רקע
דנטה אליגיירי
הקומדיה האלוהית: טור הטוהר
איורים מאת: סנדרו בוטיצ'לי
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
שפת מקור: איטלקית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ספרי תרשיש; 1970
טור מבוא 1א.png

 

פתח דבר

כאשר כתבתי את ההקדמה לספר זה, היה עוד בחיים ידידי הנערץ אשר לו הקדשתי את תרגומי. אחרי מותו לא רציתי לשנות את דברי איגרת ההקדשה, והנני שם עתה על שער הספר את נוסח האיגרת בלי שינוי:


לכבוד הפרופסור משה דוד קאסוטו, ירושלים

אדוני היקר,

אחרי הפסק של שבע שנים, הנני מאושר להגיש היום לפניך את תרגומי של Purgatorio.

את השם טור־הטהר קבעתי על פי חרוז אחד מתוך השיר “הד אורים” ליום־טוב ואלואזאן (ונציה, 1616–1690):

מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי הוּא וְטוּר כָּל־טֹהַר,

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת בְּחַדְרֵי זֹהַר.

הנני מקווה להוציא בקרוב גם את Paradiso וכן להשלים את כל הקומדיה האלהית כלה. חובה נעימה היא לי להודות לך גם הפעם על הערותיך ובאוריך לכמה מקומות בספר נעלה זה. ממך למדתי להקפיד על הדייקנות ולשים לב ליפי התיאורים של החוזה הפלורנטיני.

לא אוכל להימנע מלהביע גם פה את הוקרתי למורי ורבי, הבלשן החוקר המהולל קארל יאברג, אשר מפיו למדתי תורה בברן בירת הלויציה.

שלך בנאמנות והוקרה

עמנואל אולסבנגר

ירושלים, בקיץ 1951


תודתי נתונה בזה למר אהרון מירסקי אשר עבר על ההגהות והעיר לי כמה הערות חשובות, ולפרופיסור י. פולוצקי שעזר לי בניקוד החרוזים הארמיים, בשיר עשרים וששה.


 

הקדמה

טוּר־הטֹהר, המתואר בחלק השני של הקומדיה האלהית, נישא כהר על אי בודד בלב הים הרחב המכסה, לפי השקפת ימי־הביניים, את כל חצי כדור הארץ הדרומי. ההר נמצא בקו ישר מול הר ציון הנמצא בלב חצי כדור הארץ הצפוני. דאנטי לקח מהמסורת הקתולית את מושג המצרף, אולם נתן לו מובן אחר וצורתו חדשה. דאנטי קורא לו הר (monte, montagna,) או גבע (poggio). על שיאו משתרע גן העדן התחתון, בו התגוררו אדם וחוה לפני גירושם. בתחתית ההר נמצא המבוא (Anti-purgatorio), בו מחכות נפשות אנשים אשר דחו את חזרתם בתשובה עד יום מותם. הם נחלקים לארבעה סוגים: א. אלה שמתו בזמן היותם מוחרמים מטעם הכנסיה; הם נידונים לשהות במקום הזה שלשים שנה על כל שנה שחיו בחרם, אך רעיהם על אדמות יכולים לקצר זמן זה בתפילותיהם; ב. אלה שדחו את התוודותם עד קץ חייהם בגלל רשלנותם; הם ישהו פה כמספר שנות חייהם, אך גם את מועד שהותם תוכלנה תפילות רעיהם לקצר; ג. אלה שמתו מות אונס אך התוודו ברגע האחרון; זמן שהותם פה ואפשרות קיצוּרו דומים לסוג הקודם; הם נודדים בתחום הנועד להם ושרים את מזמור נ"א בתהילים: ‘חנני אלהים כחסדך’; ד. מלכים ונסיכים אשר דחו את חזרתם בתשובה בגלל עסקיהם; גם מועד שהותם ונסיבותיו דומים לשני הסוגים הקודמים; הם שוהים פה בגיא מלא פרחים ושני מלאכים שומרים עליהם מפני התקפותיו של הנחש הערום האורב להם בלילות.

דאנטי עם וירגיל, אשר יצאו מנדודיהם בתֹפת, מגיעים אל חוף האי הנושא את טור הטֹהר, ומוצאים פה איש זקן אשר כולו אומר כבוד, הוא השומר על האי. הזקן הזה הוא קאטו, אשר נולד באוּטִיקָה בצפון אפריקה, נין לקאטו הצנזור, בשנת 95 לפס"ה. בחייו היה מנאמני פומפיוס במלחמה האזרחית בשנת 49, ונלחם בקרב פארסאליה נגד יוליוס קיסר, וכאשר הלוחמים נכנעו ליוליוס, בחר למות מאשר לנפול בידי יריביו, ואיבד את עצמו לדעת אחרי אשר בילה את ליל חייו האחרון בקריאת הספר פידון, לאפלטון, על הישארות הנפש. בספרו קונוִיוִיוֹ מעלה דאנטי על נס את אומץ רוחו של קאטו ואת אמונתו שהוא נולד לא כדי ליהנות מן החיים אלא להקדישם לטובת הכלל. את הרעיון לשים את קאטו כשומר טור־הטהר אולי שאף דאנטי מוירגיליוס, המזכיר את קאטו לא בטַרטרוּס בין המאבדים את עצמם לדעת (איניאיס, VI, 9–434), כי אם באליסיאום כמחוקק בין צדיקי העולם (שם, VIII, 670).

אחרי המבוא מתחיל עצם טור־הטֹהר, אשר על ספו שומר מלאך עליון. ההר מכיל שבע זירות או מרפסות, שוות ברחבן, אולם הולכות וצרות בהיקפן זו למעלה מזו. המרפסות מחוברות בסולמות תלולים וצרים, אשר שיפועם הולך וקטן ממרפסת אחת לשניה. כל אחת משבע המרפסות מקבילה לאחד משבעת הפשעים העיקריים, ועל המרפסות האלה נטהרות הנשמות מהפגמים המיוחדים להם. יש לציין, כי בטור הטֹהר שוהים לא אנשים אשר בחייהם חטאו חטא במעשה, אלא אלה אשר חטאו בלבם בלבד מבלי לבצע פשע למעשה. הם לא היו חטָאים אלא פגומים ביצרם. המרפסת הראשונה נועדה לגאווה, השניה לקנאה, השלישית לכעס, הרביעית לעצלות, החמישית לקמצנות והשביעית לפזרנות. על סף הסולם, לפני כל אחת מהמרפסות, נצב מלאך השר, זה אחר זה, את פסוקי ‘אשרי’ מתוך משא־ההר של ישו (מתייה: ג–יב), לנחם את העולים להטהר מפגמם.1 ההר נחלק באופן סימטרי לעשרה מדורות, ואלה הם:


  1. המתים בחרם הכנסיה (מבוא)

  2. המאחרים בתשובה (מבוא)

  3. גאווה

  4. קנאה

  5. כעס

  6. עצלנות

  7. קמצנות

  8. פזרנות

  9. תאווה

  10. העדן התחתון.


יש הבדל עקרוני בין אופן נדודיו של דאנטי בתפת ובטור הטֹהר: שם אין הוא אלא מסתכל בעינויי הפושעים, פה הוא משתתף ברוחו בסיגופיהם למען יטהר גם הוא מפגמי נשמתו.

וירגיל מסביר לדנטי את דרכי ההיטהרות (שירים יז–יח). האהבה – הוא אומר – שוכנת בלב כל יצור. אם האדם מכוון אותה למטרה טובה היא נעשית מקור למעשים טובים; ואם כוונתה נשחתת, היא מקור לכל מעשה מגונה. האהבה נשחתת אם היא מוקדשת למטרה רעה, ואז היא מעוררת בנפש האדם גאווה, קנאה וכעס; או שהיא נשחתת מחסרון אומץ לחתור להשגת הטוב, ואז היא מעוררת עצלות ורשלנות; או ביתרון אמץ זה, המעורר קמצנות, זוללות ופזרנות. בשלושה אמצעים הולכת הנשמה ונטהרת מפגמיה: א. בעונש ממשי המחניק את היצר הרע ומעורר את היצר הטוב; ב. בסמלים וציורים המתארים את רע הפגם ואת יפי המידה ההפוכה לפגם זה, ציורים החרותים על אדני המרפסות או על קירות ההר והלקוחים בחלקם מספרי הקודש ובחלקם מהספרות הקלאסית; ג. בתפילה המטהרת את הנפש ומאמצת אותה ברגשי אהבת שמים.

וירגיל לבדו מלווה את דנטי עד למרפסת החמישית, היא מרפסת הפזרנים. שם נלווה אליהם סטאציוס. המשורר הרומאי הזה (61–96) היה מגדולי המשוררים ב’תקופת הכסף' של הספרות הלאטינית. המפורסמות מיצירותיו הן ה’תֶבָאִיס‘, אפוס המתאר את מלחמת תיבי, וה’אֲכִילֶאִיס’, המוקדשת לחיי אֲכִילֶס ולמלחמת טרויה. דאנטי שאב הרבה מתוך היצירות האלה, ביחוד את ידיעותיו המיתולוגיות. דאנטי מתאר את סטאציוס, ללא יסוד היסטורי, כאילו הוא עבר לנצרות תחת השפעת החרוז המפורסם מהאקלוגה הרביעית של וירגיל:

הִנֵּה בָאָה הָעַלְמָה וּתְקוּפַת הַזָּהָב תַּחֲזֹר עוֹד,

יֵרֵד יְלִיד אֵל חָדָשׁ מֵרוּם גָּבְהֵי הַשָּׁמַיִם.

התפקיד הסמלי של סטאציוס ביצירה של דאנטי איננו ברור. יש חושבים, ואולי בצדק, כי לעומת וירגיל, המסמל את השכל האנושי, ולעומת ביאטריקס, המסמלת את הבינה האלהית, בא סטאציוס כעין מתווך בין השניים, כשכל האנושי המואר באור הדת מבלי להזדהות הזדהות שלמה עם עקרונותיה.

מעתה ממשיכים לסוב בהר שלושת המשוררים עד הגיעם לגן העדן התחתון בראש טור־הטהר. אל רָזֵי המקומות האלה לא יחדור עוד השכל האנושי. על כן נגמר פה תפקידו של וירגיל; ואף כי הוא עודנו מלווה זמן מה את וירגיל, מופיעה עתה דמות חדשה, היא מטילדה. לפני זה ראה דאנטי בחזון את דמויותיהן של לאה ושל רחל, הראשונה כסמל החיים המעשיים והשניה כסמל החיים העיוניים. מטילדה באה לסמל את החיים המעשיים לעיני דאנטי הערות, אחר התעוררותו מחזונו. מי היא האשה אשר קמה לעיני דאנטי להיות מעתה מנהלתו בעדן התחתון? יש הרואים בה את הנסיכה מטילדה מטוסקנה (1046–1115), הידידה הנאמנה של האפיפיור גריגור VII, אשר אליו, בארמונה בקאנוסה, בא הקיסר הנריך IV, במסע הכנעתו הידוע; ואחרים רואים בה זכר לאחת משתי הנזירות הגרמניות, מכתילד ממאגדבורג (1212–1299) או מכתילד מהַקְבּוֹרן (1241–1310), שאת השפעת כתביהן חשבו למצוא בכמה מקומות בקומדיה.

בראשונה רואה דאנטי את מטילדה מעבר לנהר ליתי, אשר מימיו זורמים מן הדרום, צפונה בתוך יער, המגן עליהם מפני השמש ומפני הירח. מטילדה הולכת ומאספת פרחים ושרה, ודאנטי מבקש ממנה להתקרב לחוף למען ייטיב לשמוע את קולה. היא מבארת לו את המקור ואת התכונות של שני הנהרות בגן העדן התחתון: ליתי ואֵינוֹאֵי. הראשון משכיח בנשמת הטובל בו כל זכר של חטא ומעשה רע, ובזה נבדלות תכונותיו מאלו של הנהר ליתי המיתולוגי המשכיח את הכל; השני, שאין לו יסוד מיתולוגי והוא יצירתו של דאנטי עצמו, מחיה בזכרון הטובל בו כל מעשה טוב.2

בסוף המסע מופיעה ביאטריקס, ועם בואה אין מקום עוד לשכל האנושי אשר ניהל עד כה את דאנטי, ווירגיל נעלם. אחרי כן מטבילה מטילדה את דאנטי במי ליתי ובמי אינואי, ועתה מרגיש דאנטי את עצמו

זַךְ וְנָכוֹן לִסֹּק כּוֹכְבֵי רָקִיעַ

כלומר לעלות לגן־העדן העליון.

מהופעתה של ביאטריקס ועד סוף הנסיעות בגן העדן העליון ממלא דאנטי את אשר הבטיח לקוראיו בסוף ספרו “החיים החדשים” (Vita nuova): “אם ירצה האלהים וחיי יימשכו עוד שנים אחדות, אקווה להגיד מלים עליה אשר כמותן עדיין לא נאמרו על אודות אשה אחרת”. כן נגמרו הנדודים על טור הטהר ודאנטי מוכן עתה לעלות לתור בין הכוכבים בלווית ביאטריקס בעולם שכולו טוב.

תוכנית המבנה של כל שלושת חלקי הקומדיה נוצרה בסימטריה מפליאה מאז התחיל המשורר לכתוב את שורותיה הראשונות. בשיר הראשון לתפת (112–120), וירגיל אומר לו:

לָכֵן, לְטוֹבָתְךָ, גָּמַרְתִּי אֹמֶר

   כִּי אַחֲרַי תֵּלֵךְ; אֶהְיֶה נָגִיד לָךְ

   וְאֶנְהָגְךָ מִפֹּה לִמְעוֹן הַנֵּצַח.

וְשָׁם תִּשְׁמַע אֶנְקַת כְּאֵב נוֹאֶשֶׁת,

   תִּרְאֶה רוּחוֹת־עֱנוּת מֵאָז מִקֶּדֶם,

   כֻּלָּם אֶל מִשְׁנֵה־מָוֶת יְשַׁוֵּעוּ.

וְעוֹד תִּרְאֶה שָׂשִׂים בְּתוֹךְ הַלַּהַב

   אֱלֵי חֶלְקָם, בּוֹטְחִים כִּי יֵשׁ תּוֹחֶלֶת

   וּבָאוּ עוֹד אֶל עָם רְווּי הָאשֶׁר!

וְאִם תֹּאבֶה עֲלוֹת גַּם עֲדֵי אֵלֶּה, –

   תָּקוּם לָךְ נֶפֶשׁ רְאוּיָה מִמֶּנִּי,

   וּבְהִפָּרְדִי עָלֶיהָ אֶעֶזְבֶךָּ.


הטרצינה השניה בקטע מדברת על התפת, השלישית על טור הטהר והרביעית על העדן.

הנדודים על טור הטהר נמשכו ארבעה ימים: יום אחד במבוא, הוא יום ראשון לפסחא, שני ימים על ההר עצמו, ויום אחד בגן העדן התחתון.

את שעות היום בוחר דאנטי לתאר על פי מצב הכוכבים או על פי גובה השמש על הרקיע.

טור־הטהר מכיל שלושים ושלושה שירים, כמוהו כן העדן והתופת. בתופת בא עוד שיר נוסף כעין הקדמה, וכן מכילה כל הקומדיה מאה שירים.

ככל חלקי הקומדיה, כן גם טור הטהר נגמר במלָה: כוכבי־רקיע (stelle).


 

שִׁיר רִאשׁוֹן

דאנטי עם וירגיל עולים על חוף טור־הטהר מערבה. הנוף מואר על ידי ארבעה כוכבים נהדרים, המסמלים את ארבע המידות היסודיות: בינה, צדק, אומץ רוח ומתינות. המשוררים הולכים צפונה ונפגשים בדמות הנערצה של קאטו, שומר סף ההר. וירגיל עונה, לשאלת השומר, כי שניהם אינם פליטים מן התפת, מסביר לו את מטרת נסיעתם ומבקש ממנו לעזור להם בזכות מַרְצִיָה אשת קאטו. קאטו מצווה על וירגיל לאזור את דאנטי בקני־סוף המסמלים את הענווה ולטהר אותו מכל כתמי התפת למען יהיה זך וראוי לעמוד בפני מלאכי עליון אשר יופיעו בדרכם לשיא הגבע. וירגיל עושה כמצווה עליו; בקטפו קני סוף צומחים מיד חדשים במקום הנקטפים.


עַתָּה יָשֹׁךְ הַגַּל, עָלָיו תַּגְבִּיהַּ (1)

   סִירַת דִּמְיוֹן־רוּחִי אֶת מִפְרָשֶׂיהָ,

   עוֹזֶבֶת יָם כֹּה רַע מֵאַחֲרֶיהָ:

וְעַל מַלְכוּת שְׁנִיָּה עַתָּה אָשִׁירָה, (4)

   בָּהּ נִטְהָרוֹת נִשְׁמוֹת יִלּוֹדֵי־חֶלֶד,

   לַעֲלִיַּת־שָׁמַיִם תִּזַּכֶּינָה. 3

אַךְ פֹּה יִפְרַח שִׁירִי מִלֵּיל הַשַּׁחַת, (7)

   כִּי עַבְדְּכֶן אֲנִי, שָׂרוֹת־שִׁיר־קֹדֶשׁ!

   וּפֹה מְעַט תָּקוּם־נָא קַלְיוֹפֵּאָה

וְתַעַן לְשִׁירִי בִצְלִיל־הַנֹּעַם, (10)

   שֶׁפַּעַם כֹּה יִסַּר עוֹרְבֵי־הַנַּחַל

   עַד מִסְּלִיחָה הִתְיָאֲשׁוּ כֻלָּהַם.

סַפִּיר־מִזְרָח, בְּנֹפֶת זִיו־הַתְּכֵלֶת, (13)

   הוּצַק בְּעַלִּיזוּת עַל פְּנֵי הָרוּחַ,

   זַךְ עַד לָרָם בְּמַסְלוּלֵי־הַשַּׁחַק,

וְאֶל עֵינַי חִדֵּשׁ שִׂמְחָה וָעֹנֶג (16)

   כִּמְעַט יָצָאתִי מֵחַצְרֵי־הַמָּוֶת,

   שֶׁאֶת עֵינַי וְאֶת לִבִּי הֶעְצִיבוּ.

כּוֹכַב־הַנּוֹי, עוֹרֵר רִגְשֵׁי הָאַהַב, 4 (19)

   עִלֵּז אֶת כָּל מֶרְחַב מִזְרַח־רָקִיעַ

   בַּהֲלִיטוֹ אֶת הַדָּגִים לִוּוּהוּ;

יָמִין, לַקֹּטֶב הַשֵּׁנִי, פָּנִיתִי (22)

   וְשָׁם אַרְבַּעַת כּוֹכָבִים רָאִיתִי 5

   שֶׁלֹּא נִרְאוּ בִּלְתִּי לַזּוּג בָּעֵדֶן.

לִשְׁבִיבֵיהֶם שָׂמְחוּ, נִדְמֶה, שָׁמַיִם; (25)

   אוֹי, אֶרֶץ־הַצָּפוֹן, לְשִׁכּוּלַיִךְ,

   עַל כִּי נִמְנַע מִמֵּךְ לָשׁוּר אֶת אֵלֶּה!

וַיְהִי כִּי מִזִּיוָם עֵינֵי נִפְרָדוּ (28)

   וּמְעַט לַקֹּטֶב הַשֵּׁנִי פָּנִיתִי,

   שֶׁכְּבָר הָעֲגָלָה מִשָּׁם חָלָפָה,6

וּדְמוּת זָקֵן בּוֹדֵד אֶצְלִי רָאִיתִי, (31)

   הֲדוּר־פָּנִים, רָאוּי לִיקָר, כָּמוֹהוּ,

   לֹא יְצֻוֶּה הַבֵּן תֵּת לְאָבִיהוּ.

זְקָנוֹ אָרֹךְ, זְרוּק לֹבֶן, וְנִדְמוּ לוֹ (34)

   גַּם תַּלְתַּלֵּי־רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר כִּפְלַיִם

   גָּלְשׁוּ בִּקְוֻצּוֹתָם עֲלֵי חָזֵהוּ.

וּבְתִפְאַרְתָּן אַרְבַּע אוֹרוֹת הַקֹּדֶשׁ (37)

   כֹּה אֶת פָּנָיו בְּקַרְנֵיהֶן הִכְתִּירוּ

   עַד רְאִיתִיו מַזְהִיר כִּבְזִיו־הַשֶּׁמֶשׁ.

"הוֹי מִי אַתֶּם, כִּי נִמְלַטְתֶּם עַד הֵנָּה (40)

   מִכֶּלֶא־עַד נֶגֶד נְהַר־הָאֹפֶל?"

   אָמַר וְהֶדֶר שְׂעָרוֹ הֵנִיעַ:

"מִי נִהַגְכֶם? אוֹ מִי הֵאִיר הַדֶּרֶךְ, (43)

   כִּי יְצָאתֶם מִמַּעְמַקֵּי הַלַּיִל

   הַמַּחֲשִׁיךְ לָעַד אֶת גֵּיא־הַתֹּפֶת?

הֲכִי חֻקֵּי־הַתְּהוֹם לְאַל שֻׁבָּרוּ? (46)

   אוֹ הֲנֶחְתַּם מִשְׁפָּט חָדָשׁ לְמַעְלָה,

   כִּי, נִדּוֹנִים, עַד לִסְלָעַי תָּבוֹאוּ?"

אֲזַי חָפַז מוֹרִי לְהַזְהִירֵנִי (49)

   בְּפִיו, בִּשְׁתֵּי יָדָיו, בְּרִמְזֵי־עַיִן,

   לַשְׁפִּיל עַפְעַף וְעַל בִּרְכַּי לִכְרֹעַ.

וְלוֹ הוֹדִיעַ: "עַל דַּעְתִּי לֹא בָאתִי! (52)

   אִשָּׁה יָרְדָה מֵרוֹם, וּלְחִנּוּנֶיהָ7

   לִהְיוֹת עֶזְרָה לְהֵלֶךְ זֶה יָצָאתִי.

אַךְ נֹכַח חֶפְצְךָ כִּי עוֹד אוֹסִיפָה (55)

   הֵיטֵב בָּאֵר לְךָ אֶת קוֹרוֹתֵינוּ, –

   לֹא יִתָּכֵן חֶפְצִי כִּי יְסָרֵב לָךְ!

קֵץ נְשָׁפָיו טֶרֶם חָזָה הַהֵלֶךְ, (58)

   אַךְ כֹּה בְסִכְלוּתוֹ קָרַב עָדֵיהוּ

   עַד כִּי לַהֲשִׁיבוֹ יָקַר כָּל רֶגַע.

הִנֵּה כְדִבְרֵי־פִּי הֲלֹם שֻׁלַּחְתִּי (61)

   לְהַצִּילוֹ, וְלֹא הָיְתָה עוֹד דֶּרֶךְ

   רַק זֹאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי, בָּהּ לִנְסֹעַ.

הֶרְאֵיתִי לוֹ אֶת כָּל נִשְׁמוֹת הָרֶשַׁע; (64)

   עַתָּה חֶפְצִי אֶת הַנְּשָׁמוֹת לַרְאוֹת לוֹ

   הַנִּטְהָרוֹת בְּשַׁעַר מִשְׁמַרְתֶּךָ!

רַב מִסַּפֵּר אֵיךְ הֲבֵאתִיו עַד הֵנָּה: (67)

   מֵרוֹם יוֹרֵד הַכֹּחַ הָעוֹזְרֵנִי

   לְהַנְהִיגוֹ כִּי יִרְאֲךָ, יַקְשִׁיב לָךְ.

עַתָּה, נָא לְבָרֵךְ בּוֹאוֹ הוֹאִילָה! (70)

   לִקְרַאת הַדְּרוֹר יָצָא יְשַׁחֲרֶנּוּ, –

   עֶרְכּוֹ יוֹקִיר מִי אֶת חַיָּיו הִקְרִיב לוֹ!

אַתָּה תֵדַע, כִּי בִגְלָלוֹ לֹא חַסְתָּ (73)

   לָמוּת בְּאוּטִיקָה, כִּי שָׁם חָלַצְתָּ

   הַלְּבוּשׁ שֶׁכֹּה יַבְרִיק בְּיוֹם־הַשֶּׁפֶט!

וְאֶת חֻקֵּי־הַנֵּצַח לֹא הֵפַרְנוּ, (76)

   כִּי חַי רֵעִי, וּבִי לֹא תֵרְדְּ יַד־מִינוֹס;8

   שִׁבְתִּי בַחוּג, בּוֹ, אֶת עֵינָהּ מַשְׁפֶּלֶת,9

עוֹד תִּתְפַּלֵּל לָךְ מַרְצְיָה תַּמָּתֶךָ, (79)

   הוֹי לֵב קָדוֹשׁ, שֶׁעוֹד “רַעְיָה” תִּקְרָא לָהּ!

   בַּעֲבוּרָהּ אַל תִּמְנַע חֶסֶד מֶנּוּ!

וּרְצֵה בוֹאֵנוּ שֶׁבַע חֲצֵרֶיךָ: (82)

   גַּם אֶעֶטְרֶנָּה נֵזֶר בִּרְכוֹתֶיךָ,

   אִם לֹא תִמְאַס לְהִזָּכֵר בַּשֵּׁפֶל".

"כֹּה בְעֵינַי גָּדַל וְרַב חֵן מַרְצְיָה, (85)

   כָּל עוֹד הָיִיתִי שָׁם", עַתָּה עָנָהוּ,

   "שֶׁכָּל אֲשֶׁר בִּקְשַׁתְנִי לָהּ נָתַתִּי;

עַתָּה, וְהִיא בְעֵבֶר גַּל הַתֹּפֶת, (88)

   לֹא תְנִיעֵנִי עוֹד, לְפִי דִין־צֶדֶק

   אֲשֶׁר נִגְזַר, עֵת כִּי מִשָּׁם יָצָאתִי.

אַךְ אִם בַּת־שַׁחַק תֵּרְדְּ בָּךְ, תַּדְרִיכֶךָ, (91)

   כְּאִמְרָתְךָ, – לְהַחֲלִיק אֵין צֹרֶךְ,

   וְרַב לָךְ אִם בִּשְׁמָהּ תִּדְרשׁ מִמֶּנִּי!

צְעַד, אֵפוֹא, וּרְאֵה אֱזֹר רֵעֶךָ (94)

   בְּסוּף חָלָק, וְאֶת פָּנָיו רְחַץ־נָא

   לְמַעַן תְּכֻבַּסְנָה מִכָּל שֶׁקֶץ;

כִּי הֲלִיכָה לְמַעְלָה לֹא יָאָתָה (97)

   בְּלוֹט־אֵדִים, גַּם קַל, עַל הָעֵינַיִם

   לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׂרִים מִבְּנֵי הָעֵדֶן.

נוֹשֵׂא אִי זֶה בְּשֵׁפֶל הַיַּבֶּשֶׁת, (100)

   סָבִיב לַחוֹף בּוֹ הַגַּלִּים יַכּוּהוּ,

   קְנֵי־סוּף לָרֹב בְּרֹךְ יְוֵן הַגֶּבֶא,

וּמִלְּבַדָּם שָׁם לֹא יִגְדַּל כָּל נֶטַע (103)

   מַקְשֶׁה הַגֶּזַע אוֹ עָלִים מַצְמִיחַ,

   כִּי לֹא יִכַּף לְמִשְׁבְּרֵי הַמַּיִם!

אַחַר בְּדֶרֶךְ זוֹ פֹּה לֹא תָשׁוּבוּ: (106)

   הַשֶּׁמֶשׁ, הָעוֹלֶה עַתָּה, יוֹרֶךָ

   לָסֹב בָּהָר בְּאֹרַח קַל מִמֶּנָּה."

טור שיר א2.png

כֹּה נֶעֱלַם; וְקַמְתִּי דֹם אָנֹכִי (109)

   וְעַל מוֹרֵה־דַרְכִּי כֻּלִּי נִשְׁעַנְתִּי

   וְאֶת עֵינַי אֱלֵי מִצְחוֹ נָשָׂאתִי,

וַיַּעַן: "לֵךְ בְּעִקְבוֹתַי, בֶּן־חֶמֶד! (112)

   נִפְנֶה אָחוֹר, כִּי שָׁם נוֹטָה לָרֶדֶת

   כִּכַּר הָאִי עַד שֵׁפֶל גְּבוּלוֹתֶיהָ!"

נָצַח הַשַּׁחַר צִלְלֵי הַבֹּקֶר (115)

   כִּי נָסוּ מִפָּנָיו, עַד כִּי הִכַּרְתִּי

   מִן הַמֶּרְחָק אֶת רֶטֶט פְּנֵי הַמַּיִם.

עֲלֵי מִישׁוֹר בּוֹדֵד הָלַכְנוּ יַחַד, (118)

   כַּשָּׁב אֶל מַסְלוּלוֹ מֵאָבְדַן־אֹרַח

   וַיַּרְא כִּי אַךְ לַשָּׁוְא נָדַד עַד הֵנָּה.

וַיְהִי כִּי בָאנוּ שָׁם, מְקוֹם בַּשֶּׁמֶשׁ (121)

   נִלְחַם הַטַּל, כִּי הַצְּלָלִים יַאְרִיכוּ

   וְשִׁכְבָתוֹ בַקֹּר לְאַט גּוֹוַעַת –

פָּרַשׂ מוֹרִי אֶת שְׁתֵּי יָדָיו גַּם יַחַד (124)

   וְהִנִּיחָן בְּנַחַת עַל הַדֶּשֶׁא;

   וְאָנֹכִי, שֶׁאֶת חֶפְצוֹ נִחַשְׁתִּי,

נָטִיתִי לְחָיַי מְכֻסּוֹת דֶּמַע (127)

   אֱלֵי יָדָיו, וַיְגַל מְלוֹא הָאֹדֶם

   עַל עוֹר פָּנַי אֲשֶׁר כֻּהָה בַתֹּפֶת,

וֶאֱלֵי חוֹף הַשִּׁמָּמוֹן הִגַּעְנוּ, (130)

   שֶׁלֹּא רָאָה עַל פְּנֵי מֵימָיו אַף פַּעַם

   אָדָם אֲשֶׁר מִשָּׁם יָשׁוּב עֲדֶנָּה.

וּלְפִי רְצוֹן־הַשַּׂר פֹּה אֲזָרַנִי; (133)

   וּרְאֵה הַפֶּלֶא: אַךְ יָדוֹ קָטָפָה

   קָנֶה עָנָו, כֵּן מֵחָדָשׁ לְפֶתַע

עַל מְקוֹמוֹ צָמַח שֵׁנִי כָמוֹהוּ. (136)


 

שִׁיר שֵׁנִי

שעת שקיעת השמש בירושלים וזריחתה בטור־הטהר הנישא בצד השני של כדור הארץ בדיוק מול ירושלים. מלאך השמים מסיע בסירה נפשות מתים שאך זה מתו אל חופי טור־הטהר. הנפשות שרות את המזמור “בצאת ישראל ממצרים” כסמל הגאולה מעבדות רוחנית עלי אדמות לחירות העליונה. כבר עלה השמש במלואו. הנפשות שואלות מפי המשוררים איזו היא הדרך הנוחה לעלות בהר. הן נדהמות לראות שדאנטי עודנו נושם כאיש חי. אחד מהם הוא הזמר קאזלא, ידידו של דאנטי, אשר בימיו חבר מנגינה לשירו: “האהבה בנשמתי דובבת”, שיר תהלה לבינה. שני הידידים מחבקים זה את זה. דאנטי מבאר את סוד הליכתו בעודנו חי בעולם הרוחות, וקאזלא מסביר מדוע עברו חדשים רבים מיום מותו עד אשר הביאוהו על חופי טור־הטהר. לבקשת דאנטי שר קאזלא את שירו הנ"ל. כל העדה נדהמת מיפי המנגינה ועומדת להקשיב לה כאילו שכחו את מטרת בואם אל המקום הזה, עד אשר קאטו גוער בהם ומצווה עליהם למהר לדרכם. כלם מתחילים מיד לרוץ כעדת יונים נבהלת.


וּכְבָר נָגַע הַשֶּׁמֶשׁ עַד לָאֹפֶק, 10 (1)

   זֶה הַנּוֹטֶה קַוּוֹ בַצָּהֳרַיִם

   בְּרוּם שִׂיאוֹ מֵעַל יְרוּשָׁלַיִם;

אוּלָם הַלַּיִל, הַסּוֹבֵב מִנֶּגֶד, (4)

   עָלָה מִמֵּי הַגַּנְגֶּס בַּמֹּאזְנַיִם

   שֶׁמִּיָּדָיו לְעֵת תָּקְפּוֹ יָמוּטוּ;

עֲדֵי כִי הֶדֶר לְחָיֵי־הַשַּׁחַק, (7)

   בִּמְקוֹם עָמְדִי, מֵאֹדֶם וּמִלֹּבֶן

   הָפְכוּ, מֵרֹב בַּגְרוּת, זְהֻבֵּי־וֶרֶד.

וְעוֹד עַל חוֹף הַיָּם הַהוּא עָמַדְנוּ, (10)

   כְּמוֹ אָדָם הוֹגֶה לָבוֹר לוֹ דֶרֶךְ,

   גּוּפוֹ עוֹמֵד וּכְבָר נַפְשׁוֹ צוֹעֶדֶת, –

וּכְצֵאת כּוֹכָב מַאְדִּים לִפְנוֹת הַבֹּקֶר, (13)

   עֲטוּף־אֵדִים, מַזְהִיר כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת

   בִּפְאַת מִזְרָח עַל פְּנֵי גַלֵּי הַמַּיִם,

כֵּן לִי נִרְאָה, – עוֹד לִרְאוֹתוֹ אֶזְכֶּה־נָא! – 11 (16)

   עַל פְּנֵי הַיָּם אוֹר נְהָרָה נִמְהֶרֶת,

   לֹא יְשֹׁעַר מָעוֹף אֲשֶׁר יִשְׁוֶה לָהּ;

אַחַר מְעַט מֶנְהוּ עֵינַי הִפְנֵיתִי (19)

   לִשְׁאֹל אֶת פִּי־רַבִּי, עוֹד רְאִיתִיהוּ

   וְהוּא גָּדַל וּבְיֶתֶר אוֹר הִגִּיהַּ.

רָאִיתִי וּמִשְּׁנֵי צִדָּיו הִגִּיחַ (22)

   כְּמַעֲשֵׂה־לִבְנָה וּמִתַּחְתֶּיהָ

   אַט־אַט יָצָא אַחֵר לָבָן כָּמוֹהָ.

וְלֹא פָתַח מוֹרִי עַד כֹּה אֶת פִּיהוּ (25)

   עַד הַכְּנָפַיִם הַלְּבָנוֹת הוֹפִיעוּ,

   וּבְהַכִּירוֹ אֶת הַחוֹבֵל לָבֶטַח

קָרָא: "אוּץ, אוּץ לִכְרֹעַ עַל בִּרְכֶּיךָ! (28)

   הִנֵּה מַלְאַךְ־שַׁדַּי! פְּרֹשׂ אֶת כַּפֶּיךָ!

   שָׂרִים כָּאֵלֶּה תֶּרֶב שׁוּר מֵעָתָּה.

רְאֵה, יָבוּז לִכְלִי־אֱנוֹשׁ: לֹא קֶלַע (31)

   וְלֹא מָשׁוֹט לוֹ, כִּי כְנָפָיו תַּסְפֵּקְנָה

   לוֹ בֵין חוֹפִים, כֹּה זֶה מִזֶּה רָחָקוּ!

רְאֵהוּ, כִּי פֵרְשָׂן אֶל־מוּל רָקִיעַ, (34)

   חוֹתֵר הָרוּחַ בְּכַנְפֵי־הַנֵּצַח,

   שֶׁלֹּא כִשְׂעַר יַלְדֵי־תְמוּתָה תִּשֹּׁרְנָה!"

כִּקְרֹב הַנֶּשֶׁר הָעֶלְיוֹן אֵלֵינוּ,12 (37)

   כֵּן תָּאֳרוֹ הִבְהִיר בְּיֶתֶר זֹהַר,

   עַד לֹא סָבְלוּ עֵינַי עוֹד לִסְתַּכֵּל בּוֹ,

וְהִשְׁפַּלְתִּין; וְהוּא לַחוֹף הֵנִיעַ (40)

   סִירָה כֹּה מְהִירָה וְקַלַּת־נֵטֶל

   שֶׁלֹּא שָׁקְעוּ תַחְתֶּיהָ פְּנֵי־הַמַּיִם.

בְּיַרְכְּתֶיהָ קָם שַׁיָּט־הַשַּׁחַק (43)

   וּמִמִּצְחוֹ בִּרְכַּת־שַׁדַּי קוֹרֶנֶת,

   וּלְמַעְלָה מִמֵּאָה רוּחוֹת יָשְׁבוּ בָהּ.

וְשִׁיר “בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם”13 (46)

   בְּמַקְהֵלָה זִמְּרוּ כֻּלָּהַם יַחַד;

   וְכַכָּתוּב אֶת הַמִּזְמוֹר הִשְׁלִימוּ.

אֲזַי בֵּרְכָם בִּקְדֻשַּׁת אוֹת הַצֶּלֶב, (49)

   וְאֶל הַחוֹף צָנְחוּ כֻּלָּם לְפֶתַע,

   וּכְמוֹת שֶׁבָּא כֵּן חָשׁ לָשׁוּב הַגֶּבֶר.

עֲדַת הַנִּשְׁאָרִים עָמְדָה נִדְהֶמֶת (52)

   פֹּה בַּמָּקוֹם הַזָּר, תּוֹהָה סְבִיבֶיהָ

   כִּסְקֹר אָדָם מַרְאֶה חָדָשׁ מַתְמִיהַּ.

מִכָּל פֵּאָה רָב אֶת יוֹמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ (55)

   שֶׁבְּחִצָּיו הַמַּבְרִיקִים הִבְרִיחַ

   קַרְנֵי־הַגְּדִי מֵאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם.14

אָז כָּל בְּנֵי הָעֵדָה הֵרִימוּ מֵצַח (58)

   מוּלֵנוּ וְאָמְרוּ: "אִם תַּכִּירוּהוּ,

   הַרְאוּנוּ־נָא אֶת הַנָּתִיב הָהָרָה!"

וְסָח וִירְגִּיל: "אַל־נָא תִטְעוּ בַדַּעַת (61)

   כִּי לָנוּ נְהִירִים שְׁבִילֵי הַגֶּבַע;

   הֲלֹא זָרִים פֹּה כְּמוֹכֶם כָּמוֹנוּ:

עַתָּה, כְּרֶגַע לִפְנֵיכֶם, הִגַּעְנוּ (64)

   בִּשְׁבִיל כֹּה רַע וָמַר, עַד כִּי מֵעָתָּה

   פֹּה לַעֲלוֹת נַחְשֹׁב לְשַׁעֲשׁוּעַ!"

וַיְהִי כִי הָרוּחוֹת רָאוּ בִי נֶשֶׁם, (67)

   תָּמְהוּ לָבִין כִּי בַחַיִּים עוֹדֶנִּי,

   וַיִּתְפַּלְּאוּ וּפְנֵי כֻלָּם הֶחְוִירוּ.

וּכְמוֹ, בִשְׂאֵת הָרָץ עֲלֵה הַזַּיִת, 15 (70)

   יִזְרֹם עַם רַב הַחֲדָשׁוֹת לִשְׁמֹעַ,

   אַף לֹא נִזְהָר לִדְחֹף אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, –

כֵּן מֵהַבִּיט אֱלֵי פָנַי לֹא סָרוּ (73)

   אֵל הַנְּשָׁמוֹת, כֻּלָּן בְּרוּכוֹת־תּוֹחֶלֶת,

   וּכְמוֹ לֶכְתָּן לְהִזַּכּוֹת שָׁכָחוּ.

אֶחָד מֵהֶם רוּץ לִקְרָאתִי רָאִיתִי (76)

   וּבְאַהֲבָה כֹּה נִלְהָבָה חִבְּקַנִי,

   שֶׁהֱנִיעַנִי לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ.

הוֹי דְמוּיוֹת־רִיק מִלְּבַד לִרְאוּת־הָעַיִן: (79)

   שְׁלשָׁה מֹנִים זְרוֹעֵי גַבּוֹ הִקִּיפוּ

   וְאֶל חָזִי חָזְרוּ רֵיקָם כָּל פַּעַם!

אֵין זֹאת כִּי גּוֹן הַתִּמָּהוֹן כִּסַּנִי: (82)

   עַל כֵּן צִחֵק וְסָג אָחוֹר הַגֶּבֶר

   וּבְעִקְּבוֹתָיו לִקְרַאת פָּנָיו צָעַדְתִּי.

בְּקוֹל עָרֵב לְהֵעָצֵר צִוַּנִי; (85)

   אָז אֶת הָאִישׁ הִכַּרְתִּי וּבִקַּשְׁתִּי,

   כִּי רֶגַע יַעֲמֹד עִמִּי לָשִׂיחַ.

עָנָה: "כְּרֹב אַהֲבָתִי אוֹתָכָה (88)

   בְּגוּף בֶּן־מָוֶת, כֵּן פָּדוּי אֶרְצֶה בָךְ,

   וְאֶעֱמֹד; אַךְ לָמָּה בָאתָ אָתָּה?"

"רֵעִי קָזֶלָּא! רַק לָשׁוּב עַד הֵנָּה16 (91)

   שֵׁנִית, נַדְתִּי בְדֶרֶךְ זוֹ; אַךְ לָמָּה"

   סַחְתִּי, “כֹּה מוֹעַדְךָ נִדְחָה?” "כָּל עָוֶל

לִי לֹא אֻנָּה", אָמַר, "אִם הַקּוֹבֵעַ, (94)

   כְּפִי חֶפְצוֹ, אֶת מִי מָתַי לָקַחַת,17

   מֵאֵן לְהַסִּיעֵנִי מִדֵּי פַעַם;

כִּי רְצוֹנוֹ מִמְּקוֹר רְצוֹן־הַצֶּדֶק: (97)

   אָמְנָם, זֶה שְׁלשֶׁת חֳדָשִׁים יַסִּיעַ

   בְּשִׁוְיוֹן־לֵב כָּל הָרוֹצִים לָגֶשֶׁת.

וְכֵן אֲנִי, עֵת מוּל הַחוֹף פָּנִיתִי, (100)

   עָלָיו הַטִּבֶּר יֵשְׁתְּ מִמֵּי הַמֶּלַח, 18

   בְּחֶסֶד רַב בְּמוֹ יָדָיו אֻסַּפְתִּי

שָׁם אֶל אֲשֶׁר עַתָּה כְּנָפָיו הִמְרִיאוּ, (103)

   כִּי מִתָּמִיד שָׁם תְּאֻסַּף כָּל נֶפֶשׁ

   אֲשֶׁר בַּאֲכֵירוֹן אֵינָהּ שׁוֹקַעַת." 19

טור שיר ב3.png

וּפִי: "אִם חֹק חָדָשׁ אֵינוֹ מַשְׁכִּיחַ (106)

   בְּךָ שִׁיר הַדּוֹדִים אוֹ קוֹל הַזֶּמֶר,

   אֲשֶׁר תָּמִיד כָּל חֲשָׁקַי הִשְׂבִּיעַ, –

הוֹאֵל־נָא אַף עַתָּה לְשַׁעֲשֵׁעַ (109)

   נַפְשִׁי, שֶׁעִם גּוּפָהּ הֲלֹם הִגִּיעָה,

   כֹּה עֲיֵפָה מִסֵּבֶל נַפְתּוּלֶיהָ!"

“הָאַהֲבָה בְנִשְׁמָתִי דוֹבֶבֶת” (112)

   פָּתַח בְּקוֹל עָרֵב, בְּלַחַן־נֹפֶת,

   וּנְעִימוֹתָיו בִּי עַד הַיּוֹם תִּצַּלְנָה.

אֲנִי, מוֹרִי וְכָל הָעָם גַּם־יַחַד, (115)

   אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ, רָוִינוּ נַחַת

   וּכְאִלּוּ כָּל דָּבָר אַחֵר נָשִׁינוּ.

נִצַּבְנוּ דֹם וּלְזִמְרָתוֹ הִקְשַׁבְנוּ (118)

   עַד הַזָּקֵן הָרָם צָעַק בְּרֹגֶז:

   "מַה זֹּאת, רוּחוֹת נִרְפִּים, כִּי תַעֲמֹדוּ?

מַה זֹּאת כִּי תִּתְרַשְּׁלוּ וְתִתְמַהְמָהוּ? (121)

   הָהָרָה רוּץ! וְכִבַּסְתֶּם הַגֶּלֶד,

   מַפְרִיד בֵּין רְאוּתְכֶם וּבֵין אֱלוֹהַּ!"

עֵת תִּתְאַסֵּף לִלְקֹט דָּגָן אוֹ לֶקֶשׁ (124)

   עֲדַת יוֹנִים עַל הַמִּרְעֶה, תִּשְׁקֹטְנָה

   וְלֹא אֶת יֵצֶר שַׁחֲצָן תַּרְאֶינָה;

וְאַךְ יָרְאֶה דָבָר מַפְחִיד לְפֶתַע (127)

   כֵּן חִישׁ תִּזְנַחְנָה יַחַד אֶת הָאֹכֶל,

   כִּי חֲרָדָה רַבָּה מִזֹּאת תַּרְגֵּשְׁנָה:

כֵּן פֹּה הָחֶבֶר הֶחָדָשׁ הִזְנִיחַ (130)

   אֶת קוֹל הַזֶּמֶר וּמִהַר לַגֶּבַע

   כָּרָץ וְלֹא יֵדַע לְאָן יַגִּיעַ;

אַף לֹא אֵחַרְנוּ לֵחָפֵז כָּהֵמָּה. (133)


 

שִׁיר שְׁלִישִׁי

דאנטי מתעורר ממבוכתו ווירגיל ממוסר כליותיו על אשר הזניח לרגע קט את תפקידו בעמדו להקשיב לשירת קאזלא. השמש מאירה מאחריהם; דאנטי רואה את צלו ולא רואה את צלו של וירגיל, כי דמויות המתים אינן מטילות צל. וירגיל מבאר לו את הסוד הזה: עברו תשע שעות מאז עלתה השמש במקום בו נקבר גופו של וירגיל שבזמנו הטיל צל. שני המשוררים רואים עדת דמויות הצועדות לאיטן לקראתם מן הדרום. שניהם הולכים עתה לקראת הדמויות בכיוון הפוך לנגזר על מסובבי ההר, ובזאת מעוררים הם תמהון בלב הדמויות, הן נפשות האנשים אשר מתו מוחרמים מטעם הכנסיה ועל כן נידונו לשהות מחוץ לטור הטהר שלושים שנה על כל שנה שחיו בחרם; כולם נדהמים לראות את צלו של דאנטי ושומעים הסבר לכך מפי וירגיל. עתה שני המשוררים שבים ללכת בכיוון אחד עם הדמויות. אחד מהם, המלך מנפרד (1231–1266) אשר נפל במלחמת בֶּנֶוֶנטו מספר לדאנטי את פרטי מותו ואת הנקמה אשר ההגמון מקוֹזֶנְצָה והאפיפיור קלמנס נקמו גם בגופו המת. הוא מבאר את כח החרם של הכנסיה ומבקש מדאנטי לדרוש מבתו הנסיכה קונסטנצה שתתפלל לעלית נשמתו, כי תפילות האנשים הזכים מקצרות את זמן הנדודים של הנידונים לסוב את טור־הטהר.


וְאַף כִּי חֶרְדָתָם פִּזְּרָה לְפֶתַע (1)

   עַל פְּנֵי הַגַּיְא אֶת הַפּוֹנִים הָהָרָה,

   אֲשֶׁר עָלָיו הַצֶּדֶק יִבְחָנֵנוּ, –

אֲנִי בַּיְדִיד הַנֶּאֱמָן דָּבַקְתִּי; (4)

   וְאֵיךְ מִבַּלְעָדָיו בָּדָד אָרוּצָה?

   מִי עַד פִּסְגַּת הָהָר יְנַהֲגֵנִי? 20

גַּם לְבָבוֹ, נִדְמָה לִי, נְקָפָהוּ; (7)

   הוֹי נֹחַם לֵב אָצִיל, נֶאְדָּר בַּטֹּהַר!

   שְׁגָגָה קַלָּה אֵיכָה תִכְבַּד עָלֶיךָ!

וְכַאֲשֶׁר חָדְלוּ רַגְלָיו מִפַּחַז, (10)

   זֶה הַנּוֹטֵל כְּבוֹד־הֶדֶר מִכָּל צַעַד,

   רוּחִי, אֲשֶׁר עַד הֵנָּה צֻמְצְמָה בִי,

בַּחֲשָׁקִים הִרְחִיבָה אֶת גְּבוּלֶיהָ (13)

   וְהִפְנְתָה עֵינַי מוּל רֹאשׁ הָרֶכֶס,

   מִכָּל הָרִים נִשָּׂא בַיָּם שָׁמַיְמָה.

אָדְמָה בָאֵשׁ הַשֶּׁמֶשׁ אַחֲרֵינוּ, (16)

   וּמִלְּפָנַי נִכְתַּם אוֹרָהּ כַּתֹּאַר,

   שֶׁבִּי מָצָא מִשְׁעֶנֶת אוֹר קַרְנֶיהָ.

סָבִיב הִבַּטְתִּי אֶל צִדַּי בְּפַחַד, (19)

   פֶּן פֹּה עָזוּב נִשְׁאַרְתִּי, כִּי רָאִיתִי21

   לִפְנֵי גוּפִי בִּלְבָד צִלָּה בָּאָרֶץ.22

וַיִּסְתּוֹבֵב צוּרִי כֻלּוֹ וַיַּעַן: (22)

   "מָה עוֹד תָּגוּר? הֲכִי לֹא תַאֲמִינָה

   כִּי עַל צִדְּךָ אֲנִי וְכִי אַנְחֶךָּ?

כְּבָר עֶרֶב רַד בִּמְּקוֹם הוּשַׂם בַּקֶּבֶר 23 (25)

   גּוּפִי, בּוֹ שַׁתִּי צֵל; עַתָּה יָנוּחַ

   בְּנַפּוֹלִי, נָטוּל מִבְּרוּנְדִּיסִיּוּם.

וְאִם עַתָּה צֵל לֹא יִפֹּל מִמֶּנִּי, – (28)

   לֹא רַב הַפֶּלֶא מִפִּלְאֵי שָׁמַיִם,24

   בָּם לֹא יַחְסֹם רָקִיעַ אוֹר מִשְׁנֵהוּ.

לִסְבֹּל כְּאֵב, אוֹ חֹם, אוֹ צִנַּת־קֶרַח (31)

   הִכְשִׁירָה הַגְּבוּרָה גּוּפִים כָּמוֹנוּ,25

   וְלֹא רָצְתָה גַּלּוֹת רָזֶיהָ לָנוּ.

אֱוִיל כָּל הַקּוֹוֶה כִּי בְשִׂכְלֵנוּ (34)

   נוּכַל חֲקֹר אֵין־סוֹף הַסּוֹד, בּוֹ יַחַד

   מַהוּת אַחַת בִּשְׁלשׁ פָּנִים שׁוֹכֶנֶת.

רַב לָךְ, אֱנוֹשׁ, אֶת “בַּעֲלִיל” לָדַעַת, 26 (37)

   כִּי, לוּ רָזֵי הַכֹּל לִרְאוֹת יָכֹלְתָּ, –

   לֹא הָיָה צֹרֶךְ כִּי תֵלֵד מַרִיָּה! 27

וּכְבָר רַבִּים צְמֵאִים לַשָּׁוְא רָאִיתָ (40)

   אֲשֶׁר הֲלֹא יָכְלוּ חִשְׁקָם לַשְׂבִּיעַ,

   וְהוּא לָעַד נִתַּן לָהֶם לְסֵבֶל:

עַל אַפְּלָטוֹן דִּבַּרְתִּי וַאֲרִיסְטוֹ (43)

   וְעוֹד רַבִּים"; וְאָז הִשְׁפִּיל עֵינַיִם

   וַיֵּאָלֵם, שׁוֹהֶה בִמְבוּכַת־רוּחַ.

בֵּין כֹּה וָכֹה עַד סַף הָהָר הִגַּעְנוּ, (46)

   וּמִלְּפָנֵינוּ כֹה זָקַף הַסֶּלַע,

   עַד כִּי לַשָּׁוְא פֹּה תְזָרֵז הָרֶגֶל.

בֵּין לֶרִיצִ’י וְטוּרְבִּיָּה כָּל אֹרַח28 (49)

   שׁוֹמֵם, בּוֹדֵד, לְעֻמַּת זֶה אֵינֶנּוּ

   כִּי אִם סֻלָּם נָאֶה וּרְחַב־יָדַיִם.

“מִי פֹה יוֹדֵעַ אֵי תִישַׁר הַצֶּלַע”, (52)

   אָמַר מוֹרִי אַחַר עָצְרוֹ הַצַּעַד,

   “בּוֹ יַעַל הַהוֹלֵךְ לְלֹא כְנָפַיִם?”

וְעֵת הִשְׁפִּיל וִירְגִּיל פָּנָיו לָאָרֶץ, (55)

   דּוֹרֵשׁ וּמִתְבּוֹנֵן בְּטִיב הַדֶּרֶךְ, –

   עֵינַי נָשָׂאתִי אֶל סְבִיבוֹת הַגֶּבַע,

וּמִשְּׂמֹאלִי עֲדַת רוּחוֹת הוֹפִיעָה, (58)

   וְלִקְרָאתֵנוּ רַגְלֵיהֶם הֵנִיעוּ,

   וְלֹא נִכַּר: כֹּה הִתְרַפּוּ לָגֶשֶׁת.

טור שיר ג4.png

“מוֹרִי”, אָמַרְתִּי, "שָׂא־נָא מַבָּטֶיךָ. (61)

   הִנֵּה שָׁם אִישׁ אֲשֶׁר עֵצָה יוֹרֵנוּ,

   אִם בְּלִבְּךָ בִלְבָד לֹא תִמְצָאֶנָּה".

הִבִּיט בָּהֶם, וּמִתְעַלֵּז עָנַנִי: (64)

   "לְשָׁם נַקְדִּים, כִּי הֵם יָאֵטּוּ־לֶכֶת,

   וּסְעַד אַתָּה אֶת תִּקְוָתְךָ, בֶּן־חֶמֶד!"

עוֹד מֵאִתָּנוּ הַנְּשָׁמוֹת רָחָקוּ (67)

   (וּכְבָר, אַגִּיד, קִדַּמְנוּ אֶלֶף צַעַד),

   כִּמְטַחְוֵי־אֶבֶן מִמַּרְחִיק לִקְלֹעַ,

וְלִסְלָעִים רָמִים בִּקְשִׁי־הָרֶכֶס (70)

   כֻּלָּם דְּחוּסִים עָמְדוּ וְלֹא יָזוּזוּ,

   כַּהֵלֶךְ הָעוֹמֵד פִּתְאֹם תָּמֵהַּ.

“הוֹי נְשָׁמוֹת, כְּבָר נִבְחָרוֹת לָאֹשֶׁר!” 29 (73)

   פָּתַח וִירְגִּיל: "בְּשֵׁם שַׁלְוַת־הַנֶּפֶשׁ,

   אֲשֶׁר אֵדַע כִּי לָהּ כֻּלְּכֶן תּוֹחֵלְנָה:

אִמְרוּ, אֵי יֵט הָהָר וְנַעֲלֶה בוֹ (76)

   בְּיֶתֶר מְהִירוּת? כִּי מַרְבֶּה דַעַת

   מַרְבֶּה לִשְׂנֹא כָל אִבּוּד־זְמַן לְתֹהוּ".

כְּצֵאת מֵהַמִּכְלָה שֵׂיוֹת־הָעֵדֶר, (79)

   שֶׂה לְנַפְשׁוֹ, אוֹ זוּג, אוֹ יַחַד שְׁלשֶׁת,

   וְקָם יִתְרָן רוֹעֵד, יֵט פֶּה וָעַיִן,

וּכְנוֹעַ הָרִאשׁוֹן כֻּלָּם יָנוּעוּ, (82)

   וּבְהֵעָצְרוֹ – בּוֹ יִדְבְּקוּ כֻּלָּהַם,

   תַּמִּים, שְׁלֵוִים, וְלֹא יֵדְעוּ מַדּוּעַ, –

כֵּן פֹּה, בְּהִתְקָרְבוֹ אֵלַי, רָאִיתִי (85)

   אֶת רֹאשׁ עֲדַת הַמְבֹרָכִים בָּאֹשֶׁר,

   עֲנַו־פָּנִים וְנָע בְּצַעַד־הֶדֶר.

וַיְהִי כִרְאוֹת הָרִאשׁוֹנִים אוֹר שֶׁמֶשׁ (88)

   נִכְתָּם לִימִין גּוּפִי עֲלֵי הַדֶּשֶׁא

   כֹּה, שֶׁצִּלִּי נוֹפֵל מִנִּי לַסֶּלַע, –

עָמְדוּ תוֹהִים וּמְעַט אָחוֹר צָעָדוּ, (91)

   וַיַּעַמְדוּ אַף רֵעֵיהֶם כָּהֵמָּה,

   וּבְלִי לָדַעַת לָמָּה, נֶעֱצָרוּ.

"גַּם טֶרֶם תִּשְׁאֲלוּ, אֶתְכֶם אוֹדִיעַ (94)

   כִּי גוּף אִישׁ חַי הַגּוּף אֲשֶׁר תִּרְאוּהוּ,

   עַל כֵּן נִבְקַע אוֹר שֶׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ.

אַל תִּתְמְהוּ לָזֹאת, אַךְ הַאֲמִינוּ (97)

   כִּי לֹא בְלִי סִיּוּעַ מִשָּׁמַיִם

   עֲלוֹת בְּסֶלַע זֶה שׁוֹחֵר הַגֶּבֶר".

כֹּה סָח מוֹרִי, וְהֵם, גְּאוּלֵי־חֶסֶד: (100)

   “חִזְרוּ, אֵפוֹא, פְּנוּ לֶכֶת לְפָנֵינוּ”,

   אָמְרוּ, וּבְגַב יָדָם רָמְזוּ אֵלֵינוּ.

“וּתְהִי אֲשֶׁר תִּהְיֶה”, אֶחָד אָמַר לִי: (103)

   "נָא, כֹּה בְלֶכְתְּךָ, הַפְנֵה פָנֶיךָ!

   חֲשֹׁב, אִם פַּעַם שָׁם לֹא רְאִיתַנִי".

וּבוֹ עֵינִי נָתַתִּי, וְרָאִיתִי (106)

   כִּי הוּא צָהֹב, יָפֶה, אֲצִיל־הַתֹּאַר,

   אוּלָם עַפְעַף אֶחָד נִפְגַּם בְּמַחַץ.

אַחַר הִצְנַעְתִּי אֹמֶר, כִּי אַף פַּעַם (109)

   לֹא רְאִיתִיו, אָמַר: “עַתָּה הַבִּיטָה!”

   וּפֶצַע לִי הֶרְאָה מֵעַל חָזֵהוּ;

אָז מְחַיֵּךְ, הוֹסִיף: "מַנְפְרֶד הִנֵּנִי,30 (112)

   וְנֶכֶד לַגְּבִירָה, מַלְכָּה קוֹנְסְטַנְצָה;

   וְעֵת תָּשׁוּב, נָא אֶל בִּתִּי תֵּלֵךְ־נָא,

אֶל הַיָּפָה, אֵם לְנוֹשֵׂא־הַכֶּתֶר, (115)

   גְּאוֹן סִיצִילִיָּה וַאֲרָגוֹנָה,

   וּמְסֹר לָהּ הָאֱמֶת, אִם שָׁם סִלְּפוּהָ.

כִּנְקֹב חִצֵּי הַמָּוֶת פַּעֲמַיִם (118)

   גּוּפִי, אֶת נִשְׁמָתִי בִבְכִי הִפְקַדְתִּי

   בִּידֵי הַצּוּר אֲשֶׁר חָפֵץ לִסְלֹחַ;

מָה רַבּוּ חֲטָאַי וּמַה נּוֹרָאוּ! (121)

   אַךְ זְרוֹעוֹתָיו יִפְרֹשׂ אֵין־סוֹף־הַחֶסֶד

   קַבֵּל בְּרַחֲמִים כָּל שָׁב אֵלֵיהוּ.

לוּ אָז זָכַר דִּבְרֵי־אֱלוֹהַּ אֵלֶּה31 (124)

   כֹּהֵן קוֹסֶנְצָה כַּאֲשֶׁר שְׁלָחָהוּ

   קְלֶמֶנְס לִרְדֹּף נַפְשִׁי לְהַשְׁחִיתֵנִי, –

כִּי אָז יָנוּחַ עוֹד עַל יַד הַגֶּשֶׁר (127)

   גּוּפִי הַמֵּת, קָרוֹב לְבֶּנֶוֶנְטוֹ,

   שָׁמוּר בְתֵל גַּל אֲבָנִים גָּבוֹהַּ.

עַתָּה מָטָר יַשְׂחֶנּוּ, יַךְ הָרוּחַ (130)

   מֵעֵבֶר לְאַרְצִי, עַל חוֹף הַוֶּרְדֶּה,

   כִּי שָׁם עִם נֵר נִדְעָךְ הֶעֱבִירוּהוּ.32

אַךְ לֹא בְאָלָתָם תֹּאבַד הַנֶּפֶשׁ,33 (133)

   לֹא יְסֻתַּם דַּרְכָּהּ לְחַסְדֵי־נֶצַח,

   כָּל עוֹד מַצְמַחַת הַתּוֹחֶלֶת נֶבֶט;

אָכֵן, הַמֵּת בְּחֵרֶם קְהַל־הַקֹּדֶשׁ, – (136)

   וְלוּ גַם יִתְחָרֵט עַל סַף־הַמָּוֶת, –

   עָלָיו לִשְׁהוֹת מִסֶּלַע זֶה וָהָלְאָה

שְׁלשִׁים שָׁנָה עַל כָּל אַחַת שֶׁשָּׁמָּה (139)

   חַי בְּגֵאוּת־לִבּוֹ, אִם דִּין הָעֹנֶשׁ

   לֹא יְקֻצַּר בִּזְכוּת חִנּוּנֵי־צֶדֶק.

שִׂים לֵב, אֵפוֹא: אוּלַי תּוּכַל שַׂמְּחֵנִי (142)

   בְּגַלּוֹתְךָ לְתַמָּתִי קוֹנְסְטַנְצָה

   אֵיךְ רְאִיתַנִי, גַּם אֶת גְּזַר־הַחֵרֶם: 34

כִּי לָנוּ פֹה – הֵם שָׁם יָחִישׁוּ יֶשַׁע. (145)


 

שִׁיר רְבִיעִי

מבוא ההר, העליה לזירה הראשונה הנועדה לעצלנים. בנתיב זר ותלול עולים המשוררים על הזירה הראשונה. וירגיל מסביר לדאנטי את ההבדל בין תנועת השמש ברקיע הדרומי ובין תנועתה ברקיע הצפוני. דאנטי נפגש עם דמותו של ידידו בֶלַאקְוָא, אשר היה ידוע בזמנו כעצלן, ומפיו שומע כי בזירה הזאת נצרפות נשמות האנשים אשר דחו את וידוים עד לרגע האחרון לפני מותם.


אִם בַּעֲבוּר תַּעֲנוּגִים אוֹ עֶצֶב, (1)

   אוֹתָם שָׂבְעָה אַחַת מִסְּגֻלּוֹתֵינוּ,

   לָזֹאת בִּלְבָד תִּשְׁעֶה כֻלָּהּ הַנֶּפֶשׁ, –

אָז תְּנַשֶּׁה, נִדְמֶה, שְׁאָר אוֹנֶיהָ; (4)

   וְזֶה מַכְחִישׁ טָעוּת אֱמוּנֵי־הֶבֶל 35

   כִּי נֶפֶשׁ מֵעַל נֶפֶשׁ תֻּצַּת בָּנוּ.

עַל כֵּן, עֵת יֵרָאֶה אוֹ יִשָׁמֵעַ (7)

   דָּבָר תּוֹפֵשׂ בְּעֹז אֶת כָּל נַפְשֵׁנוּ,

   יִזְרֹם הַזְּמַן וְאָנוּ לֹא נֵדָעָה.

כִּי בִסְגֻלָּה אַחַת אוֹתוֹ נַכִּירָה (10)

   אוּלָם שְׁנִיָּה תָפְשָׂה אֶת כָּל רוּחֵנוּ:

   זֹאת כִּמְרֻתֶּקֶת, וְהַהִיא נִפְרֶדֶת.

אֶת זֹאת הַנִּסָּיוֹן הוֹרַנִי דַעַת (13)

   בְּהַקְשִׁיבִי לַדְּמוּת הַהִיא תָּמֵהַּ;

   כִּי חֲמִשִּׁים מַעְלוֹת עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא הִרְגַּשְׁתִּי, כַּאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ (16)

   לִמְקוֹם אֵלֵינוּ הָרוּחוֹת הַלָּלוּ

   יַחַד קָרְאוּ: “פֹּה דְרִישַׁתְכֶם נִפְתָּרָה!”

עִתִּים רַבּוֹת, בְּהִשָּׁחֵר הַגֶּפֶן, 36 (19)

   שׁוֹמֵר כַּרְמוֹ יָסֹךְ מְשׂוּכַת־חֶדֶק

   בִּמְלֹא מַזְלֵג קוֹצָיו, עוֹלָה בְרֹחַב

עַל הַמִּפְתָּח אֲשֶׁר עַתָּה עָבַרְנוּ (22)

   לְבַד, מוֹרִי וּבְעִקְּבוֹתָיו אָנֹכִי,

   בְּהִפָּרֵד הָעֵדֶר מֵאִתָּנוּ.

בָּא עַד סַן־לֵיאוֹ אִישׁ, יוֹרֵד עַד נוֹלִי, 37 (25)

   אַף יַעֲלֶה לַשִּׂיא בְּבִּיסְמַנְטוֹבָה

   בְּמוֹ רַגְלָיו, אַךְ פֹּה רַק עוּף יָאָתָה,

עוּף עַל כַּנְפֵי גַעְגּוּעַ רַב־הַכֹּסֶף (28)

   אַחַר הַיְדִיד אֲשֶׁר כְּמוֹרֶה־דֶּרֶךְ

   שָׂם אוֹר לִנְתִיבָתִי וּבִי תוֹחֶלֶת.

טִפַּסְנוּ תוֹךְ הַסֶּלַע הַבָּקוּעַ, (31)

   וּמִכָּל צַד דָּחַק צַלְעוֹ אוֹתָנוּ,

   וְיָד וָשׁוֹק תָּבַע הַיְסוֹד מִתַּחַת.

אַחַר לְרֹאשׁ הַכֵּף הָרָם נִגַּשְׁנוּ (34)

   וְקַמְנוּ בְמִישׁוֹר רְחַב־יָדַיִם,

   “מוֹרִי”, אָמַרְתִּי, “אָן נִפְנֶה מֵעָתָּה?”

וְהוּא אֵלַי: "אַל מֶנִּי סוּר אַף שַׁעַל! (37)

   הַתְמֵד לֵךְ אַחֲרַי וּכְבשׁ דַּרְכֶּךָ

   עַד יֵרָאֶה מַדְרִיךְ נָבוֹן אֵלֵינוּ!"

רָם שִׂיא הָהָר, לֹא תַשִּׂיגֶנּוּ עַיִן, 38 (40)

   וְהַשִּׁפּוּעַ חַד מִנְּטוֹת הַקֶּרֶן

   מִלֵּב הַחוּג עַד מַחֲצִית הָרֹבַע.

עָיֵף מֵרֹב יִגְעִי, אֶת פִּי פָתַחְתִּי: (43)

   "הָהּ אָב רַחוּם: סֹב הֵנָּה וְהִבַּטְתָּ

   אֵיךְ אֶבָּדֵד אִם לֹא תָנַח מִלֶּכֶת".

וַיַּעַן: “בְּנִי, עוֹד הִגָּרֵר עַד שָׁמָּה!” (46)

   וּבְאֶצְבָּעוֹ הֶרְאָה בְּלִיטָה לְמַעְלָה

   שֶׁמִּצַּד זֶה אֶת כָּל הָהָר סוֹבֶבֶת.

כֹּה דִבְרֵי־פִיהוּ בִּי הוֹסִיפוּ מֶרֶץ (49)

   עַד הִתְאַמַּצְתִּי, אַחֲרָיו זָחַלְתִּי

   עַד אֶת הַזִּיז תַּחַת רַגְלַי הִרְגַּשְׁתִּי.

יַחְדָּו לָשֶׁבֶת נַחְנוּ, וּפָנִינוּ (52)

   לִפְאַת מִזְרָח אֲשֶׁר מִשָּׁם יָצָאנוּ,

   כִּי הֵלֶךְ, כֹּה מַבִּיט, יֵדַע מַרְגֹּעַ.39

עֵינַי רֵאשִׁית לִקְצֵה הַחוֹף הִשְׁפַּלְתִּי, (55)

   אָז נְשָׂאתִין לַשֶּׁמֶשׁ וְתָמַהְתִּי 40

   כִּי מִשְּׂמֹאלֵנוּ פֹה קַרְנָיו הִכּוּנוּ.

רָאָה הַשָּׁר וְחִישׁ הִשְׂכִּיל לָדַעַת 41 (58)

   אֶת תִּמְהוֹנִי לְבוֹא מֶרְכַּב־הַזֹּהַר

   פֹּה בֵּין צָפוֹן וּבֵין מְקוֹם נוּחֵנוּ,

וְסָח: "לוּ קָמוּ תְאוֹמֵי־הַשַּׁחַק (61)

   יַחַד עִם הַמַּרְאָה אֲשֶׁר זוֹרֶקֶת

   אֶת אוֹרָתָהּ לְמַעְלָה גַם לְמַטָּה, –

אֶת אֵשׁ גַּלְגַּל־הַמַּזָּלוֹת רָאִיתָ (64)

   בְּסִבּוּבוֹ אֶל הַדֻּבִּים נִקְרֶבֶת,

   בִּלְתִּי אִם סָר מִמַּסְלוּלוֹ מִקֶּדֶם.42

טור שיר ד5.png

אִם תִּשְׁתּוֹקֵק לָדַעַת בִּין אֶת אֵלֶּה, (67)

   שׁוּר בְּלִבְּךָ צִיּוֹן וְזֶה הַגֶּבַע 43

   עוֹלִים מֵאֶרֶץ זֹאת כֹּה שֶׁהָאֹפֶק

אֶחָד הוּא גַם לָזֶה גַם לְמִשְׁנֵהוּ (70)

   וְהֵמָּה תַּחַת שְׁתֵּי כִפּוֹת־רָקִיעַ;

   וְאָז תָּבִין – אִם בִּינָתְךָ פִּקַּחַת

וְשִׂכְלְךָ בָּהִיר – לָמָּה הַדֶּרֶךְ, (73)

   בָּהּ אֶת רִכְבּוֹ נוֹאַל פַיְטוֹן לַסִּיעַ,

   פֹּה מִצַּד זֶה, שָׁם מִמּוּלוֹ עוֹבֶרֶת".

“אָכֵן, מוֹרִי”, אָמַרְתִּי, "לֹא רָאִיתִי (76)

   עַד כֹּה הַסּוֹד אֲשֶׁר הֵבַנְתִּי עָתָּה,

   וַחֲשַׁבְתִּיהוּ לְמֻפְלָא מִמֶּנִּי:

כִּי חוּג־הַתָּוֶךְ בִּתְנוּעַת הַשַּׁחַק, (79)

   לוֹ קַו מַשְׁוֶה קוֹרְאִים חַכְמֵי הַיֶּדַע

   וְהוּא תָּמִיד בֵּין הַחַרְסָה לַחֹרֶף,

כְּטַעַם בֵּאוּרְךָ יֵט פֹּה צָפוֹנָה, 44 (82)

   וּבַמִּדָּה, בָּהּ הָעִבְרִים רָאוּהוּ

   לִפְאַת אַרְצוֹת־הַחֹם, נוֹטֶה מֵהֵמָּה.

אַךְ אִם תּוֹאִיל, אֶשְׂמַח לִלְמֹד מִפִּיךָ (85)

   מָה רַב דַּרְכֵּנוּ עוֹד, כִּי רָם הָרֶכֶס

   מִכָּל אֲשֶׁר עֵינַי לָרִים אַצְלִיחַ".

"זֶה טִיב הַגֶּבַע, כִּי תָמִיד לַהֵלֶךְ (88)

   קָשָׁה רֵאשִׁית עֲלִיָּתוֹ מִמַּטָּה,

   וּכְכָל יַרְבֶּה לִצְעֹד – יִקְטַן הַסֵּבֶל.

עַל כֵּן, עֵת כִּי תִנְעַם לְךָ הַדֶּרֶךְ (91)

   עַד כִּי הָעֲלִיָּה תֵקַל עָלֶיךָ

   כְּבַסִּירָה לָרֶדֶת עִם הַזֶּרֶם, –

תֵּדַע כִּי עַד לְרֹאשׁ הַשְּׁבִיל הִגַּעְתָּ, (94)

   וְשָׁם קַוֵּה מִיִּגְעֲךָ לָנוּחַ.

   לֹא עוֹד אַגִּיד, אַךְ זֹאת אֵדַע לָבֶטַח!"

כֹּה סָח מוֹרִי, וּבְתֹם דְּבָרָיו שָׁמַעְתִּי (97)

   קוֹל מִקָּרוֹב קוֹרֵא: "אוּלַי לָשֶׁבֶת

   יִיטַב לְךָ טֶרֶם תּוֹסִיף לָנוּעַ".

לִצְלִיל הַקּוֹל פָּנִינוּ הוּא וְאָנִי, (100)

   וַנֵּרֶא לְפָנֵינוּ נֵטֶל־אֶבֶן,

   לוֹ לֵב עַד כֹּה לֹא שַׂמְנוּ יַחַד שְׁנֵינוּ.

נִגְרַרְנוּ שָׁם, וְשָׁם אִישִׁים רָאִיתִי, (103)

   נָחִים לָהֶם בַּצֵּל אַחַר הַסֶּלַע

   כְּהֵלֶךְ נָח לִשְׁבֹּת בַּעֲצַלְתַּיִם.

וְהָאֶחָד, אֲשֶׁר נִרְאָה יָגֵעַ, (106)

   יָשַׁב לוֹ מְחַבֵּק אֶת הַבִּרְכַּיִם

   וּבֵינֵיהֶן הִשְׁפִּיל עֵינָיו הָאַרְצָה.

“מוֹרִי”, אָמַרְתִּי, שׁוּר־נָא אֶת הַגֶּבֶר (109)

   אֲשֶׁר נִרְאֶה נִרְפֶּה מִכָּל הַיֶּתֶר

   כִּהְיוֹת לוֹ הָעַצְלוּת אָחוֹת מִבֶּטֶן".

הָאִישׁ פָּנָה וּבְהַבִּיטוֹ אֵלֵינוּ (112)

   הֵזִיז עֵינָיו אַךְ אַט מֵעַל הַמֹּתֶן

   וְסָח: “לֵךְ וַעֲלֵה, כִּי רַב עֻזֶּךָ!”

אֲזַי יָדַעְתִּי מִי הוּא, וְהַיֶּגַע (115)

   שֶׁעוֹד אִלְּצַנִי לְמַהֵר בַּנֶּשֶׁם

   לֹא מְנָעַנִי לִקְרָאתוֹ לָגֶשֶׁת.

וּבְהַגִּיעִי, מְעַט רֹאשׁוֹ הִגְבִּיהַּ (118)

   לֵאמוֹר: "הֲטוֹב רָאִיתָ אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ

   מַסִּיעַ אֶת רִכְבּוֹ לִשְׂמֹאל שִׁכְמֶךָ?"

עַצְלוּת נוֹעָיו וְקֹצֶר אִמְרֵי פִיהוּ45 (121)

   כִּמְעַט לִצְחוֹק אֶת שִׂפְתוֹתַי הֵנִיעוּ,

   וָאֶפְתַּח פִּי: "בֶּלַקְוָא, לֹא אָחוּסָה

עַתָּה לְךָ; אוּלָם הַגֵּד, מַדּוּעַ (124)

   תֵּשֵׁב פֹּה? הַתְחַכֶּה לְמוֹרֵה־דֶרֶךְ

   אוֹ מִנְהָגְךָ מֵאָז פֹּה שָׁב אֵלֶיךָ?"

וְהוּא: "אָחִי, הָלוֹךְ אֶל עָל מַה בֶּצַע? (127)

   וּבוֹא לַסִּגּוּפִים הֵן לֹא יִתְּנֵנִי

   הַנֶּשֶׁר הָעֶלְיוֹן שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר: 46

מִחוּץ לוֹ יְסֻבֵּנִי חוּג הַשַּׁחַק (130)

   כַּזְּמָן בּוֹ בְעוֹדֶנִּי חַי סַבַּנִי,

   כִּי עַד קִצִּי אַנְחוֹת־יִשְׁעִי דָחִיתִי, –

אִם לֹא לִפְנֵי זֶה יַעַזְרֵנִי תַחַן (133)

   עוֹלֶה מִלֵּב אִישׁ חַי אֲהוּב־אֱלֹהַּ;

   מַה לִּי אַחֵר, בּוֹ לֹא יִרְצוּ שָׁמַיִם?"

כְּבָר לְפָנַי עָלָה הַשָּׁר קוֹרֵא לִי: (136)

   "בּוֹא לֵכָה! שׁוּר: בְּקַו־הַצָּהֳרַיִם 47

   נָגַע הַשֶּׁמֶשׁ, וְרַגְלֵי הַלַּיִל

פְּרוּשׂוֹת מֵחוֹף הַגַּנְגֶּס עַד מָרוֹקוֹ". (139)


 

שִׁיר חֲמִישִׁי

המבוא לטור־הטהר, הזירה השניה ועליה רשלנים אשר מתו באֹנס. המשוררים נתקלים בעדת דמויות השרות את המזמור “חננו אלהים כחסדך” (תה' נא). בשיחה עם דאנטי מספר את קורותיו יעקב דֶל קַסֶרוֹ, מנהיג גוֶלפי אשר נרצח בפקודת אַצוֹ השלישי בשנת 1298; אחריו מספר בּוּאוֹנקונטֵי, מנהיג גיבֶּליני, אשר נפל בקרב קַמפַּלדִינוֹ בשנת 1289, על נסיבות מותו ועל הריב בין המלאך ובין השד שתבעו את נשמתו. אחריהם מספרת פִּיָה אשר לפי המסרת נהרגה בפקודת בעלה נֶלּוֹ בשנת 1295.


נִפְרַדְתִּי כְבָר מִן הַדְּמֻיּוֹת הַלָּלוּ (1)

   וּבְמִצְעֲדֵי עִקְּבוֹת־מוֹרִי הָלַכְתִּי,

   וְאַחֲרַי אֶחָד, אֶצְבַּע שׁוֹלֵחַ,

צָעַק: "רְאוּ כִּי לֹא תִזְרַח הַקֶּרֶן (4)

   מִשְּׂמֹאל הַנָּע שָׁם מֵרֵעוֹ וָמַטָּה

   וּבְהִלּוּכוֹ נִרְאֶה כְּחַי עֲדֶנָּה!"

עֵינַי לִצְלִיל הַקּוֹל הַזֶּה סוֹבַבְתִּי (7)

   וָאֶחֱזֵם בְּתִמָּהוֹן יַבִּיטוּ

   רַק בִּי, רַק בִּי וּבְשֶׁבֶר אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.

“מַה כֹּה נָבוֹךְ”, אָמַר מוֹרִי, "רוּחֶךָ, (10)

   עַד כִּי הֵאַטְתָּ מַהֲלַךְ רַגְלֶיךָ?

   מַה לָּךְ וּלְכָל הַמִּתְלַחֵשׁ סְבִיבֵינוּ?

בּוֹא אַחֲרַי וְתֵן לָעָם יָשִׂיחוּ! (13)

   קוּם כְּמִגְדָּל מוּצָק שֶׁלֹּא יָזִיעַ

   לָעַד רֹאשׁוֹ בִּפְנֵי סוּפָה וָסַּעַר!

כִּי גֶבֶר, אִם רַעְיוֹן בּוֹ יִתְבַּעְבֵּעַ (16)

   מֵעַל רַעְיוֹן, אֶת מַטְּרָתוֹ יַדִּיחַ,

   כִּי כָל חָדָשׁ יָתֵשׁ אֶת אוֹן קוֹדְמֵהוּ!"

מָה אֶעֱנֶה בִּלְתִּי “הִנְּנִי וָבָאתִי”? (19)

   אָמַרְתִּי כֹה, מְעַט כָּסוּי בַּצֶּבַע

   שֶׁיֵּשׁ וּזְכוּת סְלִיחָה יַקְנֶה לַנֶּפֶשׁ.

בֵּין כֹּה וָכֹה, עַל רֹחַב הַשִּׁפּוּעַ, (22)

   נָעוּ דְמֻיּוֹת־אֱנוֹשׁ מְעַט אֵלֵינוּ

   וְשָׁרוּ לִפְסוּקָיו מִזְמוֹר “חָנֵּנִי!”.48

בַּחֲזוֹתָן כִּי לֹא נָתַתִּי פֶּתַח, (25)

   בִּגְלַל גּוּפִי, לִמְטַר קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,

   שִׁירָם בְּ“הָהּ” אָרֹךְ, צוֹרֵם, הֵמִירוּ.

וּשְׁתַּיִם מִתּוֹכָם כְּרוּץ שָׁלִיחַ (28)

   אֵלֵינוּ רָצוּ וּבִקְשׁוּ מִפִּינוּ:

   “קוֹרוֹתֵיכֶם לַמְּדוּנוּ־נָא לָדַעַת!”

וְסָח מוֹרִי: "לְכוּ לָכֶם וְשׁוּבוּ (31)

   לְשׁוֹלְחֵיכֶם לָבִיא דָבָר מִמֶּנִּי,

   כִּי גוּף רֵעִי לוֹבֵשׁ בָּשָׂר וָעֶצֶם;

אִם, כְּסָבְרִי, לִרְאוֹת צִלּוֹ עָמָדוּ – (34)

   רַב עֲנִיתִים! יִתְּנוּ כָבוֹד וִיקָר לוֹ,

   כִּי עוֹד יוּכַל הֱיוֹת לְעֵזֶר לָמוֹ."

אֵדִים אֲחוּזֵי־לַהַט לֹא רָאִיתִי 49 (37)

   חוֹצִים בְּרֹאשׁ־הַלֵּיל אֶת הָרָקִיעַ

   אוֹ אֶת עָבֵי־אַבְגּוּסְט בִּנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ,

כְּרוּץ הַשְּׁנַיִם חִישׁ לָשׁוּב לְמַעְלָה; (40)

   וְאָז, עִם רֵעֵיהֶם, פָּנוּ אֵלֵינוּ

   מַהֵר כְּפָרָשִׁים מַתִּירֵי־רֶסֶן.

“הָעֵדֶר הַנִּלְחָץ עָדֵינוּ, רַב הוּא”, (43)

   סָח שַׂר־הַשִּׁיר, "וּבָא לְחַלּוֹתֶךָ;

   אַךְ הָלְאָה לֵךְ וּבְלֶכְתְךָ הַקְשִׁיבָה!"

טור שיר ה6.png

"הוֹי, הַמּוֹלִיךְ נַפְשׁוֹ אָשְׁרָהּ לִשְׂבֹּעַ (46)

   בָּאֵבָרִים אֲשֶׁר בָּהֶם נוֹלַדְתָּ!"

   קָרְאוּ אֵלַי: "הַנַּח־נָא צְעָדֶיךָ!

שׁוּר, אִם הִכַּרְתָּ פַעַם אִישׁ מִמֶּנּוּ (49)

   וַחֲדָשׁוֹת עָלָיו תָּשִׁיב לַחֶלֶד!

   אוֹי, מַה תִּצְעַד? אוֹי, לָמָּה לֹא תָנוּחַ?

כֻּלָּנוּ מַתְנוּ שָׁם בְּתֹךְ וָאֹנֶס, (52)

   וְעַד הַקֵּץ לֹא סַרְנוּ מִן הַפֶּשַׁע;

   אַךְ, נְאוֹרִים בִּבְרַק אוֹר הַשָּׁמַיִם,

אָז מִתְחָרְטִים וְסַלָּחִים יָצָאנוּ50 (55)

   מֵהַחַיִּים, שְׁלֵמִים עִם אֱלֹהֵינו,

   הַמַּתְאִיבֵנוּ לַחֲזוֹת מַרְאֵהוּ."

אֲנִי: "טוֹב סְקַרְתִּיכֶם, אַךְ לֹא אַכִּירָה (58)

   אַף אִישׁ מִכֶּם! אַךְ אִם אוּכַל לַשְׂבִּיעַ

   אֶתְכֶם רָצוֹן, רוּחוֹת יְלוּדֵי אשֶׁר,

דַּבְּרוּ, וְאֶעֱשֶׂה בְשֵׁם הַשֶּׁלֶו, (61)

   אוֹתוֹ, אַחַר מַדְרִיךְ כֹּה רַב־הַיְכֹלֶת,

   שַׁחֵר יָצָאתִי בֵּין עוֹלְמֵי הַנֵּצַח!" 51

וַיְחַל אֶחָד: "כֻּלָּנוּ נַאֲמִינָה (64)

   בְּחַסְדְּךָ מִבְּלִי שֶׁתִּשָּׁבֵעַ,

   אִם לֹא יָקְטַע רָצוֹן מֵחֹסֶר־כֹּחַ.

וְאִם לִפְנֵי רֵעַי עַתָּה אָשִׂיחַ, (67)

   אֲבַקֶּשְׁךָ וּבְיוֹם תִּרְאֶה הָאָרֶץ

   בֵּינוֹת מֶמְשֶׁלֶת קַרְל וּבֵין רוֹמַנְיָה,

חָנֵּנִי־נָא בְּחִנּוּנְךָ בְּפָאנוֹ (70)

   כִּי בַעֲדִי יִשְּׂאוּ שָׁם תַּחַן־קֹדֶשׁ

   לְמַעַן עֹל חֶטְאִי מִנִּי אָסִירָה!

שָׁם מוֹצָאִי; אַךְ עֹמֶק פִּצְעֵי־מָוֶת, (73)

   מַזִּיל דָּמִי שֶׁבּוֹ שָׁכְנָה הַנֶּפֶשׁ,

   הֻכָּה עֲלֵי אַדְמַת בְּנֵי־אַנְטֵינוֹרִי

אוֹתָהּ חָשַׁבְתִּי לִי מִקְלָט בָּטוּחַ: (76)

   בֶּן־אֶסְטֵי כֵּן פָּקַד, כִּי הִתְאַנַּף בִּי

   לְמַעְלָה מֵאֲשֶׁר תָּבַע הַצֶּדֶק.

וְלוּ בָרַחְתִּי אָז לִפְאַת לָה־מִירָה (79)

   בַּיּוֹם בְּאוֹרִיאָקוֹ הִדְבִּיקוּנִי, –

   כִּי אָז בֵּין הַנּוֹשְׁמִים עֲדֶן אָגוּרָה!

רַצְתִּי לַבֹּץ, וְשָׁם קְנֵי־סוּף וְחֹמֶר (82)

   כֹּה לְפָתוּנִי עַד אֶפֹּל וָאֵרֶא

   אֲגַם, נוֹצַר מִדַּם עוֹרְקַי בָּאָרֶץ".

וְסָח רֵעוֹ: "בִּי, (כֵּן יָקוּם חֶפְצֶךָ 52 (85)

   אֲשֶׁר מוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ לְשִׂיא הַגֶּבַע!),

   עֲזֹר גַּם לְחֶפְצִי בְּחִין חַסְדֶּךָ!

בְּמוֹנְטֶפֶלְטְרוֹ גַרְתִּי, שְׁמִי בּוֹנְקוֹנְטֵי; (88)

   גּ’וֹבַנָּה אוֹ אַחֵר לֹא יִדְאֲגוּ לִי,

   עַל כֵּן בְּרֹאשׁ מֻשְׁפָּל אֵלֵךְ בֵּין אֵלֶּה".

וָאַעַן: "אֵי מִקְרֶה אוֹ אֵיזֶה אֹנֶס (91)

   כֹּה הִרְחִיקוּךָ מֵעִם קַמְפַּלְדִּינוֹ

   עַד לֹא נוֹדַע לְאִישׁ מְקוֹם קִבְרֶךָ?"

“הֶאָח”, עָנָה, "עַל סַף הַקַּסֶנְטִינוֹ (94)

   עוֹבֵר נְהַר אַרְקְיָנוֹ הַנּוֹבֵעַ

   בְּאַפֶּנִין, מֵהַמִּנְזָר וָמַעְלָה;

שָׁם, בַּאֲשֶׁר אֶת שְׁמוֹ עוֹזֵב הַנַּחַל, (97)

   נְקוּב־גָּרוֹן הִגַּעְתִּי, עֵת בָּרֶגֶל

   בָּרַחְתִּי וּבְדָמִי הַגַּיְא רִוִּיתִי.

שָׁם דָּעֲכוּ עֵינַי, וּבְשֵׁם מַרִיָּה (100)

   רוּחִי הוֹצֵאתִי; שָׁם נָפַלְתִּי אַרְצָה,

   אַף שָׁם הִשְׁאַרְתִּי גוּפָתִי בוֹדֶדֶת.

אֱמֶת אַגִּיד, וְלַחַיִּים סַפְּרֶנָּה: (103)

   לָקַח אוֹתִי מַלְאָךְ, וְצִיר מִתֹּפֶת

   צָוַח: "מַה תְּשֻׁדֵּנִי, בֶּן־הַשַּׁחַק?

אֶת נֵצַח נִשְׁמַת־זֶה אַתָּה נָשָׂאתָ (106)

   בְּדֶמַע דַּל הַשּׁוֹלְלוֹ מִמֶּנִּי,

   אַךְ בִּשְׁיָרָיו דִּין זָר אֶפְעַל אָנֹכִי!"

הֲלֹא תֵדַע אֵיךְ בָאַוִּיר יָעִיבוּ (109)

   אֵדִים לַחִים, שָׁבִים לִהְיוֹת מֵי־גֶשֶׁם

   אַךְ יַעֲלוּ לִמְקוֹם בַּקֹּר יִקְפָּאוּ;

הַלָּז חֶפְצוֹ הָרַע, רוֹדֵף רַק רֹעַ, (112)

   שָׁת עִם שִׂכְלוֹ, הִסְעִיר אֵדִים וְרוּחַ

   בָּאוֹן אֲשֶׁר יִצְרוֹ עָלָיו הִשְׁפִּיעַ;

וּבְתֹם הַיּוֹם כִּסָּה אֶת כָּל הָעֵמֶק (115)

   מִפְּרַטוֹמַנְיוֹ עַד עַזֵּי הָרֶכֶס

   בַּעֲרָפֶל, וַיֵּט שְׁחָקִים מִמַּעְלָה,

עַד הָאֲוִיר, גָּדוּשׁ, הָפַךְ לְמַיִם: (118)

   הַגֶּשֶׁם רַד, וּלִבְקָעִים נִשְׁפָּכוּ

   זְרָמָיו, אוֹתָם הָאָרֶץ לֹא הֵכִילָה.

וּבְהִקָּווֹת גַּלָּיו לְיִבְלֵי־שֶׁטֶף (121)

   רָץ בִּמְהִירוּת לִקְרַאת נְהַר־הַמֶּלֶךְ

   וְאֵין דָּבָר בְּעַד זִרְמוֹ מוֹנֵעַ!

וְאֶת גּוּפִי הַקַּר חָטַף מִפִּיהוּ (124)

   אַרְקְיָן זוֹעֵף וַיִּגְרְפוֹ לָאַרְנוֹ,

   וְעַל חָזִי פִּתַּח אֶת אוֹת הַצֶּלֶב

בּוֹ אֶת יָדַי בִּגְבֹר סִבְלִי שִׂכַּלְתִּי; (127)

   בֵּין הַחוֹפִים וּבְתַחְתִּיתוֹ גְלָלַנִי,

   אָז בִּשְׁלָלוֹ כִּסַּנִי וְעָטַנִי."

"בִּי, יוֹם תָּשׁוּב אֱלֵי חַיֵּי הַחֶלֶד 53 (130)

   וְתִנָּפֵשׁ מֵאֹרֶךְ מַסָּעֶיךָ",

   בְּתֹם דְּבָרָיו עוֹד קוֹל שְׁלִישִׁי הִשְׁמִיעַ:

נָא תִזְכְּרֵנִי, כִּי נִקְרֵאתִי פִּיָּה; (133)

   סְיֵנָה אוֹתִי הָרְתָה, הָרְסָה מַרֶמָּה;

   זֹאת הוּא יֵדַע, אֲשֶׁר כִּנְשׂוּאַת־בַּעַל

רַק בִּי בָחַר וּבְטַבַּעְתּוֹ אֵרְשַׂנִי." (136)


 

שִׁיר שִׁשִּׁי

המבוא לטור־הטֹהר; הזירה השניה ובה רשלנים אשר נהרגו באֹנס. המשוררים נדים עתה בצל, כי השמש כבר שקעה מאחרי ההר, ועל כן העובדה שדאנטי אינוֹ מטיל צל אינה מעידה כי הוא עודנו חי. הם נפגשים עם סוֹרְדָּלּוֹ, משורר פרובנצלי שנולד בשנת 1200 בקרבת מנטובה, עיר מולדתו של וירגיל. אהבת המולדת המשותפת לשניהם מניעה את דאנטי לשאת משא נגד ריב המפלגות באיטליה.


בְּתֹם מִשְׂחַק הַקֻּבִּיּוֹת בַּחֶדֶר, (1)

   זֶה הַמַּפְסִיד נִשְׁאָר רוֹגֵז, וּבְצַעַר

   מַזְכִּיר כָּל סִבּוּבָיו, מַחְכִּים לְתֹהוּ;

עִם הַשֵּׁנִי כָּל הָעֵדָה הוֹלֶכֶת: (4)

   מִי לְפָנָיו, מִי בְגַבּוֹ נוֹגֵעַ,

   מִי מִצִּדּוֹ יִרְזֹם בַּל יִשְׁכָּחֶנּוּ.

לֹא יֵעָצֵר, יַקְשִׁיב הֵן פֹּה הֵן שָׁמָּה; (7)

   לְמִי יוֹשִׁיט יָדוֹ, עוֹד לֹא יַפְצִיר בּוֹ:

   כֹה יֵחָלֵץ מֵרֹב הָעָם סַבּוּהוּ.

כָּמוֹהוּ נַדְתִּי פֹה בִּדְחִי הָעֵדֶר, (10)

   וַאֲלֵיהֶם הֵן פֹּה הֵן שָׁם פָּנִיתִי,

   וְתוֹךְ הַבְטָחוֹתַי מֵהֶם נִמְלַטְתִּי.

נָד אִישׁ־אֲרֶצּוֹ שָׁם, אוֹתוֹ לַמָּוֶת (13)

   בְּאֹנֶס יָד הִכְרִיעַ גִּין־דִּי־טַקּוֹ,54

   וְזֶה אֲשֶׁר טָבַע נֶחְפָּז לַצַּיִד; 55

שָׁם אֶת כַּפָּיו פָּרַשׂ פֶדְרִיק נוֹבֶלּוֹ (16)

   בְּתַחַן, וְאִישׁ־פִּיזָה שֶׁהֵנִיעַ 56

   לַרְאוֹת אָמְצוֹ אֶת טוֹב־הַלֵּב מַרְצוּקוֹ.

שָׁם אוֹרְסוֹ הַדֻּכָּס, וּדְמוּת הַנֶּפֶשׁ 57 58 (19)

   שֶׁמִּגּוּפָהּ בְּתֹךְ וּבְקִנְאַת־הֶבֶל

   נִטְּלָה, לֹא בְחֶטְאָהּ, לְפִי דְבָרֶיהָ, –

הוּא פְּיֶר לַה־בְּרוֹס, וְלֵב תָּשִׂים־נָא עָתָּה (22)

   שָׂרַת בְּרַבַּנְט, כָּל עוֹד חַיָּה הִנֶּהָ,

   פֶּן עֵקֶב זֹאת תִּדּוֹן בֵּין דָּרֵי־סֵבֶל!

כִּרְוֹחַ לִי מֵהַדְּמֻיּוֹת הַלָּלוּ (25)

   שֶׁלֹּא בִקְשׁוּ כִּי־אִם חִנּוּנֵי־רֵעַ

   עַל כִּי יָחִישׁ בּוֹאָם בִּזְבוּל־הַקֹּדֶשׁ, –

סַחְתִּי: "נִדְמֶה לִי, כִּי אַתָּה הִכְחַשְׁתָּ, (28)

   הוֹי מְאוֹרִי, בְּפֶרֶק מִפְּרָקֶיךָ,59

   כִּי יֵשׁ חִנּוּן יִקְרַע גְּזֵרַת־שָׁמַיִם, –

וְרַק לָזֶה כָּל אֵלֶּה יְשַׁוֵּעוּ! (31)

   הַאִם, אֵפוֹא, כָּל תּוֹחַלְתָּם כּוֹזֶבֶת?

   אוֹ לֹא יָרַדְתִּי עַד עִמְקֵי מִלֶּיךָ?"

טור שיר ו7.png

וַיַּעַן לִי: "דָּבָר בָּרוּר כָּתַבְתִּי, (34)

   וְגַם תִּקְווֹת כָּל אֵלֶּה לֹא תָכְזַבְנָה,

   אִם בְּדֵעָה שְׁלֵמָה טוֹב הִתְבּוֹנַנְתָּ;

כִּי שִׂיא הַצֶּדֶק לֹא יִמּוֹט אִם תַּעַל (37)

   אֵשׁ־הַחִבָּה לַשְׁלִים פִּתְאֹם הַכֹּפֶר

   אֲשֶׁר הוּטַל עַל אֵלֶּה פֹּה לִפְרֹעַ;

אַךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ אֶת־דַּעְתִּי הִבַּעְתִּי (40)

   אָכֵן לֹא בִתְפִלּוֹת כֻּפַּר הַפֶּשַׁע,

   כִּי שָׁם רָחַק הַתַּחַן מֵאֱלוֹהַּ.60

אַךְ אַל תֶּהְגֶּה סָפֵק כֹּה רַב־הָעֹמֶק (43)

   עֲדֵי אֲשֶׁר תְּבַשֶּׂרְךָ הָאֵשֶׁת

    זוֹרַעַת אוֹר בֵּין הָאֱמֶת לַשֵּׂכֶל,

עַל בֵּיאַטְרִיקְס, – הֲלֹא תָבִין, – דִּבַּרְתִּי! (46)

   מָרוֹם עַל הַפִּסְגָּה עֵינְךָ תִרְאֶנָּה,

   בָּהָר הַזֶּה, צוֹחֶקֶת וּמְאֻשֶּׁרֶת."

וָאַעַן: "בִּי, שָׂרִי, נָחִישָׁה צַעַד (49)

   כִּי לֹא אִיעַף עוֹד כְּיָגְעִי עַד הֵנָּה;

   וּרְאֵה: צִלּוֹ מֵטִיל כְּבָר הַשִּׁפּוּעַ"

“עַד תֹּם הַיּוֹם הַזֶּה לִצְעֹד נוֹסִיפָה”, (52)

   עָנָה, "כְּכָל אֲשֶׁר יִשָּׂא כֹחֵנוּ,

   אַךְ רַב מִכָּל הַשְׁעָרָתְךָ הַקּשִׁי;

עַד תַּעַל שָׁם, תִּרְאֶה בְשׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ (55)

   אֲשֶׁר כְּבָר נֶחְבְּאָה אַחַר הַגֶּבַע,

   וְלֹא יִשְׁבֹּר גּוּפְךָ עוֹד אֶת קַרְנֶיהָ.

אוּלָם רְאֵה, שָׁם נְשָׁמָה בוֹדֶדֶת (58)

   עוֹמֶדֶת לָהּ וּמַבִּיטָה אֵלֵינוּ,

   הִיא אֶת הָאֹרַח הַקָּצָר תַּרְאֵנוּ."

בָּאנוּ אֶצְלָהּ! הוֹי, נֶפֶשׁ בְּנֵי־לוֹמְבַּרְדְּיָה! (61)

   אֵיךְ בְּגָאוֹן עָמַדְתְּ, אֵיכָה הֵנַעַתְּ

   עֵינַיִךְ הָרָמוֹת בְּהַדְרַת־שֶׁלֶו!

מִלָּה לֹא הִשְׁמִיעַתְנוּ, אַךְ הִנִּיחָה (64)

   לָנוּ עֲבֹר, וְרַק הִבִּיטָה בָנוּ

   בְּעֵין מַבַּט אֲרִי רוֹבֵץ לָנוּחַ.

אוּלָם וִירְגִּיל קָרַב, בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה (67)

   מֵיטַב הָעֲלִיָה כִּי תוֹדִיעֵנוּ;

   וְלֹא עָנְתָה, דָּבָר לוֹ לֹא הֵשִׁיבָה,

אַךְ שָׁאֲלָה עֲלֵי קוֹרוֹת חַיֵּינוּ (70)

   וְעַל אַרְצֵנוּ, וּמוֹרִי עָנָה לָהּ:

   “מַנְטוֹבָה…” וְנֵעוֹר הַצֵּל לְפֶתַע

וְרָץ אֵלָיו מִמְּקוֹם עָמְדוֹ מִקֹּדֶם, (73)

   קוֹרֵא: "בֶּן מַנְטוֹבָה, אֲנִי סוֹרְדֶלּוֹ,61

   מִבְּנֵי עִירְךָ!" וְאִישׁ אָחִיו חִבֵּקוּ!..

אִיטַלְיָה הַשִּׁפְחָה, מְעוֹן הָעֹנִי! (76)

   אֳנִי בְלִי קְבַרְנִיט בְּלֵב הַסַּעַר!

   אַתְּ, לֹא שָׂרָתִי־בַמְּדִינוֹת – סוֹרֶרֶת!

זֹאת נֶפֶשׁ עֲדִינָה, אֵיכָה נֶחְפָּזָה (79)

   לְשֵׁמַע צְלִיל מָתוֹק, צְלִיל הַמּוֹלֶדֶת,

   קַדֵּם אֶת בֶּן־עִירָהּ בְּחֶדְוַת־אשֶׁר!

וְאַתְּ, לֹא בְלִי רִיב שׁוֹכְנִים בָּנַיִךְ: (82)

   חַיִּים טוֹרְפִים אִישׁ אֶת אָחִיו, וְיַחַד

   אוֹתָם חוֹמָה גַּם תְּעָלָה מַקֶּפֶת!

שְׂאִי עֵינֵךְ, פּוֹשַׁעַת, סְבִיב חוֹפַיִךְ, (85)

   גַּם אֶל חֵיקֵךְ רְאִי, – הַעוֹד מָקוֹם בָּךְ

   בּוֹ תֵּדְעִי שָׁלוֹם, תֵּשְׁבִי לָבֶטַח?

מָה אִם תִּקֵּן רִסְנֵךְ יוּסְטִינִיָּנוּס, – 62 (88)

   וְרֵיק מִגֶּבֶר הָאֻכָּף עָלַיִךְ!

   הוֹי, לוּלֵא כֵן – קָטְנָה בוּשַׁת פָּנַיִךְ!

הוֹי, עַם אֲשֶׁר צֻוָּה לִשְׁמֹר עַל קֹדֶשׁ (91)

   וְלַקֵּיסָר תֵּת שֶׁבֶת בַּמִּרְדַּעַת,

   אִם בַּנְתָּ מַה דִּבְרֵי שַׁדַּי לִמְּדוּךָ! 63

רְאֵה אֶת קֶצֶף שַׁעֲטַת פִּרְדָּה זוֹ, (94)

   כִּי בְרוּצָהּ דָּרְבָן לֹא יַעַזְרֶנָּה

   מֵאָז יָדֶיךָ אָחֲזוּ בָרֶסֶן!

הוֹי, אַלְבֶּרְט גֶּרְמָנִי! עַל מֶה עָזַבְתָּ 64 (97)

   זֹאת הַסּוּסָה לִמְרִי זַלְעֲפוֹתֶיהָ,

   וּלְךָ צֻוָּה לִמְשֹׁךְ אֶת מוֹסְרוֹתֶיהָ!

לוּ דִין צוֹדֵק הַכּוֹכָבִים יַפִּילוּ (100)

   עֲלֵי דָמְךָ, דִּין זָר וּלְעֵין כָּל נֶפֶשׁ,

   כֹּה שֶׁיִּרְאֶה, יָחִיל יוֹרֵשׁ כִּסְאֶךָ!

כִּי עֹז מָלְאוּ לִבְּךָ וְלֵב אָבִיךָ, (103)

   עֵת הִטַּתְכֶם מִפֹּה אַוַּת הַבֶּצַע

   לִנְטֹשׁ גִּנַּת הַקֵּיסָרוּת שׁוֹמֶמֶת.

בּוֹא, שׁוּר, הוֹי שְׁכֵחַ־חֲרָדָה, מוֹנְקִּטֶי, 65 (106)

   מוֹנַלְדִי, פִילִיפֶּסְקִי, קַפֶּלֶּטִי,

   אֵל בְּנָפְלָם, וְאֵל רְדוּפֵי־פַחַד!

בּוֹא, הָאַכְזָר, בּוֹא שׁוּר אֶת אֲצִילֶיךָ (109)

   בְּהֵעָשְׁקָם, וּפִצְעֵיהֶם רְפָא־נָא;

   וְתֵרֶא סַנְטַפְיוֹר, כַּמָּה בָטָחָה!

בּוֹא, שׁוּר עִירְךָ בַּת־רוֹמִי הַשּׁוֹכֶלֶת, (112)

   הָאַלְמָנָה, בּוֹכָה יוֹמָם וָלַיִל:

   “מַלְכִּי, מַלְכִּי, מַדּוּעַ עֲזַבְתַּנִי?”

בּוֹא, שׁוּר עַמָּהּ, חִבַּת בָּנָיו מַה תֵּרֶב! (115)

   וְאִם עַל כָּל עָנְיֵנוּ לֹא רִחַמְתָּ,

   בּוֹא וְתִשָּׂא קָלוֹן לְשֵׁם כְּבוֹדֶךָ!

וְאִם אָהִינָה, יֻפִּיטֶר עֶלְיוֹן, 66 (118)

   עַל אֲדָמוֹת הָצְלַבְתָּ בִגְלָלֵנוּ, –

   הֲתַט לְזוּלָתֵנוּ עֵין צִדְקֶךָ?

אוֹ הַבְסֵתֶר עֹמֶק מֶחְקָרֶיךָ (121)

   תָּכִין עֵצָה וּתְהִי לְחֶסֶד לָנוּ,

   מֶנּוּ פָלִיא, נִשְׂגָּב, לֹא נַשִּׂיגֶנּוּ?

כִּי עָרִיצִים מָלְאוּ עָרֵי אִיטַלְיָה, (124)

   וּבְהִסָּפְחוֹ אֶל מִפְלַגָּה שַׁלֶּטֶת

   בָּהּ כָּל כַּפְרִי לִכְבוֹד מַרְצֶל יַגִּיעַ! 67

וְאַתְּ, בִּתִּי פִירֶנְצֵי, שִׂבְעִי נַחַת: (127)

   הֵן לֹא תִגַּע סְטִיַּת מִלַּי עָדַיִךְ!

   שֶׁכֵּן עַמֵּךְ כֹּה מִתְחַכֵּם בַּשֵּׂכֶל!

בְּלֵב רַבִּים לָן, וְלֹא אָץ, הַצֶּדֶק, (130)

   כִּי יִתְבּוֹנֵן טֶרֶם יִדְרֹךְ הַקֶּשֶׁת,

   אַךְ זֶה עַמֵּךְ נוֹשְׂאוֹ בְפֶתַח פִּיהוּ!

רַבִּים יְמָאֲנוּ אֶת עוֹל הַמּשֶׁל, (133)

   אַךְ זֶה עַמֵּךְ, גַּם לֹא קָרוּא, מֵרִיעַ

   “עָלַי וְעַל שִׁכְמִי” בְּלֵב שָׂמֵחַ!

שִׂישִׂי, אֵפוֹא, כִּי לָךְ שִׂמְחָה יָאָתָה: (136)

   לָךְ עֲשִׁירוּת, לָךְ שֶׁלֶו, לָךְ הַדַּעַת?

   וְכִי צָדַקְתִּי – מְעִידוֹת עִתַּיִךְ!

מַה כָּל חָכְמַת לַקֶדֵמוֹן, אַתּוּנָה, (139)

   יוֹצְרֵי חֻקִּים מִקֶּדֶם, חֻקֵּי־יֶֹׁר,

   מַה כָּל תִּקּוּנֵיהֶם לְחַיֵּי־שֶׁפַע,

כְּנֶגֶד דֹּק פִּרְטֵי תַּקָּנוֹתַיִךְ, (142)

   כֹּה דַק, שֶׁעַד חֲצִי־חֶשְׁוָן לֹא יֶחִי

   הָאֶרֶג בְּתִשְׁרֵי רָקְמוּ יָדַיִךְ!

כַּמָּה שִׁנִּית מֵאָז זִכְרוֹנוֹתַיִךְ (145)

   חֹק וּמִשְׁפָּט, וּמִנְהָגִים, מַטְבֵּעַ!

   מָה רַבּוּ חִלוּפֵי עוֹרֵךְ, גִּידַיִךְ!

וְלוּ רָאִית וְאוֹר אֱמֶת תַּבִּיטִי, (148)

   הֲלֹא תִדְמִי לָךְ לְחוֹלַת קַדַּחַת, 68

   שֶׁלֹּא תִמְצָא עַל רֹךְ כָּרָהּ מַרְגּוֹעַ

וְתִתְפַּלֵּשׁ לָנוּס מִמַּכְאוֹבֶיהָ! (151)


 

שִׁיר שְׁבִיעִי

המבוא לטור־הטֹהר; הגיא השליו; נסיכים רודפי כבוֹד על אדמות. אחרי חילופי ברכות עם בן־עירו, נוכח סורדלוֹ לדעת שהוא וירגיל, ושומע מפיו על מקום שהותו בעולם ההוא. סורדלוֹ מוכן להדריך את המשוררים מסביב לטור־הטֹהר עד כמה שמותר לו ללכת מבלי לעבור את התחום בו נדון לשהות. בגלל שקיעת השמש הוא מביא אותם לגיא שליו לנוח שם עד עלות השחר. בגיא ההוא נמצאים כמה נסיכים, אשר רדפו כבוד על אדמות ודחו את התוודותם ואת חזרתם בתשובה לרגע חייהם האחרון. על כמה מהם מראה סורדלוֹ למשוררים.


אַחַר הַחֲלִיפָם כְּאַרְבַּעְתַּיִם (1)

   בְּחֶדְוַת לֵב בִּרְכוֹת כָּבוֹד וָאַהַב,

   נָסוֹג סוֹרְדֶל וְסָח: “אַתָּה, מִי אָתָּה?”

וּמַדְרִיכִי פָתַח אֶת פִּיו וַיַּעַן: (4)

   "עַד הַנְּפָשׁוֹת לָהָר הַזֶּה הוּסַבּוּ,

   הָרְאוּיוֹת עֲלוֹת לִפְנֵי אֱלוֹהַּ, –

קָבַר אֶת עַצְמוֹתַי אוֹקְטָבִיָּנוּס.69 (7)

   אֲנִי וִירְגִּיל; מֵחֹסֶר דָּת הִפְסַדְתִּי,

   לְלֹא אָשָׁם אַחֵר, חֶלְקִי בַשַּׁחַק".

וּכְאִישׁ רוֹאֶה פִתְאֹם דָּבָר מַתְמִיהַּ, (10)

   לֹא מַאֲמִין וּמַאֲמִין גַּם יַחַד,

   לֵאמֹר: “הֲלֹא הִנּוֹ… לֹא, כִּי אֵינֶנּוּ!” –

כֵּן זֶה נִדְמָה, וְשָׁב, מַשְׁפִּיל עֵינַיִם, (13)

   בַּעֲנָוָה אֶל מַדְרִיכִי, חִבְּקָהוּ

   כְּחַבֶּק־אִישׁ אָדָם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ;

וְאָז אָמַר: "הֶאָח, תִּפְאֶרֶת רוֹמִי, (16)

   בָּהּ הֶרְאֲתָה שְׂפָתֵנוּ גְּבוּרוֹתֶיהָ! 70

   הוֹי, שֶׁבַח־עַד לַקֶּרֶת בָּהּ חָיִיתִי!

אֵי זְכוּת אוֹ חֶסֶד לְעֵינַי הֶרְאוּךָ? (19)

   אִם לְקוֹלְךָ רָאוּי אֲנִי, הַגִּידָה,

   אֵי מִזֶּה חוּג, אִם מִן הַתֹּפֶת, בָּאתָ?"

“כָּל מְדוֹרֵי מֶמְשֶׁלֶת הָעַצֶּבֶת”, (22)

   עָנָה, "עַד הַגִּיעִי הֲלֹם עָבַרְתִּי:

   גְּבוּרָה מֵרוֹם שְׁלָחַתְנִי, בָּהּ אֵלֵכָה!

לֹא בְמַעְשֶׂה, כִּי אִם בְּחֹסֶר־מַעַשׂ, (25)

   נִמְנַעְתִּי שׁוּר אוֹר־נֵצַח, לוֹ נִכְסַפְתָּ,

   וְאָנֹכִי לְהַכִּירוֹ אֵחַרְתִּי.

שָׁם יֵשׁ מָקוֹם, לֹא עִנּוּיִים עִצְּבוּהוּ, 71 (28)

   כִּי מַחְשַׁכִּים בִּלְבָד, וְשָׁם הָאֹזֶן

   לֹא יְלָלוֹת תִּשְׁמַע, כִּי אַנְחוֹת־הֶגֶה.

שָׁם מוֹשָׁבִי עִם עוֹלָלִים אֵין חֵטְא בָּם, (31)

   אֲשֶׁר נֻשְׁכוּ בְמַלְתְּעוֹת הַמָּוֶת

   בְּטֶרֶם מֵחַטַּאַת־אָדָם נִגְאָלוּ.

טור שיר ז8.png

שָׁם מוֹשָׁבִי בָּעָם שֶׁלֹּא לָבָשׁוּ (34)

   שָׁלשׁ מִדּוֹת־הַקֹּדֶשׁ, אַךְ נִזְהָרוּ 72

   לָדַעַת וּלְהַקְפִּיד עַל כָּל הַיֶּתֶר.

אַךְ אִם יָדַעְתָּ וְתוּכַל, הַרְאֵה־נָא (37)

   אוֹת־רֶמֶז לָנוּ וְנָחִישׁ לַגִּיעַ

   עַד פְּנִימָה לַמִּפְתָּח אֶל טוּר־הַטֹּהַר". 73

עָנָה: "מָקוֹם קָבוּעַ לֹא צֻוֵּינוּ; (40)

   מֻתָּר עֲלוֹת לִי, גַּם סָבִיב לָלֶכֶת;

   בַּתְּחוּם אֲשֶׁר הָרְשָׁה לִי, נָא אַנְחֶךָּ!

אַךְ שׁוּר כִּי כְבָר הַיּוֹם נוֹטֶה לִגְוֹעַ, (43)

   וּפֹה לֹא יִתָּכֵן עֲלוֹת בַּלַּיְלָה,

   עַל כֵּן נַשְׂכִּיל לִבְרֹר קֵן טוֹב לָנוּחַ.

שָׁם, לִימִינֵנוּ, נְשָׁמוֹת נִבְדָּלוּ, (46)

   וְאִם תַּרְשֶׁה – אֶל אֵלֶּה אֶנְהָגֶךָ,

   וּלְךָ לֹא בְלִי עֹנֶג תִּוָּדַעְנָה".

“אֵיכָה?” עָנָה לוֹ, "אִם יִרְצֶה הַהֵלֶךְ (49)

   עֲלוֹת בַּלַּיִל, הֲכִי יַעַצְרֶנּוּ

   אַחֵר? אוֹ מִכִּשְׁלוֹן כֹּחוֹ לֹא יַעַל?"

וַיְתָו סוֹרְדֶל בְּאֶצְבָּעוֹ בָאָרֶץ (52)

   וְסָח: "אַף אֶת הַחוּג הַזֶּה, הַבִּיטָה,

   לֹא תַעֲבֹר בְּהֵעָלֵם הַשֶּׁמֶשׁ! 74

אֶפֶס לֹא תַעֲצֹר סִבָּה אַחֶרֶת, (55)

   זוּלַת הַחֲשֵׁכָה, עֲלִיָּתֵנוּ:

   הִיא בְּחֻלְשָׁה אֶת הָרָצוֹן מַכְשֶׁלֶת.

אָמְנָם נוּכַל בַּחֲשֵׁכָה לָרֶדֶת, (58)

   וְגַם בָּהָר סָבִיב סָבִיב לָנוּעַ,

   כָּל עוֹד אֶת אוֹר הַיּוֹם מַסְגִּיר הָאֹפֶק".

אֲזַי עָנָה מוֹרִי בְּקוֹל תָּמוּהַּ: (61)

   "אִם כֵּן, שָׂאֵנִי לַמָּקוֹם אָמַרְתָּ

   כִּי יַשְׂבִּיעֵנוּ עֹנֶג בַּמַּרְגּוֹעַ!" 75

כִּמְעַט מִפֹּה הִרְחַקְנוּ לֶכֶת הָלְאָה, (64)

   וָאֵרֶא אֶת קַרְקַע הָהָר שָׁקוּעַ

   כִּשְׁקֹעַ עֲמָקִים עַל אַדְמָתֵנוּ.

“לְשָׁם”, עָנְתָה הַדְּמוּת, "נֵלֵךְ לָעֵמֶק (67)

   הַנֶּחֱצֶה בָהָר הַזֶּה כַּחֹצֶן,

   שָׁם נְחַכֶּה עַד יִבָּקַע הַשַּׁחַר."

שָׁם לֹא יָשָׁר וְלֹא תָלוּל הָאֹרַח, (70)

   וּבְעִקּוּמָיו לְצַד הַגַּיְא הִגַּעְנוּ,

   בּוֹ עַד חֲצִי גָבְהָהּ שְׂפָתוֹ יוֹרֶדֶת.

זָהָב וְכֶסֶף זַךְ, שָׁנִי וְלֹבֶן, (73)

   וּתְכֵלֶת־הֹדּוּ, וְאַרְזָה מַבְרֶקֶת,

   זְמָרַגְדְּ בְּרֶגַע הִבָּקְעוֹ מַגִּיהַּ,

לוּ פֹה בַגַּיְא הוּשָׂמוּ, – אֶת כָּל אֵלֶּה (76)

   חֵן פִּרְחֵי נוֹי וְעֵשֶׂב יְנַצֵּחַ

   בָּזֶה, כִּגְבֹר עֲנָק עַל דַּל־הַכֹּחַ.

הִפְלִיא הַטֶּבַע פֹּה לֹא רַק לִצְבֹּעַ, (79)

   כִּי גַם מֵרִבְבוֹת רֵיחוֹת־נִיחוֹחַ

   לִיצֹר מִזּוּג, לֹא יְכַנּוֹ חוּשֵׁנוּ.

בֵּין הַפְּרָחִים רָאִיתִי פֹה בַדֶּשֶׁא (82)

   דְּמוּיוֹת יוֹשְׁבוֹת, שָׁרוֹת “מַלְכָּה, הַצִּילִי!”, 76

   וְלֹא נִרְאוּ מִחוּץ בִּגְלַל הַשֶּׁקַע.

"עַד לְקִנָּהּ תֵּט שְׁאֵרִית הַשֶּׁמֶשׁ, (85)

   אַל־נָא בַקֵּשׁ כִּי אֶנְהַגְכֶם אֶל אֵלֶּה,"

   סָח הַזַּמָּר אֲשֶׁר הֲלֹם הִנְחָנוּ.

"אֶת פְּנֵי כֻלָּם וּתְנוּעוֹתָם תֵּיטִיבוּ (88)

   לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ הַזִּיז, וְלֹא לְמַטָּה

   עֵת תְּאֻסְּפוּ אֶל חֶבְרָתָם בַּשֵּׁפֶל.

זֶה הַמַּגְבִּיהַּ שֶׁבֶת, וּמַרְאֵהוּ 77 (91)

   כְּאִישׁ אֲשֶׁר אֶת יִעוּדָיו הִזְנִיחַ,

   וּלְזֶמֶר עֲמִיתָיו לֹא יִפְצֶה פִיהוּ, –

הוּא רוּדוֹלְף: בְּמָלְכוֹ יָכֹל לִרְפֹּא עוֹד (94)

   אִיטַלְיָה מִפִּצְעֵי־מוֹתָהּ, וְעָתָּה

   לַשָּׁוְא יִיגַע אַחֵר לְהוֹשִׁיעֶנָּה.

זֶה הַמְנַחְמוֹ הָיָה שַׁלִּיט בָּאָרֶץ (97)

   מֶנָּה יוֹצֵא הַנַּחַל הַמַּסִּיעַ

   מֵי מוֹלְדְוָה אֶל הָאֶלְבָּה, זֹאת הַיָּמָּה;

שְׁמוֹ אוֹטוֹקַר; אַף בְּחִתּוּלֵי־יֶלֶד (100)

   גָּדַל מִבְּנוֹ, שְׂעִיר זָקָן וִינְצִסְלָב,

   זֶה הָרוֹעֶה עַצְלָה וְעֶדְנֵי־עשֶׁר.

וּקְטַן־הָאָף, כִּבְסוֹד רֵעִים מֵשִׂיחַ 78 (103)

   עִם זֶה אֲשֶׁר מַרְאָיו כְּמַרְאֵה־חֶסֶד,

   מֵת בְּנוּסוֹ, בּוֹסֵס הַחֲבַצֶּלֶת.79

רְאוּ אֵיכָכָה יְתוֹפֵף חָזֵהוּ! (106)

   וּרְאוּ רֵעוֹ, יוֹשֵׁב וְיֵאָנֵחַ

   וְשָׂם אֶת כַּף־יָדוֹ עֶרֶשׂ לַלֶּחִי.

מַשְׁחִית צָרְפַת – בֵּן וְחָתָן לָאֵלֶּה: 80 (109)

   לָהֶם נוֹדַע חַיֵּי שִׁקְצוֹ מָה רַבּוּ,

   עַל כֵּן כֹּה מְיַסְּרֵם יָגוֹן וָעֹצֶב.

וְזֶה עֲבֵה־הַגּוּף, מַשְׁמִיעַ זֶמֶר 81 (112)

   עִם חֲבֵרוֹ הַלָּז תַּקִּיף־הַחֹטֶם,

   אָזַר מָתְנָיו בְּכָל סְגֻלּוֹת־הַצֶּדֶק;

וְלוּ אַחַר מוֹתוֹ נִשְׁאַר כְּמֶלֶךְ 82 (115)

   הָעֶלֶם הַיּוֹשֵׁב אַחַר גַּבֵּהוּ, –

   אָז טוֹב הוּרַק הַיְקָר מִכְּלִי אֶל כֶּלִי;

לֹא כֵן יֻגַּד עַל יֶתֶר יוֹרְשֵׁי־כֶתֶר: (118)

   פְרֶדְרִיק וְיַעֲקֹב מוֹשְׁכִים בָּרֶסֶן,

   אַךְ אֵין בְּאִישׁ מֵהֶם הוֹד הַמּוֹרֶשֶׁת. 83

רַק בְּמִקְרֶה גַּם בֶּעָנָף צוֹמַחַת (121)

   צִדְקַת־הָאִישׁ, וְזֶה רְצוֹן נוֹתְנֶהָ

   לְמַעַן מִיָּדָיו יְשַׁחֲרוּהָ.

גַּם אֶל רְחַב־הָאַף מִלַּי כִּוַּנְתִּי84 85 (124)

   וְאֶל רֵעוֹ, הַשָּׁר אִתּוֹ, אֶל פֶּטֶר:

   עַל כֵּן עַתָּה בוֹכוֹת פְּרוֹבַנְס עִם פּוּלְיָה.

וְכֹה גָרוּעַ מִזַּרְעוֹ הַצֶּמַח, (127)

   כְּהִתְגָּאוֹת קוֹנְסְטַנְצָה עַל הַבַּעַל

   יוֹתֵר מִבֵּיאַטְרִיקְס וּמַרְגֶּרִיטָה.

שׁוּר שָׁם אֶת מֶלֶךְ אַנְגְּלִיָּה, אֶת הֶנְרִי, 86 (130)

   שֶׁחַי חַיֵּי־עָנָו, בָּדָד יָנוּחַ:

   אָכֵן גִּזְעוֹ הֵטִיב סְנִיפִים לַפְרִיחַ.

וְשָׁם, מַשְׁפִּיל שִׁבְתּוֹ, מַבִּיט שָׁמַיְמָה, 87 (133)

   נָח וִילְיָם הָרוֹזֵן; עוֹד יִזְכְּרוּהוּ

   בִּבְכִי גַם מוֹנְפֶרַט גַּם קַנַוֶזֶה

מִיּוֹם־אֵידָם בִּקְרָב אַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה. (136)


 

שִׁיר שְׁמִינִי

המבוא לטור־הטֹהר; הגיא השליו עם נסיכים רודפי כבוד. היום פנה, ושני מלאכים יורדים מן השמים לשמור את הגיא מפני הנחש הרע הבא להשׁיא את הנשמות גם פה, כמו לפנים בגן־העדן. פה מכיר דאנטי את נִינוֹ וִיסְקוֹנטִי, שופט מגאלוּרה, אשר מת בשנת 1296, ואת קוֹנראד מאלאספינה, בנו של פרדריק הראשון נסיך וילאפרנקה, אשר מת בשנת 1294. בתוך שיחתם מופיע הנחש והמלאכים מגרשים אותו במשק כנפיהם בלבד. קונרד שואל מדאנטי חדשות על משפחתו, ודאנטי עונה בדברי שבח נאים.


קָרְבָה הָעֵת, אֲשֶׁר בְּגַעֲגּוּעַ (1)

   מַפְנֶה אֶל נְוֵיהֶם לֵב יוֹרְדֵי יָמָּה

   בַּיּוֹם בּוֹ מִידִידֵי נַפְשָׁם נִפְרָדוּ,

וּמַדְאִיבָה נוֹדֵד צָעִיר בְּכֹסֶף (4)

   אִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים יִשְׁמַע מֵרֹחַק,

   כְּקוֹל סוֹפֵד לַיּוֹם הַמָּט לִגְוֹעַ;

וְאָז הִשְׁבַּתִּי אֶת אָזְנַי מִשְּׁמֹעַ, (7)

   וּלְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אַחַת הִתְחַלְתִּי

   שֶׁקָּמָה וּבַיָּד הֶעְתִּירָה קֶשֶׁב.

כַּפֶּיהָ, זוֹ בְזוֹ דְבֵקוֹת, הֵרִימָה (10)

   וְלַמִּזְרָח נָשְׂאָה מַבָּט, בְּעַיִן

   קוֹרֵאת לְיָהּ: אֵין עוֹד לִי מִלְּבַדֶּךָ! 88

“לְךָ עַד תֹּם הַיּוֹם” יָצָא מִפִּיהָ89 (13)

   הַשִּׁיר, כֹּה רַב־יִרְאָה וְנֹפֶת־לַחַן

   עַד כִּי צְלִילָיו בִּי אֶת נַפְשִׁי הִשְׁכִּיחוּ;

וּבְנֹעַם וְיִרְאָה גַּם עֲמִיתֶיהָ, (16)

   אַחַר קוֹלָהּ, כָּל הַפִּזְמוֹן הִשְׁלִימוּ

   נוֹשְׂאִים עֵינָם אֶל רוּם גַּלְגִּלֵּי־שַׁחַק.

חַדֵּד, קוֹרֵא, פֹּה לָאֱמֶת עֵינֶיךָ (19)

   וְהִתְבּוֹנֵן, כִּי דַק הַלּוֹט הַפַּעַם

   וְאֶל נָכוֹן תֵּקַל הַדֶּרֶךְ פְּנִימָה.

אֶת חֵיל הָאֲצִילִים עַתָּה רָאִיתִי (22)

   שׁוֹתְקִים וְאֶת עֵינָם נוֹשְׂאִים לְמַעְלָה

   כִּמְחַכֵּי־נֵס, חִוְרִים וְעַנְוֵי־רוּחַ.

וָאֵרֶא צֵאת מֵרוֹם וָרֶדֶת מַטָּה (25)

   שְׁנֵי מַלְאָכִים, אִישׁ אִישׁ עִם לַהַט־חֶרֶב,

   שְׁתֵּיהֵן מְקֻצָּצוֹת וּנְטוּלוֹת־עֹקֶץ.

מַדָּם כְּצִיץ יָרֹק נִפְקַע זֶה עָתָּה; (28)

   וְכַנְפֵיהֶם בִּירַק נוֹצוֹת הֵעִיפוּ

   חִישׁ־קַל אַחֲרֵיהֶם אֶת הַשּׁוּלַיִם.

אֶחָד נָחַת כְּפֶשַׂע מֵעָלֵינוּ, (31)

   וְהַשֵּׁנִי בִשְׂפַת הַגַּיְא מִנֶּגֶד,

   וְנִשְׁאֲרָה כָּל־הָעֵדָה בַתָּוֶךְ.

אֶת פַּז תַּלְתַּלֵּיהֶם אָמְנָם רָאִיתִי, (34)

   אוּלָם עֵינַי אָבְדוּ בְזִיו הַזֹּהַר

   כָּאוֹן, נָבוֹךְ בִּפְנֵי כַבִּיר מִמֶּנּוּ.

“שְׁנֵיהֶם בָּאִים הֲלֹם מֵחֵיק מַרִיָּה”, (37)

   אָמַר סוֹרְדֶל, "שְׁלוּחִים לִשְׁמֹר הָעֵמֶק

   מֵהַנָּחָשׁ, כִּי חִישׁ מַהֵר יוֹפִיעַ".

חָרֵד לָדַעַת אֵי יִזְחַל הַצֶּפַע, (40)

   כֻּלִי סַבֹּתִי, וּמְסֻמָּר מִפַּחַד

   עֲלֵי הַשְּׁכֶם הַנֶּאֱמָן נִשְׁעַנְתִּי.

סוֹרְדֶל הוֹסִיף: "עַתָּה נֵרֵד לַשֶּׁקַע (43)

   אֶל שַׂגִּיאֵי־הַהוֹד; אִתָּם נָשִׂיחַ:

   לַחֲזוֹתְכֶם אַךְ יִשְׂמְחוּ שָׂמוֹחַ".

כִּמְעַט שִׁלַּשְׁתִּי צַעַד, בָּאתִי מַטָּה (46)

   וָאֵרֶא שָׁם אֶחָד אֲשֶׁר הִשְׁגִּיחַ 90

   רַק בִּי, כְּמוֹ נִזְכַּר כִּי הִכִּירַנִי.

כְּבָר הָאֲוִיר הִשְׁחִיר, אַךְ עוֹד יַגִּיהַּ (49)

   בֵּין מַבָּטִי וּבֵין עֵינֵי הַגֶּבֶר

   עַתָּה אֶת כָּל אֲשֶׁר הֵלִיט עַד הֵנָּה.

בָּא לִקְרָאתִי, וְלִקְרָאתוֹ אָנֹכִי; (52)

   שׁוֹפֵט אָדִיב, הוֹי נִינוֹ! מַה שָּׂמַחְתִּי

   לִרְאוֹת כִּי לֹא עִם הָרְשָׁעִים חֶלְקֶךָ!

אֵין חֵן בְּרָכוֹת שֶׁלֹּא הָחְלַף בֵּינֵינוּ: (55)

   אָז שְׁאֵלַנִי: "אֵימָתַי עָבַרְתָּ

   עַד סַף הָהָר אֶת מֶרְחֲבֵי הַמַּיִם?"

“הוֹי”, עֲנִיתִיו, "בְּעַד חַצְרֵי הָעֹצֶב (58)

   הַבֹּקֶר בָּאתִי, חַי עוֹד חַיֵּי־חֶדֶל,

   וּבְדָרְכִי־פֹה אֶקְנֶה לִי חַיֵּי־נֵצַח".

וּבְתֹם קוֹל מַעֲנִי לְהִשָּׁמֵעַ, (61)

   סוֹרְדֶל וְהַשֵּׁנִי אָחוֹר נִרְתָּעוּ,

   כַּאֲנָשִׁים הַנִּבְהָלִים לְפֶתַע.

זֶה לְוִירְגִיל פָּנָה, וְזֶה לְרֵעַ (64)

   שֶׁשָּׁם יָשַׁב, קוֹרֵא לוֹ: "קוּם, קוֹנְרָדוֹ

   וּרְאֵה מַה בְּחַסְדוֹ חָנָן אֱלוֹהַּ!"

וְלִי אָמַר: "בְּשֵׁם פִּלְאֵי הַחֶסֶד (67)

   בָּם חֲנָנְךָ זֶה הַמַּטְמִיר מִמֶּנּוּ

   אֵם עִלּוֹתָיו וְלֹא נַחְתֹּר עָדֶיהָ, –

נָא, בְּשׁוּבְךָ אֱלֵי עֶבְרֵי הַמַּיִם, (70)

   צַו לְבִתִּי ג’וֹבַנָּה וְתַעְתִּיר לִי

   שָׁם, בַּאֲשֶׁר עוֹנִים לַחַף מִפֶּשַׁע!

לֹא אַאֲמִין כִּי עוֹד אִמָּהּ חוֹשְׁקָה בִי, (73)

   וּכְבָר הֵמִירָה לֹבֶן צְעִיפֶיהָ,

   לוֹ עוֹד לִכְסֹף לָהּ, בְּעָנְיָהּ, יָאָתָה.

אָכֵן בָּהּ יֵרָאֶה וְיִוָּדֵעַ, (76)

   מַה תַּאֲרִיךְ אֵשׁ־אֲהָבִים בָּאֵשֶׁת,

   אִם לַצִּיתָהּ לֹא תֶרֶב יָד אוֹ עַיִן.

לֹא יְפָאֵר לָהּ אֵת קִבְרָהּ הַפֶּתֶן, (79)

   זֶה הַמְלַוֶּה חֵילוֹת אַנְשֵׁי מִילָנוֹ,

   כַּהוֹד, לוּ בָא מִתַּרְנְגוֹל־גָּלוֹרָה".

כָּל זֹאת אָמַר, וְאֶת פָּנָיו הִטְבִּיעַ (82)

   חוֹתַם רָגְזָה צוֹדֶקֶת הַפּוֹעֶמֶת

   בְּלֵב אָדָם בְּחָק מִדָּה וָקֶצֶב.

עֵינַי הַנִּכְסָפוֹת נִשְׂאוּ שָׁמַיְמָה 91 (85)

   לִמְקוֹם יָאֵטּוּ כוֹכְבֵיהֶם לָלֶכֶת

   כְּקֶטַע הָאוֹפַן קָרוֹב לַסֶּרֶן.

וְסָח מוֹרִי: “אֶל מַה תַּבִּיט לְמַעְלָה?” (88)

   וַעֲנִיתִיו: "אֶל שְׁלשׁ אֲבוּקוֹת־לַהַב

   שֶׁאֶת הַקֹּטֶב פֹּה כֻּלּוֹ הִבְעִירוּ!"

וַיַּעַן לִי: "אַרְבַּעַת כּוֹכְבֵי־זֹהַר, (91)

   הַבֹּקֶר רְאִינוּם, יָרְדוּ מִנֶּגֶד

   וּבִמְקוֹמָם עָלוּ הַשְּׁלשֶׁת הֵנָּה".

עוֹד הוּא דוֹבֵר וַיִּמְשְׁכוֹ סוֹרְדֶּלּוֹ (94)

   אֵלָיו, קוֹרֵא: “רְאֵה שָׁם אֶת אוֹיְבֵנוּ!”

   וְאֶצְבָּעוֹ שָׁלַח, שָׁם כִּי יַשְׁגִּיחַ.

בִּפְאַת הַגַּיְא הַצַּר, חַסְרַת־הַסֶּכֶר, (97)

   רָבַץ נָחָשׁ, דוֹמֶה לָזֶה מִמֶּנּוּ

   אוּלַי קִבְּלָה חַוָּה אֶת פְּרִי־הַלַּעַן.

בֵּין עֵשֶׂב וּפְרָחִים זָחַל הַשֶּׁרֶץ, (100)

   אֱלֵי גַבּוֹ מַפְנֶה רֹאשׁוֹ כָּל־פַּעַם,

   לוֹקֵק כִּלְקֹק חַיָּה הַמִּתְחוֹפֶפֶת.

לֹא לְסַפֵּר אֵדַע, כִּי לֹא רָאִיתִי, (103)

   אֵיךְ נָעוּ מִמְּקוֹמָם נִשְׁרֵי הַשַּׁחַק,

   אַךְ כִּי שְׁנֵיהֶם דָּאוּ, הֵיטֵב הִבְחַנְתִּי.

לְקוֹל יְרַק גַּפָּם, חוֹצֶה הָרוּחַ, (106)

   נָס הַנָּחָשׁ וְהַשְּׂרָפִים נָסַבּוּ

   וְשָׁבוּ, שְׁוֵי מָעוּף, עָל לַמִּשְׁמֶרֶת.

הַצֵּל אֲשֶׁר, עֵת הַשּׁוֹפֵט קָרָא לוֹ, 92 (109)

   אֵלָיו נִלְחַץ, לֹא הֵסִיר עַיִן מֶנִּי

   כָּל עוֹד אָרְכָה זֹאת הֵאָבְקוּת־הַזַּעַם.

"הוֹי, לוּ הַנֵּר הַמַּנְהִיגְךָ לְמַעְלָה (112)

   יִמְצָא־נָא שַׁעֲוָה בִּרְצוֹן לִבֶּךָ 93

   דַּי לַעֲלוֹת עַד לְגֻלַּת הַנֹּגַהּ",

פָּתַח: "אִם יְדִיעוֹת אֱמֶת יָדַעְתָּ (115)

   עַל וַלְדִּימַקְרָה אוֹ עַל סְבִיבוֹתֶיהָ,

   בַּשְּׂרֵנִי, כִּי שָׁלוֹט שָׁלַטְתִּי שָׁמָּה!

בְּשֵׁם נִקְרֵאתִי קוֹנְרַד מָלָסְפִּינָה; (118)

   אֵינִי הַסָּב, אַךְ מוֹצָאִי מִמֶּנּוּ;

   בָּאַהַב, פֹּה נִצְרַף, בֵּיתִי אָהַבְתִּי". 94

“הָהּ!” עֲנִיתִיהוּ: "מֵעוֹדִי לֹא בָאתִי (121)

   בִּנְאוֹת אַרְצוֹ, אוּלָם הֲיֵשׁ וְיֶחִי

   אִישׁ בְּאֵירֹפָּה, לֹא יֵדַע שְׁבָחֶיהָ?

הֲלֹא הֲדַר בֵּיתוֹ בְּקוֹל מוֹדִיעַ (124)

   אֶת כְּבוֹד שָׂרָיו, מַכְרִיז אֶת כְּבוֹד הָאָרֶץ

   וְאַף עַד אֵלֶּה לֹא רָאוּם יַגִּיעַ.

וְאִשָּׁבֵעַ (חֵי בוֹאִי לְמַעְלָה!) (127)

   כִּי לֹא נָטַשׁ בֵּיתְךָ, שַׂגִּיא־תִּפְאֶרֶת,

   נִדְבוֹת כַּסְפָם וּגְבוּרוֹתָם בַּחֶרֶב.

מֻכְתָּר בְּכָל סְגֻלּוֹת הֶרְגֵּל וָטֶבַע, (130)

   הוּא, עֵת עוֹכֵר הָאָרֶץ רֹאשׁ־הָרֶשַׁע,95

   לְבַד יֵלֵךְ יָשָׁר, בָּז לִנְתִיב־עָוֶל".

“לֵךְ עָתָּה!” סָח: "עוֹד לֹא יִשְׁכַּב הַשֶּׁמֶשׁ 96 (133)

   שִׁבְעָה מוֹנִים בָּעֶרֶשׂ, בּוֹ יָנוּחַ

   טָלֶה רוֹבֵץ עַל כָּל אַרְבַּע רַגְלַיִם,

וְדֵעוֹתֶיךָ הַנָּאוֹת הָאֵלֶּה (136)

   בְּמוֹ חַדְרֵי רֹאשְׁךָ עוֹד תִּתָּקַעְנָה

   בְּמַסְמְרִים עַזִּים מִשְּׁמוּעוֹת־אֹזֶן

אִם רַק אָרְחוֹת־הַדִּין לֹא תֵעָצַרְנָה. (139)


 

שִׁיר תְּשִׁיעִי

המבוא לטור־הטהר; הלילה בגיא השליו. דאנטי, הלום עיפות, נרדם, ולפנות שחר רואה חזון מלא מסתורין; בהקיצו הוא מוצא את עצמו יחד עם וירגיל לפני שער טור־הטהר. וירגיל מספר לו איך הובא הלום. על סף השער הם רואים מלאך שומר אשר שומע לחינוניו של דאנטי ופותח לפניהם את השער; לפני זה הוא חורת בחרבו על מצחו של דאנטי שבע אותיות פ"א (פשע) אשר ילכו וימָחו מדי עליתו מזירה לזירה על ההר. בראשית השיר מתאר דאנטי את שעת היום, היא שעה תשע בערב, כאשר רחבת הים (טֶטִיס אשתו של האוקינוס לפי המיתולוגיה), שהיא השגל או הפילגש של אל השמש טיטאנוס, יוצאת מזרועותיו ומחווירה כאור דמדומי הערב.


שֵׁגַל הַסָּב טִיטָנוּס כְּבָר הֵאִירָה 97 (1)

   בְּרֹךְ כַּסְפָּהּ זִירַת מִזְרַח הַשַּׁחַק

   עֵת מֵעֶדְנֵי זְרוֹעוֹת עוֹגְבָהּ חֻלָּצָה;

מִצְחָהּ הִבְרִיק בְּזֹהַר אַבְנֵי־חֵפֶץ (4)

   הַמְשֻׁבָּצוֹת בִּדְמוּת חַיַּת־הַקֶּרַח

   שֶׁבִּזְנָבָהּ מַלְקָה כָל בָּאֵי־חֶלֶד.

וּמִפְּסִיעוֹת עֲלִיָּתוֹ כְּבָר שְׁתַּיִם (7)

   צָעַד הַלַּיִל בַּמָּקוֹם שָׁהִינוּ,

   וְהַשְּׁלִישִׁית לִנְחוֹת נוֹטָה כְנָפֶיהָ;

אֲזַי, עוֹד בִּירֻשַּׁת־אָדָם נָגוּעַ,98 (10)

   הֲלוּם־שֵׁנָה שַׁחֹתִי עַל הַדֶּשֶׁא,

   בּוֹ יַחַד חֲמִשָּׁה עַד כֹּה יָשַׁבְנוּ. 99

בְּעֵת תַּתְחִיל לָשֵׂאת אֶת קִינוֹתֶיהָ (13)

   בַּת־הַסְּנוּנִית בְּהִבָּקַע הַשַּׁחַר,

   אוּלַי לְזֵכֶר עִצְּבוֹנָהּ מִקֶּדֶם,

וְעֵת נַפְשֵׁנוּ, מִן הַגּוּף נִרְחֶקֶת 100 (16)

   וְלֹא בְרֶשֶׁת מַחְשָׁבוֹת נִלְכֶּדֶת,

   תְּהִי כְמִתְנַבְּאָה בְחֶזְיוֹנֶיהָ, –

רָאִיתִי בַחֲלוֹם דְּמוּת מְרַחֶפֶת, (19)

   דְּמוּת נֶשֶׁר זְהוּב־נוֹצוֹת עַל הָרָקִיעַ,

   וּכְמוֹ זוֹמֵם לָעוּט פּוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם.

וְלִי נִדְמֶה כִּי בַמָּקוֹם הָיִיתִי, (22)

   בּוֹ גָנִימֵד נָטַשׁ רֵעָיו וַיַּעַל, 101

   כִּי נֶחֱטַף אֶל הַיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה.

“זֶה מֵהֶרְגֵּל יִנְגֹּף רַק פֹּה”, חָשַׁבְתִּי, (25)

   "אוֹ בָז לְכָל מָקוֹם אַחֵר לָקַחַת

   בְּצִפָּרְנָיו שָׁלָל אֶל עָל לַסִּיעַ."

וָאֵרֶא עוֹד, וְחָג חוּגָיו וַיָּעַט, (28)

   אָיֹם כִּשְׁבִיב־בָּרָק, וַיַּחְטְפֵנִי

   וְרוֹם עַד לַשַּׁלְהֶבֶת נְשָׂאַנִי.102

וְשָׁם, נִדְמֶה לִי, שְׁנֵינוּ כִּי בָעַרְנוּ, (31)

   וְכֹה בַחֲזוֹנִי לָהַט הַלַּהַב – 103

   עַד אֶת שְׁנָתִי שָׁבַר וְהִתְעוֹרַרְתִּי.

וּכְהִבָּהֵל אֲכִלֶּס בִּימֵי קֶדֶם, (34)

   סוֹבֵב בְתִמְהוֹן לֵב אֶת הָעֵינַיִם

   וְלֹא יָדַע אֶת הַמָּקוֹם נִמְצָא בוֹ,

טור שיר ט9.png

עֵת נְשָׂאַתְהוּ, נָם בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, (37)

   אִמּוֹ מִידֵי חִירוֹן עַד לְאִי סְקִירוֹס,

   מִשָּׁם אַנְשֵׁי יָוָן אוֹתוֹ הוֹצִיאוּ, –

בְּסוּר הַשְּׁנָת מֵעַפְעַפַּי נִבְהַלְתִּי, (40)

   וְעוֹר פָּנַי חָוַר כְּמַרְאֵה־גֶבֶר

   אֲשֶׁר קָפָא דָמוֹ מִפַּחַד־פֶּתַע.

עֲלֵי צִדִּי רַק אֶת רוֹעִי רָאִיתִי, (43)

   וְרָם מֵעַל לִשְׁתֵּי שָׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ,

   וּמַבָּטֵי עֵינַי הָפְנוּ הַיָּמָּה.

שָׂרִי, מוֹרֵה דַרְכִּי, קָרָא: "אַל פַּחַד! (46)

   חֲזַק! כִּי אֶל מָקוֹם נָאֶה הִגַּעְנוּ!

   אַל תַּעֲצֹר, הַרְחֵב כָּל גְּבוּרוֹתֶיךָ!

עַתָּה הִגַּעְתָּ אֱלֵי טוּר־הַטֹּהַר; (49)

   שׁוּר הַחוֹמָה שֶׁאֶת כֻּלּוֹ מַקֶּפֶת,

   שׁוּר שָׁם אֶת הַמָּבוֹא, נִרְאֶה כְסֶדֶק.

בַּשַּׁחַר הָעוֹלֶה בְטֶרֶם בֹּקֶר, (52)

   עֵת נִשְׁמָתְךָ עוֹד נָמָה בְקִרְבֶּךָ

   עַל הַפְּרָחִים הַמְפָאֲרִים הָעֵמֶק,

בָּאָה אִשָּׁה, קוֹרֵאת: 'אֲנִי לוּצִיָּה,104 (55)

   תְּנוּ לִי לָשֵׂאת אֶת הַנִּרְדָּם, לְמַעַן

   עֲלֵי דַּרְכּוֹ לוֹ כֵּן אֱהִי לְעֵזֶר!'

נוֹתְרוּ סוֹרְדֶל וּשְׁאָר דְּמֻיּוֹת הָהֶדֶר; (58)

   אוֹתְךָ לָקְחָה, וּבְהִבָּהֵר הַבֹּקֶר

   עָלְתָה, וְאָנֹכִי בְעִקְבוֹתֶיהָ;

פֹּה שָׂמַתְךָ, וְלִי יְפִי עֵינֶיהָ (61)

   הֶרְאָה לִפְנֵי זֶה שָׁם מָבוֹא פָתוּחַ;

   אָז יַחַד רָחֲקוּ הִיא וּשְׁנָתֶךָ".

כְּאִישׁ הַמִּתְאוֹשֵׁשׁ מִמְּבוּכַת־פַּחַד (64)

   וּבִטָּחוֹן תַּחַת אֵימָה יָבוֹא לוֹ,

   אַךְ הָאֱמֶת נִגְלֵית לוֹ, – כֵּן אָנֹכִי

כֻּלִּי שֻׁנֵּיתִי; וּמוֹרִי רָאַנִי (67)

   כִּי לֹא אֶפְחַד עוֹד, וְעָלָה בַחַיִץ

   וּבְעִקְבוֹתָיו לִקְרַאת הַשִּׂיא הָלַכְתִּי.

קוֹרֵא, הֲלֹא תִרְאֶה עַד מַה שִּׂגַּבְתִּי (70)

   דִּבְרֵי־שִׁירִי; עַל כֵּן אַל אַתְמִיהֶךָּ,

   אִם אֲעַדֵּן אֳמָנוּתוֹ מֵעָתָּה.

קָרַבְנוּ; וּבַצַּד שֶׁבּוֹ לִפְנֵי זֶה, (73)

   מִן הַמֶּרְחָק, עֵינַי הִבְחִינוּ פֶרֶץ

   כְּסֶדֶק הַנִּבְקָע בְּחוֹמַת־אֶבֶן, –

רָאִיתִי שַׁעַר, וְעָדָיו מִמַּטָּה (76)

   שְׁלשׁ מַדְרֵגוֹת עָלוּ, שׁוֹנוֹת בַּגֶּוֶן,

   וְאִישׁ נוֹטְרָן, פִּיו לֹא פָתַח עַד הֵנָּה.105

וּכְהִתְרַחֵב עֵינַי לְהִפָּקֵחַ, (79)

   דְּמוּתוֹ בָעֶלְיוֹנָה רָאִיתִי שֶׁבֶת,

   וְכֹה קָרַן זִיווֹ עַד כִּי נִדְמֵיתִי;

וְלַהַב חֶרֶב בְּיָדוֹ, מִמֶּנּוּ 106 (82)

   נוֹרוּ חִצִּים אֵלֵינוּ, וְכָל פַּעַם

   לַשָּׁוְא אֶת מַבָּטַי אֵלָיו הִפְנֵיתִי.

“מַה חֶפְצְכֶם אַתֶּם? מִשָּׁם עֲנוּנִי!” (85)

   פָּתַח לִקְרֹא: "מִי מוֹבִילְכֶם בַּדֶּרֶךְ?

   שִׁמְרוּ, פֶּן יַזִּיקְכֶם שְׁבִילְכֶם לְמַעְלָה!"

“אִשָּׁה מֵרוֹם, אֵל הַדְּבָרִים יוֹדַעַת,” (88)

   עָנָה מוֹרִי לוֹ, "זֶה עַתָּה הוֹרַתְנוּ:

   “עַד שָׁמָּה לֵכוּ, שָׁם מִפְתַּח הַשַּׁעַר”.

“וְכֵן תַּדְרִיךְ צַעֲדֵיכֶם לְאשֶׁר!” (91)

   שֵׁנִית סַח הַשּׁוֹמֵר, אֲדִיב הָרוּחַ:

   “קִדְמוּ, אֵפוֹא, לִקְרֹב לְמַעְלוֹתֵינוּ!”

כֵּן לְתַחְתִּית הַמַּעֲלוֹת הִגַּעְנוּ,107 (94)

   צֶחָה, כְּאֶבֶן שַׁיִשׁ מְלֻטֶּשֶׁת,

   בָּהּ בְּצַלְמִי הַחַי כֻּלִּי נִשְׁקַפְתִּי;

וְהַשְּׁנִיָּה, כֵּהָה מִשְּׁנִי־תוֹלַעַת, (97)

   בָּהּ חֲרוּכָה הָאֶבֶן וּמְחֻסְפֶּסֶת

   וְנִסְדְּקָה כֻּלָּהּ בִּשְׁתִי־וָעֵרֶב;

וְהַשְּׁלִישִׁית, הַמִּתְעָרְמָה עַל אֵלֶּה, (100)

   נִרְאֵית לִי כַכַּדְכֹּד הַמִּתְלַקֵּחַ,

   כְּדַם אֱנוֹשׁ מִן הָעוֹרֵק מֵגִיחַ.

וּשְׁתֵּי כַפּוֹת רַגְלָיו עַל זֹאת הִנִּיחַ (103)

   צִיר הָעֶלְיוֹן, יוֹשֵׁב בְּסַף הַפֶּתַח,

   בַּסַּף כְּאֶבֶן יַהֲלֹם זוֹרֵחַ.

טוהר שיר ט10.png

בִּשְׁלשׁ הַמַּעֲלוֹת מוֹרִי נָחַנִי, (106)

   כִּרְצוֹן לִבִּי, קוֹרֵא: "הַפִּילָה תַּחַן

   לְבַעֲבוּר יִפְתַּח בְּרִיחֵי הַשָּׁעַר."

וּבְאֶגְרוֹפִי הַלְקוֹת חָזִי שִׁלַּשְׁתִּי (109)

   וְאֶל הֲדוֹם קְדֻשַּׁת רַגְלָיו כָּרַעְתִּי,

   וְרַחֲמִים בִּקַּשְׁתִּי כִּי יִפְתַּח לִי.

אָז שֶׁבַע פֵּא שָׂרַט לִי עַל הַמֵּצַח108 (112)

   בְּחֹד חַרְבּוֹ, קוֹרֵא! "לֵךְ וְכִבַּסְתָּ

   אֵל הַנְּגָעִים בִּדְרֹךְ רַגְלֶיךָ פְּנִימָה!"

חוֹל חֲפִירוֹת יָבֵשׁ אוֹ תִלֵּי־אֵפֶר 109 (115)

   יִדְמוּ לְעֵין הַגְּלוֹם אֲשֶׁר עָטָהוּ;

   שְׁנֵי מַפְתְּחוֹת הוֹצִיא מֵהַשּׁוּלַיִם, 110

אֶחָד זָהָב הָיָה, מִשְׁנֵהוּ כֶסֶף; (118)

   בַּצַּח, אַחֵר גַּם בַּצָּהֹב הֵנִיעַ

   אֶת הַמַּנְעוּל, וְכֵן חֶפְצִי הִשְׂבִּיעַ.

"כָּל פַּעַם כִּי יַחְטִיא לָסֹב בַּדֶּלֶת (121)

   אַחַד הַמַּפְתְּחוֹת בְּתוֹךְ הַסֶּגֶר,

   לֹא יִפָּתַח הַשְּׁבִיל הַזֶּה". עָנָנוּ:

"אֶחָד עוֹלֶה בָּעֵרֶךְ, אַךְ מִשְׁנֵהוּ (124)

   רַק בְּחָכְמָה וּבְרֹב בִּינָה פוֹתֵחַ,

   כִּי הוּא רַק הוּא מַתִּיר עֲבִי־הַקֶּשֶׁר.

מִפֶּטְרוּס קִבַּלְתִּים, וּשְׁגוֹת לִמְּדַנִי (127)

   בִּפְתֹחַ מֵאֲשֶׁר בִּסְגוֹר הַדֶּלֶת,

   אִם לְרַגְלַי יִפְּלוּ לְהִשְׁתַּטֵּחַ."

אֲזַי דָּחַף דַּלְתֵי קְדֻשַּׁת הַשַּׁעַר (130)

   קוֹרֵא: "עֲלוּ! אַךְ עוֹד אֶתְכֶם אַזְהִירָה,

   כִּי כָל מַבִּיט אָחוֹר יוּשַׁב הַחוּצָה!"

וְכַאֲשֶׁר עַל צִירֵיהֶן הוּסַבּוּ (133)

   אַמּוֹת הַבָּב הַנֶּאֱדָר בַּקֹּדֶשׁ

   וְהֵד מַתֶּכֶת מוּצָקָה הִגְבִּירוּ, –

כֹּה לֹא חָרְקָה, לֹא נָהֲמָה טַרְפֵּיאָה, 111 (136)

   בְּהִלָּקַח נֶאֱמָנָהּ מֶטֶלּוּס

   וַתִּשָּׁאֵר שְׁכוּלָה מֵאוֹצְרוֹתֶיהָ.

חָרֵד לַשֵּׁמַע הָרִאשׁוֹן סַבֹּתִי (139)

   וְשִׁיר “טֵה דֵאוּם” לְהַבְחִין דִּמִּיתִי112

   בָּלוּל בְּנֹעַם נְגִינַת הַלַּחַן.

וּבְהַשְׁרָאַת הַקּוֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי (142)

   תָּהִיתִי כַמַּקְשִׁיב רִנָּה וָזֶמֶר

   וְצִלְצוּלֵי עוּגָב, וּמִדֵּי פַעַם

תִּצַּלְנָה הַמִּלִּים אוֹ תִבָּלַעְנָה. (145)


 

שִׁיר עֲשִׂירִי

הסיבוב הראשון; הגאים. בנתיב המתפתל בין הסלעים עולים המשוררים על הזירה הראשונה הסובבת את כל טור־הטהר. על הסלעים הם רואים פסלים המתארים כמה מקרים של ענוות רוח: ביניהם דוד מכרכר לפני הארון, הקיסר טראיאן אשר דוחה, ברחמיו על אלמנה שהרגו את בנה, את מסעו הצבאי עד אשר ייקום את דם הנרצח, ואשר האפיפיור גריגור התפלל בעדו בעבור מעשה ענווה זה ושחרר אותו מעינויי הגיהינום. על הזירה הזאת נודדות דמויות הנושאות על גביהן נטל כבד למען ייטהרו מפגם הגאווה.


עֵת בָּאנוּ בְּעֶבְרֵי מִפְתַּן הַשַּׁעַר, (1)

   נִזְנַח בְּשֶׁל אַוַּת אֱנוֹשׁ נִשְׁחֶתֶת,113

   עַל כִּי אֶת הֶעָקֹב מִישׁוֹר תַחְשֹׁב לָהּ, –

מֵאַחֲרַי קוֹל הִסָּגְרוֹ שָׁמַעְתִּי; (4)

   וְאִלּוּ מַבָּטַי אֵלָיו סוֹבַבְתִּי,

   אֵיזֶה צִדּוּק מָצָאתִי אָז לַפֶּשַׁע? 114

עָלִינוּ בִנְקִיקֵי צוֹנָם בָּקוּעַ, (7)

   הַמִּתְפַּתֵּל גַּם שְׂמֹאלָה גַּם יָמִינָה,

   כַּגַּל הַמִּתְקָרֵב וְחִישׁ בּוֹרֵחַ.

“פֹּה תִדָּרֵשׁ מְעַט עָרְמָה”, הוֹרַנִי (10)

   מוֹרִי, "לְהִלָּחֵץ הֵן פֹּה הֵן שָׁמָּה

   לַצַּד הַמִּתְפַּנֶּה בְיֶתֶר רֹחַב."

אַזְהָרָתוֹ הֵאֵטָּה צְעָדֵינוּ (13)

   עַד כִּי יָרְדָה פְּאַת חֶרְמֵשׁ־הַסַּהַר

   לָשׁוּב אֱלֵי אַפִּרְיוֹנוֹ לָנוּחַ,

בְּטֶרֶם מֵחֲרִיר־הַצּוּק יָצָאנוּ; (16)

   אַךְ בְּצֵאתֵנוּ מִמֵּצַר לַחֹפֶשׁ,

   אֶל עָל, לִמְקוֹם צַלְעֵי הָהָר נָסוֹגוּ,

אֲנִי עָיֵף, וּבִמְבוּכָה גַם שְׁנֵינוּ, (19)

   כְּאוֹבְדֵי־דֶרֶךְ עַל מִישׁוֹר עָמַדְנוּ,

   שֶׁאֵין מִדְבַּר שְׁמָמוֹת בּוֹדֵד מִמֶּנּוּ;

וּמִשְּׂפָתוֹ, אֲשֶׁר בַּתְּהוֹם גּוֹבֶלֶת, (22)

   עַד סַף הַקִּיר הַמִּזְדַּקֵּף מִנֶּגֶד

   רָחַב כִּשְׁלשׁ קוֹמוֹת־אָדָם הָאֹרַח.

וּבְכָל אֲשֶׁר אֶת מַבָּטַי הֵעַפְתִּי, (25)

   אִם לַחֲזוֹת אֵימִינָה אוֹ אַשְׂמִאלָה,

   לֹא הִשְׁתַּנְּתָה צוּרַת טִירַת־הָרֶכֶס.

עוֹד טֶרֶם נָעוּ בַמִּישׁוֹר רַגְלֵינוּ, (28)

   מוּלִי הַכֶּתֶף הַסּוֹבֶבֶת קָמָה

   כְּקִיר זָקוּף, בּוֹ רֶגֶל אִישׁ לֹא תַעַל;

וְשַׁיִשׁ זַךְ אַבְנָהּ, וְכֹה קִשְּׁטוּהָ (31)

   פִּסְלֵי דְמֻיּוֹת שֶׁלֹּא רַק פּוֹלִיקְלֶטוּס115

   מוּלָם יַחְפִּיר, כִּי גַם גְּאוֹן הַטֶּבַע!

שָׁם הַמַּלְאָךְ – הַבָּא בַּשֵּׂר לָאָרֶץ 116 (34)

   גְּזַר־דִּין שָׁלוֹם, עָלָיו דּוֹרוֹת הֵילִילוּ –

   שְׁחָקִים מֵחֶרֶם כֹּה אָרֹךְ פּוֹתֵחַ,

כֹּה בְצַלְמוֹ הַחַי נִצַּב נֶגְדֵּנוּ (37)

   חָרוּת בְּחֵן מַרְאוֹ עַד כִּי הָעַיִן

   לֹא תַחְשְׁבֶנּוּ פֶסֶל דְּמוּת אִלֶּמֶת.

נִשְׁבָּע הָיִיתִי כִּי הֵרִיעַ “אַוֶּה!” 117 (40)

   כִּי שָׁם צֻיְּרָה הִיא שֶׁלִּפְתֹּחַ שַׁעַר

   לְחַסְדֵּי־יָהּ – הַמַּפְתְּחוֹת הֵסֵבָּה.

וְהַמִּלִּים: “הִנֵּה שִׁפְחַת אֱלוֹהַּ”, (43)

   הָיוּ נִרְאוֹת בְּהַכָּרַת פָּנֶיהָ

   כִּדְפוּס בָּרוּר בְּשַׁעֲוַת חוֹתֶמֶת,

“אַל תֵּט רַק לְמָקוֹם אֶחָד רוּחֶךָ”, (46)

   אָמַר מוֹרִי הַטּוֹב, אֲשֶׁר שְׁמָרַנִי

   עַל צַד גּוּפוֹ, בּוֹ הַלֵּבָב נָטוּעַ.

עַל כֵּן עֵינַי סַבֹּתִי וְרָאִיתִי (49)

   מֵאַחֲרֵי מַרִיָּה, מוּל הַשֶׁכֶם

   אֲשֶׁר עַד שְׁכֶם מוֹרִי הָרָם הִגִּיעַ,

סִפּוּר שֵׁנִי חָרוּת עֲלֵי הַסֶּלַע; (52)

   אָז עַל וִירְגִּיל עָבַרְתִּי וְקָרַבְתִּי

לְמַעַן לְעֵינַי יָבְהַר הַסֶּמֶל.

וְשָׁם, חָרוּת בְּטָהֳרַת הַשַּׁיִשׁ, 118 (55)

   בָּקָר מָשַׁךְ עֶגְלַת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ

   הַמַּפְחִידָה לָשֵׂאת מִשְׂרָה לֹא לָנוּ, 119

וְשֶׁבַע מַקְהֵלוֹת קָדְמוּ לְאֵלֶּה, 120 (58)

   וּלְרִיב אֶת שְׁנֵי חוּשַׁי הֵסִיתוּ יַחַד:

   זֶה “לֹא” מֵעִיד, וְזֶה: “אָכֵן תָּשַׁרְנָה!”

וְכֵן אֶל־מוּל עֲשַׁן עֲנַן־הַקְּטֹרֶת (61)

   שֶׁשָּׁם צֻיַּר – הָאַף וְהָעֵינַיִם,

   בֵּין “כֵּן” וָ“לֹא” זֶה בָא בְרִיב עִם אֵלֶּה.

שָׁם הַזַּמָּר, חֲגוּר־אֵפוֹד, שְׁפַל־רוּחַ, (64)

   כִּרְכֵּר לִפְנֵי קָדְשֵׁי אֲרוֹן אֱלוֹהַּ,

   וְרָם אָז וְנִקְלֶה מִכֶּתֶר מֶלֶךְ,

וּבַתְּמוּנָה מוּלוֹ, מִיכַל הִבִּיטָה (67)

   מִבַּעַד לְחַלּוֹן אַרְמוֹן גָּבוֹהַּ,

   כְּאֵשֶׁת מְבַזָּה וּמִתְעַצֶּבֶת.121

מִמְּקוֹם עָמְדִי כַּפּוֹת רַגְלַי הֵנַעְתִּי (70)

   לִקְרֹב לַבִּיט בַּעֲלִילָה אַחֶרֶת

   שֶׁאַחֲרֵי מִיכַל מוּלִי הִשְׁלִיגָה.

וְשָׁם נוֹי צִיּוּרִים הִבִּיעַ שֶׁבַח 122 (73)

   לְהוֹד שַׂר־רוֹמִי, שֶׁצִּדְקוֹ הֵנִיעַ

   אֶת גְּרֶגוֹר לְנִצְחוֹן עֱזוּז וָהֶדֶר:

הֲלֹא אָשִׂיחַ עַל טְרָיָן הַמֶּלֶךְ! (76)

   וְאַלְמָנָה שָׁם בְּרִסְנוֹ אוֹחֶזֶת

   וְתָאֳרָהּ אוֹמֵר יָגוֹן וָדֶמַע;

וּגְדוּד רוֹכְבִים בְּדָהֳרָם סַבּוּהָ, (79)

   וּרְאֵה: עַל דִּגְלֵי פָז נִשְׁרֵי־תִפְאֶרֶת 123

   נָעִים חַיִּים מֵעַל לַמַּעֲרֶכֶת.

שִׂפְתֵי הָאֻמְלָלָה בֵּין כָּל הַחֶבֶר (82)

   נִרְאוּ דוֹבְרוֹת: "דַּם בְּנִי הַמֵּת נְקֹם־לִי,

   שָׂרִי! כִּי מִיתָתוֹ לִבִּי דוֹקֶרֶת!"

וְהוּא נִרְאָה עוֹנֶה: "חַכִּי הַפַּעַם (85)

   עַד לְשׁוּבִי!" וְהִיא: “הוֹי נוֹשֵׂא־כֶתֶר!”

   אָמְרָה כְּמוֹ מֵחֲרָדָה חוֹפֶזֶת:

טוהר שיר י11.png

“אִם לֹא תָשׁוּב?” וְהוּא: "לָךְ יַעַשׂ צֶדֶק (88)

   יוֹרֵשׁ נִזְרִי!" וְהִיא: "וּלְךָ מַה בֶּצַע

   בְּחַסְדֵּי־זָר, אִם חַסְדְּךָ תַּזְנִיחַ?"

עָנָה: "הִנָּחֲמִי, כִּי לֹא אָנוּעַ (91)

   וְלֹא אֶסַּע עַד אֶת חוֹבִי לָךְ אַעַשׂ:

   הַדִּין דּוֹרֵשׁ וְהַחֶמְלָה עוֹצְרַתְנִי!"

הוּא שֶׁלָּעַד דָּבָר חָדָשׁ לֹא יֵרֶא124 (94)

   יָצַר קוֹל מֶלֶל זֶה נִרְאֶה לָעַיִן,

   זָר לָנוּ, כִּי כָמוֹהוּ אֵין בָּאָרֶץ!

וָיְהִי כִּי לְשִׂמְחַת לִבִּי סָקַרְתִּי (97)

   צוּרוֹת כֹּה מְלֵאוֹת עַנְוַת־הָרוּחַ,

   אַף יְקָרוֹת בִּגְלַל יוֹצְרָם כִּפְלַיִם, –

“הִנֵּה”, לָחַשׁ מוֹרִי, "שָׁם לְפָנֵינוּ (100)

   עַם רַב, אוּלָם מֵאֵט רַגְלָיו לָלֶכֶת:

   הֵם שְׁבִיל אֶל רוּם הַמַּעֲלוֹת יוֹרוּנוּ".

עֵינַי, אַף כִּי הִשְׁתּוֹקְקוּ לִתְמֹהַּ (103)

   לַחֲדָשׁוֹת, לָהֶן נִגְלוּ כָל־פַּעַם, –

   עַתָּה לִפְנוֹת אֵלָיו לֹא הִתְמַהְמָהוּ.

אַךְ אֵין חֶפְצִי, קוֹרֵא, דַּעְתְּךָ הַסֵּחַ 125 (106)

   מִטּוּב הַכַּוָּנָה, לְהַשְׁמִיעֶךָ

   אֵי כֹפֶר יָהּ בָּחַר לִפְגוּמֵי־נֶפֶשׁ.

אַל תֵּפֶן לְצוּרַת עִנּוּי־הַשֶּׁלֶם: (109)

   לַקֵּץ הַבֵּט! דַּע: גַּם בִּגְדֹל הָעֹנֶשׁ,

   לֹא יַאֲרִיךְ מֵעֵבֶר יוֹם הַשֶּׁפֶט!

וָאֶפְתַּח פִּי: "מוֹרִי! הַנָּע מוּלֵנוּ, (112)

   לֹא אֲנָשִׁים אֶרְאֶה בָם, וְנָבוֹכָה

   עֵינִי הַשּׁוֹטְטָה לָדַעַת מָה הֵם".

“עֹל עִנּוּיָם הָרַע”, עַתָּה עָנַנִי, (115)

   "כֹּה מְעַקְּמָם לִכַּף עֲדֵי הָאָרֶץ,

   עַד בַּתְּחִלָּה גַּם מַבָּטַי הִשְׁלוּנִי.

אַךְ אֶת עֵינְךָ חַדֵּד וּפְתֹר הַסֹּבֶךְ (118)

   בֵּין הַכְּפוּפִים תַּחַת אַבְנֵי הַנֵּטֶל;

   כְּבָר שׁוּר תּוּכַל כָּל אִישׁ מַלְקֶה חָזֵהוּ!"

אֲהָהּ, נוֹצְרִים, גֵּאִים, יְגִיעֵי־חֹלִי, (121)

   אֲשֶׁר בְּתַחְלוּאֵי עֵינֵי הַדַּעַת 126

   כָּל בִּטְחוֹנְכֶם בִּצְעֹד־אָחוֹר תָּשִׂימוּ!

הֲלֹא תִרְאוּ כִּי כָרִמָּה אֲנַחְנוּ, (124)

   נוֹלָדְנוּ לֵהָפֵךְ פַּרְפָּר בֶּן־שַׁחַק,

   הָעָף לְלֹא מָגֵן אֶל כֵּס דִּין־צֶדֶק!

מַה מִּתְנַשֵּׂא לִבְּכֶם לִדְאוֹת שָׁמַיְמָה (127)

   וְאֵין אַתֶּם כִּי כִפְגוּמֵי הָרֶמֶשׂ,

   כְּתוֹלָעִים עֲדֶן חַסְרוֹת הַצֶּלֶם!"

כְּמוֹ לְהַחֲזִיק גַּגּוֹת אוֹ קֶשֶׁת (130)

   יָכִין חָרָשׁ מִתַּחְתֵּיהֶם מַצֶּבֶת

   בְּצֶלֶם אִישׁ לוֹחֵץ לִבּוֹ לַבֶּרֶךְ,

וְהַמַּבִּיט בָּאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת (133)

   יִרְאֶה צוּרָה חַיָּה וִירַחֲמֶנָּה, –

   כֵּן רְאִיתִים פֹּה, עֵת לָשׁוּר הֵיטַבְתִּי.

אָמְנָם, זֶה לֹא קָרַס כִּקְרֹס רֵעֵהוּ, (136)

   כִּי אִישׁ כְּכֹבֶד מַשָּׂאוֹ כוֹרֵעַ,

   וְהַמַּרְבֶּה לִסְבֹּל בְּאֹרֶךְ־רוּחַ

מַרְבֶּה לִבְכּוֹת: “אָפֵס כֹּחִי מִיֶּגַע!” (139)


 

שִׁיר אַחַד עָשָׂר

הסיבוב הראשון; הגאים. המשוררים פונים לימין על הזירה הראשונה. שם הם רואים את אומברטו אלדוברראנדֶסקי, בן דורו של דאנטי, שהיה ידוע כאיש גאה; את אוֹדֶרִיסי ד’אגוֹבּיוֹ, צייר מפורסם במחצית המאה הי"ג שהצטיין ביחוד בקישוטי כתבי־יד, ואת פרובנצאן סאלואני, ראש ממשלת סיֵנה, ידוע כרודף כבוד ומתגאה. מפי אודריסי שומע דאנטי משא על הבלי הכבוד על אדמות. בראשית המזמור הזה שרים הרוחות תפילה שהיא פאראפראזה של התפילה הנוצרית “אבינו שבשמים”; הם מבקשים להם לא “לחם־חוקם” כי אם “מן־רוחם”, כי המן מסמן מזון רוחני. “יופיטר עליון” הוא כינוי לישו.


אָבִינוּ הַשּׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם, 127 (1)

   לֹא כְמֻקָּף, אַךְ בְּיִתְרוֹן הָאַהַב

   אֲשֶׁר עַל רוֹם רֹאשׁ פָּעָלְךָ הִשְׁפַּעְתָּ!

יִתְהַלְּלוּ שִׁמְךָ וּגְבוּרָתֶךָ (4)

   בְּפִי כָל נֶפֶשׁ, כִּי נָאֶה שַׁבֵּחַ

   וָתֵת תּוֹדוֹת לְנֹעַם זִיו רוּחֶךָ!

טוהר שיר יא 12.png

תָּבוֹא שַׁלְוַת מֶמְשַׁלְתְּךָ עָלֵינוּ, (7)

   כִּי לֹא בְעָצְמָתֵנוּ נַשִּׂיגֶנָּה,

   אִם לֹא תָבוֹא, וְלֹא בְכָל שִׂכְלֵנוּ;

כְּמוֹ אֶת רְצוֹנָם לְךָ יַקְרִיבוּ (10)

   כָּל מַלְאָכֶיךָ בְּשִׁירָם “הוֹשַׁע־נָא”,

   כֵּן רְצוֹנָם יַקְרִיבוּ־נָא בְּנֵי־אָרֶץ!

תַּן לָנוּ זֶה הַיּוֹם אֶת מַן־חֻקֵּנוּ128 (13)

   כִּי בִלְעָדָיו, פֹּה בְמִדְבַּר הַחֹרֶב,

   יִצְעַד אָחוֹר כָּל אָץ לִשְׁאֹף קָדִימָה.

וּכְמוֹ עַל כָּל רָעוֹת אֲשֶׁר סָבַלְנוּ (16)

   סָלַחְנוּ לְכָל אִישׁ, – מְחַל גַּם אָתָּה

   כְּרֹב טוּבְךָ, וְאַל כִּזְכֻיּוֹתֵינוּ!

אֶת צִדְקָתֵנוּ שֶׁלִּכְשֹׁל נִתֶּנֶת (19)

   אַל תְּנַסֶּה בִידֵי קַדְמוֹן־אוֹיְבֵינוּ:

   חַלֵּץ מֶנְהוּ כִּי יֶרֶב יַסִּיתֶנָּה!

זֶה תַּחַן אַחֲרוֹן, הוֹי, אֵל חֶמְדֵּנוּ, (22)

   לֹא לָנוּ הוּא, כִּי לָנוּ אֵין בּוֹ צֹרֶךְ,

   אוּלָם לְכָל נִשְׁאָר מֵאַחֲרֵינוּ!"

כֵּן נֶסַע טוֹב חִלּוּ לָהֶם וְלָנוּ (25)

   אֵל הַנְּשָׁמוֹת, נָדוֹת תַּחַת הָאֶכֶף,

   כָּמוֹהוּ בַחֲלוֹם יֵשׁ וִיְחִתֵּנוּ;

אִישׁ אִישׁ כְּתַשְׁנוּקוֹ מֵרֹב הַנֵּטֶל (28)

   כֹּה בְכַרְכֹּב רִאשׁוֹן סוֹבֵב יָגֵעַ

   וְכֵן מֵנִיס עֲשַׁן טֻמְאַת הַחֶלֶד.

אִם שָׁם תָּמִיד מִתְחַנְּנִים עָלֵינוּ, – (31)

   מַה פֹּה לְטוֹבָתָם יַגִּיד אוֹ יַעַשׂ

   אִישׁ, שֶׁחֶפְצוֹ מִשֹּׁרֶשׁ טוֹב צוֹמֵחַ?

הֲלֹא עֲזֹר לָהֶם כַּבֵּס הַכֶּתֶם (34)

   נָטְלוּ מִפֹּה, עַד בְּקַלּוּת וָטֹהַר

   אֶל גַּלְגִּלֵּי הַכּוֹכָבִים יוּצָאוּ.

"נָא (כֵּן יָחִישׁוּ רַחֲמִים וָצֶדֶק (37)

   הָסֵר עֻלְּכֶם, וְתִפְרְשׂוּ כְנָפַיִם

   אֲשֶׁר כִּרְצוֹן לִבְּכֶם אֶתְכֶם תָּרֵמְנָה),

הוֹרוּנוּ אִם יָמִין אוֹ שְׂמֹאל נַקְדִּימָה (40)

   בּוֹא לַסֻּלָם; וְאִם שְׁבִילִים רַבִּים פֹּה,

   הַרְאוּ אֶת הַנָּתִיב קַל־הַשִּׁפּוּעַ;

כִּי רַק לְאַט הַבָּא אִתִּי יַצְלִיחַ, (43)

   לַמְרוֹת כָּל רְצוֹנוֹ, הַגְבִּיהַּ לֶכֶת,

   לָבוּשׁ בִּבְשַׂר אָדָם הַמַּכְבִּידֶנּוּ!"

וְלֹא נוֹדַע, פִּי מִי מֵהֶם הִשְׁמִיעַ (46)

   הַמַּעֲנֶה עַל בַּקָּשַׁת הַגֶּבֶר,

   אֲשֶׁר גַּם פֹּה בְעִקְבוֹתָיו הָלַכְתִּי.

אוּלָם הֻגַּד: "עַל הַזִּירָה יָמִינָה 129 (49)

   אִתָּנוּ בוֹאוּ, וּמְצָאתֶם הָאֹרַח

   עָלָיו אִישׁ חַי יוּכַל עֲלוֹת בָּרֶגֶל;

וְלוּלֵא מְנָעַנִי עֹל הָאֶבֶן, (52)

   שֶׁאֶת רָהְבִּי וּקְשִׁי־עָרְפִּי מַכְנִיעַ

   וּבִגְלָלוֹ אַשְׁפִּיל עֵינַי מֵאֹנֶס, –

כִּי אָז אַבִּיט אֶל זֶה הַחַי עֲדֶנָּה (55)

   וּשְׁמוֹ מַסְתִּיר, לִרְאוֹת אִם אַכִּירֶנּוּ

   וְרַחֲמָיו עַל סֵבֶל זֶה אָעִירָה!

נוֹלַדְתִּי רוֹמָאִי, לִגְדוֹל טוֹסְקָנָה (58)

   וִילְהֶלְם אַלְדּוֹבְּרַנְדֶּסְקִי; לֹא יָדַעְתִּי

   אִם פַּעַם שְׁמוֹ עַד אָזְנֵיכֶם הִגִּיעַ,

דַּם אֲצִילִים וַעֲלִילוֹת תִפְאֶרֶת, (61)

   הוֹד שֶׁבַח אֲבוֹתַי, כֹּה הִשְׁחִיצוּנִי

   עַד כִּי, בְּשָׁכְחִי אֶת אֵם־כֻּלָּנוּ,130

לְכָל אָדָם בְּגֵאוּתִי בָזִיתִי, (64)

   וַתְּהִי מוֹתִי: וְזֹאת יוֹדַעַת סְיֵנָה, 131

   יוֹדֵעַ כָּל פִּרְחַח־קַמְפַּנְיָטִיקוֹ:

אֲנִי אוּמְבֶּרְט, וֶאֱלֵי פִיד וָשֶׁבֶר (67)

   לֹא רַק אוֹתִי הֵבִיא עֲוֹן הַשָּׁחַץ, –

   כִּי אִם אֶת כָּל פַּמַּלְיָתִי גַם־יַחַד, 132

עַל כֵּן אֶשָּׂא, עַד יֵעָתֵר אֱלוֹהַּ, (70)

   עֹל זֶה, וּבֵין מֵתִים פֹּה אֶסְחָבֶנּוּ,

   כִּי שָׁם, בֵּין הַחַיִּים, בּוֹ לֹא רָצִיתִי."

בְּהַקְשִׁיבִי הִשְׁפַּלְתִּי אֶת הַמֵּצַח, (73)

   וְאִישׁ אֶחָד מֵהֶם, לֹא הַמֵּשִׂיחַ,

   נִפְתַּל מִתַּחַת עֹל נִטְלוֹ הַצִּדָּה,

וַיַּרְא וַיַּכִּירֵנִי וְקָרָא לִי, (76)

   וַיִּתְאַמֵּץ לָתֵת אֶת הָעֵינַיִם

   בִּי, שֶׁכֻּלִּי כָפוּף אִתָּם צָעַדְתִּי,

וָאַעַן: "הַאַתָּה הוּא אוֹדֶרִיסִי, 133 (79)

   גְּאוֹן אִיגוּבִיּוּם וּגְאוֹן הַמְּלֶאכֶת

   כְּ’תַפְאוּרָה' בֵּין בְּנֵי פָּרִיז נוֹדַעַת?"

“אָחִי”, עָנָה, "חוּט חֵן גָּדוֹל כִּפְלַיִם (82)

   מָשַׁךְ עֲלֵי דַפָּיו פְרַנְק בּוֹלוֹנְיֶזֶה:

   לוֹ כָּל הַהוֹד עַתָּה, וְלִי רַק שֶׁמֶץ!

אָכֵן, בֵּין הַחַיִּים לֹא הִתְנַדַּבְתִּי (85)

   כֹּה לְדַבֵּר, בִּבְעֹר לִבִּי בַחֵשֶׁק

   לְהִכָּתֵר יָחִיד בְּזֵר תִּפְאֶרֶת.

עַל שַׁחַץ זֶה פֹּה יִנָּתֵן הַכֹּפֶר; (88)

   גַּם הֵנָּה עוֹד לֹא בָאתִי, לוּלֵא שַׁבְתִּי

   לְאֵל עֶלְיוֹן עֵת לַחֲטֹא יָכֹלְתִּי!

הוֹי הֶבֶל זֵר־הַנִּצְחוֹנוֹת בָּאָרֶץ! 134 (91)

   מַה חִישׁ עַל רוּם שִׂיאוֹ יִבֹּל הַיֶּרֶק,

   אִם לֹא יִירְשׁוּ אוֹתָם דּוֹר אַנְשֵׁי־בַעַר!

‘אֵין עוֹד צַיָּר כָּמוֹנִי’, צִ’ימַבּוּאֶה 135 (94)

   חָשַׁב, וּכְבָר קוֹשְׁרִים כְּתָרִים לְג’וֹטוֹ

   עַד כִּי שִׁמְשׁוֹ אֶת אוֹר קוֹדְמוֹ הֶחְפִּירָה,

כֵּן גְוִידוֹ קָם שֵׁנִי, לִטֹּל מִגְוִידוֹ 136 (97)

   זֵר הַשִּׁירָה, אַךְ כְּבָר אוּלַי הַגֶּבֶר

   נוֹלַד לַשְׁלִיךְ שְׁנֵיהֶם מִכֵּס הַהֶדֶר!

כְּבוֹד אֲנָשִׁים אֵינוֹ כִּי אִם כָּרוּחַ, (100)

   פַּעַם מִפֹּה, פַּעַם מִשָּׁם נוֹשֶׁבֶת,

   וּכְשַׁנּוֹתָהּ כִּוּוּן תְּשַׁנֶּה שֶׁבַח!

וְאִם תָּמוּת בְּמֶלֶל־טַף בְּפִיךָ, (103)

   אוֹ אִם תִפְרֹק בְּשָׂרְךָ בְּזִקְנוּתֶךָ, –

   בַּמֶה יִגְדַּל יִתְרוֹן שֵׁם־תִּפְאַרְתֶּךָ

עַד קֵץ שְׁנוֹת אֶלֶף, שֶׁאֶל־מוּל הַנֵּצַח (106)

   אֵינָן כִּי אִם מְעַט מֵהֶרֶף עַיִן

   מוּל הַגַּלְגַּל, מֵאֵט סִבּוּב בַּשַּׁחַק! 137

זֶה הַמְפַגֵּר מוּלִי לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ, 138 (109)

   שְׁמוֹ לִתְהִלָּה נוֹדַע בְּכָל טוֹסְקָנָה –

   עַתָּה אֵין קוֹל וְקֶשֶׁב לוֹ בִּסְיֵנָה,

שֶׁבָּהּ שָׁלַט עַד שֹׁךְ חֲרוֹן פִירֶנְצֵי, (112)

   אֲשֶׁר גָּדְלָה אָז בְּגָאוֹן וָהֶדֶר

   כִּגְדֹל זִכְרָהּ עַתָּה בְּבוּז וָקֶלֶס!

כָּל יְקַרְכֶם הִנּוֹ כְיֶרֶק עֵשֶׂב, (115)

   כְּצִיץ נוֹבֵל, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁדְּפֶנּוּ 139

   כִּי אִם הִמַּצְמִיחוֹ מֵחֵיק הָאָרֶץ".

אֲנִי: "טוֹב הִכְנִיעַנִי צֶדֶק פִּיךָ, (118)

   יִשֵּׁר גֵאוּת לִבִּי הַמִּתְנַפַּחַת;

   אַךְ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו דִּבַּרְתָּ?"

עָנָה: "הֲלֹא הוּא פְּרוֹבֶנְצַן סַלְוָנִי, (121)

   וּפֹה נִמְצָא, כִּי הִתְנַשֵׂא לַכְרִיעַ,

   לַדְבִּיר תַּחַת שִׁבְטוֹ אֶת כָּל סִיֵנָה;

כֹּה מִסְתּוֹבֵב, נוֹדֵד לְלֹא מָנוֹחַ (124)

   מֵאָז מוֹתוֹ; זֶהוּ שִׁלּוּם הַכֹּפֶר

   יִתֵּן כָּל אִישׁ, בּוֹ שָׁם גָדַל הָרַהַב".

וָאַעַן: "אִם הַנֶּפֶשׁ הַמְפַגֶּרֶת, (127)

   בְּטֶרֶם תִתְוַדֶּה, עַד קֵץ חַיֶּיהָ,

   תִּשְׁהֶה לְמַטָּה וְלֹא תַעַל הֵנָּה

כִּמְנַת שָׁנִים אֲשֶׁר חָיְתָה בַחֶלֶד, (130)

   אִם תַּחַן זַךְ לָהּ לֹא יָקוּם לְעֵזֶר –

   זֶה מַה זָּכָה לָחִישׁ דַּרְכּוֹ שָׁמַיְמָה?"

“כִּגְדֹל תִּפְאֶרֶת שִׁלְטוֹנוֹ”, עָנַנִי, (133)

   "הוּא, מִתְפָּרֵק מִכָּל כְּלִימָה וָבשֶׁת,

   יָשַׁב מוֹשִׁיט יָדוֹ בְּשַׁעַר סְיֵנָה

לִפְדוֹת רֵעוֹ מֵעִנּוּיִים וָסֵבֶל, (136)

   הֵטִיל עָלָיו הַמֶּלֶךְ קַרְל בַּסֹּהַר, –

   וּבוֹ רָטַט כָּל גִּיד, רָעַד כָּל עֶצֶם!

עוֹד לֹא אַגִּיד; שִׂיחִי טָמִיר, יָדַעְתִּי, 140 (139)

   אַךְ יוֹם קָרֵב וּבְנֵי־עִירְךָ בְּפֹעַל

   יוֹרוּךָ לְהָבִין! זֶה מַעַשׂ חֶסֶד

מֶנְהוּ חָשַׂךְ אֶת הַמְּחִצּוֹת הַלָּלוּ". (142)


 

שִׁיר שְׁנֵים עָשָׂר

הסיבוב הראשון: הגאים. בהמשך הדרך רואה דאנטי על מרצפת האורח כמה פסלים המתארים את הגאות הנענשת, ביניהם נמרוד ורחבעם וסנחריב. בסוף דרכם בזירה זו בא לקראתם מלאך עליון המדריכם לעלות בסולם המביא לזירה השניה. במשק כנפיו מחק המלאך מעל מצחו של דאנטי פ"א אחת, שהרי עתה נטהר מפגם הגאווה. מעתה קלה על דאנטי העליה.


שְׁוֵה־צַעַד, כִּשְׁוָרִים בְּעֹל הַצֶּמֶד, 141 (1)

   עִם הַנְּשָׁמָה, נוֹשֵׂאת סִבְלָהּ, הָלַכְתִּי,

   כָּל עוֹד אוֹמְנִי הַנֶּאֱהָב הִרְשַׁנִי.

אַךְ בְּקָרְאוֹ: "עָזְבֵהוּ! הָלְאָה לֵכָה! (4)

   כִּי טוֹב אִם כִּיכָלְתָּהּ תִּדְחַף כָּל־נֶפֶשׁ

   פֹּה סִירָתָהּ בְּמִשּׁוֹטִים וָקֶלַע" –

זָקַפְתִּי, כַּאֲשֶׁר יָאֶה לַהֵלֶךְ, (7)

   גּוּפִי, אִם כִּי רַעְיוֹנוֹתַי נִשְׁאָרוּ

   מִשְׁתּוֹחֲחִים וַעֲכוּרִים עֲדֶנָּה.

כִּמְעַט צָעַדְתִּי וּבְרָצוֹן נִמְשַׁכְתִּי (10)

   אַחַר עִקְבוֹת רַבִּי, וּשְׁנֵינוּ יַחַד

   הֶרְאֵינוּ מַה קַּלָּה הַדֶּרֶךְ לָנוּ,

וַיַּזְהִירֵנִי: "הַט עֵינֶיךָ מַטָּה: (13)

   יִיטַב לְךָ, לַהֲקַלַּת דַּרְכֶּךָ,

   לַבִּיט עַל מַה תִּפְסַעְנָה פְעָמֶיךָ."

כְּמוֹ לְזִכְרוֹן־עַד לְדָרֵי־קֶבֶר (16)

   יִשְׂאוּ הַמַּצֵּבוֹת, לָהֶם הוּקָמוּ,

   צוּרוֹת גּוּפָם, בּוֹ לְפָנִים הוֹפִיעוּ,

אֲשֶׁר עַל כֵּן יֵשׁ וְיֵילִילוּ שָׁמָּה (19)

   בִּגְלַל עַצְּבַת הַעֲלָאַת הַזֵּכֶר

   הַמַּדְאִיבָה רַק לֵב יוֹדֵעַ חֶמֶל,

כֵּן פֹּה רָאִיתִי, אַךְ בְּיֶתֶר יֹפִי, (22)

   כִּגְדוֹל הָאֳמָנוּת, עַל כָּל הָאֹרַח

   אֲשֶׁר בָּלַט פֹּה מֵהָהָר הַחוּצָה.

רָאִיתִי אֶת הַיְצוּר, שַׁפִּיר הַהֶדֶר 142 (25)

   מִכָּל בְּרוּאֵי רֵאשִׁית, נִגְרָר שְׁאוֹלָה,

   נוֹפֵל כִּבְרַק־חָזִיז מִן הַשָּׁמַיִם,

רָאִיתִי לְמוּלוֹ אֶת בְּרִיאָרֵיוּס, 143 (28)

   שׁוֹכֵב, נְקוּב חֵץ־שַׁחַק, עַל הָאָרֶץ,

   כָּבֵד וּסְמוּר גִּידִים מִקֹּר הַמָּוֶת;

רָאִיתִי אֶת אַפּוֹל, אֶת מַרְס עִם פַּלַּס, 144 (31)

   עוֹד בְּנִשְׁקָם סְבִיב אֲבִיהֶם הִבִּיטוּ

   אֶבְרֵי הָעֲנָקִים פְּזוּרִים בַּקֶּטֶל,

רָאִיתִי עֲלֵי סַף מִגְדַּל הַשֶּׂגֶב 145 (34)

   נִמְרֹד, כְּמוֹ נָבוֹךְ מַבִּיט בַּשֵּׁבֶט

   שֶׁבְּשִׁנְעָר אִתּוֹ הֵזִידוּ רֹהַב.

אוֹי, נֵיאֹבֵּי, אֵיךְ בְּעָגְמַת עֵינַיִךְ 146 (37)

   רָאִיתִי אֶת צַלְמֵךְ חָרוּת בַּסֶּלַע

   בֵּינוֹת שִׁבְעָה שִׁבְעָה גוּפוֹת בָּנַיִךְ!

אוֹיָה שָׁאוּל, אֵיכָה, חֲלוּל חַרְבֶּךָ, (40)

   צֻיַּרְתָּ שָׁם נוֹפֵל עַל הַר גִּלְבֹּעַ,

   אֲשֶׁר מֵאָז לֹא יָדַע טַל וָגֶשֶׁם!

אוֹי מְשׁוּבָה אֲרַכְנֵי, כֵּן רָאִיתִי (43)

   אוֹתָךְ, וּכְבָר חֲצִי שְׂמָמִית, קוֹדֶרֶת

   עַל קִרְעֵי בַד, אָרַגְתְּ לְפִיד חַיַּיִךְ!

אוֹי רְחַבְעָם, עוֹד לֹא יַבְהִיל צַלְמֶךָ 147 (46)

   פֹּה בְאִיוּם, כִּי אִם נִבְעַת מִפַּחַד

   יָנוּס, עַד בּוֹא רוֹדֵף, עַל הַמַּרְכֶּבֶת!

הֶרְאָה עוֹד קְשִׁי־הָאֶבֶן בַּמַּרְצֶפֶת, 148 (49)

   אֵיךְ אַלְקְמֵאוֹן לְיוֹלַדְתּוֹ הוֹכִיחַ

   עַד מַה יָּקָר מְחִיר עֲדִי הַנֶּכֶר:

הֶרְאָה אֶת סַנְחֵרִיב, אֵיכָה בַחֶרֶב 149 (52)

   בָּנָיו בֵּית נִסְרֹךְ אֱלוֹהָיו הִכּוּהוּ,

   וְאֵיךְ אַחַר מוֹתוֹ שָׁם עֲזָבוּהוּ.

הֶרְאָה הַשֹּׁד וְאֶת זְוָעוֹת הָרֶצַח 150 (55)

   שֶׁטּוֹמִירִיס עָשְׂתָה, קוֹרֵאת לְכֹרֶשׁ:

   “צָמֵאתָ דַם־אֱנוֹשׁ וְדָם אַשְׁקֶךָּ!”

הֶרְאָה אֵיךְ בִּמְהוּמָה אַשּׁוּר בּוֹרֵחַ 151 (58)

   בַּחֲזוֹתוֹ אֶת רֶצַח הוֹלוֹפֶרְנֵשׂ,

   וְגַם אֶת הַנּוֹתָר מֵחִיל הַטֶּבַח. 152

רָאִיתִי טְרוֹיָה בְּחָרְבָּן וָאֵפֶר: 153 (61)

   אוֹי אִילִיוֹן, אֵיךְ אֶת שִׁפְלוּת־קְלוֹנֶךָ

   הֶרְאָה שָׁם הַפִּתּוּחַ בְּמַצֶּבֶת!

אֵי הָאֳמָן, שֶׁבְּמַכְחוֹל אוֹ חֶרֶט (64)

   יַשְׂכִּיל חַקּוֹת כָּל קַו, כָּל צֵל־אֲרֶשֶׁת,

   שֶׁשָּׁם גַּם לֵב עֲדִין־בִּינָה יַדְהִימוּ!

מֵת נִרְאָה מֵת, חַי נִרְאָה חַי עֲדֶנָּה: (67)

   עֵד־הָעֻבְדּוֹת לֹא הִבִּיטָן כָּמוֹנִי

   עֵת עַל דְּמוּתָן כֻּלִּי כָפוּף נָדַדְתִּי.

אַךְ רַהֲבוּ, אֵפוֹא, וְרֹאשׁ הָרִימוּ, (70)

   יִלְדֵי חַוָּה, וְאַל תַּשְׁפִּילוּ עַיִן

   פֶּן דַּרְכְּכֶם תִּרְאוּ, כִּבְדַת־הָאָוֶן!

כְּבָר מִכִּבְרַת הָהָר עֲבֹר הִרְחַקְנוּ, (73)

   וּבְמַסְלוּלוֹ הִרְבָּה לָחוּג הַשֶּׁמֶשׁ

   מֵהַנִּכָּר לְנֶפֶשׁ מְהַרְהֶרֶת;

וְסָח הַגֶּבֶר הַמַּקְדִּים לָלֶכֶת (76)

   תָּמִיד בְּלֵב חָרֵד: "שָׂא עַיִן עָתָּה:

   אֵין עֵת עוֹד נוּד וְהַעֲמֵק מַחְשֶׁבֶת!

שׁוּר הַמַּלְאָךְ נָכוֹן לָבוֹא עָדֵינוּ, (79)

   וּרְאֵה כִּי מֵעֲמַל יוֹמָהּ חוֹזֶרֶת

   כְּבָר הַשִּׁשִּׁית מִבֵּין שִׁפְחוֹת הַשֶּׁמֶשׁ! 154

עֲדֵה יִרְאָה וְסֵבֶר הַדְרַת־קֹדֶשׁ (82)

   וְיִיטַב לוֹ, אֶל עָל לְהַדְרִיכֵנוּ!

   וּזְכֹר: יוֹם זֶה, עוֹד לֹא יִזְרַח לוֹ שַׁחַר!" 155

כְּבָר לִמְלִיצוֹת־אַזְהָרוֹתָיו הָרְגַּלְתִּי, (85)

   לָחוּס עַל אִבּוּד־זְמַן, וְאֵין עוֹד רֶמֶז

   אֲשֶׁר יִרְמֹז וִיהִי טָמִיר מִמֶּנִּי.

וְלִקְרָאתֵנוּ בָא יְצוּר הַשֶּׁפֶר (88)

   בְּבֶגֶד צַח, וְאוֹר פָּנָיו זוֹרֵחַ

   כִּרְטֹט בְּנִצְנוּצָיו כּוֹכַב הַבֹּקֶר.

פָּרַשׂ יָדָיו, אַחַר פָּרַשׂ כְּנָפַיִם (91)

   קוֹרֵא: "בּוֹאוּ, קְרֵבוֹת מַעְלוֹת הַסֶּלַע

   וְגַם תֵקַל הָעֲלִיָּה מֵעָתָּה." 156

רַק מְעַטִּים לְקוֹל זֶה יֶאֱתָיוּ! (94)

   הוֹי בְּנֵי־אֱנוֹשׁ, נוֹלְדוּ לַמְרִיא לְמַעְלָה,

   מַדּוּעַ כֹּה לְרוּחַ קַל תָּשֹׁחוּ!

נָחָנוּ עַד נָקִיק בַּצּוּר בָּקוּעַ, (97)

   שָׁם בִּכְנָפָיו הִכַּנִי עַל הַמֵּצַח,

   וְאָז הִבְטִיחַ לִי מַסָּע מַצְלִיחַ.

כְּמוֹ לַעֲלִיָּה בִּימִין הַגֶּבַע – 157 (100)

   בּוֹ הַמִּקְדָּשׁ מֵעַל לַרֻבָּקֹנְטֵי

   שׁוֹלֵט עַל הַקִּרְיָה, שְׁמוּרַת־הַצֶּדֶק –

בִּקְשִׁי הַגֶּבַע הַזָּקוּף הוּשָׂמוּ (103)

   הַמַּדְרֵגוֹת, אָז בְּיָמִים עָבָרוּ,

   עֵת הִין יָשָׁר בָּהּ וּמִדָּה צוֹדֶקֶת, –

כֵּן הַכָּתֵף קַלָּה שֶׁפֹּה נֶחְפֶּזֶת (106)

   מִן הַמִּרְפֶּסֶת הַשְּׁנִיָּה לָרֶדֶת,

   אַךְ מִכָּל צַד גּוֹרְדוֹת שִׁנֵּי הָאֶבֶן.

לְשָׁם פָּנִינוּ לֶכֶת, וְשָׁמַעְנוּ (109)

   קוֹלוֹת שָׁרִים: “אַשְׁרֵי עַנְוֵי הָרוּחַ” – 158

   לֹא יְתַנּוּ מִלִּים מִתְקֵי הַזֶּמֶר!

טור שיר יב13.png

הוֹי, מַה שּׁוֹנִים מִמִּפְתְּחֵי הַתֹּפֶת (112)

   אֵלֶּה עַתָּה: כִּי פֹה בְשִׁיר יָבוֹאוּ,

   וּמַטָּה שָׁם בִּבְכִי וּבְיִלְלוֹת עֶצֶב!

וּכְבָר עָלִינוּ בְּמַעְלוֹת הַקֹּדֶשׁ, (115)

   וּפֹה קַלָּה עֲלִיָּתִי כִּפְלַיִם

   מֵהִלּוּכִי בְמִישׁוֹרִים עַד הֵנָּה.

“הַגֵּד, מוֹרִי”, שָׁאַלְתִּי, "אֵיזֶה נֵטֶל (118)

   פֹּרַק מִמֶּנִּי עַד כִּי לֹא אַרְגִּישָׁה,

   בַּהֲרִימִי רַגְלַי, כִּמְעַט כָּל יֶגַע?"

“עֵת כָּל הַפֵּא”, עָנָה, "אֲשֶׁר נִשְׁאָרוּ, 159 (121)

   וְגַם כִּמְעַט כָּהוּ, עַל עוֹר מִצְחֶךָ,

   כָּלִיל, כְּהָאַחַת עַתָּה, תָּמְחֶינָה, –

כֹּה הָרָצוֹן יָאִיץ אֶת פְּעָמֶיךָ, (124)

   עַד כִּי לֹא רַק כָּל יֶגַע לֹא תַרְגֵּשְׁנָה,

   אַךְ בְּדָחְפָן אֶל עָל תֵּדַעְנָה עֹנֶג".

וָאַעַשׂ כַּאֲשֶׁר עוֹשֶׂה הַהֵלֶךְ, (127)

   וּדְבַר־מָה עַל מִצְחוֹ, וְלֹא יַשְׁגִּיחַ,

   אִם בִּרְמָזִים עוֹבְרִים לֹא יַחְשִׁידוּהוּ,

וְתַעַזְרוֹ יָדוֹ לְהִוָּכֵחַ, (130)

   תָּמוּשׁ, תִּמְצָא בְּכַלּוֹתָהּ הַמְּלֶאכֶת

   אוֹתָהּ לֹא תְסַפֵּקְנָה הָעֵינַיִם:

אֶת אֶצְבְּעוֹת יַד יְמִינִי פָּרַשְׂתִּי (133)

   וְרַק שִׁשָּׁה מֵהָאוֹתוֹת מָצָאתִי,

   בֵּין רַקּוֹתַי חָרַת שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר;

וַיַּרְא מוֹרִי וּבַת־צְחוֹק הֶאִירַתְהוּ. (136)


 

שִׁיר שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה

הסיבוב השני: הקנאה. על הזירה השניה נטהרות הנשמות מפגם הקנאה. הדמויות לבושות שמלות אפורות, ושמורות עיניהן תפורות בחוטי ברזל. מדי פעם עוברים מעל לזירה קולות המזכירים לנשמות כמה משלים של חסד ואהבת רֵעַ. דאנטי רואה פה את דמותה של סַפִּיָה מסיינה, אשר כה התקנאה בבני עירה, עד אשר שמחה למפלתם בקרָב בקוֹלֵי בשנת 1269.


עַל רֹאשׁ סֻלַּם הַמַּדְרֵגוֹת עָמַדְנוּ, (1)

   וְשָׁם שֵׁנִית נִדְחַק עַתָּה הַסֶּלַע

   בָּהָר, שֶׁמֵּעוֹלָיו דָּפְיָם מֵדִיחַ.

וְאֶת הָהָר גַּם פֹּה סָבִיב מַקֶּפֶת, (4)

   כְּזִירָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, מִרְפֶּסֶת,

   אֶפֶס כִּי עָקְמָתָהּ חַדָּה מִמֶּנָּה.

לֹא צֵל וְלֹא צִיּוּר פֹּה כִּי נִרְאֶנּוּ. (7)

   חָשׂוּף הָרֹבֶד, חֲשׂוּפָה הַדֶּרֶךְ,

   קוֹדְרִים כְּאַפְלוּלִית צִבְעֵי הָאֶבֶן.

“אִם פֹּה נִשְׁהֶה לִשְׁאֹל פִּי־אִישׁ לָאֹרַח”, (10)

   אָמַר שָׂרִי, "אֶדְאַג פֶּן תִּתְמַהְמֵהַּ

   וְתִדָּחֶה מִדַּי הַחְלָטָתֵנוּ".

וְאֶת עֵינָיו לָטַשׁ אֶל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, (13)

   צַד יְמִינוֹ שָׁת לְמֶרְכָּז לָנוּעַ,

   וְאֶת שְׂמֹאלוֹ הִפְנָה סָבִיב, וַיַּעַן:

"הָהּ, אוֹרַת־חֶמֶד, אֲשֶׁר בָּךְ בָּטַחְתִּי (16)

   בִּדְרֹךְ רַגְלִי בִּשְׁבִיל חָדָשׁ, נְחִינוּ

   כַּטּוֹב לָתוּר בַּמַּעְגָּלִים הָאֵלֶּה!

אַתְּ חֹם תֵּבֵל, אַתְּ מְאִירָה עָלֶיהָ; (19)

   וּבְאֵין סִבָּה לְצַד הָפוּךְ מַכְרַחַת,

   הֲלֹא תָמִיד קַרְנַיִךְ יַדְרִיכוּנוּ".

כְּמִיל, לְפִי אֲשֶׁר יִמַּד אֶצְלֵנוּ, (22)

   בִּקְפִיצַת־זְמַן שָׁם עַל הָהָר עָבַרְנוּ,

    עֵקֶב כִּי הֱאִיצַתְנוּ אֵשׁ־הַחֵשֶׁק,

וְלִקְרָאתֵנוּ עוּף יָכֹלְנוּ שְׁמֹעַ, (25)

   אַךְ לֹא רְאוֹת, רוּחוֹת, בְּמֶלֶל־נֹעַם 160

   פִּתּוּ לִקְרֹא אֶל סְעוּדַת־הַחֶסֶד.

וְקוֹל רִאשׁוֹן עָף וְעָבַר, מַגְבִּיהַּ (28)

   אֶת־אִמְרָתוֹ: “הִנֵּה לָהֶם אֵין יַיִן”, 161

   וְעוֹד שָׁנָה דְבָרָיו מֵאַחֲרֵינוּ; 162

וְעוֹד קוֹל זֶה לֹא תַּם לִמּוֹג בָּרֹחַק, (31)

   מִשְׁנֵהוּ בָא, קוֹרֵא: “אֲנִי אוֹרֶסְטֶס”,

   וְעָף וְלֹא שָׁהָה גַם הוּא לָנוּחַ.

“אָבִי, מִי אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת?” שָׁאַלְתִּי; (34)

   עוֹד פִּי דִבֵּר וְהַשְּׁלִישִׁי הִתְרִיעַ:

   “וַאֲהַבְתֶּם אֲשֶׁר לָכֶם הֵרֵעוּ”; 163

וְסָח מוֹרִי הַטּוֹב! "חוּג זֶה מַכְנִיעַ (37)

   רִשְׁעַת־קִנְאָה; עַל כֵּן מוֹסְרוֹת־הָעֹנֶשׁ –

   רְצוּעוֹתָם מֵאַהֲבָה שֻׁזָּרוּ.

מִצְּלִיל הָפוּךְ תִּהְיֶה הֶמְיַת הַמֶּתֶג, 164 (40)

   וְתִשְׁמָעֶנָּה – כֵּן לִבִּי אוֹמֵר לִי –

   טֶרֶם עַד פֶּתַח הַסְּלִיחָה תַּגִּיעַ;

אַךְ תֵּן מִבַּעַד לָאֲוִיר עֵינֶיךָ (43)

   וְתֵרֶא אֲנָשִׁים יוֹשְׁבִים מִנֶּגֶד,

   אִישׁ אִישׁ דָּבֵק אֶל אֹרֶךְ כָּל הַסֶּלַע".

אָז עוֹד הִרְחַבְתִּי אֶת עֵינַי וָאֵרֶא (46)

   מוּלִי רוּחוֹת אֲשֶׁר שִׂמְלוֹת כֻּלָּהַם

   מִנִּי מַרְאֵה הָאֶבֶן לֹא נִבְדָּלוּ.

אַךְ הִתְקַדַּמְנוּ, כֵּן שָׁמַעְנוּ צַעַק: 165 (49)

   “מִרְיָם, הַעְתִּירִי!” וְקוֹל צַעַק: "פֶּטֶר,

   וּמִיכָאֵל וְכָל קַדִּישֵׁי־מַעְלָה!"

לֹא אַאֲמִין כִּי חַי עֲדֶן בַּחֶלֶד (52)

   אָדָם קְשֵׁה־לֵב וְלֹא יִכְאַב מִצַּעַר

   לוּ יֵרֶא אֶת אֲשֶׁר אֲזַי רָאִיתִי;

כִּי כַּאֲשֶׁר כֹּה אֲלֵיהֶם קָרַבְתִּי, (55)

   עַד כָּל תְּנוּעוֹתֵיהֶם הַבְחִין הֵיטַבְתִּי,

   הִדְמִיעָה אֶת עֵינַי תּוּגָה מַמְאֶרֶת.

וַיְהִי אֲרִיג־שֵׂעָר לָהֶם כֻּתֹּנֶת, (58)

   וְאִישׁ בְּמוֹ גוּפוֹ תָמַךְ בָּרֵעַ;

   וְכֵן כֻּלָּם בְּצוּר הָהָר נִשְׁעָנוּ.

כֵּן עֲנִיֵּי־דַלִּים, עִוְּרֵי עֵינַיִם, (61)

   יוֹשְׁבִים לִשְׁאֹל פִּתָּם בִּימֵי הַסֶּלַח 166

   וְאִישׁ עַל שְׁכֶם רֵעֵהוּ רֹאשׁ יַנִּיחַ

לְמַעַן בָּעוֹבְרִים חֶמְלָה יָעִירוּ (64)

   לֹא רַק בְּקוֹל דְּבָרָם, כִּי לֹא יַמְעִיטוּ

   בְּמַרְאֵיהֶם בִּלְבָד לַשְׁמִיעַ תַּחַן.

וּכְמוֹ עִוֵּר, לֹא יוֹעִילוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, (67)

   כֵּן לָרוּחוֹת, פֹּה בַמָּקוֹם תֵּאַרְתִּי,

   אוֹרַת־הַשַּׁחַק לֹא תַשְׁפִּיעַ זֹהַר.

טור שיר יג14.png

כִּי חוּט־בַּרְזֶל, דּוֹקֵר שְׁמוּרוֹת כֻּלָּהַם, (70)

   תּוֹפְרָן כְּהִתָּפֵר עֵין אַיּוֹת־יַעַר,

   פֶּן, לוּלֵא זֹאת, לֹא תַעֲמֹדְנָה חֶרֶשׁ.

וָאִירָא פֶּן בְּהִלוּכִי אַרְשִׁיעַ (73)

   לִרְאוֹת אוֹתָם וְהֵם לֹא יֶחֱזוּנִי,

   וּבְיוֹעֲצִי, נְבוֹן הַלֵּב, דָּרַשְׁתִּי.

וְהוּא, מַקְשִׁיב מִלַּי גַּם אִם נֶאְלַמְתִּי, (76)

   לֹא לְקוֹלִי חִכָּה, כִּי אִם עָנַנִי:

   “דַּבֵּר, וִיהִי דְבָרְךָ קָצָר, קוֹלֵעַ”.

וִירְגִּיל מִפֹּה הוֹלֵךְ בִּשְׂפַת הַמֵּזַח (79)

   אֲשֶׁר מִמֶּנָּה קַל לִפֹּל לְמַטָּה,

   כִּי אֵין בָּהּ מַעֲקֶה וִיסוֹבְבֶנָּה;

מִשָּׁם – דְּמוּיוֹת הַנִּטְהָרִים בְּנֹחַם, (82)

   שֶׁדִּמְעוֹתָן מִבַּעַד קְשִׁי הַתֶּפֶר

   כֹּה נִשְׂחֲטוּ, עַד אֶת לֶחְיָן הִשְׁטִיפוּ.

וָאֵפֶן אֲלֵיהֶן: "הוֹי, רוּחוֹת־טֹהַר, (85)

   בּוֹטְחִים לָשׁוּר אוֹרַת גִּנְזֵי־שָׁמַיִם,

   שֶׁרַק אֵלֶיהָ נַפְשְׁכֶם עוֹרֶגֶת!

כֵּן יְמַהֵר וַחֲנַנְכֶן הַחֶסֶד 167 (88)

   לִנְדֹּף מִמַּצְפּוּנְכֶן שִׁצְפֵי הַקֶּצֶף,

   וּבוֹ יֵרְדוּ זַכִּים זִרְמֵי הַזֵּכֶר –

אִמְרוּ, וִיהִי לִי לִרְוָחָה וָנַחַת, (91)

   אִם נֶפֶשׁ בֵּינֵיכֶן מִבְּנֵי אִיטַלְיָה!

   אוּלַי יוֹעִיל גַּם לָהּ אִם אַכִּירֶנָּה!" 168

"אָחִי, בְּנֵי עִיר רָמָה, קִרְיַת־הַקֹּשֶׁט, (94)

   כֻּלָּנוּ יַחַד, אַךְ לִשְׁאֹל רָצִיתָ

   עַל אִישׁ עָבַר כְּגֵר בִּנְאוֹת אִיטַלְיָה!"

קוֹל הָעוֹנֶה נִדְמָה לִי כִּי שְׁמַעְתִּיהוּ (97)

   כְּאִלּוּ בָא מִמֶּרְחַק־מָה מִמֶּנִּי,

   עַל כֵּן לַצַּד הַהוּא קוֹלִי הֵרַמְתִּי.

וּדְמוּת אַחַת נִרְאֵית לִי כִּמְחַכָּה לִי, (100)

   וְאִם יִשְׁאַל שׁוֹאֵל: לָמָה? אָשִׁיבָה:

   סַנְטְרָהּ, כְּנֹהַג הָעִוְּרִים, הִגְבִּיהָה;

"הוֹי נֶפֶשׁ מִסְתַּגְּפָה לְמַעַן תַּעַל, (103)

   אִם פִּיךְ עַתָּה עָנַנִי, נָא", אָמַרְתִּי

   “בִּשְׁמֵךְ אוֹ בְעִירֵךְ לְהִוָּדַע לִי”.

“הָיִיתִי בַת סִיֵנָה, וְעִם אֵלֶּה”, (106)

   עָנְתָה, "פֹּה אֶת רִשְׁעַת חַיַּי אֶכְבֹּסָה,

   אֶל יָהּ כִּי יְחָנֵּנוּ מִתְיַפַּחַת,

סַפִּיָה שְׁמִי, אַךְ לֹא מִסַּף הַדַּעַת 169 (109)

   שָׁתִיתִי שָׁם, וּפִיד רֵעִי שִׂמְּחַנִי

   יוֹתֵר מִטּוּב הַצְלָחָתִּי אָנֹכִי,

וּלְמַעַן לֹא תֹאמַר כִּי רִמִּיתִיךָ, (112)

   הַסְכֵּת אִם לֹא כְאִמְרָתִי נוֹאַלְתִּי,

   יוֹם בּוֹ נָטְתָה קֶשֶׁת־יָמַי לָרֶדֶת.

בְּהִתְאַסֵּף אַנְשֵׁי עִירִי מוּל קוֹלֵי, (115)

   וְשָׁם בַּקְּרָב עִם אוֹיְבֵיהֶם נִלְחָמוּ,

   מִיָּהּ בִּקַּשְׁתִּי אֶת חֶפְצוֹ כִּי יַעַשׂ. 170

שָׁם נָסוּ, נִגָּפִים, בִּנְתִיבֵי־מֶמֶר, (118)

   וְכַאֲשֶׁר בִּתְבוּסָתָם רָאִיתִי,

   שָׂבַעְתִּי גִיל, לִי לֹא נוֹדַע כָּמוֹהוּ,

עַד כִּי מִצְחִי הַמִּתְחַצֵּף נָשָׂאתִי (121)

   קוֹרֵאת לְיָהּ: “לֹא עוֹד אִירָא מִמֶּךָּ”, 171

   כִּקְרֹא קִיכְלִי מוּל זִיק חַמָּה בַּחֹרֶף! 172

עִם אֵל שָׁמַיִם לְהַשְׁלִים רָצִיתִי (124)

   בְּסוֹף חַיַּי; אַךְ לֹא נִפְרַע גַּם עָתָּה

   חֶטְאִי בַּחֲרָטָה וְעִנּוּי־נֶפֶשׁ –

לוּלֵא מוֹכֵר הַמַּסְרְקִים פְּיֶר קַמְפִּי 173 (127)

   הִזְכִּיר אוֹתִי בִּתְחִנּוֹתָיו בַּקֹּדֶשׁ,

   כִּי אֶת עָנְיִי יָדַע וַיְרַחֲמֵנִי;

אַךְ מִי אַתָּה, דּוֹרֵשׁ לְגוֹרָלֵנוּ (130)

   בְּלֶכְתְּךָ, וְלֹא תְפוּרוֹת עֵינֶיךָ –

   כֵּן אַאֲמִינָה – וְנוֹשֵׁם מֵשִׂיחַ?"

“עוֹד יִלָּקַח פֹּה אוֹר עֵינַי”, עָנִיתִי, (133)

   "אוּלָם לִזְמַן קָצָר, כִּי קַל הַפֶּשַׁע

   אֲשֶׁר חָטְאוּ בְּהִתְקַנְאוּת לִתְמֹהַּ,

אַךְ פַּחַד רַב מִזֶּה נַפְשִׁי פוֹחֶדֶת (136)

   מִפְּנֵי הַיִּסּוּרִים בַּחוּג לְמַטָּה,

   כִּי עֹל סִבְלוֹ מַכְבִּיד עָלַי כְּבָר עָתָּה".

עָנְתָה: "מִי הֶעֶלְךָ, אֵפוֹא, עָדֵינוּ, (139)

   אִם עוֹד תּוֹחִיל לָשׁוּב שֵׁנִית לָרֶדֶת?"

   “הַבָּא אִתִּי וּמַחֲרִישׁ”, אָמַרְתִּי;

"גַּם חַי אֲנִי! עַל כֵּן, הוֹי הַנִּבְחֶרֶת, (142)

   בַּקְשִׁינִי אִם חֶפְצֵךְ כִּי עוֹד אָנִיעַ

   שָׁם בִּגְלָלֵךְ רַגְלִי הַמִּתְמוֹטֶטֶת".

“כֹּה זָר לָאֹזֶן פֶּלֶא זֶה”, עָנַתְנִי, (145)

   "וְהוּא מֵעִיד מָה אֲהֵבְךָ אֱלוֹהַּ!

   עַל כֵּן בִּתְפִלּוֹתֶיךָ נָא עָזְרֵנִי!

אַשְׁבִּיעֲךָ בִּיקַר כָּל גַּעְגּוּעֶיךָ, (148)

   אִם עוֹד תִדְרֹך עֲלֵי אַבְנֵי טוֹסְקָנָה,

   בֵּין יְלִידֵי בֵיתִי שִׁבְחִי לַפְרִיח!

תִּרְאֵם בַּגּוֹי הָרֵיק אֲשֶׁר בּוֹטֵחַ 174 (151)

   בְּטָלָמוֹן, וּבְתוֹחַלְתָּם יוֹבִישׁוּ

   מֵעַל כִּסְלָם לִמְצֹא אֶת מֵי־דִיאָנָה!

אַךְ עַל כֻּלָּם שָׂרֵי הַצִּים יַפְסִידוּ!" (154)

 

שִׁיר אַרְבָּעָה עָשָׂר

הסיבוב השני: הקנאה. דאנטי רואה את דמותו של גְוִידוֹ דֶל־דוּקא המתאר באזני רִינְיֶרִי־דֵי־קַלְבּוֹלִי, מושלה של פארמה לשעבר, המפורסם במידותיו הנעלות, את השחתת המדות בכל הארצות בהן עובר הנהר ארנו, ומנבא לו את רוע שמעו של נכדו; בקינתו מזכיר גוִידו שמות אנשי־שם מכובדים של זמנו. המשוררים הולכים לדרכם ושומעים קולות המזהירים מפני העונש העתיד לבוא על אנשים אכולי־קנאה.


"מִי זֶה הַנָּד סָבִיב לְגִבְעָתֵנוּ 175 (1)

   בְּטֶרֶם הִכְנִיפַתְהוּ יַד הַמָּוֶת

     וּבִרְצוֹתוֹ יִפְקַח יִסְגֹּר עֵינַיִם?"

"לֹא אֵדַע מִי, אַךְ בַּנְתִּי: לֹא בוֹדֵד הוּא, (4)

     וּשְׁאַל אַתָּה כִּי כֵן אֵלָיו קָרַבְתָּ,

     וּבְחֵן הַעְתֵּר לְבַעֲבוּר יִרְצֶךָּ!"

כֵּן שְׁנֵי רוּחוֹת, אִישׁ אִישׁ תּוֹמֵךְ בָּרֵעַ, (7)

     שָׁם לִימִינִי רֵאשִׁית עָלַי דִּבֵּרוּ,

     וְאָז הֵרִימוּ רֹאשׁ אֵלַי לָשִׂיחַ;

וְסָח אֶחָד: "הוֹי, נֶפֶשׁ הַצּוֹעֶדֶת, (10)

     עֲדֶן אֲסִירַת־גּוּף, לִקְרַאת שָׁמַיִם,

     נָא נַחֲמִינוּ, וּבְטוּבֵךְ הַגִּידִי,

מִי אַתְּ וְאֵי מִזֶּה; כִּי מַפְלִיאֵנוּ (13)

     רֹב חַסְדֵּי־יָהּ אֲשֶׁר יָרְדוּ עָלַיִךְ,

     כְּנֵס, תֵּבֵל לֹא רָאֲתָה כָמוֹהוּ."

וּפִי: "בְּלֵב טוֹסְקָנָה מִשְׂתָּרֵעַ (16)

     נָהָר, דַּל הַמּוֹצָא בְּפַלְטֵירוֹנָה,

     וּמְאַת מִילִין זִרְמוֹ לֹא תַשְׂבִּיעֶנּוּ.

מֵעַל חוֹפָיו גּוּפִי, גּוּף זֶה, הֵבֵאתִי; (19)

     אַךְ לְחִנָּם אַגִּידָה מִי אָנֹכִי,

     כִּי לֹא גָדַל עֲדַיִן שְׁמִי לָשֶׁבַח." 176

וְזֶה אֲשֶׁר שָׁאַל רֵאשִׁית עָנַנִי: (22)

     "אִם חִידָתְךָ הִשְׂכַּלְתִּי לְפַעְנֵחַ

     בְּבִינָתִי, דִּבַּרְתָּ עַל הָאַרְנוֹ;"

וּלְעֻמָּתוֹ עָנָה רֵעוֹ: "מַדּוּעַ (25)

     זֶה מַעֲלִים אֶת זֵכֶר שֵׁם הַנַּחַל

     כְּאִישׁ נִזְהָר לַזְכִּיר דִּבְרֵי תִפְלֶצֶת?"

אָז הַנִּשְׁאָל כֹּה הִתְפָּרֵק וַיַּעַן: (28)

     "זֹאת לֹא אֵדַע, אַךְ גַּיְא כָּזֶה – יָאֶה לוֹ

     אֲשֶׁר יֹאבַד זִכְרֵהוּ מִנִּי אָרֶץ!

כִּי מִמְּקוֹרוֹ – וְשָׁם הָרֵי הָרֶכֶס, (31)

     מֵהֶם נִתַּק פֶּלוֹר, כֹּה רַבּוּ דֶשֶׁן

     עַד בָּם יִמְעַט מָקוֹם שָׁמֵן מֵאֵלֶּה –

עַד בַּאֲשֶׁר יָשִׁיב חֶלְקוֹ כְּכֹפֶר 177 (34)

     עַל כָּל אֲשֶׁר סָפַג מִיָּם הַשַּׁחַק

     שֶׁהַנְּהָרוֹת יִשְׂאוּ זִרְמָם מִמֶּנּוּ,

גֵּרְשׁוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט כְּצַר, כְּצֶפַע (37)

     כֻּלָּם, אִם בְּאָלַת כּוֹכְבֵי הַפֶּלֶךְ

     אוֹ בָרִשְׁעָה אֲשֶׁר אוֹתָם הֵסִיתָה,

טור שיר יד15.png

עַל כֵּן שִׁנּוּ טִבְעָם בְּנֵי גֵיא הַנֶּכֶר (40)

     עַד כִּי נִדְמוּ בְקִלְקוּלֵי הַגֹּעַל

     כְּאִלּוּ צִירְצֵי רוֹעָתָם הָיָתָה; 178

בֵּין חֲזִירֵי־חֶלְאָה, לָהֶם יָאָתָה 179 (43)

     כַּרְסֵם בַּלּוּט, לֹא פַת־אֱנוֹשׁ לִשְׂבֹּעַ,

     יוֹרְדָה רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, דַּלַּת־הַמַּיִם;

שִׁקְצֵי־כְלָבִים יִמְצָא בְרִדְתּוֹ מַטָּה, (46)

     הַמִּתְרַגְּזִים לֹא כְּכֹחָם לִנְבֹּחַ,

     וּמִפְּנֵיהֶם בְּבוּז יַטֶּה הַחֹטֶם;

יוֹרֵד, וּכְמוֹ רַחֲבוּתוֹ פּוֹשֶׁטֶת – (49)

     כֵּן גַּיְא, רַע הַמַּזָּל, רַב הַמִּגְעֶרֶת,

     מוֹצֵא כְלָבָיו הָפְכוּ לִזְאֵבֵי־טֶרֶף; 180

מוֹסִיף לִנְפֹּל לִתְהוֹם בֵּין חַגְוֵי סֶלַע (52)

     וְשׁוּעָלִים מוֹצֵא, כֹּה יוֹדְעֵי־נֵכֶל 181 182

     עַד לֹא יִירְאוּ עָרְמוֹת כָּל חַכְמֵי־צַיִד;

אַף לֹא אֶחְדַּל, וְלוּ זָרִים שְׁמָעוּנִי! (55)

     גַּם טוֹב לָזֶה אִם יוֹם יִזְכֹּר הַמֶּלֶל,

     בִּי שָׂם חֲזוֹן־רוּחִי, רוֹאֵה הַקּשֶׁט!

אֶרְאֶה אֶחָד מִבְּנֵי צֶאֱצָאֶיךָ 183 (58)

     רוֹדֵף הַזְּאֵבִים בִּשְׂפַת הַנַּחַל

     זְעוּם הַגַּל, כֻּלָּם יַבְעִית יַבְרִיחַ,

יִמְכֹּר בְּשָׂרָם וְהֵם חַיִּים עֲדֶנָּה; (61)

     אָז יִשְׁחָטֵם כְּצֹאן נִפְסָל מִזֹּקֶן;

     חַיֵּי רַבִּים וּכְבוֹד עַצְמוֹ יַדִּיחַ! 184

שְׁטוּף־דָּם עוֹזֵב אֶת יַעַר הָעַצֶּבֶת, (64)

     וְהוּא חָרֵב, עַד גַּם בְּעוֹד שְׁנוֹת אֶלֶף

     לֹא יַעֲדֶה נוֹי עֳפָאִים כְּקֶדֶם."

כִּלְקוֹל בְּשׂוֹרַת כָּלָה הַנֶּחֱרֶצֶת, (67)

     הַמַּאֲזִין – יִפְּלוּ פָנָיו, יִזְעָפוּ,

     אִם פֹּה אוֹ שָׁם חִצֶּיהָ יִפְגָּעוּהוּ, –

כֵּן אֶת הַנֶּפֶשׁ הַשְּׁנִיָּה, שֶׁקָּמָה (70)

     עַד כֹּה לַקְשִׁיב, רָאִיתִי מִתְעַגֶּמֶת,

     אַחַר סָבְאָה אֶת דִּבּוּרֵי הַגֶּבֶר.

אִמְרֵי פִי־זֶה וְסֵבֶר פְּנֵי רֵעֵהוּ (73)

     הֵעִירוּ בִי רָצוֹן שְׁמוֹתָם לָדַעַת,

     וָאֶשְׁאָלֵם בְּקוֹל חִנּוּן מַצְנִיעַ;

וְהוּא, הַבָּא רֵאשִׁית אִתִּי בְשִׂיחַ, (76)

     עָנָה: "תֹאבֶה כִּי אֶתְעַנֵּו לַשְׂבִּיעַ

     אוֹתְךָ, אֵת אֲשֶׁר לִי לָתֵת מֵאַנְתָּ?

אַךְ יַעַן יָהּ רָצָה כֹּה לְהַזְרִיחַ (79)

     חַסְדּוֹ עָלֶיךָ, לֹא אֶחְשׂךְ מִמֶּךָּ.

     וְדַע, אֵפוֹא: אֲנִי גְּוִידוֹ דֶּל־דּוּקַא;

כֹּה אֶת דָּמִי אֵשׁ הַקִּנְאָה הִרְתִּיחָה (82)

     שֶׁלּוּ הִבַּטְתִּי אִישׁ עַלִּיז, שָׂמֵחַ,

     אָז אֶת פָּנַי רָאִיתָ חֳמַרְמָרוּ!

הַקַּשׁ, זָרַעְתִּי שָׁם, פֹּה אֶקְצְרֶנּוּ! (85)

     הוֹי, בֶּן־אֱנוֹשׁ, לָמָּה תַטֶּה לִבֶּךָ 185

     לְעֹנֶג לֹא יִסְבֹּל שֻׁתָּף וָרֵעַ?

וְזֶה רִנְיֵר, הַיְקָר וְהָאַדֶּרֶת (88)

     לְבֵית בְּנֵי קַלְבּוֹלִי, וְלֹא הִנִּיחַ

     אִישׁ אַחֲרָיו אֲצִילוּתוֹ לָרֶשֶׁת.

וְלֹא מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ בִלְבָד נִגְדָּעוּ, 186 (91)

     בֵּין פּוֹא לָהָר, בֵּין חוֹף הַיָּם לָרֵנוֹ,

     מִדּוֹת הַמַּצְמִיחוֹת גְּבוּרָה וָישֶׁר,

אַךְ כֹּה סֻבְּכוּ בֵּין הַגְּבוּלוֹת הָאֵלֶּה (94)

     סִלּוֹנֵי־רוֹשׁ, עַד בִּמְאֻחָר יָבוֹאוּ

     עַתָּה יוֹגְבִים לְהַשְׁבִּיחָם עֲדֶנָּה.

אֵי לִיצִיוֹ הַטּוֹב? הֶנְרִיק מִיְנַרְדִּי? (97)

     פְּיֶר טְרַוֶרְסַרִי? גְּוִידוֹ־דִי־קַרְפִּנְיָה?

     הוֹי, אֵיךְ הָפַכְתְּ יַלְדֵי־זְנוּנִים, רוֹמַנְיָה!

מָתַי יִפְרַח עוֹד פַבְּרוֹ בָּךְ, בּוֹלוֹנְיָה? (100)

     וּבָךְ, פָאֶנְצָה, בֶּרְנַרְדִּין־דִּי־פוֹסְקוֹ,

     חֹטֶר אָצִיל, בָּא מִשָּׁתִיל צָנוּעַ!

אַל־נָא תִתְמַהּ, אִישׁ טוֹסְקָה, כִּי אֶדְמָעָה (103)

     עַתָּה בְהַזְכִּירִי אֶת גְּוִידוֹ פְּרָטָה

     עִם אַצּוֹ אוּגוֹלִין שֶׁחַי אִתָּנוּ,

פֶּדְרִיק טִינְיוֹז עִם כָּל סִיעַת הַהֶדֶר, (106)

     מִשְׁפַּחַת טְרַוֶרְסַר וְאַנַּסְטַגִּ’י

     (וְלִשְׁנֵיהֶם אֵין נִין עַתָּה וָנֶכֶד!).

אִישִׁים, גְּבִירוֹת, וּמַעַשׂ וְשַׁעְשׁוּעַ (109)

     אֲשֶׁר לִמְּדוּנוּ חֵן וְדַרְכֵי נֹעַם

     בִּמְקוֹם עַתָּה כֹּה הַלְּבָבוֹת הִשְׁחִיתוּ!

הוֹי, קֶרֶת בְּרֶטִינוֹר, מַה לֹּא תָנוּסִי, 187 (112)

     אַחַר כִּי רָחֲקוּ כָּל אֲצִילַיִךְ,

     עַם רַב, חָרֵד פֶּן יָשְׁחֲתוּ אַף הֵמָּה!

הִשְׂכִּיל, כִּי לֹא הוֹלִיד, בַּנְיַקַוַלּוֹ, (115)

     וְקַסְטְרוֹקָר הוֹבִישׁ, וּמֶנְהוּ קוֹנְיוֹ

     כִּי עוֹד יִדְאַג לָקִים שָׂרִים כָּאֵלֶּה!

תֵּיטִיב אֻמַּת פָּגָנוֹ, כִּי יִטְּשֶׁנָּה (118)

     הַשֵּׁד הָרַע, אַךְ לֹא יִצְמַח לָהּ נֵצֶר 188

     לָשֵׂאת זַכָּה תִּפְאֶרֶת עֲלוּמֶיהָ; 189

הוֹי, אוּגוֹלִין־דִּי־פַּנְטוֹלִין, אַשְׁרֶיךָ, (121)

     אַשְׁרֵי שִׁמְךָ, כִּי לֹא יִצְמַח יוֹרֵשׁ לוֹ

     לְהַבְאִישׁוֹ בְהַשְׁחָתָה פוֹשַׁעַת!

אַךְ לֵךְ, אִישׁ טוֹסְקָה, לֵךְ, כִּי טוֹב לִי עָתָּה (124)

     לִשְׁפֹּךְ שִׂיחִי בִּבְכִי, וְלֹא לָשִׂיחַ,

     כֵּן דִּבּוּרֵינוּ אֶת נַפְשִׁי הֵצִיקוּ".

יָדַעְנוּ כִּי שָׁמְעוּ רוּחוֹת הַחֶמֶד (127)

     אֵיךְ עֲזַבְנוּם, וְיַעַן הֶחֱרִישׁוּ

     בָּטַחְנוּ כִּי בִשְׁבִיל נָכוֹן צָעַדְנוּ.

עַתָּה הִקְדַּמְנוּ בּוֹדְדִים לָלֶכֶת (130)

     וְקוֹל, כְּעֵין בָּרָק שְׁחָקִים בּוֹקֵעַ,

     הִכָּה אָזְנֵינוּ וּקְרִיאָה הִשְׁמִיעַ, 190

קוֹל: “וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי!” (133)

     וְנָס חָלַף כְּהִתְמוֹגֵג הָרַעַם

     בְּהַבְקִיעוֹ אֶת הֶעָנָן לְפֶתַע.

וְאַךְ מֵרַעַשׁ זֶה אָזְנֵנוּ נָחָה – (136)

     הִנֵּה שֵׁנִי בְּקוֹל אַדִּיר מַתְרִיעַ, 191

     כַּחֲזִיזִים זֶה אַחַר זֶה יַרְעִימוּ:

“אֲנִי אַגְלַאוּר אֲשֶׁר נֶהְפַּכְתִּי אֶבֶן”. (139)

     וּלְמַעַן אֶתְרַפֵּק עַל שַׂר־הַזֶּמֶר

     אָחוֹר עַתָּה צָעַדְתִּי, לֹא קָדִימָה.

כְּבָר מִכָּל צַד שָׁקַט וְנָח הָרוּחַ, (142)

     וְסָח מוֹרִי: "הָיָה זֶה קְשִׁי־הַמֶּתֶג, 192

     יִבְלֹם פִּקְחִים בַּל קְרֹב אֶל גְּבוּל הָרֵעַ.

אַךְ בִּמְצוֹדָה נֶאֱחַזְתֶּם, בְּנֵי־אָרֶץ (145)

     עַד תַּעַלְכֶם חַכַּת צַרְכֶם מִקֶּדֶם,

     וּמַה תּוֹעִיל קְרִיאָה, מַה יּוֹעֶל רֶסֶן?

בְּסִבּוּבָם לָכֶם קוֹרְאִים שָׁמַיִם, (148)

     מַרְאִים לָכֶם הוֹדָם, תִּפְאֶרֶת נֶצַח,

     אֶפֶס לָאָרֶץ אֶת עֵינְכֶם תַּשְׁפִּילוּ:

עַל כֵּן יַכְּכֶם הַצּוּר, כָּל רָז יוֹדֵעַ. (151)


 

שִׁיר חֲמִשָּׁה עָשָׂר

הסיבוב השני; הקנאה; העליה לזירה השלישית עליה נטהרים מפגם הכעס. בשעת תפילת הוֶסְפֶּר, בשלש אחה"צ, מגיעים המשוררים למקום בו עולים מהזירה השניה לשלישית. דאנטי שומע מפי וירגיל הסברים על דברי גוידוֹ דֶל דוּקא. בהגיעם עד לזירה השלישית, רואה דאנטי בחזון כמה מראות של הכנעה וסליחה. הוא מתעורר מחזונו ורואה עמוד עשן עבה המעכיר את האוויר ואת אור עיניו.


כְּקֶטַע הַנִּרְאֶה עַד רֵאשִׁית בֹּקֶר (1)

     מִסּוֹף שָׁעָה שְׁלִישִׁית עַל הָרָקִיעַ

     מִן הַגַּלְגַּל, עַלִּיז תָּדִיר כְּיֶלֶד, 193

כֵּן פֹּה נִרְאֶה כִּי עוֹד נִשְׁאַר לַשֶּׁמֶשׁ (4)

     עַתָּה מִמַּסְלוּלוֹ לִקְרַאת הָעֶרֶב:

     שָׁם וֶסְפֶּר חָל וּפֹה חֲצִי־הַלַּיִל.194

קַרְנֵי הָאוֹר הִכּוּנוּ עַל הַחֹטֶם (7)

     כִּי כְבָר הִרְבִּינוּ סֹב בָּהָר, וְעָתָּה

     בְּמֵישָׁרִים צָעַדְנוּ מַעֲרָבָה.

וְזִיו חָדָשׁ אֶת עַפְעַפַּי הִכְנִיעַ, (10)

     וְרַב עַתָּה כְּאֵב־עֵינַי כִּפְלַיִם,

     וּמֵאוֹתוֹת, לֹא יְדַעְתִּים, נִדְמֵיתִי;

אֲזַי אֶל שְׁמוּרוֹתַי יָדַי הִגְבַּהְתִּי, (13)

     וְכַאֲפֵר שַׂמְתִּין מוּל הָעֵינַיִם

     לְהַחֲלִישׁ אֶת לְהִיטַת הַזֹּהַר.

מַה מִמַּרְאָה אוֹ מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם (16)

     לָעֵבֶר הֶהָפוּךְ תִּדְלֹג הַקֶּרֶן

     וַעֲלוֹתָהּ שָׁוָה לְרִדְתָּהּ מַטָּה,

אַךְ מִנְּפִילַת אֲנָךְ תִּטֶּה הַצִּדָּה, (19)

     בִשְׁווֹת יָמִין וּשְׂמֹאל נְטִיּוֹתֶיהָ,

     שֶׁכֵּן לִמְּדוּנוּ נִסָּיוֹן וְיֶדַע, –

אַף פֹּה חָזַר אֵלַי זִיו זֶה מִנֶּגֶד, (22)

     וְכֹה נִכְוֵיתִי מֵחִצֵּי הַנֹּגַהּ,

     עַד כִּי מֶנְהוּ לָנוּס עֵינַי מִהֵרוּ.

"מַהוּ, אָבִי, אֲשֶׁר לֹא עוֹד אַצְלִיחַ (25)

     מֶנְהוּ לִשְׁמֹר אֶת מַבָּטִי", שָׁאַלְתִּי,

     “וְהוּא כְמִתְנוֹעֵעַ לִקְרָאתֵנוּ?”

"אַל תֵּמַהּ אִם אוֹתְךָ עוֹד מְעַוֶּרֶת (28)

     הַפַּמַּלְיָה שֶׁל מַעְלָה", הֱשִׁיבַנִי:

     "שָׁלוּחַ הוּא, בָּא לְהַזְמִין כִּי נַעַל.

קְרוֹבָה הָעֵת וְלֹא יִקְשֶׁה עָלֶיךָ (31)

     לָשׁוּר אוֹתוֹת דּוֹמִים, אַף יְעַנְּגוּךָ,

     כְּכָל אֲשֶׁר לִטְעֹם הָכְשַׁר יִצְרֶךָ".

עֵת לַמַּלְאָךְ, בָּרוּךְ קָדְשׁוֹ, קָרַבְנוּ, 195 (34)

     קָרָא בְקוֹל עַלִּיז: "הֲלוֹם עֲלוּ־נָא

     אֱלֵי סֻלָּם, קַל מִקּוֹדְמָיו עַד הֵנָּה!"

וְעֵת עָלִינוּ מִנִּי שָׁם וָהָלְאָה, (37)

     “אַשְׁרֵי הַמְרַחֲמִים” מֵאַחֲרֵינוּ 196

     הוּשַׁר, וְעוֹד: “אַשְׁרֶיךָ הַמְנַצֵּחַ!”

מוֹרִי וְאָנֹכִי לְבָד הוֹסַפְנוּ (40)

     הֲלֹךְ אֶל עָל, וּבְהִלּוּכִי קִוִּיתִי

     מִלֶּקַח פִּיהוּ לְהָפִיק תּוֹעֶלֶת;

וְכֹה בִשְׁאֵלָתִי אֵלָיו פָּנִיתִי: (43)

     "מַה בֶּן־רוֹמַנְיָה בָּא לְהַשְׁמִיעֵנוּ 197

     אָז בְּדַבְּרוֹ עֲלֵי שֻׁתָּף וָסֵבֶל?"

“אֶת נֵזֶק גְּדוֹל־מוּמָיו הִכִּיר”, עָנָנִי, (46)

     "וְאִם אוֹתוֹ עַתָּה יִסֵּר, אֵין פֶּלֶא:

     פֶּן בַּעֲבוּר מוּם זֶה יַרְבּוּ בְּבֶכִי.

טור שיר טו16.png

מַפּוּחַ הַקִּנְאָה בָּא לְהָפִיחַ (49)

     אַנְחוֹתֵיכֶם, אִם תִתְאַוּוּ לָאשֶׁר

     אֲשֶׁר בִּרְבוֹת שֻׁתָּף יִגְרַע כָּל חֵלֶק.

אַךְ אִלּוּ אַהֲבַת שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם (52)

     אֶת מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם מָשְׁכָה לְמַעְלָה,

     אָז לִבַּתְכֶם מִפַּחַד זֶה לֹא חַתָּה;

כִּי שָׁם, כִּרְבוֹת מִסְפַּר דּוֹבְרֵי: ‘הוּא לָנוּ’,

תִּגְדַּל מְנַת כָּל אִישׁ וָאִישׁ בָּעֹנֶג,

וְכֵפֶל אַהֲבָה יִבְעַר בַּחֶבֶר".

“כִּרְבוֹת שָׂבְעִי, רַב רְעָבִי”, עָנִיתִי, (58)

     וְלֹא רָעַבְתִּי כֵּן לוּ הֶחֱרַשְׁתִּי,

     כִּי רַק הוֹסַפְתִּי סֶפֶק עֲלֵי סֶפֶק:

אֵיךְ יִתָּכֵן כִּי בֵחָלֵק הָעשֶׁר (61)

     בֵּין חֲבֵרִים רַבִּים, יַרְבֶּה שַׂמֵּחַ

     מֵעשֶׁר, רַק מְתֵי־מִסְפָּר קִבְּלוּהוּ?"

הֵשִׁיב: "בְּיַעַן שַׁבְתָּ וְהִפְנֵיתָ (64)

     אֶת לְבָבְךָ רַק לְחֶמְדוֹת הָאָרֶץ,

     מֵאוֹר אֱמֶת מַחֲשַׁכִּים הֵפַקְתָּ!

אוֹר הָאֵין־סוֹף הָרָם מִנִּי כָל מֶלֶל, (67)

     שׁוֹכֵן מָרוֹם, אָץ אֶל מִשְׁכַּן הָאַהַב

     כְּאוּץ קַרְנֵי חַמָּה אֶל גּוּף מַגִּיהַּ;

כַּחֹם יִמְצָא, כֵּן מֵחֻמּוֹ יִתֵּן לוֹ, (70)

     וּכְכָל אֲשֶׁר הָאַהֲבָה נִרְחֶבֶת,

     מוֹסִיף הָאשֶׁר הַנִּצְחִי עָלֶיהָ;

וּכְרֹב עֲדַת הָאוֹהֲבִים בַּשַּׁחַק, (73)

     כֵּן חִבָּתָם וּמְנַת אָשְׁרָם תִּרְבֶּינָה,

     וְזֶה עַל זֶה, כְּמוֹ מַרְאוֹת, יַשְׁפִּיעַ;

אִם לֹא שָׁבְרוּ מִלַּי אֶת רְעָבֶךָ – (76)

     תָּבוֹא בֵּאַטְרִיקְס, וְכָלִיל תִּפְדֶּךָ

     מִכֹּסֶף זֶה עִם יֶתֶר סְפֵקוֹתֶיךָ.

אַךְ לֵךְ הַעְפֵּל, לְמַעַן חִישׁ תִּכְבֶּינָה (79)

     כַּשְּׁתַּיִם עוֹד חֲמֵשׁ חַבּוּרוֹתֶיךָ

     אֲשֶׁר אֲרוּכָתָן עוֹלָה מִצַּעַר".

וְעַד הַגֵּד רָצִיתִי: "הִשְׂבַּעְתַּנִי – ", (82)

     עַל זֵר חָדָשׁ מַקִּיף הָהָר הִגַּעְתִּי,

     וְנִכְסְפוּ עֵינַי וְהִשְׁתִּיקוּנִי.

וַיְהִי לִי כְנִנְעַר לִבִּי לְפֶתַע, 198 (85)

     וְרוּחַ עִלָּאִית עָלַי צָלֵחָה,

     וּבְחֵיק הֵיכָל דְּמֻיּוֹת רַבּוֹת חָזִיתִי;

וְאֵשֶׁת, הָעוֹבְרָה בַסַּף, הִנְעִימָה (88)

     לִקְרֹא בְּחֶמְלַת־אֵם: "הוֹי, בְּנִי, מַדּוּעַ

     נִמְהַרְתָּ, כָּכָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ?

הִנֵּה נֶעֱצָבִים אוֹתְךָ בִקַּשְׁנוּ (91)

     אָבִיךְ וַאֲנִי!" וּכְתֹם מִלֶּיהָ

     נָס הֶחָזוֹן אֲשֶׁר רֵאשִׁית הוֹפִיעַ;

וָאֵרֶא עוֹד אִשָּׁה, וּבִלְחָיֶיהָ 199 (94)

     יָרְדוּ הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים מֵעֹצֶב,

     אוֹתוֹ מֵרֹב חָרוֹן תֵּדַע הַנֶּפֶשׁ,

קוֹרֵאת: "אִם שַׂר הִנְּךָ בָעִיר בָּהּ רָבוּ (97)

     לְהַכְתִּירָהּ בִּשְׁמָם אֵלֵי שָׁמַיִם, 200

     הִיא, שֶׁמִּמֶּנָּה כָּל חָכְמָה נוֹבַעַת,

עֲשֵׂה שְׁפָטִים בְּאֶזְרוֹעוֹת הַשַּׁחַץ (100)

     אֲשֶׁר חִבְּקוּ בִתֵּנוּ, פִּיסִיסְטְרָטוּס!"

     וָאֵרֶא פְנֵי הַשַּׂר מַסְבִּירֵי חֶסֶד

עוֹנֶה לָהּ בְּחִבָּה, בְּחֵן וָנַחַת: (103)

     "מַה נַּעֲשֶׂה אֶת הָעוֹיֵן אוֹתָנוּ,

     אִם גַּם לְאוֹהֲבֵנוּ כֹּה נַרְשִׁיעַ?"

וָאֵרֶא עוֹד גְּבָרִים אֲכוּלֵי־כַעַס, (106)

     רָצִים בְּאַבְנֵיהֶם לִרְצֹחַ עֶלֶם,

     וְזֶה לָזֶה קוֹרְאִים: “סִקְלוּ, סִקְלוּהוּ!”

וָאֵרֶה וְנוֹטֶה הָעֶלֶם אַרְצָה, (109)

     גּוֹסֵס, כִּי הִכְנִיעַתְהוּ יַד הַמָּוֶת,

     אַךְ אֶת עֵינָיו עוֹד שָׂם דְּלָתוֹת שָׁמַיְמָה,

וַיְחַל, תּוֹךְ סֵבֶל זֶה, אֶת שַׂר הַשַּׁחַק, (112)

     כִּי לִמְבַקְשַׁי חַיָּיו יוֹאִיל לִסְלֹחַ,

     בְּעַיִן, שַׁעַר רַחֲמִים פּוֹתַחַת.

בִּפְנוֹת נַפְשִׁי עַתָּה שֵׁנִית הַחוּצָה (115)

     אֶל הַדְּבָרִים שֶׁאֲמִתָּם מִחוּץ־לָהּ –

     טָעֻיּוֹתַי שֶׁלֹּא שִׁקְּרוּ הִכַּרְתִּי, 201

וְסָח מוֹרִי, אֲשֶׁר עַתָּה רָאַנִי (118)

     כְּאִלּוּ מִשֵּׁנָה פִּתְאֹם נִנְעַרְתִּי:

     "מַה לָּךְ? מַדּוּעַ לֹא תִכּוֹן לֶכְתֶּךָ?

וְזֶה כְמַחֲצִית הַמִּיל צָעַדְתָּ, (121)

     סוֹבֵב עֵינֶיךָ וּמְשָׂרֵךְ רַגְלַיִם,

     כִּצְעֹד אָדָם הֲלוּם שֵׁנָה אוֹ יַיִן?"

"אָבִי, יְדִיד נַפְשִׁי, לוּ תִשְׁמָעֵנִי (124)

     וְאַגִּידְךָ", עָנִיתִי, "מָה רָאִיתִי

     עֵת פַּעֲמֵי רַגְלַי כֹּה הִתְמוֹטָטוּ".

“וְלוּ מֵאָה מַסְווֹת כִּסּוּ פָנֶיךָ”, (127)

     עָנָה שָׂרִי, "לֹא יֵעָלְמוּ מִמֶּנִּי

     גַּם הַקְּטַנִּים מִכָּל רַעְיוֹנוֹתֶיךָ!

כָּל זֶה נִרְאָה לְךָ פֶּן תִּתְמַהְמֵהַּ (130)

     לִפְתֹחַ אֶת לִבְּךָ לְמֵי הַשֶּׁלֶו,

     הַמִּשְׁתַּפְּכִים מִמְּקוֹר חַיֵּי הַנֶּצַח!

שָׁאַלְתִּי “מַה לָּךְ?” לֹא כִתְמֹהַּ גֶּבֶר (133)

     מַבִּיט בְּעַיִן לֹא תִרְאֶה עוֹד רוּחַ 202

     אִם גּוּף יִפֹּל אֵין־רֶגֶשׁ; אַךְ שָׁאַלְתִּי

בִּרְכֶּיךָ לְאַמֵּץ: זָרֵז יָאָתָה (136)

     כָּל נֶפֶשׁ, הַמְפַגְּרָה הַפְעֵל בְּמַעַשׂ

     אֶת עֵרוּתָהּ עֵת תַּחֲזֹר אֵלֶיהָ".

בַּדִּמְדּוּמִים נָדַדְנוּ, וְהָעַיִן (139)

     הִרְחִיקָה שׁוּר כְּכָל אֲשֶׁר הִצְלִיחָה

     מוּל זִיו אוֹרֶה שׁוֹקַעַת וְקוֹרֶנֶת;

וּרְאֵה, לְאַט־לְאַט לְעֻמָּתֵנוּ (142)

     עָלָה עַמּוּד עָשָׁן, אָפֵל כַּלַּיִל,

     אַף אֵין מָנוֹס מִמֶּנּוּ, וַיַּדִּיחַ

אֶת זֹךְ הָרוּחַ וְאֶת אוֹר עֵינֵינוּ. (145)


 

שִׁיר שִׁשָּׁה עָשָׂר

הזירה השלישית: הכעס. בזירה זו עולה עשן מחניק ואפלה כבדה שוררת בה. בפנותה אל דאנטי משמיעה אחת הדמויות תוכחה נגד שחיתות המידות בארץ. דאנטי מתעניין לדעת מה הן הסיבות לשחיתות זו: גזרת המזל או הממשלה הרעה. הוא מבקש הסבר מן הדמות המדברת אליו, ומפיה שומע את התשובה הפילוסופית.


קַדְרוּת הַתֹּפֶת וּמַחְשַׁךְ הַלַּיִל (1)

     חֲסַר־כּוֹכָב תַּחַת מִצְעַר־שָׁמַיִם

     חָשׁוּךְ בַּעֲנָנִים עַד אֶפֶס צֹהַר

לוֹט כֹּה עָבֶה לִפְנֵי עֵינַי לֹא שָׂמוּ (4)

     כָּעֲרָפֶל אֲשֶׁר עַתָּה עָטָנוּ,

     וְלֹא שׂוֹרֵט כֹּה בְגַסּוּת־הָאֶרֶג;

כִּי לֹא סָבַלְתִּי עוֹד לִפְקֹחַ עַיִן: (7)

     עַל כֵּן מוֹרִי, צוּרִי נְבוֹן־הַדַּעַת,

     קָרַב אֵלַי וְלִי שִׁכְמוֹ הִצִּיעַ.

כִּצְעֹד עִוֵּר אַחַר הַמַּדְרִיכֵהוּ, (10)

     לְבַל יִתְעֶה וּלְבַל תִּבְעַט הָרֶגֶל

     מִכְשׁוֹל מַזִּיק אוֹ אַף מַכֶּה עַד מָוֶת –

כֵּן בֶּעָשָׁן, מַר וּמַחְנִיק, צָעַדְתִּי, (13)

     שׁוֹמֵעַ אֶת מוֹרִי קוֹרֵא כָּל פַּעַם:

     “הִשָּׁמֶר־לָךְ, פֶּן תִּנָּתֵק מִמֶּנִּי!”

וָאַאֲזִין קוֹלוֹת, כְּמוֹ כֻּלָּהַם (16)

     מִתְחַנְּנִים לִשְׁאֹל שַׁלְוָה וָחֶסֶד

     מִשֵּׂה־אֱלוֹהַּ הַפּוֹדֶה מִפֶּשַׁע. 203

כֻּלָּם שִׁירָם פָּתְחוּ בְ’אַגְנוּס דֵּאִי', 204 (19)

     וַיְהִי דְבָרָם אֶחָד, אֶחָד הַלַּחַן,

     כִּקְהַל שְׁלֵמֵי־לֵבָב וּתְמִימֵי־זֶמֶר.

“הֲקוֹל רוּחוֹת פֹּה אַאֲזִין?” שָׁאַלְתִּי; (22)

     עָנָה: "נִחַשְׁתָּ טוֹב, וּפֹה יָנוּדוּ

     נוּד וְהַתֵּר אֶת אֲגֻדּוֹת־הַכַּעַס!" 205

"וּמִי אַתָּה, חוֹצֶה אֶת עֲשַׁנֵּנוּ, (25)

     וְסָח עָלֵינוּ כְּאִלּוּ עֲדֶנָּה

     עִתִּים מָדַדְתָּ בִּתְקוּפוֹת־הַיֶּרַח?" 206

כֵּן קוֹל דּוֹבֵר נִשְׁמַע מִתֹּךְ הָאֹפֶל, (28)

     וַיְצַו מוֹרִי: "עֲנֵה וּשְׁאַל מִמֶּנּוּ

     אִם זֶה הַשְּׁבִיל בּוֹ לַעֲלוֹת נֵלֵכָה."

וַעֲנִיתִיו: "הוֹי נֶפֶשׁ הַנִּטְהֶרֶת (31)

     לְמַעַן שׁוּב זַכָּה אֱלֵי עוֹשֶׂהָ,

     דְּבַר פֶּלֶא תִּשְׁמְעִי, אִם תְּלַוִּינִי!"

“בַּתְּחוּם, מֻתָּר לִי, אֲלַוְּךָ”, עָנַנִי, (34)

     "וְאִם מֵלִיט עֵינֵינוּ קְשִׁי הָעֶשֶׁן,

     בֵּינֵינוּ תְחַבֵּר שְׁמִיעַת הָאֹזֶן".

וָאֶפְתַּח פִּי: "אֱלֵי מָרוֹם אֶדְרֹכָה (37)

     בַּחִתּוּלִים אוֹתָם יָפֵר הַמָּוֶת,

     וְהֵנָּה בָאתִי מִתַּשְׁנוּק הַתֹּפֶת;

וְיַעַן יָהּ חַסְדּוֹ עָלַי הִשְׁפִּיעַ (40)

     עַד בִּי רָצָה, אֶת חַצְרוֹתָיו כִּי אֵרֶא

     בְּאֹפֶן זָר, עַתָּה נִשְׁכָּח מִזֵּכֶר – 207

אַל תְּכַחֵד, מִי עַד מוֹתְךָ הָיִיתָ, (43)

     וְגַם הַגֵּד, אִם לַמַּעְבָּר נַגִּיעַ

     מִפֹּה, וִיהִי דְבָרְךָ נֵר לְרַגְלֵנוּ!"

"לוֹמְבַּרְדְּיָה הוֹלִידַתְנִי, מַארְק נִקְרֵאתִי; 208 (46)

     דַּרְכֵי עוֹלָם הִכַּרְתִּי, וְאָהַבְתִּי

     הַטּוֹב, אֵלָיו אֵין אִישׁ דּוֹרֵךְ עוֹד קֶשֶׁת;

בוֹא אֶל עָל יָשַׁרְתָּ פֹּה לָלֶכֶת", (49)

     עָנַנִי. וְהוֹסִיף: "אֶעְתַּר אֵלֶיךָ,

     כִּי לִי תַעְתִּיר בְּבוֹאֲךָ לְמַעְלָה".

וְאָנֹכִי: "בֶּאֱמוּנִי נִשְׁבַּעְתִּי (52)

     עֲשׂוֹת אֶת חֶפְצְךָ; אַךְ יְכַלֵּנִי

     סָפֵק, אִם לֹא אֶפְדֶּה לִבִּי מִמֶּנּוּ;

אִם קַל הָיָה, דְּבָרֶיךָ הֶחְמִירוּהוּ, (55)

     כִּי בָאוּ, כְּדִבְרֵי אַחֵר, סַיֵּעַ 209

     לַחֲשָׁשַׁי אֲשֶׁר בָּהֶם אֶתְלֶנּוּ.

אָמְנָם רָחַק מִנִּי הַדּוֹר כָּל צֶדֶק, (58)

     חֲסַר־גְבוּרָה כְּמוֹת שֶׁהִגַּדְתַּנִי,

     כֻּלּוֹ הָרָה עָמָל וַיְחַבֶּל אָוֶן;

טור שיר טז17.png

אַךְ מָה הֵן הַסִּבּוֹת? אָנָּא לַמְּדֵנִי (61)

     וְאַכִּירֵן, וּלְזוּלָתִי אוֹדִיעַ,

     כִּי מִי יִתְלֵן בַּשַּׁחַק, מִי בָּאָרֶץ".

וַאֲנָחָה הֲרַת יָגוֹן וָעֶצֶב (64)

     הוֹצִיא מִפִּיו, וַיֹּאמֶר לִי: "הוֹי רֵעַ,

     הַדּוֹר עִוֵּר וּבוֹאֲךָ מִמֶּנּוּ!

דֵּעוֹת־אֱנוֹשׁ אֶת כָּל סִבּוֹת תִּתְלֶינָה (67)

     אַךְ בַּשְּׁחָקִים, כְּאִלּוּ הֵם רַק הֵמָּה

     הַכֹּל אִתָּם מִן הַהֶכְרַח יָנִיעוּ;

לוּ הָיָה כֵן, הֲלֹא מִכֶּם נֶעְדָּרָה (70)

     בְּרֵרָה חָפְשִׁית, וְלֹא יֻתַּן בְּישֶׁר

     לִדְבַר מִצְוָה שָׂכָר, וּלְחֵטְא הָעֹנֶשׁ.

רֵאשִׁית רִגְשׁוֹתֵיכֶם עוֹרֵר הַשַּׁחַק: (73)

     לֹא אֶת כֻּלָּן, אַךְ לוּ גַם זֹאת אַנִּיחַ –

     אוֹר חוֹנַנְתֶּם, בֵּין טוֹב וָרַע לָדַעַת,

וְגַם רָצוֹן חָפְשִׁי; הוּא יְנַצֵּחַ, (76)

     אִם טוֹב חֻנַּךְ, בַּכֹּל, אִם רַק יַצְלִיחַ

     בְּרֹאשׁ קְרָבְכֶם בִּגְזַר כּוֹכְבֵי רָקִיעַ; 210

יֵשׁ כֹחַ עָז וְטֶבַע טוֹב מֵהֵמָּה: (79)

     לוֹ תִּכָּנְעוּ חָפְשִׁים, וְהוּא נוֹטֵעַ

     בִּינָה אֲשֶׁר אֵינָהּ בִּידֵי שָׁמַיִם.

עַל כֵּן, אִם סָר מִטּוֹב עַתָּה הַחֶלֶד, (82)

     בָּכֶם הִיא הַסִּבָּה, בָּכֶם דִּרְשׁוּהָ,

     וּפֹה אֱהִי מוֹרְךָ בִּמְבוּכוֹתֶיךָ;

כְּמוֹ יַלְדָּה רַכָּה וּמִתְפַּנֶּקֶת (85)

     בִּצְחוֹק וּבְכִי, יוֹצֵאת מִידֵי עוֹשֶׂהָ

     הָאוֹהֲבָהּ עַד הִוָּצְרָהּ, הַנֶּפֶשׁ,

תַּמָּה, זַכָּה, וּמְאוּם אֵינָהּ יוֹדַעַת, (88)

     רַק כִּי בָּאָה מִידֵי יוֹצֵר שָׂמֵחַ,

     תִּפְנֶה לְכָל דָּבָר הַמְשַׁעַשְׁעֶנָּה;

רֵאשִׁית תִּטְעַם טוֹבָה קַלַּת־הָעֵרֶךְ, (91)

     וּבָהּ תֶּהְבַּל וְלֹא תַרְפֶּה מִמֶּנָּה

     אִם אֶת יִצְרָהּ לֹא יַט אוֹמֵן אוֹ רֶסֶן;

עַל כֵּן הָצְרַךְ הַחֹק רִסְנוֹ לִמְתֹּחַ, (94)

     וּמֶלֶךְ שֶׁיַּכִּיר לוּ רַק הַכֶּתֶר

     עַל רֹאשׁ הַצְּרִיחַ בְּקִרְיַת הַקּשֶׁט; 211

הַחֹק נִתַּן, אַךְ מִי עָלָיו מַשְׁגִיחַ? (97)

     אַף לֹא אֶחָד! כִּי גַם רוֹעֶה הָעֵדֶר

     גֵּרָה יִגָּר, אַךְ לֹא יְשַׁסַּע שֶׁסַע!

בִּרְאוֹת הָעָם שָׂרָם חִצָּיו שׁוֹלֵחַ (100)

     אַךְ אֶל הַטּוֹב שֶׁלּוֹ גַם הֵם יִרְעָבוּ,

     אֶת זֶה יִרְעוּ וְעוֹד לֹא יְבַקֵּשׁוּ;

הָבִין, אֵפוֹא, כִּי רֹעַ הַמֶּמְשֶׁלֶת, – (103)

     בּוֹ הַסִּבָּה לְהַשְׁחָתַת הָאָרֶץ,

     וְאַל תֹּאמַר: יִצְרֵנוּ הִשְׁחִיתָנוּ!

בְּרוֹמִי, אֵם חַיֵּי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, (106)

     שְׁנֵי הַשְּׁמָשׁוֹת שְׁנֵי נְתִיבִים הֵאִירוּ: 212

     אָרְחוֹת הַמֶּלֶךְ וְאָרְחוֹת אֱלוֹהַּ;

בָּא זֶה רֵעוֹ לַדְעִיךְ, וְאֶת הַחֶרֶב (109)

     הַצְמִידוּ בְמַקֵּל־רוֹעִים, וְאֵלֶּה,

     מְחֻבָּרִים, מִן הַהֶכְרַח יוֹבִישׁוּ,

כִּי אֵיךְ מִפְּנֵי עָמִית יִפְחַד הָרֵעַ? (112)

     אִם תְּפַקְפֵּק עוֹד, שׁוּר אֶל הַשִּׁבֹּלֶת:

     כִּי בְזַרְעוֹ נַכִּיר אֶת טִיב הַצֶּמַח!

עַל שַׁדְמוֹת פּוֹא וְאָדִיצֵ’י הִפְרִיחוּ 213 (115)

     צִיצֵי הָאֲדִיבוּת וּגְבוּרַת־חַיִל

     טֶרֶם בְּרִיב נִתְקַל פְרֶדְרִיק הַמֶּלֶךְ;

עַתָּה בְּבִטָּחוֹן שָׁם יִתְהַלֵּךְ לוֹ (118)

     כָּל שֶׁלִּפְנֵי זֶה עֲצָרַתְהוּ בֹשֶׁת

     אֶל יִשְׁרֵי לֵב לָשִׂיחַ אוֹ לָגֶשֶׁת.

עוֹד שָׁם שְׁלשָׁה יוֹדְעִים אֵיךְ מְבַיֶּשֶׁת (121)

     עֵת זוֹ אֶת עֲבָרָהּ, וְהֵם יִלּוֹנוּ:

     “מָתַי לִזְבוּל קְדוֹשִׁים יָהּ יַעֲלֵנוּ?”

הֵם הַיְשִׁישִׁים: גֶּרַרְדְּ, קוֹנְרַד פַּלַּצּוֹ 214 (124)

     וּגְוִידוֹ־דַה־קַסְטֶל, וְטוֹב כִּנּוּהוּ

     בְּנֹהַג צָרְפַתִּי: תְּמִים בְּנֵי לוֹמְבַּרְדְּיָה. 215

כֵּן כְּנֶסֶת־רוֹמִי, מִן הַיּוֹם הָכְתָּרָה (127)

     בִּשְׁנֵי כְתָרִים, שָׁקְעָה בַטִּיט, וְיַחַד

     אֶת מַשָּׂאָהּ וְאֶת כְּבוֹדָהּ הִגְאִילָה". 216

וַעֲנִיתִיו: "נָאֶה דָרַשְׁתָּ, מַרְקוֹ! (130)

     עַתָּה אָבִין, מַה לֹּא נָתְנוּ לָרֶשֶׁת

     לִבְנֵי לֵוִי נַחֲלָתָם בָּאָרֶץ;

אַךְ מִי הָאִישׁ גֶּרַרְדְּ, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ (133)

     נוֹתַר יָחִיד כְּמוֹ סֻכָּה בַכֶּרֶם

     כְּעַד תּוֹכַחַת לִתְקוּפָה נִשְׁחֶתֶת?"

“הֲלִי יִלְעַג דְּבָרְךָ אוֹ יְנַסֵּנִי?” (136)

     עָנָה: "כִּי מִי הַסָּח בִּלְשׁוֹן טוֹסְקָנָה

     וְלֹא שָׁמַע שֵׁם הַצַּדִּיק גֶּרַרְדּוֹ?

אֵי שֵׁם אַחֵר אֶתֵּן לוֹ, לֹא יָדַעְתִּי, (139)

     אִם לֹא אֶטְּלֶנּוּ מִבִּתּוֹ מִגַּאיָה;

     הֱיוּ בְרוּכִים! אִתְּכֶם לֹא אוֹסִיף לֶכֶת:

רְאֵה: אֶת הֶעָשָׁן כְּבָר אוֹר בּוֹקֵעַ, (142)

     וְהוּא קוֹרֵן, וְשָׁם מַלְאַךְ אֱלוֹהַּ:

     טוֹב כִּי אֵלֵךְ בְּטֶרֶם יְשׁוּרֵנִי!"

כֹּה סָר, מָאֵן עוֹד אֶת קוֹלִי לִשְׁמֹעַ. (145)


 

שִׁיר שִׁבְעָה עָשָׂר

הזירה השלישית: הכעס, והעלייה על הזירה הרביעית. המשוררים יוצאים מתוך העשן ודאנטי רואה בחזונו כעסנים שונים אשר סבלו ממומם זה. הוא מתעורר מחזונו אחרי שמלאך מסנוור את עיניו באורו ומראה לנודדים את הסולם המוליך לזירה הרביעית. בהגיעם לזירה החדשה אין המשוררים יכולים להמשיך בדרכם בגלל חושך הלילה. וירגיל רוצה לנצל את זמן המנוחה ומסביר לדאנטי איך האהבה יכולה להביא את האדם למעשים טובים וגם לחטאים.


קוֹרֵא, אִם פַּעַם בֶּהָרִים נִתְפַּשְׂתָּ (1)

     בָּעֲרָפֶל, וּבַעֲדוֹ הִבַּטְתָּ

     כִּרְאוֹת בְּעַד הַקְּרוּם עֵינֵי הַחֹלֶד,

תִּזְכֹּר אֵיךְ, עֵת אֵדִים טְעוּנֵי־לֵחַ (4)

     הֵחֵלּוּ הִנָּדֵף, כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ

     יָצָא מִבֵּינוֹתָם בְּרִפְיוֹן־נֹגַהּ:

וְגַם יֵקַל עַתָּה עַל דִּמְיוֹנֶךָ (7)

     לָבִין אוֹתִי, אֵיךְ מֵחָדָשׁ רָאִיתִי

     פְּנֵי הַחַמָּה שֶׁכְּבָר חִשְּׁבָה לִשְׁקֹעַ.

מֵעָב כָּזֶה כֵּן עִם רַבִּי שְׁוֵה־צַעַד (10)

     בְּעִקְבוֹתָיו הַנֶּאְמָנוֹת יָצָאתִי

     אֶל קֶרֶן אוֹר, בִּקְצֵה הַחוֹף דּוֹעֶכֶת.

הוֹי הַדִּמְיוֹן, שֶׁמֵּאִתָּנוּ הָלְאָה (13)

     מַמְרִיא נַפְשֵׁנוּ, עַד כִּי לֹא נֵדָעָה

     גַּם אִם שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים סָבִיב יָרִיעוּ –

מַה מְּעִירְךָ בְּאֵין מוּחָשׁ מוּלֶךָ? (16)

     הָאוֹר, נוֹצַר בַּשַּׁחַק, מְנִיעֶךָּ,

     אִם מֵעַצְמוֹ אוֹ בְצִבְיוֹן שׁוֹלְחֵהוּ! 217

בַּחֲזוֹנִי עָלְתָה דְמוּת הַמִּרְשַׁעַת, (19)

     אֲשֶׁר בְשַׁנּוֹתָהּ צוּרָה נֶהְפָּכָה

     לָעוֹף, מִכָּל אֶחָיו לָשִׁיר שָׂמֵחַ.

וְכֹה רֻכְּזָה רוּחִי בְּרַעְיוֹנֶיהָ (22)

     עֲדֵי כִי לֹא יָכְלָה עוֹד לְהַשְׁגִּיחַ

     בִּמְאוּם הַבָּא מִחוּצָה־לָהּ אֵלֶיהָ.

אַחַר, עַל שֶׂגֶב־דִּמְיוֹנִי צָלֵחָה (25)

     דְּמוּת אִישׁ תָּלוּי מָלֵא גָאוֹן וָזַעַף,

     וְכֵן בְּזַעַם שַׁחֲצוֹ גֹוֵעַ,

וּמִסְּבִיבוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַשּׁוֹעַ, (28)

     אֶסְתֵּר אִשְׁתּוֹ, מָרְדְּכַי אוֹהֵב־הַצֶּדֶק,

     יְשַׁר הַדִּבּוּרִים, חֲסִיד הַמַּעַשׂ.

וּבְהִתְפּוֹרֵר חֲזוֹן רוּחִי בִּן־רֶגַע (31)

     מִתּוֹךְ עַצְמוֹ, כְּהִפָּקַע בַּעְבּוּעַ

     בִּכְלוֹת סְבִיבוֹ מֵימָיו אֲשֶׁר עִצְּבוּהוּ –

רָאִיתִי דְמוּת עַלְמָה הוֹגָה עַצֶּבֶת (34)

     וּבְקוֹל בּוֹכָה: "הוֹי מַלְכָּתִי, מַדּוּעַ 218

     בִּרְבוֹת קִצְפֵּךְ בָּחַרְתְּ לְהִבָּלֵעַ?

חֵרַפְתְּ נַפְשֵׁךְ פֶּן תִּשְׂכְּלִי לַוִינָה; (37)

     עַתָּה שְׁכַלְתִּנִי, וַאֲנִי סוֹפֶדֶת

     לָךְ, אֵם, מִמִּסְפְּדִי עַל מוֹת הַבַּעַל!" 219

כְּהִשָּׁבֵר הַשְּׁנָת אִם יַךְ לְפֶתַע (40)

     זִיו אוֹר חָדָשׁ בָּעַיִן הַמְסֻגֶּרֶת,

     וְעַד כָּלִיל תָּסוּף עוֹד מְפַרְכֶּסֶת –

כֵּן זָעָה רוּחַ דִּמְיוֹנִי וָמָטָה, (43)

     בִּפְגֹעַ עַל מִצְחִי אוֹרָה לוֹהֶטֶת,

     מִזּוֹ הָרְגַּלְנוּ לָהּ עַזָּה כִפְלַיִם.

עַד אֵפֶן לְהַכִּיר אֵיפֹה נִמְצֵאתִי, (46)

     וְקוֹל קוֹרֵא: “בְּדֶרֶךְ זוֹ תַעְפִּילוּ”

     מֶנִּי הֵנִיס כָּל חֲרָדָה אַחֶרֶת;

וְאֶת חֶפְצִי לִרְאוֹת מִי הַמַּתְרִיעַ (49)

     חִזַּק בַּכֹּסֶף לֹא יֵדַע מַרְגּוֹעַ

     עַד אִם מְבֻקָּשׁוֹ יָקוּם מִנֶּגֶד.

אַךְ כְּמוּל שֶׁמֶשׁ הַמְסַמֵּא עֵינֵינוּ (52)

     וְאֶת דְּמוּתוֹ מַסְתִּיר מֵרֹב הַזֹּהַר,

     כֵּן פֹּה אָזְלַת עֵינִי וְהִכְזִיבַתְנִי.

"זֶה רוּחַ־יָהּ, אָץ לְהָאִיר הַדֶּרֶךְ (55)

     לְהָעוֹלִים, בְּטֶרֶם יְבַקְשׁוּהוּ,

     וּבְלוֹט אוֹרוֹ מַסְתִּיר אֶת זִיו מַרְאֵהוּ.

כִּדְאֹג אִישׁ לְעַצְמוֹ, גְּמָלָנוּ, יַעַן: (58)

     רוֹאֶה מַחְסוֹר וְנָח עַד יִשְׁמַע תַּחַן –

     כְּבָר לְסָרֵב זוֹמֵם בְּלֵב מַרְשִׁיעַ.

עַתָּה, לְקוֹל כֹּה טוֹב אַל נֵפֶן עֹרֶף, (61)

     וְלַעֲלוֹת נָחִישׁ עַד יֵרֵד לַיִל, 220

     כִּי לֹא נוּכַל מֵאָז עַד שׁוּב הַשַּׁחַר".

כֹּה סָח מוֹרִי אֵלַי, וּשְׁנֵינוּ יַחַד (64)

     לְמַעֲלוֹת־סֻלָּם הִפְנִינוּ צַעַד,

     וּבְקוּם עַל סַף מַדְרְגוֹתָיו רַגְלֵינוּ,

הִרְגַּשְׁתִּי עַל מִצְחִי מַשַּׁק כְּנָפַיִם, (67)

     וְקוֹל: “אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם” מֵרִיעַ, 221

     “כִּי אֵין בְּנַפְשׁוֹתָם חֵמָה פּוֹשַׁעַת”.

טור שיר יז18.png

כְּבָר רָחֲקוּ בָרוֹם קַרְנֵי הַחֶרֶס, (70)

     שְׂרִידֵי הַזֹּהַר מְבַשְּׂרֵי הַחֹשֶׁךְ,

     עַד כִּי סָבִיב כְּבָר כּוֹכָבִים הֵנֵצּוּ.

"הוֹי גְּבוּרָתִי, מַה כֹּה רָחַקְתְּ מִמֶּנִּי! (73)

     אָמַרְתִּי בְלִבִּי, יַעַן הִרְגַּשְׁתִּי

     עָצְמַת רַגְלַי כְּבָר נִכְסְפָה לָנוּחַ.

עָמַדְנוּ בַּאֲשֶׁר לֹא יַעַל הָלְאָה (76)

     סֻלַּם־הַצּוּר, וְשָׁם תְּקוּעִים עָמַדְנוּ

     כַּצִּי בְּהַגִּיעוֹ אֶל חוֹף־יַבֶּשֶׁת;

וָאַט אָזְנִי מְעַט אִם קוֹל אֶשְׁמָעָה (79)

     פֹּה, מֵאֵזוֹר חָדָשׁ מַקִּיף הַגֶּבַע;

     אָז אֶל מוֹרִי פָנִיתִי וְאָמַרְתִּי:

"הַגִּידָה, אָב חָמוּד, מַה טִּיב הַפֶּשַׁע (82)

     נִצְרָף בַּחוּג, עָלָיו עַתָּה נִמְצֵאנוּ?

     בְּדֹם רַגְלֵינוּ אַל יִדֹּם־נָא פִיךָ!"

"פֹּה אַהֲבַת הַטּוֹב, הַמִּתְרַשֶּׁלֶת (85)

     עֲשׂוֹת חוֹבָהּ, אֶת חֶסְרוֹנָהּ מַשְׁבַּחַת;

     מָשׁוֹט, אֵחַר חֲתֹר, – פֹּה יְזָרְזוּהוּ",

עָנָה, "אַךְ בַּעֲבוּר תֵּיטִיב תָּבִינָה, (88)

     שִׂים לְבָבְךָ אֵלַי וְתִשְׂבַּע־פֶּרִי,

     וְלֶקַח טוֹב תִּשָּׂא מִשְּׁהִיָּתֵנוּ".

“גַּם הַבּוֹרֵא גַּם נִבְרָאָיו,” לִמְּדַנִי, (91)

     "אֵשׁ אַהֲבָה לֹא יַחְסְרוּ לָנֶצַח,

     טִבְעִית אוֹ מֻשְׂכָּלִית, וְזֹאת יָדַעְתָּ.

וְהַטִּבְעִית אֵינָהּ שׁוֹגָה אַף פַּעַם; (94)

     שְׁנִיָּה תִשְׁגֶּה בְּרֹעַ בְּרֵרוֹתֶיהָ,

     אוֹ בְיִתְרוֹן מִרְצָהּ אוֹ בְּמִגְרַעַת;

כָּל עוֹד תִּדְבַּק בְּעִלָּאֵי הָאשֶׁר 222 (97)

     וּבְתוֹלְדוֹתָם תִּשְׁמֹר עַל גְּבוּל וָקֶצֶב,

     לֹא תֵהָפֵךְ יְסוֹד שִׂמְחָה מָשְׁחֶתֶת;

אַךְ אִם תִּפְנֶה לָרֹעַ, אוֹ מַגְזֶמֶת (100)

     לָרוּץ אַחַר הַטּוֹב אוֹ מִתְעַצֶּלֶת,

     כִּי אָז יִבְגּוֹד הַיְצוּר בִרְצוֹן יוֹצְרֵהוּ.

בָּאַהֲבָה, אֵפוֹא, טָמוּן הַזֶּרַע (103)

     אֲשֶׁר בָּכֶם יַצְמַח כָּל מִדּוֹת־שֶׁבַח

     וְגַם כָּל מַעַשׂ הָרָאוּי לְעֹנֶשׁ.

וְיַעַן אַהֲבָה לֹא תֵט פָּנֶיהָ (106)

     לָעַד מִטּוֹב הָאִישׁ בּוֹ הִיא שׁוֹכֶנֶת, –

     מִכָּל הָחַי שִׂנְאַת־עַצְמוֹ נִבְצֶרֶת;

וְיַעַן מִנִּמְצָא רִאשׁוֹן נִפְרֶדֶת, 223 (109)

     נוֹשֵׂאת עַצְמָהּ, לֹא תְתֹאַר כָּל נֶפֶשׁ, –

     הֲלֹא שִׂנְאָה לָזֶה בַּכֹּל נִמְנַעַת.

נִמְצָא, אִם בְּשִׁקּוּל דַּעְתִּי צָדַקְתִּי, (112)

     כִּי אֶת הָרַע נֹאהַב רַק בִּירִיבֵנוּ, 224

     וּלְאַהַב זֶה שָׁלשׁ פָּנִים נוֹדָעוּ.

יֵשׁ מְקַוֶּה, כִּי תַעֲלֶה קַרְנֵהוּ (115)

     בִּנְפֹל רֵעוֹ, וְעַל כֵּן יִתְגַּעְגֵּעַ

     לִרְאוֹת רִדְתּוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ לָשֵׁפֶל;

יֵשׁ מְפַחֵד פֶּן חֵן, שִׁלְטוֹן וָהֶדֶר (118)

     מֶנְהוּ יוּסְרוּ, אַחֵר אִם יְנַצְּחֶנּוּ,

     וְיֵעָצֵב עַד זֶה לֹא יִלְבַּשׁ בּשֶׁת;

וְיֵשׁ וְעֶלְבּוֹנוֹ כֹּה יַכְעִיסֶנּוּ, (121)

     שֶׁעַד יִשְׂבַּע נָקָם לֹא יֵדַע נֹחַם,

     וְזֶה יִשְׁאַף לָחִישׁ אֶת פִּיד רֵעֵהוּ.

זֶה אַהַב שְׁלשׁ־פָּנִים שָׁם מִתַּחְתֵּינוּ (124)

     נִצְרָף; עַתָּה לְמַד גַּם אֶת מִשְׁנֵהוּ

     הָרָץ לַטּוֹב בְּהַשְׁחָתַת הַקֶּצֶב:

כָּל אִישׁ מַבְחִין כְּבַחֲלוֹם הָאשֶׁר (127)

     מֵבִיא שַׁלְוָה לַנֶּפֶשׁ, וְיֹאבֶה לוֹ,

     וְיִתְאַמֵּץ לְמַעַן יַשִּׂיגֶנּוּ; 225

אִם חֵשֶׁק מִתְרַשֵּׁל אֶתְכֶם מֵנִיעַ (130)

     שׁוּר אוֹ הַשִּׂיג אוֹתוֹ, יַכְּכֶם בְּסֵבֶל

     חוּג זֶה, אִם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה תַּחְזֹרוּ;

יֵשׁ טוֹב אַחֵר, וְהוּא לֹא יְאַשְּׁרֶךָּ: (133)

     אֵין אשֶׁר בּוֹ, אֵינוֹ עִקַּר־הַיֶּשַׁע,

     לֹא פְרִי כָּל רְוָחָה וְשָׁרָשֶׁיהָ:

לַחֵשֶׁק, בּוֹ לִרְדֹּף אוֹתוֹ תַגְזִימוּ, (136)

     סוֹפְדִים בִּשְׁלשֶׁת הַחוּגִים לְמַעְלָה;

     אוּלָם עַל טִיב שִׁלּוּשׁ סוּגָיו אֶשְׁתֹּקָה,

לְמַעַן תַּחֲקֹר וְתִמְצָאֶנּוּ. (139)


 

שִׁיר שְׁמוֹנָה עָשָׂר

הזירה הרביעית; רשלנות. וירגיל מסביר לדאנטי את טבעה של האהבה, ואיך יכול האדם לשלוט ביצרו בכח הדעה הצלולה והבחירה החפשית. עדת דמויות הנצרפות ממום הרשלנות מזכירות מקרים של אנשים שלא היו נגועים במום זה, אב המנזר סאן־זֵנוֹ מנבא רעות למושל וֵירוֹנָה. שתי דמויות מביאות כמה משלים על הרשלנות ותוצאותיה הרעות. תרדמה נופלת על דאנטי.


סִיֵּם דְּבָרָיו מוֹרִי שַׂגִּיא הַיֶּדַע (1)

     וְקָם וְאֶת פָּנַי עֵינוֹ בוֹחֶנֶת,

     לִרְאוֹת אִם אֵרָאֶה שָׂבֵעַ נַחַת;

וּדְווּי כָּפָן חָדָשׁ, בַּפֶּה שָׁתַקְתִּי (4)

     וַאֲדַבֵּר בַּלֵּב: "אוּלַי לָטֹרַח

     אֶהְיֶה עָלָיו אִם עוֹד לִשְׁאֹל אוֹסִיפָה?"

וְהוּא, כְּאָב דּוֹאֵג לִבְנוֹ, רָאַנִי (7)

     חָרֵד וְלֹא מֵעֵז חִשְׁקִי לַבִּיעַ,

     וּפִיו אִמֵּץ אוֹתִי אֶת פִּי לִפְתֹּחַ.

וַעֲנִיתִיהוּ: "כֹּה עֵינַי תָּאֹרְנָה (10)

     בְּאוֹרָתְךָ, עַד נְהִירִים לִי עָתָּה

     כָּל פֵּרוּשֶׁיךָ וְרִמְזֵי מִלֶּיךָ;

אוּלָם אֶשְׁאַל־נָא, אָב יַקִּיר, לַמְּדֵנִי (13)

     מַה טִּיב הָאַהֲבָה שֶׁבָּהּ תָּלִיתָ

     כָּל מַעַשׂ טוֹב וְכָל מִפְעָל פּוֹשֵׁעַ?"

“הַפְנֵה אֵלַי אֶת חֹד עֵינֵי שִׂכְלֶךָ”, (16)

     עָנָה רַבִּי, "וְתִגָּלֶה אֵלֶיךָ

     טָעוּת עִוְרִים אֲשֶׁר לַדְרִיךְ יִרְהָבוּ: 226

הַנֶּפֶשׁ, נוֹצָרָה עֵרָה לָאַהַב, (19)

     נָעָה לְכָל דְּבַר־נֹעַם וְנֶחְפֶּזֶת

     כִּמְעַט חֶדְוַת הָעֹנֶג תַּפְעִילֶנָּה;

מִכָּל דְּבַר־מֶמֶשׁ תְּפִישַׂתְכֶם נוֹטֶלֶת (22)

     חוֹתֶמֶת רשֶׁם וּבְלִבְּכֶם תַּפְרֶהָ

     עַד כִּי אֶת רוּחֲכֶם תַּפְנֶה אֵלֶיהָ;

אִם, כֹּה מָפְנֵית, לָזוֹ תַט חֲשָׁקֶיהָ – (25)

     הֲלֹא חִשְׁקָהּ זֶה אַהַב הוּא, הוּא טֶבַע

     הַמִּתְחַדֵּשׁ בָּכֶם מֵהֶרְגֵּל־עֹנֶג;

וְאָז, כְּהִנָּשֵׂא לַבָּה לְמַעְלָה (28)

     כְּטֶבַע צוּרָתָהּ, הַמְּעִיפֶנָּה 227

     לִמְקוֹם שָׁם בְּחָמְרָהּ תַּאְרִיךְ חַיֶּיהָ –

כֵּן תִּנָּשֵׂא גַם נַפְשְׁכֶם בְּכֹסֶף, (31)

     שֶׁהוּא תְנוּעָה שִׂכְלִית, וְלֹא תָנוּחַ

     עַד כִּי חֶפְצָהּ יָבוֹא וְיַשְׂבִּיעֶנָּה.

עַתָּה תָבִין כַּמָּה נֶעְלָם הַקּשֶׁט (34)

     מִכָּל הַטּוֹעֲנִים כִּי טִיב כָּל אַהַב,

     בַּאֲשֶׁר אַהַב הוּא, רָאוּי לְשֶׁבַח,

יַעַן חָמְרוֹ אוּלַי תָּמִיד יוֹפִיעַ (37)

     כְּטוֹב; אַךְ לֹא תָמִיד תִּיף הַחוֹתֶמֶת

     גַּם אִם הַשַּׁעֲוָה תְּהִי מֻצְלַחַת".

“דְּבָרְךָ, וּבְעִקְּבוֹתָיו שִׂכְלִי”, עָנִיתִי, (40)

     "אָמְנָם אֶת סוֹד הָאַהֲבָה גִּלּוּ לִי,

     אַךְ גַּם הוֹסִיפוּ בִי סָפֵק עַל סֶפֶק;

אִם מִבַּחוּץ הָאַהַב בָּא אֵלֵינוּ 228 (43)

     וּדְרִיכַת־רֶגֶל אֵין שְׁנִיָּה לַנֶּפֶשׁ –

     מַה זְּכוּת לָהּ, אִם תִּישַׁר אוֹ תְפַסֵּחַ?"

“אַסְבִּיר”, עָנָה, "כְּכָל יֻשַּׂג בַּשֵּׂכֶל; (46)

     לְעַל מִזֶּה, – כִּי שָׁם הַדָּת מַכְרַעַת – 229

     אֶל בֵּיאַטְרִיקְסְ קַוֵּה, הִיא תְאִירֶךָּ.

צוּרַת כָּל עֶצֶם הַקְּשׁוּרָה בַחֹמֶר, (49)

     וְהִיא שׁוֹנָה מִמֶּנּוּ וְנִפְרֶדֶת,

     נוֹשֵׂאת אִתָּהּ סְגֻלָּה לָהּ מְיֻחֶדֶת,

וְזֹאת תָּרְגַּשׁ אַךְ בְּצֵאתָהּ לַפֹּעַל, 230 (52)

     וְלֹא תִתְגַּל כִּי אִם בְּתוֹלְדוֹתֶיהָ,

     כְּמוֹ בִירַק עָלָיו חִיּוּת הַצֶּמַח.

מֵאָן אֲבוֹת הַמֻּשְׂכָּלוֹת יָבוֹאוּ (55)

     אִישׁ לֹא יֵדַע, אֵפוֹא, וְלֹא אֵיכָכָה 231

     רֵאשִׁית־הַחֲשָׁקִים בּוֹ מִתְעוֹרֶרֶת.

וְהֵם בָּכֶם כְּבַדְּבוֹרִים הַיֵּצֶר (58)

     עֲשׂוֹת דִּבְשָׁן: וְהִיא, רֵאשִׁית כָּל חֵשֶׁק,

     לֹא שֶׁבַח חָל עָלֶיהָ וְלֹא דֹפִי.

וּלְמַעַן כָּל אַוּוֹת לָזוֹ תִשְׁוֶינָה, (61)

     נוֹלְדָה אִתְּכֶם הַדַּעַת הַיּוֹעֶצֶת, 232

     וּתְהִי עַל סַף הַסְכָּמַתְכֶם מִשְׁמֶרֶת.

בָּעִקָּרוֹן הַזֶּה סִבָּה לִתְבֹּעַ (64)

     אֶתְכֶם לַדִּין, אֵיכָה לִבְרֹר תַּשְׂכִּילוּ

     בֵּין אַהַב טוֹב וָרַע, וּמַה תִּבְחָרוּ.

וְהַנְּבוֹנִים, שֶׁהֶעֱמִיקוּ חֵקֶר, (67)

     בַּחֹפֶשׁ הַנּוֹלָד אִתְּכֶם הִכִּירוּ,

     עַל כֵּן לָכֶם תּוֹרַת מוּסָר הוֹרִישׁוּ.

גַּם לוּ נַנִּיחַ, כִּי מִן הַהֶכְרֵחַ (70)

     תֻּצַּת בְּקִרְבְּכֶם אַוַּת כָּל חֵשֶׁק, –

     הַכֹּחַ לְעָצְרָהּ בָּכֶם נָטוּעַ.

‘הַכֹּחַ הָאָצִיל’ קוֹרֵאת בֵּיאַטְרִיקְסְ (73)

     לְחֹפֶשׁ הַבְּרֵרָה, וְזֹאת תִּזְכָּר־נָא

     אִם בּוֹא תָבוֹא עַל זֹאת אִתְּךָ לָשִׂיחַ". 233

עַד כַּחֲצִי הַלֵּיל פִּגֵּר הַסַּהַר, (76)

     וּבְהַזְרִיחוֹ כִּדְלִי לוֹהֵט בַּלַּהַט

     הִמְעִיט כּוֹכְבֵי הַשַּׁחַק לִרְאוּתֵנוּ, 234

וּכְנֶגֶד הָרָקִיעַ אָץ בַּדֶּרֶךְ (79)

     אוֹתָהּ יַלְהִיב הַשֶּׁמֶשׁ עֵת לְרוֹמִי

     יִשְׁקַע בֵּין קוֹרְסִיקָה וּבֵין סַרְדִּינְיָה;

שָׂרִי, מִמֶּנּוּ פְּיֵטוֹלָה נוֹדַעַת (82)

     מִכָּל עִיר מַנְטוֹבָה לְהוֹד וָהֶדֶר, 235

      פָּרַק מֵעַל רוּחִי אֶת עֹל הַנֵּטֶל;

וּבַאֲשֶׁר כֻּלִּי עַתָּה רָוִיתִי (85)

     בֵּאוּר מָלֵא לְכָל סְפֵקוֹת עִנּוּנִי,

     כְּגֶבֶר שְׁקוּעַ חֲלוֹמוֹת עָמַדְתִּי.

אַךְ אֶת שְׁנָתִי לְפֶתַע הֶעֱבִירָה (88)

     עֵדָה, אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵי שִׁכְמֵנוּ

     בְּסִבּוּבָהּ קָרְבָה עָדֵינוּ עָתָּה.

וּכְמוֹ אֲשֶׁר אִיסְמֶנוּס וַאֲסוֹפּוּס 236 (91)

     רָאוּ עַל חוֹפֵיהֶם הֲמוֹן בְּנֵי תֵבֵּי

     קוֹרְאִים בִּמְבוּכַת־לֵיל: “הוֹשִׁיעָה, בַּקְכוּס”,

כֵּן פֹּה עַל הַזִּירָה זֵרְזוּ בִרְכַּיִם, (94)

     כִּרְאוֹת עֵינִי, רוּחוֹת, אוֹתָן הִמְרִיצוּ

     רָצוֹן מֵיטִיב וְאַהֲבָה צוֹדֶקֶת.

בִּן רֶגַע הִשִּׂיגוּנוּ, כִּי בַסַּעַר (97)

     רָץ כָּל הָעֵדֶר הֶעָצוּם קָדִימָה,

     וּבְרֹאשׁ בְּקוֹל־נְהִי הֵילִילוּ שְׁנַיִם:

“מַרִיָּה נֶחְפְּזָה לָרוּץ הָהָרָה”, 237 (100)

     וְעוֹד "בְצֵאת קֵיסָר לִכְבּשׁ אִילֶרְדָּה 238

     דָּחָה מַרְסֵיל וְאָץ לִקְרַאת אַסְפַּמְיָה".

“חִישׁ חִישׁ, פֶּן יֹאבַד זְמַן מֵחֶסְרוֹן־אַהַב”, (103)

     קָרְאוּ עַתָּה, "עֵרוּת לְמַעַשׂ־שֶׁפֶר

     לָנוּ תָשׁוּב תַּצְמַח עֲלֵי־הַחֶסֶד".

"רוּחוֹת, בָּכֶם אוּלַי קִנְאָה גוֹבֶרֶת (106)

     מַשְׁלֶמֶת פֹּה זְנִיחָה אוֹ רִפְיוֹן־מֶרֶץ,

     בָּם שָׁמָּה רִיצַתְכֶם לַטּוֹב נִכְשָׁלָה:

רֵעִי הַחַי – וְלֹא לָכֶם אֶשְׁקֹרָה – (109)

     רוֹצֶה עֲלוֹת כִּמְעַט יָנֵץ הַשַּׁחַר;

     וְנָא הוֹרוּנוּ, אֵי קָרוֹב הַפֶּרֶץ!"

טור שיר יח19.png

אֶת הַדְּבָרִים מוֹרֵה־דַּרְכִּי הִשְׁמִיעַ, (112)

     וְקוֹל עָנָה: "מֵאַחֲרֵינוּ לֵכָה

     וְגַם תִּמְצָא אֶת הַמַּעְבָּר בַּסֶּלַע.

אַךְ הָרָצוֹן לָרוּץ כֹּה מַמְרִיצֵנוּ, (115)

     עַד לֹא נוּכַל עֲצֹר; עַל כֵּן מְחַל־נָא

     אִם לְגַסּוּת דִּמִּית חוֹבָתֵנוּ.

כְּאַב סַאן־זֵינוֹ גַּרְתִּי בְּוֵירוֹנָה, 239 (118)

     בִּמְלֹךְ שַׁלִּיט־הַחֶסֶד בַּרְבַּרוֹסָה,

     אוֹתוֹ מִילַאן עֲדֶן בִּכְאֵב זוֹכֶרֶת,

וּכְבָר אֶחָד נָע שָׁם עַל פִּי הַקֶּבֶר, 240 (121)

     וְיוֹם קָרֵב וְהַמִּנְזָר יַדְוֶנּוּ

     וְשִׁלְטוֹנוֹ בוֹ עוֹד יַשְׁקֶנּוּ עֹצֶב;

כִּי שָׂם אֶת בְּנוֹ, פְּגוּם גּוּף וְשִׁבְעָתַיִם (124)

     פָּגוּם בָּרוּחַ וְנוֹלַד בְּפֶשַׁע,

     בִּמְקוֹם רוֹעֵהוּ, הָרָאוּי לַנֶּזֶר".

לֹא חַשְׁתִּי, אִם שָׁתַק אוֹ הוֹסִיף מֶלֶל, (127)

     כִּי כְבָר בְּרִיצָתוֹ רָחַק מִמֶּנִּי,

     אַךְ זֹאת שָׁמַעְתִּי, גַּם לִזְכֹּר שָׂמַחְתִּי.

וְזֶה אֲשֶׁר בַּכֹּל קָם לִי לְעֵזֶר (130)

     קָרָא: "הַבֵּט שָׁם שְׁנַיִם אֵיךְ יָרוּצוּ

     וַיַּחַרְקוּ עַל הָעַצְלוּת שִׁנַּיִם".

אַחַר כֻּלָּם הֵרִיעוּ: "וַיָּמוּתוּ 241 (133)

     הָעָם אֲשֶׁר נִקְרַע הַיָּם לָהֵמָּה

     עַד יוֹרְשֵׁיהֶם אֶת מֵי יַרְדֵּן הִבִּיטוּ;

וְהֵם אֲשֶׁר, נִלְאִים לָשֵׂאת הַסֵּבֶל 242 (136)

     עֲדֵי לְסוֹף מַסָּע עִם בֶּן־אַנְכִיסֵיס,

     בִּמְחִיר חַיֵּי קָלוֹן כְּבוֹדָם נִאֵצוּ!"

וְכַאֲשֶׁר כֹּה רָחֲקוּ לָנוּעַ (139)

     הַנִּצְרָפִים, עַד נֶעֶלְמוּ מֵעַיִן,

     צָלַח עָלַי רַעְיוֹן חָדָשׁ, מִמֶּנּוּ

צָמְחוּ מַחֲשָׁבוֹת וַתִּסְתָּעַפְנָה, (142)

     וּמְבוּכָתִי מִזּוֹ לָזוֹ נָדָדָה,

     עַד, בְּעָצְמִי שְׁמוּרוֹת עֵינַי מִיֶּגַע,

אֶת הִרְהוּרַי חָזוּת־חֲלוֹם הֵמִירָה. (145)


 

שִׁיר תִּשְׁעָה עָשָׂר

הזירה הרביעית: רשלנות. חלומו של דאנטי ופתרונו. המשוררים עולים על הזירה החמישית, הנועדה לקמצנות ולפזרנות. הנצרפים ממום זה שוכבים שטוחים, פניהם דבוקים באדמה, והם מבכים את מומם. האפיפיור אדריינוס החמישי, שהוכתר ביולי 1276 ומת באבגוסט של אותה שנה אחרי שישב על כסא הכנסיה רק שלושים ושמונה יום, מדבר עם דאנטי.


בָּעֵת בָּהּ חֹם הַיּוֹם – יַעַן נִצְּחַתּוּ 243 (1)

     הָאָרֶץ אוֹ אוּלַי שַׁבְּתַאי פָּגַע בּוֹ –

     לֹא עוֹד יוּכַל רַכֵּך אֶת קֹר־הַיֶּרַח,

בִּרְאוֹת קוֹסְמֵי־חוֹלוֹת בְּטֶרֶם שַׁחַר (4)

     סִמְלָם נְשׂוּא־הָרֹאשׁ עוֹלֶה מִקֶּדֶם

     בַּשְּׁבִיל בּוֹ אַךְ יִקְצַר לוֹ זְמַן־הָאֹפֶל,

בָּאַתְנִי בַחֲלוֹם אִשָּׁה עִלֶּגֶת, 244 245 (7)

     מְעֻוָּתָה מֵעַל מָתְנָהּ, פּוֹזֶלֶת,

     חִוְּרַת־פָּנִים וַעֲקֻמַּת יָדַיִם.

בָּהּ הִסְתַּכַּלְתִּי, וּכְרַכֵּךְ הַשֶּׁמֶשׁ (10)

     גִּידֵי אֱנוֹשׁ כְּבֵדִים מִקֹּר הַלַּיִל –

     כֵּן מַבָּטַי אֶת לְשׁוֹנָהּ הִתִּירוּ,

וְאָז אֶת כָּל גּוּפָהּ יִשְּׁרוּ בִּן־רֶגַע, (13)

     וְאֶת קַדְרוּת פָּנֶיהָ הֶאֱדִימוּ

     בָּאוֹר, לוֹ עֵין־הָאַהֲבָה נִכְסֶפֶת.

עַתָּה, כִּי קַל עַל לְשׁוֹנָהּ לָנוּעַ, (16)

     פָּתְחָה בְשִׁיר, וְכֹה הִקְסִימָה לַחַן

     עַד לֹא יָכְלָה אָזְנִי לָסוּר מִמֶּנּוּ.

“אֲנִי”, זִמְּרָה, "אֲנִי רֵעָה סִירֶנָה, (19)

     בְּלֵב־יַמִּים אֶת מַלָּחִים אַדִּיחַ,

     כֹּה אֶת שׁוֹמְעַי חִנֵּי שִׁירִי אַשְׂבִּיעַ!

בְּמִזְמוֹרַי הִטְעֵיתִי אֶת אוּלִיקְסֵיס 246 (22)

     מִנְּתִיב חֶפְצוֹ; לֹא בִמְהֵרָה יִטְּשֵׁנִי

     כָּל בָּא לָגוּר אִתִּי, – כֹּה אֲלַבְּבֶנּוּ!"

וּבְטֶרֶם תִּסָּגַרְנָה שִׂפְתוֹתֶיהָ, (25)

     וְאֵשֶׁת מְהִירָה, אֲפוּדַת־קֹדֶשׁ,

     יָרְדָה אֶצְלִי לְמַעַן תְּהֻמֶנָּה.

“וִירְגִיל, הַבֵּט וִירְגִיל: מִי שָׁם נִצֶּבֶת?” (28)

     קָרְאָה בְזַעַם; וַיְמַהֵר לָגֶשֶׁת,

     וְלֹא יַבִּיט כִּי־אִם בִּטְהוֹר עֵינֶיהָ.

וַתֹּאחֶז בַּשְּׁנִיָּה, בִּגְדָהּ הִפְשִׁיטָה (31)

     וַתְּגַל אֶת עֶרְוָתָהּ, וְהִתְעוֹרַרְתִּי

     בִּבְאשׁ הַצַּחַן הָעוֹלֶה מִמֶּנָּה.

עֵינַי הֵנַעְתִּי, וּוִירְגִיל אוֹמֵר לִי: (34)

     "זֶה פְעָמִים שָׁלשׁ לְךָ קָרָאתִי!

     ’קוּם בּוֹא! נִמְצָא מִפְתָּח, לְמַעַן תַּעַל' "

נִתַּרְתִּי, וּבְהֵאוֹר חוּגֵי הַגֶּבַע (37)

     כֻּלָּם בִּמְלֹא קַרְנֵי הַיּוֹם, צָעַדְנוּ

     עִם שֶׁמֶשׁ צְעִירָה אַחַר גַּבֵּנוּ.

מַשְׁפִּיל מִצְחִי בְּעִקְּבוֹתָיו הָלַכְתִּי, (40)

     כְּלֶכֶת אִישׁ עֲמוּס עֹל מַחֲשֶׁבֶת,

     כָּפוּף כְּמַחֲצִית כִּפַּת הַגֶּשֶׁר;

וָאֶשְׁמַע קוֹל: “קִרְבוּ! הִנֵּה הַפֶּתַח!” (43)

     קוֹרֵא אֵלַי בַּאֲדִיבוּת וָחֶמֶד,

     לֹא יַכִּירוּם עֲלֵי אַדְמַת הַחֶדֶל;

וַיּוֹאֶל הַמַּלְאָךְ לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם, (46)

     כְּמוֹ אֶבְרוֹת בַּרְבּוּר, וְכֹה הוֹרָנוּ

     אֶל אַבְנֵי־עֹז בֵּין שְׁתֵּי חוֹמוֹת בָּרֶכֶס.

וּמוּל מִצְחִי אֶת נוֹצוֹתָיו הֵנִיעַ, (49)

     מֵעִיד בְּשִׁיר "אַשְׁרֵי יוֹדְעֵי עַצֶּבֶת, 247

     כִּי נִשְׁמָתָם תִּשְׂבַּע שָׂכָר וָנֹחַם".

“מַה לָּךְ תּוֹסִיף בָּאֲדָמָה לִתְמֹהַּ?” (52)

     פָּתַח מוֹרִי, אַחַר מְעַט עָלִינוּ

     גַּם שְׁנֵינוּ מִנִּי הַמַּלְאָךְ וָמָעְלָה.

וַעֲנִיתִיו: "כֹּה אֶת לֶכְתִּי הִפְחִידָה (55)

     חָזוּת זָרָה וְכָכָה תִמְשְׁכֵנִי,

     עַד מֵהֲגוֹת בָּהּ נִשְׁמָתִי לֹא תֶרֶף.

“רָאִיתָ”, סָח, "אֶת הַקּוֹסְמָה מִקֶּדֶם (58)

     שֶׁבִּגְלָלָהּ בּוֹכִים שָׁם מֵעָלֵינוּ,

     רָאִיתָ אֵיךְ נֶחֱלָצִים מִמֶּנָּה.

רַב לָךְ! בָּאֲדָמָה הַךְ עֲקֵבֶיךָ; (61)

     שׁוּר עָל, אֵיכָה יָסֵב אֶת הַשַּׁבְשֶׁבֶת 248

     בְּגַלְגִּלֵי עֻזּוֹ שַׁלִּיט הַנֵּצַח".

כַּבַּז, רֵאשִׁית מַשְׁפִּיל עֵינָיו בְּרֹגֶז, (64)

     וְאָז לְקוֹל קְרִיאָה יָעוּף לְפֶתַע,

     חָרֵד לִקְרַאת מְנָת־פִּתּוֹ בַצַּיִד,

כֵּן הִתְנַעַרְתִּי לַעֲלוֹת בַּנֶּקַע, (67)

     כָּל עוֹד רָחַב לָתֵת מִדְרָךְ לָרֶגֶל,

     וְעַד לְסַף סִבּוּב חָדָשׁ הִגַּעְתִּי.

וְעֵת לַחוּג הַחֲמִישִׁי יָצָאתִי, (70)

     חָפְשִׁי לַבִּיט, עֵדָה בוֹכָה רָאִיתִי,

     כֻּלָּם שְׁטוּחִים בַּחוֹל אַפַּיִם אָרְצָה.

“וְדָבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי”, שָׁמַעְתִּי (73)

     קוֹל אֲנָחוֹת, וְכֹה גָבַר הַצַּעַק,

     עַד הֶחֱרִישׁ כִּמְעַט מִלּוֹת הַזֶּמֶר.

"גְּאוּלֵי־יָהּ, אֲשֶׁר תִּקְוָה וָצֶדֶק (76)

     אֶת עִנּוּיְכֶם יָקֵלּוּ, נָא הַנְחוּנוּ

     אֶל בַּאֲשֶׁר לִצְעוֹד מָרוֹם נַגְבִּיהַּ!"

"אִם פֹּה בָאתֶם פְּטוּרִים מִשְּׁכַב בָּאֵפֶר (79)

     וּבִקַּשְׁתֶּם לִמְצֹא מַהֵר הַדֶּרֶךְ,

     הַפְנוּ תָמִיד שְׁכֶם יְמִינְכֶם קָדִימָה."

טור שיר יט20 (2).png

כֵּן הַזַּמָּר שָׁאַל, וְכֵן עָנוּ לוֹ (82)

     בְּמֶרְחַק מָה מִמֶּנִּי, וְאָנֹכִי

     מֵהַדִּבּוּר אֶת הַנִּסְתָּר נִחַשְׁתִּי. 249

אֶל מַדְרִיכִי, אֵפוֹא, עֵינִי נָשָׂאתִי, (85)

     וַיֵּעָנֶה בְחִין רִמְזֵי עֵינַיִם

     לַתַּחַן, מִמַּרְאֵה פָנַי נוֹבֵעַ.

עַתָּה, נָתוּן לִרְשׁוּת עַצְמִי, קָרַבְתִּי (88)

     לַבִּיט עֲלֵי הַדְּמוּת, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ

     קוֹלָהּ כְּבָר מְשָׁכַנִי, וָאַגִּידָה: 250

"הוֹ, הַמַּבְשִׁיל בְּדֶמַע אֶת הַצֶּמַח, (91)

     שֶׁבִּלְעָדָיו שִׁיבָה אֵין עַד אֱלוֹהַּ, –

     עֲצֹר מְעַט אֶת שֶׂגֶב חֶרְדָתֶךָ,

לַגִּיד שִׁמְךָ, וּמָה הָפְנָה לְמַעְלָה (94)

     גַּבְּכֶם, וְאִם תִּרְצֶה כִּי עוֹד אַעְתִּיר לָךְ

     שָׁם בָּעוֹלָם, מֶנְהוּ אִישׁ חַי יָצָאתִי?"

וַיַּעַן לִי: "לָמָּה הֵסֵב הַשַּׁחַק 251 (97)

     אֵלָיו גַּבֵּנוּ, עוֹד תִּשְׁמַע, אַךְ עָתָּה

     דַּע, כִּי הָיִיתִי שָׁם יוֹרְשׁוֹ שֶׁל פֶּטְרוּס.

יוֹרֵד בֵּין קְיַוֶרִי וּבֵין סִיאֶסְטְרִי (100)

     נָהָר נָאֶה, מֶנְהוּ גְאוֹן בֵּיתֵנוּ

     נָטַל אֶת שְׁמוֹ לְשֶׁבַח וּלְתִפְאֶרֶת.

בִּן יֶרַח קַל לֻמַּדְתִּי אֵיךְ מַכְרִיעַ (103)

     הַגְּלוֹם הָרָם אֶת הַשּׁוֹמְרוֹ מִכֶּתֶם:

     לְעֻמָּתוֹ קַל מִנּוֹצָה כָּל נֵטֶל!

לָשׁוּב אֶל יָהּ, הָהּ אַלְלַי, אֵחַרְתִּי, (106)

     אַךְ עֵת שָׂמוּנִי לְרוֹעֶה בְּרוֹמִי

     גִּלִּיתִי אֶת כִּזְבֵי חַיֵּי הַהֶבֶל.

רָאִיתִי: לֹא בָהֶם שַׁלְוָה לַנֶּפֶשׁ, (109)

     לֹא בַחַיִּים הָהֵם יַשְׂגִּיא הָרוּחַ,

     וְלַחַיִּים הָאֵלֶּה הִתְאַוֵּיתִי.

עַד בּוֹא אוֹרִי עָגְמָה נַפְשִׁי, נֶעְצֶבֶת, (112)

     סָרָה מִיָּהּ, כֻּלָּהּ חוֹמֶדֶת בֶּצַע,

     וּרְאֵה כִי פֹה בַּעֲבוּרוֹ עֻנַּשְׁתִּי.

וּמַה יִּפְעַל הַבֶּצַע, פֹּה תוֹרֶךָּ (115)

     הַדֶּרֶךְ בָּהּ נִשְׁמוֹת שָׁבִים תָּצְרַפְנָה,

     וְעֹנֶשׁ אֵין בָּהָר מַר מֵעָנְשֵׁנוּ.

מַה שָּׁם עֵינֵינוּ לֹא נִשְּׂאוּ שָׁמַיְמָה (118)

     וְזָנוּ אַחֲרֵי הֶבְלֵי הַשֵּׁפֶל –

     אַף פֹּה צִדְקַת־הַדִּין אוֹתָן מַשְׁפֶּלֶת.

מַה שָּׁם כִּבָּה הַבֶּצַע בָּנוּ חֵשֶׁק (121)

     לְכָל דְּבַר־טוֹב וַיְפַת מִצְווֹת לַזְנִיחַ –

     אַף פֹּה צִדְקַת־הַדִּין כֹּה תְּצִיקֵנוּ,

קְשׁוּרֵי־אֶזְרוֹעַ וּכְבוּלֵי רַגְלַיִם; (124)

     וְעַד יִרְצֶה דַיַּן אֱמֶת, כֻּלָּנוּ

     נִשְׁכַּב שְׁטוּחִים וַעֲצוּרִים מִנּוּעַ."

עֲנוֹת רָצִיתִי וָאֶכְרַע עַל בֶּרֶךְ, (127)

     וְאַךְ פָּתַחְתִּי פִּי, הִשְׂכִּיל לָדַעַת,

     רַק בְּשָׁמְעוֹ, כִּי לוֹ כָּבוֹד חָלַקְתִּי 252

וְסָח: “מַה לָּךְ? מַדּוּעַ כֹּה נִכְפַּפְתָּ?” (130)

     וַעֲנִיתִיו: "מִכְּבוֹד הוֹדוֹ יִסְּרַנִי

     לִבִּי עַל הִזָּקֵף גּוּפִי עַד הֵנָּה!"

“עֲמֹד אָחִי!” קָרָא: "הַיְשַׁר רַגְלֶיךָ! (133)

     חֲדַל לִטְעוֹת! רַק עֶבֶד דַּל הִנֵּנִי

     לְשַׂר אֶחָד, אִתְּךָ וְעִם כָּל אֵלֶּה!"

אִם בַּנְתָּ אֶת אִמְרַת כִּתְבֵי־הַקֹּדֶשׁ (136)

     ’וְלֹא יִשְׂאוּ נָשִׁים', כִּי אָז תַּשְׂכִּילָה 253

     לָבִין עַל מָה וְלָמָּה כֹּה אָשִׂיחַ.

אַךְ לֵךְ עַתָּה! אַל־נָא תוֹסֵף עָזְרֵנִי, (139)

     כִּי שָׁהוּתְךָ בְּעַד בִּכְיִי תַּפְרִיעַ

     בּוֹ אֶת הַצִּיץ אַבְשִׁיל אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ. 254

שָׁם בַּת־אָחִי חַיָּה וּשְׁמָהּ אֲלַגָ’ה; (142)

     יִצְרָהּ כָּשֵׁר, לוּ רַק אַנְשֵׁי הַבַּיִת

     בִּמְשַׁל דַּרְכָּם הָרַע לֹא יַשְׁחִיתוּהָ!

וְאֵין לִי שָׁם גּוֹאֵל מִבַּלְעָדֶיהָ!" (145)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים

הזירה החמישית: קמצנות ופזרנות. המשוררים נפרדו מן האפיפיור אדריינוס והם ממשיכים את דרכם. דמות אחת משמיעה להם את שבחיהם של כמה אנשים שלא היו נגועים במום הקמצנות. זוהי דמותו של מלך צרפת הוּגוֹ קַפֶּט (987–996) הנושא נאום מלא זעף נגד השחיתות שביורשיו. הוא מסביר לדאנטי מדוע רק הוא, ולא דמויות אחרות, פתח פיו לשַׁבֵּח אנשים בעלי־מידות. ההר מזדעזע ומכל עבר נשמע שיר הלל; דאנטי משתוקק לדעת את סיבת הרעש.


כָּל־חֵשֶׁק מָט מוּל חֵשֶׁק טוֹב מִמֶּנּוּ; (1)

     וּלְהַנּוֹתוֹ, לְצַעַר לִי, מָשִׁיתִי

     סְפוֹגִי, בִּלְתִּי רָווּי, מִנִּי הַמַּיִם;

צָעַדְתִּי, וּמוֹרִי נִזְהַר לָלֶכֶת (4)

     עַל רֶוַח הַמִּשְׁעוֹל, דָּבֵק בַּסֶּלַע,

     כִּדְבֹק עוֹלֵי חוֹמָה בְּטִירוֹתֶיהָ;

כִּי נִדְחָפִים בִּשְׂפַת הַשְּׁבִיל מִנֶּגֶד (7)

     צֵרְפוּ דְמֻיּוֹת בְּדֶמַע אַחַר דֶּמַע

     הָרֹעַ הַמְחַבֵּל אֶת כָּל הָאָרֶץ. 255

אָלָה עָלַיִךְ, זְאֵבָה מִקֶּדֶם, 256 (10)

     מַרְבָּה לִטְרֹף מִכָּל חַיָּה אַחֶרֶת,

     כִּי רְעָבֵךְ לָעַד לֹא יֵדַע שׂבַע!

מָתַי, הוֹי שַׁחַק, שֶׁבְּסִבּוּבֶךָ (13)

     רַבִּים תּוֹלִים כָּל תַּהְפּוּכוֹת חֶלְדֵּנוּ,

     יָבוֹא גוֹאֵל אֲשֶׁר אוֹתָהּ יַבְרִיחַ?

בְּצַעַד צַר וּלְאַט־לְאַט הָלַכְנוּ, (16)

     וְאָנֹכִי רַק בַּדְּמֻיּוֹת מַשְׁגִּיחַ,

     כִּי מַר־בִּכְיָם עוֹרֵר חֶמְלָה וָצַעַר;

וְקוֹל אֵלַי גֻּנַּב: “בְּרוּכָה מַרִיָּה!” 257 (19)

     אֶל מוּל פָּנֵינוּ בֶּעֱנוּת צֹוֵחַ

     כְּזַעֲקַת אִשָּׁה בַחֲבָלֶיהָ;

וְכֹה הוֹסִיף: "מָה הֱצִיקֵךְ הָעֹנִי (22)

     הֲלֹא תוֹרֵנוּ מִסְכֵּנוּת הָרֶפֶת

     בָּהּ פְּרִי בִטְנֵךְ הַנַּעֲרָץ הִנַּחַתְּ",

וָאֶשְׁמַע עוֹד: "רַב יָשְׁרְךָ, פַבְּרִיצִי, (25)

     עַל כִּי בָחַרְתָּ בִּצְדָקָה וָחֹסֶר,

     מֵעשֶׁר רַב וּמְלֹא חָפְנַיִם אָוֶן".

אִמְרֵי הַשֶּׁבַח כֹּה הִרְווּנִי עֹנֶג (28)

     עַד כִּי נִמְשַׁכְתִּי לְהַבִּיט בַּנֶּפֶשׁ,

     אֲשֶׁר קוֹל זֶה, חָשַׁבְתִּי, בָּא מִמֶּנָּה.

וַיּוֹסֶף לְהַלֵּל נִדְבַת־הָרוּחַ, 258 (31)

     אֲשֶׁר נִיקוֹל עַל בְּנוֹת שְׁכֵנוֹ הִשְׁפִּיעַ,

     חָרֵד פֶּן כְּבוֹד־נְעוּרֵיהֶן תַּפְסֵדְנָה.

"הוֹי, הַמַּנְעִים לַבִּיעַ דִּבְרֵי־שֶׁפֶר! (34)

     גַּלֵּה שִׁמְךָ! וּמַה לְּבַד תַּפְרִיחַ 259

     זִכְרֵי שְׁבָחִים כָּאֵלֶּה?" שְׁאַלְתִּיהוּ:

"וְלֹא בִלְתִּי תַגְמוּל יִשְׁאַר דְּבָרֶךָ (37)

     בְּעֵת אָשׁוּב לַשְׁלִים מִדַּת הָאֹרַח

     שָׁם בַּחַיִּים, לִקְרַאת קִצָּם יָאוּצוּ".

“אַגִּיד”, עָנָה, "לֹא מִתִּקְוָה לְיֶשַׁע 260 (40)

     מִבְּנֵי מָוְתָה, אַךְ עֵקֶב רֹב הַחֶסֶד

     אֲשֶׁר לִפְנֵי מוֹתְךָ קוֹרֵן מִמֶּךָּ.

מִשָּׁרָשַׁי הִצְמִיחַ עֵץ הָעָוֶל, (43)

     אֲשֶׁר צְלָלָיו כָּל שְׂדוֹת־נוֹצְרִים הֵלִיטוּ

     עַד אֵין לִקְטֹף מֶנְהוּ עוֹד פְּרִי מַצְלִיחַ.

אַךְ לוּ אָמְצוּ דּוֹאַי, גֶּנְטְ, לִיל וּבְּרוּגָ’ה, (46)

     כִּי אָז יַד הַנָּקָם חִישׁ תַשִּׂיגֶנּוּ:

     עַל זֹאת אֲחַל אֶת פְּנֵי שׁוֹפֵט־כָּל־יֵצֶר!

הוּגוֹ קַפֶּט שָׁם בַּחַיִּים נִקְרֵאתִי; (49)

     מִמֶּנִּי כָּל פִילִיפְּ יָצָא וְלוּאִי 261

     שֶׁזֶּה דוֹרוֹת אֶת כָּל צָרְפַת הִדְבִּירוּ;

כְּבֶן־קַצָּב בִּנְאוֹת־פָּרִיז נוֹלַדְתִּי; (52)

     וּבְתֹם כָּל הַמְּלָכִים עַתִּיקֵי־יַחַס, 262

     זוּלַת אֶחָד עָטוּף בְּבִגְדֵי־אֵפֶר, 263

כְּבָר מְתוּחִים בְּכַפּוֹתַי מָצָאתִי (55)

     רִסְנֵי־שִׁלְטוֹן, וְכֹה הִגְדַּלְתִּי עשֶׁר

     בִּרְכוּשׁ חָדָשׁ, וְרֹב רֵעִים קָנִיתִי,

עַד כִּי הָכְתַּר, בְּהִתְאַלְמֵן הַנֵּזֶר, (58)

     רֹאשׁ בְּנִי, אֲשֶׁר מֵאָז יָצָא מִמֶּנּוּ

     כָּל שַׂר בְּשֶׁמֶן הַקְּדֻשָּׁה מָשׁוּחַ.

כָּל עוֹד בְּמֹהַר עֲשִׁירוּת פְּרוֹבֶנְצָה 264 (61)

     בֵּיתִי אֶת רִגְשֵׁי בשֶׁת לֹא הִשְׁקִיעַ,

     לֹא לִגְדֻלּוֹת נוֹדַע, אַךְ לֹא הִרְשִׁיעַ,

אַךְ אָז הֵחֵל בְּמַשָּׁאוֹן וָנֵכֶל (64)

     לִשְׁדֹּד; וְאַחַר כֵּן, לְתִקּוּן־כֹּפֶר, 265

     גָּזַל פּוֹנְטְיֵה, גַּסְקוֹנָה וְנוֹרְמַנְדְיָה; 266

קָם עַל אִיטַלְיָה קַארְלְ, וּלְתִקּוּן־כֹּפֶר (67)

     הִפְקִיר אֶת קוֹנְרַדִין, וְלַשָּׁמַיִם

     הֵשִׁיב חַיֵּי טוֹמַס, – לְתִקּוּן־כֹּפֶר! 267

אַךְ יוֹם קָרֵב, וּכְבָר רוּחִי תִרְאֵהוּ 268 (70)

     וְקַארְלְ אַחֵר בָּא מִצָּרְפַת, לְמַעַן

     לוֹ וּלְבֵיתוֹ יַגְדִּיל פְּאֵר וָהֶדֶר!

לְבַד יוֹצֵא, לֹא נֶשֶׁק לוֹ, רַק רֹמַח (73)

     בּוֹ רָב אִישְׁקַרָיוֹת, וְכֹה יִדְקֹר בּוֹ 269

     עַד אֶת מְעֵי־פִירֶנְצֵי יְבַקֵּעַ.

לֹא אֲחֻזּוֹת יִנְחַל, כִּי חֵטְא וָקֶלֶס, 270 (76)

     וּכְכָל אֲשֶׁר עַתָּה יִבְזֶה לְאֵלֶּה,

     כֵּן חֶרְפָּתָם תִּכְבַּד עָלָיו כִּפְלַיִם!

טור שיר כ (2).png

וְהַנִּשְׁבֶּה מֵהָאֳנִי – אֶרְאֶנּוּ 271 (79)

     מוֹכֵר אֶת יַלְדָּתוֹ בְּשׁוּק הַסַּחַר,

     כִּמְכֹר פִּירָט שְׁפָחוֹת מִשְּׁלַל־הַגֵּזֶל!

הוֹי בֶּצַע־כֶּסֶף, עַל מָה עוֹד תַּכֵּנוּ? (82)

     וְכֹה אֵלֶיךָ אֶת בָּנַי מָשַׁכְתָּ

     עַד גַּם שְׁאֵר־בְּשָׂרָם לֹא יְרַחֵמוּ!

כָּל חֵטְא עָשׂוּ אוֹ יַעֲשׂוּ רָאִיתִי 272 (85)

     מַחְוִיר עֵת פְלוֹרְדֵלִיס בָּא בַּאֲלַנְיָה,

     שָׂם אֶת־כְרִיסְטוֹס, בִּדְמוּת סְגָנוֹ, בַּכֶּלֶא;

אֶרְאֶה אוֹתוֹ שֵׁנִית מֻצָּג לְלַעַג, 273 (88)

     אֶרְאֶנּוּ עוֹד סוֹפֵג מָרָה וָחֹמֶץ,

     וְשָׁב בֵּין גַּנָּבִים חַיִּים לִגְוֹעַ;

אֶרְאֶה פִּילָט חָדָשׁ, זָדוֹן מַרְשִׁיעַ, 274 (91)

     וְלֹא יִשְׂבַּע עַד אֶת קַלְעֵי הַבֶּצַע

     בִּרְמִיַּת־דִּין אֶל הַהֵיכָל יַסִּיעַ.

אֵלִי, אֵלִי! מָתַי אֶזְכֶּה לִשְׂמֹחַ (94)

     חֲזוֹת נָקָם, אֲשֶׁר, כָּמוּס עֲדֶנָּה

     בְּחֵיק סוֹדְךָ, מַמְתִּיק אֶת חֲרוֹנֶךָ?

וּקְרִיאוֹתַי לָאֵשֶׁת הַנִּבְחֶרֶת, 275 (97)

     אֲרוּסַת־רוּחַ־יָהּ, שֶׁהֵנִיעוּךָ

     לִפְנוֹת אֵלַי בַּקֵּשׁ בֵּאוּר מִמֶּנִּי –

בָּאֵלֶּה נְלַוֶּה אֶת חִנּוּנֵינוּ (100)

     כָּל עוֹד יָאִיר הַיּוֹם, וּבְרֶדֶת לַיִל

     בְּקוֹל, מִזֶּה הָפוּךְ, נַבִּיעַ שִׂיחַ,

כִּי אָז אֶת שֵׁם פִּגְמַלִיוֹן נַזְכִּירָה, 276 (103)

     שֶׁצִּמְאָתוֹ אֶל הַזָּהָב שָׂמַתְהוּ

     גַּנָּב, רוֹצֵחַ־אָב וּבוֹגֵד־בֶּגֶד;

וְגַם אֶת דְּוַי אֲכוּל־הַבֶּצַע מִידָס, 277 (106)

     שֶׁלּוֹ סִכְלוּת בַּקָּשָׁתוֹ הִנְחִילָה

     רָעָב, וִיְהִי בְּפִי כָּל אִישׁ לְצַחַק;

אֶת אֱוִילוּת עָכָן נַזְכִּיר כֻּלָּנוּ, 278 (109)

     אֲשֶׁר מָעַל בַּחֶרֶם, וְעַד עָתָּה

     נִדְמֶה כִּי מְיַסְּרוֹ חֲרוֹן־יוֹשֻׁעַ;

נָאוֹר סָפִירָה וְאִישָׁהּ, וּלְשֶׁבַח 279 (112)

     נַזְכִּיר פְּרָסוֹת, בְּהֶלְיוֹדוֹר בָּעָטוּ; 280

     וּסְבִיב הָהָר כֻּלּוֹ קוֹלוֹת יַרְשִׁיעוּ 281

פּוֹלִימְנֶסְטוֹר רוֹצֵחַ פּוֹלִידוֹרוּס; (115)

     אָז, לְסִיּוּם, קוֹרְאִים: 'הַגִּידָה, קְרַסּוּס, 282

     מַה טַּעַם לַזָּהָב? הֲלֹא יָדַעְתָּ!'

נָשִׂיחַ, מִי בְקוֹל וּמִי בְלַחַשׁ, 283 (118)

     כְּפִי אֲשֶׁר הָרֶגֶשׁ יַפְעִימֵנוּ,

     אֶת זֶה מְעַט, אֶת זֶה בְיֶתֶר כֹּחַ;

לֹא לְבַדִּי, אֵפוֹא, שְׁבָחִים הִזְכַּרְתִּי (121)

     שֶׁפֹּה עוֹלִים בַּיּוֹם, אַךְ לֹא הֵרִימָה

     עוֹד נֶפֶשׁ אֶת קוֹלָהּ בְּקִרְבָתֶךָ".

וּכְבָר נִפְרַדְנוּ מִן הָאִישׁ וָהָלְאָה, (124)

     וְאַצְנוּ לְהַעְפִּיל עֲלוֹת בַּדֶּרֶךְ

     כְּכָל אֲשֶׁר נִתַּן לִגְבוּרָתֵנוּ;

וַיִּרְעֲשׁוּ סִפֵּי הָהָר לְפֶתַע, (127)

     כְּהִתְמוֹטֵט מִגְדָּל, וַעֲבָרַתְנִי 284

     קָרָה כְּחִיל אָדָם צוֹעֵד לַמָּוֶת.

אֵין זֹאת כִּי כֵן לֹא נִזְדַּעְזַע אִי דֵילוֹס, 285 (130)

     טֶרֶם לָטוֹנָה שָׁם קִנָּהּ הֵכִינָה,

     בּוֹ לְהָטִיל אֶת שְׁתֵּי עֵינֵי רָקִיעַ.

וּמִכָּל צַד עַתָּה עָלָה קוֹל צַעַק, (133)

     כֹּה עַז עַד חָשׁ מוֹרִי לְנַחֲמֵנִי:

     “אַל תְּפַחֵד כָּל עוֹד אֲנִי מַנְחֶךָּ!”

“הוֹדוּ אֱלוֹהַּ בַּמְּרוֹמִים” הֵרִיעוּ 286 (136)

     כֻּלָּם, כְּמוֹ מֵהַקְּרוֹבִים הֵבַנְתִּי,

     כִּי זַעַק הָרְחוֹקִים נִבְלַע בָּרַעַשׁ.

וְכָרוֹעִים אֲשֶׁר רֵאשִׁית הִקְשִׁיבוּ (139)

     שִׁיר זֶה, תָּמַהְנוּ שָׁם, וְלֹא נָנוּעַ

     עַד תֹּם הָרַעַשׁ וְאִתּוֹ הַזֶּמֶר.

אָז אֶת דַּרְכֵּנוּ הַקְּדוֹשָׁה חִדַּשְׁנוּ, (142)

     חוֹזִים אֶת הַדְּמֻיּוֹת שׁוֹכְבוֹת בָּאֵפֶר

     אַחַר שׁוּבָן שֵׁנִית לִבְכִי הָעֹצֶב.

אַף פַּעַם בַּעֲרוּת כֹּה לֹא עִנַּתְנִי (145)

     בְּכֹסֶף צִמָּאוֹן לַכִּיר וָדַעַת –

     אִם זִכְרוֹנִי בָאֵלֶּה לֹא מַטְעֵנִי –

כְּמוֹ עַתָּה, בְּהִרְהוּרַי, סָבַלְתִּי! (148)

     וְלֹא אָזִיד לִשְׁאֹל בִּמְרוּצָתֵנוּ,

     וּמְאוּם בְּמוֹ שִׂכְלִי בִּין לֹא יָכֹלְתִּי!

כֵּן נַדְתִּי, מְהַסֵּס וּנְבוֹךְ־הָרוּחַ. (151)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וְאֶחָד

הזירה החמישית: קמצנות ופזרנות. המשוררים נחפזים לקראת הסולם, ודמות אחת הצועדת מאחריהם מדריכה אותם. וירגיל משיב לה ברכה ושואל אותה על סיבת הרעש הנשמע בהר, על שמה ועל קורותיה. זוהי דמותו של סטאציוס, משורר רומאי (61–96), שנחשב בימי הביניים לאחד מגדולי המשוררים העתיקים.


צִמְאָה טִבְעִית אֲשֶׁר לֹא נִשְׁבְּרֶנָּה (1)

     אַף פַּעַם, זוּלָתִי בִּמְקוֹר הַמַּיִם 287

     מֵהֶם הַשּׁוֹמְרוֹנִית הֶעְתִּירָה יֶשַׁע,

עִנַּתְנִי; וְהַחֵשֶׁק דְּחָפַנִי (4)

     רוּץ אַחֲרֵי מוֹרִי בִּדְחַק־הָאֹרַח,

     וְאַרַחֵם, מַבִּיט נִקְמַת דִּין־צֶדֶק.

וּכְקוּם לִפְנֵי שְׁנֵי תַּלְמִידָיו בַּדֶּרֶךְ 288 (7)

     כְרִיסְטוֹס, אַחַר צֵאתוֹ מִפִּי הַקֶּבֶר,

     לְפִי אֲשֶׁר סֻפַּר בִּמְגִלַּת לוּקַאס –

כֵּן פֹּה קָם צֵל, הַבָּא מֵאַחֲרֵינוּ, (10)

     בְּעוֹד, עוֹמְדִים, אֶל הַשְּׁטוּחִים הִבַּטְנוּ;

     לֹא רְאִינוּהוּ עַד קָרְאוֹ אֵלֵינוּ:

“אַחַי, יִשָּׂא לָכֶם שָׁלוֹם אֱלוֹהַּ!” (13)

     פִּתְאֹם נִרְתַּעְנוּ, וּוִירְגִיל עָנָהוּ

     עַל בִּרְכָתוֹ בְּרָכָה לָזֹאת מַתְאֶמֶת,

וְאָז אָמַר: "בְּסוֹד בְּרוּכֵי הַחֶסֶד (16)

     יִשְׂאוּ לְךָ שָׁלוֹם חַצְרוֹת הַקּשֶׁט,

     אֲשֶׁר עָלַי גָּזְרוּ נִדּוּי לָנֶצַח!" 289

“אֵיכָה?” קָרָא, וְלֹא מֵרוּץ שָׁבַתְנוּ, (19)

     "אִם יָהּ, רוּחוֹת, דָּחָה עוּפְכֶם שָׁמַיְמָה,

     מִי נִיהַגְכֶם עַל סֻלָּמוֹ עַד הֵנָּה?"

וְסָח מוֹרִי: "אִם בְּרֵעִי תַבִּיטָה (22)

     תָּוִים, אוֹתָם יַד־הַמַּלְאָךְ שׂוֹרֶטֶת,

     תֵּדַע כִּי בַבְּרוּכִים נוֹעַד לוֹ כֶתֶר.

אַךְ יַעַן הַטּוֹוָה יוֹמָם וָלַיִל 290 (25)

     טֶרֶם חָדְלָה מֵהַחוּטִים שֶׁקְּלוֹתוֹ

     לְכָל נוֹלָד מַנַּחַת וּמְהַדֶּקֶת –

נַפְשׁוֹ, אָחוֹת לְךָ וְלִי, נִמְנָעָה (28)

     אֶת הִלּוּכָהּ לְלֹא מַדְרִיךְ לַגְבִּיהַּ,

     כִּי לֹא רוֹאוֹת עֵינָיו כִּרְאוֹת עֵינֵינוּ; 291

עַל כֵּן מִמֶּרְחֲבֵי לוֹעֵי הַתֹּפֶת (31)

     הוּצֵאתִי לַדְרִיכוֹ, וְעוֹד אַנְחֶנּוּ

     לַגְּבוּל, עָדָיו אוֹר תּוֹרָתִי מַגִּיעַ. 292

אַךְ אִם תֵּדַע, הַגֵּד לָמָּה בְרַעַשׁ (34)

     זָע כָּל הָהָר, וּמַה גָּרָיו צָעָקוּ

     עַד לְשָׁרְשׁוֹ הָרַךְ כֻּלָּם גַּם יַחַד?"

וָאֶשְׁמַע וּשְׁאֵלַת מוֹרִי קוֹלַעַת (37)

     אֱלֵי מַטְּרַת חִשְׁקִי, וְהַתּוֹחֶלֶת

     כְּבָר לְבַדָּהּ אֶת צִמְּאוֹנִי הִמְעִיטָה.

"לִפְנִים מִקֹּדֶשׁ חֻקּוֹתָיו אַף פַּעַם (40)

     בָּהָר הַזֶּה דָּבָר לֹא יִתְאָרֵעַ,

     וְלֹא מִנְהָג בְּחִדּוּשִׁים מַפְתִּיעַ.

כָּל חֲלִיפוֹת עִתִּים לֹא יַשִּׂיגוּהוּ; (43)

     הַשָּׁב לַשַּׁחַק, כִּי צֵאתוֹ מִשַּׁחַק, 293

     יוּכַל לִפְעֹל בּוֹ, לֹא עִלָּה אַחֶרֶת;

יַעַן לֹא גֶשֶׁם, לֹא בָרָד, לֹא שֶׁלֶג, (46)

     לֹא טַל וּכְפוֹר יֵרְדוּ בָהָר, לְמַעְלָה

     מִשְּׁלשׁ הַמַּדְרֵגוֹת בְּסַף הַשַּׁעַר;

לֹא יֵרָאֶה עָנָן אוֹ עָב פּוֹרֵחַ, (49)

     וְלֹא יִגְּהוּ בָרָק, וְלֹא בַּת תַּוּמַאס, 294

     זוֹ הַמְשַׁנָּה לְעֵינֵיכֶם קִנֶּיהָ.

וְאֵד יָבֵשׁ לֹא לַעֲלוֹת יַגְבִּיהַּ (52)

     מֵרֹאשׁ הַמַּדְרֵגוֹת אֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי,

     עָלָיו צִיר פֶּטְרוּס כַּף רַגְלוֹ מַנִּיחַ. 295

אוּלַי לְמַטָּה שָׁם מְעַט יָזוּעַ, (55)

     אַךְ רוּחַ, הַטָּמוּן בְּחֵיק הָאָרֶץ, 296

     פֹּה לֹא יַרְעִיד, וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ.

רוֹעֵד הָהָר עֵת כֹּה מַרְגֶּשֶׁת נֶפֶשׁ 297 (58)

     הִטַּהֲרָהּ, עַד תַּעַל אוֹ תָּנוּעַ

     לְהִתְעַלּוֹת, וְקוֹל זֶה מְלַוֶּהָ.

עַל זַכּוּתָהּ חִשְׁקָהּ בִּלְבָד מֵעִיד בָּהּ, (61)

     וּבוֹ, חָפְשִׁית שַׁנּוֹת אֶת מְגוּרֶיהָ,

     עַתָּה תֻצַּת וּלְהִנָּשֵׂא נֶעְזֶרֶת.

רָצְתָה גַם קֹדֶם, וּמְנָעָהּ הַתַּאַב, (64)

     בָּהּ, נֶגֶד רְצוֹנָהּ, נָטַע אֱלוֹהַּ

     לִדְבֹּק בַּסֵּבֶל כְּמוֹ אָז בַּפֶּשַׁע.

וְאָנֹכִי, שׁוֹכֵב חֲצִי שְׁנוֹת אֶלֶף (67)

     בְּעֹצֶב זֶה, רַק זֶה עַתָּה הִרְגַּשְׁתִּי

     רָצוֹן חָפְשִׁי מְקוֹם שִׁבְתִּי לַשְׁבִּיחַ.

עַל כֵּן רָעַשׁ הָהָר, עַל כֵּן בְּזֶמֶר (70)

     חִלּוּ שׁוֹכְנָיו אֶת פְּנֵי שַׁלִּיט הַשַּׁחַק

     לָחִישׁ עֲלִיָּתָם אֶל דָּרֵי־מַעְלָה."

כֹּה סָח; וְעֵקֶב כִּי תָמִיד נָגִילָה (73)

     בְּמֵי־הַכּוֹס לְפִי עָצְמַת צְמָאֵנוּ,

     פִּי לֹא יוּכַל תַּנּוֹת, אֵיךְ הִשְׂבִּיעַנִי.

“עַתָּה הֵבַנְתִּי”, סָח מוֹרִי, "הָרֶשֶׁת (76)

     פֹּה תִלְכַדְכֶם, וְאֵיךְ נִפְדִים מִמֶּנָּה,

     וּמָה הָרַעַשׁ, לוֹ שְׂמַחְתֶּם גַּם יַחַד.

אַךְ מִי, אֱמֹר, הָיִיתָ, וּמַדּוּעַ (79)

     דּוֹרוֹת כֹּה מְרֻבִּים פֹּה הִשְׁתַּטַּחְתָּ?

     אַלְּפֵנִי־נָא בְלֶמֶד דִּבּוּרֶיךָ!"

"עֵת בְּעֶזְרַת עֶלְיוֹן נָקְמָה יַד טִיטוּס 298 (82)

     נִקְמַת הַדָּם אֲשֶׁר בִּבְגִידַת־אֹמֶן

     שָׁפַךְ אִיְשְׁקַרָיוֹת", עָנָה הַגֶּבֶר,

"הָיִיתִי שָׁם, וּשְׁמִי הָכְתַּר בַּנֵּזֶר, (85)

     מִכָּל אַחֵר יַצִּיב וּמוֹסִיף הֶדֶר,

     אַךְ דַּת הַקּשֶׁט טֶרֶם הֱאִירַתְנִי.

כֹּה נָעֲמוּ צְלִילֵי שִׁירִי, עַד רוֹמִי (88)

     מִחֵיק טוּלוּז, עִיר מוֹלַדְתִּי, קְרָאַתְנִי,

     וְשָׁם לְזֵר עֲלֵי־הֲדַס זָכִיתִי.

שְׁמִי סְטַצִיּוּס עֲדֶן אַרְצִי זוֹכֶרֶת: (91)

     עַל תֵּבֵּי שַׁרְתִּי וַעֲלֵי אֲכִילֶס,

     וּבְנֵטֶל הַשֵּׁנִי מַטְתִּי בַדֶּרֶךְ.

זִקֵּי הָאֵשׁ, אֲשֶׁר אוֹתִי הִלְהִיבָה, (94)

     יָצְאוּ מִיקוֹד־אֵלִים אֲשֶׁר כָּמוֹנִי

     אַלְפֵי שָׂרִים בְּלַבָּתוֹ הוּאָרוּ;

עַל אֵנֵאִיס דִּבַּרְתִּי, כִּי הָיְתָה לִי (97)

     אֵם לְשִׁירָה וּלְזִמְרָתִי אוֹמֶנֶת;

     מִקַּשׁ יֵקַל עֶרְכִּי מִבַּלְעָדֶיהָ!

אָכֵן, בִּמְחִיר שְׁנַת נִדּוּיִים נוֹסֶפֶת (100)

     עַל חֹק עָנְשִׁי, לִי אֶת הַזְּכוּת קָנִיתִי

     לִחְיוֹת עֵת חַי וִירְגִיל, לוּ זֹאת יָכֹלְתִּי!"

וִירְגִיל שָׁמַע, וּבִי הִבִּיט כְּאִלּוּ (103)

     דּוֹבֵר לִי מַחֲרִישׁ: “הַס! הַחֲרִישָׁה!”

     אַךְ לֹא בַכֹּל יַד הָרָצוֹן שׁוֹלֶטֶת;

כִּי שְׂחוֹק וּבְכִי בָּא בְעִקְּבוֹת הָרֶגֶשׁ (106)

     הַמּוֹלִידֵם, וּכְרֹב כֵּנוּת הַנֶּפֶשׁ

     כֵּן לָרָצוֹן יַמְעִיטוּ הִכָּנֵעַ.

גַּם אֶת פָּנַי רִמְזֵי חִיּוּךְ הִבְהִירוּ, (109)

     וְהוּא שָׁתַק, רַק עַל עֵינִי מַשְׁגִּיחַ,

     כִּי אֵין לַנֶּפֶשׁ עוֹד רְאִי כָּעַיִן;

טור שיר כא (2).png

“לוּ נִצָּחוֹן יִגְמֹל כָּל עֲמָלֶךָ!”, (112)

     אָמַר אֵלַי, "מַדּוּעַ, נָא הַגִּידָה,

     בִּבְרַק־חִיּוּךְ אֵלַי פָּנִים הִסְבַּרְתָּ?"

וָאֶמָּצֵא נָבוֹךְ בֵּין פַּח לָפַחַת; 1(15)

     זֶה מְצַוֶּה לִשְׁתֹּק, זֶה מַשְׁבִּיעֵנִי

     עֲנוֹת; וָאֵאָנַח, וֶהֱבִינַנִי

מוֹרִי, וְסָח אֵלַי: "עַל מַה פָּחַדְתָּ (118)

     לִפְתֹּחַ פֶּה? לֹא, כִּי מַהֵר עֲנֵהוּ,

     כִּי כֹה יוֹצֵאת נַפְשׁוֹ לִתְשׁוּבָתֶךָ!"

וָאַעַן לוֹ: "אוּלַי אֶת נִשְׁמָתֶךָ, (121)

     רוּחַ עַתִּיק, צְחוֹקִי הַקַּל הִתְמִיהַּ,

     אַךְ שְׁמַע וְעוֹד יִגְדַּל תִּמְהוֹן לִבֶּךָ:

זֶה הַמַּדְרִיךְ עֵינִי אֶל עָל, הִנֵּהוּ (124)

     וִירְגִיל, מְקוֹר עֻזְּךָ לָשֵׂאת שִׁירֶיךָ

     עַל אֲנָשִׁים וְעַל אֵלֵי־אַלְמָוֶת.

אִם לִצְחוֹקִי תַחְשֹׁד סִבָּה אַחֶרֶת, (127)

     חֲדַל, כִּי לֹא תִצְדַּק, וְהַאֲמִינָה,

     כִּי רַק דְּבָרְךָ עָלָיו, הוּא הִצְחִיקַנִי".

כְּבָר לְחַבֵּק רַגְלָיו כָּרַע עַל בֶּרֶךְ; (130)

     אוּלָם מוֹרִי קָרָא: "אָחִי, מַה תַּעַשׂ?

     חֲדַל, כִּי צֵל הִנְּךָ וְצֵל רָאִיתָ!"

אָז קָם, עוֹנֶה: "עַתָּה רָאוּ עֵינֶיךָ (133)

     אֵיךְ בְּקִרְבִּי אַהֲבָתְךָ בּוֹעֶרֶת,

     עַד, בִּנְשׁוֹתִי אֶת אֶפֶס תָּאֳרֵינוּ,

גַּם בַּצְּלָלִים כִּבְגוּף מוּצָק נָהַגְתִּי". (136)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם

העליה על הזירה השישית, הנועדה לזוללים. בעת עלייתם בסולם לזירה השישית, מסביר סטאציוס על איזה חטא נענש, איך עבר בחייו לנצרות, אך למראית־עין נשאר עובד־אלילים. בענותו על שאלות סטאציוס מספר וירגיל על אנשים ידועים אחדים הנמצאים במבואי התֹפת. בהגיעם לזירה השישית נתקלים המשוררים בעץ פורה גבוה שמבין ענפיו עולים קולות המשבחים את המתינות באכילה.


וּכְבָר הַצִּיר נִשְׁאַר מֵאַחֲרֵינוּ, (1)

     הַצִּיר, אֲשֶׁר לְחוּג שִׁשִּׁי הִפְנָנוּ

     בִּמְחוֹת גַּפָּיו מֵעַל מִצְחִי עוֹד מַחַץ;

וּפִיו בִּשַּׂר כִּי יְבֹרְכוּ בְאשֶׁר 299 (4)

     רוֹדְפֵי צְדָקָה, אַךְ אֶת אִמְרַת הַשֶּׁבַח

     עַד “הַצְּמֵאִים” בִּלְבָד עַתָּה הִבִּיעַ.

וְקַל עַתָּה מִבַּנְּקִיקִים עַד הֵנָּה (7)

     עָלִיתִי בַסֻּלָּם, וּלְלֹא כָל יֶגַע

     אֶת הַדְּמֻיּוֹת הַנֶּחְפָּזוֹת הִשַּׂגְתִּי;

“כָּל אַהֲבָה”, פָּתַח וִירְגִיל, "אִם תַּעַל (10)

     מִלֵּב טָהוֹר, תַּצִּית חִבָּה בָרֵעַ

     אִם שַׁלְהַבְתָהּ אַךְ תִּתְגַּלֶּה הַחוּצָה.

עַל כֵּן, מֵאָז אֶל פַּרְוָרַת הַתֹּפֶת 300 (13)

     יָרַד לִשְׁכֹּן אִתָּנוּ יוּבֶנַלִיס 301

     וְאֶת חַסְדֵי אַהֲבָתְךָ גִּלָּה לִי,

כֹּה חֲמַדְתִּיךָ כַּאֲשֶׁר לֹא נַעַשׂ (16)

     לְאִישׁ לֹא הִכַּרְנוּהוּ, וּמֵעָתָּה

     יִקְצַר לִי הַסֻּלָּם, אִתְּךָ כִּי אַעַל.

אוּלָם הַגִּידָה, וְכִידִיד מְחַל־נָא (19)

     אִם מִיִּתְרוֹן בִּטְחָה רִסְנִי אַתִּירָה,

     וְאַף כִּידִיד דַּבֵּר אֵלַי גַּם אָתָּה:

אֵיכָה קִנֵּן הַבֶּצַע בְּלִבֶּךָ (22)

     בֵּין שֶׁפַע הַחָכְמָה וְרֹב הַדַּעַת

     אֲשֶׁר בַעֲמָלְךָ לְךָ קָנִיתָ?"

לְשֵׁמַעַ דִּבּוּרָיו בַּת־צְחוֹק הֵאִירָה (25)

     פְּנֵי סְטָצִיּוּס, וְאַחַר כֵּן עָנָה לוֹ:

     "כְּאוֹת חִבָּה אוֹקִיר כָּל הֶגֶה פִיךָ!

אָכֵן, יֵשׁ וּדְבָרִים נִרְאִים לָעַיִן (28)

     מַטְעִים בְּהוֹרָאַת הֶסְבֵּר כּוֹזֶבֶת,

     כִּי הַסִּבָּה הָאֲמִתִּית נִסְתָּרָה.

שְׁאֵלָתְךָ מַרְאָה לִי חֲשָׁדֶיךָ (31)

     כִּי בְחַיֵּי־חֶלְדִּי חָמַדְתִּי בֶצַע:

     אֵין זֹאת כִּי מְדוֹרֵי עָנְשִׁי הִטְעוּךָ!

אַךְ דַּע לְךָ, כִּי בַצִּמְאָה לַכֶּסֶף (34)

     הִפְרַזְתִּי אָז לִמְאֹס, וְיַרְחֵי אֶלֶף

     עַל זוֹ הַהַפְרָזָה פֹּה נֶעֱנַשְׁתִּי.

וְלוּלֵא אֶת יִצְרִי הָרַע תִּקַּנְתִּי (37)

     יוֹם שַׂמְתִּי לֵב לַזֶּמֶר בּוֹ אָמַרְתָּ

     כְּמוֹ, נִרְגָּז, יִצְרֵי אֱנוֹשׁ מוֹכִיחַ:

"עַד אָנָה לֹא תַנְחִי אַוּוֹת בְּנֵי־מָוֶת, (40)

     הוֹי אַתְּ, צִמְאַת הַבֶּצַע הַמְקֻלֶּסֶת?!" – 302

     כִּי אָז בִּדְוַי בֵּין הַנִּצִּים גֻּלְגַּלְתִּי.

אָז בַּנְתִּי כִּי יוֹבִישׁ אָדָם בִּפְתֹחַ (43)

     יָדוֹ בְּפַזְרָנוּת, וְאָז עַל אֵלֶּה,

     כְּמוֹ עַל יֶתֶר חֲטָאַי, נִחַמְתִּי;

כַּמָּה יָקוּמוּ מְקֹרְחֵי גֻלְגֹּלֶת, 303 (46)

     כִּי לֹא יִסְּרָם חֵטְא זֶה, מֵחֹסֶר דַּעַת,

     כָּל עוֹד חָיוּ, וְלֹא עִם צֵאת הַנֶּפֶשׁ!

וְדַע, אֵיפֹא, כִּי פֹה אַשְׁמַת־הָרֶשַׁע (49)

     הַמַּדִּיחָה כָל חֵטְא לִקְצֵה הַהֶפֶךְ,

     הִיא כְמוֹתוֹ, עוֹקֶרֶת אֶת צִיצֶיהָ.

וְאִם עַתָּה בֵּין הַנְּשָׁמוֹת נִמְצֵאתִי (52)

     הַנִּטְהָרוֹת מִקַּמְצָנוּת, פֹּה בָאתִי

     בִּגְלַל הַחֲטָאָה לָהּ מְנֻגֶּדֶת."

"עֵת שַׁרְתָּ עַל הַלֶּבֶט הַפָּרוּעַ, 304 (55)

     מִשְׁנֵה הָעִצָּבוֹן לְלֵב יוֹקַסְטָה,"

     זַמַּר שִׁירֵי ‘בּוּקוֹלִיּוֹת’ עָנָהוּ, 305

"מֵהַנִּימִים אִתְּךָ קְלִיאוֹ נוֹגֶנֶת (58)

     נִרְאֶה כִּי דָת חָסַרְתָּ, בִּלְעָדֶיהָ

     זְכוּת מַעֲשִׂים טוֹבִים אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת.

אֵיזוֹ חַמָּה, אֵפוֹא, אוֹ נֵר זוֹרֵחַ (61)

     כֹּה חָשְׁכְּךָ פִּזְּרוּ, עַד מִפְרָשֶׂיךָ

     לָצֵאת בְּאֹרַח הַדַּיָּג הִגְבַּהְתָּ?" 306

עָנָה: "אַתָּה, אַתָּה רֵאשִׁית שְׁלַחְתַּנִי (64)

     אֶל הַפַּרְנַס, מֵי נִקְרוֹתָיו לִגְמֹעַ,

     וְאָז אַחַר אֱלוֹהַּ הֲאַרְתַּנִי.

אַתָּה עָשִׂיתָ כַּנּוֹשֵׂא בַלַּיְלָה (67)

     נֵרוֹ מֵאַחֲרָיו, לוֹ לֹא יַגִּיהַּ,

     אַךְ בּוֹ הוֹלְכֵי בְעִקְּבוֹתָיו יֶחְכָּמוּ,

אָז עֵת קָרָאתָ: 'מִתְחַדֵּשׁ הַחֶלֶד, 307 (70)

     שָׁב דּוֹר־אֱנוֹשׁ רִאשׁוֹן, חוֹזֵר הַצֶּדֶק,

     נֵצֶר חָדָשׁ יוֹרֵד מֵחֵיק שָׁמַיִם!'

מִמְּךָ נִבְלִי, מִמְּךָ דָתִי נָחַלְתִּי! (73)

     וּלְמַעַן צִיּוּרִי לִרְאוֹת תֵּיטִיבָה,

     אוֹסִיפָה נָא עָלָיו אוֹרָה וָצֶבַע:

כְּבָר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ כִּמְעַט הִבְשִׁילָה (76)

     דַּת הָאֱמֶת אֲשֶׁר אֶת גַּרְעִינֶיהָ

     זָרוּ בַכֹּל שְׁלִיחֵי מַלְכוּת הַנֵּצַח;

וּמְלִיצָתְךָ, אֲשֶׁר עַתָּה הִזְכַּרְתִּי, (79)

     כֹּה לַדּוֹבְרִים הַחֲדָשִׁים הִתְאִימָה

     עַד לְפָקְדָם בְּבָתֵּיהֶם שָׁקַדְתִּי,

וְכֹה אֶת קֹדֶשׁ חַיֵּיהֶם חִבַּבְתִּי (82)

     עַד, עֵת לְכַלּוֹתָם קָם דּוֹמִיצְיָנוּס, 308

     בִּכְיָם בְּלִי דִמְעִי לֹא הִתְיַפֵּחַ;

מֵאָז, כָּל עוֹד עַל אֲדָמוֹת נָדַדְתִּי, (85)

     לָהֶם עָזַרְתִּי, וְדַרְכָּם בַּטֹּהַר

     הִמְאִיסָה בְעֵינַי כָּל כַּת אַחֶרֶת.

וְעַד אֶת חֵיל־יָוָן לְיִבְלֵי־תֵבֵּי 309 (88)

     נִהַגְתִּי בְשִׁירִי, אוֹתִי הִטְבִּילוּ,

     אַךְ נַצְרוּתִי הִסְתַּרְתִּי עוֹד מִפַּחַד,

מַמְשִׁיךְ בֶּאֱלִילוּת לְמַרְאִית עַיִן; (91)

     עַל מֹרֶךְ זֶה כְּכֵפֶל שְׁנוֹת מָאתַיִם

     בְּסִבּוּבֵי חוּג הָרְבִיעִי טֻלְטַלְתִּי,

אוּלָם אַתָּה, אֲשֶׁר הַלּוֹט הֵסַרְתָּ, (94)

     מִנִּי הִסְתִּיר הַטּוֹב אוֹתוֹ הִלַּלְתִּי,

     נָא, כָּל עוֹד רַב נְתִיב עֲלִיָּתֵנוּ,

סַפֵּר, אַיֵּה שׁוֹכֵן הַסָּב טֵרֶנְצְיוּס, 310 (97)

     צִיצִילְיוּס, פְּלַאוּטוּס וַארוֹ, אִם יָדַעְתָּ?

     וְאִם עֻנְּשׁוּ, לְאֵיזֶה חוּג נִדּוֹנוּ?"

עָנָה: "כָּהֵם כְּפֶּרְסְיוּס וְכָמוֹנִי (100)

     שׁוֹכְנִים עִם הַיְּוָנִי, אַבִּיר הַזֶּמֶר,

     לוֹ בְנוֹת־הַשִּׁיר יִתְרוֹן־מִתְקָן הֵינִיקוּ,

שָׁם בַּמָּבוֹא לְמַחְשַׁכֵּי הַסֹּהַר; (103)

     עִתִּים רַבּוֹת אֶת שֵׁם הָהָר נַזְכִּירָה, 311

     עָלָיו עֲדֶן שָׂרוֹת מֵינִיקוֹתֵינוּ,

שָׁם אֵרִיפִּיד וְאַנְטִיפוֹן אִתָּנוּ, (106)

     סִימוֹנִיד, אֲגַתוֹן, וְעוֹד בְּנֵי־הֶלַּס

     רַבִּים, אֲשֶׁר אֲזַי עִטְּרוּם בְּנֵזֶר;

מֵחֲמוּדֶיךָ אַרְגְּיָה, אַנְטִיגוֹנֵי 312 (109)

     שָׁם עִם דֵּיפִילֵי וְאִתָּן אִסְמֵינֵי,

     עֲדֶן שׁוֹמֶרֶת עִצְּבוֹנָהּ כְּקֶדֶם.

וְשָׁם הַמּוֹלִיכָה שָׂרִים עַד לַנְגְּיָה, 313 (112)

     וּבַת טִירֵסִיָס אִתָּהּ וְתֵטִיס, 314

     וְשָׁם עִם אַחְיוֹתֶיהָ דֵּידָמִיָה". 315

פֹּה תַּם שִׂיחָם, כִּי אֶל כִּכָּר רוֹוַחַת (115)

     עָלוּ מֵהַצּוּקִים, וּסְבִיב הַגֶּבַע

     חָזְרוּ לִסְקוֹר לְאֵיזֶה צַד יֵלֵכוּ;

וּבְסוּר אַרְבַּע שִׁפְחוֹת־הַיּוֹם וַתַּעַל 316 (118)

     הַחֲמִישִׁית אֶל מוֹט רִכְבּוֹ, וְהָלְאָה

     מָשְׁכָה אֶל עָל חֻדּוֹ אָחוּז־הַלַּהַב;

וְסָח מוֹרִי: "הֲלֹא יְמִין שִׁכְמֵנוּ (121)

     טוֹב אִם נַפְנֶה עַתָּה לִשְׂפַת הָאֹרַח

     וּנְסוֹבְבֶנּוּ כַּאֲשֶׁר הָרְגַּלְנוּ".

כֵּן הַהֶרְגֵּל הִנְחָנוּ: בּוֹ כִפְלַיִם (124)

     פֹּה כֵן לִצְעֹד בָּטַחְנוּ, כִּי הִסְכִּימָה

     עַתָּה גַם זֹאת הַנֶּפֶשׁ הַמְּבֹרֶכֶת. 317

טור שיר כב (2).png

שְׁנֵיהֶם הָלְכוּ בָרֹאשׁ, וּלְבַד אָנֹכִי (127)

     בְּעִקְּבוֹתָם, וּמִשִּׂיחָם לָמַדְתִּי

     עַל הַשִּׁירָה פִּרְקֵי חָכְמָה נוֹסֶפֶת.

וּלְפֶתַע אֶת מִתְקֵי שִׂיחָם הִפְרִיעַ 318 (130)

     אִילָן נִשָּׂא, בְּאֵם הַשְּׁבִיל נָטוּעַ,

     וִיקַר־פִּרְיוֹ הָדוּר, עָרֵב לָרֵיחַ;

כִּפְחוֹת לִקְרַאת שִׂיאוֹ עַנְפֵי הָאֹרֶן, (133)

     כֵּן עַנְפֵי־זֶה מִצַּמַרְתּוֹ וָמָטָּה,

     פֶּן יַעֲלֶה בוֹ אִישׁ, – כֵּן אַאֲמִינָה.

בְּצַד הָהָר, בּוֹ נִסְתַּתֵּם שְׁבִילֵנוּ, (136)

     יָרַד מֵרוּם־הַסֶּלַע אֶשֶׁד מַיִם,

     וְצַח נִטַּשׁ בָּעֳפָאִים לְמַטָּה.

הַזַּמָּרִים שְׁנֵיהֶם קָרְבוּ לַגֶּזַע, (139)

     וְקוֹל מִבֵּין עָלָיו יָצָא, מַתְרִיעַ:

     “מֵהַפֵּרוֹת הָאֵלֶּה הִשָּׁמֵרוּ!”

וְעוֹד: "אֵיכָה הַנִּשּׂוּאִים לַשְׁבִּיחַ 319 (142)

     חָשְׁבָה מַרִיָּה, לֹא עַל עֹנֶג פִּיהָ,

     אֲשֶׁר עַתָּה לָכֶם מַעְתִּיר בַּשַּׁחַק!

וּלְמַיִם בִּצְמָאָם שָׂמְחוּ בְנֵי־רוֹמִי, (145)

     וְדָנִיֵּאל מָאַס בִּסְעוּדַת־מֶלֶךְ 320

     וּבְצוֹם בָּחַר, קוֹנֶה דֵעָה וָשֵׂכֶל.

וַיִּיף דּוֹר רִאשׁוֹנִים כַּפָּז זוֹרֵחַ, (148)

     וַיְהִי בַלּוּט לְכָל רָעֵב פְּרִי־נֹפֶת,

     וְלַצָּמֵא כָּל נַחַל יֵין־הָרֶקַח.

הֲלֹא אַרְבֶּה וּדְבַשׁ הִבְרוּ בַחֹרֶב (151)

     אֶת הַמַּטְבִּיל, עַל כֵּן הָכְתַּר בְּהֶדֶר,

     וְכֵן עַל תִּפְאַרְתּוֹ, לָעַד קַיֶּמֶת,

דִּבְרֵי הָאֶבַנְגֶּלִיּוֹן יָעִידוּ". 321 (154)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה

הזירה הששית: זוללות. רעב וצמא, ההולכים וגדלים בגלל ריח פירות העץ, מצרפים בזירה השישית את חטאם של הזוללים. דאנטי מתאר את רזונם האיום. פּוֹרֵיזֵי דוֹנַטִי, ידידו של דאנטי, מטיף נגד פריצותן של נשי פִירֵנְצֵי.


עֲדֶן בִּירַק הָעֳפָאִים תָּהִיתִי (1)

     בְּעַיִן מִתְאַוָּה, כִּתְמֹהַּ גֶּבֶר

     מַהְבִּיל חַיָּיו בְּצֵיד עוֹפוֹת הַיַּעַר,

וּכְאָב חוֹבֵב אֶת בְּנוֹ מוֹרִי יִסְּרַנִּי: (4)

     "בּוֹא, בְּנִי, כִּי מִן הַזְּמָן, לָנוּ קָבוּעַ,

     טוֹב אִם נֵדַע לָפִיק יִתְרוֹן תּוֹעֶלֶת".

כָּרֶגֶל כַּמַּבָּט לָשֵׂאת מִהַרְתִּי (7)

     אַחַר מוֹרַי, אֲשֶׁר בְּשִׂיחוֹת־חֶמֶד

     אֶת יְגִיעַת הַדֶּרֶךְ הִשְׁכִּיחוּנִי.

וַיִּשָּׁמַע פִּתְאֹם, בָּהוּל בְּבֶכִי, (10)

     שִׁיר “אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתַּח” בְּלַחַן, 322

     בִּי מְעוֹרֵר גַּם רַחֲמִים גַּם עֹנֶג.

“אָבִי, מִי פֹה מַשְׁמִיעַ קוֹל?” שָׁאַלְתִּי, (13)

     וְהוּא: "אוּלַי רוּחוֹת עַתָּה תֵּילֵלְנָה,

     אֶת אֲגֻדּוֹת עָנְשָׁן פֹּה לְפַתֵּחַ".

כִּפְחֹז שְׁקוּעֵי הִרְהוּר עוֹלֵי־לְרֶגֶל (16)

     וְאֶל זָרִים כִּי יַעַבְרוּם בַּדֶּרֶךְ

     יִתְּנוּ מַבָּט חָטוּף וְלֹא יָנוּחוּ –

עֲדַת רוּחוֹת מֵאַחֲרֵינוּ רָצָה, (19)

     רוּץ וְעָבֹר, וּבָנוּ חִישׁ הִבִּיטָה,

     תּוֹהָה, אַגַּב יִרְאָה, וּמַחֲרֶשֶׁת.

עֵינֵי כֻּלָּהַם – מְעָרוֹת וָאֹפֶל, (22)

     וְהֵם חִוְרִים וְכֹה רָזִים בַּתֹּאַר

     עַד כִּי עוֹרָם צָפַד כִּדְמוּת הַשֶּׁלֶד.

אָכֵן, כֵּן לֹא יָבֵשׁ עַד עוֹר וָעֶצֶם 323 (25)

     אֶרִיסִיכְטוֹן, בִּגְבֹר עָלָיו הַפַּחַד

     מִפְּנֵי רַעֲבוֹנוֹ פֶּן יְכַלֶּנּוּ!

וְאָנֹכִי עִם לְבָבִי אָמַרְתִּי: (28)

     "רְאֵה אֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם

     בְּיוֹם מִרְיָם שִׁלְּחָה בִּבְנָהּ שִׁנֶּיהָ!"

עֵינָם טַבַּעַת מְחֻסֶּרֶת אֶבֶן; (31)

     מִי בַפָּנִים קוֹרֵא הַכְּתֹבֶת O M O, 324

     עֵינָיו בָּאֵלֶּה אוֹת הָ“אֶם” תַּכֵּרְנָה!

מִי יַאֲמִין, אִם לֹא יֵדַע אֵיכָכָה, (34)

     כִּי רֵיחַ פְּרִי הָעֵץ אוֹ רֵיחַ מַיִם

     כָּזֹאת יִפְעַל, מוֹלִיד כָּפָן וָתַאַב?

וְעַד אֶתְמַהּ – כִּי עוֹד חָסַרְתִּי פֵשֶׁר (37)

     לָבִין מַה יַּרְעִיבֵם, מַה יְּשַׁלֵּחַ

     בָּהֶם רָזוֹן עִם יֹבֶשׁ הַצָּרַעַת –

וּדְמוּת אַחַת מֵעֹמֶק הַגֻּלְגֹּלֶת (40)

     אֱלֵי פָנַי אֶת מֶבָּטָהּ קוֹלַעַת,

     וְאָז קוֹרֵאת: “מָה חַסְדֵי־יָהּ גְּמָלוּנִי!”

לַשָּׁוְא עֵינַי לְהַכִּירָהּ תִּרְצֶינָה, (43)

     לוּלֵא הַקּוֹל בְּזִכְרוֹנִי הִפְרִיחַ

     אֶת הַנִּבְלָע בְּהַשְׁחָתַת מַרְאֶהָ.

קוֹלָהּ כְּזִיק בְּזִכְרוֹנִי הִגִּיהַּ (46)

     אֶת צֶלֶם דְּמוּת הַתֹּאַר הַנִּשְׁחֶתֶת

     וּבוֹ הִכַּרְתִּי אֶת רֵעִי פוֹרֶזֶי. 325

וַיִּתְחַנֵּן: "אַל תֵּפֶן לַסַּפַּחַת, (49)

     הַמַּקְדִּירָה אוֹתִי, וְלֹא לַנֶּגַע

     אוֹתוֹ עֵינֶיךָ בִּבְשָׂרִי תִּמְצֶאנָה!

וְנָא סַפֵּר אֶת הָאֱמֶת עָלֶיךָ, (52)

     וּמִי הַשְּׁנַיִם שֶׁהֲלֹם לִוּוּךָ?

     אַל־נָא תַּחְסִיר דָּבָר לֹא תְגַלֶּנּוּ!"

"דְּמוּתְךָ, עָלֶיהָ בְמוּתְךָ סָפַדְתִּי, (55)

     פֹּה תַּחֲזֹר תַּדְוֵנִי", עֲנִיתִיהוּ,

     "בִּרְאוֹת עֵינַי אֶת רֹעַ נַפְתּוּלֶיהָ.

אַךְ מַה כֹּה מַשְׁחִיתְכֶם? חַי יָהּ, עֲנֵנִי! (58)

     כָּל עוֹד אֶתְמַהּ בִּי אַל תַּפְצִיר לָשִׂיחַ,

     כִּי אֵיךְ אֶת פִּיו יִפְתַּח צָמֵא לִשְׁמֹעַ?"

וַיַּעֲנֶה: "מִסּוֹד עֲצַת הַנֵּצַח (61)

     כֹּחַ נוֹחֵת בַּמַּיִם וּבַצֶּמַח,

     אוֹתָם עָבַרְנוּ – הוּא כֹּה מַצְמִיתֵנוּ;

כָּל הָעֵדָה, נוֹשֵׂאת שִׁירָה בְּדֶמַע, (64)

     כִּי שָׁם לִרְדֹּף מַעֲדַנִּים הִפְרִיזָה,

     עַתָּה בַּצּוֹם אֶת זַכּוּתָהּ מַפְרַחַת.

לִרְעוֹב וּצְמוֹא יוֹסִיפוּ יְגָרוּנוּ (67)

     רֵיחוֹת הַפְּרִי וּבֹשֶׂם מֵי־הָאֶשֶׁד

     הַמִּשְׁתַּפֵּךְ בָּעֳפָאֵי הַיֶּרֶק.

וּבְסִבּוּבֵינוּ בְּזִירַת הַגֶּבַע (70)

     פֹּה יְחֻדַּשׁ מַדְוֵנוּ מִדֵּי פַעַם…

     ’מַדְוֶה' אָמַרְתִּי, וְאַגִּיד־נָא ‘אשֶׁר’; 326

כִּי אֶל הָעֵץ מוֹשְׁכֵנוּ פֹה הַחֵשֶׁק (73)

     שֶׁאֶת כְרִיסְטוֹס שִׂמַּח לִקְרֹא ‘אֵלִי!’ 327

     בְיוֹם דָּמוֹ פָּדָנוּ מִנִּי פֶשַׁע",

“פוֹרֶיזֶי” עֲנִיתִיו, "עַד בּוֹא רַגְלִי (76)

     הֲלוֹם, טֶרֶם עָבְרוּ חֲצִי שְׁנוֹת עֶשֶׂר

     מִיּוֹם צֵאתְךָ לִנְתִיב־חַיִּים עִלִּי!

אִם אֶת יִצְרֵי חַטָּאתָ לִפְרֹק דָּחִיתָ (79)

     עַד עֵת הַדְּוָי הַטּוֹב אֲשֶׁר מַפְרִיחַ

     מֵרֹאשׁ אֶת אֵרוּשֵׂינוּ לֶאֱלוֹהַּ –

אֵיךְ בָּאתָ כְבָר הֲלוֹם? הֲלֹא חָשַׁבְתִּי (82)

     לַחֲזוֹתְךָ לְמַטָּה, שָׁם נִשְׁלֶמֶת,

     שָׁוָה לִשְׁנוֹת הַחֵטְא, תְּקוּפַת־הַכֹּפֶר!" 328

וְלִי עָנָה: "בִּקְפִיצַת־זְמַן הִנְחַתְנִי (85)

     לִשְׁתּוֹת אֶת מֶתֶק לַעֲנַת־הַסֶּגֶף

     נֶלָּה אִשְׁתִּי; בְּדֶמַע תַּמְרוּרֶיהָ, 329

בַּאֲנָחוֹת וּבְקֹדֶשׁ חִנּוּנֶיהָ (88)

     מֵרֵבֶץ־הַמְחַכִּים הֶחֱלִיצַתְנִי 330

     וְיֶתֶר הַמְּדוֹרִים חָשְׂכָה מִמֶּנִּי.

וְכֹה יִשְׂמַח בָּהּ יָהּ, כֹּה יוֹקִירֶנָּה, (91)

     אוֹתָהּ, אַלְמָנָתִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,

     כְּכָל תִּשְׁאַר בָּדָד בְּחַיֵּי־ישֶׁר,

כִּי גַם נְשֵׁי בַּרְבַּרְיָה דְסַרְדִּינְיָה 331 (94)

     מַרְבּוֹת לִשְׁמֹר עַל בַּיְשָׁנוּת וָצֶנַעַ

     מִבְּנוֹת בַּרְבַּרְיָה בֵּינֵיהֶן זְנַחְתִּיהָ.

טור שיר כג (2).png

מָה עוֹד אוֹסִיף, אָחִי? רוּחִי מַרְאָה לִי (97)

     דּוֹר בָּא, וּשְׁעוֹת שִׂיחֵנוּ אֵלֶּה

     לֹא ‘זְמַן רָחוֹק’ בְּפִיהוּ תִקָּרֶאנָה,

וְחֵרֶם מֵעַל כָּל בָּמוֹת יַכְרִיזוּ (100)

     לְמַעַן חֲצוּפוֹת נְשֵׁי פִירֶנְצֵי

     בְּחִשּׂוּפֵי־שְׁדֵיהֶן לֹא תִּתְהַלַּכְנָה.

אֵי בְנוֹת יִשְׁמְעֵאלִים אוֹ בְנוֹת בַּרְבַּרְיָה (103)

     לִפְקֻדַּת יָהּ אוֹ מֶלֶךְ תְּחַכֶּינָה

     עַד בְּצֵאתָן אֶת עֶרְוָתָן תַּסְתֵּרְנָה?

אַךְ לוּ תוּכַלְנָה שׁוּר שְׁכֵחוֹת־הַבֹּשֶׁת (106)

     מַה בִּשְׁבִילָן מֵכִין מִשְׁפַּט־שָׁמַיִם,

     הֵן כְּבָר עַתָּה פִּיהֶן לִבְכִי תִּפְתַּחְנָה!

שִׁבְרָן, אִם חֲזוֹנִי אֵינוֹ מַטְעֵנִי, (109)

     יָבוֹא בְּטֶרֶם שְׂעָרוֹת תִּצְמַחְנָה

     בִּלְחִי הַנָּם עַתָּה לְשִׁירֵי־עֶרֶשׂ!

אַךְ אַל תּוֹסִיף עוֹד הִתְעַלֵּם מִמֶּנִּי: (112)

     רְאֵה, לֹא רַק אֲנִי, תּוֹהָה כָל נֶפֶשׁ

     אֶל בַּאֲשֶׁר תַּסְתִּיר אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ".

וַעֲנִיתִיו: "אִם תַּעַל בְּזִכְרֶךָ 332 (115)

     אֵיךְ בִּי אַתָּה וּבְךָ אֲנִי נָהַגְנוּ,

     הֲלֹא הַזִּכָּרוֹן יִכְאַב גַּם עָתָּה.

זֶה לֹא מִכְּבָר מִן הַחַיִּים הִפְנַנִי (118)

     הַנָּע מוּלִי, יוֹם בְּעִגּוּל פָּנֶיהָ

     לְעֵינֵיכֶם אָחוֹת שֶׁל זוֹ הוֹפִיעָה"

(וְלַחַמָּה הֶרְאֵיתִי): "הוּא לִוַּנִי (121)

     בֵּין מֵתֵי־קֶבַע בְּחֶשְׁכַת־צַלְמָוֶת, 333

     וּבְגוּף חַי זֶה בְּעִקְּבוֹתָיו דָּרַכְתִּי.

מִשָּׁם הִנְחוּנִי תַנְחוּמָיו לְמַעְלָה (124)

     בְּסוֹבְבִי סֹב וַעֲלוֹת בַּגֶּבַע

     הַמְיַשֶּׁרְכֶם כִּי עִקֶּמְכֶם הַחֶלֶד.

אַף בְּחַסְדּוֹ לְלַוּוֹתִי הִבְטִיחַ 334 (127)

     עַד בַּאֲשֶׁר לִי בֵּיאַטְרִיקְס תּוֹפִיעַ,

     וּבִלְעָדָיו אֶשְׁהֶה מֵאָז וָהָלְאָה;

וּשְׁמוֹ וִירְגִיל, אֲשֶׁר אֶת זֹאת בִּשְּׂרַנִי (130)

     (וְהֶרְאִיתִיו); אִתּוֹ נָעָה הַנֶּפֶשׁ

     בַּעֲבוּרָהּ כָּל פֶּלֶךְ הִזְדַּעְזֵעַ

בְּמַלְכוּתְכֶם הַמִּתְפָּרְקָהּ מִמֶּנָּה". (133)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה

הזירה השישית: זוללות. פוֹרֵיזֵי דונאטי מראה לדאנטי דמויות של זוללים אחדים, וביניהם המשורר בונאג’ונטה־דא־לוקה המהלל את הסגנון החדש והערב (Dolce stil nuovo) אשר מיצגיו הראשיים היו גוִידוֹ קאוואלקאנטי ודאנטי. פוריזי מרמז על מותו הקרוב של אחיו קורסו, ונפרד מדאנטי. המשוררים ממשיכים את דרכם ושומעים בקרבת עץ כמה משלים נגד חטא הזוללות. אחרי כן הם נתקלים במלאך השומר על המעבר לזירה הבאה.


לֹא הַשִּׂיחָה הֵאֵטָה אֶת לֶכְתֵּנוּ, (1)

     לֹא הִיא אֶת הַשִּׂיחָה: דּוֹבְרִים מִהַרְנוּ

     כָּאֳנִיָּה עֵת רוּחַ טוֹב יַנְחֶנָּה.

וְהַדְּמֻיּוֹת, נִרְאוֹת כִּבְמִשְׁנֵה־מָוֶת, 335 (4)

     דָּלוּ בִּתְהוֹם עֵינָם תֵּמַהּ מִמֶּנִּי

     כִּמְעַט הִשְׁגִּיחוּ בִי כִּי חַי עוֹדֶנִּי.

וְאָנֹכִי בְשִׂיחָתִי הוֹסַפְתִּי: (7)

     "אוּלַי עַתָּה הֵאֵט לֶכְתּוֹ לְמַעְלָה

     הָאִישׁ הַזֶּה רַק בַּעֲבוּר רֵעֵהוּ.

אַךְ, אִם תֵּדַע, הַגֵּד אַיֵּה פִּקַּרְדַּא? 336 (10)

     הַגִּידָה לִי אִם יְדוּעִים בַּשַּׁעַר

     אֶרְאֶה בֵין אֵלֶּה הַלּוֹטְשִׁים בִּי עַיִן?"

"כְּבָר אֲחוֹתִי, בָּהּ הִתְחָרוּ שְׁוֵי־עֵרֶךְ (13)

     הַחֶסֶד וְהַנּוֹי, שְׂמֵחָה בָאֹשֶׁר,

     כִּי עַל אוֹלִימְפְּ הָרָם עוֹנֶדֶת כֶּתֶר",

אָמַר וְעוֹד: "פֹּה אֵין גְּזֵרָה מוֹנַעַת 337 (16)

     לַזְכִּיר שֵׁמוֹת, כִּי הַצִּמְאָה מַשְׁחֶתֶת

     עֲדֵי לְלֹא הַכֵּר אֶת פְּנֵי כֻלָּנוּ.

שׁוּר" (וּבְאֶצְבַּע הוֹרָה) "אֶת בּוֹנַג’וּנְטַא, (19)

     מִלֻּקָּה בּוֹנַג’וּנְטַא; וְרֵעֵהוּ

     מֵאַחֲרָיו, צָמוּק מִכָּל הָעֵדֶר, 338

נָשָׂא בִזְרוֹעוֹתָיו עֲדַת־הַקֹּדֶשׁ; (22)

     הוּא בָא מִטּוּרְסְ, וּפֹה בַצּוֹם מַשְׁבִּיחַ

     צְלוֹפְחֵי בּוֹלְסֵינָה רְקוּחִים בְּיַיִן".

עוֹד עַל רַבִּים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֶרְאַנִי, (25)

     וְהֵם נִרְאוּ שְׂמֵחִים אֶת שְׁמָם לִשְׁמֹעַ:

     עַל כֵּן זְעוּם־פָּנִים בָּם לֹא רָאִיתִי.

פֹּה מֵרָעָב גָּרְסוּ לַשָּׁוְא שִׁנַּיִם (28)

     אִישׁ פִּילָה אֻבַּלְדִין וּבּוֹנִיפַצְיוּס, 339 340

     אֲשֶׁר רָעָה רַבִּים בְּאוֹת הַצְּרִיחַ!

פֹּה סֵיר מַרְקֶז, אֲשֶׁר גָמַע בְנַחַת 341 (31)

     יֵינוֹת פוֹרְלִי, וְלֹא צִחֶה כְעָתָּה,

     וּבְכָל זֹאת לֹא רָוָה סָבְאוֹ אַף פַּעַם.

אַךְ, כַּמֵּעִיף עֵינָיו עַד כִּי תָנַחְנָה (34)

     בִּבְחִיר חֶפְצוֹ, בָּחַרְתִּי בְּבֶן־לֻקָּה,

     כִּי בֵין כֻּלָּם נִרְאָה כִּי הִכִּירַנִי;

וְהוּא לוֹחֵשׁ, וְקוֹל כְּשֵׁם גֶּ’נְטֻקָּה 342 (37)

     חַשְׁתִּי יוֹצֵא מִמְּקוֹם בּוֹ חָשׁ בַּפֶּגַע

     בּוֹ אֶת כֻּלָּם צִדְקַת הַדִּין צוֹרֶפֶת.

“הוֹי הַנִּכְסָף לְשִׂיחָתִי”, קָרָאתִי: (40)

     "עֲשֵׂה וַאֲבִינְךָ וּבְדִבּוּרֶיךָ

     אוֹתִי וְגַם אוֹתְךָ רָצוֹן תַּשְׂבִּיעַ".

עָנָה: "עַלְמָה, צָעִיף עֲדֶן לֹא תַעַד, 343 (43)

     אֶת חֵן עִירִי תַּפְרִיחַ בְּעֵינֶיךָ,

     וְלוּ עַתָּה גַּם רַבּוּ מְחָרְפֶיהָ!

זֹאת הַנְּבוּאָה – שָׂאֶנָּה בְלִבֶּךָ! (46)

     וְאִם לָבִין אֶת לְחָשַׁי שָׁגִיתָ,

     תָּבֹאנָה הָעִתּוֹת וֶהֱאִירוּךָ.

אַךְ הַאֻמְנָם עֵינִי בְךָ מַבֶּטֶת (49)

     אֶת אַב חֲרוּז הַחֶמֶד, הַפּוֹתֵחַ: 344

     “גְּבִירוֹת מְחוֹנָנוֹת בִּינַת הָאַהַב”?

וַעֲנִיתִיו: "אֲנִי, עֵת בִּי פּוֹעֶמֶת (52)

     הָאַהֲבָה, מַקְשִׁיב, וּבְעִקְּבוֹתֶיהָ,

     שׁוֹמֵעַ לְקוֹלָהּ, מַבִּיעַ זֶמֶר".

"בְּשָׁמְעִי־לָךְ, אָבִין לָמָּה הָסְגַּרְנוּ, (55)

     אֲנִי, גְּוִיטוֹן, וְהַנּוֹטַר", עָנַנִי, 345

     "מֵעֵבֶר לַסִּגְנוֹן חַדִּישׁ־הַנֹּפֶת;

אֶרְאֶה, אֵיכָה בְמֵישָׁרִים נִמְשֶׁכֶת (58)

     רִיצַת עֵטְכֶם אַחַר הַקּוֹל תִּשְׁמָעוּ,

     וְכֵן, אָמְנָם, עֵטֵנוּ לֹא הִצְלִיחַ; 346

וְהַמַּרְחִיק לִדְרשׁ טִיבָם, לֹא יֵרֶא (61)

     מַה בֵּין סִגְנוֹן אֶחָד וּבֵין מִשְׁנֵהוּ!"

     וְהֶחֱרִישׁ, כְּמוֹ בְּנַחַת־רוּחַ.

וְכַצִפּוֹר עַל חוֹף הַיְאוֹר חוֹרֶפֶת, (64)

     יֵשׁ וּצְפוּפוֹת תָּחֹגְנָה בָרָקִיעַ,

     עַד תִּזְדָּרֵזְנָה וּבְשׁוּרָה תָעֹפְנָה,

כֵּן אֵלֶּה הַדְּמֻיּוֹת אֲשֶׁר סַבּוּנוּ (67)

     זְנָחוּנוּ וּפָרְחוּ, כִּי גַּם הַחֵשֶׁק

     גַּם רְזוּתָן אֶת מְעוּפָן הֵקַלּוּ.

וּכְאִישׁ, נִלְאֶה מֵהֲלִיכָה נִמְהֶרֶת, (70)

     נוֹטֵשׁ אֶת חֲבֵרָיו וּלְאַט יָנוּעַ

     עַד נָח חָזֵהוּ מִכְּבֵדוּת הַנּשֶׁם,

כֵּן מִן הָעֵדֶר הַקָּדוֹשׁ פוֹרֵיזֵי (73)

     נִפְרַד, וְאַחֲרַי הוֹסִיף לָלֶכֶת,

     שׁוֹאֵל: “מָתַי שֵׁנִית אֶרְאֶה פָנֶיךָ?”

“מִדַּת חַיַּי”, עָנִיתִי, "לֹא יָדַעְתִּי, (76)

     אוּלָם, גַּם אִם יָחִישׁ שׁוּבִי עַד הֵנָּה,

     חִשְׁקִי לִפְנֵי זֶה הֵנָּה יִשָּׂאֵנִי!

כִּי הַמָּחוֹז, בּוֹ לְחַיִּים הוּשַׂמְתִּי, (79)

     מִיּוֹם לְיוֹם נִשְׁאָר נָעוּר מִצֶּדֶק,

     נִדּוֹן לִקְרַאת חָרְבָּן אָיֹם וָהֶרֶס".

“דַּיֶּךָּ”, סָח, "כִּי אֶת אֲבִי־הָרֶשַׁע 347 (82)

     אֶרְאֶה נִסְחָב בִּזְנַב חַיָּה טוֹרֶפֶת

     לַגַּיְא בּוֹ אֵין עוֹד כַּפָּרָה לַפֶּשַׁע,

וּכְכָל תִּפְשַׂע, תָּחִישׁ שַׁעֲטוֹתֶיהָ (85)

     וּמְהִירוּתָהּ תִּגְבַּר עַד תְּנַפְּצֶנּוּ,

     תַּשְׁלִיךְ גּוּפוֹ עַד תּוֹעֵבָה קָרוּעַ.

וְלֹא יַרְבּוּ לָסֹב גַּלְגִּלֵּי נֵצַח (88)

     (וּלְעָל הִבִּיט), וּלְךָ יָבְהַר כָּל רֶמֶז,

     אוֹתוֹ מִלַּי לֹא עוֹד לַסְבִּיר תּוּכַלְנָה.

וְאֶטָּשְׁךָ עַתָּה: יָקָר כָּל רֶגַע (91)

     בְּפֶלֶךְ זֶה, עַד כִּי הַרְבֵּה אַפְסִידָה,

     אִם אֶת רַגְלַי אַשְׁוֶה אֶל מִצְעָדֶיךָ".

כִּפְרֹשׁ רַכָּב מִגְּדוּד רֵעָיו, וּבְמֶרֶץ (94)

     נֶחְפָּז לִדְהֹר בְּרֹאשׁ הַמַּעֲרֶכֶת

     לָשֵׂאת בַּקְּרָב רִאשׁוֹן אֶת זֵר־הַשֶּׁבַח –

כֵּן, עוֹד מַרְחִיב דְּלִיגוֹת, זֶה עֲזָבָנוּ, (97)

     וָאֶשָּׁאֵר בַּדֶּרֶךְ עִם הַשְּׁנַיִם

     אֲשֶׁר כֹּה רָם שִׁבְחָם בֵּין רוֹזְנֵי־זֶמֶר.

וַיְהִי כִּי כֹה רָחַקְנוּ מִן הַגֶּבֶר (100)

     עַד אַחֲרָיו אֶת מַבָּטַי הִרְדַּפְתִּי

     כִּרְדֹף שִׂכְלִי לָבִין אֶת אִמְרֵי פִיהוּ,

וְעֵץ אַחֵר, טָעוּן פֵּרוֹת וָעֹפִי, 348 (103)

     נִרְאָה לִי, וְלֹא רַב עָדָיו הָרֹחַק

     כִּי כְבָר מִפִּנָּתִי אוֹתוֹ חָזִיתִי.

תַּחְתָּיו רָאִיתִי עַם נוֹשְׂאִים כַּפַּיִם, (106)

     וְקוֹל, לֹא בַנְתִּי, לֶעָלִים הֵרִימוּ

     כִּקְרֹא עוֹלָל שׁוֹבָב, חִנָּם צֹוֵחַ,

דּוֹרֵשׁ וְהַנִּדְרָשׁ לֹא יַעֲנֶנּוּ, (109)

     אַךְ לְהַגְדִּיל אֶת כִּסּוּפֵי הַיֶּלֶד

     מֵרִים אֶל־עַל חֶפְצוֹ, לֹא יַסְתִּירֶנּוּ.

וְאָז עָבְרוּ כְּמוֹ אוֹבְדֵי־תוֹחֶלֶת; (112)

     וְאָנוּ עַד לָעֵץ הָרָם הִגַּעְנוּ,

     הַמִּתְעַלֵּם מִכָּל חִנּוּן וָדֶמַע;

"פִּסְחוּ לָכֶם, וְאַל עָדָיו לָגֶשֶׁת! (115)

     יֵשׁ עֵץ לְעָל, מֶנְהוּ חַוָּה אָכָלָה,

     וְגֶזַע זֶה מִשָּׁרָשָׁיו צוֹמֵחַ!"

כֵּן בֶּעָלִים, לֹא אֵדַע מִי, הֵרִיעַ; (118)

     וַנְּסוֹבְבוֹ, אֲנִי, וִירְגִיל וּסְטַצְיוּס,

     צְפוּפִים, דְּבֵקִים בַּצּוּר הַמִּתְגַּבֵּהַּ.

“אֶת יְלִידֵי־עָבִים”, קָרָא, "זִכְרוּ נָא, 349 (121)

     הָאֲרוּרִים, אֲשֶׁר שְׁכוּרִים מִיַּיִן

     כְּפוּלֵי־חָזֶה בְּתֵיסֵיאוּס נִלְחָמוּ;

וְהָעִבְרִים אֲשֶׁר כָּרְעוּ לַמַּיִם, (124)

     וּלְאָהֳלָם אוֹתָם גִדְעוֹן שִׁלֵּחַ

     יוֹם לְמַחְנוֹת מִדְיָן יָרַד לָעֵמֵק". 350

וְכֵן, צְפוּפִים בְּצַד אֶחָד בָּאֹרַח, (127)

     שָׁמַעְנוּ תוֹכְחוֹת אָכְלָה וְסֹבֶא,

     שֶׁנָּחֲלוּ גְמוּל מַר בְּעוֹלְמֵי־קֶדֶם.

אָז רְוֵחִים בִּשְׁבִיל עָזוּב דָרַכְנוּ (130)

     מִשָּׁם וָהָלְאָה כְּבָר כְּאֶלֶף צַעַד,

     אִישׁ עִם לִבּוֹ, בְּהִרְהוּרָיו שָׁקוּעַ.

טור שיר כד (2).png

“מַה שְּׁלָשְׁתְּכֶם בָּדָד תֶּהְגוּ בַדֶּרֶךְ?” (133)

     קוֹל בְּאָזְנַי קָרָא; עַל כֵּן נִרְתַּעְתִּי,

     כְּהֵחָרֵד חַיָּה מִפַּחַד־פֶּתַע.

לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹרֵא רֹאשִׁי נָשָׂאתִי: (136)

     בְּכוּר־הָאֵשׁ כֹּה לֹא תַבְרִיק נְחשֶׁת

     וְלֹא תַאְדִּים כַּדְּמוּת אֲשֶׁר רָאִיתִי,

קוֹרֵאת: "אִם מוּעָדוֹת פְּנֵיכֶם לַגֹּבַהּ, (139)

     עִבְרוּ הֲלֹם: בְּדֶרֶךְ זוֹ צוֹעֶדֶת

     כָּל נֶפֶשׁ, לִזְבוּלֵי שָׁלוֹם שׁוֹאֶפֶת!"

וְזִיו־דְּמוּתוֹ בְּסַנְוֵרִים הִכַּנִי, (142)

     וְעַל דַּרְכִּי אַחַר מוֹרַי נַחְבֵּאתִי,

     נִגְרָר כַּנָּד אַחַר שְׁמִיעַת הָאֹזֶן.

וּכְרוּחַ־מַאי, בָּא לְבַשֵּׂר הַשַּׁחַר, (145)

     נָע וְנוֹשֵׁב מָלֵא רֵיחוֹת וָבֹשֶׂם,

     רָווּי אֵדֵי כָל עֵשֶׂב וְכָל פֶּרַח,

כֵּן הֶגֶה קַל הִרְגַּשְׁתִּי עַל הַמֵּצַח, (148)

     וְאַף הִרְגַּשְׁתִּי רֶתֶת הַכְּנָפַיִם,

     הַמְנוֹפְפוֹת רִגְשֵׁי רֵיחוֹת נִיחוֹחַ.

וָאֶשְׁמַע קוֹל: "אַשְׁרֵי נָאוֹר בְּחֶסֶד 351 (151)

     עֲדֵי כִי רֹךְ הַחֵךְ לֹא יְסִיתֶנּוּ

     לְהִתְמַכֵּר לְתַפְנוּקֵי הַטַּעַם,

וְלֹא יִרְעַב אַךְ בְּמִדַּת הַצֶּדֶק". (154)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

העליה לזירה השביעית הנועדת לרודפי עונג ועדנה. בנתיב הצר המוליך בסלע מהזירה השישית לשביעית, שהיא האחרונה, שואל דאנטי מפי וירגיל לסיבת רזונן הרב של הדמויות בזירת הזוללים מאחר שאין להן צורך לאכול. וירגיל עונה לו בקיצור ומבקש מסטאציוס להוסיף ביאורים. סטאציוס מסביר לדאנטי איך נוצר גוף האדם, איך מופיעה בו הנפש השכלית, ומהי הדרך בה לובשת הנשמה אחרי המוות מעין גוף חדש. המשוררים עולים על הזירה השביעית, מסלע ההר ניתזת אש ומשפת הזירה עולה רוח והודף ומחזיר את הלהבות בכיוון אל הסלע. בתוך הלהבה רצות בשני כיוונים הפוכים דמויות שונות המספרות בקול רם משלים על חיי צניעות.


עַתָּה אַל תֵּעָצֵר עֲלִיָּתֵנוּ, (1)

     כִּי כְבָר פִּנּוּ אֶת קַו־הַצָּהֳרַיִם

     הַלַּיִל לָעַקְרָב, לַשּׁוֹר הַשֶּׁמֶשׁ;

וּכְלֶכֶת אִישׁ נִכְחוֹ, וְלֹא יָנוּחַ (4)

     אַף אִם יִרְאֶה פִתְאֹם דָּבָר מַתְמִיהַּ,

     אִם תְּזָרְזֶנּוּ חֲשִׁיבוּת־הַצֹּרֶךְ,

כֵּן פֹּה עָלִינוּ אֶל פִּרְצַת־הַסֶּלַע, (7)

     זֶה אַחַר זֶה, עַל מַדְרְגוֹת הָאֶבֶן,

     שֶׁצָּרוּתָן בֵּין הָעוֹלִים מַפְרֶדֶת.

וּכְבַת־הַחֲסִידָה כָּנָף פּוֹרֶשֶׂת (10)

     כִּי תִתְאַוֶּה לָעוּף, אוּלָם מִפַּחַד

     לִנְטשׁ בֵּיתָהּ תָּשׁוּב וְתוֹרִידֶנָּה –

כֵּן בִּי הֻצַּת וְכֵן דָּעַך הַחֵשֶׁק 352 (13)

     לִשְׁאֹל, וְשִׂפְתוֹתַי כִמְעַט הֵנַעְתִּי,

     כְּאִישׁ הַמִּתְכּוֹנֵן לַבִּיעַ אֹמֶר.

אוּלָם, לַמְרוֹת חָפְזוֹ, לֹא הִנִּיחַנִי (16)

     מוֹרִי, קוֹרֵא: "רְמֵה חִצֵּי קוֹלֶךָ,

     כִּי הַמּוֹתָר עֲדֵי לִירוֹת מָתַחְתָּ!"

עַתָּה אֶת פִּי בְּבִטָּחוֹן פָּתַחְתִּי: (19)

     "אֶתְמַהּ לָבִין, אֵיךְ הַדְּמֻיּוֹת תִּרְזֶינָה

     בִּמְקוֹם לֹא יִתָּכֵן כָּל צֹרֶךְ־אֹכֶל?"

"אִלּוּ תִזְכֹּר אֵיכָכָה מֶלֶאַגֶר 353 (22)

     נִשְׂרַף בְּהִשָּׂרֵף הָאוּד", עָנַנִי,

     "כִּי אָז בַּפִּתָּרוֹן לֹא נִתְקַשֵּׁיתָ!

וְאִם תִּזְכּוֹר כִּי, עֵת גּוּפְךָ יָזוּעַ, (25)

     כֵּן בַּמַּרְאָה יָזוּעַ גַּם צַלְמֶךָ,

     וְהַנִּרְאֶה חָמוּר – קַל תַּחְשְׁבֶנּוּ.

אַךְ, בַּעֲבוּר דַּעְתְּךָ בְּךָ תָּנוּחַ, (28)

     לִסְטַצְיוּס פֹּה אֶקְרָא, וַאֲבַקְשֶׁנּוּ

     וִיהִי דְבָרוֹ צֳרִי לְמַכְאוֹבֶיךָ".

"אִם עַל דִּין־נֵצַח הֲלָכָה אוֹרֶנּוּ 354 (31)

     פֹּה בְּפָנֶיךָ", סְטַצְיוּס סָח, "מְחַל־נָא,

     עֵקֶב כִּי לֹא אוּכַל לַמְרוֹת אֶת פִּיךָ",

וְלִי אָמַר: "אִם לִדְבָרַי תַּט אֹזֶן (34)

     וְתִשְׁמְרֵם, רָחִים, בְּזִכְרוֹנֶךָ,

     הֲלֹא יָבְהַר הָ’אֵיךְ' אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ.

דָּם מְשֻׁכְלָל, אֲשֶׁר לֹא יִסְפְּגוּהוּ 355 (37)

     עוֹרְקֵי הַגּוּף בְּצִמְאוֹנָם אַף פַּעַם

     וִיהִי כִשְׂרִיד־מָזוֹן עַל שֻׁלְחָנֶךָ,

לְכָל אֶבְרֵי אֱנוֹשׁ בַּלֵּב לוֹקֵחַ (40)

     גְּבוּרָה יוֹצֶרֶת, וְזוֹרֵם כַּלֵּחַ 356

     שֶׁבָּעוֹרְקִים מֵכִין צוּרַת כָּל אֵבֶר.

עַתָּה יוֹרֵד, נִצְרָף בְּמִשְׁנֵה־טֹהַר, (43)

     לִמְקוֹם לֹא אֲכַנּוֹ, מִשָּׁם נוֹבֵעַ

     אֶל כְּלִי טִבְעִי עַל דַּם בְּרִיָּה אַחֶרֶת.

וְשָׁם יְעֻרְבְּבוּ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד, (46)

     זֶה לִפָּעֵל וְזֶה לִפְעֹל נוֹעָדוּ,

     לְפִי שִׁכְלוּל הַקֵּן אֲשֶׁר עִשָּׂהוּ;

וּבְהִתְאַחֵד עִמּוֹ, יַתְחִיל בְּמַעַשׂ: (49)

     מַקְפִּיא, וְאָז עַל כָּל אֲשֶׁר הִקְשִׁיחַ

     כְּחֹמֶר לְעַצְּבוֹ, חַיִּים מַשְׁפִּיעַ.

בִּהְיוֹת הַכֹּחַ הַפּוֹעֵל לְנֶפֶשׁ (52)

     כְּנֶפֶשׁ צֶמַח, אַךְ מִזּוֹ נִבְדֶּלֶת,

     כִּי עוֹד תִּשְׁאַף, וְזוֹ כְבָר בּוֹ הִבְשִׁילָה,

יוֹסִיף עֲשׂוֹת, עַד כִּי תַרְגִּישׁ, תָּנוּעַ 357 (55)

     כִּסְפוֹג־הַיָּם; וְאָז יָחֵל פַּתֵּחַ

     כְּלֵי הַחוּשִׁים אֲשֶׁר צוֹמְחִים מִמֶּנּוּ.

עַתָּה יִרְחַב אוֹ יִתְאָרֵךְ הַכֹּחַ (58)

     הַבָּא מִלֵּב הָאָב, שָׁם יַד הַטֶּבַע

     אֶת כָּל אֶבְרֵי הַגּוּף מֵרֹאשׁ הִכְשִׁירָה.

צוּרַת הַחַי אֵיךְ לִמְדַבֵּר הוֹפֶכֶת (61)

     עַד כֹּה לֹא בַנְתָּ: זֶהוּ סוֹד תָּמוּהַּ

     וּכְבָר הִטְעָה חָכָם נָבוֹן מִמֶּךָּ, 358

עַד תּוֹרָתוֹ הִפְרִידָה מִן הַנֶּפֶשׁ (64)

     יְכֹלֶת הַבִּינָה, כִּי לֹא נִרְאָה לוֹ

     בְּגוּף אֱנוֹשׁ כָּל אֵבֶר מְיֻעָד לָהּ.

עַתָּה הַסְכֵּת לַקּשֶׁט אֲלַמְּדֶךָ (67)

     וְדַע לָבִין כִּי, כַּאֲשֶׁר תָּשְׁלַמְנָה

     בְּגוּף עֻבָּר כָּל מַעַרְכוֹת הַמֹּחַ,

אָז, שָׂשׂ בִּמְלֶאכֶת טֶבַע כֹּה נִשְׂגֶּבֶת, 359 (70)

     בּוֹ הַמֵּנִיעַ הָרִאשׁוֹן נוֹפֵחַ

     רוּחַ חָדָשׁ, מָלֵא גְבוּרָה, גּוֹמֵעַ

אֶל מַהוּתוֹ כָּל אֲשֶׁר שָׁם בְּפֹעַל (73)

     יִמְצָא, וִיהִי לְנֶפֶשׁ מְאֻחֶדֶת,

     חַיָּה, מַרְגֶּשֶׁת, אֶת עַצְמָהּ מַשֶּׂגֶת.

וּלְמַעַן אֲמָרַי לֹא יַפְלִיאוּךָ, (76)

     שׁוּר חֹם הַשֶּׁמֶשׁ הַהוֹפֵךְ לְיַיִן

     בְּהִתְאַחְדוֹ עִם צוּף מִשְׁרַת הַגֶּפֶן.

וּבְתֹם חוּטֵי לָכֵזִיס, מִתְפָּרֶקֶת 360 (79)

     הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף, נוֹשֵׂאת כִּיכֹלֶת

     בִּינַת־אֱנוֹשׁ וְנַחֲלַת אֱלוֹהַּ:

אִם יֶתֶר הַסְּגֻלוֹת כֻּלָּן תֶּאְלַמְנָה, (82)

     אַךְ הָרָצוֹן, הַזֵּכֶר וְהַשֵׂכֶל

     עַתָּה בְּפָעֳלָם עוֹד יַחֲרִיפוּ.

וּמֵעַצְמָהּ מִיָּד, בְּאֹרַח־פֶּלֶא, (85)

     עֲלֵי אֶחָד מֵהַחוֹפִים נוֹפֶלֶת

     וְשָׁם תָּחֵל הַכֵּר נְתִיבוֹתֶיהָ. 361

שָׁם כִּי תֻקַּף בַּשֶּׁטַח, מִסְּבִיבֶיהָ (88)

     יַזְהִיר הַכֹּחַ הַיּוֹצֵר בְּאֹפֶן

     וּבְקֶצֶב, בָּם בַּגּוּף חִיָּה גִידֶיהָ;

וְכַאֲוִיר, רָווּי אֵדֵי הַגֶּשֶׁם, (91)

     אִם קַרְנֵי־אוֹר מִחוּץ בּוֹ תִּשָּׁקַפְנָה,

     יַבְרִיק בְּנוֹי גְוָנִים שׁוֹנִים בַּשַּׁחַק, –

כֵּן שָׁם אֲוִיר יִלְבַּשׁ בִּסְבִיבוֹתֶיהָ 362 (94)

     צוּרָה אֲשֶׁר אוֹתָהּ בּוֹ מְעַצֶּבֶת

     בִּגְבוּרָתָהּ הַנֶּפֶשׁ הַנִּשְׁאֶרֶת.

וְנָעָה הַצּוּרָה הַמִּתְחַדֶּשֶׁת (97)

     אַחַר רוּחָהּ כְּהִמָּשֵׁךְ הַלַּהַב

     אַחַר הָאֵשׁ בְּכָל אֲשֶׁר תָּנוּעַ;

וְיַעַן מֶנְהוּ אֶת צַלְמָהּ נוֹטֶלֶת (100)

     ’צֵל' תִּקָּרֵא וְאֵבָרִים תִּיצֹר לָהּ

     לְכָל חוּשִׁים וְעַד לְחוּשׁ הָעַיִן;

עַל כֵּן נִצְחַק עַתָּה, עַתָּה נָשִׂיחַ (103)

     וְנֵאָנַח בִּכְאֵב וְנִשְׁפֹּךְ דֶּמַע,

     כְּכָל אֲשֶׁר בָּהָר לִרְאוֹת יָכֹלְתָּ.

וְכָל־עֻמַּת יִתְקֹף אוֹתָנוּ כֹּסֶף (106)

     אוֹ רֶגֶשׁ־מָה, יִשְׁנֶה הַתֹּאַר בָּנוּ,

     וְזֹאת הִיא הַסִּבָּה לְתִמְהוֹנֶךָ".

כְּבָר לַסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ (109)

     בְּהִלּוּכֵנוּ, וַנִּפְנֶה יָמִינָה,

     וַחֲרָדָה אַחֶרֶת אֲחָזַתְנוּ:

כִּי פֹה מִצּוּר הָהָר לַבָּה נִתֶּזֶת (112)

     וּשְׂפַת הַזִּיז אֶל עָל מַשֶּׁבֶת רוּחַ

     לְהַטּוֹתָהּ וּלְהַשִּׁיבָהּ הָהָרָה;

עַל כֵּן בְּצַד פָּנוּי לִצְעֹד אֻלַּצְנוּ, (115)

     זֶה אַחַר זֶה, וְאָנֹכִי פָחַדְתִּי

     פֹּה מֵהָאֵשׁ, שָׁם – פֶּן אֶפֹּל לְמַטָּה.

וְסָח מוֹרִי: "בְּאֹרַח זֶה יָאָתָה (118)

     כִבְמוֹסָרוֹת הַיְשִׁיר אֶת הָעֵינַיִם

     כִּי בוֹ עַל נְקַלָּה יִכְשֹׁל הַהֵלֶךְ".

וְזֶמֶר: “יָהּ, אֵל מִשְׂגַּבֵּי הַחֶסֶד” 363 (121)

     בָּא מִן הָאֵשׁ, מוֹלִיד בִּי חֶרְדַּת־רוּחַ,

     עַל אַף חֶרְדַּת לֶכְתִּי, לִפְנוֹת אֵלֶיהָ;

טור שיר כה (2).png

וָאֵרֶא וּבָאֵשׁ דְּמֻיּוֹת תָּנַעְנָה, (124)

     וְאֶל רַגְלַי וְאַל רַגְלָן הִבַּטְתִּי,

     נִזְהָר וּמַחֲלִיף מַבָּט כָּל פַּעַם.

וַיְהִי בְתֹם כָּל חֲרוּזֵי הַתַּחַן – (127)

     קָרְאוּ בְקוֹל: “וְלֹא יָדַעְתִּי גֶבֶר”, 364

     וְשָׁבוּ אֶל רֵאשִׁית הַשִּׁיר בְּלַחַשׁ,

וּבְסוֹף הֵרִיעוּ: "בַּחֻרְשָׁה דִיאָנָה (130)

     דָּבְקָה, מִשָּׁם הֵנִיסָה אֶת קַלִיסְטוֹ 365

     אֲשֶׁר חָמְדָה לִטְעֹם מֵאֶרֶס־וֵנוּס",

וְשָׁבוּ לְזִמְרָן, וְאָז הִלֵּלוּ (133)

     זִכְרֵי שׁוֹמְרֵי אֵמוּן לִבְרִית הָאַהַב

     גַּם מִצְּנִיעוּת גַּם מִיִּרְאַת שָׁמַיִם.

וָאֶחֱשֹׁב: בְּסֵדֶר זֶה יוֹסִיפוּ (136)

     כָּל עוֹד תִּצְרֹב אוֹתָם לְשׁוֹן הַדֶּלֶק:

     זֶה הַמַּרְפֵּא וְזֹאת מְנַת הַצֹּרִי,

בָּהֶם תָּשְׁלַם הָאֲרוּכָה לַמַּחַץ. (139)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה

הזירה השביעית: חיי עונג ועדנה. דאנטי משוחח עם גוידו גויניצלי (1230–1276), המשורר המפורסם ביותר מבין קודמיו של דאנטי, ועם המשורר הפרובנצלי אַרְנַלד דַנִיאֶלוֹ (1180–1200) העונה לדאנטי בחרוזים בשפה הפרובנצלית (מובאים בתרגום זה בארמית מקראית, אגב השאלת כמה מלים מתרגום יהונתן. את המלים שבאלף־הידיעה יש לבטא מלעיל; תרגום עברי לשורות הארמיות ניתן בהערות).


עוֹד נַדְנוּ נִפְרָדִים בִּשְׂפַת הָאֹרַח, (1)

     וּמַדְרִיכִי מַתְרֶה בִי מִדֵּי פַעַם:

     שִׂים לֵב! בְּעִקְּבוֹתַי הַיְשַׁר רַגְלֶיךָ!"

וּבִימִינִי רָב אֶת חִצָּיו הַשֶּׁמֶשׁ (4)

     אֲשֶׁר עַתָּה אֶת מַעֲרַב הַשַּׁחַק

     מִזִּיו תְּכֶלְתּוֹ הָפַךְ כֻּלּוֹ לְלֹבֶן; 366

צִלִּי מִשְּׂמֹאל הוֹסִיף לַלַּהַב אֹדֶם, 367 (7)

     וְגַם לְאוֹת כֹּה קַל דְּמֻיּוֹת רָאִיתִי

     מִדֵּי עָבְרָן תַּשְׁגַּחְנָה וְתִתְמַהְנָה.

וְזֹאת הִיא הַסִּבָּה אוֹתָן הֵנִיעָה (10)

     דַּבֵּר עַל אוֹדוֹתַי, וַתִּתְלַחַשְׁנָה:

     “רְאוּ: גּוּף זֶה נִרְאֶה קֹרַץ מֵחֹמֶר!”

וְכִיכָלְתָּן נִסּוּ כַמָּה מֵהֵמָּה (13)

     לִקְרֹב אֵלַי, אַךְ נִזְהֲרוּ מִגֶּשֶׁת 368

     לִמְקוֹם לֹא תְצֹרַפְנָה בַּשַּׁלְהֶבֶת.

"הוֹי, הַמְפַגֵּר, לֹא מִלֵּאוּת הַמֶּרֶץ, (16)

     כִּי מִכָּבוֹד, אוּלַי, אַחַר הַשְּׁנַיִם! 369

     עֲנֵה, כִּי בִי כָאֵשׁ בּוֹעֵר הַכֹּסֶף.

לֹא רַק צְמָאִי תִשְׁבֹּר בִּתְשׁוּבָתֶךָ: (19)

     כֻּלָּנוּ לָהּ כְּמֵהִים; כֵּן לֹא יוֹחִילוּ

     לַמַּיִם הַקָּרִים בְּנֵי כוּשׁ וְהֹדּוּ!

אֱמֹר, אֵיכָה יָקוּם גּוּפְךָ כְּחַיִץ, (22)

     מַסְתִּיר הָאוֹר, כְּאִלּוּ לֹא נִלְכַּדְתָּ

     עֲדַיִן בִּמְצוֹדַת רִשְׁתוֹת הַמָּוֶת?"

כֵּן הָאֶחָד נָאַם, וּכְבָר חָפַצְתִּי (25)

     לְהִגָּלוֹת, אִלְמָלֵא אָז הָפְנֵיתִי

     אֶל מַחֲזֶה חָדָשׁ הַקָּם לְפֶתַע:

כִּי בַחֲצִי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹקֶדֶת (28)

     עָבְרָה מוּל עֵדֶר זֶה עֵדָה אַחֶרֶת,

     וְשׁוּר בָּאֵלֶּה תִּמְהוֹנִי הִשְׁהַנִי.

שָׁם נֶחְפְּזוּ מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַדֶּלֶק (31)

     נַשֵּׁק אִישׁ אֶת רֵעוֹ וְלֹא יָנוּחוּ,

     כִּי בְּבִרְכַת רֵעִים קְצָרָה הִסְפִּיקוּ.

כֵּן בִּגְדוּדִים שְׁחֻמִּים כִּי תִפָּגַשְׁנָה (34)

     מֵהַנְּמָלִים זֹאת בַּשְּׁנִיָּה תָּרִיחַ,

     אוּלַי לִבְדֹּק אָן תֵּפֶן, מַה יִּקְרֶנָּה.

וְאַךְ מֵחִבּוּקֵי־חִבָּה יֶחְדָּלוּ, (37)

     וּבְטֶרֶם לִפָּרֵד יָחִישׁוּ צַעַד,

     בֵּין הָעוֹבְרִים אִישׁ הִתְחָרָה בָרֵעַ 370

לִצְוֹחַ: “סְדוֹם וַעֲמֹרָה”, וְאֵלֶּה (40)

     קָרְאוּ: "לִמְשֹׁךְ הַפָּר לַעֲגָבֶיהָ 371

     אֶל תּוֹךְ פָּרָה זוֹחֶלֶת פַּסִפַּיָה!"

וְכַכְּרוּכְיוֹת, מֵהֶן עָפוֹת מִדְבָּרָה, 372 (43)

     מֵהֶן טָסוֹת לִפְאַת רֻכְסֵי רִפַּיָה,

     זוֹ מִן הַקֹּר, זוֹ מִן הַחֹם בּוֹרַחַת, –

כֵּן פֹּה, מִי בָא וּמִי עוֹבֵר מִנֶּגֶד, (46)

     וּבְדִמְעוֹתָם שָׁבִים לְשִׁיר הַתַּחַן

     וְלַצְּוָחָה, לִקְלוֹן חֶטְאָם מַתְאֶמֶת.

עַתָּה שֵׁנִית פָּנוּ אֵלַי כְּקֹדֶם (49)

     הַנִּצְרָפִים אֲשֶׁר רֵאשִׁית חִלּוּנִי,

     וּבִפְנֵיהֶם הֶרְאוּ עֶרְגָּה לִשְׁמֹעַ.

טור שיר כו (2).png

אַחַר שׁוּרִי חִשְׁקָם זֶה פַעֲמַיִם, (52)

     עָנִיתִי: "הוֹי, רוּחוֹת, לָכֶן מֻבְטַחַת

     בְּיוֹם מִן הַיָּמִים מְנָת־הַשֶּׁלֶו –

לֹא כְנוֹבְלִים, לֹא כְצוֹמְחִים עָזַבְתִּי (55)

     שָׁם אֶת גִּידַי, כִּי פֹה אִתִּי כֻּלָּהַם

     בְּאַרְכֻּבּוֹת וָדָם אֲשֶׁר חִיּוּנִי.

פֹּה אֶעֱלֶה, עִוְרוֹן רוּחִי לִפְקֹחַ; (58)

     בְּחֶסֶד, לִי מַקְנָה אִשָּׁה בַשַּׁחַק,

     בְּגוּף בֶּן־מָוֶת בְּהַרְכֶם אָנוּעַ;

וְנָא – כֵּן בִּמְהֵרָה תִּזְכּוּ לִשְׂבֹּעַ (61)

     רוּם חֶפְצְכֶם לִשְׁכֹּן בִּזְבוּל שָׁמַיִם

     מָלֵא חִבָּה, רַב מִכֻּלָּם בָּרֹחַב –

עֲנוּ, לְמַעַן עוֹד אֶכְתֹּב בְּסֵפֶר, (64)

     מִי הֱיִיתֶם, וּמִי הָיָה הָעֵדֶר,

     עַתָּה עוֹבֵר מִגַּבֵּיכֶם וָהָלְאָה?"

כֵּן יֵאָלֵם, כֵּן יִבָּהֵל תָּמוּהַּ (67)

     בֶּן־כְּפָר, נִבְעָר, לִמּוּד מַסְלוּלֵי־פֶרֶא,

     אִם מִכְּפָרוֹ פִתְאֹם לַכְּרַךְ יַגִּיעַ,

כְּמוֹ עַתָּה כָּל הַדְּמֻיּוֹת נִדְהָמוּ: (70)

     אוּלָם בְּהִתְפָּרְקָם מִתִּמְהוֹן־נֶפֶשׁ,

     הַקַּל לָשֹׁךְ בַּעֲשִׁירֵי־הַדַּעַת, 373

שָׁב לְדַבֵּר זֶה שֶׁרֵאשִׁית בִּקְשַׁנִי: (73)

     "אַשְׁרֶיךָ הָעוֹמֵס מֵעַל חוֹפֵינוּ

     דֵּעָה וָלֶקַח לְשִׁפּוּר חַיֶּיךָ!

הָעָם, אֲשֶׁר מִפֹּה עָבַר, הִרְשִׁיעַ (76)

     בַּחֵטְא, בַּעֲבוּרוֹ ‘מַלְכָּה!’ הֵרִיעַ 374

     בִּפְנֵי קֵיסָר חֵילוֹ בְּבוּז וָלַעַג;

עַל כֵּן בַּזַּעַק ‘סְדוֹם’ מִפֹּה נִפְרָדוּ, (79)

     וְכֵן פִּיהֶם אֶת פִּגּוּלָם מוֹכִיחַ

     וּכְלִמָּתָם לַלַּהַב מְסַיַּעַת; 375

אוֹתָנוּ מוּם אַנְדרוֹגִינוֹס הִדִּיחַ, (82)

     אַךְ יַעַן בְּחֻקֵּי אֱנוֹשׁ מָאַסְנוּ

     לִזְנוֹת כַּבְּהֵמוֹת אַחַר הַיֵּצֶר,

עַתָּה בְּהִפָּרֵד מֵהֶם, נַזְכִּירָה (85)

     אֶת שֵׁם הָאֵשֶׁת, לָנוּ לְקָלוֹן,

     הַנִּבְעָרָה, בִּדְמוּת־בְּעִיר מֻסְגֶּרֶת;

שָׁמַעְתָּ אֵיךְ חָיִינוּ בֶעָוֹן, (88)

     וּלְהַגִּידְךָ שְׁמוֹתֵינוּ לֹא יַרְשֵׁנִי

     הַזְּמַן, גַּם לֹא יָדַעְתִּי אֶל נָכוֹן.

לַשְׂבִּיעֲךָ, דַּע: גְּוִידוֹ גְוִינִיצֶ’לִּי 376 (91)

     אֲנִי, וְחִישׁ לְהִטָּהֵר זָכִיתִי,

     כִּי חֵץ־חֶטְאִי לִפְנֵי מוֹתִי יִסְּרָנִי".

וּכְהִתְלַהֵב, בְּיוֹם יְגוֹן־לִיקוֹרְגוּס, 377 (94)

     שְׁנֵי הַבָּנִים כִּי אֶת אִמָּם הִבִּיטוּ,

     כֵּן לִי הָיָה, אַךְ לֹא כָהֵם רוֹמַמְתִּי,

בְּשָׁמְעִי שֵׁם הָאִישׁ, אָבִי לַזֶּמֶר (97)

     וְאַב גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי, שֶׁהֵיטִיבוּ

     חֲרוֹז לָאַהֲבָה בְּחֵן וָנֹעַם;

נוּד וַחֲשֹׁב, סְתוּם פֶּה וָאֹזֶן, נַדְתִּי, (100)

     רַק בּוֹ מַבִּיט, אַךְ מִפְּנֵי אֵשׁ בּוֹעֶרֶת

     לִקְרֹב עָדָיו מִנְּתִיב לֶכְתִּי נִשְׁמַרְתִּי.

וְכַאֲשֶׁר רָוְתָה עֵינִי לְשׂבַע, (103)

     בְּאֹמֶר מְעוֹרֵר אֵמוּן נִשְׁבַּעְתִּי

     לוֹ לֵעָנוֹת בְּכָל לֵבָב וָנֶפֶשׁ.

וְהוּא עָנַנִי: "כֹּה בָהִיר הָרֹשֶׁם, (106)

     אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּ בִי צְלִילֵי מִלֶּיךָ,

     עַד לֹא יִמְחוּהוּ, לֹא יַכְהוּ מֵי־לֵיתֵי; 378

אַךְ אִם כֵּנָה הַבְטָחָתְךָ, עֲנֵנִי, (109)

     מָה הַסִּבָּה כִּי בְמַבָּט וָמֶלֶל

     תַּרְאֶה לִי אוֹת חִבָּה כֹּה נַעֲרֶצֶת?"

“יִקְרוֹת עֵטְךָ”, עָנִיתִי, "כִּי תוֹקַרְנָה, (112)

     כָּל עוֹד תִּפְרַח שִׁירָה בִּשְׂפַת עַמֵּנוּ,

     גַּם אֶת הַדְּיוֹ בָּהּ נִכְתְּבוּ בַסֵּפֶר";

“אַל־נָא”, קָרָא, "שׁוּר הֵנָּה: זֶה הַגֶּבֶר (115)

     (וּבְאֶצְבָּעוֹ הוֹרָה) הִגְדִּיל מִמֶּנִּי

     חֲצֹב בִּשְׂפַת־הָאֵם לוּחוֹת תִּפְאֶרֶת:

בְּשִׁיר־דּוֹדִים, בַּעֲלִילוֹת בַּפְּרוֹזָה, (118)

     עָלָה עַל כֹּל, וְלוּ יוֹסִיף כָּל בַּעַר

     לְהַעֲדִיף אֶת בֶּן־לִימוֹז' מִמֶּנּוּ; 379

אַחַר שֵׁמַע יַטֶּה, לֹא אַחַר דַּעַת, (121)

     וּכְבָר יִשְׁפֹּט בְּטֶרֶם יֶפֶן עַיִן

     לְטַעַם טוֹב וּלְחֹק בִּינָה וָיֹפִי;

כֵּן הָאָבוֹת הֶאְדִּירוּ אֶת גְּוִיטוֹנֵי (124)

     וְרַק אוֹתוֹ אִישׁ מִפִּי אִישׁ שִׁבֵּחַ,

     עַד בּוֹא אֱמֶת אֶת לֵב הָרֹב לַכְנִיעַ,

אַךְ נָא – וְחֶסֶד רַב כָּזֶה הָשְׁפַּעְתָּ (127)

     עַד לַעֲלוֹת אֶל הַמִּנְזָר חוֹנַנְתָּ

     אֲשֶׁר כְרִיסטוֹס בּוֹ רֹאשׁ אֻלְפַּן הַלֶּמֶד –

הַעְתֵּר לִי שָׁם בְּפֶרֶק פַּטֶרְנוֹסְטֶר, (130)

     בַּחֲרוּזָיו הַמּוֹעִילִים אֶצְלֵנוּ

     שֶׁלָּנוּ אֵין עוֹד כָּל יְכֹלֶת פֶּשַׁע!"

אָז, לְפַנּוֹת מָקוֹם, אוּלַי, לְרֵעַ (133)

     הַנָּד בְּקִרְבָתוֹ, נָסוֹג לַלַּהַב

     כְּדָג צוֹלֵל אֶל מְצוּלוֹת הַמַּיִם;

וּלְזֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה לִי הִתְקָרַבְתִּי (136)

     לֵאמֹר כִּי לְקַבֵּל אֶת שְׁמוֹ הֵכִינָה

     בִּי תְשׁוּקָתִי מָקוֹם שׁוֹפֵעַ אֹהַב.

וַיֵּרָצֶה עֲנוֹת בְּלֵב שָׂמֵחַ: (139)

     "כִּדְנָה שַׁפִּיר קָל־בָּעוּתְכוֹן בְּחִנָּא

     "דִּי לָא יִכְלֵת, לָא צְבִית לְמִנְטַר רָזָא:

"אֲנָה אַרְנַלְד; אֵזָל, אֶבְכֶּה בְּשִׁירָא! (142)

     "עֲשִׁית, אֶחְזֵה עֲוָיָתִי קַדְמָיְתָא;

     "וּלְיוֹם אֶחְדֵּה, דִּי טָב יְהוֹדְעִנַּנִי!

"אֶשְׁאֲלֶנְכוֹן בִּשׁמַהּ דִּי דִכֵּן גְּבוּרְתָּא (145)

     "דִתְעֵלִנְכוֹן לרֵאשׁ סֻלְּמָא־דִי־שְׁלָמָה:

     “אַדְכַּרוּ יָת כֵּבִי בְּמֵתֵא זִמְנָא!”

וּלְהִצָּרֵף בַּנּוּר דְּמוּתוֹ נֶעְלָמָה. (148)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה

הזירה השביעית: חיי עונג ועדנה; והעליה לגן־העדן התחתון. המלאך השומר על המעבר מתרה במשוררים שעליהם יהיה לעבור דרך הלהבות. דאנטי מהסס עד אשר וירגיל מעודד אותו והוא עובר בלהבות. כשהם עולים על הסולם יורד הלילה. דאנטי נרדם וחולם חלום. בבקר מתעורר דאנטי משנתו ונכנס לגן־העדן התחתון. וירגיל אומר לו כי מעתה נגמר תפקידו כמדריך וכי עתה דאנטי זך וטהור למדי כדי לשלוט על עצמו וללכת בעקבות חשקיו.


כִּבְעֵת תַּרְעִיד אֶת עַפְעַפֵּי הַבֹּקֶר 380 (1)

     בִּמְקוֹם בּוֹ אֶת דָּמוֹ שָׁפַךְ עוֹשֶׂהָ,

     בִּשְׁטוֹף מִתַּחַת מֹאזְנֵי־עָל מֵי־אֶבְּרוֹ

וּבְלַהַט צָהֳרַיִם זֶרֶם גַּנְגֶּס, (4)

     עָמְדָה חַמָּה; וַיְהִי הַיּוֹם גֹּוֵעַ

     עֵת לָנוּ מַלְאַךְ־יָהּ עַלִּיז הוֹפִיעַ.

מִחוּץ לָאֵשׁ נִצַּב בִּשְׂפַת הָאֹרַח (7)

     וּבְשִׁיר “אַשְׁרֵי בָרֵי־לֵבָב” הֵרִיעַ 381

     בְּקוֹל צָלוּל מִכָּל זִמְרָה אֶצְלֵנוּ.

"פֹּה אֵין מַעְבָּר עַד לֹא יִצְרַף הַלַּהַב! (10)

     דִּרְכוּ בוֹ, בְּרוּכֵי־יָהּ, וּמִן הַזֶּמֶר

     מֵעֵבֶר לוֹ אַל תַּעֲלִימוּ אֹזֶן!"

כֵּן, עֵת אֵלָיו קָרַבְנוּ, הִזְהִירָנוּ, (13)

     וּלְשֵׁמַע אֲמָרָיו חִיל עֲבָרַנִי,

     כְּחִיל אָדָם עֵת חַי יוּטַל בַּקֶּבֶר.

מֵעַל כַּפַּי הַנִּצְמָדוֹת נָטִיתִי, (16)

     מַבִּיט בַּלַּהַב, וּמְחַיֶּה בַזֵּכֶר

     שְׂרוּפֵי מוֹקֵד, עַל אֲדָמוֹת חָזִיתִי. 382

וּפְנֵי חִבָּה לִי אַלּוּפַי הִסְבִּירוּ, (19)

     וְסָח וִירְגִיל: "בַּנּוּר הַזֶּה, בֶּן־חֶמֶד,

     אוּלַי תֻּתַּן לִכְאֵב, אַךְ לֹא לַמָּוֶת!

זְכֹר, הִזָּכֵר!… הֲלֹא, אִם נִהַגְתִּיךָ (22)

     אַף עַל שִׁכְמֵי גֶרְיוֹן וְלֹא נִזַּקְתָּ, 383

     מַה פֹּה אֶפְעַל, קָרוֹב לְכֵס אֱלוֹהַּ?

אֱמַץ בָּאֹמֶן, כִּי אִלּוּ שְׁנוֹת אֶלֶף (25)

     תִּשְׁכֹּן בְּחֵיק הַשַּׁלְהָבוֹת הָאֵלֶּה,

     לֹא תִתְחָרֵךְ אַף שַׂעֲרַת רֹאשֶׁךָ;

וְאִם אוּלַי תִּפְחַד פֶּן אֲרַמֶּךָּ, (28)

     גַּשׁ לִקְרָאתָן, יָדְךָ אָז תַבְטִיחֶךָ

     אִם עַל שׁוּלֵי גְלוֹמְךָ תַּעֲבִירֶנָּה.

נְעַר עַתָּה, נְעַר כָּל מֹרֶךְ־רוּחַ! (31)

     לְשָׁם הַבֵּט וּפְסַח בְּלֵב בּוֹטֵחַ!"

     וְלֹא אָזוּז, אַף כִּי לִבִּי נוֹקְפֵנִי;

וַיַּרְא כִּי לֹא אָזוּז וָאַקְשֶׁה־עֹרֶף, (34)

     וְסָח כִּמְעַט רוֹגֵז: "הַשְׂכֵּל לָדַעַת:

     קִיר זֶה עוֹמֵד בֵּינְךָ וּבֵין בֵּיאַטְרִיקְס!" 384

וּכְפִּירַמוּס, אֲשֶׁר פָּקַח גֹּוֵעַ (37)

     עֵינָיו לִצְלִיל שֵׁם תִּיסְבֵּי, עֵת בָּאָרֶץ 385

     שְׂבֵעֵי־דָמוֹ עֲלֵי־הַתּוּת הֶאְדִּימוּ,

אֲנִי, בְּשֹׁךְ עַתָּה מִרְיִי, פָנִיתִי (40)

     אֱלֵי מוֹרִי, כִּמְעַט הַשֵּׁם שָׁמַעְתִּי,

     אֲשֶׁר הֵדוֹ תָּמִיד בִּי מְפַעְפֵּעַ;

וְסָח, מֵנִיד רֹאשׁוֹ: "אֵיךְ? הַחָפָצְנוּ (43)

     לִשְׁהוֹת מֵעֵבֶר זֶה?" וְאָז צִחֵק לִי,

     כִּלְיֶלֶד הַמְפֻתֶּה בִּפְרִי־תַפּוּחַ.

עַתָּה לִדְרֹךְ בַּלַּהַב הִקְדִּימַנִי, (46)

     וְאַחֲרַי לָבוֹא בִּקֵּשׁ אֶת סְטַצְיוּס,

     שֶׁזְּמַן כֹּה רַב צָעַד מַפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ.

אַךְ בָּאתִי בוֹ, וּלְכוּר זְכוּכִית מֻתֶּכֶת (49)

     עַתָּה לִצְלוֹל וּלְהִתְקָרֵר נִכְסַפְתִּי –

     כֵּן שָׁם, עַד אֵין שֵׁעוּר, גָּבַר הַלַּהַט.

טור שיר כז (2).png

אָבִי הַנֶּאֱמָן, לְאוֹשְׁשֵׁנִי, (52)

     שָׁקַד אֶת שֵׁם בֵּיאַטְרִיקְס לְשַׁבֵּחַ,

     קוֹרֵא: “כְּבָר אֲדַמֶּה לִרְאוֹת עֵינֶיהָ!”

נָחָנוּ שִׁיר מֵעֵבֶר הַשַּׁלְהֶבֶת, (55)

     וְאָנוּ, עֵת רַק לוֹ בִּלְבַד הִקְשַׁבְנוּ, 386

     יָצָאנוּ עַד לַשְּׁבִיל מוֹלִיךְ לְמַעְלָה.

“בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם אָבִי”, שָׁמַעְתִּי (58)

     מִלֵּב אוֹרָה, וְאוֹי לִי כִּי נִכְוֵיתִי

     עַד לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד עֵינַי לִפְקֹחַ!

“הַיּוֹם פָּנָה”, קָרָא, "וְרַד הַנֶּשֶׁף: (61)

     שִׁקְדוּ עַל הַמַּעְבָּר, אַל הִתְמַהְמֵהַּ

     עַד הַמַּעְרָב לֹא יִתְעַטֵּף בָּאֹפֶל".

יָשָׁר עָלָה הַשְּׁבִיל בִּנְקִיק הַסֶּלַע (64)

     עַד לַמָּקוֹם בּוֹ לְנֶגְדִּי הִסְתַּרְתִּי

     אֶת הַחַמָּה שֶׁכְּבָר נָחְתָה לִשְׁקֹעַ;

כִּמְעַט בַּמַּדְרֵגוֹת עֲלוֹת נִסִּינוּ, (67)

     יָדַעְנוּ, יַעַן הַצְּלָלִים נֶעְלָמוּ,

     כִּי בְעָרְפֵּנוּ כְּבָר צָלַל הַשֶּׁמֶשׁ.

וְעַד בְּכָל גַּפָּיו עֲצוּמֵי־רֹחַב (70)

     בְּגוֹן אָפֵל אֶחָד כֻּסָּה הָאֹפֶק,

     וּבְכָל מַמְשְׁלוֹתָיו מָלַךְ הַלַּיִל –

אִישׁ אִישׁ דַּרְגָּה בָחַרְנוּ לְיָצוּעַ, (73)

     בְּקַחַת מֵאִתָּנוּ טִיב הַגֶּבַע 387

     כֹּחֵנוּ לַעֲלוֹת, אִם לֹא חִשְׁקֵנוּ.

כָּעֵז, בַּגַּבְנֻנִּים דּוֹלְגָה שׁוֹבֶבֶת (76)

     עֲדֵי תִּשְׂבַּע אָכְלָה, וְאָז בְּשֶׁקֶט

     לְהַעֲלוֹת גֵּרָה תִּשְׁכַּב לָנוּחַ,

שְׁלֵוָה בַצֵּל, כָּל עוֹד יִבְעַר הַשֶּׁמֶשׁ, (79)

     עֵת הָרוֹעֶה נִשְׁעַן עֲלֵי מַטֵּהוּ

     וְכֹה נִשְׁעָן עַל מַרְעִיתוֹ יַשְׁגִּיחַ,

וְכַנּוֹטֵר הַמִּתְגּוֹרֵר בָּאָחוּ (82)

     יָלוּן עַד שַׁחַר בְּקִרְבַת הָעֵדֶר

     פֶּן תַּבְרִיחֶנּוּ שָׁם חַיָּה טוֹרֶפֶת –

כָּהֵם עַתָּה הָיִינוּ יַחַד שְׁלשֶׁת; (85)

     הֵם כָּרוֹעִים וְאָנֹכִי כַּכֶּבֶשׂ, 388

     וּמִכָּל צַד כֵּפִים רָמִים סַבּוּנוּ.

רַק כֶּתֶם צַר נִרְאָה שָׁם מִן הַשַּׁחַק, (88)

     אַךְ גַּם עַל כֶּתֶם זֶה אוֹרוֹת רָאִיתִי,

     עַתָּה גְדוֹלִים וּמַזְהִירִים כִּפְלַיִם.

כֹּה מְהַרְהֵר וְכֹה מַבִּיט בָּאֵלֶּה, (91)

     בָּאַתְנִי שְׁנָת, הַשְּׁנָת אֲשֶׁר יוֹדַעַת

     אֶת הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם תִּתְרַחַשְׁנָה.

בָּעֵת, נִדְמֶה לִי, בָּהּ תָּחֵל בָּרֶכֶס 389 (94)

     מִן הַמִּזְרָח לַגִּיהַּ צִטֶרֵאָה,

     תָּמִיד בְּלַהַט אֲהָבִים יוֹקֶדֶת –

יְפַת הַתֹּאַר, צְעִירָה חָזִיתִי (97)

     בַּחֲלוֹמִי עַלְמָה, בַּגַּיְא צוֹעֶדֶת,

     קוֹטְפָה פְרָחִים וּבְקוֹל זִמְרָה דוֹבֶרֶת: 390

"דַּע כָּל דּוֹרֵשׁ לִשְׁמִי: לֵאָה הִנֵּנִי, (100)

     אָנוּדָה לִי וִיפִי יָדַי אָנִיעַ

     סָבִיב־סָבִיב, וְלִי זֵרִים תִּשְׁזֹרְנָה;

לְהִתְנָאוֹת בִּרְאִי פֹּה אֶתְקַשֵּׁטָה, (103)

     אַךְ אֲחוֹתִי רָחֵל לָעַד לֹא תֶרֶף

     מִמַרְאָתָהּ, וְכָל הַיּוֹם יוֹשֶׁבֶת.

הִיא לַחֲזוֹת יְפִי עֵינָהּ עוֹלֶזֶת, (106)

     אֲנִי לְהַפְאִירֵנִי בַיָּדַיִם:

     חִשְׁקָהּ בַּהִסְתַּכְּלוּת, חִשְׁקִי בַמַּעַשׂ."

וּכְבָר הָאוֹר, בָּא כִּמְבַשֵּׂר־הַשַּׁחַר (109)

     אֲשֶׁר זִיווֹ מַרְבֶּה חֶדְוָה לַהֵלֶךְ

     כְּכָל אֲשֶׁר יִקְרַב שׁוּבוֹ הַבַּיְתָה,

בַּכֹּל הֵנִיס אֶת צִלְלֵי הַלַּיִל 391 (112)

     וְעִמָּהֶם שְׁנָתִי: אָז הִתְעוֹרַרְתִּי

     וּכְבָר עֵרִים אֶת אַלּוּפַי מָצָאתִי. 392

"הַפְּרִי הַטּוֹב, אוֹתוֹ לִמְצֹא טוֹרַחַת 393 (115)

     חֶרְדַּת אֱנוֹשׁ מֵחֹטֶר אֱלֵי חֹטֶר,

     הַיּוֹם הַזֶּה אֶת חִשְׁקְךָ יָנִיחַ!"

בְּאִמְרֵי פִיהוּ כֵּן וִירְגִּיל בִּשְּׂרַנִי, (118)

     וְאֵין מִנְחָה, לָהֶם תִּשְׁוֶה בְּמֶתֶק

     לְנֶפֶשׁ הָאָדָם הַמִּשְׁתּוֹקֶקֶת.

וְכֹה הוֹסַפְתִּי כֹסֶף עֲלֵי כֹסֶף (121)

     לָבוֹא עַל שִׂיא הָהָר, עַד עִם כָּל צַעַד

     לָעוּף אֶל־עָל אָמְצוּ בִי הַכְּנָפַיִם.

וַיְהִי בִנְחֹת כָּל הַסֻּלָּם תַּחְתֵּינוּ (124)

     וּכְבָר עַל רֹאשׁ הַמַּדְרֵגוֹת נִצַּבְתִּי,

     נָתַן וִירְגִּיל בִּי אֶת עֵינָיו וַיַּעַן:

"אֶת לַהַב אֵשׁ־חֲלוֹף וְאֵשׁ נִצַּחַת 394 (127)

     רָאִיתָ, בְּנִי, וְלַמַּלְכוּת הִגַּעְתָּ,

     בָּהּ לֹא אֶדְרֹךְ עוֹד בְּשִׂכְלִי אָנֹכִי; 395

בְּדַעַת וְחָכְמָה פֹּה הֲבֵאתִיךָ; (130)

     עַתָּה אוֹתְךָ יַנְחוּ חִשְׁקֵי לִבֶּךָ;

     מִכָּל נָתִיב תָּלוּל וְצַר חֻלַּצְתָּ!

שׁוּר שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ אֶל מוּלְךָ זוֹרַחַת, (133)

     שׁוּר אֶת הַדֶּשֶׁא, הַפְּרָחִים, הַשִּׂיחַ,

     פֹּה בְכֹחָהּ בִּלְבָד תַּצְמַח הָאָרֶץ: 396

בָּהֶם תּוּכַל לָנוּד, תּוּכַל לָנוּחַ, (136)

     עַד בּוֹא הֲלֹם, שָׂשׂוֹת, עֵינֵי הַהֶדֶר

     אֲשֶׁר בִּכְיָן אֵלֶיךָ מְשָׁכַנִי! 397

מִמֶּנִּי אַל חַכּוֹת עוֹד נִיב אוֹ רֶמֶז! (139)

     חָפְשִׁי, יָשָׁר, טָהוֹר חֶפְצָךְ, וְעָתָּה

     תֶּהְבַּל לִמְאוֹס בּוֹ; עַל כֵּן עַל עַצְמֶךָ 398

בַּעֲטָרָה וָנֵזֶר הִכְתַּרְתִּיךָ!" (142)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה

גן־העדן התחתון. תיאור של הגן. דאנטי מתהלך בגן עד שהוא נתקל בנהר המונע אותו מללכת הלאה. מעבר לנהר נראית לו אשה יפהפיה והיא מספרת לו על המקום החדש. הנהר נפרד לשני ראשים: האחד, לֵיתֵי, אשר מימיו משכחים בנפש השותה אותם כל חטא אשר חטא בחייו, והשני, אֵינוֹאֵי, אשר מימיו מחיים בזכרון השותה אותם כל מעשה טוב אשר עשה בחייו.


עַתָּה, חָרֵד לִבְדּוֹק סְבִיבָיו וּפְנִימָה 399 (1)

     גַּן־יָהּ עָבֹת וְרַעֲנָן הַיֶּרֶק, 400

     זֶה הַמְּרַכֵּך לָעַיִן זִיו הַשַּׁחַר,

לְלֹא חַכּוֹת מִן הַמּוֹרָד נִתַּקְתִּי, (4)

     וּלְאַט־לְאַט עָבַרְתִּי עַל הָאָחוּ,

     וְהוּא בַּכֹּל רָוָה רֵיחוֹת נִיחוֹחַ.

הֶגֶה עָרֵב וָרַךְ וּשְׁוֵה־הַנֶּשֶׁב (7)

     חָלַף וְעַל הַמֵּצַח נְגָעַנִי,

     עָדִין כִּכְנַף הָרוּחַ הַמְרַחֶפֶת;

וְלוֹ הָעֲנָפִים עָנוּ בְרֶטֶט. (10)

     כֻּלָּם נוֹטִים לַצַּד, שָׁם הַר־הַקֹּדֶשׁ

     אֶת צִלָּתוֹ בָּרִאשׁוֹנָה שׁוֹלֵחַ

אַךְ לֹא מִזְּקִיפָתָם פָּנוּ הַצִּדָּה (13)

     כֹּה שֶׁהַצִּפֳּרִים עַל הַצַּמֶּרֶת

     מִכָּל חֶמְדֵי שַׁעְשׁוּעֵיהֶן תֶּחְדַּלְנָה;

כִּי אֶל עֵצָן בְּמִשְׁנֵה שִׁיר וָעֹלֶז (16)

     קִבְּלוּ עַתָּה אֶת צַפְרִירֵי הַבֹּקֶר

     אֲשֶׁר אֶת רִנּוּנָן לִוּוּ בַלַּחַשׁ,

כַּקוֹל הַנָּע מֵחֹטֶר אֱלֵי חֹטֶר 401 (19)

     עַל חוֹפֵי קְיַסִּי בְּחֻרְשַׁת הָאֹרֶן

     עֵת אֵאוֹלוּס מַתִּיר מוֹסְרוֹת סִירֹקּוֹ;

וּכְבָר רַגְלִי בְּנַחַת נְשָׂאַתְנִי 402 (22)

     עַד לֵב הַיַּעַר הַקָּדוּם, עַד מֶנִּי

     נִסְתָּר הַשְּׁבִיל בּוֹ עַד עָבְיוֹ הִגַּעְתִּי;

וּלְפֶתַע אֶת לֶכְתִּי עָצְרוּ מֵי נַחַל, (25)

     מַטִּים בְּגַל שָׁקֵט לִשְׂמֹאל הַזֶּרֶם 403

     כָּל עֵשֶׂב דֶּשֶׁא עַל חוֹפוֹ צוֹמֵחַ.

גַּם הַצַּחִים בְּכָל מֵימֵי הָאָרֶץ (28)

     עוֹד עֲכוּרִים יִדְמוּ מוּל מַיִם אֵלֶּה,

     כִּי בְחֵיקָם אַף רֶגֶב לֹא הֶעְלִימוּ,

אִם כִּי שְׁלֵוִים, כֵּהִים־כֵּהִים, יִזֹּלוּ (31)

     מִתַּחַת צֵל נִצְחִי אֲשֶׁר אַף פַּעַם

     לֹא יַעֲבִיר אוֹר שֶׁמֶשׁ אוֹ יָרֵחַ.

בָּרֶגֶל קַמְתִּי וָאָעוּף בָּעַיִן (34)

     אֵל עֵבֶר הַנָּהָר, לִתְהוֹת וּתְמֹהַּ

     בַּגַּיְא בְּמַרְבַדֵּי צִצִּים טוֹבֵעַ;

וּכְהִגָּלוֹת פִּתְאֹם לִפְנֵי הַהֵלֶךְ (37)

     דָּבָר מֻפְלָא, מַבְרִיחַ מִן הַנֶּפֶשׁ

     בְּתִמְהוֹנָהּ כָּל חֲרָדָה אַחֶרֶת, –

נִרְאֵית לִי שָׁם אִשָּׁה, בָּדָד צוֹעֶדֶת, 404 (40)

     שָׁרָה, קוֹטֶפֶת פֶּרַח אַחַר פֶּרַח

     מִן הַמְקַשְּׁטִים אֶת כָּל מִדְרַךְ־רַגְלֶיהָ.

"בַּת־חֵן, בְּאוֹר הָאַהַב מִתְחַמֶּמֶת! (43)

     אִם לְאוֹתוֹת מַרְאֵי־פָנִים אַאְמִינָה,

     אֲשֶׁר תָּמִיד עַל לֵב אָדָם יָעִידוּ,

הוֹעִילִי־נָא לַקְדִּים אֶת פְּעָמַיִךְ", (46)

     קָרָאתִי לָהּ, "לָבוֹא לִקְרַאת הַשֶּׁטֶף

     עַד תִּקְרְבִי וְאֶת שִׁירֵךְ אָבִינָה!

בָּךְ כִּי אַבִּיט, אֶזְכֹּר אֶת פְּרוֹסֶרְפִּינָה, 405 (49)

     אֵיכָה הָיְתָה בִמְקוֹם אֲשֶׁר אָבָדוּ

     הִיא לְאִמָּהּ, וְלָהּ הַדְרֵי הַקַּיִץ".

וּכְמוֹ רוֹקֶדֶת, בְדָבְקָהּ בָּאָרֶץ, (52)

     גַּם זוּ לְזוּ תַדְבִּיק אֶת עֲקֵבֶיהָ

     כִּמְעַט תָּנִיעַ רֶגֶל לִפְנֵי רֶגֶל –

כֵּן הִיא, בֵּין פִּרְחֵי־פָּז וּפִרְחֵי־אֹדֶם, (55)

     קָרְבָה אֵלַי, כְּבַת מַצְנַעַת לֶכֶת

     וּמַבָּטֶיהָ הַכְּשֵׁרִים מַשְׁפֶּלֶת;

וְכֹה אֶת חִנּוּנַי רָצוֹן הִשְׂבִּיעָה (58)

     בְּהִתְקָרְבָהּ אֵלַי, עַד הִגִּיעוּנִי

     עִם לַחַן שִׁירָתָהּ גַּם מִלּוֹתֶיהָ.

טור שיר כח (2).png

אַךְ בָּאָה בַאֲשֶׁר שִׁפְעַת הַדֶּשֶׁא (61)

     בִּיפִי מֵימֵי הַנַּחַל מִתְרָחֶצֶת,

     לִי כִתְשׁוּרָה הֵרִימָה עַפְעַפֶּיהָ;

כֵּן לֹא הִבְרִיק הָאוֹר מֵעֵינֵי וֵינוּס 406 (64)

     אָז כַּאֲשֶׁר, אֶת נִמּוּסָיו שׁוֹכֵחַ,

     בְּנָהּ בְחִצֵּי קַשְׁתּוֹ דָקַר חָזֶהָ!

וַתִּצְטַחֵק מֵעַל הַחוֹף מִנֶּגֶד (67)

     וְעוֹד לִקְטֹף מֵהַצִּצִּים הוֹסִיפָה,

     אוֹתָם פִּסְגָּה זוֹ לֹא זְרוּעָה מַצְמַחַת.

בִּשְׁלשׁ פְּסִיעוֹת הִפְרִיד הַיְאוֹר בֵּינֵינוּ: (70)

     אַךְ הֶלֶּסְפּוֹנְט, עֵת עֲבָרָהוּ כְּסֵרְכְּסֵיס,

     (עֲדֶן לְכָל גְּאוֹן אֱנוֹשׁ תּוֹכַחַת!)

לֹא כֵן הִכְאִיב, שָׂנוּא, אֶת לֵב לֵאַנְדֶּר 407 (73)

     בִּגְעֹשׁ מֵימָיו בֵּין סֶסְטוּס לְאַבִּידוּס,

     כַּיְאוֹר אוֹתִי, עַתָּה כִּי לֹא נִבְקַע לִי!

“פֹּה חֲדָשִׁים הִנְּכֶם, וְאִם תִּרְאוּנִי”, (76)

     עַתָּה הֵחֵלָה, "צוֹחֲקָה בַחֹרֶשׁ,

     נִבְחָר לִבְנֵי־אֱנוֹשׁ כְּקַן מַרְגּוֹעַ,

אוּלַי יַתְמִיהֲכֶם חֲשָׁד אוֹ סֶפֶק, (79)

     אַךְ אוֹר יָפִיץ מִזְמוֹר, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי, 408

     וְעַרְפִלֵּי דַעְתְּכֶם יוּכַל לַדִּיחַ!

אֱמֹר, הַבָּא בְרֹאשׁ וְלִי קָרָאתָ, (82)

     מָה עִם לִבְּךָ? כִּי נְכוֹנָה נִגַּשְׁתִּי

     לַעֲנוֹתְךָ עַל כָּל שְׁאֵלוֹתֶיךָ!"

“הַגַּל וְזֶמֶר הַחֻרְשָׁה”, עָנִיתִי (85)

     "בִּי הֶעֱלוּ עַתָּה דֵעָה, נִלְחֶמֶת

     בַּזֹּאת אֲשֶׁר לָהּ בְּנִגּוּד שָׁמַעְתִּי". 409

וְהִיא: "אֶת הַדָּבָר, מֶנְהוּ נוֹבַעַת (88)

     סִבַּת מְבוּכָתְךָ, לְךָ אַגִּידָה,

     וְאֶת הָאֵד אֶדֹּף הַמַּכְאִיבֶךָ!

הַטּוֹב הָרָם, רַק בּוֹ בִּלְבָד שָׂמֵחַ, (91)

     יָצַר אָדָם כְּטוֹב וְטוֹב כִּי יַעַשׂ;

     וּכְאוֹת עֶרְבוֹן שְׁלוֹם־עַד גַּן זֶה נָתַן לוֹ;

בַּעֲוֹנוֹ לֹא הֶאֱרִיךְ בּוֹ שֶׁבֶת, (94)

     בַּעֲוֹנוֹ הֵמִיר בִּבְכִי וָיֶגַע

     שִׂמְחָה תְמִימָה וּשְׂחוֹק נְעִים־הָעֹנֶג

וּלְמַעַן לֹא יָרַע לְאִישׁ הַסַּעַר, (97)

     הַקָּם תַּחְתֵּינוּ מֵאֵדֵי־יַבֶּשֶׁת

     אוֹ מֵאֵדֵי הַיָּם, אֲשֶׁר מִמַּטָּה

עוֹלִים אַחַר הַחֹם, כָּל עוֹד בָּם כֹּחַ – (100)

     כֹּה הִתְרוֹמֵם הָהָר הַזֶּה שָׁמַיְמָה,

     מֵהֶם חָפְשִׁי מִשַּׁעֲרוֹ וָמַעְלָה. 410

וְיַעַן בְּסִבּוּב אֶחָד הָרוּחַ 411 (103)

     עִם הַמֵּנִיעַ הָרִאשׁוֹן יָנוּעַ –

     אִם לֹא מִסִּבּוּבוֹ יָפְנֶה הַצִּדָּה –

תַּךְ הַתְּנוּעָה בְּגֹבַהּ זֶה, פָּתוּחַ (106)

     בְּזֹךְ אֲוִיר מִתַּחַת לָרָקִיעַ,

     וּמַרְעִישָׁה, בִּגְלַל עָבְיוֹ, הַיַּעַר;

וּמֵעָצְמַת הַצֶּמַח הַפָּגוּעַ 412 (109)

     פֹּה גְבוּרוֹתָיו אֶת הָאֲוִיר תַּפְרֶינָה,

     וּבְסִבּוּבָיו בַּכֹּל אָז תְּפֻזַּרְנָה;

אָז אַדְמַתְכֶם, כְּפִי שֶׁיַּכְשִׁירֶנָּה (112)

     כֹּחָהּ אוֹ רְקִיעָהּ, תַּהַר לַצְמִיחַ

     כָּל עֵשֶׂב וְכָל נֶטַע לְמִינֵהוּ.

לוּ זֹאת שָׁמְעוּ אִישִׁים, לֹא עוֹד יִתְמָהוּ (115)

     אִם צֶמַח שָׁם מֵחֵיק הָאָרֶץ יַעַל

     וְאֶת זַרְעוֹ לֹא יְגַלּוּ חוֹקְרֶיהָ.

וְדַע כִּי שְׂדֵה־הַקֹּדֶשׁ, בּוֹ נִצַּבְתָּ, (118)

     מָלֵא כָל זֶרַע וּמֵכִיל כָּל פֶּרִי

     אֲשֶׁר עַל אַדְמַתְכֶם לֹא יִקָּטֵפוּ.

מֵימָיו לֹא יַעֲלוּ מִנִּי מַבּוּעַ, 413 (121)

     הַמִּתְחַדֵּשׁ מֵאֵד קָפוּא בַקֶּרַח,

     כְּמֵי נָהָר יוֹדְעֵי גֵאוּת וָשֵׁפֶל;

אַךְ מִמָּקוֹר קַיָּם לָעַד, בָּטוּחַ, 414 (124)

     הַשָּׁב וּמִתְמַלֵּא בִרְצוֹן־אֱלוֹהַּ,

     כְּכָל אֲשֶׁר שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו תּוֹצֶאנָה.

כֹּחָם, בְהִשָּׁפְכָם מִפֹּה, מַשְׁכִּיחַ (127)

     בְּלֵב שׁוֹתָם זִכְרוֹן כָּל חֵטְא וְעָוֶל, 415

     וְשָׁם זִכְרוֹן כָּל פֹּעַל טוֹב מַפְרִיחַ.

פֹּה לֵיתֵי יִקָּרְאוּ וְשָׁם אֵינוֹאֵי, 416 (130)

     אַךְ לֹא תוֹעִיל פְּעֻלָּתָם לַנֶּפֶשׁ,

     אִם לֹא תִטְעַם מֵהֶם גַּם פֹּה גַּם שָׁמָּה.

אֵין יַיִן טוֹב כִּמְתִיקוּתָם לָטַעַם! (133)

     עַתָּה, אִם כְּבָר שָׁבַרְתִּי צִמְאוֹנֶךָ

     גַּם אִם בְּגִלּוּיִים עוֹד לֹא אוֹסִיפָה, –

קַח מֶנִּי עוֹד הֶקֵּשׁ כִּתְשׁוּרַת־חֶסֶד, (136)

     וּמִלּוֹתַי הֲלֹא לְךָ תִּיקַרְנָה

     אַף אִם עַל גְּבוּל הַבְטָחָתִי תִשְׁטֹפְנָה:

שָׁרֵי־דוֹרוֹת אֲשֶׁר הִפְאִירוּ זֶמֶר (139)

     עַל דּוֹר־זָהָב וְעַל אָשְׁרוֹ, הִבִּיטוּ

     אוּלַי גַּן זֶה בַּחֲלוֹמוֹת פַּרְנַסּוּס;

פֹּה שֹׁרֶשׁ הָאָדָם נִטַּע בְּטֹהַר, (142)

     פֹּה בְּנִצְחֵי־אָבִיב כָּל פְּרִי פוֹרֵחַ,

     פֹּה יֵין אֵלִים אוֹתוֹ כָּל שָׁר שִׁבֵּחַ!" 417

כֻּלִּי אָחוֹר אֶל זַמָּרַי סוֹבַבְתִּי, (145)

     וָאֵרֶא כִּי בְאוֹר־חִיּוּךְ הִקְשִׁיבוּ

     אֶל סוֹף הָאֵמֶר הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ,

וְשַׁבְתִּי לְהַבִּיט בִּיפִי הָאֵשֶׁת. (148)


 

שִׁיר עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה

גן־העדן התחתון. דאנטי והיפהפיה צועדים בצעדים שווים, על שני חופי הנהר, נהרה בהירה ממלאה את היער וקול ערֵב עולה ממנו.


שָׁרָה כְּמוֹ עַלְמָה בַאֲהָבֶיהָ, (1)

     כִּכְלוֹת דְבָרֶיהָ לְבַשֵּׂר הוֹסִיפָה: 418

     “אַשְׁרֵי כְסוּיֵי חַטָּאת, נְשׂוּאֵי־פֶשַׁע!” 419

וּכְנִמְפוֹת־חֵן, אַחַת אַחַת תָּחֹגְנָה, (4)

     בְּצִלֲלֵי חֻרְשָׁה, זֹאת כִּי שׁוֹאֶפֶת

     לַבִּיט בַּשֶּׁמֶשׁ, זֹאת מֶנְהוּ לִבְרֹחַ,

הָלְכָה נֶגֶד הַזֶּרֶם, מִתְנוֹעַעַת (7)

     עֲלֵי חוֹפָהּ, וְעַל חוֹפִי מִנֶּגֶד

     כָּמוֹהָ בִפְסִיעוֹת קַלּוֹת צָעַדְתִּי.

כִּמְעַט מֵאָה פְסִיעוֹת הִשְׁלַמְנוּ יַחַד, (10)

     וּשְׁנַיִם הַחוֹפִים הֻטּוּ גַּם יַחַד,

     וָאִמָּצֵא עַתָּה פּוֹנֶה מִזְרָחָה;

וּבְטֶרֶם כֹּה לָנוּד הִרְבֵּינוּ צַעַד, (13)

     כֻּלָּהּ נָסַבָּה אֶל פָּנַי הָאֵשֶׁת

     קוֹרֵאת: “רְאֵה, אָחִי, וְהַאֲזִינָה!”

וָאֵרֶא, וְאֶת כָּל פִּנּוֹת הַיַּעַר (16)

     בְּמֶרְחָבָיו הִשְׁטִיף לְפֶתַע זֹהַר,

     וְרֶגַע חֲשַׁבְתִּיו לִבְרַק־רָקִיעַ.

אַךְ יַעַן פָּג בָּרָק בְּהֶרֶף־עַיִן, (19)

     וְזֹהַר זֶה הוֹלֵךְ וְאוֹר זוֹרֵעַ,

     תָּמַהּ לִבִּי אֶת רָז פִּלְאוֹ לָדַעַת.

וְלַחַן קוֹל־עָרֵב נִשָּׂא בָרוּחַ (22)

     שְׁטוּף הָאוֹרָה; עַל כֵּן עֶבְרַת אֵשׁ־קֹדֶשׁ

     בִגְלַל חֻצְפַּת חַוָּה פֹּה הִבְעִירַתְנִי;

כִּי בִכָּנַע גַּם אֶרֶץ גַּם שָׁמַיִם, (25)

     הִיא לְבַדָּהּ, אִשָּׁה נוֹצְרָה זֶה־עָתָּה,

     סֵרְבָה לִסְבֹּל כָּל לוֹט כִּי יְכַסֶּנָּה;

כִּי, מִתַּחְתָּיו לוּ נִשְׁאֲרָה נִכְנַעַת, (28)

     הֲלֹא לִטְעֹם מִגִּנְזֵי־אשֶׁר אֵלֶּה

     מֵהִוָּלְדִי וּלְאֹרֶךְ זְמַן זָכִיתִי! 420

וְעַד בֵּין בִּכּוּרֵי עֶדְנַת־הַנֵּצַח (31)

     הָלַכְתִּי, וְכֻלִּי בָהֶם שָׁקוּעַ

     אַף לִשְׂמָחוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהֶם נִכְסַפְתִּי –

וְהָאַוִיר כִּיקוֹד לַבָּה הוֹפִיעַ (34)

     תַּחַת יְרַק הָעֳפָאִים נֶגְדֵּנוּ,

     וּבְהֵד הַלַּחַן כְּבָר זִמְרָה שָׁמַעְתִּי.

הוֹי עַלְמוֹת־קֹדֶשׁ! לְמַעַנְכֶן אִם פַּעַם 421 (37)

     סָבַלְתִּי צוֹם וְסִגּוּפִים וָקֶרַח – 422

     יוֹם זֶה מַפְצִיר בִּי תַּגְמוּלִי לִתְבּוֹעַ! 423

לִי הֵלִיקוֹן יַזְרִים גַּלָּיו לְעֵזֶר, (40)

     עִם תִּזְמָרְתָּהּ אוּרַנְיָה תְּאַמְּצֵנִי

     לָשִׂים דְּבָרִים קְשֵׁי־הַשָּׂגָה בְּזֶמֶר!

בְּרֹחַק־מָה דְּמוּת עֲצֵי־פָז שִׁבְעָנָה (43)

     קָסְמָה לְדִמְיוֹנִי כִּבְרַת הַדֶּרֶךְ,

     עֲדֶן בֵּין אֵלֶּה וּבֵינִי מַפְרֶדֶת;

אַךְ בְּקָרְבִי עֲדֵי כִּי מִן הָרשֶׁם, (46)

     בָּא מִכָּל חֵפֶץ וּמַשְׁלֶה חוּשֵׁינוּ,

     לֹא נֶעֱלַם אַף קַו בִּגְלַל הָרֹחַק,

בַּכֹּחַ, הָאוֹגֵר לַדַּעַת חֹמֶר, 424 (49)

     בָּהֶם אֶת צֶלֶם מְנוֹרוֹת הִבְחַנְתִּי, 425

     וּבְקוֹל זִמְרָם אֶת הַפִּזְמוֹן ‘הוֹשַׁע־נָא!’

וְהֶדֶר הַמַּרְאֶה זָרַח לְמַעְלָה 426 (52)

     בָּהִיר מֵהַלְּבָנָה בְּזֹךְ הָרוּחַ

     בִּדְמִי הַלֵּיל בְּמַחֲצִית הַחֹדֶשׁ.

מָלֵא הִשְׁתּוֹמְמוּת עַתָּה פָנִיתִי (55)

     אֱלֵי וִירְגִּיל הַטּוֹב, וַיַּעֲנֵנִי

     בְּעַיִן טְעוּנָה תֵמַהּ כָמוֹנִי. 427

אָז שַׁבְתִּי לְהַבִּיט צוּרוֹת הַשֶּׂגֶב (58)

     אֲשֶׁר הֵאֵטּוּ נוּעַ לִקְרָאתֵנוּ

     מִמִּצְעֲדֵי כַלָּה אֶל כְּלוּלוֹתֶיהָ.

"מָה רַק בָּאוֹר הַחַי תִּשְׁקֹד לִתְמֹהַּ, (61)

     וְאֶת הַבָּא מֵאַחֲרָיו תַּזְנִיחַ?"

     בִּקְרִיאָתָהּ הָאֵשֶׁת הוֹכִיחַתְנִי.

וַאֲנָשִׁים, הוֹלְכִים כְּעוֹבְרֵי־אֹרַח (64)

     אַחַר מַנְהִיגֵיהֶם, עַתָּה רָאִיתִי,

     וְצַח בִּגְדָּם מִכָּל שַׁלְגֵי הָאָרֶץ.

טור שיר כט (2).png

וְלִשְׂמֹאלִי הִבְרִיקוּ פְנֵי הַמַּיִם, (67)

     וְזֹךְ זִרְמָם אֶת שְׂמֹאל גּוּפִי הֶרְאַנִי,

     כְּמוֹ בִרְאִי לָטוּשׁ, עֵת בָּם הִבַּטְתִּי.

עֵת עַל חוֹפִי כֹּה אֶל מוּלָם קָרַבְתִּי (70)

     עַד כִּי הִפְרִיד בֵּינֵינוּ רַק הַנַּחַל,

     אֶת פְּעָמַי, לְהֵיטִיב שׁוּר, עָצַרְתִּי;

וָאֵרֶא, הַלַּבּוֹת עוֹבְרוֹת קָדִימָה (73)

     וּמֵאָחוֹר עוֹזְבוֹת שׁוּלֵי שַׁלְהֶבֶת,

     כִּרְצוּעוֹת־אוֹר מִתְנוֹסְסוֹת בָּרוּחַ;

עַד כִּי בְגָבְהֵי־עָל פְּרוּדִים נִשְׁאָרוּ (76)

     שִׁבְעָה שְׁבִיבִים, זוֹרְחִים כְּעֵין הַקֶּשֶׁת

     אוֹ כָאֵזוֹר בּוֹ מִתְעַטְּרָה דִיאָנָה.

דִּגְלֵי הוֹדָם כֹּה נִמְשְׁכוּ בָאֹרֶךְ (79)

     עַד לֹא אֶרְאֶה סוֹפָם, אוּלָם נִדְמוּ לִי

     בֵּין שְׁנֵי הַקִּיצוֹנִים כִּפְסִיעוֹת עֶשֶׂר.

תַּחַת רָקִיעַ כֹּה עַתִּיר־תִּפְאֶרֶת (82)

     תְּרֵיסַר זוּגוֹת אִישִׁים זְקֵנִים עָבָרוּ, 428

     וְזֵר חֲבַצָּלוֹת לָהֶם עֲטֶרֶת.

יַחְדָּו זִמְּרוּ: "אַשְׁרַיִךְ הַמְּבֹרֶכֶת 429 (85)

     בֵּין־בְּנוֹת־אָדָם וְתִתְבָּרֵךְ לָנֶצַח,

     לַעֲדֵי־עַד תִּפְאֶרֶת הֲדָרַיִךְ!"

וַיְהִי כִּי כָל צִצִּים וְעִשְׂבֵי־דֶשֶׁא (88)

     לְעֻמָּתִי עֲלֵי הַחוֹף מִנֶּגֶד

     פֻּנּוּ מֵהָאִישִׁים סְגוּלֵי הַקֹּדֶשׁ –

בְּעִקְּבוֹתָם, עִם נֵזֶר עַנְפֵי־יֶרֶק, (91)

     הָלְכוּ אַרְבַּע חַיּוֹת, כְּצֵאת בָּאֹפֶק 430

     אֶחָד אַחַר רֵעוֹ, כּוֹכְבֵי הַלַּיִל.

חַיָּה חַיָּה, וְשֵׁשֶׁת אֶבְרוֹתֶיהָ (94)

     מָלְאוּ עֵינַיִם, כְּמוֹתָן יַזְהִירוּ

     אוֹרוֹת עֵין אַרְגּוּס, לוּ חָיְתָה עֲדֶנָּה. 431

אַךְ לְתָאֵר דְּמוּתָן חֲרוּז לֹא אֶרֶב, (97)

     כִּי עֹל אַחֵר עָלַי מֵעִיק, גְּדוֹל־עֵרֶךְ,

     וְלֹא אוּכַל לַרְחִיב דִּבּוּר עַל אֵלֶּה.

לֵךְ קְרָא אֵיךְ יְחֶזְקֵאל רָשַׁם בַּסֵּפֶר (100)

     בּוֹאָן מִן הַצָּפוֹן הַקַּר בְּסַעַר,

     בְּלֵב עָנָן גָּדוֹל, עִם אֵשׁ וָנֹגַהּ –

וּכְסִפּוּרוֹ, כֵּן לְעֵינַי הוֹפִיעוּ, (103)

     אוּלָם לִמְנוֹת אֶת כַּנְפֵיהֶן סָטִיתִי

     מֶנְהוּ, וְיוֹחָנָן פֹּה מַצְדִּיקֵנִי. 432

וְרֶכֶב־הוֹד בֵּין אַרְבַּעְתָּן חָזִיתִי, (106)

     עַל שְׁנַיִם אוֹפַנִּים קַל מִתְנוֹעֵעַ,

     אוֹתוֹ גְרִיפוֹן בִּגְאוֹן־עָרְפּוֹ הִסִּיעַ. 433

פָּרַשׂ אֶל עָל כְּנָפָיו בֵּין שְׁבִיב הַתָּוֶךְ (109)

     וּבֵין שְׁלשָׁה וּשְׁלשֶׁת מִכָּל עֵבֶר,

     מִבְּלִי לִפְגֹעַ אַף אֶחָד מֵאֵלֶּה.

כְּנָפָיו נִשְּׂאוּ עַד לֹא נִרְאוּ בַּגֹּבַהּ; (112)

     גִּידָיו זָהָב, כָּל עוֹד צוּרַת צִפּוֹר בּוֹ,

     וּשְׁאָר גּוּפוֹ צַח וְאָדֹם גַּם יַחַד. 434

בְּרֶכֶב כֹּה הָדוּר לֹא רַק אֶת רוֹמִי 435 (115)

     אַבְגּוּסְטוּס לֹא שִׂמַּח אוֹ אַפְרִיקָנוּס, 436

     אַךְ דַּל מִמֶּנּוּ אַף מֶרְכַּב הַשֶּׁמֶשׁ,

מֶרְכַּב הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּשְׂרָף בְּלַהַב (118)

     אָז כַּאֲשֶׁר לְזֹךְ חִנּוּן הָאָרֶץ

     שָׁמַע, בְּסוֹד צִדְקַת דִּינוֹ, יוּפִּיטֶר.

שָׁלשׁ נָשִׁים בְּחוּג מָחוֹל צָעָדוּ 437 (121)

     עִם הָאוֹפַן יָמִין; אַחַת הֶאְדִּימָה

     עַד, לוּ בְאֵשׁ הָלְכָה, לֹא רְאִינוּהָ;

וְהַשְּׁנִיָּה, גּוּפָהּ וְעַצְמוֹתֶיהָ (124)

     הָיוּ כַחֲצוּבוֹת כֻּלָּן מִנֹּפֶךְ,

     וְהַשְּׁלִישִׁית כְּשֶׁלֶג חַי הִלְבִּינָה;

וּפַעַם הַצֶּחָה אוֹתָן נוֹהֶגֶת, (127)

     פַּעַם הָאֲדֻמָּה, וּלְזֶמֶר פִּיהָ

     כֻּלָּן הֵאֵטּוּ אוֹ הֵחִישׁוּ צַעַד.

לִשְׂמֹאל אַרְבַּע רֵעוֹת, קַלּוֹת רַגְלַיִם, (130)

     בְּבֶגֶד אַרְגָּמָן, רִקּוּד הֵישִׁירוּ

     עִם הָאַחַת מֵהֶן, לָהּ שְׁלשׁ עֵינַיִם.

אַחַר הַמַּעֲרֶכֶת הַמְפֹאֶרֶת (133)

     הָלְכוּ שְׁנֵי יְשִׁישִׁים, שׁוֹנֵי תִּלְבּשֶׁת, 438

     אוּלָם בַּצַעַד שְׁוֵי כָבוֹד וָהֶדֶר.

אֶחָד נִרְאָה חֲנִיךְ בֵּית הִפּוֹקְרַטֵיס, (136)

     גְּדוֹל הָרוֹפְאִים, אוֹתוֹ פָּקַד הַטֶּבַע

     עַל יַקִּירֵי יְצִירוֹתָיו לַשְׁגִּיחַ.

חָרֵד לַהֶפֶךְ לִי נִרְאָה מִשְׁנֵהוּ 439 (139)

     עִם חֶרֶב כֹּה חַדָּה וְכֹה נוֹצֶצֶת

     עַד מִן הַחוֹף מִמּוּל עוֹד הִבְהִילַתְנִי. 440

עוֹד אַרְבָּעָה, וּמַרְאֵיהֶם צָנוּעַ, (142)

     וּבְעִקְּבוֹתָם יָשִׁישׁ בּוֹדֵד חָזִיתִי, 441

     נָע כְּחוֹלֵם וְאֶת עֵינָיו פּוֹקֵחַ.

וְהַשִּׁבְעָה לָבְשׁוּ שְׂמָלוֹת אַף הֵמָּה (145)

     כָּרִאשׁוֹנִים, אַךְ עַל רֹאשָׁם כַּנֵּזֶר 442

     לֹא הִכְתִּירוּם צִצֵּי הַחֲבַצֶּלֶת,

כִּי פִרְחֵי אֹדֶם וְשׁוֹשָׁן וָוֶרֶד; (148)

     רְאוּת, מְעַט נִרְחֶקֶת, תִּשָּׁבֵעַ

     כִּי אֵשׁ מֵעַל עַפְעַפֵּיהֶם לוֹהֶטֶת.

בְּבוֹא הָרֶכֶב אֶל מוּלִי, הֵרִיעַ (151)

     קוֹל רַעַם עַז, וְכָל אִישֵׁי הַשֶּׁפֶר,

     כְּמוֹ צֻוּוּ עַתָּה מִלֶּכֶת הָלְאָה,

עִם דִּגְלֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים נִצָּבוּ. (154)


 

שִׁיר שְׁלשִׁים

גן־העדן התחתון. ביאטריקס מופיעה, וירגיל נעלם ודאנטי בוכה מעצב על הפרידה. ביאטריקס מוכיחה את דאנטי על אשר לא נשאר לה נאמן באהבתו אותה. המלאכים מתחננים אל ביאטריקס, ומבקשים רחמים על דאנטי, אולם היא פותחת בנאום תוכחה חריף.


בַּשַּׁחַק הָרִאשׁוֹן עֶגְלַת בְּנֵי־עַיִשׁ – 443 (1)

     אֲשֶׁר לֹא תֵט לָנֶצַח וְלֹא תַעַל 444

     וְלֹא תָסְתַּר כִּי אִם בְּלוֹט הַפֶּשַׁע,

וְשָׁם לָבִין אֶת יִעוּדוֹ מַדְרֶכֶת (4)

     אֶת כָּל יְצוּר, כַּאֲחוֹתָהּ לְמַטָּה

     אֶת מַלָּחִים תָּרְנָם לַחוֹף לַסִּיעַ, –

טור שיר ל (2).png

עַתָּה עָמְדָה, וְכָל אִישֵׁי־הַקּשֶׁט, 445 (7)

     הַמַּפְרִידִים אֶת הַגְּרִיפוֹן מִמֶּנָּה,

     פָּנוּ, כִּפְנוֹת לִמְחוֹז שְׁלוֹמָם, לָרֶכֶב;

וְהָאֶחָד, כִּשְׁלִיחַ הַשָּׁמַיִם, (10)

     ’אִתִּי מִלְּבָנוֹן, כַּלָּה בְּזֶמֶר 446

     שִׁלֵּשׁ, וּלְעֻמָּתוֹ עָנוּ כֻלָּהַם.

כַּצַּדִּיקִים, לְקוֹל שׁוֹפַר יוֹם־שֶׁפֶט, (13)

     בִּלְבוּשֵׁיהֶם יָקוּמוּ מִן הַקֶּבֶר

     וּבְקוֹל חָדָשׁ ‘הַלְלוּיָהּ’ יַרְנִינוּ,

כֵּן פֹּה עַל רֶכֶב־יָהּ לָקוּם הֵחִישׁוּ 447 (16)

     מֵאָה, לְצַו יָשִׁישׁ כֹּה רַב הַהֶדֶר,

     מַלְאֲכֵי־רוֹם, צִירֵי חַיֵּי הַנֶּצַח,

קוֹרְאִים: “בָּרוּךְ הַבָּא! בָּרוּךְ הַמֶּלֶךְ”, 448 (19)

     וְעוֹד, זוֹרְקֵי פְרָחִים סָבִיב וָמַעְלָה:

     “הַקְרִיבוּ שׁוֹשַׁנִּים מְלוֹא חָפְנַיִם!” 449

יֵשׁ וְרָאִיתִי בְּרֵאשִׁית הַבֹּקֶר (22)

     מַאְדִּים כַּוֶּרֶד כָּל מִזְרַח רָקִיעַ

     וּשְׁאָר הַשַּׁחַק יִיף בִּטְהוֹר הַתְּכֵלֶת;

אָז תַּעֲלֶה בְּעַרְפִלִּים הַשֶּׁמֶשׁ (25)

     וּבָאֵדִים תָּשֹׁךְ אוֹרַת קַרְנֶיהָ

     עַד כִּי עֵינַי לָשׁוּר בָּהּ לֹא תִיגַעְנָה;

כֵּן פֹּה בְּעַב־פְּרָחִים אֲשֶׁר הֵעִיפוּ (28)

     יְדֵי הַמַּלְאָכִים, וּבְרִדְתָּם אַרְצָה

     נָפְלוּ בָעֲגָלָה וּסְבִיבוֹתֶיהָ,

בִּלְבֶן־צָעִיף, עִם זֵר עֲלֵי הַזַּיִת, 450 (31)

     מִתַּחַת גְּלוֹם יָרֹק נִרְאֵית לִי אֵשֶׁת,

     וְשִׂמְלָתָהּ כְּאֵשׁ חַיָּה מַזְהֶרֶת.

וְאִם שָׁנִים רַבּוֹת עָלַי עָבָרוּ 451 (34)

     מֵאָז רוּחִי אֶל מוּל יִפְעַת פָּנֶיהָ

     כֻּלּוֹ פָעַם, הֲלוּם יִרְאָה וָרֶטֶט –

הֲלֹא בְרָז־גְּבוּרָה יוֹצֵאת מִמֶּנָּה (37)

     עַתָּה, אַף כִּי עֵינִי לֹא הֱאִירַתְנִי,

     הִרְגִישׁ אֶת אוֹן אַהֲבָתִי מִקֶּדֶם.

וְאַךְ בְּקֶרֶן זָהֲרָהּ הִכַּנִי (40)

     הַכֹּחַ הַנִּשְׂגָּב אֲשֶׁר לִבְּבַנִי

     בְּטֶרֶם אֶת שַׁדְמוֹת יַלְדוּת עָזַבְתִּי,

פָּנִיתִי לִשְׂמֹאלִי בְּחֶרְדַּת־נֶפֶשׁ (43)

     כְּיֶלֶד אֱלֵי חֵיק אִמּוֹ בוֹרֵחַ

     אִם יַכְאִיבֶנּוּ עִצָּבוֹן אוֹ פַחַד,

לִקְרֹא אֱלֵי וִירְגִיל: "אוֹי כִּי נִדְמֵיתִי (46)

     עַד בְּעוֹרְקַי כָּל טִפַּת־דָּם רוֹעֶדֶת;

     עַתָּה אוֹתוֹת אֵשׁ נְעוּרַי הִכַּרְתִּי!" 452

אוּלָם וִירְגִּיל נֶעְלַם וַיַּעַזְבֵנִי (49)

     בָּדָד; וִירְגִיל, אָבִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,

     וִירְגִיל, לוֹ, לִי לְיֶשַׁע, הִתְמַסַּרְתִּי!

וְכָל אֲשֶׁר אָז אֵם כָּל־חָי הִפְסִידָה 453 (52)

     פֹּה לֹא מָנַע כִּי יִכָּתְמוּ בְדֶמַע

     שְׁתֵּי לְחָיַי, כְּבוּסוֹת בְּטַל־הָעֵדֶן. 454

"דַּנְטֵי! עַל־כִּי הָלַךְ וִירְגִיל מִמֶּךָּ 455 (55)

     אַל תֵּבְךְּ עֲדַיִן, אַל תִּבְכֶּה עֲדֶנָּה!

     כִּי עוֹד תַּדְמִיעֲךָ חֲנִית אַחֶרֶת!"

כְּרַב־חוֹבֵל, מֵרֹאשׁ־אֳנִי עַד יֶרֶךְ (58)

     רָץ מְפַקֵּחַ עַל שָׂרֵי־הַשַּׁיִט

     וּמַלְהִיבָם לְמַעֲשֵׂי־תִפְאֶרֶת,

כֵּן פֹּה בִּשְׂמֹאל הָרֶכֶב, עֵת נִרְתַּעְתִּי 456 (61)

     לְשֵׁמַע שְׁמִי אֲשֶׁר מִן הַהֶכְרֵחַ

     עַתָּה נִזְכָּר, אֶת הָאִשָּׁה רָאִיתִי, –

אֲשֶׁר לִפְנֵי־זֶה לְעֵינַי הוֹפִיעָה (64)

     בִּפְאֵר פִּרְחֵי הַמַּלְאָכִים נִסְתֶּרֶת, –

     בִּי מַבִּיטָה מֵעֵבֶר מֵי הַנַּחַל.

וּבְעוֹד הַלּוֹט, גּוֹלֵשׁ מֵרַקּוֹתֶיהָ (67)

     הָעֲטוּרוֹת בְּדָלִיּוֹת מִינֶרְוָה, 457

     לִרְאוֹת מְלוֹא־דְמוּתָהּ לֹא נְתָנַנִי –

הִיא בְּהַדְרַת מַלְכָּה עֲדֶן נִצֶּבֶת, (70)

     וְכַדּוֹבֵר, חוֹשֵׂךְ אֶת חֹד הָעֹקֶץ

     עַד תֹּם נְאוּם הַתּוֹכֵחָה, הוֹסִיפָה:

"תֵּן בִּי עֵינְךָ! אֲנִי, אֲנִי בֵּיאַטְרִיקְס! (73)

     אֵיךְ קְרוֹב לָהָר זָכִיתָ? לֹא יָדַעְתָּ 458

     כִּי פֹה אָדָם מָלֵא בְרָכָה וָאשֶׁר?"

בְּזֹךְ הַנַּחַל מַבָּטַי כָּבַשְׁתִּי, (76)

     אַךְ הִפְנֵיתִים, רוֹאֶה פָנַי, לַדֶּשֶׁא,

     כִּי כֹה כָבְדָּה עֲלֵי מִצְחִי הַבּשֶׁת!

כֵּן נִרְגָּזָה נִרְאֵית הָאֵם לַיֶּלֶד (79)

     כְּמֶבָּטָהּ עַתָּה, כִּי טַעַם לַעַן

     נוֹדַע לְהַטָּפוֹת חֶמְלָה מוֹכַחַת!

שָׁתְקָה! וְצִירֵי־יָהּ שִׁירָה הֵחֵלוּ (82)

     “בָּךְ, אֲדֹנָי, חָסִיתִי”, אַךְ בָּאֹמֶר 459

     “הֶעְמַדְתָּ בַּמֶּרְחָב רַגְלַי” סִיְּמוּהָ.

כַּשֶׁלֶג בֵּין יְרַק חֻרְשׁוֹת אִיטַלְיָה (85)

     יִקְפָּא לְקֶרַח עַל רֻכְסֵי הָרֶיהָ

     אִם יִתְקְפוּם בְּעֹז סוּפוֹת־סְלָבוֹנְיָה,

וּבְהִמֵּסוֹ יִקֹּב חֵיקוֹ בְדֶלֶף – (88)

     בִּנְשֹׁב מֵאֶרֶץ שְׁכוּלַת־צֵל הָרוּחַ –

     כַּנֵּר בְּהִמֵּסוֹ תַּחַת הַלַּהַב,

כֵּן פֹּה שָׁכַלְתִּי אֲנָחוֹת וָדֶמַע, (91)

     עַד שָׁרוּ הַצִּירִים אֲשֶׁר יַתְאִימוּ

     זִמְרָם תָּמִיד לִצְלִיל חוּגֵי הַנֵּצַח;

אַךְ עֵת בְּנֹעַם מִזְמוֹרָם שָׁמַעְתִּי (94)

     הֵד חֶמְלָתָם, כְּקוֹל קוֹרֵא בְתַחַן:

     “לָמָּה, מַלְכָּה, כֹּה אֶת פָּנָיו תַּלְבִּינִי?” –

נָמֵס מִסְּבִיב קִירוֹת לִבִּי הַקֶּרַח (97)

     לְאֵד וָמַיִם, וּבְגַלֵּי עַצֶּבֶת

     פָּרַץ בְּעַד הַפֶּה וּבְעַד הָעַיִן.

וְעוֹד בִּקְצֵה הַמֶּרְכָּבָה זוֹקֶפֶת (100)

     פָּנְתָה עַתָּה הָאֵשֶׁת בְּמִלֶּיהָ

     אֶל יְצוּרֵי הָרַחֲמִים, דּוֹבֶרֶת:

"אַם עֵרִים בְּיוֹם לָעַד זוֹרֵחַ (103)

     עַד כִּי מִמִּצְעֲדֵי דוֹרוֹת אַף שַׁעַל

     לֹא יִגְזְלוּ מִכֶּם שֵׁנָה אוֹ לַיִל;

עַל כֵּן אֶשְׁקֹל אֶת דִּבְרֵי־פִי, לְמַעַן 460 (106)

     זֶה הַבּוֹכֶה מוּלֵנוּ יְבִינֵנִי,

     עַל־כִּי תִּשְׁוֶה לַחֵטְא מִדַּת הַצַּעַר.

לֹא רַק בְּתַעְצוּמוֹת חוּגֵי־שָׁמַיִם, (109)

     הַמַּדְרִיכִים אֱלֵי קִצּוֹ כָּל זֶרַע

     לְפִי מַזַּל־רָקִיעַ הַמְלַוֶּנּוּ,

כִּי גַם בְּרֹב שִׁפְעַת חַסְדֵי אֱלוֹהַּ, (112)

     אֲשֶׁר גִּשְׁמָם מֵאֵד כֹּה רָם נוֹבֵעַ

     עַד כִּי עֵינֵינוּ שָׁמָּה לֹא תִדְרֹכְנָה,

עַל סַף חַיָּיו הַחֲדָשִׁים נִתַּן לוֹ (115)

     כֹּחַ נַפְשִׁי, עַד כָּל תְּכוּנָה נִשְׂגֶּבֶת

     בּוֹ לְגָבְהֵי פְלָאִים יָכְלָה לִפְרֹחַ;

אוּלָם, כִּרְבוֹת הַמַּשְׁמַנִּים בַּכֶּרֶם (118)

     כֵּן יֶרֶב בְּאוּשִׁים וְקוֹץ לַצְמִיחַ

     אִם רַע זַרְעוֹ אוֹ אִם יוֹגְבָיו זְנָחוּהוּ.

זְמַן־מָה בְּאוֹר פָּנַי אוֹתוֹ חִזַּקְתִּי: 461 (121)

     בַּהֲאִירִי לוֹ בְּרַק עֵינֵי־הַנֹּעַר

     אִתִּי לִנְתִיב הַיּשֶׁר מְשַׁכְתִּיהוּ;

כִּמְעַט עַל סַף אֲבִיב־יָמַי עָבַרְתִּי (124)

     וַאַחֲלִיף חַיַּי, סָר זֶה מִמֶּנִּי 462

     וַיִּתְמַכֵּר לְאַהֲבָה אַחֶרֶת.

עֵת מִגִּלְדִּי אֶל זְבוּל הָרוּחַ עַפְתִּי (127)

     וַיִּגְדְּלוּ בִי גַם גְּבוּרָה גַּם יֹפִי,

     דַּל בְּעֵינָיו עֶרְכִּי, חִנַּי מָעָטוּ, 463

וַיֵּט בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה לָלֶכֶת, (130)

     וְאֶת יִשְׁעוֹ הֵמִיר בְּהַבְלֵי אשֶׁר

     הָאָץ לַבְטִיחַ וּמְפַגֵּר לַשְׂבִּיעַ;

לַשָּׁוְא לְהַשְׁרָאוֹת רָמוֹת שִׁוַּעְתִּי, (133)

     בָּהֶן בְּחֶזְיוֹנוֹת, יוֹמָם וָלַיִל,

     קְרָאתִיו אֵלַי: כֹּה בָז, מָאַס בָּאֵלֶּה;

וְכֹה שָׁפַל, עַד לֹא יוֹעִיל כָּל מַעַשׂ 464 (136)

     וְכָל תַּחְבּוּלוֹתַי כִּי אַצִּילֶנּוּ,

     אִם לֹא יִרְאֶה אֶת גּוֹי אוֹבְדֵי־תוֹחֶלֶת.

עַל כֵּן עַד שַׁעַר הַמֵּתִים יָרַדְתִּי (139)

     וּלְזֶה אֲשֶׁר הוֹלִיךְ אוֹתוֹ עַד הֵנָּה

     דִּמְעוֹת עֵינַי אֶת חִנּוּנַי הִבִּיעוּ.

גְּזֵרוֹת־שַׁדַּי הַנִּשְׂגָּבוֹת תּוּפַרְנָה, (142)

     אִם יַעֲבוֹר עַתָּה אֶת נַחַל לֵיתֵי

     לִטְעֹם יֵינוֹ מִבְּלִי תַשְׁלוּם כָּל כֹּפֶר

בַּחֲרָטָה הַמִּשְׁתַּפְּכָה בְּבֶכִי." (145)


 

שִׁיר שְׁלשִׁים וְאֶחָד

גן העדן התחתון. ביאטריקס מכריחה את דאנטי להודות על חטאיו. מטילדה היפהפיה מטבילה את דאנטי במי הנהר לֵיתֵי. מופיעות ארבע עלמות המסמלות את ארבעה אבות־המידות המוסריות. אחריהן באות שלש עלמות המסמלות את המידות הדתיות, אמונה תקוה ואהבה, ומבקשות מביאטריקס לגלות לדאנטי את כל יפיה. דאנטי נדהם מזוהר העדן המהבהב בעיני ביאטריקס.


“הוֹי הַשּׁוֹהֶה מֵעֵבֶר מֵי הַקֹּדֶשׁ”, (1)

     מַפְנָה אֵלַי דְּבָרָהּ בְּחֹד הַחֶרֶב

     הַמַּכְאִיבָה גַּם בְּאִבְחַת־הַלַּהַב,

בְּלִי חָשָׂךְ יָסְפָה: "עֲנֵה, עֲנֵנִי (4)

     אִם לֹא צָדַקְתִּי? לְרָעַת דָּפְיֶךָ

     יָאֶה כִי וִדּוּיְךָ עַתָּה תַחְבִּירָה!"

רוּחִי כָשַׁל, נָבוֹךְ עַד אֵין אֱיָל עוֹד, (7)

     וַיְהִי קוֹלִי, כִּמְעַט יָנַע גֹּוֵעַ

     בְּטֶרֶם מִגְּרוֹנִי הֶעֱלִיתִיהוּ.

מְעַט סָבְלָה וַתּוֹסֶף: "מַה נִמְלַכְתָּ? (10)

     עֲנֵנִי, כִּי אֶת מַר זִכְרֵי הָאָוֶן

     מֵימֵי הַנַּחַל לֹא מָחוּ עֲדַיִן!" 465

בְּפַחַד וּמְבוּכָה בְלוּלִים הִמְלִיטוּ (13)

     מִפִּי קוֹל “הֵן”, כִּמְעַט תָּבִין הָאֹזֶן

     אִם עֵין הַמַּאֲזִין לֹא תַעַזְרֶנָּה.

כְּמוֹ עִם הַמֵּיתָר תָּשְׁבַּר הַקֶּשֶׁת (16)

     עֵת תִּמָּתַח בְּעֹז, וּבְחֹסֶר־כֹּחַ

     יָרוּץ הַחֵץ בַּמַּטָּרָה לִפְגֹּעַ,

כֵּן אֶת נַפְשִׁי קָרַע מִטְעַן הַסֵּבֶל (19)

     וָאֶשְׁתַּפֵּךְ בַּאֲנָחוֹת וָדֶמַע,

     וּמֵת בְּפֶתַח־שִׂפְתוֹתַי הַהֶגֶה.

עַל כֵּן אָמְרָה: "עֵת חֲשָׁקַי חִנְּכוּךָ (22)

     לִדְרשׁ הַטּוֹב אֲשֶׁר מֶנְהוּ וָמַעְלָה 466

     אֵין עוֹד כָּל חֵפֶץ הָרָאוּי לְכֹסֶף, –

אֵי תְעָלָה, חוֹסְמָה שְׁבִילְךָ, מָצָאתָ, (25)

     אוֹ אֵי גָדֵר, כִּי כֶּעָצוּר מֵאֹנֶס

     נָטַשְׁתָּ כָּל תִּקְוָה לִפְסֹחַ הָלְאָה?

וּמַה יִּתְרוֹן אוֹ אֵי חֶמְדָּה צוֹדֶדֶת (28)

     עַל מֵצַח זוּלָתִי לְךָ הֵאִירוּ

     עַד כִּי לָהֶם לַסְבִּיר פָּנִים אֻלַּצְתָּ?"

מַר נֶאֱנָח עַתָּה וּמִתְיַפֵּחַ, (31)

     לִתְשׁוּבָתִי כִמְעַט עָצַרְתִּי נשֶׁם

     וּבְעִנּוּיִים צָרוּהָ הַשְּׂפָתַיִם.

בִּבְכִי אָמַרְתִּי: "הֲוָיוֹת חַיֵּינוּ (34)

     אַחַר מִרְמוֹת־עָנְגָּן אוֹתִי הֵרִיצוּ

     מִיּוֹם בּוֹ נֶעֱלַם מַרְאֵךְ מִמֶּנִּי!"

וְהִיא: "לוּ הֶחֱרַשְׁתָּ אוֹ כִחַשְׁתָּ (37)

     אֶת וִדּוּיֶיךָ, לֹא נִסְתַּר פִּשְׁעֶךָ;

     כִּי עֵר דַּיָן, חוֹקֵר כָּל רָז וָסֵתֶר!

אוּלָם בְּהִתְגַּלַּע מִפִּי פוֹשֵׁעַ (40)

     וִדּוּי יָשָׁר, הֲלֹא בְחַצְרוֹתֵינוּ 467

     מֵחֹד־חַרְבָּן הוֹפֶכֶת הַמַּשְׁחֶזֶת.

אֶפֶס, לְבַעֲבוּר בְּיֶתֶר בּשֶׁת (43)

     תַּכִּיר אֶת מִשְׁגְּךָ וְתֶרֶב אֹמֶץ,

     אִם פַּעַם עוֹד תַּקְשִׁיב שִׁירֵי סִירֵנָה – 468

הַשְׁלֵךְ נִטְלֵי הַבֶּכִי, וְהַקְשִׁיבָה (46)

     אֵיךְ, לוּ הִשְׂכַּלְתָּ, אֶל מְסִלַּת־צֶדֶק

     אוֹתְךָ הוֹרָה גוּפִי, טָמוּן בַקֶּבֶר.

לֹא בִתְמוּנוֹת, לֹא בַחַיִּים הָרְאֵיתָ (49)

     יְפִי כְּנוֹי גִּידַי אוֹתָם לָבַשְׁתִּי

     בְּטֶרֶם הִפָּזְרָם בְּחוֹל וָאֵפֶר;

אַךְ, אִם הַטּוֹב הָרָם כֹּה הֶחְסִירֶךָ (52)

     בְּהֵעָלְמִי, מַה דְּבַר־חֲלוֹף יָכֹלְתָּ

     עוֹד לַחֲמֹד כִּי אַחֲרָיו נֶהְבַּלְתָּ?

אַחַת נִפְגָּע בְּחֵץ שְׂכִיּוֹת הַתֹּהוּ, (55)

     מַה לֹּא נִשֵּׂאתָ אַחֲרַי לָלֶכֶת,

     אֲשֶׁר מֵהֶבֶל אַפְסוּתָן נִגְאַלְתִּי?

מַדּוּעַ כֹּה הִשְׁפִּילוּ אֶת כְּנָפֶיךָ (58)

     יַלְדָּה פוֹתָה אוֹ תַעְתּוּעִים בְּנֵי־רֶגַע,

     עַד כִּי חִכִּיתָ לִפְגִיעָה נוֹסֶפֶת?

בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ יָפְחַד אֶפְרוֹחַ (61)

     עַד יִזָּהֵר, אַךְ מְזֹרָה הָרֶשֶׁת 469

     חִנָּם בְּעֵין כָּל בַּעֲלֵי כְנָפַיִם!"

כְּקוּם, נִכְלָם וּמַחֲרִישׁ, הַיֶּלֶד, (64)

     מַשְׁפִּיל עֵינָיו, מַקְשִׁיב, חֶטְאוֹ יוֹדֵעַ

     וּמִתְחָרֵט, כֵּן אָנֹכִי עָמַדְתִּי;

וְהִיא דוֹבְרָה: "אִם לְשֵׁמַע אָזְנֶיךָ (67)

     כּוֹאֵב לִבְּךָ, אֶת הַזָּקָן הָרִימָה

     וְתַדְאִיבְךָ הָעַיִן שִׁבְעָתַיִם!"

כֵּן לֹא נִלְחָם אַלּוֹן זָקֵן, עַב־גֶּזַע, (70)

     אִם לְעָקְרוֹ יִשְּׁבוּ רוּחוֹת אַרְצֵנוּ

     אוֹ סְעָרוֹת מִן הַמִּדְבָּר, כָּמוֹנִי

עַתָּה, עֵת לִי פָקְדָה מִצְחִי לַגְבִּיהַּ (73)

     וְאִם ‘זָקָן’ בִּמְקוֹם ‘פָּנִים’ הִזְכִּירָה,

     הֲלֹא אֶת אֶרֶס־נִמּוּקָהּ טָעַמְתִּי!

וּבְהִנָּשֵׂא מְלוֹא מִצְחִי, נִרְאָה לִי (76)

     כִּי נָחוּ רִאשׁוֹנֵי בְרוּאֵי־אֱלוֹהַּ 470

     מִזְּרוֹת אֶת פִּרְחֵיהֶם סָבִיב לָרֶכֶב;

וּמַבָּטַי, מְעֻרְפָּלִים עֲדֶנָּה, (79)

     רָאוּ אֶת בֵּאַטְרִיקְס יָשָׁר מַבֶּטֶת

     בַּיְצוּר, אֲחִיד־הַגּוּף וּכְפוּל־הַטֶּבַע. 471

תַּחַת לוֹטָהּ, בִּשְׂפַת הַיְאוֹר מִנֶּגֶד, (82)

     עָלְתָה עַתָּה עַל הֶדֶר־נְעוּרֶיהָ

     כַּעֲלוֹתָהּ, חַיָּה, עַל רֵעוֹתֶיהָ!

כְּאוּב סִרְפַּד־הַחֲרָטָה, שָׁנֵאתִי (85)

     מִכָּל דָּבָר עַתָּה בְּיֶתֶר גֹּעַל

     אֶת זֶה שֶׁחֲמַדְתִּיו בְּיֶתֶר עֹנֶג.

נִדְאָב וּנְגוּעַ הַכָּרַת הַפֶּשַׁע (88)

     נָפַלְתִּי אֵין־אוֹנִים, וְאֵיךְ הָיָה לִי

     רַק הִיא, עִלַּת הִשְׁתַּנּוּתִי, יוֹדַעַת.

בְּשׁוּב לִבִּי שִׁיבַת חוּשַׁי, רָאִיתִי (91)

     אֶת זוֹ, אֲשֶׁר לִי נִגְלְתָה בוֹדֶדֶת, 472

     פֹּה מֵעָלַי קוֹרֵאת: אֱחֹז, אֱחֹז בִּי!

בַּזֶּרֶם הִטְבִּילַתְנִי עַד לָעֹרֶף (94)

     וַתִּמְשְׁכֵנִי, לְפָנַי רוֹחֶפֶת

     עֲלֵי גַלֵּי מֵימָיו, קַלָּה כָאֶרֶג.

קָרוֹב לְחוֹף הַקֹּדֶשׁ הִגִּיעַנִי (97)

     קוֹל ‘תְּחַטְּאֵנִי’ וּמִתְקֵי הַלַּחַן 473

     לֹא אַעֲלֶה בִכְתָב, אַף לֹא בַזֵּכֶר!

וְהַיָּפָה פָרְשָׂה אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ (100)

     וְאֶת רֹאשִׁי חִבְּקָה וַתַּטְבִּילֵנִי,

     עַד כִּי בְעַל כָּרְחִי בָּלַעְתִּי מַיִם.

טור שיר לא (2).png

וְאָז אוֹתִי, נִטְהָר בְּמֵי הַשֶּׁטֶף, (103)

     בִּמְחוֹל אַרְבַּע שָׂרוֹת־הַחֵן הִפְקִידָה, 474

     וְכָל אַחַת בְּאֶזְרוֹעָהּ כִּסַּתְנִי.

"פֹּה נִמְפוֹת אָנוּ, שָׁם כּוֹכְבֵי רָקִיעַ! (106)

     עַד רִדְתָּהּ אַרְצָה, כִּמְשָׁרְתוֹת הָפְקַדְנוּ

     לְבֵּיאַטְרִיקְס, אֶל מוּל עֵינָהּ נַנְחֶךָּ;

אַךְ אֶל הָאוֹר הַשָּׂשׂ בְּאִישׁוֹנֶיהָ (109)

     אֶת מַבָּטֵי עֵינֶיךָ תְּחַדֵּדְנָה 475

     שָׁם שְׁלשׁ רֵעוֹת, עִמְקוֹת־רְאוּת מִמֶּנּוּ.

כֹּה בְמִזְמוֹר פָּתְחוּ וְהוֹבִילוּנִי (112)

     אִתָּן עַד לֵב דְּמוּת־הַגְּרִיפוֹן, וְשָׁמָּה

     מָפְנֵית אֵלֵינוּ בֵּיאַטְרִיקְס נִצָּבָה!

אָמְרוּ: "רְאֵה, אַל לַחֲשׂךְ עֵינֶיךָ! (115)

     שַׂמְנוּךָ נֹכַח הֶדֶר הַבָּרֶקֶת,

     מֶנְהוּ חִצֵּי־הָאַהַב נְגָעוּךָ!"

אַלְפֵי אַוּוֹת, חַמּוֹת מֵאֵשׁ לוֹהֶטֶת, (118)

     מָתְחוּ אֶת מַבָּטַי אֶל בְּרַק עֵינֶיהָ,

     וְהֵן מִשּׁוּר אֶת הַגְּרִיפוֹן לֹא מָשׁוּ.

וּכְהִשָּׁקֵף בְּתוֹךְ רְאִי הַשֶּׁמֶשׁ, (121)

     נִצְנֵץ בְּאִישׁוֹנָן יְצוּר־הַכֶּפֶל, 476

     הֵן בִּתְכוּנָה אַחַת, הֵן בְּמִשְׁנֶהָ.

חֲשֹׁב, קוֹרֵא, אֵיךְ בְּנַפְשִׁי נִדְהַמְתִּי (124)

     לִרְאוֹת אֶת דְּמוּת הַיְצוּר כִּי לֹא תָנוּעַ

     וּבְמַרְאָתָהּ הוֹלְכָה וּמִתְחַלֶּפֶת!

וְכַאֲשֶׁר, תָּמוּהַּ וְשָׂמֵחַ, (127)

     רוּחִי טָעַם מַעֲדַנֵּי הָאֹכֶל,

     מַרְעִיב הַנֶּפֶשׁ כָּל־עֻמַּת יַשְׂבִּיעַ, –

שְׁלשׁ הָרֵעוֹת, אֲשֶׁר לֶכְתָּן הוֹכִיחָה (130)

     עַל שֶׂגֶב מַחְצַבְתָּן, לְקֶצֶב זֶמֶר

     כְּשִׁיר מַלְאֲכֵי־יָהּ, הִקְדִּימוּ צַעַד.

"שְׂאִי, שְׂאֵי עֵינֵי קָדְשֵׁךְ, בֵּיאַטְרִיקְס, (133)

     אֱלֵי עַבְדֵּךְ, אֲשֶׁר לִרְאוֹת פָּנַיִךְ

     רַגְלָיו בְּדֶרֶךְ כֹּה קָשָׁה הֵנִיעַ!"

(הָיָה שִׁירָן): "חָנִּינוּ־נָא, בְּחֶסֶד (136)

     לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת פִּיךְ, וְיַשְׂבִּיעֶנּוּ

     מִשְׁנֶה יָפְיֵךְ, עַד כֹּה נִסְתָּר מִמֶּנּוּ!"

הוֹי לַהַט זֹהַר חַי, לָעַד זוֹרֵחַ! 477 (139)

     מִי כֹה הֶחְוִיר בְּצִלְלֵי פַּרְנַסּוּס

     אוֹ כֹה שָׁקַד מִנִּקְרוֹתָיו לִגְמֹעַ

עַד כִּי לֹא יֵחָשֵׁב נִבְעָר מִדַּעַת (142)

     בְּהִתְנַשְּׂאוֹ תָּאֵר אֵיךְ הִכְתִּירוּךָ

     בִּכְלִיל־שְׁלֵמוּת הַדְרֵי יִפְעוֹת שָׁמַיִם

עֵת בַּמֶּרְחָב בִּמְלוֹא־זִיוְךָ נִגְלֵיתָ! (145)


 

שִׁיר שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם

גן־העדן התחתון. ביאטריקס נוסעת במרכבה אשר הגריפון מושך אותה. המרכבה מגיעה אל עץ מסתורי והגריפון קושר אותה לגזעו. דאנטי נרדם לקול זמרה ערבה. בהתעוררו נראית לו ביאטריקס יושבת בחברת שבע העלמות, כאילו היא נוטרת את המרכבה. משא המרכבה.


כֹּה נִמְתְּחוּ עֵינַי וְכֹה שָׁקָדוּ (1)

     לִשְׁבֹּר אֶת צִמְאוֹנָן מֵאָז שְׁנוֹת עֶשֶׂר, 478

     עַד בִּי, מִלְּבַד חוּשָׁן, דָּעַך כָּל רֶגֶשׁ;

וּפֹה אוֹתָן יָמִין וּשְׂמֹאל הִקִּיפָה (4)

     כַּקִּיר הָאֲדִישׁוּת, כִּי כֵן צָדַנִי

     חִיּוּךְ קָדְשָׁהּ בְּמִכְמַרְתּוֹ מִקֶּדֶם;

אַךְ אֶת מִצְחִי הִפְנוּ בְתֹקֶף שְׂמֹאלָה (7)

     שְׁלשׁ הָאֵלוֹת, כִּי אֶת קוֹלָן שָׁמַעְתִּי 479

     קוֹרֵא אֵלַי: “לָטוֹשׁ עֵינְךָ אַל תֶּרֶב!” 480

וִיכֹלֶת הָרְאִיָּה, אֲשֶׁר נִשְׁאֶרֶת (10)

     בְּעַיִן זֶה עַתָּה נִכְוֵית בַּשֶּׁמֶשׁ,

     לְרֶגַּע קָט כִּמְעַט עִוֵּר שָׂמַתְנִי;

אַךְ, מִסְתַּגֵּל לִבְרַק אוֹרָה פוֹחֶתֶת (13)

     (אֹמַר ‘פּוֹחֶתֶת’ מוּל שִׁפְעַת הָרשֶׁם 481

     מֶנְהוּ הִפְנֵיתִי מַבָּטִי מֵאֹנֶס),

רָאִיתִי וּלְיָמִין סַב חֵיל הַהֶדֶר (16)

     הוֹפֵךְ דַּרְכּוֹ, וּמוּל פָּנָיו זוֹרַחַת

     הַשֶּׁמֶשׁ וְשִׁבְעַת שְׁבִיבֵי הַנֹּגַהּ. 482

כִּפְנוֹת הַגְּדוּד, מִן הָאוֹיֵב לָסֶגֶת, (19)

     תּוֹפֵשׂ מָגֵן וּבְרֹאשׁ יַפְנֶה הַדֶּגֶל

     עַד יִסְתּוֹבֵב מִצְעַד כָּל צְבָא־הַחַיִל,

כֵּן צְבָא מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה עָלֵינוּ (22)

     עָבַר כֻּלּוֹ בְּרֹאשׁ הַמַּעֲרֶכֶת,

     עַד סֹב מוֹטוֹת הָרֶכֶב, וַתָּשֹׁבְנָה

גַּם הַנָּשִׁים לָאוֹפַנִּים, וְהָלְאָה (25)

     אֶת עֹל־הַקֹּדֶשׁ הַגְּרִיפוֹן הִסִּיעַ,

     וּבְכָל זֹאת לֹא נָשְׁרָה נוֹצָה מִמֶּנּוּ. 483

הַיְפֵהפִיָּה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר טִבְּלַתְנִי, (28)

     אֲנִי וּסְטַאצְיוּס לָאוֹפַן נִלְוִינוּ

     שֶׁמַּעְגָּלוֹ צַר מִמַּעְגַּל מִשְׁנֵהוּ. 484

בִּדְרוֹךְ רַגְלֵינוּ כֹּה בִמְרוֹם הַחֹרֶשׁ, 485 (31)

     הָרֵיק מֵאָז חַוָּה בָטְחָה בַשֶּׁרֶץ,

     לְזֶמֶר מַלְאָכִים עָרַכְנוּ צַעַד.

כְּפִי־שְׁלשָׁה מֵעוּף הַחֵץ מִקֶּשֶׁת (34)

     אָרְכָה כִבְרַת הָאָרֶץ בָּהּ דָּרַכְנוּ,

     בְּטֶרֶם בֵּיאַטְרִיקְס נָחְתָה לָרֶדֶת.

‘אַשְׁמַת אָדָם’ רָגְנוּ כֻלָּם בְּלַחַשׁ, 486 (37)

     בְּהִתְיַצְּבָם סְבִיב עֵץ חָשׂוּף מִיֶּרֶק, 487

     וְכָל בַּדָּיו שְׁדוּדִים מִצִּיץ וָפֶרַח;

וְצַמַּרְתּוֹ, מִדֵּי גָבְהָהּ נִרְחֶבֶת, (40)

     בְּרוּם שִׂיאָהּ תַּתְמִיהַּ גַּם אֶת הֹדּוּ 488

     אִלּוּ צָמַח הָעֵץ בְּחֻרְשׁוֹתֶיהָ.

"הֱיֵה בָרוּךְ, גְּרִיפוֹן, כִּי מַקּוֹרֶךָ 489 (43)

     לֹא יְקוֹסֵס מֵעֵץ עֲרֵב־הַטַּעַם,

     כִּי מַר בּוֹ נִפְתָּלִים מְעֵי אוֹכְלֵהוּ!"

קָרְאוּ סָבִיב לָעֵץ תַּקִּיף־הַגֶּזַע, (46)

     וַתַּעַן הַחַיָּה כְּפוּלַת הַיֵּצֶר:

     “כֵּן נִשְׁמָרִים זַרְעֵי כָל טוֹב וָצֶדֶק!” 490

וְאֶת הַמּוֹט, אוֹתוֹ מָשַׁךְ עַד הֵנָּה, 491 (49)

     סָחַב לַחֹטֶר הָאַלְמָן, שְׁכוּל־עֹפִי,

     לִקְשֹׁר אֵלָיו אֶת הַנִּלְקָח מִמֶּנּוּ.

כְּאִילָנֵי אַרְצֵנוּ – בְּהַגִּיהַּ (52)

     מְאוֹר־הַיּוֹם בָּלוּל בְּזִיו הַזֹּהַר 492

     הַבָּא מֵאַחֲרֵי לִדְגֵי־הַשַּׁחַק –

יַצְמִיחוּ צִיץ וְיַחֲלִיפוּ גָּוֶן, (55)

     עֵץ לְמִינוֹ, בְּטֶרֶם אֶת סוּסֶיהָ 493

     תִּצְמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בִּקְבוּצָה אַחֶרֶת –

חִוֵּר מִוֶּרֶד וְאָדֹם מִסֶּגֶל, 494 (58)

     אֶת לְבוּשׁוֹ חִדֵּשׁ עַתָּה הַצֶּמַח

     אֲשֶׁר עַד כֹּה כָּל עֲנָפָיו אֻמְלָלוּ.

וְזֶמֶר, זָר לִילִיד אֱנוֹשׁ, שָׁמַעְתִּי (61)

     וְלֹא בַנְתִּיו, אַף לֹא עָצַרְתִּי כֹחַ

     לִשְׁמֹעַ עַד תֻּמָּם מִתְקֵי הַלַּחַן.

לוּ לְתָאֵר יָכֹלְתִּי אֵיךְ נִרְדָּמָה 495 (64)

     עֵין הָאַכְזָר לְשֵׁמַע שִׁיר עַל סִירִינְקְס,

     הָעַיִן, כֹּה כִלְּתָהּ עֵרוּת מֻפְרֶזֶת, 496

אָז כִּמְצַיֵּר מִסֶּמֶל חַי תֵּאַרְתִּי (67)

     אֵיךְ עֲבָרַתְנִי שְׁנָת; אַךְ הַיּוֹדֵעַ

     אֶת אֲתִיַּת הַשְּׁנָת, הוּא יְתַנֶּנָּה,

עַל כֵּן עַד רֶגַע הֲקִיצִי אֶפְסַח־נָא (70)

     לוֹמַר כִּי אוֹר מַבְהִיק קָרַע לְפֶתַע

     אֶת לוֹט שְׁנָתִי, וְקוֹל: “קוּם, מֶה הָיָה לָךְ?”

כְּמוֹ לָשׁוּר צִצֵּי עֵץ הַתַּפּוּחַ, 497 (73)

     זֶה הַמַּרְעִיב מַלְאֲכֵי־יָהּ לַפֶּרִי

     וְחַג נִצְחִי מַפְאִיר בִּזְבוּל־שָׁמַיִם,

הוּבְאוּ יַעֲקֹב וְיוֹחָנָן עִם פֶּטֶר (76)

     וּמִתִּמְהוֹן עֵינָם חִיָּם הָאֵמֶר

     אֲשֶׁר יָקִיץ גַּם מִנִּי שְׁנָת הַמָּוֶת,

וַיִּתְפַּלְּאוּ כִּי דַל עַתָּה הַחֶבֶר (79)

     בְּהֵעָדֵר משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ,

     וְכִי שִׁנָּה רַבָּם שִׂמְלָה וָבֶגֶד –

כֵּן לִי הָיָה, בִּרְאוֹת עֵינַי נִצֶּבֶת (82)

     עָלַי עַלְמַת־הַחֶסֶד שֶׁהִדְרִיכָה 498

     לִפְנֵי־זֶה אֶת רַגְלַי בִּשְׂפַת־הַנַּחַל.

כֻּלִּי נָבוֹךְ קָרָאתִי: “אֵי בֵּיאַטְרִיקְס?” (85)

     "עַל שָׁרָשֵׁי הָעֵץ אֲשֶׁר הִפְרִיחַ 499

     עַתָּה שֵׁנִית, רְאֵה יוֹשְׁבָה", עָנַתְנִי:

"שׁוּר הַשּׁוֹהִים סְבִיבָהּ, וּשְׁאָר רֵעֶיהָ, (88)

     עִם הַגְּרִיפוֹן בְּרֹאשׁ, דּוֹרְכִים לְמַעְלָה

     בְּשִׁיר, עָרֵב וּמַעֲמִיק כִּפְלַיִם!" 500

וְלֹא אֵדַע הַעוֹד לִנְאֹם הוֹסִיפָה, (91)

     כִּי כְבָר זָרְחָה אֶל מוּל עֵינַי הָאֵשֶׁת 501

     אֲשֶׁר לְזוּלָתָהּ חוּשַׁי הִדְעִיכָה.

בָּדָד יָשְׁבָה לָאָרֶץ, כְּנוֹטֶרֶת (94)

     לָרֶכֶב, שֶׁרָאִיתִי אֵיךְ לַגֶּזַע

     קְשָׁרַתְהוּ הַחַיָּה כְּפוּלַת־הַתֹּאַר.

וְשֶׁבַע הַנִּמְפוֹת בְּחוּג סַבּוּהָ, (97)

     בִּזְרוֹעוֹתָן נוֹשְׂאוֹת אוֹרוֹת הַלַּהַב

     בּוֹ לֹא תִשְׁלַט סוּפַת צָפוֹן אוֹ נֶגֶב.

"פֹּה זְמַן קָצָר תִּשְׁהֶה כְּגֵר־הַיַּעַר 502 (100)

     וּתְהִי לָעַד אִתִּי אֶזְרַח בְּרוֹמִי,

     אֲשֶׁר כְרִיסְטוֹס נִמְנָה עַל אֶזְרָחֶיהָ,

וּלְהַצָּלַת הַדּוֹר הַחַי בְּרֶשַׁע, (103)

     שָׂא עַיִן לַמֶּרְכָּב! וּבְשׁוּבְךָ מַטָּה

     בַּשֵּׂר אֶת חֲזוֹנְךָ בַּחֲרוּזֶיךָ!"

אָמְרָה בֵּיאַטְרִיקְס; וַאֲנִי, כְּעֶבֶד (106)

     נִכְנָע כֻּלִּי לִפְקֻדָּתָהּ, נָשָׂאתִי

     גַּם לֵב גַּם עַיִן לַמָּקוֹם צִוַּתְנִי.

אַף פַּעַם לֹא מִהַר לִנְפֹּל בְּשֶׁצֶף 503 (109)

     חֲזִיז מֵעָב טָעוּן, זִקָּיו שׁוֹלֵחַ

     מֵהַנִּשָׂא מִכָּל גָּבְהֵי רָקִיעַ,

כְּעוּט עוֹף־יוּפִּיטֶר בָּעֵץ, בְּזַעַם 504 (112)

     שׁוֹבֵר אֶת שִׁיפָתוֹ וּבְעֹז קוֹרֵעַ

     כָּל צִיץ חָדָשׁ וְכָל עָלֶה פוֹרֵחַ;

וּבַמֶּרְכָּב בִּמְלוֹא כֹחוֹ פוֹגֵעַ (115)

     עַד מוּט הָרֶכֶב כָּאֳנִי בַסַּעַר

     מֻכֶּה גַּלִּים הֵן שְׂמֹאלָה הֵן יְמִינָה.

וְעוֹד רָאִיתִי בַת־שׁוּעָל זוֹחֶלֶת 505 (118)

     אֶל חֵיק עֶגְלַת הַהֶדֶר, וּמַרְאֶהָ

     כִּבְצוֹם מִכָּל אָכְלָה טוֹבָה נִמְנַעַת;

אוּלָם גְּבִרְתִּי, שִׁקְצֵי חֶטְאָהּ נוֹזֶפֶת, (121)

     אוֹתָהּ הֵנִיסָה, וַתְּמַהֵר לִבְרֹחַ

     כָּל עוֹד יָכְלָה בְּיֹבֶשׁ עַצְמוֹתֶיהָ.

וָאֵרֶא וּמִמְּקוֹם רִדְתוֹ מִקֹּדֶם 506 (124)

     צָנַח הַנֶּשֶׁר אֱלֵי חֵיק הָרֶכֶב

     וַיַּעַזְבוֹ בְּנוֹצוֹתָיו טוֹבֵעַ;

וּכְקוֹל עוֹלֶה מִלֵּב נְגוּעֵי צַעַר (127)

     יָצָא מִן הַשָּׁמַיִם קוֹל צֹוֵחַ:

     “הוֹי סִירָתִי, מָה רַע נִטְלֵךְ עָלַיִךְ!”

וּבֵין הָאוֹפַנִּים בֻּקְּעָה הָאָרֶץ, (130)

     מִשָּׁם יָצָא דְרָקוֹן וּבַמַּרְכֶּבֶת 507

     דָּקַר אֶת זְנַב־אַרְסוֹ, וַיִּמְשְׁכֶנּוּ,

כְּמוֹ צִרְעָה חֻדָּהּ, וְשִׁבְרֵי־קֶרֶשׁ (133)

     סָחַב מִקַּרְקָעָהּ, וַיִּתְנוֹעֵעַ,

     זָע וְזוֹחֵל, עֲדֶן נִכְסָף לְטֶרֶף.

כְּגַיְא מַדְשִׁיא, אֶת הַנּוֹתָר הִלְבִּישׁוּ (136)

     שֵׁנִית נוֹצוֹת הָעוֹף, אוֹתָן הִנִּיחוּ 508

     אוּלַי בְּלֵב טָהוֹר כִתְשׁוּרַת־חֶסֶד;

הַצִּיר, וּשְׁנֵי הָאוֹפַנִּים אַף הֵמָּה, (139)

     כֻּסּוּ בְנֵטֶל הַנּוֹצוֹת הַלָּלוּ

     חִישׁ כִּיצִיאַת הָאֲנָחָה מִפִּינוּ,

טור שיר לב (2).png

בִּנְיַן הַקֹּדֶשׁ, כֹּה נֶהְפָּךְ, הִצְמִיחַ 509 (142)

     מֵעַל פְּרָקָיו רָאשִׁים, מֵאֵלֶּה שְׁלשֶׁת

     מֵעַל הַמּוֹט, וּבַפִּנּוֹת אַרְבַּעַת.

רָאשֵׁי הַמּוֹט כְּרֹאשׁ הַשּׁוֹר הִקְרִינוּ, (145)

     וְאַרְבַּעְתָּם – רֹאשׁ וְקַרְנוֹ בַּמֵּצַח:

     כָּמוֹהוּ לֹא רָאוּ מִפְלֶצֶת גֹּעַל.

וּמוּצָקָה, כְּצוּר עַל הַר גָּבֹהַּ, (148)

     נִרְאֵית לִי שָׁם זוֹנָה פְרוּצָה יוֹשֶׁבֶת 510

     וְחִישׁ סָבִיב קוֹרֶצֶת אֶת עֵינֶיהָ;

וּכְמוֹ שׁוֹמְרָהּ בַּל מֶנְהוּ תִלָּקֵחַ, (151)

     עֲלֵי צִדָּהּ עֲנָק זָקוּף רָאִיתִי,

     וּפֶה לְפֶה נָשְׁקוּ שְׁנֵיהֶם כָּל פַּעַם;

אַךְ בִּי כִי שָׁתָּה עֵין זִמָּה וָחֵשֶׁק, (154)

     קָם הָעוֹגֵב הָאַכְזָרִי עָלֶיהָ

     וַיַּצְלִיפֶנָּה מִקָּדְקֹד עַד רֶגֶל.

וְאָז, מָלֵא קִנְאָה, נִרְתָּח מִכַּעַס, (157)

     הִתִּיר עֶגְלַת־שִׁקְצוֹ וַיִּשְׁמְטֶנָּה

     בַּיַּעַר, עַד עֵצָיו בִּלְבָד שְׁמָרוּנִי

מֵהַזּוֹנָה וּמִבְּרִיַּת־הַבַּחַל. (160)


 

שִׁיר שְׁלשִׁים וּשְׁלשָׁה

גן־העדן התחתון. ביאטריקס ניבאת ברמזים כי קרוב יום בוא הגואל אשר יחזיר לכנסיה ולקיסרות את תפארתן. היא מצווה על דאנטי לזכור את כל אשר ראה ולהעלותו על הכתב כאשר ישוב אלי אדמות, לפי פקודתה מטבילה מטילדה את דאנטי ואת סטאציוס בנהר אֵינוֹאֵי. דאנטי מרגיש את עצמו אחרי הטבילה כנולד שנית והוא מוכן ומזומן לעלות אל הכוכבים, כלומר אל זבולי גן־העדן העליון.


“בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחְלָתְךָ”, הֵחֵלּוּ 511 (1)

     שְׁלָשְׁתָּן מוּל אַרְבַּעְתָּן נְשֵׁי הַחֶסֶד

     בְּסֵרוּגִין, בְּקוֹל עָרֵב וּבְדֶמַע;

וּבְרַחֲמִים וַאֲנָחוֹת הִקְשִׁיבָה (4)

     לָהֶן בֵּיאַטְרִיקְס, מְשַׁנָּה פָנֶיהָ

     כְּאָז, מַבֶּטֶת אֶל הַצְּלָב, מַרִיָּה. 512

אוּלָם בְּתֵת הָעֲלָמוֹת הַלָּלוּ (7)

     לָהּ עֵת לִנְאֹם, זָקְפָה וַתַּעֲמֹד

     וַתַּעַן, מַאְדִּימָה כְאֵשׁ לוֹהֶטֶת:

"קָרוֹב הַיּוֹם וְלֹא תִרְאוּנִי עוֹד; 513 (10)

     וְאַחַר־כֵּן, רֵעוֹת חֲמוּדוֹת־נֶפֶשׁ,

     קָרוֹב הַיּוֹם וְתֶחֱזוּנִי עוֹד".

וּבְשִׂים נִכְחָהּ שְׁבַעְתָּן, בִּלְבַד בְּרֶמֶז (13)

     שְׁלָחַתְנִי אַחֲרֶיהָ עִם הָאֵשֶׁת 514

     וּנְבוֹן־הַדַּעַת הַנִּשְׁאָר אִתָּנוּ.

כֹּה נָעָה, וְנִדְמֶה לִי לֹא הִשְׁלִימָה (16)

     עֲלֵי הָאָרֶץ צְעָדִים עֲשֶׂרֶת

     עַד אֶת עֵינָי הִכְּתָה בְּזִיו עֵינֶיהָ;

וּבְעֵין־שַׁלְוָה אָמְרָה: "הָחִישָׁה צַעַד 515 (19)

     לְבַעֲבוּר, אִתְּךָ כִּי אֲדַבֵּרָה,

     לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי יִיטַב עָמְדֶךָ!"

וּבִהְיוֹתִי שָׁם כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, (22)

     אָמְרָה: "אָחִי, מַה תְּהַסֵּס גַּם עָתָּה,

     בְּלֶכְתְּךָ אִתִּי, לִשְׁאֹל מִמֶּנִּי?"

וּכְאִישׁ, פּוֹתֵחַ פֶּה בְּיִרְאַת־הֶדֶר (25)

     בִּפְנֵי מוֹרָיו, וּבִשְׁלֵמוּת לֹא יַעַל

     קוֹלוֹ מִן הַגָּרוֹן עַד לַשִּׁנַּיִם,

כֵּן אָנֹכִי, כִּמְעַט קוֹלִי מַשְׁמִיעַ, (28)

     עָנִיתִי לָהּ: "אַתְּ, שָׂרָתִי, יוֹדַעַת

     צָרְכִּי וְאֶת הַטּוֹב לוֹ לְתוֹעֶלֶת!"

וַתַּעַן לִי: "מִכָּל כְּלִמָּה וָפַחַד (31)

     חֶפְצִי כִּי תֵחָלֵץ עַתָּה, לְמַעַן

     לֹא כַחוֹלֵם תּוֹסִיף בְּנִיב שְׂפָתֶיךָ! 516 517

דַּע, כִּי הַכְּלִי, אוֹתוֹ פָּצַח הַשֶּׁרֶץ, (34)

     הָיָה וְסָף! אַךְ מְחַבְּלוֹ יֵדַע־נָא 518

     כִּי נִקְמַת־יָהּ לֹא מִלְּגִימוֹת נִבְהֶלֶת!

לֹא לְעוֹלָם יִשְׁכַּל יוֹרְשִׁים הַנֶּשֶׁר, 519 (37)

     אֲשֶׁר עָזַב אֶת נוֹצוֹתָיו בָּרֶכֶב, 520

     נֶהְפָּך לְבַז אַחַר הָפְכוֹ לְגֹעַל;

כִּי נְכוֹנוֹת אֶרְאֶה, עַל כֵּן אַגִּידָה: (40)

     קָרוֹב הַיּוֹם – כְּבָר כּוֹכָבָיו הֵנֵצוּ,

     וְאֵין חוֹסֵם דַּרְכָּם וְאֵין מַפְרִיעַ –

וְאִישׁ, חֲמֵשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְעֶשֶׂר, 521 (43)

     הוּא שְׁלוּחַ־יָהּ, יִרְצַח אֶת הַשּׁוֹדֶדֶת

     עִם הָעֲנָק אֲשֶׁר אִתָּהּ פּוֹשֵׁעַ; 522

וְאִם דְּבָרִי עוֹד לֹא יָאִיר עֵינֶיךָ, (46)

     כִּי הוּא סָתוּם כִּמְלִיצוֹת־סְפִינְקְס וְתֵימִיס

     וּכְחִידוֹתָן מַחְשִׁיךְ אֶת בִּינָתֶךָ,

אוֹתוֹת הַזְּמַן כַּנַּיָּדוֹת יָבוֹאוּ (49)

     מַהֵר אֶת מִסְתְּרֵי רָזִי לִפְתֹּחַ

     מִבְּלִי לַזִּיק לָעֵשֶׂב אוֹ לָעֵדֶר.

שְׁמֹר בְּלִבְּךָ! וּכְמוֹ מִפִּי שָׁמַעְתָּ (52)

     כֵּן תְּתַנֶּה לַדּוֹר הַחַי בַּחֶלֶד

     חַיִּים הַמִּדַּדִּים אֱלֵי הַמָּוֶת;

וּנְטֹר בְּזִכְרוֹנְךָ, עֵת תִּכְתְּבֶנּוּ, (55)

     פֶּן תַּעֲלִים אֵיךְ אֶת הָעֵץ חָזִיתָ

     אֲשֶׁר שַׁסּוּהוּ פֹה זֶה פַעֲמַיִם. 523

כָּל הַגּוֹזֵל מֶנְהוּ אוֹ מְשַׁסְּעֵהוּ (58)

     חֵרֵף לְמַעֲשֶׂה אֶת כְּבוֹד אֱלוֹהַּ,

     שֶׁרַק לִשְׁמֹר חֻקָּיו עָשָׁהוּ קֹדֶשׁ.

בּוֹ כִּי נָשַׁךְ, פִּי חֲמִשָּׁה שְׁנוֹת אֶלֶף 524 (61)

     נִכְמַהּ אֲבִי־כָל־חַי בְּסִבְלֵי עֹנֶשׁ

     אֶל זֶה אֲשֶׁר נָשָׂא חֶטְאוֹ, גֹוֵעַ.

נָם שִׂכְלְךָ אִם לֹא תָבִין עֲדַיִן, 525 (64)

     כִּי לֹא מִבְּלִי סִבָּה כֹּה רָם הַצֶּמַח

     וְכֹה הָפוּךְ עָלָיו טִיב הַצַּמֶּרֶת.

לוּלֵא סְבִיב בִּינָתְךָ הַבְלֵי־דֵעֶיךָ 526 (67)

     הָיוּ מֵי־אֶלְסָה, וְעָנְגָּם לֹא יַעַשׂ

     לְךָ כְּפִּירָמוּס לְתוּת־הַקֶּבֶר –

כָּל אֵלֶּה הַנְּסִבּוֹת בִּלְבָד הוֹרוּךָ (70)

     מוּסַר־הַשְׂכֵּל, לִרְאוֹת שִׂגְבֵי־הַצֶּדֶק 527

     בִּגְזֹר אֱלוֹהַּ: ‘אַל תֹּאכַל מִמֶּנּוּ!’

אַךְ יַעַן אֵרֶא כִּי קָשָׁה כַסֶּלַע (73)

     הַשָּׂגָתְךָ, וְכֹה כֵהָה כָאֶבֶן

     עַד כִּי אוֹרַת־דְּבָרַי תְּסַנְוְרֶךָ, –

חֶפְצִי כִּי בְחַדְרֵי לִבְּךָ תִּטְּרֶנּוּ, (76)

     רָשׁוּם אִם לֹא חָקוּק, כְּעֵד וָסֶמֶל, 528

     כְּעַל מַטֵּה הַהֵלֶךְ כַּף־הַתֹּמֶר!"

"כְּמוֹ דוֹנַג מִתַּחַת לַטַּבַּעַת (79)

     לֹא יְשַׁנֶּה דְמוּתָהּ, כֵּן אֶת דְּבָרַיִךְ

     יִשָּׂא מֹחִי, בּוֹ נֶחְתְּמוּ", עָנִיתִי,

"אַךְ לָמָּה מֶנִּי כֹּה שָׂגְבוּ מִלַּיִךְ, (82)

     לָהֶן אֶכְמַהּ, עַד כִּי מִנִּי תִרְחַקְנָה

     מִדֵּי עֵינַי לְהַשִּׂיגָן תִּיגַעְנָה?"

“עַל כִּי תַכִּיר”, עָנְתָה "אֶת תּוֹרוֹתֶיךָ, (85)

     בָּהֶן בָּטַחְתָּ, וְתִרְאֶה, עַד כַּמָּה 529

     לָתוּר בְּתֶלֶם־אֲמָרַי תּוּכַלְנָה!

וְתִתְבּוֹנֵן אֵיךְ דַּרְכְּכֶם הִרְחִיקָה (88)

     מִדֶּרֶךְ־אֱלֹהִים, כִּרְחֹק הָאָרֶץ

     מֵהַמָּהִיר בְּגַלְגַּלֵּי שָׁמַיִם".

לֹא אֲחַיֶּה בַזֵּכֶר", עֲנִיתִיהָ (91)

     אֵיךְ מֵעִמֵּךְ סָטִיתִי בְחַיַּי

     וְאַף לִבִּי עַל זֹאת לֹא יְיַסְּרֵנִי!"

“וְאִם לֹא תִזָּכֵר אֵיךְ וּמָתַי”, (94)

     עָנְתָה בִצְחוֹק: "חֲשֹׁב־נָא כִּי מֵי לֵיתֵי 530

     יוֹם זֶה שָׁתִיתָ פֹּה אֶל־מוּל עֵינַי!

וּכְמוֹ עָשָׁן מֵעִיד עַל הַשַּׁלְהֶבֶת, (97)

     הֲלֹא עַתָּה נְשִׁיָּתְךָ מוֹכַחַת

     עַל חֵשֶׁק רַע שֶׁלְּזוּלָתִי הִטְעֶךָ.

אוּלָם עַתָּה מִלִּים בְּרוּרוֹת תִּהְיֶינָה (100)

     הַסְבָּרוֹתַי, כְּכָל אֲשֶׁר יָאָתָה

     לְגַלּוֹתָן לִפְנֵי כֵהוּת עֵינֶיךָ."

וּבְזִיו גּוֹבֵר וּבְצַעַד מִתְמַהְמֵהַּ (103)

     הַשֶּׁמֶשׁ נָע בְּקַו הַצָּהֳרַיִם,

     הַמַּחֲלִיף מָקוֹם לְעֵין רוֹאֵהוּ, 531

עֵת נָחוּ – כַּמּוֹלִיךְ אוֹרְחָהּ, תָּמֵהַּ (106)

     לִרְאוֹת דָּבָר מַטְעֶה עֵינָיו בַּדֶּרֶךְ –

     פֹּה שֶׁבַע הַנָּשִׁים בִּקְצֵה הַחֹרֶשׁ

מוּל צֵל חִוֵּר, כַּצֵּל אֲשֶׁר יַטִּילוּ (109)

     עַל קֹר נַהֲרוֹתָם הָרֵי אִיטַלְיָה

     תַּחַת יְרַק עָלִים וְעַנְפֵי־אֹפֶל;

וְלִפְנֵיהֶן אֶת פְּרָת וְאֶת חִדֶּקֶל 532 (112)

     יוֹצְאִים מִנִּי מַעְיָן אֶחָד דִּמִּיתִי

     וְנִפְרָדִים, נִרְפִּים, כִּידִיד מֵרֵעַ.

"הוֹי אוֹר בָּרוּךְ, לִבְנֵי אֱנוֹשׁ תִּפְאֶרֶת! (115)

     אֵי שֶׁטֶף שָׁם מֵחֵיק אֶחָד נוֹבֵעַ

     וִיהִי כְּמוֹ מֵעִם עַצְמוֹ בוֹרֵחַ?"

שָׁאַלְתִּי וַיֻּגַּד לִי: "אֶת מָטִילְדָּה (118)

     בַּקֵּשׁ וּתְלַמְּדְךָ!" וּבַת־הַיֹּפִי

     עָנְתָה כְּמוֹ מֵאָוֶן מִצְטַדֶּקֶת:

"עִם יֶתֶר הַדְּבָרִים הֲלֹא גַם אֵלֶּה 533 (121)

     אָמַרְתִּי לוֹ, וְגַם לִבִּי בוֹטֵחַ,

     כִּי בוֹ אוֹתָם מֵי־לֵיתֵי לֹא הִשְׁכִּיחוּ!"

וּבֵיאַטְרִיקְס: "אוּלַי כְּמִיהָה נִשְׂגֶּבֶת, 534 (124)

     הָעֲלוּלָה לַכְשִׁיל שְׁבִילֵי הַזֵּכֶר,

     בּוֹ אֶת עֵינֵי הַדַּעַת הֶאֱפִילָה!

טור שיר לג (2).png

אוּלָם רְאִי: שָׁם אֵינוֹאֵי שׁוֹטֶפֶת: (127)

     אֶצְלָהּ שָׂאִיהוּ וּכְדַרְכֵּךְ מִקֶּדֶם

     חַיִּי גְבוּרַת זִכְרוֹ הַמִּתְעַלֶּפֶת!"

כְּמוֹ לֹא יִתְעַלְּמוּ אֲצִילֵי־רוּחַ (130)

     וּרְצוֹן רֵעָם לִרְצוֹן נַפְשָׁם יָשִׂימוּ

     אַךְ רֶמֶז מֶנְהוּ עָדֵיהֶם יַגִּיעַ,

כֵּן נְשָׂאַתְנִי הַיָּפָה וַתֵּלֶךְ (133)

     וּבְחֵן־נָשִׁים, בַּהֲנִיעָהּ רַגְלֶיהָ,

     “בּוֹא גַם אַתָּה אִתּוֹ”, אָמְרָה לִסְטַצְיוּס.

לוּ עוֹד נִשְׁאַר מָקוֹם כִּי אָז תֵּאַרְתִּי, (136)

     וְלוּ בְמִקְצָתוֹ, אֶת צוּף הַמַּיִם,

     מֵהֶם לָעַד אִם אֵשְׁתְּ לֹא יַשְׂבִּיעוּנִי!

אַךְ יַעַן כִּי מָלְאוּ דַלְתֵי הַסֵּפֶר, (139)

     אוֹתָן לַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי הִפְרַשְׁתִּי, 535

     רִסְנֵי שִׁירִי לֹא יְרִיצוּנִי הָלְאָה.

בְּלֵב חָדָשׁ מִגַּל הַקֹּדֶשׁ שַׁבְתִּי – 536 (142)

     מִתְרַעֲנֵן כִּירַק אִבֵּי הַנֶּטַע,

     חַי, בְּעָלִים רַעֲנַנִּים מַפְרִיחַ –

זַךְ וְנָכוֹן לִסֹּק כּוֹכְבֵי־רָקִיעַ. (145)


 

הערה אל התמונות שבספר

סַאנְדְּרוֹ בּוֹטִּיצֶ’לִּי: SANDRO BOTTICELLI

איש פירינצי כדאנטי, מגדולי הציירים האיטלקיים בתקופת הריניסאנס (1444?–1510), השאיר אחריו מחזור של רישומים המלווים את מאת השירים שבקומידיה האלוהית.

שיטת רישומיו של בוטיצ’לי בעיטוריו לקומידיה היא סימולטאנית, היינו תוכנו של כל שיר ועלילותיו מסודרים על דף רישום אחד, ולכן מופיעות בו ברישום הדמויות העיקריות שבכל שיר ושיר כמה פעמים, בתיאור השלבים השונים של עלילת השיר.

בכדי להתאים את התמונות לתבנית הספר בחרנו לתת קטע עיקרי מכל רישום במקום לתת את הרישום כולו בהקטנה מופרזת.


  1. במקום ‘מרפסת’ או ‘זירה’ בחרתי במקומות אחדים במלה ‘זיז’ (עי' אהלים יד, ז: זיז שהוא סובב את כל הבית)  ↩

  2. השוה את שני הנהרות בעולם הבא בסוף ה‘מדינה’ לפלאטון.  ↩

  3. שורות 6–13: קאליואפיאה, מוזה של השירה האפית; בנות מלך תיסאליה התחרו במוזות בשירה ונכשלו ונהפכו לעורבים.  ↩

  4. 19–21: הכוכב נוגה התחבר עם מזל דגים בשעה ארבע וחצי בלילה.  ↩

  5. 23–27: הכוכבים סמל לארבעה אבות־המעלות: בינה, צדק, אומץ־רוח, מתינות. ואולי מרומז פה על ארבעת כוכבי ‘הצלב הדרומי’, אשר בעבר הקדום נראו גם ברקיע הצפוני. בימי־הביניים האמינו כי אסיה ואפריקה כלולות בצפון וכי כל הדרום מכוסה מים.  ↩

  6. רק חלק של העגלה (‘הדוב הגדול’) נראה תמיד ברוחב בו שוכן ההר, ובשעה זו כבר שקעה כולה.  ↩

  7. ביאטריקס, עי‘ ’תופת' ב: נב.  ↩

  8. מינוס שומר שער התופת, עי' שם ה: ד.  ↩

  9. מארציה, אשת קאטו שנתגרשה ממנו וניתנה לידידו, חזרה אליו במות בעלה השני. ב‘קונויויו’ דאנטי רואה בשיבתה סמל לשיבת הנשמה האצילה לאלוהיה.  ↩

  10. 1–9: שקיעה בירושלים, חצות בהודו, ששם השמש נמצא עתה במזל מאזנים, והן ‘נופלות מידי הלילה’ בתקופת תשרי, כשהשמש מתחבר במזל הזה והלילות גדולים מן הימים; היא שעת הזריחה על טור־הטוהר.  ↩

  11. אחר מותי.  ↩

  12. הנשר העליון, המלאך.  ↩

  13. תה' מזמור קיד, המסמל, לפי דאנטי (ב‘קונויויו’), את שחרור הנשמה ויציאתה מעבדות לחירות רוחנית.  ↩

  14. השמש מניס את הכוכבים.  ↩

  15. מבשר השלום בזמן העתיק, וכן בימי דאנטי מבשר של חדשות טובות, היה נושא בידו ענף־זית.  ↩

  16. קאזלא, זמר ידוע, חיבר מנגינה לשירו של דאנטי ‘האהבה בנשמתי דובבת’; מת זמן־מה לפני כתיבת ‘טור־הטוהר’, ורק עתה עלה על ההר.  ↩

  17. הנשמות, אשר לא נדונו לתופת, נאספות, לפי חזון המשורר, על חופי הטיבר ושם מחכות עד אשר יסיען מלאך בסירה אל ההר; המלאך קובע לפי רצונו את מועד ההעברה לכל נפש. בחג־המולד 1299 הכריז בוניפאציוס השמיני, על יובל חגיגי ועל כפרת־חטאים החלה גם על נשמות המתים (עי‘ ’תופת' יח: כח–לג).  ↩

  18. במקום שהטיבר נופל אל הים.  ↩

  19. אכירון, נהר התופת, עי' שם ג: עה.  ↩

  20. 6–9: ‘לבבו’, בלי תוכחתו של קאטו, שיר ב: קכ; ‘השגגה הקלה’: שהותו להקשיב לזמרה.  ↩

  21. לא ראה את צילו של וירגיל וחשב כי וירגיל עזב אותו.  ↩

  22. רק גוף חי מטיל צל, ולא דמויות המתים.  ↩

  23. 25–27: גופת וירגיל הועברה מברינדיזי לנאפולי (19 לפסה"נ) בפקודת אוקטאביינוס קיסר. השעה היא שתיים בלילה בירושלים, ושמונה וחצי בבוקר בהר.  ↩

  24. שבעה הרקיעים לא יעכבו אחד את קרני השני, כי כולם שקופים.  ↩

  25. הגבורה, אלהים.  ↩

  26. דע את העובדות מבלי לחקור לסיבותיהן (“במופלא ממך אל תדרוש”).  ↩

  27. לו השיג שכלנו הכל, לא היה צורך בהתגלות האלהית, אשר נשלמה, לפי הנצרות, עם הולדת ישו.  ↩

  28. הדרך בין לריצי וטורביה, ממזרח ליגוריה עד מערבה, מלאה רכסים.  ↩

  29. נשמות נבחרות לעלייה לשמים.  ↩

  30. מאנפרד (1231–1266), נכדם של הקיסר הנריק השישי ושל אשתו קונסטאנצה, ובנו הממזר של הקיסר פרדריק השני. ביאטריקס, אשת מאנפרד, ילדה לו בת אשר נישאה לפטר מאראגון (1262). מאנפרד עלה על כסא סיציליה (1258) בגזלו את זכויות בן־אחיו קונראדין; האפיפיורים התנגדו לנסיך הגיבליני והחרימוהו. קלמנס הרביעי קרא למלך קארל מאנז‘ו לאיטליה והכתירו למלך על סיציליה (1265). בקרב עם קארל (1266) נהרג מאנפרד על־יד ביניבנטו, צפונה־מזרחה מנאפולי; שם נקבר, אך בפקודת האפיפיור הועבר אל חופי וירדי (עתה גארליאנו) מחוץ לגבולותיהן של נאפולי ושל מדינות הכנסיה. ’פאר סיציליה', פרדריק מלכה; פאר אראגונה, יעקב יורש אביו, – שניהם בני קונסטאנצה.  ↩

  31. ההבטחות הרבות בכתבי־הקודש.  ↩

  32. את גופות המוחרמים קברו בתהלוכה שבה נשאו נרות נדעכים.  ↩

  33. ‘אלת הכנסיה’אין לה השפעה על בית־דין של מעלה.  ↩

  34. ‘את גזר החרם’, עי' חרוזים לה–קמ.  ↩

  35. 5–6: לפי אפלטון שוכנות באדם הרבה נשמות, כל אחת בעלת סגולה מיוחדת לה.  ↩

  36. 19–21: עי' משלי טו: יט.  ↩

  37. 25–26: סאנליאו, נולי וביסמאנטובה, מקומות בהרים אורבינו, ליגוריה ודרומה מריג'ו; בימי דאנטי היה קשה להגיע אליהם.  ↩

  38. 40–42: הזווית של חצי רובע־החוג היא o45.  ↩

  39. אחרי דרך מעייפת טוב לנוח ולהביט אחורנית אל הדרך שעברנו.  ↩

  40. 56–57: בחצי־הכדור הצפוני, כל המסתכל מזרחה יראה את עליית־השמש לימינו; פה, בחצי הכדור הדרומי, החדש לדאנטי, הוא נדהם לראות את הזריחה לשמאלו.  ↩

  41. 58–60: ‘מרכב הזוהר’, השמש, נראה למסתכל בצפון בין המביט ובין הדרום; אולם עתה דאנטי, הנמצא בדרום, רואה אותו לתמהונו בינו ובין הצפון.  ↩

  42. המראה, השמש. מזל תאומים נוטה לצפון מקו־המשווה יותר ממזל טלה; הדובים – הציר הצפוני.  ↩

  43. 68–75: זכור כי ההר נמצא ישר מול ירושלים בקו אחד עמה. פאיטון נהג את מרכב־השמש, אך בהיכשלו נשרף חלק הרקיע, וכך נוצר שביל־החלב (נהר־די־נור).  ↩

  44. 82–84: קו־המשווה עובר במרחק שווה מירושלים ומן ההר.  ↩

  45. בלאקוה נזכר בכמה מקורות כעצלן ורשלן; פרטי קורותיו חסרים.  ↩

  46. עי' שיר ט: עח.  ↩

  47. 137–139: צהרים בהר, השחר על הגאנגס והשקיעה במארוקו, כלומר: יום בכל הצפון ולילה בכל הדרום (עי' בציור). טור הש שיר ד (2).png תאור כדור הארץ לפי השקפת ימי הבינים  ↩

  48. תה': נא.  ↩

  49. 37–39: אז חשבו כי כוכבים נופלים וזהרורי־ברק נוצרים מלהט־אדים.  ↩

  50. מתחרטים על חטאינו ונכונים לסלוח לאויבינו.  ↩

  51. 63–84: יעקב דיל־קאסירו, ממפלגת הגוולפים בפאנו, במחוז אנקונה בין רומאניה ומלכות נאפולי, שעליה שלט קארל מאנז‘ו, היה מושל בבולוניה (1296); התנגד לאצו השמיני מאסטי אשר ביקש להשתלט על העיר, ובפחדו מפני נקמתו ביקש להשיג משרת מושל במילאן, אך נהרג בפקודת אצו בדרכו שמה, בקרבת אוריאקו בין פאדובה וונציה. אנשי פאדובה התייחסו למייסד עירם האגדתי אנטנור, אשר קורותיו מתוארות ב’אינאיס‘ א’; אוריאקו שוכנת בביצות, ויעקב בבריחתו יכול להגיע ביתר־קלות עד לא־מירה (חרוזים עט–פא).  ↩

  52. 85–129: בואונוקונטי מונטפלטרו, בנו של גווידו (‘תופת’, כד) היה, כאביו, מנהיג גיבליני: ובראש צבאות ארצו נלחם בגוולפים הפלורנטיניים בקאמפאלדינו (11 ביוני 1289) ונפל בקרב. ג‘ובאנה היתה אשתו (חרוז פט). קאמפאלדינו – בעמק ארנו העליון, במחוז קאסנטינו, בין הרי פראטומאניו במזרח ורכס־האפנינים במערב (חרוז קטז); פה הארקיאנו, היוצא בקרבת המנזר קאמאלדולי באפנינים (חרוז צו), נופל אל הארנו, ’נהר־המלך' (חרוז קכב).  ↩

  53. 130–136: לפי מסורת בלתי־מבוססת, היתה פיה, ממשפחת טולומאי מסיינה, אשתו של נלו ד־אינג‘ירמו דאי־פאנוקייסקי. בעלה רצח אותה (1295) במארמה, אם בגלל קנאה או בגלל חפצו לשאת אשה אחרת. לפי האגדה השליך אותה נלו מחלון ארמונו, הנקרא עוד היום ’Salto della Contessa' (‘קפיצת־הנסיכה’). כל הדמויות בשיר זה מבקשות מדאנטי להחיות את זכרן בלב קרוביהן; פיה הגלמודה מבקשת שהוא בעצמו יזכרנה (חרוז קלג).  ↩

  54. איש ארצו, השופט בנינקאזה דא־לאטריה, אשר דן למוות את קרובו של השודד הידוע גין די־טאקו (‘דיקאמרון’ י: ב), אשר התנקם ורצח את השופט ברומי.  ↩

  55. מארצוקו סקורניג‘אני מפיזה ’הראה את אמצו' בסלחו לרוצח־בנו; לפי אחרים הרג את הרוצח.  ↩

  56. 15–17: ‘נחפז לציד’ – אולי גוצ'ו טארלאטי הגיבליני, אשר טבע בנהר ארנו ברדפו אחר הגוולפים מבית בוסטולי; פדריק נובלו, ממפלגת בית טארלאטי, נהרג על־ידי אחד מבית בוסטולי בקאמפאלדינו.  ↩

  57. אורסו, בן נאפוליאני אלברטי (‘תופת’ לב: נז) נהרג על־ידי בן־אחיו אלברטו מאנגונה.  ↩

  58. 19–24: פייר דלה־ברוס הרופא של פיליפ השלישי מלך צרפת. בשנת 1276 מת לואי, בן־המלך, וחשדו במאריה בראבאנט, אשתו השניה של פיליפ, כי היא הרעילה את לואי למען יירש אותה בנה. בין המאשימים היה גם פייר ברוס.  ↩

  59. ב‘אינאיס’ (ו: שעג) כתוב כי תפילות אנשים חיים לא יצילו את הנידונים לעינויי ההאדיס.  ↩

  60. התפילות בזמן העתיק נתכונו לא לאלהים כי־אם לאלילים אשר לא יועילו.  ↩

  61. סורדלו, משורר איטלקי שכתב פרובנצאלית (1200–1269), נולד במאנטובה, עיר־מולדתו של וירגיל.  ↩

  62. יוסטיניינוס קיסר (527–565) מינה ועד־מחוקקים לחבר אוסף שלם של חוקים. כל חיבורי הוועד ידועים בשם Corpus juris Civilis, ומונחים כיסוד המשפט הרומאי שהתפשט באירופה כולה.  ↩

  63. עי‘ מת’ כב: “תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים אשר לאלהים”.  ↩

  64. 97–105: אלברט (1248–1298), בנו של רודולף מהאבסבורג, יצא לכבוש את איטליה וחזר, כי קיווה לרווחים ממסע אחר. דאנטי תלה בו תקוות פוליטיות, בחשבו כי עם השתלטותו על איטליה ישים קץ לריב־המפלגות ויוכל להחיש את שיבתו מגלותו לפירנצי. (במקור ההערה מיוחסת לשורה 92, אך נראה שנפלה בו שגיאה – הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

  65. 106–111: משפחות אצילים באיטליה.  ↩

  66. יופיטר עליון, כינוי לישו.  ↩

  67. מארצל, קונסול ברומי, מתנגד חריף ליוליוס קיסר.  ↩

  68. 149–151: פירנצי עוברת ממפלגה למפלגה כחולה המתהפכת על מיטתה מצד אל צד.  ↩

  69. עי' שיר ג: כז.  ↩

  70. ‘שפתנו’הלאטינית.  ↩

  71. 28–29: המבוא לתופת.  ↩

  72. 35–36: מעלות דתיות: אמונה, תקווה ואהבה; כל היתר – מעלות שכליות.  ↩

  73. עודם בפרוזדור, וטור־הטוהר עצמו מתחיל מפה למעלה.  ↩

  74. עי' יוחנן ו: ח.  ↩

  75. עי' חרוז מח.  ↩

  76. תפילת־ערב (Salve Regina) המופנית למאריה.  ↩

  77. 91–102: רודולף הראשון (1218–1291) עי' שיר ו: קב–קה) שירת תחת אוטוקאר מלך בוהמיה (1253–1278) והוכתר כקיסר ב־1273; אוטוקאר התנגד לכך ויצא נגדו בקרב, שבו נהרג (1278). בנו של אוטוקאר, וינציסלאוס (1278–1305), נשאר שליט על בוהמיה (חרוז צח–צט), אך הוכרח למסור את אוסטריה, סטיריה, קארינתיה וקארניולה לרודולף, אשר הפקידן בידי בניו אלברט ורודולף.  ↩

  78. 103–111: ‘קטן־האף’ הוא פיליפ השלישי ‘הקירח’ מאראגונה (עי' להלן), אשר ניסה להבטיח את הכתר לבנו קארל מוואלוואה בעזרת האפיפיור מארטין הרביעי. בנו של פיליפ השלישי ופיליפ הרביעי ‘היפה’ (1268–1314), חרוזים קג–קה), השנוא על דאנטי (עי‘ ’תפת‘ יט: פז; ’טור הטוהר‘ כ: צא; לב: קנב; ’עדן' יט: קיח–קכ), נשא את בתו של הנריק השמן מנאבארה (1270–1274); חרוז קד); שחיתותו משתפת אותו פה עם אביו ועם חותנו.  ↩

  79. הביא אסון על צרפת אשר סמלה הוא חבצלת.  ↩

  80. ‘משחית־צרפת’, פיליפ היפה.  ↩

  81. 112–114: פטר מאראגונה (1276–1285) ואויבו הקודם קארל הראשון מאנז‘ו (1220–1285), מלך נאפולי וסיציליה. אחרי הטבח של 1282 ('תפילת־הערב של סיציליה), בו רצחו הסיציליאנים את הצרפתים ב־30 במרץ, ואז עבר השלטון על סיציליה מבית אנז’ו לבית אראגון; קארל גורש ואת כסאו תפש פטר, שאשתו היתה קונסטאנצה, בת מאנפרד המלך. פטר ואויביו הצרפתים, קארל הראשון ופיליפ השלישי, מתו כולם בשנת 1285.  ↩

  82. 115–120: לפטר השלישי מאראגון היו שלושה בנים: אלפונס השלישי מלך אראגון בשנות 1285–1291, ‘העלם’ (חרוז קטז), יעקב השני מלך סיציליה בשנות 1285–1296 ומלך אראגונה בשנות 1291–1327, ופרדריק השני מלך סיציליה בשנות 1296–1337. אלפונס נזכר לשבח, האחרים לגנאי.  ↩

  83. לא ירשו את המידות הטובות.  ↩

  84. ‘רחב־האף’, קארל מאנז'ו.  ↩

  85. 124–129: קארל השני מלך נאפולי (1243–1309) קטן מאביו קארל הראשון מאנז'ו באותה מידה שקארל הראשון, (בעלה של ביאטריקס מפרובאנצה ואחר־כך של מארגאריטה מבורגונדיה) קטן מפטר השלישי מאראגון (בעלה של קונסטאנצה).  ↩

  86. 130–132: הנרי השלישי, ‘המלך הצדיק’ מאנגליה (1216–1272), אב לבנו רב־העליליות אדוארד הראשון (1239–1307).  ↩

  87. 133–136: ויליאם, מארקיז של מונפיראט וקאנאויזי (1254–1292), היה ידידו של קארל מאנז'ו, ואחר־כך עמד בראש המרד נגדו, בו השתתפו כמה ערים וביניהן אלכסנדריה שבפיידמונט. אחרי־כן מרדה גם אלכסנדריה בוויליאם (1290) אשר נתפש ובמשך שבעה עשר חדשים הוצג בתיבת־ברזל עד יום־מותו (1292). בנו של ויליאם, יוחנן הראשון, ניסה לנקום את נקמת אביו, אולם נכשל ואנשי אלכסנדריה פלשו למונפיראט.  ↩

  88. 12–23: ירוק, צבע התקווה; החרב הקצוצה היא סמל למשפט מלווה רחמים. הנחש הוא סמל השטן, העלול להזיק לנשמות כל עוד הן מחוץ לשערי טור־הטוהר.  ↩

  89. הימנון קאתולי בתום תפילת־הערב: ‘Te lucis ante terminum’.  ↩

  90. 47–84: נינו ויסקונטי, שופט בפיזה בסוף המאה השלוש־עשרה. מאשתו ביאטריקס מבית אסטי היתה לו בת, ג'ובאנה. במות בעלה נישאה לגאליאצו ויסקונטי ממילאן. חרוז ע“ד מרמז על הסרת בגדי־אלמנות (שמלה שחורה וצעיף לבן) וחרוז ע”ה על מצוקות בית ויסקונטי במילאן מאז 1302. הפתן (חרוז פ) היה סמלם של בית ויסקונטי ממילאן, והתרנגול (חרוז פא), – של בית ויסקונטי בפיזה; אלה ממילאן היו גיבלינים, אלה מפיזה – גוולפים.  ↩

  91. 85–93: ארבעת הכוכבים קרובים לציר הדרומי אשר נראה מעל ההר כ־32 מעלות מעל האופק, והכוכבים נמצאים עתה מאחורי ההר ומתחת לציר.  ↩

  92. 109–139: קונראד הראשון מאלאספינה, הסב (חרוז קיט) לקונראד השני (מת 1294) המדבר עתה, ולמורואלו השלישי (מת 1315), ולפראנצסקינו (מת 1320), אשר בביתו מצא דאנטי מקלט אחרי גלותו, בלוניג‘אנה בסתיו 1306, עי’ חרוז קלג–קלט. ולדי מאקרה (חרוז קטו): הנהר מאקרה שוטף במחוז לוניג'אנה, צפונה־מערבה מטוסקאנה, שהיה באחוזות בית מאלאספינה.  ↩

  93. 113–114: ‘השעווה’, היצר הטוב בלבך; ‘גולת־הנוגה’, או פסגת־ההר, או גבהי השמים.  ↩

  94. בגלל אהבתי לבני־ביתי הזנחתי את הדאגה לנשמתי.  ↩

  95. ‘ראש הרשע’, לפי אחדים: השטן, לפי אחרים: בוניפאציוס השמיני.  ↩

  96. 133–135: השמש לא יתחבר שבע פעמים במזל טלה, כלומר, לא תעבורנה שבע שנים.  ↩

  97. 1–6: השעה תשע בערב. תיטיס, אשת הים, מתוארת כגלי־הים וכשגל של טיטאנוס, אל השמש; בהתחלת הלילה, בהיעלם כל האודם של השקיעה, נחלצה תיטיס מזרועות עוגבה (השמש). אחרים קוראים טיטון, בעלה של אלת־השחר תיטיס; אולם אשה איננה שגל! (עי' פירושו של סקארטאציני, מילאנו 1914). ‘חיית הקרח’, מזל עקרב, הנקרא גם ‘נחש’ (קר) שהוא סמל להסתותיו של השטן.  ↩

  98. עודני חי ונתון לנגעי בשר־ודם.  ↩

  99. 12–15: טראוס אנס את פילומינה, אחות אשתו פרוקני, אשר התנקמה בהרגה את בנה ובהאכילה את בשרו לבעלה; ברדוף טראוס אחרי האחיות, נהפכו כולם, לפי תפילת האחיות, לציפרים: הוא לאיה והן לסנונית ולזמיר (אוביד, ‘מיטאמורפוזות’).  ↩

  100. 16–18: בשינה הנשמה חופשית, וחלומותיה לפנות־בוקר מנבאים אמת.  ↩

  101. 23–24: טרואוס, מלך טרויה, עלה עם בנו גאנימד על הר אידה לציד; יופיטר שלח נשר לחטוף את העלם האהוב אשר הועלה השמימה להיות שר־המשקים לאלים.  ↩

  102. עד לגלגל הלבנה, הוא גלגל האש (השלהבת).  ↩

  103. 32–36: אם אכילס, שהופקד בידי הצנטאור חירון, נשאתהו בשנתו אל האי סקירוס ושם התגורר בלבוש אשה, ומשם לקחוהו אוליכסיס ודיאומידיס להילחם בטרויה; בהתעוררו על האי, תמה אכילס למראה המקום הזר לו (סאטציוס, ‘אכילאיס’).  ↩

  104. עי‘ ’תופת' ב: צז–צח.  ↩

  105. השומר מסמל את הכהן המכפר.  ↩

  106. 82–84: החרב, משפט האלהים.  ↩

  107. המבוא לטור־הטוהר מסמל את ההתחרטות בת שלוש מדרגות: חרטה בלב, בפה ובמעשים.  ↩

  108. שבע פ"א כנגד שבעה אבות־הפשעים (פשע, Peccata), אשר ילכו ויימחו במשק כנפי־המלאכים השומרים על סף כל עלייה מזירה לזירה.  ↩

  109. 115–116: צבע אפור, סמל הענווה.  ↩

  110. 117–119: המפתחות, לפי מתי טז: יט. זהב – שלטון אלוהי העובר על הכהן המכפר; כסף – שיקול דעתו של הכהן, המבחין בין חטא חמור לחטא קל.  ↩

  111. 136–137: מטלוס, נאמנו של פומפיוס, ניסה לשוא להציל את אוצר רומי, השמור במקדש סאטורן על ההר טארפיוס, מידי יוליוס קיסר (49 לפסה"נ); לוקאנוס מתאר את הרעש בהיפתח שערי־המקדש (פארסאליה).  ↩

  112. Te Deum laudamus (אותך, אדוני, נהלל), הימנון קאתולי בתפילות שחרית ובפולחנים חגיגיים.  ↩

  113. מעטים מגיעים לטור־הטוהר, בגלל חטאי האנשים.  ↩

  114. : ‘לפשע’, להביט אחור, עי' שיר ט: קלא והלאה.  ↩

  115. פסל יווני מפורסם (נולד 480 לפסה"נ).  ↩

  116. 34–36: המלאך גבריאל, הבא לבשר למאריה את היוולדו של ישו (לוקאס א: כו–לח) ובזה פתח לבני־אדם את שערי־העדן, שהיו סגורים מאז חטאם של אדם וחוה.  ↩

  117. 40–42: Ave Maria, התחלת הברכה למאריה (לוקאס א: כח).  ↩

  118. 55–63: דויד מכרכר לפני הארון, עי' שמואל ב פרק ו.  ↩

  119. עזה נענש, לפי פירוש זה, על אשר נשא את הארון ולא היתה זאת משמרתו (השווה פ' רש“י ורד”ק) (במקור כתוב: 58, אבל לפי העניין צריך להיות כאן – הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  120. עי‘ וולגאטה לשמואל ב: ו, יב, ותרגום־השבעים לפס’ יג שם: ‘ולדוד היו שבע מקהלות’.  ↩

  121. מיכל נעצבת כי נענשה בגלל גאוותה ולא היו לה ילדים; כן גם חז“ל, ועי' רד”ק לפס' כג שם.  ↩

  122. 73–93: הסיפור על טראיאן המלך היה נפוץ בזמן ההוא, ובו מסופר כי האפיפיור גרגור (540–604) התפלל בעד עליית נשמתו של טראיאן מן התופת בגלל המעשה האדיב עם האלמנה.  ↩

  123. 80–81: סמל הנשר הרומאי על שדה־זהב.  ↩

  124. האלוהים.  ↩

  125. 106–108: ‘מטוב הכוונה’ להתחרט ולחזור בתשובה אחרי שתראה את העונש הצפוי לפושעים, אך זכור כי העונש יבוא לקצו ביום־הדין.  ↩

  126. 122–126: ‘פרפר בן שחק’, הנשמה העולה לפני בית־דין של מעלה.  ↩

  127. 1–2: פאראפראזה של תפילת ‘אבינו שבשמים’ הנוצרית. האל ‘לא מוקף’, אין הוא שוכן בהם כמוקף בשטח, כי־אם ברוב אהבתו אשר השפיע על ‘ראש פעלו’, כלומר, על שמי־השמים ועל המלאכים.  ↩

  128. המן מסמל מזון רוחני, גם אצלנו; עי‘ פירוש אברבנאל להגדה של פסח: “נתן להם את המן שהיה מזון אלהי מוגשם באויר והיה בו כח עליון, לחם שאוכלים מלאכי השרת (יומא עה)”; ועי’ גם פירוש השל“ה להגדה של פסח: ”נתן לנו את המן להטעימנו מעין עולם הבא כדאיתא בחגיגה (יב:) שנקראו השמים שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים“; ועי' רש”י לתה‘ עח, כה: “וימטר עליהם מן… לחם אבירים אכל איש; לחם אבירים, לחמם של מלאכים”, ועי’ תרגום שם: “ואחית עליהון מנא למיכל… מזון דנחת ממדור מלאכים אכלו בני נשא”.  ↩

  129. 49–72: אומברט, נסיך סאנטאפיורה מבית אלדובראנדסקי (שיר ו: קיא), הוצא להורג בקאמפניאטיקו (1259) על־ידי אנשי סיינה הנלחמים תמיד במשפחתו.  ↩

  130. ‘אם כולנו’, האדמה בה ניקבר.  ↩

  131. 65–66: כי שנאתו הניעה את בני־עירו ללחום בו.  ↩

  132. ‘כל פמלייתי’, כל משפחתי, או, לפי אחרים, כל החבר הנמצא אתי פה.  ↩

  133. אודיריסי, מגוביו באומבריה, צייר מיניאטורות, גר ברומי בשנת 1295 ופיאר כתבי־יד בספריית האפיפיור בוניפאציוס השמיני.  ↩

  134. 91–93: שבח האמן אינו בר־קיימא אלא־אם־כן יבואו אחריו דורות מחוסרי־כשרון.  ↩

  135. 94–96: צימאבואי (1240–1302), צייר פלורנטיני מפורסם, ותלמידו ג'וטו (1266–1336).  ↩

  136. 97–99: גווידו גוויניצלי (1230–1276), אבי ‘הסגנון המתוק החדש’, וגווידו קאואלקאנטי (1250–1300), ידידו של דאנטי, שניהם מגדולי משוררי הזמן. חרוז תשעים ותשעה מכוון לדאנטי עצמו.  ↩

  137. גלגל־המזלות המאט להסתובב מיתר גלגלי־הרקיע.  ↩

  138. 109–138: פרובנצאן סאלואני, גיבליני, שליט בסיינה במלחמת מונטאפרטי (1260), ביקש להרוס את פירנצי אחר מפלתה (עי' חרוזים קיב–קיד). כאשר שם קארל מאנג'ו בבית־הסוהר את אחד מידידיו, עמד סאלואני בשוק והושיט יד כאביון לאסוף כסף לפדות את השבוי (גדולה מצוות פדיון שבויים!). סאלואני נהרג (1269) בקרב עם הפלורנטינים בקולי, מחוז ואלדלסה (שיר יג: קטו–קיט).  ↩

  139. 116–117: השמש.  ↩

  140. 139–142: נבואה לגירושו של דאנטי מפירנצי (1302). דאנטי ירגיש אז מה מר גורלו של איש החי מצדקה (עי‘ ’עדן' יז: נח–).  ↩

  141. 1–2: עתה זקופים בלכתם, עי' חרוזים ז–י.  ↩

  142. 25–27: נפילת לוציפר, עי‘ ’תופת‘ לד: קכא; ועי’ לוקאס י: יח. הפסלים בזירה זו נועדים לשבח הענווה ולהרשעת הגאווה.  ↩

  143. 28–30: בריאריאוס, ענק בן מאה ידיים, נלחם עם הענקים באלים, נהרג בחצי יופיטר ונקבר תחת הר אטנה, עי‘ ’תופת' לא: צח.  ↩

  144. 31–33: לאחר נצחונם על הענקים המורדים מביטים אפולו, מארס ופאלאס (מינרווה) ואביהם יופיטר על אברי־אויביהם המפוזרים.  ↩

  145. 34–36: עי‘ בראש’ י: י; יא: ב; ‘תופת’ לא: עז.  ↩

  146. 37–39: ניאובי, אשת אמפיון מלך תיבי, התגאתה בארבעה עשר ילדיה ולעגה ללאטונה שהיו לה רק שניים: אפולו ודיאנה; אלה בכעסם הרגו את כל ילדי ניאובי ואותה הפך יופיטר לאבן המזילה תמיד דמעות (אוביד, ‘מיטאמורפוזות’ ו).  ↩

  147. 46–48: עי' מל"א יב: י–יח.  ↩

  148. 49–51: הקוסם אנפיאריאוס חזה כי ייהרג במלחמת תיבי, ונחבא במקום הידוע רק לאשתו איריפילי; היא הסגירה אותו, ובנם אלקמיאון נקם את נקמת אביו הנהרג ורצח את אמו (‘אינאיס’ 1).  ↩

  149. 52–54: עי' מל"ב יט: לז.  ↩

  150. 55–57: כורש רצח את טומיריס מלכת הסקיתים, ואמה רצחתהו ושמה את ראשו בכלי מלא דם באמרה: “שבע עתה את הדם אשר כה צמאת לו בחייך”. אגדה זו נחשבה לעובדה היסטורית בימי־הביניים.  ↩

  151. 58–60: עי' יהודית יא והלאה.  ↩

  152. ‘הנותר’, גופו של הולופרנש נטול־הראש, או חללי האשורים.  ↩

  153. 61–63: נפילת טרויה ואיליון, לפי ‘אינאיס’ ג.  ↩

  154. שעת־הצהריים; השעות הן משרתות השמש' גם בשיר כב: קיח.  ↩

  155. עי‘ ’חובות הלבבות', שער התשובה, פרק ז: “ודע כי תמול לעד לא ישוב”.  ↩

  156. אחרי היטהרותו מגאוותו.  ↩

  157. 100–102: כנסיית סן־מיניאטו נישאת בפירנצי מעבר לגשר רובאקונטי; דאנטי קורא לה ‘שמורת הצדק’ באירוניה מרה.  ↩

  158. משא־ההר, מת' ה: ג.  ↩

  159. המלאך מחק במשק־כנפיו פא אחת מעל מצחו של דאנטי, את אות הפשע של הגאוה (עי' שיר ט: קיב), ועל־כן קלה עלייתו מעתה; על סף כל סולם המוביל מזירה לזירה ימחה המלאך השומר במשק־כנפיו פא נוספת.  ↩

  160. 26–27: “לקרוא אל סעודת החסד” לעורר רגשי אהבה וחסד בניגוד לקנאה.  ↩

  161. בסעודת העניים אמרה אמו של ישו אליו: ‘אין להם יין’ (יוח' ב: ג).  ↩

  162. אוריסטיס בנו של אגאממנון וידידו של פילאדיס. כשאוריסטיס נידון למוות, בא פילאדיס במקומו וקרא: ‘אני אוריסטיס’ ומת במקום ידידו, כמסופר אצל ציצרו, De Amicitia.  ↩

  163. עי, מת' ה: מד.  ↩

  164. עד שתגיעו לשער־הסליחה, כלומר לסף הסולם המוליך לזירה הבאה, תראו משלים של קנאה ולא של אהבה.  ↩

  165. 49–50: בתפילה קאתולית קוראים גם למאריה, למיכאל, לפטרוס וליתר קדושי הכנסיה.  ↩

  166. ‘בימי הסלח’, בימי התוודות לפני הכהן בכנסיה, שבהם נאספים האביונים בשער־הכנסיה לבקש נדבות.  ↩

  167. 88–89: לא יישאר עוד הד של פשע בזכרונתך.  ↩

  168. ‘יועיל גם לה’, כי אזכיר לקרוביה להתפלל למען עלייתה שמימה.  ↩

  169. סאפיה (הפיקחית), אשה אצילית בסיינה, שמקנאתה בבני־עירה שמחה למפלתם תחת פרובנצאן סאלואני בקולי (עי' שיר יא: קט–קלח); בשנת 1269 בנו היא ובעלה בית־מלון לעוברי־דרך, ואחר מותו נתנה את ארמונו במתנה לעדת סיינה, עי' חרוזים קד–קכה.  ↩

  170. האלהים חפץ להכשיל את סיינה.  ↩

  171. עשה לי עתה כחפצך! לא אירא עוד אחר שמחתי במפלת עירי.  ↩

  172. הקיכלי, הירא את הקור, חושב כי כבר בא הקיץ בהיראות קרן־שמש בעננים.  ↩

  173. 127–129: פייר קאמפי, נזיר פראנציסקאני, מת בסיינה 1289, מוכר מסרקים, ידוע כנדבן וחסיד, נערץ זמן־מה כקדוש, ובשנת 1328 הוקדש לו יום־זכרון בשנה.  ↩

  174. 151–154: אנשי סיינה החליטו למצוא את נהר דיאנה הנחבא, לפי אומנתם, בחיק־האדמה, ולהרחיב את הנמל הקטן טאלאמון; שתי התכניות נכשלו, ובעבודות החפירה של הנמל מתו, בגלל הביצות, הרבה מנהלים (‘שרי הצים’). תעודות על־כך (מן השנים 1295, 1303) שמורות עד היום בסיינה.  ↩

  175. תחילתו של הארנו כנהר קטן בהר פאלטירונה בין טוסקאנה ורומאניה.  ↩

  176. דאנטי טרם נתפרסם אז כמשורר.  ↩

  177. השמים בחום השמש מעלים אדים מן הים, והקור מקפיאם ומחזירם בצורת גשם לים.  ↩

  178. הקוסמת צירצי הפכה אנשים לחיות (‘אינאיס’ יז).  ↩

  179. הכוונה לתושבי קאסנטינו, או לבית גווידו דה־רומאניה בפרט (‘תופת’ ל: עו).  ↩

  180. ‘הזאבים’, אנשי פירנצי. (במקור ההערה מפנה לשורה 50, ונראה שמקומה כאן – הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  181. ‘השועלים’, אנשי פיזה.  ↩

  182. 53–72: גווידו דל־דוקה מדבר אל ריניר־דה קאלבולי. גווידו, גיבליני מבארטינורו, מבית אונסטי מראבונה, שופט ברימיני בשנת 1199, נאמן למנהיג הגיבליני פייר טראורסארי (חרוז צח). בשנת 1218, בעזרת מינארדי מבארטינורו (חרוז צד), השתלט על ראבינה וגירש את הגוולפים; אלה נלחמו בו, הרסו את בתי מינארדי וגירשו את נאמניו של פייר, וביניהם את גווידו, שיצא עם מנהיגו לראבינה. רינייר, מבית קאלבולי הגוולפי מפורלי, היה שליט בפאינצה, פארמה וראבינה. נלחם בפורלי (1276) עם גוולפים אחרים וביניהם ליציו ולאבונה (חרוז ז), אך הוכרחו להימלט למבצר קאלבולי בעמק מונטוני, ושם נכנעו לגווידו מונטפלטרו, שהרס את מבצרם. כאשר נבחר שנית רינירי כשליט פאיינצה (1292), היה הקפיטן בעיר מאינארדי פאגאנו (חרוז קיח); תושביה התנגדו, בגלל המסים החדשים, לנסיך ולגיבלינים, ביניהם הנסיך קאסטרוקארו (חרוז קטז), והצליחו; בשנת 1294 גירשו הגיבלינים את בית קאלבולי מפורלי; אך הגולים חזרו יחד עם גוולפים אחרים, בשנת 1296, כשרוב מתנגדיהם נעדרו מן העיר בצאתם להילחם בבולוניה. כעבור זמן גורשו הגוולפים עוד הפעם על־ידי הגיבלינים, אשר אחד ממנהיגיהם היה אורדילאפי; במקרה זה נהרג הישיש ריניירי. לנאומו של גווידו נגד פירנצי השווה ‘תופת’ כז: לז–נה.  ↩

  183. 58–66: בן־בנו, או בן־אחיו של רינייר, פולציירי שליט במילאן, פארמה, מודינה ופירנצי (1303), אויב חריף של הגיבלינים.  ↩

  184. 63–64: ‘יער העצבת’, פירנצי.  ↩

  185. 86–87: עי' שיר טו: מד–פא.  ↩

  186. 91–111: ליציה, מאינארדי, טראוירסארי, עי‘ לעיל. גווידו קרפאניה, נדבן ידוע; פאבר, מנהיג גיבליני, שליט בכמה ערים, מת 1259; ברנארדין די פוסקו הצטיין בעת המצור, ששם על פאינצה פרדריק השני (1240); אביו היה איכר; גווידו דה־פראטו ואוגולין ד’אצו, עשירים בראבינה ופאינצה; טיניוזו, אציל ברימיני, נדבן; בתי טראורסארי ואנאסטאג'י, אצילי הגיבלינים בראבינה.  ↩

  187. 112–117: כמה מתושבי בארטינורו הצטיינו במידת הכנסת־אורחים. דאנטי מדבר על גירוש הגיבלינים מן העיר, ושמח שלא ראו בעיניהם את השחתתה; מאלאויצ'יני, נסיכים בבאניקאואלו, גיבלינים, גירשו את גווידו פולנטה עם הגוולפים מראבינה (1249), ואחר־כך נסיכי קאסטרוקארו, גיבלינים; נסיכי קוניו, גוולפים; פאגאני, גיבלינים בפאינצה.  ↩

  188. מאינארדי (‘תופת’ כז: מט–נא) נקרא ‘שד’ בגלל ערמתו.  ↩

  189. 120–123: פאנטוליני זה (מת 1278) לא התערב בפוליטיקה וחי חיי־כבוד שקטים; אחד מבניו נפל בקרב והשני מת לפני 1291.  ↩

  190. 132–135: משלים של קנאה (עי‘ בר’ ד: יד).  ↩

  191. 137–139: אגלאור, בת קיקרופס מלך אתונה, התקנאה באחותה הֶרסֶה אהובת מרקוריוס, והאל הפך אותה לאבן (אוביד ‘מיטאמורפוזות’ יד).  ↩

  192. 143–144: עי' שיר יג: מ.  ↩

  193. גלגל־המזלות ‘עליז תדיר כילד’ כי איננו נח אף לרגע.  ↩

  194. וֶספֶּר, פולחן קאתולי בשעה שלוש אחרי־הצהרים.  ↩

  195. איש איש לפי הכשרת נפשו רואה את היופי ביפה ואת השגב בנשגב.  ↩

  196. 38–39: משא ההר, מת‘ ה: ז–יב; רומ’ יב: כא.  ↩

  197. 44–45: עי' שיר יד: פו–פז.  ↩

  198. 85–93: דברי מאריה לישו אחרי שהוא “איחר לשהות בירושלים והוריו לא ידעו”, עי' לוקאס ב: מג–מז.  ↩

  199. 94–105: פיסיסטראטוס, עריץ באתונה 527–605 לפסה“ה; צעיר שאהב את בתו נשק אותה קבל־עם, ואמה דרשה מבעלה להתנקם בצעיר על חוצפתו. תשובת העריץ היתה: ”אם נהרוג את האוהבים אותנו, מה נעשה לשונאינו?" הצעיר נשא את אהובתו לאשה (הסיפור נמצא אצל ואלריוס מאכסימוס: Facta et dictu memorabilia).  ↩

  200. מינרווה ונפטון רבו ביניהם אם על אתונה לשאת את שמה או את שמו (אוביד, ‘מיטאמורפוזות’ ו: ע ואילך).  ↩

  201. דאנטי יודע כי לא ראה אלא חזיונות (‘טעויות’), אך החזיונות היו עובדות בעבר (‘שלא שיקרו’).  ↩

  202. 134–135: הרואה את רעו נופל מתעלף, ישאל אותו ‘מה לך?’ כדי לדעת את סיבת התעלפותו, אבל וירגיל, הרואה לנפש אף כי הגוף נפל כמת, יודע את הסיבה ושואל רק כדי לאמץ את רוחו של דאנטי.  ↩

  203. ישו, לפי תורת הנצרות, כיפר במותו על פשעי האנשים.  ↩

  204. “הנה שה־אלוה (‘Agnus Dei’) אשר נשא את חטא העולם”, יוח' כב: לו.  ↩

  205. הנשמות נטהרות מפגם־הכעס המסבך אותן כאגודת־חוטים.  ↩

  206. כאדם חי.  ↩

  207. מימי פאולוס השליח לא זכה איש חי לבוא בעולם ההוא (עי' מעשי השליחים, ט: טו): ולפי האגדה ירד פאולוס גם לשאול.  ↩

  208. מארקו לומבארדו מוויניציה, אציל מלומד, נדבן, חי בסף המאה השלוש עשרה.  ↩

  209. 56–57: דברים ששמע מפי גווידו דל־דוקה על שחיתות פירנצי, שיר טו.  ↩

  210. בראשית היאבקו ביצרו הרע.  ↩

  211. ‘הצריח’, פסגת המשפט והצדק; ‘קריית הקושט’, השמים, עי' שיר יג: צה. – לפי תומאס אקווינאס, “הפרסה השסועה מסמלת את ההבחנה בין טוב לרע, והעלאת־הגרה את ההתעמקות בכתבי־הקודש והבנתם הנכונה”.  ↩

  212. 107–108: שלטון הקיסר ושלטון האפיפיור.  ↩

  213. 115–117: לומבארדיה, או כל איטליה העליונה, מלאה סכסוכים בשל הריב בין הקיסר פרדריק השני ובין האפיפיור.  ↩

  214. 124–140: קונרדו דא־פאלאצו, גוולפי מברישה, עוזר לקארל מאנז‘ו בפירנצי (1276), שליט בסיינה (1279) ובפיאצ’נצה (1288); את אדיבות גרארדו דא־קאמינו, קפיטן־גנראל בטריויג‘י (1283–1306), דאנטי מהלל גם ב’קונויויו‘ ד: יד. בתו גאיה (חרוז קמ) נודעה, לפי אחדים, בצניעותה, ולפי אחרים – בפריצותה; גווידו קאסטל, עשיר מטריויג’י מכניס־אורחים.  ↩

  215. הצרפתים קראו לו ‘הלומבארדי התם’, או מפני שקראו לכל איטלקי ‘לומבארדי’, או, לפי אחרים, במובן ‘המלווה בריבית ישר־הלב’, כי ‘לומבארדי’ היה כינוי כללי למלווה בריבית.  ↩

  216. 129–132: המובן: ללוויים לא ניתן חלק באחוזות למען יתמסרו לעבודת־הקודש (במד‘ יח: כ; יהו’ יג: יד; כא: א וכו').  ↩

  217. 18–21: עי' שיר ט: יד–טו, וההערה שם.  ↩

  218. 35–39: לאויניה, בת לאטינוס ואמאטה, אחרי אירושיה לטורנוס הובטחה לאיניאס, ועל־כן נלחמו שני הגיבורים; אמאטה, שהתנגדה לאיניאס, תלתה עצמה מרוב ייאוש בשמעה כי טורנוס נהרג (‘אינאיס’ יב).  ↩

  219. ‘הבעל’, טורנוס.  ↩

  220. 62–63: עי' שיר ז: מד, נג–ס.  ↩

  221. 68–69: משא־ההר, מת' ה: ט.  ↩

  222. 97–99: ‘עלאי האושר’, אושר אהבת ה‘ ומצוותיו; ’תולדותם', אושר החיים החילוניים, שהוא בן־חלוף.  ↩

  223. 109–111: נשמתנו תלויה באלהים, ומאהבת־עצמנו לא נוכל לשנוא את האלהים.  ↩

  224. נשמח לראות ‘דבר רע’, מום או כשלון, רק באדם אחר בגלל קנאה ששלוש סיבותיה מבוארות להלן.  ↩

  225. 129–139: חטא הרשלנות להשיג את האושר האלהי, וחטא ההזדרזות ברדיפה אחרי אושר חילוני.  ↩

  226. טעות של המאמינים כי כל אהבה טובה באשר היא אהבה.  ↩

  227. ‘צורה’בלשון אסכולאסטית פירושה: מהות.  ↩

  228. 43–45: אם הנפש נמשכת אחרי הדברים אשר מחוצה לה על־ידי יצרה הטבעי, איך תשלוט במשיכה זאת?  ↩

  229. וירגיל הוא סמל הבינה האנושית, ביאטריקס – סמל התגלות־השכינה.  ↩

  230. 52–54: אנחנו לומדים דבר מתוך דבר אחר, והשכל האינטואיטיבי של המלאכים מכיר כל דבר מתוך עצמו.  ↩

  231. 56–57: ‘אבות המושכלות’ – האכסיומות; ‘ראשית החשקים’ – אהבתנו את האלהים.  ↩

  232. 62–63: כל תשוקותיכם תהיינה ראויות לטהרת אהבתכם את אלהים.  ↩

  233. על השיחה הזאת עי‘ עדן’ ה: יט ואילך.  ↩

  234. 78–81: הלבנה עלתה בניגוד לתנועת הרקיע הנראית מן המזרח מערבה. – ‘בדרך’ אשר בה השמש עברה לתקופת־חורף, והוא הזמן שבו יראוה אנשי רומי שוקעת בין קורסיקה ובין סארדיניה.  ↩

  235. פיאיטולה, מולדתו של וירגיל.  ↩

  236. 91–93: על חופי איסמנוס ואסופוס התפללו אנשי תיבי לבאקכוס שיברך את כרמיהם (סטאציוס, ‘תיבאיס’, ט).  ↩

  237. אחרי בשורת המלאך גבריאל, עי' לוקאס א: לט.  ↩

  238. 101–102: יוליוס קיסר חזר מן המצור על מארסיל ומיהר לכבוש את אילארדה בקאטאלוניה (49 לפסה"נ).  ↩

  239. 118–130: ראש מנזר סאן־זינו בווירונה היה גרארדו השני (1187) במלוך פרדריק בארבארוסה (1152–1190); מילאן נהרסה על־ידי הקיסר ב־1162 ונבנתה שנית ב־1169.  ↩

  240. 121–126: ‘אחד’, אלברט דלה־סקאלה, אשר מינה את בנו החולה והממזר ג‘וזפה לראש־המנזר. ג’וזפה שירת במשרה זו מן 1291 עד 1314 ואולי הכירו דאנטי בשהותו בווירונה (1303–1304).  ↩

  241. 133–135: שמ‘ יד: י–כ; במד’ יד: א–לט; דב' א: כו–לו.  ↩

  242. 136–138: זקני טרויה, שאותם עזב איניאס בסיציליה עם אצסטס (‘אינאיס’ ה); ב‘קונויויו’ דאנטי משבח את מעשהו זה של איניאס כאות דאגתו לזקנים.  ↩

  243. 1–6: לפנות שחר, בעלות אחרוני כוכבי מזל דלי וראשוני מזל דגים; כוכבים אלה עומדים בצורה ٠٠::: הנקראת ‘נשוא הראש’ (Fortuna Major) בלשון הגיאומאנטים, ‘קוסמי חולות’ המנחשים על פי גרעיני חול. יוסף אלבו (1380–1440) כותב בספר העיקרים, מאמר ד, פרק ד: “כמו שיאמר בעל גורל החול שבהיות נשוא ראש יוצאת ראשונה תורה על הצלחה ושפל־ראש יורה על ההפך”; ומפרשו גדליה, בעל השרשים (1685), כותב שם: “ובהיות כי החכמה ההיא אינה חכמה כי אם כסילות, לכן לא רציתי לבאר אותה, כדי שלא יבלו הנערים וכיוצאי בהם את ימיהם בדברים הדמיונים האלה”. – חרוז 3 מדבר על קור האדמה לפני השחר ועל כוכב שבתאי ‘הקר’; ‘אולי’: אם הכוכב הזה עלה.  ↩

  244. 7–63: החלום השני של דאנטי, הפעם על הסירינה (התאוות) מסמל את שלושת הפשעים שאותותיהם עדיין נשארו במצחו: קמצנות, זוללות ותאווה.  ↩

  245. האשה מסמלת פה את אור השכל, אשר יחד עם הבינה האנושית (וירגיל) מראה לדאנטי את הבלי תענוגי התאוות. (במקור ההפניה היא לשורה 6, אך נראה שכאן מקומה – הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  246. אוליכסיס חולץ מן הסירינות, ודאנטי נמשך אחרי ציצרו המספר כי הוא לא נמלט מהן (De Finibus 18, V).  ↩

  247. 50–51: משא ההר, מת' ה: ד.  ↩

  248. 62–63: ‘השבשבת’, הפיתוי שהצייד מראה לבז למען ישוב אליו, עי‘ ’תופת' יז: קכח; השמים, המספרים כבוד אל, קוראים תדיר לנשמת האדם לשוב אליו.  ↩

  249. הבחנתי מתוך הדיבור את הרעיון הסתום בו, או את האיש המדבר שפניו לא נראו.  ↩

  250. 90–93: ‘הצמח’, ההטהרות שבלעדיה לא־תיתכן עלייה השמימה.  ↩

  251. 97 והלאה: אוטובואוני די־פיסקי, קארדינאל ושליח האפיפיור לאנגליה (1268). אחרי־כן נבחר בשנים עשר ביולי 1276 כאפיפיור בשם אדריאן החמישי ומת בשמונה עשר באבגוסט של אותה שנה. משפחתו, בית לאוואניה, נקראה על שמו של הנהר הנופל למפרץ גינואה בין ססטרי ובין קיאוארי.  ↩

  252. ‘רק בשמעו’, כי לא ראה את דאנטי, אך עתה, בכרעו על ברכיו, עלה קולו מלמטה למעלה.  ↩

  253. על שאלת הצדוקים, לאיזה משבעה בעליה תינשא האשה ביום תחיית המתים, ענה ישו: “אז לא ישאו ולא תינשאינה, כי כולם יהיו כמלאכים” (מת' כב: כג–ל; מארק יב: יח–כה).  ↩

  254. עי' חרוז צא.  ↩

  255. הקמצנות.  ↩

  256. ‘זאבה מקדם’, הקמצנות, עי‘ ’תופת' א: מט–ס; צד: קא.  ↩

  257. 19–24: הולדת ישו, לוקאס ב: ז. – קאיוס פאבריציוס הקונסול (282 לספה"נ) סרב שוחד מאנשי סאמנוס כדי לכרות ברית אתם וכן סרב שוחד מפירוס מלך אפירוס.  ↩

  258. 31–33: ניקולאס ההגמון (במאה הרביעית) הציל את שלוש בנות־שכנו העני מסכנת חיי זימה, בבואו כל לילה אל חלון חדרן לזרוק אליו שקי־זהב.  ↩

  259. 35–36: מדוע אתה לבדך מדבר בשבח המידות, ולא הדמויות אחרות.  ↩

  260. המדבר הוא הוגו קאפט מלך צרפת (987–996), אולם דאנטי טועה ואינו מבדיל בינו לבין אביו הוגו הגדול, דוכס הפראנקים, נסיך פאריס, שמת בשנת 956. חרוז 52 מבוסס על אגדה שהיתה נפוצה בזמן ההוא על־אודות הוגו האב.  ↩

  261. 50–51: בין השנים 1060–1300 ישבו על כסא צרפת רק ארבעה מלכים בשם פיליפ (ראשון, שני, שלישי, רביעי) וארבעה בשם לואי (שישי, שביעי, שמיני, תשיעי).  ↩

  262. 53–59: דאנטי אומר בטעות, כי בתום הדינאסטיה הקארולינגית (עם לואי החמישי, בשנת 987) עלה על הכסא בנו של קאפט; לאמתו־של־דבר, עלה אז קאפט בעצמו על הכסא וייסד את הדינאסטיה הקאפטינגית, ולא בנו רוברט.  ↩

  263. לואי החמישי מת ב־987 ללא־ילדים, וממשפחתו נשאר רק קארל מלורין, בנו של לואי הרביעי. הוגו קאפט שם אותו בכלא ושם מת (991). דאנטי אומר בטעות, כי קארל זה נכנס למנזר, ואולי התכוון לקילדריק השלישי, אחרון המירובינגים, אשר הורד מעל הכסא (752) ומת במנזר.  ↩

  264. במות הנסיך ריימונד ברנגאר מפרובאנצה נישאה בתו ביאטריקס לקארל הראשון מאנז‘ו (1246) וירשה את הנסיכות (‘מוהר עשירות פרובאנצה’), עי’ שיר ז: קכח.  ↩

  265. אירוניה מרה במלים ‘לתיקון־כפר’ בשלוש השורות.  ↩

  266. אדוארד השלישי האנגלי, ברצותו לפלוש לצרפת (1346), אמר לאציליו, כי אין למלך צרפת הזכות לשלוט על גאסקוניה ועל נסיכות פונטיי אשר עברו לאדוארד בירושת־אמו, כי מלך צרפת מחזיק בנורמאנדיה במרמה; בקרב טאליאצו ניצח אדוארד את קונרדין מסבדיה, וחדשיים אחר־כן (עשרים ותשעה באוקטובר 1268) הומת נוקרדין בפקודת קארל.  ↩

  267. אמונה כוזבת כי תומאס אקווינאס, בדרכו לקונציליום בליון (1274) הורעל בפקודת קארל מאנז'ו.  ↩

  268. 70–78: קארל מוואלואה, אחיו של פיליפ היפה, פלש לפירנצי בנובמבר 1301 (עי' חרוז עג) ועזב את העיר באפריל 1302. השחורים ניצחו את הלבנים הודות לידידות מעושה אשר הראה קארל לשחורים לפי עצת האפיפיור בוניפאציוס השמיני, אשר שלח אותו לפירנצי כאילו כמלאך־שלום.  ↩

  269. 74–75: ‘רומח בו רב אישקריות’, הבגידה.  ↩

  270. קארל מוואלואה נקרא ‘חסר־מדינות’ אולי בגלל כשלונו במסעו נגד סיציליה (1302), או בגלל היותו בן שני לאביו ולא הבכור היורש.  ↩

  271. 79–84: ‘הנשבה מהאני’, קארל הפיסח (עי' שיר ז: קכד–קכט) עזר לאביו לשוב ולכבוש את סיציליה, אך נוצח על־ידי רוגר די־לוריה, האדמיראל של פטר השלישי מאראגונה, ונלקח בשבי (1284); בשנת 1305 השיא את בתו הצעירה לאחיו הנסיך העשיר אצו (עי' שיר ה: עז), ולפי דאנטי נערכו נישואין אלה בגלל בצע כסף.  ↩

  272. 85–90: ידועה שנאת דאנטי לבוניפאציוס השמיני, אולם הוא מתרעם על חילול קדושת משרתו כאשר קולונה וויליאם נוגארט (‘הגנבים החיים’) אסרו אותו באנאני ונהגו בו באכזריות עד שמת ברומי אחרי ימים אחדים (אחד עשר באוקטובר 1303).  ↩

  273. 88–93: האפיפיור נחשב כבא־כוחו של ישו על אדמות; עלבונו הוא עלבונו של ישו, וסבלו כסבלו (עי‘ מת’ כז: כח–לד).  ↩

  274. 91–93: פיליפ היפה (‘פילאט חדש’, כי הסגיר את בוניפאציוס בידי אויביו) רדף את ‘מסדר המקדש’ החל משנת 1307, ולפי הדעה הנפוצה אז, עשה כן רק מרצונו לגזול את רכושם.  ↩

  275. 97–99: תשובה לשאלת דאנטי בחרוזים לה־לו.  ↩

  276. 103–105: פיגמאליון, אחיו של דידו, רצח את בעלה כדי לרשת את רכושו (‘אינאיס’ א).  ↩

  277. 106–108: האל באקכוס הודה למלך פריגיה מידיאס על עזרתו לידידו סילנוס, והבטיח למלא את כל משאלותיו. מידיאס ביקש כי כל דבר שידו תיגע בו ייהפך לזהב, ואחר־כך התחנן לבטל את הברכה, כי גם מזונו נהפך לזהב והוא נשאר רעב (אוביד, ‘מיטאמורפוזות’ יא).  ↩

  278. 109–111: עי‘ יהו’ ו: יט; ז.  ↩

  279. אחרי נאומו של פטר הביאו כל מאזיניו את רכושם לחלקו בין העניים; אך אנאניאס ואשתו סאפירה מכרו את רכושם והביאו רק חלק מהכסף, ואת הנותר השאירו להם; פטר נזף בהם על־כך (מעשי השליחים ד: לב–לג).  ↩

  280. הליודור, שר־האוצר של סליקוס המלך, נסע לגזול את אוצר־המקדש בירושלים, אולם פרש פלאי תקף אותו והסוס בעט ברגליו (חשמונאים ב ג: כב).  ↩

  281. 114–115: פולימנסטר מלך טראציה הרג בבגידה את הצעיר פולידורוס וגזל את זהבו (‘אינאיס’ ג; אוביד, ‘מיטאמורפוזות’ יג).  ↩

  282. 116–117: קראסוס העשיר, חבר הטריומוויראט ברומי עם יוליוס קיסר ועם פומפיוס (60 לפסה"נ) רודף בצע; בנפלו בקרב נגד פארתיה ציווה מלכה לשפוך זהב רותח לתוך גרונו.  ↩

  283. 118–123: תשובה לשאלת דאנטי בחרוזים לה־לו.  ↩

  284. סיבת הרעש בשיר כא.  ↩

  285. 130–132: יונו התקנאה בלאטונה, אהובת יופיטר, ורדפה אותה לאי דילוס, אשר היה רועד עד אשר יופיטר השקיט אותו למען תוכל לאטונה לעלות עליו. פה ילדה לאטונה שני ילדים, את אפולו ואת דיאנה, אל השמש ואלת הלבנה (‘שתי עיני הרקיע’). עי‘ אוביד, ’מיטאמורפוזות' ו.  ↩

  286. 136: “שבח לאלוהים במרומים ושלום על אדמות וחסד לאנשים”, לוקאס ב: ח–יד.  ↩

  287. 2–3: יוח‘ ד: ז–טו: ’השותה מן המים האלה לא יצמא לעד‘, אמר ישו; האשה אמרה אליו: ’תן לי מן המים ולא אצמא עוד'.  ↩

  288. 7–9: שלושה ימים אחרי מותו הופיע ישו לפני שני אנשים בכפר אימאוס (לוקאס כד: יג–טו).  ↩

  289. עי‘ ’תופת' כז: קכו.  ↩

  290. 25–27: קלוטו מכינה את חוטי החיים, לאכיזיס אורגת אותם ואטרופוס חותכת את החוט בסוף חיי־האדם.  ↩

  291. כי עיניו עיני בשר־ודם.  ↩

  292. כל עוד יספיק השכל האנושי; עי' שיר יז: מו–מח.  ↩

  293. הנשמה, עי' שיר טז: פה והלאה.  ↩

  294. 50–51: הקשת, היא איריס בת תאומאס ואלקטרה.  ↩

  295. עי' שיר ט: קג–קכז.  ↩

  296. 56–57: אז חשבו כי רעידת־האדמה נגרמת על־ידי אדים הצפונים בחיק האדמה.  ↩

  297. 58–60: מענין להשוות את המסופר בספר הבודהיסטי Mahȃ–parinibbȃna–Sutta (המאה השלישית עד רביעית לפה"ס), פרק ג. כשהחליט בודהא למות, רעדה האדמה. תלמידו אנאנדא בקש ממנו באור לרעידת אדמה זו. בודהא מונה שמונה סבות לרעידת־אדמה, ובין היתר אומר: “Again, Ananda, when a Tathȃgata arrives at the supreme and perfect enlightenment, then this earth quakes and trembles and is shaken violently” (T.W. Rhys Davids, Sacred Books of the East, Vol. XI, p. 47) כלומר: ועוד, אנאנדא, כאשר טאטהאגאטא (בודהא) מגיע להשראת האור העליון והשלם, רועדת האדמה הזאת ורועשת ומזדעזעת בחזקה.  ↩

  298. עת טיטוס נקם את נקמת ישו אשר דמו נשפך בבגידת יהודה אישקריות, לפי האבנגליון; המדבר הוא המשורר סטאציוס (45–96), מחבר האיפוס ‘תיבאיס’ ואיפוס בלתי־גמור ‘אכילאיס’ (עי' חרוזים צב–צג). בימי דאנטי האמינו, ללא־יסוד היסטורי, בהתנצרותו.  ↩

  299. 4–6: קרא רק את חצי הפסוק מת‘ ה: ו; ’ברוכים הצמאים לצדק‘, ואת סופו: ’כי הם ישבעו', יקרא המלאך השומר על העלייה בזירה השישית (שיר כד: קנא–קנד).  ↩

  300. על פרוורת התופת, עי' שם ד: מד–סג.  ↩

  301. יובנאליס (47–130) משבח את סטאציוס בסאטירה השביעית.  ↩

  302. 41–42: דברי וירגיל ב‘אינאיס’ ג: נה–נו; Quid non mortalia pectora cogis. Auri sacra fames! המלה sacra (כן גם באיטלקית) יכולה להתפרש ‘מקודשת’ או ‘מקוללת’. אהבת הבצע בגבול מוצדק היא טבעית ומביאה ברכה; אולם בעברה כל גבול תהיה לקללה לאדם. המפרשים חולקים על פירושו של חרוז זה. תרגמתי ‘מקולסת’, כי גם למלה העברית שני פירושים: ‘מהוללת’ או ‘מקוללת’. המובן יהיה אפוא או: ‘עד מתי לא תנחי את, צמאת הבצע המהוללת, את חשקי האדם’. או: ‘עד איזה תהום לא תנחי את חשקי האדם, את צמאת הבצע המקוללת!’  ↩

  303. הכיליים יקומו ביום הדין קירחים, עי‘ ’תופת' ז: נו–נז.  ↩

  304. 55–56: סטאציוס מספר ב‘תיבאיס’ על יוקאסטה, אמו ואחר־כך אשתו של אידיפוס, אשר ילדה לו שני בנים (הנזכרים ב‘תופת’ כו: נג–נד).  ↩

  305. זמר בוקוליות, וירגיל; קליו, המוזה של ההיסטוריה, אשר לעזרתה קורא סטאציוס ב‘תיבאיס’.  ↩

  306. ‘הדייג’, השליח פטר, מת' ד: יט.  ↩

  307. דברי וירגיל באקלוגה הרביעית.  ↩

  308. דומיטיאנוס קיסר (81–96) נאשם ברדיפות הנוצרים.  ↩

  309. נושא ה‘תיבאיס’.  ↩

  310. 97–108: טרנציוס (195–159 לפסה"נ), צציליוס סטאציוס (מת 168 לפסה"נ), פלאוטוס (254–184 לפסה"נ), – משוררים קומיים; וארו (נולד 82 לפסה"נ), בעל איפוסים וסאטירות; פרסיוס (34–62), סאטיריקון; אויריפידיס (480–441 לפסה"נ), אנטיפון ואגאטון (448–400 לפסה"נ), – משוררים טראגיים; סימונידיס (556–467 לפסה"נ), משורר לירי – כל אלה נמצאים יחד עם וירגיל בפרוורת־התופת. [מעניין להשוות את השורה המפורסמת הכתובה על שער התפת (שיר ג): Lasciate ogni speranza, Voi ch'entrate: (חדלו מכל תקוה, הוי הבאים בי!) עם דברי העבד לפני בית־המשתה בקומדיה Bacchides של Plautus (שם, 1, III):

    Pandite atque aperite propere ianuam banc Orci, obsecro:

    Nam equidem haud aliter esse duco: quippe quo nemo advenit

    Nisi quem spes reliquere omnes, esse ut frugi possiet

    (השבעתיכם, פתחו לרוחה את שער־השאול הזה, כי כן סבור אני ולא אחרת, כי איש לא יבוא הלום אלא אם כן עזבוהו כל התקוות לההנות מסעודה צנועה).]  ↩

  311. 104–105: ההר פארנאסוס והמוזות.  ↩

  312. 109–111: ‘חמודיך’, גיבורי ה‘תיבאיס’ אנטיגוני, בת אדיפוס ויוקסטה; דאיפילי בת אדראסטוס מלך ארגוס, ואחותה ארגיה (עי' שיר יב: נא); איסמיני, אחות אנטיגוני, בת אדיפוס ויוקסטה; איסמיני עצובה כי ראתה את כל רעיה ואת חתנה ציריוס מתים, ואותה דנה אנטיגוני למוות.  ↩

  313. היא הפסיפילי, אשר הראתה לשבעת הגיבורים החונים על תיבי את המעיין לאנגיה, ובעבור זה הזניחה את בנו של ליקורגוס אשר הופקד בידיה; בהעדרה כמעט נהרג הילד על־ידי נחש, וליקורגוס היה הורג אותה לולא הצילוה בניה (עי' שיר כד: צד–צה).  ↩

  314. מאנטו הקוסמת, בת הקוסם תיריסיאס מתיבי. אולם מאנטו, לפי ‘תופת’ כ: נה נמצאת במדור הקוסמים ולא בפרוורה! השכח דאנטי בכתבו עתה את אשר כתב ב‘תופת’? – תיטיס, אלת הים, אשת פיליאוס ואם אכילס (עי' שיר ט: לד).  ↩

  315. דידימיה, אהובת אכילס, עי‘ ’תופת' כו: סב.  ↩

  316. 118–120: אחרי עשר בבוקר, עי' שיר יב: פא.  ↩

  317. סטאציוס.  ↩

  318. 130–141: הד לעץ־החיים; עי' שיר כד: קטז–קיז.  ↩

  319. 142–148: משלי צניעות במאכל ומשתה; עי‘ יוח’ ב: א–יא.  ↩

  320. 146–147: עי‘ דנ’ א: ג–ל.  ↩

  321. יוחנן המטביל, עי‘ מת’ ג: ד.  ↩

  322. תה' נא: יז.  ↩

  323. 25–27: איריסיכטון קטע עץ בגינת האלה צרס, והיא הענישתהו ברעב עד אשר נאלץ לאכול את בשר עצמו ובראותו כי כמעט כלה בשרו פחד פן ימות מרעב (אוביד ‘מיטאמורפוזות’ ח).  ↩

  324. במבנה פני האדם כאילו חרות השם OMO (אדם Homo,) כעין טור הש שיר כב (2).png הנזיר הפראנציסקאני ברתולד, במאה היג, נשא דרשה ובה אמר (לפי פירושו של לונגפלו בתרגומו האנגלי של הקומדיה): “שתי העינים הן האות O; האות H אינה נחשבת כי היא רק עוזרת לאחרות; העפעפיים יחד עם האף מתארים את האות M; האוזן דומה לאות D; הנחיריים לאות היונית ε; הפה לאות i! ראו, איפוא, נאמני הדת, איך חתם האלהים בפני האדם את המלים Homo Dei, כלומר ‘איש האלהים’!”  ↩

  325. פוריזי דונאטי, ידידו של דאנטי ואח לקורסו ולפקארדה (עי' שיר כד), מחליף סוניטות עם דאנטי; בהן דאנטי לועג לזוללות.  ↩

  326. ‘אושר’, כי הייסורים חביבים על הנצרפים בהם.  ↩

  327. ישו קרא לפני מותו: ‘אלי, למה עזבתני?’ (מת' כז: מו), ואז שמח להיכנע לרצון האלהים.  ↩

  328. 84–79: אם איחרת בהתוודותך עד לרגע מותך, מדוע אינך שוהה עוד במבואי טור־הטוהר? (עי' שיר ד: קל והלאה; יא: קכז והלאה).  ↩

  329. דאנטי באחת הסוניטות נוזף בפוריזי על שהזניח את אשתו נלה; ואולי עתה התחרט כי גרם צער לזוג והוא מתאר את ידידו המת כאוהב מסור לאשתו.  ↩

  330. במבואי טור־הטוהר, ששם מחכים הנצרפים עד שיורשו לעלות על ההר.  ↩

  331. 94–111: החוק נגד לוכסוס בחיי הנשים יצא בפירנצי בשנת 1323.  ↩

  332. בסוניטות שלהם גידפו שני המשוררים זה את זה בחריפות מרה; חרוזים אלה הם עדות לא־נעימה לחיי דאנטי בתקופת ידידותו עם פוריזי.  ↩

  333. ‘מתי קבע’, כי מתו גם בגוף גם בנשמה, יען כי העלים האלהים חסדו מהם; עי‘ ’תופת‘, א: קיז; השווה תה’ מט: טו.  ↩

  334. 127–129: עי‘ ’תופת' א: קיב–קכג.  ↩

  335. מתו עתה שנית מרוב תמהון.  ↩

  336. פיקארדה, אחות פוריזי, נכנסה למנזר, אך הוצאה ממנו בכוח ונישאה לרוזלינו דלה־טוזה.  ↩

  337. בייחוד פה, כי אין להכיר את הפנים הנשחתות; בונאג'ונטה מלוקה, פייטן פרובאנצאלי, מת אחרי 1296.  ↩

  338. 21–24: האפיפיור מארטין הרביעי, לפנים שומר אוצר־הכנסיה בטור שבצרפת, ידוע כזולל, היה מכניס את דגי האגם בולסינה ביין־ורנאצ'ה עד שמתו, כדי לעדן את טעמם.  ↩

  339. אובאלדין מפילה, גיבליני, זולל; אחיו הקארדינאל אוקטאביאן (‘תופת’ י: קכ), בנו הארכיהגמון רוג'ר מפיזה (‘תופת’ לג) ובן־אחיו אוגולינו די אצו (שיר יד: קה).  ↩

  340. 29–30: בוניפאציוס די־פייסקי, ארכיהגמון בראבונה (1274–1295); ‘הצריח’ מרמז לקישוט של שרביט הגמוני ראבינה, בצורת צריח השחמט.  ↩

  341. 31–33: כששאלו את מארקיזי, שליט פאינצה (1296) מדוע הוא שותה תמיד, ענה: ‘כי אני תמיד צמא’.  ↩

  342. 37–48: ג'נטוקה, לפי רוב המפרשים, יפהפיה מלוקה שבשנת 1317 עדיין היתה בשחר־נעוריה.  ↩

  343. ‘עוד לא תעד צעיף’, כי רק הנשואות מתכסות בצעיף. דאנטי מגדף את לוקה (‘תופת’ כא: מא והלאה) כעיר מושחתת.  ↩

  344. התחלת קאנצונה של דאנטי.  ↩

  345. 56–57: השירה הלירית באיטליה עד לדאנטי נחלקה לשלוש אסכולות: (א) הסיציליאנית, ההולכת בעקבות השירה הפרובאנצאלית; בה מפורסמים לנטינו המכונה ‘הנוטאריוס’, בונג‘ונטה וגוויטוני די ארצו; (ב) הפילוסופית, עם גווידו גוויניצלי מבולוניה בראש; (ג) הפלורנטינית, המתחילה ב’סגנון המתוק החדש' (Dolce stil nuovo) ובראשו גווידו קאואלקאנטי ודאנטי.  ↩

  346. זהו ההבדל היחיד בין הסיגנון הישן לחדש.  ↩

  347. 82–83: קורסו דונטי, ראש השחורים בפירנצי, הלך אל בוניפאציוס השמיני לרומי (1300) להשתדל שישלח את קארל מוואלואה להשלים בין שתי המפלגות בעירו; קארל גירש את הלבנים; אז ניסה קורסו להשתלט על העיר, נחשד בבגידה ונידון למוות, ניסה לנוס וטרף את נפשו בקפצו מעל סוסו (6 באוקטובר 1308; עי‘ ’דיקאמרון' ט: ח). – וירגיל וסאטציוס, רוזני השירה.  ↩

  348. 103–117: עי' שיר כב: קלא–קלח.  ↩

  349. 121–124: הצנטאורים, שנולדו מענן בצורת הירה, חטפו את הכלה ויתר הנשים בחתונת המלך פיריתואוס; תיזיאוס הציל את הכלה ובקרב שהתחולל אחרי־כן נוצחו הצנטאורים (אוביד, ‘מיטאמורפוזות’ יב).  ↩

  350. 126–124: עי‘ שופ’ ז: י–יז.  ↩

  351. 151–154: מת' ו: ו; המשך הפסוק משיר כב: ד–ו.  ↩

  352. שעה שתים ביום על ההר. מזל־טלה עומד בקו־הצהיים מעל ההר, מזל־שור היה שם בשעה שתים ביום, ומזל־עקרב יעמוד אז מעל ירושלים, ששם תהיה השעה שתים בלילה.  ↩

  353. 22–34: למיליאגר ניבאו בהיוולדו כי חייו יימשכו כל עוד לא יישרף גזע־עץ אחד; כאשר בכעסו הרג את דודיו, התנקמה בו אמו בזרקה את הגזע בלהבת־אש, ובהשרף הגזע מת בנה (אוביד, 'מיטאמורפוזות ח); את מיליאגר הרג כוח נסתר, וכן גם בדמויות פועל כוח טמיר.  ↩

  354. לא נאה לתלמיד להורות הלכה בפני רבו.  ↩

  355. 37–48: תיאור מחזור הדם לפי מושגי הזמן ההוא; ‘דם משוכלל’, הזרע.  ↩

  356. ‘כלח’, או: ‘בהיותו הלח’, או: כמו ‘הלח האחר’, כלומר, מיצר המזון, לפי תומאס אקווינאס (‘סומה תיאולוגיה’ א: קיט: “המזון נהפך למהותו של גוף־האדם בלבשו צורות בשר ועצמות וצורות יתר חלקי־הגוף'”).  ↩

  357. 55–61: נפשות הצומח, החי והמדבר.  ↩

  358. בינתנו היא ‘ביכולת’ או בכוח, לעומת בינת המלאכים שהיא תמיד בפועל. ‘חכם נבון ממך’, אבן־רושד, פילוסוף ערבי, מפרש אריסטו (1126–1198).  ↩

  359. המניע הראשון, האלהים.  ↩

  360. עי' שיר כא: כה–כז.  ↩

  361. את גורלה בעולם הבא.  ↩

  362. 94–96: הנשמות, אחרי עזבן את הגוף, לובשות לבוש מסתורי חדש.  ↩

  363. הימנון קאתולי (Summae Deus clementiae), מתאים להיות מושר בפי הנצרפים מפגם העדנה, כי בו מתפללים לטהרת הנשמה מכל תאווה.  ↩

  364. דברי מאריה למלאך גבריאל, המבשר את הולדת בנה (לוקאס א: לא–לד).  ↩

  365. 131–132: קאליסטו, אחת הנימפות של דיאנה, ילדה ליופיטר בן (ארקאס), ודיאנה גירשה אותה, ויונו, אשת יופיטר, הפכה אותה לדוב; ארקאס רדף את הדוב, ויופיטר קבע את שניהם כמזלות בשמים.  ↩

  366. השעה ארבע ביום.  ↩

  367. אור השמש מאדים יותר נוכח הצל.  ↩

  368. 14–15: פן תיפסק היזכותם.  ↩

  369. נותן לגדולים ממנו (וירגיל וסטאציוס) ללכת לפניו.  ↩

  370. כל הנראים פה חטאו במעשי־סדום.  ↩

  371. 41–42: פאסיפיאה, בת אפול, נכנסה לפרת־עץ למשוך אליה את הפר של פוסידון, הרתה ממנו וילדה לו את המינוטאורוס (‘תופת’ יב: יב והלאה).  ↩

  372. 43–44: רכסי ריפאיה, כך כינו את צפון אירופה ואסיה בימי־הביניים.  ↩

  373. עשיר־דעת לא יאריך בתמהון.  ↩

  374. 77–78: כך לעגו החיילים ליוליוס קיסר בגלל יחסיו ההומוסכסואליים עם ניקומידיס מלך ביתיניה.  ↩

  375. הכלימה בעצמה מצרפת, ועל־כן ‘מסייעת ללהב’.  ↩

  376. גווידו גוויניצלי, משורר, עי‘ שיר יא: צז–צט; כד: נב–סג; שירו המפורסם המתחיל בשורה Al cor gentil ripara sempre Amore (‘ללב אציל תמיד נכונה האהבה’) נחשב כפותח את תקופת ’הסגנון החדש המתוק' בספרות האיטלקית.  ↩

  377. 94–96: טואס ואיניאוס נחפזו להציל את אמם מידי מבקשי נפשה וברגע שראוה מיהרו לחבקה (‘תיבאיס’). ‘לא כהם רוממתי’, לא מצאתי עוז לחבק את גוויניצלי בגלל פחדי מפני האש.  ↩

  378. ליתי, נהר השכחה, עי' שיר כח: קל והלאה.  ↩

  379. בן־לימוז', גיראלט־די בורניל (גירארדוס דה בורנלו), משורר פרובנצאלי מפורסם (1180–1200), אהוב על ריכארד לב־הארי; הוא מדבר פרובנצאלית, ואני תרגמתי את דבריו ארמית, ואלה דבריו: “חן בקשתכם כה נעים לי, עד כי לא אוכל ולא ארצה להתעלם מכם; אני ארנלד, ואבך ואנוד בזמרה; שקוע בהרהורי, הנני רואה את חטאי בעבר ואשמח לקראת היום אשר יבשרני טובות; ואבקשכם, בשם הגבורה המעלתכם אל ראש סולם־השלום, זכרו את כאבי מזמן לזמן”.  ↩

  380. 1–5: הזריחה בירושלים (‘בה את דמו שפך עושה’, כלומר ישו, שלפי אמונת הנוצרים כמוהו כאלהים), צהריים בהודו, השקיעה בטור־הטוהר.  ↩

  381. מת' ה: ח.  ↩

  382. דאנטי ראה בחייו שרפת פושעים.  ↩

  383. ב‘תופת’ יז: צא והלאה.  ↩

  384. וירגיל מפתה את דאנטי בתשוקתו לראות את ביאטריקס.  ↩

  385. 38–39: תיסבי חיכתה לאהובה פיראמוס אצל עץ־תות; בברחה מפני לביאה השליכה את מעילה והחיה כיסתה אותו בדמה; פיראמוס בא, ובראותו את המעיל חשב כי חיה טרפה את תיסבי, ומרוב צער התאבד; עתה התאבדה גם תיסבי מצער בראותה את אהובה מת; מאז היה צבע־התות אדום (אוביד, ‘מיטאמורפוזות’ ד).  ↩

  386. 56–57: בתוך הלהב לא ראו את הדרך והלכו רק אחרי הקול הבא מן העבר השני.  ↩

  387. 74–75: עי' שיר ז: מד והלאה.  ↩

  388. הם, וירגיל וסטאציוס.  ↩

  389. 94–96: לפנות בוקר; ציטיריאה, וינוס, כוכב נוגה.  ↩

  390. והלאה, חלום מסתורי. לאה מסמלת את החיים המעשיים, רחל – את העיוניים.  ↩

  391. השעה שש וחצי בבוקר.  ↩

  392. ‘אלופי’, וירגיל וסטאציוס.  ↩

  393. ‘הפרי הטוב’, הטוב האלהי העליון.  ↩

  394. ‘אש־חלוף’, האש בטור־הטוהר: ‘אש ניצחת’, האש בתופת.  ↩

  395. השכל האנושי לא יבין את מסתרי העדן.  ↩

  396. בעדן מצמיחה האדמה מבלי שיזרעוה.  ↩

  397. עד שתבוא לפני ביאטריקס.  ↩

  398. 141–142: תהבל אם מעתה לא תלך אחרי חשקך, כי הוא עתה זך וטהור, ועל־כן הנני שם אותך למלך ולכוהן על עצמך; עתה הגיעו לגן־עדן התחתון.  ↩

  399. החרדה אחרי דברי וירגיל, שיר כז: קטו וכו.  ↩

  400. יער־יה, העדן הנטוע בידי האלהים.  ↩

  401. 19–21: המית הרוח בחרשת־הארן בראבנה, כשאיאולוס מלך הרוחות (אינאיס א: נב) מתיר את הסירוקו: את רוח צפוני־מזרחי.  ↩

  402. 22–24: השוה תפת טו: יג וכו.  ↩

  403. מי ליתי משכיחות כל זכרון רע; תאור שני נהרות העדן לפי בר‘ ב; השוה גם סוף ’המדינה' לאפלטון.  ↩

  404. 40–42: מטילדה (עי' שיר לג: קיח–יט), אולי סמל לחיים המעשיים (חר' פ); ראשוני המפרשים ראו בה את הנסיכה מטוסקנה שתמכה בכנסיה ובאפיפיור גריגור ז (1046–1115).  ↩

  405. 49–51: פרוסרפינה, בקטפה פרחים בעמק יפה, נחטפה ע"י פלוטו לעיני אמה ורעיה; ‘הדרי הקיץ’, הפרחים שנפלו משמלתה בעלותה ברכבו של פלוטו (אוביד, מטאמורפוזות ה: ו עי' עדן ל: ו).  ↩

  406. 64–66: אמור ירה את חציו באמו וינוס שהתאהבה באדוניס (אוביד, מיטאמורפוזות י).  ↩

  407. 71–75: כסירכסיס עבר את ההלספונט (הדרדנלים) על גשר סירות לפלוש ליון; בדרכו חזרה, בסירת דייגים, נשארו מכל חייליו רק מעטים; ליאנדר עבר את ההלספונט כל לילה להפגש עם אהובתו, ובפעם האחרונה טבע בין סטטוס לאבידוס אשר משני עברי הדרדנלים; כשנוא ליאנדר את ההלספונט, שונא עתה דאנטי את ליתי המפרידה בינו ובין מטילדה.  ↩

  408. תה‘ צב: ד; מטילדה שמחה לא כשעשוע סתם, כי אם אומרת בלבה: ’שמחתני, ה‘, בפעלך, במעשי ידיך ארנן’, תה' צב: ה.  ↩

  409. עי' שיר כא: מג וכו.  ↩

  410. החל משער ההר ומעלה לא יזיקו רוחות הארץ (עי' שיר ט: עו; קל וכו).  ↩

  411. 103–108: גם האויר נע בסבוב, כי סבוב האדמה סוחב אותו אתו, ‘אולם האויר בגבה הרים נישאים נעצר בתנועתו’ (אקוינאס).  ↩

  412. 109–117: הסבר לדבר אשר למעלה מן הטבע ואשר בו האמינו אז, וכן לשון אריסטו: ‘יש מהצמחים הצומחים מזרעים, ויש הצומחים מעצמם בכח טבעי’.  ↩

  413. 121–123: עי' שיר ה: קט–יא.  ↩

  414. 124–126: ככל אשר יזרום משני הנהרות, האלהים משיב למקורם ברוב חסדו; עי‘ בר’ ב.  ↩

  415. עי' תפת לד: קל; טור־הטהר א: מ.  ↩

  416. 130–132: רק השתיה משני הנהרות יחד (משכיח זכרון רע ומחיה זכרון טוב) מועילה.  ↩

  417. ‘יין־אלים’, נקטר; עי' גם שיר כב: קמח–קנ.  ↩

  418. מאטילדה.  ↩

  419. תה' לב: א.  ↩

  420. לו חוה לא חטאה, הייתי נהנה יחד עם כל המין האנושי מאשר העדן מעצם היולדי.  ↩

  421. קריאה למוזות.  ↩

  422. הליקון, הר קדוש למוזות, וממנו יצאו הנהרות אגאניפי והיפוקריני.  ↩

  423. אוראניה, המוזה של האסטרונומיה.  ↩

  424. השכל, התופש רשמים מן הדברים, נותן חומר לבינה להבחין ביניהם.  ↩

  425. שבע המדות: בינה, שכל, עצה, גבורה, דעת, חסד ויראת־שמים.  ↩

  426. בקריאה ‘הושע־נא’ ברכו את ישו בהיכנסו לירושלים‘ מת’ כא: ט.  ↩

  427. וירגיל, סמל השכל האנושי, אינו מבין סודות קדושה אלוהית.  ↩

  428. ‘תריסר זוגות’, כ"ד ספרי המקרא, מכותרים חבצלות המסמלות את הטהרה.  ↩

  429. 85–87: דברי המלאך למריה, לוקס א: כח–מב.  ↩

  430. סמל לאבהות האבנגליון: מתיה, לוקס, מרקוס ויוחנן; התמונה לקוחה מיחזק' א: ד–יד.  ↩

  431. אטרגוס, השומר בעל הרבה העינים, נהרג ע"י מרקוריוס (אוביד, מטאמורפוזות א).  ↩

  432. ההבדל בין המסופר ביחזק' א ובחזון יוחנן באבנגליון, ד: ח.  ↩

  433. הגריפון (אריה־נשר) מסמל את ישו; האופנים מסמלים, לפי מפרשים שונים, את המקרא ואת האבנגליון, או את החיים המעשיים והעיוניים, או את הכנסיה המזרחית והמערבית, או את כתבי־הקדש ואת המסורת, או את המסדר הדומיניקני והפרנציסקני.  ↩

  434. ‘דודי צח ואדום’, שה"ש ה: י.  ↩

  435. 115–116: מרכבות פאר למלכי רומי.  ↩

  436. פיטון, ברשות אביו, נהל את מרכב השמש ונכשל, ויופיטר שמע לתפילות הארץ וענש את הבן ובו את אוילות־האב.  ↩

  437. 121–129: האמונה לבנה, התקוה ירוקה, והאהבה אדומה; לשירת האהבה צועדת המערכת, כי באבנגליון, (קורינת' א: יג, יג), כתוב כי מדת האהבה גדולה ממדות האמונה והתקוה.  ↩

  438. שני הישישים – לוקס ופאולוס. פאולוס קורא ללוקס ‘הרופא החביב’ (קולוס' ד: יד), על כן נקרא בחרוז 136 ‘חניך־בית־הפורקרטיס’ (הרופא היוני המפורסם).  ↩

  439. פאולוס בא לא לרפאות אלא להכאיב את נפש החוטא ולעוררו לתשובה.  ↩

  440. 141–142: עוד ארבעה: יעקב, פטר, יוחנן ויהודה מהאבנגליון.  ↩

  441. 143–144: יוחנן, מחבר החזון, הולך כחולם ואת עיניו פוקח. (במקור: 143–114, וכנראה שגוי – הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  442. ח‘ פ’ מסמל את בחבצלות את טהרת המקרא; פה מסמלים ‘פרחי אודם ושושן וורד’ את האהבה שבאבנגליוןץ  ↩

  443. עגלת־העיש ברקיע הראשון, (שבע המנורות, שיר כט: פב) מדריכה את הנשמות למעלה, כמוה עגלת־האיש (הדובה הקטנה) ברקיע התחתון מורה את הדרך למלחים.  ↩

  444. 2–3: כי ברכות־הקדש נסתרות מהאנשים רק בגלל חטאם.  ↩

  445. 7–8: כ"ד הזקנים.  ↩

  446. שה"ש ד: ח.  ↩

  447. 16–18: שיר כט: פ"ב.  ↩

  448. מת' כא: ט.  ↩

  449. אינאיס!  ↩

  450. 31–33: ביאטריקס בצבעי האמונה, התקוה והאהבה.  ↩

  451. ב‘חיים החדשים’ דאנטי מתאר את אשר עבר עליו בראותו את ביאטריקס.  ↩

  452. 48–51: וירגיל גמר את תפקידו ונעלם.  ↩

  453. כל הדרי העדן.  ↩

  454. עי‘ שיר א: צה וכו’.  ↩

  455. הפעם היחידה בקומדיה, בה מופיע השם דאנטי;  ↩

  456. ‘מן ההכרח’ כי כן רצתה ביאטריקס, להדגיש את פניתה אליו.  ↩

  457. ענפי זית קדשים למינרבה.  ↩

  458. לולא חסדי, לא באת הלום.  ↩

  459. 83–84: תה' לא: א–ח.  ↩

  460. 106–108: היות ומכם אין דבר נעלם ולא לכם אוכל לגלות דבר, אדבר בשפה המובנה לדאנטי.  ↩

  461. בט"ז שנה, מאז ראשית נראתה לדאנטי (1274) ועד מותה (1290).  ↩

  462. ‘ואחליף’ בחיי העולם שכולו טוב, בגיל כ"ה שנה.  ↩

  463. 129–139: אחרי מותה דאנטי אהב אשה אחרת, הזניח את התיאולוגיה והתמסר לחכמות חיצוניות.  ↩

  464. 136–141: תפת ב: נב.  ↩

  465. מי ליתי.  ↩

  466. הטוב האלהי.  ↩

  467. 41–42: החרטה מרככת את הדין.  ↩

  468. אם שנית יפתו אותך הבלי העולם.  ↩

  469. 62–63: מש' א: יז. (במקור כתוב 62–36, ושגוי – הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  470. המלאכים.  ↩

  471. הגריפון.  ↩

  472. מאטילדה, עי' שיר כח: מ.  ↩

  473. תה' נא: ז.  ↩

  474. ארבע המידות השכליות.  ↩

  475. שלש המידת הדתיות: אמונה, תקוה, אהבה.  ↩

  476. 122–123: ישו משתקף בעיניה פעם במהות אדם ופעם במהות אלהית, אף כי הוא כשלעצמו לא ישתנה.  ↩

  477. 139–140: איזה משורר יוכל לתאר את יפיה של ביאטריקס!  ↩

  478. עי' שיר ל: קכא–קכה.  ↩

  479. שלש הנשים אשר עמדו לימין הרכב (עי' שיר כט: קכא), ולשמאלו של דאנטי המביט אל הרכב (שיר לא: קיג וכו).  ↩

  480. אל תסתפק בהסתכלות עיונית בלבד.  ↩

  481. 14–15: ‘פוחתת’, כי אור העדן קטן מזיוה של ביאטריקס.  ↩

  482. שבע המנורות, עי' שיר כב: מג–מד.  ↩

  483. ישו מנהל את הכנסיה ברוחו בלבד.  ↩

  484. האופן הימני שסבובו קטן מן השמאלי בסוב הרכב ימינה.  ↩

  485. 31–32: מאז שמעה חוה בקול הנחש וגורשה עם אדם מגן־העדן.  ↩

  486. 37–38: רגנו על ‘אשמת אדם’ שבמרדו באלהים הביא אסון על כל באי עולם.  ↩

  487. העץ – סמל לחוק ומשפט, או לקיסרות ולדת; עד התחלת הנצרות היה המשפט מחולל ‘וחשוף מירק’; עי' שיר כב: קלא–לח.  ↩

  488. עצי הודו מתוארים כגבוהים מאד אצל וירגיל (גיאורגיקה ב).  ↩

  489. ישו לא רק צוה על נאמנות לקיסרות (‘תנו לקיסר את אשר לקיסר’) כי אם בעצמו היה נאמן לה.  ↩

  490. ‘כן’, כלומר בשמור על שלטון הקיסרות לחוד ועל שלטון הדת לחוד.  ↩

  491. 49–51: לפי אגדה נוצרית, נעשה הצלב של ישו מגזע עץ־הדעת.  ↩

  492. 53–54: באביב, בקום השמש במזל טלה העולה אחרי מזל הדגים.  ↩

  493. 56–57: בטרם תימצא השמש במזל שור.  ↩

  494. 58–59: עם התחזקות הכנסיה ברומי שבה הקיסרות לצמוח.  ↩

  495. 64–65: ארגוס, רב העינים, שמר על אהובתו איו פן יקרב אליה יופיטר; עֵרותה מופרזת, כי בהיסגר כמה מעיניו, נשארו האחרות פקוחות; מרקורוס, אשר קבל פקודה מיופיטר לרצוח את ארגוס, הרדים אותו בספרו לו על סירינקס אשר נהפכה לקני־סוף למען תימלט מרדיפותיו של פאן (אוביד, מטאמורפוזות א).  ↩

  496. 66–81: לפי מת‘ יז: א–ח: ישו הלך עם תלמידיו פטר, יוחנן ויעקב על הר גבוה, וכלו נשתנה לפניהם ושמלתו האירה כשמש; אז הופיעו לפניהם משה ואליהו ושוחחו אתם; אז אמר פטר לישו: ’נעשה שלש סכות, אחת לך, אחת למשה ואחת לאליהו‘; אז יצאה בת־קול: ’הנה בני אהובי', והתלמידים נפלו אפים ארצה; ישו נגע בהם וצוה עליהם לקום, ובקומם לא ראו עוד את משה ואת אליהו.  ↩

  497. ישו נמשל לתפוח לפי שה"ש ב: ג  ↩

  498. מאטילדה.  ↩

  499. 86–87: ביאטריקס (הדעה האלהית) שומרת על הכנסיה בקיסרות.  ↩

  500. מעמיק ברעיון וערב בלחן.  ↩

  501. 92–93: ביאטריקס.  ↩

  502. 100–103: ‘פה’, בגן־עדן התחתון, ואחר מותך תשהה אתי בגן־עדן העליון.  ↩

  503. 109–117: הרדיפות נגד הנוצרים מימי נירו עד דיאוקלטיאנוס (314–364).  ↩

  504. ‘עוף יופיטר’, הנשר, לפי אינאיס א: שצד; התמונה לקוחה מיחזק' יז.  ↩

  505. בת־שועל, המינים שקמו בראשית הנצרות.  ↩

  506. 124–126: הקיסר קונסנטין (304–337) לפני צאתו למזרח מסר לכנסיה את השלטון על כל מערב הקיסרות ובזה השחית את מוסר הכנסיה; ב‘מתנת קונסטנטין’ זו האמינו בימי הבינים, אף כי אין לה יסוד היסטורי.  ↩

  507. הדרקון מסמל, לפי אחדים, את השטן (עי‘ חזון יוח’, יב: ג–ד) המסית את הכנסיה לבצע כסף, ולפי אחרים את מוחמד וראשית האיסלם.  ↩

  508. 137–138: אולי הכונה למתנות־אחוזות חדשות אשר נתנו לכנסיה שליטים מאוחרים יותר.  ↩

  509. 142–147: האלגוריה, לפי רב המפרשים: שבעה הראשים – שבעה אבות־הפשעים: גאוה, כעס, קמצנות, קנאה, חיי עדנה, עצלות וזוללות. שלשת הראשונים חוטאים גם בין אדם למקום, גם בין אדם לחברו (שתי קרנים!), והאחרים רק בין אדם לחברו (קרן אחת!).  ↩

  510. 149–152: הזונה – כסא האפיפיור בהשחתתו, וביחוד בימי בוניפציוס ח‘ ובימי קלמנס ה’; הענק – הדינסטיה הצרפתית בריבה עם האפיפיורים, ביחוד מלך פיליפ היפה, אשר רב עם בוניפציוס, כרת אתו ברית־רמיה (חרוז קנז) ונצח במות האפיפיור (חרוז קנו; עי' שיר כ: פה–צ). פיליפ גרם להעברת בירת האפיפיור קלמנס ה' לאביניון (חרוז קנח–קס; ועי' תפת יט: עט–פז).  ↩

  511. תה' עט, מתאים לחלול הקדשים המתואר בשיר לב.  ↩

  512. בשעת מותו של ישו.  ↩

  513. 10–12: דברי ישו לתלמידיו ימים אחדים לפני מותו (יוח' טז: טז). ביאטריקס מנבאה את שיבת הכנסיה לטהרתה הקדומה.  ↩

  514. 14–15: עם מטילדה ועם סטציוס.  ↩

  515. 19–21: לך יחד אתי ולא תרחק ממני.  ↩

  516. 33–34: דברי ישו בחזון יוח‘ יז: ח: ’החיה אשר ראית, היתה ואיננה עוד'; השערוריה בכנסיה תסוף.  ↩

  517. 35–36: קרובי הנרצח לא יתנקמו ברוצח המצליח ללגום במשך תשעה ימים מרק על קבר המת, לפי אמונת יון העתיקה; אין מנוס מנקמת האלהים.  ↩

  518. הענק, שיר ל"ב.  ↩

  519. הקיסרות לא תשאר לעד בלי מנהיג כאשר היתה, לפי דאנטי, ממותו של פרדריק ב' עד הכתרתו של הנרי ז.  ↩

  520. 38–39: עי' שיר לב: קכד–קכט; קמב–קס.  ↩

  521. 43–45: המילה הלאטינית Dvx (מנהיג) בגמטריה לאטינית 515; הכונה למנהיג עתיד לבוא ויהי אשר יהיה; הנסיונות לזהות את המנהיג עם אישיות היסטורית אינם בטוחים.  ↩

  522. 45–47: אידיפוס מצא את חידותיה של ספינקס, ותימיס הידועה בגלל פתגמי נבואתיה המעורפלים, כעסה והשמידה את השדות ואת הצאן של אנשי תיבי (אוביד, מטאמורפוזות ז); נאיאדות נימפות מנבאות; אצל אוביד (שם) כתוב Laiades, כנוי לאידיפוס, אולם לדאנטי היה כתב־יד ובו נכתב בטעות Naiades.  ↩

  523. ‘פעמים’, ע“י אדם וע”י הענק משיר לב; או ע“י הנשר וע”י הענק?  ↩

  524. 61–63: אדם חיכה עד שיולד ישו ויגאלו. לפי איזביוס, ההיסטוריון של הכנסיה (260–340) חי אדם 903 שנה ושהה בפרורת־התפת 4032 שנה, ביחד 5232 שנה מבריאתו ועד הולדת ישו.  ↩

  525. 64–66: עי' שיר לב: מ–מב; טיב העץ מסמל את גודל הקיסרות ואת רצון האלהים לשמור עליה.  ↩

  526. 67–69: מי הנהר אלסה בטוסקניה מכילים סיד ומכסים את החפצים בקרום קשה ומאובן (הסיד מסביב לשכל, מאבן את שכלך!) ‘דעיך’ מכותמים כמו פרי התות (עי' שיר כז: לז–לט, וההערה).  ↩

  527. 71–72: האיסור ההוא, סמל לאיסור להפר את הקיסרות.  ↩

  528. 77–78: לאות כי היית בגן־עדן התחתון, כעלי התמר ששמים עולי־לרגל על מקליהם בשובם ממקומות הקדושים.  ↩

  529. 86–87: אם אפשר להתאים את דעותיך הפילוסופיות לדעות האלהיות.  ↩

  530. 95–96: כי מי ליתי משכיחים רק כל דבר רע וכל חשק רע.  ↩

  531. מכל נקודה על האדמה רואים את קו־הצהרים במצב אחר.  ↩

  532. 112–114: ליתי ואינואי יוצאות ממעין אחד כמו פרת וחדקל.  ↩

  533. 121–122: עי' שיר כח: פה וכו.  ↩

  534. 124–126: ‘כמיה נשגבת’, להסתכל בביאטריקס ובכל פאר העדן. (במקור כתוב בהערה: ‘כמיה נשגבת’, וכנראה צריך להיות כמו בבית השיר: ‘כמיהה נשגבת’ – הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  535. דאנטי הקציב מראש אורך ידוע לחלק השני של הקומדיה, ועליו לא יוכל לעבור.  ↩

  536. 142–145: ‘שבתי’ למקום בו חיכתה ביאטריקס. דאנטי יוצא בלב חדש ממי הנהרות, עתה כלו טהור וזך ונכון לעלות לתור בגן עדן העליון, ‘לסוק כוכבי־רקיע’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות