זמן רב לפני שבאמריקה גילו את מופעי הסטנד-אפ, היה האשק אמן המופע המאולתר. מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק נולדה מתוך כורח כלכלי: מסעדת קראווין (פרוש השם: רפת) שבבעלות משפחת זְבֵייזִ’ינָה, מקום מושבם האהוב של האשק וחבורתו ברובע וינוהראדי שבפראג, סבלה ממיעוט לקוחות בתקופת תעמולת הבחירות של המועמדים לתפקיד ציר הרובע בבית הנבחרים. למסעדה או לבית הבירה, שם התמקמה לשכת הבחירות של אחת המפלגות, הייתה תקופה זו למכרה זהב, כי הבירה זרמה בשפע לגרונות פעילי המפלגה ובוחריה הפונטנציאליים גם יחד. אחד מן החבורה, פקיד ממשלתי בשם אדוארד דְּרוֹבִּילֵק, הגה רעיון כיצד לסייע למשפחת זבייז’ינה: לייסד מפלגה חדשה ולהפוך את קראווין למטה שלה. האשק נדלק מיד. השאר שייך להיסטוריה.
מנשר מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק לבחירות
ברגע שנודע, כי הפרלמנט פוזר, החליט ועד הפעולה שלנו, שמקום מושבו בקראווין ברובע וינוהראדי, להשתתף בתנופה בבחירות ולהקים רשימה עצמאית. על כן הודבק בקראווין המנשר שלהלן:
העם הצ’כי!
היה זה בשנת 1492, כאשר קולומבוס הפליג מגנואה במטרה לגלות את אמריקה. מאז חלפו כמה מאות שנים ואנו חייבים להסיק, ובצדק, בראותנו את הקִדמה בארץ שנתגלתה על ידי קולומבוס, כי קִדמה זו לא יכלה להיווצר באופן פתאומי, אולי בדרך אלימה, אלא שמאז אותו המאורע ההיסטורי, כאשר הצ’כי המהולל מכול, קולומבוס, הפליג מגנואה וגילה את אמריקה, התקדמה הקִדמה בדרך מתונה בגבולות החוק, ואמריקה בשום אופן לא הייתה מגיעה לאותה דרגת השכלה, אילולא קולומבוס גילה אותה. ואולם קולומבוס לא פחד, ומונחה כבר אז בססמה “קִדמה מתונה בגבולות החוק”, הפליג ברשות המוסדות המוסמכים והתקרב רק עד לקצה אמריקה, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה. רק אחריו גילה איזה אמריקאי את היבשת עצמה כולה, והיא נקראת על שמו אמריקה. אחר כך היה נחוץ להכחיד את האינדיאנים, למסד את העבדות וכך לקדם בכל מקום את הקִדמה, לאט אט, בהדרגה, עד שאנו עדים לכך, שכעבור כמה מאות שנים הצליח אדיסון להמציא את הפטיפון. אילולא נסע קולומבוס לאמריקה, ואילו לא היה מנסה כלל לצאת למסע התיירות שלו, עדיין היו האינדיאנים נלחמים בינם לבין עצמם ולא היה לנו גם הפטיפון, ומדינה זו הייתה מפסידה את מקור הכנסותיה, מונופול הטבק. לעם הפשוט בכפרים לא היו שקובאנקי1, לא היו ידועים תפוחי האדמה ויין השרף שעושים מהם, בקיצור, לא היה זכר לשפע. אכן, קולומבוס העז וגילה את אמריקה, ביודעו כבר אז את האמרה הצ’כית העתיקה, היפה, “ניסה והמציא את הגלגל.”
וכך גם אנחנו ניצבים בפניך, העם הצ’כי, בתכנית חדשה. ניסינו לייסד מפלגה פוליטית חדשה, ואנו משוכנעים, שפני הדברים יתפתחו כפי שאומר הפתגם הפולני: “מניצוץ קטן מתלקחת אש גדולה.”
העם הצ’כי! צ’כים! בני ארצנו! גם קולומבוס לא ידע, מה יהיו הפירות שתישא הפלגתו לאמריקה, מה יצמח ממפעלו וכיצד אותו מפעל ילווה לבסוף באירועים עולמיים, ואיך יגיע מסעו לחופי אמריקה הלא נודעת לשיאו בצוואת המיליארדים של קארנגי הנדיב לאוניברסיטאות האמריקאיות.
וכך גם אנו, בשעה שאנו מייסדים מפלגה פוליטית חדשה, לא יכולים לנחש, מה הגדולות והנצורות שמפלגה זו תחולל למען האנושות ובייחוד למענך, העם הצ’כי היקר!
ואתם, כולכם, ודאי תשאלו להשקפותיה של המפלגה, למצע שלה. איזה שם יכול להיות יפה יותר מאותה הסיסמה, שחרתה המפלגה על דגלה: “קִדמה מתונה בגבולות החוק”?
אזרחים צ’כים!
בזוכרנו, שהחוק מגן על כל אדם מפני כפייה, הפקדנו את תכניתנו תחת חסות כנפי החוק המגִנות, ומפני שכל החוקים אצלנו עוברים במרוצת הזמן שינויים, כלומר הולכים יד ביד עם הקִדמה המתונה, כללנו גם את הקִדמה המתונה בתכניתנו. הרי לא יעלה על הדעת, שתינוק בן יומו יהפוך לגבר לפתע, בכוח, אלא הדבר יכול לקרות אך ורק בהתפתחות הטבעית, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.
העם הצ’כי!
לפני שמצאת את עצמך תחת שלטון ההאבסבורגים, היו תחילה צריכים להיוולד הפְרְשֵמִיסִלִדִים, היָגֵלוֹנִים, הלוּקְסמבּוּרגים2 ורק כעבור מאות שנים מצאת את עצמך תחת שלטון ההאבסבורגים. ובדיוק כך, גשר סְוָואטוֹפְּלוּק צֵ’ך3 לא נבנה בן לילה. קודם כול היה צריך להיוולד סוואטופלוק צ’ך, להגיע לתהילה, למות, אחר כך בוצע שיקום הרובע היהודי4 ורק לבסוף נבנה גשר על שם סוואטופלוק צ’ך.
העם הצ’כי! באומה הצ’כית מצויות מפלגות רבות, שיטענו, שכל זה אפשר לעשות בבת אחת, זבנג וגמרנו! אחרות, לעומת זאת, יאמרו לך, שהדבר בלתי אפשרי בכלל! למי תאמין? מובן מאליו, לכל אלה שמפנים את תשומת לבך לכך, שכל זה התרחש בדרך הקִדמה המתונה בגבולות החוק.
בשם ועד הפעולה של מפלגת הקִדמה בגבולות החוק:
אדוארד דְרוֹבִּילק, דְרַיישוּ, יארוסלב האשק, יוסף סְקְרוּזְ’נִי, יוזף לאדה, ד“ר בוהומיל שְמֵרָאל, אינג' קוּן, ד”ר נובאק, ד"ר סלָבּי, מפקח המשטרה עמנואל שְקָאטוּלָה.5
-
Škubánky – מאכל עממי צ'כי עשוי תפוחי אדמה מעוכים בקמח, לא מלהיב במיוחד. ↩
-
שושלות ששלטו בצ'כיה במרוצת הדורות. ↩
-
Svatopluk Čech (1908–1846) משורר צ‘כי, בין מעוררי הלאומנות הצ’כית. ↩
-
בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה ה–20 נהרס רובו של הרובע היהודי כדי לפנות מקום לבנייה בנוסח פאריז, שכללה גם גשר מודרני מעל נהר הוולטבה. ↩
-
בין החותמים גם הצייר יוזף לאדה, ידידו של האשק והמאייר של ספרי שווייק. ↩
כפי שנשאתי אותה בקראווין במסע הבחירות
בשנת 1911
ידידים נכבדים!
בטוח אני, שתרשו לי בימים סואנים אלה מבחינה פוליטית, כאשר נחוץ לשלוח לבית הנבחרים אנשים שנלחמים על נכסי האנושות הקדושים ביותר, לומר לכם כמה מילים על מה שקדוש לנו יותר מכול, מה שממלא את קרבי כל הבוחרים וכל המועמדים לבחירה, ומה שהוגדר יפה כל כך כבר ברומא העתיקה בכתובת מעל פונדקי העיר במילים “מלא את כרסך”. אבל אם אתם מביטים סביבכם, אתם מבחינים בתופעה העגומה, שכיום מזייפים את כל מה ששייך למצרכי החיים, כך שבאחת הישיבות של בית הנבחרים הקודם היה נאלץ הציר הדלמטי, האב ביאנקיני, לקרוא בעת הדיון על תקציב הצבא: “טעמו יין דלמציה אמיתי!”
האיש הטוב הזה קרא כך מתוך שינה, מפני שמאוחר יותר התבטא בגילוי לב גמור, שחלם על יין מזויף. וטבעי לחלוטין, שחלם בבית הנבחרים את חלום הבלהות, מכיוון שבתור נציג העם עליו לתת את הדעת על המינימום הקיומי של בוחריו, שבא לידי ביטוי במילים: “אדם אינו חייב לאכול הרבה, אך מה שיאכל, שיהיה טעים ואמיתי!”
ואולם למרבה הצער, לעתים רחוקות בלבד נמצא מצרך, השייך לדברי מזון, בטיבו האמיתי, ולרוב הוא מעורב במיני תחליפים פחותי ערך ממנו.
הסוחרים נהנים הנאה שטנית, כאשר הם יכולים לערבב משהו לתוך דברי המזון.
הכרתי בעל מכולת שהיה אובד עצות, מפני שזייף את הכול חוץ מאפונה יבשה, ולכן ערבב בה צלפים, כדי לרמות את הקונים לפחות בדרך זו.
סופו של סוחר אחר אחוז אותה התאווה היה טראגי. תחילה מכר קמח. לתוך הקמח ערבב גבס, ראשית כול מפני שכך נהגו כולם, ושנית מפני שגבס זול פי עשרה מקמח.
פעם נתגלה הזיוף על ידי הרשות, וכאשר הדבר חזר על עצמו, איבד אותו סוחר את הרישיון לחנות המזון. מכיוון שפיתח אהדה לגבס, פתח אותו סוחר בית מסחר סיטונאי לגבס. העסקים היו טובים, אבל המאזנים השנתיים הראו רווח הולך ופוחת בהתמדה עד שפעל בהפסד. ולמה? מפני שמרוב הרגל ערבב עתה קמח לתוך הגבס. הוא לא היה מסוגל להתגבר על עצמו והיה מוכרח לזייף לפחות את הגבס. העסק הלך והידרדר עד שסוחר הגבס האומלל שם קץ לחייו בירייה אחרי שביומו האחרון ערבב לתוך הגבס חמישה שקי קפה.
המנהג המגונה הזה עבר גם לבוחרים. התשוקה לזיוף דברי מזון גרמה לאותה התופעה המעציבה, שקיימים בוחרים מזויפים ורשימות בוחרים מזויפות.
אני מכיר חנווני, שלא ידע, אחרי שזייף את כל דברי המזון שבחנות שלו, מה עוד לזייף ולכן הלך ושם בקלפי פתק הצבעה מזויף.
מסיבות אלו חייבים לפעול בכל מקום ובכל עת נגד הונאת הציבור ולו רק מתוך דאגה לטוהר הבחירות.
זכור לי, שפעם הכנו אצלנו בבית בצק לכופתאות, ואחרי ששמנו אותן במים רותחים כדי שיתבשלו, הוצאנו כעבור חצי שעה פרוטומת גבס של היידוק1, פסלון של האבליצ’ק2 וראש של בטהובן.
פפריקה מזייפים, כידוע, באבקת לבֵנים.
פעם בישלנו גולאש בפפריקה וכאשר הורדנו אותו מהאש, היה הסיר מלא לבני בניין.
פלפל מזייפים בגרגירי טיליה. עוזרתו של סבא, בשעה שאכלנו אצלו ארוחת צהריים, שפכה שלא בכוונה מרק בגינה, ובתוך המרק שנשפך לאדמה היה גם גרגיר פלפל. איש לא שם לב לכך, אבל כיום עומד במקום, שבו נדחס גרגיר הפלפל לתוך האדמה, עץ טיליה קטן ויפה.
יכולתי להוסיף ולהביא לידיעתכם מקרים דומים רבים. מה הייתם, למשל, אומרים, אילו נוכחתם לדעת לפתע, שמתוך הקפה בקופסת הקפה נבטה בהעדרכם שעועית?
ומוטב שלא לדבר על האוכל המוגש במסעדות.
בעיירה קטנה הזמנתי צלי ארנבת, כפי שהוא הופיע בתפריט. שעה ארוכה לא הוגש לי דבר, ואז שאלתי את בתו הקטנה של בעל המסעדה, מה קורה עם הארנבת.
“החתול ברח לנו למרתף,” ענתה הילדה.
מסיבות אלו, קהל נכבד, מן ההכרח שבית הנבחרים לעתיד יגן על קיבות הבוחרים; אוי לאומה, השולחת לבית הנבחרים חנוונים!
אסיפה נכבדה, ידידים, צ’כים, בני מולדת!
אכן, תופעה ראויה לתשומת לב היא, שנמצאה בצ’כיה מפלגה, אשר העזה ויצאה בתכנית חדשה, שאחד מסעיפיה אומר: “בעלי החיים יזכו סוף-סוף לרהביליטציה!” על פי ההתייחסות לבעלי החיים עד הלום הוכתם לרוב שמו של כל אחד ואחד מהם.
ניקח, לדוגמה, את החזיר. מאז ומתמיד הכפישו את שם החזירים. היו עמים שלמים, שהטילו חרם על חזירים. כך, למשל, היהודים. משה הוכיח, שאכילת בשר חזיר יכולה להביא למחלות מין. ואכן, בימי משה שימש הדבר תירוץ ליהודים רבים. רק בהשפעת הנצרות, שביטלה את כל מצוות היהודים, התפשטה אכילת בשר חזיר עד כדי כך, שהכנסייה הקתולית אפילו הנהיגה הילולות חזיר, רק על מנת להוכיח, שמשה לא דיבר אמת.
יחד עם זאת נחשבים החזירים באופן כללי ללא נקיים משום שהם מתפלשים בבוץ, אף שהדבר מומלץ גם לבני אדם לשם ריפוי במרחצאות. נביא לדוגמה את עיר המרפא פיישטני ואת הבוץ שלה. בתוכו מתגלגלים מטעמי בריאות גם בני האצולה, ולמרות זאת לא יעלה על דעת איש לקרוא לבן אצולה כזה חזיר, וגם דוקטור קוּצֵ’רָה, שממליץ על אותו הטיפול הרפואי, אינו חזיר אף הוא. ואף על פי כן החזירים, שנתנו בכך דוגמה מזהירה לאנושות הסובלת, מבוזים ושמם משמש, בעיקר עתה, בתקופת הבחירות, כינוי גנאי, שבו משתדל מועמד אחד להציג את האויב המתחרה שלו כיצור לא ישר. האם ראיתם, בוחרים נכבדים, אי פעם חזיר לא ישר? האם לא נראה ראש חזיר חלוט מאחורי חלום הראווה של חנות אטליז כמו בעל אופי מובהק, שמחייך אפילו אחרי מותו על אלה שעומדים לאכול אותו? הייתי רוצה לדעת, מה אתם הייתם עושים, אילו הייתם במקומו.
וכמו שמתייחסים לחזירים, כך גם לכל שאר בעלי החיים, המביאים תועלת לאדם ומשמשים את המועמדים לבית הנבחרים לצורכי קללות. אתם, שמבקרים בימינו לעתים באסיפות בחירות, שמעתם ללא ספק את הקריאה “שתוק, בהמה!” קריאה כזו שוב משפילה סוג של בעלי חיים, וכאן אני, כמובן, לא מתכוון למועמדים לבית הנבחרים. ברצוני רק לציין, שאותה הקריאה בעצם מדברת בשבחו של המועמד לבית הנבחרים, שלו הייתה מיועדת, מפני שערכה של בהמה גסה גדול הרבה יותר משל אותו המועמד. בהמה כזאת שוקלת 700 ק“ג, ואילו המועמד אינו שוקל יותר מ-80 ק”ג, וכשאתה מוכר בהמה גסה, אתה מקבל בעדה ארבע מאות קרונות, ולעומת זאת בעד המועמד אתה לא מקבל אפילו פרוטה שחוקה.
אני גם שמעתי, שבאסיפה פוליטית קראו למועמד “יא כלב!” אילו הדבר היה קורה לי, הייתי מודה לאותו אדם על שכינה אותי בשם היצור האצילי מכול, והייתי מבטיח לבוחריי, שכדרך אותו בעל החיים גם אני אביא להם בין שיניי את תביעותיהם ששלחו לווינה. הציבור הרחב אינו יודע אלא להעליב את בעלי החיים באופן שיטתי ולכנת את הכלב הצנוע והטוב בשמות שליטים שונים. כלבו של חלבן, המושך בסבלנות ובנאמנות עגלה עם דברי מזון, נקרא נירון. כלב תחש ננסי, שלא פגע באיש ולא רודה באף אחד, נקרא קיסר.
על כלבים מדברים בבוז מרבי, מפני שבשמם מקללים גם בני אדם. ואף על פי כן אנו עדים לכך, שהכלבים המכונים כלבי משטרה, מעניקים למען השמירה על הביטחון שירותים יוצאים מן הכלל לאנושות כולה. על כן מן הראוי, שתוענק רהביליטציה לבעלי החיים, לפחות לאותם הנציגים החכמים ביותר של עולם החי. טוב יהיה, אם אלה שמעליבים כלב משטרה, ייענשו בעוון העלבת נושא תפקיד רשמי. על כן נשתדל כולנו, שבעלי החיים ייחשבו בעתיד ליצורים, שעליהם חייבת כל מפלגה פוליטית להביט במידה מסוימת של יראת כבוד, ואל להן למפלגות הפוליטיות להשתמש בשמם לתעמולה בלתי מרוסנת במסע הבחירות הנוכחי.
שבה מתרחב מצע הבחירות של מפלגת הקִדמה
המתונה בגבולות החוק
רבותיי הנכבדים!
בימי מאבק אלה לקראת הבחירות, צריך לפעול בחכמה, ולהקדיש תשומת לב לאותן התופעות החשובות כל כך בחיי הצ’כים, אף ששאר המפלגות אינן מתעניינות בהן במידה הדרושה. בראש ובראשונה עלינו להזכיר את האנשים, או מוטב לומר את הכת המיוחדת בעם, המדוכאת והמושפלת יותר מכול. שאר המפלגות הפוליטיות שמות לב בעיקר לשכבות אחרות, אך אני שואל את כולכם, ולא חשוב לאיזה מחנה אתם משתייכים, האם מישהו מן המנהיגים הפוליטיים המובילים התייחס לשוער הבתים? ואני עונה: כן! אבל איך? איך התייחסו אליהם? אני מצהיר בפרהסיה, שהפוליטיקאים המובילים התייחסו אליהם רק בקללות. אני ממלא כאן רק את חובתי הנעימה, כאשר אני מעלה האשמה נוראה נגד המועמד המתחרה וַאצְלָב חוֹץ. בוודאי שמעתם את נאום הבחירות שלו, שבו תבע בצורה מפוכחת לגמרי את שיפור תנאי החיים של השכבות חסרות הרכוש הנקראות מעוטי יכולת. אבל האם שמעתם אותו מדבר אי פעם על שוערי הבתים? הוא מתנכר לאותם האנשים האציליים ומתעלם לחלוטין גם מרעיותיהם. מאיזו סיבה? ידידים, כאן מגיעה שעת חשיפת האמת הנוראה. ואצלב חוץ, מועמד אותו הרובע כמוני, חייב לשוערת הבית ברחוב בּוּדצֶ’סְקָה מס' 12 סכום של קרונה ושישים, ובזְבְּרַסְלָב, שבה התגורר קודם, מעמיד פני סופר, הוא לא חייב פרוטה מסיבה אחת ויחידה, שלא היה להם שם שוער בכלל. ועתה תארו לעצמכם, שבאותו הבית שבו התגורר המועמד המתחרה שלי אכן היה שוער! מה היה נחשף כעת? ללא ספק הדבר היה מגיע לחשיפתו של המועמד המתחרה שלי במלוא מערומיו, מה אני אומר, לא רק במלוא מערומיו, אלא במערומים הגדולים ביותר שאתם, רבותיי הנכבדים, מסוגלים לתאר לעצמכם. אותם הדברים אני יכול להכריז באומץ גם על כל שאר המועמדים המתחרים. כמה נשאר חייב לשוערי הבתים החבר שְקָאטוּלָה? האם עליי, ידידיי היקרים, לספר לכם את כל השתלשלות המעשה, כיצד ויקטור דִיק, מועמד מפלגת החוקה, הוציא במרמה את מפתח הבית מידי השוערת ועדיין לא שילם בעדו? עד כדי כך מרחיקה לכת קנאות פוליטית. האם עליי לספר לכם, שוואצלב חוץ, חבר הפרלמנט מטעם המפלגה הלאומית-הסוציאליסטית לשעבר, צעק על השוערת: “תסתמי את הפה, זקנה!” ומה, בסך הכול, רצתה אותה הגברת, אם לשנים-עשר ילדים? רק לקבל קרונה ושישים בעד פתיחת שער הבית, ובאותה הזדמנות, הדבר קרה לפני ימים מספר, דרשה מכבוד המועמד חוץ לא לקשקש בשובו מאסיפות בוחרים על קירות הפרוזדורים ‘בחרו בוואצלב חוץ!’ אותה השנאה לשוערים מפגין גם ויקטור דיק, ששאיפתו הגדולה היא להיות שוער בארמון המלכות בהראדצ’ני. והאזרח שקאטולה, האם ידוע לכם מה אמר לשוער, שדרש ממנו לשלם, סוף-סוף, בעד פתיחת שער הבית? “כל עוד אתה לא תהיה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לא תראה פרוטה ממני.” כאן, אסיפה נכבדה, באה לידי ביטוי כל הטקטיקה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית! הרי השוער המיואש ההוא, כדי לזכות באותן שלוש קרונות שישים שמגיעות לו, הצטרף לסוציאל-דמוקרטים. ואולם כאשר חזר ודרש משקאטולה את הסכום שחייב לו בעד פתיחת שער הבית, הטיח בו שקאטולה: “אבל חבר, אתה לא מצפה שהחבר-היושב ראש שלך ישלם לך בעד דבר פעוט כזה!” מכאן נהיר לכם, ששום מפלגה פוליטית עדיין לא דאגה לשוערי הבתים, שכולן מביטות על שוערי הבתים כעל רע הכרחי. רק אנחנו מעזים לבוא עתה עם המצע שלנו, שבו מבואר סעיף זה בדיוק נמרץ. על הממשלה הנכבדה לדאוג בעזרת החוק להלאמת שוערי הבתים, כפי שהדבר ברוסיה. כך ייעלמו, ללא ספק, כל אותן התופעות המכוערות, ומי שיעז לפתוח פה על שוער או שוערת בית, יהיה צפוי למאסר. הלאמת שוערי הבית תגן על שכבה זו, שהיא בעלת חשיבות מרבית בעם, מפני התעללות מצד חוגי הדיוטות, ויחד עם זאת גם תיחסך משוערי הבתים הריצה בין דיירי הבית כדי לספר להם, שבקומה הראשונה בני משפחה זו או אחרת שוב התקוטטו, שאצל פקיד הממשלה זה וזה שוב קונים באטליז בהקפה ושהמורה בקומה שנייה שוב לובשת שמלה חדשה ומניין לה הכסף. אחרי הלאמתם שוער הבית או שוערת הבית פשוט יודיעו על עניינים כאלה למשטרה 1, וזו תערוך את החקירה הדרושה בהתאם, למשל, מדוע לנגר בקומה השלישית שוב נחרך החלב ונודף סירחון כזה בפרוזדור. אחרי הלאמתם כבר לא יצטרכו השוער או השוערת לריב עם הדיירים, מי שלא ימצא חן בעיניהם, יטפלו בו ללא רחמים. יקראו לקרון עצירים, ואותו דייר יובל לתחנת המשטרה ושם ייענש על סמך חוק המלקות המלכותי. אותם העונשים יוטלו גם על כל עוזרות הבית, שישפכו מים על המדרגות. אך עונשים חמורים עוד יותר יוטלו על דייר שלא ישלם בעבור פתיחת שער הבית. לאדם כזה יתייחסו כאל נפקד וכל רכושו יוחרם.
אני מקווה, אסיפה נכבדה מאוד, שעל ידי הלאמת שוערי הבתים יתוקן, סוף-סוף, העוול שנעשה במשך מאות שנים ליצורים האומללים הללו, הנחשבים עד כה, בטעות, לחלאת המין האנושי.
-
ההלצה הנבואית של האשק אחן התגשמה במלואה בראשית המשטר הקומוניסטי, כאשר רוב שוערי הבתים עבדו בשירות המשטרה עד שסולקו אף הם לטובת קואופרטיבים, ותחזוקת בתי המגורים הידרדרה לחלוטין. ↩
שום מפלגה פוליטית לא פיתחה תעמולה כמונו.
שום מפלגה פוליטית לא פיתחה תעמולה כמונו. הרצאות ואסיפות התקיימו מדי יום ביומו, עד שסוף-סוף בא היום הגורלי, שבו בוחרי רובע וינוהראדי היו אמורים להפגין את בגרותם הפוליטית על ידי מסירת קולם למועמד מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק. ואולם למרבה הצער, כל אלה שאהדו, למראית עין, את המפלגה החדשה, זנחו במורך לב ברגע האחרון את המחנה שאליו הצטרפו בקראווין, והצביעו נגדנו. רק שלושים ושמונה גברים אמיצים במחוז הבחירות שלנו התמידו ולא התפתו למועמדים של המפלגה הלאומית הסוציאליסטית, של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל מפלגת החוקה, ובחרו במועמד מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, תפקיד מכובד שנפל בחלקי.
על המספר הקטן של הבוחרים שלי איני יכול אלא לדבר בהערכה עילאית, ולספר בפומבי בכל מקום ובכל עת, שפעלו כיאה לגברים ותומכי מפלגה אמיתיים. מול אותם שלושים ושמונה לוחמים שלא ניתן לשחד אותם, עמדו אלפיים תשע מאות שלושים ושמונה קנאים, המשתייכים לשלושת המחנות הפוליטיים הנזכרים מעלה. ואולם הם צעדו בגאון לקלפי, כדי להביע את השקפתם, על אף כל הדיכוי.
אני יכול לומר עליהם, שהיו ראשוני החלוצים לרעיונות חדשים, שהיו יפים כמו אפולו וגאים כמו – אני לא יודע למי להשוותם. תולדות האנושות כנראה לא ידעו לעולם את שמם, אף על פי כן היה רצוי שהאנושות תבנה אנדרטה לאותם הגיבורים, שידעו מראש, כי יישארו מוטלים בשדה הקרב יחד עם מועמדם. ואולם התבוסה שלנו בבחירות האחרונות רק מבשרת על ניצחונות העתיד. אנחנו אמנם ספגנו מכה, אבל נחלנו ניצחון מוסרי – כפי שאומרים הריאליסטים. אנחנו אמנם אכלנו אותה, אבל היה זה רק אות לעתיד יפה יותר – כפי שאומרים הצ’כים הצעירים1. רק שלושים ושמונה בחרו במפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, אבל אני יכול להכריז, כפי שמכריזה המפלגה הקלריקלית כשהיא מובסת באיזה מקום, שאותם שלושים ושמונה קולות מעידים על צמיחת המפלגה האדירה. אנחנו בקראווין היינו באותו המצב של מאלף בין חיות הטרף. ממול, בשדרות קורוני, השקיפו עלינו חלונות לשכת הבחירות של מפלגת החוקה, מלאי כרזות שקראו “בחרו בוויקטור דיק!” ומול הכניסה האחורית ללשכת הבחירות שלנו בקראווין השקיפו עלינו בצורה מאיימת חלונות לשכת הבחירות של המפלגה הלאומית הסוציאליסטית עם כרזות אוויליות: “בחרו בוואצלב חוץ! בחרו באיש הטוב ביותר בווינוהראדי!” היינו כקול קורא במדבר, שסביבו שאגו האריות, היינו כפרח ריחני, הנחנק מכל הצדדים על ידי יבלית. עמדנו כמו ילד תמים על גג בית בתוך שיטפון, שסביבו רועם זרם מים דלוחים ומזוהמים. הרגשנו כמו בתולה תמימה שנגררה למאורת בושת וסביבה סרסורים. הרגשנו בערך כמו אדם שלרוע מזלו מתיישב במכנסיים מופשלים על קיפוד. וסביבנו, במבצר הקטן שלנו, רעשו הריאקציונרים הפוליטיים המתלהמים, שנתפתו על ידי בירה ממבשלת וֶלְקֶה פּוֹפּוֹבִיצָה ובחרו בוואצלב חוץ, או על ידי בירה של סְמִיחוֹב במסבאה של ליבאל, ובחרו בוויקטור דיק. לרוע המזל מזגו בלשכת הבחירות שלנו בירה של וינוהראדי, התועמלנים שלנו נאלצו לרוץ כל הזמן לבית השימוש, ובזה הסתיימה כל פעילות התעמולה שלהם. בצירוף מקרים אומלל נקראה לשכת הבחירות שלנו קראווין, ועתה תארו לעצמכם את הכול יחד: בית שימוש, רפת, מפלגת הקִדמה המתונה בגבולות החוק, המועמד בעל הפה הגדול, מצע פוליטי יוצא דופן – זה לא היה יכול להיגמר אחרת אלא בדרך שבה זה נגמר, במילה הצרפתית היפה dèbâcle, חורבן.
לשווא קראו הכרזות שלנו המודבקות על כל חלונות לשכת הבחירות שלנו: “בוחרים, הביעו את מחאתכם נגד רעידות האדמה במקסיקו בפתק ההצבעה!” “אנו נחלק בין הבוחרים שלוש מאות איגרות הגרלה ממשלתיות של סרביה ועמן את התקווה לזכות בחמישה עשר מיליון פרנקים זהב.” “כל בוחר שלנו יקבל אקווריון כיס.” “בוחרים, למה שאתם מצפים מווינה, תקבלו גם ממני!”
אבל הכול היה לשווא. ההמונים בפתח קראווין אמנם נדחסו לתוך לשכת הבחירות, ובאו בוחרים בזה אחר זה, קיבלו כוס בירה, רצו לבית שימוש ובמקום הבטחה לבחור בי השאירו לנו בלשכת הבחירות רק קצת סירחון. בעת ובעונה אחת באו ידיעות מלשכות הבחירות המתחרות, שהמועמדים המתחרים עושים תעמולה חסרת מעצורים. תלינו כרזה בזו הלשון: “כאן מתקבל לעבודה נער בעל מוסר לשם הוצא דיבה על המועמדים המתחרים.”
התקרבה שעת הצהריים. מאחורי החלונות שלנו הופיע גיליון נייר גדול ועליו נכתב: “תפריט היום, הורכב במיוחד בעבור הבוחרים שלנו! מרק: מלכותי. שרי. סלמון במיונית. מנת ביניים: חדק פיל בקריש. מנות עיקריות: זנב גמל צלוי עם חסילוני ים. סוס ים מטוגן עם אצות ים. בטן קנגורו ממולאת. כבד כרישים. ארנבת בציר. פשטידת לשונות זמיר. פירוגים רוסיים אמיתיים. כופתאות שזיפים ברוטב שוקולד. גבינה טטרית מחלב סוסות. יינות אוסטריים והונגריים. בירה של וינוהראדי.”
בשעה אחת בא בוחר אחד ויחיד והזמין עיגול גבינה מסריחה2 ולחם. זה היה אות מבשר רעות. שעה שש הובסנו ברוב עצום של אלפיים תשע מאות תשעים ושניים קולות. ובמקום שיישאו את גוויותינו משדה הקרב, הסיעו את הבוחר היחיד שלנו בקרון העצירים.
בחייו הקצרים הספיק האשק לכתוב סיפורים, הומורסקות, קטעי סאטירה, פיליטונים, פרקים אוטוביוגרפיים, שאיש לא יודע את מספרם המדויק – האומדן נע בין אלף וחמש מאות לאלפיים, מכיוון שהיה מוכר אותם לכל עיתון וכתב עת שהיו מוכנים לשלם בעבורם שכר סופרים צנוע ולעתים רק תמורת דמי קדימה, שיספיקו להוצאות השתייה של אותו ערב. הוא כתב לעיתונים מכל קצות הקשת הפוליטית, לכתבי עת קיקיוניים, בעת נדודיו על פני ארצות הבלקן ומזרח אירופה ובעת שהותו ברוסיה. הוא היה לעתים חסר בית, גר אצל ידידים, כתב ללא העתק, בכתב ידו המסודר, מורשת בית הספר למסחר, כמעט ללא מחיקות, גם תוך כדי שתייה, כתב בבתי בירה, בבתי קפה, בכל מקום שהזדמן לו. בהספק כתיבה כה גדול לשם קיום יומיומי ושתייה לא היה זמן לשאוף לשלמות: הקטעים הקצרים הם לעתים מריחה סתם, אבל מקצתם מעידים על כישרונו הגדול שמצא את ביטויו האחרון, הנצחי, ברומן של שווייק. לא עמדו לרשותו של האשק לא ספרייה מסודרת, לא ארכיון, אינטרנט לא היה: ההשראה יכלה לבוא רק מתוכו, ממעיין דמיונו, מזיכרונו, ממה שראה, ממה שחווה, ממה שקרא – לא ביצירות מופת של ספרות העולם דווקא, אלא בחומר מודפס של חיי היומיום: בעיתונים, מודעות, מדריכים, כרזות, עלונים – מה שבא לידיו.
1
תכונת היסוד של כל אדם היא לא להחזיר דברים שמצא אותם. אל דבר שמצא חש האדם רוך בלתי רגיל. הוא מתחבב עליו ואין הוא מסוגל עוד להיפרד ממנו.
לעומת זאת שכיח מאוד שאדם מאבד משהו, שאם לא כן היה המשפט הקודם מאבד את תוקפו.
כל עוד קיימים עיתונים, והאנושות חיה קיום חייתי למחצה, היה האדם מאבד דברים בדיוק כמו בימינו.
הצייד הקדמון איבד גרזן אבן וחפצים אחרים, שנמצאו רק כעבור אלפי שנים, ועל כך מעידים המוצגים המרובים במוזיאונים ובאוספים הפרטיים.
עם צמיחת התרבות היה, כמובן, נחוץ להסדיר את היחס המשפטי בין אזרח אחד, שאיבד משהו, לבין השני, שמצא את הדבר. ואז מופיע חוק המעניש את מה שמכונה “הסתרת דבר מציאה”. אך כדי שחוק זה לא יהיה אכזרי כל כך, מופיעה מאוחר יותר הוראה על פרס למוצא הישר. יושר מתוגמל בעשרה אחוזים מהסכום או מערך החפץ שנמצא ונמסר כחוק.
ואולם לי עצמי קרה לפני המלחמה מקרה, שהרשות לא קיימה, אולי מחוסר ידיעה, את ההוראה בדבר גמול למוצא הישר הלכה למעשה.
באחד הלילות, משוטט על פני פראג, מצאתי בשדרת נָא פְשיקוֹפֵּך מטבע של עשרה הלרים. על כן פניתי למטה המשטרה, ושם מסרתי ביושר את כל הסכום לפקח בתורנות, ודרשתי ששמי יופיע בעיתונות ושאקבל את הפרס של הלר אחד המגיע לי. ואולם פקח המשטרה פתח עלי בצעקה, שהוא מכיר אותי ואמר רק שתי מילים: “מאחורי הסורגים!”
בבוקר הובילו אותי לאיזה איש בקומה הראשונה, שרשם אתי פרוטוקול, ועל יסוד חוק המלקות הוטל עליי קנס של חמש קרונות, ובמקרה של אי תשלום – מעצר של 48 שעות. נאלצתי לקבל את התנאי השני, כדי להרוויח מהמדינה, וכך האכילו אותי בתא מס' 4 יומיים. אף על פי כן נשבעתי, שאם בעתיד אמצא משהו, לעולם לא אחזיר אותו. לצערי הרב לא מצאתי דבר אלא תינוק שנזנח בפרוזדור של בית, שנכנסתי אליו כדי לקשור לי שרוך נעל. השארתי את המציאה במקומה.
2
אנה בּוּקְלוֹבָה, מנקה מסְטְרֵשוֹבִיצֶה, הלכה בשעה חמש בבוקר לווינוהראדי להרתיח כביסה אצל משפחה, שאצלה עבדה בניקוי הבית. בשעה שעברה את מסילת החשמלית ליד מנזר הצלבנים, מעדה באיזה חפץ.
באופן אוטומטי הביטה באותו חפץ, וכבעלת תפיסה מהירה מולדת ניחשה נכונה, שמדובר בתיק עור.
היא פתחה אותו ומצאה בו מיני ניירות שלא אמרו לה דבר. משום שהיתה נשמה טובה מטבעה וישרה עד העצם, ניגשה מיד למטה המשטרה, והניחה שם את המציאה בפני הפקיד התורן.
בשעת בדיקת תוכן התיק החוויר הפקיד, קם ובישר לאנה בוקלובה בקול רועד: “אני מברך אותך. את מצאת שבעה מיליון שמונה מאות תשעים ושישה אלף ושש מאות קרונות.”
אנה בוקלובה הביטה על פקיד המשטרה בחוסר הבנה מוחלט ורק חזרה אחריו: “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות.”
“כן,” אמר פקיד המשטרה, “שבע מאות שמונים ותשעה אלף ושש מאות קרונות. שבי, ארשום אתך פרוטוקול.”
“אדוני, אני מבקשת אותך, תן לי ללכת,” פרצה לפתע אנה בוקלובה בבכי. “הרי אני לא אשמה בכלום ועליי להרתיח כביסה בווינהראדי. אני באמת רק מעדתי בזה.”
“אבל גברת, הרי זה כלום, רק דבר פורמלי. עניין כזה חייב חקירה רשמית. זה יגיע לבורסת העיתונות1 והשם שלך יהיה בכל העיתונים.”
“ישו מריה, אדון יקר,” קראה אנה בוקלובה בבכי, “איזו בושה! אני קמה בבוקר בתור אשה הגונה ובערב צריך להופיע השם שלי בעיתונים. מריה הבתולה, עוד צרה כזאת. כל החיים אני עובדת קשה כמו כלב, מסטושביצה אני הולכת ברגל לווינהראדי, מווינהראדי לליבן, הכול כביסה, מליבן להְלוּבּוֹצֶ’פִּי לנקות דירה, הבעל שלי מוציא את הכל על שתייה, הילדים הולכים בסמרטוטים. אני לובשת את החצאית האחרונה שלי…”
“אבל גברתי היקרה,” ניחם אותה פקיד המשטרה, “זו חובתי לרשום אתך פרוטוקול, אל תבכי, הרי מדובר במיליונים.”
“אלוהים שבשמים,” המשיכה אנה בוקלובה להתייפח, “מדובר במיליונים. אבל אני לא עשיתי שום דבר. איזו צרה על הראש הזקן שלי. אני שמחה, אם אני מרוויחה מספיק לחם בשביל כל הפרחחים שלי. הכול התייקר עכשיו ואם הייתי מבקשת בווינהראדי שיוסיפו לי קרונה אחת בשביל סבון, היו זורקים אותי לרחוב ואחר כך, לכי וחפשי כביסה אחרת. להרבה טוב עוד לא זכיתי בחיים שלי, אבל גם לא גנבתי שום דבר וכיבסתי אפילו נדוניות שעוד לא ספרו אותן.”
“גברתי היקרה, תירגעי, הרי מדובר בעשרה אחוזים.”
“אני לא רוצה שום עניים עם אחוזים. אדון יקר, תן לי ללכת הביתה,” בכתה אנה בוקלובה בקולי קולות. “אני אמות מהצרה הזאת. אני צריכה להיות בשבע בווינוראדי. אחרת הכביסה תרתח יותר מדי זמן.”
פקיד המשטרה הביט עליה בכעס, השליך את התיק על השולחן וצעק: “עכשו כבר נמאס לי. מה שמך?”
“אנה בוקלובה, אדוני,” אמרה האישה הישרה.
“איפה את גרה?”
“בסטרשוביצה. בכביש.”
“מספר הבית?”
“67.”
“את נולדת?”
“כן, אדוני, אמא זיכרונה לברכה…”
“אני שואל אותך מתי נולדת?”
“בשבעים ושתיים.”
“איפה?”
“בבית.”
“אבל איפה בבית, בפראג או מחוץ לפראג?”
“בחוץ.”
“לעזאזל, איפה בחוץ?”
“בזָאבֵּייהְלִיצֶה,ליד פראג.”
“מה המחוז? מה את עושה, זקנה, את מתנדנדת לי כאן!”
אחרי שהחזירו אותה להכרה, נמשכה החקירה, והסתיימה במילים: “את רוצה את עשרת האחוזים? הגידי ברורות!”
“אלוהים ישמור, אדוני, רק תן לי ללכת. אמא שלי, ז”ל, תמיד הייתה אומרת: ’ביושר תגיעי הכי רחוק.'"
“תחתמי על הפרוטוקול.”
“בשם האב והבן,” נאנקה אנה בוקלובה וחתמה באטיות.
3
כעבור ארבע שעות בערך התייצב במטה המשטרה אדם צעיר, על פי המראה שלו אמריקאי מגולח.
“אני איבדתי,” אמר בגרמנית רצוצה, “את תיק העור שלי, שכנראה נפל מידי בלילה ברחוב.”
הוא מסר את גובה הסכום המדויק, את מה שכתוב על השיק, והוסיף: “לא הכסף הוא מה שחשוב לי כל כך, אבל מדובר בניירות מסחריים חשובים על אודות קניית מעי אווזים בזול.”
נרשם עמו פרוטוקול וכאשר הודיעו לו, שהמוצאת הישרה ויתרה על הפרס של עשרה אחוזים המגיע לה כחוק, אמר לעצמו האמריקאי, מלך מעי האווזים: “Well” והלך לדרכו, מסרב לרשום לעצמו את כתובתה של אנה בוקלובה.
עיתוני הערב הביאו טורים ארוכים על המוצאת הישרה שוויתרה על העושר.
4
את אנה בוקלובה הובילו לבית חולים, מפני שבעלה היכה אותה כמעט עד מוות אחרי שקרא בבית הבירה את עיתון הערב. מבית החולים הועברה למרפאה הפסיכיאטרית ומשם לבית החולים לחולי נפש בבּוהְנִיצֶה.
-
בימים הטובים של חברות בין עיתונאים מעיתונים מתחרים, הייתה קיימת בפראג, בבית קפה זה או אחר, בורסה להחלפת ידיעות. ↩
אין דבר מביך יותר מאותו הרגע שבו אדם מבחין, שלבושו לוקה בחסר. במקרים מסויימים אין הוא יכול להופיע בחברה כלל, כי החברה אינה מבדילה בין רווק זקן לאדם נשוי, ודורשת משניהם מידת מה של צניעות. העדר כפתור במכנסיים מעורר אצל רבים, בעלי משפטים קדומים, סלידה רבה. החברה אינה שופטת את הדבר מבחינה עניינית, ואין היא שוקלת אותו מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מעשית כאחד. היא שוכחת, שהרווק הזקן יכול להיות גם ביישן גדול, שלא היה מעז להביא את המכנסיים בעלי הכפתור החסר לרעיית חברו, בבקשה להוסיף את החסר ולהחזיר את הלבוש לשלמותו הנאה, שתעיד על סדר מופתי. אם היה פונה בבקשה דומה ועם מכנסיו לבתה של בעלת הבית שלו, מי יודע, אם לא היה מעורר בלב הנערה החסודה מידה מסוימת של בוז לאישיותו, בוז שללא ספק היה במקומו.
וכך, לא נותר לרווק הזקן שרוצה לשמור על שמו הטוב אלא לתפור את הכפתור למכנסיו בכוחות עצמו.
אם יעלה מישהו את הטענה, שהיה יכול לפנות בבעיה עדינה זו לחייט שתפר לו את המכנסיים, הרי גם המציעים זאת יוצאים מתוך הנחה מוטעית. אילו באתי אל החייט שלי והייתי אומר לו: “הנה לך המכנסיים, חסר לי שם ושם כפתור, נא לתפור לי אותו,” הייתי הופך מטרה ללעג, משום שתפירת כפתור נראית כדבר של מה בכך בעיני החייט, וכך גם בעיני הצבור כולו. בטוח, שכל אחד היה נדהם אילו שמע, שחייט חייב לתפור כפתור למכנסי רווק זקן. פירושו של דבר שאיש כזה היה מצטייר בעיני כולם כלא יוצלח, כאדם מפונק ורכרוכי, כטיפש מנופח וכדומה.
מסיבות אלו תפרתי לי את הכפתור בעצמי.
תחילה שמתי סיכה כתחליף לכפתור שנשר. אז באחד הימים, בעת נסיעה בחשמלית, חדרה הסיכה דרך הבד לגופי, ובאותו הרגע הגעתי למסקנה, שעלי לתפור את הכפתור ולא להשתמש במקומו בסיכה.
אני מודה בציניות מסוימת, שתחילה, כאשר הבחנתי באבדן אותו הכפתור, לא השפיע עליי הדבר בצורה דרמטית. רק בלילה, כאשר נזכרתי במבטים המשונים שעקבו אחריי במשך כל הערב בבית הקפה, ושלא פסקו גם כאשר כפתרתי את המעיל, הגעתי לידי החלטה, שאתקין במקום הכפתור החסר כפתור חדש, גזור מהווסט שלי. העדר כפתור אחד על וסט לא נורא כל כך כמו אבדן כפתור אחד במכנסיים. בווסט זה נראה כאילו הוא לא מכופתר כהלכה, דבר שכיח אצל רווקים זקנים, כפי שידוע לי מנסיוני שלי. אבל אין בזה עלבון לסביבה. ואולם המצב שונה, אם הדבר נוגע לאותו פריט לבוש שדיברתי בו.
מסיבות אלו התכוננתי לתפור לי את הכפתור בעצמי. אני זוכר, שבמשך כל אותו יום הייתי נרגש איכשהו ושההתרגשות הלכה וגברה ככל שהרהרתי בכך יותר. לא רציתי לשאול, כיצד תופרים כפתור, כדי שלא יחשבו אותי לטיפש, אף שבמקרה זה, עליי להודות בכנות, אכן הייתי טיפש.
ראיתי לנכון לגשת קודם כול לספריית המוזיאון כדי לשאול אנציקלופדיה, שבה חיפשתי באות ת', במונח “תפירה”.
אני מוחה נגד הדעה הרווחת אצלנו, שהאנציקלופדיה שלנו שלמה. על תפירת הכפתורים אין שם דבר תחת האות ת‘, במונח “תפירת כפתורים”. מונח כזה לא קיים בכלל! באות כ’ אמנם מצאתי את המונח כפתור, אבל שם היה כתוב: “הכפתור הוא אביזר לבוש, שבו מחוברים שני חלקים. הכפתורים מחוזקים בעזרת תפירה. המצרים הקדומים כבר השתמשו בכפתורים, ואילו היוונים והרומאים לא ידעו מהם כפתורים. אצלנו בצ’כיה הופיעו הכפתורים עם בוא הנצרות.”
חיפשתי בערך “נצרות” אזכור כלשהו לכפתורים, אבל שם הם לא הוזכרו כלל. אולי אוכל למצוא לפחות איך המצרים הקדמונים תפרו כפתורים. בכרך מ', בערך “מצרים” אני קורא: “בכפות הידיים של כוהני האל רה שמתו, נהגו להניח כפתורי זהב וכך לקבור אותם.” אבל איך תפרו את הכפתורים לא נאמר שם.
לכן לא נותר לי אלא לסמוך על כוחי להסיק דבר מדבר. בחשיבה הגיונית הגעתי לידי מסקנה, שהכי טוב הוא לפעול בשיטת השלבים. להתקדם באופן שיטתי! על כן בחנתי כפתורים. נוכחתי לדעת, שלכפתור ארבעה חורים.
תחילה היתה זו חידה בעיני לשם מה הדבר, אך בהמשך תחקירי, מה השפעת אותם החורים על כל העניין, גיליתי, שלפי כל הסימנים עובר דרכם חוט, שכנראה מושחל דרך אותם החורים בעזרת כלי מלאכה, דהיינו מחט. ומחט, כפי שקראתי באנציקלופדיה, אינה אלא סוג של קנה פלדה דק ובו חריר הנקרא משום מה קוף. דרך חריר זה אנחנו משחילים חוט ובתנועה נמרצת, כך יש להניח, אנחנו תוקעים את הכפתור על החוט ואיכשהו דוקרים בו במכנסיים.
הדמיון שלי עבד בקצב מזורז. מכיוון ששמעתי שפלדה היא שבירה, קניתי לי תריסר תריסרי מחטים. מלבד זה קניתי תריסר סלילי חוטים שונים, לרוב שחורים. חוטים לבנים קניתי רק כדי להשתמש בהם במקרה שהחוטים השחורים לא יוכיחו את עצמם. היה לרשותי גם חוט חום, שבו רציתי להשתמש רק במקרה הקיצוני ביותר, אם ייכשלו גם החוטים השחורים וגם הלבנים.
בחנות שקניתי בה את כל הציוד שאלו אותי, אם לא הייתי רוצה גם אצבעון. הבנתי שזה דבר בעל חשיבות רבה וקניתי עשרים. הגעתי לידי מסקנה הגיונית, שלפי משמעות המילה שמים את האצבעון על האצבעות. מאיזו סיבה ולאיזו מטרה נשארו חידה בעיניי. אבל כדי לא לשגות, קניתי עשרים אצבעונים, מכיוון שיש עשר אצבעות בידיים ועשר ברגליים.
כאשר הלכתי הביתה על כל הציוד שנקנה, הרגשתי כמו קוסם. בבית ביקשתי להסיק היטב את החדר ולהביא לי שלושה בקבוקי יין טוב, ואחרי שהתחזקתי בארוחת ערב דשנה וביין, הוצאתי את המכנסיים המסכנים וניגשתי במרץ למלאכה. עד היום אני זוכר את מאבק האיתנים האכזרי!
בבוקר מצאו אותי שוכב על הרצפה, לבוש רק תחתונים וגופייה, מלופף בארבעה־עשר אלף מטר חוטים מצבעים שונים. ישנתי על מאתים מחטים ואת המכנסיים מצאו תפורים לספה; על אצבעות הידיים והרגליים היו לי עשרים אצבעונים והשוק שלי היה תפור לשטיח.
מה יכולתי לעשות קניתי לי מכנסיים חדשים.
הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם, הוא ליפול לידי חובבת ספרות, שאוספת סביבה בסלון ביתה ביבליופילים ועורכת מסיבות ספרותיות, שבהן מוגש תה, ולכל חובב ספרות מוקצבות שתי עוגיות.
האמת היא, שלא הייתי חייב לבוא למסיבה הספרותית של הגברת הרצן, אבל לא רציתי לסרב להזמנת ידידי, שכיזבתי לו באחד הימים, שיש לי בבית הוצאה פרטית מקורית של שירי חפיז, כרוכה בכריכת עור אדם. הידיד הפיץ את הדבר בין הביבליופילים וחובבי הספרות ודי היה בכך שהגברת הרצן, הפטרונית שלהם, תביע את משאלתה שיציג אותי בפניה.
בסלון מצאתי שנים־ עשר פרצופים כנים, שמתוכם הביטה עליי כל ספרות העולם. בואי עורר התעניינות. הנחתי שלאדם עם שירי חפיז בכריכת עור אדם מגיעות ארבע עוגיות. לקחתי, אם כן, ארבע עוגיות מהצלחת, ולעלמה הממושקפת לידי לא נותרה אף אחת. זה ציער אותה עד כדי כך, שהחלה לדבר על ספרו של גיתה קרובי בחירה.
היסטוריון ספרות שישב מולי פנה אליי בשאלה: “האם אתה מכיר את גיתה כולו?”
“מכף רגל ועד ראש,” עניתי ברצינות, “הוא נועל נעלי שרוך צהובות וחובש כובע לבד חום, הוא מפקח במכס מזון וגר ברחוב קרמליטסקה.”
הביבליופילים הביטו עליי במבט עצוב ונוזף. המארחת, כדי להסתיר את מבוכת הנוכחים, שאלה אותי: “האם יש לך עניין רב בספרות?”
“גברתי הנכבדה,” עניתי, “היו זמנים שקראתי הרבה. קראתי את שלושת המוסקטרים, מַסֵּכַת האהבה, כלבם של בני בסקרוויל ורומנים אחרים. השכנים שמרו בשבילי את מוספי הרומנים מעיתון פוליטיקה, ופעם אחת בשבוע קראתי את כל ששת ההמשכים בבת אחת. הקריאה עניינה אותי מאוד ולכן הייתי צמא לדעת, האם הרוזנת ליאונה תינשא לגמד ריכרד, אשר רצח בגללה את אביו, שירה בארוסה מרוב קנאה. כן, ספר מחולל פלאים. בשעות הקשות ביותר קראתי את העלם ממסינה, שבגיל תשע עשרה הפך לשודד. שמו היה לורנצו. כן, היו זמנים שקראתי. אבל כיום אני כבר לא קורא הרבה. זה לא מעניין אותי.”
חובבי הספרות החווירו ואיש גבוה בעל מבט חודר שאל אותי כמו שופט חוקר בחומרה ובקיצור נמרץ: “אתה מתעניין בזולה?”
"אני יודע עליו מעט מאוד, "אמרתי, “שמעתי שנפל במלחמת גרמניה־צרפת במצור על פאריס.”
“האם אתה מכיר את מופאסן?” שאל אותי אותו איש בזעם.
“קראתי ממנו את סיפורי סיביר.”
“אתה טועה,” נשמע קולה הכעוס של העלמה הממושקפת היושבת לידי. “את סיפורי סיביר כתבו קורולנקו וסיירושצ’בסקי. הרי מופאסן הוא צרפתי.”
“ואני חשבתי שהוא הולנדי,” אמרתי בשלווה, “אם הוא צרפתי, אולי תרגמו את סיפורי סיביר לצרפתית.”
“ואת טולסטוי אתה מכיר?” שאלה המארחת.
“ראיתי את הלוויה שלו בראינוע. חשבתי לי, שלכימאי כמו טולסטוי, ממציא הרדיום, הייתה מגיעה לוויה מכובדת יותר.”
לרגע השתתקו כולם. היסטוריון הספרות שמולי הביט בי בעיניים שטופות דם ושאל באירוניה: “אבל את הספרות הצ’כית אתה בוודאי מכיר בשלמותה?”
“יש לי בבית את ספר הג’ונגלים, אולי זה יספיק לך,” אמרתי נחרצות.
“אבל הרי קיפלינג הוא אנגלי,” העיר איש שתקן, מכסה את פניו בכפות ידיו כאילו הוא בוכה.
“אני לא דיברתי על קיפלינג”, אמרתי נעלב, “הרי אני מדבר על ספר הג’ונגלים לטוּצֵ’ק.”
שמעתי שני גברים מתלחשים בקול, כדי שאשמע אותם, שאני בהמה.
צעיר חיוור, בעל שיער ארוך, ידיו שלובות, אמר לי בקול ענוג: “אתה לא חש את יופייה של הספרות, אתה לא יודע להעריך סגנון, הרכב משפטים מבריק, אותך גם לא תלהיב שירה. האם אתה מכיר את הקטע משירת ליליינקרון, שממנו אתה חש, אתה מנחש, את יפי הטבע: העננים חולפים, מרחפים, עננים כחולים מרחפים ומרחפים, מעל הרים, מעל עמקים, מעל היערות הירוקים.”
מרים את קולו ונשען על כתפיו של חובב הספרות השכן, המשיך: ,ומה בדבר האש לד’אנונציו? אילו קראת את התיאור הנפלא, הקולע של חגיגות ונציה ויחד עם זאת את רומן האהבה…"
הוא הביט בפתיל מנורת הגז, העביר את כף ידו על מצחו וחיכה איך אגיב על דבריו.
“אני לא כל כך הבנתי אותך,” אמרתי, למה בעצם אותו ד’אנונציו הצית בשעת החגיגות את האש? כמה שנים קיבל על זה?"
“ד’אנונציו הוא המשורר האיטלקי המפורסם ביותר,” הבהירה לי העלמה הממושקפת הבלתי נלאית.
“מוזר,” הערתי בתמימות.
“מה בכלל מוזר כאן,” פתח בצעקה ממש איש, שעד כה לא אמר מילה. “האם אתה בכלל מכיר איזה משורר איטלקי?”
עניתי בגאווה: “כמובן. רובינזון קרוזו.” אחרי מילים אלה הבטתי סביבי.
ברגע זה האפיר שערם של שנים־עשר חובבי ספרות ואהבי ספר, ושנים עשר חובבי ספרות ואוהבי ספר ששערם האפיר בטרם עת זרקו אותי דרך החלון בקומת הקרקע אל הרחוב.
פָאסֵר,מנהל אחוזת אצולה, ונִיקְלֵס, חצרן האחוזה, היו ידידים טובים מאוד. הם ישבו יחד יומיום אצל טִיסְקָה, בבית בירה כפרי רחב ידיים, ושם נחשבו לזוג בלתי נפרד עד כדי כך, שיוחסו להם כל מעשי הקונדס שטלטלו את המקום. החצרן ניקלס אהב את המנהל פאסר בלב שלם, ואף על פי כן רבץ ביניהם משהו מעיק, שהקדיר מדי פעם את פני ניקלס. הדבר היה כה מדהים, עד שהביא את החצרן ניקלס לידי ההתרגזות הגדולה ביותר שלבו הטוב היה מסוגל לה. ובכן: בכל פעם שהשניים שתו יחד בבית הבירה של טיסקה, ובסופו של דבר עוללו אחד ממעשי הקונדס שלהם – לרוב תפסו את שוטר הכפר וזרקו אותו לאיזו תעלה – קבע כל הכפר פה אחד, ש“אתמול היה החצרן ניקלס שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
אמנם היה ברור, שהשניים היו באותו מצב רוח מרומם, שתו אותה כמות של בירה, שהשפיעה באותה המידה על מוחות שניהם, אבל זה לא עזר, קול העם קבע: “החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
אין פלא, שהחצרן ניקלס ייחל בכל ליבו שהיוצרות יתהפכו, ולכן, כאשר נקלט בראשו כיצד מדברים עליו בכפר, הפחית בשתייה: בשעה שהמנהל פאסר שתה שלוש כוסות, שתה הוא רק אחת, כך שבסופו של ערב שתה המנהל שלושים כוסות והוא רק עשר, כלומר השתייה הייתה ביחס 1:3. באותו ערב לא עוללו דבר. ניקלס תמך במנהל, וזה, שקט ועצור בדרך כלל, צעק על פני כל הכפר וגידף את בעל בית הבירה טיסקה, ואילו ניקלס שמר, שלא כהרגלו, על נימוסים. ואולם למחרת נודע לו, מה עונה בעל בית הבירה טיסקה לשאלה, כמה זמן ישבו אצלו אמש: “נו, כן, כרגיל, החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
ניקלס הבין, שבמקרה זה מדובר בהפליה מעמדית מובהקת, שקיים כאן פער חברתי עמוק, כאילו הוא, ניקלס, אינו יכול להשתוות לאדון המנהל, ובמרוצת הזמן הייתה משאלתו הגדולה, שיאמרו עליו רק פעם אחת ויחידה:
“נו, כן, החצרן היה קצת עליז והאדון המנהל היה שיכור כמו חזיר.”
אבל משאלתו לא נתמלאה מעולם. כמו שהיו רגילים לומר, כך המשיכו לומר מתוך יראת כבוד למנהל, גם אם הוא, ניקלס עצמו, שתה רק טיפ־טיפה. כאשר בילה יחד עם המנהל והלכו יחד חצי שעה בדרך חזרה הביתה, שמע ניקלס אפילו מפי המנהל עצמו את אותן המילים האכזריות, שתמיד דכדכו את רוחו: “נכון, שהיום אני שוב עליז!”
ואז מחוסר ברירה, שחה החצרן עם הזרם ביודעו, שגם אם שניהם יהיו שיכורים באותה המידה, תמיד יהיה הוא שיכור כמו חזיר והאדון המנהל רק קצת עליז.
מנהל האחוזה בקושי עמד על רגליו, וניקלס הלך לידו זקוף כנר. אבל האדון המנהל היה רק קצת עליז והוא עצמו המשיך להיות “שיכור”.
יום אחד קרה, ששניהם, המנהל וניקלס, כבר התנדנדו כהוגן, כפי שנהוג לומר בכפר. החצרן שתה מתוך ידיעה ברורה, שלא יעזור לו שום דבר, והמנהל שתה בקלות ראש, מודע לשמו הטוב. אחר כך יצאו לרחוב ומסוחררים כפי שהיו דחפו איזה אדם לובש מדים לבריכת הכפר הקטנה. זאת הייתה אחת ההלצות המקובלות שלהם, שבעבורה שילם המנהל לשוטר הכפר כל ערב בבירה וסיגר. אומרים, שאין אדם יכול להימלט מגורלו, ואכן הם לא נמלטו. זה לא היה שוטר הכפר, אלא ז’נדרם בשעת מילוי תפקידו, מוגן על ידי סעיף 81 של החוק הפלילי, שמדבר ברורות על מעשה אלימות שבו אשם כל מי שמרים יד על נציג הרשות.
מאותו רגע ריחפה מעל ראש שניהם סכנת מאסר. מקרים כאלה מובאים בפני בית המשפט האזורי. אין די בבית משפט מחוזי. וכך התנהל הדיון נגד שני הבריונים בפני בית הדין האזורי ביִיצִ’ין. שניהם תירצו את המעשה במצב של שכרות, והביאו כעדים את בעל בית הבירה, את ראש הכפר ועוד שלושה איכרים, שהיו נוכחים במקום כאשר שניהם שתו שלושים בירות כל אחד.
העד הראשון היה בעל בית הבירה טיסקה. “ובכן, אדוני העד,” הקשה השופט הראשי, “איך היה עם אדון ניקלס? באיזה מצב היה, כאשר עזב את המסעדה שלך?”
“במחילה מכבודו ומכבוד בית המשפט,” אמר טיסקה בשיקול דעת, “ניקלס כאן, היה, אדוני, שכה אחיה, שיכור כמו חזיר.”
“ומה היה מצבו של אדון המנהל פאסק, אדון טיסקה?”
בעל בית הבירה טיסקה הביט על המנהל ואמר בלב שלם: “כבודו, כבוד בית המשפט, האדון המנהל היה באותו ערב קצת עליז.” הדבר נרשם. אחריו באו שאר העדים וענו אותה תשובה: “החצרן היה אז שיכור כמו חזיר, אך האדון המנהל היה רק קצת עליז”.
היה זה מקרה ברור והדין נגזר בהתאם לכך. המנהל, מכיוון שהיה רק “עליז”, נדון למאסר של חודש ימים, והחזיר השיכור ניקלס שוחרר, מפני שלא היה מודע למעשיו. ומלבד זאת בא החצרן ניקלס על סיפוקו פעם נוספת, מפני שאחרי מתן גזר הדין קרא המנהל בייאוש: “ישו מריה, רבותיי, הרי גם אני הייתי שיכור כמו חזיר!”
אבל זה כבר לא שינה את המצב במאומה.
דיווח של כתב בתי משפט מימי קדם
משפטו של חם בן נח עורר בעיר אָרוּבָּש שלרגלי הר אררט התעניינות בלתי רגילה. אמנם דיווחנו על האירוע לפני זמן מה בידיעה מפורטת, אבל כדי שגם אותם הקוראים, שאז לא עקבו אחר האירוע, ידעו במה המדובר, אנו משחזרים אותו בתמצית:
האב הקדמון נח, צדיק ידוע, הגיע אחרי אסון הטבע של ה־1 באוקטובר, כאשר האגמים עלו על גדותיהם, על סיפון ספינתו לרגלי הר אררט, השליך שם עוגן וקנה מהממשלה שטח אדמה, ובו עסק בגידול גפנים לפי השיטות החקלאיות המתקדמות ביותר. יום אחד, היה זה ב־12 בספטמבר אשתקד, בשלוש אחר הצהריים, ניגש נח ועמו שלושת בניו, שם, חם ויפת, למרתף היין שלו, לשם טעימת יינו.
בהזדמנות זו היה על נח לשתות כמות גדולה למדי של יין והוא התחיל לתת את אותותיו כאשר עלה נח מן המרתף. אותו יום היה יום שרבי, ועל כן ניגש נח לגינה שמאחורי ביתו, כדי לשכב בצלו של עץ אגס. באותה שעה בא חם, בנו הפוחז, ומשום שמר נח היה לבוש רק כותונת, ניסה הבן להסיר אותה מגופו של אביו, מושך את שוליה מעל ראשו. ברגע זה ניגשו בני מר נח, האדונים שם ויפת, גירשו את אחיהם חם, והוא נס על נפשו. מאחורי גדר הגינה התאסף בשעת המריבה קהל רב, בין השאר גם גבירות, שהביטו בשאט נפש במחזה המקומם. שוטר שנקרא למקום עצר כעבור שעה את חם הנפשע, הוביל אותו למשטרה ומשם הועבר מאוחר יותר למעצר באשמת עברה נגד המוסר הציבורי. אתמול, ב־7 בינואר, הוא הועמד בפני בית משפט, שבראשו ישב השופט מֵלֵכֵנֶך.
הדיון המשפטי היה חייב להתנהל באולם המושבעים הגדול, מפני שחדרי בית המשפט הרגילים לא יכלו להכיל את כל קהל הצופים, ביניהם מספר גדול של גבירות.
הנאשם חם הובא לאולם על ידי שני זקיפים. מעצר החקירה לא השפיע עליו במאומה, כפי שאמר מר נח לכתבי בית המשפט בחדר העיתונאים, להפך, הוא השמין במקום לרזות.
את הדיון פתח יושב ראש בית המשפט בחקירת הנאשם, שענה על השאלות שנשאל בקול צלול.
התברר, שהנאשם כבר קיבל עונש פעם, לפני המבול, בעוון גניבת תשמיש קדושה. הוא גנב פר שהיה מיועד לקרבן, ויחד עם כמה מחבריו אכל אותו. בפעם השנייה נענש לפני כשנה בעוון פגיעה בכבודו של אדם. אי לכך טען סניגורו, שחם סבל בנעוריו מהזנחה ולא זכה לחינוך נאות.
מר נח מתנגד לכך נמרצות. אמנם נכון, שבשעת המבול, כאשר נפרצו בהרים כל האגמים, לא היה לו זמן לחנך את הנער כפי שהיה רוצה. למרות הכול ניסה, אף בעזרת מכות, להרביץ בבנו כללי מוסר. למרבה הצער, אחרי המבול נקלע חם לחברה רעה, התחבר עם פרחחים, שנותרו בחיים, וכבר כבן ארבע־עשרה דיבר גסויות וקילל.
לשאלה, מה היו קללותיו, ענה מר נח, שבדרך כלל קילל את בני סביבתו חזירים, מטומטמים וכדומה. שם ויפת, לעומת זאת, היו ילדים למופת.
הסניגור שאל את מר נח שאלה נוספת, האם שלח את חם לבית הספר.
מר נח עונה בשלילה ומתרץ זאת במבול. הדרכים עדיין לא יבשו ונוסף על כך טבעו אז כל מורי בתי הספר היסודיים. ניצל רק מורה בית ספר תיכון אחד וזה השתגע מרוב אימה.
הסניגור: “אם כך, העד, למה לא שכרת להם מורה פרטי?”
העד: “גם המורים הפרטיים טבעו כולם.” (התרגשות באולם)
הסניגור: “בתור אדם אינטליגנטי היה עליך להחדיר בו עקרונות מוסר.”
העד, בהרמת קול: “במחילה, כבוד בית המשפט! אין ספק שידוע לכול, כמה עמל השקעתי, כדי להציל את האנושות מפני הכחדה, כמה לילות ביליתי בתפילות, כמה ימים אספתי את החיות לספינה שלי.” הוא פונה לסניגור: “האם אתה חושב, אדוני, שקל כל כך להעלות נמר על אנייה? ונוסף לכול גם לדאוג לחינוך של הפרחח הזה?”
חם קורא אל אביו: “שיכור זקן!” הוא ננזף על ידי יושב ראש בית הדין, וחוזר ומתיישב, חיוך רציני על פניו.
יושב ראש בית הדין אל אדון נח: “בסדר, מר נח, אבל מדובר בשאלה כזאת: האם לא הבחנת אי פעם בסממנים של פגם תורשתי בנאשם?”
העד: “היה סמוך ובטוח, אדוני, שחם בן להורים בריאים בהחלט. סבו מתושלח טיפס בגיל שש מאות ושבעים שנה על הרי ההימליה, בריא בשכלו לחלוטין. אשר לרעייתי, היא אישה בריאה, שילדה אותו בגיל שלוש מאות עשרים ושמונה שנה, ואף היא בריאה בנפשה לחלוטין.”
לאחר מכן נמשכה חקירתו של חם. יושב ראש בית הדין: “שמע, נאשם, הדיבר הרביעי עוד לא ישן עד כדי כך, שלא תזכור אותו. הרי המשטרה הורתה להדביק כרזות עם עשרת הדיברות. בחקירה המוקדמת ציינת, שאתה יודע לקרוא, מכיוון שאמך לימדה אותך לקרוא מרוב שיעמום (התרגשות), ועכשיו אתה מנענע את ראשך וטוען, שאת הדיבר כלל לא קראת. בכלל, אתה מסתבך בתירוצים משונים. ענה בקיצור: האם הרמת את כתונת אביך או לא?”
חם: “כן, עשיתי זאת, מפני שאבי הוא אלכהוליסט ללא תקנה.” (התרגשות עצומה בקהל)
מר נח מכסה את פניו וקורא: “אוי לשיבה שלי, רבותיי!”
היושב ראש, בחומרה: “הנאשם, אף אם היה מר נח אדם זר לגמרי, לא מגיע לו שיכנו אותו אלכוהוליסט, לא כל שכן, כשמדובר באביך.”
הגברת נח קוראת מן היציע: “מנוול!”
היושב ראש ממשיך: “ובכן, הנאשם, תאר את כל המקרה בגילוי לב. מה בעצם חשבת, כאשר משכת את כתונת אביך מעל ראשו?”
חם: “שום דבר!”
היושב ראש: “שמע, הנאשם, לא מגלים את ערוותו של אב סתם כך, זה ברור כשמש. בוודאי עשית זאת מתוך שיקול דעת, למען איזו מטרה. תודה בגילוי לב בכל מחשבותיך ותעזור בזה גם לעצמך. הרי לא יעלה על הדעת, שלפתע פתאום, סתם כך, תנצל את שנתו העמוקה ותמשוך את כתונת אביך מעל ראשו.”
התובע הכללי: “האם ידעת, שעוברים במקום אנשים רבים?”
חם: “ידעתי!”
הסניגור: “תאמר לי, מר חם, לא היית אז שיכור?”
חם: “לא, אבל אבא, לעומת זאת, היה שיכור ומטושטש לגמרי. הדבר חזר על עצמו פעמים רבות מדי וחששתי, שמא הרוח תרים את הכותונת של אבא, לכן רציתי להסיר אותה ממנו לגמרי.” (עליזות באולם)
יושב הראש: “הנאשם, אין לך סיבה כלשהי לספר גם עתה בדיחות גרועות. לאביך ולדרך שבה הלך כל חייו לא מגיע ביזיון כזה. היית צריך להיות גאה באביך.”
הגברת נח קוראת לנאשם: “זה יירשם בתנ”ך, חוליגן!"
הסניגור לשם וליפת: “רבותיי, אנא, תאמרו לי, למה עזבתם את אביכם והשארתם אותו תחת העץ? כאשר ראיתם שאביכם ישן במקום גלוי לעיני הציבור, היה עליכם לכסות אותו, ואם כבר היה חשוף, לפחות לכסות את ערוותו בממחטה. אך אתם השארתם את האדון נח עירום עד בוא צוות החקירה.” (התרגשות גדולה)
העד, מר שם: “לא היו לנו ממחטות, כי גם אנחנו היינו רק בכותונת, כמו שבאנו מהכרמים.”
הסניגור: “מנהגים משונים.”
מר יפת: “אני אוסר עליך, אדוני הדוקטור, לנזוף בנו. מצבנו הכלכלי לא הרשה לנו לקנות תחתונים נוספים ומכיוון שהיה מדובר ביום חול, לא לבשנו את תחתוני השבת!”
העדים יורדים מהדוכן. (חם מחייך חיוך אירוני)
התובע הכללי: “הנאשם, אל תגחך על דבר רציני כל כך. הוכח, שאחיך הם חסכנים ומשתדלים לחיות בהתאם להכנסותיהם. אצלך לעומת זאת, הוכח, שאתה חי מעל ליכולתך. כך, למשל, ברשותך שלושה זוגות תחתונים ואתה לובש אותם בפרהסיה גם בימי חול. אתה קל דעת, כבר מאתיים וחמישים שנה אתה מובטל, ואביך חייב לפרנס אותך כבר ארבע מאות שנה. בשעת המבול הצלת את המנוולים הגדולים ביותר מטביעה ועזרת להם לעלות על אניית אביך, וכדי לפנות להם מקום, השלכת מהאנייה כמה זוגות בעלי חיים קדומים נדירים, והם נכחדו כתוצאה מכך. נוסף על כך קיבלנו חוות דעת שלילית מאוד עליך מטעם המשטרה והמועצה המקומית: אתה מנבל את פיך ולא נותן מנוח לשום בחורה.”
אחר כך נקראות חוות הדעת של רופאי בתי המשפט ומהן מסתבר, שחם הוא סוטה, נוטה לסטיות מיניות.
הסניגור: “לאור חוות דעתם של המומחים הנכבדים אני מציע להעביר את האדון חם לשם הסתכלות למוסד לחולי נפש.”
התובע הכללי מתנגד לכך.
הגברת נח מהיציע: “להכניס אותו לכלא, את המנוול!”
בית המשפט מתכנס להתייעצות ושב כעבור חצי שעה. יושב הראש מודיע, שבית המשפט החליט לקבל את הצעת הסניגוריה, והדיון המשפטי נדחה בינתיים לתאריך בלתי ידוע.
בזה הסתיים, לעת עתה, המשפט המעניין, שעליו, ללא ספק, עוד נשוב לדווח. כרצוננו רק להעיר דבר אחד: מטעמי תברואה יש לאסור על קהל השומעים לירוק מהיציע אל האולם. אין זה הוגן, שהיושבים מטה יביאו הביתה חיידקים בשערם. נקווה, שדי בדברים אלה, כדי שבכל מקום למטה יוצבו מרקקות.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.