רקע
שמשון יעקב קרויטנר
בין ירושלים לעכו

בין ירושלים לעכו: סיפור היסטורי


פרשיית עלייתם לארץ־ישראל של הרמב"ן (1194–1270)

ושל רבי יחיאל מפאריס (1190–1268)

ופרשת העפלתו לארץ, מאסרו ומותו של רבי מאיר מרוטנבורג (1215–1293)


* * *


“… שנצטוינו לרשת הארץ; לשבת בה, אם כן הוא מצות עשה לדורות, מתחייב בה על אחד ממנו אפילו בזמן הגלות”

הרמב“ן בהשגותיו על “ספר המצוות” של הרמב”ם


“… והורשתם את הארץ וישבתם בה – על דעתי מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם…”

הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר ל“ג, נ”ג)


“… בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך… ומה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השממון, וכללו של דבר על המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, ירושלים יותר חרבה מן הכל… ועם כל חורבנה היא טובה מאד… אין ישראל בתוכה… רק שני אחים צבעים… זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותה לבית הכנסת… והתנדבנו לתיקון הבית וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים והבריחום בבוא התתרים, והנה יציבו בית הכנסת ושם יתפללו…”

איגרת הרמב"ן מירושלים לבנו נחמן בספרד



ערגת 3 ב.jpg

חותם הרמב"ן, נמצא ליד עכו


 

פרק ראשון: שיירה יוצאת    🔗

נוסעי השיירה לעכו נתבקשו לבוא אל המצודה עם שחר, להתרכז בה ליד המגדל המכונה מגדל פצאל, מקום חנייתו של משמש העיר, ולהיכון ליציאה לדרך מיד לאחר הזריחה. משמר מטעם מפקד העיר ילווה את השיירה עד הגיעה למחוז חפצה, לעכו, בירת ממלכת הצלבנים.

השיירות מירושלים ליפו ולערי החוף בדרום ובצפון יוצאות מן המצודה. ממנה יוצאות גם השיירות לחברון. שיירות לנאבלוס, היא שכם, ולדמשק יוצאות ממקום לא הרחק מן המצודה, המקום בו ניצב העמוד, אשר לפי המרחק ממנו נמדדים תחומי ארץ־ישראל ומוצבות בדרכיה אבני מיל.

נוסעים הבאים רכובים, מלווים בדרך כלל עבדים. לנוסעים שבאים ברגל מסופקים סוסים לרכיבה ומשרתים לשמשם על ידי בעלי זיכיון. הללו גם מספקים גמלים וחמורים לנשיאת המטען וכן מזון ומשקה לאלה הזקוקים להם.


ראשונים לנוסעי השיירה שהגיעו למצודה היתה קבוצה של נוצרים, אבירים וסוחרים מעכו, כעשרים במספר, אשר שהו בירושלים כצליינים והעומדים לשוב לבתיהם. הם רכבו על סוסים אצילים, מובחרים שבמובחרים וגם חמשת עבדיהם היו רכובים על סוסים.

האבירים היו לבושים במדי מסדריהם. לאוכפי סוסיהם היו קשורות חרבות ארוכות בנדנים של כסף. הצעירים שבהם היו ילידי עכו והשאר ילידי גרמניה, איטליה וצרפת, משרידי מסע הצלב הששי, בשנת 1229 למנינם וממשתתפי המסע השביעי, בשנת 1254 למנינם.

הסוחרים שהיו לבושים כעמיתיהם בארצות אירופה, היו כולם ילידי הארץ ורובם ילידי עכו. הם היו צאצאיהם של יוצאי ערים באיטליה שהתיישבו בעכו, אחר שנכבשה במסע הצלב הראשון, לפני מאה ששים ושמונה שנים, בשנת 1099. אף כי נולדו בארץ־ישראל וראו את עצמם כגליליים לכל דבר, הם דיברו ביניהם איטלקית.

בין האבירים בלטה דמותו של אחד, כמעט עלם. תלתליו הבהירים ירדו עד לכתפיו ועיניו הכהות הזהירו אף באפרוריות שבטרם עלות השחר. האבירים התיחסו אליו בכבוד הראוי לראשון בין שווים; הסוחרים שמרו על מרחק של דרך ארץ כנהוג לגבי שר וגדול. מפקד משמר השיירה קיבלו בהכנעה.

האביר היה הנסיך היינריך, בן אחיו של פרידריך השני, קיסר גרמניה ומלך איטליה שעמד בראש מסע הצלב הששי ונינו של הקיסר פרידריך הראשון שעמד בראש מסע הצלב השלישי, אשר נכשל בנסיונו לכבוש את ירושלים מחדש מידיו של צלאח א־דין, שהוציאה משלטון הצלב בשנת 1187.

לנסיך היינריך טרם מלאו עשרים שנה ובמסעות הצלב לא התנסה. זה שנים מספר הוא יושב בעכו ונמנה עם ראשי המסדר “ביקור חולים”. שנות ישיבתו בארץ־ישראל עברו עליו בשלום. הנוצרים חדלו להסתער על שטחים לא להם ולא יצאו לכיבושים חדשים.

קשה לסוסים הדריכה במקום וקצרה רוחם של הנוסעים הנוצרים לצאת השיירה. חיילי המשמר מתחממים בצינת השחר ליד מדורות אש ומשרתי השיירה עסוקים בחצר המצודה בהטענת מטען הנוסעים כשאבוקות מאירות את החשיכה.

אשן של המדורות ואורן של האבוקות מאירות חלק מאבני הגזית של מגדל פצאל. במסע הצלב הראשון נכבש המגדל עם כל העיר ירושלים. מלכי ירושלים הנוצרים חקקו את צורתו על חותמותיהם ומטבעותיהם. עתה מתנוסס עליו נס הסהר וחיל מוסלמי חונה בין כתליו. לא הועילה הברית בין אבי סבו של הנסיך היינריך, הקיסר פרידריך הראשון, המכונה ברבה־רוֹסה, עם מלכי אנגליה וצרפת, ריצ’רד לב האריה ופיליפ השני אוגוסט. הם חברו יחד כדי להוציא את ירושלים מידי המוסלמים ולא עלה בידם. הצלב לא חזר אל מגדל פצאל. כרוב רובה של ירושלים הוא בידי הסהר.


אל הנוסעים הנוצרים שבשיירה הצטרפה קבוצה של מוסלמים, שלושה עשר במספר. משעמדו הנוצרים על מספרם נתמלאו חרדה. למן המסיבה בה הסב ישו משיחם עם שנים עשר תלמידיו בסעודתו האחרונה עלי אדמות, גדולה אימת המספר שלושה עשר עליהם. הלא אחד משלושה עשר המסובים בגד במשיחם וגרם לצליבתו.

המוסלמים היו לבושים בגדים מהודרים וססגוניים. עיטורי ראשיהם העידו על מעמדם הרם. ואכן בעלי מעמד כזה היו. הם היו מקורבים למלכים, למושלים ולשליטים בקהיר ודמשק, בגדד וערי מלוכה אחרות. לאוכפי סוסיהם האבירים היו קשורות חרבות מעוקמות, נתונות בנדנים מלאכת מחשבת.

בשליחות שליטיהם יצאו לעכו. בדרכם אליה סרו לעיר המקדש להתבשם מאווירה ולהיטהר בקדושתה. עבדיהם הובילו על גמלים וחמורים מתוצרת ארצותיהם – בשמים ופירות מיובשים, אריגי משי וצמר, עורות של כבשים ועזים ועוד. גדול היה מספר העבדים ממספר אדוניהם וגדול היה מספר הגמלים והחמורים ממספר הסוסים עליהם רכבו אדוניהם. הסחורה תימכר בשווקי עכו הנודעים לתהילה ותמורתה יקנו האדונים מתוצרת אירופה המצויה בעיר.

בין המוסלמים בלטה דמותו של אחד, מבוגר מרוב חבריו ולבוש בהידור רב. פניו העגלגלים שפעו עליצות. זקנקן חום עיטר את לחייו המלאות. שנים עשר חבריו לנסיעה התייחסו אליו כאל ראש וראשון ומפקד המשמר חלק לו כבוד רב.

זהו האמיר עלי, אחד מבניו של מלך מצרים, שנשלח על ידי אביו לעכו הנוצרית לקנות נשק. סוחרי עכו הנוצרים לא יפשפשו בכוונות הלקוח, כל עוד ישלם בכסף מלא.

גם המוסלמים התבוננו במגדל פצאל אשר לידו המתינו. מימי כיבושה של ירושלים לסהר, הוא שימש מקום חנייה לחיל משמר מוסלמי של העיר, כפי ששימש לכל אלה שמשלו בעיר, לפני כיבושה בידי הסהר. משהסתערו הצלבנים על העיר וכבשוה, העלו את הצלב עליה ועל המגדל. הוי, בכמה נהרות ונחלים של דם נטבל צלב זה; דמם של לוחמים ודם נשים וילדים; דם אויבים ודמם של בעלי ברית. בליבם בירכו את השולטן צלאח א־דין ששיחרר את ירושלים משלטון הצלב ושהעלה מחדש את הסהר עליה ועל מגדל פצאל.


והנה הגיעה קבוצה של נוסעים, גדולה בהרבה משתי הקבוצות שקדמו לה. יהודים היו; ביניהם עולי רגל מקהילות רחוקות כבגדד וכשירז וביניהם עולי רגל מן הגליל שבידי המוסלמים ומעכו שבידי הנוצרים. השוני שבמוצאם ניכר היה בחזותם, בלשון אשר בפיהם ובדרך בה הכינו את נסיעתם. עולי הרגל מן המזרח ומעכו באו רכובים על סוסים ובלווי עבדים ומשרתים והיו לבושים כבני הערים שבהן הם מתגוררים; עולי הרגל מן הגליל, חקלאים ברובם, באו בלי סוסים ובלי ליווי.

הרכובים על סוסים ירדו מסוסיהם והכל התכוננו לתפילת שחרית. עלה עמוד השחר. כולם התעטפו בטליתות, הניחו תפילין של יד ושל ראש וכיוונו את פניהם מזרחה, אל מקום המקדש כשעמד בהר הבית.

בלשון אחת התפללו, בלשון הקודש. תוכן תפילותיהם אחד היה, התפילות שהותקנו לפני עשרות דורות, אך רינות ונעימות שונות נשמעו מפיות המתפללים. קהילה קהילה ורינתה; קבוצה קבוצה ונעימתה.

הם באו לירושלים כעולי רגל לימים הנוראים ולחג הסוכות, לבכות על חורבנה ולהתפלל על בניינה מחדש, במהרה ובימיהם. גם אצלם עורר מגדל פצאל זכרונות מימים עברו. הורדוס המלך כונן אותו לתפארת העיר ולהגנתה וקרא עליו את שם אחיו. סתתים יהודים סיתתו את אבניו הכבירות ובנאים יהודים הניחו אותן, נדבך על גבי נדבך עד שהוקם מגדל בנוי לתלפיות. צדקה עשה לישראל טיטוס הרשע, מחריב ירושלים, כאשר ציווה לחוס על המגדל ולא לנתצו כאת שאר בנייני הורדוס ובית המקדש בראשם. אמנם, לא ביקש אותו רשע אלא להשתמש במגדל כעדות לגבורתו בהבקעת ביצורי העיר העצומים ובכיבושם מידי מגיני ירושלים היהודים, אך בכך השאיר גלעד של נצח לשלטון ישראל בירושלים. ויד אלהים היא אשר העירה את ליבם של מלכי הצלבנים הארורים, כובשי ירושלים ומשמידי יהודיה, לחקוק דווקא את צורתו של מגדל זה על מטבעותיהם וחותמותיהם. הם, אשר נשבעו להכחיד כל זכר יהודי מן הארץ, למען לא ייזכר עוד שם ישראל בארץ־ישראל, קנו ומכרו במטבעות אשר מגדל יהודי חקוק עליהם; אותו הטביעו חותמותיהם על שטרות וכתבי מלכות.

המתפללים סיימו את תפילתם, הסירו מעליהם את הטליתות והתפילין, עלו על סוסיהם או על הסוסים שסופקו להם והצטרפו אל שתי קבוצות הנוסעים שקדמו להם. כמוהן התכוננו לצאת השיירה לדרך. השמש כבר זרחה בפאתי מזרח.


בבהלה הגיעה אל המקום קבוצת אנשים. חזותם העידה עליהם כי גם הם יהודים, אך הם נבדלו מאד מכל אחיהם שבשיירה. ביניהם היו נשים וטף ואיש אחד משכמו גבוה ומעלה, שונה מכולם בלבושו ובחזותו. שקט ומכונס בעצמו צעד בין המבוהלים.

מפקד המשמר קרב אליהם ושאל על חפצם. אחד הבאים, שניכר היה בו כי הוא הגדול שבהם, ענה: “באנו ללוות איש חכם וגדול שבא לעירנו. ברצונו להצטרף לשיירה היוצאת לעכו ואנו מבקשים לספק לו סוס ומשרת”.

אלה היו היהודים אשר ישבו ישיבת קבע בירושלים והאיש שהם ליוו היה הפרשן, הפילוסוף, המקובל, המשורר, הרופא, מגדולי התורה שבספרד, רבנו משה בן נחמן.

שערו הכסוף היה מסורק אחורה וכיפה שחורה כיסתה את קדקדו. פניו היו מוארכים וזקנו הלבן היה עשוי בקפידה. דוק של חכמה ועצב היה נסוך על עיניו ועל פיו. לבוש היה כאחד מחכמי ספרד ורופאיה.

בראש המלווים עמדו שני האחים, בעלי הזיכיון לצביעה שהיו ראשי המשפחה היהודים היחידים אשר רבי משה מצא בירושלים בהגיעו אליה לפני ראש השנה, כחדשיים לפני הצטרפותו לשיירה. לאחים היו שלושה בנים ושני חתנים, אך מספר כל הגברים היהודים בעיר היה פחות מדי כדי להוות מניין לתפילה בכל יום ובשבתות.

רבי משה ביקש מהם לעשות ככל האפשר לתוספת גברים יהודים בעיר ושני האחים נענו לבקשתו. הם פנו אל קרוביהם שבשכם והפצירו בהם לשוב לירושלים, אשר ממנה ברחו בימי פלישת הטטרים. האחים תיארו בפני קרוביהם את מצבה העלוב כיום, כשאין בידם להתפלל בציבור, מחוסר מניין, אלא רק באותם ימי חג ומועד בהם פוקדים עולי רגל יהודים את עיר הקודש. בכל לשון של זירוז הם זירזו את קרוביהם לא להחמיץ את הזכות להשיב עטרה ליושנה. “שובו נא מהר לירושלים”, כתבו להם “הביאו עמכם את ספרי התורה שמילטתם בשעתם מן הסכנה. השלימו נא עדת־אל בעיר האלהים ותשובנה התפילה והרינה להשמע בה”.

הגולים שבשכם עשו כבקשת האחים ושבו לירושלים. מצא רבי משה חורבה בין חורבות העיר, בגבעה המערבית, נוכח הר הבית, שיפץ אותה והרחיב אותה והקדישה לשמש בית כנסת. משהוכנסו למקום ספרי התורה שהובאו משכם היה לעדת היהודים שבירושלים בית תפילה ובית ועד. העדה התפעלה מחכמתו ומזריזותו של רבי משה והוא שאב נחת רוח וסיפוק ממעשה ידיו.

בכך חודש שוב, בשנת ה' אלפים עשרים ושבע למנין היהודים, היא שנת 1267 למניינם, הישוב היהודי בירושלים, אשר נחרב כשנות דור בעת פלישת הטטרים. בזכות התלהבותו והשפעתו של רבי משה בן נחמן היה הדבר ועדות לדורות למעשהו זה, הוא בית הכנסת שכונן והציב ואשר שמו קשור בשמו מאז ועד היום הזה.

נילוו לרבי משה כל עדת היהודים בירושלים. שני האחים הצבעים וכל בני ביתם והחוזרים משכם ובני ביתם ובפי כולם קריאות בקול ספוג בכי ועצב: “אוי לנו כי אדוננו משאיר אותנו כצאן ללא רועה, כבנים ללא אב”. “יאמר לנו רבנו: על מי תישען העדה ומי יורה לה דעת תורה?”

רבי משה הסתכל בקה מלוויו, חיכה עד שנרגעו ונשתתקו הקריאות ואחר השיב ברוך גדול: “לא צאן בלא רועה אתם, אחי, כי אם צאן קדשים. לא בנים ללא אב אתם, אהובי, כי אם בנים אתם לה'. על מי תישענו ומי יורה בקרבכם דעת תורה? על אבינו שבשמיים נישען, והוא ישלח לנו מורים נאמנים ללמדנו את תורתו. הלא ידעתם כי נסיעתי לעכו לשם שמיים היא ולשם ירושלים, עיר הקודש. מחשבותי ומעשי מכוונים לבנינה ולקיבוץ גלויותינו בתוכה, במהרה, בימינו. התפללו נא עלי, אחים יקרים והתפללו להצלחת שליחותי. שלום על כולכם ונראה ביחד בטוב ירושלים”.

“שלום עליך, רבנו. יהיה ה' בעזרך ובעזרנו. עליך נתפלל ולהצלחת שליחותך נייחל, אדוננו ומורנו”.

רבי משה ישב על סוסו, הרים את ידו ושפתיו מלמלו את ברכת הכהנים בעלותם לדוכן, לברך את ישראל באהבה: “יברכך השם וישמרך”.


סוף סוף ניתן האות ליציאת השיירה. המשמר התחלק לשניים, החלוץ בראשה והמאסף בסופה. הנוסעים הסתדרו לפי סדר בואם: הנוצרים בראש; בתווך המוסלמים ואחריהם היהודים. אחרי הנוסעים המשרתים והעבדים, הסוסים, הגמלים והחמורים, נושאי הצידה והמטענים.

האוויר היה לח וצונן. צרורות וארגזים שהכילו את מטען הנוסעים, מזונם ומשקם ואשר הובאו אל חצר המצודה בעוד לילה היו רטובים מטל. משרתים ועבדים נקראו לאדוניהם להביא להם סודרים ובגדים כדי להתעטף בהם מפני הצינה.

רובם של הרכסים וכל העמקים והגיאיות היו מכוסים אדים לבנים ואפורים. נוחה היתה הנסיעה בבוקר למרות הצינה, נוחה מנסיעה באור היום ובחום השמש. ויפה הרכיבה למחשבה ולזכרונות.

מהרהרים הנוצרים שבשיירה בחוויות שעברו עליהם בעיר הקודש. איך פסעו בדרך הייסורים של המשיח, ואיך התייחדו עמו במקום קבורתו. אין כקדושה של כנסית הקבר הקדוש ואין כהשראה שהיא משרה על המאמינים, הבאים תחת כיפתה.

מהרהרים המוסלמים בחוויות שעברו עליהם בעיר המקדש. על כיפת הסלע רבת ההוד ועל מסגד אל אקצה, אשר ממנה עלה הנביא השמימה. הסהר מתנוסס על שניהם; אות הוא לנצחונם של בני ישמעאל, נחמה ונקמה על החילול שחיללו בהם הצלבנים בימי שלטונם בעיר, עת שהפכום למשכנות מלכיהם ולבתי תפילה לדתם.

מהרהרים היהודים בחוויות שעברו עליהם בעיר האלוהים. בתפילתם בראש השנה וביום הכיפורים ליד הכותל המערבי, שריד מחומות בית המקדש אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם; בעלייתם בחג הסוכות אל הר הזיתים נוכח הר הבית כשלולביהם ואתרוגיהם בידם. הם חשו כאילו הם נמצאים בהר ה', כשבית המקדש על כנו, העזרות מלאות המוני ישראל, הכוהנים בעבודתם והלוויים בשירם וזימרם.

ומהרהר רבי משה בן נחמן בחוויות שעברו עליו. לירושלים בא כזקן ובעל ייסורים ובה נעשה כצעיר, צמא מעשים ופעולות. בחדשו את הישוב בעיר הקודש כאילו נתחדש בעצמו, כאילו נתמלא רוח חדשה. מוחו שופע מחשבות וחידושים – בעניין העלייה לארץ־ישראל ובנין ירושלים, בשירה, בתורה שבנגלה ושבנסתר.


בסדר ובשלווה עושה השיירה את דרכה. התפזרו העננים ונעלמו אדי הטל. אור השמש זרוע על היקום. ההרים מפיקים נוגה של זהב פרוויים והגיאיות מלאים שלל צבעים.

אי פה, אי שם ניראים בהרים אילנות סרק. אלה הם שרידי היערות אשר פיארו את הרי יהודה בעבר ואשר נכחדו על ידי פולשים וכובשים. ומה שהותירו אלה כירסמו הכבשים והעזים של הרועים הבדווים הנודדים בארץ.

בעמקים נראים בוסתנים של עצי פרי. דלים הם כמו האדמה שמתחתם. אמנם קלטו העמקים אדמת הרים לרוב שנסחפה אליהם בימי הגשמים, אך בלא כלים ראויים לשמם לחריש ועידור ובלא דשנים להטבתה, נשארה האדמה דלה ויבוליה דלים. ורבה השממה בארץ.

דוממים הנוסעים בשיירה. החום הולך וגדל. מזמן הוסרו הסודרים והבגדים ששימשו מגן מצינת הבוקר. רק קול נקישות רגליהם של הסוסים וקריאותיהם של רוכבי הגמלים והחמורים נשמעים לאורך השיירה.

עברו כבר שעות אחדות והשיירה עודנה ממשיכה בדרכה. השמש מולכת ברקיע. הסוסים מגלים עייפות ולא כל שכן הנוסעים. רבים פנו למפקד המשמר, כשעבר לאורך השיירה, כדרכו: “הקרובה שעת המנוחה והסעודה? היכן ומתי תיעצר השיירה?” לכולם השיב המפקד: “כשנגיע למקום מוצל בין שער הגיא שבפתח הרי יהודה לבין רמלה העיר, תיעצר השיירה לחילוץ עצמות, לסעודה ולמנוחה. ושם נחנה עד יעבור חום היום”.


סוף סוף הגיעה השיירה למקום המנוחה. המשרתים והעבדים החלו בהכנת מקום החנייה, עזרו לנוסעים לרדת מסוסיהם והובילו את הסוסים, הגמלים והחמורים אל השקתות שבמקום. חיש הוקמו מאהלים לשלוש הקבוצות שבשיירה, מאהל לנוצרים, מאהל למוסלמים ומאהל ליהודים. מחצלות של קש הועלו על כלונסאות של עץ להגן מקרני השמש ומחצלות וכרים נפרשו על פני האדמה, לישיבה ולמנוחה.

הגיעה שעת הסעודה. הוצאו מארגזיהם והוגשו לבעליהם מאכלים ומשקאות לרוב. המוסלמים והיהודים לא ישבו לאכול לפני שנטלו את ידיהם.

מאהל, מאהל ומזונותיו ונוהגי השולחן של הסועדים. רוח קלילה נשבה מן הים. בעלי העבדים בשיירה נהנו מן הרוח שהשיבו עבדיהם במניפות שבידיהם. פטורים היו גם ממכת הזבובים.


אחרי שסעדו את לבם, נחו אנשי השיירה והפליגו בשיחות ביניהם. על מה דיברו ועל מה לא דיברו? אך תמיד חזרו אל שבחי הערים יפו וקיסרי ואל תהילת העיר הגדולה והמהוללה שהיא מחוז חפצם, עכו, בירת ממלכת הצלבנים.

אבירי עכו, שישבו בנפרד מסוחריה, העלו על נס את גורלה של עירם וכיצד שפר מגורל ירושלים. בשנה אחת נכבשו עכו וירושלים על ידי צלאח א־דין. אלא עכו חזרה לשלטון הצלב כעבור ארבע שנים וירושלים לא חזרה אליו. מאז, עכו היא בירת הממלכה הצלבנית במקום ירושלים ומאז פרוש עליה ממשל האבירים והמסדרים הצבאיים.

סוחרי עכו הנוצרים שבשיירה קוננו על שאיפות השררה של האבירים הפוגעות בהם ובזכויותיהם מימים ימימה. זכויות אלה העניקו מלכי ירושלים ליוצאי הערים ג’נובה, פיזה וונציה שבאיטליה שהשתקעו בעכו ולצאצאיהם אחריהם. ולא זכו יוצאי ערים אלה מן ההפקר. ממשלות עריהם הושיטו לנוסעי הצלב עזרה וסעד, ממון ונשק ואניות. על כן ניתן ליוצאיהם שלטון עצמי ברובעים שהקימו בעכו; על כן נכרתו עמהם הסכמים על שותפות בהכנסות מנמלה. אך משנפלה עכו בידי צאלח א־דין בוטלו זכויות אלה והן לא נתחדשו כששבה עכו להיות בשלטון הצלב. לא הועילו העצומות שהגישו לפרידריך השני, קיסר גרמניה, שעשה בעכו בעמדו בראש מסע הצלב הששי ולאחר מכן ללואי התשיעי, מלך צרפת, ששהה בעכו במשך ארבע שנים תמימות, בעקבות כשלונו במסע הצלב השביעי ושביו בידי מלך מצרים.

אל הקינות שבפיהם של סוחרי עכו, התחברו דברים של רכילות שנאמרו בלחש למען לא ישמעום האבירים. במה עסק פרידריך השני זולת המלכתו כ“מלך ירושלים”? ומהו ערכו של תואר רב הוד זה, כשהעיר ירושלים אינה כלל בידי הנוצרים וכשגם המלך הנושא אותו זקוק לרשות המוסלמים כדי להתהלך בעיר ללא מכשול? מילא, פרידריך לפחות הוסיף כמה שטחים זעירים לממלכת הצלבנים וזאת בלא מלחמות, אלא במשא ומתן מחוכם עם מלך מצרים. לעומתו ישב לואי התשיעי במשך ארבע שנים בעכו בלא כל מעש של ממש. ובמה עסק? בהתאוששות גאוותו שנשבתה בנפלו בשבי. כמה הון הוציאו סוחרי עכו על פדיונו. הוא אפילו לא טרח להודות להם. להשיב להם תמורה כלשהי לא עלה על דעתו.

במאהל המוסלמים הקשיבו הכול לתהילת עכו שבפי האמיר עלי. בביקוריו הקודמים בעיר הוקסם מיופיה ומהדרה ועתה התחלק ברשמיו עם חבריו למסע. הוא צייר בפניהם מראה בתיה של עכו, הבנויים אבני גזית, אשר חלונותיהם מזכוכית ואשר קישוטים וציורים מרהיבי עין מפארים אותם, מן המסד עד לטפחות. בעקבות ציורי הבתים, בא תור ציורם של גינות הפרחים, השיחים והעצים שלידם ושמעל לגגותיהם השטוחים – תאווה לעיניים. מים חיים מפכים בכל פינה. עושרה ורווחתה של עכו בנמלה מקורם; לשווקיה יצאו מוניטין בכל העולם. לכל סחורה וסחורה, לכל תוצרת ותוצרת שוק משלה. הקונים והמוכרים נמנים עם בני עמים רבים, מן המזרח ומן המערב וכולם דרים בעיר בשלום, בלא ריב וצווחה. והארמונות של עכו, של המסדרים למיניהם! עין לא ראתה בנינים נחמדים כאלה. והביצורים של עכו! חומות העיר יפליאו כל מתבונן בהן ויטילו אימה על כל חומדיהן. שתי עגלות יעברו עליהן זו ליד זו ולא יגעו האחת בחברתה.

גם במאהל היהודים נשמעים דברי תהילה על עכו. בין הנוסעים נמצאים שולחנים והם טרחו להבהיר ליתר הנוסעים כי רוב שולחניה של עכו יהודים הם וכי לא יקשה עליהם למצוא בעיר בן ברית לעסקי המרה, מכירה או קנייה. ליהודים שלום בממלכת הצלבנים ובבירתה עכו. ברווחתן של אלה רווחה גם ליהודים. בחלק זה של ארץ־ישראל ניתן ליהודים לעסוק, בחירות גמורה, באותן פרנסות בהן עסקו אבותיהם בארצות אירופה הנוצריות ואשר מהן הם נדחקים שם בהתמדה. בעכו יודעים להעריך יהודי הבקיא בשוויין של כל המטבעות הנהוגות בעולם, המבין במחירם של אבנים טובות, כלי כסף וזהב, המלווה כסף תמורת ריבית המתקבלת על הדעת. העיר הומה צליינים מכל הארצות הלהוטים להמיר את הכסף והאוצרות אשר בידם. אוצרות אשר ערכם לא ישוער מצויים בידי אביריה וסוחריה. בולמוס של בנין אחז את רוזניה ונסיכיה והם זקוקים לכסף רב כדי להשביעו.

נזכר אחד השולחנים בנאמר בתלמוד, כי עכו היא מעבר לגבולה הצפוני של ארץ־ישראל והיא, איפוא, מדינת הים. “חכמינו ז”ל" הוא פתח “במחילה מכבודם, לא שמו לב כי הר הכרמל המזדקר מדרום מול עכו והנראה בה תמיד ובכל מקום וכן הדרכים היוצאות מעכו אל ערי החוף ואל מרחבי הגליל, מקשרים ומחברים את עכו עם ארץ־ישראל ועושים אותה לחטיבה אחת”.

החרה החזיק אחריו עמיתו: “ומי לנו גדול מרבי יחיאל מפאריס אשר קבע את מושבו בעכו? ולא זאת בלבד – את הישיבה הגדולה אשר בראשה עמד בפאריס, היא “מדרש הגדול דפרישי”, הוא הקים מחדש בעכו דוקא. וכבר עוסקים בני קהילתנו באיסוף תרומות לבנות לו בעירנו משכן כראוי לאכסניה של תורה וכראוי לראשה, הצדיק, גאון התורה. וכלום לא באו לעכו גם חלק מרבני אנגליה וצרפת שעלו ארצה לאחר שעברה ירושלים משלטון הנוצרים לידי שלטון המוסלמים? וכלום לא נתפרסם החכם רבי יצחק, הידוע כרבי יצחק דמן עכו, כאחד מגדולי תורת הנסתר? ואחרון, אחרון חביב. עתה תזכה עכו לקבל בתוכה את החכם ורב המעשים הנוסע עמנו, את רבי משה בן נחמן, איש גירוֹנַה שבספרד”.

רבי משה לא הקשיב לשיחת השולחנים עם שאר הנוסעים. שקוע היה בהרהורים ובקריאה. לאחר הסעודה קם ממקומו, התהלך מעט במאהל ויצא החוצה. כשקם קמו הכול לכבודו וכשחזר מטיולו מחוץ למאהל שוב קמו בפניו. הוא ישב מהורהר ומרוחק משאר הנוסעים.


במשך רוב זמן המנוחה שלאחר הסעודה, היתה עכו נושא השיחות שבמאהלים. ואכן היה בנושא זה כדי לקיים עליו שיחה רבת טעם וענין. ברם, כל נושא מתמצה לאחר דיון ממושך. המבקש להמנע מדייש של קש, יבקש נושא חדש לעסוק בו. ומהו הנושא העומד, כביכול, מאחורי הכותל ומצפה להעלאתו? הלא הוא ירושלים, עיר מקודשת לכל נושאי השיירה, כנוצרים, כמוסלמים וכיהודים. אלא שעה שהנוצרים דיברו בעברה של העיר, היינו בימי שליטתם בירושלים והמוסלמים בהווה של העיר, כשהם מולכים בה, הרהרו היהודים העתידה. הם העלו פסוקים מכתבי הקודש, אשר על פיהם מובטח להם כי ישובו לציון ברינה ולירושלים בשמחת עולם, עת שתתחדש בארץ מלכות בית דוד ומלך המשיח ישכון בעיר האלהים.

נשואות העינים אל רבי משה המהורהר. ממנו ניתן להציל דברים על העתיד המיוחל. חנניה, איש בגדד ביקש לדובב את רבי משה והוא פנה אליו בארמית השגורה בפיו: “שמענו את רבנו אומר לאנשי ירושלים, אחינו כי נסיעתו לעכו לשם שמיים היא ולשם ירושלים, כי מחשבותיו ומעשיו מכוונים לבנינה ולקיבוץ גלויותינו בתוכה. היואיל כבודו לפרש בפנינו את דבריו וכוונותיו?”

רבי משה כמו התעורר ממחשבותיו והשיב לו בארמית: "מעולם לא היתה שעת כושר לשיבתנו לארצנו כבימים אלה. מלחמות הנוצרים במוסלמים התישו את אלה ואת אלה ואין מי שישים מכשול להאחזותנו בארץ. פלישות הטטרים והמונגולים זרעו הרס בערי הארץ והשמו את שדותיה. אין אנו צריכים לנשל את יושבי הארץ בבואנו לשבת על אדמתה. פנויה היא ואין לה בעלים זולתנו. אחינו בגלות אשכנז וצרפת שתו מלוא כוס התרעלה בימי הגזירות והשמד, ששטפו אותם כמים זדוניים, כאשר בני התועבה יצאו לכבוש את ירושלים. הגולה הפכה למלכודת לבני עמנו. הכל תוהים על עתידם. מי לנדודים ומי לנישול? מי למוות ומי לחיי עבדות? ודוקא בשעת צרה זו ליעקב נכונה הישועה. הארץ שקטה מפני ששליטיה תשושים ממלחמותיהם. אין מי שיעבד את אדמתה והיא כמו קוראת לנו לגאלה, לפדות אותה מן השממה. עלה בדעתי לפנות אל אחינו בגלויות בקריאה גדולה: “קומו ושובו לארצכם; החיו אותה ותחיו גם אתם. הסירו את החרב המונחת על צווארכם והתהלכו כבני חורין בנחלתכם”.

דברי רבי משה נשמעו באזני שומעיו כדברי אחד החוזים והנביאים. הכל הרהרו בהם ובמשמעותם. הם חדרו עמוק בדעתם של אנשי המזרח שביניהם כבדעתם של תושבי הגליל ועכו. במאהל השתררה דומיה. נדמה היה כי הכול מהרהרים במשמעות הדברים, לעם, לארץ ולעצמם. לאחר זמן פתח יהויקים, איש שירז ושאל בעברית. בהכנעת תלמיד בפני רבו דיבר: “הסבור, רבנו כי ארץ חרבה ושוממה זו תוכל לפרנס את אלה מאחינו שישמעו בקולו וייענו לקריאתו? אחינו בגלות אשכנז וצרפת לא ידעו אויב וצר עד שצרו עליהם נוסעי הצלב. על אף נסיונם הקשה בדורות האחרונים, הם לא נגמלו מחיי רווחה ופרנסה בשפע”.

כאילו חיכה רבי משה לשאלה זו, השיב מיד ובתוקף ובעברית: “הלא זה שנים אני משתדל להחדיר בלב אחינו ובדעתם את הפירוש האמיתי לכתוב בויקרא כ”א ל“ב לאמור: “והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה”. חרתו נא את הדברים על לוח לבכם. פירושם הוא: כל עוד יישבו אויבינו בארץ, היא תהיה שוממה. כאשר נשוב אליה אנחנו, בעליה, אשר הארץ ניתנה לנו כנחלה וכירושה, היא תפרח כחבצלת. אני מכריז וחוזר ומכריז באזני בני עמנו, כי לא קללה בכתוב בפסוק שבויקרא, כי אם ברכה, בשורה גדולה. הלא עינינו רואות כי ארץ זו, שהיתה ארץ זבת חלב ודבש, חרבה ושוממה. היא לא קיבלה אף אומה שביקשה ליישבה. רבים השתדלו והדבר לא עלה בידם. כפי שאנו שמרנו אמונים לארץ, היא שמרה לנו אמונים. לנו היא מצפה כדי לחדש ימיה כקדם”.

שוב השתררה דממה במאהל. שוב שקעו הנוסעים בהרהורים על משמעות הדברים ששמעו. אך הפעם הפסיק רבי משה את הדומיה. כאילו ללמד על הפועל היוצא מפירושיו הוא פתח: “טועים אלה הסבורים כי העליה לארץ־ישראל בימינו רשות היא ולא מצוות עשה שחלה בכל הדורות. העליה לארץ־ישראל היא מצוות עשה מן התורה והיא קיימת בכל הדורות ושום דור אינו פטור מקיימה. נצטווינו לעלות לארץ, לרשת אותה ולשבת בה ואין אנו בני חורין להתעלם מציווי זה”.

דברי רבי משה כמו הקפיצו את חנניה איש בגדד. הבוקר יצא מירושלים מלא סיפוק על עלייתו לרגל ועל שהותו בעיר הקודש בימים הנוראים ובחג ועתה שמעו אזניו מעין תוכחה על עזיבתו את הארץ. הלא מן הדברים שנאמרו יוצא, כי כל החוזרים לחוץ־לארץ עוברים על מצוות עשה מן התורה. בנימה שמהולה בה מבוכה וחוצפה יפנה אל רבי משה:

“אם נכונים דבריך, למה לא ציוו לנו רבותינו בדורות קודמים על העליה? ולמה אין אנו שומעים על כך ממורי ההוראה בדורנו?”

רבי משה לא השיב מיד. ניכר היה בפניו כי הטרידה אותו השאלה, כי היא שיקפה ספק מוצדק בקבילות גירסתו. באיטיות רבה יגיד רבי משה את דברו: “אמת, רבותינו בדורות קודמים ורבים ממורי ההוראה בדורנו, לששו וחוששים למצות את הדיון על מצוות העליה. אלה ראו במניעות החיצוניות טעם לחששם ואחרים ניתלו באילן גדול שלא גרס כמוני, הלא הוא רבנו משה בן מימון. במצב הנוכחי בארץ ובגולה, אין עוד לחשוש ממניעות חיצוניות ועם כל הכבוד לנשר הגדול, הריני בטוח כי הדין איננו עמו אלא עמי. שרירה וקיימת קריאתו של צלאח א־דין, מלך הישמעאלים: “דברו על ירושלים לבוא אליה כל הרוצה מזרע היהודים”. כאשר כתב יוליאנוס קיסר רומי לחכמי ישראל לבוא ולבנות עמו את ירושלים ואת בית המקדש, נענו לו ואף החלו לבנותם. וכאשר הכריז כורש, מלך פרס את הכרזתו: “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים”, קמו ראשי האבות ליהודה ובנימין והכהנים ועלו, ככתוב בספר עזרא. ולא אני בלבד גורס כי העלייה לארץ היא בבחינת מצוות עשה הקיימת בכל הדורות. גדול הדור, רבי יחיאל מפאריס גורס כמוני. זאת שמעתי מפיו כאשר נתוודעתי אליו בהגיעי לנמל עכו, לאחר שזכיתי לעלות לארץ, ואני נוסע אליו, כדי לחלות פניו לשנן את המצווה לאחינו בקול קורא אל קהילות גלויותינו. דבריו תורה בקהילות אשכנז וצרפת; לקולו ישעו גם בשאר הקהילות. רק מטעם זה עזבתי את ירושלים עיר הקודש. על כן אמרתי לאנשי ירושלים כי נסיעתי לעכו היא לשם שמיים ולשם ירושלים”.

לשמע הדברים חזרו רבים במאהל על דבריהם של אנשי ירושלים אחרי ששמעום: “יהיה ה' בעזרך ובעזרתנו. עליך נתפלל ולהצלחת שליחותך נייחל, מורנו ורבנו”.

עברו שעתיים ומעלה מתחילת המנוחה ועוד החום גדול. עוד יעבור זמן עד שהשיירה תמשיך בדרכה.

בכל המאהלים תמו השיחות והנוסעים נתנו פורקן לעייפותם. רובם נימנמו ומקצתם נחו פרקדנים.

משועמם יצא הנסיך היינריך ממאהלו, האהל הנוצרים ובא אל מאהל המוסלמים לשוחח עם האמיר עלי. הם הסתודדו בלחש ביניהם ולאחר זמן יצאו השניים וקרבו אל מאהל היהודים.

בהתקרבם אל מאהבל היהודים, הבחינו בהם רק מעטים. רובם היו שרויים בתנומה או במנוחה. אלה שהבחינו בהם קיבלו אותם בכבוד גדול, אך האורחים התעלמו מהם ופנו ישירות אל רבי משה שהיה פוסע בפינתו, שקוע במחשבותיו. הם המתינו עד שיבחין בהם ומשהבחין בהם ובירכם, הם בירכוהו בדרך־ארץ. רבי משה ביקשם לשבת והוא ישב מולם.

המנמנמים והנחים שבמאהל נתעוררו, הסתכלו בהשתוממות באורחים רבי המעלה והתקרבו למקום בו ישבו במחיצתו של רבי משה.

בתערובת של גרמנית, איטלקית וערבית פנה הנסיך היינריך אל רבי משה: “אחד מאביריי גילה לי, כי אדוני מיוצאי ספרד וכי שמו וכינויו הם דוקטור בוֹנַסטרוּג די פוֹרטה”.

רבי משה לא הגיב.

הנסיך המשיך: “ועוד גילה לי חברי, כי אדוני הוא גיבורו של ויכוח פומבי בענייני אמונה, בו הוא הציג בהצלחה ובחכמה את האמונה היהודית מול האמונה הנוצרית שהוצגה בה בידי יהודי מומר”.

רבי משה לא הגיב. הנסיך נבוך מכשלונו לדובב את האיש ונשתתק.

פנה האמיר עלי אל הנסיך בערבית, כאשר דבריו מכוונים לא אליו בלבד, אלא גם אל רבי משה: “למה לא תאמר כאן מה שאמרת לי לפני שעה קלה, הנסיך? למה תעלים כי באנו לבקש מן החכם היהודי תשובה על השאלה: מדוע אין אמונת היהודים מכירה בישו כמשיח?”

“אמת”, ענה הנסיך במבוכה, “לשם כך באנו. היואיל אדוני להשיב על שאלתנו?”

“התשובה על שאלתכם גלויה וידועה, זה מאות בשנים”, השיב רבי משה בערבית. “הרוצים להרע לנו דורשים מאתנו להשיב שאלה זו, כדי שתהיה בידם אמתלה לבצע את זממם”.

“חלילה!” אמר האמיר; “חלילה וחס!” החרה החזיק אחריו הנסיך והוסיף: “לא להתגרות באנו, דוקטור, אלא ללמוד, להשכיל”.

“ולמה לא הפנית שאלה זו אל האיש הגדול היושב בעירך, הנסיך, אל רבי יחיאל מפאריס? גם הוא עמד בויכוח פומבי על אמונתנו; גם הוא נאלץ להתווכח עם יהודי מומר, כמוני. ובויכוח הזה נשאלה שאלתכם וניתנה עליה תשובה. אין הבדל רב בין הוויכוח הפומבי שאני עמדתי בו לבין זה שרבי יחיאל עמד בו, זולת מקומם ושנות עריכתם. שלו נתקיים בפאריס ושלי בברצלונה; שלו נתקיים לפני עשרים ושבע שנים ושלי לפני ארבע שנים. מלבד אלה וזוטות נוספות, רובם של הויכוחים שווה היה. הוא עמד בחצר המלך בפאריס ושומעיו היו על המלכה והשרים, ההגמונים והכמרים ואני עמדתי בחצר המלך ברצלונה ושומעיי היו כשומעיו. רבי יחיאל גדול ממני בשנים ובחכמה. פנה אליו, הנסיך”.

בחיוך השיב הנסיך לאיש המתחמק מהשיב על שאלתו: “לא בכדי הולך שמו של הדוקטור לפניו כווכחן חכם וחריף. את האיש שהזכרת אני מכיר. אצלנו הוא ידוע כסיר וויווֹס או כוויווֹ מלדנזי. ידוע כי הוא אדם גדול, אך הוא אינו מעורב עם הבריות. יעשה נא אדוני עמנו חסד וישכילנו”.

החרה החזיק אחריו האמיר: “אנא ואנא. ישקה נא אותנו החכם מחכמתו. בצמא נשתה את דבריו”.

רבי משה התלבט אם להשיב אם לאו. עוד הוא מתלבט ועיניו הבחינו במבטי אחיו במאהל הנשואים אליו בתחנונים כי ישיב, כי יפרש לאורחים את היסודות של האמונה היהודית, אותם היסודות שעליהם באו בני ישראל באש ובמים בארצות הנוצרים. רבי משה נענה להפצרות האילמות שהופנו אליו ופתח בקול בהיר וצלול: “כמאמינים בני מאמינים, אנו מורגלים בנסי שמיים ובמופתים. אין אנו כופרים בדברים שמחוץ לדרך הטבע. אך לא יעלה על הדעת כי הקדוש ברוך הוא יזדקק לאישה. בכך לא נוכל להאמין. ולמה יראה בורא העולם צורך להטיל את שליחותו על אדם שנולד מחוץ לדרך הטבע? גדול הנביאים, משה רבנו, אשר ידעו ה' פנים אל פנים, נולד ככל אדם. וכמוהו מלכינו הצדיקים ונביאינו, נביאי האמת והצדק. וגם מוחמד, נביא האיסלם, נולד ככל אדם. זו תשובתי לאמונת הנוצרים על לידתו של ישו מחוץ לדרך הטבע. ועוד טעם לאי קבלתנו את האמונה כי ישו היה המשיח. ישעיה בן אמוץ ניבא על אחרית הימים ומפיו שמענו את חזון הגאולה האמיתית לאמור: “ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא־ילמדו עוד מלחמה”. הנוצרים מכנים את ישו גואל, שר השלום. האם נתאמת בו חזון הגאולה של ישעיהו הנביא? האם כיתתו העמים חרבותם; האם חדלו גויים לשאת חרב וללמד מלחמה? הלא האמת היא כי דווקא הנוצרים, הדבקים בישו, שפכו דמים יותר מבני שאר הדתות. אלה שנשאו על דגליהם ובגדיהם את הצלב, אשר מעליו נפח ישו, שר השלום, את נפשו, רתחו וטבחו, רמסו ושרפו לא רק אויבים שנלחמו בהם, אלא אנשים, נשים וטף, חפים מכל פשע. כמיים שפכו את דמם של בני ישראל בקהילות חבל הרינוס, את דמם של נוצרים בערי איטליה, דמם של מוסלמים בארצות המזרח. הדם הרב שנשפך בידי הצלבנים זעק מן הארץ ומערער כל אמונה במשיחיותו של זה אשר בשמו נשפך. אמונתנו מתעבת את הדם. גם אל אויבינו אנו מצווים לקרוא שלום. נצטווינו לשמור על כבוד האדם מכל משמר, על כבודו של כל אדם, כי הוא נברא בצלם אלוהים. על כן נחכה למשיח צדקנו שיגאל את העולם מן המלחמות ושימלוך ברוח אמונתנו”. נשתררה דממה עמוקה. רבי משה ישב בעינים עצומות. פניו שיקפו את התרגשותו. הוא ידע כי דבריו הביכו את הנסיך היינריך והסבו קורת רוח לאמיר עלי. והוא חש בכל חושיו בצהלה האילמת של אחיו.

את הדממה הפסיק הנסיך היינריך. הוא השתעל קמעה, צחק בקצרה והכריז בקול: “בראבו, דוקטור, בראבו! הוא הוכיח מה שאמרתי. לא בכדי הולך שמו לפניו כווכחן חכם וחריף. שווה הדוקטור את הפרס של שלוש מאות דינרי הזהב שקיבל מאת מלך אַרגוֹן, חַיימה, על עמידתו המוצלחת בויכוח עם יריבו”.

האמיר הפסיק את הנסיך ואמר: “לא די, ידידי היינריך, בהזכרת הפרס שקיבל החכם בשעתו”. והוא הסיר מאחת מאצבעותיו טבעת והניחה לפני רבי משה, אשר עיניו נשארו עצומות.

הסיר גם הנסיך ענק מענקי הזהב שהיו ענודים על צווארו והניחו לפני רבי משה.

משפקח רבי משה את עיניו וקם, קמו גם האורחים וכשהם קדים לפני רבי משה יצאו מן המאהל.

משהתרחקו האורחים, פרצה ההתלהבות בקרב הנוסעים היהודים. הכול החלו מתחבקים ומתנשקים; הכול נשאו את עיניהם בהערצה אל רבי משה.

גברו הרוחות הקרירות של אחר הצהרים. פורקו המאהלים וניתן האות להמשך המסע. אנשי השיירה עלו על הסוסים ויצאו בדרך ליפו. אליה יגיעו בשעה טובה לעת ערב ובה ילונו. למחרת תמשיך השיירה אל מחוז חפצה, אל עכו הגדולה והמהוללה. הנוסעים הנוצרים ישובו למסדריהם ולבתיהם; הנוסעים המוסלמים יעסקו במכירות ובקניות והנוסעים היהודים יתפזרו וישובו איש איש לביתו. אנשי המזרח ישובו לגלויותיהם, אנשי הגליל לכפריהם ולעיירותיהם ותושבי עכו לבתיהם ולשולחנותיהם. רבי משה יהיה אורח בעיר.


 

פרק שני: “מדרש הגדול דפרישי”    🔗

משהגיעה השיירה ליער התמרים שבמבואות עכו, נעצרה. הנוסעים ירדו מסוסיהם, העבירום לידי עבדיהם או משרתי השיירה, חילצו את עצמותיהם וישבו בצל העצים נוכח המפרץ. מי הים היו שקטים ואור השמש זרח עליהם ועל גליהם המקוצפים.

והנה הגיע ליער עם רב, אנשים, נשים וטף שבאו לקבל את פני הבאים. הם הקיפו את הקרובים להם, התערבו עמהם וזירזו אותם להיכנס לעירם. הנשים קיבלו את בעליהן בהתאפקות של צניעות והילדים התרפקו על אבותיהם. השולחנים נפרדו בכבוד מרבי משה שעמד כממתין למקבלי פניו.

מרחוק ראה רבי משה קבוצת יהודים מתקרבת. רובה של הקבוצה היה של בחורים ועלמים ובראשה גבר בגיל העמידה. לימינו זקן מופלג.

היו אלה תלמידי ישיבת “מדרש הגדול דפרישי” אשר חודש בעכו. הגבר היה רבי יוסף והזקן אביו, רבי יחיאל מפאריס, ראש הישיבה.

בעוד רבי יחיאל, בנו ותלמידיו מברכים את רבי משה בחיבה ובכבוד, הגיעו אליהם הנסיך היינריך והאמיר עלי. הם קדו לרבי משה והנסיך פנה אליו ביראת כבוד: “באנו להפרד ממך כראוי, דוקטור, ולהזמינך להיכנס יחד עימנו לעכו”.

“כוונתנו לבקש מהחכם להיכנס יחד עמנו לעיר, נובעת מרצוננו להפגין בפני כול, כי נוצרי, מוסלמי ויהודי יכולים לחיות כאחים”, הוסיף האמיר עלי על דברי הנסיך.

ההזמנה הביכה את רבי משה. הוא הביט ברבי יחיאל כאילו להיוועץ בו, אך זה הסיר את מבטו ממנו. עיני הנוסעים היהודים שנשארו במקום היו נשואות אל רבי משה כמבקשות לנחש את תשובתו.

“כוונתכם רצויה מאוד, הנסיך והאמיר”, הסיב רבי משה, אך מורי ורבי ועדת תלמידיו הקדימה אתכם. עימהם אכנס לעיר".

משנפרדו הנסיך והאמיר מרבי משה, תוך הבעת משאלה להתראות אתו בעכו, נפרדו ממנו גם שאר הנוסעים היהודים ששהו במקום, עולי הרגל מארצות המזרח ואנשי הגליל. פניו של רבי משה האירו ועיניו היו לחות מהתרגשות. רבי יחיאל הזקן, הצדיק והחסיד בא לקבלו ועמו בנו יוסף ותלמידיו. עמהם יכנס לעכו.

התלמידים הביטו בהערצה ברבם ובאורחו. שניהם היו מעל גיל שבעים. רבי יחיאל היה קשיש מאורחו בארבע שנים בלבד, אך לעומתו נראה רבי משה כצעיר ממש. אמנם שערו כסוך היה, אך מלא ומבריק. זקנו הלבן היה מטופח. עיניו שפעו חיות. צבע שערותיו וצבע זקנו של רבי יחיאל לבן־אפור היה, כעין צבע האפר. עיניו גילו לאות וצער. האורח היה לבוש כאחד מחצרני ספרד ורופאיה; רבי יחיאל לבש אדרת רבנים שחורה.

עמדו להם רבי משה ורבי יחיאל ביער התמרים בואכה עכו והחליפו ביניהם דברים מקובלים של אורחים ומקבלי פניהם. עז היה רצונו של רבי משה לספר בו במקום על מעשיו בירושלים ועל מטרת בואו לעכו, אך הוא הבליג מפני השעה והמקום שלא היו יפים לכך.

רבי יוסף פנה אל אביו והזכיר לו כי רצוי לעזוב את המקום ולהיכנס לעיר, כי הוכנו לאורח ארוחה ומעון בבית האב וכי ודאי הוא זקוק לשניהם. אחז רבי יחיאל ביד רבי משה, כאב האוחז ביד בנו והשניים פתחו בהליכה אל שער העיר הקרוב. רבי יוסף פסע ליד אביו והתלמידים הלכו מאחוריהם.

לא זזה ידו של רבי יחיאל מידו של רבי משה כל הדרך. בצעדים מדודים עבר האורח ברחובות הרחבים של עכו כשמבטיו על הבנינים הנאים, הארמונות והכנסיות שמשני צדי הרחובות. לפעמים עמד מלכת כדי להתבונן בהדרה של אחת מגינות הנוי או בפארו של אחד הבנינים. משעמד, עמדו גם מלוויו.

עכו המתה מרוב אדם. בני עמים רבים ומעמדות שונים נעו ברחובותיה ומילאו את כיכרותיה ושווקיה. נדמה היה כי הכול נחפזים לעסקיהם, כי הכול טרודים בענינים דוחקים.

בפתח אחד הבתים הנאים, ברחוב נאה ונטוע עצים, עמדה אישה נאה וצעירה ולידה שני פעוטים. רבי יוסף קרב אליהם, ליטף את ראשי הפעוטים והתלחש עם האישה. אלה היו רעיתו, מרת רות, וילדיהם שנולדו להם בעכו.

רבי יוסף נעמד בפתח הבית ואביו הצטרף אליו. התלמידים עמדו מרחוק. פנה רבי יחיאל, בעל הבית, בחיבה אל רבי משה: יכנס נא אורחנו היקר". אבי משה עמד במקומו ולא נכנס. “יכנס נא בעל הבית תחילה”. “תורה קודמת”, פסק רבי יחיאל. “תורה וזיקנה קודמות”, פסק רבי משה.

נכנס רבי יחיאל ואחריו רבי משה ואחריהם רבי יוסף, רעיתו, שני ילדיהם והתלמידים. גדול ומואר היה הפרוזדור אליו נכנסו. משני צדדיו התשרעו חדרים מרווחים ואולמות. הבית היה בן שתי קומות. בתחתונה היה חדר מטבח, חדר אוכל ואולם לימודים מרווחים וליד אולם הלימודים חדר הלימוד של בעל הבית. בקומה העליונה היו חדרי שינה לבעל הבית, למשפחת בנו ולחמשה עדר תלמידיו. כולם התגוררו בבית ויחד סעדו בו. אולם הלימודים המרווח שיכן את הישיבה, אשר שמה כשם הישיבה הגדולה בפאריס “מדרש הגדול דפרישי”, אשר רבי יחיאל עמד בראשה.

כולם נכנסו לחדר האוכל. רבי יחיאל הושיב את רבי משה מימינו, בראש השולחן. משמאלו ישב בנו ובשני צדי השולחן ישבו התלמידים. המקום בקצה השולחן, מול בעל הבית, נשאר פנוי.

לאחר שעה קלה נכנסה רעיתו של רבי יוסף וישבה במקום הפנוי. אחריה נכנסו משרתים ערבים שהגישו למסובים כדים של מים לנטילת ידים ואחריהם משרתים יהודים שהגישו את הארוחה.

משסיימו את הארוחה וברכו על המזון הודיע רבי יחיאל: “יום זה שאורחנו היקר בא בצל קורתנו, ראוי לעשות יום טוב. לא יתקיימו השיעורים אחר הצהריים. בערב ידרוש בפנינו רבי משה”.

בפני התלמידים השתקפה השמחה ובפניו של רבי משה השתררה מבוכה. לא כך תיאר לעצמו את פגישתו עם הזקן; לא כך צייר בפניו את יומו הראשון במחיצתו. כל נסיונותיו לפתוח בשעת בארוחה בשיחה על כוונות בואו לעכו נידחו על ידי רבי יחיאל בדברי נימוס. כאשר ניאות הזקן לדבר בזמן הארוחה אמר דברי תורה ודרוש בלבד.

רבי יחיאל קם ממקומו ועמו קמו כל המסובים. שוב אחז בעל הבית ביד אורחו והובילו בגרם המעלות אל הקומה העליונה, אל החדרים שהוכנו לשמש לרבי משה מעון בעת שהותו בעכו.


בערב, לאחר התפילה והארוחה, נכנסו רבי יחיאל ורבי משה ביחד אל אולם הלימודים. רבי יוסף והתלמידים כבר ישבו על ספסליהם ועם כניסת השניים קמו לכבודם. רבי יחיאל ישב ביניהם ורבי משה עמד מולם. הוא התנועע קמעה, כמו בתפילה ואחר כך פתח בקול תקיף:

“ברשות מורי ורבי ובמצוותו אדרוש בפניכם. לא אעסוק בדברי הלכה ואגדה אלא בשבחי ארץ קדשנו. אמרו חז”ל: “כל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה”. וכל כך למה? מפני שהדר בחוץ לארץ כפוף לממשלות של זרים והדר בארץ־ישראל כפוף למלך המלכים שבחר בה והורישה לעמו ישראל. עיקר עבודת האל יתברך ויתעלה הוא בקיום התורה והמצוות בארץ־ישראל. ולמה נתחייבו ישראל בחוץ לארץ בקצת מצוות התלויות בארץ? כדי שיהיו מורגלים בהן כשיחזרו לארץ־ישראל".

רבי משה הפסיק, הביט בפני שומעיו ומשראה כי על ארשת פניו של רבי יחיאל נסוכה נחת רוח, המשיך בבטחון.

“אמרו חז”ל: “לעולם ידור אדם בארץ־ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים ולא ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל”. נראה כי חכמינו זכרונם לברכה חזו את המצב השורר בארצנו כיום, כאשר ערי הקודש וירושלים בראשן וכן עיר זו, שאנו נמצאים בה, מיושבות גויים בעיקר ואנו המעטים בין הרבים, לפי שעה. כוונת חכמינו היתה להורות לנו כי על אף שעיר בארץ־ישראל רובה גויים, שוררות בה הטהרה השלימה והקדושה המוחלטת שהארץ ברוכה בהן. אין תורה כתורת ארץ־ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ־ישראל. ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל מצווה שבתורה".

ושוב הפסיק רבי משה והביט בפני שומעיו אשר ההתלהבות נשתקפה מהם. הבעת פניו של רבי יחיאל גילתה הסכמה מלאה והנאה רבה רבי משה המשיך:

“אל יעלה על לב איש כי המלך המשיח יתגלה בארץ לא טהורה או בארץ־ישראל המיושבת גויים. הוא יתגלה אלינו כשארצנו תהיה מיושבת יהודים, כאשר ישמעו בעריה ועיירותיה קול תורה וקול עבודה ומלאכה, כאשר עובדי אדמה יהודים יחרשו, יזרעו ויקצרו את שדותיה, יטעו בה כרמים ובוסתנים ויאכלו את פריים”.

וכך דרש רבי משה בשבחי ארץ־ישראל במשך שעה ארוכה. משסיים, ניגש אליו רבי יחיאל, חיבקו בחיבה גדולה ונשקו על מצחו. אחרי רבי יחיאל ניגש אל רבי משה תלמידי הישיבה ורבי יוסף בראשם. כל אחד הושיט לו יד ובירכו בברכת “יישר כוחך” או חזק ברוך", לפי מוצאו. תלמידי “המדרש” אשר בעכו, מוצאם היה מארצות המזרח והמערב. היו ביניהם מילידי ארץ־ישראל ומילידי סוריה ומצרים, בבל ופרס; מילידי צרפת וספרד.


למחרת הדרשה, לאחר תפילת השחרית, אמר רבי משה אל מארחו: “הלא תבין כי כוונה היתה לבואי לעכו. עליה אני מבקש לשוחח עמך ולשמוע את דעתך. הנוכל להתייחד הבוקר לשם שיחה?” השיב רבי יחיאל: “ידעתי, גם ידעתי ואני חפץ לשמוע את מה שבפיך. אלא ערב שבת היום. המלאכה מרובה והיום קצר. במוצאי שבת נתייחד בחדר הלימוד שלי ובו נשוחח”.

חדר מרובע אשר לאורך ארבעת קירותיו הותקנו מדפי ספרים, היה צמוד לחדר הלימודים הגדול וחדר זה שימש לרבי יחיאל ללימוד ביחידות. ממנו היה יוצא אל האולם להורות את תלמידי הישיבה ואליו היה חוזר לאחר כל שיעור. כאשר היה פנוי מהוראה, היה מתבודד בחדר ולומד בו. בחדר לא היה שום רהיט זולת כן, מעמד לספר. לא היה בו כיסא או מושב אחר. מעומד למד רבי יחיאל.

בשעה מאוחרת במוצאי שבת, נכנסו לחדר הלימוד רבי יחיאל ואורחו. אחד התלמידים הלך אחריהם כששני כיסאות בידיו. הוא העמידם בחדר ויצא בקידות.

דמומים ישבו זה מול זה רבי יחיאל ורבי משה. אבוקה קטנה הפיצה אור מועט בחדר. רובו היה שרוי באפלולית.

“בדרשה שדרשת בפנינו שפעת והשפעת אהבה משולשת”, פתח רבי יחיאל ברוך ובחיבה: “אהבת הבורא, אהבת ארץ־ישראל ואהבת עם ישראל דברה מגרונך. אשריך, כי דגלה של אהבה משולשת זו עליך”.

“בכוחה עליתי ארצה, בכוחה פעלתי בירושלים ובכוחה באתי לעכו, אליך”, השיב רבי משה וגולל בפני מארחו את אשר עשה בירושלים ואת אשר הביאו לעכו.

רבי יחיאל הקשיב בדריכות ובאהדה. אפילו פעם אחת לא הפסיק את משאו הממושך והנילהב של רבי משה. בסיום המשא פנה רבי משה ישירות אל מארחו: “האם תסכים להוציא קול קורא לקהילות לעלות ולהיאחז בארץ הקודש בעת הרצון הזאת?” רבי יחיאל השהה את תשובתו קמעה ואמר: “מיום עלייתך ידעת, ידידי, כי תמים דעים אני עמך בעניין העלייה לארץ־ישראל. אין כל ספק בלבי כי מצוות עשה היא בכל הזמנים ובוודאי כעת כשאין מניעות לקיומה. בכל ימי ישיבתי בארץ אני עושה להפצת גרסתנו המשותפת על העלייה. לשם כך גם תבעתי לחדש את הבאת הקרבנות בארץ, למען ידע העם ויראה כי לא נגזר עלינו להינזר ממילוי מצוות התלויות בארץ. אלא חוששני, ידידי היקר, כי בקריאה לאחינו לעלות, יש משום גזירה שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה”.

“למה, רבי?” זעק רבי משה בהפסיקו את דברי מארחו. רבי יחיאל לא הקפיד על הפסקת דבריו והמשיך ברוך ובחיבה: “אתה מספרד באת. על אחינו מספרד לא נתרגשו הצרות והתלאות שנתרגשו על תלאות אשכנז וצרפת. החל במסעם הראשון לירושלים, צרו עלינו אויבים, טבחו בנו והחריבו את בתינו; ואם התגוננו, היינו מעטים מול רבים. נידודים היו ללחם חוקינו. בדור האחרון לא אלינו צרות כבדורות הקודמים, אך שנאה מקיפה את אחינו. רואה אני לפני את הקהילות. תשושות הן, שבעות נידודים. לא יעמוד להן כוחן לקום ולעלות. מה יועיל קול קורא חתום על ידי בעת כזאת? רב הספק בלבי אם ישמעו לקולי, אם ייענו לקריאתי”.

“לקולך ישמעו, לקריאתך ייענו” זעק לעומתו רבי משה, אשר ראה בדבריו של רבי יחיאל משום התמוטטות הבנין אשר בנה בדעתו. “דבריך, רבי, הם דברי תורה בקהילות אשכנז וצרפת”, המשיך בקול שקט, לאחר שהתאושש והוסיף: “למה תמנע טוב מבעליו? הלא בציון תהיה פליטה לאחינו, לכל אחינו”.

“אמנם כן”, השיב רבי יחיאל, “אולם לא אני האיש המסוגל לפקוח עיני עוורים לראות ולכרות אזני חרשים לשמוע. הן גם אני לא עליתי, אלא לאחר שזקנתי ותששו כוחותי”.

דומיה השתררה בחדר הלימוד. אור האבוקה הלך ונתמעט. לאחר שעה ארוכה נשמע קולו של רבי יחיאל כאילו נתעורר מחלום, כאילו אומר פיו תפילה חרישית:

"יצאו בחורים איש מחדריו

לקדש השם הגדול

כי היום מנסה את־בחיריו…

שוחטים האבות בניהם

ובדמיהם מתבוססים,

קצים בחייהם ועל נפשותיהם

לא חסים

ליחד שמך דצים וששים…

כך קונן הפיטן על בני קהילות אשכנז וצרפת, הקדושים והטהורים, שעמדו מול הקלגסים בעברם את ערי הרינוס בדרכם לירושלים. אלה שאתה מבקש כי אפנה אליהם הם בני בניהם של שרידי שרידיהם, צאצאיהם של אודים מוצלים מאש. הלא מיום חורבן בית מקדשנו לא היה כחורבן שנתרגש על קהילות אשכנז וצרפת, לפני כמה דורות".

ושוב השתררה דומיה בחדר. באורה הקלוש של האבוקה ראה רבי משה, כי מעיני רבי יחיאל זולגות דמעות ומרטיבות את זקנו. רחמיו על מארחו נכמרו עליו; הוא גילם בפניו את סבלם ושכולם של בני קהילתו, קהילת אשכנז וצרפת.

"אבותינו באשכנז ובצרפת היו טוענים לפני הקדוש ברוך הוא לאמור: “אברהם אבינו עקד בפניך את בנו ולא הקריבו ואתה התרצית לו; אנו הקרבנו בנים לרוב על ייחוד שמך ולא התרצית לנו”.

קולו של רבי יחיאל נשמע בחדר הלימוד לא כמשׂיח עם מארחו אלא כמשׂיח עם עצמו. והוא המשיך: “לבי, לבי למקריבים, לאבות ששחטו את בניהם למען לא ייטמאו, ואני שואל את עצמי לא פעם אחת בלבד: מנין היה להם העוז והכוח, האמונה והבטחון לעשות מה שעשו? עלי חרב עולמי, לא מעקידת בנים אלא מעקידת הספרים שעיני ראו, מעליית ספרי קודש על מוקד בככר החול שבפאריס”.

כאילו הוא מספר דבר שראה בחלום בלהות, נמשך סיפורו של רבי יחיאל החדר־הלימוד שהיה שרוי באפילה: "לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, כשנתיים אחרי וויכוחי עם המומר דונין, סופר לי כי מובלים אל כיכר החול קרונות ועגלות מלאים כתבי יד של התלמוד שנאספו בבתי כנסת ומדרשים ברחבי צרפת. מן הישיבה שלי שהיתה קרובה לכיכר רצתי אל כל בעלי השררה שיכולתי להגיע אליהם, כדי לבקשם למנוע את ביצוע המזימה להעלות את הספרים באש. הפצרותי והשבעותי לא הועילו. הספרים נערמו בכיכר למוקד גדול ועצום. במשך שני ימים בערה האש והאירה הן את בנין הישיבה שלי “מדרש הגדול דפרישי”, והן את בית יראתם של הגויים שממולה, אשר עמד בבנינו.

ספרי התלמוד היו לאפר, לאבק פורח ובנין בית יראתם נמשך ללא הפוגה. יום יום עברתי ליד שעריו ולא יכולתי למנוע מעיניי מהביט בפסל שהציבו לידו, לבזות את דתנו ואמונתנו. את מקדשי המעט שלנו הציגו בדמותה של אישה, אשר נחש מתפתל מעל ראשה ומכסה את עיניה".

בקול חנוק מדמעות זעק רבי יחיאל את הדברים הבאים: "אין לילה שאינני רואה את הלהבות בכיכר החול; שאינני שומע את אנקת אחי שראו את השריפה ולא יכלו להציל.

נשארתי עם קהילתי, על אף שרציתי לעזוב מיד את עמק הבכא ולעלות לארץ הקודש. רק לאחר שזקנתי ותששו כוחותי, אזרתי עוז לזנוח את בני קהילתי ולעלות. עמי עלו בני וקצת מתלמידי ועד היום אני תמה אם לא היה מקומי שם, לנחם את בעלי היסורים, לעודדם".

חש רבי משה כי כליה צפויה לבניין אשר בנה בחזונו; כי נעלמות כלא היו הציפיות שציפה מפגישתו המחודשת עם רבי יחיאל. וידע רבי משה כי אם לא יעלה בידו להטות את מארחו מיאושו, לשוא בא לעכו, לשוא עזב את ירושלים, והוא פתח:

“מי לא יבין את היסוסיך לקרוא לבעלי היסורים לזנוח את מקומותיהם הנראים להם כמקלט, ולעלות לארץ חרבה ושוממה? הן ביסוריהם התייסרת; ביסוריהם את המתייסר. אולם הרשה לי ואשאלך: האם בני חורין אנו לעשו כמצוות לבנו? מי לידינו יתקע כי יסורים שנתייסרו בהם קהילות אשכנז וצרפת סוף פסוק הם לסבלן ולא יישנו? ומי יערוב לנו כי קהילות אחרות לא יצטרכו לשתות מכוס התרעלה? קהילות ספרד שסועות הין הסהר לבין הצלב ואיש אינו יודע מה ילד יום. אם העת הזאת שעת כושר היא לעלייה ולהאחזות בארץ, חלילה לנו להחמיץ אותה. חלילה לנו, חלילה לנו לגרום לבכייה לדורות”.

לפתע נתעורר רבי יחיאל מדכאונו. בקול תקיף ובבהירות השמיע את תשובתו וזו העידה כי רוח חדשה נחה עליו:

ניצחתני, ידידי. חובה עלינו להחדיר בלב בני עמנו את הדעת כי העלייה לארץ־ישראל מצוות עשה היא וכי לא היתה שעת כושר לקיומה כבעת הזאת. אם נתעלם מחובתנו זו, יבואו הדורות הבאים ויקטרגו עלינו. אלא מה לעשות וטרם נפסקה הלכה בסוגיית העלייה לארץ־ישראל. כדי להמנע מטיעונים כי גרסתנו נוגדת את גרסתו של רבי משה בן מימון, שדברו תורה בקהילות הרבה, עלינו למצות את הסוגיה בבית־דין ולקבוע הלכה פסוקה. בפסק־דין נבוא אל הקהילות ולא בקול־קורא, בפסק־דין אשר יחייב כל שבשם יהודי ייקרא".

המום ונסער מן השינוי הפתאומי, פרצו מפיו של רבי משה שאלות לגבי הענין בו דיבר רבי יחיאל: “מי יעמיד את בית הדין? מה יהיה הרכבו? היכן יישב? מה יהיו נוהליו?”

ברוך ובהבנה לסערת רוחו של אורחו השיב רבי יחיאל: “על שאלותיך נדון מחר, במקום הזה ובשעה בה באנו אליו היום. עתה השעה מאוחרת וסדר יום מלא וגדוש לפנינו. מזמן עברה שעת חצות הלילה”.

מאפילתו של חדר הלימוד גיששו השנים אל הפרוזדור ולאור האבוקה שבערה בו עלו בגרם המעלות אל חדריהם.


למחרת שוב ישבו זה מול זה בחדר הלימוד ורבי יחיאל פתח: “שאלת: “מי יעמיד את בית הדין?” אני אעמידו. שאלת: “מה יהיה הרכבו?” אין בית דין פחות משלושה ואלה יכהנו בו: אתה ואני ואחד מתלמידי המובהקים, פוסק מאין כמוהו. שאלת: “היכן יישב?”. בירושלים יישב. שאלת: “מה יהיו נוהליו?” בית הדין יקבע את נוהליו”.

מרוצה מתשובותיו של רבי יחיאל, הקשה רבי משה רק על אחת מהן שהיתה סתומה בחלקה: “מיהו תלמידך המובהק שאתה משבח את כוחו כפוסק והיכן הוא יושב?”

נלקחו מקולו של רבי יחיאל התקיפות והבהירות שבהן אמר את דבריו לאחר שהודה בנצחון טיעוניו של רבי משה. שוב חזר לדבר כמשיח עם עצמו, כמספר על חלום: “תלמיד מובהק היה לי ב”מדרש הגדול דפרישי", עלם מחונן, יליד וורמיזא שבאשכנז, בנו של דיין הקהילה. כנער למד בקהילה השכנה מגנצה וכעלם הגיע אלי, לפאריס. מאיר שמו, בן עשרים היה בבואו אלי. מיד הפליא בחסידותו, בשקידתו על לימודיו, בידיעותיו. הוא היה מסור לי בלב ובנפש. כל תלמידיי היו קרובים לי, אך הוא היה קרוב לי מכולם.

האסון של שריפת ספקי קדשנו אירע כשבע שנים לאחר בואו של מאיר לפאריס. יחד עמי עמד מול הלהבות. מאיר לא בכה כמוני למראה האש האוכלת את ספרינו. הוא ניחם אותי בדברים שאמר רבי חנינא בן תרדיון לתלמידיו, עת נשרף על המוקד, כרוך בספר תורה. הם שאלוהו: «רבי, מה אתה רואה?» «גווילים נשרפים», חזר בפני מאיר, תלמידי, על דברי רבי חנינא: «גווילים נשרפים ואותיות פורחות»".

עיניו של רבי יחיאל זלגו דמעות וקולו נחנק. גם בעיני רבי משה נקוו דמעות.

“ותלמידי כתב קינה על השריפה, אשר מימי המשורר רבי יהודה הלוי לא היתה כמותה”, המשיך רבי יחיאל ושמץ של גאווה נלווה לקולו החנוק, עת שחזר על בתים אחדים של הקינהה “שאלי שרופה באש”, שחיבר תלמידו. בניגון הקריאה במגילת “איכה” קרא:

"חגרי לבוש שק עלי ההבערה אשר

יצתה לחלק וספתה את־תלוליך!


כימות ענותך ינחמך צור וישיב שבות

שבטי ישרון וירים את־שפליך"…

לאחר הפסקה ואנחה משחררת, המשיך רבי יחיאל בקול תקיף, אשר כל צער ויאוש נלקחו ממנו, כמו במטה קסם. “תלמידי מאיר חזר לגרמניה והוא יושב ברוטנבורג שמעל נהר הטאובר. קהילות רבות הפצירו בו לשבת על כסאות הרבנות שלהן והוא סירב לכולן. הוא עוסק במסחר והצליח בו עד מאד. עם זאת כונן ישיבה גדולה במקום מושבו והוא עומד בראשה. הוא מוכר כפוסק מוסמך בכל קהילות אשכנז. כאשר יצטרף לבית דיננו ויפסוק הלכה לפי גרסתנו, יתקבל פסקו בלא הרהור וערעור”.

“וכיצד ידע על צירופו לבית דיננו? כיצד יגיע אלינו?”, הקשה רבי משה. ענה רבי יחיאל: “אשלח אליו את בני יוסף בשליחות מהירה וסודית. הם מכירים זה את זה מתקופת שהותו של מאיר בפאריס. יוסף יביא אליו את בקשתי כי יבוא מיד אלינו ובקשתי כצוו תהיה בעיניו, כגזירה של מורה ורב. נוועד גם מחר בחדרי ונחבר איגרת אליו. בני עילה אותה על הכתב”.

בשלישית נתוועדו רבי יחיאל ורבי משה בחדר הלימוד. בפעם הזאת ישב עמהם רבי יוסף כשכלי כתיבה על ברכיו. שלושה לילות עסקו רבי יחיאל ורבי משה בחיבור האיגרת. הם כתבו למקבלה על גרסתם בענין העלייה מבחינת ההלכה והעמידו אותו על המצב בארץ־ישראל. הם הזכירו לו את מה שעבר על קהילות אשכנז וצרפת והעלו בפניו מה עלול להיות גורלן בעתיד וגורלן של קהילות אחרות שמחוץ לתחומן. איגרת גדולה חיברו, איגרת שהכילה דברי תורה והלכה בצד דברי ימיהן של קהילות וצפיות לעתיד לבוא. בלילה השלישי הושלמה. רבי יחיאל חתם עליה בחתימת ידו והטביע עליה את החותם שהביא עמו מפאריס, חותמו של ראש “מדרש הגדול דפרישי”. גם רבי משה הטביע עליה את חותמו.


כשנודע לה על השליחות שהטיל רבי יחיאל על בנו, ביקשה הרעיה, מרת רות, לפטור את בעלה ממנה. כל שידעה היה כי בעלה חייב לנסוע לאירופה, לגרמניה. לא הוגד לה דבר על כוונת הנסיעה ועל יעדי השליחות. על כן מצאה עוז בנפשה לדבר על לב חותנה ולבקש ממנו לשגר אחר ולא להטיל את השליחות על בנו, על בעלה ואביהם של ילדיה. נימוקים רבים העלתה מרת רות לחיזוק בקשתה. כל טורח הילדים יהיה עליה והיא תהיה ללא עזרת בעל ואב במשך תקופה ממושכת. הדרכים לאירופה ובה אינן בטוחות ואין איש יודע מה ילד יום בארץ־ישראל. הולך ומתערער השלום בין שליטי הארץ המוסלמים, הממלוכים לבין הצלבנים. בתקופת העדרותו של יוסף מן הארץ עלולים לבוא שנויים במצב, אשר יקשו עליה להיות לבדה.

רבי יחיאל הקשיב באהדה והשיב בחיבה: “לו ידעת את כוונת נסיעתו של בעלך לאירופה ואת יעדי שליחותו, היית מקבלת את הכל באהבה רבה. אנא, קבלי את הנסיעה והשליחות כאילו ידעת את כוונתן ואת יעדיהן”.

מרת רות חדלה מטעון את טענותיה ובעלה, רבי יוסף, התכונן לדרך. הוא נפרד מאביו הזקן וזה בירכו, תוך בכיה ובחיבוקים רבים, והוא נפרד מרבי משה וזה הדגיש בפניו מה חשובה שליחותו וכמה חשוב לשמרה בסוד. למען לא ידע מחסור בדרך, מסר לו רבי משה את הטבעת ואת הענק שנתנו לו האמיר עלי והנסיך היינריך, בנסעם ביחד בשיירה מירושלים לעכו.


רבי יוסף הפליג באניה לאירופה ורבי משה ביקש לשוב לירושלים, אל העדה אשר כונן ואל בית הכנסת אשר הציב. נסיעתו לעכו לשם שמיים היתה ולשם ירושלים. משיצא רבי יוסף לזמן את השלישי בבית הדין, אין עוד טעם לישיבתו בעכו. בית הדין ישב בירושלים ושם ימתין לבואם של רבי יחיאל, אב בית הדין ולתלמידו, הפוסק מאשכנז. בל יהיו בני העדה עזובים לנפשם; בל יהיה בית־הכנסת החדש בלא מורה הוראה ומגיד מישרים.

רבי יחיאל לא אבה לשמוע על עזיבת רבי משה את עכו. הוא דרש ממנו להשאר עד לבואו של תלמידו ובינתים יטול מעט ממשאו. יום יום מצטרפים בחורים ואברכים לישיבה וקרוב היום בו תיכנס לבניין משלה, ההולך ומוקם בתרומת אנשי הקהילה של עכו. גדול וכבד מדי משא הישיבה על זקן כמוהו; אין עוד כוחותיו כפי שהיו בשעתם בפאריס, עת שעמד בראש המדרש הגדול. מן השמיים הוא, כי רבי משה בא לעכו. התלמידים זקוקים למורה כמוהו. ממנו ילמדו תורה וחכמה ויהיו לתפארת בחורים ולתלמידי חכמים.

גם השולחנים היהודים, תושבי עכו, הפצירו ברבי משה להשאר. בכל פגישה ופגישה ביניהם הזכירו אלה שנסעו עמו בשיירה מירושלים לעכו את גודל חכמתו ואת עמקות מחשבותיו. דוברי השולחנים ביקשו ממנו להיות להם מורה ורב.

בימי שבתו של רבי משה בעיר, ביקר הנסיך היינריך בביתו של רבי יחיאל כדי להוועד עם אורחו, הדוקטור. משנודע לו על כוונתו לעזוב את עכו, הצטרף הנסיך אל כל המפצירים ברבי משה להשאר. רבי משה נשאר בעכו.


זמן קצר לאחר יציאת רבי יוסף, חלה האב. רבי משה היה חייב למלא את מקומו כראש הישיבה.

באחד מביקוריו אצל רבי יחיאל, התוודה החולה בפניו: “אותו מומר, ניקולש דונין, אשר עמו נאלצתי לעמוד בוויכוח בחצר המלך, בא אלי שנים מספר לפני המרתו וסיפר לי כי הכיר אישה נוצריה בעירו, לה רושל, וכי הוא מבקש לשאת אותה לאישה. לא ראיתי דרך לגיירה כהלכה והודעתי לו על זה. הוא העיז פנים בפניי ובפני בית דיני והחרמנוהו. הוא המיר את דתו והתנקם בנו. רעות רבות שבאו עלינו, הוא חרש אותן. על כך הערתי גם בוויכוח. עתה, בימי חוליי אין ההרהורים פוסקים ממני, שמא שגיתי בסירובי, שמא גרמתי אני לצרות שעשה לנו מומר זה. הלא אותה אישה שהוא ביקש לשאתה לא נישאה לו, אלא התגיירה כדין בפני בית דין בעיר רואן, ולא זאת בלבד, היא נישאה ליהודי כשר שהיה למחותני. כלתי רות, רעית בני יוסף, היא בתם”.

רבי יחיאל נאנח מכאבי גוף ומייסורי נפש. “נהגת כדין ובית הדין בעיר רואן נהג כדין”, ניחם אותו רבי משה, “מן המומר שאני התנסיתי בו אני למד על המומר שאתה התנסית בו. התולעת מצאה לעצמה קן בנפשו, לא בשל סיבה חיצונית, אלא בשל רדיפת בצע. הלא הוא וויתר על האישה הטובה, שנעשתה גיורת צדק ואם לכלתך. נוצריה נשא, בלא גיור. הינחם ובל יטרידוך הרהורים אלה במיטת חולייך. ישלח לך ה' רפואה שלמה ותשוב לאיתנך ותשב בראש בית הדין שאמרת לכוננו”.


 

פרק שלישי: אין בית דין פחות משלושה    🔗

מאנייה לאנייה ומשיירה לשיירה התגלגל הבן בדרך אל יעדו והאב החולה מרותק למיטתו, סובל מכאובים, מבליג ומתייסר. אורחו היה לרופאו ובעת ובעונה אחת לממלא מקומו בישיבה.

בהעדר הבן היתה הכלה מרת רות, סועדת את חותנה, בהקפדה ובהתמדה. מעולם לא היתה קרובה לרבי יחיאל כבימי מחלתו. בעבר, בפאריס ובעכו, היו כל מגעיה עמו מצטמצמים בישיבתה מולו בקצה השולחן בעת הארוחות המשותפות לבני הבית ותלמידי הישיבה. רק לעיתים רחוקות שוחחו ביניהם. מאז שחלה וכל מחסוריו עליה, נתקרבו זה לזה. בשעה שהגישה לו מאכל ומשקה, רפואות וכל דבר שהיה זקוק לו במחלתו, שוחחו ביניהם רבות.

בעלת גזרה נאה ויפת מראה היתה מרת רות. אבירי עכו וסוחריה, כל עת שפגשוה בשוק, לא הסירו עיניהם ממנה בשל יופיה. היא היתה מתחמקת ממבטיהם ומקצרת את שהותה ברשות הרבים, ככל שיכלה. כבת שלושים היתה. את שערה המלא בצבע הפז כיסתה בצעיף משי צבעוני.

גם החולה היה מסתכל בה בקורת רוח. כבת נהייתה לו והרי היא יתומה מאם ומאב. והוא ביקש ממנה לספר לו על בית אביה ברואן.

“אמי היתה יפת תואר ואדוקה במצוות”, סיפרה הכלה. “אבי, שהיה מראשי הקהל, היה חמור סבר, אך כיבד את אמי עד מאד. כמוני גם היא נתיתמה בעודה צעירה לימים. ולא היה לה ילד זולתי”.

מתשובות כלתו לשאלות שהפנה אליה, במגמה לודא אם ידועים לה מוצאה של אמה וקורותיה, לפני נישואיה למחותנו, נתחוור לרבי יחיאל כי נעלם ממנה, כי אמה היתה גיורת. אביה לא סיפר לה דבר על כך לפני פטירתו ורבי יחיאל לא גילה לה.

מחלתו של רבי יחיאל נמשכה וכן נמשך טיפולה המסור בו של כלתו, מרת רות. בעלה נעדר זה כבר למעלה מחודשיים ימים ואות חיים טרם הגיע ממנו.

בעוד שרוי רבי יחיאל במחלתו, נשלם הבנין החדש של הישיבה, שהוקם בתרומתם של עשירי הקהילה של עכו ושל נדבנים מקהילות בארצות שונות. רבי משה ביקש לדחות את מעבר הישיבה מביתו של רבי יחיאל אל הבנין החדש עד שייטב מצבו של החולה. רבי יחיאל הפציר בו לקיים את המעבר: “הן אתה הרופא שלי ומי כמוך יודע את מצבי? מוטב להסב נחת רוח לתורמים ולתלמידים מאשר לזקן, חולה”.

“מדרש הגדול דפרישי” שבעכו עבר לבנין החדש וכן עבר עליו רבי משה. הוא היה לראש הישיבה לכל דבר, אך הקפיד מאד כי לא ייקרא כך. הוא התמיד לכנות את רבי יחיאל בשם ראש הישיבה ותבע מן הציבור, בעלי בתים ותלמידים, לא למנוע תואר זה מן החולה.

מספר התלמידים של הישיבה הלך וגדל והגיע ללמעלה מחמישים. שלוחיו של רבי יחיאל לקהילות היהודים בארצות קרובות ורחוקות לא הגבילו את פעולתם בבקשת תרומות לבנין הישיבה. הם פרסמו בכל מקום את “מדרש הגדול דפרישי” שהוקם בעכו, את גדולתו בתורה של ראשו הדגול והחסיד ואת האכסניה לתורה אשר הקים בארץ־ישראל ואשר ממנה עתידה תורה לצאת אל כל תפוצות הגולה.

התלמידים החדשים לא למדו תורה מרבי יחיאל ולא הכירוהו אלא מביקורי מצווה שערכו ליד מיטת חוליו. הם התקשו להתמיד בקיום הצו של רבי משה לכנות את החולה ראש ישיבה, בין בנוכחותו בין שלא בנוכחותו. בינם לבין עצמם כינו בתואר זה את רבי משה. הרמב"ן, ראשי תיבות של רבי משה בן נחמן, היה לאביהם הרוחני הבלעדי.


כאשר יצא רבי יוסף לדרכו, היו ארץ־ישראל ואיי יוון נתונים עדיין בשלהי הקיץ, אך משהגיע לצפונה של איטליה, לעבור את הרי האלפים ולבוא לגרמניה, פגע בו החורף בכל עוצמתו. הדרכים היו חסומות בשלגים או בחזקת סכנה להולכים בהן. השדות שבעמקים היו מכוסים בשלגים או בחזקת סכנה להולכים בהן. השדות שבעמקים היו מכוסים שלג והערים והעיירות שדרכן עבר, נדמו כאילו נתונות הן בתרדמת החורף.

כחוש ועייף נע רבי יוסף בחלק האחרון של דרכו אל יעדו. כחוש היה מפני הצמצום שחל במזונותיו ומפני הקור שכמו אכל את יתרת בשרו. מעטות היו הקהילות היהודיות בחלק זה של מסעו שיכלו לספק לו אוכל כשר. רק לעתים נדירות בא תבשיל חם לפיו. בדרך כלל החיה את נפשו בלחם ופירות בלבד. לבושו, לבוש תלמיד חכם ארצישראלי, לא התאים לתנאי החורף שאפפוהו באירופה, ועייף היה מדרך שנמשכה למעלה מחדשיים ימים.

בשארית כוחותיו נע ברגל לאורך גדותיו של הנהר טאובר, אשר העיר רוטנברג שוכנת לידו. משראה מרחוק חומה של עיר ומאחוריה גגות משופעים, מכוסי שלג, אשר ענן מיתמר מן הארובות שבהם, ידע רבי יוסף כי הגיע אל מחוז חפצו.

בשער העיר שאלוהו השומרים בגרמנית: “מי אתה?”

“יהודי אני”, השיב רבי יוסף בצרפתית.

“יהודי!” חזרו השומרים בצרפתית, “שלם מס היהודים והכנס”.

רבי יוסף שילם והשומרים שעמדו על כחישותו ועייפותו שאלו: “מניין אתה, יהודי?” “מארץ הקודש” השיב רבי יוסף בצרפתית, “מפלשתינה”, ונכנס לעיר.

התהלך רבי יוסף ברחובותיה וסימטאותיה של רוטנבורג ושאל על ביתו של ראש הישיבה, רבי מאיר. הוא דיבר צרפתית והעוברים ושבים לא הבינוהו. ביקש רבי יוסף להפנות את שאלתו ליהודי, אך לא הבחין בין אנשי העיר באדם שחזותו תעיד עליו כי יהודי הוא. ואם סבור היה כי מצא יהודי בין העוברים ושבים, נתגלה כי טעות היתה בידו. יהודי רוטנבורג דמו לשאר התושבים. רק האיש החמישי אליו פנה רבי יוסף התוודע אליו כיהודי והובילו לביתו של רבי מאיר.

גדול היה הבית ונאה משאר הבתים שברחוב. בן שתי קומות היה ובכל קומה היו חלונות רבים. שני גרמי מעלות, מימין ומשמאל, הובילו אל המבוא לכניסה המקומרת של הבית.

שעת צהרים היתה ורבי יוסף שיער כי בעל הבית ובני ביתו יסבו בשעה זו לסעודת הצהרים. על אף הרעב והקור שהציקו לו, לא מיהר לעלות בגרם המעלות ולהיכנס לבית. הוא חש בלאות גדולה וחשש לרושם שיעשה מראהו על בעל הבית, שהכירו בימי לימודיו ב“מדרש” בפאריס, כתלמידו של אביו.

עשה רבי יוסף את חשבון השנים. כבן עשרים ושבע היה מאיר, כאשר עזב את פאריס, סמוך לימי שריפת ספרי התלמוד בככר החול. מאז עברו כעשרים וחמש שנים, הווה אומר, בן חמשים ושתיים הוא כיום, קשיש ממנו בשתים עשרה שנים.

סוף סוף עלה רבי יוסף בגרם המעלות והקיש בידית כלי ההקשה שעל הדלת, שהיה עשוי נחושת קלל. משרתת פתחה את הדלת, מצפה להודעת ההלך על מבוקשו.

“יהודי אני, מארץ הקודש, מפלשתינה. יוסף בן יחיאל שמי”, אמר האורח בצרפתית ומכל אלה הבינה המשרתת את המלה פלשתינה ואת השם יוסף בלבד. היא הסתכלה בעומד ליד הפתח בפליאה ובחמלה, ביקשה ממנו להיכנס לבית, הובילה אותו אל אחד הטרקלינים שבקומת הקרקע, ביקשה ממנו לשבת והלכה להודיע לבעל הבית על האורח מפלשתינה.

נכנס בעל הבית לטרקלין ושאל: “יוסף? בנו של מורי ורבי, רבי יחיאל מפאריס?” רבי יוסף לא הספיק להשיב ורבי מאיר הושיט אליו את זרועותיו. שעה ארוכה עמדו השניים חבוקים בדממה ועיניהם זולגות דמעות.

מאחורי בעל הבית, עמדה רעיתו, מרת מרים והתבוננה במחזה המרגש. בעלה, רבי מאיר, נתברך בקומה גבוהה ותמירה. מראהו כמראה איש צעיר, על אף חמשים ושתיים שנותיו. בזקנו ושערות ראשו שבצבע הערמון אין אפילו שערת שיבה אחת. עיניו מבריקות ושופעות חיות. חזותו ולבושו מטופחים והדורים. האיש אשר בזרועות בעלה, לעומת זאת, בעל קומה כפופה ושחוחה קצת. בזקנו ושערות ראשו השחורים רב הלובן. חזותו ולבושו נחים וירודים.

בעוד רבי מאיר שואל בשלום אורחו ובשלום אביו, ציוותה בעלת הבית למשרתת להביא לאורח מים לנטילת ידיים והזמינה אותו להצטרף לארוחת הצהרים בחדר־האוכל.

בשיחתו עם בעל הבית ובעלת הבית לא התקשה רבי יוסף מבחינת הלשון. הם שמעו את שפתו, צרפתית. אך עם הבנים היו קשיים. הם דיברו ביניהם עברית והשיחה התנהלה בעצלתיים.

אחרי הארוחה ציוותה מרת מרים להכין לאורח אמבט חם, לבנים ובגדים חדשים. את אחד הבנים הפקידה על הדאגה לכל צרכיו של רבי יוסף.


רחוץ ולבוש בגדים חדשים, נכנס רבי יוסף לרבי מאיר שישב בחדר הלימוד שלו, שהיה מרווח ומרוהט בטרקלין. בלא אומר מסר רבי יוסף בידיו של רבי מאיר את האיגרת ששיגרו אליו האב והרמב"ן.

בכוונה ובהתרכזות קרא רבי מאיר את האיגרת וניכר היה בפניו הרושם העז שעשה עליו תוכנה. גמר לקראה ופנה לרבי יוסף: “את מצוות מורי ורבי אמלא, בלי לגרוע ממנה דבר. מה תרצה להוסיף על האמור באיגרת, יוסף אחי?”

“השעה דחוקה. שעת הכושר שאבי והרמב”ן רואים בעת הזאת לא לעולם תעמוד לנו. חשוב כי תחיש את עלייתך לשם מילוי כוונותיהם".

“ודאי שאעשה כך”, השיב רבי מאיר. “היום י”ט בחודש. למחרת ראש החודש הבא עלינו לטובה נצא לדרך. אודיע על כך לרעיתי ולבני ביתי ואתחיל בהכנות".

בשני עשר הימים שנותרו עד ליציאה היו ידיו של רבי מאיר מלאות עבודה. הוא ביקש קונים לביתו ולסחורות אשר במחסניו, רכש משרתים חסונים, בחר בסוסים ובכלי נסיעה ויעץ לרעיתו בהתקנת ארגזים לבגדים, למזון ולכלי בית, הדרושים בדרך. מעל לכל היה עסוק בענייני הישיבה שלו. את ניהולה העביר לתלמידו המובהק, רבי שמשון. בידיו הפקיד סכום נכבד לכלכלת תלמידים נצרכים, לרכישת ספרים ולשכר מורים. עם זאת היה שרוי בדאגה על עתיד הישיבה. הלא בממונו קיים אותה וכל מחסורה ומחסור התלמידים היה עליו. כיצד יתקיימו כאשר הוא לא יימצא עוד ברוטנבורג? למענם עסק במסחר כל הימים; למענם לא קיבל מעולם רבנות אשר שכרה מועט.


מאז שעזב את עכו לא היו לרבי יוסף ימים טובים כימי ההמתנה ליציאה. הוא הבריא בגופו וקומתו נתיישרה. הוא סייר בקהילות קרובות ועמד על נוהגיהן. את מבוקשו לבקר בעיר הולדתו וגידולו, פאריס, לא יכול היה למלא. קצר הזמן והיציאה לארץ־ישראל עם רבי מאיר ובני ביתו עומדת מאחורי הכותל.

בערב השבת האחרונה לפני היציאה, הגיע איש לביתו של רבי מאיר וביקש לראות מיד את רבי יוסף. כשבא רבי יוסף וראה כי המבקש אותו הוא בן עכו, אחד משולחני העיר, ממקורבי אביו, בירך אותו בשמחה: “ברוך בואך, אפרים!” אך אפרים לא השיב ברכה אלא פרץ בבכי. משנרגע קמעה, הודיע לרבי יוסף כי בשליחות הרמב"ן בא לרוטנבורג, להודיע לבן ולתלמיד כי ניצחו אראלים את המצוקים, כי נפטר הצדיק הישיש, רבי יחיאל מפאריס.

רבי יוסף פרץ בזעקות שבר, ספק בכפיו ובכה בקול. לקול הזעקה נכנס רבי מאיר אל החדש ואף הוא זעק לשמע הידיעה: “רכב ישראל ופרשיו”.

וזה הסיפור שבפי השליח אפרים. אחר שיצא רבי יוסף לדרכו, חלה האב. הסעד המסור שסעדה אותו מרת רות והרפואות שהשקה אותו רבי משה, הרופא מספרד, לא הועילו. החסיד נאסף אל עמו. הוא נטמן בחיפה, למרגלות הר הכרמל, למען ינוחו עצמותיו באדמה שהיא ארץ־ישראל ודאי. כל הקהל הקדוש של עכו ושל הגליל באו ללוות את השר והגדול בישראל שהלך לעולמו. את הנפטר הדגול הספיד רבנו משה בן נחמן.

רבי יוסף קרע קריעה וישב על הארץ כדין אבל.

לאחר ימים מספר ביקש אפרים לשוב לעכו. בתחילה חשב לצרף אליו את רבי יוסף, אך רבי יוסף היה עדיין שרוי באבלו הכבד ורבי מאיר לא נתן לו לצאת לדרך הארוכה והקשה. כשבא אפרים לפני רבי מאיר להפרד ממנו, מסר לו רבי מאיר איגרת אל הרמב"ן.

באיגרתו לרמב“ן כתב רבי מאיר על השבר שנשבר עם קבלת הידיעה על מותו של מורו ורבו, על ההכנות שעשה למלא את מצוותו ועל הספקות המקננים בו עתה, אם יש הצדקה לעקירתו מישיבתו הקדושה ומתלמידיו הזקוקים לו, כשמי שעתיד היה להיות אב בית הדין בירושלים נאסף אל עמו. רבי מאיר ביקש מהרמב”ן להשיב לו מיד מה עליו לעשות. כפי שיורה לו, כך יעשה.

אפרים יצא לדרכו כשהחורף עוד בעיצומו. לפי חשבונו של רבי מאיר, חייבת התשובה להגיע לידו סמוך לחג הפסח. אם יידרש לעלות לארץ־ישראל, יצא מיד לאחר החג ויגיע לעכו סמוך לחג השבועות או קצת אחריו.

רבי יוסף נשאר בדכאונו. חזותו החיצונית נשתפרה, אך נשפו ורוחו נשארו נכאות. לולא געגועיו לרעיתו ולילדיו, לא היה אוזר כוח לצאת לדרך ולשוב אליהם. רבי מאיר צייד אותו בכסף ובצרכי נסיעה ושכר עבורו קרון עד לנמל באיטליה.

סמוך לחג הפסח שב אפרים לרוטנבורג. משמסר את איגרתו של רבי מאיר לרמב"ן, הטיל עליו מקבל האיגרת לצאת בשניה לרוטנבורג ולמסור את תשובתו לידי רבי מאיר.

הרמב"ן כתב באיגרתו כי על רבי מאיר לעלות בהקדם. שומה עליו לקיים את מצוות מורו ורבו להיות חבר בבית הדין שיפסוק בסוגיית העלייה לארץ־ישראל, כשם ששומה עליו, כממלא מקומו של הצדיק שהלך לעולמו, לקיים את מצוותו ולעשות להעמדת בית הדין. הוא יעמידו והוא יכהן כראשו. כשלישי יצרף את אחד מחכמי עכו, ממורי “המדרש” או את אחד מחכמי הגליל. לא אלמן ישראל. ישנם בארץ־ישראל תלמידי חכמים מובהקים, פוסקים ומורי הוראה הראויים לשבת בדין ולהורות הלכה.


רוחות רעות נשבו בערי גרמניה. נתבדו ונגוזו הציפיות והתקוות לטובות הנאה ממסעי הצלב ומהכיבושים בארצות המזרח. המסעות האחרונים הסבו רק מפלות משפילות לחילות הצלב. מאחזי הצלבנים בארצות המזרח ובארץ־ישראל הלכו ונצטמקו. רבבות רבבות מאמינים יצאו לדרך כשהצלב הנישא לפניהם סימל בעיניהם ציון ותמרור לחיי זוהר ושפע. הם נפלו בהמוניהם בקרבות, מתו באלפיהם במגיפות, נעשו ברובם אבק אדם. החוזרים לארצות מוצאם נדדו בדרכים כשהם שבורים ומדוכאים, נעדרי תהילה וחסרי כל.

התקופה היתה תקופה של “אין מלך בגרמניה”. משמת הקיסר פרידריך השני בשנת 1254 למנינם, לא עלה קיסר חדש על כסאו במשך שנים מספר. הארץ היתה נתונה במשטר של “כל דאלים גבר”.

בצדק חששו שרים והגמונים כי זעם החוזרים המאוכזבים מאי־קיום ההבטחות לטובה שהם הבטיחו להם יופנה אליהם. ואם לא אליהם ישירות, אל היהודים שבתחומי שלטונם, אשר במסיהם וארנונותיהם הם מקיימים את ארמונותיהם וחצרותיהם. ביקשו ומצאו דרך לספק את שאיפת ההמונים לפורקן זעם וכעס מבלי שייפגעו הם ומבלי שיחזרו הפרעות ביהודים, כבימי ראשיתם של מסעות הצלב.

בועידה כנסייתית שנתקיימה בעיר מגנצה שבגרמניה הוחלט והוכרז כי על היהודים להיות מובדלים מהנוצרים, לא להתגורר עמהם ולא ללבוש בגדים הנהוגים אצלם. על היהודים לשכון ברובעים מיוחדים שיוקצו להם בכל עיר וללבוש בגדים שייחדום ויבדילום מן הנוצרים. הכובע המחודד וציון בולט במלבושים יקיימו מטרה זו וביחד עמה ישימו את נושאיהם לבוז ולקלון.

גזירות אלה מנעו פרעות ביהודים, התעללות ביחידים לא מנעו. אדרבא, בעקבותיהן התגברו. הופצה העלילה הנוראה כי היהודים מצווים להשתמש במצות הפסח בדם ילדים נוצרים וכי מדי שנה בשנה מופקדים אחדים מהם על השגתו. כל ילד נוצרי וכל ילדה נוצריה שנמצאו ללא רוח חיים בשדה או במרתפו של בית, בין שהושלכו שם על ידי אבות שהכום מכות רצח, בין שהיו קרבנות של אונס ונרצחו לאחר מכן, תוארו בזדון כקרבנות היהודים. ותמיד נמצא חשוד בהריגתם, לשם מצווה כביכול. על לא עוון בכפם הועמדו אישים יהודים, ביניהם ראשי קהל ופרנסים, בפני שופטי כנסיה אכולי שנאה, עונו בכל מיני עינויים עד יציאת נשמתם וניתלו לאחר מכן לבזיון ולקלון להנאת ההמונים.


יום יום הגיעו לביתו של רבי מאיר מרוטנבורג שליחים של קהילות ושל רבנים שביקשו ממנו פסקי הלכה בענינים שהזמן גרמם. ההמונים לא הסתפקו בהבדלת היהודים ובמשפטים לעת מצוא בעניני עלילת הדם. הולכי דרכים יהודים נרצחו בעברם ביערות ובשדות; בעת חילופי משמרות בשררה או בכמורה נחפזו פורעים לפרוע ביהודים בטרם ייכנס לתפקידו בעל השררה החדש. נשאל רבי מאיר על דין קבורה של הרוג בדרך ועל פדיון גופתו מידי מוצאה; נתבקש הפוסק מרוטנבורג להורות אם מותר לצאת חמושים בשבתות ובחגים, כאשר מגיעה שמועה אל שכונת היהודים כי פורעים עולים עליה, גם כשהיא איננה בבחינת ודאי. ומה דינה של אישה שנאנסה בעת פרעות ודין ולדה מהו? מעשה בילד שנטבל בעל כרחו, האם מותר להחזירו לדת ישראל ולסכן בכך את חייו וחיי הוריו ובני קהילתו? המותר לשלם דמי שוחד לשרים ולהגמונים מקופות הצדקה של הקהילות? שאלות מסוג זה ועוד כהנה וכהנה הופנו אל רבי מאיר. הן ביטאו את המפנה שחל בחיי היהודים למן מותו של הקיסר והעידו כמאה עדים על מצבם ועל המצב בארץ גרמניה. רבי מאיר חיבר תשובה לכל שאלה ושאלה שהגיעה אליו ולמען לא תשמש התשובה לענין שלא נשאל עליו, היה רושם ליד תשובתו את תוכנה של השאלה. הוא התפנה מרוב עסקיו, אפילו מעניני הישיבה שלא הצריכו את מעורבותו ועסק במתן תשובות לשאלות, בהוראה לקהילות על פי ההלכה.

שליחים באו ושליחים הלכו וידיו של רבי מאיר היו מלאות עבודה. ביתו של הפוסק מרוטנבורג הפך לתל שהכל פונים אליו. הוא דחה את עלייתו לארץ־ישראל מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש.

מדי שבת בשבתו קיווה כי בשבוע הבא יעבור הזעם, תרגע ארץ גרמניה, ייפסקו מעשי הרצח ביחידים והפרעות בשכונות היהודים, יחדלו השליחים לבוא בשאלות והוא יהיה פטור מהשיב עליהן, ומדי יום א' ביום א' נתחדש זרם השליחים כשבידם שאלות שדרשו את תשובותיו.


עברו חדשים רבים ושוב הגיע שליח מעכו לרוטנבורג שמעל נהר הטאובר. רבי יוסף שיגרו לרבי מאיר להודיע לו כי הרמב“ן נפטר וכי נקבר ליד אביו בחיפה, למרגלות הר הכרמל. באיגרת שכתב לרבי מאיר, הפציר בו רבי יוסף להחיש את עלייתו, למען יעמוד בהקדם בראש הישיבה “מדרש הגדול דפרישי” שבעכו ובראש בית הדין בירושלים שיעסוק בסוגיית העליה לארץ־ישראל. אדרתו של מורו, רבי יחיאל מפאריס ואדרת הרמב”ן נפלו עליו, על מורנו הרב רבי מאיר, המהר"ם מרוטנבורג.


 

פרק רביעי: בשבי הקיסר    🔗

שתי נאמנויות התרוצו בנפשו של רבי מאיר, נאבקו זו עם זו ולא הגיעו לידי הכרעה. בשום פנים ואופן לא ראה אפשרות לזנוח את הקהילות בסבלן וביסוריהן ובמידה שווה לא ראה את עצמו פטור מקיום מצוות מורו המנוח לעלות לארץ־ישראל ולשבת בה בבית דין שייפסוק בסוגיית העלייה. אמנם, מורו אינו עוד בין החיים, אך כלום יוכל להתעלם ממה שכתב לו הבן, רבי יוסף, כי אדרתו נפלה עליו? הוא חש בה כמשא כבד, על אף הכבוד שהיא סימלה וביטאה.

בימים היה רבי מאיר עסוק למעלה מראשו בקבלת שליחי הקהילות ובעיון בשאלות שהביאו בפניו, בחיבור התשובות ובהעלאתן על הכתב, אך בלילות ריחפו בפניו שתי הנאמנויות ולא נתנו לו מנוח. רבי מאיר נזקק לכל הספרים שבהם קיווה למצוא הכרעה לכאן או לכאן; ללא הועיל. כאשר נדמה היה לו באחד הלילות, כי כפות המאזניים נוטות לנאמנות האחת, נתברר לו בלילה שלאחריו כי טעה וכי הן נוטות לחברתה. קם ממצעו, מצא שליחים ושאלות והכל נמשך לפי דפוסי הימים הקודמים. התעללויות ופרעות ביהודים לא פסקו וכן לא פסקו השאלות בעקבותיהן.

תקוותן של קהילות היהודים נתלתה בהמלכת הקיסר החדש. כאשר ימלוך קיסר על הארץ, יושם קץ למצב של “כל דאלים גבר”, ישלוט חוק וסדר בכל מקום ויימנעו פרעות. גם רבי מאיר תלה תקוותו בהמלכת הקיסר. כאשר תשקוט ארץ גרמניה מפרעות, יוכל לעלות לארץ־ישראל; כאשר ייפסקו תביעות הקהילות ממנו, יוכל למלא את תביעתו של מורו ורבו, מלפני שנים.

מי שהקשיב לשיחת היהודים במשכנותיהם, עלול היה להסיק כי הציפיה לקיסר החדש דומה בעוצמתה לציפיה למשיח; כי בתקוות מִמלכותו של שליט גרמניה יש שמץ מן התקוות מִמלכותו של בן ישי.

במשך תשע עשרה שנים לא היה קיסר על עמי גרמניה. קהילות היהודים ברחבי גרמניה המשיכו להיות קרבן למצב. יום אחד הוא פגע בקהילה זו וביום אחר בקיהלה אחרת. נמשכו ההתעללויות והפרעות ושאלותיהן של הקהילות בעקבותיהן המשיכו להגיע לביתו של רבי מאיר. הכל דרשו את פסקי המהר"ם והוא המשיך לשגרם בתשובותיו.

מקומו של ראש הישיבה ב“מדרש הגדול דפרישי” שבעכו נשאר פנוי. רבי יוסף לא ראה את עצמו אלא כממלא מקום. התפקיד היה שמור לרבי מאיר מרוטנבורג, לפוסק של גרמניה, למהר"ם. אך זה בושש לבוא. איגרות על גבי איגרות שיגר אליו ממלא מקומו בעכו ובכל תשובותיו חזר רבי מאיר על עזות רצונו למלא אחרי מצוות מורו, לעלות אל הקודש ולהעמיד את בית־הדין במקומו, אלא הוא גם עמד על המצב השורר בגרמניה, על התביעות של הקהילות. והוא ניחם את רבי יוסף במה שניחם את עצמו ובמה שניחמו את עצמן הקהילות: המלכתו של קיסר חדש; החזרת חוק וסדר לארץ גרמניה.


קץ לכל דבר. אפילו לתקופה של “אין מלך”. רודולף היה לקיסר גרמניה. בראשית שלטונו השליט את החוק ביד קשה. פסקו ההתעללויות ביהודים. למושבותיהם חזרה הרווחה. בקצת מקומות החלו להתעלם מן ההבדלה שהוטלה על היהודים ונראה היה כי באה ישועה לישראל בגרמניה.

משהתערה הקיסר החדש בשלטונו ומשגברו הוצאות מלכותו, נתגלה רודולף כתלמיד חרוץ של השרים וההגמונים שהחזיקו בשררה לפני שנתכונן שלטונו. הם היו מקיימים את ארמונותיהם וחצרותיהם במסים ובארנונות שסחטו מן היהודים. אף הוא ינהג כך. והקיסר החדש עלה על השרים וההגמונים לא רק בסמכותו ובכוח שלטונו, אלא גם בכושר המצאה ובתושיה בסחיטת כספים מנתיניו, בני דת משה.

מטעם הקיסר הוכרז על מסים ממסים שונים ומשונים שעל היהודים לסלק אל קופתו. הוא לא הסתפק במס גולגולת הנהוג אלא הטיל מס על הנישואין, על כל ילד שנולד, על נישואי בנים. לא די היה לו במסים שהיהודים שילמו מאז ומתמיד על רווחיהם; הם חויבו במסים על המחסנים ועל הסחורות שבהם, על עבדים ועל משרתים. שום תחום מחייהם האישיים; שום פעולה מפעולתם העסקית, לא נשאר פטורים ממסים ומארנונות.

אילו עשו הממונים על המסים את מלאכתם נאמנה, לא היתה נשארת פרוטה בידי היהודי לקיים את נפשו ואת נפשם של בני ביתו. אלא שחיתות הממונים הצילתם. תמורת חלק מן המסים שהועבר לכיסם שלהם כשוחד, הם היו מקטינים את שיעורי המס שהועבר לקופת הקיסר. אף כי השוחד הציל את היהודים מרעב ממש, הוא לא יכול היה למנוע את ערעור מעמדם הכלכלי, את ירידתם ההדרגתית מנכסיהם.

החלה בריחה של יהודים מערי גרמניה. רוב הנמלטים פנו מזרחה, לפולין ולשכנותיה. מלכי פולין קיבלום ברצון והניחו להם להקים קהילות ולפתח את מסחר הארץ. חלק מן הנמלטים פנה דרומה, אל ערי איטליה, אשר קהילותיהן המבוססות השתדלו לקלטם. וחלק, זעיר אמנם, שם את פניו לארץ־ישראל. קצתם של העולים השתקעו בירושלים שבשלטון הממלוכים המוסלמים וקצתם השתקעו בעכו, בירתה המשגשגת של ממלכת הצלבנים.

מעמדה האיתן של עכו לא נפגע, על אף ערעורו של מצב השלום בין הנוצרים והמוסלמים בארץ־ישראל. שליטי הממלוכים כירסמו בהדרגה אך בהתמדה במאחזי הנוצרים והעבירו לידם ערי חוף וערי נמל, אך בעכו לא נגעו ולא פגעו. נמלה שגשג כבעבר וכן המסחר בה. העיר המתה קונים ומוכרים, אורחים וצליינים כבימים ימימה. מצב היהודים בעיר היה איתן. רווחתם ועושרם היו לשם דבר.


סוף סוף נשתחרר רבי מאיר מאחת הנאמנויות שנאבקה בנפשו עם חברתה. אמנם, קהילות היהודים בגרמניה סבלו מכובד המסים, הארנונות וההיטלים שניגבו מהם, אך הן נפטרו מן ההתעללויות והפרעות שהיו מנת חלקן לפני המלכת הקיסר. אנחות היהודים מן הנישול הופנו לאלהים ולא היו נושאים לשאלות אל המהר“ם. רבי מאיר יכול היה לקיים את מצוות מורו מבלי לפגוע בקהילות והוא החל לחזור על כל אותן ההכנות לעלייה לארץ־ישראל, שעסק בהן בשעתן, עת הגיעה אליו האיגרת של רבי יחיאל והרמב”ן, שלוחה בידי רבי יוסף. אלא הפעם נערמו בפניו קשיים שלא ידע כמותם אז.

ריבוי יציאתם של יהודים מגרמניה לא נשאר סמוי מעיני השלטונות והענין עורר את חמת הקיסר. הלא כל יהודי הוא מקור הכנסה לקופתו; מעין אריס עולם החייב להפריש את רוב יבוליו לבעל הקרקעות. כל אחד מן היוצאים יגרום, איפוא, לפחת בקופת הממלכה; יפגע ביכולה להחזיק חצר ראויה לשמה וצבא להגנתה. יצאה תקנה בחתימת הקיסר, כי יציאת יהודי מגבולות גרמניה חייבת ברשיון מיוחד וכל מי שייתפש ביציאה ללא רשיון ייענש כדין עבד שערק. רכושו יוחרם. “יהודי ארצי הם עבדי אוצרי”, פירש הקיסר רודולף את תקנתו. “רכושם הוא של אוצר המלך והם מחזיקים בו כנאמני המלך בלבד”. ורשיון יציאה לא ניתן אלא תמורת תשלום כסף עצום.

ידע רבי מאיר כי לא כדין שאר היהודים דינו. לו לא יינתן רשיון יציאה, אפילו אם יעביר לקופת הקיסר הון עתק. בעיני השררה הוא מעין ראש היהודים של גרמניה ויציאתו את המדינה תפעל כפריצת סכר שלאחריה יבוא שטפון של יוצאים. ברור היה לרבי מאיר כי עושי דברו של הקיסר יתנגדו ליציאתו.

יהודים אחרים, כאשר התקשו לקבל רשיון, שיחדו את מי שהיה בידו לאפשר את יציאתם. גם דרך זו היתה חסומה בפני רבי מאיר.

“ובתחבוּלות עשה מלחמה”, גרס רבי מאיר לפי הכתוב בספר משלי. לא רק לגבי יציאתו שלו ויציאת בני משפחתו עמו, הזדקק רבי מאיר לחבולות. הפעם יקח עמו את ישיבתו, את תלמידיה ומוריה. הן הוא יעמוד בראש “מדרש הגדול דפרישי” שבעכו, אותו “מדרש” אשר מורו העביר מפאריס לארץ הקודש ואשר הוא למד בו בהיותו בפאריס. מה נאה מזה, כי תלמידיו יילמדו ב“מדרש”, כפי שהוא למד בשעתו; כי גם עליהם תשרה דמותו של הצדיק, רבי יחיאל מפאריס?

בראש התחבולות הנדרשות הועמדה העברת הישיבה, על מוריה ותלמידיה. רבי מאיר ביקש וקיבל רשיון להעביר קבוצות אחדות של מורים ותלמדים לישיבות מפורסמות באיטליה, כגון הישיבות בוונציה, ליבורנו ופדואה. הטעם להעברתם – לימוד שיטות חדשות בעיון בכתבי הקודש והשלמת ידיעותיהם של המורים והתלמידים.

מעשה ההעברה נמשך למעלה משנתיים. מדי פעם נערמו קשיים בדרך ההעברה והיה צורך בהשתדלויות ובמתן שוחד. אך במעשה זה באה לידי פתרונה יציאתם של הבנים הבוגרים של רבי מאיר. הם צורפו לאחת הקבוצות.

יציאתו של רבי מאיר עצמו, של רעיתו ושל חלק מילדיו שלא צורפו לקבוצות שהועבר לאיטליה היתה כרוכה בקשיים שהצריכו תחבולה על גבי תחבולה כדי להתגבר עליהם. אחדים מתלמידיו המובהקים של רבי מאיר, והמובהק שבמובהקים, רבי שמשון, לא הסכימו בשום פנים ואופן להיפרד מראשם, המהר"ם. עמו ייצאו, עמו יעלו לקודש. ולא הם בלבד. שלושה מפרנסי הקהילה של רוטנבורג הודיעו לרבי מאיר כי אם ייצא הוא וביתו, ייצאו אף הם וביתם. עמו ייצאו, עמו יעלו לקודש.

הוציא רבי מאיר כרוז לציבור ודאג שיופץ ויגיע לאזני השררה, כי הוא וכמה מחשובי תלמידיו ונאמניו בקהילה יערכו ביקור בקהילות הקרובות והרחוקות ועד לגבול איטליה יגיעו. הביקור נועד לעמוד על מצב החינוך והלימוד בקהילות וכן לפסיקה בענינים שנשאל עליהם והם תלויים ועומדים, כי לא ניתן היה להשיב עליהם בכתב. ומכיוון שהביקור ישתרע על שבועות רבים, מן הדין כי יתלוו ליוצאים למסע רעיותיהם וילדיהם הקטנים.

שיירה של כעשרים איש ואישה ובתוכה מספר ילדים קטנים יצאה מרוטנבורג שמעל נהר הטאובר ואיש מלבד היוצאים לא ידע את מהותה ויעדה. אלה הוסוו בהקפדה על כל פרט ופרט, כיאה לתחבולה. השיירה לא הכילה כל אותם הדברים הדרושים לדרך ארוכה ולבוש היוצאים דמה בכל ללבושם של מבקרים לשעה ולא ליוצאים למסע אל מעבר לים.

רבי מאיר ומלוויו נתקבלו בכל מקום בכבוד רב. רבני הקהילות ופרנסיהן ראו זכות באירוחם ובאירוח בני ביתם ופתחו בפניהם את בתיהם לרווחה.

רבי מאיר נהג לשבת ברוב הקהילות מיום ג' בשבוע עד ליום ב' שלאחריו. הוא בילה את רוב שעותיו בבית המדרש, בחדרים של התינוקות דבית רבן, במחיצת הרב והדיינים של המקום. הוא נתן שיעורים, בחן תלמידים, עסק בעניני הלכה ופסיקה. בשבתות היה דורש בבית הכנסת הגדול של הקהילה. ביום ג' בבוקר יצא לדרך, להגיע בו ביום לקהילה הבאה במסלול המסע.

לא רק ראשי הקהילות היו מתכבדים בביקוריו של רבי מאיר. גם שרי מחוזות והגמונים באו להקביל את פניו ולברכו. הם ראו בביקור מעין הקבלה לנהוג אצל ראשי כנסיה לבקר לעתים מזומנות אצל צאן מרעיתם. וכפי שאלה דרשו מראשי קהל היהודים להקביל את פניהם בלחם ובמלח ולשאת בשעת מעשה ספרי תורה, ראו לנכון להקביל בכבוד את פניו של רבי מאיר.

התחבלה עלתה יפה. קמעה קמעה התקרבה השיירה לגבול איטליה. כשתעבור את האלפים ותבוא לשפלת לומברדיה תוותר אך פיסת דרך קצרה לנמל יציאה לארץ־ישראל. לולא דרישותיהן של קהילות שלא היו כלולות במסלול המסע, כי רבי מאיר והנכבדים הנילווים אליו לא יפסחו עליהן ויפקדו גם אותן, היה מסע השיירה מתקצר בשבועות רבים. אך קהילה קהילה ודרישותיה וטענותיה. זו דרשה את המהר"ם כפוסק בענינים התלויים ועומדים במערכותיה וזו טענה כי תיפגע בכבודה אם יפסח עליה רבי מאיר ולא יפקוד אותה.

לא היה מנוס ממילוי הדרישות ומפיוס הטוענים כי ייפגעו. דרך השיירה נתארכה; המסלול נשתבש; תלאות היוצאים גברו. עברו קיץ וחורף עד שהתקרבה השיירה אל מחוז חפצה.

סוף סוף היא עברה את האלפים ועמדה בשפלת לומברדיה. בצעדים לאים אך בלבות מלאי שמחה נכנסו הנוסעים לאחת התחנות שלפני הגבול. בה ילונו ועם שחר יעבר את הגבול וימשיכו במסעם לנמל.

התחנה המתה עם רב. קבוצות של גרמנים ואיטלקים, צרפתים ואנשי הלווטיה ישבו באולם המרווח ובחצר נטועת העצים וסעדו את לבם. משרתים ומשרתות הגישו בזריזות מאכל ומשקה. מדי פעם פרצה אחת הקבוצות בשירה צוהלת בלשונה והמשרתות שעסקו אותה שעה בהגשה נדרשו להצטרף למקהלת השרים.

אנשי השיירה כמו נמלטו מן ההמולה שקיבלה אותם בתחנה. הם הסתגרו בחדריהם, סעדו מן הצידה שהיתה בידם ולא הזדקקו למטבח התחנה. עייפים היו מן הדרך הארוכה ומתלאותיה ונרגשים היו. עם רדת השמש יבוא לילה אחרון לישיבתם ביבשת אירופה. יום המחרת יפגוש אותם כשהם שטים בים, על סיפונה של אניה שתביאם לארץ־ישראל.

השמש שקעה בפאתי מערב. השמיים נתכסו גוונים של אש ושל זהב והיקום כולו כאילו נתקשט. רבי מאיר, אשר בילה את השעות האחרונות בהתרגשות גדולה, ביקש פורקן לסערת רוחו על ידי טיול בחוץ. הוא עבר את האולם ואת החצר שהמו סועדים צוהלים ויצא משער התחנה אל הדרך שלידה.

משיצא רבי מאיר, קם אחד מן המסובים בקבוצת הגרמנים, פסע בצעדים כבדים אל שער התחנה ועמד לידו. כאשר חזר רבי מאיר אל התחנה, קיבל אותו העומד בשער בברכה בעברית: “שלום עליכם, רבי מאיר”.

רבי מאיר השיב בברכת “עליכם שלום”, כנהוג, אך הופתע ממראה האיש, אף נבהל מעט מן הפגישה עם אדם שלא ידע מי הוא ומה מבוקשו. “מי אתה?” שאל.

“הצלחתי להטעותך וגם להבהילך, מאיר”, ענה האיש. “סבור אתה כי יהודי אני וטעות בידך. מזמן אינני עוד יהודי. אך הבהלה שנשקפת בפניך, בצדק אחזה בך. ידוע לי, גם ידוע כי לא ברשות יצאת מגבולות הקיסר ויש בידי למסור אותך לחייליו החונים לא הרחק מכאן. הן חכם אתה ותדע מה דרוש כדי שלא אעשה זאת”. פסק לדבר והחליק ביד שמאלו על ימינו כרמז לכוונתו.

האיש המתין לתגובת רבי מאיר, למתת מיד או להבטחת מתת לאחר זמן. ומשאלה בוששו לבוא, חזר אל אולם התחנה, אל קבוצת הגרמנים הצוהלים. רבי מאיר עלה לחדרו, נבהל אך שקט ונתון בתקווה, כי עד לעלות השחר לא יספיק המומר לבצע את זממו. עם שחר יצאו לנמל, הוא ובני ביתו וכל מלוויו. אין טעם להתחלק עם איש מהם בנסיונו עם המומר.


עם שחר יצאה השיירה, אך היא לא הספיקה לעבור את הגבול ונעצרה בידי כיתת חיילים חמושים וביניהם המומר. הוא הצביע על רבי מאיר בפני מפקד הכיתה וזה ניגש אליו והכריז בקול: “בשם הוד רוממותו הקיסר, הריני אוסר אותך ואת כל הנוסעים עמך, בעוון יציאה מגבולות הממלכה בלא רשיון”.

החיילים הקיפו את אנשי השיירה שהיו מוכים בהלם ואילצום לחזור כלעומת שבאו. נחסמה בפניהם הדרך לנמל. לאסירי הקיסר היו.

השיירה הובלה על ידי החיילים אל מבצר ווסרבורג בדרומה של גרמניה. במבצר הופרד רבי מאיר משאר הנוסעים. הם נכלאו במרתפי המבצר והוא הובא לפני הקיסר רודולף, ששהה אותה שעה באחת הטירות שבסביבת המבצר.


מוקף יועצים, וביניהם שרים והגמונים, ישב הקיסר באחד מאולמות המבצר, שהותקן לאולם כס המלוכה, לעת ישיבתו של הקיסר במבצר. מקורבי הקיסר עמדו בקבוצות בפינות האולם ולאורך קירותיו. הן הקיסר הן שאר הנמצאים באולם, היו דרוכים לדבר שעתיד להתרחש כל רגע. הם כמו ציפו להתחלתו של מחזה.

ואכן, נכנסו אל האולם, בהמולה גדולה, מספר חצרנים והם הובילו עמהם את רבי מאיר ואת האיש שהביא למאסרו. הכל התבוננו ברבי מאיר, שמו לב לחזותו שלא גילתה כל התרגשות ולבגדי העשירים שעל גופו. לעומתו ניכרו באיש שהביא למאסרו אי־שקט ועצבנות רבה.

החצרנים עמדו מרחוק ולאחר שקדו לקיסר, ליועציו ומקורביו המתינו לבאות. שום קול לא נשמע באולם. הקיסר התבונן ברבי מאיר, כאילו הוא בוחן יריב לדו־קרב, ולא אמר דבר. יועציו עמדו מאחורי הכס, לאורך הקיר שהיה מקושט בשטיחים, דגלים, עורות של חיות וכלי נשק והמקורבים עמדו לאורך שני צדי האולם, במעין קשת.

לאחר זמן מה רמז הקיסר לאחד היועצים להתקרב אליו ולחש באזניו. היועץ פנה לעבר החצרנים בהוראה קצרה: “יוצגו בפני הוד מלכותו הנאשם ואשמתו”.

פתח אחד החצרנים והצביע על רבי מאיר: “האיש הזה הוא היהודי מאיר, תושב רוטנבורג שמעל נהר הטאובר, סוחר, ראש אולפנא ליהודים בעירו ורבם של קהילות היהודים בכל הממלכה. אשמתו היא יציאה מגבולות הממלכה ללא רשיון, לאחר מסע אל גבול איטליה שהוסווה כמסע ביקורים אצל קהילות שסרות למשמעותו”.

משסיים החצרן, הביט היועץ בקיסר, לראות אם יסתפק בדברים שהושמעו או יבקש כי החצרן ימשיך בהצגת הנאשם ואשמתו. הקיסר לא רמז על המשך והיועץ פנה אל החצרן בפקודה: “יוצג המאשים”.

ידע היועץ נפש הקיסר. הוא לא הזכיר אותו בפקודתו. ואכן, בעת שפתח החצרן בהצגתו, סובב הקיסר את ראשו לקיר שמאחורי הכס והחל להסתודד עם היועצים שעמדו לאורכו.

“איש זה נימנה עם משרתי החצר ונאמניה. קניפסא שמו. אף על פי שנולד יהודי, אין הוא רוחש חיבה ליהודים. הוא המיר את דתו וקיבל דת האמת. מאז לא יחמיץ שעת כושר לנקום ברוצחי משיחנו, גואלנו. באחת התחנות בגבול איטליה ראה את הנאשם, הכיר בו והעמידו על כך כי בלא רשיון אסור ליהודי לצאת את גבול הממלכה. כאשר ראה כי הנאשם מבקש לחמוק, ביחד עם מלוויו, הודיע על כך למפקד כיתת חיילים שחנתה בסביבת המקום וזה אסר את הנאשם ואת הנוסעים עמו”.

במשך כל זמן הצגתו התחלף לסירוגין מראה פניו של המאשים, המלשין. סיפוק וקורת רוח היו נסוכים על פניו כאשר הקשיב לשבחים שבפי המציג; אכזבה ומורת רוח עלו עליהם, עת שהפנה את מבטיו אל הכס וראה את הקיסר ממשיך בהסתודדותו, מקשיב ואינו מקשיב לדברים הנוגעים למעשהו.

החצרן סיים את ההצגה והקיסר פנה מיועציו וקרא לעבר החצרנים ולנאשם והמאשים, אשר בשורתם: “יאמר המומר מה הניע אותו להלשין על בן בריתו לשעבר, על ראש היהודים בממלכתי”.

בבוז ובלשון של התגרות נאמרו דברי הקיסר, אך פני המומר אורו. בקידות ובהשתחוויות, בהתחסדות ובהכנעה הפנה את דבריו אל הקיסר.

“כאשר יהודי מפר פקוסה מפורשת של הוד מלכותו הקיסר, כלום אין חובה על כל נתין למנוע את הדבר כשיש בידו למנעו? ועוד. יהודי זה, המתיימר להיות פוסק הלכה לפי הכתוב בספריהם, העיז להתעלם מאחת הקביעות בתלמוד ולהפר אותה. הריני מתכוון לאמור: “דינא דמלכותא דינא”; היינו על כל יהודי למלא ולקיים את דין המלכות”.

קניפסא הפסיק וציפה לשבחים שהיה רגיל בהם על מעשיו נגד היהודים. שום דברי שבח לא נשמעו. פני הקיסר היו כחתומים והוא הביט ברבי מאיר, אשר השתדל לא לגלות כל התרגשות

פנה הקיסר אל רבי מאיר: “לא אשאלך מדוע הפרת את פקודתי, אך שאול אשאלך מדוע הפרת את פקודת התלמוד?” בטרם השיב רבי מאיר על שאלת הקיסר הזהיר אותו היועץ: “מחובתי להזהיר כל יהודי העומד בפני הקיסר כי ידבר אמת ורק אמת. שופט עליון הוא הקיסר ולגילוי כל סטיה מן האמת יצווה להשביע את הנאשם את שבועת היהודים, כשידיו על ספר תורה ורגליו היחפות עומדות על עורו של חזיר. ראה, הזהרתיך”.

הקיסר רמז לרבי מאיר להשיב ורבי מאיר פתח בשקט:

“אדבר אמת בשם אלוהי האמת, אשר תותו אמת ואשר השביעה אותנו לדבר אמת. עומד אני בפני הקיסר במעין ויכוח עם מומר, כפי שעמד לפני שנים מורי הדגול בפאריס ואחד מגדולי עמנו בספרד בברצלונה. מה שחכמינו זכרונם לברכה קבעו כי “דינא דמלכותא דינא” שריר וקיים ומעולם לא הייתי סוטה מקביעתם. אלא במה דברים אמורים? בדיני המלכות כמשמעותם, דינים החלים על כל הנתינים, נוצרים כיהודים. את אלה אנו חייבים לשמור ולקיים. לא כמותם הגזירות המוטלות עלינו כיהודים, המפלות אותנו משאר הנתינים והבאות להצר את רגלינו, לנשלנו ולפגוע בחיינו ממש. אין אנו חייבים לשים את ראשינו בחבל התליין, ללא דין וללא דיין. בני חורין אנחנו, בנים למלך העולם והוא ציווה לנו את החיים”.

רבי מאיר היה ממשיך בדבריו, אך הקיסר רמז כי יפסיק ולחצרנים רמז כי יוציאו אותו ואת המאשים, המלשין.

עם יציאתם החלה התיעצות הקיסר עם יועציו ומקורביו, על דינו של רבי מאיר. היו יועצים שתבעו להענישו במיתה והיו כאלה שהציעו להענישו במכירה לעבדות; היו שתבעו כריתת אברים והיו שהציעו כופר נפש.

הקיסר קיבל את ההצעה לכופר נפש, כפי שהחליט לפני ההתיעצות. והוא פסק כי גובהו של הכופר לא ייקבע על ידי החצר. יציעו היהודים כופר ועל פי הצעתם יוחלט אם לשחרר את הנאשם. הוא יוחזק במבצר ווסרבורג בכבוד הראוי לראש היהודים בממלכה וכופר הנפש שישולם עבורו חייב להלום את מעמדו. יתר המלווים, בני הבית, הפרנסים והתלמדים ישוחררו מיד. יפיצו נא בקהילות גרמניה את נדיבות לבו של הקיסר.

למומר קניפסא ציווה הקיסר לשלם דמי מלשין ולהרחיקו מפניו לכל ימי חייו. כפיגול הוא לו.

לפני יציאתם מן המבצר הותר לבני משפחתו ולמלוויו להפרד מן העצור. פרנסי קהילת רוטנבורג הבטיחו לו כי יעשו כל שבידם לפדותו במהרה. התלמידים שהיו עמו במסע נשבעו לא לנוח ולא לשקוט עד שישיגו כופר נפש שיספק את תאוות הקיסר. הם ילכו מקהילה לקהילה ויעוררו אותן לקיים את מצוות פדיון שבויים.

רבי מאיר הקשיב לפרנסים ולתלמידים והשיב להם בנימה שדמתה לנימה בה היה מגיד את שיעוריו בישיבה. “אכן, גדולה מצוות פדיון שבויים ותפארת היא לעוסקים בה. אלא ההלכה היא: “אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם”. אין לעודד את שובי האדם; אין לספק את תאוות הקיסר שנתעלתה לשיאים עם נפילתי בידו”.

בני המשפחה, הפרנסים והתלמדים יצאו מן החדר בו הוחזק רבי מאיר, לשוב לרוטנבורג ולעסוק בפדיון השבוי. רק תלמידו המובהק, המובהק בין תלמידיו המובהקים, רבי שמשון בן צדוק, לא נפרד ממורו גם במעצרו. הוא נשאר במבצר וסרבורג לשמשו ולסעדו, ללמוד תורה מפיו ואורח־חיים מהנהגותיו. מפני כבודו של האסיר החשוב, הותר לו להחזיק שמש ואת התפקיד הזה קיבל על עצמו רבי שמשון, תלמיד חכם ופוסק בזכות עצמו.


 

פרק חמישי: פגישה במרתף של מבצר    🔗

לא עברו ימים רבים מיום המעמד באולם הכס של מבצר ווסרבורג ופרנסי קהילת רוטנבורג, שליוו את רבי מאיר במסעו בקרב הקהילות, חזרו למבצר ובידם סכום כסף נכבד לכופר נפשו של האסיר. יועצי הקיסר דחו את הכופר. מעט מדי היה ולא הלם את מעמדו של האסיר.

לאחר כמה שבועות באו אל המבצר התלמידים הנאמנים של רבי מאיר, שלא הסכימו להפרד ממנו ולעבור לאיטליה, ובידם סכום כפול מזה שהציעו פרנסי הקהילה של רוטנבורג. גם הצעתם נדחתה.

משנודעו הדברים לרבי מאיר, הורה את רבי שמשון להודיע לכל הקהילות בגרמניה לחדול לעסוק בפדיונו. נראה כי לתאוות הקיסר אין קץ, כי שום סכום מן הסכומים העשויים להקבץ לשם כופר נפש לאסירו, ראש היהודים, לא ישביעו. שוב הזכיר רבי מאיר את ההלכה “אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם”. מכיוון שהגיעו בהצעתם לסכום העולה על ערכו, הוא אוסר על הקהילות להמשיך במאמצים לפדותו.


הידיעה על מאסרו של רבי מאיר ועל סירובו להיפדות נפוצה בכל מקום שיהודים ישבו בו ועורר סערה בשורותיהם. הדעות על הסירוב היו חלוקות. היו שראו בו מופת לדור והיו שלא קיבלו את ביסוסו ההילכתי של רבי מאיר. מי יורה ומי יפסוק מה הם דמי פדיון הראויים לגדול בתורה, לראשו של ישוב יהודי? וכלום זה עסקו של הנוגע בדבר לפסוק הלכה בענינו?

ברבי יוסף, בן רבי יחיאל מפאריס, ממלא מקומו של המהר“ם ב”מדרש הגדול דפרישי" שבעכו, פגעה הידיעה כרעם. עוד מעט קט והיא היתה מכריעה אותו. רבי יוסף הוכנס בסוד תחבולותיו של רבי מאיר, הוא ציפה לבואו לעכו בכליון עיניים. הוא קיווה, כי סוף סוף תקויים מצוות האב, יועמד בית הדין ויפסוק בסוגיית העלייה לארץ־ישראל, יהיה ל“מדרש” בעכו ראש ישיבה כראוי לילד שעשועיו של מיסדו וראשו הראשון. עד כמה שפגעה בנפשו הידיעה על מאסרו של רבי מאיר, פגעה בה פי כמה וכמה הידיעה כי מסרב הוא להיפדות, כי אסר לפדותו.

את הכוונות שכרך אביו בעלייתו של רבי מאיר, הוסיף רבי יוסף להעלים מן הציבור. את כוונותיו שלו להטיל על המהר"ם את ראשות הישיבה, לא העלים. אדרבא, הוא השתמש בהן כדי להשיג תומכים בגרסתו כי ברוב ענוותנותו, טעה רבי מאיר בפירושה של הלכה. העולם זקוק לאסיר, התורה זקוקה לו. הוא חייב לבטל את איסורו ולהסכים להיפדות. לגירסתו זו הצליח רבי יוסף לקבל את הסכמתם של חכמי ארץ־ישראל ואף להחתימם על “דעת תורה” ברוחה.

מצב רוחו של רבי יוסף לא נעלם מרעיתו, מרת רות. והיא התקשתה להבין מדוע להוט בעלה כל כך, להביא את רבי מאיר לעכו. “אפילו אם הוא גדול ממך בתורה, אין אתה חייב לשמור לו לעולם ועד את התפקיד של ראש הישיבה. לפי דעת המורים והתלמידים אתה ממלא תפקיד זה על הצד היותר טוב, אף על פי שאתה מקפיד לקיים מעמד של ממלא מקום בלבד. את ראשות הישיבה הצעת לרבי מאיר זה לפני שנים רבות, אך הוא ל זנח את מקומו ולא בא לעכו. רק עתה נאות לצאת לדרך. ומשיצא נתפש בידי השלטונות ונאסר. ומשנאסר, הוא מסרב להיפדות. כלום אין רצונו של אדם כבודו?”

דברי הרעיה עשו רושם רב על רבי יוסף. ומשחזרה מרת רות על טיעוניה, כל אימת שהבחינה ברוחו הנכאה של בעלה, גילה לה רבי יוסף בסוד, את הכוונות הכרוכות במאמציו להביא את רבי מאיר לארץ־ישראל. דברים שהעלים ממנה במשך שנים, חשף בפניה תוך כדי השבעתה לשמרם כסוד כמוס.

גם לאחר שמיעת הכוונות הסודיות, המשיכה מרת רות להקשות? “ומדוע לא עלה, כמצוות אבא וכמצות הרמב”ן?"

במקום תשובה הראה לה רבי יוסף את האיגרות של רבי מאיר שהיו שמורות עמו ואשר בהן הסביר את העיכוב בעלייתו מפני מצב היהודים בגרמניה והשאלות שהופנו אליו בעקבותיו.

שעות רבות בילו רבי יוסף ורעיתו בשיחות על רבי מאיר. הבעל עמד על גדולתו בתורה, על פסיקותיו שיצאו להן מוניטין, על אופיו ועל דבקותו בלא פשרות בדעותיו. מרת רות הקשיבה בדריכות ובהבנה, אך התאפקה מהבעת דעות. לאחר כמה ימים הפתיעה את בעלה באמרה לו: “מן ההכרח שתבקר אצלו במקום מאסרו. רק בשיחה פנים אל פנים ביניכם סיכוי לשנוי בעמדתו. אם רוצה אתה לשכנעו כי מחובתו להיפדות, בשל כל הכוונות הכרוכות בעלייתו, אין לך ברירה אלא לצאת לדרך ולבקר אצלו. והאלהים יהיה בעזרך”.

“לא פעם חשבתי על כך בימים האחרונים”, גילה רבי יוסף לרעיתו, “אלא לא רציתי להשאירך לבדך, שמא יחזרו להציק לך העניינים שהציקו לך בעת נסיעתי הראשונה אליו, בימי חייו של אבא”.

“זקנתי מאז. מי יסתכל באישה זקנה ומי יחמוד אותה?”

“לא זקנת, כי אם יפית”.

הרקע לדו־שיח זה היו נסיונות בהם נתנסתה מרת רות בעת שליחותו הראשונה של רבי יוסף לרוטנברג שבגרמניה. עם שובו אז ממסעו היא סיפר לו עליהם.

בחדשי בדידותה אז, בימי מחלת חותנה רבי יחיאל ולאחר פטירתו, הציקו לה אבירים וסוחרים נוצרים, כל אימת שפגשו אותה בשוק. באמתלה שהם מנצלים אפשרות לשוחח עמה בשפה הצרפתית, שפת אמה, פתחו עמה בשיחה ושאלוה לשלום בעלה הנעדר. הם הזמינו את עצמם לביתה ונהגו להביא לה מתנות יקרות שלא יכלה לסרב לקבלן, כשם שלא יכלה לסרב לארחם בבית. ודאי שהקפידה על כך, כי בעת כל ביקור של אחד האורחים מבין הסוחרים והאבירים יישבו עמה חברותיה או ילדיה, אך בסתר לבה חייבת היתה להודות על כך כי נעמה לה חברת גברים המדברים בשפתה, המשבחים את יופיה ואת גיזרתה, המביאים לה דורונות, חדשים לבקרים. חייבת היתה להיאבק עם עצמה כדי לגבור על גירויי תשוקה ולסלק ממחשבותיה הפנימיות ביותר הרהורי נשים בגברים.

על אף ההרגעה שהרגיעה אותו מרת רות בדבר מה שצפוי לה, כאשר תשאר לבדה בעכו ועל אף ההפצרות שהפצירה בו לצאת לדרך, ולהפגש עם רבי מאיר במקום מעצרו, היה רבי יוסף נתון בספקות בדבר צעדיו. החשש מפני הצפוי לאשתו בהעדרו לא הניח ממנו ונילוו לו החשש מפני תלאות הדרך הארוכה והחשש כי שליחותו תהיה לשוא. חשש זה היה העיקרי בחששותיו. הוא ידע את אופיו של רבי מאיר, את דבקותו בדעותיו ללא סטיות, ואלה גרמו להיסוסיו לצאת לדרך.

לבסוף התגבר רבי יוסף על חששותיו והיסוסיו והתכונן ליציאה. את ראשות הישיבה וניהולה הפקיד ביד אחד ממוריה הוותיקים ואת עניני הבית הפקיד בידי רעיתו ובניו. הוא נפרד מהתלמידים ומהמורים של ה“מדרש”, חיבק ונישק את הילדים ואת הרעיה והפליג באניה לאירופה.


שלא כבשליחותו הקודמת, היתה דרכו של רבי יוסף הפעם ללא תלאות מיוחדות. כעבור חודשיים למן צאתו מעכו, הוא הגיע למבצר ווסרבורג, מקום מאסרו של רבי מאיר. אך משביקש רשות משומרי המבצר לבקר אצל האסיר, הוגד לו כי הוסר מן האסיר מעמד הכבוד וכי הועבר, בפקודת הקיסר, אל מבצר אנזיסהיים אשר בחבל אלזס העלית.

במאות הקודמות שימש המבצר שבאנזיסהיים כמקום משכנם של אדוני החבל וחילות המשמר. ברבות הימים מטו כמה ממגדליו ונתערערו כמה מביתניו וחומותיו. מה שנשאר תקין וראוי לשימוש כבימי הזוהר של המבצר היו המרתפים רחבי הידיים שמתחת לבנינו וחצרותיו. כאז כן עתה הם שימשו לכליאת אסירים. אלא שלאחרונה יוחדו המרתפים לסוג אחד של אסירים בלבד, לאסירים אשר הקיסר חפץ במאסרם ובעצירתם, כל עוד לא ניפדו בכופר שהוא שם על הפודים.

כאשר עמד רבי יוסף בחדר המשמר שבשערי מבצר אנזיסהיים וביקש רשות מאת מפקד המשמר לבקר אצל האסיר, רבי מאיר מרוטנבורג, הופתע לשמוע כי את בקשתו הוא חייב להעביר לידי תלמיד האסיר, רבי שמשון. לעת ערב יצא התלמיד מעם רבו והוא יוכל לפגשו באכסניה היהודית שבקרבת מקום. שם יחכו לו גם יהודים אחרים אשר בקשות להם לאסיר. כאשר יפנה אליו רבי שמשון בענינו, ישקול מפקד המשמר את בקשתו להרשות לו לבקר אצל האסיר.

בערוב היום נפגש רבי יוסף עם רבי שמשון באכסניה אשר אלמנה יהודיה פתחה, לא הרחק מן המבצר ואשר בה נתארחו הבאים לאנזיסהיים. אלה היו על פי רוב רבנים ופרנסי קהילות שהביאו בפני רבי מאיר האסיר שאלות בעניני הלכה. רק לעתים רחוקות ניתן לאחד מהם להכנס למבצר ולראות את פני המהר"ם. בדרך כלל הם העבירו את שאלותיהם בכתב לידי רבי שמשון וממנו קבלו את תשובות רבי מאיר, בכתב ובחתימת ידו.

גדולה היתה שמחתו של רבי שמשון לקבל את פני האורח מארץ־ישראל. שמו ופועלו, שליחותו הראשונה ותוכן איגרותיו היו ידועים לו, כי מורו ורבו לא העלים ממנו דבר. למחרת נכנס רבי יוסף אל המבצר ועמד בפני רבי מאיר.


באחד ממרתפי המבצר הוחזק רבי מאיר. אור היום חדר אליו דרך אשנב ארוך וצר שבתקרה. ריהוטו היה דל ומצומצם, אך היו בו ספרים וכלי כתיבה לרוב.

נרגשת עד מאד היתה הפגישה בין רבי יוסף לבין רבי מאיר. האורח נזכר בביתו המהודר של המהר"ם ברוטנבורג בו נפגשו בעת שליחותו הראשונה והאסיר העלה בעיני רוחו את כל שעבר עליו מאז. חבוקים עמדו זמן רב ודמעות זלגו מעיני שניהם.

לאחר ששאלו זה את זה לשלומו ולשלום ביתו גלשו לוויכוח נוקב על סירובו של האסיר להיפדות. רבי מאיר עמד על שלו ורבי יוסף עמד על שלו והסתמך על פסקם של חכמי ארץ־ישראל. דעתו של רבי מאיר היתה נחושה: “לא אתן לסלק לקופת הקיסר כופר כפי דרישתו; לא אסטה מדברי חכמים”.

כדי לשכך את כעסו של רבי יוסף, בשל חוסר הצלחתו לשכנע אותו לסטות מהחלטתו, עבר רבי מאיר לשאלות על ארץ־ישראל ועל עכו, על “מדרש הגדול דפרישי”, תלמידיו ומוריו. רבי יוסף לא נתפתה מן התכסיס. הוא חזר והזכיר את מצוות אביו, את הכוונות להעמיד בית דין בירושלים שיפסוק בסוגיית העלייה והוכיח את המהר"ם בדברים בוטים:

“אנא חשוב נא על הזכות שנפלה בחלקך להקים בית־דין אשר כמוהו לא היה מאז שהלכנו לגולה. אבי הצדיק לא זכה להקימו. הרמב”ן, המורה הגדול, לא זכה להקימו. עליך נפלה אדרתם. האם לעולם תסרב לשאתה; האם לעולם לא תסטה מאחת מדעותיך?"

“לא אשתחרר תמורת כופר של חמס”, נשאר רבי מאיר בשלו. “לא אתן למלא את קופת העריץ זהב, כפי זממו. ואשר לבית הדין אשר אביך הצדיק ציווה להעמידו, הרי כל זמן שבתי כאן, תלמידי ורעי, רבי שמשון ואני, עיינו בכל תג ותג השייך לסוגיית העלייה לארץ־ישראל. צללנו אל דברי התורה, הנביאים והכתובים, אל המשנה והגמרא והפוסקים. אם אני לא אזכה לעלות לארץ־ישראל, יעלה רבי שמשון במקומי, יעמיד הוא את בית הדין”.

“מה תדבר?”, הזדעק רבי יוסף לשמע הדברים. “אתה תקים את בית־הדין. בך בחר אבא! אתה הוא הפוסק של אשכנז. דבריך יתקבלו כדבר תורה, כפי שנתקבלו דברי אבא. מכאן שאתה חייב לקבל את דעתם של חכמי ארץ־ישראל ופוסקיה. אתה חייב להסכים להיפדות ויהיה הכופר מה שיהיה. למה תבקש להציל את נפשך ותתעלם מהצלת רבבות רבבות בישראל?”

“אביך הצדיק והרמב”ן, המורה הגדול, היו גדולים ממני לאין שיעור ולא זכו להעמיד את בית הדין. במה אשתווה להם? בכך שגם אותי ייסר ה' באמצעות עוכר ישראל, מומר שהפר את בריתו? מי יודע אם אין כאן רמז לסופי? כשם שהם לא זכו להקים את בית־הדין יתכן וגם אני לא אזכה להקימו. כאז וכתמיד עז חפצי לעלות לארץ־ישראל ולהקימו. הרי לשם כך יצאתי לדרך, אך אם אני לא אזכה לכך, לא תבכה נפשי לא בחיי ולא לאחר מותי. אז יקימו שמשון תלמידי ואם גם הוא לא יזכה, יקימו אחר, אשר ייבחר על ידו, מיד עם פטירתי. אביך החל במעשה גדול והוא לא ייפסק. לא תינתק השלשלת.

“אתה מדבר כאילו עומד הזמן, כאילו אין תמורות בחיי עמים ובקורות ממלכות”, השיב רבי יוסף בהתרגשות. “עתה היא שעת כושר למילוי כוונותינו. מי יודע אם תתמיד ולא תחלוף?”

תשובתו של המהר"ם לדברי הקיטרוג נאמרו בשקט וכמתוך הרהורים:

“כל עוד אנו בגלות, אומתנו מצויה מחוץ לזמן ומחוץ למקום. שעות כושר לגאולתנו באות והולכות וחוזרות חלילה. אנו נעים ונדים בעולם ומגיעים למקומות שונים בכל תקופה ותקופה. אך כל מקום אליו אנו הולכים, כל מקום אליו אנו באים, תחנה היא בדרכנו לציון. נגזר עלינו ללכת סחור סחור וארבעים שנות נדודי אבותינו נתארכו אצלנו לארבעים דורות, ומי יודע אם לא יעברו עוד ארבעים דורות עד שנגיע? דרכינו הביתה נחסמות ונפתחות, נפתחות ונחסמות, אך לאן שלא נלך, אנו הולכים לארץ־ישראל”.


ימים רבים נמשך הוויכוח בין רבי יוסף לבין רבי מאיר. מדי יום ביום נלווה רבי יוסף לרבי שמשון בדרכו למבצר ויחד עמו נכנס למרתף המעצר. לעתים קרובות היה חייב להמתין עד שנתפנו השניים מעיסוקם בשאלות ותשובות, לעתים לא יכול היה אפילו להחליף משפט עם המהר"ם במשך יום שלם. אך הוא לא הירפה מלחצו עליו. לשוא. מוצדק היה החשש שקינן בו בעודו בעכו.

משנוכח לדעת כי לא יועילו דברים והפצרות, החליט רבי יוסף לשוב. עמוקה היתה אכזבתו וגדול היה שברון לבו על אי הצלחת השליחות שנטל על עצמו והוא לא העלים את הדבר מחברו כשבא להיפרד ממנו. רבי מאיר ניסה לנחמו, לעודדו, ולחזקו, אך ללא הועיל. ביקש רבי מאיר מרבי שמשון לתת לרבי יוסף תקיעת־כף, כי מקבל הוא על עצמו למלא את מצוות הצדיק רבי יחיאל, להקים בית־דין שיעסוק בסוגית העלייה לארץ־ישראל, אם הוא, האסיר, לא יזכה להקימו. ולברית הזאת שנכרתה באחד ממרתפי מבצר אנזיסהיים, הוסיף רבי מאיר ברית שנייה. מאת רבי יוסף ביקש שיתן לו תקיעת כף כי יעביר את עצמותיו לארץ־ישראל, אם ייגזר עליו למות בניכר; ואם הנסיבות לא יאפשרו את הדבר, יצא ידי חובתו אם ימלא את קברו בעפר ארץ־ישראל, למען לא ינוחו עצמותיו בין רגבי ניכר.

עוד בטרם ניתנה תקיעת הכף שנתבקשה, נצנצו הן במוחו של רבי יוסף הן בזה של רבי שמשון דברי השורה השלישית של הקינה “שאלי שרופה באש”, אשר רבי מאיר חיברה על שריפת ספרי התלמוד בפאריס: “השואפים על עפר ארץ”. אכן, לא רק במשקלה שקולה קינתו לשירו של רבי יהודה הלוט “ציון הלא תשאלי”. שקולה גם האהבה לארץ ולעפרה המרננת בשניהם.

ניתנה תקיעת הכף, נכרתו הבריתות. רבי יוסף יצא לדרך בחזרה לעכו.


 

פרק שישי: ירושלים ועכו    🔗

התמורה שבאה על ירושלים במשך שמונים ושמונה השנים בהן שלט בה הצלב, היתה רבת השלכות לא רק מבחינה שלטונית או דתית. היא העלתה אל הזכרון את ימי תפארתה של ירושלים מקדם, את מעמדה כבירת מלכי בית דוד ומלכי החשמונאים.

משנת 1099 עד 1187 נמשך שלטון הצלבנים בעיר ובמשך כל תקופת שלטונם היא היתה בירת ממלכתם בארץ־ישראל. בה שכנו מלכיה; בה הוכתרו כ“מלכי ירושלים”.

בכנסיות הנוצרים בעולם כולו שרו שירי ירושלים והתפללו לשלומה. העיר היתה נושא לאגדות שסופרו על ידי אבות שחזרו משם לילדים שלא ראוה מעולם ושלא יראוה לעולם. ספרים נכתבו עליה; שירים ותשבחות חוברו לכבודה.

היהודים בגלויות, אשר יד נוסעי הצלב כה פגעה בהם ואשר ידעו כי אחיהם, תושבי עיר הקודש, נטבחו עד אחד בידי הכובשים הצלבנים, עמדו משתוממים נוכח עליית קרנה של ירושלים בעולם שסובב אותם. הם ביקשו את הטעם הטמון בתופעה; הם חתרו אחר פענוח החידה. יודעי חכמת הנסתר ידעו לפרש כי בחזרת עטרת ירושלים ליושנה, אותה העטרה שהוסרה ממנה כאשר נכבשה בידי לגיונות רומי בימי טיטוס, אות מבשר; ראשית הקץ.

משכבש צלאח א־דין את ירושלים והחזירה לשלטון הסהר, פסקה מהיות בירה. השליטים המוסלמיים של ארץ־ישראל לא העניקו לה מעולם מעמד של בירה. אפילו בין ערי המחוזות לא מילאה ירושלים במחשבותיהם שום תפקיד של בכורה. אך די היה באותן שמונים ושמונה שנים, אשר במרוצתן שימשה בירה, כדי לחזק בקרב היהודים את האמונה, כי קרוב היום בו יקויימו דברי הנביא ישעיה: “פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים”.

“מיום לכדוה ישמעאלים שיכנוה יהודים”, שר המשורר יהודה אלחריזי לאחר כיבוש ירושלים בידי המוסלמים, ואכן עלו ובאו יהודים להתיישב בה, לראשונה לאחר חורבן הישוב בימי כיבושה בידי הצלבנים. עלו ובאו לירושלים כשלוש מאות רבנים מאנגליה ומצרפת, ביניהם ראשי העדה וגדולי התורה. כחלוצים ההולכים לפני המחנה היו בעיניהם, ואכן רבים באו בעקבותיהם. יחידים וקבוצות, מן המערב ומן המזרח, עלו ובאו לירושלים, לפעמים טיפין טיפין ולפעמים גלים גלים. דרכי ציון המו עולים.

בימי פלישת הטטרים והמונגולים וחורבן ירושלים בשנת 1244, בא הקץ לישוב היהודי בעיר. העולים התפזרו בין שאר ערי ארץ־ישראל ורובם, ובקרבם רבים מגלי העליות הקודמות, השתקעו בעכו, בירתה המשגשגת של ממלכת הצלבנים המצטמקת. בה נפגש רבי משה בן נחמן ברבי יחיאל מפאריס, כאשר עלה ארצה, עשרים ושלוש שנים לאחר חורבן הישוב היהודי בירושלים ואליה הוא שם את פעמיו, לאחר שחידש את הישוב היהודי בירושלים ואליה הוא שם את פעמיו, לאחר שחידש את הישוב היהודי בירושלים וכונן בה בית כנסת. בעכו הוא נפטר, בלא שזכה לשבת בבית דין בסוגיית העליה ובה נמשכו, על ידי רבי יוסף, בנו של רבי יחיאל מפאריס, המאמצים להעמיד את בית הדין, כשרבי מאיר מרוטנבורג בראשו.


כבירה של ממלכה ההולכת ומצטמקת היה מעמדה של עכו איתן ולא זיעזעו אותו המאורעות והמלחמות בארץ־ישראל. אפילו בגידתם של שליטי עכו בבני בריתם, הממלוכים, לא ערערה את מעמדה. מתוך תקווה כי נצחון המונגולים על המוסלמים יביא לשובו של שלטון הצלב לירושלים, סייעו הצלבנים לפולשים שחנו בירכתי סוריה וארם נהרים. בסתר הם העביר למחנות המונגולים נשק ותחמושת, כסף וזהב כדי לחזק את כוח לחימתם. לשווא. ביברס, מלך הממלוכים גבר על המונגולים והרחיקם מגבולות ארץ־ישראל. ביברס ידע על קשרי הנוצרים עם המונגולים, אך תבונתו מנעה ממנו להינקם בהם. זקוק היה להם, לנמלם ולסחורה שבמחסני העיר ושווקיה. את “יום הנקם והשילם” דחה עד שירחיב לו, עד שיספיקו כוחותיו למגר את כוחם שלהם.

בזכות השלווה והרווחה ששלטו בעכו, היתה שלווה ורווחה לעדה היהודית שבה, אשר הלכה וגדלה, הצמיחה חיי רוח ועשתה חיל רב בחומר.

לא היתה אניית נוסעם שלא הביאה יהודים לעיר. הם באו מיוון ומאיטליה, ממצרים ומארצות מבוא השמש. רובם נשתקעו בעיר, מיעוטם התיישבו בשאר ערי ארץ־ישראל ומיעוט שבמיעוט הצטרף לישוב היהודי המחודש בירושלים. קהילת עכו תמכה ביד נדיבה בעולים לעיר הקודש.

לעכו בא גם רבי דוד, נכדו של רבי משה מן מימון, הרמב“ם, הנשר הגדול. חלק מרבני העדה ופרנסיה קיבלו את רבי דוד בכבוד גדול, כראוי לתלמיד חכם מובהק ונכדו של הרמב”ם, אשר עליו נאמר כי “ממשה עד משה לא קם כמשה”. אך חלק אחר התעלם מזכויותיו של רבי דוד ומגדולתו של סבו. אמת, הרמב“ם חיבר את “משנה תורה”, ספר המקיף את כל ההלכות והדינים של התורה, מסודרים לפי הענינים וכתובים בלשון ברורה. הוא גם חיבר את י”ג עיקרי האמונה שנכללו בסידור התפילות. אך כלום לא שיבח הרמב“ם את אריסטו היווני והפילוסופיה שלו? כלום לא קבע הרמב”ם כי המלים: “וידבר אלהים” משל הן ולא עדות נאמנה כי אלהים דיבר בקול ממש?

זה שלושה דורות נערך מעין “קרב על הרמב”ם" בשורות היהודים. אלה משבחים ואלה מגנים; אלה רואים בו את המורה לנבוכים, את הנשר הגדול, את הפוסק שדבריו תורה ואלה רואים בו מסית ומדיח, אחד שיצא לתרבות רעה.

הדברים לא נשארו במסגרת ויכוח בלבד. ספרי הרמב“ם נשרפו בפקודת קנאים; משנתו והמחזיקים בה הוחרמו. בית ישראל נתפלג. כנגד המחרימים קמו גדולי תורה שהגנו על כבוד הרמב”ם, שהחרימו את מחרימיו ונידו את מנדיו.

עם בואו של רבי דוד לעכו, נתלקחה בה המחלוקת בכל חריפותה, נערך בה “קרב על הרמב”ם, כפי שלא נערך כמעט בשום מקום אחר. אחד ממורי “המדרש” מיסודו של רבי יחיאל מפאריס, אף הוא מיוצאי פאריס ושמו רבי שמואל הצרפתי, העמיד את עצמו בראש המחנה של מחרימי רבי דוד וספרי סבו, הרמב"ם. הוא החתים רבנים וחכמים בעכו ומחוצה לה על כתבי חרם ונידוי. עד שקם אחד מגדולי האומה, רבי ישי בן חזקיה, אשר מושבו היה בדמשק ואשר כינויו היה: “נשיא וראש גלויות ישראל” והתרה ברבי שמואל לחדול מלהציק לרבי דוד ולהסית את הצבור נגד סבו, פן יחרימנו עם כל עדתו ויודיע על החרם לכל הקהילות הסרות למשמעתו.

רבי שמואל ועדת הקנאים בעכו לא שעו להתראות הנשיא. הם הוסיפו במעשיהם ואף הגבירו אותם, גם לאחר שהגשים רבי ישי את אזהרתו והחרימם. רבי דוד נאלץ לעזוב את עכו, מדוכא ומושפל.

קנאי עכו לא הסתפקו בגירוש רבי דוד מן העיר. הם הסעירו את הקהילה בקנאותם, פילגו אותה ועוררו לריב אחים. רחוקה עד מאד נראתה תקופת הצמיחה של קהילת עכו בימיהם של רבי יחיאל ושל הרמב“ן. מן האחווה ששררה בקהילה ושליכדה את בניה לחטיבה אחת לא נשאר זכר. שלוותה נפלה קרבן ל”קרב על הרמב“ם”.


עכו ציינה וחגגה את יום השנה השמונים ושמונה להיותה בירה. כמניין השנים שבהן זכתה ירושלים לשאת את עטרתה של בירת ממלכת הצלבנים, זכתה עיר הנמל לשאתה; ועוד ידה נטויה. מעמדה יציב כביצוריה. אף כי תחום הממלכה הצטמק לרצועת החוף ואימת ביברס על חלק מתושבי הממלכה בצפון ובדרום, נמלה הומה כאז וכתמיד ומחסניה ושווקיה מלאים כל טוב. אפילו המריבות בשורות מיסדרי האבירים ובין אלה לבין יוצאי ערים באיטליה וצרפת, המקוננים תדירות על הזכויות שנשללו מהם, נמשכות כרגיל ותוקפם לא פג במרוצת השנים.

בלהיטותם אחרי ממון, לא התעמקו שליטי עכו במשמעות פעולותיו של ביברס לפדות מידיהם, בכסף מלא ורב, את שבויי המלחמה המוסלמים, בהם החזיקו מזמני הקרבות. ביברס היה זקוק לשבויים אלה למטרותיו. היו ביניהם חיילים וקצינים שאותם שאף להחזיר לחלותיו והיו ביניהם סתתים מעולים ובנאים מומחים, שלהם היה זקוק לתיקון ההריסות שעשו המונגולים, וביניהן לתיקון כיפת הסלע בה פגעו בזדון. לפדות מידי ביברס שבויי מלחמה נוצרים, לא עלה כלל על דעתם של השליטים של ממלכת הצלבנים. מה יעשו בעלובים אלה? אין מקום לכשכמותם בעיר הבירה וביתר המקומות.

מדי פעם עסק ביברס בבחינת כוחם של ביצורי עכו. הוא קירב מחנה אל חומותיה והבריח את עובדי האדמה מהשדות ויערות התמרים שהקיפו את העיר. אך משהגיבו שליטי עכו בלחימה, נסוג. תבונתו לא נפלה מתקיפותו כמצביא במלחמה. ועכו צהלה ושמחה. הוכח כוח ביצוריה. חומותיה מגן נאמן לעיר.

לאחר שנים מספר כבש ביברס את מאחז הצלבנים הגדול שבקיסרי. שליטי עכו שהתעלמו בהתמדה מן הסכנה שהיתה צפויה למאחז, חיפשו אחר שעיר לעזאזל שעליו אפשר יהיה להטיל את האשמה. האבירים האשימו את העירונים והעירונים האשימו את האבירים, אך אלה כאלה לא למדו לקח מן המפלה.

לעומת השאננות ששררה בקרב השליטים בעכו הבירה, רבתה הדאגה והחרדה בקרב מלכי הנוצרים באירופה. האפשרות כי גם עכו תיפול לידי המוסלמים וכי כל הקיום הנוצרי בארץ הקודש עלול לבוא לקצו, הדריכה את מנוחתם. אחדים מן המלכים עלו ובאו לעכו כדי לדון עם שליטיה על הסכנות האורבות, לטכס עצה על הגנת העיר ושארית הממלכה, להזעיק, לגייס. כל דבריהם נידחו בתוקף על ידי האבירים והעירונים כאחד. הם שללו כל רמז ושמץ של רמז על מסע צלב חדש. במקום זה הוליכו שליטי עכו את המלכים המתריעים אל הביצורים, פסעו עמהם על החומות, עברו עמהם במעברים התת־קרקעיים והציגו בפניהם את הכוחות המגינים ונשקם. המלכים חזרו כלעומת שבאו ועכו כמינהגה נהגה.

כאשר נבחר לאפיפיור מי שישב לפנים בארץ־ישראל כנציגו של הכס הקדוש, העלה בתוקף את הרעיון של מסע צלב חדש. אפיפיור זה, אשר אימץ לעצמו את השם גריגוריוס העשירי, ידע את המצב בארץ־ישראל מקרוב; הוא הזהיר מפני עורמתם של מלכי הממלוכים ושאננותם של שליטי עכו המסוכסכים בינם לבין עצמם. מלכי הנוצרים לא נענו לקריאת האפיפיור למסע צלב ולא נתגייסו להדיפת הסכנות שכל מי שעיניים היו בראשו ראה אותן.

משמת ביברס, הומלך תחתו חברו לנשק, קלאון. אף על פי ששמר על צוואת קודמו ביברס בדבר יום נקם ושילם לעכו הבוגדנית, כרת עמה ברית שלום. בלא הפרעה כלשהי הוכתר אנרי השני מלך קפריסין כ“מלך ירושלים” בכנסיה הגדולה של צור. עכו חגגה את ההכתרה ברוב עם ופאר.


כאשר חזר רבי יוסף לעכו מפגישתו חסרת התוצאות עם המהר“ם במקום מאסרו, פגע בו “הקרב על הרמב”ם” שהיה נטוש בין יהודי העיר. עוד בטרם נח מן המסע ושמע מבני ביתו את שביקש לשמוע מפיהם, חייב היה להודיע לצד מי הוא נוטה. הן מחנה המחרימים את הרמב"ם, הן מחנה הנאמנים לו, דרשו בתוקף כי יגלה אם להם הוא רבי יוסף או ליריביהם.

כאביו רבי יחיאל נמנה רבי יוסף עם מחנה המעריצים של הרמב“ם, אך לשם דרכי שלום בקהילה וכדי לא לפגוע ב”מדרש“, אשר מספר תלמידיו התקרב למספר התלמידים שלמדו בו, בשכנו בפאריס, נמנע רבי יוסף מלהזדהות עם מחנה הנאמנים לרמב”ם. הזדהות כזאת היתה מביאה לקרע בינו, כממלא מקום של ראש הישיבה, לבין מי שמילא תפקיד זה בהעדרו, רבי שמואל הצרפתי, ראש הקנאים ב“קרב על הרמב”ם" ומראשוני מחרימיו.

בכך שמר רבי יוסף על שלמות ה“מדרש”, אך מחוץ לכתליו התפשט הפילוג ועשה שמות בקהילה היהודית בעכו. מי שנמנה עם מחנה אחד ב“קרב על הרמב”ם" ניתק כל מגעיו עם מי שנמנה עם המחנה היריב. שותפים לעסקים נפרדו זה מזה, משפחות נתפלגו לפלגים. היריבים חדלו להתפלל ביחד.

רבי יוסף ביקש להשכין שלום בין היריבים, ללא הועיל. רבי ישי הנשיא השביע את המחרימים לחדול ממעשיהם והעלה חרס בידו.

על סף היאוש ממראה עיניו ומשמע אזניו, פנה רבי יוסף באיגרת אל האסיר מאנזיסהיים כאל מקור אחרון של תקווה, כאל האיש היחיד אשר כוחו עמו להחזיר על כנו את השלום בקרב יהודי עכו. וכך כתב לו: “בהפצירי בך היום להסכים להיפדות ולעלות אל הקודש, אין כוונתי לא לבית הדין שידון בסוגיית העלייה לארץ־ישראל ולא ל”מדרש הגדול דפרישי“, אשר בעכו והיקר לי מכל יקר, בשמשו זכרון לאבי מורי הדגול. כוונתי להסרת ריב אחים שפשה בקהילה והאוכל כל פינה טובה בה”. בדברים שהצער והמבוכה השתקפו מהם, תיאר רבי יוסף באיגרתו את כל העוללות של “הקרב על הרמב”ם שפילג את הקהילה והסיר את השלום משורותיה. “במקום שלא דברי הנשיא רבי ישי הועילו ובמקום שדברי היו כקול קורא במדבר, ישמעו לדברך, כי שמך הולך לפניך והכל יקבלו ויקיימו את דברי הפוסק מאשכנז, את ציוויי המהר”ם".

את האיגרת שלח רבי יוסף בידי שליח ולו ציווה לא לחסוך כסף ומאמצים להגיע למבצר אנזיסהיים במהרה, לבקש את רבי שמשון באכסניה היהודית הסמוכה ולמסור לידיו את האיגרת לרבי מאיר, האסור.


בשנת 1289 למניינם יצא קלאון המלך בראש צבא ממלוכי גדול ממצרים לארץ־ישראל. בשנה הראשונה לחנייתו בארץ, עסק, כקודמו ביברס, בכיבושים זעירים אי פה אי שם ובממלכת הצלבנים ובירתה עכו לא נגע. בשנה השניה החנה את רוב חילו לפני חומות עכו.

יערות התמרים ויערות האלונים שבסביבת העיר נכרתו כמעט עד העץ האחרון שבהם על ידי הצרים על עכו ושימשו לבניין כלים למצור. העיר הוקפה מכל עבריה ביבשה, אך קשרה עם העולם דרך הים נשאר פתוח. הנצורים לא ידעו מחסור. מזון ונשק הגיעו לנמלה באין מפריע.

שליטי עכו ומגיניה ראו במצור של קלאון חזרה על המצור של ביברס. והם בטחו בכך כי גורל מצור זה לא ייבדל מזה שקדם לו. כאשר עסקו במעשי לחימה של ממש, עסקו בהם כאילו כפאם שד. בעיקר שמו את מבטחם בביצורים ובחומות. אותם חיזקו והאדירו ללא הרף; בצילם המשיכו בחיי יום יום, כמעט כבימי שלום. בכל תנועה קלה של חילות קלאון, בין כתוצאה ממעשה של לחימה, בין שלא, ראו תחילה לנסיגת הצרים.


שנה לאחר שהחל המצור נבקעו חומות עכו. ביצוריה נהרסו עד היסוד כמעט. חילות קלאון החריבו ארמונות וכנסיות, מינזרים ושווקים אשר העיר נשתבחה בהם במשך דורות. כלי חמדה ומטלטלין היו לבז. לוחמים ושאינם לוחמים נפלו על פי חרב. אך מעטים שרדו ונפוצו לכל עבר.

במהומות הכיבוש, ההרס, הביזה והטבח לא הבחינו הכובשים בין אבירים לסוחרים, בין נוצרים ליהודים ובני עמים אחרים. בשאגת קרב אדירה ובלהבות אש שעלו עד לב השמיים כרעה, נפלה עכו, הגיעה לקצה בירת ממלכת הצלבנים ועמה הממלכה כולה.

אמנם פה ושם היו פזורים ישובים של נוצרים מחוץ לעכו וערי החוף, אך מספר תושביהם זעיר היה ולא היו ביניהם לוחמים. בכל שנות שלטונם לא הצליחו הצלבנים ליישב נוצרים על האדמה, להאחז בשטחים לא עירוניים ולהחזיק בהם. בנפילת עכו וערי החוף הנוצריות נתמוטטה, נפלה והממלכה כולה. ביצורים שנועדו להגן עליה, נבקעו ונחרבו על ידי אויביה. חורבותיהם נשארו כעדות יחידה לכוחה של ממלכת הצלבנים שאבדה מן העולם.


עם קצה של עכו הקיץ הקץ על הקהילה היהודית הגדולה שבעיר. רבים מאד מבניה ניספו בקרבות. בתי כנסת ובתי מדרש וביניהם “מדרש הגדול דפרישי” עלו באש וזו לא הבדילה בין מקדשים שבהם החזיקו נאמני הרמב"ם לבין אלה שבהם החזיקו מחרימיו. שרידי שולחניה וסוחריה, חכמיה ותלמידיה של קהילת עכו נתפזרו, איש איש למקום מקלטו.

עם השרידים נמנה רבי יוסף, בנו של רבי יחיאל מפאריס וממלא מקומו בישיבה, לאחר שנפטר הרמב"ן. ימים רבים חיפש בין ההריסות את רעיתו, מרת רות ואת ילדיו. הוא לא מצאם. בגפו עזב את עיי החורבן וההרס ושם את פניו לירושלים. אליו נילוו כמה מן השרידים. המומים, מוכים, גלמודים ועריריים הם נעו בדרכי ציון.


 

פרק שביעי: עפר מארץ־ישראל    🔗

לכל מקום שהגיעו אליו בנידודיהם, הביאו עמם שרידי קהילת עכו את סיפור האסון שבא עליהם. בכל מקום נערך מספד על הרוגי עכו ועל “מדרש הגדול דפרישי”, מוריו ותלמידיו, אשר ניספו בעת חורבן העיר. אבדה אכסניה של תורה בארץ־ישראל.

למחרת ההספדים, הנהי והבכי נועדו יחד יודעי חכמת הנסתר בכל מקום להעמיק בעיון על פשר המאורע, לנחש מה היו כוונות האלוהים בחורבן עכו המעטירה, לעמוד על הצפוי עתה לבניו בחיריו, לישראל עמו, לאחר שהעביר ממשלת הנוצרים מארצו. מסקנת רבים היתה כי נערכה בעכו אחת ממלחמות גוג ומגוג המקדימות את הגאולה, את ביאת המשיח. עכו זו ששליטיה התיימרו להיות יורשי תהילתה של ירושלים, מוכרחה היתה להיחרב, לפני שתוחזר עטרת ירושלים ליושנה.


בהגיע רבי יוסף לירושלים מלאו עשרים וחמש שנים לחידוש הישוב היהודי בה בידי רבי משה בן נחמן, הרמב"ן. הפליט מצא בירושלים ישוב יהודי שלא יכול היה להשתוות לקהילת עכו ברוח ובחומר. אך ישוב זה היה חדור תחושה של שליחות. בטוח היה בכך כי הוא נועד להיות ראשון להקביל את פני המלך המשיח, כי הוא יזכה להסתופף בקרוב בצל מלכותו. בכל הסגולות של העיר ראו משום תמרורים לעתיד. באווירה הצח – טעם הגאולה הקרובה לבוא; באור היקרות הנסוך עליה – מזיווה של מלכות בית דוד; ברוחות המנשבות בה ומחיות את הנפש – הד לדברי הנביאים וקול דממה דקה לשופרו של אליהו הנביא, מבשר הישועה.

רבי יוסף חש בראשונה במרחק שבין השקפות אלה לבין ההשקפות שבהן חונך וגודל. לא רגיל היה בשכאלה והן ניראו בעיניו כסטיה גדולה מדרך ההלכה, בה הלך מאז שעמד על דעתו. אבותיו מבעלי התוספות היו, היינו מאלה שהוסיפו לפירושי התלמוד של רבי שלמה יצחקי, רש"י; אביו, רבי יחיאל מפאריס, נחשב לאחד האחרונים שבהם, אך הוא, רבי יוסף מעולם לא חש את עצמו כאחד ההולך בתלם שהם חרשו. בשבתו בין יודעי חכמת הנסתר נפתח בו אשנב לנשמתו; בה מצא את שורשה.

את הרוח החדשה שבאה עליו בירושלים לא יכול היה להעלים מרבי מאיר מרוטנברג, האסיר במבצר אנזיסהיים, המהר“ם. הוא הריץ אליו איגרת, בה פרש לפני האסיר את אסונה של קהילת עכו ואת אסון משפחתו, את נידודיו ואת ישיבתו בגפו בירושלים כפליט שירד מכל נכסיו. והוא העביר למהר”ם חלק מן המחשבות שנתגבשו בו בשבתו במחנה של יודעי חכמת הנסתר.

“בשבתי פה בעיר הקודש ירושלים, נתחוורו לי ביתר שאת הן דברי הרמב”ן על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, הן דבריך המעמיקים כי אומתנו מצויה מחוץ לזמן ומחוץ למקום. צודק הרמב“ן כי ארץ־ישראל לא תיושב אלא בנו, בניה, בעליה; וצודק אתה כי רצועה של ארץ־ישראל יוצאת ומגיעה לכל מקום שיהודים יושבים בה. הדור שלנו שראה בתהפוכות הגדולות שבאו על ארץ־ישראל, וודאי שהוא ראוי לראות בגאולה. רבים כאן המאמינים בקרבתה. רבים העולים לארץ בזמן הזה. מלאה ירושלים מחכי קץ”.

עם קבלת איגרתו של רבי יוסף, קונן רבי מאיר על חורבן עכו, כפי שקונן בשעתו על שריפת ספרי התלמוד בכיכר החול בפאריס. על הרמזים על הגאולה הקרובה והקץ הנראה בעין, הגיב בגלותו בראשונה את תקוותו כי בעוד שנתיים ימים, בתום שבע שנים למאסרו, ישוחרר ויצא מכלאו בלי תשלום כופר. באיגרת התשובה לרבי יוסף כתב: “כאשר אצא מכלא זה, לא אבושש לעלות ולבוא אל הקודש, לנחם את האבלים, להיכון לגאולה ולהצטרף למחנה של מחכי הקץ”.

היה יסוד מה לתקוות רבי מאיר, כי ישוחרר מכלאו ללא כופר בתום השנה השביעית למאסרו. כזה היה הנוהג המקובל לגבי אסירים מסוגו. אך משמלאו שבע השנים למאסרו, נפטר פתאום רבי מאיר ומת מיתת נשיקה במרתף המבצר אנזיסהיים. המהר"ם שסירב להיפדות מן המאסר בחייו, נפדה ממנו במותו.

הקיסר, אשר לפי הנוהג, היה חייב לוותר על הכופר עם פטירתו של האסיר, החליט לדרוש כופר תמורת שחרור גופתו והבאתה לקבר ישראל. הקהילות שהיו מנועות מלפדות את רבי מאיר ממאסרו, בעודו בחיים, בשל האיסור שהטיל עליהם, ראו את עצמם בני חורין לשלם לקיסר הכופר שיידרש תמורת הוצאת גופת הנפטר מתחומי המבצר. חזרו על עצמן תופעות המשא ומתן בין הפודים לבין עושי דברו של הקיסר מן הימים הראשונים של מאסר המהר"ם. אלה הציעו סכומי כופר ואלה דחום כבלתי מספיקים.


לבדו עסק רבי שמשון בטהרת רבו ובקבורתו בצל חומות המבצר. אפילו גרגיר אחד מעפר ארץ־ישראל לא הונח למראשותיו, כרגיל בהבאת יהודי לקבר ישראל. בהעדר מנין של בני ברית לא נאמר “קדיש” על קברו של הפוסק של אשכנז, ראש היהודים בגרמניה.

רבי שמשון השתטח על תל העפר שנערם מעל הקבר של רבו ולחש את נדרו בקול חנוק מצער ומדמעות: “נשבע אני לך מורי ורבי, קדוש ישראל, כי לא אנוח ולא אשקוט עד שינוחו עצמותיך בתוך עפר ארץ־ישראל”.

לרבי יוסף בירושלים שיגר רבי שמשון איגרת קינה ומספד על פטירת המורה, אשר מפיו למד תורה בישיבה ברוטנבורג ואשר אותו שימש במרתפי המאסר של מבצרי ווסרבורג ואנזיסהיים. והוא הזכיר לרבי יוסף את תקיעת הכף שנתן למורו כי יעביר את עצמותיו לארץ־ישראל אם ייגזר עליו למות בנכר, ואם הנסיבות לא יאפשרו את הדבר יצא ידי חובתו אם ימלא את קברו בעפר ארץ־ישראל. על העברת עצמות הנפטר אין כלל לחשוב בנסיבות הקיימות, על כן חל על רבי יוסף לקיים את החלק השני שבתקיעת הכף: למלא את קברו בעפר ארץ־ישראל. לפי שעה קבור המהר"ם באדמת המבצר, בצל חומותיו, אך יבוא יום ורשעת הקיסר ועושי דברו לא ימנעו עוד את הבאתו לקבר ישראל. “ליום זה עלינו להתכונן ומן הרצוי כי מיד לאחר קבלת איגרתי זו תתחיל לשגר אלי שקיקי עפר מארץ ישראל. אשמרם ליום המיוחל”, במלים אלה סיים רבי שמשון את איגרתו.

עם קבלת איגרתו של רבי שמשון, החל רבי יוסף לחזור אחר נוסעים לאירופה, מוסלמים ונוצרים ויהודים, כדי להעביר על ידיהם שקיקי עפר ולמוסרם לרבי שמשון. רוב הנוסעים הלא יהודים הסכימו למלא את השליחות אשר רבי יוסף הציע להם. סכנות נשקפו בדרכים, בסערות ים ובהתקפות פירטים, בשטפונות ובשלגים, במארבי לסטים ושודדים. הנחת שקיק עפר מארץ־ישראל על קברו של קדוש, אפילו אם יהודי הוא, ודאי שהיא ראויה לשמש סגולה כנגד הפורענות הצפויה בדרכים. ואם יהודי היה הנוסע, אשר רבי יוסף פנה אליו, ראה במעשה משום שליחות של מצווה, ערובה לקיום המאמר בתלמוד: “שלוחי מצווה אינם נזוקין”.

ואם נתקל רבי יוסף בנוסע שלא החשיב סגולה כנגד פורענויות הדרך או שכר של מצווה ותבע כסף מלא כשכר טירחה, לא נרתע מלגייס גם אותו לשליחות. רבי יוסף החל לעסוק באיסוף תרומות לשם העברת שקיקי העפר מירושלים לאנזיסהיים, למען יקיים את נדרו לנפטר הגדול ולמען לא ינוחו עצמותיו של הפוסק בין רגבי נכר.


בכל אניה שהפליגה לאירופה, בכל שיירה שעשתה את דרכה מאיטליה לגרמניה נמצאו שליחיו של רבי יוסף כששקיקים קטנים ובהם עפר ארץ־ישראל בין כליהם.

אל האכסניה שבקרבת מבצר אנזיסהיים הגיעו יהודים ומוסלמים ונוצרים מארץ־ישראל ומארצות המזרח למסור לידי רבי שמשון, שומר קברו של הקדוש, שקיקי עפר ששיגרם רבי יוסף מירושלים. במרתף האכסניה נערמו שקיקים לרוב וזרם הבאתם הלך וגבר.

האכסניה המתה רבנים ופרנסים, בעלי בתים ואברכים כבימי חייו של רבי מאיר. אמנם לא הותר לרובם להיכנס למבצר ולהשתטח על הקבר, אך לאחדים הותר הסגר ולכולם הותר לראות את הקבר מרחוק ולעמוד בתפילה מולו. ראו באי האכסניה את זרם השקיקים של עפר ארץ־ישראל ונתקנאו במקיימי מצווה נדירה זו. מי שהיו שמורים עמו שנים־שלושה שקיקים של עפר ארץ ישראל למען יונח למראשותיו בקברו כאשר יגיעו ימיו לקיצם, צימצם אוצר יקר זה לשקיק אחד בלבד ואת היתר תרם לקברו בעתיד של רבי מאיר. ורבים שלא החזיקו למטרה זו אלא בשקיק אחד ויחיד, תרמוהו לקבר המהר"ם והסכימו להיקבר בלא גרגיר של אדמת ארץ־ישראל למראשותם.


מעשה הבאת השקיקים מארץ־ישראל וממרחבי אשכנז, נודע לשרים רואי פני הקיסר. הם סיפרו לו על כך בליגלוג על חוסר התכלית שבדבר. הלא דרושים אלפי שקיקי עפר קטנים כדי למלא קבר של גבר. בכעס סיפרו לאדונם כי גם נוצרים, חברים לשעבר של מיסדרים קדושים בארץ־ישראל, ששרדו מן המלחמות ושחזרו למולדתם, השתתפו במעשה.

הקיסר לא שעה לליגלוגם ולכעסם. בהבאת השקיקים ראה מקור של הכנסה, אשר לא יכול היה להעלות על דעתו קודם לכן. וכך פסק: “כאשר יספיק העפר המובא למלא את קבר האיש, נשחרר את עצמותיו תמורת כופר; והכופר: שקיק של מטבעות זהב כנגד כל שקיק של עפר, כשמשקל המטבעות לא פחות מחמישית ממשקל העפר. הכינו מאזניים!”


עברה שנה, עברו שנתיים ושלוש ועצמותיו של רבי מאיר מרוטנבורג טרם הובאו לקבר ישראל. כל אימת ששליחי קהילות פנו בענין זה אל עושי דבריו של הקיסר העלו חרס בידם. “טרם נקבע גודל הכופר”, נאמר להם; “טרם הוחלט אם יתקבל כופר בכלל”, וכיוצא באלה.

בינתיים נמשך זרם השקיקים. שנה אחר שנה עברה ובכל שנה נערמו מאות שקיקים במרתף האכסניה שליד מבצר אנזיסהיים.

עברו עשר שנים, אחת־עשרה ושתים־עשרה שנים. עתה גילו שליחי הקיסר לשליחי הקהילות את הכופר הנדרש: שקיק מטבעות זהב כנגד כל שקיק של עפר, כשמשקל המטבעות לא פחות מחמישית ממשקל העפר שבשקיק.

מבוכה וייאוש השתררו בקהילות היהודים ברחבי אשכנז. כופר כזה ודאי שתשלומו נוגד את רוחו של הנפטר הגדול, הקדוש. הוא יעודד כל עריץ ועושק לשבות שבויים מישראל ולהתעשר בפדיונם, בין בחייהם בין לאחר מותם. ואפילו אם מתעלמים מכך – מנין יקחו אלפי מטבעות הזהב הדרושות לתשלום הכופר.

בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בין הפרנסים ובעלי הבתים, רבתה ההתנדבות לתשלום הכופר, אך כשמנו את המטבעות שנתרמו, נתחוור כי משקלן לא יספיק אפילו כנגד מאה מן השקיקים שבמרתף האכסינה. רבה של וורמייזא, רבי שלום, תלמידו של אבי רבי מאיר בימי כהונתו כדיין בקהילה, התייצב בראש העושים למען פדיון העצמות. הוא כינס אסיפות וערך מסעות בקהילות, אך מטבעות הזהב שנוספו הודות לפעולותיו, לא היה בהן כדי להכריע את הכף.

ביקש רבי שלום מן השתדלנים לשאת ולתת עם שרי הקיסר ויועציו על כופר מתקבל על הדעת, על סכום אשר בכוחן של הקהילות להרימו, אם לא מיד, אז תוך תקופה סבירה.

השתדלנים עשו כפי שנדרשו לעשות; השרים והיועצים העבירו את ההצעות לקיסר והוא בשלו: שקיק מטבעות זהב כנגד כל שקיק של עפר המצוי במרתף האכסניה, כשמשקל המטבעות לא פחות מחמישית ממשקל העפר שבשקיק.

הקהילות היו שרויות בייאוש. פדיון עצמותיו של רבי מאיר הקדוש מתעכב ואין איש יודע כיצד ומתי ייפדו.


אל ביתו של רבי שלום, רבה של וורמייזא בא איש וביקש לראות את פני הרב. מראהו ונוהגו היה כאחד העשירים מבני הגרמנים. לא היה ניכר בו כי יהודי הוא. משנשאל על מבוקשו סירב להגיד. רק לרב יגידו.

משבא האיש לפני הרב פתח ואמר: “אלכסנדר שמי, מבני העיר וימפן אני ועל כן כינויי אלכסנדר וימפן. כבוד הרב בא אל עירי לאסוף תרומות לפדיון עצמותיו של הקדוש הקבור במבצר אנזיסהיים. אלי לא בא הרב לקבל תרומה ממני, על אף שאין בכל קהילות אשכנז עשיר כמוני. פרנסי הקהילה לא ראוני ראוי להשתתף במצווה מפני דרכי. ואכן רבו עוונותי. לא שמרתי על מצוות דתנו ואף התרחקתי מבני עמי. ואני ערירי וחולה וימיי ספורים. מוכן אני ומזומן לתרום את כל רכושי למעשה הפדות ומובטחני כי בכך יושלם סכום הכופר הדרוש. אולם שאלתי לרב היא: היכפר קרבני זה עלי מפני דיני בעולם הבא? ועוד אשאל: האם אוכל לבלות את ימי האחרונים בבטחון כי בזכות מצוה זו שאני מוכן לקיים, אקבר ליד קברו של רבי מאיר מרוטנבורג?”

נסער מדברי האיש השהה הרב את תשובתו על שאלותיו. לאחר דומייה ארוכה אמר: “לא בקרבן הכפרה, אלא בתשובה השלמה. אם תשוב מדרכיך ותנהג לפי מצוות תורתנו ותדבק בבני עמנו כראוי, יטה ריבון העולמים את חסדו אליך כי מקבל שבים הוא. ואשר לכריית קברך ליד קברו של רבי מאיר, לא אני הרשאי להחליט בדבר, אלא החבורה הקדושה הממונה על בית העלמין ובית הדין שלי. אביא בפניהם את הענין ומחר אודיעך”.

לא פעם עמד אלכסנדר וימפן במצב דומה בעסקיו. הוא היה מציע הצעות נועזות לרוב ובעקבותיהן נתחייב להמתין לתשובת מקבליהן. אלא שבדרך כלל לא הטרידה אותו ההמתנה ולא גרמה לו קוצר רוח. הפעם לא יכול היה להבליג מקוצר רוח. בלילה ההוא לא עצם עין. שונה, כפי המסתבר, הצעה בעניני העולם הבא מכל הצעה בעניני העולם הזה. מה הן הצעות בעסקי תבואה ועצים, הלוואות, בניין אניות וסלילת כבישים שבהם עסק כל ימיו לעומת הצעה שקברו ייצמד לקברו של איש קדוש, גדול הגדולים? על חזרתו בתשובה החליט עוד בטרם בא אל רבה של וורמייזא.

תשובת הרב היתה חיובית. החבורה הקדושה ובית הדין פסקו כי חוזר בתשובה המקריב כל רכושו למצווה כזו, ראוי שייקבר ליד הקדוש.


רכושו של אלכסנדר וימפן ביחד עם הסכומים שנאספו קודם לכן הספיקו לתשלום הכופר הנדרש. בשנה הארבע עשרה לפטירתו של רבי מאיר נערך במבצר אנזיסהיים משקל השקיקים במעמד שרי הקיסר ויועציו ואלכסנדר וימפן וסוכניו. שני ימים ומחצה נערך המשקל. רוב רובם של השקיקים של מטבעת הזהב מרכושו של אלכסנדר וימפן באו.

ניתנה הרשות לפתוח את הקבר בחצר המבצר, להוציא את העצמות ולהביאן לקבר ישראל.

על מלאכת העברת העצמות ניצח רבי שמשון, תלמידו־נאמנו של הנפטר. ראשית מעשיו היה שיגור איגרת לרבי יוסף בירושלים להזדרז ולבוא לאנזיסהיים ולהשתתף בהבאתו לקבר ישראל של תלמידו המובהק והאהוב של אביו, ב“מדרש” בפאריס. בזכות תרומתו הגדולה לטמון את גופת רבי מאיר בעפר ארץ־ישראל יזכה לקפיצת הדרך ויגיע ליום ההלוויה שהוא, רבי שמשון, קבע אותו להיות בעוד כשלושה חדשים מיום שיגור האיגרת הדחופה הזאת. מיד לאחר הבאת המורה לקבר ישראל, יקיים את מצוותו לעלות לארץ־ישראל ולהקים את בית הדין שהמורה לא זכה להקימו.

דברו של רבי שמשון יצא אל קהילת וורמייזא, אשר בבית העלמין העתיק שלה ייטמנו עצמותיו של רבי מאיר ואל הקהילות השכנות שפירא ומגנצה הקשורות עם קהילות וורמייזא קשרי גורל ושם, הלא הן קהילות שו"ם. כן פנה אל קהילות רבות באשכנז להיכון ליום המיוחל בו יועברו עצמותיו של רבם של כל בני הגולה לקבר ישראל.


ביום ד' באדר, שנת הס"ז, 1307 למניינם, נתאספו בדרך מן האכסניה עד המבצר אלפי יהודים שבאו בקרונות ועגלות, על סוסים וברגל. באו משלחות מן הקהילות על רבניהן ופרנסיהן; באו תלמידי ישיבות ומוריהם. קהל גדול של גברים, נשים ובני נעורים בא לחלוק כבוד אחרון לרבי מאיר מרוטנבורג, ביום הבאתו לקבר ישראל.

לרבנים ולפרנסים השיג רבי שמשון רשות להיכנס למבצר בעת פתיחת הקבר. השאר ילוו את המיטה מרגע יציאתה מן המבצר. לשווא ביקש רבי שמשון את רבי יוסף בין הבאים. הוא לא הגיע.

בצהרי היום החלה פתיחת הקבר. רק רבנים ונשואי פנים שנטבלו קודם לכן במקווה טהרה הורשו לעסוק במלאכת הקודש. שפתותיהם מילמלו תפילות ועיניהם זלגו דמעות.

השלד נשמר בשלמותו. גם חלק מן התכריכים, בהם עטף בשעתו רבי שמשון את מורו נשמר. השלד נתעטף בטלית חדשה והארון הושם על הקרון שנועד לנשיאת המיטה.

בקרון נמצאו רבי שמשון ורבי שלום, רבה של וורמייזא, אלכסנדר וימפן ורבני שפירא ומגנצה ועוד מספר רבנים, מגדולי ההוראה באשכנז. הם היו כעין משמר כבוד למהר"ם בדרכו למקום מנוחתו האחרונה.

אחרי הקרון נושא המיטה נסעו ארבעה קרונות נושאי השקיקים של עפר ארץ־ישראל. עשרות קרונות ועגלות, מאות רוכבים והולכי רגל נעו ממבצר אנזיסהיים בדרך לוורמייזא. מכל הפיות בקעו תפילות, צער והודיה שימשו בהן בערבוביה.

אט אט עשתה השיירה את דרכה. חיל משמר של הקיסר ליווה את השיירה. ביקש הקיסר להוכיח, כי כאשר שולם הכופר כפי שהוא דרש, הוא מקיים את דברו.

פתאום הופיע פרש. שערו וזקנו היו פרועים. בגדיו היו בלויים וניכר היה שאינו מתושבי הארץ. מפה לאוזן עברה השמועה כי איש ירושלים הוא הפרש, כי מירושלים בא להשתתף בהלוויה. השמועה הגיעה לרבי שמשון והוא ידע מיד כי הפרש אינו אלא רבי יוסף, כי זכה בקפיצת הדרך להגיע להלוויה. רבי יוסף צורף למשמר הכבוד.

לא היה עוד בישראל מעמד כמעמד הקבורה של רבי מאיר מרוטנבורג. כפי שנהגו במבצר אנזיסהיים בעת פתיחת הקבר, נהגו בבית העלמין העתיק בוורמייזא בעת הטמנת המיטה. רק רבנים ונשואי פנים הורשו להיכנס לבית העלמין. האלפים שבאו בשיירה והאלפים שהצטרפו עליהם בוורמייזא נדרשו לעמוד מחוץ לבית העלמין.

כדי שהנפטר יונח על עפר ארץ־ישראל, נפרשה בתחתית הקבר טלית ועליה נשפך עפרם של השקיקים הראשונים. מעל ארבע דפנות הקבר נפרשו טליתות, למען יחצצו בין עפרה של ארץ־ישראל בו ייטמן הנפטר לבין אדמת בית העלמין בנכר.

נטמנו עצמות המהר"ם ונתעטפו בעפר מארץ־ישראל. הספיק גם הספיק העפר שהובא בשקיקים הרבים ואף נתגבה מעל הקבר.

משנאמרו התפילות והאזכרות בירך רבי שמשון בשם ובמלכות את ברכת “הטוב והמיטיב” על שהותרה והושלמה הבאת עצמותיו של מורו הגדול לקבר ישראל.

רבי יוסף ורבי שמשון, רבי שלום ואלכסנדר ויפן עמדו חבוקים כשעיניהם זולגות דמעות.

ראשון התעורר רבי שמשון. הוא קרב אל הקבר וקרא בקול משורות הקינה שחיבר הנפטר על שריפת ספרי התלמוד בפאריס, לפני ששים וחמש שנים:

“זעקי בקוֹל מַר לצוּר על שברוֹנך…”

הרבנים ונשואי הפנים וכל הקהל פרצו בבכי וביללות. רבים היכו באגרופיהם על לבם.

קרב רבי יוסף אל הקבר וקרא אף הוא מן הקינה:

"כימוֹת ענוּתך ינחמך צוּר וישיב שבוּת

שבטי ישוּרוּן וירים את־שפלָיִךְ…"

פסקו הבכי והיללות. אורו עיני כול.

משגבר לחצם של הממתינים מחוץ לבית העלמין להיכנס ולעבור על פני הקבר, פנו ויצאו הנמצאים בו, מחוץ לשני הזוגות: רבי שמשון ורבי יוסף, רבי שלום ואלכסנדר וימפן.

אלה יצאו ואלה נכנסו ולאחר זמן יצאו גם שני הזוגות. רבי שלום הזמין את השלושה שיצאו עמו מבית העלמין להצטרף אליו ולפוש בביתו מעמל היום. אלכסנדר וימפן קיבל את ההזמנה. רבי יוסף ורבי שמשון לא קיבלו אותה. הם הודו לרב העיר, אך אמרו לו כי עליהם להתיעץ בענינים הכרוכים בקיום דברים שציווה עליהם בחייו, מי שהובא היום לקבר ישראל.

בצעדים איטיים ובדומיה פנו רבי יוסף ורבי שמשון מבית העלמין העירה. הם באו אל בית “הכנסת־האורחים” שליד בית המדרש, התרחצו וסעדו מעט. לאחר מכן התבודדו בבית המדרש, חזרו על דברי המהר“ם לרבי יוסף בעת שנפגשו במרתף של מבצר אנזיסהיים ונתנו להם פירושים. חזה רבי מאיר כי לא יזכה להעמיד את בית הדין שידון בעניני העלייה לארץ־ישראל, כשם שלא זכו הוגה העמדתו, רבי יחיאל מפאריס ומי שאמור היה למלא את מקומו בראשו, רבי משה בן נחמן, הרמב”ן. ומכיוון שכך, אמר רבי מאיר לרבי יוסף באותה פגישה, כי אם הוא לא יעמיד את בית הדין, יעמידו שמשון תלמידו. בכל השנים לאחר פטירתו של רבי מאיר, מנוע היה רבי שמשון למלא את צוואת המורה, מפני נדרו להביאו לקבר ישראל ולהטמינו בעפר מארץ־ישראל; עתה משקיים נדרו זה על כל פרטיו ודקדוקיו, מן הדין שמתפנה לקיום צוואת המורה בענין בית הדין.

רבי שמשון היה דרוך לקיום הצוואה, אך הוא לא היה יכול להסכים לדעתו של רבי יוסף, כי עליו להצטרף אליו בשובו לירושלים, לצאת עמו לדרך מוורמייזא בימים הקרובים.

ביקש רבי שמשון מרבי יוסף להבין למניעיו. במשך ארבע־עשרה שנים לא ידע לא בית ולא משפחה. מבצר אנזיסהיים והאכסניה לידו היוו ביתו. מאשתו היה פרוש במשך רוב הזמן. את ילדיו ראה רק לעתים רחוקות. כלום אין לו חובה גם כלפיהם; כלום לא היה המורה מוכיח אותו על זניחתם, בלא פרידה, עתה משקיים את נדרו כלפיו?

רבי שמשון ביקש לשוב לרוטנבורג, לשבת בה מעט עם בני משפחתו ולצאת לדרך בעוד זמן מה, בלוויתם או בלעדם. רבי יוסף השתדל להשפיע עליו שלא לדחות את עלייתו לירושלים, את העמדת בית הדין, אך רבי שמשון דבר בטיעוניו.

הוסכם בין השניים כי רבי יוסף יחזור לירושלים מוורמייזא וכי רבי שמשון יעלה ארצה אחריו. בינתיים ישכור רבי יוסף בית בירושלים למגוריו ולמגורי בני משפחתו. בבית זה יעמיד רבי שמשון את בית הדין. עם בואו לעיר הקודש, הוא יצרף אליו שניים מחכמי ישראל אשר בירושלים וביחד ילבנו את סוגיית העלייה לארץ־ישראל.

ימים רבים ציפה רבי יוסף בירושלים לבואו של רבי שמשון. אך זה בושש לבוא. כל עולה שעלה לירושלים מגרמניה, כל נוסע שבא אל שעריה מאירופה, נשאל על ידי רבי יוסף אם ידוע לו דבר על רבי שמשון, תלמידו המובהק והנאמן של המהר"ם. היו שהעידו כי שמעו כי יצא מרוטנבורג לעלות לארץ־ישראל והיו שסיפרו כי נפגשו עמו בערים שבדרך לנמל, אשר ממנו מפליגות האניות לארץ־ישראל. אך רבי שמשון לא הגיע לחופי הארץ. עקבותיו אבדו. בית הדין שאמור היה להעמיד בירושלים, לא הועמד.


ערגת 4 ב.jpg

בית הכנסת הרמב“ן, שנ”ח – 1598

מתוך כתב־יד מצויר המתאר את המקומות הקדושים בארץ־ישראל. נכתב בעיירה קסאל מונפיראטו, איטליה הצפונית


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!