רקע
דבורה בארון
בִּצְרוֹר הַחַיִּים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשט"ו

את בני משפחתה קילל פעם איש קדוש אחד אשר הם, כבני משפחת עלי בזמנם, לא יהיה להם זקן בביתם.

וזה נתקיים בהם.

כל בחוּר וטוב שבהם, בהגיעו לגיל הבגרוּת, נפל בו חיורון, גוּפו נידלדל ושיעול בא להטרידו, ועם זה נדלקה בו אש של קדחת אשר בה נשרף.

כך אוכלו שני אחיה, פינחס ולוי, ואחותה ריזל. זו, לשם שינוּי המזל, הלכה וישבה בעיר אחרת, ושם מצאה אותה הרעה.

בכפר הסמוך נפגעוּ באותו הזמן שני בניו של הדוד רפאל, ואחרי־כן מת בעלה שלה, של גיטה, שהיה גם הוא מבני המשפחה.

נולדה לה אחרי “השלושים” תינוקת, נחמה, ואתה בא רווח מה, קרן־אור בתוך חשכת־השכול:

צחוקה הרונן של זו וטפיפת רגליה בצעדיה הראשונים לקולות עידוד של נשים שכנות. נפתח הפה לקריאת־חיבה ולשיר־ערש.

כחולת־עינים היתה הילדה, ושערה עוטר כטבעות־זהב את ראשה. בו טיפלה האם גם כשגדל והיה לצמה.

היא התכנסה אחרי רחיצת־הבוקר עם מסרקה לבין המחלפות הסתורות ונבלעה בהן, כמו לפנים, בילדוּתה, בבואה לתוך הקמה הבשלה בשדה. גם נדף פה אותו הריח.

מראת הקיר שלפניהן הוצפה זהב והחדר כולו נתמלא זוהר ובת־נוגה מזה באה גם ללב האשה.

עם כל אלה לא עזב אותה הפחד מפני המארה, והיא נאבקה אתה ככל אשר יכלה: נתנה צדקה לעניים ונפט ונרות לבית־הכנסת, ובו בזמן “מכרה” את הנערה לאיש זר וגם הלבישה אותה בגדי־בד פשוטים, מה שרק הבליט, אגב, את זיו־פניה ויפעת־הצמה, אשר הידקה עתה כחישוק־זהב את ראשה.

בשנתה השמונה־עשרה התהלכה עם בנותיהם של טובי המקום – היא, בת אופי הלחם נחותי־הדרגה – ואחד, נכבד, שנטה לב בנו אחריה, פנה אל האם בהצעת־חיתוּן.

זו, בחרדת לבה, ביקשה לחכות עד שיעבור “הגיל המסוכן”, עשתה בתוך כך הכנות ל“שעה הטובה”, ובדמיונה חיבקה כבר נכד שהוא בן־קיימא – והנה חלתה הנערה:

חיורון נפל בה, גוּפה נידלדל וגם נדלקה בה אש של קדחת.

האם הנבהלה הזעיקה עזרה. הזמינה רופאים, נדרה נדרים, והתענתה היא עצמה בצום, בעוד שלבתה הגישה, כמצות הרופא, דברי־מאכל בשפע. אבל זו בכל אלה הלכה ונמוגה.

צמת־הזהב נחה כחפץ בפני עצמו על הכר, והידים היו כמסולקות וגון של שעוה להן. רק בפניה היבהבה עוד הבעת חיים והיא אפילו חייכה בהביטה אל האם.

– אין דבר, אמא, יהיה טוב – לחשה לה – תראי שעוד יהיה טוב. – ואז חשה זו שהכל מסביבה מתמוטט והיא כאילו מתגלגלת ויורדת לתהום.

המאכלת התלויה על ביתם אילו ירדה הנה, היתה פושטת נגד חודה הממורט את צוארה.

ביום שהרופא נתן פה את הסממנים, אשר לפי ריחם הכירה כי זאת היא “התרופה האחרונה”, קמה והלכה לבית־הכנסת, באה עד לארון־הקודש ופנתה בדברים נכוחים לאלהים.

היא אמרה לו שאף כי הוא יסר אותה קשה, לקח ממנה את כל היקר לה, לא התאוננה ואפילוּ הצדיקה על עצמה את הדין, וגם עכשיו אין היא מבקשת אלא שאת מעט השנים שהוקצבו לה יעביר לנערה. כי על כן חיתה כבר היא עצמה דיה, ואילו זו עדיין רכה היא וטרם ראתה את העולם.

בחוּרי הישיבה היושבים מסביב נרעדו לשמע הדברים ואפילוּ השמש הקפדן, כשעברה על ידו, אמר לה שהיא תיוָשע, שלא ייתכן אחרת, והנה בקרבה אל הבית ראתה שהוא כבר פתוח לכל, ונשים שכנות בוכות שם בפנים, אז צנחה על הספסל שליד המבוא ונשאה את ידה בקללה לשמים.

– "הוא, הוא – מילמלה – האיש הרע הזה, השַמש, הבין. “לא יתכן”, אמר, ואילו “הוא” שם לא הבין.

היא לא הדליקה נר, לא ישבה ישיבת־אבלים, ולא נתנה להכניס לבית “מנין” לתפילה.

– למי להתפלל – שאלה – האם “לו”?

סתורת שערה השב, אשר את המטפחת הסירה מעליו מתוך כוונת “להכעיס”, ישבה על הסף, או על האיצטבה בחוּץ, והביטה בזעף אל כל האחרים, הממשיכים את סדר חייהם, שהם “שלמים” כולם וקללת כרת ושכול לא ידעו.

לפעמים ראוה שהיא עומדת לפני תנור־האופים ובוחשת בו במרדה את האפלולית הריקה, או שהיא, בפנותה אל החדר השני, שאלה את הנערה אם היא כבר רעבה, ויצאה עם כדה להביא חלב, ואם היה זה בשעת לילה, ישבה וחיכתה ליד החנוּת עד הבוקר.


כשעברו כן ימים רבים, החליטוּ השכנים ושרידי קרוביה שיש לעשות מה, והנבונים שבהם אמרו שלא תהיה לה תקנה אלא אם יוציאוה מביתה ומסביבתה.

היתה לה עוד אחות, צעירה ממנה, פייגל, שעלתה בזמנה עם נערות חלוצות לארץ, ואליה פנו הקרובים, והיא נענתה להם.

יש לה חדר־דירה מרווח – כתבה – שגם בשבילה, בשביל גיטה, ימָצא בו מקום.

אז מכרו פה את הבית על תנוּרו וכליו, חיכו עד שנזדמנה להם קבוצת נערות מוכנות אף הן לעלות ומסרו אותה להשגחתן, והיא, אשר לא ידעה שינה זה חדשים, אך עלתה לסיפוּן האניה, נרדמה וישנה כמעט כל זמן הנסיעה.

הנערות היו רק מעירות אותה לסעודותיהן המשותפות, הגישו לה בכל פעם ממיטב הצידה, והיא, לאחר שאכלה, צנחה לכל כלי מושב שנזדמן לפניה ונרדמה.

פניה, בתוך הכחול של שמים וים, היו מבוהרות, שערה מוצנע מתחת למטפחת, והיא כתינוק המנודנד בעריסה, פעמים שהצטחקה ברגעי היקיצה.

מין הוית ביניים היתה זאת לה, חלום־אור בתוך סיוט רב ביעותים, אשר גז כשאך באה אל החוף.

את אחותה פייגל לא מצאה. המארה, שאין לפניה מרחקי־דרכים, קידמה אותה ועשתה פה את שליחוּתה.

נשארו רק הריח המיודע של הסממנים וחדר־דירה בחצר שהיא מוקפת צריפי־מגורים, ושיש בה ברז מים, חבלים ליבוש כבסים ועץ יחידי עם ספסל מתחתיו.

במשך הזמן התבוננה וידעה כי אלה היושבים פה בני־עוני הם, אנשי־עמל ברובם: נגר החוזר עם כלי־מלאכתו ברחובות העיר, שני אחים טייחים וסנדלר מטליא, ובחדרי־העליה – רוכל עני ומורה זקן עם אשתו.

אולם אז, בימים הראשונים לשבתה פה, לא קלטה מזה אשר מסביב אלא קול שכשוך של מי־כבסים, צהלת־ילדים וקריאותיהם המוחצות “אמא” ושאון וצחוק של אנשים, שהם “שלמים”, כנראה, ככל אלה אשר השאירה מאחוריה, ומפני שאת הדרך עברה במצב של תרדמה, נטתה להאמין שלא היתה כלל איזו שהיא הויה אחרת, ושאין כל זה אלא המשך משם.


היתה פה, בחדר הסמוך לחדרה, דיירה, נעמי, אשר במראיה דמתה לנערות החלוּצות בנות־לויתה לדרך. שערה עשוי בפשטות ולבושה צנוע, ואותה, את גיטה, שותפתה מעתה לדירה, קיבלה בסבר טוב, היתה כבושה ואפילו עצובה במחיצתה, לאות השתתפוּת בצערה של זו על מות אחותה, אולם בחדר שלה, הסמוך, ביחוד בערב, כשבעלה שב מעבודתו, לא יכלה עוד לכלוא את עליצותה, ורסיסי־צחוקה, אשר כאילו צר היה החלל שם להכילם, פרצו דרך סדקי הדלת המשותפת הנה, לחדרה, והדגישו פה כניצוצות־אור את חשרת־השחור.

יום אחד הופיעה במטבח המשותף זקנה, אשר לפי המסירות בכל תנועותיה והדבקוּת שבה הביטה לנעמי ולבעלה, הבינה כי זאת היא אם.

בערב, אחר־כך, בעברה את הפרוזדור, ראתה היאך זו טובעת שם, בחדר הסמוך, במחלפות שערה של הבת, כשהמראה על הקיר וכל הכלים מוצפים זהב, אז הגיעה ברגלים כושלות לחדרה ובפעם הראשונה מאז באה הנה, פנתה בדברים לבתה.

– את הלא הבטחת שיהיה טוב – קראה – אין דבר, אמא – אמרת – עוד יהיה טוב, ובכן בואי ותראי מה שנעשה שם.


בסוף השנה הראשונה לשבתה פה פרצה המלחמה, היא מלחמת־העולם השניה, והדרך לעיירתה, אשר שם היו לה לפחות קברים, גודרה בכך, אבל תחת זה רוַח לה בתוך האוירה שנתהוותה עתה פה:

הפחד שניבט מכל עין, חשכת ההאפלה בלילות והקולות הנוקבים, מבשרי־הרעה, שהשמיעו פעם בפעם הצופרים העשויים לכך.

יושבי הצריפים שמסביב באו אז להיסתר בתוך המרתף, ורק היא היחידה נשארה בחצר, ישבה ישיבת־הפקרוּת על הסף, או על השרפרף שליד ברז־המים, ובגופה ציפיה לאחד מאותם הכדורים, אשר האויב – נאמר לה – זורקם ממעל, ושיש לפי השערתה קורבה בינם ובין המארה אשר עליה דלגה משוּם מה.

פעם, כשעמדה ותלתה כבסים על הגג, הבחינה מרחוק בסיעת צפרים שבאו מצד הים, נעמדו רגע ממעל לגיבובי הבתים ונראו כמשירות מעליהן נוצות, ובו בזמן נשמע רעש, כאילו רעמו כמה רעמים בבת אחת, וסמוך לכך ניתן אות האזעקה.

אולם הרחוב למטה תחת להתרוקן, כמו תמיד לקול הצפירות, נתמלא תנועה, וגם אחדים מהשכנים נראו כשהם רצים ריצת־בהלה, אז ירדה ויצאה עם כל האחרים אל הרחוב, וככל שהוסיפה ללכת כן הוברר לה יותר כי המארה היא שביצעה פה אחד ממעשיה.

היו לפניה עצים מרוטשי־צמרת, עמודים עקוּרים ושלדי־בתים עשנים, ועל כולם זעקה מרה של נפגעים, זה הקול אשר אחד הוא לכל ידועי־אסון, ואשר היא שמעה בו הד מקול לבבה היא.

אנשים הממונים על הסדר אמרו לה כי השהיה במקום הזה אסורה, והיא הלכה איפוא וחזרה הביתה, ובמשך איזה זמן נראו לה פה הסובבים אותה כאנשים “משלה”, שרויים, כבני־משפחתה לפנים, בצל־הפחד, כשכל אחד מהם מתהלך כפוף, כמוכן לקלוט מהלומה.

אולם כשבתוך החצר הוקם מקלט בטוח, וההאפלה בלילות נעשתה בדיוק, כפי המצווה, וקולות ההתראה, שהשמיעו הצופרים, היו רק אזעקות־שוא, שקטוּ הרוחות. ובשעת ההפסקות, בין ארגעה לאזעקה, היתה החצר מלאה שוּב שאון של אנשים, העושים כל אחד במלאכתו ולביתו, כשהם משוחחים מתוך כך וצוחקים, ואפילו עורכים בצוותא את טקסיהם וחגיגותיהם, מאוחדים וקשורים יחד כצרורים בצרור אחד, בעוד שהיא היתה מחוּץ לכל, חוּט שניתק מן הפקעת, ובערב, כאשר הם נתכנסוּ למשפחותיהם אל החדרים המוארים, שמאחורי מסכי ההאפלה, ירדה עליה חשכת־הויתה. כעיניהן של חיות־טרף ניצנצוּ אי־שם, בתוך המרחק, בלהות עֲבָרה וריח העשן משריפת חייה בא באפה.

לגעות בבכי רצתה כילדי הרוכל בשעה שהם קוראים לאמם, ואולם האדם המבוגר – ידעה – הלא בוכה בצר לו וקורא לאלהים, ואילו היא הן שטתה מעליו, והרי שהיתה כאיש אשר במו ידיו הרס את הקיר שבו היה חוסה, ונתון הוא מאז לכל מיני רוחות שיסערוהו.


באחד מהימים ההם יצאה נעמי, שותפתה לדירה, מהבית, וחזרה היא כעבור איזה זמן עם תינוק בזרועותיה.

כבר שירת אז בעלה באחד הכפרים כנוטר, ואמה במקום מגוריה, אי־שם במושבה רחוקה, מתה, ושכנתה, בראותה אותה בעצבונה, היאך היא יושבת בודדה על הסף, לא עוד הזעימה לה פנים, כמנהגה תמיד, ואפילוּ נוטה היתה בימים האחרונים לפיוס וליחסי קורבה (“במצבה המיוחד” של זו, מחמת החלוק רב־הקפלים שלבשה, לא הרגישה), אולם עכשיו, למראה זה שנתרחש, ניתקה כל קשר ושבה והקשיחה את לבה, ובעוד אשר זו, ברפיון כוחה, כמו ביקשה ממנה במבטה סעד, היתה היא כלא רואה. נמנעה מלהזדמן אתה במטבח, ואת הדלת המשותפת שבין חדריהן סגרה. ביצרה, כביכול, כן את הקיר שהקימה בקרבה מן הכעס ומן המרי, להיותו למגן לה מפני כל האחרים פה, ומעתה – גם מפניה היא, אשר קמה להיות אם עם האמהות, בת ברית ושותפת לכולם לעריכת טקסים וחגי־משפחה הבאים להבליט את ערירותה שלה.

לידי מבוכה באה כאשר מלפני עריסתו של אָביק, התינוק, מהחדר הסמוך, הגיעה אליה שירת־האם, זוֹ אשר בצלילי הרוך והעצב שבה באה אל קרבה על כרחה ועשויה היתה להרוס כל מחיצה.

אם קרה זה בלילה, בשכבה על משכבה, היה לה כאילו עדיין מנודנדת היא בכלי־השיט על פני גלי הים, והיא, כמו אז, נרדמה וישנה שנת מנוחה.

אולם למחרת, כשהקיצה, ניעור בה – כמו עם גמר הפעולה של סם מרגיע – הכאב, ולבה נמלא קללה.

היא זעמה כל אשר מסביב. את האור והאויר והשמש הזורחת, שעדיין מוסיפה היא לזרוח ולהאיר לכל, בזמן שילדתה שלה טמונה בתוך בור אפל.

היא רצתה שכל אחד מהסובבים אותה ידע כמוה שכול ואלמנות וקללת כרת, שיהיה כעץ אשר נגדעו ענפיו וחובלו שרשיו והוא נפול לא יפול. וכשיצאה החוצה וראתה את החצר שהיא מלאה צהלת־ילדים וקול דיבור וצחוק של אנשים, נשאה עיניה למרום, וכחקלאי זה, התר ומחפש בשנת־בצורת את הענן, ביקשה לראות אחד מכלי השיט האויריים בא וזורק הנה את כדוריו שהם מביאים הרס וכליון.


על הספסל שמתחת לעץ ישבה על־פי־רוב נעמי בשעות הבוקר, והתינוק בעגלתו על־ידה, ונשי החצר, תוך כדי עבודה, באו להציץ עליו.

במצמוץ שפתים וניקוש הלשון השתדלו לדובבו, ולכל הברה שהשמיע ענו הן בתרועת־צחוק.

בוקר אחד הופיע פה פתאום, בלי שציפו לכך, אביו של זה, הנוטר.

גיטה היא שראתה אותו הראשונה בבואו. הוא פנה והלך ישר אל הספסל, כשהאנשים מפתחי־הצריפים מקדמים פניו בברכה. והנה ניגשה נעמי להוציא את הילד מעגלתו, מַוְרידה בהתרגשוּתה, כשהצמה מבהיקה כחישוּק של זהב על ראשה. אז קמה היא, גיטה, באה אל המטבח ועמדה לחתוך את המלפפונים שהכינה לארוחתה.

נעמי, כשעברה כעבור זמן מה על פּתח המטבח, ראתה שהיא עומדת ביד פשוטה אל הכיור והדם מטפטף ממנה כמים מתוך ברז שלא נסגר כראוי, והיא רצה וקראה לאשת המורה, שהיתה חובשת לשעבר.


בסופה של אותה שנה, בליל חורף אחד, באו שוּב אחדים ממפציצי האויב והורידו פה את מטענם.

בשנתה שמעה גיטה את צפירות האזעקה וקולות־הנפץ, הבינה כי הנה “זה בא” סוף סוף, וקמה וביקשה ללכת למקום המעשה. אולם מפני שמסביב שרר שקט כרגיל, ולא נשמע אלא קשקוש של כלי־רכב בודדים, אמרה שאולי היה זה רק סיוט, אחד מאותם חזיונות הבלהות הבאים לענותה בלילות, והנה נפתחה ברגע זה הדלת, ודמות לבנה, ספק שכנתה, ספק בתה נחמה, הושיטה לה תינוק (הנכד שראתה פעם בדמיונה?), וביקשה לשאת אותו אל המקלט, כי היא עצמה אין לה כוח לכך, ואותו יש להציל – אמרה, בדחפה אותה לצד המבוא. והילד – נבהל – נלחץ אליה, אל גיטה, רטוב מדמע ושופע חמימות, אז יצאה ופנתה ללכת למקום הבטחון.

מנגד, מאחורי הרחוב, היבהבו לשונות אש כברקים בתוך ענן, ומסביב זחלו כצללים יושבי הצריפים בדרכם אל המקלט, מהם נשים עם ילדיהן שאי־אפשר היה להבחין ביניהן בתוך החשכה, והיא באה, איפוא, אתן אל הבנין האטום וישבה ביניהן, בלתי מוכרת אף היא, אחת אלמונית שבאה לבקש מחסה לילדה.

מעל כתפיה הסירה את המטפחת וכיסתה אותו, ואחרי שעשתה זרועותיה כעריסה, ניענעה אותו מתוך אותו רגש האחריות האמהית שידעה פעם ושפקד אותה לעתים בחלום, והנה בקעו הנה כמו מעולם אחר קולות של צופרים: ניתן אות הארגעה.


אחרי זה באו לה הימים, אשר במקום מכורתה, עם גמר החורף, קוראים להם ימי מעבר, כאשר הקרח, מקרני השמש ומרוחות חמות, הולך ונמס, והאדמה המשתחררת שבים אליה מעט מעט צביונה וכוח פוריותה.

נעמי, אשר בריאותה נתרופפה, לא יכלה עוד לצאת מהבית, והנה גיטה, בכל פעם שניתן אות האזעקה, באה ולקחה את הילד ונשאה אותו אל המקלט, וכשנשמעו צפירות הארגעה החזירה אותו. לא עברה את סף החדר ולא נשאה עיניה לקלוט את ההבעה של הכרת הטובה שבפני האם, כי עדיין היה הרוגז ביניהן, אבל כשכר לה נשאה אתה מעט מתכלת עיניו של התינוק ומחמימותו.

מפני החשש שקול הצופרים לא יגיע בלילה לחדרה, ישבה על־פי־רוב במצב של נים ולא נים במרפסת בתוך החשכה.

בלילות של סוף חודש היתה זו פרושה בכל כיריעה שחורה, והאימה דלפה ממנה כטיפות גשם מענן. הים נאנק כבדות במרחק, ואי־שם, בלב השחור, בכה תינוק, אשר היא, בדמדומי־התנומה, לא יכלה להבחין אם אָביק הוא, או ילדתה נחמה בינקותה, אבל ידעה כי בשעת הצורך תשא אותו למקום הבטחון ותצילו.

כשעלתה לבסוף הלבנה, נראתה כפנס, אשר ידו של אחד, רחמן, מחזיקה אותו כדי להבהיר את החשכה בשביל אלה השרויים בה, וכמה קרנים ממנה באו גם ללב האשה ועשו בו, כאלה של השמש בקרח, את מעשה ההפשרה.


בלילה אחד כזה נרצח הנוטר, אביו של אָביק, בעמדו על משמרתו בכפר.

שליח בא משם למחרת, שאל לנעמי, אשת הנפגע, וגם בא לחדרה, וכשהלך שמעה גיטה כי הילד מעבר לקיר בוכה בקול הנשמע כאזעקה, ואין אתו כל דיבור של שידול או פיוס, והיא עמדה והציצה לשם, והנה שכבה האשה במטתה דוממה, כשהצמה מוטלת על ידה כחפץ בפני עצמו והידים הן כמסולקות, ואז הלכה וקראה לשכנים, שכבר ידעו על האסון וגם הבינו כי האשה בחולשתה לא תוכל לעמוד בו, וכך סבר גם הרופא שהוזמן לכאן.

מפני שהילד נראה כנבהל ובכה עוד, אמרו הנשים לגיטה שתקח אותו אליה, כי הלא ידעו את מסירותה לו והשמירה ששמרה אותו בכל שעה של סכנה.

ואמנם ראו הן אחר כך לקורת רוחן כי מטפלת היא בו בתבונה וביד אמונה, מתקינה בשבילו מאכלי־תינוקות ושומרת אותו מרוח פרצים ומלהט של שמש ביום שרב.

ובני הכפר אשר שם מת הנוטר, כששמעו כי נשאר ילדו גם בלי אם ושאין לו כל קרוב, החליטו לאספו ולגדלו עם ילדיהם, וגם שלחוּ איש לקחת אותו. אבל זה, כשראה את מעמדו פה, נקיון בגדיו וסדר אכילתו והשעשועים שמשעשעים אותו, אמר כי מוטב לו שישאר בידי מאמצתו, ושאל אותה במה יוכלו שולחיו לעזור לה, מה היא מבקשת מהם. והיא, לאחר הרהור מה, אמרה:

– בּנַנוֹת, מעט בּננות בשביל התינוק, כי פה בשוּק אין להשיגן.

בפחדה מפני אוירוני האויב, העלולים לבוא פתאום, לא יצאה עם הילד אל הגינה הציבורית, כי אם ישבה אתו על הספסל שמתחת לעץ, ונשי החצר תוך כדי עבודה באו להציץ עליו והאירו לו עכשיו פנים עוד יותר מאשר בהיות אמו אתו, הפרישו, כביכול, חלק מן האהבה השמורה אתן בשביל ילדיהן ונתנו אותו לו, ליתום.

פעם, ביום שהתחיל לצעוד את צעדיו הראשונים, עשו לו כמין בחינה:

את גיטה הושיבו בפינה רחוקה, והן עצמן הקיפוּ אותו ובלשון חיבה ושידוּל קראו לו כל אחת לבוא, אבל הוא, באומץ רוחו, עקף אותן, טפף ועבר ברגליו הקטנות את כל החתחתים ובא ונפל לזרועות מאמצתו, בקרא בצהלת נצחון:

“הנה”.

והן, המנוצחות, צחקוּ גם הן מלב טוב, כי ראו בכך כעין אישור וחיזוּק לקשר שבינו ובין זו שבאה להיות לו תחת אמו.

אף כי ידוע היה כי הילד מוצאו ממשפחה של בני קיימא, שב במשך הזמן ללב האשה הפחד מפני המארה, וכמו לפנים, כדי לבטלה, נתנה צדקה לעניים ונפט ונרות לבית־הכנסת, שבה לבנות כן את הקיר אשר הרסה פעם. בו בזמן נשאה תכוּפות את הילד לאותו בית־החסד ששם שקלו אותו ודאגו לשלומו, ביחד עם זה הלכה לשאול עצה בענין גידול תינוקות אצל נשים בעלות נסיון מן החצר ומן הרחוב, ונקלטה כן לבין האחרים, ובדומה לחוט המנותק שעונב וחובר שוּב אל הפקעת, היתה קשורה בהם וצרורה מעתה יחד אתם בצרור האחד, הוא צרור החיים.

המלצות קוראים
תגיות