“אשרי מי שמת בהכרה זו, ותל־חי למראשותיו”.

(י"ח ברנר)

בגלגל המאורעות שלנו, שהתחיל חופז וממהר בשנים האחרונות לרגלי כל הרוחות שדוחפים אותו לכל העברים, קשה יהיה למצוא היום שם למאורע הלז, המיוחד, של י“א אדר דאשתקד. “במזל לא נדע מה שמו”. וגם ב”פרק־ההיסטוריה", דומה, יקשה להיסטוריון לקבוע את המאורע הזה על סיבותיו האמיתיות, הפנימיות, כי אמנם הרבה “חיצוניות” מלווה עד היום את המאורע. ואולם שם אחד יש לו לאותו פרק, אשר בו עצמו יש כבר גם כיום מצליל האגדה – “תל־חי”.

“תל־חי” – הווה אומר: בשעה שבחוץ־לארץ דיברו רמות ונשגבות על “ההגירה” בה“א הידיעה ועל העבודה ב”מאסשטבים" הגדולים ועל הפוליטיקה הגבוהה, ובשעה שבארץ עמדו כל הימים ועשו אזנים כאפרכסת לשמוע למשק אותן כנפי הגאולה המלאכותיות, שהתחילו מתגוונות עם השקיעה האיומה שלפני הפרעות דאשתקד בגווני־רמיה מרהיבי אותם הלבבות, אשר הציוניות הפכה אצלם לבנקנוט דְבֵי וואלוטה – בשעה ההיא ובימים ההם קמו הם, קם הוא, “יוסף הגלילי”, כאשר יכנוהו היום, וחפרו קבר לאילוזיות, והשליכו מאחרי גבם, כאשר ישליכו בבתי־קברות את החציר התלוש, את הדיבורים הגדולים על ה“גדולות” וגם על “האידיאלים” ויתרחקו לצפון־הגלילים כשהם מעפרים מאחריהם באותם רגבי־החציר לאמר: חציר־תלוש הם דיבוריכם, חציר תלוש הם כל הדיבורים הגדולים; הזיעה והדם הם העיקר – ולא עוד.

ביומנים שנתפרסמו בימים ההם בעלי ה“קונטרס” היה רשום בכל יום: יצאנו לחרוש; חרשנו וכו'. “יוסף הגלילי” לא היה בידואי מעבר הירדן מזרחה אשר פשט בגדוד; כאלה לא יקוּמו אצלנו. אין פחד. “העבודה והגנתה” – אלה ירדו כרוכים גם אלינו מן הרגע הראשון ומן השומר הראשון. ו“תל־חי” – דומה כיום, היא רק אותה הקשת הַמַתְרָה, שנראתה אז לפתע בתוך העננים ההם, שהלכו ונצטברו מבפנים ומבחוץ על שמי תחיתנו העברית; הקשת המתרה, שתהא משמשת גם אזהרה לדורות, אשר אם יקום עם לתחיה לא יקום על־ידי פוליטיקה מבחוץ ועל־ידי “תכניות” בלבד.

אידיאל החלוציות האמיתית בא כאן לידי ביטוי גדול, אחרון, לפני האישור החיצוני, המדיני, שבסאן־רימו, שבא ימים אחדים לאחר זה.

“תל־חי” – הווה אומר: הציונות בטהרתה וארץ־הישראליות הכֵּנה. כי ארץ־הישראליות הכֵּנה אומרת, שהנה אנחנו יודעים את העולם הגדול־הגדול עם החנק והגזל והרצח אשר ייעשה בו כיום בידים המכוסות בכפפות של משי – ואולם אנחנו נעלנו בעדנו את הדרכים והשערים המובילים אל העולמות ההם והתעקשנו על “פינת־אסיה” זו דוקא. דוקא פינה זו – אומרת תל־חי; דוקא שעלי־אדמה אלה; ודוקא עתה ולא מחר.

ו“תל־חי” אומרת: ממעמקים. הכל ממעמקים. מן האדמה הזאת שלנו יתעלה בימים ההם, כאשר נִצָמד אליה באמונה, גם המיתוס העברי החדש, שהוא עדיין כבול היום לאדמת הכבול. לאט־לאט, אבן אחר אבן, נבנה את בנין־חיינו. מתוך שדות דגניה וכנרת ותל־חי וכפר־גלעדי, המשחירים בערבי־מסתורין לשפתו של ים־כנרת והרי הגלילים, תתעלה שירת־חיינו החדשה, שירת־שדמות, שתהיה רוויה בדמדומי אותם המסתורין, השרויים¹ בעמקי־גינוסר והמתהלכים כיום על קברו של יוסף הגלילי – שירה כבושה־עצורה תהיה זאת, כי ממעמקים תבוא; מעומק הקרקע ומעומק הלבב.

ו“תל־חי” – זהו הציון הגדול, אשר הועמד בראשית הבנין על פרשת־הדרכים של הציונות שלאחר ההכרזה הגדולה, למען יַרְאֶה באצבע שלוחה, ביד שלוחה באון, את הדרך לתועי־דרך.

“תל־חי” – במדרש־אגדה מסופר, שהקב"ה היה צופה בתורה ובורא עולמו, כארדיכל זה המביט בדיפתראות שלו. נעיין נא עתה לפחות אנו, הצעירים, ביום זה, במלאות שנה למאורע, בדיפתראות אלה, בדפי־ההיסטוריה של תל־חי, ונדע היאך נבנה את עולמנו והיאך יקום.

[תרפ"א]