הֶעָרָה לתרגוּם “תֹּפֶת”

בסיס התרגום הזה, ביחס למבטא ולצלצול, היא העברית המדֻבּרת בפי הספרדים ילידי ירושלים. רֹב דיני המבטא הספרדי ידועים לכל בימינו, ואולם כדאי להדגיש כאן פרטים אחדים, שהאשכנזי המדבּר “ספרדית” גם בארץ־ישראל נוטה לשכחם, ושׁהם אגב־אורחא, חשובים להבנת המשקל וה“הֵדים” (הרִתּמאות) של תרגומנו:

א. שוא נע מבטאו כחטף־סגול. כדי להבדיל בינו ובין הֹשוא הנח, ה“אִלם”, ינקּד אצלנו רק השוא הנע. למֹשל: קָרְבוּ = קָרֱבוּ.

ב. מבטאו של צירה הוא כמו סגול מָארך: ē ולא ej.

ג. על חליפת סגול מלעיל לקמץ בסוף־פסוק (קֶרֶת = קָרֶת) וִתַּרתּי, כי אין לה בסיס בלשון המדֻברת היום.

פְּתִיחָה

מזמור א'

א. בַּיּוֹם הַהוּא, אֶמצַע שְׁבִיל יָמֵינוּ¹,

בְּחֹרֶשׁ עַז² נִתעֵיתִי; כִּי מָאוֹר

נְתִיב־אֱמֶת בָּאֹפֶל הִטַּמֵּנוּ.

ד. הוֹי מָה אַכזָר הַסֹּבֶך הַשָּׁחוֹר –

אֶת אֵימָתוֹ לֹא יְתָאֵר פִּי גֶבֶר;

גַּם זִכרוֹנוֹ הוּא רַעַד וּמָגוֹר,

ז. וְלֹא יֵמַר מִמֶּנּוּ חֵת הַקֶּבֶר.

אוּלָם בְּתֹם אַגִּיד אֶת הָאֵימָה –

כִּי בֵין אֵימִים נִגלֹה נִגלָה לִי סֵבֶר.

י. סָר צַעֲדִי מִדֶּרֶך תְּמִימָה

אֶל דֶּרֶך־שָׁוא, וְאֵיך – אֵינִי יוֹדֵעַ:

לִבִּי עֻלַּף בְּרוּחַ תַּרדֵּמָה.

יג. אַך זֹאת אֶזכֹּר: הִגַּעְתִּי, דָּך, יָגֵעַ,

אֶל הַר³ שַׂגִּיא, בִּקצֵה חֶשׁכַת הַגַּיא

שֶׁאֶת נַפשִׁי מוֹרָא וָחֵת מִלֵּאָה;

טז. לְרֹאשׁ הָהָר נָשָׂאתִי אֶת עֵינָי:

עֵיפַת הַלֵּיל מִשָּׁם כְּבָר נָסוֹגָה

בִּפנֵי הַזִּיו – הוּא זִיו מַדרִיך כָּל חָי⁴.

יט. גַּם בִּמצוּלוֹת לִבִּי חָדַר הַנֹּגַהּ,

וְהָאֵימָה, דִּמִּיתִי אֵין לָהּ סוֹף,

כַּעֲרָפֶל נָמַסָּה וְנָמוֹגָה.

כב. כִּי יִנָּצֵל טוֹבֵעַ אֶל הַחוֹף –

נִלאֵה־נְשֹׁם וּפָג מֵחֹסֶר־כֹּחַ

יַפנֶה מֶבָּט הַיָּמָּה וְיִשׁקֹף:

כה. כֹּה שָׁב רוּחִי, עַד לֹא מָצָא מָנוֹחַ

לְהִסתַּכֵּל בִּנתִיב הַסַּכָּנָה,

אוֹתָהּ אִישׁ חַי עוֹד לֹא יָכֹל נָצֹחַ.

כח. וַתָּנַח פֹּה נַפשִׁי הַמְּעֻנָּה;

וַאֲטַפֵּס מוּל זֹהַר הַכֹּתֶרֶת –

וְסַעֲדִי כַּף רֶגֶל תַּחתּוֹנָה⁵.

לא. כַּעֲלוֹתִי מְעָט – הִנֵּה נְמֶרֶת⁶

מִלְּפָנַי, מָלבֶּשֶׁת עוֹר בָּרוֹד,

עַזָּה, קַלָּה, רוֹקֶדֶת וּמכַרכֶּרֶת;

לד. וַתְּדַלֵּג, וַתַּהַם, וַתִּגרֹד,

וַתַּחֲסֹם דַּרכִּי בְשֵׁן וָנַחַר,

עַד מוּט לִבִּי, וּכבָר אֶפנֶה לִירֹד:

לז. בְּרֶגַע זֶה, עַל רַענַנּוּת הַשַּׁחַר,

הוֹפִיעַ לִי הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלֶה;

כְּמוֹ בַיּוֹם, שֶׁבּוֹ כָל נֹגַּהּ־צַחַר⁷.

מ. בָּרָא הָאֵל, נִצמָד הוּא בַטָּלֶה.

וּמִשַּׁחרִית הַבֹּקֶר וְהַטֶּבַע

רָוָה לִבִּי, יָנַק וַיִּשָּׁלֶה.

מג. אַך, לְעֶזרַת הַצַּר נְקֻד־הַצֶּבַע,

קָם לְפָנַי אַריֵה, עֲנָק אַדִּיר,

וְשַׁאגָּתוֹ שֵׁנִית רַגלַי עִכֵּבָה.

מו. רָעֵב, זוֹעֵם, צוֹעֵד בְּרֹאשׁ יָהִיר,

בָּא לִקרָאתִי פוֹצֶה שְׁחוֹר הַלּוֹעַ,

בְּנַהמָתוֹ מַרעִיד אֶת הָאַוִּיר.

מט. גַּם זְאֵבָה – זוּ כָל אַוּוֹת־הָרֹעַ

טָעוּן גּוּפָהּ הָרַךְ וְהַנִּגעָל

הִיא זְאֵבָה טוֹרֶפֶת דַּל וָשׁוֹעַ –

נב. גַּם הִיא עָלָי. נִרְתַּעתִּי מְבֹהָל,

כֹּה חֲמָתָהּ הֵצִיקָה וְאִלֵּצָה;

וָאִוָּאֵש מִלַּעֲלוֹת אֶל עָל.

נה. כְּמוֹ בְיוֹם רָאָה רוֹדֵף הַבֶּצַע

אָבדַּן הוֹנוֹ, פְּרִי עָמָל וָצוֹם, –

תִּפֹּל רוּחוֹ, וְלֹא תַברִיא מִפֶּצַע:

נח. כֵּן, עֵת נֶחסַם דַּרכִּי לִקרַאת הַיּוֹם,

לְאַט לְאַט נִדחֵיתִי שׁוּב לְתֶלֶם

הָאֲפֵלָה, בּוֹ כָל מָאוֹר יִדֹּם.

סא. אָז בְּנָפלִי לְמַטָּה, אִישׁ אוֹ צֶלֶם

רָאוּ עֵינַי – מַחרִישׁ, כְּלוּ אָסַר

אֶת שִׂפתוֹתָיו מִנהַג דּוֹרוֹת שֶׁל אֵלֶם.

סד. עָמַד גַּלמוּד בְּנֶגֶב מְחֻסָּר

כָּל חָי. אֵלָיו קָרָאתִי: "אָן וְאָנָה

אֶפנֶה? עֲזֹר, אִם צֵל אוֹ גּוּף־בָּשָׂר"!

סז. “לֹא גוּף”, עָנָה "גּוּפִי יָרַד אַשׁמָנָה.

הָיָה עַרבּוֹ שֶׁל קֵסַר שַׁחֲרִי;

בֶּן מַנטוּאָה מִדַּם הַטרַנספָּדָנָה⁸.

ע. "אָבִי הָיָה, וְרוֹמָא מְדוֹרִי;

הָיוּ אֵלַי אֵלֵי כָּזָב וָהֶבֶל

וִימֵי הֲדַר אַבגּוּסטוֹס הֲדָרִי.

עג. "וְשַׁרתִּי אֶת אֵנֵיאַס, עַז לַסֵּבֶל

וְתָם בַּדִּין, בּוֹנֶה קִריַת הָאוֹר⁹

אַחַר גָּלָה מִקֶּרֶת אֵשׁ וָאֵבֶל.

עו. "אוּלָם אַתָּה – לָעֵמֶק הֶעָכוֹר

לָמָה תָשׁוּב, לֹא תַעַל הַגִּבעָתָה –

שֶׁל כָּל שָׂשׂוֹן מַבּוּעַ וּמָקוֹר?"

עט. "מַעיַן שִׁירָה, יוֹצֵר אֲשֶׁר בָּרָאתָ

בְּמַאֲמָר עוֹלַם הָדָר וּצְבִי,

אַשׁרֵי עֵינִי – וִירגִּילִיּוֹס רָאָתָה!"

פב. עָנִיתִי בֹשׁ: "הוֹי סֵמֶל וְנָבִיא

לַזַּמָּרִים, אֶזכֶּה־נָא, כִּי מִלֶּיךָ

הֵן אוֹר עֵינַי, הֵן נֶפֶשׁ עוּגָבִי.

פה. "אַתָּה מַנהִיג שֶׁבְּדַרְכּוֹ אֵלֵכָה;

אַף בְּשִׁירַי כָּל יֹפִי, כָּל הָדָר,

כָּל עֵדֶן־נוֹי – הִנָּם הֵדֵי קוֹלֶךָ.

פח. "רְאֵה חַיָּה, שֶׁחֲרוֹנָהּ גָּדַר

אֶת נְתִיבִי: עֲזָר־נָא לִי מִמֶּנָּה,

כִּי פַּחֲדָהּ אֶל דַּם לִבִּי חָדָר".

צא. “לְהִנָּצֵל מֵהָאֵימוֹת הָהֵנָּה”,

עָנָה לְקוֹל בִּכיִי – בְּחַר שְׁבִיל

שׁוֹנֶה מִזֶּה הָלַכתָּ בוֹ עַד־הֵנָּה:

צד. "כִּי הִיא תָשֹׁד כָּל גֶּבֶר, הַמַּעפִּיל

לִפרוֹץ לָהָר – בְּלֹא רַחֵם וָהֶרֶף

תִּדחֶה אוֹתוֹ לַקֶּבֶר עַד תַּפִּיל.

צז. "זֹה חַיְתוֹ־פִיד, שֶׁקִּנאָתָהּ לֹא תֶרֶף

גַּם לֹא תִשׂבָּע: הַפֶּה הַמְּגֻנֶּה,

אַחַר טָרַף, מִשׁנֶה יִצמָא לַטֶּרֶף.

ק. "הַרבֵּה זָנֹה זָנָתָה – גַּם תִּזנֶה,

עַד בּוֹא נוֹקֵם – עַד קוּם זַרזִיר־מָתנַיִם¹⁰.

זֶה לֹא יִכסֹף לְבֶצַע וּמִקנֶה,

קג. "רַק לְחָכמָה וְרַחֲמֵי שָׁמָיִם.

יֵשׁ פֶלטרוֹ הָר, וְיֶשׁנָהּ פֶלטרוֹ עִיר –

וּמוֹלַדתּוֹ תְהִי בֵּין הַשְּׁנָיִם.

קו. "הוּא אֶת שִׁפְחָה אִיטַלִּיָּה יַתִּיר,

שֶׁבַּעֲדָהּ הָקרָב קָרבָּן קָמִּלָּה¹¹

הַבְּתוּלָה וְטוּרנוֹס הָאַבִּיר;

קט. "יִדחֶה אֶת זֹאת לְצֵל־שְׁאוֹל – הַצִּלָּה,

שֶׁמֵּעָמקוֹ הָרֶמֶשׂ הֶעָרוּם¹²

אוֹתָהּ הוֹצִיא; וְשָׁם גְּבוּל יַגבִּיל לָהּ.

קיב. "אַךְ טֶרֶם בָּא. אִם תֹּאבֶה יֵשַׁע – קוּם

וְאַחֲרַי תִּצעַד, וַאֲנַהֵל אֶת

רַגלֶיךָ מוּל הַנֵּצַח, זוּט וָרוּם;

קטו. "וְתַאֲזִין לְאֶנֶק אַל־תּוֹחֶלֶת

בָּאֵשׁ וָקֹר – לְקוֹל הָאֲרוּרִים,

קוֹרֵא מִיתָה – שֵׁנִית, אַךְ לֹא גוֹאֶלֶת;

קיח. "וְגַם תִּראֶה הֲמוֹן מְאֻשָּׁרִים

בַּתַּעֲנִית¹³ – כִּי הִיא אוֹתָם תַּגבִּיהַּ

לְמַעֲלוֹת מִסתּוֹר הַטְּהוֹרִים.

קכא. "וְרוּחַ זַךְ מִמֶּנִּי¹⁴ אָז יוֹפִיעַ,

לְנַהֶלךָ אֶל זִיו פְּנֵי שַׁלִּיט;

וְנִפָּרֵד עַל פֶּתַח הָרָקִיעַ.

קכד. "כִּי, עַל כָּפרִי בַחֶסֶד הַמַּמלִיט¹⁵,

לֹא אֶכָּנֵס, אֲנִי הַדַּל וְיֶתֶר

בְּנֵי מִינִי, לַקֶּרֶת הָעִלִּית.

קכז. "הֲדֹם רַגלוֹ תֵבֵל, אַך שָׁם הַכֶּתֶר,

שָׁם מִתנַשֵּׂא כִסאֵהוּ הָעֶליוֹן:

אַשרֵי הַבָּא אֶל הוֹד אַרמוֹן הַסֵּתֶר!"

קל. וָאֶתפַּלֵּל: "בְּשֵׁם אוֹתוֹ רַעיוֹן

הַשְּׁכִינָה, זֶה קֹדֶם לֹא הִכַּרתָּ,

אַשׁבִּיעֲךָ – הַצֵּל מִכִּלָּיוֹן,

קלג. "נַהֵל אוֹתִי לַיֵּשַׁע – סַף־הַקַרתָּה,

זוּ שׁוֹעֲרָהּ הוּא פֶּטרוֹס הַקָּדוֹשׁ;

וְלַדַּלִּים אֲשֶׁר אֶבלָם תֵּאַרתָּ

קלו. “נַהֵל אוֹתִי!” וַנֵּלֶךְ: הוּא בָרֹאשׁ.

בֵּיאַטרִיצֶ’ה

מזמור ב'

א. פָּנָה הַיּוֹם, שְׁעַת דִּמדּוּם הִגִּיעָה;

כָּל אִישׁ, כָּל חַי עַל כַּר הָאֲדָמָה

נָח בְּשָׁלוֹם מִטֹּרַח אוֹ יְגִיעַ –

ד. וְרַק אֲנִי עוֹלֶה לַמִּלחָמָה –

לִקרָב כָּפוּל שֶׁל רַחֲמִים וָדֶרֶך,

אֲשֶׁר יַגִּיד זִמרִי בְלֹא מִרמָה.

ז. עַלמוֹת הַשִּׁיר, עֲזֹרנָה – שַׁח הַבֶּרֶך,

לָכֶן אֶעתָּר! הַשֵּׂכֶל הַשַּׂגִּיא¹⁶,

הֲתַעֲמֹד בְּזֹה מַסַּת הָעֶרֶך?

י. וָאֲדַבֵּר: "עַד בָּאתִי, מַנהִיגִי,

אֶל הַמַּעבָּר, שֶׁכֹּה אַכזָר לוֹ שֹׁמַע,

בְּחַן אִם יֵשׁ זָהָב בְּתוֹך סִיגִי.

יג. "אוֹתוֹ אַדִּיר¹⁷, שֶׁשָּׂם יְסוֹד לְרוֹמָא

(סִפַּרתָּ כֹּה), – בְּעוֹד גּוּפוֹ תָמִים,

בָּשָׂר וָדָם, יָרַד מְדוֹר־עֵילוֹמָה.

טז. "אֲבָל הָחלַט מִבֹּקֶר הַיָּמִים,

כִּי זֶרַע הוֹד כָּפוּל מָתנוֹ יַזרִיעַ:

מִמשַל עוֹלָם¹⁸, מֶמשֶׁלֶת עוֹלָמִים.

יט. "בָּרוּר לַכֹּל, שַׁלָּמָה לֹא הִפרִיעַ

הָאֵל דַּרכּוֹ: מֻנָּה לִבנוֹת מִבצָר,

שֶׁבְּעָתִיד מַחצִית תֵּבֵל יַכרִיעַ;

כב. "וְכָל רוּמָהּ שֶׁל רוֹמָא רַק נוֹצַר

לִהְיוֹת הֲדֹם – סֻלָּם, מוֹבִיל הֶהָרָה,

עָלָיו יִמלֹך דַּיָּג מִגִּנּוֹסַר.

כה. "לָכֵן יָרָד: כִּי שָׁם דַּרכּוֹ הוּאָרָה –

שָׁם פִּי־מֵתִים נִבָּא לוֹ עֲטָרָה¹⁹;

וַעֲטַרתּוֹ הַיּוֹם שְׁמָהּ טִיאָרָה.

כח. "יָרַד, גַּם־כֵּן, “כְּלִי הַבְּחִירָה”²⁰, –

כִּי בְרִדתּוֹ²¹ הִגבִּיהַּ, מְדֻמַּנִי,

אֶת שֵׁם הַדָּת, הִיא יֵשַׁע וּנהָרָה.

לא. "אֲבָל אֲנִי? מַה צֹּרֶך? מִי שָׂמַנִי

פָּאוּל חָדָשׁ, אֵנֵיאַס הַשֵּׁנִי?

לֹא יַאֲמִין כָּזֹאת גַּם זָר, גַּם אָנִי.

לד. "מַה טּוֹב לֶכתִּי, בֶּן־שֵׁפֶל הֶעָנִי?

בְּחַן וּשׁפֹט, אִמרִי הוּא תֹם, לֹא סֶלֶף –

אַך דַּעתְּךָ טוֹבָה מֵהֶגיוֹנִי".

לז. רְצוֹן אֱנוֹשׁ רָפֶה כִּקנֵה הַחֵלֶף,

עוֹלֶה, יוֹרֵד, מַמרִיא וְשׁוּב נוֹפֵל,

עַד מַחשַׁבְתּוֹ אַחַת תָֹּשבַּר לְאֶלֶף:

מ. כֵּן מַחשַׁבתִּי, בָּעֵמֶק הָאָפֵל,

אֵימֵי דַּרכִּי הִשִׁקילָה, מַדָּה אֹרֶך –

וְעֹז לִבִּי נָמֵס בַּעֲרָפֶל.

מג. עָנָה מוֹרִי: "אַתָּה שׁוֹאֵל “מַה צֹּרֶךְ?”

אַך הַסִּבָּה הִיא פָחַד: נַפשְׁךָ

עוֹד נְגוּעָה בִשׁחִין מַדוֵה הַמֹּרֶך.

מו. "בַּעֲבוּרוֹ מִנתִיב הַבְּרָכָה

יָסוּר אָדָם, נִרתַּע לִפנֵי צֵל־בֹּהוּ

כְּסוּס בִּדמִי הָרִים בַּחֲשֵׁכָה.

מט. "יֹאבַד הַסּוּס! – וּפֶן תֹּאבַד כָּמֹהוּ,

דַּע לָמָּה בָּאתִי כָאן, וּמִי הֵבִיא

לִי הֵד אֶנקַת תּוֹעֶה בְּדַרכֵי תֹהוּ.

נב. "הָיָה בֵין אוֹר וָאֹפֶל²² מוֹשָׁבִי,

וַתּוֹפַע־לִי, יָפָה כִנהוֹר תְּכֵלֶת,

עַלמַת הָדָר. אָמַרתִּי לָהּ: “צַוִּי”.

נה. "עֵינֶיהָ זִיו וָנֹגַהּ, כְּאַיֶּלֶת

הַשָּׁחַר; הִיא בְּקוֹל עָדִין וָרַך,

בִּשׂפַת אֶראֵל, כַּזֶּמֶר מְצַלצֶלֶת, –

נח. “בֶּן־מַנטוּאָה” – הִגִּידָה, "מְבֹרָך

שִׁמךָ בְכָל גָּלִיל, כָּל עִיר, כָּל שָׁעַר,

וּתהִלָּתוֹ עַד נֶצַח תֶּאֱרָך.

סא. "בְּחִיר נַפשִׁי – בְּחִיר מַזַּל הַצַּעַר –

נִכשַל בְּפַח, מִדֶּרֶךְ־כֵּן נָזוֹר

בְּתוֹךְ צִיַּת הַחשֶׁך וְהַמָּעַר.

סד. "גַּם אֲפַחֵד (מִמַּה שֶֹׁשָם, בְּזוֹר

הַטְּהוֹרִים הוֹדִיעַ לִי הַשֵּׁמַע):

אוּלַי כְּבָר אֵחַרְתִּי לַעֲזֹר.

סז. "לֵך, שָׂא־נָא קוֹל, שֶׁבְּאָזְנָיו נָעֵמָה

מְלִיצָתוֹ, וּמִמִּפתָּן מַחטִיא

הַצֵּל אוֹתוֹ, לְמַעַן אֶנָּחֵמָה.

ע. "נִקרֵאתִי בֵיאַטרִיצֶ’ה: מִקלָטִי,

אֵלָיו אֶכסֹף, הוּא גַן זֶה אֵין בּוֹ _²³הַּ;

וְאַהֲבָה סִבַּת תְּפִלָּתִי.

עג. "כִּי שׁוּב אָשׁוּב לָאֹהֶל הַגָּבֹהַּ,

אֲהַלֶּלְךָ בִפנֵי הַשְּׁכִינָה".

עָנִיתִי: "הוֹי תַּמַּת שֵׂיוֹת אֱלֹהַּ,

עו. הוֹי סֵמֶל חַי לְדַעַת עֶליוֹנָה²⁴,

שֶׁלָּאֱנוֹשׁ זְכוּת יִתרוֹן תִּתֵּנִי

עַל כָּל יְצִיר בְּחוּג הַלְּבָנָה²⁵, –

עט. "צַוֵּך שָׂשׂוֹן וָאֹשֶׁר יַלעִיטֵנִי;

אַל־נָא תַּרבִּי לִפתֹּחַ לִי הֶגיוֹן

לִבֵּך כִּי דָי: בִּקַּשׁתּ עוֹזֵר – הִנֵּנִי.

פב. "כִּי לֹא יָגֹרתּ, לְמַעַן דַּל אֶביוֹן,

מִגַּן עֶדנֵך, מִנּוֹף הַגַּעֲגוּעַ

לָרֶדֶת כַּאן, בִּשׁחוֹר הַכֵּהָיוֹן".

פה. וַתַּעַן: "לִי מוֹרָא אֵינוֹ יָדוּעַ;

וְאִם תִּצמָא לָדַעַת וְלִמצוֹא

עַכשָׁו כְּאָז – אַגִּיד לְךָ, מַדּוּעַ.

פח. "מַה הוּא דּוֹרֵך הַקֶּשֶׁת, מַה חִצּוֹ

לְגוּף עֲטוּי שִׁריָן, מוּסָך מֵחֶבֶט?

כְּפֶתֶן הוּא, אֲשֶׁר נֶעקַר עֻקצוֹ.

צא. מֵאָז נָגַע בִּי אֵל בְּיָד אוֹהֶבֶת,

לֹא יַדאִיבֵנִי צַעַר הַכּוֹפֵר²⁶,

קֹר לֹא יִשֹּׁך, וְלֹא תַכוֶה שַׁלהֶבֶת.

צד. "יֵשׁ רַחמָנִית²⁷ בִּמרוֹם הָדָר וּפאֵר:

קוֹל אַנחָתוֹ עַד רֹך־לִבָּהּ הִגִּיעַ,

וּגזַר־דִּינוֹ הִיא קָמָה לְהָפֵר.

צז. "וְאֶל עַלמַת הַחֶסֶד, הִיא לוּצִ’יאָה²⁸, –

“נֶאֱמָנֵך”²⁹, הִגִּידָה, "מְיַחֵל

לְעֶזְרָתֵך – הָחִישִׁי לְהוֹשִׁיעַ".

ק. "שׂוֹנֵאת שִׂנאָה, אוֹהֶבֶת כָּל מוֹחֵל,

הוֹפִיעָה לִי לוּצִ’יאָה בָאַפֶּדֶן,

הוּא מְדוֹרִי בְיַחַד עִם רָחֵל.

קג. "וַתֹּאמֶר לִי: הוֹי תְּהִלַּת גַּן־עֵדֶן,

עִזרִי לַדַּל שֶׁרַק אוֹתָך אָהַב –

שֶׁבְּשָׂגבוֹ חַסדֵּך הָיָה לוֹ אֶדֶן.

קו. "הַטִּי אָזנֵך – הֲתִשׁמְעִי נֹהָיו,

מִלחֶמֶת־קֵץ בָּאֶשֶׁד הָרוֹתֵחַ,

אֲשֶׁר קִצְפּוֹ מִקֶּצֶף יָם רָהָב?

קט. "וָאֵחָפֵז: שָׁם, תַּחַת הַיָּרֵחַ,

כֹּה לֹא יָאוּץ בּוֹרֵחַ מִגַּרזֶן,

כֹּה לֹא יָעוּף צָמֵא לִרווֹת מִלֵּחַ:

קיב. "כֹּה אַצתִּי כָאן, אֵלֶיךָ, הוֹי רוֹזֵן

אֲבוֹת זִמרָה; כִּי אִמרְךָ יַגבִּיהַּ

כָּל מַאֲזִין, יוֹדֵעַ לְאַזֵּן".

קטו. "פָּנתָה אֵלַי, אַחַר אֶת זֹאת הִבִּיעָה,

מֶבַּט־נְהוֹר זוֹלֵחַ אֶגלֵי־טָל –

וּרצוֹן לִבָּהּ מִהַרתִּי לְהַשֹבִּיעַ, –

קיח. "אֶת אֲהוּבָהּ, כְּמוֹ עָלַי הוּטַל,

הַצֵּל מִצַּר, שֶׁדְּחָפוֹ לְמַטָּה³⁰,

מֵהַר־חֶמדָּה לַדֶּרֶךְ הַנִּפתָּל.

קכא. "עַל־כֵּן, מַה חֵת? מַה בַּנָּתִיב עָמָדתָּ?

הֲפָג עֱזוּז הַנֶּפֶשׁ בַּמִּפתָּן,

וּפַחדָּנוּת כָּאֶרֶס סִמְּמַתָּהּ?

קכד. "הַאִם לַשָּׁוא יָסֹך אוֹתוֹ תִּלתָּן

עַלמוֹת מָרוֹם עָלֶיךָ? הִתעַזעֵזָה,

כִּי דִּבּוּרִי הוּא הֵד אַהֲבָתָן".

קכז. כְּמוֹ נִצָּן עָלוּב, מֻקפָּא מִיֶּזַע

כְּפוֹר־לֵילוֹת, בִּקרֹן מְאוֹר תֵּבֵל

יִפתַּח לִבּוֹ, יִזקֹף עָלֶה וָגֶזַע –

קל. כֹּה רְצוֹנִי, הַשֶּׁתֶל הַנָּבֵל,

נֵעוֹר וְחַי וַיִּזְדַּקֵּף כַּתֹּמֶר,

וּמשׁוֹט־לִבִּי אָחַז כְּרַב־חוֹבֵל.

קלג. "מְבֹרָכָה זוֹכֶרֶת אֵיד בֶּן־חֹמֶר

בִּמרוֹם הָאוֹר, אֲשֶׁר הִגִּידָה “לֵך” –

גַּם מְבֹרָךְ אַתָּה, נִכנָע לָאֹמֶר.

קלו. "נִשׁמַת גָּאוֹן, הֶחיָה נַפשִׁי טַלֵּך –

וְהִיא תִּצמָא לָגֶשֶׁת הַמַּעיָנָה.

רָצוֹן אֶחָד בִּשׁנֵי לִבּוֹת מוֹלֵך –

קלט. "נַהֵל אוֹתִי, אַף אַל־תֹּאמַר לִי אָנָה –

הֲלֹא אַתָּה רַבִּי, מוֹרִי, שָׂרִי".

כָּזֹה בְעֹז אָמַרתִּי לוֹ; וַיָּנַע

קמב. בְּדֶרֶךְ צַר, אָפֵל וְאַכזָרִי.

הַנְּבָלִים

מזמור ג'

א. ³¹"אֲנִי מִפתָּן לְעִיר יָגוֹן וָרֶשָׁע,

אֲנִי מִפתָּן לְנֵצַח אֲבַדּוֹן,

אֲנִי מִפתָּן לָעָם שֶּׁאֵין לוֹ יֶשַׁע.

ד. "אֲנִי מָקדָּשׁ לַצֶּדֶק הָעֶליוֹן.

אֵלּוּ הוֹרַי: הַיָּד בַּכֹּל מוֹשֶׁלֶת,

רַעיוֹן הָרָם, וְחֶסֶד הָרִאשׁוֹן³².

ז. "נוֹצַרתִּי בְּרֵאשִׁית, לִפנֵי כָל חלֶד,

עִם סְפִירוֹת אֵין־סוֹף. אֲנִי אֵין־סוֹף –

כָּל בָּא הֲלֹם, עֲזֹב עֲזֹב תּוֹחֶלֶת".

י. בִּכתָב כֵּהֶה חָרוּת עַל הַמַּשׁקוֹף

זֶה מַאֲמָר קָרָאתִי עַל הַשָּׁעַר.

“נִשׂגָּב תָּכנוֹ מִשֵּׂכֶל בֶּן־חֲלוֹף”,

יג. אָמַרתִּי. וּמוֹרִי³³, כְּרַב אֶל נַעַר –

“אַל תְּפַקפֵּק” – עָנָה – "וְאַל תִּירָא

וְאַל תֶּחלַשׁ בִּראוֹת עֵינֶיךָ צָעַר.

טז. "כִּי בָאנוּ פֹה אֶל קֶרֶת אֲרוּרָה,

נִגזַר דִּינָהּ: “לָנֶצַח תִּתאַבֵּלִי” –

אֶל קֶרֶת עָם שֶׁבָּזוּ לָאוֹרָה".

יט. שָׂם עַל יָדִי יָדוֹ, וְיֵרָאֶה לִי

הֲדַר פָּנָיו מַרגִּיעַ לֵב דַּוָּי;

וַנִּכָּנֵס אֶל מְחִיצוֹת הַפֶּלִי.

כב. אֶנקוֹת אֲבוֹי וְהִי וְאַלְלַי

בְּתוֹך קַדרוּת שֶׁלֹּא תֵדַע כּוֹכֶבֶת

הִזִּילוּ טַל הַבֶּכֶה מֵעֵינַי.

כה. קוֹלוֹת חָרוֹן וּבוּז בִּשׂפַת כָּל שֵׁבֶט,

קוֹלוֹת־יְלֵל חַדִּים אוֹ צְרוּדִים,

קוֹל מְחִי־יָד בְּיָד, קוֹלוֹת עַצֶּבֶת–

כח. עַלעוֹל קוֹלוֹת, כְּחוֹל בִּסעוֹר קָדִים

יָחוּג, יָחוּל בְּתוֹך אֲוִיר־עֵיפָתָה,

שֶׁלְּעוֹלָם קִדמָהּ לֹא יַאֲדִים.

לא. וָאֲדַבֵּר חָרֵד, אֲחוּז אֵימָתָה:

"מַזֶּה, רַבִּי, – מַה הֵן אֶנקוֹת מַכאוֹב, –

מִי אֵלֶּה, הָאוֹנִים מֵרֹב צָרָתָה?"

לד. וַיַּעַן לִי: "כֹּה נִשׁפְּטוּ לִרקוֹב

הַנְּבָלִים, זוּ שָׁם, בֵּין דָּרֵי אֶרֶץ,

לֹא פָעֲלוּ כָל־רָע וְגַם כָּל־טוֹב –

לו. וּמַלאָכִים, אֲשֶׁר בִּפרוֹץ הַפֶּרֶץ

בֵּין אֵל וּבַל – לֹא נֶאֶמנוּ לַצּוּר

וְלֹא לַצָּר, כִּי פָּחֲדוּ מִקֶּרֶץ.

מ. דָּחָם בֵּית־הוֹד, פֶּן יִהְיֶה־בוֹ כִעוּר;

אַף מֵאֲנָה בָהֶם תַּחתִּית הַשַּׁחַת³⁴ – –

פֶּן יִרְהַב־בָּם רָשָׁע בִּנהַר־דִּי־נוּר".

מג. “וּמַה־סִבַּת בִּכיָם – כְּאֵב אוֹ פַּחַד?”

בְּתִמהוֹנִי שָׁאָלתִּי. וַידַבֵּר:

"זֶה מַעֲנִי קָצָר וּמַר גַּם־יַחַד.

מו. "בְּלִי תִקוָה שֶׁל מָוֶת מְשַׁחרֵר

יִחיוּ בָרִיק וָשֵׁפֶל כָּאן פְּנִימָה,

מְקַנְּאִים בְּכָל סִגּוּף אַחֵר.

מט. "לִשמֹר זִכרָם הָאָרֶץ לֹא הִסכִּימָה,

בֵּית־דִּין חַסדֵי מָרוֹם אוֹתָם הָדָף.

אַל תָּשֶׂם־לֵב – הַבֵּט וּפסַח קָדִימָה".

נב. פָּרַשׂתִּי: וָאֶראֶה כְּעֵין שַׁפשָׁף³⁵

סוֹבֵב סוֹבֵב, רוֹצֵץ בְּחֶשׁכַּת־עֶרֶב,

נֶחפָּז, מָהִיר, לֹא־יֶרֶף, לֹא יִיעָף.

נה. מֵאַחֲרָיו נִגרָר הָמוֹן רַב־עֵרֶב.

עוֹד מִיָּמַי נַפשִׁי לֹא שִׁעֲרָה

מַה־תֵּרֶב צֹאן הַמָּוֶת – הוֹי מַה תֵּרֶב!

נח. הִכַּרתִּי בֵּין נִבזֵי הַחֲבוּרָה,

אֶת הַכֹּהֵן שֶׁנָּס מִכֵּס גָּבֹהַּ,

וְהַבְּכוֹר³⁶ מוֹכֵר הַבְּכוֹרָה.

סא. וּבַנתִּי (גַּם תֵּבֵל תֵּדַע יָדֹעַ!)

כִּי אֵלֶּה הֵם הָעֵדֶר הַבָּאוֹשׁ,

שָׂנוּא לָאֵל גַּם לִשׂנוּאֵי־אֱלֹהַּ –

סד. דּוֹר לֹא יָדַע חַיִּים כִּי מֵת מֵרֹאשׁ

בְּטֶרֶם חָי. מִכסָם עֶריַת הַבֹּשֶׁת:

כִּתּוֹת זְבוּב וְעַנְנֵי יַתּוֹשׁ

סז. לְגוּפֵיהֶם עָשׂוּ מִדָּם תִּלבֹּשֶׁת;

וְלָעוּ דָם וָדֶמַע שֶׁל סִגּוּף

שִׁרצֵי רִמָּה עֲלֵי אַדמַת נְחֹשֶׁת.

ע. אָז מֵרָחוֹק רָאִיתִי אֲסַפסוּף

עַל חוֹף הַיְאוֹר אֲשֶׁר לֹא יָנָס יָמָּה.

"מִי הֵם, רַבִּי, הַצְּפוּפִים כַּסּוּף

עג. עַל חוֹף הַיָּם?" שָׁאַלתִּי חִישׁ: "וְלָמָּה

אֶת הַנָּהָר יָשֹׁקּוּ לַעֲבוֹר?

וּמִי אוֹ מַה־יִּסחַף אֶת אֵלֶּה שָׁמָּה?"

עו. “הַכֹּל תֵּדַע”, עָנָה לִי הַמָּאוֹר, –

"אִם תְּחַכֶּה עַד בּוֹא נָבוֹא גַם־אָנוּ

לַאֲכֵירוֹן – לְנַחַל הַמָּגוֹר".

עט. בְּרִיסֵיהֶן מִבּוֹשׁ עֵינַי נִטמָנוּ;

פֶּן יִהיֶה־לוֹ הַשִּׂיחַ לְזָרָא

כְּנֶאֱלָם הֶחרַשְׁתִּי. חֶרֶשׁ בָּאנוּ

פב. לַנַּחַל; וְהִנֵּה תִגַּשׁ סִירָה;

זָקֵן לְבַן־שֵׂעָר אוֹתָהּ מֵנִיעַ,

קוֹרֵא: “אֲבוֹי לָכֶם, בְּנֵי סָרָה!”

פה. "אַל תְּקַוּוּ לִראוֹת אֶת הָרָקִיעַ –

אֲבִיאֲכֶם לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי,

בְּחֹם וָקֹר וָחשֶׁך לְהַטבִּיעַ!

פח. "אוּלָם אַתָּה, שֶׁבָּאתָ עִם צֹאנִי,

חַי בֵּין מֵתִים, מֵאֵלֶּה הִפָּרֵדָה".

מֵאַנתִּי זוּז – וַיּוֹסֶף רַב־אֳנִי:

צא. "בִּרחוֹב אַחֵר תַּגִּיעַ הַמּוֹעֵדָה

אֲשֶׁר נוֹעַד לְךָ – עַל חוֹף אַחֵר

וּבִספִינָה, שֶׁלֹּא כָּזֹאת כָּבֵדָה".

צד. עָנָה רַבִּי: "כָרוֹן, אַל תִּתמַרמֵר.

יֶשׁנוֹ מָקוֹם³⁷ וְשָׁם רָצוֹן הוּא פֹעַל –

שָׁם כֹּה רָצוּי, וְאַל תִּשׁאַל יוֹתֵר".

צז. נִכנַע וָדַם מַלַּח בִּצַּת הַגֹּעַל:

רַק כְּלַפֵּי צֹאנוֹ הִזּוּ עֵינָיו

חִצֵּי לַבָּה בִמקוֹם דִּברֵי הַגֹּאַל.

ק. אַךְ אֵלֶּה, עֲרֻמִּים וּכפוּפֵי־גַב,

חִורֵי פָנִים וּמַקִּישֵׁי שִׁנַּיִם,

עָנוּ לַקּוֹל מַרתִּיעַ הַלֵּבָב

קג. בְּקַלְּלָם אֶת אֶרֶץ וְשָׁמָיִם,

אֶת הוֹרֵיהֶם, אֶת לֵיל הַהֵרָיוֹן

וְאֶת הַיּוֹם בּוֹ קִדְּמוּם בִּרכָּיִם.

קו. וְנִקהֲלוּ כֻלָּם, בִּנהִי־יָגוֹן,

אֶל הַנָּמָל, שֶׁבּוֹ כָל לֵב פּוֹשֵׁעַ

יִמצָא בַסּוֹף מִשׁפָּט וּגמוּל עָוֹן.

קט. כָרוֹן, בְּרִמזֵי עַיִן אֵשׁ מָלֵאָה,

לְכָל אֶחָד מֵאִיץ, מוֹצֵא מָקוֹם,

וּבִמשׁוֹטוֹ מַכֶּה כָל מִתמַהמֵהַּ.

קיב. כְּמוֹ בִסתָו נִתָּק עָלֶה כָתֹם,

זֶה אַחרֵי־זֶה, בָּרוּחַ הָרוֹעֶשֶׁת

מֵעַל עָנָף זָנוּחַ וְיָתוֹם:

קטו. כֵּן יִדלְגוּ בַמַּיִם, כַּתּ נוֹאֶשֶׁת,

אֶחָד אֶחָד לָרֶמֶז – כַּצִּפּוֹר

אֲשֶׁר לְקוֹל פִּתּוּי תִּפרַח בָּרֶשֶׁת.

קיח. הִפלִיג הַצִּי, נִשָּׂא עַל גַּל עָכוֹר:

וּבטֶרֶם עוֹד לְחוֹף שֵׁנִי הִגִּיעַ –

מִזֶּה הָמוֹן חָדָשׁ מַמתִּין לַתּוֹר.

קכא. “כָּל מִי שֶׁבָּז לַחֶסֶד הַמּוֹשִׁיעַ” –

אָמַר רַבִּי הַטּוֹב – "מִכָּל פִּנָּה

יָבֹא הֲלֹם לִגדוֹת נְהַר־הַזִּיעַ:

קכד. "וְיִכסְפוּ לִדלוֹג בַּסְּפִינָה:

כִּי דִין עֶליוֹן – חַרבּוֹ כְּחֹד מַרדֵּעַ,

וְיִראָתָם לְחֵשֶׁק מִשׁתַּנָּה.

קכז. "לְנֶפֶשׁ־תֹּם, זוּ אֵל וָחֹק יָרֵאָה,

אֵין פֹּה מָקוֹם; וּמִדִּברֵי כָרוֹן

אֶת דִּינְךָ לָמַדתָּ לְמַפרֵעַ".

קל. גָּמַר: פִּתאֹם צַלמָוֶת יְשִׁימוֹן

כֹּה הִתחַלחַל, עַד מִמָּגוֹר וָתֵמַהּ

עוֹדֶנִּי מִתעַלֵּף בַּזִּכָּרוֹן:

קלג. מִתְּהוֹמוֹת פָּרַץ קוֹל נִי וָדֶמַע

עִם רוּחַ עַז וְזֹהַר מְאָדָּם

שֶׁהָמּוּ־בִי כָל חוּשׁ, רֳאִי וָשֵׁמַע;

קלו. וּנפוֹל נָפַלתִּי אַרצָה כְנִרדָּם.

כַּף־הַקֶּלַע – צַדִּיקֵי אֻמּוֹת־הָעוֹלָם

מזמור ד'

א. קוֹל רַעַם עַז עָלָה מֵעָמקֵי־שַחַת

וְאֶת רוּחִי הֵשִׁיב מֵעִלּוּפוֹ

וְאֶת עֵינַי מִסַּנוְרֵי־הַפָּחַד;

ד. כִּדרֹשׁ מֵקִיץ־פִּתאֹם: “אֲנִי אֵיפֹה?” –

כֵּן, בְּקוּמִי, שָׁלַחתִּי הַמַּאפֵּלָה

מֶבָּט חוֹקֵר עָמקוֹ וְהֶקֵּפוֹ.

ז. הֲרֵי עוֹמֵד אֲנִי בְרוּם הַצֵּלָע

שֶׁל הַתְּהוֹם, זוּ כִי אֵין־סוֹף תִּגמָא

הָקֵא תָקִיא בְרַעַם אֶת הַבֶּלַע.

י. מְצוּלָתָהּ מָקדֶּרֶת וּסתוּמָה

בָּעֲרָפֶל: לַשָּׁוא עֵינִי סוֹקֶרֶת

בִּשׁחוֹר עָמקֵי הַתֹּפֶת: בְּלִימָה!

יג. רַבִּי אָמַר: "מִכַּאן בְּלֵיל־עַוֶּרֶת

נֵרֵד, אֲנִי רִאשׁוֹן, אַתָּה שֵׁנִי" –

קוֹלוֹ עָצוּב וּדמוּת פָּנָיו חִוֶּרֶת.

טז. אַתָּה חִוֵּר?" קָרָאתִי: "וַאֲנִי –

אֵיכָה אֶצעַד, אֶל מִי יָדִי אוֹשִׁיטָה,

אִם גַּם אַתָּה יָגֹרתָּ, מִשׁעָנִי?"

יט. "חֶמלַת רֵעַי אֶת אוֹר פָּנַי הֵמִיתָה –

חֶמלָה עַל דּוֹר שֶׁלֹּא יֵדַע פִּדיוֹם –

חֶמלָה", הֵשִׁיב, "לֹא חֵת אֲשֶׁר דִּמִּיתָ.

כב. “נֵלֵךְ, הַדֶּרֶךְ רַב, קָצָר הַיּוֹם”.

וַנִּכָּנֵס אֶל גֶּדֶר הַטַּבַּעַת

הָרִאשׁוֹנָה מִכָּל חוּגֵי תְהוֹם.

כה. פֹּה אֵין בּוֹכֶה; פֹּה אֵין אָזנִי שׁוֹמַעַת

אַךְ אֲנָחוֹת – לֹא – קוֹל שֶׁל עִצָּבוֹן –

הֵדֵי תוּגָה נִצחִית, עוֹלִים בְּרָעַד.

כח. כִּי גוֹרָלָם שֶׁל אֵלֶּה הוּא יָגוֹן

בְּלֹא סִגּוּף. בָּהֶם טָרָט וָמֶלֶך,

אִשָּׁה וָאִישׁ וָטָף – וְהֵם הָמוֹן.

לא. "מַה לֹּא תִשׁאַל, מִי הֵם דָּרֵי הַפֶּלֶךְ

הַזֶּה?" אָמַר מַסִּיעַ צְעָדָי:

"טוֹב שֶּׁתֵּדַע, בְּטֶרֶם הָלְאָה תֵּלֶך: –

לד. הֵם לֹא נָטוּ מֵעַל חֻקֵּי שַׁדָּי;

רַק בִּטבִילָה, הַמַּצִּילָה מֵחֶרֶם,

לֹא טֹהֲרוּ – וְלֵב טָהוֹר לֹא דָי.

לו. "כָּפַר בָּאֵל כָּל מִי שֶׁמֵּת בְּטֶרֶם

נוֹלַד עוֹלָל מוֹשִׁיעַ בָּאֻרוָה:

וְגַם אֲנִי בָהֶם – מִחוּץ לַכֶּרֶם.

מ. "בִּגמוּל הַמּוּם הַזֶּה בְּלִי עַלוָה,

נִחיֶה חַיַּי גָלוּת שֶׁאֵין קָצֶה לָהּ –

בְּגַעגּוּעִים שֶׁאֵין לָהֶם תִּקוָה".

מג. כָּזֶה דִּבֵּר. מְאֹד נַפשִׁי אָבֵלָה,

כִּי מַה רַבִּים, שֶׁחַי שִׁבחָם בְּפִי,

נִתלוּ בֵין אוֹר וָלֵיל, בְּכַף הַקֶּלַע!

מו. וָאֲדַבֵּר: "מוֹרִי וְאַלּוּפִי,

תְּפוּנוֹתַי פְּתֹר לִי, פֶּן תַּמעֵדנָה

אֶת יְסוֹדֵי הַדָּת אֵין בָּהּ דֳֹּפִי.

מט. "הַאִם עָלוּ מֵחֶבֶל זֶה, הַגֵּד נָא,

נִשׁמוֹת מִבחַר, – בְּחֶסֶד אוֹ יִתרוֹן³⁸,

הַאִם עָלוּ לָאֹשֶׁר, גַּן הָעֶדנָה?"

נב. הֵבִין רִמזִי³⁹ וַיָּעַן: "עוֹד טִירוֹן

הָיִיתִי פֹה, וְשַׂר הוֹפִיעַ⁴⁰, כֶּבֶד

מַשָּׂא צְלָב – הוּא זֵר הַנִּצָּחוֹן.

נה. ⁴¹"לִזקַן־כָּל־דּוֹר הֵבִיא חֵרוּת לְזֶבֶד,

לִבנוֹ הַזַּך, לְגֶבֶר הַתֵּיבָה,

לְבֶן עַמרָם, מַנהִיג עָנָו כְּעֶבֶד.

נח. "גַּם אַברָהָם הַסָּב, שַׂר־הַצָּבָא

דָּוִד, וְיִשׂרָאֵל עִם אָב וָיֶלֶד

וְעִם רָחֵל, שֶׁכָּכָה אֲהֵבָהּ, –

סא. "וְעוֹד רַבִּים עָלוּ בְזִמרֵי־סֶלֶד

עִם הַגּוֹאֵל לָגוּר בִּמעוֹן הַזִּיו;

אַךְ טֶרֶם זֹאת עוֹד לֹא נִגאַל בֶּן־חֶלֶד"

סד. עֵת כֹּה סִפֵּר, לֹא נַחנוּ בַנָּתִיב,

כִּי בֵין הֲמוֹן רוּחוֹת עָבַרנוּ הָלאָה –

בֵּין עַם צָפוּף כְּיַעַר מִסָּבִיב.

סז. אָז בַּמּוֹרָד – עוֹד לֹא הַרחֵק מִמַּעלָה:

רָאוּ עֵינַי כְּאֵשׁ רַבָּה מְאֹד,

הַמְּאִירָה מַחשָׁך כְּעֵין חַשׁמָלָה.

ע. בְּטֶרֶם עוֹד נִגַּשׁנוּ אֶל הַיּקוֹד,

רָאֹה נִראָה, שֶׁהַמָּקוֹם הוּא שֶׁפֶר,

וְאֶזרָחָיו אַנשֵׁי הָדָר וָהוֹד.

עג. "שַׂר כָּל מַדָּע, מִנֵּבֶל שִׁיר עַד סֵפֶר

חָכמָה וָסוֹד, – מִי הֵם, מַה מִּפעָלָם,

שֶׁנִּשׂגְּבוּ עַל כָּל שְׁאָר הָאֵפֶר?"

עו. וַיַּעַן לִי: "כּוֹרֵעַ הָעוֹלָם

לִפנֵי מְכוֹן אֱמֶת שֶׁהֵם כּוֹנֵנוּ –

עַל־כֵּן דַּיַּן־אֱמֶת כֹּה הֶעֱלָם".

עט. אָז קוֹל עָצוּם הִגִּיעַ לְאָזנֵינוּ:

"נִשְׁתַּחֲוֶה לְרוּחַ הָאַלִּים –

רַב הַשָּׁרִים הֲרֵיהוּ שׁוּב בֵּינֵינוּ!"

פב. וְאַרבָּעָה רָאִיתִי צְלָלִים

בָּאִים לִקרַאת הָאָח וְהָאוֹרֵחַ;

צְעִיף הַהוֹד עַצֶּבֶת מַעֲלִים,

פה. וְתָאֳרָם לֹא מַר וְלֹא שָׂמֵחַ.

“רְאֵה”, לָחַשׁ מוֹרִי, "אֶת הַגֵּאיוֹן

שׁוֹלֵף חַרבּוֹ⁴², הָרֹאשׁ וְהַמנַצֵּחַ.

פח. "הוֹמֵרוֹס הוּא, אָחִינוּ הָעֶליוֹן;

הוֹרָצִיּוּס הַחַד⁴³ – שֵׁנִי לַסֵּדֶר;

נָסוֹן אַחרָיו; לוֹקָנוֹס אַחֲרוֹן.

צא. "הֵם מַנהִיגִים; אֲנִי אַחַד הָעֵדֶר; –

הִשׁתַּחֲווּ לֹא לִי, כִּי אִם לַשָׁר,

וּבִרכָּתָם יָאָה – בְּזֹה הַגֶּדֶר⁴⁴".

צַד. אָכֵן רָאֹה רָאִיתִי, מְאֻשָּׁר,

אֶת לַהֲקַת מַלכֵי זִמְרָה, מִשׁפַּחַת

נִשׁרֵי מָרוֹם, עוֹלִים עַל כָּל הַשּׁאָר.

צז. אַחרֵי שִׂיחָם כִּזמָן מְעַט בְּיַחַד,

פָּנוּ אֵלַי בְּחֶסֶד. שַׁח רֹאשִׁי,

וּמַנהִיגִי שִׂחֵק אֵלַי בְּנָחַת.

ק. נִגַּשׁתִּי אָז, וַתְּרַנֵּן נַפשִׁי –

כִּי בִרכָּתָם הַחֲבִיבָה הֵעִידָה,

שֶׁבְּסוֹדָם נִבחַרתִּי לְשִׁשִּׁי.

קג. וַנֵּלֶךְ כֹּה בַדֶּרֶךְ הַלַּפִּידָה,

וְשִׂפתֵיהֶם הִרעִיפוּ טַל וּמָן,

שֶׁלְּעוֹלָם אֶזכֹּר, – אַךְ לֹא אַגִּידָה.

קו. מְשׂוֹחֲחִים הִגַּענוּ לְאַרמוֹן

הָדוּר וָרָם, שֶׁחוֹמוֹתָיו הֵן שֶׁבַע⁴⁵,

וּמִסָּבִיב לוֹ פֶּלֶג נַעֲמָן.

קט. וַנַּעֲבֹר מֵימָיו כְּחֹמֶר־קֶבַע,

וְאֶת שִׁבעַת סִפָּיו שֶׁל הַמִּקלָט –

עַד כַּר נִרחָב וְרַעֲנַן הַצֶּבַע.

קיב. רָאִיתִי כַאן פָּנִים שַׁלוֵי־מֶבָּט,

שֶׁתָּאֳרָם מַראֵה שִׁלטוֹן וָשֶגֶב;

נָאוֶה קוֹלָם, אֲבָל שִׂיחָם מוּעָט.

קטו. בִּקצֵה הַכַּר עָלִינוּ תֵל אוֹ רֶגֶב,

וּמִגָּבהוֹ, בְּזֶרַח אוֹר עָדִין,

לְמַעֲרָב, מִזרַח, צָפוֹן וָנֶגֶב,

קיח. (הוֹי מָה אֶרהַב!) עַל שֵׁשׁ־אִזמָרַגדִּין

הוֹפִיעוּ לִי גִּבּוֹר, נָבוֹן וָשׁוֹעַ

הַגְּדוֹלִים בַּקֶּטֶל וּבַדִּין:

קכא. ⁴⁶אֱלֶקטרָה⁴⁷ פֹּה, בְּתוֹך צִבּוּר גָּבֹהַּ –

אֵנֵיאַס תָּם וְהֶקטוֹר עַז מָדוֹן;

פֹּה קֵיסַר⁴⁸, חַד־מֶבָּט, אַדִּיר־אֶזרוֹע;

קכד. פֶּנטֵסִיליָה, אֵשֶׁת הַכִּידוֹן;

לָטִינוֹס הַזָּקֵן⁴⁹, אֲבִי הַפֶּלֶךְ,

שֶׁבֵּין פַּלכֵי הָאָרֵץ הוּא אָדוֹן;

קכז. וּברוּטוּס⁵⁰ כָּאן, נוֹקֵם עָוֹן בַּמֶּלֶךְ;

לוּקרֵצִיָּה⁵¹, מְסִיתָה נִקמָתוֹ;

קוֹרנֵלִיָּה⁵², הוֹנָהּ “בָּנִים וָפֶלֶךְ”;

קל. וּצלַח־אֶל דִּין, גָּדוֹל בִּיחִידוּתוֹ. –

וְתֵל אַחֵר הֶראוּ מוֹרָי – וַיַּעַט

לִבִּי רְתֵת: רָאִיתִי אֲרִיסטוֹ'.

קלג. כְּחֵיל כָּבוֹד, סַבּוּהוּ בְטַבַּעַת

חַכמֵי תֵבֵל: סוֹקרָטֶס הַמּוֹרֶה

וְאַפַּלטוֹן לִימִין אֲבִי־כָל־דָּעַת;

קלו. דֵּמוֹקרִיטוס, אוֹמֵר "עוֹלָם – מִקרֶה;

⁵³אֲנַקסָגוֹרַס, דִּיאוֹגֶנֶס, תָּלֶס;

הֵרַקלֵיטוֹס, רוֹאֶה וְלֹא נִראֶה;

קלט. חוֹקֵר סַמִּים בְּאֵשׁ, אִזמֵל וָפֶלֶס –

דִּיאוֹסקוֹרִידֶס; סֶנֶקָה אִישׁ־תֹּם,

וְקִיקֵרוֹן, נוֹרָא חָרוֹן וָקֶלֶס;

קמב. אוֹרפֵיאוֹס פֹּה; אֶבקלִידֶס, הַחַרטֹם

לַהַנדָּסוֹת; אִבן־סִינָא, אִבן־רֶשֶׁד,

שֶׁאוֹר גָּנוּז גִּלָּה לְעֵין־מְתוֹם;

קמה. וְעוֹד רַבִּים; אַך יַשתִּיקֵנִי חֶשֶׁד –

אוּלַי הִגדִּישׁ סִפּוּר אֶת הַמִּדָּה:

מַה כֹּחַ שִׁיר שׁוֹאֵב טִפּוֹת מֵאֶשֶׁד?

קמח. חֲבוּרָתִי לִשׁתַּיִם נִפרְדָה;

וַיֵּט מוֹרִי הַקֹּרָה וְהַחֹרבָּה,

מֵעִיר שַלוָה לְנֶפֶת חֲרָדָה –

קנא. אֵין שֶׁקֶט בָּהּ, אֵין יוֹם וְאֵין מָאוֹר בָּהּ.

פרַנצֶ’סקָה

מזמור ה'

א. וָאֵרדּ מֵחוּג רִאשׁוֹן אֱלֵי מִשׁנֵהוּ

נּוֹרָא מֵהָעֶליוֹן: פָּחוֹת יִרחַב⁵⁴,

אַךְ עוֹד יוֹתֵר יָגוֹן וָנִי מָלֵא הוּא.

ד. שׁוֹעֵר אָיוֹם, מִינוֹס⁵⁵ יֶחרַץ שִׁנָּיו

וְעַל הַסַּף יִבְחַן עָוֹן וָפֶשַׁע,

גַּם יְסַמֵּן הָעֹנֶשׁ – בַּזָּנָב.

ז. לְכָל יָרוּד יִקרָא בְזַעַם: “גֵּשָׁה!”

כִּי יְגַלֶּה הַדַּל בְּלִי מַחבוֹא

לִפנֵי דַּיַּן־אֱמֶת כָּל חֵטא וָרֶשָׁע.

י. יַחגוֹר מִינוֹס מָתנַיִם בִּזנָבוֹ:

וְהַמִּספָּר שֶׁל פַּעֲמֵי מַחגֹרֶת –

מִניָן הַחוּג, בּוֹ זֶה נִדּוֹן לָבוֹא.

יג. רַב רַב עֶדרוֹ, וְלֹא תִפסַק עַשׁתֹּרֶת:

אֶחָד אֶחָד יִגַּשׁ – יַגִּיד יִשׁמַע –

וְעָף מֵהֶבֶל פִּיו, כְּאֵיד קְטֹרֶת.

טז. אַתָּה בָּרִיא בִמעוֹן הַזּוּהֲמָה", –

קָרָא מִינוֹס בְּקוֹל דּוֹמֶה לְרַעַם –

"הִשָּׁמֶר־נָא מִמַּנהִיגֵי־עָרמָה:

יט. "אַף־כִּי רָחַב לָכֶם סִפִּי הַפַּעַם,

אַך צַר הוּא לַיּוֹצֵא, וְאֵין מִשׁעוֹל!"

וַיֹּאמֶר־לוֹ רַבִּי: "חֲדַל מִזַּעַם –

כב. אַל תְּעַצֵּר דַּרכּוֹ, שׁוֹפֵט גָּדוֹל:

יֶשׁנוֹ מָקוֹם וְשָׁם רָצוֹן הוּא כֹּחַ –

שָׁם כֹּה רָצוּי, וְאַל תּוֹסִיף לִשׁאֹל".

כה. וְשׁוּב הוֹמֶה סָבִיב בְּלִי מָנוֹחַ

קוֹל צַעֲקוֹת יָגוֹן, וּמִכָּל צַד

עוֹלֶה בְּכִי־דְוָי דּוֹקֵר־הַמֹּח.

כח. הִנֵּה מָקוֹם חָֹשׂך עַד עוֹלמֵי־עַד,

נוֹהֵם כִּנהוֹם הַיָּם הַמִּתבַּקֵּעַ,

עֵת סְעָרָה בְסַעַר תִּתלַכָּד.

לא. סוּפַת־שְׁאוֹל הוֹמָה לֹא תֵרָגֵעַ,

תָּגֹר מִפֹּה לְשָׁם, מִשָּׁם הֲלֹם,

תַּסֵּב תַּכֶּה, תַּקִּישׁ אָדָם בְּרֵעַ

לד. וּסחוֹף תִּסחַף אוֹתָם עַד־פִּי־תְהוֹם:

אָז יִפרְצוּ קוֹלוֹת מוֹרָא וָאֵבֶל,

מְקַלְּלִים אֶת אֱלֹהֵי מָרוֹם.

לז. וְנוֹדַע־לִי, כִּי זֶהוּ בוֹר הַחֶבֶל

שֶׁל נִכְנָעִים לְתַּאֲווֹת חֶמדָּה,

מְשַׁעבְּדֵי רַעיוֹן לְיִּצרֵי־הֶבֶל.

מ. בִּימֵי סְתָו רָאִיתִי עוּף עֵדָה

שֶׁל עֲגוּרִים דָּרוֹמָה בְּשַׁלשֶׁלֶת:

כֵּן, הַסּוּפָה אֶת אֵלֶּה מְנִידָה,

מג. מְטַלטְלָה, מֵימֶנֶת וּמַשׂמֶאלֶת;

וְאֵין תִּקוָה: לֹא רַק תִּקוָה שֶׁל סוֹף –

גַּם לִמנוּחָה שֶׁל רֶגַע אֵין תּוֹחֶלֶת.

מו. כְּכרוּכִיּוֹת מִגֹּבַהּ הַמָּעוֹף

הֵד קוֹל עָצוּב כְּצֹר־קִינָה תִּתֵּנָּה:

כֹּה נֶאֶנחוּ אַף הֵם, מִתּוֹך רְדוֹף

מט. זֶה אַחַר־זֶה לָהֵנָּה וְלָהֵנָּה.

“הַנְשָׁמוֹת בַּסַעַר הַשָּׁחוֹר” –

שָׁאַלתִּי – “נָא הַגִּידָה לִי, מִי הֵנָּה?”

נב. “הָרִאשׁוֹנָה”, – סִפֵּר לִי הַנָּאוֹר, –

"שְׁמִירָמִית, שָׂרַת מִזרָח וּגבֶרֶת

עַל גְּזָעִים הַרבֵּה לְלֹא־סְפוֹר.

נה. "וַתְּנָאֵף עַל כָּל גַּפֵּי הַקֶּרֶת,

וּלהִנָּקוֹת מִבּוּז הִתקִינָה דִין,

הוּא דִין סְדֹם: כָּל־תּוֹעֵבָה מֻתֶּרֶת!

נח. וַתִּשָּׁגֵל לְנִין בְּנָהּ⁵⁶, לְנִין

שֶׁבְּחֵיקָהּ יָנַק עֲסִיס שָׁדָיִם.

כִּתרָהּ עַל רֹאשׁ בְּנֵי צְלַח־אֶל־דִּין. –

סא. "זֹה, שֶׁקִּברָהּ מוֹקֵד עַל חוֹף הַמָּיִם,

עוֹגֶבֶת זָר עַל קֶבֶר בַּעֲלָהּ –

דִּידוֹנָה⁵⁷. – זֹה – מַלכַּת זוֹנוֹת מִצרָיִם. –

סָד. "זֹה בַּת־אֵלִים הֵילֶנָה: בִּגלָלָהּ

עִיר וּמִגדָּל הָיוּ לְתֵל גַּחֶלֶת.

זֶה – אֲכִלֵּס, נִטבַּח בְּעַד כַּלָּה;

סז. “זֶה – הָאַבִּיר טרִיסטָן, אֲהוּב אִיזֶלֶת⁵⁸”.

רַבִּים רַבִּים כִּנָּה בְּבוֹא הַתּוֹר,

זִבחֵי־קָרבָּן לְאַהֲבָה קוֹטֶלֶת.

ע. כֹּה הוּא דִבֵּר עַל אַבִּירֵי דוֹר דּוֹר

וְהַנָּווֹת שֶׁנָּבוּ גַּם נָבֵלוּ,

וְחַם לִבִּי, וּפָג מֵרֹב מַמרוֹר.

עג. וָאֹמַר­־לוֹ: "הַאֲדַבֵּר עִם אֵלּוּ

הַנִּצמָדִים – עָדִין עִם עֲדִינָה,

שֶׁבַּמָּעוֹף מִכָּל שְׁאָר יָקֵלוּ?"

עו. “עֵת יִגְּשׁוּ, תִּקרָא לָהֶם”, – עָנָה, –

⁵⁹"בָּאַהֲבָה הַזֹּאת אוֹתָם תַּשׁבִּיעַ –

וְיַעַמדוּ לְקוֹל הַתְּחִנָּה".

עט. הֵם קָרְבוּ בַסַּעַר הַמֵּנִיעַ,

וָאֶשָּׂא־קוֹל: "נִלאֵי הַנְּדוּדִים,

עִמדוּ גַּם נְדַבֵּר, אִם אֵין מַפרִיעַ".

פב. יוֹנָה וָיוֹן, עֵת צְמֵאֵי דּוֹדִים,

עַל אֵבֶר בַּל יָנוּעַ, הַמָּלוֹנָה

לַקֵּן הָרַך יָשׁוּטוּ נֶחמָדִים:

פה. כֵּן נִפרְדוּ מִסּוּג חַברֵי דִידוֹנָה

(כִּי אַדִּירָה הִיא קְרִיאַת חָבִיב!)

הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ, וַתָּבֹאנָה.

פח. "הוֹי רֵעַ הָרַחוּם וְהַנָּדִיב,

שֶׁבֵּין אֵימוֹת צַלמָוֶת זְכַרתָּנוּ –

זוּג נִצָּנִים קָטוּף בְּיוֹם אָבִיב –

צא. "לוּלֵא נִדָּנוּ אֵל, אוֹתוֹ קָרָאנוּ

מִן הַמֵּצַר, וְשָׂם לְךָ שָׁלוֹם

וְרִחֶמךָ כְּמוֹ שֶׁרִחַמתָּנוּ.

צד. "מַה־שֶּׁתִּרצוּ לָדַעַת אוֹ לִנאֹם –

לַכֹּל נִשׁמַע, אֶת־כֹּל בְּתֹם נוֹדִיעַ,

כָּל עוֹד יִשׁקֹט הָרוּחַ הָאָיוֹם.

צז. "בְּאֶרֶץ־חֵן רָאִיתִי אוֹר רָקִיעַ,

עַל חוֹף הַיָּם, שֶׁבּוֹ נִבלָע הַיאוֹר,

הַמְּרַוֶּה שְׂדוֹת לַנגּוֹבַּרדִּיאָה.

ק. "חֹק אַהֲבָה עַל לֵב אָצִיל יָשׂר:

וְעֶלֶם זֶה אָהַב עֵינַי – כִּי טוֹבוּ,

עַד שֶׁדָּעַךְ זִיוָן בְּיוֹם מָגוֹר!

קג. "חֹק אַהֲבָה לַאֲהוּבִים: “אֱהֹבוּ” –

עַל־כֵּן אָהֹב אָהַבתִּי אֶת דּוֹדָיו,

עַד שֶׁגַּם פֹּה אוֹתִי לֹא יַעֲזֹבוּ.

קו. "חֹק אַהֲבָה צִוָּנוּ מוּת יַחדָּו –

אַךְ תַּליָנִי יִדּוֹן לִשַׁחַת קָיִן⁶⁰".

הִקשַׁבתִּי לָהּ דּוֹמֵם, בְּלֵב נִדאָב,

קט. וָאֶעֱמֹד עַד־בּוֹשׁ, בְּהוֹרֶד־עָיִן,

עַד שֶׁבַּלָּאט נָגַע בִּי הַנָּבוֹן

וַיֹּאמֶר־לִי: “מַה תֶהֱגֶה עֲדָיִן?”

קיב. וְלֹא מִיָּד עָנִיתִי: "הוֹי יָגוֹן –

הוֹי מָה רֵאשִׁית אַהֲבָתָם נָעֵמָה,

וְאַחרִיתָהּ – אָבְדַּן וַאֲבַדּוֹן…"

קטו. וְאָז, בְּקוֹל רוֹעֵד מֵעֹצֶר דֶּמַע,

אָמַרתִּי לָהּ: "פרַנצֶ’סקָה, בְּכָבוֹד

אֶת גּוֹרָלֵךְ הַמַּר נַפשִׁי רִחֵמָה.

קיח. "אַךְ אִמרִי־נָא: בִּימֵי גַּעגּוּעֵי־סוֹד

אֵיךְ הִתגַּלַּע הַיֵּצֶר⁶¹, וַתִּבּוֹנִי

וַתֵּדְעִי שֶׁזִּיק הָיָה לִיקוֹד?"

קכא. וַתְּדַבֵּר: "אֵין מַר מִזֶּה הָעֹנִי –

יְמֵי שָׂשׂוֹן בִּימֵי אָסוֹן לִזכּוֹר:

גַּם מוֹרְךָ יוֹדֵעַ זֹאת כָּמוֹנִי.

קכד. "אַך רְצִיתֶם לָדַעַת אֶת מְקוֹר

הָאַהֲבָה שֶׁהוֹבִילַתנוּ קֶברָה:

לָכֵן אוֹסִיף לִדמוֹעַ וְלֵאמֹר.

קכז. "בַּיּוֹם הַהוּא אֶת שִׁיר דּוֹדֵי גִינֶברָה

קָרָאנוּ⁶² בּוֹדְדִים, בְּאֵין מוֹרָא

שֶׁל פֶּגַע רַע, אוֹ הֶגֶה רַע, אוֹ לֵב רָע.

קל. "כָּל־דַּף הִצמִיד עֵינֵינוּ, כָּל־שׁוּרָה

אֶת דַּם לִבִּי אֶל לְחָיַי הִגבִּיהָה –

עַד בּוֹא הַדַּף שֶׁל קֶסֶם וַנִּקרָא

קלג. "אֵיךְ לַנצְלוֹט “נִשֵּׁק צְחוֹק עַל פִּיהָ” –

וַנִּזדַּעזַע, וּכמוֹ מִתּוֹך חֲלוֹם

נְשִׁיקָתוֹ יָדַעְתִּי – וּמצִיתִיהָ.

קלו. "הָיוּ גַם סֵפֶר זֶה, גַּם הַחַרטֹם

שֶׁכְּתָבוֹ, מוֹרֵי תוֹרַת מַדּוּחַ –

כִּי הָלאָה לֹא קָרָאנוּ בוֹ בַיּוֹם".

קלט. כֵּן שָׂחָה הִיא: וְהוּא, נְכֵה־הָרוּחַ

בָּכָה מָרוֹת עַל שֶׁבֶר וְכָרֵת:

וַתֶּהֱמֶה מִצַּעַר, וַתָּשׁוּחַ

קמב. עָלַי נַפשִׁי, וָאֶתעַלֵּף כַּמֵּת.

הָרְעַבתָנִים

מזמור ו'

א. בְּשׁוּב דַּעתִּי, אֲשֶׁר לְקוֹל הַבֶּכִי –

לְנַאֲקַת הַצֶּמֶד הַזּוֹנֶה⁶³ –

הִתעַלְּפָה כְגוּף פְּגוּעַ נֶכִי, –

ד. רוֹאוֹת עֵינַי עִנּוּי אוֹ מְעֻנֶּה

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אָסוּר לָגֶשֶׁת –

בְּכָל פִּנָּה וְצַד אֲשֶׁר אֶפְנֶה.

ז. חוּג שְׁלִישִׁי: מֵרוּם אָפלוֹ, כְּאֶשֶׁד

קַר, חַד, אָרוּר, נִצחִי – שׁוֹטֵף סַגרִיר

אֵין לוֹ חִלּוּף, וְלֹא תִזרַח לוֹ קֶשֶׁת.

י. בָּרָד עוֹקֵץ וְשֶׁלֶג עַז, שָׁרִיר,

מֻקשֶׁה, שָׁחוֹר יִסעַר בַּחֹשֶׁך; אֶרֶץ

אוֹתוֹ תִבלַע וְצַחֲנָה תָרִיר, –

יג. אַף, מְשֻׁלַּשׁ־הַלּועַ, כֶּלֶב־שֶׁרֶץ

שֶׁפֹּה יִנבַּח בְּקוֹל מָגוֹר,

רוֹעֶה צֹאנוֹ בִשׂדֵה אָבדָן וָחֶרֶץ.

טז. רְחַב־כָּרֵס, מֵזִיעַ רֹק שָׁחוֹר

עַל זְקָנוֹ, עֵינָיו כִּשׁנִי־תוֹלַעַת –

בְּצִפָּרנָיו יִקלֹף מֵהֶם הָעוֹר.

יט. תַּחַת יַד־אֵל אַבנֵי בָרָד קוֹלַעַת,

הֵם נֶהפָּכִים בְּרֶפֶשׁ הַסִּרחוֹן,

וִילֵל כַּלבָּהּ פוֹרֵץ מִכָּל מִבלָעַת.

כב. גַּם לִקרָאתִי פָעַר הַשְּׁפִיפוֹן⁶⁴

אֶת פִּיּוֹתָיו, לוֹטֵשׁ מַשּׂוֹר־חָטָיִם,

כֻּלּוֹ רוֹעֵד: רָאשִׁים, זָנָב, גָּחוֹן.

כה. וַיֶאֱסֹף מוֹרִי בִשׁתֵּי חָפנַיִם

עָפָר וָטִיט, וַיּוֹר בִּמְלוֹא־אֶגרוֹף

שָׁלֹשׁ מָנוֹת בֵּין גֹּעַל הַשִׁנָּיִם.

כח. לְכֶלֶב רַע, קוֹפֵץ לִנשֹׁך וּטרֹף,

הַשׁלֵך לוֹ פַת – מִיַּד יִשׁקֹט מִזַּעַם,

כִּי אֵין חֶפְצוֹ אֶלָּא לִזלֹל וּשׂרֹף:

לא. אָכֵן שָׁתַק אַף קֶרבֵּרוֹס לְטַעַם

טַרפּוֹ – שָׁתָק: פֹּה טוֹב לוֹ לַחֵרֵשׁ,

כִּי לֹא שָׁמַע אֶת נְבִיחוֹת־הָרָעַם!

לד. עוֹבֵר בֵּין הֶהָמוֹן הַמִּתפַּלֵּשׁ

בַּלִּכלוּכִית רָמַסתִּי בְעָקֵב אֶת

חֲזוֹן גּוּפָם – לֹא־יֵשׁ דּוֹמֶה לְיֵשׁ

לז. רָבַץ בְּטִיט הַגֶּשֶׁם כָּל הַשֵּׁבֶט –

אוּלָם אֶחָד, אֲשֶׁר בֵּינָם שָׁכַב,

רָאָה אוֹתִי, וְהִזדַּקֵּף לָשֶׁבֶת.

מ. “הַאִם”, – קָרָא, – "פֹּה לֹא יַכִּיר אֶחָיו

אוֹרֵחַ זֶה? כִּי עַד־רִדתִּי הַשַּׁחתָּה

נוֹצַרְתָּ שָׁם, בְּחֶבֶל הַמֶּרחָב".

מג. עָנִיתִי לוֹ: "מֵאָז הֲלֹם נִלקַחתָּ,

יָגוֹן אוּלַי שִׁנָּה פָנֶיךָ: לֹא!

מִי אָתָּה? אִם יָדַעתִּי – נִשׁתַּכָּחתָּ.

מו. "וּמָה הַחֵטא, שֶׁזֶּהוּ גְּמוּלוֹ?

כִּי אַף אִם יֵשׁ בִּידֵי נוֹקֵם הַקֹּדֶשׁ

שׁוֹט מַר מִזֶּה – אַךְ אֵין כְּגָעֳלוֹ".

מט. "שָׁם, בְּחַיֵּי שָׁעָה וְיוֹם וָחֹדֶשׁ,

הָיִיתִי בֶן עִירֶךָ – הִיא הָעִיר

הַמְּלֵאָה קִנאָה מְלוֹא וָגֹדֶשׁ.

נב. "שָׁם כִּנִּיתוּנִי צַ’קוֹ⁶⁵ – הוּא “חֲזִיר”;

בִּגלַל עָוֹן שֶׁל זוֹלְלוֹת הַלּוֹעַ

פֹּה כָך אֶבלֶה, סָרוּחַ בַּסַּגרִיר.

נה. לֹא לְבַדִּי הֻשׁלַכתִּי כָאן, לִטבֹּעַ

בְּטִיט וָבֹץ: כִּי רַב הוּא הַצָּבָא

שֶׁל נְתִינֵי בִטנָם" – עָנָה בְנֹהַּ.

נח. “מְאֹד נַפשִׁי עָלֶיךָ דוֹאֲבָה”, –

עָנִיתִי לוֹ, – "אַך עוֹד יוֹתֵר עַל חֵלֶק

עִירֵנוּ זֹאת, נִשׂרֶפֶת מֵאֵיבָה.

סא. "וְאִם תֵּדַע, הַגֵּד: מַה סוֹף הַדֶּלֶק?

הַאֵין צַדִּיק בַּקֶרֶת? וּמֵאָן

שִׁרצֵי שִׂנאָה, הַשּׁוֹדְדִים כַּיֶּלֶק?"

סד. ⁶⁶"יָבוֹא הַסּוֹף אַחרֵי שְׁנוֹת מְדָן

וְאָז“, – עָנָה, –”יַגלוּ אַנשֵׁי הַיַּעַר

אֶת צָרֵיהֶם בְּהֶרֶג וְאָבדָן –

סז. "לִשׁלֹשׁ שָׁנִים. אָז שׁוּב ירווּ מִצַּעַר,

הוֹדוֹת לְאִישׁ פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי

הַסְּעִפִּים⁶⁷ – שֶׁאָז יִפרֹץ כְּסָעַר.

ע. "וּזְמָן רַב יְדַכֵּא אֶתכֶם שׂוֹנֵא,

וְתִסבְּלוּ קָלוֹן וְעֹל וָפֶצַע. –

יֵשׁ זוּג⁶⁸, לִבָּם לַצֶּדֶק מְקַנֵּא –

עג. "אֲבָל הָעִיר בְּאֵלֶּה לֹא חָפֵצָה.

וּמַצִּיתֵי הָאֵשׁ הֵם גֹּבַהּ־לֵב,

קִנאַת־אַחִים, וְתַאֲבַת הַבֶּצַע".

עו. נָדַם קוֹלוֹ הַדַּך וְהֶעָצֵב,

אֲבָל אֲנִי בִקַּשׁתִּי: "לֹא הִשׂבַּעתָּ

אֶת רְעָבִי – לְעוֹד אֲנִי תָאֵב.

עט. "טֶגיַיוֹ, רוּסטִיקוּצִ’י, פָרִינָטָה

הַנַּעֲלֶה, וּמוֹסקָה הַגִּדֵּם⁶⁹ –

הַדּוֹר הַהוּא, שֶׁטּוֹב נַפשָׁם אָבָתָה, –

פב. "אוֹתָם אֵיפֹה אֶמצָא? מַה יְקַדֵּם

אֶת מֶבָּטִי: הַאִם בַּזִּיו תַּלבֵּנָּה

נִשׁמוֹתֵיהֶם – אוֹ תֹפֶת תַּשׁמִידֵם?"

פה. "כֵּהָה נַפשִׁי – נַפשָׁם כֵּהָה מִמֶּנָּה;

אוֹתָם תִּראֶה, אִם דַּי תּוֹסִיף לָרִיד,

וְצָרָתָם" – עָנָה – "גַּם־כֵּן תִּראֶנָּה.

פח. "אִם שׁוּב תֵּצֵא מִשַּׁעַר הַמַּפרִיד

בֵּין פֹּה וְשָׁם – לְחֶלֶד אוֹר וּפֶצַח,

שָׂא בִרכָתִי. גָּמַרתִּי. אַל תַּחרִיד".

צֵא. הִבִּיט אֵלַי, פּוֹזֵל, מַרכִּין הַמֵּצַח;

וְשַׁח רֹאשׁוֹ, וְהוּא נָפַל, כְּפָר

שֶׁנֶּעֱרַף, בֵּין עִוְּרֵי הַנֵּצַח.

צד. רַבִּי אָמַר: "לֹא יַעַל מֵעָפָר

עַד יִקרָאֵם לַשֶּפֶט אֵל הַזָּעַם:

יָשׁוּבוּ אָז כֻּלָּם, לְקוֹל שׁוֹפָר,

צז. "אֶל קִברֵיהֶם, לִלבֹּשׁ גּוּפָם עוֹד פָּעַם;

אָז יִשׁמְעוּ אֶת רַעַם הַמִּשׁפָּט

וְלֹא יִדֹּם לָעַד אוֹתוֹ הָרָעַם!"

ק. כֹּה, תּוֹךְ עֵרוּב שֶׁל טִיט וָגֵו, בַּלָּאט

פָּסַחנוּ גַם סָקַרנוּ בְתוֹעֶפֶת

סִתרֵי עָתִיד. – "מוֹרִי, הַאִם הָחלַט,

קג. "כִּי יֶאֱרַך סִגּוּף אַחרֵי הַשֶּׁפֶט?

וְאִם יִמּוֹר – מַה בִּמקוֹמוֹ יָבוֹא –

הַהַרוָחָה מִצַּעַר – אוֹ תוֹסֶפֶת?"

קַו. עָנָה: "דָּבָר, בְּהִשׁתַּכלֵל טִיבוֹ

(כֵּן אֲרִיסטוֹ מְלַמֶּדךָ מוֹדִיעַ), –

גַּם תַּענוּגוֹ יִגדַּל, גַּם כְּאֵבוֹ.

קט. "וְיוֹם הַדִּין – לַמרוֹת שֶׁלֹּא יַגִּיעַ

עַם זֶה אָרוּר לְגֹּבַהּ הַשִּׁכלוּל –

יַרבֶּה חֶבְלָם, כִּי אֶת טִיבָם יַגבִּיהַּ"…⁷⁰

קיב. כָּזֶה דִבֵּר, עֵת סַבנוּ קַו הַלּוּל, –

וְעוֹד הַרבֵּה שֶׁכָּאן לֹא אֲפָרֵשָׁה.

עַל חוֹף הַבּוֹץ מוֹרָד הָיָה סָלוּל,

קטו. וַנֵּרדּ אֶל חוּג מָמוֹן⁷¹, אֲבִי כָל רֶשַׁע.

פָרִינָטָא⁷²

מזמור י'

א. בֵּין הַחוֹמָה⁷³ וַאֲרוֹנוֹת הַנֹּהַּ

פָּנָה מוֹרִי לָלֶכֶת בְּמִשׁעוֹל,

וְאַחֲרָיו אֲנִי. "מוּסָר גָּבוֹהַּ,

ד. הַנּוֹהֲלֵנִי בֵּין לוּלֵי שְׁאוֹל

לְמַטָּרָה נִשׂגֶּבֶת גַּם נִסתֶּרֶת"

אָמַרְתִּי לוֹ, "הַרשֵׁנִי־נָא לִשׁאוֹל:

ז. "הַאִם מֻתָּר לִראוֹת גַּם לְדַבֵּר אֶת־

הַנִּקבָּרִים? פָּתוּחַ כָּל אָרוֹן

וְכָל אֲפֵר מוּרָם, וְאֵין מִשׁמֶרֶת."

י. ⁷⁴"יִסָּגְרוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן,

עֵת כָּל אָרוּר מִיהוֹשָׁפָט לְמַטָּה

יָבִיא גּוּפוֹ". עָנָה לִי הַגָּאוֹן.

יג. "וְאֶת אֲשֶׁר חוֹזוֹת עֵינֵינוּ עָתָּה –

הֵם כַּת אֶפִּיקוּרוֹס, הוּא הַדּוֹרֵשׁ:

“מוֹת כִּי תָמוּת – בְּגוּף וָנֶפֶשׁ מָתָּ”.

טז. "אַךְ תִּתמַלֶּאנָה פֹה, בְּעִיר הָאֵשׁ,

גַּם בַּקָּשָׁה אֲשֶׁר בִּקַּשׁתָּ מֶנִּי –

גַּם זֹה שֶׁלֹּא הֵעַזתָּ לְבַקֵּשׁ⁷⁵".

יט. עָנִיתִי לוֹ: "רַבִּי הַטּוֹב, אֵינֶנִּי

מַסתִּיר לִבִּי. – נִשׁמַרתִּי מֵהַרבּוֹת

מִשׁאֲלוֹתַי: צָוךָ זוֹכֵר הִנֵּנִי⁷⁶".

כב. "אִישׁ חַי, נוֹאֵם בֵּין לַחַשׁ הַלַּבּוֹת,

שְׂפַת עִירִי – שְׂפַת הַיֹּפִי⁷⁷, – שָׂא־נָא

פָּנֶיךָ לִי וְכָאן הוֹאֵל לִשׁבּוֹת.

כה. "כִּי גַם אַתָּה יְלִיד בִּירַת טוֹסקָנָה⁷⁸,

הִיא חֶמדָּתִי בְּאֹשֶׁר וְצָרָה –

אַף אִם עָלַי בְּצֶדֶק הִתאוֹנָנָה".

כח. כָּזֹאת פִּתאֹם קוֹל רָם אֵלַי קָרָא

מִתּוֹך אָרוֹן בּוֹעֵר; נַפשִׁי הָמָתָה,

דָּבַקתִּי אֶל רַבִּי, אֲחוּז מוֹרָא,

לא. וְהוּא אָמַר: "מַדּוּעַ כֹּה תָמָהתָּ?

הַבֵּט וּראֵה אֶת הַגָּדוֹל _⁷⁹

עַד חֲלָצָיו: הֲרֵיהוּ פָרִינָטָא".

לד. סָקַרתִּי בוֹ: עָמַד מַבלִיט חָזֶה,

זְקוּף הָרֹאשׁ וִישַׁר הַכְּתֵפַיִם,

כְּמוֹ שְׁאוֹל וָעֹנֶשׁ מְבַזֶּה.

לז. וּמַנהִיגִי אֵלֵיהוּ בַיָּדַיִם

הַזְּרִיזוֹת דָּחַנִי מִמקוֹמִי,

לוֹחֵשׁ: “דַּבֵּר עָנָיו וְשַׁח־עֵינָיִם”.

מ. נִגַּשׁתִּי, הוּא, כְּמוֹ מִתּוֹך דֳּמִי

שֶׁל בּוּז אֶל הָעוֹמֵד מִתַּחַת

לַאֲרוֹנוֹ, וַיֹּאמֶר לִי: “בֶּן מִי?”

מג. בְּלֵב תָּמִים גִּלִּיתִי לוֹ מִשׁפַּחַת

אֲבוֹת בֵּיתִי. גַּבּוֹת עֵינָיו הֵרִים,

כְּמִתאַמֵּץ לִזְכּוֹר אֶת הַנִּשׁכַּחַת.

מו. בַּסּוֹף אָמַר: "צָרִים הָיוּ, צָרִים

גַּם לִי גַּם לְבֵיתִי, וּפַעֲמַיִם

אֶת מֶמְשַׁלתָּם שָׁבַרְתִּי עַד הַחרִים".

מט. “בֵּיתִי גָּלָה – וָשָׁב אַחַת וּשְׁתָּיִם”,

עָנִיתִי לוֹ. "בֵּיתוֹ שֶׁל מַר הָגלָה –

וְגַם נִשׁאַר מִחוּץ לַדְּלָתָיִם"⁸⁰.

נֹב. לְפֶתַע רֹאשׁ מִגֹּב אַחֵר⁸¹ עָלָה

עַד הַסַּנטֵר. אוּלַי שׁוֹכֵן הַקֶּבֶר

נִסָּה לָקוּם עַל בֶּרֶךְ כְּפוּלָה.

נה. סְבִיבוֹתַי סָקַר לְמוּל כָּל עֵבֶר,

כְּמוֹ קִוָּה לִמצוֹא בַחֲשֵׁכָה

פַּרְצוּף אַחֵר; אוּלָם נִכזַב הַסֵּבֶר.

נח. קָרָא: "אִם חַי, בְּשֶׂגֶב רוּחֲךָ,

עָבַרתָּ סַף שֶׁבּוֹ לֹא הֶאֱמַנתִּי,

בְּנִי לָמָּה אֵינֶנּוּ?" וּבָכָה.

סא. "לֹא בִרצוֹנִי נְתִיב רַגלַי כּוֹנָנתִּי:

זֶה מַנהִיגִי – רִמּוֹן שֶׁשְּׂרָפוֹ

הָיָה שָׂנוּא לִגוִידוֹ⁸² קָוַלקַנטִי",

סד. אָמַרתִּי לוֹ. (גַּם אֹפֶן סִגּוּפוֹ,

גַּם דְּבָרָיו כְּבָר גִּלּוּ לִי, מִי הוּא,

וּמפוֹרָטוֹת עָנִיתִי לוֹ אֵיפֹא).

סז. הוּא הִזדַּקֵּף פִּתאֹם – וַיַּעַל נִיהוּ:

"הָיָה שָׂנוּא" אָמַרתָּ לִי: הֲמֵת?

הַכבָר חָשׂכּוּ שָׁמַיִם לֹא יַנִּיהוּ?"

ע. אֵחַרתִּי לְהָשִׁיב לוֹ, מִתחַבֵּט

בְּאִי־דַעתּוֹ⁸³; אוּלָם הֵבִין אַחֶרֶת –

וּנפוֹל נָפַל בָּאֵשׁ, לְבִלתִּי־צֵאת.

עג. אַךְ הָרִאשׁוֹן – הָרוּחַ הַנֶּאדֶּרֶת

בַּל יַכנִיעֶנָּה תֹפֶת לְעוֹלָם –

לֹא נָע, לֹא זָע, לֹא זָז כְּרֹחַב זֶרֶת

עו. וְכֹה הִמשִׁיך⁸⁴: "יֵמַר לִי גּוֹרָלָם,

אִם עוֹד לִמשׁוֹל לֹא שָׁבוּ הָאַרמוֹנָה –

מִזֹּה הָאֵשׁ יֵמַר לִי. וְאוּלָם –

עֵט. "בְּטֶרֶם עוֹד נ' פַּעַם פֶּרסֵפוֹנָה⁸⁵,

מוֹשֶׁלֶת כָּאן, אֶת זִיו עֵינָהּ תָּמִיר,

עֹל מְאוֹתַי תֵּדַע, כִּי בּוֹא תָבוֹאנָה,

פב. "אֲבָל (כֵּן שׁוֹב תָּשׁוּב לְאוֹר וָנִיר!)

הַגֵּד: לָמָּה עַם זֶה שֶׁכִּבְּדַנִי

כֹּה עַל בֵּיתִי גִּזרֵי דִינוֹ יַחמִיר⁸⁶?"

פה. עָנִיתִי: "מַר שׁוֹכֵחַ, מְדֻמַּנִי,

אֶת אַרבִּיָּה⁸⁷: דָּמָהּ צוֹעֵק עַל לֵב

הַנּוֹעָדִים בִּכְנֶסֶת סַן־גּ’ובַנִּי⁸⁸".

פַח. הֵנִיף רֹאשׁוֹ, וַיֹּאמֶר לִי, עָצֵב:

"לֹא לְבַדִּי עָשִׂיתִי זֹאת: שִׁבטֵנוּ

בִקשִׁי עָרפּוֹ צִמדַנִי לָאוֹיֵב.

צא. "אַך, עֵת הִסכִּימוּ כֹּל⁸⁹ לָתֵת עִירֵנוּ

פלורֶנצִיָּה לָאֵשׁ, לְסוֹף סְדֹם,

אָז לְבַדִּי קָרָאתִי: לֹא תִתֵּנוּ!"

צד. "בִּי (כֵּן זַרעוֹ יָנוּחַ בְּשָׁלוֹם!) –

יִפתֹּר חִידָה⁹⁰", בִּקַּשׁתִּי, "שֶׁהִטרִידָה

אֶת בִּינָתִי מֵאָז גִּשׁתִּי הֲלֹם.

צז. "אוֹר־מֶבַּטכֶם חוֹדֵר אָמנָם עָתִידָה,

אַך כָּל הֹוֶה לְעֵינֵיכֶם טָמִיר;

הַאִם יַד אֵל צָעִיף עָלָיו הוֹרִידָה?"

ק. “כִּרפֵה־רְאוּת”, עָנָה אוֹתוֹ אַדִּיר,

"יִראֶה צוּרָה שֶׁמֵּרָחוֹק תּוֹפִיעַ:

כָּך, לֹא יוֹתֵר, גַּם לָנוּ אוֹר מֵאִיר

קג. "אֶת הַקָּרוֹב עָנָן קוֹדֵר מַטבִּיעַ;

מִמַּעֲשֵׂי יוֹם זֶה, אוֹ יוֹם עָבַר,

פֹּה לֹא נֵדַע מְאוּם, אִם אֵין מוֹדִיעַ.

קו. "בְּיוֹם הַדִּין⁹¹, עַל־כֵּן, שָׁחוֹר תִּשׁחַר

פֹּה כָּל בִּינָה, וְלֵיל אֵין־סוֹף יִבלַע לָהּ

בְּהִסָּגֵר לָעַד דַּלתֵי מָחָר".

קט. אָז מִתחָרֵט אָמַרתִּי: "נָא הוֹדַע לָהּ

לְנֶפֶשׁ זֹה, שֶׁנֶּעֶלמָה בְגַיא,

כִּי חַי הַבֵּן – עוֹדֶנּוּ שָׁם, לְמָעלָה.

קיב. "וְאִם עִכֵּב עִכַּבתִּי מַעֲנִי,

אֵין זֹאת כִּי אִם תָּמַהּ מֹחִי תָּמוֹהַּ

לַסּוֹד אֲשֶׁר פָּתַר לִי אֲדוֹנִי".

קטו. אוּלָם מוֹרִי כְּבָר קָרָא לִי: “בּוֹאָהּ!”

לִפנֵי לֶכתִּי שָׁאַלתִּי, מְמַהֵר,

מִי שְׁכֵנָיו, וַיַּעַן לִי הַשּׁוֹעַ:

קיח. ⁹²"פֹּה אָטַּויָן, הַכֹּמֶר הַכּוֹפֵר,

וּפרֵדֵרִיק: זֶה דַי, בִּשׁאָר הַחֶבֶר

מַה לִּי גַם לָך? הֵם אֶלֶף וְיוֹתֵר".

קכא. גָּמַר, וְאַט צָנַח בְּאֵשׁ הַקֶּבֶר;

וְשַׁבתִּי, גַּם שָׁקַלתִּי בְקִרבִּי

אֶת דִּבּוּרוֹ הַמְּנַבֵּא לִי שֶׁבֶר⁹³.

קכד. מוֹרִי הָלָך; אוּלָם הֵבִין עָצבִּי

וַיֹּאמֶר לִי: "הֲמַר הָיָה גָבִיעַ

שָׁתִיתָ פֹּה?" גִּלִּיתִי לוֹ לִבִּי.

קכז. "אֶת נְבוּאַת הָאֵיד שֶׁזֶּה הִבִּיעַ,

צְבֹר בַּלֵּב כְּהוֹן בְּמַחֲבוֹא ".

אָמַר: “אוּלָם” – (פֹּה יָד אֶל־עָל הִגבִּיהַּ)

קל. "רַק עֵת לִמעוֹן עַלמַת הָאוֹר⁹⁴ תָּבוא,

זוּ בִמגִלּוֹת עָתִיד נִתַּן לִקרוֹא לָהּ,

אֶת דַּרכְּךָ תֵדַע עַד סוֹף־קַוּוֹ".

קלג. וַנַּעֲזֹב אֶת הַחוֹמָה, וּשׂמֹאלָה⁹⁵

אֶל תּוֹךְ הָעִיר מוֹרִי נָטָה רַגלוֹ;

וַנֵּרֶד עוֹד יוֹתֵר עָמֹק שְׁאֹלָה –

קלו. לְגַיא⁹⁶ מַרעִיל מֶרחָק בְּגָעֳלו.

מְחַלְּלֵי הַשֵּׁם

מתוך מזמור י"ד

ד. ⁹⁷ …אָז לַמֵּצַר הִגַּענוּ, הַמַּגבִּיל

אֶת הַחֹרְשָׁה פְנִימָה⁹⁸, וַתּוֹפִיעַ

לִי כָל אֵימַת יָדוֹ שֶׁל הַפָּלִיל.

ז. אֵיךְ אֲתָאֵר מַרְאֶה, שֶׁלֹּא יַגִּיעַ

דִּמיוֹן לְשַׁעֲרוֹ? שִׁפלַת מִדבָּר

אֵין דֶּשֶׁא בוֹ, כֻּלּוֹ עֶריָה וָזִיעַ.

י. כִּנהַר־דִּי־נוּר לַיַּעַר הָאַכזָר,

כֵּן הַסְּבָך שֶׁל צַעַר הוּא מַחגֹּרֶת

לַשְּׁפֵלָה. עָמַדנוּ בַמֵּצָר:

יג. כָּל הַמִּישׁוֹר הוּא חוֹל יְבַשׁ־בַּצֹּרֶת,

עָמֹק כָּזֶה, שֶׁבְּרַגלוֹ רָמַס

בְּאֶרֶץ לוּד קָטוֹן⁹⁹ עִם הַנִּמֹּרֶת.

טז. יִקְרָא נָא זֹאת בֶּן־חֶלֶד, וְיִמַּס

לִבּוֹ – כִּי שָׁם, מֵעַל גְּבוּל הַיַּעַר,

נִגלָה לִי זַעַם אֵל נוֹקֵם חָמָס.

יט. הַנְּשָׁמוֹת – מַדָּן חֶרפַּת הַמַּעַר,

קוֹלָן בְּכִי וָנִי; צוּרוֹת אֵינָן

אָמנָם שׁוֹנוֹת, וְלֹא שָׁוֶה הַצָּעַר.

כב. ¹⁰⁰ כִּי יֵשׁ מֵהֶן תִּשׁכַּבנָה פְּרַקְדָּן,

וְיֵשׁ מֵהֶן נִתכַּוְצּוּ לָשֶׁבֶת;

וְיֵשׁ שֶׁלֹּא תָנ_נָה¹⁰¹ מִנּוּדָן –

כה. וְהֵן מִכֹּל תִּרבֶּינָה כַּתְּ שׁוֹכֶבֶת

הִיא הַמְּעָט, אוּלָם עַל הַשְּׁאָר

עוֹלֶה בִכיָהּ. כִּי גִּזִיזֵי שַׁלְהֶבֶת

כח. יֵרדוּ לְאַט־לְאַט כְּשֶׁלֶג־הָר

בְּנוּם רוּחוֹת – וְיִטרְפוּ יָשֹׁדּוּ

אֶת אֲסִירֵי הַחוֹל הַמְּבֹעָר.

לא. כֹּה צָף עַל חֵיל הַמּוֹקְדוֹן בְּהֹדּוּ

מְטַר לַבּוֹת; וַיצַו הַמְּפַקֵּד,

כִּי בִדרִיסָה מַהֵר כָּל זִיק יָרֹדּוּ,

לד. בְּטֶרֶם זִיק אַחֵר בּוֹ יִתלַכֵּד,

פֶּן תִּתגַּבֵּר הָאֵשׁ וְתַעֲשֶׂה לָהּ

אַבִּיר וָסוּס לְתֶבֶן הַמּוֹקֵד.

לז. אַך זוֹ הָאֵשׁ לֹא פָגָה, לֹא חָדֵלָה:

סִגּוּף כָּפוּל, כִּי בָהּ הֻצַּת הַחוֹל,

כְּמוֹ פְּתִיל, עֵת יַך בַּרזֶל בַּסֶּלַע.

מ. אֵין מְנוּחָה, אֵין מְנוּחָה לִמחוֹל

יְדֵי הָאֻמלָלִים – מֵרֹאשׁ לַבֶּרֶך,

מֵעֲקִיצַת יָמִין לִכאֵב שְׂמֹאל.

מג. "רַבִּי, מִלבַד מִפתַּן קִריַת הַפֶּרֶך,

שֶׁחֲסָמוֹ הַשֵּׁד הַמִּתעַקֵּשׁ¹⁰²,

אֵין פֹּה מִסתָּר, שֶׁלֹּא תֵדַע בּוֹ דֶרֶך:

מו. ¹⁰³"אֱמֹר אֵיפוֹא, מִי זֶה – הַבָּז לָאֵשׁ,

בְּגַאֲוָה רוֹבֵץ לוֹ עֵרֶב־שֶׁתִי

וַעֲקִיצוֹת הַגֶּשֶׁם מְכַבֵּשׁ?"

מט. שָׁמַע הַלָּז אִמרִי, אֲשֶׁר הִפנֵיתִי

לְמַנהִיגִי, וַיַּעַן לֹא־נִדרָשׁ:

"כַּחַי אֲנִי כַּמֵּת – לֹא נִשׁתַּנֵּיתִי!

נב. "אַף אִם תּוֹגַע, אֱלִיל, אֶת הֶחָרָשׁ,

אֲשֶׁר יָדָיו חִצֶּיךָ תְּלַהֵטנָה –

עַזִּים כַּחֵץ, שֶׁאֶת נַפשִׁי גֵרַשׁ;

נה. "אִם תִּתפַּלֵּל: ‘עֲזוֹר, ווּלקָן, מַלֵּט־נָא!’

(כְּאָז, בְּיוֹם מְרוֹד בְּנֵי עֲנָק),

וְהוּא עִם עֲבָדָיו בְּפַחַם אֶטנָה

נח. "חָרֹש יַחרֹשׁ בַּפִּיחַ עַד־נֶחנָק:

וְאַלפֵי־חֵץ אִם תּוֹר בִּי זֹאת הַפַּעַם –

אַף לֹא תִּשׂבַּע נָקָם, כִּי לֹא אֶנאָק!"

סא. בְּקוֹל עוֹד לֹא שָׁמַעתִּי, קוֹל כָּרַעַם,

שָׁאַג מוֹרִי: "הִדֹּם, רָקָב וּמסֹס!

זֹה הַגַּבהוּת, זֹה מְרִירוּת הַזַּעַם –

סָד. "הֵן הֵן עָנשֵׁך, נִשׁמַת קַפָּנֵיאוֹס:

כִּי עַל רֹאשֵׁך אֶת שִׂנאָתֵך תָּסֵבִּי

וְרַעֲלֵך תַּצִּיקִי לָךְ אֶל כּוֹס"

סז. זֶה הַמּוֹרֵד, שֶׁכֹּה לִבִּי יַקשֶׁה בִּי",

הוֹסִיף יוֹתֵר בְּנַחַת, "הוּא אַחַד

שִׁבעַת מַלכִי יָוָן, צָרִים עַל תֵּבִּי.

ע. "אָז לֹא פָחַד מֵאֵל, גַּם לֹא יִפחָד;

אַך מִכְּאֵב תֵּמַר לוֹ שִׁבעָתַיִם

פְּרִיצוּתוֹ: תַּחתֶּיהָ נִי יֻכחָד.

עג. בֹּא אַחֲרַי, וְהוֹי לְרַגלֶךָ, אִם

תִּדרוֹס בַּחוֹל – כִּי עַז מְאֹד הַחֹם:

עַל־יַד גְּבוּל הַיַּעַר נֵט רַגלָים."

עו. הָלַכנוּ אָט; וְכֵן הִגַּענוּ דֹּם

לְחוֹף יוּבַל קָטֹן; כִּי אֲדַבֶּר בּוֹ,

יֶחרַד עָלַי לִבִּי – הָיָה אָדֹם.

עט. שָׁטַף בַּחוֹל, כְּמוֹ עַל־יַד וִיטֶרבּוֹֹ¹⁰⁴

הַמַּעֲיָן אֵלָיו בָּאוֹת לִטבּוֹל

הַפִּלַּגשִׁים בַּלֵּיל לְהִטָּהֵר בּוֹ.

פב. גַּם גְּדוֹתָיו, גַּם סֶרֶט הַמִּשׁעוֹל

לִשׁנֵי צִדָּיו, גַּם קַרקָעוֹ הֵם אָבֶן –

מַעבָּר יָחִיד בְּתוֹך מִדבַּר הַחוֹל.

פה. "עָצמוּ פִּלאֵי שְׁאוֹל; אוּלָם הֲתָבֶן

כִּי אֵין דָּבָר – מִשַּׁעַר הַמָּבוֹא

עַד הַתַּחתִּית, בְּכָל מַלכוּת הָאָוֶן –

פח. "נִפלָא מִפֶּלֶג זֶה? נִפלָא טִיבוֹ,

וְגַם נִפלָא הָאֵד, שֶׁהוּא מֵזִיעַ,

הַמְּכַבֶּה כָּל אֵשׁ עַל נְתִיבוֹ."

צא. זֹאת עַל אָזנִי אוֹתוֹ גָאוֹן הִבִּיעַ;

וּבִקַּשׁתִּיו שֶׁחִידָתוֹ יִפתֹּר,

גַּם רְעָבִי, אֲשֶׁר גֵּרָה, יַשׂבִּיעַ.

צד. ¹⁰⁵“יֵשׁ־אִי חָרֵב בַּיָּם וּשׁמוֹ כַפתּוֹר”,

עָנָה: "שָׁם לְפָנִים מָלַךְ סָטוּרֶן¹⁰⁶,

שֶׁבְּיָמָיו זַכַּאי הָיָה הַדּוֹר.

צז. "וְיֵשׁ בּוֹ הַר־הָאֵידָה: אַרְזֵי־תֹרֶן

הָיוּ כִתְרוֹ – הַיּוֹם כֻּלּוֹ נָשַׁם,

כְּמוֹ, בִּגמַר הַדִּישׁ, תֵּשַׁם הַגּרֶן.

ק. "שָׁם יֻפִּיטֶר תִּינוֹק גָּדַל; וְשָׁם

אֶת קוֹל בִּכיוֹ, כִּדבַר אִמּוֹ קִבֵּילָה,

הֶחרִישׁוּ כֹהֲנֶיהָ בְּרַעשָׁם.

קג. "יָשִׁישׁ עֲנָק עוֹמֵד בְּעִמקֵי־צֶלַע

הָהָר הַזֶּה; עָרפּוֹ פָנוּי לְנֹא,

עֵינָיו לְרוֹם – לִשׁבַע גִּבעוֹת הַסֶּלַע.

קו. "רֹאשׁוֹ זָהָב; זְרוֹעַ יְמִינוֹ

גַּם שְׂמֹאלוֹ הֵן כֶּסֶף, גַּם חָזֵהוּ

עַד הָאֵזוֹר; נְחֹשֶׁת הִיא מָתנוֹ;

קט. "עַד כַּף רַגלו־שְׂמֹאל בַּרזֶל הִנֵּהוּ

רַק הַימָנִית הִיא חֹמֶר מְתֹעָב –

וְאַך בָּזֹה נִשׁעָן וּמִתעָרֶה הוּא.

קיב. "שִׁסַּע גּוּפוֹ, לְבַד מֵהַזָּהָב,

סְדָק מַרעִיף טַל־לֵחַ כְּדוֹמֵעַ,

אֲשֶׁר זִרמוֹ צִנּוֹר עַד פֹּה נָקָב.

קטו. "פֹּה רַד מִגֵּיא לָצוּר, מִסֶּלַע גֵּיאָה:

הוּא אֲכֵירוֹן, וּסטִיכּס ופלֵגֵטוֹן;

מֵהֶם יוֹצֵא, וְתֶלֶם זֶה בוֹקֵעַ

קיח. וְתַם בִּתהֹם קוֹקִיטוֹס הַתַּחתּוֹן

יַם־קֶרַח־עַד: אוֹתוֹ בְּזֹאת הָעַיִן

רָאֹה תִראֶה, לָכֵן תִּדֹּם לָשׁוֹן"

קכא. וָאֲדַבֵּר: "בֵּאַרתָּ לִי מֵאַיִן

הַמַּעֲיָן הַזֶּה הֲלֹם יִזֹּל;

אַךְ לָמָּה פֹּה לֹא פְגַשתִּיו עֲדָיִן?"

קכד. “הֲלֹא תֵדַע, כִּי עֵמֶק זֶה עָגֹל”,

עָנָה לִי: "וְלַמרוֹת אֲשֶׁר הִרבֵּיתָ

לָרֶדֶת גַּם לָסֹב שְׂמֹאל שְׂמֹאל,

קכז. "לֹא כָל הַלּוּל סַבּוֹתָ, אֶלָּא קֶטַע.

אִם חֲדָשׁוֹת תִּראֶינָה בַּנָּתִיב

עֵינֶיךָ, בַּל תִּתמָהּ." "וְנַחַל לֶתָּה –

קל. "מַה לֹּא תַּזכִּיר אֶת לֶתָּה, רַב חָבִיב,

וְאֵי נִמצָא?" שָׁאַלְתִּי: "גַּם אֵיפֹה־נָא

הַפלֵגֵטוֹן, שֶׁדֶּמַע זֶה אָבִיו?"

קלג. “הִנֵּה” – אָמַר – "הִגַּעתָּ פלֵגֵטוֹנָה:

זִרמַת־אָדמוֹ רוֹתַחַת הוֹמִיָּה –

הֲלֹא שְׁמוֹ ‘דוֹלֵק’ בִּלשׁוֹן אַתּוֹנָה¹⁰⁷.

קלו. "אוּלָם לֹא כָאן נְהַר הַנְּשִׁיָּה¹⁰⁸:

רַק מְכֻפָּר יָבוֹא לִטבּוֹל בַּמַּיִם,

הַמְנַקִּים עָוֹן כְּלֹא־הָיָה.

קלט. "זְמָן לָסוּר הִגִּיעַ בֵּינוֹתַיִם

מֵחֹרֶשׁ זֶה; נֵלֵך, אֲנִי אַקדִּים

כִּי לֹא יֵחַם מִשׁעוֹל הַגְּדוֹתַיִם

קמב. “וְהַלַּבּוֹת תִּכבֶּינָה בָּאֵדִים.”

בּוֹגְדִים¹⁰⁹

מזמור לב

א. לוּ חֲרוּזִי צוֹרֵם, לוּ חַד מִמַּחַט –

כְּמוֹ יָאֶה לַנֵּקֶב הַקּוֹדֵר,

שֶׁהוּא מַסַּד לְכָל צוּרוֹת הַשַּׁחַת, –

ד. אָז מֻשָּׂגִי יָכֹלתִּי לְתָאֵר

וְתַמצִיתוֹ לִסחוֹט, לִמצוֹת עַד תַּמָּה:

אַך בִּשׂפָתִי הַזֹּאת – אֵיך אֲדַבֵּר?

ז. אֶת הַמָּגוֹר, אֲשֶׁר רָאִיתִי שָׁמָּה –

בְּזוּט תֵּבֵל, – אֵיךְ תְּסַפֵּר לָשׁוֹן

הָרְגִילָה לִקרוֹא יוֹלֶדֶת “מַמָּה”?

י. בְּעֶזרַתכֶן הַמּוּסוֹת¹¹⁰, אַמפִיאוֹן

הֵקִים חוֹמָה בְשִׁיר: גַּם לִי עֲזֹרנָה

סַפֵּר אֱמֶת, כִּי שְׂפָתִי אֵין־אוֹן.

יג. הוֹי נְשָׁמוֹת, בְּיָם צִנָּה תָדֹרנָה!

מַה־טּוֹב, לוּ נוֹצַרתֶּן חָצִיר אוֹ סוּף –

לֹא זֶרַע חַי, לָרֶדֶת זֹאת הַגֹּרנָה…

א. שַׁחַת־קָיִן

(הבוגדים בבשָׂרָם)

טז. תַּחַת־רַגְלֵי אַנתֵּיאוֹס¹¹¹ בַּמָעוּף

עָמַדנוּ שָׁם. נָשָׂאתִי, עַד נֵלֵכָה,

עֵינַי לְרוּם הַכֹּתֶל הַזָּקוּף, –

יט. וָאֶשׁמַע קוֹל: "זָהִיר תָּשִׂים רַגלֶיךָ,

פֶּן כַּפֵּיהֶן עַל רֹאשׁ אַחִים תָּשִׁית –

עַל רֹאשׁ אֶחָד מִמֶּנּוּ, עַם חֵלֵכָה".

כב. וְאֶל הַקּוֹל פָּנִיתִי, וָאַבִּיט:

פֹּה בְרֵכָה, שֶׁכָּל מִשׁבָּר קָפוּא בָּהּ

וְכָל שִׁטחָהּ דּוֹמֶה לַזְּכוּכִית.

כה. לֹא יִלבְּשׁוּ גַּלֵּי נְהַר דָּנֻבָּה

אוֹ תָּנָאִיס¹¹² בְּחֶבֶל הַצָּפוֹן,

בְּעֵת שֶׁדֹּב נֶחבָּא מִקֹּר הַגֻּבָּה,

כח. שִׂריָן כָּזֶה רָקוּעַ וְחָסֹן:

הַפֵּל עָלָיו אֶת רֶכֶס רוֹדוֹפֵּיאָה¹¹³ –

אַף לֹא יִשׁרֹק שׁוּלוֹ שֶׁל הַקַּרחוֹן.

לא. כְּמוֹ רֹאשָׁהּ מִיאוֹר הַצְּפַרדֵּעַ

תַָּרִים אַף תְּקַרקֵר, – כִּפנוֹת הָאוֹר,

עֵת בַּת אִכָּר לִלקוֹט בַּנִּיר תֵּצֵאָה, –

לד. כֹּה נִקבָּרִים אַף הֵם בִּגלִיד וָקֹר

עַד הַגָּרוֹן; יַקִּישׁוּ בַשִּׁנַּיִם,

כַּחֲסִידוֹת תַּקֵּשׁנָה בַמַּקּוֹר.

לז. פֹּה כָל אֶחָד עוֹמֵד כְּפוּי אַפָּיִם;

כָּעֵד לָקֹר, הָאֵד יוֹצֵא מִפֶּה, –

כָּעֵד לָאֵיד, הַטַּל מֵהָעֵינַיִם.

מ. אָז אֶת עֵינַי הֵשַּׁחתִּי, וָאֶצפֶּה

מַרגְּלוֹתַי שְׁנַיִם שֶׁנִּפתָּלוּ –

עַד הִטָּמַע הַשַּׁעַר הַמֻּקפֶּה.

מג. שָׁאַלתִּי: “מִי הַחֲבוּקִים הַלָּלוּ?”

וַיִּזקְפוּ מוּלִי אֶת הַצַּוָּאר

גַּם פְּנֵיהֶם הֶראוּנִי הָאֻמלָלוּ –

מו. וַתֵּז בִּכיָה נִצבֶּרֶת מִכְּבָר,

מֵרִיסֵיהֶם, וַתִּתקַפֵּא כַשַּׁיִשׁ –

מַחסוֹם גָּבִישׁ לַפֶּה הַמְּסֻמָּר.

מט. עוֹד לֹא סֻגַּר סוּגַר נָמֵר אוֹ לַיִשׁ

הֶסגֵּר כָּזֶה; וְהֵם בְּאַף נוֹאָשׁ,

הִתרוֹצְצוּ כִרצוֹץ שָׂעִיר בְּתָיִשׁ.

נב. וּמֵת אַחֵר (אָזנָיו הַקֹּר תָּלַשׁ)

קָרָא אֵלַי – וְלֹא הִגבִּיהַּ מֵצַח:

"מַה כֹּה תַבִּיט עָלֵינוּ, הַבַּלָּשׁ?

נה. "דַּע אֶת שְׁמָם שֶׁל זוּג נֶחבָּק לָנֶצַח:

בִּיזֶנצִיּוֹ הַיאוֹר וְהַסָּבִיב –

זֹה מוֹלַדתָּם, וְזֹה סִבַּת הָרֶצַח.

נח. "אַחִים¹¹⁴ הָיוּ, וְאָח שָׁחַט אָחִיו

בִּגלַל אַרמוֹן וָהוֹן: פֹּה שַׁחת קַיִן,

אַך אֵין גַּם פֹּה עַוָל יוֹתֵר מַתעִיב:

סא. "לֹא בֵן בּוֹגֵד¹¹⁵, שֵׁלְּבַָבוֹ בַקַּין

פִּלַּח אַרתּוּר וְגַם צִלּוֹ דִקֵּר;

לֹא קַנצֶ’ליֵר¹¹⁶, מַרעִיל אָבִיו בְּיַיִן;

סד. "לֹא זֶה, הוֹרֵג תִּינוֹק לְהִשׂתַּכֵּר

מִירֻשָּׁתוֹ – הוּא סַסּו מַסקֵרוֹנִי,

שֶׁמֵּת בְּכַד־שֶׁל־עֵץ רְפוּד־מַסמֵר.

סז. וּשׁמִי הוּא קָמִישׁוֹן. בּוֹגֵד כָּמוֹנִי,

גַּם רַע מִנִּי, עוֹד חַי קַרלִין אָחִי:

נִשׁמַת קַרלִין, לָרֶדֶת פֹּה הִכּוֹנִי!"

ע. רַבִּים, רַבִּים רָאִיתִי – כָּל לְחִי

גֵּרַד, שֵׂרַט הַקֹּר אַלפֵי שָׂרֶטֶת:

חַי מְגוֹרָם בַּנֶפֶשׁ, גַּם יְחִי.

ב. אַנטֵינוֹרָה¹¹⁷

(הבוגדים במולדת או במפלגה)

עג. וַנֵּלֶךְ מוּל לִבַּת תֵּבֵל¹¹⁸, שַׁלֶּטֶת

בְּכָל מַשָּׂא, שׁוֹאֶבֶת כָּל מִשׁקָל;

וְחֹרֶף־עַד הֶחֱרִידַנִי רֶטֶט.

עו הָיָה מִקרֶה, אוֹ חֵפֶץ, אוֹ גוֹרָל –

זֹאת לֹא אֵדַע: אַך בֵּין מְאוֹת גֻּלגֹּלֶת

בְּרֹאשׁ אֶחָד סוּל־עַרדָּלִי נִתקָל.

עט. קָרָא בִבכִי: "מַה תָּפֶר לִי כַרבֹּלֶת?

הֲגַם אַתָּה רוֹדֵף אוֹתִי לִנקוֹם

עַל אַרבִּיָּה¹¹⁹, נָהָר אֲדֹם שִׁבֹּלֶת?"

פב. אָמַרתִּי: "רַב, הַמתֵּן־נָא בַמָּקוֹם –

בְּעוֹד מְעָט נָאוּץ לִגבוּל הַשַׁחַת:

צָץ חֶשֶׁד בִּי – מִי הוּא אוֹתוֹ עָקֹם?"

פנ. רַבִּי עָמַד; וָזֶה, כָּפוּף, מִתַּחַת

לִבלוֹרִיתוֹ הֵקִיא דִּברֵי גְנָי.

אָמַרתִּי: “מִי אַתָּה, מַטִּיף תּוֹכַחַת?”

פח. אָמַר: "וּמִי אַתָּה, מַכֵּה פָנָי?

מַה תִּתהַלֵּךְ עַל קֶרַח אַנטֵינוֹרָה

בְּרֶגֶל זֹה, קָשָׁה מֵעֶצֶם חָי?"

צא. “כִּי חַי אֲנִי, וְעוֹד אָשׁוּב הָאוֹרָה”,

עָנִיתִי לוֹ: "וָשָׁם, אִם כֹּה תֹאבֶה,

גַּם אֶת כְּבוֹד שִׁמךָ זָכֹר אֶזכֹּרָה".

צד. עָנָה לִי: "לֵך! לְהֶפֶך אֲקַוֶּה:

חֶפצֵנוּ פֹה לִקבֹּר חֶרפָּה בַּחֹרֶף;

הַמַּחֲבֵא הוּא כֹפֶר הַמַּדוֶה".

תז. אָז תְּפַשׂתִּיו בְּתַלתַּלֵּי הָעֹרֶף:

"הַגֵּד שִׁמךָ, אוֹ הוֹי לַשְּׂעָרוֹת –

וְחֹד הַקֹּר יָחֹק שְׁמוֹ בַתֹּרֶף!"

ק. עָנָה לִי: "אֶת כֻּלָּן תּוּכַל מְרוֹט –

שֵׁם לֹא תִשׁמַע, וְלֹא תִראֶה אַפַּיִם,

אַף אִם רֹאשִׁי מֵעַל שִׁכמִי תִכרֹת!"

קג. אֶת תַּלתַּלָּיו אָגַרתִּי בַחָפנַיִם

גַּם בְּחָזקָה סָחַבתִּי עַד נַכֵּשׁ,

וְהוּא יִלֵּל – אֲבָל הִרכִּין עֵינָיִם.

קו. לְפֶתַע קוֹל: "הַס, זֶרַע דָּם עִקֵּשׁ!

מַה תְּיַבֵּב, הוֹ בּוֹקָה דֶליַבָּטִי¹²⁰?

הַאֵין לָךָ שִׁנַּיִם לְקַשׁקֵשׁ?"

קט. “אַל תְּדַבֵּר עַכשָׁו”, אֲנִי קָרָאתִי:

"בּוֹגֵד אָרוּר, בְּכָל עַמִּי אַכרִיז

מִי הַנִּבזֶה שֶׁכָּאן אוֹתוֹ מָצָאתִי!"

קיב. “לֵך”, הוּא עָנָה: "תַּכרִיז אוֹ גַם תַּפרִיז

מַה שֶׁתַּחפֹּץ – אִם תַּעַל הָאַוֵּירָה;

וְאַל תִּשׁכַּח אֶת זֶה – אֶת הַפָּזִיז.

קטו. ¹²¹"אֶתנַן צָרפַת קִבֵּל. צָרפַת גָּבֵרָה –

אַךְ עַד־עוֹלָם עַל כֶּסֶת קְרִירָה

פֹּה יִתעַנֵּג בּוּאוֹזוֹ בֶּן דּוּאֵירָה.

קיח. "יֵשׁ עוֹד רַבִּים בְּזֹה הַמַּטמוּרָה:

הִנֵּה כוֹמָר בּוֹגֵד מִבֶּקֶּרִיאָה

שֶׁגִּרוֹנוֹ פיוֹרֶנצָה נִסְּרָה;

קכא. "זֶה סוֹלדַּניֶר שֶׁדַּלַת־עָם הִרתִּיעַ

לִמרוֹד; וְזֶה תֵּיבַּלדוֹ הַשָּׁנִיא,

שֶׁבַּחוֹמָה לַצָּר פָּתַח בְּקִיעַ".

אוּגוֹלִינוֹ

קכד. ¹²²וַנַּעֲבֹר; וְשׁוּב תָּשׁוּר עֵינִי

זוּג חֲבוּקִים – כִּשׁנֵי אַחִים מֵרֶחֶם –

רֹאשׁ הָאֶחָד עַל עֹרֶף הַשֵּׁנִי.

קכז. וְהָעֶליוֹן כִּנשׁוֹך רָעֵב פַּת־לֶחֶם,

גָּרֹד גָּרַד אֶת שֶׁלֶד הַתַּחתּוֹן

בִּמְקוֹם חִבּוּר הַמֹּחַ וְהַשֶּׁכֶם.

קל. אָכֵן טָרַף תִּידֵיאוֹס הַקַּדמוֹן

מָלֵּא שִׂנאָה, אֶת גֻּלגָּלתּוֹ הַמֵּתָה

שֶׁל הוֹרְגוֹ. – אָמַרְתִּי: "אִישׁ חָרוֹן,

קלב. "פּוֹרֵם, כְּחַיתוֹ־פֶּרֶא, קֶטַע־קֶטַע –

מִתּוֹך בְּשַׂר הַפֶּצַע הַטָּרִי, –

הַגִּידָה לִי, עַל־מָה אוֹתוֹ שָׂנֵאתָ:

קלו. "כִּי, אִם צָדוֹק צָדַקתָּ בַּמְּרִי,

וְאִם אֵדַע מִי זֶה וּמַה הִרשִׁיעַ

וְלֹא אֶדֹּם מֵרֶטֶט, – בְּשִׁירִי

קלט. "אֶת הָאֱמֶת לְדוֹר וָדוֹר אוֹדִיעַ.

מזמור ל"ג

א. הֵרִים רֹאשׁוֹ מֵאֹכֶל־הַכִּעוּר

אוֹתוֹ רָשָׁע, וַיְּנַגֵּב אֶת פִּיהוּ

עַל שַׂעֲרוֹת הָעֹרֶף הַשָּׁבוּר,

ד. ¹²³וַיַּעַן לִי: "מַה עֲוֹנוֹ, וּמִי הוּא –

אִם אֲסַפֵּר, אַחי ֶ ה זִכרֵי יָגוֹן

שֶׁבְּתִמהוֹן אֵימָה כָל־לֵב יַתמִיהוּ.

ז. אַך אִם יִפֹּל אִמרִי כְּזֵרָעוֹן –

מֵנִיב חֶרְפָּה לָזֶה, הַמָּך לְמַטָּה –

אָז אֲדַבֵּר, בּוֹכֶה מִתּוֹך שָׂשׂוֹן.

י. "מִי אָתָּה – בַּל אֵדַע, וְאֵיך יָרַדתָּ:

אוּלָם דִּבַּרתָּ לִי בִּשׂפַת יְלִיד

פלוֹרֶנצִיָּה: שְׁכֵן עִירֵנוּ אָתָּה.

יג. שְׁמִי – שַׂר אוּגוֹלִינוֹ הַנָּגִיד,

שְׁמוֹ – הֶגמוֹן רוּגֵ’ירִי: וּמַדּוּעַ

הוּא לִי שָׂנוּא – אַגִּיד לָכֶם, אַגִּיד.

טז. "אֱמוּנָתִי בָרֵעַ הַצָּבוּעַ,

בְּגִידָתוֹ, מִלחֶמֶת אֵשׁ וָדָם,

שִׁביִי, מוֹתִי – הַכֹּל הֲלֹא יָדוּעַ.

יט. "רַק עַד־הַיּוֹם עוֹד בַּל־נוֹדָע לָעָם

אֵיך מַתִּי שָׁם עִם אֶפרוֹחֵי הַנֹּעַר:

שְׁמַע עֶלְבּוֹן, וּשׁפוֹט אֶת הַנָּקָם.

כב. "בְּעַד סִדקֵי הַקִּיר שֶׁל בֵּית־הַסֹּהַר

(הוּא בִגלָלִי נִקרָא “מִגדַּל הַצּוֹם”)

הַלְּבָנָה הִרעִיפָה קַרנִי־זֹהַר

כה. "וְלֵיל עַל לֵיל, וּתמוֹל עַל־גַּב שִׁלשֹם,

וְחֹדֶשׁ מַר עַל חֹדֶשׁ הֶחֱרִיזָה –

עַד לֵיל אַחרִית. חָלַמתִּי בוֹ חֲלוֹם:

כח. כַּתּ צַיָּדִים זְאֵב מִבּוֹר הִרגִּיזָה

עִם וַלדוֹתָיו, וַתִּרדְפֵם לָהָר

שֶׁהוּא גָדֵר בֵּין לוּקָה וּבֵין פִּיזָה.

לא. "אִישׁ זֶה הָיָה שָׂרָם; אַך, פֶּן יֻכָּר,

שָׁלַח בָּרֹאשׁ סִיזמוֹנדּי וּגוַלַנטִי¹²⁴

עִם כַּלבֵּי־דָם, עַזִּים, דַּקֵּי בָשָׂר.

לד. "נִלאָה הַנָּס. עוֹד רֶגַע קַל – וְזַנתִּי

עֵינַי מָגוֹר, עַל טֶבַח הַזְּאֵב

עִם כָּל גּוּרָיו. – נוֹעַרתִּי, הֶאֱזַנתִּי –

לז. "נָמִים בָּנַי, אֲשֶׁר אִתִּי בַּגֵּב,

וְלוֹחֲשִׁים – אֶחָד: “אִמִּי, אַיֵּכִי?”

וְכָל אֶחָד: “רָעֵב – אֲנִי רָעֵב…”

מ. "אֵי לִבְּךָ, אִם לֹא הִרטַבתָּ לֶחִי?

הֲלֹא הֵבַנתָּ, מַה־נִבָּא לִי לֵב!

אִם לֹא תִבכֶּה עַכשָׁו – הֲתֵדַע־בֶּכִי?

מג. "הֵקִיצוּ גַם בָּנַי: וּכְבָר קָרֵב

זְמַן הוּבֵא הַבַּג תְּעוּב הָרֵיחַ –

וְכָל אֶחָד עַל חֲלוֹמוֹ חוֹשֵׁב.

מו. "פִּתאֹם נִשׁמַע מִמַּטָּה קוֹל מַפתֵּח,ַ

סוֹגֵר מַנעוּל. חֲלוֹם הָיָה נָבִיא!

בִּפנֵי בָנַי הִישַׁרתִּי, בְּלֹא־שֵׂחַ,

מט. בְּלֹא דִּמעָה – כְּאֶבֶן לְבָבִי:

אוּלָם בָּנַי בָּכוּ: וּבנִי אַנסֶלֶם

שָׁאַל אוֹתִי: “מַה־כֹּה תַבִּיט, אָבִי?”

נב. "אַך, מִבְּלִי עֲנוֹת דָּבָר לָעֶלֶם,

הֶחֱרַשׁתִּי. יוֹם עָבַר, לֵיל בָּא וָתָם,

וְשַׁחַר קָם עַל דְּמָמָה וָאֶלֶם.

נה. "כְּשֶׁהוּאַר הַסֹּהַר הַנֶּעתָּם

בְּקֶרֶן אוֹר צָנוּעַ, וְהִכַּרתִּי

מַראֶה פָנַי בִּפנֵי כָּל אַרבַּעתָּם,

נח. "בְּשַׂר יָדִי נָשַׁכתִּי, וְגָעָרתִּי:

הֵם קָמוּ, מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל

וַיֹּאמרוּ־לִי (דִּמּוּ שֶׁבַּל עָצַרתִּי

סא. "אֶת רְעָבִי!): "פָּחוֹת מִכֹּה נִסבֹּל,

אִם־נָא תֹאכַל מִמֶּנּוּ עַד שָׁבֵעַ:

בָּשָׂר אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ – טוֹל!"

סָד. "פֶּן אַדאִיבֵם, שָׁתַקתִּי כְּרָגֵעַ:

עוֹד יוֹם וָיוֹם הֶחרַשׁנוּ כָּל אֶחָד.

לָמֶה, אַרצִי, מֵאַנתּ לְהִבָּקֵעַ?

סז. "כֵּן בָּא הַיּוֹם הָרְבִיעִי: וְגָד,

גָּד בְּכוֹרִי הוֹֹשִיט אֵלַי יָדַיִם,

קָרָא: “עָזרֵנִי, אַבָּא!” – וְאָבָד.

ע. "וּכְשֵׁם ֹשֶפֹּה תִראֵנִי בָּעֵינַיִם,

אָכֵן אָכֵן רָאוּ עֵינַי בְּתֹם

עוֹד בֵּן, עוֹד בֵּן, עוֹד בֵּן – בִּזְמַן יוֹמַיִם.

עג. "אַחרֵי מוֹתָם, עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹם

קָרָאתִי ומשַׁשתִּים, עִוֵּר כַּחֹלֶד –

עַד הִתגַבַּר בְּצַעֲרִי הַצּוֹם¹²⁵".

עו. גָּמַר וְשָׁב, פּוֹזֵל, לְמַּאֲכֹלֶת,

וְחָדְרוּ עָמֹק שִׁנֵּי נָשִׂיא,

כַּמַּלתָּעוֹת שֶׁל כֶּלֶב, בַּגֻּלְגֹּלֶת.

עט. הוֹי פִּיזָה, בֵּין עָרֵי אַדְמַת ה“סִּי”¹²⁶

עִיר הַנִּבזָה מִקצֵה דָרוֹם צָפוֹנָה –

אִם לֹא בִידֵי שָׁכֵן תֵּהָרְסִי,

פב. אָז מִי־יִתֵּן וָזָז הָאִי גָרגּוֹנָה¹²⁷

לִסתּוֹם אֶת פִּיו שֶׁל אַרנוֹ – וְגַלָּיו

יַטבִּיעוּ בָך כָּל־נֶפֶשׁ, כִּי נִדּוֹנָה!

* *

פה. אִם אֶת בִּירוֹת אַרצֵך אָמנָם הָאָב,

עֵת בָּא בִּברִית עִם זָר, הֵבִיא לְמֹהַר,

אֶת הַבָּנִיִם עַל־מָה תָלִית בִצלָב?

פח. כִּי אַרבַּעתָּם הֲרֵימוֹ פִרחֵי־נֹעַר –

מַה עֲוֹנָם, הוֹי קֶרֶת דַּם, שָׂרִיד

שֶׁל עֲמוֹרָה? כִּי עֲלֻמִּים הֵם טֹהַר.

ג. תָּלמֵיאָה¹²⁸

(הבוגדים באוֹרח)

צא. …וַנַּעֲבֹר. פֹּה שַׁרשְׁרוֹת גְּלִיד

הָמוֹן אַחֵר תֶּחבַּקנָה, תְּצַנֵּנָּה –

הָמוֹן רוֹבֵץ בַּקֶּרַח אַפַּרקִיד.

צד. פֹּה דְמָעוֹת לִדמוֹעַ לֹא תִתֵּנָּה,

כִּי דֶּמַע יַך בַּדֶמַע הַקָּרִישׁ –

וְשָׁב אֶל תּוֹך עֵינָם, וְיִלחָצֶנָּה.

צז. אֶגלֵי בְכִי מֻקשִׁים כְּחַלָּמִישׁ

יִתבּוֹלְלוּ עַל פְּנֵיהֶם לְשֶׁלֶט,

וְעֵינֵיהֶם תִּמלֶּאנָה אַלגָּבִישׁ.

ק. אִם־כִּי גַם עוֹר פָּנַי, כִּקרוּם יַבֶּלֶת,

שָׁכַח כָּל חוּשׁ בַּקֹּר, שֶׁבִּי פָּגַע

וְאֶת בְּשָׂר אַפַּי הִקשָׁה כַמֶּלֶט, –

קג. עַל לְחָיַי הִרגַּשׁתִּי כְמַגָּע

שֶׁל רוּחַ קָר. שָׁאַלתִּי: "זֶה מִנַּיִן?

הֲלֹא, רַבִּי, כָּל נֶשֶׁב פֹּה נִרגַּע".

קו. עָנָה: "הַמתֵּן – תַּבִּיט, תִּראֶה בָעַיִן

אֶת הַקַּלָּע יוֹרֵה חִצֵּי הַקֹּר¹²⁹ –

אֶת הַקַּלָּע וְאֶת כְּלֵי הַזָּיִן".

קט. פִּתאֹם קָרָא מֵרֶגֶב שֶׁל כְּפוֹר

אָבֵל אֶחָד אֵלֵינוּ: "אַנשֵׁי רֹעַ

(כִּי הָשׁלַכתֶּם עַד כָּאן, תַּחתִּית הַבּוֹר).

קיב. "אֶת מַחסוֹמִי הוֹאִילוּ־נָא לִקרוֹעַ,

אֲשֶׁר אוּכַל לִראוֹת – עַד שׁוּב לִקפּוֹא

הַטַּל בָּרִיס וְהַיָּגוֹן בַּלוֹעַ"

קטו. שָׁאַלתִּי, מַה שְּׁמוֹ וּמֶה חָנפּוֹ;

“וְאִם לֹא־כֵן אוֹעִיל לְךָ”, – הִתנֵיתִי¹³⁰ –

“יְהִי דַרכִּי לְמַטֶּה גַּם מִפֹּה”.

קיח. עָנָה לִי: "אַלבֵּרִיגוֹ שָׁם נִקרֵאתִי,

אִישׁ הַפֵּרוֹת שֶׁל דָּם¹³¹: פֵּרוֹת הַחֵטא

קִבַּלתִּי פֹה לְאֹכֶל גַּם לְשֶׁתִי".

קכא. “מָה?” הִשׁתּוֹמַמתִּי: “אַלבֵּרִיגוֹ מֵת?”

וְהוּא עָנָה: "אֶת זֹאת אֵינִי יוֹדֵעַ:

פִּגרִי אוּלַי בָּאוֹר עוֹד מְשׁוֹטֵט.

קכד. "כִּי נִתְּנָה זְכוּת לְזֹה תָּלמֵיאַה:

בְּטֶרֶם תַּך בְּלַהַב אטרוֹפּוֹס¹³²,

הֲלֹם תֵּרֵד הַנֶּפֶשׁ לְמַפְרֵעַ.

קכז. "גַּם דַּע לְךָ (בִשֹכָר ֹשֶתַּהֲרֹס

שִׁריוֹן עֵינַי… אֲשֶר תִּלבַֹּש גַּם אָתָּה):

עֵת שָם תֶּחטָא הַנֶּפֶֹש חֵטא מָאוֹס

קל. "הוּא חַטָּאתִי, אֶחָד מִשָּׂרֵי מַטָּה

יֹאחֵז גּוּפָהּ – עַד סַף הַמִנדְּרוֹן,

שֶׁיַּד הָאֵל לָלֶכֶת בּוֹ שָׂמַתָּה, –

קלג. "וְהִיא תָשׁלַךְ עַד־פֹּה לָאֲבַדּוֹן;

לָכֵן אוּלַי עוֹד נָע בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

גַּם שְׁכֵנִי, הַמָּק עַל הַקַּרחוֹן.

קלו. "הוּא בּרַנקָא דוֹריָה¹³³: שָׁם אוּלַי עוֹד אֶמֶשׁ

דִּבַּרתָּ לוֹ: כִּשׁנוֹת עֶשׂרִים וָשֵׁשׁ

הֲרֵיהוּ כָאן, כָּלוּא בַקֹּר וָאֶמֶשׁ".

קלט. עָנִיתִי לוֹ: "הַאִם לֹא תִתבַּיֵּשׁ

לִבדוֹת בְּדוּת? כִּי חַי עוֹדֶנּוּ בּרַנקָא –

אוֹכֵל, שׁוֹתֶה, יָשֵׁן וּמִתלַבֵּשׁ".

קמב. "בְּטֶרֶם עוֹד אֶל חֶבֶר מָלַבּרַנקָא¹³⁴ –

הֵם הַשֵּׂדִים בְּזֶפֶת אֵשׁ־תָּמִיד –

יָרַד" – עָנָה – "אוֹתוֹ מִכֵּאלֵי צַנקָה¹³⁵, –

קמה. "וּכבָר בַּגוּף שֶׁל זֶה, וְשֶׁל יְדִיד

עוֹזֵר חֶטְאוֹ, עָלוּ צִירֵי הַבַּעַל –

צִירֵי הַשַּׂר שֶׁל לֶהָבָה וּגלִיד.

קמח. "אוּלָם עַכשָׁו עָזרֵנִי־נָא, וְיַעַל,

צְעִיף עֵינַי." עָנִיתִי: “אֵין עוֹזֵר!”

וַעֲבַרתִּיו – כִּי טוֹב לִמעוֹל בְּמָעַל.

קנא. הוֹי עַם טֻמאָה וָשֶׁקֶר, עַם מַמזֵר,

בְּנֵי קִריַת גְּנָי וּשׁמָהּ “גֵּיא־נֹהַּ”, –

מָה אֵל אֶתכֶם עֲדֶנָּה לֹא פִּזֵּר?

קנד. הִנֵּה חֶרפַּת רוֹמַניָה¹³⁶, בֶּן־צָבוֹעַ

בִּדמוּת אֱנוֹשׁ – וּפֹה, שְׁכֶם לִשׁכֶם,

אִתּוֹ רוֹבֵץ, בֵּין קַרחֵי־עַד לִטבּוֹעַ,

רנז. מִי שֶׁפִּגרו דוֹרֵס אֶת אַדמַתכֶם!

‘החיים החדשים’ (Vita Nuova) הוא הספר הראשון שכתב דאנטי בהיותו בן עשרים ושש שנה. בו מתואר הלך אהבתו את ביאטריצ’י משנת חייו התשיעית ועד מותה ואחריו. בסוף הספר מבשר דאנטי את מגמתו לאמוֹר על אהובתו דברים, אשר כמוהם לא נאמרו על כל בת־אנוש. את ההבטחה הזאת מילא דאנטי בקומדיה האלהית.

ייזכר־נא שם הפרופסור מ. ד. קאסוטו ז"ל גם בראש תרגום זה.

עמנואל אולסבנגר

בספר זכרונותי, בפרק, אשר בקודם לו אין כי אם מעט הניתן לקריאה, נמצא שער אחד ועליו כתוב Incipit vita nova.¹ מתחת לכתובת הזאת נמצאים דברים, אשר רציתי לאספם בספר קטן זה, ולו את עיקרם בלבד ולא את כולם.

א

זה תשע פעמים אחרי היוולדי חזרו שמי־הזוהר² אל נקודת ראשית תנועתם, בגלגלם הם³, כאשר הופיעה נגד עיני האישה, אשר תפארתה לא תמוש מזיכרוני, ורבים קראו לה בּיאטריצ’י⁴, והם לא ידעו, מהו השם בו תיקרא.

תקופת החיים, אשר כבר עברה עליה, היתה שווה לתקופה, בה שמי־הכוכבים נעים לפאת מזרח כדי אחד משנים־עשר חלקי המעלה.

נמצא אפוא, כי היא הופיעה לפני כמעט בראשית שנת־חייה התשיעית, ואני ראיתיה בסוף שנת־חיי התשיעית. היא הופיעה לפני בלבוש אדום, צנוע ועניו, ועליו חגורה ועדי כיאה לגילה הרך. ואודה, כי ברגע ההוא החלה בי הרוח החיונית, השוכנת במחבואי חדרי לבנו, לרעוד רעדה עזה, עד כי זעזעה את דפיקות עורקי הדקים, וברעדה אמרה לי את המלים האלה: Ecce deus fortior me qui veniens dominabitur mihi ⁵. עתה התעוררה בי הרוח הנפשית, השוכנת באוּלם העליון, אשר בו כל סגולות החושים משיגות את חפצי־תפישותיהן, והחלה להתפלא פלא רב, ובפנותה במישרים אל חוש־הראייה אמרה:

Apparuit jam beatitudo vestra ⁶. והרוח הטבעית, השוכנת בפרק גופנו הדואג למחייתנו, החלה לבכות ובבכייה אמרה: Heu miser! quia frequenter impeditus ero deinceps⁷. אודה, כי מעתה והלאה שלטה על נפשי האהבה, אשר חיש מהר נקשרתי אליה, והחלה לגבור עלי בעצמה, אשר דמיוני הוסיף עליה, עד כי לא יכולתי כי אם למלא את כל דרישותיה. היא פקדה עלי פעמים רבות, כי אבקש לראות את דמות־הפלאים הצעירה, ואני בילדותי יצאתי פעמים רבות לבקשה, וגם ראה ראיתיה, וכל מנהגיה היו כה מלאי־עדינות ואצילות, עד אשר יכולתי לאמור עליה את דבר המשורר הומירוס: ‘לא כבת־אדם נראתה, כי אם כבת־אלים’⁸. ואף כי תוארה לא נטשני לעולם ושלט בי בעצמת האהבה, הלא עדינות אצילותו מנעתני מלהיכנע לשלטון האהבה מבלי לשמוע לעצת התבונה, והיא עצה נאמנה, בכל דבר, אשר טוב לאדם כי ישמע לה. אפס, לא ארבה לספר על יצרי גילי הרך ועל עלילותיו, פן ייראו דברי כדברי אגדה בדויים. אפסח אפוא על רוב העניינים, אשר אותם יכולים לגלות בּפרשה, ממנה נובעים הדברים ההם, ואפנה אל אלה החרותים בזכרוני בפרקים יותר בהירים.

ב

כעבור ימים רבים, במלאות תשע שנים מאז הופיעה אשת־האצילות ההיא, כאשר הזכרתי, בתום הימים ההם⁹ ראיתי את אשת־הפלאים לבושת שמלה צחה, צועדת בין שתי נשים אצילות, והן גדולות ממנה בשנים. וגם אני הלכתי בדרך ההיא, ונשאתי את עיני אל המקום ההוא, אשר אליו גברה חרדתי; והיא ברוב חנה, אשר לא יתואר במלים, ואשר עתה מוצא את גמולו בעולם־הנצח, דובבה לי ברכה כה מלאת־ענווה, עד כי הייתי כרואה את כל גבולות האושר. השעה, בה הגיעני נועם ברכתה, היתה אל נכון התשיעית משעות־היום. ובאשר היתה זאת הפעם הראשונה, בה נעו דברי־פיה להגיע עד לאזני, עברני עונג כה רב, עד כי בשכרון־אושרי פרשתי מחברת־אנשים וישבתי בדד בחדרי ושקעתי בהרהורים על אשת־העדינות ההיא.

ג

עודני שקוע בהרהורי עליה, והנה נפלה עלי שינה נעימה וחזון נפלא קם לפני. כי ראיתי בחדרי כעין ערפל עוטה להבה, ובקרבו הבחנתי דמות איש, דמות מעוררת פחד¹⁰ בלב כל המביט בה. והאיש נראה לי עליז, ויהי הדבר לפלא בעיני. ומפיו יצאו מלים רבות, ולא הבינותי כי אם מעט מהן, וביניהן שמעתי את הקול: Ego dominus tuus¹¹. ונדמה לי, כי ראיתי בזרועותיו דמות ערומה, ישנה ומכוסה שמלת־ארגמן. וכאשר הבטתי בה הבט היטב, ראיתי והנה היא אשת־הברכה, אשר כיבדתני בברכתה לפני יום אחד. והאיש נראה לי כאוחז בכף־ידו האחת דבר־מה בוער כולו. ונדמה לי כאילו אמר האיש: Vide cor tuum¹². וכהחרישו זמן־מה נראה לי, כאילו הוא מעיר את האישה משנתה וכה מפציר בה בכוח־מחשבתו, עד אשר הניעה לאכול את הדבר הבוער בידו¹³, והיא בפחדה אכלתו. ועתה, אחרי נוּחו זמן־מה, הפכה עליזותו ליללת בכי מר. עודנו בוכה, וישא את האישה בזרועותיו, ויהי כעולה אתה יחד השמימה.

אז עברני פחד ולא יכלה שנתי לשאתו ותידּף. ואני התעוררתי. ובהתעוררי החילותי לחַשב ונוכחתי לדעת, כי השעה, בה נראה לי החזון הזה, היתה הרביעית משעות הלילה, והלא היא שעת הלילה הראשונה מתשע שעותיו הנשארות. אחרי אשר הארכתי מחשבות על הנראה לי בחזוני, עלה בדעתי להודיע את כל הדברים לרבים, אשר היו משוררים ידועי־שם בימים ההם. ובאשר כבר למדתי מעצמי את אמנות־החריזה, אמרתי לכתוב סוניטה ובה לברך את כל נאמני־האהבה ולבקש מהם לפתור את חידת־חזוני, וכתבתי אליהם את אשר ראיתי בחלומי, ואלה דברי־הסוניטה:

לְכָל עֲדִין־לֵבָב, יוֹדֵעַ לַהַב,

    אֲשֶׁר שִׂיחִי עַד לְאָזְנָיו יַגִּיעַ,

    וְלִי יָשִׁיב דָּבָר, דַּעְתּוֹ לַבִּיעַ,

    בְּרָכָה בְשֵׁם שָׂרִי, אֲדוֹן־הָאַהַב!

כְּבָר שְׁלִישׁ הַלֵּיל עָבַר, מֶנְּהוּ הַזֹהַר

    מֵצִיץ מִכָּל הָכֹּכָבִים גַּם־יַחַד,

    וָאֵרֶא שַׂר־הָאַהֲבָה, וּבְפַחַד

    אֶזְכֹּר עַתָּה אֶת כָּל אֵימַת־הַתֹּאַר;

עַלִּיז הָיָה, יָדוֹ לִבִּי לוֹכֶדֶת,

    וּבִזְרוֹעָיו אִשָּׁה, בִּשְׁנָת שׁוֹקַעַת,

    בִּכְסוּת שִׂמְלָה; אוֹתָהּ הֵעִיר; רוֹעֶדֶת,

אֶת לְבָבִי, לוּטֶה לַבָּה יוֹקֶדֶת,

    אָכְלָה, לְחֵן פִּתּוּי דְּבָרָיו שׁוֹמַעַת,

    וְרוּם עָלְתָה דְמוּתוֹ, בִּבְכִי סוֹפֶדֶת.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בפרק הראשון הנני מברך את ידידי ומבקש מהם לענות לי דבר; בשני הנני אומר על מה יענוני, והוא פותח במלים ‘כבר שליש הליל עבר’.

על הסוניטה הזאת ענו רבים, איש איש כפי הבנתו, ובין העונים היה אחד, אשר אוקירנו כראש ידידי, והוא כתב אז את הסוניטה הפותחת במלים

‘אַתָּה רָאִיתָ, לְדַעְתִּי, כָּל עֵרֶךְ’¹⁴.

כן החלה הידידות בינו וביני, כאשר נודע לו כי אני הוא, אשר שלחתי לו את הסוניטה ההיא; אולם איש לא מצא אז פיתרון־אמת לחזוני, והלא עתה יראוהו גם תמי־התמים.

ד

בליל־החלום ההוא החלה הנפש הטבעית להיעצר בפעולותיה עד אשר נחלשתי ופני נפלו, וכל ידידי חרדו לחיי. ורבים משוחרי־הסודות התאמצו להיוודע ממני את הדבר, אשר מעל לכול רציתי להסתירו מזרים. ואני, בהקשיבי לשאלותיהם המיגעות, מילאתי אחרי רצון האהבה המדריכתני לפי עצת־התבונה, ועניתי להם, כּי האהבה היא, אשר כה החלתני. אמרתי ‘אהבה’, כי אותותיה היו כה חרותות על מראה־פני עד כי לא יכלו להיכּחד. וכשאר שאלוני ‘מי היא, אשר בעבורה כה שיחתה אותך האהבה?’, הבטתי בהם בבת־צחוק ולא עניתי דבר.

ה

באחד הימים ישבה העדינה בנשים באולם, בו מקשיבים לשבחי מלכת־התושבחות¹⁵, ואני ישבתי שם, במקום אשר ממנו יכולתי לראות את מקור־אושרי. ובאמצע הקו הישר ביני ובינה ישבה אשה עדינה ומראה־פניה נאה מאוד, והיא הביטה אלי פעמים אחדות, כמו תתמה על מבּטי, אשר נראו לה כמופנים אליה. ורבים שמו לב לתימהונה, ואני האזנתי לכל המדובר סביבי, ובקומי ממקום־שבתי שמעתי קול אומר מאחורי: ‘ראו איך נעכרת רוח איש זה בעבור האשה ההיא’, וגם קראו בשמה; והבינותי כי האנשים דיברו על האישה, אשר ישבה באמצע הקו הישר, אשר יצא מביאטריצ’י העדינה בנשים ונפל על אישון־עיני. והדבר הזה היה לי לנחמה, כי עתה בטח לבי, כי ביום הזה לא נודע סודי לאחרים עקב מבטי הבלתי־פוסקים. ואז עלה על דעתי הרעיון לבחור באישה ההיא להיות לי מסווה־האמת, וכה הצלחתי במעשי אלה, עד כי רוב האנשים המדברים עלי חשבו כי אמנם נודע להם סוד אהבתי. ולמען אחזקם באמונתם, כתבתי כמה דברי־חרוז קלים, אך אין ברצוני לשימם בספר זה מלבד אלה המספרים על ביאטריצ’י העדינה בנשים. אפסח אפוא על רובם ואכתוב רק מבחר החרוזים ההם, אשר ייראו ככתובים לשבח האישה ההיא.

ו

בימים ההם, בהיות לי האישה ההיא מסווה לאהבתי העזה, עלה ברצוני להזכיר את שם העדינה בנשים יחד עם שמות נשים אחרות ועל כולם עם שם האשה האצילית ההיא. ובחרתי לי שמות שישים הנשים מהיפות בבנות העיר, אשר בה הושמה גברתי ברצון השליט העליון, וחיברתי משא בחרוזי סרוונטזה¹⁶, אשר אין ברצוני לכתבו פה. ולא הזכרתי את הדבר הזה כי אם לספר את דבר־הפלא, כי ככל אשר ניסיתי לשים את שמות הנשים בקצב־שיר, לא עלה בידי לשים את שם גברתי כי אם במקום התשיעי בין יתר שמות הנשים.

ז

והנה נפל דבר והאישה, אשר מאחוריה הסתרתי ימים כה רבים את מטרת־אהבתי, עזבה את עירנו ויצאה לארץ רחוקה. הדבר חרה לי היטב ולא ציפיתי, כי ככה ייחר לי. כי התעצבתי בהילקח ממני מגני היפה. ובאשר לבי אמר לי כי, לולא הבעתי את צערי על היעלמה, יווכחו בני העיר חיש מהר לדעת את מרמת־מגני, אמרתי לכתוב שיר־קנה בחרוזי־סוניטה, ואותו ארשום פה, כי דברים בו, אשר גברתי היתה סיבה להם, כאשר ייראה לכל המבינים. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

אֲשֶׁר אֶתְכֶם דַּרְכֵי־דוֹדִים יוֹבִילוּ,

    בִּי מַבַּטְכֶם הַטִּילוּ

    אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי חָלִיתִי?

    וַאֲחַלְכֶם: לְהַאֲזִין הוֹאִילוּ,

    וְאָז לָבִין תַּשְׂכִּילוּ

    אֵיכָה מָעוֹן לְכָל עִנּוּי הָיִיתִי.

הָאַהַב – לֹא כִי צִדְקוֹתַי הִגְדִּילוּ,

    אַךְ יַעַן חֲסָדָיו הֶאְצִילוּ –

    לִי כֹה הִנְעִים אֶת הַחַיִּים חָיִיתִי

    עַד כִּי מִדֵּי נָשְׁמִי שְׂפָתַי יַצְהִילוּ:

    ’אֵלִי! מַּה מַעֲשַׂי הוֹעִילוּ

    כִּי כֹה לְלֵב מָלֵא חֶדְוָה זָכִיתִי?'

עַתָּה אָזַל מִמֶּנִּי עֹז הָרוּחַ,

    אוֹתוֹ מִיַּם הָאַהֲבָה מָשַׁכְתִּי,

    וּבְסֵבֶל עֹנִי נֶאֱלַחְתִּי,

    עַד כִּי מִפַּחַד לְדַבֵּר אָשׁוּחַ,

וְכִמְכַסֶּה כְלִמַּת מוּמָיו הָלַכְתִּי,

    וּבְעֵין־שִׂמְחָה אָשׂוּחַ

    אַךְ בְּלִבִּי בִּבְכִי מַר נֶאֱנַחְתִּי.

שני פרקים ראשיים בסוניטה הזאת: בפרק הראשון הנני קורא לנאמני־האהבה בדברי ירמיהו הנביא: ‘לוא אליכם כל עברי דרך: הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי’. ומבקש מהם להטות אוזן לדברי; בפרק השני הנני מספר את אשר עשתה לי האהבה, ומגמתי שונה מהנגלית בחרוזי שירי האחרונים. הפרק השני פותח במלים ‘האהב’, – לא כי צדקותי הגדילו'.

ח

עברו ימים אחרי אשר נסעה האישה האצילית מעירנו, ואדון־המלאכים רצה לקרוא אל מעון־הודו עלמה יפת־נפש, אשר בני העיר מאוד אהבוה, ואני ראיתי את גופתה נטולת־החיים, ומסביבה כמה נשים בכו בחמלת־רחמים רבה. ואני זכרתי כי פעם ראיתיה יחד עם העדינה בנשים, ולא יכולתי לעצור את דמעותי. עודני בוכה, והרצון באני לאמור דברים אחדים, בעבור אשר ראיתיה פעמים אחדות עם גברתי. ועל אודות כל אלה ארמוז בסוף הדברים אשר אמרתי, כאשר ייראה לכל המבינים. אז חיברתי שתי סוניטות, מהן האחת פותחת במלים ‘הילילו אוהבים’, והשנייה במלים ‘הוי מוות מר’. ואלה דברי הסוניטה הראשונה:

הֵילִילוּ אוֹהֲבִים כִּי כֵן מֵילִיל

    שַׂר־אַהֲבָה אַף הוּא וְלֹא לַשָּׁוְא,

    כִּי הוּא רוֹאֶה בָּנוֹת שְׁבוּרוֹת־לֵבָב

    וְעֵין כֻּלָּן דְּמָעוֹת מָרוֹת תַּזִּיל;

כִּי בָא הַמָּוֶת אֶת חִצָּיו לַפִּיל

    בְּלֵב עָדִין, לַשְׁלִים אֶת מַעֲשָׂיו;

    הִשְׁמִיד הַכֹּל, בּוֹ אֵשֶׁת־חֵן תִּשְׂגַב.

    רַק שֵׁם־כְּבוֹדָה לָהּ חַיֵּי־עַד הִנְחִיל;

שִׁמְעוּ אֵיךְ שַׂר־הָאַהֲבָה כִּבְּדָהּ,

    כִּי הוּא בוֹכֶה בִּלְבוּשׁ צוּרַת־נָשִׁים

    נוֹטֶה מֵעַל לַתֹּאַר הַמְפוֹרָר,

וּמַעֲלֶה אֶת מַבָּטֵי הוֹדָהּ

    לַזְּבוּל, בּוֹ זוֹ שֻׁכְּנָה בֵין מַלְאָכִים

    אֲשֶׁר אוֹתָהּ פֹּה נוֹי־חֶדְוָה עָטַר.

הסוניטה הראשונה הזאת נחלקת לשלושה פרקים. בפרק הראשון הנני קורא לנאמני־האהבה ומבקש מהם לבכות באמרי כי גם שר־האהבה בוכה ולמה הוא בוכה, למען יכינו ביתר שאת את לבם להאזין לדברי; בפרק השני הנני מגלה את סיבת הבכי; בפרק השלישי הנני מורה על הכבוד, אשר שר־האהבה נותן לגברתי. הפרק השני פותח במלים ‘כי הוא רואה בנות’. והשלישי במלים ‘שמעו איך שר האהבה כיבדה’. והנה הסוניטה השניה:

הוֹי מָוֶת מַר, לָרַחֲמִים אוֹיֵב,

    עִלָּה לְכָל כְּאֵב,

    שׁוֹפֵט אַכְזָר וְאֵין אוֹתְךָ שׁוֹפֵט!

    כִּי שַׂמְתָּ בִלְבָבִי מַדְוֶה וּרְתֵת,

    עַל כֵּן מִנְּהִי לֹא אֵט

    וּמִלְּהַרְשִׁיעֲךָ לֹא עוֹד אֵשֵׁב;

פִּי אֶת שִׁמְךָ ‘חֲסַר־כֹּל־חֵן’ נוֹקֵב,

    אֶת רִשְׁעָתְךָ דוֹבֵב,

    אֵת רֹעֲךָ הָרַע מִנִּי כָל חֵטְא;

    וּבְכָל שָׁעָה אֶקְרָא בְּקוֹל: 'הַבֵּט

    כָּל שְׂבַע־הָאַהֲבָה, סוּר מִן הַשֵּׂט,

    הוּא הָרָשָׁע הָאָץ לִשְׁבֹּר כָּל לֵב!'

הָרַסְתָּ חֵן וִיפִי מֵאֲדָמוֹת

    כָּל מַהֲלַל־אִשָּׁה, נוֹי הַצְּנִיעוּת,

    חֶדְוַת הַנַּעֲרוּת,

    כִּי לַהֲרֹס יָדֶיךָ לִמּוּדוֹת!

וְלֹא אוֹסִיף אֶת שְׁמָהּ פֹּה לְכַנּוֹת,

    כִּי כָל מוֹקִיר עֶרְכָּה יַכִּיר הַדְּמוּת:

    חֲסַר מִצְוָה וּזְכוּת

    אַל יְקַוֶּה לָעַד אִתָּהּ לִהְיוֹת.

הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים: בפרק הראשון הנני קורא למוות בתארים השווים לו; בפרק השני, בדברי עליו, הנני מגלה את סיבת רוגזי עליו; בשלישי הנני מרשיע אותו; ברביעי הנני פונה לאדם פלוני, אף כי חשבתי על אדם ידוע לי. הפרק השני פותח במלים ‘כי שמת בלבבי’. השלישי במלים ‘פי את שמך’, והרביעי במלים ‘חסר מצווה וזכות’.

ט

ימים אחדים אחרי מות העלמה ההיא נפל דבר ואני נקראתי לעזוב את העיר ולרכוב לפאת המקום, אשר בו גרה אשת־מגני, אף כי כמקום מגוריה רחקה מתכלית מסעי. ואף כי הייתי בחבר אנשים רבים, – ככל הנראה לעין זרים, – ציערתני הנסיעה עד אשר לא הספיקו אנחותי להדוף את הדיכאון, המעיק על לבי עקב התרחקותי ממקור אושרי. עודני רוכב, והנה קם לפני בחזון השר האציל השולט בי בזכות גברתי העדינה, ותואר לו כתואר הלך לבוש בגדי־עוני, ועיניו הביטו אל האדמה, אך מדי־פעם נראה לי, כי הוא מפנה אותו אל נחל יפה וזך, אשר מימיו זרמו לאורך נתיב רכיבתי. ונדמה לי, כי שר־האהבה קרא בשמי ואמר לי את הדברים האלה: ‘באתי מעם האישה, אשר היתה מגנך ימים כה רבים, ואני יודע כי היא לא תמהר לשוב לעירך; על כן נשאתי את לבבך, אשר בפקודתי מסרת לה, ואביאנו לאישה אחרת, והיא תהיה לך מגן חדש, כאשר היתה לך הראשונה עד כה’, וקרא בשמה, ולא איחרתי להכירה, והוא הוסיף: ‘אך אם תגלה ברבים דבר מן הדברים, אשר הגדתי לך, הישמר, פן ימצאו את סוד־אהבתך, אשר הראית לפני זה לראשונה ואשר מעתה תראה לרעותה’. ובתום דבריו אלה, נעלם לפתע פתאום כל חזוני, והיה לי כאילו בא שר־האהבה לשכון ברוב כוחו בקרב לבי. מעתה שוּנה מראה־פני, ואני הוספתי לרכוב ביום ההוא שקוע במחשבות ונאנח אנחות רבות. למחרת היום ההוא כתבתי את הסוניטה הזאת:

רָכַבְתִּי יוֹם אֶחָד וַאֲהַרְהֵר,

    כִּי לִי הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לְסִבְלָה,

    וְשַׂר הָאַהֲבָה לְבוּשׁ־שִׂמְלָה

    כַּהֵלֶךְ הֶעָנִי עָלַי עוֹבֵר;

רָאִיתִי וּמַרְאֶה־פָנָיו קוֹדֵר,

    כְּאִלּוּ עָצְמָתוֹ מֶנְהוּ אָזְלָה,

    וַיֵּאָנַח כְּנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה,

    מַשְׁפִּיל עֵינָיו, מֵעֵין־זָרִים הַסְתֵּר:

בִּרְאוֹת אוֹתִי, קָרָא בִשְׁמִי וְסָח:

    ’מִמֶּרְחַקִּים הֵבֵאתִי אֶת לִבְּךָ

    שָׁם הוּא בִרְצוֹן־רוּחִי עַד כֹּה שָׁכָן!

עַתָּה יֵצֵא, לְצַו חָדָשׁ מוּכָן!'

    אָז אֶל קִרְבִּי אֶת רֹב רֻבּוֹ הִנְחָה

    וַיֵּעָלֵם וְלֹא אֵדַע לְאָן.

בסוניטה הזאת ישנם שלושה פרקים: בפרק הראשון הנני מספר, איך עבר שר־האהבה לפני ואיך נראה לי; בשני הנני משמיע את דבריו אלי, אף כי לא את כולם, כי יגורתי, פן אגלה את סודי; בשלישי הנני מתאר, איך נעלם השר מנגד עיני. הפרק השני פותח במלים ‘בראות אותי’. והשלישי במלים ‘אז אל קרבי’.

י

בשובי מדרכי שמתי את פני לחפש את האישה, אשר שרי קרא בשמה בנתיב־האנחות. ולמען אקצר במלים, אגיד, כי בימים מעטים עלה בידי לשימה למגן לי, עד כי גדל מספר האנשים, אשר שוחחו על הדבר הזה מעבר לגבולות הנימוסים, ושיחתם היתה לי לטורח רב, כי עקב הדבר הזה, – לאמר עקב השיחות המופרזות, המוציאות דיבתי רעה, – קצפה עלי גברתי העדינה, אשר היתה עוינת כל דופי ומלכת כל צדק, ובכל מקום פגישתנו מיאנה לקדם את פני בברכת פיה, אשר בה היה כל אושר נשמתי. ועתה אסטה מעט מהלך־ספורי ואגיד במלים אחדות, איך הפליאה ברכת־פיה לפעול בי.

יא

אגיד אפוא, כי מדי היראותה ברחוב, ואני רואה וחרד לקראת ברכת־פיה הנפלאה, לא ידעתי עוד שנאה לכל איש, כי מלאתני להבת־האהבה והניעתני לסלוח לכל המרע לי; ודבר לוּ שאלו ממני אז, לא ידעתי לענות, כי אם לאמור בסבר פני ענווה: ‘אהבה’. ובקרוב עת ברכתה גברה בי סגולת האהבה, עד כדי לעקור בי את כל סגולות החושים האחרים, אך להגביר את סגולות חוש הראייה החלשות, ועליהן פקדה: ‘צאנה ותנה כבוד לגברתכן’, ובצאתן כבשה היא את מקום שבתן. וכל הרוצה להכיר את עצמת האהבה, הלא יכירנה אז ברטט עפעפי. וכאשר יצאו דברי הברכה מפיה, לא הסעירתני האהבה עד לעכור את טהרת אושרי, כי אם כה גבר אושרי עקב עדינותה, עד כי גופי, אשר כולו נכנע אז לשלטון אהבתי, נע מדי פעם כגולם נטול־חיים. גלוי וידוע אפוא, כי בברכת פיה נטמן כל אושר נפשי, אשר לפעמים רבות גבר וגדל עד אפס כוח לשאתו.

יב

אשוב עתה להלך־סיפורי. אז, בהינטל ממני אושרי, עברני כאב כה גדול, עד כי בנוסי מאנשים פרשתי למקום בודד להרוות את האדמה בדמעותי המרות. וכרווח לי ממכאובי עקב בכיי, נחבאתי בחדרי, למען אוכל לבכות מבלי אשר תראני עין זר. שם ביקשתי ניחומים מעם שרת־העדינות ואמרתי: ‘האח אהבתי! חושי־נא לעזור לנאמנך!’ ובאמרי אלה נרדמתי כילד, אשר ענשוהו במכות. עודני בשנתי, ראיתי בחלומי עלם צעיר, לבוש בגדים צחים לבנים, והוא יושב על צדי, והכרת פניו ענתה בו, כי רבו הרהוריו בהביטו בי. אחרי אשר הביט בי זמן מה, נראה לי העלם כנאנח וקורא בשמי ואומר אלי את הדברים האלה: Fili me, tempus est ut praetermittantur simulacra nostra ¹⁷. ויהי לי כאילו הכרתיו, כי קול קריאתו היה כקול, אשר קרא אלי פעמים רבות בשעות־אנחותי. ובהביטו בי בכה העלם בכי רחמים והיה כמחכה למענה פי. מצאתי אפוא עוז בנפשי לדבר אליו ואמרתי: ‘שרי, אדון האצילוּת, מדוע כה תבכה?’ ויען לי: Ego tamquam centrum circuli, cui simili modo se habent circumferentiae partes; tu autem non sic ¹⁸. ודבריו נראו לי סתומים מאוד, ככל אשר הרהרתי בהן, ועל כן התאוששתי להוסיף בדיבורי ושאלתיו: ‘מהו הדבר, אשר אתה דובר אלי במלות־רזין כאלה?’ אז ענה לי בשפת־העם: ‘אל תשאל מעל למועיל לך’.¹⁹ אז החילותי לשוחח אתו על דבר הברכה, אשר נגזלה ממני, ושאלתיו על סיבת הדבר, והוא ענה לי כדברים האלה: ‘הנה, כי שמעה גברתנו ביאטריצ’י מפי אלמונים, המסיחים על אודותיך, כי בדבר־מה הציקות לאישה, אשר בשמה קראתי בנתיב־האנחות, ועל כן רגזה העדינה, באשר הנה עוינת לכל עלבון, ומנעה ממך את ברכת־פיה, כי פחדה פן תציק גם לה. ועתה, אף כי היטב ידוע לה סודך לאמתו, עקב אריכות ימי ניסיונה, רציתי כי תגיד לה כמה דברים בחרוזים ובהם תורנה לדעת את עצמת שלטוני עליך, ואיך שמרת לה אמונים מעצם ילדותך. וקראת לך לעד את היודע כל אלה ותבקש ממנו להגיד לה את זאת, ואני אגידנה, כי הלא אני הוא העד ההוא, וכן היא תכיר את תשוקתך, ובהקשיבה תגלה את הכזב בדברי המותעים. ויהיו דברי שירך כעושי שליחותך ואל תדבר אליה במישרים, כי לא יאה הוא לך; ואל תשלח לה את דבריך מבלעדי, למען תבינם, וראה, ענוד את דבריך בלחן צליל נאה, ואני אשכון בקרבם ככל אשר יועיל’. ובתום דבריו נעלם העלם ושנתי נגזלה. ואני, בזכרי את כל אלה, מצאתי כי החזון הזה קם לפני בשעה התשיעית משעות היום, ובטרם צאתי מחדרי היה עם לבי לכתוב בלדה ובה למלא את מצוות שרי. ואז כתבתי את הבלדה הזאת:

לִמְצֹא אֶת שַׂר־הָאַהַב צֵא, מִזְמוֹר,

    וְעִמָּדוֹ לִפְנֵי גְבִרְתִּי תָּקוּם,

    וּדְבַר־צִדְקִי אֲשֶׁר בְּךָ רָקוּם,

    יוֹאִיל הַשַּׂר לְשָׂרָתִי לֵאמֹר!

כֹּה צַעַדְךָ, שִׁיר־מִזְמוֹרִי, נָעִים

    עַד כִּי גַם לְבַדְּךָ

    אַתָּה לִדְרֹךְ בְּכָל נָתִיב יָכוֹל;

    אַךְ אִם תֹּאבֶה לִצְעֹד לְלֹא־אֵימִים,

    לַשַּׂר קְרָא וִילַוְּךָ

    פֶּן רַגְלְךָ מִבַּלְעָדָיו תִּכְשֹׁל;

    כִּי הִיא אֲשֶׁר שְׁלוֹמָהּ תֵּצֵא לִשְׁאֹל,

    עָלַי רוֹגֶזֶת, – כֵּן לִבִּי אוֹמֵר, –

    וְאִם שָׂרִי אֵינוֹ לְךָ חָבֵר,

    לֹא לִבְחֹל בְּךָ תּוּכַל לִגְזֹר.

יְהִי הַשַּׂר אִתָּךְ, וּבְקוֹל נָוֶה

    כֹּה חִנּוּנְךָ תַפִּיל,

    אַחַר אֲשֶׁר לְחֶמְלָתָהּ תֶּעְתַּר:

    ’גְּבִרְתִּי! אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי פֹה אוֹבֶה, –

    אִם־נָא חַסְדֵּךְ יוֹאִיל, –

    צַדֵּק חֶטְאוֹ, בּוֹ לְבָבוֹ נִשְׁבָּר;

    כִּי שַׂר־הָאַהַב, מִיָּפְיֵךְ נִסְעָר,

    פָּקַד עָלָיו כֹּה לְשַׁנּוֹת פָּנָיו:

    וְאִם לַאֲחֵרוֹת נָשָׂא עֵינָיו,

    הוּא לֹא חָדֵל לָךְ אֶת לִבּוֹ לִמְסֹר';

הַגֵּד לָהּ עוֹד: 'לִבּוֹ שָׁמַר, גְּבִרְתִּי,

     תָּמִיד לָךְ אֱמוּנִים

    וַיַּעֲבֹד רַק לָךְ בְּכָל מְאוֹד

    מֵעֶצֶם יַלְדוּתוֹ, הוֹי שָׂרָתִי!'

    אִם לֹא תִּבְטַח, תַּקְדִּים

    לִפְנוֹת לַשַּׂר, וּלְהַבְטִיחָהּ יַעְמֹד;

    אָז תִּתְחַנֵּן לִפְנֵי שָׂרַת הַהוֹד

    כָּל פֶּשַׁע, אִם פָּשַׁעְתִּי לָהּ, לָשֵׂאת,

    אוֹ לְצַוּוֹת מוֹתִי, לִמְחוֹת הַחֵטְא,

    וְגַם תִּרְאֵנִי מוּת, צַוָּהּ לִנְצֹר.

קְרָא לוֹ, כִּי הוּא לָרַחֲמִים שׁוֹעֵר,

    בְּתֹם דְּבָרְךָ אִתָּהּ, –

    לְמַעַן אֶת צִדְקִי לַבְהִיר יֵיטִיב:

    ’עִם עַבְדְּךָ אֶל הַיָּפָה דַבֵּר

    כִּרְצוֹן לִבְּךָ אַתָּה

    בִּזְכוּת מִזְמוֹר־שִׁירִי, יְפֵה־הַנִּיב!

    בַּקֵּשׁ, אִם הִיא לְחִנּוּנְךָ תַּקְשִׁיב,

    וְלוֹ תִסְלַח וּפְנֵי־שָׁלוֹם תִּשָׂא!'

    סַע, מִזְמוֹרִי, וּבְחַר שְׁעַת־מַסַּע,

    יָפָה עַל הֶדֶר־שְׁלִיחוּתְךָ לִשְׁמֹר!

הבלדה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בפרק הראשון הנני אומר לה, לאן היא שלוחה ומעודד אותה לצאת לדרכה ביתר ביטחון, ומורה אותה, עם מי עליה ללכת, אם תרצה לצעוד ביתר ביטחון, וללא מכשול; בפרק השני הנני מלמד אותה את אשר עליה לאמור; בשלישי הנני נותן לה ללכת לדרכה בכל עת אשר תבחר, והנני מפקיד את נסיעתה בידי המזל. הפרק השני פותח במלים ‘יהי השר אתך’ והשלישי במלים ‘סע, מזמורי’.

אולי יתרעמו עלי אחדים ויאמרו, כי אינם יודעים, אל מי פניתי בשירי בלשון ‘אתה’, כי הלא חרוזי־שירי הם הם הדברים, אשר אני דובר. אגיד אפוא, כי ברצוני לפתור את המבוכות האלה במקום אחד יחד עם פיתרון מבוכה חמורה מהן²⁰. ויניחו־נא עתה דברי את דעת המתרעמים והנבוכים.

יג

אחרי החזון הזה ואחרי אמרי את כל הדברים, כאשר פקד עלי שר־האהבה, עלו ברוחי רעיונות רבים וזה מזה שונים, ולא יכולתי לעמוד אף בפני אחד מהם. ובין הרעיונות ההם היו ארבעה, אשר מעל כולם נטלו ממני את מנוחת־חיי. האחד אמר: ‘טוב שלטון האהבה המסיחה את דעת עבדה מכל דבר נקלה’; השני אמר: ‘לא טוב שלטון האהבה; כי ככל אשר ירבה עבדה לדבוק בה, כן ירבו ניסיונות קשים ומכאיבים לענותו’; השלישי אמר: 'כה נעים לאוזן השם ‘אהבה’, עד כי לפי דעתי, לא ייתכן היות כל פעולותיה על הנפש כי אם נעימות גם הן, כי הלא כל שם נובע מתכוּנת הדבר המכוּנה בו, ככתוב: Nomina sunt consequentia rerum ²¹. הרביעי אמר: ‘האישה, אשר בעבורה כה מעיקה עליך האהבה, איננה כשאר הנשים, כי לא על נקלה יפתו את לבבה’. וכל אחד מהרעיונות האלה הוסיף מבוכה על מבוכתי, והייתי כאיש העומד מבלי לדעת את הדרך יבחר בה, רוצה ללכת ואינו יודע לאן לפנות. וכאשר ביקשתי למצוא דרך המניחה את דעת כולם, היתה הדרך ההיא בעוכרי, כי היא הדרך לבקש מקלט בזרועות הרחמים. עודני עם סרעפי, באני הרצון לאמור עליהם כמה מלים בחרוזים, ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:

כָּל רַעְיוֹנַי דּוֹבְרִים עַל אַהֲבָה,

    וְרִיב לָהֶם: זֶה בְכֹחָהּ כּוֹפֵר

    וְזֶה לִגְבוּרָתָהּ הַלֵּל אוֹמֵר,

    וּלְעֻמָּתָם מַשְׁפִּיעַ רֹב טוֹבָהּ

שְׁלִישִׁי, בְּהַבְטִיחוֹ מָתְקֵי־תִקְוָה,

    וּבְכִי בָא הָרְבִיעִי בִי לְעוֹרֵר;

    וְאִם יִשְׁווּ רַק בַּחֶמְלָה, גוֹבֵר

    מְגוֹר־לִבִּי, כִּי לִי תַרְאֶה אוֹיְבָה;

אֵיךְ בֵּינֵיהֶם לַכְרִיעַ כִּי אֶשְׁקֹל

    וּמַה דָּבָר לַגִּיד, כֵּן אֶלָּבֵט

    בֵּין נַפְתּוּלֵי הָאַהֲבָה הָהֵם.

וְאַךְ לַשְׁלִים יָכֹלְתִּי בֵּינֵיהֶם

    בִּפְנוֹת לַגְּבֶרֶת ‘הַחֶמְלָה’ כִּי תֵט

    הִיא, אוֹיַבְתִּי, עֶזְרָה וְלֹא אֶכְשֹׁל.

הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים: בפרק הראשון הנני אומר ושם לפני עיני הקוראים, כי כל רעיונותי דוברים על האהבה; בשני הנני אומר, כי רעיונותי שונים זה מזה ומראה, במה הם שונים; בשלישי הנני אומר במה הם שווים; ברביעי הנני אומר כי, בדברי על האהבה, אינני יודע אל צד איזה רעיון עלי לנטות, וכי עלי לפנות לעזרת החמלה, אם ארצה לקבל את דעת כולם, והנני קורא לחמלה ‘גברת’ על דרך הלעג. הפרק השני פותח במלים ‘וריב להם’, השלישי במלים ‘ואם ישוו’, והרביעי במלים ‘איך ביניהם לכריע’.

יד

אחרי הלבטים בין הרעיונות השונים, קרה דבר וגברתי העדינה הלכה למקום, בו נועדו יחד כמה מנשי העיר האצילות; וגם אותי הביא אל המקום ההוא אחד מידידי, כי אמר לעשות עמדי חסד בהביאו אותי למקום בו תראינה נשים רבות את הדרי חנן ואני, כאילו לא ידעתי לאן הובלתי, בבטחי באיש ההוא, אשר כבר הדריך את אחד מידידיו עד לקצה־החיים, אמרתי לו: ‘למה זה באנו אל הנשים האלה?’ ויען לי: ‘לתת להן כבוד!’ והנשים ההן נלוו על אחת מבנות העיר, אשר היום הזה נישאה לאיש. והן נהגו כמנהג העיר, כי מנהג הוא לנשי העיר להילוות על הכלה בשעת שבתהּ אל שולחן הסעודה בבית בעלה בפעם הראשונה אחרי כלולותיה. ואני, בחשבי לעשות את רצון ידידי, החלטתי גם אני לתת כבוד לנשים יחד אתו. כמעט בשלה החלטתי, ולפתע הרגשתי זעזוע זר, אשר יצא מקצה חזי השמאלי ומשם פשט על כל פרקי גופי. ולמען אסתיר את חולשתי, נשענתי על אחת מתמונות הקירות אשר מסביב לאולם. ובפחדי פן ייגלה רעדי לאחרים, נשאתי את עיני ובין הנשים, אשר עליהן נפל מבטי, ראיתי את ביאטריצ’י העדינה, וכה נבוכו סגולות חושי עקב עצמת האהבה, אשר עברתני בהיותי כה קרוב לגברתי, עד כי לא נשארו בי חיות כי אם סגולות חוש הראייה. וגם אלה – אזל כוחן מפני האהבה, אשר בחרה לשבת במקום שבתן־הן, לבעבור תוכל להביט בפני גברתי הנפלאה. ואף כי הפכתי כולי לאיש אחר, היטב חרה לי על אבדן סגולות החוש הזה, והן התמרמרו ואמרו: ‘לוּ לא גירשתנו האהבה ממקום שבתנו, כי אז יכולנו גם אנחנו לראות את פלאי האישה ההיא, כאשר תראינה אותן רעותינו האחרות’. וכמה מהנשים החלו לתמוה בראותן את השינוי, אשר חל בי, ובשיחותיהן עם גברתי העדינה שמוני למטרת לעגן. וידידי, אשר נהג אתי בתום לבו, ראה את מבוכתי ומשכני הלאה ממבטי הנשים ושאלני, מה היה לי. וכאשר רווח לי מעט, וסגולות חושי המתות שבו לתחייה, והמגורשות חזרו למקום שבתן, פניתי אל ידידי בדברים האלה: ‘רגלי עמדו על גדת־החיים, אשר כל העובר אל מעבר לה לא ישוב עוד’. אז נפרדתי ממנו ושבתי אל חדר־הדמעות ושם, מלא כלימה, בכיתי ואמרתי בלבי: ‘האשה ההיא לא ידעה את העובר עלי; לא אאמין כי כה תלעג לי, לוּ ידעה את זאת; כי אכן, לוּ ידעה הלא תימלא רחמים עלי’. עודני בוכה, והרצון באני לאמור כמה מלים ובהן לפנות אל גברתי ולגלות לה את סיבת מבוכתי ואת אמונתי, כי הסיבה הנכונה לא היתה ידועה לה וכי לו ידעוה, היה כל איש מרחם עלי. ורציתי לאמור כל זאת, למען יגיעו דברי בעקיפין עד אוזניה. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

עִם רֵעוֹתַיִךְ לִי לָעַגְתְּ, גְּבִרְתִּי,

    וְלֹא חָשַׁבְתְּ לָמָּה הָפְכוּ פָנַי

    כִּמְעַט אֶת תִּפְאַרְתֵּךְ רָאוּ עֵינַי,

    וְלָמָּה צֶלֶם זָר לָבְשָׁה דְמוּתִי,

כִּי לוּ יָדַעַתְּ סֵבֶל עֱנוּתִי,

    נָטִית, לֹא כְתָמִיד, חֶמְלָה עָלַי;

    כִּי אַהֲבָה, מִדֵּי קָרְבֵךְ אֵלַי,

    כֹּה תִתְגַּבֵּר לִשְׁלֹט עַל נִשְׁמָתִי

עַד אֶת חוּשַׁי בְּרֶטֶט פַּחְדָּתָם

    תָּמִית אוֹ תְגָרֵשׁ, וְנִשְׁאֲרָה

    אַךְ הִיא בִלְבַד לִרְאוֹת יְפִי הוֹדֵךְ;

עַל כֵּן יִשְׁנֶה צַלְמִי מִדֵּי אֶרְאֵךְ,

    אַךְ עוֹד רוּחִי, אַף כִּי כֻלָּה שְׁבוּרָה,

    תֵּדַע אֶת דְּוַי חוּשַׁי בְּהִגָּרְשָׁם.

הסוניטה הזאת אינה זקוקה לחלוקה, כי לא תבוא החלוקה כי אם לבאר את הסתום, ובאשר כבר ניתן ביאור מספיק בהקדמה, אין עוד צורך בחלוקה. אמנם, בהקדמה, אשר בה ביארתי, מדוע כתבתי את הסוניטה הזאת, נמצאים כמה דברים סתומים האומרים, איך הרסה האהבה את כל חושי, עד אשר חוש הראייה בלבד נשאר חי, אך לא במקום שבתו²²; אך לא יבואר הדבר הזה לכל אשר איננו נאמן לאהבה כמוני, והשווים לי יודעים מבשרם את פיתרון החידה הזאת. לא יאה אפוא להוסיף ביאורים, פן יהיו דברי לריק או מיותרים.

טו

אחרי השתנותי הזרה באני רעיון ולא הרפה ממני, אך הלך והפציר בי באמרו אלי: ‘הנה הפך מראה פניך למטרת לעג מדי היותך בקרבת האישה ההיא; ועתה, למה אפוא תבקש עוד לראותה? אם תשאל האישה ממך, מה תשובה תיתן לה, גם אם נניח, כי כל סגולות רוחך תהיינה צלולות, כאשר תיקרא לענות לה?’ ולדבריו ענה רעיון אחר מלא ענווה ואמר: ‘אם לא יעזבוני סגולות רוחי, ויעמוד בי כח לענות, הלא אגיד לה, כי מדי זכרי את פלאי־יפיה תאחזני תשוקה לראותה, אשר בעצמתה מוחקת מזכרוני את כל הנימוקים, הבעאים להילחם בה, וכל הסבל, אשר סבלתי עד כה, לא יניאני מלבקש לראות את פני אהובתי’. ואני, בהילבטי בין הרעיונות האלה, רציתי לאמור כמה מלים ובהן לבקש את סליחתה נוכח המלים, אשר הטיפו לי מוסר, ולגלות לה את כל המוצאות אותי מדי אראה את פניה. ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:

כָּל סַרְעַפַּי מֵתִים עֵת יַעֲבֹר,

    יָפְיֵךְ אֶל מוּל פָּנַי, יְפַת־שִׂמְחָה!

    אֶרְאֵךְ, וְקוֹל הָאַהַב בִּי יַחְדֹּר:

    ’נוּס, נוּסָה, אִם לָמוּת חָרָה לְךָ!"

חָשַׁךְ לִבִּי, פָּג מִפָּנַי הָאוֹר,

    אֶרְעַד, נִשְׁעָן עַל קִיר, וּבְקוֹל צְוָחָה, –

    בִּרְאוֹת אֶת רַעֲדִי כִּרְעֹד שִׁכּוֹר, –

    אַבְנֵי הַקִּיר קוֹרְאוֹת: 'הֵקִץ קִצְּךָ!"

עַוְלָה יִפְעַל כָּל אִישׁ כִּי בִי יַבִּיט

    וְאֶת לִבִּי הַדַּל לֹא יְנַחֵם,

    וְלוּ לַרְאוֹת לִי חֶמְלָתוֹ בִלְבַד

בְּרַחֲמִים, אוֹתָם צְחוֹקֵךְ הֵמִית,

    וְהַשְׁחָתַת מַרְאִי קוֹרֵאת לָהֶם, –

    מַרְאִי אֲשֶׁר לִקְרַאת הַמָּוֶת נָד.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני אומר, מדוע לא אחדל לנוע בקרבת גברתי; בשני הנני מגלה את העובר עלי בלכתי בקרבתה, והפרק הזה פותח במלים ‘אראך וקול האהב בי יחדור’. והפרק השני הזה נחלק לחמישה חלקים, לפי חמשת הדברים המסופרים בו: בראשון הנני משמיע את דברי־האהבה אלי בעת היותי בקרבת גברתי; בשני הנני מתאר, איך מעיד מראה פני על הלך־רוחי; בשלישי הנני מספר, איך גברה בי מבוכתי; ברביעי הנני מתרעם על כל המונע ממני את רחמיו ואינו מביא נחמה לנפשי; באחרון הנני מסביר, מדוע נקראים כל רואי לרחם עלי בראותם מה חשכו עיני מיגון והם לא ישימו לב ליגוני, עקב לעג האישה ההיא, אשר כמוה עושים גם אחרים, אשר, לולא כן, היו רואים את עצבות פני. החלק השני פותח במלים ‘חשך לבי’, השלישי במלים ‘בראות את רעדי’, הרביעי במלים ‘עוולה יפעל’, והחמישי במלים ‘ברחמים, אותם צחוקך המית’.

טז

אחרי אשר אמרתי את השירה הזאת, עוררה בי הסוניטה רצון לאמור עוד כמה מלים ובהן להוסיף ארבעה דברים, אשר, לפי הנראה לי, לא תיארתים עד כה. הראשון הוא להגיד, כי פעמים רבות כאבתי כאב גדול מדי שוּב זכרוני להעיר את דמיוני ולהחיות את כל אשר עשתה לי האהבה; השני בא להגיד כי פעמים רבות תקפתני האהבה לפתע פתאום ולא השאירה בי כי אם רעיון צלול אחד והוא המספר על גברתי העדינה; השלישי בא להגיד כי בגבור עלי לבטי־האהבה הלכתי, כולי חיוור, וביקשתי להביט בפני גברתי באמונתי כי מבט זה יגן עלי מפני הלבטים האלה, כי שכחתי את כל המוצאות אותי עד כה נוכח מבט עדנה כה רבה; והרביעי בא להגיד כי המבט הזה לא הגן עלי כל עיקר, כי אם הוסיף על מבוכתי, עד אשר הרסה בי עד כלה את שארית מנוחת חיי הדלים. חיברתי אפוא את הסוניטה הזאת:

עִתִּים רַבּוֹת אֶזְכֹּר אֶת הַמְּצוּקוֹת,

    בָּהֶן הָאַהַב אֶת רוּחִי הֶאְפִּיל,

    וְכִמְבַקֵּשׁ חֶמְלָה אַזִּיל דְּמָעוֹת:

    ’הֲפַעַם חָשׁ בְּנֶחָמוֹת לַצִּיל?'

כִּי פֶתַע יִתְקְפֵנִי וָאֶמּוֹט

    עַד כִּי תִטְּשֵׁנִי חִיּוּתִי כָלִיל,

    וְאַךְ רַעְיוֹן אֶחָד בִּי לֹא יִשְׁבֹּת,

    יִשְׁאַר, שְׁבָחִים עָלַיִךְ לְהַגְדִּיל;

אָז לַעֲזֹר לִי אֲשַׁנֵּס מָתְנַי,

    וְאָנֹכִי אָבוֹא, חִוֵּר, הָרוּס,

    לִרְאוֹת אוֹתָךְ, לִמְצֹא בָךְ אֶת יִשְׁעִי;

אַךְ עֵת לָשׁוּר אוֹתָךְ אֶשָּׂא עֵינַי

    יִרְעַד לִבִּי וּמֵעוֹרְקַי תָּנוּס

    נִשְׁמַת חַיַּי, וְלֹא אֵדַע נַפְשִׁי.

הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים, כי ארבעה דברים מסופרים בה. ובאשר כבר ביארתים בהקדמה, לא אוסיף עוד לדבר, אך אציין את פתיחות הפרקים. אגיד אפוא, כי הפרק השני פותח במלים ‘כי פתע יתקפני’. השלישי במלים ‘אז לעזור לי’, והרביעי במלים ‘אך עת לשור אותך’.

יז

אחרי כתבי את שלוש הסוניטות האחרונות, בהן פניתי אל גברתי והן גילו כמעט את הכול על הלך־רוחי, אמרתי בלבי להחריש מעתה ולא לפתוח עוד את פי, כי הלא סיפרתי את הכול על אודותי, לפי ראות עיני. ואף כי גמרתי אומר לבלתי דבר עוד אליה, באני הרצון לכתוב עקב סיבה אחרת, חדשה ואף נעלה מן הקודמת²³, ובהיות דבר הסיבה ההיא נעים לאוזן אגלנו פה ואקצר ככל אשר אוכל.

יח

בימים ההם כבר גדל מספר האנשים, אשר מראה־פני גילה להם את סודות לבי; והיו מבנות העיר, אשר נועדו יחד בחבר־רעות עליז, והן ידעו היטב את רחשושי לבי, כי כל אחת מהן כבר ראתה אותי בתבוסותי. ובעברי פעם על פניהן, כאילו דחפני הגורל, קראה לי אחת הנשים העדינות ההן. והיא אשר קראה לי היתה מהירה בלשונה ודבריה נעימים. ובקרבי אליהן ראיתי, כי גברתי העדינה לא נלוותה עליהן, ועל כן אזרתי אומץ ובירכתי אותן ושאלתי מהן, מה בקשתן ממני. מספר הנשים היה גדול: אלה צחקו צחוק־ידידים, ואלה הביטו בי וחיכו לי, כי אפתח בשיחה, ואלה שוחחו זו עם זו; והאחת נשאה את עיניה אלי ובקראה בשמי אמרה: ‘מה היא מטרת אהבתך לאישה ההיא, ואין אתה יכול לסבול את נוכחותה? הגידה לנו, כי אכן זרה ונכריה מטרת אהבה כזאת’. ובתום דבריה חיכו כולן, ולא היא בלבד, לתשובתי, ואני קראתי בעיניהן את חשקן לשמוע. אז אמרתי להן כדברים האלה: ‘גבירותי, כל מטרת אהבתי היא ברכת שפתי האישה, אשר עליה אולי חשבתן; בברכה זו טמון כל אושרי, והנהו מטרת כל תשוקותי; אך, באשר היא בחרה למנוע ממני את ברכתה, הואיל אדוני שר־האהבה להעביר את כל אושרי אל קרב דבר אחר, אשר לעולם לא ייגרע חלקי בו’. אז החלו הנשים לשוחח זו עם זו; ודומה לגשם, אשר לעתים ירד מהול בפתותי שלג צחות, כן שמעתי את שיחותיהן מהולות באנחות. אחרי שיחתן הקצרה פנתה אלי האישה, אשר בראשונה דיברה אלי, ואמרה: ‘הננו מבקשות ממך להגיד לנו, מהו אושרך זה’. ואני עניתי לה: ‘במלי המשבחות את גברתי’. והיא שבה לשאול: ‘אם אמת אמרת, היה עליך להביע את הלך־נפשך ברוח אחרת מזו העולה מחרוזיך’. ובשימי לב לדבריה נפרדתי מהן והלכתי כלכת איש בבושת־פנים, ואל לבי אמרתי: ‘אכן, אם כה גדול אושרי בשבחי את גברתי, למה זה הטפתי מלים על דברים אחרים?’ ומעתה היתה אחת דעתי לבלתי הוציא עוד הגה מפי כי אם לשבח את גברתי העדינה. וכאשר הרהרתי בלבי על כל אלה, הרהר ושוב, נראה לי כי בחרתי במשא, הכבד מיכולתי לשאתו, ולא עצרתי כוח להתחיל בכתיבה, וכן ישבתי ימים אחדים עם רצוני לדבר ועם פחדי לפתוח את פי.

יט

באחד הימים, ואני עובר בנתיב, אשר לאורכו זרמו מי נחל צחים, באני הרצון לאמור דברי שיר, והחילותי לחשוב על דרכי המזמור בהן אבחר; ולבי אמר לי כי לא טוב לי לדבר אל גברתי כי אם בפנותי אל נשים אחרות, ואל אל כל נשים שהן, כי אם אל אלה, אשר רוח אציל רוחן ואינן אישוֹת בלבד. ואז החלה לשוני לזמר כאילו נעה מעצמה, ואמרה: ‘גבירות, מחוננות בינת־האהב’. את המלים האלה שמרתי היטב בזיכרוני בעונג רב, ובהן רציתי לפתוח את מזמורי. וכאשר שבתי אל העיר, הרהרתי ימים רבים, הרהר ושוב, ואחרי כן חברתי קנצוֹנה, ושמתי בראשה את השורה ההיא, וערכתיה וחילקתיה בתים־בתים, ערוך וחלק היטב, כאשר ייראה למקשיבים. ואלה דברי הקנצוֹנה:

גְּבִירוֹת מְחוֹנָנוֹת בִּינַת־הָאַהַב,

    לָכֶן שִׁבְחֵי־גְבִרְתִּי חֶפְצִי לֵאמֹר,

    לֹא כִּי אוּכַל מְלֹא־שִׁבְחָהּ לִגְמֹר,

    אַךְ בַּעֲבוּר יִרְוַח לְנִשְׁמָתִי!

    כִּי אֵרֶא אֶת עֶרְכָּהּ מַזְהִיר כְּלַהַב,

    עָלַי טַל מֶתֶק־נֹעַם יַעֲבֹר;

    וְאִם אוּכַל עַל אֹמֶץ־פִּי לִשְׁמֹר, –

    בַּכֹּל תַּצִּית אַךְ אַהַב שִׁירָתִי!

    אַךְ לֹא אֶרְצֶה לַגְבִּיהַ שִׂיחָתִי

    פֶּן רַהַב פִּי יִרְאוּ, עַל כֵּן אַטִּיף

    מִלִּים בְּנַחַת, מִזְמוֹרִי כִּי יִיף

    וְיַאֲצִיל כָּבוֹד עַל שָׂרָתִי.

    בְּנוֹת־חֵן וּנְשֵׁי־עֶדְנָה הָאוֹהֲבוֹת,

    לָכֶן אַגִּיד, כִּי רַק לָכֶן יָאוֹת!

מַלְאָךְ נִצָּב לִפְנֵי אֲדוֹן כָּל דַּעַת,

    קוֹרֵא: 'אֲדוֹן־תֵּבֵל, נָע בָּעוֹלָם

    יְצוּר פְּלָאִים, וּבְנֶפֶשׁ שָׁרֳשָׁם

     אֲשֶׁר קַרְנָהּ עַד כִּסְאֲךָ תִּזְרַח;

    וּשְׁמֵי מָרוֹם, מֵהֶם רַק הִיא נִגְרַעַת,

    עַתָּה דוֹרְשִׁים אוֹתָהּ מֵאֵת מַלְכָּם'.

    וְכֵן עוֹנִים כָּל הַקְּדוֹשִׁים כֻּלָּם,

    וְלָנוּ פֹה רַק מֵחֶמְלָה יִרְוַח!

    הָאֵל, אֲשֶׁר מַכִּיר אוֹתָהּ, כֹּה סָח:

    ’בְּנֵי־סְגֻלָּתִי, יִיטַב לָכֶם שְׁלוֹמְכֶם!

    עַד עֵת אֶרְצֶה תִשְׁאַר שָׁם חֶמְדַּתְכֶם,

    כִּי, אִם תֻּקַּח, אֶחָד שָׁם יֵאָנַח, ²⁴

    וְהוּא יַטִּיף בַּתֹּפֶת לָרְשָׁעִים:

    ’חָזִיתִי אֶת תִּקְוַת הַמְּבֹרָכִים!'

שְׁמֵי־רוֹם רוֹצִים בָּהּ כִּי בָהֶם תַּזְרִיחַ,

    עַל כֵּן אָשִׁיר חִנָּהּ לָכֶן בִּלְבַד;

    כָּל הָרוֹצָה בְשֵׁם אָצִיל, תִּלְמַד

    לָצֵאת אִתָּהּ; כְּכָל תֹּאבֶה לָצֵאת,

    כֵּן בְּצִנָּה לִבּוֹת נִקְלִים תַּקְשִׁיחַ

    וְכָל מְזִמָּתָם תִּקְפָּא, תֹּאבֵד;

    וְאִישׁ אֲשֶׁר מִשּׁוּר בָּהּ לֹא יֶחְרַד,

    הוּא יְעַדֵּן נַפְשׁוֹ אוֹ יִכָּרֵת!

    וְאִם תִּמְצָא רָאוּי זִיוָהּ לָשֵׂאת, –

    לוֹ תְחוֹנֵן חִנָּהּ וְיִפְעָתָהּ,

    וְהוּא יִזְכֶּה לְנֹעַם בִּרְכָּתָהּ,

    לַעֲנָוָה הַמַּשְׁכִּיחָה כָל חֵטְא;

    וְעוֹד נוֹסָף לָהּ חֶסֶד מִמָּרוֹם:

    כִּי כָל דּוֹבֵר אִתָּהּ לֹא עוֹד יִשּׁוֹם.

הָאַהַב סָח: 'הַיְצוּר־חֲלוֹף יוֹפִיעַ

    כָּמוֹהָ זַךְ וּמְלֹא עֲדִי־זִיווֹ?'

    יִרְאֶה וַיִּשָּׁבֵעַ בִּלְבָבוֹ:

    ’רָצָה הָאֵל, בָּהּ חֲדָשׁוֹת לִיצוֹר'

    כְּטוֹב לְאֵשֶׁת־חֵן, עוֹרָהּ מַגִּיהַ,

    זַךְ כִּפְנִינִים וּלְלֹא מָשְׁחַת־קַוָּיו;

    הַטֶּבַע בָּהּ מַרְאֶה הוֹד מַעֲשָׂיו,

    הִיא הַמָּשָׁל הַחַי לִיפִי נָאוֹר!

    תָּנַע עֵינֶיהָ, וְאָצִים לִנְהֹר

    מֵהֶן שְׁלִיחֵי־הָאַהֲבָה, נִצִּים

    הַמַפְצִיעִים לֵב כָּל הַמַבִּיטִים,

    וְחֹד חִצָּם כָּל לֵב וָלֵב יִדְקֹר;

    שְׂחוֹקָהּ מֵאַהֲבָה נָחַל חִנּוֹ,

    וְלֹא יָהִין אָדָם לָשׁוּר קִנּוֹ.

אַתְּ, שִׁירָתִי, בְּלַחֲנֵךְ תַּגִּיעִי

    לִנְאוֹת נָשִׁים, כִּי כְּבָר חִלְּצֵךְ עֵטִי;

    וַאֲבַקְשֵׁךְ, – כִּי גִדַּלְתִּיךְ, בִּתִּי,

    לִהְיוֹת לָאַהַב בַּת, רַכָּה, תַּמָּה:

    לְכִי וּבְכָל מְקוֹם בּוֹאֵךְ הָרִיעִי:

    ’הוֹרוּנִי אֵיךְ אֵלֵךְ כִּשְׁלִיחוּתִי

    לַבַּת, אֲשֶׁר שִׁבְחָהּ הוּא תִפְאַרְתִּי!'

    אִם לֹא תֹאבִי לָלֶכֶת לִבְלִי־מָה,

    נוּסִי עֵדָה נִקְלָה, אַל קוּם עִמָּהּ,

    אוּלָם נַסִּי פָּנַיִךְ לְהַרְאוֹת

    לְאִישׁ וָאֵשֶׁת לִמּוּדֵי־מִדּוֹת:

    הֵם יְלַמְּדוּךְ הַדֶּרֶךְ לִמְקוֹמָהּ;

    אִתָּהּ שׁוֹכֵן הָאַהַב, וּבְחִנֵּךְ

    בָּרְכִי אוֹתָם בִּשְׁמִי, כְּמִצְוָתֵךְ!

הפעם אחלק את הקנצונה, למען ייטיבו להבינה, לפרקים רבים מפרקי השירים הקודמים; ראשית אפוא אציין בה שלושה פרקים: הראשון בא כמבוא לאחרים; השני מביע את מגמת השיר; השלישי בא כעזר לקודמים לו. הפרק השני פותח במלים ‘מלאך ניצב’, והשלישי במלים ‘את שירתי’. הפרק הראשון נחלק לארבע חלקים: בראשון הנני אומר, באוזני מי אני משמיע את דברי על גברתי, ומדוע עשיתי כן; בשני הנני מתאר, מהו הלך־רוחי בחשבי על סגולות גברתי ואיך הייתי מדבר, לולא ניטל ממני אומץ רוחי; בשלישי הנני מבאר, איך רציתי לדבר עליה מבלי אשר יתנו בי דופי; ברביעי הנני מסביר לאלה, אשר אליהן בחרתי לפנות, מדוע הנני פונה אליהן. החלק השני פותח במלים ‘כי ארא את ערכה’, השלישי במלים ‘אך לא ארצה’, הרביעי במלים ‘בנות־חן ונשי־עדנה’. אחרי כן, באמרי ‘מלאך ניצב’, הנני פותח בדברי על האישה הזאת, והפרק הזה נחלק לשניים: בראשון הנני מספר את אשר מדברים עליה בשמים, ובשני את אשר מדברים עליה עלי אדמות, והוא פותח במלים ' שמי רום רוצים בה'. הפרק השני הזה נחלק לשניים: בראשון הנני משבח את אצילות נשמתה ומתאר במלים מעטות את סגולותיה הנובעות מנשמתה; בשני הנני מתאר את אצילות צלמה ומתאר במלים מעטות את יופיה, והחלק הזה, הפותח במלים ‘האהב סח’, נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מתאר את יפי צלמה כולו, ובשני את יפי פרטי צלמה, והחלק הזה פותח במלים ‘תנע עיניה’. החלק השני הזה נחלק לשניים: בראשון הנני שר את יפי עיניה, כי העיניים הן מוצא האהבה, ובשני הנני שר את יפי פיה, כי הפה הוא תכלית האהבה. ואוסיף עוד, פן ימצאו בדברי אלה הרהורי־חטא, ואבקש מהקוראים לזכור את אשר כתבתי לפני זה, כי ברכת גברתי, כל עוד זכיתי לה, היתה תכלית כל תשוקותי, ואין הברכה באה, כי אם מתנועות הפה. אחרי־כן, בפתחי במלים ‘את, שירתי’, הנני מוסיף בית אחד והוא כעזר לקודמים לו, ובו הנני אומר, מה בקשתי משירתי לעשות. ובאשר קל להבין את הבית האחרון הזה, אינני מוסיף לפרט אותו לחלקים. אמנם אודה, כי טוב היה לו דקדקתי בפרטים נוספים ליתר ביאור הקנצונה; אולם כל אשר קצר שכלו מלהבין אחרי הביאורים, אשר כבר ביארתי, – לא ייחר לי אם יעזבני לנפשי! גם אודה, כי היטב חרה לי על אשר בפרטים אשר הבאתי ביארתי את מגמת שירי לאנשים רבים מאשר רציתי, אם במקרה יגיעו דברי לאזניהם.

כ

הקנצוֹנה הזאת עברה מפה אל פה, ואחד מידידי, אשר שמע אותה, ביקש ממני והפציר בי לאמרו לו, מה זאת אהבה בהאמינו בכוח כישרוני מעל ליכולתו. ואני אמרתי בלבי, כי אחרי המזמור הזה יאה להטיף מלים על האהבה; ובחשבי כי עלי להניח את דעת ידידי, החלטתי לאמור כמה מלים ובהן לדבר על האהבה. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

אַחַת הֵם: אַהֲבָה וְלֵב עָדִין;

    כֵּן הֶחָכָם²⁵ אָמַר אִמְרָה כֵנָה,

    וְזֶה לֹא מִבְּלִי זוֹ לִהְיוֹת יָהִין:

    כֵּן לֹא יִהְיֶה מֵבִין מִבְּלִי בִינָה;

הַטֶבַע, שְׁכוּר־הָאַהֲבָה, הֵכִין

    אוֹתָהּ לִמְלֹךְ, הַלֵּב – לְאַרְמוֹנָהּ;

    בּוֹ הִיא הוֹאִילָה אֶת שְׁנָתָהּ לַשְׁכִּין,

    אִם לְקַצֵּר אוֹ לְהַאְרִיךְ לִינָה;

וְאָז עַל בַּת־בִּינָה חוּט־חֵן נִמְשָׁךְ,

    נָעִים לָעָיִן; אָז בְּלֵב בּוֹעֵר

    נוֹלְדָה תְשׁוּקָה לַחֵפֶץ הַמַנְעִים;

וְשָׁם שִׁבְתָּהּ יוֹסִיף וְיֶאֱרַךְ

    עַד אֶת הָאַהֲבָה בוֹ תְעוֹרֵר;

    כֵּן אִישׁ־מִדּוֹת גַּם לֵב־אִשָּׁה יַפְעִים.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני חלקים: בראשון הנני מדבר על האהבה בעודנה בכוח, ובשני הנני מדבר עליה בצאתה אל הפועל; החלק השני פותח במלים ‘ואז על בת־בינה’. החלק הראשון נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מציין את האנשים, אשר בלבם שוכנת האהבה בכוח, ובשני הנני מתאר, איך האהבה יוצאת מן הכוח אל הפועל, ואיך הלב דבק באהבה כמו הצורה בחומר²⁶. החלק השני פותח במלים ‘הטבע שכור־האהבה’. ואחרי כן, באמרי ‘ואז על בת בינה’. הנני אומר, איך האהבה יוצאת אל הפועל בגבר, וכן באישה, באמרי ‘כן איש־מידות’.

כא

אחרי דברי על האהבה בסוניטה הקודמת, עלה ברצוני להטיף מלים לשבח גם את גברתי העדינה ובהן להודיע, איך מתעוררת האהבה בעבורה, ואיך תתעורר האהבה לא במקום לינתהּ בלבד, כי אם תרד לשכון גם במקום, בו לא נמצאה אף בכוח, ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:

עֵין־שָׂרָתִי אוֹת־אַהֲבָה נוֹשֵׂאת;

    כָּל אִישׁ בְּהַבִּיטָהּ בּוֹ מִתְעַדֵּן;

    אַחַר לֶכְתָּהּ כָּל אִישׁ רַגְלוֹ כוֹנֵן

    וּלְבִרְכַּת־פִּיהָ הַלֵּבָב רוֹתֵת

רוֹאָהּ מַרְכִּין רֹאשׁוֹ וּמִתְמוֹטֵט

    וְעַל חֶסְרוֹנוֹתָיו יֵבְךְ מִתְאוֹנֵן;

    מוּלָהּ כָּל יְהִירוּת לֹא תִּתָּכֵן

    בְּנוֹת־חֵן, עִזְרוּנִי, לָהּ כָּבוֹד לָתֵת!

כָּל מְתִיקוּת וְכָל עַנְוַת־רַעְיוֹן

    צוֹמְחִים בַּלֵּב לְשֵׁמַע קוֹל דְּבָרָהּ:

    אַשְׁרֵי אֲשֶׁר הִקְדִּים אוֹתָהּ לִרְאוֹת!

מַה יִּיף שְׂחוֹקָהּ אִישׁ לֹא יָהִין תַּנּוֹת,

    וְלֹא יִשְׁמֹר הַזֵּכֶר, כִּי זָרָה

    עֶדְנַת פְּלָאָיו מֵעַל לְכָל דִּמְיוֹן.

הסוניטה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, איך גברתי מוציאה את האהבה מן הכוח אל הפועל באצילות יפי עיניה, ובשני הנני מתאר, איך תעשה כן באצילות יפי פיה. ובין שני הפרקים האלה ישנו קטע קצר, הפותח במלים ‘בנות־חן עזרוני’, והוא כמו מבקש סיוע לשבחי הפרק הראשון והשני. הפרק השלישי פותח במלים: ‘כל מתיקות’. הפרק הראשון נחלק לשלושה: בראשון הנני מתאר את השפעת חנה על כל אשר תביט בו, ואיך במקום היעדר האהבה היא מעוררת את היותה שם בכוח; בשני הנני מתאר, איך היא מוציאה את האהבה מן הכוח אל הפועל בלב כל איש בהביטה בו, בשלישי הנני מתאר, מה רבה פעולת השפעתה בלב כולם. הפרק השני פותח במלים ‘אחר לכתה’, השלישי במלים ‘ולברכת פיה’. אחרי כן, באמרי ‘בנות חן עזרוני’, הנני אומר, מי הן אשר אליהן רציתי לפנות בדברי, בקראי לנשים לסייע לי לתת כבוד לגברתי. ועוד, באמרי ‘כל מתיקות’, הנני חוזר על אשר אמרתי בפרק הראשון, לפי שתי פעולות פיה, מהן האחת – קול דיבורה הנעים, והשנייה – שחוקה הנפלא. אך אינני מתאר את פעולת שחוקה על לב הזוכים לו, כי דל הזיכרון מלזכור אותו ואת פעולתו.

כב

כעבור ימים אחדים קרה דבר ברצון אדון־ההודיות, אשר לא מנע את המוות מעצמו²⁷, והאיש, אשר הוליד את פלאי הפלאים המתגלים לעיני הכול בדמות גברתי ביאטריצ’י העדינה²⁸, נפטר מן החיים האלה ואל נכון עלה אל מעון האושר הנצחי. והלא תמיד מדאיבה פטירת־אדם את הנותרים בחיים, אשר היו ידידי הנפטר. ואין אהבת־ידידים עזה כאהבת אב טוב את בנו הטוב או כאהבת בן טוב את אביו הטוב; וגברתי, אשר עליה סיפרתי, היתה טובת־לב מאין כמוה, וגם לא היה עלי אדמות איש טוב כאביה, ככל אשר האמינו מכריו, ואמונתם אמת. על כן כאב לב גברתי כאב גדול ומר. ומנהג היה בעיר להיוועד תושביה, הנשים עם נשים, והגברים עם גברים, בבית האבל. ונשים רבות באות אל הבית, אשר בו בכתה ביאטריצ’י בכי תמרורים. ואני, בראותי נשים אחדות שבות מבית האבל, שמעתי את שיחתן על גברתי העדינה ועל בכיה הקורע לבב. ובהקשיבי לשיחתן שמעתי את הדברים האלה: ‘אכן הגדיל בכיה, עד אשר כל הרואה אותה, נמס לבו מרוב רחמים’. הנשים הלכו לדרכן, ואני – עברני עיצבון כה מעיק, עד כי זרמו הדמעות על לחיי, ומדי פעם כיסיתי את עיני בידי. ולולא חפצי להוסיף ולשמוע על אודותיה, – כי עמדתי במקום בו עברו רוב הנשים אחרי היפרדן ממנה, – כי אז מיהרתי להתבודד, כמעט עלו הדמעות להציקני. נשארתי אפוא עומד במקום ההוא, והנשים עוברות על פני ואני שומע את דבריהן: ‘הנוכל עוד לדעת שמחה, ואזנינו שמעו את יללותיה הנוגעות עד חדרי־הלב?’ ואחרות עברו ואמרו: ‘הנה האיש העומד פה, אף הוא בוכה כמונו אשר ראינוה’. ועוד אחרות אמרו: ‘ראו את האיש הזה, כמה שונוּ פניו ואיננו כתמול שלשום!’ כן שמעתי את הנשים, אשר בעברן שוחחו זו עם זו על אודות גברתי ועל אודותי. ובחשבי על כל אשר שמעו אזני עלה בדעתי להביע בחרוזים את כל אשר שמעתי, כי גרמה לי השעה לעשות כן. רציתי עוד לשאול מפי הנשים כהנה וכהנה, לולא אמר לי לבי, כי אין השעה שעת־כושר לשאלות כאלה. חיברתי אפוא את החרוזים כאילו היו דברי שאלות אל הנשים ודבריהן תשובות על שאלותי. אז חיברתי שתי סוניטות. בראשונה הנני שואל את אשר ביקשתי לשאול, ובשניה הנני שם את התשובות כאילו שמעתין מפיהן. הראשונה פותחת במלים ‘אתן, אשר דמותכן’, והשניה במלים ‘האם אתה הוא’. ואלה דברי הסוניטה הראשונה:

אַתֶּן, אֲשֶׁר דְּמוּתְכֶן אוֹמְרָה יָגוֹן,

    וּדְוַי דּוֹבְרָה עֵינְכֶן הַמֻּשְׁפָּלָה,

    מֵאָן בָּאתֶּן כִּי נְסוּכָה חֶמְלָה

    עַל מַרְאֲכֶן מֻכֵּה הָעִצָּבוֹן?

הַחֲזִיתֶן דִּמְעוֹת הַדִּכָּאוֹן

    בְּעֵין גְּבִרְתֵּנוּ הָאֲמֵלָלָה?

    הַגֵּדְנָה, כִּי לִבִּי כְּבָר לִי גִלָּה

    וְצַעַדְכֶן מֵעִיד עַל הָאָסוֹן!

וְאִם בָּאתֶן מִבֵּית הָרַחֲמִים,

    לִי לְסַפֵּר עִמְדוּ־נָא עִמָּדִי,

    דָּבָר אַל־נָא מִמֶּנִּי לְהַעְלִים;

דִּמְעוֹתֵיכֶן אֶרְאֶה, וּמַר סִבְלִי!

    מַה שִׁחֶתְכֶן נְהִי הָאֲבֵלִים!

    לִבִּי רוֹעֵד כִּי אֶרְאֲכֶן מוּלִי.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני שואל מפי הנשים, אם הן באות מעם גברתי, והנני אומר להן, כי כן האמנתי עקב שובן בהכרת פנים נוגה; בשני הנני מבקש מהן לספר לי עליה. הפרק השני פותח במלים ‘ואם באתן’. ואלה דברי הסוניטה השניה:

הַאִם אַתָּה הוּא שֶׁעִתִּים רַבּוֹת

    שִׁבְחֵי גְבִרְתֵּנוּ לְאָזְנֵינוּ שָׁר?

    קוֹלְךָ קוֹלוֹ, אַךְ צַלְמְךָ כֹּה זָר,

    בּוֹ לֹא נוּכַל דְּמוּתוֹ מֵאָז לִרְאוֹת!

מַה לָּךְ תַּרְבֶּה בְלֵב שָׁבוּר לִבְכּוֹת,

    כִּי כָל רוֹאֶה אוֹתְךָ – לִבּוֹ נִשְׁבָּר?

    הֲכִי רָאִיתָ אֶת בִּכְיָהּ הַמַּר

    וְלֹא תוּכַל אֶת כְּאֵבְךָ כַסּוֹת?

לָנוּ הָעֶצֶב וְהַנְּהִי הַנַּח,

    כִּי שָׁוְא יִרְצוּ אוֹתָנוּ לְנַחֵם

    כִּי אֶת בִּכְיָהּ רָאִינוּ וַנִּשַּׁח;

מִי עַל מָשְׁחַת־צַלְמָהּ לֹא יְרַחֵם?

    כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ לֹא עוֹד יִשְׂמַח

    כִּי אִם עַד מוּת יִבְכֶּה וְיִשָּׁמֵם.

ארבעה הם פרקי הסוניטה הזאת, לפי ארבע תשובות הנשם, אשר את דבריהן אני מביא. ואשר לפשר הדברים, כבר ניתן ביאור מספיק בהקדמה, ועל כן לא אבאר עתה את תוכנם בפרקים, ואציינם בלבד. הפרק השני פותח במלים ‘מה לך תרבה’, והשלישי במלים ‘לנו העצב והנהי הנח’, והרביעי במלים ‘מי על משחת־צלמה’.

כג

כעבור ימים אחדים אחרי הדברים האלה, פקדה אותי מחלה מכאיבה באחד מפרקי גופי, ואני סבלתי עינויים קשים ללא הרף. מחלתי כה החלישתני, עד כי הייתי כאחד האנשים, אשר אינם יכולים לנוע. וביום התשיעי, כגבור מחלתי עד אין לנשוא, הרביתי לחשוב על גברתי העדינה, ובחשבי עליה שבתי לחשוב ולהרהר על דלוּת חיי. ובראותי מה קלים החיים ומה קצרים, אף כי בריא וחזק הגוף, החילותי לבכות בבדידותי על המצוקה הזאת, ונאנחתי אנחות עמוקות, ואמרתי בלבי: ‘בוא יבוא היום ולא תימלט גם גברתי מן המוות’. אז גדלה מהומת רוחי, ועצמתי את עיני והחילותי להזות כאיש, אשר נטרפה דעתו. ובראשית הזיות־דמיוני קמו לפני דמויות נשים פרועות־שער ואמרו אלי: ‘מות תמות גם אתה!’ אחריהן נראו לי דמויות איומות־מראה ואמרו לי: ‘כבר מַתָּ!’ וכה גברה הזיית־דמיוני, עד כי לא ידעתי את מקום הימצאי. וראיתי נשים פרועות־שער נעות ובוכות, ורבה תוגתן עד להדהים. וראיתי את השמש והנה לקה אורה, ואור הכוכבים חוור, והם נראו כבוכים; וראיתי את הציפורים בעופן והן נופלות מתות, ורעשה הארץ. עודני נדהם בפחדי נוכח דמויות־הזייתי, והנה נראה לי, כי אחד מידידי קרב אלי ואמר: ‘הטרם ידעת, כי נפטרה גברתך היפה מן העולם הזה?’ אז נשאתי את קולי בבכי מר, ולא בדמיוני בלבד בכיתי, כי אם דמעות־אמת זרמו על לחיי; ודימיתי לשאת את עיני השמימה, והנה נראתה לי עדת מלאכים עפים למעלה ולפניהם עננה קטנה וצחה; והמלאכים שרו מזמור־הודיה ונדמה לי, כי דברי מזמורם היו: ‘הושע־נא במרומים’,²⁹ ויתר דברי מזמורם נעלמו ממני. ונדמה לי, כאילו אמר לי לבי, משכן אהבתי העזה: ‘אמת נכון הדבר, כי שרתנו מוטלת מתה’. ואז נדמה לי, כי יצאתי להביט בגוף, אשר בו שכנה הנשמה הברוכה והיפה ההיא, וכה צלול היה דמיוני, עד כי במו עיני ראיתי את האשת ההיא מתה; ונדמה לי, כי נשים כיסו את ראשה בצעיף לבן; וראיתי ופניה מפיקים ענווה כאילו דובבו שפתותיה: ‘הנני יוצאת לחזות את מקור השלווה’. נוכח הזייתי זו עברוני געגועים לראותה, וקראתי למוות ואמרתי: ‘בוא, מוות מיטיב, ואל תהי עוין לי! איך לא תהיה אדיב, אחרי אשר פקדת את משכן־האדיבות? בוא עתה, כי מאוד חשקתי בך! הלא תראה כי כבר חוורתי כמוך’. ואחרי אשר ראיתי כי כבר נשלמו כל המנהגים הנהוגים בגופת הנפטר, נדמה לי כי שבתי אל חדרי ושם הבטתי השמימה, וכה צלולה היתה הזית־דמיוני, עד כי צעקתי בבכי ואמרתי בקול רם: ‘הוי נשמה כלילת־היופי, אשרי העין הרואה אותך!’ עודני קורא את הדברים האלה באנקת בכי מרה וצועק למוות כי יבוא אלי, והנה עלמה עדינה, היושבת על יד מטתי, החלה לבכות בחרדה רבה, כי חשבה כי לא היו בכייתי וצעקותי כי אם עקב כאבי מחלתי. ויתר הנשים אשר בחדרי שמו לב לבכיי בראותן אותה בוכה; הן הרחיקו ממני את העלמה, אשר היתה קרובה לי מאוד קרבת־דם, ובגשתן אלי להעיר אותי, – כי חשבוני לחולם חלום, – אמרו: ‘אל תישן עוד ואל תתענה!’ עודן מדברות, והנה פגה הזיתי העזה, כמעט הספקתי לקרוא: ‘היי ברוכה, ביאטריצ’י!’ השם ביאטריצ’י יצא מפי, ואני הקיצותי ופקחתי את עיני וראיתי והנה חלמתי חלום. אולם עקב קריאתי בשם הזה, היה קולי שבור מאנחות בכיי, והנשים לא יכלו להבין את דברי. ואף כי בושתי מאוד, הפניתי את פני אליהן, כי הפצירה בי האהבה; והן בראותן אותי אמרו: ‘הנה פני האיש הזה כפני המת’, ואחת אמרה לחברתה: ‘הבה וננחמנו’, והחלו להטיף מלים רבות לנחמני, וגם שאלוני, מהו הפחד אשר פחדתי. כאשר נחה מעט דעתי, ואני נוכחתי להכיר את כזבי־הזייתי, עניתי להן: ‘עוד אגיד לכם את אשר עבר עלי’. וסיפרתי להן את הכול, מראשית הדברים ועוד סופם, אולם את שם גברתי העדינה החרשתי. אולם, כסור מחלתי ממני, רציתי לתנות את אשר עבר עלי, כי הדבר נראה לי דבר־אהבים נאה לאוזן, ואז חיברתי את הקנצונה ‘עלמה נוגה בשחרות חייה’, הערוכה בתים־בתים, כאשר יבואר אחרי כן בחלוקה, ואלה דברי הקנצונה:

עַלְמָה נוּגָה, בְּשַׁחֲרוּת חַיֶּיהָ,

    עוֹנְדָה כָל נוֹי אֱנוֹשׁ וְכָל עֶדְנָה,

    בִּזְעֹק נַפְשִׁי לָמוּת עָמְדָה אֶצְלִי;

    וְעֵת דִּמְעוֹת עֵינַי רָאוּ עֵינֶיהָ

    וּלְמֶלֶל שִׁגְעוֹנִי שָׁמְעָה אָזְנָהּ,

    בָּכְתָה בְחֶרְדָּתָהּ לְגוֹרָלִי;

    וְעוֹד נָשִׁים הִכִּירוּ אֶת אֶבְלִי,

    עָלָיו הִכְבִּירָה רֵעָתָן לִבְכּוֹת.

    גֵּרְשׁוּהָּ הָרֵעוֹת

    וַיִּקְרְבוּ לַקְשִׁיב מַה פִּי מַטִּיף;

    וְזוֹ: ‘אַל נוּם תּוֹסִיף’,

    וְזוֹ: ‘מַה מְּעִיקְךָ?’ אוֹמֶרֶת לִי;

    וּמְשׁוּגָתִי חָדְלָה אָז מֵהֲזוֹת,

    וּבְשֵׁם גְּבִרְתִּי קָרָאתִי בִדְמָעוֹת.

אֶת דִּבּוּרִי עַצֶּבֶת הֶחֱנִיקָה

    וּבְכִי וּבֶהָלָה קוֹלִי שָׁבְרוּ,

    וְרַק לִבִּי שָׁמַע אֶת שֵׁם־הַחֵן;

    וְאַף כִּי הַכְּלִימָה עָלַי הֵעִיקָה

    וְאוֹתוֹתֶיהָ עַל עוֹרִי נִרְאוּ,

    צִוַּתְנִי אַהֲבָה כִּי אֶעֱנֵן;

    חָוְרוּ פָנַי עַד כָּל אֲשֶׁר יִרְאֵן

    אַךְ יַחֲשֹׁב כִּי מֵת מֻטַּל גּוּפִי;

    ’הֲכִי לוֹ נִחוּמִים נָבִיא',

    הָעֲלָמוֹת קָרְאוּ בְּרַחֲמִים,

    וְאָז קוֹלָן הִנְעִים:

    ’מַה זֶּה רָאִיתָ, כֹּה כִּי תִתְאוֹנֵן?

    וַעֲנִיתִין בְּשׁוּב מְעַט תָּקְפִּי:

    ’בְּנוֹת־חֵן, עוֹד תִּשְׁמְעוּ הַכֹּל מִפִּי!'

עֵת הִרְהוּרִי, יְמֵי חַיַּי מַה קַּלּוּ

    וּמָה אָרְכָּם בְּחֶלֶד זֶה רוֹפֵף,

    בָּכְתָה הָאַהֲבָה בְנִשְׁמָתִי,

    וְרַחְשׁוּשֵׁי־נַפְשִׁי נִבְהָלוּ

    וּבִלְבָבִי רַעְיוֹן אֶחָד רִחֵף:

    ’לֹא יִמָּנַע הַמָּוֶת מִגְּבִרְתִּי!'

    וְכֹה נָבוֹכָה כָּל מַחֲשַׁבְתִּי

    עַד אֶת עֵינַי עָצַמְתִּי בְּמָגוֹר,

    נָס מֵרוּחִי הָאוֹר,

    וְרַעְיוֹנַי תָּהוּ בְּשִׁמָּמוֹן,

    וָאֵרֶא בֶּחָזוֹן,

    הוֹזֶה דְמֻיּוֹת־כָּזָב בִּמְהוּמָתִי,

    נָשִׁים, בְּקוֹל עָצוּב קוֹרְאוֹת לֵאמֹר:

    ’בָּא מָוֶת, מָוֶת חִיּוּתְךָ לִשְׁבֹּר!'

וְעוֹד עֲדַת דְּמוּיוֹת זָרוֹת רָאִיתִי

    אַחַר בּוֹאִי אֶל רִיק הַהֲזָיָה,

    וְלֹא יָדַעְתִּי אֵי אֲנִי עוֹבֵר;

    וּבַנְּתִיבִים נָשִׁים נָעוֹת חָזִיתִי,

    נֶאֱנָחוֹת אוֹ מַזְרִימוֹת בִּכְיָה,

    וְעִצָּבוֹן עַל מַרְאֵיהֶן בּוֹעֵר,

    וָאֵרֶא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כִּי חִוֵּר,

    וְכוֹכָבִים הֵצִיצוּ בְיָגוֹן,

    בּוֹכִים בְּשִׁמָּמוֹן,

    צִפּוֹר נוֹפְלָה מֵתָה מֵחֲרָדָה,

    הָאָרֶץ רוֹעֲדָה,

    וְאִישׁ רָזֶה, חִוֵּר, אֵלַי אוֹמֵר:

    ’מַה תַּעַשׂ? שְׁמַע קוֹל מְבַשֵּׂר אָסוֹן:

    ’לִיפַת־לִבְּךָ הֵקִיץ הַכִּלָּיוֹן!'

עֵינַי, בְּדֶמַע נְסוּכוֹת, נָשָׂאתִי

    וָאֵרֶא מַלְאָכִים כִּמְטַר־הַמָּן

    מְרַחֲפִים לִקְרָאת שְׁמֵי־רוֹם אֶל־עַל;

    מוּלָם עָנָן קָטָן; וְקוֹל שָׁמַעְתִּי

    ’הוֹשַׁע־נָא', וְיוֹתֵר, לוּ אֶתְבּוֹנָן,

    הֲלֹא אֶת כָּל שִׂיחָם לָכֶן אֲגַל.

    הָאַהַב סָח: 'מַה מִּנִּי עוֹד תִּשְׁאַל?

    לֵךְ וְתִרְאֶה גְבִרְתֵּנוּ בְמוּתָהּ!'

    לָשׁוּר אוֹתָהּ מֵתָה

    חָזוֹן־הֲזָיָתִי אוֹתִי הֵבִיא,

    וָאֵרֶא בְקָרְבִי:

    בְּלוֹט כִּסּוּ נָשִׁים גּוּפָהּ הַדַּל,

    וַעֲנָוָה הֵאִירָה אֶת דְּמוּתָה,

    כְּמוֹ תִשְׂמַח לְשֶׁלֶו־נִשְׁמָתָהּ.

וְאָנֹכִי בְמַכְאוֹבִי עָנַוְתִּי

    בַּחֲזוֹתִי עֱנוּת פְּנֵי יָפָתִי

    וּפִי קָרָא לַמָּוֶת: 'מֵעַתָּה

    הֱיֵה חַנּוּן, כִּי כֵן שִׁמְךָ נָקַבְתִי

    אַחַר אֲשֶׁר פָּקַדְתָּ אֶת גְּבִרְתִּי;

    חֵן עָצְמָתְךָ הַרְאֵה, לֹא רִשְׁעָתָהּ!

    רְאֵה נַפְשִׁי, מָה רַבָּה חֶרְדָּתָהּ

    אֵלֶיךָ בְּחָוְרִי כְחִוְרוֹנְךָ,

    בּוֹא, כִּי לִבִּי חִלְּךָ!'

    אָז סַרְתִּי מִמְּקוֹמִי, אֲכוּל כָּל דְּוַי,

    וּבְהִבָּדְלִי, דְּבָרַי

    עָלוּ בִפְנוֹת עֵינַי אֶל מַבָּטָהּ:

    ’אַשְׁרֵי רוֹאֵךְ, הוֹי נְשָׁמָה בְרוּכָה!'

    אָז חֵן־קוֹלְכֶן הֵבִיא לִי רְוָחָה.

שניים הם פרקי הקנצונה הזאת: בראשון, בפנותי אל אדם אלמוני, הנני בא לספר, איך הקיצוני מחזון ריק, בו ראה דמיוני דמות שלוש נשים, ומה הבטחתי לאמור להן; בשני הנני משמיע את אשר אמרתי להן. הפרק השני פותח במלים ‘עת הרהורי’. הפרק השני נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מספר, מה אמרו לי אי־אלה נשים, ומה אמרה לי האחת מהן, ומה עשו להזייתי בטרם שוב אלי רוחי; בשני הנני מספר, מה אמרו לי הנשים ההן אחרי היחלצי משיגעון הזייתי. והפרק הזה פותח במלים ‘את דיבורי עצבת החניקה’. אחרי כן, באמרי ‘עת הרהורי’, הנני אומר, איך סיפרתי להן את דברי־הזייתי. והרצאת העניין הזה נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני מציין את שעת הזייתי, בה קראו לי הנשים ההן, והנני מודה להן במלים קצרות, והפרק הזה פותח במלים ‘אז חן קולכן’.

כד

עברו ימים אחדים אחרי חזון־הזייתי, ואני יושב שקוע ברעיונותי, והנה החילותי לחוש זעזוע בלבי כזעזוע הפוקד אותי מדי עמדי מול שרת נפשי. ולפני דמיוני עלתה דמות האהבה, אשר נראתה לי באה ממקום מגורי שרתי. ודימיתי לשמוע את קול האהבה דובר בחדרי לבי: ‘זכור את יום הופעתי לפניך לברכו, כי כן יאה לך לעשות’. ואכן נראה לי כי לבי מלא שמחה עד אשר לא הכרתי כי אמנם לבי הוא, עקב עליזותו הזרה. כעבור ימים אחדים, אחרי אשר דיבר אלי לבי בלשון־האהבה, ראיתי בדמיוני והנה אישה עדינה באה לקראתי, ופניה פני יפעה נפלאה, והיא היתה זה שנים רבות רעת־אהבים לידידי הראשון³⁰. ושם האישה יוֹחַנּה, אף כי אחרים קראו לה פְּרִימָוֶרָה³¹. והיו אשר אמרו, כי עקב יופיה ניתן לה שם זה, ובשם זה הכירוה רבים. וכאשר נשאתי את עיני אליה, ראיתי והנה ביאטריצ’י המהוללת צועדת אחריה. שתי הנשים האלה נעו לקראתי, האחת אחרי רעותה, ואני דימיתי לשמוע את קול האהבה דובב בלבי: 'הראשונה נקראת פְּרִימָוֶרָה, כי על כן היא צועדת היום ראשונה לקראתך, כי אנוכי הנעתי את נוקב־השמות לקורא לה פּרימורה, כי אמרתי prima verrà ³² ביום בו תופיע ביאטריצ’י לאוהבה הנאמן אחרי הזיותיו. ואם תאבה להעמיק עיון, הלא תמצא כי שמה הנכון שווה לשם פּרימוורה, כי בא שמה יוֹחנּה משם האיש יוחנן, אשר בלכתו לפני מאור־האמת³³ אמר: Ego vox clamantis in deserto: parate viam Domini ³⁴ ועוד דימיתי לשמוע את האהבה דוברת אלי אחרי דבריה הראשונים: ‘כל המדקדק בעיון יקרא לביאטריצ’י ‘אהבה’, כי על כן דומה היא לי’. ואני, אחרי הרהורי רוחי, אמרתי לכתוב חרוזים אל ידידי הראשון, – והחרשתי את הנראה לי טוב להחריש, – בחשבי כי עוד לבו נמשך אחרי יפי־פרימוורה העדינה. אז חיברתי סוניטה, ואלה דבריה:

בְּלִבָּתִי גַעְגּוּעַ הִתְעוֹרֵר

    אֲשֶׁר עַד כֹּה נִמְנֵם וְלֹא חַשְׁתִּיו;

    עַתָּה שַׂר־אַהֲבָה לָבוֹא מִהֵר

    וְכֹה עַלִּיז עַד כִּי לֹא הִכַּרְתִּיו;

‘שָׂא לִי כָּבוֹד עַתָּה’, הַשַּׂר דּוֹבֵר

    וְכָל מִלָּה יוֹצֵאת בִּשְׂחוֹק מִפִּיו

    מְעַט עָמַד, וּמַבָּטוֹ עוֹבֵר

    לִמְקוֹם עָמְדִי, מִמֶּנּוּ רְאִיתִיו.

אֶת בִּיצֵ’י³⁵ וְיוֹחַנָּה בְּצֵאתָן

    רָאִיתִי נוּד לִמְקוֹם צַלְמִי נִצָּב,

    זוֹ אַחַר זוֹ בְּהֶדֶר יִפְעָתָהּ;

הָאַהַב סָח, – אִם זִכְרוֹנִי אֵיתָן, –:

    ’זוֹ ‘פְּרִימָוֶרָה’, ‘אַהֲבָה’, נִקַּב

    שֵׁם חֲבֵרְתָּהּ, כִּי לִי דוֹמָה דְמוּתָה'.

רבים הם פרקי הסוניטה הזאת: הראשון מספר, איך שב להתעורר בי רטט לבי, אשר הסכנתי לו, ואיך הופיעה האהבה לפני ופניה עליזות בבואה אלי מרחוק; השני מספר, מה אמרה לי האהבה הדוברת בלבי, ואיך נראתה לי; השלישי מספר את אשר ראיתי ושמעתי אחרי שהות האהבה אתי זמן מה. הפרק השני פותח במלים ‘שא לי כבוד עתה’, השלישי במלים ‘מעט עמד’. הפרק השלישי נחלק לשניים: בראשון הנני מספר את אשר ראיתי ובשני את אשר שמעתי; השני פותח במלים ‘האהב סח’.

כה

אולי ימּצאו בין הקוראים ראויים לקבל ביאור להפגת כל מבוכותיהם, ולא יתקבל על דעתם, מדוע דיברתי על האהבה כאילו איננה מושג שכלי בלבד, כי אם יצור בפני עצמו, עצם הלובש גוף. והלא אין הדבר כן, כי האהבה איננה עצם קיים, כי אם מקרה־העצם. ואני, בדברי עליה כאילו היא לובשת גוף ואף גוף בן־אדם, עשיתי כן בשלושה פנים: אמרתי כי ראיתי את לכתה מרחוק, ואין ההליכה כי אם תנועה במרחב, והתנועה במרחב איננה כי אם אחת מסגולות הגוף, כאשר אומר הפילוסוף³⁶ ועוד דיברתי על דיבורה ועל צחוקה, והלא סגולות אלה, ומעל לכול הצחוק, נודעות לאדם בלבד. נראה אפוא, כי אחשבנה לבן־אדם! הרוצה להבין את הדבר הזה, ישים לב ראשית כול, — ככל המועיל לעניננו עתה, — כי בעבר לא היו משוררי אהבה בשפת־העם, אך היו משוררים, אשר שרו על האהבה בשפה הלטינית. על עמנו אני מדבר, ואולי היו גם בעמים אחרים, ואולי ישנם שם גם עתה, משוררים, כמו ביוון, אשר שרו על הדברים האלה לא בשפת־עמם, כי אם בשפת־החכמים. ולא ארכו הימים מאז קום המשוררים האלה בשפת־העם, והשירה בחרוזים בשפת־העם, כמוה כשירה בקצב־משקל בלטינית. ואכן, ראשית השירה בשפת־העם איננה כה עתיקה, כי המבקש אחרי שירים בשפת־אוֹק³⁷ או בשפת־סי³⁸, לא ימצא אותם כי אם כמאה וחמישים שנה לפני דורנו. וכמה מגולמי החרזנים, אשר יצא להם שם, לא זכו לשבח כי אם בעבור היותם הראשונים, אשר כתבו בשפת־טוסקנה³⁹. והראשון, אשר החל לשיר בשפת־העם, עשה כן ברצותו לאמור דברים המובנים לאישה, ואין הנשים מהירות להבין שירי־קצב לטיניים. וישימו־נא לב לדברַי המשוררים והמחברים חרוזים בשפת העם על דברים אחרים ולא על האהבה בלבד, כי מראשיתה נועדה השירה הזאת לאהבה.

ובאשר ניתן למשוררים החכמים חופש־דיבור מעל אשר ניתן לכותבי־פרוזה, וכותבי החרוזים אינם כי אם הכותבים בשפת־העם, הלא ההיגיון והצדק דורשים לתת גם להם חופש־דיבור יותר מאשר ניתן לשאר הכותבים בשפת־העם. ואם מתירים למשוררים החכמים לדבר במליצות ובמשלים למען תפארת־הנאום, הלא יינתן היתר זה גם למשוררי־העם. ואנו מוצאים כי המשוררים החכמים דיברו על יצורים דוממים כאילו היו בעלי־דעה ושכל, היכולים לשוחח זה עם זה; ולא על יצורים קיימים בלבד דיברו כן, כי אם גם על יצורי־דמיונם, אשר לא היו ולא נבראו, וגם על מושגי־השכל דיברו כעל יצורים לובשי גוף. יאה אפוא גם למשוררי־העם לעשות כן אך לא בחוסר־טעם, כי אם בטעם, אשר ייתכן להוציאו לאור בביאורים בפרוזה. ואשר למשוררים החכמים, אשר דיברו כאשר אמרתי, יבוא וירגיליוס ויעיד, כי לפי סיפורו, בשער הראשון באיניאס, דיברה יוּנוֹ, אלה עוינת לאנשי־טרויה, אל איאוֹלוּס, שר הרוחות: ⁴⁰ Aeole, namque tibi etc.. ושר־הרוחות ענה לה: Tuus, o Regina, quid potes etc. ⁴¹. ובשער השלישי באיניאס מדבר יצור דומם ליצורים חיים: Dardanidae duri etc. ⁴². ואצל לוּקאנוּס מדבר יצור חי אל יצור דומם: Multum, Roma, tamen debes civilibus armis.⁴³. ואצל הוֹרציוּס מדבר אדם אל אחד מיצירות־דמיונו כדבר איש אל רעהו, ואין הדברים האלה דברי הורציוס, כי בספרו ‘על הפוֹאטיקה’ הוא מביא את דברי הוֹמירוס הישר: Dic. ⁴⁴mihi, Musa, virum ואצל אוֹבידיוּס, בראשית ספרו: De remedio amoris ⁴⁵ מדברת האהבה כאילו היתה יצור חי: Bella mihi, video, bella parantum etc. ⁴⁶. ודי בדברים האלה להניח את דעת הקורא, אשר אולי ימצא חסרון בכמה מפרקי ספרי. אולם אוסיף דבר, פן יתנשאו בורי החרזנים ולבעבור ישימו אל לבם, כי המשוררים החכמים לא כתבו ברמזי משלים מבלי סיבה, וייזהרו־נא החורזים בשפת־העם ולא יכתבו במשלים מבלי אשר תהיה להם סיבה לאמור את אשר הם אומרים, כי בושה היא לאדם, המחבר שירים בלוֹט משלים ותפארת המליצה, ואם ישאלוהו לא יידע להסיר את הלוט מעל דבריו, למען יוציא לאור את משמעותם האמתית. וגם אני וגם ידידי הראשון מכירים משוררי־עם רבים, החורזים חרוזי־הבל בלבד.

כו

אשת־העדינות, אשר עליה סיפרתי עד כה, קנתה את לבבות בני העיר, ובעברה ברחובות מיהרו האנשים לצאת ולהביט בה, ואני רואה ולבי עולץ בי. ואדם, בעברה על פניו, נרעש מיראת־כבוד ולא העז לשאת את עיניו או להשיב ברכה על ברכתה. ורבים, היודעים את זאת מבשרם, יבואו ויעידו לכל הממאן להאמין לדברי. היא צעדה, והענווה עליה גלימה וכתר, ולבה לא התנשא נוכח כל אשר ראו עיניה ואשר שמעו אזניה. רבים, אחר עברה על פניהם, אמרו: ‘אכן, לא בת־אדם היא, כי אם אחד היפים בין מלאכי־השמים’; ואחרים אמרו: ‘פלא היא! ברוך אדון־העולם, אשר כה הפליא ליצור!’⁴⁷. כה אצילית היתה דמותה וכה מלאה כל חן, עד כי כל הרואים אותה חשו בלבם ענווה עדינה ונעימה, אשר לא תתואר במלים, ואין איש, אשר יביט בה ולא ייאנח מראשית מבטו. פלאים כאלה וגדולים מהם פעלה אשת־היופי בחנה. ואני, רבו הרהורי על פלאי־שבחיה, ורציתי להביע בכמה מלים את השפעותיה הנפלאות והנעלות, למען יכירו את סגולותיה, ככל אשר ניתן לתארן במלים, גם אלה, אשר לא זכו לראותה במו עיניהם. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

כֹּה עֲדִינָה נִרְאֵית, כֹּה תִתְאַצֵּל

    גְּבִרְתִּי עֵת תְּבָרֵךְ אֶת פְּנֵי אָדָם,

    עַד כָּל לָשׁוֹן בְּרֶטֶט תֶּאֱלַם

    וְהָעַיִן לֹא תָבִין בָּהּ לִסְתַּכֵּל;

צוֹעֶדֶת הִיא, — חָשַׁת דִּבְרֵי־הַלֵּל, —

    עוֹטֶפֶת עֲנָוָה וְתִתַּמָּם,

    כְּמוֹ שְׁמֵי־רוֹם הוֹרִידוּ מַלְאָכָם

    בַּשֵּׂר אֶת פִּלְאֵיהֶם לִבְנֵי־תֵבֵל;

הוֹד תָּאֳרָהּ כָּל נֶפֶשׁ יְטַפַּח

    וְנֹפֶת־חֵן עֵינָהּ לַלֵּב תִּתֵּן, —

    אַךְ תְּבִינֶנּוּ נֶפֶשׁ, לוֹ זָכְתָה!

וַיְהִי כְּמוֹ רוֹחֶפֶת עַל שְׂפָתָהּ

    רוּחַ דַּקָּה, כֻּלָּה חִבָּה וָחֵן,

    וְאֶל הַלֵּב דּוֹבֶרֶת: הֵאָנַח!..

הסוניטה הזאת ברורה אחרי דברי ההקדמה ואין צורך לחלק אותה לפרקים. אפסח אפוא על החלוקה, ואגיד כי גברתי קנתה לה את לבבות האנשים עד אשר שיבחו והיללו לא אותה בלבד, כי אם בגללה שיבחו והיללו גם נשים אחרות. ואני, היודע את זאת, רציתי ללמד את אלה, אשר לא ידעו, ועל כן הניעני רצוני לאמור כמה מלים, אשר תגלינה את כל זאת. ואז חיברתי את הסוניטה ‘את כל אושרם יראו האנשים’, המספרת איך השפיעו מידותיה על זולתה. ואלה דברי הסוניטה:

אֶת כָּל אָשְׁרָם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים

    אֲשֶׁר גְּבִרְתִּי בֵין הַגְּבִירוֹת יִרְאוּ;

    רֵעוֹת־דַּרְכָּהּ לֹא יַחַשְׂכוּ מִלִּים

    הַלֵּל לְיָהּ כִּי אֶת חִנָּהּ חָזוּ;

וְכֹה יָפְיָהּ עִם צְנִיעוּתָהּ מַשְׁלִים

    עַד כָּל קִנְאָה רוֹאֶיהָ יִשְׁכְּחוּ

    וְכָל בְּנוֹת־לִוְיָתָהּ אַךְ יִמָּלְאוּ

    עֶדְנָה וֶאֱמוּנָה וַאֲהָבִים.

אֶת כָּל יְצוּר עֵינֶיהָ מְעַדְּנוֹת,

    וְלֹא אוֹתָהּ בִּלְבַד כָּבוֹד יַלְבִּישׁ

    כִּי עַל הַכֹּל יוֹסִיף כָּבוֹד זִיוָהּ;

כָּל תְּנוּעוֹתֶיהָ כֹה מְעֻדָּנוֹת,

    עַד כִּי לָעַד לֹא יִזְכְּרֶנָּה אִישׁ

    בְּלִי אַנְחוֹת עֶדְנַת־הָאַהֲבָה.

הסוניטה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, מי הן הנשים, אשר ביניהן כה הפליאה גברתי בתפארתה; בשני הנני אומר, איך היא השפיעה במידותיה על הנשים האחרות; הפרק השני פותח במלים ‘רעות־דרכה’, והשלישי במלים ‘וכה יפיה’. הפרק האחרון הזה נחלק אף הוא לשלושה; בראשון הנני מתאר, מה היתה השפעתה על הנשים, לאמור עליהן בלבד; בשני הנני אומר, מה רבה השפעתה עליהן, עד כי בגללה תמצאנה חן בעיני אחרים; בשלישי הנני מספר, מה היתה השפעתה לא על נשים בלבד, כי אם על כל בני־אדם, ולא בלבד בעת ראותם אותה, כי אם גם בעת העלותם את דמותה בזיכרונם. הפרק השני פותח במלים ‘את כל יצור’, והשלישי במלים ‘כל תנועותיה’.

כז

כעבור ימים אחדים שבתי והרהרתי בלבי על כל אשר אמרתי על גברתי בשתי הסוניטות האחרונות, ונראה לי כי החסרתי הרבה, כי לא גיליתי את כל אשר חוללה בי השפעתה עד כה. רציתי אפוא להוסיף דברים ולהראות, איך נכונה נפשי לקראת השפעותיה ואיך פעלו בי מידותיה; ובראותי כי לא ייתכן תיאור זה בקיצורי־סוניטה, החילותי לכתוב קנצוֹנה, ואלה דברי פתיחתה:

יָמִים רַבִּים הָאַהַב אֲחָזַנִי

    וּכְבָר לָמַדְתִּי שֵׂאת חֶזְקַת עֻלּוֹ;

    וְאִם עַד כֹּה כָבַד עָלַי מָשְׁלוֹ,

    כְּבָר אֶת לִבִּי הִנְעִים וְהִשְׂמִיחַנִי;

אִם אֶת עָצְמִי גָזַל וְהֶחְלִישַׁנִי

    וְנָסוּ כָל חוּשַׁי מִפְּנֵי גָדְלוֹ, —

    כֹּה מֵעֶדְנָה חָלְשָׁה נַפְשִׁי מוּלוֹ

    עַד כִּי חִוְרוֹן הָאֲהָבִים כִּסַּנִי;

וְעַז הָאַהַב בִּי עַד בְּשִׁירִי

    דִּבְרֵי־שְׂפָתַי נָעוֹת בַּאֲנָחוֹת

    וְאֶל גְּבִרְתִּי קוֹרְאוֹת

    לַרְבּוֹת חַסְדָּהּ וּלְהַעֲשִׁיר אָשְׁרִי;

כָּל זֶה, מִדֵּי תַבִּיט בִּי, בִּי נִכָּר,

    וְרַבָּה עֶדְנָתִי, לֹא תְשֹׁעַר.

כח

עודני כותב את הקנצונה הזאת ומשלים את הבית הראשון, והנה קרא אדון־העולם את גברתי העדינה לישיבה תחת דגלי המלכה הברוכה, היא מריה הבתולה, אשר שמה נערץ הערצת־יראה בפי ביאטריצ’י, נשמתה עדן. ואולי היה עלי לספר עתה על דבר היפרדהּ מאתנו, אך אין בדעתי לעשות כן, ושלושה נימוקים אתי: הראשון הוא כי אין זה לפי מגמת חיבורי, כאשר ייראה לכל המעיין במבוא לספר הזה; השני הוא כי, גם לו היה זה לפי מגמת חיבורי, לא הוכשרה עד כה לשוני לספר את הדברים האלה כראוי; והשלישי הוא כי, גם לו בוטלו שני הנימוקים הראשונים, לא יאה לי לדבר על פטירתה, כי בדברי עליה לא אימנע מלשבח את עצמי, וכל המשבח את עצמו יגונה. אניח אפוא לאחרים את הסיפור הזה⁴⁹, אולם, באשר המספר תשע הוזכר פעמים רבות בדברי הקודמים, וככל הנראה לא בלי סיבה, וגם בפטירתה הופיע המספר הזה בכמה פנים, יאה לי לאמור כמה מלים, ככל המתאים לעניין ספרי.

כט

עתה אגיד, כי לפי ספירת הערבים יצאה נשמתה הטהורה בשעה הראשונה ביום התשיעי בחודש, ולפי ספירת הסורים בחודש התשיעי לשנה, כי החודש הראשון אצלם הוא תשרין, והוא אוקטובר אצלנו. ולפי ספירתנו הקדושה היא נפטרה בשנה, בה הושלם המספר המשוכלל⁵⁰ בפעם התשיעית במאה, אשר בה הושמה הנפטרה בעולם הזה, והיא חיתה בין הנוצרים במאה השלש־עשרה⁵¹. ועתה הבה ואַראה, מדוע כה דבק אחריה המספר תשע. לפי תורת פטולומיאוס ולפי תורת־האמת הנוצרית, תשעה הם זבולי השמים המתנועעים, ולפי דעת האיצטגנינים פועלים הזבולים הללו כפי מעמדם יחד זה לעומת זה. על כן דבק אחריה המספר ההוא, להודיע, כי כל תשעת הזבולים המתנועעים נועדו יחד בתכלית השלמות בשעת היוולדה. זאת היא הסיבה האחת. אולם המוסיף עיון דק ימצא את האמת, אשר לא תטעה, והיא כי הנפטרה עצמה היתה המספר תשע! משל משלתי והנה פתרונו: המספר שלוש הנהו שורש למספר תשע, כי מן השלוש, בלי עזרת מספר אחר, כי אם בהיכפלה בעצמה, יוצא המספר תשע, כאשר ייראה לכול, כי שלוש פעמים שלוש הן תשע. ואם אפוא השלוש עצמה יוצרת את התשע, ויוצר פלאי־העולם הנהו שלוש, והן האב והבן ורוח־הקודש, כי שלושתם אינם כי אם אחד⁵², — הלא ליווה המספר תשע את גברתי להודיע, כי היא עצמה היתה השלוש, לאמור, פלא, אשר שורשו הוא השלישיה הנפלאה בלבד. אולי ימצאו מדקדקי העיון סיבה דקה מזו, אך הסיבה אשר הבאתי נראית לי מעל לכול, ומעל לכול משביעה אותי רצון.

ל

אחרי אשר נפטרה אשת־העדינות מן העולם הזה, נשארה העיר אלמנה, נטולת כל פאר; ואני, בעודני בבכייתי בעיר השוממה, כתבתי מכתב על דבר פטירתה אל ראשי המדינה, ובראש מכתבי שמתי את פתיחת קינת ירמיהו הנביא: Quomodo sedet sola civitas. והנני מספר את זאת, לבעבור לא יתפלאו, למה הבאתי את הפסוק הזה למעלה כמו פתיחה לפרק־ספרי הבא אחריו. ואם יאשימוני על אשר לא אשים פה את דברי הבאים במכתבי אחרי הפסוק הזה, אצַדק את עצמי באמרי, כי מראשית כתיבתי את הספר הזה היתה מגמתי לבלתי כתוב דבר כי אם בשפת־העם. ובאשר דברי הבאים במכתבי אחרי הפסוק הנזכר, היו כולם בשפה הלטינית, הלא אבגוד במגמתי, אם אכתבם פה. וכמגמתי אני, היתה גם מגמת ידידי הראשון, אשר אליו שלוח הספר הזה, לאמור כי לא אכתוב דבר כי אם בשפת־העם.

לא

אחרי אשר הזילו עיני דמעות ימים רבים וכה עייפו, עד כי לא עמד בי עוד כוח להפיג את יגוני, עלה על דעתי לבקש מעט ניחומים בדברי קינה אחדים, והתכוננתי לכתוב קנצונה ובה לספוד על האישה, אשר בעבורה בא מכאוב כה גדול לכלות את נשמתי. ואז חיברתי את הקנצונה ‘עיני הכואבות מחמלת־לב’. ובאשר הקנצונה הזאת נשארת כמו אלמנה בתום דבריה⁵³, הבה ואחלקנה בטרם אכתבנה, ובדרך זו אלך מעתה והלאה. אגיד אפוא כי הקנצונה הנוגה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: הראשון בא כמבוא לכולה; בשני הנני מדבר על גברתי; בשלישי הנני פונה אל הקנצונה בתחינתי. הפרק השני פותח במלים ‘כי באה ביאטריצ’י’, והשלישי במלים ‘צאי עתה’. הפרק הראשון נחלק אף הוא לשלושה: בראשון הנני אומר, מה הניעני לשאת את דברי; בשני הנני אומר, אל מי רציתי לפנות בדברי; בשלישי הנני אומר, על מי רציתי לדבר. הפרק השני פותח במלים ‘ובאשר אזכור’, השלישי במלים ‘ואדבר עתה’. אחרי כן, באמרי ‘כי באה ביאטריצ’י’, הנני מדבר עליה, ודברי אלה נחלקים לשני פרקים: בראשון הנני מזכיר את סיבת הסתלקותה, ובשני הנני מספר איך בכו אחרים על פטירתה, והוא פותח במלים ‘מיפי צלמה יצאה’. הפרק הזה נחלק לשלושה: בראשון הנני אומר, מי הם אשר אינם מבכים אותה, ובשני הנני אומר, מי הם המבכים אותה, ובשלישי הנני שר את ענוּת־נשמתי. הפרק השני פותח במלים ‘אך ייעצב’, והשלישי במלים ‘על נשמתי העיקו אנחותי’. אחרי כן, באמרי ‘צאי עתה’, הנני פונה אל שירי ומלמד אותו לדעת, מי הן הנשים, אשר אליהן עליו ללכת ואתן עליו לשהות. ואלה דברי הקנצוֹנה:

עֵינַי הַכּוֹאֲבוֹת מֵחֶמְלַת־לֵב

    עֻנּוּ בִדְוַי זְרִימַת דִּמְעוֹתֵיהֶן

    עַד כִּי דָכֹה דֻכּוּ עַד אֵין אוֹנִים;

    וְאִם אֶרְצֶה רַכֵּךְ אֶת הַכְּאֵב

    אֲשֶׁר לְאַט עַד מוּת בּוֹ אֶתְאוֹנֵן,

    עָלַי בְּשִׁיר־קִנָּה לָשֵׂאת מִלִּים.

    וּבַאֲשֶׁר אֶזְכֹּר אֵיךְ לִפְעָמִים

    לָכֶן, גְּבִירוֹת, כָּל עוֹד גְּבִרְתִּי חָיְתָה,

    שַׁרְתִּי יָפְיָהּ, אֶשְׂמַח לָכֶן תַנּוֹת

    וְלֹא לַאֲחֵרוֹת

    אַךְ לְלֵב־אֵשֶׁת שְׁוֵה אֲצִילוּתָה;

    וַאֲדַבֵּר עַתָּה בִּנְהִי־קִנּוֹת,

    כִּי פֶתַע הָעָלְתָה לִשְׁמֵי־מָרוֹם,

    בִּנְטשׁ אוֹתִי עִם אַהַב, בּוֹ אֶשֹּׁם.

כִּי בָאָה בֵּיאַטְרִיצֵ’י לִזְבוּל־עַד,

    מָרוֹם לְשֶׁלֶו מַלְאֲכֵי שְׁמֵי־אוֹר;

    אִתָּם נוּחָהּ; אֶתְכֶן עָזְבָה, בְּנוֹת־חֵן!

    אַךְ מֵאִתָּנוּ לְקַחְתָּהּ יָרַד

    לֹא, כְּאֶל כָּל בְּנֵי־אֶרֶץ, חֹם אוֹ קֹר,

    כִּי זֹךְ־צִדְקָהּ אֶת עִלּוּיָהּ כּוֹנֵן!

    אוֹר־עֱנוּתָהּ, בְּזֹהַר מְרַנֵּן,

     עַל שַׁעֲרֵי זְבוּלֵי מָרוֹם עָבַר

    עַד כִּי תָמַהּ הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן,

    נִכְסַף לָהּ כִּי תִשְׁכֹּן

    אִתּוֹ הַנֶּפֶשׁ הַמְלֵאָה הָדָר,

    וְלֹא תִשְׁהֶה בַּחֶלֶד הָאֶבְיוֹן!

    הוּא דָן כִּי לֹא שָׁוֶה דוֹר הָרִשְׁעָה

    לִיפִי־חַיֶּיהָ וְלִטְהָר־נַפְשָׁהּ.

מִיפִי־צַלְמָהּ יָצְאָה וַתִּפָּרֵד

    נִשְׁמַת כָּל חֵן וָחֶסֶד הַטְּהוֹרָה,

    בִּזְבוּל שָׁוֶה לָהּ אֶת אוֹרָהּ לַקְרִין.

    מִי לֹא יִזְכֹּר אוֹתָהּ בִּבְכִי וָאֵד, —

    לֶב־אֶבֶן לוֹ, לֵבָב מָשְׁחָת וָרַע:

    כָּל רֶגֶשׁ טוֹב לָגוּר בּוֹ לֹא יָכִין;

    כִּי לֹא יוּכָל לֵב רָע וְלֹא יָהִין

    לוּ צֵל תֻשְׁבְּחוֹתֶיהָ לְתָאֵר,

    עַל כֵּן לִבְכּוֹת עָלֶיהָ לֹא יֹאבֶה!

    אַךְ יֵעָצֵב, יִדְוֶה, —

    וּבְנֶחָמוֹת־כָּזָב לֹא יֵחָבֵא, —

    כָּל לֵב הַמַּעֲלֶה זִכְרוֹן שִׁבְחָהּ,

    אֵיךְ הִיא הָיְתָה וְאֵיךְ מִפֹּה לֻקְּחָה.

עַל נִשְׁמָתִי הֵעִיקוּ אַנְחוֹתַי

    בְּהַעֲלוֹת רוּחִי בְעִנּוּיָיו

    זִכְרָהּ אֲשֶׁר שָׁבַר אֶת לְבָבִי;

    וּדְמוּת הַמָּוֶת קָמָה לְפָנַי

    וָאֶשְׁתּוֹקֵק בְּהִכָּסְפִי אֵלָיו

    עַד כִּי חָוְרוּ פָנַי בְּמַכְאוֹבִי.

    וּבְשׁוּב צַלְמָהּ אֶל דִּמְיוֹנִי הַחַי,

    אֶת כָּל שְׁרִירֵי־גוּפִי אָחַז מַדְוֶה

    וּבְרֶתֶת בִּעֲתַתְנִי פַּלָּצוּת;

    וּבִכְלִימָה אָשׁוּט

    מִמַבָּטֵי־זָרִים לְהֵחָבֵא;

    וּבִדְמָעוֹת יָשַׁבְתִּי בִּבְדִידוּת,

    קוֹרֵא: ‘הוֹי בֵּיאַטְרִיצֵ’י, מַתְּ אָמְנָם!’

    וּשְׁמָהּ, אַךְ הִזְכַּרְתִּיו, — בּוֹ אֶתְנֶחָם!

דִּמְעוֹת־עַצֶּבֶת וְאַנְחוֹת־חִילָה

    שׁוֹבְרוֹת לִבִּי בְכָל מָקוֹם תָּמִיד,

    וְכָל רֹואַי יָנִידוּ בְרֹאשָׁם;

    וְאֵין לָשׁוֹן אֲשֶׁר תִּמְצָא מִלָּה

    לֵאמֹר אֵיכָה הָיוּ חַיַּי לְפִיד

    מֵאָז גְּבִרְתִּי הִמְרִיאָה לַמְּרוֹמִים!

    וְלוּ רָצִיתִי לִפְנֵיכֶן לָשִׂים

    קִנַּת־עָנְיִי, פִּי לֹא יִמְצָא דָבָר

    כִּי מַר עַתָּה חֶלְקִי וַיְהִי לְעוֹל

    וְכֹחַ אֵין לִסְבֹּל,

    כִּי נְטָשׁוּנִי כָל רֵעַי מִכְּבָר,

    כִּי אֶת חִוְרוֹן שְׂפָתַי רָאוּ הַכֹּל!

    רַק הִיא רוֹאָה סִבְלִי, הִיא לְבַדָּה,

    וְנֹחַם אֲצַפֶּה רַק מֵחַסְדָּהּ!

צְאִי עַתָּה, קִנַּת־שִׁירִי וּבְכִי,

    אֶל כָּל נְשֵׁי־הָדָר, אֶל כָּל בְּנוֹת־חֵן,

    כִּי כְּבָר אוֹתָן חִנֵּן

    קוֹל אַחְיוֹתַיִךְ⁵⁴ מְבַשֵּׂר שָׂשׂוֹן;

    לְכִי אֵפוֹא, בַת זֶמֶר־דְּאָבוֹן,

    עַתָּה אִתָּן יַחַד לְקוֹנֵן.

לב

אחרי כתבי את הקנצונה הזאת, בא אלי אחד⁵⁵ אשר, לפי דרגות הידידות, היה לי שני אחרי ידידי הראשון, והיה הקרוב מכל קרובי־דמה לגברתי המהוללת; ובשיחתנו ביקש ממני לאמור כמה דברי־שיר על אשה אחת, אשר הלכה לעולמה, והעמיד פנים כאילו הוא מדבר על אישה אחרת, אשר נפטרה לפני זמן־מה; אולם לבי אמר לי, כי לא דיבר ידידי כי אם על גברתי הברוכה, והבטחתי לו למלאות את בקשתו ואחרי הרהורי מחשבות אמרתי לכתוב סוניטה, המביעה דברי הספד ולמסור אותה לידידי כאילו כתבתיה בשבילו.

אז חיברתי את הסוניטה הזאת, הנחלקת לשני פרקים: בראשון הנני קורא לנאמני־האהבה להאזין לי, ובשני ההני מתאר את עגמת נפשי. הפרק השני פותח במלים ‘ויללתן’. ואלה דברי הסוניטה:

בּוֹאוּ אֵלַי, לְאַנְחוֹתַי לַקְשִׁיב,

    רַכֵּי לֵבָב! כִּי חֶמְלָתָן קוֹרֵאת

    וְיִלְלָתָן מִלֵּב נוּגֶה יוֹצֵאת,

    וְלוּלֵא הֵן, לִבִּי עַד מוֹת יַדְאִיב!

עָיְפוּ עֵינַי, אוֹתָן בִּכְיָן הִכְאִיב;

    גַּם חַסְתִּי עֲלֵיהֶן, אַךְ אֵיךְ לָשֵׂאת

    אֶבְלִי בְלִי בִכְיָן? נַפְשִׁי נִלְאֵית

    וְאֶת רוּחִי בַאֲנָחוֹת אָשִׁיב;

שִׁמְעוּ, כִּי לֹא יִלְאוּ שְׂפָתַי מִקְּרֹא

    בְּשֵׁם גְּבִרְתִּי אֲשֶׁר עָלְתָה אֶל־עַל,

    אֶל זְבוּל שָׁוֶה לְהֶדֶר־תִּפְאַרְתָּהּ;

כְּבָר בְּחַיַּי עַל אֲדָמוֹת אֶגְעַל

    בְּשֵׁם רוּחִי אֲשֶׁר חָשַׁךְ אוֹרוֹ,

    כִּי מִנַּפְשִׁי נִטְּלָה יְשׁוּעָתָהּ.

לג

עברו ימים אחדים מאז כתבי את הסוניטה הזאת, ובשים לב אל האיש, אשר לו רציתי למסור אותה כאילו בשבילו כתבתיה, נראה לי כי אך דברים דלים וערומים הם מלהיות שווים לאדם כה קרוב לגברתי הנערצה. ולכן לא מסרתי לו את הסוניטה, עד אשר הוספתי לכתוב שני בתי־קנצונה: האחד אמנם נועד לו, אך השני נועד לי, אף כי שניהם ייראו כתובים בשביל איש אחד בעיני כל אשר אינם מדקדקים לעיין. אולם המדקדק לעיין יראה על נקלה כי שניים הם המדברים בשני בתי הקנצונה, כי האחד, ולא השני, קורא לנפטרה ‘שרתי’, כאשר ייראה לכול. את הקנצונה הזאת מסרתי לו יחד עם הסוניטה באמרי לו, כי גם את שתיהן כתבתי בשבילו.

הקנצונה פותחת במלים ‘מדי זכרי’, ובה שני פרקים: בראשון, והוא הבית הראשון, סופד ידידי היקר על אסונו, ובשני סופד אני, לאמור, בבית השני הפותח במלים ‘באנחותי הומה’. נמצא אפוא, כי שניים הם הסופדים בקנצונה הזאת: האחד סופד כספוד אח, והשני כספוד עבד־האהבה, ואלה דברי־הקנצונה:

מִדֵּי זָכְרִי כִּי לֹא אוֹסִיף אֶרְאֶה

    אֶת הָעַלְמָה אֲשֶׁר בְּיֵאוּשִׁי

    עַתָּה אָנוּד מַסְפִּיד אֶת הֵעָלְמָהּ, —

    עַל לְבָבִי מַעֲמִיסָה מַדְוֶה

    רוּחִי הָעֲגוּמָה,

    וּפִי קוֹרֵא: 'מַה לָּךְ תִּחְיִי, נַפְשִׁי?

    הַיִּסּוּרִים, בָּהֶם עֲדֶן תִּשְׁהִי

    בְּדוֹר, אֲשֶׁר כֹּה הִשְׂבִּיעֵךְ כְּאֵב,

    אֶת שַׂרְעַפַּי בְּפַחַד מַפְחִידִים;

    לַמָּוֶת חִנּוּנִים

    אַפִּיל, כִּי בוֹ אָנַח, לוֹ אֶכָּסֵף:

    ’מַהֵר אֵלַי, לִקְרִיאָתִי עֲנֵה,

    כִּי כָל הוֹלֵךְ לָמוּת, — בּוֹ אֶתְקַנֵּא!'

בְּאַנְחוֹתַי הוֹמֶה בְּלִי חָשָׂךְ

    קוֹל רַחֲמֵי־חֶמְלָה,

    קוֹרֵא לַמָּוֶת בַּאֲשֶׁר אֶדַּד;

    אֵלָיו יוֹצֵא לִבִּי, רַק לוֹ אֶשְׂמַח

    מֵאָז הַיּוֹם בּוֹ הָאַכְזָר יָרַד

    לָשֵׂאת אֶת שָׂרָתִי הָאֲצִילָה,

    כִּי נוֹי פְּאֵר מַהֲלְלָהּ,

    מֵאָז מִמֶּבָּטֵינוּ נֶאֱסַף,

    הָפַךְ יִפְעַת־הָרוּחַ עִלָּאִית,

    בִּשְׁמֵי־מָרוֹם לַצִּית

    אוֹר־אַהֲבָה, בְּרָכָה לְכָל שָׂרָף,

    וּצְבָא־הַמַּלְאָכִים בְּדֹק שִׂכְלָם

    לָהּ מִתְפַּלְּאִים: ‘הוֹד־עַנְוָתָהּ מָה רָם!’

לד

בא היום, בו נשלמה שנה מיום עלות האישה המבורכת להיות אזרח במלכות חיי־העולם, ואני במקום שבתי העליתי את זיכרונה וציירתי על הלוח דמות־מלאך. עודני מצייר, ובשאתי את עיני ראיתי בקרבתי אנשים, אשר פניהם אמרו כבוד; הם הביטו במלאכת־ידי, ואני שמעתי אחרי־כן כי כבר עמדו שם האנשים זמן־מה לפני אשר השגחתי בהם. כאשר ראיתים, קמתי על רגלי ובירכתי אותם ואמרתי להם: ‘דמות אדם קמה פה לפני ועל כן שקעתי במחשבות’. האנשים הלכו לדרכם ואני שבתי לצייר דמויות מלאכים. עודני מצייר, והרצון באני לאמור כמה מלים בחרוזים כדברי־זיכרון לתקופת שנת מות גברתי, ולשלוח אותן מנחה לאנשים ההם, אשר קרבו אלי.

אז חיברתי סוניטה הפותחת במלים ‘זכרה נפשי’, ולה שני בתי־פתיחה שונים. אחלקנה אפוא לפי פתיחתה האחת ולפי פתיחתה השניה, ואגיד כי לפי הפתיחה האחת נחלקת הסוניטה לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, כי עתה חיה גברתי בזיכרוני בלבד; בשני הנני אומר מה עושה לי האהבה עתה; בשלישי הנני מתאר את פעולות האהבה. הפרק השני פותח במלים ‘האהבה, בה’, והשלישי במלים ‘ומחזי עלו’. הפרק הזה נחלק לשנים: בראשון הנני אומר, כי כל אנחותי עלו מחזי בכאביהן: בשני הנני אומר כי זעקותיהן שונות אלה מאלה. הפרק השני פותח במלים ‘והעולות ביתר מכאובים’. בדרך זו נחלקת הסוניטה גם לפי פתיחתה השניה, אפס כי בה הנני אומר בפרקה הראשון, מתי עלה זיכרון גברתי בלבי ואינני אומר את זאת בפתיחה הראשונה, ואלה דברי הפתיחה הראשונה:

זָכְרָה נַפְשִׁי הָאֵשֶׁת הַנֶּהְדֶּרֶת

    אֲשֶׁר כִּגְמוּל חִנָּהּ וְצִדְקָתָהּ

    כּוֹנֵן אֲדוֹן־הָעוֹלָמִים שִׁבְתָּהּ

    בִּשְׁמֵי־הַקֹּדֶשׁ, בָּם מִרְיָם מַזְהֶרֶת.

ואלה דברי הסוניטה עם פתיחתה השנייה:

זָכְרָה נַפְשִׁי הָאֵשֶׁת הַנֶּהְדֶּרֶת

    אֲשֶׁר גַּם שַׂר־הָאַהַב מַסְפִּידָהּ,

    וְאָז מְשַׁכְכֶם הֲדַר־חַסְדָּהּ

    לַבִּיט מַה בִּמְלַאכְתִּי יָדִי יוֹצֶרֶת.

הָאַהֲבָה, בָּהּ הִיא רוּחִי מַסְעֶרֶת,

    הִתְעוֹרְרָה בְלֵב שְׁבוּר־הַחִתָּה,

    קוֹרֵאת לָאֲנָחוֹת: ‘עֲלוּ עַתָּה!’

    וְכָל אַחַת עָלְתָה, בִּדְוַי קוֹדֶרֶת;

וּמֵחָזִי עָלוּ בְעִנּוּיִים

    וּבְקוֹל צְוָחָה מָרָה, הַמַּעֲלָה

    דְּמָעוֹת אֱלֵי עֵינַי הָעֲלוּבוֹת;

וְהָעוֹלוֹת בְּיֶתֶר מַכְאוֹבִים

    קָרְאוּ: 'הַיּוֹם, הוֹי נֶפֶשׁ נַעֲלָה,

    יוֹם שְׁנַת־בּוֹאֵךְ לִשְׁמֵי־הָעֲרָבוֹת!'

לה

כעבור זמן־מה עמדתי במקום, המזכיר לי את הימים עברו. ואני שקעתי במחשבות והן כה עגומות עד כי העלו על עור פני צל פחד ומהומה, וביראתי פן יראוני עיני זרים, נשאתי את עיני לדעת, אם אמנם ראני איש. והנה אישה אצילה, צעירה בימים ויפה מאוד, הביטה אלי בעד החלון, ומראה פניה העיד על רחמי לבה, כאילו נקוו בה כל רגשי־החמלה⁵⁶. ובאשר כל עגומי־נפש ממהרים להזיל דמעות בראותם אחרים מרחמים עליהם, הרגשתי גם אני עתה כי בעיני התעורר הרצון לבכות. ובאשר מאסתי לגלות את תוגת חיי האומללים, פרשתי מנגד האישה האצילה, ואל לבי אמרתי: ‘אין זאת כי אהבה זכה שוכנת בלב אישה כה מלא־רחמים’. רציתי אפוא לאמור דברי סוניטה ובהם לפנות אל האישה ההיא ולהביע את כל אשר אמרתי פה. ובהיות הסוניטה הזאת ברורה אחרי הקדמתי זו, לא אחלקנה לפרקים. ואלה דבריה:

עֵינַי רָאוּ אֵיךְ נְסוּכָה חֶמְלָה

    עַל עוֹר פָּנַיִךְ בִּרְאוֹתֵךְ אוֹתִי

    וְאֶת הֶמְיַת רוּחִי וְתוּגָתִי

    כִּי הַמַּכְאוֹב דִּכְּאַנִי עַד כָּלָה;

וָאֵרֶא כִּי בְמַחְשַׁבְתֵּךְ עָלָה

    מַחְשַׁךְ־חַיַּי וְסֵבֶל נִשְׁמָתִּי,

    וַיֶחֱרַד לִבִּי בְפַחְדָּתִי

    פֶּן מֶבָּטַי יוֹרוּךְ חֶלְקִי מַה דַּל;

וָאֵחָבֵא כִּי לִי לִבִּי אָמַר

    כִּי כְבָר מָלְאוּ דְמָעוֹת כָּל חֲדָרָיו,

    מוּל מַבָּטֵי־עֵינַיִךְ נִסְעָרִים,

וּלְעֶצֶב נִשְׁמָתִי אַטִּיף דְּבָרִים:

    ’הָאַהַב בְּלִבָּהּ לִשְׁכֹּן אָהַב

    וְלִי עַד נוּעַ בִּדְמָעוֹת הֵמַר!'

לו

מעתה והלאה, מדי תראני האישה ההיא, גילה מראה־פניה רגשי־רחמים וחוור כאילו חלתה האישה מחלת־האהבה. ואני, בראותי אותה, זכרתי את גברתי האצילה, אשר גם היא חוורה כמוה. ואכן, מאזלת יכולתי לרכך ולהפיג את תוגתי, יצאתי לעתים לראות את האישה הרחמנייה ההיא, אשר עקב עצבון מראה פניה יכלה להוציא את הדמעות מעיני. והרצון באני לאמור את דברי הסוניטה השלוחה אליה, וכתבתי את הסוניטה ‘חורון־האהב’, והיא ברורה אחרי ההקדמה הזאת מבלי אשר אחלקנה לפרקים. ואלה דבריה:

חִוְרוֹן־הָאַהַב וְחֶמְלַת־לֵבָב

    לֹא בָאוּ לַעֲלוֹת עַל פְּנֵי אִשָּׁה

    בַּחֲזוֹתָהּ בַּאֲדִיבוּת־נַפְשָׁהּ

    דִּמְעוֹת־עֵינַי וְאֵיךְ לִבִּי דָאַב,

כְּעַל פָּנַיִךְ בִּרְאוֹתֵךְ מָה רַב

    עָנְיִי בִּרְתֹת שְׂפָתִי הַנּוֹאֲשָׁה;

    אֶרְאֵךְ, וְזֵכֶר־דְּמוּת נַפְשִׁי חָשָׁה

    וְיִבָּקַע לִבִּי בְנַפְתּוּלָיו;

וְלֹא אוּכַל לִמְנֹעַ מֵעֵינַי

    אֵלַיִךְ לְהַבִּיט בְּעִצָּבוֹן

     כִּי תִתְגַּעְגַּעְנָה לְהַזִּיל דְּמָעוֹת;

וְאַתְּ כֹּה מַגְבִּירָה אֶת רְצוֹנָן

    עַד כִּי תִּגְוַעְנָה בִמְצוּקַת הַדְּוַי,

    אַךְ אֵיךְ אוּכַל מוּל תִּפְאַרְתֵּךְ לִבְכּוֹת?

לז

מרוב הסתכלותי באישה ההיא חל בי שינוי כה רב עד כי החלו עיני לשמוח ולעלוץ בראותי אותה. ועתים רבות נקפני לבי והייתי שפל בעיני. ומדי פעם קילל לבי את עיני הזונות, ואמרתי אליהן: ‘תמיד העצבתן עד דמעות את כל הרואה את עגמתכן; ועתה, איך תשכחנה את יגונכן ותשמחנה למראה האישה המביטה עליכן, והיא לא תעשה כן כי אם באשר כבד לבה באבלה על האישה המבורכת, אשר אותה היה משפטכן לבכות? אך עשו־נא ככל־אוותכן! אולם אני אשוב ואזכור לכן את רוע מעלליכן, עיני הארורות! כי לעולם לא תחדלנה דמעותיכן כי אם אחרי מותי!’ עודני מייסר את עיני, ואנחות כבדות ועגומות הציקוני. אז באני הרצון לכתוב סוניטה ולתאר בה את אימת־רוחי, לבעבור לא ילינו לבטי המרים, אשר כה עוניתי בהם, אתי בלבד, וכתבתי את הסוניטה ‘מרי־דמעות־כאב’ ובה שני פרקים: בראשון הנני מדבר על עיני כדבר לבי בקרבי; בשני הנני מפר כל טעות בגלותי, מי הוא המדבר, והפרק הזה פותח במלים ‘כן לבבי אומר’. אמנם, יכולתי לחלקה לפרטים נוספים, אולם אין צורך בזה, באשר מגמתה מובנת מדברי ההקדמה הזאת. ואלה דברי הסוניטה:

מְרִי־דִמְעוֹת־כְּאֵב אֲשֶׁר שְׁפַכְתֶּן,

    עֵינַי הָאֻמְלָלוֹת, יָמִים רַבִּים,

    דְּמָעוֹת הוֹצִיא גַם מֵעֵינֵי זָרִים

    כִּי רִחֲמָה נַפְשָׁם עַל עִצְבוֹנְכֶן!

הֲכִי עַתָּה לִשְׁכֹּחַ מִהַרְתֶּן,

    לוּ אֱמוּנַי אַף הֵם הָיוּ בוֹגְדִים?

    אַךְ אֶת גִּילְכֶן לִשְׁבֹּר קוֹלִי אָרִים,

    לָכֶן לַזְכִּיר אֶת אֵשֶׁת־יְגוֹנְכֶן!

תַּזְנוּתֵיכֶן הֵעִירוּ נִשְׁמָתִי

    וְהִפְחִידוּנִי, כִּי אָגוּר מְאֹד

    וּמִן הָאֵשֶׁת רְאִיתֶן אֶבְרַח;

עַד יוֹם מוֹתִי אַל תִּתְנָשֶׂאנָה עוֹד

    לִנְשׁוֹת אֶת גְּבִרְתְּכֶן, הִיא שָׂרָתִי;

    כֵּן לְבָבִי אוֹמֵר וְנֶאֱנָח.

לח

מראה האישה ההיא כה שינה את הלך־רוחי, עד אשר מדי פעם נמשכתי אחריה כהימשך איש אחרי אישה, אשר גברה אהבתו אליה, ובלבי אמרתי: ‘הנה אישה עדינה, יפה, צעירה, ומי יודע, שלחה אותה אלי האהבה למען אמצא מנוחה בחיים?’ ולעתים חשבתי עליה בחיבה יתרה עד אשר השלימו רגשי־לבבי עם הרהורי־מחשבתי, וכאשר נכנעתי לרגשים האלה, שבתי להרהר, עקב כי הניעתני התבונה, ואמרתי אל לבי: ‘אוי לי מהרעיון הזה, הבא לנחמני נחמה נבזה ולא יתנני לפנות מקום למחשבה אחרת!’ ולעומתו שב ועלה בי רעיון אחר: ‘הנה באה האהבה לעכור את רוחך, ומדוע לא תנוס ממרירות כה עזה? הלא תראה כי ירדה אליך רוח לנשוב עליך חשקי־אהבה, והרוח יצאה ממקום עדין, לאמור, מעיני האישה, אשר נכמרו רחמיה עליך?’ ונפתולי עם עצמי שבו ועצמו והניעוני להביע אותם בדברי־שירה; ובאשר מבין הרעיונות הנאבקים ניצחו אלה הנוטים לאהבת האישה ההיא, נראה לי כי טוב לי לפנות בדברי אליה, וכתבתי את הסוניטה ‘רעיון עדין’, וכיניתיו ‘עדין’ כי דיברתי על אישה עדינה; ולולא כן, היה זה רעיון נקלה מן הנקלים.

בסוניטה הזאת מתגלים בי שני פנים, כי גם רעיונותי נפרדו לשניים: לפנים מזה קראתי ‘לב’, לאמור התשוקות, ולפנים מזה קראתי ‘נפש’, לאמור התבונה; וכתבתי את הסוניטה כעין שיחה בין שנים אלה; וכל איש, אשר הבנתו תשמחני, יראה ויבין, מדוע טוב לקרוא לתשוקה ‘לב’ ולתבונה ‘נפש’. אמנם, בסוניטה הקודמת קשרתי קשר עם הלב בריבי עם העיניים, ואולי ייראה הדבר כסתירה לדברי הפעם. אגיד אפוא כי גם שם אמרתי ‘לב’ במקום ‘תשוקה’, כי אז גברה תשוקתי להעלות את זכר גברתי מתשוקתי לראות את האישה ההיא, אף כי היתה בי גם תשוקה זו, אך לא כה עזה. אין אפוא סתירה בין דברי הראשונים והאחרונים. ושלושה פרקים בסוניטה הזאת: בראשון הנני אומר לגברתי כל כל תשוקותי יוצאות אליה; בשני הנני מביא את דברי הנפש, לאמור, דברי התבונה, אל הלב, לאמור, אל התשוקה; בשלישי הנני מביא את תשובת־הלב; הפרק השני פותח במלים ‘אמרה ללב הנפש’, והשלישי במלים ‘ענה הלב’. ואלה דברי הסוניטה:

רַעְיוֹן עָדִין הַבָּא הַלֵּל אוֹתָךְ

    עוֹלֶה וּבִי לְלֹא הַרְפּוֹת פּוֹעֵם;

    נָעַם שִׂיחוֹ עַל אַהַב וְשָׁלֵם

    עַד כִּי הַלֵּב אַחַר דְּבָרָיו נִמְשָׁךְ;

אָמְרָה לַלֵּב הַנֶּפֶשׁ: 'מִי שֻׁלַּח

    עַד הֵנָּה אֶת רוּחֵנוּ לְנַחֵם,

    וְכֹה עָלַי אֶת חוֹתָמוֹ חוֹתֵם

    עַד כָּל רַעְיוֹן אַחֵר מֶנִּי יִבְרַח?'

עָנָה הַלֵּב: 'הוֹי נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,

    אַךְ רוּחַ חֲדָשָׁה יָרְדָה כָּעֵת

    וְנֹעַם אֲהָבִים בִּי מַסְעִירָה;

כֹּחָהּ וְחִיּוּתָהּ חָשׁוּ לָצֵאת

    מִמַּבָּטֵי הָאֵשֶׁת הַתַּמָּה,

    כִּי עַצְבוּתֵנוּ אֶת נַפְשָׁהּ עָכְרָה'.

לט

לעומת אוייב־התבונה ההוא התקוממה בחזוני באחד הימים, בשעת היום התשיעית⁵⁷, דמות אחת, ואני דימיתי להכיר בה את ביאטריצ’י המבורכת, לובשת שמלה אדומה כביום בו ראיתיה בפעם הראשונה, והיא עתה צעירה כאשר ראיתיה בפעם הראשונה בגילה הרך. ואני החילותי להעלות בזיכרוני את כל הופעותיה לפני, זו אחרי זו, מן היום ההוא ועד עתה, ולבי נקפני והכאיבני כאב מר עקב תשוקתי הנקלה, אשר שלטה בי ימים רבים והניעתני למאוס בעצות התבונה הנאמנות. ועתה, אחרי אשר ביערתי את תשוקתי הארורה, שבו כל רעיונותי אל ביאטריצ’י העדינה. ואודה, כי מאז והלאה לא חדלתי לחשוב עליה בכל כלימת לבי, ואנחותי העידו על זאת, כי כולן בעלותן מחזי הגידו את אשר המה בלבי, לאמור, את שם האשת המבורכת ואת נסיבות פטירתה מאתנו. ומדי פעם הפציר בי רעיון אחד כה מלא כאבים, עד אשר, בעבור עצמתם, שכחתי גם אותו גם את מקום הימצאי. ועקב התלקחות אנחותי התעורר בי בכיי ושתי עיני היו כשני מעיינות המתאווים להזיל דמעות. ולפעמים נלאו עיני מרוב בכיין ועוטרו בטבעת אדומה, כאשר תעטר עיני אדם שׂבע־ייסורים. כן השיגן תגמול שווה לרוע מעלליהן, ומאז והלאה לא נועזו עוד להביט בכל דמות, אשר בהביטה בהן תוכל להחטיאן. והרצון באני לשים את עצם שיקולי־דעתי בחרוזים, כי רציתי לבער את תשוקתי הארורה ואת הנסיון המחטיא, ולבעבור לא יטעו את קוראי דברי־החרוזים, אשר כתבתי עד כה. ואז כתבתי את הסוניטה ‘אויה, אנחות העצב’. אמרתי ‘אויה’, עקב כאב־כלימתי בעווון תזנוני עיני. ואלה דברי הסוניטה, אשר לא אחלקנה לפרקים, כי מגמתה מובנה מעצמה:

אוֹיָה אַנְחוֹת־הָעֶצֶב הָעוֹלוֹת

    מִמַּחְשְׁבוֹת לִבִּי, כִּי בוֹ קִנָּן!

    נִלְאוּ עֵינַי וְאֵין עוֹד בְּכֹחָן

    לַבִּיט דְּמוּיּוֹת אֲשֶׁר אוֹתָן רוֹאוֹת;

וְהֵן עַתָּה כִשְׁנַיִם מַעְיָנוֹת

    אֲשֶׁר לִבְכּוֹת וּכְאֵב לַרְאוֹת חֶפְצָן,

    וּבְכִי תַּרְבֶּינָה עַד כִּי עִטְּרָתָן

    סָבִיב סָבִיב עֲטֶרֶת עַצָּבוֹת;

רַעְיוֹנוֹתַי וְשֶׁטֶף־אַנְחוֹתַי

    כֹּה מַכְאִיבִים אֶת כָּל חַדְרֵי לִבִּי

    עַד כִּי הָאַהַב מָט בְּיִסּוּרָיו:

כִּי עֲלֵיהֶם נָסוּךְ מְקוֹר־עָצְבִּי,

    שֵׁם שָׂרָתִי וְזֵר מְלִיצוֹתַי,

    בָּם פִּי הִסְפִּיד מוֹתָהּ בְּמִזְמוֹרָיו.

מ

עברו ימים אחרי התלאות האלה, והימים ימי עלייה לרגל, בהם נהרו אנשים רבים לראות את התמונה הברוכה⁵⁸, אשר שבק לנו ישו כריסטוס לזיכרון צלמו המפואר, אשר אותה חוזה עתה גברתי ברקיע עוזו. ואחדים מהנודדים צעדו ברחוב בקרב העיר, בה נולדה, חיתה ומתה גברתי העדינה, והכרת פניהם ענתה בהם, כי בלכתם הגו מחשבות עמוקות; ואני, בהסתכלי בהם, אמרתי בלבי: 'אין זאת כי הנודדים האלה באו ממרחקים ומעודם לא שמעו את שמע האשת ההיא ואינם יודעים דבר עליה, ומחשבותיהם יוצאות אל דברים אחרים ואולי אל ידידיהם הרחוקים, אשר אין אנחנו מכירים אותם. והוספתי עוד להרהר: ‘לו היו ממקום קרוב, כי אז היו פניהם מגיעים צער בדרכם בחוצות העיר הדאובה’; ועוד אמרתי בלבי: ‘לו יכולתי לעצרם מעט, כי אז עוררתים לבכות לשמע דברי, המעוררים בכי בכל המקשיב להם’. וכאשר עברו האנשים מנגד עיני, באני הרצון לכתוב סוניטה ובה להביע את כל אשר אמרתי עתה בלבי. ולמען תגבר עצמת דברי לגעת עד לב השומעים, כתבתי את שירי כדברי־שיחה אל האנשים הללו. אז כתבתי את הסוניטה ‘הוי נודדים’, ואמרתי ‘נודדים’, עקב המשמעות רבת־הפנים הנודעת למלה הזאת, כי כפולה משמעותה, האחת רחבה והשנייה צרה; לפי המשמעות הרחבה ייקרא ‘נודד’ כל הנרחק מארץ מולדתו; לפי המשמעות הצרה אין ‘נודד’ כי אם ההולך לבית יעקוב הקדוש או השב משם. ושימו לב כי בשלושה שמות ייקראו אנשים, הנודדים לשם עבודת האל העליון. הם ייקראו ‘נושאי תמרים’, עקב לכתם אל מעבר הים, אשר משם יביאו אתם כפות־תמרים; וייקראו ‘נודדים’, בעבור לכתם אל הבית בגליציה⁵⁹, כי מכל קברי־השליחים אין כקבר־יעקוב⁶⁰ רחוק ממולדתו; וייקראו ‘רומאים’, עקב לכתם לרומי; ואל העיר הזאת היו מועדות פני האנשים, אשר להם קראתי ‘נודדים’. את הסוניטה הזאת לא אחלק לפרטים, באשר מגמתה מובנה מתוכה, ואלה דבריה:

הוֹי נוֹדְדִים הוֹגֵי זִכְרוֹן־פְּרֵידָה

    אִישׁ־אִישׁ מִבְּנֵי־בֵיתוֹ הַנֶּעְדָּרִים,

    הֲבוֹאֲכֶם הֲלוֹם מִמֶּרְחָקִים

    כִּי דְמוּת תָּאֳרֵיכֶם כֵּן מְעִידָה?

מַה לֹּא תִבְכּוּ בְקֶרֶב הָעֵדָה,

    עֲדַת עִיר־זוֹ, מְעוֹן הָאֲבֵלִים,

    וְתַעַבְרוּ בָהּ כַּעֲבוֹר זָרִים

    אֲשֶׁר מֵהֶם נֶעְלָם מָה רַב פִּידָהּ?

אִם תַּעַמְדוּ־נָא לִדְבָרַי לַקְשִׁיב,

    כִּי אָז תּוֹסִיפוּ בְדִמְעוֹת־חֶמְלָה

    בְּלֶכְתְּכֶם מִקֶּרֶת זוֹ לָצֵאת:

אֶת בֵּיאַטְרִיצֵ’י אֶת בִּתָּהּ שָׁכְלָה

    הָעִיר, וּלְקֹל הַמַּסְפִּידָהּ בְּפִיו,

    יִבְכֶּה כָל אִישׁ, כִּי רַב הַדְּוַי מִשֵּׂאת!

מא

בימים ההם שלחו אלי דבר שתי נשים אצילות וביקשו ממני לשלוח להן מבחר חרוזי. ובתתי לב לאצילותן אמרתי לשלוח להן את השירים ולהוסיף שיר חדש, וגם אותו לשלוח להן, לבעבור אאדיר את בקשתן ביתר כבוד. אז חיברתי סוניטה המביעה את הלך־רוחי ושלחתיה יחד עם המזמור הקודם ועם אחר הפותח במלים ‘בואו אלי’⁶¹. הסוניטה החדשה פותחת במלים ‘מעל לזבול’.

ובה חמישה פרקים: בראשון הנני אומר, אל אן יוצא רעיוני, אשר כיניתיו בשם אחת מתולדותיו⁶²; בשני הנני אומר, מהו הכוח המעיף את רעיוני למרומים, לאמור, מי הוא המעיף אותו; בשלישי הנני אומר את אשר ראיתי, לאמר, אישה המשובחת במרומים, והנני קורא לקול אנחותי, ‘הרוח הנודד’, כי הלוא הוא עולה בדמיון למרומים ושם הוא שוהה כאחד הנודדים הנרחק מארץ מולדתו; ברביעי הנני אומר, איך רוחי רואה את גברתי בסגולתה העילאית, אשר אותה אינני מסוגל לתפוש ולהבין, לאמור, כי רעיוני נישא לקראתה למרומים כה נשגבים, אשר שכלי אינו יכול לתפוש, יען כי מידת שכלנו מול מידת שכל הנשמות הברוכות היא כמידת גבורת העין מול מידת גבורת השמש, וכן אומר הפילוסוף בספר השני ב’מטפיסיקה'⁶³; בחמישי הנני אומר כי למרות חוסר יכולתי להבין את רום המעלה, אשר עדיה נשאני דמיוני, לאמור, את פלאי סגולות נשמת גברתי במרומים, היטב הבינותי כי אמנם נשאני דמיוני לחזות אותה, כי את שמה לא חדלתי לשמוע. ובתום הפרק החמישי הנני אומר ‘בנות־יקר’, להודיע, כי דברי מופנים לנשים; הפרק השני פותח במלים ‘שכל חדש’, השלישי במלים ‘בהגיעו למחוז’, הרביעי במלים ‘ראה ושב’, והחמישי במלים ‘וטוב הבנתי’. יכולתי להוסיף חלוקות דקות ולדקדק בביאורים נוספים אך די בחלוקות האלה ועל כן אינני נכנס להרבות פרטים, ואלה דברי הסוניטה:

מֵעַל לַזְּבוּל הֶחָג בְּרוּם אֶחָיו

    נִשָּׂא קוֹל אַנְחוֹתַי מִלֵּב נִשְׁבָּר;

    שֵׂכֶל חָדָשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ הוּא הָכְתַּר

    בִּיגוֹן הָאַהַב, מְעוּפוֹ יְצַו;

בְּהַגִּיעוֹ לִמְחוֹז כָּל חֲשָׁקָיו,

    נִרְאֵית לוֹ אֵשֶׁת עֲטוּרַת־הָדָר,

    כֹּה מַזְהִירָה עַד אֶל אוֹרָהּ נִמְהַר

    הָרוּחַ הַנּוֹדֵד לַפְנוֹת עֵינָיו;

רָאָהּ וָשָׁב, וְעַל הוֹדָהּ לִי סָח

    וְלֹא הֵבַנְתִּי, כִּי רָזִים הִטִּיף

    לַלֵּב אֲשֶׁר עוֹרֵר אֶת שִׂיחָתוֹ;

יָדַעְתִּי כִּי הִלֵּל גְּבִרְתִּי מַה תִּיף,

    כִּי שְׁמָהּ, שֵׁם בֵּיאַטְרִיצֵ’י, הוּא שִׁבַּח

    וְטוֹב הֵבַנְתִּי, בְּנוֹת־יְקָר, שְׂפָתוֹ.

מב

אחר כתבי את הסוניטה הזאת, קם בדמיוני חזון נפלא, ובו ראיתי דברים המניעים אותי לחדול לדבר על גברתי הברוכה, עד אשר אוכל לספר עליה דברים השווים למעלת כבודה הנשגבה. ואני שוקד בכל עצמתי להקנות לי יכולת זו, ואכן, לא נעלמה ממנה שקידתי. ואם יהיה רצון העליון, אשר בטובו חיים כל היצורים, וחיי יאריכו מעט שנים, אקווה לאמור עליה דברים, אשר מעולם לא נאמרו על בת־אנוש⁶⁴. ויהי־נא רצון אלוהי החסדים ותזכה אזי נשמתי לעלות ולחזות את תפארת שרתה, לאמר, את ביאטריצ’י הברוכה, הצופה עתה בתפארת הודה אותו

מכתב הקדשה

לכבוד הפרופיסור משה דוד קאסוטו, ירושלים

אדוני היקר,

הנני מגיש לפניך את תרגומי ל’התופת' של דאנטי אליגיירי, ותקותי שאזכה לפרסם גם את שני חלקיה הנותרים של ‘הקומדיה האלהית’, ה’פורגטוריון' ו’גן העדן'.

מאז ישבתי על ספסל האוניברסיטה בברן, בירת הלויציה, ושמעתי לקח מפי מורי ורבי קארל יאברג, נמשך לבי אחרי היצירה הנצחית הזאת. יאברג הצעיד את תלמידיו בכל חדרי חדריה, ולימדם לעמוד על כל רעיון וצל רעיון שבה. חובה נעימה היא לי להביע בזה רחשי תודתי למורה הרומאניסטן המהולל.

תרגומי לא היה בא לעולם אילולא הזמין אותי לפני זמן מה סמינריון הפועלים של ועדת התרבות על יד מועצת פועלי ירושלים לערוך מחזור הרצאות על דאנטי. ביקשתי להביא לפני השומעים קטעים לדוגמה ונמצאתי למד כי אין בשפתנו תרגום שיש בו להניח את הדעת. תרגומו של פורמיג’יני (1896) אין בו כדי לספק את צרכינו, ואשר לתרגומו של זאב ז’בוטינסקי, לא נתפרסמו ממנו אלא קטעים.

לפיכך התחלתי מתרגם פרקים נבחרים, וידידי המנוח, המשורר שמאי פינסקי ז"ל, הוא שעוררני לתרגם את הספר כולו. מאז ליבב אותי הרעיון להלביש לבוש עברי את הספר אשר ממנו לא נפרדתי בכל נדודי. ארבע שנים עסקתי בעבודתי, גם בשבתי בירושלים, גם במסעי בים וביבשה, בהודו, ראנגון, סינגאפור ויאווה.

בתרגומי שמרתי על המשקל, אולם ויתרתי על החריזה, כדרך שעשו טובי המתרגמים האנגלים (Longfellow, Cary) והגרמנים (Philaletes Witte,); כי אם לבחור בין דיוק וחריזה הכרעתי לטובת הדיוק, אם כי הספר מקפח הרבה מזיוו והדרו בשל חסרון החריזה המלוה כהד פעמונים את הנעימה היסודית בכל מזמור, ואני נזכר מתוך רטט את מאמרו של דאנטי על תרגום יצירות שירה (Convivio, vii): ‘וידע כל אחד כי אי אפשר לתרגם דבר מחובר בקשר המוזות (per legame musaico armonizzata) משפה אחת לחברתה בלי לפגום במתק יפיה ההרמוני, וזאת הסיבה בשלמה לא תרגמו את הומירוס משפת היוונים ללאטינית כחיבורים אחרים שיש לנו מהם. וזאת הסיבה בשלמה מזמורי תהילים נטולי מתק של מוסיקה והרמוניה הם, באשר תורגמו מעברית ליונית ומיונית ללאטינית, ובתרגום הראשון כבר נפסד הרבה ממתק זה’.

אבל עם שהקפדתי על הנאמנות השתדלתי כמיטב יכולתי לבלתי גרוע מיפי הביטוי השירי של המחבר. במשך עבודתי התיעצתי עם ידידים רבים, ואני מחזיק טובה לד"ר יעקב כהן אשר עבר על כתב־היד, ולמר יצחק שנברג שסייע את ידי בעצותיו. ולך, אדוני, הנני מביע בזה את תודתי על ההסברות וההערות אשר השמעת אותי בשיחותינו המרובות.

שלך, בנאמנות והוקרה

עמנואל אולסבנגר

ירושלים, אלול תש"ג

התרגום נעשה על פי הוצאת סקארטאציני: Dante Alighieri, La Divina Commedia commentata da G. A. Scartazzini (Milano 1914) ורק לעתים רחוקות נטיתי מפירושו.

בחיבור ההקדמה, הביאורים וההערות היו לעיני גם הספרים האלה:

Paget Toynbee, Concise Dictionary of proper names and notable matters in the works of Dante (Oxford 1914); La Commedia di Dante Alighieri dichiarata da Brunone Bianchi (Firenze 1868); The Vision of Hell by Dante Alighieri, translated by the Rev. Henry Francis Cary, M. A. (London 1892); Dante Alighieri La Divina Commedia; the italian edited by H. Oelsner, english translations by J. A. Carlyle, Thomas Okey, P. H. Wicksteed (London and Toronto 1933); Dante’s Goettliche Komoedie, uebersetzt von Philaletes (Berlin 1916); Dante Alighieri, Die Goettliche Komoedie, deutsch von Karl Witte (Berlin 1916); K. Jaberg, Dante als Patriot und als Weltbuerger (in “Romanica Helvetica”, Vol. vi, Paris Zurich־Leipzig 1937).

אני מביא כמה ציטטות מהמאמר הזה בלי לציין את מקומן.

הקדמה

דאנטי אליגיירי נולד למשפחה כבודה בפירינצי, במחוז טוסקאנה אשר באיטליה, בשנת 1265. בתקופה ההיא היו התנאים הפוליטיים והחברתיים של חצי האי האפניני מסובכים מאד. ניאפולי וסיציליה שבדרומו היו נתונות לשלטון גרמני וצרפתי חליפות; מרכז איטליה היה נתון לשלטון האפיפיור, אשר ההתנצחות בינו ובין הקיסר טבעה את חותמה על ההיסטוריה של ימי הבינים; יתר הארץ נפלגה לקהיליות עירוניות שקנאו אחת בחברתה ונאבקו בסכסוכים אין קץ. בתוך הקהיליות שררה מבוכה של פיצול פוליטי־מפלגתי, ותסבוכת תדיר של מדיניות עולמית ומדיניות מקומית זעירה. ערמה ופריצות היו לאבני פינה של המדיניות העירונית כלפי חוץ וכלפי פנים. כל אשר השלטון בידו משתמש בו ללא סייג, ומשעטנז את ענייני העיר עם עניני מפלגתו או עם עסקיו הפרטיים. אין איש מכוין לבו למדיניות כלל־איטלקית רחבה. המפלגות הראשיות של הגולפים והגיבלינים אמנם דגלו בתכניות של מדיניות עולמית – אלה מצדדים בזכות שלטון האפיפיור, ואלה בזכות שלטון הקיסר – אך גם שם שררו תוהו ובוהו, סילוף של השקפות והשפעה מכרעת של ענינים פרטיים.

אותו זמן עמדה פירנצי בחבלי לידה של עיר ההולכת וגדלה בצעדי ענק. במשך ההתפתחות הזאת נהרסו מבצרי האבירים שמסביב לעיר, והאצילים הפיאודליים נאלצו להתישב בין חומותיה. בעקבותיהם באו סוחרים ובעלי מלאכה ושאר מיני אוכלוסין חדשים; בעלי יזמה ידעו לנצל את ההגירה הפנימית הזאת, וחלה עליה מהירה בתעשיה ובמסחר. סוכני פירנצי פרצו בכל ערי הרכולה שבאירופה, ביחוד בצרפת ובפלנדריה. גם במשק הכספי של אירופה שלטו הבאנקאים של פירנצי. פירנצי נתעשרה, גבהו מגדליה ורבו ארמנותיה, העיר פרצה אל מעבר לחוף ארנו הנהר וגישרה גשרים על מימיו. אחד אחד נבלעו בה כפרים ועיירות אשר בקרבתה. עם זה עברו עליה כל החלאים הכרוכים בהתפתחות מהירה כזו. משפחות עתיקות ירדו במדרגה וחדשות עלו לגדולה; מידות עתיקות נדחקו מפני דרכי חיים חדשים; דין ומשפט שבמסורת עתיקה לקו בעיר וקטטות חברתיות ומדיניות פילגו את יושביה. במאה הי“ב היתה פירנצי עיר האצילים, אולם במאה הי”ג התחילה הדימוקרטיה עולה. במעבר הזה בולטות שתי דרגות. בשנת 1250 יצרה הבורגנות העשירה (Il popolo grasso) את משרת הקאפיטאנו, ובעזרתו ובעזרת כוחה הצבאי נתרכז השלטון של מעשה בידה. בשנת 1293 נתפרסם חוק חדש השולל מאת האצילים כל זכות פוליטית ונותן להם את הרשות להבחר לממשלת העיר רק אחרי שנצטרפו לאחד המקצועות, הן הגילדות או חברות בעלי המלאכה. אולם בהתפתחות מדינית זאת בולטת התופעה המפליאה, כי יחד עם המשרות החדשות מוסיפות להתקיים גם הישנות, אשר תפקידיהן והחלטותיהן סותרים אלו את אלו. בשנת 1260 פרצה המלחמה המפורסמת בין הגולפים והגיבלינים, היא מלחמת מונטאפרטי, בה נחלו הגיבלינים את נצחונם הגדול. אולם עברו רק שבע שנים והמנצחים של מונטאפרטי גורשו מן העיר. פירנצי הפכה להיות גווילפית. אך האחדות במפלגה הגולפית לא האריכה ימים. בעיר השכנה פיסטויה פרץ ריב בין הגולפים, ומשם התפשט לפירנצי. הגולפים נחלקו לשתי מפלגות, ‘שחורים’ ו’לבנים'. על צד הלבנים בפירנצי עמדה משפחת צ’רקי, מעשירי הסוחרים החדשים, והשחורים תמכו יתדותם במשפחת דונאטי העתיקה. ברבות הימים נזדהו הלבנים עם הגיבלינים, והשחורים נשארו נאמנים לגולפים. הריב בין שתי המפלגות נסתיים תחילה בגלותם של קורסו דונאטי וראשי מפלגתו. 'בריב זה השתמש האפיפיור בוניפאציוס השמיני (1203–1294) שרצה לקרוע את טוסקאנה ופירנצי מעם הקיסר ולצרפן לרשות האפיפיור; נטל על עצמו תפקיד של רודף שלום, וביקש בדרך זו לקנות בעיר החשובה את לבה של מפלגת השחורים. תפקיד זה מסר לאחיו של המלך הצרפתי פיליפ היפה (1285–1314), קרל מוואלוּא, אשר זה עתה עבר את האלפים כדי לכבוש את סיציליה, ושלח אותו כאלו להשכין שלום בפירנצי. קרל בא לעיר והסית את השחורים להתנפל על הלבנים ולהתעלל בהם; השחורים השתלטו על העיר ועמדו בשלטונם גם לאחר שעזב קרל את העיר ושלל רב בידו. ראשי הלבנים גורשו בשנת 1302, ביניהם גם דאנטי.

קרבות עזים באו בעקבות המאורעות האלה.¹ אמצעי המלחמה בין המפלגות הנאבקות היו גולה, רצח ושריפה. המנצח היה הורס או שורף את בתי המנוצחים, שודד את רכושם ודן אותם לתליה או למאסר או לגלות. קרובי המנוצחים היו בורחים מן העיר לבל יפלו בידי המנצחים. הגולים היו מחפשים דרכים להתקשר עם מעצמה זרה שתעזור להם להלחם בעיר מולדתם ולחזור אליה.

בסבך זה של היאבקות מדינית גדל דאנטי, ולקח גם הוא את חלקו בפוליטיקה. בשנת ל"ה לחייו שימש בממשלת עירו כחבר הגילדה של הרופאים והרוקחים, היא שנת 1300, נקודת השיא בחייו, בה התחיל חוזר בתשובה וערך את מסעיו הדמיוניים מעבר לעולם הזה. הוא לוחם בכל עוז נגד מדיניות האפיפיור בוניפציוס השמיני, ונופל קרבן במהפכה פוליטית הכרוכה ב’מאמצי השלום' של האפיפיור שנזכרו לעיל. דאנטי ברח עם יתר חברי מפלגתו וזמן מה אחרי בריחתו הוכרז מטעם ממשלת השחורים כפושע, בוגד, לוקח שוחד, שונא לאפיפיור. ולא זאת בלבד, אלא הוא נידון לישרף אם יפול ביום מן הימים בידי השלטון.

בני מפלגתו בגולה ניסו להתקשר עם הגיבלינים למען יוכלו לחזור לפירנצי. אולם הוא קצה רוחו בקטטות המפלגתיות, שכן יצר לו, לפי דבריו, ‘מפלגה לעצמו’. הוא בילה זמן מה (1303) בוירונה בחצרו של ברטולומיאו דלא סקאלא, אולם במות מגינו זה (1304) לא זכה לסבר פנים יפות מצד יורשו, על כן המשיך נדודיו לבולוניה, פאדובה ופאריס. יורשו של האפיפיור בוניפציוס, בנדיקטוס הי"א (1303–1304), שוב ביקש להשליט סדר בפירנצי, אבל ללא הועיל. תקות הגולים לשוב למולדתם חזרה ופרחה בשעה שהמלך היינריך השביעי, אשר נבחר בשנת 1308 לקיסר, עבר את האלפים שנתיים לאחר הכתרתו, בגמרו כנראה אומר להשקיט ולהכניע את איטליה. דאנטי קידם את פניו כפני משיח הבא להושיע ולהציל את מולדתו. היינריך אמנם עלה על איטליה ושם על ראשו את ‘כתר הברזל’ הלומבארדי (1312) וחנה על פירנצי לכבשה, אך כעבור חודש ימים נטש את המצור והלך לפיזה, ומשם אמר לצאת למלחמה על רוברט מלך ניאפולי. בדרכו חלה ומת (12.8.1313), ועם מותו היו לאל כל תקוות הלבנים לשוב לעירם. בשנת 1315, שנתיים אחרי מות המלך, חידשה פירנצי את פקודת החרם נגד הגולים. כעבור שנה אמר הרוזן גוידו די באיפולי לחון את דאנטי, אבל המשורר לא קיבל את החנינה כי רשיון שיבתו למולדת היה כרוך בתנאים המשפילים את כבודו, בתשלום קנס ובוידוי פומבי על עבירותיו. על הלך רוחו בזמן ההוא ועל ייסורי נדודיו מעידים דבריו בספרו ‘הסעודה’ א, ג: 'הו, לו היה רצון אלהים ולא חטאו אחרים בי ולא סבלתי חנם! לא סבלתי, אומר אני, את עונש הגולה והעוני. כי כן היה רצונם של אזרחי פירנצי, בת רומי היפה והמהוללת מכל עיר, לגרש אותי מחיקה הנחמד, אשר בו נולדתי וגדלתי עד שיא ימי חיי ואשר בה, אם כן יהיה רצונם הטוב, הנני חפץ להמציא מנוחה לזה רוחי העיף ולהשלים את הימים אשר נחרצו לי על אדמות. בנדודי כמעט בכל חלקי הארץ בהם נשמעת שפתנו זאת, התהלכתי כדל מבקש לחם, מראה, נגד רצוני, את הנגעים אשר שם בי הגורל ואשר לעתים תכופות חושבים כי באשמת הנגוע באו אליו. אכן, הייתי כאניה בלי קלע ותורן, מושלך מנמל אל נמל, מנתיב אל נתיב, מחוף לחוף, על כנפי רוח יבש העולה מעניות נוגה. ונראיתי בעיני הרבה אנשים באור אחר מאשר דמוני להיות על פי אי אלה הידיעות על אודותי אשר אולי הגיעו עדיהם, דאנטי הראה לדעת בגלותו: ‘…כי יש מטעם מלח / בלחם זר, ומה קשה הדרך / על מדרגות זרים עלות ורדת’ (עדן, יז, 58–60) ממקומות גלותו נשא דאנטי את נפשו אל מולדתו ואל היום בו תכיר פירנצי בגדולתו ותחזיר אותו לתוכה בכבוד והערצה:

אִם יוֹם יַגִּיעַ וּמִזְמוֹר הַקֹּדֶשׁ,

בּוֹ גַם שְׁחָקִים גַּם אֶרֶץ עֲזָרוּנִי²

עַד בִּי שָׁלְחוּ רָזוֹן שָׁנִים אֵין קֵצֶה,

יִנְצַח עַל הָרִשְׁעָה אֲשֶׁר הִגְלַתְנִי,

מִנּוֹי הַדִּיר, בּוֹ כְּכִבְשָׂה נִרְדָּמְתִּי,

שׂוֹנֵא הַזְּאֵבִים אֲשֶׁר חִבְּלוּהוּ –

בְּקוֹל אַחֵר אָז וּבְגִזָּה אַחֶרֶת

אָשׁוּב לְהִכָּתֵר כְּשַׂר הַזֶּמֶר

לְרֶגֶל הַכִּיּוֹר, בּוֹ הִטְבִּילוּנִי

(עדן, כה: 1–9)

כי הוא יודע את ערכו הנצחי ואת תפקידו, ולא איש כמוהו יקנה לו אושר של חיי שעה במחיר חיי נצח!

בִּשְׁאוֹל מָרָה, בְּמַחֲנַק הַתֹּפֶת

וּבַגִּבְעָה אֲשֶׁר מֵהוֹד רָאשֶׁיהָ

עֵינֵי אַלּוּפָתִי רוּם הֶעֱלוּנִי,

וּבַשְּׁחָקִים בְּכָל זְבוּלֵי הַנֹּגַהּ

נוֹדַע לִי, מָה אֲשֶׁר, אִם אֲסַפְּרֶנּוּ,

לְחֵךְ אִישִׁים רַבִּים יֵמַר כַּלָּעַן;

אַךְ, אִם יָדִיד פַּחְדָּן אֶהְיֶה לַקּשֶׁט,

אִירָא פֶּן עוֹלָמִי אַפְסִיד בֵּין אֵלֶּה

אֲשֶׁר לַדּוֹר הַזֶה ‘עַתִּיק’ יִקְרָאוּ!

(עדן, יז 112–120)

זמן מה בילה המשורר בוירונה בבית אחיו של ברטולומיאו, קאן־גראנדי־דלא־סקאלא, השליט הגיבליני המפואר באיטליה, אשר דאנטי תלה בו תקוות רבות והקדיש לו את ‘העדן’. את שנותיו האחרונות בילה בראווינה בחסותו של שליט העיר גוידו נובלו ושם מת ב־14 בספטמבר 1321. גוידו נובלו ערך לו קבורה מפוארת והוא שהספידו על קברו.

על פרטי מוצאו וחייו הפרטיים של דאנטי אין ידיעות מדויקות. אחד מאבות אבותיו היה קאצ’אגוידא המספר לדאנטי בהיראותו אליו ב’עדן', כי נלחם במסע הצלב של קונרד השלישי (1138–1152) ונפל חלל בארץ ישראל. אמו של המשורר היתה דונה בלה, אשתו הראשונה של אביו אליגיירו. עם טבילתו בכנסיית סנט־ג’ובאני ניתן לו השם דוראנטי, ונתקבל קיצור השם דאנטי.

גם על ילדותו אין אנו יודעים הרבה. מאורעות העיר הטביעו את חותמם בנפש הילד, אך רושם כביר ביותר עשתה עליו ילדה בת־גילו ביאטריצ’י, אשר מיום ראותו אותה לראשונה בשנה התשיעית לחייו קשר לה אהבה מפליאה נאצלת, העוברת כחוט השני ביצירותיו. את קורות אהבתו זאת הוא מספר בספרו ‘החיים החדשים’ (Vita Nuova), בו הוא מבטיח לקורא לספר על אודות אהובתו ‘דברים, אשר כהמה לא נאמרו עדיין על כל אשה אחרת’.

לפי מסורת, שיש גם חולקים עליה, היתה ביאטריצ’י זו בתו של פולקו פורטינארי. מסורת זאת מבוססת על דבריו של בוקאצ’ו (1313–1375) בספרו ‘חיי דאנטי’ ובפירושו ל’תופת' (ב, 70); וכן על עדות בנו של דאנטי ‘פיטרו’ בפירושו לאותו חרוז (Toynbee). דאנטי הכיר אותה רק בראייה ויצר בדמיונו דמות אידיאלית נשגבה שנעשתה לו סמל האמת והקדושה, אשר גם שמה הלאטיני ( Beatrix– מקור הברכה) מתאים לו. היא שתוליך אותו אחר כך במלכויות השמים. אהבה אפלטונית כזאת הורמה על נס בימים ההם בשירי הטרובדורים, אשר מחצר פרידריק השני (1212–1250) התפשטו בכל רחבי איטליה והכו שרשים ביחוד בבולוניה, מקום מגוריו של המשורר גוידו גויניצ’לי, אשר דאנטי ראה בו את ‘אבי משוררי איטליה’.

אחרי מות ביאטריצ’י בילה זמן מה בחברת אנשים קלי דעת, אך לבסוף חזר בו והתמכר ללימודים ולעניני פוליטיקה. הוא העמיק חקור בספרים ששמשו יסוד ההשכלה והמחשבה בימיו. אולם השפעה כבירה ביותר השפיע עליו המשורר הלאטיני וירגיליוס (17–19 לפס"ה), מחבר ה’איניאיס', זה המשורר הנערץ בימי הביניים, אשר ראו בו כעין מבשר הנצרות בשל שורותיו באקלוגה הרביעית:

הִנֵּה בָּאָה הָעַלְמָה וּתְקוּפַת הַזָּהָב תַּחֲזֹר עוֹד,

יֵרֵד יְלִיד אֵל חָדָשׁ מֵרוּם גָּבְהֵי הַשָּׁמַיִם.

באפוס שלו מספר וירגיל על נדודי איניאס אשר נמלט מחורבות טרויא לאיטליה והניח את היסוד לקיסרות רומי.

את דעותיו הפילוסופיות הביע דאנטי בספרו ‘הסעודה’ (IL Convivio) בצורת פירושים לארבעה שיריו. ספרו ‘על שפת ההמון’ (De Vulgari Eloquentia), הוא חיבור לאטיני על שפת הדיבור האיטלקית כשפה ספרותית, וסקירה על י"ד דיאלקטים של איטליה, יחד עם נסיון לרקום תורה של אמנות השירה. הוא הספר הבלשני הראשון באיטליה שמבחינה מסוימת ערכו קיים עד היום הזה. את דעותיו הפוליטיות אנו מוצאים בספרו הלאטיני ‘על שלטון יחיד’ (De Monarchia). פה מצאה לה ביטוי הערצתו לשלטון הקיסר ולשלטון האפיפיור כאחד, שלטון של ‘שני השמשות’, זה להבטחת השלום המדיני ואושר חיי חלד וזה להבטחת השלום הנפשי ואושר חיי עולם. שני השלטונות האלה הם היכין והבועז של מקדש רוחו.

מבין רבותיו של דאנטי יש לציין את המשורר ברונטו לאטיני (1210–1294), לו הקדיש ברוב חיבה והוקרה את השיר הט’ו בתופת. ברוניטו שימש מזכיר במועצת העיר פירנצי וגורש משם לאחר מערכת מונטאפרטי. בימי נדודיו כתב ספר בצרפתית, ‘ספר האוצר’ (Livre du Trésor), אנציקלופדיה של המדעים בזמנו; ובאיטלקית כתב שיר אליגורי בשם ‘אוצר מעט’ (Tesoretto). בו הוא מספר כי לאחר מלחמת מונטאפרטי היה נודד במרי רוחו ותעה ביער עבות. שם נפגש בזה אחר זה עם ‘הטבע’, עם ‘מידת היושר’ ועם ‘האהבה’ הכובלת אותו; המשורר הלאטיני אובידיוס (43 לפס“ה–18 לסה”נ) חולצו מאסוריו. הוא שב ליער ונפגש עם תלמי, הפילוסוף היוני, המקנה לו ידיעות בכל ענפי הפילוסופיה.

גדולי הזמן ההוא נמנו עם ידידיו של דאנטי. היו שאמרו כי גם עמנואל הרומי (1328–1368) נמצא ביניהם. אך במחברתו Dante é Manoelloהוכיח פרופ' אומברטו קאסוטו כי אין יסוד להנחה זאת אם גם ידוע כי עמנואל היה קרוב לחוג ידידיו של דאנטי.

מתוך כתביו עולה דמותו של דאנטי כדמות אדם מלא שנאה למתנגדיו, לחברה המושחתת, לרקבון שפשה בכנסיה, אשר ראשיה (וגם האפיפיור בוניפאציוס השמיני עצמו) סחרו במשרות קודש. אבל באותו זמן היה קשור למולדתו ולשפת עמו בקשרי אהבה בלי שתהיה עינו צרה בעמים אחרים. ואלה דבריו בספר ‘על שפת העם’: ‘עניי הדעת החושבים את מקום היולדם למקום העולה ביופיו על כל העולם, יעלו גם את שפת עמם על ראש הערצתם. ואני, אשר העולם מולדת לי כמים לדגים, סומך משפטי על הבינה יותר מאשר על הרגש; אם כי שתיתי ממימי הארנו בטרם תצמחנה שיני, אם כי עקב אהבתי את המולדת הוגליתי למרות כל חוקי הצדק, אם כי לא אוכל לדמות בנפשי מקום העולה ביופיו על פירנצי, ליהנות בו משמחות החיים ולנוח מצער וסבל, הנה אל נכון אאמין כי נמצאים על פני האדמה מקומות נהדרים מטוסקאנה ופירנצי אשר בה נולדתי ואשר אזרחה הנני, וכי בחלקם של עמים רבים נפלו לשונות נאות ומועילות יותר מאשר ללאטינים’.

את הבטחתו בסוף ‘החיים החדשים’ מקיים דאנטי ביצירתו הנצחית ‘הקומדיה האלהית’. הוא עצמו קרא ליצירה זו בשם ‘הקומדיה’ סתם, ובשם זה הופיעו גם הדפוסים הראשונים. רק זמן רב אחרי כן הוסיפו את התואר ‘אלהית’ על שם הספר כאות לתפארת ערכו הפיוטי. אמנם המשורר עצמו מכנה אותה בשם ‘השיר המקודש’ (גן עדן, כג 62) ו’השיר הקדוש' (שם, כה, 1). את השם ‘קומדיה’ הוא מסביר במכתב ההקדשה לקן־גרנדא־דלא־סקאלא, ואלה דבריו: ‘שם הספר ‘הקומדיה’ לדאנטי אליגיירי בן פירנצי לפי מוצאו אבל לא לפי מדותיו. ההבדל בין טראגדיה לקומדיה הוא בזה שהטראגדיה תחילתה נעלה ושקטה, וסופה איום ונורא… אולם הקומדיה תחילתה מרה וסופה טוב…שתים אלה נבדלות גם בסגנון: נעלה ועדין בטראגדיה, עניו וצנוע בקומדיה…וכן ברור מדוע נקרא ספרי קומדיה; מבחינת התוכן תחלתו נוראה ואיומה, כי היא התופת וסופו טוב ומבורך, כי הוא גן העדן; אשר לסגנון הרי הוא עניו וצנוע, כי שפתו שפת ההמון, אשר גם נשי העם משוחחות בה’ (כלומר השפה האיטלקית המדוברת ולא שפת המלומדים הלאטינית).

בשלש המלכויות של העולם ההוא נפגש דאנטי עם אנשים שבהיסטוריה והמיתולוגיה הקלאסית, שבספרי המקרא והאבנגליון, ובאגדות ימי הביניים, ולבסוף עם אנשים בני דורו הוא. בקבעו לכל אחד מהאנשים האלה את מקומו מוצא המשורר שעת כושר לתאר בצדק ובלא משוא פנים את רעיו ואת משנאיו, ועם זאת הוא נותן ביטוי להשקפות פוליטיות, מדעיות, פילוסופיות, דתיות מוסריות. שלושת חלקי העולם ההוא הם לפי האמונה הקאתולית: התופת, הפורגטוריון (הוא כור המצרף לחוטאים שלא נידונו לרשת גיהנום) וגן העדן. בתיאור הפורגטוריון נטה דאנטי מן המסורת הקאתולית, כי לפיה נמצא הפורגטוריון בתוך האדמה על יד התופת, אולם דאנטי קובעו בתוך האוקינוס ועל פסגתו השכין את גן־העדן התחתון (הצירוף העברי טור־הטהר מופיע בשיריו של יום טוב ואלואזון (1610–1690, עי' חיים שירמן, מבחר השירה העברית באיטליה, דף רפ"ז).

התופת בחיק האדמה וטור־הטוהר מקבילים זה לזה במבנה בדיקנות מאתימאטית, וכבר הרבו מפרשים ומהדירים והוסיפו על הספר מפות טופוגראפיות של מקומות העונש והתשובה.

‘הבנין הסימטרי מדגיש ומבליט את החלקים השונים; הצורות הראשיות מופיעות בבהירות ובחריפות; החזרות וההשואות מדגישות את העיקר; הקישוטים באים לסייע את הקוים היסודיים’ (יאברג). הטופוגראפיה של העולם ההוא על פי דאנטי ניתנת לתיאור פשוט וסכימאטי: התופת הוא משפך ענקי אשר צירו עובר מפסגת הר־ציון דרך טבור הארץ שהוא גם מרכז תבל כולה על פי תורת תלמי. משפך זה בנוי בצורה אמפיתיאטראלית הנחלקת לתשעה חוגים ראשיים ההולכים ומצטמצמים בהיקפם עד שהחוג האחרון, הוא הצר בכולם, סובב את מרכז הארץ, בו תקוע לוציפר או דיס, הוא השד אשר לפי האגדה הנוצרית היה היצור היפה ביותר בין המלאכים בראשית הימים אבל לאחר שמרד באלהים הושלך ממרומי שמים ונהפך ליצור המכוער והרע ביותר בין השדים. מוצאה של אגדת לוציפר הוא בישעיהו יד, יב: איך נפלת משמים הילל בן־שחר, שתרגומו הלאטיני: Quomodo cecidisti de coelo lucifer, qui mane oriebaris!

תשעת חוגי התופת, אשר על כל אחד מהם שומר שד אחד או יותר, נכללים בארבעה מחוזות. הראשון הוא כעין פרוזדור לעצם התופת ובו נשמות המתים אשר חיו ללא מעשים טובים וללא חטאים וללא השתתפות אקטיבית במערכות החיים ועל כן אינן ראויות לשכר מצוות אבל גם לא לעינויים בעצם התופת. בחוג הראשון נמצאים הילדים אשר מתו בלי טבילה וצדיקי העכו"ם, הם ‘נבדלים’ מן החוטאים. ביתר שלושת המחוזות נחלק כל חוג לדורים. דרך כל התופת שוטף נהר אחד ולו שמות שונים: אכירון, סטיקס, פליגיטון, קוציט. ואלה כל חלקי התופת:

התופת העליונה, עיר דִּיס

מחוז	החוג ושמו	טיב הפשע	פרטי הפשע בכל חוג ודור	השדים השומרים	שם הנהר
-	הפרוזדור	חיו ללא השתתפות פעילה בחיים			אֲכֵירוֹן
I	1. פַּרְוֶרֶת	ילדים שמתו לפני טבילה וצדיקי עכו"ם		כארון	"
	2.		תאות מין	מִינוֹס	סְטִיקְס
	3.	פחזות, כניעה ליצר	זוללות	קֶרְבֶּר	"
	4.	"	רדיפת בצע	פְּלוּטוֹ	"
	5.	"	כעס	פְלָגְיאַס	"
	6. חומות עיר דִּיס	כופרים		פוּרְיוֹת	"

התופת התחתונה, עיר דִּיס

מחוז	החוג ושמו	טיב הפשע	פרטי הפשע בכל חוג ודור	השדים השומרים	שם הנהר
II	7.	זדון ואונס	א. נגד אחרים	מִינוֹטוֹרִים	פְלֵיגֵטוֹן
		"	ב. נגד עצמם	"
		"	ג. נגד אלהים	"
III	8. בלהות־הבלע	רמאות	א. מדיחים	גֵּירִיוֹן
		"	ב. חונפים	"
		"	ג. שמעונות (מכירת משרות קדש)	"
		"	ד. מנחשים	"
		"	ה. מנצלים משרתם להנאתם	"
		"	ו. צבועים	"
		"	ז. גנבים	"
		"	ח. יועצי רע	"
		"	ט. זורעי ריב	"
		"	י. זיפנים	"
IV	9. קַיֶנֶת	בגידה	א. בקרוביהם	הנפילים	קוֹצִיט
	אַנְטֵינוֹרָה	"	ב. בארצם	"	"
	תַּלְמִיוֹן	"	ג. באורחיהם	"	"
	אִישְׁקוֹרֶת	"	ד. בשרים וגומלי טוב	"	"

מהחוג השביעי מתחילה התופת התחתונה הנקראת עיר דיס, כי בשם זה מכנה דאנטי הן את לוציפר (כי כן קראו הרומאים לפלוטו שר התופת), הן את החלק הזה של התופת; החוג השמיני נקרא בלהות־הבלע (malebolge), וכל אחד מחוגיו נחלק שוחות שוחות; ארבעת הדורים של החוג התשיעי נקראו בשם (א) קינת (Caina) על שם קין, (ב) אנטינורה על שם הטרויאני אנטינור אשר לפי הדעה המקובלת בימי הביניים הסגיר את טרויא ליונים, אף על פי שאצל הומירוס (איליאס ג') הוא מתואר כזה שיעץ לטרויאנים להחזיר את הילינה ליונים, (ג) תלמיון (Tolomea) על שם תלמי מלך מצרים אשר הרג את פומפיוס (48 לפס"ה) או לפי אחרים על שם תלמי בן אבולוס, קצין יריחו, אשר הרג מעשה בגידה את שמעון המכבי ושני בניו במשתה שערך לכבודם (135 לפס"ה), כמסופר בספר המכבים א טז, יא־יז, (ד) אישקורת (במקור Guidecca) על שם יהודה איש־קריות, והנה ציור סכימאטי של התופת וטור־הטוהר:

ממרכז כדור הארץ נמשך ציר המשפך בקו ישר עד שהוא יוצא במחצית הכדור האחרת, ושם, ממול להר־ציון, מתנשא טור־הטוהר בתוך האוקיינוס אשר לדעת הדור כיסה את החלק ההוא של האדמה. ההר נחלק לשמונה מדרגות, ההולכות ומצטמצמות ברוחב, ועליהן מיטהרות הנשמות מחטאיהן עד שמגיעות למדרגה העליונה, הוא גן העדן התחתון ובו שני נהרות: נהר ליתי אשר כל השותה ממימיו נמחה מנפשו זכר עוונותיו, ונהר אינואי המפריח בשותה ממימיו זכר מעשיו הטובים. גן העדן העליון נמצא בגלגלי השמים המשתרעים אחד על משנהו סביב לארץ עד שבסופם מוסבים גם הם על ידי האמפיריאום, הוא ‘שחק הבדולח’, בו סיבת כל הסיבות והתנועות ומושב עוזו של האלהים.

וירגיל, סמל השכל והדעה הפילוסופית, הוא שמוליך את דאנטי דרך כל חוגי התופת, אלא שהוא עוזב אותו על סף גן העדן התחתון, ומשם מדריכה אותו אשת החסד מאתילדה (ולא אל נכון למי כוונתו של דאנטי) עד אשר בגן עדן העליון מקבלת את פניו ביאטריצ’י, סמל האמונה האמיתית, ומוליכה אותו דרך כל שמי השמים. ‘דאנטי מדגיש את האופי החלדי של וירגיל בזה שבתור איש שנולד ומת בלי אמונת האמת של הנצרות לא יכול לזכות באושר הנצחי. בידי דאנטי עלה לקרום על צלו של וירגיל גידים ועור ולנפח בדמותו רוח אדם חי המקרבו אל לבנו. יש והוא שופט רציני, יש והוא מאריך אף, פעם יטיף דברי מוסר או לעג, פעם הוא סולח ומרחם ופעם מעודד, ואך תמיד הוא מוכן להגן על חניכו. ודאנטי יש והוא פונה אליו כמהסס, פעם הוא מלא בטחון, ופעם מלא בושה, כתלמיד בפני רבו הגדול ממנו, או כבן לפני אביו האהוב’ (יאברג).

כל אחד משלושת חלקי הקומדיה הוא בן ל“ג שירים, אולם בתופת נוסף עוד שיר כעין הקדמה לכל הספר. דאנטי מספר בו כי בחצי חייו, כלומר בשנתו הל”ה (תהלים צ, י) אבד ביער החטאים בעזבו את אורח הישר. שם עוצרות בעדו שלוש חיות רעות, נמר, אריה וזאבה, סמלי התאוה, הגאוה ורדיפת הבצע, וכאן מופיע וירגיל להצילו מהן.

ראוי להשוות שיר ראשון זה עם שירו של אבן גבירול (1021–1050) המושפע אף הוא מירמיהו ה ו ומדניאל ז ה–ו:

שַׁאְלִי יְפֵה־פִיָּה מַה תִּשְׁאֲלִי מִנִּי

   כִּי קוֹל תְּחִנָּתֵךְ עָלָה בְמוֹ אָזְנִי.

לָבִיא פְּגָשַׁנִי, קָם אַחֲרָיו נָמֵר

   וָאֶבְרְחָה מֵהֶם וָאֶעֶזֹב גַּנִּי.

מִדֵּי עֲבֹר אֵלֶּה הִנֵּה דְמוּת פֶּרֶא

   קָם בַּחֲצוֹת לַיִל יָשַׁב עֲלֵי־כַנִּי

הָאֵל, קְרָא אֵלָיו כִּקְרֹא אֱלֵי אִמּוֹ:

   קוּמִי וְשׁוּבִי לִגְבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי!

במכתבו לקאן־גראנדי־דלא־סקאלא אומר דאנטי עצמו כי יש לבאר את חרוזיו על דרך הפשט, וגם על דרך הדרש, הסוד והרמז (sensus litteralis; allegoricus sive mysticus; moralis; anagogicus), ומביא לביאור המושגים האלה פירוש למזמור ‘בצאת ישראל ממצרים’. ואלה דבריו בפירוש יצירתו: ‘והנה חומר כל הספר הוא מצב הנשמות אחרי המות, פשוטו כמשמעו… אבל אם לקרוא את הספר במובנו האליגורי, הלא ענינו: האדם עד כמה ראוי הוא במעשיו הטובים או הרעים לפי בחירתו החפשית לשכר או לעונש לפני כס הצדק’. הקומדיה נכתבה בטרצינות, חריזה אשר דאנטי המציא אותה והיא שלשלת חרוזים בלתי פוסקת במסגרת כל שיר ושיר על פי סדר החרוזים:

אבאבגבגדגדהדהוהו

נמצא שכל חרוז, חוץ מהראשון והאחרון, מופיע שלוש פעמים. כל שורה בת י“א הברות כרגיל, וסופה מלעיל; אך יש שורות בנות י' הברות, וסופן מלרע, או בנות י”ב הברות, וסופן מלעיל־נסוג (–’ᴗᴗ). והנה כדוגמה לחריזת טרצינות עשר השורות הראשונות של ‘התפת’ בתרגומו של ז. ז’בוטינסקי:

בַּיּוֹם הַהוּא, אֶמְצַע שְׁבִיל יָמֵינוּ,

   בְּחֹרֶשׁ עַז נִתְעֵיתִי, כִּי מָאוֹר

   וּנְתִיב־אֱמֶת בָּאֹפֶל הִטָּמֵנוּ.

הוֹי מָה אַכְזָר הַסֹּבֶךְ הַשָּׁחֹר –

   אֶת אֵימָתוֹ לֹא יְתָאֵר פִּי־גֶבֶר;

   גַּם זִכְרוֹנוֹ הוּא רַעַד וּמָגוֹר,

וְלֹא יֵמַר מִמֶּנּוּ חַת הַקֶּבֶר.

   אוּלָם בְּתֹם אַגִּיד אֶת הָאֵימָה,

   כִּי בֵין אֵימִים נִגְלֹה נִגְלָה לִי סֵבֶר.

סָר צַעֲדִי מִדֶּרֶךְ תְּמִימָה…

יפיה של יצירה זו, עושר החומר שבה ועומק רעיונותיה הם הם שעמדו לה להתפרסם ולהתחבב על העם האיטלקי ועל העמים שמחוצה לו אחרי הופעתה, והם הם שעוררו פירושים מיד לאחר מותו של המחבר. כבר בשנת 1350, כ"ט שנה אחרי מותו של דאנטי, הטיל ג’ובאני ויסקונטי, הארכיאפיסקופ של מילאנו, על חבר של שישה מלומדים לכתוב פירוש מקיף לקומדיה! מאז ועד היום רבו הפירושים, ואף על פי כן אין דעות המפרשים משתוות ועוד נשארו מקומות סתומים.

בהוצאה שלפנינו ניתן רק פירוש קצר בצורת הקדמות קצרות והערות לפשוטו של הספר. אשר ליתר חלקי הפרד“ס אביא נא הנה את דברי הרמב”ם בפתיחה לחלק הראשון של המורה אשר כחם יפה לכל פירוש אליגורי: ‘כשתמצא בפרק מפרקי זה המאמר ענין משל מן המשלים… לא תבקש כל חלקי הענינים אשר באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות בדבר הנמשל. כי זה יוציאך לאחד משני הענינים: או שיטך מן הענין המכוון במשל, או יטריחך לפרש ענינים אין פירוש להם ולא הושמו בו לפרשם… ותגיע מזאת הטרחה לכמו זאת ההזיה העצומה אשר יהזו בה רב כתות העולם בזמננו זה להיות כל אחת מהם רוצה שתמצא ענינים למאמרים, לא כיון בהם אומרם דבר ממה שירצוהו’.

דאנטי: התופת

שִׁיר רִאשׁוֹן

בדמי חייו מוצא המשורר את עצמו תועה ביער אפל. הוא היער של חיי חטא. הוא בא עד לרגלי גבע העטוף קרני אורה ומבקש לעלות בו. חיות טרף מעכבות אותו, הן סגולות האדם הרעות: נמר (התאוה), ארי (הגאוה), זאבה (אהבת בצע). עונת האביב במנעמיה מעוררת בו תקוה לטוב ולישע. אך לבסוף מתנדפת תקותו שישתחרר בכח עצמו מרשת החטא. והנה קמה לפניו דמות הפיטן הרומאי וירגיליוס, מבשרה של ממלכת רומי האדירה האהוב על בני ימי הבינים. דאנטי מסמל בו את השכל הגמור. בהפגשו אתו לראשונה אין דאנטי מסוגל עדיין להבין לקול השכל הגמור, שהוא ‘כהה’ באזניו. וירגיליוס מבטיח להושיע את דאנטי ולמען יציל את נפשו יראנו את תועבות החוטאים וענשיהם בתופת, ואת הטהרות הנפש בטור־הטוהר, וירגיליוס אומר לו כי בראש טור־הטוהר ימסרנו בידיה של נפש נעלה יותר. באשר הוא, וירגיליוס, שאינו נוצרי, לא יוכל להורותו דרך בגן עדן; דרך זו טעונה לא רק שכל טהור אלא בעיקר גם אור האמונה וחסד אלוה. ואלה מסומלים בדמותה של ביאטריקס, אהובת דאנטי משחר ילדותו.

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ (1)

   וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חשֶׁךְ,

   כִּי מִן הָאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.

הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא (4)

     זֶה־יַּעַר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ:

     מִדֵּי זָכְרִי בוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.

מִמֶּנּוּ אַךְ בִּמְעַט יֵמַר הַמָּוֶת! (7)

     אַךְ לְסַפֵּר הַטּוֹב שֶׁבּוֹ מָצָאתִי

     גַּם כָּל דָּבָר, בּוֹ לִי נִגְלָה, אַגִּידָה.

הֵן לֹא אֵדַע, אֵיךְ אֶל תּוֹכוֹ הִגַּעְתִּי, (10)

     כִּי כֵן שָׁכוּר מִשְּׁנָת כֻּלִּי הָיִיתִי

     בְּיוֹם עָזַבְתִּי אֶת אָרְחוֹת הַיּשֶׁר.

אוּלָם עֵת בָּאתִי עַד לְרַגְלֵי גֶבַע, (13)

     הוּא הַמָּקוֹם בּוֹ נִסְתַּתֵּם הָעֵמֶק

     אֲשֶׁר הֵצַר אֶת־לְבָבִי בְּפָחַד,

וָאֵרֶא הַפִּסְגָה, וְאַשְׁדּוֹתֶיהָ (16)

     כְּבָר אֶת קַרְנֵי גַלְגַּל־הָאוֹר לָבֵשׁוּ,

     מַיְשִׁיר בְּכָל מַסְלוּל אֶת צְעָדֵינוּ.

אֲזַי מְצוּקָתִי מְעַט שָׁכָכָה (19)

     אֲשֶׁר בְּקֶרֶב יָם־לִבִּי הֵעִיקָה

     הַלַּיְלָה בּוֹ בִּמְעוּף צוּקָה נָדָדְתִּי.

וּכְמוֹ אָדָם, אֲשֶׁר בְּכֹבֶד נֶשֶׁם (22)

     אַךְ זֶה עָלָה לַחוֹף מִלֵּב הַסָּעַר,

     יִפְנֶה אֶל מֵי הַזֵּידוֹנִים תָּמֵהַּ,

כֵּן נִשְׁמָתִי, בְּעוֹד הָמוּ גַלֶּיהָ, (25)

     פָּנְתָה אָחוֹר וְלַמַּעְבָּר הִבִּיטָה,

     אֲשֶׁר אִישׁ חַי עָבוֹר לֹא יַעַבְרֶנּוּ.

בְּשֹׁךְ רִפְיוֹן גּוּפִי, לָתוּר יָסַפְתִּי (28)

     בִּדְמִי שׁוּלֵי הָהָר, וּבְכָל הַדֶּרֶךְ

     חָזְקָה הָרֶגֶל הַמַּשְׁפֶלֶת צָעַד.

וָאֵרֶא בְּקָרְבִי אֶל הַשִּׁפּוּעַ: (31)

     הִנֵּה נָמֵר מָהִיר וְקַל רַגְלָיִם,

     וְעוֹר טָלוּא חֲבַרְבּוּרוֹת עָטָהוּ.

וְלֹא יִסֹּב מֵעַל פָּנַי לָלֶכֶת, (34)

     אַךְ יַעֲצֹר, יִסְגֹּר עָלַי הַדֶּרֶךְ,

     עַד לֹא אַחַת לָשׁוּב אָחוֹר פָּנִיתִי.

וְהַשָׁעָה שְׁעַת הֲרַת הַבֹּקֶר, (37)

     וְקָם הַשֶּׁמֶשׁ³ עִם כּוֹכְבֵי־הַזֹּהַר,

     אִתָּם הָיָה עֵת חֵן חַסְדֵי אֱלֹהַּ

הֵחֵל סוֹבֵב אוֹתוֹת הַיְקָר הָאֵלֶּה. (40)

     שְׁעַת הַיּוֹם, חִין הָעוֹנָה הֵנִיעוּ

     אֶת לְבָבִי יַחֵל טוֹבוֹת וָיֶשַׁע

מֵהַחַיָּה, זֹאת עַלִּיזַת הַשָּׂעַר. (43)

      אֶפֶס כִּי לֹא נִמְנַע מִמֶּנִּי פַחַד

      מִפְּנֵי מַרְאֵה אֲרִי אֲשֶׁר חָזִיתִי,

וְהוּא כְּמִתְקָרֵב אֵלַי וּבְזַעַם (46)

     זוֹקֵף אֶת רַעְמָתוֹ, שׁוֹאֵג לַטֶּרֶף,

      עַד כִּי רָעַד חֲלַל אֲוִיר מִמֶּנּוּ;

וּפַחַד זְאֵבָה רְזַת הַשֶּׁלֶד (49)

     וּבִרְזוֹנָהּ הֲרַת אַוּוֹת נִרְאָתָה,

     וּכְבָר חַיֵּי רַבִּים שַׁחֵת שִׁחֵתָה.

וְכֹה אֶת כָּל מוֹסְדֵי רוּחִי הִכְשִׁילָה (52)

     בַּפַּחַד הַיּוֹצֵא מֵעִם פָּנֶיהָ

     עַד כִּי תִקְוַת עֲלִיָּתִי נִגְזָרָה.

דּוֹמֶה לְאִישׁ הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְבֶצַע, (55)

     וּבָא הַיּוֹם וְהֶפְסֵדוֹ אָתָהוּ,

     וְיֵעָצֵב וְכָל חִשְׁקוֹ לַבֶּכִי,

כֵּן הַחַיָּה, אֵין לָהּ שָׁלוֹם, שָׂמַתְנִי (58)

     עֵת בְּקָרְבָהּ אֵלַי אַט דְּחָפַתְנִי

     אֶל הַחֻרְשָׁה, תּוֹכָהּ יִדֹּם הַשָּׁמֶשׁ.

וּבְלֶכְתִּי־שׁוּב אֱלֵי חֶשְׁכַת הַשֵּׁפֶל, (61)

     וּדְמוּת כִּדְמוּת אָדָם נֶגְדִּי נִצָּבָה

     כְּהַת הַקּוֹל מֵרֹב שָׁנִים הֶחְרִישָׁה.

עֵת רְאִיתִיהוּ בִּישִׁימוֹן הַתֹּהוּ, (64)

     ’חָנֵּנִי־נָא, רַחֵם', אֵלָיו קָרָאתִי:

     ’אִם צֵל אַתָּה וְאִם אִישׁ חַי, עֲנֵנִי!'

וַיַּעַן: 'אֵינִי־אִישׁ, אַךְ אִישׁ הָיִיתִי, (67)

      וּשְׁנֵי הוֹרַי הָיוּ מִבְּנֵי לוֹמְבַּרְדְיָה,

     וּמַנְטוֹבָה עִיר מוֹצָאָם הָיָתָה.

בְּסוֹף מַמְלֶכֶת יוּלִיּוּס נוֹלַדְתִּי, (70)

     בְּצֵל אַבְגוּסְט הַטּוֹב בְּרוֹמִי גַרְתִּי,

     אֲזַי בִּימֵי אֵלֵי כָזָב וָשֶׁקֶר.

פַּיְטָן הָיִיתִי, צִדְקָתוֹ רוֹמַמְתִּי (73)

     שֶׁל בֶּן אַנְכִיסֵיס שֶׁיָּצָא מִטְּרוֹיָה⁴

     בְּיוֹם עֲלוֹת פְּאֵר אִילְיוֹן בְּלָהַב.

אַךְ מַה־לְּךָ תָּשׁוּב לִמְדוֹר הָעֶצֶב? (76)

     עַל מֶה לֹא תַעֲלֶה בְּהַר הַנֹּעַם,

     כִּי רֹאשׁ כָּל גִּיל, עִלָּה לְכָל מָשׂוֹשׂ הוּא!'

'הַאַף וִירְגִיל אַתָּה, אוֹתָהּ הָעַיִן, (79)

     תָּפִיץ פַּלְגֵי־שִׁירָה עַל כָּל חוֹפֶיהָ?'

     אֲזַי בְּבשֶׁת מֵצַח עֲנִיתִיהוּ:

'הָהּ, לְכָל שָׁר פְּאֵר וְשַׂר וְזֹהַר! (82)

     תָּגֵן עָלַי זְכוּת לִמּוּדַי שָׁקַדְתִּי

     בְּרֹב חִבָּה עַל כָּל דַּלְתֵי סִפְרֶךָ,

אַתָּה מֵכִין רוּחִי, אַתָּה אַלּוּף לִי! (85)

     אַתָּה, מִמְּךָ לְבַד לָמוֹד לָמַדְתִּי

     לְשׁוֹן צַחוֹת, לִי תְּהִלּוֹת הֵבִיאָה! ⁵

הַבִּיטָה לַחַיָּה מִמֶּנָּה נַסְתִּי! ⁶ (88)

     נֶגְדָּהּ עָזְרֵנִי, הַמְהֻלָּל בְּדַעַת,

     כִּי כָּל עוֹרֵק רוֹעֵד בִּי לְמַרְאֶהָ!'

‘לא זוֹ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּהּ תֵּלֵכָה’, (91)

     בַּחֲזוֹתוֹ אֶת דִּמְעוֹתַי עָנָנִי,

     ’אִם צֵאת מִגֵּיא הַחַתְחַתִּים רָצִיתָ;

כִּי הַחַיָּה, מִפַּחֲדָהּ צָעַקְתָּ, (94)

     תֵּת לֹא תִתֵּן לְאִישׁ דַרְכָּהּ לִפְּסֹעַ,

     כִּי תַחֲסֹם עָלָיו עַד תְּמִיתֶנּוּ.

כֹּה רַע, שָׁפָל כָּל יֵצֶר אַוּוֹתֶיהָ (97)

     עַד כִּי אֵין כֹּל אֲשֶׁר אוֹתָן יַשְׂבִּיעַ;

     כָּל שֶׁתִּטְרֹף כֵּן רְעָבָהּ יִגְדַּל עוֹד!

רַבּוֹת הֵן הַחַיּוֹת, אוֹתָן רוֹבַעַת, (100)

     וְעוֹד יִרְבּוּ, עַד קוּם זַרְזִיר־מָתְנַיִם

     וּבָא וּבְעִנּוּיִים יְמוֹתֲתֶהָ.

לֹא יִתְאַוֶּה לְמִכְמַנֵּי הָאָרֶץ, (103)

     כִּי לְחָכְמָה, לְאַהֲבָה, לְצֶדֶק,

     וּמוֹצָאוֹ בֵּין פֶלְטְרוֹ וּבֵין פֶלְטְרוֹ. ⁷

בּוֹ תִּוָּשַׁע אִיטַלְיָה הַשּׁוֹחַחַת, (106)

     שֶׁלָּהּ קָאמִלָּה הַבְּתוּלָה נִלְחָמָה, ⁸

      וְטוּרְנוּס, נִיסוּס, אֵרִיאַל, עַד מָוֶת.

הוּא יְרִיצֶנָּה בְּכָל עִיר וָקֶרֶת (109)

     עַד יוֹרִידָהּ שֵׁנִית לִתְהוֹם הַתֹּפֶת,

     מִשָּׁם רֵאשִׁית קִנְאָה אוֹתָהּ הִדְהִירָה! ⁹

לָכֵן לְטוֹבָתְךָ גָּמַרְתִּי אֹמֶר (112)

     כִּי אַחֲרַי תֵּלֵךְ; אֶהְיֶה נָגִיד לָךְ,

     וְאֶנְהָגְךָ מִפֹּה לִמְעוֹן הַנֵּצַח.

וְשָׁם תִּשְׁמַע אֶנְקַת כְּאֵב נוֹאֶשֶׁת, (115)

     תִּרְאֶה רוּחוֹת עֱנוּת מֵאָז מִקֶּדֶם,

     כֻּלָּם אֶל מִשְׁנֵה־מָוֶת יְשַׁוֵּעוּ.

וְעוֹד תִּרְאֶה שָׂשִׂים בְּתוֹךְ הַלַּהַב (118)

     אֱלֵי חֶלְקָם, בּוֹטְחִים כִּי יֵשׁ תּוֹחֶלֶת

     וּבָאוּ עוֹד אֶל עַם רְווּי הָאשֶׁר!

וְאִם תֹּאבֶה עֲלוֹת גַּם עֲדֵי־אֵלֶּה, (121)

     תָּקוּם לָךְ נֶפֶשׁ רְאוּיָה מִמֶּנִּי¹⁰

     וּבְהִפָּרְדִי עָלֶיהָ אֶעֶזְבֶךָּ.

כִּי הַשַּׁלִּיט בְּמַמְלְכוּת שָׁמָיִם (124)

     לָבוֹא אֶל קִרְיָתוֹ לֹא יְחָנֵּנִי,

     כִּי לֹא בְדֶרֶךְ חֻקּוֹתָיו הָלָכְתִּי!

בַּכֹּל יִשְׁלַט, וְשָׁם מוֹשַׁב עֻזֵּהוּ,¹¹ (127)

      שָׁם בִּירָתוֹ וְשָׁם כִּסְאוֹ גָבֹהַּ!

     אַשְׁרֵי הָאִישׁ, לְשָׁם בּוֹחְרוֹ אֱלֹהַּ!'

וָאַעַן: 'הִשְׁבַּעְתִּיךָ, שַׂר הַזֶּמֶר, (130)

     בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים שֶׁלֹא יָדַעְתָּ,

     מִמֵּצַר זֶה וְרַב מִזֶּה מַלְּטֵנִי

בְּהַנְחוֹתְךָ אוֹתִי לִמְקוֹם אָמַרְתָּ, (133)

     לְמַעַן אֵרֶא אֶת דַּלְתֵי סַנְקְט־פֶּטְרוּס

     וְאֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר שִׁבְרוֹ תִנִּיתָ'.

אֲזַי צָעַד וְאַחֲרָיו דָּרָכְתִּי. (136)

שִׁיר שֵׁנִי

דאנטי מפקפק אם יעמוד בו כחו לדרך זו. אמנם גם איניאס גם פאולוס השליח ירדו בחייהם לתופת ויצאו בשלום, אך הראשון זכה לכך בשל נבואת אנכיסיס שהועידו להיות אביה של קיסרות רומי והשני משום שנועד לחזק את האמונה הנוצרית אחרי שובו לארץ. וירגיליוס מעודד את דאנטי בספרו לו, מי המה שולחיו: ב’פרוורת', מבוא התופת, מקומם של צדיקי אומות העולם, באה אליו ביאטריקס בבקשה להציל את דאנטי. היא קיבלה את הפקודה מאת מרים אם ישו על ידי לוציה הקדושה. אל לוציה הסיראקוסית היו מתפללים חולי העינים וביניהם גם דאנטי.

הַיּוֹם פָּנָה, וְדִמְדּוּמֵי הָעֶרֶב (1)

     פָּרְקוּ מֵעַל כָּל חַי עֲלֵי הָאָרֶץ

     עֹל עֲמָלוֹ; וְרַק אֲנִי כוֹנַנְתִּי

בָּדָד לִקְרַאת כָּל נַפְתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ (4)

      וְאֶל הָרַחֲמִים אוֹתָם הַזֵּכֶר,

     אֲשֶׁר בּוֹ אֵין מִשְׁגֶּה, יִרְשֹׁם וְיַעַל.

עַלְמוֹת הַשִׁיר, גְּאוֹן בִּינָה, עִזְרוּנִי! (7)

     הָהּ זִכְרוֹנִי, חֶזְיוֹנוֹתַי כָּתַבְתָּ,

     בָּזֶה יִגָּל הֲדַר אֲצִילוּתֶךָ! ¹²

וָאֶפְתַּח פִּי: 'פַּיְטָן הַמַּדְרִיכֵנִי, (10)

     הַשְׂכֵּל וּרְאֵה אִם יַעֲמֹד בִּי כֹחַ

     עַד תְּצַוֵּנִי עַל נְתִיב הַסֵּבֶל!

בִּדְבַר אָבִיו שֶׁל סִילְוִיּוּס סִפַּרְתָּ (13)

     כִּי הוּא יָרַד בְּמוֹ לְבוּשׁ הַחֶדֶל,

     עוֹדֶנּוּ חַי, אֱלֵי עוֹלָם אַל־מָוֶת; ¹³

אַךְ אִם שׂוֹנֵא כָּל פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן (16)

     אוֹתוֹ חִנֵּן, בִּגְלַל גְּאוֹן הַהֶדֶר

     שֶׁלּוֹ נוֹעַד, הֲלֹא מִזֶּה הַחֶסֶד

הוּא לֹא קָטֹן בְּעֵין אַנְשֵׁי הַדַּעַת, (19)

     בְּיַעַן בּוֹ לִהְיוֹת אֲבִי בַּת־רוֹמִי

     וְרֹאשׁ קֵיסָרוּתָהּ רָצוּ שָׁמַיִם;

וּדְבַר אֱמֶת אַגִּיד כִּי שְׁתַּיִם אֵלֶּה¹⁴ (22)

     הֲלֹא נוֹסְדוּ לִהְיוֹת מִקְדָּשׁ לָנֶצַח,

     שֶׁיּוֹרֵשׁ־פֶּטְרוּס הַגָּדוֹל יוֹשֵׁב בּוֹ!

וּבְמַסָּעוֹ, אֲשֶׁר בַּשִּׁיר הִלַּלְתָּ, (25)

     נִגְלוּ רָזִים לוֹ, שֶׁמֵּהֶם צָמָחוּ

     זִיו נִצְחוֹנוֹ וּגְלוֹם הָאַפִּיפְיוֹר.

גַּם כְּלִי הַבְּחִירָה הָלַךְ עַד שָׁמָּה¹⁵ (28)

     לִשְׁאֹב לָנוּ חִזּוּק אֱמוּנָתֵנוּ,

     שֶׁהִיא מָקוֹר רִאשׁוֹן לִפְדוּת הַנָּפֶשׁ.

וְאֵיךְ אֲנִי אָבוֹא שָׁם? מִי חַנַּנִי? (31)

     לֹא פַּאוּלוּס גַּם לֹא אֵינֵיאַס הִנֵּנִי;

     רָאוּי לָזֶה לִבִּי לֹא יַחְשְׁבֵנִי

וְלֹא לֵב זָר; וְאִם עֲלוֹת אָהִינָה, (34)

     הֵן אֲפַחֵד פֶּן לַעֲשׂוֹת הִסְכַּלְתִּי!

     אַתָּה נָבוֹן! מֵעַל מִלַּי בִּין תֶּרֶב!'

וְכַמּוֹאֵס בְּמָה אֲשֶׁר חָמַד לוֹ, (37)

     בִּפְנֵי רַעְיוֹן חָדָשׁ יָמִיר חֶפְצֵהוּ,

     עַד כִּי יַרְפֶּה כָּלִיל מִשֶּׁמֶץ פֹּעַל,

כֵּן לִי קָרָה בָּהָר עֲטוּף הָאֹפֶל; (40)

     וָאֶמָּלֵךְ, וְאֶת חֶפְצִי עָזַבְתִּי

     שֶׁכֹּה פָּעַם, פָּזַז בָּרִאשׁוֹנָה בִי.

‘אִם אֶת מִלֶּיךָ לְהָבִין הֵיטַבְתִּי’, (43)

     עָנָנִי צֵל הָאִישׁ כַּבִּיר הָרוּחַ,

     ’הֲלֹא הֻכָּה עַתָּה לִבְּךָ בַּמֹרֶךְ,

שֶׁיֵּשׁ וּבְלֵב יִלְדֵי אֱנוֹשׁ פּוֹגֵעַ (46)

     וְיִמְנָעֵם מִמַּעֲשֵׂי תִפְאֶרֶת,

     כִּרְדֹף צֵל שָׁוְא חַיָּה כְּהַת הָעָיִן.

וּלְמַעַן תִּגָּאֵל מִזֶּה הַפַּחַד, (49)

     אַגִּיד סִבַּת בּוֹאִי וּמַה שָּׁמַעְתִּי

     בְּעֵת הָמוּ לָרִאשׁוֹנָה מֵעַי לָךְ.

בַּנִּבְדָּלִים הָיִיתִי, וַתִּקְרָא לִי¹⁶ (52)

     אִשָּׁה, כֹּה אשֶׁר־יָהּ מָלְאָה וָיֹפִי,

     עַד כִּי בִקַּשְׁתִּי כִּי תְצַו חֻקָּהּ לִי.

מִזֹּהַר הַכּוֹכָב עֵינֶיהָ זַכּוּ, (55)

     וְכֹה פָתְחָה בְּדִבְרֵי חֵן וָנָחַת,

     וְקוֹל כְּקוֹל מַלְאָךְ בַּאֲמָרֶיהָ:

'הוֹ נֶפֶשׁ נְדִיבָה מַנְטוֹבַנִית, (58)

     אֲשֶׁר עוֹד חַי זִכְרֵךְ עֲלֵי הָאָרֶץ

     וְכֵן יָקוּם כָּל עוֹד תִּכּוֹן תֵּבֵל!

רֵעִי, אוּלָם אֵין הַמַּזָּל לוֹ רֵעַ, (61)

     כָּלוּא בְּלֵב מִדְבָּר וִיקַשׁ לָלֶכֶת

      עַד כִּי נָסוֹג אָחוֹר מֵרֹב הַפָּחַד.

לוֹ אֶחֱרַד, מְבוּכָתוֹ פֶּן רַבָּה, (64)

      עַד כִּי לָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ אֵחָרְתִּי,

     כְּפִי שָׁמְעִי עָלָיו בִּמְרוֹם הַשָּׁחַק.

צְעַד אֵפוֹא! בִּפְאֵר הֲדַר מִלֶּיךָ, (67)

     בְּכֹל אֲשֶׁר דָּרוּשׁ לְהַצִּילֵהוּ

     עֲזֹר לוֹ, וְתָבוֹא נָא רַוְחָתִי לִי!

בֵּיאַטְרִיקְס שְׁמִי, אֲנִי אוֹתְךָ שׁוֹלָחַת; (70)

     בּוֹאִי מִמְּחוֹז אֵלָיו לָשׁוּב נִכְסָפְתִּי;

     הָאַהֲבָה לְמֶלֶל הֱנִיעַתְנִי!

וְעֵת לִפְנֵי צוּרִי שׁוּב אֶתְיַצָּבָה, (73)

     אָשִׂיחָה לְפָנָיו תְּהִלּוֹתֶיךָ'.

     אֲזַי שָׁתְקָה וּבִתְשׁוּבָה פָּתָחְתִּי:

'הוֹי אֵשֶׁת אֱמוּנִים שֶׁבִּזְכוּתֵךְ רַק (76)

     נִשָּׂא אֱנוֹשׁ עַל כָּל אֲשֶׁר יַקִּיפוּ

     שָׁמֵינוּ הַצָּרִים בִּשְׁמֵי הַשָּׁחַק! ¹⁷

הֵן כֹּה אֶשְׂמַח לִשְׁמֹעַ פִּקּוּדַיִךְ – (79)

     אִם גַּם אָחִישׁ, אֹמַר: לָאוּץ אֵחָרְתִּי!

     אֵין צֹרֶךְ כִּי עוֹד לְבַקֵּשׁ תּוֹסִיפִי;

אוּלָם מַדּוּעַ לֹא נִשְׁמַרְתְּ, הַגִּידִי, (82)

     לָרֶדֶת הֵנָּה אֶל מֵצַר הָאֹפֶל

     מֵהַמֶּרְחָב אֵלָיו לָשׁוּב תִּכְסֹפִי?'

'בְּיַעַן רַב חֶפְצָךְ אֶת זֹאת לָדַעַת, (85)

     לֹא אַאֲרִיךְ הָשִׁיב דָּבָר', עָנְתָה לִי,

     מַדּוּעַ לֹא יָרֵאתִי בוֹא תּוֹךְ אֵלֶּה;

רַק מִדְּבָרִים יָרוֹא תִירָא הַנֶּפֶשׁ, (88)

     אֲשֶׁר יוּכְלוּ לָבִיא רָעָה וָנֵזֶק,

      לֹא מִן הַיֶּתֶר, כִּי בַמֶּה יַפְחִידוּ?

בְּרֹב חַסְדּוֹ כֹּה אֱלֹהִים עָשַׂנִי (91)

     שֶׁכָּל צוּקוֹתֵיכֶם בִּי לֹא תִפְגַּעְנָה

     וּלְשׁוֹן הָאֵשׁ הַזֹּאת לֹא תִלְחָכֵנִי!

בָּרוֹם בּוֹכָה אִשָּׁה רַבַּת הַחֶסֶד ¹⁸ (94)

     עַל הַמָּצוֹק אֲשֶׁר אֵלָיו שְׁלַחְתִּיךָ,

     וּגְזַר דִּין צֶדֶק בְּבִכְיָהּ קוֹרַעַת.

אֶל לוּצִיָּה פָנְתָה בְּחִנּוּנֶיהָ (97)

     לֵאמֹר: 'עַתָּה נֶאֱמָנֵךְ אֵלַיִךְ

     נוֹשֵׂא עֵינָיו; עָלָיו חַסְדֵּךְ אָעִירָה'.

וְלוּצִיָּה, שׂוֹנֵאת כָּל רַע וָנֶגַע, (100)

     הָלְכָה וּבְהַגִּיעָהּ אֵלַי אָמְרָה לִי

     עֵת עִם רָחֵל, אֵם קְדוּמִים, יָשָׁבְתִּי:

בֵּיאַטְרִיקְס, עֵד אֱמֶת לְהוֹד אֱלוֹהַּ! (103)

     הֲלֹא תַצִּילִי אֶת שֶׁכֹּה יָקַרְתְּ לוֹ

     וּלְמַעֲנֵךְ פָּרַשׁ מֵעַם הָאָרֶץ?

הֲלֹא תַקְשִׁיבִי כִּי יָרִיד בַּבֶּכִי? (106)

     אִם לֹא תַבִּיטִי הֵאָבְקוֹ בַּמָּוֶת

     בַּנַּחַל, לֹא יִגְאֶה הַיָּם מִמֶּנּוּ?'

יַלְדֵי אֱנוֹשׁ בַּחֶלֶד לֹא יָחִישׁוּ (109)

     לָנוּס מִנִּי הֶפְסֵד, לָרוּץ אֶל בֶּצַע,

     כְּחוּשׁ רַגְלִי לְשֵׁמַע אֲמָרֶיהָ.

מֵעַל כִּסֵּא חַסְדִּי יָרַדְתִּי הֵנָּה, (112)

     כִּי כֵן אֶבְטַח בְּישֶׁר שִׂיחָתֶךָ,

     עוֹטֶרֶת הוֹד לְךָ וּלְכָל שׁוֹמְעֶיהָ!'

וַיְהִי כְּתֹם דִּבְרֵי תַחֲנוּנֶיהָ, (115)

     וַיִּצָּעֵף בְּדֶמַע זִיו עֵינֶיהָ,

     וּבְעֹז מִשְׁנֶה מִהַרְתִּי וְהִגַּעְתִּי

כִּרְצוֹן לִבָּהּ עָדֶיךָ וּפְדִיתִיךָ (118)

     מֵהַחַיָּה אֲשֶׁר עָצְרָה לֶכְתֶּךָ

     בַּדֶּרֶךְ הַקָּצָר אֶל הַר הַיֹּפִי. ¹⁹

מַה־לָּךְ אֵפוֹא? מַדּוּעַ תִּתְמַהְמֵהַּ? (121)

     מַדּוּעַ בְּלִבְּךָ נִטַּע הַמֹּרֶךְ?

     מַדּוּעַ לֹא אָמַצְתָּ, לֹא חָזַקְתָּ?

וּשְׁלשׁ נָשִׁים מְבֹרֲכוֹת הַחֶסֶד (124)

     תִּדְאַגְנָה לָךְ בָּרוֹם, בְּסוֹד אֱלֹהַּ,

     וְדִבּוּרִי יַרְעִיף לָךְ רֹב תּוֹחָלֶת'.

כְּפֶרַח רַךְ, צָמוּק מִקֹּר הַלָּיִל, (127)

     יִכַּף, אוּלָם אַךְ יַלְבִּינוֹ הַשֶּׁמֶשׁ,

     כֵּן יִפְצֶה־פִיו זָקוּף עֲלֵי קָנֵהוּ,

כֵּן שָׁב רוּחִי מֵרִפְיוֹנוֹ לְחֹסֶן (130)

     וַיִּמָּלֵא לִבִּי גָּאוֹן וָאֹמֶץ,

     וּדְרוֹר קֹרָא לִי וְאֶת־פִּי פָתָחְתִּי:

'בְּרוּכָה בַּת הַחֶמְלָה כִּי עֲזָרַתְנִי; (133)

     אַתָּה נָדִיב כִּי חַשְׁתָּ הִשָּׁמַע לָהּ

     עֵת נְאוּמֵי אֱמֶת לְךָ הִטִּיפָה!

בְּדִבּוּרְךָ אֶל־לְבָבִי כּוֹנַנְתָּ! (136)

     בְּבִטָּחוֹן אָרוּצָה אַחֲרֶיךָ,

     כִּי לְרֵאשִׁית מְגַמּוֹתַי חָזָרְתִּי!

צְעַד אֵפוֹא, כִּי לֵב אֶחָד לִבֵּנוּ; (139)

     אַתָּה נָגִיד, אַתָּה מוֹרֶה וְשַׂר לִי!'

     כֵּן עֲנִיתִיו, וְכִפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת

דָּרְכָה רַגְלִי בִּנְתִיב דַּרְדַּר וָשָׁיִת. (142)

שִׁיר שְׁלִישִׁי

הם באים עד לפני שער התופת, עליו חרותה הכתובת המפורסמת. בכי הנשמות מעלה דמעות בעיני דאנטי. בגיא אפל הוא רואה המון רוחות הרצות ללא מרגוע אחרי נס מונף. אלה נפשות האנשים אשר חיו ללא היטיב וללא הרע, כאותם המלאכים, בזמן מרד לוציפר נגד האלהים, שלא נלחמו לא בצד אלוה ולא בצד השטן. דאנטי ומדריכו מגיעים לנהר אכירון, בו יעביר כארון השד את כל הנידונים לעונש. הנהר סובב את כל התופת וברדתו אל טבור הארץ יתן מוצא לשאר נהרות התופת ולים הקרח שבאמצעיתו. כארון מכריח את הרוחות לרדת בסירתו, אך לא את דאנטי. דאנטי נדהם מקול הרעש שבגיא החשיכה ונופל אין אונים ארצה.

דַּרְכִּי מוֹלִיךְ אֶל קֶרֶת הַיָּגוֹן, (1)

     דַּרְכִּי מוֹלִיךְ אֶל סֵבֶל בַּל־יִתָּם,

     דַּרְכִּי מוֹלִיךְ אֶל דּוֹר הָאֲבַדּוֹן.

פִּעֵם הַצֶּדֶק אֶת־עוֹשִׂי הָרָם, (4)

     עָשׂוּנִי הַגְּבוּרָה הָאֱלֹהִית,

     רוּם הַבִּינָה וּמְקוֹר הָאַהֲבָה.

עַד הֱיוֹתִי לֹא נִבְרְאוּ דְבָרִים²⁰ (7)

     רַק נִצְחִיִּים, וְנֶצַח אֶעֱמֹדָה!

     חִדְלוּ מִכָּל תִּקְוָה, הוֹי הַבָּאִים בִּי!' ²¹

בִּשְׁחוֹר צִבְעָן הָאֲמָרוֹת הָאֵלֶּה (10)

     רָאִיתִי רְשׁוּמוֹת עֲלֵי גַג שָׁעַר;

     ’רַבִּי', קָרָאתִי, ‘פֵּרוּשָׁן קָשֶׁה לִי!’

וְהוּא כְּאִישׁ יוֹדֵעַ סוֹד עָנָנִי: (13)

     ’פֹּה יִדָּרֵשׁ לִנְטשׁ כָּל תִּמָּהוֹן,

     כָּל רִפָּיוֹן פֹּה יִדָּרֵשׁ לָסוּף!

הִגַּעְנוּ לַמָּקוֹם עָלָיו סִפַּרְתִּי, (16)

     כִּי בוֹ תִרְאֶה אַנְשֵׁי הַשִּׁמָּמוֹן,

     מֵהֶם אָבְדָה כָל חִנְנַת הַדָּעַת'. ²²

וּבְשִׂימוֹ־יָד בְּכַף יָדִי אָנֹכִי, (19)

      עִלֵּז פָּנָיו, בָּזֶה סָעַד רוּחִי,

     וּלְתוֹךְ חֶבְיוֹן הַנִּסְתָּרוֹת הִנְחָנִי.

וַאֲנָחוֹת, נְהִי, קִינוֹת עַצֶּבֶת (22)

     הָמוּ שָׁם בַּיְשִׁימוֹן אֵין זִיק כּוֹכָב בּוֹ;

     עַל זֶה חִשְּׁבָה עֵינִי לִפְרֹץ בְּדֶמַע.

שָׂפוֹת שׁוֹנוֹת, נְהִי, קִלְלוֹת תִּפְלֶצֶת, (25)

     אֶנְקַת כְּאֵב, הֵדֵי עֶבְרָה וָזַעַם,

     קוֹלוֹת צוֹוְחִים, צוֹרְמִים וּסְפֹק כַּפָּיִם

עָלוּ בַּהֲמֻלָּה, הוֹמָה לָנֶצַח, (28)

     בִּתְהוֹם, בָּהּ כָּל צִבְעֵי הָעֵת עֻלָּפוּ,²³

     כַּחוֹל לְעֵת יְגַלְגְּלוֹ הַסָּעַר.

וְחִיל וָפַחַד אֶת־רֹאשִׁי אָפָפוּ. (31)

     מוֹרִי', אָמַרְתִּי, 'מָה הַקּוֹל שָׁמָעְתִּי?

     וּמִי הָעָם, כֹּה הִדְבִּירָם הָעֹצֶב?'

גּוֹרַל הַמַּמְרוֹרִים הַזֶּה', עָנָנִי, (34)

     ’נָפַל בְּחֵיק נַפְשׁוֹת דַּלֵּי הָרוּחַ

     אֲשֶׁר חָיוּ לְלֹא קָלוֹן אוֹ שֶׁבַח.

בַּאֲסַפְסוּף הַמַּלְאָכִים נִכְלָלוּ, (37)

     לֹא נֶאֶמְנוּ עִם אֵל וְלֹא מָרְדוּ בוֹ,

     כִּי כִּבְדֵלִים בִּפְנֵי עַצְמָם נִשְׁאָרוּ.

רוֹם הֱקִיאָם, יָפְיוֹ פֶּן יִגָּרֵעַ, (40)

     וְלֹא קִבְּלָה אוֹתָם שְׁאוֹל מִתָּחַת,

     פֶּן כְּנֶגְדָּם חוֹטְאִים רֹאשָׁם יִשָּׂאוּ'.

אֲנִי: 'רַבִּי, מַה כֹּה מֵעִיק עָלֵימוֹ (43)

      שֶׁכֵּן יַרְבּוּ בְּיִלְלַת הַבֶּכִי?'

     עָנָה: 'אַמְעִיט מִלִּים לַעֲנוֹתֶךָ:

כֻּלָּהַם נְטוּלֵי תִקְוַת הַמָּוֶת, (46)

     וְכֹה לֵילוֹת חַיֵּי חָשְׁכָּם עָמָקוּ

     עַד כִּי בְכָל גּוֹרָל אַחֵר קִנֵּאוּ.

לא שֵׁם לָהֶם, לֹא זֵכֶר עֲלֵי אֶרֶץ, (49)

     גַּם צֶדֶק גַּם חֶמְלָה בָּהֶם יִמְאָסוּ.

     חָס מִשִּׂים לֵב לָהֶם, הַבֵּט וּפְסַח לָךְ!'

וַיְהִי בְּהַבִּיטִי, וְנֵס רָאִיתִי (52)

     סוֹבֵב עַל תֹּרֶן הַנֶּחְפָּז לָנוּעַ,

     וַיֵּרָאֶה כְּבָז לְכָל מָנוֹחַ.

וְאַחֲרָיו חֵיל אֲנָשִׁים עָבָרוּ, (55)

     כֹּה רַב שֶׁמֵּעוֹדִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

     כִּי כֵן גָּדַל הַיְבוּל קָצַר הַמָּוֶת.

וַיְהִי אַחַר מְתֵי מִסְפָּר הִכַּרְתִּי, (58)

     רָאִיתִי גַּם הִכַּרְתִּי צֵל הַגֶּבֶר

     שֶׁבָּז בְּשִׁפְלוּתוֹ יִעוּד תִּפְאֶרֶת. ²⁴

עֵינִי הִבִּיטָה וָאֵדַע יָדוֹעַ, (61)

     כִּי זֹאת הִיא לַהֲקַת מוּגֵי הַנֶּפֶשׁ,

     בְּעֵינֵי אֵל וּבְעֵין שׂוֹנְאָיו נִתְעָבוּ,

סְחִי הָאָדָם: בְּחַיֵּיהֶם לֹא חָיוּ. (64)

     כֻּלָּם עֲרֻמֵּי־עוֹר, וְלִבְלִי הֶרֶף

     דְּבוֹרִים וְצִרְעָיוֹת אוֹתָם עָקָצוּ;

וַיִּגְרְדוּ עוֹרָם עַד דָּם יָזוּבוּ, (67)

     אוֹתוֹ, בָּלוּל בְּדֶמַע הָעֵינָיִם,

     לְרַגְלֵיהֶם יָלֹקּוּ שִׁרְצֵי־גֹעַל.

וְכִי לַחֲזוֹתָם לָטַשְׁתִּי עָיִן, (70)

     עַל חוֹף נָהָר גָּדוֹל הָמוֹן רָאִיתִי,

     וְכֹה אָמַרְתִּי: 'בִּי, רַבִּי, חָנֵּנִי

וְאֵדָעֵם, מִי הֵם וּמַה מֵּאִיץ בָּם, (73)

     כִּי כֹה הָחִישׁ מַעֲבָרָם יִכְסֹפוּ

     כִּרְאוֹת עֵינִי בְּדִמְדּוּמֵי הָאֹפֶל'.

וְהוּא אֵלַי: 'זֹאת תִּגָּלֶה אֵלֶיךָ (76)

     עֵת כִּי אֶת־אֲשׁוּרֵינוּ נְכוֹנֵנָה

     עַל חוֹף מֵי אֲכֵירוֹן עֲטוּף הָעֶצֶב'.

אָז בְּבָשְׁתִּי אַשְׁפִּיל עֵינַי מִפַּחַד, (79)

     פֶּן דִּבּוּרִי הָיָה עָלָיו לָטֹרַח

     וְדֹם אֵלֵךְ עַד לַנָּהָר הִגַּעְנוּ.

וָאֵרֶא, בִּסְפִינָה בָּא לִקְרָאתֵנוּ ²⁵ (82)

     יָשִׁישׁ, מֻשְׁלָג בְּשֵׂיב זִקְנַת הַשַּׂעַר,

     גּוֹעֵר: 'אֲבוֹי לָכֶן, נַפְשׁוֹת הָאָוֶן!

אַל עוֹד תּוֹחֵלְנָה לַחֲזוֹת שָׁמָיִם! (85)

     כִּי בָאתִי הוֹבִילְכֶן לַחוֹף מִנֶּגֶד,

      אֶל אֹפֶל־עַד, אֶל בְּעֵרָה וָקֶרַח.

וְאַתְּ, נֶפֶשׁ חַיָּה, מַה תַּעַמְדִי שָׁם? (88)

     מִן הַמֵּתִים לְכִי וְהִבָּדֵלִי!'

     וּבִרְאוֹתוֹ כִּי לֹא אָמוּשׁ, הֵרִיעַ:

'לֹא זֶה הוּא הַמִּפְרָץ, לֹא זֹאת הַדֶּרֶךְ, (91)

     בָּהֶם תָּבוֹא לַחוֹף וְתַעַבְרֶנּוּ:

     סִירָה, קַלָּה מִזֹּאת, תִּשָּׂא נִטְלֶךָ!'

וְשָׂח מוֹרִי: 'כָארוֹן, עֲצֹר זַעְפֶּךָ! (94)

     בָּזֶה חָפְצוּ שָׁם בַּאֲשֶׁר כָּל חֵפֶץ

     יָכוֹל לָקוּם, וְעוֹד אַל תִּשְׁאָלֵנִי!'

הִרְגִּיעַ לְחָיָיו שְׂעִירוֹת־צֶמֶר (97)

     אָז הַחוֹתֵר בְּמֵי מַחְשַׁךְ הַגֶּבֶא,

     וּסְבִיב עֵינָיו אוֹפַנֵּי־אֵשׁ הִלֵּכוּ.

וְהָרוּחוֹת, וְהֵם עֵירֹם וָיֶגַע, (100)

     פָּנִים בָּם לֹא עָמְדוּ, וְשֵׁן יַחְרֹקוּ,

     אַךְ כִּי דְבָרָיו הָאַכְזָרִים שָׁמֵעוּ.

חֵרְפוּ אֶת הוֹרֵיהֶם, אֶת־שֵׁם אֱלֹהַּ, (103)

     הַיּוֹם, כִּבְרַת הָאָרֶץ וְהַזֶּרַע,

     אֲשֶׁר בָּהֶם הוֹלִידוּ וְנוֹלָדוּ!

וְיַחַד נִקְבְּצוּ כֻלָּם בְּבֶכִי (106)

     עַל שְׂפַת הַנַּחַל הָאָרוּר מִקֶּדֶם,

     מוֹעֵד לְכָל אָדָם, אֵין יִרְאַת־אֵל בּוֹ.

כָּארוֹן הַשֵּׁד בְּעֵין חָרוֹן וָזָעַם (109)

     קָרַץ לָהֶם וַיֵּאָסְפוּ כָעֵדֶר,

     וּבַמָּשׁוֹט הִכָּה כָל־מִתְמַהְמֵהַּ.

וּכְמוֹ עֲלֵי הָעֵץ בַּסְּתָו יִבֹּלוּ, (112)

     יִפְּלוּ אֶחָד אֶחָד, עַד כִּי הַחֹטֶר

     יָשִׁיב כָּל־תִּפְאַרְתּוֹ לְחֵיק הָאָרֶץ,

כֵּן לְרִמְזוֹ יַלְדֵי אָדָם, בְּנֵי רֶשַׁע, (115)

     אֶחָד אֶחָד מֵעַל הַחוֹף נִסְחָפוּ

     כַּצִּפֳּרִים בִּשְׁרֹק צַיָּד אֵלֵימוֹ,

וְעַל גַּלֵּי צַלְמָוֶת הָעֳבָרוּ. (118)

     עוֹד לֹא בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי יָרָדוּ

     וּכְבָר בָּזֶה מַחְנֶה חָדָשׁ הִגִּיעַ.

‘רָחִים’, בְּחִין חַסְדּוֹ מוֹרִי אָמַר לִי, (121)

     ’פֹּה הַמֵּתִים בְּזַעַם אַף אֱלֹהַּ²⁶

     מִכָּל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּם יֶאְתָיוּ,

וְיִתְאַוּוּ עֲבֹר אֶת־מֵי הַנַּחַל,²⁷ (124)

     כִּי בָם תָּאִיץ צִדְקַת מִשְׁפַּט אֱלֹהַּ

     עַד תֵּהָפֵךְ בָּם אֵימָתָם לְחֵשֶׁק,

וְלֹא תָבוֹא נִשְׁמַת צַדִּיק עַד הֵנָּה: (127)

     אִם הִתְלוֹנֵן כָארוֹן עֲלֵי בוֹאֶךָ,

     הֲלֹא אֶת־פֵּשֶׁר אֲמָרָיו תָּבִינָה'.

וַיְכַל דַּבֵּר; וְהִזְדַּעְזַע בְּרַעַשׁ (130)

     כָּל־גֵּיא הַחֲשֵׁכָה, וְכֹה נִדְהַמְתִּי,

     עַד בְּזָכְרִי זֵעָה עוֹד תִּשְׁטְפֵנִי.

וְרוּחַ קָם, עָלָה מִשְּׂדֵה הַדֶּמַע, (133)

     וְאוֹר אָדֹם הִבְהִיק מִתּוֹךְ הַסַּעַר

     עַד פָּג לִבִּי וְכָל חוּשַׁי אָבָדוּ

וּכְאִישׁ אֲנוּס־הַתַּרְדֵּמָה נָפָלְתִּי. (136)

שִׁיר רְבִיעִי

קול רעם מעיר את דאנטי משנתו והנה הוא על פי התהום. וירגיליוס מוביל אותו ל’פרוורת', מעין מבוא, והוא חוג ראשון לתופת, ובו כל אשר חיו ללא טיבול וכל שנולדו לפני הנצרות. כל אלה כואבים רק כאב אחד, הוא החשק לחזות באור האלוהים והידיעה שחשקם זה לא יבוא על סיפוקו. מאנקתם החרישית מזדעזע האויר. בלכתם באים המשוררים אל שטח מואר שבתוך החושך. שם מקבלים את פניהם הומירוס ושאר משוררים המוליכים אותם לטירה, בה שוכנים אנשי שם מהעולם הבלתי נוצרי, והם נותנים כבוד לוירגיליוס ולדאנטי. לאחר זה מגיעים שני המשוררים למקום מאפליה.

ראשִׁי בְּרַעַשׁ רְעָמִים הָלָמוּ, (1)

     וְאֶת־שְׁנָתִי שָׁבְרוּ, וְהִתְנַעַרְתִּי,

     כָּאִישׁ אֲשֶׁר בְּכֹחַ הֶעִירוּהוּ.

וְאֶת־עֵינִי הַנִּרְגָּעָה סוֹבַבְתִּי (4)

     וְקַמְתִּי עַל רַגְלַי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי

     לָדַעַת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצֵאתִי.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה רַגְלִי עוֹמֶדֶת (7)

     עַל חוֹף תְּהוֹם יָגוֹן, כְּאֵב וָסֵבֶל,

     וּשְׁאוֹן נְהִי אֵין קֵץ עוֹלֶה מִמֶּנָּה.

אֵדִים מִלְּאוּ אֶת אֹפֶל נְבָכֶיהָ; (10)

     וְכֹל אֲשֶׁר הִשְׁפַּלְתִּי לְהַבִּיט בָּהּ,

     עֵינִי בָּהּ כָּל־מְאוּמָה לֹא הִבְחִינָה.

‘עַתָּה נֵרֵד אֶל מַחְשַׁכֵּי הַשַּׁחַת’, (13)

     שָׂח שַׂר הַזֶּמֶר, וּפָנָיו הֶחְוִירוּ,

     אֲנִי אַקְדִּים וְאַחֲרַי תִּצְעָדָה'.

וּבִרְאוֹתִי חִוְרַת פָּנָיו אָמַרְתִּי: (16)

     אֵיכָה אֵלֵךְ, וְאַף אַתָּה נִבְהַלְתָּ,

     אֲשֶׁר בִּכְשֹׁל רוּחִי אוֹתִי חִזָּקְתָּ?'

‘אַךְ חַלְחָלַת הַנְּשָׁמוֹת’ עָנָנִי, (19)

     ’הָרוֹעֲדוֹת שָׁם, עַל פָּנַי טָבָעָה

     מַרְאֵה חֶמְלָה, וַתַּחְשְׁבוֹ לְפָחַד!

נֵלֵךְ, כִּי רֹב הַדֶּרֶךְ מַמְרִיצֵנוּ'. (22)

     וְכֹה הָלַךְ, וְכָכָה הִדְרִיכַנִי

     אֱלֵי מַעְגָּל רִאשׁוֹן מַקִּיף הַתֹּפֶת.

שָׁם לֹא נְהִי קוֹלוֹת נִשְׁמַע לָאֹזֶן, (25)

     כִּי אֲנָקוֹת דַּקוֹת, וְאַף מֵאֵלֶּה

     רָעַשׁ רָעַד תָּמִיד חֲלַל הַשָּׁחַת.

אוֹתָן בִּכְאֵב לְלֹא עִנּוּי הֵרִימוּ (28)

     הַהֲמוֹנִים וְהֵם עָצְמוּ וָרַבּוּ;

     בָּם טַף, נָשִׁים וַאֲנָשִׁים גַּם יָחַד.

אָמַר מוֹרִי: 'הֲלֹא תִשְׁאַל מִי הֵנָּה (31)

     הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר תִּרְאֶה? וְדַע לָךְ,

     עַד לֶכְתְּךָ מִפֹּה, כִּי לֹא הֵרֵעוּ,

אַךְ אֵין שָׂכָר לִפְעֻלּוֹתָם אִם טוֹבוּ (34)

      מִפְּנֵי אֲשֶׁר בִּבְרִית טִבּוּל לֹא בָאוּ,

     זֶה הַמָּבוֹא לַדָּת, בָּהּ תַּאֲמִינָה.

וְאִם עוֹד קֹדֶם לַנַּצְרוּת נוֹלָדוּ, (37)

     הֵן לֹא כִּרְצוֹן הָאֵל אוֹתוֹ עָבָדוּ,²⁸

     וְעִמָּהֶם גַּם אָנֹכִי נִמְנֵיתִי.

עַל חֶסְרוֹן זֶה, לֹא עַל רִשְׁעָה אַחֶרֶת, (40)

     אָבַדְנוּ, וּבִגְלַל זֶה נֶעֱנַשְׁנוּ

     לִשְׁהוֹת וּלְהִשְׁתּוֹקֵק לְלֹא תוֹחֶלֶת'.

לְשֵׁמַע אֲמָרָיו נַפְשִׁי דָאָבָה, (43)

     כִּי כֵן אִישִׁים רַבֵּי יְקָר הִכַּרְתִּי

     בֵּינוֹת לַמֻּבְדָּלִים פֹּה בַּפַּרְוָרֶת.

עֲנֵנִי נָא, מוֹרִי! נָגִיד, הַגִּידָה', (46)

     אָמַרְתִּי, כִּי לְהִתְאוֹשֵׁשׁ חָפַצְתִּי

     בָּאֱמוּנָה עַל כָּל מִשְׁגֶּה גוֹבֶרֶת:

הֲיֵשׁ יוֹצֵא מִפֹּה לְאשֶׁר־נֶצַח (49)

     בִּזְכוּת עַצְמוֹ, אוֹ לוּ בִזְכוּת רֵעֵהוּ?'

     אֶת־סֵתֶר פִּקְפּוּקִי הֵבִין וַיָּעַן: ²⁹

'עוֹד בִּהְיוֹתִי חָדָשׁ בָּזֶה, רָאִיתִי (52)

     וּבָא אֶחָד וְהוּא שַׂגִּיא הַכֹּחַ³⁰

     וְזֵר הַנִּצָּחוֹן עָלָיו עֲטֶרֶת.

אֶת־צֵל אָבִינוּ הַקַּדְמוֹן הִסִּיעַ, (55)

     אֶת־הֶבֶל בְּנוֹ, אֶת־נֹחַ, אֶת־משֶׁה,

      רוֹעֶה שֶׁחֹק נָתַן וַיִּשָּׁמַע לוֹ,

דָּוִד הַמֶּלֶךְ, אַבְרָהָם הַסָּב, (58)

     אֶת־יִשְׂרָאֵל, בָּנָיו וְגַם אָבִיהוּ,

     וְאֵת רָחֵל, אֲשֶׁר הִרְבָּה עֲבֹד בָּהּ,

וְעוֹד רַבִּים; וְהֶעֱלָם לָאשֶׁר. (61)

     וְשִׂים אֶל לְבָבְךָ, כִּי לִפְנֵי אֵלֶּה

     לֹא נִפְדְּתָה, לֹא נִגְאֲלָה כָל־נֶפֶשׁ'.

וְלֹא חָדַלְנוּ עֵת דַּבְּרוֹ מִלֶּכֶת (64)

     כִּי אִם דָּרַכְנוּ בְּמִדְחַק הַיַּעַר,

     לֵאמֹר: בְּיַעַר הָרְפָאִים עָבַרְנוּ.

וְלֹא רָחַק עוֹד מַהֲלַךְ דַּרְכֵּנוּ (67)

     מֵרֹאשׁ הָהָר, וְכִפַּת־אוֹר רָאִיתִי,

     בְּזָהֳרָהּ כִּסְּתָה חַשְׁרַת הָאֹפֶל.

וְעוֹד מֵהַמָּקוֹם מְעַט רָחַקְנוּ, (70)

     אֶפֶס כִּי לֹא נִמְנַעְתִּי מֵהַבְחִין בּוֹ

     כִּי אַנְשֵׁי־שֵׁם אֶת הַמָּדוֹר מִלֵּאוּ.

'שָׂרִי, מוֹקִיר כָּל כִּשְׁרוֹנוֹת וָדָעַת! (73)

     מִי אֵלֶּה כִּי חֻלַּק לָהֶם רָב־הֶדֶר

     מַבְדִּיל בֵּין גּוֹרָלָם וּבֵין הַיֶּתֶר?'

וַיַּעַן לִי: 'שֵׁם הִלּוּלֵי תִפְאֶרֶת (76)

     אֲשֶׁר יָצָא לָהֶם בְּעוֹלָמֶךָ

     עָמַד לָהֶם, הִגְדִּיל חִנָּם בַּשָּׁחַק'.

וְקוֹל קוֹרֵא הִנֵּה אָזְנִי קָלָטָה: (79)

     ’לַשָּׁר הָרָם הָבוּ כָבוֹד וָגֹדֶל,³¹

     כִּי שָׁב צִלּוֹ שֶׁסָּר אָז מֵאִתָּנוּ!'.

וּכְשֹׁךְ הַקּוֹל וּכְהֵאָלְמוֹ רָאִיתִי (82)

     אַרְבַּע רוּחוֹת רָמוֹת בָּאוֹת אֵלֵינוּ,

     לֹא עֲצוּבָה עֵינָם וְלֹא עוֹלֶצֶת.

וּמַדְרִיכִי הַטּוֹב פָּתַח אֶת־פִּיהוּ: (85)

     ’רְאֵה הָאִישׁ, יָדוֹ תוֹפֶשֶׂת חֶרֶב,

     צוֹעֵד בְּרֹאשׁ הַשְּׁלִישִׁיָּה כְּשׁוֹעַ:

הוֹמֵירוּס הוּא, אֲבִי כָל־שִׁיר וָזֶמֶר; (88)

     אִתּוֹ הוֹרָץ, שׁוֹנֵן חִצֵּי הַלַּעַג,

     וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹבִיד; אִתָּם לוּקָנוּס.

וְיַעַן כִּי כֻלָּם שָׁוִים לַשֶּׁבַח (91)

     שֶׁלִּי חָלַק הַקּוֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ,

     כָּבוֹד עִטְּרוּנִי וּבָזֹאת צָדָקוּ'.

וָאֵרֶא, הִתְאַגְּדָה סִיעַת הַהֶדֶר, (94)

     סִיעַת הַנַּעֲלֶה, נְעִים הַזֶּמֶר,³²

     מֵעַל כֻּלָּם מַגְבִּיהַּ עוּף כַּנֶּשֶׁר.

וַיְהִי אַחַר כִּי בֵינֵיהֶם נוֹעָצוּ, (97)

     פָּנוּ אֵלַי וַיִּרְמְזוּ בְרָכָה לִי,

     וּלְמַרְאֶה־זֶה עֵינֵי מוֹרִי צָהָלוּ.

וְעוֹד עָלַי כָּבוֹד וִיקָר הוֹסִיפוּ, (100)

     כִּי אֶל אֲגֻדָּתָם אוֹתִי הֶחְבִּירוּ,

     וּבְסוֹד הַחֲכָמִים שִׁשִּׁי הָיִיתִי.

הָלַכְנוּ עַד כִּפַּת הָאוֹר וְשַׂחְנוּ (103)

     שִׂיחַת חֻלִּין, עַתָּה יָפָה שְׁתִיקָה לָהּ

     כְּמוֹ שֶׁבִּזְמַנָּהּ יָפָה הָיָתָה.

וְעַד לְסַף אַרְמוֹן נִשְׂגָּב הָלַכְנוּ. (106)

     חוֹמוֹת חוֹמוֹת סָבִיב לוֹ שִׁבְעָתָיִם,

      וּפֶלֶג חֵן מָגֵן לוֹ, יְסֻבֶּנּוּ.

עִם חֶבֶר הַנְּבוֹנִים כִּדְרֹךְ יַבֶּשֶׁת (109)

     עָבַרְתִּי בוֹ, וּבִשְׁעָרִים שִׁבְעָנָה

     אֶל עֵמֶק יֶרֶק רַעֲנָן הִגַּעְנוּ.

וּבוֹ אִישִׁים, עֵינָם פְּאֵר וָשֶׁלֶו, (112)

     וְתָאֲרָם הַדְרַת כָּבוֹד הִבִּיעַ,

     קוֹלָם עָרֵב וּבִדְבָרִים מִעֵטוּ.

אָז מִקָּצֶה יָצָאנוּ וְהִגַּעְנוּ (115)

     אֶל רוּם נָוֶה רָחָב, אוֹרָה זָרוּעַ,

     וְאֵת מַרְאֵה כֻלָּם לִרְאוֹת יָכֹלְתִּי.

בִּדְרֹךְ רַגְלִי עֲלֵי יְרַק הַדֶּשֶׁא (118)

     כָּל־הָרוּחוֹת הָאֲצִילִים הָרְאוּ לִי,

     גַּם אֶתְפָּאֵר כִּי לִרְאוֹתָם זָכִיתִי.

רָאִיתִי אֶלֶקְטְרָה, וּבְסוֹד רֵעֶיהָ (121)

     אֶת־הֶקְטוֹר וְאֶת־אֵינֵיאַס הִכַּרְתִּי,

     קֵיסָר, חָמוּשׁ, לוֹטֵשׁ כַּנֵּץ עֵינָיִם,

קַמִּלָּה, וְאִתָּהּ פֶּנְתֶּסִילֵיָה (124)

     בַּיַּרְכָתַיִם, וְלַטִּין הַמֶּלֶךְ,

     אֲשֶׁר יָשַׁב שָׁם עִם בִּתּוֹ לַוִּינָה;

וּבְּרוּטוּס, הוּא שֶׁאֵת טַרְקְוִין הִבְרִיחַ; (127)

     לוּקְרֶצְיָה, יוּלְיָה, מַרְצְיָה וְקוֹרְנֵלְיָה,

     וּמִכֻּלָּם נִבְדָּל– צַלַאח־אַ־דִּין.

וְעֵת מְעַט אֶת־עַפְעַפָּי נָשָׂאתִי, (130)

     רָאִיתִי אֵת אֲבִי חַכְמֵי הַדָּעַת

     יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ עֲדַת פִילוֹסוֹפִים.

כֻּלָּם כִּבְּדוּ אוֹתוֹ וְהֶעְרִיצוּהוּ, (133)

     וּבְרֹאשׁ כֻּלָּם סוֹקְרַט וְאַפְּלַטוֹן

      קָרְבוּ אֵלָיו; אֶת־דֵּימוֹקְרִיט רָאִיתִי

אֲשֶׁר הוֹרָה כִּי אַךְ מִקְרֶה הַחֶלֶד; (136)

     דִּיּוֹגֶנֶס, אַנַכְּסָגוֹר וְתָלֶס,

     אֶמְפֵּידוֹקְלֶס, זֵינוֹן וְהֵירַקְלִיטֵיס;

וְזֶה אֲשֶׁר הִשְׂכִּיל אֱסֹף כָּל־צֹרִי, (139)

     דִיּוֹסְקוֹרִיד; אֶת־אוֹרְפֵאוּס וְטוּלְיוּס,

     וְלִינוּס, וּמַטִּיף מוּסָר סֵנֶקָא;

וְאֶת תַּלְמַי וְהַמְהַנְדֵּס אֶבְקְלִידֵיס, (142)

     הִפּוֹקְרַטֶס, גָּלֵין וְאִבְּן־סִינָא,

     וְאִבְּן־רֻשְׁדְּ, פַּרְשָׁן מֻפְלָג בָּרוּחַ.

וְלֹא אוּכַל לִקְרֹא בְּשֵׁם כֻּלָּהַם, (145)

     כִּי רֹב שִׁירִי מֵצִיק, עַד יֵשׁ וְלָאוּ

     מִלַּי לַשִּׂיג מֵרוֹץ הַמַּחֲשֶׁבֶת.

וְחֶבֶר הַשִּׁשָּׁה נִפְלַג לִשְׁנָיִם: (148)

     כִּי הַנָּבוֹן בִּשְׁבִיל אַחֵר הִנְחַנִי,

     מִנְּוֵה מָנוֹחַ אֶל תְּהוֹם רוֹעֶדֶת,

אֱלֵי מָעוֹן, בּוֹ לֹא יָנֵץ כָּל־נֹגַהּ. (151)

שִׁיר חֲמִישִׁי

החוג השני הוא הראשון בתופת ממש. מינוס, שופט התופת, יושב בפתחו. בחוג הזה נענשים החוטאים חטאי גוף על ידי רוחות זעף הזורקים אותם לכל צד בתוך החושך. ראשונה ביניהם היא שמירמית, מלכת בבל, אחריה דידו, קליאופטרה, הילינה, אכיליס, פאריס והמון אחרים. רחמי דאנטי נכמרו בראותו ביניהם את פראנציסקה מרימיני ואת גיסה פאולו, שאהבתם היתה ידועה בפירינצי; הוא נופל מתעלף בשמעו מפיהם את פרשת קורותיהם.

מֵחוּג רִאשׁוֹן כֹּה לַשֵּׁנִי יָרַדְתִּי, (1)

     וְכָל אֲשֶׁר מָעַט הֶקֵּף הַשֶּׁטַח

     כֵּן רַב הַסֵּבֶל בּוֹ, עָצַם הַבֶּכִי.

וּפֹה מִינוֹס, מַבְהִיל, חוֹרֵק שִׁנַּיִם, (4)

     בּוֹחֵן כָּל־בָּא, שׁוֹפֵט, מוֹרִיד שְׁאוֹלָה,

     עוֹקֵף זְנָבוֹ לְפִי מְדוֹר הָעֹנֶשׁ:

נִשְׁמַת פּוֹשֵׁעַ כִּי תָבוֹא עָדֵיהוּ, (7)

     וְתִתְוַדֶּה אֶת־כָּל עֲבֵרוֹתֶיהָ,

     וְהוּא, אֲשֶׁר יוֹדֵעַ טִיב כָּל־פֶּשַׁע,

גּוֹזֵר אֵיזֶהוּ חוּג שְׁאוֹל נוֹעַד לָהּ, (10)

     וּלְפִי מִסְפַּר הַחוּג, אֲשֶׁר יִקְבַּע לָהּ,

     סְבִיב לְגוּפוֹ אֶת־הַזָּנָב קוֹמֵעַ.

הֲמוֹן חוֹטְאִים תָּמִיד נֶגְדּוֹ נִצָּבוּ: (13)

     אֶחָד אֶחָד לְהִשָּׁפֵט יָבוֹאוּ,

     דּוֹבְרִים, שׁוֹמְעִים וּמֻשְׁלָכִים לַשָּׁחַת.

וְאַךְ רָאָה אוֹתִי מִינוֹס, הִזְנִיחַ (16)

     מִשְׂרַת פְּקֻדָּתוֹ וְכֹה גָעַר בִּי:

     ’הוֹי כִּי קָרַבְתָּ אֶל מְעוֹן הָעֶצֶב!

הִשָּׁמֶר אֵיךְ תִּדְרֹךְ וּבְמִי בָטָחְתָּ! ³³ (19)

     לְרֹחַב הַמָּבוֹא אַל תְּפֻתֶּה נָא!'

     וְשָׂח מוֹרִי לוֹ: 'מַה־תִּצְעַק גַּם אָתָּה?

אַל תַּעֲצֹר דַּרְכּוֹ, גּוֹרָל צִוָּהוּ! (22)

     בָּזֹאת חָפְצוּ שָׁם בַּאֲשֶׁר כָּל־חֵפֶץ

     יוּכַל לָקוּם, וְעוֹד אַל תִּשְׁאָלֵנִי!'

אֲזַי אֱלֵי אָזְנַי עֲלוֹת הֵחֵלוּ (25)

     קוֹלוֹת הָעֶצֶב, כִּי עַתָּה הִגַּעְתִּי

     לִמְקוֹם בּוֹ נַחְשׁוֹלֵי דְמָעוֹת דִּכְּאוּנִי.

הִגַּעְתִּי לַמָּקוֹם יִדֹּם כָּל אוֹר בּוֹ, (28)

     וְהוּא גוֹעֵשׁ כַּיָּם מִפְּנֵי הַסַּעַר,

     עֵת בְּזַעְפָּן רוּחוֹת רָבוֹת יַכּוּהוּ.

סוּפַת הַתֹּפֶת, לֹא תֵדַע מַרְגּוֹעַ, (31)

     אֶת־הַצְּלָלִים בְּזַלְעָפָה סוֹחֶפֶת,

     מַכָּה בָם, מְגַלְגֶּלֶת וּמְחַלְחֶלֶת.

וּבְהִתְקָרְבָם אֶל מְבוֹאֵי הַפֶּרֶץ (34)

     יִבְכּוּ, יִגְעוּ, וְנָהֲמוּ, יֵילִילוּ,

     וּפֹה עֱזוּז אֱלֹהַּ יְנַאֵצוּ.

עֱנוּת כָּזֹאת הִיא חֹק שֵׂטִים, נוֹדַע לִי, (37)

     אֲשֶׁר בְּכָל טֻמְאוֹת הַגּוּף הִרְשִׁיעוּ,

     הִכְנִיעוּ הַדֵּעָה לִפְנֵי הַיֵּצֶר.

כִּפְרֹשׂ הַזַּרְזִירִים כָּנָף בַּחֹרֶף (40)

     וּבְמַחֲנֶה רָחָב, עָצוּם יָעוּפוּ,

      כֵּן בַּסּוּפָה נִשְּׂאוּ רוּחוֹת הָרֶשַׁע:

מִפֹּה מִכֹּה, מֵרוֹם וּתְהוֹם נִסְחָבוּ. (43)

     וְאֵין לָהֶם וְלֹא תִצְמַח תּוֹחֶלֶת

     כִּי עִנּוּיָם יִכְלֶה אוֹ יִגָּרֵעַ.

וּכְמוֹ כְּרֻכְיוֹת קִינוֹתֵיהֶן תֵּילֵלְנָה (46)

     עֵת בָּאֲוִיר בְּקַו אָרֹךְ תָּעֹפְנָה,

     כֵּן פֹּה עַל מִשְׁבְּרֵי סוּפַת הַסָּעַר

נִשְּׂאוּ צְלָלִים וְאֶנְקָתָם מָשָׁכוּ. (49)

      וְאֶת מוֹרִי אֶשְׁאַל: 'רַבִּי, מִי הֵמָּה,

     אֲשֶׁר כֹּה מְעַנָּם חֲלַל הָאֹפֶל?'

'הָרִאשׁוֹנָה בָּהֶן אֲשֶׁר רָצִיתָ (52)

     לָדַעַת קוֹרוֹתָם, מַלְכָּה הָיָתָה,

     מוֹשֶׁלֶת בִּלְשׁוֹנוֹת רַבּוֹת', עָנָנִי,

וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ וְתַזְנוּתֶיהָ (55)

     עַד לַהֶפְקֵר קָרְאוּ הֶתֵּר חֻקֶּיהָ,

      לְבַעֲבוּר הָסִיר דָּפְיָהּ מִמֶּנָּה;

וְהִיא שֵׂמִירָמִית. סֻפַּר עָלֶיהָ,³⁴ (58)

     כִּי תַחַת נִינוּס בַּעֲלָהּ מָלָכָה,

     וּבְאֶרֶץ הַשֻּׂלְטָן מָשְׁלָהּ הֵקִימָה.

שְׁנִיָּה, מֵאַהֲבָה, נַפְשָׁהּ טָרָפָה, (61)

     וּבְרִית הֵפֵרָה אֵת עֲפַר סִיכֵאוּס.

     אִתָּן רַבַּת הַתֶּבֶל קְלֵיאוֹפַּטְרָה!

וְהֶלֵינֵי שֶׁבִּגְלָלָהּ כֹּה רַבּוּ (64)

     עִתּוֹת צָרָה; וְהַגִּבּוֹר אַכִילֶס,

     בְּשֶׁל הָאַהֲבָה נָפַל בַּקֶּטֶל;

פָּרִיס, טְרִיסְטַן. רוּחוֹת יוֹתֵר מֵאֶלֶף, (67)

     אֲשֶׁר כֻּלָּם הָאַהֲבָה שִׁחֵתָה,

     קָרָא בְשֵׁם וּבְאֶצְבָּעוֹ הֶרְאָנִי.

וַיְהִי אַחַר מִפִּי רַבִּי שָׁמַעְתִּי (70)

     שֵׁם הַנָּשִׁים וַאֲנָשִׁים מִקֶּדֶם

     הָמוּ מֵעַי וְנִשְׁמָתִי נָבוֹכָה.

וָאֶפְתַּח־פִּי: 'פַּיְטָן, דַּבֵּר רָצִיתִי (73)

     שָׁם עִם הַזּוּג אֲשֶׁר דּוֹאִים גַּם יָחַד,

     וְכֹה קַלִּים נִרְאִים בִּכְנַף הָרוּחַ'.

עָנָה: 'תִּרְאֵם עֵת יִקְרְבוּ אֵלֵינוּ; (76)

     אִם רַק בָּאַהֲבָה אוֹתָם תַּשְׁבִּיעַ

     הַמַּמְרִיאָה אוֹתָם, גַּם בּוֹא יָבוֹאוּ!'

אַךְ נְשָׂאָם הָרוּחַ אֶל מוּלֵנוּ, (79)

     קוֹלִי הִגְבַּהְתִּי: 'הוֹי רוּחוֹת הָעֹנִי,

     אִם אֵין עוֹצֵר אֶתְכֶם אָנָּא עֲנוּנִי!'

וּכְמוֹ לְקוֹל תַּאֲנָתָן תִּשְׁמַעְנָה (82)

     יוֹנִים וּלְעָל אֶת כַּנְפֵיהֶן תִּמְתַּחְנָה

     וְהֶעִיפָן לִנְוֵה קִנָּן הַחֵשֶׁק,

כֵּן מֵהַלַּהַק בּוֹ שׁוֹכֶנֶת דִּידוֹ (85)

     בִּשְׁמֵי הַתְּהוֹם עָדֵינוּ בָּאוּ אֵלֶּה,

     כִּי כֹה תַּחֲנוּנַי גָּבְרוּ עָלֵימוֹ.

'הוֹי נֶפֶשׁ, מְלֵאָה אוֹר חֵן וָחֶסֶד, (88)

     וְדֶרֶךְ אֹפֶל־בֹּהוּ בָּאת עָדֵינוּ,

     שֶׁאֶת־הָאָרֶץ הֶאֱדִים דָּמֵנוּ!

לוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אָהַב אוֹתָנוּ, (91)

     כִּי אָז לִשְׁלוֹם נַפְשֶׁךָ הִתְפַּלַּלְנוּ,

     כִּי עַל רָעַת עָנְיֵנוּ רִחַמְתָּנוּ.

כְּכָל אֲשֶׁר תִּרְצֶה דַבֵּר וּשְׁמֹעַ, (94)

     נִשְׁמַע לָכֶם וַאֲלֵיכֶם נָשִׂיחַ,

     כָּל עוֹד, כְּמוֹ עַתָּה, יִשְׁבֹּת הַסָעַר.

בְּאֶרֶץ נוֹי עֲלֵי הַחוֹף נוֹלַדְתִּי, (97)

     בּוֹ זֶרֶם פּוֹא יוֹרֵד לַיָּם לָנוּחַ

     עִם יֶתֶר נְהָרוֹת אֲשֶׁר נִלְוִים לוֹ.

הֶחָשׁ לִלְכֹּד כָּל־לֵב עָדִין, הָאֹהַב, (100)

     צָד אֶת רֵעִי בִּיפִי דְמוּתִי, וְנֶצַח

     אֶזְכֹּר בִּכְאֵב אֵיךְ נִגְזְלָה מִמֶּנִּי.

הָאֹהַב, כָּל אָהוּב אֲהֹב מַכְרִיחַ, (103)

     כֹּה בִּי אֶל זֶה הִבְעִיר אֶת־אֵשׁ הַחֵשֶׁק

     עַד לֹא תַרְפֵּנִי עוֹד, כִּרְאוֹת עֵינֶיךָ!

וְקֵץ אֶחָד הָאַהַב הִנְחִילָנוּ; (106)

     קַיֶּנֶת – דִּין הָאִישׁ, טָרַף נַפְשֵׁנוּ!'

     קוֹל זֶה מֵהֶם הִגִּיעַ עַד אָזְנֵינוּ.

לְשֵׁמַע קוֹל הָעֲלוּבִים הָאֵלֶּה (109)

     פָּנַי כָּבַשְׁתִּי וְדוּמָם הִשְׁפַּלְתִּי

     עַד כִּי שָׁאַל מוֹרִי: ‘בַּמֶּה הָגִיתָ?’

וָאַעַן וָאֶקְרָא: 'הָהּ אַלְלַי לִי! (112)

     מָה חֲלוֹמָם מָתַק, נָעַם הַחֶמֶד,

     שֶׁהֱבִיאָם עֲדֵי עֶבְרֵי הַשָּׁחַת!'

וַאֲלֵיהֶם לַעֲנוֹתָם פָּנִיתִי: (115)

     ’פְרַנְצִיסְקָה, יִסּוּרַיִךְ הֱצִיקוּנִי,

     וְרַחֲמִים מָלֵא לִבִּי עַד דֶּמַע!

אִמְרִי־נָא: עֵת עָרְבוּ אַנְחוֹת הַכֹּסֶף³⁵ (118)

     אֵיךְ וּבַמֶּה חָנַן אֶתְכֶם הָאֹהַב

     לִמְצא כָּל לֵב אֶת סוֹד חִשְׁקֵי מִשְׁנֵהוּ?'

וְלִי עָנְתָה: 'אֵין עִצָּבוֹן כָּעֹצֶב (121)

     לְהַעֲלוֹת זִכְרוֹן עִתּוֹת הָאשֶׁר

     בִּימֵי צָרָה; וְזֹאת יָדַע מוֹרֶךָ. ³⁶

אַךְ אִם רֵאשִׁית מְקוֹר אַהֲבָתֵנוּ (124)

     כֹּה תִשְׁתּוֹקֵק לָדַעַת, אֲסַפֵּרָה

      כְּאִישׁ אֲשֶׁר יִמְהַל מִלָּיו בְּדֶמַע.

הָיָה הַיּוֹם וּלְעֹנֶג לֵב קָרָאנוּ (127)

     עַל לַנְצֵילוֹט, אֵיךְ הִשִּׁיאוֹ הָאֹהַב.

     בָּדָד הָיִינוּ וּתְמִימֵי הַנֶּפֶשׁ;

וּמִדֵּי־פַעַם נִפְגְּשׁוּ עֵינֵינוּ (130)

     מֵעַל הַדַּף, וְהֶחֱוִיר עוֹרֵנוּ.

     אַךְ דַּף אֶחָד פִּתָּנּוּ וְנִצְּחָנוּ;

קָרָאנוּ כִּי בַת־צְחוֹק הַנֶּאֱהֶבֶת (133)

     בְּפִי עוֹגֵב כֹּה מְפֹאָר נֻשָּׁקָה;

      וְזֶה שֶׁלֹּא נִפְרַד לָעַד מִמֶּנִּי

כֻּלּוֹ רוֹטֵט נָשַׁק אֶת פִּי בְּפִיהוּ; (136)

     גַּלְיוֹט הָיָה הַסֵּפֶר וּמְחַבְּרֵהוּ; ³⁷

     בַּיּוֹם הַהוּא לִקְרֹא בוֹ לֹא הוֹסַפְנוּ!'

עַד הִיא דִבְּרָה עָנָה דוֹדָהּ בְּבֶכִי, (139)

     וּבִכְיוֹתָיו אֶת רַחֲמַי הֵעִירוּ.

      וָאֶתְעַלֵּף כְּפֶשַׂע מִן הַמָּוֶת,

נוֹפֵל כְּמוֹ גוּפָה מֵתָה נוֹפֶלֶת. (142)

שִׁיר שִׁשִּׁי

תוך כדי עלפון הועבר דאנטי לחוג השלישי. פה שב אליו רוחו והוא רואה את עצמו בחוג עינויים חדשים וחלאים אחרים. פה נענשים אפיקורסים וזוללים. גשם נצחי יורד עליהם וקרברוס, חיה בעלת שלושה ראשים, נובח עליהם ומשסע את גופיהם. צל צ’אקו איש פירינצי זוקף גופו לשבת בעבור המשוררים על פניו. מפיו שומע דאנטי את העתיד להתרחש על שתי המפלגות המתנצחות בעירו. בעזבם את צ’אקו מהלכים שני המשוררים זמן רב בין צללי הרפאים ומסיחים בענינים של אחרית הימים.

בְּשׁוּב אֵלַי רוּחִי אֲשֶׁר הָחְשָׁכָה (1)

     מִצַּעַר הַיָּבָם וּדְוַי הַיְבֶמֶת,

     אֲשֶׁר עָמְסוּ עַל נִשְׁמָתִי עַצֶּבֶת,

בִּכְאֵב חָדָשׁ עֲדַת סוֹבְלִים נוֹסֶפֶת (4)

     רָאוּ עֵינַי – בְּכֹל אֲשֶׁר אָנוּעַ,

     בְּכֹל אֲשֶׁר אֶפְנֶה וְאֶתְבּוֹנָנָה.

בְּחוּג שְׁלִישִׁי אֲנִי, בּוֹ גִשְׁמֵי נֶצַח (7)

     קָשִׁים, קָרִים וַאֲרוּרִים יִשְׁטֹפוּ:

     פֹּה לֹא יָמִיר לָעַד מִשְׁפָּט וָתֹקֶף;

בָּרָד כָּבֵד וּמֵי מִרְפָּשׂ וָשֶׁלֶג (10)

     שָׁם נִתָּכִים בְּעַרְפִלֵי הַחשֶׁךְ,

     הַחוֹל סוֹפְגָם וּמַעֲלֶה אֵד צָחַן.

קֶרְבֶּר אַכְזָר, חַיָּה עַזַּת הַטֶּרֶף, (13)

     בִּשְׁלשֶׁת לֹעוֹתָיו יִנְבַּח כַּכֶּלֶב

     עַל חֵיל הֲמוֹן הָעָם, הַנִּטְבָּעִים פֹּה.

עֵינָיו כַּדָּם, זְקָנוֹ שָׁחֹר, מָשׁוּחַ, (16)

     כְּרֵסוֹ עָבָה, יָדָיו חַדּוֹת־צִפֹּרֶן.

     אֶת־הַסֵּטִים גּוֹרֵד, מַפְשִׁיט, פּוֹרֵעַ;

וְיִנְהֲמוּ בִפְנֵי מַבּוּל הַמָּיִם (19)

     בְּצַד אֶחָד עַל צַד שֵׁנִי יָגֹנּוּ,

     וְיִתְהַפְּכוּ הָפוֹךְ וְיִתְפַּלָּשׁוּ.

רָאָנוּ קֶרְבֶּרוּס, זֶה שֶׁרֶץ גֹּעַל, (22)

     פָּעַר אֶת־פִּיו, וְאֶת־חַטָּיו הֶרְאָנוּ,

     וְכָל־אֶבְרֵי גוּפוֹ לְלֹא מַרְגּוֹעַ.

אֲזַי שָׁלַח מוֹרֵה דַרְכִּי יָדֵהוּ (25)

     וּמְלוֹא חָפְנָיו אָסַף עֲפַר הָאָרֶץ

     וְאֶל הַלֹּעַ הַשּׁוֹקֵק רָמָהוּ.

כַּכֶּלֶב הַנּוֹבֵחַ אֱלֵי אֹכֶל, (28)

     וְאַךְ יִשֹּׁךְ פִּתּוֹ כֵּן יֵרָגֵעַ

     – כִּי כָל מִרְצוֹ וַעֲמָלוֹ בַּטָּרֶף –

הִשְׁקִיט קֶרְבֶּר הַשֵּׁד לֹעוֹת הַזֹּהַם (31)

     שֶׁכֹּה עַל הָרוּחוֹת הִרְעִימוּ נַהַם

     עַד כִּי לָהֶם אָזְנֵי חֵרְשִׁים בִּקֵּשׁוּ.

עַל גַּב צְלָלִים מֻכֵּי מַבּוּל דָּרַכְנוּ (34)

     וְשַׂמְנוּ יַחַד אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ

     עַל אַפְסוּתָם, כִּדְמוּת אָדָם נִרְאָתָה.

עַל עֵין הָאֲדָמָה שָׁכְבוּ כֻלָּהַם, (37)

     בִּלְתִּי אֶחָד, אֲשֶׁר מִהֵר לָשֶׁבֶת

     כִּמְעַט רָאָה כִּי עַל פָּנָיו עָבָרְנוּ.

‘אֲהָהּ הַמִּתְהַלֵּךְ בְּבוֹר הַתֹּפֶת’, (40)

     אָמַר לִי, 'הַכִּירֵנִי אִם יָדָעְתָּ!

     כִּי עוֹד לִפְנֵי נָפְלִי חָלָל חוֹלָלְתָּ!' ³⁸

וָאַעַן לוֹ: 'אוּלַי מָשְׁחַת מַרְאֶךָ (43)

     הִרְחִיק מִנִּשְׁמָתִי זִכְרוֹן פָּנֶיךָ,

     וְלֹא אֶזְכֹּר כִּי פַעַם רְאִיתִיךָ!

אַךְ מִי אַתָּה, הַגִּידָה, כִּי הוּטַלְתָּ (46)

     בְּקַן מַכְאוֹב כָּזֶה וּלְזֶה הַנֶּגֶף?

     גַּם מֶנְהוּ רַע לֹא יִתָּעֵב כָּמוֹהוּ!'

עָנָה: 'עִירְךָ אֲשֶׁר כֻּלָּהּ מָלֵאָה (49)

     חֲמַת קִנְאָה עַד הִבָּקַע הַחֵמֶת, –

     תּוֹכָהּ חָיִיתִי בְּשִׁפְרַת הַחֶלֶד.

אַתֶּם, אַנְשֵׁי עִירִי, קְרָאתֶם לִי צַ’קּוֹ: (52)

     עַל חֵטְא גָּרוֹן זוֹלֵל, חַטָּאת מַשְׁחֶתֶת,

     כִּרְאוֹת עֵינֶיךָ, הַזַּרְזִיף מַלְקֵנִי.

נַפְשִׁי הָעֲלוּבָה אֵינָהּ בּוֹדֶדֶת, (55)

     כִּי כָל הָעָם הַלָּז עַל זֶה הַפֶּשַׁע

     פֹּה מִתְעַנִּים', וְלֹא הוֹסִיף עוֹד מֶלֶל.

‘הָהּ צַ’קּוֹ’ עֲנִיתִיו, 'עַד דֶּמַע עָיִן ³⁹ (58)

     כּוֹאֵב לִבִּי בְּשֶׁל מְצוּקָתֶךָ;

     אַךְ אִם תֵּדַע, הַגֵּד, עַד אָן יַגִּיעוּ

אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲשֶׁר בְּרִיב נִפְלָגָה? (61)

     הֲיֵשׁ צַדִּיק בָּהּ? מַה־דָּבָר גָּרַם לָהּ,

     כִּי כֹה בְּקֶצֶף רִיב אַחִים נִפְגָּעָה?'

עָנָה: 'יַאְרִיכוּ מְדָנִים וּבָאוּ ⁴⁰ (64)

     עַד שֶׁפֶךְ דָּם, וְכַת פִּרְאֵי הַנֶּפֶשׁ

     תְּכַל אֶת צָרָתָהּ, אַף תְּגָרְשֶׁנָּה,

וּלְקֵץ שָׁנִים שָׁלשׁ תִּפֹּל, וְשָׁבוּ (67)

     צָרֶיהָ וְשָׁלְטוּ בְצֵל הַגֶּבֶר,

     עַתָּה עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִים פּוֹסֵחַ.

וְגַם יָמִים רַבִּים מִצְחָם יַגְבִּיהוּ, (70)

     אֶת־יְרִיבָם בְּפֶרֶךְ רַב יַכְנִיעוּ

     עַל אַף בִּכְיוֹ הַמַּר וּרְבוֹת הַבּשֶׁת.

שְׁנֵי צַדִּיקִים בָּהּ, אַךְ לָהֶם אֵין קֶשֶׁב:⁴¹ (73)

     כִּי הַקִּנְאָה, הַגַּאֲוָה, הַבֶּצַע,

      הֵם שְׁלֹשֶת הַשְּׁבִיבִים, לִבּוֹת הִצִיתוּ!'

וַיְכַל אֶת־נְאוּמוֹ, נְאוּם הַצָּעַר. (76)

     וָאַעַן: 'בִּי, הוֹסִיפָה לְלַמְּדֵנִי

      וְהַעֲנֵק לִי עוֹד מִטּוּב לִקְחֶךָ:

הָאֲצִילִים טֶגְיָיוֹ, פָרִינָטָא, (79)

     וְרוּסְטִיקֻצִּ’י יַעֲקֹב – אֵי הֵמָּה?

     וּמוֹסְקַא וְהֶנְרִיק עִם כָּל הַיֶּתֶר,

דָּרְשׁוּ מִשְׁפָּט? וְלִרְאוֹתָם חָנֵּנִי. ⁴² (82)

     כִּי רַבָּה תַאֲוַת נַפְשִׁי לָדַעַת,

     אִם אוֹר חֶלְקָם אוֹ יַחְשִׁיכֵם הַתֹּפֶת?'

‘בֵּין נְשָׁמוֹת שְׁחֹרוֹת יוֹתֵר’, עָנָנִי, (85)

     ’עַל חֵטְא אַחֵר עָמַק עָנְשָׁם בַּשָּׁחַת;⁴³

     תִּרְאֵם, אִם תַּעֲמִיק עַד שָׁם רַגְלֶךָ.

אַךְ בְּשׁוּבְךָ אֱלֵי חַיֵּי הַנֹּעַם (88)

     נָא הַעֲלֵה זִכְרִי לְרוֹאֵי שֶׁמֶשׁ!

     עוֹד לא אוֹסִיף, וְעוֹד לֹא אֶעֱנֶךָּ!'

אֲזַי עֵינָיו הַמַּיְשִׁירוֹת עֻקָּלוּ, (91)

     הֵצִיץ בִּי וַיִּפֹּל, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה,

     בֵּין יֶתֶר הַעִוְרִים אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר לִי מוֹרִי: 'זֶה לֹא יִיקַץ עוֹד, (94)

     עַד יִתָּקַע שׁוֹפַר מַלְאַךְ שָׁמַיִם

     בְּיוֹם תָּקוּם מַלְכוּת שׂוֹנֵא כָל־אָוֶן.

אָז אֶת קִבְרָהּ הַמַּר תִּמְצָא כָל־נֶפֶשׁ (97)

     וְשָׁבָה וְלָבְשָׁה בָּשָׂר וָתֹאַר

     וְקוֹל תִּשְׁמַע, קוֹל גְּזַר דִּינָהּ לָנֶצַח'.

לְאַט לְאַט, בְּעִרְבֻּבְיַת הַגֹּעַל (100)

     בֵּין רְפָאִים וָגֶשֶׁם כֹּה עָבַרְנוּ

     וּמְעַט עַל אַחֲרִית יָמִים שׂוֹחַחְנוּ.

‘מוֹרִי! בְּיוֹם הַדִּין הָרָם’, שָׁאַלְתִּי, (103)

     ’הֲיִגְדְּלוּ הָעִנּוּיִים הָאֵלֶּה,

     אִם יִמְעֲטוּ אוֹ בְתָקְפָּם יַתְמִידוּ?'

וַיַּעַן לִי: 'זְכֹר אֶת־תּוֹרָתֶךָ,⁴⁴ (106)

     כִּי כָל אֲשֶׁר תִּרְבֶּה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ

     כֵּן תֶּרֶב חוּשׁ גַּם עֹנֶג גַּם עַצֶּבֶת;

וְאַף כִּי הָעֵדָה זֹאת הַמְקֻלֶּלֶת ⁴⁵ (109)

     שְׁלֵמוּת־אֱמֶת לָנֶצַח לֹא יַשִּׂיגוּ, –

     אָכֵן תִּגְדַּל בָּם אָז מִשֶּׁהָיָתָה!'

סָבִיב סָבִיב הָלַכְנוּ וְדִבַּרְנוּ (112)

     עֲלֵי דְבָרִים אֲשֶׁר לֹא אֲסַפֵּרָה;

     עַד בָּאנוּ לְסֻלָּם מוֹלִיךְ לְמַטָּה,

שָׁם אֶת הַצַּר הָעַז, פְּלוּטוֹן, מָצָאנוּ. (115)

שִׁיר שְׁבִיעִי

על חוף החוג הרביעי שומר פלוטון, אליל העושר. הוא זועם בראותו את המשוררים נכנסים ומפליט מלים לאין שחר. וירגיליוס גוער בו ומשקיטו. בחוג הזה, הנחלק לחצאים, הם רואים שני סוגי פושעים ההולכים מחנה מול מחנה. הם דוחפים נטל כבד. וכשנפגש המחנה האחד עם משנהו יסובו ודחפו את נטלם לאחור עד אשר ישובו ויפגשו בקצה החוג השני. אלה הם נפשות הפזרנים והקמצנים. בחצי השמאלי של החוג, בין הקמצנים, רואה דאנטי רבים מכוהני הכנסיה הגבוהים, אשר פניהם נחבלו ללא היכר. לאחר שיחה על הגורל יורדים המשוררים לחוג החמישי. על שפתו הם רואים נחל מים עכורים הגולשים בבקעה ובלכתם בכיוון עד הזרם הגיעו עד ליון המצולה של הסטיקס. בו נפשות ערומות מכוסות בוץ מכות זו את זו. אלה הן נפשות הכעסנים. בתוך הבוץ הם משמיעים קול שיר עכור. לאחר טיול ממושך על שפת הסטיקס מגיעים המשוררים אל מגדל גבוה.

‘פַּפֶּה שָׂטָן, פַּפֶּה שָׂטָן, אַלֶפֶּה!’ ⁴⁶ (1)

     הֵחֵל פְּלוּטוֹן נְחֹר שָׂפָה צוֹרָמֶת.

     וְהֶחָכָם, אֲשֶׁר הַכֹּל יוֹדֵעַ,

אָץ לְנַחְמֵנִי: 'אַל תְּבַעֲתֶךָ (4)

     אֵימַת לִבְּךָ, כִּי כָל־שִׁלְטוֹן עֻזֵּהוּ

     מֵרֶדֶת אֶת הַצּוּר לֹא יִמְנָעֶךָּ'.

וַיִּפֶן לַפַּרְצוּף צְבֵה הַזַּעַף (7)

     וַיַּעַן: 'הַס, זְאֵב אָרוּר, סְתֹם פִּיךָ!

     אֶת קִרְבְּךָ יִשְׂרֹף חֲרוֹן קִצְפֶּךָ!

כִּי לֹא חִנָּם נֵרֵד לִבְאֵר הַשַּׁחַת! (10)

     כֹּה בַמָּרוֹם רָצוּי, שָׁם מִיכָאֵל⁴⁷

     נִקַּם בִּזְדוֹן הַכַּת עַזַּת הַמֵּצַח'.

כַּמִּפְרָשִׂים מְטֹעֲנִי הָרוּחַ (13)

      יִפְּלוּ סְבוּכִים בְּהִשָּׁבֵר הַתֹּרֶן,

     כֵּן הַחַיָּה הָאַכְזָרִית נָפָלָה.

וְלֶחָלָל הָרְבִיעִי יָרַדְנוּ, (16)

     יָרוֹד וָתוֹר בְּסֶלַע הָעַצֶּבֶת

     אֲשֶׁר מַקִּיף אֶת־כָּל־רָעוֹת הַחֶלֶד.

מִי הֶעֱמִיס, אֲהָהּ צִדְקַת אֱלֹהַּ, (19)

     עֱנוּת וּכְאֵב כְּכֹל עַתָּה רָאִיתִי!

     וּמַה כֹּה תַּשְׁחִיתֵנוּ אַשְׁמָתֵנוּ!

כַּגַּל, אֲשֶׁר מֵעַל לְרֹאשׁ חֲרִיבְּדִיס ⁴⁸ (22)

     יַךְ, יִשָּׁבֵר בַּמִּתְקוֹמֵם נֶגְדֵּהוּ,

     כֵּן בְּכִרְכּוּר צְלָלִים פֹּה הִתְרוֹצָצוּ.

פֹּה רַב הֲמוֹן הָעָם מִכָּל קוֹדֵם לוֹ. (25)

     יָמִין וּשְׂמֹאל בַּחוּג בְּקוֹל צוֹרֵחַ

     בַּחֲזֵיהֶם מַשָּׂא כָבֵד גָּלָלוּ

טוּר לִקְרַאת טוּר, וּבְהִפָּגְשָׁם נִגָּפוּ (28)

     וּבִצְעָקוֹת אֲחוֹרַנִּית נָסַבּוּ,

     גּוֹעִים: ‘לָמָּה קָמַצְתָּ?’ ‘מַה־בִּזְבָּזְתָּ?’

וְכֵן יָסֹבּוּ בְּגַלְגַּל הַחשֶׁךְ, (31)

     כָּל־טוּר חוֹזֵר לִקְצֵה הַחוּג מִנֶּגֶד

     עַד שָׁם שֵׁנִית קוֹל חֵרוּפָם יִמְשֹׁכוּ.

וְאִישׁ כִּי עַד מַחְצִית חוּגוֹ יַגִּיעַ, (34)

     יָשׁוּב יִבְרַח מִדֶּחִי אֱלֵי דֶחִי.

     וַיִּתְכַּוֵּץ לִבִּי, וּפִי פָתָחְתִּי:

'מִי כָל־הָעָם הַזֶּה, מוֹרִי, הַגִּידָה! (37)

     וְאִם מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים כֻּלָּהַם,

     הַמְגֻלָּחִים הָאֵלֶּה מִשְּׂמֹאלֵנוּ?'

‘בְּחַיֵּיהֶם הָרִאשׁוֹנִים’, עָנָנִי, (40)

     ’הָשְׁעוּ עֵינֵי שִׂכְלָם עַד לֹא יָדָעוּ

     בַּהֲלִיכוֹת כַּסְפָּם כָּל חֹק וָקֶצֶב;

עַל זֹאת מֵעִיד קוֹל גִּדּוּפָם כָּל־פַּעַם (43)

      עֵת עַד לִשְׁנֵי קַצְוֵי הַחוּג יָבוֹאוּ,

     בָּם הִפּוּכֵי הַפֶּשַׁע יִפָּרֵדוּ.

אֵל הַקֵּרְחִים בְּחַיֵּיהֶם כִּהֵנוּ, (46)

     וְגַם חַשְׁמָן, גַּם אַפִּיפְיוֹר תִּרְאֶה שָׁם

     אֲשֶׁר בָּהֶם הַקַּמְצָנוּת שָׁלָטָה'.

וָאֶפְתַּח־פִּי: 'מוֹרִי, בֵּינוֹת כָּל אֵלֶּה (49)

     הֲלֹא מְתֵי מִסְפָּר הַכֵּר אַכִּירָה,

     אֲשֶׁר בְּפֶשַׁע זֶה נַפְשָׁם נִטְמָאָה'.

וְהוּא אֵלַי: 'הִרְהוּרֵי רִיק הָגִיתָ: (52)

     חַיֵּי הֶבְלָם אֶת־נִשְׁמָתָם טִמֵּאוּ

     וְעַד לְלֹא הַכִּיר אוֹתָם הִקְדִּירוּ!

לַעֲדֵי עַד יָסֹבּוּ יִתְנַגָּחוּ, (55)

     וּמִי מֵהֶם בִּקְמִיצַת־כַּף יָקוּמוּ ⁴⁹

     וּמִי בְּרֹאשׁ קָרְחָה מִפִּי הַקָּבֶר!

הֶאְוִילוּ תֵת וּשְׁמֹר, עַל זֶה נִשְׁחָתָה (58)

     יִפְעַת חֶלְדָּם, וּבְנֶגֶף זֶה הוּטָלוּ:

     לֹא אֲפָאֵר מִלַּי לָתֵת תֵּאוּר לוֹ.

וּרְאֵה אֵיכָה כְּצֵל עוֹבֵר יָעוּפוּ (61)

     הַבְלֵי יְקָר, בְּיַד גּוֹרָל הָפְקָדוּ,

     וְרִיב דָּמִים בִּבְנֵי אֱנוֹשׁ יוֹלִידוּ!

כִּי כָל־הַפָּז מִתַּחַת עֵין הַסַּהַר (64)

     אַף לְאַחַת מִנִּשְׁמוֹת יֶגַע אֵלֶּה

     מַרְגּוֹעַ לֹא יַקְנֶה וְלֹא מָנוֹחַ'.

‘רַבִּי! זֶה הַגּוֹרָל’, שָׁאַלְתִּי, 'מַה הוּא? (67)

      וּמָה חֻקּוֹ, שֶׁכֹּה יָדוֹ שַׁלֶּטֶת

     בְּכָל יְקָר תֵּבֵל, לְפִי מִלֶּיךָ?'

עָנָה: 'הוֹי יְצוּרִים דַּלֵּי הַדָּעַת! (70)

     מָה רַבָּה הַסִּכְלוּת, אֶתְכֶם שִׁחֵתָה!

     חֶפְצִי כִּי תִשְׁמַע־לִי וְתוֹסֶף לֶקַח:

הוּא שֶׁדַּעְתּוֹ מִכָּל־נִסְתָּר נִשְׂגֶּבֶת, (73)

     יָצַר שָׁמַיִם וְשָׂרִים הִפְקִיד בָּם,

     לְמַעַן זֶה לָזֶה יָאִיר כָּל חֵלֶק,

כִּי בַד בְּבַד פָּרַס שִׁפְעַת הַזֹּהַר. (76)

      וְכֵן גַּם לִשְׂכִיּוֹת חַיֵּי הַחֶלֶד

     הִפְקִיד בְּחָכְמָתוֹ נָשִׂיא וָמֶלֶךְ,

הַמַּחֲלִיף עִתּוֹת הַבְלֵי הָאשֶׁר (79)

     מִגּוֹי אֶל גּוֹי, מִשֵּׁבֶט אֱלֵי שֵׁבֶט,

     וְאֵין עֲצַת אֱנוֹשׁ אֲשֶׁר תּוּכַל לוֹ.

לָכֵן יִשְׁלַט גּוֹי זֶה, וְזֶה יָשֹׁחַ, (82)

     לְפִי מִשְׁפַּט גּוֹרָל, וְהוּא בַּסֵּתֶר

     נִטְמָן כְּהִטָּמֵן נָחָשׁ בָּעֵשֶׂב.

דֵּעוֹתֵיכֶם נֶגְדּוֹ לֹא תִתְיַצֵּבְנָה: (85)

     הוּא דָן, גּוֹזֵר, מֵקִים בִּתְחוּם עֻזֵּהוּ,

     כִּשְׁאָר אֵלִים בְּמִשְׂרוֹתָם אַף הֵמָּה.

חֲלִיפוֹתָיו לָנֶצַח לֹא תִשְׁבֹּתְנָה; ⁵⁰ (88)

     יָחִישׁ אֶת־מַעֲשׂוֹ מִן הַהֶכְרֵחַ,

     עַל כֵּן מַהֵר חוֹזֵר גַּלְגַּל הָעשֶׁר!

הוּא הַגּוֹרָל, אֲשֶׁר יְקַלֲלֶנּוּ (91)

     גַּם מִי אֲשֶׁר עָלָיו לָתֵת לוֹ שֶׁבַח

     וְלִבְלִי חֹק וָצֶדֶק יְחָרְפֶנּוּ;

וְהוּא שָׁלֵו וְלֹא יִשְׁמַע לָאֵלֶּה: (94)

     עִם יֶתֶר יְצוּרֵי רֵאשִׁית שָׂמֵחַ,

     גוֹלֵל אֶת גַּלְגִּלּוֹ, עוֹלֵץ בְּשֶׁלֶו!

אַךְ רֵד לִדְוַי נוֹסָף: עַתָּה שׁוֹקֵעַ ⁵¹ (97)

     כְּבָר כָּל כּוֹכָב, עִם עֲלוֹתוֹ יָצָאתִי,

     וְלֹא לִשְׁהוֹת מִדַּי צֻוָּה עָלֵינוּ!'

בַּחוּג עַד לַגָּדָה מִמּוּל עָבַרְנוּ (100)

     מֵעַל מַעְיָן רוֹתֵחַ וּמֵגִיחַ

     אֱלֵי נָקִיק אֲשֶׁר מֵימָיו כָּרוּהוּ.

מֵי הַיּוּבַל מֵאַרְגָּמָן קָדָרוּ; (103)

     וְעִם גַּלָּיו הָאֲפֹרִים הָלַכְנוּ,

     וְשָׁם בִּשְׁבִיל אָיֹם יָרַדְנוּ מָטָּה.

בִּנְפֹל הַנַּחַל הֶעָגוּם לָעֹמֶק (106)

     עַד סַף אַבְנֵי מָגוֹר, צוּרֵי צַלְמָוֶת,

     מֵימָיו יוֹצְרִים אֲגַם, וּסְטִיקְסְ קָרְאוּ לוֹ.

מַבִּיט וּמִשְׁתָּאֵה, דּוּמָם עָמַדְתִּי (109)

     כִּי בוֹ צְלָלִים מְגֹאָלִים בְּרֶפֶשׁ

     כֻּלָּם עֵירֹם וְעֵינֵיהֶם תִּזְעַפְנָה;

הִכּוּ, לֹא רַק בַּיָּד, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, (112)

     כִּי גַם בָּרֹאשׁ, גַם בֶּחָזֶה, בָּרֶגֶל;

     אִישׁ בְּשִׁנָּיו פִּשַּׁח נִתְחֵי אָחִיהוּ.

‘בְּנִי’, שָׂח מוֹרִי: 'אֶל הַנְּשָׁמוֹת שִׂים עַיִן (115)

     אֲשֶׁר אֶת־כָּל־יִצְרָן אָכַל הַכָּעַס,

     וְדַע לְךָ, כִּי תַחַת עֵין הַמָּיִם

יֵשׁ עֵדֶר הַנֶּאְנָח וְהַשּׁוֹלֵחַ (118)

     בְּאֶנְקוֹתָיו בּוּעוֹת בּוּעוֹת לְמַעְלָה:

      הֲלֹא תִרְאֵן בְּכָל אֲשֶׁר תַּבִּיטָה'.

מִן הַיָּוֵן עוֹלֶה קוֹלָם: 'קָדַרְנוּ (121)

     בְּנֹפֶת הָאֲוִיר הַשָּׂשׂ בַּשֶּׁמֶשׁ,

     כִּי בָנוּ קָם, זָחַל קִיטוֹר הַכָּעַס; ⁵²

כֵּן פֹּה נַקְדִּיר עַתָּה בִּשְׁחוֹר הָרֶפֶשׁ'. (124)

     בְּתוֹךְ גְרוֹנָם שִׁיר זֶה מְגַרְגְּרִים הֵם,

     כִּי לֹא יָכִינוּ קוֹל צָלוּל לַשְׁמִיעַ.

כֹּה בְּבִצַּת הַזֻּהֲמָה סוֹבַבְנוּ (127)

     עִגּוּל רָחָב בֵּין טִיט וְחוֹף יַבֶּשֶׁת,

     וְעַל סוֹבְאֵי הַבֹּץ רוֹאוֹת עֵינֵינוּ.

וּכְתֹם דַּרְכֵּנוּ מוּל מִגְדָּל נִצָּבְנוּ. (130)

שִׁיר שְׁמִינִי

טרם הגיעו למגדל ראו בראשו להבות שתים, ולהבה שלישית משגרת להם אותות ממרחק. פה הם רואים את פליגיאס, הממהר לבוא להעבירם. שניהם יורדים בסירתו ומפליגים דרך הצולה, היא החוג החמישי. בדרכם פונה צל אחד אל דאנטי, ודאנטי מכיר בו את פיליפו ארג’ינטי, הנודע בפירינצי כאיש חימות ובעל גאוה. בלכתם משם שומע דאנטי מרחוק קול יללות. וירגיליוס מסביר לו כי זאת היא עיר דיס, בירת השטן. הוא מביט נכחו ומבעד לאדים הוא רואה את מגדלי העיר והנה הם אדומים כאלו יצאו מן הלהבות. פליגיאס מניח אותם לפני שער העיר, והמון מלאכים אשר נפלו במרד לוציפר, עוצרים אותם מהכנס לעיר.

וּבְעוֹד הַדֶּרֶךָ רַב לִפְנֵי בוֹאֵנוּ (1)

     עַד רֶגֶל הַמִּגְדָּל גְּאֵה הַגֹּבַהּ,

     אֱלֵי גַגּוֹ הָרָם נִשְּׂאוּ עֵינֵינוּ,

כִּי שְׁנֵי רִשְׁפֵּי אִשִּׁים עָלָיו רָאִינוּ, (4)

     לָהֶם שְׁלִישִׁית רִמְזֵי אוֹתוֹת שָׁלָחָה,

     וְדַל נִרְאָה אוֹרָהּ, מֵרֹב הָרֹחַק.

וְאָז אֶל יָם כָּל־הַחָכְמוֹת פָּנִיתִי (7)

     לִשְׁאֹל: 'מַה־זֶּה אוֹמֵר, ומָה עוֹנָה לוֹ

     הָאֵשׁ הַהִיא? וּמִי הִצִּית אֶת אֵלֶּה?'

וְשָׂח אֵלַי: 'מֵעַל גַּבֵּי הָרֶפֶשׁ (10)

     אֶת־כָּל־הַבָּא הֲלֹא תַּכִּיר גַּם עַתָּה,

     אִם אֵד הַבֹּץ לֹא יְלִיטוֹ מִמֶּךָּ'.

כֹּה לֹא תַפְלִיט הַקֶּשֶׁת אֶת חִצֶּיהָ, (13)

     לְמַעַן בָּאֲוִיר לָטוּס יָחִישׁוּ,

     כְּעוּף סִירָה קַלָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי

עַל פְּנֵי הַמַּיִם שָׁטָה לִקְרָאתֵנוּ, (16)

     וְרַק מַלָּח אֶחָד יְנַהֲלֶנָּה,

     צוֹעֵק: ‘הֲלֹא כִּי בָאת, נִשְׁמַת הָרֶשַׁע!’ ⁵³

‘פְלֶגְיַס, פְלֶגְיַס! לַשָּׁוְא תִּצְעַק הַפָּעַם!’,⁵⁴ (19)

     אָמַר שָׂרִי, 'כִּי לֹא תִשְׁמֹר אוֹתָנוּ

     בִּלְתִּי עַד נַעֲבֹר מֵימֵי הַגֶּבֶא!'

כָּאִישׁ אֲשֶׁר גִּלָּה מִרְמוֹת עָשׂוּ לוֹ, (22)

     וּבְהַכִּירוֹ וַיִּתְאַנַּף עַל אֵלֶּה,

     כֵּן בִּפְלֶגְיַס פָּרַץ הֲמוֹן הַזָּעַף.

יָרַד מוֹרִי אֱלֵי סִירַת הָרוּחַ (25)

     וְאֶל צִדּוֹ אַחַר כֵּן הוֹרִידָנִי,

     וְרַק עִם הִסָּפְחִי נִכַּר בָּהּ טֹעַן. ⁵⁵

כִּמְעַט תּוֹךְ הַסִּירָה הָיִינוּ שְׁנֵינוּ, (28)

     שָׁט הָאֳנִי עַתִּיק יָמִין בַּמָּיִם,

     מַרְבֶּה חֲתֹר מִמִּשְׁפָּטוֹ עַד הֵנָּה.

וְעֵת עָבַרְנוּ אֶת יִבְלֵי הַקֶּטֶב, (31)

     נִצַּב מוּלִי אֶחָד מְכֻסֶּה רֶפֶשׁ,

     שָׂח: ‘מִי אַתָּה, לִפְנֵי יוֹמְךָ הִגַּעְתָּ?’

‘אִם בָּאתִי, פֹּה לֹא אֶשָּׁאֵר’, עָנִיתִי, (34)

     ’אַךְ מִי אַתָּה, כֹּה רַב פִּגּוּל פָּנֶיךָ?'

     שָׂח: ‘הֵן תִּרְאֶה, כִּי אִישׁ בּוֹכֶה הִנֵּנִי!’

עָנִיתִי לוֹ: 'בָּעֶצֶב וּבַבֶּכִי (37)

     אַתְּ, נֶפֶשׁ אֲרוּרָה, פֹּה הֵרָקֵבִי,

     כִּי הִכַּרְתִּיךְ, עַל אַף כָּל־שִׁקּוּצָיִךְ!'

אֶת־שְׁתֵּי יָדָיו אֶל הַסִּירָה הִשְׁלִיחַ, (40)

     וַיַּרְא מוֹרִי וַיַּחַשׁ הַדִּיחֶנּוּ,

     קוֹרֵא: ‘שׁוּב רֵד אֶל הַכְּלָבִים כָּמוֹךָ!’

אָז אֶת־עָרְפִּי חִבֵּק, נִשְּׁקַנִי מֵצַח (43)

     וּפִיו קָרָא: 'הוֹי אִישׁ אֲצִיל הָרוּחַ!

     אַשְׁרֵי הָאֵם, אֲשֶׁר אוֹתְךָ חִבֵּלָה!

זֶה בַּחַיִּים הָיָה לְהוּט הַשַּׁחַץ, (46)

     אֵין טוֹב אֲשֶׁר אֶת זִכְרוֹנוֹ יַשְׁבִּיחַ:

     עַל כֵּן פֹּה נִשְׁמָתוֹ כֹּה מִתְאַנֶּפֶת!

הוֹי, הַגֵּאִים בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת בַּחֶלֶד, (49)

     וּפֹה כַּחֲזִירִים בַּטִּיט יִרְבָּצוּ,

     וִיהִי זִכְרָם אַךְ תַּאֲלָה וָקֶלֶס!'

‘מוֹרִי’, עָנִיתִי, 'מַה־מְּאֹד נִכְסַפְתִּי (52)

     שׁוּר אֶת הָאִישׁ פֹּה בִּצְפִיעִים טוֹבֵעַ

     לִפְנֵי צֵאתֵנוּ מֵאֲגַם הַדֹּמֶן!'

וַיַּעַן לִי: בְּטֶרֶם לְעֵינֶיךָ (55)

     יָרְאֶה הַחוֹף, אֶת־רְצוֹנְךָ תַּשְׂבִּיעַ!

     עַל חֵפֶץ זֶה יָאֶה לְךָ לִשְׂמֹחַ'.

וָאֵרֶא עַם הַבֹּץ מִתְעַלְּלִים בּוֹ (58)

     וּמַעֲשֵׂי הַזַּעֲוָה עָשׂוּ בוֹ,

     וְעַד הַיּוֹם עַל זֶה אוֹדֶה אֱלוֹהַּ.

כֻּלָּם גָּעוּ: ‘עֲלֵי פִילִיפּ אַרְגֶ’נְטִי!’ (61)

     וְצֵל הַפְלוֹרֶנְטִינִי מֵרָב־זַעַם

     בִּבְשַׂר עַצְמוֹ שָׁלַח חֲרוֹן שִׁנֵּיהוּ.

פֹּה נַעַזְבוֹ; עָלָיו סַפֵּר לֹא אֶרֶב! (64)

     אַךְ קוֹל מַכְאוֹב בִּשְׁתֵּי אָזְנַי הִכַּנִי,

     וָאֶקְרַע אֶת עֵינַי לַבִּיט קָדִימָה.

וְשָׂח מוֹרִי הַטּוֹב: 'עַתָּה, בֶּן־חֶמֶד, (67)

     לָעִיר, נוֹדַעַת בְּשֵׁם דִּיס, קָרַבְנוּ,⁵⁶

     בָּהּ עַם כָּבֵד, וְרַב הֲמוֹן דָּרֶיהָ'.

אֲנִי: 'אָכֵן, רַבִּי, לִרְאוֹת אוּכַל שָׁם, (70)

     אֵיךְ מַאְדִּימִים בָּעֵמֶק מִשְׂגַּבֶּיהָ,

     כְּמוֹ עוֹלִים מִקֶּרֶב אֵשׁ בּוֹעֶרֶת'.

וְהוּא אֵלַי: 'אַךְ לַהַב אֵשׁ הַנֵּצַח (73)

     בָּם מִתְלַקֵּחַ וְעַל כֵּן יַאְדִּימוּ,

     כִּרְאוֹת עֵינֶיךָ פֹּה בִתְּהוֹם הַשָּׁחַת.'

וּבָאנוּ לְשׁוּחוֹת רַבּוֹת־הָעֹמֶק (76)

     שֶׁאֵת הָעִיר הָעֲצוּבָה הִקִּיפוּ,

     וְכַבַּרְזֶל נִרְאוּ לִי שְׁעָרֶיהָ.

וְרַק אַחַר סִבּוּב אָרֹךְ הִגַּעְנוּ (79)

     לִמְקוֹם שָׁם הַחוֹבֵל בְּקוֹל מֵרִיעַ

     קָרָא: ‘צְאוּ! הִנֵּה מְבוֹא הַקֶּרֶת’.

וְשָׁם שֵׁדִים, אֲשֶׁר מֵרוֹם הָמְטָרוּ, (82)

     בְּאַלְפֵיהֶם עַל הַגַּגּוֹת רָאִיתִי.

     וַיִּגְעֲרוּ בְקֶצֶף: 'מִי הַנֶּפֶשׁ,

מִבִּלְתִּי מוֹת דּוֹרְכָה מַלְכוּת הַמָּוֶת?' (85)

     וְאוֹת נָתַן מוֹרִי עֲשִׁיר הַדַּעַת,

     כִּי רַב חֶפְצוֹ דַּבֵּר אִתָּם בַּסֵּתֶר.

אָז עֶבְרָתָם מְעַט עָצְרוּ וְשָׂחוּ: (88)

     ’יָחִיד תָּבוֹא! וְזֶה יָשׁוּב יֵלֵךְ לוֹ

     שֶׁכֹּה זָדָה לִבּוֹ אֶל מַמְלַכְתֵּנוּ;

יָשׁוּב בָּדָד בְּדֶרֶךְ הָאִוָּלֶת! (91)

     יְנַס, אִם יֵדַע! אַךְ אַתָּה עֲמֹד פֹּה,

     כִּי בִישִׁימוֹן הָאֹפֶל הִנְהַגְתָּהוּ!'

צֵא וַחֲשֹׁב, קוֹרֵא, אִם לֹא נוֹאַשְׁתִּי (94)

     עֵת הַמִּלִּים הָאֲרוּרוֹת הָלְמוּ בִי,

     כִּי עוֹד לָצֵאת מִשָּׁם לֹא הֶאֱמָנְתִּי.

'מַדְרִיךְ אָהוּב, יוֹתֵר מִשִּׁבְעָתַיִם (97)

     מִבְטָח הָיִיתָ לִי וְדִלִּיתָנִי

     מֵעֹמֶק הַמְּצוּקוֹת, בָּהֶן נִסְכָּנְתִּי!

אַל נָא, בִּכְשֹׁל רוּחִי אַל תַּשְׁלִיכֵנִי, (100)

     וְאִם נִבְצַר מִמֶּנִּי לֶכֶת הָלְאָה,

     נָשׁוּב נָא חִישׁ יַחְדָּו בַּדֶּרֶךְ בָּאנוּ!'

וְשָׂח הַשַּׂר, אֲשֶׁר עַד כֹּה לִוָּנִי: (103)

     ’אַל תְּפַחֵד, אִישׁ לֹא יִמְנַע דַּרְכֵּנוּ,

     כִּי חֶסֶד רָם חַנָנוּ לַעֲבֹר בָּהּ!

חַכֵּה לִי פֹה; וְאִם נוֹפֵל רוּחֶךָ, (106)

     אַמְּצֵהוּ וְהַרְוֵהוּ יֵין תּוֹחֶלֶת,

     כִּי בְשִׁפְלַת הַתְּהוֹם לֹא אֶעֶזְבֶךָּ!'

כֹּה סָר אָבִי מִמֶּנִּי וּנְטָשַׁנִי (109)

     וָאֶשָּׁאֵר עוֹמֵד נָתוּן לַשֶּׂפֶק,

     כִּי ‘הֵן’ וָ’לֹא' בְּמוֹ לִבִּי נִלְחָמוּ.

מַה לִּפְנֵיהֶם הִצִּיעַ, לֹא שָׁמַעְתִּי, (112)

     אַךְ לֹא הֶאְרִיךְ עָמְדוֹ עִם הַשֵּׁדִים שָׁם,

     כִּי הִתְחָרוּ לִקְפֹּץ לִפְנִים הַקֶּרֶת,

וַיִּסְגְּרוּ אוֹיְבֵינוּ שְׁעָרֶיהָ (115)

     בִּפְנֵי שָׂרִי, וְהוּא נִשְׁאַר מִחוּץ לָהּ,

     וַיִּפֶן אֶל מוּלִי בְּכֹבֶד רָגֶל.

עֵינָיו הוֹרִיד, גַּם סָר כָּל־אֹמֶץ רוּחַ (118)

     מֵעַפְעַפָּיו, וּבִנְאָקוֹת הִבִּיעַ:

     ’מִי הֵם עוֹצְרֵי בוֹאִי בָתֵּי הַסֵּבֶל!'

וְלִי אָמַר: 'אִם בְּרָגְזִי תִּרְאֵנִי, (121)

     אַל תִּבָּעֵת, כִּי נִצְחוֹנִי בָטוּחַ,

     וְנֶגֶד כָּל הַמִּתְקוֹמֵם אַצְלִיחַ,

כִּי זֹאת חֻצְפַּת־רוּחָם לֹא חֲדָשָׁה הִיא: (124)

     בַּשַּׁעַר, שֶׁסִּתְרוֹ קָטָן, הֶרְאוּהָ, ⁵⁷

      וְהוּא עוֹמֵד עַד כֹּה בְּאֶפֶס בְּרִיחַ,

עָלָיו רָאִיתָ אֶת מִכְתַּב הַמָּוֶת; (127)

     וּכְבָר יוֹרֵד מֵעֵבֶר לוֹ וָהֵנָּה,

      לְאֵין מַנְהִיג, בֵּינוֹת חוּגֵי הָאֹפֶל,

אֶחָד, בִּפְנֵי עֻזּוֹ תָבְקַע הַקֶּרֶת'.⁵⁸ (130)

שִׁיר תְּשִׁיעִי

פני דאנטי מחוירות מפחד בראותו את וירגיליוס שב ונהדף מהשער על ידי השדים. וירגיליוס מבקש לנחמו, אבל מליו המסובכות מגדילות את פחדו של דאנטי. אין הם יכולים בכח עצמם להכנס לעיר דיס. שלוש הפוריות מופיעות לפתע ומאימות על דאנטי. וירגיליוס מצוה עליו לסוב, ומכסה עיניו לבל יראה אותן. המלאך, אשר וירגיליוס מחכה לעזרתו, בא דרך הביצה, מגרש את השדים ופותח את השער. המשוררים נכנסים באין עוזר, ולפניהם עמק רחב מלא קברים בוערים. פה החוג הששי. בקברים אלה נענשים כל הכופרים למיניהם. המשוררים פונים ימינה ומהלכים בין להבות הקברים ובין חומות העיר הגבוהות.

חִוְרַת פָּנַי, שֶׁעַל פַּחְדִי הֵעִידָה (1)

     עֵת רְאוֹתִי בְסֹב מוֹרִי אָחוֹרָה,

     לַסְתִּיר אֶת רָגְזָתוֹ חִישׁ הֱנִיעָתּוּ;

נִצַּב כָּאִישׁ הַמַּאֲזִין לִשְׁמֹעַ, (4)

     כִּי לֹא יָכְלָה עֵינוֹ חֲדֹר לָרֹחַק

     בְּעַב הָעֲרָפֶל בִּשְׁמֵי הָאֹפֶל.

''הֲלֹא גָבוֹר נִגְבַּר עַל נַפְתּוּלֵינוּ', (7)

     הִתְחִיל, 'וָלֹא?.. נִשָּׂא הִבְטִיחַ עֵזֶר!..

     הוֹ מִי יִתֵּן וְחִישׁ יָבוֹא שָׁלִיחַ!'

רָאִיתִי, כִּי רֵאשִׁית מִלָּיו כִּסָּה הוּא (10)

     בְּדִבּוּרִים שֶׁאַחַר כֵּן הִשְׁמִיעַ,

     וּבְקוֹל אַחֵר סִיֵּם מִשֶּׁפָּתַח בּוֹ.

וּבְכָל זֹאת הִפְחִידַנִי מֶלֶל פִּיהוּ, (13)

     כִּי מִדְּבָרָיו הַנִּפְסָקִים לָמַדְתִּי

     רָעוֹת אוּלַי יוֹתֵר מִשֶּׁהִבִּיעַ.

'הֲיֵשׁ וּבָא לִתְהוֹם הַפֶּלֶךְ הֵנָּה (16)

     מִקֶּרֶב חוּג רִאשׁוֹן אֶחָד מֵאֵלֶּה,⁵⁹

     אֲשֶׁר עָנְשָׁם רַק הֶרֶס הַתּוֹחֶלֶת?'

שָׁאַלְתִּי, וְעָנָה: 'מִבְּנֵי חוּגֵנוּ (19)

     רַק לְעִתִּים בְּדֶרֶךְ זוֹ הָלָכוּ,

     אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ בָּהּ כַּף רַגְלִי הַפָּעַם.

אָמְנָם יָרַדְתִּי גַּם מִקֹּדֶם הֵנָּה, (22)

     יוֹם הִשְׁבִּיעַתְנִי אֵרִיכְטֹון מִרְשָׁעַת,⁶⁰

     שֶׁלַּגּוּפוֹת רוּחָן הַחַי הֵשִׁיבָה;

כִּמְעַט מִלְּבוּשׁ גּוּפִי אֲזַי יָצָאתִי, (25)

     וַתּוֹלִיכֵנִי לַחוֹמוֹת הָאֵלֶּה

     לְמַעַן אַעַל צֵל מַהָאִשְׁקוֹרֶת.

אֵין בּוֹר אָפֵל מִזֹּאת, נִדָּח כָּמוֹהָ (28)

     מִשְּׁמֵי מָרוֹם אֲשֶׁר הַכֹּל יָסֹבּוּ.

     נוֹדַע לִי הַנָּתִיב, עַל כֵּן בְּטַח בִּי!

זֶה הָאֲגַם, מִמֶּנוּ קָם הַצַּחַן, (31)

     סוֹבֵב־אֶת קֶרֶת הַיָּגוֹן כַּמֵּזַח,

     בָּהּ לֹא נָבוֹא בְּלִי רָגְזָה וָמֶמֶר'.

וְעוֹד דִּבֶּר, אַךְ לֹא הַכֹּל זָכַרְתִּי, (34)

     כִּי כֵן נִשְּׂאָה עֵינִי כֻלָּהּ לְמַעְלָה,

     אֶל גֹּבַהּ הַמִּגְדָּל הַמִּתְלַקֵּחַ.

וְשָׁם לְפֶתַע קָמוּ וְנִצָּבוּ, (37)

     מְכֻסּוֹת־דָּם, שָׁלשׁ שֵׁדוֹת הַתֹּפֶת:

     מַרְאָן וּמִצְעָדָן כִּבְנוֹת הָאָרֶץ,

וְצִפְעוֹנִים יְרַקְרַקִּים חָגָרוּ, (40)

     וּפֶתֶן וּשְׁפִיפוֹן בִּמְקוֹם הַשַּׂעַר

     רַקּוֹתֵיהֶן הָאֲיֻמּוֹת לָפָתוּ.

וְשָׂח אֲשֶׁר הֵיטִיב לָדַעַת אֵלֶּה (43)

     שִׁפְחוֹת מַלְכַּת הָאֵבֶל, אֵבֶל נֶצַח;

     ’הַבֵּט בָּאֵרִינְיוֹת עַזּוֹת הָרֶשַׁע!

זֹאת לִשְׂמֹאלֵנוּ, הֲלֹא הִיא מֵגֵירָה, (46)

     אֲלֶקְטוֹ מְיַלֶּלֶת לִימִינֵנוּ

     וְטִיסִיפוֹן בַּתָּוֶךְ', וְלֹא שָׂח עוֹד.

בַּצִּפָּרְנַיִם אֶת־חָזָן שִׁסֵּעוּ, (49)

     וְכַף אֶל כַּף סָפְקוּ וְקוֹל הֵרִימוּ,

     עַד לַזַּמָּר מֵרֹב חִילִי נִלְחַצְתִּי.

‘תָּבוֹא מֵידוּזָה, וּנְשִׁיתֶנּוּ אֶבֶן!’ ⁶¹ (52)

     בְּהַשְׁפִּילָן מַבָּט כֻּלָּן קָרָאוּ,

     ''לַשָּׁוְא נָשָׂאנוּ אָז לִזְדוֹן תֵּסֵיאוּס!' ⁶²

'סֹב, סֹב אָחוֹר! עֲצֹם, כַּסֵּה עֵינֶיךָ! (55)

     כִּי אִם תָּבוֹא גוֹרְגּוֹנָה וְתִרְאֶנָּה,⁶³

      וְלֹא תוּכַל עֲלוֹת מִפֹּה לָנֶצַח'.

כֹּה שָׂח מוֹרִי, וְהוּא עַצְמוֹ הִפְנָנִי, (58)

      אַף לֹא בָטַח בִּשְׁתֵּי יָדַי אָנֹכִי,

     כִּי עֲלֵיהֶן גַּם בְּיָדָיו כִּסָּנִי.

הוֹ אֲנָשִׁים בָּרֵי הָגוּת וָדַעַת, (61)

     הַשְׂכִּילוּ בִין אֶת־נְצוּרוֹת הַלֶּקַח

     מִתַּחַת לוֹט הַזֶּמֶר הַתָּמוּהַּ!

עַל הַגַּלִּים הָעֲכוּרִים שָׁמַעְתִּי (64)

     קוֹל רַעַשׁ הַמָּלֵא מָגוֹר וָפַחַד:

     הִסְעִיר הַיָּם, וּשְׁנֵי חוֹפָיו רָעָדוּ.

כֹּה רוּחַ, קָם מֵרִיב שָׁרָב וָקֶרַח, (67)

     לְלֹא מַעְצוֹר יִסְעַר עֲלֵי־הַחֹרֶשׁ,

     יִתּשׁ, יַפִּיל, יַעְקֹר עֲצֵי הַיַּעַר,

וּמִשְׁבָּרָיו הָעֲנָפִים יִסְחָפוּ, (70)

      יִדְרֹךְ גֵּאֶה בֵינוֹת עָבֵי הָאֵפֶר,

     וְאֶת־הָעֵדֶר וְרוֹעָיו יַבְרִיחַ.

גִּלָּה מוֹרִי עֵינַי: ‘אֶל עָל’, אָמַר לִי, (73)

     ’לַקֶּצֶף הָעַתִּיק הַפְנֵה עֵינֶיךָ

     לִמְקוֹם שָׁם רַבָּה מְלֵחַת הָעֶשֶׁן!'

כַּצְּפַרְדְּעִים, מִפְּנֵי אֵיבַת הַצֶּפַע (76)

     כֻּלָּן תֹּאבַדְנָה בִמְצוּלוֹת הַמָּיִם

      עַד יֵעָרְמוּ עַל הַקַּרְקַע כֻּלָּנָה,

כֵּן פֹּה אַלְפֵי רוּחוֹת־מִשְׁחָת רָאִיתִי (79)

     נָסִים מִפְּנֵי אֶחָד, אֲשֶׁר רִחֵפוּ

     רַגְלָיו עַל מֵי הַסְּטִיקְס וְלֹא הִרְטִיבוּ.

מֵעַל עֵינָיו הָדַף תִּמְרוֹת הָאֹפֶל (82)

     בִּשְׁלֹחַ מוּל פָּנָיו יַד שְׂמֹאל כָּל פָּעַם,

     וְרַק מִפֶּגַע זֶה נִרְאֶה יָגֵעַ.

כִּי צִיר שָׁמַיִם הוּא, לָבִין הֵיטַבְתִּי, (85)

     וְאֶל מוֹרִי פָּנִיתִי וַיִּרְמֹז לִי,

     וּמוּל פָּנָיו דּוּמָם הִשְׁתַּחֲוֵיתִי.

מַה בְּעֵינַי שָׂגַב גְּאוֹן מַרְאֵהוּ! (88)

     נִגַּשׁ לַשַּׁעַר, בִּזְמוֹרָה נָגַע בּוֹ

      וַיִּפְתָּחוֹ, וְאֵין עוֹמֵד נֶגְדֵּהוּ.

‘הוֹ, דּוֹר בָּזוּי, עַם מְגֹרָשׁ מִשָּׁחַק’, (91)

     הִתְחִיל עַל הַמִּפְתָּן מְלֵא הַבַּהַל,

     ’מֵאַיִן הַחֻצְפָּה, אֶתְכֶם שָׁטָפָה?

מַה תִּתְנַשְּׂאוּ לִבְעֹט בִּרְצוֹן הַכֹּחַ (94)

     אֲשֶׁר חֶפְצוֹ לֹא יִמָּנַע לָנֶצַח,

     וּכְבָר הִרְבָּה אֶת־עֱנוּתְכֶם לֹא פָעַם?

כִּי תִתְאַמְּצוּ עַל הַגּוֹרָל, מַה בֶּצַע? (97)

     הֵן לְקֶרְבֶּר שַׂרְכֶם, אִם תִּזְכְּרוּ עוֹד, ⁶⁴

     גַּם לֹעַ גַּם צַוָּאר עַל זֶה נִקְרָחוּ!'

וְסָב וְשָׁב בַּדֶּרֶךְ הַנִּתְעֶבֶת, (100)

     מִלָּה לֹא שָׂח אֵלֵינוּ, וּמַרְאֵהוּ

     כְּאִישׁ, נִפְעָם בַּחֲרָדָה אַחֶרֶת

מִשִּׂים לֵבָב לַקָּם מִמּוּל עֵינֵיהוּ. (103)

     דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ בְּבִטָּחוֹן מִלְאוּנוּ

     לָשִׂים אֱלֵי הָעִיר אֶת־פְּעָמֵינוּ,

אַף בָּאנוּ בָהּ בְּלִי מָדוֹן וָמֶרֶר. (106)

      וְאָנֹכִי, אֲשֶׁר לִרְאוֹת נִכְסָפְתִּי

     חוֹמוֹת הָעִיר וְכָל אֲשֶׁר תַּקֵּפְנָה,

אֶת־מַבָּטַי סוֹבַבְתִּי וְרָאִיתִי (109)

     שָׂדֶה רְחַב יָדַיִם מִכָּל־עֵבֶר,

     וְהוּא מָלֵא כְאֵב, עִנּוּי וָסֵבֶל.

וְכַמִּישׁוֹר בְּאַרְלִי, אֲשֶׁר שָׁמָּה ⁶⁵ (112)

     מֵי הָרוֹדַן נִקְוִים, וְעַל יַד פּוֹלָא,

     שָׁם יָם קְוַרְנֵר רוֹחֵץ חוֹפֵי אִיטַלְיָה,

כֻּלּוֹ עָקֹב מֵרֹב קִבְרֵי הָאָרֶץ, (115)

     כֵּן בַּשָּׂדֶה הַזֶּה בּוֹרוֹת רָאִיתִי,

     אַךְ רַע מַרְאָם וְעִקּוּלָם מֵאֵלֶּה;

כִּי לֶהָבוֹת בֵּין הַבּוֹרוֹת נִפְזָרוּ, (118)

     וְכֹה גָבַר חֻמָּן, שֶׁאֵשׁ נוֹסֶפֶת

     לֹא תִדָּרֵשׁ לְכָל בַּרְזֶל לִמְלֶאכֶת.

כָּל מִכְסֵיהֶם מֵעַל פִּיהֶם הוּרָמוּ, (121)

     וּבְכִי עָלָה מֵהֶן, הִי מַר כַּמָּוֶת,

     קוֹלוֹת, עַל סֵבֶל וֶעֱנוּת הֵעִידוּ.

וָאֶפְתַּח פִּי: 'מוֹרִי, מִי הֵם, הַגִּידָה, (124)

     אֲשֶׁר קְבוּרִים בְּתוֹךְ בּוֹרוֹת כָּאֵלֶּה,

     בְּהִי וּנְהִי עַל הִמָּצְאָם יָעִידוּ?'

‘אֲבוֹת מִינוּת, תַּלְמִידֵיהֶם’, עָנָנִי, (127)

     ’מִכָּל סִיעָה וָכַת בָּזֶה הוּשָׂמוּ,

     וְקִבְרֵיהֶם לְאֵין מִסְפָּר נִטְעָנוּ;

פֹּה מִין מָצָא מִינוֹ בְּבֶטֶן קֶבֶר, (130)

     בָּזֶה יִגְבַּר, בָּזֶה יִמְעַט הַלָּהַב!'

     וְכַאֲשֶׁר פָּנָה מוֹרִי יָמִינָה,

בֵּין יִסּוּרִים וְרוּם חוֹמוֹת צָעָדְנוּ. (133)

שִׁיר עֲשִׂירִי

דאנטי רואה כי אבני הקברים מורמות ושואל אם יש לראות את הרוחות שבתוכם, וירגיליוס עונה כי פה נקברו תלמידי אפיקורוס ומיד יראה אותם. והנה נפש פארינאטא, המנהיג הגיבליני הידוע, פונה אל דאנטי מתוך אחד הקברים. פארינאטא היה חותנו של גוידו קאואלקאנטי, ידידו הנאמן של דאנטי. אביו של גוידו, קאואלקאנטי די קאואלקאנטי, קם אף הוא מאותו קבר לשמע קולו של דאנטי לראות שמא עוד מי (אולי גוידו) נמצא שם. בין יתר הדברים מנבא פארינאטא לדאנטי כמה תארך גלותו. הוא מבאר, כי הרוחות בתופת רואים רק את אשר יתרחש בעתיד הרחוק, ואינם יודעים דבר מן המתרחש בהוה.

בְּמִשְׁעוֹל צַר עַתָּה הָלַכְנוּ הָלְאָה (1)

     בֵּין עִנּוּיִים וּבֵין חוֹמוֹת הַקֶּרֶת;

     מוֹרִי בָּרֹאשׁ וּבְעִקְבוֹתָיו אָנֹכִי.

'אַבִּיר מִדּוֹת, אֲשֶׁר כִּרְצוֹן לִבֶּךָ (4)

     בֵּינוֹת חוּגֵי הַחֲטָאִים תַּנְחֵנִי!

      עֲנֵה לְשֶׁאֱלוֹת לִבִּי', אָמַרְתִּי,

'הַאֶת הַמּוּטָלִים בֵּין הַבּוֹרוֹת פֹּה (7)

     נוּכַל לִרְאוֹת? הֲלֹא הוּסְרָה כָּל־אֶבֶן

     מֵעַל קִבְרָם וְאֵין שׁוֹמֵר עָלֵימוֹ!'

וַיַּעַן לִי: 'שׁוּב יִסָּגְרוּ כֻלָּהַם (10)

     בְּיוֹם מִגֵּיא יְהוֹשָׁפָט יָשׁוּבוּ ⁶⁶

     עִם גּוּפוֹתָם, עַל אֲדָמוֹת עָזָבוּ.

מֵעֵבֶר זֶה אֶת־קִבְרֵיהֶם מָצָאוּ (13)

     אֶפִּיקוּרוֹס עם תַּלְמִידָיו, הֶאְמִינוּ ⁶⁷

     כִּי עִם הַגּוּף גַּם הַנְּשָׁמָה גוֹוַעַת.

גַּם עַל הַשְּׁאֵלָה, אוֹתִי שָׁאַלְתָּ, (16)

     בֵּין אֵלֶּה שָׁם תִּמְצָא אֶת־מַעֲנֶךָ,

     גַּם עַל מַשְׂאוֹת לִבְּךָ שֶׁלֹּא הִזְכַּרְתָּ'.

אֲנִי: 'הֵן לֹא אֲכַס דָּבָר מִמֶּךָּ ⁶⁸ (19)

     מוֹרִי הַטּוֹב! רַק בְּדִבּוּר הִמְעַטְתִּי,

     וְלֹא אַחַת כֵּן פִּיךָ הִזְהִירָנִי!';

'הוֹ הַטּוֹסְקָנִי, שֶׁבְּעִיר הַלַּהַב (22)

     תִּדְרֹךְ, אִישׁ חַי, וַאֲדִיבוֹת תַּבִּיעַ,

     הוֹאִילָה־נָא, בָּזֶה עֲצֹר רַגְלֶךָ!

הֲלֹא תָעִיד עָלֶיךָ לְשׁוֹנֶךָ, (25)

     כִּי בֶן הָאָרֶץ הַנָּאוָה הִנֶּךָּ,

     אֲשֶׁר אוּלַי לְסֵבֶל לָהּ הָיִיתִי!'

קוֹל זֶה מִבּוֹר אֶחָד עָלָה לְפֶתַע; (28)

     עַל כֵּן בְּחֶרְדָּתִי מְעַט יָסַפְתִּי

     לִקְרֹב לִשְׁכֶם מוֹרִי הַמַּדְרִיכֵנִי.

וְהוּא אֵלַי: 'סֹב, סֹב נָא! מֶה הָיָה לָךְ?! (31)

     אֶת פָרִינָטָא שׁוּר, נִצָּב מוּלֶךָ! ⁶⁹

      כֻּלּוֹ רְאֵה, מֵחֲלָצָיו וָמָעְלָה!'

וּכְבָר עֵינַי בְּמוֹ פָנָיו נָתַתִּי. (34)

     הוּא הִזְדַּקֵּף, מֵרִים חָזֶה וָמֵצַח,

     כְּבָז לַתֹּפֶת, בָּז לְעִנּוּיֶיהָ!

וִידֵי מוֹרִי הַנֶּאְמָנוֹת דָּחוּנִי (37)

      מַהֵר בֵּין הַבּוֹרוֹת אֱלֵי הַגֶּבֶר:

     ’יִהְיוּ מִלֶּיךָ סְפוּרוֹת', צִוָּנִי.

וַיְהִי כִּמְעַט אֶל פִּי קִבְרוֹ קָרַבְתִּי, (40)

     הֵצִיץ בִּי מָה, וּבֵין בִּזּוּי לְזָעַף

     שָׁאַל אוֹתִי: ‘מִי הֵם אֲבוֹת בֵּיתֶךָ?’

לְהִשָּׁמֵעַ לְקוֹלוֹ חָפַצְתִּי (43)

     וּבְלִי כַסּוֹת דָּבָר הַכֹּל סִפַּרְתִּי.

     אֲזַי מְעַט אֶת־עַפְעַפָּיו הִגְבִּיהַּ

וַיַּעַן לִי: 'הָיוּ אוֹיְבִים עַד מָוֶת ⁷⁰ (46)

     לִי, לְכִתִּי, לַאֲבוֹתַי כֻּלָּהַם,

      עַד אֶת־חֵילָם גֵּרַשְׁתִּי פַּעֲמָיִם!'

'אִם גַּם גֹּרְשׁוּ, הֵן מִכָּל־קֵן הָגְלוּ שָׁם (49)

     חָזְרוּ גַּם פַּעַם גַּם שְׁנִיָּה', אָמַרְתִּי:

     ’זֹאת הָעָרְמָה בָּנֶיךָ לֹא לָמָדוּ!'

וְצֵל אַחֵר אֲזַי נִרְאָה לָעָיִן, ⁷¹ (52)

     גָּלוּי מִקָּדְקֳדוֹ עַד צַוָּארֵהוּ,

     וְלִי נִדְמֶה, כִּי עַל בִּרְכָּיו קָרַס הוּא;

הִבִּיט סָבִיב כְּמוֹ חָרֵד לָדַעַת (55)

     אִם יַחַד עוֹד אֶחָד אִתִּי הָיָה שָׁם.

     אוּלָם, עֵת מֶנְהוּ סָר כָּלִיל כָּל־חֶשֶׁד,

הֵילִיל: 'אִם בִּגְבוּרַת גְּאוֹן רוּחֶךָ ⁷² (58)

     בְּזֶה הַכֶּלֶא הָעִוֵּר דָּרַכְתָּ,

     אֵי בְנִי אֵפוֹא? מַה־לֹּא נִלְוָה אֵלֶיךָ?'

וָאַעַן לוֹ: 'לֹא לְבַדִּי אָבוֹאָה! (61)

     הַגֶּבֶר, הַנִּצָּב שָׁם, פֹּה מַנְחֵנִי:

     אוּלַי הָיָה שׂוֹנֵא לוֹ גְּוִידוֹ בְּנֶךָ?'

קוֹל דִּבּוּרוֹ וְחֹק עָנְשׁוֹ הוֹרוּנִי (64)

     לָדַעַת אֶל־נָכוֹן אֶת שֵׁם הַגֶּבֶר, ⁷³

     וּמַעֲנֶה בָרוּר עַל כֵּן נָתַתִּי.

פִּתְאֹם נִרְתַּע וּמַר צָעַק: "אֵיכָכָה? (67)

     ’הָיָה', אָמַרְתָּ? בַּחַיִּים אֵינוֹ עוֹד?

     לֹא עוֹד תָּאִיר עֵינָיו אוֹרַת הַנֹּעַם?'

וַיְהִי בִרְאוּת הָאִישׁ כִּי הִתְמַהְמַהְתִּי (70)

     לָתֵת לוֹ מַעֲנֶה לִשְׁאֵלַת פִּיהוּ,

     אָחוֹר נָפַל וְלֹא יָסַף לָקוּם עוֹד.

אַךְ הַנָּדִיב הַהוּא, אֲשֶׁר עָמַדְתִּי (73)

     לְמַעֲנוֹ פֹּה, לֹא שִׁנָּה מַרְאֵהוּ,

     לֹא יֵט צַוָּאר, אַף צֵלַע לֹא יָנִיעַ;

‘וְאִם’, הִמְשִׁיךְ אֶת־אֲמָרָיו מִקֹּדֶם, (76)

     ’אִם בָּעָרְמָה', אָמַר, 'הֵם לֹא הִשְׂכִּילוּ,

     מִצּוֹק יָצוּעַ זֶה זֹאת תַּדְאִיבֵנִי!

אַךְ טֶרֶם עוֹד תָּאִיר מַלְכַּת הַלַּיִל, ⁷⁴ (79)

     בְּפַעַם חֲמִשִּׁים מְלוֹא פָנֶיהָ,

     תֵּדַע מָה הָעָרְמָה הַהִיא תָּצִיק לָךְ!

אַךְ נָא אֱמֹר, וּמִי יִתֵּן שׁוּבֶךָ (82)

     אֶל אוֹר חַיִּים: מַדּוּעַ כֹּה הִרְשִׁיעַ

     הָעָם הַזֶּה בְּכָל־חֻקָּיו נֶגְדֵּנוּ?' ⁷⁵

'הַמַּפָּלָה וְעֹצֶם הַמַּטְבֵּחַ, ⁷⁶ (85)

     אֲשֶׁר הֶאְדִּים אֶת אַרְבִּיָה', עָנִיתִי,

     ’גָּרְמוּ לִגְזַר דִּין זֶה בְּמִקְדָּשֵׁנוּ',

וַיֵּאָנַח וְאֶת־רֹאשׁוֹ הֵנִיעַ (88)

     וַיַּעַן: 'לֹא יָחִיד הָלַכְתִּי, אֶפֶס

     עִם אֲחֵרִים בְּלִי סִבָּה לֹא בָאתִי.

אַךְ לְבַדִּי, בְּעוֹד כֻּלָּם הִסְכִּימוּ (91)

     שַׁחֵת, עָרוֹת פִירֶנְצֵי עַד הַיְסוֹד בָּהּ,

     קֳבָל כָּל עַם עָלֶיהָ הֲגִינּוֹתִי!'

‘לוּ יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִית זַרְעֶךָ’, (94)

     אָמַרְתִּי לוֹ: 'הַתֵּר נָא לִי הַקֶּשֶׁר,

     שֶׁבִּינָתִי הַפַּעַם בּוֹ סֻבָּכָה:

אַתֶּם צוֹפִים, אִם לְהָבִין הִשְׂכַּלְתִּי, (97)

     מֵרֹאשׁ אֶת־הָאוֹתוֹת, יָמִים יָבִיאוּ,

     וְנִסְתָּרוֹת מִכֶּם עִתּוֹת יָמֵינוּ!'

עָנָה: 'נִרְאֶה כְּמוֹ רַכֵּי עֵינַיִם (100)

     דָּבָר אֲשֶׁר רָחוֹק הוּא מֵאִתָּנוּ;

     אוֹר זֶה שַׁלִּיט הַיְקוּם הִנִּיחַ לָנוּ!

אוּלָם בִּקְרֹב דָּבָר יִכְלֶה שִׂכְלֵנוּ, (103)

     וְאִם לֹא יַשְׁמִיעֵנוּ זוּלָתֵנוּ

     לֹא נֵדַע־מָה מִכָּל קוֹרוֹת הַחֶלֶד.

הֲלֹא תָבִין עַתָּה, כִּי דְעָתֵנוּ (106)

     תִּהְיֶה מֵתָה כָּלִיל עִם בּוֹא הָרֶגַע,

     בּוֹ יִסָּגְרוּ דַלְתֵי עָתִיד לָנֶצַח!' ⁷⁷

וְהַכָּרַת חֶטְאִי אָז עֲקָצַתְנִי; ⁷⁸ (109)

     ’הַגֵּד לָזֶה אֲשֶׁר נָפַל', אָמַרְתִּי,

     ’כִּי חֲמוּדוֹ בֵּין הַחַיִּים עוֹדֶנּוּ,

וְאִם לַעֲנוֹתוֹ אָז הִתְמַהְמַהְתִּי, (112)

     הַגִּידָה לוֹ כִּי בִשְׁגָגָה שָׁתַקְתִּי,

     אֲשֶׁר פָּדִיתָ אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנָּה'.

וּכְבָר לָשׁוּב אֵלָיו מוֹרִי צִוָּנִי, (115)

     עַל כֵּן אֶת־פִּי הַצֵּל לִשְׁאֹל מִהַרְתִּי

     שֵׁם כָּל הַמְעֻנִּים אִתּוֹ לֵאמֹר לִי.

עָנָה: 'אֶשְׁכַּב פֹּה עִם יוֹתֵר מֵאֶלֶף: (118)

     פְרֶדְרִיק שֵׁנִי פֹּה, וְעַל־יַד קִבְרֵהוּ ⁷⁹

     הַקַּרְדִּינַאל; עַל הַשְּׁאָר אֶשְׁתֹּקָה'.

וַיֵּאָסֵף מֵעָיִן; וְנָשָׂאתִי (121)

     אֶת־צְעָדַי לַשָּׁר, וְהִתְבּוֹנַנְתִּי

     בָּאֲמָרִים אֲשֶׁר נִבְּאוּ רָעוֹת לִי.

וְהוּא הוֹסִיף לָלֶכֶת וּבַדֶּרֶךְ (124)

     אָמַר אֵלַי: ‘מַדּוּעַ כֹּה נִבְהַלְתָּ?’

     וּבְתָם־לִבִּי עַל שֵׁאלָתוֹ עָנִיתִי.

'יִשְׁמֹר לִבְּךָ דָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ (127)

     לְרָעָתְךָ', צִוַּנִי רָם־הָרוּחַ,

     ’אַךְ שׁוּר אֶל עָל!' וּבְאֶצְבָּעוֹ הוֹרָנִי,

'עֵת שָׁם תָּבוֹא לְנֹכַח זִיו הָאֵשֶׁת, ⁸⁰ (130)

     אֲשֶׁר עֵינֵי יָפְיָהּ הַכֹּל תִּרְאֶינָה,

     מִמֶּנָּה תַּאֲזִין קוֹרוֹת חַיֶּיךָ!'

וַתֵּט לִשְׂמֹאל רַגְלוֹ, וְכֵן עָזַבְנוּ (133)

     אֶת־הַחוֹמָה, וְלַמֶּרְכָּז יָרַדְנוּ

     בִּשְׁבִיל מוֹלִיך לְגַיְא אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ

תִּימְרוֹת הַצַּחֲנָה עָלוּ עָדֵינוּ. (136)

שִׁיר אַחַד עָשָׂר

המשוררים עברו את החוג השישי והגיעו אל מורד סלעים המוליך לחוג השביעי למטה. בראש המורד נמצא קבר ועליו כתובת עם שם האפיפיור אנאסטאסיוס. בשל אדי הצחן העולים מהתהום נאלצים הפיטנים להתחבא מאחורי הקבר. וירגיליוס מבאר מהו סוג החוטאים הנענשים בשלושת החוגים הבאים ובשלמה החוטאים חטאי הגוף, הזוללים, הפזרנים, הקמצנים והכעסנים אינם נענשים בעיר דיס. דאנטי שואל ווירגיליוס עונה בשלמה מחלל הנשך את שם האלוהים. המשוררים ממשיכים בדרכם כל החוג השביעי.

עֲלֵי פִסְגַּת עֲטֶרֶת חוֹף גָּבֹהַּ, (1)

     שֶׁבִּמְעֻגָּל רִכְסֵי הָרִים צָרוּהוּ,

     אֶל אֲסַפְסוּף מַרְבֶּה אֵימִים הִגַּעְנוּ.

וְעֵקֶב זַעֲוַת מַשְׂאַת הַצַּחַן, (4)

     אֲשֶׁר עָלָה מִתְּהוֹם עִמְקֵי הַתֹּפֶת,

     מֵאַחַר אֶבֶן בּוֹר אֶחָד נַחְבֵּאנוּ,

וּכְתֹבֶת שָׁם רָאִיתִי הָאוֹמֶרֶת: (7)

     ’עַל אֲנַסְטַסְיוּס אַפִּיפְיוֹר אֶשְׁמֹרָה, ⁸¹

     שֶׁהִדִּיחוֹ פוֹטִין מִנְּתִיב הַיּשֶׁר'.

'טוֹב לָנוּ כִּי נָאֵט בָּזֶה רִדְתֵּנוּ (10)

     לְמַעַן יִתְרַגֵּל מְעַט הָרֶגֶשׁ

      לָאֵד הַמַּר, וְלֹא עוֹד יַרְגִּיזֵנוּ!'

אָמַר, וַעֲנִיתִיו: 'תְּמוּרָה מְצָא־נָא (13)

     וְלֹא יַחְלֹף הַזְּמַן לַשָּׁוְא עָלֵינוּ!'

     ’הֲלֹא תִרְאֶה, וּכְבָר עַל זֹאת חָשָׁבְתִּי!'

שָׂח וְהוֹסִיף: 'בֵּין הַצּוּרִים הָאֵלֶּה (16)

     זֶה אַחַר זֶה שְׁלשָׁה חוּגִים יֵרֵדוּ,

     יָרוֹד וָצוֹר כָּאֵלֶּה שֶׁעָבָרְתָּ.

כֻּלָּם מָלְאוּ רוּחוֹת אֲרוּרוֹת־שָׁחַת; (19)

     וּלְמַעַן אַחַר־כֵּן מַרְאָם יִשְׂפֹּק לָךְ,

     הַסְכֵּת וּשְׁמַע עַל מָה וְאֵיךְ הָסְגָּרוּ.

כָּל רֶשַׁע, הַנּוֹחֵל שִׂנְאַת הַשַּׁחַק, (22)

     בָּא לְשֵׁם עשֶׁק, וַהֲלֹא כָל־עשֶׁק –

     אוֹ בְתַרְמִית מַזִּיק הוּא אוֹ בְאֹנֶס.

וְהַתַּרְמִית, כִּי רַק רִשְׁעַת אֱנוֹשׁ הִיא, (25)

     שְׂנוּאָה לָאֵל יוֹתֵר; לָכֵן הָשְׁפָּלוּ

     הָרַמָּאִים, וְחִילָתָם גָּבֵרָה.

רֹאשׁ הַחוּגִים מֵכִיל כָּל בּוֹגֵד־בֶּגֶד, (28)

     וְלִשְׁלשָׁה דוּרִים נִפְרָד מִבְנֵהוּ.

     כִּי בִשְׁלשָׁה יוּכַל אוֹנֵס לִפְשֹׁעַ:

בָּאֵל אוֹ בְנַפְשׁוֹ אוֹ בְרֵעֵהוּ, (31)

     בָּהֶם וּבְשֶׁלָּהֶם יִפְגַּע הָאֹנֶס,

     וְזֹאת בְּהוֹכָחָה בְרוּרָה אֲגַל לָךְ:

בְּעֹז וָתֹךְ אִישׁ אֶת־אָחִיו רוֹצֵחַ, (34)

     אוֹ יִפְצָעֶנּוּ, וּבִרְכוּשׁ רֵעֵהוּ

     יָשִׂים גְּזֵלָה, אוֹ בְעֵרָה אוֹ הֶרֶס.

עַל כֵּן כָּל־מְחַבֵּל וְכָל־רוֹצֵחַ, (37)

     גַּזְלָן אוֹ בְזָדוֹן מַכֶּה, יֻקָּמוּ

     בְּדוּר רִאשׁוֹן, כָּל חֶבֶר לְמִינֵהוּ.

יֵשׁ וּבְחַיָּיוֹ יִשְׁלַח אָדָם יַד־אֹנֶס (40)

     אוֹ בְהוֹנוֹ, עַל כֵּן לְלֹא תוֹעֶלֶת

     שָׁם תִּתְחָרֵט בְּדוּר שֵׁנִי כָּל נֶפֶשׁ,

שֶׁשָּׂמָה קֵץ בָּאָרֶץ לְחַיֶּיהָ; (43)

     קֻבְיוּסְטוּס, שֶׁזָּרָה כַסְפּוֹ לָרוּחַ,

     יֵבְךְּ בַּאֲשֶׁר הָיָה יָכוֹל לִשְׂמֹחַ.

וְיֵשׁ עָרִיץ בָּאֱלֹהִים פּוֹשֵׁעַ, (46)

     בּוֹ מְכַחֵשׁ בַּלֵּב וּמְנַאֲצֶנּוּ

     וּבָז לַתּוֹלָדָה וּלְבִרְכוֹתֶיהָ.

עַל כֵּן הַדּוּר הַצַּר חוֹתָם טוֹבֵעַ (49)

     בִבְנֵי קַהוֹרְס וּסְדוֹם וּבְכָל פּוֹשֵׁעַ, ⁸²

     עִם שִׂנְאַת אֵל בַּלֵּב חוֹרֵף בְּפִיהוּ.

תַּרְמִית, שֶׁבִּגְלָלָהּ לֶב־אִישׁ יַכֶּנּוּ, (52)

     עוֹשֶׂה אָדָם לְמִי שֶׁבּוֹ בוֹטֵחַ

     וּלְמִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מַאֲמִין לוֹ.

זֶה אֹרַח אַחֲרוֹן הֲלֹא קוֹרֵעַ (55)

     רַק עֲבוֹתוֹת חִבָּה שֶׁצָּר הַטֶּבַע;

     עַל כֵּן בְּחוּג שֵׁנִי דָרִים לַנֶצַח

חוֹנֵף וְיִדְּעוֹנִי וְכָל־צָבוּעַ, (58)

     זַיְפָן, גַּנָּב וּמִתְמַכֵּר לָרֹע,

     כָּל־שֹׁחַד, שִׁמְעוֹנוּת וּסְחִי כָּהֵמָּה. ⁸³

אֹרַח רִאשׁוֹן חִבָּה טִבְעִית מַשְׁכִּיחַ (61)

     וְזוֹ שֶׁאַחַר כֵּן נוֹסְפָה עָלֶיהָ,

     וּבְלֵב אֱנוֹשׁ אֵמוּן יָתֵר נוֹטָעַת.

לָכֵן בַּחוּג הַצַּר, שֶׁבּוֹ קָבוּעַ (64)

     מֶרְכַּז תֵּבֵל כֻּלָּהּ, בּוֹ דִּיס שָׁקוּעַ,

     כָּל בּוֹגֵד־בֶּגֶד יְאֻכַּל לָנֶצַח'.

אֲנִי: 'מוֹרִי! צֶחָה מִדַּי שׁוֹטֶפֶת (67)

     אִמְרַת מִלֶּיךָ, אַף תָּאֵר הֵיטַבְתָּ

     אֶת הַשּׁוּחָה הַזֹּאת וְאֶת גָּרֶיהָ,

אוּלָם הַגֵּד: דָּרֵי אֲגַם הָרֶפֶשׁ, ⁸⁴ (70)

     מֻכֵּי זַרְזִיף וּמְטֻלְטְלֵי הָרוּחַ,

     והֵם אֲשֶׁר בְּקוֹל גִּדּוּף נִגָּפוּ,

אִם זְעוּמֵי אֱלֹהַּ הֵם, מַדּוּעַ (73)

     לֹא יְעֻנּוּ בְּקֶרֶב עִיר הָאֹדֶם?

     וְאִם אֵינָם, מָה עֱנוּתָם כֹּה רַבָּה?'

וְהוּא אֵלַי: 'מַדּוּעַ זֶה לִבֶּךָ (76)

     כֹּה נָד מִדֶּרֶךְ הָרָגִיל הַפָּעַם?

     אַיֵּה אֵפוֹא רוֹעִים רַעְיוֹנוֹתֶיךָ?

הַאִם אֶת־פֶּרֶק מוּסָרְךָ שָׁכַחְתָּ, ⁸⁵ (79)

     וְהוּא הַדָּן בִּשְׁלשׁ מִדּוֹת הַנֶּפֶשׁ

     אֲשֶׁר שָׁמַיִם לֹא רָצוּ בָהֵנָּה:

פַּחְזוּת, זָדוֹן, בַּהֲמִיּוּת נִבְעֶרֶת, (82)

     וְכִי פַּחְזוּת תַּמְעִיט מִבֵּין כָּל אֵלֶּה

     הַכְעִיס אֱלוֹהַּ אוֹ נְחֹל תּוֹכָחַת?

אִם בִּין תֵּיטִיב בַּמִּשְׁפָּטִים הַלָּלוּ (85)

     וְתַעַל עַל לִבְּךָ, מִי הוּא הָעֵדֶר

     שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה אֶת־עָנְשָׁם נָחָלוּ,

הֲלֹא רָאֹה תִרְאֶה, עַל מָה נִבְדָּלוּ (88)

     מֵהַשֵּׂטִים הָאֵלֶּה, וּמַדּוּעַ

     בָּהֶם יִקְטַן חֲרוֹן נִקְמַת אֱלֹהַּ!'

'הָהּ אוֹר, רוֹפֵא כָל־חַכְלִילוּת עֵינָיִם! (91)

     כֹּה תַשְׂבִּיעֵנִי עֵת תִּפְתֹּר', אָמַרְתִּי,

     ’עַד רַב בִּי גִיל סִפְקִי כְּגִיל הַדָּעַת.

וּפְנֵה־נָא עוֹד הַפַּעַם אֶל־מִלֶּיךָ, (94)

     אֲשֶׁר אָמַרְתָּ כִּי בוֹזֶה הַנֶּשֶׁךְ

     לְבִרְכַּת־אֵל, וְנָא הַתֵּר הַקֶּשֶׁר!'

‘לֹא רַק מָקוֹם אֶחָד בַּפִילוֹסוֹפְיָה’, (97)

     אָמַר רַבִּי, 'מוֹרֶה לְכָל־מֵבִין בָּהּ,

     אֵיכָה הַטֶּבַע הִלּוּכוֹ לוֹקֵחַ

מֵחָכְמַת־אֵל וּמִדַּרְכֵי מַעְשֵׂהוּ. (100)

     חֲקֹר בַּפִיסִיקָה שֶׁלְךָ וְתֵרֶא ⁸⁶

     אַחַר מִסְפַּר דַּפִּים, כִּי כֵן דּוֹרֶכֶת

כְּכֹל תּוּכַל, כַּבֵּן אַחַר מוֹרֵהוּ, (103)

     אֳמָנוּתְכֶם אַחַר עִקְבוֹת הַטֶּבַע,

     וְהִיא אֵפוֹא כְּמוֹ נֶכְדַת אֱלֹהַּ.

עַל כֵּן יָאֶה לָאִישׁ בִּשְׁנַיִם אֵלֶּה (106)

     לִחְיוֹת וְהִתְקַדֵּם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ,

     אִם רֵאשִׁית סֵפֶר הַתּוֹרָה זָכָרְתָּ.

וַיַעַן הַנּוֹשֶׁה – דַּרְכּוֹ אַחֶרֶת, (109)

     יִנְאַץ חֻקַּת הַטֶּבַע וְשׁוֹמְרֶיהָ,

     כִּי מִמָּקוֹם אַחֵר יְקַו לָרֶוַח.

אַךְ בּוֹא עַתָּה! כִּי הָלְאָה תוּר חָפָצְתִּי; (112)

     שׁוּר, הַדָּגִים כְּבָר רוֹעֲדִים בָּאֹפֶק, ⁸⁷

     הָעֲגָלָה מֵעַל לַקֹּורוּס נָחָה;

וְעוֹד הַדֶּרֶךָ רַב לִמְקוֹם רִדְתֵּנוּ!' (115)

שִׁיר שְׁנֵים עָשָׂר

בין חרבות סלעים פזורים הם יורדים לחוג השביעי. במבוא שוכב מינותורוס, תועבת הכרתים, סמל העריצות והאונס הבאים פה על ענשם. מינותורוס נושך עצמו ברוב כעסו ומאיים על הפיטנים; אולם וירגיליוס מרגיעו בדברים נמרצים והוא מניח להם לעבור. וירגיליוס מוליך את דאנטי בין האבנים המידרדרות בשל נטל דאנטי החי. בהתקרבם ליסוד התהום נראה נחל הדם. הוא סובב כזר את כל החוג השביעי כולו ומהווה את הראשון לשלושת חלקיו או ‘דוריו’, בו נענשים כל אשר חטאו נגד זולתם באונס; הפושעים נטבלים בדם, אחד עד לעפעפיו, אחד עד גרונו וכו', הכל לפי גודל החטא; חיל הקנתורים רץ בשפת הנחל ואינו מניח לחוטאים לזקוף גופם מעל לפני הדם אלא כשיעור ענשם. חירון, ראש הקנתורים, מצווה על ניסוס להוביל את דאנטי לחלק הרקק של הנחל ולהעבירו שם. בדרכם קורא ניסוס בשם אחדים מן העריצים, הרוצחים והאנסים הנראים לעין דאנטי.

רֹאשׁ הַמּוֹרָד, אֲשֶׁר אֵלָיו הִגַּעְנוּ, (1)

     גִּדֵּל צוּרִים, וּמִפָּנָיו כָּל עַיִן

     גַּם עֵקֶב שׁוֹכְנִי־בוֹ תִּסּוֹג בְּפָחַד⁸⁸.

וּכְמוֹ בְּרֻכְסֵי צוּר אֲשֶׁר פָּגָעוּ (4)

     מֵעֵבֶר טְרֶנְט בִּשְׂפַת אַדִּיס הַנַּחַל,⁸⁹

     אִם עֵקֶב מוֹט קַרְקַע אוֹ עֵקֶב רַעַשׁ,

כִּי מִפִּסְגַּת הָהָר, מִשָּׁם נִסְחָפוּ, (7)

     כֹּה עַד הָעֲרָבָה רֻטַּשׁ הַסֶּלַע,

     עַד בִּנְקִיקָיו תִּמְצָא הָרֶגֶל דֶּרֶךְ –

כֵּן הַמּוֹרָד הָיָה פֹה בַבָּקִיעַ. (10)

     וְעַל פִּסְגַּת הַסֶּלַע הַשָּׁסוּעַ

     מִפְלֶצֶת תּוֹעֲבַת כְּרֵתִים רָבָצָה,⁹⁰

אֲשֶׁר בִּמְעֵי פָרַת־הָעֵץ חוֹלָלָה. (13)

     וְאַךְ רָאַתְנוּ, בִּבְשָׂרָהּ נָשָׁכָה,

     כְּמִי אֲשֶׁר מֵעָיו שׂוֹרֵף הַזָּעַם.

וּמַדְרִיכִי נְבוֹן הַלֵּב גָּעַר־בָּהּ: (16)

     ’הֲכִי תֹאמַר כִּי בָא פֹה שַׂר אַתּוּנָה

     שֶׁשָּׂם לָךְ קֵץ שָׁם בָּעוֹלָם לְמַעְלָה?

סוּר, נוּס, שִׁקּוּץ! כִּי זֶה לֹא בָא עַד הֵנָּה, (19)

     מֻדְרָךְ הֲלֹם בְּנֵכֶל אֲחוֹתֶךָ,

     אַךְ תָּר לִרְאוֹת עִנּוּיֵיכֶם בַּתֹּפֶת!'

כַּשּׁוֹר, עֵת יִפְגָּעוֹ מְחִי הַמָּוֶת, (22)

     וְהוּא נִתַּק מֵעֲבוֹתוֹ לָפֶתַע,

     נִלְאֶה מֵרוּץ, דּוֹלֵג גַּם שָׁם גַּם הֵנָּה,

כֹּה אֶת רָגְזַת הַמִּינוֹתוֹר רָאִיתִי. (25)

     וְחָשׁ מוֹרִי לִקְרֹא: 'רוּץ אֶל הַפֶּרֶץ!

     עַד הוּא רוֹגֵז, מוּטָב לְךָ לָרֶדֶת'.

וְכֵן בְּתֵל הָאֲבָנִים יָרַדְנוּ, (28)

     וְהֵן מִתַּחַת כַּף רַגְלִי כָּל פַּעַם

     מִפְּנֵי זָרוּת הַנֵּטֶל הִתְנוֹעָעוּ.⁹¹

הִרְהַרְתִּי בְּלֶכְתִּי וְהוּא אָמַר־לִי: (31)

     ’הַעַל הָעִי תַחְשֹׁב, אֲשֶׁר נוֹטְרֵהוּ

     חֲרוֹן הַשּׁוֹר, אוֹתוֹ עַתָּה הִכְרַעְתִּי?

וְדַע לְךָ, כִּי כַאֲשֶׁר יָרַדְתִּי (34)

     בַּיּוֹם הַהוּא אֱלֵי עָמְקֵי הַשַּׁחַת,⁹²

     רֻכְסֵי הַסֶּלַע טֶרֶם פֹּה רֻטָּשׁוּ.

וּזְמַן קָצָר, אִם זִכְרוֹנִי נֶאְמָן לִי, (37)

     לִפְנֵי בוֹא זֶה אֲשֶׁר מִדִּיס הִסִּיעַ⁹³

     מַלְקוֹחַ רַב מֵרֹאשׁ חוּגֵי הַתֹּפֶת,

כֹּה זָע כָּל גֵּיא הַזַּהַם, עַד חָשַׁבְתִּי (40)

     כִּי הָעוֹלָם הִרְגִישׁ עָצְמַת הָאַהַב,⁹⁴

     שֶׁיֵּשׁ מַאֲמִינִים כִּי מִפָּנֶיה

זֶה פְּעָמִים הָפְכָה תֵבֵל לְתֹהוּ. (43)

     אֲזַי שֻׁסַּע הַצּוּר, זֶה סֶלַע־קֶדֶם,

     נֻפַּץ גַּם פֹּה גַּם בְּבִקְעָה אַחֶרֶת;

אַךְ תֵּן בַּגַּיְא עֵינֶיךָ, כִּי קָרַבְנוּ (46)

     לִנְהַר הַדָּם, אֲשֶׁר תּוֹכוֹ רוֹתֵחַ

     כָּל הַמֵּרֵעַ לְרֵעוֹ בְאֹנֶס'.

הוֹי אַף אֱוִיל! הוֹי תַּאֲוָה עִוֶּרֶת! (49)

     מָה־תְּסִיתוּנוּ בְּטִפְחוֹת חַיֵּינוּ

     וּבְחַיֵּי־עַד כֹּה מַר תְּדַכְּאוּנָּנוּ!

רָאִיתִי בִּיב רָחָב כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת (52)

     וְהוּא מַקִּיף אֶת־רֹחַב כָּל הָעֵמֶק,

     כְּפִי אֲשֶׁר דִּבְרֵי מוֹרִי הוֹדִיעוּ.

פֹּה קֶנְתּוֹרִים, זֶה אַחַר זֶה, יָרוּצוּ,⁹⁵ (55)

     אִישׁ עִם חִצָּיו, בֵּינוֹת הַבִּיב לַסֶּלַע,

     כְּרִיצָתָם בִּימֵי חֶלְדָּם לַצַּיִד.

כִּמְעַט רָאוּנוּ וְכֻלָּם עָמָדוּ (58)

     וַיִּפְרְשׁוּ שְׁלשָׁה מִן הַמַּעְרֶכֶת

     עִם חֵץ וָקֶשֶׁת שֶׁמֵּרֹאשׁ בָּחָרוּ.

אֶחָד קָרָא מִנֶּגֶד: 'אֵיזֶה נֶגַע (61)

     נוֹעַד לָכֶם, הוֹי הַיּוֹרְדִים בַּסָּלַע?

     מִשָּׁם עֲנוּ! וָלֹא, אֶדְרֹךְ הַקָּשֶׁת!'

וְשָׂח מוֹרִי: 'הַנַּח, וּתְשׁוּבָתֵנוּ (64)

     שָׁם לְחִירוֹן נִתֵּן, וְלֹא רָחוֹק הוּא! ⁹⁶

     תָּמִיד נִמְהָר חִשְׁקָךְ וִיהִי לְאֵיד לָךְ!'

טָפַח בִּי מָה וְשָׂח: 'הֲלֹא זֶה נֶסּוּס,⁹⁷ (67)

     אֲשֶׁר בִּגְלַל יָפְיָהּ שֶׁל דֵּיָנִירָה,

     מֵת וּבְעַצְמוֹ נָקַם נִקְמַת אֵידֵהוּ.

בַּתָּוֶךְ שָׁם נִבָּט אֱלֵי חָזֵהוּ (70)

     חִירוֹן הָרָם שֶׁאֶת־אֲכִיל טִפֵּחַ,

     אִתָּם פוֹלוֹס שֶׁהִבְעִירוֹ הַזָּעַם.⁹⁸

סָבִיב לַבִּיב בְּאַלְפֵיהֶם יָרוּצוּ, (73)

     יִירוּ בְּכָל־הַקָּם מִדַּם־הָרֶתַח

     מֵעַל לַחֹק אֲשֶׁר עָנְשׁוֹ מַתִּיר לוֹ'.

אֶל הַחַיּוֹת הַנִּמְהָרוֹת קָרַבְנוּ, (76)

     וְחֵץ נָטַל חִירוֹן וּבַסְּנַפֶּרֶת⁹⁹

     פִּלַּג אֶת־הַזָּקָן אַחַר הַשֶּׁכֶם.

וַיְהִי בְּגַלּוֹתוֹ אֶת רֹחַב פִּיהוּ (79)

     וַיִּפֶן אֶל רֵעָיו: 'הֲשַׂמְתֶּם עַיִן,

     כִּי זֶה מֵנִיד כָּל אֶבֶן כִּי יִגַּע בָּהּ?

רַגְלֵי מֵתִים כָּזֹאת לֹא תַעֲשֶׂינָה!' (82)

     וְשָׂח מוֹרִי, הַבָּא כְּבָר עַד חָזֵהוּ,

     מְקוֹם שְׁנֵי הַמִּינִים בַּיְצוּר חֻבָּרוּ:

'אָמְנָם כִּי חַי הוּא! וַאֲנִי צֻוֵּיתִי (85)

     לְהַרְאוֹתוֹ יָחִיד אֶת־גֵּיא הָאֹפֶל;

      הֶכְרַח, לֹא סַקְרָנוּת הֲלֹם נָחָהוּ!

מִקְּהַל שָׁרֵי־הַלֵּל אַחַת נִפְרָדָה ¹⁰⁰ (88)

     וְעַל תַּפְקִיד נִפְלָא כָּזֶה צִוָּתְנִי!

     לֹא הוּא שׁוֹדֵד, לֹא רוּחַ רַע אָנֹכִי!

אוּלָם, בְּשֵׁם הַכֹּח הַמֵּנִיעַ (91)

     אֶת־פְּעָמַי בְּאֹרַח כֹּה פָרוּעַ –

     יַנְחֵנוּ־נָא אֶחָד מֵחַבָּרֶיךָ

וְאֶת מְקוֹם הַמַּעֲבָר יַרְאֵנוּ (94)

     וְגַם יִשָּׂא אֶת־זֶה עֲלֵי גַבֵּהוּ,

     כִּי אֵיךְ בַּתְּהוֹם יָעוּף וְהוּא לֹא רוּחַ!'

הֵימִין חִירוֹן פָּנָיו וְשָׂח לְנֶסּוּס: (97)

     ’סֹב, כִּדְבָרָיו הַנְחֵם, הֲדֹף כָּל־חֶבֶר

     אִם יַעֲמֹד לְנֶגְדְּכֶם בַּדֶּרֶךְ!'

עִם הַשָּׁלִיחַ הַנֶּאְמָן עָבַרְנוּ¹⁰¹ (100)

     לְאֹרֶךְ חוֹף רִתְחֵי נְהַר הָאֹדֶם,

     אֲשֶׁר הַבּוֹעֲרִים בּוֹ מַר הֵילִילוּ;

רָאִיתִי עַם, עַד לָעַפְעַף שָׁקָעוּ, (103)

     וְהַקֶּנְתּוֹר הָרָם שָׂח: 'עָרִיצִים הֵם,

     אֲשֶׁר חָיוּ עַל דָּם וְחֶתֶף בֶּצַע;

עַל מַעֲשֵׂי רִשְׁעָם פֹּה מְבַכִּים הֵם. (106)

     פֹּה אַלֶכְּסַנְדֶּר, דִּיוֹנִיס עַז־נֶפֶשׁ,¹⁰²

     אֲשֶׁר הֵבִיא שְׁנוֹת עֶצֶב עַל סִיצִילְיָה;

הַמֵּצַח שָׁם בִּשְׁחֹור שְׂעַר הַפֶּרַע (109)

     הוּא אַצּוֹלִין, וְהַצָּהֹב, רֵעֵהוּ,

     אֹבִּצּוֹ דְ־אֶסְטֵי הוּא אֲשֶׁר, אֵין שֶׂפֶק,

נִרְצַח בִּידֵי בֶן־פִּילַגְשׁוֹ בָאָרֶץ'. (112)

     וָאֵפֶן לַפַּיְטָן וַיֹּאמֶר: 'עָתָּה

     זֶה יַקְדִּימְךָ וּבָאתִי אַחֲרֶיךָ'.

וְהַקֶּנְתּוֹר עָמַד, כִּמְעַט צָעַדְנוּ, (115)

     לִפְנֵי הָמוֹן אֲשֶׁר רֹאשָׁם הִגְבִּיהוּ

     עַד צַוְּארֵיהֶם מֵעַל לְדַם הָרֶתַח.

עַל צֵל נִבְדָּל בִּקְצֵה זָוִית הֶרְאָנוּ: (118)

     ’הַלָּז', אָמַר, 'דָּקַר בְּחֵיק אֱלֹהַּ¹⁰³

     הַלֵּב הַנַּעֲרָץ עוֹד עַל הַתֶּמְזָה'.

וָאֵרֶא עוֹד רַבִּים אֲשֶׁר הֵרִימוּ (121)

     רֹאשׁ גַּם חָזֶה מֵעַל לְמֵי הַנַּחַל,

     וּבֵינֵיהֶם רַבִּים הַכֵּר הִכַּרְתִּי.

וְכֹה הָלַךְ הַדָּם הָלוֹךְ־שָׁקוֹעַ (124)

      עַד כִּי יַכְוֶה בִּלְבַד הַקַּרְסֻלָּיִם,

     וְשָׁם בַּאֲפִיקֵי הַבִּיב עָבָרְנוּ.

'כְּמוֹ אֲשֶׁר רָאִיתָ מֵי הַגֶּבֶא (127)

     מֵעֵבֶר זֶה הָלוֹךְ וָשֹׁךְ הָלָכוּ',

     אָמַר לִי הַקֶּנְתּוֹר, 'כֵּן הַאֲמִינָה,

כִּי קַרְקָעוֹ בָּעֵבֶר מֶנְהוּ בָאנוּ (130)

     הוֹלֵךְ וּמַעֲמִיק, עַד כִּי יַגִּיעַ

     לַחוּג, בּוֹ עָרִיצִים לָעַד יִבְכָּיוּ.

צִדְקַת שַׁדַּי שָׁם מְעַנָּה אַטִּלַּא, ¹⁰⁴ (133)

     אֲשֶׁר הָיָה שׁוֹט זַעַם עַל הָאָרֶץ,

     עִם פִּירוּס, סֶקְסְטוּס וְלָעַד סוֹחֶטֶת

בְּלַהַט חֹם צוֹרֵב דִּמְעוֹת עֵינַיִם (136)

     מֵרִינְיֶר פַּצּוֹ, מֵרִינְיֶר קוֹרְנֵטוֹ,¹⁰⁵

     שֶׁבַּחוּצוֹת הִכְבִּירוּ שֹׁד וָשָׁבֶר'.

וְשָׁב וַיַּעֲבֹר בְּמֵי הָרֶקֶק. (139)

שִׁיר שְׁלשָׁה עָשָׂר

הדור השני בחוג השביעי; יער עגום של הטורפים נפשם בכפם. נשמותיהם הכו שרשים בקרקע ונהפכו לעצים שענפיהם עקומים ומסובכים. במקום פירות הם מצמיחים רעל. בענפיהם יושבות ההרפיות, אלה מבשרות הרע, ומיללות ואוכלות את ענפי העץ. הצל של פייר די־לא־ויניא, מזכירו של הקיסר פרידריק השני, מספר לדאנטי בשלמה טרף נפשו בכפו ומבאר לו איך נהפכות הנשמות לעצים. שיחתם נפסקה בשל הרעש אשר הקימו שני צללים, הרצים ערומים ומשורטים בתוך היער, כשכלבות התופת רודפות אחריהם. הראשון מהם הוא לאנו, והשני הוא יעקב דא סאנט־אנדריא. שניהם פזרו לריק את הונם ובזה הקדימו את מותם ולקו בעונש זה. דאנטי מוצא שם את בן עירו, אשר התאבד לאחר פזרו את כספו; הלה מדבר על סיבת הפורענויות הבאות על פירינצי.

בְּטֶרֶם לִמְקוֹמוֹ הִגִּיעַ נֶסּוּס, (1)

     וּכְבָר אֶל תּוֹךְ עֲבִי חֻרְשָׁה צָעַדְנוּ,

     בּוֹ כָּל עִקְּבוֹת מִשְׁעוֹל לֹא עוֹד נִרְשָׁמוּ:

לֹא יֶרֶק עֳפָאִים, כִּי קַדְרוּת־אֹפֶל, (4)

     לֹא שׂוֹךְ יָשָׁר, כִּי הִשְׂתָּרְגוּת וָשֹׂבֶךְ,

     לֹא מֶגֶד פְּרִי בוֹ, כִּי אִם חוֹחֵי־אֶרֶס.

דַּרְדַּר כָּמוֹהוּ לֹא תִמְצָא לִבְרֹחַ (7)

     מִנְּאוֹת אֱנוֹשׁ חַיָּה בֵּינוֹת קוֹרְנֵטוֹ

     לְצֵ’צִ’ינָה! פֹּה קִנֵּיהֶן תִּבְנֶינָה ¹⁰⁶

אֵל הַרְפְּיוֹת־שִׁקּוּץ, אֲשֶׁר הֵנִיסוּ ¹⁰⁷ (10)

     מֵעַל הַסְּטְרוֹפַדִים אֶת־פְּלִיטֵי־טְרוֹיָא

     בִּכְרוּז עָגוּם עַל פִּיד נָכוֹן לִפְרֹעַ.

כְּנָפָן רְחָבָה, רֹאשׁ אֱנוֹשׁ תָּרֵמְנָה, (13)

     כְּרֵסָן נוֹצוֹת, רַגְלָן צִפָּרְנֵי טֶרֶף;

      בַּצַּמָּרוֹת הַמּוּזָרוֹת תִּנְהֶינָה.

'עַד תֵּלֶךְ הָלְאָה, טוֹב לְךָ לָדַעַת (16)

     כִּי פֹה בְדוּר שֵׁנִי לַחוּג נִמְצֵאתָ

     וּבוֹ תִדְרֹךְ', רַבִּי הַטּוֹב אָמַר לִי,

'כָּל עוֹד תִּרְאֶה בַּחוֹל זְהוּם הַבַּהַל, (19)

     לֵךְ שׁוּר, פֶּן אֹמֶן מִמִּלַּי יָשֹׁלּוּ

     מַרְאֵי עֵינְךָ, אוֹתָם כִּי אֲסַפֵּרָה!'

מִכָּל צִדַּי שָׁמַעְתִּי הִי וָבֶכִי, (22)

     וְלֹא רָאִיתִי אִישׁ כִּי הֶעֱלָהוּ,

     עַל כֵּן כֻּלִּי נָבוֹךְ דּוּמָם עָמָדְתִּי.

נִדְמֶה לִי כִּי דִמָּה הוּא כִּי נִדְמָה לִי, (25)

      כִּי בָא הַקּוֹל מִבֵּין עַנְפֵי הַיַּעַר

     מִקֶּרֶב עַם נֶחְבָּא מִנִּי עֵינֵינוּ;

אָמַר אֵפוֹא אֵלַי: 'אִם תְּפַצֵּחַ (28)

     עָנָף אֶחָד מֵהַסְּבָכִים הָאֵלֶּה,

     תִּהְיֶה לְאֶפֶס כָּל־הָגוּת לִבֶּךָ'.

אָז אֶת־יָדִי לְאַט נֶגְדִּי הָדִיתִי (31)

     וְנֵצֶר קָט מִשּׂוֹךְ גָּדוֹל קָטַפְתִּי,

      וְקוֹל הוֹצִיא גִזְעוֹ: ‘מַה־תִּשְׁבְּרֵנִי?’

וַיְהִי כִי נִטְפֵי־דָם אָז הִשְׁחִירוּהוּ, (34)

     הוֹסִיף לִצְעֹק: 'הוֹי לָמָּה תְשַׁסְּעֵנִי?

     הַאֵין אַף זִיק חֶמְלָה בְּנִשְׁמָתֶךָ?

אָדָם הָיִינוּ, פֹּה קוֹצִים הָפָכְנוּ; (37)

     וְלוּ גַם נֶפֶשׁ נְחָשִׁים נַפְשֵׁנוּ,

     גַּם אָז הָיָה לְךָ רַכֵּךְ יָדֶךָ!'

מַה־סּוּף יָרֹק, בִּלְחֹךְ קָצֵהוּ לַהַב, (40)

     נָטוֹף יִטֹּף רֹאשׁוֹ וְיֵאָנֵחַ

     בִּגְלַל הָרוּחַ הַנִּמְלָט הַחוּצָה –

אָף מִשִּׁבְרֵי הָעֵץ עָלוּ גַם יַחַד (43)

     דִּבּוּר וָדָם; וּמִיָּדִי הִפַּלְתִּי

     הַסַּרְעַפָּה, וּבְחֶרְדָּתִי עָמָדְתִּי.

'לוּ תֵת אֵמוּן יָכֹל הָאִישׁ מִקֹּדֶם, (46)

     הוֹי נֶפֶשׁ פְּצוּעָה', מוֹרִי עָנָהוּ,

      'לְמָה אֲשֶׁר רַק חֲרוּזַי הֶרְאוּ לוֹ, ¹⁰⁸

אָז לֹא שָׁלַח־יָדוֹ אֵלַיִךְ; אֶפֶס (49)

     הַפֶּלֶא שֶׁלֹּא יְאֻמַּן פִּתַּנִי

     צַוּוֹת לוֹ מַעֲשֶׂה הַמַּדְאִיבֵנִי,

אַךְ מִי הָיִית, הוֹדִיעִי לוֹ, לְמַעַן (52)

     כִּגְמוּל שִׁבְרֵךְ יִפְרַח זִכְרֵךְ לְמַעְלָה

     בַּחֶלֶד, שֶׁאֵלָיו לָשׁוּב נִתַּן לוֹ!'

עָנָה: 'כֹּה הֶחֱלִיק לִי נֹעַם פִּיךָ, (55)

     עַד לֹא אוּכַל לִשְׁתֹּק; וְאַל תִּלְאוּ־נָא,

     אִם יִסְתָּעֵף מְעַט שִׂיחִי הַפָּעַם.

אֲנִי הָאִישׁ, בְּלֵב פְרֶדְרִיק מָשַׁלְתִּי ¹⁰⁹ (58)

      בִּשְׁנֵי הַמַּפְתְּחוֹת, שֶׁכֹּה סוֹבָבְתִּי

     בְּרֹךְ וַעֲדִינוּת לִסְגֹּר וּפְתֹחַ,

עַד כִּי כָל־אִישׁ הִרְחַקְתִּי מִסּוֹדֵהוּ, (61)

     וּלְהֶדֶר מִשְׂרָתִי כֹּה נִתְמַסַּרְתִּי,

      עַד כִּי שְׁנָתִי וְאוֹן חַיַּי נִכְחָדוּ.

וְהַקְּדֵשָׁה, אֲשֶׁר אֶת עֵין־זְנוּנֶיהָ (64)

     לְלֹא פוּגוֹת בְּבֵית קֵיסָר לָטָשָׁה,

     זֶה קֶטֶב־עַד, אָלַת חֲצַר הַמֶּלֶךְ,

נֶגְדִּי הֵסַתָּה כָּל לֵבָב וָנֶפֶשׁ; (67)

      וּמוּסָתִים כֹּה אֶת־אַבְגוּסְט הֵסִיתוּ,

     עַד גִּיל הוֹדִי נֶהְפַּךְ לְפִיד מַשְׁחִית לִי!

רוּחִי, בְּרָגְזָתָהּ וּבַתּוֹחֶלֶת (70)

     לָנוּס מִבּוּז עֲלֵי גַּלֵּי הַמָּוֶת,

     נֶגְדִּי, הֶחָף מֵחֵטְא, אוֹתִי הֶחְטִיאָה.

בְּכָל־שָׁרְשֵׁי אִילָן זֶה הַתָּמוּהַּ (73)

     נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אַף פַּעַם לֹא מָעַלְתִּי

     בַּאדוֹנִי שֶׁכֹּה יָאֶה כָּבוֹד לוֹ.

וְאִם יָשׁוּב אֶחָד מִכֶּם לַחֶלֶד, (76)

     לוּ אֶת־זִכְרִי שָׁם הַמְחֻלָּל יַשְׁבִּיחַ,

     אֲשֶׁר מוּטָל מֻכֵּה־קִנְאָה בָּאֵפֶר!'

מוֹרִי חִכָּה מְעַט, וְאָז אָמַר לִי: (79)

     ’עַד הוּא שׁוֹתֵק, אַל תְּאַבֵּד זְמַנֶּךָ!

     דַּבֵּר וּשְׁאַל, אִם עוֹד תִּצְמָא לִשְׁמֹעַ!'

‘הוֹסִיפָה־נָא וּשְׁאַל אַתָּה’, עָנִיתִי, (82)

     ’דָּבָר, אֲשֶׁר תַּחְשֹׁב כִּי יַשְׂבִּיעֵנִי;

     כִּי לֹא אוּכַל: כֵּן רַחֲמַי נִכְמָרוּ!'

וְאָז פָּתַח: 'אִם חֶפְצְךָ כִּי יַעַשׂ (85)

     בְּכָל נַפְשׁוֹ אִישׁ זֶה כִּתְחִנָּתֶךָ,

     הַגֵּד־נָא לוֹ, הוֹ צֵל כָּלוּא, אֵיכָכָה

תָּבוֹא הַנֶּפֶשׁ בַּפֹּארוֹת הַלָּלוּ. (88)

     וְאִם תּוּכַל, הַגֵּד, אִם יֵשׁ וּפַעַם

     תֻּתַּר אַחַת מִסְּבַךְ גִּידִים כָּאֵלֶּה?'

אָז בִּשְׁרִיקָה עַזָּה נָשַׁם הַגֶּזַע (91)

     וּשְׁרִיקָתוֹ לַקּוֹל הַזֶּה הָפָכָה:

     ’אַךְ בְּקִצּוּר אֶת־מַעֲנִי תִּשְׁמָעוּ:

בְּהִפָּרֵד נִשְׁמַת מָרֵי הָרוּחַ (94)

     מֵאֵת גּוּפָהּ שֶׁבִּרְצוֹנָהּ עָזָבָה,

     שׁוֹלְחָהּ מִינוֹס לְבוֹר שְׁבִיעִי; תִּפֹּל שָׁם

לְעַב חֻרְשָׁה, בָּהּ אֵין מָקוֹם נוֹעָד־לָהּ, (97)

     אַךְ בַּמָּקוֹם שֶׁגּוֹרָלָהּ זוֹרְקֶנָּה,

     שָׁם כְּגַרְעִין הַשְּׂעוֹרָה תַּפְרִיחַ,

תִּצְמַח לְנֵצֶר וְלִסְנֶה פָרוּעַ. (100)

     הַהַרְפִּיּוֹת רוֹעוֹת בַּעֲנָפֶיהָ,

     מַכְאוֹב וְלַמַּכְאוֹב אֶשְׁנָב תֵּצַרְנָה.

בְּיוֹם נָשׁוּב כַּיֶּתֶר אֶל גּוּפֵינוּ, (103)

     לֹא נִלְבָּשֵׁם, כִּי לֹא יֻתַּן לַגֶּבֶר

     דָּבָר אֲשֶׁר יָדוֹ לָקְחָה מִמֶּנּוּ.

הֲלֹם נִסְחַב אוֹתָם וּלְקֶלֶס־נֶצַח (106)

     בְּיַעַר עֹצֶב זֶה יוּקְעוּ גוּפֵינוּ,

     כָּל גוּף בִּסְבַךְ צִלּוֹ הַמִּתְעַנֶּה בוֹ!'

עָמַדְנוּ עוֹד וַנַּאֲזִין לַגֶּזַע; (109)

     אוּלַי דָּבָר בְּפִיהוּ עוֹד, אָמָרְנוּ.

     וּלְפֶתַע קוֹל שָׁמַעְנוּ וְחָרַדְנוּ

חֶרְדַּת צַיָּד, אִם קָרֵב גְּדוּד הַצָּיִד (112)

      וְהַחֲזִיר אֶל עָמְדוֹ, כִּי שׁוֹמֵעַ

     קוֹלוֹת חַיּוֹת וּסְבָכָה מְרַשְׁרֶשֶׁת.

וּרְאֵה, שָׁם שְׁנֵי רוּחוֹת מִצַּד שְׂמֹאלֵנוּ (115)

     עֵרֻמֵּי־עוֹר וּמְשֹׂרָטִים כֹּה רָצוּ,

     עַד כִּי שָׁבְרוּ כָּל־מִכְבְּרֵי הַחֹרֶשׁ.

אֶחָד גָּעָה: ‘אֱהִי עֶזְרָךְ, הַמָּוֶת!’ (118)

     וְהַשֵּׁנִי, נִלְאֶה לַשִּׂיג רֵעֵהוּ,

     נָהַם: 'הֲלֹא שׁוֹקֶיךָ כֹּה לֹא אָצוּ

בִּקְרָב הַמַּאֲבָק בְּטוֹפּוֹ, לַאנוֹ!' ¹¹⁰ (121)

     וְכַאֲשֶׁר לִנְשֹׁם קָצְרָה בוֹ רוּחַ,

     נִפְתַּל בַּסְּנֶה וַיֵּחָבֵא בַּסֹּבֶךְ.

אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֻרְשָׁה מִלֵּאוּ (124)

     כְּלָבוֹת מְזֹרָזוֹת, קַלּוֹת רַגְלָיִם,

     כַּזַּרְזִירִים, מֵעֲבוֹתָם נִתָּקוּ,

וּבַנֶּחְבָּא אֶת־שִׁנֵּיהֶם שִׁלֵּחוּ. (127)

     שִׁסְּעוּהוּ לִגְזָרִים וּבְשֶׁצֶף זַעַם

     אֶת הַגִּידִים הַכּוֹאֲבִים סָחָבוּ.

מוֹרִי בִּזְרוֹעוֹתָיו אָז אֲחָזָנִי, (130)

     הוֹבִיל אוֹתִי לָעֵץ אֲשֶׁר לְתֹהוּ

     חַבּוּרוֹתָיו זָבוֹת הַדָּם הֵילִילוּ.

‘הוֹי יַעֲקֹב’, קָרָא, 'דַּא־סַנְט־אַנְדְּרֵיאַ! ¹¹¹ (133)

     מַה־בֶּצַע כִּי מָגֵן לְךָ שַׂמְתָּנִי?

      מָה אַשְׁמָתִי אֲנִי בְּצוֹק חַיֶּיךָ?'

וְקָם מוּלוֹ מוֹרִי וַיַּעֲנֵהוּ: (136)

     ’וּמִי הָיִיתָ, כִּי מִנִּקְבֵי־פֶצַע

     עִם מֶסֶךְ דָּם דִּבְרֵי כְאֵב תָּפִיחַ?'

'הוֹי נְשָׁמוֹת, אֲשֶׁר בָּאתֶן עַד הֵנָּה (139)

     לִרְאוֹת בְּשֹׁד מְשִׁסָּתִי', עָנָנוּ,

     ’אֲשֶׁר מִמֶּנִּי הֶעָלִים פִּזֵּרָה!

סָבִיב גִּזְעִי הָאֲמֵלָל אִסְפוּם־נָא! (142)

     הָיִיתִי בֶּן הָעִיר, אֲשֶׁר הֵמִירָה ¹¹²

     בְּהַטּוֹבֵל אֶת־מְגִנָּהּ מִקֶּדֶם;

עַל כֵּן יוֹסִיף וּבְחֹד נִשְׁקוֹ יַדְוֶנָּה. (145)

     וְאִלּוּ לֹא נִשְׁמַר בְּעֵבֶר אַרְנוֹ

     מִמֶּנּוּ סֵמֶל זֵכֶר עַד יָמֵינוּ,

לַשָּׁוְא הָיָה בּוֹנֵה הָעִיר עָמֵל בָּהּ (148)

     עֵת כִּי חִדֵּשׁ לָקִים אֶת־חָרְבוֹתֶיהָ

     עַל תֵּל הָאֵפֶר שֶׁהִשְׁאִיר אַטִּלָּא!

לִצְלֹב לִי אֶת־מִשְׁכְּנוֹתַי הָפָכְתִּי!' ¹¹³ (151)

שִׁיר אַרְבָּעָה עָשָׂר

דאנטי לא המשיך דרכו אלא לאחר שאסף את העלים המפוזרים והחזירם לעץ שממנו נשרו, הוא העץ בו שוכנת נפש בן עירו. אחר כך מוליכו וירגיליוס לשפת הדור השלישי של החוג השביעי, והוא חלקת שדה חרב וצחיח לחול. פה מקום העונש לאשר חטאו בכח נגד האלהים והטבע והאמנות (ר' שיר יא, 46 וכו'). החוטאים נגד האלהים, שהם המעטים במספר, שוכבים פרקדן וכאבם גדול מכאב הנותרים; החוטאים נגד הטבע והאמנות יושבים קרוסים; והחוטאים נגד הטבע רצים גדודים גדודים ומהירות מרוצתם כגודל חטאתם. גשם תמיד של אש יורד עליהם. קאפאניאוס, אשר ניאץ ביופיטר, שוכב פרקדן. וכאלו בז ללהבות מביע גם פה לשון חירופים; אחר דברם אתו ממשיכים הפיטנים בדרכם בין החול הבוער ובין יער המתאבדים, ובאים לנהר אדום הפורץ מתוך היער ועובר בחול הבוער. וירגיליוס מבאר את מוצאם של נהרות התופת.

נִפְעָם מְאַהַב מוֹלַדְתִּי, אָסַפְתִּי (1)

     אֶת־הֶעָלִים וָאֲשִׁיבֵם לַגֶּזַע,

     שֶׁכְּבָר חֻנַּק קוֹלוֹ הַמִּתְיַפֵּחַ.

מִשָּׁם לַגְּבוּל הִגַּעְנוּ הַקּוֹצֵעַ (4)

     דּוּר זֶה שֵׁנִי מֵהַשְּׁלִישִׁי, וְשָׁמָּה

     דַּרְכֵי הַדִּין בְּעֹז אֵימִים נִגְלוּ לִי.

לָדַעַת וּלְהָבִין פִּלְאֵי הַזֶּמֶר (7)

     אַגִּידָה, כִּי הִגַּעְנוּ אֱלֵי עֵמֶק

     שֶׁקַּרְקָעוֹ תַּשְׁבִּית כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב,

וַתַּאַזְרוֹ כַּזֵּר חֻרְשַׁת הַסֵּבֶל, (10)

     כְּמוֹ שֶׁהִיא בְּבִיב הַדָּם הֻקָּפָה.

     בִּשְׂפַת הַגַּיְא הַזֶּה עָצַרְנוּ רֶגֶל.

וְהַמָּקוֹם גֵּיא חֲרֵרִים וּצְחִיחַ (13)

     וְלֹא נִבְדַּל בִּמְאוּם מִשְּׂדֵה הַחֹרֶב,

     אֲשֶׁר עָלָיו רַגְלֵי קָאטוֹן דָּרָכוּ. ¹¹⁴

אֲהָהּ נִקְמַת שַׁדַּי! עַד מָה יָגוּרוּ (16)

     מִפְּנֵי חֲרוֹן עֻזֵּךְ כָּל־הַקּוֹרְאִים פֹּה

     אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לִפְנֵי עֵינַי הוֹפִיעַ!

עֶדְרֵי רוּחוֹת שָׁם עֵירֻמּוֹת רָאִיתִי, (19)

     וְהִתְיַפְּחוּ כֻלָּן וּמַר הֵילִילוּ,

     כָּל נֶפֶשׁ וְחֹק עֹנֶשׁ מְיֻחָד לָהּ:

כִּי מִי שׁוֹכֵב פְּרַקְדָּן עַל עֵין הָאָרֶץ (22)

     וּמִי יוֹשֵׁב קָרוּס וּמִשְׁתּוֹחֵחַ,

     וּמִי רַגְלָיו מִנּוֹעַ לֹא תֶחְדַּלְנָה.

וְרַבּוּ הֵם אֲשֶׁר בַּחוּג יָסֹבּוּ; (25)

     וְהַשּׁוֹכְבִים בַּדְּוַי, גַּם אִם מָעָטוּ,

     בְּיֶתֶר עֹז פִּיהֶם בִּבְכִי שָׁלָחוּ.

וּפְתוֹתֵי־אֵשׁ מְפֻזָּרִים נָפָלוּ (28)

     לְאַט לְאַט לְרֹחַב כָּל הָעֵמֶק

     כַּשֶּׁלֶג בֶּהָרִים בְּיוֹם לֹא רוּחַ;

כִּרְאוֹת בַּחֹם בְּהֹדּוּ אַלֶכְּסַנְדֶּר ¹¹⁵ (31)

     מֵעַל לְרֹאשׁ חֵילוֹ אִשֵּׁי שַׁלְהֶבֶת

     נוֹפְלוֹת בְּכָל־תָּקְפָּן עֲדֵי הָאָרֶץ

וַיְצַו עַל כֵּן לַחַיִל וַיָּבֹסּוּ (34)

     בַּחוֹל, לְבַעֲבוּר יִכְבֶּה הַלַּהַב

     בְּטֶרֶם תַּשִּׂיגֶנּוּ אֵשׁ נוֹסֶפֶת –

כֵּן בְּרִדְתָּהּ הִצִּיתָה אֵשׁ נִצַּחַת (37)

     פֹּה אֶת הַחוֹל, כַּגֵּץ אֶת־הַנְּעֹרֶת:

     מִשְׁנֵה עִנּוּי וְכֶפֶל הָעַצָּבֶת.

וּבְרֶטֶט דִּלּוּגִים לְלֹא מַרְגוֹעַ ¹¹⁶ (40)

     יָדַיִם אֻמְלָלוֹת הָדְפוּ כָל־רֶגַע

     גַּם פֹּה גַּם שָׁם הָאֵשׁ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת.

וָאֶפְתַּח פִּי: 'רַבִּי, אֲשֶׁר גָּבַרְתָּ (43)

     עַל כֹּל מִבַּלְעֲדֵי שֵׁדֵי הַבַּחַל

     שֶׁקָּמוּ בָנוּ בִּמְבוֹאֵי הַשָּׁעַר!

מִי הָעֲנָק, לֹא יָשֶׂם לֵב לַלַּהַט (46)

     וּכְבָז לְנַפְתּוּלָיו שׁוֹכֵב סָרוּחַ

     כְּאִלּוּ הַזַּרְזִיף לֹא יַדְאִיבֶנּוּ?'

וּבְהַקְשִׁיבוֹ, כִּי אֶת מוֹרִי שָׁאַלְתִּי (49)

     עַל אוֹדוֹתָיו, בְּקוֹל צָעַק הַגֶּבֶר:

     ’כְּחַי כְּמֵת אֲנִי הוּא, לֹא שָׁנִיתִי!

לוּ זֶבְס יַלְאֶה אֶת־נַפָּחוֹ, מִמֶּנּוּ (52)

     לָקַח בְּקֶצֶף אֶת־לַבַּת הַשֶּׁלַח

     אֲשֶׁר בְּאַחֲרוֹן יָמַי הִכָּנִי;

וְלוּ יַלְאֶה אֶחָד אֶחָד הַיֶּתֶר (55)

     בְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן בְּמוֹנְגִ’יבֶּלּוֹ,

     קוֹרֵא: עֲזֹר, רֵעִי ווּלְקָן, עֲזֹרָה!

כְּפִי אֲשֶׁר קָרָא בִּקְרָב גֵּיא־פְלֶגְרַא, (58)

     לוּ יִשְׂתָּעֵר עָלַי בְּכָל עֻזֵּהוּ,

     אַךְ נִקְמָתוֹ שְׂמָחוֹת לֹא תַשְׂבִּיעֶנּוּ!' ¹¹⁷

אָז קוֹל הֵרִים מוֹרִי, וְלֹא שָׁמַעְתִּי (61)

     מִפִּיו קוֹל עַז כָּזֶה מֵאָז נִפְגָּשְׁנוּ:

     ’בָּזֶה גָדַל עָנְשֶׁךָ, קַפַּנֵיאוּס,

שֶׁלֹּא תָשֹׁךְ לָעַד יְהִירוּתֶךָ! (64)

     כִּי אֵין תַּגְמוּל, זוּלַת עִנּוּי הַזַּעַם,

     אֲשֶׁר יַתְאִים לְזַלְעֲפוֹת חַיֶּיךָ'.

וְאָז אֵלַי שְׂפָתָיו רַכּוֹת הִטִּיפוּ: (67)

     ’מִבֵּין שִׁבְעַת שָׂרִים הָיָה, שֶׁצָּרוּ

     עַל תֵּבֵּי, וְתָמִיד נָאַץ אֱלֹהַּ

וַיִּנְאָצוֹ עַד כֹּה, לֹא יַעְרִיצֶנּוּ! (70)

     אַךְ גִּדּוּפֵי זַעְפּוֹ – כֵּן לוֹ אָמָרְתִּי –

     יָאִים מִכָּל עֲדִי לִבְאשׁ חָזֵהוּ;

לֵךְ אַחֲרַי עַתָּה, אַךְ שִׂימָה עַיִן (73)

     לְבַל תִּדְרֹךְ בַּחֲרֵרִים רַגְלֶךָ,

     אַךְ לֵךְ וְאַל תִּתְעֶה מִגְּבוּל הַחֹרֶשׁ!'

דּוּמָם הִגַּעְנוּ אֶל מָקוֹם בַּיַּעַר, (76)

     מִמֶּנּוּ מִתְפָּרֵץ מַבּוּעַ נַחַל

     שֶׁאַדְמוּתוֹ עַד כֹּה עוֹד תַּבְהִילֵנִי.

בְּמִדְרוֹנֵי הַחוֹל יוֹרֵד הַשֶּׁטֶף (79)

     כַּנַּחַל מֵחַמֵּי הַבּוּלִיקָמֵי,

     אֲשֶׁר מֵימָיו נָשִׁים שׂוֹטוֹת תִּשְׁאַבְנָה. ¹¹⁸

כָּל־קַרְקָעוֹ וְצַלְעוֹתָיו מֵאֶבֶן, (82)

     וְכֵן מִדְרַךְ חוֹפָיו; עַל כֵּן הֵבַנְתִּי,

     כִּי הַמַּעְבָּר נָכוֹן פֹּה לְרַגְלֵינוּ.

'בֵּין כָּל שְׁאָר אֲשֶׁר לְךָ הֶרְאֵיתִי (85)

      מֵאָז עָבַרְנוּ אֶת־דַּלְתֵי הַשָּׁעַר,

      אֲשֶׁר סִפּוֹ מֵאִישׁ לֹא יִמָּנֵעַ,

דָּבָר עֲדַיִן לֹא רָאוּ עֵינֶיךָ (88)

     תָּמוּהַּ וְנִפְלָא מִזֶּה הַנַּחַל

     אֲשֶׁר אֵדוֹ חוֹנֵק כָּל־אֵשׁ מֵעַל־לוֹ!'

מִפִּי מוֹרִי הָאֲמָרִים יָצָאוּ, (91)

     וְחִלִּיתִיו הַרְבּוֹת לִי אֶת־הַלֶּקַח,

     אֵלָיו הִרְבָּה בִי אֶת־אַוַּת הַנֶּפֶשׁ.

'בְּלֵב הַיָּם, שָׁם אִי שׁוֹמֵם יָנוּחַ, (94)

     נוֹדָע בְּשֵׁם כְּרֵתִים', עָנָה, 'וּפַעַם ¹¹⁹

     בִּמְלֹךְ מַלְכּוֹ חַף הָעוֹלָם מִפֶּשַׁע;

הַר אִידַא בּוֹ, רִוּוּהוּ יִבְלֵי־מָיִם (97)

     וָעֳפָאִים עָדוּהוּ בִּימֵי קֶדֶם;

     עַתָּה יֵשַׁם חָרֵב, בָּלֶה מִזֹּקֶן.

וְרֵיאָה בּוֹ מִקְלָט לִבְנָהּ הֵכִינָה, ¹²⁰ (100)

     וּלְמַעַן הַסְתִּירוֹ מֵעֵין אָבִיהוּ

     הֵקִימָה שְׁאוֹנוֹת בִּבְכוֹת הַיָּלֶד.

בְּתוֹךְ הָהָר נִצָּב יָשִׁישׁ גָּבֹהַּ, ¹²¹ (103)

     עָרְפּוֹ לְמוּל דַּמְיֶטָּה, וְאֶל רוֹמִי

     יַשְׁקִיף מִצְחוֹ, כְּמוֹ מַרְאָה הָיְתָה לוֹ.

הָרֹאשׁ עָלָיו מְלֶאכֶת פָּז נוֹגֵהַּ, (106)

     מִכֶּסֶף זַךְ זְרוֹעָיו וְכָל־חָזֵהוּ,

     אוּלָם מָתְנָיו עַד מִפְשַׂעְתּוֹ נְחשֶׁת;

בַּרְזֶל סָגוּר גּוּפוֹ מִשָּׁם וָמַטָּה, (109)

     אֶפֶס כִּי רֶגֶל יְמִינוֹ מֵחֹמֶר

     וְכָל־קוֹמַת גָּבְהוֹ עַל זֹאת נִשְׁעֶנֶת;

כָּל־פֶּרֶק, זוּלָתִי הַפָּז, בָּקוּעַ (112)

     בִּבְקִיעַ הַמַּטִּיף דְּמָעוֹת, וְאֵלֶּה

     בְּהִקָּוָן אֶת־הַנִּקְרָה נָקָבוּ;

אֶת־אַחֵירוֹן, סְטִיקְס, פְלֵיגֵיטוֹן תִּצֹּרְנָה (115)

     דִּמְעוֹת הָאִישׁ בִּנְפִילָתָן לָעֵמֶק,

     וּבַנִּקְבָּה הַזֹּאת תִּשְׁטֹפְנָה מַטָּה

לִגְבוּל שֶׁלֹּא יִתֵּן לָרֶדֶת הָלְאָה: (118)

     שָׁם אֶת־קוֹצִיט יוֹצְרוֹת, וְאֵיךְ וּמַה הוּא

     תִּרְאֶה; עַל כֵּן כָּעֵת לֹא אֲדַבֵּר בּוֹ!'

וָאֶשְׁאָלֶנּוּ: 'אִם זֶה הַמַּבּוּעַ (121)

     כֵּן מוֹצָאוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ אָנוּ,

     מָה רַק בַּדּוּר הַזֶּה נִגְלָה אֵלֵינוּ?'

‘הֲלֹא תֵדַע, כִּי הַמָּקוֹם עָגֹל הוּא’, (124)

     אָמַר, 'אַךְ כָּל־אֲשֶׁר הִרְבִּיתָ לֶכֶת

     הָלוֹךְ הַשְׂמֵאל וָרֶדֶת אֶל הַשֹּׁרֶשׁ,

לֹא עוֹד אֶת כָּל הַחוּג כֻּלּוֹ סוֹבַבְתָּ! (127)

     לָכֵן אִם כָּל־דָּבָר חָדָשׁ יִקְרֵנוּ,

     אַל יַעַל תִּמָּהוֹן עֲלֵי פָנֶיךָ!'

‘וְאֵי’, שָׁאַלְתִּי, ‘פְלֵיגֵיטוֹן וְלֵיתֵי?’ ¹²² (130)

     ’מָה עַל אֶחָד שָׁתַקְתָּ, עֵת אָמַרְתָּ,

     כִּי מִן הָאֵד הַזֶּה נוֹצַר רֵעֵהוּ?'

שָׂח: 'הֵן אֶשְׂמַח לְכָל שְׁאֵלוֹתֶיךָ, (133)

     אַךְ אֹדֶם מֵי הַנַּחַל הָרוֹתֵחַ

     הֲלֹא יָכְלוּ לִפְתֹּר אֶת־הָאַחַת לָךְ!

לֹא פֹה, בַּבּוֹר הַזֶּה, תִּרְאֶה אֶת־לֵיתֵי, (136)

     אַךְ שָׁם, מְקוֹם תָּבוֹא לִרְחֹץ כָּל נֶפֶשׁ

     בְּהִמָּחוֹת בִּתְשׁוּבָתָהּ הַפֶּשַׁע.

אַךְ בָּאָה עֵת לָצֵאת מִתּוֹךְ הַחֹרֶשׁ; (139)

     הִשָּׁמֶר־לָךְ, שִׂים אַחֲרַי רַגְלֶיךָ!

     טוֹב לֶכֶת בַּגָּדוֹת, כִּי לֹא תִּבְעַרְנָה,

וְגַם מֵעַל לָהֶן נִדְעָךְ כָּל־לָהַב!' (142)

שִׁיר חֲמִשָּׁה עָשָׂר

הנהר האדום, העובר את דור החול הבוער, מעלה אד שחור המחניק את האש מעל למימיו ומעל לחופיו הגבוהים. באחד החופים הולך דאנטי בשתיקה בעקבות וירגיליוס עד אשר הרחיקו לכת מעם היער. הם נפגשים בחבר צללים ההולכים בחול קרוב לשפת הנהר. אחד מהם מכיר את דאנטי ומחזיק בלבושו. בפניו השרופות מכיר דאנטי את מורו סיר ברונטו לאטיני. שניהם מסיחים בכבוד ובחיבה ומעלים זכרונות מן העבר.

עַל חוֹף אֶחָד בֵּין הַצּוּרִים נִשֵּׂאנוּ־פֹה, (1)

     וְאֵד הַנַּחַל הִתְעַנֵּן עָלֵינוּ:

     מַצִּיל מִלְּשׁוֹן הָאֵשׁ חוֹפִים וָמַיִם־הוּא.

כְּמוֹ, לְעֵת פַּחְדָּם מִפְּנֵי הַשֶּׁטֶף, (4)

     לָנִיס גַּלֵּי הַיָּם דָּיֵק יָקִימוּ

     אַנְשֵׁי פְלָאמִינְג בֵּינוֹת וִיסֶנְטְ לִבְּרוּגָ’ה

אוֹ אַנְשֵׁי פַּדוֹבָה עַל יַד הַבְּרֶנְטָה (7)

     לְמַעַן שְׁמֹר עַל כָּל אַרְמוֹן וָקֶרֶת

     עַד לֹא תַּרְגִּישׁ בַּחֹם הַקְיַארֶנְטַאנַא, – ¹²³

כֵּן פֹּה חוֹמַת צוּרִים בַּכֹּל הוּקָמָה, (10)

     גַּם אִם קָטְנָה בַּגֹּבַהּ וּבָרֹחַב,

     וִיהִי כָּל מִי אֲשֶׁר יִהְיֶה עוֹשֶׂהָ!

וּכְבָר מִן הַחֻרְשָׁה כֹּה הִתְרַחַקְנוּ (13)

     עַד כִּי אֶת־מְקוֹמָהּ אַף לֹא הִכַּרְתִּי

     לוּ גַם אָחוֹר הִפְנֵיתִי אֶת הָעָיִן.

וּרְאֵה, בְּחֶבֶר נְשָׁמוֹת נִפְגַּשְׁנוּ (16)

     הַבָּא בִּקְצֵה הַחוֹל, וְכָל הָעֵדֶר

     הִבִּיטוּ בָנוּ כְּהַבִּיט בָּעֶרֶב

אִישׁ בְּרֵעוֹ לְאוֹר חֶרְמֵשׁ הַסָּהַר; (19)

     וּמִצְמְצוּ אֶת־עֵינֵיהֶם אֵלֵינוּ

     כְּמוֹ חַיָּט זָקֵן אֶל קוּף הַמָּחַט.

מִבֵּין הָעָם שֶׁכֹּה אֵלַי תָּמָהוּ, (22)

     אֶחָד הִכִּיר אוֹתִי וַאֲחָזַנִי

     בִּכְנַף בִּגְדִי, קוֹרֵא: ‘מָה רַב הַפֶּלֶא!’

וַיְהִי כִי לִקְרָאתִי פָרַשׂ יָדַיִם, (25)

     אֲנִי בְּאוּד רֹאשׁוֹ עֵינַי תָּלִיתִי ¹²⁴

     עַד כִּי מִכְווֹת פָּנָיו לֹא מְנָעוּנִי

לְהַעֲלוֹת בְּזִכְרוֹנִי מַרְאֵהוּ. (28)

     וְאֶת־יָדַי אֱלֵי פָנָיו נָטִיתִי

     וָאַעַן: ‘הַאַף הוּא פֹּה, סֵיר בְּרוּנֶטּוֹ?’

‘בְּנִי, אַל יִחַר לָךְ, אִם יָשׁוּב’, עָנָנִי, (31)

     ’אִם יְלַוְּךָ מְעַט בְּרוּנֶט לָטִינִי

     וְאֶת־הַחֶבֶר לְדַרְכּוֹ יַזְנִיחַ!'

‘זֹאת אֲבַקֵּשׁ בְּכָל לִבִּי’, עָנִיתִי: (34)

     ’וְאִם בָּזֶה חֶפְצוֹ, אִתּוֹ אֵשֵׁבָה,

     אִם הוּא, אֲשֶׁר מַנְהִיג אוֹתִי, יַרְשֵׁנִי!'

‘רָחִים’, עָנָה, 'מֵאָה שָׁנִים בַּלַּהַב ¹²⁵ (37)

     יִשְׁכַּב כָּל־קָם לִשְׁהוֹת מִתּוֹךְ עֶדְרֵנוּ,

     אַף לֹא יֶהְדֹּף הָאֵשׁ הַמְלַחֲכַתּוּ!

לֵךְ, לֵכָה, וְאָבוֹא אַחַר שׁוּלֶיךָ! (40)

     אַחַר אֶל עֲדָתִי אָשׁוּב: בְּבֶכִי

     תֵּלֵךְ תֵּילִיל עַל נֶצַח יִסּוּרֶיהָ'.

וְלֹא הֵעַזְתִּי רֶדֶת מֵהַדֶּרֶךְ (43)

     וּקְרֹב אֵלָיו, אַךְ אֶת־רֹאשִׁי הִטִּיתִי

     כְּמִתְהַלֵּךְ בְּעֵין יִרְאַת הַהֶדֶר.

‘אֵיזֶה גוֹרָל אוֹ מַה־מִּקְרֶה’, עָנָנִי, (46)

     ’הוֹבִיל אוֹתְךָ הֲלֹם לִפְנֵי קִצֶּךָ?

     וּמִי הוּא הַמּוֹרֶה לְךָ הַדֶּרֶךְ?'

‘לְמַעְלָה, בִּמְרוֹמֵי חַיֵּי הַזֹּהַר’, (49)

     עָנִיתִי לוֹ, 'בְּגַיְא אֶחָד תָּעִיתִי ¹²⁶

     בְּטֶרֶם עוֹד מָלֵא צְבָאִי בַּחֶלֶד.

אֶתְמוֹל עִם שַׁחַר עֹרֶף לוֹ פָּנִיתִי, (52)

     וְכִי לָשׁוּב רָצִיתִי, זֶה נִרְאָה לִי

      וּלְנַחְלָתִי בְּדֶרֶךְ זוֹ יַנְחֵנִי'.

‘אִם אַחַר כּוֹכָבְךָ תֵּלֵךְ’, עָנָנִי, (55)

     ’לֹא תַחֲטִיא אֶת שַׁעַר הַתִּפְאֶרֶת,

     אִם בְּחַיֵּי זִיוִי לָשׁוּר הֵיטַבְתִּי;

וְלוּ בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמִי לֹא מַתִּי, (58)

     כִּי אָז בַּעֲמָלְךָ גַּם אִמַּצְתִּיךָ,

     כִּי לִי נִגְלָה, מָה רַב חִנְּךָ בַּשָּׁחַק!

אַךְ זֶה הָעָם הָרַע וּכְפוּי הַחֶסֶד (61)

     אֲשֶׁר מֵאָז מִפְיֵסוֹלֵי יָרָדוּ ¹²⁷

     עוֹד רֵיחַ כֵּף וָצוּק נוֹדֵף מֵהֵמָּה,

בְּשִׂנְאָתוֹ יִגְמֹל אֶת־טוֹבוֹתֶיךָ! (64)

     וְגַם צָדַק, כִּי בֵין קוֹצִים וָצַחַן

     לֹא יִתָּכֵן לְעֵץ שִׁקְמָה לִצְמֹחַ.

בִּשְׁמָם ‘עִוְרִים’ יָצָא שִׁמְעָם מִקֶּדֶם! ¹²⁸ (67)

     גּוֹי מִתְגָּאֶה, קַנָּא, חָרֵד לַבֶּצַע!

     רְאֵה, בְּדַרְכֵיהֶם אַל תִּטָּמֵא־נָא!

כָּבוֹד כֹּה רַב הֵכִין לָךְ גּוֹרָלֶךָ, (70)

     עַד שְׁתֵּי הַמִּפְלַגּוֹת לְךָ תִּרְעַבְנָה, ¹²⁹

     אַךְ הֶחָצִיר יִרְחַק מִפִּי הַכֶּבֶשׂ!

תָּשַׂם־נָא אֶת־עַצְמָהּ מִסְפּוֹא לְפִיהָ (73)

     חַיַּת פִיֵּסוֹלֵי, וְאַל תִּגַּע־נָא

     בַּצֶּמַח, אִם בִּשְׁאִיָּתָהּ עוֹד יַעַל,

בָּהּ שָׁב שֵׁנִית לִפְרֹחַ זֶרַע קֹדֶשׁ, (76)

     מַחְצֶבֶת רוֹמָאִים הַנִּשְׁאָרִים בָּהּ ¹³⁰

     עֵת נֶהֶפְכָה לְקַן חַטָּאת וָרֶשַׁע!'

‘לוּ כָל־תַּחֲנוּנַי קִבֵּל הַשַּׁחַק’, (79)

     אָמַרְתִּי לוֹ, 'כִּי אָז לֹא עוֹד נִפְרָדָה

     רוּחוֹ הַנִּשְׂגָּבָה מִלְּבוּשׁ הַחֶדֶל.

כִּי עוֹד אֶנְצֹר, אִם גַּם עַתָּה בְּצַעַר, (82)

     צַלְמוֹ הַטּוֹב וְהֶחָבִיב כְּאָב לִי,

     עֵת בָּעוֹלָם הִשְׁכִּים וְהִזְהִירָנִי,

אֵיכָה הַגֶּבֶר אֶת־זִכְרוֹ יַנְצִיחַ! (85)

     מָה אֲבָרְכוֹ עַל זֹאת כָּל עוֹד רוּחִי בִי,

     הֲלֹא אֲרֶשֶׁת שִׂפְתוֹתַי תְּגַל לוֹ!

מִלָּיו עָלַי וּנְאוּם נוֹסָף אֶשְׁמֹרָה, ¹³¹ (88)

     עַד מֵאִשָּׁה אֲשֶׁר אֶת־זֹאת יוֹדַעַת

     אֶשְׁאַל פִּשְׁרָם, אִם בּוֹא אָבוֹא עָדֶיהָ.

וְיֶעֱרַב־נָא לִכְבוֹדוֹ לָדַעַת, (91)

     כִּי, אִם אַךְ כִּלְיוֹתַי לֹא יְיַסְּרוּנִי, ¹³²

     עִם כָּל גּוֹרָל אֲשֶׁר יָבוֹא אַשְׁלִימָה;

לֹא זָר לִי מִשְׁפָּט זֶה, עַל כֵּן יַסֵּב נָא ¹³³ (94)

     גּוֹרָל כַּטּוֹב עָלָיו אֶת גַּלְגִּלֵּהוּ,

     וְאֶת אֵתוֹ יוֹגֵב עֲלֵי שָׂדֵהוּ!'

לַבִּיט אָחוֹר פָּנָה מוֹרִי יָמִינָה, (97)

     הִשְׁהָה אֶת־מַבָּטוֹ עָלֵי וַיַּעַן

     וְשָׂח: ‘הַשָּׂם אֶל לֵב מֵיטִיב לִשְׁמֹעַ!’

וּבְכָל זֹאת בְּלֶכְתִּי דַבֵּר הוֹסַפְתִּי (100)

     עִם סֵיר בְּרוּנֶטּוֹ וָאֶשְׁאַל מִפִּיהוּ,

     מִי בֵּין רֵעָיו עוֹלֶה בְּשֵׁם וָשֶׁבַח?

עָנָה: 'עַל אֲחָדִים טוֹב לָךְ לָדָעַת, (103)

     אוּלָם מוּטָב לִשְׁתֹּק עַל רֹב הַיֶּתֶר,

     כִּי לֹא תַסְפִּיק הָעֵת לַרְבּוֹת בַּמֶּלֶל!

וְדַע בִּכְלָל, כִּי כֹהֲנִים כֻּלָּהַם, (106)

     מְלֻמָּדִים וְנוֹדָעִים בַּשַּׁעַר,

     וְנִטְמְאוּ בְּחֵטְא אֶחָד בַּחֶלֶד.

בָּעֵדֶר הֶעָצוּב פְּרִיסְצְיאַן הוֹלֵךְ שָׁם, ¹³⁴ (109)

     אִתּוֹ פְרַנְצֶ’סְק דּ’אַקוֹרְסוֹ; גַּם רְאֵה נָא,

     אִם לְשִׁקּוּץ כָּזֶה תִּרְעַב, בַּגֶּבֶר, ¹³⁵

בְּשֵׁם שַׁמַּשׁ הַשַּׁמָּשִׁים שִׁלְחוּהוּ (112)

     מֵחוֹף הָאַרְנוֹ עַד לַבַּקִילְיוֹנֵי

      וְשָׁם שָׁבַק גִּידָיו אֲכוּלֵי־רֹקֶב.

רָצִיתִי לְהוֹסִיף, אַךְ לֹא נִתַּן לִי (115)

     לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר עוֹד, כִּי נִרְאָה כְּבָר

     עָשָׁן חָדָשׁ עוֹלֶה מֵחוֹל הַצְּחִיחַ.

בּוֹ עַם, מִלֶּכֶת בְּקִרְבּוֹ צֻוֵּיתִי! ¹³⁶ (118)

     אֶת “אוֹצָרִי” לְחַסְדְּךָ אַפְקִידָה,

     בּוֹ חַי עוֹדֶנִּי; לֹא יוֹתֵר אֶדְרשׁ לִי!'

וְשָׁב אָחוֹר וָרָץ, דּוֹמֶה לָאֵלֶּה ¹³⁷ (121)

     הַמִּתְחָרִים, אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה וֵירוֹנָה

     לִזְכּוֹת בָּאֶרֶג הַיָּרֹק יָרוּצוּ,

וְכַזּוֹכֶה, לֹא כַמַּפְסִיד, נִרְאָה לִי. (124)

שִׁיר שִׁשָּׁה עָשָׂר

דאנטי ממשיך בדרך והולך אחרי וירגיליוס, וכבר הרחיק לכת עד כי שמע את קול מפל מי הנהר האדום לתוך החוג הקרוב. חבר צללים חדש נראה מתחת לגשם הבוער. כולם אנשים מפורסמים בנשקם ובמדיניותם ונענשים יחד על חטא אחד עם ברונטו לאטיני. שלשה מהם מכירים על פי בגדיו של דאנטי כי בן עירם הוא, והם עוזבים את חבריהם ורצים אליו. כמתוך בושה הם מרמזים על מצבם וקוראים בשמותיהם להניע את דאנטי שיעמוד וישמע את אשר בפיהם. שנים מהם, טיגיאיו ורוסטיקוצ’י, כבר נזכרו לעיל (שיר יא, 79). דאנטי נותן להם כבוד רב ובמלים קצרות וחריפות מספר להם על הנעשה בעיר מולדתו. וירגיליוס מוליך אותו למקום אשר ממנו יורדים המים, ומצוה עליו לפתח את האזור שעל מתניו ומשליכו לתהום, בה עולה באויר האפל בריה משונה.

עַד אֶל עָמְדִי כְּבָר אֶת־הֵדָם הִשְׁמִיעוּ (1)

     הַמַּיִם הַנּוֹפְלִים לַדּוּר לְמַטָּה

      וּכְקוֹל נְחִיל הַכַּוָּרוֹת רָעָשׁוּ.

וּשְׁלשׁ רוּחוֹת מִתּוֹךְ מֵרוֹץ נָסוֹגוּ (4)

     יַחְדָּו מִלַּהֲקָה אֲשֶׁר עָבָרָה

     מִתַּחַת גֶּשֶׁם יִסּוּרֵי הַקֶּטֶב;

כֻּלָּם גָּעוּ בַדֶּרֶךְ לִקְרָאתֵנוּ: (7)

     ’עֲמֹד אַתָּה, אֲשֶׁר מֵעִיד בִּגְדֶךָ,

     כִּי בֶן עִירֵנוּ הַחוֹטֵאת הִנֶּךָּ!'

אוֹי לִי, מָה רַבּוּ הַמִּכְווֹת, רָאִיתִי, (10)

     גַּם חֲדָשׁוֹת, גַּם יְשָׁנוֹת בָּהֵמָּה!

     עוֹד בְּזָכְרִי אוֹתָן לִבִּי דוֹאֵב בִּי.

לְשֵׁמַע צִוְחוֹתָם רַבִּי עָמַד שָׁם, (13)

     פָּנָה אֵלַי וְשָׂח: 'שִׂים נָא לִבֶּךָ,

     כִּי יֵשׁ לִנְהֹג כָּבוֹד וִיקָר בָּאֵלֶּה!

לוּלֵא הָאֵשׁ אֲשֶׁר הַבּוֹר לוֹחֶכֶת, (16)

     כִּי אָז אָמַרְתִּי כִּי לְךָ יָאָתָה

     אוּץ לִקְרָאתָם וְלֹא לָהֶם אֵלֶיךָ'.

וְרַק עָמַדְנוּ, כֵּן מֵרֹאשׁ הִתְחִילוּ (19)

     אֶת־שִׁיר אֶבְלָם מֵאָז; וּבְבוֹא עָדֵינוּ,

      כְּמוֹ גַלְגַּל סָבִיב עַצְמָם נָסַבּוּ.

כַּלּוּדָרִים עֲרֻמֵּי־גוּף מָשׁוּחַ, (22)

     סוֹקְרִים, אֵיךְ יִפְגְּעוּ וְאֵיךְ יִנְגֹּפוּ,

     בְּטֶרֶם הֵאָבְקָם אִישׁ עִם רֵעֵהוּ,

כֵּן הֵם בְּהִסַּבָּם אֵלַי הִבִּיטוּ, (25)

      וְצַוָּארָם פִּתְּלוּ הַצִּדָה, הֵפֶךְ

     הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּהּ רַגְלָם דָּרָכָה.

‘אִם הָעִנּוּי בַּחֲרֵרִים הָאֵלֶּה’, (28)

     אָמַר אֶחָד, 'וּמַק מִכְווֹת עוֹרֵנוּ

     מַבְזִים אוֹתָנוּ וְאֶת־חִנּוּנֵינוּ, –

יַטֶּה נָא שֵׁם שִׁבְחֵנוּ אֶת־לִבֶּךָ, (31)

     וּמִי אַתָּה, הַגֵּד, כִּי כֹה בָטַחְתָּ

     לָשִׂים רַגְלֶיךָ הַחַיּוֹת בַּתֹּפֶת?

הָאִישׁ אֲשֶׁר מֵאַחֲרָיו אָרוּצָה, (34)

     גַּם אִם כֻּלּוֹ עָרֹם, כֻּלּוֹ קָרוּחַ,

     מִכָּל אֲשֶׁר תַּחְשֹׁב גָּבַהּ עֶרְכֵּהוּ.

הוּא נֶכֶד לִגְוַלְדְּרָדָה, בַּת הַחֶסֶד,¹³⁸ (37)

     וְשֵׁם לוֹ גְּוִידוֹ גְּוֶרָא, וּבַחֶלֶד

     הִפְלִיא בַּעֲצוֹתָיו וְגַם בַּחֶרֶב;

וְזֶה שֶׁאַחֲרַי בּוֹסֵס בַּצְּחִיחַ (40)

     טֶגְיָאיוֹ אַלְדּוֹבְּרַאנְדִי הוּא; וְרֶוַח

      עָמַד לָעָם לוּ בְקוֹלוֹ שָׁמֵעוּ.

וְרוּסְטִיקוּצִ’י יַעֲקֹב אָנֹכִי, (43)

     הַמִּתְעַנֶּה אִתָּם; אָמְנָם אִשְׁתִּי הִיא,

      אֲשֶׁר מֵעַל לַכֹּל אֵידִי הֵחִישָׁה'.

לוּ מַחֲסֶה מִפְּנֵי הָאֵשׁ מָצָאתִי, (46)

     כִּי אָז אֶל בֵּינֵיהֶם קָפַצְתִּי מַטָּה,

     אַף אַאֲמִין כִּי לֹא אָנַף מוֹרִי בִי.

אַךְ בִּפְנֵי לַהַב הַנָּכוֹן לִפְגֹעַ (49)

     נִצַּח הַפַּחַד אֶת אַוַּת הַנֶּפֶשׁ,

     אֲשֶׁר הָאִיצָה בִי חַבֵּק כֻּלָּהַם.

וַעֲנִיתִיו: 'לֹא בוּז כִּי אִם עַצֶּבֶת (52)

     מְצוּקַתְכֶם בְּנִשְׁמָתִי חָרָתָה,

     וְרַק לְאַט תָּמוּשׁ וְתִשָּׁכֵחַ!

הִרְגַּשְׁתִּי בָהּ מֵאָז אָמַר רַבִּי לִי (55)

     מִלִּים אֲשֶׁר מֵהֶן לָמוֹד לָמַדְתִּי,

     כִּי אַנְשֵׁי־שֵׁם כָּכֶם יָבוֹאוּ הֵנָּה.

בֶּן אַרְצְכֶם אֲנִי; תָּמִיד לָשֶׁבַח (58)

     מַעֲשֵׂיכֶם וּכְבוֹד שִׁמְכֶם בַּחֶלֶד

     בְּרֹב חִבָּה סִפַּרְתִּי וְשָׁמַעְתִּי!

מֵרוֹשׁ אֶבְרַח שַׁחֵר לִפְרִי הַמֶּתֶק,¹³⁹ (61)

     לִי מַדְרִיכִי הַנֶּאֱמָן הִבְטִיחַ,

     אַךְ לֹא בְטֶרֶם לַמֶּרְכָּז אֵרֵדֶה'.

'לוּ תַאֲרִיךְ נִשְׁמַת חַיִּים, לָנִיעַ (64)

     גִּידֵי גוּפֶךָ', לִי הֵשִׁיב הַגֶּבֶר,

     ’וְאַחֲרֶיךָ לוּ יָאִיר שִׁבְחֶךָ:

הַגֵּד, הַעוֹד יָלִינוּ בְעִירֵנוּ (67)

     חֵן וּגְבוּרָה כְּבַיָּמִים מִקֶּדֶם,

     אוֹ רָחֲקוּ, חָלְפוּ כָּלִיל מִמֶּנָּה?

כִּי מִקָּרוֹב גְּוִילְיֶלְם בּוֹרְסְיֵיר בָּא הֵנָּה, ¹⁴⁰ (70)

     וְשָׁם הוּא נָד בְּעִנּוּיֵי עֶדְרֵנוּ,

     וּבִדְבָרָיו מְאֹד עָכַר רוּחֵנוּ!'

'גֶּזַע חָדָשׁ וְעשֶׁר קָם בִּן־לָיְלָה (73)

     זִמָּה עִם נְטִיַּת גָּרוֹן הוֹלִידוּ,

     פִירֶנְצֵי, בָּךְ! וּכְבָר עַל זֹאת תֵּילִילִי!'

בְּרֹאשׁ מוּרָם קָרָאתִי, וַיָּבִינוּ (76)

     כִּי עֲנִיתִים, וְזֶה אֶל זֶה פָּחָדוּ

     כִּתְמֹהַּ אִישׁ לִדְבַר אֱמֶת פּוֹצָעַת.

'אִם גַּם תָּמִיד יַשְׂבִּיעוּ דִבּוּרֶיךָ ¹⁴¹ (79)

     בְּקֹמֶץ כֹּה קָטָן', כֻּלָּם עָנוּנִי,

     ’אַשְׁרֶיךָ, בֶּן־חֹרִין בְּמֶלֶל פִּיךָ!

אוּלָם אִם תִּנָּצֵל מִזֶּה הָאֹפֶל (82)

     וְהוֹד הַכּוֹכָבִים לָשׁוּר תָּשׁוּבָה

     וְתַעֲלֹז לָרִיעַ: ‘שָׁם הָיִיתִי!’

אָנָּא סַפֵּר עָלֵינוּ לִבְנֵי חֶלֶד!' (85)

     וְגַלְגִּלָּם הוּפַר; וְרוּץ מִהֵרוּ

      וְרַגְלֵיהֶם כִּכְנַף הַנֶּשֶׁר עָפוּ.

כֹּה קוֹל ‘אָמֵן’ לֹא יְמַהֵר לִפְרֹחַ (88)

     כְּהֵעָלֵם כֻּלָּם; וְעֵת הַכּשֶׁר

     עַל כֵּן מָצָא רַבִּי לָלֶכֶת הָלְאָה.

וְנַעְתִּי אַחֲרָיו; וְאַךְ הָלַכְנוּ (91)

     וּשְׁאוֹן הַמַּיִם כֹּה קָרַב אֵלֵינוּ,

     עַד רַק בִּמְעַט שָׁמַעְנוּ אֶת־קוֹלֵנוּ.

כַּנַּחַל שֶׁמֵּרֹאשׁ הַמּוֹנְטֵיוִיזוֹ (94)

      רֵאשִׁית יֵרֵד בָּדָד לִפְאַת מִזְרָחָה

      מֵעַל מוֹרָד שְׂמָאלִי בָּאַפֶּנִּינוֹ,

וְשֵׁם חֶלְקוֹ מִמַּעְלָה אַקְוָקֵיטָא, (97)

     בְּטֶרֶם יִשָּׁפְכוּ מֵימָיו לָעֵמֶק

     וְשֵׁם אַחֵר עַל יַד פוֹרְלִי יֻתַּן לוֹ, –

כְּרַעֲשׁוֹ מֵעַל סַן־בֶּנֵידֶטּוֹ, (100)

     מִנְזָר אַלְפִּי, בְּהִתְנַפְּלוֹ לְמַטָּה

     לָעֵמֶק דֵּי מִחְיָה לְאַלְפֵי נֶפֶשׁ: ¹⁴²

כָּזֹאת מִתַּחַת כֵּף תָּלוּל הִרְעִישׁוּ (103)

     הַמַּיִם הַדְּלוּחִים שָׁאוֹן וָרָעַם,

      וְעוֹד מְעַט וְהֶחֱרִישׁ אָזְנֵינוּ.

וְלִי אַבְנֵט, בּוֹ אֶת־מָתְנַי חָגָרְתִּי ¹⁴³ (106)

     וּבוֹ אָמַרְתִּי בְלִבִּי לֹא פַעַם

     לִתְפֹּס אֶת־הַנָּמֵר, עֲקֹד הַשַּׂעַר;

וָאֶתְפַּשֵּׁט אוֹתוֹ, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי (109)

     בְּפִי מוֹרִי, וּפִתַּלְתִּיו לְקֶשֶׁר

     וְכֵן בִּידֵי רַבִּי אוֹתוֹ מָסָרְתִּי.

וַיִּפֶן וַיִּצְעַד לִפְאַת יָמִינָה (112)

     וּבְמֶרְחָק־מָה מִשְּׂפַת מַפַּל הַמַּיִם

     הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ אֶל עֹמֶק פִּי הַשַּׁחַת.

'אֵין זֹאת, כִּי פֶלֶא זָר פֹּה מְבַשֵּׂר לִי (115)

     אוֹת זָר כָּזֶה', עִם לְבָבִי אָמַרְתִּי,

     ’שֶׁעֵין מוֹרִי, עוֹשׂוֹ, כֹּה תְלַוֶּנּוּ!'

מַה־טּוֹב לְאִישׁ לְהִזָּהֵר מֵאֵלֶּה, (118)

     אֲשֶׁר לֹא רַק לַמַּעֲשִׂים יַבִּיטוּ,

     כִּי בְרוּחָם לְסִתְרֵי לֵב יַחְדֹּרוּ!

'אֲשֶׁר חִכִּיתִי לוֹ, יָבוֹא כְּרֶגַע; (121)

     אֲשֶׁר עָלָיו כְּבַחֲלוֹם חָזִיתָ,

     יָרְאֶה כְּרֶגַע לְעֵינְךָ', אָמַר לִי.

לִדְבַר אֱמֶת, וּפְנֵי כָזָב מַרְאֵהוּ, (124)

     יִסְתֹּם אָדָם, כָּל שֶׁיּוּכַל, אֶת פִּיהוּ,

     פֶּן יִנָּתֵן לְבוּז חִנָּם, אֵין חֵטְא בּוֹ.

אַךְ לֹא אוּכַל, קוֹרֵא, לִשְׁתֹּק הַפָּעַם, (127)

      וּבַקּוֹמֵדִיָּה הַזֹּאת נִשְׁבַּעְתִּי,

     שֶׁלֹּא יָמוּשׁ שִׁבְחָהּ לָעַד מִמֶּנָּה,

כִּי בַאֲוִיר הָאֹפֶל פֹּה רָאִיתִי (130)

     יְצוּר, יַפִּיל אֵימָה גַּם עַל עַז־רוּחַ,

     וְהוּא שׂוֹחֶה בַּעֲלוֹתוֹ לְמַעְלָה

כְּשׁוּב מַלָּח אַחַר רִדְתּוֹ לְמַטָּה (133)

     לַתִּיר הָעֹגֶן, וְיֹאחֵז בְּסֶלַע

     אוֹ בְדָבָר דּוֹמֶה בְּחֵיק הַמַּיִם,

יִזְקֹף גּוּפוֹ, יִגְרֹר אֶת־הָרַגְלָיִם. (136)

שִׁיר שִׁבְעָה עָשָׂר

הפיטנים נוטשים את חוף הסלעים ויורדים למקום הבריה המשונה, היא גיריון. וירגיליוס נשאר עמו ושולח את דאנטי לבדו לראות את הסוג האחרון של הנענשים בחול הבוער, הם הנושים אשר חטאו באונס בטבע ובאמנות (ר' יא, 94 וכו'). אלה יושבים מקורסים, ועיניהם יורדות דמע; לכל אחד מהם כיס תלוי בצוארו ועליו סמל משפחתי. אחד מהם מבאר בקצרה לדאנטי את פשר המחזה, והוא חוזר אל וירגיליוס. גיריון נושא את שני הפיטנים על גבו אל החוג השמיני.

'שׁוּר הַחַיָּה עִם הַזָּנָב הַחַד שָׁם, ¹⁴⁴ (1)

     עוֹבְרָה הָרִים, פּוֹרְעָה מִבְצָר וָנֶשֶׁק!

     שׁוּר זֹאת הַמַּבְאִישָׁה אֶת־כָּל הַחֶלֶד!'

כֵּן בִּפְנוֹתוֹ אֵלַי מוֹרִי אָמַר לִי. (4)

     וְלָהּ רָמַז לָבוֹא לַחוֹף עָדֵינוּ,

     קָרוֹב לִנְתִיב הַשַּׁיִשׁ בּוֹ עָבַרְנוּ.

וְזֹאת צוּרַת הַכַּחַשׁ הַנִּתְעֶבֶת (7)

     רֹאשׁ וְחָזֶה הִקְדִּימָה עַד נִכְחֵנוּ,

     אַךְ הַזָּנָב לַחוֹף לֹא הֶעֱלָתָה.

כִּפְנֵי צַדִּיק תָּמִים הָיוּ פָנֶיהָ, (10)

     כִּי סֵבֶר חֶסֶד עֲנָוָה הִצְהִילוּ,

     וּכְגוּף נָחָשׁ כָּל־יֶתֶר גּוּף הַשֶּׁקֶץ.

לָהּ שְׁתֵּי רַגְלַיִם, שְׂעִירוֹת עַד שֶׁחִי; (13)

     בַּגַּב וּבֶחָזֶה וּבַמָּתְנַיִם

     צוּרוֹת זֵרִים וְלוּלָאוֹת כִּסּוּהָ;

תֻּרְכִּים וְטַטָּרִים כֹּה לֹא הִכְבִּירוּ (16)

     צִבְעֵי רִקְמָה וַחֲטוּבוֹת אַף פָּעַם,

     וְלֹא אָרְגָה אֲרַכְנֵי אֶת קוּרֶיהָ.

כְּמוֹ סִירוֹת אֲשֶׁר בַּחוֹף תָּנַחְנָה, (19)

     חֶצְיָן בַּיָּם, חֶצְיָן עַל הַיַּבֶּשֶׁת,

     אוֹ כְמוֹ שָׁם בֵּין זוֹלְלֵי גֶרְמַנְיָה ¹⁴⁵

קָם הַבִּיבָר, אוֹרֵב עֲלֵי הַטֶּרֶף, (22)

     כֵּן קָמָה הָרָעָה בֵּין חַיְתוֹ רֶשַׁע

     בַּחוֹף, שֶׁאֶת־הַחוֹל אַבְנוֹ חוֹסֶמֶת

בַּבֹּהוּ, בַּזָּנָב כֻּלּוֹ כִּשְׁכֵּשָׁה, (25)

     עִקְּמָה אֶל־עָל חֻדּוֹ טְעוּן הָאֶרֶס

     שֶׁבּוֹ כִּזְנַב עַקְרָב זֻיַּן הָעֹקֶץ.

וְשָׂח מוֹרִי: 'עַתָּה נַטֶּה דַרְכֵּנוּ (28)

     לְבַעֲבוּר נָבוֹא עַד הַמִּפְלֶצֶת

      אֲשֶׁר מוּלֵנוּ שָׁם כֻּלָּהּ רוֹבֶצֶת!'

עַל כֵּן הֵימַנּוּ לֶכֶת וּבְלֶכְתֵּנוּ 31

     כִּפְסִיעוֹת־עֶשֶׂר מִן הַחוֹף הִרְחַקְנוּ

     לִבְרֹחַ מִן הַחוֹל וּמִן הַלַּהַב.

וְכַאֲשֶׁר עַד לַחַיָּה הִגַּעְנוּ (34)

     בְּגֹבַהּ־מָה מֵעַל מְקוֹם הַשֶּׁקַע

     עֲדַת שֵׂטִים יוֹשְׁבִים בַּחוֹל רָאִיתִי.

וְשָׂח מוֹרִי: 'לְבַעֲבוּר תֵּיטִיבָה (37)

     לָדַעַת וְלִזְכֹּר אֶת־זֶה הַפֶּלֶךְ,

     צֵא הִתְבּוֹנֵן בְּכָל אָרְחוֹת הָעֹנֶשׁ.

אַךְ אַל לְךָ הַרְבּוֹת שִׂיחָה עִם אֵלֶּה; (40)

     וְעַד שׁוּבְךָ, אֶל הַחַיָּה אָשִׂיחַ

     כִּי עַל שִׁכְמָהּ הָעַז תּוֹשִׁיב אוֹתָנוּ!'

וְכֵן בַּפֶּלֶךְ הַשְּׁבִיעִי בַּתֹּפֶת (43)

     יָחִיד, בָּדָד גַּם פֹּה, עַל פִּי קָצֵהוּ

     בֵּין צִלְלֵי הַדִּכָּאוֹן דָּרָכְתִּי.

מֵעֵינֵיהֶם אֲנִיָּתָם בָּקָעָה, (46)

     וּפֹה וָשָׁם הָדְפוּ בַיָּד כָּל־פַּעַם

     אֶת אֵשׁ הַחֲרֵרִים וּלְשׁוֹן הַלַּהַב.

כֵּן כֶּלֶב הַחוּצוֹת עוֹשֶׂה בַקַּיִץ (49)

     בָּרֶגֶל אוֹ בַפֶּה, אִם יְנַשְּׁכוּהוּ

     בַּקּוֹת אוֹ פַרְעוֹשִׁים וּזְבוּבֵי־מָוֶת.

וְשַׂמְתִּי עַיִן עַל רַבִּים מֵאֵלֶּה (52)

     אֲשֶׁר נָפַל בָּם זַעַף הַשַּׁלְהֶבֶת,

     וְלֹא הִכַּרְתִּי אִישׁ, אוּלָם רָאִיתִי,

כִּי כִיס תָּלוּי עַל כָּל־צַוָּאר, וָאֵרֶא (55)

     כָּל־כִּיס וְצֶבַע לוֹ, כָּל־כִּיס וְתָו לוֹ,

     וְרַק בָּאֵלֶּה עֵינֵיהֶם תִּרְעֶינָה.

וּבֵינוֹתָם הָלַכְתִּי וְהִבַּטְתִּי, (58)

     וּבְכִיס צָהֹב סִימָן כָּחֹל רָאִיתִי

     וּפְנֵי אַרְיֵה פָּנָיו וְתָאֳרֵהוּ.

וְכַאֲשֶׁר עֵינַי לָשׁוּט הוֹסִיפוּ, (61)

     אַחֵר, וְהוּא אָדֹם כַּדָּם, רָאִיתִי

     וּבוֹ אַוְזָה, מִצְּחוֹר שֶׁנְהַב הִלְבִּינָה;

וַחֲזִירָה הָרָה כְּחֻלָּה צֻיָּרָה (64)

     עַל כִּיס לָבָן אַחֵר; נוֹשְׂאוֹ רָאָנִי

     וַיֹּאמֶר: 'מַה־לְּךָ בְּזֶה הַפָּחַת?

קוּם לֵךְ! וּבַאֲשֶׁר עוֹד חַי הִנֶּךָּ, (67)

     דַּע לָךְ, כִּי לִשְׁכֵנִי וִיטָלִיָּנוֹ

     פֹּה לִשְׂמֹאלִי נָכוֹן מָקוֹם לָשֶׁבֶת.

בֶּן פָּדוֹבָה אֲנִי, הֵם בְּנֵי פִירֶנְצֵי, (70)

     וּמִדֵּי פַעַם עַל אָזְנַי יַרְעִימוּ:

     ’יָבוֹא הָרָם בָּאֲצִילִים, יוֹפִיעַ,

כִּיסוֹ עִם שְׁלשֶׁת עַתּוּדִים יָבֵא־נָא!' ¹⁴⁶ (73)

     וְהֶאֱרִיךְ לָשׁוֹן בִּקְרִיצַת־עַיִן

     וּכְשׁוֹר, לוֹקֵק אַפּוֹ, עִקֵּם אֶת־פִּיהוּ.

וָאֲפַחֵד פֶּן יִחַר רֹב עָמְדִי פֹה (76)

     לָזֶה אֲשֶׁר קַצֵּר מִלִּים צִוָּנִי,

     וָאֶפֶן עֹרֶף אֶל נִשְׁמוֹת הַיֶּגַע.

וָאֵרֶא אֶת־מוֹרִי וּכְבָר עָלָה הוּא (79)

     עַל עֹרֶף הַחַיָּה, זֹאת הַמְתֹעֶבֶת.

     הוּא שָׂח: 'אֱמַץ וְהִתְאוֹשֵׁשׁ הַפָּעַם,

כִּי מֵעַתָּה סֻלָּם כָּזֶה נֵרֵדָה! (82)

     עֲלֵה! אֵשֵׁב בַּתָּוֶךְ אַחֲרֶיךָ

     פֶּן בִּזְנָבוֹ הַשֶּׁקֶץ יַפְצִיעֶךָ!'

וְכַחוֹלֶה עַד תַּתְקִיפוֹ קַדַּחַת (85)

     כְּבָר צִפָּרְנָיו לְיֵרָקוֹן נֶהְפָּכוּ,

     וְאַךְ יַבִּיט בַּצֵּל – כֻּלּוֹ יָזוּעַ:

כֵּן בְּשָׁמְעִי קוֹלוֹ אֲנִי נֶהְפָּכְתִּי. (88)

     אַךְ אִיּוּמוֹ שָׁת בִּי בוּשָׁה, כָּמוֹהָ

     בִּפְנֵי שַׂר טוֹב אֶת־לֵב עַבְדּוֹ עוֹדֶדֶת.

עַל חֲטוֹטֶרֶת הַחַיָּה יָשָׁבְתִּי; (91)

     לֵאמֹר רָצִיתִי, וְאוּלָם בָּגַד בִּי

     קוֹלִי וְלֹא פָלַט: ‘אָנָּא חַבְּקֵנִי!’

וְהוּא, אֲשֶׁר פָּדַנִי זֶה לֹא פַעַם, (94)

     לִפְנֵי שִׁבְתִּי הָכֵן, כִּמְעַט עָלִיתִי,

     לָפַף אוֹתִי, בְּמוֹ יָדָיו אִמְּצַנִי

וְשָׂח: 'גֵּרְיוֹן, עַתָּה שָׂא פְעָמֶיךָ! (97)

     הַרְחֵב חוּגִים וּלְאַט לְאַט תֵּרֵדָה,

     שִׂים לֵב לַנֵּטֶל הֶחָדָשׁ עָלֶיךָ!'

כְּצֵאת מִמְּקוֹם נוּחָהּ סִירַת הַשָּׁיִט (100)

     יָצוֹא וָסוֹג, כֵּן הַחַיָּה נָסוֹגָה;

     וַיְהִי בִּרְוֹחַ לָהּ מִכָּל צִדֶּיהָ

אֶת־הַזָּנָב הָפְכָה לִמְקוֹם חָזֶהָ, ¹⁴⁷ (103)

     מָתְחָה אוֹתוֹ וְכִצְלוֹפָח הֵנִיעָה,

     וּבַכַּפּוֹת אָסְפָה גַּלֵּי הָרוּחַ.

לֹא אַאֲמִין, כִּי כֹה גָבַר הַפַּחַד (106)

     בְּלֵב פַיְטוֹן עֵת מוֹשְׁכוֹתָיו נָפָלוּ

     וְנוּר, נִרְאֶה עַד כֹּה, הֻצַּת בַּשַּׁחַק;

אוֹ בְּנִשְׁמַת אִיקַאר עֵת בַּמָּתְנָיִם (109)

     הִרְגִּישׁ כִּי שַׁעֲוַת גַּפָּיו נָמַסָּה

     וְקוֹל אָבִיו שָׁמַע: ‘קַו רַע בָּחָרְתָּ!’

כִּפְחֹד אֲנִי עֵת אֶת־עַצְמִי מָצָאתִי (112)

     מֻקָּף אֲוִיר סָבִיב, וְלֹא רָאִיתִי

     דָּבָר בָּאֹפֶל, רַק אֶת הַמִּפְלֶצֶת:

שָׁטָה אַט־אַט, חוּג אַחַר חוּג יוֹרֶדֶת, (115)

     גַּם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי, לוּ גַלֵּי הָרוּחַ¹⁴⁸

     מִמַּטָּה וּמִנֶּגֶד לֹא הִכּוּ בִי.

כְּבָר מִיָּמִין שָׁמַעְתִּי קוֹל הָאֶשֶׁד (118)

     הוֹלֵם בְּקוֹל שָׁאוֹן אָיֹם תַּחְתֵּינוּ,

     עַל כֵּן, לַבִּיט לַתְּהוֹם רֹאשִׁי זָקַרְתִּי,

וְרַב פַּחְדִּי מֵעֹז מְגוֹר הַפַּחַת, (121)

     כִּי אֵשׁ רָאִיתִי שָׁם וּבְכִי שָׁמַעְתִּי

     וּבְרֶטֶט מָוֶת צַלְעוֹתַי צִמְצַמְתִּי.

וָאֵרֶא, וְעַד הֵנָּה לֹא רָאִיתִי, (124)

     כִּי בְחוּגִים בֵּין הַזְּוָעוֹת יָרַדְנוּ,

     אֲשֶׁר מִפֹּה וָשָׁם קָרְבוּ עָדֵינוּ.

מַה בַּז, אִם הֶאֱרִיךְ טוּשׂוֹ וַיֵּלֶא ¹⁴⁹ (127)

     בְּלִי לִרְאוֹת צִפּוֹר אוֹ הַשַּׁבְשֶׁבֶת,

     וּמַפְרִיחוֹ יִקְרָא: ‘אוֹי לִי, נָפַלְתָּ’,

יֵרֵד עָיֵף לִמְקוֹם עָלָה מִמֶּנּוּ, (130)

     מַהֵר, בְּחוּג מֵאוֹת חוּגִים, וּבְבשֶׁת

     יֵשֵׁב זוֹעֵף, הַרְחֵק מִבַּעֲלֵהוּ:

אַף כֵּן שָׁכַב עֲלֵי קַרְקַע הָעֹמֶק (133)

     גֵּרְיוֹן לְסַף הַסֶּלַע הַקָּצוּעַ,

     וּבְהִתְפָּרְקוֹ מֵעַל גַּבּוֹ עֻלֵּנוּ

נִמְלַט כַּחֵץ מֵעַל מֵיתַר הַקָּשֶׁת. (136)

שִׁיר שְׁמֹנָה עָשָׂר

המשורר מתאר את מבנהו של החוג השמיני, הנחלק לעשרה דורים, שהם מעין נקרות עמוקות המוקפות חומות גבוהות ותלולות, וגשרים עוברים עליהן. עשרת הדורים מסודרים מעגלים מעגלים כבתוך אפרכס, וכל מעגל צר במקצת מזה שמעליו. פה נענשים הרמאים למיניהם; השיר הזה מתאר את שני הדורים הראשונים, באחד מתיסרים אלה שהדיחו נשים מדרכן הישרה, ובשני חנפים הטובעים בדומן.

יֵשׁ גַּיְא בַּתֹּפֶת, שְׁמוֹ בַּלְהוֹת־הַבֶּלַע! (1)

     צִבְעוֹ בַּרְזֶל, כֻּלּוֹ חֻצַּב מֵאֶבֶן,

     כָּמוֹהוּ כִּסְבִיבוֹ גְלִילוֹת־הַסֶּלַע.

בְּלֵב־הַגַּיְא הַהוּא, מִסְגַּר הָרֶשַׁע, (4)

     שָׁם בּוֹר רָחָב, עָמֹק, פּוֹעֵר אֶת־פִּיהוּ,

      וּבִמְקוֹמוֹ אֲגַל אֶת־סוֹד מִבְנֵהוּ.

בֵּינוֹ לַצּוּר הָעַז וְהַגָּבֹהַּ (7)

     חֻלַּק לַעֲשָׂרָה מוֹתַר הַשֶּׁטַח

     בִּקְעָה בִּקְעָה, וְזֹאת אֶת־זֹאת סוֹבֶבֶת.

וַיְהִי מַרְאֵה הַבְּקָעוֹת הָאֵלֶּה (10)

     כִּפְנֵי הַתְּעָלוֹת שֶׁתְּסֻבֶּינָה

     אֶת־הַמִּבְצָר, לִשְׁמֹר בְּיֶתֶר תֹּקֶף

עַל הַחוֹמוֹת הַמִּתְנַשְּׂאוֹת סָבִיב לוֹ! (13)

     וּכְמוֹ מִמִּפְתָּנָיו בַּכֹּל יוֹלִיכוּ

      לַשֶּׁלַח הַסּוֹפִי גִּשְׁרֵי מַעְבֶּרֶת,

כֵּן שֻׁנִּיּוֹת מִסַּף הַצּוּר יָצָאוּ, (16)

      וְהֵן עוֹבְרוֹת כָּל סוֹלְלָה וָשֶׁלַח

     עַד פִּי הַבּוֹר, וּבִשְׂפָתוֹ יִתָּמּוּ.

וּמֻשְׁלָכִים מִגַּב גֵּרְיוֹן מָצָאנוּ (19)

     פֹּה אֶת־עַצְמֵנוּ, וְהַשְׂמֵאל לָלֶכֶת

     פָּנָה שָׂרִי, וְאַחֲרָיו צָעַדְתִּי.

וְלֶבֶט מִימִינִי חָדָשׁ רָאִיתִי, (22)

     חֵיל חַבְּלָנִים חָדָשׁ, מָגוֹר וּבַחַל,

     אֲשֶׁר הַבֶּלַע הָרִאשׁוֹן מִלֵּאוּ.

עֵירֹם עַל קַרְקָעוֹ שֵׂטִים הָלָכוּ, (25)

     בְּחֶצְיוֹ זֶה נֶגְדֵּנוּ, בַּמַּקְבִּיל לוֹ

     לִוּוּנוּ, אַךְ רַגְלָם הֵחִישָׁה צָעַד.

כָּזֹאת בְּטֶכֶס־הַיּוֹבֵל בְּרוֹמִי ¹⁵⁰ (28)

     מִפְּנֵי הֲמוֹן חֵיל־הָעוֹלִים־לָרֶגֶל

     קָנוּ עֵצָה, אֵיךְ יַעַבְרוּ הַגֶּשֶׁר:

כִּי מֵעֶבְרוֹ מִזֶּה אֶל מוּל סַנְקְט־פֶּטְרוּס (31)

     כֻּלָּם הָלְכוּ וְלָאַרְמוֹן הִבִּיטוּ,

     וּמֵעֶבְרוֹ מִזֶּה פָּנוּ לַגֶּבַע.

וְעַל הַסֶּלַע הַקּוֹדֵר רָאִיתִי (34)

     שֵׁדִים רָעִים וּבַעֲלֵי קַרְנַיִם,

     בְּפַרְגּוֹלִים עַל גַּב שֵׂטִים חָבָטוּ.

הוֹי מָה אֶת־עִקְבֵיהֶם לָשֵׂאת נִבְהָלוּ (37)

     לִמְחִי־פַרְגּוֹל רִאשׁוֹן, כִּי לְמִשְׁנֵהוּ

     אוֹ לִשְׁלִישִׁי כָּל־אִישׁ לֹא יְחַכֶּה עוֹד!

וְכַאֲשֶׁר הָלַכְתִּי פֹה, נִפְגָּשׁוּ (40)

     עֵינַי בְּצֵל אֶחָד, וְחִישׁ אָמַרְתִּי:

     ’הֲלֹא רֵיחוֹ שֶׁל זֶה הֵרַחְתִּי פָעַם!'

וּלְמַעַן אַכִּירוֹ עָצַרְתִּי רֶגֶל. (43)

     וַיַּעֲמֹד אִתִּי מוֹרִי בְּנֹעַם

     וְגַם לָשׁוּב מְעַט אָחוֹר הִרְשָׁה לִי.

הַשֵּׂט זָמַם לְהִסָּתֵר מִמֶּנִּי (46)

     בְּהַשְׁפִּילוֹ פָנָיו, אַךְ לֹא הוֹעִיל לוֹ,

     כִּי שַׂחְתִּי לוֹ: 'הוֹי הַמּוֹרִיד עֵינַיִם!

אִם לֹא חֲזוֹן־סִלּוּף הוּא תָאֳרֶךָ, (49)

     הִנְּךָ וֵינֶדִיקוֹ קַצַ’נִימִיקוֹ;

     מַה לְּגֵיא־מֶלַח כֹּה צוֹרֵב הוּשַׂמְתָּ?'

עָנָנִי: 'אֵין לִבִּי עַל זֹאת לָשִׂיחַ, (52)

     אוּלָם צַחוֹת מִלֶּיךָ יַכְרִיחוּנִי, ¹⁵¹

     כִּי הִזְכִּירוּנִי עוֹלָמִי מִקֶּדֶם.

אֲנִי הַגֶּבֶר אֶת גִּיזוֹלַבֶּלָּה (55)

     עֲשׂוֹת אֶת־חֵפֶץ הַמַּרְקִיז פִּתִּיתִי,

     גַּם אִם בָּדָא הָעָם שְׁמוּעָה אַחֶרֶת.

מִבְּנֵי בּוֹלוֹנְיָה לֹא יָחִיד אֶבְכֶּה פֹה, (58)

     וְהֵם אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה מִלֵּאוּ

     עַד כִּי עַתָּה בֵּין סָבִינָא לְרֵינוֹ ¹⁵²

מִסְפָּר כֹּה רַב קוֹל “סִפַּא” לֹא יָבִינוּ. (61)

     אִם אוֹת־אֱמֶת לְדִבּוּרִי בִּקַּשְׁתָּ,

     זְכֹר נָא, אֵיךְ רָדַף לִבֵּנוּ בֶּצַע!'

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְשֵׁד הִכָּהוּ (64)

     בִּרְצוּעָתוֹ, גּוֹעֵר: 'סַרְסוּר, לֵךְ הָלְאָה!

     פֹּה אֵין נָשִׁים לְהִמָּכֵר בְּכֶסֶף'.

וְשַׁבְתִּי וֶאֱלֵי מוֹרִי נִלְוֵיתִי, (67)

     וּבִצְעָדִים אַךְ מֻעָטִים הִגַּעְנוּ

     לִמְקוֹם שֻׁנִּית מֵעַל הַחוֹף הִבְלִיטָה.

וּבִנְקַלָּה עַל הַשֻּׁנִּית עָלִינוּ; (70)

     וּבִפְנוֹתֵנוּ עַל חֻדָּהּ יָמִינָה,

     מֵאֵלֶּה חוּגֵי־סֵבֶל־עַד נִפְרָדְנוּ.

עֵת בָּאנוּ עַד עֶמְדָּה שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ (73)

     קַשְׁתָּהּ מַעְבָּר לְהַלּוֹקִים נוֹתֶנֶת,

     אָמַר רַבִּי: 'עֲמֹד, וְתֵן עֵינֶיךָ

בִּשְׁאָר כָּל אֵלֶּה יְלִידֵי הָרֶשַׁע (76)

     אֲשֶׁר אֶת־מַרְאֵיהֶם עוֹד לֹא רָאִיתָ,

     כִּי בָאוּ בְּכִוּוּן אֶחָד אִתָּנוּ!'

מֵעַל הַגֶּשֶׁר הָעַתִּיק הִבַּטְנוּ (79)

     בַּחֶבֶר הַשֵּׁנִי הַבָּא מוּלֵנוּ,

     וְאַף גַּם הֵם בְּפַרְגּוֹלִים נִרְדָּפוּ.

וּבְלִי אֲשֶׁר אֶשְׁאַל, מוֹרִי עָנָנִי: (82)

     ’שִׂים לֵב לָאִישׁ הָרָם הָרָץ נֶגְדֵּנוּ,

     אֲשֶׁר בְּמַכְאוֹבָיו לֹא יִשְׁפָּךְ־דֶּמַע:

אֵיךְ הוּא מוֹסִיף בִּגְאוֹן־מַלְכוּת עֲדֶנָה! (85)

     זֶהוּ יָזוֹן, הוּא בְּבִינָה וָמֶרֶץ ¹⁵³

     אֶת־כְּבִיר־הַפָּז גָּזַל מֵאַנְשֵׁי קוֹלְכִיס;

וַיַּעֲבֹר הָאִישׁ בְּדֶרֶךְ לֶמְנוֹס (88)

     בְּתֵת נְשֵׁי הָאִי עַזּוֹת־הַנֶּפֶשׁ

     לְלֹא־רַחֵם כָּל־אַנְשֵׁיהֶן לָטֶבַח.

שָׁם בְּרִמְזֵי חִבָּה, בְּאִמְרֵי־שֶׁפֶר (91)

     אֶת־הָעַלְמָה הִפְּסִפִּילֵי הִדִּיחַ

     שֶׁעַד בּוֹאוֹ רִמְּתָה כָּל־רֵעוֹתֶיהָ;

בְּהֶרְיוֹנָהּ שָׁם עֲזָבָהּ בּוֹדֶדֶת. (94)

     וּלְעֹנֶשׁ זֶה עַל פֶּשַׁע זֶה דָנוּהוּ!

     פֹּה גַּם נִקְמַת מֵידֵיאָה תְּבוֹאֶנּוּ.

אִתּוֹ עֻנְּשׁוּ כָּל־מַדִּיחִים כָּמוֹהוּ. (97)

     וְרַב לְךָ עַל עֵמֶק זֶה לִשְׁמֹעַ

     וְעַל הָעָם, אוֹתָם לֹעוֹ שׁוֹסֵעַ'.

וְהַמִּשְׁעוֹל הַצַּר, עָלָיו דָּרַכְנוּ, (100)

     לַסֶּכֶר הַשֵּׁנִי הוֹבִיל אוֹתָנוּ,

     וְקֶשֶׁת חֲדָשָׁה עָלָיו נִשְׁעֶנֶת.

מִפֹּה בַּבֶּלַע הַשֵּׁנִי שָׁמַעְנוּ (103)

     עֲדַת מְיַלְּלִים, בְּפֶה יָפִיחוּ,

     וְעַל גֵּוָם בְּמוֹ יָדָם יַצְלִיפוּ.

עַל חוֹף־הַבֶּקַע הִתְאַבֵּן הָעֹבֶשׁ, (106)

     מִקְוֵי אֵדִים אֲשֶׁר עָלוּ מִלְּמַטָּה,

     כְּאֵב צוֹרֵב לָאַף וְלָעֵינַיִם.

קַרְקַע הַגַּיְא עָמְקָה וְלֹא יִרְאוּהָ (109)

     בְּטֶרֶם יַעַמְדוּ עַל גַּב הַגֶּשֶׁר,

     מְקוֹם שָׁם מִתְנַשֵּׂאת פִּסְגַּת הַסֶּלַע.

הִגַּעְנוּ פֹּה וּבַבִּקְעָה לְמַטָּה (112)

     רָאִיתִי אֲנָשִׁים טוֹבְעִים בְּרֶפֶשׁ,

     וְהוּא כְּגֶלְלֵי צוֹאָה וָדֹמֶן.

וּבְתוּר עֵינַי עֲלֵי הַתְּהוֹם וָאֵרֶא (115)

      רֹאשׁ כֹּה טָבוּל בִּסְחִי, עַד לֹא הִכַּרְתִּי,

     אִם אִישׁ כֹּהֵן אוֹ אִישׁ הֶדְיוֹט הִנֵּהוּ.

קָרָא אֵלַי: 'מַה לַּחֲזוֹת נִכְסַפְתָּ (118)

     אוֹתִי מִבֵּין שְׁאָר שׁוֹכְנֵי הַפֶּרֶשׁ?'

     ’כִּי פַעַם רְאִיתִיךָ שָׁם', עָנִיתִי,

'בְּעוֹד יָבֵשׁ שְׂעַר רֹאשְׁךָ, וָאֵדַע (121)

     שִׁמְךָ אֲלֶקְסְ אִינְטֶרְמִינֵי מִלֻּקָּה;¹⁵⁴

     עַל כֵּן מִכָּל־הָעָם בְּךָ בָּחַרְתִּי!'

וַיַּךְ עַל קָדְקֳדוֹ, וְכֹה עָנָנִי: (124)

     ’רֹב חֲנֻפּוֹת־הַפֶּה פֹּה הִטְבִּילוּנִי,

     כִּי לֹא שָׂבַע אוֹתָן חִכִּי לְמַעְלָה'.

וַיֹּאמֶר לִי מוֹרִי: 'הַט לְפָנֶיךָ (127)

     רֹאשְׁךָ, לְבַעֲבוּר תָּשִׂים עֵינֶיךָ

     בִּפְנֵי זֹאת הָאִשָּׁה הַמִּתְחַצֶּפֶת,

זֹאת הַמְשֻׁקֶּצֶת וּפְרוּעַת הַשַּׂעַר (130)

     הַמִּתְגָּרֶדֶת בְּצִפָּרְנֵי־גֹעַל,

     שָׁם עַל צַלְעָהּ שׁוֹכֶבֶת, שָׁם עוֹמֶדֶת!

הִיא תָּאִיס הַזּוֹנָה, אֲשֶׁר הֵשִׁיבָה ¹⁵⁵ (133)

     לִמְאַהֲבָהּ בְּיוֹם שָׁאַל אֶת־פִּיהָ:

     “הֲרַב חִנִּי אֶצְלֵךְ?” – “רַב וְנִפְלָא הוּא!”

וְדַי לָנוּ בָּזֶה הַשְׂבֵּעַ עַיִן'. (136)

שִׁיר תִּשְׁעָה עָשָׂר

בנקרה השלישית נענשים כוהנים לוקחי שוחד, תקועים ראשם למטה בשוחות, ורק כפות רגליהם מלחכת להבה. על קרקע הנקרה מוצא דאנטי את האפיפיור ניקולאוס השלישי החושב בראותו את דאנטי כי זהו בוניפאציוס השמיני שבא להתקע בבור זה; הוא מספר בקול מילל על מעשיו הרעים ועל פשעי יורשיו של בוניפאציוס וקלמנס החמישי. דאנטי רוגז על מעשיהם. וירגיל נושא אותו אל הגשר הסמוך.

הוֹי, מָג שִׁמְעוֹן! הוֹי הַנִּבְזִים, נִלְווּ לוֹ! (1)

     מָה אֶת־מַתְּנוֹת שַׁדַּי, שֶׁתְּאֹרַשְׂנָה

     רַק לַצַּדִּיק, אַתֶּם לְהוּטֵי־בֶצַע

בְּאֶתְנַן־פָּז וְכֶסֶף תְּחַלֵּלוּ! (4)

     עַתָּה עַל פִּשְׁעֵיכֶם שׁוֹפָר יָרִיעַ,

     יַעַן בַּבֶּלַע הַשְּׁלִישִׁי תִשְׁכֹּנוּ.

וּכְבָר לַקֶּבֶר הַסָּמוּךְ עָלִינוּ, (7)

     לְרוּם הַצּוּר, מִשָּׁם מַבַּט הָעַיִן

     יִפֹּל כִּנְפֹל אֲנָךְ עַד לֵב הַפָּחַת.

הוֹ רוּם בִּינָה! מָה רַבּוּ מַעֲשַׂיִךְ (10)

     בַּשַּׁחַק וּבָאָרֶץ וּבַשַּׁחַת,

     וּמַעַרְכֵי עֻזֵּךְ כַּמָּה צָדָקוּ!

בַּמּוֹרָדוֹת וּבַקַּרְקַע רָאִיתִי (13)

     חֹרִים חֹרִים בָּאֶבֶן הַקּוֹדֶרֶת.

     וַעֲגֻלִּים כֻּלָּם; שָׁוִים בָּרֹחַב

וְלֹא עָלוּ וְלֹא נָפְלוּ בְּגֹדֶל (16)

      מֵאֵל בְּסַן־ג’וֹבַנִי הֶחָמוּד לִי, ¹⁵⁶

     אֲשֶׁר הַמַּטְבִּילִים בָּם יַעֲמֹדוּ;

מֵהֶם אֶחָד לִפְנֵי שָׁנִים שָׁבַרְתִּי (19)

     לְהַצָּלַת אָדָם אֲשֶׁר נֶחְנַק בּוֹ;

     זוֹ עֵדוּתִי תַּיְשִׁיר כָּל־תּוֹעֵי־דָעַת.

מִפִּי כָל בּוֹר וָבוֹר רַגְלֵי פוֹשֵׁעַ (22)

      וּשְׁתֵּי שׁוֹקָיו עַד לִכְרָעָיו יָצָאוּ,

     וְיֶתֶר כָּל־גּוּפוֹ שָׁקַע בַּפָּחַת,

וְאֵשׁ כַּפּוֹת־רַגְלֵי כֻּלָּם לִחֵכָה, (25)

     וּפִרְקֵיהֶם בְּמַכְאוֹבִים פִּרְפֵּרוּ

     בְּרֶטֶט דֵּי נַתֵּק עֲבוֹת וָחֶבֶל.

וְכַאֲשֶׁר בִּכְלִי מְכֻסֵּה־שֶׁמֶן, (28)

     לְשׁוֹן הָאֵשׁ רַק עַל שִׁטְחוֹ תָּנוּעַ,

     סָלְדָה הָאֵשׁ בָּם מֵעָקֵב עַד בֹּהֶן.

‘רַבִּי’, שָׁאַלְתִּי, 'מִי זֶה מִתְפַּתֵּל שָׁם ¹⁵⁷ (31)

     וְיֶרֶב פִּרְכּוּסִים מִכָּל־הַיֶּתֶר,

     וְאֵשׁ עַזַּת־הָאֹדֶם תְּמֻצֶּנּוּ?'

עָנָה: 'אִם רְצוֹנְךָ כִּי אֶשָּׂאֶךָּ (34)

     לְמַטָּה שָׁם, לִשְׁפַל מוֹרַד הָעֵמֶק,

     עָלָיו וְעַל פִּשְׁעוֹ תִּשְׁמַע מִפִּיהוּ'.

‘אֲשֶׁר תִּבְחַר, עָלַי יִשְׁפַּר’, עָנִיתִי: (37)

     ’יָדַעְתָּ, שַׂר, כִּי מֵרְצוֹנְךָ לֹא מַשְׁתִּי,

     וְאֶת־חֶפְצִי תֵדַע, גַּם אִם אַחְרִישָׁה'.

וְלָרְבִיעִית בַּשֻּׁנִּיּוֹת הִגַּעְנוּ; (40)

     סָבַבְנוּ וְיָרַדְנוּ לִשְׂמֹאלֵנוּ,

     אֶל בּוֹר חֲלוּל חֹרִים וְרַב הַדֹּחַק,

וּמַדְרִיכִי הַטּוֹב לֹא הִשְׁלִיכַנִי (43)

     מֵעַל צַלְעוֹ, בְּטֶרֶם הֱבִיאַנִי

     לַנֶּקַע, בּוֹ רַגְלֵי הַצֵּל יִלֵּלוּ.

'הוֹי אַלְמוֹנִי, הוֹפֵךְ רֹאשׁוֹ לְמַטָּה! (46)

     רוּחַ אָרוּר, פֹּה כְּיָתֵד תָּקוּעַ',

     אֵלָיו קָרָאתִי: ‘אִם תּוּכַל, דַּבֵּרָה!’

עָמַדְתִּי כַּכֹּהֵן, שֶׁהֶחְזִירָהוּ (49)

     גַּזְלָן מוֹרָד לְהִסָּקֵל וַיְקַו עוֹד

     לִדְחוֹת מוֹתוֹ בְּהִתְוַדּוּת נוֹסֶפֶת.

קָרָא הַצֵל: 'הַכְבָר הִגַּעְתָּ הֵנָּה, (52)

     הַכְבָר הִגַּעְתָּ הֵנָּה, בּוֹנִיפַצְיוּס?

     בִּשְׁנוֹת מִסְפָּר חֲזוֹן רוּחִי הִטְעָנִי!

הֲכֹה מַהֵר שָׂבַעְתָּ אֶת־הָעשֶׁר, (55)

     לִשְׁמוֹ לִגְזֹל אֶת־שׁוּלַמִּית בְּנֵכֶל

      וְאָז לְהִתְעַלֵּל בָּהּ לֹא יָגֹרְתָּ?'

כַּמַּאֲזִין לְמַעֲנֶה נִתָּן לוֹ (58)

     וְלֹא הֵבִין וּכְמוֹ הָיָה לְלַעַג

     גַּם לֹא יָדַע לָשִׁיב, כֵּן פֹּה עָמַדְתִּי.

וַיֹּאמֶר לִי וִירְגִּיל: 'מַהֵר עֲנֵהוּ: (61)

     ’לֹא זֶה אֲנִי, לֹא זֶה, אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ"!

     וְכַאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, כֵּן עָנִיתִי.

וְאָז אֶת־שְׁתֵּי רַגְלָיו עִוֵּת הָרוּחַ, (64)

     וַיֵּאָנַח וּבְקוֹל נְהִי עָנָנִי:

     ’מַה לִּי וְלָךְ? מַה תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי?

אִם מֵחֶרְדַּת לִבְּךָ לְהַכִּירֵנִי (67)

     אֶת־כָּל חוֹפֵי הַתְּהוֹם עַד כֹּה עָבַרְתָּ,

     דַּע כִּי לָבַשְׁתִּי הוֹד מְעִיל הַקֹּדֶשׁ,

וְלַדֻּבָּה בֵּן נֶאֱמָן הָיִיתִי, (70)

     וּבְרֹב חִשְׁקִי לְהַעֲשִׁיר גוּרֶיהָ

     שָׁם אֶת־הַפָּז וּפֹה עַצְמִי הִצְפָּנְתִּי.

מִתַּחַת לְרֹאשִׁי רַבִּים הָטְבָּלוּ (73)

     אֲשֶׁר בְּשִׁמְעוֹנוּת אוֹתִי הִקְדִּימוּ,

     וְיִקְרְסוּ שָׁם בִּנְקִיקֵי הַסֶּלַע,

וְגַם סוֹפִי לִשְׁקֹעַ שָׁם לְמַטָּה (76)

     בְּבוֹא הָאִישׁ חָשַׁבְתִּי כִּי אַתָּה הוּא

     אָז כַּאֲשֶׁר בִּשְׁאֵלָתִי נִמְהַרְתִּי;

אַךְ רַב הַזְּמַן, בּוֹ לָהֲטוּ עַד הֵנָּה ¹⁵⁸ (79)

     רַגְלַי בְּעָמְדִי פֹּה, רֹאשִׁי בַּקֶּבֶר,

     מִן הַיָּמִים בָּם פֹּה רַגְלָיו תִּקְדַּחְנָה,

כִּי אַחֲרָיו יָבוֹא רָשָׁע מִמֶּנּוּ (82)

     מִמַּעֲרָב, רוֹעֶה אֵין יִרְאַת חֵטְא בּוֹ,

     אוֹתִי וְאֶת־הַלָּז יַחְדָּו יַשְׁקִיעַ;

וַיְהִי יָזוֹן חָדָשׁ, עָלָיו קָרָאתָ ¹⁵⁹ (85)

     בַּמַּכַּבִּים; כַּחֶסֶד שֶׁהִטָּה לוֹ

     מַלְכּוֹ, כֵּן שַׂר־צָרְפַת עַל זֶה יַשְׁפִּיעַ!'

וְלֹא אֵדַע אִם לֹא מִדַּי נוֹאַלְתִּי, (88)

     אַךְ עוֹד עָנִיתִי לוֹ וְכֹה אָמַרְתִּי:

     ’הַגִּידָה מַה שַּׁלְמוֹן־זָהָב אוֹ כֶסֶף

דָּרַשׁ אֲזַי מִפֶּטְרוּס אֲדוֹנֵנוּ (91)

     בִּמְסֹר הַמַּפְתְּחוֹת לוֹ לְמִשְׁמֶרֶת?

     הֵן רַק אָמַר לוֹ: ‘אַחֲרַי תֵּלֵכָה’!

הֲכֶסֶף פֶּטְרוּס וְרֵעָיו בִּקֵּשׁוּ (94)

     מִיַּד מַתַּי עֵת הַמִּשְׂרָה נָפְלָה לוֹ,¹⁶⁰

     אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ הַנִּבְזָה הִפְסִידָה?

רְקַב אֵפוֹא, כִּי עָנְשְׁךָ דִּין צֶדֶק, (97)

     וּשְׁמֹר הֵיטֵב אֶת־מָעוֹתֶיךָ אָוֶן ¹⁶¹

     אֲשֶׁר מוּל קַרְלוּס אֶת־לִבְּךָ הִרְהִיבוּ!

וְלוּלֵא יִרְאָתִי אֲשֶׁר עוֹצְרַתְנִי, (100)

     זֹאת יִרְאָתִי לְמַפְתְּחוֹת הַקֹּדֶשׁ

     אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ חֶדְוַת הַחֶלֶד,

כִּי אָז מִלִּים בְּיֶתֶר עֹז עָרַכְתִּי! (103)

     מֵחֶמְדַּת־בֶּצַע שִׁחַתֶּם הָאָרֶץ,

     רוֹמְסֵי צַדִּיק וּמְרוֹמְמֵי בְלִיַּעַל!

אֶתְכֶם, רוֹעִים, אָז הַמְבַשֵּׂר הוֹכִיחַ ¹⁶² (106)

     עֵת אֶת־הָאֵשֶׁת, עַל יַמִּים מוֹשֶׁלֶת,

     רָאָה זוֹנָה אֶת־כָּל־מַלְכֵי־הָאָרֶץ.

מֵהִוָּלְדָהּ שִׁבְעָה רָאשִׁים הָיוּ לָהּ, (109)

      וְעֶשֶׂר הַקַּרְנַיִם בָּהּ הֵעִידוּ

     כָּל עוֹד בָּחַר אִישָׁהּ בְּדִין וָצֶדֶק!

צַרְתֶּם לָכֶם אֵלִים זָהָב וָכֶסֶף; (112)

     מַה בֵּין עוֹבְדֵי־פְסִילִים לָכֶם? אַךְ הֵמָּה¹⁶³

     רַק לְאֶחָד כּוֹרְעִים, אַתֶּם לְאֶלֶף!

הוֹ קוֹנְסְטַנְטִין, אַשְׁרֶיךָ כִּי נִצַּלְתָּ, ¹⁶⁴ (115)

     אַךְ מָה הֵרַע הַשַּׁי קִבֵּל מִמֶּךָּ

     רִאשׁוֹן לָעשֶׁר בַּאֲבוֹת הַקֹּדֶשׁ!'

וַיְהִי עַד דִּבֶּר־פִּי אֵלָיו כָּאֵלֶּה, (118)

     אִם הִתְאַנַּף אוֹ כִלְיוֹתָיו יִסְּרוּהוּ,

     אַךְ בְּרַגְלָיו הִגְבִּיר פִּרְפּוּר וָרֶטֶט.

אֵין זֹאת כִּי אֶת־לְבַב מוֹרִי שִׂמַּחְתִּי, (121)

     כִּי הֶאֱזִין לִי בְּשִׂמְחָה וָעֹנֶג

     עֵת קוֹל אֱמֶת בְּמֶלֶל צַח הִשְׁמַעְתִּי.

עַל כֵּן בְּמוֹ יָדָיו אָז הֱרִימַנִי, (124)

     וּבִשְׂאֵתוֹ אוֹתִי עַד לְחָזֵהוּ

     שָׁב לַעֲלוֹת בִּנְתִיב מֶנְהוּ יָרַדְנוּ.

וְלֹא נִלְאָה לָשֵׂאת אוֹתִי עַד בָּאנוּ (127)

     אֶל שִׂיא כִּפַּת הַקֶּשֶׁת הַמְחַבֶּרֶת

     שֻׁנִּית הָרְבִיעִית עִם הַסְּמוּכָה לָהּ,

וּלְאַט וּבְנַחַת מַשָּׂאִי הִנִּיחַ, (130)

     הַקַּל עָלָיו גַּם פֹּה בִּקְשִׁי הַסֶּלַע,

     אֲשֶׁר עֲלוֹת בּוֹ אַף עִזִּים תַּקְשֶׁינָה.

וְגַיְא חָדָשׁ מִשָּׁם נִגְלָה לָעָיִן. (133)

שִׁיר עֶשְׂרִים

מן הגג החופה על הגשר רואה דאנטי את המכשפים, המנחשים ומנבאי עתידות וכו' ההולכים לאט על קרקע הדור החמישי. בחיים היו הללו מבקשים לחזות את קורות העתיד, אולם פה פניהם עקומות לאחור בהיפוך לכוון הליכתם. הראשון ביניהם הוא אנפיאריאוס, הנביא מארגוס שבלעתו האדמה במלחמת השבעה על תיבי, לאחר שסרב להשתתף בה כי ראה מראש את סופו. אחריו באים טיריסיאס מתיבי, אביה של מאנטו, ארונס האטרוסקי ומאנטו. בראותו אותה וירגיל מספר את האגדה על ראשית הוסדה של עיר מולדתו מנטובה. אחריהם הוא מראה על איריפילוס, המנחש היוני, על המכשף המפורסם מיכאל סקוט, על האסטרולוג גוידו בונאטי מפורלי, על אסדנטי הסנדלר מפארמה אשר עזב את מלאכתו והתמכר לכישוף, ועל נשים מכשפות. בינתים ירד הירח. השעה דוחקת והפיטנים ממהרים לדור הסמוך

עַל דְּוַי וּכְאֵב חָדָשׁ עַתָּה אָשִׁירָה (1)

     לָשֵׂאת מָשָׁל עַל הַטְּבוּעִים בַשַּׁחַת,

     בַּשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן, בְּשִׁיר עֶשְׂרִים בּוֹ.

וּכְבָר נָכוֹן לְהִתְבּוֹנֵן הָיִיתִי, (4)

     לַבִּיט אֶל תּוֹךְ הָעֵמֶק הַנִּגְלֶה לִי

     אֲשֶׁר דִּמְעוֹת נְהִי־עֱנוּת הִמְסוּהוּ.

וּבְלֵב הָעֵמֶק הֶעָגֹל רָאִיתִי (7)

     צְלָלִים בּוֹכִים בַּלָּאט אֲשֶׁר צָעָדוּ

     כַּהֲלִיכַת־חִנּוּן בְּעוֹלָמֵנוּ. ¹⁶⁵

וּבְהַשְׁפִּילִי מַבָּט בָּהֶם וָאֵרֶא (10)

     כָּל אִישׁ בָּם מְעֻקָּם עִקּוּם תָּמוּהַּ

     מִסַּנְטְרוֹ וְעַד רֵאשִׁית חָזֵהוּ;

כִּי הַפָּנִים הָפְנוּ לְצַד הָעֹרֶף, (13)

     וַיֵּאָלֵץ אֲחוֹרַנִּית לָלֶכֶת;

     כִּי לֹא נִתַּן לוֹ לְהַבִּיט נִכְחֵהוּ.

אוּלַי בֵּינֵי חוֹלֵי שִׁתּוּק הִכִּירוּ (16)

     עִקּוּם הָאֲבָרִים מוּזָר כָּמוֹהוּ,

     אַךְ לֹא רָאִיתִי, גַּם לֹא אַאֲמִינָה.

אִם יָחְנְךָ הָאֵל וְתוֹסֶף־לָקַח (19)

     מִשִּׁירָתִי, קוֹרֵא: צֵא וְחָשַׁבְתָּ,

     אִם הִתְאַפֵּק יָכֹלְתִּי מִנִּי בֶכִי,

וּפְנֵי צַלְמֵנוּ מִקָּרוֹב רָאִיתִי (22)

     כֹּה הֲפוּכִים עַד כִּי דִמְעוֹת עֵינֵיהוּ

     עֲלֵי גַּבּוֹ יָרְדוּ עַד הַשּׁוֹקָיִם.

אָמְנָם, בָּכֹה בָכִיתִי וְנִשְׁעַנְתִּי (25)

     בְּזִיז בּוֹלֵט מִצּוּר, וְשָׂח מוֹרִי לִי:

     ’הַאַף אַתָּה כָּאֱוִילִים הָיִיתָ;

פֹּה רַחֲמִים הוֹמִים רַק אִם יִדֹּמּוּ! (28)

     כִּי מִי נָבָל רוּחוֹ כִּי יִשָּׂאֶנּוּ

     לְהִתְעוֹרֵר בִּפְנֵי מִשְׁפַּט אֱלֹהַּ?

שָׂא רֹאשׁ וּרְאֵה הָאִישׁ, אוֹתוֹ לִבְלֹעַ (31)

     הָאָרֶץ נִפְתְּחָה לְעֵין כָּל תֵּבֵּי

     וַיִּלְעֲגוּ כֻלָּם: 'לְאָן בָּרָחְתָּ,

אַנְפִיאַרֵאוּס? מָה הַקְּרָב נָטַשְׁתָּ?' ¹⁶⁶ (34)

     וְלֹא עָמַד מִנְּפִילָתוֹ לָעֹמֶק

     עַד בָּא לִפְנֵי מִינוֹס, תּוֹפֵשׂ כָּל נֶפֶשׁ¹⁶⁷

רְאֵה, אֵיכָה הָפַךְ גַּבּוֹ חָזֶה לוֹ: (37)

     עַל כִּי גָּבַר חִשְׁקוֹ לָשׁוּר קָדִימָה,

     יֵלֵךְ הָפוּךְ, יַבִּיט אֶל אֲחוֹרֵיהוּ.

טִירֵסְיַס שָׁם, אֲשֶׁר שִׁנָּה הַתֹּאַר ¹⁶⁸ (40)

     בְּיוֹם הָפַךְ מֵאִישׁ וַיְהִי לְאֵשֶׁת,

     וְכָל גִּידֵי הַגּוּף בּוֹ הִתְחַלָּפוּ;

וַיֵּאָלֵץ הַכּוֹת שֵׁנִית בַּחֹטֶר (43)

     זוּג צִפְעוֹנִים הַמְשֻׁלָּבִים בְּאַהַב,

     בְּטֶרֶם שָׁב נוֹצוֹת זַכְרוּת לַצְמִיחַ.

אֶל בֶּטֶן זֶה אַרוּנְס גַּבּוֹ מַגִּיעַ, ¹⁶⁹ (46)

     הוּא שֶׁבָּחַר לָגוּר בְּהָרֵי־לוּנִי,

     אֲשֶׁר הַקָּרָרִי יוֹשֵׁב הָעֵמֶק ¹⁷⁰

חוֹרֵשׁ חֶלְקוֹ שָׁם בֵּין סַלְעֵי הַשַּׁיִשׁ; (49)

     שָׁם בִּמְעָרָה יָשַׁב וַיַּרְא מִמֶּנָּה

     גַּם יָם גַּם כּוֹכָבִים לְאֵין מִנּוּעַ.

וְשָׁם הָאֵשֶׁת הַמְכַסָּה שָׁדֶיהָ, (52)

     וְלֹא תִרְאֵם, בְּפֶרַע צַמּוֹתֶיהָ

     וְכָל שְׂעַר גּוּפָהּ אָחוֹר תַּצְמִיחַ,

הִיא מַנְטוֹ, שֶׁאַחַר רֹב טִלְטוּלֶיהָ ¹⁷¹ (55)

     נָחְתָה לָגוּר בַּקֶּרֶת בָּהּ נוֹלַדְתִּי;

     עַל כֵּן אֶשְׂמַח אִם רֶגַע תַּאֲזִין לִי:

בִּשְׁבֹק אָבִיהָ אֶת־חַיֵּי הַחֶלֶד (58)

     וְקֶרֶת בַּקְכוּס לְשִׁפְחָה הָיָתָה,

     שָׁנִים רַבּוֹת עַל אֲדָמוֹת נָדָדָה.

בִּפְאֵר אִיטַלְיָה נָח אֲגַם בֵּינָקוֹ ¹⁷² (61)

     לְרֶגֶל הָאַלְפִּים אֲשֶׁר חוֹסֶמֶת

     עַל יַד טִירוֹל אֶת־מְדִינַת גֶּרְמַנְיָה.

אֶת־הַפֶּנִין מִמַּעְיָנוֹת אֵין קֶצֶב ¹⁷³ (64)

     מַרְוִים בֵּין וַלְקָמוֹנִיקָה לְגַרְדָּה

     מֵי נְחָלִים שֶׁבָּאֲגַם יִקָּווּ;

וְשָׁם מָקוֹם, בּוֹ כֹּהֲנִים מִבְּרֶשָׁה ¹⁷⁴ (67)

     וְאֵלֶּה מִטְּרִיֶּנְטְ וּמִוֵּירוֹנָה

     יָרְשׁוּ, אִם פֹּה יֵלְכוּ, לָשֵׂאת כַּפָּיִם.

פֶּסְקְיֵרָה, סֶלַע עַז, מִבְצַר תִּפְאֶרֶת, (70)

     מָעֹז מִפְּנֵי חֵיל בֶּרְגַּמוֹ וּבְּרֶשָׁה,

     שׁוֹכֵן שָׁם בְּמוֹרַד סִבּוּב הַנַּחַל.

מִפֹּה נִגַּר כָּל־יֶתֶר שֶׁטֶף מַיִם, (73)

     כִּי חֵיק בֵּינָקוֹ לֹא יָכִיל אוֹתוֹ,

     וַיְהִי נָהָר בֵּינוֹת שַׁדְמוֹת הַיֶּרֶק;

וְאַךְ יַתְחִיל הַנַּחַל בְּרִדְתּוֹ (76)

     לֹא יִקָּרֵא בֵּינָקוֹ עוֹד, כִּי מִינְצ’וֹ,

     עַד לְגוֹבֶרְנוֹ, שָׁם יִפֹּל לַפּוֹא;

וְלֹא יַרְבּוּ לִזְרֹם וְגַיְא יִמְצָאוּ (79)

     וְיִשְׁטְפוּהוּ וְהָיוּ לְרֶקֶק,

     וְלָאָדָם יֵרַע בְּחֹם הַקָּיִץ.

פֹּה הָעַלְמָה עַזַּת הַלֵּב עָבָרָה, (82)

     וַתַּרְא בְּלֵב הַבֹּץ חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת,

     וְהִיא רֵיקָה וְאֵין אָדָם עוֹבֵד בָּהּ.

פֹּה נִמְלְטָה לָנוּס מִשִּׂיג וָשִׂיחַ (85)

     וְהִרְבְּתָה כִּשּׁוּף עִם עֲבָדֶיהָ;

     פֹּה גָרָה, גַּם גּוּפָהּ פֹּה רֵיק עָזָבָה.

הָאֲנָשִׁים שֶׁבַּסְּבִיבוֹת נָפוֹצוּ (88)

     פֹּה הִתְאַסְפוּ לָרֹב, כִּי הוּא בָטוּחַ,

     מֻקָּף בִּצּוֹת מִכָּל־פִּנָּה וָעֵבֶר;

וְעִיר עַל גַּל הָעֲצָמוֹת הֵקִימוּ, (91)

     וּבְלִי נִחוּשׁ שֵׁם מַנְטוֹבָה נָתְנוּ לוֹ,¹⁷⁵

     כִּי מַנְטוֹ רִאשׁוֹנָה אִי זֶה בָחָרָה.

הָיוּ יָמִים וְרַב מִסְפַּר גָּרֶיהָ, (94)

     בְּטֶרֶם אֶת־סִכְלוּת בֶּן־קַסַלוֹדִי ¹⁷⁶

     שַׂר פִּינֵימוֹנְטֵי שָׂם לָבוּז וָקֶלֶס.

וְהוֹרֵיתִיךָ פֹּה, כִּי, אִם אַחֶרֶת (97)

     תִּשְׁמַעְנָה עַל רֵאשִׁית עִירִי אָזְנֶיךָ,

     אַל יְסַלֵּף אֶת־הָאֱמֶת הַשֶּׁקֶר'.

‘מוֹרִי, מִלֶּיךָ הֵן נֶאֱמָנוֹת לִי’, (100)

     עָנִיתִי לוֹ, 'וְרַק בָּהֶן בָּטַחְתִּי, ¹⁷⁷

     וְאוּד עָמוּם לִי כָּל־אִמְרָה אַחֶרֶת!

אוּלָם סַפֵּר עַל אֵלֶּה הַבָּאִים פֹּה, (103)

     אִם בָּם רָאוּי וּנְשׂוּא פָנִים מָצָאתָ, ¹⁷⁸

     כִּי כָל־הָגוּת לִבִּי פֹּה רַק לְאֵלֶּה'.

'זֶה הַשָּׁזוּף, אֲשֶׁר זָקָן שָׁטוּחַ (106)

     גּוֹלֵשׁ בַּגַּב מִסַּנְטְרוֹ', עָנָנִי,

     ’הָיָה קוֹסֵם בְּצֵאת לַקְּרָב כָּל־גֶּבֶר ¹⁷⁹

מִבְּנֵי יָוָן עַד לָעוֹלָל בָּעֶרֶשׂ. (109)

     הוּא עִם קַלְכַס רֵאשִׁית קָבַע בְּאַוּלִיס

     אֶת־הַמּוֹעֵד לְהַעֲלוֹת הָעֹגֶן;

בִּשְׁמוֹ אֵירִיפִּילוּס עָלָיו מוֹדִיעַ (112)

      שִׁירִי, שִׁיר הַטְּרַגֶדְיָה הַנִּשְׂגֶּבֶת;

     הֲלֹא תֵדַע, כִּי אֶת־כֻּלָּהּ יָדַעְתָּ!

וְהַשֵּׁנִי, רָזֶה וְצַר מָתְנַיִם, (115)

     הוּא מִיכַל סְקוֹט, וְעַל בֻּרְיָם יָדַע הוּא

     כָּל מִשְׂחֲקֵי כִשּׁוּף, שִׁקְרֵי הַלַּחַשׁ;

פֹּה יֵבְךְּ בּוֹנַטִּי; פֹּה נִחָם אַסְדֶּנְטֵי, (118)

     כִּי בָז, סָכָל, לָעוֹר וְלַמַּרְצֵעַ,

     אוּלָם עַתָּה בְּהִתְחָרְטוֹ מַה בֶּצַע?

וּרְאֵה הָאֻמְלָלוֹת אֲשֶׁר הֵמִירוּ (121)

     כִּישׁוֹר וָמַחַט בְּכִשּׁוּף וָנָחַשׁ,

     כִּי בְדוֹנַג וַעֲשָׂבִים עוֹנֵנוּ.

אוּלָם נֵלֵךְ, כִּי בְצִנָּיו כְּבָר קַיִן ¹⁸⁰ (124)

     שָׁקַע בִּגְבוּל שְׁנֵי חֲצָאֵי הַשַּׁחַק,

      נָגַע בַּגַּל מֵעֵבֶר לְסֵבִילְיָה,

וּכְבָר שָׁלֵם עִגּוּל הַסַּהַר אֶמֶשׁ: (127)

     הֲלֹא תִזְכֹּר אֶת־זֹאת, כִּי לֹא הִזִּיקוּ ¹⁸¹

     קַרְנָיו לְךָ בַּמַּאֲפֵל בַּחֹרֶשׁ'.

עַד דִּבֶּר־כֹּה הִמְשַׁכְנוּ הִלּוּכֵנוּ. (130)

שִׁיר עֶשְׂרִים וְאֶחָד

הפיטנים באים לגשר של הדור החמישי, המכיל בעלי משרות אשר נצלו משרותיהם ועמדותיהם להנאתם ולטובתם. כשם שהעריצים והרוצחים בשיר י"ב טובלים בדם והקנתורים שומרים עליהם ברמחיהם לבל יציצו מעל לדם, כן גם הפושעים האלה מכוסים בכופר הדבק בהם, ושדים איומים – החשטרפים – משסעים אותם אם ייראו מעל לכופר. שד אחד מופיע כשהוא נושא על שכמו את אחד מחברי הסינאט מלוקא, משליך אותו מעל הגשר, מספר מה רבו פשעים ממין זה בעיר ההיא, וממהר לחזור שמה להביא נוספים. לאחר משא ומתן עם זנבירשע ראש השדים, מהלכים הפיטנים בחוף בלוית עשרה שדים איומים.

עָבַרְנוּ כֵּן מִגֶּשֶׁר אֱלֵי־גֶשֶׁר (1)

     גַּם בְּשִׂיחוֹת חֻלִּין שֶׁלֹּא אַזְכִּירָה

     בַּחֲרוּזַי, עַד נַחְנוּ לָשִׂים עַיִן

בִּנְקִיק חָדָשׁ בֵּינוֹת בַּלְהוֹת־הַבֶּלַע, (4)

     בּוֹ קוֹל חָדָשׁ, הִי לֹא יוֹעִיל, שָׁמַעְנוּ

     וְקַדְרוּתוֹ מְאֹד בּוֹ הִפְלִיאַתְנִי.

כְּמוֹ בְּבֵית הַנֶּשֶׁק בְּוֵינֶצְיָה (7)

     יִבְעַר הַכֹּפֶר הַצָּמִיג בַּחֹרֶף

     לְחַזֶּק־בֶּדֶק אֳנִיּוֹת נִשְׁבָּרוּ,

כִּי לֹא עֵת שַׁיִט הִיא, וְתַחַת אֵלֶּה (10)

     מִי מְחַדֵּשׁ צִיּוֹ, וּמִי מַשְׁבִּיחַ

     צַלְעוֹת אֳנִי אֲשֶׁר הִרְבָּה לִנְסֹעַ,

מִי בַקִּמְרוֹן הוֹלֵם, מִי בַיְרֵכַיִם, (13)

     מִי שׁוֹט כּוֹרֵת, וּמִי שׁוֹזֵר הַחֶבֶל,

     מִי הַמִּפְרָשׂ מַטְלִיא, וּמִי הַקֶּלַע –

כֵּן, לֹא בְאֵשׁ כִּי אִם בִּרְצוֹן אֱלֹהַּ, (16)

     בָּעַר רָתַח מִלְּמַטָּה עַב־הַכֹּפֶר,

     וְהוּא עַל כָּל־קִירוֹת הַחוֹף מָרוּחַ;

אוֹתוֹ רָאִיתִי, אוּלָם בּוֹ לֹא אֵרֶא (19)

     רַק בַּעְבּוּעִים עוֹלִים מֵעַל לָרֶתַח,

     כֻּלּוֹ נִשָּׂא וּבְהִתְלַכְּדוֹ שׁוֹקֵעַ.

וּבְהַשְׁגִּיחִי הַשְׁגֵּחַ וְתָמוֹהַּ, (22)

     אֵלָיו מִמְּקוֹם עָמַדְתִּי מְשָׁכַנִי

     מוֹרִי, קוֹרֵא: ‘הִשָּׁמֶר, הִשָּׁמֵרָה!’

וָאֵפֶן כְּאָדָם נִפְעָם מֵחֵשֶׁק (25)

     לִרְאוֹת דָּבָר שֶׁטּוֹב לָנוּס מִמֶּנּוּ

     וּפַחַד פֶּתַע אֲחָזוֹ וַיָּנָס

וְתוֹךְ כְּדֵי נוּסוֹ יַבִּיט עֲדֶנָה. (28)

     וְשֵׁד שָׁחֹר מֵאֲחוֹרַי רָאִיתִי

     הֶחָשׁ עֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת הַסֶּלַע.

אֲהָהּ, מָה אַכְזָרִי הָיָה מַרְאֵהוּ, (31)

     וּמֶה עָרִיץ בִּתְנוּעוֹתָיו נִרְאָה לִי,

     מַרְחִיב כָּנָף וְקַל לָנִיעַ רֶגֶל!

וְעַל שִׁכְמוֹ הַחַד וְהַגָּבֹהַּ (34)

     הָיָה עָמוּס חוֹטֵא פּוֹשֵׂק רַגְלַיִם;

     וַיִּתְפְּשׂוֹ הַשֵּׁד בִּשְׁרִיר הָרֶגֶל.

‘הוֹי, חַשְׁטַרְפִּים’, קָרָא, 'עֲלֵי גִשְׁרֵנוּ! ¹⁸² (37)

     הִנֵּה אֶחָד מִזִּקְנֵי סַנְטָה־זִיטָה! ¹⁸³

     שִׁמְטוּהוּ, וּלְהָבִיא יוֹתֵר אָשׁוּבָה

לָעִיר בָּהּ מֶגֶד זֶה לָרֹב אָגַרְתִּי! (40)

     כֻּלָּם רוֹדְפֵי שַׁלְמוֹן חוּץ מִבּוֹנְטוּרוֹ;

     לִצְלִיל הַפָּז שָׁם “אַל” נֶהְפַּך לְ“יֶהִי!”'

וַיַּשְׁלִיכוֹ, וְשָׁב בַּצּוּר לִבְרֹחַ; (43)

     אַחַר גַּנָּב כֹּה לֹא יָרוּץ כָּמוֹהוּ

     הַכֶּלֶב־הַשּׁוֹמֵר, נִתַּק מִכֶּבֶל!

הַשֵּׂט צָלַל וְצָף הֲפוּךְ רַגְלַיִם, (46)

     וְהַשֵּׁדִים אֲשֶׁר כִּסָּם הַגֶּשֶׁר

     גָּעוּ: 'פֹּה לֹא יוֹשִׁיעַ צְלַב הַקֹּדֶשׁ! ¹⁸⁴

לֹא שָׂחוּ פֹה כְּשָׂחוּ בְמֵי סֶרְקְיוֹ, (49)

     וְאִם לֹא תִתְאַוֶּה לְצִפָּרְנֵינוּ,

     אַל תִּתְפָּרֵץ מֵעַל לְעַב־הַכֹּפֶר!'

וּבְקִלְּשׁוֹנוֹת מֵאָה אוֹתוֹ חָטָפוּ, (52)

     קוֹרְאִים: 'רֵד שָׁם לִרְקֹד חָפוּי בְּרֶתַח,

     אוּלַי מִשָּׁם לְהִתְגַּנֵּב תַּצְלִיחַ'.

כֹּה טַבָּחִים עַל עַבְדֵיהֶם יִפְקֹדוּ (55)

     לִטְבֹּל בַּמִּזְלָגוֹת תּוֹךְ הַקַּלַּחַת

     אֶת־הַבָּשָׂר וְלֹא יָצוּף לְמַעְלָה.

וְשָׂח מוֹרִי הַטּוֹב: 'לֵךְ וְנַחְבֵּאתָ (58)

     אַחַר הַשֵּׁן, וּתְהִי לְמַחֲסֶה לָךְ,

     פֶּן יִוָּדַע לָהֶם כִּי פֹה נִמְצֵאתָ.

וְאַל תִּדְאַג לִי, פֶּן יָדָם תִּפְגַּע בִּי (61)

     לְהַכְאִיבִי, כִּי נִכְלֵיהֶם יָדַעְתִּי

     וּבִמְהוּמָה כָזֹאת עָמַדְתִּי פָּעַם'.

וַיַּעֲבֹר אֶל עֵבֶר רֹאשׁ הַגֶּשֶׁר, (64)

      וְכַאֲשֶׁר עַל חוֹף שִׁשִּׁי הִגִּיעַ,

     עָמַד לוֹ רוּחַ בִּטְחוֹנוֹ לְעֵזֶר.

וּכְהִשְׂתָּעֵר בְּאַף וַחֲמַת־קֶצֶף (67)

     כַּלְבֵי מִשְׁמָר עַל דַּל מְבַקֵּשׁ־לֶחֶם

     וְהוּא מִמְּקוֹם עָמְדוֹ צוֹעֵק לַפֶּתַח –

כֵּן הַשֵּׁדִים מִתַּחַת גַּג הַגֶּשֶׁר (70)

     עָלוּ וְרָמְחֵיהֶם נֶגְדּוֹ שָׁלָפוּ.

     וְהוּא גָעַר בָּם: 'אַל לִבְגֹּד תָּזִידוּ!

בְּטֶרֶם תִּדְקְרוּ אוֹתִי בָרֹמַח, (73)

     יֵצֵא אֶחָד מִכֶּם וְיִשְׁמָעֵנִי,

     וְאָז תִּוָּעֲצוּ אִם לְטָרְפֵנִי'.

וַיִּצְעֲקוּ כֻלָּם: ‘צֵא, זַנְבִירֶשַׁע!’ (76)

     וְזָע אֶחָד עֵת חַבָּרָיו עָמָדוּ

     וּבָא אֵלָיו, דּוֹבֵב: ‘וּמַה־יּוֹעִיל לוֹ?’

'הוֹי זַנְבִירֶשַׁע, הֲכִי תַאֲמִינָה, (79)

     כִּי פֹה תִרְאֶה אוֹתִי', רַבִּי עָנָהוּ,

     ’אִם גַּם מִכָּל מִפְגְּעֵיכֶם נִשְׂגַּבְתִּי,

לוּלֵי רְצוֹן הָאֵל וְגַד מַצְלִיחַ? (82)

     תֵּן לָנוּ לֶכֶת, כִּי רָצוּ שָׁמַיִם,

     כִּי שְׁבִיל פָּרוּעַ זֶה אַרְאֶה לָרֵעַ'.

לְקוֹל מוֹרִי גַּאֲוָתוֹ שָׁכָכָה (85)

     וְקִלְּשׁוֹנוֹ הִפִּיל עַד לָרַגְלָיִם,

     וּלְחַבָּרָיו קָרָא: ‘אַל תִּפְגְעוּ בוֹ!’

אָז לִי קָרָא מוֹרִי: 'הוֹ הַקּוֹרֵס שָׁם, (88)

     קָרוֹס וָכֹף בֵּין שֻׁנִּיּוֹת הַגֶּשֶׁר,

     צֵא שׁוּב עַתָּה אֵלַי בְּלֵב בּוֹטֵחַ'.

אָז קַמְתִּי וּמַהֵר אֵלָיו הִגַּעְתִּי, (91)

     וְהַשֵּׁדִים כֻּלָּם קָדִימָה אָצוּ,

     וָאֲפַחֵד פֶּן אֶת־חוֹזָם יָפֵרוּ:

כֵּן פַּחַד חֵיל רַגְלִים רָאִיתִי פַּעַם, ¹⁸⁵ (94)

     אֲשֶׁר בִּבְרִית יָצָא אֶת־עִיר קַפְּרוֹנָה,

     וַיַּרְא וַהֲמוֹנִי אוֹיְבִים סַבּוּהוּ.

עַל מַדְרִיכִי מִפַּחַד הִתְרַפַּקְתִּי (97)

     כֻּלִּי, וְאֶת עֵינַי לֹא הֲסִירוֹתִי

     מִמַּרְאֵיהֶם שֶׁלֹּא נִבְּאוּ טוֹבוֹת לִי.

וָוִים הִטּוּ, וְשֵׁד אֶחָד הֵרִיעַ: (100)

     ’הֲבוֹ אֶפְגַּע פָּגוֹעַ בְּעָצֵהוּ?'

     וַיַּעֲנוּ: ‘כֵּן, כֵּן, שִׁית בּוֹ יָדֶיךָ!’

אוּלָם הַשֵּׁד אֲשֶׁר הִתְנָה הַפֵּשֶׁר (103)

     עִם מַדְרִיכִי, פָּנָה מַהֵר וַיַּעַן:

     ’הַס, הֵרָגַע! הַנַּח לוֹ, חַמְדִּישֶׁסַע!'

וְלָנוּ שָׂח: 'פֹּה אֵין לָלֶכֶת הָלְאָה (106)

     בַּכֵּף הַזֶּה, כִּי לִרְסִיסִים שָׁסוּעַ

     מוּטָל הַגֶּשֶׁר הַשִּׁשִּׁי בָּעֵמֶק;

וְאִם לְהִתְקַדֵּם תִּרְצוּ בְּכָל־זֹאת, (109)

     לְכוּ וַעֲלִיתֶם בַּסֶּלַע שָׁמָּה

     וְתַעַבְרוּ עַל שֶׁן־צוּרִים אַחֶרֶת;

אֶתְמוֹל, אַחַר חָמֵשׁ שָׁעוֹת מֵעָתָּה, ¹⁸⁶ (112)

     שָׁלְמוּ מִיּוֹם הֹרְסָה בָּזֶה הַדֶּרֶךְ

     שָׁנִים מָאתַיִם, שֵׁשׁ, שִׁשִּׁים וָאֶלֶף;

לְשָׁם אֶשְׁלַח אֶת־אֲנָשַׁי לַשְׁגִּיחַ (115)

     פֶּן יֵשׁ נוֹעָז מֵצִיץ אֶל צִנַּת־רוּחַ;

     וּלְכוּ לָכֶם אַתֶּם, כִּי לֹא יָרֵעוּ!

צְאוּ אֵפוֹא, יַטְגַּף וַעֲקַבְעֹקֶב!' (118)

     הוֹסִיף דַּבֵּר, 'גַּם אַכְלַבַּי יָבוֹא נָא,

     וְסֹכְזָקָן יוֹלִיךְ אֶת־הָעֲשֶׂרֶת!

גֶּשׁ הֵנָּה יָקְדְּאַף! בּוֹא מְפִינַחַשׁ, (121)

     חַנְזִיר חַד־הַחַטִּים וְכַלְבִּיטֶרֶף,

     עִם לַצְלְצָן וְעַזְשָׁשַׁר רַב־זָעַם!

לִשְׁמֹר עַל רֶתַח הַבָּצֵק תִּשְׁקֹדוּ, (124)

     וְאֵלֶּה עַד הַכֵּף הַהוּא תִּשְׁמֹרוּ,

     שְׁלֵמִים כִּי יַעַבְרוּ בַּלְהוֹת־הַבֶּלַע!'

‘אֲהָהּ רַבִּי, מַה־זֹּאת אֶרְאֶה’, אָמַרְתִּי, (127)

     ’וְלוּ בְלִי מַדְרִיךְ בָּדָד נֵלֵכָה,

     אִם הַנָּתִיב תֵּדַע; לִי בָּם אֵין חֵפֶץ;

אִם תִּתְבּוֹנֵן כְּדַרְכְּךָ מִקֶּדֶם, (130)

     הֲלֹא תִרְאֶה כִּי יַחַרְקוּ שִׁנַּיִם

     וְעַפְעַפָּם יַרְעִים אִיּוּם עָלֵינוּ!'

וַיַּעַן לִי: 'שָׂנֵאתִי כִּי פָחַדְתָּ! (133)

     הַנַּח לָהֶם, כְּכָל חֶפְצָם יַחְרֹקוּ,

     כִּי לַפּוֹשְׁעִים, לֹא לָנוּ יִתְכּוֹנָנוּ'.

בַּחוֹף לִשְׂמֹאל פָּנְתָה רַגְלָם לָלֶכֶת, (136)

     אִישׁ אִישׁ מַאְרִיךְ לָשׁוֹן בֵּין הַשִּׁנַּיִם

     וְיוֹשִׁיטָהּ בִּפְנֵי שָׂרָם כְּדֶגֶל,

וְהוּא אֶת־אֲחוֹרָיו שָׁת חֲצוֹצֶרֶת. (139)

שִׁיר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם

השדים, ובראשם שלישם סוכזקן, מורים את הדרך מעל לכופר הרותח. דאנטי מספר איך ראה את הפושעים שוכבים בכופר כצפרדעים בביצה, והם מוציאים רק את פיהם וחוזרים ונחבאים מיד בראותם את סוכזקן; איך תופס כלביטרף את האחד בווו ושולח אותו כסוס־ים בעוד שכל יתר השדים מסיתים את עזששר לשסע את הפושע האומלל. על פי בקשת דאנטי מתקרב וירגיל אל אותו אומלל ושואל מי הוא. וזה מתחיל מספר על חטאיו בשרתו את המלך טיבלד מנאוארא, אך חנזיר משתער ונושך אותו בחטיו. סוכזקן מחזיק בו בשתי זרועותיו ומצוה על חבריו לעמוד במנוחה עד אשר וירגיל יגמור את שאלותיו. יתר השדים אינם יכולים להתאפק, ומפקדם משקיטם בדי עמל. לבסוף מתחכם הפושע לרמות את השדים בהבטחתו כי הוא יקהיל אליהם מספר רב של פושעים להתעלל בהם אם ירפו ממנו. בשד יטגף גברה התאווה להתעללות כזו, ובניגוד לרצון חבריו הוא נותן לפושע להחלץ ולנוס במרמה. עתה מתחיל קרב בין סוכזקן ועקבעוקב; הם נאחזים זה בזה כשני נשרים נרגזים ונופלים אל תוך הכופר הבוער. חבר השדים נשאר במבוכה על פני רתחי הרתחים.

רַבּוֹת עִתִּים בְּפָרָשִׁים רָאִיתִי, (1)

     בְּמַסָּעָם וּבְהִקָּהֵל הַחַיִל,

     בְּהַתְקִיפָם וּבְהִסּוֹגָם לִבְרֹחַ,

אֹרְחוֹת רָצִים וּגְדוּד אָצֵי לַחֶטֶף (4)

      עַל אַדְמָתֵךְ רָאִיתִי, בַּת אַרֶצּוֹ, ¹⁸⁷

     מִלְחֶמֶת אַבִּירִים וּקְרָב בֵּינַיִם,

לִצְלִיל פַּעְמוֹן, לְרַעַשׁ חֲצוֹצֶרֶת, (7)

     בְּהֹם תֻּפִּים, בְּעוּף דִּגְלֵי הַצְּרִיחַ,

     כְּחֹק נָכְרִים אוֹ כְמִשְׁפַּט אַרְצֵנוּ –

וּלְקוֹל חָלִיל כֹּה זָר עוֹד לֹא שָׁמַעְתִּי (10)

     מַסַּע רַגְלִים, רוֹכְבִים, אוֹ צִי בַּמַּיִם,

     אִם חוֹף אוֹ אוֹר כּוֹכָב יוֹרֶנּוּ דֶרֶךְ.

עִם כָּל עֲשֶׂרֶת הַשֵּׁדִים הָלַכְנוּ; (13)

     אֲהָהּ, לְוַי אָיֹם! אוּלָם לַתַּחַן

     עִם נְזִירִים, עִם שִׁכּוֹרִים לַסֹּבֶא!

אַךְ רַק לַכֹּפֶר מַחְשַׁבְתִּי נָתַתִּי, (16)

     לִרְאוֹת אֶת־חֹק הַבֶּלַע וְלָדַעַת,

     עַל אֵיזֶה עַם חֲמַת אִשּׁוֹ נִתֶּכֶת.

וּכְדוֹלְפִינִים גַּב מַבְלִיטִים כַּקֶּשֶׁת – ¹⁸⁸ (19)

     הוּא אוֹת לַמַּלָּחִים אֲשֶׁר יִכּוֹנוּ

     לַצִּיל אֶת־סִירוֹתָם מִגַּל הַסַּעַר –

כֵּן, לְהָקֵל אֶת־מְרִירוּת הָעֹנֶשׁ, (22)

     גַּם פֹּה גַּם שָׁם הֶרְאָה חוֹטֵא גַּבֵּהוּ

     וְחִישׁ קַל כְּבָרָק שׁוּב הִסְתִּירָהוּ;

וְכִצְפַרְדֵּעַ עֲלֵי שְׂפַת הַגֶּבֶא (25)

     תּוֹצִיא מִתּוֹךְ הַמַּיִם רַק אֶת־פִּיהָ

     וְאֶת רַגְלֶיהָ עִם גּוּפָהּ תַּשְׁקִיעַ –

כֵּן מִכָּל־צַד פֹּה הַשֵּׂטִים הֵצִיצוּ; (28)

     וְאַךְ בְּסֹכְזָקָן הַשַּׂר הִרְגִּישׁוּ,

     מִיָּד בְּתוֹךְ הָרֶתַח הִסְתַּתָּרוּ!

וְעַד הַיּוֹם רוֹעֵד לִבִּי לְזֵכֶר (31)

     אֶחָד מֵהֶם, נִשְׁאַר שָׁם כַּצְּפַרְדֵּעַ

     שֶׁיֵּשׁ תִּשְׁאַר בְּנוּס כָּל רֵעוֹתֶיהָ.

וְכַלְבִּיטֶרֶף, שֶׁרִאשׁוֹן קָרַב לוֹ, (34)

     דָּקַר בַּפֶּרַע הַזָּפוּת וַיַּעַל

     אֶת־הַחוֹטֵא וּלְסוּס הַיָּם דָּמָה הוּא.

וּשְׁמוֹת כֻּלָּם יָדַעְתִּי, כִּי הִשְׁגַּחְתִּי (37)

     בָּהֶם עֵת נִבְחֲרוּ, וְאָז הִקְשַׁבְתִּי

     אֵיךְ בְּקָרְאָם כִּנּוּ אִישׁ אֶת אָחִיהוּ.

'בּוֹא, עַזְשָׁשַׁר, וּתְקַע אֶת־צִפָּרְנֶיךָ (40)

     לְתוֹךְ גֵּווֹ וּפְשֹׁט עוֹרוֹ מִמֶּנּוּ!'

     כֵּן פֶּה־אֶחָד הָאֲרוּרִים רָעָמוּ.

'מוֹרִי, אִם רַק יָכֹלְתָּ, הִוָּדַע־נָא, (43)

     מִי הוּא הָאֲמֵלָל הַזֶּה', שָׁאַלְתִּי,

     ’שֶׁצִּפָּרְנֵי הַשֵּׁד כֹּה לְכָדוּהוּ?'

וּמַדְרִיכִי נִגַּשׁ אֶל צַד הַגֶּבֶר, (46)

     שָׁאַל עַל מוֹצָאוֹ, וְזֶה עָנָהוּ:

     ’הָיִיתִי מִיִּלְדֵי מַלְכוּת נָוָרָא, ¹⁸⁹

אִמִּי שָׂמַתְנִי עֶבֶד לְבֵית שׁוֹעַ, (49)

     כִּי יְלָדַתְנִי לְנָבָל בְּלִיַּעַל,

     שִׁחֵת חַיָּיו, פִּזַּר כַּסְפּוֹ לָרוּחַ;

שָׁם אֶת־טֶבַּלְדְּ מַלְכִּי הַטּוֹב שֵׁרַתִּי, (52)

     וְשָׁם שָׂבַעְתִּי שַׁלְמוֹנִים וָשֹׁחַד,

     עַל כֵּן אֶתֵּן חֶשְׁבּוֹן בְּזֶה הָרֶתַח'.

וְקָם חַנְזִיר, אֲשֶׁר מִפִּנּוֹת פִּיהוּ (55)

     חַטִּים כְּמוֹ מִפִּי חֲזִיר בָּלָטוּ,

     וַיַּטְעִימֶנּוּ חֹד אֶחָד מֵהֵמָּה.

בֵּין חֲתוּלִים רָעִים, עַכְבָּר, נָפָלְתָּ! (58)

     אַךְ סֹכְזָקָן בֵּין זְרוֹעוֹתָיו שָׂמָהוּ

      וְשָׂח: ‘עִמְדוּ לָכֶם כָּל עוֹד אַחְזִיק בּוֹ!’

וְאֶל מוֹרִי פָּנָה: 'לִשְׁאֹל הוֹסִיפָה (61)

      אִם עוֹד דָּבָר מִפִּיו תִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ

      עַד בּוֹא הָאֲחֵרִים וְיִטְרְפוּהוּ'.

וְשָׂח מוֹרִי: 'הַגֵּד נָא, הֲיָדַעְתָּ (64)

     בֵּין הַשֵּׂטִים הַמֻּטְבָּלִים בַּזֶּפֶת

     גַּם רוֹמָאִים?' עָנָה: 'אַךְ זֶה נִפְרַדְתִּי

מֵעִם אֶחָד שֶׁגָּר בִּסְבִיבוֹת אֵלֶּה; (67)

     וְלוּ אִתּוֹ יַחְדָּו עֲדֶן נִסְתַּרְתִּי,

      כִּי אָז מֵחָח וָשֶׁסַע לֹא יָגֹרְתִּי'.

וְיָקְדְּאַף: ‘יוֹתֵר מִדַּי סָבַלְנוּ!’ (70)

     אֶת־יַד הַשֵּׂט תָּפַשׂ בְּמוֹ וָוֵהוּ

     וּמְלוֹא מַזְלֵג בָּשָׂר סָחַב מִמֶּנָּה;

גַּם עֲקַבְעֹקֶב בּוֹ חָפֵץ לִפְגֹּעַ (73)

     בַּשּׁוֹק, אוּלָם שָׂרָם, שַׂר הָעֲשֶׂרֶת,

     גִּלְגֵּל בָּהֶם אֶת עַפְעַפָּיו בְּזַעַם;

וַיְהִי כִי אֶת־רָגְזָם מְעַט הִשְׁקִיטוּ, (76)

     מִיָּד קָרָא מוֹרִי אֶל הַפּוֹשֵׁעַ,

     אֲשֶׁר הוֹסִיף עוֹד אֶל פִּצְעוֹ לִתְמֹהַּ:

'מִי הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתָּ כִּי נִסְכַּנְתָּ (79)

     לָבוֹא לַחוֹף בִּפְרִידָתְךָ מִמֶּנּוּ?'

     עָנָה: 'הוּא אִישׁ גַּלּוּרָה, פְרַא־גוֹמִיטָא,¹⁹⁰

מְעוֹן כָּל שֶׁקֶר; בְּיָדָיו הִפְקִידוּ (82)

     אֶת־חֵיל אוֹיְבֵי שָׂרוֹ, וַיְהַלְלֶנּוּ

     כֻּלּוֹ עַל הַגְּמוּלָה אֲשֶׁר גָּמַל לוֹ:

לָקַח כַּסְפָּם וַיְשַׁחְרְרֵם בְּנַחַת (85)

     לְפִי דְבָרָיו; גַּם בְּמִשְׂרוֹת מִלְּבַד זוֹ

      הָיָה בַסַּרְסוּרִים לֹא דַל כִּי מֶלֶךְ!

וַחֲבֵרוֹ אִתּוֹ הוּא מִיכַל זַנְקֵי, (88)

     בֶּן לוֹגוֹדוֹרוֹ; וּלְשׁוֹנָם לֹא תֵלֶא

     מִשִּׂיחוֹתָם עֲלֵי חַיֵּי סַרְדִּינְיָה…

אֲהָהּ, מַה יְּחַיֵּךְ הַשֵּׁד רָעוֹת לִי! (91)

     וְעוֹד אֵדַע סַפֵּר לוּלֵא יָרֵאתִי

     פֶּן יִתְקָרֵב יִגְרֹד לִי אֶת־הָעֹרֶף'.

וְרַבְרְבָם עַל לַצְלְצָן הֵרִיעַ, (94)

     אֲשֶׁר לָטַשׁ עֵינָיו, נִמְהָר לִפְגֹּעַ,

     וּבוֹ גָעַר: ‘לֵךְ, עוֹף נִבְזֶה, גֶּשׁ הָלְאָה!’

אֲזַי הוֹסִיף הַשֵּׂט, רוֹעֵד מִפַּחַד: (97)

     ’אִם עוֹד לִשְׁמֹעַ אוֹ לִרְאוֹת תַּחְפֹּצוּ,

     אָבִיא מִבְּנֵי טוֹסְקָנָה אוֹ לוֹמְבַּרְדְּיָה

לוּ רַק הַחַשְׁטַרְפִּים מְעַט יִסּוֹגוּ (100)

     וּפַחַד נִקְמָתָם בָּם לֹא יָטִילוּ;

     אָז, גַּם אִם לֹא אָזוּז מִפֹּה, אַקְהִילָה

תַּחְתַּי, וְאָנֹכִי אֶחָד, שִׁבְעָנָה (103)

     בִּשְׁרִיקַת פִּי, כִּי זֶה הַחֹק נִנְהַג־בּוֹ

      אִם לְמִשְׁמָר יֵצֵא אֶחָד מִמֶּנּוּ'.

וְאַכְלְבַאי שָׁמַע, זָקַר אֶת פִּיהוּ (106)

     וְרֹאשׁ הֵנִיד: 'שִׁמְעוּ נִכְלֵי בְלִיַּעַל,

     כִּי לִמָּלֵט זָמַם בִּקְפֹץ לְמַטָּה!'

וְהוּא, אֲשֶׁר אוֹצַר מִרְמוֹת עָצַם בּוֹ, (109)

     עָנָה: 'אָכֵן רָעָה רַבָּה זָמַמְתִּי

     לָבִיא רֵעִים לָאֵשׁ מִנִּי הָרֶמֶץ!'

רָעַב יַטְגַּף, לֹא הִתְאַפֵּק, וְנֶגֶד (112)

     רְצוֹן רֵעָיו: ‘הָבֵא’, קָרָא, 'אַךְ דַּע לָךְ,

     כִּי, אִם תָּנוּס, לֹא בְרַגְלַי אֶרְדֹּפָה,

כִּי בִכְנָפַי אָעוּף מֵעַל לַכֹּפֶר! (115)

     נִסּוֹג אֵפוֹא, יַסְתִּיר הַחוֹף אוֹתָנוּ,

     וְאָז נִרְאֶה אִם תִּתְגַּבֵּר עָלֵינוּ!'

עַתָּה, קוֹרֵא, לִצְחוֹק חָדָשׁ הַקְשִׁיבָה: (118)

     כֻּלָּם הִפְנוּ מִצְחָם לַחוֹף מִנֶּגֶד,

     וּבְרֹאשׁ כֻּלָּם זֶה שֶׁחָשַׁד, הִזְהִיר בָּם;

וּבֶן־נַוָרָא חִישׁ מָצָא עֵת כּשֶׁר, (121)

     אִמֵּץ רַגְלָיו בַּכֵּף וּבְהֶרֶף עַיִן

     קָפַץ וַיֵּחָלֵץ מִזְּדוֹן הַחֶבֶר.

כֻּלָּם עַל אִוַּלְתָּם אָז נֶעֱצָבוּ, (124)

     וּבְיֶתֶר עֹז זֶה שֶׁפָּשַׁע בַּמַּעַל,

     עַל כֵּן הִמְרִיא וּכְבָר צָעַק: ‘נִתְפַּשְׂתָּ!’

אוּלָם לַשָּׁוְא, כִּי קַל מֵרוֹץ הַפַּחַד (127)

     מִכָּל־כָּנָף; הַשֵּׂט שָׁקַע בַּכֹּפֶר,

     וְזֶה לָעוּף אֶל עָל הוֹצִיא חָזֵהוּ.

כֵּן בַּר־אֲוָז יִשְׁקַע פִּתְאוֹם בַּגֶּבֶא (130)

     בִּרְאוֹת עֵינוֹ הַבַּז כִּי יִתְקָרֵב לוֹ,

     וְזֶה יָשׁוּב, זוֹעֵף, נִכְלָם, לְמַעְלָה.

עַל הַהִתּוּל חָרָה אַף־עֲקַבְעֹקֶב, (133)

     רָדַף רֵעוֹ וַיִּתְאַוֶּה לִשְׂמֹחַ

     בְּהִמָּלֵט הַשֵּׂט, כִּי שָׂשׂ לַתֶּגֶר;

וּבְהֵעָלֵם צֵל הַסַּרְסוּר מֵעַיִן (136)

     הִפְנָה אֶת צִפָּרְנָיו אֱלֵי אָחִיהוּ

      וַיֵּאָבֵק אִתּוֹ מֵעַל לַפַּחַת;

אַךְ זֶה גַּם זֶה הָיָה אַיָּה שׁוֹקֶקֶת (139)

     רֵעוֹ לִקְרֹעַ, וּשְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד

     נָפְלוּ אֶל תּוֹךְ הַזֶּפֶת הָרוֹתַחַת,

וּבֵינֵיהֶם מִיָּד הִפְרִיד הַלַּהַב; (142)

     אוּלָם לָקוּם בְּכָל־זֹאת לֹא הִשְׂכִּילוּ,

     כִּי כַנְפֵיהֶם דָּבְקוּ דָבוֹק בַּכֹּפֶר;

וְסֹכְזָקָן, מֵילִיל עִם כָּל־הַיֶּתֶר, (145)

     הִפְרִיחַ אַרְבָּעָה לַחוֹף מִנֶּגֶד

     עִם כָּל־קִלְּשׁוֹנֵיהֶם, וְחִישׁ הִמְרִיאוּ

מִפֹּה, מִשָּׁם; וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ, (148)

     וָוִים הוֹשִׁיטוּ לַשּׁוֹכְבִים בַּזֶּפֶת,

     שֶׁכְּבָר מִתַּחַת עוֹר חָרוּךְ קָדָחוּ;

וְכָכָה נַעַזְבֵם בְּעַב־הָרֶתַח. (151)

שִׁיר עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה

דאנטי הולך אחרי וירגיל ומפחד פן ירצו השדים לקחת נקם. אבל וירגיל לוקח אותו בזרועותיו ונגרר יחד אתו על גבי הסלע אל הדור הסמוך. פה מתהלכים על גבי הקרקע בצעדי אט־אט הצבועים הלובשים שמלות עופרת המצופות זהב מבחוץ. דאנטי מדבר אל שני נזירים מבולוניה, קאטאלאנו ולודרינגו. עד שהוא עונה לדבריהם הוא רואה את האיש אשר יעץ להסגיר את ישו, והנה הוא שוכב צלוב ברחוב צר וכל העוברים דורסים אותו ברגליהם. וירגיל מביט בתמהון על האיש הזה. לאחר שיחה קצרה עם הנזירים ממהרים הפיטנים אל כת אחרת של פושעים, ודאנטי מבחין על פני וירגיל צל של אי־שקט.

דּוּמָם, בָּדָד, בְּלִי לִוּוּי הָלַכְנוּ, (1)

     אֶחָד בְּרֹאשׁ וְאַחֲרָיו רֵעֵהוּ,

     כִּבְמַסְלוּלָם מִינוֹרִיטִים יִצְעָדוּ. ¹⁹¹

רִיב הַשֵּׁדִים בְּזִכְרוֹנִי הִפְרִיחַ (4)

     סִפּוּר בְּסִפּוּרֵי אֶזוֹפּ קָרָאנוּ, ¹⁹²

     מָשָׁל עַל הָעַכְבָּר וְהַצְּפַרְדֵּעַ;

כִּי כָכָה לֹא יִדְמֶה ‘עַכְשָׁו’ לְ’עָתָּה' (7)

     כְּרִיב זֶה לַסִּפּוּר, אִם בְּטוּב דַּעַת

     רֵישָׁא רֵישָׁא, סֵיפָא סֵיפָא נַקְבִּילָה.

כִּנְבֹעַ מַחְשָׁבָה מִתּוֹךְ מַחְשֶׁבֶת, (10)

     כֵּן רַעְיוֹנִי הוֹלִיד רַעְיוֹן מִשְׁנֵהוּ

     וְכֵן הִכְפִּיל אֶת־מוֹרָאִי מִקֹּדֶם.

כִּי כֹה אֹמַר: 'הַלָּלוּ בִגְלָלֵנוּ (13)

     הָיוּ לִצְחוֹק, הוֹסִיפוּ בוּז עַל צַעַר,

     וְאֶל נָכוֹן גָּבַר בָּהֶם הָרֹגֶז;

אִם לִזְדוֹנָם קִצְפָּם עוֹד יִסָּפֵחַ, (16)

     הֲלֹא בְיֶתֶר שֶׁצֶף יִרְדְּפוּנוּ

     מִכֶּלֶב רַע אַרְנָב נִמְלָט מִפִּיהוּ.

וּכְבָר הִרְגַּשְׁתִּי כִּי סָמַר מִפַּחַד (19)

     כָּל־שְׂעָרִי; וְעֵת אָחוֹר הִקְשַׁבְתִּי,

     אָמַרְתִּי לוֹ: 'רַבִּי, אִם לֹא תָחִישָׁה

לַסְתִּיר אוֹתִי אִתְּךָ, מַה־יַּפְחִידוּנִי (22)

     הַחַשְׁטַרְפִּים! הִנָּם מֵאַחֲרֵינוּ,

     וּכְבָר נִדְמֶה לִי כִּי קוֹלָם אֶשְׁמָעָה'.

וְהוּא: 'לוּ כִזְכוּכִית בִּבְדִיל אָנֹכִי, ¹⁹³ (25)

     לֹא יְמַהֵר בּוֹא אֶל תּוֹכָהּ צַלְמֶךָ

     מִבּוֹא עַתָּה אֶל תּוֹךְ לִבִּי רוּחֶךָ;

וּבְשַׂרְעַפַּי כֹּה שַׂרְעַפֶּיךָ בָּאוּ, (28)

     דּוֹמִים גַּם בַּתַּכְלִית וְגַם בָּאֹפֶן,

     עַד מִשְּׁנֵיהֶם עֵצָה אַחַת יָעַצְתִּי!

אִם כֹּה הַחוֹף שָׁפוּעַ לִימִינֵנוּ (31)

     עַד כִּי לַבּוֹר הַהוּא נוּכַל לָרֶדֶת־בּוֹ,

     אָז מִן הַצַּיִד הַנִּדְמֶה נִמְלָטְנוּ!'

עוֹד לְשׁוֹנוֹ עֲצַת לִבּוֹ דּוֹבֶרֶת־כֹּה, (34)

     וּכְבָר רָאִיתִי כִּי לִתְפֹּשׂ אוֹתָנוּ

     קָרְבוּ בִּפְרֹשׂ כָּנָף לִמְקוֹם עָמַדְנוּ־שָׁם;

וּמַדְרִיכִי לְפֶתַע אֲחָזַנִי (37)

     כָּאֵם אֲשֶׁר לִשְׁאוֹן־פִּתְאוֹם הֵקִיצָה

     וַתֵּרְא אֵשׁ בְּקִרְבָתָהּ בּוֹעֶרֶת,

אֶת־בְּנָהּ תִּקַּח, תָּחִישׁ, לֹא תִתְמַהְמֵהַּ, (40)

     כִּי לוֹ תִדְאַג וְאֶת־נַפְשָׁהּ שׁוֹכַחַת

     עַד לֹא תַסְפִּיק כִּמְעַט לִלְבּשׁ כֻּתֹּנֶת;

וּמֵעַל שִׂיא הַחוֹף הָעַז אֶל מַטָּה (43)

     נִגַּר פְּרַקְדָּן עֲלֵי מוֹרַד הַסֶּלַע

     שֶׁאֶת־הַבֶּלַע הַשִּׁשִּׁי חָסַם פֹּה.

כֹּה בְּצִנּוֹר הַמַּיִם לֹא יָאוּצוּ (46)

     בְּטַחֲנָה עִלִּית גַּלְגַּל לָנִיעַ, ¹⁹⁴

     גַּם לֹא אִם עַד אֶל הַיָּעִים יִקְרָבוּ,

כִּנְפֹל מוֹרִי עֲלֵי שׁוּלֵי הַסֶּלַע (49)

     עֵת נְשָׂאַנִי עַל לִבּוֹ, כְּאִלּוּ

     לֹא בֶּן־לְוַאי כִּי יֶלֶד לוֹ הָיִיתִי.

אַךְ לְקַרְקַע הַתְּהוֹם רַגְלָיו הִגִּיעוּ, (52)

     וּכְבָר בַּצּוּר עָמְדוּ מֵעַל רָאשֵׁינוּ

     הַחַשְׁטַרְפִּים, אוּלָם לֹא הִבְהִילוּהוּ,

כִּי הַשְׁגָּחַת הָאֵל, אֲשֶׁר הוֹאִילָה (55)

     לַפְקִיד עַל בּוֹר הַחֲמִישִׁי אֶת־אֵלֶּה,

     לֹא תַנִּיחֵם עֲזֹב זוֹ הַמִּשְׁמֶרֶת.

וְעַם טוּחֵי טָפֵל בַּגַּיְא רָאִיתִי (58)

     וְהֵם לְאַט בַּחוּג שָׁם הִסְתּוֹבָבוּ

     וּבְאֵין אוֹנִים נֶחְלוּ וְהִתְיַפָּחוּ;

גְּלִימוֹתֵיהֶם בְּבַרְדָּסִים הֵלִיטוּ (61)

     אֶת־עֵינֵיהֶם, וְגִזְרָתָן כַּבֶּגֶד

     אֲשֶׁר עוֹשִׂים לַנְּזִירִים בִּקְלוּנִי; ¹⁹⁵

מִחוּץ צִפָּן זָהָב עַד כִּי הִבְרִיקוּ, (64)

     וּבְדִיל מוּצָק תּוֹכָן, וְכֹה כָּבֵדוּ

     עַד כִּי כוֹבְעֵי פְרֶדְרִיק נַחְשֹׁב לְתֶבֶן:

הוֹי נֵטֶל עַד, הוֹי גְּלוֹם מֵעִיק לָנֶצַח! (67)

     הִשְׂמַאלְנוּ גַם הַפַּעַם, וְהָלַכְנוּ

     אִתָּם יַחְדָּו וּלְהִי בִכְיָם הִקְשַׁבְנוּ;

אַךְ נִטְלֵיהֶם אֶת־רַגְלֵיהֶם הֵאֵטּוּ (70)

     עַד כִּי עִם כָּל־מִדְרַךְ כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ

     לְוַי חָדָשׁ לְעַם חָדָשׁ הָיִינוּ.

וָאֵפֶן אֶל מוֹרִי: 'הוֹאֵל וּמְצָא־נָא, (73)

     אֶחָד, נוֹדַע בִּשְׁמוֹ אוֹ בְמַעְשֵׂהוּ,

     וּבְדַרְכְּךָ שָׂא לַסְּבִיבוֹת עֵינֶיךָ'.

וְצֵל אֶחָד, מֵבִין לְשׁוֹן טוֹסְקָאנָה, (76)

     קָרָא מֵאַחֲרֵינוּ: 'הוֹ, עִמְדוּ נָא,

     הַנִּמְהָרִים כֹּה בְּחֶשְׁכַת הַשַּׁחַת!

אוּלַי כְּחֶפְצְךָ תִּשְׁמַע מִמֶּנִּי'. (79)

     פָּנָה מוֹרִי אֵלַי וְשָׂח: 'כַּתַּר לוֹ,

     וְאָז תִּצְעַד כִּצְעֹד רַגְלָיו'. עָמַדְתִּי

וָאֵרֶא שְׁנַיִם וְעֵינָם הִבִּיעָה (82)

     אֶת־עֹז חִשְׁקָם לָבוֹא אִתִּי בְשִׂיחַ,

     אַךְ הֱאִטָּם נִטְלָם וְצוֹק הַדֶּרֶךְ,

וּבְהִתְקָרְבָם הִבִּיטוּ מִן הַצַּד בִּי (85)

     וּבְלִי דַבֵּר אֵלַי דָּבָר תָּמָהוּ,

     וְסַבּוּ לְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ:

'זֶה יַט גָּרוֹן כְּחַי; וְאִם מֵתִים הֵם, (88)

     בְּאֵיזוֹ זְכוּת בְּלִי עֻלָּם יִצְעָדוּ?'

     וְלִי אָמְרוּ: 'אִישׁ טוֹסְקָאנִי, שֶׁבָּאתָ

בְּסוֹד הַחֲנֵפִים נוּגֵי הָרוּחַ, (91)

     אַל נָא תִבְזֶה לְהִוָּדַע אֵלֵינוּ!'

     וָאֶעֱנֶה: 'נוֹלַדְתִּי וְגָדַלְתִּי

עַל חוֹף מֵי אַרְנוֹ הָעוֹטִים תִּפְאֶרֶת, (94)

     בָּעִיר הַהוֹמִיָּה, וּפֹה הִנֵּנִי

     בַּגּוּף וָעוֹר אֲשֶׁר תָּמִיד לָבָשְׁתִּי.

אַךְ מִי אַתֶּם, אֲשֶׁר כִּרְאוֹת עֵינֵינוּ (97)

     כְּאֵב כֹּה רַב בִּלְחָיֵיכֶם מֵגִיחַ,

     וּמַה הוּא עָנְשְׁכֶם כִּי כֹה זוֹרֵחַ?'

וְשָׂח אֶחָד: 'סוּתֵנוּ הַנּוֹצֶצֶת – (100)

     עוֹפֶרֶת הִיא, וְכֹה תָעִיק עָלֵינוּ

     כְּמוֹ מִשְׁקָל, מַחְרִיק כַּפּוֹת מֹאזְנָיִם.

‘אַחִים שָׂשִׂים’ הָיִינוּ בְּבּוֹלוֹנְיָה; ¹⁹⁶ (103)

     נִקְרֵאתִי קָטָלָאן, הוּא לוֹדֵרִינְגּוֹ,

     וּשְׁנֵינוּ בְּעִירְךָ נִבְחַרְנוּ יַחַד

כְּהִבָּחֵר אֶחָד לִשְׁמֹר עָלֶיהָ, (106)

     וְאֵיךְ דָּאַגְנוּ לָהּ – אֶת זֹאת יַכִּירוּ

     גַּם עַד הַיּוֹם שָׁם בִּסְבִיבוֹת גַּרְדִּינְגּוֹ'.

וָאֶפְתַּח פִּי: ‘אַחִים, פִּשְׁעֵיכֶם רֶשַׁע…’ (109)

     וְתַם קוֹלִי, כִּי אִישׁ פִּתְאוֹם רָאִיתִי,

     שֶׁבִּיתֵדוֹת שָׁלשׁ הָצְלַב לָאָרֶץ.

וַיִּתְפַּתֵּל כֻּלּוֹ כְּשֶׁרָאָנוּ (112)

     וּלְתוֹךְ זְקָנוֹ נָשַׁף אֶנְקוֹת עַצֶּבֶת.

     וַיַּרְא פְרַא־קָטָלָאן וְכֹה אָמַר לִי:

'זֶה הַצָּלוּב, אֲשֶׁר אֵלָיו תַּבִּיטָה, ¹⁹⁷ (115)

     אָמַר אָז לַפְּרוּשִׁים אֲשֶׁר יַסְגִּירוּ

     בְּעַד הָעָם אָדָם אֶחָד לַסֶּגֶף:

עֵירֹם יִשְׁכַּב לְרֹחַב כָּל־הַדֶּרֶךְ (118)

     וִיהִי גוּפוֹ כַּחוּץ לְכָל־דּוֹרְכֵי בוֹ,

     וּמִשְׁקָלָם יַרְגִּישׁ עַד יַעַבְרוּהוּ;

כָּמוֹהוּ מְעֻנִּים אִתּוֹ בַּפַּחַת (121)

     חוֹתְנוֹ וְיֶתֶר מוֹעֲצַת הַחֶבֶר

     שֶׁזֶּרַע רַע לָעִבְרִיִּים הָיָתָה'.

וָאֵרֶא אֶת־וִירְגִּיל עוֹמֵד תָּמֵהַּ (124)

     עַל גּוּף זֶה הַמֻצְלָב לְהִשְׂתָּרֵעַ

     לְדֵרָאוֹן פֹּה, מְנֻדֶּה לָנֶצַח;

פָּנָה אֶל הַנָּזִיר־הָאָח וַיֹּאמֶר: (127)

     ’אַל־נָא תָּבוּז לַגִּיד, אִם רַק הָרְשֵׁיתָ,

     אִם לִימִינֵנוּ מַעֲבָר בַּסֶּלַע,

אֲשֶׁר עָלָיו נוּכַל לָצֵאת גַּם שְׁנֵינוּ, (130)

     וְלֹא נַכְרִיחַ מַלְאֲכֵי הַחשֶׁךְ

     מִפַּחַת זֶה לָשֵׂאת אוֹתָנוּ הָלְאָה'.

עָנָה: 'בְּטֶרֶם תְּקַוֶּה, תָּבוֹאוּ (133)

     אֶל צוּר אֶחָד, אֲשֶׁר מֵחוּג הַסֶּלַע

     יוֹצֵא, גּוֹשֵׁר עַל כָּל־בּוֹרוֹת הַגֹּעַל,

וְרַק בָּזֶה נִשְׁבַּר, לֹא יְכַסֶּנּוּ; (136)

     תּוּכְלוּ עֲלוֹת בָּעִי הַמִּשְׁתַּפֵּעַ

     עַל יַד הַחוֹף וְנֶעֱרָם בָּעֹמֶק'.

בְּרֹאשׁ כָּפוּף עָמַד מוֹרִי לְרֶגַע, (139)

     וְאָז אָמַר: 'אַךְ מַדּוּחִים הוֹרָנוּ ¹⁹⁸

     הַשֵּׁד שֶׁשָּׁם בַּוָּו שֵׂטִים שׁוֹסֵעַ'.

עָנָה הָאָח: 'שָׁמַעְתִּי בְּבּוֹלוֹנְיָה (142)

     פִּשְׁעֵי שָׂטָן כִּי רַבּוּ, גַּם שָׁמַעְתִּי

     אֲשֶׁר שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי כָל־כַּחַשׁ'.

הִרְחִיב רַבִּי אֶת־פְּעָמָיו לָלֶכֶת, (145)

     וְעַל פָּנָיו כְּעֵין רָגְזָה חָלָפָה;

     וָאֵפֶן מִכִּבְדֵי הָעֹל לָלֶכֶת

אַחַר עִקְּבוֹת רַגְלָיו הַחֲמוּדוֹת לִי. (148)

שִׁיר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה

דאנטי מתאר את פחדו שלו למראה פחד וירגיל ואת שקטו בפנות אליו מדריכו בפנים צוהלות, ומשוה אותו למצב רוחו של היוגב העובר מיגון לשמחה, כשחום השמש מפריח בזמן קצר את השדה המכוסה כפור. דאנטי עיף עד אפס כח מעמל העליה מכף לכף והוא יושב לנוח. אולם וירגיל מזכיר לו את הדרך הרבע שעליהם לעבור עוד, ודאנטי קם ומתאמץ לכסות על עיפותו. בתהום השביעית המלאה נחשים הם מוצאים נשמות גנבים. דאנטי מכיר את ואני פוצ’י, חבר השחורים מפיסטויא, אשר יחד עם שני חברים גזל אוצרות מכנסית סנקט־זינו בעירו (1293). פוצ’י מתביש מאחר שהכירוהו ומנבא גלות לדאנטי.

בְּשַׁחַר הַשָּׁנָה הַמִּתְרַעְנֶנֶת (1)

     עֵת תַּלְתַּלָּיו יָסוּךְ בַּדְּלִי הַשֶּׁמֶשׁ¹⁹⁹

     וְהַלֵּילוֹת לִשְׁווֹת לַיּוֹם יָחוּשׁוּ,

יֵשׁ יְצַיֵּר הַכְּפוֹר עַל עֵין הָאָרֶץ (4)

     אֶת צֶלֶם דְּמוּת אָחִיו לְבֶן־הַטֹּהַר,

     אַךְ שִׂרְטוּטִי עֵטוֹ לֹא יַעֲמֹדוּ.

אָז יֵבְךְּ יוֹגֵב עַל הַמִּסְפּוֹא כִּי אָיִן, (7)

     יָקוּם, יַבִּיט וְיַרְא אֶת כָּל־שָׂדֵהוּ

     מַלְבִּין, וְעַל יָרֵךְ יִסְפֹּק בְּעֹצֶב,

וּבַיתָה שָׁב, סוֹפֵד גַּם פֹּה גַּם שָׁמָּה, (10)

     כְּרָשׁ אוֹבֵד עֵצוֹת, וְיִתְאַנֵּחַ;

     וְשׁוּב יֵצֵא וְיַחֲלִיף תּוֹחֶלֶת,

כִּי אֶת־פָּנָיו שִׁנָּה הַיְקוּם בִּן־רֶגַע (13)

     וְאֶת־מַקְלוֹ, מֵקֵל רוֹעִים, יִקַּח־לוֹ,

     וְלַמִּרְעֶה הַחַי יָרִיץ מִקְנֵהוּ.

כֵּן צִעֲרַנִי מַדְרִיכִי גַּם צַעַר, (16)

     כִּי עַל מִצְחוֹ אֶת־רָגְזָתוֹ הִכַּרְתִּי,

     אַךְ גַּם מַהֵר בָּא הַצֳּרִי לַפֶּצַע.

כִּי עֵת לַגֶּשֶׁר הַשָּׁבוּר הִגַּעְנוּ (19)

     פָּנָה אֵלַי בְּנֹעַם זִיו מַרְאֵהוּ

     אֲשֶׁר אֲזַי עַל סַף הָהָר חָזִיתִי. ²⁰⁰

הֵיטֵב חָקַר בַּגַּיְא לִמְצֹא בוֹ דֶרֶךְ, (22)

     וְעִם לִבּוֹ נִמְלַךְ וַיִּגְזַר אֹמֶר,

     אָז אֶת־יָדָיו פָּרַשׂ וַיַּחֲזֵק בִּי,

וּכְאִישׁ, תּוֹךְ עֲמָלוֹ שׁוֹקֵל הַדָּעַת (25)

     וְלַבָּאוֹת יָכִין עֵצָה כָּל־פַּעַם,

     כֵּן הוּא, מִדַּי שֵׂאתוֹ אוֹתִי עַל סֶלַע,

הוֹרָה עַל שֵׁן אַחֶרֶת וְהִתְרָה בִי: (28)

     ’טַפֵּס בָּזֹאת, אוּלָם נַסֵּה מִקֹּדֶם

     אִם רַב חָזְקָהּ לָשֵׂאת אֶת מַשָּׂאֶךָ'.

לֹא דֶרֶךְ הִיא לַעֲטוּפֵי עוֹפֶרֶת, (31)

     כִּי הוּא, הַקַּל, וּבְעֶזְרָתוֹ אָנֹכִי ²⁰¹

     בְּקשִׁי רַב מִצּוּק אֶל צוּק עָלִינוּ;

וְאִלּוּ לֹא קָצַר סִבּוּב הַסֶּלַע (34)

     פֹּה לְפָנַי מִזֶּה אֲשֶׁר עָזַבְתִּי,

     כִּי אָז, אַף כִּי לֹא הוּא, אֲנִי כָשַׁלְתִּי.

וְיַעַן כִּי נוֹטוֹת בַּלְהוֹת־הַבֶּלַע (37)

     כֻּלָּן לְמַטָּה אֶל תַּחְתִּית הַשַּׁחַת –

     חֹק הוּא לְכָל בִּקְעָה כִּי מֵחוֹפֶיהָ

אֶחָד שָׁפָל וְהַשֵּׁנִי גָּבֹהַּ. (40)

     וְכֵן הִגַּעְנוּ לַפִּסְגָּה, מִמֶּנָּה

     שֵׁן הַשֻּׁנִּית הַקִּיצוֹנִית נִפְרֶדֶת,

וְרֵאָתִי כֹּה נִלְאֲתָה מִנֶּשֶׁם (43)

     בָּעֲלִיָּה, עַד כִּי לֹא קָם בִּי רוּחַ,

     וּכְמוֹ לַשִּׂיא הִגַּעְתִּי כֵּן יָשַׁבְתִּי.

‘קוּם הִתְנָעֵר עַתָּה מֵעַצְלוּתֶךָ’, (46)

     אָמַר רַבִּי: 'לֹא יִקָּנֶה שֵׁם נֶצַח

     עַל רֹךְ כָּרִים אוֹ תַחַת מִכְסֵה־עֶרֶשׂ!

וְכָל־הַחַי וּשְׁמוֹ לֹא יִשְׁתַּבֵּחַ – (49)

     יְהִי זִכְרוֹ, עַל אֲדָמוֹת יַנִּיחַ,

     כִּמְעוּף עָשָׁן וּכְקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם! ²⁰²

עֲמֹד אֵפוֹא, וּכְבֹשׁ אֶת רֹךְ לִבֶּךָ (52)

     בָּרוּחַ שֶׁעַל כָּל לֵאוּת גּוֹבֶרֶת

     אִם לֹא כַגּוּף תִּשַּׁח תַּחַת הַנֵּטֶל;

סֻלָּם אָרֹךְ מִזֶּה עוֹד לְפָנֶיךָ, ²⁰³ (55)

     לֹא דַּי לְךָ מֵאֵלֶּה כִּי נִפְרַדְתָּ;

     אִם מֶלֶל פִּי הֵבַנְתָּ, קַח לִקְחֵהוּ!'

אָז קַמְתִּי וְאֶת הִנָּפְשִׁי הֶרְאֵיתִי (58)

     יוֹתֵר לָעַיִן מֵאֲשֶׁר הִרְגַּשְׁתִּי,

     קוֹרֵא: ‘לֵךְ, כִּי חָזַקְתִּי גַּם אָמַצְתִּי!’

וְצַר, קָשֶׁה וְרַב צוּרִים וָמַעַד (61)

     הָיָה הַמַּעֲקָשׁ אֲשֶׁר עָלִינוּ־בוֹ,

     וַיְהִי זָקוּף מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם לוֹ;

דִּבַּרְתִּי עֵת לֶכְתִּי לְבַל יִרְאֵנִי־פֹה (64)

     נִלְאֶה, וְקוֹל יָצָא מִתּוֹךְ הַבֶּלַע,

     קוֹל־דַּק, אֲשֶׁר לִיצֹר מִלִּים אֵין כֹּחַ־בּוֹ.

לֹא בַנְתִּי לִדְבָרָיו אִם גַּם עָמַדְתִּי (67)

     עַל גַּב הַקֶּשֶׁת שֶׁבָּזֶה עוֹבֶרֶת;

     וְהַדּוֹבֵר נִדְמָה נִסְעָר מִזָּעַף.

הִשְׁפַּלְתִּי שׁוּר, אַךְ לֹא יָכְלָה הָעַיִן (70)

     חֲדֹר לִפְנִים הַגַּיְא מֵרֹב הַחֹשֶׁךְ.

     ’מוֹרִי', אָמַרְתִּי, 'נָא נַסֵּה לָגֶשֶׁת

אֶל הַמֵּסֵב מִנֶּגֶד, שָׁם נֵרֵדָה, (73)

     כִּי כְקָשְׁבִי מִפֹּה לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ

     אַשְׁפִּיל מַבָּט וְלֹא אַבְחִין כָּל־צֶלֶם'.

‘לֹא אֶעֶנְךָ אַךְ בִּפְעֻלָּה’, עָנָנִי, (76)

     ’כִּי כֵן לְכָל־שׁוֹאֵל מִתֹּם הַנֶּפֶשׁ

     יֵשׁ לַעֲנוֹת בְּפֹעַל לְלֹא מֶלֶל'.

יָרַדְנוּ מֵעַל רוּם פִּסְגַּת הַגֶּשֶׁר (79)

     אֲשֶׁר לַסֶּכֶר הַשְּׁמִינִי מַגִּיעַ,

     וְאָז אֶל מוּל עֵינַי נִגְלָה הַבֶּלַע.

שָׁם שִׁקּוּצִים, הָמוֹן מְזַעְזֵעַ, (82)

     חֵיל נְחָשִׁים לְמִינֵיהֶם, רָאִיתִי

     וְזִכְרוֹנָם עוֹד אֶת לִבִּי מַקְשִׁיחַ.

לוּב אַל־נָא תִּתְהַלֵּל בְּחוֹלוֹתֶיהָ, ²⁰⁴ (85)

     כִּי לוּ גַּם יַעֲלוּ אֶפְעֶה וָפֶתֶן,

     נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, עַכְשׁוּב וָצֶפַע,

הֵן מִפְלָצוֹת מְגֹעָלוֹת כָּאֵלֶּה (88)

     עִם כָּל־מַמְלֶכֶת כּוּשׁ הִיא לֹא הוֹלִידָה,

     וְלֹא עִם כָּל חוֹפֵי יַם־סוּף גַּם יָחַד.

בִּנְחִיל כָּזֶה, רַב־סֵבֶל וְעַצֶּבֶת, (91)

     רָץ עַם עָרֹם, נִבְעָת, לְלֹא תוֹחֶלֶת

     לִמְצֹא מִסְתָּר אוֹ אֶת יַעְלוֹם הָאֶבֶן.

הַצִּפְעוֹנִים רָתְקוּ אָחוֹר יָדֵימוֹ, (94)

     זָנָב וָרֹאשׁ בְּכִלְיוֹתָם תָּקָעוּ,

     אָז נְקָבוּם, עַד עַל בִּטְנָם נִקְשָׁרוּ;

וּרְאֵה, סָמוּךְ לַחוֹף עָלָיו דָּרַכְנוּ (97)

     קָפַץ נָחָשׁ עַל צֵל וַיִּדְקְרֶנּוּ

     בִּמְקוֹם הָרֹאשׁ חָבוּר אֱלֵי הָעֹרֶף.

לִכְתֹּב אוֹת ‘וָיו’ אוֹ ‘יוֹד’ כֹּה לֹא נָחוּשָׁה (100)

     כְּהִתְלַקַּח הַלָּז בְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת,

     וּבְהִשָּׂרְפוֹ נָפַל וַיְהִי לְאֵפֶר;

וַיְהִי כְהִמַּסּוֹ כֵּן עַל הָאָרֶץ (103)

     וְשָׁבוּ עַפְרוֹתָיו וַיִּתְלַכָּדוּ,

     וְקָם לָבַשׁ דְּמוּתוֹ כְּשֶׁהָיָתָה; ²⁰⁵

כֵּן לְדִבְרֵי גְדוֹלֵי חַכְמֵי הַדַּעַת (106)

     יָמוּת הַחוֹל וְשָׁב לִחְיוֹת כְּקֹדֶם

     בְּהַגִּיעוֹ לִשְׁנַת חֲצִי הָאֶלֶף:

לֹא בַר יֹאכַל בִּימֵי חַיָּיו, לֹא עֵשֶׂב, (109)

     כִּי דֶמַע־לְבוֹנָה וְקִנְּמָן־בֶּשֶׂם,

     וּבְצֵאת רוּחוֹ – בְּנֵרְדְּ וָמֹר יָנוּחַ.

וְכַנּוֹפֵל וְלֹא יֵדַע מַדּוּעַ, ²⁰⁶ (112)

     אִם יַד הַשֵּׁד לָאָרֶץ הִפִּילַתּוּ,

     אוֹ צוֹק, עוֹצֵר לְבַב אֱנוֹשׁ, תָּקַף בּוֹ,

בַּהֲקִיצוֹ יָקוּם, יַבִּיט תָּמֵהַּ (115)

     עַל סְבִיבוֹתָיו, נָבוֹךְ מֵרֹב הַפַּחַד

     אֲשֶׁר עָלָיו עָבַר, וְיֵאָנֵחַ –

כֵּן בְּקוּמוֹ תָּמַהּ זֶה הַפּוֹשֵׁעַ. (118)

     עֱזוּז שַׁדַּי, מָה רַבָּה קִנְאָתֶךָ

     אִם לִנְקָמָה תַמְטִיר מַכּוֹת כָּאֵלֶּה!

וַיִּשְׁאָלוֹ מוֹרִי לִשְׁמוֹ וַיָּעֵן: (121)

     ’לֹא רַבּוּ הַיָּמִים מֵאָז הָמְטַרְתִּי

     לְבוֹר הַבַּלָּהוֹת מִנְּאוֹת טוֹסְקָאנָה;

חַיֵּי־בְעִיר, לֹא חַיֵּי־אִישׁ, אָהַבְתִּי, (124)

     הַפֶּרֶד שֶׁכָּמוֹנִי! וַנִּי פֻּצִ’י

     הָיִיתִי, וּפִיסְטוֹיָה דִּיר יָאֶה לִי!'

‘צַוֵּה וְלֹא יָנוּס’, לַשַּׂר אָמַרְתִּי, (127)

     ’וּשְׁאַל עַל אֵיזֶה חֵטְא הָכְפַּשׁ עַד הֵנָּה,

     כִּי יְדַעְתִּיהוּ אִישׁ דָּמִים וָקֶצֶף'.

וְהוּא שָׁמַע, וְאַף לֹא הִתְנַכֵּר לִי, (130)

     כִּי שָׂם בִּי אֶת עֵינָיו, הִפְנָה פָנֵיהוּ

     וְכִסָּתַם בּוּשָׁה יְלִידַת־זַעַף

וְשָׂח: 'רַב מַכְאוֹבִי כִּי מְצָאתַנִי (133)

     בְּכוּר הָעֹנִי, בּוֹ תִרְאֵנִי עָתָּה,

     מִדְּוַי הַיּוֹם חַיֵּי־חֶלְדִּי נִכְרָתוּ.

אֵיךְ אֲכַחֵשׁ לָשִׁיב שְׁאֵלוֹתֶיךָ? (136)

     הָשְׁפַּלְתִּי הֵנָּה כִּי גוֹנֵב הָיִיתִי

     כְּלֵי הַתִּפְאֶרֶת מִלִּשְׁכַּת הַקֹּדֶשׁ,

וְאֶל חִנָּם עַל אִישׁ אַחֵר הִלְשִׁינוּ. (139)

     אַךְ, פֶּן תִּשְׂמַח לַסֵּבֶל פֹּה רָאִיתָ,

     אִם צֵאת תֵּצֵא מֵאֲפֵלוֹת הָאֵלֶּה,

גַּל אָזְנְךָ וּבְשׂוֹרָתִי הַקְשִׁיבָה: (142)

     רֵאשִׁית אֶת הַשְּׁחֹרִים תִּשְׁכַּל פִּסְטוֹיָה,

     חֻקָּה וָעָם אָז תְּחַדֵּשׁ פִירֶנְצֵי,

וְיַעַל מַרְסְ אֵד עַז מִוַּלְדִּימַגְרָה, (145)

     וַיְהִי עֲטוּף עָנָן קוֹדֵר, דָּלוּחַ,

     וּבְלַהַב־חֲזִיזִים וּבְקֶצֶף סַעַר

יִלָּחֲמוּ מֵעַל לִשְׂדֵה פִּיצֵ’ינוֹ, (148)

     וְאָז אֶת־הֶעָנָן יִקְרַע לְפֶתַע,

     וְהַלְּבָנִים גַּם יַחַד יִכָּרֵתוּן!

וְזֶה דְּבָרִי לְבָעֲבוּר יִכְאַב לָךְ!' (151)

שִׁיר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

בסוף דבריו מראה פוצ’י באצבעותיו סימן־גידוף כלפי שמים. הנחשים מתקיפים אותו מיד ודאנטי חושב להם זאת לצדקה. פוצ’י בורח, ואחריו, עמוס נחשים אף הוא, רץ בגדופים קאקוס, מפלצת יורקת אש, פה כקנתור (עי' שיר י"ב), אשר משך לתוך מערתו בהר אווינטינו את הפרים שהרקוליס גזל מגריון (עי' שיר ח‘; איניאיס ח’, קצ“ב–רס”ז) ונהרג בידי הרקוליס על פי ספור ליביוס. דאנטי מוצא חמשה מבני עירו, שלשה בדמות בני אדם ושנים שהפכו שרצים. הוא שומע מתוך שיחותיהם את שמות כולם ורואה את פלאי התמורה שחלה בצלמיהם. המופיעים בדמות אדם הם אניילו די ברונלסקי, בואוסו דליי אבאטי, שאנקאטו פוצ’ו די גליגאי, כולם אצילים מפירנצי הידועים בזמן ההוא במעשי גנבות; השנים שנהפכו לשרצים הם צ’נפא מבית דונאטי, אצילים שנשתתפו בממשלה והשתמשו לטובתם בהכנסות העיר, ופרנציסקו קאואלקנטי הנהרג על ידי בני גאווילה (משפחתו התנקמה והחריבה את כל הכפר).

עִם תֹּם מִלָּיו הֵרִים הַשֵּׂט שָׁמַיְמָה (1)

     יָדָיו, הָאֲגוּדָל בֵּין אֶצְבָּעַיִם,

     קוֹרֵא: ‘קָחֵן, לְךָ שְׁלַחְתִּין, אֱלֹהַּ!’

עַל הַנְּחָשִׁים מֵאָז נָטִיתִי חֶסֶד, (4)

     כִּי זֶה תָּפַשׂ גְּרוֹנוֹ כְּמוֹ אוֹמֵר לוֹ:

     ’אֵינִי חָפֵץ כִּי תֶרֶב תִּפְלוֹתֶיִךָ!'

שֵׁנִי רָתַק יָדָיו וַיִּרְכְּסֶנּוּ (7)

     וְעַל חָזֵהוּ הִתְפַּתֵּל בְּקֶשֶׁר

     עַד לֹא יָנַע יָדוֹ אַף כְּדֵי רֶטֶט.

אֲהָהּ פִּיסְטוֹיָה, לָמָּה לֹא תַחְלִיטִי ²⁰⁷ (10)

     לְהִשָּׂרֵף לְשִׂיד וְלֹא תִהְיִי עוֹד,

     כִּי כֵן הִרְבִּית חַטָּאת עַל מוֹלְדוֹתָיִךְ!

אַף שֵׂט אֶחָד בְּכָל־מַחְשַׁכֵּי־תֹפֶת (13)

     כֹּה לֹא דִבֶּר עָתָק בִּפְנֵי שָׁמַיִם,

     גַּם לֹא הָאִישׁ נָפַל מֵחוֹמַת טְרוֹיָא! ²⁰⁸

וְהוּא נָפַל וְלֹא הוֹצִיא אַף הֶגֶה. (16)

     וָאֵרֶא, בָּא קֶנְתּוֹר בְּשֶׁצֶף זַעַף,

     גּוֹעֶה: ‘אַיּוֹ, אַיֵּהוּ, זֵד הַמֶּרִי?’

כֹּה לֹא תַרְבֶּה שֶׁרָצִים אַדְמַת מַרֶמָּה (19)

     כִּרְבוֹת הַצִּפְעוֹנִים עַל הַמִּפְלֶצֶת

     עַד בַּאֲשֶׁר לָבְשָׁה צוּרַת צַלְמֵנוּ.

עֲלֵי שִׁכְמוֹ מֵאַחֲרֵי הָעֹרֶף (22)

     רָבַץ דְּרָקוֹן, מַרְחִיב לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם

     וּבְכָל פּוֹגֵעַ בּוֹ הִצִּית בְּלַהַב.

וַיֹּאמֶר לִי מוֹרִי: 'הִנֵּה זֶה קָקוּס, ²⁰⁹ (25)

     אֲשֶׁר מִתַּחַת צוּר הַר אָוֶנְטִינוֹ

     שָׁפַךְ אַגְמֵי דָמִים עִתִּים אֵין קֵצֶה.

בְּקַו אֶחָד עִם חֲבֵרָיו לֹא יֵלֶךְ (28)

     בְּיַעַן כִּי הִרְבָּה מִרְמָה וָגֵזֶל

     בָּעֵדֶר הֶעָצוּם אֲשֶׁר קָרֵב לוֹ;

אָז תַּחַת שֵׁבֶט הֶרְקוּלֵיס נֶעְצָרוּ (31)

     תַּעֲלוּלָיו, זֶה שֵׁבֶט שֶׁהִכָּהוּ

     מַכּוֹת מֵאָה, אַךְ לֹא הִרְגִּישׁ אַף עֶשֶׂר'.

עַד הוּא דוֹבֵר וְקָקוּס נָס בָּרַח לוֹ, (34)

     וַיֵּרָאוּ שְׁלשָׁה שֵׂטִים תַּחְתֵּינוּ,

     בָּם לֹא מוֹרִי הִבְחִין וְלֹא אָנֹכִי

עַד אִם קָרְאוּ: ‘אַתֶּם מִי?’ וְנִרְתַּעְנוּ (37)

     וְשִׂיחָתֵנוּ נֶעֶצְרָה לְפֶתַע,

     וְרַק לָאֵלֶּה שַׂמְנוּ אֶת לִבֵּנוּ.

לֹא הִכַּרְתִּים, אוּלָם דָּבָר קָרָה פֹה (40)

     כְּבוֹא מֵעֵת לְעֵת מִקְרִים כָּאֵלֶּה,

     וְהָאֶחָד הוֹצִיא שֵׁם אִישׁ מִפִּיהוּ

בְּשָׁאֳלוֹ: ‘אֵי צַ’נְפָא מִתְמַהְמֵהַּ?’ ²¹⁰ (43)

     וּלְמַעַן יַאֲזִין מוֹרִי לִשְׁמֹעַ

     אֶצְבַּע נָשָׂאתִי מִסַּנְטֵר עַד חֹטֶם.

אִם חוֹשְׁשִׁים קוֹרְאַי לְהַאֲמִין לִי (46)

     אֲשֶׁר אַגִּיד עַתָּה, לֹא אֶתְפַּלֵּא בָם,

     כִּי לְעֵינַי כִּמְעַט לֹא הֶאֱמַנְתִּי.

עַד בְּתִמְהוֹן לִבִּי בָּהֶם הִבַּטְתִּי (49)

      וְקָם קָפַץ נָחָשׁ עַל שֵׁשׁ רַגְלַיִם

     בִּפְנֵי אֶחָד מֵהֵמָּה וְדָבֵק בּוֹ:

רַגְלָיו הַתִּיכוֹנוֹת בִּטְנוֹ לָפָתוּ, (52)

     הַקִּדְמִיּוֹת אֶת אֶזְרוֹעָיו תָּפָשׂוּ;

     אֲזַי נָשַׁךְ לֶחְיוֹ יָמִין וּשְׂמֹאלָה.

בִּשְׁאָר רַגְלָיו כִּסָּה אֶת הַשּׁוֹקַיִם, (55)

     שָׂם בֵּינוֹתָן זְנָבוֹ וַיְעַקְּמֶנּוּ

     עַקֵּם מֵאַחֲרֵי מָתְנָיו לְמַעְלָה.

כֹּה דָלִיּוֹת הַגֶּפֶן לֹא תִסְרַחְנָה (58)

     סָבִיב לָעֵץ כִּכְרֹךְ חַיַּת־הַבַּחַל

     עֲלֵי גִידֵי הַשֵּׂט אֶת־יְצוּרֶיהָ;

וְכַדּוֹנַג הַחַם יַחְדָּו נִתָּכוּ, (61)

     וַיִּתְבּוֹלֵל צִבְעָם וְלֹא הִכַּרְתִּי

     בָּזֶה וְלֹא בָזֶה צַלְמוֹ מִקֹּדֶם;

כֵּן עַל הַנְּיָר, עַד יַצִּיתוֹ הַלַּהַב, (64)

     יוֹפִיעַ צֶבַע חוּם שֶׁלֹּא הִשְׁחִיר עוֹד

     אִם גַּם בַּדַּף הוֹלֵךְ וָמֵת הַלֹּבֶן.

וּשְׁנֵי רֵעָיו רָאוּ וְקוֹל הֵרִימוּ: (67)

     ’אֲבוֹי לְךָ, אַנְיֶלּוֹ, מַה שָּׁנִיתָ:

     לֹא כְאֶחָד נִרְאֵיתָ, לֹא כִשְׁנָיִם'.

שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם לְרֹאשׁ אֶחָד חֻבָּרוּ (70)

     וַיִּתְעָרְבוּ שְׁנֵי מַרְאֵיהֶם גַּם יַחַד

     לִדְמוּת אַחַת, וּבָהּ שְׁנֵיהֶם אָבָדוּ;

אַרְבַּע כַּפּוֹת הָיוּ לִשְׁתֵּי יָדַיִם, (73)

     וּבָם הָפְכוּ שׁוֹק, לֵב, יָרֵךְ וּבֶטֶן

     לַאֲבָרִים כָּל עַיִן לֹא רָאָתָה;

הוּפַר כָּל־צֶלֶם מַרְאֵיהֶם מִקֹּדֶם: (76)

     גַּם אֶת־שְׁנֵיהֶם, גַּם לֹא אֶחָד מֵהֵמָּה

     הֶרְאָה הַיְצוּר הַזָּר, וּלְאַט זָחַל לוֹ.

כַּחֹמֶט הַחוֹלֵף בְּחֹם הַקַּיִץ (79)

     מִסְּיָג לִסְיָג, וְאִם עוֹבֵר בַּדֶּרֶךְ

     וְיֵרָאֶה כְּמוֹ בָרָק לָעַיִן,

כֵּן פֹּה שָׂרָף זוֹעֵף קָטָן רָאִיתִי, (82)

     אֶל שְׁנֵי הָאֲחֵרִים בָּא עַד לַבֶּטֶן,

     שָׁחֹר וְחוּם כְּזֶרַע הַפִּלְפֶּלֶת.

אֶת־הָאֶחָד דָּקַר בִּמְקוֹם מִמֶּנּוּ ²¹¹ (85)

     יָלִיד אִשָּׁה אָכְלוֹ רֵאשִׁית לוֹקֵחַ,

     דָּקַר וּמוּל פָּנָיו נָפַל שָׁטוּחַ;

הֵצִיץ בּוֹ הַדָּקוּר דּוּמָם תָּמֵהַּ (88)

     וּבְקוּם עוֹד עַל רַגְלָיו פִּהַק בְּפִיהוּ

     כְּאִישׁ מֻכֶּה בִּשְׁנָת אוֹ בְּקַדַּחַת;

הִבִּיט הַשֶּׁרֶץ בּוֹ, וְהוּא בַּשֶּׁרֶץ, (91)

     זֶה מִפִּצְעוֹ וְזֶה מִפִּיו הוֹצִיאוּ

     אֵדֵי עָשָׁן אֲשֶׁר יַחְדָּו שׂרָגוּ. ²¹²

יִדֹּם עַתָּה בְּסִפּוּרוֹ לוּקָנוּס (94)

     עֲלֵי עֱנוּת סַבֶּלּוּס וְנַסִידְיוּס,

     וּלְשִׁנּוּנֵי עֵטִי יַטֶּה־נָא אֹזֶן!

יִדֹּם אוֹבִיד עַל קַדְמוּס, אַרֵיטוּזָה! (97)

     לֹא אֶתְקַנֵּא בוֹ, אִם אוֹתָהּ בַּזֶּמֶר

     הָפַךְ לִהְיוֹת מַעְיָן, אוֹתוֹ לְפֶתֶן;

וּמִין בְּמִין לֹא הֶחֱלִיף אַף פַּעַם (100)

     עַד מוּכָנוֹת שְׁתֵּי הַצּוּרוֹת תִּהְיֶינָה

     אַחַת עִם חֲבֶרְתָּהּ הָמִיר הַחֹמֶר.

בָּזֶה הִשְׁלִים גּוּף זֶה אֶת גּוּף רֵעֵהוּ, (103)

     כִּי כְמַזְלֵג בִּקַּע זְנָבוֹ הַשֶּׁרֶץ

     וְהַדָּקוּר קָמַץ אֶת הָרַגְלַיִם;

יָרֵךְ וְשׁוֹק כֹּה זוֹ בְּזוֹ נִדְבָּקוּ (106)

     עַד כִּי בְהִצָּרְפָם כִּמְעַט בִּן־רֶגַע

     כָּל־אוֹת חִבּוּר הָעַיִן לֹא הִבְחִינָה;

וַיִּלְבַּשׁ זְנַב הַשֶּׁרֶץ הַבָּקוּעַ (109)

     צוּרַת רַגְלַיִם שֶׁבָּאִישׁ הוּפָרָה;

     עוֹרוֹ הוּרַךְ וְעוֹר הָאִישׁ הִקְשִׁיחַ;

זְרוֹעָיו זָחְלוּ לְתוֹךְ בָּתֵּי הַשֶּׁחִי (112)

     וְכָל אֲשֶׁר קָצָרוּ, כֵּן הִגְדִּילָה

     רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת חַיַּת הַשֶּׁקֶץ,

וּמֵאָחוֹר פֻּתְּלוּ יַחְדָּו רַגְלֶיהָ (115)

     לִדְמוּת הַגִּיד אֲשֶׁר יַחְבִּיא הַגֶּבֶר,

     וְהוּא, גִּידוֹ, אֲהָהּ, נִבְקַע לִשְׁנַיִם;

עַד תַּחַת לוֹט אֵדָיו הָפַךְ הָעֶשֶׁן (118)

     צִבְעֵי שְׁנֵיהֶם, וְעַל אֶחָד הִצְמִיחַ

     שֵׂעָר אֲשֶׁר אָפַס מָעַל רֵעֵהוּ,

קָם הָאֶחָד בִּנְפֹל רֵעוֹ לָאָרֶץ, (121)

     בְּלִי הָמִישׁ מַבַּט עֵינָם שֶׁכָּכָה

     לְאוֹר שִׁקְצוֹ שְׁנֵיהֶם פָּנִים הֶחְלִיפוּ.

עַד רַקּוֹתָיו קָמַץ פָּנָיו הַשֶּׁקֶץ (124)

     וּמִיִּתְרוֹן הַחֹמֶר, הַנִּקְבָּץ שָׁם,

     עַל חֵלֶק לְחָיָיו עָלוּ אָזְנַיִם,

וּמִן הַיֶּתֶר, הַנִּשְׁאָר כְּעֹדֶף, (127)

     נוֹצַר בִּפְנֵי הָרֹאשׁ הַזָּר הַחֹטֶם

     וּכְדֵי צָרְכָּן עָבוּ הַשִּׂפְתוֹתָיִם.

וְהַשּׁוֹכֵב שָׁלַח פָּנָיו קָדִימָה (130)

     וְאֶת־אָזְנָיו מָשַׁךְ תּוֹךְ הַגֻּלְגֹּלֶת

     כִּמְשֹׁךְ שַׁבְּלוּל הַגַּן אֶת־הַקַּרְנַיִם;

וּלְשׁוֹן הָאִישׁ, זוֹ הַשְּׁלֵמָה מִקֹּדֶם (133)

     לָרִיץ מִרְמוֹת, פֻּלְּחָה, וּלְשׁוֹן הַשֶּׁרֶץ

     חִבְּרָה אֶת מַזְלֵגָהּ; וְגָז הָעֶשֶׁן.

צֵל הַחוֹטֵא, אֲשֶׁר הָפַךְ לְרֶמֶשׂ, (136)

     לָחַשׁ וְרָץ בַּגַּיְא, אוּלָם רֵעֵהוּ

     בָּא אַחֲרָיו, דוֹבֵר יוֹרֵק בְּפִיהוּ;

גַּבּוֹ הַזָּר הִפְנָה לוֹ אָז וַיֹּאמֶר (139)

     אֶל הַנִּשְׁאָר: 'יִזְחַל בַּחוֹל בּוּאוֹסוֹ

     עַל גְּחוֹנוֹ כְּמוֹ אֲנִי זָחַלְתִּי!'

כֵּן חִלּוּפֵי הַזַּבָּרִית רָאִיתִי ²¹³ (142)

     בַּפַּחַת הַשְּׁבִיעִי, וְתַצְדִּיקֵנִי

     זָרוּת הַשִּׁיר אִם סָר עֵטִי הַצִּדָּה.

אוּלָם גַּם אִם עֵינַי מְעַט נִדְלָחוּ (145)

     וְרוּחַ נֶפֶשׁ נְבוֹכָה הָיְתָה בִי –

     לַמְרוֹת רוּצָם לֹא נֶעֱלַם מִמֶּנִּי

מִבֵּינֵיהֶם מַרְאֵה שַׁנְקַטוֹ פֻּצּ’וֹ, (148)

     הוּא הַיָּחִיד מִבֵּין שְׁלָשְׁתָּם שֶׁבָּאוּ

     לִפְנֵי זֶה פֹּה, וְלֹא שִׁנָּה מַרְאֵהוּ;

עַל הַשֵּׁנִי עֲדֶן תִּבְכִּי, גַּוִלָּה. (151)

שִׁיר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה

למראה הגנבים מעיר מולדתו משמיע דאנטי דברי צער ובושה, ובמלים מלאות געגועים ואהבה מנבא אסונות לעיר. בתהום השמינית הוא רואה יועצי רע. הפושעים הללו רצים לאורך הפחת הצרה, וכל אחד כלוא בתוך להבה. בלהבה אחד מאוחדים אוליכסיס ודיומיד. הראשון עונה לבקשת דאנטי ומספר מתוך הלהב איפה וכיצד מת את מותו.

רָנִּי, פִירֶנְצֵי, כִּי לָבַשְׁתְּ תִּפְאֶרֶת! (1)

     עַל אֶרֶץ וְיַמִּים נָטִית כְּנָפַיִךְ

     וּשְׁמֵךְ נָפוֹץ גַּם בִּתְהוֹמוֹת הַתֹּפֶת!

בַּגַּנָּבִים פֹּה חֲמִשָׁה מָצָאתִי (4)

     מֵאֲנָשַׁיִךְ, וַתְּכַסֵּנִי בֹשֶׁת,

     וְגַם עָלַיִךְ לֹא יוֹסִיפוּ הֶדֶר.

אַךְ אִם כֵּנִים דִּבְרֵי חֲלוֹם עִם שַׁחַר, ²¹⁴ (7)

     אַתְּ בְּקָרוֹב אֶת־גּוֹרָלְךָ תַּכִּירִי,

     לָךְ פְּרַטוֹ, אַף כִּי אֲחֵרִים, דָּרָשׁוּ!

וְלוּ מִיָּד בָּא, לֹא יַקְדִּים בּוֹאֵהוּ! (10)

     שִׁבְרֵךְ נִגְזַר, עַל כֵּן אַל יִתְמַהְמַהּ,

     כִּי עִם רְבוֹת יָמַי יֶרֶב דַּכְּאֵנִי!

מִפֹּה הָלַכְנוּ, וּבְזִיזֵי הַסֶּלַע (13)

     בָּהֶם לִפְנֵי זֶה כִּבְסֻלָּם יָרַדְנוּ,

     מוֹרִי, בִּמְשֹׁךְ אוֹתִי, חָזַר לְמַעְלָה;

וְשָׁם, בִּשְׁבִיל שׁוֹמֵם אֲשֶׁר עָלִינוּ, (16)

     בֵּין נְקִיקִים וּבֵין שִׁנֵּי הָאֶבֶן –

     בְּלֹא הַיָּד לֹא תְטַפֵּס הָרֶגֶל.

גַּם אָז כָּאַבְתִּי, וְאֶכְאַב גַּם עָתָּה (19)

     מִדֵּי זָכְרִי אֲשֶׁר בָּזֶה רָאִיתִי,

     וְעַל הֲלָךְ־דַּעְתִּי לִשְׁמֹר אֶשְׁקֹדָה,

פֶּן תֵּט מִדֶּרֶךְ, הַמּוּסָר יוֹרֶנָּה, ²¹⁵ (22)

     וְאֶמָּצֵא חוֹשֵׂךְ שַׁי־זֶה מִמֶּנִּי,

     אִם מִכּוֹכָב בָּאַנִי אוֹ מֵחֶסֶד.

כְּמוֹ יוֹגֵב, הַנָּח עֲלֵי הַגֶּבַע (25)

     לְעֵת יַקְטִין הַשַּׂר מֵאִיר הָאָרֶץ

     אֶת אֹרֶךְ הִסָּתְרוֹ מֵעִם עֵינֵינוּ,

וּבְנוּס הַזְּבוּב מִפְּנֵי בַקּוֹת הַגֶּבֶא ²¹⁶ (28)

     יִרְאֶה גַחְלִילִיּוֹת לָרֹב בָּעֵמֶק,

     מְקוֹם חָרַשׁ בּוֹ אוֹ בָצַר הַכֶּרֶם –

כֵּן גַּם בַּפַּחַת הַשְּׁמִינִי הִבְרִיקוּ (31)

     לַבּוֹת לְאֵין מִסְפָּר, אוֹתָן רָאִיתִי

     כִּמְעַט עָלִיתִי וְנִגְלֵית הַתְּהוֹם לִי.

כַּגֶּבֶר, לוֹ נִקְּמוּ דֻּבִּים מִיַּעַר, ²¹⁷ (34)

     רָאָה בִּפְרֹחַ רֶכֶב אֵלִיָּהוּ

     בְּהִנָּשֵׂא סוּסֵי הָאֵשׁ לְמַעְלָה

וְלֹא יָכֹל לְהַשִּׂיגָם בָּעַיִן (37)

     לִרְאוֹת יוֹתֵר בִּלְתִּי לְשׁוֹן הַלַּהַב

     עוֹלָה כַּעֲנָנָה קַלָּה שָׁמַיְמָה –

כֵּן אַף לַבּוֹת דָּאוּ בִּפְנֵי הַפַּחַת, (40)

     כִּי לֹא הֶרְאוּ כָּל־חֶטֶף כִּי הִסְתִּירוּ,

     וְכָל אַחַת נִשְׁמַת חוֹטֵא הִטְמִינָה.

בְּרֹאשׁ הַגֶּשֶׁר קוֹמָתִי זָקַפְתִּי (43)

     לָשׁוּר; וְלוּ שֵׁן־סֶלַע לֹא אָחַזְתִּי,

     כִּי אָז בְּאֵין דּוֹחֵף נָפַלְתִּי מַטָּה.

וַיַּרְא רַבִּי אֶת־תִּמְהוֹנִי כִּי יֵרֶב, (46)

     וְשָׂח: 'תּוֹךְ הַלַּבּוֹת רוּחוֹת נִלְכָּדוּ,

     כָּל נֶפֶשׁ, אֵשׁ עָנְשָׁהּ אֵפוֹד סָבִיב לָהּ'.

‘בְּשָׁמְעִי־לָךְ יִגְדַּל בִּטְחִי’, עָנִיתִי, (49)

     ’וְגַם חָשַׁבְתִּי בְלִבִּי כִּי כֵן הוּא

     וּכְבָר רָצִיתִי גַם לִשְׁאֹל אֶת פִּיךָ,

מֵי שָׁם בַּלַּהַב, וְרֹאשׁוֹ בָּקוּעַ, ²¹⁸ (52)

     נִרְאֶה כְּמוֹ עָלָה מִן הַמִּשְׂרֶפֶת

     בָּהּ אֵטֵאוֹקְלֵיס וְאָחִיו הוּשָׂמוּ?'

וַיַּעַן לִי: 'שָׁם מְעֻנֶּה אוּלִכְּסֵס ²¹⁹ (55)

     וְדִיּוֹמֵד, וְכֵן יָחִישׁוּ יַחַד

     כְּאָז לִמְזִמּוֹתָם כֵּן פֹּה לָעֹנֶשׁ;

בְּתוֹךְ אִשָּׁם יֵילִילוּ עַל הַנֵּכֶל (58)

     בַּסּוּס, אֲשֶׁר הִבְקִיעַ אֶת־הַשַּׁעַר,

     מוֹצָא לְזֶרַע רוֹמִי הַנִּבְחֶרֶת,

וְעַל נִכְלָם, גָּרַם כִּי עַל אֲכִלֵּס ²²⁰ (61)

     גַּם אַחַר־מוֹת נֶעְצֶבֶת דֵּידָמִיָּה;

     וְגַם גְּזֵלַת פַּלַּס שָׁם נֶעֱנֶשֶׁת'.

‘אִם יְדַבְּרוּ מֵחֵיק הָאֵשׁ’, אָמַרְתִּי, (64)

     ’אֶשְׁאַל, מוֹרִי, וּשְׁאֵלָתִי אַכְפִּילָה,

     וּתְהִי בַקָּשָׁתִי לְךָ כְּאֶלֶף:

אַל־נָא מִלַּעֲמֹד פֹּה תִמְנָעֵנִי (67)

     עַד בּוֹא הַלַּהַב הַמַּקְרִין עַד הֵנָּה!

     רְאֵה מָה אַוָּתִי אֵלָיו תַּשְׁחֵנִי!'

עָנָה: 'רָצוֹן כָּזֶה יָאֶה לוֹ שֶׁבַח, ²²¹ (70)

     בַּקָּשָׁתְךָ יָפָה וַאֲקַבְּלֶנָּה,

     אַךְ לְשׁוֹנְךָ תִּצֹּר; תַּן לִי לָשִׂיחַ,

כִּי הֲבִינוֹתִי אֶת רְצוֹן לִבֶּךָ, (73)

     וּבַאֲשֶׁר מִבְּנֵי יָוָן כֻּלָּהַם

     אוּלַי עַל כֵּן לְשִׂיחָתְךָ יָבוּזוּ!'

וַיְהִי כִּי בָא הַלַּהַב עַד נִכְחֵנוּ (76)

     וַיַּרְא מוֹרִי מָקוֹם וָעֵת כִּי טוֹבוּ,

     וָאֶשְׁמָעוֹ נוֹשֵׂא מִלִּים כָּאֵלֶּה:

'הוֹי הַשּׁוֹכְנִים בָּאֵשׁ כִּתְאוֹמֵי־בָטֶן! (79)

     אִם בְּחַיַּי לְתוֹדַתְכֶם זָכִיתִי, ²²²

     וְאִם מְעַט לָהּ אוֹ הַרְבֵּה זָכִיתִי

עֵת בָּעוֹלָם שִׁירִי הָרָם כָּתַבְתִּי, (82)

     עִמְדוּ־נָא וְאֶחָד מִכֶּם יַגֵּד נָא,

     לְאָן בַּאֲבָדְכֶם נַעְתֶּם לִגְוֹעַ?'

וּגְדוֹל עַנְפֵי שַׁלְהֶבֶת הַנּוֹשֶׁנֶת (85)

     הֵחֵל רְעֹד וּנְהֹם מִתּוֹךְ הָרֶטֶט

     כִּשְׁבִיב בְּהֵאָבֵק אִתּוֹ הָרוּחַ,

וַיִּתְנוֹעֵעַ חֹד קַרְנוֹ כְּאִלּוּ (88)

     הָיְתָה הִיא הַלָּשׁוֹן בּוֹ מְדַבֶּרֶת,

     וְקוֹל הִתִּיז: 'בְּהִפָּרְדִי מִצִּירְצֵי

אֲשֶׁר לְמַעְלָה מִשָּׁנָה שְׁמָרַתְנִי (91)

     וַעֲצָרַתְנִי שָׁם עַל יַד גָּאֵיטָה

     בְּטֶרֶם יְכַנֶּהָ כֵּן אֵינֵיאַס –

לֹא חִבַּת בְּנִי, לֹא הַכָּבוֹד נָשָׂאתִי (94)

     לְאָב יָשִׁישׁ, לֹא חוֹבָתִי שַׂמֵּחַ

     בְּחֵשֶׁק אֲהָבִים אֶת־פֵּינֵילוֹפֵּי,

בִּי לֹא גָבְרוּ עַל צִמְאוֹנִי לִנְסֹעַ, (97)

     לָתוּר חֲקֹר אֶת־רַחֲבֵי הָאָרֶץ,

     חֶטְאֵי אֱנוֹשׁ וְצִדְקוֹתָיו לָדַעַת;

וּלְמֶרְחֲבֵי גְאוֹן הַיָּם הִפְלַגְתִּי (100)

     בִּסְפִינָתִי, וְעִם מְתֵי הַחֶבֶר,

     אֲשֶׁר בֶּאֱמוּנָם לֹא עֲזָבוּנִי,

שְׁנֵי הַחוֹפִים עַד לִסְפָרַד רָאִיתִי (103)

     וְעַד מָרֹקּוֹ וְעַד אִי סַרְדִּינְיָה

     וְכָל אִיִּים אֲשֶׁר בַּיָּם יִטְבֹּלוּ.

אֲנִי וְהֵם זָקַנּוּ גַּם עָיַפְנוּ (106)

     עֵת לְמֵצַר הַמַּעֲבָר הִגַּעְנוּ

     בּוֹ הֶרְקוּלֵיס אֶת צִיּוּנָיו הִנִּיחַ ²²³

לְבַל יָהִין אָדָם עֲבֹר קָדִימָה; (109)

     וְלִימִינִי עָזַבְתִּי אֶת סֵבִילְיָה

     וּכְבָר עָבַרְתִּי לִשְׂמֹאלִי אֶת צֶבְטָה;

‘אַחַי שֶׁבְּאַלְפֵי צוּקוֹת’, אָמַרְתִּי, (112)

     ’בָּאתֶם עַד לַמַּעְרָב, אַל תִּמְנְעוּ־נָא

     מִנִּי אַשְׁמֹרֶת־עֶרֶב הַמֻּעֶטֶת

אֲשֶׁר עֲדֶן לְחוּשֵׁיכֶם נִשְׁאָרָה, (115)

     לַכִּיר אֶת הָעוֹלָם בְּלִי יוֹשֵׁב בּוֹ

     בְּלֶכְתְּכֶם אִתִּי אַחַר הַשֶּׁמֶשׁ!

רְאוּ, אֶל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם הַבִּיטוּ: (118)

     לֹא נוֹצַרְתֶּם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ־יַעַר,

     כִּי אִם לִרְדֹּף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!'

אֶת־חֲבֵרַי כֹּה לַנְּסִיעָה אוֹשַׁשְׁתִּי (121)

     בִּנְאוּם קָצָר כָּזֶה, עַד, לוּ חָפַצְתִּי,

     עַתָּה לַהֲנִיאָם עוֹד לֹא יָכֹלְתִּי.

הִפְנִינוּ עֹרֶף הַסְּפִינָה מִזְרָחָה (124)

     וּבְשִׂים בָּהּ כִּכְנָפַיִם מְשׁוֹטֵינוּ

     בִּמְעוּף סְכָלִים תָּמִיד לָשׁוּט הִשְׂמַאלְנוּ.

הַלַּיְלָה כָּל־כּוֹכָב בִּשְׁמֵי הַנֶּגֶב ²²⁴ (127)

     רָאִיתִי כְבָר, וְשַׁח כּוֹכַב קָטְבֵּנוּ

     עַד לֹא הֵצִיץ כִּמְעַט מֵעַל הַמַּיִם.

חָמֵשׁ עִתִּים הוּצַץ וְסָף הַנֹּגַהּ (130)

     בַּחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן אֲשֶׁר לַסַּהַר

     מֵאָז לַדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה יָצָאנוּ,

וְהַר, קוֹדֵר מֵרֹב רָחְקוֹ, רָאִינוּ (133)

     כֹּה רָם עַד כִּי נִדְמֶה כִּי אֵין כָּמוֹהוּ

     בְּכָל אֲשֶׁר עַד כֹּה רָאוּ עֵינֵינוּ.

גִּילֵנוּ רַב, וְחִישׁ הָפַךְ לָבֶכִי; (136)

     כִּי מִן הָאָרֶץ הַזָּרָה בָּא סַעַר,

     וַיַּךְ בִּפְנֵי קִדְמַת אֳנִיָּתֵנוּ,

וּכְסוֹבְבָהּ עִם כָּל־גַּלֵּי הַשֶּׁצֶף (139)

     שָׁלשׁ עִתִּים, רָצוֹן אַחֵר הֵנִיעַ

     אֶת־אֲחוֹרָהּ אֶל עָל, אַפָּהּ לְמַטָּה,

עַד כִּי נִסְגַּר הַיָּם מֵעַל רֹאשֵׁנוּ'. (142)

שִׁיר עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה

אוליכסיס מתרחק ומופיע גוידו דא מונטיפלטרו (1298־1220), מנהיג גיבליני מפורסם במחוז רומניה, חכם־עצות וגבור מלחמה. הוא שואל על גורל בני רומניה מולדתו. דאנטי מספר לו על חייהם תחת לחץ עריצים שונים. מליו קצרות, קולעות ויפות, ומלאות תוגה. גוידו נענה לבקשת דאנטי ומספר לו על אודות עצמו ועל סיבת ענשו. הפיטנים עוברים את הגשר אל הפחת התשיעית.

וּכְבָר זָקְפָה וְנָחָה הַשַּׁלְהֶבֶת (1)

     כִּכְלוֹת קוֹלָהּ, וְסָרָה מֵאִתָּנוּ

     בִּרְשׁוּת שַׂר־הַשִּׁירָה, נְעִים הַזֶּמֶר;

וְלַהַב בָּא שֵׁנִי מֵאַחֲרֶיהָ (4)

     וְאֶל חֻדּוֹ הִפְנָה אֶת מַבָּטֵינוּ

     בְּקוֹל עָכוּר אֲשֶׁר יָצָא מִמֶּנּוּ.

כְּשׁוֹר סִיצִילְיָה שֶׁרֵאשִׁית הִצְרִיחַ ²²⁵ (7)

     בְּקוֹל עוֹשׂוֹ (וְזֶה מִשְׁפָּט יָאֶה לוֹ)

     אֲשֶׁר בִּפְצִירָתוֹ גַּם כּוֹנְנָהוּ,

וּבְקוֹל שְׂרוּפָיו נָהַם מֵאָז וְהָלְאָה, (10)

     עַד כִּי, גַּם אִם הָיָה כֻּלּוֹ נְחֹשֶׁת,

     נִדְמֶה כִּי הוּא חָדוּר כְּאֵב וָעֹצֶב –

כֵּן לֹא מָצְאוּ גַם פֹּה דִּבְרֵי הַבֶּכִי (13)

     בָּרִאשׁוֹנָה מוֹצָא לָהֶם וְדֶרֶךְ

     וּכְקוֹל הָאֵשׁ לְאָזְנֵי־אִישׁ נִשְׁמָעוּ;

אַךְ כַּאֲשֶׁר פִּלְּסוּ לָהֶם הָאֹרַח (16)

     בְּעַד הַחד, כִּי לוֹ אָצְלוּ הָרֶטֶט

     שֶׁהַלָּשׁוֹן בַּעֲלוֹתָם הוֹלִידָה,

שָׁמַעְנוּ קוֹל: 'אַתָּה אֲשֶׁר אֵלֶיךָ ²²⁶ (19)

     אֶשָּׂא קוֹלִי וְשֶׁבִּלְשׁוֹן לוֹמְבַּרְדְּיָה

     אָמַרְתָּ: “לֵךְ עַכְשָׁיו, לֹא עוֹד אַפְצִיר בָּךְ”,

אַל־נָא, גַּם אִם לָבוֹא מְעַט אֵחַרְתִּי, (22)

     יִחַר לְךָ לִשְׁהוֹת אִתִּי לָשִׂיחַ,

     וּרְאֵה, לֹא יִחַר לִי, וִיקוֹד אוֹכְלַנִי!

אִם אַךְ עַתָּה לְזֶה עוֹלָם הַחשֶׁךְ (25)

     מִנְּאוֹת אִיטַלְיָה הַיָּפָה נָפַלְתָּ

     אֲשֶׁר מִשָּׁם אֶת־כָּל־חֶטְאִי הֵבֵאתִי.

הַגֵּד: הֲרִיב אִם שֶׁקֶט בְּרוֹמַנְיָה? (28)

     כִּי בֶהָרִים נוֹלַדְתִּי, בֵּין אוּרְבִּינוֹ

     לַצּוּר אֲשֶׁר מֶנְהוּ יוֹרֵד הַטִּבֶּר'.

עוֹדִי עוֹמֵד כָּפוּף, מַקְשִׁיב לִשְׁמֹעַ, (31)

     וַתִּגַּע בִּי יַד מַדְרִיכִי וַיָּעַן:

     ’דַּבֵּר אַתָּה, כִּי זֶה מִבְּנִי אִיטַלְיָה!' ²²⁷

וְלִתְשׁוּבָה כְּבָר שִׂפְתוֹתַי נָכוֹנוּ (34)

     וּבְלִי חָשָׂךְ כֹּה לְדַבֵּר הִתְחַלְתִּי:

     ’הוֹ צֵל נִסְתָּר בַּלַּהַב שָׁם לְמַטָּה!

לֹא סָר מָדוֹן מֵרֵאשִׁיתָם עַד עָתָּה (37)

     מִלֵּב שָׂרַי חֲמוּדָתְךָ רוֹמַנְיָה,

     אַךְ רִיב גָּלוּי עַתָּה בָּהּ לֹא עָזַבְתִּי;

עוֹמֶדֶת עִיר רַבֶנָּה כִּמִקֶּדֶם, (40)

     עָלֶיהָ מְרַחֵף נֶשֶׁר פּוֹלֶנְטָא

     וְאֶבְרוֹתָיו אֶת־צֶ’רְוְיָה תְּכַסֶּינָה;

הָעִיר, אֲשֶׁר בְּצוֹק אָרֹךְ עָמָדָה (43)

     וּבְחֵיל צָרְפַת רִגְמַת דָּמִים צָבָרָה,

     בִּירַק כַּפּוֹת אַרְיֵה עוֹד מְפַרְפֶּרֶת,

הַכֶּלֶב וְגוּרוֹ, שָׂרַי וֶרוּקְיוֹ, (46)

     שֶׁדִּין מִשְׂפָּח עָרְכוּ אָז לְמוֹנְטַנְיָה,

     בִּמְקוֹם הִסְכִּינוּ כֵּן עוֹד שֵׁן יַחְרֹקוּ;

אֶת־עִיר לָמוֹנֵי וְקִרְיַת סַנְטֶרְנוֹ (49)

     עוֹד מִלִּבְנַת גֻּבּוֹ נוֹהֵג הַלַּיִשׁ,

     מֵמִיר הַמִּפְלַגּוֹת בֵּין סְתָו לְקַיִץ;

הַקֶּרֶת, הַטּוֹבְלָה צַלְעָהּ בַּסָּבְיוֹ – (52)

     כְּמוֹשָׁבָה בֵּינוֹת הָהָר לָעֵמֶק

     כֵּן בֵּין עַבְדוּת לִדְרוֹר תִּחְיֶה חַיֶּיהָ.

אַךְ מִי אַתָּה, גַּלֵּה עַתָּה אָזְנֵינוּ! (55)

     אַל־תֶּרֶב סֵרוּבִים מִכָּל הַיֶּתֶר,

     וְעוֹד עַל אֲדָמוֹת אָקִים זִכְרֶךָ!'

כְּמִשְׁפָּטוֹ נָהַם מְעַט הַלַּהַב (58)

     וּפֹה וְשָׁם אֶת־חֹד רֹאשׁוֹ הֵנִיעַ

     וְאַחַר כֵּן הִשִּׁיב מִלִּים כָּאֵלֶּה:

'לוּ הֶאֱמַנְתִּי כִּי מִלַּי אַשְׁמִיעַ (61)

     לְאִישׁ אֲשֶׁר יָשׁוּב לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

     אָז קָמָה לַהַבְתִּי וְלֹא רָגְשָׁה עוֹד,

אַךְ יַעַן כִּי, אִם הָאֱמֶת שָׁמַעְתִּי, (64)

     אֵין אִישׁ הַשָּׁב לִחְיוֹת מִזֶּה הַכֶּלֶא, –

     בְּלִי מוֹרָא מִפְּנֵי קָלוֹן אֶעְנֶךָּ: ²²⁸

מֵאִישׁ צָבָא לְקוֹרְדִּילְיֶר הָיִיתִי, (67)

     וּבְחֵשֶׁב זֶה לִמְצֹא כִפּוּר קִוִּיתִי,

     וְאֶל־נָכוֹן גַּם תִּקְוָתִי מָלֵאָה

לוּ הַכֹּהֵן הָרָם (וְכֵן יֻקַּם בּוֹ!) (70)

     אֶל פֶּשַׁע נְעוּרַי לֹא הֱשִׁיבַנִי;

     עַל מָה וְאֵיךְ, הַסְכַּת וַאֲסַפֵּרָה!

אָז בְּלָבְשִׁי צוּרַת בָּשָׂר וָעֶצֶם, (73)

     זֶה שַׁי אִמִּי, לֹא כְלָבִיא חָיִיתִי,

     כִּי בְנִכְלֵי הַשּׁוּעָלִים נָהַגְתִּי;

כָּל־סוֹד מִרְמָה, כָּל־רָז עָרְמָה יָדַעְתִּי, (76)

     וְכֹה בְּכָל־פִּתּוּלֵיהֶן הִשְׂכַּלְתִּי

     עַד כִּי לִקְצֵי תֵבֵל קוֹלָן הִגִּיעַ;

אַךְ בִּרְאוֹתִי חַיַּי נוֹטִים לַפֶּרֶק (79)

     בּוֹ טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יוֹרִיד הַתֹּרֶן

     וְיֶאֱסֹף אֱנוֹשׁ מִפְרָשׁ וָחֶבֶל,

בַּכֹּל מָאַסְתִּי שֶׁעַד כֹּה אָהַבְתִּי (82)

     וָאֶתְוַדֶּה חֶטְאִי וָאִנָּזֵרָה;

     וְגַם כִּמְעַט נוֹשַׁעְתִּי, אַלְלַי לִי,

אַךְ רֹאשׁ כַּת הַפְּרוּשִׁים הַמִּתְחַדֶּשֶׁת (85)

     שֶׁאָז לָחַם עַל־יַד הַלַּטֶרָנוֹ –

     וְלֹא בְמֻשְׂלָמִים, וְלֹא בִּבְנֵי־עֵבֶר,

כִּי כָל־אוֹיְבָיו נוֹצְרִים הָיוּ כָּמוֹהוּ (88)

     וּבְמִלְחָמָה עֲלֵי עַכּוֹ לֹא צָרוּ

     וּבְאֶרֶץ הַשֻּׂלְטָן אַף לֹא סָחָרוּ, –

בָּזָה רוּם מִשְׂרָתוֹ וְנִזְרֵי קֹדֶשׁ (91)

     וּבִי בָזָה אֶת קִדּוּשֵׁי הַחֵשֶׁב

     שֶׁלְּפָנִים הִרְוָה אֶת־כָּל חוֹגְרֵהוּ; ²²⁹

וּכְתַחַן קוֹנְסְטַנְטִין עַל הַר סוֹרַקְטִי (94)

     כִּי יְרַפְּאוֹ מִצָּרַעְתּוֹ סִילְוֶסְטְרוּס,

     כֵּן זֶה קָרָא לִי כְּלִנְבוֹן הַדַּעַת

כִּי מִקַּדַּחַת גַּאְוָתוֹ אֶפְדֶּנּוּ; ²³⁰ (97)

     אֶת־עֲצָתִי בִּקֵּשׁ, אוּלָם שָׁתַקְתִּי

     כִּי כְדִבְרֵי שִׁכּוֹר מִלָּיו הָיוּ לִי;

אֲזַי אָמַר: אַל־נָא יִפְחַד לִבֶּךָ! (100)

     כִּי אֲנַקְּךָ מֵרֹאשׁ אִם רַק תּוֹרֵנִי

     אֵיךְ עַד דַּכָּא אָשִׁיב אֶת־פֶּנְטֶסְטְרִינוֹ;

הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי דַלְתֵי שָׁמַיִם (103)

     אֶסְגֹר, אֶפְתַּח בַּמַּפְתְּחוֹת הַשְּׁנַיִם

     לֹא הוֹקִירָם הָאִישׁ אֲשֶׁר קָדַם לִי. –

אֲזַי בְּכֹבֶד נִמּוּקָיו פִּתָּנִי (106)

     לַחְשֹׁב כִּי חֵטְא אַרְבֶּה, פֹּה אִם אֶשְׁתֹּקָה,

     וָאַעַן לוֹ: אָבִי, כִּי נִקִּיתָנִי

מֵחֵטְא אֲשֶׁר עָלַי עַתָּה לִפְשֹׁעַ: (109)

     רֹב הַבְטָחוֹת וּמְעַט קָיֵּם יָבִיאוּ

     לְךָ פְּאֵר וְשֶׁבַח עַל כִּסְאֶךָ!'

בָּא לְקַחְתֵּנִי בְּמוֹתִי פְרַנְצִיסְקוּס, (112)

     וּכְרוּב שָׁחֹר אֶחָד נִצַּב נֶגְדֵּהוּ

     וְשָׂח: 'אַל תִּשְׂאוֹ, אַל תְּעַוֵּל בִּי!

אִתִּי יֵרֵד לְבֵין הַנִּכְנָעִים לִי (115)

     עַל כִּי יָעַץ עֲצַת מִרְמָה וָאָוֶן,

     וּמִנִּי אָז בְּתַלְתַּלָּיו אָחַזְתִּי,

כִּי מִי לֹא יִנָּחֵם – לֹא יְכֻפֵּר לוֹ, (118)

     וְאֵין לִרְצוֹת וּלְהִנָּחֵם גַּם יַחַד,

     כִּי מִי יַשְׁלִים בֵּין נִגּוּדִים כָּאֵלֶּה?'

אֲהָהּ, לִבִּי לִבִּי, אֵיכָה נִרְתַּעְתִּי (121)

     עֵת בִּי תָפַשׂ וְשָׂח לִי: 'לֹא פִלַּלְתָּ

     לִמְצֹא בִּי דַעַת־הֶקֵּשִׁים, סְבוּרַנִי!'

נִשְּׂאַנִי אֶל מִינוֹס; זֶה עַל חָזֵהוּ (124)

     בִּשְׁמֹנֶה הַקָּפוֹת זְנָבוֹ הִקְמִיעַ,

     מֵרֹב חֵמָה נָשַׁךְ בּוֹ וְהֵרִיעַ:

‘הִנֵּה רָשָׁע מוּעָד לְאֵשׁ הַחֶטֶף!’ (127)

     עַל כֵּן אָבַדְתִּי בַאֲשֶׁר תִּרְאֵנִי,

     וְכֵן אָנוּד, אֶדְוֶה בִּלְבוּשׁ הַלַּהַב!'

וְאָז כְּכַלּוֹתוֹ דַבֵּר כָּאֵלֶּה, (130)

     הַלֶּהָבָה בִילֵל בִּכְיָהּ נִפְרָדָה

     וְחֹד קַרְנָהּ הִרְכִּינָה וְהַנִידָה.

וְעִם מוֹרִי עֲלוֹת בַּכֵּף הוֹסַפְתִּי (133)

     לַגֶּשֶׁר הַסּוֹכֵךְ עֲלֵי הַפַּחַת,

     בּוֹ יְשֻׁלַּם הָעֹנֶשׁ לְכָל־אֵלֶּה

שֶׁבִּזְרוֹתָם מָדוֹן סִבְלָם אָסָפוּ. ²³¹ (136)

שִׁיר עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה

בהמשך דרכם בין בלהות הבלע מביטים שני הפיטנים אל תוך הבקעה התשיעית. דאנטי מתאר את המצב האיום בו נמצאים מחרחרי ריב ומינים מיסדי כתות. ביניהם הראשונים מוחמד וחתנו עלי. בימי דאנטי חשבו את מוחמד לנוצרי אשר בגד באמונתו. מוחמד שולח על ידי דאנטי התראה לפראדולצ’ינו, ראש ‘האחים האפוסטוליים’, כתת מינים נוצרית שהיתה קימת בימי דאנטי. אחריו באים מחרחרי ריב פיר דא־מדיצ’ינא, קוריון, מוסקא די־למברטי ואחרון ברטראם די בורן. כולם נענשים כיאות לפשעם.

מִי יְתַנֶּה, אַף לֹא בְקֶצֶב זֶמֶר, (1)

     וְלוּ בַחֲזָרוֹת, בִּמְלוֹא הַכֹּבֶד

     כָּל־דָּם וּדְוַי אֲשֶׁר עַתָּה רָאִיתִי?

וְכָל־שָׂפָה וְכָל־לְשׁוֹן תִּכְשֵׁלְנָה, (4)

     כִּי לֹא תָכִיל עֲתֶרֶת לְשׁוֹנֵנוּ

     תֵּאוּר כָּזֶה, גַּם לֹא מִדַּת שִׂכְלֵנוּ.

לוּ שָׁב הָעָם שֶׁעַל אַדְמַת אַפּוּלְיָה, (7)

     זֹאת עֲתִירַת קוֹרוֹת הָעֵת, נֶעְצָבוּ

     עֲלֵי דָמָם, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ בְנֵי טְרוֹיָא,

וְחֵיל הַמִּלְחָמָה הַמְמֻשֶּׁכֶת (10)

     בָּהּ טַבָּעוֹת רַבּוֹת שָׁלָל לָקָחוּ,

     כְּעֵדוּת־לִיבִיוּס הַנֶּאֱמֶנֶת;

גַּם הָעֵדָה אוֹתָהּ מַכּוֹת הִכְאִיבוּ (13)

     עֵת בְּרֹבֶּרְטְ גִּיסְקַרְדְ בְּעֹז נִלְחָמָה,

     וְזוֹ שֶׁעוֹד אוֹסְפִים אֶת עַצְמוֹתֶיהָ

בְּצֶ’פֶּרַן, קַן־מַעַל עִם אַפּוּלְיָה, (16)

     וְאֵצֶל טַלְיָקֹצּוֹ, שָׁם הִצְלִיחַ ²³²

     יָשִׁישׁ אַלַרְדְּ לִנְצֹחַ לְלֹא נֶשֶׁק;

לוּ פֹה הֶרְאוּ מִי מוּם, מִי גוּף פָּצוּעַ – (19)

     אֵין לְדַמּוֹת כָּל זֹאת לְמַק הַגֹּעַל

     אֲשֶׁר בַּבֶּלַע הַתְּשִׁיעִי נִגְלָה לִי.

חָבִית לֹא תִפְעַר־פֶּה בְּהִשָּׁבֵר־בָּהּ (22)

     מִכְסֶה אוֹ דֹפֶן, כָּאֶחָד רָאִיתִי

      פָּרוּם מִפִּיו עַד לְתַחְתִּית הַבֹּשֶׁת.

בֵּינוֹת רַגְלָיו מְעֵי בִטְנוֹ טֻלְטָלוּ, (25)

     וְהַכָּבֵד נֶחְשַׂף וְשַׂק הַבַּחַל

     אֲשֶׁר כָּל אֹכֶל בּוֹ הוֹפֵךְ לְדֹמֶן.

וְעֵת כֻּלִּי תָהִיתִי לְמַרְאֵהוּ, (28)

     הִבִּיט בִּי וּבְיָדָיו פָּעַר חָזֵהוּ

     וְשָׂח: 'הַבֵּט וּרְאֵה אֵיכָה נִקְרַעְתִּי,

רְאֵה, אֵיךְ מֻחַמַּד עוֹמֵד שָׁסוּעַ! ²³³ (31)

     שָׁם עַלִי לְפָנַי צוֹעֵד בְּבֶכִי,

     קָרוּעַ רֹאשׁ מִקָּדְקֳדוֹ עַד פִּיהוּ,

וְכֵן כֻּלָּם, אֲשֶׁר בָּזֶה תַּבִּיטָה, (34)

     בְּחַיֵּיהֶם מִינוּת וָרִיב זָרָעוּ,

     עַל כֵּן כֻּלָּם פֹּה נִפְרְמוּ כָּמוֹנִי.

שָׁם מֵאָחוֹר עוֹמֵד שֵׁד רַע, בּוֹקֵעַ (37)

     בְּחֹד רָמְחוֹ כָּל־אִישׁ מִסִּיעָתֵנוּ

     וּכְרֶגַע מְחַדֵּשׁ פִּצְעֵי גוּפֵינוּ

מִדֵּי נַשְׁלִים סִבּוּב בִּנְתִיב הָעֹנִי, (40)

     כִּי הַמַּכּוֹת תָּשֹׁבְנָה וְתִחְיֶינָה

     עַד עַל פָּנָיו נָשׁוּב וְנַעֲבֹרָה.

אַךְ מַה תִּשְׁהֶה לְךָ בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע? (43)

     הֲכֹה תֹאמַר לִדְחוֹת מוֹעֵד בּוֹאֶךָ

     לָעֹנֶשׁ הַנָּכוֹן לַחֲטָאֶיךָ?'

‘לֹא מֵת, גַּם חֵטְא הֲלֹם לֹא הֱבִיאָהוּ’, (46)

     עָנָה מוֹרִי, 'לָשֵׂאת עִנּוּי וָעֹנֶשׁ,

     אוּלָם לָתֵת לוֹ דַעַת מְאַלֶּפֶת

אֲנִי הַמֵּת צֻוֵּיתִי וְאַנְחֶנּוּ (49)

     מֵחוּג לְחוּג בְּתַחְתִּיּוֹת הַתֹּפֶת;

     חַי שִׂיחָתִי אִתְּךָ, כִּי כֵן דִּבַּרְתִּי!'

זֹאת כִּי שָׁמְעוּ, מֵאוֹת צִלְלֵי הַפַּחַת (52)

     עָמְדוּ מִלֶּכֶת וְאֵלַי הִבִּיטוּ

     וְאֶת־סִבְלָם מֵרֹב פִּלְאָם שָׁכֵחוּ.

'אִם בְּקָרוֹב אוּלַי תִּרְאֶה אוֹר שֶׁמֶשׁ, (55)

     אֱמֹר לִפְרַא־דוֹלְצִ’ין וְיִצְטַיֵּד־נָא ²³⁴

     (פֶּן אַחֲרַי יָחִישׁ בּוֹאוֹ עַד הֵנָּה)

בְּרֹב צֵידָה, וְצוּקָתוֹ בַּשֶּׁלֶג (58)

     לֹא תַט הַנִּצָּחוֹן לִבְנֵי נָבָרָא

     שֶׁלּוּלֵא זֹאת לֹא בְּנָקֵל יִגְבָּרוּ!'

אָמַר לִי מֻחַמַּד מִלִּים כָּאֵלֶּה (61)

     אַחַר עָקְרוֹ רַגְלוֹ אַחַת לָלֶכֶת,

     וְאָז שָׂמָהּ עַל הַקַּרְקַע וַיֵּלֶךְ.

אַחֵר, וְלוֹ גָּרוֹן כֻּלּוֹ פָּלוּחַ (64)

     וְאַף קָטוּעַ עַד לָעַפְעַפַּיִם

     וּמֵאָזְנָיו רַק הָאַחַת נִשְׁאָרָה,

שֶׁעִם כֻּלָּם עָמַד וּמִשְׁתָּאֵה לִי, (67)

     לִפְנֵי כֻלָּם פָּתַח אֶת הַגַּרְגֶּרֶת

     הָאֲדֻמָּה מִחוּץ בְּכָל צִדֶּיהָ

וְשָׂח: 'אַתָּה שֶׁלֹּא בְחֵטְא נִשְׁפַּטְתָּ (70)

     וְשֶׁבִּשְׂדַי אִיטַלְיָה רְאִיתִיךָ,

     אִם רַק דִּמְיוֹן מַרְאֶךָ לֹא יַשְׁגֵּנִי,

זָכוֹר תִּזְכֹּר אֶת פְּיֶר־דַא־מֶדִיצִ’ינָא ²³⁵ (73)

     אִם יוֹם תָּשׁוּב לִרְאוֹת מִישׁוֹר־הַחֶמֶד

     שֶׁעַד לְמֶרְקַבּוֹ יֵט מִוֵּירְצֶ’לִּי,

וְהוֹדַע־נָא לִשְׁנֵי חֹרֵי עִיר פָאנוֹ, (76)

     לִגְוִידוֹ וּלְרֵעֵהוּ אַנְג’וֹלֶלּוֹ,

     כִּי, אִם חָזוּת רוּחֵנוּ לֹא מַטְעָה פֹה,

הֵם בְּשַׂקִּים מִסִּירָתָם יֻשְׁלָכוּ (79)

     וְיָטְבְּעוּ בַיָּם עַל־יַד קַטּוֹלִיקָה

     בִּזְמַם עָרִיץ נָבָל אֲשֶׁר יִבְגֹּד בָּם;

נֶפְּטוּן בֵּין קַפְרִיסִין וְאִי מַיוֹלִיקָה (82)

     לֹא קָם לִרְאוֹת עֲוֹן חַטָּאת כָּמוֹהוּ

     בְּצִי יָוָן אוֹ פִּירָטִים אַף פָּעַם.

הַשֵּׂט, לוֹ רַק אִישׁוֹן אֶחָד פִּקֵּחַ, (85)

     שַׁלִּיט הָעִיר, אֲשֶׁר בֵּין הַנִּלְוִים לִי

     יֵשׁ וְחָרָה לוֹ כִּי עֵינָיו רָאוּהָ,

יְצַו בּוֹאָם אִתּוֹ בְסוֹד, אַף יַעַשׂ (88)

     דָּבָר וְלֹא יוֹעִיל לָהֶם עוֹד נֶדֶר

     אוֹ תַּחֲנוּן בִּפְנֵי רוּחוֹת פוֹקָארָה'.

‘אִם חֶפְצְךָ’, עָנִיתִי, 'כִּי אַפְרִיחַ (91)

     לְמַעְלָה זִכְרְךָ, הַרְאֵנִי מִי הוּא

     שֶׁכֹּה חָרָה לוֹ כִּי הִכִּיר הַקֶּרֶת'.

אָז שָׁת יָדוֹ בְּלֹעַ דְּמוּת אַחֶרֶת, (94)

     פָּקַס אֶת פִּיהָ לִרְוָחָה וַיַּעֵן:

     ’הִנֵּה הַגֶּבֶר, אֶפֶס לֹא יָשִׂיחַ!

הוּא, הַמְנֻדֶּה, סְפֵקוֹת קֵיסָר הִרְגִּיעַ ²³⁶ (97)

     בְּאִמְרַת פִּיו, כִּי לַמּוּכָן לַנֶּשֶׁק

     תָּמִיד תַּזִּיק כָּל הַשְׁהָיַת הַפֹּעַל'.

הוֹי מַה נִּרְאֶה מָלֵא חִתָּה וָפַחַד (100)

     קוּרְיוֹן עִם לְשׁוֹנוֹ קְרוּעָה בְּפִיהוּ,

     הוּא שֶׁבַּחֶלֶד שִׁנְּנָהּ כַּחֶרֶב.

וְצֵל אַחֵר, שֶׁשְּׁתֵּי יָדָיו נִכְרָתוּ, (103)

     קָרָא, מֵרִים אֶת גִּדְעֵיהֶן בָּאֹפֶל,

     עַד כִּי נִטְפֵי הַדָּם גּוּפוֹ הִגְאִילוּ:

'זָכוֹר אֶת מוֹסְקָא! זֶה אֲנִי אָמַרְתִּי ²³⁷ (106)

     אָז, אוֹי לִי: “סוֹף כָּל־פֹּעַל יַצְדִּיקֶנּוּ”,

     וְכֵן אָסוֹן זָרַעְתִּי לְטוֹסְקָנָה';

‘וּמָוֶת לְגִזְעֶךָ!’ לוֹ הוֹסַפְתִּי. (109)

     עַל כֵּן יָסַף עַצֶּבֶת עַל עַצֶּבֶת

     וְסָר כְּאִישׁ מָלֵא תוּגָה וָזַעַף.

וָאֶשָּׁאֵר לִרְאוֹת אֶת כָּל־הַשֵּׁבֶט, (112)

     וָאֵרֶא אֶת אֲשֶׁר סַפֵּר יָגֹרְתִּי

     בְּאִמְרֵי פִי לְלֹא עֵדוּת נוֹסֶפֶת,

לוּלֵא מַצְפּוּן נַפְשִׁי יְעוֹדְדֵנִי, (115)

     זֶה רֵעַ טוֹב הַבָּא אַמֵּץ רוּחֵנוּ

     מִתַּחַת שֶׁלֶט הַכָּרַת צִדְקֵנוּ.

רָאִיתִי אָז, וְעוֹד הַיּוֹם אֶרְאֶנּוּ, (118)

     גּוּף בְּלִי רֹאשׁ הוֹלֵךְ, וְכֵן כָּמוֹהוּ

     שְׁאָר הָעֵדֶר הֶעָצוּב פּוֹסֵעַ.

אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ אָחַז בְּתַלְתַּלֶּיהָ (121)

     וּבְמוֹ יָדוֹ כַּעֲשָׁשִׁית הֵנִיעַ,

     וְזֹאת אָמְרָה כְּשֶׁרָאַתְנוּ: ‘אוֹי לִי!’

וּלְנֵר דַּרְכּוֹ שָׂם אֶת עַצְמוֹ הַגֶּבֶר, (124)

     אֶחָד בַּשְּׁנַיִם וּבְאֶחָד הַשְּׁנָיִם:

     סוֹד פֶּלֶא זֶה גוֹזֵר חֻקּוֹ יוֹדֵעַ.

וַיְהִי כְּהַגִּיעוֹ עַד סַף הַגֶּשֶׁר (127)

     אֶת אֶזְרוֹעוֹ, נוֹשֵׂאת רֹאשׁוֹ, הִגְבִּיהַּ

     לַקְרִיב אֵלֵינוּ אֶת מִלָּיו, וַיֹּאמֶר:

'הַבֵּט לִדְוַי עָנְשֵׁנוּ, הוֹ הַהֵלֶךְ, (130)

     דּוֹרֵךְ לָשׁוּר מֵתִים בִּנְשֹׁם רוּחֶךָ!

     הֲיֵשׁ גָּדוֹל מִזֶּה בְּכָל הַתֹּפֶת?

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר עָלַי, תֵּדַע לָךְ: (133)

     בֶּרְטְרַם מִבּוֹרְן אֲנִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי²³⁸

     לַמֶּלֶךְ הַצָּעִיר עֲצוֹת הַמַּעַל

וּבֵין הָאָב לַבֵּן כֵּן רִיב חִרְחַרְתִּי: (136)

     כָּמוֹהוּ לֹא גֵרָה גַּם אֲחִיתֹפֶל

     בֵּין אַבְשָׁלוֹם וּבֵין דָּוִד אָבִיהוּ;

וְיַעֵן בֵּין קְשׁוּרֵי דָמִים הִפְרַדְתִּי, (139)

     אֶשָּׂא, אֲבוֹי, אֶת גֻּלְגָּלְתִּי נִפְרֶדֶת

     מֵעַל שָׁרְשָׁהּ אֲשֶׁר בְּזֶה הַגֶּזַע;

מִדָּה נֶגֶד מִדָּה כֹּה נֶעֱנָשְׁתִּי!' (142)

שִׁיר עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה

לפי רצונו של וירגיל, פונה דאנטי אל הגשר המוביל לפחת העשירית, ומשם בוקעים ועולים באזניו קולות ובכיות של האלכימאים והזייפנים המתענים. מחמת החושך אין להבחין בדמויות, והם יורדים מן הסלע המקיף את האחרון בחלקי החוג השמיני. פה הם רואים את הנשמות המנוגעות בנגעים וחלאים שונים. שנים מהם, גריפולינו מאריצו וקאפוקיו מסיינה, נושאים דברים אליהם.

הֲמוֹן הָעָם וְנִגְעֵיהֶם אֵין חֵקֶר (1)

     כֹּה אֶת־עֵינַי עַד שִׁכָּרוֹן הִדְאִיבוּ

     עַד כִּי לָנוּחַ וְלִבְכּוֹת נִכְסָפוּ.

אוּלָם וִירְגִּיל קָרָא: 'מַה־לָּךְ תָּהִיתָ? (4)

     עַל מָה עֵינֶיךָ לְשׁוֹטֵט תּוֹסֵפְנָה

     בֵּין הַצְּלָלִים מֻכֵּי מוּמִים וָעֹצֶב?

לֹא כֵן בְּיֶתֶר הַבּוֹרוֹת עָשִׂיתָ! (7)

     הֲלִמְנוֹתָם חָשַׁבְתָּ? וְהָעֵמֶק

     מֻקָּף מִילִין אֶלֶף עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם,

וּכְבָר תַּחַת רַגְלֵינוּ קָם הַסַּהַר (10)

     וּזְמַן קָצָר נָתוּן עוֹד לִרְשׁוּתֵנוּ,

     גַּם רַב נוֹתַר לִרְאוֹת וְלֹא רָאִיתָ'.

וָאַעַן לוֹ: 'לוּ שַׂמְתָּ אֶת לִבֶּךָ (13)

     לִרְאוֹת עַל מָה וְלָמָּה פֹּה הִבַּטְתִּי,

     כִּי אָז אוּלַי לִשְׁהוֹת עוֹד פֹּה תִּתְּנֵנִי'.

עַד עֲנִיתִיו, צָעַד מוֹרִי קָדִימָה (16)

     וְאַחֲרָיו הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי:

     ’בַּבּוֹר הַהוּא, שֶׁמֵּעָלָיו עָמַדְתִּי

וְאֶת־עֵינַי מִמֶּנּוּ לֹא כָלָאתִי, (19)

     אֶחָד מִבְּנֵי דָמִי לִרְאוֹת דָּמִיתִי,

     בּוֹכֶה עַל חֵטְא, כֹּה רַב מִכְרוֹ לְמָטָּה';

וַיַּעֲנֵנִי: 'מֵעַתָּה וְהָלְאָה (22)

     אַל תְּדַכֵּא נָא בִגְלָלוֹ דַעְתֶּךָ:

     שְׁעֵה אֶל אֲחֵרִים, וְשָׁם עָזְבֵהוּ,

כִּי לְרַגְלֵי הַגֶּשֶׁר רְאִיתִיהוּ (25)

     בְּאִיּוּמִים מוֹרֶה אֶצְבַּע עָלֶיךָ ²³⁹

     וְלוֹ קָרְאוּ, שָׁמַעְתִּי, “גֶ’רִי בֶּלּוֹ”,

אַךְ אָז שָׁקַעְתָּ כֹה בְּרַעְיוֹנֶיךָ (28)

     עַל זֶה אֲשֶׁר שָׁלַט בְּאַלְטָפֹרְטֵי

     עַד לֵב לָזֶה לֹא שַׂמְתָּ, וְהָלַךְ לוֹ'.

'הוֹ אַלּוּפִי! מוֹתוֹ בְּיָד רוֹצַחַת, (31)

     אֲשֶׁר לֹא קָם לִנְקֹם לוֹ', עֲנִיתִיהוּ,

     ’גּוֹאֵל דָּמוֹ, שֻׁתָּף לִקְלוֹן הַבַּיִת,

אוֹתוֹ הִרְגִּיז; עַל כֵּן הָלַךְ מִמֶּנִּי (34)

     בְּלִי דַבֵּר, כֵּן עִם לִבִּי חָשַׁבְתִּי;

     לָכֵן עוֹד רַחֲמַי אֵלָיו גָּבָרוּ'.

שׂוֹחַחְנוּ כֹּה עַד שִׂיא רִאשׁוֹן בַּסֶּלַע (37)

     אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ לְהַבִּיט יָכֹלְנוּ

     לִתְהוֹם הַגַּיְא הַבָּא, לוּ רַב הָאוֹר בּוֹ.

עֵת עַד הַסֶּגֶר הָאַחְרוֹן הִגַּעְנוּ (40)

     מִבֵּין בַּלְהוֹת־הַבֶּלַע, וּבְעֵינֵינוּ

     בְּכָל גָּרָיו כְּבָר לְהַבִּיט יָכֹלְנוּ,

קוֹלוֹת שׁוֹנִים כִּמְטַר חִצִּים הִכּוּנִי (43)

     וּבְלַהַב רַחֲמִים נַפְשִׁי הִדְאִיבוּ;

     וְאֶת אָזְנַי בִּשְׁתֵּי יָדַי אָטַמְתִּי.

כִּדְוַי כָּל־הֶקְדְּשֵׁי גֵּיא וַלְדִּיקְיָנָא ²⁴⁰ (46)

     וְכָל חָלְיֵי מַרֶמָּה וְסַרְדִּינְיָה,

     לוּ בֵין תַּמּוּז וּבֵין אֱלוּל אֻסָּפוּ

בְּבוֹר אֶחָד כָּל־נִגְעֵיהֶם גַּם יָחַד – (49)

     כֵּן פֹּה נִרְאֶה; וּבְאֵשׁ עָלָה כַּצַּחַן

     הַבָּא מֵאֲבָרִים רְקוּבֵי חֹלִי.

וּמִן הַסֶּלַע הָאָרֹךְ לָרֶדֶת (52)

     לַחוֹף הָאַחֲרוֹן גַּם פֹּה הִשְׂמַאלְנוּ,

     וְאָז עֵינֵי הֵיטִיבוּ שׁוּר לָעֹמֶק,

לַקֶּבֶר בּוֹ שִׁפְחַת צִדְקַת אֱלֹהַּ, (55)

     שֶׁלֹּא תִטְעֶה בְּדִין אֱמֶת, עוֹנֶשֶׁת

     לָנֶצַח זַיָּפִים שֶׁפֹּה רָשְׁמָה לָהּ.

לֹא אַאֲמִין כִּי רַב הָיָה הָעֹצֶב ²⁴¹ (58)

     לִרְאוֹת מַחֲלוּיֵי כָל־עַם אֶגִינָה

     (עֵת כֹּה מָלְאוּ שָׁמֶיהָ רִשְׁפֵי־דֶבֶר

שֶׁעַד לִקְטַן עָשִׁים כָּל חַי וָרֶמֶשׂ (61)

     כֻּלָּם גָּוְעוּ, וְאָז כָּל שִׁבְטֵי קֶדֶם,

     לְפִי אֲשֶׁר מְשׁוֹרְרִים הֵעִידוּ,

מִזֶּרַע נְמָלִים שֵׁנִית נִבְרָאוּ) (64)

     מֵעִצְּבוֹנִי לִרְאוֹת בְּגֵיא הָאֹפֶל

     אֵיךְ פֹּה שֵׂטִים תִּלִים תִּלִים עֻלָּפוּ.

זֶה שַׁח אַפַּיִם אַרְצָה, זֶה סָרוּחַ (67)

     נִשְׁעָן בִּשְׁכֶם רֵעוֹ, וְזֶה כְשֶׁרֶץ

     נִגְרָר עַל אַרְבַּע שָׁם בִּנְתִיב הָעֹגֶם.

לְאַט לְאַט וּבְלִי דִבּוּר צָעַדְנוּ, (70)

     צָעוֹד, הַבֵּט, וְלַדָּוִים שָׁמוֹעַ

     שֶׁכֹּחַ לֹא עָצְרוּ לָקוּם עַל רֶגֶל.

וּכְמוֹ בָאָח מַחְרֶשֶׁת בְּמַחְרֶשֶׁת, (73)

     שָׁם שְׁנַיִם זֶה בָּזֶה נִתְמָךְ רָאִיתִי,

     מֵרֹאשׁ עַד רֶגֶל מְכֻסֵּי צָרָעַת.

כֵּן לֹא נֶחְפָּז לִסְרֹק סוּסִים הָעֶבֶד (76)

     אִם יְחַכֶּה לוֹ בְּעָלָיו, אוֹ יַעַן

     יָחִישׁ עֲבֹד מֵרֹב חִשְׁקוֹ לָנוּחַ,

כְּאוּץ שְׁנֵיהֶם לִצְבֹּט בַּצִּפָּרְנַיִם (79)

     אֶת עוֹר גּוּפָם, כִּי עֹקֶץ הַיַּלֶּפֶת

     הִכְעִיס, הִזְעִים וְאֵין מָנוֹס מִמֶּנּוּ.

וְכֵן נָשׁוֹף הַשְּׁחִין בַּצִּפָּרְנַיִם (82)

     כְּשׁוּף בְּמוֹ שַׂכִּין אֶת הַקַּשְׂקֶשֶׂת

     מֵאַבְרוֹמָה אוֹ מִשָּׁמֵן מִמֶּנָּה.

'הוֹי הַפּוֹשֵׁט בָּאֶצְבָּעוֹת עוֹרֵהוּ (85)

     וְיֵשׁ לִצְבַת מוֹלֶקֶת תֵּהָפַכְנָה',

     קָרָא מוֹרִי אֶל הָאֶחָד מֵאֵלֶּה,

'הֲיֵשׁ בְּפַּחַת זֶה גַּם בְּנֵי אִיטַלְיָה? (88)

     הַגֵּד, וּבִרְכָתִי כִּי צִפָּרְנֶיךָ

     לָעַד לְךָ לִמְלֶאכֶת זֹאת יַסְפִּיקוּ'.

'גַּם שְׁנֵינוּ אִיטַלְקִים, אֲשֶׁר מָלֵאנוּ (91)

     כֹּה רֹקֶב וְרִמָּה', אֶחָד עָנָהוּ,

     ’אַךְ מִי אַתָּה? וּמַה־תִּדְרֹשׁ אֵלֵינוּ?'

עָנָה מוֹרִי: 'יָרוֹד יָרַדְתִּי הֵנָּה (94)

     עִם אִישׁ חַי זֶה מִסֶּכֶר אֱלֵי סֶכֶר

     וּמְגַמָּתִי לַרְאוֹת לוֹ אֶת־הַתֹּפֶת'.

וְאָז שָׁבְתוּ מִתְּמֹךְ אִישׁ בְּאָחִיהוּ (97)

     וְכָל־אֶחָד פָּנָה אֵלַי בְּרֶטֶט

     עִם אֲחֵרִים, כִּי הֵד קוֹלָם שָׁמֵעוּ.

קָרֵב מוֹרִי הַטּוֹב אֵלַי וְשָׂח לִי: (100)

     ’אֱמֹר לָהֶם אֲשֶׁר עִם לְבָבֶךְ!'

      וְכִרְצוֹנוֹ כֵּן לְדַבַּר הִתְחַלְתִּי:

'אִם חֶפְצְכֶם כִּי לֹא יֹאבַד כָּל־זֵכֶר (103)

     לָכֶם שָׁם בְּעוֹלָם רִאשׁוֹן לְמַעְלָה

     וּלְאוֹר שְׁמָשׁוֹת רַבּוֹת יוֹסִיף לִפְרֹחַ,

הַגִּידוּ מִי אַתֶּם, אֵי מִזֶּה שֵׁבֶט? (106)

     וְעָנְשְׁכֶם הָרַע וְרַב הַגֹּעַל

     אַל יַפְחִידְכֶם מֵהִגָּלוֹת אֵלֵינוּ'. ²⁴²

אֶחָד עָנָה: 'הָיִיתִי אִישׁ אַרֶצּוֹ, (109)

     וּבְאֵשׁ אַלְבֶּרְטְ מִסְּיֵנָה הֶעְבִירַנִי,

     אַךְ לֹא סִבַּת מוֹתִי פֹּה הֱבִיאַתְנִי;

אָמְנָם אָמַרְתִּי לוֹ בִּשְׂחוֹק שִׂיחֵנוּ: (112)

     ’בַּקַּשׁ וּבָאֲוִיר דּוֹאֶה תִרְאֵנִי',

     וְהוּא, עֲשִׁיר אַוּוֹת וְדַל הַשֵּׂכֶל,

דָּרַשׁ לִלְמֹד זֹאת הַחָכְמָה מִמֶּנִּי, (115)

     וְיַעַן לֹא שַׂמְתִּיו דֵּידַל, שְׁלָחַנִי

     לָאֵשׁ בִּידֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר אִמְּצָהוּ,

וּלְבֶלַע אַחֲרוֹן בֵּין הָעֲשֶׂרֶת (118)

     עַל חֵטְא אַלְכִימִיָּה אֲשֶׁר חָטָאתִי

     מִינוֹס, שֶׁלֹּא יִטְעֶה לָעַד, שָׂמָנִי'.

וָאַעַן לַפַּיְטָן: 'הַאַף מָצָאנוּ (121)

     אֻמָּה קַלַּת הַדַּעַת כִּבְנֵי סְיֵנָה?

      אַף בְּנֵי צָרְפַת, גַּם הֵמָּה לֹא יִשְׁווּ לָהּ'.²⁴³

אָז הַצָּבוּעַ הַשֵּׁנִי עָנָנִי, (124)

     כִּי הֶאֱזִין: 'הַפְלֵה לִי רַק אֶת סְטְרִקָּא,

     אֲשֶׁר הִשְׂכִּיל פַּזֵּר כַּסְפוֹ בְקֶצֶב,

וְנִקּוֹלוֹ אֲשֶׁר רִאשׁוֹן הִצְלִיחַ (127)

     גַּלּוֹת אֶת יֹקֶר מַטְעַמֵּי הַשְּׁחֵלֶת

     בַּגַּן, בּוֹ זֶרַע שִׂיחַ זֶה צוֹמֵחַ;

הַפְלֵה גַם אֶת הַחֶבֶר בּוֹ דַּאשָׁאנוֹ (130)

     בִּזְבֵּז אֶת־הַחֻרְשָׁה וְאֶת־הַכֶּרֶם,

     וְאֶת־שִׂכְלוֹ גִלָּה בּוֹ אַבַּלְיָטוֹ;

וְכִי תֵדַע מִי זֶה סוֹמֵךְ מִלֶּיךָ (133)

     עַל אַנְשֵׁי סְיֵנָה, שִׂים־נָא בִי עֵינֶיךָ

     וְיַעֲנוּ פָנַי, לֹא יְכַחֵדוּ:

כִּי בִי תַכִּיר אֶת צֶלֶם פְּנֵי קַפֹּקְּיוֹ, (136)

     אַלְכִימָאִי, כִּי מַתָּכוֹת זִיַּפְתִּי,

      וְאַף תִּזְכֹּר, אִם לֹא טָעוּ עֵינַי בָּךְ,

כִּי שָׁם לַטֶּבַע קוֹף נִפְלָא הָיִיתִי'. (139)

שִׁיר שְׁלשִׁים

בעודם על חוף הפחת העשירית ייגלו לפניהם נגעים איומים חדשים של הזייפנים. הם פוגשים את נשמת ג’ני סקיקי מפירנצי, את מירה (על מעשה הנבלה אשר עשתה עם אביה מספר אובידיוס ב’מטמורפוזה' העשירית). אלה מייצגים הזייפנים במעשים. היוני סינון ואשתו פוטיפר מייצגים את הרמאים בדבור. בסוף השיר מקשיב דאנטי למריבה גסה בין מזיף המטבעות החכים אדם מברשה ובין סינון אשר נתן לטרויאנים לקחתו שבי והוא שיעץ להם להכניס את סוס־העץ לתוך חומות עירם. וירגיל כועס על דאנטי בשל רצונו הבזוי' להקשיב לדברי־בלע אלה.

אָז כַּאֲשֶׁר בְּתֵבֵּי וּבָנֶיהָ ²⁴⁴ (1)

     בְּשֶׁל סֶמֵלֵי יוּנוֹ הִתְאַנָּפָה,

     וְהֶרְאֲתָה אֶת־כַּעֲסָהּ לֹא פַעַם,

גָּבַר בְּאַתָּמָס שִׁגְעוֹן הָרוּחַ (4)

     וּבִרְאוֹתוֹ אִשְׁתּוֹ בַּשְׁבִיל צוֹעֶדֶת,

     נוֹשֵׂאת אֶת שְׁנֵי בָנָיו עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ,

קָרָא: 'נִפְרֹשׂ הָרֶשֶׁת וָאֶתְפֹּשׂ בָּהּ (7)

     יַחַד אֶת־הַלְּבִיָּה וְאֶת־גּוּרֶיהָ'.

     וְאָז פִּשֵּׂק אֶת צִפָּרְנָיו וַיַּעַט

אֶל הָאֶחָד אֲשֶׁר נִקְרָא לָאֶרְקוֹ (10)

     וַיְסוֹבְבֶנּוּ וַיְנַפְּצוֹ אֶל סֶלַע,

     וְעִם אָחִיו אִמָּם לַיָּם קָפָצָה;

וְעֵת מִגְּרָה יַד־הַגּוֹרָל לָאָרֶץ (13)

     גְּאוֹן בְּנֵי טְרוֹיָא שֶׁבַּכֹּל הֵעֵזוּ

     וְסָף מַלְכָּהּ עִם הַמַּלְכוּת גַּם יַחַד,

אָז הֵיקֻבָּה, בִּיגוֹן שִׁבְיָהּ נֶעְכָּרֶת – (16)

     בַּחֲזוֹתָהּ כִּי מֵתָה פּוֹלִיקְסֵינָה

     וְאֶת־יַלְדָּהּ אֶת־פּוֹלִידוֹר רָצוּחַ

הָעֲלוּבָה עַל חוֹף הַיָּם הִכִּירָה – (19)

     בְּשִׁגְעוֹנָהּ כְּכֶלֶב רַע נָבָחָה,

     כֵּן מַכְאוֹבָהּ קִלְקֵל שׁוּרַת חוּשֶׁיהָ.

אַךְ לֹא רָאוּ גַּם טְרוֹיָא וְגַם תֵּבֵּי (22)

     אַף פַּעַם אִישׁ מוּכָן בִּרְבוֹת הַזַּעַם

     חַיּוֹת, אַף כִּי אֶבְרֵי אָדָם, לִקְרֹעַ,

כִּשְׁנֵי חִוְרִים שֶׁעֵירֻמִּים פֹּה רָצוּ, (25)

     רוּץ וְנָשׁוֹךְ סָבִיב בְּשִׁנֵּי־טֶרֶף,

     כְּמוֹ חֲזִיר נִמְלָט מִנִּי הָרֶפֶת.

אֶחָד בָּא עַד קַפֹּקְיוֹ, הַשִּׁנַּיִם (28)

     תָּקַע בִּבְשַׂר עָרְפּוֹ וַיִּסְחָבֶנּוּ

     עַד אֶת־בִּטְנוֹ אַבְנֵי הַבּוֹר שִׁחֵקוּ;

וְשָׂח לִי אִישׁ אַרֶצּוֹ וַעֲדֶנָה (31)

     עָמַד רוֹעֵד: 'לֵץ זֶה הוּא גַ’נִּי סְקִקִּי,

     בְּזַעַם רָץ לַעֲמִיתָיו הָרֵעַ'.

‘בִּי’, עֲנִיתִיו, 'וְלֹא יִתְקַע אָחִיהוּ (34)

     שִׁנָּיו בְּעָרְפְּךָ, אִם תְּחָנֵּנִי

     וּשְׁמוֹ לִפְנֵי נוּסוֹ מִפֹּה תַּגִּיד לִי'.

וַיַּעֵן וַיֹּאמַר: 'זֹאת נִשְׁמַת מִרְהָה, (37)

     מִרְשַׁעַת קַדְמוֹנִית; הִיא אֶת אָבִיהָ

     לִפְנִים מֵאַהֲבַת חֻקָּה אָהֵבָה,

וּלְפֶשַׁע תֶּבֶל זֶה אֵלָיו קָרֵבָה (40)

     בְּהִתְחַפְּשָׂהּ בִּדְמוּת אִשָּׁה אַחֶרֶת,

     כָּאִישׁ הַהוּא הַנָּע מִשָּׁם וְהָלְאָה, ²⁴⁵

אֲשֶׁר לָרֶשֶׁת אֶת סוּסַת הַהֶדֶר (43)

     קָם הִתְלַבֵּשׁ כִּדְמוּת בּוֹאוּס דּוֹנַטִי,

     וּכְדָת וָדִין חָתַם צַוָּאַת־שֶׁקֶר'.

בְּסוּר הַשְּׁנַיִם אֲחוּזֵי הַזַּעַם, (46)

     אֲשֶׁר בָּהֶם אֶת־מַבָּטַי נָתַתִּי,

     פָּנִיתִי אֶל שְׁאָר יִלְדֵי הָרֶשַׁע

וָאֵרֶא אִישׁ וְהוּא דוֹמֶה לְנֵבֶל (49)

     אִלּוּ רַק קָצְצוּ לוֹ הַמִּפְשַׂעַת

     בִּמְקוֹם שָׁם כַּמַּזְלֵג נִפְרָד גּוּפֵנוּ.

עָקַת הַהִדְרָקוֹן, הִיא הַמְפַתֶּלֶת (52)

     בְּלֵחַ לֹא עֻכָּל כָּל־גִּיד וָאֵבֶר

      עַד לֹא יַתְאִימוּ הַפָּנִים לַבֶּטֶן,

הִרְחִיבָה פִּיו כְּפִי חוֹלֵי שַׁחֶפֶת (55)

     שֶׁבִּצְמָאָם אֶל הַסַּנְטֵר יָסֹבּוּ

     שָׂפָה אַחַת וְהַשֵּׁנִית אֶל מָעְלָה.

'הוֹי הַדּוֹרְכִים בָּעֵמֶק הַדָּלוּחַ (58)

     לְלֹא עִנּוּי (וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ)',

     אֵלֵינוּ שָׂח: 'רְאוּ נָא וְהַבִּיטוּ

עֱנוּת חַכִּים אָדָם! אָכֵן הִרְבֵּיתִי ²⁴⁶ (61)

     בִּימֵי חַיַּי לְרְווֹת הַכֹּל חָשַׁקְתִּי

     וּפֹה, אֲהָהּ, אֶכְמַהּ לְאֵגֶל מַיִם!

הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר, נוֹפְלֵי לָאַרְנוֹ (64)

     מֵעֳפָאֵי גִבְעוֹת הַקַּסֶנְטִינוֹ

     אֶת־אַבְנֵיהֶם יַרְטִיבוּ וְיָצֵנּוּ,

תָּמִיד, וְלֹא חִנָּם, נֶגְדִּי נִרְאִים לִי, ²⁴⁷ (67)

     כִּי תֶרֶב מַרְאִיתָם לְהַצְמִיאֵנִי

     מִמַּחְלָתִי אֶת עוֹר־פָּנַי אוֹכֶלֶת.

קִנְאַת הַדִּין עָלֵי חֶטְאִי פּוֹקֶדֶת (70)

     וְאֶת מְקוֹם פִּשְׁעִי שָׂמָה לְשֵׁבֶט,

     בּוֹ לְהָאִיץ אֶת אַנְחוֹתַי בְּשֶׁטֶף;

מְצַד רוֹמֵינָה שָׁם; בּוֹ אֶת־הַכֶּסֶף, (73)

     נֶחְתַּם בְּצֶלֶם הַמַּטְבִּיל, זִיַּפְתִּי,

     עַל כֵּן בַּלַּהַב שָׁם גּוּפִי עָזַבְתִּי.

אַךְ גְּוִידוֹ לוּ אֶרְאֶה עִם אַלֶכְּסַנְדֶּר (76)

     אוֹ אֲחֵיהֶם פֹּה מְעֻנִּים בְּעֹצֶב –

     בְּעֵין הַבְּרַנְדָּה לֹא אָמִיר מַרְאֵהוּ!

וּכְבָר אֶחָד בָּא פֹּה, אִם לֹא שִׁקְּרוּ לִי (79)

     נַפְשׁוֹת הַזַּעַם אֲשֶׁר פֹּה תָסֹבְנָה;

     אַךְ מַה יּוֹעִיל לִי וְרַגְלַי נֶעְצָרוּ!

לוּ קַלּוּת־מָה עוֹד בְּגוּפִי נִשְׁאָרָה (82)

     לִפְשׂעַ בְּמֵאָה שָׁנִים אַךְ זֶרֶת,

     כִּי אָז לַדֶּרֶךְ לְחַפְּשָׂם יָצָאתִי

אֶל בֵּין הַנִּשְׁחָתִים אִתִּי בַפַּחַת, (85)

     גַּם אִם אַחַד עָשָׂר מִילִין הֶקֵּף לוֹ

      וְעַד חֲצִי הַמִּיל גָּדֵל בְּרֹחַב!

בְּאַשְׁמָתָם לְחֶבֶר זֶה נָפַלְתִּי; (88)

     הֵם הִשִּׁיאוּנִי פְלוֹרִינִים לִטְבֹּעַ

     בָּם שְׁלשֶׁת קָרָטֵי סִיגִים הִתַּכְתִּי'.

‘מִי אֵלֶּה שְׁנֵי הָאֻמְלָלִים’, שָׁאַלְתִּי, (91)

     ’שָׁם לִימִינְךָ שׁוֹכְבִים וְיֶעֱשָׁנוּ

     כַּיָּד עוֹלָה מֵרַחֲצָה בַּחֹרֶף?'

עָנָה: 'פֹּה מְצָאתִים בְּיוֹם הָשְׁלַכְתִּי (94)

     לְעִי הַתְּהוֹם וְעַד עַתָּה לֹא נָעוּ

     וְלֹא יָנוּעוּ, אֲדַמֶּה, לָנֶצַח;

הִיא, בַּת הַכַּחַשׁ, עַל יוֹסֵף הִלְשִׁינָה, (97)

     הוּא הַיְּוָנִי סִינוֹן, כֶּחָשׁ מִטְּרוֹיָא;

     מִקַּדַּחְתָּם אֵד צַחַן זֶה יָפִיצוּ'.

וְזֶה, אֲשֶׁר אוּלַי בָּאָהוּ קֶצֶף ²⁴⁸ (100)

     עַל בּוּז זִכְרוֹ בְּפִי הַמִּתְקַלֵּס בּוֹ,

     בְּאֶגְרוֹפוֹ בִּקְשִׁי־בִטְנוֹ הִכָּהוּ

וְקוֹל כְּקוֹל הֶמְיַת הַתֹּף הִשְׁמִיעָה; (103)

     אַךְ גַּם חַכִּים אָדָם הִכָּהוּ לֶחִי

     בְּאֶזְרוֹעוֹ אֲשֶׁר גַּם הִיא לֹא רַכָּה.

וְזֶה אָמַר: 'אִם גַּם עָצוּר הִנֵּנִי (106)

     מִכֹּבֶד אֲבָרַי וְלֹא אָנוּעַ,

     הֵן כֹּחַ אֶזְרוֹעִי עוֹד יַעֲמֹד לִי!'

‘בְּלֶכְתְּךָ אֶל הַמּוֹקֵד’, עָנָהוּ, (109)

     ’לִשְׁלֹט בָּהּ לֹא יָכֹלְתָּ כִּרְצוֹנֶךָ,

     אַךְ טוֹב הוֹעִילָה לָךְ לִטְבֹּעַ כֶּסֶף';

וְהַכַּרְסָן: 'אָכֵן בָּזֶה צָדַקְתָּ, (112)

     אוּלָם אַתָּה עֵד צֶדֶק לֹא הָיִיתָ,

     יוֹם טְרוֹיָא דְּבַר־אֱמֶת דָּרְשָׁה מִמֶּךָּ!'

‘אִם פִּי כִזֵּב, כִּזַּבְתָּ בַּמַּתֶּכֶת’, (115)

     עָנָה, 'וְחֵטְא אֶחָד אוֹתִי שָׂם הֵנָּה,

     אַךְ יֶתֶר מִפִּשְׁעֵי כָל־שֵׁד אוֹתָכָה';

‘זְכֹר, עַד שֶׁקֶר, אֶת הַסּוּס’, הֵרִיעַ (118)

     אֲשֶׁר צָבְתָה בִטְנוֹ, 'וְעוֹד יֵמַר לָךְ

     כִּי פִשְׁעֲךָ יָדוּעַ לְכָל־נֶפֶשׁ';

שָׂח הַיְּוָנִי: 'וּלְךָ מַר בִּצְמָאֶךָ (121)

     בּוֹקֵעַ לְשׁוֹנְךָ, וּבְמֵי הַצַּחַן

     אֶת־בִּטְנְךָ נִפְּחוּ עַד לְעֵינֶיךָ';

וְהַזַּיְפָן: 'גַּם פֹּה תַפְטִיר בְּפִיךְ, ²⁴⁹ (124)

     כְּדַרְכְּךָ מֵאָז, לִדִבְרֵי בֶלַע!

     כִּי אִם אֶצְמָא וְלֵחַ יְפַטְּמֵנִי,

אוֹתְךָ הָאֵשׁ וּכְאֵב הָרֹאשׁ יֹאכֵלוּ! (127)

     וּלְמַעַן תְּלַקֵּק מַרְאַת נַרְצִיסוּס, ²⁵⁰

     לֹא תְחַכֶּה עַד רֹב מִלִּים יַפְצִיר בָּךְ'.

עוֹד לִמְרִיבֵי פִיהֶם כֻּלִּי הִקְשַׁבְתִּי, (130)

     וְאַלּוּפִי קָרָא: 'הֲטֶרֶם תֵּלֶא?

     וְעוֹד מְעַט וּבְרִיב אָבוֹא עִמֶּךָ!'

וְכַאֲשֶׁר דִּבְרֵי רָגְזוֹ שָׁמַעְתִּי, (133)

     אֵלָיו בְּבשֶׁת כֹּה רַבָּה פָּנִיתִי

     עַד אַף בִּזְכֹר אוֹתָהּ רוּחִי נֶעְכֶּרֶת;

וְכָרוֹאֵה בַּלְהוֹת־חֲלוֹם בַּלַּיְלָה, (136)

     בַּשְּׁנָת שׁוֹוֵעַ: ‘מִי חוֹלֵם יִתְּנֵנִי!’

     נִמְצָא נִכְסָף לַיֵּשׁ כְּאִלּוּ אָיִן –

כֵּן לִי הָיָה: לֹא לְדַבֵּר יָכֹלְתִּי, (139)

     חָפַצְתִּי הִצְטַדֵּק, גַּם הִצְטַדַּקְתִּי,

     וְלֹא נוֹדַע לִי כִּי כָזֹאת עָשִׂיתִי.

‘בּוּשָׁה קַלָּה מִזֹּאת חֵטְא רַב תָּדִיחַ’, ²⁵¹ (142)

     אָמַר רַבִּי, 'מֵחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאתָ!

     עַל כֵּן הַשְׁלֵךְ כָּל עֶצֶב מֵעָלֶיךָ,

וּזְכֹר תָּמִיד כִּי עַל צִדְּךָ הִנֵּנִי, (145)

     אִם תִּנְהָגְךָ יַד הַגּוֹרָל עוֹד פַּעַם

     לִמְקוֹם שָׁם רִיב כָּזֶה תִּשְׁמַע אָזְנֶךָ;

רָצוֹן הַקְשֵׁב אֵלָיו רָצוֹן בָּזוּי הוּא!' (148)

שיר שלשים ואחד

הפיטנים הולכים אחרי קול שופר חזק ובאים לחוג השביעי ובו ארבעה דורים, אחד מוסב על ידי האחר, ובכל אחד סוג אחר של רמאים־בוגדים. החוג מוסב נפילים, ביניהם נמרוד; הפיטנים פוגשים את אפיאלטיס ואת אנטיאוס. זה נושא אותם בזרועותיו עד לקרקע החלק התחתון בתופת, שם רוחות קרות המנשבות מלמטה מקפיאות את ביצת קוציט (עי' שיר י"ד, 119), אליה משתפכים כל נהרי התופת.

לָשׁוֹן אַחַת בְּשִׁנּוּנָהּ הִכַּתְנִי (1)

     עַד כָּל־פָּנַי בְּבֹשֶׁת הֶאֱדִימוּ,

     וְהִיא לְמַכְאוֹבִי נָתְנָה גַם צֹרִי.

כֵּן הַחֲנִית, יָרַשׁ מֵאֵת אָבִיהוּ (4)

     אֲכִיל, לְפִי שָׁמְעִי הִכְּתָה כִפְלַיִם:

     רֵאשִׁית הִדְאִיבָה וְשֵׁנִית הֶחְלִימָה.

לְגֵיא הָאֻמְלָלִים פָּנִינוּ עֹרֶף (7)

     וּבְלֹא דִבּוּר עָלִינוּ וְעָבַרְנוּ

     בִּשְׂפַת הַצּוּר אֲשֶׁר יְסוֹבְבֶנּוּ.

וְהַמָּקוֹם, לֹא יוֹם בּוֹ וְלֹא לַיִל, (10)

     עַל כֵּן עֵינִי רְאוֹת בּוֹ לֹא הִרְחִיקָה;

     אַךְ קוֹל שׁוֹפָר, קוֹל מְפוֹצֵץ, שָׁמַעְתִּי

הַמַּחֲרִישׁ בֶּעֱזוּזוֹ כָּל־רַעַם. (13)

     אֶת מַבָּטַי מִמַּסְלוּלָם הֵסַבְתִּי

     לַצַּד אֲשֶׁר הַקּוֹל יָצָא מִמֶּנּוּ.

אַחַר הַמַּפָּלָה רַבַּת הָעֹצֶב, ²⁵² (16)

     בָּהּ קַרְלְ הָרָם הִפְסִיד מַסַּע הַקֹּדֶשׁ,

     קוֹל כֹּה מַבְהִיל גַּם רוֹלַנְדְ לֹא הֵרִיעַ!

כִּמְעַט הִפְנֵיתִי רֹאשׁ אֵלָיו לְמַעְלָה (19)

     וּמִגְדָּלִים רַבִּים לִרְאוֹת דָּמִיתִי,

     וָאֶפְתַּח פִּי: ‘מוֹרִי, הַקֶּרֶת מַה הִיא?’

וְהוּא עָנָנִי: 'בַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ (22)

     לַבִּיט בְּעַד הַמַּחְשַׁכִּים תִּרְחֵקְנָה,

     שָׁגֹה תִשְׁגֶּה עַתָּה בְּדִמְיוֹן־שֶׁקֶר;

וְכִי תַגִּיעַ שָׁם, תָּרְאֶה לָדַעַת (25)

     אֵיכָה חוּשֵׁינוּ מִמֶּרְחָק יַטְעוּנוּ.

     הָחֵשׁ אֵפוֹא אֶת־לֶכְתְּךָ קָדִימָה!'

וּבִזְרוֹעִי אָחַז כְּאָח וָרֵעַ (28)

     וְשָׂח: 'עַד נִתְקַדֵּם, לְךָ אַסְבִּירָה,

     וְהַמַּרְאֶה פִּתְאוֹם לֹא יַפְלִיאֶךָ,

כִּי עֲנָקִים, לֹא מִגְדָּלִים רָאִיתָ; (31)

     בְּתוֹךְ הַבּוֹר, סָבִיב לְקִיר־הָאֶבֶן,

     כֻּלָּם עוֹמְדִים מִטַּבּוּרָם וָמָטָּה'.

וּכְמוֹ, בְּהִנָּדֵף אֵדֵי הָאָרֶץ (34)

     לְאַט לְאַט בָּם יִדְרְכוּ עֵינֵינוּ

     וְכָל־כָּמוּס בָּעֲרָפֶל יַבְהִינוּ,

כֵּן, בְּחָדְרִי פֹה אֶת־עָבֵי הָאֹפֶל (37)

     מִדַּי קָרְבִי אֱלֵי מוֹרַד הַסֶּלַע

מָעַט מִשְׁגִּי וְאֵימָתִי גָּבֵרָה.

כִּי כַעֲטֹר עַל רֹאשׁ עִגּוּל־הַגֶּבַע ²⁵³ (40)

     הַמִּגְדָּלִים אַרְמוֹן מוֹנְטֵירֵיג’וֹנֵי,

     כֵּן אֶת־חֲצִי גוּפָם הָעַז הֵרִימוּ

מִן הַשּׁוּחָה, כַּזֵּר סָבִיב חוֹפֶיהָ, (43)

     פֹּה נְפִילֵי מָגוֹר, אֲשֶׁר בְּרַעַם

      עוֹד יוֹבִיס מַפְחִידָם מֵרוּם שָׁמַיִם. ²⁵⁴

וּכְבָר בְּגוּף אֶחָד מֵהֶם הִבְחַנְתִּי (46)

     רֹאשׁוֹ, שִׁכְמוֹ, חָזוֹ וְרֹב הַבֶּטֶן,

     וּזְרוֹעוֹתָיו לְצַלְעוֹתָיו יָרָדוּ.

אָכֵן הִשְׂכִּיל בְּמַעֲשָׂיו הַטֶּבַע (49)

     אֲשֶׁר חָדַל מִיצֹר בְּרִיּוֹת כָּאֵלֶּה

     וְשָׁלִישִׁים כָּהֵם מִמַּרְסְ מוֹנֵעַ;

וְאִם לֹא יִנָּחֵם כִּי שָׂם בָּאָרֶץ (52)

     תַּנִּין וּפִיל, הֲלֹא כָל־הוֹגֵי־דַּעַת

     בָּזֶה צִדְקוֹ וּתְבוּנָתוֹ יַכִּירוּ,

כִּי לוּ נוֹסְפוּ גַּם תַּחְבּוּלוֹת הַשֵּׂכֶל (55)

     עַל רֹעַ הָרָצוֹן וְעַל הַכֹּחַ,

     אָז כָּל־עֲצוֹת אֱנוֹשׁ נֶגְדָּם תִּכְלֶינָה.

רֹאשׁוֹ גָדֵל, רָחַב כִּפְרִי הָאֹרֶן ²⁵⁵ (58)

     אֲשֶׁר בְּרוֹמִי, בְּמִקְדַּשׁ סַנְקְט־פֶּטְרוּס,

     וְיֶתֶר אֲבָרָיו לָרֹאשׁ הִתְאִימוּ;

נִשָּׂא מֵעַל לַצּוּר, אֲשֶׁר כִּסָּהוּ (61)

     בַּחֲגוֹרָה מֵחֲלָצָיו וָמַטָּה,

     וְכֹה גָבַהּ רֹאשׁוֹ עַד לַשִּׂיגֵהוּ

שָׁוְא, זֶה עַל זֶה, שְׁלשָׁה פְרִיזִים יִיגָעוּ; ²⁵⁶ (64)

     כִּי בוֹ שְׁלשִׁים טְפָחִים גְּדוֹלִים רָאִיתִי

     עַד בַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹנֵב בִּגְדֵהוּ.

‘רַפֶל מָאִי אָמֵךְ זַבִּי אֶט אַלְמִי’, (67)

     הֵחֵל לִנְהֹם הַפֶּה זְהוּם הַגֹּעַל;

     מִזְמוֹר עָרֵב מִזֶּה גַּם לֹא יָאֶה לוֹ!

וְשָׂח אֵלָיו מוֹרִי: 'הוֹי נִשְׁמַת פֶּתִי, (70)

     דַּי לָךְ בְּשׁוֹפָרְךָ וּבוֹ תָדִיחַ

     כָּל־זַעַם וְקִנְאָה אִם יִפְגְּעוּךָ!

מַשֵּׁשׁ עַל צַוָּארְךָ וְשָׁם תִּרְאֶנּוּ (73)

     קָשׁוּר לַחֶבֶל, כְּסִיל וּבְלוּל הַנֶּפֶשׁ!

     רְאֵהוּ הַמְחַשֵּׁק עֲבִי חָזֶךָ!'

וְלִי אָמַר: 'פִּיו הוּא מַאֲשִׁימֶנּוּ! (76)

     הֲלֹא נִמְרֹד הוּא, זֶה אֲשֶׁר הָאָרֶץ

     בְּשֶׁל רִשְׁעוֹ אֵינָהּ שָׂפָה אַחַת עוֹד;

אַךְ נַעַזְבוֹ, וְלֹא לַשָּׁוְא נָשִׂיחַ, (79)

     כִּי כָל־לָשׁוֹן זָרָה לוֹ, וְכֵן זָרוּ

     מִלָּיו לְזוּלָתוֹ, אֵין אִישׁ מֵבִין לוֹ'.

פָּנִינוּ שְׂמֹאל כִּמְטַחֲוֵי הַקֶּשֶׁת (82)

     וְשָׁם עֲנָק אֶחָד רָאוּ עֵינֵינוּ

     וְהוּא גָדוֹל וְרַע מֵהַקּוֹדֵם לוֹ;

וּמִי חָרָשׁ כְּבָלוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ, (85)

     אַךְ עַל גַּבֵּהוּ יְמִינוֹ רֻתָּקָה,

     וְעַל לִבּוֹ שְׂמֹאלוֹ, רֻתֹּק בְּכֶבֶל

הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִצַּוָּארוֹ וָמַטָּה (88)

     עַד כִּי חֲמֵשֶׁת חַמּוּקִים הִקִּיפוּ

     אֶת־מַחֲצִית גּוּפוֹ אֲשֶׁר נִגְלָתָה.

'רָצָה לִמְדֹּד עַצְמוֹ זֶה עֵז־הַמֵּצַח (91)

     עִם יֻפִּיטֶר עֶלְיוֹן', אָמַר רַבִּי לִי,

     ’עַל כֵּן גְּמוּל זֶה פֹּה בָא לְמַעֲשֵׂהוּ;

שְׁמוֹ אֶפִיאַלְטֵס, וְגָדֵל בְּפֹעַל ²⁵⁷ (94)

     עֵת אֶת־אֵלִים הָעֲנָקִים הִפְחִידוּ;

     יָדָיו, שֶׁאָז חָזְקוּ, לֹא עוֹד יָנִיעַ!'

'אִם הַדָּבָר הַזֶּה לֹא יִמָּנֵעַ, (97)

     שָׂמַחְתִּי אִלּוּ בְעֵינַי רָאִיתִי

     אֶת־בְּרִיַארֵיאוּס הַנּוֹרָא', אָמַרְתִּי.

וְהוּא עָנָנִי: 'פֹּה תִרְאֶה אַנְטֵיאוּס (100)

     וְהוּא דוֹבֵר וְגַם יָדָיו פֻּתָּחוּ:

     הוּא לִיסוֹדוֹת־כָּל־אָוֶן יִשָּׂאֵנוּ;

וְזֶה אֲשֶׁר דָּרַשְׁתָּ לוֹ, רָחוֹק הוּא, (103)

     כָּבוּל כַּקָּם נֶגְדֶּךָ, וּמִבְנֵהוּ

     כְּמִבְנֵה־זֶה, אַךְ עֵז קִצְפּוֹ מִמֶּנּוּ'.

כֹּה לֹא זִעְזַע אַף פַּעַם עֹז הָרַעַשׁ (106)

     מִגְדָּל בָּצוּר וְרָם כְּהִזְדַּעְזֵעַ

     פִּתְאוֹם אֶל מוּל עֵינֵינוּ אֶפִיאַלְטֵס;

אַף פַּעַם כֹּה לֹא חַתִּי מִן הַמָּוֶת, (109)

     וְדַי הָיָה בַפַּחַד לְהָרְגֵנִי

     לוּלֵא אֶת־רַתּוּקוֹת יָדָיו רָאִיתִי.

צָעַדְנוּ הָלְאָה עַד לִפְנֵי אַנְטֵיאוּס (112)

     אֲשֶׁר, זוּלַת רֹאשׁוֹ, נִשָּׂא גָבֹהַּ

     בְּרוּם חָמֵשׁ אַמּוֹת מֵעַל לַפָּחַת.

'אַתָּה שֶׁאֶלֶף אֲרָיוֹת בָּזַזְתָּ ²⁵⁸ (115)

     בַּגַּיְא עֲשִׁיר הָעֲלִילוֹת, בָּעֵמֶק

     בּוֹ סְצִיפִּיוֹן נָחַל הָדָר וָשֶׁבַח

עֵת חַנִּבַּעַל נָס עִם כָּל־הַחַיִל, (118)

     וְיֵשׁ מַאֲמִינִים כִּי, לוּ נִלְחַמְתָּ

     בִּקְרָב הָעֲנָקִים עַל צַד אַחֶיךָ,

בּוֹא בָא הַנִּצָּחוֹן לִבְנֵי הָאָרֶץ! (121)

     אַל נָא יִחַר לְךָ לְהוֹבִילֵנוּ

     לִמְקוֹם הַקֹּר מַקְפִּיא אֶת מֵי־קוֹצִיטוּס;

אֶל טִיטְיוּס וְטִיפוֹן אַל תִּשְׁלָחֵנוּ; (124)

     אִישׁ זֶה יִשְׁבֹּר צָמָא שֶׁפֹּה יִצְמָאוּ! ²⁵⁹

     הִכַּף אֵפוֹא, אַל תְּעַקֵּם אֶת פִּיךָ!

אֶת־שִׁבְחֲךָ יַגְדִּיל, כִּי חַי עוֹדֶנּוּ (127)

     וִיקַו לְחַיֵּי־אֹרֶךְ, אִם הַחֶסֶד

     לִפְנֵי עִתּוֹ אֵלָיו לֹא יִקְרָאֶנּוּ!'

כֹּה שָׂח מוֹרִי, וְזֶה נֶחְפַּז לָקַחַת (130)

     אוֹתוֹ, בְּהוֹשִׁיטוֹ לוֹ הַיָּדַיִם

     שֶׁכֹּה לְהֶרְקוּלֵיס הֵצִיקוּ פָעַם.

וְאַךְ הִרְגִּישׁ וִירְגִּיל כִּי לְקָחָהוּ, (133)

     שָׂח לִי! ‘מַהֵר אֵלַי וְאַחְזִיקֶךָ’,

     וְעִם גּוּפוֹ לִצְרוֹר אֶחָד עָשָׂנִי.

כַּקַּרִיסֶנְדָּה, אִם עָנָן פּוֹרֵחַ ²⁶⁰ (136)

     כְּנֶגֶד שִׁפּוּעָהּ, נִרְאֵית נִכֶּפֶת

     לְעֵין עוֹמְדִים מִתַּחַת לַשִּׁפּוּעַ,

כֵּן לִי נִרְאֶה אַנְטֵיאוּס עֵת עָמַדְתִּי (139)

     לִרְאוֹת בְּהִכַּפּוֹ, וּמרֹב פַּחַד

אָמַרְתִּי: ‘לוּ בְקַו אַחֵר הָלַכְתִּי!’

     אַךְ הוּא אַט אַט עַל הַקַּרְקַע שָׂמָנוּ (142)

בָּהּ לוּצִיפֶר נִבְלַע עִם אִישְׁקְרִיּוֹת, ²⁶¹

     וְלֹא נִשְׁאַר זְמַן רַב כָּפוּף, כִּי פֶתַע

     נִשָּׂא אֶל עָל כַּתֹּרֶן בַּסִּירוֹת. (145)

שִׁיר שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם

החוג התשיעי הקפוא מקור הוא במרכז הארץ ותבל כולה, ומרוחק מן השמש יותר מכל היתר, והוא נחלק לדורי הקיינת, האנטינורה, התלמיון והאישקורת. מבין בני־פירנצי, קורא להם שם ראשון קאמיצ’ון די פאצי, ואחריו בוקא דליי אבאטי, אשר במלחמת מונטאפרטי עשה מעשה בגידה כלפי הגולפים. בסוף השיר רואה דאנטי שני פושעים, אשר האחד מכסה בראשו את ראש השני ומכרסם את גולגלתו.

לוּ קוֹל צָרוּד לִי, לוּ שָׂפָה צוֹרֶמֶת, (1)

     יַתְאִימוּ לַשּׁוּחָה זֹאת הַקּוֹדֶרֶת,

     עָלֶיהָ יֶתֶר הַצּוּרִים יִכְבָּדוּ,

כִּי אָז בְּיֶתֶר עֹז לִסְחֹט יָכֹלְתִּי (4)

     מִשְׁרַת־שִׁירִי; אוּלָם, עָנִי מֵאֵלֶּה,

     לֹא בְלִי פַחַד לְזִמְרִי אֶגָּשָׁה;

כִּי לֹא בְשַׁעֲשׁוּעַ יְתֹאָרוּ (7)

     מוֹסְדוֹת תֵּבֵל כֻּלָּהּ וְלֹא בַמֶּלֶל

     בּוֹ יְמַלֵּל פִּי־יֶלֶד ‘אַבָּא, אִמָּא!’

אַךְ הַגְּבִירוֹת שֶׁאֶת־אַנְפְיוֹן עָזָרוּ ²⁶² (10)

     לָקִים חוֹמוֹת עַל תֵּבֵּי, לִי תַּעְזֹרְנָה

     וְכַהֲוָיָתָם דְּבָרִים אַגִּידָה.

הוֹי עַם אָרוּר מִכָּל נוֹלְדֵי לַצַּעַר, (13)

     הַדָּר בַּקֵּן עָלָיו קָשֶׁה לָשִׂיחַ,

     לוּ עֵדֶר צֹאן הָיִיתָ פֹה וְטוֹב לָךְ!

וַיְהִי כִי בְחֶשְׁכַת הַבּוֹר, בָּעֹמֶק (16)

     מִתַּחַת רֶגֶל הָעֲנָק עָמַדְנוּ

     וְאֶל גָּבְהֵי הַצּוּר עֲדֶן תָּמַהְתִּי

וָאֶשְׁמַע קוֹל: 'שִׂים לֵב לְמִצְעָדֶיךָ, (19)

     לְבַל תִּדְרֹכְנָה פֹּה כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ

     עַל רֹאשׁ אַחִים גּוֹוְעִים, יְגִיעֵי־חֹלִי!'

אָז לְפָנַי וּמִתַּחְתַּי רָאִיתִי (22)

     אֲגַם סָבִיב, וְהוּא מֵרֹב הַקֶּרַח

     כִּבְדֹלַח לִי נִרְאָה וְלֹא כְמַיִם;

גַּם עֹז הַכְּפוֹר עַל הַנָּהָר דָּנֻבָּה (25)

     וְגַם הַדּוֹן שָׁם תַּחַת שְׁמֵי־הַחֹרֶף

     לֹא יַעֲלוּ קְלִפָּה כֹּה מְאֻבֶּנֶת

כְּקֶרַח זֶה, כִּי לוּ הַר טַמְבֶּרְנִיק ²⁶³ (28)

     נָפַל עָלָיו, אוֹ הַר פִּיֶטְרַפָּנָה,

     אַף בְּקָצֵהוּ לֹא נִשְׁמַע ‘חָרִיק’.

כִּצְפַרְדֵּעִים פִּיהֶן מֵעַל לַמַּיִם (31)

     תּוֹצֵאנָה לְקַרְקֵר, עֵת הַיּוֹגֶבֶת

     עַל לֶקֶט הַקָּצִיר עֲדֶן חוֹלֶמֶת,

עָמְדוּ שֵׂטִים כְּחֻלֵּי־הַגּוּף בַּקֶּרַח (34)

     עַד לַמָּקוֹם בּוֹ תֵרָאֶה בָּשְׁתֵּנוּ

     וְשֵׁן עַל שֵׁן כַּחֲסִידוֹת חָרָקוּ.

וְכָל־אֶחָד הִכְפִּישׁ פָּנָיו לְמַטָּה, (37)

     פִּיו עַל הַקֹּר הֵעִיד, וְהָעֵינַיִם

     נָתְנוּ עֵדוּת עַל מַכְאוֹבַי הַנֶּפֶשׁ.

בְּסֹב מְעַט עֵינֵי, תַּחְתַּי רָאִיתִי (40)

     זוּג אֲנָשִׁים, וְכֹה יַחְדָּו דָּבֵקוּ

     עַד כְּאֶחָד שַׂעֲרוֹתָם חֻבָּרוּ.

‘אִמְרוּ, דְּבוּקֵי חָזֶה, שִׁמְכֶם!’ אָמַרְתִּי, (43)

     וְהֵם הִטּוּ צַוָּאר, עָלַי הִבִּיטוּ,

     וְעֵינֵיהֶם, אֲשֶׁר רָטְבוּ עַד הֵנָּה

רַק בְּתוֹכָן, עַד שִׂפְתוֹתָם הוֹרִידוּ (46)

     נִטְפֵי דְמָעוֹת, אוֹתָם צִנָּה הִקְפִּיאָה

     בֵּין הַגַּבּוֹת וַתִּנְעָלֵן כְּקֹדֶם;

כָּל בְּרֵיחַ לְהַדְבִּיק כֹּה לֹא יַצְלִיחַ (49)

     שֵׁנִי קַרְשֵׁי עֵץ; וְהֵם, לְהוּטֵי־זַעַף,

     כָּעַתּוּדִים בְּקֶצֶף הִתְנַגָּחוּ.

וְשָׂח אֶחָד, אֲשֶׁר מֵעֹז הַקֶּרַח (52)

     קָמְלוּ אָזְנָיו, בְּעוֹד עֵינָיו הָשְׁפָּלוּ:

     ’מַה כִּבְמַרְאָה כֹּה תִּתְבּוֹנֵן אֵלֵינוּ?

וְאִם תֹּאבֶה לָדַעַת מִי הַשְּׁנַיִם – (55)

     הָיָה הַגַּיְא מֶנְהוּ יוֹרֵד בִּיסֶנְצְיוֹ

     לָהֶם וּלְאַלְבֶּרְט אֲבִיהֶם מוֹרֶשֶׁת; ²⁶⁴

מֵאֵם אַחַת נוֹלְדוּ, וּבְכָל־קַיֶּנֶת, (58)

     אִם לְרָחְבָּהּ תָּתוּר, אִישׁ לֹא תִמְצָא בָהּ

     רָאוּי כָּהֵם לִשְׁכֹּן בִּכְפוֹר הַפַּחַת;

לֹא זֶה שֶׁאֶת־צִלּוֹ וְאֶת־חָזֵהוּ ²⁶⁵ (61)

     חֲנִית אַרְטוּס בְּבַת אַחַת פִּלֵּחָה,

     פוֹקַצָּ’א לֹא, אַף לֹא הַמַּסְתִּירֵנִי

כֹּה בְרֹאשׁוֹ עַד לֹא אֶרְאֶה עוֹד יֶתֶר, (64)

     וְשֵׁם קָרְאוּ לוֹ סַסּוֹל מַסְקֶרוֹנִי;

     הֵן תַּכִּירוֹ אִם בֶּן־טוֹסְקָנָה אָתָּה;

וּלְבַל תַּלְאֵנִי עוֹד, דַּע כִּי הָיִיתִי (67)

     דֵּי־פַּצִי קַמִיצ’וֹן, וְעוֹד אוֹחִילָה

     לְבוֹא קַרְלִינוֹ הֵנָּה וִיצַדְּקֵנִי'. ²⁶⁶

פָּנִים סְמוּרִים כִּפְנֵי כְלָבִים בַּחֹרֶף (70)

     מֵאוֹת רָאִיתִי; וּמֵאָז עַד עַתָּה

     אָחִיל לִרְאוֹת אֲגַם מְכֻסֶּה קֶרַח.

בַּדֶּרֶךְ לַמֶּרְכָּז, אֲשֶׁר כָּל־כֹּבֶד ²⁶⁷ (73)

     בּוֹ מִתְאַחֵד, בְּצִנַּת־עַד רָעַדְתִּי,

     וְאִם מִקְרֶה הָיָה זֶה, אוֹ דָחַנִי

גּוֹרָל וְאִם רָצוֹן, זֹאת לֹא יָדַעְתִּי, (76)

     אַךְ בְּלֶכְתִּי בֵּין הָרָאשִׁים בָּעַטְתִּי

     בִּפְנֵי אֶחָד בִּמְלוֹא חָזְקַת הָרֶגֶל;

בִּבְכִי צָוַח אֵלַי: 'עַל מַה תַּכֵּנִי? (79)

     אִם לֹא לַרְבּוֹת נָקָם עַל מוֹנְטְאַפֶּרְטִי

     הִגַּעְתָּ הֵנָּה, לָמָּה תִרְמְסֵנִי?'

‘מוֹרִי, חַכֵּה נָא רֶגַע לִי’, אָמַרְתִּי, (82)

     ’עַד אֲבָרֵר סָפֵק שֶׁזֶּה עוֹרֵר בִּי,

     וְאַחֵר כֵּן תָּאִיץ בִּי כִּרְצוֹנֶךָ'.

וְהוּא עָמַד; וָאֵפֶן אֶל הַגֶּבֶר (85)

     שֶׁשִּׂפְתוֹתָיו עוֹד גִּדּוּפִים הוֹסִיפוּ:

     ’מִי זֶה אַתָּה, כֹּה תְחָרֵף אַחֶיךָ?'

‘וּמִי אַתָּה, דּוֹרֵךְ בְּאַנְטֵינוֹרָה?’ (88)

     עָנָה, 'דּוֹרֵס עַל לְחָיֵי רֵעֶיךָ,

     שֶׁלּוּ גַם חַי אַתָּה – מַפְלִיא כֹחֶךָ?'

‘אָמְנָם אִישׁ חַי אֲנִי, וּמְאֹד אוֹעִיל לָךְ’, (91)

     עָנִיתִי, 'אִם תִּצְמָא לִיקָר וָשֶׁבַח,

     כִּי אֶת־שִׁמְךָ בֵּין חֲרוּזַי אָשִׂימָה!'

וַיַּעֵן לִי: 'רַק בְּהָפְכוֹ חָפַצְתִּי! (94)

     חִישׁ לֵךְ מִפֹּה וְאַל עוֹד תְּיַגְּעֵנִי:

     פֹּה בַחֶלְקָה רָעָה חֶלְקַת מִלֶּיךָ!' ²⁶⁸

אָז בְּעָרְפּוֹ תָפַשְׂתִּי וְקָרָאתִי: (97)

     ’שִׁמְךָ נָקוֹב תִּקֹּב לִי, וְאִם אָיִן –

     אַף שַׂעֲרָה לֹא תִּשָּׁאֵר עָלֶיךָ!'

‘וְלוּ תִמְרֹט לִי אֶת־כֻּלָּן’, עָנָנִי, (100)

     ’שְׁמִי לֹא אַגִּיד וְלֹא אֲגַל פָּנַי לָךְ,

     וְלוּ גַם תִּרְמְסֵנִי שִׁבְעָתַים!'

כְּבָר בְּיָדִי אֶת־תַּלְתַּלָּיו צָנַפְתִּי (103)

     וְגַם מִצִּיצִיוֹת רֹאשׁוֹ עָקַרְתִּי.

     עַד הוּא מוֹרִיד פָּנָיו וּמַר נוֹבֵחַ

וְצֵל אַחֵר קָרָא לוֹ: 'מַה־לָּךְ, בֹּקָּא? ²⁶⁹ (106)

     לֹא דַי לְךָ חֲרֹק אַבְנֵי שִׁנֶּיךָ

     כִּי עוֹד תִּנְבַּח? אֵיזֶהוּ שֵׁד תָּקַף בָּךְ?'

‘דַּיֶּךָּ!’, עֲנִיתִיו, 'עֲצֹר מִלֶּיךָ, (109)

     בּוֹגֵד רָשָׁע, כִּי לִקְלֹונְךָ, קְלוֹן נֶצַח,

     דִּבְרֵי אֱמֶת אֶשָּׂא עַל אוֹדוֹתֶיךָ!'

‘גֶּשׁ הָלְאָה’, שָׂח, 'מַלֵּל כְּאַוָּתֶךָ! (112)

     אַךְ אִם תֵּצֵא מִפֹּה, אַל נָא תַחְרִישָׁה

     עַל זֶה אֲשֶׁר נִמְהַר בְּפִיו זֶה עָתָּה:

בְּשֶׁל דִּינְרֵי צָרְפַת פֹּה יִתְיַפֵּחַ! (115)

     “רָאִיתִי”, כֹּה תֹּאמַר, "אֶת־אִישׁ דּוּאֶרָא

     בִּמְקוֹם שֵׂטִים בְּקָרָתָם יַעְמֹדוּ";

וְאִם יִשְׁאַל שׁוֹאֵל: “מִי עוֹד הָיָה שָׁם?” (118)

     הִנֵּה שָׁם לְצִדְּךָ בֶּן־בֶּקֶּרִיָא,

     אֲשֶׁר אֶת־צַוָּארוֹ שִׁסְּעָה פִירֶנְצֵי,

וְהָלְאָה שָׁם רְאֵה אֶת גַּנֶלּוֹנִי (121)

     עִם גַּ’נִּי סוֹלְדַנְיֶר וְטֶבַּלְדֶלּוֹ,

     הִפְקִיר בִּישֹׁן הָעָם דַּלְתֵי פַאֶנְצָה'.

וְסַרְנוּ מֵעִמּוֹ וָאֵרֶא שְׁנַיִם (124)

     וְהֵם קָפְאוּ בְּבוֹר אֶחָד גַּם יַחַד

     וַיְהִי רֹאשׁ זֶה כּוֹבַע לְרֹאשׁ רֵעֵהוּ;

וּכְהִתְנַפֵּל רָעֵב עַל פְּרוּסַת לֶחֶם, (127)

     כֵּן הָעֶלְיוֹן תָּקַע שִׁנָּיו בָּרֵעַ

     בִּמְקוֹם חִבּוּר הַמֹּחַ עִם הָעֹרֶף;

וּכְמוֹ מֵרֹב חָרוֹן כִּרְסֵם טִידֶאוּס ²⁷⁰ (130)

     אֶת הָרַקּוֹת בְּמֵצַח מֵינָלִפּוּס,

     כֵּן זֶה גֻּלְגֹּלֶת זֹאת וּמְלֵאוֹתֶיהָ.

'הוֹי הַמְגַלֶּה שִׂנְאָה כְּחַיְתוֹ־טֶרֶף (133)

     לָאִישׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל רֹאשׁוֹ', אָמַרְתִּי,

     ’מַה־קֶּצְפְּךָ? אֱמֹר, וְכֵן אֶדֹּר לָךְ

כִּי, אִם בְּזַעַמְךָ עָלָיו צָדַקְתָּ, (136)

     וְאֶת־שִׁמְכֶם וְאֶת־פִּשְׁעוֹ אֵדָעָה,

     לְמַעְלָה בָּעוֹלָם גָּמוֹל אֶגְמֹל לָךְ

אִם הִיא אֲשֶׁר אֶנְאַם בָּהּ לֹא תִיבַשׁ בִּי'. (139)

שִׁיר שְׁלֹשִים וּשְׁלשָׁה

הדוכס אוגולינו דילא גירארדסקא מספר לדאנטי על אכזריותו של רבן־ההגמונים רוג’רי, אשר השליך אותו ואת בניו אל ‘מגדל הרעב’ בפיזה והמיתם ברעב. בעזבם את אוגולינו הולכים הפיטנים לדור התלמיון, בו נענשים הבוגדים בקרוביהם ובאורחיהם. פה הם מוצאים את הנזיר אלבריגו, אשר רצח את אחיו מנפרד, ואת בראנקא ד’אוריה, אשר הזמין את חותנו מיכל זנקי (עי' שיר כ"ב) למשתה ורצח אותו (1290).

מִפַּת הַזַּעֲוָה נָשָׂא אֶת פִּיהוּ (1)

     הַשֵּׂט, וּבְשַׂעֲרוֹת הָרֹאשׁ מָחָהוּ,

     בּוֹ כִרְסְמוּ שִׁנָּיו אֶת הַמַּפְרֶקֶת,

וַיֹּאמֶר: 'הֲתִדְרשׁ כִּי אֲחַדֵּשָׁה (4)

     כְּאֵב נוֹאָשׁ אֲשֶׁר זִכְרוֹ מַקְשִׁיחַ

     אֶת לְבָבִי, בְּטֶרֶם אֲסַפְּרֶנּוּ?

אַךְ אִם הָיֹה יִהְיוּ מִלַּי לְזֶרַע (7)

     מַצְמִיחַ בּוּז לְזֶה בוֹגֵד נָשַׁכְתִּי,

     סַפֵּר וְזוּב דִּמְעָה תִּרְאֵנִי יַחַד.

לֹא אַכִּירְךָ וְלֹא אֵדַע אֵיךְ בָּאתָ (10)

     הֲלֹם לְמַטָּה, אַךְ כְּבֶן פִירֶנְצֵי

     אָכֵן נוֹדַעְתָּ לִי לְקוֹל מִלֶּיךָ. ²⁷¹

הָיִיתִי, דַּע, הַדֻּכָּס אוּגוֹלִינוֹ (13)

     וְזֶה הָיָה רַב־הֶגְמוֹנִים רוּגֵ’רִי;

     עַתָּה אַגִּיד עַל מַה בּוֹ כֹּה דָבַקְתִּי.

כִּי עֵקֶב זִמּוֹתָיו רַבּוֹת הַנֵּכֶל (16)

     בְּבָטְחִי־בוֹ נִתְפַּסְתִּי גַם הָסְגַּרְתִּי

     אַף מַתִּי אַחַר כֵּן, סַפֵּר אֵין צֹרֶךְ;

אַךְ אֶת־אֲשֶׁר לִשְׁמֹעַ לֹא יָכֹלְתָּ, (19)

     לָדַעַת אַכְזְרוּת מוֹתִי מָה רַבָּה,

     שְׁמַע וְתִשְׁפֹּט אִם שִׂנְאָתִי צוֹדֶקֶת.

אֶשְׁנָב קָטָן בְּתוֹךְ חוֹמַת הַכֶּלֶא (22)

     שֶׁבִּגְלָלִי ‘מִגְדַּל רָעָב’ כִּנּוּהוּ,

     וְעוֹד רַבִּים בְּחוֹמוֹתָיו יוּשָׂמוּ,

זֶה פְעָמִים הֶרְאָה לִי אֶת־הַסַּהַר (25)

     בְּטֶרֶם חֲלוֹמִי הָרַע בָּאָנִי

     וּמֵעָלֵי לוֹט הֶעָתִיד בִּלֵּעַ;

וָאֵרֶא זֶה כְּשַׂר וּנְגִיד הַחַיִל (28)

     רוֹדֵף זְאֵב וְגוֹרוֹתָיו לַגֶּבַע,

     אֲשֶׁר מַסְתִּיר אֶת־לֻקָּא מִבְּנֵי פִּיזָה.

וּמוּל פָּנָיו בְּעִקְבוֹתָם הִשְׁלִיחַ (31)

     כְּלָבוֹת קַלּוֹת רָזוֹת חֲנִיכוֹת־צַיִד:

     גְּוַלַנְדִּי וְסִיסְמוֹנְדִּי וְלַנְפְרַנְקִי;

אַחַר מֵרוֹץ קָצָר נִרְאוּ נִלְאִים לִי (34)

     הָאָב וְהַבָּנִים, וּבְחֹד שִׁנַּיִם

     הָאַכְזָרִים אֶת־מָתְנֵיהֶם שִׁסֵּעוּ;

וַיְהִי בַּהֲקִיצִי לִפְנוֹת הַשַּׁחַר (37)

     וָאֶשְׁמַע בִּשְׁנָתָם בָּנַי יִלֵּלוּ,

     אֲשֶׁר הָיוּ אִתִּי, קוֹרְאִים לְלֶחֶם.

לִבְּךָ קָשֶׁה אִם לֹא יִדְאַב עֲדַיִן, (40)

     אִם הֲבִינוֹתָ מַה לִבִּי נִבָּא לִי;

     אִם פֹּה לֹא תֵבְךְּ, עַל מַה תִּבְכֶּה עֵינֶךָ?

הִנֵּה הֵקִיצוּ, וְהָעֵת קָרֵבָה, (43)

     הָעֵת בָּהּ לָנוּ אֶת הַפַּת יַגִּישׁוּ,

     וְעֵקֶב חֲלוֹמוֹ כָּל־אִישׁ תָּמֵהַּ;

וְקוֹל כִּסְגֹר מַנְעוּל נִשְׁמַע מִלְּמַטָּה (46)

     שָׁם בְּמִגְדַּל הַפַּחַד, וּפָנִיתִי

     וּלְלֹא דִבּוּר בִּפְנֵי בָנַי הִבַּטְתִּי

וְלֹא בָכִיתִי: כֵּן קְרָבַי קָפָאוּ; (49)

     בָּכוּ רַק הֵם, וּמַחֲמַדִּי אַנְסֶלְמוֹ

     אָמַר: “אָבִי, מַה לָּךְ, כִּי כֹה תַשְׁגִּיחַ?”

וְדֶמַע לֹא הוֹרַדְתִּי, לֹא עָנִיתִי (52)

     כָּל אוֹתוֹ יוֹם, וְלֹא עַד תֹּם הַלַּיִל,

     עַד שֶׁמֶשׁ קָם חָדָשׁ עֲלֵי הָאָרֶץ.

וַיְהִי כִּי שַׁבְרִירִי הָאוֹר הֵצִיצוּ (55)

     אֶל סֹהַר הָעַצֶּבֶת וְרָאִיתִי

     עַל אַרְבָּעָה פָנִים פָּנַי אָנֹכִי,

אֶת־שְׁתֵּי יָדַי בְּמַכְאוֹבִי נָשַׁכְתִּי; (58)

     וְהֵמָּה, בְּחָשְׁבָם כִּי זֹאת עָשִׂיתִי

     מֵחֵשֶׁק אֹכֶל, מִמְּקוֹמָם קָפָצוּ

בִּקְרֹא: "אָבִינוּ, הֵן יִמְעַט מַדְוֵנוּ, (61)

     מִמֶּנּוּ כִּי תֹאכַל! הֵן הִלְבַּשְׁתָּנוּ

     עוֹר זֶה אֻמְלָל, אַתָּה גַם תַּפְשִׁיטֵהוּ!"

וָאֵרָגַע, פֶּן עַל עָצְבָּם אוֹסִיפָה: (64)

     יוֹם זֶה וְיוֹם מָחָר דּוּמָם יָשַׁבְנוּ!

     הוֹי אֶרֶץ קְשַׁת הַגּוּשׁ, מַה לֹּא נִבְקַעַתְּ?

וַיְהִי לַיּוֹם הָרְבִיעִי כִּי הִגַּעְנוּ, (67)

     בְּנִי גַדּוֹ אֶל רַגְלַי נָפַל שָׁטוּחַ

     בּוֹכֶה: “אָבִי, מַדּוּעַ לֹא תַעְזֹר לִי?”

וָמֵת; וְכִרְאוֹתְךָ אוֹתִי נֶגְדֶּךָ, ²⁷² (70)

     שְׁלשְׁתָּם נְפֹל אֶחָד אֶחָד רָאִיתִי

     בֵּין חֲמִישִׁי לְיוֹם שִׁשִּׁי; אָז קַמְתִּי

וָאֲגַשֵּׁשׁ עִוֵּר, גּוֹהֵר עָלֵימוֹ, (73)

     אַחַר מוֹתָם קוֹרֵא בִשְׁמָם יוֹמָיִם;

     אָז יַד־הַצּוֹם גָּבְרָה עַל יַד־הָעֶצֶב'. ²⁷³

וַיְכַל, וְאֶת־עֵינָיו עִוֵּת הַזַּעַף (76)

     וּבַקָּדְקֹד הַדַּל תָּקַע שִׁנֵּיהוּ,

     שִׁנָּיו בָּעֶצֶם כְּשֵׁן־כֶּלֶב עַזּוּ!

הוֹי פִּיזָה, הוֹי חֶרְפַּת שִׁבְטֵי הָאָרֶץ, (79)

     אַתְּ אֶרֶץ צְבִי, לִצְלִיל הַ’סִי' דוֹבֶרֶת!

     בְּיַעַן לְיַסְּרֵךְ נִרְפִּים שְׁכֵנָיִךְ,

יָמוּטוּ־נָא קַפְּרָרָה וְגוֹרְגּוֹנָה (82)

     וְיִסְתְּמוּ אֶת־אַרְנוֹ בְקָצֵהוּ

     וְיַעַל וְכָל־חַי תּוֹכֵךְ יַטְבִּיעַ!

אִם שָׁם יָצָא לַדֻּכָּס אוּגוֹלִינוֹ (85)

     כִּי הוּא בָגַד, הִסְגִּיר אֶת מִבְצָרַיִךְ,

     מָה אֶת־בָּנָיו עִנִּית בְּכוּר הָעֹנִי?

הֵן גִּיל צָעִיר נִקָּה אֶת־אוּגֻצּ’וֹנֵי, (88)

     הוֹי תֵּבֵּי צְעִירָה, וְאֶת־בְּרִיגָטָה

     וְעוֹד הַשְּׁנַיִם, שֶׁבַּשִּׁיר הִזְכַּרְתִּי!

מִשָּׁם עָבַרְנוּ אֶל מָקוֹם שָׁם קֶרַח (91)

     צָפַד בִּצְבַת־גּוּשׁוֹ עֵדָה אַחֶרֶת,

     וְלֹא כְפוּפִים, כִּי עַל גַּבָּם שָׁכָבוּ.

הַדֶּמַע פֹּה חוֹסֵם בְּעַד הַדֶּמַע, (94)

     וְהַמַּכְאוֹב, בִּמְצֹא מַעְצוֹר בָּעַיִן,

     נָסוֹג לִפְנִים, מַגְבִּיר צוּקַת הַנֶּפֶשׁ;

כִּי הַדְּמָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת תִּקְפֶּאנָה (97)

     וּכְמוֹ אֲפֵר שָׁקוּף הֵן תְּכַסֶּינָה

     מִתַּחַת לַגַּבּוֹת אֶת כּוֹס הָעַיִן.

וְאַף עַל פִּי כְּמוֹ מֵעוֹר יַבֶּלֶת (100)

     נִטַּל מֵעוֹר פָּנַי כָּל חוּשׁ וָרֶגֶשׁ

     בִּפְנֵי הַקֹּר הָעֵז שֶׁאֲפָפַנִי,

בְּכָל זֹאת רוּחַ קַל עוֹבֵר הִרְגַּשְׁתִּי. (103)

     ’רַבִּי', שָׁאַלְתִּי, 'רוּחַ זֶה מֵאָיִן?

     הַאִם כָּל־אֵד שָׁם לֹא יִכְלֶה לְמַטָּה?'

וְהוּא: 'עוֹד רֶגַע לַמָּקוֹם תַּגִּיעַ (106)

     וְתַעֲנֶה עֵינְךָ לָךְ, כִּי תִרְאֶה שָׁם

     אֶת־הַסִּבָּה מִמֶּנָּה בָּא הָרוּחַ'.

וְקוֹל בֵּין אֲסִירֵי קְלִפַּת הַקֶּרַח (109)

     קָרָא: 'הוֹי אַכְזָרִים עַזֵּי הַפֶּשַׁע

     עַד כִּי תַחְתִּית שְׁאוֹל לָכֶם נוֹעָדָה!

הָסִירוּ מֵעֵינַי אֶת־לוֹט הָאֶבֶן (112)

     וּמְעַט יֵקַל מַחְנַק לִבִּי מִמֶּנִּי

     עַד שׁוּב יַקְפִּיא הַקֹּר אֶת־הָעֵינַיִם';

'אִם חֶפְצְךָ כִּי אֶפְדְּךָ, הַגִּידָה (115)

     שִׁמְךָ; וְאִם אֲזַי לֹא אַתִּירֶךָ,

     יָבוֹא עָנְשִׁי בִתְהוֹם הַקֹּר', עָנִיתִי;

וְהוּא הֵשִׁיב: 'אֲנִי פְרַא־אַלְבֶּרִיגוֹ, (118)

     אֲנִי הוּא בֶּן פֵּרוֹת גִּנַּת הָאָוֶן, ²⁷⁴

      וּפֹה אֹכַל פְּרִי־תְאֵנִים נָצַרְתִּי!'

‘אֲהָהּ!’ אָמַרְתִּי לוֹ: ‘הַאִם כְּבָר מַתָּ?’ (121)

     וַיַּעֵן לִי: 'מָה חֹק גּוּפִי לְמַעְלָה

     עֲלֵי הָאָרֶץ, אֵין אִתִּי כָל־דַּעַת;

וְזֶה יִתְרוֹן הַתַּלְמִיּוֹן בַּתֹּפֶת, (124)

     כִּי לְעִתִּים בּוֹ נְשָׁמָה נוֹפֶלֶת

     עַד אַטְרוֹפּוֹס תִּגְזֹר וְתַסִּיעֶנָּה; ²⁷⁵

וּלְבַעֲבוּר תָּחִישׁ בְּיֶתֶר חֵפֶץ (127)

     לִמְחוֹת מֵעַל פָּנַי אֶת נֵד־הַדֶּמַע,

     דַּע לָךְ: אִם נְשָׁמָה תִבְגֹּד כָּמוֹנִי,

כִּי אָז מַהֵר יֻקַּח הַגּוּף מִמֶּנָּה (130)

     בִּידֵי שֵׁד־בַּלָּהוֹת, וְזֶה יָגוּר בּוֹ

     עַד לֹא עָבְרוּ יָמָיו הַחֲרוּצִים לוֹ,

וְהִיא אֱלֵי בְאֵר כָּזֹאת צוֹלֶלֶת; (133)

     אוּלַי נִרְאֶה גַּם זֶה כְּחַי לְמַעְלָה

     אֲשֶׁר צִלּוֹ חוֹרֵף מֵאַחֲרַי פֹּה;

הֵן בּוֹ תַכִּיר, אִם אַךְ עַתָּה יָרַדְתָּ, (136)

     אֶת בְּרַנְקָא ד’אוֹרִיָה, וּכְבָר שָׁלְמוּ לוֹ

     שָׁנִים מִסְפָּר מֵאָז הָסְגַּר בֵּין אֵלֶּה'.

‘אֵין זֹאת’, אָמַרְתִּי לוֹ, 'כִּי רִמִּיתָנִי, (139)

     כִּי בְּרַנְקָא ד’אוֹרִיָה לֹא מֵת עֲדֶנָה:

     אוֹכֵל, שׁוֹתֶה, יָשֵׁן וְלוֹבֵשׁ בֶּגֶד!'

‘בָּרוֹם, לְבוֹר הַחַשְׁטַרְפִּים’, עָנָנִי, (142)

     ’מְקוֹם הַכֹּפֶר הַקָּשֶׁה רוֹתֵחַ,

     עוֹד שָׁמָה מִיכַל זַנְקֵי לֹא הִגִּיעַ

וְזֶה בִּמְקוֹם נַפְשׁוֹ עָזַב לְמַעְלָה (145)

     שֵׁד בְּגוּפוֹ, וְכֵן עָשָׂה קָרוֹב לוֹ

     אֲשֶׁר אִתּוֹ יַחְדָּו מָעַל הַמָּעַל.

אוּלָם עַתָּה שְׁלַח־נָא יָדֶיךָ הֵנָּה, (148)

     גַּל־נָא עֵינֵי!' אוּלָם לֹא גִלִּיתִין לוֹ,

     וַאֲדִיבוּת הָיְתָה, בּוֹ כִּי הֵתַלְתִּי. ²⁷⁶

הוֹי, גֵינוֹבָה, עֵדָה נוֹתֶנֶת עֹרֶף (151)

     לְכָל חֻקָּה וּמְלֵאֲתִי כָל־עֹשֶׁק,

     מַדּוּעַ לֹא כָּלִית מֵעַל הָאָרֶץ!

כִּי עִם הָרַע בְּכָל־אַנְשֵׁי רוֹמַנְיָה (154)

     מָצָאתִי בֶּן־עַמֵּךְ שֶׁעַל מַעְשֵׂהוּ

     כְּבָר נִשְׁמָתוֹ פֹה בַּקּוֹצִיט טוֹבֶלֶת

וּבִבְשָׂרוֹ נִרְאֶה עוֹד חַי בָּאָרֶץ! (157)

שִׁיר שְׁלשִׁים וְאַרְבָּעָה

בדור האחרון תקוע בקרח לוציפר המכתש בשלושת פיותיו את יהודה אישקריות, את ברוטוס וקאסיוס, שהסיתו לרצח יוליוס קיסר. נאחזים בשערות השד יורדים הפיטנים עד מרכז האדמה לעלות משם לאור הכוכבים.

'וֶקְסִלָּא רֶגִיס פְּרוֹדֵיאוּנְט אִינְפֶרְנִי ²⁷⁷ (1)

     לִקְרַאת פָּנֵינוּ! שָׂא עֵינְךָ מִנֶּגֶד

     וּרְאֵה', שָׂח לִי מוֹרִי, ‘אִם תַּכִּירֶנּוּ’.

כִּבְמֶרְחַקִּים, עֵת עַרְפִלִּים יִסָּעוּ (4)

     אוֹ אֶת־שָׁמֵינוּ יַחֲשִׁיךְ הַלַּיִל,

     נִרְאֵית סוֹבֶבֶת טַחֲנָה בָּרוּחַ –

בִּנְיָן דּוֹמֶה פֹּה לַחֲזוֹת דִּמִּיתִי. (7)

     עַל כֵּן מֵאַחֲרֵי מוֹרִי נִסְתַּרְתִּי,

     כִּי צוּר מַחְסֶה אַחֵר שָׁם לֹא מָצָאתִי.

הָיִיתִי – וְאַחַת חֲרֹז עַל אֵלֶּה – (10)

     בִּמְקוֹם שָׁם הַשֵּׂטִים כָּלִיל טֻבָּעוּ,

     וּכְקַשׁ בָּלוּעַ בִּזְכוּכִית נִשְׁקָפוּ.

מֵהֶם שׁוֹכֵב, מֵהֶם זוֹקֵף תָּקוּעַ, (13)

     זֶה עַל הָרֹאשׁ וְזֶה עַל הָרַגְלַיִם,

     וְזֶה כְּקֶשֶׁת רֹאשׁ יָכֹף לָרֶגֶל.

וְכַאֲשֶׁר הִרְחַקְנוּ בְּלֶכְתֵּנוּ (16)

     עַד כִּי הוֹאִיל מוֹרִי לְהַרְאוֹתֵנִי

     הַיְצוּר רַב נוֹי פָּנִים בְּרֵאשִׁית־קֶדֶם, ²⁷⁸

סָג מִלְּפָנַי וְלַעֲמֹד צִוָּנִי, (19)

     קוֹרֵא: 'הִנֵּה זֶה דִיס! פֹּה תִתָּבֵעַ

     לִלְבֹּשׁ שִׁרְיוֹן חָזְקָה וְאֹמֶץ רוּחַ!'

מָה אָז קָפָא לִבִּי וּמַה נִּדְמֵיתִי, (22)

     הוֹ הַקּוֹרֵא, עַל זֹאת אַל תִּשְׁאָלֵנִי.

     וְלֹא אֶכְתֹּב, שֶׁכֵּן יִדַּל כָּל־מֶלֶל.

חַיַּי פָּרְחוּ וּמָוֶת לֹא בָאָנִי! (25)

     צֵא וַחֲשֹׁב, אִם זִיק דֵּעָה נוֹצֵץ בָּךְ,

     אֵיךְ לִי הָיָה, חֲסֵר שְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד.

פֹּה הַשַּׁלִּיט עַל מַמְלְכוּת הָעֹצֶב (28)

     עֲדֵי מָתְנָיו נִשְׁקַף מֵעַל לַקֶּרַח;

     וּכְמוֹ מֵעֲנָקִים אֲנִי קָטֹנְתִּי,

כֵּן עֲנָקִים מֵאֶזְרוֹעוֹ יִקְטָנוּ; (31)

     עַתָּה תָבִין כַּמָּה כֻּלּוֹ גָדֵל הוּא,

     אִם אֵבָרָיו לִזְרוֹעוֹתָיו יַתְאִימוּ.

אִם, כְּשִׁקְצוֹ עַתָּה, יָפָה מִקֶּדֶם (34)

     וְעַפְעַפָּיו הֵרִים נֶגֶד עוֹשֵׂהוּ,

     מַה פֶּלֶא אִם כָּל־רַע נוֹבֵעַ מֶנְהוּ!

הוֹ מַה מְּאֹד תָּמַהְתִּי עֵת הִבַּטְתִּי (37)

     וּשְׁלשׁ פָּנִים בְּמוֹ רֹאשׁוֹ רָאִיתִי:

     מֵהֶם פְּנֵי לְהָבִים אָדְמוּ בַתָּוֶךְ,

וּמֵהַשְּׁתַיִם הַדְּבֵקוֹת בָּאֵלֶּה (40)

     מִזֶּה וְגַם מִזֶּה עַל הַכְּתֵפַיִם

     וּמִתְחַבְּרוֹת בְּגֹבַהּ הַכַּרְבֹּלֶת,

פְּנֵי הַיָּמִין בֵּין הַצָּהֹב לַלֹּבֶן (43)

     וּפְנֵי הַשְּׂמֹאל כְּעוֹר אַנְשֵׁי הָעֵמֶק

     שֶׁאֶל־חֵיקוֹ נוֹפֵל יְאוֹר מִצְרַיִם.

פָּנִים פָּנִים וּמִתַּחְתָּן כְּנָפַיִם, (46)

     יָאוֹת לְעַיִט כְּמוֹתוֹ, יָצָאוּ.

     אֵין צִי אֲשֶׁר כֹּה מִפְרָשָׂיו יִרְחָבוּ!

מֵאֵין נוֹצוֹת, נִדְמוּ כַּנְפֵי הַשֶּׁקֶץ (49)

     לִכְנַף הָעֲטַלֵּף, וּבָן הֵנִיעַ

     עַד הִתְעוֹרֵר שָׁלשׁ רוּחוֹת מִמֶּנּוּ,

וְהֵן אֲשֶׁר אֶת־מֵי קוֹצִיט הִקְפִּיאוּ. (52)

     בְּשֵׁשׁ עֵינַיִם יֵבְךְּ, בְּפִיּוֹת שְׁלשֶׁת

     מוֹרִיד רִירוֹ בָּלוּל בְּדָם וָדֶמַע.

בְּתוֹךְ כָּל־פֶּה כּוֹתֵשׁ בֵּין הַשִּׁנַּיִם, (55)

     כִּכְתשׁ אֶת־הַפִּשְׁתָּה, עַצְמוֹת פּוֹשֵׁעַ

     וְכֵן עִנָּה אֶת־הַשְּׁלשָׁה גַם יַחַד.

לָאֶמְצָעִי נְשִׁיכוֹתָיו כְּאֶפֶס (58)

     בִּפְנֵי הַשִּׁסּוּעִים, כִּי כֵן כָּל־פַּעַם

     מִכְסֵי הָעוֹר מֵעַל גַּבּוֹ הָפְשָׁטוּ.

'הַצֵּל לְמַעְלָה, וְעָצַם מַדְוֵהוּ, (61)

     הוּא יוּדָא אִישְׁקְרִיּוֹת', רַבִּי עָנָנִי;

     ’רֹאשׁוֹ בַפֶּה, רַגְלָיו מַשְׁלִיךְ הַחוּצָה;

וּמִן הַשְּׁנַיִם וְרֹאשָׁם לְמַטָּה (64)

     זֶה הַתָּלוּי בִּשְׁחוֹר הַלֹּעַ – בְּרוּטוּס: ²⁷⁹

     אֵיךְ יִתְפַּתֵּל וְלֹא יָנִיעַ פִּיהוּ!

וְהַשֵּׁנִי, עַב־עֲצָמוֹת, הוּא קַסְיוּס. (67)

     אַךְ שָׁב הַלַּיִל, וְהָעֵת הִגִּיעָה

     מִפֹּה לָצֵאת, כִּי אֶת־הַכֹּל רָאִינוּ'.

כִּרְצוֹן רַבִּי אֶת־צַוָּארוֹ חִבַּקְתִּי, (70)

     וַיִּמְצָא עֵת עֲשׂוֹת וּמְקוֹם הַכֹּשֶׁר,

     וּבְהִפָּרֵשׁ כַּנְפֵי הַיְצוּר דֵּי רֹחַב

וַיֹּאחֶז בַּצְּלָעוֹת עוֹטוֹת הַצֶּמֶר (73)

     וְכֵן מִצְּרוֹר לִצְרוֹר יָרַד לְמַטָּה

     בֵּין עַב־הַפֶּרַע וּקְלִפַּת הַקֶּרַח.

וְכִי עַל עַב כֵּף יְרֵכוֹ עָמַדְנוּ, (76)

     מְקוֹם הַשּׁוֹק הָעֲנָקִית סוֹבֶבֶת,

     הָפַךְ מוֹרִי בְּרֹב עָמָל רֹאשֵׁהוּ

לִמְקוֹם רַגְלָיו, וַיֵּאָחֵז בַּשַּׂעַר (79)

     כְּאִישׁ הַמִּתְאַמֵּץ טַפֵּס אֶל מַעְלָה,

     עַד הֶאֱמַנְתִּי כִּי נָשׁוּב לַתֹּפֶת.

‘בִּי הֵאָחֵז’, נוֹשֵׁם כְּאִישׁ יָגֵעַ, (82)

     קָרָא רַבִּי: 'כִּי בִשְׁלַבִּים כָּאֵלֶּה

     יֵשׁ לֵחָלֵץ מִגַּיְא טָעוּן כָּל־רֶשַׁע'.

וְהוּא יָצָא מֵחֹר אֶחָד בַּסֶּלַע (85)

     וַיּוֹרִידֵנִי עַל קִצּוֹ לָנוּחַ

     וְאָז קָרֵב אֵלַי בִּזְהִירוּת־צַעַד.

נָשָׂאתִי עַיִן וְלִרְאוֹת קִוִּיתִי (88)

     אֶת־לוּצִיפֶר כְּמוֹת שֶׁעֲזַבְתִּיהוּ

     וָאֵרֶא וְהִנֵּה רַגְלָיו לְמַעְלָה! ²⁸⁰

וְכִי לַמַּחֲזֶה אָז נְבוּכוֹתִי, (91)

     יַחְשֹׁב הֲמוֹן הָעָם שֶׁלֹּא יָבִינוּ

     מָה הַנְּקֻדָּה הַהִיא אֲשֶׁר עָבַרְתִּי.

וַיֹּאמֶר הָאַלּוּף: 'קוּם עַל רַגְלֶיךָ! (94)

     הַדֶּרֶךְ רַב וְגַם קָשֶׁה לָלֶכֶת,

     וּכְבָר שְׁמִינִית הַיּוֹם סָבַב הַשֶּׁמֶשׁ'.²⁸¹

לֹא כְאַרְמוֹן הָיָה מְקוֹם עָמְדֵנוּ, (97)

     כִּי כֶלֶא חֲפָרַתּוּ יַד הַטֶּבַע,

     וְדַל אוֹרוֹ וְקַרְקָעוֹ רָעוּעַ.

‘בְּטֶרֶם הִפָּרְדִי מִתְּהוֹם הַשַּׁחַת’, (100)

     אָמַרְתִּי בְּקוּמִי, 'רַבִּי, הוֹאִילָה

     וּבְמֶלֶל פִּיךָ מִמִּשְׁגִּי חַלְּצֵנִי:

אֵיפֹה הַקֶּרַח? וְהַלָּז אֵיכָכָה (103)

     הָפַךְ כֻּלּוֹ? וְאֵיךְ בְּהֶרֶף־עַיִן

     מֵעֶרֶב אֱלֵי בֹקֶר סַב הַשֶּׁמֶשׁ?'

וַיַּעַן לִי: 'עוֹדְךָ בְּדִמְיוֹנֶךָ (106)

     מֵעֵבֶר לַמֶּרְכָּז שָׁם נֶאֱחַזְתִּי

     בִּשְׂעַר הָרֶמֶשׂ הַנּוֹקֵב הָאָרֶץ;

הָיִיתָ שָׁם כָּל־עוֹד יָרוֹד יָרַדְתִּי, (109)

     וּבְהֵהָפְכִי אֶת־הַנְּקֻדָּה עָבַרְתָּ

     שֶׁכָּל־מִשְׁקַל תֵּבֵל נִמְשָׁךְ אֵלֶיהָ;

וְהִנֵּה בָאתָ תַּחַת הָרָקִיעַ ²⁸² (112)

     מוּל זֶה, שֶׁכִּפָּתוֹ עַל יַבַּשְׁתֵּנוּ

     וְתַחַת רוּם שִׂיאוֹ גָּוַע הַגֶּבֶר

שֶׁלֹּא בְחֵטְא נוֹלַד וְחַי בְּקֹדֶשׁ. (115)

     פֹּה עַל עִגּוּל קָטָן עוֹמְדוֹת רַגְלֶיךָ,²⁸³

     הוּא הַמַּקְבִּיל כְּנֶגֶד הָאִשְׁקֹרֶת;

פֹּה בֹקֶר עֵר עֵת שָׁם נוֹטֶה הָעֶרֶב; (118)

     וְהוּא, שֶׁעַל סֻלָּם עוֹרוֹ עָלִינוּ,

     עוֹדוֹ כְּמִשְׁפָּטוֹ מֵאָז תָּקוּעַ.

מֵעֵבֶר זֶה נָפַל מֵרוּם שָׁמַיִם, ²⁸⁴ (121)

     נִגְדַּע לָאָרֶץ, אֲשֶׁר פֹּה רָחָבָה,

     וּמִפַּחְדוֹ בָּרְחָה אֱלֵי שָׁמֵינוּ

בְּהִתְכַּסָּהּ בַּיָּם; וְגַם הָאָרֶץ (124)

     שֶׁפֹּה נִשֵּׂאת, אוּלַי לָנוּס מִמֶּנּוּ

     אָז פֹּה אֶת־הֶחָלָל הָרֵיק הִשְׁאִירָה'.

מָקוֹם יֶשְׁנוֹ לְמַטָּה, וְרָחוֹק הוּא (127)

     מִבַּעַל־זְבוּב כְּעֹמֶק כָּל הַקֶּבֶר;

     לָעַיִן לֹא נִכָּר, כִּי אִם לָאֹזֶן

לְקֶשֶׁב מַיִם הַמְפַכִּים מִנַּחַל, (130)

     יוֹרֵד מִנִּקְרַת־צוּר אוֹתָהּ פִּלֵּס לוֹ

     בְּסִבּוּבֵי דַרְכּוֹ, קַל־הַשִּׁפּוּעַ.

בְּחַגְוֵי־סֵתֶר אֵלֶּה בָּאנוּ שְׁנֵינוּ (133)

     לְמַעַן שׁוּב אֱלֵי עוֹלָם הַזֹּהַר;

     וּבְלִי דְאֹג לְהִנָּפֵשׁ מִיֶּגַע

עָלִינוּ – הוּא רִאשׁוֹן, שֵׁנִי אָנֹכִי – (136)

     עַד כִּי מֵחֹר עָגֹל אֵלַי הֵצִיצוּ

     אוֹתוֹת הַדְרֵי מָרוֹם; מִשָּׁם יָצָאנוּ

וְשַׁבְנוּ לַחֲזוֹת כּוֹכְבֵי רָקִיעַ. ²⁸⁵ (139)

הערות המתרגם

הערה בעניין התמונות שבספר

סַאנְדְּרוֹ בּוֹטִּיצֶ’לִּי (SANDRO BOTTICELLI)

איש פירינצי כדאנטי, מגדולי הציירים האיטלקים בתקופת הריניסאנס (1444 [?] עד 1510) השאיר אחריו מחזור של רישומים המלוים את מאת השירים שב’קומדיה האלוהית'.

ברוב הדפים של אותו מחזור מצויר תוכנו של כל שיר ושיר לפי שיטה שאינה מצויה בימינו: כל רישום מתאר את מקום העלילה שבאותו שיר כולו, עם תחנות שהייתם של וירגיל ודאנטי, ואת כל המוצאות אותם בדרכם. ונמצא ממילא שהשנים הללו מופיעים ברוב הרישומים כמה וכמה פעמים.

ממחזור זה נשארו שמונה רישומים באוסף הואטיקאן ברומי, ושמונים וחמישה באוסף הרישומים הממלכתי בברלין. בתוכם נמצאים עשרים וארבעה רישומים לשלושים וארבעת השירים שב’תופת', וכולם ניתנו בספר זה; אלא שלא ניתנו כל הרישומים בשלמותם על החזרות שבהם, אלא – בכדי למנוע הקטנה מופרזת – הקטע העיקרי שבכל אחד מהם.

הערות וביאורים

אלה המקורות הלאטיניים למיתולוגיה וההיסטוריה הקלאסית שדאנטי השתמש בהן (מלבד וירגיל; עי' הקדמה): (א) אובידיוס (Ovidius, 43 לפסה“נ עד 18 לסה”נ): ה’מיטמורפוזות' המספרות על גלגולי בריות בחומר וצורה; (ב) סטאציוס (Statius, 61–96): האיפוס ‘תיבאיס’ על מלחמת שבעת המלכים בתיבי (עי' הערה לשיר יד, 49 וכו'), ואיפוס שלא נשלם ‘אכיליאיס’, על חיי אכיליס ומלחמת טרויא; (ג) לוקאנוס (Lucanus, 39–65): האפוס שלא נשלם ‘פארסאליה’ על המלחמה בין יוליוס קיסר ופומפיוס אשר נפל בקרב ע“י פארסאליה ביון; (ד) ליביוס (Livius, 59 לפסה“נ–17 לסה”נ): ‘דברי ימי רומי’ מעלות איניאס על אדמת איטליה ועד סוף המאה הא' לפסה”נ. יתכן כי ספוריו הגיעו לידי דאנטי בעקיפין ממקורות אחרים.

נוסח יהודי לאגדת לוציפר

(ע"פ פרקי רבי אליעזר)

התורה והגיהינם נבראו לפני העולם. התורה טענה נגד בריאת האדם שאי אפשר יהיה ‘שלא לבוא לידי חטא’. טענה הארץ כי לא תספיק להוציא אוכל לבני אדם, והמלאכים מיחו גם הם מתוך קנאה שהוא גם הוא כמוהם יקלס את ה‘. קנאתם גברה כשהוא קרא שמות לכל הבריות והם לא יכלו. אמרו: ‘לא נוכל לו אם לא נבוא בעצה עליו שיחטא לפני בוראו!’ והיה סמאל השר הגדול בשמים, וחיות ושרפים משש כנפים וסמאל מי“ב כנפים. יחד עם כתו ולא מצא חכם להרע כנחש, עלה ורכב עליו. אמרה התורה: 'סמאל, עכשיו נברא העולם ועת למרוד במקום? רבש”ע, תשחק לסוס ולרוכבו!’ מטעם סמאל הסית הנחש את חוה ואדם. גזר הקב“ה דין וקילל את הנחש ופקד שיהא מפשיט עורו פעם לשבע שנים, ‘והפיל את סמאל וכתו ממקום קדושתם מן השמים’. אחז סמאל בכנפי מיכאל להורידו, ופלטו הקב”ה מידו, לפיכך נקרא פליט (יחזקאל לג, כא–כב). מהעור שהפשיט הנחש עשה ה' כתנות לאדם וחוה. המלאכים שנפלו ראו בבנות קין ולקחון לנשים, ומהם נולדו הענקים המשלחים את ידם בכל חמס. אמר נוח:' שובו מדרכיכם שלא יבואוכם מי המבול‘. אמרו: ‘אינם מגיעים לצוארינו! ואם מי התהומות יעלו, הלא פרסות רגלינו לסתום התהומות’. ויבוא המבול, וכתונת אדם וחוה היתה עמהם בתיבה, ולקחה חם בן נח והנחילה לנמרוד וכשלבש אותה נפלו כל חיות ועופות לפניו וסברו כי הוא מכח גבורתו. וגבור היה שנאמר: ‘אז החל להיות גבור בארץ’ (ותרגום ‘גבור ציד’: ‘גביר תקיף’). ואחרי המבול השליכו האנשים מלכות שמים מעליהם והמליכו את נמרוד עליהם למלך, ויאמר: ‘הנה נבנה עיר ומגדל גדול בתוכה’ ונקרא נמרוד כי מרד בקב"ה ‘וירד ה’ לראות את העיר אשר בנו בני האדם’. אלא מי? שמא בני חמורים? אלא בני אדם ראשון שכפה את הטובה, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיע טובה ומלטם מן המבול (עיין רש"י בראשית יא, ה).

אין להכריע אם המסורת היהודית קודמת או הנוצרית. בשתיהן השפעות בבליות ופרסיות. היהודית נראית לי יותר הגיונית בהנמקת המרד ובתיאורו מבריאת העולם עד לנמרוד הלובש עור הנחש! הקורא נזכר בפדר"א בכמה מקומות ב’תופת' (הענקים מסביב לחוג האחרון!). אין לומר כי דאנטי שאב ממקורות יהודים שלא הכירם, אם גם יכלו להגיע אליו מפי השמועה, ועיין במיוחד שיר יט, 113/4 וההערה. והלא הוא השתמש גם בידיעות שהגיעו עדיו בדרך הזאת. עיין שיר לא, 6־4: ‘חנית אכיל, לפי שמעי, הכתה כפלים’. ומענין השם ‘סמאל’ מן ‘סומא, עיור’ (עיין י. פין, אוצר, 1904), ונמצא בדברים רבה, סוף פרק יא ‘משה נטל את המקל ופגע בסמאל ועיור את עיניו’. כן בספר חנוך, שם ראש המרד הוא עזאזל: ‘אמר ה’ לרפאל: כסה אותו באפל ואת עיניו לבל יראה אור. ויהי ‘סמאל’ מן ‘סומא’ כמו לילית מן ‘לילה’, כידוע (על הקבלה מענינת זו עוררני ידידי הסופר אשר בילין). בספרות הקאתולית נקרא לוציפר excaecatus, obcaecatus, obscurus ומדובר עליו כעל מסונוור. ואילו יש קשר בין סמאל, סומא, סגינהור, ללוציפר (שמשמעו ‘נושא אור’), או להפך? וצריך עיון. כי למה נהגו באיפימיזם דוקא לגבי עיור ולא לגבי בעל מום אחר? אולי מפני שלא רצו להזכיר את השם סמאל, סומא?