צריך לשוב ולהזכיר את שמו. צריך שנזכור אותו. אם בארצות אחרות הוטל על היהדות וגם על העתונות שלה להרכין את הראש מתוך “משמע ודומה ומשא” – ואפילו באותן המדינות, שלכאורה הן אויבות של הנאציות – הנה אנו כאן חייבים לשוב ולהעלות את שמו לפנינו. דוד פראנקפורטר לא היה, חלילה, שליח של שום מפלגה או כיוון: לא קומוניסט ולא פאשיסט, עם כל גילוייהם של אלה בניואנסים שלהם באומות אחרות וגם בתוכנו – אלא שליחו של עצמו היה, ועשה מה שעשה משום שחשכו עליו חייו למשמע האסון הלאומי, שהומט עלינו שם, בארץ־הדמים של הגזירות והפורענות; ומשום שחשכו עליו חייו בבית אבא שלו, שהגיע למפח־נפש בראותו את עולם־התרבות שלו מתפורר לעיניו – ואין אמונה באדם ואין אימון בשום ערכי־החברה ובשום ערכי־אמנות ובשום ערכי־תרבות… וכיון שאימון אין, והאמונה פסה מלב האדם, ואין עוד ערך בכלל למעט “הבשר והדם” הזה, שאנו נושאים אותו (וביחוד כשגם “הבשר והדם” נגוּע, חולה, מוכה שחפת ומופקר למוות), הרי, בודאי שכדאי להפקיר את ה“אומצה” הזאת ולנסות לזעזע כמעט את ביצת־החיים, אם בכלל היא ניתנת עוד לזעזועים.
ודוד פראנקפורטר, כנראה, האמין ומאמין, שאפשר עוד לזעזע את העולם. צעיר הוא. תמים הוא. הוא האמין בוודאי, שהיריה שלו (ומן ההיסטוריה נמצא למד; גם מן הקדומה וגם מן האחרונה החדשה) עשויה אולי לשמש מעין התראה לעולם, להראות לו, שהפורענות עברה כבר כל גבול, שמוסדי־ארץ נמקים, שהעולם הולך ומחשיך, כאשר כבר חשך בעדו ובעד עמו, המתענה בשנות 1935–1936 בעינויים אלה, שימי־הבינים לא ידעו כמותם; שהשטן לא בראם. והוא ירה כאשר ירו גבורים אחרים לפניו – אם קטנים ואם גדולים; הקטנות והגדלות הרי נערכות כאן לפי התוצאות בּבּאוֹת – שהערו את נפשם התמימה למען רעיון, למען אידיאה, כי תמימים היו וגם טהורים – ואולי גם חולים (גם בנידון זה יש להביא כמה וכמה מראי־מקומות מדברי־הימים הישנים וגם החדשים), והוא הצליח כמו שהצליחו אחרים: הנבל נפל מתבוסס בדמו; על שרוולו (בתמונות) אות צלב־הקרס, ולימינו ניצב עם קלעו בידו הצעיר העלם, החלש־החולני, עלם בן רבנים, ששמו “פראנקפורטר” על שם מוצא אבותיו ואבות אבותיו מן העיר והאם בישראל פראנקפורט דמיין, ששם הרביצו אבותיו תורה קדושה ו“טהרו אוירם של גויים בהבל פיהם של תינוקות של בין רבם”…
תמונה טהורה. תמונה קדושה. הנעלה כאן תמונות בדומות לאלו מחנה ושבעת בניה ועד מקדשי־השם לעשרות ולמאות ולאלפים בגזירות ת"ח ובגזירות אחרות, שהומטו על ראשינו ועל גורלנו? לא. כיום הזה תיחשב זאת לתמימות יתרה. לא נשווה. גם העלם עצמו בוודאי אינו מבקש לו את נזר־הגבורה ההיסטורי הזה. הוא עשה את המעשה – נשתמש נא במלים מודרניות ונאמר: “באופן ספונטאני”, ולא במלים העתיקות, הנחמדות, כי “צלחה עליו הרוח” – ולאחר מעשה הסתלק לפינתו, והוא יושב עכשיו וממתין לגזר־דינו הרוחני, כאשר הוא יושב כבר כמה שנים, מוכה־שחפת, וממתין לגזר־דינו הגשמי.
ויש לחשוב, שטוב לו מאוד עתה לדוד פראנקפורטר. הוא העלה את המוות שלו ונתעלה על ידו. והוא העלה אותנו ואנחנו נתעלינו על ידו. ואנחנו חייבים לומר זאת. חטא הוא לשתוק. חטא שאין לו כפרה יהיה זה לנו, אם אנחנו כאן, על אדמת אבות, נתעלם ממעשה זה ולא נוקירו. אין לנו הרבה יקרוֹת כאלה, שנוכל לעבור עליהם ל“סדר היום”. חיינו דלים. עמידתנו דלים וריקים. עוד לא השגנו בגשמיות מה שניתן כאן ברוחניות, כדי שנזלזל בזה ונבלום את פינו ולא נאמר, שעוד לא אפסו גיבורים מישראל. יש גיבורים. ובשנת תרצ"ו קם אחד – ודוד פראנקפורטר שמו.
וכך יספר דף ההיסטוריה:
בשנות תרצ“ד־תרצ”ו נתחדשו הגזירות על ישראל בכל הארצות, בפולין וברומיניה. ומגרמניה יצאה הצרה על־ידי הצורר אדולף היטלר, שנתחכם למושיעם של ישראל וביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שבארצו; אף שלח שליחים, מלאכי־חבלה, לארצות אחרות לדבר על לב הגויים, שיציקו לאחינו, ואף עשו פרי וכו' וכו‘. והנה קם עלם אחד, בן לרב בישראל מן העיירה ווינקווצי שביוגוסלאוויה, דוד פראנקפורטר שמו, וקידש שם ישראל ויפלח בחיצו את שליחו של הצורר בארץ שווייץ ויפילו לארץ מתבוסס בדמו, וכל העולם עמד תוהה. ואחר ישבו כסאות־למשפט, במדינת שווייץ הנאורה ובחבר־העמים, ויוציאו לאור את משפטו של העלם, כי לשם שמים עשה ושם נפשו בכפו – וליהודים היתה אורה וכו’.
אפשר שכך יספר הדף ההיסטורי, ואפשר לא. דוד פראנקפורטר החולני, שהתהלך במקום־המרפא של מוכי־השחפת בדיווֹס וראה אולי מה שאין “הבריאים” רואים, ביקש משם, מארץ שווייץ – מקום מושב חבר־הלאומים; הארץ, שעוד אפשר אולי להשמיע בתוכה מלת־אמת – לזעזע את העולם, שיעמוד ויאחז בציצית ראשו ויכה אותו אל הקיר פעם אחת בשוועה גדולה על הנעשה כיום לקיבוץ גדול של בני אדם, של בריות שנבראו בצלם, והעולם אטום, חרש, ערל־אוזן, ערל־לב וערל־נפש. בוודאי שזאת היתה המטרה.
אבל –
וכאן הטראגידיה העמוקה שלו, שלנו. באותה יוגוסלאוויה, מוצאו של העלם הרבני (ואין ספק, שגם כאן ההשפעה הישרה למעשה־הגבורה), יש כיום גשר, שמתקרא בשם גשר פרינציפי על שם אותו עלם צעיר, סטודנט שכמותו, שירה בארכידוכס של אוסטריה, שעל שמו נקרא קודם הגשר הזה בשם גשר־פרדינאנד… ואילו אנו – אוי לנו בכלל אם אנו מגיעים להשוואות! – אנו יש לנו עתון של “העברה” וחשבונות, ובוודאי נמלא פינו חצץ או מים, ולא רק שנשתוק, אלא גם נבקש בוודאי להשתיק ולמחות את המעשה לבל יישאר לו זכר, חלילה, לא להווה ולא לבאות, להיסטורית־הגיבורים שלנו. בשם “הפוליטיקה” יבואו, כרגיל, ובשם ה“תנאים ההכרחיים” – כל אותן המלים הממזריות של מלוננו החדש מאז נעשינו “ככל הגויים בית ישראל” – ולאחר הכל נצא בשן ועין ונקבור גם את האילוסיה הנפלאה הזאת, שיכולה היתה לתת לנו גבורתו המופלאה של העלם החולה מיוגוסלאוויה.
וכואב הלב. אוי לו לגיבור, שקם לעם, המתנכר לגיבורים ומתכחש להם.
ומי יודע? – אולי אף־על־פי־כן עוד יקומו ויעלו את זכרונו מן הנשיה?
“דפי ההיסטוריה – אומר רומן רולאן – אינם מתבַּלים לנצח”.
[תרצ"ו]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.