיר ומפקד החזית. הוא לא ייתן קופייקה אחת. בקופת הגדוד שלו 12.000 רובל, בסך הכול, וכבר שלח שלוש פעמים שליח לשלישות השדה לדרוש כסף, אבל עוד לא קיבל רובל אחד.
הבהרתי לו, שבקופה שלי בתור מפקד העיר ומפקד החזית שני רובלים, ואם הייתי מסכם את כל החובות של החודש האחרון לקואופרטיבים השונים, שסיפקו את הצרכים של היחידות שעברו בעיר, היה הסכום מגיע למיליון רובל. אמנם אני שולח את החשבונות לשלישות בסימבירסק דרך משרד המבקר, אך עד עכשיו לא כובד אף לא חשבון אחד, כך שהמאזן של החודש האחד לשהותי כאן הוא שני רובלים בזכות ומעל למיליון רובל בחובה. ולאור המאזן המזהיר הזה אני אוכל זה היום השלישי רק לחם לבן, בבוקר, בצהריים ובערב, ושותה תה בחלב. אין לי חתיכת סוכר, בשר כבר לא ראיתי למעלה משבוע, שצ’י כבר לא אכלתי למעלה משבועיים ואני כבר לא זוכר איך נראים חמאה או שומן.
למפקד הפרשים של פטרוגראד עלתה לחלוחית בעיניים למשמע מצוקה שכזאת.
“אם זה המצב, אז אני אספק אוכל לכל השבויים. יש לי מלאי גדול באפסנאות שלנו. עשינו קצת רכישות בעורף האויב,” אמר, נרגש בעליל. אחר כך ביקש לדעת את מספר השבויים המדויק והלך. אחרי צאתו התקשרתי ישירות עם מטה חזית המזרח והחלפתי עמו כמה מברקים, שניים בעלי תוכן כלכלי בלבד, ואחד בנוגע למספר השבויים. קיבלתי תשובה בזו הלשון: “לשלישות השדה ניתנה הוראה לשלם לך מפרעה של 12 מיליון רובל. את השבויים צרף לצבא: את גדודי הפרשים הבשקיריים צרף לגדוד הפרשים של פטרוגראד כיחידה עצמאית, ובתוספת הבשקיריים השבויים תיצור את הגדוד הבשקירי הסובייטי הראשון. את פלוגת שבויי הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק צרף לגדוד המהפכני הטברי. פזר את השבויים על פני מחלקות הגדוד. את פולקובניק מקרוב שלח ללא דיחוי לרשות מטה חזית המזרח. אם יסרב, תירה בו.”
שלחתי להביא את החבר ירוחימוב ואת מפקד הפרשים של פטרוגראד.
הופיע רק מפקד הפרשים של פטרוגראד. במקומו של ירוחימוב התייצב שלישו והודיע, שהחבר ירוחימוב לקח עמו שני חיילים חמושים, וזה עתה הוציא ממזקקת הכוהל, שם מתאכסנים השבויים, את האלוף מקרוב והלך עמו לכיוון היער.
השגתי, רכוב על סוס, את ירוחימוב בדיוק ברגע שפנה, יחד עם החיילים והפולקובניק, אל מאלה בוגולמה לתוך שטח עצי אשוחית צעירים.
“לאן?” צווחתי עליו. פני ירוחימוב דמו לפני תלמיד שנתפס על ידי מורו על עץ האגס של המורה, ממלא כיסיו באגסים.
שעה קלה הביט חסר אונים על הפולקובניק, על האשוחיות, על חייליו, על נעליו, ואחר כך אמר בנימת היסוס: לטיול אני הולך, קצת לטייל עם הפולקובניק ביער."
“נו,” אמרתי, “כבר טיילתם מספיק, לכו קדימה ואני אחזור עם הפולקובניק בעצמי.”
על פני הפולקובניק הפרוע לא נראה שמץ של פחד.
“פולקובניק מקרוב,” אמרתי לו, “בזה הרגע שחררתי אותך ממצב מאוד לא נעים, מחר אשלח אותך לסימבירסק, אל המטה. אתה מגויס,” הוספתי בנועם.
רק גמרתי לדבר והפולקובניק נתן לי בכפת הדוב הענקית שלו מכה כזאת ברקה, שנפלתי בלי הגה לתוך השלג שעל הדרך. כנראה הייתי קופא שם למוות, אילולא מצאו אותי שני מוז’יקים נוסעים מבוגולמה במזחלה. הם פנו לאחור והובילו אותי הביתה.
למחרת מחקתי את פולקובניק מקרוב מרשימת השבויים, ומרשימת הסוסים של מפקדת העיר מחקתי את סוס הרכיבה שלי, שעליו נעלם פולקובניק מקרוב, כדי להגיע שוב אל הלבנים שלו. ובדיוק באותה השעה ניסה החבר ירוחימוב, שנסע לקלוקוונה כדי לשלוח לסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח בסימבירסק, באמצעות המברקה בתחנת הרכבת המקומית, מברק, שבו נאמר:
“החבר גאשק שחרר לחופשי את פולקובניק מקרוב מהגדוד ה־54 של סטקליטמאסק ונתן לו במתנה את הסוס שלו, כדי שזה יוכל להגיע לצד האויב. ירוחימוב.”
המברק אכן הגיע לסימבירסק.
“Schlechte Leute haben keine Lieder”1, כתב משורר גרמני, מסיים בזה את שירו הקצר. באותו ערב שרתי כמה שירים טטריים עד מאוחר בלילה שעה ארוכה כל כך, שהאנשים סביבי לא היו מסוגלים להירדם ולא יכלו לישון במנוחה, ומכאן הסקתי את המסקנה, שהמשורר הגרמני משקר.
נדמה לי, שאני עצמי הייתי הראשון מכל הסביבה, שנרדמתי, מכיוון שהתעייפתי לבסוף מהנעימה החדגונית המסתיימת ב“אל, בר, אלה, בר, בר, בר.”
העיר אותי אחד הצ’ובאשים שלי, והודיע לי, כי הגיעו מזחלות עם שלושה אנשים, המראים למטה בחדר המשמר אי אלו ניירות. התרגום המדויק של דבריו היה: “שלוש מזחלות, שלושה אנשים, למטה מלא ניירות, אחד, שניים, שלושה ניירות.”
“לדבר אתך,” המשיך הצובאש, “רעים, מקללים.”
“שלח אותם למעלה!”
בתוך רגע נפתחה הדלת בתנופה והאורחים נפלו לתוך משרדי־חדר השינה שלי.
הראשון היה בלונדיני בעל זקן עבות, השנייה היתה אישה עטופה במעיל פרווה, השלישי היה בעל שפם שחור ומבט חודר בצורה בלתי רגילה.
הם הציגו את עצמם בזה אחר זה: “אני סוֹרוקין, אני קָאליבָּנוֹבָה, אני אָגָאפּוב.”
האחרון הוסיף לכך בנוקשות וללא רחמים: “אנחנו חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח.”
הצעתי להם סיגריות, ועל כך העיר אגאפוב: “רואים, טובאריש גאשק, שלא רע לך כאן. אנשים המשרתים את המהפכה בנאמנות לא יכולים להרשות לעצמם לעשן טבק כזה.”
אחרי שהביאו את הסמובר, שוחחנו על עניינים אחרים לגמרי: סורוקין דיבר על ספרות והצהיר, שבהיותו סוציאל־רבולוציונר שמאלני, הוציא בפטרוגראד קובץ שירים בשם “התקוממות”, אבל הקובץ הוחרם על ידי הקומיסארייט לדפוס. היום הוא כבר לא מצטער על כך, כי כתב שטויות. הוא למד בלשנות מודרנית וכיום הוא יושב ראש בית הדין המהפכני של חזית המזרח. באמת, היה זה אדם עדין, חביב, בעל זקן בהיר ורך, שמשכתי אותו קלות בשעה ששתינו תה.
החברה קאלינובה הייתה סטודנטית לרפואה וגם היא סוציאל־רבולוציונרית לשעבר, אישה קטנת קומה ערנית, חביבה, שידעה את כל מרקס בעל פה. אגאפוב, החבר השלישי בבית הדין המהפכני, היה בעל הדעות הקיצוניות מבין השלושה. הוא עבד לפני המהפכה כפקיד אצל עורך דין מוסקבאי, שאצלו הסתתר בזמנו גנרל קלינין. עורך הדין היה לדבריו השפל הכי גדול עלי אדמות, מפני ששילם לו חמישה־עשר רובלים לחודש. למלצר בארמיטז', שהביא לו מנה של חדקן, נתן פי שלושה תמורת הרשות לירוק בפניו.
מכאן שכל מה שקדם לנפילת שלטון הצאר עשה אותו אדם אכזרי, חסר רחמים, נוקשה ואימתני, שמזמן התחשבן עם אלה ששילמו לו את חמישה עשר הרובלים העלובים, ושנאבק עם אותם הצללים בכל מקום שהוא מגיע אליו, מעביר את חשדנותו על סביבתו וכל הזמן חושב על בוגדים מוסווים.
הוא דיבר בתמצות, במשפטים קצרים מלאי אירוניה. כאשר ביקשתי ממנו לקחת גם חתיכת סוכר עם התה, אמר: “החיים מתוקים רק למעטים, טובאריש גאשק, אבל גם הם ייעשו מרים.”
כאשר בשעת השיחה דובר על כך, שאני צ’כי, העיר אגאפוב: “תאכיל את הזאב כמה שתאכיל, הוא תמיד יביט ליער.”
החבר סורוקין הגיב על הערתו של אגאפוב: “הכול יתברר בשעת החקירה.”
החברה קאליבנובה עיקמה את פניה ואמרה: “נדמה לי שרצוי שנראה לטובאריש גאשק את ייפוי הכוח שלנו.”
אמרתי שאשמח לדעת עם מי יש לי הכבוד, מפני שללא סיבה כבדת משקל לא ארשה לאף אחד להעיר אותי בלילה.
כאן פתח אגאפוב מזוודת יד קטנה והראה לי את ייפוי הכוח:
הסובייט המהפכני הצבאי
של מטה חזית המזרח
מס' 728־ב'
סימבירסק
ייפוי כוח:
הווה ידוע בזה, שא. סורוקין, קאליבנובה ואגאפוב נתמנו על ידי הסובייט המהפכני של מטה חזית המזרח לחברי בית דין המהפכני של חזית המזרח, וזכאים על סמך ייפוי הכוח שלהם לנהל חקירה של כל אחד ובכל מקום. אנו מצווים על כל יחידות הצבא להעמיד לרשותם את הצוות הדרוש להם לביצוע גזרי הדין שיוטלו על ידם. הסובייט המהפכני הצבאי של מטה חזית המזרח
(חתימה)
“נדמה לי, שזה יספיק לגמרי, טובאריש גאשק,” אמרה קאליבנובה.
“בהחלט,” הסכמתי, “אבל מוטב שתורידי את הפרווה, מפני שמיד יביאו את הסמובר ונוסף לכך חם כאן.”
אגאפוב לא יכול להפסיד את ההזדמנות לשאול: “ולך לא חם? נדמה לי, שחם לך מאוד.”
סורוקין, הרציני מבין השלושה, הניח את מעיל הפרווה הקצר שלו על המיטה שלי והכריז, שמיד אחרי התה ייגשו למלאכה.
כאשר אני נזכר כיום בחבר אגאפוב, אני מחבב אותו על כנותו, על גילוי הלב שלו.
הוא גם היה הראשון שדרש ממני לצוות לסלק את הסמובר, מפני שעתה מתחיל הדיון העיקרי והחקירה נגדי. אין צורך לקרוא לעדים. די בהחלט בכתב התביעה, שכבר הוכן בסימבירסק על סמך המברק של החבר ירוחימוב, שבו נכתב כי שחררתי את הפולקובניק מקרוב ונתתי לו במתנה את הסוס שלי, כדי שיוכל להגיע אל האויב.
הוא מציע לסיים את הדיון ותובע בשבילי גזר דין מוות בירייה, שיש לבצעו בתוך שתים־עשרה שעות.
וכאן ביקשתי לקרוא לחבר ירוחימוב, מפני שמברק יכול לשלוח כל אחד בכעס ראשוני. רצוי לשמוע את העד פנים אל פנים.
אגאפוב הצהיר, שהדבר נכון בהחלט, מפני שירוחימוב יודע כנראה אף יותר משנאמר במברק ששלח.
הגענו לידי הסכמה, שירוחימוב יוזמן בזה הרגע, כדי להעיד על אודותיי.
שלחתי להביא את ירוחימוב.
הוא בא רדום וכעוס. כאשר הבהיר לו אגאפוב, כי מי שהוא רואה לפניו, הם חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח, ששוגרו לחקור במקום את עניינו של החבר גאשק ולגזור את דינו, לבשו פניו של ירוחימוב הבעה של טמטום עילאי.
הוא הסתכל עליי ועד היום חידה פסיכולוגית בעיניי, מה התחולל בנפשו באותה שעה.
מבטו חלף על פני חברי בית הדין המהפכני בזה אחר זה ואחר כך הביט עליי.
הושטתי לו סיגריה ואמרתי: “עשן, חבר ירוחימוב, זה אותו הטבק הטוב, שעישנו אז יחד.”
ירוחימוב הביט במבט נוסף מטומטם ומיואש על פני הנאספים ואמר: “את המברק, רבותיי, שלחתי מתוך שכרות.”
החבר סורוקין קם ונשא הרצאה על אודות הנחש הארסי הירוק, האלכוהוליזם.
אחריו נשאה דברים קאלינובה בנימה זהה, ולבסוף קם אגאפוב ובהתמרמרות דרש עונש חמור לירוחימוב על שכרות, מפני שפשע את פשעו בהיותו מפקד הגדוד המהפכני הטברי.
אגאפוב, יפה תואר בלהט שלו, הציע עונש מוות בירייה.
קמתי ואמרתי, שלא תימצא נפש חיה שתירה בירוחימוב, מפני שהדבר עלול לגרור התקוממות בצבא.
קאליבנובה הציעה עשרים שנות עבודת פרך.
סורוקין הסתפק בהורדה בדרגה.
דובר ארוכות עד אור הבוקר, נשקלו הנימוקים בעד ונגד כל הצעה, עד שלבסוף הדבר הסתיים בכך, שירוחימוב קיבל נזיפה חמורה והובהר לו, שאם הדבר יחזור על עצמו שנית, יוטל עליו העונש החמור ביותר.
החבר ירוחימוב ישן במשך כל הדיון.
בבוקר נסע כל בית הדין המהפכני של חזית המזרח לדרכו, ובשעה שאגאפוב נפרד ממני, חזר ואמר בנימה אירונית: “תאכיל זאב כמה שתאכיל, תמיד יביט ליער. עוד תראה, אחי, הראש ירד!” לחצתי את ידי שלושתם…
-
לאנשים רעים אין שירים. ↩
סיפורי בוגולמה הופיעו בכתב העת הצ’כי טריבונה בפראג בין ינואר למרס 1921, אחרי שובו של יארוסלב האשק מברית המועצות לעיר מולדתו. העובדות הבסיסיות של תולדות העיר בוגולמה אינן פרי דמיונו הפרוע של האשק: אכן, הוא נשבה בחזית גליציה, בשבי הרוסי הצטרף לכוחות צבא המתנדבים הצ’כיים והסלובקיים, שהתארגנו ברוסיה למלחמה במונרכיה האוסטרית־ההונגרית למען עצמאות מולדתם הנתונה לשליטתה. כעיתונאי וסופר בעל ניסיון, צורף האשק למערכת העיתון צ’כוסלובן, שהופיע בקייב מטעם הלגיונות הצ’כוסלובקיים, שימש כתב בחזית, היה מגיה, כתב הומורסקות – ובעיקר, הוא חדל לשתות לשכרה, כמנהגו בפראג. ואולם אחרי המהפכה הבולשביקית בסתיו 1917 לא יצא עם הלגיונות הצ’כוסלובקיים דרך המזרח הרחוק כדי להמשיך במלחמה נגד אוסטריה וגרמניה בחזית צרפת, אלא הצטרף, למרבה הפלא לצבא האדום שזה עתה קם. הוא שימש קומיסר פוליטי של הארמיה ה־5 בצבא הסובייטי, ונתמנה בשנת 1918 למפקד כוחות – כנראה של אוגדה – הנלחמים בלבנים, הנאמנים לצאר.
עד כמה פרטי סיפורי בוגולמה נאמנים למה שהתרחש בעיר הלכה למעשה, איש כבר אינו יכול לקבוע ואין לכך גם כל חשיבות: בשלב מוקדם מאוד של המהפכה הבולשביקית זיהה האשק את מה שנתגלה לרבים רק כעבור עשרות שנים: את יצר הנקמה האישי במסווה של אידאולוגיה, את האכזריות כלפי פשוטי העם, את קלות הראש שבה חוסלו בני אדם על לא עוול בכפם, את הזלזול בכל כללי הדמוקרטיה המוצהרים, כפי שהם מתוארים בסיפורי בוגולמה בדרכו האירונית, בהומור היבש שלו.
הוא חזר בסתיו 1920 לרפובליקה הצ’כוסלובקית, שקמה מהריסות המונרכיה האוסטרית־ההונגרית, ובעיני חלק מבני ארצו נחשב בוגד בשל הפניית העורף ללגיונות הצ’כוסלובקיים והצטרפותו לבולשביקים. אחרים ראו בכך עוד אחד מתעלולי האשק שבהם התפרסם מלפני המלחמה. ולא זו בלבד, אלא שחזר לפראג עם אישה רוסייה, אלכסנדרה לבובה, בלי שטרח להתגרש תחילה מאשתו הראשונה, ירמילה לבית מאייר, אם בנו היחיד, שנותרה בפראג. הוא ניצל מהעמדה לדין בעבור ביגמיה רק בזכות העובדה, שהרפובליקה הצ’כוסלובקית לא הכירה אז בתוקף נישואים אזרחיים לפי חוקי ברית המועצות.
לרבים היה שובו של האשק בגדר הפתעה. על פי שמועות שהסתובבו בפראג, הוא מת כבר כמה פעמים: הוצא להורג בשל קשירת קשר למרידה, נפל בחזית, נרצח בקטטה. היו עיתונאים שהזדרזו לכתוב הספד עליו, לא מחמיא במיוחד, על האלכוהוליזם שלו, על דרכי התנהגותו הפרועה, על ליצנותו. האשק ענה להם בצחוק מריר בכמה פיליטונים.
במשך חמש-שש שנות שהותי ברוסיה נהרגתי וחוסלתי כמה פעמים על ידי ארגונים ויחידים שונים.
בשובי למולדתי נוכחתי לדעת, שנתליתי שלוש פעמים, פעמיים נוריתי ופעם בותרתי על ידי קירגיזים מורדים ליד האגם קָאלֶה-אִישֵלָה.
בסופו של דבר, באופן מוחלט, נדקרתי למוות בקטטה פרועה עם מלחים שיכורים באחת המסבאות של אודסה. גם לי זה נראה המתקבל על הדעת ביותר.
ולא רק לי, אלא גם לידידי הטוב, קולמן, שמצא עד ראייה למותי הבזוי והאמיץ כאחד, וכתב על כל האירוע הלא נעים עבורי קטע למערכת עיתונו.
ואולם הוא לא הסתפק בידיעה הקצרה. לבו הטוב הניע אותו לכתוב עליי גם הספד, שאותו קראתי זמן קצר אחרי שובי לפראג.
הוא השמיץ בצורה אלגנטית את זכרי, משוכנע שהמתים אינם קמים מקבריהם.
כדי לשכנע אותו שאני חי וקיים, הלכתי לפגוש אותו וכך נולד סיפור זה.
גם אדגר אלן פו, אמן האימה והפחד, לא היה יכול להמציא נושא מבעית יותר.
את מחבר ההספד עליי מצאתי באחד מבתי היין של פראג בדיוק בחצות, בשעה שבית היין עמד להיסגר מתוקף הצו הקיסרי מאפריל שנת 1856.
הוא ישב, בוהה בתקרה. מהשולחנות החלו להסיר את המפות המוכתמות. התיישבתי ליד השולחן שלו ואמרתי בנועם: “סלח לי, פנוי כאן?”
הוא המשיך לנעוץ את עיניו בנקודה בלתי נראית בתקרה, שכה משכה את תשומת לבו, וענה בהיגיון: “בבקשה, אבל כרגע סוגרים. נדמה לי, שכבר לא ימזגו לך.”
נטלתי את ידו והפניתי את פניו אליי. שעה קלה הביט בי בדממה ולבסוף אמר בקול שקט: “סליחה, אבל לא היית ברוסיה?”
חייכתי: “אתה בכל זאת הכרת אותי? אני נהרגתי במסבאה זולה ברוסיה בקטטה עם מלחים שיכורים אלימים.”
הוא החוויר. “אתה, אתה זה…”
"כן, "אמרתי בתקיפות, “נהרגתי במסבאה באודסה בידי מלחים ואתה הספדת אותי.”
משפתיו נשמע בלחש: “אתה קראת את מה שכתבתי עליך?”
“מובן מאליו. הספד מעניין מאוד, להוציא כמה אי הבנות קטנות. ויחד עם זאת ארוך בצורה בלתי רגילה. אפילו הקיסר לא קיבל אחרי מותו שורות רבות כל כך. לו הקדיש כתב העת שלך 152 שורות ולי 186 שורות, 35 הלר1 השורה (איזה שכר עלוב שילמו אז לעיתונאים!), זה מסתכם, בסך הכול, ב-55 קרונות ו-15 הלר.”
“מה, בעצם, אתה רוצה ממני?” שאל מבועת, “אתה רוצה את 55 הקרונות?”
“שמור על הכסף,” עניתי “המתים לא מקבלים שכר על הספד שנכתב עליהם.”
הוא החוויר.
“אתה יודע מה,” אמרתי כבדרך אגב, “נשלם ונלך לאיזה מקום אחר. ברצוני לבלות את הלילה הזה בחברתך.”
“אולי אפשר רק מחר?” שאל. הבטתי עליו. “אני משלם,” קרא.
בפינה קראתי לבעל כרכרה, ציוויתי על מחבר ההספד עליי להתיישב בה, ולעגלון אמרתי בקול העולה מן האוב: “תסיע אותנו לבתי הקברות של אולשני!”2
מחבר ההספד שלי הצטלב. שעה ארוכה שררה שתיקה מביכה, מקוטעת רק על ידי צליפת השוט וצהלות הסוסים.
נרכנתי אל חברי לנסיעה. “גם אתה שמעת בדממת הרחובות של ז’יז’קוב יללות כלבים?”
הוא נרעד, קם תוך כדי נסיעה וגמגם: “אתה באמת היית ברוסיה?”
“הרוג במסבאה באודסה, בקטטה עם מלחים,” עניתי ביובש.
“ישו מריה,” נשמע חברי לנסיעה, “זה גרוע יותר מכתונת הכלולות של ארבן3.”
ושוב נפלה שתיקה מביכה. אי שם באמת ייללו כלבים.
כאשר הגענו לכביש של סְטְרַאשְנִיצֶה, הוריתי לחברי לנסיעה לשלם לעגלון. עמדנו בחשכת הכביש. “אולי יש כאן איזה בית בירה בסביבה?” פנה אליי מחבר ההספד שלי, חסר אונים ואומלל.
“בית בירה?” גיחכתי. “עכשיו אנחנו נעבור את חומת בית הקברות, נשב על איזו מצבה ונשוחח על ההספד שלי. טפס ראשון ותן לי את היד!”
בשקט, ללא מילה, הוא הושיט לי את היד ושנינו קפצנו לתוך בית הקברות. תחתינו חרקו שורשי הברושים. הרוח שרקה בעצבות בין הצלבים.
“אני לא הולך הלאה,” נשמע מפי ידידי. “לאן אתה רוצה לגרור אותי?”
“עכשיו,” אמרתי בעליזות, תומך בו, “נלך לראות את מצבת בּוֹנַפִּיאָנִי, משפחת בני פראג העתיקה. מצבה עזובה לגמרי בחלקה הראשונה, שורה שישית, ליד החומה. עזובה מאז שנקבר במקום הצאצא האחרון, שהובא לכאן בשנת 1874 מאודסה, שם נהרג במסבאה זולה בקטטה עם ימאים.”
בן הלוויה שלי הצטלב שנית.
אחרי שסוף-סוף התיישבנו על לוח המצבה, המכסה את עפרם של הצאצאים האחרונים למשפחת בונפיאני, בני העיר פראג, נטלתי ברוך את ידו של מחבר ההספד שלי ופתחתי בקול שקט:
“ידידי היקר! בבית הספר התיכון לימדו אותנו המורים שלנו אִמרה יפה, אצילית: ‘על המתים רק טובות’, אך אתה ניסית לכתוב עליי, המת, רק את הגרוע ביותר. אילו אני כתבתי על עצמי הספד, הייתי כותב, ששום מוות לא הותיר רושם עצוב כל כך כמו מותו של זה. הייתי כותב, שאחת ממעלותיו היפות ביותר של הסופר שהלך לעולמו הייתה אהבת הטוב שלו, אהבה לכל מה שקדוש לנשמות טהורות. אבל אתה כתבת על מותי, שהוצאתי את נשמתי כנבל וליצן. אל תבכה! יש רגעים, כאשר הלב עולה על גדותיו מרוב ערגה לכתוב על השעות היפות ביותר של המתים, אבל אתה כתבת על כך, שהמנוח היה אלכוהוליסט.”
מחבר ההספד שלי פרץ בבכי גדול עוד יותר, בכי שנישא בעצבות על בית הקברות הדומם ונמוג אי שם במרחקים ליד בית הקברות היהודי.
“ידידי היקר,” אמרתי בתקיפות, “אל תבכה, עכשיו כבר אין לשנות דבר…”
אחרי מילים אלה קפצתי מעל חומת בית הקברות, רצתי לבית השוער בכניסה, צלצלתי בדלת והודעתי לו, שבשעת שובי מעבודת הלילה, עקב שעות נוספות, שמעתי בכי מעבר לחומת בית הקברות, בחלקה הראשונה.
“זה כנראה איזה אלמן שיכור,” ענה השוער בציניות, “אנחנו נביא אותו למשטרה.”
חיכיתי מעבר לפינה. כעבור כעשר דקות הובילו שומרי בית הקברות את מחבר ההספד שלי אל תחנת המשטרה.
הוא התנגד וזעק: “האם זה סיוט לילה? האם זו מציאות? רבותיי, האם אתם מכירים את הבלדה ‘כתונת הכלולות’ של ארבן?”
-
מבעיותיה של מתרגמת: פעם נהגו לתרגם את שם המטבע האוסטרי Krone לכתר. המטבע הצ‘כי בעל אותו השורש נקרא koruna. התפשרתי על קרונות. המטבע הקטן, מאית הקרונה, נקרא Heller בגרמנית, ו– halíî (מבטאים האלירש) בצ’כית. העדפתי את הצורה הגרמנית, שקל יותר לבטא אותה. ↩
-
אזור בתי קברות לכל הדתות במזרח פראג. ↩
-
יארומיד ארבן, משורר צ'כי (1870–1811), מחבר בלדות אימה, שכל תלמידי בתי הספר היסודיים היו חייבים ללמוד אותן בעל פה. כתונת הכלולות מספרת על נערה, שחיכתה שלוש שנים לבחיר לבה, אשר הבטיח לשוב אליה. ואכן הוא חוזר באחד הלילות, מצווה עליה לקחת בצרור את כותנות הכלולות שתפרה לשניהם, כמנהג אותם הימים, ומוביל אותה לבית הקברות. רק אז מבינה הנערה, שבחיר לבה חזר אליה מעולם המתים, מצליחה להתחמק ממנו ולהסתתר. עם קריאת התרנגול הראשונה נעלמים הרוחות, ועם אור הבוקר רואים על פני בית הקברות את קרעי הכותונות הפזורים, עדות לגורל שהיה צפוי לנערה בידי המתים אילולא נסה על נפשה. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.