עַל מִשְׁטַח מֵימֵי הַקֶּצֶף עֲנָנִים קוֹבֵץ הָרוּחַ. בֵּין הַמַּיִם וְהָעֶנֶן

גֵּא יַרְקִיעַ עוֹף־הַסַּעַר, כְּבָרָק שָׁחוֹר מַרְאֵהוּ.

יֵשׁ כְּנָפוֹ בַּגַּל נוֹגַעַת, יֵשׁ כַּחֵץ אֶל עָב יַגְבִּיהַּ, וּבְצָרְחוֹ יִשְׁמַע הָעֶנֶן

קוֹל עֲנוֹת חֶדְוָה נוֹעֶזֶת.

בְּקוֹלוֹ – צִמְאוֹן הַסַּעַר! עֹז הַזַּעַף, אֵשׁ הַכֹּסֶף וּבִטְחָה שֶׁלַּמְנַצֵּחַ

עֲנָנִים בּוֹ יַאֲזִינוּ.

אֶנֶק שַׁחַף טֶרֶם סַעַר, טוּשׁ וּגְנוֹחַ עַל הַמַּיִם, וְנָכוֹן הוּא טְמוֹן

הַיָּמָּה אֵימָתוֹ מִפְּנֵי הַסָּעַר.

אֲגַמִּית אַף הִיא גוֹנַחַת, – אֲגַמִּית נִבְצַר מִמֶּנָּה לֵהָנוֹת מֵהוֹד

מִלְחֶמֶת: הֹלֶם רַעַם יַבְעִיתֶנָּה.

פִּינְגְוִין פֶּתִי יֵשְׂט בְּמֹרֶךְ גּוּף שָׁמֵן לִטְמוֹן בַּסֶּלַע… רַק יַסְעוּר, זֶה

בֶּן הָרַהַב, בֶּן־חוֹרִין יַמְרִיא בְּאֹמֶץ עַל הַיָּם הַשָּׂב מִקֶּצֶף.

זְחוֹל יַנְמִיכוּ אַף יַקְדִּירוּ עֲנָנִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְגַלִּים יִגְאוּ־יָרֹנּוּ

לַמְּרוֹמִים אֶל מוּל הָרָעַם.

הֹלֶם רָעַם. בִּמְרִי־קֶצֶף גַּל הוֹמֶה נִפְתָּל עִם רוּחַ. וְלוֹפֵת־חוֹבֵק

הָרוּחַ צְבָא גַּלִּים בְּתֹקֶף־זְרוֹעַ, וּבִמְחִי תְּנוּפוֹת וָזַעַף יַשְׁלִיכֵהוּ אֶל

הַסֶּלַע, לִרְסִיסִים עַד יְנֻפָּצוּ הַגּוּשִׁים שֶׁלַּבָּרֶקֶת.

עוֹף־הַסַּעַר טָס מַצְרִיחַ, כְּבָרָק שָׁחוֹר מַרְאֵהוּ; הוּא כַּחֵץ עָבִים

פּוֹלֵחַ, קֶצֶף־גַּל כְּנָפוֹ תּוֹלֶשֶׁת.

הוּא מַרְקִיעַ, טָס כְּדֶמוֹן, – רַהַב, שַׂר שָׁחוֹר שֶׁל סַעַר, – וְצוֹחֵק

וּמִתְיַפֵּחַ… הוּא צוֹחֵק וּבָז לָעֶנֶן, הוּא מֵאֹשֶׁר מִתְיַפֵּחַ!

בַּחֲרוֹן־אַפּוֹ שֶׁל רַעַם מִשֶּׁכְּבָר יָחוּשׁ אֵין־כֹּחַ, הוּא בָּטוּחַ: אֶת

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַסְתִּיר עָנָן, חָלִילָה!

יֶלֶל רוּחַ… הֹלֶם רָעַם…

אֵשׁ כְּחַלְחֶלֶת יְלַהֵטוּ עֲנָנִים עַל פְּנֵי הַמָּיִם. יָם – חִצֵּי בָּרָק לוֹקֵחַ

וּמְכַבָּם בִּתְהוֹם הַמָּיִם. כִּנְחָשִׁים שֶׁל אֵשׁ־שַׁלְהֶבֶת, יִתְפַּתְּלוּ וְיֵעָלֵמוּ

בָּבוּאוֹת חִצֵּי־הַזָּעַם.

– סַעַר! סַעַר בָּא עָלֵינוּ!

הַיַּסְעוּר הוּא, עַז הַנֶּפֶשׁ, בֵּין בְּרָקִים גֵּאֶה יַרְקִיעַ עַל פְּנֵי יָם

נוֹהֵם בְּזָעַף; זֶהוּ קוֹל נְבִיא־הַיֶּשַׁע:

– יִתְחוֹלֵל בְּעֹז הַסָּעַר!

בליל־קיץ מחניק, באחת הסמטאות הנדחות שבקצוי העיר, הייתי עד־ראיה למחזה משונה: אשה אחת, שעמדה בתוך שלולית גדולה, רקעה ברגליה, התיזה בוץ ושרה בקול אַנְפִּי איזה שיר מגונה.

בצהרים התרגשה ובאה סערת־זעף על פני העיר, וגשם סוחף מוגג את אדמת החמר הנרפשת של הסמטא. השלולית היתה עמוקה, רגלי האשה שקעו בתוכה כמעט עד הברכים. קול המזמרת העיד בה, כי שכורה היא, ואילו צנחה תחתיה כי עתה נתבעבעה על נקלה בטיט היון.

מתחתי את מגפי, נכנסתי לתוך השלולית, לקחתי את הרקדנית בידה ומשכתיה אל היבשה. תחילה, כנראה, נתבהלה האשה והלכה מחרישה ונכנעת, אך מיד חלצה את ידה הימנית בתנועת כל גופה חבטה לי בחזי וצרחה:

– הצילו!

ובצעדים נמרצים שבה אל השלולית ומשכה גם אותי אחריה.

– שד משחת – מלמלה האשה – לא אלך! בלעדיך אחיה… חֵיה גם אתה בלעדי…

מן החשכה הגיח שומר הליל, התיצב מהלך חמש פסיעות ממנו ושאל בכעס:

– מה השערוריה פה!

אמרתי לו כי חושש הייתי שמא תטבע האשה בבוץ ובקשתי להוציאה.

השומר הציץ בשכורה, כּעכּע בקול ויפקד:

– מַשקה, צאי!

– לא רוצה!

– ואני אומר לך: צאי!

– הנני והלקיתיך, ממזרת! – הבטיח לה השומר בלי כעס. ובטוב לבב, כאדם הנוח לשיחה, פנה אלי ואמר:

– מקומית היא… מַרטוּטָה… משקה… היש סיגרקה?

הדלקנו את סגריותינו. האשה טיילה ברחבות על פני השלולית וצרחה בקול:

– גביר בעמיו!… אני בעצמי גברת!… ארצה–אתרחץ פה!

– הנני וארחצך! – התרה בה השומר, ישיש גברתן שזקנו מגודל – וכך בכל לילה היא מראה פה את גבורותיה… ובביתה – בן נכה־רגלים לה.

– הרחוק מכאן ביתה?

– להרגנה צריך! – אמר השומר מבלי שהשיב על שאלתי

– אולי נובילנה לביתה?

השומר נחר לתוך זקנו, האיר את פני באש הסיגרה ונסתלק לו בטפיחת מגפיו הכבדים על פני האדמה הלחלחה.

– כלך לך עמה! אך קודם שים נא עין בפרצופה!

והאשה ישבה בּתוך הבוץ, חתרה בו בידיה וצוחה צוחה אנפּית, פראית:

– כמו בַיָ–יָ–ם!

בקרבתה, מתוך המים העכורים, השמנים, בצבצה בבואת כוכב גדול מחלל־השחור אשר מעלינו. אך בהתקמט פני השלולית – נעלמה הבבואה וכלא היתה. נכנסתי שוב לתוך השלולית, לקחתי את המזמרת מתחת לבית שחיה, הרימותיה, ובדחיפת ברכים הוצאתיה עד הגדר. היא נשענה עליה, נענענה בידיה והתגרתה בי:

– נו, הכה! הכה! אין דבר – הכה! אח, חית־טרף שכמותך… אח. מפלצת… נו, הכה!

הקרבתיה אל הגדר ושאלתיה לביתה. היא הפשילה את ראשה השכור ונתנה בי כתמי־עינים אפלוליים. ראיתי והנה עצם האף שלה רקובה, בְּדַל־האף משורבב למעלה כעין הכפתור, השפה העליונה המצולקת חושפת טור שנים זעירות, פניה הקטנות והתפוחות מחייכות חיוך דוחה.

– טוב, נלך! – אמרה האשה.

הלכנו ודחפנו אגב הליכה את הגדר. שובל שמלתה הרטוב טפח על רגלי.

– בואה, חביבי – מלמלה כמפוכחת – אקבלך בכי טוב… תנחומים אשביעך…

היא הביאתני לתוך חצר של בית גדול בן־דיוטותים. בזהירות של סומא עברה בין העגלות, החביות, התיבות וּכפיסי העצים המפוזרים, עמדה על יד איזה חור שבתוך מסד הבית והציעה לי:

– הכנס!

נסמכתי אל החומה הרירית, ובחבקי את האשה ירדתי במדרגות החלקלקות, ועצרתי בקושי את גופה המתמזמז. תוך כדי גישוש נתקלתי בלֶבֶד ובמזוזת הדלת. פתחתי, עמדתי על סף חור אפל ולפסוע הלאה לא העזתי.

– אמא, האת היא? – שאל מתוך החשכה קול חרישי.

– אני –י!

ריח של רקב חם ושל משהו דומה לזפת הממני. דבר־מה חרק, נצת גפרור, בת־אש האירה רגע פני ילד – וכבתה.

– וכי מי זה יבוא אליך… אני–י… – אמרה האשה וצנחה עלי.

שוב נצת גפרור. צליל זכוכית נשמע. ויד צנומה, עלובה, הדליקה מנורת פח קטנה.

– תנחומי שלי! – אמרה האשה, התנודדה וצנחה מלא קומתה אל קרן הזוית. שם, גבוה משהו מלבני הרצפה, היה מוצע כבר המשכב הרחב.

הילד הסתכל באור המנורה והיה מנמיך את הפתילה כל פעם שזו היתה מתלקחת ומעלה עשן. פניו הפיקו רצינות, חטמו חד ושפתיו תפוחות כשפתי ילדה – פנים אשר מכחול דק ציירן והן כל כך זרות ומוזרות במאורה אפלה וטחובה זו. וכשהתקין את האור זקף בי את עיניו השעירות ושאל:

– שכורה?

אמו, אשר שכבה לרוחב המטה, התיפחה לרגעים ונחרה.

– צריך להפשיט את בגדיה – אמרתי.

– אז לך והפשט! – ענה הילד והשפיל את עיניו.

וכשהתחלתי מושך מעל האשה את שמלותיה הרטובות, שאלני בקול חרישי, מעשי:

– את האור לכבות?

– וכי למה?

הוא החריש. אני טפלתי באמו, כמי שמטפל בשק קמח, והתבוננתי בו: הוא ישב על הרצפה מתחת לחלון בתוך ארגז עשוי קרשים עבים שעליהם באותיות־דפוס שחורות כתוב לאמר:

הִזָּהֵר!

חברת נ. ר. ושו'

אדן־החלון המרובע היה משכמו ומעלה. על פני הקיר היו תלויים מַדָפים עשויים פסים צרים ועליהם תלי קופסאות של פפירוסים וגפרורים. סמוך לארגז, שבתוכו ישב הילד, עמד עוד ארגז מכוסה ניר של קש צהוב. נראה, שהיה משמש שולחן. הילד הפשיל את ידיו העלובות והמעוררוֹת רחמים אל אחורי ערפו והביט למעלה אל זגוגיות החלון הכהות.

כשגמרתי להפשיט את בגדי האשה זרקתי את שמלתה הרטובה על התנור, נטלתי את ידי מכיור־החרס, ובנגבי אותן במטפחתי אמרתי לילד:

– נו, היה שלום!

הוא הציץ בי ושאל:

– ועכשיו – לכבות את האור?

– כרצונך.

– ואתה הולך? לא תשכב?

הוא הושיט את ידו לצד אמו:

– אִתָּה.

– למה? – שאלתי שאלה תמוהה ונואלת.

– אתה יודע! – אמר בפשטות גמורה.

ואגב התמודדות הוסיף:

– כּולם שוכבים.

נבוך ונדהם פניתי לאחורי: מימיני פני תנור שנסתאב; על גבי מגוֹד – כלים מזוהמים; בפנה, מאחורי הארגז, – קרעי חבל מזופת, ערמת נעורת שנתמרטטה, גזרי־עצים, כפיסים ואסל.

למרגלותי סרוח גוף צהוב ונוחר.

– המותר לשבת מעט על ידך?

הוא הציץ בי מתחת למצחו וענה:

– הרי היא לא תתעורר עד הבוקר.

– אין צורך בה.

ישבתי בכפיפת ברך סמוך לארגזו, ספרתי לו איך פגשתי את אמו והשתדלתי לדבר דרך הלצה:

– יושבת לה בתוך הבוץ, חותרת בידיה, כמו במשוטים ושרה.

הוא נענע בראשו מתוך חיוך חוור וגרד את חזהו הצר:

– מפני ששכורה… גם כשאיננה שכורה אוהבת היא להשתעשע כמו ילדה ממש…

עכשיו ראיתי את עיניו היטב, והנה אמנם שעירות הן, גבותיהן ארוכות להפליא וגם על השמורות צמחו שערות כפופות בחן. צללים כחלחלים נתמתחו מתחת לעיניו והם הגבירו עוד יותר את חורון עורו נטול הדם. בלוריתו הצהבהבת, המסולסלת והפרועה כסתה את מצחו הגבוה עד הקמט אשר מעל לעצם־האף. את הבעת עיניו המתבוננות, השקטות, אין לתאר. קשה היה לי לשאת את המבט המוזר בלתי האנושי הזה.

– אתה חש ברגליך?

הוא התחיל מטפל בסחבות והוציא מתוכן רגל יבשה, אשר דמות יעה לה. הרימה בידו והניחה בקצה הארגז.

– הנה, איזה רגלים. שתיהן כך, מלידה. אינן הולכות, אינן חיות – ככה סתם…

– ומה זה שם בתוך הקופסאות?

– בֵיבָר! – השיב הילד, לקח בידו את רגלו, כּלוקח מקל, נתנה בתוך הסחבות אשר בתחתית הארגז ובבת־צחוק נוהרת, חברית, הציע לפני:

– רוצה אתה שאראה לך! נו, שב היטב. עוד לא ראית כזה מימיך.

ידיו הצנומות והארוכות עמלו בזריזות. הוא התרומם קמעא, התחיל מוריד את הקופסאות מעל המדפים והגישן לי אחת אחת.

– ראה, אל תפתח – פן ינוסו! הקרב אל אזנך, שמע! מה?

– מישהו מתנועע…

– אה! זהו עכביש היושב שם, מנוול שכמותו! שמו – המתופף… ערום כנחש…

העינים הנפלאות התעוררו בחביבות, פניו הכחלחלים הוארו בבת־צחוק. בחריצות־כפים הוריד את הקופסאות מעל המדפים, הקריבן אל אזנו ואח"כ אל אזני וספר בהתעוררות:

– ופה חסיל, אוניסים שמו, מתהדר תמיד, כמו חייל… וזו – זבובית, הפקידה שלנו, נבזה שאין כמותה… כל היום היא מזמזמת, מחרפת ומגדפת את כולם, את אמא אפילו בשערותיה משכה… לא זבובית, כי אם הפקידה, זוּ שגרה בבית שחלונותיו לצד הרחוב, רק דומה לזבוב. וזה חסיל שחור, גדול־גדול – בעל הבית. הוא – לא רע, אבל שכור וגס. משתכר וזוחל לו ערום על פני החצר, שעיר כמו כלב שחור. ופה – חפושית, הדוד ניקודים, תפשתי אותו בחצר, הֵלך הוא, מן הרמאים. מאסף כביכול נדבות לטובת הכנסיה… אמא קוראה לו בשם – הזול! גם הוא ממאהביה. מאהבים יש לה – כאות נפשך, כמו זבובים. לא לחנם בלי חוטם.

– היא אינה מכה אותך?

– היא? לא, לא! בלעדי אינה יכולה לחיות. הלא היא טובה, רק שכורה. נו – ברחובנו כלם שכורים. היא יפה, עליזה גם כן… שכורה מאוד, נפקא שכמותה! אני אומר לה: די לך, פתיה שכמותך, לעלע את היי"ש הזה, אז תהיי עשירה. והיא צוחקת. אשה – לכן טפשה. אבל היא טובה, הנה תתעורר – תראה.

הוא חייך חיוך מלא־חן, חיוך כה מקסים עד כי בקש הלב להתפרץ בבכיה ובזעקה איומה משפע הרחמים הצורבים שנכמרו עליו עד לבלתי נשוא. ראשו היפה התנודד על צוארו הדק אילך ואילך כפרח משונה, והעינים הוסיפו להתלהט בהתעוררות אשר משכתני בכח לא־יעצר.

בהקשיבי אל פטפוטו הילדותי והאיום שכחתי לרגעים היכן אני, והנה שוב אני רואה את צוהר הכלא הקטן הכתום מבפנים כתמי בוץ, את לוע התנור השחור, את גל הנעורת שבפנה, ועל יד הדלת, שם – על גבי הסחבות – גוף אשה־אם, צהוב כעין השמן.

– ביבר נאה? – שאלה הילד בגאוה.

– מאד!

– הנה פרפרים אין לי, פרפרים וצפרות.

– מה שמך?

– לונקה!

– בר־שמי אתה!

– נו? ואתה – איזה איש אתה?

– כך, סתם. לא כלום.

– נו, אתה משקר! כּל אדם הוא איזה שהוא, הלא אני יודע… אתה – איש טוב.

– אולי…

– הלא עיני הרואות! פּחדן אתה גם כן…

– מדוע פחדן?

– אני יודע…

הוא חייך חיוך ערמומי ואפילו קרץ עין.

– מדוע, בכל זאת?

– הנה אתה יושב אתי, ובכן אתה מפחד ללכת בלילה יחידי…

– הרי כבר האיר היום…

– אז לך לך…

– עוד אבוא אליך.

הוא לא האמין. עפעפיו האהילו על עיניו החביבות והשעירות. הוא שתק רגע ושאל:

– למה?

– לשבת עמך. אתה מענין מאוד. מותר לבוא?

– אדרבא! כולם באים אלינו.

הוא נאנח ואמר:

– אתה משקר?

– באלהים, אבוא!

– אם כך – בוא! ואתה–אלי, ולא אל אמא, יקחנה המלאך הטוב! אתה – התרועע עמי. טוב?

– טוב!

– זהו! אין דבר, כי הנך גדול! בן כמה אתה?

– בן עשרים ומשהו…

– ואני בן אחת עשרה! אין לי חברים, רק קטקה בת שואב המים. אבל השואבנית מכה אותה על שהיא הולכת אלי… אתה גנב?

– לא. מדוע גנב?

– יש לך פרצוף מאד צנום, וחוטם כמו לגנבים. אלינו באים שני גנבים: אחד – סשקה, טפש ורשע, והשני – ונקה, טוב־לב כמו כלב. וקופסאות יש לך?

– אביא.

– הבא! אני לא אספר לאמא.

– מדוע?

– כך. היא שמחה תמיד שהגברים באים שנית. אכן, אוהבת היא את הגברים, ממזרת! פשוט אסון. ילדונת טפשונת היא אמא שלי. בהיותה בת חמש־עשרה התחכמה ללדת אותי ובעצמה אינה יודעת: איך?… מתי תבוא?!

– מחר בערב.

– בערב היא תהיה כבר שכורה. ואתה במה הנך עוסק אם אינך גנב?

– סוחר אני בקווס בוורי.

– באמת? תביא בקבוק? אה?

– כמובן, אביא! נו, אלך.

– לך לך. התביא?

– כמובן.

הוא הושיט לי את שתי ידיו הארוכות, אני נענעתי בשתי ידי את העצמות הדקות והקרות הללו, ומבלי הבט אליו יצאתי החוצה כהלום־יין.

האיר הבקר. מעל לערמת הבנינים ההרוסים למחצה רטט לו הכוכב נגה, רטוט ודעוך. מן החור המזוהם שמתחת לקיר הבית הביטו אלי ברבועי עיניהן זכוכיותיו של חלון המרתף, עכורות ומלוכלכות כעיני שכור. בעגלה סמוך לשער מוטל אכר אדום־פנים בפשקו מתוך שינה את רגליו הגדולות והיחפות. פאת־זקן עבה נזדקרה השמימה ומתוכה נצנצו שנים לבנות. נדמה היה כי האכר מצחק בעצימת עינים צחוק ארסי, קטלני. נגש אלי כלב זקן קרוח־גב, נראה ששלקוהו ברותחין, הוא הריח את רגלי ונשא קולו ביבבה חרישית, יבבת־רעב אשר מלאה את לבי המון רחמים אליו, רחמים שאין בהם חפץ.

מתוך שלוליות הרחובות, שקרשו במשך הלילה, השתקפה בבואתם של שמי הבוקר התכולים והורודים. הבבואות הללו האצילו לשלוליות יופי עלוב, מיותר, העוכר את הנפש עד עומקה.

*

למחרת היום בקשתי את ילדי רחובי שיצודו לי חפושיות, פרפרים, קניתי בבית־המרקחת קופסאות נאות ושמתי את פני את לונקה, ובכיסי שני בקבוקים קווס, דובשנים, סוכריות ולחמניות.

לונקה קבל את תשורתי בתמהון רב ובפתחון עיניו החביבות לרוחה. לאור היום היו העינים נפלאות עוד יותר.

– או־יו־יו! – פתח בקול נמוך, לא־ילדותי. – כמה הבאת מכל המינים, נורא הרבה! אתה בודאי עשיר מאד? איך זה: עשיר ולבוש רע, ועוד אומר כי לא גנב? נו, אין דבר… איזו קופסאות או־יו! חבל לנגוע בהן, ידי אינן רחוצות. מי שם? אוך–חיפושיתון, לעזאזל! כמו מנחשת, גם ירוק, הוי שד משחת! ופתאום יצאו ויעופו להם! נו, נו…

ופתאם קרא בשמחה:

– אמקא! רדי, רחצי ידי. הביטי, תרנגלת, וראי מה הביא לי זה! הלז, מאתמול, הלילי, זה שהביא אותך כמו שומר. כל זה – הוא! גם שמו לונקה!

– צריך לומר לו תודה! – שמעתי מאחורי קול לא רם, מוזר.

הילד נענע בראשו נענועים תכופים:

– תודה! תודה!

במרתף זע ענן עבה של איזה אבק שעיר. מבעדו, מעל לתנור, הבחנתי בקושי את הראש אשר ראיתיו תמול: פני אשה משחתים, ברק שנים, חיוך מאונס, קפוא.

– שלום!

– שלום – החזירה האשה. קולה האנפי לא היה רם, אך אמיץ, כמעט עליז. היא הביטה אלי במצמוץ עינים וכאילו בלגלוג.

לונקה שכח על דבר מציאותי, לעס את הדובשן, נהם, פתח בזהירות את הקופסאות. הריסים השרו צל על לחייו והגבירו את הכחלת שמתחת לעינים. מבעד לזגוגיות החלון המלוכלכות נשקפה החמה עכורה כפניו של ישיש, על שערותיו הצהבהבות של הילד צנחה פסת־אור רך, הכתונת על חזהו היתה פתוחה, ואני ראיתי איך פועם הלב מעבר לעצמות הדקות בהרימו את העור ואת הפטמה הנראית כמעט.

אמו ירדה מעל התנור, הרטיבה את האלונטית במי הכיור, נגשה אל לונקה ורחצה את ידו השמאלית.

– ברח! עמוד! ברח! – קרא הילד בקול והרתיע בכל גופו בתוך הארגז שלו, מרתיע ומפזר תחתיו את הסחבות שריחן נודף וחושף את רגליו הכחולות, השתוקות. האשה הצטחקה אגב נבירה בסחבות וקראה גם היא:

– תפשוהו!

ובתפשה את החיפושית, הטילה אותה על כף ידה, סקרה אותה בעיניה הזריזות אשר צבע הדגניה להן, ואמרה לי בקול של ידידה משכבר:

– כאלה יש רב!

– אל תמעכי! – הזהיר אותה הבן אזהרה חמורה – פעם אחת ישבה לה שכורה על הביבר שלי ומעכה מי יודע כמה…

– הסר את הדבר מלבך, תנחומי שלי!

– קברתי גם קברתי!

– והרי אחר כך צדתי לך בעצם ידי.

– צדת! ההמה היו מלומדים, אשר נתמעכו, ילדונת טפשונת! את המתים אני קובר מתחת לכיריים. זוחל אני לשם וקובר. שם אצלי בית־קברות… היודע אתה, היה אצלי עכביש מינקה, בדיוק כמו אחד המאהבים של אמא, שישב בבית האסורים–שמן, שמח…

– אח, אתה, תנחומי שלי! – אמרה האשה, בלטפה את תלתלי בנה בכף ידה הקודרת, הקטנה, שאצבעותיה בלומות. ואח"כ דחפה אותי במרפקה ושאלה בחיוך עינים:

– הבן יקיר לי? איזה עינים, אה?!

– קחי לך עין אחת ואת הרגלים השיבי – הציע לונקה ופניו הפיקו נחת מרב עיון בחיפושית שבידו–אכן… מברזל! שמן… אמא, הוא דומה לכומר, זה אשר קלעת בשבילו את הסולם. הזוכרת את?

– בודאי.

ובצחקה החלה מספרת לי:

– נתגלגל אלינו פעם כומר, גדול כל כך, ושואל: “התוכלי מרטוטה, לקלוע לי סולם של חבלים?” ואני מעודי לא שמעתי שמע סולמות כאלה… לא, אומרת אני, לא אוכל! “ובכן, אומר הוא, אני אלמדך”. פתח לרוחה את בגד־הכהונה שלו, וכרסו חגורה כולה חבל לא עבה – חבל ארוך וחזק. וילמדני את המלאכה. קולעת אני, קולעת, וחושבת בלבי: מה בצע לו בסולם זה? אולי את הכנסיה אמר לשדוד?

היא הצטחקה, חבקה את כתפי בנה והוסיפה ללטפו.

– הוי, חובלי תחבולות שכמותם!… כשבא למועד הנכון אמרתי לו: אמר נא, אם בשביל גנבה – אינני מסכימה! והוא מגחך לו בערמה. “לא – אומר הוא – זה לי בשביל שאוכל לעבור את הגדר. החומה גדולה אצלנו, גבוהה, ואנו – אנשים חטאים אנחנו, והחטא – הנהו שם, מאחורי כתלנו… הבנת?” נו, הבינותי. זה לו בשביל לטפס אל בחורות בלילות. צחקנו שנינו, גם צחקנו…

– אכן, הנך פרוצה בשחוק יותר מדי – אמר הילד בקול של גדול ממנה בשנים. – מוטב שתשפתי את המיחם!

– הרי אין לנו סוכר.

– לכי וקני.

– גם כסף אין.

– הוי, שכורה שכמותך! קחי אצלו, הנה…

הוא פנה אלי ואמר:

– כסף יש לך?

נתתי את הכסף לאשה. היא קפצה ממקומה. הורידה מעל התנור מיחם קטן, מעוך, עלוב, ונעלמה מאחורי הדלת כשהיא פוזמת איזה שיר בניגונה האנפי.

– אמקא! – קרא הבן אחריה – רחצי את החלון, אינני רואה כלום!… אשת־חיל אני אומר לך! – הוסיף הילד בסדרו על המדפים את הקופסאות של הרמשים אחת לאחת.

מדפי הקרטון היו תלויים בחבלים קשורים אל מסמרים התקועים בין הלבנים בתוך הפרצות של הקיר הטחוב. – גם זוהי פועלת… אך תתחיל למרטט את הנעורת–להחנק אפשר, אבק כזה היא מעלה! אני אומר לה: אמקא, הוציאיני נא אל החצר, אני אחנק פה. והיא: סבול, אומרת היא כי עצובה אני מאד כשאינך עמי. אוהבת היא אותי – ודי! ממרטטת ושרה, שירים יש לה – אלף!

ובהתעוררות, כשעיניו הנפלאות מבריקות בחן, גבותיו העבותות מורמות, פתח בשיר באלט הצרוד שלו:

אָח, הִנֵּה אוֹרִינָה

עַל הַכֶּסֶת סְרוּחָה…

הקשבתי מעט ואמרתי:

– שיר גס מאד!

– כולם גסים כמו זה – הסביר לי לונקה בבטחון וניתר פתאום ממקומו:

– הס! תזמרת באה! נו, מהר, הרם אותי!

הרימותי את עצמותיו הדקות הנתונות בתוך שק של עור אפור ודק, והוא שרבב בצמאון את ראשו לתוך החלון הפתוח וקפא. רגליו היבשות התנדנדו בלי־כח ורשרשו על פני הקיר הטחוב. בחצר התיפחה תיבת זמרה מרוגזת, בהקיאה מתוכה מטליות־מטליות של איזה נגון. ילד עב־קול צוח בעליצות. ילל כלב. לונקה הקשיב לתזמרת זו רב קשב והיה פוזם חרש דרך שיניו מעין אותו זמר.

האבק במרתף שקע ויהי אור. מעל למטת אמו היה תלוי אורלוגין בן־רובל ופרסה קשורה למשקלתו, על גבי הקיר האפור זחלה המטוטלת זחול וצלוע, והיא כמטבע בת חמש פרוטות לגודל. הכלים על המגוד עמדו בלתי שטופים, על פני הכל נחה שכבת אבק עבה. ביחוד רב האבק בקרני הזויות, בקורי השממיות שהיו תלויים שם כמטליות מלוכלכות. מקום מושבו של לונקה היה דומה לגל של אשפה. וכעור מופלג של עניות מנוולת בצבץ באכזריות ועלבון מכל טפח של הבור הזה.

המיחם פתח פתאם בהמיה קדורנית. תיבת הזמרה השתתקה לפתע, כאילו נפחדה מפניו. איזה קול צרוד נהם:

– אספסוף!

– הורידני! – אמר לונקה באנחה – גרשו…

הושבתי אותו בתוך הארגז, והוא קמט את פניו, חכך את חזהו והשתעל שעול זהיר:

– חש אני בחזי. לא טוב לי לשאוף הרבה אויר צח… שמע נא, הראית שדים בימיך?

– לא!

– גם אני לא. בכל לילה אני מביט אל תחת לכיריים – אולי יופיעו? אך אין מופיע. הלא שדים גרים בבית הקברות, לא כן?

– וכי למה לך שדים?

– מענין. ופתאם יש ביניהם שד אחד טוב? קטקה בת השואב ראתה שדון קטנטן במרתף – נבהלה. ואני אינני מפחד מפני דבר נורא.

הוא חתל את רגליו בסחבות והמשיך ביוהרה:

– אני אפילו אוהב… חלומות נוראים אני אוהב. כך… פעם ראיתי בחלומי עץ צומח ושרשיו למעלה. העלים על פני האדמה והשרשים – השמימה. זעה כסתה את גופי והתעוררתי מפחד. ועוד ראיתי את אמא: שוכבת היא ערומה, וכלב מכרסם את בטנה. תולש חתיכה ורוקק, תולש ורוקק. והנה – הבית שלנו נזדעזע פתאם ונסע על פני הרחוב, נוסע לו וטופח בדלתותיו וחלונותיו, והחתול של אשת הפקיד רץ אחריו.

הוא משך את כתפיו כמתוך צנה, לקח סוכריה, קלף את ניר הצבעונין, ישרו והחליקו כהלכה והניחו על אדן החלון.

– מהנירות הללו אעשה כל מיני דברים יפים. או אתן אותם לקטקה. גם היא אוהבת דברים יפים: שברי זכוכית, צדפים, נירות והכל. הי, שמע נא: אם, למשל, להאכיל ולהאכיל את החסיל אז הוא יגדל ויהיה כמו סוס? נו?

היה ברור, כי הוא מאמין בזה באמונה שלימה. עניתי.

– אם להאכילו היטב – יגדל!

– כמובן! קרא בשמחה – ואמא, טפשונת, צוחקת!

והוא הפטיר מלה גסה, שהיא בזיון לאשה:

– טפשה היא! את החסיל הרי אפשר להאכיל אחת ושתים שיהיה כסוס – נכון?

– מדוע לא? אפשר!

– אח, אין אצלי מזונות בשבילם. הרי זה נפלא!

הוא סלד מרוב התאמצות ולחץ את חזהו בידו:

– אז היו עפים זבובים ככלב לגודל! ובחסילים אפשר היה להוביל לבנים. אם הוא כמו סוס, אז הוא חזק! נכון?

– אך הרי יש להם שפם!

– השפם לא יפריע, הוא יהיה למושכות – השפם! או הנה זוחל לו עכביש כזה גדול, כמו… עכביש לא גדול מחתול. זה נורא… אין לי רגלים, אילו היו לי, כי אז… הייתי הולך לעבוד ומאכיל את כל הביבר שלי. הייתי מוכר אותו ואחר כך קונה לאמי בית באמצע השדה. ההיית בשדה?

– הייתי. כמובן.

– ספר לי: איך שם, אה?

התחלתי לספר לו על שדה ועל אחו. הוא שמע בהקשבה רבה, לא שסע את דברי, ריסיו האהילו על עיניו, ופיו נפתח לאטו. נדמה היה שהילד מנמנם. השגחתי בדבר והנמכתי את קולי, אך הנה באה אמו ובידה מיחם רותח. מתחת לבית שחיה בצבץ שק של ניר, ומחיקה – בקבוק יי"ש.

– הנה!

– מוזר הדבר! – נאנח הילד ועיניו נפתחו לרוחה – אין כלום, רק עשבים ופרחים… אמא, הנה תביאי פעם עגלה ותובילי אותי אל השדה. אמות ולא אראה אף פעם. מנוולת את, אמא שלי, באמת… – גמר הילד את דבריו מתוך רגש של עלבון ועצב.

האם יעצה לו בחביבות:

– ואתה הס מלחרף, לא צריך! עוד קטן הנך…

– הס מלחרף? לך טוב, הולכת לך לכל מקום שאת רוצה, כמו כלב ממש, את – מאושרת… שמע נא – פנה אלי – זה האלהים ברא את השדה?

– בודאי.

– ובשביל מה?

– בשביל שבני אדם יטיילו בו.

– השדה! – אמר הילד באנחה מתוך חיוך והרהור – הייתי לוקח לשם את הביבר, ואת כולם הייתי מוציא לחפשי – טיילו לכם, חבריא!

אמו פרצה בצויחה וממש התגלגלה מרב צחוק, צנחה על המטה, פרכסה ברגליה וקראה:

– הו, בכור שטן!… הו, אל אלהים!… תנחומי שלי… אוי צחוקי שלי… תמהוני שלי…

לונקה הציץ בה בחיוך והפטיר בחבה פסוק של נבול־פה.

– מתפנקת כמו תינוקת! אכן, אוהבת היא לצחוק! – ופסק שוב את פסוקו.

– תצחק לה – אמרתי – הן לא לעלבון הוא לך!

– לא! לא לעלבון לי – הסכים לונקה – אני כועס עליה רק בשעה שאינה רוחצת את החלון. מבקש אני ומבקש: רחצי נא את החלון, אור עולם חשך בעדי, והיא – תמיד שוכחת…

האשה הדיחה אגב צחוק את כלי התה, קרצה לי עין תכולה ובהירה ואמרה:

– ילד שעשועים הוא לי. אלמלא הוא – כי עתה הטבעתי את עצמי כבר, חי אלהים! כי עתה חנקתי את עצמי…

היא דברה בחיוך.

ולונקה שאלני פתאם:

– אתה טפש?

– אינני יודע. וכי מה?

– אמא אומרת: טפש!

– וכי אני על שום מה? – קראה האשה בקול, בלי כל מבוכה – הביא אשה שכורה מן הרחוב, השכיבה לישון, ובעצמו הסתלק. הנה זהו! הרי לא לגנאי אמרתי… ואתה אץ להלשין… אי לך שכמותך!…

אף היא דברה כמו תינוק. מבנה־פסוקיה דמה לדבור של ילדה. גם עיניה היו טהורות־ילדותיות. – ומכוערים שבעתים נראו הפנים נטולי־האף עם השפה המופשלת והשנים החשופות. איזה מן לעג הולך על שתים, מזווע ו – עליז.

– נו, הבה נשתה תה. – הציעה האם בקול חגיגי.

המיחם עמד על הארגז סמוך ללונקה, סילון שחצני של קיטור שהיה מזנק מתחת למכסה המעוך נגע בכתפו. הוא הדה עליו את ידו, וכשהרטיבה כפו מצמץ בעיניו כחולם וקנח אותה בשערותיו.

– הנה אגדל – אמר לונקה – אמא תעשה לי עגלה, ואני אזחל לי על פני הרחובות לבקש נדבות מן הבריות. אאסוף מעט ואזחל לי אל השדה.

– אוֹחוֹחוֹ! – נאנחה האם ומניה וביה הצטחקה חרש: – רואה הוא חביבי את השדה כגן־עדן. ושם – מחנות־צבא, וחיילים גסים, ואכרים שכורים…

– שקר! – שסע לונקה את דבריה ופניו נזדעפו – שאלי אותו ויגד לך איזהו השדה… הוא ראה…

– וכי אני לא ראיתי?…

– כשהיית שכורה…

הם התחילו מריבים ביניהם ממש כילדים – בהתלהבות ובלי הגיון. ואל החצר ירד בינתים ערב חמים, על פני השמים שהאדימו עמד בלי־נוע עב ענן חכלילי. המרתף הלך והחשיך…

– הנה שבעתי גם רויתי והנה גם שנה חוטפת אותי, בחיי!

– לך שכב! – הציעה האם.

– והוא ילך לו? התלך?

– אל תירא, לא אניח לו שילך – אמרה האשה ודחפתני דחיפת־ברך.

– אל תלך! – בקש לונקה, עצם את עיניו, התמודד להנאה וצנח לתוך הארגז, ופתאם זקף את ראשו ואמר לאמו בקול מוכיח:

– מוטב שתהיי לו לאשה ותתארסי עמו כמו כל הנשים, ולא תתרוצצי סתם ככה עם כל אחד ואחד… רק מכים… והוא איש טוב…

– שכב, שכב! – אמרה האשה בקול חרישי כשהיא כפופה על צלחת התה.

– הוא עשיר…

– רגע ישבה האשה מחרישה וגמעה את התה מן הצלחת, ואח"כ אמרה לי כאל ידיד משכבר:

– וכך אנו חיים לנו בשקט – אני והוא ויותר אין איש. מחרפים אותי בחצר: יצאנית! וכי מה? אין לי בפני מי להתבייש. ולבד זאת הלא עיניך הרואות שאני פגומה מלבר, כל אחד רואה מיד למה אצלח. כן… נרדם בני, תנחומי שלי. הבן יקיר לי?

– כן. מאוד!

– לא אשבע נחת. חכם הוא אצלי?

– פקח!

– זהו! אביו – אדון היה, זקן, זה… איך קוראים להם?… יש להם משרדים… אח, לעזאזל!… כותבים נירות…

– נוטריון?

– כן, זהו!… זקן חביב היה… טוב־לב… הוא אהבני… משרתת בביתו הייתי.

היא כסתה בסחבות את רגלי בנה הערומות, היטיבה למראשותיו את המצע הקודר, והוסיפה לספר בקלות:

– פתאם – מת. בלילה היה הדבר. אך הלכתי מעמו פתאם צנח לארץ – והלך לעולמו… אתה סוחר בקווס?

– בקווס.

– שלך?

– של אדוני.

היא נתקרבה אלי ואמרה:

– אתה, בחור, אל תבחל בי. עכשיו אינני מסוכנת. שאל את כל מה שתרצה, כולם יודעים…

– אינני בוחל!

היא הניחה על ברכי את כף ידה הקטנה, שאצבעותיה קלופות עור וצפרניה קצוצות, והמשיכה בחביבות:

– מאד אני מודה לך בעד לונקה, חג היה לו היום… היטבת לעשות…

– עלי ללכת… – אמרתי.

– לאן? – שאלה האשה בתמהון.

– יש ענין.

– השאר!

– לא אוכל…

היא הביטה אל בנה, אחר כך אל החלון, השמימה, ואמרה בחשאי:

– ואולי תשאר? אני אכסה את פרצופי במטפחת… רוצה אני להודות לך בעד בני… האכסה – אה?

דבריה היו אנושיים, מכניעים, מלאים כ"כ הרבה רגש טהור, ועיניה – עיני ילדה על גבי פנים מכוערים. חיוכה לא היה חיוך של קבצנית, אלא של גביר שיש לו במה לשלם תודה…

– אמא! – קרא פתאם הילד, סלד ונזדקף מעט – זוחלים! אמא! בואי הנה…

– זהו בחלומו… – אמרה האשה השחה על בנה.

יצאתי אל החצר ועמדתי תחתי שקוע בהרהורים. מחלון המרתף הפתוח השתפכה אל החצר שירה אנפית עליזה, – האם שרה שיר ערש לבנה וברורות יצאו מפיה המלים המוזרות:

הִנֵּה תָבֹאנָה תַּאֲווֹת־זַעֲווֹת

וּתְבִיאֶנָה בַּלָּהוֹת וּתְלָאוֹת,

תְּבִיאֶנָה בַּלָּהוֹת וּתְלָאוֹת, –

אוֹיָה לָנוּ! אוֹיָה לָן!

אָן נָבֹאָה וּלְאָן?

מהרתי לצאת את החצר וחשקתי שני זו בזו, כדי שלא לפרוץ בבכיה – –

וואסה זֶ’לֶזנוֹבָה

מחזה בשלוש מערכות

הנפשות

וואסָה בוריסובנה, בת 42, למראית-עין צעירה יותר

סרגיי פטרוביץ' בן 60, היה קברניט, הפליג הפלגות בים השחור, לאחר מכן שימש באוניות-נהר.

פרוחור בוריסוביץ' חראפוב, בן 57, אחיה של וואסה

נאטאליה, בת 18, בתה של וואסה

לודמילה, בת 16, בתה של וואסה

רחל, כלתה, כבת 30

אננה אוֹנוֹשֶנקוֹבָה, למעלה מבת 30, מזכירתה ואשת-סודה של וואסה.

מלניקוב, חבר בית-המשפט המחוזי

ייבגני, בנו

גורי נִכְנַעייב ¹, מנהל חברת-ספנות

ליזה, פוליה, חדרניות

פיאטיורקין, כבן 30–27, לשעבר חייל ומלח באניות-נהר, לראשו צנפה של שערות עבותות, קשורות, שפם מטופח

מערכה ראשונה

(חדר מרוּוח, פינת בית. כאן עשתה וואסה כעשר שנות-חיים וכאן היא מבלה את רוב שעות היום. שולחן-עבודה גדול, לפניו כורסה קלה, שמושבה נוקשה, כספת, על-גבי הכותל – מפה רחבת-ידיים, צבועה בצבעים עזים, – מפת מעלה הוולגה, ואמצעיתה, – מרִיבִּינְסק עד קאזאן; מתחת למפה – דרגש רחב, המכוסה שטיח, ועליו ערימת כרים; בטבורו של החדר – שולחן סגלגל, לא-גדול, שולחנות שמסעדי-גביהם גבוהים; דלתיים מזוגגות אל המרפסת, היוצאת הגנה, שני חלונות – אף הם הגנה. כּורסת-עור גדולה, על אדני-החלונות – גירניון, בפלג-הקיר שבין החלונות בחביונת שעל הרצפה – עץ הדפנה. מדף קטן, עליו – קנקן של כסף, וכיוצא בו כַּדִידִים מוזהבים. ליד הדרגש – דלת לחדר-המיטות. לפני השולחן – דלת לשאר חדרים. בוקר. מבעד לדלת ולחלונות מואר החדר באור-שמש עליז מאוד של שלהי מארס. בכלל, החדר הוא רחב-ידיים, שופע-אור, משמח-עיניים. נכנסים וואסה, נכנַעייב)

וואסה: שלושה רובל וחצי בעד אלף פוד – 35/100 של פרוטה בעד פוד אחד, זהו כמובן, שכר מועט במקצת בשביל העובדים בחֶברות-ספנות לאניות-נוסעים וסחורות – הללו צריכים לסחוב משאות גם ממרחק של ששים מטר, ואף למעלה מזה. משתכרים הם, בממוצע, רובל אחד במעת-לעת, ואילו אכילתם מרובה, ובלא בשר – אי אפשר להם. הנה על הדבר הזה ראוי היה לך לתת את הדעת, מַאֲמָרוֹן כלשהו להזמין בעתונים, למצוא ברנש, שיגלגל בדברים עם הסבלים. תמצא כזה?

נכנעייב: (בעליצות) נמצא!

וואסה: נו, זהו! יש ללחוץ קצת על חברות-הספנות הגדולות, ואילו העסק שלנו – עסק קטן הוא, והמטען – אף הוא קטן, אצלנו מלחינו עצמם מטילים אותו מן הספינה אל הנמל, בסבלים אין אנו משתמשים אלא לעתים רחוקות בלבד, כידוע לך.

נכנעייב: אין זה בדיוק כך. למלחים שני רובל לאלף – מעט מדי!

וואסה: וכי לָמה שכר מרובה מזה? הנה, סַדר את העניין ש“קאווקאז-מרקוּרי” והשאר יגדילו את המחיר עד חמישה רובל לאלף פוד, אזי יהיו הַסְפינוֹנוֹת שלנו טוענות ביתר חשק, נו וגם אנו נוסיף למלחים. זהו! במחילה ממך, – תַזְכִּירוֹן זה שלך אני פוסלת.

נכנעייב: (מקמט פניו) העניין הוא, וואסה בוריסובנה…

וואסה: ואתה קח דברים עם הקַדָרים, עם הטוֹחנים הזעירים, בכלל – עם בעלי-המלאכה, הנח להם הַנָחוֹנת כלשהי, כדי שיהיו מוסרים את מטעניהם, הנה מעשה כזה – ברכה בו…

נכנעייב: (בשמץ-גאווה) אשתקד גמרנו בטוב, הרֶוָח ראוי להתכבד!

וואסה: וכי מה בצע בכך: תמיד טוב, ורק טוב? מן הראוי שיהא טוב יותר, כי הנה משעמם יהיה לחיות תמיד רק בטוב. נו, היה שלום! שטופה בעסקים אני.

(נכנעייב מחווה קידה בשתיקה, מסתלק).

וואסה: (מקשיבה) אניוטקה! (נכנסת אננה).

וואסה: הרי לך, עשי העתקות חיש-מהר! רוֹטן גוּרי?

אננה: כן, בלתי-מרוצה.

וואסה: מה אָמר?

אננה: לא הבינותי. משהו על קוֹנְסֶרוואַטִיזם.

וואסה: כמובן, סוציאליסט, לא-עלינו! והסוציאליזם אצלו כאלוהים אצל פּרוֹחוֹר: מתפלל – מצוַת אנשים מלומדה, ובנפשו – אינו מאמין… אַת למליצותיו אל תאמיני… על מה שוחחתם אתמול?

אננה: סיפר לי על שיתוף הפעולה בין הסוציאליסטים הגרמנים לבין הקיסר שלהם.

וואסה: היזהרי, שמא תצאי מן הסוציאליזם שלו וּכרֵסֵךְ בֵין שִנַיִך.

אננה: לא, בעלת-ניסיון אני! הוא אחרי נאטאליה סרגייבנה מחזר.

וואסה: יודעת אני, נו, נאטקה אינה טפשה.

אננה: הוא גם אחרי ליודוֹצ’קה…

וואסה: ראו נא, כמה… רב-צדדי הבחור. (צלצול טלפון) כן, אני. בבקשה. מחַכּה. זה הדַייר – מֶלינקוב. (פוטרת אותה בניד-יד. עומדת ליד השולחן, שוקלת בדעתה, אגב דפדוף בניירות והחלפת מְקוֹם הכלים, מזעיפה פניה בהביטה נכחה).

מלניקוב: (מחדרה של אננה) בוקר טוב, גברתי הכְּבוּדָה.

וואסה: תודה. סגור את הדלת. שב. נו, מה חדש?

מלניקוב: החדשות אינן משמחות. החקירה המוקדמת נסתיימה, הועברה אל התובע הכללי. החוקר טוען, שריכֵּך ככל אשר יכול.

וואסה: בעבור שלושת אלפים יכול היה לרכך לגמרי.

מלניקוב: אי-אפשר. קראתי את עדותה של אותה סרסורית-לדבר-עבירה, היא השתפכה שם תשפוכת של גילוי-לב כבשעת וידוי.

וואסה: משמע, יהיה משפט?

מלניקוב: אין מנוס.

וואסה: והעונש מהו?

מלניקוב: ייתכן – עבודת-פרך.

וואסה: איך מְכַנים אצלכם?

מלניקוב: מה בדיוק?

וואסה: שעשועים אלה… עם תינוקות?

מלניקוב: “מעשה מגונה”…

וואסה: מין צירוף-מלים… דביק! ועכשיו מה יהיה?

מלניקוב: הקטיגור יערוך כתב-אישום, בכתב זה יבואו אל הנאשם, יאסרו אותו.

וואסה: את שלושתם? גם את הסרסורית?

מלניקוב: כמובן.

וואסה: והקטיגור יכול עוד… לרכך?

מלניקוב: הקטיגור – יכול. אך זה שלנו נושא עיניו לקאריירה גבוהה, וספק הוא, אם יִתְרַצה לכך. אף-על-פי שהשמועה אומרת שמצד השותפים… לַמַעֲשֶׂה – משתדלים.

וואסה: אֲהָא! אדרבא, הבה, אפוא, נשתדל גם אנחנו. נסֵה-נא, בבקשה ממך. הַצַע לקטיגור עיסקה, שלא יקים רעש. עלי לטשטש את העניין, לטשטש לחלוטין! יש לי – בנות.

מלניקוב: וואסה בּוריסובנה, עם כל הכבוד שאני רוחש לגברתי, ועם כל רחשי-התודה על נדיבות לבה…

וואסה: בבקשה – בקיצור! על רחשי-התודות נדבר כשנצא מן העניין בשלום ובצורה הוגנת. פְעַל במרץ.

מלניקוב: אני – בשום אופן אין בכוחי… איני יכול.

וואסה: תן דעתך – איני חסה על מָמון… במקרה זה! יצליח העניין – את שטרותיך אני מחזירה לך. אוכל להוסיף עוד כאלף וחמש-מאות. בס"ה – חמשת אלפים. מספיק?

מלניקוב: כן, אבל… בכל זאת אני…

וואסה: ואתה – ביתר העזה!

מלניקוב: מוטב היה, אילו גברתי בעצמה…

וואסה: נו, נתח שמן מדי הוא לקטיגור, שאבוא להשתחוות לפניו. לשלם – מסכימה, אך להשתחוות – לאו! לבד מזאת – הריני אדם גס, גלוי. אצלי – זה לא יצליח. ואתה עוד היום בבקשה! ואחר-כך תטלפן ותנקוב את הסכום. מאחלת הצלחה. נו?

מלניקוב: תרשה נא גברתי להיפרד בהשתחוויה… אני ממהר לבית-המשפט.

וואסה: כן, כן, מהר! (יושבת בעצימת-עיניים. שלפה את מגירת-השולחן, מחפשת משהו. מצאה קופסה קטנה. מסתכלת במה שיש בה. בוחשת בידית של עט. קול שאון מאחורי הדלתיים. מטמינה את הקופסה בכיס. נכנסת ליודמילה).

ליודמילה: שלום, אמא וואסיה! את חלומי הנחמד, הנפלא, ראיתי, יפה להפליא…

וואסה: (בנשקה אותה) בשבילך, ליודיק, גם המציאות-שבהקיץ יפה היא.

ליודמילה: לא, שמעי…

וואסה: בשעת ארוחת-הצהריים תספרי.

ליודמילה: שם נאטקה תצחק, או מישהו אחר יפריע, או אשכח. החלומות משתכחים נורא-מהר. שמעי-נא פה.

וואסה: לא, ליודיק, לכי! ושלחי אלי את ליזה מהר.

ליודמילה: אַח, אל-אלוהים! כל-כך לא-טובה את היום! (יוצאת)

וואסה: (יחידה רוטנת), לא-טובה… אח, טיפשונת… (ליזה נכנסת) אחי מתאונן שאינך מצייתת לו, לא מָשחת בשמן את המנעולים.

ליזה: וואסה בוריסובנה, איני מספיקה. יחידה לכולם, על כל הבית… קשה לי! תתן לי עוזרת, איזו נערה…

וואסה: לדבר זה – אל תצפי! שונאת אני אנשים מיותרים בבית. עוזרות לך הבנות. משכורתך – טובה, עבדי בשקידה. אל תרבי בשינה. אחי – בבית?

ליזה: לא.

וואסה: קראי אלי את סרגי פטרוביץ'. (עומדת באמצע החדר, מהרהרת, מכה באצבע צרדה, ממשמשת בכיסה. זֶ’לֶזנוב – בחלוק, שערותיו המקורזלות פרועות, לחייו, סנטרו לא גולחו זה כבר, שפמו עבה ובעל-שיבה).

וואסה: רק עכשיו התעוררת, או מתכונן לישון?

זֶ’לֶזנוב: מה רצונך?

וואסה: (מגיפה היטב את הדלת לחדרה של אננה אוֹנוֹשנקובה), אל תצרח, איני מפחדת, (זֶ’לֶזנוב חוזר אל הדלת).

וואסה: (עקפה אותו, הגיפה גם את הדלת הזאת), הקטיגור חתם על כּתב-האישום שלך.

זֶ’לֶזנוב: (נאחז במסעד-הגב של הכיסא), איני מאמין, את משקרת.

וואסה: (בשלוות-רוח) חתם.

זֶ’לֶזנוב: אני, מנוּול שכמותו, תשעת אלפים הפסדתי לו בקלפים. רמזתי לו… עוד אחד-עשר מוכן הייתי לתת…

וואסה: מחר-מחרתיים תקבל את כתב-האִישום, לאחר מכן יאסרוך ויושיבוך בבית-הסוהר.

זֶ’לֶזנוב: חַסתְּ על ממונך, קָמצת את ידך! נתת מעט לחוקר, וגם למלניקוב, כנראה, מעט. כמה נתת, הגידי?

וואסה: על מעשה מגונה בתינוקות העונש הוא עבודת-פרך.

זֶ’לֶזנוב: (יָשב, מטָרף בראשו, מדבר בקול עמום), ואַת – שמחה?

וואסה: יש לך בּנות – שהגיעו לפרקן. מה תהא עליהן – כשישלחוך לעבודת-פרך? מי איש הגון ויסכים לשאת אחת כזאת לאשה? יש לך נכד, בקרוב ימלאו לו חמש שנים. מוטב לך, סרגיי, לרצוח נפש, ולא לעשות תועבות אשר כאלה!

זֶ’לֶזנוב: אותָך צריך היה לרצוח, זהו! לרצוח, לבך האכזר לעקור, לכלבים להשליכו. את סיבבת אותי, סיבַכת אותי, את…

וואסה: אל תשקר, סרגיי, זה לא יעזור לך. ולמי אתה משקר? לעצמך. אל תשקר, גועל-נפש לשמוע, (ניגשה אל בעלה, השעינה כף-ידה על מצחו, הגביהה ראשו, מביטה לתוך פניו). אני מבקשת אותך, אל תביא את העניין לידי בירור משפטי, אל תמיט קלון אל המשפחה. בקשות מעטות ביקשתיך במשך כל חיי עמך, חיים קשים, בזויים עם שיכור, עם זַנַאי. וגם עכשיו לא בשבילי אני מבקשת – בשביל הבנות.

זֶ’לֶזנוב: (בפחד). מה רצונך, מה את רוצה ממני? מה?

וואסה: אתה יודע.

זֶ’לֶזנוב: לא יקום ולא יהיה! לא…

וואסה: רוצה אתה, אכרע ברך לפניך? אני! לפניך!

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי, הניחי! (מנסה לקום).

וואסה: (לחצה בידיה על כתפיו, דחקתו לתוך הכורסה). קח את האבקה.

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי…

וואסה: חשוב-נא – תוכרח לשבת בבית-סוהר, אחר כך – כל העיר תתכנס לבית-המשפט להביט עליך, לאחר-מכן תהיה גוסס ומת מיתה ארוכה כאסיר, כעובד-פרך, בקלון, ביגון – איום ומחפיר יהיה מותך! וכאן – בבת-אחת, בלי כאב, בלי חרפה. הלב ייאלם דום, ו – כמו תירדם.

זֶ’לֶזנוב: הסתלקי… לכי-לך! יבואו וישפטו. היינו הך

וואסה: והילדים? והחרפה?

זֶ’לֶזנוב: לבית-המנזר אבקש רשות לפרוש. שיוליכוני² לנזירות. לנזירות של סיגופים. בבור-תחתית אחיה, אבל – אחיה!

וואסה: שטויות אתה מדבר. קַח את האבקה.

זֶ’לֶזנוב: (קם), לא… לא אקח. שום דבר לא אקח מידיך…

וואסה: קח מרצון.

זֶ’לֶזנוב: ולא – אז מה? תַרְעִילִי?

וואסה: סרגיי, זכור את הבנות! הן צריכות לחיות. על מעשי-התועבה של האבות אין לענוש את הבנים.

זֶ’לֶזנוב: ושל האמהות?

וואסה: אמרת דבר-של-שטות. הבן, סרגיי, אני במשפט לא אשתוק. אני אספר, איך היית מביא נשים פרוצות לביתי, איך נָאפת עמהן, הראית להן, לפרוצות הללו, את נאטאליה ואת ליודה, אספר, איך היית מרגיל אותן לשיכּרות.

זֶ’לֶזנוב: שקר! זה פרוחור, אחיך, היה מרגיל אותן.

וואסה: את ליודמילקא הִבְהַלְתָּ, ולכן כמו חֲלוּשַת-שכל היא, אינה יכולה ללמוד, אינה מסוגלת לשום דבר.

זֶ’לֶזנוב: ונאטאליה – כולה אַת, כולה!

וואסה: ובכן, להווי ידוע לך: את הכול אגיד לשופטים ולבריות!

זֶ’לֶזנוב: (קם, שואג), הסתלקי! פחד-אלוהים הוא לראות את פניך. הניחי. (דוֹחפָה מעל פניו, הולך לעבר הדלת).

וואסה: (אחריו) קח האבקה, סרגי…

זֶ’לֶזנוב: לא! (יצאו. בפתח – ליזה, בידיה – מגש, ועליו כמה מנעולים, השונים זה מזה בצורתם. אחריה פרוחור חראפּוב, ומנעול-אמברים כביר-מידות בידו).

פרוחור: (בפנים זועפות), על מה התקוטטו?

ליזה: לא יודעת, ורק שמעתי, שהיא שידלה אותו לקחת אבקה.

פרוחור: איזו אבקה?

ליזה: ודאי – רפואה?

פרוחור: איזו רפואה?

ליזה: וכי מנַיין לי איזו?

פרוחור: אכן, טיפשה את! סרגיי אינו זקוק לשום רפואה. הוא בריא כגמל. שנינו, כל הלילה, עד השעה הרביעית בבוקר, היינו רְדוּפִים בקלפים ושטוּפים בקוניאק.

ליזה: אבקת-סודה, אולי.

פרוחור: שוב – טיפשה! נכנס קוניאק – יצאה סודה. מה את עומדת כגולם? הציגי המנעולים על השולחן. אינך רואה כלום, אינך יודעת כלום. בעד מה אני נותן לך מתנות?

ליזה: מתנה נתת לי! עוד מעט יראה כל העולם את מַתנתך.

פרוחור: מוטב – אני, ולא פּיַאטיורקין. הזיזי את כורסת-העור, העור מתקלקל בשמש, והוא ששים רובל מחירו.

ליזה: השמש?

פרוחור: הכורסה – מתנתי לאחותי. השמש היא בחינם. רגע! מה הענינים? הלצות מתלוצצת את? היזהרי, בכל-זאת, ודעי את מקומך! “השמש!” פינקה אותך אחותי, כבתולה זקנה את חתולהּ. לכי לכל הרוחות! (מעיין בניירות שעל גבי השולחן, מתעטש, שר בקול מזויף).

בְּעֶרֶב סָתו, עֵת רוּחַ מְיַלֶלֶת,

הָלְכָה בְּתוּלָה בִּרְחוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אִישׁ,

וּפְרִי גָנוּב שֶׁל אַהֲבָה אוּמְלֶלֶת

נָשְׂאָה…

נאטאליה: (נכנסת) איזה יום יפה…

פרוחור: עדיין אין לדעת כלום, היום עודו בתחילתו. מה את מתרוצצת כיהושוע-הפרוע? בלתי מסורקת… לכלוכית!

נאטאליה: השמעת – הוחלט למסור את אבא למשפט?

פרוחור: (נבהל), מי אמר?

נאטאליה: ייבגני מֶלנִיקוֹב.

פרוחור: (ישב) אַח, לעזאזל… לא התחמקת, הקברניט. הרי לך, בית-זֶ’לֶזנוב! הרי לך בית-חראפוב, בית-אבות של בעלי-יוחסין ובעלי-מידות! חיינו והגַענו! הביא הקברניט את ספינתנו אל חוף-מבטחים. אוי תהיינה בוּשוֹת! עד יום מותנו יספיקו הבושות לכולנו.

נאטאליה: אפשר יזַכוהו?

פרוחור: לא זה העיקר! העיקר הוא במשפט, בחרפה. ובוודאי יחייבוהו. מנהג חדש הוא במדינה: הגביר בְעַמָיו – תמיד חייב. עם אומלל הם הגבירים! הביני-נא – יותר משישפטו את הקברניט זֶ’לֶזנוב ישפטו אותנו, את אנשי בית-חראפוב.

נאטאליה: ואין עצה?

פרוחור: לברוח לאמריקה, שכל המנוּולים מסתתרים שם.

נאטאליה: ולשחד את בית-המשפט.

פרוחור: ניסו. אחותי לא אלף אחד בלבד שָלחה על-פני המים, כדי לטשטש את השערוריה הזאת. למשטרה נתנו, לחוקר נתנו. לא נסתייע הדבר, מַשמע. ועכשיו אני – ראש-העיר כבר לא אזכה להיות, את וליודמילה – חתנים מבני מעמדכן לא תמצאו, אפילו בנדוניה שלכן. זיהם אתכן אביכן היקר – בן-הכלבה, אַרכִי-נָבָל! אח, אידיוטית…

נאטאליה: אמא?

פרוחור: נו, כן.

נאטאליה: היא – אינה אידיוטית.

פרוחור: ולאיזה שדים-ורוחות דיחקה עצמה להינשא לקברניט הזה? כמעט עשרים שנה זקן ממנה.

נאטאליה: אתה הוא ששידלת אותה. הוא ידידך.

פרוחור: אני, אני? אני – אדם… לא מן הישוב! כן, אני – בעל-מזג טוב, אמן בנפשי. אני בעלומַי, נשאתי נפשי לשחק בתפקיד הקומיקנים באופיריטות, והוא… היה מפליג ביַמים! גם כן יחוס! וכי מעט טנופת מפליגה לה ביַמים!

נאטאליה: היא אהבה אותו?

פרוחור: לכי לך לכל הרוחות! לא אהבה היא זאת, כשהבתולה נעקרת לה ככבשה מעדרה, זהו – שיגעון! אם היו אצילים, שנשאו להם נשים צועניות, אקטריסות – הרי לבני מעמדנו אין הם דוגמא ומופת!

וואסה: (נכנסת פתאום) מי זה אינו דוגמא ומופת לך!

פרוחור: אני כאן עם נאטאליה…

וואסה: רואה אני, שכאן ושעם נאטאליה.

פרוחור: ומה שלום סרגיי?

וואסה: לא כלום. מתאונן על מיחוש-לב. נאטא, אמרי, שיביאו לי תה.

נאטאליה³: יכולת לומר פשוט, שאני מפריעה…

וואסה: כן. גם – מפריעה. ותה לא שתיתי עדיין. (נאטאליה יוצאת). מה צרחת פה?

פרוחור: על כורחך תצרח! את המשפט לא הצליחו למנוע.

וואסה: עם הבנות אל תדבר בעניין זה. בעצמי אגיד.

פרוחור: נאטאליה יודעת. היא שסיפרה לי.

וואסה: ולה – מי סיפר? (ליודמילה נכנסת בחשאי).

פרוחור: בנו של מלניקוב. לשווא הבנות מכניסות אותו בצל קורתנו.

ליודמילה: הוא מעניין, ולנו – משעמם! החברות חולות כל הזמן, אינן באות אלינו.

וואסה: את, ליוּדָה, לכי-נא, עזרי לליזה לסדר את החדרים.

ליודמילה: אני רוצה להיות קצת עמך. למה את דוחה אותי תמיד לאיזה מקום?

וואסה: עסקים, ליודוק, המשק!

ליודמילה: המשק! המשק! ובשביל הבת אין פנאי, אף לא רגע!

וואסה: הנה, אשב לשתות תה – ובואי, נשוחח, וועכשיו – לכי!

ליודמילה: יש חשק לבכות מכל זה. הרי יודעת אני – את תנזפי בדוד פרוחור על שהוא אומר על אבא זנאי, אני יודעת!

וואסה: (מלטפת ראשה של הבת ומלווה אותה אל הדלת), זַנאי אינו… גְנַאי, הזנאי, פשוט, זן ומפרנס… הרי צריך מישהו לדאוג למזונות. והנה אני – כל ימי הנני זנה ומפרנסת אתכן…

ליודמילה: את מתלוצצת! הרי יודעת אני, מה זה זנאי! הנה הדוד פרוחור. (וואסה מבקשת לסגור הדלת בעדה – ולא הצליחה).

ליודמילה: (חומקת מתחת יד האם), זנאי. עשה בטן לליזה. מחרף את אבא, אינו אוהב אותו.

פרוחור: את בודה דברים מלבך! ובכלל, הזקנים קמצנים באהבה.

ליודמילה: וגם את, אמא, אינך אוהבת?

וואסה: נו, די, די!

ליודמילה: מדוע אינך אוהבת את אבא? הדוד – גם הוא שיכור, ואותו – את אוהבת… השיכרות – מחלה. ז’ניה מלניקוב…

פרוחור: מקור החכמה… לכל הרוחות!

ליודמילה: מעין… אולקוס, איזה מין… (ליזה מביאה מיחם, אחריה – נאטאליה, ובידה מגש טעון כלים. וואסה, בחָבקהּ את הבת, מהלכת על-פני החדר, כמקשיבה למשהו. מרוגשת, אך מסתירה את ריגושה. נעצרה, מסתכלת במנעולים).

וואסה: (לאחיה), עדיין משתעשע אתה, לא נמאס לך?

פרוחור: שעשוע לא יקר, ואפשר, לאו דווקא שעשוע?

וואסה: אלא מה?

פרוחור: מי יודע? אין איש מאסף מנעולים ישנים, ואני מאסף. נמצא, אפוא, שבין אלף אדמונים אני היחידי – ברונט. כן. המנעול – זהו חפץ! הכול – על המנעולים, הכול – נעול. אילמלא לא למדו הבריות לסגור את רכושם על מנעול, סופו שהיה הולך לאיבוד. הטוב שבסוסים צריך לרסן.

וואסה: ראו-נא, ראו! ואפילו בשכל. נאטאליה, מזגי תה.

פרוחור: (עוקב אחריה), את אומרת שלשווא אני מבזבז את הכסף, ואני, למשל, שבעה רובל נתתי בעבור מנעול-אמברים זה, וכבר עשרים-וחמישה נותנים לי במחירו. אאסוף אלף מנעולים – אמכור למוזיאון… במחיר עשרים אלף בערך.

וואסה: נו, טוב, טוב! עוד נזכה ונראה איך החמור עולה בסולם. (לליודמילה – במפתיע ובקול רם). באבא התאהבתי עוד לפני שמלאו לי חמש-עשרה שנה. ובשנת השש-עשרה – כבר נישאתי לו. כן. ובשנת השבע-עשרה, כשהריתי לו את פיאודור, בשעת שתיית תה ביום-השילוש – יום חג-הבתולות – נכשלתי ושפכתי שמנת על מגפו של בעלי. הוא הכריחנו ללקק בלשוני את השמנת מעל המגף. ליקקתי, לעיני הבריות. ואת משפחתנו, משפחת בית-חראפוב, – לא אהבו הבריות.

ליודמילה: אוי, וואסיה! למה סיפרת? (נאטאליה עוקבת כל הזמן אחרי אמה מאחורי המיחם).

וואסה: הוא – עליז היה. אוהב מזמוטים.

ליודמילה: התלוצץ?

וואסה: נאטאליה, זוכרת את, איך לקחת מקדח וקדחת חור במחיצה והתענגת למראה המזמוטים של אביך?

נאטאליה: זוכרת.

וואסה: ואחר-כך באת אלי במרוצה, בדמעות בעיניך, וצעקת: “גרשי אותן, גרשי!”

נאטאליה: זוכרת. משפט משפחתי אתם עורכים כאן?

פרוחור: אח, נחש שכמותך!

וואסה: משמע – זוכרת את, נאטאליה? זה – טוב! בלי זיכרון אסור לחיות. יָלַדְתִּי תשעה וְלדות, נשארו – שלושה. אחד נולד מת, שתי ילדות – לא הוציאו את שנתן הראשונה, הילדים – את שנתם החמישית, ואחד – מת בן 7. ככה זה, בנות! סיפרתי לכן זאת, כדי שלא תזדרזו בנישואין.

ליודמילה: מעולם לא סיפרת… כך.

וואסה: פנאי לא היה.

ליודמילה: מדוע כולם מתו, ואנו נשארנו בחיים?

וואסה: זהו… מזלכן. ומתו, לפי שנולדו חלושים; ונולדו חלושים, לפי שאבא שתה הרבה, והיכה אותי לעתים קרובות. הדוד פרוחור יודע זאת.

פרוחור: נו – כן, הכה לפרקים! היו דברים. הוכרחתי פעם בפעם לחלצה מתחת ידיו של הקברניט. להכות אנשים למד מנסיונו עם הסַפָנְים, משום-כך היו מכותיו… נאמנות!

ליודמילה: ואתה למה אינך נשוי?

פרוחור: אני – הייתי, באופיריטה אחת יש פזמון כזה:

לְהִתְחַתֵּן זֶה קַל מְאֹד,

קָשֶׁה לִחְיוֹת בְּיַחַד…

ליודמילה: אצלך ניגון אחד לכל הזמירות.

פרוחור: כך פשוט יותר. המלים זכורות יותר. אני ארבע שנים שרוי הייתי עם אשתי, יותר מזה – לא הרהבתי עוז. אדם בגפו חייו שקטים יותר – הוא האדון לעצמו. מה צורך בסוסים פרטיים, כשאפשר לשכור כרכרה נהדרת?

נאטאליה: פיודור יגור אתנו?

וואסה: יבריא – יגור, כמובן.

נאטאליה: וגם ראשל?

וואסה: נו… מה השאלה? אשתו.

ליודמילה: היא כל-כך טובה, ראשל זו!

נאטאליה: אחרי המשפט של אבא – יגורו אצלנו?

וואסה: (מתלקחת), את שואלת יותר מדי, נאטאליה! וסקרנותך סקרנות רעה היא.

ליודמילה: אל תכעסי, אַל-נָא!

ליזה: (בפחד-פתאום), וואסה בוריסובנה… סרגיי פטרוביץ'…

וואסה: (כאילו נתמוטטה, אך בשקט), מה? קורא?

ליזה: הוא, כמדומה, מת…

וואסה: (בכעס), השתגעת! (יצאה בחיפזון. ליודמילה אחריה. נאטאליה קמה על רגליה, מביטה על הדוד, הוא במבוכה –עליה)

פרוחור: ממש… הרגליים רועדות! לכי, נאטקה, לכי! מה זה… שם?

נאטאליה: אם מת, הרי שאין את מי לשפוט?

פרוחור: לכי, אני אומר לך! (נשאר לבדו, שותה תה קר, ממלמל). הרי לך… לעזאזל! אוך

ליזה: (באה במרוצה, מדברת בפחד, בשפל-קול), פרוחור בוריסיץ', ואיך זה? הוא היה לגמרי בריא…

פרוחור: מה – “איך זה?” היה – ואיננו! ואולי זה עילפון?

ליזה: לגמרי בריא… פרוחור בוריסיץ'… לא מזמן, אבקה…

פרוחור: (נדהם) מה-ה? זה את… (בחרון-אף תפשה בגרונה, מטלטלה). אם את, פרצוף מנוּול, לא תשכחי… אם את… אַח, את שפיפון שכמותך! מה עלה על דעתך, אה? איך את מעיזה? (דְחפהּ מעל פניו, מוחה הזיעה מעל קרחתו).

ליזה: הרי בעצמך ציווית לספר לך תמיד את הכול…

פרוחור: מה לספר? מה שראית, מה ששמעת – על כך ספרי. ואת – מה ראית? את – בדית מן הלב! ב-דית מן ה-לב, ולא ראית. לכי לכל הרוחות, אִידְיוֹטית! אני ארביץ לך… אבקה! מלה זו שכחי… (הוא גירשה, מתרוצץ על-פני החדר, ניגש אל הדלת וכאילו אינו יכול לפסוע הלאה. נכנסות וואסה, ליודמילה, אחריהן פיאטיורקין).

פרוחור: מה, וואסיה, איך? באמת?

וואסה: כן. נפטר.

ליודמילה: אמא, לָקַחַת את הדפנה?

וואסה: כן, קחי. (פיאטיורקין מגלגל את החביונת, ובה הדפנה. ליודמילה לקחה פרחים מעל אדן החלון, יוצאת, מיד חוזרת).

פרוחור: מוזר, איך זה הוא? לגמרי… בריא היה. שנינו עד ארבע בבוקר היינו…

וואסה: שותים קוניאק.

פרוחור: נכון. זה עכשיו אמרה לי ליזאבייטה – אַת אבקה נתת לו…

וואסה: התאונן, שיש לו צרבת. סודה ביקש.

פרוחור: (נתעלץ). סודה? אהא!

ליודמילה: הדוד פרוחור, אתה איום! אבא נפטר, ואתה מחייך… מה זה?

פרוחור: לא כלום, ליודוק…

וואסה: (ליד הטלפון), שש – חמישים-ושלוש. כן. תודה. מי? אתה, יאקוב לבוביץ‘? בבקשה אלינו, לא, תכף ומיד. כן, סרגיי פטרוביץ’ נפטר. לא, היה בריא בהחלט. כהרף-עין. איש לא ראה איך… בבקשה.

פרוחור: (בקול חרישי, בהתפעלות), את כַבירה וואסה, חי אלוהים!

וואסה: (נדהמת), מה העניינים, מה אתה מפטפט? התעשת טיפש…

מסך

מערכה שניה

(לאחר כמה חודשים. אותו חדר עליז-המראה. וואסה – יושבת בכורסת-עור. על גבי הדרגש – ליודמילה, נאטאליה, אננה, ייבגני מלניקוב. סיימו את שתית-התה, המיחם והכלים עדיין לא סולקו. ערב, דולק אור, אך בחדר אפלולית רכה. בגן ירח, אילנות שחורים)

וואסה: ובכן, סיפרתי לכם על מנהגי-החתונה הקדמונים, סיפרתי איך בימים קדמונים היו הבעלים חיים עם נשותיהם…

אננה: (בקול חרישי) חיים איומים.

נאטאליה: וטיפשיים מאוד.

ליודמילה: ומדוע אומללים בני-האדם, וואסה.

ייבגני: מפני טיפשותם – אומללותם.

וואסה: מדוע אומללים – איני יודעת, ליודקה. הנה אונייגין ונאטאליה יודעים – מפני טיפשותם. אך אומרים – ואף מבשָׂרי חָזִיתִי זאת – שהחכמים אומללים מן הטיפשים.

ייבגני: אם נסכים, שהעשירים חכמים מן העניים…

וואסה: העשירים, כמובן, חכמים יותר, אלא שחייהם בזויים ועלובים, ולעולם אין העשיר שמח בכל לבו, כעני.

אננה: זה נכון.

נאטאליה: משמע, צריך אדם לחיות בעוני.

וואסה: זהו, זהו. בדיוק – כך. ואת נאטקה, אדרבא, נסי-נא, טעמי טעם זה. הינשאי לו לאונייגין וחיי קצת. הוא יהיה סֶגֶן-משנה בגדוד של חיל-הרגלים, ואת – אשת הגדוד, ישנן כאלו. נדוניא לא אתן לך, וכך תחיו לכם בארבעים רובל לחודש. בכסף זה: הלבשה, הנעלה אכילה ושתיה, והכנסת-אורחים וכיבודָם. ילדים תגַדלו לכם בכסף זה, וגם…

נאטאליה: אני לא אלד ילדים. לשם מה להרבות אומללים בעולם?

וואסה: זה, כמובן, בחכמה. לשם מה, באמת? ובכן, אונייגין, סיכוייך הם – ארבעים רובל וחַיָל-משרת, כל יום יהא הבחור צולה לך קציצות מבשר זול, שכולו גידים.

ייבגני: (בנעימה קדורנית), ואפשר שאעבור לשרת בצי…

ליודמילה: גם אני לא אנשא לאיש, פחד-אלוהים! מוטב שאערוך מסעות, אראה גנים בוטאניים, חֲמָמות, אֲפָרִים בהרי הָאַלְפִּים…

נאטאליה: כל זה יש לשנות – הנישואין, כל החיים, הכול!

וואסה: ובכן, יש לך במה לעסוק: קומי ושַנִי! גורי נִכְנַעיֶיב ילמדך, במה להתחיל.

נאטאליה: בעצמי יודעת אני – במהפכה!

וואסה: המהפכה נתלקחה ועלתה באש – לא נשאר ממנה אלא עשן בלבד.

אננה: זה גברתי – על הדוּמאַ?

וואסה: נו, למשל, עליה. האודים הִנֵה מהבהבים שם. עץ רטוב דולק בקושי, וגורי נכנעייב ילַמד. הוא בשכר מאתיים רובל לחודש מלמדני לכלכל את המשק, ואותך, בשכר חמישה-עשר רובל בערך – ילמד לעשות מהפכה. חצי-רובל – השיעור. כשבא אלי להיות פקיד אצלי – מכנסיים מעוכים היו לו, ולפני זמן-מה, בתיאטרון, רואה אני – כמה נַצְנֵצוֹת של זהב על אשתו. ככה זה, בנות! מלח בצי תהיה, אפוא, אונייגין?

ייבגני: עדיין לא הוחלט הדבר. ומדוע גברתי קוראת לי בשם אונייגין?

וואסה: הַחלֵט. כבר הגיע שעתך להיות יוּנקֶר, ועד היום אינך אלא קאדט, ובשם “אונייגין” אני קוראת לך…

נאטאליה: אין הוא דומה לאונייגין.

וואסה: האומנם? ומתנפח – ממש כמוהו… נו, מילא! את, נאטה, מיטיבה, כמובן לדעת יותר ממני, למי הוא דומה.

נאטאליה: אין הוא דומה בכלל.

וואסה: לבני-האדם?

ייבגני: (נעלב), איני מבין לחלוטין, מתי גברתי מתלוצצת, ומתי היא מדברת ברצינות. מנהג משונה!

וואסה: ואתה אל תכעס, אל תיעלב, אתה – הָבֵן. הנה אספר לך: כשבמפרץ-הנהר שלנו היתה שביתה, ובאו חיילים – קם המַסגר ווייזלומְצייב ואמר לסֶגן-המִשנֶה: “אתה, אומר הוא, הוד-מעלתך, מקבל ארבעים רובל, ואני מרוויח שבעים וחמישה, ויָכוֹלְנִי להגיע עד מאה. ראו, אומר הוא, שאדוני משרת את העשירים, ואני עשיר ממנו, נמצא, אפוא, כי לגעור בי, בעשיר, לא מן המידה הוא לו, לכאורה”.

ייבגני: איני רואה בכך שום דבר… מעניין.

נאטאליה: אמא אוהבת לקנטר את הבריות.

וואסה: יש בי חסרון זה. אני – אויבת-הבריות אני.

ליודמילה: זה לא נכון, וואסה!

וואסה: לא, נכון. אויבת. נו, מילא! שוחחנו, קשקשנו – לכו-נא, בנות, לחַדרכן, ואני אשקוד קצת… על ענייני המשק. אַת, אננה, הישארי. נו, לכו, לכו. בשעת ארוחת-הערב נתראה. (לאננה) נו, מה נכון – שאביו של ייבגני נרשם ל“נְטוּרֵי העם הרוסי”?

אננה: נכון.

וואסה: זה, הוא, טיפש שכמוהו, בשביל בנו. אח זֶ’נקה זה מבקשים לגרש מבית-הספר-לקצינים. חוששת אני, שעתיד הטרזן הזה לקלקל את הבתולה שלי.

אננה: לדעתי, רק משִעמום מתעסקת עמו נאטאשה.

וואסה: רשעים – אין לשעמום שליטה עליהם.

אננה: אחר מותו של סרגיי פטרוביץ' היא נעשתה קודרת מאוד. וכמובן, השמועות הללו…

וואסה: והשמועות רווחות?

אננה: כן.

וואסה: ואת – מאמינה לשמועות?

אננה: לא. אני – רק התאבדותה של ליזה הביאה אותי לידי מבוכה. איני יכולה להבין – מדוע? כל-כך חביבה. התגוררה אצלכם מילדותה, כולם אהבו אותה.

וואסה: פרוחור הוא שגרם לכַך. הוא הפחיד אותה במשהו.

אננה: היא קיימה עמו יחסי-מין?..

וואסה: הכריח אותה. וכי אין מאמינים, שליזאבייטה מתה מן הקֶדַח שבבית-המרחץ?

אננה: לא רבים מאמינים.

(פוליה נכנסת).

וואסה: מה רצונך? נו, מה את מהססת? דַבְּרי.

פוליה: (בקול חרישי), שם באה אשה.

וואסה: מי היא? בשעה כזאת?

פוליה: שֵם קשה… מוֹיסייבנה.

וואסה: מי-י? (הולכת בחיפזון. נעצרת. לאננה), אל תספרי דבר לַבּנות, אני אעשה להן הפתעה. אל תניחי לאיש להיכנס אלי. (לפוליה), סלקי את המיחם, הרתיחי את הקטן. (יצאה).

אננה: נו איך – מִתְרַגלת?

פוליה: קשה. חשבתי, כי עלי לשרת רק את הבנות, ולבעלת-הבית תהיה חדרנית משלה. פרוחור בוריסוביץ' – משרת נחוץ לו, אני איני יכולה לטפל בו.

אננה: נִטְפַּל?

פוליה: מופקר שכזה – איום ונורא! הנה עכשיו משוטט לו בכותונת תחתונית לעורו ומזמר, מזמר כל הזמן מין זמר אחד. אמש כבר שכבו כולם לישון, והוא מרעיש בכלי-ברזל ומזמר. מין דכדוך-נפש בא עלי בגללו. מה טיבו, אננה וואסילייבנה?

אננה: לא-נורמלי. אלכוהוליק, כלומר: שיכור.

פוליה: אני מודה לך מאוד, הבית בית טוב הוא.

אננה: אך האנשים, רצונך לומר – רעים.

פוליה: לא לי לשפוט אנשים, בעצמי שְׁפוּטָה אני, אף-על-פי שיצאתי זכאית, בכל-זאת ישבתי בבית-סוהר. לבד מזאת, מספרים, שהחדרנית שקדמה לי תלתה עצמה בבית המרחץ.

אננה: זהו – שקר. היא נפגעה מן הקֶדָח. עסקה בהכנת מרחץ לעצמה – ונתקדחה. היא היתה הרה.

פוליה: רואה את, גם – הרה!

ליודמילה: (בידיה ספסל עגול, אחריה נושא פיאטיורקין⁴ חביונת, ובה איזה צמח), הנה לכאן, הוא צריך הרבה שמש. לא כראוי הצגת, הָזֵז לאמצע.

פיאטיורקין: כפקודתך. כך? (הוא שואל בעמדו כַּרוּע על ברך אחת).

ליודמילה: בסדר. איזה שערות איומות יש לך. ודאי, נוקשות?

פיאטיורקין: לגמרי לא, מַשְשִי

ליודמילה: (מוליכה כף-ידה על רעמתו), כמו אצל אריה.

פיאטיורקין: הנה זה נכון. כך אומרים כולם.

ליודמילה: מי זה – כולם?

פיאטיורקין: מכרים, ובכלל – אנשים.

ליודמילה: ולמה אתה עומד על הברכיים?

פיאטיורקין: נעים לי לכרוע ברך לפניך.

ליודמילה: מילא… סתם דיבּורים! לעולם לא הייתי כורעת ברך לפני גבר.

פיאטיורקין: לך אין צורך בכך, הוא עצמו יכרע לפניך… את יכולה לעשות בגבר כל חֶפְצִיוֹתַיִך.

ליודמילה: ואני איני חפצה כלום. ולא אעשה.

פיאטיורקין: רצונו של אדם כבודו.

ליודמילה: חכה, אשאל את הגנן, מה לקחת מפה… (יצאה).

אננה: (מחדרה), לא לפי כוחֲך הוא, פיאטיורקין, לקַצֵץ בנטיעה זו.

פיאטיורקין: ואת אל תקנאי. מי יודע? הכול ייתכן, הכול יש לנסות.

אננה: אם תשמע וואסה על מיני לשוֹנוֹת שאתה תופס כאן…

פיאטיורקין: מפי מי תשמע?

אננה: תעוף מן הבית כהרף-עין.

פיאטיורקין: את – לא תספרי, וכשליודמילקה תבין, עד היכן הגיעו העניינים, כבר יהיה מְאֻחָר מדי… ורק אל תפריעי אַת. להפריע לי – לא כדאי לך. אַת אֶת חֶלקך מקבלת כסדרו, ואותי מחר, אולי, יגרשו. נו, אזי גם עסקיִך יתמוטטו…

אננה: אני – מה אכפת לי? אך לראוֹתך כאחד מבעלי-הבית – בכל-זאת קצת מעליב הדבר…

ליודמילה: (חזרה), לך פיאטיורקין, זה הכול.

פיאטיורקין: אני מאחל לָך כל טוב, היום ועד סוף כל הדורות.

ליודמילה: אדיב כל כך.

אננה: כן.

ליודמילה: ואיך הוא רוקד! נפלא!

אננה: ובכל זאת, ליודה, כדאי לך להיזהר מפניו.

ליודמילה: וכי מה יעשה לי?

אננה: ילד יכול הוא לעשות לך.

ליודמילה: פו, גועל-נפש!

אננה: הילד?

ליודמילה: דבריך, הם גועל-נפש! (יוצאת)

אננה: (אחריה), והרי אני – עַל הילד!

וואסה: (בתנועת-יד רחבה מגרשת את אננה ואת פוליה. רחל – כבת שלושים, לבושה בחן, בפשטות ובהקפדה, יפה, יוֹפי שיש בו כדי להרשים), ובכן, ובכן, ראשל, שבי, ספרי, איך זה הגעת, מניין?

רחל: מחוץ-לארץ.

וואסה: נו, כן, כמובן. באופן ליגאלי?

רחל: לא, באתי כבת לוויה של מוסיקאית.

וואסה: בפאספורט על שם אחר – משמע? אמיצה את. אשת-חָיל! – ועוד יותר יפה מקודם. ביופי כזה, ו… נו – מילא! ואיך – פיודור? הגידי את האמת.

רחל: להסתיר את האמת – אין זה מטבעי. פיידיה, וואסה בוריסובנה, אין לו תקווה. דועך. הרופאים אומרים – שניים-שלושה חודשים נשארו לו לחיות.

וואסה: נשרף, משמע, בנו של הקברניט זֶ’לֶזנוב.

רחל: כן. כחוש, ממש שקוף. מבין, כי דינוֹ נגזר. ובכל-זאת, עליז, פיקח כמו תמיד. ואיך קוליה שלי?

וואסה: נשרף פיודור זֶ’לֶזנוב. היורש שלי. ראש כל המשק.

רחל: קוליה – ישן?

וואסה: קוליה? איני יודעת. ודאי – ישן.

רחל: אפשר להציץ בו?

וואסה: אי-אפשר.

רחל: מדוע?

וואסה: הוא איננו כאן.

רחל: סליחה! אַת… מה קרה?

וואסה: לא קרה שום דבר רע. קוליה גר בכפר, ביער אורנים. שם יש חוֹל. שם – טוב. העיר אינה יפה לבריאותו, יש לו שקדים. הוריו העניקו לו בריאות לקויה.

רחל: זה רחוק?

וואסה: כששים פרסאות.

רחל: ואיך אפוא אגיע לשם?

וואסה: אין את צריכה כלל להגיע לשם. הבה, ראשל, נדבר – בגלוי ומיד!

רחל: מת?

וואסה: אם כך, אין על מה לדבר כלל, מלה אחת – והכל אָמוּר. לא – חי, בריא ויפה, ילד חכם. וכי למה הוא נחוץ לך?

רחל: החלטתי לשלוח אותו לחו"ל. שם אחותי נשואה לפרופסור לחימיה, הם חשוכי-בנים.

וואסה: אכן, כך חשבתי: ראשל, ודאי, תמשוך את הילד לתוך החוג שלה. לא, לא אתן לך את קוליה! לא אתן!

רחל: איך זה? אני – אמא!

וואסה: ואני – סבתא! חמותך. יודעת את חמות מהי? – מלשון חומה! חומת-עוז היא למשפחה כולה. ראש בֵּית-אֵם. בָּנַי – הם ידי, נכדַי – אצבעותי. הבינות?

רחל: סליחה… איני מבינה אותך. את ברצינות? זה… משהו מלפני-המבול… הרי את – אשה חכמה, את אינך יכולה לחשוב כך.

וואסה: כדי שלא תבזבזי דיבורים לבטלה, – שתקי והקשיבי. את קוליה לא אתן לך.

רחל: זה לא ייתכן!

וואסה: לא אתן. תני דעתך, מה את יכולה לעשות לי? אינך יכולה כלום. מבחינת החוק הרי את – אדם שאינו קיים. החוק מכיר אותך כמהפכנית, כבַרחַנית. תתייצבי? יושיבוך בבית-הסוהר.

רחל: האומנם תשתמשי במצבי? איני מאמינה! את לא תעשי זאת, תחזירי לי את בני.

וואסה: את מדברת דברי-הבל. דברים בטלים – כל הדיבורים שלך. אני אעשה, כפי שהחלטתי.

רחל: לא!…

וואסה: אל תצרחי! בשקט. את קוליה לא אתן לך. גורל אחר נועד לו.

רחל: וכי מה את – חיה טורפת?

וואסה: אני אומרת – אל תצרחי! לשם מה היא – הַצְרָחָה הזאת? אינני חיה טורפת. החיה מיניקה את גורה ו – לך-לך, שחֵר לך מזונותיך כרצונך. רצוֹנך – אכול תרנגולות, רצונך, עגלים. המדובר הוא, כמובן, לא בארנבות, אלא בחיות של ממש. ואת, הנה, אינך מניחה לְגורֵך לשחר טרף כאוות-נפשו, וגם אני לנכדי לא אניח. נכדי – הוא יורש חברת הספנות לבית חראפוב וזֶ’לֶזנוב. היורש היחידי לעסק של מיליונים. דוודתיו – נאטאליה וליודמילה – יקבלו חלק מועט מן הירושה, חמישים אלף כל אחת, הללו גם סכום זה רב מדי בשבילן. כל השאָר – שלו.

רחל: טעות היא בידך, אם חושבת את לשחדני, או לנחמני בכך, – טעות. זה – לא ייתכן!

וואסה: מה לי לשחד אותך, לנחם אותך? את, ראשל, יודעת – חשבתיך לאויבת לי, גם כששראיתי שאת מרחיקה מעלי את בני. מה תועלת לי ממנו, והוא חולה? לא הסברתי לו פנים, וראיתי – את אוהבת אותו, ואז אמרתי לך – אהבי, אין דבר! קצת שמחה לא תזיק גם לחולה. אדרבא, אפילו אסירת-תודה הייתי לך על פיודור.

רחל: (מתרתחת), כל זה – שקר! זה… גועל-נפש. אני – לא אוכל להאמין… זוהי… אכזריות של חיה רעה!

וואסה: אינך מאמינה, ומגדפת. אין דבר – גדפי. כל עיקר גידופיך הוא משום שאינך מבינה. תני דעתך, וכי מה יכולה את לתת לבן? אני מכירה אותך, את – עקשנית. את על… על חלומותיך-הזיותיך לא תוותרי. את צריכה לשוב וללבות את המהפכה. אני צריכה לשקוד, לבצר את העסק. אותך יטלטלו מבית-סוהר לבית-סוהר, מארץ גזירה לארץ-גזירה. והנער יתגורר בבית זרים, בארץ זרה – יתום. ראשל, השלימי – לא אתן לך את הבן, לא אתן!

רחל: (ביתר שקט, בבוז). כן, בעצם יכולה את לעשות זאת, אני מבינה. את יכולה אפילו להסגיר אותי לידי הז’אנדארמים.

וואסה: גם זאת יכולה אני. הכול יכולה אני! מלחמה – אז מלחמה!

רחל: במה אפשר לנגוע עד שכלך, שכלו של פרא-אדם? עד לבך, לב חיה רעה?

וואסה: שוב “חיה רעה”. ואני אומרת לך: בני-אדם רעים מן החיה! רָ – עים! אני יודעת זאת! יש בעולם בני-אדם, שבשנאתך אותם מוכנה את – להשתולל בחמת-טרף… להחריב בתיהם, לשרוף הכול, להפשיט את כולם עירוֹם-ועֶריָה, לכלותם ברעב, לבער אותם כפשפשים… הנה כך!

רחל: לכל הרוחות… והרי יש בך, בשנאתך זו, משהו של עֵרֶך…

וואסה: את, ראשל, חכמה, ואפשר שלא פעם אחת בלבד הצטערתי, שאינך בתי. נדמה לי, שאף אמרתי לך זאת! הרי אני – לבי ופי שווים תמיד.

רחל: (בהביטה אל השעון), ללון אצלכם אפשר, לא כן?

וואסה: מה השאלה? אדרבא, הישארי ללון, לא אסגירך לז’אנדארמים. הבנות תשמחנה לראותך. תשמחנה מאוד. הן אוהבות אותך. ואת קוליה לא אתן לך! להווי ידוע לך.

רחל: נו, בעניין זה… עוד נראה!

וואסה: להוציא בגניבה תנסי? שטויות…

רחל: לא, לא אוסיף לדבר על כך. אני עייפה, עצבי מרוטים מאוד, ולסוף מהלומה זו מידך. ברייה איומה את! לשמע דיבּוריך, מתחילה אני לחשוב, כי אכן מצוי, באמת, טִפּוּס פלילי של בני-אדם.

וואסה: הכול מצוי! גרוע מן המצוי אין להמציא עוד, הכול כבר הומצא.

רחל: אך לא ימים רבים עוד נותרו לאנשים כמוך, למעמדכם – לאדונים. אדון אחר עולה, כוח-אימים עולה ובא, – הוא ירמוס אתכם. ירמוס!

וואסה: ממש פחד! אח, ראשל, אילו האמנתי בכך, הייתי אומרת לך: הרי לך, קחי את כל הוני ואת כל ערמתי – קחי!

רחל: נו, זה את… משקרת!

וואסה: אך – איני מאמינה בך, ברחל הנביאה, איני יכולה להאמין. לא יהיה כדבריִך, לא יקום ולא יהיה!

רחל: ואת מצטערת שלא יהיה? כן?

וואסה: ופתאום דווקא – מצטערת? אַה? אֶח, אַת… כשבעלי הנחמד הפסיד בקלפים את כל האניות, המַעֲגֵנות, הבתים, את⁵ כל המשק בלילה אחד – שמחתי! אם תאמיני, ואם לאו – שמחתי! והוא הטיל על הקלף את הטבעת האחרונה – החזיר לעצמו את כל ההפסד, ולמעלה מזה… ואחר-כך, יודעת את, נשטף בזימה ובהוללות, וזה לי למעלה מתריסר שנים שאני מושכת בעול זה, עול העסק העצום שלנו, למען הבנים, – מושכת. איזה כוח בזבזתי! והבנים… כל תקוותי, כל צידוקי – הנכד.

רחל: תני דעתך: כמה נעים לי לשמוע, שבני נוֹעַד לשמש צידוק לכל עסקותיך האפֵלות… להיות קרבן העסק הנאלח…

וואסה: לא נעים? אין דבר, גם מפיך שמעתי משהו חמצמץ. הבה-נא נשתה תה. בפני הבנות – נשמור על הנימוס, – כך, לא כן?

רחל: חלילה לומר להן, שבאתי באופן בלתי-ליגאלי. וגם על הריב שלנו – חלילה להן לדעת. הרי אין להן שום דֵעָה כאן.

וואסה: כמובן – חלילה-וחס! (פוליה בפתח)

וואסה: קראי לבנות, בלי הקאדט – אמרי להן, אמרי בלחש, שלא ישמע, תביאי את המיחם. לכי. הנה כך נפגשנו, ראשל!

רחל: פגישה לא-נעימה.

וואסה: מה לעשות? הנעימות – רק בחייהם של ילדים היא מצויה, ואף זו לא לאורך-ימים.

רחל: אף-על-פי-כן נראה לי כל זה כדבר שאין הדעת סובלתו.

וואסה: (דוחפת כיסא ברגלה) נו, – מה פירוש “שאין הדעת סובלתו”?

ליודמילה: (נכנסת במרוצה, אחריה הולכת נאטאליה), אוי, מי זה, מה זה? ראשל… ראשל!

נאטאליה: לא טלגרפת – למה?

וואסה: נאטקה אוהבת לשאול שאלות. אומרים לה: “שלום”, והיא שואלת: “למה?”

רחל: את ליודה, לא השתנית, חביבה כמו תמיד, וכאילו לא גדלת כלל במשך שתי השנים הללו.

ליודמילה: זה – רע?

רחל: כמובן – שלא! והנה נאטה…

נאטאליה: הזדקנה.

רחל: על נערה קשה לומר שהיא “היתה לאיש”, אך זהו בדיוק הרושם.

נאטאליה: אומרים – הגיעה לפרקה.

רחל: זה משהו אחר! (הבנות שמחות לפגישה, רחל מדברת מתוך עייפות, וכמעט אינה גורעת עיניה מוואסה. האחיות מושיבות אותה על הדרגש. וואסה שקטה, יושבת אל השולחן וחולטת תה).

ליודמילה: שבי, סַפְרי.

נאטאליה: איך פיודור? מבריא?

רחל: לא, פיודור אָנוּש.

נאטאליה: ובכן, למה עזבת אותו ונסעת?

רחל: להביא את הבן, את קוליה.

וואסה: ואני איני מניחה לקחת אותו לחוץ-לארץ.

ליודמילה: רַאשָה חמודה, הוא כל-כך נפלא עכשיו, קוליה! פיקח, אמיץ… הוא גר ביער, בחוֹמוּטוֹבוֹ. כפר נהדר. שם יער-אורנים כזה.

נאטאליה: האם העבירו אותו מבוֹגוֹדוּחוֹבוֹ?

ליודמילה: בוֹגוֹדוּחוֹבוֹ – גם הוא נהדר! שם חורשת תרָזוֹת, כוָורות…

רחל: ובכן, אינכן יודעות כלל – היכן הוא?

וואסה: בואו אל השולחן.

רחל: ספרי, איך את חיה?

ליודמילה: אני – מצוין. הנה רואה את – אביב, אני וּוַואסה התחלנו לעבוד בגן. השכם-בבוקר היא נכנסת: “קומי!” – שותות תה ו – לגן. אח, רַאשָה, הוא כל-כך נהדר עכשו, הגן שלנו! (אננה נכנסה. מברכת בשתיקה את רחל. אומרת משהו לוואסה. שתיהן יצאו).

ליודמילה: את נכנסת אליו, כשהוא מכוסה טל, וכולו דולק בזיו החמה… כמעיל-הכוֹהנים, כעוֹטֶה רקמת-זהב על משי – ממש הלב נפוֹג, כל-כך יפה! לפני שנתיים הִזְמַנוּ זרעי פרחים כמעט במאה רובל, – לשום איש בכל העיר כולה אין פרחים כמו אצלנו. יש לי ספרים בגננות, אני לומדת גרמנית. וכך עובדות אנו בשתיקה, כנזירות, כאילמות. לא אומרות כלום, אך כל אחת יודעת, מה חושבת השנייה. אני – שָׁרה משהו, – מפסיקה, מיד וואסה קוראת: “שִׁירִי!” ואני רואה אי-שם מרחוק – את פניה הטובות, המסבירות…

רחל: ובכן, חיים של אושר חיה את, כן?

ליודמילה: כן! אני אפילו מתביישת, טוב להפליא!

רחל: ואת, נאטה?

נאטאליה: אני! גם אני מתפלאה.

פרוחור: (מבוסם, הגיטארה בידו). בְּ–בָּה! רְ–רָחִיל!… (שר) “מֵאַיִן אַת, הַבַת הַחֲמוּדָה?”⁶ אוי, כל-כך יפית!

רחל: ואתה – עודך כשהיית…

פרוחור: לא טוב יותר, ולא רע יותר. הקלפים שלי – בדיוק כמו שהיו.

רחל: משמח עצמך?

פרוחור: בדיוק. אומנותי היא זו. הסגולה העיקרית – שמחה בתום-לבב. זה אצלי מטבע-בריאתי. הקברניט זֶ’לֶזנוב – מת, ובכן, למען תהילת המשפחה והעסק – בעד שנינו הנני מתהולל עכשיו.

רחל: הוא – היה חולה זה כבר?

פרוחור: זה – נכון, זה כבר הגיעה שעתו. (ליודמילה צוחקת).

רחל: לא שאלתי נכון – זמן רב חלה?

פרוחור: הקברניט? הוא – לא חלה. הוא כהרף-עין – פאפף! ו – “ברוך דיין-האמת”.

נאטאליה: הדוד, חדל! זה – גועל-נפש!

פרוחור: דיין-האמת – גועל-נפש? את, בתולה, אל תלמדיני בינה, צעירה את מללמד! מהיכן הופעת – עורכת-השלוה? משוויץ? ופיודור חי?

רחל: חי.

פרוחור: אנוש?

רחל: כן, אנוש.

פרוחור: רופפים הם צאצאי בית זֶ’לֶזנוב, אנו, אנשי בית-חראפוב, חזקים יותר! אמנם, בנך, קולקא, משובח הוא, ממזר! בעל טביעת-עין. יום אחד התגדפנו, אני וזֶ’לֶזנוב בשעת ארוחת-הצהריים. למחר הייתי מברך ברכת-שלום: “שלום, קוליה!” והוא: “הסתלק, שיכור-מזוהם!” גמר אותי. והשעה שעת-בוקר היתה, ואני עוד מפוכח… ומה אַתן עושות כאן? שותות תה? תה שותים רק עגלונים, אנשים-של-צורה מרווים מצאונם ביין… מיד הוא יופיע! פוֹרטוויין, פורטוויין כזה, שהספרדים לא הריחו כמותו. הנה נאטאליה יודעת. (הולך. וואסה באה לקראתו).

וואסה: מה קרה שם במועדון?

פרוחור: במועדון? ואת מנַיין לך?

וואסה: בטלפון.

פרוחור: במועדון – תגרת-ידיים בעסקי פוליטיקה. פשוט מאוד.

וואסה: שוב יכתבו עליך בעתון?

פרוחור: מדוע – עלי? אני רק פעם אחת הרבצתי. הוא – את הדומַא השמיץ, נו, ותקעתי לו בפרצופו.

וואסה: שמע פרוחור…

פרוחור: תכף אבוא, ואשמע, איך (שר): “אַל תְּפַתִּינִי, אִם לַשָוְא הוא…”⁷

ליודמילה: איש מצחיק נורא, נכון? הוא מרבה לשתות בזמן האחרון. וגם את נאטאשה מלמד…

נאטאליה: כבר התלמדתי.

רחל: זה – ברצינות, נאטה?

נאטאליה: כן. מאוד מוצא חן בעיני היין. וגם השיכרון מוצא חן.

וואסה: והוסיפי: ואין מי שירביץ לי!

נאטאליה: ואין מי שירביץ לי.

וואסה: נאטאליה! אל תשתטי⁸.

נאטאליה: צווית לי שאוסיף, הוספתי.

וואסה: מזלך הוא, שאין לי פנאי לגרש את השד מקרבך!

ליודמילה: נאטה – מתחצפת מאוד כנגד אמא, את רואה, רַאשה, לדעתי, זה לא יפה.

וואסה: מתיימרת אַת לחיות כדרך-האצילים… מעשה-אינטליגנט. ואינך אלא – חזיר!

נאטאליה: חזירים מגזע משובח יקירים מאוד.

וואסה: (בחימה), והנה כך אנו חיים, ראשל.

רחל: חיים רעים הם חייכם, אך לטובים מהם אינכם זכאים. חיים אלה שנתרוקנו מתוכנם הנם בדיוק כראוי לכם.

וואסה: לי? שקר!

רחל: לא רק לך באורח פרטי, למעמדך.

וואסה: נו, הנה, נסעת!

רחל: גם שם, בחוץ-לארץ, חייהם של הבריות מכוערים הם. ואולי גם מכוערים יותר, מפני ששקטים יותר ופחות מכם גורמים יסורים איש לרעהו.

נאטאליה: זה נכון? או – לשם נחמה?

רחל: נכון, נאטאשה. איני מאלה שמנחמים. עולמם של האנשים העשירים מתמוטט, אף-על-פי ששם הם – מאורגנים יותר מאשר אצלנו. מתמוטט הכול, החל במשפחה, והרי המשפחה שם כלוב של ברזל. אצלנו – של עץ.

וואסה: ראשל!

רחל? כן?

וואסה: חיי עמנו. פיודור ימות, בעצמך אמרת. די לך לשוטט… להיטלטל, להסתתר! חיי עמנו. את בנך תחנכי. הנה – בנותי. הן אוהבות אותך. את – אוהבת את בנך.

רחל: יש משהו נעלה הרבה יותר מזיקותינו לקשרינו הפרטיים.

וואסה: יודעת אני. יש מפעל, יש עסק. אך… הנה מה שמתקבל כאן: גם לקחת אפשר, גם מקום להניח יש, אך – לפעמים – אין חשק לקחת.

רחל: זה את… לא מלבֵך מדברת.

וואסה: איך זה – לא מלבי?

רחל: אפשר שלפעמים מרגישה את עייפות מן העסקים, אך להרגיש את האיוולת שבהם, את אכזריותם – אין את מסוגלת, לא. אני מכירה אותך. את בכל זאת שפחה. חכמה, חזקה – אבל שפחה. העָש, העוֹבֶש, החלודה, משחיתים את החפצים, החפצים – משחיתים אותך.

וואסה: חכמה עליונה אך ספק הוא, אם נכונה! אגיד לך מה חפצתי, הנה לפני בנותי אגיד לך. חפצתי שהגובּרנאטור יוצא אחרי את סיר-הלילה, שכומר יערוך תפילות-בציבור לא לקדושי-עליון, אלא לי, לחוטאת הפלילית, לנשמתי המרשעת.

רחל: זה – מדוסטויבסקי ואינו הולם אותך.

נאטאליה: אמא אינה יודעת את דוסטויבסקי, אין היא קוראת ספרים.

וואסה: מאיזה דוסטוייבסקי?! מֵעִלָבוֹן הוא זה. מֵעִלָבוֹן על לא עוון… הנה – הבנות יודעות, היום סיפרתי להן, איך אותי…

פרוחור: (שני בקבוקי-יין בידיו), הנהו! הבה-נא, נתייחס לדברים בכובד-ראש. וואסה מותר לכבדך? לא תצטערי. לא בא כבושם הזה…

וואסה: הנה-נא! הבה! בנות, שבו אל השולחן… מה זה, באמת? הרי כּלתי, אשת-בני… הופיעה! הבה, פרוחור. את מי הכית?

פרוחור: את הדייר מלניקוב, בפרצוף! ועוד את מישהו… שטויות! זה יגליד!

וואסה: היודע אתה – מלניקוב זה נִרְשַם לאגודת “נְטוּרֵי העם הרוסי”.

פרוחור: נו, אז מה? חשיבות גדולה! הנה אני בספר הטלפונים רשום – ואיני מתגאה. כּוסיות! (צלצול טלפון)

וואסה: זה אלַי. (ליד הטלפון), מי זה? כן, אני. איזו אנייה? מדוע? אידיוטים! מי זה טָעַן? בַאוּפָה? טייריינטייב? לפַטר את הגולם! נוכחותי – לשם מה? אסרו את כל האסדה? ומה עוד? חוץ מן העורות… הו, מנוּולים! הוועדה הסאניטרית – שָם? המפקח – גם כן? תֵכף אבוא. (הטילה את השפופרת). נו, אתם כאן… חכו מעט, בשקט. אצלי שערוריה: אָסרו אסדה, הסוכן האידיוט טען עורות בלי בדיקה סאניטרית⁹, בלי חוֹתמות-של-הֶכשר. ובאסדה – לבד מזאת עורות-כבשים, לִיפָה, לֶכֶש. אני נוסעת. (הסתלקה, נתקלה במבטה של רחל והציצה בה).

פרוחור: נסעה לתת שוחד לשוטרי-הנהר. אצלנו שוטרי הנהר – ליסטים מזוּינים. ושוטרי-היבשה – כיוצא בהם אך לעזאזל כל זה! אני מוזג. נאטאלוצ’קה, – זה משובח יותר מן החביב עליִך. (שר בסלף-קול:)

הָבָה יַיִן, אַל תָּחוֹס,

בַּגָבִיעַ וּ-בַ-כּוֹס…

מסך

מערכה שלישית

(מיד לאחר הסתלקותה של זֶ’לֶזנובה. פרוחור מעשן סיגר. ליודמילה – טובלת ביסקוויטים בצלחת של ריבה ואוכלת אותם בשקיקה רבה. נאטאליה – על יד רחל, בידיה – כוסית. רחל – מהורהרת).

פרוחור: והנה כך חיים אנו, ראשל, – חיים שאין בהם שלווה. המשטרה מציקה, (גועה בצחוק).

רחל: הנך כבר ראש-עיר?

פרוחור: בדמיוני-רוחי כבר שרוי הייתי בתחום הלזה, אך לסוף נמלכתי בדעתי – לאיזה שדים ורוחות נחוצה לי המעמסה הזאת? מטוב שאחיה כציפור-דרור…

נאטאליה: לא נכון! הנך ציפור – אך בלי דרור. ומן הבחירות נסתלקת ממורך-לב.

פרוחור: פחד-אלוהים ממש, כמה אוהבת נאטאליה זו להעליבני. ובכלל – את כולם… צעירה-לימים, וכבר – מכשפה. דומה מאוד… הְמְמְ-כן! ובעצם דברי-אמת אמרה – הנני איש זהיר. לאחר מותו של הקברניט…

נאטאליה: לאחר מות אבא פשטו שמועות, שהוא הרעיל את עצמו… ואפילו שאנחנו הרעלנו אותו, כדי לא להתבזות במשפט.

ליודמילה: סתם שטויות!

פרוחור: (בחרדה) בפירוש – שטויות! ואותו עניין מגונה הופסק על-ידי הקטיגור…

נאטאליה: מאין הוכחות לאשמה… והדוד נבהל מן השמועות, חשב – לא יבחרוהו לראש-העיר.

פרוחור: מספיק, נאטקה!

נאטאליה: וצריך היה לצאת נגד השמועות, נגד הבריות…

פרוחור: היא – תמיד כך, – נגד!

רחל: (בלטפה את ידה של נאטאליה) וכך יפה!

נאטאליה: ראשל, אם לא הוכחה האשמה, הרי אין זה סימן, שהנאשם אינו אשם?

רחל: כן, אין זה סימן.

ליודמילה: האומנם כך – נגד כולם צריך, ראשל? וכי אי-אפשר לחיות…

נאטאליה: טיפשה כליודמילה זֶ’לֶזנובה.

ליודמילה: לחינם את מחרפת, בין כה וכה לא אכעס! אוֹי, ראשל, כל-כך אינני אוהבת כל זה… הרשעות וכל השאר…

נאטאליה: ביסקויטים עם ריבה היא אוהבת!

ליודמילה: ואת מקנאה בי, שאני אוהבת? את כועסת, מפני שאין לך תיאבון. אילו אכלת יותר, היית כועסת פחות!

פרוחור: (שר) “אֵינִי כּוֹעֵס, אַף כִּי לִבִּי דַוָי”. מלבד ביסקוויטים ומיני-מתיקה חומדת ליודמילה משהו צבאי ושיהא – עם נוצות, כמו אצל האינדיאנים.

ליודמילה: ודווקא לא נכון!

פרוחור: ובכן, – הבה-נא נשלח לכל הרוחות את כל אלה: עסקי-המשפחה, העבר! – הכול בכלל. נערוך איזו אנדרלמוסיה, כל זמן שעקרת-הבית איננה! הנה, רָחיל, אראה לך רקדן, אִי-אֶח! עין לא ראתה! הבה-נא, ליוּדָה, קראי לפיאטיורקין…

ליודמילה: הנה זה טוב!

פרוחור: עם גיטארה! (לרחל) מתי תסעי אל בנך?

רחל: הוא רחוק?

פרוחור: עשרים ושתיים פרסאות, עשרים-וחמש. בַרְנָשוֹן חמוד. הבריאות רופפת קצת, אך – נחמד!

רחל: סבתא מסרבת למָסרו בידי.

פרוחור: ויפה היא עושה! הַבֵּן – אך לטורח הוא לך, בחייך חיי הנמלטת.

רחל: ואת מה דעתך, נאטה?

נאטאליה: דרשי בתוקף, שתמסרהו לך. לא תמסור – גִנְבִי!

פרוחור: אוהו!

נאטאליה: כן, כן – הסיעי, הסתירי. את רואה, מי אנו כולנו! הלא רואה את…

רחל: לגנוב… להסיע. דבר זה לא אוכל לעשות.

נאטאליה: מדוע?

רחל: יש לי עניין אחר, חשוב יותר.

נאטאליה: חשוב מבן? כן? למה, אפוא, ילדת. אם יש לך עניין חשוב יותר? למה?

רחל: כן, עשיתי טעות!

נאטאליה: ומהו – העניין? זה שעליו דיברת… לפני שנתיים. אני – זוכרת… זוכרת היטב.

רחל: אבל אינך מאמינה?

נאטאליה: איני מאמינה.

רחל: זה משום שאינך מבינה. ואני – אין לי חיים מחוץ לעניין הזה. ואפילו אאבד… לעולם לא אראה את קוליה.

פרוחור: חכי! לגנוב – זה עניין! זה, רָחָה, מצוין?! אח, מְדֵקרוֹת לה לאחותי בְּצִדֶיהָ! ראשל, קומי-עשי! אני ונאטקה נסייע בידיִך, חי-אלוהים. יש לי פיאטיורקין – הוא כל-יכול!

רחל: חדל!

פרוחור: אליושקה פיאטיורקין? הלז – לאו דווקא תינוק, את הארכיהגמון עצמו יגנוב!

רחל: להפוך את בני לכלי-משחק…

פרוחור: הנהו, פיאטיורקין, גיבור-חיל – שִימֵש בְחֵיל-התובלה! ליוֹשקה, את עוף-השמים¹⁰ אנו עושים! בשביל חוץ-לארץ, בשביל אירופה – בַּנְתָּ? ובכן – כליל-השלימות! (פרוחור לוקח מידיו של פיאטיורקין את הגיטארה, בוחן את מערך המיתרים. ליודמילה הביאה טנבור ובאלאלאיקה, את הטבורן נתנה לאחותה).

פרוחור: בנות, בעצב חרישי! וביחוד הטנבור! הוא הוֹמֶה, ולא רועם…

ליודמילה¹¹: אנו יודעות.

פרוחור! מתחילים. (פותח בזמר, כמו תמיד, בסלף, ליודמילה ופיאטיורקין שרים בקול-משנה).

עוֹף-שָׁמַיִם עוּף מַגְבִּיהַּ,

לֹא יוֹדֵע כָּל עָמָל.

עוֹף-שָׁמַיִם לֹא מַפְרִיעַ

לְכָמוֹנוּ כְּלָל וּכְלָל!

כָּל הַלַּיְלָה נָם בְּלִי-נוֹעַ.

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יְתַמֵּר, –

אָז לְשֵׁמַע קוֹל אֱלוֹהַּ,

יִתְעוֵרר לוֹ וִיזַמֵּר:

מַטְרוֹנָה, מַטְרוֹנִית!

מַטְרוֹנִיתָא, פַּטְרוֹנִית!

נָא הַגִּידִי, מַטְרוֹנִית,

מַה חֶפְצֵךְ, הָאֲדוֹנִית?

ליושקא! דוּש עָקֵב! הך הכפתור! הך עד חָרמה! עד להשחית! וְ – אֶח, לכל הרוחות!

מַטְרוֹנִיתָא מֶאוֹרֶחוֹב

בָּאָה לְהַכִיר אֶת צֶ’כוֹב,

הַשְּׁנִיָּה – מִקּוֹסְטרוֹמָה –

אֵין יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה!

מְטרוֹנָה…

(פיאטיורקין מרקד את “המטרונית” להפליא ובצורה מבדחת. ליודמילה שרה בהתפעלות. פרוחור – בהתלהבות. נאטאליה מכה בטנבור באורח מוכני ומביטה אל רחל. רחל יושבת כשרוּיה בחלום).

מַטְרוֹנִית נָסְעָה פָּרִיזָה

וּבָעֲסָקִים הִפְרִיזָה.

מַטְרוֹנִיתָא, מַטְרוֹנִית,

מַה מָכַרְתְּ וּמַה קָנִית?

מַטְרוֹנָה…

נאטאליה: מספיק!

פרוחור: מדוע?

נאטאליה: איני רוצה.

ליודמילה: פו, איזו קאפריזית! (רחל קמה, התרחקה; נאטאליה בלי חיפזון – אחריה; עמדו ליד החלון).

נאטאליה: נו – מה?

רחל: איום-ונורא.

נאטאליה: הייתי הורגת את בני ולא משאירה אותו פה.

רחל: (חיבקה את כתפיה). איני יכולה להסיעו… לחוץ-לארץ בלי עזרת וואסה בוריסוֹבנה.

נאטאליה: הדוד יסדר. הוא שמח לנגח את אמא. יגנוב – ואנו נסתיר. אחר-כך נשלח אליך.

רחל: לאן? איני יודעת, איפה אשב. אם אצליח לשוב לשוויץ – אשב שם רק כמה שבועות… עלי לשבת ברוסיה. אין לי אפשרות לחנך את קוליה. ושם בלוזאן, אצל אחותי – יכול להיות טוב…

פרוחור: (עצר בפיאטיורקין, צוֹוח), לא מצא חן?

רחל: לא.

פרוחור: אין לך חוש אמנותי!

רחל: וגם מזמר אתה, איוֹם-ונורא…

פרוחור: סליחה. בקו הלגימה, וכן בקו המְשׂחק-בפרֶפראנס – בלתי-מנוצח, ואילו לזמרה – איני מסוגל מטבע-הבריאה. הנשמה – רַכָּה, והגרון – יבש, חורק. פיאטיורקין – הסתלק מפה ברנש חסר-כשרון, לא מצאנו חן! ראשל, בואי אלי, אראה לך אוסף של מנעולים.

רחל: ראיתי אותו.

פרוחור: מתי? תראי אותו עכשיו! יש לי שלושים-ושבעה של אמברים, ארבעה של שערי-מבצרים, ארבעים-ושניים של ארגזים, עם מוסיקה. דבר זה לא תראי בשום מקום! וְ – חוץ מזה, בואי! מלים-מספר אגיד לך… חשובות. (שילב זרועו בזרועה, מוליכהּ, היא הולכת אחריו כמי שכפאו שד).

נאטאליה: (אחרי שהביטה אל אחותה). מה לך?

ליודמילה: לא-כלום. רוצה לישון.

נאטאליה: לכי.

ליודמילה: משעמם. מתחשק לבכות.

נאטאליה: לכי, שכבי, בכי מעט והירדמי.

ליודמילה: כך זה תמיד. אחכה לשובה של וואסיה, איני אוהבת, כשהיא איננה בבית.

נאטאליה: ואת עדיין קוראה לה בשם “וואסיה”?

ליודמילה: מפני שאוהבת אותה, ואת לא אוהבת.

נאטאליה: ואני – לא אוהבת.

ליודמילה: היא יודעת זאת.

נאטאליה: כן, קשה מאוד לדעת.

ליודמילה: ואת דומה לה, דומה!

נאטאליה: הרי על כן אין אנו אוהבות זו את זו.

ליודמילה: היא אוהבת אותך.

נאטאליה: אוהבת לעַנוֹת אותי.

ליודמילה: את היא הַמענה אותה.

נאטאליה: נו כן, גם אני.

ליודמילה: את כל-כך… טיפשה! והדוד גם כן טיפש – מייעץ לגנוב את קוליה.

נאטאליה: דבר זה אל תגידי לאמא.

ליודמילה: כמובן – אגיד.

נאטאליה: לשם-מה?

ליודמילה: לא, לא אבוא להרגיזה, לא אגיד.

נאטאליה: (נאנחת) תמהונית-טיפשונית את אצלנו… יוצאת-דופן. לא דומה לאיש.

וואסה: (נכנסת) מה זה – מתגדפות?

ליודמילה: לא, פשוט משוחחות.

וואסה: שיחה כדרבנות. פרוחור עישן סיגר – כמה פעמים ביקשתי לא לעשן סיגרים בביתי. נאטאליה, כמדומה לי, הפריזה בלגימה.

נאטאליה: עדיין עומדת על רגלי.

וואסה: (מוזגת מן הפורטוויין), התה קר? מזגו לי. (נאטאליה מוזגת).

וואסה: שבע-מאות רובל, כלתוך תנור השלכתי. בכל מקום – שוחד. בעלי שלמונים… מה עשיתם פה?

נאטאליה: שתינו תה.

ליודמילה: פיאטיורקין רקד. הדוד שידל את רחל לגנוב את קוליה.

וואסה: ראו נא, לץ שכמוהו! והיא – מה?

ליודמילה: לא הסכימה. היא נתעצבה. נעשתה רעה יותר מקודם, לא-נעימה. החכמים – כולם לא-נעימים.

וואסה: כך. ואני, לדעתך, – טיפשה?

ליודמילה: את – לא טיפשה, לא חכמה, אלא פשוט אשה אנושית.

וואסה: איני יודעת כלל, מה פירוש הדבר? גרועה מטיפשה? נו, מילא, יהא כך, – אשה אנושית. קחי את המיחם, הגידי שיחממו אותו. נאטאליה – את רוצה לנסוע לחו"ל?

נאטאליה: כן, רוצה. את יודעת זאת.

וואסה: אפשר. תקחי אתך את אננה.

נאטאליה: עם אננה – לא אסע.

וואסה: מדוע?

נאטאליה: היא נמאסה עלי גם פה.

וואסה: יחידה – לא אתן. אֶח, בתולה…

נאטאליה: כן.

וואסה: אין לי פנאי לשוחח עמך.

נאטאליה: ולחנך את קולקה – יהיה לך פנאי?

וואסה: הוא – אינו צריך הרבה.

נאטאליה: לא, יותר ממני.

וואסה: סעי עם אננה, תראי את פיודור.

נאטאליה: אין זה קוסם לי.

וואסה: (צורחת) בת השטן!! לשתוק!

נאטאליה: טוב… אני שותקת.

רחל: (נכנסת) מה זה קרה לך, וואסה בוריסובנה?

וואסה: כן, כן – לשווא צרחתי, לשווא. הרגיזוני, ממש דקירות אני חשה בלב… נו, מה ראשל? פרוחור הציע לגנוב את קוליה?

רחל: הוא שיכור.

וואסה: הוא גם בפכחונו – מסוגל… אתן, בנות, מוטב שתשכבו לישון, מאוחר קצת, אה?

ליודמילה: ו – ארוחת-ערב?

וואסה: את ארוחת-הערב שכחתי. אני רוצה לשתות. לשתות, תה חם. נו, לכו, יערכו-נא את השולחן. ובכן ראשל – מה העניינים?

רחל: שמעי-נא, וואסה בוריסובנה. תני לי את בני, אשלח אותו לחוץ-לארץ…

וואסה: שוב, משמע, רוצה את לריב? לא, לא אתן!

רחל: איני מסוגלת כלל לשער בנפשי, מה תעשי לו? איך תחנכי אותו?

וואסה: אל תדאגי, נוכל. אנו יושבי-קבע אנחנו. יש לנו כסף. נמצא מורות משובחות ביותר, פרופיסורים… נלמדהו.

רחל: תלמדוהו לא את הדברים שצריך לדעתם אדם ישר. קוליה יחיה בבית הזה עם באלאלאיקות, עם גיטארות, עם מאכלי-תאווה, עם פרוחור חראפוב¹² השיכור-למחצה, עם שתי בתולות: אחת – חצי-ילדה, השניה – מרת-נפש יתר-על-המידה. וואסה בוריסובנה. אני מכירה היטב את בני-מעמדכם, גם כאן ברוסיה, גם בחו"ל, זהו מעמד חולה וחשוך-מרפא! אתם חיים חיי-אבטומאטים, בשבי העסקים, כפופים לכוחם של דברים, שלא אתם חוללתם אותם. חיים מתוך בוז, מתוך שנאה, איש לרעהו ובלי שאול את עצמכם – למה אתם חיים, למי אתם נחוצים?.. אפילו הטובים שבכם, החכמים ביותר חיים רק מתוך תיעוב המוות, מתוך הפחד מפניו.

וואסה: גמרת את הפזמון? נו – עכשיו תנוחי, תקשיבי לי. דבר אחד בך לפלא הוא בעיני: מה טעמו של דבר, שמוחך הקטן והנועז הוא עיוור וחיגר כל פעם שאת מדברת על החיים? מעמד, מעמד… יקירתי, גורי נכנעייב – מנהל עסקי-הספנות שלי – מבין בענייני המעמד יותר ממך: אין המהפכות חוקיות, אלא אם כן תועלת בהן למעמד האווילי הזה. ואת מדברת על מין מהפכה בלתי-חוקית… על איזו מהפכה שמימית. אצל נכנעייב – העניין ברור: הסוציאליסטים צריכים לאחד את הפועלים לטובת התעשייה, המסחר. הנה הצעתו, והיא – נכונה! הוא לא טיפש… בעניין זה: אך בעסקים בכלל עודנו טיפש.

רחל: שם-משפחתו – נכנעייב? נו זהו: כשמו כן-הוא, וכן הוא מחנך את הפרוליטארים – להיות נכנעים. לא הוא לבדו כך. כמוהו אינם מועטים – ומהיותם עבדים-נכנעים שלכם, אתם מניחים להם לעלות אל דרגות גבוהות למדי…

וואסה: הביני נא – לי, לוואסה חראפובה, אין עניין במעמד זה. גוסס הוא, אומרת את? לי אין זה נוגע, אני – בריאה. עֲסָקַי – בידי הם. איש לא יוכל להפריעני, ושם דבר אינו עלול להפחידני. לימי-חלדי יש לי די והותר, וגם… לנכָדַי אצבור תועפות. וזה כל מה שיש לי לומר, כל חכמתי על רגל אחת. ואת קוליה לא אתן לך. הבה-נא – נגמור! עת לאכול פת-ערבית, אני עייפה.

רחל: לא אוֹכָל. לגועל לי פת-לחמכם.. איפה אוּכַל לנוח?

וואסה: לכי, נאטאליה תראה. (קמה מעל כסאה בקושי. חוזרת ויושבת, קוראה). אננה! (אין עונה) פת-לחמי לגועל לה… מי היה מעיז לומַר לי כזאת. אוּךְ… נחש! (מצלצלת)

פוליה: גברתי צלצלה?

וואסה: שד משחת. איפה אננה?

פוליה: בחדר-העלמות.

וואסה: קראי לה. (יושבת, מקשיבה למשהו, ממששת את צווארה, משתעלת, נכנסת אננה). מה היה כאן בהיעדרי?

אננה: פרוחור בוריסוביץ' הציע לגנוב את קוליה.

וואסה: בעצמו הציע?

אננה: כן. תחילה אמר: “יפה היא עושה – הבן אך לטורח הוא לך”, ופתאום קפץ משמחה: “זהו, אומר הוא, מַדְקֵרות לה לאחותי בצִדֶיהָ”.

וואסה ואיך נאטאליה?

אננה: היא שהציעה לגנוב…

וואסה: את מבלבלת! משקרת!

אננה: איני מבלבלת – כן היה: כשראשל מויסייבנה אמרה, שגברתי משאירה את קוליה לעצמה, אמר פרוחור בוריסוביץ': “ויפה היא עושה”, וכשנאטאשה הציעה: “גנבי אותו”, אזי גם הוא…

וואסה: כך, הוא – כל חשקו הוא רק לנשוך אותי. בעקב – אבל לנשוך.

אננה: “פיאטיורקין שלי”, אומר הוא, “לא דווקא תינוק, את הארכיהגמון עצמו יכול לגנוב”.

וואסה: כלב מסוכן – פיאטיורקין זה.

אננה: עבד מוקצה מחמת נבזות! לא יושר, לא מוסר-כליות. וְ – כל-כך חצוף, כל-כך קשה…

וואסה: נרכך.

אננה: גברתי אינה בקו-הבריאות?

וואסה: וכי מה?

אננה: ארשת הפנים.

וואסה: הבנות – לא הרגישו דבר בפני. טוב. לחוץ-לארץ תסעי, אננה.

אננה: (בתימהון) אני?

וואסה: את עם נאטאליה. ואולי גם יחידה.

אננה: אל-אלוהים, אני כל-כך שמחה! אפילו להודות לגברתי… אין מלים בפי.

וואסה: ואין צורך. את – ראויה לכך. לעולם אינך משקרת לי?

אננה: לעולם לא.

וואסה: נו זהו… לפיודור תביאי מכתב. לנאטאליה¹³ את המכתב – אל תראי. מיד תכתבי לי – איך פיודור. את הרופאים תשאלי. גרמנית זוכרת את?

אננה: כן, כן, זוכרת.

וואסה: נו ובכן… אם פיודור אנוש – תחכי עד הסוף. ובעצם, אחר-כך נדבר על זאת, על הכול. ועכשיו – עניין כזה: תלכי למשטרה, תשאלי לאלוף-המשנה פופוב. תמצאיהו¹⁴ ויהי מה! שיבהילוהו. תגידי – ענין דחוף וחשוב.

אננה: וואסה בוריסובנה…

וואסה: את – הקשיבי! תאמרי לו, כי באה אלי מחו"ל רחיל טוֹפאז, אמיגרנטית. הוא יודע – מי זאת. הוא שאסר אותה. ואם יש לאסור אותה שוב, ובכן יאסרוה ברחוב, ולביתי – אל יבואו. הבינות?

אננה: כן, אבל… איך זה?

וואסה: את – הקשיבי, הקשיבי! אם יבואו לביתי, יהא ברור, שאת היא שהסגרת אותה. או – אני. ואיני רוצה, ששוב יפשטו בעיר מיני שמועות טיפשיות. נו, הבינות?

אננה: אני – איני יכולה…

וואסה: (בהשתוממות) אינך יכולה? מדוע?

אננה: איני מעיזה.

וואסה: את מרחמת? ועל קוליה – אינך מרחמת? אותה בין כה וכה יאסרו, אם לא מחר, אז מחרתיים. מה אפוא, – את מסרבת לעשות לי טובה? מוזר! ו –אינני מאמינה!

אננה: אך – חלילה-וחס, אל-אלוהים! את חיי אמסור למען גברתי! ובעד מה ארחם על היהודיה הזאת? היודעת, גברתי, היא היתה בזה לי.

וואסה: (בחשדנות) אם כן, מה את מגמגמת, אה? איני מבינה!

אננה: מפחדת אני בלילה ללכת אליהם, אל הז’אנדארמים.

וואסה: נו, מיני-שטויות כאלה… מה הם – יטרפו אותך? (מביטה אל השעון). ואולי, באמת, – השעה מאוחרת. פופוב משחק אי-שם בקלפים. טוב. מחר בבוקר תעשי זאת. השכם ככל האפשר – בשעה 7 בערך. תעמדי על כך שיעירו אותו.

אננה: באמת – תודה רבה לגברתי… (תופסת כף-ידה, מנשקת)

וואסה: (מנגבת ידה בשמלתה). טיפשה, ממש נתכסתה זיעה – הרי פניך מטפטפים… (אננה מנגבת פניה).

וואסה: ראשל, כל הזמן מטילה עלי אימה, מקרקרת: מעמד! מעמד! איזה מעמד! אני היא – המעמד! ואכן, אותי היא שונאת. כן, אותי. את בני הוליכה מביתי, כצועני – את הסוס הגנוב. נו – ואת בנה לא תקבל ממני, לא! (נשתתקה, מהרהרת) איני, משום-מה, בקו-הבריאות. עייפתי, כנראה… שלחי לי מעט פטל!

ליודמילה: (עומדת על הסף) וואסיה, ארוחת-ערב.

וואסה: אוהבת אַת את האכילה…

ליודמילה: כן, אוהבת! מאוד.

וואסה: ואני הכינותי לך הפתעה נעימה… לא לאכילה, אלא לחיים.

ליודמילה: את – תמיד…

וואסה: החלטתי: אני קונה מן הזקנה קוּגוּשוֹבה את הבית – עכשיו, הנה, תתרחב לה גינתנו, אה?

ליודמילה: אמא-לי, אוי, נחמד!

וואסה: זהו! הדוכס הצעיר, כנראה, הפסיד הונו בקלפים…

ליודמילה: כל-כך נחמד! אל-אלוהים…

וואסה: בחיפזון מוכרת הדוכסית. מחר אכניס דמי-קדימה, והרי לך חג!

ליודמילה: ומתי את מספיקה זאת? בואי, בואי לאכול.

וואסה: אני – איני רוצה, איני בקו-הבריאות. מיד אשתה שְלָקים-של-פטל ואשכב. אכלו בלעָדַי!

ליודמילה: ותה?

וואסה: כן, את המיחם הביאו הנה, לשתות רוצה אני. ראשל שם?

ליודמילה: נסגרה בחדר הצהוב, גם היא אינה רוצה לאכול. היא נעשתה כל-כך בלתי-נעימה. גאוותנית!

וואסה: נו, לכי, ליודקה, לכי… (נשארה לבדה. נעה על-פני החדר בזהירות, כמהלכת על קרח, בהיאחזה במסעדי-הגב של הכסאות, משתעלת פעם בפעם, מתנהמת) עסקים… פורחים העסקים… (מבקשת לשבת, אך אינה מעיזה, עומדת וגבה אל הדלת). אולי לקרוא לרופא? (פיאטיורקין, שתוי, פרוע שבעתיים, שערותיו נסתמרו, מושיט לשון לבעלת-הבית, מעווה פרצופו עוויה איומה, לוקח את הגיטארה, נוגע במיתר הבאס.)

וואסה: (מתחלחלת) אוֹך… מה זה? מי זה… מה אתה רוצה פה?

פיאטיורקין: את הגיטארה…

וואסה: לך לכל הרוחות, פגע רע…

פיאטיורקין: אני הולך, אלא מה?… אינני כלב, איני מתגורר בחדריהם של אדונים.

וואסה: טיפש… שכזה… פגע רע… (יושבת בכבדות על הדרגש, רוצה להתיר את צווארון¹⁵ הלסוטה, צונחת על צדה. כמה שניות – דממה).

אננה: (מגש בידיה, על המגש – קומקום, ספלים), לחדר-המשכב להביא? (עמדה מעט, בהמתינה לתשובה. המגש שבידיה רועד, הספל מרטרט. בזהירות הציגה את המגש על השולחן, נרכנה הציצה בפני וואסה, כהרף-עין זקפה קומתה, מלחשת בקול) אל-אלוהים, אל-אלוהים… וואסה בוריסובנה… מה היה לה? (הקשיבה מעט, חשה אל שולחן-העבודה של וואסה, פתחה מגירה אחת מפשפשת, מצאה כסף, תוקעת לחיקה. פתחה את הקופסה שעל השולחן, גם שם כסף, טומנת אותו, מצאה מפתחות, טומנת בכיסה, מיכסה הקופסה נטרק בקול. אננה יוצאת במרוצה מן החדר. אתנחתא. נאטאליה נכנסת בצעדים מהירים, אחריה – פרוחור. בהדרגה מופיעים: אננה, פוליה, פיאטיורקין.)

נאטאליה: (ממששת בידה את פני-אמה, אומרת בקול מורם ללא צורך) מתה.

פרוחור: אח, לעזאזל… זֶ’לֶזנוב – מיתה חטופה, עכשיו – היא! שוב יתחילו הבריות לרנן רינונים של הבל… פ-פוּ… הרי לך… לעזאזל…

נאטאליה: שתוק!

פרוחור: מה יש כאן לשתוק! נאטה, יש להשגיח על אננה. את המפתחות צריך… המפתחות מן הכספת. היא יודעת הכול, אננה זו! הביטי בכיס השמלה, האין שם מפתח…

נאטאליה: איני רוצה, הסתלק.

פרוחור: נו, כן, אסתלק, כמובן!

אננה: (בדמעות) נאטאליה סרגייבנה – ליודוצ’קה התעלפה…

נאטאליה: טלפני לרופא…

אננה¹⁶: טלפנתי, אל-אלוהים. מה נעשה עכשיו?

פרוחור: המפתחות – היכן? מפתח הכספת?

נאטאליה: לראשל – אמרו?

אננה: הכדאי לומר לה, נאטאליה סרגייבנה?

נאטאליה: את… מנוּולת! (הסתלקה בחיפזון).

אננה: (בְהִתְיַבְּבוּת) בעד מה-ה?

פרוחור: אי, את שם… אל תתמוגגי! המפתח מן הכספת! היכן?

אננה: פרוחור בוריסוביץ', אני – אל נא ישכח – שלוש-עשרה שנה באמונה, ביושר… (מפשפשת בשמלתה של וואסה).

פרוחור: תקבלי לפי שוֹוְיֵךְ.

אננה: את כל עלוּמַי נתתי לאדוני. הנהו, המפתח!

פרוחור: (ניגש אל הכספת. בדברו אל פיאטיורקין), ליוֹשקא, אל תניח לגשת… חכה… מה הענינים? (בשמחה גלויה). והרי אהיה אפוטרופוס של בנות שלא הגיעו לפרקן! לעזאזל! ובכן, למה זה אני? אַה? (מגחך בהביטו אל אננה) התנדפי מפה, אנקה! הקץ לחיי-החתולים שלך! לכי לכל הרוחות! וכבר מחר! נמאסת עלי, מרגלת, נמאסת, נבלה מנוולת!

אננה: פרוחור בוריסוביץ', הוא יתחרט! לשווא הוא…

פרוחור: לכי, לכי! את שלך קיבלת, גנבת די והותר – מספיק! מארש!

אננה: לא, סליחה! יש לי משהו…

פרוחור: כן, כן! יש לך, יודע אני! דווקא על כך אני מדבר…

(רחל, נאטאליה).

רחל: (לפרוחור, המפשפש בניירות שעל השולחן), גונב?

פרוחור: מדוע? משלי לוקח אני. (פוליה מוליכה את ליודמילה)

ליודמילה: (נחלצה, מתנפלת על הדרגש), אמא! א-מא!

רחל: משֶלך! מה יש לך – משלך?

מסך

בשפל

מחזה בארבע מערכות

הנפשות

מיכאיל איוואנוֹב קוסטיליוֹב, בן 54, בעל מקלט-לילה לעניים חסרי-בית.

וסיליסיה קארפּוֹבה, אשתו, בת 26

נטשה, אחותה, בת 20

מֶדוֶויֶיב, דודן, שוטר בן 50

וסקה פֶּפֶּל, בן 28

קְלֶשְץ‘, אנדריי מיטריץ’, מסגר, בן 40

אנה, אשתו, בת 30

נַסטסיה, בתולה, בת 24

קוואשניה, מוכרת כיסני בשר, טרם מלאו לה 40

בּוּבּנוֹב, כובען, בן 45

בארון, בן 33

סאטין,

בני אותו גיל בערך, טרם מלאו להם 40

השחקן

לוּקָה, עובר-אורח, בן 60

אַליוֹשקה, סנדלר, בן 20

קריווֹי-זוֹבּ, (עקום -זפק),

סבלים

טטרי

כמה יחפנים, בלא שם ובלא אומר

הצגת בכורה – ב“אהל” – 2.2.1933 בימוי – משה הלוי תפאורה – מ. שמידט

השחקנים:

קוסטילוב, בעל אכסניה…………………………………………י. זרובבל

וסיליה, אשתו…………………………………………………..ל. דגנית

נטשה, אחותה…………………………………………………..ח. סנקובסקי

מֶדוֶויֶיב, דודן, שוטר……………………………………………י. גבאי

וסקה פֶּפֶּל…………………………………………………א. נחתומי

קלשץ', מסגר…………………………………………………….ש. פופוך

אנה, אשתו………………………………………………………. י. ברקאית

נסטסיה', ריבה…………………………………………………..ש. פרלמוטר

קוואַשניָה, תגרנית……………………………………………….ל. שלונסקי

בּובּנוֹב, כובעני…………………………………………………..י.לופנפלד

סאטין,…………………………………………………………….י. כנעני

השחקן,……………………………………………………………ש. צחובל

באַרוֹן,………………………………………………ז. ברבן

לוּקה, עובר אורח……………………………………………מ. מרגלית

אליושקה, סנדלר…………………………………………………א. חלפי

קריווֹי-זוֹבּ, ………………………………………………………..ק. קונסטנטינר

סבלים

טטרי………………………………………………………………..י. שחורי

יחפנים בני בלי שם.

זְמִירוֹת וּפִּזְמוֹנוֹת: ¹

שִׁיר הָאַסִּיר

שֶׁמֶשׁ בָּאָה וְזוֹרַחָת

וּבַכֶּלֶּא אֲפֵלָה,

וְשׁוֹמְרִים יוֹמָם וָלַיְלָה

אֶת נַפְשִׁי הָאֻמְלָלָה

מַה לָּכֶם שׁוֹמְרֵי הַכֶּלֶא,

מַה לָּכֶם שׁוֹמְרִים עָלַי?

אֵיךְ אוּכַל מִפֹּה לִבְרוֹחַ –

אֲזִקִּים עַל שְׁתֵּי רַגְלַי.

מַכָּרִים וּמַכָּרוֹת

עֵת כִּי הָיִיתִי יֶלֶד חֶמֶד

וְלֹא יָדַעְתִּי עוֹד צָרוֹת

כָּל מַכָּרַי אָז אֲהֵבוּנִי –

גַּם מַכָּרִים, גַּם מַכָּרוֹת.

עַכְשָו הָיִיתִי בֶּן בְּלִיַעַל,

וּמִשְׁכָּנִי – בֵּית אֲסוּרִים,

כָּל מַכָּרַי פָּנוּ לִי עֹרֶף,

לַיְלָה

אוֹיָה לַיְלָה לִי, לֵיל צַלְמָוֶת הוּא –

עוֹלָמִי חָשַׁך בַּעֲדִי:

יְתוֹמָה פֹּה נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי.

אֵין לֹא אַבָּא לִי, אַף לֹא אִמָּא לִי –

גַּלְמוּדָה אֲנִי בָּעוֹלָם:

נָכְרִיָּה מְיֻתֶּרֶת לְכֻלָּם.

יָבוֹא לַיְלָה לִי, לִי צַלְמָוֶת לִי,

בַּסַּגְרִיר תֵּצֵא נִשְׁמתִי.

מִי יִסְפּוֹד, מִי יִבְכֶּה אֶת מוֹתִי?

מָחוֹל

אי, אַתָּה בַּרְנָשׁ, בֶּן כֶּלֶב, בֶּן הַכְּפָר,

נַפְשְׁךָ שַׁלָּמָּה שָׁחָה לְעָפָר?

עַד מַתָּי, אָחִי, גָּנוֹחַ מִמַּכְאוֹב!

כַּף אֶל כַּף! וְצֵא כְּרוּחַ אֶל הָרְחוֹב.

וּבָרְחוֹב – סַגְרִיר וְדֶלֶף וּשְׁלוּלִית,

אַךְ הַיַּ"ש יַדְלִיק כָּל נֶפֶשׁ רַשְׁלוּלִית.

אֳלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא רָחוֹק,

וְשׁוֹטְרִים מַכִּים יוֹם-יוֹם עַל פִּי הַחֹק.

וְעַל כֵּן – הָרִימוּ רֶגֶל, וְ-הוּפַּק!

כָּל עוֹד נַעַל וּבַנַּעַל יֵשׁ פֻּזְמָק.

כָּל עוֹד פֶּה לִי, וּבַפֶּה לִי יֵשׁ גָּרוֹן.

כָּל עוֹד ווֹדְקָה, וּמִוּוֹדְקָה – שִׁכָּרוֹן.

לַפֻּנְדָּק! הִנֵּה בָּאנוּ

הַכְנִסֵנִי, הַכְנִסֵנִי, הַכְנִסֵנִי לַפֻּנְדָּק,           הִנֵּה בָּאנוּ לַמַּרְזֵחַ (ג' פעמים)

הַב בַּקְבּוּק וּבַקְבּוּקַיִם וַחֲזָק וְנִתְחַזֵּק!         הַמּוֹזֵג בַּרְנָשׁ קֵרֵחַ

                    הוּא!

בּוּקִי, בּוּקִי, בַּקְבּוּקַיָא! בּוּקִי בּוּקִי,           בַּקְבּוּקִי! הֵי, מוֹזֵג בַּרְנָשׁ מִיטוּכָה (ג' פעמים)

כּוֹסוֹתַיִם לָאוֹרֵחַ, כּוֹס אַחַת לַפֻּנְדָּקִי!           בַּפַּרְצוּף עוֹד לֹא הִכּוּךָ –

                              הָךְ

                    אֶח, אַבְדוֹטְיָה אֵשֶׁת חָיִל (ג' פעמים)

                    אֵיפֹה תִּשְׁכְּבִי הַלָּיִל –

                              אֵי?

פִּזְמוֹן

לָךְ יֵשׁ כֶּסֶף רַב בַּיָּד, אֶח, נִמְאַס לִי כֹּל         וָכֹל בְּכִיסִי – אַפְסָיִם; כֹּל וָכֹל וְכוּלִי!

אַךְ אֲנִי בָּחוּר נֶחְמָד היֵ-דָּא, רֶגֶל,            בַּמָּחוֹל! עִם יְפֵה עֵינָיִם. הֵי-דָּא חוּלִי, חוּלִי!

שְׁנֵינוּ יַחַד פֹּה נָלִין,                         הַיָּמִין אֵינֶנּוּ שְׂמֹאל,

פֹּה נָלִין הַלָּיְלָה,                            לֹא כָּל קֶמַח – סֹלֶת.

אַח, הַרְמוֹשֶׁקָא, טִילִי-לִין,                  הוּא דּוֹמֶה לְתַרְנְגוֹל,

גִּיריִ, גִּירִי גֵּי-לָא.                          היִא – לְתַרְנְגֹלֶת.

הֵי, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחִית,                        בְּכִיסִי יֶשְׁנוֹ אַרְנָק,

לְחָיַיִם – אֹדֶם.                             בָּאַרְנָק – יֵשׁ נֶקֶב.

וַאֲנִי בַּמַּפּוּחִית                              הַב לִי, בַעַל הַפֻּנְדָּק,

אֲנַגֵּן כְּקֹדֶם.                                יַיִן מִן הַיֶּקֶב.

פזמון לאליושקה ב“בשפל” ²

בַחוּר-חֶמֶד הוּא אַלְיוֹשְׁקָה – אֶח, הַגִּידּו: מַה          בֵּין נַפְקָא

לֹא גָּרוּעַ מִכֻּלָּם!                                   וּבֵין גְּבֶרֶת, בֵּין מָדָם? –

מְנַגֵּן לוֹ עַל הַרְמוֹשְׁקָא                            סָחָה נַפְקָא: כֶּסֶף דַּוְקָא,

וּמְצַפְצֵף עַל הָעוֹלָם.                             וְהַגְּבֶרֶת – בְּחִנָּם.

עוּפָה, עוּפָה, נַאֲפוּפָה!                          עוּפָה…

עוּפָה, עוּפָה, בַּעַל-גּוּף!

אֶח, הִרְבַּצְתִּי הַפַּרְצוּפָה                          בּוֹאִי לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,

זָב הַצּוּף, מִן הַפְּרצּוף.                          שְׁנֵינוּ יַחַד פֹּה נָלִין.

                                              לֹא אִכְפַּת לִי – גִּירִי, גַּאיְלָה!

הֵי, נִמְאַס לִי כָּל וְכוּלִי,                         לֹא אִכְפַּת לִי – טִילִי-לִי!

כָּל כָּל וְכוּלִי, כֹּל וָכֹל – –

הַי-דָּא רֶגֶל, חוּלִי, חּוִלי!                          עוּפָה…

הַי-דָּא רֶגֶל, בַּמָּחוֹל!

עוּפָה…

מערכה ראשונה

מרתף, דומה למאורה. התקרה – קימורי-אבן כבדים מפוּיחים. טיח מתקלף. האור – מכיווּן הצופים ומלמעלה למטה, – מחלון מרובע שבצד ימין. הפינה הימנית גדוּרה במחיצות דקות – חדרו של פֶפֶל, ליד דלתו של חדר זה – דרגשו של בּוּבּנוֹב. בפינה השמאלית – תנור רוסי גדול; בקיר האבן השמאלי – דלת למטבח, שגרים בו קוואשניה, בארון, נסטיה. בין התנור לדלת, ליד הקיר – מיטה רחבה, מחופה כּילת-כותנה פרחונית מזוהמת. לאורך כל הקירות – דרגשים. בקדמת-הבמה, ליד הקיר השמאלי, שבר-דלת, שמחוברים אליו ולשבר דומה לו, נמוך יותר, מלחציים וסדן קטן. קְלֶשְץ', מתאים מפתחות למנעולים ישנים. לידו – שני צרורות גדולים של מפתחות שונים, אחוזים בטבעות של חוט-ברזל, מיחם-פח מעוּות, פטיש, פצירות. במרכזו של מקלט-הלילה, שולחן גדול, שני ספסלים, שרפרף, הכול – בלא צבע ומזוהם. מאחורי השולחן, ליד המיחם, טורחת קוואשניה, בּאַרוֹן לועס לחם שחור, ונסטיה, על השפרף, קוראת, מרופקת לשולחן, ספר מרופט. במיטה שמחופה כילה, משתעלת אנה. בובנוב, היושב על דרגש, מודד על אימום-של-כובעים, שבין ברכיו, מכנסיים ישנים, פרומים, שוקל כיצד לגזור. לידו מצחת-מגבעת-קרטון קרועה, קרעי-שעוונית, סחבות. סטין, אך זה התעורר משנתו, שוכב על דרגשו ורוטן. על התנור, נע ומשתעל באין-רואים, השחקן. תחילת אביב. בוקר.

בארון: ועוד מה?!

קוואשניה: לא, אומרת אני, מחמל-נפשי, בעניין זה – ברח דודי! בעניין זה כבר נתנסיתי, דַיי! ועכשיו, אומרת אני, אלף ברבורים אֲבוסים הב לי – ולחופה לא אלך.

בּוּבּנוב: [לסטין] מה אתה נוחר שם?

[סטין נוהם].

קוואשניה: – האני, אומרת אני, אשה חופשיה, גברת לעצמי, ארשם בפאספורט של מי שהוא? האני לגבר אהיה שפחה חרופה? לא! ולו גם נסיך אמריקני יהיה, לא אתחתן עמו.

קלשץ': שקר!

קוואשניה: – מה – ה?

קלשץ': שקר! תתחתני עם אברמקה…

בארון: [חוטף מידי נסטיה ספר, קורא את השם] “אהבה עזה כמוֶת”… [צוחק]

נסטיה: [מושיטה ידה] תן… השב! נו… אל תשטתה!

[בארון מביט עליה, מנופף בספר באוויר].

קוואשניה: [לקלשץ'] אי, תיש אדמוני! גם כן – שקר! והיאך מעיז אתה לומר לי חוצפה שכזאת?!

בארון: [חובט בספר בראשה של נסטיה] טיפשה את נסטְקָה!

נסטיה: [משיבה לעצמה את הספר] תן…

קלשץ': גברת באדרת!… ועם אברמקה תתחתני… הן רק לזאת את מצפה…

קוואשניה: כמובן! ודאי!… מציאה שכזאת! הנה הרבצת באשתך עד יציאת נשמה…

קלשץ': שתקי, כלבה זקנה! אין זה עסקך!…

קוואשניה: א – א! האמת לאזניים – כחומץ לשיניים.

בארון: הנה התחיל המחזה! נסטקה – אַיֵךְ?

נסטיה: [בלא הרם ראש] א… לך ממני!

אנה: [משרבבת ראשה מכילת-המיטה] כבר החל היום… בשם אלוהים… אל תצעקו!… אל תחרפו נא!…

קלשץ': פתחה פיה!

אנה: וכך יום יום!

בובנוב: גם במהומה תצא הנשמה…

קוואשניה: [ניגשת לאנה] והיאך – גם – היאך יכולת לחיות עם נאד שכזה?

אנה: הניחי… חדלי…

קוואשניה: ננו… את, את סבלנית שלי! נו, הרווח לך בחזה?

בארון: קוואשינה! עת לכת השוקה!

קוואשניה: תכף נלך! [לאנה] הרוצה את, הִנֵה, אתן לך לביבות חמות?

אנה: לא נחוץ… תודה. מה צורך יש לי לאכול!

קוואשניה: ואת אכלי. תבשיל שכזה יפה לחזה. הנה אשים לך

בצלחת ואניח פה. וכשתרצי – תאכלי! נלך,

“בּארִין”! ³ [לקלאשץ'] אוּ, שרץ

טמא!… [הולכת למטבח].

אנה: [משתעלת] אל-אלוהים…

בארון: [טופח על ערפה של נסטיה] חדלי… טיפשונת!

נסטיה: [רוטנת] עזוב!… אינני מפריעה לך.

[בארון יוצא בשריקה אחרי קוואשניה].

סאטין: [מתרומם מדרגשו] מי זה הרביץ בי אתמול?

בּוּבּנוֹב: וכי אכפת לך, מי?

סאטין: אמנם כן… ובעד מה הרביצו?

בובנוב: בקלפים שיחקת?

סאטין: שיחקתי…

בובנוב: ובעד זה הרביצו…

סאטין: מ-נוּולים…

השחקן: [מפנה ראשו מהתנור] פעם אחת יכּוּךָ עד מוות…

סאטין: ואתה חמוֹר!

השחקן: מדוע?

סאטין: משום שלהרוג פעמיים אי-אפשר…

השחקן: [לאחר שהות] אינני מבין… מדוע אי-אפשר?

קלשץ': רד, רד מן התנור, וטאטא את הבית, די להתפנק!

השחקן: אין זה עסקך…

קלשץ': הנה תבוא וסיליסה, והיא תוכיח לך, עסקו של מי זה…

השחקן: לעזאזל וסיליסה! היום תורו של הברון לטאטא.. בארון!

בארון: [בצאתו מן המטבח] אין לי פנאי לטאטא… אני הולך השוּקה עם קוואשניה.

השחקן: אין זה נוגע לי… רשאי אתה ללכת אפילו לעבודת-פרך… אבל היום תורך לטאטא את הרצפה… אינני רוצה לעבוד במקום אחרים…

בארון: נו, השד עמך! נסטיוֹנקה תטאטא… הי, אהבה עזה כמוות! התעוררי! [לוקח מנסטיה את הספר].

נסטיה: [קמה] מה אתה רוצה ממני? תן הנה! פגע-רע אתה! גם כן – “בּארִין”?!

בארון: [מחזיר את הספר] נסטיה! טאטאי במקומי את הרצפה – טוב?

נסטיה: [למטבח] רק זה חסר לי… מציאה גדולה!

קוואשניה: [מדלת המטבח – לבארון] ואתה בוא! יטאטאו גם בלעדיך… הֵי כרכשתא הלא נתבקשת – קום ועשה… לא תִישבר לרסיסים חלילה…! ארטיסט!…

השחקן: נו… תמיד אני… אינני מבין…

בארון: [נושא מהמטבח, על אסל, שני סלים, שבתוכם שני סירים מכוסים בסחבות] היום הם כבדים משום מה…

סאטין: כדאי היה לך להיוולד בארון.

קוואשניה: [לשחקן] הי, זאטוט, שים לב, – טאטא את הבית!

[יוצא לפרוזדור כשבארון לפניה].

השחקן: [יורד מהתנור] לא טוב לי לנשום אבק… [בגאווה] האורגניזם שלי מורעל באלכוהול… [מתהרהר בשבתו על הדרגש].

סאטין: אורגניזם… אורגנון…

אנה: אנדריי מיריץ'!…

קלשץ': מה יש?

אנה: לביבות הִניחה לי שם קוואשניה… קח ואכול…

קלשץ': [ניגש אליה] ואת לא תאכלי?

אנה: אינני רוצה… מה צורך יש לי לאכול? אתה עובד… לךָ נחוץ…

קלשץ': מפחדת אתה? אל תפחדי… אולי עוד…

אנה: לֵךְ אכוֹל! לא טוב לי… כנראה קרוב הקץ…

קלשץ': [מפנה ראשו] אין דבר… אולי – תקומי… יש מקרים כאלה. [הולך למטבח].

השחקן: אתמול בבית-החולים אמר לי הרופא: האורגניזם שלךָ, אומר הוא, מורעל באלכוהול לגמרי…

סַאטין: [מחייך] אוֹרגַנוֹן…

השחקן: [בהחלטיות] לא אורגנון, כי אם אור–ג–ני–זם.

סאטין: סִימקאבר…

השחקן: [בתנועת יד של ביטול] אח, פטפוט! אני מדבר ברצינות… כן. האורגניזם מורעל… משמע שאסור לי לטאטא את הרצפה… לנשום אבק…

סאטין: מַאקרוֹביוטיקה… חה!

בובנוב: מה את מגמגם שם?

סאטין: מלים! והנה יש עוד: טראנס-סצנדנטלי…

בובנוב: מה הפירוש?

סאטין: אינני יודע… שכחתי…

בובנוב: ובכן למה אתה אומר?

סאטין: כך, נמאסו עלי, אחי, כל המלים האנושיות… כל המלים שלנו היו לי לזרא! את כולן שמעתי… ודאי אלף פעמים…

השחקן: במחזה “האמלט” כתוב לאמור: “מלים, מלים, מלים” מחזה מצוּין! שיחקתי בו את הקברן…

קלשץ': [יוצא מהמטבח] ובמטאטא תשחק – או לא?

השחקן: אין זה נוגע לך… [מכה עצמו על חזהו] “אופליה! הה, זכריני בתפילותיִך!”

[אי-שם מאחורי הבמה, – רעש עמום, צעקות, שריקת שוטר. קלשץ' מתיישב לעבוד. חורק במשוֹרוֹ]

סאטין: אוהב אני את המלים הבלתי-מובנות, הבלתי-רגילות… כשהייתי נער… עבדתי בטלגרף… הרביתי לקרוא ספרים…

בובנוב: הגם טלגרפיסט היית?

סאטין: הייתי… [מתחייך] יש ספרים טובים מאוד… והרבה מלים מעניינות… איש משכיל הייתי… היודע אתה?!

בובנוב: שמעתי… מאה פעמים ואחת! הו, היתת גם היית – מציאה גדולה! ואני בורסקי הייתי… בית-מלאכה היה לי משלי… ידי היו צהובות כל-כך – מן הצבע: את העורות הייתי צובע… צהובות היו ידי, אחי – עד המרפק! וכבר חשבתי: עד מוות לא ינוקו ידי… אמות – וידי צהובות… ועכשיו – הנה הן ידי… פשוט מלוכלכות… זהו!

סאטין: ובכן?

בובנוב: ובכן, לא כלום…

סאטין: מה כוונתך לומר בזה?

בובנוב: כך… לשם סברה סתם… משמע… כל צבע שיהא אדם צובע את עצמו כלפי חוץ – נַקֹה ינוּקֶה, כן!

סאטין: א… עצמותי כואבות!

שחקן: [יושב בחבקו בידיו את ברכיו] ההשכלה – הבל-הבלים! העיקר הוא – כִּשְׁרוֹן! ידעתי שחקן אחד, שהיה קורא את התפקידים הברות-הברות, אך גיבורים ידע לשחק עד… עד שרעשו הסיפים בתיאטרון מהתלהבות הקהל…

סאטין: בובנוב, תן חמש!

בובנוב: יש לי רק שתי קופיקות…

השחקן: אני אומר! כשְרון! הנה מה שנחוץ לגיבור. וכשְרון – הרי זה אמונה בעצמו, בכוחותיו…

סאטין: תן חמש קופיקות ואאמין לך, כי כִשְרון אתה, גיבור אתה, גמל פורח, תרנגולת הודו, קלשץ', תן חמש!

קלשץ': לך לעזאזל! רבים אתם כאן…

סאטין: למה תחרף? הרי אין לך פרוטה, יודע אני…

אנה: אנדריי מיטריץ'… אין אוויר לנשימה קשה לי…

קלשץ': ומה אוּכל לעשות?

בובנוב: פתח את הדלת…

קלשץ': טוב! אתה יושב על האצטבה, ואני על הרצפה… תנני ואשב על מקומך, ואתה פתח… גם בלעדי זאת מצונן אני…

בובנוב: [בשלווה] לי אין צורך לפתוח… הרי אשתך היא המבקשת…

קלשץ': [קדורנית] כל אחד מבקש פה…

סאטין: מהומה בראשי… אח! ולמה מכים בני-אדם איש בראש חברו?

בובנוב: לא רק בראש, גם בכל שאר חלקי בגוף. [קם] אלך נא ואקנה חוטים למה זה מאחרים היום בעלי האכסניה שלנו? כאילו פגרי מתים הם…[יוצא]

[אנה משתעלת. סאטין ידיו למראשותיו, שוכב בלי נוע].

השחקן: [מביט סביבו נוגות, ניגש לאנה] מה? לא טוב?

אנה: מחנק…

השחקן: הרוצה את, – אנה אוֹציאך אל הפרוזדור. נו, קומי… [עוזר לאשה לקום, זורק על כתפיה איזה לבוש בלוי ומרופט, תומך בה ומובילהּ לפרוזדור] נו-נו, קשה! בעצמי חולה אני… מורעל באלכוהול…

קוסטיליוב: [ליד הדלת] לטיול? אח, צמד-חמד: הוא בן-אַיל והיא בת-חיִל…

השחקן: ואתה סור הצדה, הלא רואה אתה חולים הולכים!

קוסטיליוב: חורק אתה, אומר אני? [שהות] א-א… כלומר… מה רציתי לשאול? [חרש ובחטף] אשתי לא היתה פה?

קלשץ': לא ראיתי…

קוסטיליוב: [מתגנב בזהירות לחדרו של פפל] כמה בעצם, מקום תופס אתה אצלי, ברוּבָּלִים-שְנַיים לחודש? מיטה… וגם אתה יושב… נ-כול! חמישה רובל מחיר המקום, חי אלוהים! צריך יהיה להטיל עליך עוד חמישים קופיקות…

קלשץ': חבל הטל על צווארי וחנוֹק אותי… עוד מעט תמות כפגר, ולבך רק לקופיקות, קופיקות…

קוסטיליוב: מה צורך יש לחנון אותך? למי תועלת יש בזה? יהא האלוהים עמך, חֲיֵה וראה בטוב… ואני אטיל עליך עוד חצי רובל, – שמן אקנה להר-התמיד… ותבער לה מנחתי ליד האיקונין… והיתה זו המנחה לכפר עווֹנותי וגם עווֹנותיך… נו, ובכן… אח, אנדרושקה, רשע אתה… גוֹוַעַת אשתך בגלל רשעותך – אין איש אוהב אותך, אין איש מכבד אותך… עבודתך עבודת חריקה היא, מטרידה את הבריות…

קלשץ': [צועק] מה זה? לקנטרני באת?

[סאטין נוהם בחזקה]

קוסטיליוב: בעולם הבא, אחי… שם ייכָּתבו כל מעשינו הטובים עם הרעים…

השחקן: ואתה לוּ שילמת לי בעולם הזה על טוב-לבי…

קוסטיליוב: וכי איך דרך-משל?

השחקן: וַתר על מחצית החוב!

קוסטיליוב: חֶה-חֶה… עודך מתלוצץ יקירי… עודך משחק תמיד… היישָקלו בכסף המעשים הטובים? הטוֹב – אין מחיר לערכו! וחוֹבךָ הלא חוב הוא! משמע, עליך לסלק אותו… חינם-אין-כסף צריך אתה לעשות חסד עם זקן כמוני…

השחקן: רמאי אתה… זקן… [הולך למטבח]

[קלשץ' קם ויוצא לפרוזדור].

קוסטיליוב: [לסאטין] חורק חריקות! ברח לו! חֶה-חֶה! אינו אוהב אותִי…

סאטין: וכי מי – חוץ מִן השד – אוהב אותך…

קוסטיליוב: [בלגלוג] מגדף אתה? ואני אוהב את כולם… מבין אתה, כי אומללים אתם, אבודים אתם, לא תצלחו לאומה… [פתאום בחטף] וּוַסקה בבית?

סאטין: לך והבט…

קוסטיליוב: [ניגש לדלת, מקיש עליה] וסיה!

פפל: מי שם?

קוסטיליוב: אני.. אני, וסיה.

פפל: מה רצונך?

קוסטיליוב: [נרתע קצת] פתח…

סאטין: [מבלי להביט בקוסטיליוב:] הנה יפתח – והיא שם…

[השחקן צוחק נחרורית].

קוסטיליוב: [באי-שקט, חרש] אה? מי? מה… אמרת?

סאטין: סתם ככה… לעצמי…

קוסטיליוב: היזהר, אחי! שמור לשונך ואל תתלוצץ! כן… [מכה בחזקה על דלת] וסילי!…

פפל: [פותח את הדלת] נוּ? למה תטרידני?

קוסטיליוב: [מציץ לחדר] אנ… כלומר…

פפל: הבאת כסף?

קוסטיליוב: ענין לי אליך…

פפל: כסף – הבאת?

קוסטיליוב: איזה כסף? חכה…

פפל: כסף… שבעה רובל… המחיר השעון… נו?

קוסטיליוב: איזה שעון, וסיה? אח…

פפל: נו, נו! אתמול בפני עדים, מכרתי לך שעון במחיר עשרה רובל… שלושה קיבלתי, ושבעה – תן! מה נעצת בי עיניים? מתרוצץ לו, מטריד את הבריות ואת עניינו אינו יודע…

קוסטיליוב: ש-ש… אל תכעס, וסיה, השעון – הוא…

סאטין: גנוב…

קוסטיליוב: [בחומרה] גניבה אינני קונה… איך יכול אתה…

פפל: [אוחז בכתפו] למה הטרחת אותי? מה אתה רוצה ממני?

קוסטיליוב: כן… לא כלום… אני הולך… אם הנך כל-כך…

פפל: לֵךְ והבא כסף!

קוסטיליוב: [מסתלק] אֶח, גסים הם האנשים! אַי-אַי…

השחקן: קומדיה!

סאטין: טוב! זה מוצא חן בעינַי…

פפל: מה הוא מבקש כאן?

סאטין: [צוחק] האינך מבין? את אשתו הוא מבקש… ולמה לא מגמֵר בו וסילי וַחֲסל?

פפל: וכי כדאי לי בשביל סמרטוט כזה לקלקל את כל חיי?

סאטין: ואתה – בשכל עשה. ואחר-כך התחתן עם וסיליסה… תהיה לנו בעל-אכסניה…

פפל: מציאה גדולה! לא רק את האכסניה שלי. גם אותי, מטוב-לבי, תמכרו בבית –מרזח… [מתיישב על דרגש] שד זקן… העיר אותי… ואני – חלום טוב ראיתי: הנני צד דגים, והעליתי שִיבוטא גדולה! שִיבוּטא כזאת – רק בחלום יש שיבוטות כאלה. והנה מושך אני את הדגל וירא – שמא יקָרע החוט! וחַכָּה הכינותי לו… הנה חושב אני, תֵכף ומיד…

סאטין: לא דג היה זה, אלא וסיליסה…

השחקן: את וסיליסה העלה בחכתו זה כבר.

פפל: [בכעס] לכו לכל הרוחות… אתם והיא גם יחד!

קלשץ': [נכנס מן הפרוזדור] קור… כלבים!

השחקן: ולמה לא הכנסת את אנה… הלא היא תקפא שם מקור…

קלשץ': נטשקה הכניס אותה אליה למטבח.

השחקן: הזקן יגרש אותה…

קלשץ': [מתיישב לעבוד] נו… נושקה תביא אותה…

סאטין: וסילי, תן חמש!

הזקן: [לסאטין] אִי לך, חמש! וסיה! תן לנו עשרים…

פפל: צריך למהר ולתת… פן תבקשו רובל שלם… הא!

סאטין: “גיבראַלטאַרר!” אין לך אדם הטוב מן הגנב!

קלשץ': [בזעם] הם אינם עובדים… הכסף בא להם על נקלה…

סאטין: לרבים יימצא הכסף בנקל, אך לא מרַבים תצליח לקבל. עבודה? עשה נא שתהא העבודה נעימה עלי; אפשר שאצא לעבוד… כן! אפשר! כשהעבודה משמחת, חייך חיי-נחת כשהעבודה מחוּיבת, חייך חיי עבד! הי סאַרדאַנאַפַּל! בוא…

שחקן: בוא נבוזראדן! הנה אשׂתכר כ… ששים ריבוא שיכורים!

[יוצאים]

פפל: [בפיהוק] נו, מה שלום אשתך?

קלשץ': כנראה, קרוב הקץ…

[שהות]

פפל: מסתכל אני בך… לשווא חורק אותה.

קלשץ': וכי מה יש לעשות?

פפל: לא כלום…

קלשץ': ומה אוֹכַל?

פפל: הרי חיים אנשים…

קלשץ': הללו?… וכי איזה אנשים הם? יחפנים, בטלנים,.. גם כן אנשים! אני – איש עובד אני… בושה היא לי להביט אליהם… מילדותי עובד אני… חושב אתה, כי לא אֵחלץ מפה? אֵחלץ!… עור-בשרי אפשוט מעלי, ואֵחלץ, חכה מעט… הנה תמות אשתי… חצי שנה גרתי כאן – וכמו שש שנים!

פפל: איש מהם אינו גרוע ממך, לא צדקת קלשץ'?

קלשץ': איש אינו גרוע ממני?! חיים בלי יושר, בלי צדק.

פפל: [באדישות] יושר, צדק – מה בצע בהם? לרגליך, במקום מגפיים, לא תנעל אותם, לא את היושר ולא את הצדק. צדק ויושר נחוצים לאלה שהכוח בידם…

בובנוב: [נכנס] אוּ – אוּ… קפאתי מקור…

פפל: בובנוב! יש לך צדק?

בובנוב: מה? צדק?

פפל: נו, כן!…

בובנוב: לאיזה צורך? אינני עשיר…

פפל: הוא אשר אמרתי: צדק ויושר דרושים לעשירים, כן! וקלשץ' מחרף אותנו: אין לנו, אומר הוא, יושר וצדק…

בובנוב: וכי מה, רוצה הוא לקבל אותם בהלוואה?

פפל: יש לו משלו דַי והותר…

בובנוב: ובכן, מוכר אותה? נו, איש לא יקנה כאן. הנה קלפים קרועים הייתי קונה. וגם כן בהקפה…

פפל: [בהטפה] טיפש אתה, אנדרושקה! בעניין היושר מוטב שתשאל את סאטין… או את הבארון…

קלשץ': אין לי מה לדבר אִתם.

פפל: הם חכמים ממך… אף-על-פי שהם שיכורים…

בובנוב: חָכמה ושיכרות – כליל השלמות!…

פפל: סאטין אומר: כל אדם רוצה שלחברו יהיה יושר, אך זו צרה, שאין כדאי לאיש להיות בעל-יושר… וצודק סאטין…

[נכנסת נטשה. אחריה – לוקה ומקל בידו, על גבו תרמיל, סיר וקומקום קשורים בחגורתו].

לוקה: שלום עליהם, נקיי-כפיים!

פפל: [מסלסל שפמו] א-א, נטשה!

בובנוב: [ללוקה] הָיוּ נקיי-כפיים

אבל לפני שנתיים!…

נטשה: הנה דייר חדש.

לוקה: לי – היינו הך… גם את הרמאי כיבדתי כל ימי… לדידי כל פרעוש טהור וקדוש: כולם שחורים, כולם מרקדים… זהו! היכן בתי, מקומי ואשב בו?

נאטשה: [מצביעה על דלת המטבח] לך שמה, סבא…

לוקה: תודה, בתי! שמה יהא שמה… אדם לעת-זִקנה – באשר החום שם לו מקום…

נטשה: מעניין מכולכם, אנדריי! אשתך יושבת במטבח אצלנו… תבוא אחר-כך ותקח אותה…

קלשץ': טוב, אבוא…

נטשה: אולי תסביר לה עכשיו פנים… הרי לא יַאַרְכו עוד הימים…

קלשץ': יודע אני…

נטשה: יודע אתה… אין די לדעת! צריך גם להבין… הרי נורא הוא המוות…

פפל: ואני – אינני מפחד…

נטשה: כמובן! – גיבור…

בובנוב: [אגב שריקה] והחוטים רקובים…

פפל: באמת, אינני מפחד! בזה הרגע מוכן אני למות. הנה קחי סכין, הכי בלב… אמות – ולא אוציא הגה… וגם אשמח – כי מיד טהורה בא לי המוות…

נטשה: [פונה לצאת] נו, מוטב שתקשקש לאחרים…

בובנוב: [בקול מתמשך] והחוטים רקובים המה…

נושה: [ליד דלת הפרוזדור] אנדריי, אל תשכח את אשתך…

קלשץ': טוב…

פפל: בחורה נאה!…

בובנוב: הבחורה – ראויה להתכבד…

פפל: ומדוע היא ביחס אלי… כך? משיבה פני… הרי בן-כה-וכה תאבד כאן…

בובנוב: בגללך תאבד…

פפל: מדוע – בגללי? אני מרחם עליה…

בובנוב: כְּרַחֵם זאב על כבשׂ…

פפל: שקר! אני מרחם עליה… מאוד… לא טוב לה להיות כאן… רואה אני…

קלשץ': חכה, חכה! הנה תראה וסיליסה שאתה מדבר עמה…

בובנוב: וסיליסה? נ-כן, היא אינה נותנת דבר בחינם… אשה זועפת היא…

פפל: [נשכב על הדרגש] לעזאזל שניכם… נביאים!

קלשץ': תחיה ותראה!

לוקה: [במטבח, שר] “את הדרך אין לראות באפֵלה”

קלשץ': [יוצא לפרוזדור] אי, מיילל… גם הוא…

פפל: עצוב אני… ומדוע זה עצוב אני לפעמים? חי לו אדם, חי – והכל טוב, ופתאום – כאילו קפא מקור. עֶצֶב בלב.

בובנוב: עצב? מ-מ…

פפל: כן-כן…

לוקה: [שר] “אח… אין לראות באפֵלה”…

פפל: סבא! אֵי!

לוקה: [מציץ מן הדלת] אני?!

פפל: אתה! אל תשיר.

לוקה: [נכנס] אינך אוהב שירים?

פפל: אם טובים השירים – אוהב אני.

לוקה: משמע, שירַי אינם טובים?

פפל: משמע!

לוקה: ככה?! ואני חשבתי, טובים הם שירי. אכן, בנוהג שבעולם הוא: סבור לו האדם – טובים מעשַי! פתאום – לא לרצון הם לבריות…

פפל: [צוחק] זהו! נכון…

בובנוב: אמרת, כי עצוב אתה, וצוחק…

פפל: ומה אכפת לך? אי, עורב שחור…

לוקה: וכי מי כאן עצוב?

פפל: הנה אני…

[נכנס בארון].

לוקה: ככה?! ושם, במטבח, יושבת נערה, קוראת בספר ובוכה! דמעות זולגות מעיניה… אומר אני לה: בתי, למה תבכי, הא? והיא – צר לי! על מי – שואל אני – צר לך? הנה, אורת היא, בספר… הנה במה עוסק לו אדם, אה? גם היא ודאי משיעמום…

בארון: טיפשה היא…

פפל: בארון! שתית תה?

בארון: שתיתי… ועוד מה!

פפל: הרוצה אתה – הנה אקנה חצי בקבוק!

בארון: כמובן… ועוד מה!

פפל: עמוד על ארבעותיך, נבח ככלב!

בארון: טיפש! וכי “קוּפּיֶיץ'” ⁴ אתה? או שיכור?

פפל: נו, נבח! ישמח לבי… הרי “בּאַרין”⁵ אתה!… הרי היו ימים שאנשי שלומנו לא נחשבו כבני-אדם בעיניך… וכדומה…

בארון: נו, ועוד מה!

פפל: ובכן! ועכשיו הנה אכריח אותך לנבוח ככלב, וגם תנבח… הלא תנבח?

בארון: נו, אנבח! חמור! מה תענוג יהיה לך מזה, אם בעצמי יודע אני, כי הייתי כמעט גרוע ממך? גיבור היית לוּ הכרחתני ללכת על ארבעתי, כשלא הייתי כמוך…

בובנוב: נכון!

לוקה: וגם אני, אומר – טוב!

בובנוב: מה שהיה – היה, והשאר – הבֵל הבלים! כאן אין בארון ואין אדון… ולא נשאר אלא אדם במערוּמיו…

לוקה: משמע, חוק אחד לכולנו… ואתה, חביבי, בארון היית?

בארון: ומה הצרה הזאת? מי אתה, קיקלוֹן?

לוקה: [צוחק] גראף ראיתי, דוכּס ראיתי… ובארון – בפעם ראשונה רואה אני – וגם הוא מקולקל…

פפל: [מתגלגל מצחוק] בארון! בּיַשתני!

בארון: הגיעה השעה, שתחכם מעט, וסילי…

לוקה: אֶח-אֶח! מתבונן אני בכם, אחַי, וחייכם – אוי ואבוי!…

בובנוב: כן, אלה הם חיינו – אין רגע שאין בו פגע.

בארון: היו חיינו גם טובים מאלה… כן! לפנים… הייתי קם בבוקר, ועל משכבי שותה קפה… קפה! – בשמנת!!… כו!…

לוקה: ואף-על-פי-כן – בני אדם! התהפך בכך והתהפך בכך – והיינו כך! אדם נולדת, אדם תמות. ורואה אני, הולכים בני-אדם ומחכימים, הולכים ומשכילים… חייהם – רע רע, ואוות נפשם – טוב, אך טוב… עם קשי-עורף!

בארון: ואתה, הזקן, מי אתה? מאין הופעת?

לוקה: אני?

בארון: נודד?

לוקה: כולנו נודדים בארץ הזאת… שמעתי, אומרים, כי גם זו, הארץ שלנו נודדת היא בשמים.

בארון: [בתוקף] נכון! נו, ופאספורט יש לך?

לוקה: [לא מיד] ואתה מי – בלש?

פפל: [בשמחה] יפה אמרת, הזקן! בארון-בארון, אכלת חרבון?

בובנוב: נ-כון, אכל ומחה פיהו…

בארון: [במבוכה] נו, מה יש? הרי אני… בהלצה, זקן! הנה גם לי אין תעודות…

בובנוב: שקר!

בארון: כלומר… יש לי… אך אין להן שום ערך…

לוקה: הן, התעודות הללו, כולן כך… לכולן אין שום ערך…

פפל: בארון! בוא אל בית-המרזח…

בארון: הנני מוכן ומזומן! נו, שלום לך, זקן… פיקח אתה…

לוקה: אפשר כך ואפשר ככה. כן, אחא,

פפל: [בדלת הפרוזדור] נו, נלך סוף סוף! [יוצא]

לוקה: האומנם היה זה בארון?

בובנוב: מי יכול לדעת? “בּאַרין” היה – זה נכון. גם עכשיו: לכאורה, לא-כלום ופתאום – “בּאַרין”! כוחו של הרגל הוא!

לוקה: משל למה הדבר דומה? לאדם שחלה בטיפוס הבהרות – הבריא, אך בפניו סימנים…

בובנוב: ובכל זאת לא רע הוא. ורק בועט לפעמים… כמדומה – למשל בענין הפאספורט שלך.

אליושקה: [נכנס שתוי, מפוחית בידו, שורק]. הו, תושבים!

בובנוב: מה אתה צורח?

אליושקה: סלח לי… מחל לי… כפר לי!… איש מנומס אני…

בובנוב: שוב מתהולל!

אליושקה: בגילופין! הנה בזה הרגע סגן הפּריסטַב⁶ מֶידִיאַקִין גירש אותי ואמר: אל תעיז, אומר הוא, להסריח פה ברחוב! ני-ני! ואני כַאראקטֶר לי! ובעל האכסניה מחרבן אותי! ומה זה בעל האכסניה? פ-פה! אושכּי-בּושכּי ולא יותר! שיכור הוא בעל האכסניה! ואני כמו שהנני… אינני רוצה כלום. כלום אינני רומה – ושבת-שבתון! כולי שלך – חינם אין כסף! ואני – אינני רוצה כלום!

[נסטסיה נכנסת מהמטבח]

תן לי מיליון – ל…ל… לא רוצה… ואני איש ישר אני, והוא חברי… שיכור… ושפוט אותי… אינני רוצה! אינני רוצה – וסוף פסוק!

[נסטסיה, העומדת ליד הדלת, מניחה ראש בהביטה על אליושקה].

לוקה: [בטוב לב] אח, בחור חמד, נסתבכת…

בובנוב: שטות היא באנוש!

אליושקה: [נשכב על הרצפה] האלך, פתח פיךָ וזלוֹל אותי! ואני – כלום אינני רוצה. הפקר אני! הבינוּני נא: הנופל אני מכם? במה גרוע אני מכל אדם? זהו! מֶידִיאַקִין אומר: אל תצא לרחוב, תקבל בשיניים! ואני אלך… אלך ואשכב לי באמצע הרחוב – רמוֹס אותי! טרוף אותי! אינני רוצה כלום – וסוף פסוק!

נסטסיה: מסכן! עודנו צעיר לימים וכבר… אבוד.

אליושקה: [רואה אותה, נעמד על ברכיו] באַרישניָה⁷, מַדמוּזֶל! פַּרלֶה פְרַנְסֶה – פְּרֵייס-קוּראַנט! ⁸

בגילופין…

נסטסיה: [לוחשת בחוזקה] וסיליסה!

וסיליסה: [חיש פותחת את הדלת] שוב הנךָ פה?

אליושקה: שלום… בבקשה…

וסיליסה: הרי אמרתי לך, שלא תדרוך כף רגלך פה… ואתה באת שוב?

אליושקה: וסיליסה קרפובנה! הרוצה את… הנה אנגן לך מארש של אבל!

וסיליסה: [הודפת אותו בכתֵפו] צא מפה!

אליושקה: [זז לעבר הדלת] חכי, חכי… כך אי-אפשר! מארש של אבל… זה לא כבר למדתי לנגן… מוזיקה חדשה… אח, מוזיקה – מזמוּזיקה. חכי! כך אי-אפשר!

וסיליסה: הנה אראה לך “אי-אפשר”. את כל הרחוב אשסה בך… כלב ארור! צעיר אתה מלנבוח עלי!

אליושקה: [מסתלק] נו, אלך לי…

וסיליסה: [לבובנוב] דריסת-רגל אל תיתן לו פה. השמעת?

בובנוב: השומר אכסניָה אנוכי?

וסיליסה: לא אכפת לי מי אתה. בחסד אתה יושב כאן. אל תשכח! כמה אתה חייב לי?

בובנוב: [בשלווה] לא עשיתי חשבון.

וסיליסה: אני אעשה את החשבון!

אליושקה: [פותח את הדלת, צועק] וסיליסה קרפובנה! ואני אינני מפחד מפניך… אינני מפחד! [מסתתר]

[לוקה צוחק].

וסיליסה: ואתה מי?

לוקה: עובר-אורח… נודד…

וסיליסה: נוטה-ללון או להשתקע באת?

לוקה: נחיה ונראה…

וסיליסה: פּאצ’פורט!

לוקה: אפשר…

וסיליסה: תן.

לוקה: הנה אביא לך… אל ביתך פנימה אביא לך.

וסיליסה: נודד… גם כן! “נע ונד” אמור… זה קרוב יותר לאמת!…

לוקה: [באנחה] זועפת את, בתי!

[וסיליסה פונה אל דלת חדרו של פפל].

אליושקה: [מציץ מהמטבח, לוחש] הלכה? אה?

וסיליסה: עודך פה? [מפנה ראשה אליו]

[אליושקה מסתתר, שורק, נסטיה ולוקה צוחקים]

בובנוב: [לוסיליסה] איננו…

וסיליסה: מי?

בובנוב: וסקה…

וסיליסה: וכי שאלתיךָ עליו?

בובנוב: רואה אני… מתבוננת את בכל מקום…

וסיליסה: משגיחה אני על הסדר – הבינות? מדוע לא טאטאתם את החצר עד עכשיו? כמה פעמים ציוויתי, שיהיה נקיון?

בובנוב: השחקן צריך לטאטא…

וסיליסה: לא אכפת לי מי! אם יבוא המפקח הסאניטרי ויטיל קנס את כולכם אגרש מפה!

בובנוב: [בשלווה] ובמה תתפרנסי?

וסיליסה: גרגיר אבק אל ימָצא כאן! [יוצאת למטבח. לנסטיה] מה לָך פה? מדוע נפוחים פנייך? למה את עומדת כבול-עץ?! טאטאי את הרצפה! את נטליה… ראית? היא היתה פה?

נסטיה: אינני יודעת… לא ראיתי…

וסיליסה: בובנוב! אחותי היתה פה?

בובנוב: אֶ… היא הביאה אותו…

וסיליסה: וזה… היה בבית?

בובנוב: וסילי? היה… עם קלשץ' היא דיברה כאן, נטליה…

וסיליסה: אינני שואלת אותך עם מי! לכלוך בכל מקום…זוהמה…אח… חזירים אתם! אני דורשת שיהיה ניקיון, השמעתם? [יוצאת חיש].

בובנוב: כמה אכזריות יש בה, באשה זו.

לוקה: אשת-לפידות!…

נסטיה: אפשר להתאכזר מחיים כאלה… כל בריה חיה, אם תקשור אותה אל בעל כבעלה…

בובנוב: נו, אין היא מקושרת כל-כך…

לוקה: התמיד היא כך… מתפרצת?

בובנוב: תמיד… הלא תבין: אל אהובה באה, והוא איננו…

לוקה: משמע, היטב חרה לה, אוחו-חו! אלף המה השליטים, ופחדים – אין מספר, וסוד בעולם אין… וגם ניקיון אין…

בובנוב: באין דעת אין משמעת. אבל הרי נחוץ לטאטא… נסטיה! אולי תעשי את…

נסטיה: נו, כמובן! משרתת אני לכם…[משתהה קצת] הנה אשתכר היום… גם אשתכר…

בובנוב: גם זהו עניין…

לוקה: ולמה זה, בתי, תאמרי להשתכר? קודם בבית, ועכשיו אומרת את –:אשתכר"!

נסטיה: [צועקת] אשתכר, ושוב אבכה… וזה הכול!

בובנוב: זה לא הרבה…

לוקה: אבל מה טעם, אמרי נא? הרי בלי טעם לא יכה הרעם. [נסטיה שותקת. מניחה ראשה].

כך… אחה-חה, רבותי בני-אדם! ומה יהיה בסופכם!? אלך נא ואטאטא אנוכי! היכן המטאטא שלכם?

בובנוב: מאחורי הדלת, במסדרון…

[לוקה יוצא לפרוזדור]

נסטקה!

נסטיה: אה!

בובנוב: למה התנפלה וסיליסה על אליושקה?

נסטיה: הוא אמר עליה, כי מאס בה וסקה, וכי רוצה וסקה לעזוב אותה… ולקחת לו את נטשה… אלך לי מפה… לדירה אחרת…

בובנוב: למה? לאן?

נסטיה: נמאס לי… מיותרת אני פה…

בובנוב: [בשלווה] בכל מקום מיותרת את… כל אדם מיותר בעולם…

[נסטיה מנידה את ראשה. קמה, חרש יוצא לפרוזדור. נכנס מדוודייב, אחריו – לוקה ובידו מטאטא].

מדוודייב: כמדומה לי, אינני מכיר אותך…

לוקה: ושאר האנשים – את כולם מכיר אתה?

מדוודייב: ברובע שלי, עלי להכיר את כולם… ואותך אינני מכיר…

לוקה: היודע אתה מדוע? מפני שלא כל הארץ נצטמצמה ברובע שלך… עוד יש כברת-ארץ גם מחוצה לו… [יוצא למטבח]

מדוודייב: [ניגש לבובנוב] נכון! הרובע שלי אינו גדול… אף-על-פי שגרוע הוא מכל רובע גדול… הנה זה עכשיו, לפני שהחליפו אותי במשמר, הבאתי למשטרה את הסנדלר אליושקה. שוכב לו באמצע הרחוב, מנגן על גארמושקה⁹ וצווח: איני רוצה כלום, כלום אינני רוצה! סוסים נוסעים כאן, ובכלל – תנועה… אפשר לרמוס אותו בגלגלים וכדומה… סוּפה-וסער – הבחור… נו, והנה… הבאתי אותו למשטרה… מאוד אוהב הוא את הפרת השקט הציבורי…

בובנוב: ובערב תבוא לשחק בדמקי?

מדוודייב: אבוא… מ… כן… ומה… וסקה?

בובנוב: לא-כלום… כמו תמיד…

מדוודייב: [בפקפוק] מותר?

[נכנס לוקה, בידו דלי]

מ..מ..כן… המדובר הוא על וסקה… השמעת?

בובנוב: דיבורים שונים שומע אני…

מדוודייב: ובדבר וסיליסה, כביכול… לא ראית?

בובנוב: מה?

מדוודייב: כך… בכלל… ואפשר יודע אתה ומשקר? הרי הכול יודעים… [בתוקף] אסור לשקר, אחי!

בובנוב: וכי מה צורך יש לי לשקר!

מדוודייב: זהו!… אַח, כלבים! חורצים לשון: וסקה עם וסיליסה… כלומר מה לי? לא אביה אני, אלא דודה… למה ילעגו לי…

[נכנסת קוואשניה].

אנשים משונים בימינו… לכל אדם לועגים הם… א-א!… באת…

קוואשניה: אח, חיל-מצב שלי, מחמדי שלי! בּוּבּנוֹב! הוא שוב נטפל אלי בשוק, שאתחתן עמו.

בובנוב: הך הכפתור… ומה יש? יש לו כסף, ועדיין כוח לו במותניו…

מדוודייב: אל-נא! אל-נא! לא כל הגברים היינו כך.

קוואשניה: אבל אני היינו הך אני. כאשר מת בעלי היקר – ימח שמו וזכרו – יום שלם ישבתי בבית מרוב שמחה… יושבת אני ואיני מאמינה למזלי…

מדוודייב: אם היכּה אותך בעלך… סתם כך, – צריכה הייתי לקבול בפני המשטרה…

קוואשניה: בפני אלוהים קבלתי שמונה שנים – ולא עזר לי…

מדוודייב: עכשיו אסור על-פי החוק להכות נשים… עכשיו, בכל – חוק ומשטר וסדר… אסור להכות איש סתם כך… עכשיו מכים בשביל הסדר.

לוקה: [מוביל את אנה] הנה הגעת… אֶח! וכי אפשר לחלוּשה שכמותך ללכת יחידה… אֵי מקומך?

אנה: [מצביעה] תודה, זקן…

קוואשינה: הנה היא – אשת-איש!

לוקה: אשה חלושה… מהלכת במסדרון נשענת על הקיר, גונחת… ולמה מניחים אתם שתלך יחידה?…

קוואשניה: עסוקים היינו, אדוני הנכבד! ולא השגחנו בה. והמשרתת שלה יאה בוודאי לטייל בגן העיר…

לוקה: מלגלגת את… וכי אפשר להשליך אדם לעת-חולשה? כל אדם – כמו שהוא – מחיר לו וערך לו…

מדוודייב: השגחה נחוצה. ופתאום – תמות? עסק-ביש יהיה… להשגיח צריך!

לוקה: נכון, אדוני הקצין!

מדוודייב: נ..כן… אף-על-פי שעדיין אינני קצין גמור…

לוקה: נ-נו? ולמראית-עין – גיבור-חיל!

[בפרוזדור – רעש ורקיעות-רגליים. נשמעות צעקות עמומות.]

מדוודייב: ודאי – סקנדל?!

בובנוב: בערך…

קוואשניה: נלך ונראה…

מדוודייב: גם עלי ללכת… אח, המשׂרה! ולמה זה מפרידים בין אנשים כשהם מכים זה את זה? הרי גם מעצמם יחדלו… הרי מתעייף האדם וטוב היה להניחם שיַכּו זה את זה ככל אשר יוכלו… אז לא ירבּו במהלומות… כי איש-איש יזכּור את עצמותיו הכּואבוֹת…

בובנוב: [כשהוא יורד מדרגשו] ואתה אמור-נא את הדבר לממשלה…

קוסטיליוב:[פותח את הדלת וצועק] אַבְּרָם! לךְ… וסיליסה מכה את נטשה… מכות-רצח… לך…!

[קוואשינה, מדוודייב, בובנוב אצים לפרוזדור. לוקה מניד ראשו, מביט בעקבותיהם].

אנה: הו אל-רחום! נושקה – האומללה!

חטקה: מי מכה שם?

אנה: בעלות האכסנייה… אחיות…

לוקה: [ניגש לאנה] את הירושה מחלקות הן?

אנה: סתם כך… שתיהן… בריאות…

לוקה: ומה שמך?

אנה: אנה!… מסתכלת אני בך… לאבי המנוח דומה אתה… לאבי יקירי… חביב כמוהו… אך-לב…

לוקה: לשוּ גם לשוּ ועל כן רך אני… [צוחק קלות].

מסך

מערכה שניה

ערב. על דרגשים, בקרבת התנור, סאטין, בובנוב, קריווי-זוב והטטרי, משחקים בקלפים. קלשץ' והשחקן צופים במשחק. בובנוב ומדוודייב – על דרגשיהם, משחקים ב“דמקה”. לוקה – על השרפרף, ליד מיטתה של אנה. מקלט-הלילה מואר בשתי עששיות: האחת – תלויה על הקיר, ליד המשחקים בקלפים, והשנייה – ליד דרגשו של בובנוב.

טטרי: עוד אחת אשחק, – ושתיים לא אשחק…

בובנוב: זוֹבּ! פתח פיך! [שר] שמש באה וזורחת…

קריווי-זובּ: [מצטרף לשיר] ובכלא אפלה…

טטרי: [לסאטין] טרוף את הקלפים! טרוף בלי שוּרלי-מוּרלי. שמכיר אני מי אתה ומה אתה…

בובנוב

וקריווי-זובּ: [ביחד] ושומרים יומם ולילה… את נפשי האומללה…

אנה: מהלומות… עלבונות… חוץ מזה – לא ראיתי כלום… כלום לא ראיתי בחיי…

לוּקה: אח, בתי! אל תיעצבי!..

מדוודייב: בלי רמאות! היזהר לך!

בובנוב: אַא! נכון, נכון…

טטרי: [מאיים באגרופו על סאטין] מדוע הסתרת את הקלף? רואה אני… אי, אתה!

קריווֹי-זובּ: חדל, חסָן! הרי בין כה וכה הם יחרבנו אותנו… בּוּבנוֹב, פתח פיך!

אנה: איני זוכרת שאכלתי לשובע… על כל פרוסת-לחם חרדתי… כל ימי חרדתי.. פחדתי… שמא אוכַל יותר מאחרים… סחבות לבשתי כל ימי… כל חיי האומללים… בעד מה!

לוקה: אֶח, בתי! עיַפתּ? אין דבר!

השחקן: [לקריווי-זובּ] שחֵק וַאלֶט… וַאלֶט, לעזאזל!

בארון: ולנו יש – מלך!

קלשץ': הם ינצחו תמיד…

סאטין: הרגל הוא אצלנו…

מדוודייב: דאמקה!

בובנוב: וגם לי… נ-נו…

אנה: הולכת אני למות…

קלשץ': הנה, הנה! צ’ינגיסחאן, חדל לשחק! חדל, אני אומר לך!

השחקן: ובעצמו איננו מבין?

בארון: היזהר אנדרושקה, וָלא – אשליך אותך לכל הרוחות!

טטרי: הב עוד פעם! הלך הכד אל המבוע ונשבר… וגם אני… [קלשץ', מניד ראשו, סר אל בובנוב].

אנה: חושבת אני בלבי: אל-אלוהים! האומנם גם בעולם הבא נכונו לי יסורים? האומנם גם שם?

לוקה: לא יהיה כלום, שכבי ודומי לך! לא כלום! שם תנוחי. סבלי עוד. כל אדם סובל בחייו לפי דרכו.

[קם ויוצא בצעדים מהירים למטבח]

בובנוב: [שר] מה לכם שומרי הכלא…

קריווי-זובּ: [שר] מה לכם שומרים עלי…

[בשני קולות] איך אוכל מכאן לברוח?

אזיקים על שתי רגלַי!…

טטרי: [צועק] אח! קלף אל השרוול תחבת…

בארון: [נבוך] ומה? לתוך החוטם שלך?

השחקן: [בוודאות] צ’ינגיסחאן! טעית… איש לא תחב…

טטרי: ראיתי! רמאי! לא אשחק!

סאטין: [אוסף את הקלפים] חדל, חסן… הלא ידעת, כי רמאים אנחנו… ובכן, למה שיחקת?

בארון: הפסדת עשרים קופיקות ורעש הקימות של עשרים רובל. גם כן צ’ינגיסחאן!

טטרי: [במרירות] צריך לשחק ביושר!…

סאטין: מדוע?

טטרי: איך זה מדוע?

סאטין: ככה זה… מדוע?

טטרי: אינך יודע?

סאטין: אינני יודע… ואתה יודע?

[הטטרי יורק בכעס. הכול צוחקים לו].

קריווֹי-זובּ: [בטוב-לב] אדם משוּנה אתה, חסן! הרי עליך להבין: אם הם יתחילו לחיות ביושר, הרי במשך שלושה ימים ימותו ככלבים…

טטרי: ומה זה אכפת לי! צריך לחיות ביושר.

קריווֹי-זובּ: חדל! מוטב שנלך לשתות תה. בּוּבֵּן! [שר].

איך אוכל מכאן לברוח…

בובנוב: [שר] אזיקים על שתי רגלַי…

קריווֹי-זובּ: בוא, חסן! [שר]

אזיקים על שתי רגלַי…

[הטטרי מאיים באגרופו על בובנוב ויוצא בעקבות חבריו]

סאטין: [לבארון, בצחוק] ואדוני, ירום-הוֹדו, שוב נפל בפח, בכבוד גדול. איש משכיל,ולסחוב קלף אינו יודע.

בארון: [בתמיהה] השד יודע, איך הוא…

השחקן: אין כִּשְרון… אין אמונה עצמית… ובלי אלה… שום דבר… ובשום אופן…

מֶדוודיּב: לי יש דאמקה אחת… ולך שתיים… מ..כן!

בוּבנוב: גם אחת לא רע, אם איננה פּרָה!… לֵךְ!

סאטין: הרֶווח – 53 קופיקות…

השחקן: שלוש קופיקות לי… ובעצם, מה יועילו לי שלוש קופיקות?

לוקה: [בצאתו מן המטבח] נוּ, הנה קיפחתם את הטטרי. וודקה, תלכו לשתות?

בארון: בוא עמנו!

סאטין: כדאי לראות, היאך אתה בשכרונך!

לוּקה: טוב מאשר בפִכּחוֹני…

השחקן: בוא, זקֵן… אדקלם לך קופליטים.

לוקה: מה?!

השחקן: שירים, – הבינות?

לוקה: שירים? ומה צורך לי בשירים?

השחקן: זה מגוחך… ולפעמים עצוב…

סאטין: נו, קוּפלֶטִיסט, אתה הולך? [יוצא עם בארון]

השחקן: אני הולך… אשיג אתכם! הנה, זקֵן, למשל, קטע משיר אחד… את ההתחלה שכחתי… שכחתי… [משפשף את מצחו].

בובנוב: חסל! אבדה הדאמקה שלך… לךְ!

מֶדוודיּב: טעיתי… הרוג אוֹתה!

השחקן: לפנים, כשהאורגניזם שלי לא היה עדיין מורעל באלכוהול, היה לי, זקֵן, זיכרון מצוין… ועכשיו הנֵה… נגמר, אחִי! הכול נגמר בשבילי! תמיד הייתי קורא את השיר הזה בהצלחה יוצאת מן הכלל… רעש של מחיאות-כפיים! אתה – אינך יודע, מה זה מחיאות-כפיים… זהו, אחי, כמו… ווֹדקה! הייתי יוצא אל הבמה, עומד לי כך… [נעמד בפּוזה] עומד… ו… [שותק] איני זוכר כלום… אף לא מלה אחת… השיר האהוב עלי… סימן רע הוא, זקֵן?

לוקה: וכי מה טוב יכול להיות אם את האהוב עליך שכחת? בדבר האהוב, כל נשמתו של האדם.

השחקן: בשיכרות איבדתי את נפשי, זקֵן… איבדתי לנצח, אחי… ומדוע איבדתי? לא היתה לי אמונה… אבוּד אני…

לוקה: נו, למה? ואתה… התרפא! בימנו מרפאים משיכרות, השמעת? חינם-איןפכסף מרפאים… מין בית-חולים בנו לשיכורים… כדי, רוצה לומר, לרפא אותם בחינם… משמע, בדקו ומצאו, כי השיכור – גם כן אדם, וגם שמחים כשהוא רוצה להתרפא… נו, ובכן, נסֵה! לֵךְ…

שחקן: [מהורהר] לאן? איפה זה?

לוקה: זהו… בעיר אחת… מה שמה?… יש לה איזה שֵם… אחר כך אגיד לך את שם העיר… ועתה זאת עשה: התכונן בינתיים… הינזר… כבוש את יצרך – וסבול… ואחר-כך – תתרפא… ותתחיל לחיות מחדש… טוב, אחי, להתחיל מחדש!…

השחקן: [מחייך] מחדש!… מהתחלה… זה טוב… נ..כן… נו – כן… אני יכול? הרי יכול אני, אה?

לוקה: ולמה לא? האדם – כל-יכול… ובלבד שירצה…

השחקן: [פתאום, כמו התעורר משינה] איש מוזר אתה! ולפי שעה, שלום לך! [שורק] זקֵן… שלום! [יוצא].

אנה: סבא!

לוקה: מה? בתי?

אנה: דבר נא, עמי…

לוקה: [ניגש אליה] הבה נשוחח…

[קלשץ' מביט סביבו, ניגש בשתיקה לאשתו, מביט בה ועושה אֵילו תנועות בידיו, משל רצה לומר משהו] [לקלשץ'] מה אחי?

קלשץ': [חרש] לא כלום… [הולך לאיטו לעבר דלת הפרוזדור, עוצר לידה כמה שניות ו-יוצא].

לוקה: [מלווה אותו בעיניו] קשה לו לבעלך…

אנה: עכשיו, מה לי ולו?

לוקה: והוא היה מכה אותך?

אנה: ודאי… הרי בגללו נקטפו חיי…

בובנוב: לאשתי… מאהב היה… והיאך הפליא לשחק בדמקי, שד משחת…

מֶדוודייב: ממ…

אנה: סבא! דבר עמי, יקירי… לא טוב לי…

לוקה: אין דבר! זוהי הגסיסה, בתי. אין דבר, יקירתי! ואת האמיני… הנה משמע, תמותי, ותבואי אל המנוחה… ולא יהיה לך שום חפץ עוד, וגם פחד לא יהיה… שקט, שלווה… שכבי לך! המוות – מנוחת-עולמים הוא… בסבר-פנים הוא מקבל את כולנו… – בצל-המוות – בצל-המרגוע, אומרים הבריות, ויפה אומרים, בתי… כי כאן – היאך ישקוט האדם?

[נכנס פפל, שתוי קצת, מרופט, קודר, מתיישב על דרגש ליד הדלת ושותק בלי נוע].

אנה: והיאך שָם – גם כן יסורים?

לוקה: לא יהיה כלום… לא-כלום! את – האמיני… מרגוע – ולא יותר. יִקְרָאוּךְ להתייצב לפני האלונים ויאמרו: ריבון-העולם, ראה נא, הנה היא לפניך, אמתך אנה…

מדוודייב: [בחומרה] ואתה מניין לך, מה יגידו שם? אי, אתה…

[למשמע קולו של מדוודייב מרים פפל ראשו ומקשיב]

לוקה: משמע, יודע אני, אדוני הקצין…

מדוודייב:[בפיוס] מ… כן… נו… כלומר… בעצם… עדיין אינני כל-כך לגמרי… זאת אומרת… קצין…

לוקה: והאלוהים – יביט אליך ברחמים רבים ויאמר: מכיר אני ויודע את אנה! נו, יאמר, הובילו אותה, את אנה, לגן-עדן!… ותבוא אל המנוחה… יודע אני, קשים היו חייה. עָיפה מאוד… המציאו מנוחה שלמה לאנה…

אנה: [מתנשמת] סבא… יקירי… יהי רצון שיתאמתו דברים… מי יתנני מנוחה… ולא ארגיש עוד דבר…

לוקה: שום דבר! שום דבר לא יהיה! ואת – האמיני! בשמחה מותי נא, בלי פחד… המוות, אומר אני, כאב רחום הוא לנו…

אנה: ו… אפשר… אפשר, אקום מחוליי.

לוקה: [מחייך] לשם-מה? שוב יסורים?

אנה: נו… עוד מעט… לחיות מעט קט… אם לא יהיו שם יסורים… הרי אפשר לסבול כאן… אפשר!

לוקה: שום דבר לא יהיה שם!… פשוט…

פפל: [קם] נכון… ואפשר ש… לא נכון!

אנה: [בפחד] אל-אלוהים…

לוקה: אה, יפהפה!

מדוודייב: מי צורח כאן?

פפל: [ניגש אליו] אני! וכי מה?

מדוודייב: לשווא צורח אתה… זהו! האדם צריך לנהוג בשקט…

פפל: אֶה… גולם! גם כן – דוד… ח-חו!

לוקה: [לפפל, חרש] שמע נא, אל תצרח! כאן אשה הולכת למות, שפתיה כבר מלחכות עפר… אל תפריע!

פפל: לךָ, סבא, אעשה את החסד הזה. אתה, אחי, בן-חיל, משקר אתה להפליא… שַקֵר, אין דבר… כי מעט הוא אחי, הנחת בעולם הזה!

בובנוב: הבאמת הולכת למות האשה?

לוקה: כמדומה לי, שלא בצחוק…

בובנוב: משמע, תחדל להשתעל… אני מכה-שניים…

מדוודייב: אח, תיפח רוחך!

פפל: אברם!

מדוודייב: לא אברם אני לך…

פפל: אברשקה! נטשה – חולה?

מדוודייב: ומה זה נוגע לך?

פפל: לא! אמור: מכות רצח היכתה אותה וסיליסה?

מדוודייב:

פפל: לא-כלום אני, אבל… אֶרצה, לא תוסיפו לראות את נטשה… וגם זה לא נוגע לך! זהו – עניין משפחתי… ואתה – מי אתה כאן?

מדוודייב: [חדל לשחק] מה אמרת? על מי זה אמרת? הבת אחותי… אח, גנב!

פפל: גנב, אבל בידך לא נתפסתי עוד…

מדוודייב:חכה!.. אני – אתפוס… אני – חיש-מהר…

פפל: ואם תתפסני – אוי ואבוי לפונדק שלכם, חושבת אתה כי אשתוק בפני החוקר? – קווה לנחת משד משחת! ישאלו: מי המריצך לגנוב והראָה לך את המקום? – מישקה קוסטילוב ואשתו. – ומי קנה את הגניבה? מישקה קוסטילוב ואשתו.

מדוודייב: שקר! איש לא יאמין לך!

פפל: יאמין, משום שאמת היא!

מדוודייב: [במבוכה] שקר! ו… שקר! ו… מה רע עשיתי לך? כלב שוטה!

פפל: וכי מה טוב עשית לי?

לוקה: כך…

מדוודייב: [ללוקה] מה אתה מקרקר שם?… אין זה עסקך! זהו עסק משפחתי!

בובנוב: [ללוקה] חדל לך! לא לנו חופרים את הבור…

לוקה: [בענווה]

מדוודייב: [אינו מבין] ככה?! אנט כאן… כולנו מכירים זה את זה… ואתה והלא אני – לא-כלום! הלא אני רק זאת אמרתי: אם לא עשה אדם טובה לחברו, הרי זה רע…– מי אתה? [מנחרר בכעס, יוצא חרש]

לוקה: נרתח הבחור… אוחו-חו… העסקים שלכם, אחי, רואה אני… מסובכים הם…

פפל: הָלַך להתאונן בפני וסיליסה…

בובנוֹב: לא מחָכמה אתה עושה וסילי… נעשית גיבור יותר מדי. טובה גבורה ביער… וכאן – אין בה תועלת… הם יתיזו את ראשם כהרף-עין.

פפל: לא, לא! אותנו אין צדים בידיים ריקות… אם מלחמה היא – נילָחם…

לוקה: אך טוב לך, בחור כי תסתלק מכאן.

פפל: לאן? אדרבא, אמור!

לוקה: לך לסיביר!

פפל: אהה! לא, מוטב שאחכה שישלחוני לסיביר על חשבון הממשלה…

לוקה: ואתה שמע בקולי, ולך! שם תמצא את דרכך… שם נחוצים כאלה…

פפל: דרכי – ברורה לפנַי!… אבי כל ימיו ישב בבתי-כלא, וגם לי הועיד… עוד בילדותי קראו לי: גנב, כן גנב…

לוקה: ארץ טובה היא – סיביר! ארץ-חמדה! אשר כוח לו במותניו ומוח לו בקָדקדו – כנשר בשמיים הוא בארץ הזאת.

פפל: זקן! למה תשקר תמיד?

לוקה: מה?

פפל: חרש אתה. למה תשקר, שואל אני.

לוקה: וכי מה שיקרתי?

פפל: הכול… שם אצלך טוב. ופה טוב… הרי משקר אתה!… לאיזה צורך?

לוקה: ואתה – סמוך עלי, ולך. ראה בעיניך ותודה לי על-כך… למה אתה מתלבט כאן? ו… למה זה משתוקק כל-כך אל האמת. חשוב-נא, היא, האמת, אפשר חרב היא בשבילך…

פפל: ולי היינו הך!

לוקה: אדם משונה! וכי למה יאבד אדם את עולמו?

בובנוב: ולמה אתם מקשקשים השניים? איני מבין… איזו אמת נחוצה לך, וסקה? ולאיזה צורך? הרי יודע אתה את האמת על עצמך… והכול יודעים…

פפל: חכה, אל תקרקר! יאמר הוא… שמע, זָקֵן: יש אלוהים בעולם?

[לוקה שותק, מחייך]

בובנוב: חיי-אדם – כשכבים על פני המים… בונים בית… והשבבים אינם…

פפל: נו? יש? אמור…

לוקה: [חרש] אם מאמין אתה – יש: אם אינך מאמין – אַין… באשר תאמין הוא ישנו…

[פפל שותק, מביט בזקן בפליאה ועיקשות].

בובנוב: אלך ואשתה תה… נלך לבית-המרזח! אי!

לוקה: [לפפל] מה אתה מסתכל בי?

פפל: אתה… חכה רגע… משמע…

בובנוב: נו, אלך יחידי… [הולך לעבר הדלת ופוגש את וסיליסה].

פפל: משמע… אתה…

וסיליסה: [לבובנוב] נסטיה בבית?

בובנוב: איננה… [יוצא]

פפל: הנה… היא כבר באה…

וסיליסה: [ניגשת לאנה] עודנה בחיים?

לוקה: אל תפריעי לה…

וסיליסה: ואתה… מה לך פה?

לוקה: יכול אני ללכת… אם יש צורך בכך…

וסיליסה: [פונה לעבר דלת חדרו של פפל] וסילי! עניין לי אליך.

[לוקה ניגש לדלת הפרוזדור. פותח אותה וסוגרה בטריקה. אחר-כך – עולה בזהירות על הדרגש וממנו – לתנור.]

[מחדרו של פפל] וסיה… בוא הנה!

פפל: לא אבוא… אינני רוצה…

וסיליסה: וכי מה…על מה אתה כועס?

פפל: משעמם… נמאס לי כל הבלבול הזה…

וסיליסה: ו… גם אני… נמאסתי?

פפל: גם אתה…

[וסיליסה מהדקת בחוזקה את מטפחתה שעל כתפיה, משלבת ידיה על חזה, ניגשת למיטתה של אנה, מביטה בזהירות על הכילה וחוזרת אל פפל].

נו, דברי.

וסיליסה: וכי מה יש לומר? אין כופים אדם שיאהב בעל-כורחו… ואין זה מטבעי לבקש תחנונים… תודה לךָ על האמת…

פפל: איזו אמת?

וסיליסה: שנמאסתי עליך… וכי לא אמת היא?

[פפל מביט בה באין אומר]

[מתקרב אליו] מה אתה מביט בי? אינך מכיר אותי?

פפל: [נאנח] אשה יפה את, וסקה…

[האשה מניחה ידה על כתפו אך הוא מנערה מעליו]

אך מעולם לא היה לבי נוטה אליך. גם חייתי עמך והכול… אך מעולם לא מצאת-חן בעיני…

וסיליסה: [חרש] כך…. נו…

פפל: נו, אין לנו על מה לדבר! אין… לכי מעל פני…

וסיליסה: מצאתָ אחרת, נאה ממני?

פפל: אין זה עסקך… ואם מצאתי, לא אזמינך להיות השדכנית…

וסיליסה: [בהבעת משמעות] חבל…. אפשר שהייתי משדכת…

פפל: [בחשדנות] את מי?

וסיליסה: יודע אתה… ולמה תעמיד פנים? וסילי… אדם גלוי-לב אני… [בשקט] לא אסתיר ממך… העלבת אותי…. על לא דבר… כאילו הצלפת על פני בשוט…. אמרת, אוהב אתה… ופתאום…

פפל: לגמרי לא פתאום… אני זה כבר… אין לך לב… לאישה צריך שיהיה לב… אנו חיות-טרף אנו… לנו נחוץ… צריך להדריך אותנו… ואת – באיזו דרך הובלת אותי?…

וסיליסה: אשר היה – חלף ואיננו…. יודעת אני, האדם אינו אדון לעצמו… אינך אוהב יותר… טוב! יהי כך…

פפל: ובכן, משמע, חסל! נפרדנו בשלום, בלי סקנדלים… וטוב!…

וסיליסה: לא, חכה! בכל זאת… כשחייתי עמך…. קיוויתי כל הזמן, כי תעזור לי להיחלץ מן המדמנה הזאת… כי תוציאני מידיד בעלי, מדודי… מכל החיים האלה… ואפשר, כי לא אותך, וסיה, אהבתי, אלא… את התקווה שלי, את המחשבה הזאת אהבתי בך… הבינות? קיוויתי, כי תחלץ אותי…

פפל: את אינֵך מסמר, ואני אינני מַחלֵץ… בעצמי חשבתי, כי את, כאשה חכָמה.. הלא חכָמה את… את – פיקחית…

וסיליסה: [מתכופפת אליו] וסיה! הבה… נעזור איש לרעהו…

פפל: היאך זה?

וסיליסה: [חרש ובתוקף] אחותי… מוצאת חן בעיניך, יודעת אני…

פפל: הרי על-כן את מכה אותה מכות-רצח. היזהרי, וסקה! בה – אל תגעי…

וסיליסה: חכה!… אל תתרגש!… אפשר לעשות את הכול בשקט, בדרכי-שלום… רוצה אתה – התחתן עמה. ואני גם כסף אתן לך… שלוש-מאות רובל!… אאסוף יותר – אתן יותר…

פפל: [נרתע] חכי… היאך זה? בעד מה?

וסיליסה: שחרר אותי… מבעלי! הסר מעלי את העול הזה…

פפל: [שורק חרש] ככה!… אוֹהוֹ – הוֹ! המצאה נפלאה! את הבעל, משמע, לבור-קבר, את המאהב – לבור-כלא, ובעצמה תרחץ בבוֹר-כַּפֶּיהָ…

וסיליסה: וסיה! למה – בור כלא? לא בעצם ידיך… בעזרת חבריך! ואפילו אם בעצמך – מי יודיע? נטשה! תחשוב בעצמך… כסף יהיה לך… תיסע לאיזה מקום… תשחרר אותי לנצח… ואם אחותי לא תהיה על ידי, הרי לטובתה הוא… קשה לי לראות את פניה…. טינה בלבי עליה בגללך… ואיני יכולה לעצור ברוחי… מזיקה אני לנערה, מכה אותה… מכה – ובעצמי בוכה מרחמים עליה… ובכל זאת – מכה! ועוד אכה!

פפל: חיה טורפת! ועוד מתהללת!

וסיליסה: אינני מתהללת, את האמת אני אומרת, הגע בעצמך, וסיה… פעמַיים ישבת בבית-האסורים בגלל בעלי… בגלל תאוות-הכסף שלו… כפרעוש נצמד אלי… ארבע שנים מוצץ הוא את דמי… וכי איזה בעל הוא לי? מציק לנטשקה, מתעלל בה, ענייה היא, אומר הוא. ולכולם הוא – כרקב בעצמות…

פפל: בעָרמה את מסבֶּבת אותי…

וסיליסה: דברי ברורים הם… רק טיפש לא יבין את כוונתי…

[קוסטיליוב נכנס חרש ומתקדם בגניבה]

פפל: [לוסיליסה] נו?… לכי!

וסיליסה: חשוב על זה… [מבחינה בבעלה] מה לך? אחרי באת? [פפל קופץ ומביט בפראות על קוסטיליוב]

קוסטיליוב: אני הוא… אני! ואתם כאן… לבדכם? א-אה… אתם שוחחתם? [פתאום רוקע ברגליו וצורח] וסקה… מנוּולת… קבצנית… פרוצה! [נבהל מצעקתו שלו שנענית בשתיקה ללא ניע] סלח לי, אבי שבשמיים… שוב, וסיליסה, הבאת אותי לידי חטא… אני מחפש אותך בכל מקום… [מיילל] את לישון! שמן ל“נר-התמיד” שכחת לצקת… או, קבצנית… מנוולת… [מניף עליה ידיים רועדות]

[וסיליסה הולכת לאטה אל דלת הפרוזדור, מביטה בפפל].

פפל: [לקוסטיליוב] אתה! לֵךְ לְךָ… ברח…

קוסטיליוב: [צועק] אני כאן בעל-הבית! ואתה לך מפה, כן! גנב…

פפל: [חרש] בְּרח, מישקה…

קוסטיליוב: אל תעיז! אני פה… אני תֵכף…

[פפל תופס בצווארונו ומטלטלו. קול המולה מן התנור ויבבה פהקנית. פפל משחרר את קוסטיליוב. הזקן בורח לפרוזדור בצעקות].

פפל: [קופץ על הדרגש] מי זה… מי שם על התנור?

ךוקה: [מפנה ראשו] מה?

פפל: אתה?!

לוקה: [בשלווה] אני… אני הוא… הוי אלוהים, הוי ישו!

פפל: [מגיף את דלת הפרוזדור, מחפש את הבריח ואינו מוצא[. אח, שד משחת… זָקן – רד!

לוקה: תכף… אני יורד…

פפל: [בגסות] למה עלית אל התנור?

לוקה: וכי לאן צריך הייתי לעלות?

פפל: הרי… הלכת לפרוזדור?

לוקה: בפרוזדור, אחי, קר לי, לְזָקֵן שכמותי…

פפל: אתה… שמעת?

לוקה: שמעתי! וכי איך אפשר שלא אשמע? וכי חרש אני? אֶח, בחור בר-מזל אתה…. מזל יש לך!

פפל: [בחשדנות] איזה מזל? במה?

לוקה: הנה בזה שעליתי לתנור…

פפל: ו… ולמה התחלת פתאום להתלבט שם?

לוקה: מפני ש… משמע, חם היה לי… למזלך, אחי… ועוד זאת חשבתי, שמא ייכשל הבחור… ויחנוק את הזקן…

פפל: כן… יכולתי לעשות זאת… שונא אני…

לוקה: ואין פלא… אין שום קושי… לעתים קרובות יש לו לאדם מכשול כזה…

פפל: [מחייך] ואתה – מה? בעצמך אולי נכשלת פעם?

לוקה: בחור! שמע בעצתי: את האשה הזאת – הרחק ממך! אתה – אותה… נא – נא! אל תיתן ידך לה… את בעלה בעצמה תעביר מן העולם, וגם תצליח בְּזה-העניין יותר ממך. כן! אתה, חלילה לך לשמוע בפיה של בת-השטן הזאת… ראה-נא: קרחת לי בראשי… וכל זה למה? מנשים, מזה המין… אני, בחור, היו לי עמהן, עם הנשים עסקים יותר ממספר השערות שהיו בראשי… והיא, וסיליסה – היא… השׂאור שבעיסה…

פפל: אינני מבין… הלומר לך תודה, או אתה גם כן…

לוקה: אתה – אל תדבר! כי לא תשכיל לומר ממני… אתה, שמע: את המוצאת-חן בעיניך, קח לך, ולךְ באשר תלך לךָ, לֵךְ-לְךָ מפה!

פפל: [בקדרות] לב אדם אין חקר! מי טוב, ומי רע… אין להבין כלום…

לוקה: מה יש להבין? שונים ומשונים הם חיי האדם… כלִבּוֹ כן חייו. היום טוב, מחר – רע… ואם הנערה הזאת נגעה עד לבך באמת… לֵךְ עמה מפה, וסף-דבר… ואם לא – לֵךְ יחידי… הלא צעיר אתה, עוד תספיק לקחת לְךָ אשה…

פפל: [מניח יד על כתפו] לא, אמור-נא לי, לשם מה אתה כל זה…

לוקה: המתן נא, הנה… אלך ואראה את אנה… היא, משום מה, נחרה יותר מדי… [הולך למיטתה של אנה, פותח את הכילה, מביט, נוגע בידו]

[פפל מהורהר ואובד-עצות עוקב אחריו]

ישו המשיח, רחום וחנון!… המצא מנוחה שלמה לאנה בת אמתך…

פפל: [חרש] מתה? [אינו ניגש. מתמתח ומביט לעבר המיטה].

לוקה: [חרש] שבקה חיים… והיכן זה בעלה?

פפל: ודאי בבית-המרזח…

לוקה: צריך להודיע לו…

פפל: [נרעד] אינני אוהב את המתים…

לוקה: [הולך לעבר הדלת] וכי מה יש לאהוב אותם? לאהוב צריך את החיים… החיים…

פפל: גם אני אלך…

לוקה: מפחד אתה?

פפל: אינני אוהב…

[יוצאים חיש. ריקנות ודומיה. מעבר לדת-הפרוזדור – רעש עמום, לא מובן. אחר-כך – נכנס השחקן]

השחקן: עומד על סף הדלת הפתוחה, ידיו על המשקופים, צועק]

זָקֵן, אֵי! אַיֶכָּה! הנה נזכרתי… שמע!

[מתנודד, צועד שני צעדים לפנים, וקורא בפוזה]

רבותַי, אם נואש האדם

ואל גבול האמת לא יגיע, –

יבוֹרך המשוגע שישפיע

חלומות נפלאים לעולם.

[נטשה, נראית בדלת, מגבו של השחקן]

והנה עוד “בית”! בית נפלא!

אם השמש מחר את נוגהה

לא תוסיף עוד תשפוך עלי-ארץ,

הן מחר עוד תזריח בפרץ

מחשבתו של אחד משוגע.

נטשה: [צוחקת] דחליל! התלקק לו…

השחקן: [פונה אליה] אה, זה את?… ואיפה הזקן? זקן נפלא… כנראה, אין איש פה… שלום נטשה… שלום…

נטשה: לך לשלום.

שחקן: [גודר בעדה את הדרך] כן! אני נוסע מפה, אני הולך… יופיע האביב – ואני אינני…

נטשה: שטויות, לאן זה?

השחקן: לחפש עיר… להתרפא… גם את לכי… אופליה! לכי למנזר! את מבינה, יש בית-מרפא לאורגניזם… לשיכורים… בית-מרפא נפלא! שַיִש… רצפת שַיש… אור! ניקיון… משונות… הכול בחינם!… גם רצפת-השַיִש, כן… אני אמצאנו… אתרפא… ו… שוב אהיה קרוב ליום תחייתי!… כמו שאמר… המלך… ליר… נושה… על הבמה היה שמי סורצ’קוב – זאַווֹלְז’סקִי… איש אינו יודע זאת… אף לא איש… כאן אין לי שֵם… המבינה את,,, מה רב העלבון – לאבד שם?! גם לכלבים יש כינוי-שם…

[נטשה מקיפה בזהירות את השחקן, עוצרת ליד מיטתה של אנה, מביטה].

נטשה: הבט… יקירי… הלא מתה…

השחקן: [מניד ראשו] אי-אפשר…

נטשה: [נסוגה] בחיי… ראה…

בובנוב: [בדלת] מה יש לראות?

נטשה: אנה… מתה!

בובנוב: משמע, חדלה להשתעל… [ניגש למיטה של אנה, מביט, הולך למקומו] צריך להגיד לקלשץ'… העסק שלו…

השחקן: אלך… ואומַר… איבדה את השם!… [יוצא]

נטשה: [באמצע החדר] הנה גם אני… כך… באחד הימים… במרתף… גלמודה…

בובנוב: [שוטח על דרגשו אילו סחבות] מה את מגמגמת שם?…

נטשה: כך… לעצמי…

בובנוב: מחכה לוַסְקָה? ראי, את מַפְרַקְתֵּךְ ישבור…

נטשה: וכי אכפת – מי ישבור? אם כן, מוטב שהוא ישבור…

בובנוב: [נשכב] נו, זהו עסקֵך הפרטי…

נטשה: הנה… הרי טוב, שמתה… וחבל… אל-אלוהים!… מה צורך היה בחייה?

בובנוב: מנהגו של עולם: נולד אדם, חי, ומת. גם אני אמות… גם את… מה יש כאן להצטער?

[נכנסים: לוקה, טטרי, קריווי-זוב וקלשץ‘. קלשץ’ בדול מכל השאר, מתקפד].

נטשה: הסס… אנה…

קריווי-זוב: השמעתם. ברוך-דיין-אמת… אם אמנם מתה…

טטרי: [לקלשץ'] צריך לקחת שָם… פרוזדור צריך לקחת… פה אסור מת… פה חי צריך לישון…

קלשץ': [בשקט] נוציא…

[הכול ניגשים למיטה. קלשץ' מביט על אשתו דרך כתפי האחרים]

קריווי-זוב: [לטטרי] החושב אתה, יעלה ריח ממנה?… ממנה לא יעלה ריח… עוד בחייה היתה לגל של עצמות…

נטשה: אל-אלוהים! אילו ריחמתם לפחות… אילו אמר מישהו איזה דבר… אח, אתם…

לוקה: הנערה, אל תיעלבי… אין דבר! וכי מי הם… וכי מי אנו שנרחם על מתים? אח, יקירתי! על החי אין אנו מרחמים… על עצמנו לרחם לא נוכל… וכי אפשר כאן?

בובנוב: [בפיהוק] ועוד גם זאת! המוות אינו מפחד מפני דיבורים… המחלה – מפחדת, והמוות לא…

טטרי: [סר הצידה] משטרה צריך…

קריווי-זוב: משטרה! – זה בוודאי! קלשץ'! הודעת למשטרה!

קלשץ': לא… לקבור צריך… ובידי רק ארבעים קופיקות…

קריווי-זוב: נו, אם כך – השג הלוואה… וָלא – נאסוף כסף… אחד – 5 קופיקות… ואחָד כמה שיוכל… ולמשטרה הודיע… מהר! וָלא, תחשוב שהרגת את האשה או מי יודע…

[הולך לדרגשים ומתכונן לשכב בסמוך לטטרי]

נטשה: [בפנותה לעבר דרגשו של בובנוב] הנה… אראנה עכשיו בחלומותי… אני תמיד רואה מתים בחלומי… מפחדת ללכת יחידה… בפרוזדור – חושך…

לוקה: [עוקב אחריה] ואת – מפני החיים עליך לפחד… כך סבור אני…

נטשה: לַווה אותי, סבא…

לוקה: בואי… בואי ואלווה…

[יוצאים. שהות].

קריווי-זוב: אוֹ-חוֹ-חוֹ… חסן! האביב קרוב, ידידי! חם יהיה… בכפרים כבר מתקנים את המחרשות… מתכוננים לחריש… נ…כן… ואנחנו?… חסן?… נוחר מוחמד הנבזה…

בובנוב: הטטרים אוהבים לישון…

קלשץ': [עומד במרכזו של מקלט-הלילה ובוהה בקהות נכחו] ועכשיו מה אעשה?

קריווי-זוב: שכַב, והירדם… וזה הכול…

קלשץ': [חרש] נו… והיא? והיא מה?

[איש אינו עונה לו. נכנסים סאטין והשחקן]

השחקן: [צועק] זָקן! בוא הנה קנט הנאמן…

סאטין: מִיקלוּחַא מַקלַי הוֹלך… ח-חו!

השחקן: מנוי וגמור! זקן, איפה העיר… היכן אתה?

סאטין: פטה-מורגאנה! שֶקֶר סיפר לך הזקן… אין כלום! אין מרחב, אין אנשים… אין כלום!?..

שחקן: שקר!

טטרי: [קופץ מדרגשו] איפה בעל האכסניה? אל בעל האכסניה הולך! לא יש אפשרות לישון, לא יש צריך כסף לקחת. מתים… שיכורים… [יוצא חרש].

[סאטין שורק בעקבותיו]

בובנוב: [בקול רדוּם] שִיכבו, חברֶ’ה, שקט… בלילה צריך לישון…

השחקן: כן… פֹּה – אהא! מת…

לילה, לילה, ליל-צמרמורת,

על היאור דיָג עומד,

מן המים במכמורת

העלה גופה של מת…

שיר… של בֶראנגֶ’ר…

סאטין: [צועק] המתים – אינם שומעים! המתים אינם מרגישים… צְוַח… צְוַח… המתים אינם שומעים!

[לוקה מופיע בפתח].

מסך.

מערכה שלישית

מגרש-עזובה – מקום של גבב-אשפה, ועשבי-חצר שוטים. בעומקו – קיר-לבנים גבוה, חסין-אש, אדום, המסתיר את השמיים. לידו – שיחי סמבוק. מימין – קיר לוחות-עץ, ומשמאל – קיר אפור, מכוסה שאריות-טיח של אותו בית, שבו מקלט-הלילה של הקוסטיליובים. מקלט זה ממוקם אלכסונית, כך שפינתו האחורית מגיעה כמעט למרכזו של מגרש-העזובה. בינו לבין הקיר האדום – מעבר צר. בקיר האפור – שני חלונות: אחד בגובה פני-הקרקע, השני – גבוה ממנו באמתיים לערך, וקרוב יותר לקיר-האדום. ליד קיר זה – צבר קורות ושברי-מוטות, באורך של בארבע אמות. ליד הקיר מימין – ערימת לוחות ישנים, דופנות-עץ. ערב. השמש שוקעת, מגיהה את קיר-הלבנים באדום אורהּ. אביב מוקדם, אך זה היה שלג. ענפי הסמבוק השחורים עודם בלא פקעים. על קורה, יושבות זו ליד זו, נטשה ונסטיה. על מזחלת – לוּקה ובּאַרון. קלֶשֶץ' שוכב על ערימת-העצים שליד החלון הימני. בחלון הנמוך – פרצופו של בּוּבּנוב.

נסטסיה: [מספרת-לוחשת בעצימת עיניים ובנענוע ראש לקצב המלים]… והנה הוא בא בלילה אל הסוכה, כמו שנדברנו… ואני מחכה לו משכבר ורועדת מפחד ומצער… וגם הוא רועד כולו, ולבן כסיד, ובידו לֶווֹרְווֶרט ¹⁰.

נטשה: [מפצחת חמניות] ככה! משמע: צודקים האומרים, כי הסטודנטים הם עם מסוכן…

נסטיה: ואומר הוא לי בקול איום ונורא: אַהֲבָתי היקרה מפז…

בובנוב: חו-חו!… יקרה מפז?

בארון: שתוק! [לא מוצא-חן אל תשמע, אך לשקר אל תפריע… הלאה!]

נסטיה: “אַהֲבָתי, אומר הוא, היקרה מפז!… הורַי, אומר הוא, אינם מסכימים שאתחתן עמך… ומאיימים עלי שיקללוני לנצח על אהבתי אותך. נו, ומוכרח אני, אומר הוא, בגלל זה לאבד עצמי לדעת…” והלֶווֹרְווֶרט שלו – גדול ונורא, וממולא עשרה כדורים…. “שלום, אומר הוא עליךְ, בחירת לבבי הנחמדה! – החלטתי ואין להשיב… לחיות בלעדיךְ איני יכול בשום פנים”. וכה עניתי ואמרתי לו: "רֵעי היקר מפז… ראוּל… "

בובנוב: [משתומם] מה-מה? איך? קאראַוּל?¹¹

בארון: [צוחק] נסטקה!… הרי בפעם שעברה היה שמו גאסטוֹן…

נסטיה: [קופצת ממקומה] שִתקו… אומללים… אֶח… כלבי-הפקר!… האם… האם מסוגלים אתם להבין… אהבה? אהבה אמיתית! [לבארון] אתה! ברייה עלובה! איש משכיל אתה…אמרת – קפה שתית על משכבך..

לוקה: ואתם – חכו נא! ואתם אל תפריעו! הניחו לו לאדם… לא הדיבור עיקר… אלא מדוע נאמרים הדברים? זהו העיקר! סַפרי, נערה, אין דבר!

בובנוב: קשטי נוצותיִךְ, צִיפוֹר חמד… המשיכי!

בארון: נו – הלאה!

נטשה: אל תשימי לב… וכי מי הם? הלא הם מקנאה… כי אין להם מה לספר על עצמם…

נסטיה: [מתיישבת שוב] איני רוצה יותר! לא אוסיף לדבר… אם אינם מאמינים… אם צוחקים הם… [פתאום, מפסיקה דבריה, שותקת שניות מספר, ושבה ועצמת עיניה, וממשיכה בלהט. מנידה ידה בקצב, משל מקשיבה למוזיקה רחוקה] והנה – עניתי ואמרתי לו: “אור חיי! כוכבי הבהיר! וגם לי אין כלל חיים בלעדיך… באשר אוהבת אני אותך בכל לבי וגם אוהַב עד בלתי שָמַים!… נו – אומרת אני – אל נא תקפח את נעוריך… הרי חייך דרושים להוריך היקרים… כי אתה שימחת לבם… עָזבני-נא! מוטב שאובַד… מרוב געגועים אליך אור-חיי! בודדת אני… כזאת וכזאת אני… מוטב שאוֹבַד אני… אין דבר! אין בי שום תועלת… ואין לי כלום… לא כלום…” [מכסה פניה בכפות ידיה ובוכה באין קול].

נטשה: [מפנה ראש הצידה, בשקט] אל תבכי… אל נא!

בובנוב: [צוחק] אח, בּוּבָּה משחת! אה?

[לוקה מלטף בחיוך את ראשה של נסטיה]

בארון: [צוחק גם הוא] סבא! חושב אתה, כי אמת היא? כל זה מתוך הספר “אהבה עזה כמוות”… כל זה שטות והבל… חדל ממנה!…

נטשה: ואתה מה? אתה! שתוק לך… אִם האלוהים פגע בך…

נסטיה: [בזעם] נפש אבודה! אדם נבוב! וכי יש לך נשמה?

לוקה: [אוחז בידה של נסטיה] נלך, בתי! אין דבר… אל תכעסי! אני – יודע! אני – מאמין! עמך הצדק, ולא עמהם… אם מאמינה את כי היתה לך אהבה אמיתי, משמע היתה! ועליו אל תכעסי. הוא… אפשר באמת מקנאה הוא לועג… אפשר לגמרי לא היה לו שום דבר אמיתי… שום דבר לא היה! נלך!…

נסטיה: [מאמצת ידיה אל לבה] סבא! חי אלוהים… כך היה. הכול היה! סטודנט הוא… צרפתי היה… גאסטוֹשָה היה שמו… וזקנו קטן ושחור. ומגפי-לכה לרגליו… יהוּמני רעם בזה המקום! וכל-כך אהב אותי… כל-כך אהב!

לוקה: אני יודע! אין דבר! אני מאמין! מגפי-לכּה, אומרת את? אַי-אַי-אַי! וגם את אהבת אותו?

[יוצאים אל מעבר לפינה].

בארון: אכן טיפשה היא הבתולה הזאת… טובת-לב, אך טיפשה מאין כמוה!

בובנוב: ולמה זה… כל כך אוהב אדם לשקר שקרים… תמיד – כאילו עומד הוא לפני החוקר… בחיי!

נטשה: משמע, נעים השקר מן האמת… גם אני…

בארון: מה “גם”? הלאה?

נטשה: בודָה מלבי, בודָה – ומחכה…

בארון: למה?

נטשה: [מחייכת במבוכה] כך… הנה חושבת אני, מחר… יבוא מישהו… פלוני… מיוחד במינו… או הנה יתרחש דבר מה… גם כן מיוחד במינו… ימים רבים מחכה אני… תמיד מחכה אני… וכך… בעצם – מה יש לחכות?

בארון: [בלגלוג] אין לחכות… אינני מחכה לשום דבר! [שהות] הכול כבר… היה! חלף… עבר! הלאה!

נטשה: או הנה… אֲדָמה בלבי, כי מחר… אמות מיתה חטופה… ואימה נופלת עלי… בקיץ טוב לחשוב על המוות, בקיץ יש סערות… תמיד יכולה הסערה להרוג…

בארון: לא טובים הם חייך… זו, האחות שלך… אופי שטני לה!

נטשה: וחיי מי טובים המה? רע, רע לכולם רואה אני…

קלשץ': [עד לרגע זה לא זע ולא נוטל-חלק – קופץ לפתע] לכולם?! שקר! לא לכולם! אילו היה לכולם – אדרבה! כי אז אין עלבון… כן!

בובנוב: מה – הנחש נשך אותך? ראו נא, היאך פרץ פרץ!

[קלשץ' שב ושוכב על מקומו, רוטן].

בארון: א… עלי ללכת להתפייס עם נסטקה… לא אתפייס – לא תיתן לי כסף ללגימה…

בובנוב: ממ… אוהב אדם לשקר… נו, נסטקה… הדבר מובן מאליו… רגילה היא לפרכס את פרצופה… והנה רוצה היא גם את נפשה לפרכס… לקרוע בפוך את נשמתה… ו… האחרים מה? הנה, לוקה, דרך-משל… הוא מרבה לשקר… ובלי שום תועלת… הרי כבר זקן הוא… ומה צורך יש לו לכאורה?

בארון: [יוצא, מצטחק] כל אדם נפשו אפורה, הכול רוצים להתפרכס.

לוקה: [מגיח מן הפינה] אתה בארין, למה תרגיז את הבחורה? טוב תעשה אם לא תפריע אותה… תבכה נא – וישמח לבה… הרי להנאתה היא שופכת דמעות… היא נהנית ואתה אינך חסר.

בארון: טיפשות היא, זקן! נמאס הדבר… היום רַאוּל, מחר – גאסטון… ותמיד היינו-הך… ואף-על-פי-כן אלך להתפייס עמה… [יוצא].

לוקה: לך-נא… רחם עליה! לרחם על אדם – לא יזיק לעולם…

נטשה: טוב-לב אתה, סבא… ומדוע כל-כך טוב אתה?

לוקה: טוב אומרת אתה? נו… יהי כך… כן!

[מעבר לקיר האדום נשמע צליל מפוחית-יד וזמר]

הרי צריך מי שהוא להיות גם טוב… צריך לרחם על אנשים! ואני אומר לך, טוב הוא לרחם על אדם בעתו. הנה דרך-משל, שומר הייתי במעון-קיץ… אצל אחד מהנדס, סמוך לטומסק העיר… נו, טוב! ביער עמדה הקייטנה, מקום נידח… והימים ימי חורף, ואני יחידי, זאת אומרת, בקייטנה… טוב ויפה! והנה יום אחד – שומע אני – זוחלים!

נטשה: גנבים?

לוקה: הם! זוחלים, זאת אומרת; כן! לקחתי את הרובה ויצאתי… רואה אני, שניים הם! פותחים את החלון – וכל-כך שקועים בעבודה שאינם משגיחים בי, גוער אני בהם: אח, אתם! לכו מפה! והם, זאת אומרת – עלי! ובידיהם גרזן! מזהיר אני בהם – חדלו לכם! וָלא – אירה בהם! ואת הרובה מכוון אני אחת על זה ואחת על זה… נפלו, זאת אומרת אפיים ארצה, כלומר: חוסה-נא! נו, ואני כבר ככה ככה… נתכעסתי… כלומר, בגלל הגרזן! אמרתי להם: הנה גירשתי אתכם, בני-השטן, ולא הלכתם… ועכשיו אומר אני: אחד מכם יאסוף הא זרדים! אָספו. ועכשיו מצַווה אני, אחד ישכב, והשני – הרבץ בו. והם הלקו זה את זה כאשר ציוויתי. וכאשר הלקו זה את זה שווה בשווה, אמרו לי: סבא, תן לחם, למען ישו! רעבים אנו, אומרים הם, ולא בא דבר אל פינו… אכן גנבים הם אלה, יקירתי… אכן גרזן בידם… כן… שניהם איכרים הגונים… אמרתי להם: אי בני-השטן, ולמה לא ביקשתם לחם תכף ומיד? אמרו לי: נמאס הדבר… מבקש אתה ומבקש, ונותן אין… וכך גרו אצלי כל ימות-החורף. אחד שמו סטיפאן, היה לוקח בידו את הרובה ופורש אל היער… והשני – יעקוב שמו – חולה היה, השתעל מאוד… ושלושתנו, זאת אומרת שמרנו על הקייטנה. בא האביב – שלום עליך, סבא, אומרים הם! והלכו להם, לרוסיה הלכו…

נטשה: פליטים הם? אסירים?

לוקה: אמנם כן, פליטים… מארץ-גזירה ברחו… איכרים הגונים! לולא ריחמתי עליהם, כי עתה, אפשר, הרגוני… או יותר מזה… ואחר-כך – משפט ובית-הסוהר, וסיביר… מה תועלת יש בזה? בית-הסוהר לא יתקן, גם לא סיביר, ואדם יתקן גם יתקן… זהו! האדם יכול לתקן את נפש חברו… פשוט מאוד.

[שהות]

בובנוב: ממ…כן… והנה אני איני יכול לשקר… לאיזה צורך? לדעתי – דבַר-אמת כמו שהוא! מה יש כאן להתבייש?

קלשץ': [קופץ לפתע שוב, כנכווה ברותחים. צועק] איזו אמת? אי כאן אמת? [מורט בידיו את הסחבות שעל גופו] הנה היא האמת! עבודה אַיִן, כוח אַיִן! הנה היא האמת! מקום-מקלט, מקלט אין!… למות ככלב צריך האדם זהי האמת! שד משחת! מה צורך יש לי בה – באמת? תן לשאוף אוויר… לשאוף תן! מה אשמתי?.. למה לי האמת! לחיות… שד משחת לחיות אי-אפשר… הנה היא… האמת!

בובנוב: אכן, זהו חרון-אף!…

לוקה: ריבון-העולם… שמע נא, יקירי! אתה…

קלשץ': [רועד מהתרגשות] אתם אומרים – אמת! ואתה הזָקֵן מנחם את כולם… ואני אומר לך… שונא אני את כולם! וגם אותה, את האמת הארורה, ימח שמה! הבינות? ובכן הבן! ימח שמה וזכרה! זהו! [רץ לעבר הפינה, מביט לצדדים].

לוקה: אַי-אַי-אַי! מה נרגז האדם… ולאן ברח?

נטשה: כאילו מדעתו יצא…

בובנוב: כפתור ופרח, אה? ממש כמו בתיאטרון… מעשה בכל יום הוא… לא הורגל עדיין אל החיים…

פפל: [יוצא לאיטו מאחורי הפינה] שלום וברכה, צאן-קדושים! מה, לוקה, זקן ערום, עודנו מספר סיפורים?

לוקה: אילו ראית… כיצד צעק פה אדם!

פפל: קלשץ' בוודאי? מה היה לו? מתרוצץ כנשוך-נחש.

לוקה: תרוץ גם תרוץ… אם מים עד נפש יגיעו…

פפל: [מתיישב] אינני אוהב אותו… רשע הוא וגאוותן… [מחקה את קלשץ'] “הנני אדם עובד”. והכול – פחותים ממנו, כאילו… עבוד לך, אם רצונך בכך… מה יש כאן להתגאות? אם נבו להעריך אנשים לפי עבודתם… הרי נמצא שטוב הסוס מכל אדם בעולם… מושך בעול – ושותק… נטשה! קרוביך שלך בבית?

נטשה: הלכו לבית-הקברות… ואחר-כך אמרו שילכו לליל-שימורים.

פפל: הנה, רואה אני שאת חופשיה… מקרה נדיר!

לוקה: [לבובנוב] הנה אומר אתה… אמת… היא, האמת, זאת אומרת, לא תמיד יאה היא לאדם בצרה… בדברי-אמת לא תמיד תרפא מכאוב-לב… היה דרך-משל, מעשה כזה… הכרתי אדם אחד שהאמין – בארץ האמת.

בובנוב: במה – ה?

לוקה: בארץ האמת. יש, היה אומר, ארץ כזאת בעולם, ארץ-האמת… ובזאת הארץ, כלומר, אנשים אחרים… אנשים טוב-לב!… מכבדים איש את רעהו, עוזרים זה לזה… והכול אצלם טוב ויפה. והיה אותו אדם מכין עצמו תמיד… ללכת ולבקש את ארץ-האמת… והיה האיש עני מאוד וחי בדחקות… וכשכלו כל הצווֹת אצלו ומים עד נפשו הגיעו – לא היה נופל ברוחו, אלא מחייך תמיד ואומר: אין דבר, אסבול, עוד אחכה מעט-קט, ואחר-כך אחדל מן החיים האלה, ואלך לי לארץ-האמת… שמחה אחת היתה בלבו – הארץ הזאת…

פפל: נוּ? הלך?

בובנוב: לאן? חוֹ-חוֹ!

לוקה: והנה לאותו מקום – בסיביר היה הדבר, – הובא אסיר-גולב, איש מלומד… עם ספרים, עם מפות, איש מלומד וכדומה… ויאמר האיש אל המלומד: אמור נא לי, ברוֹב-חסדך, איפה היא ארץ-האמת בעולם, ומה הדרך לבוא אליה? מיד פתח המלומד את הספרים, גולל את המפות לפניו… עִיין עַיין היטב… וארץ-האמת איננה. הכול נכון, כל הארצות מסומנות, וארץ-האמת איננה…

פפל: [חרש] נו? איננה

[בובנוב צוחק]

נטשה: שתוק… נו, סבא?

לוקה: והאיש שומע ואינו מאמין… בהכרח, אומר הוא, שתהיה הארץ הזאת… כי מה בצע בכל ספריך ומפותיך – אם ארץ-האמת איננה?! נעלב המלומד – מפותַי, אומר הוא, המדויקות ביותר, וארץ-האמת לא היתה ולא נבראה. נו, נתכעס היאש – היאך זה?! חי גם חי, סבל רב סבל, והאמין כל ימיו – יש! והמפות אומרות – אין! גֶזֶל! ויאמר האיש למלומד: אַח, אתה… מנוּול שכמוך! נבל שמךָ ולא מלומד… והך לו בפרצופו – אחת! אחת ואחת… ואחר כך הלך לביתו ו – תלה את עצמו!…

[הכול שותקים. לוקה מחייך. מביט בפפל ונטשה].

פפל: [חרש] לעזאזל… סיפּוּר ביש…

נטשה: את השקר לשאת לא יכול…

בובנוב: [בקדרות] סיפורי-הבל…

פפל: נ-כן… הנה היא ארץ-האמת… משמע, נתברר שאיננה…

נטשה: חבל… על האיש…

בובנוב: בדותא… גם כן! חו-חו! ארץ-האמת! כמובן! חוֹ-חוֹ-חוֹ! [נעלם מן החלון].

לוקה: [רומז בראשו על חלונו של בובנוב] שוחק הוא… אֶחֶה-חֶה…

[שהות]

נו חבריא… יהי אלוהים עמכם… בקרוֹב אלך לי מכם…

פפל: ועכשיו לאן?

לוקה: אל החוחולים¹²… שמעתי: אמונה חדשה מצאו שם… צריך לראות… כן! מבקש לו האדם ומשתוקק – להיטיב… הארך, אלוהים, את כוחם!

פפל: ומה דעתך… ימצאו?

לוקה: בני-האדם? הם ימצאו! יגעת-ומצאת… הרוצה מאוד – מוצא…

נטשה: אילו מצאו משהו… אילו המציאו משהו טוב מזה…

לוקה: הם – ימציאו! אבל צריך לעזור להם, בתי… לכבד אותם…

נטשה: ואיך אוכל לעזור? ואני בעצמי אין לי עוזר…

פפל: [בהחלטיות] ושוב… הנה…. שוב אדבר עמָךְ… נטשה… הנה בפניו… הוא יודע הכול… בואי… עמי!

נטשה: לאן? לבית-הכלא?

פפל: אחדל מן הגניבה… חי אלוהים, אחדל! ואם אמרתי – אקיים… יודע קרוֹא וכתוֹב אני… אעבוד… הנה הוא אומר – עלי ללכת לסיביר מרצוני הטוב… ניסע לשם, נו?… החושבת את כי לא היו לי חיי לזרא? את, נטשה… יודע אני… רואה אני… הנני מנחם את עצמי, ואומר: אחרים גונבים יותר ממני וחיים בכבוד… אבל אין תועלת לי בנחמה הזאת, לא זו הדרך. אינני מתחרט… איני מאמין במוסר-כליות… אבל דבר אחד מרגיש אני: צריך לחיות… חיים אחרים… טוב מזה צריך לחיות… עלי לחיות חיים שאוכל לכבד את עצמי…

לוקה: נכון, בני, יהי אלוהים בעזרף¹³… נכון! צריך אדם לכבד את עצמו…

פפל: מילדתו גנב אני… הכול היו אומרים לי תמיד: וסקה גנב! גנב בן גנב וסקה!… אהא?! ככה? ובכן, הא לכם! הנה גנב אני! הביני נא: והרי אפשר כי להכעיס הייתי לגנב.. גנב – משום שגם איש לא נמצא שראה חובה לעצמו לכנות אותי בשם אחר… קִרְאִיני בשם אחר… נטשה, נו?

נטשה: [בעצב] אינני מאמינה משום מה… לשם המלים… ולבי לא שקט עלי היום… מתכווץ לבי… כאילו מחכה אני, כי יתרחש דבר-מה… לא טוב עשית, וסילי, כי פתחת היום בשיחה הזאת…

פפל: ומתי, אפוא? לא בפעם הראשונה מדבר אני…

נטשה: ולמה זה אלך עמך? הלא… לא ביותר אוהבת אני אותך… יש - שאתה מוצא-חן בעיני… ויש – שלגועל לי לראות את פניך. סימן, שאינני אוהבת אותך… כי באהבה לא יראה האדם כל רע באהובו… ואני רואה…

פפל: עוד תאהבי אותי – אל תפחדי! אני ארגיל אותך אלי… ורק הסכימי! יותר משנה הסתכלתי בך… רואה אני נערה קפדנית את… טובה… אדם נאמן… ואהבתיך מאוד…

[וסיליה, הדורה בלבושה, מופיעה בחלון, עומדת ליד המשקוף, מקשיבה].

נטשה: כך. אותי אהבת, ואת אחותי…

פפל: [במבוכה] נו, מה היא ומי היא? וכי מעטות… כמוה…

לוקה: אין דבר, בתי… באין לחם נוכל תבן… אם לחם אין…

פפל: [בקדרות] רחמי עלי… מָרִים הם חיי… חיי זאב ביער… מה שמחה יש בהם… כאילו טובע אני כאן במצולה… בכל אשר אחזיק… הכול… רקוב… משענת אין… אחותךְ… חשבתי, שהיא לא כזאת, לולא היתה… רודפת אחרי הכסף… כי עתה עשיתי בשבילה את הכול… ובלבד שתהיה כולה שלי… נו, והיא לבה מתאווה אחרת… תאוות-הכסף… והחופש… והחופש נחוץ לבה כדי שתוכל לשנוֹת… היא – לא תוכל לעזור לי… ואת כאשור צעיר – גם להידקר בך וגם להיאחז.

לוקה: וגם אני אומר לך, בתי, לכי אחריו, לכי! הוא – בחור לא רע. רק השתדלי להזכיר לו את הדבר, כדי שלא ישכח!… הוא יאמין לך… דברי עמו השכם ודבר: “וסיה, כלומר, איש טוב אתה, אל-נא תשכח!…” הגיעי בעצמך, בתי, וכי יש לך מקום ללכת… בלעדי זה? אחותך – חיה מיער… ובעלה? מה יש לדבר עליו… רע הוא מכל דיבור שאפשר לדבר, וכל החיים האלה בזה המקום? לאן תלכי? והבחור – כארזים!

נטשה: אין מקום ללכת… יודעת אני… חשבתי בלבי… ורק זאת… אין אני מאמינה לאיש… ומקום ללכת אין לי…

פפל: רק דרך אחת… נו, ובדרך הזאת לא אניחך ללכת… מוטב שאהרוג…

נטשה: [מחייכת] זהו!… עדיין אינני אשתך, וכבר רוצה אתה להרוג אותי.

פפל: [מחבק אותה] חדלי, נטשה… אין דבר!

נטשה: [מתרפקת עליו] נו… זכור וסילי… לפני אלוהים אומרת אני לך: אם רק פעם אחת תכה אותי… או בדרך אחרת תעליבני… כי אז – לא אחוס עלי… או את עצמי אהרוג… או…

פפל: תיבַש ידי אם אגע בך לרעה.

לוקה: אין דבר, בתי! אל תפחדי, את נחוצה לו יותר משהוא נחוץ לך…

וסיליסה: [מהחלון] ובכן, התחתנתם?! בשעה טובה ומוצלחת!

נטשה: הם באו!… אוך, אלוהים! הם ראו… אֶח, וסילי!

פפל: למה נבהלת? איש לא יעיז עכשיו לנגוע בך!

וסיליסה: אל תפחדי, נטליה! הוא לא יכה אותך… אין הוא מסוגל לא להכות ולא לאהוב… אני יודעת!…

לוקה: [חרש] אח, אשה היא זאת… נחש הצפעוני…

וסיליה: גיבּוֹר הוא לדבֵּר דיבורים…

קוסטיליוב: [נכנס] נטשקה! מה את עושה כאן, בטלנית! הולכת רכיל… מתאוננת על בני-הבית?… והמיחם אינו מוּכן?… והשולחן אינו ערוך?…

נטשה: [בצאתה] והרי חפצתם אל הכנסיָה ללכת…

קוסטיליוב: אין זה עניינך לדעת מה רצינו לעשות… חובתך לעשות את המוטל עליך!…

פפל: שתוק אתה! מעתה אין היא משרתת שלך… נאטאליה, אל תלכי… אל תעשי כלום!

נטשה: אתה… אל תתן פקודות… עוד לא הגיעה השעה!…

[יוצאת].

פפל: [לקוסטיליוב] די התעללתם בבן-אדם… מספיק! מעכשיו, היא שלי!

קוסטיליוב: שלך? מתי קנית וכמה שילמת?

[וסיליסה צוחקת]

לוקה: וסיה, אתה – הסתלק לך…

פפל: [לוסיליסה] רואה אני, כי עליזה את יותר מדי… היזהרי, פן תבכי אצלי!…

וסיליסה: אוי, נבהלתי! אוי נפחדתי!

לוקה: וסילי, הסתלק! הלא רואה אתה, היא מקניטה, מתגרה בךָ… האינך מבין?

פפל: כן… אהא… שקר! אשר רצית לא יקוּם ולא יהיה!…

וסיליסה: וגם מה שלא ארצה לא יקום ולא יהיה, וסיה…

פפל: [מאיים עליה באגרופו] נראה! [יוצא].

וסיליסה: [נעלמת מן החלון] הנה אסדר לךָ חתונה…

קוסטיליוב: [ניגש ללוקה] מה, זָקֵן?

לוקה: לא-כלום, זָקֵן!

קוסטיליוב: כך?… שמעתי הולך אתה מפה…

לוקה: הגיעה השעה…

קוסטיליוב: לאן?

לוקה: למקום שיוליכוני רגלי…

קוסטיליוב: כלומר, להיות נע-ונד… משמע לא נוח לך לחיות במקום אחד?

לוקה: הלא כן כתוב: אבן שאין לה הופכין גם מים עזים לא ישטפוה…

קוסטליוב: כן, אבן לחוד והאדם לחוד. האדם צריך לעשות את מקומו קבע, הן אי-אפשר להם לבני-האדם, שיחיו כפשפשים הללו… לאשר יִרְצו –ישרצו… צריך אדם להשתקע במקום מן המקומות ולא להתבטל בעולם כמוץ ברוח…

לוקה: ואם פלוני – באשר יפנה, שם מקומו?…

קוסטיליוב: משמע: נע-ונד הוא… ולא תועלת בו… ואדם לתועלת נולד… לעבודה…

לוקה: ככה?!

קוסטיליוב: כך! וכי מה? מה זה “נודד”? איש זר… זר ומוזר… ואם באמת מוזר הוא הרי יודע הוא דבר-מה… דבר מה ש… אין לאיש צורך בו… ואפשר גם דבר אמת נודע לו… נו, לא כל אמת נחוצה… והוא – ישמרנה וישתוק! אם באמת הֵלֶך הוא… הרי הוא שותק! או מדבר דברים, שלא יבינם איש. ואין הוא רוצה כלום. אינו מתערב. אינו מרגיז אנשים סתם ככה… היאם חיים להם בני-אדם – אין זה נוגע לו. חיי צדיקים נועדו לו במערות… להיות נסתר מעיני הבריות, ולא להפריע ולא להרשיע אלא להתפלל לשלום כל אדם… לבקש רחמים על כל חטאי אנוש… אל חטאי ועל חטאיך… על הכול! הרי על-כן יברח מהבלי-העולם… כדי שיוכל להתפלל. זהו!

[שהות].

ואתה… וכי איזה הֶלֵך אתה? פאצ’פורט אין בידך… איש הגון צריך שיהיה לו פאצ’פורט בידוֹ… כל האנשים הישרים יש להם פאצ’פורט… כן!…

לוקה: יש-אנשים ויש בני-אדם…

קוסטיליוב: אתה אל תתחכם הרבה! אל תדבר בשפת-חידות. אינני טיפש ממךָ… מה זה – אנשים ובני-אדם?

לוקה: וכי מה חידה יש כאן? אומר אני: יש אדמה שאינה יפה לזריעה… ויש אדמת-זרע… כל אשר תזרע עליה תצמיח… זהו הדבר!

קוסטיליוב: נו? מה רצית לומר בזה?

לוקה: הנה אתה, דרך-משל… האלוהים בעצמו יאמר לך: “מִיכאיילו, השתדל להיות איש!…” ולא תצלח – כי לא יועיל לך כלום… כאשר היית – כן תהיה לעולם ועד…

קוסטיליוב: ו… ואתה היודע אתה? הדוד של אשתי הוא שוטר… ואם אני…

וסיליסה: [נכנסת] מיכיילא איוואנוביץ, לך לשתות תה.

קוסטיליוב: [ללוקה] ואתה… שמע-נא: כלךְ לך מפה! ברח מביתי!

וסיליסה: כן, ברח לך! יותר מדי ארוכה היא לשונך! ומי יודע, אולי איש-פליט אתה…

קוסטיליוב: עוד היום תסתלק מפה ולא יישאר ממך זכר! וָלא… היזהר…

לוקה: תביא את הדוד?… לֵךְ והבא. איש-פליט, כלומר, תפסת… פרס יקבל דודך שלוש פרוטות…

בובנוב: [בחלון] מה מוכרים כאן? בעד מה מבקשים כאן שלוש פרטות?

לוקה: אותי מבקשים למכור…

וסיליסה: [לבעלה] נלך…

בובנוב: בשלוש פרוטות? נו זקן אל תפחד! בפרוּטה אחת ימכרו אותך…

קוסטיליוב: [לבובנוב] ואתה… מה אתה לוטש עיניים, כשד מאחורי הכיריים… [הולך עם אשתו].

וסיליסה: כמה אנשים חשוּדים יש בעולם… ורמאים לאין מספר!…

לוקה: לתיאבון לכם! יבוּשַׂם לכם!

וסילסה: [מפנה ראשה אליו] שמור לשונך… פטריה ארורה…

[יוצאת עם בעלה מאחורי הפינה].

לוקה: הלילה – אלך מפה…

בובנוב: וטוב תעשה! אשרי אדם ההולך בעוד-מועד…

לוקה: צדקת…

בובנוב: יודע אני! אפשר מן הקאטוֹרגָה¹⁴ ניצלתי, כי כיוונתי את השעה והסתלקתי…

לוקה: נו?

בובנוב: זהו! כך היה המעשה: התקשרה אשתי עם הפועל שלי… הפועל, אפשר לומר, בעל מקצוע היה, מומחה מאין-כמוהו… והיה צובע להפליא והפוך עור של חתולים לפרוָה של קנגוּרוּ… וכן שאר המינים… חרוץ-כפיים היה… והנה התקשרה עמו אשתי… וכל-כך נצמדו זה לזה, עד כי ראיתי את חיי תלויים לי מנגד – ירעילוּני או בדרך אחרת יורידוני אל בּוֹר-קבר… מכה אני את אשתי… והפועל – אותי… מכות-רצח היה מכה… יום אחד תלש חצי זקני ושבר מצלעותי אחת, נוּ, היטב חרה לי ויום אחד, הךְ על ראש אשתי במוֹט של ברזל ובכלל – מלחמה כבדה פרצה!… ובכל אלה רואה אני, לא תצמח לי הישועה בזו הדרך… חזקים הם ממני! וגמרתי בלבי – להרוג את אשתי… בכל לבי גמרתי! אך בעוד מועד חזרתי בי – והלכתי לי…

לוקה: כך טוב יותר. והם יוסיפו להם להפוך חתוּלים לקֶנגורו…

בובנוב: אבל… בית-המלאכה שלי היה רשום על-שם אשתי… והנה השארתי – כמו שהנני! אם כי, למען האמת, צריך לומר, כי הייתי מחריב את בית=המלאכה בשיכרות, כי השיכרות שלי צריך אתה לדעת…

לוקה: שיכרות? א-אה!

בובנוב: פותח אני בלגימה – ושותה עד מוח העצמות, רק העור על בשרי יישמר… ועוד זאת:

עצלן אני. עד מוות שונא אני את העבודה!…

[נכנסים סאטין והשחקן, מתווכחים].

סאטין: שטויות! לא תלך לשום מקום… מעשה-שטן הוא ולא עוד, הזקן! וכי מה ניפחת לו באוזניו של הזנב-נר הלז?

השחקן: שקר! סבא! הגד לו כי משקר הוא! אני אלך! היום – עבדתי, את הרחובות טאטאתי ויי"ש – לא בא אל פי! אה? הנה הם חמישים הקופיקות – ואני – נזיר היום!

סאטין: שטויות ולא עוד! תן לי הכסף ואשתה או אפסיד בקלפים…

השחקן: ברח לך! להוצאות-הדרך הוא לי.

לוקה: [לסאטין] ואתה, למה תדיח אותו לסור מדרך-הישר?

סאטין: “אמור נא לי הה. גלו-עיניים! מה עתידות נכונו לי?” הלכתי לאיבוד, אחי, אבל עוד לא הכול אבוד, סבא! יש בעולם רמאים גדולים ממני!

לוקה: איש עליז אתה!…

בובנוב: שחקן! בוא הנה!

[השחקן ניגש לחלון ומתיישב מולו על הבהונות. משוחחים ביניהם בחצי-קול].

סאטין: אני, אחי, בחור מעניין הייתי בצעירותי! בשמחה זוכר אני את הימים ההם. בחור כארזים, רקדן למופת! על הבמה שיחקתי, אהבתי מאוד להצחיק אנשים… טוב ככה!

לוקה: ואיך סרת מהדרך הזאת?

סאטין: אכן, סקרן אתה, סבא! הכול רוצה אתה לדעת… ולשם מה?

לוקה: אוהב אני להבין דרכי-אנוש בעולם… והנה מסתכל אני בךָ – ואיני מבין! הלא בן-חיל אתה… ולא טיפש… ופתאום…

סאטין: בית-הסוהר, סבא! ארבע שנים ושבעה חודשים בבית-הסוהר ישבתי… ואחרי בית-הסוהר – נסתם הגולל!

לוקה: אוהו-הו! ועל איזה חטא ישבת?

סאטין: בגלל מנוול… הרגתי מנוול בשעת כעס ורוגז…

לוקה: בגלל אשה – הרגת?

סאטין: בגלל אחותי בת אמי. אבל הרף ממני! אינני אוהב שחוקרים אותי… ו… כל זה היה משכבר הימים. אחותי מתה. לפני תשע שנים. הכול חלף ואיננו. ברנש הגון היתה, אחותי.

לוקה: קל עליך משא-החיים! והנה אתמול יצא המסגר מכליו, אַי, אַי, אַי!

סאטין: קלשץ'?

לוקה: הוא, “אין עבודה, צועק הוא, אין כלום!”

סאטין: יתרגל… וכי במה אעסוק?

לוקה: [חרש] שתוק, הנה הוא בא.

[קלשץ' הולך לאטו, משפיל ראשו מטה].

סאטין: הי, אלמן! חמוץ אתה היום. מה עצה מבקש אתה?

קלשץ': חושב אני… מה אעשה. לי עבודה אין, את העול בלעה ההלוואה!

סאטין: יש עצה. אל תעשה כלום! היה למעמסה על הארץ, וזה הכול!…

קלשץ': טוב, דבֵּר לךָ, ואני בושה לי בפני אנשים…

סאטין: חדל לך! ולאנשים אין בושה, כי הנה גרועים חייך מחיי כלב. הגע בעצמך – אתה לא תעבוד, אני לא אעבוד… ועוד מאות אלפים, כולם! הבינוֹת? כולם חדלים לעבוד, אין איש רוצה לעשות כלום, ומה אז יהיה?

קלשץ': כולם ימותו ברעב…

לוקה: [לסאטין] עצות כאלה מוטב שתביא אל קַלי-הרגליים… יש אנשים כאלה בעולם ושמם קלי הרגליים…

סאטין: יודע אני, לא טיפשים הם, סבא.

[מחלונם של הקוסטיליובים בוקעות צעקותיה של נושה: “בעד מה? חדל… בעד מה?”].

לוקה: [בחוסר מנוחה] נטשה? היא צועקת? אה? אח…

[בדירת הקוסטיליובים – רעש, מהומה, קול צלחות נשברות וצווחתו של קוסטיליוב: “א-אה… יצאנית… פרוצה”].

וסיליסה: חכה… הנה אני…

נטשה: רצח!

סאטין: [צועק בחלון] אי, אתם!

לוקה: [מתרוצץ] צריך להבהיל את וסילי… את וסיה צריך להבהיל… אך אלוהים… אחים… בנַי…

השחקן: [אץ] הנה… תֵכף…

בובנוב: נו, יותר מדי התחילו להכות אותה…

סאטין: בוא, סבא… נהיה עדים!

לוקה: [הולך בעקבות סאטין] וכי איזה עד אני! לשם מה… מוטב שיילך ויביא את וסילי לכאן…

נטשה: אחותו… אחותי… וַווַו…

בובנוב: סתמו את פיה… ואלך ואראה…

[הרעש בדירת הקוסטיליובים רוגע ומתרחק. כנראה מן החדר לפרוזדור. נשמעת צעקת הזקן: “חדל!” טריקת דלת חזקה, ובחבטה זאת כמו בגרזן נקטע כל הרעש. כל הבמה – דומייה. דמדומי-ערב].

קלשץ': [יושב על המזחלת, אדיש למתרחש, חוכך ידיו. אחר-כך מתחיל למלמל משהו, תחילה – לא מובן, ובהמשך –] והיאך זה?… צריך לחיות [בקול רם] מקלט… מקלט נחוץ… נו? אין מקלט… אין כלום… בודד האדם… בודד… ועוזר אַין… [לאט, בכפיפת בו, יוצא].

[כמה שניות דומיה מבשרת-רע. אחר-כך – אי-שם, במעבר, נולד רעש עמום, צלילים כאוטיים. הגדלים וקרבים. נשמעים קולות רחוקים].

וסיליסה: אחותה אני, חדל…

קוסטיליוב: איזה רשות יש לךָ.

וסיליסה: קאַטורזקניק¹⁵

סאטין: קרא לוַסקה, מהר, זוֹבּ, – הַכֵּה אותו…

[שריקת שוטר].

טטרי: [רץ, ידו הימנית חבושה] איזה מן דין כזה יש להרוג ביום?

קריווי-זוֹב: [בעקבותיו מדוודייב] אח, הרבצתי בו מנה אחת!…

מדוודייב: אתה? איזו רשות יש לך להכות?

טטרי: ואתה? מה היא חובתך?

מדוודייב: [רודף אחרי הסבל] עמוד, תן את הצפצפה…

קוסטיליוב: [בא בריצה] אברם! תפוֹס… תופס אותו… רצח.

[מעבר לפינה נכנסות קוואשניה ונסטיה – הן מובילות בידיהן את נטשה, שמראיה מרופט. סאטין נסוג לאחור, דוחה מעליו את וסיליסה, אשר בהנף ידיים משתדלת להכות את אחותה. לידה מקפץ, כאחוז דיבור, אליושקה, שורק באוזניה, צועק, מיילל. אחריהם עוד כמה דמויות מרופטות של נשים וגברים].

סאטין: [לוסיליסה] לאן? לילית ארורה.

וסיליסה: לֵך לךָ, קאטורְזְנִיק! את חיי אאבד בידי, אבל אותה אקרע לגזרים…

קוואשניה: [מוליכה את נטשה] די לך, קרפובנה, די! התביישי לך, למה תהיי כחיה טורפת?

מדוודייב: [תופס את סאטין] אה! נתפסת!…

סאטין: זוֹב הרבֵּץ בהם! וסקה!… וסקה!…

[הכל מתקהלים ליד המעבר שאצל הקיר האדום. מוליכים את נטשה ימינה ומושיבים אותה על ערימת עצים]

פפל: [מגיח מן הסמטה, בתנועות נמרצות מבקיע לו דרך ביניהם] איפה נטליה? אה…

קוסטיליוב: [מסתתר מעבר לפינה] אברם! תפוס את וסקה… אחים, עזרו לתפוס את וסקה הגנב השודד…

פפל: ואתה… זנאי זקן!… [מכה את הזקן נמרצות].

[קוסטיליוב נופל כך שמן הפינה נראה רק חצי גופו העליון. פפל חש אל נטשה].

וסיליסה: הַכו את וסקה!… יקירי, הַכו את הגנב!

מדוודייב: [צועק לסאטין] אסור לךָ… עניין משפחתי כאן… הם קרובים… ואתה מי?

פפלף מה… במה? בסכין?

קוואשניה: ראה נא, ראה, איזה חיות-טרף! ברותחין הכוו את רגלי הנערה…

נסטיה: הפכו עלה מיחם…

טטרי: ואולי – במקרה… צריך לדעת בדיוק… אסור לדבר סתם כך…

נטשה: [מתעלפת כמעט] וסילי… קָחֵני… הגֵן עלי…

וסיליסה: אל אלוהים! הביטו! ראו נא! מת… רצחו אותו…

[הכול מתקהלים במעבר, ליד קוסטיליוב, מן הקהל יוצא בובנוב, הולך אל וסילי].

בובנוב: [חרש] וסקה! הזקן… הוא… כבר… מוכן!…

פפל: [מביט עליו, משל לא הבין] לך… קרא… לבית החולים… צריך… עוד אשלם להם…

בובנוב: אני אומר, את הזקן חירבנו לגמרי…

[השאון על הבמה דועך כמדורה ששפכו עליה מים. נשמעים קולות מתרחקים: “האומנם”, “עסק ביש!” “נו!!!” “נלך, אחי…” אח, לעזאזל!" “ועכשיו, היזהר!” “היידא, נלך כל זמן שלא באה המשטרה!” הקהל קטן והולך. יוצאים בובנוב והטטרי. נסטיה וקוואשניה חשות לגווייתו של קוסטיליוב].

וסיליסה: [קמה מן הארץ, צועקת בקול חגיגי] רצחו! את בעלי… הנה הרוצח! וסקה רצח! בעיני ראיתי… יקירי, בעצם עינַי ראיתי. מה – וסיה? משטרה!

פפל: [סר מנטשה] הנח… ברח לך! [מביט על הזקן. לוַסיליסה] נו? שמחה את? נפח נפשו… כלב זקן. קרה כרצונך… ואולי לשים קץ גם לך? [מסתער עליה].

[סאטין וקריווי-זוב אוחזים בו. וסיליסה מסתתרת בסמטה].

סאטין: חזור בך!

קריווי-זוב: טפררוּ! לאן קפצת?

וסיליסה: [מופיעה] מה, וסיה, יקירי? לא תימלט מידי הגורל… משטרה! אבּרם… צפצף!

מדוודייב: הוציאו ממני את הצפצפה, שדים ארורים!

אליושקה: הנה היא! [שורק].

[מדוודייב רץ אחריו]

סאטין: [מוליך את פפל אל נטשה] וסקה – אל תפחד! רצח בשעת תגרה – שטויות… זה לא עולה ביוקר…

וסיליסה: תִפסו את וסקה! הוא הרג… בעיני ראיתי…

סאטין: גם אני הרבצתי בו בזקן שלוש פעמים… וכי יש צורך להרבּיץ בו הרבה! וסקה, אני אהיה לך לעד.

פפל: אני…. לי אין צורך להצטדק… אני… אני צריך לחרבן את וסיליסה… וגם אחרבן! היא רצתה בזאת… היא הסיתה אותי להרוג את בעלה… הסיתה!

נטשה: [פתאום בקול רם] א-א… הבינותי! כך, וסילי?! הבנתי! הם עשו יד אחת! אחותי – והוא… יד אחת עשו! הם עשו את כל הדבר… ובכן, וסילי? אתמול דיברת עמי… כדי שהיא תשמע! רבותי! היא אהובתו… הלא, יודעים אתם… כולם יודעים… הם – יד אחת!… היא… היא הסיתה להרוג את בעלה… הבעל הפריע להם… וגם אני הפרעתי… והנה עשו אותי לבעלת מום…

פפל: נטליה! מה היה לך?… מה היה לך?

סאטין: אכן, זוהי… מפלצת!

וסיליסה: שקר! היא משקרת… אני… הוא…, וסקה, רצח!

נטשה: הם יד אחת! ארורים אתם… שניכם!

סאטין: אכן זהו משחק! שמור נפשך, וסילי! הם יורידוך שאולה!

קריווי-זוב: אין להבין כלום… עסקים, לעזאזל!

פפל: נטליה… האומנם בלב שלם את אומרת זאת? האומנם מאמינה את, כי אני… עמה…

סאטין: חי-אלוהים, נטשה… הביני נא היטב!

וסיליסה: [בסמטה] רצחו את בעלי… הוד-מעלתו… וסקה פפל, הגנב… הוא רצח… אדוני הפריסטב! בעיני ראיתי… כולם ראו.

נטשה: [מתרוצצת כמעט בעילפון] רבותי… אחותי וּוַסקה רצחו… שמעי המשטרה!… זאת, אחותי, היא עשתה את כל אלה… היא הסיתה את מאהבה, הנה הוא, הארור! הם רצחו! תִפשו אותם! שִפטו אותם… תפסו גם אותי… בבית-הכלא הושיבוני… למען אלוהים, אל בית-הכלא!

מסך

מערכה רביעית

תפאורת המערכה הראשונה. אך בלי חדרו של פפל. שוברו המחיצות, ובמקום מושבו של קלשץ' נעדר הסדן. באותה פינה שהיה בה חדרו של פפל, שוכב הטטרי, טורח ונאנח לעתים. אל השולחן יושב קלשץ', מתקן מפוחית-יד, מדי-פעם מנסה את הקלידים. בעברו האחר של השולחן – סאטין, בובנוב ונסטסיה. לפני בקבוק ווֹדקה, שלושה בקבוקי-שיכר, חתיכת לחם שחור. על התנור טורח ומשתעל השחקן. לילה. הבמה מוארת בעששית העומדת באמצע השולחן. בחצר – ערב.

קלשץ': כ-כן… אבל בזמן המהומה הזאת הלך לאיבוד…

בארון: חמק מהמשטרה… כעשן מפני האש…

נסטיה: אדם טוב היה הזקן!… ואתם… לא בני-אדם… אתם – חלודה!

בארון: [שותה] לבריאותךְ, ליידי!

סאטין: זקן חביב… כן! הנה נסטנקה – התאהבה בו…

נסטיה: ואכן התאהבתי… ואהבתי! נכון! הוא – ראה הכול… הבין הכול…

סאטין: [צוחק] ובכלל… לרבים היה… כלחם-בלא-קרום לחסרי שיניים…

בארון: [צוחק] כרפואה למכה…

קלשץ': הוא… היתה בו מידת-רחמים… ואילו אצלכם… אין רחמים…

סאטין: מה כבר יועיל לך, אם ארחם עליך?

קלשץ': אתה – מוטב שלא תרחם… אתה, מוטב שתשכיל לא לפגוע…

טטרי: [מתיישב על דרגשו ומנענע את ידו החולה כתינוק] הזקן היה טוב… חוק של הנפש היה לו! מי שיש לו חוק-נפש – טוב! מי איבד חוק-נפש – בעצמו הלך לאיבוד!

בארון: איזה חוק, צ’ינגיסחאן?

טטרי: כזה… שונה… אתה יודע איזה…

בארון: הלאה!

טטרי: אל תעליב בנאדם – הנה החוק!

סאטין: מכנים זאת “תקנות העונש לעבירות פליליות ולעבירות על-תנאי”…

בארון: וכן – “תקנות-העונש המוטלות על-ידי שופטי-שלום”…

טטרי: הקוראן מכנה… הקוראן שלכם צריכה להיות חוק… הנפש צריכה להיות קוראן… כן!

קלשץ': [מכסה את מפוחית-היד] מלחשש, שטן!… וצ’ינגיסחאן צודק… צריך לחיות לפי החוק… לפי האוואנגליון…

סאטין: חיה…

בארון: נסה…

טטרי: מוחמד נתן קוראן, אמר: “זה – חוק! עשה כמו כתוב פה!” אחר-כך בא זמן – קוראן יש קצת מעט… זמן נותן חוק שלו… כל זמן נותן חוק שלו…

סאטין: נו, כן… בא הזמן ונתן “תקנות עונש”…. חוק חזק… לא יתבלה במהרה!…

נסטיה: [מכה בכוס בשולחן] ולשם-מה?… למה אני חיה כאן… אתכם! אלך… אלך לאנשהו… לסוף העולם!

בארון: בלי נעליים, ליידי?

נסטיה: ערומה! אזחל על ארבע!

בארון: זה יהיה ציורי, ליידי… אם על ארבעתייך…

נאסטיה: כן, אזחל! ובלבד שלא אראה את פרצופךָ… אח, הכול מעורר בי גועל! כל החיים, כל האנשים!…

סאטין: אם את הולכת – קחי איתך את השחקן… גם מגמת-פניו לשם… נתברר לו שבדיוק חצי פרסה מסוף העולם יש מרפאה לאוֹרגַאנוֹנים…

השחקן: [מפנה ראשו מהתנור] אורגאניזמים, טיפש!

סאטין: לאורגאנונים, מורעלי-אלכוהול…

שחקן: כן! הוא ילך! הוא ילך… תיווכחו!

בארון: מי זה הוא, סר?

השחקן: אני!

בארון: merci, משרת-אלילת-ה… מה שמה? אלילת-הדרמה, הטרגדיה… איך קראו לה?

השחקן: מוזה, גולם! לא אלילה, כי אם מוזה!

סאטין: לאִחזָה… הרה… אפרודיטה… אטרופָה¹⁶… השד יודע אותן! כל זה הזקן… סובב לשחקן את הראש… בנת, בארון?

בארון: זקן שוטה…

השחקן: בורים! פראי-אדם! מל-פּוֹ-מ-נָה! אנשים חסרי-לב! עוד תראו – הוא חלך! “הַעֲלו שומן מוחות קודרים”… שירו של בראַנזֶ’ר… כן! הוא ימצא לו מקום… מקום שאין לו… אין…

בארון: אין כלום, סר?

השחקן: כן! לא כלום! “בור זה… יהיה לבור-קברי… אני מת חולני, חסר-ישע!” למה הנכם חיים? למה?

בארון: שמע-נא! קין¹⁷, או גאונות והוללות, אל תצרח!

השחקן: אתה משקר! אצרח ואצרח!

נסטיה: [מרימה ראשה מן השולחן, מנפנפת בידיה] צעק! שישמעו!

בארון: מה התבונה בכך, ליידי?

סאטין: הנח להם, בארון! לכל השדים!… שיצעקו… שישברו לעצמם את הראש… אדרבה! יש תבונה בכך!… אל תפריע לו לאדם, כמו שאמר הזקן… זה – “שמרים נושנים” שכמותו – שהתסיס לנו את הדיירים.

קלשץ': פיתה אותם לאַנְשֶהו… ואת הדרך לא גילה…

בארון: זקן שארלאטאן…

נסטיה: זקן! אתה בעצמך שארלאטאן!

בארון: כן, ליידי!

קלשץ': את האמת לא אהב, הזקן הזה… התנגד מאוד לאמת… וכך צריך! שכן – מה לה לאמת

כאן? גם בלעדיה אין במה לנשים… הנה, צ’ינגיסחאן… את ידי מעך, בעבודה… לנסר את היד יהיה צורך, שמעת…הרי לך אמת!

סאטין: [חובט באגרופו על השולחן] לשתוק! כולכם – בהמות! גלמים… אף הגה על הזקן! [ביתר רוגע] אתה, בארון, – הגרוע שבכולם!… אינך מבין כלום…ו… משקר! הזקן אינו נוֹכל! מה פירוש – אמת? האדם – הוא האמת! הוא הבין זאת… ואתם – לא! אתם – אטומים כלבנים… אני – מבין את הזקן… כן! הוא שיקר… אבל מתוך רחמים לקרובים להם… אני יודע! קראתי! משקרים יפה, בשאר-רוח, בהתלהבות! יש שקר משקיט, מרגיע, שקר המתרץ את המשא שמחץ ידו של הפועל… ומאשים את המתים ברעב… אני יודע פירושו של שקר! החלש ברוחו… והחי על מיצי זולתו – להם השקר דרוש… יש הנשענים אליו, ויש המסתתרים מאחוריו… ומי שאדון לעצמו… מי שאינו תלוי ואינו זולל משל זולתו – למה לו שקר? השקר – דת העבד והאדון… האמת – אלו-האדם החופשי!

בארון: בראווֹ! נאום מזהיר! אני – מסכים! אתה מדבר… כאדם הגון!

סאטין: למה, לפעמים, לא ידבר יפה נוֹכל, כשאנשים הוגנים… מדבר כמו נוכלים? כן… שכחתי הרבה, אבל משהו עודני יודע! הזקן? – פיקח!… הוא פעל עלי כמו חומצה על מטבע נושן ומזוהם… נשתה לבריאותו! מזגי…

[נסטיה מוזגת כוס שיכר ומגישה לסאטין]

[מצטחק] הזקן – חי הנושא את עצמו… על הכול מביט הוא בעיניו שלו. פעם שאלתי אותו: “סבא! למה חיים בני-אדם?”… [משתדל לדבר בקולו של לוקה, לחקות תנועותיו] “למען הנעלה חיים בני-אדם, חבּובּ! הנה, נאמר, חיים נַגרים, וכולם – שְבַב וּגְבַב… והנה נולד מהם נגר… מין נגר שלא היה כמותו בעולם, – משכמו ומעלה, אין מי שישווה לו בכל הנגרים. על כל מקצוע הנגרות הטביע חותמו… ובבת-אחת קפצה לה תורה זאת עשרים שנה קדימה… וכיוצא בזה כל השאר… המסגרים… הסנדלרים ושאר אנשי-עמל… וכל האיכרים ואפילו האדונים – למען הנעלה חיים! כל איש חושב, אחיה לי את חיי, אך מסתבר כי חי הוא למען הנעלה! כעבור מאה שניה… ואולי יותר – למען האדם הנעלה חיים!”

[נסטסיה נועצת מבט בפני סאטין. קלשץ' מפסיק עבודתו במפוחית-היד, ומקשיב גם הוא. בארון, בראש שח, מתופף חרש באצבעותיו על השולחן. השחקן מגיח מעל התנור, משתדל לרדת חרש לדרגש].

“כולם, חבּוּבּ, כולם כאחד, חיים למען הנעלה! לכן יש לכבד כל אדם… הן לא ידוע לנו מי הוא ומה טבעו, למה נולד ומה ביכולתו לעשות… אולי נולד הוא למען אושרנו… לתועלתנו הרבה?… ובמיוחד יש לכבד את… הילדים! להם, לזאטוטים, דרוש מרחב! אל תפריע להם לחיות… כַּבֵּד ילדים!” [צוחק חרש].

[שהות].

בארון: [מהורהר] ממ.. כן… זה מזכיר לי את משפחתנו… משפחה מיוחסת… מימי יקטרינה… בית אצילים… אנשי מלחמה!… יוצאי צרפת… בימי ניקולאי הראשון, היה סבי, גוּסטב דֶבִּיל… נושא משרה גבוהה… עשׁירוּת… איכרים משועבדים למאות… סוסים… טבחים…

נסטסיה: שקר! לא היו דברים מעולם!

בארון: [קופץ] מה?! נו… הלאה!

נסטיה: לא היו דברים מעולם!

בארון: [צועק] בית במוסקבה! בית בפטרבורג… מרכבות… עם שלטי אצולה!

[קלשץ' נוטל את מפוחית-היד, קם וסר הצידה ומשם משקיף על המתרחש].

נסטיה: לא היו!…

בארון: הסי… אני אומר… מלצרים למאות!…

נסטיה: [בהנאה] ל… לא היו!

בארון: שתקי, ולא… אהרוג!

נסטיה: [מתכוננת לנוס] לא היו מרכבות!

סאטין: חדלי, נסטנקה! אל תרגיזי אותו…

בארון: חכי… מנוּולת… סבא שלי…

נסטיה: לא היה לך סבא! לא היה כלום!

[סאטין צוחק]

בארון: [עייף מכעס, מתיישב על הספסל] סאטין, אמור לה… לנאפוּפָה הזאת… גם אתה צוחק? גם אתה… אינך מאמין? [צועק ביאוש, מכה באגרופו על השולחן] היה גם היה, לעזאזל!

נסטיה: [חוגגת] אהא, נרתח?! עכשיו הבין, מה זה בשביל אדם, כשאין מאמינים לו…

קלשץ': [חוזר לשולחן] ואני חשבתי, תפרוץ קטטה…

טטרי: אח… טיפשים אנשים! רע מאוד!

בארון: אני… אינני יכול להרשות שיתעללו בי! יש לי הוכחות… דוקומנטים יש לי, לכל הרוחות!

סאטין: הנח להם! ושכח את המרכבות של סבא… במרכבת-העבר אי אפשר לנסוע…

בארון: ואיך היא מעיזה, בעצם…

נסטיה: גם כן ברנש! איך מעיזה אני!

סאטין: הלא רואה אתה: מעיזה! וכי במה נופלת היא ממך? אף-על-פי שלה בוודאי לא היו בעבר לא רק מרכבות וסבא – אלא גם אבא ואמא…

בארון: [נרגע] אח, שד אתה… אתה… מסוגל לחשוב במנוחה… ואני… כמדומה לי שאין לי “כאַראַקטר”…

סאטין: ובכן לך, ומצא לךָ… זהו דבר מועיל…

[שהות]

נסטיה… הולכת את לבית-החולים?

נסטיה: למה?

סאטין: אל נטשה?

נסטיה: שלום וחצי! היא יצאה משם מכבר… יצאה – ואיננה… אין איש יודע איפה היא…

סאטין: משמע, יצאה מכף-רגל ועד ראש…

קלשץ': מעניין לדעת: מי יחרבן את מי במשפט? וסקה את וסיליסה, או היא אותו?

נסטיה: וסיליסה – תתחמק! ערומה היא כנחש… ואת וסקה ישלחו לקטוֹרגֶה.

סאטין: בעד רצח בשעת תגרה – רק מאסר.

נסטיה: חבל! את כולכם צריך לשלוח לקטוֹרגֶה… לטאטא צריך אתכם כמו אשפה… לבור אחד!

סאטין: [בפליאה] מה יש?! יצאת מדעתך?

בארון: הנה אתן לה בשיניים… בעד חוצפתה…

נסטיה: נסה! גע בי!

בארון: אני – אנסה!

סאטין: חדל! אל תגע – אל תעליב אדם. לא אוכל לשכוח… את הזקן הזה! [צוחק] “אל תעליב אדם!” ואם אותי העליבו פעם – ולכל חיי בבת-אחת! ובכן, מה עלי לעשות? לסלוח? לא-כלום. לשום אדם…

בארון: [לנסטיה] עליך לדעת, אי אין את ראויה לעמוד בארבע אמותי! את… גועל-נפש!

נסטיה: אח, סמרטוט שכמותך! הלא אתה… חי בזכותי… כתולעת בזכות התפוח…

[פרץ-צחוק ידידותי של הגברים].

קלשץ': אח… טיפשה! תפוח!

בארון: אסור… לכעוס… איזו בהמה!

נסטיה: צוחקים אתם? שקר! לא צחוק הוא לכם!

השחקן: [בקדרות] הרביצי בהם, הרביצי!

נסטיה: אילו… יכולתי! כי עתה את כולכם [לוקחת ספל מהשולחן ומשליכה אותו ארצה] – הנה כך!

טטרי: למה שבר כלים! א-אה… פרא-אדמה, גולם-איש!

בארון: [קם] לא, הנה אלמד אותה קצת… נימוס!

נסטיה: [בורחת] תיפח רוחכם!

סאטין: [בעקבותיה] אי, אל-נא, אל-נא! את מי את רוצה להפחיד? ומה יש, סוף-סוף?!

נסטיה: חיות-טרף! יקחכם המוות! חיות-טרף!

השחקן: [בקדרות] אמן!

טטרי: או-או! אשה רעה – אשה רוסית! חצופה… פרוצה… הטטרית – לא! הטטרית יודעת חוק!

קלשץ': להרביץ בה צריך כהוגן.

בארון: מ…מנוּולת!

קלשץ': [מנסה את מפוחית-היד] מוכנה! ובעליה – איננו… נשרף הבחור…

סאטין: עכשיו – לגוֹם!

קלשץ': תודה! וגם שעת-השינה הגיעה.

סאטין: תתרגל אלינו?

קלשץ': [שותה, הולך לדרגשו שבפינה] אין דבר… בכל מקום יש בני-אדם… תחילה – אינך מבחין בכך… אחר-כך – תביט סביבך, מסתבר, כולם בני-אדם… לא כלום!

[הטטרי שוטח משהו על הדרגש, כורע על ברכיו ו – מתפלל].

בארון: [מצביע לסאטין על הטטרי] הבט!

סאטין: הנח! הוא בחור טוב… אל תפריע! [צוחק] אני היום – טוב… השד יודע מדוע!…

בארון: אתה תמיד טוב, לאחר הלגימה… ונבון…

סאטין: כשאני שיכור… הכול מוצא-חן בעיני. נ-כן… הוא – מתפלל? נפלא! האדם רשאי להאמין ולא להאמין… זה עניינו! האדם – חופשי… בעד הכול משלם בעצמו: בעד האמונה, בעד הכפירה, בעד האהבה, בעד התבונה – האדם משלם בע הכול בעצמו, ומשום-כך – חופשי הוא!… האדם – הוא האמת! מה פירוש בן-אדם?… זה לא אתה, לא אני, לא הם… לא! זה מיזוג של אתה, הם, הזקן, נאפוליאון, מוחמד!… [מצייר באצבע באוויר דמות אדם] אתה מבין? זה – כביר! בזה – כל ההתחלות והסופים… הכול – באדם, הכול למען האדם! קיים האדם בלבד, כל השאר – מעשה ידיו ומוחו! בן-אדם! הרי זה – עצום! זה מצלצל… גאה! בן-אדם! צריך לכבד את האדם! לא לרחם… לא להפילו ברחמים… לכבד צריך! נשתה לחיי-האדם, בארון! [קם] טוב… כשהנך חש את עצמך אדם! אני – אסיר, רוצח, נוכל… נו, כן! כשאני הולך ברחוב, רואים האנשים אותי כנוכל… ומתרחקים ממני ומחליפים מבטים… ותכופות אומרים לי – “נבל! שארלאטאן! עבורד!” לעבוד? לשם-מה? בשביל להיות שׂבע? [צוחק] מאז ומתמיד בזתי לאנשים הדואגים דאגה יתירה להיות שבעים… לא בזה העניין, בארון! לא בזה העניין! האדם – עומד למעלה מזה! עומד למעלה מזה!

בארון: [מניד ראשו] אתה… דן על-כך… היטב… זה, אל-נכון מחמם את הלב… אני חסר זאת… אינני יכול! [מביט סביבו, וחרש, בזהירות]: אני, אחא, פוחד… לפעמים, בנת? רועד… לכן – מה הלאה?

סאטין: [יוצא] הבלים! ממי יש לאדם לפחוד?

בארון: אתה יודע… מאז שאני זוכר את עצמי… יש בגולגולתי איזה ערפל. מעולם לא הבנתי דבר. איכשהו לא נוח לי… נדמה לי, שכל חיי רק החלפתי בגדים… ולשם-מה? אינני מבין! כאשר למדתי – לבשתי מדי-פנימיית-בני-האצולה… אבל מה למדתי? אינני זוכר… כשהתחתנתי – לבשתי פראק, אחר-כך – חלוק… ואשה נשאתי – מגעילה, ולמה? אינני מבין… הוצאתי למחיָה, כל מה שהיה, – לבשתי איזה מקטורן אפור ומכנסיים כתומים… וכיצד התרוששתי? לא הבחנתי… שֵרַתִּי במשרד-ממשלתי… בגד-שרד, מצחייה-עם סמל… בזבזתי כספי-ממשלה – הלבישוני מדי-אסיר… אחר-כך לבשתי בגדים אלה.. וזהו… כמו חלום… אה? זה… מצחיק?

סאטין: לא ביותר… יותר מזה – טיפשי…

בארון: כן… גם אני סבור שטיפשי… אבל, הלא נולדתי לשם משהו… אה?

סאטין: [צוחק] כפי הנראה… האדם נולד למען הנעלה! [מניד ראשו] כך… טוב!

בארון: זאת… נסטקה!… ברחה… לאן? אלך, אראה… איפה היא? בכל-זאת… היא… [יוצא]

[שהות]

השחקן: טטרי!

בארון: כן…. גם אני סבור שטיפשי… אבל, הלא נולדתי לשם משהו… אה?

סאטין: [צוחק] כפי הנראה… האדם נולד למען הנעלה! [מניד ראשו] כך… טוב!

השחקן: [חרש] התפלל… בעדי!

טטרי: [לאחר שתיקה] התפלל בעצמך…

השחקן: [יורד חיש מהתנור, ניגש לשולחן, ביד רועדת מוזג לעצמו וודקה, שותה ו-בורח לפרוזדור] להסתלק!

סאטין: הי, אתה, סיקאמבר! לאן? [שורק]

[נכנסים מדוודייב, בלסוטת מוך נשית, ובובנוב: שניהם שתויים, אבל לא ביותר. בידו האחת של בובנוב – צרור כעכים, בשנייה – כמה דגים-מלוחים, תחת בית-השחי – בקבוק וודקה, בכיס המקטורן – בקבוק שני.]

מדוודייב: הגמל הוא מעין… חמור. אבל בלי אוזניים…

בובנוב: הנח! אתה בעצמך מעין חמור.

מדוודייב: אוזניים אין לו לגמל כלל… הוא – שומע בנחיריים.

בובנוב: [לסאטין] אחא! בכל בתי-המרזח חיפשתיך. קח בקבוק, שתי ידי תפוסות!

סאטין: שים את הכעכים על השולחן, ותתפנה ידך.

בובנוב: נכון! אתה…. סרדיוט! הנה הוא, אה? חכם!

מדוודייב: בנ-בליעל כולם, חכמים… יודע אני… בלי… חָכמה אי-אפשר להם. האדם ההגון, גם בטיפשותו הגון הוא. והמנוּול – בהכרח שיהא לו שכל. אבל בעניין הגמל לא צדקת… הוא בהמת רכיבה… קרניים אין לו ושיניים אין…

בובנוב: היכן החבר’ה? מדוע אין איש בכאן? אֵי, צאו! אני מכבד! מי שם בפּינה?

סאטין: חת-שתיים תוציא את כספך ביין? גולם!

בובנוב: אני – חת-שתיים! הפעם צברתי הון – מעט-קט. זוב! היכן זוב?

קלשץ': [ניגש לשולחן] איננו…

בובנוב: אוי – או-ררר! בַּרבּוֹר! בְּריוּ, בְּרליוּ, בְּרליוּ, תרנגול הודו! אל תנבח, אל תנהם! שתה, התהולל וצפצף על העולם… את כולם אני מכבד! אני, אחא, אוהב לכבד! אילו עשיר הייתי… כי עתה…. סידרתי בית-מרזח בחינם! בחיי! עם מוזיקה ומקהלה… חטוף ושתה, חטוף ואכול, ושמע מוסיקה… וירווח לנפשך! אנוֹש-אנוּש – בואה אלי לבית-המרזח חינם-אין-כסף! סאטין! אני… אותך… מחצית כל הוני תיקח! הנה ככה!

סאטין: תן לי את הכול בזה הרגע…

בובנוב: את כל ההון? תכף? הנה רובל… הנה עוד… עשרים קופיקות… חמישיות… עשיריות… הכול!

סאטין: נו, טוב! אצלי יישָמרו יותר. הנה בקלפים אשחק בהם…

מדוודייב: אני עֵד… הכסף נמסר לפּיקדון… כמה במספר?

בובנוב: אתה? אתה – גמל. אין לנו צורך בעדים.

אליושקה: [נכנס יחף] אחים! הרטבתי את רגלי.

בובנוב: לך, הרטב את הגרון. חסל ולא יותר! בחור-חמד אתה… מזמר ומנגן… זה מאוד טוב… אבל שותה אתה – חבל! זה אחי, מסוכן… השתייה מסוכנת!

אליושקה: פניך מעידים על כך! אתה – רק בשכרותך דומה אתה לבן-אדם… קלשץ'! את ההרמושקה תיקנת? [שר ומרקד].

לולא פרצופי

יפה להפליא

לא יקרתי ללב

הסנדקת שלי!

קר לי אחים! קרר…

מדוודייב: ממ… ואם לשאול… מי היא “סנדקת” זאת?

בובנוב: חדל! אתה, אחי, עכשיו – טיוּ-טיוּ… עכשיו אינך סרדיוט… חסל! לא סרדיוט ולא דוֹד…

אליושקה: סתם – בעלה של הדודה.

בובנוב: אחת מבנות אחותךָ – בבית הכלא, והשנייה גוססת…

מדוודייב: [בגאווה] שקר! אין היא גוססת: רק נעלמו עקבותיה…

[סאטין צוחק]

בובנוב: היינו הך, אחי! אדם שאין לאחותו בת – איננו דוֹד!

אליושקה: הוד מעלתך! זנבו של סוּס שיצא בדימוס!

אוי אוי ואבוי

אדוני “גוֹרוֹדוֹבוֹי”¹⁸

• קר!

[ נכנס זוֹבּ. אחר-כך, עד סוף המערכה – עוד כמה דמויות, גברים ונשים, הם מתפשטים, מתיישבים על הדרגשים, רוטנים].

קריווי-זוב: בובנוב! למה ברחת?

בובנוב: בוא הנה! שב… הנה נשיר, אחי! כאשר אהבתי… אה?

טטרי: ליל, צריך לישון. צריך לשיר ביום!

סאטין: נו, אין דבר!… אתה, גש-הנה!

טטרי: מה זה “אין דבר!” יש שיר יש רעש.

בובנוב: [ניגש אליו] צ’ינגיסחאן –! מה היד? חתכו לך את היד?

טטרי: למה? נחכה… אולי לא יש צורך לחתוך… היד לא יש ברזל, לחתוך אפשר מהר…

קריווי-זוב: עסק-ביש, חסן! בלי יד מה ערך יש לך! אנשי-שלומנו מחיר להם על-פי הידיים והכתפיים. אין יד, אין אדם. בשפל המדרגה אתה, ידידי! לך שתה וודקה… וסוף-דבר…

קוואשניה:[נכנסת] אח, פונסקים שלי, ברנשים שלי! וברחוב, וברחוב! סגריר ודלף, בורח גם הכלב. והסרדיוט שלי פה? אי, סרדיוֹטוֹן!

מדוודייב: אני!

קוואשניה: שוב את ה“קוֹפטָה” ¹⁹ שלי סחבת? וכאילו אתה… מעט כך. אה? מה זה?

מדוודייב: לכבוד יום-הולדת… בובנוב… ו-קר… סגריר…

קוואשניה: היזהר לך גם היזהר… סגריר! נו-נו! לך לישון.

מדוודייב: [הולך למטבח] לישון – יכול אני… רוצה אני… הגיעה השעה!

סאטין: למה את… מחמירה עמו כל-כך?

קוואשניה: אי-אפשר, מחמל נפשי, אי-אפשר אחרת… עם גברים מזה המין צריך לנהוג בחומר-הדין. לבן-זוג לקחתי לי אותו: חשבתי – עזר כנגדי יהיה, תועלת תהיה לי ממנו… באשר הוא איש-צבא, ואתם בריונים אתם… ואני אשה… והוא ישתה אצלי?! לא, לא. אין זה עסק בשבילי.

סאטין: לא הצלחת לבחור לך עזר כנגדך…

קוואשניה: לא – טוב ממנו לא מצאתי… אתה לא תרצה לחיות עמי. אתה כזה!… ואם תחיה – לא יותר משבוע ימים… בקלפים תפסידני, מכף-רגל ועד ראש!

סאטין: [צוחק] נכון, קוואשניה, אפסיד…

קוואשניה: זהו! אליושקה!

אליושקה: הנני!

קוואשניה: מה פטפוטים אתה מפטפט עלי?

אליושקה: אני? מכל הבא לפה! הכול אשר לכול, ובדיוק נמרץ. הנה אומר אני, אשה! הפלא ופלא!

בשר ושמן ועצמות – מלוא הבית

ומוח – גם לא כזית.

קוואשניה: נו, שקר הוא בפיך! מוח יש לי, יש ויש! לא, למה אומר אתה כי מרביצה אני בסרדיוט שלי?

אליושקה: חשבתי כי הרבצת בו בשעה שמשכת בשערותיו.

קוואשניה: [צוחקת] טיפש! ואתה כאילו לא ראית כלום. ולמה מוציא אתה סודות מן החדר?… וזאת גם זאת: הלא עלבון הוא לו… מן הדיבורים שלך התחיל לשתות…

אליושקה: משמע, אמת אמרו הבריות, כי גם אפרוחים יודעים לשתות.

קוואשניה: או, זאטוט! ואיזה בן-אדם אתה אליושקה?

אליושקה: אדם מן המין המשובח ביותר! – לאשר יביטו העיניים, לשם יוליכוני הרגליים!

בובנוב: [ליד דרגשו של הטטרי] בוא! בין כה וכה לא נניח לישון. נשיר גם נשיר… כל הלילה… זובּ!

קריווי-זוב: לשיר? אפשר…

אליושקה: ואני אנגן מעט קט.

סאטין: נשמע!

טטרי: [מחייך] נו, שטן, בובנוב… הב יין! נשתה כולנו, נשיר כולנו יבוא המוות נמות כולנו.

בובנוב: מזוג לו, סאטין! זובּ, שב! אח, אחים! במוּעט מסתפק האדם. הנה אני – שתיתי וטוב לי! זובּ! פתח בשיר, כאשר אהבתי. הנה אשיר – ואבכה!…

קריווי-זוב: [שר] שמש באה וזורחת…

בובנוב: [מצטרף] ובכלא אפלה!

[נפתחת חיש הדלת]

בארון: [צועק בעמדו על הסף] הי… אתם! בואו… בואו הנה… במגרש… שם… השחקן… תלה את עצמו.

[דממה הכול מביטים על בארון. מאחורי גבי מופיעה נסטיה, פותחת עיניה לרווחה, ומתקרבת לאטה אל השולחן]

סאטין: [חרש] אֶח, קלקל את השיר… טי-פש!

מסך

< “CTpacTи-MopдacTи”

בליל־קיץ מחניק, באחת הסימטאות הנידחות שבקצווי־העיר, ראיתי מחזה משוּנה: אשה אחת, שעמדה בטבוּרה של שלוּלית רחבת־ידיים, רקעה ברגליה, התיזה בוץ, מעשה תינוקת – רקעה ושרה בקול אַנפּי איזה שיר של תיפלוּת, שהשם “פוּמְקָא” נחרז בו עם עוּמְקָא"

היום נתרגשה סערת־זעף וחלפה על־פני העיר, ומי־הגשם שירדו בשפע, מוֹגגוּ את אדמת הטיט הנרפשת של הסימטא; השלוּלית היתה עמוקה, רגלי האשה שקעו בתוכה כמעט עד הברכיים. קול המזמרת העיד בה, ששיכורה היא. אילו נתעייפה מן הריקוּד וצנחה תחתיה, היתה מתבעבעת על־נקלה בטיט היוון.

מָתַחְתִּי את בתי־השוקיים של מגפי להגביהם, נכנסתי לתוך השלוּלית, אחזתי את הרקדנית בידיה וגררתיה משם למקום היבשה. תחילה, כנראה, נתבהלה – הלכה אחרי מַחרישה ונכנעת. אך לאחר־מכן חלצה את כל גופה בחוזקה בתנועת ידה הימנית חיבּטה לי על חזי וצרחה:

– הצילו!

ובתוקף־דעת חזרה אל השלוּלית והיתה גוררת גם אותי אחריה.

– שׁד משחת, – מילמלה – לא אלך! בלעדיך אחיה… חיה אתה בלעדי… הצילו!

מן החשיכה הגיח שומר־הלילה, נתייצב בריחוק חמש פסיעות מאתנו ושאל בכעס:

– מי כאן עושה שַעֲרוּרָה?

אמרתי לו, כי חוֹשֵשְנִי, שמא תטבע האשה בבוץ, והריני מבקש לגוררה משם; השומר הציץ בשיכורה, כיעכע וגזר:

– מאַשקה, צאי!

– לא רוצה!

– ואני אומר לך: צאי!

– ואני לא אצא.

– ארביץ בך, מנוּולת! – הבטיח השומר בלא כעס, ובטוב־לב ובפטפטנוּת פנה אלי: – מקומית היא, נַפָּצִית, פרוליחא מאשקה… היש סיגרית?

הצתנו סיגריותינו. האשה טיילה בגבורות על־פני השלולית וצרחה בקול:

– נגידים־וּמצווים! בעצמי נגידית־ומצווה אני לי… לכשארצה, – אתרחץ לי!

– הנה אלמדך פרק בהלכות רחצה, – היתרה בה השומר, זקן חסון, שזקנו מגוּדל. – וכך בכל לילה, משמע, היא מרעישה כאן עולמות. ובביתה – בן נכה־רגליים…

– הרחוק מכאן ביתה?

– להורגה צריך, – אמר השומר, בלי להשיב על שאלתי.

– שמא נוֹליכנה לביתה, – הצעתי לפניו.

השומר פיעפע לתוך זקנו, האיר את פּנַי באש הסיגריות ונסתלק לו ובמגפיו הכבדים היה מבטש על פני האדמה הצמיגה.

– הוליכנה! אך תחילה תן עיניך בפרצוּפה!

והאשה ישבה לה בתוך הבוץ, חתרה בו בידיה ונצטווחה צווחה אַנפית, פראית:

– כמו בי־י־ם…

בקירבתה, בתוך המיים הנרפשים, הדהוּנים, נשתקפה בבוּאתוֹ של איזה כוכב גדול משחוֹר החלל הריק שמעלינו. כשנקמטו פני השלולית, –נתעלמה הבבוּאה. חזרתי לתוך השלולית, נטלתי את המזמרת מתחת לבית־שחייה, הרימותיה, ובדחיפות־בירכיים הוצאתיה עד לגדר; היא נתעקשה, נפנפה בידיה והיתה מתגרה בי:

– נו – הכה, הכה! אין דבר, – הכה… אח, חַיַת־שַחַץ שכמותך… אח, תפלצת שכמותך… נו – הכה!

הסמכתיה אל הגדר ושאלתיה, היכן היא גרה. היא הגביהה את ראשה השיכור, נתנה בי את כתמי־עיניה האפלוּליים, וראיתי, שגב חוטמה שקע, שיוּרוֹ של החוטם מזדקר לו כעין הכפתור כלפי מעלה, השׂפה העליונה, שהצלקת מתחתה, חושפת טוּר שיניים זעירות, פניה הקטנות והתפוּחות מחייכות חיוך המַסליד את הנפש לאחוריה.

– טוב, נלך, – אמרה האשה.

הלכנו ותוך כדי הליכה דוחפים היינו את הגדר. שוֹבל־שמלתה הרטוב טפח על רגלי.

– בוא, חביבי, – מילמלה כמתפּכחת, – אקבל את פניך… תנחוּמין אשׂביעך…

היא הביאתני לחצרו של בית גדול, בן־קומתיים, בזהירות, מעשה סוּמא, עברה בין עגלות, חביות, תיבות וגזירי־עצים מפוזרים, נעצרה לפני איזה חור שבתוך מסד־הבית והציעה לי:

– פּלוֹש!

הייתי נשען אל הקיר הצָמוֹג, חובק את מתני האשה, מחזיק בקושי את גוּפה המתמסמס ויורד במדרגות החלקלקות, גיששתי ונתקלתי בלֶבֶד ובכף־מנעוּלה של דלת, פתחתיה, עמדתי על סיפו של בור אפל ולפסוע הלאה לא העזתי.

– אמא, – את? – שאל קול חרישי מתוך החשיכה.

– אני־י!

ריח של רקב שחוּן ושל משהו מעין הזפת – הלמני. ניצת גפרוּר, אש של כלום האירה כהרף־עין פני־ילד חיוורות וכבתה.

– כי מי זה יבוא אליך? אני־י! – אמרה האשה וצנחה עלי.

שוב ניצת גפרור, נשמע צליל זכוּכית, ויד צנומה, עלובה, העלתה אור במנורת־פח קטנה.

– תַנְחוּמִי שלי, – אמרה האשה, נתנודדה וצנחה לקרן־הזווית. – שם, מוּגבהת משהו מעל ללבני הרצפה, היתה מוצעת מיטה רחבה.

הילד עקב אחרי אש המנורה והיה מֵמִיךְ את הפתילה, כל אימת שזו מתלקחת ומעלה פיח. פניו הקטנות היו רציניות, חדוּדות־חוֹטם, ושפתיו תפוחות כשפתי ילדה, – פנים, שמכחול דק ציירן, ובמאורה אפלה טחובה זו הן זרות להדהים. כיוון שהתקין את האור, זקף בי את עיניו, השעירות כביכול, ושאל:

– שיכורה?

אמו, ששכבה לרוחב המיטה. נתייפחה פעם בפעם ונחרה.

– צריך להפשיטה, – אמרתי.

– ובכן, הפשט,– נענה הילד והשפיל עיניו.

וכשהתחלתי למשוך מעל האשה את שמלותיה הרטוּבות, – שאל בקול חרישי, מעשי:

– לכבּוֹת?

– וכי למה?

הוא החריש. טיפלתי באמו, כמי שמטפל בשק של קמח, והתבוננתי בו: הוא ישב על הרצפה מתחת לחלון, בתוך ארגז עשוי קרשים גסים, ועליהם כתובת באותיות־דפוס שחורות:

זהירות

חברת נ. ר. ושו'

אדן־החלון המרוּבע היה ברוּם כתיפו של הילד. על פני הקיר נתמשכו כמה פסים של מדפים צרים, עליהם ציבוּרי קופסאות – של סיגריות ושל גפרורים. במוך לארגז שבו ישב הילד, עמד עוד ארגז מכוסה נייר־קש צהוב, וכנראה, שימש שולחן. הפשיל הילד על צווארו את ידיו, המגוחכות והעלובות, והיה מביט כלפי מעלה, אל זגוגיות החלון הכהות.

כשגמרתי להפשיט את האשה, זרקתי את שמלתה הרטוּבה על הצנור, נטלתי ידי בכיוֹר־החרס שבקרן־זווית, וכשניגבתין במטפּחתי, אמרתי לילד:

– נו, היה שלום!

הוא הציץ בי ושאל בְּסַנְסְנוֹ מעט:

– ועכשיו – לכבות את המנורה?

– כרצונך.

– ואתה הולך? לא תשכּב?

הוא פשט ידו הקטנה והוֹרה על אמו:

– עמה.

– למה? – שאלתי בתמיהה שאלה אווילית.

– בעצמך יודע, – אמר בתכלית הפשטוּת, ובהתמודדו הוסיף:

– כולם שוכבים.

נכלמתי והחזרתי את פני: מימיני – פיו של תנור מכוער, על־גבי הכירה כלים מזוהמים; בפינה – מאחורי הארגז – קרעי חבל מזוּפף, ערימת נעוֹרת מנופצת, גזרי עצים, שבבים ואֵסל.

מרגלותי סרוּח גוף צהוב ונוחר.

– המותר לשבת מעט על ידך? – שאלתי את הילד.

הוא הציץ בי משיפוּלי מצחו וענה:

– הרי היא כבר לא תתעורר עד הבוקר.

– אין לי כל צורך בה.

נשתופפתי על־יד ארגזו וסיפרתי לו, איך פגשתי את אמו, והייתי משתדל לדבר בבדיחוּת־הדעת:

– יושבת לה בתוך הבוץ, חותרת בידיה, כבמשוטים, ושרה.

הוא ניענע בראשו, חייך חיוך חיוור והיה מגרד את חזהו הצר:

– מפני ששיכורה. גם בפכחונה אוהבת היא להשתעשע, ממש כמו ילדה.

עכשיו התבוננתי בעיניו, ואומנם שעירות הן, ריסיהן ארוכים להפליא וגם מעל לשמוּרותיהן צמחו הרבה שערות, כפופות בחן. צללים כחלחלים נחו מתחת לעיניו והיו מגבירים את חיוורון עורו נטוּל־הדם; את מצחו הרם, שקמט לו מעל לשורש־האף, כיסתה שפעתן הפרוּעה של השערות המקורזלות, הצהבהבות. אין לתאר את ארשת עיניו המתבוננות, השקטות, – בקושי יכולתי לעמוד בפני מבט מוזר ובלתי־אנושי זה.

– אתה – מה לך ברגליך?

הוא התחיל לפשפש בסחבות וחלץ מתוכן רגל יבשה, שדמות יָעֶה לה. הרימה בידו והניחה בקצה הארגז.

– הנה איזה רגליים. שתיהן כך, מלידה. אינן מהלכות, אינן חיות, אלא – ככה סתם…

– ומה זה בתוך הקופסאות?

– אֲגַן־חַיוֹת, – השיב הילד, נטל בידו את רגלו, כמי שנוטל מקל, נתנה בסחבות שבתחתית הארגז ובבת־צחוק נוהרת, ידידותית, הציע לפני:

– רוצה אתה, שאראה לך? נו, ובכן שב היטב. דבר שכזה לא ראית מימיך.

ידיו הצנומות והארוכות למעלה מן המידה עסקו בזריזות, הוא הרים את חצי גופו והתחיל להוריד קופסאות מעל המדפים ולהגישן לי בזו אחר זו.

– היזהר, אל תפתח, פן ינוּסוּ! הקרב אל אזנך, שמע! מה?

– מישהו מתנועע…

– אֲהָא, עכבישון הוא היושב שם, מנוּול שכמותו! שמו – המתופף. ערמומי!…

העיניים הנפלאות נתעוררו בחביבות, פניו הכחלחלים אוֹרוּ בבת־צחוק. בעיסוּק־כּפּיים מהיר היה מוריד את הקופסאות מעל המדפים, מקריבן אל אזנו, אחר־כך אל אוזני, וסח בהתלהבות:

– וכאן הַתִּיקָן. אֲנִיסִים, רברבן, כמין חייל. וזו – זבוּבית, פּקִידִית מנוּולת שאין כמותה. כל היום מזמזמת, מחרפת את כולם, ואת אמא אפילו משכה בשערותיה, לא הזבובית, אלא הפּקידית זו המתגוררת בדירה שחלונותיה לצד הרחוב, והזבובית רק דומה לה. וזה תּיקן שחור, גדול־גדול, –בּעלבּית; הוא – לא רע, אבל שיכור וגס. משׁתּכּר וזוחל לו על־פני החצר ערום, שעיר ככלב שחור. וכאן –דז’וּק, הדוד ניקוֹדים, תפשתיו בחצר, הוא מעוברי־האורח, שרמאים הם; כביכול מקבץ נדבות לטובת הכנסייה; אמא קוראה לו בשם – הזוֹל; גם הוא ממאהביה. מאהבים יש לב – כמה שתרצה, כמו זבוּבים, אף־על־פּי שחוטם אין לה.

– אין היא מכה אותך?

– היא? חלילה! בלעדי לא תוכל לחיות. הלא היא טובה, ורק שיכורה, נוּ – ברחובנו כולם שיכורים. היא – יפה וגם עליזה… שיכורה מאוד, נפקא! אני אומר לה: “חדלי לך, טיפשונת, לְעַלֵעַ את היי”ש הזה, אז תהיי עשירה", – והיא גועה בצחוק. אשה, – לכן טיפשה. אבל היא – טובה, הנה תתעורר, –תראה.

הוא חייך בחן רב, והיה חיוכו מקסים כל־כך, שתקפני הרצון לגעות בבכייה, לזעוק זעקה מסוף העיר ועד סופה משפע הרחמים הצוֹרבים שנכמרוּ עליו עד בלתי נשוא. ראשו היפה נתנודד על צווארו הדק כמין פרח מוזר, והעיניים נתלהטו והלכו בהתעוררות יתירה ומשכוּני בכוח שאין להתגבר עליו.

לשמע פיטפוטו הילדותי והנורא שוכח הייתי לשעה קלה, היכן אני, ומיד חוזר ורואה את צוהר־הכלא, הקטן, המרוּפש מבחוץ בכתמי־בוץ את לוע־התנור השחור, את גל הנעוֹרת שבקרן־זווית, וליד הדלת, שם, על גבי הסחבות, גוף חלמוֹני, כּשמן, של האשה־האם.

– אגן־חיוֹת יפה? – שאל הילד בגאווה.

– מאד.

– הנה, פרפרים אין לי, – פרפרים וצפורות־כרמים!

– ומה שמך?

– לוֹנקה!

– כשמי!

– נו? ואתה – איזה איש אתה?

– ככה־סתם. לא כזה ולא כזה.

– נו, שקר בפיך! כל אדם – הוא איזה־שהוא, הלא אני יודע. אתה – איש טוב.

– אוּלי.

– אני רואה היטב! אתה – פּחדן, גם־כן.

– מדוע –פּחדן?

– אני יודע!..

הוא חייך חיוּך ערמוּמי ולא אלא שקרץ לי בעינו.

– ובכל זאת מדוּע פּחדן?

– הנה – יושב אתה עמי, משמע – מפחד ללכת בלילה!

– הרי כבר יאיר היום.

– ובכן, עכשיו באמת תלך.

– אבוא אליך שנית.

הוא לא האמין, האהיל בעפעפיו על עיניו החביבות והשעירות, שתק קמעה ושאל:

– לשם מה?

– לשבת עמך מעט. אתה מעניין מאד. מותר לבוא?

– אדרבא! כולם באים אלינו…

נתאנח ואמר:

– לא תעמוד בדיבורך.

– חי אלוהים, אבוא! – אֵלַי, ולא אל אמא, יקחנה השד! אתה – הבה־נא, היה שלי, טוב?

– טוב.

– זהו! אין דבר שאתה גדול; בן כמה אתה?

– למעלה מבן עשרים.

– ואני למעלה מבן אחת־עשרה. אין לי חברים, רק קאטקה בת שואב־המיים, אבל השואבנית מכה אוֹתה, שהיא הולכת אלי. אתה – גנב?

– לא, מדוע – גנב?

– יש לך פרצוּף איוֹם מאד, צנוּם־נורא, וחוטם ממש כמו לגנבים. אלינו באים שני גנבים אחד – סאשקה, שוטה ורשע, והשני – ווניצ’קה, והוא טוב־לב כמו כלב. וקופסאות יש לך?

– אביא.

– הבא! אני לא אספר לאמא שתבוא…

– מדוע?

– כך. היא שמחה תמיד, כשהגברים באים שנית. אכן, – אוהבת היא את הגברים, נַפקנית שכמותה, פּשוּט אסון! ילדונת־טיפשונת היא, אמא שלי. כבת חמש־עשרה נתחכּמה וילדה אותי, ובעצמה אינה יודעת, – איך! ואתה – מתי תבוא?

– מחר בערב.

– בערב כבר תהיה שתויה. ואתה במה עוסק אתה, אם אינך גנב?

– בקוואס באַוואַרי. סוחר אני.

– באמת? תביא בקבוק, אה?

– כמובן אביא! נו אלך.

– לך־לך. תבוא?

– בהחלט.

הוא הושיט לי את שתי ידיו הארוכות. גם אני לחצתי ונענעתי בשתי ידי את העצמות הדקות והקרות הללו, ובלי החזר עוד פני אליו, יצאתי החוּצה כהלום־יין.

אורו של בוקר הפציע; מעל הערימה הטחובה של הבניינים הרעועים ריטט לו כוכב־נוגה רטט של גוויעה. מן החור המזוהם שמתחת לקיר־הבית הבּיטו אלי בריבּוּעי־עיניהן זגוגיותיו של חלון־המרתף, עכורות ומלוכלכות כעיני שיכּוֹר. בעגלה שליד השער ישן היה איכּר מסומק־פרצוף, שרגליו הגדלות והיחפות נתפשקו בהרחבה יתירה, פאת־זקנו העבה והקשוּחה נזקרה השמימה, – שניים לבנות הבהיקו בו, – דומה היה שבעצימת־עיניים צוחק האיכר צחוק אַרְסָנִי קטלני. ניגש אלי כלב זקן, שקָרְחָה לו בגבּו, מן־הסתם נכווה ברותחין, ריחרח את רגלי ויבּב יבבה חרישית, יבבת־רעב, והכמיר בלבי רחמי־שווא אליו.

ברחובות, בתוך השלוליות, שנצטללו במשך הלילה, נשתקפו שמי־הבוקר – התכולים והוורוּדים, ואותן בבואות אָצלוּ לשלולית יופי עלוב, מיותּר, העוֹכר את הנפש עד מעמקיה.

למחר ביקשתי את ילדי רחובי לצוּד לי חיפּוּשיות ופרפרים, קניתי בבית־מרקחת קופסאות נאות ושמתי פני אל לוֹנקה, ועמי שני בקבוקי קוואס, דובשנים, סוכריות וגלוּסקאות.

לונקה קיבל את תשורותי בתמיהה יתירה, ועיניו החביבות נתפקחו לרווחה – לאור היום הן היו נפלאות שבעתיים.

– אוּ־יוּ־יוּ, – פתח בקול נמוך, לא־ילדותי, – כמה הבאת מכל המינים! מן־הסתם, עשיר אתה? ואיך זה: עשיר ולָבוּש רע, ועוד אומר אתה – לא גנב? אלה הן קופסאות! אוּ־יוּ, ממש חבל לנגוע בהן, ידי לא־מרוּחצוֹת. ומי – שם? יוּך – חיפוּשיתוֹן, לעזאזל! כמו מנחושת, אפילו ירוֹק, הוֹי שד־משחת… והנה – יצאו ויפרחו להם? נו, נו…

ולפתע קרא בשמחה:

– אִמְקָא! רדי, רחצי לי את ידי, – הביטי, פּרגיה שכמותך, מה הביא לי! זה ההוא, שמאתמול, מאמש, שהביא אותך, כמו נוֹטר, כל זה – הוא! גם שמו לוֹנקה…

– צריך לומר לו תודה, – שמעתי מאחורי קול לא־רם, מוזר.

הילד הניע בראשו נענוּעים תכופים:

– תודה! תודה!

במרתף נתנודד ענן כבד של איזה אבק שעיר, מבעד לו, על גבי התנור, הבחנתי בקושי ראש מדובלל, פרצוּף מוּשחת של אשה, ברק שיניה, – חיוך מאוּנס, בלתי־נמחה.

– שלום!

– שלום, – החזירה האשה; קולה החוטמני לא היה רם, אבל היה אמיץ, –כמעט עליז. היא הביטה בי בעימוץ־עיניים וכביכול בליגלוּג.

לוֹנקה הפליג דעתו ממני והיה לועס את הדובשן, פותח בזהירות את הקופסאות ונוהם, – הריסים הישרוּ צל על לחייו והגבירו בכך את הַכְּחֵלֶת שמתחת לעיניים. מבעד לזגוגיות־החלון המסואבות נשקפה החמה, עכורה כּפניו של זקן, על שערותיו הצהבהבות של הילד צנח אור רך, בית־החזה של כותנתו היה פתוח, ואני ראיתי, איך פועם הלב מעבר לעצמוֹת הדקות ומרים את העור ואת הפטומת הניכּרת־ואינה־ניכּרת.

אמו ירדה מעל התנור, הטפיחה את המגבת מפי הכיור, ניגשה אל לונקה ונטלה את ידו השמאלית.

– ברח, עמוד, – ברח! – קרא הילד וכולו, בכל גופו, נתפרכּס בתוך הארגז, והיה מטלטל תחתיו את הסחבות, שריחן נודף, וחושף את רגליו הכחולות, השתוּקיות. האשה נצטחקה אגב נבירה בסחבטת וקראה גם היא:

תפוֹש אותה!

וכשתפסה את החיפושית, הטילתה על כף־ידה, סקרתה בעיניה הזריזות, שצבען כצבע הדגניה, ואמרה לי בנעימה של ידידה משכבר:

– כאֵלו – יש הרבה!

– אל תמעכי, – הזהיר הבן בקפידה. – פעם אחת בשכּרוּתה, ישבה לה על אגן־החיות שלי ומיעכה מי יודע כמה!

– ואתה שכח־נא את הדבר, תנחוּמי שלי.

– ואני קברתי גם קברתי…

– והרי במו ידי צדתי לך אחר־כך חדשות.

– צדתּ לי! ההם שמיעכת – מלוּמדים היו טִפֶּשֶת משוּלֶשֶת! את המתים שבהם קובר אני מתחת לכיריים. זוחל לשם וקובר, שם אצלי בית־קברות… היודע אתה, היה אצלי עכביש מִינְקָא, כולו אחד המאהבים של אמא, מלשעבר, שבבית־האסורים, שמנמוֹן, שמח…

– אח, אתה, תנחוּמי שלי, רחוּמי שלי, – אמרה האשה בלטפה את תלתלי בנה בכף ידה האפלה והקטנה, שאצבעותיה בלומות. מיד דחפתני במרפקה ושאלה בחיוך־עיניים:

– בן נחמד לי? איזה עיניים, אַה?

– קחי לך עין אחת, ואת הרגלים השיבי לי, –הציע לונקה בפנים מחייכות והיה סוקר חיפושית שבידו. – ממש… מברזל! שָמֵן. אמא, הוא דומה לנזיר, זה ששזרתּ סולם בשבילו, – זוכרת את?

– נו, כמובן!

והיתה צוחקת ומספרת לי:

– יום אחד, משמע, נתגלגל ובא אלינו אחד כּוֹמר, שרוּע כל־כך, ושואל: “התוּכלי נַפָּצִית, לשזור לי סוּלם של חבלים?” ואני מעודי לא שמעתי כלל על סוּלמות שכאלה. “לא”, אומרת אני, “לא אוּכל!” – “ובכן”, אומר הוא, “אני אלמדך”. פתח לרווחה את בגד הכהונה שלו, וכריסו חגורה כולה חבל דק, חבל ארוך וחזק! לימדני את המלאכה ואני שוזרת ומהרהרת בלבי: “למה לו זה? שמא את בית־היראה נתכוון ללסטם?”

נצטחקה חיבקה את כתפי בנה ולא פסקה ללטפו.

– הוי גַחּכָּנִים! בּא למועד הנכון, והריני אומרת לו: “הגידה־נא, אם לצורך הגניבה הוא לך, בְּכֵן איני נתרצה!” והוא מגחך בערמומיות: “לא”, אומר הוא, “זה בשביל שאוּכל לטפס בו ולעבור את הכותל; שהכותל אצלנו גדול ורם, ואנחנו אנשים חטאים אנחנו, והחטא מאחורי כותלנו, – הבינות?” נו, הבינותי: זה לו בשביל שיהיה מטפּס אל הנשים בלילות. צחקנו שנינו, גם צחקנו…

– אכן פרוּצה בצחוק את אצלי, – אמר הילד בנעימה של קשיש, – מוּטב שתשפתי את המיחם…

– והרי סוכר אין לנו.

– לכי וקני.

– וגם כסף אין.

– אח את, בזבזנית־שַׁכְרָנִית שכמותך! הנה אצלו! קחי…

הוא פנה אלי:

– יש לך כסף?

נתתי לאשה סכום־כסף, מיד קפצה ממקומה, הסירה מעל התנוּר מיחם קטן, מעוּך, מסואב, ונתעלמה מאחורי הדלת, בפזמה בקולה החוטמני.

– אִמְקֳא! – קרא הבן אחריה. – רחצי את החלון, אינני רואה כלום! – אשה ממוּלחת, אני אומר לך! – הוסיף הילד, בדקדקו לערוך על גבי המדפים את קופסאות החרקים, –מדפי הקרטון תלויים היו במשיחה, קשורים במסמרות התקועים בחריץ שבין לִבְנֵי הקיר הטחוב. – גם כן פועלת!.. אך תתחיל לנפץ את הנעוֹרת, ממש להִשְתַּנֵק אפשר, אבק כזה שהיא מעלה! אני צועק: “אמקא אל החצר הוציאיני, אשתּנק פּה!” והיא “סבוֹל”, אומרת היא, “שבלעדיך עצבוּת תהיה לי”. אוהבת היא אותי, וחסל! מנפּצת לה ושרה: שירים היא יודעת – המון!

ובהתעוררות, בברק של חן בעיניו הנפלאות, בהגבהת גבותיו העבותות, פתח בשיר בקול אַלט צרוד:

אַח הִנֵּה אוֹרִינָה על הַכֶּסֶת סְרוּחָה…

הקשבתי שעה קלה ואמרתי:

– שיר גס מאד.

– כּוּלם כמוֹהוּ, – הסביר לונקה בבטחון וננער פתאום, – הס, כּלי־זמר באו! הייא־נא, מהר, הרימני־נא…

הרימותי את עצמותיו הדקות, החבושות בשק של עור אפור ודק, והוא שירבּב בצמאון את ראשו לתוך החלון הפתוח ונפוג, ורגליו היבשות נידלדלו באפס־כּוח ורישרשוּ על גבי הקיר. בחצר צרחה תיבת־זימרה מרוּגזת, בפלטה מתוֹכה מטליות־מטליות של איזה ניגון, בעליצות צווח ילד מעובּה־קול, וכלב יילל לעומתו, – לונקה הקשיב למוזיקה זו ובחשאי נזתגל לאותו זמר והגה נכאים מבעד לשיניו.

האבק שבמרתף שקע, והאור נתרבה. מעל למיטת־האם תלוי היה שעוֹן קלוקל, על־גבי הקיר האפור זחלה המטולטלת, שגודלה כחמש אגורות של נחוֹשת. הכלים שעל־גבי הכּיריים עמדו לא־רחוּצים, על הכל נחה שכבת־אבק עבה, ביחוד מרוּבּה היה האבק בקרני־זוויות, בתוך קורי־העכביש, שהיו תלויים שם כּמטליות צוֹאוֹת. מישכּנו של לונקה דומה היה לאשפתות, וכיעור מופלג של עניות מנוּולת בצבץ באכזריות ועלבון מכל טפח שבמאורה זו.

המיחם החל להשמיע קול המייה קדוֹרנית, תיבת־הזימרה כביכול נתבהלה מפניו ונשתתקה לפתע: קול צרוד של פלוני נהם:

– אספסוף!

– הורידני, –אמר לונקה באנחה, – גרשוהו…

הוֹשבתי את הילד בתוך הארגז, והיה מקמט פניו, משפשף בידיו את חזהו ומשתעל בזהירות:

– חש אני בחזי שלי, לא טוב לי לשאוף הרבה אוויר של ממש, שמע־נא, הראית שֵׁדִים מימיך?

– לא!

– גם אני לא. בלילות מביט אני אל מתחת לכיריים, – אולי יופיעו? אינם מופיעים. הלא השדים שרויים בבתי־הקברות, לא כן?

– ולשם מה הם לך?

– מעניין. ופתאום יש בהם שד אחד – טוב־לב? קאטקה בת־השואב ראתה שדוֹן קטנטן במרתף, – נבהלה. ואני איני מפחד מפני דברים של אימה.

עטף את רגליו בסחבות והמשיך בזריזות:

– ולא עוד אלא שאוהבם אני, – חלומות נוראים אוהב אני, כך. פעם אחת ראיתי אילן, ובכן צומח הוא, ושורשיו למעלה, – הצמרת על־פני האדמה, והשרשים בשמיים… ממש זיעה שטפתני, ונתעוררתי מפחד. ופעם אחת ראיתי את אמא: שוכבת לה ערוּמה וכלב מכרסם את בּיטנה, נוֹגס חתיכה ורוֹקק, נוֹגס ורוקק. ופעם – נזדעזע פתאום ביתנו ונסע לו על־פני הרחוב, נוסע לו ודלתותיו וחלונותיו מתחבטים, וחתולה של הפקידית רץ אחריו…

הוא משך מפני הצינה את כתפיו החדוּדיוֹת, נטל סוּכריה, קלף את נייר־הצבעונין, דיקדק ליַשרוֹ והניחו על אדן־החלון.

– מן הניירות הללו אעשה לי כל מיני דברים יפים. אוו – אתן מתנה לקאטקה. גם היא אוהבת דברים יפים: שברי־זכוּכית, מכיתוֹת־חרס, פיסות־נייר והכול. אך – שמע־נא: אם, למשל, להאכיל את התּיקן, אז הוא יגדל ויהיה כמו סוּס?

היה ברוּר, כי הוא מאמין בכך; עניתי לו:

– אם להאכילו היטב, –יגדל!

– נו, כן! – קרא בשמחה, – ואימקא, טיפשוֹנית שכמותה צוחקת!

וסיים בדיבור־של־דופי, שהוא בזיון לאשה:

– טיפשה היא! את החתול אפשר בכלל להאכיל חַת־שתים שיהיה כמו סוּס, – נכון?

– ומדוע לא? אפשר!

– אה, מזונות אין אצלי! זה היה נפלא!

ממש נתפרכס כולו מגוֹדל המאמץ, ובחוזקה לחץ בידו על חזהו:

– אזי היו זבוּבים מתעופפים ככלבים לגוֹדֶל! ועל־גבי התיקנים אפשר היה להוביל לבינים. אם הוא כמו סוס, אז הוא חזק! נכון?

– אך יש להם שפם…

– השפם לא יפריע, הוא יהיה כמו מושכות, השפם! או הנה זוחל לו עכביש– גדול־נורא, כמו – מי? עכביש – לא גדול מחתלתוּל, שאם לא בן, – הרי זה פחד! אין לי רגליים, שאילמלא כן! אזי הייתי עובד ומאכיל לשובע את כל אגן־החיות שלי. הייתי עוסק במיסחר, ואחר־כך קונה לאמי בית בּלב־השדה. היית פעם בלב־השדה?

– הייתי, כמובן!

– ספר לי: איך זה שם, הא?

– התחלתי לספר לו על שדות, על אפרים, הוא הקשיב רב קשב ולא שיסעני, ריסיו היו משתפלים על עיניו, ופיו הקטן נפתח לאיטוֹ, כאילו התנומה חוטפתו. השגחתי בכך והִמַכְּתִּי את קולי, אלא שהופיעה אמו, ובידיה מיחם רותח, מתחת לבית־שחיה ביצבץ שק של נייר, ומחיקה – בקבוּק יי"ש.

– והנה –אני!

– נפ־לא, – נאנח הילד, ועיניו נפקחו לרווחה. – אין כלום, ורק עשבים ופרחים, אימקא. הנה תמצאי פעם עגלה ותסיעיני אל לב־השדה! וָלא – אמוּת ככלב ולעולם לא אראה. נאפוּפית את, אימקא, באמת! – סיים הילד בעלבון ועצבות.

יעצתו אמו בלשון של חיבה:

– ואתה – חדל לחרף, אַל־נא! עדיין קטן אתה…

– “חדל לגדף”! לָך – טוב, הולכת לך לכל מקום שרוצה, כמו כלבה ממש, את – מאושרת… שמע־נא, – פנה אלי, – זה אלהים ברא את השדה?

– בוודאי.

– ובשביל מה?

– בשביל שיהיו בני־אדם מטיילים בו.

– לב־השׂדה! – אמר הילד בחיּוּך מהוּרהר ובאנחה. – הייתי לוקח לשם את אגן־החיות ואת כּוּלם מוציא לחופשי, – טיילו לכם, חבריא! ו־שמע־נא! – את אלהים איפה עושים, – בתַעַשִׂי־יָה?

צוויחה נתעקרה מפי אמו, והיא נתגלגלה מרוב צחוק פשוטו כמשמעו, –צנחה על גבי המיטה, פירכסה ברגליה וקראה:

– הו, – ימח־שמך… הו, יה־אַדיר! תנחוּמי שלי רחומי שלי! את האלוהים, משמע, ציירי־האיקונין עושים… הוי גַחְכָּנִי שלי תימהוני שלי…

לוֹנקה הציץ בה בחיוך והפטיר גידוף של חיבה, אך בּנַבלוּת־הפה.

– מקרטעת, ממש כמו תינוקת! אכן צחקנית היא.

וחזר ופסק פסוק של גידוף.

– תצחק לה, – אמרתי, – היא נהנית, ואתה אינך חסר!

– לא, איני חסר, – הסכים לונקה. – אין בלבי עליה אלא כשאינה רוחצת את החלון; מבקש אני, מבקש: “רחצי־נא את החלון, אור־העולם חשך בעדי”, והיא – תמיד היא שוכחת.

האשה שוטפת את כלי־התה, צוחקת, קורצת לי עין תכולה ונוהרת ואומרת:

– נחמה טובה לי בחיי? אילמלא הוא, הייתי מְטַבַּעַת עצמי מזמן, חי־אלוהים, הייתי מחַנקת עצמי…

היא אמרה את הדברים האלה אגב חיוך.

ולוֹנקה שאלני פתאום:

– אתה – טיפש?

– איני יודע. וכי מה?

– אימקא אומרת –טיפש!

– והרי אני –על שום מה? – קראה האשה, ולא חלשה דעתה כלל. – הביא אשה שיכּוֹרה מן הרחוב, השכיבה לישון, ובעצמו נסתלק, זהו! הרי לא לגנאי אמרתי. ואתה אָץ להלעיז, אִי אתה…

גם היא דיברה כתינוק, בּמערכי־דבריה דומה לילדה מגוּדלת. גם עיניה היו טהוֹרוֹת כשל ילדה, – ומכוערים שבעתיים נראו מתוך־כך הפנים נטולי־האף, ששפה מופשלת להן ושיניים מחוּשפות. מין חוכא־ואיטלולא מהלכת על־שתיים, מעוררת־זוועה ומבדחת את הדעת.

– נו, הבה נשתה תה, – הציעה בקול חגיגי.

המיחם עמד על־גבי הארגז ליד לוֹנקה, סילון שחצני של קיטור היה זונק מתחת למיכסה המעוּך ונוגע בכתפו. הוא הושיט אליו את ידו הקטנה, וכשנתלחלחה כפו מן הקיטור, – מיצמץ בעיניו כשוגה בהזייה וקינחה בשערותיו.

– הנה אגדל, – אמר, – ואימקא תעשה לי עגלה, אזחל לי על־פני הרחובות לבקש נדבות. אקבץ די צורכי, ואזחל לי אל לב־השדה.

– אוֹ־חוֹ־חוֹ, – נאנחה האם ומניה־וביה נצטחקה בחשאי. – רואה הוא, חביבי, את השדה כגן־עדן! ושם ־ מחנות־צבא, וחיילים גסים, ואיכרים שיכורים.

– את משקרת, – שיסעה לונקה, ופניו נזדעפו. – אדרבא, שאלי אותו איך הוא השׂדה, הוא ראה.

– ואני לא ראיתי?

– בשיכּרוּתך!

הם התחילו לריב, ממש כילדים, – בהתלהבות ובלא הגיון, ואל החצר כבר ירד ערב חמים, בשמיים שהאדימו עמד בלי־נוע ענן כָּהוֹב. המרתף היה מחשיך והולך.

הילד שתה ספל תה, נתייזע, הביט אלי, אל אמו ואמר:

– שבעתי, גם רוויתי, אפילו שינה תוקפת אותי, חי אלוהים…

– אדרבא, הירדם, – הציעה האם.

– והוא –ילך לו! אתה תלך?

– אל תפחד, לא אניחו ללכת, – אמרה האשה ודחפתני בבירכּה.

– אל תלך, – ביקש לונקה, עצם עיניו, נתמודד להנאתו וצנח לתוך הארגז. לאחר־מכן הגביה פתאום את ראשו ואמר לאמו כמטיף־מוסר:

– מוּטב שתינשאי לו, שתיכנסי לחוּפה כשאר הנשים, – ולא שמשרכת את סתם־ככה עם כל ברנש… הם רק מַכּים… והוא – איש טוב…

– שכב, שכב, – אמרה האשה בקול חרישי, והיא רכוּנה על כוס התה.

– הוא –עשיר…

רגע ישבה האשה מחרישה, בגמעה את התה מתוך הצלחת בשפתיה הגולמניות, אחר־כך אמרה לי כאל מכּר־ומוֹדע משכבר…

– וכך הננו חיים לנו בשקט, אני והוא, ולא איש עוד. מחרפים אותי בחצר – פרוצה! וכי מה? אין לי בפני מי להתבייש. לבד מזאת, הלא עיניך הרואות, שאני פגוּמה מִלְבַר? מיד רואים הבריות, למה אצלח. כן. נרדם בני, תנחומי שלי. בן טוב יש לי?

– כן, מאד!

– לא תשבּע עיני מראות. חכם הוא.

– חכם ונבון.

– זהו! אביו – אדון היה, זקן; זה – כיצד קוֹרין להם? לְשָכוֹת יש להם, – אח, לעזאזל! כוֹתבים תעודות?

– נוטריון?

– כן, זהו! זקן חביב היה… מסביר־פנים. הוא אהבני, משרתת הייתי בביתו…

היא כיסתה בסחבות את רגלי בנה הערוּמוֹת, היטיבה מראשותיו את הכר האפל וחזרה לדבר בקלות:

– מיתה חטופה מת. בלילה היה הדבר, אך זה הלכתי מאצלו פתאום־לפתע צנח לארץ, – ופרחה נשמתו! אתה –סוחר בקוואס?

– בקוואס.

– משלך?

– משל אדוני.

– נתקרבה אלי ואמרה:

– אתה, בחור, אל תבחל בי, עכשיו כבר איני מדבקת, שאל כל מי שתרצה ברחוב הזה, כולם יודעים!

– איני בוֹחל.

– הניחה על ברכי את כף־ידה הקטנה, שעור אצבעותיה מקוּלף, וצפרניה קצוצות, והמשיכה בחיבה:

– אני מודה לך מאד בעד לונקה, חג היה לו היום. יפה עשית…

– עלי ללכת, – אמרתי.

– לאן? – שאלה בתימהון.

– לעסקַי.

– הישאר!

– לא אוּכל…

היא הביטה אל בנה, אחר־כך בחלון, אל רקיע־השמיים, ואמרה בחשאי:

– ואולי, בכל זאת, – תישאר? אכסה את פרצופי במיטפחת…רוצה אני להודות לך בעד בני… האכסה, אה?

דבריה היו אנושיים עד אין לעמוד בפניהם, – כה רחומים, שופעים רגש טוב כל־כך. ועיניה – עיני ילדה בפנים כּעוּרות – חייכו, לא חיוך של קבצנית, אלא חיוך של גביר, שידו משגת לשלם שלמי־תודה.

– אימקא, – נצטעק פתאום הילד, נתחלחל ונתרומם כלשהו. – זוחלים! אימקא… בואי־אי…

– חולם הוא, – אמרה לי האשה וגנחה אל בנה.

יצאתי אל החצר ועמדתי תפוש־הירהורים, –מחלון־המרתף הפתוח נשתפכה אל החצר שירה מאנפפת ועליזה, האם שרה שיר־ערש לבנה, וברורות יצאו מפיה המלים המוּזרות:

בּוֹא תָּבֹאנָה תַאֲווֹת־זַעֲווֹת,

בְּכַנְפֵיהֶן תְּבִיאֶינָה פְּגָעִים וּתְלָאוֹת:

הָבֵא תְּבִיאֶינָה פְּגָעִים וּתְלָאוֹת,

עֵינֵינוּ תִּמַּקְנָה מִנַּחֲלֵי דְמָעוֹת!

אוֹיָה לָנוּ, אוֹיָה לָן!

אָן נָבוֹאָה וּלְאָן?

בחפזון יצאתי מן החצר, ושיני מחושקות זו בזו, שמא אגעה בבכי. >
>

המישור הגבנוני מרוצע רצועות־רצועות של דרכים אפורות, והעיירת המנוּמרת אוֹקוּרוֹב עומדת בטבורו, משל לצעצוע מעשה מרכבה על פיסת־יד רחבה, מקוּמטת.

מן היערות העבותים של צ’וֹרנוֹראמֶן מושך את מימיו הנחל העצלני פּוּטאַנִיצָה; בנפתוליו בין גבעות חרוּשות, קרב עד העיר וַחֲצָאָה לשני חלקים שווים: שיחאַן, מקום משכנם של טובי־העיר; וזאַרַצְ’יֶה – מקום מגוריהם של הקרתנים, נחוּתי־הדרגא.

חוצה הנהר את העיר, הולך דרומית־מערבית ואובד דרכו בביצת החלוּדה של ליאַחוֹבוֹ; סָמַר־עלה יער־אשוחים אפל על־גבי הבִּיצה, ואילנות שפלי־קומה מפליגים בטור רחב ועב אל המרחקים הכחוּלים־האפרוּריים. ובפאתי מזרח, בראשי הגבעות, מתנוססים בשמיים החיוורים אילנות באים־בימים, מוּכּי־סער, העומדים בדרך־המלך בואכה עיר־הפלך.

מלבד העיר, על פני המישור, בשלהי צ’וֹרנוֹראַמן, נדחק לו מוֹשב לא גדול, ווֹיֶבוֹדינוֹ שמו, וכן כפרים שניים – מצד צפון אוֹבּנוֹסקוֹבוֹ, ומצד מזרח – בּאלימֶרי, וכן בּוּבנובקה; אלה כל בנות אוֹקוּרוֹב.

שפעת המיים שבחבל־הארץ הזה ממלאה את האוויר לעת קיץ לחלוחית חמימה ושרב ריחני; השמיים שם חיוורים ועכוּרים, כביכול נשטפוּ בזיעה, השמש עמוּמה, דמדומי־הערב – כלשון של זהוֹרית, מבשרת־רע; והלבנה – בפאתי מזרח – גדולה ואדוּמה, כבשר החי.

בימות־הסתיו קבועים עננים אפורים שבועות רצופים מעל העיר, והם מורידים שפעת גשמים על הגגות, פלגים הומים שוטפים את הדרכים, מימי הנהר מצהיבים ומזדעפים; החיים בעיירה שובתים, אין איש יוצא מפתח ביתו, אלא בשעת הדחק, ובשבתם איש איש בביתו, מחכים הם בהכנעה לרדת השלג הראשון, משחקים ב“תייש”, ב“פתי”, ב“עתוּדים”, מקשיבים למקרא ספרי־יְרֵאִים ופעם בפעם – גם ספרי־חול. השלג יורד בשפע ובריבוי, בפתוֹתים גסים, ירוד וכסות את חוצות העיר, כמעט עד גגות הבתים. בלילות מיללים זאבים על פני המישור יללה של נְכָאִים; הכוכבים גדולים, כחלחלים וקרים, וכוכב־נוֹגה המבשר רע – ירוק כאיזמרגד.

העיר – צוּרתה כצורת צלב על תל־קבר: בְּמַשְׁתִּיתָה – בית־מנזר של נשים ובית־עלמין; את רוּמה – היא זאַרצ’יֶה – קָטע הנחל פוטאניצה, באגפה השמאלי – בית־סוהר, שהאפיר מרוב זיקנה, ובימני – אחוּזתם הבלה מזוֹקן של האדונים בּוּבּנוֹב, בית־מידות מקוּלף ומרוּפט: קורות־גגו חשוּפוֹת כצלעותיו של סוס, שטרפוהו זאבים, חלונותיו מסוּתמים בקרשים, ובעד סדקיהם צופיות מתוך הבית החשכה והשממה.

מנין האוכלוסין שבשיחאַן ששׁת־אלפים נפש; בזארצ’יה – כשבע־מאות. מלבד בית־המינזר ישנם עוד שני בתי יראה: הכנסייה החדשה, המצוחצחה והצחורה, על־שם פטרוּס ופאוּלוּס, ובית־היראה הקטן, הישן, העשוי עץ, על־שם ניקוֹלאַי איש מיר של לוּדקיא, שחמש כיפות מבוצלות לו בראשו, וסמוכין של לבֵנים בצידיו, ומגדל־פעמונים שפל־קומה שמראהו כעין הקרינוֹלינה, וזה עתה משחוּהו בירוק וכתוֹם.

הקרתנים שבעיר זריזים הם, אך מדוּשני־שוֹבע: סוחרים הם באריגים ושאר סחורות בירידים שבכפרי המחוז, קונים בַּצְבּוּץ, מעשי־מטווה, ביצים, בהמה וחציר לצרכי עיר־הפלך; נשותיהם ובנותיהם סורגות מחוטים של צמר־צבעוֹנין סנדלים, מַסוּלָיִם, רדידים, פקרסים וצקלונות־של־דרכים, – מלאכת־יד זוֹ מורשה היא להן מבית־האולפן של המינזר מימים רבים, שכמעט כוּלן למדו בו כְּתב וספר. העיר – מוניטין יצאו למעשי סריגתה שהיא שוֹלחתם למימכּר ביריד שחל ביום מאקארי הקדוש, ומלאכת־מחשבת זו – היא, כפי הנראה, שטיפחה בלב התושבים את האהבה לצַבֵּעַ בתיהם בשלל־צבעים.

הרחוב הראשי – פּוֹרֶצ’ני, או בּיֶרז’וק – רצוף אבני־גוויל גדולות; לעת אביב, בבצבץ חתימת־דשא מבינות לאבנים, מבהיל ראש־העיר סוּחוֹבּאַייב את האסירים, והם, – גדולים, אפורים, כבדים, – זוחלים דומם על־פני הרחוב ותולשים את העשב משורשו.

ברחוב פוֹרצ’ני מתנוססים במערכה בתי־חמודות – תכולים, אדומים, ירוּקים, וכמעט כולם גינה להם מפּנים – בית לבן של נשיא הנהלת הזֶמסטבוֹ פוגל, ומגדל קטן לו בגגו; בית של לבינה אדוּמה ותריסיו כּתוּמים – של ראש העיר; בית וְרַדְרוֹד – של כוהן־הראש איסאי קוּדריאבסקי, ועוד שורה ארוכה של בתים מתהדרים, שופעי־נחת – בהם שכנו אנשי־הרָשות: שר־הצבא פּוֹקיוואַיקו, מחסידיה הנלהבים של הזמרה – נתקרא בשם מאַזֶפּה על שום עֲבִי גופו וגודל שפמו; המוכסן ז’וּקוֹב, איש זעפן, שהיה שטוף בלגימה; ראש־הזֶמסטבו שטרֶחֶל, תיאטראל ודראמאטורג; ה“איספראווניק”¹ קאַרל איגנאטייביץ' ווֹרמס, והרופא ריאַחין, איש שדעתו בדוחה עליו בדיחוּת יתירה, והוא המצוּין שבשחקני החוג המקומי של חובבי הקומדיה והדראמה.

ורק מנהל־הדואר קובאריוֹב, מגדל־פרחים נודע־לתהילה, וגזבר־העיר מאטושקין התגוררו ברחוב סטרֶלֶצקי, – הוא הרחוב, שקצהו האחד חצה את רחוב פוֹרֶצ’ני ויצא אל שפת הנהר, וקצהו השני הגיע עד ככר־השוק שעם שער בית־המנזר.

העיר משוּפעת בגנים ובגנוניות, – האֶדֶר והחוּזרָר, הכחלית והשיטה היו מסתירים את פני הבתים, מבעד לשפעת הירק הביטו זה אל זה במאור־פנים חלונות קטנים בווילוניות לבנות, שעציצי מַקוֹר־החסידה, הפוּכּסיה, הביגוניה על גבי אדניהם, וכלוּבי צפרים במזוּזותיהם.

והיו חייהם של אנשי שיחאן חיים שיש בהם טוּב־לב ואין בהם רעב מרוּבּה, עושים בשלום את מצוות הרשוּת, מקיימים בידיהם מסוֹרת־אבות, אך בשעת הצורך כופפים קומתם כאגמון ומקבלים עליהם גם מצוות שהזמן החדש גרמן: וכך, כיוון שראו שהבתולות עודפות על המידה, החליטו הקרתנים לבנות פּרוֹגימנאזיה.²

– את כל הבתולות, כפי הנראה, לא תשׂיא, – משמע, ילכו לשמש כמוֹרות.

והיו שאמרו, כי דין הוא שתהא גם גימנאזיה: שהכפר מתרושש והולך משנה לשנה, למשוך חיוּנה מן המסחר קשה מיום ליום, המלאכה אינה מפרנסת את בעליה, לימוד הבנים בעיר־הפלך – הרי זו יַקרוּת גדולה, ותלמודם יש בו תכלית: רופאים, פרקליטים וסתם משכילים זוכים לחיים של שובע.

בימות־החגים היו בני־הנעורים מתקבצים בשדה שמאחורי בית־המנזר לשחק בקונאות, בכדוּר־של־מחניים ושחוֹק־החַטָפים, והאבות והאמהות יושבים על־גבי הדשא שליד הגדר, מסתכלים במשַׂחקים לפניהם וזוכרים ימים עברו.

עושי־להטים אושפיזין וארטיסטים נודדים למיניהם היו מקהילים ב“ליסאבון” קהל רב, מפה לפה; גם הצגותיהם של החובבים מאנשי המקום זכו לקהל מרוּבּה, אך ביותר נתחבבו הקונצרטים של שירי־החול, שנערכו על־ידי המקהלה המקומית, ובהם היה מאזפה מכבד את אנשי־העיר – בימות־החורף ב“ליסאבון”, ובימות־הקיץ בשדרה העירונית.

מורד החוף העירוני, מורד הטיט הצהוב־למראה, חוּזק בחבילין של זמורות, ולאורך המורד כוננה העיר שדרה גדולה ונטעתה עצי צפצפה שיטים ותרזות לרוב; בטבורה של השדרה בנו ראש העיר ופוֹקיוואַיקו בכספם שלהם סוּכּה אדמונית, ותורן לה בראשה, בימות־החגים היה דגל האומה מרפרף בראש התורן. שתי מדרגות משתפלות מאותה סוּכּה במורד, – מרגלותיו עמדו בּימות־הקיץ בתי־מרחצאות: אחד טלוּא – פסי תכלת ולבן – של פוגל; אחד אדום – של ראש־העיר; ואחד אפוֹר, עשוי לווחים שֶׁדָהוּ בחמה – “דימוּסוֹת”. בתי־המרחצאות מטילים על פני הנהר כתמי־צבעונין, והנהר משכשך חרש את מלמלתם.

החוף שכנגד, חוף רדוּד של חול, מכוּסה בצפיפות ובערבוביה גְבָב קדורני של ביקתות זארצ’יה: שחורות מזיקנה, ואגוּדוֹת אזוב ירוק על גגותיהן הָרְקֵבִים, עומדות הן על־גבי החול עמידה מלוּכסנת, עקמומית, ובלי סבר וסיכוי צופות פני הנהר בעיניהן הקטנות, החולניות: שברי הזגוגית שבחלונות, המתנוצצים כעין הלֶשֶם, דומים לתבלוּלים.

בקרב עדת בתיהם הקטנים של הקרתנים, המעוּכים מחמת הזמן, ורעוּעים מחמת גאוּת־הנהר, מזדקר בית־צלמים של לבינים אדוּמות על־שם אלכסנדר נֶבסקי: בְנָאוֹ אחד מאבותיהם של בעלי־האחוזה לבית בובנוב אשר תמו לגווע, במקום שהדביקהו – בשעה שנסע בגזירת פאבל הראשון לגלותו בטוֹבּוֹלסק – הָרָץ שהביא את צו־המלך החדש לחזור לפִּיטֶר תיכף ומיד. כמעט כדי שליש גבהו נתכסה בית־הצלמים הזה בקופה של סחי וחול, לביניו נתלשו זעיר שם זעיר שם לתיגרה ולתיקון תנוּרים, ואפילו צלב הברזל, שהיה מוּפז בשעתו, מכוּפף. מלבדו לא היו בפרוור בתים מצוינים, פרט ל“גן־העדן של פליצאטה”, שעמד במצוּדד ממנו, הלאה מזה במעלה־הנהר.

שנה־שנה, בגאוֹת הנהר, היו מימיו פורצים לתוך חצרות זארצ’יה ומכסים את הרחובות, – או־אז היו אנשי־הפרוור עולים לעליות־הגג, צדים דגים מן החרכים ומעל הגגות, שטים על־פני הרחובות ועל־פני הנהר ברפסודות עשויות שערים שהוּסרו מעל ציריהם, מוֹשים את העצים, שהמיים גרפום מן היערות, גונבים איש מרעהו את השָלָל הזה, ובלילות משברים את מעקות הגשר, שחיבר את הפרוור אל העיר.

באביב, בקיץ ובסתיו נתפרנסו אנשי זאַרצ’יה מאסיף חַמציץ ותות־שדה ומציד חיות ועופות, עשו מטאטאים, לאחר מכן ליקטו פטריות, דַמדמָניות, גרגרי־כּרוּכיה ודַבדבָניות, – את כל אלה היו העירונים קונים מידי הפרוורנים. אנשים שלושה – ובתוכם סימא דיֶבוּשקִין – עשו כלובים וביברים לצפרים. בית פוּשקאַריוֹב עסקו במעשה־רשתות, בית סטרֶלצוֹב עשו קלתות ותיבות מקנה־השורש של הַלִבנֶה ומנעוּלן מנעוּל של תחבולות־סוד. שבעה אנשים מאנשי הפרוור עבדו בבית־החרושת ללבד של סוּחוֹבּאיב. תשעה אנשים היו מבטשים אנפילאות. והיו הלַבָּדִים והבַּטָשִים שטופים בלגימה יותר מזולתם, ובעבור זה זכו לשימת־לבם ורחשי־כבודם של כל אנשי־הפרוור. לעתים, בימים־טובים, היה אחד מאומני־הלבד המובהקים והחזק שבבעלי־האגרופין אשר בפרוור, גיראסים קרילצוֹב, מתחיל לפתע־פתאום להכות מכות־רצח את מכבדיו ומוקיריו, בצווחו כמי שנכנס בו הדיבּוּק:

– הַשְׁכֵּר תשכּירוני, זרע־השטן! סוֹפי אבדון בעבוּרכם, – אוּךְ!

אך מיד יוצא כנגד פניו וואווילא בורמיסטרוב, יפה־התואר והגיבור הראשי, מפשיל שרווּליו, פוצה פיו ואומר לפניו דברי־כיבושין:

– הרף־נא, גאראסקא! איך ימלאך לבך, רשע, לִקְטוֹל את שלומי־אמוני־הנוצרים, אוהבֵי ומוקירי־שמי, אה? הלא תחוס עינך עליך? ראה, כי הזהרתיך!

גיראסים המנוצח היה בוכה:

– אני – לא על איבוד־דמי, רחימאים, אני חס, – על איבוד־ימי חס אני!

העיר והפרוור היו צהובים זה לזה מימים קדמונים: הקרתנים השבעים תושבי שיחאן התיחסו אל אנשי־זארצ’יה כאל חדלי אישים, שיכורים וגנבים; אנשי זארצ’יה שקדו לחזק את היחס הזה וכינו את העירונים בשם “חומדי־פרוּטות”, “זוֹללי־אגוֹרות”.

משנכנס יום טוב של מיכאל הקדוש, קרבות עזים נטושים על גבי הנהר שנתכסה קרח, והיו הקרבות נמשכים כל ימות־החורף ועד שבעת־ימי־החמאה הגיעו, ואף־על־פי שהרבה בעלי־אגרופין מובהקים היו בקרב הפרוורנים, מכל מקום היתה העיר גוברת בכוח הריבוי, מכרעת בכובדה: תמיד היו אנשי־זארצ’יה מוּכּים ומורדפים על פני כל הפרוור עד גבשושיות־החול, – הלא הם “בוֹרוֹת הסוּסים”, מקום קבוּרתן של הבהמות הפּוֹגרוֹת.

לעתים קרובות ביותר היתה המשטרה באה מן העיר לזאַרצ’יה: לחיפושים, בהיות גניבה בעיר, לגביית מסים לרשוּת, לעיקוּל המטלטלין שבפרוור מחמת חוב שלא נפרע; ולשיכּוּך מַצוֹת ומריבות לרוב: וַאֲלו שאר בני־אדם לא באו אלא בלילות בלבד, כדי לפקוד את “גן־העדן של פליצאטה”.

“גן־העדן” – לשעבר אחוּזתם של האדונים לבית ווֹיֶבוֹדִין – בית ישן־נושן, אפל וסומא – תפס בחורבותיו מקום רב בארץ ובחלל־האוויר. מצד הנהר מכסתו חומה עבה של ערבי־נחל, רטיטים וליבנים; מצד הרחוב – גדר של אבן עם שער־אדירים, שעמודיו אלונים, ופשפש כבד לו בשמאלו. ליד הפשפש, למן הערב ועד הבוקר, לילה תמים, היה יושב על גבי ספסל עשוי לבינים, איש אדמוני, גבה־קומה, בן בלי שם, המכונה בפי אנשי זאַרצ’יה – צֶ’טִיחֶר.

לפני צ’טיחר היה משמש בתורת שוער אחיו הצעיר של וואווילא בורמיסטרוב – אנדריי, אלא שלא עצר כוח לעמוד בכהונה זו יותר משני חרפים: בימות־הקור היו הקרתנים, אנשי־זארצ’יה, עטים כעדת זאבים אל הריסות־הבית ועוקרים משם כל דבר היפה לבעֵר בתנוּר, ורבים יותר משעסקו בשבירה מחמת מצוּקה, עסקו בה מחמת תאוות־ההרס שבהם, – מחמת אותה הפקרות מדאיבה, שבה מתלבש היאוש הרוסי המטוּמטם. הוא היה אנוס להגן בגופו על נכסי הבעלים – מפני ידידיו, ואף מפני אחיו בן אמו: אכן, בעניין הזה נקפדו חייו של אנדריי, – נתקפחו שוקיו.

בשעת גוויעתו ניחר קולו וקרא:

– פליצאטה, עליך גוֹננתי, – שאי שלום!

והיא כבשה פניה בכפיה הצחורות והיתה גועה בבכייה. ולאחר מכן עשתה למגינה חסד של אמת, הציבה על קברו צלב נאה, עשוי עץ אַלון וימים רבים ערכה תפילות לעילוּי־נשמתו של עבד אלוהים אנדריי, מנוּחתו עדן; אך מיד לאחר הלווייה נסעה־למקום שנסעה, וליד שער “גן־העדן” שלה ישב איתן שוֹער חדש – ארך־ידיים, מרוּבּע, שתקני; כהרף־עין נטע בלבם של אנשי־זארצ’יה, העשויים לבלי חת, רחשי כבוד־ויקר לכוח חית־השחץ שבו, מאחר שהכריע במלחמת־ביניים את בעלי־הזרוע שבפרוור, – קרילצוב, בורמיסטרוב וזוֹסימא פושקארוב.

בית ווֹייבוֹדין, – בית מרוּוח בן־דיוטתיים, ולו יציעות, סטווים ומרפסת, – נשתרע בטבורה של החצר, שעשבים שוטים פשטו בה למכביר. מסביב לבית עמדו שרידים מבנייני־הַשָּׁרֵת – עצי הסקה של פליצאטה; מעל להריסות נתנועעו לְמַעֲצֵבָה אמירי אילנות של גן־הביתן. “גן־העדן” נשתכן בדיוֹטה השניה, שלושת חלונותיו היו מכוסים, כמעט תמיד, בתריסי־שׂבכה, ומעליו – כחוטם מעל לסנטרו של זקן – היה כפוּי גג, שנשתבּר מכוֹבד השלג.

חייו של “גן־העדן”, החבויים מאחרי החומה בירכתי החצר, היו סמוּיים מעיניהם של אנשי־זארצ’יה. בימות־הקיץ היו העירונים באים מן הנהר, מהם מגיעים אל גן־הביתן בסירות, מהם מתגנבים בינות לשיחים שעל שפת הנהר; בימות־החורף היו עוברים במרכבה על־פני רחוב הפרוור, מכורבלים בברדס, או כובשים פניהם בצווארוני האדרות.

ידעו הבריות, כי שלוש ריבות שוכנות בבית פליצאטה: פאשה, רוֹזוֹצ’קה ולוֹדקה; כי מטובי־העיר מרבים ביותר לפקוד את “גן־העדן”: סגן־האיספראווניק ניֶמצֶב, לפי שאשתו חולנית; המוכסן ז’וּקוב, בתורת אלמן; והרופא ריאחין, שחֶדוְתָן הוא מטבע ברייתו.

ועוד ידעו, כי בהיות האורחים מרובים, היתה פליצאטה קוראת לעזרה מן הנשים והעלמות שבפרוור; ידעו הבריות, מי ומי באות אצלה, אך לפרנסתן זו של נשיהם ובנותיהם נתיחסוּ הבריות בקור־רוח, והדמים שנשתכרו נטלו מהן ונתנום בכוס.

איכרים בעלי־זקן, בני־יערות, מאוֹבנוֹסקוֹב, באַלימֶר ושאר כפרים שבמחוז, אנשים נַחְתָנים ותמימים, חוששים היו, אפילו לאור היום, לעבור על־פני הפרוור, ובאין ברירה – נסעו בשלושה ובארבעה. וקרון יחידי כי יִרָאֶה בפרוור, מיד הפרוורנים הסקרנים יוצאים לאיטם להקביל פניו של אותו כפרי – מסובבים אותו ושואלים:

– מה זה, דודי, מוכר אתה?

ובשעת בדיקת הסחורה – קונים במשיכה. ואם צעק האיכר ובא בתרעומת, – היו דשים את בשרו מדושה של כלום.

בערבי־הקיץ היו אנשי־זארצ’יה מתלקטים בצל ערבי־הנחל שעל שפת הפוטאניצה מוּל פני השדרה העירונית, שוכבים או יושבים, על גבי החול, וצופים בקנאה כלפי מעלה: בשמיים האדוּמים מגולפים ברור ראשיהם הכחלחלים של בתי־היראה, מגדל־הכּבּאים האפוֹר, כיצוּק־עופרת, ועליו דמותו האפלה של הכבאי, צריח ביתו של פוגל, המווריד בקרני השקיעה. החומה העבה של ירק השדרה הסתירה את פניהם המתהדרות של בתי פוֹרצ’נאיה הססגוניים, עד כי לא נראו אלא הגגוֹת והארובות בלבד, אך מבינות לגזעים ולענפים היו הפרוורנים מכירים את העירונים ובלגלוג עצלני סחים זה לזה מקורות החיים בשיחאן: מי וכמה הפסיד ומי זכה בקלפים מי נתבסם אמש, ומי היכה השבוע את אשתו, איך היכה, ועל שוּם מה. והיו הללו בקיאים בכל עלילות־האהבים המתרחשות בעיר, ובכל עסקי־המסחר, ובכל המצות והמריבות, ואפילו בכל הרהורי־לבם של העירונים.

ולא נתפרסמו חיי שיחאן אלא מפי הנשים, שהיו נשכּרות בעיר שכירוּת־יום: לנכּש את גני־הירק, לשטוף רצפות במוסדות־העיר, למכור גרגרי־שדה ופיטריות בשוק ובבתים.

על כל עסקי העיר היו אנשי זארצ’יה מדברים בלעג ושנינה ואיבה רבה: על חייהם־הם לא היו מדיינים אלא בצמצום, בעצלתיים; וביותר אהבו שיג־ושיח בעניינים כלליים, דמיוניים, המפליגים הרחק מתחומי חייה של העיר אוֹקוּרוֹב.

הזימרה היתה חביבה עליהם. בימות־הקיץ, כל אימת שמקהלתו של מאזפה אומרת שירה בשדרה העירונית, היה פרוור זארצ’יה עונה אחריה בקולות זמריו וואַווילאַ בורמיסטרוב וארטיושקא פיסטוֹלֶט, איש הציד.

משורר הפרוור סימא דייבושקין תיאר בשעתו את מערכי נפשם של אנשי זארצ’יה בפסוקי שיר אלה:

גדול בחכמה, ראש־וראשון בכל זארצ’יה, הוּחזק בהסכמה כללית יעקב זאחארוב טיאוּנוב.

גבה־קומה, כּחוּש, משוֹרג־גידים כּוּלוֹ, – וממילא שיערת, כי תנועותיו פזיזות, ודיבוּרוֹ זריז וממוּלח; ומה נשתוממת למראה הילוּכו שיש בו מתינות, תנועותיו שיש בהן ישוב הדעת, ולשמע קולו שהוא שוקט ועמוּם כלשהו.

חייו היו מלאים תעלוּמות: בהיותו נער כבן ט"ו, נתעלם לפתע־פתאום, וחמש שנים היה נסתר ולא הודיע על עצמו דבר וחצי־דבר לאביו, לאמו ולאחותו, ולאחר מכּן נשתלח והוּבא מעיר־הפלך בלוויית מישמר. והוא חולני, עינו הימנית שמוטה בפניו החשכוֹת והצנוּמות, שיניו משוּבּרות, ועל גבו תרמיל, ובאותו תרמיל שני ספרים עבים, בכריכות־עוֹר, האחד – “על הממציאים”, והשני: “קיצור גיא־החזיון אשר לכל יושבי תבל, או תיאטר זוטא”.

בינתיים נסתלקו אביו ואמו לעולם־האמת, אחותו מכרה את הביקתה והקרקע ונסעה למקום שנסעה. יעקוב טיאוּנוֹב נשתכּן אצל החכמה והידעונית דאריושקה, שמחמת דברנותה היתירה כינוּה בשם “תִּשְׁעָה־קַבִּין”. לא ידע איש במה פרנסתו: הוא היה משתמט בעליל מלהתערב עם הבריות, מדבר ביוֹבֶש ובבלי־חפץ, ולא יכול להביט בפני שום אדם, אלא תמיד היה מסתיר עינו, מצמצמה ומטלטל ראשו מלמטה למעלה. בערבים שוֹטט ביחידוּת על־פני השדה שמאחרי הפרוור ולא גרע עינו האפלה מלהתבונן באדמה, בהטותו תמיד את ראשו – כדרך כל שתוּמי־העין – הטייה כלשהי הצִדה.

לדברי דאריושקה, היה שתוּם־העין הוגה תמיד בספריו הגדולים ולעתים מסיח עם עצמו; הזקנוֹת שבפרוור כינוהו בשם בעל־כשפים וקוסם־קסמים: נשים צעירות היו אומרות עליו, שכּליותיו מיסרות אותו; האנשים ניסו כמה פעמים לחוקרו ולתהוֹת על קנקנו, מי הוא ומה הוא, ולא עלתה בידם. אזי תבעו משתוּם־העין חצי־הִין יי"ש ונתן להם. עמדו ותבעו עוד, וכיוון שסירב, היכוהו, ולא עברו ימים מועטים ויצא שוב “לערוך גלות”, כהסבר שהסבירה “תשעה־קבין”.

חזר טיאוּנוב, והוא כבן ארבעים־וחמש, קווּצות־שיבה לו על גולגלתו החדה – כמין אבטיח צהוב, – זקנקנו קלוּש, חֲתוּם־שֵׂיבָה, פניו הגרמיות, שנתפּייחוּ, כּביָכול, – זאת הפעם היתה עינו היחידה, האפלה מישירה להבּיט בפניהם של הבריות מתוך כובד־ראש והרהוּרים.

חזר ונשתכן בביתה של “תשעה־קבין” ובא לכל מקום שיש בו ויעוּד־אנשים; בימות־החורף בפונדקו של סינימוּחה, ובימות־הקיץ – על שפת הנהר. נמצא, שהוא מיטיב לתקן מנעוּלים משוּבּרים, יודע לאַבֵּץ מיחמים, לברר פרוות ישנות, ואפילו לתקן שעוֹנים. הפרוור לא נזקק לו, כמובן, ואפילו הציעו לו לעתים מלאכה כלשהי, לא נתנו לו שכרה אלא בכיבּוּד בלבד. ואלו בעיר היתה פרנסתו של טיאוּנוֹב מצויה פעם בפעם, והיה רעב פחות משאר אנשי הפרוור.

והיו חייו קצוּבים ומדוקדקים; בבקרים היו הנשים מעוררות את בעליהן ואומרות:

– קוּמה, חוֹבק־ידיים! כבר השעה השביעית קרובה לצאת. – שתוּם־העין כבר מֵשִׂים העירה פעמיו!

והכל ידעו, שמן העיר הוא עתיד לחזור עם ערב סמוך לשעה הששית. בימים־טובים היה משכּים לתפילה של וותיקין, אחר־כך שותה תה בפונדק של סינימוּחָה, ועד שעה מאוחרת בלילה אפשר היה לראותו בכל מקום בחוצות הפרוור: מהלך לו אדם בשוּפי ונחת, תוקע, תפוּשׂ־הרהורים, מקל של עץ־הדובדבן לתוך החול ומנענע ראשו אילך ואילך, משגיח בכל אדם, מקדים שלום לכל ברייה בשימת־לב ומשכיל לתרץ כל קושיא. מערכי־לשונו בדברו יש בהם מסגנון הסְפָרִים, והדבר מגדיל את חין־ערכו בעיני הבריות.

יום אחד, כשהירקנית הממולחת פימקה פוּשקאַריוֹבה, שספגה מכות נאמנות מידי ידיד־נפש, שנזדמן לה באקראי, באה במרוצה אל טיאוּנוב לבקש מפלט, והיתה מתייפּחת בבכייה ומקללת מר־גורלן של נשים, – אמר לפניה שתום־העין דברי פיוסין ודברי כיבושין:

– ואַת, סיראַפימה, תחת ליתן קולך ביללה ויבבה, כדרך הכלבים, תני דעתך לשמור על צלם־אנוֹש שבּך, אל תִּתְרָעִי עם כל חיה רעה: בחרי לך אחד – והוא רחוּם ונבון, – וּראי חיים עמו! לא נערה אַת, ובדין שתדעי: הגבר – כל אשה היא לו רעיה לשעה; משמע, בעצמך עשי בתחבוּלות לשים לו מחסום. ואל תהיי סרוּחה לרגלי כל עובר־אורח, כּבּדי את צלם אלוהים שבּך!

זכרו הנשים שבפרוור דברי־כיבּושין אלה, שהוציאו לשתום־העין שם טוב כאיש ישר, ובשכר זה זכה לקבל מהן דוֹדים הרבה.

אך כאז כן עתה הוסיף לשוטט בלילי־ירח על פני השדות שבסביבות הפרוור ובהטיית־ראשו אל כתפו היה ממלמל אילו דברים.

בשעת ויעוּד בצלָם של ערבי־הנחל היו בעלי־המחשבות שבין אנשי זארצ’יה שואלים את טיאוּנוֹב שאלות של השכּל ודעת.

ראשון למַקְשָׁנִים היה תמיד בוּרמיסטרוֹב, – הרגש הרגיש, כי שתוּם־העין עומם זיווֹ בעיני הפרוורנים, ובלי כּחד תחת לשונו את הטינה שבלבו על טיאוּנוב, השתדל להבאישו איך־שהוא.

– אָי, טיאוּנוֹב! האמת־נכון הדבר, כי היתה ידך במעות מזויפות, וגלל כך לָקִיתָ על־חינם?

– כל המעות מזויפות הן, – היה שתום־העין משיב בנחת ונועץ עינו בעיניו של וואַווילא.

חלשה דעתו של בוּרמיסטרוב, וכבר רוחו מתרתחת עליו קמעא.

– הכיצד? אם אני יוצק רוּבּל מבּדיל וממרקוֹ מָרֵק היטב בזכוכית ובכספית, ואוצר־המלכות – מכסף, – הרי מה זה?

– הרי זה שני רוּבּלים! – משיב טיאוּנוב בקול מעומעם, – הכסף והבדיל מיקח אחד להם במקרה דנן. כיוון שישנו רובל של נייר, משמע – גם של עץ, או של חומר, אפשר לעשות. לא כן המגפיים, שאם אתה עושה אותם מקליפת־הליבנה, הרי זו מלאכת־רמייה! שהמגף בגדר חפץ הוא, והכסף – קליפת־השום!

דיבורו דיבור של ביטחון, עינו נוצצת בקפידה, וכל הסובבים אותו על־כורחם משתקעים בהירהוּרים.

התנוּראי החיגר, מארק איוואנוב קלוּצ’ניקוב, מחליק על קודקודו הקרח ועל־פניו הנפוחות והצהובות, ושואל בקול ניחר:

– הנה, פעמים שמהרהר אני בלבי – רוסיה! מאי משמע — רוסיה?

טיאוּנוב אינו חוכך בדבר ומסביר מניה־וביה:

– וכי מהי רוּסיה? מלכוּת היא, בלתי ספק, של ערי־מחוז. ערי־פלך – צא וחשב – כארבעים למיספר, וַאלוּ ערי־מחוז – לאלפים, מן־הסתם, והרי זו רוסיה!

החריש מעט והוסיף:

– על־כל־פנים, ארץ טוֹבה היא, אלא שיש להבין, במה עיקר טוּבה. יש להסתכל בה, ברוּסיה, בשימת־עין…

– וכי לא בעניין הזה שימטו לך עין אחת? – שואלו בורמיסטרוב שאלה של קינטוּר.

קלוּצ’ניקוב ממצמץ בעיניו התפוּחות, מגרד את שוֹרש־האף ומהרהר הרהור כלשהו.

מתנודד וואַווילא מצד אל צד ומוצא עוד קושיא:

– הנה – לעתים קרובות מייחד אתה את הדיבור על הקרתנים! – פותח הוא בקפידה, – והיודע אתה, מה מיספר לנו, לקרתנים?

– כוכבים קטנים אנחנו, לא ניספר, מן־הסתם, מרוב.

– שקר בפיך! לפני כשש שנים ספרו!

– משמע, מי שספר – הוא היודע. ואני לא אדע. מן־הסתם קשה היה להביאנו במיספר? – מוסיף הוא באנחה קלה ולגלוג דק.

– מה טעם?

– מפני הטעם העיקרי, שהשוֹטים משוּלים לספיחין בשדה.

בורמיסטרוב, שראה הזדמנות כשרה לעצמו להתגולל על טיאוּנוב, מצווח כמי שנפגע:

– וכי שוטה אני?

אך קלוצ’ניקוב, סטריילצוב וזוסימא פושקאריוב הצנוע, שכינוהו בשם “שֵד באנפילאות” – משכּכים את דעתו של היפהפה.

כיוון ששיכּך דעתו של הלה, חיטט קלוצ’ניקוב בחור שבברך מיכנסיו ושאל בדאגה:

– נו, ודרך־משל, מוֹסקבה?

– וכי מהי מוסקבה? – אומר שתוּם־העין ומגלגל כלפי מצחו את עינו האפלה. – משל למה הדבר דומה? הנה חוֹתלוֹת כרוכות לך על רגליך, הכותונת שנה תמימה לא כּוּבּסה, המכנסיים מכסים בדוחק את מְבוּשֶׁיךָ, במעיך – כבכיסך – קש וגבבא, והמצנפת משוּבחת היא, דרך־משל, מצנפת עור־ביברים! והרי זו מוסקבה!

נתנשם קלוצ’ניקוב ונתנשף והיה מקיף את שתום־העין במבטו, כדרך שמקיפין תרנגול־של־נַחַש בעיגול של גיר בימים שבין חג־הניטל וחג־הטיבול, ואומר בעצלתיים:

– והרי, בעצם, אמת־נכון הדבר!

מוטלים הם ליד שורשיהם של ערבי־הנחל, כמין גל של אשפה שפלטו הנהר, כולם לבוּשי בּלָאים צוֹאים, בלתי־מסורקים, עצלנים, וכמעט על כל פנים נסוּכה המסכה האחת, מסכת היוהרה שבשוויון־הנפש אשר לאנשים שנתנסו בנסיונות הרבה, ואין שום דבר עשוי להפליאם עוד. מביטים הם בעיניים מנומנמות נים־ולא־נים אל מימיו העכורים של הנהר פוּטאַניצה, אל המורד הצהוב של חוף העיר ואל השמיים הלבנוּנים, שמי אוֹקוּרוֹב, הפרוּשים מעל לשדרה.

האוויר הלחלוּחי רווי ריח חמים של עשבי־בּצה מתמקמקים, – הבריות מלאים שעמום של אפס־תקווה. עינו האפלה של שתוּם־העין סוקרתם, מודדתם: טיאוּנוב מנענע בראשו, ממש כבשעה שהוא בורר את הפרוות הישנות, שפגע בהן העש.

פאבל סטריילצוב השתקן שואל תמיד את טיאוּנוב איזו שאלה של ממש, הלכה למעשה:

– ומה, יעקב זאחאריץ', אם לשֹרוֹת תה ביי"ש, התהא זאת מאַדירָה?

– לאו דווקא! – משיב טיאוּנוב בנחת ובפסקנות, – מישֹרת המאדירה – אם אתה דן אותה לפי הריח – הרי היא בעיקרין של שׁוּשׁ.

– משקר אתה, שתוּם־העין! – אומר בורמיסטרוב. – הכּל נבערים מדעת, ואתה — משקר!

– אל תאמין, איפוא, – יועצוֹ שתוּם־העין.

– ואמנם לא אאמין! – אני ריח של עוֹבש עולה באפי מכל דבריך. נו, סתם שעמוּם ורוגז, ותו לא!

נאנחים, רוקקים על החול, מגוללים פאפירוסין אגב פיהוק. ברחימה שוטח הערב על פני הארץ את צלליהם החמים של ערבי־הנחל. מ“גן־העדן של פליצאטה” מפכּה בשוּפי שיר מושך־לב:

בקול דק מטעימה רוזוצ’קה בנעימה, ולודקה מַחֲרָה־מחזיקה אחריה בקול שופע לחלוחית ונכנס אל הלב:

– אוהבת רוֹזקה זוֹ לטפס על הגגות! – מעיר סטריילצוֹב. – ומה טעם?

– שמראש גג תרחיק ראוֹת, – מסביר טיאוּנוב.

לתוך דומיית הערב הרכה נוֹחֵת בכבדות קולה המעוּבֶּה, קול נגיד ומצווה של פליצאטה:

– רוזקה!

– נו?

– בואי, שתי תה!

קלוצ’ניקוב ממצמץ בשפתיו ואומר:

– הנה מה טוב עכשיו ללגום לגימת תה!

– בלי מוּשׁ מן המקום, – מוסיף זוסימא פושקאריוב.

בורמיסטרוב פונה אל סטריילצוב ובא עליו בתרעומת:

– הרי עוד לפני שנתיים אמרת להתקין קוּמקוּם ללגימת־תה בכאן, – נו איהו?

פניו העגולות של פאבל מזדעפות מחמת דאגה, עיניו הקטנות והחדות מפלבלות בחופזה, והוא מסַנְסֵן ואומר בלשון רהוּטה:

– כמובן, עשה אעשנו, את הקוּמקוּם הלז! – שיהא מַשְׁרִיק, רוצה אני, שאתה שוֹפתוֹ על האש ומסלק דעתך ממנו! הוא גופו יקראך, לכשירתיחו מימיו, – משריק הוא: משרוֹקית תהא לו במיכסהו.

ולפתע־פתאום נצנץ בלבו רעיון חדש, והוא מכריז בגילת־נפש:

– ואם תמצא לומר – מְצִלָה אפשר להתקין! בבית־הצביטה – מצילָה, ובקומקום פנימה, על־פני המיים – חוּליה, ובתוך החוּליה – חוֹטר, הלא כן? והנה – אם לנקב נקב במיכסה הקומקום, וחוטר, – אפשר גם מסמר, – מוטב מסמר! – להשחיל באותו נקב, – נו, ירתיחו המיים, נוֹע תָנוּע החוּליה, – והמסמר יתחיל להרתּיק על גבי הפעמון – הנה כי כן!

– אכן, מוח יש לו בקודקדו! – קורא זוסימא בהשתוממות ומשפיל עפעפיו הארוכים, הצהובים, על עיניים עכורות, גדולות מאוד.

מעבר לנהר, בתוך השדרה, מופיעים העירונים: בעד העצים רואות העיניים, איך שטים־הולכים להם גבירות ועלמות תכולות, ורוּדות, לבנות, אברכים אפורים וצהוּבּים, נשמע קול צחוק צלצלני וקריאתו הדשנה של מאזיפה:

– המנצח? מיד אני קורא לו.

מסתכלים אנשי זארצ’יה ומבשרים זה לזה שמותיהם של העירונים.

– האיספראווניק יצא! – מעיר בורמיסטרוב, מתמודד ומגחך. – שׂיחה נאה גלגלנו עמו תמול־שלשום, כשהוציאוני מן המשטרה. “איכה, אומר הוא, לא תֵבוֹש ללכת בטל ולעשות מעשי־בריונים? חייב, אומר הוא אדם לעבוד ולחיות בשלווה!” – “כְּבוֹד, אומר אני, מעלתו, סבי, הבוּרמיסטר של זארצ’יה, עבד, ואבי עבד, ואני הנה שרויה לי המנוחה בזכותם!” – “אבוד תאבד”, אומר הוא…

– גם אני סבור כן, – אומר קלוצ’ניקוב אגב פיהוק, – סופך שתלך לאיבוד מחמת עסקי־נשים, כאחיך אנדריי, שהלך לאיבוד…

– אנדריי – מחמת מהלוּמות! – אומר זוסימא. – וגם שטוּף בלגימה היה…

בורמיסטרוב סוקר את כל החבורה בעין של גאווה ומעיר בפסקנות:

– לא מחמת לגימה, ולא מחמת מהלוּמות, – אלא מחמת אהבה שאהב את פליצאטה; שאילמלא אֲהֵבָה – מה טעם היה יוצא לתיגרה אחד כנגד כולם?

לאורך החוף, מתנודד על רגליו הארוכות, פוסע לו בחור גבה־קומה, גדול־גולגולת, יחף וגלוּי־ראש, חַכּוֹת לו על כתפו, וכלכלה של שיפַת־לִבְנֶה בידו. על גופו הדק והכפוף תלוי בכבידוּת מעיל־של־מוֹך קרוע, צווארו ארוך, והוא מנענע בראשו הגדול נענועים משונים, כביכול משתחווה לפני כל מה שעיניו רואות מרגלותיו.

בהוּל ונרגש קורא אליו פאבל סטרלצוֹב:

– סים! קרב מהר!

ובעמדו על ברכיו, מחכה לסימא שיקרב ומביט אל רגליו, כמוֹנה פסיעותיו, האטיות, המהוססות.

פניו של סימא דייבוּשקין עגולות, מטוּמטמות מעט, עיניו כהוּיות, דהוּיות ובוֹצצות כעיני כבשׂ.

– נו, מה חיבּרת? פתח פיך! – מציע סטרלצוֹב.

וגם קלוּצ’ניקוב מסבּיר לו חיוּך ואומר:

– הך הכפתור, נו?

שף סימא ברגליו על גבי החול ובלי הבט אל הבריות, קורא בלשון רהוּטה ובקול נפסק פעם בפעם:

– נו, הרף, לא־יוצלח! – משתקוֹ בורמיסטרוב.

וטיאוּנוב סוקר את המשורר בעין אפלה, בדקנית, ומאשר בקול רך ולא רם:

– שירי־הקודש לא יצלחו בידך כל צורכם, דייבקין! שיר־הקודש יש בו, בעיקרו של דבר, מן הניגוּן:

הנה איכה שוטף־הולך שיר־הקודש! ואלוּ אצלך עולה כמין צְלִיל־בְּלִיל, משל לפוֹרט על באלאליקה!

סטרלצוֹב מנענע ראשו נענוּעים של שלילה ואומר אף הוא:

– לא־יוצלח…

סימא עומד עליהם בהרכנת ראשו הכבד, מרחיש שפתיו בלי הוציא הגה ואינו פוסק מלחטט בחול באצבעות רגלו. לאחר מכן מתנודד, כמחשב ליפול, ומסתלק בגורפו ברגליו.

מביט טיאוּנוב אחריו ואומר בקול חרישי:

– ואף־על־פּי־כן – דברים של טעם! לכאורה תּם גמוּר, ומי חכם ויידע, מה גנוז בשורש־נשמתו של אדם!

– אומרים, כי אפשר, כביכול, לעשות הוֹן בכך? – שואל סטרלצוב כמדמדם דמיונות.

– ולמה לא? יש מבעלי־המחברים, שאפילו אנדרטות מציבים להם: לפוּשקין במוֹסקבה הציבו, – אומנם מן המכהנים בחצר היה, פושקין! לדרז’אַווין בקאַזאַן, – גם הוא מן החצרוֹנים, לעצמו של דבר!

שתום־העין מדבר תפוּש־הירהוּרים, אך מתנער והולך ומנענע בצווארו ביתר מהירות.

– וביותר יתכבדו בעניין הזה אנשים כדייבוּשקין הלז, – אנשים משפל־היחשׂ. היה בימי אלכסנדר המבורך סידקי אחד, סְלֶפוּשקִין, מחבר־שירים, בכן, נתן לו המלך דוֹרוֹן, כּפתן של זהב ושעון, ולאחר מכן נתפאר בפני בּוֹנאַפאַרט: הנה, אומר הוא, אדון בונאַפאַרט, אצלכם – מַכְשֵׁלָה וחרב איש ברעהו בשפיכות־דמים הרבה, וַאלוּ הכפריים שלי – מחברים שירים, אף־על־פי שעבדים המה!

– אכן, מעשה־פיקח עשה! – מתפּעל קלוצ’ניקוב.

בּוּרמיסטרוֹב יושב, לופת את ברכיו בזרועותיו ובעצימת עיניים מקשיב להמוֹנה של עיר. פניו הזיוותניות זועפות, גבות־עיניו מצוּמתות, וכנפות־הנחיריים של חוטמו הישר, הגדול רוטטות רטט קל. שער ראשו צהבהב, מתוּלתל, וגבותיו – שחורות; מתחת לשפמו הצהוב והצמרירי נראות שפתיו הבלומות, היפות, האדומות כעין הפטל. הכותונת פתוחה בבית החזה, ונראה עורו הלבן, שהעלה צמר זהבהב; גופו החסוֹן, התמוֹר והגמיש דומה לגוּפה של חיה רכה, עצלנית.

– דברים בטלים! – מרטן הוא ואינו פוקח עיניו. – שירים, אנדרטות, – מה בצע לי בהם?

– אתה רק בלוֹדקה חשקה נפשך! – אומר קלוצ’ניקוב ומחייך חיוך רחב.

זוסימא פושקאריוב קורא בהתעוררות:

– אכן, זיווּג מן השמיים היא לו! ובעלת־נוי – אוּךְ! אינה נופלת ממנו, מוואווילא, חי אלוהים!…

– ומדוע דברים בטלים? – שואל שתוּם־העין בקול חרישי, ועינו נוקבת ויורדת כמקדח זה, – אם יאה השיר לעניינו, הרי יש בו כדי לתפוס היטב בלבו של אדם! דרך־משל, הווֹלגה, איך ידוּבּר בה?

בפישוט־יד לפניו ובחיתוּך־הברות משונה הוא אומר חרש בקולו העמום:

התבינוּ?

ארץ־רוּסיה! הנה – פסוקי־שיר נכוחים! רחבים!

– והללו מניין לך? – שואל התנוּראי ומתקרב אליו.

– במוסקבה, במצוּדת־הסוהר, סטוּדנטים שרו…

– ואתה ישבת שם?

– בוודאי!

– מחמת מעוֹת מזויפות?

– לא! הרי אך סתם־כך, מַהֲתלות הן, ששלחתי ידי במעות מזוּיפות; אני על עסקי שוֹטְטוּת חבשוּני ובאֶטַפִּים טלטלוני. ופעם אחת נכשלתי מחמת היכּרות: התוודעתי בפונדק אל אדון אחד וסרתי ללון בביתו. אדון טוב. לנתּי בביתו לילה אחד, ובשני – באו ז’אַנדארמים, ונלקחנו שנינו אחר כבוד! נמצא, שהזקיק עצמו לפוליטיקה.

– ומהי ואיזוֹהי פוליטיקה זו? – שואל סטרלצוב בתמיהה. – הנה אומרים הבריות, כי בנה של קרתנית אחת שבעיר, חייל, הוּשׂם במאסר…

– בנה של מאוורוּחינה הוא!

– נטרפה דעתה עליה, סחו הנשים…

– הפוליטיקה – פנים הרבה לה – מסביר טיאוּנוב בשוּפי ונחת. – יש אומרים: דין הוא ליתן את כל הקרקעות לאיכרים; ויש אומרים – לאו, מוּטב ליתן את כל בתי־החרושת לפועלים; ועוד יש אומרים – הבו לנו, משמע, את הכל, ואנו כבר נחלק ביוֹשר! אך אלה ואלה שוקדים להיטיב עם האדם…

– נו, והקרתנים, מה דינם?

בורמיסטרוב פנה אל סטרלצוב והעיר בקפידה:

– הקרתנים אין הפוליטיקה חלה עליהם!

שתוּם־העין צימת את שפתיו והחריש.

מן הנהר עולה הטחב, ביתר עוז נודף ריחם של העשבים המרקיבים. השמיים החשיכו, מעל לעיר נדלק כוכב נוגה, שליווה את החמה המסתלקת. מיגדל־הכּבּאים, שעינו כעין העופרת, נצטבּע בגוון סמוֹק־עכור, העירונים שבשדרה הומים, צוחקים, בבירוּר נשמע קולו הצרוד של מאזפה:

– כן, – חדלו לכם!

פתאום נשמע קול מקהלה השרה שיר־הלך:

– חכוּ! – קרא בורמיסטרוב והיה מאיים באגרופו. – הנה יבוא ארטיושקא, ונראה להם “הררי־מכוֹרה”!

ומצווח בקול:

– ארטיוּשקא־א!

פאבל סטרלצוב מרטן בפתע־פתאום, וקולו קול של קובלנא:

– הנה, דרך־דוגמא, גם עניין הסוּכּר – מה טעם לא ייעשה סוּכר ממיץ הליבנה? המיץ – מתוק, והליבנים – מרובים!

אין איש משיב לו.

– וכן הפישתה, – ומדוע הפישתה לבדה? ושמא גם הכָּרִיךְ ושאר כל העשבים יכשרוּ למלאכה? יש לנסות כל דבר!

בשימת ידיים מאחורי הגב הולך, הלוך ושרוק, ארטיושקא פּיסטוֹלט, דייג, עַיָף, צייד של חיות ועופות. פניו לסתניות, מונגוליות, עיניו צרות, פזלניות, לאורך כל לחיו השמאלית – צלקת עמוקה: היא שהפשילה את קצה שפתיו וטבעה בפניו של ארטיושקא חיוּך־תמיד בעקימה של זלזול.

– פָצחוּ רינה? – אומר הוא, בהנידו ראשו כלפי העיר. – נו, הבה נשׁסענה?

בורמיסטרוב קם, מתמודד, בחלצו את עצמות חזהו, חושף את שיניו ומצווה:

– פתח פיך! אֶךְ, “הררי־מכוֹרה”, – הישמרו לכם!

לתוך אוויר־הערב הטחוב והשרוּב פורצים צלילי־עגמה של קול גבוה ובהיר:

אַרְתֶּם עומד, שעוּן אל אילן, ידיו מופשלות לו לאחוריו, ראשו כלפי מעלה, ועיניו עצומות. הוא לפת בזרועותיו את גזע האילן, חזהו נתקמר, והכל ראו איך זָעָה הִפִיקָה שבגרגרתו, ושפתי פיו העקום רועדות.

וואווילא הופך עָרפו לעיר, ופניו – אל חברו, ועונה אחריו בקול דשן, בבאריטון רך וטוב:

וואווילא משחק אגב שירה: מטלטל ראשו טלטוּל של יאוּש, בצלילים הרמים, צלילי־הנכאים – מאמץ ידיו אל לבו, בעגמת־נפש מביט השמימה וּמפַשט ידיו באפס־תקווה, וכל תנועותיו הולמות יפה את דברי־הזמר. פניו משתנות לרגעים: עצוּבות הן, גם קודרות, עתים זועפות, עתים שוחקות, ומחווירות. אוֹזֵל החיוורון וניצת הסוֹמֶק. כל עצמותיו תאמרנה בשירו, כביכול מתבסם מן השיר, מתנודד על רגליו.

הכל צופים במישחקו ואינם גורעים עין ממנו, טיאוּנוֹב לבדו מביט בבלי נוע אל הנהר – שפתיו נעות, וזקנקנו רועד, וסטרלצוב שופך חול מכף אל כף ומלחש בחשאי:

– והנה, דרך־משל, החול גם כן… מהו, לעצמו של דבר, חול זה?

מן האפלולית מוֹפעת דמותו הכפופה של סימא, על כתפיו חַכּוֹת, ודמיונו כמין שרץ גדול, אֶרך־שפם. הוא ניגש בחשאי, ובכרעו על ברכיו, מביט בפניו של בורמיסטרוב, פותח מעט את פיו הגדול ומגלגל עיניו, העמוקות עד אין סוף.

קולו הדשן של וואווילא נאנח אנחה כבדה:

תחילה, כשפרצה מלחמת־יאפאן זו, המלאה יגון־ואנחה, כמעט ולא נתנו דעתם עליה אנשי־אוֹקוּרוֹב. העירונים היו אומרים בביטחון:

– נקפח שוֹקיהם!

פּוֹקיואַיקוֹ, שביקש להבליט חזהו מעשה גְבָר, היה מַצְבֶּה כרסו, מצמצם ראשו בין כתפיו ורוגן:

– יאַפּוֹנסים? אדם שהוא בר־דעת – אפילו שִׁמְעָה של מלה זו תמלא פיו שחוק!

פוֹגל טען כנגדו בעצלתיים:

– נו, אַל־נא תדבר כן! המה, בכל־זאת…

אך פּוֹקיואַיקו נתכעס:

– וכי מה המה – בכל־זאת?

ובעווייה של ערמומית בפניו השמנות היה מסיים את הפלוגתא בפסוק אחד תמיד:

– סקפּטיציזם? ואני אומר לכם – מוּטב לו לאדם שיהא שרוי בלא מכנסיים, ואל יהא שרוי בסקפּטיציזם…

שיחות אלו, כיוון שמתגלגלות לזאַרצ’יה, מיד בת־קול של אדישוּת עונה להן:

– נרבּיץ!

וימים הרבה לא יכלו פגעי־המלחמה לערער את הביטחון הקפוא הזה.

טיאוּנוֹב לבדו נתאוֹשש, נזדקף פתאום, ואפילו הילוּכו כביכול הומרץ יותר. הוא היה מאחר לחזור מן העיר, מביא עמו עתונים, וכמעט ערב־ערב היה מנסר בפונדקו של סטרימוּחא קולו של שתוּם־העין, קול חרישי ומוכיח:

– מי לוחם? רוּסיה, רוּס! ושרי־הצבא מי הם? גרמנים!

והיה סוקר את פני שומעיו בעינו האפלה, מפרש בשמותיהם של שרי־הצבא וּמְצַמֵת שפתיו כאדם שנפגע.

– וכי גרמנים הם אלה? – טענוּ שומעיו כמי שכפאם שד, – וודאי מאה שנה אכלו לחם רוּסים!

– התשׂביע את הזאב בכרפס־של־נהרות? התוּכל? – שואל טיאוּנוב בכובד־ראש. – אילו שמעתם, מה דברים מדבר עליהם בעיר החַבָּל קוזֶ’מיאַקין! ואני גופי אף אני יודע!

– מן הסתם קיפח אותך הגרמני ביום מן הימים, לפיכך אתה שונאו!

המאורעות נשתלשלו והלכו, התלאות נתרבו והלכו, העירונים הירבו יותר מקודם להתוועד ב“ליסאַבּוֹן” ושם הטיחו איש בפני רעהו דברי עזוּת של רוגזה, ואף הם החלו לחרף את הגרמנים בפנים זועפות; יום אחד הגיעו הדברים לידי־כך, שמגודל הכעס נתכרכמו פניו של ראש הזֶמסטבוֹ שטרֶחֶל והטיח בפני ראש־העיר קוז’מיאקין:

– ואני אומר לכם, כי אילולא הגרמנים, הייתם טאַטאַרים מזוהמים! ולהבא אבקש בהכנעה, שבפָני לא…

עמד לפניו פוקיוואַיקוֹ והיה מטרף בכתפיו העגולות ומשווע במתיקוּת ועריבוּת:

– מחמל־נפשי שלי! אל חנוּן ורחוּם! גרמנים, טאַטאַרים או מורדבינים, – וכי לא היינו־הך לנו, לאַנשי־אוֹקוּרוֹב? ושמא, באמת, אין לנו שדה לרעות בו? הבה־נא, יואל־נא, בבקשה ממנו…

ובזהירות השיא את שטרחל בעל־המרה אל שוּלחן־הקלפים.

בזארצ’יה הביאו פגעי־המלחמה קמעא־קמעא לידי הלך־נפש שאיזו תקווה סתומה ושמחה־לאיד מטומטמת שימשו בו בערבוביה.

– כדאי היה לעיין במפה, היאך שם ערוּכים הדברים! – הציע בחרדה פאוול סטרֶלצוב, – ים־הגדול יש שם, וראוי היה להביאו לכלל פעולה…

– חסל! – ניהם בזהירות טיאוּנוב, כשנתפרסם עניין סיוּמה העגום של המלחמה. – ועכשיו יחלו לבלוע קמעא־קמעא את סיביריה, והללו – מכאן יגיחו!

הוא תקע אצבעו כלפי מערב, ובצמצמו את עינו, כיוון כביכול לקלוע אל אחד הדברים שאין איש רואהו אלא הוא לבדו.

וואווילא בוּרמיסטרוב החל להרהר הרהורים: ימים רבים הקשיב פעם בפעם לדברי שתום־העין, ויום אחד, בשימו כף־ידו על כתפו של הלה הטיח בפניו:

– נו, יעקוב, אל תרגיז נפשי לשווא, דבר בגלוּי: מה מחשבותיך?

טיאוּנוב לא נשתוקק, כפי הנראה, להשיבוֹ תשוּבה, בניד־כתף ניסה לנער את ידו של וואווילא, אך היד היתה מוּנחת בכבדוּת ובחוזקה.

– הסתלק! – אמר בחשאי, ונחלץ בקושי.

הוּרגל בורמיסטרוב, שיהיו משאלות־לבו מתמלאות כהרף־עין, וזיעף את גבותיו השחורות, נאנח אנחה מעוּמקא־דלבּא ומיד פלט אוויר בנחיריו, – והיה קולו כקול פעפועם של מיים, שהותזו על גחלים לוהטות. אחר־כך, בלי דבּר דבר, בתנועות ידיים וּברך הושיב את שתום־העין על גבי כסא שבקרן־זווית, ישב בצדו, הניח על גבי השולחן את ידו הגדולה, משורגת־הגידים המכוסה צמר של זהב, ודוּמם זקף בפניו של טיאונוב עין של קפידה וציפיה.

הקיפום וותיקי הפונדק, עמדו צפוּפים והיו מצפים גם הם.

– נו, – אמר טיאוּנוב, והיה מביט כה וכה ומשתעל שיעול יובשני, – על מה איפוא יִסַבּוּ דברינו?

– דבר כל אשר ידעת! – פסק בורמיסטרוב.

– לכל ימי חייך יספיקו ידיעותי, עד בּוֹר־קבר תשמעני ולא תשׂבּע!

– אין דבר, ושמא תיפח נפשך לפני! – השיב וואווילא, והיו הכל יודעים בבירור, שאם לא יציית שתוּם־העין, – יכהו היפהפה מכות רצח.

אלא שטיאוּנוב עצמו עמד על הסכנה; ניער ראשו כלפי מעלה ניעוּר של תקיפות ופתח בשוּפי:

– ניחא, הנה אגדכם כמה רעיונים קצרים, ואיכה עמדתי עליהם בשיקול־דעתי. בשבתי במוסקבה, הייתי, בדרך־אגב, מן התגרנים – מוכר הייתי מיני כיסנין מאפה־תנור…

והתחיל לספר בפרטוּת על פלוני, צייר של איקונין, איש אלמן, שנתן כל משכּוּרתו צדקה לאסירים. הוא דיבּר חלקלקות, אך בעצלתיים ובבלי עניין, בירר מלים בזהירות, וכאילו חשש לומר משהו נכבד, שעדיין אין הבריות מסוגלים להעריכו ואינם ראויים לדעתו. נסתכל בכולם מתוך השיעמום, וקולו העמום מעט היה נשמע עצלני וקנטרני.

– אתה ראה־נא, אל תקניטני! – סינן וואווילא בין שיניו. – איש שפל־ברך אני, אך בהיות דבר מן הדברים למורת־רוחי, – הריני בא לכלל כעס!

שתוּם־העין נשתתק, לאחר מכן זקף בו עין של קפידה ושאל לפתע:

– ואתה – מי?

– אני?

– כן, אתה.

בורמיסטרוב, שנדהם מן השאלה, נתחייך, סקר את כל הקהל וצחק צחוק מעוּשה.

– אתה – קרתני? – חזר ושאל שתוּם־העין בנחת ובקול מאיים.

– אני? קרתני! – וואווילא הכה באגרופו על חזהו. – נו?

– ויודע אתה, מיהו ואיזהו בן־אדם כערכו? – שאל טיאוּנוב בהנמכת הקול.

– איזה?

שתוּם־העין אמר בקול חרישי ובחיתוּך־הדיבור:

– בן־אדם כערכו!

חלשה דעתו של בורמיסטרוב ונלאה לעמוד בה: קפץ ממקומו, הפך את השולחן על פיהו, בחירוק־שיניים קרע את הכותונת שלעורו, רקע ברגליו, נתחלחל, תפס לו, לטיאוּנוב, בצווארונו והיה מטלטלו ומצווח:

– יעקוב! אל תעבירני על דעתי!

מעשים־תעתועים אלה היו גלויים וידועים לכל: כל אימת שהרגיש וואווילא, כי ידו על התחתונה, היה נזקק להם, ושוב לא עוררו לבו של שום אדם.

– חֲדל לתעתע, נִכְפֶּה! – קרא זוסימא פושקאריוב וזרועותיו הגדולות לפתוהו מאחוריו מתחת לבית־השחי.

– כאשה מעוּבּרת, באמת! – אמר פּיסטוֹלט אמירה של בוז וקפידה, פניו נתעוותו תוספת עיווּת – זה דרכך תמיד – ליַבֵּב כחיה רעה! הנח ונשמע קול־אנוֹש מדבר בכובד־ראש!

חש בורמיסטרוב, כי ידו על התחתונה, טלטל ראשו ברוח נשברה וכאדם שנתייגע יגיעה יתירה, צנח אל השולחן.

– כוּלנו – קרתנים. כדי לשׂבּר את האוזן, נתפוס נא לשון הדיוטות, של דרך הפְּשָט. מהו, דרך־משל, עֶרכּנוּ? ובלשון של פשט יֵאָמֵר: מה מקום ומעשה נתייחדו לנו במדינה? קוּשיא!

איש לא תירץ קוּשיא זו.

– איש־סוחר, או איש אציל, ואפילו איכר – שפל המדרגה אשר לתושבי־ארץ, – איש־איש ושיעור־ערכו שלו בעניין מן העניינים. ואנו – מהו ענייננו?

הנואם נאנח, הביט אל קהל־שומעיו וחייך חיוּך של נוֹצחַ.

– אנשים משכילים, סטוּדנטים, העוסקים בעסקי פוליטיקה, שאלתי, שני כמרים, ואופיצר אחד – גם הוא מן הפוליטיים, – ואין איש יודע לבאר כמוֹ, – מי הוא ואיזהו ברוּסיה האיש הקרתני, ומהו שיעור־ערכו לעניינו ומקומו!

קלוּצ’ניקוב דחף לוואווילא בצדו:

– שמעת?

– לך לכל הרוחות! – ריטן וואווילא.

– אך הנה, – המשיך טיאוּנוב, – נזדמן לי זקן מופלג, כותב הוא לנו את קורות־העתים, ושלושים שנה שוקד על המלאכה: שיעור הנייר שכתב – כמחצית הפּוּד, לפי אוֹמֶד־הָעַיִן.

– קוז’מיאקין? – שאל וואווילא בפנים חרופות.

– הנה, אומר הוא, טורח אני, בעיקרו של דבר, בשביל מעמד הקרתנים, – המשיך שתום־העין ולא השיב תשוּבה לוואווילא, – בשבילו אומר הוא, לפי שקיפחוּהוּ עד אין לשער ובכל מתנות הטבע נגרע חלקו. עתיד אני, אומר הוא, להוכיח בעליל, עד מה בּיש־מעמד הוא העם הרוּסי, הקרתנים, – וכן כל נסיבות־הגורל אשר לחיי הקרתנים.

בורמיסטרוב חזר ושאל:

– קראת?

– לא, לא קראתי. אלא שנהירין לי כמה רעיונים קצרים משם. הנה, דרך־משל, אנחנו: מהם שמות־המשפחה שלנו? לפי שמות־המשפחה מוֹצאנו מן הסטרלצים, דהיינו הקַלָעים, הפוּשקארים, דהיינו התותחנים, הטיאוּנים, דהיינו סוכני־הפּריצים, – כולם אנשי־חפץ. וכולנו מתיחסים על טהרת הגזע הרוּסי, אף כי מפשוּטי־עם.

– ומה חפצך? – חזר וואווילא ושאל פעם שלישית, ופניו זועפות.

שפשף טיאוּנוב ידיו והכריז:

– מה שייך “מה חפצך”? מקום לפי תור־המעלה, ותו לא.

הוא סקר את כל הקהל בעינו שֶׁאוֹרָה, ומאחר שראה שכבר השעמום נסוך על פני רבים, המשיך בקול עירני וחם יותר מקודם:

– וכי לא כדאי וראוּי לי שאדע, מה טעם מעמד הקרתנים התושבים, שלוֹמי־אמוּני הפראבוסלאבים, אחרונים במעלה, וראשונה יעמדו – הפוֹגלים, והשטרחלים, והבארונים למיניהם?

אָהָה פאבל סטרלצוב ולפתע קפץ בבת־ראש, נצטעק ונתלעלע:

– נכו־ון! כן, – מהלכים הבה לי, והרי – ריבּוֹן־העולמים! – יותר מכל באַרון שבעולם אני מפליא תוּשִׁיָה!…

קריאתו הטעימה את דברי טיאוּנוב, ובחשד ובלגלוג השפוך על פניהם היו כל הקהל זוקפים זה בזה עיניים שכביכול נתחדשו מעט, והחלו לזכור תקלות, שהיו להם עם המשטרה ועם הנהלת הזמסטבוֹ, והיו מדברים בקול גדול ולמקוטעין, מלעיגים איש על רעהו ודוחפים זה לזה מתוך החיבוב ובדיחות־הדעת.

שמוח שמחוּ, כי הנה כּילה שתוּם־העין ונתן להם עניין לענות בו בשיחת־רעים.

וַאלוּ וואווילא. בורמיסטרוב, שלא נכנע להתעוררות הכללית, פרש אל הקיר, הפשיל ידיו על עורפו ובהרכנת־ראש הביט אל כולם משיפולי מצחו. לבו הגיד לו, כי מעתה עתיד שתוּם־העין להיות ראש־וראשון בפרוור. זכר את מעשי־תעלוּליו נגד המשטרה, את דברי־חציפוּתו, הרבים עד אין מיספר, שהטיח בפני הרשות, את המהלוּמות שספג מידי שוטרים וכבּאים, – שלא נעשו כל אותם מעשים אלא בשביל שיצא לו שם בגיבורים, ומחיר יקר שילם בדם וּבשוֹק־ויָרֵך.

והנה בא פיקח ממולח זה, הקיש בלשונו על שיניו השחורות, והרי הוא דוחק את רגלי הגיבור ממקומו הראשון ומסלקו אי־לשם הצידה. אפילו ארטיוּשקא – זה הטוב שבידידים – הנה פרש לקרן־זווית, עומד לו יחידי זעוּף־פנים ואינו רוצה לגשת, לגלגל עמו שיחה של כלוּם. פינוקים הרבה נתפנק בורמיסטרוב בשימת לבם של הפרוורנים, אלא שדרש עוד, ובלי דעת שׂבעה עשה תהפוכות, זרוֹת ופרוּעות: היה קורע בגדיו, מהלך על פני הפרוור עירום למחצה, מתפלש בעפר וברפש, מטיל חתוּלים וכלבים חיים לתוך הבאר, חובל באנשים, עולב בנשים, צורח פזמונים של זימה, שורק שריקה אימתנית, וגופו הזקוף משתוחח מכוֹבד הנטל, שהיה סמוּי מעיני הבריות. בימי מַעֲלָלִים כאלה היו פניו היפות והכּלוּלוֹת נעשות מטושטשות, כמה מתוויהן כאילו מתעלמים מהן, על שפתיו מוֹפעת בת־צחוק של מבוּכה וכסילות, ועיניו, הלוהטות מנדוּדי־שינה, מתמלאות לֵחָה עכוּרה ומביטות אל הכל בעין מרוּשעת, בשממון בהמי מטומטם. אך משנגשו אליו הפרוורנים והגידו בפניו כמה דברי שבח וחיבוב על עזוּזוֹ ונצוּרותיו, – מיד, כביכול, נתחדש כולו, משל לעץ־ליבנה בצידה של דרך, שנתעפר באבק, ולאחר בצוֹרת ממושכת בא הגשם ורחצוֹ; שוב היו עיניו היפות משתלהבות באש של רְחִימָה, גבו הכפוּף מזדקף, ידיו החזקות חובקות באהבה את מיוּדעיו, ובלי הפוגות היה וואווילא שר שירים כשרים ומוכן ומזומן בימים אשר כאלה להשיב מלחמה לכל אדם למען כל אדם, ולא זו בלבד, אלא שמסוגל היה לעזור לאנשים בכל מלאכת־עבודה שהיא.

עכשיו ראה, כי כל ידידיו, שנמשכו אחרי השיחה עם שתוּם־העין, הסיעו לבם ממנו, – אין איש נותן דעתו עליו, אין איש מגלגל שיחה עמו. לא פעם אחת בלבד נתאווה להטיל כסא בקהל, אך העלבון, שהיה מכביד והולך, העיק על הלב, נטל כוחן של הידיים. ולאחר שעמד תחתיו כמה רגעים, – הם התנהלו לאִטם, – לא הגביה עוד את ראשו ובחשאי נסתלק מן הפונדק.

למחרת הבוקר עמד בלישכתו של ראש־משטרת־המחוז, הביט בעיניו העגולות אל פניו האדומות, החרופות, של ווֹרמס, ששתי פיאות־לחיים לבנות להן מכאן ומכאן, היכּה באגרופו על חזהו כנגד לבו, ובהתלעלעו מרגש שלא ידעוֹ עד כה, רגש המרירות והנפילה אי־שמה, סיפר:

– אנו אומר הוא, הקרתנים, – אנשים רוּסים אנחנו, וַאֲלוּ האצילים – גרמנים, ודבר זה, אומר הוא, יש לשנוֹת…

ווֹרמס הניד גבות־עיניו האפורות ושאל:

– איך?

– מה?

– איך לשנות?

– עד כדי כך לא הפליג בדבריו!

ראש־המשטרה זקף אצבע כלפי חוטמו, נסתכל בה, הריחה, משוּם־מה, וקימט מצחו במוֹרת־רוּח.

– והשאר? – שאל.

– השאר? – חזר בורמיסטרוב, שֶׁהֵמִיך את קולו והיה מביט כה וכה, – השאר – לא כלום! וכי מי הם השאר? הוא לבדו מחווה דעות…

– והתנוּראי? יש שם תנוּראי! יש?

– הוא – לא־כלום! – אמר וואווילא בפנים כעוסות.

– הכל?

– הכל.

ראש־המשטרה הטיל את גופו הכחוש אל מסעד הכּורסה, דפק דפיקות קצובות על־גבי השולחן ואמר:

– כולכם שם – שיכּוֹרים, גנבים, ואת כולכם, כעדר מצורעים, יש להגלות לסיביר! גם אתה ליסטים מזוּין ובהמה גסה!

הוא דיבר באריכוּת וביבוֹשת, כאילו הכּישה לשונו בתּוף. בורמיסטרוב, שהניח ידיו על גבּו, הביט בלי ניד עפעף אל השולחן, שעליו היו מוּצבים ומוּנחים חפצים משוּנים, הערוכים סדרים: זרזיר־מותניים עשוי פליז, קוּביה של פלדה, אקדוח שחור קצר־לוֹע, אשה עירומה עשוּיה חרסינה, גוּלה של עצם, כמין גולגלתו של אדם, ובה – סיגרים, הרבה תיקים מלאים ניירות, ומעל לכל נתנוֹססה מנוֹרה על עמוּד של שיש, וסכוּכית מרובעת לה.

ראש המשטרה איים באצבעו ואמר:

– היזהר לך אצלי!

מיד תקע ידו לתוך כיסו והוסיף בכוֹבד־ראש:

– מכאן ואילך עליך להטות שם אוֹזן קשבת ולהודיעני כל שיחם ושיגם. הרי לך, קח רוּבּל־כסף, לאחר זמן תקבל עוד, – קח!

וואווילא פשט יד פתוּחה ואמר בפנים חשכות:

– הרי לא בעבוּר כסף אני…

– היינו־הך!

נשען ראש־המשטרה על סמוּכוֹת הכּוּרסא, הרים את גופו והיטהו לפניו, כביכול ביקש לקפוץ ולעבור את השוּלחן.

בורמיסטרוב השפיל ראשו באבלות ושאל:

– האלך?

– לך־לך!

היה יום של שלהי אבגוּסט, השמיים טפטפו טיפּין־טיפּין של גשם דק, בחוצות מלמלו שלוּליות של מיים, רוּח קרה נשבה פרָצים־פרָצים, בקול חרישי רישרשו אילנות, עלים שנתכּרכּמו נשרו אָרצה, אי־בזה קרקרו עורבים בקולות שניחרו, מצילה צלצלה, חבתנים הלמו על חביות וגיגיות. בורמיסטרוב שִׁרְבֵּט שפתיו שירבּוט מגוחך, ורגליו היו מטפחות על פני הבוץ הקלוּש, כאילו בכוונה תחילה היה בוֹרר לו מקומות שהבוץ מרובה ועמוֹק ביותר. בכף־ידו השמאלית היה עוֹזק מטבע של כסף, – לא ניחא לו הימנה. והיה נוֹשאה כאשה זו שנושאת דלי מיים, – בריחוּק היד מן הגוף בהטייה כלשהי לצד ימין.

במקום הטינא, שהיתה אמש בלבו של וואווילא על שתוּם־העין, נתהווה בו איזה חלל ריק וקר, זכרונות של עלבון גירו את לבו במפגיע.

בעיר – יוֹם־טוב של פטרוס ופאולוס הקדושים, סיעות־סיעות יפות למראה משוטטים להם על פני השדרה קרתנים במחלצות־חג, ושם, בתוך הקהל, מגביהות דמוּיותיהם של אנשי־הרשוּת. בקול גדול תוקעות חצוצרות־הנחושת של הכבאים והחובבים.

ובטבורו של הרחוב, על־פני השדרה, פוסע הוא, וואווילא בורמיסטרוב, ידיו אסורות ברצוּעה דקה מאחורי גבו ודואבות עליו, בפיו – טעם מלוּח של דם, עין אחת צבוּיה ואינה רוֹאה כלום. הוא נכשל, בהינגף רגלו הפצועה באבנים, – מיד השוטר קאפינדיוּחין מושך ברצועה וחותך בבשרן של פיסות־ידיו הקשורות בחוזקה. אי־בזה, מאחורי הגב, נשמע קולו השואל של ראש־המשטרה:

– מי?

– מן הפרוור, כבוד־מעלתו, בורמיסטרוב!

– על מה?

– על מעשי־בריוֹנוּת שעשה בשוּק!

וקולו של ראש־המשטרה מפעפע אש־להבה:

– הרבּץ בו, בבן־הכלבה!

– כמצוותו, כבוד־מעלתו!

והרביצוּ. שני נוטרים ישבו על ראשו ועל רגליו, והשלישי הצליף במגלב הצלפה של ממש.

– רוּבּל־כסף אתה משלם לי בעבוּר זה? לִמְלֵם וואווילא, בעמדו בגשם.

בזה אחר זה עלו העלבונות והשיאוּ את האיש אי־לשם על פני פונדקאות ובתי־יין. הם טילאו את כל פני החיים כתמים־כתמים אפלים והביאו לידי דכדוּכה של נפש בבחילה גוּפנית, שהפריעה את הלב מלחשוֹב מחשבות, ובהיסח־הדעת הביאו את וואווילא עד ביתה של “תשעה־קבּין”. ממש נתבהל כשראה עצמו עומד מתחת לחלון־חדרו של טיאוּנוב, פער פיו, כאילו ביקש לצעוק, אך לפתע פתח את הפשפש בתוקף, פסע פסיעה. ובראותו בחצר את הזקנה הידעוֹנית, תקע לתוך ידה את רובל־הכסף וגזר:

– הביאי שניים, מַהֵרִי! לחם, מלפפונות, מעיים, שמעת?

ובכניסתו לחדרו של טיאוּנוֹב, השליך ארצה את מקטוֹרנו הרטוֹב והיה מתחבט, מטרף בידיו, מתאנח ובאגרופים מכוּוצים היטב כותש את חזהו ואת ראשו.

– יעקוב – הא לך! קח, – הנה, מי אני! אָמנם־כן – נכון הדבר! אח – ברנש! מי אני? אבק פוֹרח! שלכת ברוּחַ! איה נתיבה לי, איה חיים לי?

הוא שיחק, אך שיחק בלבב שלם, בכל נפשו ובכל מאודו: פניו החווירו, בעיניו נתקשרוּ דמעות, לבּוֹ נצרב מעצבון עז.

שעה ארוכה צווח, את דברי ווידוּיו ותמרוּריו, ולא שמע, לא אָבה לשמוע את דברי טיאוּנוֹב; בלהיטותו אחר מישחקו, היה הוא עצמו מתענג עליו בפינה זוֹהרת שבלבו.

לסוף נתעייף, ומיד עמדו ברורות לעיניו פניו של שתוּם־העין: יעקוב טיאונוב ישב אל השולחן, הניח את לסתותיו החדות על כפּות־ידיו הקטנות, היבשות תמיד, ובחשיפת שיניו העליונות השחורות הביט לתוך עיניו של וואווילא בחיוך, שצינן את התלהבותו.

– ואתה מה לך? – שאל ונתרחק מעל שתוּם־העין. – כועס אתה, אה?

טיאונוב נאנח אנחה ממושכה:

– אֶח, וואווילא, נפש טובה לך, אף־על־פי־כן!

– נפשי שלי לכל דבר יש בּה מקום! – קרא בורמיסטרוב, שהדברים שימחוהו.

– לשווא אתה הולך כאן לאיבוד! ראוי לך שתלך ותנסה מזלך למקום מן המקומות. אילו למוסקבה הלכת, לעיר־של־פלך, דרך־משל!

– ללכת מכאן? – קרא וואווילא והיה נועץ עיניים חשדניות בפני טיאונוב האפלות, המהורהרות. – “אי, ערמוּמי שכמותך!” – חשב כהרף־עין וחזר ללהט עצמו בדברים, – איני יכול ללכת, לא! יודע אתה, האהבה – נחוּשתיים היא לאדם! הנה אקום ואלך, – ולוֹדקה? היש עוד בעולם חַיַת־בר אשר כזאת, אה?

– קָחֶנָה עמך!

– לא תלך!

בעצבון חבט בורמיסטרוב באגרופו על השולחן, עד שנזדעזעו הבקבוקים.

– שידלתיה בדברים: גלאפירה, קוּמי ונלך לעיר־הפּלך! תִּשָׂכְרִי לקוּבּה מהוּגנת, ואני מקומו של “חֲתַן־דָמִים”³ יתבּצר לי שם. “לא, אומרת היא, יקירי! שם, אפשר, אהיה בטלה־בששים. וכאן – ראשונה במעלה!” אמת הדבר, – ראשונה היא!

– דברים בטלים! – אמר טיאונוב בקול חרישי ובכובד־ראש.

וואווילא הביט אליו והניד ראשו מנוד של תמיהה.

– ואתה הָפַס דעתי, אף־על־פי־כן! – חזר ואמר. – מה עוֹללתי, אה?

– אתה בעניין קוּרצא שאָכלת? – שאל שתום־העין. – לא כלום! קשה להתגולל עלי: כלפי המלך־האימפּראטור לא הטחתי דבר וחצי־דבר. הרף מִזה!

– הנה – נשמה! – צווח בורמיסטרוב, במזגו יי"ש. – נשתה כוס של ידידות! אח, עבד אני לרחשי־לבב!

שתו, נתנשקו, טיאוּנוב קינח שפתיו קינוח של ממש, והשיחה נסבה בשופי ונחת כשיחַת־מְרֵעוּת.

– ואתה, תן דעתך להבין, – שידלוֹ שתוּם־העין לאטו, – מה טעם משוּל לבבך למטוּטלת, שהוא מיטלטל אילך ואילך וגונב דעתו של כל אדם, לרבות דעתך שלך? מחמת הקרקע שאינה מאוששת תחת רגליך, אחא, לפי שהנך איש אשר לא נצמד לשוּם דבר, הכלל – מן הקרתּנים! בדין היה לומר: “עֲקַרְתָּנים” – לפי שהכל יש בו באדם, אלא שהכל עקור ומשמש בערבוביא.

– אמת! – קרא וואווילא בטילטול הראש, – אח, אמת־נכון הדבר, חי אלוהים! הכל יש בי!

– וחוט־השדרה – אָין. וכולנו אנשים בלוּלים ומעוּרבבים אנו מבפנים. כל יד שכוֹפפת אותנו – נִכַּף, ולא כלום! אין שום זכויות מבטן ומלידה ולפיכך – מוֹכרי־המשיח! למכוֹר מֶכֶר אין עמנו, אלא הנשמה לבדה. חיינו – חיים של פיגוּל: בנעורינו נטמא אָרץ, ולעת־זקנה השמימה נפרוץ פָּרץ, על בתי־מנזר ננוּע, על קברי קדושים נשתטח…

– נכון! חיים בבלי חוק!

– החוק, אומרים הבריות, משוּל לסוּס: לכל אשר תרצה תטהו, ולשלוח יד – אי־אפשר לנו אל החוק הלזה! זה כל עיקרו של דבר, אחא!

לשונו הצחה של טיאונוב נתכרכה כמין סרט מסביב לראשו של בריון הפרוור, ובמשכו את לבו, הפיסה את דעתו. ואף הרהור נתהרהר בו, שאין כאן מקום למחלוֹקת כלל: איש זה, שתוּם־העין ושחוֹר־השיניים, אינו למכשול לו בתהילתו. בראותו, איך נרעד זקנקנו החצוּי של יעקוב זאחארוב, ואיך על גוּלגוֹלתו, למן העיניים ועד הצדעים, מתרוצצים קמטי־קמטים כמיני נחשים קטנים, חש בו בורמיסטרוב משהו המגרה את השכל גירוּי מאוּיים ורב־עניין.

– ראה־נא, – אמר טיאונוב, וזקף עינו בפניו של וואווילא, – הנה אמרת עלי דילטוריא…

וואווילא טירף בכתפיו, כאילו אחזתו צינה.

– ואני אומר לך דברים מפורשים: רוסיה מוֹפעת! קם ונהיה קהל־עם מכל המעמדות, והכל חושבים מחשבות בּלבּם: מה טעם נשתלטו עליהם הלועזים שלטון מרוּבּה כל־כך? משמע – אהבה מתעוררת בלב העם לארצו ולמולדתו, ארץ רוּסיה אשר אהבה נפשו.

צמצם שתוּם־העין את עינו, מזג יי"ש, שתה, וחזר ומזג.

– ויכול אתה להאריך הרבה בלגימה? – שאל בורמיסטרוב ברוב עניין.

האיש המנוּסה בנסיונות השיב בנחת:

– כל זמן שיש יי"ש, – לוגם אנוֹכי, וכאשר תאזל הטיפּה, אחדל…

דברי־התשוּבה הביאו את וואווילא לידי פרץ צחוק של עליצות: הוא געה בצחוק, רקע ברגליו וצווח:

– תשוּבה כהלכה!

הם האריכו לשבת עד שעת־ערב מאוחרת, ומני אז היה בורמיסטרוב אומר לכל שומעיו, כי אין כּיעקוב זאחארוב איש חכם בארץ. אך עם כל הרגשת הכבוד, שרחש לבו לטיאונוב, לא היה ניחא לו במעמדו, ובזכרו את הקוּרצא שאכל, הירהר בלבו:

“מחריש לו, שד שתוּם־העין! מן־הסתם, מצפּה לשעת־כושר להבאישני כדבעי…”

ועם שהירהר כך, היה הדם מרתיח בקרבו, נשף נישופים קולניים בהרחבת הנחיריים, כסוס גזעי, וכיון שניחש לבו אסוֹן סתום שמתרגש לבוא, שם פניו אל “גן־העדן”, אל לודקה, ידידת־נפשו ובית־הגנזים אשר לכל עלבּוֹנותיו.

לוֹדקה – אשה כבת עשרים־ושלוש, גבהת־קומה, בעלת־בשר, שחָזָה שופע, פניה עגולות, ועיניה גדולות, אפורות־כחולות, תמימות־מחוצפות. שערותיה העבות, שצבען כעין הערמון, מסורקות למשעי, מפולגות בתכלית הדיוק על־ידי פְסוֹקֶת ישרה ויורדות על גבה בדמות צמה עבותה, קלועה קליעה מהוּדקת. מחמת כּוֹבד השערות אנוּסה לודקה לזקוף ראשה, – והדבר משווה לה ארשת של יוהרה. חוטמה קטן שלא לפי פרצוּף־הפנים, מחודד וסחוּסי, שפתיה האדומות־הכהות אשר לפיה הקטן מחותכות בחיתוך מדוקדק, היא מלקקתן לעתים קרובות בקצה לשוֹנה, ותמיד הן מבהיקות, כמשוחות בשמן. עיניה גם הן מבהיקות בחיוּך־נעימוּת של אדם השמח בחלקו ויודע את ערכו.

הילוּכה כשל ברווז, הילוּך מִתְעַרְסֵל, ואפילו בשבתה, שדיה השופעים מתנודדים מצד אל צד; יש בתנועה זו משהו, המגרה את השיכּוֹר הזָעֵף ז’וּקוֹב; עתים קרובות, בזקפו בלודקה את עיניו המלאות דם והוא מתבונן אל תנודות גופה שאינן פוסקות, צווחה מתמלטת מפיו בחמת־קצף:

– חדלי, בת־השטן! שבי בשקט!

הזיפים הצהוּבּים שעל ראשו העגול ועל לחייו האדמוניות סומרים, ועיניו מפלבלות, כביכול מפחד.

– פטל בחלב! – מכנה דוקטור ריאחין העליז את לודקה ברוב התפעלותו ומתרחק ממנה בזהירות ובחיוך של מבוּכה, השפוך לו בפניו הגרוּמות. לבו נמשך אחרי כּנף־רננים זו שאינה יודעת הפוּגה. רוֹזקה הגמישה והצנוּמה, הדומה לכלבלב זריז ושחרחר: מקוּרזלת, גחמנית, בשפמה הקטן שעל שפתה המוּפשלת ושיניה הזעירות היא מופיעה פנים כנגד ריאחין, בכנותה אותו בפניו “שכיב־מרע ירקרק”. היא מכנה כל אדם בכינויים: ז’וּקוב הוא בפיה – “עביט הטַנפוֹנִי”, סגן־האיספראווניק, ניימצב הנוּגה והמרושע, – “חוֹמץ בֶּן פֶּגֶר.”

הבתולה השלישית – פאשה הגוּצה והאדמונית – שתקנית ונמנמנית היא. בפהקה פעם בפעם, היא מייבבת יבבה ממושכת. פיה גדול, שיניה גמלוֹניות, בלתי־שוות. עיניה הקטנות, המפוּזלות, הירוּקות־כהות צופות פני כל אדם בעלבון וסילוד־הנפש, ופני צ’יטיחר – ביראה ובסקרנות.

פליצאטה נאזארוֹבנה ווֹייבודינה אשה כבת ארבעים, כיפּחת וזקופת־קומה, מאירה פנים לבתולות, שמה עצמה פטרונה לעסקי לבבן, מתערבת במריבותיהן ומשׂכילה לנטוע שלום ביניהן ולא להכלים איש. פניה מסבירות, חביבות, בעיניה, שתמיד הן כשיכּורות במקצת, מאירה בת־שחוק מוּזרה, עליזה־למחצה. היא עצמה עודנה מוכנה־ומזוּמנה לעשות רצון אורחיה: מפליאה לרקד ריקוּד רוסי, מיטיבה לנגן על גיטארה, יודעת לשיר רומאנסים על אהבה. קולה אינו גדול, אך גמיש מאד ומתקתוֹק, כנופת־צוּפים הוא בעצמותיהם של הבריות, בנסכו תרדמה על כל רגשותיהם, פרט לאחד. בתסרוקתה מורידה פליצאטה שערותיה על אוזניה; אוהבת להתלבש בנוי, חותמת על ז’וּרנאל לענייני־אופנה ובשעת שיכרוּתה – נוהגת תמיד לקרוא שירים באוזני הבתוּלות והאורחים: “בִּשְׁמֵי חֲצוֹת־לַיִל מַלְאָךְ הִתְעוֹפֵף”.⁴ ובכל אלה מתנהלים עסקיה להפליא: הכל יודעים, כי במשך שלוש שנים הפקידה בקופּת־החסכוֹן של אוצר־המדינה אלף ושבע־מאות רובל.

כשניגש בורמיסטרוב אל שערי “גן־העדן של פליצאטה”, – פותח לפניו צ’יטיחר דמוּי־הקוף את הפשפש בבעיטת רגלו העבה והצולעת.

– שלום, שד! – אומר וואווילא, בפזלו כלפי זרועותיו הגמלוניות של שומר־הסף, התקועות לו בכיסי בת־פרוותו הקצרה.

– שלום, כסיל! – משיב צ’יטיחר בשוויון־נפש ובקול מעוּבּה.

פעמיים ניסה בורמיסטרוב להתכּתּש עם איש זה, ובשתי הפעמים הוּכה מכּות־רצח ויצא ואוזניו מקוטפות, ומני אז, כל אימת שרואה את נוֹצחוֹ, טינא של עצבות מתקשרת בלבו.

ואכן, בטינא זו שבלב היה הולך אצל לוֹדקה. האשה היתה מקדמת פניו בהילוך מתערסל, בליקוּק שפתוֹתיים, ועיניה הכחולות־אפרפרות מאפילות; מחייכת חיוּך שיכּוֹר ומשׁכּיר, מאַנפּפת מלים בקולה הלֵהֶה ואומרת לו:

– אכן, חיכּיתי, גם חיכּיתי…

– חיכּית! – היה בורמיסטרוב נענה בזעף ואינו מביט אליה. – שלשוֹם הייתי!

היא היתה נלחצת אליו בשתיקה ונושמת נשימות מקוטעות ולוהטות.

– שמא נתחלפתי לָך באחר?

– אתה? – היתה שואלת בקול חרישי.

נתעלסה עם הַיפֵהפֶה די שבעה, מיד מכּבדתו בשכר, והוא נח ומתאונן:

– הנה כבן שלושים אנוֹכי, וכוחי במוֹתנַי, ומקום איני מוצא שלא תהא הנפש דוֹאבת בו!

– ואתה פָקְדֵני לעתים קרובות יותר! – היתה לודקה מציעה לו, בשבתה על מיטתה, ועיניה מתעקשות להביט בעיניו בלי הרף.

הוא היה מזעף פניו, מטלטל ראשו ואומר ברוח משוֹממה:

– גדוּלה רבּה – אַתּ! לדידי כל הנשים – קליפת־השוּם. לא עליך לבדך יִשְׂבַּע אדם.

– ולא זנה ומפרנסת אני אותך, ולא כל שידי משגת אני נוֹתנת לך?

– אני לא לכך נתכּוונתי, פתיה! אני על הנפש אני מדבר! מה בּצע לי במעותיך?

הם שוחחו בעצלתיים, מימים רבּים הורגלו שניהם שלא להבין זה לזה ולא נתאמצו כלל להסביר איש חפצו ומחשבתו לרעהו.

– מה חפצך?! – היתה לודקה שואלת ומתנודדת בשוויון־נפש.

בורמיסטרוב היה עוצם עיניו במאנו לראות, איך מגרה גוּפה של אשה שאינו יודע שׂבעה, איך מתנודדות רגליה היחפות, המשולשלות מן המיטה, והן צהוּבּות ומאוששות כְּלֶפֶת זוֹ.

– מה חפצי? – ריטן בורמיסטרוב, – למהלכים, לנתיבת־דרך נצרך אני!

– לך־לך! – היתה מחייכת כנגדו ומשיבה בלשון המשתמעת לשתי פנים. – וכי מי מעכב עליך?

– הכל מעכבים! וגם את!

בחללו של החדר נודף ריח נוֹצה מתמקמקת של מצעות, וריח מישחת־בשׂמים, ושׁכר, ואשה, תריסי־החלון מוגפים, באפלולית השחוּנה מתלבטים במהוּמה, מזמזמים זבובים שחוֹרים, גדולים. בקרן־זווית, לפני צלם אמא קדישתא דקאזאן, מהבהב אוֹר נוֹפֵץ של למפדוס, שזכוכיתו כחולה, כביכול עפעוּף של עין, שנתעוותה באימה חרישית. במחנק מתענים שני גופות, מיוּזעים, לוהטים. ולאטן, בחשאי נשמעות מלים ריקניות, – גיצים אחרונים של מדוּרה שכבתה.

אך לעתים מרובות יותר מופיע בורמיסטרוב פרוּע פַּרעוּת של נוי בכותונת מקורעה ועיניים שאש של עזוז ושל כיסופים לוהטת בהן.

– גלאפירה! – מצווח הוא ומחבט על חזהו, – הנני, – נתח־בשר שלך! חיה זוֹללנית, הרי לך, אִכליני בכל פה!

מיד מתלקחת אש ירקרקת בעיניה של לוֹדקה, היא מתכופפת, מתנודדת, ובקול מתּכתי מאנפפת לה רינון תאוותני ועליז, כקבצן זה הבטוּח בנדבה שתינתן לו בעין יפה:

– יקירי, יסוּרים רבים נתיסרתּ! אחי רחימאי, שהכל עלבו בּו עלבּוֹנות, גְשָׁה־נא אלי, אֶרחָמך, אֶתּנה דודי לך, הבודד והנעזב…

– גלאפירה! – היה וואווילא בא לידי התפּעלוּת יתירה וצווח בקול. – קחי לבבי – קחיהו – אי־אפשר לו לנשום, – נוּ, אין לו, אין לו אוויר לנשימה!

אותה שעה הוא יפה ביותר, ובעצמו יודע, כי יפה הוא, גופו החזק מִתְנָאֶה בגמישותו בין זרועותיה החסינות של האשה, ואש העצבון אשר בעיניו מבעירה בה גם תאווה, גם רחמי־אשה מתוּקים.

– אין דרוֹר לי, אין חירוּת לי! – קובל וואווילא ומאמין בדברי עצמו, והיא מביטה לתוך עיניו, ודמעות לה על עפעפיה, מביטה בעיניים בולעות, נושמת להט בפניו וחוֹבקתו, כעננה רטוּבּה זו החובקת את האדמה שתשש כוחה בשרב.

לעתים, אחרי הדברים האלה, היה בוֹרמיסטרוב מרים בזהירות את ראשו מעל הכר ושעה ארוכה בוחן בחרדת לב את פניה העייפות והחוורות של האשה. עיניה עצומות, שפתותיה מרטטות ריטוט של מתיקות, נשמע קול פעימתו של הלב, ועל צווארה הלבן, סמוּך לאוזן, מפרכּס משהו חי. הוא משלשל בזהירות את רגליו ומציגן על הרצפה, – לפתע־פתאום תוקפו הרצון להסתלק כהרף־עין ובחשאי, שמא יעירנה.

עתים היה מצליח בכך. אך על־פי־הרוב היתה האשה מתחלחלת, קופצת ממקומה ושואלת בקפידה ויראה:

– מה חפצך?

– הולך אני, – היה אומר בקיצור, בלי להביט אליה.

במבט אפור של עיניים שֶדָהוּ היתה מסתכלת בו בשעת התלבשותו.

– מתי תבוא?

– לכשאבוא – תראי!

– נו, שלום לך!

– שלום!

ועתים היה לבו רוחש לפתע משטמה של טירוּף לאשה זו, והיה צובטה ואומר, בסַננו בין שיניו:

– אילמלא אַתּ, שׂטני שלי – אֶךְ! הריני בּן־חורין לגמרי…

תחילה היתה צוחקת, וצווחה מתעקרת מפיה:

– אל תדגדגני, אוֹי!

אך כשהיו צווחותיה, צחוקה וסרבּנותה מעבירים אותו על דעתו, היה מתחיל להכּוֹתה. לוֹדקה היתה ממלטת עצמה מכפּוֹת־ידיו, רצה אל החלון וקוראה בקול צלצלני:

– קוּזמא פּטרוֹביץ'!

מיד היה נכנס צ’יטיחר. אך תמיד היו עיניו רואות מראה של נחת: בורמיסטרוב ולודקה עומדים או יושבים חבוּקים, והאשה אומרת בחיוך מחוּצף ותמים:

– אַי, סלח לנו, קוּזמא פטרוביץ', זו דרכי להשתטות, מחמת סכלוּת שבי! הואל־נא וּלגום כוס אחת, בבקשה ממך, והנה גם לקינוח!

צ’יטיחר היה מְעָרֶה בשתיקה את היי"ש, או השכר, לתוך גרגרתו, סוקר את בורמיסטרוב ובאָנקוֹ אנקה של ממש, מזיז עצמו אל מעבר לדלת, ואלו, וואווילא, שזיעה חמה שטפתהו, היה חש רפיון ומרטן:

– פתיה! לשון־סגינהור אינך שומעת!

היא צחקה, צָחוֹק ולקק שפתותיה, והיתה מתאנחת וחוזרת ומחבקתו, בנעצה בעיניו מבט מתגרה.

כשסח לה וואווילא על אודות טיאוּנוב ושׂיחו, העירה לודקה אגב פּיהוק:

– הנה גם קוליא־הטלגראפיסט אומר: במהרה־בקרוב יהיה מרד! גם הוא מתיירא מפני הגרמנים, והרופא – אינו מאמין!

– מַרדנים! – ריטן וואווילא, – שָׁמנוּ ונשתעממו, והנה במרידות חשקה נפשם!

לודקה הציעה בשוויון־נפש:

– רוצה אתה, – אספר לניימצב על אודות שתום־העין?

– ומה תספרי?

היתה לודקה קולעת את צמתה, מתנודדת תנודות שיש בהן כדי לפתות והשיבה:

– איני יודעת! ואתה למדני.

הרהר וואווילא וסח בקול משתעמם:

– לא, אין צורך, אל תזקיקי עצמך לכך, – מה לך ולעניין הזה? הרי גם אני איני מסיח על כך, אלא עמך בלבד, ובדרך־כלל – מצפצף אני על הכל!

לאחר שעה של כלום נאנח והוסיף:

– ושמא כּנים דבריו של שתוּם־העין על אודות הקרתנים, וגם בעניין המרד. כמובן, אך שטוּת היא – המרידוֹת הללו, – נו, ואני, אף־על־פי־כן, הייתי מתמרד מעט, – אח!

– גיבור־חיל אתה לי! – ריננה לודקה והיתה מחבקתו.

– נ־כּנ־ן, הייתי מפליא לעשות למען יראוּ! ־ קרא בורמיסטרוב והיה מתלהב והולך.

פעם אחת, כנטוֹת היום, היו שלוש הרעיות מהלכות על־פני הגן: לודקה ורוֹזקה הלכו בשבילים שבין שיחי־הפטל המגודלים פרע, ופאשה, שנכנסה אל בין השיחים וקטפה עוֹללוֹת שבהם, כירסמה מלפפון בקול.

בהתלהבות קראה רוזקה בעל־פה שירים של נַבלוּת. לודקה נתנודדה, ליקקה שפתותיה מרוב נעימוּת ופעם בפעם שאלה בחָפזה:

– איך? איך?

ונשתוממה:

– אכן, כוֹח של זכרון יש לך!

– הוא מלמדני כדרך שמלמדים זרזיר! – הסבירה רוזקה. – מושיבני על ברכיו, אוחז באוזני, וממש לתוך פי, לתוך עיני שוֹנֵן וּמְשַנֵן.

נאנחה לודקה ואמרה תפוּשׂת־הרהורים:

– הרופאים – כל הרזים גלוּיים לפניהם! אך עז־נפש הוא אצלך, – אין שום פחד בלבו!

– אין שום פחד! והנה גם מיני שירים אשר כאלה…

שוב נשמע דיבורה החוֹפז. כשעברו על פני פאשה, הביטה אליהם הבתולה האדמונית בעין מנומנמת וריטנה:

– פרוּצוּת שכמוֹתן!

– ואת זללי לך! – השיבה רוזקה אגב הילוך, כאילו זרקה אבן.

– אכן, – נתחלחלה לודקה ומשכה בהרהורים. – עז־נפש שכמותו! ובאמא קדישתא ובמלאכי־עליון…

מעל לשיח־הפטל המו צְרָעוֹת ודבוֹרים. בתוך ירקוּתם של ערבי־הנחל היו גוזלות של עורבים מנתּרים, ובענפים שבּרוּמוֹ של אילן ישבוּ שֶבֶת בְּעָלִים־בְּעַמֵיהֶם העורבים הזקנים, מתבוננים אל חיי הפעוטות ומקרקרים קרקור של קפידה, מן העיר היה מנסר ובא קול קריאתו הנואשה של הפעמון, שהקהיל לתפילת־ערבית, אי־שם היה הקיטור, המזנק מן הצנור המפליט, מנשף נישוף שקוּד וקצוּב, וליד הנהר היו כובסות חובטות כבסיהן, ופועה תינוק.

– האוהבת את ריחו של שוּמָר? – שאלה לודקה בקול חרישי את חברתה, אך זו לא השיבה תשובה, אלא סיפרה בזחיחות־הדעת:

– הוא – לא איכפת לו כלום, אין שום פחד בלבו! שמעי נא…

היא הביטה על סביבותיה ופתחה בחשאי: “וַיְהִי הַיּוֹם וְאֵל עֶלְיוֹן…” הביטי נא, סימקא מסתכל בנו!

לודקה צמצמה עיניה והביטה:

– באמת! הנה גם הוא יודע לחבּר שירים.

– מילא! – קראה רוזקה, בנערה את ראשה דרך־ביטול, – שׁוּפטן זה!

– נלך אצלו?

– נלך ונשטה בו! – נאוֹתה רוזקה.

בפירצה שבחומת־הגן העשויה אבן עמד סימקא הארוך, חכּוֹת לו בידו, ועיניו, העמוקות עד אין סוף, הישירו מבט עקשני כלפי הבתולות ולא הנידו עפעף, כעיניו של סומא הצוֹפה בחמה. הן הלכו אליו בחיוך של מתיקות, ושיחי־הפטל והעשבים הרעים מתהדקים בשמלותיהן, והיו החֲבֵרות מפשרות עצמן מן המגע התפשׂני, מתנודדות תנודות של חן ימין ושמאל, מַטות פעם בפעם את גופן לאחוריהן ומצוויחות שתיהן בחשאי.

– לדַיג? – שאלה לודקה ברחימה.

סימא לא נע והשיב:

– כן.

– השכּמת היום!

– בקרוב יתחיל פִּיד־של־דגים, – הסביר הבחור ולא המיש עיניו הריקניות מפניה של הבתוּלה.

רוזקה צבטה את חברתה ושאלה:

– השמעת את השירים?

סימא הניד ראשו לאוֹת הן.

– טובים משלך, – אמרה הבתולה השחרחורת דרך קנטוּר.

– לא, – השיב דייבושקין בקול לא־רם.

התשובה הכעיסה את רוזקה:

– הביטו־נא! – קראה ברוּגזה, – איזה גַבְרָן! הרי אינך יודע כלל לחבר שירים! מיא־מיא־מיא, – וזו כל שירתך כוּלה!

– מבקש אני, שיהא השיר כצקוֹן־תפילה, – אמר סימא בקול חרישי, בפנותו אל לודקה.

כל אימת שהיתה אשה זו רואה את הבחור, היה הברק החצוף מסתלק מעיניה, האישונים מתרווחים, מאפילים, משנים את צבעם האפור־הכחול וקופאים. צמרמוֹרת דגדגנית היתה משתפּכת בחזה, והיא הירבתה ללקק שפתותיה, בחוּשה בכל גופה כמין יבושת של חרדה. היום חשה את כל אלה ביתר חריפוּת.

– “כל־כך כּעוּר!” אנסה עצמה לחשוב מחשבה זו והיתה בוחנת היטב את פניו הצהבהבות, הרעבות ומודדת את הגוף הכפוף, שידיו ארוכות, כשוֹטים, ואצבעותיו לא ניד בהן, כעשוּיות עץ. אך מבטה היה צולל בעיניו של סימא, צולל ומפליג אי־שמה לתוך עמקוּתן הנוהרת; תשוקה נסערה כְּפָאֲתָה להתקרב אל הגבר, בְּגָרוֹתה בה את החשק לנגוע בו.

פעמים הרבה קרא לפניה את שיריו, ולשמע דיבורו הקצוב, החרישי והרהוט, הרגישה תמיד רגש של מבוכה, שיש בה מעגמת־הנפש, לא ידעה מה להגיד לו והיתה נאנחת ומחרישה. אך תמיד היתה שואלת על־כורחה:

– חיברת שירים?

– כן, – היה סימא משיב ומשפיל ראשו.

– אני מסתלקת, לכו לכם לכל השדים! – קראה רוזקה, בהעיפה עליהם עין של לגלוּג, – אַת גלאפירה, נשקיהו פעם אחת, וילך לו…

ובצחקה, פרשה לתוך השיחים והיתה מפזמת בקול מצלצל:

– נו, טוב, הגד נא! – הציעה לודקה באנחה.

הוא זקף ראשו, חייך אליה בהחזקת־טובה, בלחייו נשתלהבו כתמים ורוּדים, עיניו הריקניות נתמלאו איזו לחלוחית. לודקה ניזוזה ממנו.

לִסתּוֹ רעדה, דיבּוּרו היה חרישי, מעוּמעם. הוא עמד בלי נוע והביט בפני האשה משיפּוּלי מצחו, כעני בפתח. והיא צימצמה גבּוֹת־עיניה והטעימה את קצב השיר בנענוּעי־ראש קלים, והיתה ידה הימנית מוּנחת על אבני הקיר, והשמאלית ממשמשת בכפתור הלסוּטה.

– די! – אמרה לודקה והוסיפה להרתיע ממנו.

סימא הביט לתוך פניה ונשתתק בעגמת־נפש, נדמה לו, כי כועסת היא: לחייה הלבינו, כְּחול עיניה נתכּהה, ושפתיה נחשקו בחוזקה. סימא החל להסבּיר כמתנצל:

– דברים אלה כתבתי מחמת מיתתה של ליזה לבית סטרלצוב. ימים רבים התהפכה בחוֹלייה, ואמה לא פסקה מלעבוד כשכירת־יום, – כעסה עליה, על ליזה: למכשול אַת לי, גערה בה. וכיוון שמתה, – זה לה מעת־לעת שלישי שהיא ממררת עכשיו בבכיה, מאריה נאזארובנה זו!

– יודעת אני! – אמרה האשה כמעט במורת־רוח, אך לא בקול רם. – נתנסיתי בשיכּוּל בנים – שניים היו…

היא הביטה על סביבותיה: אפלוּלית ורוּדה מילאה את הגן, בין ענפי האילנות, העוטים עלוות־סתיו עלובה, נצנצה חמה של סוֹמֶק.

– בּוֹא עמדי! – פקדה פתאום על סימא; הבחור הניח את החכּות מידו ובהרמת רגליים בכבידוּת ניזוז ממקומו בהכנעה. ואלו היא הלכה הליכה רהוטה והיתה נרכנת לארץ, כמסתתרת ממישהו. הובילתו לקרן־זווית חֲשֵכָה שבגן, ושם, בהורותה על קוּפה של זרדים דקים, לחשה לו:

– שב!

וכשישב, לפתה צווארו ושאלה בקול חרישי ובחיפזון:

– הרי אתה אוהב אותי, אוהב?

– כן, – השיב סימא ברעדה.

– נו, וגם אני אוהבת אותך! – אמרה אמירה חטופה.

הוא נבהל, הביט בפניה וניסוֹט ממנה.

– זה… זה לא נכון, – אַת בדרך־שחוֹק…

– אח, רבון־העולם! – קראה האשה בחשאי־חשאִין, – חי אלוהים! הנה נצטלבתי, הלא ראית?

מיד נתמלטה נהימה מפיו, והוא עט אליה, ובכבשו ראשו בין ברכיה, היה מלמלם ומתייפּח בגילת־נפש:

– הרי אני משכבר! אני כל־כך אוהב אותך…

והיא הדפתו ואמרה בלחישה:

– נו, מהר, – אח, מַהֵרָה נא…

סימא לא הבין את דבריה, היא לפתתו בזרועות גסות, נזקקה לו בחיפזון, ומיד לאחר מכן נתאנחה אנחות עמוקות וקצובות ואמרה בשקט:

– נו, הנה! מכאן ואילך תהא בא אצלי, תבוא? אגיד לו לשוֹער שיניחך להיכנס!

בניד־מרפק דחפתו מאצלה וקמה ועמדה, גבוהה ובעלת־נוי.

– יודע אתה – יש לי בעל. – שאלה, בנעצה עין בדקנית בפניו הנדהמות והשיכּוֹרות.

– יודע אני! – לחש סימא.

– ומאהב גם־כן ישנוֹ…

הוא חייך חיוך של מבוכה, היה מביט בפניה, מתנודד ומחריש.

– נו? ומה תעשה עכשיו? – שאלה בסקרנות.

– אגיד לו…

לודקה נתחלחלה וזקפה קומתה.

– מה תגיד? למי?

– לוואווילא, אין דבר! – הפטיר הבחור דברים מרגיעים ושמחים. – אני בעצמי, ואת אל תחששי…

משהו רָחים, כמעט אמהי, נצנץ בעיניה של לודקה.

– אל תעיז, – אמרה בקפידה. – פתי שכמותך, וכי אפשר?!

ובהניחה ידיים כבדות על כתפי הבחור, המשיכה ברחימה:

– הוא יהרגך, טפשוֹני שכמותך! – אתה – הַחרֵש!

הפכה פניו, דחפתו בקלות ולחשה לו:

– נו, לך־לך עכשיו! לך, שלום לך! וראה, החרש! זכור – יהרוג!

הוא ביקש להחזיר פניו אליה – היה את נפשו לחבקה, אך כשהחזיר פניו, כבר היתה מרחיקה והולכת ממנו חיש־מהר, ולא הביטה לאחוריה. הבחור עמד בבלי־נוע מעל לקופה של אשפה שהרקיבה למחצה, חייך חיוך נמנמני, ובעיניים לחלוּחיות הביט אל השיחים, אשר כהימוג עננה נמוגו בהם שמלות לבנות, רכּוֹת.

לודקה הלכה חיש־מהר, כאילו נתיראה, שמא יעכבנה מישהו אשר לא ינעם לה. בדלגה על המדרגות, עלתה במרוּצה אל חדרה, נעלה את הדלת, החזיקה במסעד המיטה ונאנחה מעומק־הלב.

בתוך אפלולית החדר הבליחה באור עגמוּמי עינו הכחוּלה של הלמפדוס, מסביב לאיקונין של האם הקדושה היו צללים נעים כבצקוֹן־תפילה.

שעה ארוכה היתה האשה מבטת לקרן־זווית, לאחר מכן כרעה חרש על ברכיה – כמסתתרת מאחורי המסעד הגבוה של המיטה – וּבְשַׂכְּלָה ידיה על חָזָה, לחשה בקול רם, חַנפני:

– אמא קַדישתא, חוּסי על אמתך הפושעת, גלאפירה הסוררת!

תהילתו של סימא דייבושקין הגיעה עד לעבר הנהר משם: מנהל הזמסטבו ציווה להביא אצלו את המשורר, שעה ארוכה הקשיב לשיריו, ובעצימת־עיניים וטלטוּל־הראש אמר לבסוף:

– עליך ללמוד, שהשכּלתך מוּעטת. האוהב אתה לקרוא?

עייף ממקרא־השירים ונפחד מפניו הזועפות של מנהל הזמסטבו, החריש סימא.

שטרֶחֶל החליק בפיסות־ידיו על לחייו המגולחות, סקר בשימת־עין את הגוף הגמלוֹני, שעמד ליד המשקוף, וחזר ואמר:

– בדין הוא לקרוא בספרים, ידידי! את פושקין יש לקרוא! מכיר אתה אתן פושקין?

– לא!

– איך זה? – נשתומם מנהל הזמסטבו. – והזוכר אתה מבית־הספר:

אכן, זהו – פושקין! אתה היכן למדת?

– בבית־הספר של בית־היראה.

– אהא, כן! אך את פּושקין דין הוא לדעת! הנה אזמין לך את ספריו, עכשיו אינם תחת ידי, מעיר־הפלך אזמינם. וכי מה, בריאותך רופפת?

– רופפת, – השיב המשורר כמין בת־קול.

־ יש להתרפא! בימים־טובים קוּם־צא לטייל ביער צֶ’רֶמוּחינוֹ, עצי אורנים שם, והרי הם יפים לבריאותך מאד.

נתן לסימא חצי־רובל ובחיבה ליווהו עד הפלוש.

הכומר איסאי קודריאבסקי גם הוא שיבח את שיריו של סימא.

– הרי זה משוּבח, סימיון, משוּבח! – היה אומר בהנידו את ראשו ההדור. – בכל לשון של שבח משבח אני. גם הלך־המחשבות וגם פשטות־הסגנון – ממש נוגע עד הלב! עבוֹד, בחור, אל תגנוז במטמוניות את הכשרון אשר חננך האלוהים, ובזכות הקדוש סמיון בעל־התפילות עלה תעלה, בבוא היום, מן הדיוֹטה התחתונה אל רוּם־המדרגות. ויין שותה אתה?

– לא, – אמר סימא באנחה – שפּגיעתו רעה לי!

– כך! דבר זה גם הוא ראוי לשבח! – פסק אבא איסאי, וכשניגש אליו המשורר לקבל ברכת־כוֹהן, תקע הלה לתוך ידו שלוש מטבעות גדולות, חמש אגורות האחת, והסביר: – הרי לך לצרכיך, שכר טירחתך שטרחת לקרוא מחיבוריך, שכדאיים הם, הנני חוזר ואומר, וראויים להשתבח בכל לשון של שבח!

והיה סימא מוזמן לבוא גם אצל שאר משכילי־העיר; קורא לפניהם את שיריו בלשון חטוּפה ורהוּיה, בהבלעת הברות ומלים שלימות, ומסתלק לאחר שנדבו לו מטבעות של עשרים ושל עשר אגורות.

אפילו תגרנים שבשוּק היו מזמינים אותו לעתים לתוך חנוּתם פנימה, ולאחר שהקשיבו רב קשב, העניקו לו אחד חמש ואחד חמש־עשרה אגורות. הצעירים שבהם היו יועצים:

– ואתה, בחוּר, כדאי שתחבר משהו שמח, כי עֲצֵבִים מאד הדברים! דברים שמחים יודע אתה לחבּר?

– לא, – היה סימא משיב בעצבוּת ובהכרת־אשמה.

– חבל מאד!

הרופא ריאחין, שכּפה את המשורר לקרוא לפניו את שיריו, גיחך וקרא:

– הנה עוד קרבן־שווא!

ולאחר־מכן העתיק מפיו כמה מן השירים, בהבטיחו לשלחם למקום מן המקומות, אך שפשף ידיו היבשות והוסיף אגב־כך:

– בחורי אֶרֶךְ־הקוֹמה! כל זה, אולי, אינו רע כלל, אך תמיהני אם יפה הוא לזמן הזה, כן! איני מבטיח כלוּם, אך בהחלט אשלח לכמה מקומות.

כסף לא נתן לסימא.

מכאן ואילך היה דייבושקין מסתתר מעיני הבריות, ממעיט ללכת העירה ולא היה הולך אלא בשעת הדחק בלבד. ראה בעליל, שאינו נושא חן בעיני שום בריה, שהכל צופים בו מפני הסקרנות, ואין שום אדם מושך את לבו. קומתו הארכּנית, ראשו הגולמני על צווארו, הדק עד כדי כיעוּר, פניו המכוּרכּמות, הגרמיות, ועיניו הריקניות, רהוּתוֹ, קולו המחריק, הנפסק פעם בפעם, וידיו הנחות, המיוּתרות, – כוּלוֹ כמוֹת שהוא לא נשא חן בעיני הבריות.

לבסוף אירע מעשה, שהרתיעוֹ מפני העירונים: יום אחד היה המוכסן ז’וּקוֹב צד דגים בסמוך לסימא ולפתע־פתאום פנה אליו בקול מצווה:

– אי, פּוּחְלָץ! כתוֹב־נא לי שירים, ואני נותן לך שלושה רובלים, – שמעת? מכיר אתה את רוֹזקה? נו, ובכן, עליה כתוב משהו כזה, מפוּלפל! בּנתּ? מחר לעת־ערב בוא אצל פליצאטה וקרא, – אגיד שם שיניחוך ליכנס!

סימא לא השיבוֹ דבר, שהה עוד שעה־של־כלוּם וקם והלך, בלי שישגיח בכך ז’וּקוב. לא אהב הבחור את האיש השמן, האדמוני הזה, שעיניו זעירות, ואוזניו גמלוניות. ידע, כי פרוּץ בזימה הוא ז’וּקוב זה, כי בהיותו בגילוּפין, אוהב הוא לייסר בני־אדם ובעלי־חיים, וכי כל הכפריים שבסביבה שונאים את המוכסן הלז. מיום שנתקרב סימא אל לודקה, נתמאס עליו ז’וּקוב שבעתיים: עתים היה משער בנפשו, איך ברנש זה פושט ידיו השמנות, האדוּמות אל גוף ידידתו, – אותה שעה היתה צינה נוקבת אוחזת לו לבחור בלבו, ורגליו פקוֹת, מיד עיניו מתגלגלות גלגוּל של פרא ופיו מנהם מגוֹדל הצער.

הוא חיבר שירים ארוכים על אודות ז’וּקוב. לעתים קרובות היה מלמלם את פסוקי השיר לנפשו ופעם אחת קראם לפני לודקה. היא צחקה צחוק ממושך ומרושע, העתירה נשיקות על סימא ואמרה לו:

– כך יאה לו, לחזיר זה! מצוּין!

ולא עברו ימים מועטים, ולבלרו של המוכסן, הקלפן איוואניוקוב, פגע בסימא והצריח:

– אֲ־הָא! לנער הזה התפללתי! ואני, מרצע שכמותך, חֵפֶשׂ מחוּפָּשׁ חיפשתיך! בוא, נלך אל המוכסן, שנדרשת לבוא אצלו!

– איני רוצה, – אמר סימא ופרש ממנו.

אך איוואניוּקוֹב תפסו בשרוול מעילו הקרוע ושאל בקול רם:

– וסנוֹקרת בפרצופך, אדוני, רוצה אתה?

והנה עמד סימא לפני ז’וּקוב; המוכסן, שהיה מוטל על הספה, דיבר אליו בקול ניחר, וחיוך נשתפך על כל פניו:

– ואיך זה, בהמה גסה שכמותך, כתבת שירים, והנך קוראם בכל מקום, ואני לבדי איני יודע כלום, אה? הרי אני הוא שהזמנתים אצלך!

לבו של סימא נתמלא פחד, עֶברָה וצער, ובלי שציפה לכך, פתח פיו וקרא בקול רם, מצוויח, עד שהוא גופו לא הכירו:

– למעלת־כבודו של מר ז’וּקוב יֶבְסֵי… – ולאחר אתנחתא, הסביר, והיה מתנודד על רגליו ומרחף, כביכול, בתוך הערפל: – את שם אביו השמטתי, לפי שאינו נכנס לקצב־השיר – בן ליאודור, והרי אין שום אדם מתקרא כלל בשם כזה!

– מה־ה? – שאל ז’וקוב בתמיהה. – ואתה קרא, גולם!

פתח סימא וקרא:

– נו, שוטה גמור! – הפליט ז’וּקוב קריאה של ריטוּן.

ז’וקוב זקף ראשו והיה משתעל ובכבדוּת משלשל את רגליו מן הספה, – תנועתו נתנה פחד בלבו של סימא, גם הוא שהה ונשתעל.

– נו, ובכן? – ריטן ז’וּקוב והיה מנחר ומרקק.

סימא פסק לאטו:

המוכסן גילגל את עיניו הזעירות, ובהניעו אצבעותיו, קרא בקול משוך ולא־רם:

– מה־ה?

המשורר נתחלחל, נשתוחח, קפץ ויצא מן החדר וכשלושה שבועות נסתתר אי־בזה. לאחר זמן היה מספר לפרוורנים, כי ז’וּקוב גער בו גערה נמרצת – אהרוג! – והטיל בו מגף.

העניין נתפרסם בעיר.

– הפליגו בשבחו של הבחור, וזחה דעתו! – היו אומרים אנשי שיחאן. – הללו, הפרוורנים, כל אחד שחצן מחברו, שומר נפשו אל יאיר פנים להם.

אך בין שבעת־אלפי תושביהם של אוֹקוּרוֹב וזאַרצ’יה היה אחד, שנהג כובד־ראש במשורר: כל אימת שהיה סימא יוצא מ"גן־העדן״, לאחר שלודקה נותנת לו דודיה החטופים־המעשיים, היה צ’יטיחר המרוּבע עוצרו ליד השער.

– אתה? – היה שואל, אף־על־פי שידע וראה, גופו הארוך של מי יוצא מן הפשפש יציאה רהוּיה וגוֹלמנית.

– הבה־נא, שב! – היה מציע לפניו.

וכשהיה סימא יושב בצדו על־גבי הספסל, – היה הלה שם כף־יד רחבה על כתפו, או על ברכּו של המשורר ומבקש בחשאי:

– הבה־נא, קרא משיריך!

והיה סימא קורא, וצ’יטיחר נאנח, מצטלב בהתגנב וחוזר ומבקש:

– הבה־נא עוד!

והיה הבחור אוהב לקרוא מיצירותיו לאדם זה, ובקראו לפניו היתה קריאתו מיוחדת: בלי חיפזון, בלחישה רכה, בהשתדלות לשוות למלים האהובות תוספת־ערך. ולעתים היה דוחף את השומע דחיפה של רמיזה בהטעימו בכך איזו מלה, או פסוק, שנראו לו חשובים ביותר.

כאן, מאחרי השער של הבית המוּפלג־בשנים, שלפנים היו חיים אחרים שוֹקקים בו, היה סימא מרגיש, כביכול, כי הוא גונז מחשבותיו בלא עלבון, אלא בדרך של כבוֹד, כי לא סקרנות קרה וחמלה, הכופרות במציאות נפשו, מקדמות את פניו, אלא משהו אחר, שהיה נוטע בו גאווה נעימה.

מירכתי חורבותיו של בית־האצילים, שעדיין יש בהן מהדרת־הכבוד, היו מגיעות לפרקים צוויחותיהן של הבתולות, הטינור של קוליא הטלגרפיסטן, עֲבִי קולו הפעמוני של וואנקא חריאפוב, בנו של מלווה־בריבית, זמירותיה הערניות של פימקה פושקאריובה, צליל גיטארה, – אך כל הקולות הללו של חיי השיממון והשיכרות לא הפריעו את סימא ואת שומעו.

– הבה־נא עוד! – היה מבקש צ’יטיחר, בהביטו מתחת לגבות־עיניו הצהבוניות, השעירות אל זיווֹ הכספי של נתיב־החלב, אל דליקתם העליזה של הכוכבים, אל מהלכו האטי של סהר־הנחושת, או מירוצם האטי של העננים; והיה צ’יטיחר מביט, מקשיב, מניד כתף ומצטלב בהתגנב.

מכוּרסמוֹת ומרוּפּטות מחמת עוֹני, מקורעות בעזוּת פרוּעה, נמו בכבדות ביקתות־הפרוור החשכות, בהקיפן בצפיפות את אחוּזת בית ווֹייבוֹדין, – משל לערימה של גרוטאות קטנות, המקיפה צעצוע גדול שנשבר. סימא נלחץ היטב אל עץ־השער וקרא בלי ליאות.

אך לעתים היו דודיה החטוּפים, הרחמניים והחמימים של חשוּקָתו מעלים בלבו של הבחור רגש של גוֹעל ועלבון, היה נזכר את דבריה החופזים של האשה, את תנועות־גוּפה המעשיות וחושב בנפש מרוּרה ואבלה:

“אילו הניחתני פעם אחת ליהנות ממראיה! הרי האחרים…”

ולא היה את נפשו לקרוא, קולו היה נשמע בעצלתיים, הדברים לא היו יוצאים מן הלב.

– נו, ניחא, חן־חן לך! – היה אומר צ’יטיחר ותוקע לכף־ידו מטבע של שלוש או חמש אגורות.

– אין צורך! – היה סימא אומר ומרתיע ידו לאחוריה.

– אי־לך, ואתה קח! הרי בְּגַפִּי אני. דייני במה שיש לי!

מחשש פגיעה בכבודו של צ’יטיחר היה סימא לוקח את המטבע ופורש לשדה.

בערבּיים, עם שקיעת־החמה, ובלילות היה אוהב לשבת על גבעה שליד דרך־המלך. היה יושב, לופת את ברכּיו בזרועותיו הארוכות, ובשתיקת־אֶלם מקשיב רב קשב לנחשול החיים הרחב והמתרונן, הנישא על פניו בנחת ובלי ליאות: חרגולים טרחנים מצרצרים, עכברי־השדה מתרוצצים בבהלה, צפרים עפות אשה אל קינה, צללים משוטטים בין הגבעות, דשאים מלחשים, ריח מתוֹק של המֶלִיסָה והקוֹצן נודף באוויר, ובשמיים הירקרקים־התכולים מתלקחים הכוכבים.

באחד מלילי־הירח הללו הופיע לפניו טיאונוב בהיסח־הדעת, הקיש על מגפו ושאל:

– מה – שירים אתה בודה מן הלב?

– כן, – אמר סימא במבוּכה.

והיה טיאונוב מסבב ראשו, סוקרו ומעודדו בלשון של חיבה:

– כך! נו, חבּר־נא, ואלוהים יעזרך לטובה!

ונסתלק בחשאי. הוא נראה לסימא טוב ומיטיב ונדרש לו היום, – והבחור קם ונכרך אחריו.

שתוּם־העין החזיר פניו, נשתהה וחזר וסקר את סימא.

– והיאַך זה מחבּר אתה, תָּאֵבְנִי לדעת?

שמח הבחור והחל לדבר חיש־קל ובנפש חפצה:

– תחילה – חושב אני. ולא עוד אלא שבכל עת ובכל שעה חושב אני, יעקוב זאחארוביץ'. גלל כן, יש לשער, לקה לבבי, – עָקָה יש בו ועצבות. ועתים יפרכס לו כצפור־כנף, ופתאום – יחדל.

– כך! – אמר שתוּם־העין והיה שוקד לתקוע את מטהו בראש צלו, שנתלכסן לרגליו. – ומה מחשבות, בחור, חושב אתה?

– על כל חללו של עולם, יעקוב זאחארוביץ', – אמר הבחור, כמצטדק, – אם יזדמן מי בדרכי, או זכור אזכרהו, – אם אדם, ואם כלב… לרבות הצפרים…

– כך, כך!

טיאונוב גירד את שורש־האף וחרש ניזוֹז כנגד פניו. סימא הלך לצדו והיה מספּר:

– הכל מדשדשים במקום אחד, פרט לצפרים. הולך לו בן־אדם בהרכנת הראש, משפיל מבטו ארצה, מהרהר הרהוּר כלשהו… זאבים מיללים בימות־החורף – גם הם קור ורעב יציקוּם! וכל ברייה, משמע, חיל ופחד יאחזוּה, – הזאבים לבדם סביב לה! ביללם, הריני כשיכור ממש, – נפשי מתקצרת עלי, לא אוּכל לשמוע!

הירח האיר מאחוריהם, צללים זחלו לפניהם: אחד קצר, אחד – ארוך, ושניהם דקים. אחד – חד, ניזוֹז קדימה בדחיפוֹת קצובות; ואחד – עתים יכסהו, עתים יירתע הצדה, ושוב היו השניים מצטרפים לכתם כהה, מטושטש, שהיה מתחלחל וזוחל על־פני האדמה.

נתנגף סימא והכריז:

– אפילו שיר־של־כּלוּם הנה חיברתי בעניין הזאבים! – שהה תחתיו ופתח וקרא:

טיאוּנוֹב הניף מטהו, הביט אל על, למרחוק ולמרגלותיו.

– ושירים עליזים אין את נפשך לכתוב? – שאל באנחה.

הביט גם סימא כה וכה והשיב כמתנצל:

– על־אודות המוכסן ז’וּקוב חיברתי שיר, ולא עלה יפה. ארטיושקה שר:

אני הוא שחיברתי! והנה גם בעניין העיר…

– מה בעניין העיר?

– הנה! – הבחור הסיר מעל ראשו כובע נוֹשן, מתחוֹ, משוּם־מה, כנגד פניו ופתח וקרא בקול חרישי:

ונשתתק.

– וזה הכל?

שתום־העין זקף עינו בפני הבחור, גיחך ושאל:

– וכי מה שמחה יש כאן? פתי!

החריש מעט וחזר ואמר:

– אֶחֶה־חֶה, פתי!

לא נפגע הבחור מן הקריאה העגומה והחנוּנה, אדרבא, שהיה מצטחק באָמרוֹ:

– הרי לא אמרתי, יעקב זאחארוביץ', כי שיר שמח הוא.

– וכי לא אמרת?

– לא־א!

– כך! נו, מילא!

משמאלם, בחוֹרש־האשוחים האפל של הבּצה, צעקה לילית בקול רם, – הדממה ננערה וחזרה ונקרשה, כשמן זה. הרחק לפניהם, באמצע השדה, ניצתה אש חרישית והיתה מתלקחת חיש־מהר, מתחלחלת ומאדימה.

– הנה, – אמר שתוּם־העין, – כפי הנראה, ערכוּ הכפריים מבאלימיר מדורה למרעה־לילה. צונן מעט הוא הלילה!

– בדרך השיר, יעקוב זאחארוביץ', נקל לי יותר לחשוב מחשבות, ואלו מערכי־לשון פשוטים אתקשה לערוך. תשוקה גדולה משתוקק אנוכי, שיהו השירים כמין צקוֹן־תפילה, וכיצד עושין כן – לא אדע! פסוקי־השיר כשהם ארוכים יותר, כביכול, יש בהם מידה יתירה של רינה ותפילה, – ולא כן? הנה עוד שירים, גם כן בעניין העיר:

– איזה שמיים? – שאל טיאוּנוב בתמיהה.

– שתוּמי־עין, – השיב סימא במבוּכה וניסוֹט מבן־לוויתו, בהסבירו לו בקול מצטדק: – הרי הם תמיד שתומי־עין: ביום השמש לבדו, ובלילה – הירח לבדו.

– שתוּמי־עין, משמע, כמוני? – אמר טיאוּנוב, בצחקו. – לא רע הדבר, יפה מאד! אלא שאת הכוכבים שכחת.

– וכי מה כוכבים תמצא לומר, כשהלבנה במילוּאה?

– המ… נכון, מעטים המה! כן! ועוד זאת, עננים, אומר אתה, ו־ירח?

– יש מקרים כאלה! נישאים העננים, ובינותיהם – הירח, וכל השמיים מזדעזעים, כמחַשבים להישבר…

טיאוּנוב נשתתק, וסימא הוסיף בחשאי:

־ כיניתי את השמיים שתוּמי־עין והסחתי דעתי ממך, חי אלוהים!

– לא כלום! – אמר שתום־העין.

– ולהלן יש לי פסוּקים כאלה:

– תמיד אתה, ורק אתה! – קרא פתאום טיאוּנוֹב, – ואני ואתה וידיד ומוֹדע, – והרי כל הקהל והעֵדה! וחרפת־רעב ומוות!

תשוקה עזה נשתוקק הבחור לספר לטיאוּנוב את ענייני שיריו, אך שתוּם־העין סירב, כנראה, לשמוע: היה מנפנף במטהו, פוסע לאטו ואומר:

– כל הדברים האלה פועלים, כמובן, בחיים, – גם עוני יש, גם מוות, אך את בני־האדם, אף־על־פי־כן, לא יכריעו! גם סבי רעב, גם אבי רעב, ואני גם אני איני חי חיי־שוֹבע. והמה מתו, וגם אני אמוּת, – אמת נכון.

זכר סימא את שיריו ולא השיב כלום.

– נוּ, אמוּת, ולא ישתייר ממני שיור כלשהו! – דיבר טיאוּנוב דברים המתישבים על הלב. – רשע כי ימוּת – יאמרו הבריות: הה, איזה רשע היה הלז! וצדיק כי ימות – יזכרוּ צדקתו לברכה. פעמים גם על כלב יחוסו הבריות. גם את החתוּלים יזכרו לעתים קרובות: חיה טובה, משמע, היתה זו, חכמה, או, דרך־משל, חנוּנה, צדה עכברים בחריצוּת־כפיים. אך הנה ימותו יעקב טיאוּנוב, סמיוֹן דייבוּשקין, – ומאן דכר! היינו, או לא היינו, – אין הדבר נוגע לשום בריה בעולם. הנה על כך ראוי לך שתתן דעתך, בחור, הנה על כך! כן! תן דעתך! עניין נכבד הוא! אתה איש בודד אתה, והאנשים הבודדים הם המעולים ביותר, עבדי העולם הנאמנים.

סימא החריש. דיבוּרו הצח והרך של שתוּם־העין לא הפריע את הירהוריו הסתומים של הבחור מלבקש את המלים הדרושות לו.

– ואתה הווי מועיל לבני־אדם לאו דווקא בצרה, אלא, אדרבא, בשמחה! הצרות, בחור, בזיל־הזול הן! בהן – כאסירים בגלימותיהם האפורות – כל הבריות שוות: לא ניכּר אציל מפני קרתן. ואתה – אל השמחה שים פניך, את השמחה הראה לבני־האדם – ציפור־פלאים, ציפור־עדן – הנה! הנה יש לך, דרך־משל, – כשרון, ואתה אֱהָבֵהוּ בכובד־ראש! כל דבר, אחא, יש לאהוב: כלי־אומנותך, – מפסלת, דרך־משל, – גם אותו אהוב! והוא יבינך, אף־על־פי שברזל הנהו, וכי יאהב את כף־ידך, והיה לך לברכה מרובה במלאכתך.

נתקשרו שורות בלבו של סימא. רגליו נתנגפו, וידיו הישרות, הארוכות נתפשטו לפניו:

בדמדוּמי־הנפש, בזכרון, היו מלים שונות מתלקחות כגיצים של אש, מתחוגגות כדבוֹרים, אלו נתעלמו, ואלו נצטרפו לשלשלת חיה, חיברו שיר – אימה ונעימוּת אחזוּהוּ לו לסימא, שמחה חרישית שעשעה את לבו.

– הנה, ראה! – נתמשכה במהורהר שיחתו של שתום־העין: – חיים ברוּסיה אנשים המכוּנים – קרתנים. מי עוד אומלל כמוֹתם? – תן דעתך. ישנם – צוענים, והם משוטטים כל ימיהם, על פני ירידים – את הכפריים יוֹנוּ בעסקי־סוסים, על פני כפרים – תרנגולות יגנבו. אפשר, שאינם עושים כלל שום מעשה כיוצא בזה, אלא הרגל הוא לדבר עליהם כן. והקרתנים אף־על־פי שבעיקרו של דבר במקום אחד ידשדשו, – הנה גם הם אוכלוסין בטלים כמוֹתם…

הבחור, שעיניו העגוּלות היו מביטות לעבר פניו מבט שאין לו סוף רשרש ברגליו על־פני הארץ, ונדמה לו, כי הוא עולה חיש־קל בהר.

במרחקים, מעל לרעמתו האפלה של יער צ’רנוראמין, הגביה ענן כבד והיה מכבה את הכוכבים, אש המדוּרה נתלקחה והלכה ביתר שאת, ביתר חדווה.

– אני, בחוּר, למעלה מבן־חמישים אנוכי, וכמה מראות ראיתי, – בבית־היראה שלנו ייצר המקום לאגוֹר את כולם, ואפילו רחב־ידיים הוא בית־היראה! והיו חיי שונים ומשונים, אך על־פי־רוב – רעים! והנה, אחרי ככלוֹת־הכל, יוֹרני לבב־אנוֹש שבי: אי, שוטה שכמותך, לעולם יהא אדם חי חיים שיש בהם אהבת דבר מן הדברים, שבאין אהבה – אין חיים!

סימא היה מחייך ומחבר שיר:

הוא נעצר וקרא בגילת־נפש, בתפשוֹ בשרווּלו של שתוּם־העין:

– יעקב זאַחאַרוֹביץ', ואני הנה עכשיו חיברתי עוד שיר, חי אלוהים, הנה, בזה הרגע! שמע־נא!

כשכּילה לקרוא את פסוקי שירו, נעץ שתוּם־העין בפניו את עינו האפלה ואמר אמירה של לימוּד־זכוּת:

– נו, הנה! אדרבא…

– אח, אל־אלוהים! – קרא סימא בקול חרישי, – שמחה גדולה היא, יודע אתה, לאדם, כשהוא מחבר משהוּ, ממש הנפש מבקשת לבכות…

– וטוב הדבר. הרי זהו הדבר שמתבקש לעולם – השמחה! אך כבר הגיעה שעתנו לחזור, – ראה־נא, כמה הפלגנו בהילוּך!

הפכו פניהם, והיה האור מרוּבה עכשיו בלכתם יותר מקודם, – הצללים פשטו מאחוריהם, קרבו זה אל זה.

– העיקר הוא, בחור, – נשמע בדוּמיית־הליל קולו המתון של טיאוּנוב, – שתהא אוהב את כשרונך! כשאתה לעצמך – במה נחשב אתה ואלוּ כשרונך – מתנה היא לעולם! בעניין האלוהים – גם זו לטובה, כמובן! אך זכור גם את דברי הפתגם: האלוהים בשמיים, אך גם אתה אַל תחבוק ידיים! ועיקר־העיקרים – האהבה! שהרי בלי אהבה שוטה הוא האדם!

השׂיגתם מבשׂרת־הסתיו, עננה כבדה, שחורה, שהיתה עוטפת את השדה והבצה בקטיפה של צללים, וכנגד פניהם היה גלגל של ירח במילואו מאיר בסבר פנים יפות.

– אֶח, סמיון, סמיון! – הרעיד קולו העמום של טיאוּנוב, – כמה אנשים ראיתי, כמה צער אנושי הבין לבבי! אוהב האדם את הצער, ואת השמחה – שבעתיים! ודבר היוצא מן הלב אני מגיד לך: טוב הוא העם הרוּסי בארץ! פרא הוא, כמובן, מָרוּר ואוּמלל מאד, אך גם טוב, הגון ומוּכשר! והנה – התבונן בו בשימת־לב ותאהבהו! או־אז, בחור, תדבר שיר!

סימא חייך ודחף את שתום־העין בכתף חדה.

החריש טיאוּנוֹב שעה קלה והוסיף בתוקף־דעת:

– עם טוב! ו־אָמן!

מלבד עיקר מלאכתה ב“גן־העדן” היתה הבתוּלה האדמונית פאשה משמשת שם גם כמשרתת: הטבּחנית היתה מקדימה להעירה לפני שאר בתולות, והוּטל על פאשה לכבד את הטרקלין – חדר גדול כמין דיר, ובו חמישה חלונות דמויי־חץ; שניים מהם היו מכוסים־אטומים בשטיח צבעוני של לבד.

תיקרת הטרקלין מצוּיצת במקלעות־פרחים ססגוניות, בסבכיהן נאחזו מיני עופות גדלי־ראשים, מהם כתוּמים, מהם ירוקים, וצמד קופידונים: האחד – צבע־פניו דהה, והשני – רגליו ומקצת כרשׂו נתרפטו ונתפוררו.

מאטריונה פּוּשקאַריוֹבה, הטבּחנית, הגידה לפאשה, כי את התיקרה צייר אחד השבוּיים הצרפתים בשנת 1812, וכמעט בכל בוקר, בכניסתה לטרקלין, ובידיה מטאטא ומטליות, היתה פאשה מִשְתַּהָה בפתח ובהפשלת ראשה כלפי מעלה בוחנת ברצינות את ציוּרה הצבעוני של התיקרה, המכותם כתמי טחב, בקיעים ופיח של מנורות.

עתים היתה מאטריוֹנה קוראת אליה:

– מה לך, פגע־רע, שלטשת שוּב את ארוּבותיך? מהרי, שכבר כולם מקיצים…

והיתה פּאשה מחייכת ומשיבה:

– תיכף ומי־יד! חרוּץ כפיים היה אותו צרפתי! ואיכה זה צייר, רחימאית! וודאי אפרקדן הוּכרח לצייר, הלא?

מאטריונה היתה כועסת:

– ואַת – זו תשוקתך להתפרקד כל הימים: יבוא יום ותיפּח רוחך, את שוֹקיך, בשרנית שכמותך, תקפּחי מרוב שכיבה פרקדנית.

– והיכן הוא עכשיו הצרפתי המיסכן? – היתה פּאשה נאנחת ושוגה בהזיות.

לעתים קרובות היתה ריבה זו נהנית ממלאכת־מחשבתו של אותו צרפתי ושוקעת במין השתכחוּת שיש בה מן התנומה, עד שלא שמעה כלל גערותיהן הזעופות של עקרת־הבית והבתוּלות; אותה שעה היו הללו, הרגוזות מחמת שיכרוּת, עטות אל העלמה, כאשר יעוטו החתולים אל העורב, וחובטות אותה, בקנחן בגופה את אבק הטרקלין וזיהוּמו.

בשעת ספיגת המכות לא היתה פּאשה מתגוננת כלל, ורק מנשפת בעצימת־עיניים; עיפו להכותה, – לא היתה בוכיה וקובלת לאלתר: תחילה בודקת, היכן והיאך קרועות שמלותיה עליה, ולאחר מכן פורשת לחצר ושם פותחת פיה ובקול מעוּבֶּה גוֹעה בבכיה ומחרפת.

לקול געייתה היה ראשו הגדול של צ’יטיחר משתרבּב מן החוץ בפתח הפשפש, שעה ארוּכה היה שומע בשתיקה את קובלנותיה של פּאשה, לסוף היו לו, כפי־הנראה, לזרא, – ואז היה שומר־הסף משדלה בדברים של ביטוּל:

– נו, חדלי לך! בת־בלי־בוֹשת. צווחת את, והבריות שומעין! אֶי! הבריות שומעין, אומר אני.

– והרי גדול הכאב! היתה פּאשה מסבירה, לאחר שנתקררה דעתה.

והיה צ’יטיחר אומר בּישוּב־הדעת:

– הרי לשם־כך מכים.

לילה אחד, בשעת הילוּלא, העליבו ניימצב השיכור וּואנקה חריאַפּוב את פּאשה עלבון של נַבלוּת, היא נחלצה מהם, יצאה במרוצה לחצר, ושם נסמכה אל השער וגעתה בבכיה.

– שוּב בוֹכיה אַת? – שאל צ’יטיחר, בפתחו את הפשפש פתחון כלשהו.

– רחימאי! – קראה העלמה מבעד לבכיות. – אוי לי, כי אומללה אנוכי! אבי שבשמיים!

– נו, חדלי! – יעץ צ’יטיחר.

אך היא לא חדלה.

שהה צי’טיחר שעה קלה ושמע עוד מעט את בכייה, לאחר מכן נאנח אנחה כבדה ואמר:

– נו, איזה קול! אי, תיפח רוּחך! בואי הנה!

הוציאָה החוּצה, הביט כה וכה, הושיבה על־גבי הספסל, ישב על ידה והיה משדלה בדברים:

– נו – שתקי! שבי. הנה – איזה ערב חמים. ואין איש. מי זה העליבך?

נתייפחה פּאשה וסיפרה את מעשה העלבון, אך צ’יטיחר הפסיקה בשאַט־נפש:

– נוּ – ניחא! שונא אני את התועבות הללו. שתקי לך!

היא השעינה עליו את כתפה ונשתתקה בהכנעה; ניסה הלה למוּש ממנה, – אך לא היה מקום. מיד תקע ידיו הארוכות אל בין ברכיו, הרכין עצמו ובלי הבּט אליה מילמל ואמר:

– שימי אוזן! כּלבּו של מארקושין מייבב, שומעת אַת? אוסרים כלב בשלשלת ומזונות אין נותנים לו, מן־הסתם, על־מנת שיהא הכלב מרוּשע יותר. הרואה אַת, מה יפה הלילה בחוץ? אין שוּם ברייה כלל… זהו! הנה – כוכב נפל. וכשיבוא קצוֹ של עולם, – ונפלו הללו, הכוכבים, כְּפִתִּים־של־שלג, משמיים. מי יחייני ויגיעני לאותם הימים ואזכּה לראות במו עיני…

הוא האריך לדבר. פעם בפעם היו עיניו, המתלכסנות על־כורחו ימינה, רואות את רגלה של העלמה, את מרפקה העגול ואת שדיה המכוסים למחצה. הוא חש, כי גוּפה הכבד דוחקו הלוך ודחוק בחוזקה, – וחם לו, לצ’יטיחר, ונעים לו; בלי לפשׂק את ברכיו, שלף מביניהן את ידו הימנית, בחפצו לחבק את פּאשה, אלא שפתאום שמע קול נחרה של שינה.

– ישנה אַת? – שאל בתמיהה ובחשאי.

היא לא השיבה.

– נו! – קרא צ’יטיחר והניד כתף.

היא מיצמצה בשפתיה מיצמוץ של מתיקות, נאנחה אנחה שקטה ועמוּקה. הביט האיש בפני העלמה, שקווּצות אדמוניות של שיער פרוע זרוּעות עליהן, – פיה של פּאשה היה פתוח למחצה דרך תמיהה, בלחייה נוצצו עדיין הדמעות שלא נתייבשו, ידיה נשתלשלו באין־אונים לאורך הגוף.

גיחך צ’יטיחר וריטן במנוֹד־ראש:

– איזו טיפשה! אכן, טיפשה היא זו!

גם שנתה החזקה, גם אין־הישע הילדוּתי שבגופה עוררו בו תמהון של טוּב־לבב. פעם בפעם היה מצדד אליה את עיניו ובהצליחו לכבוש את ידיו הארוכות, הנעות בלי משים, האריך לשבת על ידה בשקט, כמעט עד שעלה השחר, ואל אוזניו הגיע קול מירזחם וצוויחתם של אנשים שיכורים, וכשממגדל־הפעמונים של בית־הכנסיה שבעיר ניסר ובא צלצול השעה הרביעית, העירה ואמר לה:

– נו, לכי למעוֹני! אֶי, קומי־לכי! שעוד מעט יגיחו כל אלה…

– והיאך זה חטפתני השינה? – שאלה פּאשה והיתה מביטה סביבותיה בתמהון.

– פשוט – עצמת עיניך ונרדמת.

– אוי לי, אלי שבשמיים…

– נו, לכי לך…

והוא פתח לפניה את הפשפש, ובלווֹתו במבט־עיניו את דמוּתה הצחורה, עד שנעלמה בקיטוֹנוֹ, הסמוך לחדר־המבשלים, סגר את הפשפש בדפיקה גדולה ובפשקו רגליו בהרחבה, האריך להביט ארצה והיה מנענע בראשו.

אותו לילה לא נשתנה דבר ביחסים שבין פּאשה לצ’יטיחר. אך לא ארכו הימים, והעלמה הוּכתה שוב.

יום אחד, לאחר הילולא רבה, נתעוררה לודקה בצהריים חולה מעט ורעת־לב: צרבת הציקתה, כביכול, אכלה החלודה את עורה היבש, ועיניה כאבו. היא שילשלה רגליה ודפקה בעקבה על לוח־הרצפה; שהתה מעט וחזרה ודפקה ביתר־כוח, ולאחר מכן החלה לדשדש ברגליה בחמת־קצף, ועיניה האפילו ונזדעפו.

משנכנסה פּאשה, הטילה לודקה נעל בראשה, בגידופים נמרצים קרעה את הלסוּטה שעליה ודחפה את העלמה מן המדרגות.

שוב בכתה פּאשה, ושוב הופיע צ’יטיחר, – שכפי הנראה, הקיץ מקרוב, וכולו פרוּע וזעוּף־פנים.

– מה העניינים?

– גלאפירה אותי…

– בשל מה?

– וכי יודעת אני, אלי שבשמיים…

– אלי שבשמיים! – חיקה, מעשה־קינטוּר, את קולה המעוּבּה של העלמה וגזר בקול נגיד: – לכי, רחצי פרצוּף־פניך!

היא נישפה בחוטמה והלכה הביתה, וצ’יטיחר פשט ידו לפניו, הצביע כלפי פּאשה והכריז קדורנית:

– הנה אלמדכן דרך־ארץ – להרביץ!

בבעיטת־רגל חזקה הטיל הרחק מלפניו איזה חרס נשבר והלך הליכה של תקיפוּת לחדר־המבשלים, שבו היו פליצאטה והטבּחנית מתנצחות בקולי־קולות. כיוון שפתח את הדלת, נתמלא הפתח בגופו המרובע, שיסע את דברי עקרת־הבית ואמר:

– ובכן, על־חינם אַתן מכות את פילאגייה…

– מה לך, קוּזמא? – שאלה בקול יגע עקרת־הבית, שלא סברה את דבריו.

– אומר אני: על־מה תכּוּ את פילאגייה? – חזר ואמר צ’יטיחר, וידיו החזיקו במזוּזת הדלת.

ומאטריוֹנה פושקאריובה בעלת־הבשר ופליצאטה נאזארובנה ווייבודינה בכבודה־ועצמה לטשו עיניהן בתמיהה: כמעט שלוש שנים ישב לו האדם בשלווה ליד השער, תמיד שתקני, צייתני, ולא התערב בשום דבר, והנה בא וכנגיד ומצווה מטיף מוּסר לעקרת־הבית.

– אסור להכות, שהיא – כמין ילדה, פתיה היא.

נצטחקה פליצאטה נאזארובנה צחוק חרישי ומידרדר, הפשילה ראשה וקרבה אליו. היום היו שערותיה מסורקות כמין נזר אל על, שמתוך כך נתגבהה קומתה של עקרת־הבית; העטיפה האדומה, הרחבה, הצמידים והטבעות שבידיה, קשקוּש צרור־המפתחות ליד האזור, השיניים הקטנות המחושפות, והעיניים המצומצמות צמצום של לגלוג, – כל אלה הכריחו את השוֹער להשפיל ידיו וראשו.

– מי אתה כאן? – שאלה פליצאטה בערמוּמיות.

הוא פער פיו וגימגם משהו בנהימה:

– הסתלק מפה! – גזרה עקרת־הבית והניפה את ידה.

צ’יטיחר הפך פניו בכבדוּת, הלך ושמע את קולה בדבּרה:

– ראוּ נא, יה־אדיר! מן־הסתם, נטרדה שנתו!

בעמדו במעלות־הבית, לפת בידיו את המעקות והיה מנענעם, – העץ החריק חריקה של תשישוּת, ובחדר־המבשלים היה מנסר בדחילה־ורחימה קולה המתרפס של מאטריוֹנה:

– איך פּיזר את רגליו, אל־אלוהים!

– אצלי הרי זה חת־שתיים!

– אכן, עזת־נפש היא, אח!

– אני, רחימאית שלי, בת־טובים אני.

– אכן, באמת בת־גניראלים היא!

– בני־טובים אין שום מורא עליהם! דיבור אחד מגדת אני לניימצב, – ומיד מטלטלין לו לשד זה עד ירכּתי־אָרץ! שם, בעיר, לחישות שונות מלחשים הבריות על מיני דברי הבאי, ומן־הסתם גם לכאן מוליך הרוח שמץ מהם. והנה העֵז פנים. נו, – לא על אשה כמוני, ידידי, תתן פחדך, לא!

צ’יטיחר החזיר פניו לאחוריו, נהם נהימה כשוֹר־פר חולה והלך לו על־פני החצר, בגרפו ברגליו העקוּמות עשבים רעים, שבבי־עץ שהרקיבו, שברי־לבינים, – כאילוּ חרש קרקע נטוּשה, מוּבאֶשת.

ולודקה נתרחצה, לא נתלבשה, שתתה ספל של תה חריף וחזרה ושכבה, בחוּשה כמין מדקרות מקדח אי־בזה בחזה: כביכול עלוקה גדולה, שחורה מצומדת לה, אל לבה ומעלעת דם, והיא מתבּטבּטת והולכת, ובהכבידה על הנשימה עולה ומַגעת עד הגרון.

בבלי־נוע ניצבוּ לנגד עיניה מחזות מן הלילה המייגע, שעבר עליה: הנה ז’וּקוֹב השיכור, בגופו הכמוּש, המכוּסה אבעבועות, – מבקש לרקוד, בכבידוּת, כמין שק של קמח, נופל אפרקדן ובפישוט־ידיים מנחר נחרה של פחד:

– הקימוני! מהר!

ניימצב הנוח־לרגוז מרקד ריקוד רוּסי לפני פליצאטה, מקיש בעקביו הגרמיים על לוחות־הרצפה ופעם־בפעם מפטיר בקול של צוויחה:

– אֶח־נוּ! שארית ימינו! הוֹלי, בת־טובים.

הרופא שפניו הוריקו מרוב יין ששתה, לא פסק מלקנטר את רוֹזקה, עד שהיה מביאה לידי דמעות־של־כעס, והיה מנבּל פיו בהלצות של זוועה. והטלגרפיסטן קוֹליא געה, משום־מה, בבכייה, דפק באגרופיו על השולחן וצרח:

– פגרים מתים; פגרים מתים אַתם!

זרקו עליו מיים, מרקוּהו בספּירט מאחורי אוזנו, אחר־כך נרדם, וראשו על ברכי פליצאטה, ואפילו וואנקה חריאַפּוֹב, השמח וטוּב־הלב תמיד, היה זעוּף ולא פסק מללחוש משהו על אוזנה של סיראפימה פושקאריובה והיא, בהקשיבה לדבריו, מחתה חרש דמעותיה וכמה פעמים נשקה לוואנקה במצחו נשיקה מיוּחדת, מגוּחכת ועצובה.

והיו האנשים מתהוללים שלא כדרכם, בלא חשבון: ביזבזו כסף, כאילו נתעשרוּ כולם לפתע; הביאו יין משובח, נהגו עם הבתולות בגסות מרובה יותר מתמיד, ולא פסקו מלהבאיש איש כנגד רעהו דברים רעים וסתומים.

והיתה חברתם קשה ואימתנית. עקרת־הבית הזהירה בלחש את לודקה ורוזקה:

– המעיטו לשתות! רעה היום רוּחם של האורחים!

הדלת נפתחה חרש. לודקה זקפה ראשה, – בחיוך של רחימה הציצו לתוך החדר פניו החוורות של סימא.

– אינך ישנה?

במורת־רוח פקחה לודקה את עיניה והשיבה בקול חרישי:

– אינני בקו־הבריאות.

הוא ניגש אליה בזהירוּת, על בהונות־רגליו, נרכּן אליה והביט לתוך עיניה:

– המוּתר לי לשבת מעט אצלך?

כיוון שהנידה ראשה לאות־הסכמה, צימצם סימא את עצמו וישב בקצה המיטה, הניח את ידה הלבנה של לודקה על בּרכּוֹ ובכפו החמה התחיל ללטף ליטוף של אהבה את העור החם, המפוּקס, למן המרפק ועד פיסת־היד.

– אתמול, בשבתי על אם הדרך, שוב חיברתי שיר, – האקראהו לך?

– על־אודות האם הקדושה? – סיננה לודקה שאלה בעד שיניה.

– לא, כך – על אודות החיים. האקרא?

– נוּ, קרא, – נאותה האשה באנחה.

פתח סימא חרש.

לודקה העירה כמטיפה מוּסר:

– תמיד – באותו עניין עצמו! אין זה קשה כלל לדבר על עניין אחד תמיד.

סימא נצטחק, השפיל ראשו בהכנעה ונשתתק.

– נו? – שאלה לודקה ועצמה עיניה.

הוא חזר ומילמל בלשון חטופה ובקול נשמע כמעט:

– ולמה זה תקבול תמיד? – שיסעתו לודקה בסבר פנים זועפות. – מוּטב שתחבּר לי איזה שיר־אהבים, ולא – אל־אלוהים, אל־אלוהים! וכי מי אתה שַׁמָשׁ של בית־יראה, או מה? אוהב אתה, ולחבר שירים לא יעלה על לבבך!

סימא חדל ללטף את ידה והניד ראשו לאות שלילה.

– על־אודות נשים איני יכול…

– לקשור אהבה למדת, נוּ, גם דבר זה צא ולמד, – אמרה האשה בכובד־ראש.

קמה, ישבה על גבי המיטה, לפתה את ברכיה בידיה, והיתה מתנודדת ומהרהרת הירהור כלשהו. הבחור היה סוקר את החדר בתוגת־לב, – הכל בו גלוי וידוע לו, והכל למורת־רוחו: הקירות, המחופים טפיטין וורוּדים, הרצפה הלבנה, המבהקת, ובקיעים בה, השולחן עם האספקלריה, הכיור, השידה הישנה, הכרסנית, שנשתרבבה כלפי המיטה שירבּוּב של נהנית־מעצמה, ובקרן־זווית התנור המרופּט והמפוּיח. האפלולית שבחדר היתה תמיד – ביום ובלילה – מחניקה במידה שווה.

– שקרך בפיך! – פתחה ואמרה לוֹדקה בקול מהוּרהר ואטי. – שקר בפיך, שעל־אודות נשים אי אתה יכול. הנה דברים שחיברת על־אודות האם הקדושה:

– כן! – נתעוררה לפתע־פתאום התעוררוּת של זעף, והיתה פוצחת בלשונה ומצמצמת עיניה: – כ־ן, והם צאצאי־הכלבים, המשכילים גם על־אודותיה יחברו שירים של זימה! אוּך, חזירים!

סימא ליכסן מבט כלפי חָזָה החשוּף והיה מטרף ידיו באין־ישע, כאילו היו לו פתאום לטורח:

– אילו שמעת דברי־שיר שמדבר עליה הרופא, קיא־צוֹאָה!

היא פשטה רגליה, פירקדה בקלוּת את סימא על ברכיה, גחנה אליו, ושדיה כמעט נגעו בפניו. והיה הבחור חש נעימוּת, וגבו דואב עליו מחמת אי־נוֹחוּת: גופו הארוך היה גולש אָרצה, והוא, בהתאמצותו להחזיק מעמד ולא לגלוש מן המיטה, היה מרשרש ברגליו על גבי קרשי־הרצפה, אך לא הועיל כלום.

– הנה אפול, – אמר בחוּלשת־הדעת.

– אי גוֹלם! נו?

היא סייעתו לשבת, חיבקתו, ובהביטה באהבה לתוך עיניו, הפצירה:

– הַכֶּר־נא, אה?

– מה?

– משהו מבדח.

– וכי מהוּ הדבר המבדח? – שאל הבחור בקול חרישי.

– על־אודותי משהו. ואוּלי…

נשתתקה ושעה ארוכה נעמה עיניים בדקניות בעיניו הבהירות שאין להן סוף, לאחר מכן האהילה עליהן בכף־ידה הרכה ואמרה באנחה:

– לא, אינך יכול! רך־לבב אתה לי, והם, על הכּל־בכּל יודעים לדבר בבדיחוּת־הדעת!

– על אלוהים – אסור! – הזכיר סימא בקול חרישי.

שוב החרישה לודקה ואחר־כך דחפתו דחיפה גסה ואמרה בקול גחמני:

– אל תדגדג! ידיך קרות, – אל תגע!

הבחור זקף ראשו, – ידה גלשה ממצחו. הוא נעץ בפניה עיניים של עני־ואביון, וחייך בעצבוּת והפטיר:

– אינך אוהבת אותי. איני מוצא חן בעיניך.

הפשילה האשה ידיה על עורפה, זקפה עיניה כלפי התיקרה והירהרה בקול:

– אילמלי יכולתי אני, לא הייתי מחברת בכל עת אלא דברים שמחים בלבד, דברים המבדחים את הדעת! למען יבוֹשוּ כולם. על הכל־בכל, אוּךְ!

סימא השיק ידו אל חזה וחזר ואמר:

– אינך אוהבת אותי.

– נו, הרי לך דברים בטלים! – אמרה בשלווה. – היאך זה איני אוהבת? הרי איני לוקחת כסף ממך.

ולאחר שהירהרה מעט, הוסיפה בעיניים נוצצות:

– את כל הגברים אוהבת אני, – מלאכתי בכך!

הבחוּר נאנח, שילשל רגליו אל הרצפה והיה יושב ומדבר תחנונים:

– אילוּ אהבתיני, לפחוֹת, מעט, – בדין היה לומר על כך לוואווילא! שאם לא כן, – בוֹשתי מפניו…

היא נחרדה, קפצה בגמישות, חיבקה את סימא והחלה לשדלו בדברים משפיעים:

– אתה, חלילה לך אפילו להעלות על דעתך דבר זה, יד לפה! שמעת? אותך לבדך אוהבת אני! וואווילא… הוא, הידעת, כזה… הוא מיוחד־במינו…

היא עצמה עיניה וכולה נמשכה אי־לשם.

– וכי מפני מה הנני שרויה עמו? – המשיכה ביתר שלוה ויתר בטחון, – מפני היראה! אם לא תציית לו – ירצחך נפש! הו, לדבר הזה מסוגל הוא! ואלו אותך אוהב אני אהבה כּשרה, אהבת־נפש, – בַּנְתָּ?

ביתר תוקף היתה מחבקת את גוּפו הכחוש, המשוּנה, של הבחור, – נעצה בעיני הבחור מבט מאפיל והולך, ובין נשיקה לנשיקה שידלתו בישוב־הדעת:

– בזכות האהבה הטהורה הזאת עווֹנות רבים יתכּפּרוּ לי, – יודעת אני! איך זה לא אוהב אותך?

סימא פירכּס מנשיקותיה, כעגוּר פצוע, בער באש לוהטת, ובעצמו את עיניו, היו שפתיו מחפשות את שפתיה.

בחפזון רב יותר מתמיד נזקקה לו האשה, בלי שמחה ובלי חפץ, והיתה מדברת דברים של תכלית:

– ואתה אל תדאג!

ולאחר מכן לחשה בלשון של ריצוי וגניבת־הלב:

– נַס־נא, סימוּשקה, חבּר־נא משהו שיתן פחדך על הבריות! אתה – הרהיבה עוז! הרי על כל דבר שבעולם אפשר לו לאדם לומר כאוות־נפשו, – הנה, ראה־נא, לשון שתופשים המשכילים! והכל נוהגים בהם דרך־ארץ. והם אף את האראלים שמוּ ללעג ולקלס, חי אלוהים!

עיניה היו פקוחות לרווחה, ניצוצות ירוקים הבהיקו בהן, פניה ליהטו באוֹדם, היא נשמה נשימות תכופות, ושדיה פירכסו, כצמד יונים צחורות.

ביד רועדת ליטף הבחור את לחייה, הביט לתוך עיניה התמימות, ובהתלהטו שנית, הקשיב ללחש של אהבה:

– אהבתי אותך, הלא אך צדקה היא לי… הלא יודעת אני, כי אשה סוררה וחטאה אני בכל דרך חיי.

כל העיר כּוּלה נתמלאה לחשים של זהירות, – נתלחשו גם האזרחים, גם אנשי הרשוּת, קוֹליא הטלגראפיסטן הוא לבדו דיבר בקול רם, ומיום ליום נתחצפו דבריו.

טרזני, מזורז, דק וצנום, זקף דרך עזוּת את חוטמו הדק, שמשקפיים צבוטים לו על גבו, נתרוצץ בעיר, ובכל פינה אשר פנה הפיץ שמוּעות של בהלה, וכששאלוהו: “זו מנַיין לך?” היה משיב ברוב חשיבות: “אמת ויציב הוא!” ומעשה בן־חיל מיתח את יַרְכִּיתוֹ הטרזנית.

הרופא ריאחין היה משתעל וטוען כנגדו:

– ואתה, בחוּר, אל תתרגש הרבה. אתה חשוב־נא על דרך הפילוסופיה: אין בכוחו של אדם לא להחיש את מהלך המאורעות ולא לעכבו, כדרך שאינו יכול לעצור את הארץ הסובבת על צירה, את התפתחות השיתוק הפרוגרסיבי, או, דרך־משל, את הגשם האווילי הזה. כל מה שמוּכרח להיות, יקום ויהיה, ואשר לא ייתכן – לא יקום ולא יהיה, וכל כרכוּריך לא יועילו! דבר זה, בחור, כבר הוֹכיח מארקס, משמע – חסל!

– אך, אלכסי סטיפאַנוֹביץ'! – היה קוליא קורא ומותח גופו אי־לשם, כלפי התיקרה. – הרי חייבים בני־אדם לעשות משהוּ?

– כבר נצטווּ: פּרוּ ורבוּ ומלאו את הארץ, וכל השאר יבוא מאליו. וחי אלוהים, רחימאי, לשום מעשה, שהוא מורכב יותר ממעשה פשוט ונעים זה, אין בני־האדם מסוּגלים, וגם אתה, יקירי, בכללם!

– אל־אלוהים! איזה איש סר־וזעף אתה בדבריך!

– זהו מעמדו של האיש מערי־המחוז, שכבר נאמר בכל ספר של כתיבת־הארץ, כי האוכלוסין של ערי־המחוז שברוּסיה, רובם ככולם, אנשים השטופים בשיכרוּת, בשחוק־הקלפים ובמיזאנטרוֹפּיה. ואתה מפרכס ברגליך, לאיזה צורך? בקוֹנסטיטוּציה חשקה נפשך? הארך רוח, יקירי, גם הקונסטיטוּציה בוא תבוא וכל שאר שבע ברכות. הִכָּבֵד ושב בשקט, קרא את לייב טולסטוי – וליותר מזה אִי־אתה נתבע כלל! העיקר הוא – טולסטוי: יודע הוא טעמם של החיים, – שב ואַל תעשה, הכל ייעשה מאליו, לאושרך ולשמחת־לבבך. זהו, בחור, פילוסוף מצוּין ונחוץ מאין כמוהו לתושבי ערי־המחוז.

– הרי דבריך ממש כדברי טיאוּנוֹב! – קרא קוליא בעגמת־נפש.

– טיאוּנוב? אהה, כורך־הספרים?

– בעצם, הרי הוא שָעָן!

– ייתכן מאד, שגם שען. תושב של עיר־מחוז עושה הכל, אך אינו יודע כלום.

– אוּף, אבי שבשמיים! – היה נאנח הבחור, המצטער ומסתלק כמי שנתמרטו נוצותיו.

הרופא, שאיזה מיחוּש נסתר היה מכרסמו, לא היה מובן לקוליא כל צורכו, אך משך את לבו באירוֹניה הליצנית שברך־דיבּוּרו, שהיה מעורר בלבו של הבחור מחשבות חריפות, נועזות. גם מראהו החיצוני של הרופא נשא חן בעיניו, שהיה דומה למכשיר חירוּרגי בנרתיק נאה, נשאה חן בעיניו דרכו של ריאַחין לענוב עניבה שופעת, חוּלצותיו הרכּות, זיגיו התפוּרים להפליא, מנעליו חדי־החרטום והתנועות המעוגלות של ידיו הצחורות והזריזות. אהב הבחור לראות בהרטיט שפתיים דקות של פה תאוותני בפניו החוורות של הרופא, בהתנוצץ הלגלוּג שבעיניים המעומצות. לפעמים היו לגלוּגיו של הרופא מביאים את הבחור לידי עצבוּת, אך על־פי הרוב היו הדיבורים הללו ממלאים את לבו מידה של גאווה; בחזרו עליהם לאחר־מכן באוזני מכריו, היה מפליא את כוּלם, ובזכות זו היה מרגיש עצמו כאילו הוא מיחידי־הסגולה, – בקי וחריף מופלג.

אבל גם לאחר שיחות מצננות עם הרופא היה קוליא רואה ומרגיש בכל פינה שבעיר סקרנות של חרדה וקדרוּת: הכל חיכו למשהו בחרדת־לב, שלושה מתושבי־העיר, שחתמו על העתון הקולני ביותר, לבשו צוּרה של עסקנים פוליטיים אחוּזי־דאגה, שוטטו בחפזון על־פני השוק, בשעת פגישה התווכחו בחמת־קצף, כשעתיים בערך, בקבצם על סביבותיהם קהל המקשיב לדבריהם בדרך־ארץ.

קוליא היה מתערב בשיחה:

– אי־אפשר להוסיף ולחיות כדרך שהיו חיים עד כה!

– משוּם מה? – היו שואלים כמה מן הקרתנים בתמהון ובכובד־ראש.

– משום האיוולת שבדבר! – היה קוליא מסביר בתפשו את המשקפיים, הניתרים מעל חוטמו.

– סלח לי, אך משוּם איוולתו של מי?

– של כּלל־רוּסיה! שלכם אַתם! – היה צווח הבחור, בזכרו את פסוקיו של ריאחין.

והיו מהם שנפגעו.

– ואתה, בחור, שמור לשונך! איזה מין דיבור הוא?

הפחוּתים שבעיר היו מקשיבים לדברי קוליא בחשק רב והיו שואלים אותו לפרטי־פרטים, אלא ששאלותיהם היו תכלית־שבתכלית, ולא ידע הבחור מה להשיב, וביראתו לבוא לידי בוֹשת־פנים, נשתמט משיחות כאלוּ.

בדרך־כלל, החלו בני־העיר לחיות את חייהם כמתעתדים לעקור לאיזה מקום, ועל הצעת הנשים לקנות דבר מן הדברים מחמת החורף, היו הבעלים משיבים לשון סתמית:

– חכּי! עדיין לא נתברר, מה עתיד להיות.

אנשי־השררה שבעיר הירבו להתוועד ולהמתיק איזה סוד, ולסוף נתבשרו האזרחים, כי בשעת התפילה המאוחרת ידרוש אבא איסאי דרשה מעניינא־דיומא, שתסביר ותבטל את כל החששות, וכי שטרֶחֶל יערוך ב“ליסאבון” איזו הצגה מיוחדת, וראש משטרת־המחוז ידרוש, שישלחו לו מעיר־הפלך שלושה שוטרים, ואם אפשר, גם חיילים.

– חיילי־ים! – קרא בפילבּול־עיניים החייט מינאקוב, השיכור תמיד, ופתאום נתחוור לו העניין: – מבין אני, אהא־א!

שעה ארוכה הטריח על הקהל, בלי שיגיד, מה, לעצמו של דבר, נתחוור לו, ולבסוף הודיע:

– הוּחלט, משמע, להפכם לעיר שאין לה מחוז!…

רוב האנשים פיקפקו בדבר, אך היו רבים שאמרו:

– מילא, רק דיבור בעלמא הוא שהננו בגדר עיר, שבסך־הכל לא נתרצף אצלנו אלא רחוב אחד בלבד, והנה גם כיכר השוק.

לעת־ערב ישב מינאקוב בתוך הרפש מנגד לבית־היראה על־שם ניקולאי בעל־הנס והתאונן תמרורים בשפיכת דמעות:

– צדיק וקדוש, רחוּם וחנוּן! הנה שמוּ קץ לנו, – וחסל!

והשוטר קאפנדיוחין עמד על החייט והיה מפייסו בדברי תנחומין:

– א־נוּ, יֶגוֹר, אל תיּבֵּב, כדרך הנשים; פְשָר שלא יתרחש, בכל זאת, ולא כלום!

השמועה על הרָשוּת, המבקשת לשכּך דעתם של תושבי העיר, נתאמתו: ראש משטרת־המחוז קרא אליו את קוליא, וכפי הנראה, החליש דעתו בדבר מן הדברים, – הטלגרפיסטן המזורז חדל להתרוצץ בחוצות־העיר.

אל מינאקוב בא קפנדיוחין והודיע לו בקפידה:

– א–נו, ייגוֹר, נלכה־נא למשטרה.

– על שוּם מה?

– כדי שלא תהא מפריח שמוּעות ברבים.

אסרו איזה עובר־אורח, נעלמו וואווילא בורמיסטרוב והתנוראי קלוצ’ארוֹב.

חובבי הדראמה והקומידיה התחילו להכשיר עצמם להצגה, – אך במהוּמתם ומרוּצתם היה משהו חיצוני, מודגש, – תושבי־העיר ראו את הדבר בעליל.

בשעת שחרית של אחד־בשבת היה בית־היראה מלא עד אפס מקום; שטוּפי־זיעה עמדו אנשי אוקורוב והקשיבו רב קשב לדרשתו הנאה של אבא איסאי; הוא דיבּר על אבשלום ועל פּטר הגדול, על חכמת שלמה המלך, על שנת 1812 ומלחמת סיבאסטופול, על שחרור האיכּרים הצמיתים, על הממלכות הזרות, שעינן צרה בחוסנה ועשירוּתה של רוסיה, וכן על־אודות קלוּת־האמונה, שאבדון רובץ לפִתְחָה.

לאחר מכן, כשהלכו איש לביתו, היו בני־העיר משערים בנפשם:

– ניכרים הדברים שבאמת תמורות עתידות להתחולל, – סתם בעלמא אין מתירין לדבר בבית־היראה!

והיתה חרדת־האימים גוברת והולכת, ובני־אדם הירבו להקשיב איש לדברי רעהו. היו מתקבצים כּיתּים־כּיתּים ומנחשים:

– הלועזי הלז – תמיד זומם הוא לעקוֹץ את רוסיה, – ומה טעם?

מישהו הסביר בדברים המתיישבים על הלב:

– בעיקרו של דבר, – צר לו המקום: כי הנה פרה ורבה עד אין שיעור, ומקום למחיה אָין! הסתכּל במפּת־העולם ואתה רואה מיד: דחקנוהו בכל מקום אל חוף־ימים, והרי הוא מתחכך באותם חופים, ואינו מוצא דבר אלא חול ומיים מלוּחים בלבד! והעם – עירום־ועריה…

– בזה האופן, מסתבר, גם בבני־רוסיה תתקנא…

היה נשמע קולו של טיאוּנוֹב:

– הוּחלט להפקיד את העניינים בידי אנשים רוּסים מקדמוֹנים, – משכּבר־הימים נמסרה מודעה על כּך.

היו העירוֹנים שוֹאלים זה לזה:

– מי הוא זה המדבּר?

– שתוּם־העין מן הפרוורנים.

אנשי־הצוּרה שבהם היו מנערים חוצנם ומסתלקים:

– מצאוּ איש שדבריו ראויים להישמע!

– תנוּ דעתכם, פראבוֹסלאבים, אל אנשים ישרים, שהמה חכמים וכשרים יותר…

החבתּן קוּלוגוּרוֹב, זקן קיפּח ובעל־זָקָן, שאל:

– ואיה המה אצלנו?

והבריות החרו־החזיקו אחריו:

– נ־כן… הללו אבד זכרם, משום־מה!

– מי לאכילת חֲלִיטָה?

– הגיעה השעה!

– דברים בטלים! – היה אומר החבתן, בזוקפו קומתו, – ואתה, איש־הפרוור, תן דעתך להבין, מה ברכה תצמח לנו, אם אי־בזה, מעבר לאלף פרסה, אנשים פלוֹנים־אלמוֹנים, – ואפילו, נניח, כולם חכמים, כולם נבוֹנים, – יֵשבוּ על מִדִין לדבר נכבדות בעניינינו? וכי מה יראו ממרחקים? לא, ואתה כאן, לאלתּר, הנה בכאן, הבה לי זכוּיוֹת! בביתי שלי הבה תְּנֵן לי, כדי שאוּכל ללכת בקרי כדת וכדין עם חמסן זה, ראש־העיר סוחובאייב, שלא ישים לי מחנק במיכסת המס, – הנה, דבר זה הנח לי! ואשר בקצווי־ארץ, – מה לנו ולהם!

עיניו של החבתן היו צרות, הן נראו כסדקים קטנים אי־לשם, לתוך אפלה עמוקה, מסוערת, שבכל עת תמיד היתה שם ריתחה רוגשת ולעתים קרובות נתלקחה אש ירוקה של זעף. ידיו גם הן לא ידעו מנוחה, – נתלבטו ליבּוּט משוּנה, כביכול ביקשו להיתלש מן הגוף הגדול, טפחו טפיחה קולנית במחי כף אל כף, נשׂתרגו באצבעות עקמומיות ונתחכּכו זו בזו, ואַך לעתים רחוקות היו תנועותיו עולות בד־בבד עם דברי הזקן.

– אֶח, נכבדי! – פתח טיאוּנוֹב, ועינו נוצצת.

– והרי לך “אֶח”! – השיבוֹ החבתּן, ובהפכו פניו בבת־ראש, נסתלק לו, ואחריו פרשו־הלכו גם השאר.

– פראבוסלאבים! – פנה שתוּם־העין אל המניין שנשתייר. – מתכוון אני לבחינת מה שהננו מעמד הקרתנים…

אך לא כיוון שתוּם־העין את השעה: כל אחד היתה חליטה מזומנת לו אותה שעה בביתו, – אופין אותה אחת לשבוע, ובעוד חוּמה עומד בה טעמה משובח יותר. ועוד שכח טיאוּנוֹב, כי לפניו אנשים, שהורגלו מימים רבים לחיות ולחשוב לבָדָד – אשר מימים קדמונים חדלו להאמין איש ברעהו. החוּצה, אל בין הבריות, היו יוצאים לא כדי לשתפם במחשבותיהם שלהם, אלא כדי ליטול משל זולתם, לחטוף חטיפה, להביאה הביתה, למעכה ולצמקה איש בלבבו, בתוך שאר מחשבות מוּרגלות, כבדות על עסקי־חוּלין, הנמשכים לאיטם משנה לשנה; כל בית של קרתני היה צינוק, שימים רבים היה החדש שנחטף מתענה בו בשביה צרה ואפלה, ולאחר־מכן, תַּש־כוֹח, תם לגווע בעקרוּתו. משל לזרע של צמח, שנשאתו הרוח לתוך בּצה, ושם הוא מרקיב ללא סימן וזכר, באפס כוח לנבּוֹט, ללבלב ולחייך חיוּך של נהרה אל מוּל השמיים.

לא נותרה עם שתוּם־העין אלא הישישה מאברוּחינה, – עיניה החכליליות, המוּצפוֹת לֵחָה עכוּרה, הביטו בפניו, בצפּוֹתן למשהו, ולא ניחא היה לטיאוּנוב לשמט עצמו מהן.

– מה, סבתא? – שאל בקול חרישי.

– בני נוסע, הס! – הודיעה האם.

– לאן נוסע הוא?

– אל אבינו שבשמיים…

– הנה כי כן! – אמר טיאוּנוֹב וגיחך גיחוך של עצבות.

– משמע, מצאו נתיבת־דרך לשם!

והיתה הישישה מרעידה ובפיק־ידיים עוטפת בבלאי־סחבות צואים את גופה, התשוש והשבור מעוצר יגון וזמן.

– שלום לך, סבתא! – אמר שתוּם־העין והלך.

היא חייכה ונוֹתרה לבדה בכּכּר, לפני בית־הכנסיה הגדול והמפיץ נהרה.

בתקיעה מטהו בקרקע היה טיאוּנוֹב מפסיע פסיעות מתוּנות והולך לפרוור, לוֹעס בשפתיו, ממצמץ בהן, ובפישוט ידו השמאלית מניע אצבעותיו, בחַשׁבוֹ, כפי הנראה, איזו חשבונות.

אותו יום שני־בשבת היה, יום שפוי וצח; במשך הלילה יִבֵּש הקור את הבּוֹץ שברחובות, – העיירה עמדה מתחת לכיפת־השמים הירקרקת מצוחצחה כל כבוד יום־טוב, – משל לכַלַת־חֲתָנִים.

בקול מתלהם וקצוב הלמו החבתנים, בחשקם את החביות, מעבר לנהר היה מנשף הצינור מפליט־הקיטור בבית־החרושת של סוחובּאייב, אי שם היה כלב נובח נביחה חופזנית ודאוּגה, כמי שאומר את פּרקו.

אך מבעוד בוקר נשׂתרכה על־פני חוּצוֹת־העיר, כקבצן בעל־מום, השמוּעה על קלקול הטלפון.

כבכל יום, הגיעה בשעה התשיעית אל לשכת־הדואר כירכרתו של בית־המנזר, ובה – אמא ליאוקאדיה בריאת־הבשר והחנוּנה, והנזירה הטירוֹנית פאבלה, הצחקנית וסמוּקת־הלחיים, על גבי הדוּכן; ליד השער הנעוּל של הלשכה עמד קאפנדיוּחין לבן־השפם, מקטרת לו בין שיניו, וגבותיו מצומצמות צמצום של זעף. בגינוחים הגיחה אמא ליאוקאדיה מתוך הכירכרה ועמדה ליד המעלות, והיתה תוהה למראה הארשת המשוּנה שלבשו הפנים המסבירות הללו, אשר ימים רבים היא מכירה אותן הכר היטב.

– שלום לך, ניפּוֹנט! ברכת־אלוהים עליך!

– תודות מַאֲליפות לך, – השיב השוטר, ונעימת קולו בדברו כמי שאוֹמר: “מילא! לא איש כמוני ילך שוֹלל!”

ניפח את לחייו והביט השמימה.

– אנא, פתח־נא הדלת! – ביקשה הנזירה.

קאפנדיוּחין הביט אליה מלמטה למעלה ושאל:

– ולאיזה צורך?

– מה שייך “לאיזה צורך”? – אמרה הנזירה כנפגעת. – הרי לקבל את משלוח הדואר באתי, ושתי טלגראמות יש עמדי…

– שום דואר לא יהיה!

רָגשה הזקנה:

– הו, רבון־העולמים, חוּסה־נא, רחם־נא, – מה אתה סח? גם אתמול לא היה! האומנם אירעה איזו תקלה בדרך?

קאפנדיוּחין הניף ידו תנופה נמרצת ושיסעה:

– ואת, אמא ליבקאדיה, חלילה לך להפריח שמוּעוֹת! הרי כבר הוגד לך, – לא יהא שום דואר כלל, – וחסל!

– וטלגראמות? – שאלה בחולשת־דעת ובמקצת כעס זקנה זו, שכבר תשע שנים היא מכלכלת בבית־הדואר את ענייני בית־המנזר בלא שום מכשול כלל.

– אין טלגרף.

– אָין?

קאפנדיוחין נהנה שיודע סוד הוא, ומגוֹדל ההנאה נתנפחו פניו המשׂוּפָמוֹת והיו מגוחכות. שעה ארוכה גירה את סקרנותה של הנזירה, בעוררו חרדוֹת בלבה, לסוף הסביר לפתע מתוך השראה:

– נתקלקל הטלגראף הראשי בפטרבוּרג. כוכב־שביט, משמע, מהלך שם, בכן פגע אותו כוכב־השביט במגדל, שכל חוטי־הברזל ממנו, – והרי בקיאה את בטלגראף, וכי מה יש לי לספר, הלא אשר מַשְׂכֶּלֶת את!

אמא ליאוקאדיה הביטה אליו מלמטה למעלה בפזרון־נפש ובחשדנות ונתכעסה עד דמעות.

– אני, בן־אדם, לא אישה אני, אלא נזירה, כן, – וללגלג עלי – חטא ועוון הוא לך!

הכלימה את השוטר ונסעה, ולא עברו רגעים מועטים, והעניין נתפרסם בשוק, הסקרנות הבּטלה נתעוררה, ובזה אחר זה באו התגרנים לראות את לשכת־הדואר. עמדו באמצע הרחוב בהפשלת ראש כלפי מעלה, נסתכלו בחלונות דירתו של מנהל־הדואר, שעציצי פרחים ערוכים על אדניהם, ועל כך הטריחו על קאפינדיוחין בשאלותיהם וחקירותיהם בעניין המאורע, עד שנתכעס, חירף וגידף, הוציא את פנקסו, ליקק את חודו של העפרון כמה לקיקות וכתב בו:

“לרוּם־מעלתו כבוד־מעל בא המון עם דוחק צר עלי ומפיץ שמועות. איני יכול לעמוד בפניהם את הסדר יפריעו קאפנדיוחין”.

אחר־כך תפס פתאום בעורפו של בן החבתן סֶלֶזְנֶב, הוא הפוחח גרישקא, השים עצמו כמי שקוטף את אוזניו ולחש לו לנער:

– רוּצה אל המשטרה, הרי לך, מסור לסגן את הפתק, – חמש אגורות אתן לך, חיש!

נחלץ גרישקא הפיקח ונעלם חיש־קל כחץ־מקשת, וקול צחוקם ומצהלותיהם של הקרתנים מלווה אותו.

אך עד־מהרה באו לכלל הירהור על־כורחם: מאחורי קרן־הרחוב הופיע מפקח־המשטרה חיפא ווֹפיאלסקי, ונתלוו אליו שני חיילים, שרוֹביהם מכותפים, ושני שוטרים רוכבים.

כל העיר הכירה את ארחיפּ הצנוע והרהוּי מילדוּתו, הכל זכרוהו בעודו בעל־תהילים בכנסיית ניקולאי בעל־הנס, קראוהו בשם חיפא, ובשעתו הירבוּ לצחוק ללִיצָתוֹ של מעלת־כבוד־קדושתו אַגאַפאַנגל, ששינה את שם־משפחת אביו, השַמָש החביב וואסילי ניקיטיץ' קוֹרֶנֶב, לכינויי־שם מגוחך “ווֹפיאלסקי”, שהוא לשון “זעקה ושוועה”, לפי שבאחת מבקשותיו לכוהן־הראש, כתב כמה פעמים “אזעק ואשווע”.

והנה איש ביישן ולא־יוּצלח זה מפסיע, בחרבו השלוּפה בידו, ובקול אימתני מצווח מרחוק:

– להתפזר, אֶי!

קאפנדיוחין עצמו אף הוא נשתומם, כנראה, למחזה המשוּנה, מיד נתאושש ובטמנו את מקטרתו בכיסו, ריטן וקרא:

– אֳהֶה! זהוּ!

הקרתנים הנדהמים נשאו רגליהם מן הרחוב, הנוטרים, שנתנודדו על גבי סוסים זקנים, גרמיים, ליווּם בשתיקה, היו שנסו במרוצה, ואנשי־הצורה שבקהל הירהרו בקול:

– וכי כנגד מי המה?

– אכן, מפילים אימה!…

– מה זה ועל מה זה, אחים, אה?

כיוון שלא הבינו כלום והיו חוששים שמא יוחזקו שוֹטים או פחדנים איש בעיני רעהו, היו מתלוצצים, בתקוותם להסתיר בדברי־ליצנות את חרדתם אשר תקפתם על־כורחם. אך היו בהם שכבר שקלו בדעתם ואמרו:

– במחילה, – מה פשר הדבר? דרך־משל, שִגַרְתּי אגרת, בקשה־ודרישה לקבלת סחורה, מה, איפוא, תהא עליה?

– ואני מחר־מחרתיים עתיד לקבל המחאות מעיר־הפלך…

זה כבר עלו עננים כבדים מן הבצה ועטפו את העיר בתכריך של טחב. ונדמה, שהבתים נשתוֹפפו, כביכול, לארץ, ובעיני־חלונותיהם צופים פני בעליהם – ספק בתמהון, ספק בלגלוּג, עכוּר ומלא בוּז. אי־בזה נשמע הוֹלם אטוּם של קוּרנס החבתנים:

– טוּם־טוּם־טוּם! טוּם־טוּם!

היום הקצר של הסתיו נצטמק, כזקן זה. הרחובות נתמלאו עלטה משועממה, ובאין־רואים, כמין עוֹבש, פשו בה שמועות אפלות, טובעניות והרהורים מפוחדים.

– גם ליד בית־האוצר, השמעת, הופקדו חיילים…

– נו?

– פאמפיל־הסנדלר אמר…

– ותמול־שלשום, בהשכּמת הבוקר, הוּבל וואווילא בורמיסטרוב, מבעלי־הזרוע שבפרוור, מבית־המשטרה לביתו של האיספראווניק, השמעת…

– שמא נתחדש שם בפטרבורג מעין המאורע של אותם הימים, לעת חורף?

– מעין מרידה־במלכוּת?

– והרי אלינו לא נגע אז הדבר כל־עיקר.

פלוני היה מהרהר בקול:

– בפרוור שוכן שתוּם־העין…

– והנה כאן איש גיבּן משמש בזמסטבו, גם הוא, משמע, מאנשי־המָדוֹן…

– גם את האִלם כדאי לשאול?

– לא בי האשם, שרוב חכמים בעלי־מומין הם!

והיו הבריות צוחקים בקול רם, בלב ולב, וחוזרים ומנסים להתלוצץ, אלא שההלצות לא עלוּ יפה, בבלי משים נסתנן משהו חדש לתוך הלב והיה תובע תשוּבה. וכשהיו הבריות נושאים עיניהם לשדה, היו מדמים כולם, שהגבעות גבהו, כביכול, נתנשאו והרי הם מכתרים את העיר, צפופים משהיו.

מן השדה היה רוּח קר פורץ ובא ומביא בכנפיו אבק דק של גשם רחוק. בחלוני־הבתים כבר נתלקחו אוֹרוֹת צהוּבּים. הגיעה שעת צלצוּל־של־ערבית, וקול פעמון לא נשמע, דממת־אימים שׂמה מצור על העיר, ורק הרוח היה גונח ושורק, בהתעופפו מעל לגגותיהם של בתים, שנלחצו דמומים אל האדמה הטחובה והמרוּפשה.

קצת מן האזרחים נתכנסו באוּלם השחור התחתון של “ליסאבון”, קצתם הלכו לפונדקאות שבשוּק, – עד שעה מאוחרת בלילה ישבו שם בציפייתם למשהו. ובקוצר־רוּח צירפו את תמיהות היום לקטעי־שמוּעות מימים עברו, שנקבעו משום־מה בזיכרון.

– העיקר הוא – היאפאני הלז!

– תמול־שלשום סח קוז’ימיאקין, שהגרמני גם הוא, לכאורה…

– קוז’ימיאקין, זקן אשמאי, כל עיקר בקיאוּתוֹ בעסקי־נשים…

– לאו־דווקא! כל קורות העתּים נהירין לו לפני־ולפנים, פטר, אומר הוא, הגדול הוא־הוא שהביא, אומר הוא, את האשכּנזי הלז…

– גם ייקטרינה הביאה.

– מה רבים הם, אחים ורעים, אלה המוּבאים אצלנו?!

המוח המתנהל בכבדות, שאינו רגיל להגות מחשבות, היה מתלבט כה וכה חדל־ישע, משל לחתלתול רך שנולד ועודנו עוור.

– כן… והרי אמת־נכון הדבר, שלועזים רבים הועמדו כנגדנו!

– כנגדך – מקל כּי יִמָעֵךְ בארץ – דייך! מאה שנה לא תניד אבר.

– ואתה גיבור!

– חדלוּ, חבריא! וכי למי חפץ בגבוּרתכם שלכם?

כמעט שלא נשתכּר איש באותו יום, הביתה הלכו כּיתּים־כּיתּים, בלכתם ברחוב דיברו בהשפלת־הקול והירבוּ לעמוד תחתיהם ולהקשיב למשהו. הרוח רעש בענפי־אילנות חשופים, טפטף גשם, ויבבו כלבים רעבים, אחוזי־צינה.

לא רב היה הקשר בין העיר וחיי המוֹלדת, וכשהיה, – לא השגיחו בו; אך לפתע־פתאום נתחוור לכולם, שהקשר הזה ניתק ואיננו עוד. לפנים היו דברים הרבה שהזכירו, כי יש בארץ גם חיים אחרים, ערים אחרות, אנשים אחרים: יום־יום, בשעה התשיעית בבוקר, היתה שלישיה של הדואר באה העירה ביעף וקול המצילה הולך לפניה, משעת הצהריים ועד הערב היה מהלך על פני הרחובות, הלוך וצלוע, נושא־המכתבים קאלוגין, לעת־ערב היה מגיע לפונדקאות עתון־הפלך, ול“ליסאבון” – אפילו שניים, ולפתע – הכל נפסק: נתקעה עיר קטנה בין יערות וּבצות, וכל תושביה הרגישו עצמם שכוּחים.

והיה הלך־רוח של עצבנות ושל חשדנות ואבלות. אנשים – עצלות אחזה בהם, לא היה חשק לעבוד, עבודת־היום הרגילה כביכול ניטל טעמה.

– חיים אנו אי־שם, מעבר לכל הגבולין! – ריטן קוּלוּגוּרוֹב, בשוֹטטוֹ על פני השוק, ובידו מקל עב.

– והרָשוּת שלנו מהי?

– אכן, נסתתרה, משוּם־מה…

– מטכּסת עצה!

– אכן, הגיעה השעה!

אנשי־המעשה ענייניהם הקטנים הולכים ומתעצמים בעיניהם משעה לשעה, עד היותם משהוּ עצום ורב, שהאפיל על כל חייהם, והנה לטעם־החיים הזה ארבה אי־שם סכנה סתומה, אך וודאית.

פשטה שמועה, כי ראש־משטרת־המחוז קרא אליו את הפונדקים והיתרה בהם, שייתכן ויהא הכרח לסגור את הפונדקאות.

– ומה עוד יעלה על דעתם! – צווח בכעס החבתן הזקן. – וכי ברחוב נהיה תקוּעים, או מה? לא ימים של קיץ הימים?

– היכּבד ושב בבית! – השיאוהו עצה.

– וכי יכולים הבריות בשעת־חירוּם אשר כזאת לפרוֹש איש לביתו? דין הוא לחיות בצוותא, באגוּדה אחת!

בחמתו הבּוֹערת והולכת, היה מרחיב את פיו הגדול, מנענע את זקנו הלבן ומצווח ואומר:

– הרי לך! איש פלוני במקום פלוני גזר גזירה, ולא קול ולא בת־קול משום מקום שבעולם! כביכול נשבּינו מעתה שבייה גמורה בידי הרשוּת, – כישר בעיניהם יעשו בנו ואף לבוא בקובלנא אי־אפשר! לא, עניינים אלה יש להעמיד על בּוּרְיָם!

דבריו הפיחוּ שבעתיים את חרדת נפשם של אנשי־אוֹקוּרוֹב.

היה טיאוּנוֹב מהלך בראש־חוּצוֹת בנפנוף מטהו, מרכין אוזנו לשמוע כל דיבור, תוקע עינו האפלה פעם בפרצוף זה ופעם בפרצוּף אחר, סוקר ובוחן כל אדם, כצוֹעני זה, הבודק סוסים ביריד.

והיוּ הבריוֹת שואלים אותו:

– מה זה קרה, – לא שׁמעתּ?

– איני יודע. איזה מכשוֹל בעניינים, ומהו? – אין להבין! – היה משיב ופורש בצימוּת־שפתיים.

גם פניו היבשות, שתוּמוֹת־העין, נראו כביכול מהוּפכות, בגדיו נתמעכו עליו מיעוּך משוּנה, נידבללו, כאילו זה עכשיו דיחק עצמו ועבר במקום צר.

נצנצו פניו החולניות של קוז’מיאקין, עיניו העצובות וידו הצהוּבּה, הרועדת, שֶמוֹלְלָה את זקנו הלבן.

כל חיי העיירה נעצרו־עמדו לפני מחסום סמוּי שאין למששו ביד, והיו הבריות מדשדשים במקום אחד יום ויומיים. הולכים אצל אבא איסאַי לשאול מיני עצות מפיו, אך נמצא שהכומר חולה, זכרו את נשיא הנהלת־הזמסטבוֹ, – אך הוא נסע לעיר־הפלך.

נתפלגו האנשים קבוצות־קבוצות לפני ענייניהם, הביטו זה אל זה בחשד, באיבה ויותר משהקשיבו – אָרבו איש לדברי רעהו.

ביום השלישי, מבעוד בוקר, פשטה הֲבָרָה בעיר, כי בשוק, בפונדקו של סמיאניקוב, יסבירו את כל העניינים, וכפלגים שוֹטפים נהרו האזרחים בשאוֹן וריגוּש ונתקבצו בשוק.

בפונדק, ליד הקיר, על־גבּי השולחן עמד הסטאטיסטיקן הגיבן שישמארוֹב והיה מטרף בידיו וצווח:

– רוסיה הבינה, סוף־סוף…

ראשו הגדול היה מיטלטל אילך ואילך, קולו היה נפסק, עיניו מלאו פחדים, על לחייו נוצצו אגלי זיעה, או דמעות. הפונדק היה מלא מפה לפה, החריקו כסאות ושולחנות, המון־עם נדחקו מן החוץ לתוך הפתח, פעם בפעם נשמע קול־נכאים של זכוכית מתנפצת, וסמיאניקוב צעק תחנונים בקולו הדק:

– ומי ישלם לי את נזקי?

כמה קולות קראו אל שישמארוב במפגיע:

– אֵי, שמע־נא, וכי לאורך ימים נגזרה גזירה, שנהיה שרוּיים בלא דואר?

– דברים של ממש, ואתה דברים של ממש דבּר, נִכְבָּדִי!

– על־אודות רוסיה פוֹשק שפתיים בלי הרף, מפלצת גבנוּנית!

– וכי מה בּינה יש לו בעניינים של ממש?

כּיכּר־השוּק דמתה ליוֹרה – בני־אדם סובבו בה כּגרגרי גריסין בתוך רותחין. השמיים חבשוּ לעיר מצנפת אפורה, כבדה, הליטו את המרחקים וזרעו טחב דק, שעֵינוֹ כעין האפר הבהיר.

– רעיון החופש, הסולידאריות והפרוגרס… – פלט שישמארוב בצווחה.

מן החוץ היו התושבים הוֹרסים אל הפתח, עולים בחלונות הפתוחים, שתריסיהם משוּבּרים, ודרשו בקול־חרדות:

– בקול־רם!

– הגיבּן, אין שומעים כּלוּם!

– הוציאוהו החוּצה!

– והנה, סוף־סוף, – יצא הסטאטיסטיקן מכליו, – כל המעמדות של החברה…

כבר היו אנשים מרובּים, שההתרגשות עברתם כיין והיתה מתלקחת והולכת כדליקה ביער, נתנצנצו בהמון עיניים שנתערפּלו, חיוּכים מרושעים, שיכּוֹרים־למחצה. בתוך הקהל היה החייט מינאַקוֹב מקרטע כצלוֹפח ומשדל בקול חרישי:

– אלה הם, אחי ורעי, דיבּוּרים שסכנה בהם! – ובגחכו בערמוּמיוּת קרץ עין.

ולפניו, בדחפו את כל הקהל, נתלבּט וואווילא בורמיסטרוב: הפשיל שרווּלי כּוּתנתו, ובעיניים מתנוצצות מרוב חדווה צווח בקול, שהגיע מסוף הרחוב ועד סופו:

– שילוּמים! הנה המה! בא היום, האח!

אנשי־צוּרה עדיין הוסיפוּ להיות צופים שאננים במהוּמה, ובעצרם את וואווילא שאלוהו:

– מה זה תצרח כּכה?

– מה זה? – היה הגברתן חוזר בסבר פנים אימתניות, ופתאום אוֹרוּ פניו משמחה, והוא חיבּק את השוֹאל בידיו החסינוֹת. – יקירי, וכי לא טוב הוא, אה? קוממיות יתקוממו בני־אדם, – הנכון? בא היום! שמעת – חופש? ברצותי – אחיה; ברצותי – לא, אה?

הקרתּנים צחקו צחוק מאוּנס ושאלו:

– ומהו החופש?

– אחים! – היה בורמיסטרוב מתלעלע, מתוֹפף באגרופו על חזהו ומרנן. – הנשמה דרוֹר ניתן לה! השתעשעי, הנפש, וחסל!

– שיכּוֹר! – היו אנשי־צורה אומרים זה לזה, פורשים ממנו, ופניהם מזדעפות.

נסתכלו הנשים ביפהפה, צימתו שפתותיהן, השפילו עיניהן מעשה התחסדוּת ולחשוּ:

– אשמאי שכמותו!

ומינאקוב, שכתמים אפלים לו בפניו, לא פסק מִלְטַמֵש אחרי וואווילא והיה משדל בלי הרף בקוֹל־לחָשים:

– דיבּוּרים שכאלה, – אוֹ־אוֹי־אוֹי!

מפתח הפונדק, כעשן מארוּבּה, עלו החוצה קרתנים בהמון, מיוזעים, מלוהטים, עלה ודחוף את הגיבּן, – והיה הגיבן דומה לכדור־של־מטליות שנתפר על רגל אחת וכולו קרוּע.

– הביאו שוּלחן!

אנשי־צורה, שמיאנו להתערב עם המון־העם, היו פורשים אל הגדרות, ובהלחצם אליהן – נראו כיתומים עלובים.

– ואיזו, ראוּ־נא שערוּריה הפיחו!

– ולא מישטרה, ולא כלום…

– אתמול, על־כל־פנים, היו נוטרים רוכבים בעיר!

באזונוב, גבאי של בית־היראה על שם ניקולא הקדוש, הגדול שבסוחרי העיר, דיבּר בקול בכייני וגונב־לב:

– במחילה, אחי, – הייתכן? לפתע־פתאום מופיע איש אשר לא הוד לו ולא תואר, ואין מכירין אותו, – ופוסק הלכות, אה? ואנו עסקי מסחר לנו ושאר עסקים, ודחוקים לקרן־זווית, אה? על מי, בעצם, עומדת העיר, אה?

– ומה זה? – שאל קוּלוּגוּרוֹב, שלא הקשיב לאיש. – חָיינו גם חיינו, והרי לך – נטוּשים, עזוּבים, והנה גם הפקרות אשר כזאת, הייתכן, אָה?

– הפרוורנים באו – הנה הם כמחצית־המאה, משמע…

מעל לראשי הקהל, ליד הפתח, נתלבטה גולגלתו של שישמארוב, פיו הגדול היה מתפער ומצווח צווחת־אימים:

– שכם אחד ובעוז־נפש עָלֵינו…

את נאומו החרישו דברי המַקשנים:

– מי גזר על הַהֶשְבֵּת?

אך גופו של הגיבן נזדעזע, הוא הניף ידיו למרום ונעלם, ובמקומו הופיע בורמיסטרוב פּרוּע־בּלוֹרית, חשוּף־חזה – יפה־תוֹאר ומהלך־אימים.

– העם! – נשתאג בפישוּט־ידיים. – הקשב, הנה – אני הוא! הבו לי – למצפּוּני שלי – מְהַלְכִים.

כביכול, גברה הדממה, גברה השלווה, וכצווחתה של צפור־לילה המבשרת רע, נשמע פעמיים קולו הדק של פלוני:

– אילו עניינים, אילו עניינים!

– סח לנו – לי ולמינאקוב – סגן־האיספראווניק ניימצב: לכו, אומר הוא, בחוּרים, ועשו אוזניכם כאפרכסת להקשיב, מה פלוני ואלמוני דוברים, והודיעוני על כך! אם, אומר הוא, דברים־של־סכנה…

– ראו־נא! – קרא מישהו דרך־ליגלוג.

– עם פראַבוֹסלאַבי! – צווח בורמיסטרוב. – היש לך סכנה גדולה יותר מחיינו? והנה בא היום! ויהא נא כל אדם מתגוֹשש עם גורלו – פנים אל פנים – באין מפריע, הלא כן? לא יאמר עוד איש, צר לי המקום, פּוּצָה, העם, כאוות־נפשך! קוּמָה על גורלך…

– נו, אחי שלי, אלה הם, באמת, דברים שסכּנה בהם! – היה באזונוב מדבר בחרדה רבה בתוך ההמון ליד הגדר. – משיתחילו אנשי־שלומם, הפרוורנים, להתגושש…

נשמעו קולות זועמים:

– גרשוהו!

– מעל השולחן גררוהו!

– ולמה לגרשו? דיינו! לזרא היו לנו הגירוּשין הללו!

מיד החלו אנשי־צוּרה מסתלקים איש לביתו, ובזהירות ובדכדוכה־של־נפש קוראים זה לזה קריאות חרישיות:

– אכן!

– בדרך הזה אם יתחיל כל פלוני וכל אלמוני…

– מה זה, רבּוֹתי, אַה?

וקוּלוּגוּרוֹב צווח בקול רם:

– מופקרים אנו ועזובים…

מן הצד פרוּשים מן הבריות, הלכו לאיטם טיאוּנוֹב וקוז’מיאקין, ומַטותיהם בידיהם.

– נו, מה, חריף־ובקי? – שאל החַבּל והיה מחייך חיוּך שאין בו שמחה.

– מה נאמר ומה נדבר, מאטוויי סאַווליץ'! הרי עיניך הרואות!

היה שתוּם־העין מחבט במטהו על מגפו ובנמיכות־קול, לאט־לאט, מדבר על דרך המשל והמליצה:

– יפה הוֹאַלתּ לומר תמול־שלשום, כי מרשיע־ברית הוא העם…

– דָרסו, רואה אתה, גם דרסוּ, וכביכול מיעכוּ לחלוטין את הנפש החיה, ולא נותרו אלא בּלָאִים בלבד…

– והעיקר הוא, שאין להבין טיבה של שביתה זו מהו, ועל דעתו של מי היא באה?…

– הבה ניכנס אצלי ונשתה תה…

בלי חיפּזון הולכים היו ברחוב, הרחק מן הקהל הרוגש, שניהם מתוּנים, תפוּשׂי־מחשבות.

אנשים היו פורשים מן ההמון, ואף־על־פי־כן לא נמוֹג, אלא היה מתרעש והולך; הנותרים בשוק היו מתחכּכים זה בזה, ומתוך כך נתלהטו והלכו. באו נשים, קולותיהן הרמים נשתפּכו לתוך השאון הכללי והגבירוהו, והיחסים החריפו: הרעש היה מעלה־קצף, כשכר עז, משכּיר והולך ומסחרר ראש. החרדה הכּללית לא שככה, התדהמה לא פגה, – הקהל נלאה לבוא לידי מחשבה אחת ורגש אחד; מהיותם עִקְשִים, יובשנים ושונים זה מזה, לא נצטרפו לכוֹח חי ונבון, המוּאר באחדות הרצון.

ולא היה לבריות עניין לדבר בו, פרט לענייני החולין, הקרובים והידועים היטב.

הנשים הוציאו החוצה חשבונות שבין אדם לחברו: מבטים עוֹינים, חיוּכים מתנכלים, והרבה עניינים נוֹשנים, שנשתכחו־למחצה, חזרו ונתלקחו לרגעים זעיר שם, זעיר שם, באש של רשעוּת והיו מהבהבים ומעלים פּיח.

– לא חביבתי, לא־א! עוד אֶפָּרַע ממך על־כך!

דיברו על שלושה קוֹלסי כרוּב של־גלדים, שנגנבו מן המרתף, על וואנקה חריאַפּוב, הממאֵן לשאת לו אשה את ליזה מאטושקינה, על גיזבר־העיר שהלקה את בּתּוֹ בשוט.

באין־רואים הוּכּה מינאקוב מכּוֹת־רצח, הוא הלך ברחוב, בהישענו בידיו על הגדרות, יהיה גונח דם, מתיפּח וקובל:

– אל־אלוהים! בעד מה־ה?

בשריקה ויבבה נישא הרוּח על פני העיר, הֵפִיח שאון, ובצננו את האנשים המרוגשים, שנצטופפוּ בהמון, דחק רגליהם מן הרחוב לתוך בתי־המעון והפונדקאות.

כבדי־תשואות רעשו האילנות, כמבשרי־רע יבבוּ ונבחו כלבים, שנטרדו.

באפילה היה טיאוּנוב פוסע בשתיקה ובמטה שבידו מגשש את הקרקע דרך זהירות, ובצדו, ברגליים מחליקות ומתנגפות, הלך בורמינסטרוב והיה מטרף בידיו וצווח:

– וכי מבין אתה הרבה, שתוּם־העין!

מפּחד, שמא יכּהו וואווילא, השיב טיאוּנוב בהכנעה:

– אינני מבין אלא מעט.

והגברתן אחזוֹ בכתפיו ואמר לו כמוכיח:

– ואינך מרחם על שוּם אדם, – נכון?

שתוּם־העין החריש מלענות והיה מביט אל אוֹרוֹת הפרוור, שטבעו אי־שם למטה, באפלה.

– נכון! – אמר וואווילא ביתר תקיפוּת. – אני – טוב אני ממך! היום מרחם אני על כל אדם, כל תושב הריהו עכשיו – עצמי ובשרי! הנה אמרת – קרתנים, ואני – צר לי עליהם! ואפילו על האשכנזים צר לי! וכי מהו האשכנזי? גם האשכנזי לא בכל יום הוּא צוֹחק. אֶח, שתוּם־העין, נשמה סוּמִית יש לך! מה מחשבות אתה חושב על בני־האדם, אה? נו, הגד!

לא נתאווה טיאוּנוב לדבר עם איש שיכּור־למחצה, ולהחריש – נתיירא. כּעכּע ואמר בזהירות:

– וכי מה המה בני־האדם? כמובן, כל אדם חייו רעים…

– אהאֶ־אֶ! – קרא וואווילא בקול בכייני.

– מילא, בעניין הזה גם בהם גוּפם הקולר תלוי…

– זהו! – קרא בורמיסטרוב בהתיפּחות. – כמה אנשים פשעו בי, אַה? הכל אמרו – בורמיסטרוב, מי הוא זה ואיזה הוא? והיום – ראית? אני – רם ונישא על כל, והריני מדבר, והכל מחרישים, מקשיבים, אה־א! בַּנְתָּ? אני דורש: כסא יוּצב לי בזה, על־גבי השולחן! הציבו לי, אומר אני, כסא, שמבקש אני לדבר בישיבה! נתנו! יושב אני ולכל הקהל אומר כּאוות־נפשי, והיכן הם? הם – נמוּכים ממני! על הארץ מתחת הם, הבינני־נא, ואני – מעליהם! ולפיכך נכמרו רחמי על כוּלם…

הם הלכו על־פני הגשר. מיים שחורים ליחכו את כלונסאות הגשר, נשתכשכו ונצטלצלו בדומיה. בקול שאוֹן הלמו הצעדים הרופפים על גבי רצפת־הגשר הרעועה, המזוהמת.

– על כולם נכמרו רחמי! – צווח וואווילא והיה מתנודד בלכתו, – ובתום־לבב אני אומר, לכל אדם אומר אני – קראו דרוֹר לאדם, ומעצמו יראה, מה אסוּר! בעצמו ינסה את כל הדרכים – אֶח! חשקה נפשי לפצוח שיר עכשיו – הנה כך! ארטיוּשקא איננו…

הוא עמד בחשכה וצווח:

– ארטיוּחא־א!

טיאוּנוב פסע בחפזון לעבר פניו ובקומה כפופה היה מדדה ורץ אל הפרוור.

– ארטיוּחא־א! – שמע קול ניחר קורא מאחוריו, והיה נושם בכבידות ומדדה ואץ לפניו, באספו את כנפי בגדו, ומטהו לחוץ לו תחת בית־שחיו.

– שתוּם־העין! זאחאריץ'!

לפי הקול הקורא הבין טיאוּנוב, כי רחוק ממנו וואווילא, נשתהה רגע קט, שאף רוח וירד מן הגשר אל חולות הפרוור, – והיה החול תופשו בפיסות רגליו, מוֹשכו אי־לשם, למטה, וחשכּת־הלילה הכּבדה, העבה מעיקה על עינו.

משהצריח בוּרמיסטרוב, עד שניחר גרונו, וצינה אחזתו, נתפּכח קמעט וריטן ריטוּן של עלבוֹן.

– הלך לו, שד שתוּם־עין! טוב!

מיד החל לפסוע פסיעות רהוטות באמצעיתו של הגשר, הקרשים טפחו מתחת לרגליו, – ופתאום נעצר והירהר בלבו:

“שמא נפל המימה?”

ניגש אל המעקה, הציץ אל הרצועה השחורה, המבהיקה מתחת לרגליו, הניד ראשו:

– אוּ־אוּ!

ובמנוד־יד פתח בשיר:

– הלכת לך, שתוּם־העין! מאסת בי! – ריטן, בהפסיקו את הזמר.

בזכרונו של בורמיסטרוב הבהבו עיניהם החומדות של בני־העיר, כּוּלם הביטו אליו מלמטה למעלה, והיה בהן משהו מלהבותיהם של נרות־השעווה הדולקים בבית־היראה מול פני האיקונין. והיה בלבו של האיש רגש, שאליו יִחֵל ימים רבים, – ובהשכירו אותו, הגביר בו את התשוקה הנוּגה למהוּמה, לשאוֹן, לתנוּעה, להמון־אדם…

הוא טפח ברגליו על גבי החול הצונן, ואף־על־פי שיינו נתפוגג כמעט לחלוטין, מכל־מקום הוסיף לצרוח, טילטל ידיו, וברַפותו בכוונה את שריריו, נתנודד ברוּח מצד אל צד, כאגמון הנוח להתכופף.

זעיר־שם, זעיר־שם עוד היה האור דולק בחלוני הפרוור. “גן־העדן של פליצאטה” התנשא מעל לביקתותיהם של אנשי הפרוור כגוּש אפל, כערימת חציר על פני שדה גבשוּשית. ולתוך החשכה לא הפציעה בעד חלוני הבית אפילו רצועת־אור דקה.

“אֵלכה־נא אליה, אל גלאשה האהובה, אל ידידת־נפשי!” – החליט בורמיסטרוב, שחמימות אחזתו פתאום בפנימיותו, – “אספרה לה את הכל. מי, זולתה, יאהבני? הכלב שתוּם־העין – ברח לו…”

הוא הניד ידו כלאחר יאוּש, הביט אל בית ווֹייבוֹדין והירהר בלבו: “אין איש. כולם נסתתרו”.

כיוון שניגש ואַווילא אל השער, מיד קם צ’יטיחר לקראתו, כמנהגו תמיד, אלא שזאת הפעם עמד כנגד הפשפש וגדר בעדו.

– הניחני לבוא, נוּ! – אמר וואַווילא בגסוּת.

– עסוּקה גלאשה, – אמר צ’יטיחר.

– שקר בפיך?

השוער שתק.

– אין איש?

– משמע, יש.

המעצור גירה את בורמיסטרוב. בכל גופו זכר את המיטה הרכה, החמה ונרעד מחמת צינה.

– ז’וּקוב, מן־הסתם? – שאל בפנים זועפות.

ופתאום נדמה לו, כי צ’יטיחר מצחק; התבונן – כתפיו של האיש המרובע רעדו, וגם ראשו רעד.

– מה זה לך? – נהם בורמיסטרוב, ובשכחו, כי חזק ממנו השוער, הניף את אגרופו המכוּוץ בחוזקה. אך שורש כף־ידו נצבּת בין אצבעותיו החסינות של צ’יטיחר.

– ראה־נא, אל תשתולל, אל תרעיש עולמות, טיפש! – אמר קוּזמא פטרוביץ' בנחת ולכאורה גם בשמחה. – חכה־נא. אניחך ליכנס. השד עמך! אך בתנאי: שם, אצלה, דייבוּשקין…

– מי? – שאל וואווילא, חילץ ידו בחוזקה ונרתע לאחוריו.

– נו – מי! הלא אמרתי – דייבוּשקין סימיוֹן.

– סימקה? – חזר ושאל בורמיסטרוב ועד גרונו נתמלא תמהון קר.

– אם תגע בו, – היה צ’יטיחר אומר לו דברי־כיבוּשין, – היזהר פן יבוּלע לך ממני! למראית־עין, כדי ליתן פחד בלבו, הכּהוּ מכה אחת, נו, אחת־ואחת, אך ברפיון; שמעת? וַאֲלוּ את גלאשקה – הך היטב, בה הרבץ כהלכה, שהיא עצמה מן המרביצות! בפרצופה הקר תקע לה, לחיה רעה זו! ולסיוֹמקה – תקיעה קלה. נו, כּלךְ!

הוא פתח את הפשפש, אך בורמיסטרוב עמד לפניו, ככפות, ראשו מורכן, ידיו מוסתרות לו מאחורי גבו.

– נו, לך! – אמר צ’יטיחר והיה מזרזו.

הוא הגביה רגלו, כסוס שבוּר ורצוּץ, נכנס לחצר וכשהגיע בחשכה עד סף־הבית, ישב על המדרגות הטחובות ונשתקע בהרהורים.

– “יקירי שלי, גלמוּדי שלי!” – זכר את פסוקיה המתרוננים של לוֹדקה.

התרגשות רעה, מתישה, מילאה את לבו, סיחררה את ראשו, והיו ידיו רועדות, ונפשו סולדת לאחוריה.

– “משקר צ’יטיחר!” – אנס עצמו לחשוב, – “משקר הוא!”

בהרהוּרי־לבו הציב ליד לודקה את הבחוּר המכוֹער והמגוחך, ולאחר מכן את עצמו – את בעל הנוֹי והגבורה, שהכל מתייראים מפניו.

“או שמא בעל־כשפים הוא סימקא?” – חשב בורמיסטרוב בעצלתיים ובחישוק־שיניים, בזכרו את עיניו הריקניות של סימא.

וואווילא ניער את ראשו, קם ועלה במדרגות בשעטת־רגליים חזקה, טילטל את המעקה כדי שיחריק, השתעל, ובכלל, השתדל להרעיש רעש גדול ככל האפשר. כיוון שעמד ליד הדלת, בעט בה ברגלו וקרא בקול רם:

– פתחי!

נשמע קולה השקט של לודקה:

– מי שם?

– פתחי!

ניחר פיו של בורמיסטרוב, ולשונו נעה בכבדוּת.

– אתה, וואווילא?

הוא העיק בכתפו על לוח־הדלת ושיברו בקלוּת. כשנפזרו שחיפי־עץ דקים לרגלי לוֹדקה, הוציאה חיש־מהר את האַנקוֹל מן האֶבֶק וניתרה הצדה בצעקה:

– מה זה לך, אה? מה לך?

כהרף־עין עמד בורמיסטרוב בפתח, לאחר מכן פסע אל האשה, ועיניו הפקוחות לרווחה נעוּצות בפניה, – החיוורות, הזועפות, המרושעות. יחפה, בכותונת לעורה ובשמלה תחתוֹנית, עמדה זְקוּפִית, ימינה מאחורי גבה, ושמאלה סמוכה לצווארה.

– גלאפירה! – פתח וואווילה לאִטוֹ, בקול צרוד ובמנוד־ראש, – מה זה עוללת, שֵד, אה?

והיתה ידו מרעידה ומתרוממת מאליה כדי להנחית מהלוּמה, אך לא יכול להמיש עיניו ממבט החתוּלה העקשני של האשה, שנזדקפה ועמדה בלי נוע, דרוּכה כמיתר. הוא לא כילה את דבריו ולא הספיק להכותה, – ומתחת למיטה נשמע קול שאון רם, לאחר מכן נשתרבב ראשו הפרוע של סימא. הבחור קרא בחופזה:

– המתן, וואווילא…

לודקה צווחה בזעף ופרצה לנוּס. נדמה לו, לבורמיסטרוב, כי היא הכתהוּ במשהו כבד ורך על כל גופו בבת־אחת, בעיניו נתנוצצו עיגוּלים ירוקים ואדומים, הוא הביט סתם־בעלמא בפתחה האפל של הדלת, שילשל ידיו לאורך גופו והיה סוקר את סימא: בכבדוּת גרר הבחור מתחת למיטה את גופו הארוך והעירום־למחצה, – אותה שעה היה דומה ללטאה גדולה.

– אתה – סלח! – מילמל בקול רהוּט ורועד. – הרי היא מחמלתה עלי, חי אלוהים! ואני – מי ירחמני בלעדיה? אתה, וואווילא, איש טוב אתה…

וואווילא לטש עיניו כאילו נסתמא, והיה מרכין עצמו, הלוך והרכן אל סימא, בפישוּט יד אליו; וכשישב הבחור על הרצפה, תפשו בצווארו הדק, הרימו, הציגוֹ כנגד פניו והציץ לתוך עיניו. סימא התחיל לנחור ולשרט בצפרניו את היד החזקה החונקתו, הפשיל ראשו לאחוריו והניע לשונו ניע משונה מעשה־קינטוּר כביכול; עיניו נתגלגלוּ מחוֹריהן. בידו השמאלית היכה וואווילא בחזהו של סימק וסינֵק את צווארו בעשר אצבעותיו, – האצבעות נתכווצו והלכו, ומכיווּצן נתפצחו סחוסים, ידיו של סימא נשתלשלו לאורך גופו וגיששו לצדדין, כאילו חיפשו את הכיסים. גופו היה מכביד והולך. התיק בורמיסטרוב את הבחור מן הרצפה וטילטלו כמה טילטולים, ובפתחו את אצבעותיו השליכו מעל פניו. סימא נפל נפילה רכּה לרגליו, ידו טפחה על גבי קרש־הרצפה, וראשו הכבד נחבל. בורמיסטרוב התנודד ובתפשו באצבעותיו שהיו כבולי עץ את מסעד המיטה, צנח על היצוע.

כשנכנס צ’יטיחר, ואחריו הופיעו בפתח דמויותיהן הלבנות והארוכות של פליצאטה, הטבחנית והבתוּלות, – היה וואווילא יושב בלי נוע, שפתו נשוּכה, ומבטו המטוּמטם סוקר את ראשו של דייבוּשקין, המוּטל לרגליו על הרצפה.

– מה זה עשית, כלב? – שאל צ’יטיחר.

זקף בו בורמיסטרוב את עיניו וזינק כנגדו, ככלב אסוּר בשלשלת. אך השוער היכהו על חזהו והדפו. וואווילא נרתע לאחוריו, ובהתנגף רגלו ברגלי המת, ישב על הרצפה.

הנשים היו מיללות, מיבּבות; צ’יטיחר צווח משהו, פשט זרוע ארוּכה כלפי בורמיסטרוב, ולאחר מכן, לפתע־פתאום, נסתלקו כולם, חוץ מן השוער.

על־גבי השולחן היה נר דלוּק מרטיט וגווע, על־פני המפה האפוּרה היו צללים זעים בזהירות, מִתְעַבִּים ואופפים את פמוט הפליז. ותהי דממה וצינה.

וואווילא קם מעל הרצפה, ישב על המיטה, שיפשף את חזהו ושאל בקול חרישי:

– האומנם עד יציאת־הנשמה?

– הרי אמרתי לך, כלב שוטה: אותה הכּה, ובו אל תגע! – אמר צ’יטיחר אמירה של תוכחה.

– לא הכיתיו! – הרטין וואווילא.

השוער לא גרע עין ממנו, נתכופף, מישש את גופתו של סימא ואמר בזקיפת הקומה:

– לכאורה, אינו נושם… שמא לזרוק עליו מיים? – ובפישׂוק־ידיים הוסיף בתמיהה: – טיפש אתה, כלב! בחור שכזה, אה? בתוככם, האשמאים, הוא לבדו היה רצוּי לאלוהים. לאסוֹרך בחבלים צריך!

בוּרמיסטרוב נשען בידיו על המיטה וישב מחריש. השוער קרב אליו, לקח את הנר מעל השולחן, האיר את פניו וראה אגלי זיעה גדולים במצחו, עיניים שקפאו, ולסת תחתונה, שצמרמורת אחזתה.

– רואה אני, שוטה, שמפחד אתה? – שאל, בהציגו את הנר על השולחן. – סופך שדעתך מיטרפת עליך!

הוא הקשיב – בבית היתה שורה דממה אטומה, מוּצקה, מן הרחוב לא הגיעו לא קול ולא בת־קול. לאחר מכן האריך לעמוד מחריש בטבור החדר, תקע ידיו בכיסיו ומשיפולי מצחו היה מביט אל בורמיסטרוב, – הלה ישב בבלי נוע, גבו כפוף, וראשו מוּשפל.

מן המדרגות עלה קול פסיעות דקות, מישהו הלך בחשכה ונשף.

– מי שם?

– אני, – השיב חרש קולה של פּאשה.

– נו?

– אין שוטרים!

– צריך לרוּץ העירה.

לא עברו רגעים מוּעטים, ופאשה אמרה בקול חרישי:

– אנה אסתתר, דוֹד קוּזמא? אימה ופחד בלבי!

– שבי לך על המדרגות ואל תזוזי! אני – כאן!

– עם מי זה דיברת? – שאל פתאום בורמיסטרוב בקול חרישי.

– וכי מה זה נוגע לך?

– מוּטב שתדבר עמי…

– עניין גדול! – ריטן צ’יטיחר, אך מיד חזר ושאל בקפידה:

– למה רצחת נפש?

– וכי יודע אני? – השיב וואווילא כמתוך חלום. – בשוגג! פשוט, – נקלע אל מתחת לגלגל, נוּ־וּ… וכי מה לי ולו?

בורמיסטרוב הרתיע על גבי המיטה, נתאנח אנחה כבדה והציע בחשאי:

– אולי תוציאוהו אל מעבר לדלת?

– כמובן! הביטוּ נא עליו, – קרא צ’יטיחר בזעף, – וכי מוּתר לנגוע עד בוא המשטרה?

– ולוואי שתבוא כבר המשטרה…

– וכי מה, שמא כליותיך מיסרות אותך?

– לא! – השיב בורמיסטרוב לאחר שהייה קלה. – אלא כך, משום־מה… אכן, איש לא רע היה…

להב הנר היה נוֹפץ, מהבהב וכָבָה.

– נוּ, הרי לך, לעזאזל, – ריטן צ’יטיחר.

וואווילא ישב על־גבי המיטה, אסף רגליו תחתיו, שׂיכּל ידיו על חזהו, ואצבעותיו נאחזו בכתפיו. שיניו נקשו, והוא נאנח.

– אוּלי לסגור הדלת…

– לשם מה? – שאל צ’יטיחר, וכשלא נענה, אמר קדורנית:

– ואתה, שים לב, אל תהא זומם לברוח, חלילה! שב בשקט!

– שוטה שכמותך, – וכי אנה אברח? לכשתרצה, – אקום ואלך בעצמי למשטרה?

– נו, טוב! שב לך…

– כסבוּר אתה, ששמח בחלקי אני על כי נתרחש כל זה? – ריטן וואווילא, מן־הסתם, מפחד השתיקה. – למה עוללה גלאשה דבר זה?

– כולכם פה אנשים של הפקר!

– קיפחתי את חיי!

צ’יטיחר נענה בשקט:

– אלא מה סברת? וודאי שקיפחת!

שוב נשתתקו השניים. החשכה היתה נִדְהֵית והולכת מאחורי הדלת, ובפרוזדור כבר באו במקומה הדמדומים האפרפרים.

בלי חפץ, אך בקול רם, החריקוּ המדרגות, – מישהו עלה לאטו בסולם.

– מי זה שם? – שאל צ’יטיחר.

– הצייד! – השיבה פּאַשה בקול חרישי מאחורי הדלת.

בפתח, מעל לראשו של צ’יטיחר, נתהבהבה אש של גפרוּר דולק והאירה את פניו של ארטיושקא פיסטוֹלט, – השוער קם ממקומו בכבידות ואמר בקורת־רוח:

–הנה כי כן, רובה הבאת…

– הלכתי היערה, – הסביר ארטיוּשקא, – והנה מאטריונה פושקאריובה צורחת – בוא אצלנו! איה וואווילא?

– הנני! – נענה בורמיסטרוב בקול משועמם.

– מה, אחא?

וואווילא נע־וזע ואמר ברוגזה:

– קוּזמא, מה החושך הזה פה, לכל הרוחות? נחוץ אור!

בחשכה שנקלשה אפשר היה לראותו, כשהוא מניף ידיו וכורע על ברכיו באמצע החדר.

– הנה, ארטיוּשא, השיגני גורלי, בעטייה של אשה השיגני… כראוי…

– פתח פיו! – קרא צ’יטיחר בבוּז. – פּאַשוּחָה, לכי־נא, באמת, והביאי אור! – והסביר לארטיוּשקא: – כשהיינו לבדנו, היה הפחד בלב גם כשדלק האור…

ובורמיסטרוב המשיך בעלבון ובחפזון:

– והרי ידעתי, כי מרה תהיה אחריתי בּעבוּרה, – וכך היה; וַאלוּ סמיון, חי אלוהים, איני יודע כלל, היאך נפל ברעה, הוא לגמרי איש צדדי. יפה אמר קוּזמא – ראוי היה להרוג את גלאשקה!

– לא אמרתי כלום! – גער צ’יטיחר בגסוּת וקרב אליו.

– וּליד השער?

– מי שמע? היכן העדים?

– אני שמעתי! לא־א, ואתה…

– מילא, יאמינו לך!

והיו השניים באים לכלל כעס ולכלל צווחה, – אך אותה שעה נכנסה פּאשה בדממה דקה והושיטה בעד הפתח את ידה המחזיקה מנורה דולקת, – צ’יטיחר לקח את המנורה, הרימה מעל לראשו ובזה אחר זה האיר את בורמיסטרוב היושב על המיטה, שידיו לחוצות לו על חזהו וראשו מדובלל, את גופו המעוּות של סימא המוטל על הרצפה, וליד התנור את ארטיושקא. הוא עמד, נתן פיסות־ידיו על לוֹע הרובה, ופניו מחייכות חיוּך תמים, עקמומי.

– ניכרים הדברים, שלא נוסיף עוד לשיר עמך יחדיו לעולם? – אמר בורמיסטרוב בלשון־שאלה ותלה בחברו עיניים של חמדה.

ארטיוּשקא רקק בעד שיניו ואמר:

– אילמלי ניתנה רשות לאדם לבוא במקום חברו, הריני הולך תחתיך לסיביר, אדרבא, ולמה לא? שם, באמת, הציִד ציד של ממש, וכאן אינך אלא מוציא בֶּרֶד לבטלה! וגם בני־אדם, להווי ידוע לך, אינם מרובים שם, וכי יש לך דבר טוב מזה?

– נכון! – אמר צ’יטיחר אגב פיהוק.

– אחי ורעי, אח! – קרא בורמיסטרוב בקול חרישי. – בכל־זאת צר לי על עצמי! שפוֹט ישפּטוּני… וכל הצֶרֶמוֹניוֹת הללו! ולוואי שיגלוני מניה וביה!

ושוב היו דברי התנחומין של פיסטוֹלט קולחים לאטם:

– הרי חביבות עליך צרמוֹניות. רעים כאן החיים, – על כך תן דעתך. אכן, יפה אמר סימא באחד משיריו: “עצוּבים חיינו”, נו, מסתבר, שכל אדם שקוד לבדות לו מלבו אמצאה כלשהי, – ועושה בכך שבתון לעצמו!

– שירים צרופים היה מחבר, – נזכר צ’יטיחר, בהביטו אל גופת המת, ובאין רואים צילב את חזהו.

– חיבוּרים הרבה יחבר אדם, המתחבט במקום אשר כזה! – אמר ארטיוּשקא, הניע ניע משוּנה את לחיו הפגוּמה ונאנח. – הנני כבן עשרים־ושבע, אף־על־פי־כן יש ודברים משונים נתקעים בלבי, – צרות צרוּרות! ממש אימה ופחד! אכן, למען האמת, זהו הטעם שאני פרוש מן הבריות ושוכן לבדד, לפי שלעתים קרובות חוששני, שמא, חלילה, אני עושה משהוּ…

– כּן־ן, – קיים צ’יטיחר את דבריו. – ישוֹב־תשב ליד השער לעת־לילה, ולפתע מחשבה מנצנצת בלבך: אִי אתם, יהוּמכם רעם משמיים!

הוא החזיק מנורה בידו והיה מסבב את החוֹטֶר, פעם ירבה את האור ופעם ימעיט, מתוך כך היו צללים אפורים גואים ומשתפלים באורח משונה על גבי הקירות, התיקרה, הרצפה.

– מה זה לכם, כמין הזכרת־נשמות, כביכול? – הפטיר בורמיסטרוב בעגמת־נפש.

היה ארטיוּשקא מביט אל צ’יטיחר, מחייך חיוך מצטדק, כחיוכו של סימא, ואינו פוסק מלדבר:

– ויש אשר תדמה בנפשך, כי זקן מופלג אתה, כביכול חיית מאה שנים, והכל גלוי ומוחוור לפניך, כל העתיד־לבוא מחר, ובעוד שנה, באמת!

– בעיר, השמעת, הומים הבריות משום־מה? – אמר צ’יטיחר ונשתקע בהרהורים.

– כן, הוֹמים וּמְהַמִים, הייתי שם גם תמול, גם שלשום: צורחים בלי הפוגות, ומה העניין? גם וואווילא צרח – חירוּת, משמע, מתבקשת לו לאדם, ויהא כל אדם מתכּתש לעצמו. דבר זה – מצוי ממילא! דבר זה – כאוות־נפשך! אלא שאין מועיל לי בדרור אשר כזה. איני רוצה להתכּתש – וכי על מה אתכתש? – ענייני שלי – הוא השקט, שאותו אהבתי…

הוא הניד ראשו כלפי גוּפת־המת.

– שמא חירות היא זו? לא, מה נעשה בה בחירוּת? הנה שורש־דבר! פּאַבלוּחאַ סטרלצוֹב – הוא יגיל וישמח: אתקין לעצמי, אומר הוא, פּאצ’פּוֹרטים למיניהם, וחודש אחד אחיה בפּאַצ’פּוֹרט של אצילים, ומשנהוּ – של מעמד הסוחרים.

– כמוהו כסמיון המנוח, – סח צ’יטיר.

הירהר פיסטולט והסכים:

– אפשר צדקת, יש צד של דמיון!

נשתתקו.

שוב היה מישהו עולה במדרגות בזהירות. פיסטולט הגביה ראשו והיה מרחרח את האוויר.

– קוּזמא! – קראה רוֹזקה בקול חרישי.

– אֶי?

– המשטרה אינה באה.

– נו?

– אינם באים.

– ומה לעשות?

– איני יודעת.

– אינם באים – אין צורך! – אמר בורמיסטרוב בקפידה ובעלבון. – בעצמי אלך אליהם.

– המשטרה דין הוא שתבוא, אם נעשה מעשה של רצח! – פסק צ’יטיחר בפנים חרופות. – בקי אני בסדרים, – בפלוגה של כּבּאים שימשתי…

– מה המאוֹר הזה לכם? – שאלה רוֹזקה בתמהון, בהציצה בפתח. – שכבר האיר היום!

צ’יטיחר נעץ בה עיניים חשדניות וכיבה את המנורה, האור הצהוב נסתלק, ובמקומו נכנס בוקר, אפוֹר כעין המלמלה.

– אמנם, כבר האיר היום, – אמר צ’יטיחר, היסס מעט, נשף בכבידוּת והציע: – מן הראוּי שנלך, וואווילא, מה יש כאן להתמהמה!

– נלך! – הסכים בורמיסטרוב, ולא נע ולא זע.

– ואתה הבה־נא אאסור את ידיך! – הציע השוער והיה מפתח את חגורתו.

וואווילא קם מעל המיטה, פסח על גוּפת המת בלי הבט אליה, ניגש אל השוער, הפך לו עורף והפשיל ידיו לאחוריו. אך צ’יטיחר חזר ונתעטף בפרוונית שלו וצימצם היטב את בטנו בחגורתו; פניו נתעוותו, הוא מיצמץ בשפתיו.

– נוּ, אין צורך! גם בלעדי זאת לא תברח.

– לא יברח, – אישר פיסטוֹלט בקול חרישי.

– לא אברח! – אמר בורמיסטרוב. – אך לוואי שלא אפגשנה!

– חלילה! – ריטן השוער. – מן־הסתם נסתתרה לה אי־שם במרתף, רעדה אוחזה בה. נוּ, לֵכָה!

היה יורד במדרגות ומנשף, גורף חוטמו ומדבר באנחה:

– גם על סמיון צר לי – נוּחוֹ עדן! – וגם עליך, טיפש, צר לי! אי, אתה, פרעוש של תרנגולים!

מגָבהי המדרגות נשמע לחש רם ומלא חרדה:

– קוּזמא רחימאי!

פּאשה עמדה רכוּנה על המעקה והראתה דוגמא בידיה, כיצד קושרין חרצוּבות.

– נו, מילא, פַּרְגִית! – ניפח צ’יטיחר בידו כנגדה.

וברחוב גיחך ואמר לאסירו:

– פּאשקה, פרגית זו, דורשת שאאסור אותך!

– וכי מה רע הריעותי לה? – שאל וואווילא בקול עמוּם, – באצבע קטנה לא נגעתי בה מעודי.

– לא כנגדך אמרה, אלא לי חוששת היא! – הסביר צ’יטיחר בנחת־רוח, ובפנותו אל ארטיושקא הוסיף: – ממש תינוקת היא! חיה בלי שכל. ראוי לה שתהא שוכנת בבית־מינזר, והיא – הנה כאן!

פיסטוֹלט הלך בצדו של וואווילא, אלא שלא הביטו אליו. את הרובה החזיק מתחת לבית־שחיו, ולועו כלפי מטה, ידיו בכיסי יַרְכִּיתוֹ השחוּקה, הקצרה, עשויה דְרָף עב וכחול. לראשו כּוֹבעוֹן של עור, – מצחון גדול האהיל על עיניו והטיל צל שחור על פניו.

שעה ארוכה הלכו דמומים, ורק מתחת לרגליהם היה גליד דק של־שחרית משמיע קול רֶצֶץ בהישברו. היתה צינה. זגוגיותיהם של החלונות הקטנים השקיפו החוּצה עכורות ומנומנמות, – עדיין היה הפרוור רדוּם בשינה.

– נו, – אמר פּיסטוֹלט ועמד מלכת, – הלאה מזה איני הולך עמכם. אני – פּנַי היערה. שלא נכנסתי אלא סתם בעלמא… לראות, – שמא, לא נכון הדבר? ונמצא, שאמת־נכון הוא! משמע – שלום עליך, וואווילא?

בורמיסטרוב זקף בו מבט של שאלה ופשט ידו, – ארטיוּשקא נטלה, משכה ימינה, שמאלה, ובהפכו פניו בבת־ראש, נסתלק ולא החזירן עוד לאחוריו.

בורמיסטרוב ליווהו במבט ממושך משיפּוּלי מצחו, לאחר מכן החזיר פניו ופסע־ירד מן המדרכה לטבּוּרו של הרחוב.

– לאן? – גער בו צ’יטיחר גערת רועה בּאַיִל.

– הלא עיניך הרואות, לאן! – השיב וואווילא בכעס.

– כאסיר גמור מבקש אתה? – אמר צ’יטיחר בדרכי שלום, לאחר שהחריש קלה. – הִרְשַעְתָּ, משמע, את עצמך.

בורמיסטרוב היה מתנודד ופוסע לאורך הרחוב. פעמים היתה רגלו שוברת את קרוּם הקרח ושוקעת בבוץ, אך הוא הלך כנגד פניו ולא היה עוקף את השלוליות שהעלו קרום אפור ועמום.

כשעלו לגשר, השקיפה עליהם שוּרת בתים ססגוניים, חלונותיהם היו כּסוּיי תריסים, ונדמה היה, כי הטוב שברחובות העיר עצם עיניו מפחד.

אחר־כך עברם כלב; בלא חפזון, בזנבו האסוף לו לבין ירכותיו, פסע לפניהם והיה מנער את צמרו ומתנודד על רגליו העקומות.

– אי לך! – קרא אחריו וואווילא בקול לא־רם ובלא טינא שבלב.

הכלב הביט אליו בעין אחת, ממש כטיאוּנוב, נעצר, ולאחר ששקל בדעתו כהרף־עין, הלך לו הילוך־גנבים חשאי אי־לשם, הצדה, וביתר חוזק כיווץ את זנבו בין ירכותיו.

כמתנצחים זה עם זה התרנגולים והיו מקבלים פניו של בוקר סתווני.

כשקפצה לודקה ופרצה מחדרה, מיד גלשה בשתיקה למטה ובמרוצה נמהרת יצאה לחצר, וַאלוּ בחצר פנימה היתה פוסעת בזהירות, מחשש שמא יתנגפו רגליה היחפות, או יידקרו בחשכה. הלילה הטחוב נגע מגע של צינה בחזה ובכתפיה; בפישוט ידיה לפניה היתה לוֹדקה קרבה אל השער וככה ביקשה לקרוא לצ’יטיחר, אלא שבפתע עצרתה מחשבה, שנתצנצה בבהירות:

“רע הדבר, שסימקא הוא, ולא אחר! ילעיגו עלי הבריות בעבוּרו, – הי, הלעג ילעיגו!”

דפק הפשפש, על־פני האדמה נשתרשו צעדים כבדים.

– אתה הוא, קוּזמא פטרוֹביץ'?

– אהא־א, ברחת! – קרא צ’יטיחר בלגלוג וקרב אצלה.

– חוּשה־נא, הוא יהרוֹג שם את סימא! על־שום מה הִנַחְתּוֹ ליכנס?

צ’יטיחר תפשׂה פתאום בכותנתה וגררה אי־לשם, והיה קורא בקול עמוּם:

– כדי שירביץ בך הרבּץ היטב, הנה על שום מה! איך היכּית את פאשקה…

אך בטרם יספיק להנחית עליה מהלוּמה, נחלצה מידיו, ניתּרה הצידה וצווחה:

– פליצאטה נאזארובנה!

– אין דבר! – אמר צ’יטיחר, בהסתלקו. – עוד אשיגך!

בבית פנימה היו אנשים דופקים בדלתות, נשמע קולה הנחרד של עקרת־הבית, ומישהו כביכול היה מרקד ומקיש על הרצפה כמין תפיפה.

האשה, שהיתה רועדת מקור, החזיקה בידה את כותנתה המקורעה ואת שמלניתה השוֹמטת ופסעה בחשאי אל סף־הבית, והיה העלבון מתלקח בלבה ותופס מקומו של הפחד.

התשוקה המאוּימת לדעת, מה אירע למעלה, עצרתה ליד המדרגות, ולמעלה כבר היתה רוֹזקה מְדַדָה וקוראה:

– אל־אלוהים!

וקולה הבוכה של עקרת־הבית היה משיגה:

– מהרי, יקירתי, הבהילי רופא! ואַתּ, פאשה, הזעיקי את המשטרה, – חיש!

בלא שאון חמקה לודקה לקרן־זווית שבפרוזדור, שהתה שם עד שרעיותיה יצאו במרוּצה לחצר, נכנסה לחדרה של פליצאטה, שם הסירה מעליה את הלבנים המקורעים ורגע עמדה תחתיה בלי נוע, כביכול נתעתדה לקפוץ לאי־שם.

“יש להסתלק!”

ראתה באספקלריה את בבוּאתה, נתחלחלה והיתה לובשת בחפזון את בגדי עקרת־הבית המפוזרים על־פני החדר דרך רשלנות.

לא עברו רגעים מועטים, ובגמרה בדעתה להסתתר בבית סיראפימה פושקאריובה, היתה הולכת על פני רחובו של הפרוור, הולכת ובזה אחר זה ניצתים בלבה הרהוּרי עלבון ומחאה, כי הנה אנוּסה היא להסתתר, כי הנה יכול צ’יטיחר לקרוע בגדיה ולאיים עליה שיכּנה, כי הנה עתידים הברית להלעיג עליה מחמת הזיקה שבינה לבין דייבוּשקין.

כהרף־עין, בתוך הירהוּריה שהירהרה על עצמה, נתנה דעתה גם על וואווילא, שלפי עָצמת כוחו עלול הוא למחוֹץ את סימא מַחַץ מסוּכּן. מחשבה זו כפאתה להאט את הילוּכה, והיא נתעטפה היטב ברדידה החם ובבהירות יתירה הרגישה, כי הרבה יסורים ועגמת־נפש נכוֹנוּ לה, ואין מנוס.

בהסח־הדעת פסחה על המבוֹי, שבו נתגוררו הפושקאריובים, נעצרה ליד אחד השערים, הקשיבה לקול צלצולם של פעמוני השומרים בעיר, המנסר נכאים בחללו של אוויר.

כמין גבשושיות חשכות עמדו בתי הפּרוור; בינותיהם, על־פני הרחוב, נישא זרם־רוח לח שבא מעבר לבּצוֹת; אי־שם היו ענפי־אילנוֹת מתחכּכים בקיר או בגג ומרשרשים, ובנמיכות־הקול, מן־הסתם מתוך שינה, נבח כלב.

“מוטב שאלך אל הלז, אל החזיר”, – גמרה לוֹדקה בלבה פתאום.

חיש־מהר שמה פעמיה אל הגשר, וכבר שערה בנפשה, כי אין לפניה עצה נבונה, אלא לילך ללינת־לילה אצל ז’וּקוב: אליו לא יעיז וואווילא ליכנס, והמשטרה – על כל צרה שלא תבוא – תבושש להטריד בלילה איש נשוּא־פּנים.

אך עם שהלכה לעבר פניה, כנגד הרוּח, זכרה את המוכסן, את גופו העלוב, חדל־הישע, את היוֹתוֹ נוח להיבהל תמיד מפני משהו, את גסוּת־רוּחו, שלא היתה, – היא ידעה זאת, – אלא כסות־עיניים למוֹרך־האופי; זכרה את הרגליו המאוּסים של ז’וּקוֹב ונתכווצה בסילוּד־נפש, אך איזו החלטה, סתוּמה עדיין, גאתה וגברה בלבה והכריחתה לחייך חיוּך של טוּב־לבב וערמומיות.

כאן ניגשה אל סף־הבית, משכה ביד חזקה את קת המצילה, וכשקול ניחר של זקנה שאל בחרדה מעבר לדלת – “מי שם? מי מתבקש?” – השיבה לודקה בקול נגיד ורם:

– עלי לראות את יבסיי ליאוֹדוֹרוֹביץ'!

החלה הזקנה לחקור, מי היא, ולמה היא באה בשעה מאוחרת כל־כך, – ולודקה השיבה לה בקפידה, ומגוֹדל הכעס רקעה ברגליה.

– סליחה ומחילה! – פתחה הזקנה את הדלת ואמרה בהשתחווה. – בלילה אין נוהגים להביא אלא טלגרמות בלבד. והשעה שעת־חירום היא, ויש לחשוש!

– נו, שתקי, מפלצת! – השיבה האוֹרחת.

ז’וּקוֹב קיבל את פני לודקה במבוֹא־הבית, ונר בידו; מעיל של מוֹך היה תלוי לו על כתפיו, בין שיניו היתה תקועה פאפירוסה עבה ומעלה עשן. לטש עיניו בשמחה ואמר בהמשכת המלים:

– זוהי – מחמאה! איך זה עלה בדעתך? ומקוּשטת את, – נוּ־וּ־וּ!

– געגועים תקפוּני! – אמרה האשה בזריזות.

– נו, בואי הנה! פטרובנה, שִׁפְתִי מיחם, מהר!

אחז בידה של לודקה והובילה והיה גורף ברגליו את שטיחי־המפתן ומסתבך בהם, והיא ליקקה שפתותיה, הביטה כה וכה ונשמה נשימות קצובות ועמוקות שלא כרגיל.

– שבי! ואני אדליק מנוֹרה. יפה עשית שבאת, לעזאזל! הלוא תביני, – יותר משבוע ימים יושב אני כינשוּף זה בתוֹך נקרת־העץ; שעמוּם ירקרק־חרוּץ, ממש פתח פּיך וילל! אי, לעזאזל, נצרבה אצבעי!

מעודו לא הירבה לדבר כל־כך, ולודקה הביטה אליו בתמהון. הוא, שתמיד הנהו גס, חששן, מגחך בחשדנוּת, יצא היום מגדרו, והרי הוא רך, מדבר בנחת ובשימת־לב מוזרה ופעם־בפעם מביט אל החלונות.

– ומה ברחובות, – שקט?

– הרי לילה.

– לא חשוּב, שלילה! עכשיו… הימים הם… קצרים כל־כך… שבמשך היום אין השאון יוצא כולו, אלא משייר שיוּר בלילה. אתמול, סמוך לחצות, לפתע־פתאום – דפיקה על החלונות! כן! תחילה על חלון אחד, אחר־כך על חלון שני. שוכב אני וחושב בלבי, – ופתאום יטפסו וייכנסו, תּיפּח רוּחם!

כל אימת שביקש לקבּוֹע את הזכוכית במַבעֵר המנורה, היה האור כבה, אלא שהדבר לא הרגיזו; בספרו, היה קולו משתפּל והולך:

– תצא החוּצה, ובכל פינה שאתה פונה – מיני פרצופות מחוצפים! אך צווחה בפיהם, ומראה־פניהם כמראה אוקטובר, – והרי באמת אוקטובר עכשיו!

הוא הדליק את המנורה, קינח בשוּלי מעילו את ידיו הרועדות, המסואבות, ובהניעו בקושי את רגליו הכבדות, פרש לאי־שם, לקרן־זווית, בכלי לוֹבן של־לילה ובסנדלי־לבד גדולים.

– ערי־השדה הקטנות הללו – ממש כמלכודת־העכברים הן, חי אלוהים! – דיבר חרש. – יפול אדם לתוך עיירה כזאת, – והקץ לו! הקץ!

ריח של יי"ש, טאבּאק ומלפפונות שהחמיצו היה מנסר באווירו של החדר. נדמה, כי כל החפצים הוּסטוּ ממקוֹמם, ואפילו התנור הלבן, העשוּי טבליות־של־חרסינה, על משכב־הכיריים שלו, נשתרבב, כביכול, שירבוב של סקרנות אל טבורו של החדר והיה סוקרו בעין הנוצצת, הצהובה של האֶשְנַבִּית.

– מתבוננת את לדעת, היכן המיטה? – אמר ז’וּקוֹב, בעמדו בקרן־זווית מוּל הארון, וזכוכית־הכוסות משיקה בידיו. – המיטה בחדר הסמוך. אני ישן כאן, על־גבי הספּה. מיטתי משוּבּחת היא, למשכּב טַנדוּ…

– מה הוא עושה שם? – שאלה לוֹדקה, בגשתה אליו, – את השולחן צריך לערוך? יתן נא לי, – מה זה?

– זה? רגע, – נדמה לי, כי רוֹם, ואולי קוֹניאק, הנה אטעם ואדע. הזקנה שוברת את הבקבוקים ומְעָרָה משניים לאחד…

הוא שלף את הפקק וקירב את הבקבוק אל פיו, – האשה הוציאה מידו את היין.

– לאחר מכּן ינסה! תחילה נערוך את השולחן כהלכה, ולאחר־מכּן נשב כדין איש ואשתו. משל חזרתי מנסיעתי – אשה שחזרה לבית בעלה.

השיק כף־ידו אל מצחו, הביט אליה מתחת לכף היד המאהילה ודיבּר בלשון מגומגמת:

– איך זה אַתּ, בעצם, – מה זה?

– לא כלום! – אמרה לודקה ברחימה. – פשוט, אורחת באה אצלו, אשה צעירה־לימים, והוא אָץ להשתּכּר…

ז’וּקוֹב געה לפתע בצחוק רם.

– אשה! – קרא אגב צחוק. – אכן, לעזאזל, אַתּ – אִשה!

היתה עורכת כלי־תה ובקבוקים על־גבי השולחן, ועיניה מְטַיְפות בפינות החדר, אגב גררא הקישה באצבעה על קסת עשויה איזו מתכת לבנה, שעמדה על שולחן־הכתיבה, באין־רואה שקלה על כף־ידה כפות של תה והנידה ראשה מנוד של פַּסְלוּת.

ז’וּקוֹב ישב על הספּה והיה עוקב אחריה, מצמצם עיניו, מחליק על שפמו וממצמץ בשפתיו הבלוּמות.

– לא טוב אצלו! – העירה לוֹדקה בקפידה.

– לא טוב, – חזר המוכסן ואמר ספק בהסכמה, ספק בשאלה.

– גרוטאות בכל אשר תפנה, אבק, ואין־סדרים, – אי־אי!

– וכל זה בְּעֶטְיָה של הזקנה!

– והרי איש משׂכּיל הוא! – נזפה בו לודקה. – וכי מידה היא לאיש משכיל שיהא שרוי בערבוביה כזאת?

ז’וּקוב קימט מצחו וביקשה:

– חדלי! באמת, שמח אני שבאת! בכל־זאת, – לא לבדד אשב. מבקש אני לגדל חתוּל, – ואין למצוא חתול הראוי לשמו!

היא ישבה על ידו, וכשחיבּקה, סקרה את פניו סקירה זועמת ואמרה:

– מה זה, שמזדקן הוא כל־כך? – מחמת השעמום, גלאשה!

– ואיזה כּיסים נִהְיוּ לוֹ מתחת לעיניו1

– חדלי! אין בכך כלוּם שכּיסים הם. שתיתי שתיה כלשהי, ונהיוּ. כן! והנה הרהור תקוע בלבי: מה זוֹל הוא מחירו של אדם ברוּסיה! ומה מיוּתר הוא לכל, חי־אלוהים!

הנידה לודקה ראשה בשברוֹן־לב ושיסעתו:

– אח, יבסיי ליאוֹדוֹרוֹביץ'! לא אוכל לשכוח, איך נפל אז, ואיך נתבהל! הרי מפני המוות נתבהל?

ז’וּקוב – כל גופו נתחלחל, והוא קרא בקול מעוּך:

– מה זה לָך? מה זה היה לך?

– לי? לא כלוּם! – תמהה לודקה, וכפּה הרכּה, החמה ליטפה ברחימה את פניו הצבוּיוֹת.

– למה זה תטרידי? – ריטן ואמר. – באת, ובכן שבי לך, – שבי, משמע… איך זה?… הקיצור, שבי כהלכה. שאם לא כן, – קוּמי, לכי־לך למקום שבאת ממנו!

– אל־אלוהים! הרי צר לי עליו! – קראה האשה ולא נעלבה, – רואה אני שבריאותו תוששת והולכת…

הוא הניד ראשו לסתור דבריה:

– שקר בפיך!

– וכי למה אשקר?

– איני יודע. על שוּם דבר ועל שוּם אדם שבעולם לא צר לך, – שקר בפיך!

הוא דיבר בתקיפות, ולודקה נבוכה והשפילה עיניה.

אך נסתכל בה המוכסן ונתרכך.

– אני, משמע, גם בלעדיך עגוּמה עלי נפשי, – כלומר, כמובן, אם שמחה את, ובכן, אין בי עצבוּת, אבל כך…

ופתאום נשתתק, פלבּל בעיניו והיה מצחק צחוק רצוץ.

– נשתכח ממני הדיבּוּר, לעזאזל!

הזקנה הביאה את המיחם, נשאה אל האורחת עיניים עגולות, שחורות, כעיניו של עכבּר, ונסתלקה רוֹגנת בכעסה ודוחפת בברכּיה את הרהיטים שבדרכה.

– נוּ, הבה נשתה תה! – אמר ז’וּקוב בקול ניחר. – אכן! למדתי לנגן בצ’ילו – ונשתּכּח תלמוּדי. אשתי, בשעתה, אהבה מאוד לשמוע את הנגינה, – אשה טובה היתה לי!

– משמע, אין הוא מאמין לי? – שאלה האשה עם שישבה אל השולחן.

מזג יין לתוך הכוסות, גיחך דומם גיחוּך רופס ואמר:

– שתי!

– וכי מה שקר הוא, שיכולה אני לרחם עליו? – עמדה לודקה על דעתה. – הנה, רואה אני, איש גלמוּד, בעל־מיחוּשים, והמוות גם הוא אחורי אָזנוֹ, – הלא כן?

בקול־שאון הציג המוֹכסן את כוסו הריקה על השולחן, תפס בידו את מיסעד הכסא, עיניו יצאו מחוריהן, ופניו הכחילו:

– אַתּ־תּ! – קרא בקול שנתמעך מחמת כעס, והתיז רוק. – אַת, לשם מה?

היא לא נבהלה. גמעה את היין גמיעות קטנות, ליקקה שפתותיה והיתה מתנודדת וברחימה וחציפות מסתכלת בפניו של ז’וּקוב.

– ש־ש! אל נא יפחד, אל יכעס, מוּטב שישמע, כל זמן שפיכּח הוא…

– אי־אפשי! אל תּעיזי!

– וכי מה זה, איזה…

הוא גער בה עוד כמה גערות גסות, אך לודקה ראתה ברוּר את קוצר־היד אשר לגוּש זה של בּשׂר לקוּי, וכיון שהרגישה, איך בשר זה מתמלא פחד מפניה, נעשתה שקטה, מעשית ולטפנית יותר.

– משכבר הימים אני הוֹגה בּוֹ, יבסיי ליאודורוביץ', – אינפּפה מעט, ושפתיה נטפו דבש. – על מיחוּשיו, על ערירוּת־חייו ועל הזיקנה הקופצת עליו קודם זמנה…

– חדלי, אני אומר לך.

הוא רצה לומר בקפידה, אך אמר בעיפות, נצטמק, נאנח בכבידות ושתה עוד כוס.

– קרובי־משפּחה אין לו…

– שקר בפיך, יש!

– ומי?

– בן־אח.

– היכן? – שאלה לודקה בחשד.

– בקאזאן. סטודנט. מה?

ז’וּקוב געה בצחוק של נצחון, ישב סרוּח על כסאו ומזג כוס לעצמו. אך לודקה נעצה בעיניו מבט בַּדקָני ואמרה לו:

– מעולם לא שמעתי מפיו רמיזה כלשהי על אודות הסטודנט!

– ואף־על־פי־כן יֶשנוֹ, כּן!

טפח בפיסת־ידו על ברכו והיה מנשף וצונף מעשה־מנצח.

לודקה החרישה קדוֹרנית, ופתאום האירה מבּפנים איזה הרהור של שמחה, והיא צמצמה עיניה והיתה צוחקת בחשאי, ושיניה הזעירות מבהיקות.

– אהא! – קרא ז’וּקוב משוּם־מה. – מה?

– נו, ישנו סטוּדנט, טוב! – אמרה בעליצוּת, דרך־חירות, – אך מה תועלת לו מאותו סטודנט? סטודנט אינו אשה! וכי מה טיפּוּל יטפּל, ומה דאגה ידאג? אדרבא, רק יפריעהו, איש צעיר־לימים זה, הלא ייבוש מפניו…

היא התנודדה תנוּדה של גנדרנות כלפי ז’וּקוב, והוא השפּיל עיניו, נצטנף, נצטמק.

– וגם סכּנה היא לו לחיות כּאן.

– ומשוּם־מה? – מלמל ז’וּקוב.

לוֹדקה הטילה עצמה על מיסעד הכּוּרסה, ובשימה ידיה על השולחן, הסבירה מתוך השראה:

– והנה, אומר הוא, כי רוֹגז העם, – הרי משום כך! כן, כן, – למה זה יסתכל בי ככה? על חלונותיו דופקים, אהא! וכי על מי רוגזים? עליכם, המשכילים! יודעת אני!

– אַתּ – משקרת! – אמר ז’וּקוב בקול חרישי ונתן בה עיניים עגוּלות. זכר משהו וזקף אצבע והוסיף בכוֹבד־ראש: – איך זה תעיזי פנים לדבר כך? מי את? השד יודע, מי!

– אני? – קראה לודקה, – לא, אדוני, במחילה מכבודו! אני – באלוהים מאמינה אני, אני אין שיקוצים בפי, באם הקדושה לא נתקלסתי.

ולאט־לאט, בברירת מלים מן הגסות וכבדות־המשקל ביותר, החלה להטיח בפניו של ז’וּקוב:

– כמובן, איש משכיל הוא, כמוּבן! ומי מתקלס במלאך גבריאל? אתם, המשכילים המלעיגים, – הרופא, קוֹליא והוּא! הלא כן? וגם ראשונים לניבּוּל־פּה אתם! הרי אם אצא עכשיו לראש־חוצות ואספר לבריות כל אותם פּזמונים שאתם אומרים, – מה תהא עליכם?

ז’וּקוֹב סיבב צווארו ונסתכל בה, הביט כה וכה והחריש. הכל נתנוֹעע לפניו והפליג: הופיע ארון, מלא וגדוּש תעוּדות, כּלי־תה ובקבוקים, שולחן־כתיבה, שצרורות מגוּבּבים עליו, מַכְתֵּבָה, ספה, ועליה גלוּפקה וכר, – ושתי עיניים גדולות – חלונות אפלים, שזגוגיותיהם מתות.

מתוך אריחי־החרסית הלבנים של התנור הבהיקה האשנבּית וגם היא חגה ונעה, כביכול, והפציעה קרניים צהובות.

זכרה האשה את העלבונות הרבים, שעלבו בה איש זה ושאר אנשים, והוסיפה לדבר, בהרגישה בלבה מעין מתגבּר של כוחות ואומץ־רוח. הגוף הרופס, שהיה סרוּח על גבי הכסא, כביכול נתמסמס מרגע לרגע, ושרטוּטי הדמות של הגוף האנושי היו מיטשטשים וניטלים הימנוּ. עיניה של לודקה נצטללו, וקולה צלצל ביתר בהירות.

– זקנה צדקנית אחת ישנה כאן, זינוֹבייה שמה. אם להסיר לרגע בושה מלב ובלי כחד דבר לספר על אודות כל התועבות אשר תיעבת בפאשה בחג־הבשורה…

– חדלי! – ביקש ז’וּקוב ונתאמץ להקריב לה כוס יין. – הא לך, שתי! או שמא כבר מבוסמת את?

– הו, לא, סליחה, אדוני, איני מבוסמת! – אמרה לודקה, דחפה את ידו מעל פניה וקמה מאצל השולחן.

– מה את רוצה? – שאל ז’וּקוב בפעם העשירית, ונפשו משוֹממת עליו, מאחר שהרגיש כי אין היין משכּירו.

– איני רוצה כלום. אלא, פשוט, נתאווה לבי לבוֹא חשבּון. זינובייה זו, – הכל מכירין אותה, הכל יאמינו לה…

הירהרה מעט והוסיפה כמעט בגילוי־לב:

– באמת, צר לי עליו! כל־כך מיסכּן הוא! ולבד מזאת, הנה ימוּת במהרה…

– לוֹדוֹצ’קה! – ניהם ז’וּקוֹב וצימד את כפּיו, – נוּ, אַל־נא אל תוסיפי לדבר, נו, הרי אני…

– יפול אפרקדן, – וחסל!

הוא הושיט ידו אליה, ביקש לוֹמר משהו, אך שפתיו נרעדו, עיניו נעצמו, ומתחת לשמוּרותיהן זלגו דמעות.

שעה קלה נסתכלה בו בשתיקה, לאחר־מכּן ניגשה אליו, החזיקה בידיו, הניחה אותן על ירכיה, ובאחזה באוזני המוֹכסן אחיזה של ממש, הפשילה את ראשו לאחוריו, עד שנשתרבבה פיקת־גרגרתו האדמונית וכמין זווית חדה נזדקרה מבעד לשוּמן.

– לא רבּוֹת עדיין שנות־חייו, – אמרה בחיתוּך־הדיבור, – ארבעים וחמש מן־הסתם? וכמה כּיעוּר יש בו! – ואני בדמעותי בעלת־נוֹי אני!

– נו, למה זה, למה תדברי ככה? – אמר בנחרה ובקוצר־נשימה, ובדברו היה מסבב ראשו אילך ואילך, לחלץ אוזניו מכפות ידיה.

היא ישבה על בּירכּיו, ז’וּקוב נאנח אנחה עמוּקה, נלחץ בלחיו את שדיה והחל להוֹכיחה על פּניה:

– פ־פוּ, לא יפה! איזו אשה סוררת את! נו – למה? באת, – וחן־חן לך! וכי שונאך אני? ועל כל אותם מעשים שהפחזנו, – מה יש לדבּר?

ואותה שעה היו אצבעותיו הרועדות מתירות את בגדיה, וכיוון שנגע בגוּף החם, הרגיש, שכוֹח חי ומגרה ממלא את לבּו ומסיר פּחד ממנו.

– גלאשה היקרה! הבה נחיה כידידים, טוב, אה? במקצת כידידים? ניחא? אותו בן־האח – דברים בטלים!

– יודעת אני! – אמרה ושימטה עצמה מבין ידיו. – נו, הגיעה השעה לישון. עוד מעט ודאי יאיר היום. קוּמה!

קם והיה מגחך גיחוּך של חַנפוּת, ובניד־ראש כלפי דלתו של החדר הסמוּך ריטן ככלב זקן, שזכה ללטיפה.

– קחי את המנוֹרה.

בחדר־המישכב, בשעה שהתפשטה שאלתו:

– זקנה זו מְגַנֶבֶת אותך, הא?

– חֶה־חֶה! – השיב ז’וּקוב והיה מנגב באלונטית לחה את עיניו הדמוּעות.

בחמדה היו פיסות־ידיה של לודקה העירומה מלטפות את גופה הצח, הנידה את ראשה היפה ורגנה בסילוד־הנפש:

– אח, איזו עירבוביה בכל, אכן – איש משכּיל! אבק, לכלוך, אַי־אַי!

נסתכל בה המוכסן והיה משפשף כּפּוֹת־ידיו ומגחך גיחוּך שמנוּני.

הוא נרדם מהר, לודקה הפכה פניה על־מנת לכבּות את המנורה, – מעל הקיר הביט אליה דיוקן גדול של אשה: קלסתר פנים יבשות, מוארכות במקצת, משקפיים על גבי החוטם, ושׁוּמה סמוך לנחיר השמאלי.

“איזו מפלצת!” – חשבה לודקה וְהֵמִיכָה את הפתילה.

הדיוקן היה שוקע לאטו בחשכה.

“אשתו, או אמו? ודאי – אשתו…”

הושיטה לשון לדיוקן וכיבּתה את האור.

האפלה נשתפכה על הקירות, התיקרה, החפצים, וקפאה קפאון מוות.

מתחת לתכריכה האפוֹר היו פניו האדומות של ז’וּקוב מחשיכות כפני־מת וצבוּ שבעתיים. חוֹטמו של המוכסן היה מרעיד, אגב שריקה דקה, שערותיו הקשוחות של השפם הצהוב נכנסו לתוך פיו ונעו מפני הנשימה הנחרנית, הלחיים שלא גוּלחו סמרו, השפה התחתונה שמטה, בחשפה שיניים גדולות, כשיניו של סוס. כל ראשו של ז’וּקוב דמה ללַפָּה גמלונית וּכעוּרה, שקנוקנותיה העבות והדוקרניות נסרכו עמוק בכר.

"אמא קדישתא, סלחי לי, כּפּרי לי! – אמרה בנפשה לודקה, שתקפוה השיעמום והגוֹעל.

לאחר מכן היתה מתכרבלת בשמיכה ומהרהרת בעיפוּתה:

“והוא, גוּר־חיה שכמותו, וודאי, לן בבית־האסורים…”

ונרדמה, בשקלה בדעתה:

“זקנה זו יש לגרשה. אקח את קלאַוודייקה סטרלצובה היא – פיסחת, אביונית…”

…בחלומה והיא רצה בבת־ראש אי־לשם, במוֹרד ההר, והמורד יוֹרט והולך, ומירוּצה המאוּנס של לודקה נמהר והולך, אין היא יכולה לעמוד מלרוּץ, ובהרגישה, כי הנה־הנה תפּוֹל, ואבריה יתרסקו, צעקה גדולה מתעקרת מפיה.

זיעה קרה שטפתה, והיא פקחה עיניה – בגסוּת ובחוזקה היה ז’וּקוב מנערה בכתיפה.

– אכן, תרדמת־אלוהים נרְדֶמֶת אַת! כהרוּגה ממש!

– חדל! וכי הרבּיתי לישון… – אמרה בכעס ואת פניו לא ראתה. והיה המוכסן משתעל ומכעכּע וטוען בעקשנות:

– קוּמי, קוּמי! עוד מעט אחת־עשרה, אנשים יכולים לבוא, אחד המכּרים ייכנס, וכאן, – הרי לך! – אוֹרחת שכזו…

הגביהה ראשה, הביטה אליו והיתה מלקקת שפתותיה לאטה, – פניו של ז’וּקוב נראו לה איומות: מכוּרסמות, כחוּלות, העיניים, המלאות דם, נראו כפצעים. מלוּבּש־למחצה עמד ז’וּקוב ליד המיטה בחישוּף־שיניים והיה תוקע מברשת לתוך פיו.

– במעלות האחוֹריות צאי, ולא בשער הכבוד, – שמעת?

לודקה נתעטפה בשמיכה, נתרוממה ואמרה:

– לך…

ביקשה לומר איזו מילה אחרת, אלא שנשתּנק גרונה בעווית של עלבון.

בלא חפזון יצא המוכסן לחדר הסמוך, שהיה שופע אור ונקיון ומיחם המה בו.

“הזקנה תהיה מרוּצה מאד!” – חשבה האשה מחשבה מקוּטעת אגב לבישת בגדיה. – “גֵרֵש…”

נדמה לה, כי כל גופה דואב וכואב עליה, כביכול הוּכה בשעת שינה במשהו כבד ורך, שאין אחריו שום שיור וזכר, אלא כאב אנוּש בחזה.

– “גֵרֵש!” – חזרה ואמרה לנפשה. – “כך!”

ידיה רעדו, – נטלה כוס מעל הכיור, והכוס שמטה מבין אצבעותיה, נפלה לארץ ונשברה לרסיסים.

– נ־נו? – גער ז’וּקוב, בהופיעו בפתח. – הקיצי!

“כעגלון המאיץ בסוסו!” – חשבה לודקה בלבה ונזדרזה להתקין עצמה לדרך. – “טוב!” – איימה בלבה על בעל־הבית ופעם בפעם החזירה פניה לאחוריה מחמת החשד. – “מגרש אתה, כלב מצוֹרע? תעלוז הזקנה. מילא! וזגוּגיות בחלונותיך לא יהיו עוד. כן!”

היא עטפה ראשה ברדיד, עד שלא נראו אלא עיניה המרוּשעות בלבד, יצאה לחדר הסמוך ושם, בלי הבט אל ז’וּקוב, הפטירה:

– נו, שלום, יבסיי ליאודורוביץ'…

הושיט לה ידו בגיחוך, ובה שטר־כסף ירוק; והיא משכה בזהירות את השטר מבין האצבעות הגסות.

– תודה לך.

– מספיק?

– דייני.

– השמאילי וצאי דרך חדר־המבשלים, – להתראות!

הגיעה אל דלת חדר־המבשלים ונאנחה מעומק לבה, הליטה פניה הלט היטב, פתחה את הדלת ובמרוּצה, כמרוצת אדם דרך מדורת־אש, עברה את חדר־המבשלים, יצאה לחצר, החוּצה, וחיש־מהר פסעה־הלכה על גבי המידרכה, בחשקה שיניה זו בזו ובעצרה את פעימות־לבה.

בלי הרף שטו כנגד עיניה פנים מסומקות, ששיניהן חשופות, פירכּסו לחיים כמושות, ששערות צהובות סמוּרות בהן.

“תחילה”, – עימצה עיניה וחשבה בלבה, – “אלך אל זינובייה, את כל אשר יושם בפיה הולך תוליך על־פני העיר! חכה, תכשיט, לא־א, חכה מעט!”

פסעה פסיעות מאוששות ובטוחות והיתה משיחה בנפשה עם ז’וקוב.

דממה בוגדנית, אוֹרבת נסתתרה בעיר, ורק אי־שם, בירכתיה, היה חבתּן שקוד על מלאכתו: קצובות נשמע בחלל־האוויר הקר קולו של קוּרנס שהלם לסירוגין – שלוש ושתיים:

– טוּם־טוּם־טוּם… טוּם־טוּם…

בוּרמיסטרוב התגולל על־גבי האיצטבא שבּתא־האסירים, ומבטו המטומטם נעוץ בכותל המרוּפּש והמשורטט שרטוּטי־עיטוּרים משונים. לא פעם ראשונה הוא חבוש בכאן, לא פעם אחת בלבד היכּוּהו במאורה זו, ובזוהמא שעל גבי הכותל יש, מן־הסתם גם מדמו שלו.

הוא היה נים־ולא־נים, והיה בו מן הרפיסות והטמטוּם: מחשבותיו שיסעו זו את זו ופתאום צללו אי־בזה, במעמקי האפלה של הנפש, אשר כיסוּפים שוקקים הִתְחָרשוּ בהם, וכתרעלה עזה נשתפכה בכל גידיו המרירות הרעה.

בסימא כמעט ולא הרהר כלל, אלא שפעם בפעם נתהבהבו בזכרונו עיניו הסכוּיות של הבחוּר, והוא הביט לתוך מעמקיהן בסקרנות מאוימת ובמבוכת־נפשו היה משדל את המנוח בדברים:

“תמהוני שכּמוך! נו מי אתה ומה כוחך? וכי לא איש אני לעוּמתך?”

ולפרקים נדמה עליו, כי אך חלום רע הוא כל זה, אי־אפשר שיהא בחור שוּפְטָן זה ממלא את מקומו, מקומו החוקי של וואַווילא, בחיקה של לודקה.

אך בזכרו את בשרה של גלאפירה שאינו יודע ליאוּת, את קול דבריה המתרונן והאנפי ואת מבטן של העיניים הכחולות והשיכּורות, היה מכווץ אגרופיו, חורק בשיניו ומוּכן לנהום מעצמת העלבון. כביכול מַסוֹר מנסר את חזהו, מרוב התרגשוּת שטפתו הזיעה, והיה משוטט על פני תא־האסורים ומתנודד כסומא, ובסננו דבריו בין שיניו, אמר אמירה רהוטה:

– ולא אני אהבתיך, אַה? מי, מבלעדיך, יקר לנפשי, הבת הסוררת?

נדמה לו, כי אומנם כך היה: הוא אהב את גלאפירה באמונה ובחוזקה, וכל חייו, כל ימיו היו מלאים אהבה זו. בשבילה היה תקוע בעיר, בלי לבקש דבר, בלי לחפש גורל טוב מזה; בשבילה השתדל בכל דרך של השתדלות לקיים בידו שם של ראש־וראשון לגיבורי הפרוור ואמיציה.

לרצון היה לו להתחפש בפוזה זו ובחמת־קצף חזר ואמר:

– כל חיי בשבילך!

וכך היה חוזר ומנפח עצמו ביתר שאת, כדרך שמנפחים כדור, על־מנת שיהא נחבט במציאות הממשית וניתר ממנה ומעלה.

נתעייף וואווילא מן המאמצים הללו ולפתע באין־ישע היה סוקר את החדר וחש עצמו כסוס זה שהתישוהו והוא עומד באורווה מסואבה.

“הכל שכחוּני, ואין איש בא”, – היה מהרהר בלבו, בעמדו לפני סורג־הברזל של החלון. – “נתגוששתי עם גורלי…”

בעד החלון נשקפה החצר של בית־המשטרה, הרפוּדה עשב צהוב שכבשוהו רגליים, בטבּורה של החצר עמדו עגלות הכבאים, שזקפו יצוּליהם השמימה, ועליהן חביות ואוּנקלאות. בפתחי האוּרוות היו סוּסים מנענעים בראשיהם, אחד מהם, אֲמוּצִי וגרמי, היה מפשיל בלי הרף את שפתו כלפי מעלה, כביכול גיחך גיחוך של עיפוּת. מעל לעיניו היו שקָעִים עמוּקים. ברגלו השמאלית הקדמית – תחבושת שחורה, והיה בו משהו מן האלמנוּת וההתחסדות.

מעל לשער הַמַתְבֵּן, סגוּלה לתחלוּאי סוּסים, נקבע במסמרות שלד של עוף, בכרבּוֹלת הגג נזדקרה גולגולת מקרינה של תייש, שהגשם רחצה למשעי, ומעליה היו אמירי־העצים הערטילאים נעים בלי הפוגות.

היו הבריות מהלכים בחצר דאוּגים וזעוּפים, מדבּרים בחשאי, אך ניכרים היו, שכוּלם בהולים אי־לשם.

וואווילא היה פותח אשנב – ולתוך התא נשתפכו ריחות חריפים של גללים, עטרן, עוֹרוֹת, ומכל קצווי העיר הגיע קול־שאון משוּנה, כביכול סָתַר פלוני את כל קני־העורבים שבגנים.

“רוֹעשים!” – היה בורמיסטרוב מהרהר הירהוּר של קנאה ונאנח אנחה כבדה, בזכרו את עצמו בתוך קהל־האנשים. כל אימת שנזכר אותו מאורע, היה העניין נראה לו נכבד ונאה שבעתיים וחוזר ומושכו אל בני־האדם, אל שאוֹנם והמוֹנם.

היה מתיז על הקיר רוק לוהט של רעב, ומשחזר זכרונה של לוֹדקה ועלה לפניו, איים עליה במחשבתתו:

“טוב, כְּלַבְתָּא!”

זכר את טיאוּנוֹב, ופניו מזדעפות ולבו מהרהר:

“מן־הסתם שוזֵר־מוזֵר מלים מבוקר עד ערב, שד שתוּם־עין! מעלה בני־אדם בחרמוֹ…”

אך המחשבה על סימא, על המשפט, על סיבּיריה, היתה מפילתו על האיצטבא, ושוב היתה תדהמה נופלת עליו.

בצהרי היום השלישי למאסרוֹ נכנס לתא קאפינדיוחין, לא סגר בעדו את הדלת, ישב על האיצטבא, דחף לו לוואווילא בצדו ושאל:

– שוכב אתה?

– הבמהרה יחקרוני? – שאל בורמיסטרוב בכעס.

– איני יודע, אחא! – אמר קאפינדיוחין באנחה.

שפמו נתפרע, נשתּפל, גביניו הגביהו, ארשת של עצבוּת ועלבון קפאה בפניו של השוטר.

– עכשיו אין הדעת פנוּיה לטפל בך!… – דיבר הלה לאטו, ועיניו הגדולות, עיני הבּדיל, נעוצות בקיר. – היודע אתה, מה יצא?

ובלי להמתין לתשובה, הודיע בניד־ראש:

– חופש לכל נפש יצא לאור עולם!

– למי? – שאל בורמיסטרוב בשוויון־נפש.

– משמע – לכל האוכלוסין.

הוציא השוטר כְּרוֹכֶת של טאבּאק מתוך חֵפֶת השרווּל של סגינו, ומקטרת מכיסו והיה מנשף נישופים ומפטמה בטאבאק…

– כּן! יצוא יצא! תפילה בציבור תיערך היום בכנסיה. כל העוונות נתכפרו לכל אדם! וזהו שמריעין הבריות.

– נסתכל בו וואווילא, קם לאטו וישב על־ידו.

– מי הכריז? – מלכּנו האימפרארטור, וכי מי ולא הוא?

– לכל נפש?

– הרי אמרתי…

– גם לי?

– וגם לך? ומדוע לא לך גם־כן? אם לכל נפש, משמע – גם לך.

– אני – לשָׁפְטֵנִי צריך! – אמר בורמיסטרוב אמירה מרוּשלת ופניו זועפות. – חוֹפש! מצאו שעה להכריזה, שֵׁדֵי־חַבָּלָה.

הוא הקשיב לדברי עצמו קשב של תהייה ותמיהה: לפנים, מדי דבּרוֹ בחופש, ומדי הגותו בו, רחש לבו משהו מיוחד! מיני תקוות סתומות, אך מתוּקות, היה השם המפורש הזה מעורר בו; ואלוּ עכשיו לא נתן בנפשו אלא הד קלוש, רפוּי, ובלי לנגוע עדיה, נעלם וכלא היה.

השוטר עישן, הטיח רוּקוֹ בכותל ודיבר בשוּפי:

– עכשיו תתחיל המרקחה – אוּךְ! עכשיו יהא כל אדם נפרע מחברו על כל העלבונות.

וואווילא קם על רגליו, הבליט את חזהו ואמר:

– מילא, הוציאני!

– המתּן! – השיב קפינדיוחין והיה מנענע בראשו נענועים של סירוב. – הרי אי־אפשר לי, שלא נצטוויתי על כך. על־שום הידידות נכנסתי, סתם־כך. היו ימים שנצטוויתי לחובשך במאסר, וחבשתיך. אדם – גוזרין עליו, והוא מקיים. והנה יצווּני: לך והוֹצא לחופשי את בורמיסטרוב, מיד אני הולך ואומר: הבה־נא, בורמיסטרוב, לך־לך! ולא כך היה?

– ועניין דייבושקין מה תהא עליו? – שאל וואווילא וזקף בשוטר עין חשדנית.

– דבר זה – עניינך שלך הוא. אני – מה איכפת לי? הרי לא אביו אני, ולא בן־אמו. ולא לי להיפרע עליו.

– נו, הוציאני, איפוא! – אמר בורמיסטרוב בתקיפות וקרב אל הדלת.

לא עיכב עליו השוטר, אלא היה מחבּט את המקטרת לנער את האפר מתוכה, וכמי שנתיאש מתקווה סח לו:

– מה החפזון? תּמהוֹני שכמותך! שכב־שכב, ופתאום קפץ ממקומו. ולאן?

אילמלי ביקש קאפינדיוחין לעכב בו, בוואווילא, ודאי שהיה הלה יוצא מן התא, אך כיוון שלא עמד איש לשטן לו, תש כוחו לפתע, נשען אל הקיר וקפא תחתיו בתמהון־לבב, שהביאו לידי סחרחורת־ראש ופיק־בּרכיים. השוטר מולל באצבעו את האפר שעל ברכיו ודיבר בעצלתיים על האוכלוסין, שעושים מעשי הפקרות ואינם מצייתים לשוּם אדם, ועל הסדר שהושבת לחלוטין.

– מין מהומה בעיר, שכוּלם כאחד, אנשים ונשים, נתקרחו, כביכול, חי אלוהים! מין מראה אחד לכולם, כמראה האסירים. או שמא דש פלוני את בשרם בשוטים, ועכשיו אין הבריות יכולים לשבת, והרי הם אצים־רצים, וכל כך למה? לפי שכבר נתיגעה הרשוּת לדאוג לבריות: לכוּ־לכם חזירים, לכל הרוחות, והרי לכם חוֹפש! אדרבא, חיו לכם, ואני אתיצב לי בקרן־זווית ואראה, איך יפול דבר…

הוא נתכעס, ניפח לחייו, דפק בדלת דפיקה חזקה ויצא.

בורמיסטרוב הביט אל הדלת, ניגש אליה, בעט ברגלו, – הדלת נפתחה בכבדוּת, הציץ לתוך המסדרון האפל וקרא בזעף:

– אי, אתם, נעלוּ הדלת!

איש לא נענה. בחישוּף־שיניים שהה וואווילא רגע קט על סף בית־האסורים והרגיש, כי מישהו רואה־ואינו־נראה, אך גיבור־כח, כביכול, לפתו בזרועותיו ומתעקש ודוחפו לפניו. פתח את הדלת ובלא חיפזון פסע על־פני המיסדרון. הדרך היתה נהירה לו. אוזניו היו נרעדות. עם כל פסיעה ופסיעה שפסע קדימה, היה צועד ביתר זהירות, בהשתדלותו שלא להרעיש, ומִתְאַוֶה להחיש צעד; וכיוון שחצר־הכבאים נשתרעה לפניו בהרחבה, נתעצמה עליו תאוותו זו עד אין לכובשה.

דילג כמה דילוּגים והגיע במרוצה עד האורוות. טיפס בסולם ועלה לגג, משם קפץ לגינת־ירק של פלוני, נשתופף, החזיר פניו לאחוריו, קפץ ממקומו ונשא רגליו אי־לשם על פני ערוּגות המכוּסות עלי־כרוב שקפאו ועלי ירק של תפוחי־אדמה.

עייף, מתנשף, נתקע לקרן־זווית בין מיני דירים ועמד על ברכיו, – מאחורי הגדר, כחוטי־טלגראף ביום של רוח, היו קולותיהם הרוגשים של הבריות הומים המיה עמוּמה וחדגוונית.

בורמיסטרוב החזיר פניו לאחוריו. נטל שבר של שחיף־עץ מתוך קופה של כפיסים, נמשך כנגד פניו והצמידן אל סדק של גדר: במבוא הסתום שמעבר לגדר עמדו כחמישה־עשר איש מין העירונים – כולם מיוּדעיו.

הם עמדו צפופים בצוותא, דיברו בקול חרישי ובכובד־ראש, ומתוכם נתנשא ראשו הגדול, בעל השׂיבה של קוּלוּגוּרוֹב. כולם היו לבושים בגדים חמים, מהם נעוּלים אנפילאות, אף־על־פי שהשלג לא ירד עדיין. הם היו מדשדשים ברגליהם על גבי גבשושיות של בוץ שקרש ועשבים רעים שדהו והיו טוענים זה לזה בלחישה:

– טוב, אומר אני, נוּמי לך! – סיפר קוּלוּגוּרוֹב, ועיניו מתנוצצות. – ואך זה שכבה זוגתי, – הך! בתריס, – כפי הנראה, זרקו אבן.

– שתיים הן הכנופיות שנוסדו, – סיפר באזונוב בקול נזהר וכאילו מגשש משהו, – קוז’מיאקין ושתום־העין מן הפרוור – כנופיה אחת, והטלגראפיסטן והגיבן מהנהלת הזמסטבו…

– כן, כן, המה!

– ומה נעשה, אה?

בורמיסטרוב נרעד פעם בפעם מחמת הצינה. השאלה, שהיתה נשנית וחוזרת לעתים קרובות, – מה נעשה? – היתה קרובה ללבו ואסרתו בקרן־זווית, ולא נתעלם ממנו כי גם הם אינם מחבבים אותו. אלא שהיום היו הרגשות משוֹטטים בנפשו כעננים בשמיים ומתקשרים לגוּש אחד, מעוּרפל, של עופרת. לעתים היה איזה ניצוץ של אור כחול, אור־בצות, מתלקח בו, אך מיד שוקע ודועך.

אך כיוון ששמע שמו של טיאונוב מפורש בהעלם אחד עם שמו של קוז’ימיאקין, דקרתו הקנאה בלבו, וחשב במרירות:

“נצמד, שד שתום־עין!”

ומיד נתחוור לו:

“אילוּלא שעזבני, שד־משחת, אז, על הגשר, לא היה מתארע בי כלום!”

הקהל שבמבוי הסתוּם היה מתרבה והולך, השיחה נתמלאה חרדה מתגברת, וענייניה מכוסים מבורמיסטרוב.

מישהו דיבר בקול מעוּבּה וחגיגי, כמי שקורא שבחי־צדיקים:

– משוטטת לה בעיר קבצנית זקנה, זינובייה שמה, ועמה אשה שאין מכירין אותה, – אשה אלמונית, משמע, מעיר הפלך באה, – ושתיהן מספרוֹת, כאילו אנשים משכּילים שונים…

– הפרוורנים באים!

– ליד הכנסיה קהל כחמש־מאות איש!

– הפרוורנים – פגיעתם רעה!

– וואווילא בורמיסטרוב, מבעלי־הזרוע שלהם, הוא לבדו שקול במעשי־בריונות שלו כנגד עשרה…

בלי משים נרתע וואווילא מן הגדר ביראה ופחד, אך נעם לו לשמוע את דעת העירונים עליו. וכהרף־עין נתעוררה בו תשוּקה עזה לקפוץ מעבר לגדר, לתוך־תוכו של קהל האנשים הללו, – אֶח, לארבע רוחות השמיים יפוּצוּ כהרף־עין!

הוא חייך, עימץ את עיניו, שריריו נתמתחו מאליהם.

מאחורי הגדר היו העירונים הומים כנחיל־דבורים:

– באשר אֵל עליון, הקדושה ואנשי־הכהונה הפראבוסלאביים, המה לבדם פודי העם ומציליו, באשר בכן באו המשכילים הללו על המוּסכם, משמע, לסגור את בתי־היראה…

– ביקש קוז’ימיאקין לשכך אתמול דעתם של הבריות, כי הנה לא יאוּנה, דהיינו, כל רע…

– וזה החופש, שניתן לכל נפש, – קליפת השום?

– מהם, מן החָפשים הללו, תִּפָּתַח הרעה לעיר!

– כל העסקים שבתו, – ואיזה הפסדים יהיו, אה? אילולי אני תחת ראש־העיר, כי עתה, – אח, אל־אלוהים! – שלחתי רצים לכל מקום…

– ומה, איפוא, נעשה, אחים?

“מפחדים, שדי־חבלה!” – הרהר בלבו וואווילא וחשף שיניו.

חרדת האזרחים נעמה לו, כביכול חיממתו מבפנים, בנטעה אומץ בלבו. התבונן היטב בפנים הדאוּגות וראה בעליל, כי כל אנשי־הצוּרה הללו – אובדי־עצות הם, כעדר של כּבשׂים, שאבדה מהם המשׁכּוּכית.

ופתאום ניצתה בו אש־השיכרון, כמשפטו תמיד, – הסעירתו, טלטלתו אל מעבר לגדר; כאוּד בוער באש נפל לתוך הקהל וחיש־קל הצית את הלבבות היבשים.

– עם פראבוסלאבי! – צווח, והיה מניף ידיו כלפי מעלה ומכרכר בקרב האנשים המפוחדים כסביבון זה, – הנני, בורמיסטרוב, – הכּוּני! יקירי – אֶח! הבינותי – להתוודות מבקש אני, הניחוני לפתוח נפשי לרווחה!

האנשים נרתעו מפניו לכל צד ועבר, פלוני, מרוב פחד, חבט לו במקל חבטה חזקה על צדו, – אלמוני יללה נתעקרה מפיו. וואווילא כרע על ברכיו, פשט ידיו לפניו וקרא בלא פחד:

– הכּוּ, חבריא, הכּוּ; חוֹפש כעת! אתם – אותי, ואתכם – הם, אלה אשר… – הוא לא ידע אל־נכון, מי ומה הם אלה, נתלעלע מרוב מלים ונשתתק.

– עצוֹר! – קרא קוּלוּגוּרוֹב בהניפו יד. – אל תיגע בו, המתן!

– וכי לא ממאהבי החופש הייתי, אחי ורעי?

בזהירות נתלכדו האזרחים והקיפוהו, ובורמיסטרוב היה מבהיק בעיניו, חש כי הנצחון ממשמש ובא, והתעוררותו מתעצמת עליו.

– מה הוא לי – החופש? רצחתי נפש, וחופשי אני? גנבתי, וחפשי אני?

– נכון! – קרא קוּלוּגוּרוֹב והיה רוקע ברגליו. – האזינו, קהל־עם!

מישהו אמר במשטמה ובתקיפוּת:

– כ־כן, האזינו, הוא עצמו, משמע, רצח נפש שלשום, באמת!

– והרי זהו שאמר! – צרח החבתן הזקן.

– השמעתם? – היה באזונוב מפזז וקורא, – הנה הוא – החופש! רוצח, וגם הוא הבין! זהו! ז־זהוּ יוֹשר־הלב הרוּסי, אהא־א!

וואווילא נתבהל מעט והחל לשחק בלהט, בכיסופין וביאוש:

– אומנם כן – רצחתי! וכי ברחתי? לא! שפטוּני – הנני! את מי רצחתי?

שוב לָעוּ דבריו, נשתנק גרונו, ידיו תפשו בחזהו, והוא החריש כמה שניוֹת איוּמות, בבלי דעת, מה יאמר.

מסביב נשמע קול ריטוּן עמוּם:

– חוזר בתשוּבה!

– בלבב שלם, לכאורה!

– העם הפשוט – הוא תמיד זוכר את האלוהים! והללו, המשכילים למיניהם, – המה, משמע, גם מערכות אלוהים יחרפו…

– ואף־על־פי־כן, אם מעשה־רצח…

– את מי רצחתי? – קרא וואווילא, – את תלמידו של טיאוּנוֹב, המסית שתוּם־העין…

הוא עצמו נשתומם לשמע דבריו וחזר ונשתתק כהרף־עין, אך מיד נתחוורה לו התועלת שבפליטת־הפה, עלץ לבו ונתגעש ביתר שאת:

– על שום מה רצחתיו? על שום שיריו הטמאים, חי אלוהים, אחי! על שום חילול־הקודש! יודע אני – שתוּם־העין הוא שלימדהו, זַיַף־המעוֹת! נלאה לבבי לשאת חילול שם־שמיים, הכּיתי את סימקא מכה אחת בסך־הכל, אחי; יד אשר כזאת, – איני מכחד מכּם, – כוח אשר כזה ניתן לי משמיים! וגם זאת – היכן רצחתיו? אצל ריבה פרוצה! וכי זה מקומו של איש כשר?

הקרתנים נסתכלו בו בפנים זועפות, וקוּלוּגוּרוֹב החריש את צעקות וואווילא והיה אומר דברים המתישבים על הלב:

– לא לנו המשפט בעניין הזה, מה לנו ולעסקי־ליסטוּת אלה! ואשר הוא נגד החופש, – דבר זה גורסים אנחנו.

– לא, שתוּם־העין הלז, אה? – קרא מישהו קריאה של משטמה. – בכל מקום.

– בן־המרדוּת, זרע־השטן!

– את הזקנה הזאת זינובייה – ואת האשה עמה – גם אותן יש לכפות, עד שיספרו מזימותיהם של מרשיעי־הברית…

מישהו קרא בקול אימים:

– הביטו־נא, איזה המון־עם מִדַחֵק ובא אל הכנסייה! מעוך ימעכוּני, חי האלוהים! אחים!

– גם אנו לשם! – הרעים קולו של קוּלוּגוּרוֹב. – וכי לא אזרחים אנו בעירנו? ואם הכל עזבונו הפקר, ואין מציל, מה נעשה? להתכתש! וואווילא, הייא, בואה עמנו, הגד להם שם כל אלה הדברים בעניין החוֹפש, – הבה־נא!

הוא הפשיל את שרוולי מקטורנו למעלה מן המרפק, ומיד, בכמה דחיפות, ליכּד את כּוּלם בגוש אטום וכבד. מיד אחזו בזרועותיו של בורמיסטרוב מאחוריו והיו מוליכים אותו ומשדלים בדברים:

– ואתה – דברים כדרבונות…

– אל תפחד, נעמוד לימינך?

– אין משטרה…

– אנו נהיה לך למגן…

– בעניין שתוּם־העין הךְ הכפתור כדבעי!…

כעל כנפי־רוח נישא וואווילא לפני כולם, נרגש ונרעש; בחוזקה לפתו האנשים את גופו בגופותיהם שלהם, והיו טופחים לו על כתפיו, ממששים את כוח ידיו, ואחד לא נתקררה דעתו עד שקפץ כנגדו, נשקו בקול בוכים ולחש לו על אוזניו:

– לקידוּש־השם הולך אתה, אחא!

– הניחוּני! – קרא וואווילא והיה מנער את כתפיו.

כשלכת מאילן נשרו מעליו הקרתנים החלוּשים והיו מגידים שבחו בפניו:

– אכן, כּבּיר־כוֹח הוא!

וחזרו ונצמדו אל גופו, הלהוט והמיוּזע.

בורמיסטרוב הבין את תפקידו והיה מנפנף זרועותיו החשוּפות ומצווח:

– אקפחם! את כולם עד אחד!

מעודו לא הרגיש עצמו גֶבֶר־בִגְבָרִים כבפעם זו. בעיניים משולהבות סקר פניהם של האנשים, שכבר אהבוהו אהבת־נפש והעריצוהו, ואי־שם, בלבבו פנימה, נתנוצצה בשמחה מחשבה צורבנית:

“הנה הוא החופש! הנה הוא!”

מעשה־טריז נתקעו הללו לתוך קהל־עם, שעמד בכיכר, והיו הודפים את הבריות כה וכה ופוסעים פסיעות גסות אל העזרה של בית־הכנסייה. כחמישים איש היו, לא למעלה מזה, אלא שידעו בבירור את מבוקשם, וההמון היה נבקע לפניהם ומפנה להם מקום.

– הבט! – אמרו לבורמיסטרוב. – הנה הם!

בָּעֲזָרָה, בין העמודים, כאילו נסתתרה כת של אנשים, ואחד מהם היה מנפנף במטלית לבנה ובקול גדול פולט מפיו מלים סתומות, לא־מובנוֹת.

מתוך שאונו של ההמון עלו קריאותיהם הנודעות של סטרלצוב, קלוצ’ניקוב, זוּסימא…

“אנשי־שלומנו כאן!” – הרהר וואווילא בלבו והיה מחייך חיוּך של שכרון; הוא שער בנפשו, איך היטב יראוהו עכשיו הפרוורנים.

מיד קפץ אל העזרה, הניף תנוּפה רחבת ידיים, בהדפו את האנשים לצדדין, הפך פניו אל הכיכר וצרח במלוא חזהו:

– פראבוסלאביים! כולכם… ניצבים בזה… והנה אני מדבר, אני! אני!

המוּלה רבה, סתומה זינקה לקראתו. בכל רמ"ח אבריו חש וואווילא, כי המולה זו עוינת אותו, פוסלת אותו. הכיכר רצופה היתה פרצופי־אנשים, כביכול נתעוררה האדמה, נתנועעה ונעצה באיש אלפי עיניים.

משהוּ ניתק בחזהו של בורמיסטרוב, צינַת־אימים נשבה כנגד לבו. הרים קולו, נתאמץ ובחמת־יאוּשוֹ נאנק, צווח צוויחה, אך שוב, ביתר שאת ויתר עוז נשם ההמון נשימה של אלפי חָזות.

– רד! אין צורך!

ולידו, אי־בזה בצדוֹ, היה דיבור של בטחון קולח בנחת, וברוּרות נשמעו מלים כבדות־משקל:

– ואת מי הם מעמידים כנגד האמת? התדעו, מי הוא האיש הזה…

שוב נמתח בחוזקה איזה מיתר בלבו של בורמיסטרוב, – ופקע באנחה.

– שקר בפיו! – הטיח בפרצוף החי והעצום שכנגדו; החזיר פניו לאחוריו, ראה יד יבשה הפשוּטה אליו, עין אפלה, גולגולת חלקה כמין אבטיח צהוב, וקפץ ממקומו, תפש לו לטיאוּנוב, הטילוֹ אי־לשם, למטה, ונשתאג:

– הכּוּ!

– את שלנו מכים! – הילילוּ הקרתנים, אנשי־אוקורוב.

ונסתחררו, נתרוצצו בני־אדם, כשלכת סתיו, שצצרה רוּח־סערה. רוב הקהל פרצו ביללה אל הרחובות, והיו נופלים, מדלגים איש על רעהו, ואלו סמוך לעזרה נתרתח קרב של להט וּדחָק.

– אהא־א! – נהם החבתּן הזקן קוּלוּגוּרוֹב, בנפנפו בכפיס ירוק של מעקה הסולם אשר לבית־הכנסייה. – חוֹפש!

וואווילא היה מכה אנשים מתוך שתיקה, מתוך עוורון: בחישוק שיניים היה מגביה ידו בתנופה ותוקע בפניו של אדם, ומשנפל הלה, היו עיניו תרות לאטן אחרי מישהו אחר.

לא היו הבריות עומדים כנגדו, אלא בורחים מפניו, נופלים לרגליו מאליהם, אך וואווילא לא הרגיש לא שמחה ולא תענוג בהכותו אותם. עייפות כבדה אחזתו, הוא ישב על הארץ, פשט רגליו והחזיר פניו: הוא ישב מאחורי בית־הכנסייה ליד עמוּד של מדרכה, כנגד שער אדום ומוגף של בֵּית פלוני.

לא־הרחק ממנו עמדה כת של אנשים, כעשרה מספרם, ובתוכם היה קוּלוּגוּרוֹב, הקרוע והפרוע, מקנח בפיסת־ידו הגדולה את פניו הפצועות ומדבר בקול רם:

– מכות נאמנות ספג השד שתוּם־העין!

בראשי כיפותיו הססגוניות של בית־היראה על־שם ניקולא הקדוש איש מִיר־של־לודקיא נתקבצה ועמדה להקה של קאקים והיתה צורחת בקול מחריש־אוזניים, הביט אליהם בורמיסטרוב ונאנח מעומק־הלב.

לכאורה השינה חוֹטפתוֹ, העייפות מדכאתוֹ, והוא נועץ בקררקע עין טומטומית, מניד רגלו ומשפשף באבן כובע ממועך של פלוני־אלמוני.

– כולם גוֹרשוּ, לפי שעה! – קרא החבתן. – הנה כי כן! נוּ, הייא!

גרף חוטמו באצבעותיו וניגש אל וואווילא בלוויית חבריו.

– ועכשיו להיכן יוֹליכוני? – שאל בורמיסטרוב בקול חרישי וקדורני, כשהללו קרבו אליו והקיפוהו.

– מה – חבלו בך? – שאל החבתן ולא השיבו על שאלתו.

– להיכן?

אך בטרם יְכַלֶה שאלתוֹ, הרגיש וואווילא, כי אוחזים בידיו אחיזה נמרצת ומגביהים אותו מעל האדמה.

– והנה, משמע, – דיבר קוּלוּגוּרוֹב בכובד־ראש, – באשר ראשית חכמה, התוודית לפנינו במעשה־רצח, והשנית, חוללת בכאן מהומה זו – הנה, איפוא, נביאך למשטרה…

מישהו הוסיף:

– אנו, ידידי, לא שותפיך לדבר־עבירה אנו, לא!

וואווילא נסתכל בו והחריש מלענות.

הלכו. בורמיסטרוב כבש עיניו בקרקע וראה לרגליו קרעי־בגדים, שברי מקלות, ערדליים אבוּדים. כשהיו אותם חפצים סמוכים אליו, – השתדל לדרוך עליהם בחוזקה, כמבקש למעכם לתוך האדמה הקפוּאה; מדמה היה כל אותה שעה, שבמאות מבטים מתנוצצת לפניו האדמה, הוא דורך על פרצוּפוֹתיהם של בני־אדם.

וכמבעד חלום שמע את המוּלתה של העיר הנחרדה ואת דבריו המיושבים של החבתן:

– אכן, הקדימו השנה בתיגרה, – עוד כשבועיים ימים עד יומו של מיכאל הקדוש.

ולפתע־פתאום ירד השלג, והכל נתעלם, טבע במלמלתו הכבדה, החלקה.

– אֶתְחַנֵק שם, במשטרה! – אמר וואווילא בקול עמוּם ומהוּרהר.

– הכופר אין לו תקנה עולמית! – השיבו פלוני מן הצד.

– אי־אפשי, לא אלך! – נעצר בורמיסטרוב לפתע וקרא בקול, וכבר ביקש לנער את האוחזים בו, אלא שהרגיש, כי לא יצליח, כי לא יוכל להם.

ברשעותם החלו הללו לגוררו, לטרפו, להכותו, ככלבים שעטו אל זאב נחשל, והיו מיללים, מצריחים, מתגוללים על הארץ כגוּש אפל, והשלג ורד עליהם שפעים־שפעים ומכסה את העיר במעטה לבן של חורף ארוך ומשעמים.

בעלטה של סוּפת־השלג היו קאקים מנצנצים ככתמים שחורים.

ובלי הפוגות עבד לו האדם שלא ידע ליאות, – מן־הסתם, אי־שם ב“גבעת השׂכוי”; כביכול מחַשק היה את כל העיר כולה בחישוק צר וחזק, חשׁק והלוֹם בעקשנות ובבטחון:

– טוּם־טוּם־טוּם… טוּם־טוּם…