“אשרי מי שמת בהכרה זו, ותל־חי למראשותיו”.

(י"ח ברנר)

בגלגל המאורעות שלנו, שהתחיל חופז וממהר בשנים האחרונות לרגלי כל הרוחות שדוחפים אותו לכל העברים, קשה יהיה למצוא היום שם למאורע הלז, המיוחד, של י“א אדר דאשתקד. “במזל לא נדע מה שמו”. וגם ב”פרק־ההיסטוריה", דומה, יקשה להיסטוריון לקבוע את המאורע הזה על סיבותיו האמיתיות, הפנימיות, כי אמנם הרבה “חיצוניות” מלווה עד היום את המאורע. ואולם שם אחד יש לו לאותו פרק, אשר בו עצמו יש כבר גם כיום מצליל האגדה – “תל־חי”.

“תל־חי” – הווה אומר: בשעה שבחוץ־לארץ דיברו רמות ונשגבות על “ההגירה” בה“א הידיעה ועל העבודה ב”מאסשטבים" הגדולים ועל הפוליטיקה הגבוהה, ובשעה שבארץ עמדו כל הימים ועשו אזנים כאפרכסת לשמוע למשק אותן כנפי הגאולה המלאכותיות, שהתחילו מתגוונות עם השקיעה האיומה שלפני הפרעות דאשתקד בגווני־רמיה מרהיבי אותם הלבבות, אשר הציוניות הפכה אצלם לבנקנוט דְבֵי וואלוטה – בשעה ההיא ובימים ההם קמו הם, קם הוא, “יוסף הגלילי”, כאשר יכנוהו היום, וחפרו קבר לאילוזיות, והשליכו מאחרי גבם, כאשר ישליכו בבתי־קברות את החציר התלוש, את הדיבורים הגדולים על ה“גדולות” וגם על “האידיאלים” ויתרחקו לצפון־הגלילים כשהם מעפרים מאחריהם באותם רגבי־החציר לאמר: חציר־תלוש הם דיבוריכם, חציר תלוש הם כל הדיבורים הגדולים; הזיעה והדם הם העיקר – ולא עוד.

ביומנים שנתפרסמו בימים ההם בעלי ה“קונטרס” היה רשום בכל יום: יצאנו לחרוש; חרשנו וכו'. “יוסף הגלילי” לא היה בידואי מעבר הירדן מזרחה אשר פשט בגדוד; כאלה לא יקוּמו אצלנו. אין פחד. “העבודה והגנתה” – אלה ירדו כרוכים גם אלינו מן הרגע הראשון ומן השומר הראשון. ו“תל־חי” – דומה כיום, היא רק אותה הקשת הַמַתְרָה, שנראתה אז לפתע בתוך העננים ההם, שהלכו ונצטברו מבפנים ומבחוץ על שמי תחיתנו העברית; הקשת המתרה, שתהא משמשת גם אזהרה לדורות, אשר אם יקום עם לתחיה לא יקום על־ידי פוליטיקה מבחוץ ועל־ידי “תכניות” בלבד.

אידיאל החלוציות האמיתית בא כאן לידי ביטוי גדול, אחרון, לפני האישור החיצוני, המדיני, שבסאן־רימו, שבא ימים אחדים לאחר זה.

“תל־חי” – הווה אומר: הציונות בטהרתה וארץ־הישראליות הכֵּנה. כי ארץ־הישראליות הכֵּנה אומרת, שהנה אנחנו יודעים את העולם הגדול־הגדול עם החנק והגזל והרצח אשר ייעשה בו כיום בידים המכוסות בכפפות של משי – ואולם אנחנו נעלנו בעדנו את הדרכים והשערים המובילים אל העולמות ההם והתעקשנו על “פינת־אסיה” זו דוקא. דוקא פינה זו – אומרת תל־חי; דוקא שעלי־אדמה אלה; ודוקא עתה ולא מחר.

ו“תל־חי” אומרת: ממעמקים. הכל ממעמקים. מן האדמה הזאת שלנו יתעלה בימים ההם, כאשר נִצָמד אליה באמונה, גם המיתוס העברי החדש, שהוא עדיין כבול היום לאדמת הכבול. לאט־לאט, אבן אחר אבן, נבנה את בנין־חיינו. מתוך שדות דגניה וכנרת ותל־חי וכפר־גלעדי, המשחירים בערבי־מסתורין לשפתו של ים־כנרת והרי הגלילים, תתעלה שירת־חיינו החדשה, שירת־שדמות, שתהיה רוויה בדמדומי אותם המסתורין, השרויים¹ בעמקי־גינוסר והמתהלכים כיום על קברו של יוסף הגלילי – שירה כבושה־עצורה תהיה זאת, כי ממעמקים תבוא; מעומק הקרקע ומעומק הלבב.

ו“תל־חי” – זהו הציון הגדול, אשר הועמד בראשית הבנין על פרשת־הדרכים של הציונות שלאחר ההכרזה הגדולה, למען יַרְאֶה באצבע שלוחה, ביד שלוחה באון, את הדרך לתועי־דרך.

“תל־חי” – במדרש־אגדה מסופר, שהקב"ה היה צופה בתורה ובורא עולמו, כארדיכל זה המביט בדיפתראות שלו. נעיין נא עתה לפחות אנו, הצעירים, ביום זה, במלאות שנה למאורע, בדיפתראות אלה, בדפי־ההיסטוריה של תל־חי, ונדע היאך נבנה את עולמנו והיאך יקום.

[תרפ"א]

צריך לשוב ולהזכיר את שמו. צריך שנזכור אותו. אם בארצות אחרות הוטל על היהדות וגם על העתונות שלה להרכין את הראש מתוך “משמע ודומה ומשא” – ואפילו באותן המדינות, שלכאורה הן אויבות של הנאציות – הנה אנו כאן חייבים לשוב ולהעלות את שמו לפנינו. דוד פראנקפורטר לא היה, חלילה, שליח של שום מפלגה או כיוון: לא קומוניסט ולא פאשיסט, עם כל גילוייהם של אלה בניואנסים שלהם באומות אחרות וגם בתוכנו – אלא שליחו של עצמו היה, ועשה מה שעשה משום שחשכו עליו חייו למשמע האסון הלאומי, שהומט עלינו שם, בארץ־הדמים של הגזירות והפורענות; ומשום שחשכו עליו חייו בבית אבא שלו, שהגיע למפח־נפש בראותו את עולם־התרבות שלו מתפורר לעיניו – ואין אמונה באדם ואין אימון בשום ערכי־החברה ובשום ערכי־אמנות ובשום ערכי־תרבות… וכיון שאימון אין, והאמונה פסה מלב האדם, ואין עוד ערך בכלל למעט “הבשר והדם” הזה, שאנו נושאים אותו (וביחוד כשגם “הבשר והדם” נגוּע, חולה, מוכה שחפת ומופקר למוות), הרי, בודאי שכדאי להפקיר את ה“אומצה” הזאת ולנסות לזעזע כמעט את ביצת־החיים, אם בכלל היא ניתנת עוד לזעזועים.

ודוד פראנקפורטר, כנראה, האמין ומאמין, שאפשר עוד לזעזע את העולם. צעיר הוא. תמים הוא. הוא האמין בוודאי, שהיריה שלו (ומן ההיסטוריה נמצא למד; גם מן הקדומה וגם מן האחרונה החדשה) עשויה אולי לשמש מעין התראה לעולם, להראות לו, שהפורענות עברה כבר כל גבול, שמוסדי־ארץ נמקים, שהעולם הולך ומחשיך, כאשר כבר חשך בעדו ובעד עמו, המתענה בשנות 1935–1936 בעינויים אלה, שימי־הבינים לא ידעו כמותם; שהשטן לא בראם. והוא ירה כאשר ירו גבורים אחרים לפניו – אם קטנים ואם גדולים; הקטנות והגדלות הרי נערכות כאן לפי התוצאות בּבּאוֹת – שהערו את נפשם התמימה למען רעיון, למען אידיאה, כי תמימים היו וגם טהורים – ואולי גם חולים (גם בנידון זה יש להביא כמה וכמה מראי־מקומות מדברי־הימים הישנים וגם החדשים), והוא הצליח כמו שהצליחו אחרים: הנבל נפל מתבוסס בדמו; על שרוולו (בתמונות) אות צלב־הקרס, ולימינו ניצב עם קלעו בידו הצעיר העלם, החלש־החולני, עלם בן רבנים, ששמו “פראנקפורטר” על שם מוצא אבותיו ואבות אבותיו מן העיר והאם בישראל פראנקפורט דמיין, ששם הרביצו אבותיו תורה קדושה ו“טהרו אוירם של גויים בהבל פיהם של תינוקות של בין רבם”…

תמונה טהורה. תמונה קדושה. הנעלה כאן תמונות בדומות לאלו מחנה ושבעת בניה ועד מקדשי־השם לעשרות ולמאות ולאלפים בגזירות ת"ח ובגזירות אחרות, שהומטו על ראשינו ועל גורלנו? לא. כיום הזה תיחשב זאת לתמימות יתרה. לא נשווה. גם העלם עצמו בוודאי אינו מבקש לו את נזר־הגבורה ההיסטורי הזה. הוא עשה את המעשה – נשתמש נא במלים מודרניות ונאמר: “באופן ספונטאני”, ולא במלים העתיקות, הנחמדות, כי “צלחה עליו הרוח” – ולאחר מעשה הסתלק לפינתו, והוא יושב עכשיו וממתין לגזר־דינו הרוחני, כאשר הוא יושב כבר כמה שנים, מוכה־שחפת, וממתין לגזר־דינו הגשמי.

ויש לחשוב, שטוב לו מאוד עתה לדוד פראנקפורטר. הוא העלה את המוות שלו ונתעלה על ידו. והוא העלה אותנו ואנחנו נתעלינו על ידו. ואנחנו חייבים לומר זאת. חטא הוא לשתוק. חטא שאין לו כפרה יהיה זה לנו, אם אנחנו כאן, על אדמת אבות, נתעלם ממעשה זה ולא נוקירו. אין לנו הרבה יקרוֹת כאלה, שנוכל לעבור עליהם ל“סדר היום”. חיינו דלים. עמידתנו דלים וריקים. עוד לא השגנו בגשמיות מה שניתן כאן ברוחניות, כדי שנזלזל בזה ונבלום את פינו ולא נאמר, שעוד לא אפסו גיבורים מישראל. יש גיבורים. ובשנת תרצ"ו קם אחד – ודוד פראנקפורטר שמו.

וכך יספר דף ההיסטוריה:

בשנות תרצ“ד־תרצ”ו נתחדשו הגזירות על ישראל בכל הארצות, בפולין וברומיניה. ומגרמניה יצאה הצרה על־ידי הצורר אדולף היטלר, שנתחכם למושיעם של ישראל וביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שבארצו; אף שלח שליחים, מלאכי־חבלה, לארצות אחרות לדבר על לב הגויים, שיציקו לאחינו, ואף עשו פרי וכו' וכו‘. והנה קם עלם אחד, בן לרב בישראל מן העיירה ווינקווצי שביוגוסלאוויה, דוד פראנקפורטר שמו, וקידש שם ישראל ויפלח בחיצו את שליחו של הצורר בארץ שווייץ ויפילו לארץ מתבוסס בדמו, וכל העולם עמד תוהה. ואחר ישבו כסאות־למשפט, במדינת שווייץ הנאורה ובחבר־העמים, ויוציאו לאור את משפטו של העלם, כי לשם שמים עשה ושם נפשו בכפו – וליהודים היתה אורה וכו’.

אפשר שכך יספר הדף ההיסטורי, ואפשר לא. דוד פראנקפורטר החולני, שהתהלך במקום־המרפא של מוכי־השחפת בדיווֹס וראה אולי מה שאין “הבריאים” רואים, ביקש משם, מארץ שווייץ – מקום מושב חבר־הלאומים; הארץ, שעוד אפשר אולי להשמיע בתוכה מלת־אמת – לזעזע את העולם, שיעמוד ויאחז בציצית ראשו ויכה אותו אל הקיר פעם אחת בשוועה גדולה על הנעשה כיום לקיבוץ גדול של בני אדם, של בריות שנבראו בצלם, והעולם אטום, חרש, ערל־אוזן, ערל־לב וערל־נפש. בוודאי שזאת היתה המטרה.

אבל –

וכאן הטראגידיה העמוקה שלו, שלנו. באותה יוגוסלאוויה, מוצאו של העלם הרבני (ואין ספק, שגם כאן ההשפעה הישרה למעשה־הגבורה), יש כיום גשר, שמתקרא בשם גשר פרינציפי על שם אותו עלם צעיר, סטודנט שכמותו, שירה בארכידוכס של אוסטריה, שעל שמו נקרא קודם הגשר הזה בשם גשר־פרדינאנד… ואילו אנו – אוי לנו בכלל אם אנו מגיעים להשוואות! – אנו יש לנו עתון של “העברה” וחשבונות, ובוודאי נמלא פינו חצץ או מים, ולא רק שנשתוק, אלא גם נבקש בוודאי להשתיק ולמחות את המעשה לבל יישאר לו זכר, חלילה, לא להווה ולא לבאות, להיסטורית־הגיבורים שלנו. בשם “הפוליטיקה” יבואו, כרגיל, ובשם ה“תנאים ההכרחיים” – כל אותן המלים הממזריות של מלוננו החדש מאז נעשינו “ככל הגויים בית ישראל” – ולאחר הכל נצא בשן ועין ונקבור גם את האילוסיה הנפלאה הזאת, שיכולה היתה לתת לנו גבורתו המופלאה של העלם החולה מיוגוסלאוויה.

וכואב הלב. אוי לו לגיבור, שקם לעם, המתנכר לגיבורים ומתכחש להם.

ומי יודע? – אולי אף־על־פי־כן עוד יקומו ויעלו את זכרונו מן הנשיה?

“דפי ההיסטוריה – אומר רומן רולאן – אינם מתבַּלים לנצח”.

[תרצ"ו]

לעשרות הם יוצאים עתה מבתי־הספר התיכוניים שלנו, עוזבים את ספסל־הלמודים ויוצאים – אל החיים. בכל יום ויום מביאה הכרוניקה ידיעות קצרות על החגיגות האינטימיות ההן, שזכוּרות עוד גם לנו מספסל למודנו, ונוסף להן מספר של שמות – 20, 30, 40 – ובהם כבר גם הבוגרים בעלי־השמות החדשים־החדישים: היגאלים והכרמליות; הגאולות והגדעונים – הוֹ, הוֹ, גם הם כבר בגרו, גם הם יוצאים כבר אל החיים, אל חיינו.

והלב הומה כל־כך – הומה ומהסס למראה הפירות הללו, פרי־הבכורים שלנו, שעם כל שנה ושנה הוא מתרבה והולך, מתרבה והולך.

כן ירבה!

והמורים וההורים ובאי־כוח הציבור עומדים ונושאים את מדברותיהם לפניהם, משיאים להם עצות – הה, כמה עצות! – ומטילים עליהם תפקידים – הה, כמה תפקידים! – והם יושבים כפופי־ראש ומורכני־מבט ושומעים ואינם שומעים ודומים כמסתכלים אך ברגליהם.

הו, מאין להם הרגלים הללו ומאין הקומה הזאת? והבטחון הזה בארשת־הפנים, מאין בא להם?

והלא בנינו שלנו הם, בניהם של עולים־גולים, ילדי עיירות נגועות־פגועות־שכולות – ואיככה לבשו בִן־דור־אחד עוז כזה, ביטוי “גויי” כזה, שהוא זר כמעט ונכרי לנו, חניכי החדר, ובלתי־מובן כמעט לנו?

בשם “צַבָּר” מכנים אותם. ו“קול המון כקול שדי” – והשם קולע יפה אל מטרתו.

“צבר” – כן, פרי פשוט קצת, מחוסר־תרבות קצת, ומכוסה־קוצים הרבה, ומחוספס – ואוי לך אם תפגע בו; אם תגע בו אפילו מגע כל־שהוא! לתוך נשמתך יכנס בקוציו הדוקרנים, ואתה תכווה מקליפתו…

ואולם אם אל מתחת לקליפה תחדור; ואם בזהירות, מעשה ג’נטלמן, תקלוף את ה“חיצוניות” – והנה פרי נאה וטוב ומתוק לחך – פרי־הלולים, שאין ליבוש בו כלל ועיקר. צמח כבד־אונים ועמוק־השרשים, שומר נטיעות רכות ומחסה ומעוז מפני כל חיות רעות – – כ“צבר” הזה, שמתקינים ממנו משוכות וגדרות לשמור על הפרדסים בשפלה ובשרון.

לנאום נאומים אמנם אין הם יודעים, את “הפוליטיקה” אין הם תופסים כראוי ל“בוגרים”; ובצירוף של ה“קטנות” ההכרחיות שלנו אין הם מבחינים כראוי – אבל לגדולות כי יידרשו, יש הבטחון שיקומו על רגליהם ויעשו ויפעלו.

[תרצ"ד]

לשרה רבינוביץ, בת י“ד, שנהרגה בשעת טיול בליל כ' ניסן תרצ”ד בסביבת ים־המלח. מוּבא בקובץ־חיבוריה, שהוציאו הוריה לזכרהת במלאות שנה למותה.

אחת הנפשות, נפש קטנה, שישבה אי־שם קרוב־רחוק לפניך, יום יום, שעה־שעה, ותלתה עיניה בך, בתנועותיך, בארשת־הפנים, בנעימת־הדיבור, וספגה לתוכה, אם מעט ואם הרבה, מאשר הִילַכתָ על ראשה, הטפת, לימדת. נפש אחת, עולם שלם; הסגר – ומי יחדור? ומי אנוש – ואם גם מורה, ואם גם עשרים בשנים אתה מהלך אתם ומתערב בתוכם – ויבין, וידע מה הוֹיָה בנפשות הללו? ואתה עבד נרצע לעצמך ולעצמיותך ולעולמך, וכאן עולמות שלמים, סתומים, והם סוגרים על התוך, תוכם; ואתה, הה, מכרסם אולי כל ימיך אך את הקליפה בלבד. אנוש מה ידע. ופתאום ואתה זוכה גם לחשיפה כלשהי, להתפענחות מעטה – הלא היא ראש־הסיפוקים אשר למורה ומחנך, ואתה קרוב, ואתה רואה, כי רוחשים אימון לך, כי משהו משלך נזרע ונקלט. במורד של הר, אגב טיול, יכול לבוא עליך המאורע הרב הזה, בשעה שידך נשלבת באקראי לתוך יד זו, השלוחה אליך להאחז שלא ליפול, ואתה מרגיש אז את הלומות־הנפש, את קירבת־המגע; או בשעת שמחה או תוגה, או לפרקים, בין הטורים של אותם החיבורים, היצירות הקטנות, שנמסרים לך שבוע־שבוע. שורה טובה אחת, ניב נאמן אחד – ושכרך גדול; שילומים לכל ההתלבטות והיסורים אשר ללימוד ולחינוך, תפקיד־האביונים בעולם.

אבל ראה: הנה נתרוקן אותו מקום שעל הספסל למוּלך, התמונה נקרעה מתוך המסגרת, והעולם חשך בעדך. הנפש לוקחה ונסתלקה. והמקום שעל הספסל ריק. ויחד עם שאר הנפשות הכּואבות שבאותו חלל החדר, שנתרוקן, אתה עומד תוהה למראה התוגה האלמנטרית שלפני המאורע האלמנטרי. הלמות־ברק היא בשדה־המרחבים של התום והתמימות. צער־העולם הראשון הוא, הפוקד את הלבבות הקטנים, והם עומדים מורדי־ראש ומורדי־עפעף לפני השאלה…

*

היא היתה תלמידתי. למול פָנַי במרחק ישבה. קלטה את צחוקי ואת כעסי כמו כולם. אבל היא היתה מן השתקניות, מן הצנועות. בתוך הכנור הזה בעל עשרות המיתרים, הכִּתָּה, היתה היא נימה נעלמת, כבושה, ולא ידעתי לראשונה היאך פורטים על נימה זו. אבל לאט־לאט נתגלתה. לא בדברים שבעל־פה, אלא באלה שבכתב – בחיבוריה. פה ושם, בין השורות ובתוכן, הלם איזה מיתר טוב; הרחמנות האמיתית. ולא אותם הרחמים, מצות־אנשים־מלומדה, שכל ילד רגיל להגישם מאכל לגדולים, למורה. לא. היה כאן, כנראה, משהו מן השורש – והה, מי יודע, גם משהו מן הנבואה היה כאן. אפשר שהוא, הנעלם, זה שהפיל אותה מן ההר, המָוֶת, שָכַן והציץ כבר מאז, בהעלם, בלא־יודעים, מעבר לכל ההכּרוֹת, מאחוריה? מי יודע? כל שיקרא את השורות האחרונות, שכתבה על אודות עץ־האפרסק שבגינתם, יחוש אולי את הדופק הנעלם הזה: “כך חי העץ את חייו כחמש שנים… בדקו את השרשים ומצאו, כי חפושית קטנה… חנקה את צואר העץ… אומלל העץ הזה!… עתה, כשיוצאת אני לגנה, הנני מלאה צער ויגון על העץ הנפלא אשר אבד ואיננו עוד”.

את השורות האלה קראתי לפני תלמידַי־חבריה ביום שקשרנו מספד עליה. אבל קולי נחנק בי: הוֹי, העץ הנָפוּל… הפרח הנקטף…