יארוסלב האשק התחיל לכתוב את קורות החייל הטוב שווייק (כך נקרא הספר במקור) בראשית שנת 1921, אחרי שובו מברית המועצות הרומן היה אמור לכלול שישה כרכים, לרבות נפילת שווייק בשבי הרוסי, אך האשק הספיק לסיים רק שלושה כרכים, ומת בכפר ליפניצה בינואר 1923, בגיל ארבעים, בעת כתיבת הכרך הרביעי.
ואולם דמותו של החייל החייכן, טוב הלב, ששם ללעג את צבא הקיסר, ירום הודו, הדומה בסממניו החיצוניים – הפנים העגולים, כמעט ילדותיים, העיניים הכנות – ובדרכו הצבאית להאשק עצמו, נולדה עוד שנים רבות לפני כן. הקטעים הראשונים על אודותיו הופיעו בהמשכים בעיתון ההומוריסטי הצ’כי קאריקטורי ממאי ועד יולי 1911, בימים שנראו כימי שלום עמוק, ורק מעטים העלו על הדעת, שמלחמת עולם באופק.
שווייק עומד מול איטליה
שווייק הלך לצבא בלב קל. הוא רצה ליהנות מקצת בידור בצבא ואכן, הוא הצליח להדהים את כל חיל המצב בטְרִידֶנְט, כולל מפקדו הראשי. שווייק היה בכל עת חייכן, חביב בהתנהגותו ואולי מסיבה זו היה גם כלוא רוב הזמן.
גם באשר יצא מבית הסוהר. ענה בחיוך על כל השאלות, ובשלווה מוחלטת הלך שוב לכלא, שבע רצון שהוא מטיל פחד על כל קציני חיל המצב בטרידנט. לא פחד מפני גסותו. אלא להפך, תשובותיו המנומסות, התנהגותו הכנועה וחיוכיו הידידותיים, הנלבבים, הם שהפחידו אותם.
באה ביקורת לחדר, ושוויק החייכן יושב על הדרגש ומברך בנימוס: “יבורך אדוננו, ישו הנוצרי, מודיע בהכנעה.”
הקצין וַאלְק חרק שינים כשהביט על החיוך הכן, הידידותי, של שווייק וברצון היה מזיז את הכובע שעל ראשו של שווייק, כדי שיהיה מונח על פי התקנות, אבל מבטו החם והלבבי מנע ממנו כל התבטאות בנדון.
לחדר נכנס מאיור טֵלֵר. הקצין ואלק מדד במבט חמור את החיילים העומדים ליד דרגשיהם ואמר: "אתה, שווייק, להביא כאן קוור1! "
שווייק ממלא בקפדנות אחרי הפקודה ומביא במקום רובה את התרמיל. מאיור טֵלֵר מסתכל בכעס על תווי פניו התמימים והחינניים של שווייק ומתפרץ: “אתה לא יודע, מה זה קוור?”
“מודיע בהכנעה, אני לא יודע.” וכבר מובילים אותו למשרד. הם מביאים לכאן רובה ודוחפים אותו תחת אפו של שווייק: “מה זה, איך קוראים לזה?”
“מודיע בהכנעה, שאני לא יודע.”
"זה קוור! "
הוא נכלא והסוהר ראה חובה לעצמו לומר לו, שהוא חמור. חיל המצב יוצא לאימונים מפרכים בהרים, אבל שווייק יושב בשלווה, בפנים חייכניים, מאחורי הסורגים.
מכיוון שלא ידעו מה לעשות בו, מינו אותו למשרתם של המתנדבים לשנה אחת2, ככוח עזר לשעות ארוחת הצהריים וארוחת ערב במועדון.
הוא הגיש את הסכו"ם, האוכל, בירה ויין, התיישב בענווה ליד הדלת, עישן סיגריה ומדי פעם העיר: “מודיע בהכנעה, רבותיי, שהאדון הקצין ואלק הוא מפקד הגון, אפילו הגון מאוד,” ובחיוך נשף את עשן הסיגריה לאוויר.
ושוב באה ביקורת ולרוע מזלו של הקצין החדש הוא שאל את שווייק, העומד בענווה ליד הדלת, לאיזו מחלקה הוא שייך.
“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”
“לכל הרוחות, איזה גדוד חונה כאן?”
“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”
“בנאדם, מה שם העיר שחיל המצב המקומי שוכן בה?”
“מודיע בהכנעה, שאני במחילה מכבודו, לא יודע.”
“אז איך, בנאדם, הגעת לכאן?”
בחיוך נלבב, מביט על הקצין בחביבות ובנועם בלתי רגילים, אמר שווייק: “מודיע בהכנעה, שנולדתי ואחר כך הלכתי לבית הספר. אחרי זה למדתי נגרות וגם גמרתי את החניכות, אחר כך הביאו אותי לאיזה בית בירה ושם הייתי חייב להתפשט לגמרי. כעבור כמה חודשים באו לקחת אותי כמה שוטרים והובילו אותי לקסרקטין. בקסרקטין בדקו אותי ואמרו: ‘בנאדם, אתה איחרת בשלושה שבועות בהתייצבות לשירות צבאי, אז אנחנו מכניסים אותך לכלא.’ שאלתי אותם מדוע, בסך הכול לא רציתי ללכת לצבא ואני אפילו לא יודע מה זה חייל. למרות הכל הכניסו אותי למחבוש, אחר כך העלו אותי על רכבת והסיעו אותי מפה לשם, עד שהגעתי לכאן. לא שאלתי אף אחד, איזה גדוד, איזו מחלקה, איזו עיר זאת, כדי לא להעליב אף אחד, ומיד, בשעת תרגילי הסדר הראשונים, מפני שהדלקתי לעצמי סיגריה בזמן הליכה בשורה, הכניסו אותי לכלא, ואני לא מבין מדוע. ושוב כלאו אותי אחרי שגיליתי שאיבדתי את הכידון, ואחר כך מפני שכמעט יריתי בכבוד המפקד במטווח, ועכשו, בסוף, אני משרת את האדונים המתנדבים לשנה אחת.”
החייל הטוב שווייק הביט במבט ילדותי, צלול, על הקצין, שלא ידע אם לצחוק או לכעוס.
התקרב חג המולד. המתנדבים לשנה אחת קישטו את עץ חג המולד שניצב במועדון, ואחרי ארוחת הערב נשא מפקדם נאום נוגע ללב על כך, שישו נולד, כפי הידוע לכולם, ושהוא שמח שיש לו חיילים טובים ושחייל טוב חייב לשמור על עצמו…"
ולתוך הנאום החגיגי נפלו המילים הנלהבות: “כן, כן! ככה זה ולא אחרת!”
אמר אותם בפנים זוהרים החייל הטוב שווייק, שעמד נחבא בין המתנדבים לשנה אחת.
“אתה אייניהריגר,” נתן האוברסט3 זעקה, “מי צעק כאן?”
שווייק יצא משורות המתנדבים לשנה אחת והביא בחיוך על האוברסט: “מודיע בהכנעה, שאני משרת כאן את האדונים המתנדבים לשנה אחת ומאוד מצא חן בעיניי, מה שהואלת לומר. זה היה ממש מכל הלב!”
כאשר צלצלו בטרידנט הפעמונים למיסה של חצות, כבר ישב החייל הטוב שווייק למעלה משעה במחבוש.
הפעם ישב זמן רב למדי ואחר כך שוב החזירו לו את הכידון והציבו אותו במחלקת מקלענים.
נערכו תמרונים גדולים בגבול איטליה והחייל הטוב שווייק נשרך אחרי הצבא.
לפני היציאה למסע הוא שמע את הסברי הצוער: “תחשבו שאיטליה הכריזה עלינו מלחמה ושאנו יוצאים נגד האיטלקים.”
“אם כך, אז קדימה!” קרא שווייק ועל כך קיבל שישה ימי מחבוש.
אחרי שריצה את עונשו נשלח שווייק עם שלושה אסירים אחרים בעקבות מחלקת המקלענים שלו. תחילה עברו בעמק, אחר כך עלו על סוסים להרים ושם, כפי שהיה צפוי, הלך שווייק לאיבוד ביער הסבוך בגבול איטליה.
הוא פילס את דרכו בסבך, מחפש לשווא את חבריו לנשק, עד שעבר בריא ושלם, בציוד מלא, את הגבול האיטלקי.
ושם הצטיין החייל הטוב שווייק. מחלקת המקלענים ממילאנו ערכה באותה עת תרגיל בגבול אוסטריה, ושמונה חיילים ופרד, ועליו מקלע, הגיעו לאותה קרחת היער, שבה הביט החייל הטוב שווייק סביבו בדריכות.
החיילים האיטלקיים זחלו, שלווים ובטוחים, לסבך היער ושם ישנו. הפרד עם המקלע רעה בינתיים בנחת במרעה, והתרחק מהמחלקה שלו עד שהגיע למקום שבו הביט שווייק בחיוך באויב.
החייל הטוב שווייק נטל את מושכות הפרד, ועם המקלע האיטלקי והפרד האיטלקי שב לאוסטריה.
הוא ירד במורדות ההרים בחזרה למקום שממנו יצא, אחר כך עוד הסתובב, יחד עם הפרד, חצי יום ביער כלשהו, עד שלפנות ערב ראה סוף־סוף את המחנה האוסטרי.
המשמר לא רצה לתת לו להיכנס, מפני שלא ידע את ססמת היום. הגיע קצין בריצה ואז נעמד שווייק דום, הצדיע והכריז: "מודיע בהכנעה, אדוני, שלקחתי מהאיטלקים פרד עם מקלע! "
את החייל הטוב שווייק הובילו אל מפקדת חיל המצב, אך אנחנו יודעים, איך נראה הדגם החדיש ביותר של מקלע איטלקי.
-
Kver, שימוש צ'כי של המונח הגרמני Gewehr, דהיינו רובה. ↩
-
בעלי השכלה תיכונית ומעלה, שהיו משוחררים משירות חובה של שלוש שנים כפשוטי העם, שירתו שנה אחת בלבד והיו עתודה לקצונה. בגרמנית Einjaehriger Freiwilliger. ↩
-
מבעיותיה של מתרגמת. דרגת Oberst בגרמנית, obršt בצ'כית “מגורמנת”, מקבילה לדרגת אלוף משנה בצה"ל וקולונל בצבא האנגלי. שתיהן לא נראו לי מתאימות לצבא הוד מעלתו הקיסר. ↩
הבישוף הצבאי, ד"ר קוֹלוֹמָן בֵּלוֹפוֹטוֹצקי, מינה לכומר הצבאי של חיל המצב בטרידנט את אוּגוּסְטִין קְלַיינְשְרוֹד. בין איש כמורה אזרחי לבין איש כמורה צבאי הבדל עצום. באחרון מתמזגים בצורה מושלמת הדת עם הצבא, שתי כתות שונות זו מזו לחלוטין שאוחדו, וההבדלים בין שני סוגי הכמורה הם תהומיים כמו בין קצין פרשים, מדריך רכיבה באקדמיה הצבאית, לבין בעל קרקס.
הכומר הצבאי מקבל את משכורתו מן המדינה, ובתור פקיד צבאי בדרגה מסוימת, הוא בעל זכות לשאת חרב ולערוך דו־קרב. כומר אזרחי אמנם מקבל אף הוא גמול מן המדינה, אך הוא חייב להשתדל להשיג גם קצת כסף מן המאמינים שלו, כדי שיוכל לחיות בנוחיות.
חייל אינו חייב לברך לשלום כומר רגיל, אך מחובתו להצדיע לכומר הצבאי בכבוד הראוי לו, ולא, הוא הולך למחבוש. לאלוהים, אם כן, שני סוגי ממלאי מקום עלי אדמות, אזרחים וצבאיים.
על הכמרים האזרחיים לדאוג לתעמולה פוליטית, והכמרים הצבאיים, מצדם, שומעים את וידויי החיילים ומושיבים אותם בכלא, דבר שהיה, ללא ספק, בכוונת אלוהים עוד מימי בראשית, כאשר ברא את הארץ החוטאת הזאת, ומאוחר יותר גם כשברא את אוגוסטין קליינשרוד.
כאשר אותו הכומר הנכבד היה חולף ברחובות טרידנט, הוא נראה מרחוק כמו כוכב שביט, שבו רוצה אלוהים הזועם להעניש את העיר האומללה הזאת.
הוא היה מטיל אימה בהדרו, ונפוצה עליו שמועה שכבר הספיק לנהל בהונגריה שלושה דו־קרבות, שבהם חתך את אפי יריביו ממועדון הקצינים, שהיו פושרים באמונתם.
אחרי שצמצם בצורה זו את ממדי הכפירה, הועבר לטרידנט באותו הזמן שבו עזב החייל הטוב שווייק את הכלא הצבאי וחזר למחלקה שלו, כדי להמשיך בהגנה על המולדת.
האב הרוחני של חיל המצב בטרידנט חיפש באותה תקופה משרת צבאי, והלך לבחור אותו אישית בין חיילי המקום.
לא פלא, שבשעה שעבר בחדרים, נפל מבטו על פניו הנלבבים של החייל שווייק, והוא טפח על שכמו ואמר: “אתה בא אתי!” החייל הטוב שווייק התחיל להצטדק, שלא עולל שום דבר, אבל הסמל דחף אותו והוביל אותו למשרד.
במשרד, אחרי בקשות סליחה ארוכות, הביע הקצין הזוטר באוזני הכומר הצבאי את דעתו שהחייל הטוב שווייק הוא ein Mistvieh,1 אבל כבוד הכומר קליינשרוד קטע אותו באומרו, שגם Mistvieh יכול להיות בעל לב טוב, ושווייק אישר זאת בהנהון כנוע. כדור פניו החייכניים עם העיניים הכנות זרח בפינה, ולאחר מבט על הראש המקרין טוב לב, הרועה הרוחני הצבאי אף לא רצה לראות את רשימת העונשים של החייל הטוב שווייק.
מרגע זה התחילו עבור שווייק החיים הטובים. הוא שתה בחשאי את יין המיסה וניקה את סוסו של הממונה עליו יפה כל כך, שאף זכה לשבח מצד כבוד הכומר קליינשרוד.
“מודיע בהכנעה”, השמיע החייל הטוב שווייק את קולו, “שאני עושה כל מה שאפשר, כדי להיות מוצלח כמו כבודו.”
אחר כך הגיעו הימים הגדולים של המחנה הצבאי ליד קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ, שבו עמדה להיערך מיסת שדה.
אוגוסטין קליינשרוד השתמש לצורכי פולחן רק ביין־מיסה מוֵוסְלַאוּ שבאוסטריה התחתונה. הוא תיעב יין איטלקי ולכן, כאשר המלאי כמעט אזל, קרא אליו את החייל הטוב שווייק ואמר לו: “מחר תלך העירה להביא יין וסלאוּ מאוסטריה התחתונה. במשרד תקבל כסף ותביא חבית קטנה של שמונה ליטרים. וחזור מיד! אז תזכור, מווסלאוּ שבאוסטריה התחתונה. Abtreten!”
למחרת קיבל עשרים קרונות, וכדי שהחיילים בשמירה לא ימנעו בשובו את כניסתו למחנה, ניתנה לו תעודה: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”
החייל הטוב שווייק הלך העירה ובלכתו על פני העיר חזר ומלמל לעצמו בשקדנות: “Voeslau – Niederoesterreich”. אותו הדבר אמר גם בתחנת הרכבת, וכעבור שלושת רבעי שעה נסע, שמח בחלקו, לאוסטריה התחתונה.
באותו יום הפריע למהלכה המכובד של מיסת השדה רק היין האיטלקי המריר שבכד.
לעת ערב הגיע אוגוסטין קליינשרוד לידי מסקנה, שהחייל הטוב שווייק הוא מנוול, שכנראה משתכר באיזה מקום ושוכח את חובותיו הצבאיות.
צעקות התרעומת של אוגוסטין קליינשרוד נשמעו על פני כל המחנה ונישאו עד לפסגות האלפים, גלשו מטה לעמק אדיז’ו בקרבת מראן, שדרכו נסע כמה שעות לפני כן החייל הטוב שווייק בחיוך של שביעות רצון ובידיעה מחממת את הלב שהוא ממלא את חובתו כהלכה.
הוא נסע בעמק, עבר במנהרות ובכל תחנה שאל קצרות: “וסלאוּ, נידראוסטרייך?”
סוף־סוף ראתה תחנת הרכבת בווסלאו את פניו טובי הלב של החייל שווייק, שהראה לאיזה איש בכובע שרד את התעודה הצבאית הרשמית: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין”.
מחייך בלבביות שאל, איפה כאן הקסרקטין.
האיש בכובע שאל את שווייק על המארשרוטה שלו2, החייל הטוב שווייק הצהיר, שאינו יודע מה זה מארשרוטה.
אחר כך באו עוד שני גברים בכובעים והחלו להסביר לשווייק, שהקסרקטין הקרוב ביותר הוא בקוֹרְנוֹיבּוּרְג.
על כן קנה לעצמו החייל הטוב שווייק כרטיס לקורנויבורג והמשיך בנסיעה.
בקורנויבורג הוצב גדוד הרכבות ובקסרקטין השתוממו מאוד, כאשר באמצע הלילה הופיע החייל הטוב שווייק בשער הקסרקטין והראה לזקיף ליד השער את התעודה: “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”
“נשאיר את זה עד הבוקר,” אמר החייל בשמירה, “הקצין המפקח כרגע נרדם.”
החייל הטוב שווייק נשכב על דרגש בידיעה מחממת את הלב, שהוא עושה למען המדינה ככל יכלתו ונרדם שבע רצון.
בבוקר הובילו אותו למשרד האפסנאות, שם הראה שווייק לסמל, רואה החשבון, את כתב הליווי שלו “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין” עם החותמת 3 . Feldlager – Castelnuovo – Rgt. 102, Bat וחתימת הקצין התורן.
הסמל הנדהם הוביל את שווייק למשרד מפקדו, וזה החל לחקור אותו, “מודיע בהכנעה,” אמר החייל הטוב שווייק, “הגעתי בפקודת כבוד הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד מטרידנט, עליי להביא חבית של שמונה ליטרים יין־מיסה מווסלאוּ.”
נערכה התייעצות גדולה. פניו טובי הלב, התמימים, התנהגותו הצבאית הכנה וכתב הליווי “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין” עם החותמת הרשמית והחתימה, עשו את הרושם הטוב ביותר ורק סיבכו את כל העניין עוד יותר.
נערך ויכוח גדול והובעה הדעה, שהכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד קרוב לוודאי השתגע, ושלא נותר אלא לשלוח את החייל הטוב שווייק בעזרת צו תנועה בחזרה.
על כן רשם הסמל לשוויק צו תנועה. היה זה איש הגון וכמה קילומטרים לא שיחקו אצלו תפקיד. לכן רשם לשווייק מסלול דרך וינה, שטאיירברג, זאגרב, טרייסט לטרידנט. את הנסיעה חישב ליומיים. הכניסו לכיסו של שווייק קרונה ושישים, הסמל קנה לו כרטיס נסיעה, והטבח נתן לו מתוך רחמים שלוש כיכרות לחם צבאי.
בינתיים התהלך הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד על פני המחנה ליד קאסטלנואובו, חרק שיניים ולא אמר דבר אלא: “לתפוס אותו, לקשור אותו, לירות בו!”
החייל הטוב שווייק נרשם שם כעריק והייתה זו הפתעה גדולה, כאשר כעבור ארבעה ימים הופיע שווייק בלילה בכניסה למחנה, ובחיוך מסר למשמר את צו התנועה מקורנויבורג ואת התעודה שקיבל במחנה “בתפקיד רשמי לשם הבאת יין.”
מיד תפסו אותו, לתדהמתו שמו עליו אזיקים, הובילו אותו לצריף, ושם נכלא.
למחרת בבוקר הובילו אותו העירה, לקסרקטין.
באותה עת הגיע גם מכתב מגדוד הרכבות בקורנויבורג, שבו שאל מפקד הבסיס, מאיזו סיבה שלח הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד את החייל שווייק לקורנויבורג, כדי להביא יין מווסלאוּ. אחרי חקירתו של החייל שווייק, שסיפר בחיוך קורן כיצד התרחש הכול, נערכה התייעצות גדולה וכבוד הכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד הלך לבקר את החייל הטוב שווייק במחבוש.
“הכי טוב תעשה, שווייק, בהמה שכמוך, אם תעבור בדיקה לשחרור מהצבא, כדי שלא נראה אותך יותר.”
וכאן הכריז החייל הטוב שווייק, מביט על הכומר הצבאי מבט כן: “מודיע בהכנעה, שאשרת את הוד הקיסר עד לטיפת דמי האחרונה!”
בכל צבא מצויים מנוולים, שלא רוצים לשרת. הם מעדיפים להפוך לבטלנים אזרחיים מן השורה. אותם יצורים ממולחים מתלוננים, למשל, שהם סובלים ממום בלב, אף שיש להם, נאמר, רק דלקת המעי העיוור, כפי שמתברר בניתוח שלאחר המוות. בדרך זו ודומה לה הם רוצים להתחמק מחובתם הצבאית. אך אוי להם! עוד קיים תהליך השחרור, שינער אותם כהוגן. האיש מתלונן שיש לו רגל שטוחה. הרופא הצבאי רושם לו מלח אנגלי וחוקן, ורגל שטוחה או לא, הוא רץ כמו משוגע, ובבוקר מכניסים אותו למחבוש.
מנוול אחר מתלונן, שיש לו סרטן קיבה. הם משכיבים אותו על שולחן הניתוחים ואומרים בנוכחותו: “לפתוח את הקיבה בהכרה מלאה” ועוד לפני שמסיימים את המשפט, הסרטן נעלם והמבריא פלאים הולך לכלא.
תהליך השחרור, סופר־ארביטרציה בלשון הרשמית, הוא ברכה לצבא. אילולא היה קיים, כל מגויס שני היה מרגיש חולה ולא מסוגל לשאת את התרמיל.
סופר־ארביטרציה היא מילה לטינית במקורה. Super פירושו על, arbitrare – לברר, לבחון. על כן סופר־ארביטרציה היא “בירור־על”.
יפה אמר רופא המטה: “בכל פעם שאני בודק חולה, אני עושה זאת משוכנע, שלא צריך לדבר על superarbitrare, חשד־על, מפני שחולה כזה, מעל לכל ספק, בריא כמו שור. על סמך אותו עיקרון אני גם פועל. אני רושם חינין ודיאטה. כעבור שלושה ימים מתחנן המתחזה לשחרר אותו מבית החולים. ואם מתחזה כזה מת בינתיים, הוא עושה זאת בכוונה, להכעיס, כדי שלא יצטרך לשבת בכלא בגלל הרמאות שלו. כלומר superdubitare ולא superarbitrare. לחשוד בכל אחד עד לצאת נשמתו.”
כאשר רצו להעביר את שווייק לסופר־ארביטרציה, קינאה בו כל המחלקה.
כשהביא הסוהר הצבאי, את ארוחת הצהריים לתא, אמר לו: “יש לך מזל, נבזה. תלך הביתה מהצבא, ישחררו אותך כמו כלום.”
אבל החייל הטוב שווייק ענה לו אותה התשובה כמו לכומר הצבאי אוגוסטין קליינשרוד: “מודיע בהכנעה, שזה לא ילך. אני בריא כמו שור ואני רוצה לשרת את הקיסר עד לטיפת דמי האחרונה.”
הוא נשכב על הדרגש בחיוך מאושר. הסוהר מסר על התבטאות שווייק למילר, הקצין התורן.
מילר חרק שיניים: “אנחנו נלמד את המנוול,” קרא, “כדי שלא יחשוב, שהוא יכול להישאר בצבא. הוא מוכרח לקבל, לפחות, טיפוס בהרות, גם אם ישתגע מזה.”
בינתיים הסביר החייל הטוב שווייק לחברו לתא, חייל מהמחלקה שלו. “אני אשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי. אם אני כבר כאן, אני גם אשאר כאן. אם אני חייל, אני חייב לשרת את הוד מעלתו הקיסר ואף אחד לא יכול לגרש אותי מהצבא, אפילו אם היה בא גנרל ובועט לי בתחת וזורק אותי מהקסרקטין. הייתי חוזר אליו ואומר לו: ‘מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, שאני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי ושאני חוזר למחלקה.’ ואם לא ירצו אותי כאן, אני אצטרף לחיל הים, כדי לשרת את הוד מעלתו הקיסר לפחות בים. ואם גם שם לא ירצו אותי וכבוד האדמירל גם הוא יבעט לי בתחת, אשרת את הוד מעלתו הקיסר באוויר.”
אך בכל הקסרקטין האמינו בלב שלם, שהחייל הטוב שווייק יגורש מהצבא. ביום ה־3 ביוני באו עם אלונקה לכלא, אחרי התנגדות פרועה מצדו נקשר שווייק ברצועות לידיות האלונקה והובל לבית החולים הצבאי. לכל אורך הדרך שבה הובילו אותו, נשמעה קריאתו הפטריוטית: “חיילים, אל תיתנו שייקחו אותי, אני רוצה להמשיך ולשרת את הוד מעלתו הקיסר!”
הכניסו אותו למחלקה לחולים קשים והרופא הראשי ינסה בדק אותו בדיקה שגרתית: “יש לך בצקת כבד ואוטם הלב, שווייק. לאן הגעת? אנחנו נאלצים לשחרר אותך מהצבא.”
“מודיע בהכנעה,” נשמע שווייק, “שאני בריא כמו שור. מה, אני שואל בהכנעה, היה עושה הצבא בלעדיי? מודיע בהכנעה, שאני רוצה לחזור למחלקה ושאני אמשיך לשרת את הוד מעלתו הקיסר בנאמנות וביושר, כיאה לחייל טוב.”
רשמו לו חוקן, וכאשר החובש רוסין בּוֹצְ’קוֹבְסְקִי הכניס לו אותו, הכריז החייל הטוב שווייק, שומר על כבודו על אף מצבו העדין: “אחי, אל תחוס עליי, אם לא פחדתי מהאיטלקים, אני גם לא מפחד מהחוקן שלך. אסור לחייל לפחד משום דבר והוא חייב לשרת, שתזכור את זה!”
אחר כך הובילו אותו החוצה וליד בית השימוש שמר עליו חייל עם רובה טעון.
אחרי זה השכיבו אותו במיטה והחובש בוצ’קובסקי התהלך סביבו ונאנח: “פְּשָא קְרֵב, יש לך הורים?”
“יש לי.”
“מכאן כנראה לא תצא חי, מתחזה.”
החייל הטוב שווייק נתן לו סטירה.
“אני מתחזה? אני בריא לגמרי ואני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי.”
שמו אותו בתוך קרח. שלושה ימים היה עטוף בתחבושות קרח, וכשבא הרופא הראשי ואמר לו: “נו, שווייק, תלך הביתה, למרות הכל,” הכריז שווייק: “מודיע בהכנעה, אדוני הרופא הראשי, שאני כל הזמן בריא ושאני רוצה להמשיך ולשרת.”
שמו אותו שוב בקרח וכעבור יומיים הייתה אמורה להתכנס ועדת הסופר־ארביטרציה, כדי לשחרר אותו מחובת השירות הצבאי אחת ולתמיד.
יום לפני ישיבת הוועדה, כאשר כתב השחרור כבר היה מוכן, ערק החייל הטוב שווייק מהקסרקטין.
כדי שיוכל להוסיף ולשרת את הקיסר, היה עליו לערוק. שבועיים לא שמע עליו איש.
מה גדולה הייתה הפתעת כולם, כאשר כעבור שבועיים הופיע החייל הטוב שווייק בשער הקסרקטין והודיע לזקיף בחיוך כן על פניו העגולים, שבעי הרצון: “מודיע בהכנעה, שאני בא לשבת בכלא, מפני שערקתי, כדי שאוכל להמשיך ולשרת את הוד מעלתו הקיסר עד לצאת נשמתי.”
משאלתו נתמלאה. הוא קיבל חצי שנה, וכשרצה להמשיך ולשרת, העבירו אותו למחסן נשק, כדי שימלא מוקשים ימיים בכותנת נפץ.
נתמלאו דברי כבוד הכומר הצבאי: “שווייק, פרצוף שכמוך, אם אתה רוצה לשרת, אז תשרת בתוך כותנת נפץ. אולי זה יעשה לך טוב.”
וכך קרה, שהחייל הטוב שווייק למד במחסן נשק כיצד לטפל בכותנת נפץ. הוא מילא בה מוקשים ימיים. לשרת שם זה לא צחוק, מפני שהאדם כל העת ברגל אחת באוויר וברגל שנייה בקבר. אבל החייל בטוב שווייק לא פחד. הוא חי בין דינמיט, אקרזיט וכותנת נפץ בנחת כחייל ישר לב, ומהצריף שבו מילא מוקשים ימיים בחומר הנפץ הנורא, נשמעה שירתו:
“פימונט, פימונט, איזה שליט אתה, שנפל מאחוריך השער של מילנו, הופ, הופ, הופ, השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך, פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ. השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך, פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ! אני העמדתי לכם גדוד אולנים, אתם גירשתם אותו משערי מילנו, הופ, הופ, בופ!”
אחרי השיר הנפלא הזה, שהפך את החייל הטוב לאריה, בם תורם של שירים נוגים אחרים על כופתאות בגודל ראשים, שאותן היה החייל הטוב שוויק בולע בהנאה לא תתואר.
וכך הוא חי שמח בחלקו בין כותנות נפץ, לבדו, לבדו באחד מצריפי מחסן הנשק.
ויום אחד באה ביקורת, שעברה מצריף לצריף לבדוק אם הכול כשורה.
כאשר הגיעו עד לצריף שבו למד החייל הטוב שווייק לטפל בכותנת נפץ, ראו לפי ענן העשן שעלה ממקטרתו, כי החייל הטוב שווייק הוא איש צבא חסר פחד.
שווייק, כשראה את קציני הצבא, קם על רגליו, בהתאם לתקנות הצבא הוציא את המקטרת מפיו והניח אותה במרחק הקטן ביותר ממנו, כדי שתהיה בהישג ידו, כלומר בתוך חבית הפלדה עם כותנת הנפץ. באותה שעה הכריז, מצדיע:
“מודיע בהכנעה, שאין חדש והכול בסדר.”
יש רגעים בחיי אדם, שבהם לתושייה תפקיד מכריע.
החכם מכל החבורה היה האוברסט. מתוך כותנת הנפץ עלו עיגולי עשן המקטרת ולכן אמר: “המשך לעשן, שווייק!”
היו אלה דברי חכמה, מפני שללא ספק מוטב מקטרת בוערת בפה מאשר בתוך כותנת נפץ. שווייק הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שאמשיך לעשן.”
הוא היה חייל ממושמע.
“ועכשיו, שווייק, בוא עמנו לתחנת המשטרה הצבאית.”
“מודיע בהכנעה, שאני לא יכול, מפני שעל פי ההוראות אני חייב להיות כאן עד שעה שש, כשיבואו להחליף אותי. ליד כותנת הנפץ חייבת להיות שמירה, כדי שלא יקרה איזה אסון!”
המבקרים נעלמו, הם דהרו אל חדר המשטרה הצבאית ושם נתנו פקודה לשלוח משמר להביא את שווייק.
המשמר הלך באי־חשק, אבל הלך.
כאשר באו עד לצריף שבו ישב החייל הטוב עם המקטרת הבוערת באמצע כותנת נפץ, קרא הסמל: “שווייק, מטומטם, זרוק את המקטרת דרך החלון וצא החוצה!”
“לא בא בחשבון, אדון אוברסט נתן לי הוראה להמשיך לעשן, אז עליי לעשן עד לטיפת הדם האחרונה.”
“צא החוצה, בהמה!”
“אני לא אצא, מודיע בהכנעה. עכשיו השעה ארבע ובאים להחליף אותי רק בשש. עד לשש אני חייב להיות ליד כותנת הנפץ, כדי שלא יקרה איזה אסון. זה כלל הזהי…” את המילה זהירות כבר לא הספיק לסיים. אולי קראתם על האסון הגדול במחסן הנשק. צריף אחרי צריף התפוצץ, עד שעלה לאוויר בתוך פחות משנייה כל מחסן הנשק.
זה התחיל בצריף שבו למד החייל הטוב שווייק לטפל בכותנת נפץ, וכאן נערמו, כגל־עד עצום, קרשים, תומכות, מוטות ברזל, הם עפו לכאן מכל הצדדים כדי לתת כבוד אחרון לשווייק האמיץ, שלא פחד מכותנת נפץ.
שלושה ימים עבדו צוותי ההצלה בין ההריסות וצירפו יחד ראשים, ידיים, שוקיים ורגליים, כדי שהיושב במרומים יוכל ביום הדין האחרון להבחין שוב בין בעלי הדרגות השונות ולתגמל אותם בהתאם.
הייתה זאת מלאכה מפרכת. במשך שלושה ימים סילקו קרשים ותומכות ברזל גם מהגל־עד של שווייק, ובלילה השלישי שמעו, בשעה שחדרו אל תוך ההריסות, קול נעים שר: “השער של מילנו וארבעה גשרים, בנה לך פימונט, מוצבים קדמיים חזקים, הופ, הופ, הופ.” באור הלפידים חפרו את דרכם אל הקול: “אני העמדתי לכם גדוד אולנים, אתם גירשתם אותו משערי מילנו, הופ, הופ, הופ.”
ובאור הלפידים הם ראו כעין מערה, בנויה מחלקי ברזל וקרשים, ובפינה יושב לו החייל הטוב שווייק, מצדיע להם ואומר: “מודיע בהכנעה, שאין שום דבר חדש ושהכול בסדר!”
הם הובילו אותו החוצה מגיהינום ההריסות, והחייל הטוב שווייק, ברגע שניצב מול קצין, חזר ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר ואני מבקש, שיחליפו אותי, מפני שהשעה שש עברה מזמן, ואני גם מבקש דמי כלכלה בעד אותו הזמן שזה נפל עליי.”
החייל האמיץ היה היחיד מכל מחסן הנשק, ששרד באסון.
חוגי הצבא בעיר ערכו לכבודו באותו ערב מסיבה קטנה במועדון הקצינים. מוקף קצינים שתה החייל הטוב שווייק כמו דג, ופניו העגולים, טוב הלב, קרנו מרוב אושר.
למחרת קיבל דמי כלכלה בעבור שלושה ימים, כאילו היה בקרב, וכעבור שלושה שבועות זכה למינוי סמל במחלקה שלו ובאות הצטיינות גדולה.
בשעה שנכנס לשער הקסרקטין בטרידנט, מקושט באות ההצטיינות ובכוכבים על כתפיו, פגש בקצין קְנוֹבִּלַאוּך, שנרעד כאשר ראה את פניו טובי הלב של שווייק שכה חשש מהם, ואמר לו: “מה עוללת נבזה!”
שווייק ענה לו בחיוך: “מודיע בהכנעה, שלמדתי לטפל בכותנת נפץ.”
ובהתרוממות רוח נכנס לחצר, כדי לחפש את המחלקה שלו.
באותו יום קרא הקצין התורן באוזני החיילים הודעה מטעם משרד הצבא על הקמת יחידה אווירית בצבא, ובה צוין שמי שרוצה יכול להירשם.
החייל הטוב שווייק יצא מן השורה, התייצב בפני הקצין התורן ואמר: “אני מבקש להודיעה בהכנעה, שכבר הייתי באוויר ושאני מכיר את העניין ושאני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר גם באוויר.”
וכך קרה, שכעבור שבוע נדד החייל הטוב שווייק ליחידת ספינות האוויר, שבה התנהג בזהירות גדולה לא פחות מאשר במחסן נשק, כפי שיסופר בהמשך.
לאוסטריה שלוש ספינות אוויר בעלות מנגנון ניווט, שמונה עשרה ספינות אוויר שלא ניתן לנווט אותן וחמישה מטוסים. את החייל הטוב שווייק צירפו למחלקת המטוסים, כדי שיוסיף בשירותו לכבודה ולתפארתה של יחידת הצבא החדשה הזאת. בהתחלה היה מוציא בשדה התעופה הצבאי את המטוסים מן המוסכים ומצחצח את חלקי המתכת בטרפנטין ובגיר.
הוא התחיל את שירותו ביחידת המטוסים מן היסוד. כפי שהבריש בקפידה את סוסו של הכומר הצבאי בטרידנט, כך עבד במרץ על המטוסים, מבריש משטחים כאילו היו סוסים, ובתור סמל הוביל את החיילים לשמירה על המוסכים, ובאותה שעה שינן להם: “לעוף מוכרחים ולכן, אם מישהו ירצה לגנוב מטוס, תירו בו בלי רחמים.”
כעבור כשבועיים הועלה לתקן של נוסע. אבל זו העלאה בדרגה מסוכנת מאוד. הוא הוסיף משקל למטוס הקל וטס עם הקצינים. ואולם החייל הטוב שווייק לא ידע פחד. בחיוך היה עולה לאוויר, מביט בהכנעה והערכה בקצין המנווט את המטוס, ומצדיע, כאשר ראה למטה מתחתיו בעל דרגה גבוהה יותר נע לאטו על פני שדה התעופה.
וגם כאשר מדי פעם נפלו והמטוס התרסק, היה זה תמיד החייל הטוב שווייק שיצא מההריסות, ובעודו מסייע לקצין לקום על רגליו, היה מצדיע ומכריז: " מודיע בהכנעה, שנפלנו ושאנחנו בריאים ושלמים."
הוא היה בן לוויה נעים. באחד הימים טס עם הקצין הֶרְצִיג, וכאשר היו בגובה של 826 מטרים, חדל המנוע לפעול.
"מודיע בהכנעה, שנגמר לנו הדלק, "נשמע מאחורי גב הקצין קולו הנעים של שווייק, “מודיע בהכנעה, ששכחתי למלא את המכל.” וכעבור זמן קצר: “מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה.”
כאשר עלו ראשיהם כעבור שעה קלה מתוך אדוות מימי הדנובה הירקרקים, אמר החייל הטוב שווייק, שוחה בעקבות הקצין אל החוף: “מודיע בהכנעה, שהיום הגענו לגובה שיא.”
עמדו להיערך טיסות ראווה משדה התעופה הצבאי בקרבת רובע נוישטאדט שבווינה.
בדקו את המטוסים, הפעילו את המנועים לשם ניסיון וערכו את ההכנות הדרושות להמראה.
סגן הרציג התכוון להמריא עם שווייק במטוס דו־כנפי מדגם רייט, שאליו חובר מכשיר מוריסון, ובעזרתו אפשר להמריא ללא האצה על הקרקע.
היו נוכחים הנספחים הצבאיים של מעצמות זרות.
הנספח הרומני, מאיור גרגורסקו, הראה עניין רב במטוסו של הרציג, התיישב בתוכו ובחן את מוטות הניווט השונים.
החייל הטוב שווייק הפעיל את המנוע לפי פקודת הסגן, המדחף הסתובב, שווייק, יושב ליד המאיור הרומני הסקרן, סידר בריכוז רב את כבל המתכת המחבר את מנגנון ההיגוי האחורי והתנהג בשוויון נפש עד כדי כך, שהפיל את את הכובע מראש הנספח הרומני.
סגן הרציג התרתח: “שווייק, חמור שכמוך, עוף לכל הרוחות!”
“!Zu Befehl, Herr Leutnant”, קרא שווייק, אחז בהגה הגבהים ובמוט מכשיר מוריסון והמטוס המריא אל על, כאשר הפעימות הקצובות של המנוע המעולה נשמעות למרחקים.
20, 100, 300, 450 מטרים גובה בכיוון דרום־מערב, אל הרי האלפים המלבינים, במהירות 150 ק"מ לשעה.
המאיור הרומני המסכן התאושש חלקית רק מעל איזה קרחון, שמעליו טסו בגובה נמוך כל כך, עד שיכלו לראות תחתיהם בבירור את יפי הטבע, את שדות השלג, את תהום המעמקים המאיים, המשקיף עליהם בחומרה.
“מה קורה?” שאל, מגמגם מרוב פחד, המאיור הרומני הסקרן גרגורסקו.
“מודיע בהכנעה, אנחנו טסים לפי פקודה,” ענה החייל הטוב שווייק ביראת כבוד. “האדון הסגן ציווה: ‘עוף לכל הרוחות!’ אז אנחנו עפים, במחילה מכבודתך.”
“ומתי אנחנו ננחת?” שאל המאיור הרוןמני גרגורסקו בשיניים נוקשות.
“אני מבקש סליחה, אבל אני לא יודע, מתי ניפול. אני טס לפי פקודה ואני יודע רק להתרומם, לרדת אני לא יודע, וזה גם אף פעם לא היה נחוץ לנו, כשהייתי עם האדון הסגן. כשהיינו בגובה, נפלנו מעצמנו.”
מד הגובה הראה על 1860 מטרים. המאיור לפת בחזקה את המוטות וצעק ברומנית: “Deu, Deu, Deu”, והחייל הטוב שווייק, מנווט בזהירות את ההגה, שר מעל האלפים שמעליהם עברו: “את הטבעת שנתת לי, לא אענוד, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אטען אותה לרובה, לעזאזל, למה לא.”
המאיור התפלל ברומנית בקול וקילל קללות נוראות, בשעה שבאוויר הצח המשיך להישמע קולו של החייל הטוב שווייק: “את המטפחת שנתת לי, לא אלבש, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אנקה בה את הרובה, לעזאזל, למה לא.”
מתחתיהם הבזיקו ברקים והשתוללה סערה.
בעיניים יוצאות מן החורים הסתכל המאיור ישר קדימה ובקול צרוד ביקש לדעת: “מתי זה ייגמר?”
“זה ייגמר מאה אחוז,” ענה בחיוך החייל הטוב שווייק, “לפחות עד עכשיו אנחנו, אדון הסגן ואני, תמיד נפלנו לאיזה מקום.”
הם היו אי שם מעל שווייצריה וטסו דרומה. “רק סבלנות, אבקש בהכנעה, כשייגמר לנו הדלק, אנחנו חייבים ליפול.”
“ואיפה אנחנו?”
“מעל איזה מים, מודיע בהכנעה, הרבה מים כאן, כנראה שניפול לים.”
מאיור גרגורסקו התעלף וכרסו השמנה נדחסה בין המוטות, כך שהיה תקוע בחוזקה בתוך מבנה המתכת.
ומעל הים התיכון שר לו החייל הטוב שווייק: “מי שרוצה לגדול, חייב כופתאות לאכול, איינס, צוואי, בצבא לא נפל, איינס, צוואי, מפני שכופתאות אכל, הכופתאות הצבאיות, כל אחת כמו ראש, איינס, צוואי.”
והחייל הטוב שווייק המשיך לשיר מעל פני הים האינסופיים בגובה אלף מטר: “יוצא לו גרנוויל דרך שער אבק השריפה לטיול…”
אוויר הים העיר את המאיור מעלפונו. הוא הביט בעומק הנורא, הבחין בים וקרא: “אלוהים, אלוהים!” והתעלף שנית.
הם טסו במשך הלילה והמשיכו לטוס. לפתע ניער שווייק את המאיור ואמר בחביבות: “מודיע בהכנעה, שאנחנו טסים מטה, אבל איכשהו בקלות.”
בצניחה אטית ירד המטוס, אחרי שנגמר לו הדלק, לתוך חורשת דקלים ליד טריפולי באפריקה.
החייל הטוב שווייק עזר למאיור לצאת מהמטוס, הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר.”
החייל הטוב שווייק השיג שיא עולמי בטיסה אחרי שעבר את האלפים, דרום אירופה, הים התיכון ונחת באפריקה.
המאיור, בראותו סביבו דקלים, נתן לשווייק שתי סטירות, שאותן קיבל החייל הטוב שווייק בחיוך, מכיוון שרק מילא את חובתו אחרי שהסגן הרציג אמר לו: “עוף לכל הרוחות!”
על מה שקרה בהמשך קשה לספר, כי הדבר עלול להביך את משרד ההגנה, והוא בוודאי יכחיש, שאיזה מטוס אוסטרי נפל ליד טריפולי, שאם לא כן היינו מסתבכים בתסבוכת בין־לאומית גדולה.
המחבר וגיבורו בשבי / רות בונדי
האשק גויס למלחמה בשנת 1915, נשלח, אחרי ניסיונות השתמטות, לחזית גליציה ונשבה שם על ידי הצבא הרוסי, כרבים מבני ארצו, שחשו את עצמם קרובים יותר לאחיהם הסלביים מאשר לאוסטרים השנואים. האשק חזר אל שווייק כאשר שימש כתב העיתון צ’כוסלובן, שיצא לאור בקייב. זה היה ביטאון הלגיונות הצ’כיים והסלובקיים שנלחמו לצד הרוסים נגד המונרכיה האוסטרית־ההונגרית וגרמניה למען עצמאות עמיהן. החייל הטוב שווייק בשבי הופיע בארבעה־עשר המשכים. אמנם דמותו של שווייק לא השתנתה, אך נימת התיאורים של הנעשה סביבו רוויה שנאה תהומית למונרכיה האוסטרית־ההונגרית ולכל מה שהיא מייצגת. תיאורי הדמויות של אנשי הצבא, קציני המשטרה, פקידי הממשלה, רופאי בתי החולים ושל כל שאר משרתי המשטר ההאבסבורגי לרוב אינם מעוררים גיחוך, כמו ברומן, שנכתב כבר אחרי התפוררות המונרכיה, בנימה סלחנית, אלא הם כתובים בעט חדה מדי של תעמלן.
מובאים כאן רק שני קטעים מתוך הפרק הראשון של החייל הטוב שווייק בשבי, כדי להראות שמרכיבי הרומן היו קיימים כבר אז, אך הם עדיין לא מגובשים, רק טיוטות, והדמויות עדיין לא מעוצבות.
עד היכן הגעת, חיילי הטוב שווייק!
בנארודני פוליטיקה ובביטאונים רשמיים אחרים הופיע שמך בקשר לכמה סעיפי החוק הפלילי.
כל מי שהכיר אותך קרא בפליאה: “בית המשפט הארצי בתור בית דין פלילי, מחלקה 4, ציווה להחרים את רכושו של יוזף שווייק, סוחר נעליים, מקום מגוריו האחרון קראלובסקה וינוהראדי, בעוון פשע עריקה לאויב, בגידה במלכות ופשע נגד כוחות המלחמה הממלכתיים לפי סעיפים 183–194, מס' 1334, אות ג' וסעיף 327 של החוק הפלילי הצבאי.”
איך באת במגע עם הספָרות האלה, אתה, שרצית לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד “טיפת הדם האחרונה”?
1
החייל הטוב שווייק סבל משיגרון ולכן אפשר להכתיר פרק זה גם בכותרת מלחמה ושיגרון. כאשר פרצה המלחמה, היא מצאה את שווייק, בעל העבר המהולל, במיטה. בארון היו תלויים מכנסי הצבא החגיגיים שלו וכובע הנושא את האותיות FJI 1, שאותם היה שכנו נוהג לשאול לנשפי תחפושות ושאר הבילויים במסכות.
מכאן אנו רואים, שהחייל הטוב שווייק הניח מזמן למדי צבא והתמקם בחנות נעליים קטנה בווינוהראדי, שם הוא חי ביראת שמים ושם התנפחו רגליו דרך קבע פעם בשנה.
כל הבאים לחנות שלו כדי שיתקין סוליות חדשות לנעליהם, היו חייבים להבחין בתמונת פראנץ יוזף בצבעים צעקניים להחריד, שהייתה תלויה בדיוק מול דלת הכניסה.
ובכן, שם היה תלוי המצביא העליון, מחייך חיוך מטופש לעבר כל לקוחות שווייק. היה תלוי שם זה שלמענו רצה שווייק לשרת עד טיפת דמו האחרונה, ומסיבה זו אף מצא את עצמו בפני ועדת חקירה, מפני שהאדונים בצבא לא היו מסוגלים להבין, איך מישהו יכול להיות בעל שכל בריא, ויחד עם זאת לרצות להביא קרבן למען הוד מעלתו הקיסר.
במשרדי הגדוד, תחת מספר רישום 16/112, היו שמורים המסמכים הנוגעים למהלך חקירת הסופר־ארביטרציה של החייל הטוב שווייק ותוצאותיה.
נאמנותו להוד מעלתו הקיסר תוארה שם כפסיכוזה קשה, בהתאם לדברי הרופא הראשי, שאמר לשלישו בשעה שהגיע תורו של שווייק: “שלח אלי את המטומטם.” לשווא טען שווייק, שהוא לא יעזוב את הצבא, שהוא רוצה להמשיך לשרת. גילו לו גידול נדיר בחלל התחתון של עצם הגולגולת, וכאשר אמר לו המאיור בוועדה: “אתה אידיוט מושלם, אתה בסופו של דבר תרצה להגיע גם למטה הכללי,” ענה שווייק בטוב לב: “בסדר, אם אתה חושב, אדוני, שהייתי יכול להוציא אותם שם מהבוץ.”
על אמירה זו קיבל שמונה ימי צינוק, במשך שלושה ימים שכחו להביא לו שם אוכל וכשסוף סוף ריצה את עונשו, הובילו אותו למשרדי הגדוד, נתנו לו פתק לבן, שעליו היה כתוב שהוא משוחרר מהצבא בגלל טמטום, לאחר מכן הובילו אותו שני חיילים בחזרה לקומת המגורים, כדי שייקח את חפציו, ושוב הובילו אותו מהקסרקטין החוצה.
ליד השער השליך שווייק את מזוודתו הקטנה לאדמה וקרא: “אני לא רוצה לעזוב את הצבא, אני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד טיפת הדם האחרונה.”
על המילים הנעלות הנ"ל הגיב המלווה שלו בדחיפת אגרוף לצלעות של שווייק, ובעזרת כמה חיילים מתבטלים שעמדו שם, הוציאו אותו בכוח משער הקסרקטין.
הוא עמד על מדרכת הרחוב האזרחי. האם ייתכן, שלעולם לא ישמע עוד בחצר הקסרקטין שת תזמורת כלי הנשיפה מתאמנת בנגינת Gott erhalte? האם ייתכן, שלעולם לא יתקע לו הסמל אגרוף בבטן ולא יאמר לו: “סתכל לי בעיניים, 'סתכל לי ישר בעיניים, או שאני עושה ממך קציצות, קוף!” האם ייתכן, שלעולם לא יאמר לו עוד סרן ואגנקנכט: Sie boehmischer Schweinshund mit ihrer weissroten Meerschweinnase!"2 האם לא ישובו הזמנים היפים לעולם?
……………………………………..
הכרזת המלחמה מצאה את שווייק במיטה, חולה שיגרון, שממנו סבל מאז מאבקו העיקש נגד השחרור מהצבא:
2
למחרת, עוד לפני שד"ר גרוש היה יכול להביע באוזני המושל את רגשות נאמנותו בשעה הכרזת המלחמה, הביע החייל הטוב שווייק ברחובות פראג, לפני התקהלות המון גדול, את נאמנותו בדרך אחרת.
בעגלה שבה מסיעים חובשים את החולים הסובלים מניוון חוט השדרה, ששאל מחנות סטוֹאוּפָּה, הוא נדחף, קב בכל יד מידיו, דרך רחובות העיר על ידי השוליה בוֹהוּסּלָב, קורא לסביבתו הנרגשת: “קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!”
האנשים צחקו, הצטרפו לתהלוכה, וליד המוזיאון קיבל איזה יהודי, שקרא “הידד!” את המכה הראשונה. בפינת רחוב קרָאקוֹבְסְקָה היכה ההמון שלושה סטודנטים גרמניים, ובשירת שיר העם “לא טוחנים, לא טוחנים” הגיעה התהלוכה עד לרחוב ווֹדיִצְ’קוֹבָה, שם התרומם שווייק בכאב מעגלת הנכים, ומנופף בקביים קרא: “ועוד פעם קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!” באותו רגע כבר הגיחה המשטרה, ברגל ורכובה על סוסים.
כעבור חמש דקות היו שווייק, ישוב בעגלה, והשוליה בוהוסלב האזרחים היחידים בים מדי המשטרה.
בזה הרגע נפגשו ליד עגלת הנכים מפקח המשטרה קלימה ומפקח המשטרה הרכובה קלאוס.
“ציד מוצלח,” בירך קלימה.
“ציד מוצלח,” השיב קלאוס.
“צא מהעגלה!” ציווה על שווייק מפקח משטרה אחר, בעל זקן.
“אני לא יכול, יש לי רימטיזם, הרי אני…”
“סתום את הפה,” אמר לו המפקח קלימה, “אנחנו מכירים את זה, הוציאו אותו מהעגלה!”
ארבעה שוטרים התנפלו על שווייק, ואותה שעה שישה שוטרים רכובים ושנים־עשר שוטרים רגליים גררו לרחוב וודיצ’קובה את השוליה בוהוסלב, שצרח בקולי קולות: “אדון שווייק, אדון שווייק, אני הולך עם האדונים האלה!”
בינתיים ניסו ארבעה שוטרים בלהט רשמי בלתי רגיל להעמיד את שווייק חולה השיגרון על רגליו. שווייק נשך את שפתיו מרוב כאב: “אני לא יכול…”
“תקעו את הארטיסט בחזרה לעגלה!” נשמעה הפקודה החדשה, והשוטרים מילאו אותה במהירות הבזק, קורעים באותה שעה את מעילו ואת בטנת הווסט שלו מאחור, ותולשים את צווארון חולצתו, שנשאר ביד אחד השוטרים.
שני שוטרים דחפו מאחור את העגלה עם השלל יקר הערך, שניים הלכו לידה, ושמונה מנצחים חמורי סבר רכבו משני צדיה.
נוצות התרנגול על הכובעים התבדרו ברוח, הסוסים צהלו, כל התהלוכה צעדה אל מטה המשטרה, והחייל הטוב שווייק התחיל לחייך חיוך נלבב. הוא הרגיש, שרגליו מתגמשות בהדרגה. הוא היה מסוגל להניע את אצבעות רגליו בתוך הנעליים ללא כאב, ונעמד בפני חידה מדעית גדולה. השיגרון שלו הלך ונעלם ככל שהתקרבו למטה המשטרה. פנים אל פנים מול כל מנגנון המשטרה הלך השיגרון והתנדף, וכאשר נסגר אחרי שווייק שער המטה ברחוב בַּארְטוֹלוֹמֵיְיסְקָה, ניסה החייל הטוב שווייק לקפוץ מן העגלה. זה נחשב להתגרות נוספת.
“שאו אותו למעלה!” ציווה המפקח קלימה וכעבור שעה קלה מצא שווייק את עצמו במחלקת החקירות של משטרת פראג.
כך הסתיימה ההפגנה שלו.
המרכיבים האוטוביוגרפיים / רות בונדי
מקצועו של שווייק השתנה שלוש פעמים: בסדרת הסיפורים הראשונה משנת 1911 הוא נגר, בסדרה משנת 1917 הוא בעל חנות נעליים ורק ברומן עצמו הוא בעל מכון לכלבים. כמו בפרטים רבים אחרים, קיימת כאן הקבלה בין חיי האשק וחיי שווייק: זמן קצר בלבד, כאשר חיזר אחרי ירמילה מאיירובה, בתו של פסל בפראג, חדל האשק לשתות, התלבש בצורה מסודרת וניסה להתקיים כנדרש מחתן לעתיד של בת למשפחה בורגנית מכובדת, שהתנגדה בתוקף לנישואי הבת לאנרכיסט ונווד. זמן מה עבד האשק כעורך כתב העת עולם בעלי החיים, ולבסוף הקים יחד עם אשתו, את בית המסחר לכלבים. הסיפור בנוסח אוטוביוגרפי על הקריירה של האשק כסוחר כלבים, הופיע בכתב העת סווייטוזור בשני חלקים באפריל ובמאי 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
1
מאז ומתמיד חיבבתי בעלי חיים מכל סוג שהוא. בגיל הרך הייתי מביא הביתה עכברים, ופעם אחת אף שיחקתי עם חתול מת במשך כל השעות שבהן התפלחתי מבית הספר.
התעניינתי בנחשים. פעם תפסתי איזה נחש במורד טרשים ביער והתכוננתי לקחת אותו אתי, כדי להכניס אותו למיטתה של דודה אנה, שלא אהבתי אותה. למזלי הזדמן למקום היערן, שקבע שמדובר בצפע, הרג אותו ולקח אותו עמו, כדי לקבל את הפרס על פי חוק. בגיל שמונה־עשרה עד עשרים וארבע חיבבתי בעלי חיים גדולים מאוד. עניינו אותי גמלים ופילים מכל הסוגים.
מגיל עשרים וארבע עד עשרים ושמונה שקע עניין זה בהדרגה, והתחלתי להתעניין בבקר ובסוסים. רציתי להיות בעל חוות סוסים או לגדל פרים גזעיים. אבל הדבר נשאר בגדר חלום ולא נותר לי אלא לצמצם את אהבתי לבעלי חיים קטנים יותר. העדפתי כלבים על חתולים וכשהייתי בן שלושים, בערך, עלו ביני ובין קרובי משפחתי חילוקי דעות שונים. נזקף לגנותי, שאני לא מתפרנס באופן מסודר ושעד כה לא דאגתי לעמוד על רגליי. אחרי החלטה מהירה הודעתי לקרובים שלי, שלאור התעניינותי בבעלי חיים וחיבתי אליהם אני אפתח בית מסחר לכלבים.
ראוי לציון, שלא שמחו על כך.
2
כאשר אדם מייסד עסק עליו, ללא ספק, לדאוג לשם שיגדיר את סוג העסק בצורה קולעת. סוג זה של עסק נקרא בדרך כלל “כלבייה”, שם שלא מצא חן בעיניי בהתחשב בכך, שקרוב רחוק שלי עובד במשרד ממשלתי והוא היה מוחה על כך.
גם השם הפשוט, בית מסחר לכלבים, לא מצא חן בעיניי במיוחד, מפני שהיה בכוונתי לנהל עסק בעל רמה גבוהה יותר. באנציקלופדיה מצאתי את הביטוי “קינולוגיה”, כלומר תורת הכלבים. אחר כך עברתי בנסיעה ליד המכון החקלאי וזה מה שהכריע: קראתי לעסק מכון קינולוגי. היה זה שם גאה, מלומד, המבטא, כפי שהדפסתי במודעות גדולות, “גידול, מכירה, החלפה וקנייה של כלבים על פי יסודות קינולוגיים.”
אותן המודעות הגדולות, שבהן צוין פעמים רבות כל כך הביטוי מכון קינולוגי, עוררו את ההתפעלות אף שלי עצמי. סופסוף אני בעל מכון. מי שלא זכה לכך, לא יודע כמה גאווה וכמה קסם טמונים בדבר. במודעות הבטחתי ייעוץ מקצועי בכל הנוגע לכלבים. מי שקונה תריסר כלבים, מקבל גור נוסף חינם. כלב הוא המתנה ההולמת ביותר ליום ההולדת, להכנסה בברית הדת, לאירוסים, לחתונה, ליובל. לילדים זה צעצוע שלא נשבר ולא נקרע בקלות. בן לוויה נאמן, שלא מתנפל עליכם ביער. כל סוגי הכלבים במלאי. קשר ישיר לחוץ לארץ. ליד המכון בית חינוך לכלבים בלתי מחונכים. במכון הקינולוגי שלי גם הכלב המתפרע ביותר ילמד לא לנבוח ולא לנשוך. לאן עם כלב בחופשה? למכון הקינולוגי. איפה ילמד הכלב לעמוד על רגליו האחוריות בתוך שלושה ימים? במכון הקינולוגי.
אחרי שאחד מדודיי קרא את המודעות האלה, טלטל ראשו ואמר:
“לא בחורי, אתה לא בריא. לא כואב לך לפעמים הראש מאחור, מעל העורף?”
ואולם אני צפיתי בתקווה לעתיד, ואף שלא היה לי עדיין ולו כלב אחד, חיכיתי בקוצר רוח לאיזו הזמנה וחיפשתי במודעה עובד ישר, משוחרר צבא, שלא יצטרך לחזור שוב לשירות צבאי אחרי שיפתח יחס חיבה לכלבים.
3
על המודעה ‘עובד לשם גידול ומכירה של כלבים’ נתקבלו המון הצעות, שאחדות מהן היו כתובות בכנות רבה. שוטר כפרי בדימוס הבטיח, אם יזכה במשרה, ללמד את כל הכלבים לקפוץ מעל מקל וללכת על הראש.
אחר כתב, שהוא יודע לטפל בכלבים, מכיוון שבמשך שנים שימש עוזר לתופס כלבים בבודייוביצה, ופוטר בגלל יחס סלחני לקרבנות.
מועמד אחר החליף מכון קינולוגי במכון גניקולוגי וכתב, שעבד כשמש בבתי יולדות ובמרפאות נשים.
חמישה־עשר מתוך המועמדים היו בוגרי הפקולטה למשפטים, שנים־עשר היו בוגרי סמינריון למורים. נוסף על כך הגיעה הצעה מטעם האגודה לרווחת אסירים משוחררים לפנות אליהם בדבר משרת, מפני שיש להם בעבורי פורץ קופות משוחרר הגון מאוד. כמה ממכתבי המועמדים היו עצובים מאוד ומלאי ייאוש. הם כתבו, לדוגמה, בעצמם: “אף שידוע לי מראש, שלא אזכה במשרה…”
בין הפונים היו רבים, שידעו ספרדית, אנגלית, צרפתית, טורקית, רוסית, פולנית, קרואטית, גרמנית, הונגרית, ודנית.
אחד המכתבים היה כתוב לטינית.
ואחר כך הגיעה פנייה פשוטה, אך לעניין: “אדוני הנכבד! מתי להתחיל בעבודה? בכבוד רב לָדִיסְלָב צִ’יזִ’ק, קוֹשִׁיזֶ’ה, אצל משפחת מֶדְזִ’יצְקִי.” מכיוון שהמועמד שאל שאלה ישירה כל כך, לא נותר לי אלא לענות לו, שיבוא ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר. הייתי אסיר תודה לו, ששחרר אותי מבחירה ארוכה ומסובכת.
אכן, ביום רביעי, בשמונה בבוקר, התייצב המשרת שלי לעבודה. היה זה גבר נמוך קומה, פניו מחוטטים, זריז מאוד, שהושיט לי יד ברגע שראה אותי, ואמר בעליזות: “מזג האוויר לא ישתפר עד מחר, האם כבר שמעת שבשבע בבוקר שוב התנגשו שתי חשמליות בשדרת פְּלְזֶנְסְקָה?”
אחר כך הוציא מכיסו מקטרת קצרה וסיפר לי, שהוא קיבל אותה מנהג חברת סטירבל ושהוא מעשן טבק הונגרי. אחר כך מסר לי, שאצל בַּנְזֵט בנוּסְלֶה עובדת מלצרית בשם פפינה ושאל אותי, אם לא הלך אתי לבית ספר. לאחר מכן התחיל לדבר על איזה כלב תחש, שיהיה צורך לצבוע אותו קלות ולעקם לו מעט את הרגליים, במקרה שאקנה אותו.
“אם כך, אתה מבין בכלבים?” שאלתי בשמחה.
“ברור, אני בעצמי כבר מכרתי כלבים והיו לי מזה צרות בבית משפט. פעם הובלתי הביתה בוקסר, ופתאום עוצר אותי ברחוב איזה אדון וטוען, שזה הכלב שלו ושהוא אבד לו לפני שעתיים בשדרת אוֹבוֹצְנָה. ‘איך אתה יודע שזה הכלב שלך?’ ‘לפי זה שקוראים לו מופו. בוא הנה מוּפוֹ!’ אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזו שמחה קפץ עליו הכלב שלי. ''בוֹסקוֹ,' אני קורא לו. ‘בוסקו, פויה!’ והוא שוב מקפץ סביבי בשמחה. זה היה כלב מטומטם. הכי גרוע היה, שבבית המשפט שכחתי שקראתי לו אז בוסקו. אבל הוא שמע גם לשם בוברל’ה והתייחס אליי באותה שמחה. האם לחפש איזה כלב בשבילך?”
“לא, צ’יז’ק, העסק שלי ינוהל בצורה סולידית. אנחנו נחכה לקונה ובינתיים נעבור על המודעות במדור חיות מחמד, מי מוכר מה, אילו סוגי כלבים. הנה, כאן איזו גברת רוצה למכור שפיץ לבן בן שנה בגלל חוסר מקום. האם השפיצים באמת גדולים עד כדי כך, שהם מפריעים בדירה? לך לרחוב שְׁקוֹלְסְקָה כפי שכתוב וקנה אותו, הנה, אני נותן לך שלושים קרונות.”
הוא נפרד ממני בהבטחה לחזור בהקדם האפשרי וחזר כעבור שלוש שעות ובאיזה מצב! המגבעת הנוקשה שלו הייתה תקועה לו עד מעל לאוזניים, הוא התנדנד מצד לצד בצורה נוראה, כאילו התהלך על סיפון אנייה בעת סערה בים ואחז בידו בחזקה בחבל, שמשך אחריו. הסתכלתי בקצה החבל. שם לא היה דבר.
“נו־איך־הוא־מוצא־חן־בעיניך? חתיך, נכון? נו – חזרתי־מוקדם (הוא התחיל לשהק ונתקל בדלת החדר)־’סתכל על האזניים שלו־נו בוא, מטומטם־איך הוא בנוי, מה?־היא אפילו לא רצתה למכור אותו.”
באותו רגע הסתובב והסתכל בקצה החבל. הוא פקח עיניים, תפס בקצה החבל, מישש אותו ושיהק: “לפני שע־ע־עה הוא עוד היה שם – היה ש־א־א־ם…”
הוא התיישב על כיסא, נפל ממנו באותו רגע ונאחז ברגלי כדי להזדקף, והכריז בתרועת ניצחון, כאילו גילה משהו נפלא: “כנראה שברח לנו.” הוא התיישב על הכיסא והתחיל לנחור.
כך התחיל צ’יז’ק את יום העבודה הראשון שלו.
הסתכלתי דרך החלון לרחוב. שם התרוצצו בין העוברים ושבים כלבים שונים. היה נדמה לי, שכל אחד מהם למכירה, בשעה שהאדם לידי נוחר נחירות אימה. ניסיתי להעיר אותו מתוך מחשבה עיקשת, שיבוא איזה קונה ויקנה לא כלב אחד, אלא תריסר שלם.
אבל איש לא בא וגם לא היה טעם לנסות ולהעיר את צ’יז’יק. התוצאה היחידה הייתה שגלש מהכיסא. כעבור שלוש שעת הוא התעשת, סוף־סוף, בכוחות עצמו, שפשף את עיניו ואמר בקול צרוד: “נדמה לי, שעשיתי משהו רע.”
הוא נזכר בהדרגה בפרטים שונים, התחיל לספר על השפיץ, כמה שהיה יפה וכמה זול מכרה אותו האישה. הוא שילם בעבורו רק עשר קרונות, מפני שאמר לה, שהוא יימסר לידיים טובות מאוד. אחר כך סיפר, איך הכלב לא רצה ללכת אתו ואיך הוא הרביץ לו. אחר כך עבר במהירות לנקודה, שיש לו מכר בעל בית בירה למטה בסמיחוב ולכן התעכב אצלו. היו שם עוד כמה מכרים נוספים. הם שתו איזה יין וגם ליקרים. האדם הוא יצור שברירי.
“בסדר,” אמרתי, “כידוע לך קיבלת שלושים קרונות, אתה נותן לי עשרים בחזרה.”
הוא לא בא לידי מבוכה בכלל: “הייתי באמת מחזיר לך את העשרים קרונות, אבל רציתי לגרום לך נחת. התעכבתי בשְוִויהַאנְקָה ושם נתתי לאיש בשם קְרַאטְקִי עשר קרונות דמי קדימה על גורים. יש להם שם כלבה משונה כזאת, מעניינת, והיא הרה. אנחנו סקרנים, איזה סוג גורים היא תלד. העיקר, שהם כבר מובטחים לנו. אחר כך הלכתי ליד פָּאלִיַארְקָה, שם מוכרים שפנה נהדרת כזאת…”
“תתאושש, צ’יז’ק, הרי אנחנו לא סוחרים בשפנים.”
“אמרתי שפנה?” הכריז המשרת. “זו הייתה טעות. רציתי לומר כלבת רועים סקוטית. גם היא בהיריון, אבל שם לא נתתי דמי קדימה בעבור הגורים, אלא אותן עשר קרונות הן דמי קדימה על הכלבה, הגורים נשארים אצל הבעלים שלה ואנחנו נשלח להביא את הכלבה מיד אחרי שתלד. אחר כך הלכתי ברחוב קרוצין…”
“אבל אז כבר לא היה לך שום כסף…”
“נכון, אתה צודק, אז כבר לא היה לי שום כסף. אבל אילו היה לי, שם מוכר איזה אדון נובק כלב שעיר גדול, הייתי נותן לו דמי קדימה, כדי שהכלב יהיה שמור לנו. עכשיו אני הולך ישר לרחוב שקולסקה. השפיץ בטח כבר חזר הביתה אחרי שברח ממני. תוך שעה אני חוזר יחד אתו.”
צ’יז’ק עמד בהבטחתו. הוא חזר עוד לפני תום השעה, מפוכח לגמרי ונושם בכבדות. להפתעתי הרבה הביא עמו שפיץ שחור.
“לא יוצלח!”, קראתי, הרי האישה כתבה במודעה, שהיא מוכרת שפיץ לבן."
הוא הביט שעה קלה בכלב ובלי להוציא מילה יצא אתו בריצה החוצה.
הוא חזר כעבור שעתיים עם שפיץ לבן כולו מלוכלך מבוץ, בעל פנים פראיים.
“עם השפיץ ההוא זו הייתה טעות,” אמר צ’יז’ק, “לאותה גברת ברחוב שקולסקה היו שני שפיצים, שחור ולבן. כמה שהיא שמחה, כשהבאתי לה את השחור בחזרה.”
הסתכלתי על לוחית הכלב המובא. הייתה לו לוחית של רובע ז’יז’קוב. פתאום הרגשתי כאילו עליי לפרוץ בבכי, אבל התאפקתי. (בינתיים הסיר צ’יז’ק את הלוחית תוך הערה, שזה תמיד מסוכן.)
בלילה העירו אותי שריטות על הדלת. פתחתי והשפיץ השחור, המכר הוותיק מלפני הצהריים, התפרץ לדירה, נובח בשמחה. אולי התגעגע אלינו, אולי הייתה לו דרך ארוכה הביתה. איך שלא יהיה, עכשיו היו לי כבר שני כלבים והיה חסר לי רק קונה.
4
הקונה הופיע בבוקר בשעה עשר בערך. הוא הביט סביבו בדירה ושאל: “איפה הכלבים שלך?”
“אני לא מחזיק אותם בבית,” אמרתי לו, "חוץ משני השפיצים, השחור והלבן, שנמצאים אצלי לשם אילוף והם כבר שמורים לארכידוכס מבראנדיס. את הכלבים שלי אני מחזיק בכפר, כדי שייהנו מאוויר צח ולא יסבלו מטפילים ומאבעבועות, שמפניהם מתקשה להישמר גם הסוחר הקפדני ביותר בעיר. מדיניות המכון הקינולוגי שלנו היא להעניק לכלבים אפשרות של חופש תנועה, ולכן מפזר אותם העובד שלי בכפר שבו נמצאים מעונות הכלבים שלי, כל יום על פני הסביבה, והכלבים חוזרים רק לפנות ערב.
יש לכך יתרון נוסף, שהכלבים לומדים להיות עצמאיים, מפני שבמשך היום הם צריכים לדאוג למזונם בעצמם. שכרנו בעבורם חלקות יער גדולות, שם הם ניזונים מחיות בר למיניהן, והיית צריך לראות כמה שזה מצחיק, כאשר פינצ’ר ננסי כזה נאבק עם ארנבת."
זה מאוד מצא חן בעיני האיש, כי הוא הנהן ואמר: “אם כך, יש לך למכירה גם כלבים רשעים מאוד, מאומנים לשמירה?”
“בהחלט. יש במלאי כלבים מפחידים כל כך, שאני לא יכול אפילו להראות לך תצלום שלהם, מפני שכמעט היו קורעים את הצלם לגזרים. יש לי במלאי כלבים שכבר קרעו גנב לחתיכות.”
“בדיוק כזה הייתי רוצה,” אמר הקונה, “אני בעל מחסן עצים ועכשיו, בחורף, הייתי רוצה להצטייד בכלב שמירה טוב. האם אתה יכול להביא לי אותו ממעון הכלבים שלך עד מחר אחר הצהריים? אבוא לכאן לראות אותו.”
“לרשותך, אין בעיה, מיד אשלח את המשרת להביא אותו. צ’יז’ק!”
הוא הופיע, חיוך מלבב על פניו, ומיד היה נדמה לו שהוא מכיר את האדון מאיזה מקום.
“צ’יז’ק,” אמרתי לו, נותן לו סימנים, “אתה תיסע להביא את כלב השמירה המרושע ביותר. מה שמו?”
" פַאבִּיאָן," ענה צ’יז’ק בקור רוח, “אמא שלו הייתה הֶקְסֶה, זה כלב איום ונורא. הוא כבר קרע לגזרים וזלל שני ילדים, מפני שבטעות נתנו להם לשחק אתו והם רצו לעלות על הגב שלו. בנוגע לדמי קדימה …”
“כמובן,” אצר הקונה, “כאן ארבעים קרונות דמי קדימה. כמה יעלה?”
“מאה קרונות,” אמר צ’יז’ק, “ועוד זהוב עבור קיצוץ הזנב. יש לנו גם כלב זול יותר, בשמונים קרונות, אבל הוא הוריד בנשיכה שלוש אצבעות לאיזה אדון שרצה ללטף אותו.”
“אני רוצה את הרשע יותר.”
וצ’יז’ק, מצויד בארבעים קרונות דמי קדימה, הלך לחפש כלב שמירה ובערב הביא לי איזה יצור מגושם עגמומי, שבקושי גרר את רגליו, המסכן.
“הרי זה פגר,” קראתי נדהם.
“אבל הוא בזול,” אמר צ’יז’ק, “פגשתי קצב, שבדיוק הוביל אותו להורג כלבים מפני שהוא, כך אמר, כבר מסרב למשוך ומתחיל לנשוך. אז אני חושב, שיהיה ממנו כלב שמירה מצוין. דרך אגב, אם יהיה שם גנב ברמה, אז הוא ירעיל אותו ואותו אדון יבוא אלינו לקנות כלב אחר.”
התווכחנו עליו שעה קלה, אחר כך סירק צ’יז’ק את הכלב ובישלנו בשבילו אורז עם סחוס. הוא זלל שני סירים מלאים ועדיין נראה עלוב ואַפָּתִי כפי שהיה. הוא ליקק את הנעליים שלנו, התהלך על פני החדר חסר כל עניין ונראה עליו שהוא כועס על שאדונו לא הלך אתו עד להורג הכלבים, למרות הכול.
צ’יז’ק עשה עוד ניסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.
האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.
“זה כלב נורא!” קרא.
“לאנשי הבית הוא לא יעשה כלום, שמו פוקס, נסה ללטף אותו.”
הקונה סירב, אז סחבנו אותו במלוא מובן המילה אל אותה המפלצת והכרחנו אותו ללטף אותה. כלב השמירה התחיל ללקק את ידו והלך עמו כמו כבשה.
ועד הבוקר רוקנו גנבים את כל מחסן העצים של האיש.
5
התקרב חג המולד. בינתיים צבענו את השפיץ השחור בצהוב בעזרת מי חמצן, ואת השפיץ הלבן לשחור בעזרת תמיסת חנקן כספית. שני הכלבים ייללו בשעת הטיפול יללות נוראות, ונוצר הרושם כאילו במכון הקינולוגי שלנו לא שני כלבים, אלא לפחות שישים.
לעומת זאת היה לנו שפע של גורים. צ’יז’ק סבל, לפי כל הסימנים, מאשליה חולנית שגורים הם יסוד העושר, ולכן הביא לקראת חג המולד בכיסי מעיל החורף שלו כל הזמן גורים. שלחתי אותו להביא כלב דוגה, אבל הוא הביא לי גורי תחש, שלחתי אותו להביא פינצ’ר אורוות, והוא הביא לי גור של פוקס־טרייר. היו לנו כבר שלושים גורים ועל מאה ועשרים נוספים שילמנו דמי קדימה.
עלה בי הרעיון לשכור לקראת החגים חנות בשדרות פרדיננד במרכז פראג, להציב שם עץ חג המולד ולמכור שם את הגורים המקושטים בסרטים צבעוניים בססמה: “ילדיכם ישמחו בחג המולד יותר מכל אם תקנו להם גור בריא.”
שכרתי את החנות. זה היה בערך שבוע לפני החגים.
“צ’יז’ק,” אמרתי לו, “אתה תיקח את הגורים לחנות שלנו בפראג, תקנה עץ אשוח גדול ויפה, תקנה גם טחב ותניח את הגורים יפה מאחורי חלון הראווה. בקיצור, אני סומך עליך, שתסדר את זה בטעם. מובן?”
“בהחלט. תהיה לך נחת.” הוא הוביל את הגורים בארגזים על עגלה, ואחר הצהריים הלכתי לשם לראות, איזה נחת גרם לי וכמה יפה סידר את חלון הראווה.
ההמונים לפני החנות נתנו לי להבין, שיש עניין עצום בגורים. אבל כאשר התקרבתי, שמעתי בהמון קריאות נזעמות: “זאת התעללות נוראה! איפה המשטרה? איך בכלל מרשים דבר כזה!”
כאשר פילסתי את דרכי עד לחלון הראווה, כשלו רגליי.
צ’יז’ק, כדי לעצב את הכול יפה, תלה שני תריסרי גורים על ענפי עץ חג המולד כאילו היו אלה ממתקים לקישוט. הם היו תלויים שם, האומללים, חורצים לשון, כמו שודדים בימי הביניים שנתלו על עץ… ותחתיהם הייתה הכתובת: “חג המולד השמח ביותר יהיה לילדיכם, אם תקנו להם גור בריא, נחמד.”
וזה היה סופו של המכון הקינולוגי.
תמונת הקיסר הגורלית
בפרק הראשון של הרומן, שנקרא בתרגומו העברי החייל האמיץ שווייק, מתרחשת העלילה בבית הבירה או קָאלִיכָה. שם מסביר בעל המקום פָאלִיבֶץ, שהיה גס רוח ידוע וכל מילה שנייה שלו הייתה תחת או חרא, לשוטר החרש בְּרֶטְשְנַיידֵר למה הוא נאלץ לסלק את תמונת הקיסר ירום הודו: הזבובים חרבנו עליו. די היה באותה האמרה התמימה כדי להביא את פאליבץ למאסר.
נושא תמונת הקיסר המחוללת על ידי בעל חיים, והאסון שהיא מביאה על בעליה קדם לכתיבת הרומן.
במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות־קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור־צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה־20 באוקטובר
- הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס“מ וברוחב 36 ס”מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס“מ ורוחבו 40 ס”מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."
עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: “אז התחרבנו עם הקיסר הזקן.” וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: “מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב־15 ק'”. הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל־12 ק' ועוד טען, שזה גזל.
המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב“פוליטיקה הלאומית” וב“קול האומה”: “בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב־15 ק'”. אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים “ימים טרופים” ו“מתענה קשות”. במקום זה עליו להשתמש בביטויים “ימים גדולים” ו“בעל הניצחון”, שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: “בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ’כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב־15 ק'.” אבל גם זה היה לשווא.
הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית־המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.
“הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ.”
אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: “15 ק' מקריב כל צ’כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש.” בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. “בנאדם,” אמר לו אחד המנהלים, “הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!”
אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: “צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכל!”
מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: “אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!”
והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.
נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ’ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה־36.
אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ’כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב־15 ק'.
“אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר,” יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. “עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב־300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר.”
לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: “לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב־15 ק' ב־10 ק' בלבד.”
שוב היה שקט בחנות. “מה המצב עם תמונת הקיסר?” שאל אותו בעל בית היין. “עצוב מאוד,” ענה פטישקה. “אין דרישה להוד מעלתו הקיסר.”
“אתה יודע מה,” אמר לו בעל בית היין בחשאי, “נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי.”
“אני עוד אחכה,” ענה אדון פטישקה.
החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב־2 ק', הוא ירוויח, למרות הכל, קרונה אחת על כל תמונה.
והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: “הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב־15 ק' עתה רק בשתי קרונות.”
כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.
בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בין דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.
על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה־עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.
-
* במלחמת אוסטריה־איטליה בשנות החמישים והשישים של המאה התשע־עשרה. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.