ראשונות: צללי החיים
מאתאורי ניסן גנסין
ג'ניה
מאתאורי ניסן גנסין
מרשימות אחד העסקנים מערי המדינה
1
מִיָד כשנכנסנו אל האולם, נרתע חברי לאחוריו.
בעומק האולם, אל השולחן העגול, המכוסה מפה גוְנוּנית נארגה, שממעל לו בסיפּוּן תלויה, על שרשרות מוּפזות, מנורה מַברקת חובשת גוּלה לבנה־כהה, היו מסובים: מר גילדין, אדון הבית, סיטונאי אמיד, בעל פנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוּגל ועיניים קטנות ערומות, לבוש בגדי יום טוב לכבוד האסיפה הנועדה – פראק שחור ושרשרת־זהב עבה מרוּכסה אל שתי כנפי חזייתו הלבנה, ומתנוצצת על שיפוע כרסו הבולטת. הוא היה שקוע בכיסא עוטה־לבָנים ועורפו אל הפתח; מרת גילדין, הגברת, אשה כתפָנית, סנטרָנית, שזופת־תנור מַשכּבר, עדוּיה תלבושת־חג יושבת מימינוֹ על כּיסא וִינִי שחור מכוּפף; שתי בנותיהם הפלגַסות, מַשה, וסשה, לבושות תלבשות תלמידות יושבות על ספה רכה המוצגה באלכסון החדר משמאל אביהם, ונִכחו אוֹרֵחָה אחת, אשר לא ידעתי מי היא, שוקעת בכיסא עוטה־לבָנים ופניה אל הפתח.
החֶברה היתה, כנראה, שקועת דממה נמתָּחה… בעל הבית ישב נשען על משענת הכיסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחת על הימנית, ראשו מוּטה על שכמו ואצבעותיו מתקתקות למקוּטעים על קצה השולחן; בעלת הבית שלבה את זרועותיה על חזֶהָ, הִטתה את ראשה כמעט הצדה, היתה מחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה ותזמזם בלחש הברות־נגינה מקוטעות; תלמידות הגימנאזיה ישבו אשה על יד רעותה זקופות, ישר, בלי־נוֹע, החליפו לרגעים את מקום כַּפֵּי ידיהן, וכשדרכה רגלי על מפתן האולם הִגיע לאזני שיעול רֵיקָן ומחודד בסופו של אחת מהן… רק האוֹרֵחה, אשר שתי כפותיה נתמכו במשענות הכיסא ופניה המעוּנדים תלתלים שחורות אשר בְּרַק מֶשׁי להן נבלטו מיריעת־הכיסא הלבנה, הִבּיטה נִכחה שקֵטה, כאילו לא הרגישה בחברת המסובים.
היא ראתה אותנו ראשונה, ולי נדמה, כי על שפתיה הופיעה בת־צחוק של חיבה.
– ערב טוב!
כל הראשים הופנו פתאום אל עבר הדלת והפנים אוֹרוּ. מר גילדין קפץ תיכף ממקומו. הושיט את שתי ידיו נִכחוֹ, פנה במבוכה קלה אל השולחן, אחרי כן הושיטן אלינו בחיבה גלויה:
– אֶ… אנא, אנא, אדוני הצעירים…
תלמידות הגימנאזיה השתעלו ברוָחה עצורה וגברת־הבית הרכינה אלינו את ראשה ממקום שִבתה בענוות־חן:
– היכּנסו נא…
אנוכי נכנסתי ראשונה וחברי אחרי. לחצתי את יד בעל הבית ואלך לי הלאה; אולם בטרם שהספקתי לגשת אל השולחן הוכרחתי להפנות את ראשי לאחורַי ולהביט בתימהון. מרת גילדין גם היא מצאה לנחוץ לקום מכִּיסאָה במהירות־מדודה ולהביט אלינו: לאוזנינו הגיע קול חברי רועד, מגמגם במהירות מבולבלה:
– אנוכי… בעצם… סִלחו נא… סיבה בלתי צפויה… לא אוכל להיות היום…
– נוּ! – הוכה מר גילדין בתמהון בעת אחת עמנו.
– לא אוכל – נבוך חברי עוד יותר.
– וכי אפ־שר הד־בר? – לא נרגע בעל הבית.
ובעלת הבית מצאה לנחוץ למשוך בכתפותיה באותה ענות החן ולשבת.
אנוכי לא הבינותי דבר מכל הנעשה. מה זה היה לו פתאום? התבוננתי אל פני חברי והנם מעוּננים, נרתעים ונבוכים. שפתו התחתונה רועדת לאט, עיניו תועות וכמו מפחדות בהביטו אל עבר השולחן שממולו, וידיו ממשמשות בלי הרף במטפחת־אפו.
פניתי בלי חמדה אל המסובים. התודעתי אל האוֹרֵחה. זו היתה עלמה בת עשרים – עשרים ואחת שנה, כפי הנראה; בת־קומה ממוצעה ואיתנה. פניה לא היו יפים ביותר; אולם תבנית הצורה הסגלגלה, רִשׁמי פניה הבולטים והקשיות הקלילה והרעננה של העור, העושָׂה, לרוב, את פני הגברים למעוררי משׂטֵמה, שפכו על פניה איזו הַבְטָאָה מלבבת ויוסיפו להם לוויית חן.
לזה הועילה הרבה גם הבָּעת העיניים הגדולות והלַּחלַחוֹת. הן, העיניים, היו כמו מבטיחות דבר מה, אשר רק הֵד־זִכְרוֹ בלבד עלול להשפיע אוֹרה סוֹאֶנת וְעוֹצמה־דופקת בכל בתי הנפש; אבל יחד עם זה היו גם כמו מזהירות במפגיע, כמוסרות איזו מודעה… היא הביטה כל העת ישר אל פני חברי, אשר עמד נִכחה וַיתאמץ לשווא להוכיח לאדוני הבית, כי אי אפשר לו להישאר… לאחרונה… מוּזר, נוּ, בשום אופן אי־אפשר… ועל שפתיה היה מתוח צחוק־ניכָּר של לעג, מהול בסַקרנות־תמימה…
וחברִי מראה, לאחרונה, באצבע מתחננת עלי. הנה גם פְרידין יודע, כי הדבר אי אפשר…
נפעמתי עוד יותר, אבל החשיתי.
אדון הבית משך בכתפותיו, ויַרפה ממנו:
– מוּזר… אין אונס… צר לי מאוד, מאוד; אך, כנראה…
הוא פרש את זרועותיו ויִגש אל השולחן מבלי גמוֹר את דבריו. אולם עתה התלהבה הגברת. לא! אִמרו מה שתאמרו – היא אינה מבינה זָרוּת כזאת… אֶ… יסלח נא לה מר לֶרנר… איך שיהיה… כשהיתה אסיפה בבית גולדמַן… אֵל אלוהים! אבל הדין וחשבון שלו הלא יחסר…
אולם חברִי יַשאיר פה בנפש חפֵצה את מחברתו. הנה היא אִתו. אם יהיה בה צוֹרך יוכל גם אחר לקרוֹתה.
לאחרונה, הורשה חברִי בפישוט־ידיים של יאוש “לעשות כחפצו.”
2
האורֵחה ליוותה אותו בעיניה עד הפתח וצחוק הלעג הסקרני לא מש כל העת מעל שפתותיה. לי נדמה ברגע ההוא, כי לועגת היא בקִרבּה לנו ולתמהוננו גם יחד, ובליבי נעוֹרו פתאום מחשבות ורגשים מקוטעים, אשר אלצוני חליפות לשמוח ולהתקצף ולהתבייש ולהתגאות כאחד…
בחרתי לי מקום ליד האורֵחה ואבוא אתה בדברים.
יֶווגֶניה פַּאַוולוֹבנה היא מיילדת, אשר גמרה את חוק־לימודיה באודיסה, העיר אשר משם היא שבה עתה הֵנה. לפני שנתיים היתה גָרת העיר הזאת בתור מורָה פרטית, אף על פי שאבותיה הנם… נו, דֵי אמידים… ואף על פי שהם, כלומר, אבותיה, גרים גם־כן בעיר הזאת – היא ילידת העיר: היא יודעת פה את הכול – גם את זה הצעיר, שסר הֵנה יחד עמדי, היא יודעת…
– כן?…
– …כן… היא זוכרת אותו היטב… כיצד לא תזכור?… כך… בכל זאת ישבה אז שלא בביתם, מה שהיא חושבת, אגב, לעשות גם עתה, לתמהון לבב הגברת… היא באה הנה להִשׁתקע… אבל מדוע אינה זוכרת אותי? הצעיר הלז היה סר אליה לעתים תכופות… כפי הנראה, באתי הֵנה לגור זה לא כבר. אולם היא אינה מבינה, בצחוק־מתגרה, מדוע זה לא הכיר אותה עתה אותו הצעיר. – האמנם השתניתי כל כך, מַשׁה? בסך הכול שנתיים…
מעט, מעט התחילו האורחים להתרבות. הצעירים לא הרבו מאיזה סיבה לבוא. על ידינו התחילו לדַבר מענינא דיומא. אשת־שיחי נוטה בימים האחרונים לציוניות, אולי גם נוטה מאוד. בהיותה באודסה הספיקו אחדים ממכריה לעשותה, פחות או יותר, קרובה לתנועה הזאת. היא אמנם לא לקחה עוד כל חלק במעשה, אבל פעמים אחדות היתה גם באסיפות ציוניות שונות, וכפעם בפעם היתה מתלהבת מאוד מהשאיפה הכבירה, אשר היתה מרגישה בלב הנועַר העברי לתחייה עממית… חבל, כי אינה יודעת את השפה העברית. בתקופה כזאת צריכה הספרות להיות מלבבת מאוד… בכלל, היתה כל העת ועודנה, כמובן, גם עתה רחוקה מכל הקרוב לעִברים – כלומר… נו, הלא הדבר מובן… אבל אומרים, כי בימים האחרונים עושה הספרות העברית חַיל…
הגישו תּה. גברת הבית מילאה את הכוסות והאדון התחיל לספר בגמגום בזרוּתוֹ של לֶרנר. התחילו לחווֹת דעות, לחפש סיבות, לעולל עלילות. אשת־שיחי התחילה לאבד את חוט שיחתה עמדי לעתים תכופות, ענתה על שלא נשאלה, ענתה למקוטעים, לא ענתה כלל…
הדבר הרגיזני.
– לשווא, רבותי, – עלתה על דעתי להשתמש בזה, שחברִי העידני עליו במבוכתו, וָאבט באלכסון אל עבר אשת־שיחי – תשׂימוּ אָשָׁם נפשו… לוׂ היתה אָמנם סיבה חשובה לזה…
השיחה הכללית קיבלה צורה חדשה, ומַכּירתי החדשה לא סרה מעלי כל הערב ההוא…
3
לאחרונה ניגשו אל העבודה. הד“ר מינקין, אחד מצירי האגודות, אשר בא מבּאזל, קרא את הדו”ח של הקונגרס בנוגע להחלטותיו המעשיות; על יתר הדברים אשר נדברו שם ידבר נא לֶרנר חברו, הבקי בהם יותר ממנו; הוא, הד"ר, היה טרוד בימים הראשונים, ולכן לא ביקר את אסיפות הפראקציונרים ואל “מלחמת הקולטורה” לא שׂם את לבו. הוא גמר.
חילופי־דברים בין הנאספים. התלהבות. ויכוחים.
…זהו רק הצד האחד של המטבֵע; צריך לראות גם את משנֵהו… נחוץ – מאוד נחוץ לשמוע את דברֵי לרנר… איה המחברת?… חבל, כי לרנר איננו… מה זה היה לו, כי לא בא?… אולי כדאי לשלוח לקרוא לו. אפשר, כדאי לקבוע אסיפה מיוחדה… נחוץ לאסוף דעות…
ואנוכי קראתי באותה שעה בלב מלא תקוה ופחד את מחברתו של לרנר באזני אנשים אחדים, ובתוכם גם יווגניה פאוולובנה, אשר עשתה אזניה כאפרכסת לשמוע כל מלה ומלה. סיימתי את הצעתו ל“אנשי שלומנו”: “אנחנו, האנשים, שאין לאל ידם לעזור להתפשטות הציוניות המעשית ברב או במעט, צריכים היינו מוטב להקדיש את כוחותינו לדברים שיש לנו גם האפשרות וגם התשוקה הכבירה להתמכר להם. יש לנו עבודה למדי גם מבלעדי השקלים והמניות וכדומה, אשר בתחומם הננו אין־אונים כמעט. נעזוב נא איפוא את התחום הזה לגיבוריו ואנחנו נאסוף שארית כוחותינו ונקדישם להרחבת השכלת־העם ולהפצת הספרות שלנו – הדברים היותר נחוצים לנו והיותר נשכחים, לדאבוננו הרב, מלב רובם של הציונים”.
סגרתי את המחברת. על הפנים שעיטרוני קראתי אותות אי־רצון. אנו נזקקים לאחדוּת ורק לאחדוּת. חלילה לנו משתי רשויות. אתם קוראים לזה – חלוקת העבודה, ואנחנו רואים בזה – הרחבת־פרץ. שכם אחד!
יווגניה פאוולובנה היתה האחת, אשר העירתני, כי חסֵרה לנו התייחסות רצינית לדבר. הרחבת השכלת העם והתפשטות הספרות דבר נחוץ באמת הוא, אֶ… אפלטון אמר, כי בשביל שיהיו בני האדם מאושרים צריך, שכל המלכים יהיו לפילוסופים או כל הפילוסופים – למלכים. אחת משתי אלה. יווגניה פאוולובנה מוצְאה בענוות־חן, כי שתי הדרכים האלה גם יחד אינן מספיקות, והדרך הנכונה היא לעשות את כל העם לפילוסופים… כל איש פחות או יותר הוגה יבין את זאת. אגב, אצלה, אצל יווגניה פאוולובנה, אמת זו לא תמול היא. בשכבר הימים היתה כרוכה מאוד אחריה גם במעשה – מובן, שלא מנקודת־ראות הציוניות… אך אין הדבר עיקר… עם זה האיש לרנר עבדה הרבה, הרבה…
לבי ניתר. עשיתי את אזני כאפרכסת. אשת־שיחתי הביטה עלי מבט חודר ובת־צחוק ערומה נולדה על שפתותיה הבולטות־ואינן־בולטות.
– אֶ… יודעת אַתּ אֶת לרנר מהתקופה ההיא?…
– כלומר?… רק מהתקופה ההיא…
ויֶווגניה פאוולובנה נאחזת כמעט במחשבה. היא זוכרת את לרנר רק מהתקופה ההיא. סוֹאֵן היה אז – מוֹרָא… יודעת היא את לרנר… היא זוכרת: מִלָּה אחת – ועדת חמש מאות איש נָכונו!… אל כל אשר יחפוץ… מה שהזמן גורם…
והיא מתפרצת ממחשבותיה במשובה עגומה:
– הוא… אין לו כל עסק עם הספרות?…
– כלומר?
כך היה הדבר, לדעתה, צריך להיות… חה־חה־חה… היא זוכרת את טענותיו… לבלרים… משחיתי־ניָר… יושבי קרנות… אחר־כך, כשהתוודעה אליהם באודיסה…
– באודיסה?
– כן. הלא כל ה“קולוניה” עתה שם… היו מספרים לה…
עיני אוֹרוּ. ג’ניה! האמנם?
לא יספתי עוד לשמוע. שמים חדשים, אָמנם עוד בלתי ברורים, נפתחו לפנַי. מַדּוֹתִי בעין חודרת את המדברת עמדי מכף רגל ועד ראש, ובלבי ניעורו זכרונות כהים ומטושטשים מיטהרים, זכרונות שיחות־אגב ושיחות־לכתחילה, הלצות חדות ובלתי־חדות…
הִרגשתי תשוקה אדירה להתפרץ בצחוק אדיר בפניה; אולם הבלגתי.
– באודסה – הפסקתיה – יש גם לי מכרים אחדים בין אותה ה“קולוניה”…
הבטתי ישר אל עיניה בחציפוּת.
בראשונה לא שׂמה, כנראה, לב ביותר אל הערתי; אולם כרגע העיפה בי את עיניה ותתחיל להביט ישר אל פני. על פניה הופיעה אותה ההַבְטָאָה, שראיתי עליהם, בשעה שלא הסירה את עיניה מלרנר חברי.
– מאוד אפשר – קראה במנוחה – כי יש לנו שם מכָּרים משותפים.
לא ידעתי את נפשי מעוֹצמַת תשוקתי הלוהטת.
– את סֶרְוויזוֹב אַתּ יודעת? – קראתי בנשימה אחת.
עיני נעכרו מעונג.
– שאֵלה! את סֶרוויזוב אני יודעת היטב…
היא הטעימה את המלה באופן מוזר…
– אותו – הוסיפה כעבור רגע – ואת בֶּלי חברו…
– בֶּלי?
– כן… כותב נוֹבֶלות… התדעהו?
עתה הגיע תורי אני לבוא במבוכה.
– בֵֶּלי… בודאי… אדע…
בֶּלי היה האיש, אשר סיפר לי על ייחוסה אל סרוויזוב.
– אולם, חכה־נא – קראה אלי פתאום ברצינות, הניחה את כפה על שכמי בלי־הכרח, הגישה את אגודל ידה השנית אל שפתותיה ותישא את עיניה הנלהבות אל התקרה, כמתאמצת לזכור דבר־מה. באותה שעה התחולל בלבי מה. – פרידין… פרי־דין… הלא אתה הוא האיש, אשר בֶּלי סיפר לי על אודותיו…
– בֶּלי?
– כן… הוא סיפר לי הרבה. הרבה עליך… הלא חברו מנוער אתה, כן?
– כן…
היא הביטה עלי בעין חודרת ותקרא בהטעמה שלא מדעת:
– הוא סיפר לי הרבה, הרבה על אודותיך…
– המ… נו…
– הרבה, הרבה סיפר לי…
הבטתי אל עיניה – ואתעודד…
4
בינתיים עשה ועד־האגודה את שלו. קריאת מחברתו של לרנר נדחתה ברוב דעות והחלטות אחדות בנוגע לעבודת יום־יום נקבעו. הנאספים החלו להיפָּרד.
אנוכי ליוויתי את מכּירתי החדשה, אשר דיברה איתי כל הדרך על הציוניות ועבודת־העם, עד בית אביה.
– הלא נוסיף נֵרָאֶה? – שאלתני כל כך פשוט, בלי כל צל של הכרח, בהפָּרדה מאִתי לבוא הביתה.
– לא אפוּנֶה – עניתי במבוכה קלה…
ובלכתה ממני החילותי לחוש, לא אדע מדוע, איזו קַלוּת אוֹרָה בלבבי. כל מחשבה אפסה ממוחי וכל רגש ברור מלבי. נתון הייתי בידי הרגשה בלתי־ברורה אבל תקיפה אחת, אשר זיקפה את קומתי, הבליטה את חזִי, ותקל את ליבי כּאוויר…
לא עלה על לבי באותה שעה וגם לא חפצתי לתת לעצמי חשבון ברור מכל הנעשה אתי. הלכתי וָאך כפעם בפעם בחוֹזקה במקלי על אבני המרצפת ומשפתי התמלטה חרש הנגינה העליזה והריקה:
הוֹי צִפּוֹרוֹת וּדְבוֹרוֹת שֶׁלִּי,
פְּרֹטְנָה לִי הָאֲגוֹרוֹת שֶׁלִּי…
גם בשובי הביתה לא חלף מצב־נפשי הפראי הזה; גם בשוֹכבי על משכבי וחושך ימושני לא משה הנגינה השובבה הזאת מעל שפתי ובמהֵרה ישנתי שנת מאושרים…
5
עברו שלושה ימים ואנוכי לא ראיתי את יווגניה פאוולובנה; אולם רישומה היה עוד ניכר עלי. מצד אחד לא נתנה לי זרותו של לרנר בליל־האסיפה מנוח, אף־על־פי שאת המפתח לזה, כאשר נדמה לי, כבר מצאתי; ומהצד השני עיסקה את מוחי כל העת, ריחפה נגד עיני ותהַדד חרש בלבבי אותה ההבטחה הכמוסה, הבטחת־ההֲלוֹט המדגדגת, אשר קראתיה בעיני מכּירתי החדשה, בטרם היפּרדי ממנה לאור הפַּנס, אשר על יד פרוזדור בית אביה. במשך שלושת הימים האלה אָמנם בִּיקרוני לעתים, תכופות או רחוקות, מה שבני־אדם קוראים רגעי־התפכחות, ואז הייתי לועג לי ולה ולָהבטחה־ההֲזָיה גם יחד; לפעמים גם קוצף… ואולם כל כמה שכּוֹח לעגי וקצפּי גם יחד לנפשי היה גדול, לא יכול בכל זאת להַמֵם את אותה הצפּורת האוירית המנוּמרת, שנישאה כל העת בכל בתי־נפשי וזמְזוּמָה־עֲסִיסָה הַנּוֹבֵעַ הגיד לי כל־כך הרבה, אָמנם עוד בלתי ברור ומטוּשטש, אבל בלתי־ספק נעים מאוד…
את לרנר שאלתי למחרת האסיפה לפשר חזירתו הפתאומית, ויענני בהטָיה ניכָּרה ובבלי חֵפץ, כי נזכר פתאום, ששכח להוסיף במחברתו דברים אחדים רבי־הערך, אשר יחד עם זה לאו כל יום זמנם להיאמר; ואלמלא נשאר אז שם והיה קורא את דברי מחברתו בלעדם, כי עתה לא היתה כל תקנה לדבר.
הבינותי, כי נוֹטה הוא לצדדים. אבל לא הרפּיתי ממנו.
– למה זה העידוֹתַני עליך בשעה שלא ידעתי ולא כלום?…
– בכדי להינצל – התאדם רעי ועל פניו הופיע לעג חלש…
– אבל מה היה לך להוסיף שם עוד… הלא קראתי…
– קראת? – נכוה חברי ברותחים – מה קראת?…
– מה קראתי?… את מחברתך, מובן…
– הְמְ…
הוא התקצף.
– צריך הייתי…
החילותי מן הקצה השני.
– ש־ם על שד־מות בר וָ־פֶ־רי… הראית את האורֵחה שם?
חברי נשא עלי את עיניו בגניבה וישתוק.
– אע־בוֹד גם א־נו־כי… מְ?
– מה?
– ראית?
– את מי?
– את האורֵחה.
– איזו?
– בבית גילדין…
– בבית גילדין… לא הִרגשתי…
חברי תיקן את מושבו.
– האומנם? והיא אומרת כי יודעת היא אותך.
- מי?
– המיילדת פֶלְשֶׁר…
– איזו מיילדת?
הרגשתי תשוקה עצומה לקרוא קול גדול: ג’ניה…
– אֶ… פלשר
– אַ… היא היתה שם?… שמע נא, טוב כי נזכרתי. היום היו אצלי שליחי “פרחי ציון…”
– וכי מה? – שאלתי בבלי חמדה.
– מורה חסר להם…
– וכי איה לוויטין?
– לוויטין נוסע…
מציאה מצאתי.
– יודע אתה? אני אמלא את מקומו.
– אתה? ו“תקוות ציון”?
– להם נשיג מורה אחר… לרוסית נקל… אדמֶה, כי גם זו המיילדת…
– נוּ, איך שיהיה – נמצא לנו עצה…
– כיצד אתה חושב? המיילדת תקבל?…
– דבר טפל, נוּ. שמע־נא, אֶ… מה חפצתי… כן… אין דבר, נוּ… עוד נספיק…
– מה חפצת להגיד…?
– אין דבר! – הגין חברי על עצמו בכפו כמפני זבוב טורד וישתעל.
וכלום לא עלתה בידי.
והעבודה היתה יגעה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה ויחד עם זה גם רגע אחד של סיפוק הנפש. היושב־ראש שלח להגיד לי, כי אכין בלי כל עיכוב את המכתב למוּרשה הגליל, הדורש, כי יודיעו לו את כל פרטי האגודות אשר בעיר וחשבון מדוּיק מכל מעשיהם בשנה שעברה; נחוץ היה לטפל במספרים צנומים, בעובדות שדופות, קטנטנות, אבל נחוץ היה… מן הבּיבּליוֹתֵקה שלחו להגיד לי, כי, לאחרונה, פקעה סבלנות הקוראים והיושבים גם יחד; אם לאחר שבוע ימים לא יבואו הספרים הרשומים זה כבר להבּיבּליוֹתֵקה – ישיבו לי את המפתחות; ייסָתם איפוא גם הצינור האחד ומיוחד, אשר עליו אנו נשענים. עלי איפוא למצוא לי עוד שני ולסובב עמו על פתחי החברים בשביל לגבות את הכסף המגיע מהם. מלבד זאת עסקתי אז בייסוד קריאות־צבור שונות בשביל ההמון, והעבודה היתה מרובה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה, והדברים נשארו במצבם הקודם.
6
באחד הערבים נזדמנו אחדים מצעירי הציונים אל בית־המקרא. לרנר היה גם כן בתוכנוּ ויסרב הרבה לקרוא באוזני הנאספים את דברי מחברתו, בהצטדקו, כי לא יתחיל לקרוא אותה לאיש איש בפני עצמו. אף־על־פי־כן, בשעה שהגיעה עתי ללכת אל בית אחד מתלמידי, נעתר.
כשבאתי אחרי הוראתי הביתה, מצאתי על שולחני פתקה קטנה, ובה כתוב לאמור: “בוא אל בית־המקרא מיד כשתשוב הביתה. י. לרנר”.
לא התמהמתי. בדרך פגשתי את יווגניה פאוולובנה. שלום לי. אני צריך לברכנה בחנוכת־הבית. מדוע אינני נראה? היום קבעה את דירתה ברחוב פלוני בבית אלמוני. יהי נא הדבר שמור אתי לזיכרון. נו, ואיזה חדשות יש אצלי? כן, היום ביקרה את הביבליותֵקה שלנו. מ… יש ספרים הרבה וספרים טובים; יפה מאוד – מובן, לא על הספרים העברים היא מדברת… כנראה, יש ביניהם ספרים מעניינים, האף אין זאת?… כן… התאוננו באזניה, כי אף־על־פי־כן יש דוחק גדול בספרים. זה לא טוב. מדוע אין שמים לב לזה? ואולם – הבלים… אנחנו צריכים לחכות רק עד אשר היא, יווגניה פאוולובנה, תירגע למדַי; אחרי־כן תַּראה לנו את כוחה; תַּראה, כי גרועים אנחנו מנשים – פו, הרבה גרועים; בלי כל עיכוב, תַּראה…
סיפרתי לה, כי החלטנו להציע לפניה ללמד את נערי “תקוות־ציון” תחתַּי. מובן, כי היא תקבל את ההצעה בשמחה רבה. כֵּ־ן. האפשר להסתפק בדבר? בלב ונפש. בכלל מרגישה היא בימים האחרונים איזה שאיפה־כבירה לעבודה זאת… כל שהרגישה וחשבה על הציוניות משכבר הימים דרך אגב, היא מרגישה, הולך ומקבל בקרבה תמונת שאיפה… נו, פשוט, משתרש, חשה היא, בלב, בנשמה… מה זה שם בבית־המקרא?…
אנחנו עמדנו על יד בית המקרא. בבית היה אוֹרה; מן החלונות הפתוחים התפרץ החוצה מבול של קולות שונים נלהבים, אשר הפריעו את מנוחת־האויר הנעימה של ערב־האביב ברחוב שוקֵטה, אשר בקצה העיר…
מתווכְּחים.
אַ־אַח! יווגניה פאוולובנה תסור לראות. וכי צריך עוד לפוּן בדבר? הוויכוחים נלהבים מאוד, והיא כל כך אוהבת את ההתלהבות המעשית של הלבבות הצעירים…
סרנו ולא אחרנו עוד. מייסדים חברה חדשה – “ישראל הצעיר”. הצעתו של לרנר בדבר חלוקת־העבודה נתקבלה פה אחד. היא, הצעתו של לרנר, קראה להם בשֵם את אותה ההרגשה הכהה, אשר היתה מתנשאת ומרפרפת בלבבם כפעם בפעם מדי היאספם לאסיפות הכלליות…
הבית היה מלא צעירים מכל המינים. רובם היו תלמידי בתי־הספר הבינוני והריאלי אשר בעיר, מבני המחלקות האחרונות ושלפני האחרונות. הרבה היו בעלי בתים, הרבה בני־ישיבה, מורים עברים, “כלליים”, אֶקסטרנים וסופרי בתי מסחר אחדים. תשׁואה ומהומה. שונות דעות הצעירים הללו ושונות הרגשותיהם; אבל הצד השוה שבהם, כי כולם בני־ישראל המה. תשוּאה ומהומה…
הפרוגראמה של החֶברה היתה כבר נכונה, כלומר בכלליותה. היא היתה רחבה מאוד. צריך לייסד קריאות־צבור בשביל ההמון לחוד ובשביל בני השכלה פחות או יותר לחוד. אלה האחרונות צריכות לטפל במקצועות שונים. את כל מפלגות הנערים המתלמדים צריך לאַגד לאגודה אחת וללַמדם בשיטה מסוימה אחת. צריך להשתדל להשיג רישיון לפתוח בית־ספר עברי־כללי, שבו ילַמדו את כל לימודי הגימנאזיה בהוספת הידיעות העבריות. בגמוֹר התלמידים העניים את בית־הספר הזה או שכמותו, ובלבד כשתהא להם הידיעה הדרושה בספרות העברית, צריך לתמוך בידם להיכנס אל אוניברסיטה זו או אחרת עד אשר תיווסד “אותה האוניברסיטה” בירושלים… הציעו לייסד “פוֹנד” מיוחד לַדבר ולגשת אל העבודה ברצינות הדרושה. לאחרונה, צריך להושיב ועד של מומחים לעסוק בייסוד אגודות־פועלים על יסודות עברים, כלומר: בהתאמה אל התנאים שהאוּמנים העברים נתונים בהם…
אלה המה קטעי הפּרוגראמה בכלליותה. היו עוד חלומות נעימים כאלה, חלומות תּמימים – כחלומות, אבל גדולים וצעירים – גם כן כחלומות. ההתלהבות היתה גדולה, והמהומה – מחרשת אוזניים.
על פני לרנר שורה השכינה. לשמחתו אין קץ. לסוף הוא רואה, כי לא אלמן ישראל; דור חדש קם, מתנער, מתעודד ופורש את כנפיו לעינינו. האגודה הזאת צריכה, היא צריכה להסתעף ולפרוש מצודתה על פני כל עולם ישראל. עין בעין הוא רואה, כי התחייה־העממית לא חלום שוא הוא. עוד ישראל עֵר. לאחרונה, אחי, יש לנו מרחביה לעבודה. לאחרונה… עתה יתחילו החיים!
ואת יֶווגֶניה פאוולוֹבנה אי־אפשר היה להכיר באותה שעה. עוֹר חדש לבשה. היא לא קיוותה למצוא אצלנו תנועה כבירה כזאת. האמת צריכה להיאמר: באודיסה לא פגשה התעוררות נלהבת כזו. מצד אחד היא שמֵחה מאוד: היא רואָה התרגשות כוחות צעירים, פּוֹריים, הנותנים תקווה רבה ללב; ואולם מצד השני מאוד לא נעים לה לראות בתרדמת אחיותיה… דממת־מוות… לא! הדבר לא יימָשך – הוא לא יוכל להימשך כך לאורך ימים. היא תקום. היא תעורר…
לרנר קרב אלי. העיקר צריך להשתדל בייסוד סניפים לאגודה הזאת גם בכל יתר הערים. ככה תתפשט עבודתנו בכל תפוצות ישראל. מי זה שם? אח, המיילדת…
– כן, פגשתיה ואביאה הנה…
נו, ועתה הוא חושב להודיע, כי האסיפה נגמרה. עליו עוד לכתוב היום קולות־קריאה גדולים ונלהבים. מה אני חושב?
העירותיו, כי מצודתנו אינה פרושה עוד על מרחב רב, כל זמן שלא רכשנו לנו עוד את לבות נשי ישראל, העובדות היותר חרוצות והיותר פּוֹרִיוֹת…
אָמנם צדקתי; ואולם לַכּוֹל עת.
– המיילדת – אני מספר לו – נמוגה כולה… התראה?
היא עמדה לא הרחק מאתנו ותשוחח את אחד הריאליסטים.
אש זרה הוצתה בעיני חבֵרי הלוהטות ועל מצחו שכנה עננה כמעט.
– חדל… לא משכמותה ניבּנה…
– להפך, אני מוצא…
– ובכן, אודיע תיכף, כי האסיפה נגמרה…
הוא התבולל בין ההמון…
קרבתי אל יווגניה פאוולובנה. אַ, הנה גם אנוכי, והיא חיפּשתני… מה שָׁם?
על השולחן עמד אחד הנאספים ויכרז:
– היושב ראש מתכבד להודיע, כי האסיפה נגמרה, והוא מבקש את חברי הועד להיוועד הנה מחר בערב בשביל לגשת אל העבודה. את החברים הנכבדים הוא מבקש לבלי החסיר אף אסיפה כללית אחת, אשר תהיה מדי שבוע בשבוע ביום החמישי לשבוע בבית הזה.
השאוֹן שב לקדמותו.
– נו – קראה יווגניה פאוולובנה – שמחה אני מאוד, כי נפגשתי אתך היום…
היא שפשפה את ידיה ופניה אוֹרו.
– ערב כזה! – לא יכלה להירגע – ערב כזה!…
הנאספים החלו לעזוב את הבית. בדלת היה הדוחק גדול מאוד והתשׁוּאה – עוד יותר רבה. יווגניה פאוולובנה עמדה על ידי מבלי יכולת להניע ביד או ברגל – ותשוחח עמדי בהתלהבות על העבודה הציבורית בכלל ועל ערכה של זו החדשה בפרט. לרנר עמד גם הוא לא הרחק מאיתנו, ובכל השאון הרב, אשר עמד עלינו ובתוכנו, לא יכול בכל זאת לבלי שמוע את דבריה. לי נדמה אפילו, כי התאמץ להקשיבם, ולבי מלא רחמים עליו. פניו עוררו זאת. מהֵרה הופיע על שפתי יווגניה פאוולובנה אותו הלעג, אשר ראיתי עליהן עוד בערב הראשון להתודעותנו: מבטה נח על לרנר – ולא חדלה מֵהבט אליו.
לבסוף יצאנו ומכירתי קראתני למעונה לשתות תה.
7
למחרת אחרי הצהריים סר אלי לרנר. הוא הודיעני כי אסיפת הועד תהי היום בביתו הוא ולא בבית־המקרא.
– מדוע?
פניו עוּותוּ בלעג חלש. דאגה עמוקה, רוחשת, הִכרתי תחת הלעג הזה.
– קְרא! – הושיט לי פתקה קטנה.
קראתי:
אדוני הנכבד!
ישיבת הועד של “ישראל הצעיר” צריכה להיות היום באחד הבתים הפּרטים. אל בית־המקרא תתאספנה היום בערב צעירות אחדות, החפֵצות לאחד את כוחותיהן ולהקדישן לדבר טוב.
ברגשי־כבוד י. פלשר.
– פלשר?
– הְמְ…
רעי השליך את מגבעתו על המיטה וישב. הבטתי אל פניו. אותו הלעג נמוג והדאגה נשארה.
– התנועה – העירותי – מקיפה את כל המחנה…
– חושש אני מאוד…
אני מתפלא. כלומר?
רעי מכחש לי. כלומר… הוא אינו רואה בזה כל רעה; אדרבה… אול־ם… להסתפּק בקיומו של דבר, חושב הוא באותו הלעג החלש, אפשר ואפשר…
– מה ראית?
– נחיה ונראה…
אין אני מבין בכל זאת לרֵעו. אין אני יודע היטב, למשל, את “זו פלשר”, אבל אפשר, כמדומה, להגיד בבִטחה, כי עוצמה לה כבירה, אם לא בלתי־מצויה… כלומר… נו, כן… מלבד זאת – מוזר! – הלא גם בלעדה, אני חושב, אפשר למצוא בין הצעירות כאלה, אשר אפשר לסמוך עליהן… לאחרונה – מה לך עוד? – הן לא תהא חֶברתן עומדת ברשות עצמה…
רעי התנודד.
– הלא חֶברָתן – שיניתי – תיספח בוַדאי אל שלנו…
רעי קם מן הכיסא ויתחיל להתהלך בחדר.
– מְ?…
– איני אומר כלום – סינן רעי מבעד לשִיניו – נחיה ונראה…
ישבנו עוד מעט ונלך אל האסיפה.
8
ואגודת הנשים נוסדה. לעת עתה היה מספר חברותיה מעט מאוד: עלָמות אחדות, ובתוכן שתי בנות גילדין ומָרוֹת אחדות, וביניהן מרת גילדין; אולם מקווים, כי החבֵרות תתרבינה. ליושבת־ראש נבחרה אשת הד"ר דוִידוביץ. יווגניה פאוולובנה, העוסקת הראשית בדבר, הודיעה גלוי, כי היא איננה מקבלת עליה כל משרה רשמית, אולם עבוד תעבוד ככל יכולתה. על הוועד רק להקל מעליה, כעל יוצאת מן הכלל, את השיעבוד לַמָּרוּת הנהוגה… כך, הסבירה, צריך להיות…
והעבודה הרתיחה בכל המחנות. חברי “ישראל הצעיר” רבּו מיום ליום. יום יום אספו אסיפות ודרשו ברבים, קבעו עתים לפרקים במקצועות שונים: תורת הכלכלה, התפתחות הקוּלטוּרה, חקר חיי החברה, תולדות הספרות בכלל בהתאמה עם התפתחותה של זו העברית, המדעים הטִבעים ועוד. מלבד זה נוסדו בשבתות אסיפות לשאת ולתת בדבר בירור יחסם הנפשי של הצעירים אל היהדות והיהודים… המיתרים נמתָּחו, הגלגלים הסתובבו במרוצה ובתשׁוּאה רבה.
מלבד כל אלה נוסדו קריאות שונות בשביל ההמון. הדבר היה חדש ופתאומי. בני ההמון הצעירים נהרו מכל עֵבר.
גם את “הגימנאזיה העברית” לא שכחנו אף רגע. לא נחנו ולא שקטנו עד אשר הקימונו לזה ועד מיוחד, שיִשא ויִתן בדבר. הוועד צריך להיות מוכן והסעיפים מעוּבָּדים – איך שיהיה…
המיתרים נמתָּחו. העבודה הִרתיחה. קולות־הקריאה עפו מיד אל יד ונקרְאו בעניין רב.
בקרוב סרה אלי יווגניה פאוולובנה למסור מודעה, כי היא חדֵלה ללמד את נערי “תקות־ציון”. היא השיגה רשיון לפתוח בית־ספר פרטי לילָדות עבריות. היא חפצה איפוא להתיישב עמי בדבר.
שפת הארץ תורֶה היא בחינם. היא אינה חפֵצה ליהנות מזה כלום. היא תמצא לה די מחסורה גם מאוּמנותה בלבד. חסרות איפוא, לעת עתה, רק מורָה לעברית ומורה לאריתמטיקה. היא לא תחפוץ, מעומקי לבבה, לא תחפוץ לבקש הוראוֹת חינם; אולם מסופּקת היא אם אפשר יהיה להשיג את הכסף הדרוש לשכירת־מורים. מהתלמידות אי־אפשר לקחת כלום… נו, הרבה – עשרים וחמש קופיקות ליֶרח… גם בזה תֵּפֶן מאוד… בנות עניים… נוּ, מלבד זה – דירה… אף־על־פי שבעצם הדבר אפשר לעת עתה בבית התלמוד־תורה, אף כי… באחת: ההוצאות מרובוֹת מאוד… אולי טוב ליסוד פוֹנד? הדבר אפילו לא טוב… גם בלעדי זה כבר ישנם אחדים בעיר, אבל – מוכרחים נהיה. איך שיהיה, בדבר שכירת־מורים אי־אפשר לעת־עתה לדבר.
ובעוד ימים אחדים היה כבר הכול מוכן ומזומן: גם דירה, גם מורים, גם ספרים ומַכְשירים – הכל בחינם ו“בחצי־חנם”. ניגשו אל העבודה בהתלהבות ובחשק נמרץ.
9
ובאחד הימים קיבלתי מאת היושב־ראש של הוועד המרכזי לכל אגודות העיר את המכתב אשר קיבל מאת אגודת־הנשים בו קראתי כדברים האלה:
אדונינו הנכבדים!
אגודת הנשים, אחרי אשר הספּיקה לקבוע את יחס־הכספים עם כל היחסים החיצונים שלה במגמה קבועה, חפֵצה לשום לב עתה אל היחס הרוחני, הַפְּנימי, החסר לה עוד כמעט. באסיפת כל החבֵרות החלטנו איפוא, אדונים נכבדים, לפנות אליכם להיות לנו לעזר בדבר זה, אחרי כי, לדעתנו, אפשר לרכוב את אותו היחס רק באמצעות ידיעת השפה העברית וספרוּתה.
ברגשי כבוד, היו"ר פ. דוידוביץ
גם הטופס, גם החתימה היו כתובים, כאשר הכרתי, בידי יווגניה פאוולובנה.
בסוף המכתב הוסיף היושב־ראש דברים אחדים משׁלו:
אדוני הצעירים!
שימו נא לב לדברי “עורב זקן”, אולי תמצאו בהם תועלת. אחים! דעו את אשר לפניכם ואל תשגו בחלומות. לי נראה, כי מרוב העבודה אין אנחנו עושים כלום. שקלים לשנה החדשה לא נמכרו עוד, מלבד אותם, שהספקנו לחלק באסיפתנו הראשונה – ולעת עתה – זכרו נא! – גם האחרונה… ואַקציות – מאן דכר שמן. גם את החובות חדלו לגבות ובאוצר האגוּדות, לפי הודעת הנאמן המרכזי, לא תהיה בקרוב אף פרוטה לפוֹרטה. אחים! סלחו לי אם אומַר, כי מְרַפּים אתם את העם… דעו את אשר לפניכם – ואנוכי את נפשי הדוֹאבת הִצלתי.
ד"ר מינקין.
– אבל הלא נתחלקה בינינו העבודה!… – התרגז לרנר בהראותי לו את המכתב.
הרגעתיו. עוד העת רבה לבוא חשבון. עתה יש לנו עבודה אחרת יותר נחוצה.
וגם לאגודת־הנשים נמצאו מורים והשיעורים הראשונים נקבעו.
10
ואולם יווגניה פאוולובנה לא הסתפקה בזה בלבד. נפשה הקשיבה מָה והרגשתה חיפּשה את הקול.
באחד הימים סרתי אל משכנה ואמצאָהּ הוֹגָה בתרגום הרוסי של “חיקוי והתבוללות” לאחד־העם.
– טוב כי באת – קראה – ואנוכי אמרתי לסור היום אליך.
– וכי מה?
לעזרתי היא צריכה. היא אָמנם לומדת עברית, אבל חסֵרה לה הסבלנות לחכות הרבה.
– ובכן?
ובכן היא חפֵצה, כי אנוכי אקדיש לה זמן מועט. כלומר, בעצמוֹ של דבר די רק להראות לה על אותם הספרים הכתובים בשפת הארץ, שאליהם היא צריכה לפנות. אולם, בלעדי זאת… מובן מאליו, שאלה הספרים, אשר תוכל לקרוא בלי עזרתי, תקרא בעצמה; אולם בלעדי זאת היא חפֵצה, כי אותם אשר בעצמה לא תוכל לעַכֵּל, אקרא אני אִתה. הנה, למשל, את המאמר הזה היא קוראת ומבינה אותו היטב; אולם את המאמר שלפניו ניסתה לקרוא וַתהי אנוסה לחדול. אינה מבינה כדבעי. העיקר אין היא בקיאה בתולדות העם והתפתחותו. כל אותם הזרמים השונים, בּינוּ נא, זרים לה לגמרי… נוּ, מה תהא תשובתי?
– בחפץ לבב… מדוע לא? את זאת אפשר לעשות…
נתתי לה את “תולדות ישראל” לדוּבּנוֹב לקריאה בפני־עצמה. מלבד זאת הייתי נותן לה מפרק לפרק גם מחברות בודדות לתכלית זו. לקריאה־משותפת בחרתי את ה“על פרשת דרכים” במקורֹ; ויום יום הייתי בא אליה בשעה קבוּעה, קורא לה מן הספר – בתרגום, כמובן – ומסביר לה בהרחבה.
היא היתה תלמידה מקשיבה. בימים הראשונים היתה אָמנם מקיפה אותי בשאלות זרות ומתמיהות, יותר נכון: תמימוֹת, כפי שאפשר לחכות מאיש שאיננו יודע מהעניין אשר לפניו ולא כלום; אולם ברבות הימים הספיקה להשיג לה, על־ידי עבודה תמידית ועיונית, מושג פחות או יותר נכון מהעניין אשר לפניה, וקריאותינו נעשו מיום ליום יותר חַיות ולפיכך גם יותר מעניינות…
לפעמים הייתי מביא לה גם מן הספרות היפה ומתרגם. ממנה, מהספרות הזאת, היתה רגילה לתבוע את היסוד הכללי, יסוד כל האדם…
– טוב – היתה מסברת – בעברית; אבל הלא גם המה חיים כבני־אדם…
אנוכי נעניתי לה. אולם הדבר מובן; עד העת האחרונה היתה אצלנו הספרות רק אמצעי, סרסרה, ואין איפוא להתחשב עמה עתה. להסתמל בדמוּת רכושו הפנימי של העם, הנובע מחייו בלי כל אמצעי, היא מתחילה רק עתה – והעם, כמובן, מביע קודם־כל את המיוחד לו לבדו… עוד יבואו ימים. התחייה זה אך החלה…
וכשקראה באחד הימים את ה“לְאָן” של פַיֶרבֶרג רוסית, מצאתיה נרגשה מאוד. את נפשה לא ידעה. מרגלית! כדאי ללמוד את השפה העברית ולוּ גם רק בשביל לקרוא את היצירה הלוהטת הזו במקורה. אח, לוּ ידעה קרוֹא עברית. היא משערת… מי הוא זה פַיֶרבֶּרג? בן אחד היהודים האדוקים בוודאי… מובן… כן. אנוֹכי צדקתי באָמרי, כי התחייה זה אך החלה. ואולם – מה משפט ההתחלה! יצירות כאלה הן אָמנם סימני תחייה מתפרצת, בלתי־סבלנית… היא רואה בחוש, כי כך הוא הדבר, והיא מתפלאה על עצמה: איככה זה, נו, איככה חָיתה עד עתה בלי כל שורש, בלי כל… מולדת־רוחנית?… בעצמה אינה יודעת!… אל אלוהים! והלא מאוד, מאוד אפשר היה הדבר, כי תישאר “שֵׂיָה נידחה” גם להבא, לעולמי עולמים, אילמלא… שבאה עתה לכאן ואלמלא… אלמלא… שסודרו התנאים באופן כזה… היא מתחלחלת.
ומה שמרעישה עוד יותר: הלא ידעה בכל זאת, ידעה גם באודיסה את דבר התנועה… ידעה… השכּם והערב דיברו לה על אודותה… היא מאבדת את פתיל המחשבות…
גמרנו את “על פּרשת דרכים” בפעם השנית. היא בקיאה בתולדות ישראל של השנים האחרונות. בהֶאָרות ידיעות שונות מן התקופות הקודמות, עם כל הסתבכויותיהן. היא יודעת ומרגישה את כל אותן השאיפות הנשגבות, המתרוצצות בלב טובי העם בשנים האלה וחשה אותן כחלק גדול מעצמה, ממהותה. היא הנה אחת מאותן החולמות הגדולות, שישראל כל כך נזקק להן והיה גם כל כך עשיר בהן, לו אך ידעה לערוך להן מחיר נאות…
– ובכל זאת – התאוננה פעם באוזני – כבד מאוד לחכות… עולמנו מצומצם ביותר…
ופניה באותה השעה היו סֵמל השאיפה הקודחת.
– מחוץ לחיים עודנו – הסבירה.
– פַּלסי איפוא נתיב אליהם…
היא הורידה את ראשה. מצחה היה מחשבה־רוגשת.
– ונפַלֵס! – קראה פתאום בקול ותרם ראשה – נרחיב את הגבולים!
רגעים אחדים התהלכה החדר דוֹממה ובצעדים בלתי־ישרים; אחרי כן קראה אחוזת־מחשבה:
– כן… אבל מתחילה עודנו צריכים להיכּון לזה… “לעולם תלמד”… ללמוד, אנו צריכים ללמוד… נו, – קראה פתאום בהחלטה קודחת – לֵך־לך הביתה, א־דוני, אַל־נא תבלה עת לשווא. גם אנוכי אגש אל העבודה…
11
יצאתי מביתה בלב נרגש כים. ברדתי מהמדרגות שטפה כל עוֹצמתי אל תוֹך לבי ואחיש את צעדי הביתה. ברגעים ההם נדמה לי, כי שם, בביתי, מחכּה לי איזו עבודה כבירה, עבודה עולמית גדולה, אשר כל העולם כולו מיום היותו ועד היום הזה נלחם בה ולא יכול לה, ורק בנפשי אני חשתי גבוּרת עשרה “שמשוֹנים”, עזוּז אלוהי־האלוהים בעצמו כביכול וָאהי בטוּח, כי די לי רק לנגוע בה באצבעי הקטנה הזאת – ותֵיעשה. אנוכי אוֹמַר – ויֶהי.
אין צריך איפוא לאחר. נחוץ להחיש. אַ?… ערבא טבא, ערבא טבא. סליחה. פנאי מועט. שלום.
ובבוֹאי הביתה – לא עשיתי כלום…
כל עבודה היתה קטנה לי, לא יכוֹלתי לנגוע בה מחמת מיאוס. על השולחן מצאתי את מכתבו של מוּרשה־הגליל, אשר שלח לי, כפי הנראה, הד"ר לעבור עליו. בכדי שאקראהו אחר־כך באוזני החברים. הוא מדבר שם בהרחבה על איזה שקלים, על איזה מניות, על איזה באנק ועל איזו ידיעות יותר מפורטות מחיי האגודות – מי זה ישים לב לדברים פעוטים, קטנטנים כמו אלה? עבודה, עבודה תנו לי, עבודה גדולה, כבירה –אותה העבודה…
לא מצאתי כלום מה שיספּיק לי – ואיעף…
שכבתי על מיטתי ואעביר שנית במוחי את אותה השיחה, שהיתה לפני חצי שעה ביני ובין אותה החולמת הגדולה, שאני כורע לפניה…
כן, באותה שעה כרעתי לפניה ברך…
גם את עיניה הלוהטות זכרתי אז, גם את פניה העזיזים, גם את עטרת תלתליה, גם את קולה החזק, החודר…
ובמוחי עלו, על־פי איזו השתלשלות משונה או בלתי־משונה, בפעם הראשונה אחרי אותו הערב, שבו התוודעתי אל העלמה הזאת – דברי בֶּלי חברי עליה, ואוזני כמו שמעו ממרחקי העתים את השם גֶ’ניה כמו ששמעתיו מפי חברי הלז לפני שנה, בבוקר אביב, בכפר, על שפת הנחל, אחרי הרחצה…
בפעם הראשונה במשך כל העת הופיעה במוחי בהבלטה מציקה וַתִנחת בלבבי הסתירה הזאת בכל תוקף אַכזריוּתה…
ואני מתנודד…
ריבונו־של־עולם, האומנם כיחש לי בֶּלי?
את הקודש חיללתי לוּ עלתה אז על לבבי מחשבת־פיגול על מכּירתי!
האמנם כיחש לי בֶּלי?
את מחשבתי פיגלתי לוּ עלה אז על לבבי, כי לא כיחש!
אבל, אֵל אלוהים! האמנם כיחש לי בֶּלי?…
ולרנר?
האמנם רק את חזוּת־לבי ראיתי?…
אבל מה לי – ולזה?…
מה לי – ולזה? בחוץ רעש. רעש אופנים, כנראה, על אבני השׁוֹסֶה. הארמוֹניקה מנסרת. בן אדון החצר, כנראה. חג היום להם. חג גדול. הזמרת עזיזה מאוד. הנה רעש התופים. טה־טה, טה־טה, טה־טה־רה־רה־טה. החַיִל הולך ישר, בטוח, צעד אחר צעד הולך החַיִל. היא צועדת בראש, ראשה זקוף, השֵׂיער פרוע, הפנים חוצבים את המדבר – נתיב היא מפלסת… ונפַלֵס! מתגלגל קולה כרעם אדיר – והמדבר רועש. והיא גדֵלה וגדֵלה. הנה ראשה מגיע לשמים. ופנַי תכסה כלימה. הכול מראים באצבע. מי זה שם מתגלגל לרגליה? בֶּלי… ידידי בֶּלי… אחי בֶּלי… סרוויזוֹב? טוב… טוב מאוד… לרנר… מה הוא עושה? חרב מרוטה… אל לבה, אל לב ג’ניה…
– ג’ניה – התחלחלתי ואיקץ.
עבר רגע. בינתי שבה אלי ואקוּט בפנַי.
בלילה ההוא נדדה שנתי מעינַי.
12
דופק העבודה לא עלה ולא ירד. אנוכי אולי הייתי האחד, אשר ירד בו מעט; אולם בכל אופן לא גררה אחריה הירידה הזאת גם ירידת דופק החיים בכלל בקרבי…
יווגניה פאוולובנה היתה ממלאה אל כל המוטל עליה באמונה, אם גם בהתאמצות ידועה… לרנר היה סר אלי יום יום, מוסר לי פקודות ומקבל ממני. הוא היה כולו נבלע בעבודה. לי נדמה אפילו לפרקים, כי ירא הוא מאוד מפני אפס עבודה; גם הִרגשתי בו בעת ההיא רגשָׁנות יתירה, שלא הסכנתי לראות בו עד עתה. הוא היה נוח מאוד להתרגז.
והדבר הזה – אולי גם הִרגשתי מדוע – לא היה נותן לי מנוח מידי פעם בפעם; אולם סערת רוחי לא היתה־נמשכת. גם אני הייתי נבלע בעבודה.
וקריאוֹתינו המשותפות עוד נמשכו באותה ההתלהבות שהתחילו. במזון “רוחני” היתה השפעת שובע; אולם יווגניה פאוולובנה היתה יותר כרוכה ויותר שוֹגָה בקריאותינו בביתה, אם גם בימים האחרונים היתה מפריעה את סדר הקריאה לפרקים תכופים שלא־בכוונה. בכלל היתה בימים האחרונים מצומצמה אל תוֹכה, ואותה ההתאַמצוּת שהיכרתי בעבודתה לפני שבועות אחדים הובלטה יותר ויותר; שיחותיה היו מקוטעות ומרוסקות וְהֶאָצוֹתֶיה הקודחות לעבודה נעשו יותר תכופות ויותר רוגשות.
באחד הימים הבאתי לה את ספרי בֶּרדיצֶ’בסקי מהוצאת “צעירים” וַנקראם יחד. היא, המיילדת פלשר, לא סבלה את קפיצותיו הפילוסופיות־פייטניות של המחבר, אולם חביבות היו עליה, מפני שמתוך עב הערפל דיברו הקפיצות האלה לנפשה הרבה, הרבה… היא סלחה לו את הכול.
– אצלו – אמרה לי – אני מקשיבה את משק אותם החיים החדשים, הרחבים…
וכשרכשה לה מושג פחות או יותר נאמן מתביעותיו היסודיות של הסופר הזה, אמרה לי פעם ברגש:
– יודע אתה… צריכים אנחנו מתחילה לפסוע על ראשו של זה… לפסוע – שינתה ותרם את ידה ותכף אותה לאט לאט כקשת – הלא תבין? ואז נבוא אל החיים הנכספים…
ודווקא באותה שעה – בשעה שראיתיה לפני עטופת שמלת־בית קלה, פרועת־שיער יורד תלתלים, פניה לוהטים מוחוורים, עיניה לטושות־חולמות וידה כאילו נעוצה בעתידות אשר התרקמו לפניה – דוקא באותה שעה ניעורו בקרבי אותם הזכרונות התולעים, אותם הזכרונות העלוקות, אשר מצצו את דמי וליבי…
ניעורו בחברתה – בפעם הראשונה למִמָחרת הערב הראשון להתוודעותנו.
והיא קמה ממושבה ותחל והתהלך בחדר בלי־הרף בדוּמיה. זמן רב נעניתי מִתִּגרת אותן המחשבות המרות, אשר הדומיה הצִפעונית כמו הוסיפה אֶרס מַכְוֶה לעקיצותיהן; נטפים נטפים מצצו את דמי לבי ונפשי; נשימתי כָּבדה, מוחי להט; אולם בכל כוחי התאמצתי להירגע. לקום וללכת משם – לא עלתה על דעתי… ביקשתי לי איזו אמתלא להפריע את הדומייה.
לאחרונה מצאתי.
– יווגניה פאוולובנה, שכחתי…
היא עמדה מלכת, בהתרגשות קלה הפנתה אלי את ראשה ומבטה החָמים, מבטה הסוחף כמו גרפני אל תוכו… עיני נעכרו, ראשי סבב, הכל נעלם, רק בָּבָה ראיתי; בבת־עין טופחת, מחממת, מתגעגעת, מאמינה, מוסרת־נפש, בבה־נשמה… תחת לוח לבבי, חשתי, התכַּדֵר פתאום איזה רגש חמים ויִמוֹג. חמימות־עדָנים השתפכה בכל יצוּרַי, ותשֶׂם מחנק לגרוני…
נאלמתי דומיה.
היא עקרה את רגליה ממקומה, ניגשה אלי לאט ותשׂם את כפה על שכמי בלי הכרח. פניה היו נלאים־לוהטים ומרוּכּכים, בעיניה הוצתה פתאום אש זרה לי עד הנה, ותקרא חרש:
– אין צריך… התשמע?… אמור פשוט ג’ניה…
תיק־תיק־תיק…
והיא שׂטתה מעלי ותוסף להתהלך בחדר בצעדים בלתי־ישרים.
ואנוכי לא ידעתי עוד את נפשי. בלבבי התחוללה סערה מפָרקת. ההוּצא משם גן־העדן והוּבא הגיהינום – או להיפך?
דומה ששניהם השתוללו שם…
– דויד! – קראה בגִשתה אלי שנית. בפעם הראשונה קראה לי בשמי – נהיה נא ידידים… אני… נהיה נא ידידים, דויד!…
דבריה הקֵרו ישר, אך קולה היה רך ורועד מעט. עדנת פרחי־אגדה נשבה עלי.
– ג’ניה! – קפצתי ממקומי בקוֹראִי בקול כמתחנן – ג’ניה שלי!…
וזו היתה נשיקת האהבה הראשונה בחיי…
ולי נדמה, כי נשמותינו התלכדו אז…
13
ולנו נפתח מאז מקור חיים חדשים. לי נדמה, כי המקור ההוא היה גם זה, שנתן לי כוח ועוֹצמה להטיל על שכמי עבודה רבה. כמעט תמיד יותר מכפי יכולתי, מה שהרגשתי גם אצל ג’ניה. שאיפתנו לעבודה היתה בימים ההם כל כך עצומה, כל כך כבירה, שוקֵטה־כבירה ונוראה עד אשר כמעט בלעה אותנו ואת אהבתנו יחד…
ועל הפרק היתה אז אָמנם עבודה רבה מאוד. עברה מחצית השנה מיום היווסד “ישראל־הצעיר” ופעולות החברה לא היו ניכּרות ביותר. לא ראינו גם כלום שישוּנה לטובה או לוּ גם לרעה אף במעט. לא עשינו כל רושם יסודי. היינו טיפה בים, מָעָה, גַרְגִיר בערימת חול. כי עבודת חֶברה כזאת היא עבודה לדורות – לא הכּרנו, ואם גם הופיעה הכּרה זו רגע בלב אחד מאתנו, חלפה ותֹאבד כברק, ובלבותינו הנלהָבים עשינו אָשָם נפשותינו; לכן התחוללה בנו תשוקה קודחת, תשוּקת־תוֹפתה אבל עִוֶּרֶת לתקן את אשר עיוַתנו – ונִּיקלע מפעולה לפעולה ומעבודה לעבודה בלי כל עמדה.
יותר מכולנו התהלך לֶרנר קודר ולפיכך גם קוּלע קליעות יותר מסוכנות משל כולנו. אסיפות נאספו, כמעט, יום יום; הקריאות השונות נדחו מפניהן, והן, האסיפות, הצטיינו בתשואה רבה, בקדחת קיצונית, אבל לא בתוכן־למעשה כלל וכלל…
עבודה, עבודה, עבודה! – קראו כל הפִּיות, כמחַקים איש את רעהו עפ"י איזה בולמוס נעלם, ואיש לא נגע באצבעו הקטנה בעבודה ממשית אפילו כל שהיא, אף־על־פי שכל שדרה היתה כואבת, כל רגל צבה וכל ראש נלאה…
לאחרונה התחלחלנו מהרגשת הסכנה של הקדחת, המקפת את כל החֶברה, ונתאמץ להשיב את הכל למקומו ולהשקיט מעט את הדופק הנמהר.
וכעבור יֶרח ימים הספקנו אָמנם להשיב את הכל על מכונו. למִצער, לנו – לי ולג’ניה – נדמה כן. לרנר הוסיף להתהלך קודר בלחץ יגון מעיק.
– לא – התאונן באוזנַי פעם, אחרי אשר, כנראה, לא יכול עוד להבליג על רגשותיו – חש אני, כי סרתי מן הדרך… – פרידין, חושב אני ללכת מפה…
רועד, מבקש עזרה בצרה היה קולו.
– איזו רוח נכנסה בך, לרנר? – נזדעזעתי.
לרנר הסב את פניו ממני ויתאנח ומחזהו התפרצה אנחה עצורה:
– כך הוא הדבר, ידידי… אלך… אלך מפה… את הכל צריך להתחיל מחָדָש…
– אבל מה היה לך, לרנר, והעבודה הלא הולכת כסדרה…
– מחָדָש, מחָדָש – לא שׂם את לבו לדברַי – את הכל מחָדש… חש אני, כי סרתי…
ואנחנו, אני וג’ניה, עבדנו הרבה. חיפשנוּ לנו עבודה – וַנמצא. ביטלנו גם את חלוקת־העבודה, שהתווינו לנו מראש…
ויהי לנו היום לעבודה, והערב לשילומים… או אִיפְּכָא?. – – –
והחידה, בכל זאת, עודה סתומה לי…
לרנר ובֶּלי… בֶּלי ולרנר…
ולרנר הולך מזה… פתאום…
ועל לבה של ג’ניה, כנראה, אין כל עָקה.
ולבי מתפרפר בין שתי צבתות מלוּבָּנוֹת בָּאש…
14
עברו שני ירחים. העבודה הלכה כסִדרה וגם החיים – כסִדרָם… לרנר היה מדבר אלי יום יום על החלטתו ללכת מזה, ואני הייתי משתדל להטותו ממנה, משתדל באמת ובתום־לבב, אף־על־פי שמהצד השני לא היה הדבר נוגע אל לבי כל כך עמוק, כמו שנדמה לי, לו גם עזב את העיר. יחסי אל ג’אֶניה, הגיעו עד נקודת־ההפסקה ודמוּת־דיוקנו של לרנר חברִי היתה מרגיזה תמיד אחד ממיתרי לבבי…
בבוקר אחד סר אלי.
היתה השעה השמינית ואנוכי שכבתי עוד על משכבי. הבוקר היה מעונן מעט; בחדר היה חצי־אופל: אור היום הכּהה גם הוא חדר אל חדרי רק למֶחצה מבעד לשמשות המכוּסות באֵד כהה. כל הלילה נדדה שנתי מעיני: טיפות הגשם הפעוט, שהתדפקו בלי הרף ובלי כל שינוי על פחי־הגג לא נתנו לי מנוח כל הלילה, בהעירן בי מחשבות נוגות, דוקרות עמוק, עמוק – כסתָּיו…
הייתי קרוב לדמעות…
ואף־על־פי שהמחשבות הללו היו חצי־הַרגשות, לא ברורות, בכל זאת אפשר לאמור, כי ליל־הנדודים הזה היה לי ליל חשבון־הנפש הראשון אחרי השִׁגיון המבליע שנטבעתי במצולתו; ההפסקה הארעית הראשונה של אותו הזמזום הנעים, שהממני כל העת…
אולם זה לא היה עוד הווידוי בעצמו; זאת היתה המצילה הקוראת להתוודות…
ורק אנוכי הייתי אז אותו “עם־הארץ”, שאיננו יודע את פּירושה של הקריאה הזאת…
המצִילה הכּהה אבל הבלתי־נפסקת עוררה בלבי מחשבות נוגות ועוקצות, אותה התשובה העיוורת שבלב על חטאים־סתם, חטאים שספק נעשו ספק לא נעשו וחטאים שוודאי עלולים להיעשות… ואולם בה באותה שעה, בעקבה של זו הראשונה, פּירכּסה בלב עוד תשובה אחרת, יותר ברורה, יותר וַדאית, ויותר מורעלה ומַרעילה – תשובה על עבירות שלא נעשו, על חטאים שנחמצו, ועל עוונות שנדושו בעקֵב…
אֶרס אותו הלילה מילא עוד את כל לבבי; גם השמים הכֵּהִים מחוץ היו מלֵאים ארס; גם חדרי מבפנים היה נזעם וקודר – וכל תשוקה לא היתה לי להתנשא ממיטתי.
ובבוא אלי לרנר החדרה, בהירָאות אלי פניו המעוּוָתים, המפיקים ייסורים רבים נקבָּרים, נחנָקים, בהביטי אל עיניו שנתעמקו, אשר גורלן, כנראה, היה כגורל אותן שלי – שׂמו דמעות מחנק לצווארי.
– עודך ישן?
והקוֹל ניחר ורועד־רועד, שופך עליך ים של רעל בדידות־עולמים; קול אַלמנה צעירה צנועה וחפֵצה חיים, בשובה מקבורת אישהּ האהוב…
– לא… אין חשק לקום…
– איחרת שֶבת, מה?
הוא ישב על הכיסא אשר למראשותַי.
– לא… כך…
הבטתי אל פני רעי כמעט ואבין, כי דבר לאט עמו; אולם הַרגֵש הִרגשתי, כי צריך אני לשׂוּם יד לפה עד עת קץ, והעת ההיא – אשורנה ולא רחוקה…
קמתי ואלבש את בגדי וארחץ את פּני ואבקש תֵּה. מילאתי כוס גם לחבֵרי ונשתה בדומיה.
כבֵדה היתה עלי השתיקה – כַּדיבוּר על חבֵרי, אבל שתקתי.
– פרידין – הרים, לאחרונה, חברי את עיניו הלחות־בוערות עלי.
הבטתי אל פניו בציפייה.
– פרידין – התנשא ממקומו וישב שנית – היום אני נוסע, כלומר מחר…
לא זה חפץ להגיד. חשתי, כי לבי מתמזמז מעוֹצמת הלחיצה.
– לרנר – לא התאפקתי, כי לא ידעתי את נפשי – אתה… מה אתה חפץ להגיד לי?…
פני רֵעי כוסו בעב־הענן ויאָלם.
נקוטוֹתי בפנַי – ואשתוק.
עברו עוד רגעים אחדים. הוא העיף עלי שנית את עיניו.
– היא – קרא בהַמשכה שלא־מדעת – לא זאת… אֶ… כבד מאוד, אַח לא…
לבי נלחץ ועיני נעכרו. מיהרתי להסב את פּני.
– גמרתי – הוסיף רעי לקפוץ מעניין לעניין – לנסוע עתה לבזק… אנוח מעט; אחר־כך –
מחָדש… הַכּוֹל מחדש… מבין אתה?… פרידין – קם, לאחרונה, מכיסאו – ניסע נא יחדיו…
זאת חפץ להגיד.
– יחדיו?
– כן – התחיל רעִי וקולו נעשה מרגע לרגע יותר בטוח – זאת היא עצתי…
הבינותי – חשתי בכל מהותי המתקוממת את אותם הדברים המרים, את אותם הדברים הנוראים, אשר החליט חברי להשמיע היום באוֹזנַי – ואתחלחל; אולם לא הסתּפַּקתי רק במה שהִרגשתי; לא חפצתי להאמין, וכשחפצתי – לא האמנתי, כי הוא החליט להשמיעם אלי ברור; צריך הייתי לשמוע אותם מפיו, אף־על־פי שרק זכרונם הכּהה והמטושטש בלבד בּיתֵר את לבבי כמדקרות חרב…
– לא אבינך, לרנר…
– בל צריך אתה להבין! – התלהב רעי – פרידין… עומד אתה על עברי פי פחת…
נו חושה, חושה איפוא – – –
– פרידין – גמגם רעי בהתרגשות – אתה… אתה אוהב את ג’ניה… אתה… גם אני
אהבתיה…
גם אני אהבתיה – ופירושה?
לוּ היה מדבר אלי כדברים האלה עוד אתמול – כי אָז היתה ג’ניה אולי זוכה שתפריד ביני ובינו לעולמי עולמים; אבל היום הבלגתי. הוא לא חידש לי כלום; הוא – היה רק המשך הלילה…
הורדתי את ראשי.
– גם א־ני א־הב־תי־ה! – הטעים רעי את דבריו שנית ויורה באצבעו על לבו, בהתייצבו נכחי.
– יודע אני, לרנר…
– מה? – קפץ רעי כנשוך נחש – יודע אתה?… היא עוֹדָה…
– לרנר! – שיסעתיו להכחיש את השערתו.
– ואתה – שעה אלי – בכל זאת לא ירקת לה בפניה…
– לרנר, היא לא…
– סמרטוט! – שאג רעי בקול מוזר – אין לי דבר עמך!…
– לרנר! – קמתי ממקומי.
– סוּרה! לא טוב אתה ממנה, נבזה!
הוא חבש בקצפו את מגבעתי שלי ויפתח את הדלת ברעש.
– היא לא סיפּרה לי כלום! – שאגתי בנשימה אחת – חזוֹר בך, רֵע!
– מה? – הִפנה אלי את פניו וישאל באֶרס־רוֹעֵד.
– חזור בך!
באותה שעה תיעבתיהו בלבי.
– מה אמרת? – הוסיף רעי אֶרס בלעג־מר.
– היא לא סיפרה כלום, אני אומר לך, כלום לא סיפּרה! שומע אתה?
– כלום – נבוך רֵעי ויסגור את הדלת – ו… מאין איפוא תדע?
– לא לך לדעת… הבינותי…
– ה־בי־נו־ת – הטיל ספק בדברי ויחפוץ להאמין בהם.
– כן… דרכיך העידו… פניך העידו…
– כן – נאחז רעי במחשבה – נו, סלח לי, רֵע… ובכן אנו נוסעים?…
– לא אראה כל נחיצות בדבר…
– חה־חה: נו, השתעשע עם השטן… פרידין – אני אחיך…
– לרנר – התחננתי אליו – ספר לי מה מצאת בה…
– אני אחיך – לא שׂם לרנר לב לדברי – פרידין, אני… אני רואה אחריתך…
– מה מצא־ת בה, לרנר?
– מה? – הזדעזע פתאום – מה מצאתי בה, אתה שואל? את זה אתה שואל? – המשיך בארס
במהירות – פרידין… אחי… אנוכי מצאתי בה… מצאתי בה עלמה… המתרפקת – הוא מונה באצבעותיו – עלי; אחר־כך על איזה רֵיאליסט־רֵיקָה; אחר־כך על איזה מורה־סופר או, חושב כי הוא סופר… סרוויזוב… יודע אתה אותוֹ… אחר־כך על רֵעוֹ, מתחת לחוטמוֹ, על בֶּלי… אחר־כך עליך, ובעוד שבועות אחדים תמצא לה מסתמא עוֹגב אחר – – – הנה מה שמצאתי בה!… עמוּד הקלון היא בדרך־חיי! – סִיים בקול נורא – נוּסה לנפשך, אני אוֹמר…
כל מידת שִנאתי שטפה אל תוך לבבי הנענה ולרנר היה מטרתה.
– לרנר – הטלתי בו ארס – הלא אהוֹב תׂאהבנה עוד גם עתה…
– מה? – קפץ רעי ופניו עוּותוּ.
– כן! – החלטתי במנוחה־מעוּשׂה – אתה אוהב אותה גם עתה…
– את מי? התלהבו עיני רעי באש מוזרה – את זו העגבנית?…
– מה אמרת? – שאגתי ולא ידעתי את נפשי – שוטה!
הדלת נפתחה וג’ניה באה החדרה.
15
אנוכי קמתי לקראתה. לרנר הוריד את עיניו.
היא הציגה במנוחה את שׁמשייתה בפינה על יד התנור. ניגשה אלי, נתנה לי את ידה ותברכני; אחר־כך קרבה אל לרנר במנוחה, כאל מיודעה מכבר, ותושט גם לו את ידה.
– מה שלומך, אדוני לרנר?
הוא הרים את עיניו ויבט אליה – ויושט לה את ידו.
– הא… שלום – התנשא ממקומו לאט.
– שב נא, שב – הרגיעה אותו ותתבונן מסביבה – אנוכי אמצא לי מקום.
דוּמייה. איש מן הצד היה שֹם אותה לשוֹפטת ואותנו – לנאשמים…
– נו – הפריע, לאחרונה, לרנר את הדומייה – צריך איפוא ללכת; איזו שעה אתה? – פנה אלי ויישאר על מקומו.
– למה זה תמהר? – שאלה ג’ניה בשִבתה על המיטה – או אולי אנוכי הגורמת? – הוסיפה בלעג כל־שהוא.
עיני רעי התלקחו, כיסאו חרק מתחתיו ולא ענה דבר.
– הוא נוסע מחר מכאן – חפצתי להחליק את השרטת.
– נוסע? לאן?
– לבזק.
– להרבה זמן? – פנתה אל לרנר.
– עד… עד עבור ימי הקיץ.
– ואח"כ תשוב אלינו?
– לא.
– כיצד? לעולם?
לרנר לא ענה. כוחו עזבהו.
– והעבודה? – קיבלה ג’ניה את שתיקתו כהוֹדאה.
הוא לא ענה גם על שאלתה זו.
– נו, שלום איפוא, פרידין! – קם, לאחרונה, מכיסאו ויושט לי את ידו.
קולו רעד.
– הלא תסור הנה מחר?
– אולי… נתראה עוד – חפץ, כנראה, לרמוז לי על הצעתו.
בלבי התעורר פתאום רגש מעיק; האומנם – הרגשת הבדידות העתידה?…
– שלום! – קרא בחופזה ויצא.
ולג’ניה גם לא פנה…
16
בצאת לרנר מן הבית השׂתררה בינינו דוּמיה נוראה. ג’ניה קמה מן המיטה ותתחיל להתהלך בחדר אחוזת־מחשבות, כפי הנראה, בלתי נעימות. לפעמים היתה מעבירה בכפה על פניה במהירות ומתאנחת חרש.
ואנוכי סבלתי ברגע ההוא את כל ייסורי הגיהינום. נוסף על הכול עלו על לבי ברגעים ההם גם דברי בֶּלי חברי למקוּטעים, אשר החלו בימים האחרונים מאיזה סיבה לעלות על לבי ולדוקרני לעתים תכופות. כל מלה וקטע־מלה עקצוני כנחש צפעוני; כל הד צחוק־פרוּע או הלצה צינית, שהגיע לאוזני ממרחק בעת ההיא, הסתמנו באוזני ובלבבי במלה האַכזרייה:
– עגבנית…
עגבנית… הנה היא מתהלכת בחדרי ולועגת לי ולאהבתי…
אַח… אוֹיְ־יְ…
עגבנית – תיכף תיגש אלי, תחבקני, תישקני, ואגב תשקיף מבעד לחלון החוּצה: אולי יש אחר טוב הימני, יפה הימני…
מְצִיאה…
הכיסא חרק תחתי ברעש.
עגבנית, עגבנית – עטופת שמלה שחורה – עדוּיית מעיל לבן חוֹפשי – עגבנית…
ולרנר הלא אהוֹב יאהבנה גם עתה – וגם אני אוֹהבנה…
הנה היא עלמה זו – אני אוהב אותה…
תרועה גדולה וממושכה… תרועת עגלת־הקיטור מן התחנה. ולי נדמה, כי את יללת לרנר חברי האומלל אני שומע, הבוכה עתה במסתרי היער על אובדן אהבתו ונשמתו, ויללתו הולכת מסוף העולם ועד סופו…
וככה איליל גם אנוכי…
לא! הוא ייליל; הוא – יבכה; כי הוא חדל־אישים, נבזה, עריץ…
ואני…
– ג’ניה! – קפצתי אליה בחלחלה ואלחצנה מאחוריה אל לבי בכוֹח גדול – אחותי!…
– דויד! קראה אלי ג’ניה חרש – עָזבֵני.
– מה? – נרתעתי לאחורי.
– הראית? הוא לא הושיט לי את ידו…
הורדתי את עיני.
– כן…
– שוטה! – סיננה מבעד לשיניה ותשב על הכיסא.
דומיה.
– שוטה – הוסיפה לחשוב בקול חרש – והלב כואב…
– מה?
– שמע נא, דויד – פנתה אלי – קרב הֵנה… הֵנה… שב…
היא הושיבתני על ברכיה.
– כן… האהבת מימיך?…
עיניה היו כל כך שוגות ומַשׁגוֹת – ואנוכי הבטתי ישר אל תוֹכן. לא העזתי לחשוב עליה מחשבת־פיגול באותה שעה.
עניתי לה בנשיקה רותחת.
– חדל, דוד… אֱמוֹר: האהבת מימיך?
– אהבתי, ג’ניה, אהבתי… אהבתי ואוֹהַב…
– אַח, דויד! חדל ממעשי־נערוּת! נו?
– כלומר?
– בטרם שפגשתני?…
– זאת היא אהבתי הראשונה, ג’ניה, הראשונה…
– ככה ידעתי… ואני…
– ואַתּ?…
– דויד! – לא הפיקה שאלתי הנלהבה רצון ממנה.
– ג’ניה…
– שמע נא איפוא, דויד… מעולם לא הייתי מספרת לך, אלמלא… אלמלא, נו… אנוכי אהבתי
פעמים אחדות בטרם שפגשתי אותך… את לרנר אהבתי עוד לפני שנתיים ימים… את רפאל גילדין הריאליסט… אהבתי את סרוויזוב באודיסה, גם את בֶּלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… ואת כולם אהבתי! – הרימה את קולה הרטוב – את כולם, דויד!… אהבתי בכל חוֹם־נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב־העלומים… אהבתי – ואתמסר לידם כולי… כולי, דויד, כמו שאני מסורה לך עתה… אבל הם לא אבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלים… הֲכיחדתי מלרנר דָבר? ישר הגדתי לו: לרנר – חדלתי… מה הפֶלא? חדלתי – וַחֲסל… אדם שוֹגה… ומה ענה?… ומה ענה רפאל גילדין? וסרוויזוב? … במי האשָם?… שואלת אני, וכי בי האשמה?… בִּי?… מפני מי הורמה המסיכה?… מפני מי, אני שואלת… מילא, לבֶּלי ירקתי בפניו… שוטה! – כתפותיה הזדעזעוּ וקולה הורם כמעט ויֵחָנק – שָׁפל!… לְ… עגבנית נתנני… הוא בֶּלי, המוּגבל, ה… השפָל, הנמלה, דויד! – נפלה פתאום על צווארי ותלחצני אל חזה וקולה הלוהט־רועד נפסק – יקירי… אנא… אל נא תהי גם אתה כמוהם…
– ג’ניה! – התחלחלתי ואקרא בכאב עצום בלב – הישָׁקטי… אני מאמין… אני שונא את
כולם… אני מתעב…
– אַח, דויד! – נרתעה ג’ניה וקולה רעד מתוך דמעות סוערות –שכח, דויד… שׁכָחה…
17
נִדְכֶּא, מעוּנה, חיוור ורפוי־עצבים ישבתי למחרתיים על יד ג’ניה ואחריש. דומייה מעיקה רבצה בחדר. היא היתה כבֵדה ואילמת כגֶ’ניה. מה לה?
היא לא דיברה אתי דבר, רק שאלה קטנה אחת שאלתני בבוֹאָה:
– אתה לא היית בביתי כל העת?…
מדוע לא עניתי לה?
ותשב.
מתחת למצח העיפותי עליה את עיני. הכל כשהיה, אך…
העיניים, העיניים… מִנָלָהֶן הָא?…
קוֹר־קל עבר בעצמותַי…
מה לה?…
– מה תביטי אלי?
ואנוכי רוֹעד שוב מקוֹר בלתי־ידוע לי עד הֵנה.
וכשהנחתי דומם, שלא בלי רֶטט, את ראשי הנִלאֶה על כתֵפה הדומֵמָה, חיבקתני פתאום בשתי זרועותיה, כוננה רגע עיני מול עיניה, אחרי־כן לחצתני פתאום אל חזה בכל כוחה ותמטיר עלי עתרת נשיקות חמות, נלהבות, קודחות, נשיקות נפש רועדת, מפרכּסת…
חשתי בלבי חמימוּת קלה מאירה…
– ג’ניה! – קראתי בקול חלש מבלי הרים את ראשי – אח, ג’ניה…
היא לא ענתני.
הִבטתי אל עיניה שֵׁנִית ואֶדום.
ובטרם לכתה מאתי שלחה אלי שנית את מבטה החדש, מבטה הנורא, ומפי התמלטו מלים נחפזות, בוערות:
– מחר אהיה אצלך…
והיא העיפה עלי שֵׁנית את עיניה, מעֵבר לסף…
18
עברו ארבעה ירחים, ירחי עמל וייסורים. לרנר כבר הלך לו מזה וכל העבודה נשארה על ידינו…
תיכף אחרי לכת לרנר מזה החל הד“ר מינקין וכל אלה החברים ה”מתונים", כמו שקראו לעצמם, להציקני בדברים מעין אלה, שהֵעיר לנו זה כבר בהערתו למכתב־הנשים, ורק ביֶתר מחאה, ביֶתר שׂאת… במצב האגודה, בנוגע לפּרוֹגראמה הבּאזֶלית, היתה עזוּבה רבה; הפּועלים היותר חרוצים מן העם עזבו את מחנותיהם השונות ויבואו לעבוד אתנו, יען כי היתה עבודת “ישראל־הצעיר” יותר מַתאמת, יותר מַספקת לתביעותיהם הכהות של כוחות צעירים, כוחות סוערים, רוגשים והוֹמים; אולם גם בעוֹבדם במחיצתנו אנו נזקקו למורי־דרך, למפַקדים…
ואני וג’ניה – אהבנו איש את רעהו… אהבנו בכל אַכזריותה ומוֹראה של המלה הגדולה הזאת לנו – – –לנו!…
אָמנם בימים האחרונים מתחילה ג’ניה לשׂוּם יותר את לבה לעבודתה; אבל ככל אשר תוסיף לעבוד כן יגדל יגוֹנה; תמיד אינה שבֵעת רצון, תמיד היא מתאוננת…
בוֹדֵדה היא…
החבירות באגודתה אָמנם מתרַבוֹת, אבל אין היא רואָה בהן כל תועלת. שולחים אותן לגבות כסף – הולכות, מפקדים לעשות איזה דבר – עושות. אבל אין בהן כל חַיּוּת, כל ניצוץ לוהט… כל צעד קדימה עיקרי, יסודי אינה מַרגשת… לומדות הֵנה עברית – ומפטפטות בסַאלוֹניהן: שלום, אדונִי… תודה רבה… מה?… אָהבתי, אהבתָּ, אהבתְּ… והלאה מזה – לא כלום… לְ־לא כלום… כאילו כל עיקרה של האגודה לא נברא אלא בשביל זה, שאֵלוּ בנות־המוֹדה תוכלנה להשתעשע, מלבד במִלות הצרפַתּיות, שרכשו להן מעל דַפי איגנַטוֹביץ, עוד גם במִלוֹת עבריות… לאחרונה, מתחיל הדבר להיות לה לזרא… זמן רב לא תסבוֹל את זאת… אנוכי מדבר – מה אנוכי מדבר? יודע אנוכי אותה, מה?… לא זאת היתה כוונתה… מבין אנוכי? כל זה, כל זה ביחד – לא זאת, לא זאת – וַחֲסַל… אח, דויד, דויד!…
ואנוכי – מבקר אותה יום יום, שוהה אצלה זמן רב, מדבר על מה שנשכח ושלא נשכח, ומתאונן באוזניה על אשר בימים האחרונים התחילה לסוּר אלי לעיתים בלתי־תכופות כל כך כמקוֹדם…
כן… אותה המהומה הרבה, שמתחה את העצבים עד הקצה האחרון בעוד היות פה לרנר, היתה אנחת־הגיבור האחרונה…
“ישראל הצעיר” יגווע, ימות והיה כלֹא היה – ושנה לא תמלא לו…
העֶצב־הרועד הראשון נקרע יחד עם לכת לרנר מזה – וגם האחרים ייקרעו…
ייקרעו…
ג’ניה מתחילה בימים האחרונים לִישַׁעמֵם. מבין אנוכי? הכּול ה־כּול – מה־שֶׁהיה… מרחביה אין… צר לה המקום…
לי עודנו דַי מרוּוח…
19
עבר עוד ירח…
הכול כשהיה – מלבד מפלגות התלמידים שחדלו וקריאות־הציבור שאפסו; הכול כשהיה – מלבד האסיפות הנלהבות שבטלו ובית־המקרא והבּיבּליוֹתֵקה ששממוּ…
הכול כשהיה – מלבד בית־הספר לנערוֹת, שבא לידי מוֹרָה אחרת “מחזקת פּנסיוֹן” והיא מחנכת שם את ילדות אלה האנשים, שידם משֹגת לשלם לה חמישה וששה רוּבַּל לחודש…
ג’ניה כבר הלכה מפה לפני שבועיים. שוממים היו לה, לאחרונה, החיים פה בכפיפה אחת – עם מִי? עם מה?
– אין היא פילוֹסוֹפָה – אמרה לי על התחנה – אחרת במקומה ובמצבה היתה כבר טעונה מסקָנות־טבועות והחלטות קבועות, והיא… היא יכולה רק לקחת את מקלה ואת תרמילה – וְהַיְדָה…
אנחנו, כמובן, נשארנו ידידים… כשניפגש ברבות הימים צריך אני להוֹשיט לה את ידִי ולשאול לשלומה…
היא… אך, לא! ג’ניה, קרן־השמש האחת, אשר במחשכי לבבי השָמֵם – לא! אין אני כמוהם, אין אני כמוהם!…
מעשה באוטלו
מאתאורי ניסן גנסין
מעשה באוטלו / א"נ גנסין
מוקדש לז"י אהרנסון
ס’בּליצט? כֲּתָבוֹת טרייבּט דער היממעל… 1
(י"ל פרץ)
הרפּינו מהמשוֹטים וסירתנו החליקה על פּני רצועת המים השוקטת, המתפתלת בין רוכסי הררים מעֵבר מזה. מסביבנו דממה. על ראשינו צפו פה ושם קטעים, קטעים של ערפּלי-טוֹהר מרוּסקים ויגועו על דרכם, בהשאירם לנו אחריהם חופת שמים חדשים רעננים; מאחורי ההרים עוד שלחה לנו שמש שוקעת את קרניה המצוּננוֹת ותהיינה כמתגָרוֹת בנוּ במשובה רבה מתוֹך ליאוּת ואומרות: אין דבר, אין דבר! עברו נא את רוכסי ההרים, חתרו אל המישור רחב הידיים ושמה נשתובב עוד הרבה, הרבה בשערותיכם הפּרועות ובעבּוּעֵי מעיליכם החגורים – עוד היום גדול… הסירה התנודדה כבר-אַוָז ותצף שפי עם הזרם האִילם; ושקשוקם הקליל של פּלגי המים הדקים, אשר זרמו משני עברי חוֹטם הסירה, בחצוֹתוֹ את חלקתם השקופה, היה באָזנינו להמולת תלונה חרישית אבל עזיזה, אשר הדיה ירדפו איש את רעהו, כאומרים להשיב את הזרם אחוֹרנית, לעמוד נד אחד, ולהילָחם בסירה החצוּפה…
כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא…
ואנחנו שכֵחים ושקועים במנגינת-הדוּמיה הזאת, נשענים אל כתלי הסירה – ושובתים… כל השיחה הקטועה-סוֹאנה ומהולה בהלצוֹת בלי-בחירה, שהיתה בינינו, היתה כלא היתה ותשקע יחד עמנו בעשן צמרות אילנות-האוֹפק, האוֹבדים הרחק, הרחק באפסי שמים…
רק זְלַטין, אשר ישב כל העת על עוֹקץ הסירה, ימינוֹ מתחת לראשוֹ, עיניו נעוצות בחָטמי נעליו ולא לקח חלק בשיחתנו, הוא לא השתתף, כנראה, גם בשתיקתנו. הוא הפריע פתאום את הדוּמיה כהד שיחתנו שעברה, אשר שב אלינו ממרחקים. קולו היה קול איש השקוּע במחשבה וראשו כמעט לא הוּרם.
– יודע אני? – קרא משום שאתם אומרים כולכם: נשים… כאילו כל העולם כולו אינו עומד אלא על הנשים…
זלטין – ונשים… כל הראשים הוּפנוּ אליו.
זלטין משך בכתפותיו, הרים לאט את עיניו האפוּרוֹת עלינו, ויוסף באותו הקול:
– לי נדמה – אדרבה… איני יודע, אבל… נוּ – וכי הייתם מרגישים עתה את עצמכם ממש כמו שֶיִשְכֶם, אילמלי, למשל, ישבו פה גם העלמות?… איני יודע כיצד בנוגע לכם, אבל אנוֹכי… בכלל, היו לי לזרא השחוק וקלוּת-הראש, אשר מחוץ לחוּגם אין האשה מרגשת את עצמה כמו שישנה…
גיחוּך רב-גונים התחיל מרפרף מבלי משים על שפתי כולנו.
– האמת – הוסיף זלטין אחרי רגע דומיה – האמת, רבותי… חושב אנוכי מדי פעם – מה ימריצכם?… נוּ, באמת… הלא רואה אנוכי – עיניים אין לי, מה? כמעט ששוכחים אתם את כ-ל עוֹלמכם בחברת נשים… ברם, איני יודע…
– אוֹי, – פּנה מַלכּין, אשר ישב בירכתיים, – אוֹי, כביכול, אוי, חוששני מאוד, שיש לה לאיזו יפיפייה דריסת-רגל ניכּרה בלבו של זלטין שלנו… האמת, זלטין?! – פנה אליו באותה המשובה – הלא היא המדברת מתוֹך גרוֹנך, אַ?
– יש ידיים לחשוש – הסכים בלקין, אשר ישב אצלי, ליד המשוט השמאלי – ואנוֹכי הייתי עוד אומר – הוסיף – כי באחת משלנו נפגע… האף אין זאת, זלטין?
על פּני זלטין הופיע גיחוּך חלש, וימלמל:
– חושבים אתם כך…
– וכי מה? – עמד מַלכּין בשלוֹ – לא אמת הדבר? נזיר-אלוֹהים אתה…
– ודאי! – לעג בלקין – וכי איני יודע אותו מלפני שנתיים?… זוכר אתה, רבי נזיר, את טענותיך בּסטַרוֹדוּבּ לפני לכתך הנה, אַ? פּי-נה ו“היא”, פּינה ו“היא” תנו לו – חה-חה-חה – שכחת?…
פני זלטין נזדעזעו כמעט ויקרא:
– המעט… מאָז עברו שנתיים…
– בוַדאי – לעג בלקין – שנתיים… כמה ירחי אביב?…
זלטין השתקע במחשבה.
– לא אכחד – הפריע אחרי רגעים שנית את הדוּמיה – יש אשר אנוֹכי רואה בזה עול בנפשי… אולם – נוּ, אדרבה… אתה, בלקין, יודע אותי מכבר, הגידה נא: רחוק אני, כמדומה, מקוֹהלת…
אפשר להאמין – לָעג מַלכּין.
– לא! מי יודע! – פּקפּק בלקין בלעג – אין אתה יודעהו מאָז… הלא טענותיו היו – מוֹרא!…
אח, שטויות! ביטל זלטין את השערות חברוֹ – הלא יודע אתה, כמדומה…
– מאין לי לדעת? – עמד בלקין בשלוֹ – ואם יודע אנוֹכי, אנוֹכי יודע את ההיפך…
עינינו לוּטשוּ וזלטין נרתע:
– כלומר?...
– איני יודע – קרא בלקין בקול נמוך – סיפּרו לי על פגישה אחת בז’ידילוֹבה…
– פה? בז’ידילובה? – קרא זלטין בקול מתרוקן בסופו – לי?… אַ! – נזכר פתאום כביכול וימלמל בגיחוּך של ביטוּל חלש – מה שייך… פּגישה זו, אפשר לחשוֹב אותה לפגישת אהבה… קורות כאלה. כמה שידעתי, נגמרות תמיד באופן אוילי… נוּ – הוֹסיף להתפּלסף בפני עצמו בלעג בלתי-מספּיק – אולם הדבר, אשר קרה עמי פה, היה, כמדומה לי, היותר אוליל שבעולם…
אנחנו הורדנו את ראשינו, מַלכּין השתעל מבלי משים וזלטין נאחז במחשבה. כעבור רגע הרים את ראשו, שפתיו נפתחו ולאחרונה קרא:
– חפצים אתם – ואספּר לכם פרשת הדבר…
– אדרבה…
– אנוֹכי, כמובן – בא בין המצרים – הייתי בעובדה זו רק… נוּ, כלי-זינוֹ של המקרה, כדאמרי אינשי… מבינים אתם…
– מוּבן, ספּר איפוא…
– לא, אנוכי חפצתי להוֹכיח את… אי-השתתפותי בדבר, את…
– אח, מבינים אנחנו היטב – קרא בלקין בקוצר רוּח.
– נוּ, את התפקיד שניתן לי בעוּבדה זו – שב רוּח זלטין אליו, לאחרונה.
– נוּ, הסכּיתוּ איפוא – קרא זלטין בלעג חלש, וישתעל כמעט, ויתקן את מוֹשבוֹ.
נוּ-מ… כיצד מתחילים? – החל זלטין ואותו הלעג החלש לא נמוֹג מעל שפתיו ועיניו – אתחיל איפוא ממנה: כדאמרי אינשי – כבוד-נשים… והיא, רבותי, היתה… כיצד אוֹמר לכם? – לעג המספּר נהפך לגיחוּך של הנאָה שְמֵחה לאיד – באחת: ראוּיה לאוֹטאֶלוֹ… חה-חה-חה – אוֹטאֶלוֹ אני קורא לו… טיפּוּס, אני אומר לכם… בנוֹגע לדידי – נעשו פתאום פני המספר רצינים עסוקים- התבינו? נוּ, יש אשר יבוֹא האדם בסבך תנאים כאלה ולא רוחו… ובייחוּד איש בלתי בקי… באמת… אבל בכלל היתה כל ההסטוֹריה הזאת מגוחכת מאוד… הלא אומר אני לכם… נוּ!, נוּ! – הפסיק פתאום את עצמו בקראוֹ, כנראה, על פנינו אותות אי-סבלנות – אני ממשיך… כן.
– היא… אתם בוַדאי ראיתם אותה פה פעמים אחדות… גבוֹהה למַדי… נוּ, ענוגה, יודעים אתם… (עוֹטה היא שחוֹרים, לרוֹב)… בוַדאי פגשתם, מהי-רה – עשה המספּר תנועה משוּנה בצלעותיו כאילו היתה את נפשו לסַמל את מהירוּת הגיבוֹרה – עיניים – אַש תוקד… שחורות היו, לחלחות… בוַדאי הראוּכם אותה… פנים… מצ – מוֹלל זלטין בשתי אצבעותיו את אגודלוֹ ופניו נעשו חולנים מתחננים – יפים… חיורים-רעננים… ותלתלים – זפת שחורה… מבינים אתם? נוּ, כן… והוא, אוֹטאֶלוֹ… בוחְהיס היתה קוראת לו… לא גבוה, אך אֵיתן – קימץ המספר את כפּוֹ – שרת ביער, עבד בצבא הרגלים, עתה – חנוָני פעוט… בריה מצוּינה – באחת… פּנים שזופים מעט, מצח צר ומָכְתָם, שֹפם צהוב-כהה, זקן צרפתי, נוּ… שנתיים אחרי חתונתם… עתה כבר ארבע… כן. אנוכי גרתי לעומתם, מעֵבר הרחוב… שַ מַלכּין! אתה יודע… דירתי הראשונה… שם כן… נוּ, מכרים, יודע אתה, לא היו לי עוד פה, גם תלמידים אך מעט… אחרתי לבוא… בלי מכיר ומודע… כן מובן – שיעמוּם אַכזרי… כדאמרי אינשי… ובאמת – יום תמים… קורא אתה שעה, שתיים; הרבה – שלוש… הן לא חמוֹר האדם… ובכלל, יודעים אתם – יגוֹן…
המספּר החשה רגע ואחר-כך קרא כממשיך את מחשבותיו:
– יוּכל היוֹת… כן… לפּה בא אחיה הקטן, נער בן שתים-עשרה – שוֹבב… לא אהבתיו… מילא, זקוּק למורה. מוּבן, במחיר לא יקר – סך הכל חנוּת קטנה של סחורות איכרים… חיים אָמנם שלא בדוֹק – הוא והיא, מה ההוֹצאָה? אבל… מילא, מורה – מובן… אנוֹכי שכן ובכלל…
על פּני המספּר הופיע פתאום גיחוּך של חיבּה וידוֹ חיקתה את תנועת גיבוֹרתוֹ:
– לא, לא! שניים וחצי – יותר לא תתן, יותר לא תוּכל… נוּ, המחיר האחרון – שלושה…
“אבל שימי נא, גברתי, אל לב…”
“לא, לא, לא! אף לא מלה! מה זה אדוני מדבר? נער מתחיל…”
– חה-חה – תיקן המספּר כמעט את מושבו ויוסף: –
– נוּ, הוראות אחרות לא נשקפו, ולחיות צריך… שתיים יש – תהא שלישית… גמרתי. ובכל זאת, רואים אתם – היום גדול בלי תכלית… התבינו – מחפּש אתה עבודה; הלא דעתך נטרפת, מה הפּלא?… וּפה – אֶ… היא, כן. דוֹממה, מסבּרת-פּנים וכדומה… כמובן, הנני נשאר אִתה גם אחרי ההוראָה, שותה תה, מפטפט… כנהוג. ובאמת – לאָן תמהר? לקרוֹא לא תספּיק? גם לה אין עבודה, כן… ואותו לא ידעתי… את פּניו לא ראיתי: היא שכרתני, היא דיברה עמי… למי יש פּאפּירוֹסה? כן…
נתתי לו פּאפּירוֹסה והוא עישן וישב לסיפּורוֹ:
– פּפ, נוּ... עבר ירח ימים – הכל כשהיה... הוראות חדשות לא נשקפו, גם מַכּרים לא נוספו – פשוט בטלה תקפה עלי... והימים... האָמנם אנוֹכי כבר הסכנתי להם... כבר היה לי אָז מעֵין סדר-היום, כדאמרי אינשי. בחוץ בכלל כמעט שלא נראיתי: בבוֹקר – ההוראות, אחר-כך **שם**, תה, שיחה, טיוּל, וכדומה עד הערב, לרוֹב, נוּ ואחר כך... בכלל לא היתה כל תשוּקה לצאת...
– לך? היַצְאָני המפורסם? – העיר בלקין וישתעל.
זלטין המשיך את דבריו, כאילו הערת חברוֹ לא הגיעה אל אָזנוֹ:
– כל תשוקה… בא אתה עם דמדוּמי ערב הביתה, משקיע את עצמך במיטה, מעשן פּאפּירוֹסה – וּשְכַב… גם את המנורה לא תעלה, גם לקרוֹא אין חפץ… כן. נוּ, ובלילה שם. בנשף, אתה קם, יוצא לך החוצה ויושב על הספסל אשר על יד הבית… הלילה לבן או שחור – ליל קיִץ… תריסי הבית אשר ממוּלך כבר סגוּרים… דממה… קוַה קוָה… המיית גלים… שוֹאף אתה רוּח… נוּ – וִישָן… עד אוֹר הבוקר…
המספּר החשה מעט, הסיר בזרתוֹ את אפר הפּאפּירוֹסה, ויוֹסף:
– איך שיהיה – טוב מאשר בראשונה… אַ-א-אוּ – יְרוֹק לתקרה!… נוּ, טוב. רק בימי השבתות… אֶח, ימי השבתות – השאוֹלה תחתיות! מתהלך אתה כצל, מבלי כל “תחָב” עבודה, מבלי אשר… מבלי… באחת צ’וֹלנא… חה-חה! גם לשם לא הייתי סר: אמרתי, בוַדאי נחים – נוּ, כמובן: חנוָני, כל ימות השבוע בחנוּת… עמל, טרדה… אָמנם היא יושבת בית, אבל…
זלטין עצר רגע במלים וישקע במחשבות; אולם פתאום נעוֹר, העיף עיניו על כולנו, כאילו חפץ להיוָכח, שמחשבותיו האחרונות עברו רק במוחו ולא נמסרו מפּה לאוזן, וישתעל ויוֹסף:
– כן… אבל לאחרונה, יודעים אתם – יגוֹן… יגוֹן נוֹרא… לשעֵר לא תוּכלוּ… לא יכולתי להתגבר עוד – פשוט, משממוֹן אי אפשר היה… כלום יודע אני? וסרתי לשם… לא אזכור – בשבת החמישית או השישית… מילא, אין הדבר עיקר… סרתי ואמצאם יחד אחרי שנת הצהריים… מוּבן, בבית – שבת כהלָכה… באתי אל החדר הפּנימי ואמצאם, היא היתה חצי-שוֹכבת על הספּה, לבוּשה שמלת-בית קלה, אשר צווארונה הכפוף והאוירי התנשא וישפּיל לשאיפות נשימתה המהירות, שערותיה היו פרועות, עיניה חוֹגגוֹת ועל לחייה משתובב חַכליל בלתי-רגיל… והוא התהלך בחדר בצעדים נלוֹזים, חיוָר, נסוך-תרדמה, מקוּמט, נרפּה וקולו ניחר… מילא. היא, כמובן, קפצה במבוכה – אַ, המורה… האדון זלטין… סליחה… בי, אדוני… מבוכה… התוַדע נא, בּוֹחהיס… ובעצמה – רוץ אל חדר-המיטות… כחתוּל, חה-חה…
– אדון הבית חָטף במהירוּת את מעיל שבּתוֹ השחוֹר וילבשהו, אחרי כן קרב אלי בעצלתיים, אך ביראת-כבוֹד ניכּרה, וישתחוה, ויוֹשט לי את ידו, ויקרא:
“אֶ, מאוד אשמח… שב נא, אדוני זל…” – ופתאום התחוללה בּוֶשְטוֹ סערת-ליחה נוראה. כשהשתעל היטב ויירק את הליחה בפרכוּס ממושך אל הפּינה, הרים כמעט את קולו הניחר ויפנה את ראשו אל עֵבר חדר המיטות וינסר:
“רוֹזה… צריך להוציא… להשיג תה…”
– מחדר המיטות לא היה כל מענה. לאָזני הגיע רק טפטוּף תכוּף של נטפי-מים, אשר נפלו רצופים לתוֹך קערה… מַכּרי החדש, ניכּר, כאילו איבד את עצמו כליל…
“אֶ… שב נא, אדוני… סלח לי… המיחם…”
– מילא… אל כל הרוחות! באמת… נוּ. נשארתי לבדי בחדר לא גדול, אשר בימוֹת החול היה ידוּע לי למַדי, והיום כאילו קיבל צורה חדשה… הספּה האדמדמה, השולחן העגול אשר עליו המפּה הצחוֹרה, הוילוֹנים האוירים, המזנון המתנוצץ אשר על יד הפּתח, השעון העגול המתקתק נכחי, הראי, הכיסאות – הכל כמו זרוּ לי, הכל כמו נחים וחפצים להיסתר ממני…
– ישבתי על הספּה ואשען על קצה השולחן. דממה… תיק-תק, תיק-תק – שבת…
– לאחרונה הופיעה גברת הבית מחדר המיטות, סרוּקה, מגחכת, עטופה שמלת-משי שחורה… יצאה – והכל מחדש: שלום… שלח נא… עזבתיך… לחיצת-יד, כפיפת-קוֹמה ישר על פּנַי וכדומה… ותשב על ידי. רעננוּת מים קרים והד נדיפת בשֹמי בוֹרית דק נשמו עלי פתאום – ואחוּש בלבי מעֵין נתירה חמה, וחלקלקה… בתנועה מכוֹנתית נתתי את ידי אל צלחתי העליונה להוציא משם, על פי הרגלי, את תיק הפּאפּירוֹסות, אבל תיכף נזכרתי, כי שבת היום, ואשתעל כמעט, ואוֹריד את ראשי…
– יודע אתה את הזהיר הזה, המתחשב עם רגשותיהם הדתיים של… – חפץ בלקין ללעוֹג.
– אח, הרף! – נזפנו בוֹ.
– כן – המשיך המספּר כאילו לא הרגיש בכלום – אולם היא, כנראה, הבינה לרעי… היא התאדמה כמעט ותקם בגמגוּם-נבוֹך בלתי מובן כל צרכוֹ – כמדומה, שעל התה דיברה – ותצא…
– ובכל זאת לא עישנתי גם בצאתה… רק עתה הרגשתי, כי מנורות הכסף עוד לא הוּסרוּ מעל השולחן מאתמול – וגם לא התפּלאתי. הרבה פעמים בא לידי לדבּר עמה על הדת והחיים – הלא יושבים ומדברים, כרגיל, ואדע, כי ממלאה היא את כל מנהגי הדת הידוּעים לה, נו… כאשה כשרה – גיחך המספּר בחיבה – אבל צעירה ויפה… פעמים אחדות – נוּ, מובן… כדאמרי אינשי: מקום הכאֵב – כן… ניסיתי לדבר באָזנה על טפלוּת הדת לעומת החיים… כך – ככה, אולם כפעם בפעם התנגדה לי בכל כוחה הדל… אָמנם, בימים האחרונים, הרגשתי, החלה להקל בדברים אחדים של מה בכך… כן – החלה…
המספּר עצר רגע במלים, כשוֹקל מה בדעתוֹ, ויוסף במתינוּת: אֶ-אַך… אין זאת חתירה…
על שפתיו רפרף צל אִירוניה מטוּב לבב, ויִשְנֶה בהחלטה:
– אין זאת חתירה, כן…
– נוּ – שאף המספר רוּח – יצאה – ואנוכי נשארתי לבדי… מחשבה אחת, אזכוֹר, מילאה אָז את לבבי: כיצד, נוּ, כיצד איפוא היא חיה עמוֹ?… איך שיהיה – נפש כזאת, והוא – הוּ, בכלל… אולם – לאידך גיסא… חיים – יחיוּ… אנוכי מה? כדאמרי אינשי: איש מן הצד… “ביתי שלי במקצוֹע, כלום איני יודע”, כן… יצאה – ומחדר הבישוּל הגיע לאָזני צלצול המיחם וקול נערה מבנות עם הארץ… את קולה שמעתי – היא אומרת…
המספּר גיחך שנית ויניע בראשו:
– גם זו היתה, כנראה, אחת הקוּלוֹת הדתיות, אשר הרשתה לעצמה בימים האחרונים… אל הנערה היא אומרת ברצינוּת:
“הוא אומר… צריך להריקוֹ ולהדיחוֹ במים…”
– חה… גחַכתי בשֹפמי, נוּ מה? אשה… כדאמרי אינשי: בת-ישראל כשרה… אביה היה סוחר זקן, מתנגד אדוק… כן. כעבור רגעים אחדים, הרגשתי, פּתחה לאט לאט את הדלת, הציצה אל החדר פנימה, ואחר-כך נכנסה… נכנסה, מובן, באותו הגיחוּך החביב, באותה הנדיפה הרעננה, אך גם בתָו מבוכה קלילה…
– נוּ – שאף המספּר רוּח – נשארתי… שתינו תה, יצאנו לשוּח… יחד… זוכר אני – מוּזר… היא – חיה, מדברת, צוֹהלת, מצחקת; והוא – יושב כדוֹב, מביט מתחת למצח הקטן, נוֹהם… אנוכי מתחיל לדבּר – נוּ, בכלל… מדברים… היא – מתעניינת, מַטה אוזן, שואלת – בכלל… והוא – פי, סנטר חזיר, בּררר… נוּ.
למחרת היום נכנסה רוֹזה אחר ההוֹראָה אל החדר אשר שם הייתי מלמד את אחיה, ותשב ותשוֹחח עמי- נוּ, כנהוּג… על דא – על הא… אחר-כך שאלה ממני לתת לה איזה ספר למקרא… היום כל כך גדול – ועבודה אין… הלא רואה אנוכי את עבודת הבית… אותם הספרים הבוֹדדים, אשר התגוללו בבית על המזנון, כבר קראה, ובכלל – אין הם לוקחים את לבה… אנוכי, כמובן, שמחתי על זה… באמת, מה?… קמתי תיכף ואלך אל מעוֹני מעֵבר לרחוב, כן, ואבחר לה את וידוּיוֹ של טוֹלסטוֹי… לא אדע בעצמי, נוּ… חפצתי, כי תקרא דווקא את הספר הזה… כך… חטפתי את הספר ואשוּב. רץ אנוכי מהר, פותח את הדלת.. בּוֹחהיס פה… דבר בלתי רגיל… את ארוחתו היתה שולחת לו תמיד החנוּתה… נוּ, פה – פה… מתהלך שלוב-יד על אחוריו אָנה ואָנה, והיא יושבת על הסַפּה, פּניה נזעמים-אדמדמים ועיניה יוֹרוֹת זיקים… נוּ… בלתי מובן – מילא… שלום – שלום… לחיצת יד…
“אַ, הנה הבאת לי” – קראה רוֹזה ולא קוֹלה, בראותה בידי את הספר – “רב תודות לך, אדוני!”
– היא קמה בהחלטה ותוציא את הספר מידי.
– בּוחהיס כוֹנן את צעדיו אליה ועיניו אָכלוּ את הספר אשר בידה. “לך איפוא החנוּתה, בּוחהיס!” – קראה רוֹזה ותשֹם את פּניה אל חדר המיטות.
– בּוחהיס עמד מלכת כנדהם, וינהם, בהביטו עלי בעיניים משוּנוֹת:
“אנוכי לא אלך…”
המספּר התגחך:
– מה איפוא אתם מצוים לעשות, רבותי?… קראתי לשלום – ואצא… הבינותי, כי איזה סער מתחוֹלל ביניהם, ואולם… נוּ, כן… באתי הביתה, חפצתי לעשות דבר מה, אך לא יכולתי… בכלל, הייתי נרפּה מאוד באותה עֵת… עצלוּת נוראה… נוּ, ידוע… ניגשתי אל החלון, ישבתי על הכיסא ואשקיף החוּצה… היתה שעת צהריים, מאוחר מעט. הרחוב היה שקט, מתעלף מחוֹם היום… כן. משקיף אנוכי אל מוֹרד הרחוב ההררי, הנמשך ומַשפּיל עד הגשר הקטן, הגושר את הבריכה הצרה, המתפּתלת מחוץ לעיר… יושב אנוכי ומביט כה, סוֹקר לדעת את פּשר הקטטה… פתאום – דְפָק… פתח החצר אשר ממולי נפתח ונסגר ברעש, ובּוחהיס (פּני המספּר עוּווּ בלעג) יצא משם בפנים נזעמים… שרשרת מפתחות מצלצלת בידו ופנקס תחת אזרעוֹ… הוא עמד מעט, נשא את עיניו אל עֵבר חלוני ויפן לוֹ אל עבר השוק…
נו… ישבתי עוד מעט – כֶלֶא ממש… החוֹם נורא, עד לבלתי נשוֹא… דוּמיית-מות, זְמְמְם – זידילוֹבה… שכבתי על המיטה – גיהנוֹם… לקחתי איפוא את מַקלי ואצא.
– כן. בראשונה אמרתי לסוּר אליה ולבַדרֶנה כמעט – נוּ, מבינים אתם… כדאמרי אינשי: גלמוּדה… איך שיהיה, ופתאום – נהימות, קטטות… השד יודע… באמת… אולם אַך ניגשתי אל פתח החצר, פניתי פתאום אל טבוּר הרחוב וארד במורד אל הגשר… משני עברי נשאו את עוּלם עליהם בתי הרחוב המטים והנמוכים, ונכחי, אחוֹרי הגשר, התפּתלה מסילת-חוֹל לבנה, טהורה לבנה, בין קמַת שדוֹת-בר רחבי ידיים… התפּתלה, טיפּסה ככה על ההר השחרחר-ירקרק, המתנוסס ה-הרחק, הרחק ממוּלי, ולא כל עין תשוֹפנו… אוֹמר אנוכי לכם, רבותי – משיבת-נפש… יש אמנָם מַראוֹת כאלה אשר לפעמים… הלא אוֹמר אנוכי לכם… בקרבי נתעוררה פתאום איזו תשוּקה אדירה, בלתי מנוצחת, ללכת הלאָה, קדימה, לצעוד בצעדי אוֹן עד אחרית המסילה, השוקעת שם, בפסגת ההר, במורד פאתי השמים, המוקפים זר צמרות רחוקות עטופות טל כחלחל… רגע אחד נמלא לבבי כוֹח אדירים ועצמה כבירה, שכחתי את כל אשר מסביבי ומאחוֹרי, וארחיב את צעדי ואזמזם קטעי שירה עליזה; אולם, מבינים אתם, תיכף בא לפני זכר המבט הדיספּוטי של בּוחהיס, אשר ירה על אשתו בהיותי שם – ולבבי נמלא שנית כעס וסערה… איך שיהיה – יודעים אתם… הלב מתקוֹמם… מילא. עוד רגעים אחדים הלכתי נכחי, אחרי כן שבתי – הביתה… כן.
– שבתי, ציויתי להכין את המיחם – נוּ, ואיזו עבודה אחרת יש לי? – ונשקעתי במיטה… שוכב אני – חריק-חריק, חריק-חריק – היום ג-דול, נשמך כזפת… פתאום – בעלת הבית עוד לא הגישה את המיחם ותלמידי, אחי רוֹזה, פה…
"מורה!" – קרא ויוֹשט לי את וידוּיו של טוֹלסטוֹי – "רוֹזה ביקשה להביא לה ספר אחר בבוֹאך לשתוֹת תה..."
– התבינו?… מובן – רצתי. היא היתה חיורת ונוגה כשבאתי לשם; אולם כעבור רגעים אחדים חָלף הכל מעל פניה ואל התה כבר שוחחנו כתמול שלשום… את הספר אינה מבינה היטב, ולכן היא חפצה בספר אחר… מובן, לוּ הוֹאלתי לקרוא עמה היתה קוראה אותו בנפש חפצה… נוּ – לקרוֹא עמה! בעיקרו של דבר – מדוע לא? באמת, וכי יש לי עבודה אחרת? אדרבה… אָמנם – קריאתנו לא נמשכה הרבה… אבל זה אינוֹ שייך… אחרת לא יכלה היות… עוד ביום השלישי חדלנו…
המספּר נדם כמעט ויבט נכחוֹ רגע; אחר-כך התגחך גיחוּך של חיבּה ויתאַמץ לחַקוֹת את תנועות גיבּוֹרתוֹ:
– בכלל – ללעוג להדת איננו צריכים… היא אָמנם מבינה ומכבדה מאוד את אַנשי-המחשבה, אבל בכל זאת… לא! היא תקרא מוּטב ספר אחר, בפני עצמה או עמדי. אין הדבר עיקר… בכל אופן – לא לנו הפילוסופיה… אנחנו… אָמנם… יש דברים, אשר… צריך – כלומר… צריך – לא צריך, אלא… נוּ, שאַת חושבת עליהם ממילא… אולם… דבר זה אחר הוא לגמרי…
– חה… נוּ, מילא. לא תחפצי – אין צריך… אָמנם חפצתי – אבל המעט… הא לך ספרים אחרים… אך אין הדבר עיקר. ביום השבת הבא – הלא יודעים אתם – התגחך המספּר: - כל ההתחלות קשות – ביום השבת הבא סרתי לשם למוֹעד התה; אולם מצאתי את בּוֹחהיס מאִיץ באשתו ללבוש את בגדיה וללכת. היא אָמנם סרבה לזה, שאלה אותו בעמידה-על-דעתה: מדוע זה עלה פתאום על לבבוֹ לבקר דוקא היום את קרובם הרחוק, אשר מיום חתונתם לא ראו את פּניו אף פעם אחת? – חה-חה, כן, אבל לא התנגדה הרבה; וכאשר הפציר בה בנהימה ביקשה את סליחתי בגיחוּך נוגה עצור ותבקשני לסור אליהם בערב… כן. שַׁה – קרא המספּר פתאום בשמחה, כאילו מצא אישוּר וקיום לדבריו – בו באותו יום התודעתי אליך, מלכין… התזכור? אָז טיילנו הרבה, אַ?… נוּ, וכשבאתי הביתה, לערך… בשעה האחת עשרה בערב, אם לא יותר, זוכר אתה? לא היה עוד אור בחלונותיהם… התבין? – נוּ…
– אבל למחרת, כשנשארתי שם אחרי ההוֹראָה לא סרה ממני רוֹזה כל העת ותדבר בחוֹם… יודעים אתם – ניכּר… דברים היוצאים מלב עמוֹק, עמוֹק – על החיים ועל… נוּ, צרוּתם בכלל… ואנוכי למשמע דבריה נפעמתי… מבינים אתם? רואה אתה פתאום נפש… נוּ, לא מתה, אבל נרדמה בוַדאי, בכל אופן – כן – מפרפרת… זוכר אנוכי… נורא! נוּ, באמת – לוּ שמעתם… חיים כאלה… לוּ, למצער, היתה איזו עבודה, בילוּי העת… וזה – מה? מתחילים מהחנות וגומרים בחנוּת… אומרים – קריאה בספרים… מובן, טוב אם שלוה אַת…אם יותר לא חסר לך… פּרנסה אָמנם – ברוּך השם… אבל – הזה כל החיים? הוא טרוּד כל היום שם, אַת – פה… בערב אין פּנאי לבטא אף חצי-מלה כאדם – ובכלל… באחת, רבותי, היא מדברת ככה – ועיניה… צריכים הייתם לראות את עיניה… מתלהטות ונדעכות, מתלהטות ונדעכות – אֵימה! נוּ, טוב… יושבים אנחנו כה ומשוֹחחים, המיחם רותח על השולחן, ופתאום – בּוֹחהיס… נורא היה מבטו, אשר ירא עלי… רוֹזה הלבינה. זוֹעף, הניח ברעש את שרשרת-המפתחות על השולחן, ויקרא בקול-פּנימי נרגז:
“לכי החנוּתה, רוֹזה… כוח אין…”
– רוזה העיפה עלי מבט… נוּ, מבט אשה סוֹקר-נבוֹך, ותתאדם מעט.
“מה לך, בוֹחהיס?” – שאלה אותו ולא משה ממקומה – “חפץ אתה תה?…”
“אֶשתה” – נהם ויקרב אל השולחן.
– רוֹזה לקחה כוס ותאמר למלאוֹתה לוֹ; אך הוא הוציאה מידה בקצף וינהם בזעף:
“בעצמי אמלא… שתי…”
– ספר פּנים כזה די היה לה לרוֹזה לשכוח כמעט את אשר אִתה. היא הרחיקה מעליה את כוֹסה המלאה ותשלך את גוָה על משענת כיסאה. פּניה להטו ויחורוּ ואת עיניה סגרה למחצה.
“בּוֹחהיס” – סיננה בקוֹרת-רוח מעוּשה ותתנודד על רגליו האחרונות של הכיסא – “אנוכי לא אלך החנותה…”
– אחרי-כן הביטה עליו ותוֹסף בקוֹל מרוּכך מעט:
“לא אוּכל…”
– בוֹחהיס העיף עליה עיני זעם וַיוֹר:
“תהי איפוא החנוּת סגורה…”
“תהי סגורה” – סיננה רוֹזה באותה קורת-הרוח.
– מאוד לא חפצתי לעזוב אותם לבדם, אבל חשתי, כי מיוֹתר אנוכי פה. קמתי ואתחיל להיפּרד, אולם רוזה קפצה ממקומה ותפציר בי להישאר, בירוֹתה מבטים-חצים בגניבה ממני כביכול לעֵבר אישה, ואשאר… מעוּשֹה היתה השיחה ברגעים הראשונים, ואיזו כבדוּת מעיקה רבצה בדממה אשר באה אחריה; אולם לאט, לאט חלפה אי-הנעימות בחברתנו ותהי כלא היתה: חברת האיש כאילו נשתכחה לאט, לאט, ושׁיחתנו קיבלה את אותה הצוּרה החפשית, התדירה בינינו בימים האחרונים, ואשר אִילצה לפרקים תכופים את האיש להתנשא ממקומו ולנהם במרירוּת…
– נוּ… כששבתי הביתה היתה חצי השעה השנייה אחרי חצות הלילה… שינה נדדה מעיני, כי משכה דראמת-הבית אשר ממולי את לבי אליה, ואשב לי על מקומי החביב אל החלון ואשקיף לי החוצה ––– כשהחל חדרי האָפל להלבין מאוֹר הבוקר עוד לא נכבה האור אשר בבית ממוּלי וצללי אדם לא חדלו מהתרוצץ שם אחוֹרי הוילונים…
– כן. אנוגי לא שכבתי עוד. זוכר אנוכי, דוקא באותה שעה תקפתני פתאום תשוּקת-הקריאָה, לא אדע שחרה, ואעל אור בחדר, ואשב לקרוֹא, ואקרא עוד נכוֹן היום… וכשבאתי בצהריים לשם אמר לי תלמידי, כי רוֹזה חולה, וכי ישנה היא עתה… וכשכליתי עמו את השיעוּר הבלתי-משוּנן הפעם, כאשר לא קרה עוד, ואחפּוץ לסַמן לֹ שיעורים למחר, קרא במשובת-מרי עצוּרה:
“אין צריך, מוֹרה… אנוכי נוסע היום בערב הביתה…”
– נדהמתי, אבל האמנתי. לא יספתי עוד לשאול אותו על הפּרטים. ה“דראמה” הולכת לקצה, אמרתי בלבי ואלעג; אולם סלוֹח לא יכולתי לחמור הגס הזה על עריצוּתוֹ הנוראה, אשר יחַנק בה את הנפש הרכה והעדינה הזאת על כל עצד; דמי רתחו בקרבי, לבי סער, ולוּ היה אָז לפנַי – לא אערוב, כי לא הייתי מכהוּ על הלחי… אַח, מחוֹר גס, אַ? נוּ… באתי הביתה… “קרוֹא היום, קרוֹא מחר” – לנגד עיני – השד יודע מה… יוֹנה תמה, יוֹנה נקייה בציפּורני… אַח, רמשֹ נבזה!… נוּ, יודעים אתם – כך הוא הדבר… הלב מתקומם… כן. שָלֵו לא ידעתי בנפשי. פעמים אחדות אמרתי לסור לשם, להיוַדע שוֹרש דבר… לא הלא אמר רק הילד… המעט אשר תלמיד-שוֹבב יפטפּט… אולם… לא סרתי עד יום מחרת. חיכיתי… כן.
– וכשבאתי ליום המחרת – שאף המספר רוּח – יצאָה רוֹזה לקראתי חיורת, נבוֹכה ומתאנחת…
“בטל השידוך, מר זלטין?” – קראה ותגחך לי בחולשה: אולם תיכף השפּילה את עיניה.
“כלומר?” – העמדתי פּנים.
“הלא… מֹשק’ה נסע מזה” – גמגמה רוֹזה בכבדוּת ותמהר לבוֹא אל חדר המיטות.
– וכעבור רגעים אחדים יצאה משם עטוּפה, האלוהים יודע למה, מטפּחת-צמר לבנה, ותשב על הספּה אל השולחן ותגש גם לי כיסא לשבת.
“מדוע זה נסע פּתאום?” – התעניינתי.
“אֶ… מכתב קוּבל… הוא ילמד שם… מתגעגעים עליו…” באחת – הבינותי, כי כבד מאִתה לשקר, ואָשים יד לפה. ברגעים הראשונים היתה הדממה נוראה מאוד; אולם אחרי-כן כאילו הוּסר הכל לאט, לאט, ונשב לדבּר כשהיה. רק שיחתנו היתה יותר מעניינת, יותר מושכת את הלב, רוֹזה דיברה הרבה, ודיברה דברים היוצאים מן הלב…
– נוּ, – התגחך המספּר – וכשבא אחרי-כן בוֹחהיס שתינו שלָשתנו תה, ויקח גם הוא חלק בשיחתנו, מה שלא היה עד כה, אם כי לא נמנע גם מנהם פעמים אחדות כדוֹב…
– וכשנפרדתי מעליהם קרא אלי בגיחוּך-גס:
“סוּרה נא, אדוני זלטין, אלינו ביום השבת… ונשתה יחד תה…”
העיפותי עין על רוֹזה הנבוכה, ואפגוֹש את מבטה החם, השוֹאל חמלה, המבקש חנינה…
המספּר החשה רגע ואחר-כך הוֹסיף:
– ואולם עד יום השבת לא סרתי לשם… כשבאתי אחרי-כן לבשה רוֹזה שמחה ותקבלניי בקריאות שׂשׂוֹן למגנת לב אישה. כשלחצה את ידי העיפותי, כמו בעל-כרחי, את עיני עליה… התבוננתי היטב בפניה ואכיר בהם עקבות פרפוּר-לב ארוך ואכזרי, ובוֹחהיס היה, כבשבת הראשונה להתודעי אליו, נסוך-שינה, חיור, מקומט וקולו ניחר. נוסף לזה נדמה לי אָז, אולי רק נדמה, איני יודע, כי עיניו הקטנות עגלו מעט… כן.
ביום השבת ההוא טיילנו הרבה מאוד, וכששבנו עייפים קראתני רוֹזה אל הלחם. מילא, רעב הייתי; מדוע לא?… סעדנו את לבנו ואחרי-כן יצאנו שלשתנו ונשב על הספסל אשר על יד הבית לשאוֹף רוּח.
– היתה – הוסיף זלטין באיזו אנחה וינעץ את עיניו במרחק אשר נכחוֹ – לערך, השעה האחת עשרה. הלילה היה נפלא, שלהי סיוָן… הרחוב היה שקט; מורדו שקע ויאבד בחשרת טל הלילה הלבן, אשר עמד כנד מחוץ לעיר… מוגה היה ושקוף מאור הירח… אַ, זוכר אנוכי… אָזנינו הקשיבו להמיית הבריכה הקטנה, המפעפעת ומתפּרצת מעבי הטל הרובץ עליה… קרקוֹר צפרדעים… באחת, אומר אני לכם – לילה… ואנחנו – יושבים ושותקים… מבינים אתם? אין מלה… יש אשר ינסר בוֹחהיס דבר מתוך פיהוּק, אבל איש לא יענהו… פשוט, אינך חפץ להפריע… כה עבר חצי הלילה… השעה השתים עשרה – ואנחנו יושבים.. אין דבר, אין מלה – יושבים… פתאום נוער בוֹחהיס ויקם, ויתמתח בכל גופו, ויפהק, ויקרא:
“נו, עת לישון, רוֹזה… נלך…”
מענה לא היה.
“רוזה” – הרים בוֹחהיס את רולו – “עת לישון, אני אומר…”
“אַח, לך-לך” – קראה רוֹזה במרי – “אם תחפּוֹץ; אנוכי אשב עוד מעט…”
עיני בוֹחהיס התנוצצו; קולו נעשה חלוק ומוקשה:
“לא תלכי?”
“לא!” – איננה רוֹזה.
והוא נעלם בקצץ…
– אנחנו נשארנו עוד על הספסל ונצלוֹל בדוּמיה עמוּקה… והלילה, רבותי… יודעים אתם את הלילות הללו… מדי פעם בפעם… נוּ, פשוט… דומה אתה: איפה, איפה רכש לוֹ כל כמה הוֹד, כל כמה… גאוֹן… ק-סם! – קרא המספּר בחוּמוֹ בקול עצור מלא סוד – קסם אבירים, קסם… עד כדי לצוֹדד נפשות, ל… ל… להוליך לבבות שבי… נוּ, פשוּט את נפשך לא תרגיש, כלום לא תרגיש… כלום… ורוֹזה – השפּיל המספּר פתאום את קולו וירככהו כחוֹלם – היטתה לאט, לאט את ראשה הבוֹער על שכמי הקודח ממַגעה, עיניה נעצה במרוֹם ותשב בלי-נוע, בלי-נשימה – כמוני…
המספּר נדם רגע ויהי בצוֹלל בזכרונות-קסם.
– פתאום – הוסיף בהתעוררו – יושבים אנחנו כך – קוּקוּריקוּ-אָ-אָ-אָ… הגבר קרא… הבוקר אור… רוֹזה התעוררה כמו מתרדמה עמוקה, ותקפוץ ממקום שבתה, ותקרא נבהלה:
“אח, אחרתי שבת… אח… נו, תערב עליך שנתך, ידידי!” – ותלחץ את ידי בחזקה פעם ושתיים ותיעלם בחצר…
– ואנוכי נשארתי עוד על הספסל – לא יכולתי לעזוב את המקום הנפלא ההוא… נשארתי – ואשקע שנית ב… הוֹד הלילה, ואשכח את כל אשר מסביבי… וכשנתעוררתי, אחרי רבע שעה בודאי, לקול דפיקת-דלת עצומה, הבינותי, כי כל אלה הדפיקות החלשות והתכופות, אשר התערבו באָזני בכל העת הזאת עם קולות הלילה השונים – היו דפיקותיה של רוֹזה, אשר דפקה בדלת ובחלון… קפצתי ממקומי בבהלה. הבינותי תיכף את הדבר ההוא. בוֹחהיס, זה אוֹטאֶלוֹ החנוָני, נקם את נקמתו מאשתו הבוֹגדת – ויסגור בעדה את הדלת… רפש כזה!…
– מיהרתי אל החצר. נבהלה, נרגזת וחרדה רצה רוֹזה מן הדלת אל החלון, ומהחלון אל הדלת ותדפוק פעם פה ופעם שם, אך לשוא… אין פותח…
“הוא ישן” – קראה בראותה אותי וקולה רעד.
– קרבתי אל הדלת ואדפוֹק בה בחזקה. רוֹזה התחלחלה: “הרף נא, הרף, אדוני זלטין” – מלמלה בלחישה, בעצרה את רוּחה ותסחבני בשרווּלי מן הדלת – “הוא יקוּם… הוא יפתח…”
– חיכיתי עוד מעט – אין פּותח. רוֹזה נעה כל העת על הפתח ועל החלון ותאַוש בשמשות ותלחש ברוח עצוּר וסוֹער:
“בוֹחהיס, אנא פתח, בוֹחהיס…”
– לא יכולתי עוֹד לעצוֹר ברוּחי. התפּרצתי אל הדלת ואדפוק בה בכל כוחותי עד אשר רעשו חלונות הבית.
“אוֹי!” – התחלחלה רוֹזה ותחוָר – “ה-הרף נע, אדוני” – גמגמה במבוכה ותמשכני אחריה בחזקה – “אַל… אַל… הירגע נא… לך-לך…”
“אבל הלא צריך להעירוֹ!” – נתרתחתי ואתפּרץ מזרועותיה בכוח ואשים את פּני אל החלון.
“אַי, אנא, אנא, אנא” – צעקה רוֹזה ותרדוף אחרי – אַל נא… הוא יקוּם… אַח!" – צעקה פּתאום בקול לא לה – “לך-לך הביתה… הלאה, הלאה!…”
“אבל הלא כל אחד יבין” – קראתי גם אני בקצץ – “כי עֵר הוא, עֵר…”
“אוֹי!” – קראה רוֹזה בקול מוזר ועיניה לוּטשוּ פּתאום. נדהמתי. מה עמדי? מה עמה? בוֹכה? כך, היא בוכה? מה זה? משתפּכת עד כדי חניקה… רוח לא תוכל לשאוֹף… רוֹזה, רוֹזה!… מה… עיניים בולטות… עגולות… מה הצחוק? אַח…
– האחכה עוד? טר-ראַך – וזכוכית החלון התפוצצה לרסיסים.
– ורק אז נראתה בחלון תמונת אוֹטאֶלוֹ החכם בבגדי שבּתוֹ, כאשר עזב אותנו; פניו חיורים-נוראים ומעוּוָתים וקולו הנרגז ירעים בכוח:
"המדעתך יצאת, משוּ – – – "
אולם פתאום ראה את הנעשה את רוֹזה ובן-רגע קפץ בעד החלון וקולו הפּרא הרעים בכוח-מתגעש:
“רוֹ… אַה… הלאָה… תיכף… אוֹי-אוֹי-אוֹי…”
– ואנוכי הרגשתי מכה עצומה בגבי – – – – – אחרי דממת רגע הרים המספר את עיניו, ויוסף בגיחוּך חלש על פניו החיורים:
– מן היום ההוא לא יספתי לבקר עוד אותם בביתם ולא ראיתי את פּניהם; ואולם בשבת-שובה העברה פגשתים בלכתם יחד עם כל הקהל מבית התפילה, הסירותי את כובעי וָאוֹמר להם שלום; אולם הוא העיף עלי עין בוּז וישט ממני, והיא הפנתה את עיניה ממני בחלחלה, ולא ענוּני דבר…
סירתנו היתה כבר הרחק מהעיר. צללי ערב התלחשו כבר על המישור אשר השתרע משני עברינו ויתחילו לטוות חרש קוּרי אוֹר וצל בינו ובין כיפּת-השמים הרחבה הנטוּיה עליו. לחש בין ערביים. בדממה הרוחשת נבלעת וננערת גם מנגינת פלגלגי-המים הדקים, הזורמים משני עברי חוֹטם הסירה, המפליגה עם הזרם…
– נשובה העירה! – קרא בלקין.
מַלכּין כוֹנן בדומיה את הסירה העירה. אנחנו לקחנו את המשוֹטים ונך בהם בכוח על חלקת המים. הספינה הפליגה נגד הזרם כנושאת את עצמה.
וזלטין, אשר הספּיק כבר לעשן עוד פּאפּירוֹסה, התנעֵר ויוסף:
– משום שאתם אומרים – נשים… בנוגע לדידי – נוּ, מילא… מבינים אתם? בכלל, היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוּחכת מאוד; אבל – מה שייך…
מוּזר, איש בלעדוֹ לא גיחך.
-
ס‘בליצט?… וכו’ – ברקים? לצון יחמדו השמים… ↩
שמואל בן שמואל
מאתאורי ניסן גנסין
(סיפור)
I
כשפקח שמואל בן שמואל את עיניו היתה תנועתו הרועדת הראשונה אל עֵבר מיטת אשתו – וכשנוכח, כי ישינה היא, נפל מבטו מבלי-כוונה על כריסה, אשר התנַשא בטבור-המיטה כקוּפה של בגדים הרובצת על החתול או על הכלב הבּיתי, וימהר להסב את פניו אל עֵבר החלון. מבעד לווילון השחור המוּרד על פני כל חללוֹ הכיר את השתדלותן התכופה של קרני השמש השובבות לחדור אל תוך החדר פנימה ובחלחלה-ארעית התרומם למֶחצה מעל משכבו ויסתכל אם הָדוּק הווילוֹן היטב אל המַּשׁקוֹפים; וכשנוכח כי אין כל פירצה, שב וישכּב.
הוא לא יישן עוד. עתה תהא השעה השביעית, לא יוֹתר. הוא נרדם רק את אור הבוקר, ושנתו גם היא היתה מרוּסקה. פעמים אחדות העירוהו אנחות אשתו החדוֹת, אשר ניעוֹרה פתאום. הוא חש עתה ליאוּת נוראה בכל אברי גופו… אַח – להתעטף ככה בשמיכה, לאסוף את הרגליים מעט, ולנום… לנום… כל הלילה לא יכול לא רק לסגור עין – לשבת ולנוח מעט, גם זה נפלא ממנו. גופו הגוץ והעגול נִיתַּר ויקפוץ ככדור נפוּח על רגליו הפּעוטות והמהירוֹת, ככַפּוֹת הדוֹב ברוצו, לאורך כל חדרי הבית ולרוחבם. אמנם גם שתי השפחות היו עֵרות, גם המיילדת ישבה על יד היולדת זמן רב; אולם הוא לא יכול לשבת בשלווה… מבינים אתם – לא יכול, נו… חֶה… הלא יודע הוא היטב, כי הכול, ה-כּוֹל ייעשה גם בלעדו… אבל… אבל לישון עתה אי-אפשר,אי-אפשר בשום אוֹפן. בקרוב תבוא גם המיילדת… מה הוא שוכב?
בתנועות זהירות מתרומם שמואל בן שמואל מעל הכּר, לא בפעם אחת הוא מסיר את השמיכה מעל בשרו, לוקח את בגדיו מהכיסא אשר למראשותיו בקמיצה אחת, בידו השנייה הוא חוטף את נעליו מתחת למיטה ועל בהונות רגליו הוא נושא את עצמו נשוֹא ושקוֹע, נשוא והתרומם אל האולם המגביל עם חדר-המיטות. שמה הוא מניח אֶת בגדיו על כיסא, את נעליו על הקרקע ואת גופו – על הספה התוֹגרמית אשר בקרן דרומית-מזרחית ושואף רוח בהרחבה…
מבעד לחלון מכּה אותו בסנוורים חבילה מצוּיצה של נגוהות השמש, המתפתלת בריקמה המשוּזרה של הווילון האווירי, הפרוּש על פני כל החלל, וכף ידו הנפוחה עם אצבעות גוצות בקצה ממהרת להגן על פניו הנענים…אחר כך הוא מסכין לאט, לאט את האור, ואותה הכּף בעצמה מַטה את הווילון לעבריו ופותחת את החלון. הוא קם ומוציא את ראשו ורוּבּוֹ החוצה ושואף אוויר במלוא ריאתו. הכיכר הרחב המשתרע לפני הבית ריק מאדם; ממרום שׂיאה שולחת לו את ברכתה פסגת-המסגד אשר לנוכח, הרוחצת בעדת קרני-נוגה רבות-גוונים… השמים טהורים-טהורים, וכמו מגַחכים… האוויר רענן, משובב נפש… אֶח – על האופנים עתה – ומארש אל השדה; משם אל היער, ושָׁמה – היאורה… אולם פתאום הוא נרתע לאחוריו, גופו שוקע בספה הרכה,מתאנח מעומק הנפש וחצי-חושב: לא לי, לא לי כל אלה… באמת – הוא נכלם פתאום בפני-עצמו – העת לו עתה? מה הוא יושב? הנה התעורר מישה, הוא שומע את קולו מֵחדר-הילדים… פָּרוּע! הוא יעירֶנה בוודאי. צריך למהר אליו.
והוא לובש את בגדיו, יוצא חרש מהאולם, בא אל חדר-הילדים ומוצא את מישה יושב בעריסתו ומכין את עצמו ל“מלחמה” עם האומנת המשתיקה אותו. פניו נחמָרים.
– שְׁ-שְׁ, מישה! – הוא מזהירנו בלחישה ברורה ומגיש אצבעו על חוטמו – אַל תהין… התשמע?
– הנה השוֹט! – הוא מוסיף להתרות בילד, בנפול מבטו על המטאטא אשר בפינה; והוא קרב אליו, מוציא שוט ממנו, מגישוֹ לילד ושואל ברצינות:
– התראה, פָּרוע?
והוא תוחב את השוֹט בקיר.
הילד מתקפל, מתכווץ ושוכב בשתיקה.
אחרי כן הוא יוצא מחדר-הילדים, נרגז מעט, בא אל חדר-המבשלות, מביט לעברים ואיננו רואה את המיחם.
השֵׁד יודע אותן! – הוא מתרגז בחשאי – את תה-הבוקר תגֵשנה למועד הצהריים…
והוא הולך לבקש את מי מהשפחות.
הוא עובר על פני חדר-האוכל הפתוח. השולחן ריק. בחדר נקי. עתה היה יכול לשתות תה בהרחבה. איש לא היה מפריעוֹ. כמה היה נותן עתה במחיר כוֹס-תה בחלב סולד ופת-קיבר בחמאה…
נאטאליה, נאדֶזְ’דה – הוא שוכח, כמעט, את הכול וקרא בקול מלא צער – איפה הן…
כברק ממהרת האומנת הנבהלה מחדר-הילדים ולוחשת:
– השוּקה הלכו… מה לך, מה לך, אדוני?…
– משׁפָּחה שלימה הֵחזיקָה בביתך – הולך לו שמואל בן שמואל הלאה ונוהם אגב-אורחא – וְתֵּה במועדו לא יתנו לך…
וכשהוא ניגש אל דלת האולם מגיע לאוזניו קולו של מישה, אשר כבר הספיק, כנראה, לשכוח את אזהרתו המאיימת. שמואל בן שמואל לא ידע את נפשו… אַח – לא יצלח..! אַח – ילד פרוע! דַבּר – אל תדבּר, לוֹ אחת היא!…
הוא נעקר ממקומו, מתפרץ אל חדר-הילדים ברעש, חוטף את השוֹט בידו, דוחה את האומנת הנבהלה בידו האחת, בשנייה הוא מפיל את מישה בדחיפה אחת, מוריד את השוֹט בכוֹח על בשרו הרך וצועק בקול:
– הֵא… הֵ… הלא כבר אמרתי לך פעם… טוב?… האֵם חוֹלָה…
ואולם עתה חושב מישה, כי יש לוֹ הצדקה להרים קולו בכוח…
– הס! – מרעיש שמואל בן שמואל את הבית, ורוקע ברגלו.
הילד נרתע ועוצר את בכייתו, ומחדר-המיטות נשמעת אנחה ממושכה…
שֵד ארור… העִירֵנָה! – מתחלחל שמואל בן שמואל, חורק את שִׁיניו לילד וממהר אל אשתו.
– הַחזיקה אומנת – הוא עוקץ. באֶרס את האומנת בעוברו על פניה – והואילה בעצמך לטפל בילדים…
– אבל – מתחילה האומנת.
אולם שמואל בן שמואל כבר סגר אחריו את הדלת, והיא גומרת בנדנוד-ראש:
– הוא בעצמו עודנו נזקק לאוֹמנת!…
II
מאוד חרה לה לזינאידה מאקסימוֹבנה על אשר העירוה משנתה. היא נרדמה בשעה מאוחרת בלילה, נרדמה מִליאות נוראה והתעלפות האבָרים, ואחרי כן התעוררה פתאום פעמים אחדות מכאב-ארעי בבטן, עצום מאד, אשר היה אוֹחזהּ פתאום לרגעים, עד לבלי מְצוֹא מקום לרגליה החלכּאוֹת… אנחותיה-יבבותיה המחוּדדוֹת היו מעירות כפעם בפעם גם את אישה ה“מִסְכּן”, והדבר היה מציק לה – מבלי הבט על מה, או דווקא מפני, שהוא היה קופץ ממיטתו כנשוּך-נחש, מסתובב בחדר כמטורף, מבלי דעת מה לעשות, ופניו הנסוכים-שֵינה היו מפיקים ייסוּרים כל כך רבים, עמוקים, מפַכּים… אולם עתה לא יכלה לשלול מעצמה את העונג להיאנח, אף על פי שלא חשה כל כאב… חפצה לזכּות את עצמה…
שמואל בן שמואל התפרץ החדרה ופניו היו מעוּותים מייסורים עמוקים.
– אַח הילד… מה לך, זינוצ’קה?…
– אין דבר – נושמת זינה באנחה ופניה המוקטנים והמעוּותים כמתעדים להתעטש מאירים כמעט –שב פה…
– אולי תשתי כוס תה… אַח, השפחות…
– הירגע, שמואל… אין… אני צמאה…
– כבֵד עלַיךְ הדיבֵּר? – גוחן שמואל בן שמואל, נושק לאשתו על מצחה החם ומחליק את שערותיה.
– אין… דבר – נושמת זינאידה.
– המיילדת הבטיחה לבוא בשעה השמינית – אין שמואל בן שמואל מוצא מרגוע – בקרוב תבוא…
– הירגע נא, שמואל – נושמת היולדת ומגחכת בחולשה – הכול ייעשה…
– אַח, זינוצ’קה – מתמוגג שמואל בן שמואל בפנים מזדעזעים, הולכים ומאירים – אני יודע… יודע אני… אבל לחשוב… להעלות על לב…
– מָה-ה? – מתחלחלת זינאידה ומטָה אוזניים.
– להעלות על לב – נבוך שמואל בן שמואל – כי… כי אתְּ צריכה לסבול… צריכה… את הכול צריכה לסבול…
על פניו הופיע גיחוך מוזר…
ופני זינאידה מאירים בהארה של עצב, כשהיא באיתנה, היא נושקת לו ברגעים כאלה על שפתיו.
– מדוע לא תשתה תה? – לוחשת-נושמת היא בחיבה גלויה.
– אַח, תה… עוד אספיק…
– הן לי הוקל מעט – חפצה זינאידה להתנודד כמעט, אבל לשווא – לך ושתית…
– עוד אספיק, זינה… עוד אספיק – מסרב שמואל בן שמואל, קם מן הכיסא ומנתר אל הדלת…
בחדר-האוכל הוא מוצא כבר את הכול מן המוכן. על טס-כסף מרובע-מוארך רותח המיחם הממורט ומעלה עמוד-אֵד, המתנשא ושוסע את פס שברירי-הנגוהות, שמתחה השמש באלכסון החדר מן החלון אל הפינה! הכוסות נקיוֹת ומסודרות; על הפינכה בתווך מזהירה החמאה הטהורה; על ידה מתאדמת חלה חדשה ופני פת-הקיבּר אשר אצלה מכסיפים… הוא ניגש אל השולחן, ממלא לו כוס, מלבינה בחלב, ומוריד את כריסו על הכיסא. אחר כך הוא שולח את ידו אל החלה, לוקחהּ, מניחהּ, לוקח את פת-הקיבר, מגביהה ובידו השנייה הוא לוקח את הסכין; אולם פתאום מזדעזעת ידו כמעט ותיכף הוא מניח בהחלטה את פת-הקיבר על מקומה, לוקח את החלה, פּוֹרסהּ ומורח עליה חמאה; ועד שהוא מורח, עיניו מדלגות מן החלה אשר בידו אל הכוס, מן הכוס אל הסוּכּרייה…
אולם מבעד לחלון אשר לשמאלו מופיעה לפניו פתאום תמונת המיילדת הממהרת. רגע הוא מתנשא בחלחלה-קודחת, אבל תיכף הוא שב ויושב, ממהר וגומֵא מהכוס מלוא לוגמו, סוגר רגע היטב את שפתיו ופניו מתעוותים; אחרי כן הוא עושה בשִיניו כ"ף יוונית בחלה המרוחה, לועס בחשק ומביט לרגעים אל עֵבר הדלת.
– נו, מה חדש… צפרא טבא! – שופכת עליו המיילדת המהירה דְלי-שלם של רענַנוּת-החיים בהיראוֹתה על הדלת.
ושמואל בן שמואל משליך את הלחם מידו, ממהר לבלוֹע את בּלעוֹ, קם מכיסאו במהירות ומספר למיילדת בחום את אשר עבר על היולדת מעת לֶכתה מפה – מֵעִר הערות, שואל שאלות וחוזר ושואל; כשהוא גומר, הוא מוביל אותה אל חדר-המיטות.
ואז מתחילות הטרדות האופפות אותו מבלי תת מנוח: הגחינות אל היולדת, ההסתבכוּיות עם השפחות, הערות המיילדת ובקשות היולדת, כי יירגע, כי ילך לנוח, כי הכול ייעשה בלעדו – ותשובותיו הנלהבות. רָעֵב, צמֵא,עיַף, נרגז, נגרש וחרַד הוא מלַא את כל הבית, מצווה, ממלא פקודות, נושא, נחפז, נכשל, זורק, שובר, מַזֶּה – ואוזניו תשמענה רק את יבבות אשתו התכופות, הדוקרות את לבבו כמקדח…
III
בשעה השנייה בצהריים נרדמה היולדת. שמואל בן שמואל ישב עם המיילדת בחדר-האוכל ויסעדו את לבם בדומייה.
כאשר הביאה המבשלת את המרק, מסרה לו יחד עם זה גם טלגראמה אשר נתקבלה זה עתה. שמואל בן שמואל פתח את הטלגראמה ויעבור עליה ושפתיו עוּותו בצחוק חלש של יאוש:
– אתמול ביליתי שם כל היום ואיש לא היה, והיום – בא…
המיילדת מביטה רגע בפניו כמתפלאת ומורידה את עיניה אל הקערה. שמואל בן שמואל מתנשא כמעט מכיסאו ויושב שנית.
– סוֹחר… לקנות עצים בא – הוא משתדל להסביר לה – אתמול חכיתי… מדוע לא תאכלי, גברתי?… פני המיילדת אוֹרו כמעט.
– אין דבר… אֶ. נו. ומדוע לא תסע, אדוני, היום? בכל אופן…
– מה גבר-תי מדברת! –– מזדעזע שמואל בן שמואל, מתכנס לתוך עצמו, מגין על חזֵהו בידו מדבריה ושוסע אותם – היכול אני…
– איני מבינה! – מושכת המיילדת בכתפותיה – במה תוכל להושיע לה…
– אח, כן – מטפל שמואל בן שמואל בכיסאו, חוטף את המפה ומוחה את שפמו – יודע אני… אני יודע… אבל, הסכימי נא, גברתי… אֶ… מה?
– איני מבינה – עומדת המיילדת על דעתה.
–אנא מלאי את פנכתך, גברתי! – מזמין שמואל בן שמואל, לוקח את פנכת שכנתו וממלא אותה.
בחדר השתררה שנית דומייה. שני הסועדים העמיקו כל אחד מבטו בפנכתו ונשמע היה רק רול גמיאת המרק, אשר התמלטה חליפות משפתותיהם, ופיכפוּכוֹ בבית-הבליעה…
כשהגישו את הקפה הגיעה אנחת היולדת לאוזן הסועדים.
– הֵקיצה! – קוראת המיילדת ומתנשאה במתינות ובהחלטה.
– אַח! – נִטְרָד שמואל בן שמואל, קופץ ממקומו ופונה לעבָרים.
– שתה נא, שתה, אדוני! – מחזירה המיילדת את פניה ומרגיעה את הבעל הנרעַד.
– אח, לא, אנא…
– נו – מגחכת המיילדת בקול מצווה, שיש בו אי-רצון לאחרונה, הלא יש לי הרשות לצַווֹת עליך…
שמואל בן שמואל מתאנח, מוריד את ראשו ויושב; אולם תיכף הוא קם ומתחיל להתהלך בחדר, מסלסל את שפמו.
כששבה המיילדת כבר מצאה אותו גומא את הקפה.
– נו – קראה בשמחת-עורמה – הכול כסדר….
שמואל בן שמואל ממהר בכל זאת אל חדר המיטות. הוא מוצא את אשתו שוכבת באותה הפּוֹזָה שעזב אותה; ורק אנחותיה אינן עוד תכופות כל כך…
– נו זינוצ’קה? – הוא שואל אותה בהשתתפות עמוקה.
זינאידה מיטיבה לו את פניה החולנים בחולשה; אולם תיכף עוברת מעליהם בת-הצחוק, והיא פונה אליו ישר:
– שמואל, מה משפט הטלגראמה, אשר קיבלת?…
– אין דבר… רִבקין…
– בא? שואלת היולדת בפנים עסוקים – מדוע איפוא לא תסע?
– לאן? – מתפלא שמואל בן שמואל.
– אל החווה – מתפלאה עקרת-הבית במועדה – הלא הוא מחכה…
– כן… אבל…
–אבל?…
– איככה… האפשר…
– הבלים, שמואל – גוזרת זינאידה – יכול אתה לנסוע…
– אפשר… לענות לו בטלגראמה, כי…
– אַח, שטויות! – יקצר רוח זינאידה – נו, שמואל, הלא תאחר… עוּף… את המועד…
ש מושך בכתפותיו, מברך את אשתו, נושק לה על מצחה ויוצא מן החדר.
IV
כשנכנס שמואל בן שמואל אל העגלה, בחר לו מקום באחת הפינות וישב לו דומם. הוא היה עייף מאוד. כל היום לא ידע מנוח וגם רוח צח לא בא אל קרבו מן הבוקר. המיילדת הזהירה במפגיע לבלתי פתוֹח כל חלון; ולכן לא שכר לו עגלון, ויחליט ללכת רגלי אל התחנה, דרך החורשה הקטנה, המובילה לשם ישר מן העיר. אולם ההליכה הזאת הלאתהו עוד יותר, והוא יושב עתה בראש מוּטה, מלא חפץ אחד ותשוקה אחת – לנוח כל שהוא… העגלה ניתקה ממקומה. שמואל בן שמואל מקשיב לשקשוק האופנים במרוצתם ולוֹ נדמה, כי לא את משק האופנים הוא שומע בהשתקשקם, אך את משק רגליו הוא ורגלי השפחות, הרצות רצוא ושוב בכל חדרי ביתו ומקשקשות בַּכּוֹסות וּבַטסים וּבַפחים ובכלי-המיילדת. באוזניו מצלצלות אנחות אשתו, פקודות המיילדת ולחישת השפחות והוא חש, כי הוא עייף, עייף מאוד ומעוּנה עד להתעלף… הוא נכון עתה לנפול, כמדומה לו, לנפול מלוא קומתו פה, באמצע העגלה, ולנום, לנום… אח, מה טוב היה עתה להירדם רגע, אך רגע אחד. אבל מה קול השריקה האיומה הזאת? האמנם זינאידה? הוא התחלחל ומניע את כל גופו אל עֵבר חדר-המיטות, אבל רגליו החלכאות מתפּטרות מעבודתן והוא נופל, פוצע את מצחו ופוקח בעל-כורחו את עיניו…
המסע עמד…
שמואל בן שמואל מבין תיכף את אשר עבר עליו, אולם מבלי הבט על כאב-מצחו הגדול הוא ממהר, לוקח את מקלו ויוצא. רבקין מחכה לו על התחנה, שֶשָמָה גם ה“סחורה”. השּׁינה עוברת פתאום מעל עיניו, והוא נכנס את רבקין אל בית-הנתיבות, יוצאים פעמים אחדות וניגשים אל הקרשים המונחים מעבר למסילה, מסתכלים בהם, מתווכחים, מתלהבים, נכנסים עוד הפעם וחוזרים ויוצאים – וכעבור שעה הם גומרים את העסק. רבקין נוסע עם מסע-הערב הביתה, ושמואל בן שמואל, אשר עד בוקר יום מחר אין לו עוד מסע, לוקח את מקלו והולך לו אל חוותוֹ, המשׂתרעת מהלך רבע-שעה או עשרים רגעים מן התחנה, ללון שם. אגב, יפַקח בבוקר על הזורעים…
השעה העשירית בערב, באחד מערבי האביב היותר רעננים, המצויים רק באותן הנפות הפוריות. השמַים ממעל היו טהורים, בהירים-טהורים וממלאים את כל היקום אוֹרה לבנוּנית-קרירה… הס… רוח לא יפוח. עצי היער עומדים חולמים, מתדבקים, ונדמה היו כמו מקשיבים הם בכל מיתרי נפשותיהם היותר ענוגים לדממה הרעננה, לדממה הנושמת בדבר-מה… ועל צמרותיהם צף הירח המלא, ודומה היה כי עוצר הוא את נשימתו והליכתו בכוונה…
שמואל בן שמואל הרגיש את עצמו שוקע ברעננות-צוהלת… לפעמים יגיע לאוזנו קרקורם הצנוע של הצפרדעים מהבצה אשר מעֵבר ליער והוא שומע בקרקור הזה מעין שבח והוֹדיה לחיים ישרים…
הוא לא יִישן עתה בבואו… הוא מרגיש את עצמו מלא כל כך גילת-החיים וגאוות-החיים… מה איפוא יעשה? כן… רעֵב הוא… הוא יצווה להכין ארוחת-חָלב… מה נעים יהיה עתה לאכול ארוחה כזו… הוא יכול עתה לבלוע את “ראש הסוס”… כן,… אחר כך יגמא כוסות אחדות של חלב קריר… או אולי תה… כן, תה… תיאודור יגיש את המיחם, ינקה את הכוסות והוא ידבר עִמו… איכּר חכם הוא תיאודור; הוא אוהב לשוחח עמו לפרקים… הוא מספר לו את עבָרוֹ… יש אשר בדבּרוֹ עמו הוא חולם, כי קורא הוא את ספוריו של גלֶיבּ אוּסְפֶּנְסְקִי… אמנם חלב קר טוב מאוד אחרי לביבת ביצים שמֵנה… הוא יצווה להכין לו לביבת ביצים…
ושמואל בן שמואל חש את אותה הקרירות המשובבת, המתפשטת לאט, לאט בכל יצורי הגֵו מפעולת החלב הקר אחרי ארוחה שמנה – ומרחיב את צעדיו…
מרחוק הוא רואה כבר את ביתו היפה, האחד והמיוחד, המתנוֹסס מימין למסילה. אמנם, יפה הבית עד להפליא. לא לחינם ימלא כל פה תהילתו. הוא בנוי אמנם בטוב-טעם… העלייה, המעקה, האילנות, הגינה הנהדרה… הוא רואה אור רק באחד החלונות. תיאודור עושה בוודאי כבר הכנות לשכב… מה יגדל תמהונו!…
פתאום מתחיל האוויר הרענן להירטב במֶתֶק מלאנכוֹלי רטוב, ובמרחבי-היער זוחלת ומתפשטת לאט לאט שירת-חֶרש מלאה הֲמִייה רַבָּה:
Зна–ет только ночъ глу–бо–о–о–кая-а
Я-к по–лади–ли о–ни…
[יודע רק הלילה ה-ע-מוק, / איך הִשְתַּחווּ הם…]
הקול מפכֶּה ומתפּלל חרש מתחת לאחד האילנות הקרובים. שמואל בן שמואל עוצר בהליכתו, מקשיב לַמלים וכמו יחדור אל תוך המלודיה-הנשמה הזאת: אולם תיכף הוא מכיר בה את קולו של תיאודור וקורא לו…
– תֵּיאוֹ…
אבל מפסיק הוא באמצע המלה, מקשיב עוד מעט וקורא בהחלטה:
–תֵּיאוֹדוֹר!…
והשירה עודה מקֵרה חופשייה, חודרת…
– תיאודור – מרים שמואל בן שמואל את קולו.
– מי שם? – מצטער תיאודור ומפסיק את שירתו מבלי-נוע.
– תיאודור! – מגחך שמואל בן שמואל וחפץ, כי משָׁרתו יכירנו בקולו…
– אח, שמואל בן שמואל! – קופץ תיאודור וממהר אל אדונו – ערבא טבא… לא הכּרתי, שוטה…
– ח-חֶה-חֶה-חֶה! – ריקדה כריסו של שמואל בן שמואל בהנאה – נו, מה יש חדשות?
– חדשות?… יָדוע! – מגרד תיאודור את עורפו ומפהק בזהירות – הזורעים לא עבדו היום…
– אַה, כן, בשל החג… היודע אתה, תיאודור, את אשר אבקשך? – נו?
– הכינה נא לי ארוחה…
– ארוחה?
– כן, כן… ארוחה של חלב…
– של חלב?… נו-מה… אפשר!
– אבל מהֵרה, גוֹזָל… חמאה יש?…
– מובן! כיצד לא יהיה?
– נו… ביצים?
– לביבת-ביצים מַשְׁמָע?…
– כן, כן, לביבת-ביצים, תיאודור…
– אפ-שר!
– נו ושָׁם… חלב קריר… המיחם הָכִינָה…
– המיחם? אוֹמַר איפוא לאַקְסִינְיָה…
– אקסיניה?
– כן… הרועָה החדשה… מן הכפר שם…
– אַ… האמנם באה כבר?
– כיצד איפוא… היום…
– נו, טוב!
ושמואל בן שמואל הולך לו הלאה.
– אַ-אְ-אוּ חַה-חַה-אַ! – מפהק תיאודור ומתמתח בכל גופו – עת לישון… בטרם בוקר קמתי…
– מנורה יש? – חוזר שמואל בן שמואל ושואל.
– בעלייה.
ושמואל בן שמואל עולה אל העלייה, מעלה את המנורה ויושב אל השולחן. בראשונה מַכֶּה האור את עיניו בסנוורים, אחר כך הוא מסכין אתו, קם מכיסאו, משפשף את ידיו בהנאה, משימן בצלחות מכנסָיו, מבליט את כריסו, מתהלך בחדר ומשורר בקול שָׁמֵן, צר ועגול:
– טוֹ-רֵי-אֲדוֹר – טוֹ-רֵי-אֲדוֹר-ר…
– נו עֶרֶב! – מקבל שמואל בן שמואל הנאה מעצמו ומכל הסובבהו. פתאום עולה על לבו שירתו החרישית של תיאודור. בן-חיל! הוא לוקח את הכיסא, מוציא אותו אל המעקה ויושב שם. הלילה הנפלא מחבק אותו שנית והוא מרַנֵן חרש…
– הכיני איפוא את הכול – מגיעה לאזניו פקודת תיאודור – והגישי…
– טוב! – הוא שומע קול-טהור מצלצל…
ושמואל בן שמואל נזכר, כי במשך הקיץ העבר המיר ארבע רוֹעוֹת, אין לו מזל להן. נרפות הן כולן, עצֵלות, ומענוֹת את הצאן בצמא… הוא ינסה את זו; יראה מה טיבה. אולם בשנה הזאת לא יעוּנה עוד הרבה. הוא יסתכל, הוא יראה עוד בשבוע הראשון. אם לא – אֶל אֲשׁר מִשָׁם באתְ, יקירתי!
לאוזניו מגיעה שירתו של תיאודור מתחת לאילן, הנלחמת עם התנומה. הוא חדֵל לחשוב על הרועות וחוזר על דברי השירה, המדגדגת את לבו, ומותחת גיחוך-קל על שפתיו…
כעבור רגעים אחדים נכנסת אקסיניה – עלמה כְּפרית, בריאה, רעננה, חכלילית ומְדַלֶּגת מעת לעת, ותשׂם על השולחן את הארוחה. שמואל בן שמואל ישב לאכול בתיאבון גדול. אקסיניה התחכּכה רגעים אחדים אצל השולחן, השתעלה בנשימה כבֵדה; אחרי כן לקחה את הסכין, אשר היה הרחק מעט ממושב שמואל בן שמואל, ותניחהו על ידוֹ ותאמר:
– הנה סכּין…
אחרי כן השתעלה עוד פעם ותצא.
ושמואל בן שמואל התנפל על הלביבה השמֵנה, כאיש שלא אכל שלושה ימים רצופים.
אקסיניה הביאה ותצג לפניו כד חלב-קריר, אחר כך הביאה את המיחם. היא השליכה על אדונה מבט חודר ותפן לו עורף בעצלתיים.
– והכוסות? – שואל פתאום שמואל בן שמואל בפה ממוּלא.
– אַ-ס? – שואלת אקסיניה בחציפוּת-חרוצה רועדת כמעט…
– הכוסות? – חוזר שמואל בן שמואל על שאלתוֹ, מעמיד עיניו על הרועָה, כאילו אך עתה הרגיש במציאותה, ולעיסוֹתיו נעשות לרגע איטיוֹת…
– תיכף-ס! – עונָה אקסיניה, מעיפה עליו זוג עיניים שוֹבבות, פונָה אליו עורף בתנועה חרוצה בלתי-מסוּמנה, שיש בה גם דילוּג, ונעלמת.
שמואל בן שמואל מרחיק מעליו רגע את המַרחשת ונשען אל משענת כיסאו; אולם תיכף הוא מתחיל לאכול שנית, ורק אכילתו נעשית מהירה, קודחת-מהירה…
וכשהרועָה נכנסת ונושאת כוס בידה, הוא שואל אותה מדוע רק אחת ולא יותר…
– כמה איפוא? – מתפלאה אקסיניה בעורמה.
– וְאַתְּ?
– אני.. מה אתּה…
אקסיניה מורידה את ראשה ומבטת לארץ.
– הביאי איפוא עוד כוס אחת! – מצַווה האדון.
– אפשר!
וכשהיא מביאה את הכוס הוא מצווה עליה לקחת כיסא ולשבת על ידו.
– אִכלי איפוא! – הוא מראה לה על המרחשת כשהיא יושבת ומבטת אליו לרגעים בגניבה.
אקסיניה עושָׂה תנועות משונות אחדות ואוכלת בזהירות – כעירונית…
המכּבר באת הנה? – שואל אותה בתוך כך. שמואל בן שמואל וקולו רועד.
היום – מעיפה עליו אקסיניה את עיניה הבוערות, מגחכת בעורמה ומוסיפה אחר כך בחשיבוּת – מהעיר באתי רק אתמול…
– כן… אתמול – מחפש שמואל בן שמואל מלים – אֶ… מדוע לא תאכלי?…
– מִירְ-סְ-סִי! – משתחווה אקסיניה בישיבה בכובד-ראש.
– אָה, גם מלוּמדה אַת – צובט שמואל בן שמואל את לחיה המלֵאה והבוערת ועיניו נסגרות למחצה – ככה אהבתי!
אקסיניה עושה תנועה משונה, כחפֵצה להזהיר, כיאוֹת לה, ומַבטת בשמואל בן שמואל – והוא מגחך לה במבוכה…
ככלות הארוחה לוקח שמואל בן שמואל בידיים רועדות את כד החלב, ממלא שתי כוסות, נותן את האחת לה ואת השנית הוא שותה לחיי ה“רועָה היפה” בקול נפסק, אחרי כן הוא יושב על הספה ומושיב אצלו בלי דברים את אקסיניה. אחר כך הוא שם את ידו המלאה על חלקת צווארה החם, מגיש את פניו אל פניה הלוהטים ושואל אותה והיא מספרת לו, כי עד הֵנה היתה משרתת בבית אחרים בעיר. אחרי כן הוא קם ממושבו, מחבּקה ומטייל עמה בצעדים נלוזים בחדר, ואחר הוא נושק לה על שיפולי צווארה הגלוי ואומר לה, כי יפה היא עד מאוד, והיא מגחכת לו ומספרת, כי שם בעיר היה רווק אחד בן האדון – אוּ-ווּ, בחור!… מָהיר היה – היא מוסיפה ומתאמצת אליו. אחרי כן ישבו שנית על הספה רועדים, ואחרי כן כבתה שם המנורה - -
ובבוקר, בשעה העשירית, עומד שמואל בן שמואל על מעקה העגלה צוהל, רענן, שבע-רצון ונותן פקודות לתיאודור, בנוגע לכלכּלת החווה…
– ואת הרועָה החדשה – הוא מוסיף בקול, בהינתק המסע ממקומו – התהלך נא כיאות, תיאודור. כמדומה לי, כי אִתה נשלים… שלום!
V
יחד עם השדות הירוקים הנגוזים מעיני שמואל בן שמואל, העומד ומביט בחלון העגלה, נגוזה גם צהלת נפשו. במידה שיקרב המסע אל העיר, כן תגדל סערת-נפשו פנימה. הוא עוזב את החלון מקוצר-רוח, מתחיל להתהלך, בהתנודדו, לאורך העגלה, פניו נעשים לאט נענים, חולַנים ושפתיו נעות:
– אַח, מסכֵּנה, אַח, מסכֵּנה…
וכשהמסע בא העירה הוא שוכר לו עגלון ומצַווה לרַדף את הסוס בלי חמלה; וכשהמיילדת פוגשת אותו על הסף ומבשרת אותו בפנים חצופים-נהנים כי תאומים נוֹלדוּ לו, זורמות עיניו דמעות-גיל והוא ממהר כֶּחָתוּל אל חדר-המיטות, כורע על ברכיו לפני אשתו החיוורת, העייפה, המגחכת לקראתו בחולשה, נושק לה על מצחה ברתיחה, וממלמל בכבידוּת מסערת-נפשו הגדולה:
– נו… מזל… טוב לך, זינוצ’קה!…
סעודה מפסקת
מאתאורי ניסן גנסין
(תמונה)
חרש פתח רבי נוח את הדלת למקצת, הכניס את ראשו וזקנו המלבינים, הרטובים עוד מן הטבילה, אל החדר וילחש בקול חלש רצוץ.
– גיטל…
גיטל שכבה באלכסון על מיטתה, ידיה מתחת לראשה המוּטה, ותחלום.
בחדר נפקד סדר, על הקוֹמוֹדה השחורה והמתנוצצת לנוכח הפתח צוּבּרוּ חומרים חומרים ספרים מכורכים ובלתי-מכורכים, גליונות עתונים ומחברות; על הרצפה התגוללו פה ושם קטעי נייר כתובים ובלתי-כתובים, מכוּוצים וחלקים; על יד המיטה למראשותיה כרע ספר פתוח וגבו למעלה; על השולחן, הנשען אל הראי בין שתי החלונות לנוכח המיטה, התנוסס גלוֹבּוּס בטבּורו, אטלס גדול בקצהו ועליו חוברות נייר כתוּבות, חלקות ומחוקות, ספרים דקים, שלמים וקרועים; על הקיר מעל לקוֹמוֹדה היתה תלויה התמונה של וֶרֶשצ’אגִין: “על שִׁיפְּקָה הכול שָׁלֵיו”… כל האוסף המרגיז הזה היה מואר באור שמש הצהריים, אשר הפיל עליו פה ושם רצועות, רצועות צהובות מבהיקות.
רבי נוח התאנח חרש ויסגור את הדלת בלאט.
– אָח, ריבונו של עולם! – מילמל לנפשו באנחה רועדת, ותמונתו הגבוהה מעט מבינונית ועטופה בגד אָפור מוארך עד למעלה מהברכּיים, מכנסיים כאלה ארוכים, ומכוּסה ממעלה מגבעת של משי קלה – נעקרה ממקומה, רועדת עקב בצד אגודל.
בראשונה חלפו את לבו באור כהה נעים-מָרְעָל, כּהד מלת-נעורים ממרחקי העת: חדר קטן, בית בודד, ביער עומד למכירה… שעה מאוחרת בלילה, אור מנורה, גמרא חביבה משוררת ללבב, עוצמת-עלומים והנאה מאושרת; אחר כך ביטאו שפתיו שנית במרירוּת עוקצת:
– אָח, ריבונו של עולם, אב שבשמים!
אחרי כן ניגש אל השולחן, המכוסה מפה צחורה לכבוד יום הדין ובקצהו סדורות הכן מנורות-כסף עם נרות צחורות בלתי-מודלקות עוד, ויכונן את מבטו נכחו אל החלון. באותה שעה שלחה ידו ותאחז בקצה המפה ותסירנה במהירות מעל השולחן. מנורות-הכסף שחו, השתקשקו ויפלו לארץ ברעש.
רבי נוח התעורר.
– אַח… – לחש בצער – איה המחזור…
וידיו החלו למשמש ולחפש על השולחן הריק.
לקול נפילת המנורות התפרצה החדרה תיכף, כאילו עמדה ותתחקה מאחורי הדלת, רחל, השפחה המתאנחת עוד מהבוקר…
– רבי נוח… מה זאת? – שאלה בקול רסוק וחרוד.
– נו, מה זאת! – הצטער רבי נוח – הרימי את… אֶ… איה המחזור?
ובהפנותו ללכת אל ארון הספרים, העומד אצל הדלת, נזדעזעו כתפותיו וימלמל במרירות:
– שוכבת לה… אֶחְ-חְ…
פני השפחה החיוורים-קודרים נזדעזעו ועיניה נמלאו דמעות קודחות. בבית אביה, היא זוכרת, היו בוכים עתה הרבה, חרש…
– רבי נוח איש חסיד הוא… למדן – חושבת היא באנחת-רְווחה, בסָדרה את המנורות…
– הראית את אבנטי? – שומעת היא את קול רבי נוח הנמוך-רצוץ מארון הספרים והיא עוזבת חיש את המנורות ובכל לבב היא עונה, ברוצה אל חדר-מיטתו:
–תיכף, רבי נוח…
רבי נוח כונן את צעדיו בינתיים שנית אל חדר בתו באנחה. בגשתו אל הדלת הגיע בידו כמעט ויפנה את ראשו וימלמל.
– אחר המנחה…
וזקנו המלבין רעד.
– הנה האבנט, רבי נוח! – קראה השפחה בהראותה על הסף.
רבי נוח קיבל מידה דומם את האבנט ויחל לחגור באנחה את מתניו. רחל החרדה נשארה על מקומה אצלו…
– הכבר… הגיעה עת המנחה, רבי נוח? – חפצה היא לדבר עם רבי נוח אחרי רגע-דממה וקולה חרד-צנוע.
– רבי נוח… וכי מה את חושבת? – רועד קול רבי נוח הרצוץ ותנועותיו המוזקנות נעדות חלשות-מהירות – צריך למהר… היום לא גדול…
הוא לובש את מעילו העליון השחור, מחליק במהירות-הרגילה את זקנו ומכונן את צעדיו אל הדלת.
– הכיני פה את הכול– הוא מוסיף – אִמְרִ-י…
הוא לא גמר, נשק את המזוזה ויצא.
– מ-מה? – גוועה שאלת רחל על שפתותיה הרועדות.
בחדר המנוקה ועוצר את נשימתו בציפיית-חרדה לא נשאר איש. אור יום צהוב קפא בדממה, זבוב ירקרק זימזם תחנונים ויתדפק בשמשה… רחל הרגישה את עצמה פתאום יתומה עזובה, חלשה, תוֹעה במדבר-עד… איזה צבת מלובנה לחצה פתאום את לבה בחוזקה ותצק לה עד לסנוורים. רגע אחד חשה קדחת עצומה בריסי עיניה ותפרוץ ביללה איומה קורעת לב…
הדלת, אשר נוכח השולחן, נפתחה ברעש ועל המפתן נראתה גיטל, עלמה לא גבוהה, בת שש-עשרה, שכתפותיה אך מתחילות להתפתח. פניה המלאים-רעננים היו עתה נלהבים-מפוחדים ועיניה הגדולות – לוהטות ומכונָנות.
– מה זאת… מה לך, רחל? – קראה משתוממת.
יללת רחל נעשתה יותר קורעת ותמהר לבוא אל חדר-הבישול.
בראשונה עקרה גיטל את רגליה ללכת אחריה, אולם תיכף נזכרה ותשב על עקבה.
– ערב יום כיפור! – חלפה מחשבה במוחה ושפתיה עֻווּ בלעג חרש – פתַיָה…
היא שבה אל חדרה ותשכב על מיטתה שנית.
– בוכה – לא יכלה בכל זאת לשכוח את המחזה – המוֹנוּת…
היא מזדעזעת. אשתקד הלא בכתה גם היא, גיטל…
והיא מתקנת בשקידת-קדחת את מראשותיה.
– ובכל זאת…
אשתקד היה גם החדר הזה מלא איזו חרדה משונה… האֵם היתה עוד חיה… היא התהלכה, זוכרת היא, לבושה מעילה הצחור, פזורה, חיוורת, חרדה ומתאנחת… לבה אמר לה…
ראשה מזדעזע ומחשבותיה נפסקות.
– שטויות… הֶרְגלים ישנים… היתה פשוט מאמנת… הנה גם רחל בוכה…
וגיטל מתאנחת.
עיניה נעצמות פתאום מאליהן ועל מיפלש האפלה, המכסיפה נקודות נקודות תועות, שהתרקמה לפניה, החלה מעט מעט להיתּאֵר לפניה תמונת אמה החיוורת לפני מותה… היא איננה יודעת מדוע, אבל כפעם בפעם, בהסתמן לפניה תמונת אמה, היא רואָה ראשונה בעיני רוחה את הידיים הנוראות, הצנומות כידי המוות, אשר מיששו בחולשה ויחפשו דבר-מה על השמיכה. מה חיפשו אז… הנה גם הפנים החיוורים, הנענים, המצח הנוצץ הבולט, והנה – המבט, המבט הנורא, התּהוֹמי, המבט האחרון…
גיטל נושכת בחוזקה את שפתה התחתונה ועל לחייה מופיע אודם קודח.
– עשרה ירחים… עשרה ירחים תמימים… מה נחפזת העת… היא היתה חפצה עתה להביט עליה…
גיטל מתהפכת על משכבה; אך התמונה הנוראה, האכזרייה, שהתרקמה ברגע אחד במוחה ותמלא את כל לבבה המפרכס, לא תסור ממנה:
– גוש רקוב, רטוב, תולעים זוחלים, עצמות בולטות… אמה האהובה…
נחירי גיטל מזדעזעות, גרונה מתחמם, על עפעפיה חולף זרם דק סולד. היא הופכת בהחלטה מהירה את פניה אל הקיר.
– הבלים – ממלמלת היא בצער ונוהמת-משתעלת.
– כבר בכיתי למדי – מוסיפה מחשבה נוּגָה להעיק על גרונה…
והיא זוכרת את שבעת ימי האבל. בבית אי-סדרים, הכול שלא על מקומו. הראי כובש פנים בקיר, המיטות פרועות. בטבור הבית עומד השולחן ועליו טליות ותפילים, סידורים, תהילים. על הקומודה המכוסה מפה כהה-גסה דולקים שני נרות מפיצות אור מוזר, אור חמים, אור דוקר. חלאה, רפש, עננים; באחת הפינות על יד התנור עומד הדום נמוך ועליו יושב אַבּא, דומם, בלי הגה, ובוכה… היא יושבת מוּלוֹ נענה, נרגזה, נרעשה, חולת-נזילה ובוכה גם היא… הדמעות עוקצות, שורפות, משרבות… גם הדודה, אשר ארחה אז בביתם, בוכה בלי הפוגות…
– מה הִרבה אז אבא לבכות – מתרסקת מחשבה במוחה – גבר…
– ואחר כך – היא ממלאה – בטרם היפרדו לנסוע…
והיא זוכרת את התמונה בכל בהירותה. בלשכה השנית היא יושבת על הספה בבית התחנה, ידה האחת על צקלונו של אבא והשנית על ברכיה. הלשכה הומייה. אל השולחן הארוך, המסודר פרחים ובקבוקים משונים, מסֵבּים צעירים מהירים וצעירות מקושטות, ביניהן גם מורתה הגוצה, מקשקשים בכפותיהם ובכוסותיהם ומפטפטים בהתלהבות, צוחקים ומתלחשים. קרוב אליה, בין הספה ולשולחן, עומדות כנופיות, כנופיות קטנות של יהודונים, זקנים וצעירים, ומשוחחים גם כן. אביה, אשר התחיל מלבין במשך שתי הירחים האלה, מתהלך בראש מוטה וידיים שלובות אנֶה ואנה, הופך את פניו מדי גשתו אל אחת הכנופיות… לפנים, היא זוכרת, היה גם הוא סוחר-ומוכר בכנופיות אלו… פתאום כונן את צעדיו אליה, ויקרא בקול רועד ונפסק:
– ניסע הביתה גיט’קה… כן… מחר אסע…
היא גם לא שאלה אותו לפשר הדבר.
ובכל דרך מסעם העירה, זוכרת היא, התאנח לרגעים וימחה את עיניו…
ורק בבואם הביתה והוא השתקע בכיסא מבלי השליך את בגדו מעליו פיטפט בקול חלש רצוץ פעמים אחדות:
– הלא רק צינה אחזתה… רק צינה…
– חֵלכה! – חושבת גיטל ולבה מתחמץ – אַבּא חֵלכה…
היא מתרוממת פתאום מעל המיטה וממהרת את צעדיה אל הדלת. בלבה התעוררה פתאום תשוקה אדירה, עיוורת לראות את אַבּא, לחבקהו, לנשקהו, לשוחח עמו – – –
– גיטל! – הגיע לאוזניה קול רחל הרועד מהחדר השני – התרחצי את ראשך? אַבּא הלך להתפלל ויצו להכין את הכל…
– איננו…
גיטל שכבה שנית על משכבה.
– היא לא תרחץ היום את ראשה… אַבּא בוודאי לא ישאל היום… היא גיחכה במרירות.
– גיטל! – זוחל שנית קול רחל והיא מכניסה את ראשה החדרה.
– אח, הרפי ממני! – קוראה גיטל בצער.
היא תיקנה את מראשותיה ותוסף בלחש מרוסק:
– פּתיה…
אז זכרה, כי כשיבוא אבא יהי עוד עליה לברך על הנרות ותרגיש פתאום, כי צרה לה המיטה. לה נדמה, כי הורדה התקרה והיא מעיקה באכזריות בלתי נסבלת על חזֶהָ המכה גלים. היא קפצה ממקומה, כרגע אחד חשה חום דוקר בכל גופה מראשה ועד רגליה, ותתחיל להתהלך בחדר ועיניה התועות כמו מחפשות מפלט. אח, מה תערוג נפשה לצאת, לצאת, להתפרץ מן המיצר הזה, לעמוד ברשות עצמה, לחיות באַוות נפשה, לעשות מה לבה חפץ… אַח, מה צר לה המקום…
מאין אונים ישבה על המיטה ותישען בימינה בדופן ואגרופה תמך את סנטרה. מבטה נפל על ציבור ספרי-הלימוד אשר על השולחן. עיניה נעכרו שנית והיא נזדעזעה. הנה היא יודעת חוק לימודי ארבע לשכות. היא עומדת על הבחינה. היא מקבלת תעודה – אחרי כן – – – אחרי כן – – –
ותמונת אבא החביב, אבא הערירי, החלכה, אשר זקן בלא עת וייקמט לפני בוא מועד, מופיעה לנגד עיניה בכל אכזריות חיבּתה…
– הבלים! – מחליטה פתאום גיטל ומעבירה את כפה על ראשה – אך דרך נשים היא… הלא צדקו איפוא דברי המורה חְוַסְטְמַן על הנשים… אין דבר… ובכלל – אבא יבין… אבא ירגיש… אַבּא הוא, בכלל, טוב-לב מאוד…
והיא זוכרת כיצד קיבל אבא לפני שבועות אחדים את דבר חדלה מאכול בשר מן החי…
כתפות גיטל נזדעזעו והיא נרתעה ממקומה. כעבור רגע עזבה את המיטה ותחל להתהלך שנית בחדר.
– מה משמע עיניים פקוחות – השתוממה בהרגשת-אושר – אמת כזאת, אמת קדושה כזאת – ולולא אותו הספר…
גיטל התחלחלה. זה רק שבועות אחדים עברו מיום חדלה מאכול בשר ולה נדמה, כי נצח שלם יבדילנה מהעת ההיא. היא אינה יכולה להסכים עתה, כי היא, היא בעצמה היתה אוכלת יום יום לתאבון בשר החיות העניות… פְ…
– ואַבּא? – חולפת מחשב במוחה.
– זה משפט “רוּטינה” – נאנחת גיטל – לב טהור כזה, נפש עדינה – ובכל זאת…
בימים הראשונים – היא זוכרת – היה מנסה לדבר על לבה לחדול מה“שטויות” הללו. היא עברה בשתיקה פעם, פעמיים; אבל כאשר הוסיף להציק לה, קראה בהתלהבות נמרצה:
– איני מבינה, אבא, כיצד אתה קורא שטויות לדברים, שהרבה חושבים אותם… נו, פשוט, לחובה קדושה?
הוא התאנח; אבל מאז – חדל.
רק באותו ערב, היא זוכרת, שתה אתם תּה רבי קלמן שותפם, וכשהושיט לה את כוסו, ויקרא כדרכו תמיד:
– אנא, ילדתי, עוד כּוֹסיסה…
אמר לו אבא באיום-היתולים:
– היזהר, קלמן… ילדה… מדבר אתה עם דעתנית, היודעת כבר להטיל חובות על נפשה…
רבי קלמן לטש עיניו ואבא הוסיף באנחת-נגינה:
– ילדה…
– רבי קלמן שותפם – חולפת מחשבת-אגב במוחה – הוא איש אחר, כשסיפר לו אבא את הדבר הטיל עליה מבט דוקר וקרא בחימה מקפיאה – בְרְרְ…
– פּוֹלגסים… אף המה יודעים לבחור… אַח, הייתי מראה להם…
היא גיחכה אז ואבא התאנח חרש.
אַח, מה יהיה…
גיטל הרגישה פתאום חולשה עצומה בקרסוליה ומוחה כמו הלך ונסדק בעצלתיים. בלבב נלחץ ניגשה אל החלון ותפתחהו ותשב על משקופו.
ממעל לשורת הבתים הנמוכים, אשר מעבר לרחוב השקט, נשקפה לה כיפת שמים טהורה וחופשיה, אשר השתרעה שקוֹע וצלוֹל, צלוֹל וטבוע מאחורי הצמָרות המטוּלָלות, הנאחזות בעשן-התכלת הלאה, הלאה במרחק הרוזם, במרחק המלבב, המספר ללבב, הלוחש לנשמה, המעביר עין גם מפסגת המסגד, המבהיקה עתה מקרניה העייפות של שמש שוקעת, גם מאילנות בית-הקברות, הקפואים לא הרחק ממנו, גם מנפתולי-המסילה הצרה המתפתלת והולכת מאחריהם לאין קצה ותכלית… הלאה, הלאה מהם; מעולם אחר, מעולם חדש רוזם מרחק-התעלומות ההוא… גני הבתים, אשר מעבר לרחוב הקפוא, עומדים משום-מה שחים, עמוסים, מכוּוצים, כעוצרים בעד נשימתם הזקנה, ונדמה, כי גם קרבת-השמים מעיקה עליהם, ושמה, במרומים, כמעט אשר עין לא תשיגנה, רוחצת אחת הציפורים החופשיות בגלי התכלת החופשיה, מפלסת לה נתיב וכנפיה ישאוה אל אשר יהי רוחה ללכת, נישאת ומתפללת, נישאת וגוֹועת, עד היותה לאחת עם התכלת ההולכת ומתגשמת, ועין אדם לא תשורנה עוד…
– גיטל!…
גיטל הזדעזעה. היא הפנתה את עיניה אל הדלת, על המפתן עמד אביה גבנון, חיוור, נענה; עיניו האדמדמות תועות וידיו ממשמשות בכנפי בגדו האָפור…
לבה נלחץ כמו בצבת מלובנה. לה נדמה, כי רואה היא לפניה את אביה בפעם הראשונה…
– גיטל… בּואי – גמגם רבי נוח בקול רצוץ ורועד.
– לאן?… מה? – הורידה גיטל את רגלה האחת מעל המשקוף ותישאר במבוכה:
– בּואי… סעודה מפסקת…
קולו נפסק, אך גיטל לא הרגישה.
– אַ! תיכף, אַבּא!
היא קמה ממושבה, ותחל לתקן את חגורתה.
– לא! – מיהר רבי נוח ויצעד צעדים אחדים בלתי ישרים לנוכח בתו. קולו היה מוזר – אנוכי… אִתִּי, אתּי…
גיטל הלבינה כסיד. כמכת-שמש קרעה את מוחה מחשבה שחורה אחת ותּהוּמנה. החלון, אשר נגדה, נדמה לה רגע למרובע שחור בכותל הלבן, והיא נפלה אחורנית על הספה באנחת רעל חנוקה…
– בתי – גימגם רבי נוח מתוך דמעות ויצעד על מקומו – בתי היחידה… למעני נא… ערב יום כיפור… בתי היקרה, אכלי בשר!…
ושתי יללות חודרות, מלאות עצב עולמים, הרטיבו את אוויר החדר עם דמדומי ערב – ילל האב ויללה הבת…
סיפורים
מאתאורי ניסן גנסין
הצידה
מאתאורי ניסן גנסין
I
בפעם הראשונה בא נחום חגזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה, לרגלי סיבה אחת טפילה, שלפרקים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד. לתמהונו, פגש אז שם את שכנתו השמנה, העלמה חנה הֵילֵיר, המשחקת תמיד בקול רם ולמקוטעים, שלא כדרך הטבע, ושם בא עמה גם בדברים בפעם הראשונה. אז דווקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים עניין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה. אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולֶחיוֹ על כפוֹ ושפתיו בין שיניו, ופתאום ניעור וימצא לו תואנה, ויקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה. בפעם הזאת מצא שם פנים חדשות לו לגמרי. בריחוק מקום קצת מהשולחן העגול ישב לו צעיר אחד עלֵז ישיבה שחֶציה תוּרכִּית ושתי ידיו היו מחליקות את ברכו הפשוטה באוויר והוא בעצמו מתנדנד פנים ואחור ומתלוצץ בהנאה והכול מצחקים לעומתו. אמנם שהה שם חגזר הפעם יותר; אבל מדי צאתו אל האולם היתה צהלת הצחוק שבחדר השני מפליאה אותו קצת, והיה מביט אל החלונות האפורים ונכנס ויושב שנית עם המסובים. לימים סר שמה שלישית בעטיוֹ של אותו צעיר גופא. הלה בא אליו בבוקר אחד ושהה אצלו קצת ופיטפט והתרועע לו והזמינוֹ ללכת אתו אל רוֹזה. באותה שעה היה חגזר יודע כבר, כי שׂיח לו ושׂיג עם בנו היחיד של אחד מגבירי העיר הקטנה. והוא לבש את אדרתו, וזכר את פני רוֹזה היפים ואת גיחוכם החיוור והזך לנוֹגה הערפל של המנורה הפורשת צל, וחשב עוד הפעם בלבו, כי יודע הוא כבר ברור למדי, שכל האנשים הללו גם יחד זרים לו לגמרי. אחר הדברים האלה סר שמה עוד פעמים אחדות וראה את אִידָה, הגימנאזיסטה החיוורה, המכינה תמיד את שיעוּריה בהתמדה, ואת מאניה, אחותה הבכירה ממנה, האֶקסטֶרנה המלאה אשר היתה באה ויוצאה לרגעים ומחפשת דבר-מה אגב איזוֹ נהיּמת-זימרה מקוטעה, ואת רוֹזה לא מצא שם, או שהיה מוצא אותה יפה ומשׂחקת בחדווה מלבּבת להלצותיו של אותו הצעיר העלֵז.
זה היה בתחילת האביב של אותה שנה, אשר אֵם האחיות הללו נפטרה ואביהן רבי שמחה-בֶּר הלך לו ה“נֶגבּה” לערוֹב את מערבו. בימים ההם ותיבת הנצרים הגדולה של חגזר, המלאה לה ספרים ו“כתבים” שונים, עומדת עדיין חבושה ליד פתח החדר, כמו שהביאהּ אתו מווילנה לפני שני שבועות, והוא בעצמוֹ היה עוד עסוק לפרקים בקביעת דירתו. כי אמֹר אמַר לכונן את מצבו בעיר הקטנה הזאת, בשביל שתהא לו הרווחה להגשים את מחשבותיו הרבות, אשר חשב על העבודות הספרותיות אשר לפניו, ואולי גם ללכת אחרי כן למדינת הים, כאשר חשב מאז. בקרוב נפתחה אותה תיבה והתחילו לו ימי העבודה. ארבעה תלמידים היו לו, והוא היה חוזר על בתיהם כל השעות שלפני הצהריים; ואחר חצוֹת היום היתה לו עבודה מרובה בבית. באותו קיץ היה הולך ונדפס באחד-העיתונים העבריים מאמרוֹ הגדול על הספרות היפה העברית עם שפעת ציטטים ממחברים שונים. מלבד זאת היה טרוד כל ימות הקיץ בייסוד אגודה ספרותית בעיר, אשר היתה משאת נפשו מאז, והיה ממהר גם בהכנת מאמרו השני, בשביל שיקבל אחרי כן את משכּורתו בעד שניהם יחד. וכבר החל לחשוב מחשבות גם על דבר לכתוֹ למועד תקופת הלימודים הבאה למדינת הים; אולם אחרי שקלא וטריא קטנה עם אותה מערכת בנוגע לעסקי ממונות, נתבּררה לו טעות אחת קטנה, שהכבידה קצת את לבו, והוא ניגש לבחר ראשי פרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר היתה את נפשו לכתוב על קורות הספרות במאה האחרונה, וידיו היו מלאות עבודה. בבוא אחרי כן הסתיו, והוא, כשהוא מרוכס באדרתו המסורבלה ונעוּל בערדליו הגבוהים, היה לש פעמים אחדות ביום את חרוֹסת הרפש של כיכר השוק, אז אמנם פגש את רוֹזה פעמים מספר בּרחוב, אלא שבכל פעם היה עובר על פניה ויוצא לה ידי חובתו בהרכנת ראש גרידא. רק פעם אחת אירע לו לעבור אתה יחד מרחוב אל רחוב ונודע לו באותה שעה מפיה, כי היא… אמנם לא שהיא יודעת היטב, אבל היא מכירה “כך” את כַּרְמֶל חברו, מי שהיה בכאן מורה לפני שנים אחדות. היא היתה בימים ההם שוהה אצל דודה אשר בכפר והיתה באה הביתה רק לעתים רחוקות, וכך עלתה לה שפגשה באותו כרמל פעמים אחדות. חגזר סיפּר לה, כי זה לו לכרמל שנתיים ימים ויותר לשבתוֹ בכרכי הים והוא אינו יודע מה אתו, וכי בפעם האחרונה ראהו בווילנה, בטרם צאתו את הארץ. באותו מעמד נודע לו עוד, כי אידה זוֹ הקטנה היתה תלמידתו של חברוֹ זה. ובערב היום ההוא היה חגזר יושב אל השולחן העגול, אשר באותו החדר היפה, שלא היה בו זה ימים רבים, ורוֹזה היתה עומדת אצלו, כשידה האחת נתונה על משענת כיסאו והשנית מוטלת על מפת-השולחן האדומה, ולנוגה ערפל של מנורה פוֹרשׂת צל היו מסתכלים שניהם אל פני עלם אמיצים וטהורים, אשר נשקפו אליהם מתוך אלבּום אחד יפה. פני חגזר, אשר בטרם שפתחה רוזה לפניהם את האלבום השתטחה עליהם בת-שחוק קלה, היו עכשיו מרוכזים-נלהבים, ועיניו לא זזו משתי העיניים הגדולות והבטוחות-תמימות, אשר נשקפו אליו מתוך התמונה שלפניו. הפנים הללו היו זרים לו כך ומוצצים כך את לבו, וצל צחוק הלעג, המזכיר דבר-מה וגוזר את הלב, זה הצל הדק, המרפרף ואובד מדי רגע בסתרי השפתיים הרעננות הללו, מרפרף באיזו ביטחת ניצחון חצופה ואובד מיד בעורמת חתוּל, באיזו כוונה ללגלג, צחוק זה הציק לנפשו, כקצֵה חלום שנשכח. אחרי כן חשב ומצא, כי התמונה הזאת נעשתה לפני שמונה שנים ועוד, ושמע את פטפוטיה של רוזה, אשר פיטפטה על כרמל זה, שהיה אוהב מאוד את אידה תלמידתו, הילדה הקטנה, שהיה מתקינהּ אז להכניסהּ אל הגימנאזיוּם, ועל התמונה הזאת, שלא אפשר כלל להכירנו על פיה, ועל מאניה אחותה, הבכירה מאידה לשתי שנים, אשר היתה תמיד, תמיד היתה מסתתרת מפניו, הה-חה. לסוף היתה דממה עצֵבה ובערה המנורה ורתח הסאמוֹבאר על כנוֹ הצהוב וקלחו הרותחים לתוך כוסות, וחגזר ישב דומם והסתכל אל מראה המנורה האחרת, זו שהצטַירה לו בשמשות השחורות והמגוהצות מחמת הלילה שברחוב. ובשעה העשירית בלילה היו ערדליו שוקעות בזו אחר זו בבצת הרחוב האפֵלה והזרה וגבו היה נטוי קצת קדימה, והוא חשב חליפות על החדר היפה ונוגהו המצל, ועל כרמל חברו ופניו הזָרים, ועל רוזה הפיקחית ועיניה הטובות, ועל החיים היפים ומגילתם הנָגוֹלה. זכר רגע גם את לחישת הסתרים הגרויה, אשר קלטה אוזנו בפרוזדור האפל, בהיכּנסו לשם עם דמדומי ערביים, לחישת הסתרים הזו, אשר היתה פותרת, כמדומה לו, שאלה בחשבון, ואת גניחת הייסורים החלשה, אשר רחשה אחריה, וחשב על מאניה המלאה ועיניה השחורות ועל אידה החלשה ופניה החיוורים. ובבואו הביתה, ניגש אל עבודתו בנהימת איזה זמר שובב.
מאז והלאה התחיל בא לשם תדיר. על פי רוב, בערב. רוזה היתה כפעם בפעם בוֹדדת באותה שעה בחדרה הכּהה והיתה מגיחה לקראתו מפינתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפּה הקטנה והטובה ומעלה את הנוגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפּינות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים, והשמשות שבינות לווילונות משחירות והשׂיחה שוֹקֵטה, תמימה וקולחת. שעה קלה לפני יציאתו משם היה קול צחוקו מצלצל אפילו ברמה מפרק לפרק. אותו הצעיר העלֵז לא היה נראה שם כמעט כל העת. אמנם סר לשם פעמים אחדות בחברת אחותו הבכירה והיו יושבים ומתלוצצים והולכים להם, וחגור נוכח אז לדעת, כי לשווא היו נראות לו הלצותיו בשכּבר הימים לשוֹרטות: אדרבה, הרי זה זהיר במאוד ואינו גרוע מכל הצעירים המצויים. על רוזה, שהיתה משתתפת אז בחידודים בתאווה קודחת מיוחדת, היה חושבה בהנאה, כי יש לה די רעל והלצותיה יוצאות חיות כל כך ומפרכּסות וקולעות. אלא שכל הדבר בכללו לא היה ניחא לו קצת והוא היה מלַווה את האורחים כפעם בפעם בהנאה יתירה ושוכחם מיד. אחרי כן היתה רוזה מרבה לדבר תמיד על כל אשר עלה על לבה: על עצמה, על מאניה, על אידה, על אביה, והיתה מדברת בחשק קודח ומתבלת את דבריה בצחוק שקט, עָרוי קצת במסתורים, ומבטת אל איש-שיחה בחיבה בטוחה. חגזר היה קם באותה שעה ומפשיל את ידיו לאחוריו אל תחת חוצני הפידזַ’ק שלו, ומציע צעד אחר צעד על פני מִדְרְכֵי המרבדים הרכים, ונהנה מכל חריקת נעל, שהיתה נספגת בתוך האטון, ומסיח את דעתו מזה. כשהיתה רוזה פוסקת, היה מתחיל חגזר מספר מילקוטו הוא, וכה היו משיחים וצוחקים ומזמרים חרש ולפעמים גם יוצאים לטייל קצת. לפרקים היתה באה החדרה גם מאניה, עלמה מלֵאה קצת, אשר פניה טהורים ועיניים לה קטנות ושחורות וחושדות-מלגלגות. היא היתה מניחה את ספרה הפתוח על השולחן לפניה ושמה את שתי ידיה מתחת סינורה השחור ויושבת על קצה הסוֹפה ושותקת בציפייה של גאווה. השיחה היתה נמשכת הלאה, אלא שחגזר היה ממשמש באותה שעה את קצה שׂפמו העפרורי ומקמט לפרקים את מצחו הגבוה. בימים הראשונים היתה מאניה יושבת לה ככה עת לא רבה ופורשת אל חדרה במרירוּת של גאווה נפגעה וחגזר היה מטייל אחרי כן בחדר ומזמזם קטעי נגינות שונות ונושך בלי-משׂים את שפתוֹ התחתונה; אולם קימעא קימעא התחילה הלה שוֹהה שם יותר ויותר ונשארת יושבת למולו ומעמידה פנים זֵדונים, ופניו הוא היו נעשים דומים באותה שעה לפנים של איש המתאמץ להשקיט את כאֵב שיניו הרוצע. בימים ההם וחגזר כבר יודע, כי גם אידה וגם מאניה שתיהן תקפה אותן מין חולשת העצבים למיום שמתה עליהן האם; אלא שאידה הדלה בשֶל זה מבוא אל הגימאזיום לזמן מה, כמצוות הרופא, ומאניה לא הסכימה בשום אופן להפסיק גם הפעם את הכנותיה להיכּנס אל מחלקת הגימנאזיום החמישית, אשר לא פעם ולא שתיים ניגשה אליהן עוד בילדותה והיתה נאלצת לחדול מהן כפעם בפעם משום איזה דבר. ולפיכך יש שהיה חגזר מַתחיל מדבר בחברתה על הלימודים הצנומים, האוכלים את בשר הילדים עם הגדולים ומוצצים ליחָם ולשדם בעודם ב“אביב ימי שחרותם”; אפס מאניה היתה בכל פעם מביטה עליו בתחילה בעיניים מורמות למחצה ומעט מעט היתה מכוֹננת לעומתו עוד יותר את פניה הזֵדונים, אשר גזרוּ את לבו ויעליבוהו, והיתה מנדנדת בשלווה, כביכול, את רגלה האחת על קצות אצבעותיה ומשתעלת לפרקים שיעול של כוונה, כאומרת: לא לי הדבר נוגע. ועם ההפסקה הראשונה היתה קמה ופורשת אל חדרה והשיחה היתה שבה לקדמותה.
אמנם התנהלה בימות החורף הזה עבודתו הספרותית של חגזר בכבדות רבה; אבל היו סיבות שונות לזה. את ראשי הפרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר התחיל לכתוב בראשית ימי הסתיו, הוכרח להפסיק באמצע מפני מאמר הביקורת הגדול, אשר אמר לכתוב על אחד הסיפורים החדשים, שנתפרסם בראשית החורף ההוא. במאמרו זה אמר להראות באצבע, סוף סוף, על כל אותם הדברים, המעסיקים עתה את מיטב צעירי העם, והספרות עוברת עליהם בשתיקה; אולם האגודה הספרותית החביבה עליו, אשר מצבה היה רופף מאוד בימים ההם, והתלמיד החמישי, אשר הוכרח לקחת לו בחורף הזה נוסף על קיצבת שיעוריו משכּבר, שללו ממנו כמעט את כל עיתותיו הפנויות, והוא הספיק רק לרשוֹם רשימות שונות, פחות או יותר מפורטות, בנוגע לתוכנו של המאמר ולא יותר. מלבד זאת נוספו במחברותיו קטעים שונים מהרהורי לבו בימים האחרונים, אשר אמר לסדרם, בבוא מועד, לשורה שלימה של מסות ספרותיות, והללו היו מעסיקים אותו לפעמים תכופות מאוד.
ולמועד האביב בא הביתה אחי מַכּרוֹתיו, מנהל ספרים בבית מסחר אחד שבאחת מערי הנגב, לבלות אתן שבועות אחדים, וחגזר היה נמצא יותר תדיר בבית ההוא, אשר נחה עליו עתה רוח אחרת קצת. התחילה מאניה עם פניה הזדוֹנים-חוֹגגים להתראות בחדרים לעיתים יותר תכופות ולקחה חלק גם בשיחות, בפנוֹתה בתחלת דיבּורה רק אל אחיה, ואחרי כן, מעט מעט, היתה מעיזה להביט גם בפני יתר המסובים. ואידה היתה באה גם היא והכר הצחור שלה בידה האחת וספרה הפתוח בידה השנית ושוכבת לה למחצה על הסוֹפה. היו באים מכרים ומכרות לפרקים תכופים והיו יושבים ושותים תה ומספרים וצוחקים ומשליכים קליפות אגוזים איש אל פני רעהו והולכים להם. רוזה היתה תמיד מתאוננת אחרי לכתם, באותות של ליאוּת נחמדה על פניה הענוגים ובתנועותיה הנאצלות, כי היתה עליה בימים האחרונים חברתם של אלו למשא כבד ואין היא מוצאה לה דברים עמהם כפעם בפעם. באושרה, כי שמואל אחיה לץ הוא לכשירצה – וישועתה באה, לכל הפחות, ממקום זה.
ושמואל, בחור מקושט כבן עשרים וחמש, הדומה בגודלו ובפניו הדלים והסחוטים לנער בן שש עשרה, היה מסתכל באותה שעה במשקפיו, וידיו הקטנות והרזות היו משפשפות אותם במטפחתו הצחורה, והיה עונה אחריה בביטול ערוּי קצת:
– משכילי העיר הנידחת!
ומאניה היתה מביטה עליו ומעקמת את שפתיה בביטחה יתירה וממַלטה:
– משכילים!
אחרי כן היה שמואל מרכיב את משקפיו על חוטמו ומרכין קצת את ראשו למעלה ומזכיר בהנאה צוהלת את ההלצה החריפה, אשר “תקע” לה ל“אותה הצהובה” או ל“זו הגדולה”, ושואל אם הרגישו בעקימת “שופרה”, רוזה היתה מעירה את הערתה, ומאניה היתה נעשית יותר חופשית בדבריה, ושמואל היה נזכר בינתיים בהלצה אחרת ומפסיק אותה, והכול היו משׂחקים ומדבּרים ומתלוצצים ומשוררים מעט ומבלים את העת.
ולאחר השבועות התחילו הטיולים העליזים בחורשה הנהדרה עם הסירות הצוהלות על פני הנהר היפה והמדורות הפּוֹאֶטיוֹת תחת כּיפּת שמי האַטלס
הקודרת והפרעת הדומייה הרוָיה ברחובות הנמות בחצות הלילה ולפני עלוֹת השחר. נספח אליהם עוד צעיר אחד אורח, מי שהיה חברוֹ של חגזר בשכבר הימים, ועתה בא לכאן למצוא לו הוראות רק למחיית ירחים אחדים. זה היה בחור עליז ובעל עיניים קטנות ושחורות ומערכת שיער שחורה אַ לַה גוֹגוֹל בראשוֹ. הבחור הזה היה משורר להם שירי עם שונים, שהיו מביאים אותם לידי גיחוך, וקורא להם מוֹנוֹלוֹגים טיפּוסיים של איכּרים, כשהם באים להעיד אצל בית דין, ושל מגידים, כשהם מטיפים מעל הבימה בבתי כנסיות, ושל שיכורים, כשהם באים לקחת מאת “חיְקה” יין בהקפה. אותה תקופת תמוז נחרתה עמוק עמוק בלבם של כל בני החבורה ותהי להם די למלאות בה גם ימים רבים וארוכים אחרי כן. ומשהתחילו, לאחרונה, קוּרים ארוכים ודקים זוחלים באוויר ועלים צהובים נושרים ומתפזרים בשדרות שבגנים, היה חגזר רומס על העלים הנושרים בפראוּת של חדווה ובקדחת של אנרגיה פורצת, וקומתו היתה מזדקפת, וחזהו מתרחב ונבלט ופניו ניעורים. עוד שבוע, עוד שני שבועות, והשמַים יתכסוּ קדרות, והרוחות תהיינה מייללות, והימים יהיו עגומים, והשמשות תהיינה מזדעזעות, ופחי הגגות יהיו מקשקשים – הידד! ומצב הרוח יהיה איתן, והמחשבה תהיה חופשית, והלב יהיה מֵקיר ומפכה, והעבודה תהיה חביבה וממלאה את הנפש ומרחיבה את הדעת… עוד שבוע, עוד שני שבועות, והלילות יהיו אפֵלים, ואוּרֵי הפנסים הבודדים רועדים, והגשמים מטפחים, והבּצה עמוקה – ובחדר היפה והחביב יהיה חם, ויהיה אור, ויהיה נעים, והיציע העטופה קטיפה אדומה תהיה רכה ומרוּוחה, ופני העלמות הענוגים יהיו יפים, ועיניהן הרוחשות תהיינה מלֵאות זוֹהר ועדנה, ופטפוטה הטוב של רוזה יהיה קולח בפינוק הלבב, וטענותיה הזדונות וזהירות של מאניה תהיינה משסעות אותו, ונפסקות באמצע, וחוזרות שוב ומתפרצות, ואידה הקטנה והחיוורה, אידה המביטה פלאים כל כך, אשר צמתה רכה ויפה כל כך, אידה זו לא תתרצה בשום אופן לשבת על ברכיו ולהניח את ראשה החביב על חזהו, עד אשר יתפשנה בקיבּורוֹתיה הרכּות והחמימות, וידוֹע יֵדע, כי לא ילדה הוא תופש בקיבּורותיה, והושיב יושיבנה בחוזקה. אז תיכּנע ותירגע על כזהו כרחל נאלמה, ושערותיה החביבות תהיינה חלקות כל כך ועשירות כל כך ומסורות לו ונשמעות לו לכל אשר יַטן.
אחרי כן בא הסתיו, וחגזר סר פעם אחת אל הבּיבּליותיקה, ואירע לידו סיפור אחד יפה מאוד, ולקח אותו בערב ובא אתו לשם ויקראהו באוזני העלמות עד תומו בלילה אחד. ולמוחרת בבוקר כבר הלכה אתו יחד רוזה אל הביבליותיקה לבחור ב“עוד איזה דבר יפה”, שיהיה להם למקרא בלילה הבא. והשמַים היו כבר קודרים, והרוחות היו מיַללות, והבּצה עמוקה, וטיפות הגשמים דוקרות ומטפחות ומרטיבות. בימים הראשונים היו קוראים רק שלושתם; אולם מעט מעט היתה גם אידה לאחת השומעות התדירות. היא היתה באה חיוורת, והכּר הצחור בידה, והיתה יושבת חרש באחת הפּינות ומשלבת את ידיה על חזה ומקשיבה דומם. מאניה היתה יושבת על קצה הסוֹפה ונשענת בזרועה על אדן החלון, ורוזה היתה סרוחה על משענת הנדנדה ומַפנה אותה בעצלתיים לעברים, ומעומק היציע האדומה היה קוֹלח קולו הצלוּל של חגזר וקורא להם בהטעמה ובמתינות רוגשת מתוך הספר אשר בידו. יש שהיתה מאניה שואלת דבר בזהירות ובמאמרים מרוסקים, והוא היה מבאר לה ברכרוכית-לב כבושה ובהשתדלות יתירה, או שהיתה רוזה מַשׂגת דבר מה, והוא היה משיב בתחילה בותרנוּת קלילה וחיישנית קצת ואחרי כן בכובד-ראש ההולך הלוֹך וגָבוֹר. וכשהיתה רוֹזה עומדת עת רבה על שלה, בלי דברים ברורים, רק בהחלטה בטוחה, הוא היה מתחיל חושב בפני עצמו, כי רוזה קוראה מדברי הספר את שֶׁלָּהּ, והיה בא לידי החלטה, כי היא הוגה מחשבות ולה יש רכוש נפש טמיר, המדבר מתוך גרונה, אותו רכוש הנפש, שישנו לכל האנשים אשר עברו גלים על ראשם. והיה זוכר פתאום את הצעיר העלֵז ואת הלצותיה הארסיות של רוֹזה, והיה דבר-מה מתחיל קוסס את לבו, והוא היה חושב במרירות, כי בכלל הלא נשמת האשה מגילה סתומה לו לגמרי – ולא עוד, אלא שככה יהיה הדבר לעולמים ואין לזה תקנה; משום שיִחוּסיו אל הנשים הרי הם במהותם שגיאה אחת גדולה, שאין לה כל תקנה. והיה זוכר רגע את שכנתו השמנה, אשר קיבּוֹרוֹתיה השמֵנות נתקלות תמיד בשלו, מדי לכתה אתו שכם אל שכם, והיו מתחילים מרפרפים בלבבו ונגוזים, כצללי הינשופים בלילות ירח קפואים, צללי מחשבות ארעיות וניצני הרגשות שנעלבו מימי היות לו שיח ושיג עם רוזה ואפילו עם מאניה זו. והיה מסתכל בפני רוזה הטהורים והנאצלים ולא היה מוצא בהם לכאורה כלום, אלא שהיה בטוח משום מה, כי יש שעיניה מזכירות לו רגע אחד את החתול האפור אשר לו, הרובץ תמיד על הקוֹמוֹדה האדומה אשר בחדרו. והיה נדמה לו אפילו, כי דווקא דבר זה מהנה אותו מאוד. ורוֹזה היתה בינתיים פוסקת מהניד את הנדנדה, ועיניה היו מזהירות, ולחייה היו מוורידות משהו, וקולה היה נפעם ונרעד מהתרגשות של הנאת הרוח, והוא היה ניעור פתאום ומתחיל סותר, גם כן בלי דברים ברורים, את טענותיה של זו, המטושטשות, והיה מתרגש ושואל מרגע לרגע:
– התָביני? התְביניני?
וכשהיתה רוזה מתעקשה גם לאחר זה, היה מתחיל פונה בדיבורו אל מאניה, ומאניה היתה מתאמצת בתחילה להביט ישר אל פניו ולשמוע פ ש ו ט, כמו שהיתה שומעה עד עתה, ולא היתה יכולה, והיתה מורידה עיניה והיתה לה תיכף חרטה על זה, והיתה מעמידה פנים זֵדונים ומתחילה מבּיטה ישר כלפי פניו, ואז היה לבו שלו מתחיל מהסס בו, והיה מרגיש את עצמו פתאום נואל במאוד ונלעג במאוד, והיה מתחיל נתקל בדבריו ופונה אל רוזה שוב, וזו מפסיקתהו, וחוזר חלילה.
וכשהיה שב הביתה בשעה מאוחרת בלילה, היה עולה על מיטתו ושב אל מחשבותיו ואל הרגשותיו של היום שעבר ואל חלומותיו ותקווֹתיו לימים הבאים לקראתו, והיה מייחל לתקופת החורף הבאה, מוכן ומזומן לגשת אל העבודה הרבה, אשר אמנם מזלזל הוא בה מעט בימים האחרונים, ואולם שלא באשמתו, כי אם באשמת מאורעות אותם הימים. הנה יִתּם לו היֶרח הזה, הוא ישׂכּוֹר לו דירה יותר הגונה, ויהיו לו תנאים יותר נוחים לעבודה, והכול יבוא על מקומו.
ככה עברה עליו תקופת הסתיו ההוא. וכשפוֹרשה שכבת השלג הצחורה הראשונה על פני הרחוב הרחבה והחופשית, ושריקת עורבים עליזה נשמעה מעל לגגות הנמוכים שהלבינו, יצאה רוזה בבוקר אחד יחד עם חגזר, כשהיא עטופה בטלית גדולה של צמר, ועברה אתו את הרחוב לרוחבה, ובאה אתו אל החצר אשר מנגד. שם נבח לקראתם כלב גדול אסור בשלשלת, וחרקה חזירה שמנה מאצל עגלת-קיץ אחת צולעה, אשר היתה מוטלת בטבּוּרה של החצר הלבנה, ויצאה לקראתם איכּרה אחת גבוהה ושזופה, אשר שרווּליה היו משולשלים וקצה סינורה, המבהיק מחמת זוהמה, תקוע באזורה ולשונה תועה ומפשפשת ומלקקת בין חניכי שיניה וגיהוקי חָזֶהָ הקשים מצלצלים ונודפים במליח ובבצלים שנתעכלו. רוזה קראה לה בשם אביה ודיברה אתה, והיא הביאה אותם אל “סְוֵיטְלִיצָה” אחת מרוּוחה ונמוכה קצת, אשר רהיטים בה הרבה ופשוטים, ורצפה לה לבנה ונקייה, ופרחים בה הרבה, ומיטה גבוהה עומדת בפינתה ומגדל גדול של כרים וכסתות על אותה מיטה, וגנראלים הרבה על סוסים דוהרים מכסים את כתליה, ודיוקנות קודרים משחירים את זוויוֹתיה, ועוד ביום ההוא קבע שם חגזר את דירתו. באותו ערב באה לשם רוזה עם ה“ילָדות” וישבו מעט, ושיבחוּ את הדירה, והתלוצצו עם האיכרה הגברת, אשר סרה לשם גם היא, וצחקו הרבה להערתה, אשר העירה בהיותה כבר אצל הפתח ושבה והראתה באצבע על המגדל הגדול של הכרים והכסתות אשר על המיטה, לאמור:
– וכאן אפשר יהיה לישון…
אחרי כן לקחו את חגזר והלכו עמו הביתה וישבו שם עד חצות וקראו ודיבּרו ושרו וטיילו ובילו את הלילה.
למחרת היום ההוא עגמו פני השמַים, והשלגים של אתמול נעשו דַיְסה אפורה, והרוחות התהוללו בתריסים, ונפשו של חגזר היתה, כאילו נכנפה אל תוכה, והוא ישב בבוקר עת רבה על המיטה שלו ורגליו משולבות תחתיו ושמאלו תומכת את ראשו. אחרי כן קם והעמיד את צווארונו של הפּידז’אק שלו המרוכס וטייל לאט לאט בחדרו, כששׂמאלו אוחזת בכנפי צווארונו שלא תיזחנה וימינו תומכת את שמאלו על חזהו. אחרי כן ישב על השולחן ולקח את העט וכיוון אותו כלפי הנייר וישב ככה עת רבה. אחרי כן התחיל מסלסל על פני הנייר החלק בזהירות אותיות יפות ועגולות, ופניו המרוכזים הלכו הלוך והתלהב, ונשימתו הסולדת הכלה הלוֹך ורעוֹד, ותנועותיו נעשו קודחות ונחפזות וקצת גרויות. במהירות של קדחת נמלאה שורה אחרי שורה ועמוד אחרי עמוד, וכל אותו יום לא מש כמעט ממקומו, עד אשר גמר פרק אחד גדול וחשוב במאמרו החדש. ואחרי אשר הציג כתם שחור במקום הנקודה והעביר תחת השורה האחרונה קו שחור, השליך את העט על השולחן באנחת רווחה, והרכין את ראשו לאחוריו, וּתְמכוֹ בשתי כפיו, ששילב על פדחתוֹ, ועצם את עיניו ויהי קופא ככה.
ובערב, בהיותו ממהר מבית אחד ממכיריו הביתה, לשוב אל עבודתו, כבר היה האוויר מזוקק וקצף חריף ושיירי שלג האפירו בפינות הגגות, ופאתי שמַים האדימו במרחק באודם קפוא וחוורוור, והוא הלך וצעד בצעדים איתנים על רגבי הרפש החדים שקפאו וזכר את מאניה הזדונה, שהיתה אתמול נוחה והתלוצצה בתוך כולם, וחשב על הדברים אשר כתב היום, ועל אותם אשר יכתוב בלילה, וליבּב אותו החורף, הבא עם שלגיו הרחוקים ומרכבותיו המחליקות וגגותיו הנוצצים וערביו הצורחים, ונכנס אל רוזה ומצא אותה כשהיא מטפלת בהכנת הכוסוֹת לתּה והיה מחכּך את כפיו בהנאה ובעט ברגלו בחוזקה וקרא בקול מצהלות רם:
– והנה גם חורף, רוֹזה!
II
בתחילת החורף שבה מאניה אל עבודתה ביתר עוז. מכיוון שלא הספיקה להיכּנס באביב שעבר אל המחלקה החמישית וגם אחרי כן, בכל ימות הקיץ, היתה “יוצאת מדעתה לגמרי”, אמרה מעתה להכשיר את עצמה למועד האביב הבא אל השביעית; כי סוף סוף הרי אין זה דבר שבחוכמה כלל וכלל. ואותו הצעיר, מי שהיה חברוֹ של חגזר בשכבר הימים, היה לה למורה. אמנם, הוא עומד כבר לעזוב את העיר; אבל עדיין אין הוא יודע בבירור למתי. בנוגע לו כבר היו יודעים במקצת בבית היפה, כי בחלומות הימים הבאים לקראתו יש שלשלת ארוכּה ונהדרה של חירות ואורות וחיים ומרחב ובמה ותהילה; והימים אשר עברו עליו עד עתה מלאים תעניתים וסיגופים ו“שְׁתִיּוֹת” וג’אנדארמים ואַרטיסטים שגורשו מגֵו ו“היסטוריה לוטה בערפל”. מלבד זאת ידעה רק מאניה לבדה על דבר איזו ירייה בפרדס אפל ועל שרווּל נקוב על ידי אותה ירייה, השמור אתו עוד גם עתה. ויפה היה לראותו, בשעה שתלתליו היו נופלים לו על מצחו והוא היה יושב ישיבת שיכּורים בטבּוּר החדר על קצה אחד הכיסאות וידו האחת נתונה לו על ברכו ואת השנייה היה מרים ומניח אותה לנפול מאליה על ברכו השנית, עד שהוא בעצמו מתחיל את עבודת הקודש שלו באנחת נהימה, השוברת את הלב:
Эх, приятель! И ты, видно, горе видал…
[אֶח, ידידי! הלא גם אתה יָדַעתָ רָעָה…]
– “בּורלאק” כמו שהוא…
בימים הללו, כשהיה חגזר יושב מדי ערב באולם, לבדו או בחברתה של רוזה, היה רוצע את אוזניו זימזום עקשני וגרוי קצת, אשר היה “כוסס” בחדר השני אלף פעמים ואחת איזו מלים, כמדומה, טפֵלות למדי ולא מחוכמות כלל ושמות בלתי חשובים ומסובכים כל כך והיה מערבב אותם תכופות ב“יקח אופל” גרוי. אידה, אשר היתה נאלצה גם ב“זמן” זה להפסיק את ביקוריה בגימנאזיום, היתה עוברת, על פי רוב, על פניו, כשהיא יוצאת מאותו החדר ושערותיה פרועות קצת ופניה חיוורים-נרגזים והכּר הנאמן לה בידה האחת ובשנית יורד פתוח ספרה העב, והיא מצחקת לעומתו דומם ונוגה, – הנח לה! והיתה באה אל חדר המיטות, הפתוח למחצה אל האולם, ושוכבת שם באלכסון על שתי המיטות גם יחד, אלו העומדות סמוכות זו לזו, וקוראה. אחרי כן היתה רוזה יושבת אל הכּירה החלקלקה וספרה או רקמתהּ על ברכיה, והוא היה שוקע לעומתה בפינת הסוֹפה, או שהיה מטייל בחדר אנה ואנה, והיו משוחחים ומצחקים לפרקים ושותקים והומים-מנגנים בחשאי. לפרקים היתה מאניה נכנסת אל האולם ו“יקח אופל” על שפתוֹתיה. היא היתה שואלת לַשָּׁעה והיתה תמיהה ודואגת למורה, אשר לא בא עוד. חגזר היה מביט אל פּניה, שהיו באותה שעה כאילו חוצצים הם את רשותה שלה היחידה, ואל כתפוֹתיה המלאות והיפות עם הבְּלוּסה, של בּאטיסט הרכּה, הלוטפת את גבּה הקורא, והיה מבקש לו תואנה לבוא עמה בדברים; אבל היא היתה תמיד מביטה אליו בחדש ותמיד היתה משום מה מוכנה להגנה והיתה עונה לו ולא עונה קצרות. פעם אחת שאל אותה פתאום – האלוהים יודע למה – לחלומותיה, ומי הוא אותו המאושר, החי בהם. היא הפנתה את עצמה לצאת בחוצפה שפגעו בכבודה, ומעבר לפתח החזירה לו בקול קשה, שפּיכּה ממסתרי החזה:
– בכל אופן, לא אתה והדומים לך…
והוא התחיל מצחק בקול רם שלא כדרכו.
לפני החגאות של הרוּסים הבליגה גם אידה על חולשתה והתחילה באה אל הגימנאזיום, בשביל “לסַכֵּם את הרבע” יחד עם כל בנות גילה. אמנם הצליח חפצה בידה ואפילו מתנה לאות הצטיינות קיבלה; ואולם לאחר זה התחילה חשה בראשה ובחזה לעיתים תכופות יותר מדי, והיה בא לו לידי חגזר לפרקים תדירים מאוד, שיהא עומד אצל מיטתה וכוס מים בידו, עד שרוזה משפשפת דומם בשׂרף נודף את חזה ואת זרועותיה החשופוֹת, ומאניה מחפשת דבר מה בגניחה עצורה על אדני החלונות ותחת הסוֹפה, ובקול עצור ניתזים ונפסקים פטפוטי יִסוריה של אידה, שהיתה בוכה על האם המתה ועל השמים, שהם אינם שמַים, ועל סערה בים הגדול, ועל איזה דבר חשוב, שהם לוקחים תמיד לעצמם ולה לא יתנו אפילו כל-שהוא. היא היתה מפטפטת באין אונים והיתה בוכייה ושוחקת כאחד, ורוזה היתה מפצרת בה בלחישה רועדת ואובדת עצות שתירגע, ומאניה היתה באה סוף-סוף לכלל כעס בתנועותיה, וחגזר היה גונח ורוחש בגירוי קצת וממלא את פיו לגימות-לגימות של מים קרים וּמַזֶּה מפרק לפרק אל הפנים החיוורים, שהיו קופאים פתאום במצוקותיהם. טירדה זו היתה נמשכת לא הרבה. אחרי כן היתה החולה נרדמת והם היו יוצאים אל האולם, והכוֹל היה שב להיות כמו שהיה. בתחילה היו יושבים דומם ונרגעים מעט. אחרי כן היתה מאניה פורשת אל חדרה, ורוזה היתה יושבת אל הכירה וחגזר לעומתה על גבי הסופה, וחדר המיטות היה פתוח למחצה, והמנורה, הפורשׂת צל, היתה משרה אור כהה על ירכתי אחת המיטות, שהיתה נוצצת מהאפֵלה, ואידה היתה גונחת מתוך חדרה, והם היו יושבים ומשוחחים ומצחקים, לפרקים, בצניעות נוּגה ושותקים והומים-מנגנים בחשאי.
בשעה התשיעית, לערך, היה בא המורה אל מאניה, ובשעות השתיקה, שהיו באולם, היתה הדממה הצנועה פוסקת מפרק לפרק על ידי מלים בודדות, הנאמרות בקול מעושה גס, שהיו מרחפות ובאות מחדרה של מאניה ואובדות באולם הצנוע. לאחר ההוראה היה הלז סר, לפרקים, אל האולם והיה יושב ומסיח ומספר ומצחק ומזמין את חגזר להתגושש אתוֹ ושוֹאלוֹ, אם עודו זוכר את זה ואם לא שכח את זה, ופונה אל יתר המסובים ומספר להם בהנאה נראית איזה מאורע, המביא לידי גיחוך, מימי שִבתוֹ יחד את חגזר ימים מועטים בעיר ה.
– לערב – היה מספר בהתלהבות ומשתדל לעשות את דיבּורו עם סגנונו גסים והיה מתענג על זה – לערב פגשתי שם בבחור אחד משלי, בחור כהלכה. אָח, אני אומר לו: כך וכך – יש לך “מצלצלים” בכיס? מצלצלים לא היו; אבל – בוא, הוא אומר. היו לוֹ שם נקניקים וחלת לחם אחת קטנה. “שלי” חוטף מסתמא את כל זה יחד ונושא את רגליו. באתי – “תנא ברא” זה שלי שוכב, חה-חה. מלקק את השפתיים. קומה, אני אומר. נשחיז את הטוחנות. “שלי” רואה – קופץ מסתמא מעל המיטה: אַה? יש? טוב. הבה. אבל… נק-ני-קי-ם…
– חה-חה-חה! – היתה כל החבורה פורצת בצחוק רועש.
והוא מרים את קולו ומוסיף בינתיים בהתלהבות:
– ומה אתם סבורים? לעס לו תרנגול זה לחם בלחם והלך לישון, חה-חה-חה. הוי, וֶגֶטֶריאני שלי! – היה פונה לבסוף בקריאה צוהלת אל גיבור סיפורו – עכשיו כבר באת לידי שכל, אה? הבה נא ונתגושש.
והיה חובק את חגזר מתחת לזרועותיו ומתחיל רועץ את קומתו, והלז היה מתפתל בכל כוחותיו על חזהו ומשתדל להתחמק ממנו ופוצר בו, כי יחדל. והכול היו מצחקים ונהנים ושמחים ומדברים עד שעה מאוחרת בלילה, ומאניה היתה צוהלת ופניה היו לוהטים ועיניה יורות זיקים.
וכשהיה, לאחרונה, המורה נפרד ללכת ומאניה הולכת אתו ללווֹתו, היתה חוזרת שנית השתיקה אל האולם, אותה השתיקה הנוגה, הלוחצת את הלב ומלטפתוּ בנעימוּת חמימה ומוצצת מוצצת, מוצצת אותו בכאב נעים, צנוע ומשכּר. והיו יושבים ככה ושותקים עת רבה, עד אשר היתה הדלת חורקת בפרוזדור ברעש, והיתה שם משקשקת חליצת ערדלים נחפזת, ויש שתיכף היה מגיע לאוזנם מחדרה של מאניה קול חזה נמוך ובוטח:
Эх, ло-опнул обруч
Около мазницы:
Трай-трррай-ти ра-рай…
[אֶח, פָּ-פָקַע החישוּק / סביב חבִית הזפת…]
וכשהיתה אחרי כן רוזה יוצאת עם חגזר לשַלחוֹ, והיתה מתעטפת בטלית הצמר שלה הגדולה ורועדת קצת, היו מטיילים שעה קלה על פני כברת הרחוב הריקה אשר על יד הבית. בשׂמיכת השלגים הצחורה, המלבינה את הכול מסביב, נוצצים ורועדים ספירי בדולח; זר אדמדם-כהה עוטר את הירח ממעלה; השלג הכבוש נהרס ונהרס בחריקה עליזה; אד קל ומשעשע מלווה את כל נשימה ונשימה, וחגזר מדבר אליה חרש, והיא שומעת את אמריו המקוּטעים ומרגישה את לבבו החם, הרותח בכל מלה לא ברורה, והולכת על ידו ויודעת, כי לאיש הזה יש עולם יפה ומחשבותיו מחשבות יפות ועבודה יש לו והיא יפה. ובתוֹם-לבב היא מתחילה מספרת לו גם היא על כתבי הקודש, אשר למדה בילדותה שכם אחד עם אחיה אצל רבי אחד, ועל מיכאילוב-שֵיליר, אשר ירש את מקומם כשגדלה קצת והיא היתה שוגה בו עת מרוּבּה, ועל הקריאה בספרים בכלל, אשר היתה שטופה בה עד למאוד, ועל ריעותיה, אשר היו מלגלגות בה תמיד על זה, ועל הזרוּת וחוסר ההשתתפות הגמורה, המכבידים עתה על לבה, מדֵי פוֹגשה את אחת מהֵנָה. ומדי דבּרה, היה לבה הולך יותר ויותר אחרי סיפוריה היפים, וכל פרט ופרט שבהם היה נראה לה יפה כל כך ומלא חיים כל כך ומעשיר כל כך את העבר שלה, והיא היתה מאמינה בלב תמים, כי יש לה עבר והיא לא ידעה. וכשהיו מלותיה מתחילות פוסקות באמצע בהברות של צחוק נלאות ומרוּסקות, היתה מתחילה להרגיש בגניחותיו התכופות של חגזר, אשר היו מתלבּטות באין אונים בין שפתיו ובאו להסכים לה, וקלילוּת דיבּורה היתה נעשית פחות ופחות שוטפת ומתמלאה הפסקות של בַּישנוּת, עד שחדלה לגמרי. ולאחר שהיתה קולטת את הסכמתו האחרונה, העדינה והעלובה, היתה גומרת ב“הֶ-הֶ” מסיים ומלבב קצת:
– היה מעשה!…
ובשלהי שבט כבר התחילו השלגים פושרים באותה שנה. לפני הצהריים היתה חמה מציצה לשעה קלה, והיו מתחילים הגגות מטפטפים, והשלגים מתרכּכים, והאגמים מתרחשים בביהוק; ואחר הצהריים היו שנית האצבעות קופאות, והלסתות מסמרות, וציציות הקרח נתלות ויורדות גלוּדוֹת מעל הגגות. באותה שעה היה חגזר בוחר לבוא אל הפרדס החשוף אשר בטבּוּר העיר, שם היה עוד כל השלג מרופד וצח כחלב, והעצים עמדו חשופים, והענפים מסוּמרים ונִקשים, והעורבים צורחים על פני כל השטח השומם והבהיר, והוא היה תועה בשדרות העקומות, ולבו נפתח לרווחה, ומקלו עושה חריצים מתפתלים בשלג החלק, או שהיה חוקק עליו כתָבות שונות והיה נהנה.
ומעשה שהיה מטייל בכאן עם רוֹזה, ופניה היו לוהטים ויפים, וקול הצחוק שלה צילצל במשובה על פני כל הפרדס, ורצועות הבּאשליק שלה הלבנות היו משולבות לה אל מעֵבר לכתפותיה וציצת הזהב שלו התחבטה על גב הז’אקט במתוח; והוא, חגזר גופו, היה מהיר ועלֵז ומתלוצץ, והם שחקו הרבה לכל דבר קטן ולא חשוב, אשר ראו ואשר זכרו. בייחוד לא יכלו לעצור בעד שׂחוקם הפרוע והמצלצל כאשר סיפרה רוזה את פטפוט חלומה של מאניה, אשר החריד אותה בלילה הזה משנתה. המבין הוא? אין איש, חושך גמור, דְמי הלילה – ופתאום:
– בּוּרלַק שיכּור רו-דף אחרי “חמישה עם פְּלוּס” ויוֹרה, ויוֹרה, חה-חה-חה…
זה היה מעורר לגיחוך… ופתאום נטה חגזר הצדה ויפורש את כפיו ויתנפל בתרועת משובה על גבו וישקע בשלג הטהור, אשר נהרס מכובד המשא. ורוזה, שנבהלה בראשונה לקול קריאתו, פרצה פתאום בצחוק רווה ועלז, אשר החריד את העורבים, ונמלא הפרדס צריחתם, והתחילו נושרות ברעש פתותי שלג לבנות מעל פני העפאים. הוא הביט אליה אז לתוך עיניה הלוהטות וקרא באפס תנועה ובקול צוהל ומשתפך:
– הרימיני איפוא, רוזה; וָלֹא – וה“אדם” אבד, חה-חה-חה!
ורוזה צחקה עוד יותר, ותשתחווה אליו ופניהם קרובים כל כך, ופניה להטו ועיניה הבהיקו, ותקחהו בכפיו, אשר הושיט אליה. מעט מעט התחיל מתרומם, בהיותו נשען על תפוחי עקביו במשקע השלג אשר עשו ובאמצוֹ את כפותיה הקטנות בכל שרירי זרועותיו; אולם עוד לא היה סיפק בידו לעמוד הכן על רגליו, ורגלי רוזה המצחקת מעדוּ כמעט ותכרע לנפול, אלמלא שמיהרה לחבק את מותניו בשתי זרועותיה, וראשה נפל בצחוק אדיר ומצלצל על אדרתו למטה מחזהו. הוא תפש אותה בקיבּורותיה ויחזק בה ויקימה ולא הרפה ממנה רגע – ופתאום התחלחל לקול המשוּנה של צחוקה, שנתעַוות קצת ואבד את אחיזתו. אחרי כן הלכו שניהם בדממה, ואל ה“אדם”, אשר נשקע בשלג בנופלו, גם הבֵּט לא הִבִּיטו.
כל אותו דרך ליגלגה עליו רוזה באיזה ארס משוּנה, והזכירה לו ברמיזות מרפרפות דברים שונים שבסתר, אשר נקוט מהם בפניו, ואת דבר מטפחת ראשה, אשר הפשיל פעם אחת את קִצה אל כתפה בזהירות יתירה, בשעה שהיו יושבים אל החלון והיו מסתכלים מתוך האולם האפל אל ליל הסערה אשר בחוץ, ותחקה בלגלוגה את קריאתו הנבהלה והאובדת תחבולות, בשעה שאמרה לנפול, כשהיו בפרדס, ואת גניחותיו הריקות תמיד. וכשנפרד אחרי כן מעמה, ללכת אל בית תלמידיו, נשאוהו רגליו בחזרה אל הפרדס. שם עלה על המעקה העגול, אשר בקצה השדרה התיכונה והישרה, זו המובילה ישר מה“ארמונות” אל מראה הנחל, אשר לרגלי הפרדס במורדו, ואל הערבה רחבת-הידיים, אשר לאחריו, ויעמוד נשען אל השבכה הרעועה, ויבט אל הבּאר העגולה, הבולטת מִתוך טבורו של הנחל, ואל קוּפת הדשן, המקוּפאה לא הרחק משם, זכר לצליית חזירים בימי החגאות, ואל הערבה הלבנה, המטושטשה בערפל עב, וצריחת עורבים טורדת היתה מהממת אותו ומספרת לו כל אותה שעה בנקמה של מרירוּת, כי לא אנשים שכמותו מסוגלים לקחת מאת החיים, הפילו מה שהם בעצמם מוֹשיטים להם, ולא אנשים שכמותו מסוּגלים שתהיה להם בכלל איזו אחיזה כל שהיא בחיים. קְחְ-הַ, קח-ה – ילדוּת, ילדוּת, או גם טיפּשות המוֹנית וקהוּת פשוטה של יושב-אוהל היתה בו כל הימים, ולפיכך היה עושה פּדות בין החיים שב“רחוב” ובין אלה שיש לו לאדם “פנימה”. קח-אה, קח-אה, קח-אה – שקר, שקר, שקר. האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו, שהוא בבית, הוא גם ברחוב, וכל אלה הפיזמונים אינם אלא ערמומית, ערמומית קטנה, דלה, ערמומית חולנית של תולעת מעוכה ומתבוססת ברִפשה, הרואה באפסוּתה ורוצה בכל זאת לחיות, פשוט, לחיות. קח-אה, קח-אה קח-אה – הבל החלומות ושווא הפיזמונות. רק שִׂמלה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על פי רוֹב, יפה יותר מזו שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עוֹר אחר. כל מי שאין לו הכִּשרון לתקן את חייו הוא, אין לו גם שום כשרון, והוא לא יצלח לשום דבר, לשום דבר. קְחְ-אה, קח-אה, קח-אה…
ולאחר שעה קלה, כשיצא את הפרדס ועבר את כיכר השוק ופגש על דרכו באנשים רצים ונחפזים ומנשמים ובנשים גבוהות ורחבות, הגורפות את החוטם ומקנחות אותו בגבות כּפוֹתיהן, בא הביתה, והוציא את מחברותיו, וחש ולא חש איזו מועקה רועדת עד כדי דמעות תחת כף חזהו, וישב אל השולחן, ויהי כוסס עת רבה את ראש עטוֹ ומביט אל המחברות ומוציא מפּרק לפרק גניחות של יאוש מסורסות מנחיריו, ולאחרונה, התחיל עטו פולט אותיות עקומות ורועדות ומזוּנבות – “חוֹלניות עד כדי הקאה” – והפסיק באמצע, והתנפל בגניחת יִסורים על מיטתו, ושכב עת רבה, כשהוא גונח ורוחש מפרק לפרק.
ובקרוב באו ימי הפּוּרים והתחילו ימי האורה. התחילו מציצים טלאי שמַים כחולים ורכים, שמים כחולים ורכים, וחמה חדשה מחממת, וצלצלי כסף נשפכים ממעלה, ושלוליות זהב מבהיקות ממטה, ולפגי זוהר משקשקים ברננה, ופרות מתחככות בכתלים ומתחממות בחמתם, וחגזר התחיל מקמץ בהוראותיו, ותועה ברחובות ובפרדסים, ומשקיע את רגליו בהנאה באגמים השמֵנים, המפליטים לֵיח מזהיר, ובולע את רכרוכית האדמה, המתחממת וכמֵהה, ומתמזג בהבלם של הזבלים הדשֵנים, המתרכּכים ונודפים. התחילה אידה הקטנה סרה אליו תדיר אגב אורחא. היא עדיין היתה חיוורה וחולנית קצת, אבל עיניה היו מלאות זוֹהר ופניה יפו, וחזה היה כמו גָמֵל, וקומתה כאילו באה לידי גמר. היא היתה נכנסת עטוּפת טלית ואומרת בחיוך נאה, שאין היא יכולה עכשיו לשבת בית – והכול כאן. כמה טוב, כמה טוב עתה בחוץ. דוֹמה… אַה! והוא היה מושיבהּ על ידו, ומחליק את שערותיה, ושואלהּ, אם פנויה עתה רוזה מעבודתה, ואם כבר אכלו אצלם את ארוחת הצהריים, ומה עושה עתה מאניה, ואם כבר היה אצלה המורה, ומוסר בפיה לרוזה, שעוד מעט ויבוא. עם רוזה היה מטייל תדיר ויוצא עִמה אל מחוץ לעיר, ושם היו קופצים יחד במשובה אל השלג ההרוס, שעודו קיים בתעלות, וטובעים באדמה השמֵנה של השדות הקודרים, אשר אֵדם מיתמר ועולה, ומדברים, ומצחקים, ושבים הביתה בראשי אצבעות קרושות קצת ובפנים קופאים בנעימוּת ובגופות רועדים בשעת חימוּם ומבטיחים זה לזה, כי טוב מאוד. ומאניה באה ויוצאת לרגעים, כשהז’אקט השחור שלה רובץ על כתפוֹתיה וכפיה אוחזות את כנפיו על יד הצוואר, ושפתיה עסוקות בשריקה-נהימה של איזו מילודיה רוסית המונית, וחגזר שוֹאלהּ כפעם בפעם בלגלוג מתחבא:
– אתּ שורקת?
ורוזה משחקת, ומאניה מעמידה פנים זֵדונים ושורקת דווקא.
בימים ההם ומאניה מדברת תכופות באוזני אידה, בשעה שאיש אין אתם בחדר, על יִסוּרי נפש מתלבּטת, שאין להכילם, ועל ספיקות, האוכלים את המוח, ועל מכאובי רוח נוראים, ועל כשרונות אובדים בתוהו, ועל רפש, ועל שתיית יין לשוכרה, ועל כרכים גדולים, וחירוּת החיים, וכנפיים חזקות, ועל הצורך להימלט, להימלט בשם כל הקדוש לה; כי כבר אזל כוחה וכבר קצה בנפשה. והמורה שלה היה מתראה לעתים, כשעיניו הרצות משׂחקות, ושערותיו פרועות בחן מיוחד, ופניו סחוטים, והליכתוֹ לא-יְשרה קצת, והיה מדבר בליאוּת ודבריו רבים, והיה מכה באגרופו על לבו, והבל של יין שרוף היה נוֹדף מפיו. הוא היה מספר וחוזר ומספר להם, כי תולעים זוחלים ברפש וחיים בו; אולם כל מי שיש בו אפילו משהו של רוח חיים ושל חירות ושל גבורה, והיה לו הרפש לבצה, וצחנתוֹ תהיה לו למחנק, ונשא את רגליו והלך לו בשלווה ובגאון אל האור ואל השמש ואל האביב. וציצת תלתליו מתנדנדת ומטפחת לו רגע בהדר על מצחו. הילך? חה-חה. אל נא ינוּע לבם! מי שכוחו במותניו ועלומיו אתו לא יאבד לעולמים – ומנוּול לגמרי גם כן אינו עוד!
והוא היה שולח את ידו בהדר וקורא בהטעמת אַרטיסטים:
Мертвый в гробе мирно спи,
Жизнью пользуйся, живой!
[המת, בלי-נוֹע שכַב בבוֹר / החי – ראֵה חיים!]
כלום יודעים הם את המלים הנהדרות הללו?
וחגזר היה מביט באותה שעה אל מאניה, היושבת באפס תנועה כל שהיא ועל פניה מתלבּטת בבואת הצחוק הקל של מוֹרָהּ, והיה חושב, כי היא אינה כלל יפה כל כך, כמו שהוא אומר בלבו. אדרבה, הפנים הרי הם גסים כל כך ואִוַלתם שוֹרטת אפילו באיזו מידה. ודי היה לו, שיביט באותה שעה אל עיניה, הנתלות בפני אותו בחור בשעה שזה מכה על לבו, בשביל שיהיה לו ברור למדי, כי גם קהה היא כבוּל עץ. והכשהיה יוצא אחרי כן בערב עם רוזה, היה מדבר באוֹזניה על הנוולוּת המכוערה, הסולדת תמיד את נשמתו, והגסות השורטת, המקוממת אותו תמיד כצר נגדה, ועל העקה הכבדה, אשר הן מעיקות תמיד על לבו גם עת רבה אחרי כן. ומעט מעט היה עובר ומדבר לה על איזו גדיים, שנעשו תיישים, ועל הטבע, שאין לפניו אלא ארעיוּת, ועל האדם, שאין לו בכלל ולא כלום – ואפילו מה שאפשר היה שיהיה לו – אחרי כי כל מה שאתה רואה ושומע ויודע, כביכול, וחושב ו… וכל כיוצא בזה הרי זה כאילו נוטה הצִדה ונגוֹז לגמרי, בשעה שאתה בא לידי גופא דעובדה. ובשֶלמה? התבינהו? העיקר הוא – בשֶלמה? אבל כלום יגיד לך מי?
רוזה משתעלת בזהירות וגונחת “אומהו” שאינו ברור ובַישני קצת, והוא פניו מתכרכמים, ונשימתו נעשית קצרה, וידו מתנועעה, וקולו רוחש ביִסורים כבוּשים:
– אנוכי בימים האחרונים הללו… לא לבד לעניין הכתיבה – בכלל… לכאורה, אין אתה יודע אפילו מה היה… כמדומה, לא כלום… מה? אבל מסתכל אתה היטב, והנה – לא זה. מַשהו שַׁאֲנִי… לא זה – והכול כאן!
והיה מפסיק, על פי רוב, באמצע. ולאחר דממה קטנה היה מוסיף בלחישה מתוך יִסורים גרוּיים, עד שכתפותיו מורמות ומוּרדות ביֵאוש:
– או ש“הם” נושאים עליהם חותם כזה…
והיה יורק ברעש ורוחש בלי קול לגמרי:
– מצ… השד יודע מה!
ומשתתק. אפֵלת הערב עוטפת את מרחבי השדות השוממים, ונארדת באֵד הקריר, המיתמר ועולה מהם. פה ושם מסתמנת בטשטוש ערבה בודדה, והם הולכים יחדיו ורומסים את האדמה הרכה ושותקים עם כל אשר סביבם. יש שהוא מתחיל חוטֵם איזו מֶלוֹדיה בהנימה חרישית ומייבבת, וקולה הדק והרועד קצת נספח גם הוא אליה. פעם אחת אמרה לו רוזה בשעה כזו, כי ידיה קופאות לה, ונעלי יד לא היו אתה. אז לקח את ידה האחת ויאמר לתתהּ בצלחת הפְּאלטוֹ שלו; אלא שהיתה הצלחת צרה מהכיל גם את כּפּה וגם את כּפּו יחד והיתה זו שלו אוחזת בקְצה שרווּלה. עד מהרה הרגישו גם שניהם את חוסר הטבעיות שבדבר, כי היה עליהם לצעוד כקיטעים, והיא הוציאה דוּמם את כּפּהּ, וילכו שותקים והומים בחשאי.
III
לפני הפסח בא רבי שמחה בֶּר הביתה, וחגזר לא בא לשם ימים אחדים רצופים. למחרת בואו סרה אליו אידה, לשבת קצת אצלו, ופניה היו חיוורים וקצת נוגים כמאז, וישבה אצלו ישיבת ארעי, ותדבר דברים בחופזה, ותאמר, לאחרונה, בשחוק, כי אביה בוודאי חפץ כבר לראותה, ותלך. אחרי כן סרה אליו מאניה, והיתה מבטת רגע רגע דרך אגב בחלונות, ותשאל לאיזה ספר, ששכחה מיד את שמו, ותשרוק בשפתיה, ותאמר, כי עוד תסור במהרה שנית. ותלך ותָשָב הביתה, ותבוא בקרוב שנית, ותשֵב אצל החלון, ותֹאמר, כי עזבה את אביה לבדד, ותלך לה, ותסר בשלישית, ותרא בחלון את מוֹרָהּ, בלכתוֹ אל ביתם, ותצא אליו ולא שבה עוד. רוזה לא הראתה פניה בכל העת. כל היום ההוא הרגיש חגזר את עצמו, כמו שהיה מרגיש בכל פעם, בשעה שהיה יושב אצל רוזה ובינתיים היו מביאים לה מכתב מאת הפוסטה, והיא היתה מתחילה קוראה אותו בפני עצמה ונותנת אותו בצלחתה לאחר הקריאה בלי אומר. איזה “בכל-זאת” עולב היה אז מקדיר את נפשו וארס מכאיב של בדידות שאין מנוס ממנה היה מתחיל תוסס בלב. באותו לילה היה מטייל עת רבה לבדד בחדרו, ופניו היו דומים לפני איש ששיניו כואבות לו, והיה משתעל מפרק לפרק שיעול של גניחה חולנית וגרויה, וכשעלה על משכבו, התכסה היטב בשמיכה ואת מוחו טרדה וטרדה איזו מחשבה שביאוש רוחש על כוחה של השפעת הסביבה, המשאירה בכל–זאת רשמים שאינם נמחים בלבו של האדם, ואין לך דבר אשר ימרק אותם כליל.
למחרת היום ההוא השכים לקום ממיטתו, וזכר את מחברותיו, וריפרפו במוחו האותיות העקומות והמזונבות, והתחיל מהלך בחדר אנה ואנה עת רבה, והיה מבלבל לפי שעה את המחשבה, אשר ביצבצה במוחו פעמים אחדות וניסתה לטפל במדינת הים ובחלומות על דבר סיום מאמריו, והיה מנסה לנער קצת את המועקה החלודה, אשר היתה כפעם בפעם מתחילה להכביד על לבו וללחוץ אותו. אחרי כן לקח אחת ממחברותיו והתחיל מדפדף ומהפך ומחפש בה, בלא כוונה מיוחדת, קטעים מאלו, שהיו מותחים תמיד על פניו צחוק של ענווה, בשעה שהיה קוראם. רגעים אחדים טיפל במחברת, ואחרי כן השליכה מידו, וחזר ולקחה, והניחה עוד הפעם, ולבסוף לקחה שוב, ומבטו נתקל באחד הדפים ושהה עליו שעה קלה, ופניו הלכו ואורו מעט מעט, ולבסוף התחילו עיניו מפיצות זוהר, והוא התחיל מטייל בחדר בצעדים נחפזים יותר ויותר, עד שאצבעותיו התחילו ממשמשות ברעידה קודחת בקצה שפמו וחזהו ממלט מפרק לפרק נהימות של החלטות בטוחות. כשהתחילו רגליו נחלשות מרוב הליכה נרגשת, ישב אל השולחן, ומתוך חזהו התחיל משתפך זמר חרישי בלא מלים, ויאמר לגשת אל העבודה; אולם באותה שעה הביאו לו מהפוסטה מכתב גלוי קצר, והוא שמח עליו מאוד ויקראהו אחת ושתיים ושלוש. אז קם והתחיל מטייל שנית בחדר, וראשו סובב סובב עליו קצת, ואחרי כן לבש את מעילו ויצא החוצה. בדרך ראה מרחוק את רוזה, כשהיא הולכת לקראתו ונושאה צרור קטן על אצבעה ומסביר לו פנים שלא כרגיל. היא הלכה עם חַנה היליר, ובגשתוֹ אליהן, הראה לרוזה בבת-צחוק נבוכה את המכתב אשר קיבל, וכשהגיע קולה לאוזניו, נשא גם את עיניו, וישחק ויאמר לחנה, כי יכולה לקרוא את המכתב גם היא; ובסגנונו הרגיל הוסיף, כי הדבר נוגע במקצת גם אליה. העלמות שאלו ראשונה מה לקרוא, והוא הרשה להן לקרוא את כל המכתב עד תומו. רוזה קראה אותו בקול ובשחוק מוכן למפרֵע, וחנה פערה את פיה, אשר בפינותיו רחפה גם כן הכנה לשחוק, והקשיבה היטב, מדי הַבּיטה אל פני רוזה. ככלות רוזה לקרוא את שתי השורות הקצרות, שהיו באותו מכתב, פרצו העלמות בשחוק גדול, וחגזר נספח גם הוא להן בהנאה מיוחדת, ועתה ידעו כבר כולם, כי גבריאל כרמל, מי שהיה פה מורה לפני שנים אחדות, כותב לו ממדינות הים, כי יש את נפשו להביט עוד הפעם על נֵיאַפְּלֶס שלו, בטרם ימות – הרי זה לץ! – ואי לזאת יכין לו: א. דירה נאה; ב. נשים נאות; ג. אם אפשר – שניים שלושה תלמידים, חה-חה!
חגזר שב עם הנערות על עקביו, וחנה היליר סיפרה להם, כי היא זוכרת את כרמל היטב – בְּרוּנֶט גבוה, והשמיעה את דעתה עליו, כי הוא אדם מוזר במקצת, אבל, ניכר, פיקח. אחרי כן דיבּרו כולם וצחקו והתלוצצו, עד שנפרדה רוזה מעליהם, והיליר לא סירבה הרבה להזמנתוֹ של חגזר ותסר עמו אל ביתו. היא ישבה, והיתה קמה רגע רגע ללכת הביתה, ושהתה אצלו הרבה, וצחקה הרבה, ובשעת צחוקה הרם והמרוסק היה ראשה עם מגדל שערותיה השחורות עושה טיולים טיולים של חולשה על סִרבּוֹלֶת חזה וגבה. וכשקם חגזר אחרי כן ללוות אותה אל הפתח, בטרם צאתה, התחיל לבו להגיד לוֹ, כי היא חביבה למדי, ומחשבה באה לו, כי דווקא בנערוֹת שכּמוֹתה יש עוד הרבה מן האשה, ויזכור פתאום את מאניה ואת מבטה הקהה ואת שריקותיה השׂוֹרטות ואת הז’אקט אשר על כתפותיה, ויֵצא עם חנה החוצה. שם חגגה שמש אביב את חגה, והשתקשקו פלגים במשוּבה, והזהירו שלוליות של זהב, וגירדו מעדרים של ברזל בקרח, וכירכּרו ילדים כרֵסנים בשירוֹת, וחגזר קרא במשובה עליזה:
– כמה אורה וחיים, חנה! אבל לא – אַתְּ לא תלכי עתה הביתה!
ולאחר שעה קלה כבר היו מתהלכים יחדיו בפרדס העילית, שדשאיו התחילו כבר מבצבצים פה ושם, ואילניו כאילו ניעוֹרוּ ויִּרווּ וניצבו מוכנים, ולרגליהם רבצה העיירה הקטנה עם גגות הפחים הפזורים שלה ובתי התפילה הלבנים שלה, וכל זה הצטמצם ויאבד במרחבי השדות החופשים, אשר השׂתרעו מאחריה ויֹאבדו באילנות המטוללים, אשר בקצה האופק הרחב. וריח ההרים הניעוֹרים בא אל קרבם וַיֵעוֹרוּ גם הם, ויהיו שניהם עליזים, והוא היה סוטר לה לפרקים, מתוך חיבה משונה ועליצות, בחוטמה וקורא בהֶ-הֶ רועד:
– אַי, חנה!
וחנה היתה משׂחקת בקול רם, ושואלת אותו, אם יצא מדעתו, ומבקשת אותו בכל פעם בכובד-ראש משונה “להיות אדם”, וממשיכה את שיחתה העליזה ואת צחוקה המצלצל. לבסוף סטרה לו על כפיו ויעצה לו, להיות קצת יותר מנומס, והוא נתעוותו פתאום פניו, ועיניו נעשו דשֵנות ורצות, וראשו הוטה הצִדה, ושפתיו פיטפטו:
– אבל נשיקה, חנה? נשיקה מוּתרת – הלא?
והיא צחקה בקול רם ומצלצל, ובכל פעם היתה קומתה נכפפת קצת קדימה, אוי, היא לא תעצוֹר ברוחה, היא תפרוץ בצחוק גדול, על דברתה! כמה מוזר הוא בן-אדם זה, חה-חה-חה! וחפֵצה היתה לדעת רק אחת, מי לימד אותו כדברים האלה, חה-חה-חה? האמנם רוזה וסיעתה? אה? אבל היא היתה תמיד חושבת דרך אגב, כי… נוּ!
היא ניצבה והביטה אליו רגע בתוכחה; אולם הוא כבר עמד וצחוק של אשמה התלבט על פניו הנבוכים ונלהבים, וידו רעדה ואחזה את כפה המלאה, ושפתיו גימגמו ברעדה:
– וכי מה עשיתי לך, חנה?
ובאותו רגע הוסיף בביטחה יתירה קצת:
– ומדוע לא? הֶ…
ותיכף התחיל גם מתלוצץ:
– וכי נשכתי לך? הֶ-הֶ…
אחרי כן נעשה עלֵז לגמרי, ויחדיו תעו עת רבה בשׂדרוֹת החשופות, וירמסו בהנאה את הספיח של השנה שעברה, ויהיו נתקלים זה בזה ומשחקים הרבה. את ימינה ואת שערותיה כבר כבש לו לגמרי, ויהי מהלך על ידה וחוגג את נצחונו, ובלבו הסוער היה לו ברור באותה שעה, והוא בעצמו לא ידע מדוע, כי עם רוזה לא יעשה ככה ומה גם עם מאניה. אלא שבעיקרו של דבר היה בכל זאת יודע באותה שעה, כי סדנא דארעא חד הוא, ובאמת, הנה כל עולם הנשים אינו אלא אשה אחת גדולה. לאחרונה, התחילה חנה לוחצת גם את כפּוֹ ומורה בו עיניים אורות, ובמהֵרה ישבו לנוח על אחד הגזעים הכּרותים.
באותו יום, לאחר שירד חגזר בפסיעות גסות מעל המדרגות המועטות, אשר על יד ביתה של חנה היליר, ויצא החוצה, ראה לפניו את הרחוב הרחבה והריקה משתטחת ושובתת והיא יפה כל כך, והבתים הנמוכים עומדים נאים כל כך ושתולים על תִלם, והשמַים ממעל להם שלֵווים וטהורים ובטוחים כל כך, והוא בעצמו הבליט גם כן את חזהו בהרחבה ויכונן את צעדיו לאט ובבטיחוּת, ללכת הביתה. אולם לא עברו רגעים מועטים, והלב הרגיש, כאילו התחיל מתקלף בקרבו איזה קרום דק, ואותו קרום דק היה מתקלף ומתפצל ונפרד לבוּעות, בוּעות קטנות, והללו היו מחליקות ומחליקות וצובתות את החזה ומתפרצות אל גרונו. ופתאום נתן להן להשתפך החוצה בקלות מהירה ושפתיו גימגמו באיזו בִּטחת הנאה:
– עוב-דה! כך, עו-בד-ה…
ומיד כשהבחינו אוזניו את גמגומו המוזר, נתכרכמו פניו, ורגליו התחילו נחפזות, וידו התיקה בתנועה חזקה את מגבעתו על מצחו, והוא נהם בעקשנות:
– הבלים!
אחרי כן התחילו צעדיו נעשים מהירים יותר ויותר, וכשהיה כיכר השוק מאחריו, כבר היה ערב, והאדימו פה ושם אוּרים בחנויות, ואיכרים האיצו בסוסותיהם, ותריסים הוגפו, לפרקים, בשאגת ברזל, והוא התנהל בעצלתיים, וידיו משולבות לאחוריו, ומקלו נגרר ברפש, וחזהו סוחט מפרק לפרק שיעוּל עקשני. וכשבא הביתה וסגר את הדלת מאחריו, מילטו שפתיו שנית לתוך דממת האפֵלה:
– הבלים, נוּ!
ונשא את עיניו אל הבית אשר ממולו, שווילונותיו היו באותה שעה מוארים מקצתם, והשליך את תיק עצי הגפרית על השולחן, וניגש באפֵלה אל מיטתו ונשקע במגדל הכרים אשר עליה, וחזר וירד משם והיה מתהלך בחדר, עד שנחלשו ברכיו, וכאֵב התחיל קוסס את חזהו, ורכרוכית מחלישה השתפכה אל כל אבריו ומוחו התחיל הומה ומתטמטם. אז נשקע שנית בכרים וישכב עת רבה בלי נוֹע, ובמוחו הנלאה המו קולות רופסים וחלשים של הרגשות והרהורים עוקצים על איזו חולשה, הטעונה רחמים, ועל קטנוּת, המעוררה גוֹעל, ועל אפסוּת, המלעיבה עד תהום הנפש. ולבסוף נפלה עליו שינה מתוך מחשבה רופסת על סיגופים לשווא ועל בני אדם שזה חלקם וֶהֱוֵה שאי אפשר להם בלא זה, ורווח קצת ללבו, ועלו רגע באפו בושמי הבּוֹרית העדינים, שהיו שופעים מן החזה הטהור של חנה.
ובאחד מימי חולו של מועד פסח עבר חגזר על פני הבית היפה, בשובו הביתה, וראה את רבי שמחה-בֶּר ואת רוזה, כשהם יושבים על הספסל, אשר ליד הבית אצל השער. הוא אמר שלום לרוזה ויאמר ללכת לדרכו; אולם היא קידמתהו בחיפזון קל וקראה לו לגשת, ושאלה אותו, מדוע לא ייראוּ פניו בימים האחרונים, והציגה אותו לפני אביה, ונתנה לו מקום על ידה, והשתעלה קצת – הכול בבת אחת. הוא גימגם במבוכה של ביישנות איזו דברים של הצטדקות וישב על ידה, ורבי שמחה-בּר קיבּל שלום, והרכין משהו את ראשו, והסביר, כנראה, לעצמו:
– אַה… הרי זה, משמע, חגזר שלכם…
ורוזה צחקה במבוכה קלה וקראה:
– כך, כך, אבי, הרי זה חגזר שלנו. חה…
אחרי כן נהם רבי שמחה-בר קצת בהרחבת הדעת והתחיל שואלו קימעא קימעא למעשהו ולמולדתו, ופילה בשעת מעשה את סנטרו מתחת לזקנו במתינוּת, והיה מקשיב לתשובותיו ומרכין לו בראשו, ופתאום התחיל נהנה במאוד והפסיקהו:
– אַ-נְ… חכה נא, חכה… הרי אתה איפוא, משמע, בנו ש-ל זה-ה… של לֵוִיק חגזר, משמע? – פטור! הלא עם אביך היינו משחקים יחד “קָמֵינְדְרָה” בילדותנו. ברחוב העזים ישבו אז אבותינו במוֹהילוֹב. כלום יודע הוא את לויק! אלא… חכה נא… אמוֹר נא ל-י… היה לך איפוא רבי שמואל’קה הרב, נשמתו עדן – אַה? כיצד? דוֹד! כך, כך, דוֹד! מה? אם הוא זוכר אותו? פְּסְסְ… זה היה יהודי לשבח! עדיין הוא זוכר אפילו את הלוויה שעשו לו במותו. פּוף-ף. ממש תינוק לא נשאר בעריסה…
וחגזר ישב שם שעה ארוכּה ושמע את סיפוריו וענה לו על שאלותיו, ובמידה שהלכה דעתו של רבי שמחה-בּר ונעשית זחה עליו ורצונו נעשה נוֹח עליו, הלך גם צחוקה של רוזה הלוֹך ונפרץ ועיניה מלאו זוֹהר עדנים רוחש. לבסוף שאל רבי שמחה-בּר את חגזר בהנאת הלצה, אם כבר ספר את העוֹמר, ואיזהו הקלוֹיז, אשר קבע לו לתפילתו, ואם הוא בא בשבתות אל הרב, לשמוע פרק בחסידות, והוסיף בהרכנת ראש מסבּירה, כי, כנראה, לא היה רבי שמואל’קה המוהילובי רווה נחת מבן אחיו זה, אילמלי היה עתה בחיים. זה היה יהודי – זה היה יהודי! ונפטר ממנו בבקשה להיכנס לעתים. לאחר זה היה חגזר מטַייל עת רבה עם רוזה על פני כיכר הרחוב, אשר יבשה כבר מרִפשה, ורוזה היתה עליזה, והוא סיפר לה בצחוק של קלות דעת, כי האלוהים אינו רע שכמותה. הי-הי. בימים האחרונים שלח לו את חנה היליר למשיבת נפש בבדידותו, וזו היתה מבקרת אותו יום יום, והיו מבלים את העת בנעימות ויגון לא ידעו. רוזה צחקה גם היא, וחגזר רצה לסַפר אתה שוב על חנה וסיפר לה עוד, כי כבר יש לו תקווה, למלא את משאלות כרמל חברו, ויספר לה הרבה על כרמל, ויספר לה על המוצאות אותו ועל יִחוּסוֹ אליו, והיא הקשיבה לדבריו בתשומת-לב גלויה, והוא גילה לה, כי שמֵח הוא מאוד לבואו ומצפה לאותו יום: חברוֹ בחדר – ואחר כך בווילנה…
– נוּ, ומלבד זאת…
ולאחר זה התחיל בא שמה יום יום, כבראשונה; אלא שהיה מקדים ונכנס תחילה לקבל שלום מאת רבי שמחה-בֶּר, אם היה הלז בבית. את רבי שמחה-בּר היה מוצא כפעם בפעם כשהוא יושב בין החלון ולשולחן והוא חבוש בירמולקה של משי בעלת קצווֹת ומשקפיו על חוטמו ועיניו מעיינות מעל למשקפיים באחד הספרים, אשר היה אוחזו באוויר בריחוק מקום מעט מפניו. כשהיה חגזר נכנס, היה הלז פוגשו ב“ברוך הבא” מתוך חיבה, והיה מניח את הספר על השולחן ואת המשקפיים היה מקפל בזהירות ומניחם עליו, ומוציא את מטפחתו הגדולה וגורף את חוטמו בתרועה, ומתחיל מדבּר ב“נוּ-ם” של בעל בית פיקח, היודע להתהלך גם עם “אלה של האידנא”, והיה מסיח באוזניו על זה ועל זה, ומלגלג בחשיבוּת, ומתלוצץ בפסוקים, ודורש מדרשים ומקבל הנאה. לבסוף היתה ידו מתחילה מתקרבת במתינות אל משקפיו, והיה קורא בקירבה וַתְּרנית, עד שהוא מרכּיב אותם על חוטמו:
– נוּ-ם… אתה, מסתמא, לא לשם האגדה כיוונת, אלא לשם הלביבות, טְסְ-הֶ. מילא. לֵך-לךָ אפוא אל ה-מוֹנאסטיר". מסתמא, הרי אלו “מְצַיּלוֹת” שם…
והיה חוזר אל ספרו בהרגשת הנאה משונה.
וחגזר היה בא אל ה“מוֹנאסטיר”, זה החדר המרוּוח, אשר היה בשכבר הימים חדר מיטתו של רבי שמחה-בּר בעצמו ועכשיו הקצהו לבנותיו, “בכדי שלא תהיינה מטילות אימה יתירה על הבריות, טְסֶ-הֶ, טְסֶ-הֶ”. שם היה מוצא את כל האחיות יחד, ובימים האחרונים יש שהיתה שם רועשת גם חנה היליר, והיתה סוטרת לו בשעת צחוקה המצלצל על כתפו, ואז היה יושב ומדבר וצוחק במבוכה קלילה אל רוזה, וזו היתה שותקת ופניה זעים-נוגים, והוא היה משורר, וחורק ברעש, ומתגולל על המיטות, וחוזר הביתה בשעה מאוחרה, ומטייל עת רבה בחדרו, וגונח, ויורק, ומעביר את כפו על מצחו וגונח שוב. וכשהיו מחשבותיו נוגעות אל האביב הבא ואל בוא חברו, ההולך כבר וקרב, היה לבו נפתח בו לרווחה והיה עולה על מיטתו.
לבסוף בא כרמל. בימים הראשונים לבואו היה חגזר שוהה אצלו כל היום ועד חצות הלילה. הלז היה שוכב על יצועו מעוטר בעתר העשן הכחול, שהיה עולה ומתפתל ומתפשט סביבו מהפּאפּירוֹסה העבה, שהיתה לוחשת ודועכת תמיד בין שפתיו, וחגזר היה יושב אצלו, או שהיה מתהלך בחדר הנה והנה ומספר בגמגוּם הבא מתוך התלהבות, ומשׂחק ברמה, ונהנה מאוד ומתחרט תיכף בצער, וימי שבתוֹ בעיירה הזאת קיבלו אצלו בשעות הללו איזו צורה חדשה ומלבבת, והיתה לו הרחבת דעת גדולה מזה, והיה מתחיל חוקר ודורש את חברו על דבר החיים שבמדינת הים, והיתה מתחילה מנצנצת בלבו איזו חופזה רועדת ומאיצה, לגמור את כל המוטל עליו וללכת סוף סוף למדינת הים. והיה מזכיר בשיחתו אגב-אורחא את המעצורים הקטנים, אשר עצרוּהוּ פה כל העת, והיה בא לידי גירוי, כשלא היה יכול לפרטם ברור, בשעה שהוא גופו מרגיש אותם, כמדומה, ברור כל כך – פשוט, מרגיש…
ואולם כשהיה אחרי כן כרמל לאורח תדיר בביתו של רבי שמחה-בּר, והיה יושב לו תמיד בהסיבה על הסוֹפה ומוצץ בעצלתיים את הפאפירוֹסה שלו, ורוזה יושבת על ידו וזרועותיה על חזה ופניה נוגים-חביבים ופינות שפתותיה קרות, ומאניה יושבת נכחם, כשהיא מקמצת בדברים ומרבה בשריקות שפתיים פתאומיות, ואידה שוכבת למחצה על קצה המיטה ועיניה נוגות ועורגות – אז נעשו פני חגזר ממוּזמזים וזעים, והתחיל חש תדיר בראשו ובלבו ומדבּר תכופות על איזו זוהמא מרקיבה ומחלת ספחת ובחילת נפש, והתחיל מבקר תדיר את חנה היליר ויושב אצלה וסוטר לה על חוטמה, והיא משׂחקת, והוא משתקע בהרהורים, ויוצא, וחוזר הביתה וגונח. פעם אחת בא אל ביתהּּ ומצא שם את מוֹרָה של מאניה, אשר ישב ודִיבּר בקול רם והתהולל עת רבה,ונעץ לה לחנה את זרועותיה זו בזו, וליגלג אגב אורחא בחגזר. והוא היה יושב כל העת ואוחז בידו עיתון אחד גדול ומסתכל במודעה רבה של איזה דוקטור מווילנה. באותו יום אירע לו, שהיה עומד על מיטתה של אידה וכוס מים בידו. הוא בא וּמְצאהּ, כשהיא שוכבת במיטה, ומאניה משפשפת לה את חזה, ובחדר נודף ריח ואלריאנה, ורוזה לא היתה בבית. אידה שחקה ובכתה ושאפה רוח כחיה ופיטפטה בעיניים עצומות מחמת חולשה הברות לא-ברורות, ופתאום קראה מתוך חלחלה נוקבת:
– שדים! הלא האניה טובעת – גם אני חפֵצה…
מאניה היתה מרוגזת באותה שעה ועצביה היו גרוּיים, ותפרוץ בחימה כבושה ורוחשת:
– הלכה לה פתאום… את כרמל ראתה!
וחגזר הרגיש פתאום לחיצת-לב איוּמה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסלד את עיניו. מה הוא עושה פה? רגע חלף וגזר את לבו השׂחוֹק הבטוח של כרמל, ועיניו ראו את זרועותיה הנעוצות של חנה, ואוזניו שמעו את הצחוק החזק של הנוֹעץ. אחרי כן ניצנצה במוחו ונעלמה שוב המודעה של הדוקטור שמווילנה. ופתאום ניצבה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה, ויזכור את ישיבותיה הרבות, ואת הַבּיבּליוֹתֶקה של שטראשון, ואת עבודתו בבית-המקרא, ואת הספר “כנסת ישראל” עם תמונתו היפה של פרץ סמוֹלנסקין, ואת לילות העבודה הכבירה בחדרו השוקט שם, ואת חבריו החולמים גם הם חלומות שכּמותו, ולחיצת לבו גברה עד למחנק, ועיניו קמו רגע, ואוזניו התחילו הומות. ואז העמיד בהכּרה שנתבלבלה את כוס המים על הכּיסא ורגליו תעו אל הפתח. וכשיצא החוּצה ורוח צח בא אל קרבּוֹ, אוֹרוּ עיניו מעט, ורקותיו היו דופקות, ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב, ויצא אל מחוץ לעיר, והלך בעצלתיים, ועיניו מביטות בשוויוֹן רוח נוּגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו ומתעלפת מחוֹם היוֹם.
בֵּינֹתָיִם
מאתאורי ניסן גנסין
I
בתחילה היתה רוח אחרת מסביב ובשטח התחילו מהלכים כתמים והשחירו זמורות האילנות ובמרום עברה הרינה ופלגים השתובבו ברננה. אז התחילו רוקדים בלבבות נצנוּצי-אוֹרה הוללים וזוֹרמת חדוות-חיים חצופה ושובבה. בימים ההם חרד בחדווה כמוסה גם לבו של נפתלי בֶּרְגֶר, אותו בּרגר גופא, שהיה תוסס שמונת ירחים רצופים בחדר הצהוב של מרת חַשְקִיס וראשו היה מוטל על כַּפּו וברכיו שלובות אשה ברעותה, ושטפה אליו זִרמת געגועים נוגים-ואיתנים והתחילו מוצצים אותו חלומות צנועים-נוֹשִׁים והוא כָּמַה הרהורים יפים שבילדוּת תַּמה ומאווים אמיצים שבאביב צוהל וחלם עיניים חמות המביטות לנשמה – ומדוע באמת שלא באהבה? וחיים חיים חדשים וצעירים שיש בהם דווקא כדי סיפּוקה של נפש. כי מה – האומנם לא די? או אולי אינו כדאי? באים בני אדם נוטלים את החיים ועושים אותם ויתוּרים כבר בשחר אביבם – ובשֶׁלמה? והלא אפילו האמת שבדברים אחרת היא לגמרי. והיו בימים ההם שׂמלות מרנינות ומרמזות וקולות כסף היו פועמים ומבטיחים ונפשות כמֵהות היו חרֵדות ומציצות ומקשיבות במצוקה קודחת אל כל רשרוש שמסביב – וימים התחילו שוטפים, ימי אורה כּמֵהים, רַגָּשים, מצַפִּים בקדחת אוֹכלת… אולם זה היה חלום – והוא כיחש בבני אדם. מִיד אחר הפסח כבר היתה שוב תלויה כגיגית עופרת קהה וכבדה והיתה סוגרת על ראשיהם של בני אדם ממעלה ובצה מנוּולת חִשׂפה להם שׂחוק שחור וקפוא ממטה – וימים היו זוחלים כבדים ואפלים ונמוכים-נמוכים; והיה האחד חירש כמשנהוּ, והאחד היה מזוהם כמשנהו, וראשית לא היתה להם, ולא היתה להם תכלית, ורבצו יחד כבֵדים ואפורים על הנשמה שנאלמה בחרדה ודיכאוּ בשורשה כל מחשבה על אביב ועל קצת אורה ועל זקיפת קומה כל-שהיא. ושוב היו הרחובות רחבות וקודרות ואבֵלות, והשמים אשר עליהן היו נמוכים ואפורים ולַחים, וברִיות היו גלמודות והיו תועות צוֹמקות חוורוֹת וחרֵדות וסובלות בסתר ומנַחשות מה… ושוב ישב נפתלי בחדר הצהוב ושוב דיכּאה האפֵלה את הנשמה הנדכּאה ושוב היתה הבּצה שואגת והשוטים מפַעפּעים והעגלונים הלבנים מקמח נוהמים ונושמים ושואגים מטבּורם: נָא-נָא-נָא-נָא… נאָ-אָ, וולק טאַבּי יֶשׁ…
ופעם אחת ישב לו דומם אל חלונו, כּמימים ימימה, וברכיו היו שלובות כדרכו תמיד, וראשו מוּטה אל כּפּוֹ, כמו פעם בפעם, ואוזניו היו מקשיבות את קולו הרופס והשווה של תלמידו, אשר היה קוֹלח ושׁוֹנה לפניו את פרקו גם באותו יום כבכל יום ויום. באחד החדרים הסמוכים צעק מרה תינוק שניחר, ובמבשלה היתה מרת חַשקיס ממטירה אש וגופרית לראש האשה המבשלת וכבר בכתה וקראה לה חשׂוּפת-שֵׁת. אותו בוקר דווקא התחילו השמַים מיטהרים ואלוּמות אורה טהורות היו משתחררות מהכלא ומהתם והיו נוצצות בבצה, ובגגות הפזורים התחילו מבהירים כתמים יבשים. ונפוֹל נפל הדבר, שנפתלי הִפנה משהו את עיניו מבלי משים וירא פתאום את השמַים, אשר מעֵבר לשמשות, והנה הם משוחררים והם גבוהים ועמוקים, ואת צמרת הפרדס ראה, אשר מעבר לגגות השליווים והנה היא שׂעירה והיא מוֹריקה והיא מתחילה מלבלבת ורוחצת באורה. אז נאחזו עיניו אגב במרחקי השמַים ויחרד לבו ויֵחם, וירא והנה הם נוהרים הלאה הלאה אל אפסיים, ושמה הם רומזים וקורצים ואובדים ללב הכָּמֵהּ – ופתאום נפל דבר מוזר למדַי. הכיסא שתחתיו הוטל בהמולה רבה לאחור ונפל, ורחשה תלונת יִסוּרים ואבדה, ונפתלי היה משום-מה ניצב בטבור החדר בכפיפת ראש כל-שהיא. הילד החיוור נבהל מתחילה וצל חרד על מצחו הצחור והוא נשתק: אבל מִיד החרידה אותו שוב נזיפה גרויה:
אֱמוֹ-ר!
הילד מיהר ושב בבהלה אל מישנתו ונפתלי ירק בחימה והשתחווה פתאום, מדי הוֹרידוֹ משום-מה את אגרופיו עמוק אל תוך צלחותיו, ומיד התחיל מתלבט, כנלכד, מכּותל אל כּותל, והיה נכשל כפעם בפעם במיטות הילדים הירוקות, אלו הפזורות פה ושם במלוא החדר. וכששטפו לו אחר-כך זרמי דם סולדים אל פניו ורקותיו נעשו רופסות וחולשה השתפכה בברכיו ובחזהו, ניגש באפס-אונים אל הכיסא אשר הוקם בינתיים, והוריד את גופו עליו באנחת חולשה:
– השׁ-שׁד יודע מה האי…
אז היה קולו הרופס של הילד קולח מישרים, והיתה דממה וחמה היתה מצהיבה נכאים, ואחד הזבובים התעקש והָמה והיה מתלבט בזגוגית, ובחדרים הסמוכים צילצלה מרת חשקיס במפתחות והיתה נוזפת באומנת. והיתה הדוּמייה הזאת דומה למשיכת תאנִיה אחת ארוכּה וכבושה, שהיתה לוחצת את לבו וסוגרת אותו ומספרת לו נכאים, מספרת על גורלות שאבדו בחיים, וחלומות שקמלו באּבּם, וחיים שספו במִשגה. רבים רבים הימים האוֹרים והשליווים, וטובים הימים האלה ונדיבים, וסרוּחים הם תמיד, כמטרוניתא גאה זו, שהיטיבה, לאחרונה, את חסדה, ובכל-זאת המה חולפים ואובדים וגאוּלה איננה. תוגה, תוגה! ישנם עלוּמים בחיים ואותם יחיה האדם רק אחת בחלד ואליהם כל חלומותיו – והמה הולכים ונמקים ללא נחת ולא שביב אחד של שמחה, ונמקים הם אפילו בנגוהות האביב הצוהל, ותמיד המה אובדים דווקא כּה לא-יפה ובאפס כל יסוד ונימוּק לזה, כאילו לא אתה, האדם, שיצא כבר מכלל ילדוּתו הוא אדונם, ולא אתה, מי שיש לו אתמול של עשרים ושתיים שנה מאחוריו, טיפּחת חלומות בשבילם, ולא אתה – לא אתה ריבּיתָ להם הרהורים…
– זמ-ם… זמ-מ…
וכשהתחילו גידי רקותיו משׂתרגים ומבהיקים ולסתותיו התחילו מוורידוֹת חוֹלנית, שילב במתינות נקפאה את ברכיו והטיל את ראשׁוֹ על כַּפּו.
מאותה שעה והלאה התחילו זוחלים ימים ארוּכּים וצהובים, והיתה שפוכה בטלה בכול. והחוצות היו רובצים נרפים ושוממים, ולשמים הגדולים לא היתה כל תשוקה שהיא, ונפתלי היה יושב אל חלונו ולא היה אלא חושש תכופות, שלא יֵהרס הכיסא הווינִי שמתחתיו מחמת כובד משׂאוֹ. וכחום היום היה ההבל החמים והשמנוני של החדר הצהוב, המלא מיטות ילדים רבות ורָווה ריח משחות שונות, מדַכּא לגמרי את נשמתו, והיה מתחיל פתאום מרגיש את גופו כה מזוהם ומלא חלאה ממש – משל כאילו היה הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר-הרפש, אשר חלונותיו הצהובים דבוקים בכל ימות השנה ברצועות של גאזֶטִים מפני הצינה, והשמנונית הנאלחת הזאת אוכלת אותו מימים ימימה וכבר הרקיבה אותו במפולש מהמסד ועד הטפחות. והיתה אפילו נשמת אפו שלו נעשית לו לזרא, והיה יושב אל חלונו באפס תנועה כל-שהיא ופניו היו משולקים והיו נובלים-קמים ודומים לאומצת בשר ממוּזמזה, שיש לה סימנים של צורת אדם ובא אחד הליצנים וחבש לה גם משקפיים של זהב. זה היה חל תמיד באותה שעה, שוֶרה הקטנה היתה יושבת אל ספרה הפתוח ומטפלת בזבוב שקיצצה לו את כנפיו, עד שהילד החיוור היה מספר בבלי חמדה את פרק ההיסטוריה של היום, זה הפרק הספּחת, הזוחל תמיד בעצלתיים, כחיים בלי תכלית, ומטיל את הנפש אל תוך זוהמת שממה נרפסה, גם-כן כמוהם. מישרים היה קוֹלח באותה דממה עצֵלה קול רופס של ילד נלאה ובקרת-רוח גמורה היה זוחל והיה מספר, כביכול, דברים משונים מאיזו תקופות כֹה רחוקות וכֹה זרות, וריפרפו אנשים, שזכרם כבר נכחד, ומלחמות, ששׂריד לא נשאר להנה, ונפתלי היה חציוֹ שוכב אל חלונו ומפסיק תכופות את נשימתו מפני הזוהמה ושומע ולא שומע ופניו המשולקים והקמים-נובלים אל הרחוב השומם. עיניו היו לטושות והיו קרות והיו זוחלות במבט אילם מֵאבָקָהּ של המסילה הרחבה ומחליקות אל החפירה הרחבה שמשׂמאלה ומטפסות על תל העפר הצהוב אשר לאורכה; וכשהיו נאחזות בגדר הנמוכה והנושנה, הנמשכת לאורכה של הרחוב כולו, והיו נפגשות באותיות העקומות והמשובשות, שכתב, כנראה, אחד ה“שקצים”, שכיום ודאי שבא כבר לשנות זִקנה, בנֶתר על גבה, היתה ביצת נפשו שקפאה מתטלטלת כמעט, והיה מהרהר, כביכול, בקצת נקמה, כי הגבירים הללו אינם יודעים אלא למלא את כרֵסם החשובה בחדר-האוכלים שלהם ולקשט את גופותיהם הבצֵקים בשביל פרדס הטיול המאובק – ושבאמת, הרי הם חיים כולם כחזירים ממש והנם תמיד שקועים עד צוואר ברפש ובצחנה ובגסות. והיתה מחיצת אֵד רפה מתחילה חרֵדה בלבבו הכבוש ומטשטשת את מוחו ואֵדיו ולא היתה נותנת בתחילה לגשת אליו את כל אותה המהומה האווילית והזוהמה המרגיזה, אשר היתה רוחשת מסביבו בכל ימי נוּדוֹ בערים ובעיירות, אשר במדינה ואשר מחוּצה לה. והיו מרפרפים לו ונכחדים וחוזרים שוב ושוב נגוֹזים צללים מטושטשים, ואנשים מרוסקים, וחדרים, ואשפה, ובלוריות פרועות ונוצות בבגדי-נשים, וקולות ניחרים, וצחוק שׂורט, ודברים, ומרוּצה בלי תכלית, ובימים האחרונים, בימות החמה החולנים, שבקִריה ההומייה והמדוּכּאה, גם רוּגזה, רוּגזה תכופה, רוּגזה אוכלת לב ונפש. אחר-כך היה ראשו נופל כל-שהוא, ופניו היו קופאים לגמרי, ושטופי-חירוּת היו מתחילים מסתמנים במוחו סֶמְיוֹנִים בריאים במגפיים גבוהים ומשוּחים, ואיסַקים צנומים בצווארונים מעוכים וברבידים עקומים, ונאסְטִיוֹת גזוּזות, ורַחִלקות ניחרות ומקטרות פאפירוֹסוֹת, והיה מתחיל פתאום מאשים את עצמו במרירות וחושב בארס-גָרוּי, כי הוא נולד ברפש וברפש הוא חי תמיד וברפש גם ימוּת, רוח היא באדם וארורה. יש אנשים-חרגוֹלים. לכאורה, אדם שיש לו נפש יפה, הרי לא כדאי לו כלל וכלל, שיושיב את עצמו בבצה מזוהמה, כזאת שביהוּדיליבה, ואפילו אם יתנו לו משכּוֹרת כפליים מזו שנותנים לו, ואפילו אם יהיה הדבר ברי לו, שישיבה זו אינה אלא ישיבת-שעה – ולא כל שכן… אבל בכאן היתה תמיד אפֵלת-חזהו פולטת איזה שיעול עמוּם ומחריד את הנפש, ושפתיו היו ממלטות תוכחה נובלת:
– וֶרה…
– והלה היתה משחררת את זבוּבהּ החלכה ומחפירה את ראשה בספרה.
– ופעם אחת היה יושב ככה ותופס בהרהוריו הזוחלים ופתאום נזכר בבֶּנדיט אחד, סנדלר צהוב ובריא מה“יֵטים כהלכה”, שהיה מדרכּוֹ להיות עומד ומתנדנד פנים ואחור על-גבי כוס של תֵה חיוור ומורח באצבעו הקרושה חמאה לבנה על פת-קיבּר ועונה באִיוּם לכל הפונה אליו באותה שעה:
– פּוֹפּקָה, אני טרוד!
באותה שעה נאחזו עיניו בוֶרה הקטנה, שהיתה יושבת וסנטרה פשוט אל ספרה וידיה שלובות לה מאחוריה והיתה משתדלת, שתסיר את הכפתור מעל ספרה דווקא בנשיבת פה גרידא, והוא אמר לקרוא בשמה בשביל להניאה מזה, והנה מילטו שפתיו:
– פּוֹפְּקָה…
אלא שמִיד רפרפו עיניו מסביבו והוסיף:
– אֶ וֶרה, הככה תכיני את השיעורים?
וימים אחדים אחר-כך היה מעשה והיה יושב יחידי בחדר ומחכה לילדים, שהיו אוכלים באותה שעה את ארוחתם. היתה דממה והמו זבובים ובחדר-האוכלים דפקו ארוּכּות במזלגים. פתאום הרימה מרת חשׁקיס שאגת פחדים מבהילה:
–.מ-ה? מה אמ-רת? פּוֹפּקה? מלה זו מה פירוּשׁה, א?
אחר-כך היה ההבל כבד והדממה היתה צהובה והצחנה הפיצה שמנונית והיתה בנפשו של נפתלי הרגשה כאילו משח לו הגלב את פניו ולמטה מצווארו בבוֹרית חמה. ושחדל אחר-כך קילוח הזפת הזוחל, שהיה סורט כל אותה שעה מאחוריו ומספר לו את פרק ההיסטוריה של היום, הגיש, כמימים ימימה, בגניחה כבוּשה את כיסאו אל זה של הילד והתחיל מבאר לו בהתרגזות נוֹבלת ובנזיפות רפויות את הפרק שלהלאה, אותו הפרק -הספּחת, שיהא זוחל ומדכּא מחר ממש כמו שהיה חבֵרו שלפניו זוחל ומדכא היום.
אבל משהיו מתחילות בבית רועדות כפות בכוסות, ומפתחות היו מתדפקים בארונות, ונשים זרות באות ומפטפטות ב“וָאָבְּשְׁצֶ’ה” וב“קוֹנֶצְ’נה”, היתה השִפחה מתחילה רצה תכופות בפרוזדור,ואת הילדים היתה לובשה משובת חדווה כבושה, ונפתלי גופו היה יושב אל חלונו ורואה את חדר-האוכלים הטהור והשובת, וראה כתם צהוב של חמה ומפה צחורה-צחורה ושבריר-אורה נלאים במיחם הממוֹרט ובכוסות הצלוּלות, והיה פתאוֹם רואה ברור את ההרים היפים, הטובלים באורה שליווה, ואת הנחל, הנוהר זרמי-זהב, והיה מתאווה להיות יושב לבדו בסירה, והיה מתרומם ומתחיל מטייל בחדר אנה ואנה. הילד החיוור טרוד במשנתוֹ ופתאוֹם הוא עושה רקידה שובבה וחוזר שוב אל ספרו, וּוֶרה מנחרת ומסתירה את פיה בכפה, והילד שולח לה את לשונו, והיא מתחילה צוחקת אל אגרופה – והוא לא היה מרגיש, והיה מטייל, והיה מזרז אותם בנזיפות-חיבה ומזכיר להם בקדחת מלים ואמרים, שהיו נתקלים בהם תכופות. לאחר התֵּה היו מתחילים כיסאות מסרטים ברצפה, ושמלות היו מרשרשות ארוכּות ובפּרוזדור היו מחפשות סוככים בהֶגֶה, ואחר-כך היה נפתלי ניצב ומחכה ליד חלונו, ומיד היה רואה את החבוּרה, כשהיא יוצאת תחת חוּפּות אדוּמות ולבנות ושחורות. וכשהיה רואה בתוכה גם את מרת חַשקיס שלו והיא נושאה את חזֶהָ הקרוּס לפניה ואת שמלתה השחורה המשובּצת בסְטֶקְלַרוס היא סורחת מאחריה, מיד היתה הרווחה ללבבו, והיו מתחילים מתבוללים ומשוררים בנפשו המולת טיילים רגֵשה שבכּיכּר והברות מוסיקה רכות שבפרדס, ושמלות נסרחות בפרשת-שדרות וצהלת עלמות באפֵלת-דמדוּמים, והיה מתחיל מחפש את הפּידז’אק שלו. הגדר הנמוכה אשר לנוכח היתה כדחויה לאדמה, והיתה אובדת את כל חשיבותה, והגגות היו שליווים ואיתנים, ומאחוריהם היתה מלבלבת צמרת הפרדס המוּפזה, והיה בוקע אל מרומי-התכלת הצוואר הכחול של המסגד, המסתתר כולו בירקרקת העבותה של הפרדס. היה נפתלי נושא את עיניו עוד משהו והיה רואה כיפת-שמים סהורה ורווה ואלונטית כחולה תחרה לה במורדה ופס של זהב טהור מתפתל בשפתה של האלונטית, כתחרה לתחרה. השמש גולשת לטבילה. הנה משחירה בים-התכלת ציפור מרחפת. שמה, במרחקים, מתרפדת וזוחלת חשרה צחורה וזנָבה גדֵל וגדֵל: רכּבת נישאת. יש חֵירות תחת השמים ומרחביה לנפש השואפת…
וכשהיתה משובת הילדים פורצת את גבוּלה ומפסיקה פתאום את הרהוריו, היה פונה אליהם ורואה שני ילדים יפים ומלֵאים משובה, והיה מרגיש להם חיבה חמימה, והיה מפסיק את מִשנתם, ומתחיל משוחח בהם, ומלגלג, והיתה, לאחרונה, וֶרה מטפסת ויושבת לו על ברכיו ושואלת, אם יש לו אֵם ואיה אחיותיו, והילד אחיה היה יושב ישיבת-גדולים בקצה השולחן שאצלו, והיו מפטפטים ומצחקים, והוא היה מספר להם אגב-אורחא אגדות וסיפורים, והללו היו מתלהבים, ולחייהם הטהורות מַוורידוֹת, ועיניהם השחורות מאירות, והיו שואלים, וחולמים ושותים בצמא את דבריו. כשהיה מסַפר להם לפרקים מסיפורי התורה, היתה וֶרה מרימה לו את עיניה השחורות והלוהטות והיתה שואלת בקדחת, והילד היה מפסיקה בתשוקה:
– פתיה. היא מתפלאה. לוּ ראית כיצד הרים את המצרי – וטְרְרְרַח!
וכשהיה יוצא מהתם, והילדים מלווים אותו ורודפים אחריו במשובה ובהמולה, והיה רואה את החלונות של הנוֹטַריּוּס מבהיקים משמש אדוּמה, וילדים זורים אבק בהמולה, ושפחות רצות ונושאות חציר בסינרים, היו פניו נוהרים, וקומתו היתה זקופה, וכשהיה פוגש במכרים, היה עונה להם שלום ברָמה. ואולם כשהיה רוצה לדבר בו באותה שעה, היה עונה לו בדברים קודחים, והיה מתחטא:
–.סליחה. הנה אני נחפז עכשיו; אבל מסתמא עוד נתראה.
ואולם כשהיה בא הביתה לא היה מתמהמה שם הרבה. לוּגמת קהווה ותרגימה כל-שהיא וסקירה מרפרפת ב“שילוֹח” החדש והפיכה ארעית באחד הז’ורנאלים הרוּסים – ודמדומי-הערב הנה מתחילים הומים ומתחילים תובעים בפינות הבודדות, וממרחקים מתגנבת המולה עמומה של הכיכר ההוֹמייה, והברות-נגינה רכות מרחפות ונגוזות בתוכה, ותוגה גדולה לא פשר לה ולא שחר מתגַּנבת וזולפת וממלאה את הנפש, והוֹמה ומוצצת את החזה, והולכת ומרתחת את הרַקוֹת, ומתפשטת ומטַשטשת את העיניים, ולוטפת, ומְרַדפת, מרדפת בלי אוֹמר ובלי דברים החוצה…
– לאן?
הערבה מתלחשת אחורי החלונות, וידי נפתלי שוּמוֹת בכיסי מכנסיו, וכתפוֹתיו מורמות ומבליטות כל-שהוא את ראשו, וככה הוא מטייל, ומזמזם נכאים, וגונח ברתיחה ורוחש לפרקים;
–. מאי הֲווה עלָה – ריבוֹנוֹ של עולם, מאי הווה עלה!
כי עוד טרם יֵצא החוצה, וטרם יראה את איש, והוא כבר יודע מראש את מי יראה, ואת מי ידבר, ומה יספר לו זה, ומה יגיד לו אחר. עוד טרם יצא מפּתח ביתו, ועוד טרם לקחה אוזנו דבר, והוא כבר יודע ברור למדי את אשר יגיד לו לבו באחרית הלילה, מדי ישוב הביתה ויעלה את המנורה והכתלים לא יחרדו אפילו, והוא יתנפל בגניחה אל מיטתו ויכבוש את פניו בכרים, או כי יסתרח בַסוֹפה והחוברת האחרונה של ה“אמת” בידו…
והלילה לא יחכה. הנה יהיו השמַים הולכים ונעשים להם רצינים-קודרים וטהורים, וענפי הערבה המרובים יהיו מתלחשים, והאפלולית תהא גוברת, והחתול יהא מביט מהפינה, והדמדומים הרָויים יהיו הוֹמִים והוֹמים – ריבוֹנוֹ של עולם! ואתה, הצעיר והבריא, לא יהיה לך שוב אלא שתמחץ קודקוד אל קיר ותהיה גוֹעה כשוֹר, או שתכבוֹש פנים בכר ותהא מניח ליללת-עולמים שתהא פורצת ומבכּה בלי-תכלת איזה אובדן-עולמים…
–.השׁ-שׁד יודע מאי האי…
II
ובדמדומים הצוננים רובצת רחוב-הפּוֹסטה שליווה ורחָבה ותריסי בתיה היפים מלבינים שאננים, ובמרום חולמת כיפת תכלת גדולה ושליווה וטהורה-טהורה; ואולם בסופה של הרחוב, אצל המבוא אשר לפרדס הטיול, הומים תחת אותה חופּת תכלת גופא אנשים-נמלים ורוחשות נשים במטפחות וילדים שוֹאנים וצוחקים וזורים אבק. שם יש חומה כחולה משמאלה של הרחוב וחלונותיה הנה פתוחים לרווחה ודרכם מתגלגלים החוצה רומאנסים ספוּגים ומתפוררות שׁירות ניחרות ורחישה גראמוֹפוֹנית מלווה אותם; ומרקחת לבנה יש לימינה והתלמיד המשמש בה, אותו בחור מישראל שאוזניו בולטות תמיד משוּם שהוא מגלח את ראשו, פותח את חלונותיה הרחובה ומתחיל סורט בכינורו פרקי-נגינה שונים עם הוספות שואנות מדילֵיה. וליד הבתים הללו ניצבת חשרת-אבק ובה מתהוללים בחורים ושפחות צוהלות ויהודים גבוהים וחבושים בקארטוּזים משתחווים ומכים את ילדיהם השואנים. וכשהיה נפתלי רואה את הכנופיה הרוחשת מרחוק, היה לבו מכביד משהו ופניו שומרים על נפשו ורכושה הטמיר, וכשהיה מפלס לו נתיב בתוכם, היה מקשיב הלצה מופקרת מפּה וצווחה תאוָנית משם ורואה פנים מלֵאים ולוהטים, והיה חושב בגירוי כל-שהוא על הגסוּת שהיא שומרת את החיים, אלא שהיה מפקפק בטעמו של דבר; אפשר-פשוט, משום שזאת היא מהותם, ואפשר – דווקא משום שמהותם היא לגמרי אחרת; ואולם בקרוב היתה נשימתו נעשית כּבֵדה עליו, והאבק היה חודר ומדגדג לו בגרונו ובנחיריו, והוא היה ממהר ויוצא את הכּנוּפיה ופונה ימינה אל הכיכר. שם היתה שוב חשרת-אבק גבוהה וארוּכּה ואפלולית חיוורת וזרם גדול של מגבעות-נשים מתנודדות ובּלוּזות לבנות מרפרפות ואּשוֹת של פּאפּירוֹסוֹת מאדימות ועוממות והכיכר רוחשת ומהומה וצהלה ודברים. נפתלי היה שׂם את ידו האחת בצלחת מכנסיו ואת ראשו היה מוריד אל שכמו ומפלס לו נתיב ונוטה הצדה ובא, לאחרונה, אל מסילת-החול הצהובה, אשר ליד המסגד, ומתחיל מטייל שם לבדו ומֵפיח תכופות במטפחתו אל מול פניו. שם יש אשר הוא פוגש בבחור אחד גבוה וישר, שהיה מטייל גם הוא יחידי והיה נושך את קצה שפמו וממשמש תכופות ברקוֹתיו, עד שפניו מתעוותים בייסוּרים כבושים. זה היה דויד ראטנֶר, חברו של נפתלי בשכבר הימים, אשר זה לא-כבר שב משום-מה פתאוֹם ממדינת הים, אחרי שבתו שם ימים רבים, נפתלי רואהו ופניו לובשים נהרה חיוורת והוא ניגש אליו ונותן לו את ברכתו שלום בקריאת רצון נובלת:
–אָה!
אחר-כך הוא שב ונספח אליו ושואל:
– נוּ, לאָן?
והם הולכים יחדיו דומם. מסביבם רוחשת הכיכר ובחורים נלהבים צוהלים וקולות כסף מצלצלים וגימנאזיסטות רצות שלובות-יד ומתלחשות ופראנטים צפים קוממיות ומקַטרים פאפירוסות והומים את הוואלס, הרועש ועולה מהפרדס, והם הולכים להם דוּמם, והאבק חודר אל גרונם, ונזקקים לסליחת-חופזה ונשמעים לה בעצמם, עד אשר ראטנר לא יתאפק וינהום בחשאי כמדבר אל נפשו, בשעה שכַּפּו לוחצת את רקותיו ופניו מתעוותים;
– לעזאזל! הרי אינם אלא מעלים אבק!
והשני יֵהוֹם, גם הוא כפליטת-השפה, כמדבר לנפשו:
– מְ-כן, אבק כהלכה.
ושוב הם הולכים להם דוּמם.
בימים הראשונים, מִיד כשבא רַטְנֶר ממדינת-הים, היה נפתלי, עם כל פגישה ופגישה שהיה פוגש בו, מקיפוֹ וחוֹזר ומקיפו בהנאה יתירה בשאלות שונות. למרות מה שלפני כשנתיים בהיותו יושב גם-הוא בכרכי-הים יחד את חברו זה, היתה עליו שם כל שעה ושעה יתירה למעמסה רובצת, ואפילו את הטובים שבמכריו דהתם היה מרגיש תמיד כאת דברים שבדיקוֹראציה לחוד, כאת בּני-לוויה לשעה בעגלה – היתה עתה, אחרי אשר עברו עליו כשנתיים ימים למיום שוּבוֹ משם, בשמחתו על ראטנר, מיד כשראה אותו חוזר מ“התם”, הרבה מאותה השמחה המרוּוָה, הפורצת בלבו הכּמוּש של נודד נדכא ומתייאש, כשהוא פוגש פתאום ברחוב זרה והומייה ומדַכְּאה את מכּרוֹ משכבר, את יליד-עירו, עֵד ימי שלוותוֹ. ימים אחדים רצופים היה אז החדר השולק והמסריח של מרת חַשקיס נוח למדַי ואפילו צוהל למדי והילדים היפים היו כה חביבים וחרוצים ועליזים וקולותיהם פעמו בחמדה כה רוויה, ואפילו הפרקים הארוכים של ההיסטוריה המשוֹממת לא היו כה זוחלים וטורדים, ויש אשר דימה למצוא בה חפץ אפילו. בימים ההם אמר גם למִינָה בחיבה כה נוחה ופשוטה, כי יפה היא, ואחר-כך אֲחָזהּ אפילו בכפּהּ, וכשהיה מטייל בשעות הערב עם ראטנר, היה מדבר אתו הרבה, והיה נזכר בהנאה יתירה אפילו באנשים ובדברים, שלא היתה להם כל שייכוּת אליו כלל, והיה מתנפל בכְמיית-נפש קודחת על כל דבר פחות שבפחותים והיה מחטט בו ומהפּכוֹ, ודבריו היו נלהבים וקולו היה מתחדד משהו בסופו, והיה באותה שעה צוחק פעוטית ובחדווה חדה – ונלאה. ופעם אחת היו מטיילים יחדיו ונפתלי היה מדבר בהתלהבות ומזכיר לחברו את איזו פּאשְׁקַה אוגוניוק, שמדרכּה היתה, שתהיה מוצצת פּאפּירוֹסה פחותה ומטילה רוקה דרך השיניים, והיה מלגלג לה הרבה והשתדל שיחַקה בדיוק כיצד היתה זו מאיימת באגרופיה הקמוצים ורוקעת ברגליה ומשוררת-גועה במלוא גרונה הצורד:
в мир придет она в силе и славе своей
[היא תבוא-לעולם במלוֹא כוחה ותהילתה…]
ופתאום התחילה חולשה ריקנית מוצצת את לבו והוא הרים משהו את כתפוֹתיו וביטא:
– אֶ, האלוהים אִתם!
ומיד קיבצו פניו מרירוּת תוססת ושאל את חברו הדומם במהירות-מרפרפת
– אַ? מה אמרת?
וגנח. היום ירד. אפלולית נוחה התחילה מתנדנדת חרש וציננה את השמים והחווירה את האורות והתחילה אורגת חלומות נוגים. לא, יש אמת אחרת בחיים… ורק אז דובבה נפשו של נפתלי ובסגנונו המיצר הפסיק את השתיקה ההדדית ושאל את חברו:
– מילא, הנה שבתּ גם אתה, דויד. נו, והשתא מאי?
ואחר כך הלכו להם הלאה כשהם שותקים.
משהיתה המהומה בכיכר הולכת ופוחתת ולחלוחית רווּיה מרביצה לאט את חשרת-האבק והכיכר שרויה באפלולית, שִׂמלה בודדה מרפרפת וצחוק פועם וגוֹוע ולחש כבוּש נאלם, היה נפתלי מרכיב את משקפיו על חוטמו, ועיניו היו מתחילות תועות ומסתכלות מסביב בתוגה כבושה. במדרכה המטושטשה אשר ליד החנויות הסגורות, מרפרפת ומתרחקת תמונה בלתי-ברורה ופעמיה מנקשות ופועמות בשטח הרווה. נפתלי מסתכל תחילה אליה ודבר לא ידבּר; ואולם כשהוא מתייאש לגמרי מראייתו, הרי הוא פונה אל חברו ב“המ”…
– ראה נא, דויד – זו לא משלנו היא?
מתחילה עונה הלז בקיצור נמרץ:
– לא!
אולם אחר-כך הוא בא גם לידי גירוי במקצת:
– ואם משלנו היא – הרי אתה מתגעגע עליה מאוד בחור?
אז עונה לו נפתלי ב“הֶ” חנוק, ששיעוּל סחוט מלווהוּ בסופו, ואם רוצה אתה – דרשֵהו. אחר-כך הוא מסיר את הפֶּנסנֶה שלו ומתחיל משפשפה היטב, לאחר שהוא מרכּיבה שוב ומתחיל מסתכל מסביבוֹ בכוונה יתירה, יש אשר ראטנר מסנן לו בבת-צחוק רצוצה כל-שהיא:
– חה. עלם שפיר אתה, תָּלי; כנראה, גם לא לגמרי טיפש.
נפתלי לא יביט אל פניו וגם את ראשו לא יַפנה אליו; ואולם ראֹה יראה ברור את בת-צחוקו הגוֹזרת ואת ארסה הרוחש, ולבו נקפא פתאוֹם והוא מוטל בדפיקה עצומה אל החזה.. וראשי לסתותיו מסמיקים חולנית. בראשונה הוא מרים אל חברו עיניים קרות ואילמות, ואחר-כך הוא מתגמא קצת ומתחיל ממשמש בפֶּנסנֶה.
– כ-ך?… אוּהוּ… ואתה החכם!
ראטנר שוֹחק; וכשהלז אינו חדֵל, הרי הוא עובר מיד לסגנון מעשי ומחליט:
– מילא, בחור! כל השטויות הללו למה הֵנה באות? יש לך תשוקה אל מינה; – אמוֹר בהַדיא. באמת – מה? מה העוויוֹת הללו?
ושוב מַטִילים ארס איש בחברו, ושוב הוֹלכים דוּמם ודוּמם עוברים על פני המסגד, ופונים אל הרחוב הרחבה, העולה ימינה, ובאים עד הבית והעלייה, המתבודדים בשלווה יפה בטבור האווירה הירוקה, אשר במעלה הרחוב, לנוכח גדרות הגנים הנמוכות, ההולכות ונמשכות הרחק-הרחק אל מחוץ לעיירה. שמה, על הספסל הפשוט אשר אצל השער המצוּיד יושבת עלמה אחת בודדה, שאטֶנית לא גבוהה, אשר עיניים לה תכלת בהירה, ומסבירה פנים חביבים לקראתם, עוד כשהם רואים אותה מרחוק, הרי הם מתחילים מחליפים עמה דברים בליצנות קלילה ומרפרפת, וכשהם ניגשים אליה, הם משתתקים ויושבים אצלה. שעה קלה שלושתם יושבים דוּמם; אולם במהֵרה מתטלטלת הדממה הכבושה מגניחה ריקנייה ומשוּלשלת מתהום הנפש הנובלת:
– ה-ה המממ…
זה גונח נפתלי. אחר כך הוא מניח את שתי כפות ידיו על גוּלת מקלו ואת סנטרו הוא שׂם למעלה ומתוך הקבוצה הזאת מתחיל זוחל ומתלבט זמזום צהוב וחלש ונוּגה, אנדרלמוסיה מפרפרת של קטעי מנגינות שונות. אפלולית הערב הולכת ומשתטחת וכובשה את הרחוב הדוממה עם הגגות המטושטשות של העיירה, השוכנת לה במורדה, ומטשטשה את השדות הרחבים המשתרעים שם מאחוריה, ומבליטה את היערות הרחוקים, המאפילים הרחק-הרחק בקצה השמים הרצינים-נוּגים וטהורים. מזמזם חרגול. במרקחים גוֹועת שירת-שדה רחבה. פתאוֹם מתפרצת ומנסרת מאחת החצרות הסמוכות קריאת אשה חשׂוּפה:
– וַ-סיוֹטְקה, וַ-סוֹטְקה, וַס-וַס-וַס…
ומיד אחר זה חורקת חזירה בחשיבוּת ושוב הכול נאלם – ודממה.
יש אשר העלמה מפהקת פתאוֹם. היא בעצמה צוחקת אחר-כך לזה בקצת בוּשה בדבר: ראטנר מוצא לו מקום ומטיל בה ארס אגב-אורחא ונפתלי ניעור פתאום ומוציא מנחיריו צחוק אילם מתוךְ חולשה וארס כאחד, ובלי הפנות את ראשו כל-שהוא, הרי הוא מקלח חרש תחנונים רצוצים בצל של השתטוּת:
– מי-נה!
הללו צוחקים ומינה עונה:
– אדרבה, תָּלי?
אז הוא מחליץ. את ברכיו ואת כַּפָּיו ובינתיים הוא רוקק ורוחש בגירוי:
– מאי הווה עלה, ריבונו של עולם!
ושוב דממה.
וכשהם הולכים בחזירתם משם, כבר קפואים גגות-הפחים בנוֹגה ותריסי הבית מוּגפים ובחול הרחוב נוצצים רסיסים. מנוחה רוויה מסביב ובפרוור העיירה נובח כלב והם מתנהלים עקלקלוֹת וראטנר מנקש במקלו כפעם בפעם ומעלה קשת קטנה של אבק טָרֶה, המתרבצה מִיָד בעצלתיים, ונפתלי מתנהל גם הוא וידיו שלובות לאחוריו וחוטמו אל הלבנה אשר על היער ואל תמרות הטל המוּגהוֹת, הזוחלות ומכסות את מרחבי השדות היפים. שעה ארוּכָה הם משׂרכים את דרכם ושותקים. לאחרונה מתחיל זוחל בחולשה זמזום עגול ורווה ונלחם את הדממה הקוֹפאה ונחלש וחוזר שוב ורוֹצעהּ. זה מתחטא נפתלי. עוד מעט ונהימת-חזה רחבה ורווּיה מגיחה בעצלתים וחובקה את הזמזום העגול והחלש והנה הם מתלכדים יחדיו חרש בדומייה הנכונה. הנה הם גוברים אונים והדומייה חובקת מלים ברורות ורווֹת:
иль мне лравду скаэали, уто будто моя
лебвдииая песня пропета|…
[האם אמת לי הגִידו, כאילו / זה קֵץ שירת בַרבוּר שלי…]
ואולם מידה אחת מגוּנה יש לו לראטנר זה: ארס משוּנה רוחש בו תכופות. דומה, הולכים להם בני-אדם והלילה כה טוב… מילא, שטוּת – יהא שטות, ובלבד שתנוח, לפחות, הנפש משהו, והנה פתאוֹם:
– אמור נא לי, בחור יפה – למה אתה חי, אה?
וחה-חה-חה – הלילה רועד, ואלמלא היה, לפחות, הצחוק כהלכה. ואליבא דאמת – מה הגאוֹניוּת שבהלצה זו?
ועדיין הוא מלגלג:
– מה אתה רוֹחש שם, בחור? הקדיחה משהו? חה-חה… אֶט! הבל הבלים! האלוהים עודם בשמים, המוות – אומרים, שהוא מעֵבר לחיים,,ואני ואתה – שוטה, עוד יש לנו שהות להיות מקטרים פּאפּירוֹסה לכשנרצה, טול!
ואולם לרוב, גומרת הלצה כזו בפשרה רצויה, ויש אשר הם באים אחריה אפילו לידי שיחת-חברים, שיחה קטועה ומרוסקה אפילו, אבל נוחה ורכרכה למדַי, שיחה הגומרת על-פי-רוב בזה, שנפתלי מצית לו בלי-הרגל פּאפּירוֹסה ולוחש בקול בכייני ומשתטה קצת:
– אבל מאי הווה עלה, דויד, אַה?
הלה מחליט:
– שָׂא אשה, שוטה.
ונפתלי קובל:
– הרי אתה מתחיל שוב… אליבא דאמת, לא שמעתי עוד מימַי שתהא מדבר מהרהורי לבך… איני קובל. אולי כך היה צריך להיות: אבל אני איני יכול, דויד… הרי אני אובד את הכול… השד יודע מה, נִפתוֹל, נִפתלתי ואיני יודע במה… איזה… איזה… יוֹרה של רפש, השד יודע מה!
– חה.
– נו!
ושוב הם מתנהלים בדממה.
III
פעם אחת היו שניהם יושבים על הספסל שאצל מינה והיו מתלוצצים אתה לסירוגים. בתחילה היה גם נפתלי לוקח חלק בשיחות, אבל במהרה קם בגניחה רוחשת, כשראשו שוקע כל-שהוא בשכמו וכתפו האחת עושה לו דרך, וסילק את עצמו הצדה ונעלם בפשפש, ובמהרה הגיעה לאוזני מי שנשארו שירתו-גניחתו, הזוחלת מהעלייה הפתוחה החוצה. מינה, שהתחילה באותה שעה מספרת לראטנר את ה“היסטוריה”, שנפלה בימות החורף בגימנאזיה וקוממה את המשגיחה הדייקנית נגד התלמידות הבכירות, והיא, מינה גופא, היתה בקשרי המלחמה, הפסיקה פתאום את דבריה ופניה הטהורים לבשו צל חביב והיא כּוֹננה אותם ישר אל מול פני ראטנר וקראה בתוגה:
– אדם זה סובל ייסורים הרבה. אמת, ראטנר?
וראטנר, שהיה מביט כל אותה שעה בתשוקה אל הפנים הטהורים, העמיד פתאום גם הוא פנים שכּמותה, ומִדֵי החליקוֹ בחֶמדה את שׂערותיה היפות, קרא בסגנונה שלה:
– ילדה זו יפה וחביבה למדַי. אמת, מינה?
נפתלי היה מטייל באלכסונה של העלייה ושוכב במיטתה של מינה ומשורר באפֵלה וגוֹנח ויוצא אל המעקה וחוזר שוב ומתנפל במיטה: ולאחרונה, הלהיב חום לוהט את גופו, ורקותיו התחילו דופקות כנפרקות, וכשיצא החוצה וישב על הספסל, מצא את חברוֹ, כשהוא אוחז בכפה של מינה, ומינה מַתרֶסֶת וצוחקת ושוב נוזפת בו, והוא מבטיח לה ומלגלג וחוזר ומבטיח, שאינו רואה שום נחיצוּת בדבר, שתוציא את כּפָּהּ מידו – פשוט, אין הדבר כדאי לה כלל וכלל. אמת, הוא יודע ומכיר בה, שהיא קשת-עורף ועקשנית קצת – זה אמנם יפה; אבל כי כפּה שלה, הקטנה והרכה, תנוח בידו שלו, הגדולה בכל-זאת ואולי גם חזקה – תֹאמר נא היא: האין זה יפה מאוד? מה אתה אומר לזה, תָּלִי! אדרבה. הנה נפתלי, איש מן הצד לגמרי, חה-חה, לא אמת, נפתלי? יסמכו איפוא עליו. טוב? רואה היא? בתחילה היתה מסרבת בדבר – כי בכלל היה הדבר זר לה; עכשיו… נו! כבר! אבל, שד משחת! האין הוא רשאי לדבר אפילו לה – לה? מינה, וכי היה מדבר לתָּלי זה, למשל, אפילו מלה אחת?
נפתלי היה יושב אצלם ומביט, כביכול, נכחוֹ, ופניו הממוּזמזים-מקפיאים היו שרויים בטשטושה של בת-צחוק מתלבטת, והיה מהרהר הרהורים מטושטשים וחלקלקים, אבל כָּווים ועוקצים, על עיניים יורות זיקים גוזרים ועל הסברת פנים מיוּחדה, השׂורטת את הלב, אותה שרק הנשים מסוגלות לה, ועל קלוּת-דעת ביחסים, שאינה לא לפי כוחותיו ולא לפי חלומותיו כלל, ועל איזה עיקר, כפי שנראה, שאם באמת ככה הוא, אז אין נפשו כלל וכלל, אחרי שלגבי דידיה הרי הוא לאו דווקא – פשוט, לא את זה הוא מבקש לו, לגמרי לא את זה, ובכלל הלא הנהו עכשיו כה נלאה, כה נלאה וחסר-אונים ומאומה לא דרוש לו, מאומה, מאומה…
– אח, אל נא תשתַּטה, דויד. במטותא, שב אִם תשב.
– אחרת אינו יכול, חביבה, חולשה אחת יש בו ופטפטנות שמה – ובה קבורתו. היא אינה מאמינה לו? אבל כיצד היא חושבת כשהיא לעצמה? ומלבד זאת הנה תשאל נא. הרבה מַכּרות היו לו, אולי רק האחת תֹאמר לה לא שכּמוֹתוֹ ולא שכּמוֹתה; אבל גם היא תגיד ככה רק מפני שבימים ההם היתה מלוּבשת סינר שחור ועינה הגדולות והלוהטות היו רואות כמו שהעיניים גדולות ולוהטות צריכות לראות. אמנם, טיפש היה גם הוא בימים ההם. שפתיה הרווֹת של זו היו כה מוצצות את לחיוֹ ודווקא אותה הלחי, שתחתה היו השיניים נפוחות מכּאב רוֹצע – והוא היה שותק….
– מאומה, מאומה – חשב נפתלי רצופות בטרדנות נוקדת, ופתאום הישיר את גבו והעביר את כפו על פניו ושפתיו מילטו מבלי רשותו:
– מינה!
ומיד נתכּרכּמוּ פניו והתחיל משפשפם בכפוֹ רצופות וסחט:
– מאי הווה עלה, ריבונו של עולם!
אותה פעם איחרו שבת אצל מינה. וכשהיו אחר-כך מתנהלים בחזירתם משם, כשהם שותקים ומרוחקים בפיזור זה מזה, היתה כבר השעה מאוּחרת מאוד, והלבנה היתה עומדת על פסגת המסגד השליווה, וגדר האבנים המסוּידה, זו המקפת את הפרדס היפה שליָדה, היתה לבנה והיתה מזהירה יותר מאשר ביום. הכיכר רבצת דוממה ושוקטה, ותחת אחת האכסדרות, אשר ליד החנויות הסגורות, היה שוטר הרחוב מפהק מפרק לפרק. מרחוק הבהיקוּ החלונות הסוּמים של המרקחת, ובצילתה השחורה של החוֹמה הכחולה שמנגדה היתה מרפרפת ואובדת איזו לבנונית אפורה, הדומה במשהו לשמלת אשה, והיתה מאדימה תכופות אִשהּ של פאפירוסה, וחרישית היה זוחל ומנסר את הדממה קול שאבד את צורתו:
– טי-טַא, טי-טא, טי-טא-טרַאי…
בתחילה היו מתנהלים עת רבה שותקים ועצֵלים ואפילו נהימת השירה הרגילה לא היתה הפעם ביניהם. הנה החרידה את הדממה גניחה ריקה ואפלה שכאילו סרכות של ליחה חולנית תלויה לה בסופה, ומיד נספגה והכול שב להיות כשהיה – זה גנח נפתלי, המתנהל יחידי ודומם וידיו משוּלבות לאחוריו ופניו.רצה. ציתִּית התלבּתה בחריקה והאדימה וכבתה – זה מצית ראטנר, המתנהל בריחוּק מקום ממנו, את הפאפירוסה שלו, הדועכת תכופות. ככה באו אל טבור הכיכר, אשר שם פוסקת פתאום משמאל צילתה הרצופה של שורת החנויות הסגורות והנמוכות ונפתחת רחוב נהדרה, השרויה בזוהר הלבנה, וגגות מצוּירות שומרות את בתיה היפים, ונפתלי ניצב. העלים שבערָבות הגבוהות היו חיוורים ונוצצים, ושמה, במורד הרחוב השטוחה, מחוצה לעיירה הנרדמה, היתה שלשלת ההרים המטוּשטשה, אשר בקרבת בית-החוֹלים, טובלת ואובדת באוֹרה שליווה וטהורה ומזכירה חלומות נשכחים. חרד הלב ומצוקותיו חרדו. היתה ילדות שוֹאפת וחלומות היו טהורים – מתי חלפו וכיצד אבדו? ומיד התחיל תוסס מתחת לחזהו איזה עסיס חריף וקודח ועיניו כּוּסוּ ערפל וניצנצה בתוכו פתאום תשוקה אילמת ופורצת, שיהיה גם הוא משתטח בפסגות וטובל בחלומות אשר בשדות ואובד באורה המושלת, באורה השאננה והחוגגת, שלה, כנראה, חסר אותו דבר מיצר, שאצלנו קורין לו לב.
– השד יודע מאי האי! – סחט.
– מה אתה רוחש שם, אה? – נטרד משהו ראטנר, שניגש אליו באותה שעה.
נפתלי התחיל שוב מתנהל ומילמל חרש:
– לא-כלום. הלילה, אני אומר, כאילו להכעיס…
וראטנר התחיל משקיטהוּ תחילה בסגנונו הנלאה:
– לילה ככל הלילות, בחור; אלא… שפיקחים שבבני-אדם יודעים מה יש להם לעשות בלילה אשר כזה…
סגנונו של ראטנר, שאחרי הפסקה קטנה באמצע דיבורו היה כאילו נשבר פתאום ויהי לאחֵר, מבלי כל צִיפייה תחילה לזה, הִזיח משום-מה את לבבו של נפתלי במשהו והוא התחיל מלגלג:
– ולפיכך הרי הם מגיפים את התריסים היטב ומנחרים בהנאה? חה-חה.
והלה התחיל כמאשר את דברי חברוֹ והיתה בדבריו איזו מתינות רצוצה:
– אלא מאי? או שהם מתלחשים עם עלמות בגנים. יש גם מי שמאבּדים את עצמם לדעת. אדם, אם אינו שוטה לגמרי, הרי הוא מוצא לו בְּמה שיטפל. הקאנטים הנכבדים, למשל, מוצאים עכשיו צווים מוחלטים, השופנהוירים – מתבודדים בדחילוּ.
ואולם פתאום נשמט לו מקלו מידו ונאלם. לאחר שהרימוֹ הביט אל פני חברו וקרא בסגנונו הרגיל:
– מה? מה לטשת לי עיניים כעגל? אדם שוהה בעיירה אחת ששת ירחים תמימים של ימות-הגשמים – ובאביב הרי הוא חסר אחר-כך אפילו מי שיטייל אתו אחרי חצות-הלילה בפרדס אפֵל. חה! גונח אדם ומייבב כמצֵרה – התחדל מהביט בי?
ובבחילה נלאָה מיהר וסיים את השיחה המטרידה:
– שוטה, מינה היא נערה שנתבגרה – והוא בא לשחק אתה בתבשילי-ילדים…
הוא חדל ונפתלי ניגש והתחיל מדבר לו בעצבת הומייה. הוא אומר: שוטה. אבל לא הוא האיש. את כל הדברים האלה ושכמותם הרי הוא מרגיש היטב; אבל לא הוא האיש – ותו לא מִידִי. הרבה חשב כבר על זה. לזאת נחוצה פסיכיקה אחרת לגמרי. אליבּא דאמת… הנה הוא אומר: מינה… אפשר, שהצדק אתו. אמת, לה לא דרושים תבשילי-ילדים; אבל הוא – הוא מאי עבידתיה הכא?…פשוּט, אמת גם זאת. אי-אפשר לדחות בקש דברים כאלה; כלומר… האדם הרי הוא אדם תמיד, אבל…הלא כל זה – לא זאת… אפילו מינה זו… הוא היה בא אליה תדיר. נו, אפשר אפילו שגם טוב היה לו בחברתה – מה הפּלא? אבל הלזאת פילל? וכי הַינו הך?… הנה גם הוא רואה – מה? אותו הרפש של כל היום…
אצל המסגד, שכבר התחרקו ממנו כברה גדולה, התחילה פתאום שואנת שמלת אשה, וגזר את הדממה צחוק ניחר של אשה, וסנדלי-גבר נקשו במרצפת. מיד נקבה את הדממה הכבושה צריחה חדה וחנוקה, כזו של תרנגולת, בשעה שחוטפים אותה, ואחריה נסתרכה הברת-צחוק רצוצה של גבר:
–הֶ-הֶ
ושוב אבד הכול. נפתלי לא שב עוד אל דבריו וראטנר התעורר משהו והצית פאפירוסה חדשה ובינתיים מילמל בליאוּת:
– ובכל זאת, בחור, אכתי לא איברר לי למה אתה חי.
נפתלי ירק ברחישה ושוב הלכו להם שותקים ובריחוּק מקום זה מזה.
וכשבא אחר-כך נפתלי הביתה לא התנפל בגניחה על המיטה וגם את החוברת האחרונה של ה“אמת” לא לקח בידוֹ. הוא נזף, שלא במחשבה תחילה כלל, בשפחה הנדהמה, על שלא מיהרה לפתוֹח לו, ודיבר לה דברים, שלא היו כלל את נפשו, והיו לו מיד ייסורים גרוּיים מזה, ופתח את חלונותיו לרווחה והשתטח פרקדן על הסוֹפה ושם את זרועותיו למראשותיו ואת רגליו הניח על דופנהּ ושכב כה עת רבה ונרדם בבגדיו. כותלי החדר היו כבדים ואילמים, כמתים, והמנוֹרה הגדולה אשר הבריקה נִכחוֹ, ליהטה את פניו והלהיבה את מוחו הנלאה, ולוֹ היה בּרי, כי כל הבּצה הכבדה הזאת, הצהוּבָּה והאילמת, כבר היתה פעם אחת, גם בטרם שֶשָטפה את המישור השומם של אתמול ואת השממה הצהוּבה של מחר; ואולם מפלט לא דרוש לו. דויד ישב לו גם הפעם חיוור ואפס-אונים בפינתה של הסוֹפה והיה מסלסל את קצה שפמו ומצטחק בלגלוג; אלא שנפתלי ראה גם בלגלוג הזה את אותה השתיקה הכבֵדה והיבשה של אידך-גיסא. ולפיכך היה עומד בתחילה, אם גם ראשו היה כבד עליו מאוד, ולשונו דבקה לחיכו ודבר לא ידע; אבל הפעם השכיל והוריד את עיניו והתחיל מסתכל בשושנת-המסמר הצהוּבה, אשר בדוֹפנהּ של הסוֹפה – והכול היה לו מחוּור, והוא התחיל מדבר בהתלהבות כבושה ורזית:
– התינח – חֶנֶק. נו – ירייה. אבל רעָב? מצוקות-תופת שכאלה – בכוונה תחילה?
כי הפעם כבר הִכִיר היטב להיכן הדברים נוטים. דבר המובן מאליו הוא, שדויד מיהר והראה לו דומם את השפחה הנדהמה והחרֵדה, הרודפת אחרי מרת חַשקיס – ושמלתה צורחת; אבל את נפתלי לא יוֹנֶה הפעם. אמת, המוח לוהט והנפש חרֵדה ויִחוּס בּוֹחֵל כזה איננו ראוי לתהילה בהחלט; אבל מכיוון שהכול ברור לו, הרי הכול אחת. כל זה היה; אלא שביום השלישי שב דויד מהחלטתו האיומה – ויֹאכל. אמת, שלא היו ימים רבים והוא נכנס אליו אגב-אורחא ומצאוֹ כשהוא משחיל שוב חבל בוָו אשר בתקרה הלבנה, ואז לא מצא כבר מלים בשבילו – אז היו ימים אחרים; אבל מינה הבוגרת תפשה אותו בכפתורו ובחלה בדבר. אחר-כך אמרה לו בעצמה, שאין בזה כל תעלומות וסתרים. פשוט, דבר שבחרפה – ותו לא מידי. תלויות ידיים ארוכּות ומתכשכשות מישרים – פנים ואחור, פנים ואחור. ממש, אין הדבר כדאי. אלא שדבר זה, אומרת היא, תלוי בהרגשה…. והשוטר, אשר רדף אחרי השמלה, ניצב נכחוֹ כחוזה ואומר:
– התבינה? אצלנו אנשים –רקיקה! אצלנו העיקר הוא – אותו הלאו-דוקא שבכול… הא כיצד, חי-חי!
ומִיָד הוא מתחיל מסלסל בשפמו ביהירוּת – כאילו היה בטוח, שדויד לא דיבר לנפתלי את הדברים האלה בשָבתם יחד אל שפת הנחל בכפר אחד אשר בשוויצַרִיָּה.
ולמחרת בבוקר טפחה לו חמה שובבה על פניו באלומה שלֵמה של אורה לוהטת ועיניו נקרעו כמו בצבתים, סרחונה של המנורה, שהיתה דולקת ואִשהּ האדימה בזכוכית השחורה, מילא את האוויר שבחדר וחמת הבוקר להטה וזוהמת-הבל הרתיחה את המיטה והרטיבה את בשרו הלבוש; ואולם הוא לא אמר לקום וראשוֹ היה כואב והיה חוגר שארית אוֹנים לזכוֹר איזה דבר וגירויוֹ היה גדול. אחר-כך נכשלה במוחו הכפות איזו מחשבה רצוצה, ורקותיו נלחצו יחד כמו בצבת כבֵדה, ונמלא המוח טשטוש ואֵדים יבשים, והיתה שעה קטנה, שבאֵדים נישאו ואבדו איזו הדים חלשים וצלילים מציקים – דומה, ממה שהיה זה לא כבר; אולם דווקא אז התחילה מהלכת נסירה שׂוֹרטת במלוא כותל הקרשים אשר אצלו, ושיניו התחילו חורקות בייסורים. וכשהתחיל מִיד אחר זה השעון הניחר, אשר מעבר לכותל, מצלצל את השעה האחת-עשרה, הלם דבר-מה סולד את מוחו ההרוס וזכר את היום הזוחל והזוהם, המתחיל בשבילו מהרה, וכמי שרואה פתאוֹם נחש לרגלו, קפץ ממשכבו בגניחה; ואולם מִיד התנפל אחורנית כמוּכה-פלצות ורגליו על הסופה וידיו חבקו בקדחת את ברכיו וחזהו סחט רחישת-ייסוּרים חולנית שחֶציה בכייה:
– השֵׁד יודע מאי האי…
ובקפיצה אחת היה שוב בטבורו של החדר.
IV
כל אותו יום היה נפתלי יושב אל חלונו אשר בחדר המזוהם והכבוש של מרת חַשקיס, והיה מרגיש את כל בשרו ההרוס והנובל כיָתֵר, כדבר טורד ומגרה, שלהוותוֹ נספח אליו משום-מה, ובינתו היתה מטומטמת ולא היתה תופסת את מהותם של כל הדברים. הרחוב היתה שוממה והגדר דחויה והשטח נלאה ונובל. איכרה גוצה ולבושה כתונת-בד ארוכּה נושאה את כרסה לפניה וסל-נצרים בידה האחת וטס מלא גרגירים אדומים בשנית ורגליה היחפות טופחות באבק. דממה וצהריים וחוֹם.
– אני איני מבינה. כיצד אדם נוטל לו רשות ומדבר באנשים, אשר אפילו את פניהם לא ראה? חיינו, הרי זה אפילו שלא מהישר…
וגבר, המדבר כמי שיש לו חטוטרת בגבו, מתלהב ורסיסים יישָפכוּ:
– לחינם אתְ חושבת ככה. לחינם אתְּ חושבת ככה. מי שחי חיים אינטלקטיים…
הנה הם. מינה וסוֹככהּ ומֹשֶׁה חֵפִיטש וסִפרו. אותו חֵפיטש גופא, המספיק את פִּיסַריֶב לתלמידות שבגימנאזיה. אל ה“תלמוד-תורה” הם הולכים. דממה וצהריים ורחוב שוממה וגדר דחויה…
וכשבא נפתלי אל חדרו הבודד והאילם, כבר העריב עליו היום, והשמים היו הולכים וקודרים, והחלונות התחילו מחווירים, ונכאים התלחשה הערבה, והפינות היו כה נוגות ואבֵלות ותובעות בצנעה חיים וחלומות ומשא-נפש… אז התנפל אל פינתה של הסוֹפה וראשו נפל אל חזהו וידיו היו חובקות את ברכיו והיה יושב לו דוּמם ומהרהר וחולם וגונח. נמלא החדר אפֵלה, ובאפֵלה האפירו החלונות והחווירו צלליהם על הרצפה ובַכִּירה הלבנה, והוא היה יושב ומתכווץ מרגע לרגע יותר ונדחק אל הפינה, כאילו בכוונה תחילה להיבטל בה ולפַנוֹת את מקומו – הטובה שבסגוּלות: אין כאן נפתלי; וסוף לכול…
ורק בשעה מאוחרת בלילה הפחידה אותו פתאום נביחת-כלב חצופה ומצלצלת והוא הרים במבוּכה את ראשו. מִיד התגלגלה בדממה נביחה אחרת מפינה אחרת; אחריה – עוד אחת מזווית שלישית, ואת הלילה השוקט והנקפא אשר ברחוב הנרדמה טילטלה איזו חרדה ואבדה. וכשניגש אל החלון הפתוח והוציא את ראשו הלוהט החוצה, חבקה רוח רעננה את מצחו ובאה אל חזהו ופקחה את עיניו, והרחוב היתה דוֹממה, והאפלולית היתה רווּיה, ורחוק-רחוק היתה מֶרכּבת-מרוּצה מרשרשת רסיסים. באפלולית הכפולה, אשר מבּינות-למסגדים הלבנים, שבשני עברי הרחוב בקצה, היו עומדים כלבים מיספר, שחורים ולאחד היו כתמים לבנים, והיו חופזים בזנבותיהם ומסתובבים על מקומם ונובחים ברוגזה, ומקצה הרחוב אשר לנוכח היו נישאים אליהם בנביחה משתפכת עוד אחדים. נפתלי הביט אליהם ונשא את עיניו וַירא, והנה מאחורי רעמת היער המטושטשה, אשר באפסי שמַים, מתרוממת לאיטה הלבנה והיא גדולה כחמה ואדומה כדם. אז השתטחה בת-צחוק על פניו והוא חטם:
–אח, כלבים! אַה?
ומיד הישיר פתאום את גבוֹ והבליט את חזהו וירק:
– טפוּ, השד משחת!
וכאילו נפל ממנו משא כבד, סר מעל החלון וטייל קצת בקומה זקופה בחדר וידו היתה מחליקה את כותנתו על חזהו. אחר-כך יצא וישב על הספסל אשר אל השער. רעננות הלילה חדרה אל בשרו, והדממה הרוויה שׁוֹבבה את נפשו, והוא שׂם את ידיו בכיסי מכנסיו, ואת רגלו האחת הניח על ברכה של השנית וחטם שוב בתרעומת:
– טפוּ, השד משחת!
בשְדות השַלחים, אשר מאחורי הנחל הקרוב, התחיל הציפור רַגְלִי צוֹרֵחַ במתינות ובבִטחה. הצריחות המדודות והחשובות היו באות אל הדממה ומתפשטות בתוכה וחודרות אתה יחד אל נפשו הסופגת של נפתלי. פתאום הבחינה אוזנו באותה צריחה דברים ברורים:
– בְּרַח-בְּרַח! בְּרַח-בּרַח!
וכשהיה מטייל אחר-כך בחופזה קלילה ליד הבית, מדי הרימוֹ משהו את קצות כתפוֹתיו וידיו משפשפות זו את זו בקדחת, כבר היתה מתלקחת ודולקת מתחת לחזהו אורה שליווה ואיתנה והיתה כּלה ונחרצה מאתו ללכת לאודיסה. רב לו, רב. בצה זו של הפּרוֹבינציה תעשה עוד גדולה מזאת. הלא צחוק הוא. אדם אובד את תחומיו ומתחיל רואה לרגלו תהומות ונשמתו נכמשת מסופו – – ובַמֶה, נו, בַמה מתחילים את סיפורו? היה אדם חי תחת כיפת השמים והיה חי וָחָי – ולא כלום; ופתאוֹם… מה? מה קרה? מה הדבר אשר אבד לו? מה שוּנה אִתו מאתמול? הלא צחוק הוא – ותו לא מידי, לא. הלאה מפה, הלאה, הלאה… אֶט! חה-חה… אֶט – כמו שראטנר אומר…
במקהלת הכלבים, אשר נקבצה לא הרחק מספסלו, נפלה איזו תגרה, והם התחילו נוהמים ורוגזים ונובחים, והוא השתחווה פתאום ותפש גזר, שהיה מונח לרגליו, והשליכו בכוח אל תוכם, מדי נהמוֹ בגערה כבושה וגרוּיה כל-שהיא:
– ו-וָאן, ארורים!
אחד הכלבים התחיל מיילל דקות ונפרד כשהוא צולע מתוך הקבוצה והמקהלה נפרדה. נפתלי ישב על הספסל וירק ושׂם שוב את ידיו בכיסי מכנסיו.
וכשהִבִּיט אחר-כך שוב מסביבו, היתה עוד דממה שליווה, והכלבים היו מסתובבים שוב בקבוצה, והלבנה עלתה עד שיפולי השמים, והיתה עוד גדולה, ואורה העמום היה זרוּע על הרחוב האפלולה והיה מבליט את הצללים, שהשליכו הבתים על האבק הרובץ. בצל האָפל, אשר בינות למסגדים, ריפרפה איזו תמונה שחורה, שהיתה דומה לתמונת אדם, ואבדה, ומיד ריפרפה שוב וצִלה התחיל גָדֵל וגדל לאלכסונה של המרצפת האפרורה. לאחרונה, הניחה מאפֵלה תמונת-אדם גבוהה וישרה. היה היתה הולכת מישרים ונפתלי היה מלוה אותה בעיניו. ורק לאחר שהתרחקה ממנו הכיר בה את ראטנר. המצאה זאת היתה ניחא לו, כנראה. הוא קם בחופזה והתחיל דולק אחרי חבֵרו, מדי רוּצוֹ בזהירות ודָרכוֹ על בהונות רגליו ושפתו התחתונה נשוכה. כשהיה כבר אצלו, התנפל עליו מאחוריו והגיס את קולו:
– אחוֹז ביהודי!
ואחר כך היו מהלכים יחדיו, ונפתלי היה מספר באודיסה ובהחלטתו ללכת שמה, וראטנר היה מסלסל בשׂפמו וממשמש תכופוֹת ברקותיו, ובאו אל הספסל הירוק, אשר ליד הגשר הכרסני, הגושר את הנחל הזורם בטבורה של העיירה, וישבו. היתה דממה מסביב, והנחל נהג את גליו במנגינה נוחה, ואורה אילמת היתה מתנדנדת במַים. ראטנר היה יושב, כשהוא משתחווה וכפּיו תומכות את ראשו, ונפתלי שילב את רגלו האחת בשנייה, ושמאלו היתה מונחה על מסעדת-הספסל, והיה מביט אל המדורה הטהורה, שהיתה מאדימה בכּר אשר במרחקים. פִתאוֹם אָחזה חרדה קלה את כתפותיו של ראטנר, ובהרימו אחר-כך את ראשו, פנה בחופזה כבושה אל חבֵרו:
– מ…. נו, בחור… הרי אתה נוסע, אמרת?
– אַה? כך. ובמהרה מסתמא.
אחר-כך הצית ראטנר פאפירוֹסה והתחיל מוֹצצהּ ארוכּות ומביט נכחו. נפתלי גנח והחליץ את רגליו השלובות והיה יושב גם הוא דוּמם. לאחרונה, התחיל ראטנר מטפל בכבייתה של הפאפירוסה בגוּלת-מקלו ודיבר חרש ובמתינוּת:
– נו… ומה אתה אומר לעשות שם?
– לעשות?
בתחילה היה נפתלי מגמגם בדיבורו; אולם אחר-כך נעשה קולו רווה וסגנונו קצת יותר קולח, והוא התחיל מדבר הרבה, ודבריו היו נוגים-קובלים. היבינֵהוּ? בטוח הוא, כי יד הפרובינציה בכול. כלומר, לחלוטין – בכול. כי מה הפלא? וכי באמת הרבה דרוש? כבר הדבר גלוי, ברוך-השם. פה – סוֹפה רכה, שם – עלמה מפטפטת, הָתָם – שיחת אינטליגנטים יפה – והכול כלא היה. הכול,, הוא אומר… ודאי. הרבה הלא איבד את תוכנו, ברוך-השם, זה כבר – זאת אומרת, הרבה פשט את צורתו… הלא איננו מכחיש. אדרבה. אבל אל ההרגשה הממשית, שאדם חי מרגיש את סגוּלותיו הממשיות שבחיים הממשיים – הלא אי-אפשר שתהיה לזה כל שייכות… היבינהו? וכי גדולות יש את נפשו? הכול, ברוך-השם, כבר גלוי. אבל אותה היניקה החיונית של הנפש החיה וחפֵצה לחיות, פשוט – היבינהו? ממש כ… כ.. כצפרדע זו שמקרקרת באגם –היבינהו? לה מה היה? לפרקים יש את נפשו לתפוש בסיכומו של דבר – זאת אומרת – לראות, לפחות… ומה יוצא מזה? היבינהו? כי במה – במה יאחז? הרי הוא מתחיל, כמדומה, במה שהיה כה מחוּור וכה ברור – ומסַיים… הרי הכול כסדר – הכול. אמת. מהומה תכופה, אבנים לוהטות, חדרים צרים, אנשים הרבה, דברים הרבה, רוגזה, רוגזה אָמנם; אבל הכול כּסדר. היבינהו? יש לו לאדם אחיזה בחיים – כלומר, פשוט. אחיזה יסודית ישנה. ופתאום… מה היה פתאום? איש לא יגיד – אבל מהותם של הדברים אבדה… היבינהו? הרגשה נפשית מזוהמה היתה לו פעם אחת. בשכבר הימים היה חושב, לפרקים, משום מה, כי יש לו איזו שיכוּת לדברים שבסִפרות. היה כותב, מוחק –הדבר אינו חשוב, מילא. אחר-כך נוכח ברור, כי אין לו אפילו ניצוץ כל-שהוא של כשרון לדבר, חה-חה. נ-נוּ. היה לו צר – כלומר, היתה אָמנם בכלל הרגשה מזוהמה… מה שהיה אחר-כך אינו חשוב כלל; אבל העיקר הוא – שהיה יודע, לפחות… היבינהו? אדם נפל מהגג ונעשה לאילם, לחירש, לאידיוֹט – היודע הוא? אבל עכשיו – עכשיו? היבינהו? הלא הוא אינו יודע אפילו מתי התחיל זה… אחת הוא יודע, כי כבר איננו זוכר אפילו את היום אשר שאף רוח לרווחה בפעם האחרונה…
ראטנר, שהיה יושב כל אותה שעה ותוחח במקלו את האדמה אשר לרגליו, הרים פתאוֹם את ראשו ושאל בחשאי:
– טוב. אבל מה אתה אומר לעשות באודיסה?
– לעשות?
ונפתלי דיבּר שוב, ודיבּר דברי כבוּשים ורותחים ורבּים, והיתה רוחשת בהם התאוננות מרירה על איזו סביבה וזוהמה מחניקה וטיפשות של טמטוּם, והזכיר גם איזו התייחסות משונה וחולנית של אנשים לאנשים ולדברים – ובכלל… ואחר-כך היו יושבים עת רבה ושותקים, והלבנה לא היתה במרום, וחלקת הנחל היתה קודרת ומתקמטת, וצינה טרייה התחילה מתפשטת ומַסמירה, ובשדות השלחים אשר לנוכח התחילו זוחלים פה ושם אֵדים לבנים. לאחרונה, התחיל ראטנר מטפל ארוּכּות בפּאפּירוֹסה והציתהּ ומילמל בלי-חמדה, לאחר שהוציא חברה אילמת מנחיריו:
– חה, אדם יש לו תביעות תמיד, סביבה – זוהמה – דא– הא. שׂא אשה, בחור.
אחר-כך נתחיל מתמתח בישיבה ומתרומם. נפתלי הרים אליו את עיניו במשטמה אילמת מחמת רוגזה נדכאה, ומיד הוציא חזהו גניחה משונה, שחֶציה רחישה, וגופו התנדנד שלא כרגיל – כלומר, מיטיב הוא את מושבו ותו לא מידי – ונשאר יושב. במרחקים היתה נמשכת שורה ארוכּה של אילנות לרוחבּה של כר-השלחים הגדולה, ומאחורי האילנות היתה גוססת מדורה יתומה, ותמרות לבנות אפפוה והיו זוחלות ומתפשטות ממנה. מסביב היתה דממה, ובשכונת הנחל התחילה איזו ברייה רוחשת-מצפצפת תחנונים, וכשהתרומם לאחר שעה קלה ממושבו, כבר לא היה איש אצלו, והרחוב רבצה ריקה ואפלולה וספוגת צינה. בראשונה שׂם את ידיו בצלחותיו ואת מקלוֹ אחז תחת שחיו והיה צועד מעדנות וראשו היה מוּרד; אחר-כך לקח את מקלו בידו וצעדיו נתרחבו ונהם בחשאי:
– בכלל, נו…
וכשהתחילה רצועה לבנה מתרחבת בקצה השמים, אשר לנוכח חלונו הפתוח, כבר היה יושב אל שולחנו ותיבת הנצרים שלו עומדת אצלו, והכול שם מסוּדר כמעט, ויתר החפצים מונחים על הסוֹפה ועל כיסאות, והוא ראשו מוּטה על כפו ופניו מונחים החוצה והרי הוא אומר בבת-צחוק נלאה ונוגה-תמימה אל מינה, שלחצה לו היום משום-מה בכפה הקטנה את זו שלו אחת ושתיים ושלוש ופניה היו כה חביבים ונוגים:
– הרי אני נוסע… אולי תגידי לי אַתְּ לשם-מה?
וכשעלה על מיטתו כבר האיר הבוקר.
V
פעם אחת בבוקר מצאו את ראטנר מוטל מת בחדרו, וכנטות היום היה נפתלי מתנהל יחידי ונדכא בחזירתו משדה-הקברות. פניו היו חיוורים וקופאים במצוקותיהם ועיניו העמיקו שֶבֶת מתחת למצח. בדרכו פגשוהו אחדים ממכּריו; ובראותם אותו, היו פניהם נעשים עצובים-חרדים, ועל שפתותיהם כבר היתה מרחפת אותה השאלה, היוצאת תמיד בקול תוהה ובלתי-בטוח:
– נו, מה תֹאמר עכשיו, אַה?
ואולם בגִשתם אליו ובהביטם אל פניו, ולא קם בהם עוד רוח משום-מה, וחרֵדים ונבוכים, היו כאילו מתכַּווצים מאליהם, וצעדיהם היו נעשים כאילו לֵית בהם מַשָשָא, ופניהם היו נכבשים בקרקע; וכשהיה נפתלי עובר ומתרחק מהם, היו צעדיהם מתרחבים בלא כוונה תחילה והיו שואפים רוח ברווחה נוגה – ואלוהים יודע את המחשבות הנוגות, אשר היו תועות בלבם רגעים רצופים אחר-כך.
רגלי נפתלי הובילוהו הפעם משום-מה לא אל דירתוֹ הוא, כי אם אל בית אביו, אשר היה גר גם-כן באותה עיירה. וכאשר בא נדכא ונלאה ונכנס אל האולם הבלתי-גדול, התנפל באפס-אונים על הסוֹפה, כשפניו נכבשו בזרועות ידיו ועקבי נעליו המבהיקים היו בולטים כלפי מעלה. עת רבה היה שוכב ככה ואפילו גניחה חלשה לא התפרצה מחזהו. באולם התחילו תועים דמדומי ערב והגתה דממה חרֵדה, ולפרקים היה נכנס ויוצא מִיָד אחד מבני-הבית, והיה צועד על בהונות רגליו, ולבו היה מלא חרָדה כמוסה, ופניו הפיקו איזו הכּרת אשמה, ששוב אין לה תקנה:
– נסתתמו טענותי…
משהאפיל לגמרי ומבעד לווילנות הכהים כבר החווירו השמים והיו מסננים אפרורית מוזרה אל האולם, שהיה גם הוא כאילו נכמשה נשמתו בחרדה, נכנס האב, יהודי רזה מהסוחרים הקטנים, הנכנס לפרקים אל הרב וקורא גם ב“גאזטים” ומבקש הכרעה את מי הצדק. זאת הפעם נכנס משום מה בגילוי הראש הגזוז והאפור משהו, ומִדֵי גלגלו פּאפּירוֹסה מאַוושת, ניצב בטבורו של החדר והתאנח בתחילה חרישית וקרא בקול נופל ותוהה:
– נו, נפתלי…
אבל מִיָד הפסיק משום-מה את דבריו, ומִדֵי התחילוֹ מתקרב אל הפתח, כשהוא שב ולא שב, לחש באנחה ארוכּה:
– אוּח טוּ טוּ-טוּ-טוּ, ריבונו של עולם, כי זה כל האדם; אלא…
אבל נשתתק באמצע; ובהיותו אחורי הדלת, לחש:
– שׂימי לחם, רבקה, הוא לא יאכל.
ובשעה מאוחרת בלילה היתה הלבנה במרוֹם ודמָמה היתה ברחובות, ונפתלי היה מתנהל יחידי ובעצלתיים, ושיעולו הריקני, הפותח איזו תהום חשיכה ופסקנית שבנפש, היה מתלבט מפרק לפרק ופועם ונספג בדממה, הסופגת את הכול. בגשתו אל הגשר, אשר אצלו היה יושב בפעם האחרונה באותו לילה עם ראטנר, נדמה לו, כי הדבר היה בשכּבר-בשכּבר הימים, והוא ניצב אל המסעדה והתחיל מסתכל למטה. היתה זוחלת המיית-קילוּח, והבריקו שברירי אורה קפואה בגלים, והיו צפים ומתנדנדים אנה ואנה כחולמים החוֹפים המרוכסים, הנשקפים במים.
– חה, אדם יש לו תביעות תמיד…
נפתלי פנה בבהלה לעבָרים, הקפואים באוֹרה ובדממה, ומִיָד התחיל שוב מסתכל במים הנוצצים ומשחירים. חבצלת לבנה הוציאה את ראשה והיתה עוצרת ומַדהה את מרוצת-המים החלקה. בבואתו המטושטשת היתה צפה והיתה מתארכת פתאום ומתכַּווצת מיד ומשתברת וחוזרת שוב ומתיישרת ומנוחה לא מצאה לה. בשמים הטהורים, אשר מתחת לצמרת השׂעירה של ערבת-המים ההפוכה, צפה בהדר לבנה שאננה.
אחר-כך התחילה עוד בבוּאה אחת מפרכסת ורועדת במים, ומגבּעת נשים היתה שולחת לשונות ומתארכת ומתרחבת מעליה – משל, כאילו היה בה רוּח-חיים. על-ידו עמדה מינה, אשר היתה שבה יחידה מהתחנה, בשובה מִלַווֹת את אביה. נפתלי ראה אותה ביום רק אגב. היא היתה עומדת, זוכר הוא, לבדה אל השער והיתה חיוורת וטיפלה בקדחת בציצת שמשייתה, המרוקמה תכלת, ולוֹ נדמה אז משום-מה, כי פגע מי בכבודה…
– אַה! מינה? מה תאמרי לחוּצפּה אשר כזאת, אַה? הלא גם את פּינו לא שאל…
העלמה נשכה את שפתה והחרישה חיוורת.
– או אפשר שאל? למה איפוא החרשתּ?
מינה הֵקירה את קולה והתחילה:
– אני חושבת, נפתלי, כי… כי…
ואולם פתאוֹם נשתנה קולה וגמרה ברעדה:
– נפתלי, לי כה כּבד – ואתה… ואתה…
אז הרים נפתלי את עיניו וראה, לחרדתו, שתי טיפות דמעה תלויות ורועדות בריסי עיניה המזהירות והמלֵאוֹת, ומיד היו שתי ידיו אוחזות בכפה ולוחצות אותה בחוֹם, והוא היה מפטפט בלב תמים ובקול רווה ונוּגה:
– סלחי נא, מינה… מינה…
וכשהקשיבו אוזניו את בכיה הכבוש והחרד, חיבק בידו האחת את מותנה הרכּה, ובשנית הגיש את ראשה אל פיו ונשק לה בשפתיה הרכּוֹת והחרֵדות. ואחר-כך היו שוב הבבואות מפרכּסות וצפות במים, וכפה הקטנה היתה מונחה וכבושה בידיו, ומסביב היתה דממה קפואה באוֹרה וזרמה המיית-קילוּח קלילה. אחר-כך לא היתה הלבנה בנחל, והמים התחילו מיתמרים פה ושם, ונפתלי ליווה את מינה הביתה, כשהוא גונח כבושות לפרקים, ומינה היתה אוחזת בזרועו, והולכת אצלו דוּמם, ונלחצת לעיתים ברעדה נוּגה אל כתפוֹ. בהיותם עומדים לפני ביתה, ונפתלי הביט אל הדלת הלבנה הפתוחה במעקה ואחר-כך אליה ושוב אל הדלת ונהם “נו”, לחצה לו מינה את ידו והביטה אל עיניו רגע, ואמרה לו “אתה”, ופניו קדרו משהו, והוא מיהר ופיטפט לה דבר-מה והדגיש את ה“נסתר”. אחר-כך קישקשה יד-ברזל וצלילה נספג בדומייה, ונפתלי היה עומד ומביט אל הריבּוע הלבן, אשר בטבוּרוֹ של אותו פשפש כחול.
ולמחרת היום ההוא היו ידי נפתלי שׂוּמוֹת בצלחות מכנסיו, ובּלוּזתוֹ השחורה היתה נפוחה משהו מאחוריו, והיה מטייל באלכסונו של החדר הצהוב וגונח כבושות ושיניו נושכות את שפתיו תכופות. היה חום לוהט וההבּילוּ המשחות והילדים היו נרפים, והוא לא הרגיש במאומה. וכשנפטר מאת תלמידיו ויצא החוצה וראה את החלונות מבהיקים משמש וילדים זורים אבק ושפחות נושאות חציר – לא היה מזדרז משום-מה בלכתוֹ והיה מתנהל לאִטוֹ ומסתכל תכופות לעבָרים. אחר-כך פגשהו אחד ממכּריו משכבר הימים והיה לבוש פּיז’אק לבן וידו אוחזת במקל וספר-חשבונות תחת שֶחיוֹ ומחרוזת של מפתחות תלוּיה באצבעוֹ, והביטו איש אל פני חבֵרו, ואחר-כך נתעכבו, ונפתלי לא התחטא לפניו בקדחת, והיו עומדים יחד ומשׂיחים במתינוּת, ונתגלגלו הדברים, והתחיל נפתלי מספר לו, שבימים האחרונים החליט אפילו לצאת את העיר, אלא שבבֵירוּר עדיין איננו יודע כלום. והלז היה מקשיב והסכים לו בנדודי-ראש מתונים וסיפר לו מצדו הוא, כי גם לאשתו יש אָח והרי זה עומד לקבל בשנה הזאת סמיכה של דֶנטיסטים.
בטרם
מאתאורי ניסן גנסין
1
אפרת, אוריאל אפרת, בחור גבוה במקצת וחוַרוַר, שבירחים האחרונים היתה משום־מה שׂפתוֹ התחתונה נשוּכה תמיד משהו, קיבל בבוקר אחד באביב טלפוֹנית את הבשוֹרה, שימים אחדים לפני זה חיכה אליה בקדחת כל־כך מרוּבה ואחר־כך חדל פתאום לחכות אליה, משום שחשב בלב ומצא, שבאמת – אחת היא לו. הבשורה יצאה לאמור:
– הֶ־הֶ!
אוריאל שהיה אָז יושב וחושש לשוב אל חדרוֹ שלוֹ, גזירה שמא ישכב במיטה, שכח פתאום, שאחת היא לו. משל, כאילו לא חזר ממחשבתו, נטרד ומיהר אל השפופרת. מה? מי שם? אתה זה, פָּזֵר?
וזה היה פּזר, חברוֹ חיים פּזר, זה גופו, שהבטיח לו באותם הימים, שיבשׂרנו לאַלתר, אם יצלח וישיג לו להוצאות דרכו. השד משחת! אבל תשובה שכזו מה פירושה? אותו שוטה, מה הוא צוהל שם כסוס?
– אידיוט, למה אתה צוהל שם, כסיח זה שליד השוקת? דבּר דברים ברורים!
הגברת שלו, מטרוניתא אסטניסית זאת, שבדירתה הוא יושב, היתה אותה שעה מוּטלת בנַדנדה שבפינת החדר. היא נאנחה פתאום חרדות, משל נשבר פתאום הכיסא שמתחתה ואחר־כך התחילה קובלת:
– פוּ, אוריאל. מה הדברים הללו?
הלָז, שכבר היה קוֹדח במקצת, הפנה אליה בתחילה את פּניו דומם. הביטו נא בזו. פו, אוריאל, וכי במה משלה הוא פוגם? ושוב – אוריאל. הוא תיאטרליות שכזו שנוּאה לו. יש לו, כמדוּמה, שֵם ביהודית פשוטה: אוריאל. אבל אחר־כך כבש את גרוּיו וקרא – כביכול, מצדיק את דינו של חברו כלפּי זו:
– לא יהא אדם אידיוט!
בינתיים צהלה השפופרת שוב:
– ה־ה!
ואוריאל גנח כבושות. חוצפּה שכזו! שמא הוא חושב שם, פּטרייה כמוּשה זו שבמשקפיים, ששׂיח לוֹ ושׂיג את אחת התינוקות הלכלוכיות, שאחרי שמלתה הוא נסרח?
הוא התחיל מחפּש בקדחת אחרי כינוּי אחר, יותר חזק, אבל אגב רתחה אֵחר במקצת וקרא:
– אידיוט… הרי אתה שומע, גולם? הנה תראה… הרי אני נוטל את אמתחתי ובא אל הנמל ואָז…
מה שיהיה אָז לא היה אָמנם יכול להגיד בברור; אבל זה, כנראה, נבהל מאיומו ולא נתנהו לגמור. השפופרת נחפזה ונהמה:
– טוֹב. גם אני אהיה שם בקרוב. האנייה מפליגה בשתיים. מה? בשתיים היא מפליגה.
לאחר שנדמה השפופרת, הצית אוריאל פפירוסה וישב דומם. קצת היה לו לא טוב מזה, שהרגיש את לבו חוגג; אבל גם לטפּל בזה הרבה היה חושש. השטויות הללו – ממש, שטויות שבילדוּת, שנטפלו אליו באלה הימים האחרונים, כבר הדאיבו את נפשו למדי גם בלאו־הכי והיא כל־כך נלאית וכל־כך דואבת – ומוּטב לו, שלא יהא מחטט בזה, אם רק תרוּפה היא זאת. קצת חרפּה יש בדבר – שטויות שכאלוּ; אלא שיש, כנראה, דברים, שאינם נזקקים שיבינוּם. חה־חה.
זה היה לפני ימים אחדים. אוריאל היה יושב אצל הד“ר שלשלת, זה היושב לנוכח, אותו ד”ר שבא לא כבר מפּאריס, והיה מפהק, ושותה קהוה, ויונק פפירוסה ומביט החוצה או מסתכל בקרחתו של זה, שהיה יושב למולו בחלוק, שצוָארונו פתוּח, וברגליים יחפות, התחוּבות בסַנדלים, והיה מזמזם לו בקול פוזז מאיזו מַחברת, ששורותיה היו צפוּפות וסופה היה כל־כך רחוק; אלא שהזמזום, שאוריאל היה כבר רגיל בו, היה, לפרקים, נוח למדי והקהוה, שהד"ר היה מוזגה בליקיר, נסכה שינה קלילה. אחר־כך, כששב משם הביתה, היה שוכב ארוּכות במיטתו, ויונק רצוּפות מהפפירוסות, ומהרהר בהרהורים מהוּגנים ושאינם מהוּגנים, ונרדם, כנראה, וראה את מצנפתו הישנה, אותה הכיפּה השחורה והרכה, שהיה לפני שנה, מיד כשחזר מכרכי הים, חובשה לראשו בהנאה מרוּבּה, וניגש אליה וצחק לה נוּגות וקרא ברוח־נכאה:
– אַת רואה, כּיפּה? אני לא מַתי.
אֵלוּ היוּ דברים רגילים שבשטות; אבל אחר־כך, בו באותו יום, כשהיו דמדוּמים כהים בחדר, והסַמוֹוַר היה רוֹתח נוּגוֹת, ורכבות הטראם היו מפרק לפרק פוזזות ופוזמות לו ביבבה מהרחוב, היה לבו כל־כך מכביד חמות וגרונו היה מלא כל־כך וחם, כמו שלא היה אתו זה כבר; ואילולא אותה מטרוניתא שלו, שנכנסה בתוך כך וישבה אצלו באנחת חשאים, ודאי לו, למגינת לבוֹ, שהיה אָז גם בוכה. אלא משנכנסה זו – יצא אחר־כך, שהיא בכתה תחתיו.
אותה ההוָיה הטורדת, שהתחילה אחר־כך בנפשו הנלאה, כשהיה מוּטל במיטה, דיכאה אותה לגמרי. כסוּפה מתחוללת זו, הבאה וגורפת אתה את הגלגל אשר בשדה ומפזרת את נוצותיו המרוּטות אל כל רוח, באה זו וחטפה את נפשו החרדה ומצצה ממנה את כוחותיה והשליכה אותה דווּיה וסחוּפה ונלאה – כל־כך נלאה ודוֹאֶבת. מתחילה אותה השאגה המטוּרפת שבנפש, זו השאגה הצוֹרבת, שהיתה נוֹטפת דם גם הרבה אחר־כך:
– אדבר כילד!
נפלא. ודומה לו אפילו, שקריאה זו גופה קרא גם בקול. אמת, בתחילה, הוא זוכר, היה לו אותו דבר תמוּה במקצת: דברים שבהבאי כאלו שבילדוּת – מה להם ולאדם שכבר נתבגר? אבל תמיהה זו רק רפרפה בנפשו ומיד אבדה. כי קודם כל בא צוָאר, מנדל או חיים צוָאר, אותו הסטודנט הגבוה והשחור והדק, שתמיד יש אתו איזה “דבר שבפֶינוֹמינליות”, בכדי שיהא מסתכל בציפּרני ידיו הארוּכות ואחר־כך מתלהב ממנו מתונות, צוָאר זה, שזה לו לאוריאל שנתיים ימים ויותר, שלא ראה אותו ולא זכר אותו אפילו. זה היו פניו הרבה יותר שחורים מכמות שהם תמיד ומצחו היה מקוּמט קדורנית – ממש, כמו תמיד, כשהיה רוצה להגיד איזה דבר שברצינות. מתחילה היה מסתכל היטב בצפרני ידיו הארוּכות, ואחר־כך התחילו שיניו הלבנות נחשפות, והוא התחיל, כדרכו, מרים לאט לאט את פּניו וסוֹחט את המלים:
– אנחנו, בני־אדם שכבר בגרו…
ומיד הרגיש אוריאל באיזה ארס צורב שבלב, ששוב הכל ניחא לו. כי מה היא רוצה, אותה אנָפה שבּגרה? מה זאת – שטות? ומי הם – אלה שבגרו? ואותו חיגר, שראהו בבוקר יושב אצל הגדר שליד בית־התפילה שלהם, זה, שבתלתליו ובזקנו הלבנים ובמצחו הגדול והמקוּמט גֵאוֹת הזכירהו את אחד השליחים שמימי קדם, זה בא בקב שלו ודיבר אליו בתחילה רכות ונוּגות:
מַאי שַאֲני, בני? כלום האמת אינה תמיד אחת?
ואחר־כך שתק קצת וסיים באותו צלצול קשה שבקול ובאותה תפיחת הגידים שבמצח, שאוריאל היה חושדו בהם גם בבוקר כשראהו יושב, לכאורה, דומם ואוחז בפנכתו הריקה ומביט בשלוָה השמימה:
– ואם תמצא לוֹמר – אדרבה. תהא זו יותר מגוּנה.
ואז כבר החליט אוריאל והיה רוצה להגיד לה, לאותה כיפּה שחורה ורכה, שהיתה מוּטלת לרגליו ופיה למטה, היה רוצה להגיד לה בדברים פשוטים וברורים, כי שוב אי־אפשר לו, כי הדבר כמו שישנו הרי הוא אָיום, כי הוא, אותו אוריאל אפרת גופו, שהיא זוכרת, שהיה נוהג בה כל הימים, שלא יהא חובשה אלא אם־כן כלפּי הראי, הוא זקוק למפלט ודוקא מיד. ממש – דברים שבילדוּת, דוקא דברים שבילדות. ולא זו בלבד – אלא שהוא זוכר, שלבו לחָשוֹ אפילו לבכות. פשוט, להשתטח אַפּיים ארצה, ולהיות מכרסם אדמה זו, שדשאיה הירוקים חיים ומלבלבים, בשיניים, ומכה אותה באגרופים ותוחח, ממש תוחח אותה, בציפּרני הרגליים, כחיית הבר זו, שהכתה אותה שמש במדבר, ואחר־כך – להיות בוכה, להיות בוכה מרה ומבכה את נפשו ואת חלומותיה גם יחד. כי – הבל הבלים! בשלמה לא יהא אדם בוכה? שמא בשביל שיהא יותר כדאִי? יפה? אבל כוי הוא שפורח באויר – וכבר איחוַר מלתא. פזמונות שכאלה לא באו מתחילת ברייתם, אלא בכדי שיתבלו בהם חלומות לגימנַזיסטות ודיסקיפלינה לסרדיוטים… חה – פילוסופיה! אבל באותו לילה שלאחר זה היה שוהה ומאחר בחדרה של הגברת ולא שב אל חדרו אלא בשתיים, כשהיו כבר החלונות כחולים. ואחר־כך, כשנזכר בנדודי שינה את הגלוּיה, שקיבל לפני ימים מאת אבא שבצ., באה מחשבה אל לבו:
– ואוּלי הצדק אתוֹ. הוא קורא לשוב הביתה; אפשר כדאי באמת לנוח קצת?
ובבוקר, מיד כשקם, מיהר ומצא את פּזר, את חברו משכבר, חיים פּזר, וזה הבטיח לו מה שהבטיח בהתלהבות שבהנאה. הי־הי, זה יהיה נפלא. והוא היה תמיד חושב ותוהה: למה זה אוריאל שוכח אותה פינה חביבה שלהם לגמרי? אח, זה יהיה נפלא. אמת, אותה פינה היא קצת טרחנית, שרי ליה מריה, הי־הי; אבל הלא היא כה חביבה. הלא גם הוא יבוא לגור שם בקרוב. הוא בא לגור שם בכל שנה ושנה בימות החמה – בחינת גרסא דינקותא. הי־הי, זה יהיה נפלא.
לאחר זה ירדה, לכאורה, שלוָה אל לבו של אוריאל, אלא שהתחיל שוהה יותר ויותר אצל המטרוניתא שלו, ופניה הכהים של זו, שהיו תכופות נוּגים למדי, היו אורים ואורים מיום ליום. אתמול בצהריים, כשהיה אוריאל יושב אצלה ככה, היה בתחילה שותק ארוכות ויונק פפירוסות רבות, ופתאום קם בבת־אחת, ובא אל חדרו, ושכב דוקא במיטה, וכבש את פניו בכר וככה נשאר שוכב הרבה. אחר־כך, כשנכנס אליו הד“ר שלשלת וישב והתחיל מדבּר ארוּכות, הפקיר לו זה את חדרו ואת גופו ואת פניו כולם, אלא שאת העיניים לחוד צמצם והשאיר לו לנפשו. ולאחרונה, כשנזכר הדוקטור וסיפּר לו, שצואר, מנדל צואר, אותו היוּריסט הגבוה, זה, שתופש בכינוֹר, כותב לו מחורש־מצל שליד צ., ששם מחכים לו, לאוריאל, שהוא יבוא לשם, היה אוריאל מדבר לו, שמקצת אמת יש בדבר. הוא אָמנם קיבּל מכתב מאת אבא, שזה היה רוצה, שיבוא לנוח קצת; אלא שמנוחה זו אינה אלא דבר שבשטות. חה – כאילו הוא זקוק לה. באמת – כלום הוא זקוק לה? ואפילו אם היה זקוק לה, ברי לו, שלא היה מוצאה. אלא מאי? להתראות סתם? אבל דבר זה אבד לו תכנוֹ לגמרי. יש שאתה נזכר פתאום בארשת פנים חביבים שבלב טוב, בבוקר אחד צוהל של נגוהות, בלילה כחול של מנוחה, כביכול – אבל הלא זה אינו כלום לגבי מה שיש. לא־כלום. ומה שיש – לית אתר פנוי מיניה, חביבי. לית אתר פנוי מיניה! וכשראה, שזקנו הצרפתי של הד”ר נסוג קצת אחורנית ופיו רוצה להשיב לו, באה פתאום איזו חרטה מכבידה ללבוֹ, והוא התחיל מתמוֹדד, ומיהר ושכב במיטה וקרא:
– חה־חה. ואם לטָפֵל, חביבי הד"ר – אם לטפל, אָז יש מקום חשוב למַדי גם לשיניה הכהוֹת והארוּכוֹת של זו המטרוניתא החביבה שלנו, של אירינה וַסיליובנה הטובה. הלא, אירינה וַסיליובנה החביבה?
אבל אחר־כך כשנפטר מהם הד"ר, היה שוב שוהה ארוּכוֹת בחדרה של הגברת, וכשהיה זוכר את חדרוֹ, היה שוב לבבו נסגר ונפשו היתה חרדה. הבוקר שוב חזרו השטוּיוֹת הללו. והנה התחיל אותו לב שוטה חוגג אפילו… לאו. כלה מאתו ונחרצה, הוא נוסע – ומעשה וסופו. הרי אלו, כנראה, נֶרוים ויש לגמור אתם מיד.
לאַט לאַט התחילה אותה קדחת קלילה, שאחזה אותו לפני זה, חוזרת אליו שוב, והוא קם. פוּ, גוֹלם שכמוֹתוֹ! במה הוא מחַטט? הטרם יראה שהדבר יפה? שהדבר נפלא? הלא פירושו של אותו דבר הוא – חסל! בחיי ראשו השוֹטה! הלא הוא היה בתחילה כל־כך מחכה לזה – ומה זה ראה פתאום? פו!
הוא התחיל מטייל בחדר וידיו היו בצלחותיו וחזהו היה זקוף וקליל. פּזר השיב, שיהיה אצל הנמל; הוה אומר: הוא השיג. הוה אומר: אותו שוֹטה שבחרוּזים השיג לו, לאחרונה, להוצאת דרכוֹ והוא נוסע, נוסע – וסוף לכל השטוּיות הללו! חה־חה. ולא נֵרְוים הם אלו בתכלית הפּשיטות? הלא מאפו יצאה לו דירתו זו היפה, ואפילו זו המטרוניתא שלוֹ, ששיניה מַלבינות מחרכי שׂפתוֹתיה, המשורבבות כל־שהוא. כי כלום אפשר היה שיהיה אחרת – אדם יושב אצל נפש שכזו ותוסס לו כחמרא אדרדיא? בבוקר – נשיקות וביצים וחלב וסופגניות, ובלילה – נשיקות וביצים וחלב וסופגניות… אבל בשם האלוהים! ככה היה יכול אפילו שקספיר הגדול, למשל, שיגוּלגל בבוקר אחד באחת הסופגניות הללו, השלוּקות בחלב ומטוּגנות בחמאה, כאלו שהיא מגישה לו בכל בוקר ובוקר. ומלבד זה – סתם קיוב. קיוב זו ההוֹמייה, המצלצלת, הרצה, המשקשקת; אלו האוכלוסים המרוּבּים, המשוּלקים מחום, הנדחקים ונחפזים ומרגיזים ונרגזים; הפנים הללו, הרטוּבים והגרוּיים, והלסתות האדוּמות, הכוֹססוֹת בקול שבצלצול ב“קרקוֹוית”, ואפילו אלו הארוחות שבהרוָחה שבזו ה“אֵירופית” – לאו! החוּצה! החוּצה! לאוירו של הקב“ה! אל אותו המרחב ואל אותו ההפקר, שנפשו אובדת אותם יותר ויותר. השד משחת! שני ימים ויותר באנייה, שני ימים ושני לילות של אביב מלבלב באנייה, החוֹצה את הדניפּר שהוא אוהב, ואחר־כך בהוֹמל – אחר־כך אולי ימים אחדים בהוֹמל, אצל הליצנים הללו, שבשכבר הימים היו לו, לפרקים, כל־כך חביבים, אותם, שהאחד מהם, זה הדוֹמה בפניו לאַרטיסט מהאוֹפּרטה שההצלחה שרוּיה אצלו, אינו לובש בימות החמה את בגדיו לגמרי ומטייל ימים ולילות בחדרים בתחתונים מקוּצרים, ושר, וצוחק רמות, וכותב שירים קלים, שלכאורה יש בהם מחלקת צוָארה הצח והחביב של רחל, זו אחותו הבריאה והצחקנית, שוַדאי כבר נישאה לאיש. והשני שבהם שותה – אח, כמה הוא שותה, זה השני שבחבריא, אותו שזקנו ושפמו אינם צומחים כלל, להוָתוֹ הגדולה, ותמיד, כשאתה מביט אל פניו השזוּפים והחיורים, שחטמם סולד, הרי אתה רוצה דוקא, שתמצא גם חטוטרת בגבו; אלא שזה, כמו להכעיס, הרי הוא דוקא ישר ויפה. שותה הוא יחידי ובמתינוּת, וכל זמן שיש לו פנאי, אינו זז מהפסנתר, או שהוא מספר דברים שבחדודא, או כותב קריקטורות ממכריו. ואותו השלישי, זה שכנפי נחיריו הגסות זזות תמיד ושפתיו הבולטות קצת והרווֹת, כסבוּר אתה, תתפּשטנה לאַלתר מחמת הי־הי רחב שבהנאה, עד שעיניו הלוֹהטוֹת מסתירות איזה סוד טמיר – זה מתגולל ומתגולל לו בסוֹפה, כשגוּפוֹ נטוּי הצדה ורגליו מהלכות בקיר. ופתאום מתחילה רוקדת מחָזהו איזו שלשלת דקה שבנקמה, אותה המוצאה לה ביטוי באַ־אַ ארוּכה ופוזזת, וכשהוא קם בתוך־כך בהמוּלה, הריהי נפסקת פתאום וגומרת בביטוּי אחד רוסי, שאינו מהמהוּגנים. ליצנים חביבים, אותם ואת המרחב שמסביבם ואת ההפקר שבתוכם יכול היה רק גולם שכמותו לשכוח. חה־חה. ואותה אמא שיש שם – גם זו. אותה אמא גבוהה וחזקה, שכל זמן שהיא בבית, הרי חניכי־שיניה כוססות תמיד ביחד את השפתיים, ו”לילדים" הרי היא מוצאה חדשים לבקרים שמות משוּנים של לוָי, ותמיד היא נלחמת אתם מלחמת־יד, וכשלבה זח בה, הרי היא נוהגת לדבר אתם בשפת־אילמים למחצה. לא הרבה – ימים אחדים יישב אתם. אתם יישב יומיים או שלושה; ומשם – לגיא! הכרמלה! אל אלוני המולדת שלו, השאננים, אל אותם הרחובות השלוים, שבתיהם הלבנים מסתתרים אחורי אילנות גבוהים ומלבלבים, אל אותה האורה הישרה והשוקטה, שפרפרים צחורים רוחצים בה דומם, ודומם הם רודפים אחרי פרפרים אחרים, צחורים ודוממים שכמותם, אל אותן הגדרות הנמוּכוֹת והארוּכוֹת, שבמסילה הרחבה שאצלן מצפצפים זרזירים שובבים ומרדפים את חסילי־האביב המנצנצים ובורחים… אֶה, השד משחת! תהא זאת אחרית או שתהא זאת התחלה – אחת היא לוֹ. ליותר אינו זקוק כלל, ביותר אינו רוצה שוב…
בקרוב התחילה אצלו אותה הלחישה הגרוּיה שברקות, זו שההליכה קשה לה ביותר, כשאדם מתחיל מַרגיש בחזה עם כל פּסיעה ופסיעה מטלית של גַלוֹש1 בָּלֶה במקום לב. אוריאל הפסיק את טיולו, ומדי הביטו אל המטרוניתא שלוֹ, שהיתה כל אותה שעה מוּטלת דומם ובפנים של נעלבים ואינם עולבים בנדנדה וכפיה הקטנות אוחזות בסומכות, התנפּל אל פּינת הסוֹפה הרכה שממולה ומיהר להצית פּפּירוֹסה. השד משחת! אספלניות אלו – תמיד הרי אתה מוצא אותן באשר לא נדרשו. נוּ, למה זה יושבת בכאן ופניה ארוּכּים? את השטוּיות הללו כבר אינו אוהב. וכי מה הוא נוֹטל משלה? או שמא היתה חושבת בתחילה, שנצח יהיה לה מי שיהא שותה את ביציה? חה. הארי־כה פניה – מָשל שממית באה אל גרונה. במטותא, לא בו באשמתו, שֶפוֹקָה אַוילוֹביטש שלה, זה האינז’ניר הקצר והמסוּרבל בבשר, קרחתוֹ הורוּדה רטוּבה לו תמיד וירחים רצוּפים אינו נמצא בביתו?
אבל אחר־כך הגישו את ארוחת־הבוקר, ואוריאל היה יושב וצוחק דומם לקראת המטרוניתא, שהיתה גם־כן מצחקת לוֹ נוּגות, והיה מקבל באהבה את כל מצוָה קלה כחמוּרה שלה. ביצים שלוּקות? אדרבה ואדרבה. מה? כוס חלב יש לקנוח? אח, זה יהיה יפה. אבל – סופגניות! אל מלא רחמים – סופגניות! המנוּולות הללו! וכמה דשנות! דומה, אדמדמות במקצת ובמקצת מחוּרכות – כביכול, יבשות וקשות; אבל נוטל אתה אחת בפה – והנה החמאה מסתננת ושואגת תחת השיניים. חי ראשו, שזה נפלא! אח, ומאלו הוא נפטר עכשיו – נפטר, אירינה וַסיליובנה…
בצהריים, כשהיתה אירינה וַסיליובנה משוררת וצוררת לו את אמתחתו, היה אוריאל ניצב בכתפו אל אחד החלונות, היוצאים אל הרחוב, וידו מהפכת וחוזרת ומהפכת בגלויה המצוּירה, שהכניסו לו זה לא־כבר מאת הפּוֹסטה. בכּל היתה שמש, שמש אביב בריאה וצוחקת; קרניים צחקו במרכבות הרכות שחלפו, ופזזו באוכלוסים המגוּהצים שנחפזו, והציצו מדרבנות האופיצירים שטפפו, וכרכרו בשלטים הגדולים שהבריקו. מרכבות הטראם היו שואנות ויורקות רצי תכלת ארוּכים, והללו אובדים בזוהר הצח. בחלונות הבתים שבנוכח הלכו רצי זהב, וחופּת התכלת האוֹרה שבמרוֹם היתה רוֹמזת ומאירה פנים לציצים הזכים והורוּדים, המסתתרים אחוֹרי האשרות הגזוזות שבגינות, ולפרחים הירוקים שבמרפסות. ושם, אחורי הרחוב הרחבה והנוצצת, בים האורה השלוה שבמרחקים, הרחק הרחק אחורי האוניברסיטה האדוּמה והרבה הלאה, היו חרדים ואינם נראים משאות־נפש טהורים שבילדוּת, וחלומות כמוּסים, חלומות שהיו ואינם וחלומות שיהיו ויאבדו, היו מרחפים דומם ונאחזים בצמרות, המטוּשטשות באותו האד הכחלחל, זה המתמר שם באוֹפק… ריבה זו, שחלומותיה ודאי גם־כן שם, מה היא רוצה ממנו? אילו היה אפשר לו לאדם, שיהיה גם הוא באותה התמרה קלה, המתמרת שמה, הרחק הרחק בשדה, מאותה ארוּבּה, שבצמצום אפשר לראותה, ומתרחבת ומתפּשטת ובטלה בשטח־התכלת הגדול הזה.
אוריאל צחק מנחיריו והצית פפירוסה והביט שוב אל הציור שבגלוּיה שבידוֹ. ריבה נוּגה ניצבת אל אחד האילנות, שצלוֹ מביט מהמים הנוּגים, ומביטה אל הנחל. מה זו מספרת לו? נשרו הזלזלים. האילנות נחשפים. קורי־זהב נמשכים ונמשכים. אח, היה אושר ולא ישוב האוֹשר. אותה שִדָה רשמה מתחת:
– ידידי, בוא אלי בבוקר השכם. בוא והקשיבה. מאותו יום, שבא הדבר והיה, אני נוּגה בבוקר השכם.
אוריאל נטל גלוּיה פנוּיה. חה. אבל תמיד יש בדבריה של זו משום רחישה שבנפש. השד משחת! צמתה של זו, אותה צמה שחורה וארוּכה, היורדת ומתלבטת לה למטה מהמתניים, יש בה, דומה, גם־כן משום אותה רחישה גופא. מה היא רוצה ממנו?
הוא ישב וכתב במהירוּת:
– אֵל מלא רחמים! אבל אַת – פואיטיתא2, מטרוניתא מיליה, פואיטיתא בחסד אלוהים. ברוּכה אַת לי, יקירה, ולימים הבאים. הכורע דומם – אוריאל.
כשמסר את הגלוּיה לידי השפחה, בשביל שתורידנה אל הארגז, חשב:
– מה אני רוצה ממנה?
ואחר־כך, כששב להביט החוּצה, התחיל פתאום צוחק במשוּבת ארס משוּנה, שהתחילה צורבת את חזהו בכאב לוחש. הגברת, שהיתה אָז מטפלת בחדר השני, הפסיקה את שירתה ונבהלה אליו. פניה היו מזמנים לצחוק ולרוגזה גם יחד;
– מה שם? מה זה?
– חה־חה־חה, ראי נא. אותו הרוח השובב. זה של הדוקטור, חה־חה־חה. מאחת המחברות של הדוקטור החלכה, חה־חה־חה…
הגברת ניגשה אליו והציצה. במרפּסת, הבולטה מדירתו של הדוקטור שלשלת שלנוכח, היתה ניצבת אוּליטה, זאת השפחה הדוּבה שלוֹ, כשרגליה פשוקות ברוָחה והידיים החשוּפוֹת והאדוּמוֹת שלוּחוֹת באויר ואומרות לחבק את כל השטח – משל תרנוגלת היא אומרת לצוּד. אבל פניה הגסים והקהים היו – היאוּש הנורא והפחד. באויר השוקט, שמחוּצה למרפּסת, היו נישאים ומתהפכים שני גליונות נייר כתוּבים, ששוּרותיהם צפופות. כשהתחילו אחר־כך יורדים, התנפּלה השפחה אל הגדר של המרפּסת והשתחותה אליהם, והגברת פרצה באנחה חרדה, כי אמרה, שהיא נופלת; אבל מיד אחר־כך פרצה בצחוק גדול, ואוריאל התחיל מחקה את תלונותיו הרגילות של הדוקטור:
– אוֹ דיאַבּל3! השפחה, השפחה היא שוב זו! שור הבר הזה, שבשרו המגוּשם לא נברא, אלא בכדי שיכינו ממנו קציצות בשביל איזה מַרזח של שיכּוֹרים! שַמְתָאית זו, יסלח לי האלוהים! וואוּ־ז־אֵי־ט אינ.. צ’וֹרט ווֹזמי4! הרי… הרי את פרה… הרי אני אומר: פרה אדוּמה… פרה אדוּמה את… התביני, אוֹ דיאַבּל!
הגברת היתה צוחקת ומתאנחת כבושות וקוראה מפרק לפרק בחוּלשה:
– חדל! חדל!
אוריאל חדל והתחיל דובר סתם; אבל אותו כאֵב משוּנה, שהיה לוחש בחזהו, לא הרפה ממנו:
– אַה, הנה בא אחד והרים אותם. ראי נא, ראי – כיצד התנפלה אליו זו. הרי הדבר דומה, כאילו את אמה יולדתה מלסטמים שם, חה־חה. אַח, ואותו דוקטור חֵלֵכָה ודאי שאינו יודע מזה כלום. לַה גרנד קוֹנְסֵיפּסיוֹן ד’הוּמַניטֵי5 בסכנה שכזו – חה־חה – והוא אינו יודע מזה כלום. יושב הוא לו עכשיו בכיסאוֹ הרפוּד והפּידז’ק שלוֹ לבשרוֹ, או שאינו לבשרו, ורגליו היחפות נתוּנות בסנדלים, יושב לו שחוּח, וקרחתו צוחקת כלפי חמה, ופניו גם־כן צוחקים כמוה, ושפמו הגזוז דובב, וזקנו הצרפתי רוקד, וידו כותבת וכותבת וכותבת צפוּפות – נקודות מבט, ואַבּסוּרדים, והרמוֹניה כללית, וזרמים שבחיים, ולה גרנד קוֹנסיפּסיוֹן ד’הוּמַניטי, ובלאו הכי – אִיל נ’אִי אַ פּוֹיַנט דֵי סַליוּ…6 חה־חה. אבל ראי. הנה הוא בא מהרחוב. הוא גופו. מזלה של אותה שפחה אוּמללה הוא שגרם! לפני הארוחה, וכבר ברחוב? אבל הנה ראה אותו, כנראה. חי ראשו – ראי! זקנו התחיל רוקד. אפשר – אליו הוא דובר? אירינה וַסיליובנה!
אוריאל פתח את האשנב והוציא את ראשו החוּצה.
– חה־חה. בּוֹנז’וּר, מסיוּ לי דוקטור. בּוֹנז’וּר וגם – אַדיו. מה?
– כיצד? כיצד? אפשר שזה אמת? והוא היה מתוַכּח. אדם אומר לו אתמול בפירוש… חה־חה. והנה זה אמת? הוא נוסע? נוסע ודאי?
הוא נכנס אל הגינית שליד הבית וניצב אצל הורדינה והגיש את חטמו אל אחד הפרחים.
– מְ־נה! זהו פירושו של מוֹצא שפתיים אצל האדונים המוֹדרניסטים, חה־חה. אבל אפשר, שאליו לא יסוּר אפילו? ראשית, הלא יש גם לוֹ שייכוּת כל־שהיא אל אותה פינה של מר. הוא אפילו הבטיח כבר לבוֹא לשם. הוא כתב כבר לאחיו שיבוא. ומלבד זאת הנה גמר אתמול את המאמר ההוא לגמרי. חה־חה, זה אינו מאמר, מר אוריאל; זהו אֶתרוֹג הבא מקוֹרפו! יפה אמרה מַמְזֶל תלישא… אוֹ דיאבּל! והוא היה מתוַכח את זו. היא אומרת: נוסע, והוא – לאו. היא – נוסע, והוא – לאו. והנה הפסיד שוֹקוֹלדה… חה־חה. מה הוא מביט? מַמזל תלישא, אותה, שפּגש אָז בתיאַטר… היא אמרה לו זה בשם פָּזֵר…
– מַמזל תְלישָא? אַח, מַמְזל תְלישָא. זו ש…
– זו ש?… אַח, לץ זה שֶמִכַּת הליצנים, אַה? מסתמא כבר יש לו בה סימנים מובהקים, חה־חה; אבל למה אינו גומר?
– מה אדוני הדוקטור סח? איזו סימנים? אלא שנזכרתי פתאום, שלא לזו כיונתי.
המטרוניתא, שהיתה אָז מטפּלת לא הרחק מאוריאל ומקשיבה גם היא אל שיחתם, שָאלה נמוכות ובצחוק כבוּש:
– זו שאמרת, שכסבור היית, שחטמה יורד ריר?
אבל באותה שעה ראה פתאום הדוקטור במדרכה שמנגד את שפחתו החרדה, כשהיא מקבלת את הגליונות מידי האיש הזר. הוא טפח נואשות בכפּוֹ ובשוֹקוֹ, וזקנוֹ התחיל רוֹקד מהירוֹת:
– אַח! אַח! אַח! או דיאבּל! אותו שוֹר הבּר הנורא! שוב! שוב! שוב פיזרה לי שם את הניירות אל כל הרוחות, שַמתָּאית זו!
ולאוריאל נדמה, שמרכבת־הטרַם הרוגזת, אותה שמיהרה וחלפה בה בשעה את הרחוב, חטפה את הדוקטור במרוצתה ואָכלה אותו, אָכלה את החלכה ושריד לא הוֹתירה. אָבד הדוקטור, וכזֵכר ממנו, היה רק הפשפש של הגינית פתוח ואצל הורדינה המלבלבת ריחפו המילים:
– אַח! במחילה מכבודו. אל הנמל נתראה… גם ממַזל תלישא יוצאה היום… אַח!
אחר־כך בא פּזר. אוריאל היה אָז כבר שוכב למחצה בסוֹפה, כשברכוֹ האחת מוּנחת על חברתה והרגל האחת תלוּיה באויר. המטרוניתא שלוֹ, ששירתה כבר חדלה, היתה יושבת בפינה אחרת שבסוֹפה ושותקת, והמלתחה היתה צרוּרה ומוּטלת אצל דלת־הזכוכית, שהיתה פתוּחה אל הגזוזטרה. פּזר היו פניו ורקוֹתיו הגדולות שלוקים קצת ובאחת הרקות בגָבהה פרחה מחמת גירוּי שבחוֹם והיתה מאדימה אבעבועה אחת מרוּככה. בידו היתה קוּפּה של גַזֶטוֹת. אה, האמתחת כבר מוּכנה, ה־ה? הָדָא מִלְתָא היא, חביבי. הוא נפל אל הכיסא שלנוֹכח הסוֹפה, ומיד נטלו שתי כפּיו את הסַנדל הצהוב של שמאלו והניחוהו על ברכו הימנית. אחר־כך נכנסה ידו האחת אל חיקוֹ המלא והבוֹלט והתחילה שם מרשרשת בניירות. יִקח אוֹפֶל! אותו החוֹטם הגדול והשלוק הוּסר הצדה, והמשקפיים הבהיקו והתחילו מהלכות ומחפּשות בגלוּיה המצוּירה, שהוציא מחיקוֹ. ה־ה. אוֹריגינל, הוא אומר, ולא בתולה. רואה הוא? מִילִי זו – יקח אוֹפל. ה־ה “אח! – היא כותבת. – אח, אִלמלא אותו חוֹטם, אלמלא אותו חוֹטם גדול ושלוק, שנפשי המזוּהמה סוֹלדת בו כל־כך, ממש, כמו שהיתה סולדת באותם החלזונות החלקלקים, אותם המפרכסים בפה, פּזֵר, שהאכלתּני בימות־הגשמים אצל סֵימַדֵיני. הוא אינו טופח קצת בנחיריו – פּזר חביב. בנחיריו אינו קר במקצת ודומה במשהו לטופח?” ה־ה. “אבל כתוֹב, אדם חביב. כתוֹב למיליה זו המטורפת, לכאורה. ידידי הוֹרציוס! מי יגיד מה יגיד יום?” שלהבת, הוא אומר, ולא בתולה. ואחר־כך שוב: “כל אותם רחשי הכבוד, שנפשי רוחשת לשלשלת, לאותו הדוֹקטוֹר החביב שלשלת, תמסוֹר לו את כולם. כמלוֹא הנימא”. הוא כבר ראה אותו היום. הוא היה שמח מאוד ונטל ממנו את האַדריסה שלה. אַח, אמת. ופה בפינה – הנה: “ואוריאל היכן הוא?” ה־ה. הוא התחיל מחזיר את הגלוּיה אל חיקוֹ ומשקפיו היו נוצצות ומחפּשות מסביב. שִׁדָה, הוא אומר, ולא בתולה. יקח אוֹפל! פּפּירוֹסה יש, אוריאל? הלא אירינה וַסיליוֹבנה צריכה שתהא מַכּירה את זו – לאו? אָה, צר לי. אֶכּסמפּלר, הוא מבטיח לה. אירינה וַסיליובנה, מה חדשות כותב פוֹקה אוילוביטש מאַסיה שלוֹ, ה־ה? היכן הוא? בצ’מקנט? צ’מקנט. ה־ה. הוא זוכר. הרי זה אצל צִיַת קיזיל־קוּם. לאו? ה־ה. צַ’מקֶנט. חוֹדז’נט, טשקנט – אסיה! אבל אירינה וַסיליובנה, גם היא פה יש לה שיח ושיג את אַסיאַטים גמורים – יודעת היא? אזרחי פלשתינה כשרים, ה־ה.
הוא נטל פּפּירוֹסה והגישה אל פּיו בסגנונו שלוֹ: אוֹחזה בקצה המוּנדשטוּק7 ביד זקוּפה ודבוּקה, שאגוּדלה בולטת אצל אָזנוֹ, ושפתיו נמשכות אליה; וכשהוא מתחיל יוֹנק ממנה – כסבוּר אתה, שזה הוא נוֹשך את כפּוֹ בזהירוּת שבחיבה. אוריאל נזכר פּתאום באותה קאריקאטוּרה של זה, ששלח לו לפני שנים האחד שבאותם הליצנים שלו, ופתאום התחיל צוחק בקול. פרצה בצחוק גם אירינה וַסיליובנה, לאחר שהביטה אל אוריאל ופקפקה כל־שהוא. פּזר הביט אליהם בתחילה נבוֹכוֹת במקצת ואחר־כך התחיל גם הוא מקבל הנאה. ה־ה. אותו מכתב הוא, שהוליכהו שוֹלל. נוּ, זוהי כבר בתולה, אחא! הוא כבר החליט, שבדרכו הביתה יסור אליה. יסור – ויהי מה. אחר־כך אפשר שיביאנה אתוֹ גם אל אותה פלשתינה. היא כתבה לו אחת בפירוּש, שהיתה רוצה מאוד בזה. ה־ה, תהא שנה זו שנת חדוָה באותה פינה – דוֹק נא… ושוב נפל ראשו הצדה וידו התחילה מרשרשת בניירות שבחיקוֹ, והוא התחיל מוציא ומוֹנה מספּרים מדוּיקים ממכתבים רבים. צוָאר שם. צוָאר יושב שם, כותבים לו, זה כבר. הוה אומר: קווּצוֹת ושמלות יש גם־כן, ה־ה. יֶפים כותב, שאצלו מחכים לאורחים. סיפּרו לו, שאותם שבהוֹמל יוצאים השנה לחוֹרש־מצל – שוייצאריה זו שבצ., ה־ה. הד"ר שלשלת אמר לו היום, שמַמזל תלישא גם היא תהא שם. גם היא אמרה לו כזה. הוא, שלשלת גופו, ודאי שיהיה. הוא כבר נדבּר אתוֹ, שייצאו יחד מקיוב. זה יהיה מיד כשייפּנה – מיד. לאחר חודש ימים, בקירוּב, ואפשר, שגם פחות מזה. אַח, אילו היה גם הוא יכול להפּטר מיד מאותה הקוֹנטורה הארוּרה שלוֹ. את חייו כבר מררה לו – זו. אותה שְאִיה שבלב – יקח אוֹפל! ואתה שֵב כל היום כולו וחרוֹק, וחרוֹק, וחרוֹק באותו קולמוס ארוּר, כאילו – יקח אוֹפל! והוא גנח גרויות וכפּיו חיבקו שוב את הסנדל הצהוב שעל ברכוֹ. שכזה הוא הדבר, ידיד טוב. אבל הרי כבר אחת ודאי, אוריאל. כבר יש למהר קצת. נוּ?
הוא התיק בסריטה שוֹאגת את כיסאו וקם. אירינה וַסיליובנה נטרדה בפינתה והתחילה מביטה דוּמם וחיורת קצת אל אוריאל. זה הוציא את אוֹרלוֹגָיו, והתחיל מתרומם מתוּנוֹת, ופטפט, ואחר־כך צחק והתמודד:
– אַה? כבר יש למהר? יש למהר, אמת. אִיל נ’אי אַ פּוֹיאַנט די סאַליוּ, כנראה… חה־חה־חה. אוֹ־וֹי, כמה אני מתעצל. נוּ!
2
ביום השלישי שלאחר אותו יום, בבוקר השכּם, בטרם נראתה רגל ברחוב, דרכוּ רגלי אוריאל שוב, לאחר הפסקה רצופה של שלוש שנים ויותר, ברחובותיה הרחבים והשוֹקטים של הוֹמל, כשזו ישנה; והללו, שהיו מרוּבצים במקצת מטל שבלילות, קצת נוגים והוגים בחלומות כל־כך קרובים, לכאורה, שכבר נתיישנו והיו לרחוקים כל־כך, היו פולטים חזרה בצלצול כבוּש את כל הד והד זר, שהביא אתוֹ זה ממרחקים. היו השמים גדולים והיו שלֵוים ומהרהרים גֵאות, והתריסים היו סגורים ומוגפים באלכסונם, ואוריאל היה נושם לתוכו את האויר הצח והשוֹקט, ונפשו היתה סופגת מנוחה לצמאוֹנה, וארכובות ידיו ורגליו, ביחד את מחשבותיו שנלאו, היו כושלות ברחישת הנאה מתוּקה. בכוָנה או שלא בכוָנה תחילה נגוֹז פתאום ובטל איזה תחוּם חשוב שבלב, וצמח ונזכר במלואו שחר אחד רוה, שחר שבילדוּת סוֹפגת, שלאחר לילה של טיוּל צוהל בדוּגית. כיכר השוק הנמה שבמולדת ופיהוקו המצלצל של השומר. הכלבים החברברים, הרובצים אצל האִטליזים הסגורים, ואניצי החציר מדאתמול, המבהירים מטל שבאפלולית המַחוירה ומספּרים מסינרים לבנים, וּמשלוָה שבדמדומים, ומאוֹשר שבגניבה, ומקולות חביבים שבצחוק – שלוַת שחרית זו, החולמת בפינות המולדת הדחוּיוֹת… וכל־כך זר היה וכל־כך היה רחוק אותו חלום משוּנה שבאגדת־פּלאים רחוקה, שאָרגוּ דוקא בשלוָה זו האָזניים הגרויות, האָזניים הקשוּבוֹת חוֹלנית – אַנחת חשאים, כביכול, גוֹססת, כשהיא גלמוּדה, ומפרפרת, ומקוֹננת בחולשה, וקוראה משום־מה תגר בכדי. ולא חלום היו, לא חלום שבנפש גרוּיה ואובדת אוֹרח, אלו הפּנים הנוּגים, אלו הפּנים הטהורים והנוּגים, שחָורוּ, כביכול, לנצח פה, באחת הפּינות הנידחות שבחצר דחוּיה זו, שביתה השחוּח מבקש רחמים, או שבנוה שלום זה, שתריסיו המגוהצים כחולים וכל־כך שלוים? כל־כך זר היה וכל־כך היה רחוק אותו המכתב המשוּנה, זה שאותיותיו היו רצוצות מחמת קדחת לוהטת, אותו המכתב, המוּנח, כמדוּמה, גם היום בארגזוֹ של אוריאל: “את בַּתִ’קָה מצאנו למחרת באוֵרָה8, כשראשה וגוּפה תחובים באדמה ורגליה פשוקות ובולטות כלפּי מרוֹם…” זר ורחוק ודומה להד חלש, להד נתפס ואינו נתפּס של איזו אגדת פלאים שנשתכחה מלב. אוריאל היה מסתכל אל אשר מסביבו ונפשו היתה דובבת חמות:
– פּינתי הנידחה… פּינתי השכּוּלה והנידחה…
אבל אחר־כך התחילו בהרות הצמר שבשיפּוּלי השמים מאדימות יותר ויותר, ואלו הלבנות שבטבוּרם, מָשָל הרהורים גאיונים, שאינם נוֹחים לויתוּר כל־שהוא, התחילו מתפּזרות מחמת יאוּש, כל אחת ואחת כשהיא בוֹדדה וגאה. אֵי בזה רשרשה ציפּור וצפצפה ונאלמה. אחר־כך באה רוּח קלילה וצחה, והניסה איזה צל שמאֵצל ואבדה יחד אתוֹ; ומיד אחר זה חרד איזה דבר באותו המרחק הרחב, שמאחורי בתי־הנתיבות הרחוקים שלנוֹכח, והתחיל שם השטח מבהיר, וחמה התחילה מטפטפת במזרח. הנה התחילו זיוים רוקדים באויר: קופית זהב של איזה מסגד נִשְׁקָה בזוֹהר ונגוהות התחילו רצים ושבים אצלה. אוריאל הביט אל אגוּדוֹת האזוב הירוקות, שהיו מציצות מחרכּי המדרכות השבורות, והיו צוחקות ובוכות כאחד, והביט אל אַמת הצל הפוחתת והולכת, שהשתטחה לרגלי הגדרות הדחויות, במקום שצומחים לפתוני החזירים המרוּבים, אלו גוּפם שהיה אוכלם בשתיקה כשהוא ילד, וטרפי החרולים הצוֹרבים, אותם שהיה תמיד נזהר מהם ולא היה נזהר, והוא שכח את פּינתוֹ הנידחה והרגיש פתאום, שהוא נלאה במאוד וגרוּי במקצת גם־כן – השד משחת, מציצה חוֹלנית זו, שהתחילה בלוח החזה הנלאה, וזו היבוֹשת המזוּהמה שבפֶה…אָח, לנוּח קצת, לנוּח כל־שהוא – להתנפּל בקפיצה אחת, כמו שהיה רגיל באותם הימים משכבר, אל אותה מיטה רכה ושלוָה שבחדרה של אמא, להסתתר בכבישת גו ופנים בכרים ובכסתות ובסדינים המרוּבים ולהיות בטֵל, לגמרי בטל בתרדמה רצופה ואילמת, המַשכיחה את הכל. חה. הללו שבפּה – למה הם לוֹ? שוטה שכמותו, מה? לשם מה הוא נחפּז אליהם? יש אצלו איזה דבר בשבילם? או שמא הוא חושב, שימצא אצלם איזה דבר בשבילו הוא? אָח, דבר שבעגמת־נפש הוא, שכבר לא יהא, ודאי, סיפּק בידו לבוא אל הרכבת היוצאה בבוקר.
בינתיים התחילו ברחוב תריסים נפתחים פה ודלתיים התחילו חורקות שם. באחת החצרות שלנוֹכח התחילו מצלצלים ארוּכות בסַמוֹוַר. אי מזה בא קול ניחר שבאִשה. בבית אחד, שחלונותיו הקטנים היו פתוחים, התחיל ילד קורא “ברכות” בשגיאות, ואַבא, כנראה, היה מתקנוֹ בנזיפה צרודה. אָתא יום. אוריאל הצית פּפּירוֹסה והביט אל השמש שזהבה הטהור היה בכל־זאת מנַבא צהריים ארוּכים וצהוּבים, ונזכר משום־מה באנייה, שבא בה בבוֹקר. זכר בתחילה את חופי הדנייפּר השוממים, שמיד אחר קיוב, אלו שלאורו של יום אינם מדברים לנפשו ולא כלום. אחר זה – את החמה הצהוּבה והטרחנית, שהיתה לוהטת מיד כשבא אל האנייה, ואת אגוּדוֹת האיכרים, שהיו לבושים כתנות בד מזוּהמות, והיו סרוחים במכסה, ואוכלים דגים מַסריחים, ומחללים בחלילים, ומחרפים, ומכים איש את חברו מחמת חיבה וצוחקים גסות. זכר את המחלקה השנייה, שירד לתוֹכה ומצאָה כשהיא מלאה המוּלה גדולה והבל כבד: הצרורות והחבילות ירטו את דרכו מיד אצל הפּתח, ויהודיות כרסניות היו יושבות בכרים ובכסתות, והחזות היו חשופים, והילדים היו שוֹאגים והאִמוֹת משתיקות אותם בשתיקות מחרישות. שתי בנות ישראל שלוקות מחוֹם, אחת גזוזה ואחת בפֶּנְסְנֶה כחוֹל, היו אוכלות בהנאָה נקניקים באחת הפּינות ומדברות בהתלהבות. יהודים צהוּבים ושאינם צהוּבים היו יושבים בגילוּי ראש גזוז ובכיסוּי ראש ושותים תה בהרחבה, ומדברים, ומתלוצצים את הנשים וצוחקים בהנאָה. שניים מהם היו מצחקים בקלפים ומשליכים אותם לפניהם באיזו אכזריוּת שבנקמה, ושלישי, שהיה מתפּשט את הסורדוט שלוֹ, התחיל פתאום מושכו לאחד מהם בשרווּלוֹ וקורא בחרדת־פלצות, מָשָל סכנה בנפש צפוּיה לו לזה והוא מַזהירהו:
– באדוּמים! באדוּ־מי־ם, רוֹצח! ובטפסר! בטפסר! אָה! אָה! ויַראה נא את ה“מאה” שלוֹ. חה־חה… מלמד! ככה מצחקים אצלנו!
זכר אוריאל והרגיש במילואו גם אותו הארס הרוחש, שהיה אז צוֹרב את חזהו מתחת לכפוֹ ודוֹקר את רקוֹתיו במפולש מפרק לפרק, והוא גנח בהד כל־שהוא של ארס, ונטל פּפּירוֹסה חדשה והציתה בשיוּרה של זו שגמרה. אַי, דברים שבהבאי… לנוּח! כאילו אותה מהומה טורדת, שכסבוּר היה אגב ריהטא שבילדוּת, שנשארה שם, באותו השטח המנסר, שהדנייפּר עכשיו מחיצה לוֹ – כאילו באמת רשתה אינה פרוּשה גם לפניו, גם לפניו, אם גם שם, באותו זוֹהר רומז וצוחק, שמאחורי בתי־הנתיבות, משתטחים, לכאורה, אלוני המולדת שלוֹ, ולכאורה, מחכה לו גם אותה מיטה רכה ושלוָה שבחדרה של אמא. פשיטא, שחטיפת שינה במקצת לא היתה מזיקה כלל; אבל אטו כל כי האי רתחא? חה־חה, ממזל תלישא זו, שהיה מטפּל בה כל אותם שני הימים, אותה שהד“ר שלשלת הביא אותה אל הנמל ומסרה “לידו ממש”, אותה ואת הגתית הגדולה שלה, שהיתה נתונה בשׂק שחור – כמה היה צוחק ונהנה אתמול בלילה מקריאתה התדירה כשהיו יושבים אל ה”חוֹטם" שבמכסה, וזו היתה פורטת באיזו קדחת שבצהלה נגינה אחר נגינה מזמירות מולדתה היפות ומפסיקה פתאום מפרק לפרק וקוראה בנחת צוהלת:
– אֶוֹהִים! אֶפשַׁו – ששוב איני בפַוִיס? 9
והנה גם אותה רחוב. זו היתה כולה רובצת כלפּי חמה ובריות היו כבר רצוֹת פה ושם. חה־חה. זוֹ גופה, כמו שהיתה. הנה גם השלט כקוֹמת איש, שאת הסנדל הגדול המצוּיר בו רואים מתחילת הרחוב ומסוֹפה. אבל – השד משחת! אפשר ששכח? שלט זה לפני אותה חצר מקומו או לאחריה? אַה, הנה היא. הליצנים הללו – כמה מהשלוָה יש אצלם. אוריאל ניצב בפשפש, שכבר היה פתוח אל הרחוב. הזקנה היא זו מסתמא, שכבר טוֹחנת הרים. החצר היתה גדולה ונקייה, והמסילה הצרה שבטבוּרה כבר היתה מכוּבדת, והדשא הבריא והירוק שבצדדיה היה מבהיק ונכלם גם יחד מרמזיהם הבהירים של השמים הכחוּלים. הנה גם החומה האדוּמה והיפה למַדי – ניצבת היא לה שם, בפינת החצר שבקצה, אצל אותו פרדס, המלבלב מאחוריה. החלונות פתוחים והוילונות האפלים מוּרדים ודוממים. אפשר שישינים? אַה, והאי מאי? גדר חדשה לגינת־הירקות שלנוֹכח החוֹמה? זקנה זו וה“דינדיריה” שלה, חה־חה!
אבל הנה הקשיב פתאום אוריאל איזה רשרוּש חזק והטרפים שבגינה התחילו שוֹאגים. אחר־כך בא לאָזניו צחוק כבוּש ורוחש, מָשָל פיו של הצוחק סתום. שתהא זאת רחל? שתהא אותה רחל יושבת גם היום בבית אמא? אבל הנה גם קולה החזק והקשה של הזקנה. הוא בא גם־כן מהתם.
– אַה־אַה, “דְרוֹפָּה” גדולה, אה־ה? באת במצור? חכּ־י!
אחר־כך נפתח בהמולה ובאותו הצחוק הכבוּש והרוחש הפּשפּש הכחול של הגינה, ומתוכו פרצה במרוצה שבבהלה, מדי נשכה אגב מהקישוּאים שבידה, ריבה ישרה וגמישה, שתלתליה הארוּכים והשחורים היו מתלבטים ומסתירים את גבה ואת כתפיה ואת צדי פניה, שהיו מַלבינים כל־שהוא מתחתם. אוריאל נשאר ניצב. אֵל מלא רחמים! אפשר – מֶרְקָה היא זו? אותה ילדה קטנה מרקה? אבל מה גדלה זו! ומה חטוּבה היא, השד משחת – המחזור השני של אותה שִדָה רחל. חה־חה, כמדוּמה, שאינה לבושה כלל גם־כן. מה יש לה שם במקום בּלוּזה? איזו כתונת כחולה ורחבה. חה־חה ושרה ריזה זו הזקנה – כיצד היא נישאת אחריה במוֹט שבידה! כסופה, חה־חה. אבל הנה זו חוזרת.
הריבה באה במרוצתה אל גדרת הנצרים של הפּרדס וכוֹננה את פּניה ימינה, אל המבוֹא שבינה ולחוֹמה; וכשנטתה הזקנה גם־כן ימינה, התפּתלה פתאום בצחוק חד, כנחש בריח, ונטתה הצדה ונמלטה במרוצה שוֹאנת לנוכח פני הפּשפּש אשר לרחוב. כשראתה את אוריאל מרחוק, פרצה שוב בשאגת־תרנגולת חדה, וטסה והתנפּלה בחדוַת־הצלה ישר אל זרועותיו שהוֹשיט לה. כשהיתה תלוּיה בכתפוֹ, היתה חזה הבריא מַכּה גלים, ונשימתה היתה רוֹתחת, ובשרה היה חם ולזוג ופורח ושתי כפּיה היו תוחבות בנהימות־צחוק נלאות את הקישוּא אל פּיה.
הזקנה, שלא הרגישה בכלום מה שהיה, היתה נישׂאת והמוֹט בידה וקולה פועם:
– הללו “טוּ־ניקות” הם! טוּ־ניקות, ריבה! קישואים תגנבי אצלי באִבּם? חכ־י, “אַליוֹנה” גדולה שלי!
אבל פּתאום ניצבה:
– האַ! מה? בּוּלבּיאֵל? הוא כבר צמח? כסבוּר הוא, שרחל’ה היא זו לו? אבל שמא תאמרי, שמפניו אֵחָת, האַ? הנח! הניחנה!
אוריאל צחק וירט בידו:
– אַת אומרת, שרה ריזה, שאני אֵחת?
מֶרקה, שלא חדלה מהקישואים והיתה כוֹססת אותם בקול, קראה, כשפּיה סתוּם ופניה כבושות בכתפו של אוריאל:
– קיש־קיש־קיש, שָגֶה גֵיזֶה! חה־חה־חה… במטותא, מַדם!
וקולה החזק של הזקנה גזר בינתיים:
– ראֵה נא, ראה! מגיפה זו, שירדה פתאום לראשי, מהי? שמא אתה אֵם לה? אַה? בול־בי־אל’קה!
אבל הלז התחיל משדלה בצחוק:
– נוּ, נוּ, נוּ… די, שרה ריזה. מוטב, שתקבלי פני אורח שכמותי כראוּי – כלום אנשים זרים אנחנו, חה־חה? הושיטי לי שלום עליכם, והביאיני הביתה, וספּרי לי מה יש חדש אצלכם וכיצד אתם חיים – יודע אני מה? אמת, מרקה?
הוא שתק קצת והביט אל הזקנה, שהיתה מביטה בו גם־כן בשתיקה, ואחר־כך סיים נוגות קצת:
– זקנת במקצת, שרה ריזה חביבה, אַה? זה אינו כדאי, אומרים.
הזקנה התחילה רוגנת. רגנה ורגנה ונתפּייסה, לאחרונה. זָקנה? ודאי, שזקנה. מסתמא זקנה. וכי מאי הוא סבור? מאליה קופצת הזקנה – אם יומם ולילה אַת מטפּלת ב“פּלוֹימה” שכזו. האפרוחים? לאפרוחים הוא שואל? חה־חה! פרחו להם הללו. אלא ש“דרוֹפּה” זו שלה הבריאה נשארה אתה, להוָתה. לוּ בא איזה שד שבבצה, כזה שבא אל אותה הרקדנית, ולקח אותה. אילו היה כבר בא, לפחות. לדידה, יהא אפילו מוּמר, ויהא אפּיקורס, ויהא כל־בוֹ וימח שמו – אֵי! הארטיסטים שלה כבר הרגילוה, ברוך־השם, לכל דבר. מה? היכן הם? חה־חה! בכל הרוחות! אותה הוא שואל! אותו האַקטוֹר שלה הריהו מדַדֶה ממדינה למדינה בכרכי הים שלוֹ. ידדה וידדה ויביא מסתמא בקרוב שוב את ה“במחילה” שלו החשוּפה מַתָנה לאִמא. כלום אינה מכירה את שמרילי שלה? אַת! גרגרנית שאינה נחנקת! אילו נתנה, לפחות, גם לה מהקישוּאים. תני הנה! נוּ, וּכּנמית זו, ששמה חסר לה, אותו מוציא הפקקים שמהפבּריקה של זַוילוֹב, שוֹאֵל’קה שלה היקר, חלה פתאום בתחילת האביב, וכבר היה בוַרשה, וכיום הריהו מגדל פּשפּשים בסביבות שלכם – בנאוֹת דשא שם.
– יחידי?
הזקנה היתה נוֹשכת מהקישוּא, שהצילה מידי בתה, וכוֹססת אותו בחניכיה. יחידי? רק אתמול באה משם. “פּיוֹקלה” זו היתה גם־כן אצלוֹ. למה היא ניצבת כגוֹלם, בצקת זו שאינה מחמיצה? אינה יכולה לראות, שהניה תחַמם את הסַמוֹוַר? הניה! הכיני את המיחם! איוס, ריבה! מהרי ויתנו תה. חכי. אמרי שם, שאת הדגים תבשל היום. נאכילנו – ונסתום את פּיו. נוּ, וזה ה“אִסרו־חג” שנדחה, אותו תכשיט הזקוּנים שלה היקר, “מוּנח” גם הוא שם.
–כיצד? חיים’קה? גם־כן לשם רפואה?
– לא־ו, סתם מונה את המטפּחות של הבתולות. לשם רפואה! כלום מה חסר לו – אם לא קדחת ודגים שנצטננו? נוּ, בוֹא, בוֹא, ציפּור נודדת. נכּנס הביתה ותנוח קצת. אימתי באת? נבוֹא נוּ.
הזקנה פנתה וחזרה במסילה ואוריאל אחריה. בהליכתה נאנחה והתחילה מדברת שוב:
– שכזה הוא הדבר, בּוּלבּיאֵל’קה – אַה? נמצא, שאתה חוזר, לאחרונה, הביתה. מאיזו מדינות, אַה? אלו הפּנים היפים! חה־חה! דלים גאים! שאַל: מה? ושאל: מי? יִדוֹדוּן! חה־חה־חה! עולמו של הקדוש־ברוך־הוא צר בשבילם! אוֹי, הייתי מצליפה אתכם! אחת ושתיים וילחשו הא… רַים – וּזכוֹרוּ. אָה־ה־ה, רכים וחמים הייתם הופכים אצלי! אלא – שאתם החכמים…
– חה־חה. אבל חי נפשי, שרה ריזה, שפּיקחית אַת…
– נוּ, טוב, טוב, חכם! פּיקחית… כבר אמרתי – אַתם הפּיקחים… אֶח בוּלביאל שוטה – כדאִי, כפי שאני רואה, גם אתה לאלו הגהצנים שלי. אבל בוֹא כבר, בוֹא־א, נשמה שלוּלאותיה חסרות!
ובהיותם כבר בפתח, הרימה קצת בידה האחת את שוּלי שמלתה, והתחילה מתרוממת ופוסחת במדרגות האחדות שבפנים וקוֹראה בהרמת־קול:
– והלז מה? מרקה, שאלי שם את זו ה“חטאת” המלוגה: חושב הוא לקום היום – או שמא הוא דוחה את הדבר למחר?
אותה ה“חטאת”, שדיברה בה הזקנה, היה, כפי שראה אחר־כך אוריאל, חצוֹצרה, זליג חצוֹצרה מצ. קרית מולדתו, או פשוט, כפי שהיה מכוּנה בפי אנשי־שלומו: יֶפים, אותו אדם רזה וטוב, שאינו אוהב אלא אנשים טובים ותֵה שנמזג בחָלב אדוֹם. אדם זה משמש כל היום דֶנטיסט בקַבּינֶטַה שיש לוֹ, וליזה ידידתו, אותה האַקוּשֶרית10 הגבוהה והכפופה קצת, שפוגשים אצלוֹ תדיר, מכינה לו סַמוֹוַרים, ותופרת לו חלטים,11 ופניה חיורים ונוגים, כשהם מביטים אליו. הוא, יפים זה גופו, זוכר אוריאל, היה נוהג, שיהא ניצב בחלטוֹ באותו חדר שבביתו, שיִחדוֹ לכתחילה בשביל אַנשי־שלומו, שהיו אורחים תדירים אצלו, והציג שם גם את הכיוֹר, בכדי שיהא יכול להכּנס אליהם מגברא לגברא – היה נוהג, זוכר הוא, שיהא ניצב שם אצל אותו כיוֹר, ומנַגב בחָפזה את ידיו באלוּנטית, הכרוּכה לו בכתפו, ומתחטא, וקוֹבל על החולשה שלו שבימים האחרונים ועל ריבוּי החולים, ומספּר אגב בלחישת סתרים ב“ליזה זו” ובנצרנותה הטהורה, אותה, שיסודה בנפש הנצרנית… כלום יש מבינים לו? פשוט מאוד, בנפש גדולה ונאצלה… ונוהג גם־כן, שלא יהא גומר את דבריו, אלא אם־כן מזכירים אותו בשפה נשוכה:
– אבל שם בני־אדם חולים מחכים, יֶפים…
כשהיה אוריאל ניצב אחר־כך אל הכיוֹר וחזהו וידיו היו חשופים, וראשו היה תחת הברז, שהיה פתוח ומקלח לו מים קרים ומשובבים, נזכר משום־מה פתאום בצוָאר, מי שהיה חברו של יפים משכבר הימים, נזכל בצל של איזו משובה שבילדוּת, כיצד היה זה, הגבוֹה והדק והקפוּא, מוֹדד מתונות את המרצפת הרחבה שברחוב המולדת השוקטה, מודד, ככלונס גבוה זה, שזז פתאום ונדד ממקומו, וחברו, זה הקצר והרזה והמהיר כאותו צלוֹבח, היה מתנפּל אצלוֹ מהירות ומתלהב ומשתדל להביט לו בפניו. צואר זה, כשהיה מספּר ביפים, היה מספּר בהנאה מרוּבה באֶפּיזודות ארוכות, ופניו השחורים היו הולכים ומסמיקים, והיה מזכיר ביד קמוצה את איזה תיאודור, בחור, מבינים אתם, רוּסי, ואת איזה פּיטרוס, גם־כן בחור רוסי, מבינים אתם, והיה מונה בשמוֹת בחורות רבות, וצוחק הרבה וגוֹמר, באחרונה, את דבריו מסמרים:
– שוטה, שיש בו אפילו כדי פֶינוֹמינליוּת; אבל אדם טוב. אדם טוב.
הליצנים הללו, חה־חה! אותו צואר היו מכריו מתחלקים אצלו – דֵי יוּרי: לאנשים רצינים ולאנשים שאינם רצינים, ודֵי פקטוֹ: לאנשים, שהוא ירא מפּניהם, ולכאלה, שמפניהם אינו ירא. שוטים ופקחים סתם – לא היו אצלו מימיו; אצלו היו שוטים שבפינומינליות ופקחים שבפינומינליות. תחת זה, שליֶפים נתחלקו מכריו לאנשים טובים ושאינם טובים, והפּקחים שבּהם היו אצלו פקחים באמת, מבינים אתם, פקחים כמו שכתוּב, והשוטים היו אצלו שוטים שבמיניאטוּרה וכאלה שבאנפי רברבי. ויפים זה, כשהוא היה מתחיל מדבּר בצואר, היה גם־כן מזכיר את פּיטקה ואת פידקה, בחורים נפלאים ואנשים טובים באמת, מבינים אתם, אנשים טובים כמו שכתוּב, והיה מספר בהרבה מבנות ישראל שבקוֹסטיוּקוֹביצ’י, ושבסוּרז', ושבוַרשה, ושבסטרוֹדוּבּ וכאלו. ומדבריו נמצאו תמיד למדים, שלצואר זה, שהוא מהמצוּינים שביוּריסטים, אבל גם תופש בכינור מהנלהבים, היתה או שיש לו גימנזיסטה אחת מבנות ישראל, שהיא יראה ממנו מאוד ומאזינה תמיד בחרדה לדבריו הנמרצים, כשהוא מתחיל מדבר אתה באנשים ובספרים ובתורת המשפטים שברומא, וחומלת אותו בלבב תמים, כשיש לו יסוּרים; ואחרת יש לו, שהוא ירא מפניה מאוד, והוא כותב לה תכוּפות מכתבים ארוּכּים ומלאים השגות שבהתלהבוּת גדולה בדבר הקוֹלוֹרטוּרה שבמוּסיקה, שהוא מקוה להיות באחד הימים ממתקניה היותר נמרצים, ותמיד הריהו מחכה למכתב הימנה. וגם זאת, כנראה, חומלת אותו מאוד, כשיש לו דאגה בלב. יפים היה גומר את דבריו, מדי אחזו אצל פיו הפתוּח של החולה את הראי בידו האחת ואת הפּינציטה 12 בשנית:
– איני מדבּר כלום – כלום יש מבינים לי? אדם זה הוא חברי. אבל באמת – כלומר, באמת, הרי אינו אלא חְלֶיסְטַקוֹב,13 וחליסטקוב שלא במיניאטוּרה – לאו; אבל דוקא, מבינים אתם, באנפי רברבי.
כשגמר אוריאל את הרחיצה והיה חושב, שרוח חדשה לבשה אותו, נכנס בנהימת נגינה קלה אל חדר האוכלים המרוּוח. זה היה נקי וכתליו צחקו שאננות. היה המיחם הממוֹרט רוֹתח ומתמר, וחשרת האד שלו החורורה היתה שקוּפה והיתה נוצצת במקום שהפסיקה את רפידת־הזהב הארוּכה, שהשליכה חמת הבוקר באלכסונו של החדר. מרקה, שכבר הספּיקה ולבשה בּלוּסה אחרת צחוֹרה ושמלה יותר נקייה, היתה צוחקת ומפטפטת ומורחת חמאה נוצצת בחתיכת הלחם שבפנכה, והזקנה היתה יושבת וגומאה תה בקול ומגלגלת בלחם המרוּח. אוריאל ישב ומרקה הגישה לו כוס תה. בתחילה היה יושב והיה מדבר את הזקנה ומצחק את הריבה ונהנה מאור הבוקר הצוהל ומאותה הברירוּת הצלוּלה, שהיתה תוססת ברקותיו, זכר למים הקרים, ששובבו אותו. אבל בקרוב בא גם יפים והתחילה סדרה אחרת. פניו הקטנים והסחוּטים של זה היו בתחילה משום־מה ארוּכים יותר מדי, וכשהביטו לא הביטו ישר כלפי אוריאל, אלא ממנו והלאה, לכאורה, וכשהיה מדבר, היה קולו פוזז והיה דומה כאילו אינו מוצא לו שום אחיזה, ודבריו היו כבוּשים בתוכם והיה כהים במקצת ואיזו קוּבלנא רצוּצה היתה מבצבצת ויוצאה מהם, איזו קוּבלנא שבנפש, שאפפוּה יסוּרים שאינם כדאים לה בהחלט, קוּבלנא כבוּשה מחמת מיאוס, כביכול, כלפּי אֵל ואדם גם יחד, דומה בהרבה לאותה גופה, שהיתה תמיד משפילה את קולו של זה ומאריכה את פניו הסחוּטים באותם ימות החרם, שהיו מפרק לפרק באים ונוסכים אֵבל דומם בחדרים השואנים שלו, כשהוא היה נופל פתאום למשכב, לרגל איזו “דברים שבינו לבינה”, והיה שוכב כל היום יחידי ונאנח כבוּשות ואינו מדבּר דבר מחמת יסוּרים גדולים שבנפש שנכותה, כביכול, וכשהיתה מזדמנת לו, באחרונה, שלא בכוָנתה “יֶנְטָה” אחת מאלו המתרפאות אצלו, מאלו הלובשות חזייה חמה ואדומה מתחת לטלית הגדולה, היה פתאום משום־מה מתחיל מרגיש איזו נטייה חמימה שבקירבה חשאית דוקא כלפּי זו, והיה פותח לפניה את סגור לבו. אוריאל היה יושב והביט אל פניו והקשיב לדבריו, ופתאום נזכר משום־מה באותה אקוּשרית גבוהה וכפוּפה במקצת, שנשארה לו לזה בביתו שבצ. נזכר בפחדה החיור והאילם מפני אדם סחוּט זה, ולבו נפנה והתחיל מנחש ומנחש לו דבר. תוּגה. אֵי מזה באה ונשבה בפניו תוּגה קלילה והוא היה יונק תכוּפות מהפפירוסה שלו ומחליק בכפו האחת את כוסו המצטננת. אבל זו לא ארכה הרבה. במהרה היה כבר יפים יושב אצלו, כמו שהיה רגיל בימים מקדם, והיה מביט אליו בגילוּי לב שבאמוּנה, והיה שמח לראותו, לאחרונה, וצוחק, ומדבר בשרה גלזר, ריבה זדוֹנה זו, שאוריאל זוכר, שהיתה נחשבת תמיד ל“אויבתו בנפש”, חה־חה, ובחברוֹ צואר, היושב בחורש־מצל ותלמידיו הם בצ. גופא ובסביבה שלה והריהו “פּורח” לו כל היום במסילת־הברזל בבחינת רצוא ושוב. חה־חה – גם אתמול פגשהו; ודיבר בפּידקה, שצר לו מאוד, שאוריאל כבר לא ימצאנו אצלו, ובפּיטקה, שאפשר מאוד, שיהיה בחודש הבא בצ. שיבוא לנוח קצת, אם רק… אם רק… ובכלל, אם רק כתפיו החזקות של זה לא ישליכו לכלבים את ראשו ההומה בבת־אחת, חה־חה – אח, זהו בחור! זהו בחור – שלהבת! ואוריאל כבר היה יושב דומם, והיה מסתכל אל התה הצלוּל שלפניו, ודומה היה לו, שזה לו ימים רבים רבים, שהוא מקשיב את הזמזום הטורד הזה יום יום, ושבקרוב יפסיק את זה הדוֹבר, גם־כן כמו שהוא רגיל יום יום, ויקום בלי אומר, וייצא אל הרחוב השוֹקטה שבמולדת, ויהא נפגש את שרה הזדוֹנה, כשהיא נושאת אתה את ספריה, ויהא מפטפט אתה בלגלוּג וזו תהא מתקוממת לו, ויהא נפטר ממנה, ונתקל בחיים צואר, ומקשיב להתלהבותו המתוּנה, ומביט בתמונות הנשים, שיהא זה מראה לו בהנאה מרוּבּה ובחרדה שבסוד, ויסוּר, לאחרונה, הביתה ויברח גם מהתם, וייצא השדה, ויהא מטייל יחידי בחורשה שליד הנחל ויחכה ללילה. בלילה יהא שוכב ושוכב, ופתאום יקוּם וילבש וייצא לשוטט ברחובות, הישינים באפלוּלית, כשהם מרוּבּצים מטל שבלילה, ויסוּר אולי שוב אל אותו יפים גופא. אָז יתחיל טיפּול גדול וטורד בהכנת סַמוֹוַר, או בבקשת “יד שלישית” בשביל תק"א שבקָרטים, או בקיבוצו של קהל בשביל טיול שבסירה… אחר־כך, כשיהיו כבר הכל מוּכנים, ואחד יהא קורא ומזרז את חברו, וליזה האקוּשרית תהא מטפלת ומצלצלת בסַמוֹוַר ובכוסות, שיפים אוהב לקחתם אתו אל הנהר, בשביל שישתו שם תה בחלב אָדוֹם, ישוב פתאום הביתה וישכב שוב. האחרים יהיו רוגנים בפיהם, ובלבם יהיו שמחים ויתפזרו גם הם איש אל מיטתו. למחרת יהיו מדברים בזה, ויהיו צוחקים ומספרים ומלגלגים ונצים, ושרה גלזר תהא זדונה ותהא שותקת – כביכול, אינה מרגישה בזה כלל וכלל… וכשיסוּר אוריאל אחר־כך אל ביתו של יפים, יפגשנו זה בפתח אשר לקבּיניטה, ופניו הסחוּטים יהיו נבונים בכוָנה ונהנים, והוא יהא מאַים לוֹ בפּינציטה שבידוֹ:
– אוריאל, הרי אתה נחש. אלא שעכשיו איני פּנוי לזה…
ואוריאל הפסיק פתאום את הדובר וקם בבת־אחת. אבל מיד התחיל מתמתח ופיהק. הוא… מה היה רוצה להגיד? אהא… אֶה… הוא אינו רוצה בתה – בהחלט. ראשו כל־כך כבד – מוּטב לו, כסבוּר הוא, שישכב וינוח קצת בתחילה. הלא מרקה תראה לו מקום כל־שהוא לשכב, אמת? אַח, בכמה זו דומה לרחל אחותה – בכמה היא דומה… אותו צוָאר מצוּחצח וחלקתו הגאותנית קצת, שיש בה משום… מנוּחת הברדלס, מה? או זו של אותה לביאה רובצת שבספינקסים – לא אמת יהגה חכּוֹ? השד משחת! ושיִש זה, כביכול, ו… חה־חה, מרקה. ציפורת־הכרמים שלי, חה־חה. חַרגוֹלי הירקרק, חלומי ביום והרהוּרי בלילה, חה־חה, ריבה, ריבתי הקטנטנה…
הוא נמצא פתאום ניצב לפניה, כביכול, בברכו האחת, וכפּוֹ אחזה בזו שלה, החזקה למדי והצחורה והדובבת חמות, והגישה לאטו אל שפתיו. הזקנה התחילה פוזלת כלפי שניהם אגב גמיאות תכוּפות שבנהימה מְחִכָּה, ופני יֶפים נכונו פתאום ופיהם נפתח קצת והיו מזוּמנים ליישב את הדבר המשוּנה במקצת מיד כשיהא אפשר ליישבנו. ואותה ריבה, שנשארה בתחילה ניצבת וכפּה השנייה יחד את פּתה שמרחה לה צנחה כל־שהוא, התחילה פתאום צוחקת, וצחוקה צלצל קצת יותר מדי. חה־חה־חה – אמא! אמא, הריהו, הריהו, אמא – אותו “שד שבבצה”, זה שהתפּללת לוֹ, אמא… אותו שד שבבצה… חה־חה־חה – כלום… אמא! כלום לא אותו שד שבבצה הוא, זה שבא אלי? אַי! אַי! הרי זה נושכני, אמא – הוא נושכני, חה־חה־חה…
בתוך־כך קמה גם הזקנה. זו היתה נדה בשפתיה בלחישה מהירה ומתקנת את הכבול שמתחת למטפחתה. אחר־כך הורידה מהוָו שאצל הדלת את כתפיתה הקצרה, המפוֹארת בציציות משי שחורות ובסטיקלרוס מבהיק, ודיברה. נוּ, די, די. הוא אמר – ראשו כבד; ודאי, שמוּטב לו, אם ישכב וינוח קצת משיהא משתטה, או אפילו מקשיב לפטפוטיו של זה. גם היא אינה פנוּיה עכשיו אל אותם הפידקות והשמידקות שלהם. גזירה, שמא יקדמוה אחרים בבית־הבּנק. נוּ, היא הולכת. מרקה, שלא תשכח הניה לשחוט את התרנגולת לכשתיפּנה. שומעת היא? וכשיבוא אותו הצד"י הארוך, זה הסוחר שבא ממינסק – שיחכה לה פה. שלא תתניהו ללכת. שומעת היא? האַ? מה? גם אותה “חטאת” הולכת? ימהר איפוא. היכן הוא? נוּ?
אחר־כך, כשנשארו אוריאל ומרקה יחידים בבית, קרה אותו דבר משוּנה, שזו היתה אחר־כך אוהבת לספר בהתלהבות לפני הקהל שבצ., והללו היו משתוממים, ולא היו מאמינים, והיו צוחקים ומקשיבים בימים הראשונים לביאורים הארוּכים והמתוּנים של צואר, שהיה מדבר הרבה בדברים שבפינומינליות ומזכיר הרבה ממכריו ומתבל את דבריו בציטטים מתורת המשפטים שברומא ומספר מקרים מפליאים מחיי המוּסיקנטים המצוּינים. ובימים האחרונים, כשהיה גם הד“ר שלשלת בצ. היו מַטים אָזניים קשוּבות גם לביאוּריו הנלהבים של זה, שהיה מדבר בחום רב בתכונות מיוּחדות של בני־אדם, שהצרפתים קוראים לזה ככה וככה, ובאותו ההפקר הגמוּר שבנפש, שלטיפּוּסים כמו אוריאל, למשל, ניחא בו, אותו ההפקר המוכרח, הבא מאליו, משום שאי־אפשר לו שלא יבוא – אי־אפשר, פשוּט, מחמת הרגשתה של אותה האחיזה הגדולה, שבטלה אצלם. הרגשתה של אותה האחיזה הגדולה, לה גרנד קוֹנסיפּסיוֹן, כמו שקוראים לזה הפילוסופים שבצרפת, זו, המשתפת יחד, למשל, אותו, את הד”ר שלשלת מויטבסק, היושב פה ושותה קהוה ומגלגל בלחמניות, ואת… נוּ, ויליאם שקספּיר מאַנגליה, שהיה יושב לפני מאות בשנים וכותב את הלוחות השלישים (המ… הוא אומר: את הלוחות השלישים – בפירוש!) בשביל האנושוּת הבאה, ואת… ואת… איזה הוֹדי פרא ומוּכּה אלוהים, למשל, שיהא מוּטל לאחר אלפים בשנה ונופח את נפשו אצל איזו גדר דחוּיה שבחצי האי האינדוֹסטני – אותה הרגשת האחיזה, החשובה מאוד לכל אחד מאתנו, זו, שאצל הטיפּוּסים הללו, שהנם, אַ פּרוֹפּוֹ, רק פּרחי שדותיו שנסתחפו של ישראל סבא, אצל הללו, הוא אומר, בטלה לגמרי זה כבר, ואפשר אפילו, שלא היתה אצלם לכתחילה, כמו שיש, למשל – חְמֶה… הלא יש, למשל, בני־אדם, שהם נולדים בלא ידיים, או בלא רגליים, או שחסר להם חוּש הריח, או… או שיש להם איזה מוּם אחר…
במקצת היה דבר זה באמת משוּנה; אבל אוריאל דוקא לא היה מטפּל בו משום־מה הרבה, לא באותו יום ולא בימים הרבים שאחריו. אותו חדר, שהכניסה מרקה לתוכו את אוריאל, היה זה גופו, שבאותם הימים משכבר היתה “חברה” אוהבת להיות יושבים בו בדמדוּמי יום ולילה, כשהם צפוּפים ודחוּקים, ומוֹרטים בחשאי איש את בשר חברוֹ, ונלחמים בגלוּי, וצוחקים, ושרים, ומתלוצצים, וגם שותים, לפרקים, ומסתירים את הבקבוקים מפּני אותה זקנה תחת הסוֹפוֹת והשולחנות. אלא שהטַפֶּטים שבכתלים היו אָז אחרים. ליד הדלת משמאלה היתה ניצבת לארכוֹ של הכותל אותה סוֹפה ארוכה שמאָז, ואוריאל מצא בגבהוֹ של הכותל את רשמי רגליו המהלכות של אותו בחור. ולנוֹכח הסוֹפה, בכותל הימני, היה פתוח פתח אל אותו האולם, שטפּטיו ורהיטיו היו גם אָז כהים במקצת והפסנתר היה מבהיק בזוייתוֹ. אותו אולם יוצא אל חדר המיטות של הזקנה והלז פתוח שוב אל הפּרוזדור. הוילונות המאפילים היו מוּרדים גם פה וגם באולם ואל האפלולית הדוממה, שהיתה שוררת פּנימה, הסתננו קרניים חלשות ונלאות, כאֵלוּ של אחר הצהריים, ונפלו שלוקות וצהובות בקצה הקוֹמוֹדה המבהיקה ובאחת הפּינות. באויר היה איזה הבל שנפחה נפשו וריח של זיוָניוֹת וחלֵב ציפּור שכבר נבלו. ומיד כשנשאר אוריאל יחידי ונלאה שוב ונחלש באותה אפלולית שלוקה, שהיתה נוֹדפת במה שפרח ונבל, פרצה תוּגה גדולה אל לבו, תוגה גדולה ורוחשת חמות, אותה התוגה הכבדה והסוּמאָה, שאינה נזקקת לניחוּמים ואפילו אם ישנם. והיה לו פתאום צר בגרונו, ואַפּוֹ התחיל סולד בשרשו ובנחיריו, ורקותיו התחילו רוחשות מהירות והאפילו לו באותה סוּפת קדחת גם את יתר האור הכהה. התחילה יללת יאוּש דקה ומטילה ארס נישׂאת במחשכי הנפש וזו שאגה כבושות ונואשות:
– בכדִי, אוריאל – בכדי, ידידי הטוב אוריאל…
ואוריאל הכּה פתאום בכוח גדול ברגלו וברצפּה שחרדה, וגנח רצוצות, ופתח במשיכת יד אחת את חזה כוּתנתוֹ הקלה, וישב ונשב. חה! השד משחת – ושטוּת שכזו מה פירושה, אַה?
– פוּ?
והוא גנח שוב והתחיל מטפּל בהחלטה בחליצת נעליו.
אבל בקרוב, כשהיו ברכיו ניצבות משום־מה בשפתה הצרה של הסוֹפה הארוכה ופוזמקי־רגליו היו בולטים ומַלבינים אצל הקוֹמוֹדה הסמוכה, התחיל פתאום מביט ארוכות ובאיזו תאוָה משוּנה שבהנאה גנובה ומושכת אל אותם הפּרחים הארוגים שבשמיכה החיורה, שהיתה מרוּפדת מתחת. הביט והביט ופתאום השתחוה, ושני אגרופיו נתחבו בחזקה בסוֹפה, ושפתו היתה נשוכה, וראשו התחיל יורד, יורד מתונות וכבדות, כאילו שלא ברצונו; וכשכבר נפגש קדקדוֹ בברכיו והוּטל בשמיכה, רפרפו פתאום באויר שתי רגליים ארוכות, ופוזמקאותיהן הלבנים טסוּ פשוקות בזה אחר זה, והתהפּכו אצל התקרה ונפלו למראשותי הסוֹפה, ואוריאל נשאר מוטל בסוֹפה ופניו האדמדמים, שכבר התחילו שוב מַחוירים, כלפּי מרום והם מגחכים מכורכמות. אבל אז נדהם פתאום ונבהל ובקפיצה אחת היה כבר ניצב כלפּי מרקה, שהיתה ניצבת בפתח האולם ואוחזת בכר גדול, זה שלקחה בשבילו מחדר המיטות, ופרצה בצחוק גדול ושובב. אולם משהביטה זו אל תלתליו הזקופים והמוּזרים ואל פניו המכורכמים והמגחכים, וראתה את חזהו החשוף ואת רגליו, הנתונות בפוזמקאות לבנים, פסק פתאום צחוֹקה, והכר צנח מידה ארצה, והיא פרצה בשאגת פּרא וברחה כלפּי הדלת של חדר המיטות. אוריאל היה אָז ניצב ושפתיו היו מלמלמות באותם הפּנים המגחכים:
– אלא מאי? בכדי – יהא, לפחות, בכדִי. אלא מאי? אלא מאי?
ופתאום גנח וקרא בקול שאינו שלוֹ:
– מרקה!
אבל זו כבר לא היתה גם בחדר המיטות. אוריאל נבהל משום־מה אחריה. בפרוזדור ראה אותה, שהיא קופצת בבת־אחת מכל המדרגות יחד ונמלטת אל החצר, והוא קרא שוב אגב ריצה וקולו היה זר לו:
– אבל, מרקה! כלום מטורפת אַת, מרקה?
ואולם זו לא השגיחה בכלום ורק שמלתה היתה שוֹאנת בהמוּלה. כשקפצה ויצאה אל החצר, ניצבה בתחילה והביטה, כאילו חרֵדה זו, ימינה, וחזרה והביטה שמאלה, ופתאום התנפּלה דוּמם וזורקת במרפקות ידיה כלפּי הפּשפּש הכחול של גינת הירקות. אוריאל לא זכר את נפשו ודלק אחריה גם־כן בריצה שבדוּמיה. אבל כשזו היתה כבר אצל הגינה ואוריאל השיגה ושלח את ידו לתפוֹשׂ בה, התחרטה פתאום ושוב באותה שתיקה, וגבּה הגמוש התפּתל בבת־אחת, והיא החליקה מתחת ידוֹ, כצלוֹבח בריח זה, המחליק מידי הדייג, והטתה השמאלה, ונישאה בטיסה אחת, ונמלטה ובאה אל אחורי הפּשפּש, אשר לפרדס. לאחר שסגרה את זה היטב בבריח הברזל שלוֹ, נמלכה ופרצה שנית בשאגה משוּנה, והתחילה נוֹהמת ונושמת ומתחננת אליו חרדוֹת, בלי דברים יתירים, כשאישוֹניה הירוקים נוצצים ומתרוצצים:
– אוגיאל! אוגיאל!
אוריאל היה ניצב ונושם בכבדוּת מצדה החיצוני של גדרת הנצרים הנמוכה; ופתאום הטיל את ידו באויר ונהם מחמת רוגזה שבליאוּת בוחלת:
– ריבה פתיה זו!
ומיד התחיל צוחק בקול וקרא בצל כל־שהוא של אותה רוגזה גופא:
– אבל פתחי, גוֹלם, ותני לי לנוּח קצת, לפחות. חה, גדייה פרא זו שצלה החרידה! או שמא אַת יראה מפּני? חה־חה…
הלָה היתה כבר גם היא צוחקת חרדוֹת קצת, ובקרוב התחילה מתחטאה והיתה כל־שהוא נבוכה. כשהוא היה כל־כך משוּנה. כשהיא נבהלה כל־כך. כשהיא היתה יחידה בבית והוא – חה־חה־חה…
ופתאום שוב שאגה קלילה שבפחד ונתירת חתוּל לאחוֹר:
– מאַמאַ…
בקפיצה אחת מהירה שבמשובה היה אוריאל ניצב אצלה בפנים הפרדס מדי דבּרה. הוא תפש בה בחזקה וחבק אותה והתחיל צוחק ישר כלפּי פני השיִש הרוחשים שלה ומחַקה את קולה החזק של הזקנה:
– אַ־ה־ה, “דרוֹפּה” גדולה, אַה־ה? באת במצור, “אַליונה” בריאה? חה־חה…
זו הביטה אליו בתחילה זרות כל־שהוא; אבל מיד התחילו פניה אוֹרים והולכים. היא היתה נושמת מחמת ליאוּת ומרפקתה האחת נתלתה בכתפוֹ החשופה קצת, ובכפּה השנית טיפּחה לו בשפתיו, שהתחילו נוגשות ומחפּשות את אלו שלה:
– איוּס, בחוּר! כסבור אתה, שרחל’ה היא זאת? חה־חה… או שמא אתה חושב, שילדה הייתי וכלום איני זוכרת, אַה?
אוריאל צחק בתחילה בחולשה מחמת פּיזוּר הנפש:
– חה־חה…
ופתאום:
– אֶה, בת חַיִל היתה זאת, חי נפשי! היכן היא עכשיו. אַה?
וזו שחקה:
– היכן? תמצאנה לכשתחפּש היטב. בוֹא, רוצה אתה בפטל? שם יש לנו שיחים למַכביר.
וכשהיה בקרוב אחר זה אוריאל מוטל, כשגופו כבד ונלאה במקצת, באותה אַמת הצל הקרירה, שהשתטחה בצדוֹ של אחד משיחי הפּטל, אשר בטבוּרוֹ של אותו פרדס מפוּזר; כשמרקה המַמרה חדלה מהביט אחר כל נשיקה ונשיקה קלה שלה, שהיתה נוֹשקת לו במצחו, אל הפּרפּרים האִלמים, המרפרפים בזוֹהר שאצל השיח, והיתה כבר צוחקת אצלו כבושות, וטופחת לו בגניחות חשאיות בכתפיו, וצובטת לו בלחיצת שיניים חשופות בקיבּרוֹת ידיו, ונושקת לו מפרק לפרק מתחת לסנטרוֹ דוקא ובאותה מציצה רווּיה ומסורה וקופאת מחמת חולשה פתאומית שבנפש קוֹדחת; כשהיתה חמה מנסרת במרומי התכלת ישר כלפּי הפּרדס וזהב רוֹתח ופוזז היה בכל אשר מסביב, היה אוריאל שוכב דוּמם ומביט קפואות אל כתפיה הפורחות של אותה ריבה, שהיו מבצבצות ומַורידוֹת משהו מתחת לבּלוּסתה הקלילה והיו חרדוֹת וכאילו נמשכות בתאוָה לוהטת אליו, ופניו היו, כפני סומא זה שמלידה, חיורים וקופאים בחיורתם וחרדים־קשובים, ונפשוֹ היתה מגששת, והיתה תוהה ומחפּשת בשלוָה שבטשטוש אחרי איזה דבר שנגוז ממנו, אחרי איזה דבר, כמדוּמה, חשוב מאוד, שזה לא כבר היה שומר אותו בלבו, שומר באיזו יסוּרים מציקים שבנפש ובאיזו בטחה אַכזרייה ומלאה ארס רוחש, שדבר זה לא יאבד ממנו נצח, שבכדִי כל הכרכורים ואותו דבר ירדפנו תמיד כצל ומפלט ממנו לא ימצא – והרי היה פתאום אותו דבר כאילו נפסק מאליו והרפּה ממנו, או שהוא, אוריאל גופו, נוּטל ממנו פתאום בחזקת יד, והלָז נשאר רחוק, רחוק ממנו, באותם המקומות הרחוקים, שכבר נשכחו מלב, באיזו מקומות רחוקים וארוּרי אלוהים, שהיה שם גם הוא בתחילה. היה אוריאל מוּטל והיה מביט אל אותם השמים הכחולים והצוֹחקים, שהיו רוֹמזים לוֹ בשלוָה תמימה שבילדוּת מטרפי הצמרות הירוקות, אל ה“חייטים” המזמזמים ואל החרגלים השורקים שבזהב הדשא הטהור וסַפּיריו שמתחת, אל הפרפרים האִלמים, הצחורים והאדומים והברוּדים, המרפרפים אצל הפּטל, המַוריד בכוסותיו הירוקות, וליבּב אותו הגזם הירוק והמלא נוצה זקופה, שהיה זוחל ומתפּתל רכות ומגשש ומרים את חִדקוֹ החוּם והלוחש כלפּי חמה וזוחל שוב והיה לו הכל כל־כך חדש וכל־כך תמוה, ונפשו היתה מגששת והיתה תוֹהה. היו כרכים שוֹאנים, כמדומה, ואנשים היו קרובים ורחוקים, והיו איזו דברים גם־כן, היו דברים נוחים ושאינם נוֹחים, והמוּלה היתה טורדת – היכן נשארו הללו? אם באמת היו? הלא היו. הלא וַדאי שהיו – והם כל־כך רחוקים, כל כך רחוקים…
אבל באחרונה, כשצרחה פתאום איזו ציפּור בקירוב מקום ונאלמה, והוא התחיל נזכר בטשטוש, כמו שנזכרים בחלוֹם רחוק, באיזו גדרת נצרים, שדרכּה הרס אל איזה פרדס, בגדרת נצרים אחת נמוּכה ודחוּיה וכל־כך מוּבנה, כמדוּמה, שהיא צריכה להיות פה, אצלו, בקירוב מקום ממש, אָז נטרדה פתאום נפשו במקצת, ופניו שנתכרכמו התחילו מחפּשים מסביב רְתֵת, ופתאום חרד כולו והתרומם קצת, והתנפּל בקדחת אל זו, שהיתה מפרכסת אצלו, והתחיל מאַמצה אליו בכל כוחו וכובש את פּניו בחזה הרוֹתח והמַמרה והמכה גלים שאינם ישרים, והיה כוֹבשם באיזו שכחה שבאַכזריוּת נוֹאשת, כאילו אחת החליט וממנה לא ישוּב – למצוא שם סתרה להם לנצח. וזו, שהיתה בתחילה צוחקת בחדוָה ונהנית מסימני החיים, שנראו בו פתאום, ונושכת אותו מתחת לסנטרוֹ בנהימה ארוכה, התחילה פתאום מתלבטת בכל כוחותיה בידיו החובקות אותה, ונשימתה היתה קצרה, וצחוקה היה מבוהל וחנוּק קצת, ופטפוטה – כבוּש, ונאנח, ומאַיים, ונפסק, וצרוד מקדחת:
– אוגיאל… אוגיאל… זה לא יפה, אוגיאל… אח, זה לא טוב, חה־חה־חה.. אוֹי, אוֹי, חַכּה – אוגיאל…
ופתאום חָורה ונשתתקה ונשארה רובצת תחתה, כרחל נאלמה זו – נשארה רובצת חלשה ומצייתת ופניה סומים ומחרכי שפתותיה, שנשארו קמוֹת ומשורבבות כל־שהוא מחמת חולשה, הלבינו והיו נוצצות כלפּי אותו זוֹהר פזז קצת שיניה הקרות. אבל אָז חרד פתאום אוריאל והרים את ראשו קצת כתוֹהה. ומשֶרָפוּ קצת ידיו, שהתחילו מרגישות בקִבּורותיה החזקות, שנתפּייסוּ פתאום ונתרככו, גנחה זו שוב בקול שאינו שלה, גנחה באיזה קול רחב, שניתק את מוסרותיו מחמת יאוּש, ופירכסה אצלו אחת, וברוח נישאוּ קווּצוֹת מפוזרות ומסובכות, ורשרשה שמלה, וטרפים שאגו – ופתאום היתה דממה כבושה, וזמזום רחש בדממה ולא פסק, וטרפים נאלמו בזוֹהר, ואוריאל היה מוּטל, כקוֹרת בית־הבד זו, כלפּי חמה מנוּפצת, ובמוֹרד לחיוֹ השלוקה, אצל אָזנוֹ הימנית שלהטה, היה זוֹחל ומתפּתל רכות והבהיק כלפּי חמה אותו גזם ירוק ומלא נוצה, שראהו בתחילה טורד בדשאים הנפתלים שמאצל.
3
ובנטוֹת אותו יום ירד לילה כהה וכחול במקצת, אחד הלילות הראשונים שבאותו חודש. היו שמים אפלולים והיו טהורים ומשוּבצים כוכבים בהירים, ובשיפּוּלם הרחוק והחולם קצת היה מביט והיה חרד חרמש דק של ירח חדש וטהור. אותו בחור גבוה, שהיה ניצב בזוייתה השנית של הגזוזטרה, אשר למרכבת המשקשקת ונישאת, והיה מביט אל הלילה ואומר שירה, היה לובש גלימת־סטוּדנטים ארוכה אכּתפא והיה מתקנה מפרק לפרק בנדנוד־כתפיים גרידא, אגב שירה טרופה, רוטטת שברים שברים, כאותם הפּולים, שהאשה מַרקידה אל המַחבת, וקצת צהבהבה. מיד, כשיצא אוריאל מפנים הרכבת, לא השגיח בו ופנה לו ישר אל האשנב השני שבדלת שלנוכח, אל אותו אשנב, שהיה פתוּח אל שדות־המולדת הכרסנים. הללו השתטחו להם באפלולית הכחלחלה, וכנראה, לא הכירוהו באותה אפלה; משום שהם, אותם שהיו תמיד, כפי שהוא זוכר מימים ימימה, כל־כך חשובים, כל־כך קרובים לאלוהים ונושמים באותה התוגה הגדולה שבסודותיו, הם גופם היו עכשיו שטופים באיזו כרכורים נואלים כל־כך שבילדות, והיו רצים, ממש כסייחים בני שנה, ומקפצים משונות, כלל וכלל שלא לפי כבודם, ואובדים באפלה והיו כלא־היו, ותחתם באים חבריהם, וגם־כן באותו ריקוּד משוּנה של שטות, שאינו יאה כלל לכרסנים חשובים שכמותם. ואפשר הכירוהו; אלא שלא חשו לזה… היתה רק אותה חומת האילנות הרחוקים, זו שהשחירה כמו נד באפסי שמים, ניצבת לה איתנה ותפושה, כביכול, בהרהורי נצח שלה שמכבר; אבל גם זו היתה נגרפת לאט לאט ובגניבה שאינה יפה כלל אחרי אותם הרקדנים הפּזיזים, שניתקו את מוסרותיהם בגלוּי. חה. שוטה זקנה שכמותה, מי היה אומר לה: הִכָּלמי? כלום באמת כדאי הוא כל אותו השִרחש למינהו והחצב המפוּתל ותוּתי האדמה השונים ואוּכמת הפּטל החמיצה ואפילו אותם הזרדים האדומים או זה הצנוֹבּר דאשתקד – כל אותם הסודות של הילדים הגדולים, שהיא שומרת אותם לשם־מה בחשיבות שכזו מאות רצופות בשנים – כלום באמת כדאים הם, ששׂיבה שכמוֹתה תהא לובשת בשלהם צורת־כלבים שככה אינה יפה, כאותה של הרהורים גדולים, כביכול, שבנצח? ואולי – לאלוהים פתרונים! אולי סוד זה גלוי גם לה ובאמת היא אינה מפקפקת כלל וכלל; ואילולא שהיתה מחוּבּרה למקומה ומדוּכאה מחמת סבל של מאות בשנים – אפשר, שלא היתה חוששת כלל, והיתה רודפת גם היא בחוצפה שבגלוּי ומכרכרת יחד את הללו?
אוריאל ירק מחמת רוח שוממה והוריד את ראשו והתחיל מביט אל מוֹטוֹת האופנים הפזיזים שלמַטה, שהיו צמודים יחד ונאבקים ומהלכים במקום אחד ומשקשקים ומחרישים את האָזניים. חה־חה. צר לו מאוד, שהרהורים מחוּכּמים וחדשים באמת שכמוֹת אלו בחרו והתחילו מבצבצים במוחו דוקא כשהוא יחידי פה. הללו ודוֹמיהם אינם יפים אלא בכדי שיגלוּם לאחר. חה־חה. אז כבר יש לו לדבר צורה אחרת. כי אחת משתי אלה: גבר אם הוא אותו אחר – והרי הוא מתחיל מיד מתוַכח, והוא מתלהב ומדבר גם־כן שטוּיוֹת, ויש שהלב אינו משומם אז במידה מרוּבה כזו; אלא אם ריבה היא זו? אָה, אילו ריבה היא זו, אילו בת ישראל כשרה היא זאת! אותה – פניה מתחילים מיד חרדים במקצת, ונפשה נטרדת חולנית, והיא מתחילה שותקת בתוּגה קשובה ושולחת לאיש־שיחה מפרק לפרק מבטים קודחים ולחים – אותם המבטים הנפלאים, שהנם תמיד נוחים למדי אפילו ללבו הכמוש של בחור שומם שכמותו, חה־חה; ובסופו של דבר – בסופו של דבר הרי זו מתחילה רוֹקמת לו בהנאה תמימה כוּתנות פּסים למַזכרת, או שהיא מספיקה לו באותה הנאה גופא שבחרדת קוֹדש פוזמקים חמים בשביל ימות הגשמים. ואוריאל הוריד שוב בנפש קרירה את רירוֹ מפּיו, והרוח בא וחטפוֹ וּנשאוֹ אל הרכבות האחרונות והלאָה.
בינתיים התחיל אותו בחוּר גבוה, שהיה ניצב בקצה השני של הגזוזטרה, מתלהב יותר ויותר, וטירופי נגינותיו הצהבהבות התחילו יותר ויותר רוקדים וחודרים אל המולת־הברזל הרצופה ואובדים בה מיד מחמת ריסוּק אברים גמוּר. אוריאל הפנה אליו את ראשו, ומיד הכיר בו, שביחד את קולו משתמש אותו בחוּר שם גם בידיו וגם באחת מרגליו. זו, כנראה, היתה מנַקשת לו שם את הטאַקטים. בתחילה הצית אוריאל מתונות בפּפּירוֹסה והיה מסתכל בה סתם, ופיהק ונזכר בהנאָה שבקרירוּת רוח, שיש לו בפנים הרכבת ספסל כולו, שהוא ברשותו שלוֹ; אבל כשמיד אחר־כך נצנצה לוֹ דמוּת דיוקנו של זה בפּרוֹפילין שלה, נטרד קצת משום־מה, וניגש בבהונות רגליו אל הדלת שלימינו, ופתח אותה חרש, ובשפה נשוּכה מיהר ונכנס פנימה, ופניו היו מגחכים מחמת איזו משובה משוּנה שבחולשה, ובאָזניו צלצלו הדברים, אשר דיבר לו יפים בבוקר:
– והריהו פורח לו כל היום במסילת־הברזל… בבחינת רצוֹא ושוב, חה־חה. בשם אלוהים… בשם אלוהים…
בפנים הרכבת היו תמרוֹת “מַחוֹרקה” חריפה זוחלות באפלולית, שהיתה אדוּמה קצת מחמת אור הפּנסים הכהה, ובהמולת האופנים התכופה היה מפרק לפרק חרד חרדת־ברזל ומצלצל איזה צמיד שבתקרה, וחבורת בני־האיכרים הבריאים, שמצאו איש את חברו בפינה אחת והדליקו להם נר מיוחד, שהדביקוהו אל אותו זיז, היוצא מאשנבם המבהיק, היתה שמחה והיתה שוֹאנת, ובקבוק כחלחל־צלול היה צוחק ביניהם ונמסר מיד ליד בקריאות שבצחוק ובגניחות שבהנאה. אוריאל ניגש אל ספסלו שבפינה האחרת. שם היה חצי־אוֹפל שרוּי, והכנגד שלוֹ, אותו גלָח קרח וכתפני, שהיה לפני זה יושב יחידי ואוחז בזהירות רבה בתפוחי־זהב וקוֹלפם באיז חיבה חודרת לנפש, היה כבר מיסב ומחליק בניחותא את זקנו הרחב ומקמט בשינוּס מתניים את מצחו הגדול והמבהיק, הגוֹמר במפרקתוֹ השמנה, ומקשיב רב קשב, פרקים בהסכמה שלשבח ופרקים בויתוּר שמפני הנימוּס, לדבריו הבטוחים של יהודי אחד גדול ומצהיב, שהיה לבוּש בפַּלטוֹ שחור ויושב אצל הדופן ויונק בהרחבה גדולה מסיגרה גם־כן גדולה ומדבר ומביט אל האשנב הפּנוּי שמשמאלוֹ. כשניגש אליהם אוריאל ונשאר ניצב דומם אצל רגלו הגדולה של היהודי, שהיתה שלוּחה ומוּטלת בקצה הספסל שמנגד, נטל זה את הרגל והתחיל מסיר אותה במתינוּת, ופניו הדשנים והגדולים התחילו מסתכלים באלו של הבא – מוּכנים, כמדוּמה, לחננוֹ בבת־צחוֹק שבחיבה, כמי שאומר להכירוֹ; אבל אוריאל לא הביט בו ולא הכיר בכלום, שטח לו את שמיכתוֹ ושכב אגב אותה הנאה שוחקת:
– בשם אלוהים, חה־חה. יותר איני חסר פה אלא את צוָאר.
אחר־כך הציג אוריאל את צוארונו וכבש את פּניו בו ובכר שלמראשותיו, והיה שוכב ארוכות ומתטלטל יחד את הרכבת השוֹאנת, ונזכר משום־מה באותו מכתב משוּנה, שקיבל פתאום מאת צואר זה גופו מאוֹדסה לפני יותר משנה. חה־חה. הוא בחר אז במקומות היותר מצוּינים ממנו ושיננם לבֶּטי, לאותה ילדה חביבה בּטי, תינוקת ורוּדה ופקחית זו של חברוֹ, שרק זה התחילה מדברת; וכשזו היתה אחר־כך רוֹצה לפַיסוֹ, היתה ניצבת בטבוּרוֹ של החדר ומַישירה בטרחה יתירה את רגליה המלאות והכפופות קצת, ואת ידיה היתה משום־מה תמיד משלבת דוקא אחורנית, והיתה מפטפטת רוסית בהתלהבות שלימדוּה ובהברת־ילדים צרפתית:
– והגַלים הללו, מָשָל חצוצרות של רפאים… הָאַיָה היא הָאַיָה היא! בנימי לבו ההוֹמים של פרומיתיאוס היא מנקשת נפלאות במַקוֹרה החד ופורטת בם סְטַקַטו נשגבה…
וגומרת היתה תמיד בהריסה שבהתנפּלות אל ברכיו ובקריאה שבכיבּוש:
– קוֹנפוּציוס היה או־מ־ר! חה־חה…
ותכנו של אותו מכתב לא נחוַר לו בכל זה לאוריאל, אלא משבא אחר־כך לקיוב, והד"ר שלשלת שאלהו אגב־אורחא באחד הימים, אם יש לו כבר איזה מוּשג מאותה קוֹמפּוֹזיציה נפלאה, ממש פּאַר־אֶקסאֶלאנס, שחיבר אשתקד צואר זה. חה־חה – אותה סדרה רק ממשמשת היא ובאה. יבוא – יבוא יום בהיר או כהה, ואוריאל יהא נלאה ויהא יושב באיזו פינה ויהא יונק פּפּירוֹסה אחר פּפּירוֹסה, וזה יהא ניצב נכחו ויהא תופש בידו האחת בכינור ובשנית בקשתוֹ המבהיקה ויהא פולס אִתה מתונות את האויר, ופניו השחורים יהיו מסמיקים, והוא יהא מדבר ומדבר ומדבר…
ופתאום חרד אוריאל לקולו הבטוּח של היהודי שלנגדוֹ, שבא לאָזניו:
– אֶה… סליחה, מְסיוּ אפרת. יש לאדוני גפרוּר?
ומסיו אפרת נשאר שוכב תחתיו ונשמיתוֹ חדלה. אֶח, קוֹרת־בית־הבד שכזו, אַה? מהיכן נפלה זו לראשו? אוריאל היה מוטל מחריש ומקשיב לכל נדנוּד, משל אותו חתול רמאי, האוֹמר להוֹנוֹת את צידוֹ, והיה משתדל לזכור את הפּנים הללו, הדשנים, כמדוּמה לו, והגדולים, והיה מקשיב בחיטוּט מיצר שבנפש לקולו הבטוּח של אותו יהודי, שהיה כבר שוב מדבר את הגלָח שכנוֹ וכבר דיבר משום־מה נלהבות וחדל, כנראה, מהביט אל האשנב והיה כבר מביט אל מי שאליו הוא דוֹבר. היתה ההמולה תכופה והיתה מחרישה ואָזני אוריאל הקשובות חטפו רק מלים ואִמרוֹת בודדות שבהתלהבוּת מתפּנקת:
– אצלנו בתלמוּד… חה־חה־חה… בזה אני רואה את ישוּ הנוצרי… וַדאי… חה־חה־חה… אבל הרי זה אַבּסוּרד גמור אפילו אם יהיו מדבּרים בזה…
– אַה!
אוריאל תפש פתאום בנפשו. חה־חה. ריח המולדת הוא זה, שכבר בא אל אַפּוֹ. אבל למה זה נדמה לו, שזה אינו פוסק אפילו בהתלהבותו ומביט אליו מפרק לפרק? אפשר לא אמר נוֹאש מהכּנס אתוֹ בשיחה? חה־חה. מתוּקה השינה, אדוני שלשלת, אדוני שלשלת הבכוֹר! מתוקה השינה – ושלום בלילה!
אוריאל הכיר בו באותו יהודי. זה היה אחד מסוחרי הטאבּאַק הגדולים שבצ., ר' הֶשיל שלשלת בבתי מדרשות ובביתו של הרב ושל הרבה מחשוּבי הקהילה, ויוסי גריגורוביטש בקלוּב אשר לסוחרים ובביתו של הד“ר ושל ראש הפּקידים אשר לפּוֹסטה, שהיו תמיד מספרים בפניו בהנאָה בשבחם של המרחצאות הנפלאים, שזה מכבד אותם בהם מדי חודש בחדשוֹ; ולא זו בלבד, אלא שהוא שולח אחריהם גם את סוסיו שלוֹ ואת מרכבתוֹ היפה, בכדי שיביאום בתחילה ואחר־כך יחזירום הביתה, לאחר שהם נחים אצלוֹ בתר הכי ושותים לרוָיה תה במיני מיצים שונים. שלשלת, מר שלשלת המפורסם, אחיו הגדול של הד”ר שלשלת שבקיוב ואביהם של אותם ה“תינוקות”, כמו שקוראים להם בצ., שלושת הבחוּרים הגדולים והאדומים הללו, שאוריאל אינו מתאר לו את קרית מולדתו והם חסרים בה, אותם גופא, המספּיקים שקרים לסוחרים שבצ. ולנשותיהם השלווֹת, ואת בחוריהם הם מפרנסים בחוברות אסורות ובכרטיסים שונים שבפּוֹרנוֹגראפיה – הלָלוּ, שילדי האזרחים הלבנבנים מקפּצים וקוראים אחריהם באותם הרחובות הרחבים והמצלצלים:
– ז’יד הוֹריט! ז’יד הוֹריט! 14
את שלשלת זה גופו אוריאל אינו זוכר, אלא משום דבר אחד שאינו חשוב, שהיה זה כבר – בימי שחרותו הראשונים. זה היה במוצאי יום־כיפּוּר אחד. באותו יום לפני הצהריים היתה חַמת־סתיו זהבהבה מביטה נוגות וחמות אל הרחובות שנאלמו ומתרפּקת באילנות שנחשפו; וכשאוּריאל יצא אז לטייל קצת, זוכר הוא, היה פוגש כנופיות כנופיות של בחורים מישראל ושיבּלים בודדות מהם, שהיו מקוּשטים ושאינם מקוּשטים, והיו רצים והיו נחפּזים, ואיש בחברו מסתכל, ואיש בחברו מחפּש ושואל בארשת פנים כמהים לחוד, בארשת פנים כמהים שבדביקוּת שבאיזה קידוּש־השם:
– אֵי נחטא היום?…
אחרים פגש אוריאל, מי שהיו מַכּריו משכבר. הלָלוּ רמזו לוֹ באותה התלהבוּת גופא וקראוהו לבוא אתם אל ביתו של שלשלת. יבוא אתם. יבוא. די לה לאותה זהירות שבשטוּת. יִפטרנה ברקיקה! פּוּמבּי – דוקא פּוּמבּי! מה? אָה, הרי הוא כבר מתחיל: קטנוּת! הכל אצלו – קטנוּת! בקיאים הם היטב באמתלאותיו. בקיצור – היבוא? הלא יבוא?
כמו בכל שנה ושנה, הכינו באותו יום גם בשנה זו אצל שלשלת, בהשתתפותם החוגגת של כל בני הבית ומר שלשלת בראשם, “ארוחת־חברים חשאית”, ודוקא שמנה למַדי, בשביל אנשי שלוֹמם – כלומר, בשביל אותם המגוהצים ממכריו של אוריאל, שתמיד, כשהם נפגשים אתו ברחוב, הרי הם מברכים אותו דומם ומצחקים לו חביבות באיזו רמיזה שבהנאָה, זו גופא, שבאותם ימי הילדוּת הרחוקים היה אוריאל מפרש אותה בקירוּב – לאמור:
– הי! אני ואתה גלוּי לנו אותו סוד, שאין אלוהים בשמיים…
ובאותם מוצאי יום־כיפּור היה שלשלת זה גופו יושב אצלם. זקנוֹ של אוריאל, אחד מתלמידיהם המובהקים של הרבנים מליובּאויטש, שׂיבה גבוה ושחוח קצת, שהיה אז רב בצ., בא זה לא־כבר מבית־התפילה, ולפני הבדלה היה מטייל קצת באולם הגדול, שהיה מואר רק משני שיוּרים של נרות־יום־כיפּור, והלָלוּ היו מאדימים קצת ומאפילים הרבה. הוא היה מטייל לו ב“קיטל” הארוכה שלו ומגרד וטופח בחולשה בסנדליו הרכים וברצפּה, והיה סוֹפק את כפּיו מפרק לפרק, וקולו הרחב והחלש קצת היה מתחטא לאחר הצוֹם לפני אביו שבשמים וממלא את חלָלוֹ של אותו בית קוֹדר בּים־בּאַם אחד שבדביקוּת שבנפש כמהה. אוריאל היה יושב בפינה אפלה שבאולם והיה מביט אל אותו סבא, וללבו החולם היה קצת חם והרבה הרבה נוּגה. פתאום ניגש זה וישב אצלוֹ בהרחבת שאננים, ופנה אליו באותו הצחוק הנוגה והחלש, שבאמונת הנפש, הסובלת יסורים הרבה, ורמז לו באנחה חשאית כלפּי אותו סבא, ולחש לו, כמי שמגלה איזה סוד טמיר:
– אלא מה כבודו חושב? שלוָה אמיתית שבנפש לא ימצא אדוני אלא אצל שכאלו… שלוָה שבנפש – ובַריות גופָא. וּ־ברי־ות גופא! כי הרי זה אַבּסוּרד גמור אפילו אם יהיו מדבּרים בזה… הֵמָה… בני־אדם, שסביבם וַדאוּת ותוכם וַדאוּת… אטו מלתא זוטרתא היא – מה?
ואחר־כך נאנח שוב כבתחילה וכיסה את ברכוֹ בפּאַלטוֹ שלוֹ שניתק והצית לוֹ סיגארה גדולה.
אוריאל נמנם לו הרבה. וכשפּקח את עיניו, לאחרונה, כבר לא היתה ההמוּלה שהתרגל בה והרכבת היתה ניצבת תחתה. הגלָח לא היה שוב יושב כנגדו, וגם היהודי שלוֹ אָבד ופינה את הספסל. בפנים הרכבת היתה דממה וחצי־אוֹפל שרוּי. האיכרים נרדמו והיו מנַחרים. באחת הפּינות שבאפלה סיפּר מי ושני לוֹ פּיהק. גירה במקצת הבל של יי"ש שלאחר גיהוק ואותו הריח הכבד של האיכרים וחמילוֹת הצמר שלהם. אוריאל התרומם קצת והביט אל האשנב שאצלו. המרצפת היתה ריקנייה ומוּארה אדמדמות וחומת הווֹקזאַל15 הלבּינה לנוֹכח. רפרפו האותיות השחורות שבשלט שמנגד ואיזו קובלנא שוממה ומיוּתרה התחילה צובטת בלב: חוֹרֶש מֵצַל… הנה כבר חוֹרש מצל… אבל השד משחת! למה הלָלו מאריכים בזה ככה? שיחדל, לאחרונה, אותו טלטול טורד ושינוח, לפחות. חוֹרש מצל… אַח, יפה היה לצאת פה ולקנות כרטיס אחר ולחזור, לחזור אל כל אשר יִשׂא הרוח… חה־חה – סילֵנציום, הוֹראַציוּס ידידי! נשכב נא קצת…
בקצות המרצפה הרחוקות והשרויות באפלת הלילה הגדולה היה רוחש ורוחש איזה טיפּוּל שבליאוּת. מפרק לפרק שאגו אבנים ושרקו תחת הרגליים. פתאום קרא אחד ניחרוֹת קצת מאותו הקצה הרחוק – מאותו מקום, ששם הלוֹקוֹמוֹטיב נוהם ונושם ברחישה:
– היש?
ומהקצה השני פרחה מהאפלה קריאה בודדה וניחרת כראשונה חברתה:
– יש!
– ושוב קולו של הלָז מפקד:
– חַר־לאַ־פּינ־קוֹ!
ומיד אחר זה ניקוש שואג של מגפיים מסוּמרוֹת, אגב ריצה תכופה שבאבנים, וקול המצילה נחפּז:
– אחת, שתיים, שלוש!
ואוריאל שכב שוב. מסביב היתה אותה הדממה שבתחילה, ובלב במסתרים – אותה הלחיצה הצובטת, הקוֹבלת שוממות והיא בטוחה שבכדי ושלא מחכמה הוא. אבל הנה באה צפירת הקוֹנדוקטור הרחוקה והרוטטת ובגזוזטרה שמשמאלו התחיל פתאום איזה טיפּוּל שאינו ברוּר. קול רוה שבריבה דיבר נלהבות:
– אַח! אַח! יש למהר! שהרי אנו מאַחרים!
וכשהיתה כבר בפנים הרכבת – אצל אותה דלת, שסומכות ספסלוֹ של אוריאל מחיצה לה, נשמה כבדות והוסיפה:
– ומה? הלכה לה לִינקָה?
וקול שָלֵו שבגבר התחיל צוחק בהנאה והשיב מתונות:
– הֶה־הֶה! הלכה.
אוריאל הניח את ידו למראשותיו וצחק מנחיריו. חה. שוב אותה אנָפה ארוכה? השֵד משַחַת!
ואותו קוֹל שבגבר היה בינתיים מונה מלים הלאה:
– ריבה שיש בה משום פינומינליות, אני אומר. נטפּלה אלי באחת: שוֹקוֹלאדה ושוקולאדה – ואתה צא והלָחם אִתה. הה־הה! באמת – צדקה היא: אני הבטחתי לקנות לה שוקולאדה באִם שאקבל את המכתב. אבל הנה יש לנו גם ספסל פנוּי. אֶה־ה, שרי לי מארי, הרי זה הספסל פנוּי – לאו? אַח, זה נרדם לו. אבל אחת היא – נשב. והנה אנו גם זזים!
הלוֹקוֹמוֹטיב נהם צוהלות ונהימתו נתגלגלה ונישׂאה פרא למרחקי הלילה. מיד התחילה הרכבת מתנודדת פנים ואחר־זה התנוֹדדה אחור וכבלי ברזל התחילו מצלצלים כבדות. צוָאר ישב בפינה והניח את מרפקתוֹ האחת בזיז הצר, היוצא מהאשנב שלידוֹ, וידוֹ השנית היתה מוּנחת לו בברכוֹ הארוּכה. אותה ריבה הוציאה את ידיה הלבנות מתחת לכנפי כתפייתה הכהה והתחילה מטפּלת בוָו, שחיבר במקום אחד את שַלָה הצחוֹר והאַורירי אל תלתליה השחורים, שהיו מבצבצים ומבהיקים אצל מצחה הצח. פתאום בא מהמרצפה קול צחוק אוילי, אותו המיוחד לפרחי בחורים, כשהם בטלים לגבי איזו ריבה, וזו התנפּלה פתאום אל חלל האשנב וקראה בקול מצלצל שבחזה:
– לינה! לינקה! תזכרי איפוא ותשובי בבוקר. אמת?
הרכבת כבר היתה נישאת במרוצה ואי מזה מאחורי המרצפה צלצלה תשובה חטופה:
– יפה, שרה!
אבל אותו קול מרוּסק נפל ללבו של אוריאל, והוא התרומם במשהו וגנח כבושות שלא בכוָנה והתחיל מסתכל ממקומו באותה ריבה. זו – שׂרה היא. שרה גלזר. שדָה זו – הרי היא יפה, כמו שהיתה, וגאָה, כפי שנראה, גם־כן כמו שהיתה. חה־חה. הידיים הללו ואותו הטיפּול שבוָוים. אבל אותה שֶבּשם – אפשר שזו היתה לינה? אחותו הקטנה ממנו – לינה? חה. לינקה זו – ודאי שגדלה כבר, אם שׂרה זו, הבכירה ממנה בהרבה, חברתה היא… אוריאל נזכר פתאום, שאותה שרה גופא, הניצבת אצלו פה, היתה תמיד “אוֹיבתוֹ בנפש”, ונזכר פתאום בחשדים מרפרפים, שנשכחו כבר, ובהרהורי אגב, שהיו תמיד באים וחולפים, ואיזו משובה קלילה וחרדה לקִצָה באה משום־מה אל לבו. חה. אפשר שהשׂכל מחייב באמת ידידות זו של שתי הריבות הללו? הוא שכב שוב, והתחיל מתמודד מתונות, וקרא אגב פיהוק שבקימה אִטית:
– נוּ, וכיצד אנו חיים פה, מטרוניתא שרה, מטרוניתא חביבה שרה?
צואר, שראשו היה קצת נטוּי אל האשנב הפתוח, התחיל מרים אותו מתונות, כשמרפקתו נשארה לה מונחת בזיז וידו השנית בברכו, והניחו, לאחרונה, בקיר שמאחריו ופתח את פּיו. ושרה, שבתחילה, מיד כשהתחיל אוריאל דוֹבר, הרחיקה בדממה אחורנית קצת, פרצה פתאום בשאגת חזה קלילה וישבה ופטפטה:
– אַח! אוריאל?
דומה היה לו אפילו לאוריאל באותה אפלולית, שפניה של זו חָורוּ קצת משום־מה; אבל זו הוֹשיטה לו מיד בישיבה את כפּה הקטנה והלבנה, שהוציאה מתחת לכתפייתה, וצחקה ברוח תמים:
– לינקה זו המטורפת! נכנסה בה רוח תזזית ולא חפצה לשוב אתי היום – חה־חה… תהא איפוא חוֹרקת לה שם שיניים!
וצואר היה כבר יושב בקצה ספסלו של אוריאל ואצבעו מנַקרת את מצחו והוא מתלהב מתונות במשיכת כתפיים גרידא:
– לאו! כיצד אפשר הדבר – כיצד דבר זה אפשר? הרי זה מקרה שבפינומינליות, הוא אומר. שהוא לא יהא מכיר באוריאל – שהוא יהא מביט בפניו של זה ואינו מכיר בם! הלא פנים בפנים הביט בו, הה־הה… פנים בפנים, הוא אומר…
לאט לאט גילה צואר לגמרי את שיניו הלבנות והיה מדבר מתונות בלינה ובשוֹקוֹלאדה שהבטיח לה, וסיפּר בארוכה כיצד ומשום מה החליט ללכת ללינת הלילה לצ. שרה היתה יושבת לנוכח והיתה שותקת, כשהיא זדוֹנה למחצה ולמחצה מאירה פנים לאוריאל, והיתה מתקנת מפרק לפרק את הוָו שבשלָה, ואוריאל היה שוכב למחצה בפינתו האפלה ושפתוֹ התחתונה היתה נשוכה במשהו ומצחו מתקמט קצת לפרקים. לאחרונה, הצית בפּפּירוֹסה והפסיק את צואר בדיבוּרוֹ, והתחיל בתחילה בסגנונו של זה, ואחר־כך צחק ושאל את שרה:
– הרי זה דבר שבפינומינליות, חה־חה… באמת, שרה… הרי – אַת… צואר אפילו… הרי אתם יושבים אצלי ומדבּרים בי ובטוחים משום־מה, שאנחנו לא ראינו זה את זה יותר משלוש שנים. אמת? אבל, אֵל מלא רחמים – אל מלא רחמים, שרה… חה. אני הנני בטוח משום־מה משונות, שזה – להד“ם. להד”ם – חי נפשי, חה־חה… לא אמת, צואר?
צואר התחיל מצחו מתקמט קדוֹרנית והוא התחיל מסתכל ארוכות בציפּרני ידיו; ושרה, שכפי שנדמה לו לאוריאל, היתה מקשיבה בתחילה לדבריו באיזו תהייה חרדה שבנפש, שתקה קצת מיד כשגמר, ופתאום קפאו פניה קרוֹת והיא סיננה כבושות וזדוֹנות:
– ואני הייתי יושבת ותוֹהה. אפשר – אָבד לו שם לאוריאל בכרכי הים שלוֹ סגנונו היפה? והיה לי כל־כך צר. אבל – לאו.
אוריאל חטפה לה לאותה מלה מפּיה:
– לאו? ואַת כל־כך שמחה – אמת, שרה?
זו שתקה שוב קצת ואחר־כך קמה ופלטה:
– חה. כמדוּמה לי, שבקרוב אהיה גם אני מאמינה, שאני חוזרת וחיה לפני שלוש שנים.
ובהתרוממה, סיננה כמו לנפשה:
– תוגה זו – אלוהים אדירים.
אחר־זה הוציאה את ראשה בעד האשנב והכניסה אותו שוב ומשכה בכתפיה מחמת יסוּרים שבקוֹצר־רוח – מֵיצֵרה, כביכול, שאינה רואה אחרית ותכלה לטלטול דרכה הקשה. אבל פתאום זיקפה את חזה קצת וקולה הרוה התחיל מתלבט בבטחה גמורה בהמולת הרכבת הדוֹהרת:
Гей,полола дывчиненько
Лебеду
– Лебеду!
[היי, פּוֹלוֹלא… וכו' – הי, ניכּשָה, עלמה, ניכשה, לענה, לענה!]
צואר התחיל כבר מטיל בחשק גדול את ידו הארוכה באויר ומנקש בחוֹטם שברגלו, ומנדנד בראשו, וצוחק בחיבּה שבהנאה ופוזם לה את סיומו של אותו בית; אבל זו הפסיקה פתאום את שירתה וישבה, ושאלה אותו בקרירות גמורה, אם חושב הוא לסור אל ביתם ללינת לילה, או שיישאר אצל שלשלת – כמדוּמה לה, שיש לו שם מחר בבוקר הוֹראָה?
בקרוב רפרפה וחלפה באשנב בהרת גדולה של אוֹרה חיורת ובהירה. מיד אחר זה התחילו הרכבות רוקדות בכוָנה יתירה ונוטות כלפּי שמאל, והלוֹקוֹמוֹטיב התחיל מיבב ארוכות. שרה קפצה והתחילה מתקנה את כתפייתה. צואר התחיל מתרומם ומטפּל בגלימתו, ומיצר ודואג משום־מה וקוֹבל, שבתי־המרקחת ודאי שיהיו כבר סגורים. אוריאל נשאר יושב בפינתו ויוֹנק מהפּפּירוֹסה שלו: אותה לחיצה קלה שבלב, שצבטה אותו לפני זה, התחילה שוב תוססת שוממות ומכבידה לו יותר ויותר… אבל הנה התחילה קרבה ומאירה המרצפה הרוחשת מאדם. נכנס סַבּל וסינרוֹ. שרה הביטה אל אוריאל אגב ריהטא, כביכול, ויצאה אל הגזוזטרה. צואר התחיל מוֹריד בזהירות את הכינור ונרתיקו מהאִצטבא, ואוריאל גנח וקם והתחיל מקפּל את שמיכתו.
4
ארוכות וטורדות היתה דוהרת אותה מרכבה קלה, שהיתה רתומה לסוס אחד, זו שנטל לו אוריאל לאחר שירד, והיתה רצה לה יחידה ברחובות השוקטים, והיתה שוֹאגת שואנות ומנקשת רסיסים באבני המרצפה הרחבה ומרגיזה את הכלבים שבפנים החצרות הסגורות והלבנות; והללו, שמאצל אותן החצרות, היו בתחילה נישאים נכחה ברוגזה גדולה ומקפצים בחוצפה יתירה דוקא כלפּי סנטרוֹ של אותו סוס ויוֹרטים לו את דרכו, ונשארים, לאחרונה, מלוים אותה בנביחה ארוכה וחופזים בזנבותיהם, ומשתתקים לאט לאט וחוזרים להם מתונות למקומותיהם אגב נהימה של צדיקים:
– נְ־רְ־רְ־ר… כ־ך! אלא מאי? שמא היית סבור – בכדִי אנו חיים, אתּליט? נ־ר־ר…
אבל הנה חדל רוֹגז ודממה הוטלה. המרכבה נטתה מאבני המרצפה והתחילה רצה רכות במסילת החול הכבושה שבצדדים, ובקרוב נשארה ניצבת אצל אותה גיגית־הכניסה הירוקה, שהיתה זה כבר מבהיקה קפואות כלפּי האפלולית המַחוירה שברחוב, ואוריאל התחיל נוֹשם לרוָחה וסוֹפג לתוכו את הדומיה השאננה, שהיתה רווּיה מטל ומדוּשנה מאותם הריחות שבלילה, הנפוצים וזוחלים מהגנות המלבלבות. מתונות ירד מהמרכבה ונטל את אמתחתו והניחה על הספסל שאצל אותו בית נם, זה שחמשת תריסיו כולם לבנים וכולם, מלבד האחד שבטבורו, מוגפים היטב – אותו בית יפה ושוקט, שאוריאל היה אומר לו בשכבר הימים בית־מולדת. לכאורה, היה פה הכל כמו שהיה לפנים, אפלולית ושקט ואזוֹב בגג שלנוכח. אותה חתול מנוּמרה, זו שהלילה מאפירנה והיא נודדת מתונות בחוּדה של הגדר הארוכה וסורחת את זנבה אחריה. גינת פּרחים מלבלבת זו, הכובשת את נשימתה הריחנית בתוכה, ואלו טיפּות הטל הגדולות, הנופלות לפרקים מאותו צינור ירוק, זה שיורד מגג הפּחים הקוֹפא, ומתחבטת אטומות ומשתתקת בחבית הריקה שמתחת. חה. השד משחת! אפשר – חדלה אחת מאלו פה ולו רק יום אחד? ואם לא חדלה – מה חסר בה? התחילה לוחצת ולוחצת תוגה קטנה ומכבידה – אותה תוגה נוהמת, הנוקרת ויש בה מארסה של חרטה. נמס פתאום ואָבד מיד איזה גל שקפא כבר ודבר אחד קרוב, לכאורה, מאוד, שקולו כבר נשכח, התחיל פתאום תוהא ומטיח דברים שנוּנים והיה צוֹבט ואינו צוֹבט בחזה שנלאה:
– אֶח, בכדִי שׁרַשתי מִלֵב – באמונה, אוריאל, בכדי…
אוריאל גנח וישב אצל אמתחתו והצית בפּפּירוֹסה. באוּרוָה הסמוכה נחר פתאום סוס ברמה וחדל. אחר־כך התחיל שוב כוֹסס נרפות. ומאחוריו, בחצר המולדת, כנראה, היתה פרה רובצת והיתה נושמת כבדות ורצופות. אלו דברים שהבריות נאנחים ואומרים להם: משל כחלום… נתרוֹקנה פתאום אותה מלה מתוכה והיה קשה לתפסה. כחלום… ההיה כל אותו בינתיים מר וקשה ורק חלום? או שזה אינו אלא חלום? חה. זר הדבר קצת ומביא במקצת גם לידי צחוק. באמת. הרי אתה רוצה – והנה אתה יושב ויונק בפּפּירוֹסה ומקשיב לצריחותיו של אותו רגלי שמאחורי הנהר והכל היה כלא־היה. הכל. ממש – אתמול היתה אותו דבר. היום. הלילה. אויר סופג זה לא נח אפילו מרשמיו החיים. הנה הם מרחפים מסביב – מרחפים אצל הגינה שנרדמה ומפרכסים בטרפים המטוללים והדם כה חי ומתרשם. בת’קה, בת’קה זו החיורה, בת’קה הנוגה, אותה ילדה נפלאה, שהיתה כה חביבה וכה קרובה ללב. הרכּה! הנה היא מטפּסת ונאנקת פה אצל הגינה. טורחת וטורחת ונאנחת ונאנקת תחנונים – לשוא. ידה זו השלוחה, ידה הרכה והחיורה, השלוּחה בקדחת אל פּרחי הלילכים שבפנים הגינה, הנה היא חרדה ומפרכסת ונמשכת ומחפּשת ואינה משיגה – להוָתה הגדולה, היא אינה משיגה את האשכלות הללו, היפים כל־כך, אלה האשכלות הנפלאים, שהיא כל־כך להוטה אחריהם – כל־כך היא אוהבת אותם – אוֹי, אוֹי, יראה נא, חי נפשה, אוריאל… אוריאל! וכי מה יפסיד אם יקטפם בשבילה, אַה? אדם פחות שכמותו. ולא זו – אלא שהוא יושב ומלגלג לה. או שמא אינה כדאית אפילו לזה, אַה? אינה כדאית? אמת? והנה היא חדֵלה מטופליה והאויר הרוה והשוקט סופג את יגוֹנה הרב:
– אמת, כי מזוּהמה היא – זה אמת… אמת, אוריאל… אוּ, כמה היא מזוהמה!
ומחר תבוא שוב. ילדה חביבה זו ויגוֹנה היפה. בנטוֹת השמש תבוא. בנטוֹת השמש באדמומית רכה והמצילוֹת אשר במסגדים תבכינה גלמודות וכבושות. חרש תבוא, כשהיא מלבינה באוֹדם הנוּגה, וחרש תהא מתחככת אצל כתלי הבית ומניחה אגודת ורדים חיים בחלונו הפּתוח של אוריאל והוא לא יראה. אגודת ורדים חיים, ששזרה אותם בכפות שרחָש ירוקות, כסגנוֹנה מאָז, ופארה אותם בכוכבי זכריני ודגניות פזורים. תניח בלאט ותכּנס לה אצל לינקה אחותו; ובקרוב תהא יושבת אצלו ונבטת מחלונו החוצה. ראשי האילנות שבפרדס הקרוב יהיו מוּארים ויהיו מזהיבים. פז יצחק בחלונות. פאתי שמים שלנוֹכח יאדימו ויצהיבו ויחוָרוּ. השטח יכבוֹש ויכבוֹש את נשימתו. זו תהא חיורה ותהא נוּגה ותהא נכספת למרחקים, והשמש תהא אדומה ותהא בוכה ותהא נפרדת ויורדת ויורדת. פתאום יכבו החלונות. צללים יבואו. השטח יתקרר. אפלולית תרד ותקוּם דממה. אָז תקום כצל ותיגש אליו חרש וחרש תדבר לו תחנונים:
– קחני אל ההרים, אוריאל – אל צאת החמה, אַה?
אוריאל הביט סביבוֹ והצית שוב בפּפּירוֹסה ונזכר משום־מה והחליט בלבבו, שהוא ימוּת ככלב. ככלב ימוּת יחידי ומוּטל באיזו אַשפּה ורואיו לא יאמרו איוֹ. פתאום חרדה האפלולית הגדולה שקפאה מסביב וירייה חזקה נפלה באוֹהל התיאַטר, שבפנים הפּרדס הקרוב. התחילו כלבים נוֹבחים ברחובות ומחיאות־כפּיים מהירות נשפּכו כרסיסים. מיד אחר זה הכּתה מקהלת המנגנים איזו מנגינה מתחטאה ואוריאל קם ונטל את אמתחתו; אבל בטרם הספּיק לגשת אל הדלת החומה, שאחד הליצנים רשם בה בנתר צלם גדול, נפתחה זו מבפנים, וזה שפּתח אותה, לא הביט אפילו אל אותו שבא וחזר, והתחיל מתרוֹמם לאִטוֹ בשליבות הבודדות, אשר לפרוזדור הצר, כשכפּוֹ האחת אוחזת ומחליקה בכנפוֹ האלכסונית של הסוּלם ושולי הזוּפּיצה שלוֹ הארוּכה מפוזרים מתחת ומטפחים בשליבות. אוריאל נשאר ניצב בפתח. הוא הביט אל קומתו של זה, שהיתה גבוהה במקצת, ואל כתפיו, שהיו רחבות למַדי, לפי אותה קומה, והיו תלויות ויורדות לו כל־שהוא, ובלבו שנלאה נדפה פתאום בחזקה והתחילה לוחצת חריפות אותה חמימות שבשלוָה תמימה, שאָבדה לו לנצח, חמימות שלוָה ורווּיה זו, שנפשו הרכה, זו שהיתה תמיד חרדה ומתלבטת כמוּסוֹת, היתה ניזונית ממנה לצמאוֹנה הגדול בימים שהיו, באותם ימי הילדוּת הרחוקים, כשהיה מוּטל לפרקים בחיקוֹ החם והבוטח של זה והיה חוֹבק בתאַות־נפש שבקדחת ומחליק בחיבּה בישנית ומתחטאה את חזייתוֹ השחורה והארוּכה, המפיקה ביטחה כה חמה ושלֵוָה, אותה חזייה, המתחילה אצלוֹ משיפּוּלי הצוָאר, הפּתוח תמיד, וגומרת למטה מהמתניים, אצל שתי הציציות הלבנות והארוּכוֹת, התלויות ויורדות לו בברכיו. אוריאל לא זז ממקומו וקרא בחיבת־פתאום רכה ותוֹהה במקצת:
– אַבּא!
הלָז, שהיה כבר אצל הדלת הפּתוחה והמפותחה אשר לבית, ניצב והפנה אליו פנים גדולים וסגלגלים במקצת, שפּאוֹתיהם היו ארוכות וקצת מסולסלות וזקנם היה קלוש למַדי ומדובלל כל־שהוא, והתחיל מסתכל בו אותה הבטה מצומצמת שהיתה מכרכמת תמיד את פּניו החוַרוַרים והופכת אותם בוֹחלים במקצת מחמת יסורים שבהקשבה – אותה גופא, שהיתה תמיד מַטילה אימה מגוחכה כל־כך בלבות הרבה ממכריו של אוריאל, כשהללו היו אומרים לסור אל ביתו. אוריאל הביט אליו וצחק צחוק אילם וחיור ופטפט שוב נמוכות:
– אַבּא!
הלָז הכירוֹ, לאחרונה, וקרא:
– אַה… נוּ, טוב, טוב. פלא הוא! ואני אמרתי – אותה סוּפה שלנו היא שבאה. נוּ, נוּ – בוֹא ותקבל שלום.
בחדר האוכלים המרוּוָח, שאליו בא אוריאל קודם כל, היתה דממה שבאפלה, והאפלה היתה אפרורית במקצת – כנראה, מחמת אותו תריס, שלא הגיפוהו, ובאחת הפּינות היתה החתול נוהמת בחלומה רכוֹת. אוריאל הניח שם את ילקוטו ופשט את אדרתו ובא אל האולם הגדול שמאצל. בדלת ניצב ושׂפתוֹ היתה נשוּכה. נושנות. נושנות שככה הכבידו. אותו האולם הגדול והקוֹדר ושולחנו האדוֹם והקוֹדר כמוֹתוֹ שבטבוּרוֹ. זו התקרה המסוּידה והנמוכה קצת, המאדימה כהות מחמת אור מנורתו הלבנה של אבא, אותה המנורה הניצבת, שיצאה ובלטה מקוּפּת הספרים הרבים והגדולים, שהיו אצלה פתוחים וסגורים וכפופים לתוכם והקיפוה מסביב. לארכם של שני הכתלים שמנגד, שהיו שרוּיים בצֵל, היו מַכהים קדוֹרנית שני הַקַנַפִּי16 האדוּמים שמכבר, ושִדַת בגדים רחבה מאוד ונמוכה יותר מדי היתה מצהיבה שלא במקומה ומשמאל לדלת. אבא נכנס ראשונה ודיבר בלחש, אגב רמיזה שבאַזהרה כלפּי אותה דלת לבנה וסגורה שמימינוֹ:
– אלא שתהא זהיר. שתהא זהיר. שהרי אמא ישינה.
אחר־כך ישב לאִטוֹ בכסא הרפוד, שהרפידות שבסומכותיו נתדלדלו למַדי מרוב משמוּש. לפניו היו פה ושם פזורים גליונות שונים, צהובים ושאינם צהובים, שהיו כתובים צפופות ובדמוּת קשת כפוּפה, ואוריאל הכיר בהם מיד את ה“כתבים”, אותם שהיה בימי ילדוּתוֹ יושב וכותב בפקודת אבא ימים ולילות, אלו ה“כתבים המפרכסים”, לפי הרגשתו אז, המלאים רזים וסודות טמירים, המדברים ללב החרד: אתגליא, ואתכסיא, ובחינות, והארות שבנפש, וכל אותם הגימטריאות וראשי־התיבות המשוּנים והארוכים, שאבא היה תמיד צוחק בהנאה, כשזה היה שואל אותו לפשרם אגב כתיבה, והיה פותרם לו ומבטיחו, שכשיגדל, יהיו הללו נהירים לו יותר. לא הרחק מהגליונות הללו היו מוּטלים והיו מבהיקים לו באיזו חמימות שבידידות נושנה משקפיו הצלולים של אבא. זה ישב והתחיל מטפּל באותם הגליונות ומסתכל בהם מפרק לפרק מצומצמות אגב הכנה לדיבוּר. אוריאל הביט אליו לאור המנורה המאדימה וצמרמרת זרה החרידה את יציריו. אותם הקמטים החדשים, שנתוַספוּ במצח הגדול והגאה הזה ובפינות הלסתות הללו, שהיו כאילו תפחו קצת אצל אותו חוֹטם רחב במשהו – אלו היו נושמים באיזו רוח קרה ופסקנית, שאינה נושאה פנים לשום איש. וזו הלבנונית הניכּרת, שהיתה מאפירה חדשות בפאות הארוכות ומתחת לסנטר המקוּמט קצת – אַח, זו היתה גוררת אחריה, ובטרחנות יתירה מדי, מחשבות כה זרות וכה משונות, לכאורה, שבאמת אין בהן משום חדוּש כלל וכלל. אוריאל הביט סתוּמוֹת אל אותו הלוּל הממוֹרט, שהיה מצהיב נוגות בכירה המסוּידה, וחשב, כשלבוֹ היה אטוּם:
– אלא מאי היית אתה סבור?
ובלחיצה קלה שבלב נטל לוֹ כיסא וקרא אגב ישיבה קריאת סתם:
– הרי כבר קרוב לשתיים, אבא, ואתה…
אבל מיד נתפס ונשתתק. חה. מיד יקבל נזיפה – והוא יהא ראוּי לה באמת.
– המ! המ!
אבא, שהיה מטפּל בגליונותיו וכפּוֹ האחת היתה מגששת לפניו ומחפּשת את המשקפיים, כנראה, הרים אליו את פּניו באותו קוֹצר־רוּח שבנפש פזורה, זה שהיה מַרקיד תמיד את פּאוֹתיו כל־שהוא, ומיד הקשיבו אָזני אוריאל קצרות ופסקנוֹת:
– אדם סח, נוּ!
אוריאל המציא לוֹ בשתיקה את המשקפיים וזה הרכיב אותם לחטמוֹ ופשט אגב פיזור שבנפש והניח את שתי ידיו זו אצל זו לפני אוריאל:
– נוּ… פירוּשוֹ של דבר הוא… הב נא. הלא פּפּירוֹסה הבאת מסתמא?
אבל כשהגיש אוריאל ופתח לפניו את תיק הפּפּירוֹסוֹת שלוֹ, כבר לא הרגיש זה בכלוּם, ושמאלוֹ, שהספּיקה אַדְהָכִי וחזרה אליו, היתה כבר אוחזת בקצה המשקפיים שאצל רקתוֹ הגבוֹהה והמשורגה כחולות, והוא היה מביט אל ה“כתב” שלפניו, אגב נהימה קלילה שבקריאה מרוּכזת. אוריאל נטל פּפּירוֹסה וּתחבה לו בימינוֹ השלוּחה. אז הרים אליו זה את ראשו אגב ריהטא וקרא בחפזה:
– אַה?… נוּ, טוב, טוב.
בקרוב פסק ממשנתו ושלח מתוּנוֹת את ידו, והוציא משום־מה את המנורה מקוּפּת הספרים שמסביבה והגישה למוֹ פיו, והתחיל יוֹנק ומצית בה את הפּפּירוֹסה שלוֹ. ומדי החזירוֹ אותה לאחר זה למקומה, פלט מתוּנוֹת ובקמיטה מהלכת שבמצח:
– ס־ס־ס… נוּ! שכזה הוא הדבר. ס־ס־ס… שכזה הוא הדבר. באת – הרי אתה אורח. הרי אתה אורח. ס־ס־ס…
אחר־כך שתק קצת והביט אל אוריאל קצרות וחוֹדרוֹת, ופתאום ינק מהירות מהפּפּירוֹסה והתחיל מכבה את אִשָה במלילה וקרא שוב:
– פירושו של דבר הוא – ס־ס־ס… נוּ! אני נהנה שבאת. אני נהנה באמת.
ומיד חזרה שמאלו שוב אל קצה המשקפיים, שאצל רקתוֹ המבהיקה משוֹרגות, והוא סיים נמוכות ומהירות קצת, מבלי אשר הרים את פּניו מגליונותיו:
– נוּ… הסירה את האבק – או ש… מה? תחפּש שם – תמצא מסתמא גם איזה דבר שבאכילה… נוּ!
אחר־זה חזר אבא אל משנתוֹ ואל אותה הנהימה שלו החרישית והתכופה. אוריאל קם והביט אל סביבו שוממות ונואשות. היו הפּינות שלנוכח ריקוֹת וקודרות קצת והכתלים הציצו אליו זרות וקרירות. אותו הראי השוֹמם, שהשתחוה לו נמוכות ממזרח הבית, גם הוא לא הבטיח חדוָה ללב. בתחילה ניגש אוריאל סתם אל אחד החלונות שבזוית וניצב אצלו והתחיל משרטט בזהירות יתירה איזו שלשלת משוּנה בזגוגית המבהיקה שלפניו; אבל פתאום גנח ופסק ויצא אל חדר האוכלים האפל. שם היו הסַמוֹוַרים וכלי הנחושת הממוֹרטים מבהיקים מהפּינה, והכסאות הגבוהים היו ריקים ומסוּדרים אצל הקירות, והַקַנַפֵּי האדוּמה שמשמאל לדלת היתה פנוּיה ובזוייתה האחת היתה רובצת החתול ונוהמת. אוריאל ניגש אליה פתאום, משל נזכר לאחרונה באותו דבר מיצר ששכח, ודחפה בכוָנה יתירה שברוגזה כבוּשה. זו החלכה נחבטה רכוֹת ברצפּה וקמה והתחילה מתמודדת ברשרוש יבש, ואוריאל ישב בקנפּי בהרחבה וירק ונקם כבושות:
– אַח, אַת! אַה?
בקרוב היה כבר אוריאל נושק לאמא, כשזו שוכבת במיטתה ופניה הקטנים נסוכים שינה ואוֹשר המחריד את הנפש. בתחילה היה זה אוחז ארוכות את ראשה החם בכפּוֹ האחת והיה מביט אליה ונפשו שותקת קרוֹת ומשונות; אבל פתאום היה, כאילו נפתרה לו בבת אחת חידתם הכמוּסה של אלו הפּנים שקוּמטוּ באכזריות כזו ושל הספיחים הגזוזים והלבנים הללו, שבפדחתה הנופלת, אלו שהיו מבצבצים מתחת לכבולה, שניתק לה מחמת שכיבה, והוא חרד כל־שהוא והרים במקצת את ראשה והגיש את פּניו אל אלו שלה ושאל ברוח כבדה וחפצה טובות:
– ואתם פה – הרי אתם מַזקינים לכם, אַה?
אבל זו היו ידיה הקטנות והצפודות במשהו חרדות ומתלבטות לו בפניו ובצוָארוֹ והיו מחליקות בקדחת אוכלת בכתפיו, והיא פטפטה והיתה צוחקת מחמת אוֹשר:
– פּטור, נוּ! הרי גם זו דאגה! ובלבד שיחנני מי שלא נטלתי לשמו את ידי ואת אבא שיחיה באריכות ימים. אח, אוריאל בר בטני! ואני לא פיללתי שתבוא… לא פיללתי… לא חשבתי, שתהא ציית להם לאבא ולאמא שהזקינו… אַח, ילדים, ילדים! אבל היא הנה שכחה, שהילדים שלה אינם אוהבים מוּסר ביותר… נוּ, נוּ – שוב לא תהא חוזרת ומדברת בזה. אחת היא לה כבר – ובלבד שבא… ובלבד שבא… אבל – אַח! למה היא מטרידה אותו הבל בפטפוטי נשים אלו? מסתמא הוא רוצה לאכול? הוא עייף מסתמא? אַח! תה ודאי שהוא רוצה. מיד יהיה הכל. כי אימתי יצא מקיוב? הלא מקיוב בא אליהם? אח! אח! הפטפוטים הללו!
אוריאל הרגיש פתאום, שהוא באמת חסר אוֹנים; אבל זקנה מאושרת זו, המפרכסת ומזדרזת אצלו במיטתה… אח, כצל, ידידי. כצל זה בנדודיו, זר ומנוּדח ונֶכֶר סביבו, אתה בא אל נוה התמימים והשלוים הללו. מה היה אילו קרא פתאום לזקנה זו, לאמור:
– אמא, כסבורה אַת – אוריאל אני? חה־חה. אוריאל כבר אָבד, זקנה. חה! אוריאל יצא אז מפה – הרי אַת זוכרת? נוּ – ותנצב“ה. תנצב”ה, חה־חה… ואני – אני אחר. זקנה. אני רוצה לישון.
הוא ישב בקצה המיטה והתחיל משקיט אותה נרפות ואמר לשדלה בדברים וניסה להשיאנה לדבר אחר; אבל כל כמה שטרח הוא בכדי, וזו התחילה לובשת בחפזה את בגדיה והיתה טורדת אצלו אגב פטפוט קוֹדח שבאוֹשר צוחק. חה־חה. כלום מה הוא מדבר! מה הוא מדבר! מה שלא פיללה ולא חשבה… זהו באמת מה שלא פיללה ולא חשבה, חה־חה… הלא רואה אתה – ואותה מטורפת, שונאי ישראל, פרחה לה דוקא היום… כשהפקרוּת זו של אותה ריבה הריהי כבר – אַח! אַח! רואה אתה? אבל לבה שלה, לב אם, זה ניבּא לה אתמול. הרי הם יושבים ומסובים יחד את אבא שיחיה אל הארוחה שבלילה, והנה נוטלת החתול ומתחילה פתאום רוחצת. חה־חה. היא אינה משגיחה כלל וכלל בזה, שהוא ודאי שיהא צוחק לה: דאגה היא זו לה – יצחק לוֹ כנפשוֹ, ובלבד… והיא אומרת לסבתא זו, שכנתם שנכנסה אצלם, הריהי אומרת: הנה תראי, סבתא. אורח יבוא אלינו הלילה. הלה יושבת וסורגת את פוזמקה ומסיחה לה לפי תוּמה: לינקה היא, שתחיה, זו שתבוא, רבנית. חה־חה. זו מסיחה לה ככה – והיא גם היא מסכימה, לכאורה, לדבריה: כנראה, אָמנם לינקה היא זו, שתחיה. אבל לבה – זה לבה: הוא מגיד לה אחרת… חה־חה. אלא מאי? שלדבּר כבר היא יראה… וגם בשל אבא, שיחיה… אותו כבר ראה מסתמא? ראה? אַח, אַבּא זה! את לבה כבר אָכל, שימיו יאריכו! מדי לילה בלילה הוא מאַחר כל־כך לשבת וגם ביום אינו נח אלא חטופות. והיא כבר ירֵאה להגיד לו דבר. אַח, היא כבר חרדה להזכיר בפניו אפילו חצי דבר. מיד, משהיא מוציאה איזה הגה קל מפּיה, הרי זה בא באותה נזיפה פסקנית שלו:
– אדם סח, נוּ! לכי, לכי, זקנה…
– חה־חה…
אמא ירדה ואוריאל היה נלאה במאוד והיה יושב באולם הקוֹדר, וכוס תה היתה מבהיקה לפניו צלולות, וסַמוֹוַר היה רותח בדרגש שאצל הדלת אשר לחדר האוכלים, וריבה אחת מדוּלדלה ומדוּבללה ונסוכת שינה היתה נושאת את ידיה האדוּמוֹת והתלויות לה והיתה מנקשת ברגליה הנרפות והכבדוֹת, ואמא היתה יושבת לנוכח, והיתה מספּרת לו שונות, והיתה צוחקת ומזרזת אותו מפרק לפרק לאיזה דבר, שהיתה, כנראה, בטוחה בו מאוד, שזה יגרום לו הנאה מרוּבה. אבא היה כל אותה שעה מטייל בנחת ארוכות, והיתה ידו האחת תחובה לו באזורו שחגר וחברתה היתה מטפּלת בזקנו הקלוש ותוחבת את קצהו אל פּיו אגב איזו נהימה טרופה. מפּרק לפרק היה ניגש והיה ניצב גם הוא אצל המסובים, וידו האחת, זו שאוחזת בזקנו, היתה קופאה אצל פיו, ומבטו היה מתחיל מצטמצם ומחליק ואינו נאחז בפני אמא המספּרת, והיה שואל ממוּשכות – מָשָל ממרחקים:
– אה־ה?
ובטרם זו היתה פונה אליו ומתחילה משיבה לו, היה כבר חוזר שוב אל טיולו, אגב אותה קריאה ממוּשכה גופה, אלא שבניחותא:
– אה־ה!
אוריאל היה יושב בכיסאו והיה גומא מפרק לפרק מכוֹסוֹ ושולח את ידו נרפות ופותח איזה ספר מאלו הרבים שלפניו, והיה סוגרו וחוזרו ופותחו ומביט בוֹ אגב אורחא וסוגרו שוב. אמא היתה מדברת בפרה ובחלב שהיא נותנת להם, וראשו של אוריאל היה כבד והיה הוֹמה קצת, ומחשבות תלושות ומשונות במקצת היו זוחלות וחוזרות וזוחלוֹת בו בלי־חמדה. אמת, אמת. הרי זה אבא, לאחרונה. אבא, הבא בסוֹד אלוהים ואוריאל הילד חוֹסה בצלוֹ ונפשו שלוה וחם לוֹ. הנה הוא – אבא. האבא הוא זה? חה. מה פירושה של אותה מילה – אבא? אבא… וזאת היא אמא. אשה קטנה ומקוּמטה זו, המספּרת בחולשה וצוחקת נִחָרות קצת, הרי זאת אמא. כמה כל זה משונה! אותה אירינה וַאסיליובנה הארמית ואחריה מילי ואחרי זו, כמדומה לו, כל הנשים שהוא זוכר היו לפרקים תכופות שואלות אותו משום־מה באיזו חוֹם נוּגה שבלב, אם יש לו אֵם. הלזאת כיונוּ? חה. והספרים הבּלים הללו, אלו הנודפים באבק ובנייר שנתקלקל מרוב שכיבה, הם אותם הספרים גופם, שהיה הוגה בהם ימים רבים. אפשר – דיברוּ באחד הימים האותיות המתוֹת והמשונות הללו לאותו לב שפּרח והיה חרד לחיים? גם היום יש לבות פורחים וחרדים לחיים ולקולם וגם היום הולכים ומדפיסים ספרים באותיות המשונות הללו. יש אשר גם הוא פותח אחד מאותם הספרים וקורא בהם ואָזניו תצלינה. מה שם הספר הזה, למשל, האכוּל אבק דורות שנתפגל? ניחא, שבראשו כתוב לאמור: דברי שלום. לקוּטים ואמָרים. מפָז יקָרים. ומזהב פרוָים. קול אדני על המים. מְאִתִי זְנַב הארָיים הק' שלום וכולי, וכולי. וניחא, ששם כתוב – ניחא, ששם כתוב: פרירגה ופרליפּוֹמיני מאת ארטור שוֹפּינהוֹיר. הכל ניחא.
– ובאמת. הלא גם אתה זוכר. אבא, שיחיה, אינו שותה חלב מימיו אלא בתה וגם זה רק בבוקר. אני, יהי שם אדני מהוּלל והלואי גם להבא, איני זקוקה לו כלל. אלא מאי? נשארה לינקה, שתחיה, בלבד; אבל אותה פרה שלנו, שלא אפתח פה ל…
– הכל ניחא. אלא מה משוּנה? משוּנה אינו אלא אותו דבר, שהוא הגה והגה בספרים הללו ופתאום חדל. למה חדל? אבל כלום לא אחת היא לו – למה? ודאי היה אָז נימוקו אתוֹ; אבל זה כבר אָבד. בפירוש, בפירוּש. אותו נימוק, שבאחד הימים היה, כמדוּמה לו, חשוב במאוד מאוד, זה אָבד; אלא שאבידתוֹ של זה כבר אינה חשובה שכמוֹתוֹ. אלא מאי חשוב? חה. כמה מהשטוּת יש באותה שאֵלה. אלא מאי חשוב? נפלא – כמה שדופות המלים הללו. מה חשוב? חה. פגרי מלים – בהחלט. ראויות וכדאיות לאותם הספרים המחוכמים – בד בבד. מה חשוב? הנה הוא – ריח יבש ומחניק זה של אותם הגמלים המזוּהמים שבארצות המזרח שנבלו, סרחוֹנה שפּג של אותה הרגשת המות, זו הנוקשה והמסואבה מחמת כלָיה שבדורות, הזוחלת ונפוצה כלפּי חמה לוהטת מקברותיהם המרובים של אותם הפּראים הנרפּים, אלו הכוּכים הלבנים והסתוּמים, הצומחים שם בשרב, ככמהים וכפטריות הללו אצלנו אחרי הגשם… מה חשוב?
אוריאל הביט פתאום אל סביבו וקם באיזו חרדה שביאוּש. מה־זה היה לו? פתאום הכּתה גלים בלבו איזו תשוקה נמרצה ומשוּנה במאוד, והוא החליט לגשת מיד אל אבא, אל אבא זה גופו, המטייל לו פה בנחת, ולשאול אותו תחנונים – לשאול אותו תחנונים רותחים והוֹמים:
– אבּא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אַה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים… או אפילו שאינם טובים – אמת, אַה?
אבל מיד גנח פרא ופניו חָורוּ ובשפה נשוכה חזר וישב. ומיד אחר־זה מיהר והפסיק את אמא המסיחה – הפסיק אותה באיזו קלילות קודחת שבמשובת גדולים פורצת:
– ובֶּרִיל־לֵיזֶר גַלוֹשֶר, אמא? מה אֶת בריל־ליזר גלוֹשר? אַה? חי בודאי סבא זה גם היום והוא מספּר תמיד בשבחה של אותה גדיה לבנה, זו הממליטה לו מדי שנה בשנה תאומים? חה־חה… אַח, אני זוכר כל אותו דבר היטב. לאו, אמא. כיצד? לאו. כיצד היה אומר? אַה!… “מה תאמרי לזה, רבנית, אַה? הצרות הללו שלי אני – הריני אומר אָמנם: אַה! אַה! המליטה לי אתמול גדייתי הלבנה תאומים – זכר ונקבה. פּטר רחם הוא לה. מילא. אבל זקנה פקחית זו שלי, שהקדחת תאכלנה שם, אֵל אלוֹהי אבותינו, אותה בריה שלי, שחנוּני בה האלוהים, ש־כחה, נוּ! שכחה ולא השגיחה מי בהם הבכוֹר! הרי זאת המצאָה מצדה של אשה, אַה?” חה־חה. אני זוכר היטב… “שייכוּת היא… באמונה, רבּנית, הריני אומר אָמנם: אילולא אותה שׂיבה שזרקה בזקני זה… אַה! אַה! לסמרמוֹרת, כמו שהיא רואה אותי יהודי!” חה־חה. אני זוכר. לאו. וכמה התחבט אז אבא באותה “שאלה”, אַה? שני ימים רצופים, כמדומה? חה־חה. זוכר הוא אותה מהומה שבבית…
אמא, שהיתה מקשיבה לו וצוחקת ומקבלת נחת, נתכרכמו פתאום פּניה והיא קראה בהתלהבות שבגאוָה נהנית:
– שלושה! מה אתה סח? שלושה ימים רצופים…
– שלושה? חה־חה־חה…
וזו הבטיחה באותה התלהבות גופה:
– שלושה ימים רצופים; אפשר לאו? הוא אומר: מהוּמה. גיהנוֹם היה אז בבית… סדוֹם! מלתא זוטרתא היתה זו? אותה מדוכה, שטיפּל בה אבא, שיחיה, ורבי משה ריש מתיבתא, לאריכות ימיו של זה, ושלישי להם היה… אַה? מי היה אז השלישי שבהם? כמדוּמה…
אבּא ניגש בינתיים מתונות וניצב אצלם והפסיק אותה ממוּשכוֹת:
– אַה־ה?
אמא כבר נפנתה אליו והתחילה שואלת בהתלהבות:
– זוכר אתה, אפשר, מי…
אבל זה כבר סר משם וקרא בניחותא:
– אַה־ה!
וחזר בנחת אל טיוּלו הקודם. בקרוב לאחר זה ניגש, וניצב אצל אוריאל, ונטל ממנו פּפּירוֹסה, והציתה מתוּנוֹת במנורה, וכיבּה אותה מיד במלילה ומלמל בחולשה:
– נא! אני ראשי חלש קצת. רצונכם – שבוּ לכם פּה.
ופרש אל חדרוֹ.
לאחר־זה שידל אוריאל גם את אמא, שתחזור ותשכב. זו הביאתהו בתחילה אל חדרוֹ שמשכבר הימים, זה שבא אחריו בירושה ללינה אחותו, ופרשה גם היא. פה היתה המנורה היפה, שאמא הדליקה בטרם צאתה, מַשרה אוֹרה שלוָה ונוֹחה בטפּיטים האוֹרים ובקבוצת הגלוּיוֹת המצוּירוֹת שבכתלים ובקטנוניות שבקוֹמוֹדה, המכוּסה מפּת רקמה, זו שהיתה ניצבת ליד הדלת משמאלה. כשסגרה אמא אחריה את הדלת, פלטה הגִתִית הגדולה, שהיתה תלוּיה בקיר שלמראשותי הסוֹפה הרכה, הד חלש ונוהם רכות וארוכות, ואוריאל ניצב והתחיל מביט בהנאה קלילה שבמנוחה ממשמשת אל אותו הסדר הנוֹח שמסביב, ונדמה לו משום־מה, שפּה גם התקרה יותר גבוהה היא משבשאָר החדרים, ובצבצה בלבו פתאום איזו נטייה של חיבּה כלפּי אחותו לינקה, שרוּחה היא זאת, כנראה, המרחפת בזה. וכשישב במיטה הצחורה ונחיריו התחילו פתאום זזים ושואפים בכמיהה שבקדחת את אותו הריח המיוּחד, המצוּי תמיד בחדרי הנשים, אותו הריח הקל והאַורירי, שיש בו משום בשׂמים שונים, שאינם נתפסים, ומשום דבר אחר שבתהייה, שגם הוא אינו נתפס, התחילו פניו מגחכים אוֹרוֹת כל־שהוא; ומדי התפּשטוֹ במתינות את בגדיו, חשב באותה הנאה, שסוֹפה מכביד קצת מחמת שאָט כבוּש שבנפש:
– לינקה זו – הרי היא כבר ריבה כהלָכה, כנראה…
אבל אותה מנוחה רוֹפפת, שהתחילה מתבצרת לאט לאט בנפשו, נדפה פתאום מיד, כשראה את הסומכות הנוצצות של מכשירי הכתיבה הממוֹרטים, והנה תחוב שם מכתב אחד סגור, שלא פתחו אותו משום־מה. ואַדריסתוֹ רפרפה והזכירה לו איזה דבר, שהיה רגיל בו. הוא השתחוה מתונות ונטל את המכתב – ומיד היו כבר ידיו הופכות בו ופותחות אותו במהירות ושפתיו פטפטו מחמת תהייה שבקוצר־רוח:
– אַח, מילי זו…
המכתב היה כתוב אליו. שם היו רק דברים אחדים. פָּזֵר, אותו דוד פּזר, שבכתם אוֹפיר לא יסוּלא, כותב לה היום, שהוא, אוריאל, יוצא את קיוב לבוא הביתה. אוריאל, ידידה אוריאל! שני ימים ולא יותר הרי היא חפצה, שיבלה אתה יחד באחד הכרכים הגדולים כל היכן שהוא רוצה. שישיב לה מיד. אם לא ישיב לה מיד או שישיב לה, חס וחלילה, בשלילה – הרי היא בקרוב אוֹרֵחָה שאינה רצוּיה אצלו. אדם חביב, אדם יקר! שישיב לה מיד ושישיב לה דוקא: הן. והנה גם האַדריסה שלה. אַח, אוריאל.
אוריאל הניח את המכתב בכיסא שאצלו, אגב אותה משיכת כתפיים שבליאוּת שהרגיזוה:
– ואותה רוח תזזית, שנכנסה פתאום בזו…
ואחר־כך היה שוכב במיטה והיה מביט ארוכות אל אור המנורה שאצלו ויוֹנק פּפּירוֹסה אחר פּפּירוֹסה.
5
אותה מילי באה בבוקר אחד של נגוֹהוֹת רטוּבים, שכבר היו הולכים ופושרים והולכים ומתנדפים, מיד אחר שפסקו אותם הגשמים הטורדים, שהתחילו בקרוב אחרי חזירתו של אוריאל הביתה, והיו ימים רבים מתדפקים רצופות בחלונות שכָהוּ, והמיָתם היתה קשה, והיתה טורדנית, והיתה לוחצת את הלבבות הפּורחים, כמי שלוחצם בציפּרניים קרים של ברזל, וציצי חלומותיהם הרכים והלבנים היו חרדים והתחילו מכמישים בתקופת האביב מחמת צינה נושבת שבסתיו קוֹדר. נפוֹל נפל הדבר, שכל אותם הימים האפורים והנוגים היה אוריאל מבלה שוב שלא בבית, ואותו יום היה דוקא גם הוא אורח במקצת, והיה נלאה יותר מדי וחש קצת בגופו. הללו היו אפילו דברים שבילדוּת; אבל מצוּיים למדי אצל אוריאל בשכבר הימים: באותו בוקר, שלמחרת חזירתו הראשונה הביתה, השכים אוריאל ויצא. בתחילה שוטט קצת באותה כיכר רחבה ופתוחה, שמאחורי הבית והחצר, זו שתמיד היו חזירים מפוּטמים חוֹרקים שם בחשיבות ומשפּחוֹת אָוזים מהגות היו שם מטִיפוֹת ומטַילות; אבל בצהריים נמצא כבר משוטט יחידי בסביבות ההרים התלוּלים והירוקים, שאצל בית־החולים הרחוק, ובנטות היום, כשאמר לשוב, לאחרונה, הביתה, הבריקה לו פתאום כלפּי חמה מאדימה חלקת אותו נחל שוקט, שהיה מתפּתל ונוהג את גליו אגב זמרה קלילה בצל אותם האילנות הסבוכים והכפופים ואצל השיחים הפּראים והמגוּדלים הללו, שהיו מוֹריקים בנקיקים ובתלים שבמוֹרד ההרים, והוא התחיל יוֹרד, והיה מדלג נפתלות ומטפּס שוב ושוב יורד בקפיצה, וניגש אל שפת הנחל התלוּלה ונתקל בקוֹרני איוַאנוֹביטש, אותו חוֹבש שמן ומבהיק, שהיה מספּיק לו בשכבר הימים ספרים למקרא, ומצאוֹ, כשהוא יושב יחידי באחד השיחים ומגלגל לו במתינות בפּפּירוֹסה וחַכּוֹתיו תחובות אצלוֹ באדמה התחוּחה ומושלכות ביאוֹר החלק והמזהיר אדומות. בקרוב היה קוֹרני איואנוביטש מדבּר, ודיבוּרוֹ היה בשלוָה גמורה, ופניו היו צוחקים רחבות כלפּי האורח, ואוריאל היה ניצב אצלו והיה מביט ומביט אל השדמה המוֹריקה שלנוכח, ופתאום נזכר באותה חוֹרשת הארנים, שהיתה תמיד מאפילה באותו אופק שלימינו, זו הסבוכה והאפלה, שהיתה משחירה בראש ההר הגדול, שבשפת הנחל שאצל סֶמְצִי, אותו כפר שוקט ונהדר, שצריפיו הנמוכים והשלוים היו פזורים ושוכנים במורד – אותה חוֹרשה גופה, שבה היה מבלה ימים ולילות רצופים, יחידי ובחברת אותו אַנטיפּ, בנו הבריא והסמוק של קוֹרני זה איואנוֹביטש, אותו בחור רוֹקק בקול רם ומדבּר בקול רם, שהיה תמיד נושא אתוֹ נדיפה קלילה וצלולה של נקניקים שבטריפה וריח חציר והיו לו דברים את “שוֹנים”. התחיל פתאום לבו של אוריאל חם וקורא לו, והוא נטל מאותו חובש את סירתוֹ הקטנה והתחיל מטפּל בה באיזה חשק נוּגה ודומם, ורק משיצאה זו אל טבוּרוֹ של הנחל, נתפּס באותו חובש, ואָזניו הקשיבו את קולו השלו של זה, שהיה מדבר לו וכבר היה מסיים:
–… בסמצי. באוֹהל השני בוֹאכה הכפרה. הן.
אוריאל מיהר בתחילה והסכים מאליו:
– אַהאַ! אַהאַ!
ופתאום נשאר תוהה ושאל:
– בסמצי? מה, אתה סח, בסמצי, דוֹד קוֹרני? מי?
והלָז התחיל מטפּל באחת החַכּוֹת שלוֹ, שהפְּקָק שלה התחיל מדַהה את המים, ושנה בשלוָה:
– אַנטיפּ, אני אומר. אַנטיפּ שלי בסמצי הוא יושב. הן. בוֹאכה הכפרה – באוהל השני. ממש – כלפּי מִיכֵי הנקוד. חי לו אותו בחור במשוּבח – נוּ, והאלוהים אתוֹ! האלוהים אתוֹ!
אוריאל נהג את הסירה בקדחת קלילה, וזו היתה מחליקה ומתנודדת, כאותו בר־אוָז, ורצה, והחופים הצפים שבמים מתחת היו חולפים וחולפים ואוֹבדים. הנה פסקו ההרים הירוקים והפּראים קצת, ורפרפו האילנות הסבוכים והכפופים, כמכשפים הללו, שבנקיקים הנסתרים, והתחילו נמשכים שדות־השלחים, המזהיבים נוגות כלפּי חמה נוטה ויורדת, וחלפו גם הללו והתחילו הרי הטיט הגבוהים והצהובים, שכתמים אדוּמים קודרים בטבוּרם ובראשם המצמיח קולות דברים וצחוק מרוּסק ומטפּחות מלבינות ואובדות ואיכרוֹת כפופות זוחלות בטרפים ומסתתרות. חלפו גם אלה ונראה הגשר תלוּי ומוֹריק באויר, שכבר התחיל כבה, ודממה הולכת ובאה. אחוֹרי אותו גשר מתחילים שדוֹת האספּסת והללו קוֹדרים ומבהיקים בקרני שמש אחרונות. ציפּור אחת מתרוממת ומדרדרת בכנפיה ואובדת. הנה אָבדו הקרניים האחרונות, ורוח קרירה נשבה, וצלילים צצו והתחילו נפגשים, והדממה היתה. הס והס. רק איזו בריוֹת שבקירוּב מקום רוחשות ומצפצפות מחמת מתיקות שבשינה, ואֵי בזה שרים בחורים או בחורות, והשירה רחוקה, רחוקה. בקצה השדמה השטוחה שמשמאל התחילה הציפּור רגלי את נסירותיה החולמות, ובקצה השדמה שלנוכח התחיל חברה משיב לה גם הוא חולמות:
– צְרָח, צְרָח! צרח, צרח!
הסירה היתה מתנהלת לאִטה אצל האילנות הכפופים שלשפת הנחל הימנית, ובשפתו שלנוכח היו שיחים סבוכים מאפילים, והיו מרפרפים באפלולית ובנוֹגה הקוֹדר של חלקת המים המנצנצת שמתחת, כחזיונות לילה אִלמים אלו, המתלחשים בסתר. וחבצלת גדולה אחת, שהיתה יוצאה ובולטה שם מהמים ומדהה אותם קצת, היתה דומה לגולגולת מתה, שצפה וצפה ואינה זזה ממקומה, מחמת שנסתבבה מסתמא מתחת בגוֹמא או בשרטוֹן סתם.
בקרוב התחילו כלבים נוֹבחים במרחק, ואוריאל הפנה פתאום את ראשו, ושאגה קלילה פרצה מחזהו, ולבוֹ התחיל צוֹבטוֹ והיה כואב וכואב. אֵל מלא רחמים – אל מלא רחמים! לזה לא פילל – אַח, לזה לא פילל כלל וכלל! חה, וגוֹלם שכמותו – כיצד לא רפרפה אצלו אפילו מחשבה שכזו? השד משחת, הכל כלפּי מקוֹם אחד נוטה, הכל! חוֹרשה נהדרה וגאה זו, שהיתה מוֹשלת בכיפּה בשדמות הרחבות הללו, אותה חוֹרשת קדוּמים איתנה, שהיתה ניצבת פה וכובשת מרחוק את נשמת האדם בגבורתה זו, הנושמת ונודפת חריפות וכובשת את הבשר יחד את הנפש – זו לא נשארו לה אלא ברוֹשים יתומים וחולנים אלו, המְפַנים לאט לאט מקום לאותן פארוֹת הלִבְנֶה הרכות, המציצות ויוצאות ומלבינות פה ושם, ושרשיו הכרוּתים והרחבים, הפזורים במלוֹא השטח הגדול הזה, הללו בולטים יתומים ונראים מרחוק כתִלים תִלים של קברים פזורים ונשכחים. חסל…
אוריאל הניח את ידיו ששולבו בידות המשוטים ובברכיו וראשו הוּרד. היתה דממה, וקרקוּר שאינו פוסק היה רוחש בדממה, ואת הלב צבטה תוגה קלילה שביאוּש שכבר נלאה – אותה תוגה משונה וצורבת, שיש בה גם משום איזה לגלוג שבניווּל. נזכרה פתאום אותה חוֹרשה סבוכה ומסוּבכה, כשהיא חיה והיא משחירה בראשו של אותו הר, ונזכרו בריותיה הרוחשות והשוֹאנות, שנאלמו ואינן, ופינותיה האפלות והכבושות, שנחשפו וחוּללוּ, ומסילותיה הנפתלות, שהיו מגוּדלות חצב שהתפּתל ושִרְחָש רחב ומכוּסוֹת זלזלים מאַושים ומחטים יבשים של אשתקד. צצה חוֹרשה זו גופה בתקופת טבת הלבנה והחורקת, כששכבות שלג משוּנות היו תלויות באוירה, ככֵפים הללו, ואותו אויר היה מלא תמיד צריחות חודרות ושקשוק שבכנפיים ודרדור שבשלגים נופלים, וברוֹשים ירוקים היו משחירים כתמים מתחת ללבנונית הצחה, שהיתה מושלת פה בכיפה. בשלהי אדר היתה החורשה שוב אחרת. בשלהי אדר היה פּאַנוֹס הגדול מדלג בחורשה וקורא בא פרא בלילות, ויש אשר קריאתו הכּבּירה היתה מצלצלת פה גם ביום והיתה בוראה הדים צלולים, שהיו נישׂאים כנרדפים וקוראים באֵד המיתמר שבשטח המטושטש לבנוּנוֹת. היו אז השלגים מוטלים לבנים וצחים; אבל כבר היו מתחילים נהרסים, והרגל היתה נופלת ויורדת בהם, והמסילות התחילו משחירות ומשחירות, וזמורות חשופות בלטו פה והציצו שם, והצריחות היו מתרבות, והקרח, שבנחל שבמורד, היה מפרק לפרק שוֹאג, ושלגים היו מדרדרים ומדרדרים, והזמורות הדקות והרכוֹת של שורת הלִבנֶה היחידה, שהיתה ניצבת כגוֹנדה של שומרים שנזדקפו בשׂפתה, הללו היו תלויות והיו בוכות כלפּי כתמי חמה אלכסונים… חה! רפרפו פתאום כמו בחלום שני בני־אדם מגוהצים ומשחירים כשתי נקודות קטנות בלבנת אותם השלגים הגדולים. אחד היה גוּץ וכרסני וצוחק תכופות מטבוּרוֹ, וכשהיה מפריד את שולי בגדו החם ומכניס את ידו הקצרה אל כיסוֹ, היתה נוצצת שלשלת זהב כפוּלה בחזהו. השני היה גבוֹה ממנו ודק ממנו, ובגדו היה מרוּכס כולו, ופניו היו חוַרוַרים, וזקנו צהבהב ויורד, כטריז זה, וראשו חבוש קרטוז של בני האצילים, וידו רושמת ורושמת אגב טיוּל באיזה פנקס. הרי אלו מכבדים איש את חברו בפּפּירוֹסה והם מדברים וצוחקים ומודדים אגב־אורחא את אחד האילנות הזקופים והגאים, שאינו מרגיש, לכאורה, כלל בגמדים הללו, המטפּלים שם מתחת. אחר־זה הם יושבים באותה מרכבה רתוּמה, שהיתה מגוהצה שכמוֹתם וחיכּתה להם במסילה שבצד, והאחד קורא לחברו לאכול אתוֹ לחם. אחרי הארוחה הם פוטרים איזו דברים קטנים בסידור אֵילוּ ניירות ובחתימות אחדות שביד, ומשחקים בקלפים, ונפרדים איש מחברוֹ, כבני אדם ישרים, בלבב שוֹקט.
– אַדיוֹ!
– אוֹ ריווּאַר, מסיוֹ!
– הרֶכֶב!
– חה־חה… פּאַנוֹס, פּאַנוֹס! אֶלִילִי המגוּדל פּרא פּאנוֹס! הטרם תראה, כי אָבדנו – כי אני ואתה אָבדנו יחד? חסל, תֵישִי השכוּל! שוב לא תהא מרקד בתקופת אדר המיתמרת באותה חורשה נפלאה, שככה אהבת, ושוב לא תהא קורא בה כפרא מדבר באותם הלילות הלבנים, ונפשו האוכלת של אותו נודד, הרוֹמס יחידי להנאתוֹ בשלגים ההרוּסים ומגיש את פּניו בכוָנה לזמוֹרוֹת הרכות, שהללו יחבטוהו, זו לא תחרד שוב ושוב לא תלהט לאותם ההדים המצלצלים ומתגלגלים, שגבורת אֵלים כובשים צוהלת בהם… לאו – שני בני־אדם מגוהצים, שאחד שבהם גוּץ וכרסני והוא צוחק תכופות, והשני גבוֹה וחורור וידו רושמת ורושמת באיזה פנקס, כיבּדוּ איש את חברו בפּפּירוֹסה ואכלו יחדיו לחם!
– חה!
בינתיים היתה הסירה מחליקה כבחלום לזרם הקל ולאט לאט הקיפה את ההר הגבוה. בקרוב צרח בר־אוָז מאצל אחד השיחים האפלים וכנפיים שקשקו מחמת בהלה. הצריחה היתה מרה וחודרת ומשׂפת הנחל שמשמאל התחיל כלב נוֹבח בדוּמיה הגדולה. אוריאל הרים את ראשו והיטה את הסירה אל שפת הנחל, ויצא, וניגש אל האוהל השני שבתחילת הכפר, זה שהיה מוטל ונרדם לרגלי ההר. חלונותיו הקטנים של אותו אוהל היו מאדימים כהות ואוריאל מצא את אנטיפּ חברוֹ, כשהוא יושב ומטפּל בילד בריא, שצחוקו היה זר ואוֹר רחוק הבהיק מתוכו, כשם שראשו הקלוש היה זר ומבהיק מאיזה אור שאינו נתפס, ואשה אחת לבנה ובריאה תהיה מטפּלת בבית. הללו לא נתנוהו לחזור באותו לילה; ובבוֹקר שלאחריו כבר התחילו אותם הגשמים טוֹרדים ובאה נאַטאַשה, אחותו הצוהלת והורוּדה של אותו אַנטיפּ, ואוריאל נשאר אצלם וישב אִתם שמונת ימים רצופים. ובלילה בלילה, כשהיה הגשם מזמזם ברחוב הריקנייה, והשלוּליות שבה היו שואגות, והזגוגיות השחורות שבחלונות היו מבהיקות ובוכות, והזבובים היו משחירים בכתלים הכהים שהאדימו, היה אוריאל מכבה בשכיבה את המנורה שמימוֹת מתוּשלח, שהיו מדליקים בשבילו, והיה נשאר שוכב באפלה וחושב הפקר, שלכאוֹרה, היה הדבר יפה כפי האפשר, אילמלי היה נושא לו את נאַטאַשה זו לאשה והיה נשאר יושב אִתה באוהל שכמוֹת זה ומטפּל גם הוא בילד צוחק זרות ואורות, כשזו תהא מטפּלת וצוחקת בבית; אלא שאגב היה תמיד מרגיש, שכּרוֹ וכסתוֹ שלוֹ חסרים לו פּה. אולם בלילה השמיני להיותו שם כבר לא חזרה אליו אותה מחשבה והוא היה מנמנם חטופות. ושחרית, כשהציצה אליהם פתאום חמה מצחקת, ומבינוֹת למטליות האפורות, שזיהמוּ את השמים, התחילו רומזות להם בהרות תכלת אוֹרה, ואַנטיפּ היה מחפּש אצלו את הֶמְיְנוֹ17ֹ ואמר ללכת לחורש מצל הקרוב, בכדי להביא משם איזו פרה הביתה, קם גם אוריאל באיזו קדחת ונספּח גם הוא אליו. לנאַטאַשה הורוּדה, שהתחילה רוֹגנת, אמר, שיחזור יחד את אחיה; אבל משבאו, התחילו שוב טורדים אותם הגשמים, ומלבד זאת נכנסו אל אותם האחים ומצאו את הכנוּפיא כשהיא שלימה: אותו, שאותה אמא היתה קוראה לוֹ אַקטוֹר, חזר גם הוא בימים הללו מנדודיו שבכרכי הים, ואוריאל נשאר אתם.
אצל הללו מצא אוריאל את הכל כשוּרה. אותו בחוּר, למשל, שחטמוֹ סוֹלד, זה שלא היה כל ימיו זז מהפּסנתר, מצאוֹ אוריאל כשהוא כותב שירים, אלא שהללו היו כתובים בסגנונו המיוּחד שלוֹ וכבר לא היו מזכירים בכלום את חלקת צוָארה של אותה אחות רחל. וזה, שהיה תמיד כותב שירים, אותו אַקטוֹר, שחזר מנדודיו שבכרכי הים, היה מכה יום ולילה במדַפים, אלא שזה לא היה נפנה פתאום מניגוּנוֹ, בכדי לספּר בהנאה אוכלת איזו מלתא דבדיחותא. והשלישי שבהם, אותו שרגליו היו תמיד מהלכות בקיר, היה אתמול מלוה את אוריאל בחזירתו משם הביתה ובצלחתו היתה צלוֹחית אחת מלאה, שנטלה אתוֹ, בשביל שתהא זו משמשת לוֹ אַנַליזה אצל הדוקטור שבצ. בפנים המרכבה היה אוריאל מסתתר באחת הפּינות שאצל האשנב והיה ממרט בשׂפמוֹ ויוֹנק רצופות מהפּפּירוֹסה שבפיו, ואותו בחוּר היה יושב כנגדו, וידיו היו מונחות בזיזו של האשנב המבהיק, והיה מביט רצופות אל אותה אפלה נוצצת, שזנב הניצוצות האדוּמים של הלוֹקוֹמוֹטיב הנישא ונוהם היה משתטח ומרקד בה, והיה גוֹנח מפרק לפרק ברחישה של ארס, ומפרק לפרק היה נפנה והיה פוטר ברוח כבדה ונוהמת את סיומו של אותו שיר נוּגה, שכתב אחיו הגדול בימות הגשמים הללו ואוריאל בא ומצאוֹ שגור בפי כולם. נדמה לו, כנראה, לאותו בחור, שאותם הדברים האחדים, שבסופו של אותו שיר, מספּרים את הכל:
הס! יש קוֹל אִם יבוֹא קל
והלב כבר חת…
בבית מצא אוריאל את כרטיסה של מילי, שהיה כתוב חטופות ללינה. לינה המשוּבחת! היא סרה ולא מצאה איש ולבה מהסס. לבה מהסס, כי היא חוששת מאוד – אַח, היא אינה יכולה אפילו לחשוב כדבר הזה – היא חוששת מאוד, שמא הלכה היא כבר לבדה לחוֹרש מצל. בטובתה, לינה יקרה, תדחה נא את הדבר ליום מחר ותלכנה יחדיו. מילי.
נ. ב. שהוא נמצא בחוֹרש מצל – הרי זה דבר שבוַדאי. סיפּרה אותה שרה משום ריבה אחת כפרית שפגשתה.
– המ… לאו. יש לגמור את הדבר בבת־אחת – וסליק! נחשול זה שהטילו – גדיוֹת שכמוֹת אלו! חה. ולינה זו… דרדקי!
מלבד זה מצא אוריאל מכתב אחד סגוּר וכתוב אליו, שבתחילה היה מהפכוֹ ומהפכוֹ ולא הבינוֹ, ולאחרונה, כשבדק ומצא את פּשר הדבר, השליכוֹ ברוגזה בחזרה. זו היתה אותה אַקוּשֶרית גבוֹהה וכפופה קצת, שהיתה שנים אחדות תופרת חַלַטים לאותו יֶפים – זו היתה אותה שכתבה לו לאוריאל, לידידה היחיד באמת אוריאל, כדברים האלה: אוריאל – ידידה היחיד באמת אוריאל! אָבדוּ, אָבדוּ החיים ואינם; אלא שאנשים בני תרבוּת אינם מַרבים בשאלות שבטפל. אָבדוּ החיים – ושוב אינה אלא אֵבר חלוּש ומדוּלדל ומיוּתר לגמרי, שאינו ניכר אלא ברישומו שבנתר, שרשמו למראשותיה של אותה מיטה, הניצבת בחדר המיוּחד, אשר בבית־החולים דפּה – אותו בית־החולים היפה, שככה אָהב. זוכר הוא? זה הניצב לרגלי אותו הר, שבראשו היו משיאים משוּאוֹת בלילות ההם, כשהנהר שמתחת היה יפה והשמים שלראשם היו רחבים והיא היתה שוֹטה – אח, היא היתה תינוקת שוֹטה. לאו. אָבד, אָבד הכל ולבה זה נשבר והוא שוֹתת דם. אבל אם כולם בגדו בה – הוא לא ישכחנה. הוא – ידידה היחיד באמת. לאו. זה יבוא. זה יבוא ויצילנה. אח, צחוק הוא הדבר ולא יותר! היא, אשה אַקוּשרית, שהיתה כל הימים בטוחה בחיים ומאמינה בבני־אדם, חדלה מהשיג את תכליתם של אותם החיים – והם, בני־אדם כשרים, שמימיהם לא הגוּ בה, והיא בטוּחה, שאפילו את שמה לא ביטאוּ מימיהם, הם באים פתאום ופניהם מפיקים איזו חרדת קודש שבשטות ומבטיחים לה בבטחה שכזו, שהיא צריכה לחיות. אח, כוחותיה יצאוּה מחמת צחוק, באמונה!
כתב־ידוֹ של אותו מכתב היה קוֹדח ואותיותיו היו גדולות ומפוזרות, ובסוֹפוֹ של זה, מתחת לחתימת ידה המטוּשטשה, היה רשום בכתב יותר מפּוזר ובסימני קריאה רבים ומרקדים: בוֹא!!! בוֹא!!! בוֹא והצילני!!!
בקרוב התחיל סגנונו של אותו מכתב מנַקר משום־מה במוֹחוֹ של אוריאל והוא חזר ונטלוֹ. השד משחת! הרי הדבר דומה, כאילו זו אינה מדברת דברי זמר. אותה אַקוּשרית כפופה… וצחוק משוּנה קצת הסתתר בפינות שפתיו והוא נזכר באותו קוֹרני איוַאנוֹביטש, המשמש חוֹבש בבית־החולים. אבל פתאום חש משוּנוֹת בראשו. הוא הרגיש פתאום, שראשי לסתותיו הסמיקו ויחד את הרקוֹת ההוֹמוֹת הללו התחילה מנסרת כל ההוָיה כוּלה והיתה מיטשטשת ומיטשטשת ויורדת במהירות גדולה לאיזו תהוֹם אפלה ורוחשת, וידו אחזה בכוח בדופנה של המיטה הסמוכה לו והוא צנח ונפל אל הכיסא, שהיה ניצב אצל מראשותיה.
ולא היה סיפּק בידי אוריאל, בכדי שיתחיל מרגיש שוב בכיסאוֹ, שיש תחתיו בסיס בטוּח כל־שהוא, וכבר היתה מילי צוחקת ומפטפטת באותו כיסא שלנגדוֹ. זו דפקה בתחילה ופתחה את הדלת לרחבה, ופתאום ניצבה, ופניה חָורוּ ואָדמוּ, והיא נשכה את שפתה:
– אַח!
ולאַלתר היתה כבר יושבת ומטפּלת בוָוים שבמכסה ראשה, זה ששוּליו הרכים והגדולים היו מתנדנדים, ואותה מגילת נייר קלילה, שהיתה תלוּיה בחוּט של שָני ויורדת מִזִרְתָה הימנית, היתה חוֹבטת לה בפניה והיא דיברה:
– היא לא פיללה. חשוֹב חשבה, שלינה… זו אינה, כנראה, חה־חה? תינוקת חביבה זו… היא היתה כל־כך מחכה לו – מנוֹח לא מצאה…
לאַט לאַט שיחררה את ראשה מאותם השוּליים המצלים וכתפייה קלה זו, שהיתה תלוּיה לה בידה האחת, צנחה ונפלה לרגליה. אוריאל היה יושב ומביט קָמוֹת אל אותה כסיה קטנה, שהיתה מלבינה בברכּה של זו, ורפרפה לפניו כפּה הצחוֹרה והארוכה במקצת, שהיתה חרדה ומטפּלת בחליצתה של חברתה. פתאום ראה את הכתפייה הפרוּשה, שהיתה יורדת ורובצת לרגליה של זו קיפּוּלים קיפּוּלים, והשתחוה אגב ישיבה באיזו מתינות שבשלוָה והרימה וקיפּל אותה בזהירות יתירה והניחה למראשותי המיטה שאצלו. גמר והרים את פּניו ותלה אותם באלו של זו, והיה מביט אליהם ישר, ומביט רצופות וכאילו הוא רואה אותם ראשונה, והיה שותק משוּנוֹת; וזו חדלה מכְסָיָתה וקמה.
– אַח, כמה חם לה!
והתחילה מתלבטת בחדר, כאיילה חרדה זו. פתאום ניגשה אל אותה גיתית והרגיזתה ונהם באויר אַקוֹרד מבוּלבל והיא צחקה שלא כדרכה במקצת והתחילה ממלמלת חטופות וסגנוֹנה שלה גָבר וגָבר. פוּ! אם יש בכלל איזה דבר שנפשה סוֹלדת בו – חה־חה – אם ישנו בכלל, הריהי אומרת, הרי אינו אלא כלי־זמר זה… כלי־זמר זה – והיא חושבת, שאינה צריכה לומר, שגם כל אלו הנשים, הקרובות לו לסיניוֹר אוריאל, בכלל זה… חה־חה! זו אינה הלָצה. ישנה פה שרה אחת – כיצד הם קוראים לה? גלזר, כמדוּמה… לאו? אֵל מלא רחמים! באמונה, שאחותה הבכירה שלה – שלה, של מילי זו גופה, כוָנתה – שאותה ריבה מזדקנת קצת, שאינה יפה ביותר, לא שׂנאתה מימיה, כשם שזו שוֹנאה אותה, חה־חה… אַת, במחילה. גם זה אמת, סיניוֹר אוריאל. גם זה אמת, ששוב נפשה סולדת ב“זרַזָה”18 הפּולנית, אם סיניוֹר מכיר בה, ובפּוּדינג האנגלי ובאותו צואר אריכתא וב… חה־חה. ביחוּד – באותו צואר. אח, אותו צואר – נוּ, חה־חה! משאתה פוגש בו – הרי לאַלתר: רוצה אתה, ידידי? טוּל והוה מסתכל בפי זה וספוֹר את שינַי הלבנות והבריאוֹת. ככה מזהיר אותו פּה בשחרורית הקוֹדרת שמסביב. אַח – מילי? אפשר – מילי? לאו! האמנם – מילי? הה־הה! הרי זה דבר שבפינוֹמינליות. אותה מחשבה בלבד, שמילי תהא, לאחרונה, פוֹזמת לו במנגינתו החדשה שכתב! חה־חה… הרי!
במראָה, שהיתה תלוּיה כלפּי אוריאל, רפרפה פתאום אותה צמה שחורה ומבהיקה, שהתחבטה למטה ממתניה הרוחשים והרכים, ובאויר נצנצה מגילת הנייר החבושה, שהיתה תלוּיה בזרתה כשנכנסה, ונפלה ונחה בפינת הסוֹפה שלנוֹכח.
– חה־חה… כבר הספּיק זה ותחב לה את מגילת התוים הלזו…
אבל בקרוב התחילו פניה קודרים במקצת והיא ניצבה במקומה כלפּי אוריאל, כשהיא שותקת וידה האחת חובטת בכפּה של חברתה באותה כסיה שפּשטה. פתאום נשארה כסיה זו מוּנחת בכפּה שקפאָה, ואחרי הבּטה קלה שבדוּמיה, שהביטה ישר אל פניו, ניגשה ושאלה בקול כבוּש קצת:
– הרי… אנו מסוּבים ונהנים, סיניוֹר?
וכשפּגשה בחיוּכו החלש והתלוש של אוריאל, שהשתטח פתאום בפניו הנלאים והחיורים, התחילה ידה משוֹטטת אצלה כמוּכת סַנורים ונתקלה באותו כיסא שמשמאלה ונטלה אותו משום־מה.
– אוֹל רייט, חה־חה – אני אומרת: אוֹל רייט, סיניוֹר! בחסד האלוהים, הרי אנו בקיאים היטב בהנאָה זו – מה טיבה באמת.
ושׂפתה חרדה כל־שהוא וקפאה ובשיפּולי מצחה נבלט כתם אדוֹם קל, שהתחיל מַחויר:
– היטב אנו בקיאים, סיניוֹר חיוָר וחלכה…
ופתאום בקול קר וישר:
– אבל זה אינו חשוב לי כלל וכלל – באמונה. רוצה הייתי לשאול רק – למה לא השיבות לי כלום, אַה?
והיא נשארה ניצבת לפניו סמוכה קצת בדופנו של הכיסא, שהיטתה אותו לפניה, ומחכה לתשובה.
אוריאל התחילו בתחילה פניו קובצים קדרות במשהו והוא גנח בחולשה; אבל פּתאום הרים את פּניו וצחק בחיבּה שבנימוּס כלפּי אלו שלזו, שהיו נטוּיים וסמוכים אליו, ואִשוניו הבריקו קצת:
– אפשר… תתיר לו אותה מטרוניתא לקום ולשבת באותה סוֹפה שלנוֹכח – הוא נלאה היום כל־כך… הוא קצת חולה, חביבה.
– אוריאל!
זו חָורה וטפחה ברגלה, וקוֹמתה התחילה מזדקפת בה באותה מידה, שאוריאל היה מתרומם בחולשה מכיסאוֹ. ידה לא הירפּתה מדופנו של כיסאה, שכפפתוּ והיה מסתובב ברגלו האחת יחד אִתה מתוּנוֹת, והיתה פונה אחרי אוריאל כבחלום. שיחדל מסגנונו זה, שהיה לה לזרא, שהיה לה בהחלט לזרא. שיחדל ממנו, אומרת היא. היא שאלה.
אוריאל היה כבר שוכב למחצה בפינה שבסוֹפה, וברכיו היו שלוּבוֹת, ומצחוֹ קוֹדר ומשתרג קצת. הוא היה מביט אל הדוֹברת בו ופניו החיורים החוֹלנים קצת היו שואלים ומבקשים תחנוּנים: מה אַת רוצה ממני, תינוקת שלא בגרה? כלום אִי אַת רואה את מי תבואי בדברים? הוא היה מביט אל הדוֹברת בו קרוֹת ובאפס־אוֹנים ובגרונו פירכסו כמהות: אח, כמה הייתי מאוּשר, מילי, מילי חביבה, אילו היית נותנת לי לשכב במנוחה גמורה, במנוחת אותה קוֹרה מוטלה, באותה מיטה שכנגד. לא יותר, מילי – שוב לא יותר. אבל שפתיו נדוּ ומללו מתונות:
– אַל נא באַפּה, מטרוניתא – אַח, אַל נא באַפּה. נוּ, נניח ששאלה; אבל…
ופתאום נקוט בפניו ומצא, שכל אותו דבר היה לו יחד את נפשו הוא למַשׂא. השד משחת! מה גוֹלם שכמוֹתוֹ רוצה להגיד לה לזו – ומה יש לו להגיד לה? המנוס היחידי, שיש לו מקוֹמדיה יתירה ומיוּתרה זו, הרי אינו אלא לקרב בבת־אחת את קצה – והוא הריהו מיסב ומרבה אִתה להג. חה. בכלל – מה אשמתו הוא? הוא נרגז והתחיל מחפּש מלים ולא מצא בתחילה וקרא:
– אתמהה, חיינו! כי כלום אותו דבר, שהיא שואלת, חשוב לה? לגבי דידה, כמדוּמה, חשובה שאלה אחרת לגמרי – נוּ, ותשובתה של זו, כמדוּמה, כבר נשנתה לא אחת.
זו היתה ניצבת תוהה ופטפטה:
– לא אחת?
ואוריאל נרגז ביתר שׂאֵת כלפּי גופו הוא. כלום זה פטפט שם שוב – שזו תלתה את אָזניה באויר?
ופתאום הבריקו אישוֹניו שוב והוא חזר לסגנונו הקודם וזו נדהמה בתחילה במקצת מחמת אותו צל פוֹזז, שתפסה בקולו של זה, צל של דברים שבלב, לכאורה, ולכאורה, של אלו שבהיתוּל גם יחד:
– אַח, שתגיד נא לו אותה תינוקת בדברים ברוּרים – מה היא רוצה ממנו? חה־חה. בסוֹפוֹ של דבר – הוא אינו רוצה לישא אשה, נוּ! כסבור הוא, שהדברים הללו ברורים למַדי, חה־חה. לאו. שתידוֹם – ואחר תדבר. אינו רוצה. מה? כלום תהא מטילה פקפוּק בחשבונותיו – והלָלוּ כה ברוּרים? שאדרבה. תגיד נא היא – מה יכריחנו לזה? באמת. אותה… קירבה שבנפש, כשם שהיא אומרת? אַח, אותה קירבה שבנפש! ובכלל – נפשו זו שלוֹ אינה קרובה, כמדוּמה לו, אפילו לגבי דידיה גופו, חה־חה. הלאָה. ובמטותא לזכור, שהוא מדבר בלי שום אבק של לגלוג. הלאָה איפוא. שיִשׂא אשה לשם מנוחה, כמו שנוהגים? אבל רואה היא – יש מנוחה ויש מנוחה; ולגבי דידיה, הכל נכנס בגדר האשה – לאפוקי אותה מנוחה, שהוא רוצה בה. לאפוקי אותה מנוחה. אלא מאי? לישא אשה לשם… אשה, חה־חה? רואה היא – זוהי פּרוֹבּלמה, כמו שהיו חבריו אומרים. בלשונה של אמא – הלכתא למשיחא. אבל בינתיים… נוּ, בינתיים יש בחיים “חברה”, תינוקת חביבה. “חברה” – זו גופא, שהוא והיא ורבים שכמוֹתם ובוַדאי גם רבים מאלו שאינם שכמותם מרבים תמיד לספּר בגנותה – ובצדק. אלא… אלא שדוקא זו נמצאת סלחנית במידה רבה! רב חסד, חה־חה… נוֹטַא בֶנֶא: שכמותו, הוא אומר; הוֵי: לאפוקי – שֶכמותה… פוּ דיקסי, חה־חה!
אוריאל נלאה ונשתתק פתאום וזו היתה ניצבת לנגדו חיורה ונושכת את שׂפתה דומם. כשראתה בו, שהצית לו במתינות פּפּירוֹסה חדשה וכבש את ראשו לאחוריו בסומכות הרכות שבפינה, נמשכה ידה בקרירות ונטלה את מצנפתה הרחבה והתחילה חובשת אותה לראשה ומתקנת בה את וָויה ושאלה בקול קר:
– גמרת?
ופתאום:
– שלא יהא סיניוֹר חולם אפילו בדומה לזה שפּטפּט. היא אומרת, שאותו סיניוֹר כשר ונוטה קצת לדברים שבהזיה לא יהא אפילו חולם בזה. חה־חה. היה לה כל אותו דבר למַשא והרי היא חוזרת ושואלת: רוצה הוא, שיבלה אִתה יחד…
אוריאל הפסיק אותה פתאום בהחלטה בוֹחלת שבליאוּת:
– אַח… לאו!
– לאו?
וקריאתה הכשילתה לאותה ריבה – קריאתה הכשילתה בלי חנינה. זו יצאה דומה, כאילו ניטלה הימנה חיוּתה בטרם פסקה. ומשפּסקה – היתה זו מפרפּרת מתה באותה דממה שבאה, וכתמי חמה נלאה רבצו מדוּכאים והוציאו הבל כבוש, וזבוב אחד שנלכד הָמָה והָמָה נואשות, וזו, שמחָזה פלטה אותה קריאה תלושה, היתה ניצבת מסוּמרה אצל האשנב ופניה אל הרחוב האִילמת והמצהיבה, ובכיסא השכוּל שבטבור החדר היתה מוטלת יתומה אותה מצנפת רחבה ואחד מוָויה הארוכים היה תלוּי ויורד ממנה בנס. אוריאל גנח וְנִשְלַו פתאום מחמת איזה יאוּש שנלאה ונשאר מיסב בפינתו ויוֹנק מהפּפּירוֹסה שבידו ומביט סתמות אל צמתה המבהיקה של זו, שהיתה מונחת דומם ויורדת לה אִילמת מאחוריה, ואל מתנה הרכרך והכמה, שקפא פתאום. הס ודממה צהובה והכל ניחא והוא אינו אחראי – הוא אינו אחראי, אם אותו זבוב שוֹאג והוֹמה נואשות, ואם אותו תרנגול שברחוב השני קורא וקורא ממושכות, ואם צמה זו רכּה ורווּיה רוחשת קופאות וכמהות. הללו כבר חיים הם – חה. הללו כבר קרוּיים חיים – והוא נלאה, נלאה, נלאה… לאו, הוא אינו אחראי ואפילו במשהו שבמשהו. ופתאום התחיל שוב ראשו סובב קצת מחמת חולשה, ובת־צחוק חיורה ותלושה, שוטטה ואבדה בפינות שפתיו שהכבידוּ. חה־חה. תיתי ליה לאותו דוקטור משוּבח ולזקנו הרוֹקד ומרקיד מרגליות. לֵיסֵי פֵיר, חביב – ליסי פיר… אַח, אוריאל, אוריאל!
באותו לילה שבקיוב, באותו לילה משוּנה במקצת, שבבוֹקר שלפניו נפגש אִתה ראשונה בבית אחד ממַכּריו, באותו לילה, כשהיו המתניים הלָלוּ קוֹפאים ככה והיו רוחשים כמהות כלפּי אור המנורה המאוּחרה שבאותו חדר אִילם, כלום היה הוא אחראי בדבר – כלום היה? אַח, לאו. אלו דברים, שפּקחים שבבני־אדם הרי הם כשוֹטים גמורים לגבי דידם, ויפים – כפחותים. היה כל אותו בית אחוז באפלה ובדממה שבחצות הלילה, והיו האָזניים, הגרוּיוֹת במקצת, קולטות כל שריטה חלשה שבחדר המבשלות הקר שלנוֹכח, ובאחד החדרים הרחוקים, שהיה ריק מאדם ורהיטיו הרבים אָבדו באפלה, היתה דפיקה אחת תכופה ומוֹנוֹטוֹנית אָצה וסופרת כל נשימה ונשימה שבאותה דוּמיה מאוחרה ומפרק לפרק היתה קוּקייה קוֹראה משם ומכריזה כבושות את הסכום. מָתְנה של זו היה קופא וקופא, ואותה צמה היתה תלוּיה ומוטלת ורוחשת אִילמוּת, ופתאום נפנתה והחזירה אליו פנים קפואים במקצת וחורורים, וכפּיה החיורות והארוכות כל־שהוא התחילו רצות, כרגליה הטפּסניות והמהירות של אותה שממית בקוּריה, והתחילו מטפּסות באותה בּלוּסה שחורה ובשמלתה, ופריפות התחילו מנקשות אטומות, ופתילים התחילו משתחררים ומרשרשים קצרות. אוריאל ישב נדהם ופניו נתלוּ נכחוֹ, וזו ניסתה אפילו ופיהקה בוחלות ושלווֹת והתחילה מתקרבת בשלוָה אל המיטה, כששמלתה צונחת קצת; וכשהתחילה מתפּשטת את בּלוּסתה, שאלה באותה שלוָה גופא, מבלי אשר תפנה אליו:
– רצונו, יכול הוא לכבוֹת את המנורה, אם אינו נרדם כלפּי האור.
אוריאל יצא מקפאונו הקל וקם במבוכת פתאום:
– אַח, לאו. הרי הדבר תלוּי ברצונה. הוא… הוא ייצא לאותו חדר…
אבל זו היתה כבר ניצבת בחלוּקה האחד לבשׂרה, וזה היה מתפּתל רכוֹת ומקומות מבליט ומקומות היה מסתיר את יצוריה הרכים והלוהטים, והיא גחנה ואגב הרמת השמיכה הפנתה אליו אותם הפּנים הקוֹפאים. וקראה באותה שלוָה זרה:
– אַל יטריח בכדי. לדידה, יכול הוא, שיהא שוכב לו באותה סוֹפה.
וכשהיתה כבר שוכבת במיטה, פיהקה שוב ארוכות.
אוריאל לא יצא אל החדר השני ונשאר שוכב באותה סוֹפה והיה שוכב ומתרגז:
– שטוּיוֹת שכמוֹת אלו!
ופתאום צחק בקול גדול וקשה.
– אַח, רוצה היה לראות מה היה – אילו היה, למשל, איזו טולסטוי גדול מוּנח במקומו… חה־חה־חה!
ובבוקר הדלוח שלמחרתו, כשיצא אִתה להביאנה אל מרכבת הטרַאם, היו המדרכות המלוחלחות חושפות צחוק שקפא, והחומות האפורות היו רטובות, ואותו שפם מזוּהם היה טופח וטופח, וזו היתה הולכת אצלו בהמולת הבריות הרצות והמרכבות השואנות שמסביב, והיתה מֵיצֵירה ודוֹאגת לאותה ריבה חברתה, שוַדאי שלא היתה ישֵנה הלילה מחמת דאגה שבלב – והכל בשל השטויות הללו שלה. לאו. אמת הדבר, שהיא – סכנה לה, שיהא לה שיח ושיג את בני־אדם שלא בגרו כל צרכם. צדקה אותה ריבה – אח, צדקה. כמה צר לה – כמה צר, שגרמה לה לזו דאגה שבלב… ויפה הוא גם אותו בחור – יפה, לית מאן דפליג. וכי למה לא הכריח אותה אתמול לחזור הביתה, אַה? למה? אח, אֵל מלא רחמים – אל מלא רחמים! כלום אתה מוצא תינוקת מתוזזת שכמוֹתה, אַה? פשוט, תינוקת שלא גמלה – תינוקת מזוהמה שלא גמלה…
אבל כשהיתה כבר ניצבת במרפּסתה של המרכבת, שהיתה מצלצלת ונחפּזת, וכפה היתה נתונה בזו שלוֹ לשם פּרידה, צחקה רצוצות במשהו וקראה:
– ושלום… ושלום… חה־חה. אח, לבה זה לבה! אבל זה היה לוחש לה מיד, שמשורר הוא, חה־חה. נוּ… כלום אתה מוצא, למשל… אפילו שׂפם שכזה אצל בני־אדם פשוטים? חה־חה… או אפילו אותה בת־צחוק שבפינות השפתיים… בטובתו, שיגיד נא לה: הרי הוא לפחות, פּיקח קצת יותר ממשורר, אה? חה־חה…
אוריאל השתחוה אז משום־מה ונשק לה דומם בכפּה, ומיד אחר־זה זזה המרכבה ממקומה ולבו התחיל צוֹהל טורדות; אבל פּתאום התנפּלה זו וקפצה ממקומה ונשארה ניצבת סמוכה אצלו ברחוב, כשהמרכבה פרחה לה הלאה בזמזום גוזר. חה־חה. אותה שטוּת! כלום זקוקה היא למרכבה – והיא רוצה דוקא ללכת רגלי? אֵל מלא רחמים – אותו דבר הוא, כמדומה, כל־כך פשוט: רוצה היא דוקא ללכת רגלי ושהוא ילונה. הלא הוא ילונה, חה־חה?
אבל כבר בפינתה של אותה רחוב התריסה ובחלה:
– אַח, היא נלאתה ממנו. בטובתו, אפשר יחזור הביתה ויניחנה לבדה? היא נלאתה וכוחותיה אִתה אינם. שלא יהא דוֹאג – הרי כרכרה וזו תביאנה למחוז חפצה.
והיא אָבדה באחת הכרכרות הרטובות והמבהיקות שמאֵצל.
אוריאל לא הרגיש בה בזו, שכבר נטתה מחלונה והיתה בתחילה משוֹטטת וידה נטוּיה, כידה זו הגששנית של אותה סהרוּרית, ומחפּשת איזה דבר מסביבה. וכשמצאה, לאחרונה, את מצנפתה, נטלתה והתחילה מתקנת את הוָו שבה ואגב נשארה ניצבת אצל המיטה והתחילה פתאום מסתכלת בשום לב, כנראה, אל התמונה הגדולה של ה“חוֹרשה הקדושה” שבקיר. הוא הצית לו פּפּירוֹסה חדשה בזנבה של זו שנגמרה, והיה שוב מביט אליה ומביט, ופתאום נדמה לו, שזו אינה אלא ניצבת ומטפּלת שם במטפּחתה הלבנה ובפניה – ובנפשו חרד איזה דבר שלא ברצונו, וידו התחילה מורטת בקדחת בשפמו, ומצחו לבש קדרוּת. אבל פתאום רגז והתריס. אל כל רוחות השאוֹל! מה לו ולדברים אלו שבהבאי? אליבא דידיה – תהא אותה תינוקת בוכה או שתהא מרקדת – מה לוֹ ולה? הוא – אינו אחראי. הוא אינו אחראי – הוא נלאה, הוא נלאה, הוא נלאה… וחסל!
בתחילה כבש את נשימתו והתחיל שוֹתק באיזו כוָנה תחילה: הוא אינו מרגיש בכלום. הרי הוא יושב לוֹ בפינת הסוֹפה, כשם שהיה יושב פה מתחילה – וחסל. אבל משהתחיל מכיר פתאום בקפּאוֹנה המשונה שלו זו, שהיתה משתדלת, כנראה, לכבוש את קלקלתה בתוכה, חלפה איזו המיה סוֹאנת את רקוֹתיו ואבדה, ולבו רקד ונשאר נוֹח, ושפתיו פלטו ברוח קרה:
– חוֹשש אני, שאַת בוכה שם, מילי – אַה? הריני חושש…
ומיד חרד וקם. אח – השד משחת!
אבל אותה אנקה טרופה וחדה שבבכייה כבוּשה, זו שפּרצה פתאום והחרידה את הדממה בכדי דיבוּרוֹ, אָבדה כבר ואותה ריבה היו כתפיה שחרדו ומתנה הרכרך שוב קפואים ואִילמים כמו שהיו; אלא שהיו פניה כבושות בשתי כפּיה החיורוֹת והללו היו כמחוּברות אליהן, וידו של אוריאל, שהיה ניצב אצלה וכפּוֹ האחת היתה מונחת לה בכתפה הקודחת, שוֹטטה נואלוֹת וטיפּסה שם לשוא, והוא פטפט וסחט תחנונים:
– נוּ… נוּ, מילי… לזה לא פיללתי… באמונה, לא פיללתי, מילי… הלא… הלא…
הוא לא היה מוצא דברים בפיו, וקולו היה, כמו שנדמה לו, אוילי מאוד והוא הרגיזהו. פתאום גנח ומצא ונאחז בקש:
– הלא… הלא אַת היא הניצבת בזה, מילי…
הוא ראה, כיצד נשכה זו את שפתה בשיניה הלבנות והקטנות ואחר הסירה את כפּיה וגילתה לוֹ פנים צוחקים ושמחים. בתחילה התחיל לבו מהסס חושדות וקול קרא בתוכו: נוֹאל אתה, אוריאל – אח, כמה אתה נוֹאל, בחור. כלום ראית אותו תיִש, כשהוא מנגח את צלוֹ המרדפוֹ? ופניו החוירו קצת. אבל מיד התחילה נפשו שרוַח לה רוחשת לאותה ריבה הצוחקת אוֹרוֹת, והוא השתחוה ונשק לה נשיקה מתוּנה ואִילמת בתלתליה המבהיקים והריחנים. זו חרדה. שאגה קלילה התמלטה מחזה, ובקפיצה אחת משוּנה התרוממה וניצבה בקצה המיטה, ומשם התנפּלה בנהימה כבושה והתפּתלה בבשרוֹ ונשארה תלוּיה וקוֹפאָה בצוָארוֹ ושפתיה הקודחות נכבשו בכמייה אוכלת בפניו.
אוריאל נשאר ניצב נוֹאל כגוֹלם. בכפּוֹ, אותה שהיתה מופשלה ואוחזת את הריבה במתנה החם, היתה תחובה אותה פּפּירוֹסה, שהיה מקטר בנחת לפני זה, ופניו היו משתדלים ומשתחררים, ונשימתו היתה קצת כבוּשה, ושפתיו היו מתחננות:
– נוּ, רב… רב, מילי…
אבל זו לא השגיחה בכלום. היא נשארה תלוּיה ומתפּתלת אצלוֹ, כמו שהיתה, ופתח הבּלוּסה שלה נמצא פתאום פתוח לגמרי, ובשרה היה קוֹדח ורחישה חרישית מהלכת בו, ויצוּריה היו לוהטים והיו חרדים תחת ידיו. נפזרה אותה צמה רווּיה ושחורה והתלתלים התלויים כיסוּ את גבה והיו מדגדגים לו בידיו ובפניו, ופניה של זו, ששוּלבוּ קצת אחורנית, היו חיורים והיו זזים בקדחת חולנית, כאותם הפּנים, המלאים מצוקות אוכלות שבנפש, של אלו המוּכים בסַנורים מלידה, ושפתיה היו נדוֹת בלחש מחמת כלוֹת הנפש:
– מאַמאַ! מאַמאַ!
אותה תפילה טהורה שבלחש כבשה משום־מה פתאום את נפשו של אוריאל ולבו שנכמש חרד והתחיל צובטו וצובטו חמות. אַהאַ! זוֹכר אתה, אוריאל מקומט, מה זה טהרת אלוהים שבנפש? אח, כלום אין אתה זוכר, אוריאל, חלומות צחים כאֶראלים ומשאות־נפש טהורות וחרדות שבילדוּת שאֵינה? והוא קפא ונשתתק פתאום, ופניו נתלוּ והיו מגמאים נוגות את אלו החיורים והקשוּבים כמהוֹת של זו, ופתאום נפלו ונשארו יורדים. אח, מילי – תפילת שוא הוא זו, מילי! אותה אמא רחוקה היא, תינוקת, ואַת אוהבת אדם זר, אדם שתוכו קרח ורימה – אדם זר ומוּזר לבריות ואלוהים רחוקים ממנו…
אבל הנה הבריק לו גאוֹת צוארה המגוּלה והשטוח והיה מאפיל קצת מבינוֹת לקצות שדיה הצחים והמלאים ואיזה רטט משונה אחז את יצוריו. כשהיתה שפתוֹ התחתונה נשוּכה ומחוירה מתחת לשיניים ומצחוֹ משורג במשהו ומתקמט קדוֹרנית, נטלה בשני ידיו וסר אתה, כשהוא מתנודד במקצת מחמת שיכּרוּת, מאצל המיטה והשתחוה והניחה בזהירות יתירה באותה סוֹפה רכה, שישב בה, והתחיל משתדל ומשחרר את ראשו מידיה הכבושות בצוָארוֹ. וכשניגש לאחר זה וניצב אצל הקוֹמוֹדה שליד הדלת, היו שוב פניו חיורים מאוד, ושפתוֹ התחתונה היתה חרדה במשהוּ, ואַנדרטה אחת קטנה ויפה, שנזדמנה לוֹ שם, השאירה בידו את כנפה הצחה האחת. אבל בקרוב גנח צרודות, והחליק בכפּוֹ את מצחוֹ כלפּי קדקדו, ושלח את ידו אל פּתקת היום של הלוח שבקיר, וטרפה, והפכה, והתחיל קורא בה בשום־לב פרק: “כיצד מכינים לביבות מביצים גרידא?”
בקרוב יצאה אותה תורה מאַפּוֹ; אבל כשנפנה, ראה בה בזו, שהיא שוכבת חיורה, כמו שהניחה, ופניה קפואים ומוּכים בסַנורים, וצוָארה הצח פתוח, כמו שהיה. בתחילה נדמה לו, שהיא היתה מביטה אליו, והוא פקפק וניגש אליה והשתחוה קצת כלפּי פניה; אבל היא לא השגיחה בכלום. ניסה והתחיל דוֹבר אליה ונטלה בכפּה החמה והמסוּרה – וזו נשארה קוֹפאת. התחילו פניו דואגים במשהו חיורות ומֵצֵלות, והוא שוֹטט שוב אל הקוֹמוֹדה, וניגש אל המיטה, והתלבט ונתקל בפינה אחרת, ויצא ובא אל האולם הגדול הריק והשתטח באחד הקנפּי הקשים. שם היתה דממה שבשלוָה נושנה, והאולם היה מכוּבד, והלבינו המפּוֹת הגדולות שבשולחנות, ואותה פּרוֹכת שבפּינה, שתחרוֹתיה היו מוזהבות, היתה אפילו נודפת קצת באיזה אימפּראַטיב מאוּבק שבקטיגוריה ובחֵלב של נרות והיתה מזכירה במקצת את אותם הלַקָאים החשובים שבמבוֹאוֹת ההוֹטלים ושבתחנות הגדולות; אבל אוריאל היה שוכב והיה כובש קצת את רוחו לכתחילה. לאו – לאו. זו כבר אינה איזו מילי ואינה איזה אידיאל יפה שבחירוּת הרוּח או איזה לֵיסֵי פֵיר נוֹאל ובדומה לשטויות הללו; לאו – זו שלוָה היא, חביבי. אותה שלוָה יחידה ואפשרית שבנפש. מילא – בכדי תהא מפטפט הבל. שתק.
אבל בקרוב קם אוריאל אגב גניחה רצוצה והצית לו פּפּירוֹסה. וכשחזר שוב אל חדרוֹ ונכנס לתוכו, מצאהו כשהוא ריק, ודלתו היתה פתוחה, וכתמי חמה רבצו באוירוֹ, ובהם קפאָה נדיפה קלילה ורחוקה, שהיתה מזכירה לו את תלתליה הריחנים והרכים של מילי.
ובפנוֹת אותו יום, כשחזר אותו בחור, שבא אתמול את אוריאל, והביא אִתוֹ רחישת אָלה גרויה וחבילות אחדות קטנות, שהיו דומות לאלו שנוטלים באַפּוֹתיקה, מצאהו לו לזה, כשהוא מוּטל במיטה, והתריסים שבחדרוֹ היו מוּגפים, וקוּפת בגדיו היתה מוּנחת בכיסא שלמראשותיו. בחדרים הסמוכים היתה דממה ורחשו דמדומים כהים, ובלבנונית האפלה שבמיטה היתה מפרק לפרק מהבהבת והיתה מאדימה אִשה של פּפּירוֹסה. זה נכנס בסוּפה שבאותה רחישה והטיל את החבילות שבידו לפינה אחת, ואת מצנפתוֹ שתלשה מראשו לפינה אחרת, ואת גופו, שהיה, כנראה, מכביד וצוֹלל, הטיל אל אותה פינה, שהאפילה בסוֹפה, ונשתתק. חזרה הדממה והיתה אותה המיה נוגה ואינה פוסקת שבדמדומים ובחצר חלבו וחלבו פרה. אותו בחור היה שותק והיה נוֹשם ארוכות וכבדוֹת, ואוריאל ניחש באותה אפלולית הוֹמה את פּניו ובדמיונו ראה את כנפי נחיריו הזזות. כשנלאה, בא בסדינוֹ והסב את פּניו אל הקיר אגב שאֵלה צרודה במשהו:
– תלינה אצלי הלילה?
אבל זה שתק. ברחוב, כנראה, היתה חיפּוּשית אחת הוֹמה והוֹמה ונפלה בחבטה ונשתתקה. בחצר ניקשה הפּרה קשות בפרסתה ואותה ריבה מדוּבללה קראה בתלונה ניחרה:
– סטוֹ־י!
ושוב התחיל חָלָב זוֹרב וזוֹרב. מפרק לפרק היה אותו בחור גוֹנח כבושות והסוֹפה שמתחתיו היתה נוֹהמת. ניכר היה, שזה אינו מוצא לו מקום באותה פּינה. חה־חה. הוה: תפסהוּ לוֹ לזה בחוֹמש! אַה? אבל, לאחרונה, נשתתק גם זה ונשימתו חדלה.
וכשנדמה לו לאוריאל, שהוא כבר התחיל נרדם, קם פּתאום אותו בחוּר מפּינתו שאָבד בה, והתחיל מפשפש שם בפינה שלנוֹכח, ומחזהו התחילה רוקדת ומתמלטת אותה שלשלת דקה שבנקמה, שהיה רגיל בה מימים ימימה, ומיד אחריה בא בלחישה גרוּיה, כאילו אינו מדבר אלא לנפשו, אותו ביטוּי רוּסי כפוּל שמונה, והוא ירק בקול רם. אוריאל, שכבר שכח בסתרי סדינו המאפיל את מציאותו של זה אצלו, הוציא את ראשו ופלט שלא בכוָנה:
– מה יש?
הלה מצא בינתיים את מצנפתו באפלה ונטל את חבילותיו והתחיל קרב כבדוֹת במקצת אל הדלת.
– מה יש? – חזר ושאל באיזו נהימה שברוגזה.
ולאחר דוּמיה קטנה, כשכבר היתה ידו אוחזת בכפּת הדלת, הפנה קצת את חצי פניו כלפּי אוריאל, וקולו היה כבוש והיה חרד במקצת, שלא כדרכוֹ:
– צוּרה של חוֹזק יש, אני אומר. מה יש! זה יש – שבשוֹטים אנו משוּלים. חה! שיהא אדם שלושים שנה רצופות מפקיר את… את גופו ואת לבו לכל אותם הדברים – כיצד אתם אומרים להם? ה“קטנים” וה“גדולים”, וה“יפים” וש“אינם יפים”, וה“טובים” וה“פחותים” וכל כיוצא בהם – חה! אני אומר: שיהא… שיהא אדם מתלהב וחדל מהתלהב ומקוה ומתיאש ושמח ובוֹכה… השד משחת! שיהא אפילו רק מטפּס בקירות מחמת בטלה ורוֹחש שלושים שנה רצופות גידוּפים שאינם יפים בלבד – בשביל… חה! בשביל שצלוֹחית אחת של… מי־רגליים, לחרפת אִמה ולדראוֹנה נצח נצחים, תבוא ותהא פוסקת לו בבוקר אחד את גזר דינו? אַח – נוּ! הרי הדבר דומה, כאילו אני קורא מאיזה ספר – לאו? בוֹא, רוצה אתה להביאני אל הווֹקזאַל?
אוריאל צחק מנחיריו קשות ופיהק:
– למה גמרת, אַה? ואני זה רק התחלתי נרדם!
הוא פיהק שוב והלה סגר אחריו את הדלת.
6
באותו בוקר התחיל אוריאל בהרהוריו, כשרוּחוֹ שלוָה, לכאורה, למַדי:
– חיינו! – התחיל – חיינו, צדיק היה אותו דוֹקטוֹר מויטבּסק בנגוֹהוֹת קרחתוֹ הפקחית ובמאמריו החוֹצבים אש. צדיק הוא וצדיקוֹת כל בנוֹת ישראל שלא בגרוּ וגם אלו שבגרוּ. יש – הרהר – דברים יפים בחיים ובשירה ובכל פינה שאתה פונה; וכדאי, בפירוּש – כדאי לוֹ לאָדם, שיהיה חי ויהיה, נוספות לזה, צפוּי אלי סופו השחור ואפילו אם בשביל הללו בלבד. חיינו!
ככה הרהר בשלוָה, לכאוֹרה, והכניס את ראשו אל תחת אותה שמיכה מאפילה, כשאיזה ספר צנח מידוֹ ונפל אל הרצפּה. וכשהיה כוֹבש אותו ראש היטב היטב ומסתירוֹ בכּר ובכתפיו, סיים:
– חה! הוֹמירוס אחד, למשל – זה בלבד יכניס רבבוֹת מאתנו אל תחת כנפי השכינה. רבבות! חה־חה! אנחנו, ישראל רחמנים, אנחנו – כוָנתוֹ, אלו היושבים ולוֹגמים קהוה רותחת, ומגלגלים בלחמנית אחת בשנייה, ומזדרזים איש אל השוּק שלוֹ, ואש אל הקוֹנטורה שלוֹ, ואיש אל אשר ישׂאנוּ ה“רוּח” שלו, ואגב מריחת חמאָה בגלוּסקה, הרי אנו מסיחים באנשים ובספרים ובשפחות שפּיתינוּ ובמטרוניתות שסרחו אתנו ובשׂה פזוּרה ישראל ובדברים שבאמנות – חה־חה, אנחנו, ישראל רחמנים, חייבים לסלוֹח לו את ריחה של אותה המליצה, שבא אולי אל אַפּנוּ המפוּנק מאותם טירוּפי הרהורים, שהיה לוֹ הכבוד לגַלוֹתם לנו. חי־חי. הלָלוּ – צריכים אנחנו לזכוֹר – דברים התלוּיים בשוֹרש הנשמה הם. הוא אומר: בשורש הנשמה – לא יותר. יש, במחילה, מבטא שכזה: שורש הנשמה. חי־חי… בטובתנו – זאת אחת. ותוּ – ותו איננו צריכים לתלוֹת בו בוקי סריקי, אם הרהוריו אלה, שהוא נוטל אותם תחת כנפיו הסוככות, לא יש בהם כדי להרימוֹ ממיטה זו, שכבר התחילה פולטתו אַנטר נאוּ… חי־חי… לאו. בטובתנו, אנחנו, ישראל רחמנים. סיפּר לנו לוֹרד אחד משום הוֹראציוס, כמדומה, שאפילו אותו הוֹמירוס גופו היה, לפרקים, להוּט אחרי השינה – הוֹמירוס; נוּ והוא – ולהבדיל, הוא איננו אפילו מאלו שאינם ישרים שבמגדלי חזירים. חי־חי… אַח – לאו. להוָתוֹ הגדולה – לאו. באמת – לאו. הנה… הנה ניסה ופטפט בתחילה בקול ממה שמצא באפלה כתוב באותו ספר שמוּטל אצלוֹ ברצפּה – פטפט, כאמור, בקול ובאותה נגינת השלוָה, הראוּיה לדבר:
הגיחה ויצאָה מאוֹפל הרכּה וּורוּדת קרניים – זו איאוֹס.
התרומם ויקם גם הוא – זה איומיוּס הישר במגדלי חזירים…
אבל אותו ספר יפה וכשר, שבתחילה מצאוֹ בהוֹשטת יד אחת, זו הבאה – אם בקיאים אנו בדבר – מחמת אותה חרדה קוֹדחת שבמנוסת הנפש לדבר אחר, אותו ספר כשר, הוא אומר, נשמט, לחרפּתוֹ הגדולה, מידו, משהתחיל קורא בו באותה אפלה, והוא הרהר מה שהרהר והתכנס בראשו אל תחת אותה שמיכה קלה; אבל הלא חזר מיד והשתחרר הימנה, כשהוא נוהם ונושם בכבדוּת, כדג גוסס זה, שיאוֹרוֹ פלָטוֹ אל החול הצורב שבחרבה, ולסתותיו, כמדומה, הסמיקו בבת־אחת. חי־חי. במחילה מכבודנו – כלום הקדיח שוב את תבשילוֹ באיזו מליצה? חי־חי, אפשר. אפשר. מאוד אפשר. אבל בטובתנו. בטובתנו, ישראל סלחנים. הוא לא ירבה להג. הוא אומר – זה שהוא אומר: אותו מאתנו, שיהא כותב באחד הימים את סיפּוּרוֹ של אותו בחוּר – חי־חי, הרי הוא רואה אותו בינינו: הוא יושב בפינה וכוסו מצטננת. שׂפמוֹ כבר צומח ויש לו קצת נטייה לפילוסופיה שבשירה, חי־חי – במטותא, יכתוֹב נא ככה, יכתוֹב נא ממש ככה. ככה יתחיל: ברחוב היה אָז בוֹקר. ברחוב היה אָז בוֹקר רוֹגש מאורות ומזהיר מצלילים, ולבלב אביב צוהל ופוֹרה, אותו אביב גופו, שהיה מלבלב שנה בשנה בימי אותו הוֹמירוס הגדול, שהאֵלים פייסוהו ובנות האלוהים רבצו לרגליו, והיה מלבלב גם אחריו, בימי אותו שה האלוהים, שאמר לפייס את האֵלים והחריד גם את בנות האלוהים, והוא גופו ודאי שיהיה מלבלב ככה באותם הימים, הפּראים והריקים מאֵל ומאָדם גם יחד. חי־חי. זה – משום אותה נטייה לפילוסופיה שיש לו. זה – לכבודו, חי־חי. והלאָה – הלאָה יכתוֹב נא: פטפטו זרזירים – אצל הגינה, כנראה. רדפו אחרי חסילי האביב. האזניים חלמו צריחות כבושות וקודחות: חדר האוכלים שמאֵצל היתה דלתוֹ תמיד פתוחה אל החצר ובקירוּב מקום היה פּרדס מלבלב. אותה אפלה גופה, שהיתה בחדר, מחמת התריסים שהיו מוגפים, גם זו היתה קודחת והיתה מנחשת חרֵדוֹת את האורות שמסביב. אלא – חי־חי. אלא שֶרַצֵי הזהב הבודדים, אלו שרביטי החסד, כביכול, שחדרוּ פּנימה בסדקים ובכתמי הזפת השקוּפים שבתריסים, הללו – יכתוב נא – התחילו טוֹוים אותו ארג של יום־יום; ומוּכים בסַנורים, היו הללו מגששים והיו קרבים והיו מכבידים ומכבידים את הלב נוֹשנוֹת – חי־חי… הנביאים הללו, המנבאים, כביכול, לאוֹרה ולחסד אלוהים. אַח, אותה אוֹרה, ישראל רחמנים – וחסד אלוהים זה! בטובתו – יכתוֹב נא הלאָה. יכתוֹב: פּסוק זה שלהם גופו – של אותם הנביאים, כוָנתוֹ – אותו פסוק גופו היה אפילו קצר והיה קלוש למַדי וצפונות לא גילה כלל; אבל נוסחתו זו השגורה, שהנפש כבר סוֹלדת בה, זו היתה קשה מחמת פּיגוּל. אח, זו היתה, כארשת פניהם של צדיקים גמורים, והיתה גוזרת את הלב, והיתה מדכאה אותו, כנשיבה קוֹדרת זו, החולפת לה ביום זהב אחד נוּגה ומנבאה פתאום קופאות לסתיו שיבוא:
– כלוּם לא פסק, אוריאל – לא־כלוּם; ושוֹטה אַתה, אם יש אשר אתה חוֹלם, שאיזה דבר יפסוֹק באחד הימים…
– חי־חי. בטובתו. בטובתו. יכתוֹב נא הלאָה. יכתוֹב: ואותו ארג אפוּר התחיל. ניצב כמו חי יום אחד אִילם, שהיה אתמול, או שהיה שלשום, או שהיה לפני שנה, יום אחד אִילם ומדוּכא ונופל תחת משאוי דורות. ונזכר יום אחר שכמוֹתוֹ, שהיה לפניו, או שהיה לאחריו, ואתוֹ יהודי אחר צהוב, שהוֹביל בחבל שבקרניו שוֹר לטבח, והלָה היה מוֹשכוֹ אל החרולים שבצדי הדרכים. והלָלוּ נטשטשו ונתחלפו ביום אחר לגמרי, שהיה גם הוא, או שלא היה כלל, ואתוֹ דוּמיה נלאה וחמה צהוּבה וילד אחד מדוּלדל וחלש, שהיה בורח מפני מי ומיילל מרה וחתיכת פתוֹ המצוּמצמה בידוֹ והלב היה כוֹאב וכוֹאב. אותו ארג אפור התחיל. ושוב התחילו בטלים התחוּמים, ובחזה נאחזה אותה הרגשה אזרחית, שהיתה בימים מקדם מטילה חרדה נוֹאשה בנפש, זו גוּפה, שברבוֹת הימים נדושה ונתגלגלה באותה רחישה שאינה נוֹחה, המהלכת ואינה פוסקת ברַקות, מָשָל בא אותו רגלי צרוד, המנסר בלילות בשדמוֹת, ואִיוָה לוֹ שם מקום לשבת. חי־חי. אולי הדבר קצת תמוה. אפשר, שהדבר קצת תמוה. אבל, במטותא, חי־חי. יכתוֹב נא ככה. וסַיים יסַיים בזה"ל: בקרוב היה כבר הכל כשוּרה. חי־חי. בקדקוד, שהתחיל נהרס ואינו נהרס, רקד לפרקים איזה דבר מיוּתר במקום מוֹח. הנשימה התחילה צורבת קצת והיתה נפסקת לפרקים. החזה היה צר והיה כוֹאב מפרק לפרק מטוּמטמוֹת – ומשול, כאילו היה אחוז בחבלי חלום שאינו מגיד טובות, התחיל מכביד ומכביד שחורות…
אוריאל התחיל בהרהוריו אלה, כשרוּחוֹ היתה, לכאורה, שלוָה למַדי; אבל פתאום נדמה לוֹ זרות, שנדיפתו הצחיחה של אותו גולל שסתמוהו באה אל אַפּוֹ, והלב נסתם וחרד לנשימה. וכשהרגיש בקרוב בראשו, שזה התכנס שוב אל תחת אותה שמיכה מאפילה, נקוט בתחילה בפניו; אבל מיד חזר וביטל בלבו באיזו נקמה שבגירוּי את אותה הרגשה נוֹאלה שבילדוּת או שבמוּסר של חנוָנים – אלא שפּתאום יצאוהו כוחותיו, ומחשבותיו חדלוּ, ונדמה לו משום־מה, שהוא מרגיש בחוּש, שנפשו זָקְנה והיא מלאה חטאת. נדמה לו פתאום, שהוא מרגיש ממש בחוּש, שנפשו זו נחנקת והיא נמקה באותו שקר תפל, שֶאֲפָפָה מסביב וחנָקה בחלוּדתוֹ כל הימים, וזו התחילה מתבוססת במסתרים והיתה מתלבטת, כיוֹנה שחוּטה זו, והיא פרפרה ושאגה כבושות ממצולות אפלוֹת. אַח, חטאת, חטאת אחת תפלה ומגוּנה היו כל אותן השנים הרבות, שנגוזו יום אחר יום וירח אחר ירח, וחטאת, חטאת תפלה ומגוּנה היא כל נשימה ונשימה, שאדם חי חוזר ונוֹשם… חה־חה. השד משחת! לאו – בזה יש כבר קצת יותר מכפי מליצה, אוריאל. באמונה – קצת יותר מדי, חה־חה. מה אתה צוֹהל – לאו… מה אתה…
והוא הרגיש פתאום בראשוֹ ובלוּח שבחזהו, שהלָלוּ התחילו מרטיבים קרוֹת, והלב התחיל מתלבט שלא ברצונו, ככפיר אריות זה, המתלבט בכלוּב בקצפוֹ, ואותה רחישה שברקות פרצה גבולים והיתה לאפלה אחת רוֹתחת וסוֹאנת, אותה גופה, שכשהיא מנסרת ונופלת, הרי היא גורפת אִתה יחד את כל ההוָיה. וכשהרגיש, לאחרונה, שרוַח לו קצת, נמצא יושב בקצה המיטה, כשלסתוֹתיו מסמיקות והוא נושם ודוֹלה אויר בכפּו ובשפתיו ובחזהו הנוהם גם־יחד, ורגליו היחפות היו מתפּתלות בשולי סדינוֹ, שנשמט פתאום אל הרצפה, והיו מחפּשות בקדחת את הסנדלים, כנראה… אַה? חה־חה. לאו – מה אפשר לוֹ לגוֹלם שכמוֹתוֹ, אַה? לאו – הרי זה נפלא, באמונה. ברבים הרי זה דורש, חה־חה! מוּסר הוא מגיד! ופתאום הרי הוא נושא קינה לנפש מצוּינה – חה־חה… אַה? חה־חה… תאמר, אותה מלחמת מצוָה היא לו זו, אַה? אותה המלחמה הגדולה לאלוהים ולדברוֹ, שבחור אחד נודד, בחור חביב אפילו למַדי, אלא שהיה נוּגה במקצת, נלחַם באחד הימים יחידי כלפּי אותם הרבים, שלא היו אולי חביבים יותר מדי, אבל תחת זאת היו צוהלים והיו רצים והיו נחפּזים והיו דוחפים איש את חברוֹ באותם הרחובות השוֹאנים שבאחד מכרכי הים הגדולים? חה־חה, בחור אחד חיור וגלמוד וקול אלוהים קורא בלבבו – כלפּי אותם הרבים, הרצים והלהוטים והמוּכים בסַנורים, היוצאים ידי חובתם כלפּי אלוהים גדולים רק בזה, שנטלוהו וּנתנוהו בבתיהם בכלוּבים אשר לציפּרים ובמסגרות אשר לתמונות ובארונות אשר לספרים, חה־חה, ולבַר מזה – אח, לבר מזה הרי הם בריאים, השׂיוֹת הנידחות האלו, והם סמוקים, בחטאותיהם הגדולות, והם הולכים וכובשים את החיים, אותם האומללים, הרובצים בבצה והמוּכים בסַנורים, שדבר אדני רחק מהם ולדבר אדני הם אינם צמאים. חה־חה. או שמא אותם האוכלוסים המרוּבים הם לו, אשר מחנוֹתיהם מכסים את פני המדבר הלוֹהט, אותם, אשר דברוֹ כפטיש נפל כאש בלבותיהם וידו הכבירה אחזתם בציצת ראשם וטלטלה אותם אל שממות החולות הללו, והנה הם נוֹהרים אחריו, וראשיהם הנופלים גלוּיים, וזמרתם החרישית נישׂאת, והיא שוֹקקה, והיא מצמיחה אבנים וחולות – חציר ירקרק ומבהיק, ופרחים מיתמרים ושׂחים, ואילנות שבהזיה גדולים וסבוכים ונושאים פּרי? חה־חה… אוריאל! באחת – אוריאל! אותו גוֹלם־אלוהים המשוֹטט כל ימיו לבטלה – אוריאל!
– אַח – נוּ! אפשר, כדאי לקוּם, אַה? הוא היה אומר, שכדאי לקום – ואותו בחור מה ראה פתאום לטפּל באיזו שטויות שבסיגוּפי הנפש, כנראה? פו, השד משחת! חה־חה… בפירוּש – סיגוּפים שבנפש… חה־חה – סיגופים שבנפש…
ואוריאל הצית לו בתחילה פּפּירוֹסה באותה הרחבה שבשלוַת הנפש, הראוּיה אליבא דאמת, כל־כמה שהוא יכול לזכוֹר, לאדם, הנמצא במצב כזה שלוֹ: בבית היתה דממה שבמנוחה גמורה ובאחד החדרים שאינם רחוקים קשקשה מטוּלטלת בשלוָה ניחרת קצת. בחדר האוכלים שמאצל רתח וחיכה לו, כנראה, בזמרה דקה סַמוֹוַר, ובתנוּר שבחדר המבשלות הקרוב היתה המדוּרה מנַפּצת מפּרק לפרק בקוֹל. אותו בחור שוֹטה – כלום אינו בבית המולדת, אַה? וכלום מנוּחה זו אינה נכונה לוֹ? חה־חה. והוא התפרקד באותה הרחבה גופה במיטה, כשרגליו מוּרדות ושתי ידיו מתחת לראשוֹ.
בקרוב התחילה איזו טרדה חדשה, שאינה מוצאה לה מנוחה, מהלכת ורוגשת בחדרים הסמוכים, ואוריאל ניחש פתאום את לינה – את אחותו לינה, שבאה, כנראה. חה־חה – הציפּרות ההוֹמיוֹת הלָלוּ… חרדה ומלאה את לינה ונשיבתה אותה מנוחה שאננה שבבית. הנה ניקשה בהמוּלה דלת בחדר אחד רחוק וכיסא טוּלטל ושׂרט בפינה אחרת. פה ריצדו רכוֹת רגליים ושם נשארה תלוּיה שלשלת רווּיה שבנגינה קלה. אצל החצר צלצל צחוק קצר ונאלם ובחדר שמאצל התחיל תריס חוֹרק בתלונת ברזל ואוריאל הקשיב קול רוה והרגיש את נשיבת צל הבוקר שרגשה בו:
– פּיגוּל שכזה! סוֹגרים הם תמיד חלונות ודלתיים – משל ליסטים ניצבים שם ומלסטמים את הבריות ברחוב! ראית? סגרו!
ובריח נפל והתחיל שוֹאג בתלונה שאינה נכבשת.
ופתאום והנה דפיקה מהירה באותה זגוגית וקריאה חטופה:
– שׂרה!
ושוב ריצה מרצדת רכות ורשרוש מתרחק של שמלה מתפּתלת – ודממה. והמדוּרה שבתנור מנַפּצת וזמרתוֹ הדקה של הסַמוֹוַר הרותח גוֹססת.
אוריאל נשאר מוּטל כבתחילה. אותו קול מפכה, שבא פתאום ואָבד פּתאום ורישומו נשאר בדממה זו שחזרה, היה קול שבאִשה טהוֹר וחזק והוא הזכיר לו בהרבה את זה של אותה ריבה גופה כשהיא ילדה; אלא שזה היה הרבה יותר קשיש והרבה יותר ספוּג מהלָז, והיה ממש אותו קול גופו, שבא לאָזניו לפני ימים מאחוֹרי המרצפה שבחוֹרש־מצל אל אותה מרכבה, שהיה יושב בה. ובתחילה היה אפילו שמח בה וקם והתחיל לובש; אבל בקרוב היה כבר חושב אגב איזו כמִיהה מֵיצרה שבנפש באותה מסילה שטוּחה ומתפּתלת, שבצדה של אותה כיכר פתוחה שמאחורי הבית, ובאופקה הגדול, והוא חזר והתפּרקד למחצה. לאו. הפּגישות הללו – לאו. אי אתה מוצא דבר יותר קשה לאדם שכמותו מהפּגישות הללו. וביותר – אמת, אמת! – וביותר, כשאותה תינוקת חשודה אצלו קצת. אח, ככה. אותה תינוקת חשודה אצלו במקצת…
אוריאל היה מוּטל ולא היה מרגיש בתריסים שבחדרוֹ, שהללו נפתחים ונפתחים חרש ולאט לאט; ולא הרגיש בזה, אלא משנמלא החדר זהב, והטַפֶּטים התחילו צוחקים, ואותם הקולות הכבושים, שהיו בתחילה הוֹמים והוֹמים בגינה, התחילו מצלצלים באָזניו צלולים וצוהלים למַדי. אָז גנח פתאום וקם והוֹריד את הוילונות שאצלו והתחיל כוֹסס מחמת גרוּי שבאיזו מבוכה את זנב הפּפּירוֹסה שבידוֹ. בתחילה בא לאָזניו צחוק רוה ויוצא מהחזה של אותה שרה, כנראה, כשלינה היתה נוֹהמת והיתה משוררת נמוכות מחמת איזו קלות אורה שבלב, לפי הנראה. אבל מיד אחר־זה פסקה גם זו והתחילה צוחקת רוָיוֹת:
– חה־חה. לאו! כמה אני שמחה – כמה אני שמחה! הרי אַת מלגלגת… אבל כלוּם מבינה אַת, גדיה מטוּשטשה שלי, כמה אני שמחה? חה־חה. אותה מחשבה בלבד, ש… שאוריאל… אַח, לאו – הרי אַת גדיה, גדייתי! חה־חה… סלחי לי, שרה; אבל אני כל־כך שמחה…
ושוב צלצל אותו צחוק שבחזה של האחרת והוא בא אל אָזני אוריאל יחד את פּטפּוּטה הצוהל של איזו ציפּור שמאצל. וכשהצית לוֹ פּפּירוֹסה חדשה, אגב הליכה קדוֹרנית שבמצח, הקשיב שוב את קולה של אחותו, וזה כבר היה יותר ספוּג מבתחילה והיה פוזז מחמת התרגשות קלילה שבאיזו אמוּנת־נפש נוּגה קצת:
– רואה אַת, שרה המשוּבחת שלי… הרי אַת תוֹהה ומלגלגת אפילו: ריצה זו ואותו חיפּוּש שחיפּשתי… ובאמת… אבל, רואה אַת? אני… אני מאמינה באוריאל, שרה – לאו. אַת מפקפקת… רואה אַת? אני אומרת: יש בני־אדם ויש בני־אדם… התביני לי? כלומר – נוּ, וגדיה מתוזזת שכמוֹתי יש לה כל־כך הרבה, שרה, כל־כך הרבה במה שתהא מספּרת ודורשת ושואלת וחוקרת… מבינה אַת? אני אומרת: ריבות שכמותנו… ואני פה גלמודה, שרה. כלומר – אליבא דאמת, הרי אני פה – גלמוּדה… לאו. הרי אַת מטילה ספק בדבר? אַח, יש, שרה המשוּבחת שלי, שאדם מרגיש, שהשמים נופלים לראשו… אַבּסוֹלימאַנ', חה־חה… טְלי – בוֶרד זה, כמדוּמני, רצית?
אותו פטפוט נוֹאל שבילדוּת לא מיהר לבוא אל קצוֹ; אבל אוריאל רחש פתאום גרויות וקרא בקול לשד משחת שיבוא ויותר לא היה רוצה להקשיבו. חה. הגדיות הללו – אֵל מלא רחמים, תינוקת זו, למשל, שחלָבה לא נסתפּג. אבל הללו הוסיפו ופטפטו מתחת לחלונות והיו צוהלות, ואיזו ציפּורים טיפּלו במסילה שאצל והיו מהגוֹת, ואוריאל גנח והתחיל מזמר רצוצות.
בחוּר חיור ורם…
חה! שמא אינו בקי באותו דבר? חה־חה. היטב הוא בקי באותו דבר. השד משחת, כמה הללו מפטפטות… אבל מה לוֹ ולזה? כלום יש לו איזו שייכוּת לאותו פטפוּט שבתינוקות? חה! הוא – בבית המוֹלדת. לאחרונה, הרי הוא בבית המוֹלדת החביבה. אתמול בא. ממרחקים בא – והיום קם והבוקר אוֹר והוא שר. הוא מתפרקד במיטתוֹ ששב אליה והוא שר מחמת אותה קלילות חפשייה ושוֹבבה שבנפש השוֹקקה… חה־חה!
בחוּר חיור ורם קם בכרכי הים
קם וּטרה־לה־לה־לה… קם וּטרוּ־לה־לה־לה…
חה! היטב הוא בקי באותו דבר. הרי הוא רואה, חה־חה: הנה, הנה היא, אותה תוגה חוַרורה וקשובה, חולנית קשובה, תוגה רוחשת זו שבנפש טהורה ונאצלה, שכוָנתה צריכה שתהיה, כביכול: אמונה ושאיפה כבירה לאמונה ומסירות נפש גמורה בשביל אמונה וקדוּשה וטהרת־הנפש של אמונה – חה־חה… בדברים יותר ברורים: הריני, בחור – והושענא! חה־חה. הריני פה כוּלי, כמו שישני, ואתה – אתה בחור, חה־חה! אתה טול והכינה ממני ואפילו אספּלנית בשביל מכה טרייה – פוּ!
– אַח, לאו. הוא תינוק נחמד. לאו, שרה. הוא סובל כל־כך הרבה…
– השד משחת – חה־חה…
קם וטרה־לה־לה־לה… קם וטרוּ־לה־לה־לה…
קם והפשיל בנאקה כבירה שרווּליו:
מלאה חטאת ונהי…
מלאה חטאת ונהי… חה־חה. אותו קול נוֹאל שבפּרחח, זה שדלק אָז אחרי הרכבת השוֹאנת, כששׂרה גלזר הזהירה בה בזו מחללוֹ של אותו אשנב, שתשוב דוקא מחר. חה־חה. אם אותו גוֹלם שבמצנפת – אם זה, הוא אומר, אינו יושב אצל אותה ריבה בלילות של נביחת כל הכלבים ושל יללת כל החתולים, ואם אינו שותק, ואם אינו מביט כשוֹטה אל מצח־השיִש שלה, הצח והקר, כל־כמה שאוריאל זוכר, ואם אינו חושב ביסוּרים אוכלים שבנפש, הנוֹאשת מחמת מצוקות: אַח, מצח־שיִש זה הוא צח והוא קר – אֵל מלא רחמים! חה־חה… פוּ, מה ראה פתאום לשטויות שכמוֹת אלו? אבל, השד משחת! כלום אותו פטפוט לא יחדל ממנו נצח? חה־חה…
קם והפשיל בנאקה כבירה שרווּליו:
מלאה חטאת ונהי האדמה ההיא –
קוֹנם, זו תקבל שכר…
צר למשורר לי, צר –
צר וטרה־לה־לה… צר וטרוּ־לה־לה־לה…
זה יקדיח תבשילו שקיבל ופוּליו…
ובקרוב, כשהיתה אצלוֹ שוֹאנת ומטפּלת אותה ריבה לבנה וישרה, שצמת זהב גדולה היתה תלוּיה והיתה מתלבטת לה מאחוריה, ובת־צחוֹק אוֹרה, כנגוהות הבוקר הללו, היתה מרקדת ומאירה את פּניה הזזים, היה אוריאל מוּטל בתחילה, כקוֹרה זו, והיה משתדל להביט ישר בפניה, והיה צוחק לה מפּרק לפרק חיורוֹת ומשיב לה קצרות וגוֹנח בחשאי. אבל משתיקנה זו את ישיבתה אצלוֹ במיטה וגחנה אליו ושלבה באמוּנה את שתי ידיה בחזהו והוא הכיר בפניה הזזים, שהלָלוּ התחילוּ פתאום רוחשים קצת נוּגוֹת וקצת אורות והרבה מאותה רחישה שואפת שבנפש, נטרד במשהו ומצחוֹ החוַרור התחיל מתקמט קדוֹרנית. ובטרם הספּיקה זו ופתחה את פּיה, מיהר וגנח; וזו חָרדה והרימה קצת את ידיה השלובות מחזהו ופניה ניתלו מחכים ושואלים. אָז הוציא זה את ידו מתחת לאותה שמיכה, שהספּיק ומשכה לכתפיוֹ, משזו נכנסה, והחליק לה בחיבה נוּגה וחרדה קצת במצחה ובתלתלי הזהב המקוּרזלים שבפדחתה, ואגב הבטה תכוּפה כלפּי אותה אלוּנטית מרוּקמה, שהיתה תלוּיה לנוֹכח שאָלָה נחפּזות:
– אַת כבר שתית תה, לינקה?
זו הביטה אליו בתחילה ארוכות והיתה, כנראה, תוֹהה במקצת; ופתאום טלטלה במשהו את ראשה, כאדם המטריד זבוב מסביבו, וקראה ברוּח תמים:
– תה יש, אם אתה רוצה לקום. אבל…
היא שתקה קצת, אגב אותה הבטה אליו, וסיננה שוב:
– תה יש…
ופתאום:
– חה־חה, רואה אתה, אוריאל – אני יש לי טי"ת קבים גדושים, חה־חה…
אבל משהרגישה באותה הליכה קדוֹרנית, שהתחילה שוב זזה במצחוֹ, קפאוּ דבריה שוב, ושוב הביטה אליו אותה הבטה ארוּכה ושותקת שבתהייה, ופניה היו זזים במקצת. פתאום גחנה אליו קצת ושאלה אותו רכות ונוגות; והיה הדבר דומה, כאילו אינה אלא ממשיכה אותה שתיקה תוֹהה שלה:
– לאו. אתה אומר להקניטני, אוריאל?
אוריאל נכלם קצת בתחילה. אבל פתאום ניתלוּ פניו באלו שלה והוא התחיל מביט אליה רצופות. אפשר אותו דבר, שאילולא שהיתה זו אחותו… באמונה – ודאי… אותו דבר ודאי הוא, שאילולא שהיתה זו אחותו, היתה גם זו בו באותו דיבוּר שוֹאלת אותו באותו חוֹם שבלב, אם יש לוֹ אֵם. לאו. האמנם? והוא היה מביט אליה ושפתיו פלטו מתונות ושלא בכוָנה:
– לאו… לאו, לינקה.
הוא אָמנם נתפס מיד. אבל זו כבר חזרו פניה ונשמו באותה שלוָה תמימה שבאמונת הנפש והיא התחילה בסגנונה הקודם:
– אני הייתי בטוּחה בזה. רואה אתה, אוריאל? הרבה יותר מדי הייתי מחַכה שתבוא…
אוריאל התחיל צוחק בקול ופלט:
– חה! שׂה אלוהים זו!
ופתאום קרא קשות במקצת, כשהוא משתדל להשתחרר הימנה שוב.
– תניני ואטוֹל לי פּפּירוֹסה.
לבוֹ היה נוֹקפוֹ קצת. מה השטויות הללו, אוריאל? לאו. כלום אי אתה רואה, שמהראוּי, שתהא שוֹתק? חיינו, כדאי היה, שתהא שוֹתק. אבל משהצית לוֹ את הפּפּירוֹסה, כבר היו רקוֹתיו לוהטות:
– חה. תמיהני, לינקה – למה כל אותם הכרכוּרים שבשטוּת? אַת רוצה לספּר – ספּרי. לאו. רוצה אַת – הנה אהיה אני שוֹאל ואַת משיבה, חה־חה. מוּטב? הגידי נא… אותו… קוֹלי יש לו אֵם, חה־חה?
אותה תינוקת נזדקרה פתאום אגב ישיבה, ופניה היו נבוכים קצת והיו תוֹהים ותלוּיים באלו שלוֹ, וידיה משמשוּ בקצה השמיכה שאחזו. לאחרונה, התחילה מפטפטת:
– קוֹלי? מה אתה סח?
אוריאל צחק בקול.
– או פּטי. זה שהשארת בחוֹרש מצל… מה? גם פּטי אינו? חה־חה…
פתאום חָורה זו ואָדמה וקמה בנזיפה כבוּשה מחמת התרגשות:
– שתוֹק! אני אמרתי – שתוֹק! אַח!
וגחנה והתחילה חובטה משום־מה ומנַקה בכפּה את שולי שמלתה ורגנה לנפשה:
– מנהגי כלבים אלו שלהם…
ואחר־זה היתה ניצבת חיורה בפינה שאצל הקוֹמוֹדה והדלת, כששתי ידיה חרדו וטיפּלוּ בקישורי צמתה ששילבה לפניה, והיתה קוֹבלת מרוּסקוֹת לנפשה, כביכול:
– ואני הייתי תמיד בטוחה, שבאוריאל אמצא לי אָח כדאי… כל הימים הייתי בטוחה, שבו אמצא אדם, שאפשר יהיה לי לדבּר אתוֹ בגילוּי הלב ממש…
אבל אוריאל היה כבר גרוּי לגמרי והוא לא התאַפּק. הוא זרק לה באיזו טינא קשה, אותה המצוּיה אצל אדם ביותר לגבי קרובים ושארי־בשר:
– נוּ, חדלי, חדלי… דרדקי! אוהב אני מאוד, כשמתחילים נוקבים את אָזני בשכּמוֹת אלו! גילוּי הלב… סמילוּי הלב…
וכיסה את כתפיו שנחשפו בשמיכתו וסיים פסקנות:
– אִתי שתהיי מדברת כאחד האדם – או שתניחיני כלל!
אותו דבר היה נוֹאל והיה מיוּתר לגמרי. חה. היה נוֹאל והיה מיוּתר לגמרי. אפשר לו למוחו שנלקה של אותו אתליט שיהא תופס את זה? אותו דבר היה דבר שבשטוּת והיה נוֹאל והיה מיוּתר לגמרי, משום… אמת, השד משחת! משום שאיש אינו אָשם בזה, שקיבתוֹ של חברוֹ נתקלקלה… או… או, תינַח, ה“תמצית” שבחייו… חה־חה. כך, כך: איש אינו אָשם…
וכשהיה אוריאל ניצב בקרוב כלפּי אותו ראי והיה מקשר את הרביד שבאִצטלתוֹ, שהיתה תפוּחה לו קצת מאחוריה, בשל אותה חגורה שחבקתה, היה ניצב במקומו ארוכות, וידיו היו קופאות אצל צוָארוֹ, ופניו היו תלוּיים באויר סתם, והוא היה שוֹאל וחוזר ושואל את נפשו, אגב אותה תהייה גרוּיה ודוֹרסת במקום אחד:
– מה אני רוצה מזו – חיינו, מה אני רוצה מתינוקת זו?
ורק משנתקל באותה בהרת כחוּלה, שנראתה לו פתאום מבּינוֹת לשכבות הצמר הצחורות, שהיו צוחקות ונמקות בשמים כלפּי חמה, השיג פתאום באותה השׂגה ברורה שבלב, הכובשת את הנשימה:
– זהו אותו נצח גדול וכחוֹל…
ופתאום שב אל קישוּרי רבידוֹ:
– כמה שוֹמם הוא… חה!
7
וכחוֹם היום היתה דממה שבצהריים, ובטרפים שבגינה היו חיפּוּשיוֹת חמה קופאות והיו מאדימות בירקרקת שצפדה, ובאחד הבתים שבאותה שכוּנה היתה מכונת תפירה מנסרת ומנסרת ושירת חַייטים נרפּה ושוֹממה ליוַתה לפרקים. היה חם ואוריאל שוֹטט בחדרים והתלבט בגינה ומצא לו מחסה משמש בחדרוֹ של אבא שיצא. שם היו הטרפים המרוּבים של פּולי הבּר מטפּסים והיו מַטילים צל בחלונות הפּתוחים, ומגבּוֹת הספרים שבקירות שמסביב היתה נושמת, כפי שנדמה לו, איזו קרה, הנוֹדפת באבק אפילו. הוא היה מוּטל ארוכות בפינתה של אותה סוֹפה נוֹשנה, שהיתה מרוּפדת סָפְיָנָה ירוקה שהתחילה מַקריחה, וידיו היו מהפּכות ומהפּכות באיזו מַטה צהוב, שגוּלָתוֹ היתה גדולה והיתה כפופה והוא לא היה זוכר אימתי בא לידוֹ. ואותו אוריאל אחר, מי שהיה יושב ושותק ארוכות באותה כַרְסָא, שהיתה גם היא ירוקה וגם היא היתה קרחה, כאותה סוֹפה חברתא שבצדה שלנוֹכח, זה היה ראשו מסוּרבל במקצת, והיה בזה משום אותה גיאוּת קשה, שאינה נתפסת, שהיתה זה מכבר מרגיזה תכופות את אוריאל משום־מה, וברכיו היו שלוחות לפניו והיו שלובות אחת בחברתה, כדרכוֹ השלוָה תמיד, וכתפיו הישרות, שהיו נחוֹת בפינה שבאותן הסומכות הכרסניות, היו נופלות במשהו ונותנות בזה מקום לאיזו הרהורים שאינם נוֹחים שבפקפוּק. היתה תשוקה לוהטת לבתֵש בבת־אחת: שוֹטה, למה כל הכרכורים הללו – למה? הרי – הכל גלוּי… וכשהיתה לפרקים אותה בת־צחוק מיוחדה שבבטחה מַרקידה את הפּנים החורורים הללו וחוזרת ומסתתרת בפינוֹת השׂפתיים הסגורות והמַורידוֹת, כשהיא מלגלגת, כביכול: תפשׂני, היתה אותה טינא כבוּשה ואִלמת, שהיתה מחלחלת בלבו של אוריאל כלפּי בלוֹרית מסתרבלת בכדי זו, מתקשית פתאום כחלָמיש והיתה אוכלת לב וכלָיוֹת. ויותר שהיה מביט אל שרטוטי הפּנים השלוים, כביכול, הללו, יותר היתה משום־מה גדלה בלבו ומתלבטת אותה הבִטְחה המשוּנה, שבת־צחוֹק זו היא אותה גופה, שהטילה בו אותו ארס רוחש, שאינו מניח לו כל הימים לנשוֹם נשימה אחת כראוּי – בפירוּש, אותה בת־צחוק פּקחנית, כביכול, שפּרקים יש לה צוּרה, כאילו היא מורדת בכוָנה באיזו אמת, שהכל מרגישים בנחיצותה, ופרקים אתה מהרהר אפילו, כאותו שוטה שבחרוזים, שזוהי אותה אמת גופה, המסתירה את פתרוֹנה מפני הבריות ומלגלגת בשלוָה באלו המתלבטים בו. חה. כמה זוהמא – אֵל מלא רחמים, כמה זוהמא שבנפש ישנה באותה בלוֹרית נוֹשרת, המסתרבלת גיאוֹת, כביכול – ונפלא, פשוט, נפלא להשיג, כיצד אדם חי נוֹשם וכיצד אינו נחנק בזוהמא רצוצה שכזו. ואותה שלוָה שוקטת שבפינות השפתיים הללו… השד משחת – לאו! שוב אינו רוצה ושוב אינו יכול. חי ראשו – הוא נלאה ממנה. חה־חה. אדונו הטוב משיג את זה? הוא אומר: הוא נלאה מאותה בת־צחוק מזוהמה, שאכלה את לבו ולא חדלה ואכלתו כליל. לאו – שיחדל ממנה! הוא אומר: שאותו בחור שבכַּרסָא יחדל ממנה – או… או שהוא יקום ויפלח בתכלית הפּשטוּת את קדקדו הנוֹשר ומסתרבל לשוא במטהו זה. חה. שמא הדבר ספק בידוֹ, אַה? אבל, שהשד יקחהו! הרי הוא חושב, שאותו בחור אינו לקוּי באָזניו – וחיֵינו, בכדי הריהו מזלזל בדברים של ממש אלו. חה. זו אינה הלָצה, אדונו הנכבד. בפירוּש – בפירוּש איתמר: את קדקדוֹ זה המנוּדה ובאותו מטה צהוֹב שהוא רואה לפניו. חה!
אוריאל ירק רקיקה שברחישה הצדה, ופתאום הרגיש בסנטרוֹ, שזה התחיל חרד ומרקד שלא ברצונו, והוא קרא בנהימה סחוטה לשד משחת ותפש את המטה ולחצוֹ בשני אגרופיו יחד והללו חָורוּ והתחילו מקומות מַורידים מחמת חיורה, ככפּוֹת המשופשפות הללו של אותו אַוז שנשחט. אבל אותו שהיה מוטל בכרסא, לא הרגיש, כנראה, בכלום. זה נשאר לו מוּטל כבתחילה והפּפּירוֹסה שבידו היתה מהבהבת והוא היה יוֹנק ממנה באותה דבקוּת שטופה שבהרהורים רחוקים, כנראה, ותמרוֹת התכלת הקודרות, שהיו יוצאות רצופות מפּיו, היו זוחלות והיו מתפּתלות ומכתירות אפורות וכחלחלות את ראשו המסוּרבל והקוֹפא. פתאום נתפס ונפנה לוֹ כלפּי זה, שהיה יושב בפינתוֹ גרוּי ושרוּי ביסוּרים אוכלים שבנפש, ואישוֹניו האפורים הבריקוּ מחמת איזו משובה קשה שבלגלוג, ובפינות שפתיו הקודרות חרד אותו צל שאינו נתפס. הוא פתח נוגות במקצת ובמתינות מיוּשבת:
– כלל זה נקוֹט, ידידי הטוב…
ואילולא אותה חולשת פתאום שבכל האברים, שתקפה לוֹ לאוריאל והרטיבה במקצת את קדקדוֹ מתחת לתלתליו ואת לוּח לבו שנפל, לא היה מסתמא אותו בחור יוצא מחוצפתו זו בשלום. חה. ולא חוצפה היא זו? לא אחותה ההמונית של אותה גסות היא, הקהה, כמצחוֹ הצר והקשה של אותו שוֹר שנָגח – לא זו, שלבו חלל בו בשֶלה? לא די לו לזה, שאינו חָלי, כנראה, ואינו מרגיש במה שברוּר לו מיללוּ, כמדומה, ברור ומלים רווּיוֹת מדם – והרי הוא בא בפטפוטיו הנפוחים והחשובים, כביכול, כאילו איזו ריבה שלא מצאה את תיקוּנה תלתה בו את פניה הנוֹאלים… לאו… אבל – השד משחת! אָזלת יד… אָזלת יד… אֵל מלא רחמים – אָזלת יד…
ופתאום הרגיש אוריאל בלסתותיו, שהללו ניצתו, ובמצחוֹ ובקדקדו, שרטבוּ שוב, ונשימתו – הנה היא אובדת. לאו – מה ראה פתאום לשטויות שכאלו? חה־חה. כלום מה לוֹ ולכללים שונים שבפיגול של איזה בחור מַקריח, אַה? חה־חה. לאו. כלום מה לוֹ, אליבא דאמת, ולאותו פטפוט שבפקחנות, אַה? אדרבה. יהא זה מהגה לו כנפשו. הוא שָלֵו. הוא – שלו. לאו. חיינו, הוא שָלֵו. בכל הכבוד, חה־חה. יהא זה כוֹתש לו מים, אם אותו דבר ניחא לו. הוא? חה־חה. הוא אינו אלא יושב פה בשלוָה גמורה, וטרפיו המרוּבים של אותו פול הבר מאפילים את החלונות, וצלָם לא יסוּלא – אח, אדונו הטוב והנכבד, צלם של אלו לא יסוּלא בחוֹם נורא שכזה. במטותא, שיהא בטוח, חה־חה… אֶה… מה היה רוצה להגיד? בטובתו, אדונו הטוב. לא היתה לוֹ מימיו אותה הרגשה משוּנה שבידיים, כשאתה מרגיש, כאילו הללו זרות לגמרי – כלום הבינו? זרות – כאחד הזרים? באָשרוֹ – חה־חה. הוא אומר: באָשרוֹ, שאינו מרגיש נחיצות יתירה בידיו אלו. חה־חה. באָשרוֹ, שיש לו דברים את בני־אדם שבתרבות – חה־חה. הוא אומר: שבתרבות… בני־אדם שבתרבות, חה־חה… הוא אומר: שבתרבות… בני־אדם שבתרבות, חה־חה… בטובתו? מהו אומר? אַח, שלא יהא חושש, במטותא. הוא רחוק מהיות נלהב, חה־חה. רחוק מאוד. אדרבה. יהא מספר – וגם הוא יהיה צוחק, אם יהיה בזה כדי צחוק. חה־חה. אם יהיה כדי צחוק, הוא אומר: מה?
– כלל גדול זה נקוֹט. כלומר… מאחר שכבר אנו כל־כך כרוכים אחרי אותם ה“חיים”, כפי שאתה אומר… כלל גדול. מנת חלקם, אני אומר, של הללו שכמותנו – אלו הנשים ש… שכבר גמלו. חה. רואה אתה? אתה אסטניס – ואני אומר: שכבר גמלו… אַח, בבקשה. פני שׂה גזוּזה אלו של תינוקת שלא סרחה – למה? חה־חה. ידידי! הרי אתה פּיקח לכשתרצה – ואני מקצר. דיקסי.
הוא הצית בגפרוּר והגישוֹ אל הפּפּירוֹסה שבפיו; אבל פתאום הרחיקו קצת ממנה ושלהבתוֹ היתה מאדימה באויר:
– נוֹטַא בֶּנֶא: “גמלו” – פירושו פשוט: גמלו, חה־חה. פשוט. דבר אחד: “גמלו” – טוֹל אותה גולגולת ונַפּצנה אל הקיר. חה!
והגיש שוב את הגפרור אל הפּפּירוֹסה ואוריאל התחיל שוב נטרד בתחילה. כיצד? הרי זה מדבר אתוֹ, כאילו הוא באמת יושב ושותה בצמא את דבריו הנוֹאלים. אבל, אדוני הטוב! כלומר… אדוני הטוב…
אלא שפתאום נתפס ונאלם שוב; אבל כבר נשאר יושב קר ואלם מחמת יסוּרים שביאוּש:
– אַה, הנח!
והלָז היה שותק, ושותק אגב הבטה שלוָה וחוֹדרת כלפּי אוריאל, ופתאום צחק רצוצות במקצת ופתח שוב:
– דוגמה? חה־חה. רוצה אתה דוקא להיות שוטה במקצת – מילא. דוֹק: אני… חה־חה. אני איני מדבר… אני אומר: אני איני מדבר אפילו… נוּ, באירינה זו וַאסיליוֹבנה, למשל… שמא איני אסטניס, אַה? חה־חה… הרי אני אומר: זוכר אתה? זו היתה בוכה – אַח, כמה היתה זו בוכה, כשהיית נפטר הימנה. ממש – כריבה קטנה זו. זוכר אתה? או שמא התחלת גם אתה מזלזל בבכייה זו של נשים, חה־חה? לאו. באמת? אבל דוֹק שוב, חביבי: זלזול זה, אפילו אם נניח, שיש לו יסוד באיזו אמת, הרי אינו אלא באותה אמת, שבה אתה מזלזל הרבה והרבה יותר – לאו? חה־חה. כיצד היית אומר? יש אמת, שאתה סולחה, למשל, ללוֹרדים שונים שבאַנגליה ולמי שהיו אוֹפיצירים בגרמניה וברוּסיה; אבל אי אתה סולחה לחילק ולא לבילק. חה־חה. אחת היא: אם מפּני שהללו היו לוֹרדים ואוֹפיצירים ואתה אחד מבחוּרי ישראל שליט“א, ואם מפּני שהללו היו גם בבחינת מה שקוראים גאוֹנים – סוֹלת ההוָיה, כדאמרי אינשי, ואותם האחרים שסרחו אינם אלא אנשים גסים שבשוּק. חה־חה. חילק ובילק. אני אומר: פילוסופיה זו בכלל – אותה חַכּה היא לדגים שכמותנו, ידידי. חה־חה. וככה אני חושב אָמנם לרשוֹם גם בספר הרפואות שלי: בחוּר מישראל שמת – הנאה לו והנאה לבריוֹת; אבל רוצה אתה דוקא, שיחזור ויחיה – בוֹא וקנטרהו באיזו הלָכה שבפילוסופיה והוא יקום לשם ויכוּח. אבל אני חוזר. לאו, לאו. מה? אותם התנחומים, אתה אומר, טוּשטשוּ אצלנו במקצת? אבל כלפּי מה – אַח, כלפּי אותה גאונות אתה דוֹבר? יפה. איני מכחיש. לאו – לאו. ודאי. את שקספּיר אכלה רימה וטוֹלסטוֹי מריח טאבּאק – ולגבי אותו נצח גדול ושוֹמם, שאֶפֶס קצהו ראית היום וחרדת, ודאי, שחייו של איזה שוֹפּינהוֹיר אינם שקוּלים יותר מאלו של אותה זקנה שכנתוֹ, שהיה חובטה במקלוֹ. ודאי. אבל… חה־חה. ידידי! שמא היית מדבר ברור? חיינו, דבּר דברים ברוּרים, אמוֹר איפוא: גאוֹנים? ודאי – גאוֹנים. אבל יש מסַפּרים, למשל, שאותו שקספּיר היה בוּר גמוּר. חה־חה. מי ששר את “מַנפריד” לא היה יוצא כל ימיו מכלל תינוקת רגילה, שאינה פוסקת לבכות אלא משמַלקים את הכיסא שנתקלה בו ונפלה, וכשהיתה לוֹ רגלוֹ שצמקה לפוקה אצל איזו ליידי שלא בגרה, היה מַטיל דוֹפי באמוֹ יוֹלדתוֹ ותולה את הקוֹלר דוקא בצוָארה. גאוֹנים… ודאי – גאוֹנים; אבל… חה־חה! כלומר, כלום איננו נמצאים למדים מזה; אבל אני ואתה – המ… המ… היינו? מי יגיד מה יגיד יום? מה? לאו? האָמנם חדלת מזה? חה־חה… צר לי, צר מאוד, ידידי, אם חדלת. רואה אתה – משום שאחרת, לגמרי אחרת יש, כשאדם ילד או שהוא “יוצר” או שהוא חולם חלומות סתם. לכל־הפּחות, כשהוא אדם גס שבשוּק. פשוט, ידידי – אותו חילק ובילק שאמרת. חה־חה. זוכר אתה? אתמול היה מוּטל באותו חדר מַסרק אחד יתוֹם של נשים שנשכח ואותה דממה כבוּשה וצהוּבה שבצהריים נדפה נוגות בתלתלים שהיו רכים. לאו. בתחילה. אתה זוכר? לכאוֹרה, היית שָלֵו מאוד והיית בטוח – ובצדק היית בטוח באותה ריבה, שזו תמצא את תיקוּנה, כשם שאותו מסרק יתוֹם, למשל, ימצא את תיקונו שלוֹ – ולא זו בלבד. באותם תלתלים רכים היית חושב, שהללו ימצאו להם דוקא אותה יד נלהבת, שתהא מַפלָה בהם בקדחת שבדביקוּת־הרוּח ותהא מבקשת שם את ה”תמצית", החסרה לחייה הנוֹאלים… חה־חה. חיינו, זו היתה אפילו הלָצה שנוּנה למדי. חיינו! אבל אתה מפליאתני – בדבר אחד, ידידי, אני מטפּל וחוזר ומטפּל ואיני משיג: למה איפוא שוֹטטת כל אותו יום בכל אותם המקומות ששוֹטטת לבטלה ורק שלא באותו חדר – רק שלא להיות יחידי באותו חדר? חה־חה. תימה – חיינו, תימה: למה זה אדם קם פתאום ובוֹרח ואינו מוצא לוֹ מנוחה יום תמים מפני איזו נדיפה כל־כך רגילה ונוֹחה אפילו, כנדיפת איזו תלתלים, למשל, שהיו אָמנם רכים? חה־חה.
אפשר, שרק נדמה נדמֶה אותו דבר לאוריאל; אבל אָזניו הקשיבו ברוּר בסוֹפה של אותה טירדה ארוּכה והוא נדהם מחמת רוגזה חסרת־אוֹנים:
– פּיקח אני, חביבי – כמו שאתה רואה בפינות השׂפתיים החרדות הללו…
אבל הדברים הללו נאמרו בלחישת שפתיים חיורוֹת גרידא, אותה הבאה מחמת חולשה גמורה וחוַרורת. אותו בחור נלאה קצת, כנראה, והוא הטיל את כתפיו שוב אל אותה פינה שבסומכות, ופניו היו חוַרורים, והוא חזר באפס־אוֹנים אל הפּפּירוֹסה שלו. מנוּדה זה – אֵל מלא רחמים, אותה חיורה בוֹחלת שבחולשה נלאה של מנוּדה זה!
אבל בקרוב חזר הלָז אל דבריו:
– אפשר, שהייתי נוֹטה קצת יותר מדי לצדדים; אבל איני רואה בזה משום סכנה: הצדדים הללו, רואה אתה, אולי כדאי לוֹ לאדם, שיהא נוֹטה לשם אחת ביום. שם, רוֹאה אתה, אדם מוצא, לפרקים, מה שאינו מוצא אפילו אצל פּיקח שכמוֹתי. חה־חה. הלא תסלח לי. זו אינה אלא הלָצה שאינה שנוּנה. אלא שאני רוצה לגמוֹר. אני רוצה לגמוֹר מה שהתחלתי. זוהי איפוא – אירינה וַאסיליוֹבנה. אני אמרתי: זוהי אותה אשה ארמית – אַח, לאו. בבקשה. אני אומר: אותה אשה ארמית, אותה בריאה, שחלקת צוָארה מלאה וגלוּיה, והיא כבר נושמת בחוֹם שבצהריים, והיא נשוּאה לאיש – נשוּאה לאיש, חה־חה… אירינה זו וַאסיליוֹבנה, ששׂפתיה משוּרבבות כל־שהוא ושיניה ארוכות. וכלום כדאי איפוא שנדבּר באחרוֹת? חה־חה. לאו. אם זו קוֹדש – הלָלוּ קוֹדש־קדשים, ידידי. הלָלו קוֹדש־קדשים – כיצד אתה אומר? חה־חה, לחיים והמונם…
ופתאום – באותה חוצפה פורצת חוֹק:
– חה־חה־חה! בהמה אתה, ידידי הטוב – פשוט, גוֹלם בצוּרת חמוֹר שאָזניו סרוחות… חה־חה־חה! אַח, כמה יש בזה מהליצנוּת, אֵל אלוֹהי אבוֹתי הרחמנים! חה־חה. הרי האָזניים הללו תלויות וסרוחות, כאילו ניתלו באמת באותה יתד שבקיר – והרי אני בטוח, שכשתיפּטר הימני, תיפּטר בדבר הלָכה שנתחדשה בבית מדרשנו: נשים שגָמלוּ… חה־חה. אַח, אני נהנה. באמונה, אני נהנה. הרי אדם יוצא מלפני ובידוֹ אמת חדשה שבחדשות והרי זה מטפּל וחוזר ומטפּל בה ואגב הוא מבלה יום ומבלה את חברו – וברכו את אדני! חה־חה – וברכו את אדני!
הוא התחיל פּתאום צוחק רצוצות, והיה במַפּלי אותו צחוק הריקנים מלחישת ארסוֹ הצהוֹב של אותו נחש בריח, שחָצוהו לשניים והוא מפרפּר וגוֹסס, ואוריאל נדהם קצת מאותו שינוּי זר, שבא פתאום בפניו השלוים והגאים תמיד של זה. הללוּ נשתרבבו פתאום והתחילו זזים תכופות ומביטים כלפּי אוריאל אלכסונות וחרדוֹת, והיה הדבר דומה, כאילו הללו מוּכנים לבוא ולהסתתר בכתפיים, שהיו מתכנסות ומתכוצוֹת, מיד כשיבוא לידי זה, ואותם הדיבוּרים, שהתחילו מרקדים מחזהו רצוצות, היו נאמרים באותה השפּלת הקוֹל הפוֹזזת והחרדה, הבאה מחמת פקפוּק טוֹרד של פחדנים גמוּרים – חה־חה, השד משחת! אמת, אותה נשימה היתה אפילו חסרה במקצת, ובטרפים הללו שבחלונות לא היה ניכר אפילו רוח קל; אבל – הוֹי, כמה הנאה היתה גורמת לו לאוריאל קלקלתוֹ זו הגלוּיה של אותו מנוּדה, אילמלא אותם הדיבוּרים המזוּהמים והמחוּצפים, שיהיה דוֹבר מיד באָזניו – אַח, הוא מרגיש. הוא מרגיש והוא בטוח, שאותם הדיבוּרים יהיו מזוּהמים ואותה חוצפה… לאו! השד משחת, אותו בחוּר לא ייצא נקי – הוא לא ייצא נקי…
והלה היה לוחש ולוחש:
– חי־חי. זוכר אתה אותה אַקוּשרית גבוהה וכפופה במקצת, אה? רואה אתה? זו… זו אינה אלא אַקוּשרית גבוהה וכפופה במקצת, אַה? וכשצינורותיה נסתתמו – א הרי… כיצד אמרת? הרי הדבר דומה, כאילו זו אינה מדברת דברי זמר, אַה? חי־חי… או שמא אתה חושב באמת, אוריאל, שגם זו תבריא ותגלה למקום תורה ותבוא ללמד בבית־ספר אשר לחוֹבשוֹת – אותה אַקוּשרית גבוהה וכפופה במקצת, אַה? חי־חי… אַח, אוריאל, אוריאל!
ואוריאל נטרד. הרי אותו דבר מתחיל – לאו. שיהא שותק. שזה יהא שותק. מוטב לו לזה, שיהא שותק – אתה!
אבל הלז כבר היה שלו, כביכול, והיה קצת נוגה אפילו, ואוריאל היה מוכרח להקשיב, אגב שאגת־יאוּש אחרונה, שנאלמה במסתרי הנפש, ואותה רחישה סולדת שברקות שתפחו:
– וַדאי. אותו נצח גדול שראית אינו אפילו כחוֹל, אליבא דאמת, ומאוד אפשר, שהריהו גם שומם במקצת. איני מכחיש – מאוד אפשר. אבל נורא – איננו. באמונה, איננו. או שמא גם אתה זקוק דוקא ל“הכשר” בשביל אותה רימה, אַה? רוצה אתה דוקא כתוּב וחתוּם, למשל, שכדאי וכדאי היה לו לבנו של אחד הבנאים שבנצרת, שהיה מכַתת את רגליו היחפות בהרי יהודה והגליל – הֶוֵי, שאותו בָשר של מוכ"ז כָשֵר אפילו למהדרים שבמהדרים שברימה, חה־חה? אַח, חיינו, מה החשבונות הללו הנוֹאלים, אוריאל? ספינתוֹ של אותו איש נטרפה בים? טוּל וּפסיק רֵישֵה – וחסל!
אבל פתאום הרגיש אוריאל, שרצונו שחגר אוֹנים גבר ונחלש אפילו מיד, אבל שיניו התחילו חורקות – לאו. שיניו אלו התחילו חורקות בקול. אָזניו המקשיבות!
– אַה־אַ!
הוא נשם אויר במלוֹא ריאתוֹ ואגרופיו הקמוּצים ניסו והרימו את המטה וזה הוּרָם כהוּרֵם נוֹצה. חה־חה. לאו. הוא חפשי? ידיו אלו חפשיות? הוֹ־הוֹ! מילא – אותו בחור שקוֹל ישקל למטרפסיה, חיינו!
ואותה גניחה פראית ואיוּמה, שהיתה מתלבטת כבדוֹת בנפשו ונתחבת לו בגרוֹנוֹ הקוֹדח, פרצה פתאום החוּצה, והמטה הוּרד מחמת שנאה כבושה שפּרצה לאחרונה, והוּטל בחביטה אחת קשה, שלא היתה משום־מה נוֹחה ליד, ישר אל קדקדוֹ הנושר והמנוּדה של זה – חה־חה… לאו. אֵל מלא רחמים! האמנם בקדקדוֹ המנוּדה והנוֹשר של זה? ואותו קדקוֹד מנוּדה הוא… לאו – אותו קדקוֹד… אֵל מלא רחמים – אָזלת יד! אח, אָזלת, אָזלת יד… אותו קדקוֹד מנוּדה ונוֹשר הוא זה, שנשאר שלו וקשה, כחלָמיש החזק, והמטה שבידו נשבר בו. אותו מנוּדה! הרי־זה מוּטל לוֹ בפינתו כבתחילה ואותו צד שבזוהמה שפלה מסתתר שוב בפינות השפתיים הללו ומלגלג, כביכול, מתמרוֹת התכלת הדחופות שסביבו, מסתתר ומלגלג: תפשני! אבל לאו… לאו… הרי־הוא כבר חפשי! הרי ידיו כבר…
אבל פתאום לבש אוריאל חרדות. איזה דבר הבריק במוחו והוא ניתר ממקומו.
– השד משחת!
הוא נשאר ניצב, כשראשו מסתתר במשהו בכתפיו וידיו מספגות במטפּחתו את פניו שרטבו פתאום, והיה מביט, לפרקים, זרות אל אותם הטרפים שבחלונות ואל גבות הספרים הרבים, שהשחירו בקירות, כאילו ראשונה הוא רואה אותם. פתאום הרגיש באגרופו האחד, שהוא קמוּץ בחזקה והוא כוֹאב לו, והוא פתחוֹ, אגב איזו תהייה קופאה. איזו גוּלה גדולה וכפופה, שנשארה מאותו מטה שנשבר, שראהו, כמדומה, מוטל ברפידה הירוקה שבאותה כּרסא ריקנית, נפלה ונשארת מוטלת לרגליו. נפלא. גוּלה… איזו גוּלה של מטה שנשבר…
אבל פתאום גנח ונפל שוב אל פּינת הסוֹפה שחרקה תחתיו. שוב אָדמו פניו ורקוֹתיו תפחו וכאבוּ ושפתיו היו חרדוֹת, כאומרות לבכות, ושאפו לאויר. ההיה נרדם? לאו, השד משחת, אפשר היה נרדם? ומיד נשאר מוּטל חלש, כתינוֹק זה שנולד, ודבריו נסתתמו. לאו. הוא לא היה נרדם. הוא לא היה נרדם. והתחיל החזה מכביד ומכביד חמוֹת ואותו גרם שבחוֹטם התחיל סוֹלד ובגרונו נשאר תחוב גוש אחד קשה וצוֹרב, שלא היה מניחוֹ אפילו להשתמש בחִכּוֹ, שצחֵה צָמָא…
וכשנכנסה בקרוב אמא וניגשה אליו, הסביר לה אוריאל פנים, כאוֹתם הפּנים, שיהא מסביר, לבטח, לפני מותו, אם יבוא לידו למות בפני אחרים, והיה מביט סתם אל פּניה, שהיו זזים. פתאום נתפס בה בזו, שהיא היתה מדברת. מה זו סחה? את לינה, כמדוּמה, הזכירה, ואת איזו ריבה חברתה. הוא הקשיב:
– ואינה חוזרת.
– ואינה חוזרת?
זו היתה משום־מה נרגשת ושפתיה היו חיורוֹת וידיה הצפודות חרדו וחיפּשו, כנראה, אותה אחיזה, שהיתה חסרה.
– אַח… אַח… הרי לכם הרחיצות הללו שבנהר… אדם בשר־ודם יש לו, ברוך־השם, במה שיתגאה… אַח, ואני ככה נבהלתי בתחילה… וכלום רבותא היא? כשזה רק אדם יוצא מפה חי ובריא ושמח אפילו… היא באה לקרוא ללינקה והלכו יחדיו אגב צחוק וריקודים – ופתאום… ממש – דמי נפלו, שונאי ישראל… אח… אח… מה שמה של זו? מילי, כמדוּמה… לאו? ואילמלא שהייתי מתחננת ממש: אַל תלכנה, ילדות… ממש – מתחננת…
אוריאל נטרד בתחילה במשהו. כשתפס, לאחרונה, בקוֹטב סיפּורה, שאל:
– אבל כבר משוּה? והיא חיה?
ידיה של זו לא מצאו מנוח אצל חגורת סינרה.
– סחה שכנה אחת… אותה מלכה של החייט סחה… היא חזרה משם… אלא שאיני מבינה למה־זה לינקה אינה חוזרת… איני מבינה… אני הייתי רוצה…
אוריאל צחק פתאום חיורוֹת וגנח מנחיריו ונשאר קופא. בכלל – חלי הוא ותשאנו. חלי – ותשאנו. חה־חה. במחילה, קלקול כל־שהוא שבקיבה מחמת לגימא אחת יתירה שבתתר"א לילות. ובת ישראל דהאידנא – אַח, האלוהים אִתה, את בת־ישראל דהאידנא! הוא אומר: בת־ישראל דהאידנא הריהי אצלוֹ חשודה במקצת… חה־חה, שלא יחטא בשפתיו. במקצת היא חשודה… וזו, למשל – הוא אומר. בת־ישראל זו תבוא מסתמא מחר לקבל שכר… ודאי. ודאי. חה־חה. כשאנחנו אוהבות!
ושפתיו היו מפטפּטות:
– זו תחזור מסתמא. תחזור בקרוב. היא תחזור.
ושלא מרצונו:
– וחברתה תהא שלימה… חה־חה…
הוא נתפּס מיד ונשתתק; אבל צוָארה הצפוד של אותה זקנה כבר נשתרבב כלפּי פניו.
– הוא צוחק… אבל… כיצד? כלום היה שם? או ש…
ואוריאל התחיל מגמגם:
– לאו… הוא אינו צוחק… כלומר, סיפּרוּ. יהודי אחד היה מספּר ברחוב. תהא נא שלוָה. הוא אומר: יהודי צהוֹב אחד סיפּר… שתהא שלוָה…
ושוב הסביר לה אוריאל פנים, כאותם הפּנים, שיהא מסביר לפני מותו, וקם ונדד אל חדרוֹ. שם היו החלונות פתוחים, ובטרפים שבגינה היו חיפּושיות־חמה מאדימות, ואותה תיבת זמרה רצוּצה, שהיתה מושכת ומושכת במרחקים וקוֹבלת תחנוּנים שבחולשה, זו היתה דומה באותה דממה כבושה וצהוּבה, כאילו היא מפלסת לה בכבדוּת רבה נתיב, ומבזבזת את כוחותיה האחרונים בכדי, ואובדת יחידה ושלא לשם־מה באיזו בצוֹת טיט גדולות וצהובות, שסגָרוּה מאפסים.
-
גלוֹש – ערדל ↩
-
פּואיטיתא – משוררת ↩
-
דיאַבּל – השטן, השד ↩
-
צ'וֹרט ווֹזמי – יקח השד ↩
-
לה גראנד… וכו' – התפיסה הרחבה של האנושות ↩
-
איל נאי… וכו' – אין כאן כל הצלה… ↩
-
מוּנדשטוּק – הפּייה של הסיגריה ↩
-
אוֵרָה – אוּרוָה ↩
-
אלוהים! אפשר – ששוב איני בפאריס? ↩
-
אַקוּשרית – מילדת ↩
-
חַלטים – מעילי־בוקר ↩
-
פינציטה – צבת דקה ↩
-
חליסטאקוב – דמות הרביזור של גוֹגוֹל, סמל הרמאות הגדולה ↩
-
ז'יד הוֹריט – יהודי בוֹעֵר באש ↩
-
ווֹקזאל – בית־הנתיבות ↩
-
קנפּי – ספּה קשה ↩
-
המינא (המינוֹ) – אַבנט, חגוֹרה ↩
-
זרזה – מאכל, מטעמים ↩
אצל
מאתאורי ניסן גנסין
1
בשדמות הרחבות, שנשמו בדוּמיה הכבושה שבלילה ואפלוליתוֹ הרוָיה, נסרה פתאום איזו ציפּור נסירה צרודה ומרוגזת, שמילאה מרחקים הוזים, והישיש אַרחיפּ, שאליו ואל פּרוֹקוֹפּ בנוֹ הגדול נזדוג אפרים הלילה לשם דיוּג במשוּאוֹת, גנח פתאום והוציא את מקטרתו הכבוּיה מפּיו ורקק בקצף הצדה.
– אם לא נרדם שם – אותו בחור יפה? חוֹ?
והתחיל זז. משהתרומם, הביט אל סביבו אחת ופקפק, כנראה, והביט שתיים וגנח שוב, אבל כבר בהחלט גמור, והתחיל רוֹכס את לוּלאוֹת חמילתוֹ בת ימים קדוּמים.
– סטאַלוֹ בּיט (בודאי), נרדם. השׂכל מחייב, שנרדם. חוֹ!
ונטל את המכשירים הרבים, שהיו מוּטלים בקוּפּה אחת גדולה, לא הרחק ממקום שכיבתו הקודם, השתחוה ונטלם תחת בית שחיוֹ ואת הלקט הנשאר שׂם בכפּוֹ השנייה ובא והתחיל מפשפש ומתדחק ואבד בכנופית השיחים האפלולים והמרוּטבים, אשר ליד הנחל, על שׂפתוֹ. דולז’נוֹבּיט (בודאי)! שם, בנפתוּלי הנחל המרובים, שבינוֹת לשיני ההרים המאפילות, בודאי שהדגה כבר ישינה. השׂכל מחייב, כי באותם המקומות ודאי שהיא כבר ישינה. ואותו בחור הרי־זה אינו נראה. דוֹלז’נוֹבּיט, יש לסוּר ולראות, במה זה מטפּל שם כולי האי. חוֹ? אלא… אלא שפּאַניטש (אדון) לא יהא חושש פה יחידי מפני המזיקים, חוֹ־חוֹ? שהרי צר המקום בדוּגית זו. הי, שַמְתָאי! לכשיְפַננה – הוא אומר – לכשיפננה, אז יחזור הנה ויטלנו. חוֹ? דוֹלז’נוֹבּיט – בשם אלוהים! הוֹפּ!
וחָרדה הדוּגית הקטנה, שהיתה חבוּיה בסבכים האפלולים, היורדים כפוּפים ומשתקפים צפופים בשפת הנחל, והגיחה מאפלוליתה, כשהיא מלאה כולה קוּפּה של מטלטלים ואַרחיפּ בתוכם, והתנוֹדדה והחליקה לאִטה אל מוֹרד המים, אל מאחורי אותו גשר ירוק ושזור, שכשאתה מוּטל פה, תחת אחד מאלו השיחים, ורואה אותו מרחוק, הרי אתה חולם, שזה תלוּי שם באויר והוא נאחז בנס.
ואפרים נשאר מוּטל יחידי תחת אחד השיחים שבשפת הנחל הנמוכה, והיה מסתכל בפקקים הפזוּרים של החַכּוֹת, שנשארו אצלו תחובות באדמה, והללו היו צפים והיו מבהיקים בחלקת המים וחרדים לזרם הקל. מנגד, מאחורי שלשלת ההרים הארוכה, שאצל בית־החולים הבודד וחצרו הרחבה ובנייניה הפזוּרים, אלו שירדו מראש ההר המושכב והיה מוּקפים גדר אחת ארוכה ונמוכה ומוּנחים לחופוֹ השני של הנחל, כמסוּדרים בטבלא גלוּיה, מאחורי ההרים האלה צפה ויצאה הלבנה, כשהיא כבר כחוּלה וטהורה. והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פזורות בכיכר הגדולה, כנגד אותם ההרים מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת־אחת מכתפיהן את החשיכה הכבדה, שבתחילה היו בטלות ומבוּטלות בה; וזו צנחה לה, ככתפייה זו הצונחת מכתפו של אדם, ונשארה מוּטלת, כשהיא מכוּנסה ומכוּוצה כולה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מיתמרות באֵד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדוּת ומתפּזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הציירים המשוּבחים. היו נגוהות. ואולם אלו הנגוהות הקפואות, שהגיחו והפכו את השטח שמסביב לשיִש חולם, הזכירו נגוהות אחרות ולבנה אחרת. וצר היה ללבב. צר, משום שכבר היה ברוּר כיום, שימי הילדוּת הפּוֹרים חלפי בכדִי ופרחי הלב בלבלוּבם נבלו ושוב לא ישובו לפרוֹח! ואלו האילנות וצמרותיהם ההוזות, אותם שבאחד הימים כה דיברו לנפש השוֹקקה, הללו שוב אינם אומרים כלום – בהחלט, כלום. תם ונשלם, אחים רחמנים! צבת כקרח מכוּונת ללב ומתג שלוּח לבלוֹם ובראש אשמורות רוחות פּסקניות יוצאות ומקשקשות, כאותה קופסה שחורה: כי כל דרכיו משפּט… וזהו משפּט, ישראל רחמנים? שם, בנקיקים הרבים והנפתלים אשר בינות להרים אשר לנוכח, אותם המגוּדלים פרא בשיחים סבוכים ובאילנות זקנים שנכפפו, שם מרוצה ומהומה וצחוק מצלצל לפרקים. כנופיא קטנה של בחורים, מהם שחרחרים ונמוכים ומהם לבנים וקצת יותר גבוהים, ושל בחורות, כנופיא של לבנוֹת פנים ונוּגוֹת ושל חכלילות פנים וקצת פחות נוגות, יצאה לשָם לשֵם טיוּל. שם מתחרים במרוצה ושוֹאנים, מטפּסים במדרונות ונושמים בכבדוּת, מצחקים ב“קדשים קלים” וב“חתול וטרפו” וקופאים פתאום בהרהורים נוגים. התלהבות זו של שתיקה, אותה התלהבות שאינה שוֹאגת, אלא שוֹקקת במסתרים וּמַפרה פחות או יותר את הנפש, זו אינה מבצבצת מתוֹכם, עד שבחור אחד גבוה, בחוּר לבנוני ומקוּרזל, נוטל פתאום את הגִתִית שלוֹ, ההוֹמייה, ומכה בידיים חרדוֹת במיתריה הנוגים. זהו אותו בחור גבוה ומקוּרזל, שזויוֹת פּוֹלטאבה שלוֹ, הנידחות והשוקטות, טלטלוהו לפני ימים אל חוצות שיקאגוֹ וניו־יורק, ההוֹמים והצופים, ואל הפּרֵריוֹת, שאצל בלטימוֹרה, הצהוּבות והחֵרשוֹת, והללו יחד חזרו ופלטוהו אל נקיקי ההרים הללו, המגוּדלים פרא…
לאור נגוהות אִלמות וקפואות אלו, נגוהות לבנה כחולה ומרוחצה, הלוחשת ולוחשת לנפש האלמה רמזי לבנה אחרת ונגוהות אחרות; כשאדם חש ומרגיש בכל מהותו, שכל מה שהיה בשלושים שנות נדודים רצופות או אפילו בקצת פחות מזה, כבר היה ושוב לא יהיה לזה שום תקנה, ומה שיהיה… אוֹיה, מה שיהיה ושלא יהיה הרי גם בזה יש ויש בכדי להיות צורב מוחו של אדם, ולוּ גם היה זה של ברזל, ולהפכו לאיזה בית קיבּוּל נבוב וריק, שאיזו אֵדי קיטוֹר מזוהמים הולכים ומתנדפים הימנו וריקניוּתוֹ כבדה מכל כוֹבד – לאוֹרן של נגוהות כאלו, אדם אינו רואה סכנה יתירה בדבר, אפילו אם יהא נכנס למקצת אל פרדס ה“פילוסופיה”, ואפילו אם אותו אדם גופו יש לו רגליים, שיהא חושש במקצת לנפשו מפני קירבה יתירה אל אותו פרדס של איסוּר… ואליבא דאמת, מי איפוא – אם לא הוא ושכמותו? כלום באמת לגופו יהא חושש? ואפרים הרהר, הרהר אָמנם אגב גררא, הרהר ויש לחשוש שלא הכיר תחילה במה שהרהר. בקירוּב, ככה:
– הבחוּרים הללו… מילא. הבחורים הללו – הלא גם אני בחור בישראל. ינובו להם איפוא בשׂיבה טובה או שאינה טובה. אבל נשמות יפות ונוגות אלו, אילו הייתי שוּתפוֹ של הקב"ה…
נשמות יפות ונוגות אלו – אלו בנות ישראל החיורות. אבל מה, בקירוּב, היה גוֹרלן של אלו, אילו היה אפרים מרגלית באמת שותפו של הקב"ה? ודאי, היתה כוָנתוֹ של אותו בחור רצוּיה. אלא שדוקא משום זה, כנראה, לא הביא את הרהוריו לידי סוֹפם. אוֹיה, קסם נפלא זה, שהיה באחד הימים לנגוֹהוֹתיה האִלמות של אותה לבנה כחוּלה, זה אָבד. בפירוש – אָבד. אפילו כוָנה אחת רצוּיה שוב אי־אפשר לוֹ לאדם, שיהא מביא אותה לידי גמר, ואפילו אם אותה כוָנה אינה אלא במחשבה בלבד. די לוֹ לנדנוּד אחד שבלב, לזיז אחד כל־שהוא, בשביל שיהא אדם מחליט ומסביר לנפשו באותה שלוַת הרוּח הקפוּאָה, המהדקת היטב את השיניים וכוֹפה את ההר כגיגית:
– המצנפת היא זו, רבי קרוב חביב. מצנפת זו, שאָבדה לו, כביכול, לאותו אֵיקס־שוֹטה, היא זו, שזוגיה התחילו מקשקשים שוב… חה!
ובינתיים יפה כוח הלילה. היו נגוהות והבהיקו הצמרות בטשטוש ורחשו יצורים בדשאים. בחוֹרשה המרוחקה התחיל זמיר בחליליו מכה צלולים ואצלו ניבּאה קוּקיאה נכאים. רַגְלִי, שוֹכנִי בשדות, נָסַר מפרק לפרק ברוגזה וחברוֹ השיב לו מממשלתו הרחוקה. הכיכר מתחת היתה רוחשת. בצוֹת צלצלו מקולות מקרקרים. בדשאים ניתרוּ יצורים קטנים ושרקו וצרצרו וקראו זה לזה. בריה אחת קטנה, מאלו היצורים המאליפים, שהיתה חבוּיה בדשא המבהיק מתחת, היתה חוֹגגת את נצחונה, כנראה, ומגלגלת למי־שהוא בהברה אשכנזית שטופה וחטופה:
– הא, ריקה, גְרוֹגְרֶת תִטוֹל? תִטוֹל? תִטוֹל?
ותשובתה היתה תמיד בצדה וגם זו שטופה וחטופה אבל באיזו כוָנת מרדות, המטילה ארס:
– אֶטוֹל! נָטוֹל אֶטוֹל!
ואפרים, שהיה מוּטל אצל החַכּוֹת, הכפופות ויורדות אל המים, ופניו למטה וקצוֹת רגליו משולשלות כלפּי מרוֹם ומגלגלות בזו אחר זו באויר, היה מקשיב ואינו מקשיב לכל אותו טיפּול וריחוש ונהם אל שׂפמוֹ המגוּדל והמרוגש במקצת את הקריאה שזכר:
– קוּנץ פוֹן דֵיר רוֹזֵין, מֵיין נאַרר… חה־חה, מֵיין נאַרר…
ואולם פתאום נשארו רגליו מוטלות במקום אחד ואת פּניו הוֹריד והפקיר אותם לדגדוגי הדשא הרטוב שמתחתיו. שיבוֹלת סרק אחת ארוכה ומחוּדדה נדחקה ובאה אל שפתיו והוא לכדה והתחיל כוֹססה במחוּבר. נשמות יפות ונוגות אלו… זאת אומרת מילוּל… מילוּלם של צללי הנפש המטוּשטשים… חה. אחת משכּמוֹת אלו, אחת בדוֹמה לאלו, המשוטטות באותם הנקיקים, נשמה, שגם היא יפה, ויש אשר היא גם קצת נוּגה, אמרה לו לפני ימים ופניה נתכרכמו מחמת יסורים מרתתים ונאמנים אשר בנפש המתקוממת:
– אח, אֵל מלא רחמים! אפרים זה מאפי הוא כבר יוצא! כבר הייתי רוצה אחרת – אלוהים גדולים, כבר אני רוצה אחרת…
ואותה ריבה, אילו היתה קצת יותר בקיאה בדבר, היתה מיד מַבחינה בפניו של אותו בחור, שנפלו משום־מה פתאום, ובמצחו הגבוה, שתפח ושׂרג; איזו תהום חשיכה נפתחה לרגליו: אללי לי, הנה הוּגדה המלה… הנה! ואולם זו היתה אז שטופה ביותר בשאָט הרוֹתח שבנפשה, ושפמו המגוּדל של זה מצא לו בינתיים סיפּק וזז זיז כל־שהוא, והוא גופו גמגם קצת וניסה לתקן את זה בסגנונו הרגיל, אגב איזה ברק לוהט, שפלח את האישוֹנים שנדלקו:
– המ… המ… אפשר, כוָנתה של אותה ריבה – אַחר? הי־הי…
אחד המסוּבים צחק בהנאה. צחקה, כמדומה, גם וֵירה, זו האחות הבכירה. אבל אותה ריבה אָטמה את שתי אָזניה בדחילו והתחילה מַתריסה וטופחת ברגליה:
– אַח… אַח…
ומשהרגישה, שכוֹח דיבוּרה ניטל הימנה, ברחה אל חדרה וסגרה את דלתוֹ מבפנים. אלא שלאחר־זה, כשבני־הבית נפזרו איש אל פּינתוֹ והוא נשאר מיסב יחידי באותה כרסא אשר בחדר האורחים, שהפּרחים הגבוהים אשר בפינה וטרפיהם הגדולים האפילוה, וקיטר את הפּפּירוֹסה שלוֹ, היתה ילדה זו גופא יושבת לוֹ על ברכיו ומושכה לוֹ בשׂפמוֹ מזה ומזה, ופתאום רפרפו שפתיה כשהן חרדוֹת במצחוֹ הגבוה והיא גמגמה קצת בתחילה וצחקה לוֹ:
– אבל מזוהם אתה, אפרים־נוּ, חַי אדנָי!
ובאותו לילה גופו, כשהיה מוּטל במיטה ושנתוֹ נדדה, חזר אפרים וחשב את מחשבתוֹ, כשכבר דש בה, כי שלושים שנוֹת חיים לגבי בן־אדם שכמוֹתוֹ, אליבא דאמת, דבר הוא, היוצא לגמרי מגדר הנימוּס – השד משחת, כמה שנוּנה היא מחשבה זו, ובאמת כדאי לו לאדם, שיהא חי אפילו שלושים כפול שלושים בזכוּתה של שכזו, אלא שבמקצת הרי כל שכאלו נודפות בכל־זאת בירוֹקה פשוטה, ואפילו לאחר אותה הזכוּת היתירה שמביאות לו לאדם לנשימתו. בבוקר של אותו יום תלש חבצלת צהוּבה ויפה שבבצה; וכשאָמר להריח בה, בא ריח המים הישנים אל גרונו וחינקוֹ – והשליכה בשאט נפש. והרבה לאחר־זה היו ידיו צהובות וזרות לו. וכשנוֹכח, לאחרונה, שהלילה יהיה לו ליל נדוּדים רצוּפים, הקדים ולבש את בגדיו ויצא, והיה משוֹטט בחוצות קריה הריקניים, ומצא את עצמו ניצב אחוֹרי הגשר הגדול, הגוֹשר את רחוֹב הווֹקזאַל הרחב, שפּנסיו המרוּבים והקלוּשים אוֹבדים במרחקים משני צדי השוֹסיי שלוֹ הכרסתנית, וראה אור קלוּש באותו בית נהדר, שהיה ניצב בוֹדד, וחלונותיו הלבנים שלושה, וּוילונות אַורירים מאפילים ויוֹרדים להם, והוא ניגש אל המסדרון, שכְלָתוֹ הבולטה מקוּרה בפחים ירוקים, ודפק; ודינה, שיצאה, כנראה, ממיטתה, פתחה לו, כשטלית קלה חבוּשה בחפזה לכתפיה החשופות והמתכוצוֹת ושיניה נוקשות קצת בפיה ונשימתה שוֹאנת במקצת, והביאתהו חדריה כשהיא נוּגה ושותקת. היה הדבר דוֹמה, כאילו חיכתה לוֹ והיתה בטוחה בו שיבוא, וכשבא הרי זו מַכּירה לו טובה.
– חה־חה, כיסוּפים… גם אלו כיסוּפים הם, בחוּר חשוב. כיסוּפים שבקדוּשה של אותה מצנפת גופא, זכוּרה לטוב, חה־חה… דוֹם – כדג זה שבחרבה, דוֹם… המ!
באחת הצמרות, שבשכונה הקוֹפאה בנגוהות, פּירכסה פתאום ציפּור נרדמה, כנראה, ובשדות המקנה הרחבים, המתחילים אחוֹרי החפירה המרוּחקה אשר בקצה הכיכר, קרוב לאופקה, התחיל שוֹפר אחד של נוהג בסוּסים מיַבּב ויִבּב מלוֹדיה אחת קדוּמה ופשטנית, מלוֹדיה קצרה, שהיתה משתברת וחוזרת ונשנית; ואפרים חרד כל־שהוא, כאילו קוֹר חודר אחזו פתאום, וכתפיו התחילו נמשכות ונמשכות אל הנחל אשר לפניו והתחיל מסתכל בכוָנה רבה אל המים שמתחת. בראש ההר אשר מנגד היתה דולקת וגוססת מדורה אחת יתומה, שאותה כנופיא השיאה אותה, בטרם נתפּזרה והלכה אל הנקיקים אשר במוֹרד, ובבוּאתה היתה מאדימה ומקפצת בתחתית המים, מתחת לחשרת הצל הגדול של ההר, שהיה מתנדנד שם וחוֹלם. ואצלה היתה מתנודדת, פּרקים מתגדלת ופרקים מתקצרת, תמונה אחת בוֹדדה, שבבוּאתה המרפרפת אי־אפשר היה להכיר בה יותר מזה שהיא של אדם. ואפרים נשא את ראשו והביט אל ראש ההר אשר מנגד. שם היתה באמת מטפּלת אצל המדורה היתומה תמונה אחת גבוהה למַדי של אשה וצלה היה גדול והיה שחור והיה מרקד אצלה. היא היתה בתחילה ניצבת כפוּפה במקצת, מפלגא ולתתא כאילו מסתלקת בזהירוּת ממקום הדליקה וידה האחת ביחד את רגלה, התלוּיה קצת באויר, מרחיקות את שוּלי שמלתה מהגחלים, כנראה, וימינה שלוחה לשם־מה אל המדוּרה הלוֹחשת; אבל בקרוב נזדקפה כולה ונשארה ניצבת ברוכסו של ההר, במקום שהוא פוסק ויורד בזקיפה מדרוֹנית ישר אל הנחל אשר במורד. היא נשארה ניצבת, כשפּפּירוֹסה לוחשת מפּרק לפרק בפיה וידה האחת משוּרבבת לאחוֹרה ואוחזת, מחמת הרגל מוּכני, כנראה, בשיפּולי שמלתה, והיא מביטה ומסתכלת בנחת אל הנחל ושבריריו הצוחקים אשר מתחת ושותה את הנגוהות המטושטשות שבמרחקים. מהוּמת הקולות הכבוּשים אשר מתחת התרחקה, כנראה, אל אחד הנקיקים הרחוקים, משום שהאָזניים קלָטוּה, כשאינה ברוּרה למַדי. הנה… צלצל קול צחוק רחוק של אשה וסוֹפוֹ נפסק. אחד התחיל באיזה שיר, שאי־אפשר היה להבחינוֹ, ונתרחק ביחד את הֵדָיו, ואחד קרא וצהל, אגב ריצה, כנראה, וקולו הידד ונאלם מיד:
– זִינָה! א־אוּ!
ושוב לא קלטו האָזניים כלום והיתה הדוּמיה שבשדוֹת רוחשת ואוֹחַ אחד ישב אחורי בית־הקברות הרחוק, שחשרת אילנותיו הנמוכה היתה משחירה באופק הכהה אשר משמאל, והיה מיילל ומיילל.
בינתיים קרה נס ואחד מהמצוֹפים, שהיו נמים והבהיקו בחלקת המים השוֹקטה, התחיל טוֹבל אחת ושתיים, ואפרים הרגיש בזה ותפש באותה חַכּה והוֹציאה. כשכשוּ המים בקול כבוּש וחזרו ונשתתקו וכלפּי הלבנה הבהיק איזה דבר מפרפּר, שקשקשיו נוצצו בקרוּת, ואפרים הרגיש, שבידיו מפרכס דבר אחד חלק וקר, שיש בו רוּח חיים, והוא לא ידע את נפשוֹ. רטט שאינו רגיל בו אָחז פתאום את יצוריו ונפשו שאגה בקרבו מחמת איזה פחד סתרים – ומשבא לאָזניו שוב קול כשכוּש, שצלל במים השוֹקטים, ראה, לתמהונו, שהוא חזר והטיל את דֵיגוֹ אל הנחל. יחד את זה המָמוֹ פּתאום קול צחוק אדיר של אשה, קול צחוק, שלא היה משום־מה זר לאָזניו, והוא לגלג לגלוּג קשה והתגלגל וירד מפסגת ההר אשר מנגד, ונפשו נכותה מארסה של אותה הנקמה המבטלת של אשה, שהיה רוחש בו, ורקוֹתיו התחילו לוהטות. משל, כאילו מצאוהו, כשהוא גוֹנב תרנגולת, התחילו ראשו ורגליו מתכנסים לאט לאט, וככה נמצא מכוּנס יפה יפה אל תחת השיח הלח, בכדי שיהא צלוֹ השחור של זה מאפיל עליו. אבל פתאום גנח מחמת חימה ונשא את ראשו אל רוֹכס ההר. שם היתה ניצבת אותה תמונה שראה בתחילה, אלא שהיו פניה מוסבים אל מורד ההר, אשר אל הנקיקים, וראשה וצוָארה היו שלוחים קצת קדימה, שלוחים באיזה ביטוּי משוּנה, ביטוּי של חיה אורבת לאחר שדרסה בכפּה, וכפּה האחת היתה תומכת, כנראה, בחזה הנטוּי וצחוקה התגלגל ולגלג במרחב המצלל. פתאום השתחותה וצוָארה נשתרבב קצת יותר והזדקרה למטה – ואפרים נִשְלַו ותהה בנפשו כאחד:
כלום נשארת בחיים? חה־חה־חה…
והיה באותה שאלה צלצול כל־שהוא משוּנה למַדי, אותו צלצול שאינו נתפס אלא לאָזני יחידי־סגוּלה, ולהלָלוּ הרי־זה מסוּגל לגלוֹת קצה איזה אוֹפק חדש, שלא פיללת לו לגמרי, בפירושה הנפתל קצת של המלה: אשה. ככה, למשל, יש אשר תדבר אשה באָזני בחירה, רצתה נפשה בו ביום אתמול; ככה יש אשר תדבר באָזני אלוּפה הכשר, שנישאה לוֹ כדת משה וישראל.
– כלום נשארת בחיים? חה־חה־חה…
ולבוֹ של אפרים ניבא לו בתחתית ההר בחור אחד לא־גבוה, אפשר בחור צהבהב, שכתפיו צרוֹת ויש לו משקפיים בחטמוֹ, ואולי גם שפמוֹ מגוּזז במקצת, והוא נושא אתוֹ את אדרתה של זו ואת סוֹככה של זו ואת מצנפתה הגדולה של זו והוא מטפּס ונופל וחוזר ומטפּס ונופל שוב ובא, לאחרונה, אל ראש ההר, כשהוא מכוּנס אל תוכו, כגָזם זה בשעה שאתה נוֹטלוֹ ביד, והוא נושם בכבדוּת וידו הפּנוּיה מנפנפת ומנַקה במטפּחתו הלבנה את ברכיו, שכוּסוּ אבק, ואת פּניו, שאָדמוּ ורטבוּ, הוא נושא אל זו באיזה הי־הי שבמסירות נפש ומקבל נחת. אלא שמיד שכח את זה. שכח אפרים את הבחור המדוּמה שלוֹ, כשם ששכח את חרדת נפשו שבתחילה. בלב פירכס איזה דבר, פירכס ברכוּת ולאט והוא לא הרגיש בו, והכל כאילו אָבד פתאום, וכתמי אוֹרה אלכסוניים ונוחים, כתמי זהב חדש וטהור, היו מצחקים והיו מרקדים בשלטים הגדולים ובחלונות המבהיקים של קְרֵישְצַ’טיק הצוֹהל שבקיוב, ובכיכר הגדולה, שאצל ה“אַכסניה הלאוּמית”. היו פושרים שלָגים ומקומות היו משחירים ונמסים וצוחקים כלפּי חמה, ואצל הקיוֹסק שבזוית היתה כנוּפיית סטוּדנטים מבני האזרחים נחפּזה וצוחקת, ומרכבות הטראַם היו רצות ונחפּזות ונושאות בשורה חדשה מקצה המחנה אל קצה המחנה והוֹמוֹת באיזה חדוָה כבוּשה, ובני־אדם היו נחפּזים והיו הולכים קוממיוּת ופני הנשים שנפגשו היו כאילו זה רק גמלוּ והיו צוחקים צחוק לוהט, ושם, באוֹפק הקרוב אשר במוֹרד, במקום שאֵד קל ורוחש מתמר ונמס כלפּי חמה צוחקת, היה הדניפּר הרחב שוכב תפוּח והיה נאנק ונאנק, ובני־אדם מרוּכסים טיילוּ בחופו וחיכוּ לאיזה דבר, ובני־אדם שאינם מרוכסים טיפּלו במטמורות הרבות ובסירות הפוכות ובזפת מתמרת ודיברו בקול רם וצחקו ושרו בנהימה; ובשטח צלצל קרדוֹם ומַשוֹר היה שוֹאג, ואצל האהלים הפּזורים, אשר מאחורי הנהר הרחב, רפרפו איכרים גלוּיי תספּוֹרת קצוצה ואצטליותיהם היו אדוּמוֹת והתאנחו קרשים של חלונות שהיו אטומים והנה הם נפתחים. לפני שלוש שנים היה הדבר. לפני שלוש שנים היה הלב קצת יותר נוֹאל; וכשלבו של אדם נוֹאל קצת יותר מדי, הרי־הוא מוצא הנאָה אחרת אפילו בקישוּאים חיים שהוא אוֹכל. זהו מהמפורסמות. ומטעם זה גופא היתה גם קומתו של אפרים אז יותר זקופה. אצל שלוש הריבוֹת, שישבו יחד באותו רחוב אשר אהב בלילות, זה רחוב הבשוֹרה הטובה של מרים, היה הצחוק מרוּבה ואותה האורה הדובבת מבפנים, זו שאינה שולטת ביצרה ופולחת את הצחוק בקרניה האילמות והרוחשות, זו היתה מרוּבה פי שניים; וכשיצאה האחת אתוֹ אל הפּרוזדור השרוּי באפלולית, ללווֹתוֹ, מיהרה השנייה והציצה גם היא אחריה בגניבה, והשלישית נזכרה פתאום ורדפה אחריו להשיגו, בכדי לשאול אותו במשובה נבוכה וצוהלת כאחד:
– אֶה… מה הייתי רוצה להגיד לו? אני הייתי רוצה… חה־חה־חה!…
והוא יצא משם, כשפּפּירוֹסה תחובה לו לבטלה בפיו וידיו נתונות בצלחות אדרתו המרוּכסה וביצוּריו הלוהטים מהלכת אותה רחישה רווּיה ומַפרה, שהאָזניים הקשובות מוצאות תמיד בגנים ובפרדסים בטרם פיתח הסמדר שכבר גמל. אצל וִיטְרִינָה אחת גדולה ומבהיקה, שגלגל אחד היה זז בה במתינות והיה מציג לראוָה סַפּירים והספּירים היו נוצצים ומנצנצים כלפּי אור היום וכלפּי שופרות החשמל החוַרורים, אשר היו דולקים שם גם ביום וגם בלילה, ראה פתאום והבדיל מבין כנופיית האנשים, שהיתה ניצבת שם וסוקרת, את זינה אדליר, זו שהיתה בבוקר של אותו יום יושבת אצלו ושותקת ואחר־זה מצאָה אצל שלוש הריבות כשהיא יושבת ושותקת, ואחר־זה קמה והיתה מטפּלת קצת אצל הכוֹננית וספריה וקצת אצל הראי ומכשיריו, ופתאום הכירו בה שאיננה בחדר, ואיש לא ראה אותה בצאתה. ריבה זו היתה גבוהה למַדי ולא יותר מדי ופניה היו סגלגלים וחוַרורים תמיד ואישוניה היו תמיד מורחבים ותמיד דולקים והקרוּמים החלבוֹניים שלהם היו גדולים ולבנוניתם היתה קצת כהה ומלאה זוהר, וכשהיתה מביטה אל פּני אדם, כסבוּר היה זה משום־מה, שהוא ידידה משכבר הימים, והיה מתחיל מסתכל בה יפה יפה ומוצא שאולי אפשר להטיל ספק בדבר. כשראָה אותה אפרים לראשונה בבית אחד ממכיריו באותם ימות הסתיו המזורזים, הסביר לה פנים וּשאלה בידידוּת:
– היוצא לנו? כיצד איפוא אחינו בני־ישראל חיים ב… פּוֹפּוֹבָה הוֹרָה, למשל?
וזו הביטה בו בתחילה ופניה לא היו זזים אפילו; ואחר־זה החזירה לו בסגנונו שלוֹ גופא:
– לדאבוני, איני יכולה לספּר לו מפּוֹפּוֹבה הוֹרה ולא־כלום; אם מוצא אדוֹני איזו אינְטֶרֵיסָה בבני סוּראַז' ובבנותיה – הריני מוכנה ומזומנה…
ופתאום התחילה צוחקת בקול, וצחוקה היה, כפי שנדמה לו אז, טהור למַדי ובריא למדי, והוסיפה:
– אדוני, לכאורה, לא דקדק קצת בלשונו. היה לו לשאול: כיצד יהודים חיים בצ’רניגוֹב ובאיפרכיא שלה… חה־חה!
ותפסא אגב־אורחא בדמות דיוקנה, שנשתקפה לה מהראי הגדול אשר לנכחה, וחזרה והביטה לו ישר אל פניו וגיחכה. בינתיים ירד לילה והיא הלכה אתוֹ לראות בתיאַטר. ומשום שכשגמרו בתיאַטר היה כבר קצת מאוחר, לא חפצה לחזור הביתה ולדפוק, ויצאו והיו מטיילים שניהם ברחובות שנתרוקנו הרבה, בפסגת תלוֹ של ולאַדימיר, ולרגלם רבצה השפלה וּנהרה השחור, המקוּשטים במחרזות פּנסיהם המרוּבים, והיא דיברה לו הרבה וצחקה הרבה ולא פרשה ממנו אלא כשהאיר היום והתחילו פותחים את המחסנים.
ולא היו ימים וזו מצאה לה דירה ביחד את צילי, ריבה קטנונית ומזורזת מבנות בּוֹבּרוֹיסק השחרחרות, שבתחילה היתה בוֹכייה הרבה בלילות ובוֹכייה בקול ובימים היתה נודדת ברחובות וחוזרת הביתה וכותבת מכתבים ארוכים ושׂוֹרפתם וחוזרת וכותבת אחרים תחתיהם; ובקרב הימים, לאחר שסרה אחת ושתיים ביחד את חברתה החדשה אל דירתו של אפרים, התחילה מספּרת לה לזו בלילות אגב צחוק משוּנה קצת, כיצד אותו אפרים מנשק לה, כשהיא סרה אליו יחידה, לפרקים, וכיצד הוא מנַשׂא אותה בכפּיו ומטלטל אותה ומטייל אתה בחדר, כאֵם זו, המטלטלת ומשתיקה את תינוקה. וזו לא היתה בוֹכייה; אבל ביום התחילה היא נודדת תכופות ברחובות. וכשהיתה פוגשת את אפרים, היתה מספּרת אתוֹ באותה ריבה, שכנתה הקטנונה, וסיפּרה לו, שזו נפש מצוּינה יש לה, וסיפּרה, שהיא, כנראה, סובלת יסורים הרבה, וסיפּרה, שהיא מתחילה אוהבת אותה… היא מרגישה, מיום ליום הריהי יותר ויותר מרגישה, שהיא מתחילה אוהבת אותה. ולא זו בלבד, אלא שהיא חוששת, שכפי הנראה, תצא לה אהבה זו שלא בזול… שלא בזול… הרי היא סותמת את דבריה, משום… משום שיש דברים, שהדיבור אינו יפה להם. יש דברים, ש… בקיצור – יש. והיתה צוחקת הרבה בדיבוּרה. ורק אָז התחיל אפרים מרגיש בצחוקה של זו, שאינו לגמרי בריא, כמו שהיה סבוּר בתחילה. ובדמדומי אותה שבת־קוֹדש גוֹססת, כשפּגשה פתאום באחד הרחובות המרוחקים שבקריה, פגשה, כשאדרתה הקלה והקצרה אינה מרוכסה וידיה מכוּנסות בצלחותיה הצרות, ושלג היה יורד פתים פתים גדולות ורטובות ורשתוֹ האפורה היתה פרוּשה ברחוב הרחב והמזוהם והאפילה את פליטת האוֹרה, שהיתה כהה גם בלאו־הכי, והפּנסים, שהיה אז השומר מדליק במַשואתו בחפזה, היה אדמדמים ואוֹרם היה חרד ורטוֹב. והרגליים לשוּ זוהמא שחורה ושוֹאגת, וההמוּלה אשר ברחוב, המולת אנשים ונשים שיכּוֹרים ורכבים זורקים רפש באופניהם, היתה טרדנית והיתה דומה לאיזו בהלה מציקה אשר בחלום הלילה – בדמדומי אותה שבת־קודש כשפגשה שם ונלוה אליה והיא החזיקה בו וסיפּרה לו הרבה וסיפּרה אגב גם על־אודות איזה דוֹד מילאַנכוֹלי שיש לה מצד האֵם, שהוא שותק תמיד ואינו מוציא הגה מפּיו ואשתקד מצאוהו חבוּי באפלולית שבתקרת הבית, כשהוא מטפּל שם באיזה חבל ומַשחילוֹ בוָו שמצא שם, אָז היה קול צחוקה כה זר ולבו התחיל מהסס בו והיה מוכרח לסוּר אִתה אל אחת הריסטוֹראַציוֹת המחניקות שבאותו חלק העיר, רק בכדי להשיג שם בשבילה לגימת מים כל־שהיא. והיה החדר הגדול מלא המוּלת שיכוֹרים וריח מַחוֹרקה ויללת אשה אחת פּרוּמה שרבצה ברפש ופניה זבוּ דם, והיא מצדה היתה צוחקת צחוק נלאה והיתה מבטיחה אותו וחוזרת ומבטיחה שהיא צמאה מאד ושהיא מרגישה את עצמה בסביבה שכזו יפה מאוד; אותו שֵכָר, שהגישו להם, הריהו מזוהם למַדי – אבל הרגש היא מרגישה את מצב נפשה פה יפה מאוד; מפני זה שבמהוּתה הריהי אוהבת – היא אוהבת דוקא מקומות שכמוֹ אלו… דוקא… וראָיה לדבר… ראָיה יש לה לדבריה… לאו. מה היתה רוצה להגיד? אַח, היא היתה רוצה להגיד לו את זה. ראָיה יש בידה לדבר, שכשהיתה יושבת במחלקה החמישית או הששית שבגימנַסיה…
ומאותו טיוּל ואילך לא היה שוב אפרים נפגש עמה, אלא אחת ושתיים בבית התיאַטר; וגם אז לא היה מוצא סיפּק בידו משום־מה אלא לדבּר אתה דברים אחדים ומרפרפים. באותו בוקר באה אליו שוב: אבל כבר היתה יושבת ושותקת, ולוֹ היה קצת לא ניחא מחמת זה: אדם בא ויושב לכתחילה לשם שתיקה. בצהריים, כשפּגשה שוב אצל שלוש הריבות והיא היתה גם שם יושבת ושוֹתקת, היה גם הוא מחמת זה קצת קוֹדר בתחילה, אלא שבמהרה נמחה אותו רוֹשם מלבוֹ בשל הצחוק המרוּבה והחי שהיה מצלצל מסביב. ומשום זה, כשראה אותה בחזירתו משם אצל הויטרינה, והוא היה במדרכה האחרת אשר לנוכח, אמר לו ללכת הלאָה; אבל זו היתה ניצבת והיתה מפּרק לפרק נפנית לצדדים, והיתה נפנית באיזו קדחת גלוּיה, ומסתכלת בפני ההולכים גם פה וגם שם, כאדם המחכה למי־שהוא, ומשהכירה בו, לאחרונה, במדרכה אשר לנוכח, נפנתה פתאום באותה קדחת גופא והתחילה מפלסת בינוֹת למרכבות הטראַם הרצות והכרכרות הנחפּזות ויצאה בשלום ונתכונה ישר אליו – והוא ניצב והתחיל מסתכל בה. פניה היו חַורורים והיו קוֹדחים במקצת וחלבונותיה הגדולים היו מלאים אותו זוהר; וכשהרימה אותם אליו והביטה בו, נדמה לו שוב שהוא ידידה משכבר הימים, הוא הסביר לה פנים יפות:
– נמצא שהיא נוֹדדת כל היום, זינה?
וכשנטל את כפּה, היתה זו מגוּדלה למַדי והיתה רכה והיתה נוֹחה והיתה מוטלת מפוּיסה וחבוּקה יפה בזו שלו. הוא חיבבה:
– אביב, חה־חה. הרי־זה פירושו של – אביב!
וכשראה בפניה השתקנים כי פרח בהם פתאום איזה אוֹדם שבגילוּי לב פתאוֹמי וחזרו וחָורוּ מיד שוב, לא פסק מדיבוּרוֹ:
– חה־חה. פּוֹלֶסְיָה החביבה התחילה הוֹמה במסתרים; גם פָּנְטֵילֵי המסוּרבל, זה השומר בלילה אשר בעיר המולדת הנידחה, היה מרמז לו תמיד בקצרה, לאחר פּיהוק גדול ומצלצל במלוֹא הרחובות ההוֹזים: דבר שבאביב הוא, פּאַניטש – צ’טוֹ אִי הובוֹריט (מה לדבּר)! כלום יש בזה במה לטפּל? אבל אצל הדניפּר היתה? לאו? הוי, לזה לא פילל! לחינם, לחינם אינה הולכת אל הדניפּר – באמוּנה! מובטח הוא בה, שאילו היתה רואה אותו כרסתני שחור בתפיחתו הנאנקת מחמת יקיצה ואילו היתה מקשיבה לקולות הקרדוּמוֹת הרחוקים, המצלצלים בשטח הרוחש ולוחש שאצלוֹ, ושם, בקצה האוֹפק הרחוק והמטושטש במקצת, אולי היתה נראית לה תמרת אֵד לבנה ומקוּרזלת, זכר למרכבת קיטוֹר הוֹמייה, שנישׂאה ונגוֹזה שם למרחקים כמוּסים – לאו, מובטח הוא בה, ששוב לא היתה שוֹהה פה אפילו יום אחד יותר. מובטח לו, שהיתה נוטלת מיד את מַקלה ואת תרמילה ובחדוָה גדולה ולוהטת שבלב היתה חוזרת לה אל אותה איפרכיה רחוקה שלה המתחדשת, אל אותם השדות הרחבים והכרסתנים, הנאנקים בהנאָה כבדה של איזו חיה גדולה ומתרככים ונפתחים ביסורים של אהבה סמוּיה תחת שלגיהם הרבים, שהתחילו מפשירים, נפתחים וסופגים אל תוכם את לשַדם המַפרה והגבַרתני ובלילות הם מתַמרים ומתַמרים בנהימה חרישית של אותה חיה כבדה, מחמת הנאה תאותנית שמתמלאה. אֶח, מה הם ובמה נחשבו ימות האביב פה – במטותא, מה הם ובמה נחשבו פה, בקריה הוֹמייה זו, שכוּלה חומות וכולה אבנים וכולה נחושת וברזל וכרכרות ושלָטים ורשתות של חוּטי החשמל וחוֹם מחניק ומהוּמה שאינה פוסקת? צאי נא ובקשי פה, במדבר האבנים הדוממות הזה, את נאקות הפּלאי הפראות, הנישׂאות יום ולילה בחורשות שבמולדת, אלו היקֵצות ותופחות ומשחירות מיום ליום; או תפשי נא את קרקוּרם הגוזר והמנַשא את הלבב של אוָזי הבר החוזרים ממרחקים, זה הפּוֹלח שם את השטח המטוּשטש והרוחש חדשות ונצורות. אדרבה, צאי, צאי נא ומצאי פה בבוקר מחוגות מחוגות של כנפיים פרושות, שסובבו בלילה בשלגים הרכים המתרככים, ונַחשי נא בחדוָה צוהלת שבלב: הידד, תרנגולי הבר הם שחזרו – תרנגולי הבר כבר חזרו; אני ראיתי מחוגות – חי נפשי! מחוגות ראיתי בשלגים שבשדות! חה־חה. במטותא, צאי ובקשי פה את שלוליות הזהב, הרצות והמזמרות, שברחובות המזהירים, ואת פרחי התרנגולים, הקוראים ונתקלים מחמת חוֹסר רגילות, שבחצרות המגורדות, ואת הפּרות הקופאות, המתחממות אצל הכתלים, ואת ריח הזבל החמים, הכובש את הנשימה ומגרה אותה; בקשי פה אפילו איזה כּריסטוֹפוֹר שוטה, או ליסטוֹחאַבוֹר, כמו שקוראות לו מסתמא שם ה“מישצ’אַנקוֹת” הלובשות “שׁוּבּוֹת”1 גדולות ומגפיים מסוּמרים, זה הטיפּש של הקהילה, שראשו כבר גלוּי, כי מצנפתו אָבדה לו, ומכנסי הבד שלוֹ מופשלים לו אל השוֹקיים ורגליו היחפות והאדוּמוֹת כבר מזוהמות ומחפּשות דוקא אחרי איזו שלולית של מים, בכדי להתייצב בתוכה בהנאה, והוא צוֹהל כסיח זה מתוּזז לקראת כל אחד ואחד ומקלל את התינוקות ההוֹמים, המתגרים בו, ומבקש “ציהאַרקי” מאת כל “פּאַניטש”, שהוא פוגש, ומכריז בחדוָה שוטפת ובקול ברמה:
– הוֹ, הוֹ, בני־אדם טובים! האביב י־בוֹא; י־בוֹא האביב!…
– חה־חה. הרי־היא צוחקת? אבל, באמונה – לחינם! הוא… הוא לא היה דוֹבר כדברים האלה באזני… איזה ריבה מבּוֹבּרוֹיסק, למשל… כוָנתוֹ… בּוֹבּרוֹיסק, רואה היא… בוֹברוֹיסק הרי זה כבר שייכת יותר אל ה… אל ה“מוֹרַלישֵיס גֵיזֵיטְץ”, נַגיד, מאשר אל ה“גֵישְטֵירְנטיר הימְמֵיל”, חה־חה… מה־שאין־כן פּוֹפּוֹבה הוֹרה, זאת אומרת: סוּראַז' המנוּדחה…
ופה התחילה פתאום אותה ריבה צוחקת בקול גדול וצחוקה צלצל בצלצול טהור וחזק, אלא שהיה נוטה קצת לאיזו צדדים אפלולים במקצת יותר מדי.
– היא צוחקת? חה־חה. לאו. היא אינה צוחקת. חה־חה־חה. את דבריו היתה שותה בצמא. חה־חה. היא שְתָתָתַם בצמא. היא הקשיבה לדבריו ונפשה רחפה שם, נפשה ניתקה את מסגרותיה והתפּרצה ורחפה שם – בשדות המולדת הלבנים והחביבים, במקום שאוָזי הבר צורחים ופרחי התרנגולים קוראים ופּטרוֹקים והרישקוֹת מַתקינים את כלי מחרשתם ומגָרפים ומנַקים את קני־רוֹביהם ואבא חותם בשטרות של חוֹב ונוֹהם אל שׂפמוֹ המאפיר: מה יהיה בסוֹפוֹ של דבר – ובסוֹפוֹ של דבר מה יהיה… חה־חה־חה… אלא שמה שהתחילה צוחקת קודם לכן, לא התחילה צוחקת, אלא, חה־חה־חה… לא התחילה צוחקת אלא משום שאמר: ריבה מבּוֹבּרוֹיסק… חה־חה־חה… והרי היא אינה אלא תוֹהה – הרי היא תוֹהה, חה־חה: נשיקה זו, למשל… אותה נשיקה, שאדם… נניח אפילו, שאדם שכמותו מנשק לה לאיזו… ריבה מבּוֹבּרוֹיסק, חה־חה… כלום… כלום זו אינה נכנסת בגדרוֹ של ה… כיצד אמר מר? בגדרוֹ של ה“גישטירנטין היממיל”? חה־חה־חה…
ואפרים ניצב פתאום. אותו הצחוק של זו, שהתחיל יותר ויותר נוֹטה כלפּי איזו זויוֹת משונות במקצת, פּיכח אותו משכרונו הרותח ונפשו לוּטשה והתחילה שולחת קרניים ומגששת באפלה. כסוּפה זו נישאה פתאום במוחו שיחתה של אותה ריבה גופא, ששׂחה לו באחד הימים, בדבר אותו דוֹד מילאַנכוֹלי שיש לה מצד האֵם, ומיד לגלג לוֹ ולתלמודו בתורת הפּאַתוֹלוֹגיה שבכרסוֹ, ונזכר משום־מה בסיפּור אחד, סיפּוּר שהיו מספּרים בלחש בימי ילדותו בבית רבוֹ, בדבר ריבה אחת כפרית, ריבה בריאה ונפש מצוּינה, בת משפּחה אחת הגוּנה, שמצאוּה בבוֹקר אחד כשהיא משוֹטטת בפרשת דרכים אשר אחוֹרי הכפר כביום היוָלדה והיא צוֹהלת ומחייכת ומרמזת לקראת כל גבר וגבר שהיתה פּוגשת אותו… ואולם מדי הגוֹתוֹ בבת־אחת בדוֹד זה ובאותה ריבה ונפשו כוֹבשת אותה נזיפה רוחשת כלפּי “למדנותו” שצפה לו פתאום, ניתרה אותה ריבה פתאום אחורנית ושאָגה קלילה ומרוּסקה פרצה מחזה:
– אַי!
והוא חרד ותפסה בידה; אבל זו חיבקה אותו בצחוק והלכו הלאָה והיא דיברה שוב:
– חה־חה… כסבוּרה היתה שהוא אומר לאכול אותה חיים – ככה היה מביט אליה. וכלום יש תמיהה אם נפחדה? מה? כלום לא היה לה מקום לחשוֹש? חה־חה.. אבל הרי היא מבטיחה אותו, כי דבר זה אינו כדאִי. באמונה! חה־חה, בכלל, כדאית הנה, כסבורה היא, לתכלית אחרת יותר נאה. לאו. חה־חה… אם… אם באמת פטפוּטה הוא שגרם לזה, הרי היא מבקשת את סליחתו – הרי היא מבקשת וחוזרת ומבקשת את סליחתו. אבל בכלל – אַל נא ישים יותר מדי לב לדבריה. היא אומרת: בכלל. אצלה דבר זה רגיל הוא. רואה הוא – חוּלשה קטנה. יש, למשל, שהיא מתחילה פתאום מפטפטת בְכַוִי שפָּרח… כלומר – יש אפילו שבפטפוט בלבד לא סגי לה… ומהראוּי, שהוא יהא זוכר את זה. לאו. במטותא, שיהא זוכר. כמדומה לה אפילו, שהיא כבר סיפּרה לו בדומה לזה – או לאו? כנראה, דבר התלוּי במשפּחה הוא לגבה… רואה הוא – אֵם זקנה יש לאביה, למשל… זקנה מוּפלגה… חרשית וצוֹפנת תמיד שביס מקוּשט ברדידים וציצים אדמוֹנים… וכשזו שרוּיה בבחינת קפידה, הרי… הרי אינה דוֹברת כלום מימיה, אלא מביטה כלפּי התקרה ומתחילה שרה אל חטמה… חה־חה, מביטה בהרגשת יָשְרָה כלפּי התקרה ושרה בנהימה טירופי איזו וַלסה מימים קדוּמים… חה־חה־חה! לאו. כסבורה היא, שהיא לא דיברה באָזניו שום דבר זה… כלום דיברה, אפרים? כל־כמה שהיא זוכרת, לא היתה אלא קצת תוֹהה… חה־חה… תוֹהה היתה במקצת ולא יותר… ובאמת, צר לה, חה־חה־חה… צר לה מאוד, שנפל בחלקה אותו ה“גישטירנטר היממיל”, מאחר ש… חה־חה – מאחר שבחור נאה שכמוֹתוֹ בא ומגביל ככה את הגדרתוֹ, חה־חה־חה…
אפרים היה מקשיב ומקשיב לדבריה הרצוצים ונפשו היתה תוהה וכלום לא נתחַור לה מאותו פטפוט נפתל; אבל משום שתקנה אחרת לא מצא לדבר, חזר אל סגנונו הקודם – אמת, בקצת קוֹשי בדבר בתחילה:
– אבל… אבל כלום אמרתי, זינה?
וזו ירתה בו פתאום זיקים, כאילו רק להתחלה שכזו שתבוא מצדוֹ קיותה, ופניה להטוּ והיא פרצה שוב אותו צחוק:
– אמוֹר: צילי, חה־חה… כלום לא אחת היא? חה־חה־חה…
ונשימתה התחילה להיות נפסקת וחוזרת ורותחת:
– אַח, כמה יש בזה מהמעניין, אֵל אלוהי אבוֹתיה! חה־חה־חה, היא זוכרת, כי כשהיתה תלמידה ויושבת במחלקה פלונית, היתה לה חברה אחת…
ורק אָז התחיל אפרים מנַחש דבר־מה בלבו והתחיל להיות מוציא מפיה מלים והתחיל גם להיות צוחק בקול. הוא לא הוציא אותה משום־מה מידי שגיוֹנה והתחיל מספּר ושואל אותה לאותה ריבה שכנתה וזו סיפּרה וצחקה ושוב לא פרשה ממנו ובילתה אִתוֹ כל אותו לילה בביתו והיתה מספּרת הרבה וצוחקת הרבה ומפרק לפרק היתה ניגשת וממלאה לה כוס מים מהבקבוק ולוֹגמת ממנו כל־שהוא, כשטיפּות טיפּות נשפכות לה מפּיה והלאָה, וחוזרת לדיבוּרה. בהיות הבוקר לא חפצה לחזור יחידה הביתה; וכשבאו יחדיו ולא מצאו את חברתה בבית, כי גם היא לא לָנה שם, היתה זו שוב צוחקת והיתה מצרה משום־מה בלבה והבטיחה אותו, שתסוּר אליו היום אִתה יחד, ואפרים פרש ממנה ולא חזר הביתה כל אותו יום. ולמחרתו, כשהיה עוד שוכב במיטה, הביאו לו מהפּוֹסטה כרטיס מצוּיר אחד והוא קרא בו לאמור:
"קיוב, בית הנתיבות…
“אני הייתי צוחקת שלשום, כשהיינו מהלכים יחדיו בקרישצ’אטיק. היה לי לצחוק יותר, אפרים… והרי אני צוחקת גם היום. אַח אוָזי הבר הללו, הצורחים כבר בשטח המטושטש שבמולדת, ואותו ליסטחבוֹר שוטה (אצלנו – קַרפּוֹחָה בּוֹסוֹי), שכפי שאתה מבטיח, הרי מכנסיו כבר מופשלים לו והוא צוהל וצוהל בקולו הצלול, כסיח זה שאוּרוָתוֹ נפתחה לו! לאו. איני יכולה יותר. יחתום לו אבא שטרות של חוב ויהא נוהם לו אל שפמוֹ כרצונו – הרגשה אחת יסודית נתת בלבי, הרגשה אולי משוּנה במקצת, כאילו איזה דבר חשוב, שלא תהא לו שוב תקנה, יאבד לי, אם אשאר פה להבא. שלום איפוא, אפרים. אלא – בקשה אחת נמרצה: אפשר תטוּלטל באחד הימים לאותה זוית שלנו? אַל נא תשכחני אָז. אֵם יש לי שם, ידידי, שדוגמתה לא תמצא בימות החול, ולביבות היא אוֹפה – פּאַר אֵיקסיללאַנס, חיינו! זינה”.
זה היה לפני שלוש שנים ויותר. בקרוב יצא גם הוא את קיוב ושוב לא חזר לשם ועם אותה ריבה לא נפגש שוב. בהיותו בשלהי ימות־החמה של אותה שנה בנאוֹת השדה אשר בסביבות אוֹדסה, סיפּר לו בחור אחד שחוֹר, שהיה לבוּש טוּז’וּרקה שחורה ואִצטלית לבנה וחגורה במתניו מתחתה, שזינה שוכבת במיטה והיא חולה; ובימות הסתיו המאוּחרים שאחריהם, כשנפגש בלילה אחד רטוב עם אותה צילי, כשזו היתה מטפּלת בצרורות ובקופסות של נייר גדולות באחד מבתי הנתיבות אשר על פרשת הדרכים הצפוֹניוֹת, סיפּרה לו זו, שזינה חזרה ויושבת בקיוב, ושהיא חיורה במאוד מאוד, ושהיא יוצאה גזוזה – היא גזזה את מַחלפוֹת ראשה השחורות; היא היתה חולה מסוּכנה וגזזה את מחלפות ראשה. ראש רותח יש לה – לריבה זו. לא אמת? ראש רוֹתח!
והיא הביטה אליו קצת, ותהי כמפקפּקת באיזה דבר, ופתאום הוֹרידה את ראשה, ותהי כמתכונת לגמוֹא מהכוֹס שלפניה, וגמרה בהשפּלת הקול שבתוּגה כבושה:
– ראש רוֹתח ולב פוֹתה…
והביטה אליו שוב בגניבה. מה היתה כוָנתה?
ושוב לא קלטה אָזנוֹ כלוּם. מהיום ההוא והלאָה לא קלטה כלום בדבר זינה ואת אשר אִתה. כמדומה לו, שמאָז והלאה לא זכר אותה אפילו. לאפוקי, אפשר, בליל נדודים אחד ובמשנהו. ככה יש, למשל, אשר אדם בנדודיו יזכור פתאום דַלִיַת לִבנֶה אחת רכה ולבנבנה ויפהפייה, שפּגשה ולא השגיח בה בצדי הדרכים הרחוקות והחשופות, השטוחות כלפּי אור צהריים שותק, שיד האלוהים טלטלה אותו לשם בשחר ילדותו – יזכור ויחזור וישכחנה מיד שוב. זינה… היתה זינה אחת. חה! רבות רבות בשנים חמה מטפטפת ויוצאת במזרח ומאדימה כדם ונופלת לים הגדול ובכל יום ויום בני־אדם מתרגשים ובני־אדם נפגשים ובני־אדם נפטרים וחלומות נארגים וחלומות ישא רוח, וזינה – מי זה יהא זוכר את זינה? האם לא אגדה נושנה ואינה־ברורה היא אשר זכר פתאום משחר ילדוּתוֹ? בארצות ובמדינות, אשר רגלו לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, אשר אבות אבותיו לא זכרו אותם, היה היתה ריבה אחת…
ולמה זה זכר אותה פתאום? למה זכרה? הדוֹב הזה! הדוֹב הזה! בתקופת השלגים הקרה הרי אותו דוֹב מתכנס למאורתו ומתקפּל יפה יפה ונוטל את כפּוֹ הגדולה אל פיו ויונקה ויונקה. תקופת השלגים קרה היא והחוֹרשוֹת האפלות מפולשות כבר וכורוֹת הדבש לא היו, כנראה, אלא חלום שנתבדה – והרי־זה מתכנס יפה יפה לתוכו ונוטל את כפּוֹ הגדולה למוֹ פיו והוא יונקה ויונקה…
באגמים ובבצות הגדולות שבקירוּב מקום היתה ציפּור אחת קוֹבלת וקוֹבלת בקול נוֹאש, ומהנקיקים, אשר מאחורי ההרים, היתה הולכת ומזמזמת שירה של גתית הוֹמייה, שירה חרישית ונוּגה, הולכת ומזמזמת ומתקרבת, ואפרים – ראשוֹ היה מוּטל בכפּיו הפּזורות, שהיו מחבקות ותומכות אותו, ופניו אל חלקת המים, הקפוּאָה בנגהה וזורמת לאִטה, ושפתיו פוטרות ופוטרות בלחש:
– בארצות ובמדינות, אשר רגל לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היא היתה ריבה…
נפלא הדבר. מה היה ללבו פתאום – מה־זה היה ללבו זה, שהתחיל צוֹבט וצוֹבט בחוֹם כלפּי הנגוהות הקפואות שבלבנה, כבשנים קדמוניות? אותה מדוּרה, שהיתה בתחילה דולקת בפסגת ההר, שוב לא היתה אלא מקטרת וקיטוֹרה האפור היה מתמר וסביבה קדר קצת. בראש ההר כבר לא היה איש; אבל בנקיק הצר, אותו המתפּתל באפלה השחורה אשר בינות להרים אשר מנגד, ומשתלשל ויורד אל הנחל אשר לרגליהם, היו קולות הוֹמים ומדברים. הקולות היו כבושים, אבל היו יותר ויותר קרבים. ובקרוב כבר קלטה אָזנוֹ של אפרים קול אחד בטוח ובוֹחל במקצת של אשה ושני לוֹ קול כבוּש מחמת לב מהסס אשר לגבר, קול שהיה אפרים משום־מה בטוח בו, שאותו המדבר, הרי־הוא מדבר וממשמש תכופות בשמו. הוֵה: נִפתוֹל נפתַל אותו אדם ומַחשכּים שבנפש אפפוהו. זה, כנראה, פירושה של אותה מתינות שבכוָנה תחילה, שהיתה רותחת באותו קול. כשהיו המדברים כבר בתחתיתו, כנראה, של אותו השביל הצר, חרד אותו קול גופא באיזו שאֵלה שאינה בטוחה, כפי הנראה, ואפרים הקשיב ברור את קולה של אותה… לאו. ודאי, אָזנוֹ היא שהיתה משטה בו. לאו. כלום היה זה באמת קולה של זינה? של אותה זינה? היא קראה לו להלָז, ודבריה היו משוּלים, כאילו הולכים הם ומסתננים בכבושות:
– דוד, אני אמרתי…
קולה היה קר, כברזל, והלה גנח ונשתתק; ובאפלולית שבשיחים הקרובים דרדרה ציפּוֹר אחת, שראתה חלום שחור, ושוב חזרה אותה השתיקה הקפואה וההוֹמייה במסתרים וקרנו הנוּגה של אותו סוסָר שבמרחקים חזרה והתחילה בוֹכה בקוֹל נוֹאש ונרפה ויִללה וחזרה ויִללה יחידה ורוֹפפת באותם השדות הנרחבים והאילמים – הוֹי, מה־זה היה ללבו של אפרים, מה היה פתאום ללבב נוֹאל זה, שחזר שוב והתחיל צובט, והיה צובט בחוֹם כלפּי הנגוֹהוֹת האילמות הללו, כבשנים קדמוניות שנגוזו. ממש, כבשנים קדמוניות, שהוא היה ילד ונפשו הלוֹהטת היתה גוֹמאה חלומות והיא קוראה בחיל לגאוּלה ולאפסי מרחקים ולכנפיים נישאוֹת וללב הוֹלם ולנשימה שוֹקקה וכבושה בחזה. בוכה ומבכה הלב במסתרים וצובט וצובט ואינו פוסק, והשׂפתיים הסולדות – הללו מצאו ופוטרות איזה חרוּז קלוש ונוֹאל:
– בארצות ובמדינות, אשר רגלי לא דרכה שם, ובדורות ובתקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היה היתה ריבה… היה היתה ריבה…
ושם, בזוית אחת חבוּיה ואפלולה שבמסתרי הנפש, אותה הנפש, שדמיה כאילו התחילו שוֹתתים והיא מתבוֹססת בם, שם יתוּש אחד כוֹסס וכוֹסס ומטיל זוהמה רוַת ארס סוֹלד:
– חי־חי… כלבים מַזקינים לכמה? חי־חי־חי… שוטה, שוטה – אפרים שוטה…
אבל הנה מרפרפת במוצאי אותו הנקיק הצר ויוֹצאה אותה תמונה גופא, אשר ראה אותה בתחילה, כשהיא ניצבת בראש ההר אשר מנגד. יוצאה היא באיזו זהירות מרפרפת וידה אוחזת בקיפּולי שמלתה מאחריה ורגליה מפקפּקות ומגששות ומפלסות בכפּות הנגובות, שהיא מוצאה פזורות פה ושם במקום הטופח אשר אצל הנחל. זו לבושה שמלה אפרורה אחת שלימה ואת מַחלפות ראשה, הקשורות לה זֵר שחור לקדקדה, לא כיסתה, והשמלה תפורה קָרֵי שאינה גדולה וחלקת צוָאר גאיונית וקצת נוּגה בשתיקתה מציצה ומלבינה מתוכה כשהיא כהה כלפּי הנגוהות שבלילה. אחריה יוצא בריחוּק מקום קצת ומפלס לוֹ נתיב גם הוא, בחור אחד שאינו גבוה. זה לבוש שחורים וקצרים ומשקפיים נוצצים לו כלפּי הלבנה בחטמוֹ, ובידיו הוא נושא חבילה גדולה של שמלות אשה ומקלוֹ השחור תלוּי ומתחבט מתחת לאותה חבילה ברגליו. הנה הספּיקה אותה ריבה וקרבה אל הסירה הריקנייה, שהיתה ניצבת בשפתוֹ של הנחל וחיכתה, כשמשוֹטיה צלובים לה זה בזה באלכסונה, וקפצה אל תוֹכה. הכישוּ פתאום דפני הסירה בחלקת המים וחזרו והכישוּ שוב ושוב ומשוֹט במשוֹט דפק בקול – משוֹט במשוֹט דפק בקול בתוֹך הדוּמיה הגדולה אשר ללילה… הבחלום הקשיבה נפשו את זה באחד הימים? – אפרים אפרים, הבחלום הלילה ראית את זה באחד הימים הרחוקים, שגזו ואינם, ואם אתה, אתה הוא זה, שהיית נכנס בקפיצה אחת אל סירות בודדות, שחיכוּ בשפת נחלים שוקטים, ומים היו נותנים את קולם בקול כבוש ומשוט אל משוט קרא בדוּמיה אשר ללילה?
– חי־חי… כלבים מַזקינים לכמה? חי־חי־חי… שוטה, שוטה – אפרים שוטה…
והנה ישבה אותה ריבה בירכתיים ונטלה דומם את ההגה אחורנית ואותו בחור שלה ישב כנגדה והסירה זזה והתחילה מכונת ומכונת את חטמה המשוּרבב ימינה. הנה הפכה את חטמה המשוּרבב והנה כוֹננה אותו ישר והנה היא מפליגה חרש, וחרש היא מחליקה ומחליקה, וכנפיה הפרושות מבהיקות ומטפטפות ספירים אילמים וחוזרות וטובלות, וחלקת הנחל, שנשארה אחריה, נטרפה וחרדה אחזתה ורסיסים התחילו מרדפים ומרקדים בה וכבר היא הולכת שוב וחוזרת לשלוָתה הקפוּאה, ואותה סירה מרחיקה ומרחיקה ומקטינה ואובדת – הנה כוֹננה זו שוב את חטמה ימינה והנה גנחו שם המשוטים במסגרותיהם וגנחו בקול כבוש ונאלמו, והנה רפרפה שוב אצל ההרים במורדותם, והנה אָבדה, אָבדה לגמרי, בשיני הרכסים הבולטות והיתה כלא־היתה ונשאר אחריה נחל נרדם ושרוי באוֹרה קפוּאָה ושותקת, כבתחילה; ורק זרמתוֹ הקלילה והצוהלת של פלג־אלוהים זה, השוֹאג ואינו פוסק, מתחת לאחד ההרים הקרובים ומימיו מקלחים אל הנחל אשר לידו, רק זו היתה קולחת ופטפטה בצהלה אגדה יפה ונוּגה במקצת, שהביאה אתה מחַגויה המסוּתרים, פטפטה בדבר סירה אחת בודדה ופרושת כנפיים, שחלפה פה זה לא־כבר ונגוזה, ופטפטה בדבר ריבה אחת גאיוֹנית ודוֹממה, שהיתה יושבת באותה סירה בירכתיים וידיה החשופות אוחזות בהגה אחוֹרנית ושמלתה היתה אפרורה והיתה תפורה קָרֵי שאינה גדולה וחלקת צוָאר גאיונה וקצת נוּגה בשתיקתה היתה מציצה ומחוירה מתוכה בכהוּת ושותקת כלפּי הנגוֹהוֹת האפלולות אשר ללילה…
ולא רחוק מאותו מקום קשקש זוג אחד בודד וּמילאנכוֹלי של איזה סוס, שכפתוהו והניחוהו לנפשו ללינת לילה, ואותה ציפּור שבבצה היתה מנמנמת וקוֹבלת וקולות הלילה היו מרובים והוֹמים יחד, ויש אשר פתאום היה נדמה, כי רק קולו של כלב אחד הוא, הנוֹבח ואינו פוסק בקולו המצלצל באיזה יישוב אשר במרחקים… ורק הרבה לאחר־זה, משכבר התחילה הלבנה נוטה ונוטה כלפּי שיפּוּלי השמים אשר לנוכח, ובנחל התחילו מתמרות מטליות קלות של אֵד ונודדות כשהן פזורות, חדר פתאום אל אותו הזמזום הצלוּל קול אחד כבוש וקורא, ויהי כמלחש באָזני אפרים, שזה הדוֹבר סחטו בלחישה כבושה מריחוּק מקום:
– פּאַניטש! הוֹי, פּאַניטש, הנרדמת?
ואפרים נזדרז וקם:
– האתה הוא זה, אַרחיפּ?
והלז חזר וסחט בלחישה ובאיזו שלוָה בטוחה:
– דוֹלז’נובּיט, פּאַניטש, התבוא אתי?
ומנפתולי הנחל, אשר בינות להרים המאפילים שמשמאל, הגיחה חרש סירת דוגה אחת קטנה ואבוקה שאינה גדולה היתה מאדימה ומקפצת לה אצל חטמה.
2
אותה ריבה חדשה, שנכנסה בבוקר אצל וירה, נכנסה וילקוטה בידה ובת־צחוקה המשוּנה, אותה בת־צחוק פראית במקצת, הצוהלת ואומרת גלוּי: יש ויש, חביבי, גבולות אחרים לגמרי, זו היתה מאירה מתחת לאפרה האַורירי, וּוירה לבשה פתאום אורה חדשה ופגשתה בקריאה מחוּדדה של שמחה צוהלת ובנשיקות רוָיוֹת של חיבה ורוחמה הקטנה הלכה שבי אחריה, מיד כשהציצה בה. היה לה לאותה קטנה פתאום, כאילו בא אליה אחד, אשר דבריו שקוּלים הרבה, והסביר לה פנים יפות ואמר: צדקת, רוחמה, צדקת – והנה גם תראי ותיוָכחי… ולא היה הרבה, ואותה ריבה היתה כבר מוטלת לה בהסיבה קלילה בשיפּוּלי אותה כרסא־נדנדה אשר בפינה, שאפרים אוהב תמיד להיות חבוּי שם, והיתה מריחה מפּרק לפרק בְבֵּילַדוֹנָה הלבנבנה כשיִש, שהיתה צפה בכוֹס של מים בקירוּב מקום, ונחיריה היו זזים לריחה המרוחק והנאצל, והיתה מגחכת ממחבוֹאה בידידוּת חמימה ומדברת כפקחית וצוחקת בהפסקות פתאומיות ומוֹציאה פּפּירוֹסה אחר פּפּירוֹסה מילקוּטה הגדול, שלא היתה פוֹרשת ממנו, ופוֹנה בדיבוּרה מפרק לפרק גם אל רוחמה, כמו שהיתה פּונה אל חברתה, הדוֹמה לה בכל דבר; ואותה קטנה כבר היתה מספּרת אִתה, כאדם המספּר את חברוֹ, הקרוב לוֹ משכבר הימים, ונפשה היתה צוהלת בה ופניה הטהורים לבשו אוֹרה. הלא נפלא – אח, נפלא הדבר, כמה זו יכולה… לשבת וכמה היא יכולה לדבּר וכמה היא יכולה להביט בפני מי שהיא משׂיחה בוֹ… לאו, חה־חה… הרי־זו מסירה כלאחר־יד את אֶפרה של הפּפּירוֹסה שבידה אל אותה מאפרה קטנה, שרוחמה הציגה אותה לכתחילה בשביל אפרים באותו טרסקל שבפינה, אשר מאחוריה של זו, אחוֹרי אותו פיקוּס גבוה וכפּותיו המצלוֹת: אֵל מלא רחמים, כיצד זו שולחת את ידה ומשרבבתה… חה־חה, שולחת באיזו מנוחה של תפנוּקים, הבאה בכוחה של איזו הגוּת־לב טמירה ורוֹחשת, שולחתה לאִטה ושותקת, כשצללים קלילים וגאיוֹנים במקצת זזים ומהלכים במצחה הטהור; והרי־היא משרבבת אותה ומחזירתה שוב ומרימה פתאום שוב את פּניה הסגלגלים ומגחכת גיחוּך משוּנה וחוזרת שוב אל דיבוּרה הקוֹלח… לאו – זו ריבה היא! הרי־זו היא – ריבה! חה־חה… צר מאוד, שאפרים אינו פה – כמה צר! לוַאי והיה אותו מזוהם רואה, כיצד אחת משלנו יכולה להיות יפה, וכיצד היא יכולה להיות חביבה ולהיות… להיות… לאו. אפרים זה – בריה משוּנה הוא באמת… אפשר – נוֹטר הוא בלבו טינא אליה מבאותו יום? שיהא באמת שומר לה טינא? לאו! יבוא נא זה – והוא כבר ישקל למטרפּסיה.. אדם פחות שכמותו! יותר משַׁבּת שלימה לא יהא אדם בנראה ולא יהא בנמצא – כאילו במים אדירים צלל… אפשר – גם היום לא יבוא? אלוהים אדירים… לאו. יהיה־נא זה מראה רק סימני חוצפה שכזו…
אבל פתאום חרדה ונקטה בנפשה, כאדם אשר קלוֹנוֹ נתגלה ברבים. אותה ריבה שבכרסא, שכה משכה אליה את לבה והיא כבר הוֹקירה אותה במאוד ואל מוֹצא שׂפתיה בסתרי נפשה שמרה, זו התחילה פתאום צוחקת בקול גדול ופניה היו מכוּוָנוֹת כלפּי אלו שלה וצחוקה היה רוה למַדי ורגשה בו איזו בטחה שאננה ודורסת במקצת, שיסודה באיזה רכוּש טמיר אשר לנפש הבוגרת ושטופה בבגרוּתה, ולרוחמה היתה פתאום הרגשה, כאילו זו חטפתה בידה, ושאגה קלילה פרצה מחָזה ופניה הלהוטים נבוכו במקצת וביקשו פתרונים באלו הלבנבנים אשר לאחותה הבכירה והיו, לתמהונה, גם הללו מביטים והיו תוֹהים במקצת. וכשחזרה רוחמה והביטה בפניה של זו הצוחקת, היתה כבר זו מביטה ישר אליה והיתה גוחכת לה בידידות כה קרובה וכה חמימה, אשר לנפש שאינה מסתירה כלום וכלום, והתחילה גם היא גוֹחכת כלפּי זו באוֹר ולבה שמהסס התחיל חוזר יותר ויותר לשלוָתוֹ. ואותה ריבה הביטה בחיוּכה הגלוּי והטוב גם אל פּניה הקשובים של וירה, שבכל התהייה שבהם כבר הם נכונים לויתוּר, וקראה אגב אותה מנוּחה חרישית ורוָיה אשר בהגות לב הוֹמייה:
– יפה פה אצלכם… אלוהים, כמה יפה! ואַת, כמדומני, היית קוֹבלת תמיד ומתאוֹננת, כשהיית צריכה לחזור הביתה?… באמונה, וירה, לחינם… באמונה! ואותו פסנתר אשר שם – הרי אַת היא המנגנת בו?
ואגב קימה אל רוחמה:
– וגם אַת, לבטח… לאו?
אבל הלָה גיחכה לה, כשהיא מבוּישה קצת מחמת גילוּי פתאומי וטהור שבלב:
– לפרקים… אם זו שְׁמָה נגינה…
והוֹרידה את ראשה.
אותה ריבה, שבינתיים היתה כבר ניצבת אצל הפּסנתר ופתחה אותו, הניחה פתאום את כפּה האחת, כשהיא מוּטלת אצל היתדוֹת המלבינות, ואת ראשה ואת חצי קוֹמתה הפנתה כלפּי אותה קטנה בסימני תהייה שבנפש:
– אבל… הרי אַת דוֹברת, יקירה, כאילו…
ואולם האחוֹת הבכירה, זו וירה, שקמה בינתיים גם היא מפינתה שבסַפּה הוינאית הקרובה והיתה ניצבת ומטפּלת בתסרוֹקת אשר בראשה, שדִבְלְלַתָה כלפּי הראי הגדול אשר בינוֹת לפרחים, זו הפסיקה אותה פתאום בארס קליל, שפּיכה והיכה גלים מחָזה:
– אנחנו, מבינה אַת – אחרוֹת אנו… אטו מלתא זוטרתא היא – אנחנו? חה־חה… זו למדה ולמדה – שתי שנים רצופות ועוד יותר למדה; ובבוֹקר צח אחד נמלכה והתחילה מרקדת פתאום מחמת התלהבות מנגינתה של איזו דינה ברבש – אַח, את זו לא תכירי אַת: רוֹפאה אחת, בת אמידים, שגמרה לא־כבר את לימוּדיה בפּטרבּוּרג, יֶשנה פה אצלנו והיא מנגנת – נוּ, וחדלה…
והיא נפנתה מהראי כלפּי חברתה. כשידיה נשתיירוּ משוּרבבוֹת ומטפּלות בוָוים אשר בראשה, שנטה קצת קדימה:
– אַת תהיי צוחקת… אבל מני אָז לא ניגשה אפילו אל הפסנתר – אפילו נגֹש לא ניגשה… חה־חה…
וכבר התחילה נפנית שוב אל הראי, בכדי לכלוֹת את מלאכתה, אלא שמיד החזירה פניה והתלהבה פתאום:
– לאו… וכיצד היתה זו מנגנת! אילו שאלת את פּי צואר – כמה היתה זו מנגנת בפני צואר ובלויית צואר אפילו… אילו שאלת את פּיו של זה…
ואותה קטנה חָורוּ פניה פתאום והיתה קוֹססת את שׂפתיה ומטפּלת בקווּצתה, ששירבבה לפנים, והתחילה קמה ממקומה וחזרה וישבה שוב. וכשהתחילה אחר־זה האוֹרחה נוגשת בה, שתפרט לה מה שהוא – רק מה־שהוא; נוּ, בשבילה… אַח, לאו… כלום היא אינה מבינה הרגשת־נפש כזו? הרי־היא מבינה את הדבר יפה, יפה; אלא שהיא מפצירה בה: נוּ, תוַתר נא בשבילה… רק בשבילה… אָז קפצה זו ממקומה, כמי שהכישוֹ נחש, ופניה נתכרכמו והיא התחילה מנענעת בידיה מחמת פּיזור־נפש גמור שבאיזה יאוּש רוֹתח והיתה מתחננת אל זו:
– לאו! לאו! אַח, לאו! נוּ… נוּ, במטותא, שלא תהיה מבקשת אותה – אַח, הרי היא מתחננת לפניה: אַל נא תפצר בה… היא… היא אינה רוצה להשיב את פּניה ריקם… היא… היא אינה יכולה – אַח, אֵל אלוהים אדירים!
ופתאום התחילו הלָלוּ צוחקות בקול והתחילה גם היא צוחקת צחוק נבוך במקצת וחזרה וישבה. אבל כשניגשה מיד אחר־זה וירה וישבה אל הפסנתר והתחילה פורטת מאותה הנגינה אשר מצאה פתוחה לפניה, הביטה האוֹרחה ממקומה אל אותה קטנה ותפשה באישוֹניה הנדלקים, שיָרתה כלפּי אחוֹתה, זיק אחד, שהיה משוּנה במקצת, זיק לוֹהט וּצהבהב, שהגיח מאיזה מחבוֹא אָפל, כנמר שוֹחר זה, המגיח ממאורתו, ומיד נגוֹז. תפשה – והלכה דומם ובאה אל תחת הוילאות של האשנב, אשר מאחורי אותם הפּרחים הגבוהים והמרוּבים בכפות רחבות, וישבה לה על אַדנוֹ ונטלה את ברכה האחת בידיה והתחילה מסתכלת בצמרות האילנות המיוּשרוֹת, שלבלבו והיו פוזזות לארכוֹ של אותו רחוב שוקט ונהדר, והחליקה על־פּני כיפּת השמים הגדולה והטהורה, שהיתה הפוכה כגיגית גדולה זו שהפכוּה, והיא סוגרת את הבתים הלבנים והשלוים וגינוֹתיהם היפות, ומַבטה נתלה ונשאר דבוּק באותו אוֹפק מטוּשטש ורחוק, אשר רמז מאחורי אותם השדות הירוקים והפּרדסים המרוּבים, שהשתטחו מאחורי הרחובות ואָבדו במרחקים. ישבה וישבה – ופתאום אחָזה רתת קליל והיא נפנתה והביטה אל סביבה, הביטה, כמו שמביט אדם שבא פתאום מרחוק, וקמה והגיחה ממחבוֹאָה וניגשה אל רוחמה המרוּגזה, שכשראתה אותה ניגשת, נשאה אליה פנים מתפּייסות, וישבה אצלה וגיחכה לה גיחוּך טוב וקצת נוּגה והחליקה לה בכפּה ובראשה:
– הרי אַת נגרשת, רוחמ’קה?
וזו הביטה אליה כאדם המביט בפני ידידוֹ לאחר וידוּי גמוּר שבלב, שהתוַדה לפניו, וצוחק לשטותו שלו, וקראה אמונה:
– אח, אלו אינם אלא דברים של שטוּת… באמונה, דברים של שטוּת ולא יותר…
בינתיים הלכה וירה הלוֹך והתלהב קצת במנגינתה. והתחילו הקולות יוצאים מתחת ידה מסוּגננים פחות והיו הוֹמים המיה רוָיה והשטח שמסביב התחיל נמלא ונמלא אותה המיה נגינתית, הזולפת וכובשת את הלב הנוֹהה והופכת אותו פתאום לנוֹח בה־במידה שהנגינה המצוּיה, זו שאינה יוצאה מהכלל, מסוּגלה לזה; והאוֹרחה, אשר נתפּשה פתאום בנפשה, שאותה נגינה הולכת וכובשת אותה, הניחה את ידה על סומכות כיסאה של רוחמה והרכינה במקצת את ראשה כלפּי זה ולחשה:
– יפה… כמה יפה… הרי־זו מנגנת את ה“סצֶנוֹת שבחוֹרשה”, כמדומה? יפה… ידידה רוחמה, אוהבת אני את הללו!
הלָה הרימה אליה שוב את פּניה והם להטוּ מחמת אמונה שבנפש:
– אמת כי זו שירת פלאים? שירת פלאים! אלא… שבמה נחשבה זו!
והיא רמזה בידה כלפּי הפסנתר והוסיפה בקובלנא:
– כלוּם נגינה היא זו?!…
ופתאום שוב בהתלהבות:
– ואַת, כנראה, אוהבת מאוד את המוּסיקה – אמת?
ואָז החליקה לה זו שוב בראשה והתחילה צוחקת לה שנית באותה ידידוּת רבה. והיה בזה אָז משום רחישת הרוּח הנכאה, הדופקת בפתחים סגוּרים ומבקשת את ביטוּיה.
– חה־חה… מה שאני יכולה להגיד בפה מלא, שאני אוהבת, הרי אלו… קוֹנפֵיטוֹת של דִינְג, ידידתי… שוֹקוֹלאדה גָלָה פֵיטֵר, לכשתרצי… נוּ, ומחמת אותה הדרת פנים, אשר אדם מבני תרבות מחוּיב שיהא נושא בחוּבוֹ כלפּי ירושת אבות קדמוֹנייה, אולי גם – צימי“ס, אותו צימי”ס אדוֹם, שמתקינים בלילי שבתות ממינים שונים של לפת פתוחה… חה־חה, אולי – כל מה שאַת אוהבת, רוחמ’קה… אמת, קצת חולשה יש לי גם לגבי אמא שלי – אֵם יש לי, ידידה טובה, והיא אשה מצוּינה… זו מקוה לגדולות ממני!… באמונה, אשה מצוּינה… חה־חה, לכשתהיי אצלנו – אַת תהיי אצלנו, במטותא, איני רוצה בריבוּי דברים… לכשתהיי אצלנו, תאכלי את חריצי הגבינה, שהיא מַתקינה, ותוֹדי לי גם אַת… רואה אַת, אַבּא – את זה כבר איני אוהבת ביותר… בכלל – האָבוֹת, כנראה, כבר אוּמה בפני עצמה הם… מה אַת סבורה – לאו? חה־חה… אבל מוּסיקה… חה־חה, כבר איני מדברת בזו, שזו אינה שוֹקוֹלאדה ושהיא אינה מקוה לגדולות מבנותיה – אפילו אצל אבא אפשר, לפחות, לגנוֹב פּפּירוֹסוֹת, כשאינו בבית. חה־חה… לאו. זו אולי הלָצה שאינה שנוּנה היא; אבל, באמונה – אני איני מלגלגת, רוחמ’קה…
אבל בינתיים התחילה מיישרת את הפּפּירוֹסה, שהוציאה זה כבר מילקוּטה, והיתה מגלגלת ומטפּלת בה, ונתנה אותה אל פיה ואמרה להצית בה אש, ורוחמה הקטנה נשתיירוּ פניה מגחכות בטשטוש כל־שהוא והיו נשוּאוֹת כלפּי אותה ריבה דוֹברת זרות, כביכול, ולא זרות והיא קצת מבוּישת וקצת תוֹהה ונפשה שומרת מוֹצא שפתיה של זו. וכשזו הציתה, לאחרונה, אש באותה פּפּירוֹסה, ראתה רוחמה, לתמהונה, שפּניה הסגלגלים חָורוּ משהיוּ והיא כוֹססת וכוֹססת את שפתיה הסגורות ובמצחה החיור מהלכים אותם הצללים הקלילים, שראתה בתחילה. אבל פתאום הביטה בה זו ונזכרה, כנראה, וחזרה שוב לדיבוּרה ולסגנוֹנה הקודם:
– אלא מאי?
ואולם מיד נשתתקה שוב והביטה ישר בפני אותה קטנה היושבת בסמוך לה והיתה כמביטה ממנה והלאָה; אבל מיד התחילה גוחכת לה בחיבוּב וחזרה ודיברה:
– אלא מאי? יש דברים… דהינו, טְלִי, למשל, את ה“סצנוֹת” הללו גופא… אני איני אפילו בקיאָה ביותר בדברים שבמוּסיקה; למה לי לשקר? אבל – הללו… הרי לפנינו, למשל, וירה… זו… חה־חה, אַנטר נאוּ,2 ידידתי – כלום אפשר להגיד בה אפילו, שאינה מהמצוּינות? בכלל – הרי זו מנגנת… הרבה בנות ישראל מנגנות… אבל כשהיא מנגנת את הללו… הריני אומרת, רוחמ’קה: אפילו כשהיא מנגנת את הללו – הקשיבי, הקשיבי נא… חה־חה… לאו! מציירת לי אני בדמיוֹני: אדם, שחננוֹ אלוהים בנשמה פּוֹרייה, וחזר אלוהים וחננוֹ שוב – ואותה נשמה פוֹרייה יש לה גם ביטוּיה שלה… יש: במוח ההוֹגה, ביד הכותבת, במכחוֹל המשרטט – הרבה שלוּחים למקום… לאו! כמה היתה ריבה זו גופא, רוחמ’קה, ריבה זו, שאַת רואה אותה יושבת פה, כמה, הריני אומרת, היתה זו טורחת וטורחת בהנאָה יתירה, טורחת ואינה פוסקת, משנפשה היתה סוֹפגת לתוכה את הקולות הללו ההוֹמים פה המיה רוָיה והמייתם כובשת את הלב, כחלום בטוח שבילדות, ופותחתו, כרוח אלוהים טהורה, המרחפת בהרים הגבוֹהים… אַח, שמא תנידי שׂפה, רוחמ’קה: אַטאֶליאֶ מפוֹאר שבאיטליה, תהילות ותשבחות, ארמונות רוֹזנים, אוצרות קוֹרח… חה! כדבורה, ידידתי, כדבורה טרחנית זו, שטרחתה בלבד היא היוצאה לה בשׂכרה – כדבורה פשוטה, הטורחת ונותנת את דבשה ואובדת… אובדת…
והיא הרגישה פתאום, שכפּה האחת, שהיתה בתחילה מוטלת בטלה על ברכה, מונחת בזו הקטנה והקוֹדחת של אותה ילדה היושבת בסמוך לה, וזו לוֹחצת אותה בחוֹם שבלב ונשמתה הוֹמייה והוֹמייה. בינתיים הספּיקה גם וירה וגמרה את מנגינתה וקמה מאצל הפּסנתר. והאוֹרחה נטלה בכפּה הפּנוּיה את זו של הקטנה והחזירה לה לחיצה חמה וחזקה והתחילה צוחקת בקול:
– חה־חה… היה היה אחד, שהיה תמיד מבטיחני, שביום אני אחרת ואחרת הריני – בלילה. חה־חה, הוא היה אומר, שכשהוא זוֹכרני, אינו זוֹכרני אלא כזו שאני בלילה. אבל לא זוהי התמצית שבדברי; תמציתו של דבר אינה אלא בזה, שאני מצדי הייתי מסכימה לו, לפרקים. סְ’אֵי בּיאֶן קוֹמפּרי3 – במסתרים שבנפש, חה־חה… הרי אַת היא זו, אַת לילית קטנה, שגרמת לזה, חה־חה…
וטפחה לה לאותה ילדה בפניה אחת ושתיים בכסיה אפרורה זו, שהוציאה מכפּה של וירה שניגשה אליה, והשליכה את הכסיה אל אותה סַפּה, שהיתה שם בקירוּב מקום, וחזרה שוב אל פטפוטה הקוֹלח ואל צחוקה החם. ושוב היתה רוחמה יושבה והיתה גוֹמאה בצמא את דבריה המיושבים ונפשה היתה בה צוֹהלת ופניה חיו והפיקו זוֹהר שבנפש.
וכשנטלה אִתה האוֹרחה את וירה ונפטרה ללכת ולחצה את ידה של אותה קטנה בחוֹם גדול שבלב והאירה את נפשה שוב באותה בת־צחוק משוּנה, שהיתה מפיצה קרני איזה זוֹהר מתחת לאפרה, אותה בת־צחוק פראית במקצת, המקרקרת קירוֹת ואומרת: יש ויש, רבוֹתי, גבולות אחרים לגמרי, ויצאה אגב אותו צחוק חם שבפטפוט קוֹלח, וזו נשארה יחידה באותה דממה טרקלינית כבושה, שהשתררה פתאום מסביב, היתה בתחילה ניצבת במקומה, כמסומרת, ומביטה ישר כלפּי אותה דלת לבנה ורתוקת הנימוס השתקני, שנסגרה אחרי הללו, ופניה היו שלוחים והיו קשובים בקפאונם ונפשה היתה סגורה ומסוגרת. והיה הדבר דומה, כאילו ניצבת היא זו ושומרת לה פתרונים מאותה דלת שתקנית. אלא שבסופו של דבר, כשבא אותו תקתוּק ישר ומרוּסק, שהיה קלוט בתחילה בדממה, ונתבדל פתאום מאותה דממה וחָדר אל נפשה האילמת, התחילה יוצאה ויוצאה מקפאונה ופניה היו חוזרים אליה לאט לאט כשהיו, והיו מתכַוְנים כלפּי החדרים אשר בפְנים, ושׂפתיה היו זזות וזזות בכדי, כאֵלו של אדם המשתדל להוציא הגה משנתו הקשה – ופתאום חזרה שוב והביטה כלפּי הדלת ושפתיה מלטוּ בנחת, כקוראות ממה שכתוב שם, וההברה היתה ברוּרה ומדוּקדקה:
– זינָה אַדלֵיר…
ככה היה אִתה גם באחד הימים, שאינם רחוקים יותר מדי, כשהגרמנית שבבית הגימנַסיה ביארה במחלקה שלה את דיני פּלוּס קוּאַם פּרפקטוּם והיא לא היתה תופסת אותם ימים רבים. ובבוֹקר אחד, כשהיתה כבר לבושה וספריה היו תחת בית־שחיה ובפיה גמרה את הסופגנית הגוססת שבידה ומשננת בנהימה חטופה את פרקה של היום שבגימנַסיה, ניצבה גם אז פתאום כלפּי הדלת ופניה היו שלוחים גם אָז וקשוּבים בקפאוֹנם – ופתאום התחילה יוצאה ויוצאה מקפאונה זה ופניה היו חוזרים אליה לאט לאט, ולאחרונה פלטו שפתיה בניחותא וכקוֹראה הברוֹת הברוֹת ברורות ממה שכתוב נכחה בדלת:
– פּלוּס קוּאַם פּרפֶקטוּם…
ופתאום מצאה, כי חם לה ביותר, ונחיריה, שזזו, התחילו נוֹשפים בקושי; ומשהרגישה בתנוכי אָזניה, שגם הם רותחים, התחיל לבה מתחבט בחָזה כלפּי גרוֹנה ממש ולה נדמה, כי צר לה המקום בבית. בתחילה לא הבינה אותה ילדה מאומה את אשר אִתה והיא נפלה במצוקותיה אל אותה כרסא ריקנייה אשר בפינה ונפשה שאגה אל אפרים, שאיננו, ופתאום ראתה את הפּסנתר, שנשאר פתוּח לנוֹכח, וקפצה וישבה על הכיסא אשר אצלו וידיה כוּונוּ כלפּי המדפיים המלבינים. בנפשה היו נישאים ונגוֹזים בסופה הוֹמייה אַקוֹרדים פזוּרים של מנגינות שונות וּפראַזה נוֹאקת אחת שהתה קצת יותר והיא היכתה ביתדוֹת אחת ושתיים בשאיפה כבירה שבנפש – וגנחה מחמת יאוּש גמור, וצנחה אל האשנב הקרוב, והוציאה את ראשה החוצה, וראתה את הרחוב הרחב והריקני, והספּיקה והכירה מרחוק בסוֹכָכָה הפרוש והמבהיק כלפּי חמה של אותה זינה ובציצת אַפֵרָה האַורירי, שהיתה מנפנפת ומתפּתלת לה מאחוריה. הללו רפרפו ויחד את וירה, שהיתה לבושה כולה לבנים, אָבדו בזוית הרחוב הרחוק, והיא נשארה קפוּאָה והיתה מביטה ישר בפניו של אותו סטוּדנט חכלילי ומקוּשט בלבנים, שצמח פתאום במדרכה אשר לנוֹכח והיה נחפּז לדרכו במאוד והסיר לה את מצנפתו מראשו באיזו חימה הבאָה מחמת מסירוּת נפש גמוּרה, כאדם המתמרמר ואומר: אה, השד יקחנה – את מצנפת זו לגמרה! והיא לא החזירה לוֹ שלום, אלא שלא בכוָנה תחילה ומשכבר הרחיק. ורק משהחזירה לו וקולה המשונה חָדר אל אָזנה, הקיצה גם אותה חרדה שבנפשה והיא התחילה שוב מתלבטת בבית, כשכתפיה חרדות מפרק לפרק, ונתקלה בכתפייה אחת קלה, שהיתה מונחת שלא במקומה, והשליכה אותה לכתפיה והוציאה איזה שַל גדול ואַורירי והליטה בו את ראשה ואת פּניה גם יחד והלכה וניצבה ליד הדלת החיצונית והתחילה משום־מה מושכת לידה בטיפּול מרוּבה כסיה אחת לבנה, שמצאה כרוּכה יתומה באותו של. אבל בקרוב נשתרבב פתאום צוָארה והיא הכירה בהילוכו של אפרים, הכירה ולא הספּיקה להִפָּנוֹת וזה היה כבר מצלצל ובא מהפּרוזדור, והיא חָורה ונטרדה, וכציפּור חרדה זו, התחילה תרה לה מקום מסביב ומצאה לה מפלט באחת הזויות, ופתאום באה חרטה אל לבה והיא נדחקה ובאה אל זוית אחרת וישבה שם חבוּיה בדופנה של סַפּה אחת אשר היתה ניצבת שם, ומכְּסָיָתה לא פסקה והיתה מושכת ומושכת אותה לידה באותו טיפּוּל קוֹדח שבתחילה.
ובקרוב התחילו נַחשי תכלת רצים והיו מתפּתלים ומתפּשטים בכתמי החמה הגדולים, שציחקו באותו חדר, והיו הולכים ומציירים בחללוֹ פיגוּרוֹת שונות ומשונות בנוסח אותם הוילאות המרוּקמים, שירדו והאפילו את החלונות, ואותם הפּרחים שבכדים אשר אצלם, שהיו גבוהים וטרפיהם היו רחבים וצלָם מרוּבה. ואפרים היה יושב במקומו שבאותה כרסא, החבוּיה בפינה, וראשו היה מוּטל אחוֹרי טרפיו המצלים של אותו פיקוּס גדול, ורוחמה היתה יושבת בקצה הפּסנתר הפּתוּח אשר לנגדוֹ, כשקצוֹת רגליה הקטנות מציצות מתחת לשמלתה בכיסא הגבוֹה אשר אצלה, והיא גופה לבוּשה את כתפייתה השחורה. ושַלָה זה חפות לראשה וידיה, התמוכות בברכיה, מצחקות בציציותיו המרוּבוֹת, והיתה מפטפטת באָזניו במה שפטפטה ובמה שמימיה לא פטפטה, ודיברה בבני־אדם ממַכּריה ובמי שאינם ממכריה, וסיפּרה על כרכים, שמימיה לא ראתה אותם, ועל חיים שבאותם הכרכים, שהכל נוהגים לדבּר בהם, כשהם נוטלים את ידיהם מחמת חסידות והיתה מתלהבת, כדרכה ושלא כדרכה כלל וכלל, והתחילה פתאום מלגלגת לאיזו טראגדיוֹת שנונות ומפרכסות, טראגדיוֹת שבנפש היפה, כביכול, שבני־אדם מ“יחידי סגוּלה” תוֹלים להם לכתחילה בחטמותיהם הבוגרים – לשם נוֹי, חה־חה… גלגוּלם הרוּחני של אותם האוֹרדֵינים המכוּבדים והמדאליוֹת המקשקשות, שאנשי־הצבא שיצאו בדימוּס מקשטים בהם את חזיהם ומבליטים אותם לראוָה; והזכירה לא אחת את “בנות ישראל הלָלוּ”, ה“בורחות” למקום תורה ולומדות שם לצחוק אותו צחוק של שרירות־לב קלילה, מפזזת, הבאה מחמת פּקחנות יתירה, ולקטר פּפּירוֹסוֹת כשהן מעמידות פּנים, האומרים: מלתא זוטרתא זו – כלום כדאית היא שנטפּל בה ביותר, מה? ולדבּר בהקפה בדברים שבמוּסיקה ובדברים שבספרות ובדברים שביוֹפי בכלל – ולאחרונה גמרה בתוֹם רוחש כבושות:
– שרי לי מארי, חה־חה; אבל כמה איני סובלת את הללו!
והתחילה פתאום צוחקת, וצחקה שלא כדרכה תמיד, והיה בצחוקה איזה דבר חדש ומשוּנה למַדי – היה בו ממה שיש באותה קריאה שאינה מלוּמדה, השכיחה אצל פרחי תרנגולים, שלא למדו עוד לקרוא כהלָכה; ולבוֹ של אפרים התחיל תוֹהה והוֹמה בכבדוּת וקצה שׂפמוֹ זז כל־שהוא, ומדי קלטוֹ מלוֹא לוֹגמוֹ מהפּפּירוסה שבידו, פלט את התמרות המאפירות באנחת רוּח אחת כבושה וארוכה, והגה:
– לאו… זו כבר אינה ילדה; לאו – זו לאו…
ופתאום:
– ובבוקר אחד בהיר אַשכּים – והקרחה הנה צמחה לי בראשי! זו הנה – צמחה!
ואז נדמה לו שצוארוֹנו צר לו ביותר. בתחילה שירבב את צוארוֹ לפנים, כאדם שצוארונו צר לו באמת; אבל משהרגיש כי קדקדוֹ רטב פתאום, קם ונטרד לצאת. וכשפתח את הדלת החוּצה, היה ראשו מכוּנס קצת אל כתפיו המוּגבהוֹת, כזה של אדם שגבוֹ פשוט לקבל מכה.
וכשנפגש בחזירתו משם עם אותו בחור לבנוני ומקוּרזל, זה שגדוֹת הפְּסיוֹל הנוגות היניקוהו והפְּרֵיריות הצהובות שבאמריקה פּלָטוהו, צחקו אורות את אורות ונוצצו ראשי הזהב המרוּבים של בתי המסגד שבכיכר וקרניים נהרו מדשאיה הירוקים וגיחכו מסילות־החול הצהובות, שהשתטחו בינוֹת לדשאים, כאלונטיות הללו, השטוחות ומתייבשות אצל הבריכוֹת, ואותו בחוּר היה ניצב והיה אוחזו לאפרים בְדַש שבבגדו והיה מדבר אליו הרבה בסגנונו שלוֹ, שהיה משונה במקצת, משום שהיה מתוּבל אצלו תמיד במלים ואפילו במבטאים שלמים הרבה שבאנגלית, ודיבר, כנראה, בהתלהבות מרובה אשר בנפש ופניו היו אוֹרים מחמת איזו הוֹדיה כבושה אשר בלב. ולאפרים היה אותו דבר תמוה אפילו במקצת; אבל הוא היה ניצב כלפּי זה והיה מביט אליו ישר אל פניו הלבנונים, שאוֹדם חכלילי היה מצחק בהם, והיה מביט, והדבר היה דוֹמה כאילו הוא מביט ורואה שם במפולש ומבטו, שקפא, חוֹדר מתוכם וחוצה ומשוטט בצמרות הגזוזות והרחבות אשר בפרדס שמאחריו, והוא נישא ומחליק הלאה, אל אותו אופק טהור שבאפסיים, זה הגדול, הגדול באמת, המוּטל לו שם במלואו וחובק הרים בשלוָה ואורג את הרהוריו הכמוסים… אלא שפתאום נתפס והרגיש בידו, שהיא מחליקה לו ומחליקה לאותו בחור בכתפוֹ, ובשפתיו חש, שזזוֹת הנה והנה מהגות שלא בכוָנה בסגנונו הבלוּל של זה גופו:
– יָפה, יָפה… וֵירִי וֵיל, סֵיר…
ויחד את זה תפשה אָזנוֹ בשאֵלה אחת שאינה בטוחה, אשר אותו בחור גמגם ושאל בנימוס מרוּבה ביותר:
– אבל… איקסְקְיוּס מִי, סֵיר. אני… אני חפצתי לשאול – פֵּירְהֵיפְּס… אולי הוא מוצא לאפשר – מיד?
והכיר בידו האחת של זה, שהיא אוחזת מגילת נייר גדולה וחבושה, והתחיל בתחילה צוחק לו שוב באותה ידידוּת גופא אשר בהקפה ופטפט גם הוא:
– מיד? כלומר… מיד?
אבל פתאום חרדו פניו חרדת הכרה והתחיל צוֹנח מהם אותו מַסוה קליל של הרהורים חולמים, שהאפיל עליהם בתחילה, והוא קרא בהחלטה:
– לאו. איני יכול מיד. אני… בכלל, איני יכול היום!
ומדי פזלוֹ אגב חשד חושש אל מגילת הנייר הגדולה, הוֹשיט לו את כפּוֹ. זה נטלה; אבל השהה אותה קצת ולא הרפּה ממנה:
– אבל אנו הולכים יחדיו, כמדוּמה. מר – להתם?
אפרים הביט לצדדים במבוכה של רוּגזה קלילה ונתקל בשלט הגדול של בית הקהוה, אשר התנוסס בקצה הכיכר השני, המרוחק קצת. בוִיטרִינָה הגדולה, במרומי המגדל הצחור והמקוּשט של סוּכר, שהיה מוּצג שם לראוָה, היה כתוּב באותיות גדולות ושחורות: היום – גלידה.
– אני… חם לי מאוד… יש את נפשי לסוּר בתחילה אל בית הקהוה…
והלָה התלהב פתאום:
– אַח, זוהי אידיאה… אבל, חי נפשי, זהו – נַיס, בלשונם של אחינו בני ישראל, כשהם מתחילים “מצהיבים” שם… לגלגל במנה יפה של גלידה קרירה בחוֹם שכזה – זה יהיה וֵירִי נַיס… הלוֹ! אסורה נא גם אני!
ובלכתם התחיל פתאום אפרים צוחק ודיבר:
– אפשר, שהדבר קצת תמוה. אָמנם, אפשר. אלא שבכלל – הרי־זה דבר של שטוּת. חה־חה, הוא פתח את פיו ותוֹהה? אבל, באמונה, לא כדאי. כלל וכלל לא כדאי. חה־חה, כלום… הריני אומר: כלום פּילל, למשל, מימיו, כי יש אשר יביט האחד אל פּניו הלבנונים האלה ויראה בקומתו זוֹ, הזקופה, האירופּית במלוֹא מובנה, וייזכר פתאום… חה־חה, ייזכר פתאום לא פחות ולא יותר מ… משבשנַיים אנשים כושים – פשוט, נֵיגרים, חה־חה? בשניים אנשים כושים – ובאיש אחד כושי שלישי? חה־חה… כאמוּר, זה אינו אלא דבר של שטוּת סתם; אבל כשהייתי מצטמק ולא יפה לי תקופת חמה אחת רצופה ביחד את ריבוֹאוֹת בני־אדם שכמותי, לכאורה, בבירה אחת מפוּחמה אשר בכרכי הים, הייתי בכל יום ויום רואה בזוהמת השרב האיוּמה, שאחרי הצהריים, בשניים ניגרים גזוזים, כשהיו ניצבים זה כלפּי זה בויטרינה גדולה, שבזויתוֹ של רחוב אחד הוֹמה מאדם ובהמה וקיטוֹר, ניצבים בלבושו של אדם הקדמוֹני וּכרי גדול של קהוה טחונה, שהיו כוברים, כנראה, מפסיק ביניהם, והם חושפים מפרק לפרק שיניים לבנות ורתוקות מחמת יסוּרים ולסתוֹתיהם השחורות מַכסיפוֹת ומתלבטות באיזה ביהוּק שחור – כנראה, מחמת החוֹם האַכזרי, ואולי מחמת כיסוּפים מדוּכאים של לב חם, ההוֹמה אל הויגוַם4 השלו אשר במולדת הרחוקה, אם לא אל הנשים המקוּשטות והגאיונות הללו, החולפות פה, במדרכה הקרובה, והרחוקות הרבה יותר מאותה מולדת אפילו… חה־חה, וזכורני, כשפרשה בבוקר אחד ספינתי לים הגדול, ואנוכי ניצבתי במכסה האנייה ונשקפתי אל קיטוֹרה הגדול של אותה סדוֹם שבאירופה ואל ארוּבוֹתיה המטושטשות, ניגש וניצב אצלי גם כוּשי אחד שחור, שהיה חוזר באותה ספינה גופא אל החולות הצהובים שלוֹ אשר באפריקה הרחוקה. הוא היה לבוש שחורים ומגוהצים ופניו היו שחורים ומגוהצים ורק צוארונו ושיניו וחֵפוֹת ידיו היו צחים מחָלָב ושרשרה של זהב היתה תלוּיה לו בחזהו ושפופרת של צוֹפים היתה חגוּרה לו במתניו והיא היתה חדשה – חדשה ומבהיקה. אַה? לאו. אם איני שוֹגה, היה זה מטפּל גם באיזה דבר שבבחינת גְוַיד,5 חה־חה, כמדוּמה לי, שגם גוַיד היה לו לזה. הוא ניצב אצלי והיה פוטר בתכיפות:
– דֵילַיטפּוֹלל? לֵילַייטפּוֹלל! אִיט’זְ דילייטפּוֹלל!
ופתאום צחק לי בשיניו הלבנות – הוציא את ה“פּייפּ” מהזוית הסרוחה של פיו וצחק לי בשיניו הלבנות:
– גוּד בּיי, חי־חי… גוּד בַיי סוְיט האַרט!
ונאנח באמונה כבושה שבנפש:
– טְוֵינטִי יִירְזְ (כ' שנה)!
– חה־חה. ואנוכי מצדי הצצתי בידיו השחורות, שהיה נוֹצץ מהן זהב רב וזיוּפוֹ, והייתי מהרהר: טוינטי יִירז… כמה כְרִיים של קהוה טחונה הספּיק זה וכָבַר שם באותה תקופה של טוינטי יירז וכמה היו לסתות שחורות אלו מבהיקות בחוֹם היום באותו ביהוק… טוינטי יִירז! חה־חה, גם אני שהיתי שם חצי השנה… ואדוני כמה? שנתיים? אבל… כלפּי מה הייתי דוֹבר את זה? אַח, חה־חה… כאמוּר, זה אינו אלא דבר של שטוּת; אבל… תמיד, כשאני רואה אותו, הריני זוכר משום־מה את הלָלוּ… אגב: נֵיגרים אלוּ גופם השיאוני גם קודם לזה לדבר אחר, ואני… בקיצור, ידידי. אתה תסלח לי, ואני לא אשקר, אם אוֹמַר, ש… חה־חה, הריני מתוַדה בפניו, שאני לא הבחנתי כלום ממה שדיבר באָזני קודם לזה. מילא. הלא אני סולח לו את חולשתו לגבי אותו ה“נַייס” וה“פּירהיפּס” וכיוצא באלו, והוא איפוא חייב לסלוֹח לי גם את חולשתי אני, הקלילה, שיש לגבי… דברים שבפה פתוח וכוי שפרח… חה־חה!
הלָז היה צוחק לו כשהוא נבוך וגבּתוֹ האחת היתה מוּגבהה אצלו במקצת: תמציתם של דברים – תמציתם מהי? אבל משגמר אפרים, התחיל אותו אוֹדם חכלילי מצחק שוב בפניו הלבנונים והוא התחיל במבוכה קלילה, שהשתדל לכבשה, מחדש. מילא – טְ’זְ’רייט! טְ’זְ אוֹלל רייט! אם לשלום – גם הוא לשלום! אבל שבכלל – כלום מה הוא רוצה ממנו? הוא היה רוצה, שיקרא את סיפּורו זה ויאמר לו… כלומר, יאמר – ב“פוֹרוירטס” כבר הדפיס סיפּורים אחדים ואחד מהם אפילו גדול; אלא שהללו אינם חשובים בכלל. ככה, לפחות, הוא סובר. זאת ראשית. הַינו, לא שאינם חשובים; אבל… יֵיס. והשנית – היו הללו כתובים מתחילתם רוסית ותירגמו אותם יוּדית. מה שאין כן זה – זה כתוב לכתחילה יוּדית. כלומר, ומשום שסיפּרו לו על מַר, שהוא…
ואולם בינתיים ניגשו אל דלת הזכוכית, אשר לבית הקהוה, והוא פתחה ונתן לאפרים לבוא ראשונה, ומשבא גם הוא אחריו, שוב לא חזר אל דיבוּרוֹ, משום שהגברת וְיֵאלְצֵיבָה, שהיתה יושבת חבוּיה במסתרי אותו שופר מבהיק אשר בפינה, היתה צורחת שם שלא לשם הלָצה כלל וכלל, וגם משום שבחדר המיוחד, שהיה פתוח לנוכח הדלת, ראה פתאום מסבים את וירה רַשֶל, זו הלבנבנת הרכה, שראשי תיבותיה, ו. ר., רשומים בראשם של הרבה משיריו הקצרים, השמורים אתוֹ במחברת אחת כרסנית, אשר בארגזו, ואת אותה ריבה חדשה, שבפעם הראשונה ראה אותה זה לא־כבר, כשנלוה באחד הימים אל כנופיה אחת גדולה לשם טיוּל בהרים, ואחר־זה חזר וראה אותה בחלום הלילה, ואִתה אותו בחור חדש שבמשקפיים, זה גופו, שזו ברחה אָז יחד אתו בסירה ואיש לא ראם – הוא ומקלו השחור ומצנפת תבנוֹ הלבנה התלוּיה לו בראשו של אותו מקל, וגיחוכו, המשונה במקצת, גיחוכו זה, הבטוּח, כביכול, באיזה דבר, שבאמת אינו בטוח כלל וכלל. הללו היו יושבים, כשהם מנפנפים, לפרקים, כלפּי פניהם במטפּחות ופיותיהם מנשפים בכפות הקטנות אשר בידיהם, המלאות גלידה קרירה, ואותה וירה היה קצה אֲפֵרָה, המשורבב כל־שהוא כלפּי מרוֹם, נופל מפרק לפרק והיא חוזרת ומתקנה אותו בזִרְתָה הימנית באותה רוּגזה קלילה של ליאוּת, ואותו בחור לבנוני ראה את זה ובטל לגבה לגמרי. ואפרים, שאָטם את אָזניו מיד כשנכנס והיה צוחק לוירה ומשתאה לה, כיצד היא יושבה פה בשלוָה גמורה ואינה קוראה, לפחות, כתרנגול, מחמת בלבוּל החוּשים, הביט בדברו אל האורחה וראה את פּניה, שהיו משום־מה קרים, כאילו לכתחילה, ופקפק והושיט לה את ידו והושיטה גם לאותו בחור אשר אצלה. וכשישב, היה לוקח מפרק לפרק חלק בשיחתה של וירה, שהיה אותו בחור לבנוני משוֹחח אִתה, והיה הוֹגה בריבה זו, היושבת לידו, שהספּיקה ובגרה במידה מרוּבה שכזו והיתה פתאום לרחוקה מאוד, לכאורה, והיה תוהה במקצת ובמקצת היה לבו הוֹמה לפּנים הללו, שהיו באחד הימים כה קרובים אליו ונתרחקו ממנו מרחק רב שכזה, והיה משקיט את נפשו מפרק לפרק, אגב איזו כלימה מסוּתרה שבנפש, באותה רמיזה פקחנית:
– ביסודו של דבר… נוּ – הרי זה ברור למדי… דבר זה ברור למדי, חה־חה…
והוא ביקש לוֹ מנה של גלידה באיזו הרחבה שבנפש, שהתחילה פתאום חוֹגגת את חַגה בלב. אבל אותו קול שלו גופא, איזה קול גנדרני במקצת, שהיה דומה, כמו שנדמה לו, לקול של תרנגול אשמאי, בסקרו בגוֹדל־לבב את קהל הנשים שלו אשר בחצר, אותו קול גופא הוא, שהטיל בו מיד ארס חד והוא נתפס פתאום בנפשו, שזו כבר טורדת, כפי שנראה, יותר מדי בשל בירורו של אותו דבר. אם כה ואם ככה, הנה זו, חושש הוא, כבר טורדת יותר מדי. באמת, מגדישה היא אפילו את הסאָה במקצת. המיה זו הרוָיה, שהתחילה פתאום רוחשת ומחלחלת מתחת לחזהו… לאו. הוא היה אומר אפילו, שיש בזה גם איזו… הכנה – איזו הכנה “למלחמה”, כביכול, לאו? רבי אפרים! חה־חה… הישיש המכוּבד – רבי אפרים! הרי אתה יושב ומביט וסוֹקר באותה ריבה בכוָנה תחילה – במטותא, מה פירושה של הבטה נוֹאלה זו, אַה? אח, אילו היתה אותה ריבה פקחית קצת יותר… ואולי – אולי היא באמת פּקחית באותה מידה?… לאו. זה לא יפה… חה־חה, אבל מה הפּחד מכוּבדי? וכי למה זה לא יפה? צדקו, כנראה, דברי האוֹמר… כיצד הוא אומר? אִיל אִי אַ דֵי שוֹז‘, קי סֵי פוֹנ’6 וכולי. צדקו, חה־חה. ואולי – זו אינה ראָיה. לאו. באמת זו אינה ראָיה, כלל גדול הוא תמיד: מוטב, שיראוני חוטא, משיראוני שוטה. לא אמת, רבי אפרים? ואולם – רואה אתה? תיתי לה לזו, שאינה פקחית. הנה נמלכה אותה מטרוניתא והתחילה סוקרת בנוּ, כמי ששכרוהו בשביל זה… או שמא – שמא אלו דברים הם, שפקחים שבבני־אדם שומטים בהם את הרגל? אַח, כמה הרחיק ללכת, אפרים מכוּבד! הנה כבר הולכים ונטפלים גם אליו אותם הרהורי לילה, שזקני תלמידי־חכמים, השרוּיים בלא אשה, לוֹקים בהם תמיד… מילא! במטותא, מטרוניתא חביבה. אנחנו – הוֹי, אנחנו בודאי מבינים דבר אנו! ואָמנם ראה ראינו את הפּנים הללו גוּפם, בטרם נמלכו והתחילו סוֹקרים בנו ככה… ראה ראינו אותם רק לפני אחד מששים שבְדַק, בטרם לבו מַסוה קשה זה… אלא… המ… מכל־מקום – קצת תמוה הדבר. לאו. קצת הדבר תמוה, רבי אפרים מכוּבד – לא לפי מהותו של אחד מאתנו הוא, שיהא צוהל פתאום, כסייח להוּט זה, שלא בגר כל־צרכוֹ… פי, לא יאה הדבר – באמת, לא יאה, אלא מאי? המ… רואה אתה – דבר אחד יש בזה, שאולי כדאי היה, שיהיו מטפּלים בו קצת. דבר אחד אחר – יש. למשל, הנשים הללו… חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי… החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה… באמת, דבר זה אולי כדאִי היה, שיהיו מטפּלים בו במקצת. חה. בחור אחד יש, המשוטט גם היום לבטלה תחת כיפּת שמיו הברוכה של הקדוש־ברוך־הוא, והוא זוכר חיה אחת שכזו – חה־חה, הוא זוכר להוָתוֹ, יותר מדי חיה אחת שכזו, שדרכה היה להיות משום־מה כוֹססת תדיר באניצי וַטה. זו היתה לה תקופה שכזו בחייה. כנראה, היתה אז חוששת בשינה והתרשלה לרפּאוֹתה אצל הדנטיסט. חה־חה. וכשיש שהיתה ניגשת אגב ריהטא אל אותה שִדָה קטנה, שהיתה תלוּיה בקיר, ופותחת לשם נטילת איזה דבר, כדרכה מימיה, לא היתה מוצאה אותו, ונזכרת אגב־אורחא וחוטפת משם בינתיים את חבישת הוַטה הגדולה ותוחבתה אל פּיה כמו שהיא ופורסת ממנה בשיניה הלבנות חתיכה הראויה להתכבר, כשם שפוֹרס הפּרא בשיניו חתיכת בשר חי, וזו מתחילה אוֹבדת ואובדת שם – והכל אגב־אורחא וכלאחר־יד וכשהיא טרודה לגמרי במלאכה אחרת: כשהיא משליכה את החבישה בחזרה אל השׁדה וסוגרתה וכשהיא שטה משם והלאָה ואינה פוסקת מפנות ימינה ומחַפּש שמאלה ואל תחת הסַפּה ואל אחורי הראי אשר בקיר וכשהיא נותנת צו לשפחה שבחדר השני – אז היה לבו של אותו בחור מתחיל חובט לו דוקא אל גרונו, ובמקום דברים בלשונם של בני־אדם, היה מתחיל נוֹהם מתוך חזהו, כחיה זו שהחרידוה מרבצה… אַ פּרוֹפּוֹ: חיה זו, שאמרתי, גברת, היתה רכה בשנים מאוד, תינוקת גמורה, שלא גמלה אפילו כל צרכה, וגיזרתה היתה חטובה להפליא ושמלתה היתה חובקת את בשרה לבקרים ואחר הצהריים באיזו הרחבה, הנושמת בנחת של איתנים, וכתפה היתה חלקה והיתה מלאה במקצת ושוֹקטה, שוֹקטה – כשתסיסה כל־שהיא מהלכת בה… וכששׂפתיה הוַרדיוֹת, שלא הספּיקו, כנראה, לסַפּג יפה את חלב האֵם, היו מסתפגות באיזה כאב חד ורוחש בחריפות כאילו של אותו בחור גופו, מדי הפּגשם במקרה ושלא במקרה בחדר אחד רחוק ושוקט, היה זה שוכח לגמרי, שיום אחד יבוא מר והוא יהא מוּטל לרגליה של זו חלל ומתבוסס בדמוֹ השוֹתת והיא לא תהא פונה אליו אפילו ואפילו צחוֹק לא תהא צוחקת לו בקרבה; כי מטוּפּחה מדוֹר דוֹרוֹת ולהוטה בטבעה אחרי חתיכת הוַטה שלה, שתהא פורסת אָז בשיניה הרתוקות והלבנות, כמו שפורס הפּרא בשיניו חתיכה מבשר חי, תהא שטה ממנו וחולפת לה הלאָה, כשהיא שוֹקטה וכשהיא קצת נרפּה וכשאינה חוֹשדה אפילו שהיא זקוקה לאיזו סניגוריא שהיא… ייס, נוֹטאַ בֶּנֶא, מִילֵידי: אישה של זו, אותו דוקטור חיור ונלאה במקצת, אשר זקנוֹ ואישוֹניו היו תמיד שחורים ומבהיקים, היה מחליק לה תמיד לזו בראשה החם והריחני והיה קורא לה באהבה רבה ובשלוָה של אמונה: שֵׂיָתי התמימה! שֵׂיָתי התמימה! ויוצא לנו מזה? יוצא לנו מזה – לא־כלום. ואם תמצא לוֹמר – יוצא, שממקצת שבמקצת, שבכל אותם הכרכורים המרובים, יש גם לנו השׂגה כל־שהיא… ונטייה קלה קלילה כלפּי צד, גברת: המבינים יבינו ממילא, שכרכורים אלה, שאמרנו, אינם אצלנו אלא, כמה דאמרי אינשי, גררא דלישנא בלבד. כרכורים אנו רגילים לקרוא במקרים כאלה לדברים של הכרה ברורה. מה שאין כן פה, גברת. שהרי פה יש מקום רק לאותה תסיסה אוֹרגָנית, שאנו מוצאים בכל הגוּפים האוֹרגָניים, ושאנו רגילים לקרוא לה גם אצלם הכרה. באחת – זו אינה, כאמוּר, אלא נטייה קלה כלפּי צד. הוה איפוא: השגה כל־שהיא ישנה לנו… חה־חה, הרי זו, למשל. הנה זו היא ישיבה, השד משחת! רואה אתה? ראשית לכל – הרי אנחנו קרים. קרים אנחנו, ככפוֹר זה שבנהרות, ואינו מרגישים כלל במציאותו של מי־שהוא מסביב לנו. אלא מאי? שמא יבוא מי שיבוא ויאמר לנו בדברים ברורים ומבוררים: במחילה, הרי זה יושב פה אפרים מרגלית – אפרים… נוּ… אותו אפרים מרגלית? אבל אותו שם ככה זר לנו… אפרים? אפרים מרגלית? אבל – באמונה, כלום איני זוכרת. בהחלט – לא־כלום. אפרים מרגלית? אני – שום נפקא מינה אָמנם אין בזה; אבל אני – זינה; זינה אדליר אני מסוּראַז' שבצ’רניגוב ואולי מקיוב ואולי מאוֹדסה – וגם נפקא־מינה זו אינה חשובה ביותר. ויש לי מכרים רבים – ואולי לא מכרים סתם; אבל את רכושי שלי יש בכוחי לנצוֹר לבדי – באותה קיוב ובאותה אודסה ובכל־מקום שאתה רוצה ואפילו בשויצריה המהוּללה. ומה אוֹמר? אפשר מאוד, שבאחד הימים פּגשתי בחור אחד, ששמו אפרים מרגלית… אפרים מרגלית? אבל – לאו. בהחלט. כלום איני זוכרת. לא־כלום… חה־חה, השד משחת! נפתולים מפוּלפלים כאלה מצדה של איזו… הוָיה היוּלית תוססת – הרי אלו באמת מפליאים מאוד. אלא… אלא שחוששני, רחימאי, שגם אתה משמש, אם לא חַית־בית נחוצה, לפחות, בחינת תרוָד הסירים שנפסל אצל המבשלת הגדולה של אותה אנושוּת מהוּללה, ירוּם הוֹדה, ופילוסופיה מפולפלת שכזו מצדוֹ של איזה תרוָד הסירים, ששוב אינו משמש לכלום, הרי־זו מפליאה, כמדומה, הרבה יותר… השד משחת! במה, אמרת לפני זה, כדאי לטפּל, בחור חשוב? בנשים הללו – הני נשי, כמו שאמרת, או בזה ש“איזו” זינה אדליר שכחה, או שהיא מראה פנים, כאילו שכחה את כבודו “הרמתה”?
ופתאום הרגיש בכפּוֹ הקטנה, ששְלָחה אל הצלחת של גלידה אשר לפניו, שזו חזרה אל פּיו כשהיא ריקנייה. הרגישה בזה גם וירה, משום שדוקא אז פנתה אליו בדיבוּרה, והתחילה צוחקת בקול והספיקו גם הנוֹתרים ושמו לזה לב והיו גוֹחכים לה בנימוס, ואפרים התחיל תוהה ומכסה את מבוכתו הפּנימית:
– תמוה, תמוה. קצת הדבר תמוה, בנאמנות…
והתחילו הכל צוחקים בקול, והיה הדבר דומה, לכאורה, כאילו נתקרבו פתאום הלבבות במקצת, ולאחר־זה חזרו שוב אל פטפוטם הקודם. וכשהיה אפרים מסתכל אל אשר מסביב, היתה אותה זינה יושבת ומקטרת בהרחבה פּפּירוֹסה (היא מקטרת פּפּירוֹסוֹת? – חשב אפרים אגב־אורחא והשתדל לזכור איזה דבר. – זהו חידוּש, שנתחדש אצל זו!) והיתה מקשיבה בנחת לדבריו של אותו בחור במשקפיים, שהיה יושב ולוחש לה בכוֹבד־ראש מיוּשב אל אָזנה, והיתה צוחקת מפרק לפרק, כשהיא מביטה בתמימות גדולה ומרוחקה אל המסובים אשר אצלה, ובאותה תמימות גופא “גם” אל אפרים “בכלל”. וירה היתה פונה מפרק לפרק אל אפרים, כנראה, באיזו שאלה טפלה של צחוק צוהל, כביכול, והוא היה משיב לה, כמדומה, כהלָכה – לאו? (היא מקטרת פּפּירוֹסוֹת – אותה ריבה שבזה. – ככה חשב אפרים בלבו וחזר וחשב. ופתאום זכר את דבריה של אותה קטנה, שדיברה באָזניו לפני זה ב“בנות־ישראל הללו, הבורחות למקום תורה ולומדות שם לקטר פּפּירוֹסות”. אַהאַ! – חשב. – קטנה זו! או שמא – שמא גם בזה רק אותה הוָיה היוּלית היא, שהיתה דוֹברת מפּיה, חה־חה? אבל – פוּ!) והבחור הלבנוני היה אותו אוֹדם חכלילי מצחק לו בפניו, והוא היה מדבר וחוזר ומדבר בשבחה של איזו “פרייהייט” במובנה היותר כוֹלל – פשוט: במובנה האישי, פֵּרסוֹנל בלשונם, ובזה הלאומי – נֵישוֹנֵל גם יחד. וסיפּר באיזו “חוגים ספרותיים” אשר באמריקה ובמה ש“מרננים” בהם אחרי איזו תְלישָא גדולה ואחרי איזו תלישא קטנה (שמות סופרים היו הללו, כנראה) – שמא אינם זוכרים סיפּור אחד גדול: קרבנות האהבה? מסתמא – לאו. שהרי אינם קורים יוּדית. אותו “אָזלָא גָרֵש” גופו הוא שכְתָבוֹ. מאליהם יבינו, שהמוֹדרניוּת ו“בכלל” אנו מוצאים שם רק במידה מצומצמה מאוד; אבל קרוֹא ייקרא אותו סיפּור – ממש, כמו שאומרים, “שפּאַנֶנְד”7, טְהרילינג, כמָה שנאמר: א וֵירי טהרילינג נוֹבֶלְ… יס. זוהי אַמת הביקורת היסודית, המצוּיה תמיד בידו של רידקטור אחד מהמשוּבחים שבניו־יורק. אגב־אורחא: אותו רידקטור גופו, למשל, סיפּר לוֹ…
ואפרים הרגיש פתאום, שיפה לו פה במאוד. חה־חה, אלא מה הייתה אתה סבור? ככה בני־אדם חיים – ואתה צא ולמד מהם. ככה בני־אדם נכנסים למקום אחד וככה מוצא לו האוֹדם החכלילי מקום ופורח בלחי וככה הם קושרים כתרים לכל ה“קרוב” ללבבם – והחיים הנה הם באים ממילא והכל אתי שפיר. הכל אתי “כפתור ופרח”. הללו אדמומיתם פורחת להם בשל ילדה לבנבנה, והללו מוצאים הנאה בכוֹבד־ראש מיוּשב; הללו מחפּשים ומוצאים להם איזה רידקטור שבניו־יורק, והללו סתם יפה להם – הצד השוה שבהם שכולם מרכינים ראש ומקבלים את חסד האלוהים הגדול, חה־חה. אָמנם יש שלפרקים מחשבה אחת טורדנית באה ומקלקלת במקצת את השוּרה. אדם – לא אֵל; ויש אשר בשל לגימה יתירה שלא בזמנה בשׂרוֹ של אדם בא לידי התרסה; ואולם דברים שבמחשבה יתירה יש להם תמיד גבוּלים, שגבלו ראשונים: “גדולים” כל־כך הרבה סללו בשבילנו מסילות… נוּ, ובשרוֹ של אָדם – ודאי. ככה בני־אדם חיים – וככה יפה להם. חה, תיתי לו לאותו בחור לבנוני ומקוּרזל – באמת ובתמים, תיתי לו לאותו בחור לבנוני ומקוּרזל. כי אָנה היה בא ואָנה היה בא, אילמלא שפגשהו אותו בחור לבנוני ומקוּרזל? חה־חה, השדה. השדה… ואפרים אָבד פתאום את פּתיל מחשבתו ואותו זמזום של פטפוט קוֹלח שאצלו כאילו רוּחק הימנו. השדה… והוא קם פתאום, כאילו פלָטוֹ ממקומו, וטייל בחדר אחת ושתיים ונתקל בכיסאו וחזר וישב. אילו היתה שם דממה, היתה החוגה מצלצלת במרום. יפה אדם חושב את מחשבותיו אצל הגבנונים הירוקים והשותקים הללו, כשהחוגה הרחוקה מצלצלת במרוֹם. הכל מסביב שותק שתיקה גדולה, כזו שבבתי־המקדש האפלולים, וכיפּת השמים הרחוקה מאהילה כשהיא מלאה הרהורים והאדמה הרחבה שמתחת שטוחה כשהיא מפוּיסה והמחשבה מפכּה חיה ורוָיה ויש בה מהחריפות ויש בה מהתסיסה הקוצפת ויש בה מהדשנונית המתוקה והחזקה – זו שאתה מוצא אצל המשובחים שביינות המשוּמרים, כשאתה לוֹגם מהם באותה הנאָה מתונה ובריכוז הנפש המתפנקת לגימות לגימות קטנות ורוָיוֹת וחודרות באותה חריפות חיה אל כל טיפּת דם ביחוד, ממש כמחשבות הללו החיות והמלאות רגש תוֹסס, שהנפש סופגת לתוכה אצל הגבנונים השותקים הללו, סופגת כל מחשבה ומחשבה במיוחד ובהנאָה סופגנית – אותה ואת דשנוניתה החזקה ואת חריפותה המגרה ואת תסיסתה הרוָיה… אילו היתה שם דממה, היתה החוגה הרחוקה מצלצלת במרוֹם. ואולם שם ודאי רחישה ושריקה וחוֹם לוהט של צהריים… רחישה ושריקה וחום לוהט של צהריים… חה־חה, יפה כח השדה, אשר ברכוֹ אדני! יפה להיות משוטט יחידי בקמה הריחנית והמשׁכּרת ופוסק את ראשיהם של שיני־האריות שבגבולים בחביטה אחת שבמקל וזורק אבנים קטנות בציפּרים המנַתרוֹת ואובדות בים השיבלים המצחק וקוֹפא, לאחרונה, ומסתכל ברמשים המנצנצים, שאוכלוסיהם המרוּבים רוחשים ונחפזים בנבלת הפּגר הלבנה כסיד, החושפת את שיניה ומוטלת בשפלה, לרגלי ההר הירוֹק, משם אדם יוצא ובא אל החוֹרשה הסמוכה ומתחבא בשרשח הגבוה שבגבנונים ושוֹרק בשפתיו מלוֹדיות מכל הבא אל פּיו ומתחיל פתאום צוֹרח, צוֹרח כפרא במדבר, כשהרהור אחד בא מהרהוריו שביישוב ומתחיל מַטרידוֹ. אשרי מי שניסה וירד אל חביוני החורשה, הנפתלים והחמימים באפלוליתם הקשוּבה, ופשט את בגדיו מבשרוֹ, כפשׁוֹט הנחש את שפופרתו שנתקשתה, וטיפּס וישב בראש זמורה גבוהה ומדגדגת של אחד האילנות הגבוהים וחימם את גבו כלפּי חמה צורבת והפקיר את בשרו הצמא והרוחש, שיהא זה סופג וסופג לתוכו את קרניה הדוקרות והחריפות, סופג באיזה טמטום קפוּא של הנאָה גסה ומגוּשמה, כסוּסה זו, הקופאה פתאום בצהריים בשדה. יש שיושב אתה באותה זמוֹרה וחוֹבק את קוֹרת הבּרוֹש הריחנית ומקשיב רב קשב לכל דקירה ודקירה לוהטת ומשתחרר מכל הרגשה וצל הרגשה אחרת – ופתאום אתה מרגיש, שרוצה אתה לבכוֹת. לא לקבוֹל או להתחטא לפני מי־שהוא – לבכות, לצרוֹח כשוֹר פּר. יש כדור אחד קשה וחזק, כצוֹר הזה, והוא מוּטל בחזה מימים ימימה והחיים אינם נוֹחים והנשימה כה כבדה… הוֹי, את מי אתה ירא? והרי אתה מכרכם פנים, כתינוק קוֹלָני זה, והשפתיים הללו מתרחבות פתאום ואתה קורא מלב דוָי והוֹמה: הי־אֵי! הקול יוצא פרא וכאילו סחבות סחבות מוזנבות תלויות לו מכלוֹ והוא מהדד במלוא החוֹרשה ואינו מוצא לו מקום ואתה מרים ראש כלפּי חמה ומתחיל שוֹרק מהשפתיים מה שאתה שורק: פו־פו־פו, כלומר: איני בוֹש ואיני נכלם – וכי מה קרה לי? ובכל־זאת אתה יורד בקרוב ממרומי אותה זמורה. יורד… חה, ומי בא בסוֹדוֹ של אותו בית בודד ומסוּגר, שבטבוּרה של אותה חורשה, זכר לנוה־דשא שָלֵו שנחרב? אותו בית חרב ופרוזדורותיו ההרוסים והחרולים והקמשונים, שאפפום מסביב, וחלונותיו האטומים ומאוּטמים, שרק גוד־אחית אחת יש להם שדרכה אפשר לבקיאים בדבר לחדוֹר אל תוכו פנימה? את הדיוֹטא השנייה של אותו בית כדאי לסייר מפרק לפרק. רגליו של אפרים מקשקשות שם תכופות, כשקרשי הרצפה החרדים שמתחתו נאנחים ונאנקים והוא מטייל ומריח ונחיריו זזים מחמת אותו ריח הריקניות שנתיישנה, ההולכת ורוֹקבת, ריח המחשבות הזרות, הניזונות הימנה. הוא מחטט ומחטט במקלוֹ ברפידות הקש והגבבא, שנצברו שם בזוית אחת ושימשו, כנראה, משכב באחד הלילות – למי? והוֹגה הוא בזנבות הפּפּירוֹסוֹת הכבוּיוֹת, המתגוללות פה ושם, ובחלוּקי הקוֹנפֶטוֹת הזולות, שנזדהמו באַשפּה, וקורא וחוזר וקורא את השרטוּטים הנפתלים והמצוּמרים, שהוא כבר בקי בהם היטב, אלו הרשומים והחרותים באַדני החלונות הצהוּבים. וֵירְקָה – שלהבת, תיפּח רוּחה! ככה כתוב שם באחד המקומות. ומתחת – באותיות גדולות ובשיבושים מפליאים ובסימני קריאה מרובים יש הסכמה קצרה: “תיפּח רוּחה!!!” וכתוֹבת אחת יש שם, החקוּקה יפה באוֹלר, כתוֹבת כמוּסה ואילמת, לכאורה, ומלאה הגה, שהגיוֹני הלב יש שהם ניזונים הימנה בחריפות למדי: “י”ב ביוּני שנת תרס“ח. חביבי שלי!” אח, מי היא זו ואיזו היא, שלבו מנחש את לבה החרד? אוֹלרוֹ של מי שימש לה מַפסוֹלת? הבכתה אָז או שחקה אז? ההיה אז הוא ניצב לימינה ומנשק לה רכות בחישופי צוָארה או רק תמונתו הרחוקה ריחפה לנגדה? ומה היה בסוֹפה – מה היה בסוֹפה של זו, שנשמתה, דומה, נשארה פה והיא מתלבטת יתומה בחרבה שוממה זו? ואולם יש אשר תתקפנו פתאום ליאוּת גמורה, והוא יושב לו בטבוּרה של אותה חרבה רוֹקבת ונוטל… פו – לאו! יוצא אדם יחידי השדה ושם הבדידות מציצה לו מכל זוית והכאֵב החד, הבא למרוּסקים, גדול פי שלושה והרי־זה קוֹרס, קוֹרס ממש תחת כוֹבד המשא… חה־חה, תיתי לו לאותו בחור לבנוני ומקוּרזל, זה, שאיזה רידקטוֹר שבניו־יורק סיפּר לו מה שסיפּר – תיתי לו ויספּר נא שוב… הוֹי, כי אני לשלום – הלא אני לשלום, בני־אדם רחמנים, ובלבד… אח, אַל תשלחוּני לנפשי, כי שַמוֹת בנפשי… ופה – כמה יפה… חה־חה, כמה פה יפה…
– רצונכם ונשתה כוס שֵׁכָר, רבותי? שכר יש פה קר והוא יפה מאוד… באמונה!
והוא קשקש בזוֹג שאצלו והסיר את מצנפתו מראשו והצית לו פּפּירוֹסה בהרחבה שבלב. מה? – אצלו היתה ניצבת בתוּלה אחת גבוהה ומגוּדלה וגיחכה לו. – אח – אמת, שׁכר ביקש, שכר קר. אלא שלא יהיו מַשהים הרבה; הלא לא יהיו מַשהים הרבה? וירה, הלא היא תשתה כוס שׁכר – לאו? והאוֹרחה? חזקה, שגם היא לא תסרב? נוּ, ו“החברים”, חה־חה! בכל־הכבוד? ויפה! ויפה מאוד!
ואולם בינתיים קם אותו בחוּר שבמשקפיים ויצא לשם־מה אל הבּוּפֶט. וכשאפרים פנה אל וירה בשאֵלה, שחציה רמיזה מרפרפת, ושאל מי הוא זה, וזו באה במבוכה קלילה ולחייה פרחו פתאום והיא נשאה את פּניה אל חברתה, כנוֹאשת, ראה והנה פניה השלוים של זו חוגגים את נצחונם בבת־צחוק מסוּתרה: מזל טוב, ידידי החשוב. לא אחת – מוטב היה, אילו שלא היית שוֹאל את זאת בפנַי? אבל אז הניח אפרים פתאום את ידיו לפניו והתחיל מביט אליה ישר ובאיזו שלוָה משוּנה ופניו צחקו לה בגלוּי:
– מילא… תספּר נא איפוא, מה שלומה, זינה – אַה?
ואולם בטרם הספּיק לגמוֹר את דבריו, כבר היתה גם זו, שנטרדה לכתחילה במקצת, מסתכלת בו אחרת וחלבּוֹנוֹתיה הגדולים גדלוּ, כביכול, וגדלו והיא התחילה גוחנת ומצדדת כלפּי וירה:
– מר… גלית, כמדומה…
ופתאום חזרה ופנתה ישר אליו:
– אפרים מרגלית – לאו?
ואפרים התחיל צוחק בקול:
– חה־חה, אם איני שוֹגה…
היא הושיטה לו את ידה והיתה כמתפּלאה, ופתאום התחילה גוֹכחת וגחכה גיחוּך זר במקצת:
– הרי… הוא גופו מפקפק בזה, לפי שנראה?
ושוב היתה אותה יד ממשית למדי ורכה למדי מוטלת בזו שלוֹ, כמו שהיתה מוּטלת בה לא אחת בימים מקדם, והיתה, כמו שנדמה לו בתחילה, חבוּיה בה ממש באותה מידה מפוּיסה וחבוּקה יפה יפה; אלא שזו לא השהתה אותה הרבה שם והתחילה אותה הרגשה מיטשטשת שוב וטשטוּשה גוֹרם מציצה הוֹמייה בחזה.
– ואני… לא הכרתיו. בהחלט – לא הכרתיו.
– חה־חה. מפני ששוּניתי.
אפרים כבר דק ומצא, שצר לו במקצת על אותה יד טובה ונוֹחה שאָבדה לוֹ שוב, והיה משתדל ללבוֹש צחוק. אבל זו היתה שוֹהה בדיבוּרה, ובמצחה היו מהלכים בנחת אותם הצללים הקלילים שלה, והיתה כשוֹקלה וטוֹרה בדבר:
– מפּני ששוּנה? אפשר… אפשר מאוד… ואולם יותר קרוב אל האמת – מפני ש… כלומר, מפני שלא פיללתי לפגוֹש אותו פה…
והוא היה כבר צוחק לה בשלוָה ולא חדל מהביט בפניה:
– אבל לבי שלי לוֹחש לי, זינה, שלא משום זה ולא משום זה… חה־חה… אח, לבי שלי לוֹחש לי דבר אחר לגמרי, חה־חה,,,
היא נבוכה קצת והתחילה, כדרכה מאָז, צוחקת בקול רם:
– אלא משום־מה?
– חה־חה… אלא… אלא משום שפגשה אותי ביום, זינה… ביום ולא בלילה, חה־חה…
היא נדהמה, כביכול, במקצת בתחילה; ואולם צחוקה נשאר קפוא בפניה, כמסתתר:
– כלומר?
ופתאום זכרה נשכחות:
– אַח, ואני הנה שכחתי לגמרי, שמר לשיטתו אזיל, חה־חה־חה…
אלא שפתאום נפסק צחוקה זה ונפסוֹק נפסק בבת־אחת ופניה היו כאילו הם תוֹהים ושואלים: כלוּם אני צחקתי – כלום אפשר הדבר, שאני צחקתי? ומיד נפנתה והתחילה מפטפטת לה, אגב אותה שלוָה קפוּאָה וזרה שבתחילה, ופטפטה את וירה ואת איש־שיחה המקוּרזל ופגשה בחיבה של ידידוּת גלוּיה את אותו בחור שבמשקפיים, כשזה נכנס והביא אתוֹ שפופרות רבות של נייר ממוּלאות.
ואולם חכמים אמרו: האשה משצחקה – חַכה לה, שתחזור ותצחק. אותה חבילה קטנה שוב לא נתפּרדה כל אותו יום וכל הלילה שלאחריו. ובדמדומים של שחרית, כשהיו פּאתי מזרח מַחוירות ומַורידות והללו חזרו יחדיו משוט בסירה שבנהר והיו יושבים בצותא חדא בחדרו של אפרים אל התה, כבר היתה זינה זו יושבת אצלו והיתה צוחקת הרבה ומפטפטת הרבה, וכבר פטפטה לו בדבר דוֹדה אחת, שיש לה מצד האֵם או מצד האָב, שיש אשר פתאום היא קמה בחצות הלילה ותופשה לו לאישה זה השוכב אצלה, סוֹחר מפורסם באותה סביבה, שכבר השיאה אתוֹ יחדיו בנים ובנות, תופשה לו בכתפיו ומתחילה מטלטלת אותו בכל כוחה ונטפלת אליו בשאלת פחדים זו שביאוּש:
– אבל מי אתה? אני איני מבינה – מי אתה? הלא תגידה לי – מי אתה? חה־חה־חה…
וכבר חזרה וסחה שוב באמא שלה, הטובה מאוד, ובחריצי החלב הנפלאים, שהיא מתקינה והם טובים אולי הרבה יותר ממנה, וסיפּרה באבא, שהתחיל משום־מה גוֹזז את שׂפמוֹ המאפיר ודרכוֹ בימים האחרונים לשאוֹל את פי כל אחד ואחד ממַכריה שלה במיוחד:
– יפה, יפה. הכל יפה. אבל שמא תאמר לי אתה, ידידי: מה היא חושבת, שיהא בסוֹפה? במטותא – בסופה מה היא חושבת שיהיה? חה־חה…
ולאחרונה הציתה פּפּירוֹסה וגחנה כלפּי אפרים, כשידה האחת מוטלת וחובקה את הסומכות של כיסאוֹ, ושאלה אותו ברמיזה של צחוק כלפּי אותו בחור שבמשקפיים, שהיה מסב בקצה השני והיה להוט בשיחה שבספרוּת את הבחור המקורזל, שכבר ניחר קצת:
– יגיד נא לי, בטובתו… כיצד הוא הדבר – כלום… לפירושו של… זה – שוב אינו שואל כלל? חה־חה…
ואפרים הביט אליה, ולאחר שתיקה קצרה, פלט בנחת, כמפקפק בדבר:
– שוב… איני זקוק לזה, כמדומה… לאו?
וסְקָרה שוב וצחק בהחלטה:
– חה־חה. כמדומה, ששוב איני זקוק לזה, זינה…
והיא מצדה התחילה צוחקת בקול גדול והתיקה בלי אוֹמר את כיסאה והלכה וישבה לה אצל אותו בחור אשר לנוכח, שהתחיל צוחק לקראתה באיזו התחטאוּת של חולשה ומסַפּג את מצחו המבהיק במטפּחת לבנה, וגחנה אליו קצת והתחילה מתַנה אתוֹ באיזו הסברת־פּנים מיוחדה של ידידות רבה.
3
ובימים ההם ורוחמה הקטנה התחילה שוֹהה בהנאה מרוּבה אצל דינה ברבש – התחילה שוֹהה בתכיפות ובאותה הנאה סוֹפגָנית של איזו תאותנוּת מיוחדה. ביתה היפה והמסוּגר תמיד של זו, היוצא מאותו רחוב כוֹפרני, כטריז זה, כלפּי השדות המנוּמרים והרחבים שבשׂפת הנחל המגוּשר, המבדילו משאָר המחנה, היה לנפשה ההוֹמייה של אותה קטנה לסמל השלוָה שבַיפִי הנוֹח; ובצהריים, בצהריים, כשהיתה הדממה הגדולה שלאחר יאוּש מתגברה בשטח האִילם, והיא היתה משום־מה מתחילה מרגישה בנפשה זו, המתבוססת, שלא ידו של החוֹם בלבד היא, שהטילה בה אותה זוהמא תוססת, היתה אָזנה אָז תופשת פתאום מתוֹך החלום המטוּשטש את צללי הקורנסים הבריאים והצלולים, הפורצים מתוך סוּכוֹת הנַפּחים השׁחוֹת, העומדות מאחורי אותו הגשר המרוחק, ונפשה מתחילה ניזונית מאותו בית בודד ופרדסו המסוּיג, היוצאים זנב באותה פינה זרה, וצמאה ושוֹקקה לאותה הוָיה שלוָה וכמוסה במקצת, שבה נושם תמיד בית זה ונושמת תמיד אותה בריה בוֹדדה אשר בתוכו. ואוהבת היתה רוחמה לסוּר לשם דוקא, כשזו אינה בבית ותיאוֹדוֹרוֹבנה הזקנה פותחת לה ומכניסה אותה בחיבה גלוּיה אל ה“משכּנוֹת”, כשהיא גופא מסתלקת ופורשת לה אל מקום מנוחתה שבדירה אשר בפנים החצר המסוּגרה. אז היתה מטיילת להנאתה באותם החדרים השלוים והגאותנים במקצת, שנדיפתם היתה תמיד נדיפה נוֹחה ורחוקה במקצת ותמיד היתה מחרידה ביסוד הנפש איזו חלומות שאינם ברוּרים של יפי רומז, חלומות שחלמו אותם אחרים ורחוקים, חלמו בטשטוש או שלא בטשטוש ביום אחד רחוק ושלו, כשהכל מסביב מרוּפּד בדשא חי ומבהיק ברצי זהב נלאים… לא אַת היא זו שחלמה אותם? ואם אַת היא זו שחלמה אותם? אַח! והיתה ניגשת ומחטטת במגילות המרוּבות של תוי הנגינה, הפזורות והקבורות יחד בכיסוּיוֹ של הפּסנתר המבהיק, שהיה בביתה של אותה ריבה פתוח תמיד, ומכניסה מפרק לפרק את ראשה באיזו זהירות כמוסה, שלא היתה מוּבנת לה, אל בינות לוילאוֹת הכבדים והאדמומים, שהיו נופלים ויורדים כלפּי אותו פסנתר ומשמשים פתח לאותו חדר מרוּוח ומביאים אור אל הקיטון המצוּחצח של זה, השרוּי תמיד בחצי אופל כמוּס ונושא בחוּבוֹ איזה סוד אִילם, סוד הרוחש בכל זוית אפלולה, שהיה תמיד מפחיד את רוחמה במקצת והיה מבריחה משם ומושכה לשם גם־יחד. מה היתה מוצאה שם? באיזו הנאה רוַת ארס רוחש, שהיתה זורקת בתוך הנפש איזו מרה נוגה, היתה מחזיקה ומהפכה באותו אַלבוּם כרסתני, זה שהיתה מוצאה תמיד בטרסקל החבוּי שבאחת הזויוֹת המרוּבות בצללים, כשהוא כסוּי שם במפּה אַורירית קטנה, והיתה מציצה ואוכלת, פשוט, כמתוֹך קדחת, אגב הבטה גרידא, את כל שרטוט ושרטוט מפרצופי הפּנים הללו, המרוּבים והשונים, שהיו מציצים אליה משם, כשם שמציצים בני־אדם הבאים פתאום מרחוק, כשם שהיו מציצות איזו בריוֹת חדשות, מאֵלוּ המתוקנות ביותר, אילו היו הללו נתקלות ויורדות פתאום אלינו מאיזו ספֶרוֹת אחרות. חלומות שבילדות – אותם החלומות הנושים שבילדות וזה דרכם כֶסֶל. חה־חה. לא זוהי אותה קריאה של התפּנקות שובבה, שוירה זו מחבבה אותה ביותר, מיום שחזרה מאותם הכרכים הפקחים שלה? ואפרים זה – גם הוא בסגנונה: תינוקת נוּגה וחולמת חלומות! ואולם תוהה היא ותוהה. וכי למה זה דוקא חלומות שבילדוּת – בטובתכם המרוּבה? ולא גדולה היא תבל זו ורחבה? ובכל דור ודור, כסבורה היא, יש בני־אדם מתוּקנים והגונים באמת, יש בני־אדם דוקא בדמותם ובצלמם של אלה, הנארגים וחיים בחלומותיה של כל “תינוקת נוּגה”, אם היא תמימה ברוחה וחולמת חלומות. הללו יושבים במקומות שהם יושבים ואורגים בחשאי ובלי קולי־קולות את אותה האמת הפשוטה והאיתנה, המוּנחת יסוד בחיים והמבוּקשת לשוא בכל הדרכים השואנות, ואת היפי הגדול והמוחלט, הממלא וסובב את כל הוָיתם ושכל ההוָיה שמסביב גם היא ניזונית הימנה. יש – והלב הטהור מנחש אותם בכל מקום… בכל מקום… המ… ולבה החרד נוקפה: איזהו לב טהור ואיזהו – שאיננו טהור? המ… ודאי הוא, שלא לבה הנפתל של איזו תינוקת מזוהמה שכמותה… ולב טהור זה בכלל – מה פירושו?… אַח, ויהא שלבה זה נפתל הוא – ויהא שהוא נפתל; ואולם פה באותה הרגשה היא דנה, באותה הרגשה קוֹססת, שאינה נותנת מנוֹח. הנה אנחנו פה תמיד פוטרים ואומרים: דברים שבילדוּת תמימה ודברים שבילדוּת תמימה – ונכנסים ברוח מיוּשבה ובלבב שלו אל חדר־המיטות שלנו ואל הבלי הטוֹאַליטה שלנו ושוכחים לגמרי כי לא כל הלבבות שוים. והרי לא כל הלבבות שוים. והלא יש לבות אחרים – יש לבות יותר ישרים ולפיכך יש שאפילו איזה אַלבוּם קל, למשל, הבא במקרה אל היד, יהא לנו שקוּל כנגד כל אותם התריסים המחוּכמים, שאנו מזדיינים בהם בחיי יום־יום שלנו מבית נכוֹתה הפּתוּח של הגברת פקחנות המהוללה… דבר אחד קל שאינו חשוב לכאורה כלל – והאמת הנה היא צפה… הנה היא בוֹטה… חלומות שבילדות!
וחוּלשת פתאום יורדה ותוחבה ציפּרניים בנשמתה. חולשה זו של אותה ודאוּת כובשת רוח: קצוצות הכנפיים. הבל הפּרכוּסים. זיל ותשמש זבל לשדות ואל תחכם הרבה! ואז היא רואה גם את דינה, את דינה זו הקרובה, הפושטת יד ומבטיחה, והנה גם היא זרה, כשם שזרו לה כל אותם פרצופי הפּנים המרובים, שאת שאוֹנם החי והיוצר היא מנחשת מרחוק, זרה היא, משום שהיא רחוקה ומשום שהיא גבוהה ממנה ומשום שידה לא תשׂיגנה – לשוא… נצח לא תשיגנה – נצח… ואז היא קופצת פתאום ממקומה וכתפיה הרכות חרדוֹת וגרוֹנה מתחיל צורב וצורב והיא מתחבטת בכל פּינה, כציפּור זו שנלכדה בפח, ולאחרונה, היא נלאית ונופלת אל הפּינה האפלולה שבסַפּה ומתכוצת מתוֹך שתיקה, אפסו הכוחות. היא הצדיקה את דינה… ואולם לאט לאט היא מתחילה שוב סולדת. רוחה שבה אליה ונשימותיה מתחילות יוצאות כשהן סוֹאנוֹת והיא כבר מטיילת שוב ומשפשפת מפרק לפרק את כפּיה: שוב היא הוֹגה באותה דינה שלה, באותה דינה נוחה וצוחקת מתוֹך טוב־לב ודוּמייתה הרוחשת כה חמימה ומבטיחה כה הרבה… הלא ילדה היא. אליבא דאמת – הלא היא רק ילדה רכה, אפרוֹח חלש, שנוצתו לא פרחה לו, ואותם החיים הרוחשים לה הם ולפניה הם והיא הנה תבוא ותכבשם וידה זו תהא יוצרת בם, ידה זו, החזקה והנטוּיה – הוי, ידה זו נטוּיה… כמה היא נטוּיה!…
– אַח, דינה, דינה טובה זו, למה היא ככה מפגרת?
וכשהיתה מקשיבה, לאחרונה, את קול הצלצול המרוסק, אותו הצלצול הבטוּח והנלאה במקצת, ואת טפיחות סנדליה של אותה תיאוֹדוֹרוֹבנה בפרוזדור, היה לבה מתחיל מרקד בה בחדוָה והיא היתה מגיחה מפינתה בפנים של אמונת־הנפש והולכת מבוּישה קצת לקראת אותה דינה טובה ושלוָה, שהיתה נכנסת בבת־צחוק טובה ונוגה קצת, שאינה נזקקת לשום דברים, והיתה חוֹבקת את ידידתה הקטנה והחדשה באיזה חוֹם גלוּי של נפש ומחליקה לה בראשה ובכתפה ומיישבת אותה בפינה הרכה שבסוֹפה אשר בזוית ויושבת גם היא אצלה וזולפת וזולפת מתוכה, מאותה שלוָה נוּגה קצת וחמה שבנפשה, וזו פותחת לה את לבה והיא מתחילה מספּרת ומספּרת… במה? פלג אלוהים – נשמת אדם יפה. היא היתה מספּרת ברגש ומספּרת בדברים ובגמגומי דברים… ויותר שהיתה מספּרת, יותר היתה אותה קטנה שוכחת, שברחובות הללו ובאותם הבתים, שהשאירה אחריה, השאירה אחריה איזו הוָיה אחרת ובני־אדם אחרים וגם מחשבות אחרות, ודוקא הוָיה שכזו ובני־אדם שכאלו ומחשבות מסוג זה שיש להם במידה מרוּבה איזו שייכוּת, פּחות או יותר קרובה, גם אל נפשה היא. ולא היתה מרגישה בוילאות האַורירים של החלונות, כשהללו מאפירים ומאפירים, ובצללים האפרורים שבפינות ושמתחת לרהיטים, כשהם מגיחים ומגיחים ומגששים ומחפּשים צל את חברו, ובהֶמיה הלהוּטה של החסילים שברחוב, כשהיתה זו חודרת להחלונות הפּתוחים ונוֹקבת את הדוּמיה הרוחשת בשטח, אותה דוּמיה שבדמדומים, היורדים ויורדים והוֹמים. והיתה מרגישה באפלה השחורה, כשכבר ירדה כוּלה, ופני חברתה הטובה היו לוטים בה והיו מיטשטשים ואוֹבדים ואָזנה היתה מפרק לפרק קולטת טירופי שירה אחת רחוקה, שכבשו ולא כבשה את המרחק, ואָז היתה באה תוּגה כמוּסה וחריפה, תוּגה של איזו יראה שאינה מוּבנה לה, והיתה מתחילה לוחצת ולוחצת את לבה עד לכדי כאֵב חד וצורב, וחזה היה גדל ונשמתה היתה נכבשת וסוֹלדת ונפסקת, ויש שהיה אז ראשה נופל פתאום אל חיקה השלו והחמים של זו, שיש לה אחיזה איתנה, זו שהיא כה טובה וכה קרובה ללבב, וכתפיה היו מתחילות מרקדות ושיניה היו חוטפות והודקות יפה יפה את מטפּחתה הקלילה אשר על כתפיה של זו ומסננות מפרק לפרק אל אותה אפלה רוחשת גניחה כבושה וחנוקה – גניחה של פרא, שניטלה ממנו לשונו… וזו לא דיברה לה דבר. זו לא נחמה אותה ולא שידלתה בדברים ולא הוציאה הגה מפּיה: זו היתה מחליקה לה בכתפה הקוֹדחת ומחליקה לה בראשה הרוֹתח, שהתלתלים השחורים והפזורים היו פולטים ניצוצות באפלולית, ואותה יד חמימה ושלוָה היתה חרדה וחרדה…
וצוּרה אחת היתה מוֹצאה באותו אַלבוּם, צוּרה גדולה, שרישוּמיה היו בולטים למַדי והיא מהלכת חלומות אחרים, ואצל זו היתה תמיד שוֹהה קצת יותר. זו היתה חזות פּניו של אפרים משכבר הימים – היו בהם שרידי קולות רוגשים ומביעים חלומות שבלבבו מימים רחוקים, מימים שוֹאנים ומלאים, כנראה, רגש רב. היו אז הפּנים אמיצים וגלוּיים וחתימת השׁפם זה רק התחילה מבצבצת בנוֹצה רכה והיו הלחיים ממוּלאות במקצת, כאֵלוּ של זה שבגרותו הולכת ופורחת, וזוג “מאורות” גדולים ופקוחים היו מביטים בטוחות מתחת למצח החזק, ומביטים למרחקים, והבלוֹרית המַמרה היתה מקוּמרה, ואותו הלגלוג שאינו נתפש, זה, שהסתתר בפינות השפתיים הרוָיוֹת, היה מלא אוֹר והיה בטוח והיה במקצת שבמקצת – נוּגה… שרידי קולות רוגשים ומביעים חלומות הלבב מימים רחוקים, מימים שוֹאנים ומלאים, כנראה, רגש רב.
וחלומות מרחפים והרהורים מתלחשים ונימים רחוקים וכבושים הוֹמים והוֹמים – ופתאום אַת מרימה ראש כמשתאה ומגיחה מאותה זוית מסותרה, מגיחה ברוח כבדה ותהייה מוצצת שבלב:
– חה! לב שוטה ורַגָש זה – למה התחיל זה בוכה במסתרים ואת מי הוא מבכּה שם בכאב חם ונוקב שכזה?
ובאחד הלילות ההם זכרה פתאום בדממה בלילה את הצורה הזאת ואת אשר לבה פתוּח לה תמיד, וכבשה את פּניה בכר ואת שמיכתה חבשה לראשה ובכתה הרבה בכי ושוב אגב אותה תהייה משוּנה שבלב. ולמחרת היום ההוא באה בצהריים וטיפּלה הרבה באותו אַלבוּם כרסתני וסגרתו וחזרה ופתחה אותו, ולאחרונה, הוציאה בידיים חרדוֹת אותה תמונה ממסגרתה וקראה בצדה השני מגילה זו, שהיתה רשומה שם באותיות קטנות ומחוקות במקצת ומפוזרות שלא בסדר:
“בחול הצהוֹב שאצל ימה של רומא. נימה אחת נוּגה ורוַת ארס נמשכת ממרחקים וחוֹדרת מבעד לשממה הגדולה. אח, נפשי לי ניחשה: היום אהיה מתבוֹסס בדמי – בשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמוֹ. דינה חביבה! את זו מצאתי היום בילקוּטי – אוּד מוּצד בנס מחוּרבּני הגדול. קחי אותה ותהא לנו לזכר למה שהיה – או שלא היה. הלא יש אשר גם אני חולם, דינה. זוכרת אַת? נשפים גשומים ואדים רטוּבים ובירה אפורה ואורות מטושטשים בשלוליות ובני־אדם דחופים ומוּכים בנזילה מזוּהמה, ואנו ואַת חם לנו, אני ואַת צהלה תלבשנו וצחוק כל היום – חמימה היתה ומְלֵאתי חדוָה טהורה אותה מדורה צחה, שהדלקנו לנו בלבותינו. אח, דינה! היש אשר תשוב זו ותתלקח באחד הימים? אותם הזמירים המרוּבים והשוֹאנים, שאפפוני לפני ימים באותה לאַצ’יאַנוֹ המשוּבחה, שנתרחקה כבר גם היא ממני, פּטפּטנים פּשוטים היו – ואני גם התפּלל לא התפּללתי לזה. אגב: האלוהים אִתם ואת המיתם – ומחר אני בורח לגמרי מרומא זו השזופה, שלא חידשה לי דבר, מלבד אולי זה, שזמירי הלילה הללו יפים לא לבד לחלומות של אהבה כלפּי אור הירח הכחוֹל. סחה לי אותה פונדקית שלי, כי פה מכינים מבשרם גם פשטידות יפות למאוד, המביאות תמיד את הגנראלים הרוסים, ואפילו את אלה, שאינם מוּכים בפוֹדגרה, לידי אותו מצב־רוּח מיוּחד של רכרוכית שבלב, המצהיבה את הפּנים, השטופים באכילה, וכשהראש הקרח מצדד בלי אוֹמר לצדדים, מוציאות התהומות שבלב הנמס אנחות מרוֹת ושוֹאנות, להיות לזכר לימי הילדוּת הרחוקה והחביבה, שחלפו ואינם. ולהיות לראָיה, פיטמה אותה דוֹנַה חיה־לאה גם אותי באותו יום בפשטידא שכזו… כיצד אַת סבוּרה, דינה – לא זוהי, המפטפטת גם היום מפי? אח, נפשי כבר ניחשה לי: היום אהיה מתבוסס בדמי, נימא אחת נוּגה וּרוַת ארס קוֹסס נמשכת אלי ממרחקים וחוֹדרת מבעד לשממה הגדולה – ובשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו. דינה, דינה, בכי, אם תחפצי; ואולם אַל תרבי בבכי…”
ובצדה של אותה מגילה מצאה רשוּמים את הדברים האלה, כשהם כבר כתוּבים בדיוֹ ואותיותיהם יותר ברורות. כנראה, היו הללו כבר כתובים בשובו אל ביתו מה“חולות הצהובים”:
“שאט שבנפש! שאט שבנפש! ואולם אַת תסלחי למשוגתי, דינה. רומא השזופה היא, כנראה, ששמה גם את הדברים האלה בפיו של אחד מגוֹלי יהודה החיורים – ואני רוצה, שתמונה זו תישאר למשמרת… ואחתוֹם בנשיקה, שרק ריחוק מקומה יהא כפּרתה…”
– ואחתום בנשיקה…
ולבה של אותה קטנה התחיל מתחבט אל גרוֹנה ונשימתה היתה נפסקת. וכשתפשה את עצמה בקרוב, שהיא מטיילת בלי פחד בחדרים והתמונה בידה, באה פתאום חרדה אל לבה ומיהרה והתחילה מחזירתה בידיים חרדות אל המקום אשר משם לוּקחה. ואלם אז רק אז הרגישה פתאום בפיסת הנייר המקוּפּלה, שהיתה מוטלת אצלה והלבינה בקצה המַרבד, ונזכרה, שזו היתה מסוּתרה בתחילה מתחת לתמונה ונפלה מהאַלבּוּם, בהוֹציאה את התמונה ממנו, ונשארה מוּטלת בתחילה בברכיה, וכשקמה, לא הרגישה בה, כנראה, והיא צנחה אל הרצפה. פיסת נייר זו היתה צהובה מרוֹב ימים, וריח אבק היה נוֹדף הימנה כל־שהוא ואיזו ציורים שאינם ברורים היו מתרשמים מהפְּנים שבה בצדה החלק. וכשזו ניסתה לגוֹלל אותה, היו קיפּוליה הדבוקים נפרדים ברשרוש קל. רוחמה לא חשבה מחשבות הרבה וגוֹללה אותה והתחילה קוֹראה מתוכה, אבל קראה בקוֹשי רב, כי היו האותיות כתובות ביד אשה, כנראה, והיו נפתלות ונחפּזות ופזורות. ורשוּם היה שם איזה דבר, הדוֹמה בצורתו לשיר, ומתחתיו ומצדדיו היו שם מצוּירים ראשי סוסים הרבה וראשי כבשים והיה גם ראש של ריבה, שתלתליה היו פזורים וידיה יורדות מישרים והיא תלוּיה בצוָארה באיזה וָו, כנראה, שהיה תלוּי ויורד מתוֹך האויר. רוחמה אימצה את כל כוחה וצירפה מלה למלה, ולאחרונה, יצא לה אותו השיר, שהיה אחר־כך שמור בזכרונה ימים רבים. שם הוּשר ככה:
וְהָיָה כִּי יָשׁוּב מִנֻּדּוֹ וְיָבוֹא אֶל אַרְצִי,
אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.
וְכִי יִפְקֹד בֵּית אִמִּי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּפָנָיו –
שׁוּב אֶרְאֶה בְּפָנָיו,
אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.
וְכִי יַבִּיט אֵלַי –
גַּם כִּי יַבִּיט אֵלַי וְאֶל מִסְתְּרֵי נַפְשִׁי, כְּשֶׁהִבִּיט,
בְּרַחֲמָיו הָרְחוֹקִים וּבְתוּגַת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁל גֶּבֶר –
כַּגִּבּוֹר, הַלּוֹבֵשׁ אֶת מַדָּיו, אֲנִי אֶלְבַּשׁ שַׁלְוָה אֲפֵלָה.
וְכִי יוֹשֶׁט לִי יָדוֹ לְשָׁלוֹם –
אֲקַבֵּל גַּם יָדוֹ לְשָׁלוֹם:
אֲקַבֵּל בְּרוּחַ שׁוֹקְטָה אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה,
אֶת יָדוֹ הַחַמָּה, הַחוֹבְקָה וְדוֹחָה בַּטּוּחוֹת,
וְזֵכֶר לֹא יִהְיֶה לְאוֹתוֹ הָרֶטֶט הַנּוֹאָל שֶׁבְּכַפִּי שֶׁלִּי,
אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה…
וְאוּלָם
אִם יִגְרֹם מַזָּלִי וְהוּא יִפְקֹד אֶת נָוִי וְגַם יִשְׁכַּב בַּלַּיִל
אִתִּי וּבְצֵל קוֹרָה אַחַת – בֵּית אִמִּי,
אָז אָקוּם בַּדְּמָמָה בַּלַּיְלָה וַאֲגַשֵּׁשׁ בַּלָּאט וּבִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת
וְאֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל –
אֲנִי אֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל!
וְהָיָה בִּהְיוֹתוֹ סָרוּחַ לְפָנַי, וְאָחוּז בְּתֹהוּ תַּרְדֵּמָה
וִיצוּרָיו חֲרֵדִים מֵחֶדְוַת הַמְּנוּחָה כִּי גָבְרָה,
לֹא יַכִּיר וְלֹא יָחוּשׁ וְנַפְשׁוֹ לֹא תַּחֲלֹם קִרְבָתִי
אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ –
אָסִירָה בַּלָּאט קְצֵה הַשְּׂמִיכָה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ…
וּתְהֵא זֹה הַנְּשִׁיקָה נְשִׁיקַת אִישׁ הָרוֹצֵחַ אֶת נֶפֶשׁ:
אֶת דָּמוֹ אֶסְבְּאָה בַּנְּשִׁיקָה הַלֵּזוּ!
וִיהֵא זֶה הַדָּם לִי, לְהַשְׁקִיט בּוֹ צְמָאִי.
וּלְרִפְאוּת יְהֵא לִי, לְהַשְׁקִיט בָּהּ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָהּ וְחוֹלָה,
מְיַלְּלָה, כִּזְאֵבָה בְּחוֹרָהּ, בְּיִסּוּרִים לְאַהֲבָה
וְחוֹבְקָה אֲבָנִים דּוֹמֵמוֹת,
נֶפֶשׁ חֲרֵדָה וְנִשְׂרֶפֶת בְּלַהֲבָהּ לִנְשִׁיקָה שֶׁבְּאַהֲבָה
וְנָשֹׁק לֹא נָשָׁקָה – – –
לְמִיּוֹם גִּיחָהּ לִצְמֹא וְלַחֲלוֹת לְאוֹר שֶׁמֶשׁ
וְאֶל אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ…8
ופה מתחת היתה מצוּירת אותה ריבה ותלתליה הפּזורים, שהיתה תלוּיה בצוָארה ובאותו וָו שבאויר, והיתה רשומה גם אַדריסה של אחד ששמוֹ גֵירַסים. ככה היה כתוב בפירוש בסוֹפה: לשאוֹל את גירסים. ואותה קטנה קיפּלה שלא בחָפזה את הנייר ותחבתו אל מקומו שמתחת לתמונה ושלא בחפזה ניצבה אצל הראי ותיקנה את מַחלפוֹת ראשה ובשלוָה ושלא בחפזה יצאה אל הפּרוזדור וחזרה הביתה. אלא שכשהדביקתה תיאודורובנה ושאלתה בשלמה היא חוזרת ואת פני ה“בּאַרישנה” לא ראתה, לא הקשיבה לדבריה ולא השיבה לה כלום… וכשחזרה ובאה הביתה, היתה משוֹטטת בחדרים המרובים ודמיוֹנה כחוֹלמת, וכשהיו מתחילים משׂיחים בה, היתה מציצה בפני הדוֹבר אתה, כמציצה מאפסי מרחקים, וכשהיתה אומרת ליטול את המנורה, היתה באה ונוטלת את הכוס ואת האלוּנטית ואת הבגד ואת הקסת, ובלבד שלא את המנורה. וככה היה ממחרת היום ההוא וככה ממחרתיים וככה ביום השלישי והלאָה. ואבא, יהודי שאינו גבוה, שזקנוֹ וראשו גזוזים והם מאפירים פה ושם, והוא מדבר תמיד ב“סטוֹיקוֹת” וב“קרוֹקוָה”9 ובאיזו מיספּרים משונים של תשבּוֹרת ובפרנסה ויוֹרק בהתלהבות אגב דיבורו, אבא זה התחיל מתאנח בלילות אל חיק אשתו, כשזו היתה כבר מוטלת במיטה והוא פושט את בגדיו וממשמש בפנקסים קטנים ובניירות, והיה קוֹבל:
– כבר אני רואה… בקרוב תתחיל מסתמא הסדרה מ“בראשית” – כבר אני רואה… שוב קוּרסים ושוב קיוב ושוב ניירות וריקודים ו“חתונות” – כבר אני רואה… כבר אני, ברוּך־השם, בקי בדבר!
והיה מתנפּל אל המיטה ומתכנס יפה יפה אל תחת השמיכה ונאנח שוב וגוֹמר קצרות:
– נא… מילא!
ואותה וירה מצדה שלה התחילה מביטה במקצת שלא כתמול־שלשום אל אפרים, וכשהיתה דוֹברת בו, לא היתה מביטה אל פניו, וכשהיתה מביטה אל פניו, היה מבטה אלכסוֹני ותנוכי אָזניה, הורדיים והצחים, היו מאדימים. אלא שלא היו ימים ואפרים שאלה בתהייה קלילה:
– תמוה לי הדבר במקצת, וירה. הרי־היא דוֹברת בי בימים האחרונים… חה־חה, ככה, זכורני, היתה אמא, זכורה לטוב, מדברת בפֶידקה נגר, גנב אחד גדול, שהיה מפורסם בשכונה שלנו, כשנאבדה לה בלילות תרנגולת מהלוּל שבחצרה…
וזו הביטה אליו בתחילה באיזו הכרת־תוֹדה מאירה והתחילה צוחקת בגילוּי הלב:
– אמת, אפרים. באמוּנה, יש בזה מן האמת. אבל…
ואולם פתאום אָדמוּ פניה ודיבוּרה נפסק.
ואפרים התחיל שוב צוחק:
– אבל? רצונה לומר: אבל תרנגולת אָבדה לי? הלא? חה־חה…
וקצה שׂפמוֹ זז במשהו והוא התחיל מחטט במקלו באדמה אשר מתחת:
– רואה היא… נוּגה הוא הדבר, וירה. בלי ספק, יש בזה מהתוגה. אבל…
ופתאום הרים לה את פּניו:
– חה־חה, הרי גם אני פוסק ב“אבל”, וירה…
ובאותו לילה גופא, כשנדמה לו פתאום, שכּרוֹ לוהט מתחת לראשו, והוא התרומם בקפיצה אחת, כשלשונו צורבה ומושטה, ופתח בדחיפה חזקה אחת את החלון הסמוך אליו הפּוֹנה החוצה, התחילו פתאום שיניו חורקות וחזהו נוהם נהמת דוֹב והוא חיקה את דבריו אלו גופם והיה סוחט אותם מתוכו באיזה ארס רוחש:
– יש בזה מהתוּגה, וירה! יש בזה מהתוגה, וירה! קובלנא גנדרנית זו של סנטימנטאליות אשר למשפּחת התרנגולים ההוֹלאנדים המגוּדלים… בהמה!
ואולם אַדהכי הכיר בכּירה הלבנה אשר לנוכח. תריסי החלונות שבחדר לא היו מוּגפים וזו היתה איפוא הרבה יותר לבנה מאשר ביום, מפני שהלבנה במלואה היתה ניצבת אז ממש כלפּי החלונות, וצל אחד מגוּדל, שהגיח פתאום מהאפלולית אשר בזוית והשתטח לאלכסונה של הרצפה, טיפס פתאום והשחיר בלבנוניתה של אותה כירה וחמק מיד ואָבד בפינה האפלולה אשר לנוכח, ואפרים יִשב בתחילה לנפשו בלחישה של נהימה, כאדם המוצא את ההגדרה הראויה לאיזה מושג:
– מוסר כלָיוֹת… חה־חה, הרי אלו – מוסר כליות, במחילה מכבודו הרם. יפה!
וכבר התחיל מפקפק אפילו, ובשלוָה הראוּיה לדבר, שמא לא היתה זו אלא אותה לגימה יתירה, שגילגל לפני השינה במה שזימנה לו המטרוניתא שלו, כדרכה. בשר ודם הרי תמיד אינו אלא בשר ודם – ולא כל־שכּן, כשהימים כבר אינם ימי הילדוּת ורגליים יש לחשוֹב, ש“הקוּריוֹזים השונים שבפּסיכולוגיה” כבר מוּכים המה בפוֹדאַגרה… וכי מה אָכל לפני שכבוֹ? אלא שאָז נזכר פתאום באותו צל שנגוז ונחפז, והוציא את ראשו החוּצה. אותו רחוב מרוּוָח היה ישן והיה מרוּבץ במקצת מחמת לחלוחית צוננת שבלילה, וחציוֹ האחד, זה שלנגד, היו שרוּי באפלולית קודרת, וחציוֹ השני, הגדול מחברוֹ, היה שטוּח והיה מרוּפּד באור לילה קריר והיה שקוע בהרהורים במקצת, ובצמרות אילנותיו המסוּרבלות היו הטרפים המרוּבים ברורים ובולטים אחד אחד, כרישומים בזכוכית של נֵיגַטיבוֹס, וההפוכים שבהם היו מכסיפים, כקשקשים הללו, כלפּי הנגוהות. ובאפלולית המשחירה, שאצל פרוזדור אחד מקוּשט, אשר היה יוצא זיז מאותו בית גדול ומשוּח בשָׁשַׁר אשר לנוֹכח, היתה מתחמקת ומהלכת אצל הכתלים, כמו בחלום בלילות, תמונה אחת בוֹדדה, תמונה של אשה, שהיתה לוטה, כנראה, בכתפייה ארוכה למַדי ולראשה היתה חפותה מטפּחתת לבנה. אפרים הביט והביט ופתאום התחיל לבו שלו נעשה חם והתחיל הוֹמה באמונה רבה שבנפש ובכיסופים כבוּשים וקורא מתהומות לדינה שלוֹ, לאותה דינה דוֹממה, המסוּרה לו בלב ונפש, המשוטטת גלמודה בלילות אצל חלונותיו הקפואים ואָזנה חרדה לכל אִושת רוח קלילה, המחכה ברטט שביצוּרים ונסוֹגה אחור, כשנפשה החולמת קולטת איזה רשרוש בחלומה הסמוּי, וחוזרת שוב ושטה יחידה, ולאחר שהדממה חוזרת לכשהיתה, ומתחבאה ומתחככה אצל הכתלים במקום האפלולית, כשנפשה הפורצת חוֹדרת, לאחרונה, פנימה ומוצאה לה נתיב פּלאי אל זו הרחוקה והשלאננה שלוֹ, והוא נבהל ומוציא את ראשו, כמוּכה־ירח זה, אליה – ושותקת אחר־זה. שותקת היא מתוך תוּגה ופה אינה פוצה, כשהיא רואה אותו אחת ביובל, ואינה מגידה לו דבר, כשיש אשר שנתוֹ נודדת ממנו והוא משוטט בלילה בחוצות הריקנים ורואה אור בחדריה וסר אליה בשביל לראות פני אדם חי ולהקשיב את קול אדם חי – והיא מוֹסרת לו את נפשה השוֹאנת ואת גוּפה הרוֹתח גם־יחד, מוֹסרת באותה שתיקה של אמונה גדולה ובאותה תוגה של מסירות־נפש גמורה שבאִשה…
– דינה… דינה!
הקרא? הוא קרא. אלא שקולו היה כבוש ושפתיו חרדו. ההקשיבה?
– די…
ואולם מה היה לה – לזו אשר שם? למרוֹת הכתפייה הרחבה ואותה אפלולית שאפפתה, ניכר היה ביצוּריה, כיצד הללו מתמתחים פתאום, כנתונים באַמבטי פוֹשר. נתמתחו – ואז נדחקה אל הכוֹתל אשר אצלה, כאוֹמרת להתדחק לתוכו, וקפאה כוּלה. נמלכה – ואותה מטפּחת לבנה שעל ראשה התחילה זזה זזה לאִטה, ויד ממשמשת לא היתה ניכּרה בה, והנה אָבדה. כנראה, כוּנסה אל תחת אותה כתפייה שחורה. ופתאום נתכוצה כולה ונסתחפה בבת־אחת ממקומה וברחה ורשרוש שמלתה היכה גלים בדממה ואָבדה. ואפרים שהיה מסתכל בה במבט קפוּא ורקוֹתיו התחילו קופאות מחמת כאֵב, חזר והתנפּל פתאום אל מיטתו, שכבר הספיקה להתקרר קצת, וגנח:
– רוחמה… אבל הרי זו – רוחמה… אֵל מלא רחמים!
הוא אָמנם ישב מיד שוב ושכח וחיבק בשתי ידיו את ברכיו והביט לפניו במבט סתמי ונזכר פתאום ולגלג:
– לאו, אפרים. ברגש! ברגש!
ובקול ובפרישות כפּיים מחמת יאוּש מגוּזם התלהב:
– רוחמה! אהה, אֵל מלא רחמים, הרי זו – רוחמה!
ואולם כשחזר והתנפּל מיד לאחר־זה אל הכר, נשאר מוּטל, כקוֹרה זו, ונרדם שנת בני־דרוֹסאי. ורק לפני קוּמוֹ ראה פתאום לפניו קוּריוֹז אחד שבפּסיכולוגיה, כי שפמו היה מסולסל וידיו היו ארוכות וצילינדר גבוה היה שמוט לו אל פדחתוֹ והיה לבוּש בפראַק שזנבוֹ בולט וצוארו היה גבוה ורגליו היו מגוּדלות נוצות, כראוי לנצר ממשפּחת התרנגולים הבאים מהוֹלאנדיה. והלז ניגש אליו בהדר וקרא בנימוס רב:
יש לי הכבוד, הגברת מרת שגיאה. אני – שמי: קוּריוֹז שבפּסיכולוגיה. לא אמת, שאותה המנוחה הגדולה היתה הוֹלמת את שנינו? אמת. דבר של תוגה הוא, גברת כבוּדה; אבל – קוּ קוּ רי־קוּ־אוּ…
וקריאה זו, שקרא הגבר שבחצר, העירתו.
וביום ההוא גופו, כשיצא לפני הצהריים ונפגש עם אותה רוחמה ברחוב והלכו יחדיו הלאה והוא היה דוֹבר בה ומסתכל בפניה ברציפות, היתה זו בתחילה מקמצת בדברים, מחמת איזו רוגזה שאינה ברורה, וכשהיתה דוֹברת אליו, היתה דוברת ומתריסה כלפּי פניו במשהו, ופתאום הסמיקו פניה בשל איזו אש זרה וחדשה, שהתלקחה בהם, והיא התחילה מפטפטת וצוחקת למרוּסקים בקול רם והיתה מסתכלת בפניו בחוצפה קלילה והתחילה מבטיחה אותו וחזרה והבטיחה, שכל אלו הכרכורים הנוֹאלים, שהיא מרגישה בהם היום מצדו, בכדי הם – בהחלט, בכדי, חה־חה, והיא מצדה הרי היא בטוחה בו ותהיה בטוחה להבּא, שאיזה חלום זר הפחידהו הלילה. פניו אלו הם, המגידים לה את זאת, והדברים, אשר איננו מוצאם היום בפיו, חה־חה. חלום אחד, של שטות גדולה מאוד, חלום נוֹאל, שלמר בר־רב־אַשי שכמוֹתוֹ וַדאי וּוַדאי, שאינו כדאי, חה־חה. מה החלום הזה, אפרים – אַה? הוא אינו רוצה לספּר אותו באָזנה? אינו רוצה – בהחלט? בהחלט? מילא – ידה שלה קצרה; אבל צר, חה־חה. אח, כמה לה צר! והיא… היא הלא נפשה בה כה לוהטת מחמת סקרנות – היא הלא יש לה תמיד תשוקה גדולה, להיות באה בסוֹד חלומותיהם של בני־אדם, ודוקא בסודם של אותם החלומות שבני־אדם קוראים להם חלומות של שטוּת – לאו, ודוקא בסוֹדם של אלו החלומות של שטוּת אשר לבני־אדם מגוּדלים, חה־חה – כוָנתה: אלו ששׂפמם כבר מגוּדל ו… וקדקדם כבר נוֹשר – לאו? חה־חה. כמדוּמה לה, שהוא היה חושש מאוד לזה – הלא הוא היה חושש לזה, אפרים? אַה?
וקולה נפל קצת ואותה “אַה?” שבאחרונה כבר יצאה ריקנית מתכנה. מיד אחריה נשתתקה ודמיונה היה כאילו באו פּתאום הרהורים אחרים לגמרי וטלטלוה מזה והלאה ונשאוּה אל נפשה שלה פנימה והיא שכחה פתאום מה שדיברה ולא זכרה אם דיברה – ופתאום חרדה כל הוָיתה, חרדה, כאילו מחמת איזה קוֹר פנימי, שבא והחריד את כל יצוריה ונגוז. מה ראתה פתאום אותה קטנה במצפוני נפשה? וכשהרגיש בזה אפרים והביט אליה בתהייה קלילה, גיחכה לו גיחוך רפה, גיחכה דוּמם ובאיזו חולשה של וידוּי אשר בלב, ומפניה היתה שוב מציצה אותה החיורה הקלילה והנוּגה במקצת שבאמונת הנפש התמימה, השותקת ונוֹשאה את גוֹרלה שאינו חוזר…
4
יום אחד של חמה מטפטפת היה אפרים מוּטל באותה כרסא נושנה ומרוּוָחָה שליד שולחנו ורגליו היו שלוחות ומוּנחות לו בכיסא הקרוב שבצד, מתחת לראי התלוּי, שהיה יוצא כפוּי מהקיר. לפניו היתה שטוחה אותה מגילה גדולה, שבאחד הימים ראה אותה בידו של בחור זה הלבנוני והמקוּרזל. זו היתה פזורה לפניו דפּים דפּים גדולים, שהיו משורטטים וממוּלאים צפופות בקוים ובנקודות מרובים, ואת האחד מהם היה מחזיק בידוֹ וגמר בתשומת־לב של תהייה קלילה את קריאתוֹ של אותו סיפּור. שם היו הדברים נוּגים במקצת ומוצצים את הלב. רבצה בכבדוּת אותה חשיכה שחורה ואִילמת שבלילות־הסתיו האפלים. ברחוב הריקני חבטו האילנות החשופים בזמורותיהם ושאגו שאגה יבשה, והזגוגיות שבחלונות, שהבהיקו שחורות והיו צוֹבעוֹת בחשיכה הרחוקה את אור המנורה הנוּגה שבחדר, הללו היו לפרקים חרדוֹת מכוחה של הרוּח הפּסקנית וצלצלו רסיסים רסיסים. לא היה מי שהרגיש בזמנו, אימתי היה סיפּק בדבר – אבל איזה פּשׂפָּשׂ שבגג כבר הספּיק ונטרד ממקומו ושוב לא מצא לו האומלל מנוֹח, ואחד זר, אחד זר שחור ואיוֹם, בא וישב לו באיזה לוּל שבהסתר אצל הארובה שבגג, ואפשר באותה ארובה גופה, ויִלל מפרק לפרק פּרא – היה לבו מלא הווֹת והוא כירסם בשיניו הרקובות את ארכובות רגליו הארוכות והצפודות ויִלל מפּרק לפרק פּרא. ובשל זה היה הלב המיצר מיצר הרבה יותר ונמצא פתאום פתוח לרוָחה לקבל אל תוכו מחשבות ארס שונות שבתוּגה הנואשת והשיניים היו מפרק לפרק נלחצות כדי חריקה. כחיה זו שבשדות – ככה סוּפּר שם להלאה: – כחיה זו שבשדות, המתכנסה בתחילת ימות הגשמים אל מאורתה הצרה והאפלה ומתחילה ניזוֹנית מזה, שהיא מוצצת את כפּיה במו פיה, ככה נתכנסו גלמוּדים שבבני־אדם וכל אלה, שאלוהים לא חננם, אל מיטותיהם האִילמוֹת והתחילו מוצצים את נפשם מתוכה – התכנסו בראשיהם וברגליהם אל תחת השמיכה הקודחה והדוממה והתחילו ניזונים מזה, שהיו מוצצים את נפשם הסתומה מתוכה. היו צצים, ולא חפצו להכּחד, חדרים מרוּוחים ורכים, חדרים נוֹחים, שיש בהם די אור ויש בהם די חוֹם ויש בהם די פּטפּוט קוֹלח שבשלוָה; היו נזכרים ואינם נטרדים ילדים חיורים וחרדים, ילדים קרובים, לכאורה, אל הנפש, שחם להם בלילות הסתיו הגדולים ויפה להם ולבם החרד כה בטוח אצל אבא המגוּדל ואצל חזהו וזקנוֹ הרחבים, המפיקים על סביבם אותה חמימות נפלאה ובטוחה שבשלוַת הנפש של באים בסוֹד אלוהים גדולים:
– אבא… אבא… יש אלוהים בשמים ואתה כל־כך טוב – כל־כך טוב אתה… אבא!
ואולם באמת לא היה כבר אותו אבא בחיים, ואפילו אם היה – היה זה כה רחוק וכה זר ולא היה כלל וכלל חם אצלו, ומציאותו של אלוהים שבשמים גם זו היתה כבר מוטלת בספק גדול, ואם אפילו לא היתה מוּטלת בספק, לא היה זה, אלא משום שכבר אחת היתה לו לאדם, אם אותו ישיש מופלג ישנו שם באותו מרחק אפור ורחוק ואם אינו שם – ואותו דוד או חיים שבסיפּור, אדם ששׂדהו נסתחף בהחלט ותקנה שוב לא היתה לו, היה מוּטל במיטתו, כשהוא מכוּנס כולו באותה שמיכה קודחה ואִילמה, כבלהת פחדים זו שבחלום בלילה, ונפשו הרצוצה, זו הנפש המתחילה מנחשת כבר את סוֹפה החָשוך, היתה שותקת ומשוּתקת, כדג אִילם זה, שפלטהו יאוֹרוֹ אל החרבה. אלא שחַוָה שלוֹ, חוה נצחית וקשה כצור זו, שתמיד היא בנמצא ותמיד היא טובה ותמיד היא מלאה וממוּלאה אהבה גדולה ופוֹרייה ואמונה רוחשת שבנפש, זו היתה יושבת למראשותיו והחליקה לו בתלתליו השחורים, שרטבו קצת מחמת חוֹם, וחלמה לו את חלום הבצלים והשוּמים היפה:
– הבאים ויהיה יותר נוֹח להם לבני־אדם לחיות את חייהם פה – חיי האדמות.. יהיה הרבה יותר נוֹח… הנה דוֹר יולד, דוד – וכל צל קלוּש וחיור מדברי ימי התמרורים האלה ימצא לו את תיקונו… מובטחני. – כל צל קלוש וחיור… אח, אראנה ולא רחוק, אשוּרנה, דוד, ולא דורות בינינו – וכזה הייתי רוצה לחיות אז את חיי גם אני אתם… אלוהים! יום אחד יהיו דמדוּמים חרישים וחרגולים יהימו בחוצות. ילדים בריאים יצחקוּ בריחוּק מקום וחבצלות רחוקות יתנו ריח וזקנה מוּפלגה לנכדה החולם תלחש את דברי האגדה הנפלאה, זו אגדת הקדוּמים הנפלאה, המספּרת את שירת אותם מבני האדם, הקדושים והנשׂגָבים, שיום אחד באו והשקוּ בדמי לבבם הגדול את נחלת הדורות המאוּשרים וזיבּלוּ בחלבם ובבשרם את כרם אדני היפה… אלוהים!
והיא הוסיפה – לאחר שתיקה אחת קטנה וקוֹבלת נואשות במסתרים, הוסיפה:
– ואנחנו פה… אנחנו פה ננוּח, דוד – אנחנו פה ננוּח… ננוּח…
זו היתה חתימתו של אותו סיפּור ואלו היה דבריו האחרונים; אלא שמתחת לכל הכתוב השחירה כתוֹבת קטנה אחת, שבתחילה כאילו לא תפסה אפרים במוחו, מה ולמה היא באה, ובה היה רשום בזהירות יתירה ובאותיות גדולות ומדוּיקוֹת: ש. פ. קַלְמָר. אפרים נתקל בה באותה כתובת, כשתהייה קלילה זו שבלב, שהיתה הולכת וכובשת אותו אגב קריאה, כבר התחילה נמסה ומתנדפת מתוכו ואת מקומה היה תופס איזה ארס רוחש, שיש בו משום אותו גירוּי שבמפּח נפש פּתאומי, והוא צחק מנחיריו צחוק קשה – ומדי הרימוֹ את פּניו בהנאה מצחקת כלפּי חמה בטפטוּפה, שנטרפה כולה, כביצה זו, אל חלונו אשר לנוֹכח, הטיל את ראשו אחורנית ונשתתק והפקיר את הוָיתוֹ לקרניים הללו המתוזזות, שחגגו את חגיגת־הזהב והיו שיכּוֹרוֹת האהבה הפּורצת והפּורחת. והללו, מיד כשהרגישו בדבר, אפפוהו כדבוֹרים וחדרו אל תוכו ודבקו בבשרו וקפאו בדמוֹ, כזבובי המות הללו, הדבקים אל בשרוֹ של אדם וקוֹפאים בדמוֹ כמתים, קופאים מחמת מציצה להוּטה, השוכחת את כל, ופניו נשתתקו וחָורוּ מאוד, כאֵלוּ של אדם הנולד סומא מרֶחֶם. ככה ישב זמן רב, ישב ולא זז אפילוּ זיז כל־שהוא, ובמצב נפש זה של תיר ולא תיר היה אותה מחשבה מרוּסקה, שהתחיל בה בתחילה, טוֹרדת וטורדת את מוחו ולא קפאה כליל:
– כיבוּש, זהו אותו כיבוּש… חה־חה… הרי אדם, שיום אתמול היה מצוּי למדי, אחד חלכה, שגורלו משגיח אליו מאחרי כתפו, בא היום ושׂם פתאום חחים באַפּוֹ של אותו נצח אִילם וגדול בכבודו, חה־חה – הנה זה בא, כפי שנמצא, ונוטל את אוּכפוֹ ומרכיבו בלי שום התחכמות יתירה על גבה של אותה סוסה סומית ונוראה, הנישאת וכובשת רוח כל בשר ומכלה אותו מדור דורות… כיבוּש – זהו מה שהם אומרים: כיבוּש… ישנה אחיזה! ואותו בחור, החותם פתאום בזהירות גדולה: ש. פ. קַלמָר – לא בכדִי הרי־זה חותם בזהירות גדולה: ש. פ. קלמר, חה־חה… כיבוּש – זהו כיבוּש… אחיזה ישנה.
וכשנכנסה אצלו זינה וראתהו מוטל ומטוּפּל בכתבים המרוּבים אשר לפניו, ניצבה בתחילה והיתה כמפקפקת במקצת; אבל הוא הרגיש פתאום בה ובנדיפת בשׂמיה, שחלפה באַפּוֹ, וקם לקראתה וצחק לה, מדי רמזוֹ לה בכפּוֹ כלפּי הדפים המפוּזרים:
– כיבוּש… רציתי לומר… הלא זה דברי תמיד, זינה. חסר להם לבני־אדם חוּש הניחוּש – חוש זה חסר להם לבני־אדם לגמרי, וזהו אסוֹנם. ביחוּד, לבנות ישראל שלנו, חה־חה… סובב סובב אצלנו בחור אחד ימים וירחים, בחור אחד לבנוני ומקוּרזל על־פי חיצוניותו, מוצא הנאה, לכאוֹרה, באור פני הריבות שלנו, מכרסם את אָזנינו, לכאורה, בדברים של שטוּת ובדברים שהם סתם מיוּתרים, והנה – רואה היא? נמצא, שאנחנו לא יכולנו לָבוֹר את סלתוֹ…
זו, שהוֹרידה את הוילוֹן מחמת הזוֹהר, שהיה אָמנם כבר נלאה במקצת, והיתה בתחילה כפופה קצת, כלאחר־יד, כלפּי אותם הדפּים המרומזים, התחילה מזדקפת באיזו ליאוּת ופינוּק, וכשנסוֹגה משם, פלטה, אגב חליצת כסייתה, והפסיקתו:
– אה… כלפּי… אותו חוַרור אתה דוֹבר?
– חוַרור?
האינטרס שבדבר פּג משום־מה מחזהו של אפרים זה כבר – גם בטרם הספּיק לגמוֹר את דבריו ואולי גם מתחילת ברייתוֹ; אלא שסגנונה של זו, שבמקצת לא היה כרגיל, ואותו הצלצול האופיי, שבוֹ היתה אמוּרה המלה חוַרור, מילאו אצלו את החרבה. הוא נשא אליה פנים וחיכה, וזו לא מיהרה וישבה והציתה לה פּפּירוֹסה ואחר דיברה:
– הנה אמר לפני־זה: בנות־ישראל שלנו. אולי הצדק אתוֹ; ואולם לגבי דידי – אחת היא… חה־חה, לגבי דידי – הנה כבר באתי לידי החלטה ברורה בדבר: בת־ישראל שבימינו חייבת קודם כל להינשא לאיש – ולאחר־כך אפשר לה, שתהא מטפּלת גם בכותבי סיפּוּרים ובהולכי בטל סתם… זוהי אמת, שכבר אינני מהרהרת אחריה.
פניה של הדוֹברת היו רגילים – במקצת, אפילו יותר מדי רגילים; ואולם חסרים היו דבריה אלה את אותו הצחוק הרגיל שלה של הליצנוּת המבריקה, ולבו של אפרים התחיל מנַחש מה בבהלה וניחש בדיבוּרה זה מה שהיה באחד הימים בשתיקתה של זו גופא, שהיתה באה ושותקת אצלו באותם הימים, כשהיה נפגש אתה בקיוב. הוא “אָזר חיִל” והתחיל צוחק וישב נכחה:
– חה־חה־חה. ואולם רואה היא… אספּקלריא זו שלוֹ כבר רחבה היא בדבר זה בהרבה מזו שלה. הוא, כשדיבר, לא דיבר אלא ברוח תמים, בלי שום צל של הלָצה, רואה היא, ו… ולא דיבר, אלא… נו, ויהא שרק כלפּי אותו קו שבאוֹפי, שהוא מוצא תמיד בדברים כאלו. משום ש… הנה רואה היא, ידידה טובה… נאמר, למשל, ככה… בני־אדם צפוּיים אלי כלָיה גמורה. בני־אדם צפוּיים אלי אותה כלָיה דלוחה וגדולה, ידידה טובה, שאינה מודה בשום מציאות אחרת זולתה, ואלה, היותר טהורים שבהם, לבם מנחש להם במסתרים את אסונם הגדול. אלא – רואה היא… אלא שיש אתנו ובתוכנו דברים, שבמהוּתם היסודית אָמנם אינם ולא־כלום לגבי אותה מפלצת דלוּחה, ואולם בכלל הרי אנו רואים בהם, שאינם מהמצוּיים ביותר – שלא, למשל, כל הרוצה בא ונוטלם, וכדומה. ואנו, הצמאים, ואפילו להצלה פורתא, רוצים לראות בדברים כאלה חלק אחד מאותו היש המבהיל ומנחשים לנו בהם איזה מפלט ומגששים לנו בהם איזו אחיזה – ומשום־זה אנו רואים, כיצד בני־אדם ממהרים תמיד ונתלים אשכוֹלוֹת אשכולות, כדבוֹרים הללו הגוססות, בקְרוֹב תקופת השלגים המרה ותרדמתה, בכל מי שהם חושדים בו, שהצליח ותחב את ציפּרניו לשם אחיזה באותו נצח נורא, השוֹאג תמיד לטרפּוֹ…
וכשהביט אגב־אורחא אל פּניה של זו וחזר וראה את חזיו הקצה במקצת, שהיה רוֹפס בחלבונותיה הגדולים, הרגיש, שלא כדאי לו להפסיק, והתחיל אפילו איזה ארס של גירוּי רוחש בו, אלא שהוא הממוֹ מיד בחוּבוֹ וחזר אל דבריו:
– לאו. והוא לא אמר לפני־זה: בנות־ישראל, אלא משום… משום שרואה היא… אנו, הגברים, יש בנוּ, לרוֹב, מידה אחרת… במקום שאנו רואים, שכוחותינו כאפס, הרי אנו… נוּ, הרי אנו מקרבים בבת־אחת את קצוֹ של דבר, אם יש בנו כדי זה; או, כשכוחותינו דלים וריקים לגמרי – רואה היא? הרי אני תוֹפס את הביאוּר היותר ציני שבדבר, חה־חה – הרי אנו נוטלים את כל אותו יאוּש אִילם וקוֹסס ומטילים אותו ביחד את הראש הלוהט וביחד את צל צלה של המחשבה האחרונה שבו אל… אל חיקה האפל והחוֹגג של האשה… מה־שאין־כן – זו. זו, רואה היא, ידיים לה טפסניות, והתהוֹם כה איוּמה, והנפש כה חרדה, וקנים שדוּפים של קש להצלה ישנם כל־כך הרבה, חה־חה, והיא… אבל מה אַת רוצה להגיד, זינה – הלא אַת רוצה להגיד לי דבר. לאו?
ושאלה זו, שנשאלה כה פתאום, פּרצה משׂפתוֹתיו, בטרם נרקמה כראוּי גם בנפשו הוא; אלא שהוא הרגיש פתאום, שלבו הולך ומתרוקן ושבפטפוטי דברים שוב לא יוּכל לה, ואותה רוגזה גרוּיה, שהיה לפני זה כוֹבשה בחוּבוֹ, בצבצה והתפּרצה מאליה בצוּרת אותה שאלת־פתאום.
וזו אמנם נדהמה קצת בתחילה וניסתה אפילו לקוּם ממקומה באיזו חרדה שבנפש:
– אני?
ואולם מיד חזרה ונשארה יושבת באותה שלוָה שבתחילה ודיברה בתחילה באותו נוסח שלפני זה ופניה היו שוב יותר מדי רגילים ושוב היו דבריה חסרים בתחילה את אותו הצחוק הרגיל שלה של הליצנות המבריקה:
– כמה צר לה, שהפסיק פתאום, לאו – יגד־נא לה, מה ראה בא, שהפסיק פתאום, אַה? והיא הלא דברים כאלו כה קרובים תמיד אל לבה… כה לוקחים תמיד את לבה… אַידִי דְאָתִי לְהָכָא, הלא יש שבלילות אינה ישינה. אַח, כיצד אמר מר? אותה כלָיה דלוחה וגדולה, חה־חה – והיא התחילה פתאום צוחקת צחוק קשה ובקול רם: – והתהוֹם כה איוּמה, וקנים של קש להצלה יש כה הרבה, חה־חה־חה… נוּ? והלאה – כיצד הלאה? ואולם… יסלח נא לה בטובו, אבל… אבל הנה מה שרצתה להגיד לו ובגילוּי הלב גמור: ברקיקה אחת הרי־היא רוצה לפטור את כל אותה דיסא של פילוסופיה מטוּגנה, שטרח ורקק פה בשבילה! יש לו השׂגה בדבר? חה־חה… הנה – היא… למשל, היא, כל־כמה שהיא זוכרת, לא היתה בכל ימי חייה ירֵאה אלא דבר אחד, אם לדבּר באמת ובתמים, ודבר זה, כל־כמה שיש לה השׁגה ממהותו, רחוק הוא מאוד מהיות, כלשונו זהב, “אותה כלָיה דלוּחה וגדולה”, חה־חה. יש, נַגיד, שיום אחד בהיר היא פוגשת איש. המ… פוגשת היא איש והיא… ולה, נאמר, יפה בקרבתו של אותו איש. אמוֹר לזה מה שתאמר: אמוֹר – קרבת נפש, או אמוֹר – קרבת בשר, או אמוֹר – קרבה סתם, קרבה זו של קרנות מזבח, כמו שהיה הוא רגיל לומר באחד הימים – היא אינה מדייקת בזה ואינה חָשה לזה כלל וכלל, נוּ – ואותו איש… אותו איש – אם משום שהוא יותר מדי גא, כמו שרגילות לחשוב בזה תינוקות דחד יומא, ואם משום שדוקא מידת הגאוָה לקוּיה אצלו יותר מדי, כמו שרגילה לחשוב בזה היא, או, נגיד, שסיבה אחרת היא הגורמת בדבר ואותו איש אינו קרוב אליה, כמו שהיא היתה רוצה – זהו הדבר היחיד והמיוּחד, שיש לאל ידו תמיד לגרום לה את היסורים היותר נוראים, אֵלוּ, אם יש לו מוּשג בדבר, שכל פילוסופיה שהיא אינה משמשת להם, תמיד, אלא… אלא חבילה של זרדים חדשה, שבני־אדם באים ומוֹסיפים לאש האוֹכלת, אם ירשה לה בטוּבוֹ הגדול, שתשתמש גם היא בלשוֹנם של פּיטני הדוֹר, חה־חה… ואולם… אה, האלוהים אתכם – אתם גיבוֹרי הדוֹר, כביכול!
והיא קמה והתחילה משום־מה מוֹתחת את כסייתה הארוּכה על כפּה. פתאום הפנתה אליו את ראשה כלפּי צד ואגב פריפת אותה כסיה, התחילה צוחקת צחוק משוּנה קצת:
– חה־חה. הוא שאָלָה לפני־זה, מה רצתה להגיד לו, אבל מה יש לה להגיד ל… לבחורים מקריחי קרחה, כמדוּמה, כמוֹתו? חה־חה… אולי רק את זה: משאַתם יושבים ונאה דוֹרשים באיזו כלָיה ובדברים אחרים שבהבאי – לא יפה היה, אילו הלכתם ולמדתם קצת… גאוָה פשוטה מ… מתיִש, במחילה? קצת גאוָה אֶלמנטארית! – תישית, אם ירשני לוֹמר, חה־חה…
ומשנשתתקה, השליכה את אדרתה, שהיתה תלוּיה לה בידה בתחילה, וניגשה והתחילה מתקינה כלפּי הראי את קישוּרי מחלפותיה, שפיזרה בבת־אחת… פתאום פיהקה פיהוּק כל־שהוא של פּינוק וסיננה לנפשה איזה הגה שאינו ברוּר והתחילה צוחקת בקול כלפּי בבוּאתה שבראי והפנתה כלפּי אפרים רק את פּניה, כשידיה היו משולשלות לה ומטפּלות במחלפותיה הפּזורות והריחניות ושאלה:
– שמא יגיד לה את זאת לפחות, אפרים, חה־חה. היש אשר תוּכל לקווֹת, שבאחד הימים מצוֹא תמצא לה את מי־שהוא, אשר ימצא לו מסילות ללבבה המתוזז, אַה?
וצחקה שוב בקול ופרשה לה אל שלה.
בתחילה, משזו רק התחילה דוֹברת ורוגזת, היה אפרים יושב ופניו נשואות אליה והיה מביט אחריה וצמא לפשר דבר. ואולם בקרוב לאחר־זה, משהתחיל מרגיש באותה אש מסוּתרה, שהיתה פרקים מבצבצת מתחת לאותו זיו קשה וקריר, שהיה שומר את אישוֹניה של זו, לבשו פתאום פניו שאר־רוּח ותפחו במקצת גידי מצחו הגבוה והוּצתה אש מתרוצצת באישוניו ובאבריו התחילה מהלכת אותה רתיחה חריפה ותוֹססת, המרתתה את קולו של אדם, כשהוא פוצה פה לדבּר, והנוֹסכת בחזה ההוֹמה רוח כבדה, כשהוא יושב ושותק – כשהמחשבה, המסוּימה פחות או יותר, מתנדפת ומתנדפת ובמקומה נישאים אֵדי צמר קלילים ונוחים והראש סובב שיכּוֹר מקרבתה המנשמת של איזו תהום אפלה וחוגגת, הרומזת ומבטיחה לו אחרת, והנפש הכבדה כבר חרדה לאותה הנאת המנוחה שבמזיד, שהיא מוצאה בחריפות ההרגשה, השלוחה לנפשה. וכשזו שלשלה את ידיה אל מחלפותיה, בהיותה ניצבה כלפּי הראי, ראה בה, שהיא לבושה שוב אותה שמלה אפורה ושלימה, התפוּרי קָרֵי לא־גדולה, וראה את חלקת הצואר הזו, שהלבינה מתוֹכה בלוֹבן כהה ובאיזו ארשת פנימית, והרגיש את החמימות החיה האצורה במָתנה זה הרך, הקרוב, אותה החמימות הרוגשת והזרה קצת, שיש בה מזו של החתול האפור, זו, המשמשת, כנראה, פתח להוָיה לגמרי אחרת, והוא כבר כבש איזו צוָחה פראית בתוכו וכבר התחיל מתרומם אליה מכיסאוֹ, התחיל מתרומם באותה משיכה שאינה מסוּימה וחזקה, כמוּכה־ירח זה, בטרם תתקפנו הרוח; אלא שפתאום פגה אותה הרגשה מלבו – פתאום הרגיש, שכל אותו סבל גדול, שישנוֹ בבשרוֹ הרוחש, הריהו כבד ומסוּבל יותר מדי לגבי חזהוּ זה, שכוֹח־מה כוחו, לגבי אותו חזה נלאה, הריק והמרוּוָק, המתחיל מצטמק בכאב גוּפני מציק, מחמת אותה ריקניות נוֹבלת שבתוכו, והוא צנח ונפל בחזרה, כקוֹרת־בית־הבד זו, וראשו נפל לו אחורנית ובפניו, שחָורוּ פתאום, התחילה מתלבטת בת־צחוק חלשה של לגלוג, כביכול, של אותו לגלוג סתום וחתום: רוצה אתה – הרי־זה לגלוג פשוט וגס, שהאחד מלגלג כלפּי חברו; אלא – אסטניס אתה? הרי יש בזה גם מלגלוּג כלפּי פנים… יהא כלפּי פנים… ככה הקשיב גם לאותה שאלה אחרונה שנשאלה ולצחוקה הרם שבסופה. אָמנם הללו החרידו אותו במקצת מרבצוֹ. הוא חשב:
– אַהאַ!
והתחיל מחַטט:
– ואם אמת היא זו? אם אמת היא זו – יהא לו צר. יהא לו צר, חה־חה… הנה התחילה כבר אותה מציצה שבלב, חה־חה…
ופטפט בינתיים, מידי הביטוֹ אליה:
– כיצד? היא שואלת, אם תוּכל לקווֹת? הוה, שאותו… זה שבמשקפיים, אינו נוֹרא? נמצא, שגם זה אינו… בבחינת תיִש? חה־חה…
זו קפאו ידיה במחלפותיה והיתה מביטה אליו וסוֹקרה אותו בפנים מלאים איזו ארשת רוחשת. פתאום גיחכה ושאלה:
– שׂים יד ללב, אפרים. לא חפצת להגיד אחרת?
הוא נטרד במשהו וסקרה וחזר לדבר:
– אחרת? אפשר… מה היה רוצה להגיד אחרת? אח, אמת – כלפּי זה, שאמרה לפני־זה: תיִש… הוא היה רוצה – ואולם שוּב אותה דיסא מטוּגנת, חה־חה… הוא היה רוצה להגיד, שכל מה שדיבר לא דיבר, אלא אַ פּריוֹרי, בלשוֹנם של אותם הפילוסופים המטוּגנים. חה־חה, אַ פּוֹסטיריוֹרי, ודאי וּודאי, שגוּלת הכוֹתרת של כל מה שיש ומרוֹם פּסגת האידיאל של כל מי שנברא בצלם מחוּיב להיות והרי־זה באמת – אותו תיִש; ואולם… אולם… אם אפילו יהא צר לו – כלומר…
אלא שפתאום הפסיק. גם זינה, שכבר היתה ניצבת אצל כיסאוֹ, כשהיא גוחנת קצת ומביטה ישר אל פניו ואינה מקשיבה לדבריו, חרדה פתאום וברחישה של רוגזה פורצת נפנתה כלפּי הרחוב. מהחלונות, שהיו פתוחים מאחורי הוילאות, באה לאָזנם המוּלת קולות רוגשים במקצת; ומשום שהקולות היו קולות שאינם מוּזרים והיו רוגשים שלא כרגיל, היה בהמוּלתם, שצמחה פתאום, מה שהחריד שלא כרגיל את אותה הדממה הרפוּיה, שהסכּינוּ לה האָזניים באותו רחוב שוֹקט תמיד. כשהרים אפרים את קצה הוילאה המוּרדה, ראה ראשית לכל את הכלב הצהבהב והמדוּבלל, המנמנם תמיד להנאתוֹ אצל האכסדרה שמנגד, כשהרים את סנטרוֹ והוא נוהם וחורק שיניים, ואחר־זה ראה יהודי אחד לבוש סורטוק שחור, סוחר אחד אמיד מהסוחרים שבסביבה, שהיה אפרים מכירוֹ, אָב לשני סטוּדנטים מגוהצים ולקורסיסטה אחת מנגנת ושוֹגה ב“סוֹנַטוֹת” וב“אוֹבירטיורות”, שהיה רבידו מוּנח לו שלא במקומו ומצחנו היה לו צנוח כלפּי שכמוֹ ובלוֹריתוֹ הקלושה והאפרורה כבר היתה לו מסוּבכה והיה ניצב, כאוֹבד, ואוחז בידו האחת קוּואֶרט ירוק יחיד ומיוּחד, שקנהו, כנראה, בדרכו לכתחילה, וידו השנייה היתה תלוּיה ויורדת לו וניכּר היה בה, שאיזו טרדת פתאום באה וביטלה אותו ממילוּי איזו “פוּנקציה” חשובה ביותר. הוא הביט והביט אל סביבו קמוֹת, כשׂיה זו, בטרם רוח תזזית תתקפנה, ופתאום ירק באיזו רחישה של שאר־רוּח ושב, כשראשו ורובו נטוּיים קצת קדימה ומקנת כספּוֹ הירוקה נישאת לפניו בזהירות מרובה ובאותה כוָנה חשובה שבדבר וידוֹ השנית חָזרה והתחילה טורדת בהכרת כל החשיבות שבדבר וחוֹצה לוֹ נתיב באויר. אפרים התחיל צוחק פתאום בקול רם; ואולם לא היה סיפּק בידוֹ לבאר את דברי צחוקו זה לזינה, שנפנתה והיתה מביטה אליו תוֹהה, ואותם הקולות, שהטילו את הנחשול בדממה זו, כבר קרבו אליהם, בכדי שכבר היה אפשר להכיר בהם, שבסך־הכל אינם אלא שניים במספּר, אלא שהיו מרוּגשים במידה מרובה יותר מדי. ומשום־זה היו הדיהם השוקקים הוֹמים והיו מקשקשים בחללוֹ השוקט של הרחוב, כאילו היתה זו כנופיה שלימה רוגשת, שהלכה והתקרבה. הם כבר הבחינו, שהאחד שבהם היה סתם צוחק ונוֹשם באותה הנאה שוֹקקה של סיפּוק־נפש גמור והשני דיבר באיזו סיריוֹזיוּת10 חשובה של התלהבות, שיש בה גם משהו של קנטוּר בטוח:
– נוּ, לאו, זה אולי אפשר, שיהא משמש פּאראדוֹכּס. אני אומר… הלָצה פּאראדוֹכּסאלית יפה אולי. ואולם מחשבה זו שלי סיריוֹזית היא. אני אומר… ככה, למשל, נמצאנו משיגים גם זה, שהיה כל הימים שגור בפיו של טורגינייב: כוֹח ההמצאָה. אני אומר… שמא שׂם מימיו לב לזה כראוּי? כי הנה ביסודו של דבר… אני אומר…
אפרים הכיר בהם מיד את קולותיהם של אותו בחור לבנוני ומקוּרזל, זה שהיה צוחק ונוֹשם בהנאה, ושל אותו שבמשקפיים, זה שהיה נושא מדבּרותיו, וחזר וישב.
– תורה… תורה… – הקשיב את קולה של זינה, שהיתה לוחשת מאחוריו. – אח, כמה תורה וכמה חכמה – אלוהים אלוהי אבותי!
ופתאום נמצאה צוחקת בקול רם – כשנפנה אליה, נמצאה זו מטפּלת שוב במחלפותיה שלא התקינה, אבל באיזו פזיזות ניכרת שבדבר, וקומתה הרוחשת היתה גוחנת קצת ומתפּתלת, כילק זוחל זה, אגב ידיים משולשלות, שטיפּלו וטיפּלו בצמה ההולכת וגדלה, והיא צחקה בקול רם:
– חה־חה־חה. הרי־הוא זוכר? – והיא נטלה את הוַוים, שהיתה אוחזת בשׂפתיה, והתחילה תוֹחבת אותם בקווּצוֹת שכבר סוּדרוּ: “טיאוֹ טיאוֹ, טיאוֹ טיאוֹ, טיאוֹ טינקס, חה, טוֹטוֹ טוֹטו, טוטו טוטו, טוֹטוֹ טינקס – ככה צללוּ כל רחבי הר אוֹלימפּוֹס”, חה־חה־חה. יתבשר נא אדוני. הנה ה“זמירים” הללו – לשמו ולשם כבודו הם באים!
ופתאום, כאילו חָגרה אוֹנים חדשים, התחילה משתפּכת קול גדול ושוֹקק:
– חה־חה־חה־חה…
ושוב לא הפסיקה, אלא משנכנסו אותם השניים אגב אותה שיחה שוֹקקה, שאינה פוסקת, ואפילו משנכנסו, לא פסקה ופגשתם אצל הדלת ופנתה תחילה אל אפרים, שהיה בתחילה מביט ומנחש: מה זו רוצה? ואחר אליהם:
– הנה נראה… מיד איפוא נראה… חה־חה־חה… אנחנו פה היינו יושבים ודנים. חה־חה־חה… אדוני זה מוצאני… מוצאני בבחינת יוצאת מהכלל… חה־חה־חה… הוא מבטיחני, שמידת החוֹם שלי מתגברה בלילות יותר מדי, חה־חה־חה…
ופתאום תפסה לו לאותו לבנוני בדש שבבגדוֹ. צחוקה לא היה לה והיא פנתה אליו בפנים נשוּאים ומלאים אמוּנה:
– לאו. רואה הוא. כשהחרידוני פּתאום קולותיכם הנוראים מהרחוב, תפסני פתאום בדוֹפק שבידי וקרא בבטחה רבה שכזו: אה, הרי־זה כבר יש בו ממה שיש באותו שבלילה! תמיהה אני… חה־חה!
ופתאום, כמו שחדלה בתחילה, התחילה שוב צוחקת. אותו בחור לבנוני היה מנקש בקצה הפּפּירוֹסה שהוציא ובמכסה נרתיקה שבידו והיה חוֹדר ומביט ישר אל פּניה של זו וצחק לה, כביכול, איזה צחוק של הבנה בטוחה, הבנה, שאפשר לייחסה לדבר זה וגם לדבר אחר, אם ישנו, ופטר:
– נוּ, הרי־זה דבר שבמציאות… זהו דבר, שישנו במציאות… זהו…
וזה שבמשקפיים, אָדמוּ ראשי לסתוֹתיו, וכשהתפּרק את הזגוגיות והתחיל מצחצחן במטפּחתו הלבנה, הביט אליה אותה הבטה צמאה וקוֹראה מחביוֹני הנפש – ודוֹמה היה, כאילו גם אותו כתם אדוֹם וממוּזמז, שקנה שביתה בחטמוֹ בכוח המשקפיים, קרא גם הוא בלי אוֹמר ובכאֵב שוֹתת:
– רחמים! רחמים! אני ככה נדכיתי מכל זה…
והיה משתדל וצוחק גם הוא.
בינתיים יצא אפרים מתהייתוֹ וניחושיו במשיכת כתפיים גרידא וקם לקראת הבאים והיה מוֹשיט להם את ידו. וכשזו הזכירה לו אגב אותו צלצול של צחוק שאינו פוסק, שבכל־זאת לא בירר לה, לפחות, מי היה הגורם בדבר זה – הלא מי־שהוא היה הגורם בדבר? – התחיל פתאום צוחק קשות קצת:
– חה־חה… וכי שוב לאיזה בירוּר יותר הם זקוקים? לבחור בשניים מכנופיה, שאנשיה אינם אלא שלושה – דבר זה, כמדומה, כה פשוט וקל.. ביחוד, כשאדם מוצא בנפשו גם שייכוּת כל־שהיא לדבר…
אָז חרד צחוקה של זו במקצת; ואולם מיד שב לתיקונו והתחילה מתקינה לו פתאום לאותו בחוּר כלאחר־יד, כביכול, אבל בטיפּוּל שוֹהה למַדי שבדבר, את הרביד שבצוארוֹ, ואגב־אורחא שאלה את אפרים בקיצור ובלא צחוק:
– הוה, שלוֹ גופו הדבר ברור לגמרי?
ישבו וישב גם אפרים, ואגב ישיבה, הביט אליה נלאה במקצת ומלמל:
– לכשיהא רצוני הטוב בדבר?
ופנה מיד אל אותו שבמשקפיים אגב צחוק קל זה של חיבה:
– כניסה שאינה רגילה זו, שנכנסתם אלי, יש לה איזה פּירוש בצדה, או שכניסה סתם היא זו?
אותו לבנוני, ששכח ולא חדל מנַקֵש בקצה הפּפּירוֹסה שלוֹ, שכבר נזדהמה ונתרככה מחמת זה, ובנַרתיקה, היה זה כבר מביט לפרקים מסביבו והיה פונה כלפּי חברו שבמשקפיים וכלפּי זינה ופניו היו תמהים והיה שוֹאל את נפשו בשפה רפה:
– אפשר – הללו לא היו פה? דבר זה תמוה במקצת…
הללו – אֵלוּ וירה החוַרורת ורוחמה הקטנה אחותה. ואלו דברים היו בגוֹ. זה שבמשקפיים, שכל מה שהיה גלוי מדברי ימי חייו לפני מכיריו החדשים, היה רק זה, ששמוֹ פּלאי, אלא שזינה קוראה לו דוד, ושבימים הטובים שאינם רחוקים היה משמש תוֹרני ב“כת” והיה, כנראה, גם מפוּרסם לשכזה, קרא את סיפּורו של אותו בחור לבנוני וזה הביאו לידי התלהבוּת גדולה מאוד, משום שמצא בו את ה“פּרוֹבלימוֹת” היותר מסוּבכוֹת של חיי ישראל דהאידנא, כשהללו משתקפות בו אגב איזו “פּריזמה” מיוּחדה במינה – אותו ה“אֵיוויג נַיֵיס לִיד”, כשהוא מוּשר פה בלויית מנגינה לגמרי חדשה. כי, במהותו של דבר, הרי־הוא, אותו בחור שבמשקפיים, חושב דוקא יצירות שכמוֹת אלו לאבני הפּינה ביסודה של כל ספרות, הרוצה להיות חיה – בחינת אותם ה“פּלֵסטים” האיתנים, שימי האפלה הללו יוצרים לנו בסתר, ושישמשו לנו לתקופת הימים חוֹמר לאותם הפּלטרים הנשׂגבים, שתבנה לנו לתלפיות ההיסטוריה שלנו, הרוצה לחדש את ימינו והמתחילה כבר לחדש את ימינו, וראָיה מצינו לדבר אצל סטרינדברג וּטלו את גאוֹני הרוח, שיצרה לנו האנושוּת, וטלו את שפחתו ההמונית של האַפּוֹתיקר – והדברים רבים והדברים סבוּכים והדברים יכולים שיהיו משמשים חומר למחשבות ולהרהורים ולהריסות השקפות ולבדק השקפות, ואותו בחור לבנוני – שפתיו בימים האחרונים, לרוב, הדוּקוֹת ונשימתו כבושה ותלתליו מקוּרזלים, ויש שאתה יושב כנגדו וקורא מפּניו הלבנונים והטובים:
– ישראל רחמנים, האמנם כה גדולה חטאתי לאלוהים ולאנשים?
ואולם דברים שכמוֹת אלו אדם כובש תמיד בתהומות שבלבבו. לכל היותר – אינו מרבה לטפּל בהם בפוּמבי. ואשר לזאת פניו של זה בימים האחרונים אורים ואדמומית אוכלת פורחה לו תמיד בלחיוֹ וחזהו מתרומם לפרקים תכופים וצחוקו מצלצל והדוֹ שוֹקק ופיו מדבּר, מדבר – ויש שהוא משתמש באיזו מלים וביטוּיים, שאינו רגיל בהם, אגב הבלטת איזו זכות יתירה. ואותו בחור שבמשקפיים, שכפי שנתפּרסם בימים האחרונים, הרי־הוא הוא אותו, החותם דוד זינה’ס, שה“חצוצרה” המפורסמה שבעיר ו. יוצאה לאור בהשתתפותו היותר קרובה, זה כבר ישב וכתב מגילה שלימה לרגל אותו סיפּור, וזה שמה, אשר קרא לה: “הכוחות המתפּרצים שבחברה ושאלת היחיד”, ומוֹטוֹ כתב לה בראשה, המכריזה לאמור: דֵי אוֹמניבּוּס – דוּבּיטַאנדוּם.11 מגילה זו תהא מחר או מחרתיים נשלחת אל הרידקציה של ה“חצוצרה”, בשביל שתהא כבר מסוּדרת ומוכנה לדפוס בה באותה תקופה, שתהא חלה בה יציאת הסיפּור לאור – אגב: זה כבר נסדר וייצא בקרוב בהוצאתה המיוחדה של אותה “חצוצרה” גופא – ובינתיים הוא רוצה להקריאה באָזני בני החבוּרה החביבה, שמצא בפינה נידחת זו. לאמיתוֹ של דבר, לא היה זה רוצה, אלא להקריאה באָזניה של אותה זינה לחוּד, אלא שזו היא כבר, שהמציאה את ההקראה שבציבור. לתכלית זו נדברו ביניהם להכּנס בצהריים אל אפרים. משם ייצאו כולם אל הנהר וההקראה תהא אם בסירה גופא או בחוֹרשה הסמוכה, שמאחורי ההרים. וּוירה, שהתחילה בימים האחרונים מוצאה תמיד מה לשאול ובמה לפנות לאותו “חוַרור”, היתה צריכה להקדים ולהכּנס אל אפרים, בכדי לגלוֹת לו את דבר החלטתם זו בטרם בוֹאָם. והדבר איפוא תמוה במקצת. הנה הם כבר הספיקו לראות את מי שהיו רוצים וכבר גם באו – וזו אינה נראית אפילו.
– דבר זה תמוה במקצת… זהו קצת תמוה…
בינתיים התחילו באים איזו בחורים, שגם זינה, כנראה, לא פיללה להם, כפי שהגידו הצללים, שהתחילו מהלכים בפניה. באו כאלה, שאפרים לא היה מכיר אותם אלא מרחוק, ובאו כאלה, שלא היה מכיר אותם מימיו כלל, אלא שהיו, כנראה, שייכים לאותה כנופיא, שהיו ה“מחבר” וה“מקריא” נמנים בה. באו בחורים צנומים, שחבשו לראשיהם “קרטוּזים” צרים, והוֹשיטוּ יד לאפרים באיזה כוח פּנימי גדול, ובחורים אחרים, שיצאו ידי חובתם בהרכנת־ראש גרידא, והיו מציגים את מקלותיהם המנקשים בפינות. פה ושם הציתו פּפּירוֹסוֹת. בחדר התחיל ניקוּש רגליים מהלכות. סרטו בכיסאות, התחיל כיח והתחיל ליח ופיות דיברוּ דברים כבוּשים ויש ששכחו ודיברו דברים לא־כבושים.
אפרים היה יושב במקומו והיתה בישיבתו מישיבת האדם הזר, ושלא בכוָנה תחילה שלח את ידו והגיש אליו את קוּפסת הקטוֹרת ומכשיריה, שהיתה נמצאת בקרבתוֹ, והתחיל מגלגל לו פּפּירוסות. ה“מחבר”, שהיה יושב על הכיסא שכנגד משמאלו, מתחת לאותו ראי, הכפוּי ויוצא מהקיר, נפנה לשאלתו של בחוּר אחד, שחבש קרטוּז של תלמיד האוּניברסיטה לראשוֹ, הוא הסטוּדנט לתורת־המשפּטים טאַלאַלאַי, שניגש ופנה אליו ישר מתחילת ביאתוֹ, ונכנס אתוֹ באיזו שיחה נלהבה. ה“מרצה” היה יושב ודורש בטבוּרה של כנופיא אחת קטנה, שנקהלה אצלוֹ באחת הפּינות. וזינה נשארה יושבת על הכיסא שכנגד, אשר לימינו של אפרים, בחינת צד שכנגד כלפּי אותו לבנוני מצוּדד ומרוּחק וטרוד בשיחה, והיתה גוֹחנת ומביטה לוֹ לאפרים בפניו והיתה צוחקת ולחשה לוֹ:
– “הרוֹג – אוֹ אֶל דְבָרי פנֵה”, חה־חה. לאו. זו – אשמתי היא, כפי שאני מבינה; אבל גם אני איני אשמה, אפרים. אני לא לזה פיללתי. לא פיללתי ל“קהל”. אַח, ה“מחצצרים” הללו – מימיהם אי־אפשר להם בלא “זנב”! וכשאמרתי: סירה – חשבתי מי יוּכל להיוֹת אתנו בסירה? אמרתי: יהיו… חה־חה… הבכלל חשבתי בדבר? אפרים, הלא אני אמרתי – אני אחת אמרתי: אֵהנה מזיווֹ, חה־חה… אתחמם באוֹרוֹ… הלא… הלא אני אוהבת אותו… הלא שלוש שנים רצופות ויותר אני שואפת את צלוֹ, כמו… תינוקת מזוּהמה ופתיה זו… שנתי נדדה ממני, נדדה, ומנוחה זרה לנפשי זה כבר, ואם בימים האחרונים האלה, אם בימים המרים והמרירים האלה, אפרים, קמתי שוב ונישׂאתי ממרחקים רבים, כסוּפה זו – הלא רק אליו נישאתי… הלא הוא… אפרים, הלא הוא אחד, יחיד ומיוּחד מכל אלה, אשר ראיתי ואשר פגשתי בימי נדודי הרבים… חה־חה… הנה הוא מביט אלי… ואולם למה הוא מביט אלי ככה, חה־חה… אני – אשה חלשה ורפת־כוח ומידת הרחמנות המזוהמה, להוָתי, כה גדולה בלבי ואני איני יכולה – באמונה, איני יכולה להביט בפנים מפוּחדים שכמוֹת אלו ולבי בי לא ירגז – אַח, אַל נא יביט בי ככה, אפרים, חה־חה…
הפּפּירוֹסה ומכשיריה קפאו בידיו של אפרים והוא היה מביט ישר אל פּניה. הללו היו להם שוב רגילים ובמקצת יותר מדי, אלא שמלבנוניתם השוֹקטה היתה מציצה איזו חוַרורה מיוחדה, שלא היתה רגילה אצלה ביותר. מלבד זה נח קוֹמט אחד אפלולי בשיפּוּלי מצחה הצחוֹר והגא, בשיפּוּליו שאצל החוֹטם, והיה אותו צל קוֹדר שוֹרה, כצל זה שבנהרות המתקמטים, גם באישוֹניה המוּרחבים, שהיו דולקים בסופה, שוֹאגים וקוראים לו מחביונות שבנפש, המתבוססת בשתיקתה – והוא התחיל פתאום צוחק. והוא חָור פתאום והתחיל צוחק בקול גדול – והיה זה אותו צחוק קצר וקשה, שאדם אינו גוֹמרוֹ, אלא אם שיהא חזהו מתחיל כוֹאב וכוֹאב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו.
וזו חרדה כל־שהוא והתחילה צוחקת גם היא בקול רם ומיהרה וגמרה בחטיפה רוחשת במקצת, מדי התרוממה ממקומה, כשהיא גוחנת אליו:
– אלא… אלא שיש תקנה לדבר… חה־חה, אַל נא יפּול בו רוחו… יש תקנה לדבר… אני… חה־חה־חה…
ואולם אפרים כבר היה יושב נלאה וחזהוּ היה כואֵב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו. הוא כבר היה יושב נלאה וחָשב משום־מה באותו יאוּש סוֹלד שבלב, הרותח ונוקב ברתיחתו זו במפולש:
– אבדו החיים, השירה נושנה והיא טפלה ונוֹאלה – אפילו יסוריה הרבים נוֹשנים והם טפלים ונוֹאלים; אבל החיים – החיים אבדו… חסל! חלומות שלא מחכמה וריצת רגליים לדברים שבשטוּת ובכי נואל וחירוּק־שיניים שבילדוּת ולילות לא־שינה שבבדידוּת מגוחכה ושריקת שפתיים אגב חדוַת תישים שבנפש ושירה מתוזזה שבטמטום־המוח ולילות נוֹאלים וטפלים ונפלאים ללא־שינה שלא בבדידוּת – כל אלו השטויות המרובות, הטפלות, הנוֹאלות, הקלוּשות, הרחוקות, בלי שום ספק, מהיום תמצית החיים ה“נישאים”, סוֹלת ההוָיה ושמנה, הללו כה רחוקים הם… אָבדו החיים!
ופתאום באיזו חרדה שחורה שבנפש:
– זהו?!
ורק לאחר שתפש בשתי ידיו בסוֹמכוֹת של הכיסא, שישב עליו, והרגיש, שכפּוֹת ידיו כואבות לו מאוד, הצליח לכבוֹש בלבבו את אותו הרטט המשונה של פּרכּוּס, שבא וטלטל את בשרו, מחמת אותה הרגשת המות המוּכרח השחוֹרה, שצצה וצמחה פּתאום בכל הוָיתוֹ יותר מכדי הרגשה וכבשה את נשימתו בפשיטוּת, והשתיק את זו השאגה הרותחת, שצפה פּתאום ממסתרים אפלים והכּתה אל חָזהו הכואֵב – והלז התחיל כואב יותר. אז הרים את פּניו והללוּ נפגשו עם אלו של טאַלאַלאַי, שהיה כבר יושב במקומה הקודם של זינה וקיטר בפּפּירוֹסה. הלָלוּ היו לא־כבר מגולחים, הם ושפמם יחד – בנפשו של זה היתה לוֹ חוּלשה קטנה גם לגבי דברים שבתיאַטר. ומשום שהיה כבר יושב בגילוּי הבלוֹרית השחורה והמזהירה, נדמו לו לאפרים הפּנים הללו כה טהורים ונדמו לו לבנים ורכים, כפני הילד הטהור, הפּורח וגדל מיום ליום, והצלָלים הקלילים, שהיו מהלכים בהם ומאפילים אותם קצת, מדי שוּמוֹ את הפּפּירוֹסה אל פּיו ויונק אותה יניקה ארוכה, אגב איזה הרהוּר שנתקל, כנראה, הללו הוסיפו להם מצדם גם איזה ביטוי של הבנה יתירה ומחשבה חיה – ולבו של אפרים חם פּתאום ונוֹאל פתאום, וכאדם הנתקל, ששולח את ידו בקדחת אגב נפילה ואוחז בשטח הריק ומחפּש לו שם איזו אחיזה, ככה נמשכה פּתאום כל הוָיתו הרצוצה אל זה וחבט לו בכתפו בכוָנה תחילה, בכדי שיהא ממשמש בה ומרגיש את חוּמה הבריא, וצחק לו:
– אַ־ה! ומה איפוא יש חדש, טאלאלאי – אדוני טאלאלאי?
וכשראה בו, שהוא יושב וסוקר בשים־לב מרובה בזינה, שהיתה אָז ניצבת לא־הרחק ושוֹחחָה את אותו בחוּר שבמשקפיים באיזו הרגשה יתירה, צחק לוֹ בצל קליל שבאותה ליצנוּת זוֹלָה:
– הדברים שם נפתּלים, כנראה, במקצת – לאו? חה־חה…
הלָז הביט אֵליו. הפנים היו מלאים רשמי הסתכלוּת חיה והיו באמת נבוֹנים למדי והיו גם מוּכנים – השוֹד והשבר, אמנם הרחקתּם נדוֹד, קדוּשת הילדוּת הטהוֹרה וטלָליה הפּוֹרים שבלב! – הם היו מוּכנים גם להתפּרצוּת כבירה של אמוּנה צלולה שבנפש. הוא הביט – ופתאום התחיל צוחק וצחוקו היו צלוּל ובריא ומלא כוח צוהל:
– אַה? לאו, חה־חה־חה. אבל…
והוא השתחוה אליו אגב קִרבה ושָלַב והניח את שתי ידיו לפניו. ניכּר היה בוֹ, שהוא “מסדר” במוחו איזה דבר שבמחשבה.
– אבל רוֹאה הוא, אדוני? אני.. כלומר – לפרקים, איני אלא יוּריסט. הרי־זה דבר שבמציאוּת – אצלנו. האדם אינו אז אדם אצלנו, אלא, רואה הוא – נַגיד, מגילת אָשם סתוּמה וחתוּמה, הזקוקה לסַניגוֹריה וצריכה איפוא לימוד וחקירה יתירה, חה־חה־חה. דבר זה, רואה הוא, יש בו משום אינטרס למדי; אלא, שכנראה, לא הכל זוֹכים – או שצריכה רגילוּת מיוּחדה לדבר. לאלוהים פּתרונים! וככה, רואה הוא, הנה גם אני, למשל, לא זכיתי מימי – כלומר… הייתי רוצה, שאדוני יבינני בדיוק… לא זכיתי…
– לבוא לידי גופה של אותה סַניגוֹריה, חה־חה?
– חה־חה־חה… חי ראשי, אדוני!
– חה־חה… וגם פּה?
הלז התלהב בלחישה כבושה קצת:
– גם פּה… יחשוב נא בדבר! וגדוֹלה מזו – יש שממש צנים פַּחים תוקפים את נפשו של אדם מחמת חֵמה סתומה! יהא אדוני דָק בדבר. הרי אתה יושב ומחַטט ומנַקר וחוֹשב מחשבות ומניח הנחות ומוצא המצאות – ופתאום אתה רואה וחרד ממש: במקומה של אותה סניגוריה, שהנחת ביסודו של דבר, מוטלת לפנינו פתוּחה ומפותחה אותה מגילת אָשם גופה והיא נפוחה ומטופּלה כדי… כדי אותם הפּחָדים ממש שבדברי אגדה! וככה, רואה הוא, גם פּה. חה־חה־חה, המקום היחידי, שמצאתיו כשר וישר להתחיל ממנו בהתּרתוֹ של אותו קשר גוֹרדי, היה… הרי אדוני אינוֹ זקוּק לביאוּר?… – והוא רמז לו כלפּי אותו בחור שבמשקפיים. – חה־חה־חה! אבל הרי־הוא רואה, אדוני? לאחרונה נמצא, שזה אינו יכוֹל לשמש לי, אלא בחינת קוֹרפּוּס דֵילִיקְטִי, בלשוננו שלנו, חה־חה־חה… בחינת קוֹרפּוּס דיליקטי, שהוא נטפּל בתור חלק חשוב לאותה מגילת־אָשם מסובכה, המסומנה בשם… זינה, כמדומה? חה־חה־חה…
והוא הטיל את שכמוֹ אחוֹרנית קצת, ואגב אותו צחוק בריא שבהנאה, שילב את כפּות ידיו זו בזו באויר והשתחוה והסתירן בינות לברכיו – ובמצב של גחינה מכוּנסה אל־תוֹכה זו, פּלט לאפרים בלחישה מלאה רמז רב:
– אבל זוהי כבר ריבה, כנראה! חה־חה־חה…
ואפרים צחק לו אותו צחוק קל וקריר קצת של נימוּס וחזר ונפל אל דוֹפנה של הכרסא שלו. כשנפנא לשמאלוֹ, ראה, שכבר הספּיקו ובאו גם “הלָלוּ”. רוחו של ה“מחבר” כבר, כנראה, שקטה ואת מקומו הקודם של אותו טאלאלאי לקחה וירה והיתה יושבת אצלו וסחה ומקשיבה ומצחקת ומסתכלת כשהיא תמיהה אל ה“קהל” הרוחש שמסביב. בלבנוּנית הצחה שבלחייה פּרחו פּתאום פּרחי ורד סמוקים וחיים. רוחמה הקטנה היה שַלָה האורירי תלוי לה בכתפה והיא שילבה אותו אל מתחת לשמאלה וניגשה אל זינה ודיברה אִתה ופניה היו משום־מה סוֹררוֹת. ובקרוב נתבדל מאוֹתה רחישה מזמזמת שמסביב קולו הבודד של המַרצה, שנמצא פּתאום ניצב אצל אפרים. הוא התחַטא:
– כש“הלָלוּ” מסבירות… דיברה ודיברה ולא הבינותי, פּשוט, מה שדיברה, חְם־חְם־חְם… הרי טיול בסירה והרי הקראה והכל בחָדָא מַחְתָא ואמרתי איפוא, שיקראו ל“חברים” פּה…
וזינה כבר היתה צוחקת ומחליקה לה לרוחמה הקטנה מתחת לסנטרה.
בקרוב נמצא המרצה יושב אצל טרסקל אחד, ששינוּ את מקוֹמו. בבת־אחת חדל הזמזוּם. הנאספים התחילו מזדרזים ומתכּונים ולקחו מקום באשר הם שם. מי שתפס לו מקום, ישב. וזה, שלא הספּיק, נשאר ניצב במקומו. באחת הפּינות נפל מַקל בנקישה והשתיקוהו. נמצאו כאלה שנמלכוּ והתקינו את גרונם בכיחַ מרוסק ונפלה שתיקה כבוּשה.
– הכוחות המתפּרצים בחיי החברה ושאלת היחיד. לרגל סיפּוּר אחד של סוֹפר חדש. די אוֹמניבּוּס – דוּבּיטאנדוּם. דֵיקארט. קְחְמְ!
קולו של זה היה קצת כבוּש והיה שוֹקק במסתרים וכבר היה נראה בו, שלא יהא דומה כלל לאותו שהיה אפרים רגיל בו אצל אותו בחוּר. וכשהפנה אפרים את ראשו כלפּי צדוֹ של זה, כאילו באיזו כוָנה חדשה, פּגש את פּניה של זינה, שישבה לא־הרחק, כשהלָלוּ מכוּוָנים אליו והיו כצוֹחקים לוֹ:
– אַהאַ?… ואולם גם אתה, כנראה, תינוק אתה…
– מצינוּ אצל קארליל, שכתב בספרוֹ: “סַרטוֹר ריסַר…”
ואולם אז דפקו בדלת וזו נפתחה ובפתח נשארה ניצבת ותוֹהה קצת אוֹרחה חדשה שאינה צפוּיה. היא נשארה ניצבת, כשידיה שוּמוֹת בצלחת אַדרתה האפורה והמוּרחָבה, שהיתה יורדה לסַנדליה המציצים, וראשה היה חפוּת בחָפזה, כנראה בשַל צחוֹר, שקצותיו היו משוּרבבים אל אחורי כתפיה, ופניה השלוים והנאצלים היו תוֹהים קצת והיו כמחפּשים מסביב לה. המַרצה הפסיק פּתאום והכל נפנוּ אליה. היא התחילה מפטפּטת:
– סלחו נא לי, רבותי; אבל…
ואולם פּתאום קפצה רוחמה הקטנה ממקומה וקראה בחיבה נלהבה:
– דינה!
והתנפּלה אליה. הרגיש אפרים בדבר וקם לקראתה ואותה וירה הגיחה בבת־צחוק של ידידוּת מפּינתה שאצל ה“מחבר”. זינה לא הפנתה את פּניה מאֵלוּ של האוֹרחָה ונצטדדה וגחנה קצת כלפּי שכנה ושאלה אותו דבר בלחישה.
זו אמרה שלוֹם והצטחקה:
– הרי זו אצלכם – בחינת לֶיקִצְיָה. לאו?
האחיוֹת סַבּוּה בינתיים בשחוֹק של חיבה; ואולם היא נתפסה מיד והתחילה אָצה. היא פּנתה כלפּי המסובים וחָקרה את זינה, שהיתה מצדה שלה גם היא סוֹקרת אותה ומַקשיבה ללחישתו של אותו בחור שכנה:
– במחילה, רבּוֹתי… אני – מיד…
ולאפרים באיזו קדחת כבושה, שהתחילה פּורצת ומבצבצת משלוַת פּניה הנאצלה:
– אפרים, במטוּתא – לשניים, שלושה דברים… אפשר – הלא אפשר?
והפסיקה וצחקה שוב בידידוּת מחַבּבה לויירה ולרוחמה, אבל כבר מרחוֹק, ולא חיכתה לאפרים ופנתה כלפּי הדלת. זה יצא אחריה; אלא שמאצל הדלת פּנה כלפּי המרצה ופלט:
– בבקשה… יכוֹל הוא, שלא יחַכה… אַל נא יחכה!
וכשנכנס אחריה אל החדר השני, שהכניסתו לשם, הוא חדר המשכב שלוֹ, כבר צנַח לה לזו אותו שַל מראשה וקווּצוֹתיה השחורות והריחניות היו מוּתּרוֹת במקצת ונדמו משום־זה מרובות וריחניות ביותר, והיא נפנתה אליו והניחה את כפּות ידיה החמות והרוחשות על כתפיו. הללו היו חרדוֹת במקצת ופניה הפכו והיו פּתאום חיוָרים־מסוּמקים והיו פתאום גלויים ורוחשים והיו שואפים ונוהרים אליו ונפשה רחשה ולָחשה בדבריה המרוסקים:
– סלח נא לי, אפרים; אבל… איני יכולה יותר… אח, איני יכולה יותר, אפרים יחידי!
וראשה הרותח נפל אל שכמוֹ.
אפרים היה נדהם במקצת, משום שלא היה רגיל זה מכבר לראותה בכאֵלה, והוא נטָלה במָתנה הרוֹתח והחרד:
– אבל, דינה…
ואולם היא מיהרה והניחה את כפּה הקטנה והכובשה יסוּרים רוחשים למוֹ שפתו.
– אח, אַל תדבר, אַל תדבר… הכל ברור לי – כל מה שתגיד, ואיני דורשת כלום; אבל…
היא הרימה את ראשה משכמוֹ ושאפה אַויר, ברכיה היו כוֹשלוֹת ופניה היו נלאים מאוד מאוד, והיא צנחה אל הכיסא, שאצל המיטה למראשותיה, וקלטה את נשימתה הסוֹאנה בגרונה.
– אבל כוחותי יצאוּני, אפרים – ואָחיש מפלט לי… מפלט נוֹאל, תאמר; אבל יותר לא יכולתי… אותה אֵימה שחורה, שירדה ותקפתני פּתאום… אַח, אילו ראית ללבי, אפרים…
טיפּה אחת גדולה וזכּה היתה חרֵדה ומנצנצת בחִוְרת לֶחְיָה והיא נטלה את שתי ידיו והתחילה נושקת לו חליפוֹת ודוּמם. וכשהיתה מפרק לפרק מביטה אליו מתחת למצחה, ההוגה כאֵב מזוקק, היו אישוֹניה החוּמים מורחבים והיו יושבים במלֵאת לַחָה והיו מלאים אותו זוהר חם ומופז מאוֹשר נוּגה ולוהט ומסור לגורל קוֹדר.
ואפרים היה יושב אצלה בקצה המיטה שלידה וראשו נמצא פּתאום כבד ונמצא פּתאום מיותר לוֹ לגמרי ובלבו חלחלה הרגשה אחת משוּנה למדי, שלבשה אצלו צורה בדמות תשוקה שבלב שלא־במקומה זו: רוצה היה משום־מה, אילו היה הדבר אפשר, שיבוא מי־שהוא ובפניה של זו ינקש ניקוּש כל־שהוא בנפשו זו מחוּצה לה, כשם שמנקשים לה לקדרה של חרס, כשקוֹנים אותה בשוּק. ברי היה לו, שזו היתה אז ממציאה לאזניים אותו קול אטוּם ומרוסק מתחילת ברייתו, כמיחָם פּקוּק זה, לאחר שהרתיחו מימיו. ככה נמצאה זו פּתאום מלאה וממולאה וככה נמצאה סתומה וחתומה. במה? ואולם בדברים שכמוֹת אלו יפה לו לאדם, שיהא פּחות מחַטט. ביחוד, למי שהדברים במהותם אינם חדשים לו ביותר וכנפי אותה ריאָה שבחזהו דורשות בכל־זאת אויר לנשימה, אלא שאילו היה בא מי־שהוא וניקש לו אותה נקישה מרוסקה בנפשו, היתה גם זו אולי מבינה דבר – גם זו, המתלבטת במצוקות נפשה, כזבוב זה, שנלכד בצלוֹחית השקופה, ומטיחה ראש וחזה כלפּי חומת הזכוכית הקשה. הוא ישב והביט את מַחלפוֹתיה השחורות והמרובות של זו, שכבר התפּרצו ונתפּזרו לה לגמרי והיו מפיצות חוֹם ריחָני ורחישה שביסורים פּנימים והבהיקוּ כלפּי קרני חַמה נלאוֹת אלו, שכבר ניחשוּ, כנראה, את תוֹר הפּרידה המהירה והיו משום־זה נוּגוֹת והיו שוֹתקוֹת ונשקו את כל אשר פּגשו בנשיקות ארוכות וחמימות ודובקות ביסוּרים כבוּשים. ופתאום חשב סתם, חשב, כמו שאדם חושב מחמת בּטלָה וכמו שכבר חשב גם לא אחת, אגב איזו דמות חולפת של השגת־פּתאום חודרת שבדבר:
– זוהי, כנראה, תמציתה של אותה אהבה, שהם מדברים בה…
וחזר ונזכר בקרני חמה אחרות ורחוקות וגם־כן נלאות. בדמי הצהריים הנוּגים ההם קרא תרנגול קריאה נוֹאשה אחת רחוקה מחצרות השכוּנה, המגודלת צמרוֹת אילנות צפופים, שאצל הנהר החבוי שבשפלה שבמולדת, והיתה קריאה זו נמשכת וקובלת, כקול השופר המיבב, ונגמרה שם, במקום שהתחילה תהוֹם הנשייה הפּתוּחה, וחַכָּתָה הוֹרידה מהתם איזו זכרוֹנוֹת שאינם ברורים ורחוקים, שנדמו משום־מה חשוּבים במאוד ונדמו נוּגים במאוד ונדמו קרובים ללבב התוהה במאוד. אניצי החציר המפוזר ושְיָרי השחת הרמוסה, שהוריקו והצהיבו בפיזור במלוא החצר שנתרוקנה, היו חסרים בהחלט את התכלית שבהוָיתם, אותה תכלית, שזה לא־כבר היתה כה מסוימה וכה צוֹהלה וכה מוּבנה מאליה ובלתי חוששת לשום כפירה והטלת ספק. אָבד סברם ובטל סיכּוּים – ורחוקים משמחה, כשם שהיתה הוָייתם רחוקה מתקנה, סיפּרוּ, סיפּרוּ בכאב אֵלם וצוֹבט, סיפּרוּ סיפּוּרים נוגים ללבב, וזה היה מפרפּר במסתרים ושתת דם חי, כצוארה הפּתוח של אותה ציפּוֹר חמה, שזה שחטוה, והקשיב. שם היו סיפּורים נוּגים וקוֹבלים בדבר איזו קרוֹנות כפר ריחנים ומשוּחים לשם נוֹי בששר, שהיו ניצבים פּה זה לא־כבר ומוֹטוֹתיהם מנומרים, ובדבר איזו סוּסים בריאים ומגוהצים וחלָקים, שהיו פּה קוֹססים את המספּוֹא שלהם בחשק גדול והיו מנחרים בלילות ומטפּחים מפּרק לפרק בפרסותיהם המסומרות, ובדבר איזו מחותנים בני כפר, לוקחי אחותו ולבושים שחורים, שהיו, לפרקים, יוצאים, כשפּניהם המגודלים מצהיבים מאוד, והיו מטפּלים לשם־מה באחת הפּינות שבחצר וחוזרים משם, כשידם נתקלת ומתקינה איזה דבר מתחת לכנפי הסורטוק שלהם השחור, ונפנים בדרכם אל אותם הסוסים ומתקינים להם את שקי המספּוא, התלוּיים להם בחטמם, ומטפלים להם בחיבה מרובה במקומות היותר חלקים והיותר מבהיקים שבהם, כשהם פּוֹזמים מתחת לשפם את פּזמונות המוסיקה הסוֹאנה שבפנים הבית. נדמו אז הדברים כה נוגים – ואחד היה בהם, שנדמה נוּגה ביותר. סיפּור אחד היה שם, שנדמה נוּגה ביותר, סיפּור בדבר ריבה אחת חיה ואַדמוֹנית וצוֹהלה, שהביאו ולקחו אתם בחזרה אותם המחותנים המגודלים, ריבה, ששמה היה טילי, ושהיתה בכירה ממנו שלא בהרבה, והיתה לו תמיד הנאָה מרובה שכזו, כשהיה מתגנב חרש ולָש בסתר את מחלפותיה הארוכות, התוֹרסוֹת והחמימות, והיה כה אוהב להביט אל פּניה, הפּורחות והיוֹרוֹת זיקים חיים, ולראוֹתה, כשהיא צוחקת לו באותה ידידות רבה וחמה־חמימה – היה שם סיפּור כה נוּגה בדבר ריבה צחקנית ורוקדנית זו, שבמהומת הפּרידה שבבוקר היתה משום־מה טרודה ביותר והיתה גם גרויה במקצת, וכשמצאה אותו, אגב ריצה בהולה, בחדרה האפלוּל של אמא, היו פּניה כה משונים והיא חטפתוֹ בשתי ידיה ונשקה לו נשיקה רותחת במצחו וחזרה ונשקה לו בשפתו ואָבדה אצלו את מטפּחתה הרטובה והריחנית, שמיהר וגנזה בחדוָה חרדה שבלב, וברחה משם, כברוֹחַ הגנב. סיפורים וסיפּורים. ומשום שהללו כבר לא היו פּה והחצר היתה ריקנייה וקריאתו של התרנגול חרדה ממרחקים והיתה כה נוֹאשה והחדרים הגדולים והמכובדים שבבית היו דלתותיהם פּתוחות לרוָחָה והדממה היתה רבוצה בהם והגמרא נשארה פּתוחה באולם הגדול בסוּגיית “פּי פרשה” החמוּרה ואבא מרוגז במקצת מחכה לו אצלה, שיִכּנס, ומשום שטילי, אותה ריבה חיה תמיד ואדמונית תמיד וצוהלה תמיד, היתה יושבת בבוקר מכונסה באותה פּינה שבקרוֹנם הרתוּם של אבא ואמא והיתה חִוְרה קצת ושפתיה היו מתנפּחות והיתה רוגזת, כשפּנו אליה ושאלוּה דבר – משום כל־אלה ביחד היתה השממה שבלב גדולה מאוד וחוֹנקה מאוד ואותו קילוּח חם, שהיה קולח בחזה מתחת לכפּוֹ מאז הבוקר, היה זורם רק באותו מקום אחד ונקב ונקב, כאילו תחבו והיו משלשלים לשם במתינוּת אכזרייה מַקדח דק שבדק. ורק כשאותו קילוּח התרומם, לאחרונה, בבת־אחת וצבט לו פּתאום בחטמו אצל שרשו, נפתח פּתאום פּיו והוא הטיח את ראשו כלפּי אותה גדר דחוּיה, אשר לגינה, המלבלבת בכדי, שבפינתה של אותה חצר, והתחיל בוכה, אגב כאב גדול ומציק שמתחת לחזה, ובא בבכייה זו לידי איזו הנאָה גרוּיה ונוקמת, שהיתה הולכת וגדלה בו יותר ויותר, ולא חדל, אלא משפּטפּט אחת ושתיים בקול שאינו יפה – בקול שאינו שלוֹ, שנתרחב פּתאום, כזה של השוֹר המגודל:
– טילי… טילי…
וכשחדל, הביט אל הריקניוּת השוֹממה שמסביבו ונהם באותו גירוּי, שהיה בהנאת הבכייה הקוֹדמת:
– כשוֹר־הבר זה… מגוּשם!
וכשגדל והיה, לפרקים, נזכר בזה, היה גם אז חושב משום־מה, אגב הרגשת אותה דמוּת קלת־כנפיים שבהשגת־פּתאום חוֹדרת שבדבר:
– הרי זוהי, כנראה, תמציתה של אותה אהבה, שהם מדברים בה…
ואולם תמיד היתה במקרים שכמוֹת אלו אותה דמוּת, פּחות או יותר מסוּימה, נמוֹגה אצלו ופוֹרחה לה מיד באויר ונפשו בו היתה נשארת, כאילו רימוּה ושלא מחכמה יתירה, ומאמר אחד משונה קצת, שהיה בשכבר הימים שגוּר בפיו של אבא קודר ונשאר חרוּת גם בזכרונו שלו, היה אז מתחיל קובל וקובל בתוכה באיזה ארס תוסס:
– גמרא מפורשת היא, בני – גמרא מפורשת שָנינו: סְ פַּארְשִיבוֹי הוֹלוֹבוֹי נֶי לֶיז וְ דוּח… נֶי לֶיז וְ דוּח! 12
אבל הנה באו שתי שפתיים רוֹתחות וּרווּיוֹת ונתמצצו פּתאום באותה דבקוּת יוֹנקת של כּלוֹת־הנפש אל כפּות ידיו והזכירו לו את השבי הנחמד, שהללו נתונות בו. הוא השפּיל והביט אל הקדקוד השחור והסוֹלד, שנפל לפני זה אל ברכיו והיה קופא אצל ידיו הכבדות, אגב אותה נשיקה מוֹצצת, שנאלמה מחמת נאָקה פּורצת שבנפש, ונפשו הסתומה זזה. קדקוד רותח זה היה אִלם והיה מבהיק כשהוא נוּגה ומסור ביאוּש שותק אל גורלו והיתה בזה איזו תוגה נוקבת וחודרת למסתרים – תוגה זו – המשַתְּפָה פּתאום את יסוריהם של בני־אדם ונוֹשאה את בשרה בשיניה. נזכרה פתאום אם שכוּלה. זו מתבוססת ביסוּריה האִלמים וכפּות ידיה החיורוֹת רוחשות ומלאות שאגה קודחת שבנפש והיא מגפּפה ומנשקה את גופת בנה יחידה, המוטלת לפניה כבדה וקרה. נזכרה – ומיד נגוֹזה. ונשארה אותה תוגה שותקת וכָבדה פּתאום הנפש וכבדו גם הכתפיים ונדמה כה קשה ולא כדאי לחיות הלאה. אז הוּטל השכם אחורנית ואותו קדקוד מיותר נפל מאליו אל השטיח המרוקם שבקיר, נפל, כאדם זה שנתייאש פּתאום מכוחותיו והוא ממהר ונופל לרצונו, בטרם יתגבר מַשאוֹ הכבד ויפּילנו תחתיו שלא לרצונו. ככה… אח, להיות באמת מוטל ככה – להיות מוטל, כקוֹרת בית הבד זו, קפוּא לגבי כל מחשבה וסתום וחתום לגבי כל הרגשה וקהה ומטומטם לגבי קבלת איזה רושם שהוא… להיות מוּטל מת!
ואולם מיד נתרגז משום־מה וחזר והישיר את קומתו בבת־אחת:
– מוטל מת… מוטל מת… תאמר – כלפי איזו ריבה הרי זה מתגנדר, שוטה זה שבחרוזים!
וכשהביט אז וראה אצל ברכיו שוב את אותו הקדקוד, כשזה תוסס ביסוריו ואינו זז, כבר נדמה לו הדבר תמוה במקצת. היה פּתאום כאילו לא היה תופס כלל במהותו של דבר. מה יש – מה יש פּה? ריבה זו מתפּלשת ומתפּתלת אצלו – לשם־מה? הנה קדקדה רותח כשהוא שותק משונה – מה זאת ומה שֵם יש לאותה רחישה קודחת, הפּורצת ושואגת אליו משתיקה קוֹפאָה זו? מצוקות – הללו, מצוקות ויסורים שבנפש הם? מצוקות… יסורים שבנפש… דבר זר הוא – כמה זר הוא…
ופתאום – אגב אותו גירוי שבקדחת:
– אבל מה זו אומרת למַצוֹת ממנו? מה היא פּה מחטטת ומנקרת בשׂפתיה הדוֹרסניות? ולמה לכדה לה פתאום את ידיו – אח, למה לכדה לה זו פתאום את ידיו? השד משחת! ואתה פּה שב – שב, במחילה, כציפּור יוכנית שוֹטה זו, והוה סוֹקר בפנים ארוכים את תקרת הבית – הוה סוקר, משום שזו מוצאה לה הנאה בזה, שלכדה לה את הידיים הללו הנואלות! לאו – מה זו רוצה ממנו? מה זו מגששת בנפשה הפּוֹתה? מה זו מחטטת? מה זו מנקרת? מה זו אומרת למַצוֹת ממנו? תרפּה – אח, תרפּה נא! – והוא כבר אמר להוציא את ידיו שזזו מכפּותיה; אלא שפּתאום חרד חרדה כל־שהיא וכבש את התרגזותו ומבטו דבק באיזו כוָנה טובה אל אותו קדקוד חם וקופא ביסורים והוא התחיל חוזר וחוזר לנפשו:
– אבל הרי זו דינה… זוהי דינה… דינה… דינה…
ואולם שום הד לא מצא בה.
ותחת זה חדלה זו, לאחרונה, מידו והרימה אליו במקצת את פּניה המרוגשים. הללו נמצאו פתאום סגלגלים ונדמו מלאים במקצת והזכירו פּני ילדה תמימה ושוב לא היו דומים כלל וכלל לאותם הפּנים, שהיתה זו מראה בפני הבריות, והיא חשפה לו שיניים לבנות ונמשכות אליו בשאיפה צמאה שבנפש וצחקה לו באיזה וידוי רותח ונוגה מאוד:
– לאו! אתה, אפרים, מכּתי האנוּשה לנצח – ולנצח אתה תמצית חיי הנואלים… אַח, אנה אחיש מפלט לי – אנה אחיש לי מפלט, אפרים?
ונפלה אל חיקו והתחילו כתפיה חרדות; אלא שאותו גירוי משונה, שהתחיל תוסס בלבו של אפרים, לא הספּיק להרתיח אצלו, וזו התרוממה פּתאום וקמה והתחילה מתקינה את מחלפותיה והתחטאה לפניו, אגב אותו צחוק חלש ולח במקצת:
– אח, מה זה היה לי – שמא תגיד לי אתה, אפרים, מה היה לי היום?
ולאחר שהיתה כבר ניצבת לבושה כלפּי אותו ראִי מטולטל ומַתקינה ומדקדקת בטוּאַליטה וכבר היה שַלָה הצחוֹר שוב חפוּת לראשה והיתה כבר דומה בהרבה לזו, שהיו הבריות רואים אותה, היתה דוֹברת למרוסקים ובצל של התחטאוּת קלילה, שיש בה משום בושה מתלבטה שבנפש, ודיברה, שיש לו לסלוח לה, שמהראוי הוא, שיסלח לה חולשתה הנואלה זו, שכשיצאה מביתה לפני זה, לא היתה חושדת אפילו, שהיא הולכת אליו, שמצב נפש משונה שכזה, שהיא שרויה בו היום, אינה זוכרת זה מכבר – ופתאום נפנתה אליו מכלפּי הראי, כשהיא כבר מוכנה ומזומנה לצאת, וצחקה לו, כשם שצחקה לפני זה לוירה ולרוחמה, מדי הושיטה לו את כפּה לשם פּרידה:
– הלא… המות במהותו היסודית הוא כל־כך זר לי… אפרים! הלא אני כה בריאה…
וצלצלו הדברים נוּגים ככה וככה כבושים וצנחו להם אל הדממה שמסביב, מבלי שהחרידוה אפילו במשהו, ולא חידשו, לכאוֹרה, כלום; ואולם משחדרו ונפלו אל תהוֹם הנפש באפלוליתה, קמה שם פּתאום איזו טרדה קודחת והתחילו החזה והרקות הומים וצמחה פּתאום נחיצות שואפת שבנפש להביט – להביט ולראות שוב את אותם הפּנים הנוגים והגלויים, הכובשים ואינם כובשים את יגונם הרוחש וצוחקים, כשם שצחקו לפני זה לוירה ולרוחמה. להטה הנפש בצמאונה והוא הרים שוב את ראשו והללו לא היו אצלו. איש לא היה מסביב וגסס אותו צלצול נוּגה ושוטטה נדיפת שמנים רחוקים, שהיתה מהולה במקצת בריח מי קוֹלוֹניה שבשולחנו, ששפשפה בהם זו את פּניה בטרם הלכה, ורחישה תוססת זו שבשטח המתה והמתה וסיפּרה נוֹשנוֹת. גם זה הבל – וכי מה דברים אתה מוצא להגיד לה? והוא פנה כלפּי האשנב והניח את ידיו ואת חָזהוּ על אַדנוֹ. באחת הזגוגיות היה זבוב שוטה הומה ומתחבט ורוצה החוּצה והוא הכּה במסגרת ופתחה לרוָחה. שתק הרחוב ובמדרכה הרחוקה אשר כנגד ראה במי־שהוא, שהיתה כרסו בולטת, שגילה פּתאום את קרחתו המבהיקה והשתחוה בנימוס מרובה, ומיד נגלתה במדרכה שאצל חלונו זו, שרק זה עתה יצאה ממנו, והרכינה לו להלָז באותו צחוק קל ומנומס שלה, אגב הפשלת הקצה האחד של השל הצחוֹר לאחוריה, ותחת כיפּת האכסדרה אשר לבית היתה המטרוניתא שלו, אשה משכילה מצ’יריקוב, שנישאה לאישה שלא בהסכמת הוריה האמידים, יושבת, כנראה, על הספסל הירוק שאצל הדלת ומפטפּטת את שכנתה מהבית אשר לנוכח, שישבה מסתמא בצדה השני של אותה דלת, והיה בקוֹלה הרחב והגברתני ממה שיש בקולו של כלב החצר המסורבל והמפוטם, שכבר ניחר קצת, המכיר בחובת לבבו הגדולה ובאמונתו לה ומתגאה בה.
– ואני אומרת: ס קאקוֹי אֵיטוֹ סטאַטי, ס’קאַז’יטי פּוֹז’אַלוּסטא? 13 אני איני רוצה – וחסל! אי־ני רוצה והכל תם!
ואפרים נמצא פּתאום מהרהר באיזו שלוָה משונה, כאדם המהרהר מחמת בטלה בדברים שבמקרה, והרהר משום־מה באותה פּלמונית פּטפּטנית גופה, כשהיא ריבה ופורחת כתמר בחצרות צ’יריקוב שלה המנודחה – באה בסוֹד אנשים משכילים ומקשיבה בחרדת־קודש לדבריהם הנשגבים ומתחיל “קירפיצ’ניקוב”14 נושר מחיקה והיא מתחילה “נלחמת” ביום את אבותיה “המוּכּים בסַנורים” ומוציאה בלילות את ראשה הלוהט מהאשנב הפּתוח שבחדרה ומציצה אל שלוַת הרחוב הנרדם ונושאת את נפשה אל הכוכבים הרחוקים, שבשמים האפלולים, ואל ליב בּוֹריסוֹביטש מוֹרה ומדריכה, המדבר רוסית רוָיה וכוֹפר במציאוּת האלוהים… המ… אפשר אמנם – ודאי אפשר, ש“נשמה יפה ונוּגה” זו היתה קצת מלאַת בשר יותר מדי; במקצת שבמקצת היתה אז זו אולי קצת מלאה יותר מדי בשביל אותה “נשמה יפה ונוגה” – מילא! הבלים! תנאי קשה ביותר אולי רק לגבי פּרחי הפּוֹסטה המחוטטים והתאַותנים שבימים ההם; ואולם בנפש – בנפש! בנפש פּנימה שם פּרחה האהבה ואותה אהבה ניתקה מוֹסרוֹת. אז יש אשר היה אותו כוכב חולם ורחוק שבשמים חביב וקרוב ללבב מכל אותה תורת־חיים מסורבלת ומיוסדה היטב, שאת רשתה הפּרושה אורגים וארגו מדור־דורות דוֹדים פּקחים ודוֹדות רחמניות וסתם יהודים חכמים ונבונים ומנוסים, וחיים אחרים – חיים חדשים ויפים ונישאים ניחשו החלומות המשגשגים. שמא תאמר: כפוּת היה, פּשוט, האדם אל החיים – כפות אל החיים במובנם היסודי? חירוּת לא היתה פּה? הוי, במה נחשבו אלו – החיים הנפלאים הללו, הנותנים לאדם ישר את היכולת הנחמדה לפטם את בשרו ולהביאוֹ לידי אותה שמנוּנית רכה וחמימה וצוּרתנית, במה נחשבו אז כשנכנסה רוח תזזית בלבו של ליוֹביצ’קה והוא חדל ולא כתב לה כל אותו חצי שנה? כלום לא היתה זו אז מתנפּלה אל הנהר, אילולא נושא המכתבים שפּגשה אצל הגשר ממש ומסר לידה אותו מכתב? מניה וביה: משחזר ליוֹביצ’קה והתחיל כותב, חזרו גם אותם החיים ונתמלאו, החיים הנפלאים הללו, הנותנים לאדם ישר־רוּח את היכוֹלת הנחמדה לפטם את בשרוֹ בטוב ולהביא לידי אותה שמנוּנית רכה וחמימה וצורתנית, והרי אני כבר, בחסד אלוהים, אֵם כדאית לבנים – בּוֹריה! בּוֹריצ’קה! משתוקק אתה שוב לשבטים של אתמול? שוּבה, אני אומרת, שובה! אַל תָהִינה! – המ… אוֹרגוֹת בהכרת האחריות, הראוּיה לאותו דבר, את ארג הדורות המרומם; נפנות – ויושבות לנו בידיים שלוּבות ומפטפּטות בשלוָה שבנפש, ואדרבה – יבוא נא מי־שהוא ויגיד לנו דבר. יבוא נא מי־שהוא ויגיד לנו, למשל, – למשל, – יגיד נא לנו, שחיי בני־האדם בכלל דבר הוא, שאינו יפה ביותר, או… או… נניח אפילו, שיגיד, למשל, שאולי כדאי היה להם לבני־אדם, שיחיו, לפחות, אחרת, שיהיו מתקנים את חייהם במקום שאפשר ונותנים להם, לפחות, צורה אחרת ויותר הגונה – – –
– פּס! ס קאַקוֹי אֵיטוֹ סטאַטי, סקאַז’יטי פּוֹז’אל’סטא? אני איני רוצה – וחסל! אי־ני רו־צה והכל תם!
ככה נמצא אפרים פּתאום מהרהר שלא לשם מה ושלא משום מה, אלא כאדם המהרהר מחמת בטלה בדברים שבאוּ לידו במקרה, ופתאום ניטרד. נמצא, שאותה שלוָה משונה, שהיתה שוכנת בקרבו אגב הרהוריו שלפני־זה, לא היתה מתחילתה אלא אותה טרדה גופא, כשהיא קפואה. הוא נטרד בתחילה, כאדם הנטרד בחלום שאינו ברור, ומיד נתפס, שנפשו היא, הבוֹכייה במסתרים, וחזהו הכואב הומה והומה לזו – לאותה שהלכה. הוא כבש את פּניו ומצא בדש שבבגדו נימה ארוכה ומכונסה, שנָשרה פּה ממחלפותיה הפּזורות, וכשֶכְּרָכָה מסביב לפניו, חלם שוב את נדיפת שמניה הרחוקים, המזיזים בכאב שבילדוּת את הלב, וקלטה אָזנו שוב אותו צלצול דברים ותוגתו הכבושה ומתפּרצה והתחילו פּתאום רקותיו הומות והוא קם, כאדם הקם שלא מרצונו ושלא בהכרתו. הוא רוצה להביט אל פּניה – הוא רוצה להביט שוב אל פּניה. השד משחת, זוהי המיית־נפש… זוהי המיית־נפש!… פו! ואולם… פה תלויה, כמדומה, אדרתו. אַה, אותה תוגה – אותה תוגה! כי לא יראנה האדם – וחי כמו שחי. הנה האדרת. יפה. חה. שם נאמר: ויהי כאשר אָפפו אותו חבלי מות – ויתפּלל בחזקה. כאשר אפפו אותו חבלי מות… וכאשר אפפו אותו חבלי אהבה?… אמנם! אמנם! אתה מוצא ביגוֹנה הקודר והכבוש של אהבה זו ממה שיש באותו אֵבל שוקק שבנפש שלפני יציאתה… השד משחת! השד משחת! אפשר – יש דברים בגו? שהרי אותה תוגה שוקקה – לאו. הפּלפּולים הללו של שטוּת – את אלו אפשר לדחות. הוא מחויב לראותה. הוא… אַח, שרווּל מזוהם זה – השד משחת! הוא יראנה. הוא… אַה? לאו – לכל ־הפּחות יש דברים בגו… לכל־הפּחות! חבלי מות – חבלי אהבה… כי נוּגה, נוגת נפש, כמות, אהבה…
ופתאום קרס, כמי שפּקוּ ברכיו, וישב קפוא בקצה המיטה. היתה אדרתו לבושה לו רק לשמאלו וימינו נשארה קופאה ותלויה בפתח שרווּלה ופניו היו חיוָרים והיו כמקשיבים והיו מכוּוָנים כלפּי איזו בהרת כתומה, שרפרפה ורפרפה וטרדה אותו במקצת. זו היתה אותה בהרת כתומה, שהטילה חמה יורדה בחורשת האָרנים המשוחים, אשר בתמונה שעל הקיר אשר לנוכח, והיה שם גם דבר אחד זולתה – ושניהם יחד טרדוהו, כאילו ממרחקים, ולא נתנו לו לצבוֹר את חוטי איזו הרהורים חשובים ביותר, כפי שנדמה לו, שהיו ניתקים וניתקים ממנו מאיזו משוּבה, כזו שאתה מוצא בקרני השמש הפּזיזות. יסורים! יסורים! פּתאום נאנקה נפשו בתוכו ופניו חזרו לראות נכחה. הוא לחש:
– רוחמה…
זו נמצאה ניצבת לא־רחוק מהפּתח ופניה היו חיורים ונוגים והיו מכוּוָנים בבלי־בטחה כלפּי אלו שלו וידיה טיפּלו וטיפּלו בציציות שַלָה, שהיה משולב לה כקדם מכתפה אל תחת שחיה והיתה קפואה וכנודדת בלי המוּלה, כצל חרישי זה, הנודד בלילות. כנראה, התגנבה ונכנסה אליו זה מכבר. וכשהקשיבה, לאחרונה, את לחישתו הנאנקה, נאנקה גם היא ופרצה אליו וישבה מחמת רגילוּת על ברכיו, וחיבקתוֹ בידה האחת בצוארו והתחננה אליו:
– אפרים, יגיד נא לי מה אתו. לשם־מה התחיל לובש את אדרתו ופסק? הרי פּניו מלאים דאגה רבה שכזו – מה… אפרים, מה אמרה לה זו, אַה?
ומיד קפצה וכבשה את פּניה בכפּות ידיה וקבלה כלפּי נפשה:
– אַח, כמה נוֹאלה אני… אלוהים, כמה אני נואלה!
ואפרים, שלא זז בתחילה והיה יושב ומביט תוהה ותמיה, קם פּתאום והתחיל שוב צוחק אותו צחוק קצר ומרוסק – צחוק קשה כצור זה, שאדם אינו גוֹמרו, אלא משמתחיל חזהו כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ושברוֹ. ולאחר שגמר, היו פּניו חיורים מאוד והוא נשם בכבדוּת ובחולשה ניכּרה והחליק לה לזו בראשה, כשמחצית אדרתו הפּנויה צנחה ונפלה לו לרגליו, ושאלה באותה רכרוכית חמימה:
– וכלום… שם כבר נגמרה הקריאה, רוחמ’קה?
ואולם זו כבר היתה גרויה והתריסה – פּנתה דומם כלפּי האשנב והתחילה משרטטת בצפּרנה בזגוגית.
5
ציפּור אחת מאוחרה, השוכנת בבצות הקרובות שמתחת, זכרה פּתאום את תוֹר אביבה הרחוק והתחילה צוחקת צחוק מזוהם, שהיה צורם את הדממה שבלילה, כצריחת גדי פּרא אובד, הנופח את נפשו בהרים הרחוקים – ואפרים חרד פּתאום מקפאונו ובנשימה כבושה ורותחת מיהר ונטל את פּי האקדח הממולא מרקתוֹ, שכבר חדלה ולא היתה מרגישה בקרירותו, ובכוֹננו אותו ביד אמיצה למטה, כלפּי התהום השחורה, שהיה יושב לשפתה, התחיל מהדק בחָפזה קדחתנית את הכלבלב והידק והידק והוציא לבטלה בזה אחר זה את כל ששת הכדוּרים, שהיו בו, ותוּגה גדולה שבאיזו חרטה מאוּחרה באה ולָפתה את לבבו:
– אַח, פּזיזות שלא־במקומה זו – למה היתה לו?
והתנפּל במלוא קומתו וכבש את פּניו בדשא הקריר, שכיסה את רכס ההר, אשר לשפתה של אותה פּחת שחורה, ובשתי ידיו, שפּשט, חיטט וחיטט באדמה הקשה שמסביב, כאילו אמר לחַבּק אותה. הברה אחת פּראית ומרוסקה פּרצה פּתאום מגרונו – ומחמת הכאב הצורב, שגרמה לו בחזהו, נדמה לו, שלא קול אדם חי הוא זה, שנפלט משם, אלא איזה צוּר קשה ומחודד הוא, שנזרק משם אגב כּיחַ, והוא הרים פּתאום את פּניו והביט נכחוֹ באותה שלוָה רגילה שלוֹ. כמקדם, היה הלילה מסביב שחור ודממה גדולה היתה רבוצה בשחרוּריתו והנשימה היתה כבדה. היה חוֹם לוהט במסתרים. ממרחקים – כנראה, מהחורשות הרחוקות, השייכות של הדוּכּס, שארמונו נטוש בכפר שבמישור, נמשכה ובאה מתחילת הלילה נדיפה חריפה וריחנית, כזו של זרדים חרוכים, ושוב לא חלפה כליל. ורחוק, בקצה השמים שמנגד, היו מפּרק לפרק זהרוּרים חרישים מתנשאים בכבדוּת וחוזרים ונופלים באפסי גנים. היה חם – ובחולשת דמדומים, כחַיה רבוצה זו, שאָכלה והותירה, פּרפּר הלילה השחור.
– נמצא, שוב אפרים? – שאל אפרים את נפשו, אגב איזו הרגשה שוממה, שהכבידה פּתאום מתחת לחזהו.
ובהתרוממו לאִטוֹ, קוֹרס וגונח אגב רוח רפויה, כבר הטיל אֶרס:
– כנראה, חי־חי, קוֹגיטוֹ – אֵירגוֹ סוּם, חי־חי. קוֹגיטוֹ… הנה… כבר חַי וקיים “חי־חי” חדש… פּיגוּל!
אלא שפּתאום הרגיש באיזו ליאוּת משונה, שזו התפּרצה מפּרקי אבריו הנלאים והתחילה משתפּכת וכובשת את כל יצוריו, והוא חזר והתנפּל ונשאר מוטל, כשהוא נרדם תרדמת גיבורים, בפישוט ידיים ורגליים. אפס לא היה בידו, בכדי שירגיש בדבר, ושנתו חלפה פּתאום והוא חזר והרים את ראשו; אבל אז כבר היתה חמה טהורה מצחקת כלפּי שמים בהירים ומחודשים מגגות הפּחים המרובים, שהיו נחיתים פּזורים וצפופים בשפלה הרחוקה, שמאחורי שלשלת ההרים הנפתלה שלפניו, ונוצצו גוּלות הזהב של מסגדות כחולים ומגדלים כרסתנים, שהתנוססו פּה ושם מביניהם, וארובה הלבֵנים הגבוהה, שהזדקרה יחידה מחצר אחת בודדה ורחבה, אשר היתה מרוחקה מקצה המחנה וגדורה באבנים, כבר היתה פּולחת ופולטת את זנבה השחור. מתחת – כנראה, מהחצרות ההרוסים של בני הרכּבים שבקצה המחנה מזה, צהל סוס ברמה והאזניים תפשו קולות בני־אדם אטומים והמולת רסיסים רחוקה. פתאום נישאה מרחוק והתחילה צוהלת צפירת רכבת נחפּזה, צפירה רחוקה, הכובשת דרכים באמונה, והרחק־הרחק, ליד אותם האהלים הרחוקים והאדומים, שהיו פּזורים בחוֹלות השטוחים, הסוגרים את המחנה בקצה שמנגד, נפלטה כלפּי מרום תמרה אחת גוּצה וצחוֹרה־צחוֹרה, כצמר הצח, והתחילה זוחלת ומתפּשטת שם קדימה וקדימה, כשזנבה הצחור שמאחריה היה גדל וגדל והיה מתדבלל בקצהו ונמוֹג בנגוֹהוֹת הצוחקות. כנראה, היה כבר היום מנסר בשפלה. ואולם אותה כיכר פּנוּיה ורחוקה, שהתחילה מיד אחרי אותם האהלים הרחוקים והאדומים שבחוֹלות, זו היתה שטוחה לה שם בשלוָה של בוקר והיתה מלבינה לה שבילים שבילים צרים ונפתלים ונטושים מאדם, וכפי שנראה היה מהנגוהות המרובות והשונות, שציחקו שם מתחת, היתה נוצצת מטלָלים שבלילה, וחומת הצמרות הגדולה, שבגבולה אשר אצל האופק הרחוק, זו היתה שם מקטרת בשלוָה שבקודש כלפּי חמה בגאונה ואֵדה המטושטש היה אורירי והיה כחלחל. שם התחילה אמת חדשה. וכשהרים אפרים את ידו האחת, שהיתה קמוצה והיתה כואבת לו משום־מה במקצת, וראה פּתאום את האקדח הדומם, כשזו אוחזת בו, כנראה, מאתמול יפה־יפה, צחק בלבו ביגוֹן. אקדח זה נדמה לו פּתאום כדבר שפּרחה נשמתו הימנו, ונדמה לו משום־מה, שהוא גם קל כנוֹצה, והוא לגלג:
– אַח! ואתה, גרוגרת שכזו, אמרת: לאו – אַה? חה־חה.
וכמי שלבו התחיל נוקפו במסתרים, הכניסו בזהירות של חיבה אל כיסו שאצל חזהו והיה כמתחטא:
– מילא… זוהי – אמת בבחינה אחרת. חה־חה. אלא שבמקצת לא יפה הדבר, שמדרכּה של כל אמת, שתהא פּולטת את האדם אל חברתה, והלָה מדלג לו, ככדוּר נפּוח זה, שבידי הילדים המשחקים, ונמסר מיד אל יד. אַח, השד משחת! לאחר דברים שבפילוסופיה כזו אותה מטרוניתא מצ’יריקוב נוהגת תמיד להתאנח מחמת כלוֹת הנפש ולשלם אחר־כך במיטב הקוֹטליטוֹת המטוגנות שבבית־התבשיל שלה… צר!
וכשהיה אוחז בשיחי הפּטל השחור, שצמחו מקומות מקומות בשיפּולי ההר מזה, ויורד בזהירות בשביל הצר והמתפּתל, המוביל אל השפלה המדושאה והמצוננת, המסתתרת מתחת בינוֹת להרים, שׂם משום־מה אל לבו, שהוא בורר לו אגב הליכתו מהגרגרים הבשלים והחמיצים וזוֹרקם אל פּיו בהנאה מרובה. בתחילה צחק ברוּח שלוָה, כביכול, מנחיריו. חה! הנה האילוּזיה במילואה. השיח, אשר בשדה, האכילהו לחם וגלי הפּלג, ההומה לרגלי ההרים הגבוהים, השקיטו את צמאונו. חה־חה. ממש – כמו שמצינו כתוב בספרים הרבים ושנוּי באגדות הנושנות. אטוּ מלתא זוטרתא היא – יוצא אדם יחידי ומשוטט שמונת ימים רצופים בשדות ובהרים הרחוקים. מפּת־בג בתי־המרזח שבכפרים הוא אוכל ובסתר החורשות האפלות יבלה את לילותיו. באחת – אדם יוצר אגדה, חה־חה. מה שאמרו חכמים – אדם, שפּורש מהחיים, וכולי וכולי. לפחות, צורה שכזו יש לו לדבר, חביבי. ואולם מיד תקפה אותו שוב אותה הרגשה שוממה ופסקנית, שהכבידו לו אתמול מתחת לחזהו, הרגשה של זוהמא זו, שהתקוממה בימים האחרונים בכל אותה התהום שבמהותה כלפּי כל זיז וזיז שבנפשו ושבמוחו, משום שכבר היתה בקיאה בהם היטב וכבר יצאו לה מאַפּה, ורקוֹתיו התחילו הומות וסולדות. הרגיש פּתאום בנשימתו הקודחת – והיתה לו נשימתו לזרא ודמו זרם אל ראשו בדמוּת סוּפה שחורה, המנוקדת נקודות אש, והוא קרא פתאום פרא ונתלש ממקומו למטה, כצור הרים זה שבאה הסוּפה והפכתוֹ, ומאבני המקום שבשביל הצר דרדרוּ אחריו והרימו אבק קל.
בשפלה המדושאה שמתחת חיתה רוחו קצת. שם היה הצל מרובה וכתמי החמה בודדים ורוח בוקר קרירה נשבה וטפחה לו בפניו הסולדים והוא נשם בחָזקה. מסביב היתה דממה של שלוָה. באחד השיחים הקרובים טיפּלה איזו ציפּור בצהלה ופתאום דרדרה בבדים ופרחה לה והתחילה מטפּלת בשיח אחר, ובנגוהות הזהב שמתחת השמים הבהירים רחצה לה חוּגה רחוקה והמטירה משם את שירת הבוקר שלה. שוב נשם אפרים בחזקה ונוֹח – כה נוח היה לו פּתאום לשוטט ברוח רפויה בנקרוֹת הצרות, אלו האפלולות והנפתלות והמרופּדות דשא, שבצדי אותה שפלה שלוה, ולכוֹסס את הבד הירוק והלח, שנמצא פּתאום תלוש בידו. נוח – כמו שנוֹח לדַלית לִבְנֶה זו, שנגלתה פתאום יחידה בנקרה אחת מרופּדה ושלוה, להיות מרשרשת בטרפיה המרובים והקלים והזזים נצח, כמו שנוח לה לציפּור דרור זו, המסתתרת בבדיה, לפטפט בצהלה ולנתר מבד אל בד – או לאותה רוח שובבה, הנושבת ומסלסלת בדשאים שמסביב. היתה הוָיה אחת נוחה… חה. כלום יש פּה גבול, אשר יגביל את החיים מאותה “יציאה” מהחיים? השד משחת! אותה אנדרלמוסיא שבמוחות… יציאה מהחיים! יציאה מהחיים אמנם ישנה והיא אחת – וזו סודה היא של אותה “גרוגרת” מבישה שבכיסו. ואולם זו, ששנו חכמים, חה־חה… “יציאה” זו בכל גילוייה, שתיקנו חכמים בשביל “הכשרת” החיים, כביכול, זו כבר – דברי ימי האנושות היא, חה־חה. זו כבר אינה אויר לנשימה; אבל זו כבר – תורה היא. שהרי יציאה גמורה מהחיים, זו, שאולי יש בצלה גאולה לנפש, איזוהי? הוה אומר: זו, שהיא חדלה מחיי האדם. לא חיים – אלא הוָיה. כַחייַת השדה וכציפּור השמים, לפחות. אבל יציאה מהחיים, כשכל שמות־התוֹאַר שאינם נחוצים של “נזר הבריאה” במקום מוּנחים, כשחירוּת שבנפש היא אחד היסודות היותר מוצקים שבדמוֹ, למרות תורות המוסר המנוּוָלות, המתקלסות בו כמו באחד השפלים, כשרצונו החפשי אינו סובל שום ציווּי מוחלט או שאינו־מוחלט, למרות מה שתמיד הוא נמצא רתום לצבים ולקרונות של כל מי שהוא חזק או חלש ממנו, כשכשרונו להיות שוקל וטורח בדברים שלפניו ולפרקים, למרות מה שהוא תמיד מגשש באפלה, אפילו לחדוֹר פּחות או יותר אל מהותם אינו פוסק ממנו – ובכלל, בכלל: יציאה זו מהחיים, כשהמחשבה בכללה חיה – אותה מחשבה, שאפילו בשעה שהיא כבר מקורית ממקור המקוריוּת, אינה במהותה אלא שׁבּלוֹנה, שבלוֹנה קצוּצת כנפיים, הכובשת את הנשימה בזוהמתה – במטותא, מה זו, אם לא שה“י פּה”י, הפּחד מפּני אותה גרוגרת מבישה, הכפירה הרגילה והמונית בסכנה הצפויה, באחת – דברי ימי האנושות? באים אצל אדם, שחלָשוּת אחזה אותו מפּני אותם ה“חיים”, ואומרים לו: גאולה אתה רוצה? יפה. הוה, בני, שכוּב כפוּת, כשוֹר פּר זה, שהרביצוהו לשחיטה, ואַל תנהם – או, לכשתרצה, נהם, משום שלנו אחת היא, ובלבד שתהא מקבל באהבה רבה את כל אלה הדברים, שהנפש כבר סולדת בהם מחמת מוקצה, ותשיג, לאחרונה, אתה, החוטא, את אלה שבמהותם אינם אלא – חסד אלוהים גדולים. ממש! כי – הוי, בינוּ שנוֹת דוֹר וחרדוּ! היה לנו משה והיה לנו בּוּדה והיה לנו סוֹקרטס והיו לנו נביאים והיה לנו… והיתה לנו חתולה אפורה, שרדפה אחרי זנבה, חה־חה… השד משחת!
בינתיים הובילוהו רגליו מנקרה לנקרה ובקרוב יצא את שלשלת ההרים הנפתלה ונשאר ניצב ליד המסילה הרחבה והכבושה, שההרים היו לה מזה והמישור הפּורה הגדול, שקמתו, האובדת באופק אצל הכנפיים הפּזורות של אותה טחנה רחוקה, כבר הלבינה ומקומות מקומות היתה גם קצורה ושכובה, מזה. הרחק־הרחק מאחוריו נשאר אותו ציבור הבתים והגגות, שנראו לו לפני זה מראש ההר, ומפּה לא היה נראה באותה פּינה אלא קילוֹנה הגבוה והאלכסוני של אותה באר, אשר אצל בית־הקברות הגדור, שליד מסילה זו, ומאותה המולת רסיסים רחוקה לא נשאר כלום. פּה היתה דממה גדולה וחמה להטה בגבורתה ואצל גללי הסוסים שבמסילה ניתרו זרזירים והרחק־הרחק, בשדות הקציר האובדים, נראו ראשי הקוצרים והקוצרות, ויש שמגל הבהיק משם כלפּי חמה, וירדה פּתאום תוגה ללב, אותה תוגה, הקוססת את לבו של אדם ביום סגריר אָפל, כשהגשם דופק בחלונות והלב הקודר הומה והוא מנחש, שלא הבדידוּת בלבד הוא קוֹטב אסונו הנורא, שאפילו אם היתה ביום קודר זה יושבת אצלו ילדתו היפה והקודחת, השואפת את צלוֹ, והיתה נלחצת ונלחצת אל לבו, כיוֹנת אֵלם זו, לא היו גם שניהם נמלטים מסוֹפם הנורא, אשר ימחה את אהבתם ואת רשפי לבם מתחת השמים. אח, אותה ילדה יפה ולוהטת ונלחצת אל לבב הרי זו אומללה – אומללה וחלשה שכמותו! ירדה תוגה ללב וכבשה ברכּוּת את הנשימה ונכנפה הנפש מקרבת הפּחד הפּסקני. במה מתחילים? אָנה מחישים מפלט?
אותה כרכרת־מרוץ, הרתומה לסוס אחד, שהיתה זה כבר משחירה ודוהרת בתחילת המסילה, כשהיא סובבת ופונה מאחורי ההרים בתחילתם, קרבה בינתיים יותר, וזה, שהיה יושב בה רכוב, התחיל מסתכל ומסתכל מרחוק באפרים והיה כמַטה את הסוס כלפּי צד זה. נמצא, שזה היה נחום־ברבש, שני בשני של אותה דינה ברבש, חברו של אפרים משכבר הימים, שהתחיל מתרחק ממנו בימי שבתם יחד את דינה בפּטרבורג, שנחום זה היה שם מבקר את האוּניברסיטה, ואפרים לא היה אז חש להתרחקות זו, משום שזה היתה לו מקדמת דנא חולשה קטנה לגבי דינה ואפרים חשד בו אז, שהוא מנחש את יחוסיו הוא אליה, ומשום־זה הוא מתרחק ממנו. דברים והד דברים רחוקים ונפלאים קצת. הרבה מים אזלו מני אז. כשיצא אפרים מפּטרבורג לנוד למדינת הים, השאיר את זה שם, ואולם כשחזר בבוקר אחד מטלטוליו ושם את משכנוֹ לימות החמה בפינה נידחת זו, סיפּרו לו, שלאחר שמת אביה של דינה, שהיה שותפם של נחום ואחיו הגדול, נטש זה את בית מדרשו, זה כשתי שנים ויותר, ומילא את מקום הדוֹד. אפרים היה אפילו רואה אותו מפּרק לפרק, ואולם הם כבר היו כל־כך רחוקים ואיש מהם לא היה מרגיש שום נחיצות בדבר לשאול אפילו את חברו לשלום. פּתאום הרי זה בא ומטה את סוסו בכוָנה תחילה כלפּי אפרים – ואפרים הרים אליו ישר את פּניו התוהים. זה היה משום־מה חיור מאוד ופניו, המגולחים תמיד, שבקויהם הבולטים והנאצלים קצת היה משהו מפּניה של דינה, נמצאו כה מקומטים מאז ראותו אותם, ואפרים הרגיש פּתאום אליו איזו חמימות משונה שבלב. נולדה פּתאום תשוקה חמה־חמימה לחבק בחום את האדם הזה ולבקש ממנו סליחה וללחצו אל לבו היטב־היטב ולבכות אתו יחד לגורל שניהם. הוא היה נלאה במאוד וחמה היתה לוהטת בגבורתה ואותה תוּגה סולדת והומה לא הרפּתה ממנו.
הסוס השחור והמפונק ניצב והלז נמצא יושב והביט אל אפרים והיה משום־מה כאָשם:
– אפרים?… אבל כמה אתה חיור… המ!
קולו היה כבוש והיה כצרוד והיה חרד במקצת בפנימיותו. ניכּר היה, שהוא נלאה במאוד מאוד וקשה לו הדיבור מחמת איזה קושי שאינו נמוג שבחזה.
ופתאום – כמי שגבר אוֹנים:
– שב נא, אחי, ובוא אתי יחד אל הקונטורה.
ולאחר שהרים אליו ישר את פּניו, שהסמיקו בלסתותיהם, – בקוֹל שחרד שוב:
– הרי אני… כל־כך קשה לי עכשיו להיות יחידי!
איזו תוגה גדולה וקודרת שבנפש בצבצה מכל הברה שלו ונשבה מכל הוָיתוֹ ובכבדוּת גדולה דיבר מה שדיבר ובאותה כבדוּת גופה גם שתק. אפרים התחיל תוהה. הוא הצית דומם פּפּירוֹסה והושיט את האחת גם לחברו.
– קצת תמוה הדבר, נחום. וכי מאימתי היית למפונק שכזה?
והלָז – תחילה קדר מצחוֹ מחמת יסורים אילמים, כנראה, שהחרידום; ואולם מיד הביט אליו דומם והיה משום־מה באותה הבטה כל־כך הרבה תוכחה אילמת של נפש דוֹאבת, עד שאפרים בא במבוכה גלויה ופטפט ולא הרגיש במה שפטפּט:
– סלח לי, נחום הטוב, אני… הנני ונלכה!
וישב רכוב בכרכרה מאחוריו של זה וכבר היה בו לבו מהסס לדבר שדיבר ואיזו הרגשה שוֹממה התחילה קוססת אותו מתחת לחזה; אבל זה היה מפנה לו מקום באיזו התרגשות כבושה וחמימה ונפנה אליו באותה נשיבת תוגה רוָיה ונלאה שבקולו הכבוש:
– אח, יפה. כמה יפה, אפרים. גם אתה, כנראה, זקוק למנוחה – ותנוח אצלי.
ובהביטו אליו בחמימות ובאיזו רכרוכית מנוצחה:
– לא חולה אתה, אפרים? כל־כך חיור, המ… הלאה!
ונחפז הסוס לזוז והתחילה הכרכרה הקלה שוב דוהרת במסילה הכבושה. הלז היה יושב וראשו היה כבוש, כאילו באפס־אונים, בחזהו, ואפרים היה יושב ומרקד מאחוריו והיה קצת מבויש מדברי חברו החמימים ומדאגתו הנוגה, שדאג לו באותה רכרוכית משונה שבלב. הוא היה יונק ויונק באיזו מתינות קופאה מהפּפּירוסה שלו ולבו שנלאה והיסס היה תוהה ותוהה לפשר דבר. חידוש משונה זה, שהוא רואה פּתאום אצל פּלוני, מה טיבו? היה אדם גא והיה קר והיה שותק כמה וכמה שנים רצופות – ופתאום החל דוֹבר וכה נוּגה דברוֹ. נחום – נחום הטוב שלו. כנראה, לא מרוב טובה היה זה שוֹתק, כששתק. והציצה לנגדו פתאום מפרקתו הגוּצה והאדמומה של זה, שהיתה שזופה משמש וקמטים דקים ומשונים נחו בה, ולבו חרד. נדמה לו פּתאום, שהוא מצא איזה סוד כמוס. היתה באותה אדמומית מקומטה ומגושמה קצת איזו קשיוּת של צוּר – ונראה היה, שזו קברה הרבה והרבה יסורים נוראים שבנפש, שמצאו אולי את תיקונם באיזו גניחה חנוקה אגב שתיקה בודדה שבלילה ללא־שינה ולא שוחחו אפילו לאבנים שבקירות. ואותו גל חם, שהתרומם בלבו של אפרים אליו מיד כשראהו, קרב שוב אל תחת החזה והיה נהנה בנפשו מזה, שנלוה אליו. פּתאום פּטפּט הלז וניכּר היה, שהדברים נאמרו שם בנשימה אחת ובחשש שבמסתרים, שמא לא יגמרם – כבדה היתה, כנראה, אותה תוגה שבלב, שדכאתהו:
– וכי… וכי אימתי חזרת?
אפרים לא החזיר לו בתחילה, משום שאותה שאלה לא היתה בתחילה מובנה לו כל־צרכה; והלז התחיל מבארה לו, והיה הדבר דומה, כאילו מרסק הוא שם חתיכות חתיכות שותתות משל שיחה אחת שלימה, שהיתה סוֹאנת בקרבו, ומוציא החוּצה:
– משום שאמרו לי… אמרו, שהלכת לקיוב לפני ימים… אתמול כשהייתי שם…
– אה! אצלי – אתה היית אצלי?
אפרים נזכר והדבר היה כבר ניחא לו. לפני השבת הקודמת, בטרם נטש את ביתו, אמר שם, שהוא יוצא לימים אחדים לקיוב. ואולם אפשר – שזה היה אצלו. ופתאום התחיל לבו נוקפו – למה שאָלוֹ כדבר הזה? הנה זה שותק… גסוּת המונית זו שבנפש!
והלז שתק ושתק ופתאום סחט:
– סרתי.
ואפרים הרגיש, שצר לו המקום פה. אילמלא היתה הכרכרה רצה ככה, היה יורד ומטייל לו קצת פּה יחידי. כנראה, יש דברים בגו. ודאי, יש דברים בגו. והוא התחיל מסתכל באיזו שקידה צמאה שבלב במפרקתו האדמומה והשתקנית של חברו. לשוא. אבל שאוֹל לא ישאל. לאו. הוא לא ישאל. הוא רואה, כמה קשה לו לזה הדיבור בכלל. מלבד זה הרגיש משום־מה גם איזו יראה מסותרה מפּני אותו פּשר קרוב. לפני־זה היה לו כל־כך נוח לשבת, כמו שהיה יושב, אצל זה… והוא היה ירא. המ… רזי לי! רזי לי! איזו סיבה היתה יכולה להמריצו פּתאום לזה, שיהא לכתחילה סר אפילו אל משכנו? נחום? נחום שלו, המשונה קצת כל הימים? והוא מלמל:
– חזרתי… אתמול בלילה חזרתי. אני… אני לא הייתי בקיוב.
בינתיים באו אל גשר הקורות הכרסתני, שהיה מוטל בקצה המסילה שבמישור וגוֹשר את לשונו של הנחל הרחוק, שמימיו היו במקום זה כקפואים, משום שהיו מוסתרים תמיד באִבּי נחל גבוהים ומסובכים מצד שדות השלחים מזזה ובצלָלים המרובים של הצפצפות האפלולות והבוקיצות הכפופות והמגודלות פּרא, שהיו גוחנות אליהם ממוֹרד ההר המדושא והגבוה אשר מנגד. בראשו של אותו הר כבר התנוססו האָרנים הצפופים והזקופים שבחורשות הגדולות של הדוכס, אלו שהיו מרחוק משחירות באופק ומקיפות את חצי הסביבה שמסביב – והללו היו נתונים בחכירה לבּרבּשים מימים ימימה. בתחילה נשבה אל פּניהם רוח טופחת קרירה וריח של טינא הכּה באַפּם והכרכרה חדלה ממרוצתה והתחילה מיטלטלת מקוֹרה לקוֹרה; ואולם מיד אחרי הגשר התחיל ההר המדושא והמסילה היתה מטפסת בו אלכסונות ושם היתה כבר מרופּדה מחָטים ובדים יבשים והיתה שטוּחה כלפּי חמה לוהטת וריח הארנים, הפּזורים פּה ושם, היה מחומם והיה כמגושש וכבש את הנשימה בסופה. בבת־אחת גבר החום פּי שניים מכפי שהיה ובקרוב כבר היו הרקות הגרוּיות מוּצתות והבשר שנלאה היה רותח והנשימה התנהלה בכבדות ושארית מחשבה צלולה אָבדה, ונשארה במילוּאָה רק אותה קדרות קשה ומציקה, שמתחת לחזה הכואב, זו שהוֹסיפה פּתאום חיל ושמה מחנק ליתר הנשימה וסלדה את הריסים מתחת למצח. חום לוהט ודממה חונקת ורוח קודרה זו שבלב. רוצה היית לבכות לרוָחה. כמדומה, בהנאה שכזו היית מתפּלש במחטים הללו הבריאים והריחנים והיית בוכה לרוָחה. אבל בכה לא תבכה. יושב אתה שבור ונוֹאש ואובד ורק אותו צוּר קשה ודומם מציק ומציק מתחת לחזה. קשה לנשום וקשה לבכות וקשה אפילו לגנוח גניחה רצוצה – קשה לחיות בכלל. אדם אוֹבד ושבור – משום שכל מה שמסביב כה בריא. אדם אובד אבידה נוֹאלה ושבור שבירה נואלה. מפּני מי תכחד? מה שהיה – הוא כל־כך נוֹאל וכל־כך לא־חשוב ומשום־זה גם לא־יפה ואיש לא היה חסר כלום לו לא היה. ומה שיש… ומה שיהיה – אם יהיה… יפה היה אולי לבכות קצת; אבל בכה לא תבכה.
אבל הנה נטתה הכרכרה בבת־אחת ימינה ונכנסה בצל של שתי שורות אילנות גבוהים ואפלולים והתחילה דוהרת במסילה ישרה ורכה. ריח הארנים היה גם פּה חזק; אבל כבר לא היה מחומם והרוח חיתה קצת. ממסתרי החורשה התחילו באות גניחות שורקות וממושכות – בבית המַרשוּת הרחוק, הבנוי ליד הקונטורה, היו מנסרים קורות, ובהתחלת המסילה האפלולית והריקנית נראתה שיירה של סוסים רתומים לקרונות, שהובילו קרשים ארוכים אל התחנה, כנראה, ואיכרים לבושים לבנים מתנהלים אצלם ודופקים בהם מפּרק לפרק. פּתאום התחיל כלב נובח במרחק – ודומה היה, שחבריו הרבים נובחים לו תשובה מקצות החורשה האחרים, ואפרים חזר והביט פתאום מסביבו ונשם לרוָחה. התחילה פּתאום גוברת בחזהו איזו תשוקה גדולה לשחרור והוא קרא בהתרגשות כבושה:
– נחום הטוב! היה נִשם נא לרוָחה – אַה? הלא כבדוּת ארורה זו… השד משחת! לחיות אינה נותנת…
הלז לא השיב לו כלום. ואולם לבו שלו הכביד ככה וככה גברה בו תאוַת השחרור הכפותה והחוגרת אונים במסתרים – והוא לא הרגיש בשתיקתו של פּלוני. לא הרגיש גם בזה, שהלז כבש שם יותר את ראשו. הוא הניח לו את שתי כפּות ידיו כל כתפיו ודברי כיבושין פּרצו מפּיו:
– זוכר אַתה – כשהיינו ילדים? אלוהים! אותם החלומות הנואלים, שטיפּחו בנו החורשות הללו… נחום הטוב, הנה כבר איננו ילדים. ושוב אנחנו יחדיו פּה. זקנים? לאו. ואולם – הלואי שהיינו זקנים. ומה כל החרדה? החלומות נתבדו… אח, אבל כלום אלה חסרים לנו? אויר… קצת אויר לנשימה, נחום הטוב… היכולת לחיות בלי שום יִפּוּי־כּוֹחַ מיוחד לזה – או מה? ותמיד… תמיד… השד משחת! כבדוּת נצחית זו שבלב…
ואולם פּתאום נשתתק. נמצאו פּתאום המוֹשכוֹת, שהיה זה אוחז, נגררות בחוֹלוֹת שאצל הכרכרה, והכתפיים, שהיו תחת כפּות ידיו, חרדות, וראשו המוּרד של חברו היה כבוּש בשתי כפּיו והוא היה בוכה בקול חנוק ומרוסק וחלש, כאדם זה הבוכה בשנתו הקשה.
אפרים בא במבוכה. הוא התחיל מזיזו להלז בכתפיו ופטפּט:
– נחום… אבל, נחום!
והלה חדל מיד. הוא גנח פּתאום גניחה משונה וחדל מיד. ואולם אל חברו לא נפנה. הוא השתחוה והרים את המוֹשכוֹת ואגב – היה סוחט דברים:
– משונה… אבל – רואה אתה… לכאורה, מה היתה לי זו? אבל, כנראה…
ולא גמר. רק הוציא אנחה ארוכה – רותחת, מחמת בכי כבוש, וחרדה:
– אח, דינה, דינה…
ואפרים נשאר יושב נדהם. דינה – הוא אמר: דינה? ופתאום נתפש בשתי כפּות ידיו בקצות הכרכרה שאצל ברכיו והיה אוחז בה בחזקה. דינה… דינה… הנה פּשר הדבר… אבל מה – דינה? מה היה את דינה?
– נחום…
וקולו נחנק בגרונו ונפסק. הוא נלאה פּתאום. הוא רצה לשאול מתוך נפש שנחרדה: נחום – וכי מה קרה את דינה, נחום? ונלאה פּתאום. נלאה מהרגשת המשא הכבד שבאיזה שקר צפוי לו. נשאלה השאלה. מה יגיד לו זה? דינה מתה. ואז? אז יהא זה צוֹפה ומסתכל בו – ומחכה. והוא – במה “יגמוֹל” לו? הוא נלאה. אח, אבל דינה – מה קרה את דינה? וקולו נפל. הוא חגר שארית אוֹנים ופטפּט כבחלום:
– סַפּר… דבּר בדינה, נחום – אם אתה יכול…
ובקרוב היה אפרים יושב בנקליט המרופּד שטולטל מאחד האולמים של משפּחת ברבש ומצא לו מנוחה לפני המַכתבה הירוקה, שבחדרו המרוּוָח של נחום שבבית הקוֹנטוּרה, וראשו היה מוטל באפס־אונים בפינה הרכה שבסומכותיו הגבוהות, ודינה היתה ניצבת נכחו והיתה לבושה את אדרתה האפורה והרחבה ושַלָה הצחוֹר היה חפוּת לראשה. היתה חורשת האָרנים המשוחה, שבתמונה אשר בקיר שלנוכח, כתומה מנגוֹהוֹת קרני חמה נלאות שלאחרי הצהריים, והיא היתה מושכת ומוֹשכת את כסייתה לידה ופניה המרוגשים קצת היו מגחכים לו, כשם שגחכו זה לא־כבר כלפּי וירה ורוחמה, ופתאום פּטרה, מדי הושיטה לו את כפּה לשם פּרידה:
– הלא… הלא המות במהותו היסודית הוא כל־כך זר לי… אפרים! והלא אני כה בריאה…
והדבר בכללו היה אמנם ניחא – אבל גם קצת מוזר.
– מוזר… מוזר… מוזר… אה?
זה היה קולו הגונח של אותו נחום, שחדר פתאום אל ההוָיה ההוֹמייה והמטושטשה קצת, שהיתה מתמרת, כאֵד הלילה הזוֹחל שבשדות, בנפש הלחוצה וההוזה של אפרים שנלאה, והוא חרד וחזר אל ההכרה הפּסקנית שבדברים וחינק איזו אנחה משונה בגרונו. היתה דממה בחדר ולפני החלונות הפּתוחים קפאו באוירה הירוקה נגוֹהוֹת נוּגות בצחקן, ובריחוּק מקום קצת משם נמנמו אילנות צפופים בחום הלוהט שבצהריים. יאוש! ואותו נחום נמצא מתפּרקד במיטה הנמוכה והרחבה הסמוכה, שהיו גליליה הגבוהים וגולותיהם נוצצים קפואים, ומרקיד מפּרק לפרק את מזרונה הרָגֶש שמתחת. היה שׂם ידיו תחת לראשו והוא היה מביט בלי־חמדה אל התקרה וגנח למרוסקים:
– אני שואל: איפה הוא הקשר שבדברים? אותו ההכרח ההגיוני שבהם? אני איני תופס כלום! אותו רופא שוטה אומר: הטיפוּס… היה הטיפוס אצל אותו חולה פּסיוֹני והיא לא היתה זהירה… לא היתה זהירה! אבל כלום זוהי אותה הוכחה מכריחה שבדבר? חה! היה… מה שהיה: יופי… טוהר… או מה? נגיד: דבר, שאינו מצוּי לרוב בחיים, ושֶבְּשֶל זה היתה להם לאותם החיים יניקה הימנו… ובבוקר אחד ראית והנה איננו – משום… שאיזה פֵּיטרוֹק או מִיכֵי קלה בטיפוס! וכלום אינו תופס!
ואפרים חזר והטיל את ראשו הנלאה אל פּינת הנקליט המרופּד. ההבלים הללו! הרי־זה – פּתחה לו שאוֹל פּיה, כנראה; והוא מחטט ומחפּש שם את ההכרח שבדברים… הלא לפלא הוא – כמה החיות הללו, הנקראות בפי כל: בני־אדם, יכולים להסתגל אל החיים! ההכרח שבדברים… אותו “רופא שוטה” – זה מצאוֹ מיד. השׂכל מחייב: זה, ודאי יש לו אִשה ובנים והוא היה מוכרח לחזור הביתה ולנוח קצת – בכדי שיחזור ויפרנסם. וזה? אפשר מאוד, שאילו היה גלוי לפני זה קצת יותר מכפי שגלוי לו לפי מצב הדברים, היה גם הוא מוצא אותו ושוב לא היה גונח באותה מיטה. הלא, במהותו של דבר, דיה לו תמיד לאדם איזו אחיזה שהיא בחיים – ואותו יופי וכל כיוצא בו אפשר לו, שיהא מוטל ומתנַונה באדמה הלחה בכל הכבוד. והללו גונחים: ההכרח שבדברים! שהרי הוא – אפרים גופו, שרק מחמת מקרה שאינו חשוב של שטות לא היה אתמול בלילה לבָרות לשיני “הכרח הגיוני” שכמוֹת זה, הוא, שבמקרה זה אולי גלוי לפניו קצת יותר מזה שגלוי לפני אחרים, המצא כבר – את ה“הכרח” שבדברים, חה־חה? והלז – הלז במקומו הלא היה מוֹצאוֹ! לאו. אליבא דאמת, יש לחשוֹב, נוחים החיים לבני־האדם למַדי. להד“ם! מאחר שהאחראי אינו האדם גופו, אלא איזה דבר שמחוצו לו, ואפילו אם הוא ההכרח ההגיוני שבדברים – כבר אפשר לחיות. חה־חה. אפשר לחיות. שהרי גם ה”תוצאה הישרה של החיים", “הצד השני” שלהם – המות אינו אז נורא ביותר. כיצד! הלא ההכרח שבדברים… חה! לא יפה, רואים אתם, ידידים טובים, רק אז, כשאדם מרגיש את המקריוּת המוחלטה והמשפּילה שבחיים ושבמות גם־יחד, מרגיש בה בכל מהותו, אפילו כשההכרחיות שבהם היא, לפָנים, כה מובנה וכה “הגיונית”. חה־חה… השד משחת! היושיט לו את הקש, את הקש להצלה, לזה, הגונח שם, המתפּלל, במהותו של דבר, לו ורק לו – לאותו קש נואל? והוא התחיל צוחק פּתאום ברוח קרה, כביכול:
– חה־חה, רואה אתה – ואני תופס! ואני תופס את הדברים כהוָייתם, נחום! ה“הכרח” שבדברים – הרי־זה סודו של איש ואיש, חה־חה. וגם אצל דינה זו…
ופתאום נשתתק, הוא נלאה במאוד – זאת אחת. השנית, דברים שכמוֹת אלו – דברים של שטוּת יתירה הם תמיד ופה, כמדומה, יכולים הם, שיקבלו גם צורה מיוחדה של שטוּת. בני־אדם אלו – כשהם מחזרים אחרי אחיזה כל־שהיא שבחיים! לאו. מוטב, שידום וינוח במקצת. ככה. באפס מחשבה. באפס הרהור כל־שהוא שבמוח המלא אֵד. יגברו הדמדומים ותהא הוֹמה ההוָיה ההוזה שבנפש. הכל פּס. מנוחה, מנוחה, מנוחה… יפה! ככרכּרת הדואר הקלה, הרתומה לסוס אחד, והיא רצה ומקשקשת בשדות רחוקים ודרכים יתומים, התחילה מקשקשת בנפש חרדת דאָגה רחוקה־רחוקה. מה הדאגה? הנה הדליקה דינה הלילה משום־מה את המנורה הגבוהה שבפינה, שאצל הוילָאוֹת האדמדמים שבפתח, וגולתה הכרסתנית מטשטשת קצת את האוֹרוֹת שבחדר ובפינת הספּה כה נוח ויפה לשבת. מתי כבר היה כדבר הזה? הלא כבר היה היה כדבר הזה. הנה דינה מלבינה אצל הפּסנתר וקולות הוֹמים וספוגים רגשות רבים חודרים אל הנפש ההוֹזה. היא ומנגינת המות שלה. תוגה הוֹמייה, החודרת למצוּלות אפלות, וחלום מתחולל, השואג לגאולה רחוקה, והזיה נסוכה וחרישית, הלוטפת את הנפש הרצוצה. אצל הוילונות האַורירים, שאחורי הפּרח הגבוה והמצל שבזוית, הסתתרה וירה החיורה – וכפרח צחור בשלל הפּרחים הכהים שבטפּיטים, צנח ראשה אל הקיר ושם קפאה. בטבורו של החדר היה אותו בחור לבנוני מכונס באחד הנקליטים הרחבים שליד השולחן אשר מַפּתוֹ אדומה וראשו היה נופל ומוּטל בכפּו הפּרושה. ורוחמ’קה הקטנה, שישבה בתחילה בזוית השנייה של הסַפּה, הטילה את ראשה אחורנית ונמצאה מתפּרקדת באותה זוית בחצי שכיבה וידיה משולשלות אל מתחת לתלתליה שנתפּזרו וחזה מתרומם ומתרומם. מתי היה כדבר הזה – אימתי כבר היה כדבר הזה? לפני ימים, כמדומה. לפני ימים שאינם רחוקים, הוה אומר. הוא זוכר אפילו, שכשנדמו הצלילים האחרונים והמייתם הרוָיה, התחילה זינה, שהיתה, כנראה, שטוחה באותה מיטה שבחדר־המשכב האָפל, מתחננת משם, שלא תחדל, שתחזור ותשנה אותה שירה גופא – ורוחמ’קה הקטנה קפצה פּתאום ממקומה ופניה להטו פּרא והוא קראה בהתלהבות פּתאום שבקדחת:
– לאו! לאו! רבותי, בתחילה אני רוצה להקריא לפניכם שיר אחד. שיר נפלא, רבותי! דינה! חביבה! קרבי נא אלי, שבי פּה. אצל אפרים – ככה. הקשיבו נא, רבותי.
והתחילה – ודינה חָורה מיד ותפשה בכפּה הקודחת בכתפו של אפרים שנדהם. אותה קטנה קראה:
והיה כי ישוּב מנוּדוֹ ויבוֹא אל ארצי,
אני אהיה שלוה.
וכי יפקוֹד בית אמי ואני אראה בפניו
אָשוּב ואראה בפניו – – –
אני אהיה שלוה.
זינה הגיחה מהאפלולית שבאותו חדר וניצבה אצל המזוזה – לבנה ואובדת באדמומית הוילָאוֹת הנופלים וחלבונותיה הגדולים דבקו בפני אותה קטנה שלהטו. דינה היתה נושמת, כדג זה שבחרבה, וכפּה הקודחת היתה לוחצת יותר ויותר את כתפו של אפרים, כאילו לא מצאה לה שם אותה אחיזה, שהיא רוצה בה. וקטנה זו היתה ניצבה ממש כנגדה והיתה מתלהבת יותר ויותר מקריאתה והיה הדבר דומה, כאילו זוֹרקה היא ישר אל פּניה של זו את כל מלה ומלה, שהיא מוציאה מפּיה, במיוחד. בקרוב התחיל קולה חרד ונמלא גוָנים וחצאי גונים חיים וזינה הגיחה כולה מאותה אדמומית של הוילָאות הנופלים ואותה וירה נמצאה ניצבת ואוחזת בקרנות הפסנתר והבחור הלבנוני נטל את כפּוֹ מפּניו והפנה אותם באיזו תהייה כלפּי אותה קטנה. וזו כבר היתה לוחשת ולוחשת:
ויהא זה הדם לי, להשקיט בוֹ צמאי,
ולרפאוּת יהא לי, להשקיט בה תאות נפש גלמודה וחולה
מייללה, כזאבה בחוֹרה, ביסורים לאהבה,
וחוֹבקה אבנים דוֹממוֹת – – –
ופתאום קרסה, כמי שברכיו פּקוּ, ופרצה בבכי משונה. חרדה חרישית נישאה מסביב ודינה פּרצה בשאָגה קלילה ונזדרזה ומשכה אותה אליה והסתירה את ראשה בחיקה, הסתירה, כאומרת להסתיר את סוֹדה היקר לה, והתחילה לוטפת ונושקת אותה דומם ובידיים חיורות וחרדות. הנה נגשה זינה וישבה בנקליט הקרוב והציתה לה פּפּירוסה והתחילה מביטה ומביטה כלפּי אפרים… לאו. מתי היה כדבר הזה – אימתי כבר היה כדבר הזה? אח, אפשר – יהא אותו דבר שוב חוזר ונשנה? לאו – למה? למה? יגברו נא ויגברו הדמדומים הללו ותהא אותה הוָיה הוזה שבנפש הומה והומה. ככה. באפס מחשבה. באפס הרהור קל שבמוח. באפס אותו כאב תמידי. מנוחה… מנוחה… מנוחה…
– אפרים… אפרים!
נחום היה ניצב אצלו ומזיזו בכתפו.
– כלום… מה?
– לא־כלום… אבל… אבל פּחד פּתאום אחזני. אולי תשכב ותנוח קצת – אה? אתה כה חיור… אה! הנה ימים באים לקראתנו. חה! ימי סגריר רטובים ואפורים ומכלים שארית תקוָה בלב… סתיו… פּנה יום – ויאת לילה… חה־חה, אותם הלילות הגדולים, השחורים, האילמים, ככתלים הללו, החושפים לאדם הבודד שיניים איומות וקרות מהזגוגיות השחורות – וזו הצפּייה… אותה צפּייה פּחדנית, הקוססת את הלב החולה, שאתה מצפּה שוב לבוקר – לאותו הבוקר החולני, הכבוּי, כאישוני התרנגולת השחוטה, הרטוב, המזוהם, המבלה שארית תקוָה שבלב… אח, שמא תגיד לי אתה, אפרים, לשם מה ולשם מי אשאר פּה “תחוּב” מהיום והלאה – אה? אפרים… אפרים!
– כלום… מה?
– לא־כלום… שמא תשתה תה – הבה ונשתה תה, אה?
ובמילואם – זכר אפרים את הדברים האלה רק בלילה, כשהיה ניצב בחדרה האָפל של רוחמה הקטנה ומסתכל לנוֹגה הקלוּש של המנורה שבחדר השני בתמונתה של דינה, שמצא שם ניצבת במסגרת קלילה. זה היה לאחר שכפנוֹת היום באו אל נחום אחיו הבכור ואותו יהודי שאינו גבוה, שהיה פּוחז בדיבורו ויוֹרק ברמה וכשהיה מדבר בוירה וברוחמה, היה אומר דוקא: וירה שלי ורוחמה שלי. אותו אח בכור היה יהודי קומתני וכתפני ובמקצת גם כרסתני והיה מגלח את לחייו הדשנות וזקנו שמתחת יוצא טריז מקושט והיה מדרכו לשרבב את ידיו לאחוריו אל מתחת לכנפי הפּידז’אק הקל שלוֹ ולטייל בחדר אָנה ואָנה, כשהוא פּוקד לפרקים את אחיו השתקני במבט שמתחת למצח, וכשזה היה נפנה ויוצא, היה זה מרים את ראשו והיתה שרשרת הזהב שבחזהו מתלבטת פּתאום והוא היה מתחיל שר בהביטו בנחת אשר מסביב:
Зх, да тройка…Сиег пчшист ы й
[אח, השלישייה…שלג צמרירי…]
ואותו יהודי פּוחז בא והסיר את טליתו הלבנה והארוכה, שהיה חובשה מפּני האָבק שבדרכים, וגילה את ראשו הגזוּז והמאפיר ושתה אִתם תה ודיבר רוסית שאינה נכוֹנה ודיבר ב“סטוֹיקוֹת” וב“קרוֹקוָה” ובדוּבּליקטים ובוירה שלו וברוחמה שלו ובמספּרים שבתשבורת, ולאחר שגמר את שתייתוֹ הבהולה, ניגש אל המַכתבה וחיטט הרבה בחבילת הדוּבליקטים והרשימות שהיו תלוּיים אצלה בקיר, וחזר וחבש את טליתו הלבנה ונפטר מהם – ואפרים ישב וחזר אתו גם הוא. בהליכתם התחיל הלָז שוב מסַפּר וסיפּר הרבה בוירה שלוֹ וברוחמה שלוֹ ובאותו בחור לבנוני שמפּוֹלטוָה או מאמריקה, שכנראה, הרי־זה “אדם חשוב” – אַה? רואה הוא בימים האחרונים איזה… וחזר ודיבר בוירה שלו וברוחמה שלו ובנחום זה גופו – ובאותה… באותה דינה “שלהם”, שאָמוֹר אומרים בה, שדבר מוֹתה של זו לא היה לגמרי כפשוטו; שהרי… שהרי אילמלא זה, קשה באמת – כיצד אדם “נוטל” פּתאום ומת! אלא שאומרים… הבריות מרננים… מרננים אפילו כבר יותר מדי… חי, סיפּור־בדים יש להם בדבר… בדבר אותו הרופא השני שבבית־החולים – זה… הרוָק… מילא. זאת לא זאת; אבל דברים יש בגוֹ. זהו ודאי. אח, הילָלות הללו של אותה רוחמה, זו הקטנה שלו – אילו היה רואה! אילו היה רואה!
וכשחשב אפרים ומצא פּתאום, שהביתה אינו רוצה לחזור כלל וכלל, לא סירב הרבה וסר אל ביתו של הלז והיה נהנה מאוד מזה, שלא מצא שם כל איש. אותו יהודי השאירוֹ בקרוב לנפשו והתחיל מטפּל בשלוֹ והיה יוֹרק בחדרו ברמה ואפרים אמר לשבת קצת יחידי ונכנס אל חדרה האָפל של רוחמה, שפּתחוֹ היה פּתוח אל האולם המואר כהה. אלא שבקרוב נתקל באותה תמונה, שהיתה ניצבת יחידה בדלפּק שבפינה, והתחיל מסתכל בה והכירה. זאת היתה התמונה היחידה, שהיתה דינה שומרת מימים מקדם – מאותם הימים הרחוקים, שנגוהותיהם כה שלוות וצלליהם כה נוחים, כשדינה זו היתה לבושה שמלה קצרה והיתה מפזזה כתינוקת באולמים הגדולים שבבית אביה וצחוקה החי צלצל מהחלונות המרובים והמלאים הד רב; כשהיתה מתגרה במשובה באפרים, שהיה נכנס אליהם, לפרקים, שוחקה בפניו על משובתו ובוֹכייה במסתרים, כשזה נפטר ויוצא. ככה סיפּרה לו לאחר שנים, כשנפגש אתה בנכר והיא הראתה לו תמונה זו גופא. הנה אותם גלי התלתלים, התלוּלים, שהיו אז תמיד פּזורים ותמיד סוררים, הפּנים הטהורים והפּתוחים הללו, שהמשוּבה הצוהלת שבהם מגבילה באיזו חִוְרָה סריוֹזית וקשוּבה, ומשום־זה אַתם אובדים את ידיכם ואת רגליכם, כשאַתם באים לתפוש בהם אותה בת־צחוק חצופה ומסותרה, המרפרפת ונגוֹזה לכם פּה ומבצבצת משם, והרי־זו תמיד פּורצת דוקא מאותו מקום, שפּחות מכל חשדתם בו, והיא טופחת ישר, כמכת־לחי זו, אל פּניכם הנבוֹכים, ופתאום נזכר משום־מה באותו נחום ובדבריו שדיבר באזניו ביום – במילואם. אח, בימים ההם היו פּוגשים את ימות הסתיו ברוח אחרת ובדברים אחרים… כמה הלז שם מתבוסס במכאוביו הרבים – מילא! ותמונה זו נפלה בירושה דוקא – לרוחמה. היש דברים בגוֹ? וכשהתחיל מחפּש בה, נתקל באותה כתובת קטנה, שמצא בה מתחת, ושהיתה מכוּסה, כנראה, בכוָנה תחילה, בקצות הפּלוּסין של המסגרת. שם היה כתוב בכתב ידה המצומר קצת של אותה דינה: “מוֹריטוּרי טי סאלוּטאנט, אחותי רוחמה, האחות הקטנה שלי, השנוּאָה לי אמנם במקצת, אבל אהובה היא לי – בהרבה, בהרבה”. הדאטוּם שמתחת היה משל הימים האחרונים. ואפרים קם פּתאום ממקומו ושם פּניו כלפּי הדלת.
– מוריטורי טי סאלוטאנט… הנה ה“הכרח ההגיוני” שבדברים, חה־חה־חה!
ויצא.
אותו יום היה, כנראה, יומא דגנוסיא לבני האזרחים ושורות החנויות הסגורות היו מקושטות בדגלים קטנים, שנפנפו ורשרשו ברוח, ובפרדס שבכיכר, שמבוֹאוֹ היה מקושט בקשת גדולה של פּנסים אדומים וכחולים, שנוצצו באפלה השחורה אשר מסביב, ובשני דגלים גדולים וארוכים, היתה, כנראה, איזו חגיגה וצלצל צחוֹק טיילים וטיילות ומקהלת המנגנים הכּתה בחריצות ורקיטות שוֹאנות נזרקו מפּרק לפרק אל האפלה השחורה שבמרוֹם ואפרים נפנה משם ויצא לשוטט בחוצות קריה השוממים שבצדדים. ברחוב הגנים, ששם היתה האפלה שחורה ביותר, מפּני האילנות המרובים והמגודלים, שהיו מסתירים את הבתים ההוֹזים, נדמה לו פּתאום, שקראו בשמו בלחש, והוא נפנה ומצא אשנב אחד, שהיה פּתוח מתחת לאשרה מגודלה ושחורה, ובאשנב הלבינה איזו תמונה. הוא ניגש והסתכל בו היטב ופתאום פּלט:
– יחידה… ובאפלה… וירה!
וֵירה, כנראה, היתה כבר מהרהרת חרטה בדבר. פּניה החיורים שהסתמנו כהים באפלולית שבלילה, היו קצת נוּגים ומכונסים אל תוכם וישיבתה זו היתה קצת מוזרה והיא הביטה אליו, כאילו באקראי. ואולם פּתאום נזדרזה וקראה באיזה צחוק חנוק:
– לא אמת, סביבה רצויה מאוד למשוררים, אַה?
נמצא, שזה היה חדרה של זינה. פּה, כפי שהוא רואה, יושבת אותה זינה. מה היתה רוצה להגיד לו? ככה. היא – וירה – היתה צריכה לראותה ולא מצאה אותה בבית; ובהיות שלה נדמה, לכאורה, כי פּה יפה לשבת קצת ולחלום, נשארה מחכה לה. אפשר אפילו, שהיא היתה מוֹצאה אותה, אילו היתה נכנסת אל… אותו קלמר – אל קלמר… היתה אולי מוצאת אותה… מה היתה רוצה להגיד לו? אח, ככה. רואה הוא, בימים האחרונים הרי־זה מטפּל בכתיבת דרמה אחת, שקרא ראשי פּרקים הימנה באָזני אחדים מאתנו, והללו מצאוה באמת חשובה במאוד. שם יש מקומות כה יפים… הרי־זה – טַלַנט! כפי שנראה, הריהו רוצה להכניס לתוכה נפשות אחדות מ… מאלו, שהיו חיות אתנו פּה… וזינה – זו זכרה ימים מקדם, חה־חה. ביחוד, הרי־היא משום־מה מוצאה אינטרסה גדולה בדבר. היא כה שוֹגה בזה ומתלהבת. כפי שנראה, התחילה זו שוב חולמת את חלומותיה בדבר הבמה – זוכר הוא אותם מימים מקדם? אדם משונה היא – זינה זו… ורוחה כה כביר… יש שהיא חושבת בה, כי מחומר אחר קוֹרצה… מה היתה רוצה להגיד? ככה. אילו היה הוא – אפרים, כוָנתה – רוצה להיות נלוה אליה, היתה אולי נכנסת לשם… מה הוא סובר?
והיו הדברים בסופם כה נוּגים ואמירתם החרישית היתה כאילו קוֹבלת במסתרים והחרידה בהמיה רוָיה את הנפש הקשוּבה – וחרפּה היה, פּשוט, להביט אל הפּנים הללו, פּני ריבה לבנבנים ורכים תמיד, שהיו הולכים ומשתנים, כפּני זקנה דווּיה זו, מחמת כאב אנוש שבמסתרים, והיא כאילו לא הרגישה בזה וכיונה אותם בשלוָה הוֹזה, כביכול, דוקא כלפּי האופק האובד שמנגד. ואפרים היה, כאילו קרס פּתאום תחת סבל אותה תוגה גדולה, שירדה ולחצה בבת־אחת את לבו ההומה, והוא נטלה לוירה בכפּה הקטנה, שנמצאה מצוננת במקצת, וקרא ברוּח הוֹמייה:
– מה אני סובר? אולי תהא זו שטות, וירה, מה שאני דובר את הדברים האלה בכלל ומה שאני דובר אותם דוקא באָזניה – ביחוד. אבל… חה־חה. יש שמסכים אדם להיות אפילו שוֹטה – ובלבד שיראה, שהוא מסוגל, לפחות, לדבר זה. אח! אני סובר, וירה טובה, שכל אותו “אוֹשר” טפל ולא יפה במהותו – ואפילו אם נניח כבר, שאינו מדוּמה, שאליו בני־אדם אומללים מנַשאים את נפשותם הצמאות, אינו כדאי להם כלל וכלל, מאחר שהוא יכול שיהא משמש גורם, ואפילו רק לדק אחד פּורח, של אותם היסורים המזוהמים המשפּילים והמנַולים ככה את הנפש. כמה הללו נוטלים מזיווֹ, המצומצם גם בלאו־הכי, של אדם…
ואולם וירה הוציאה פּתאום את כפּה מזו שלו. ניכּר היה בה בזו, שהיא הולכת ומזדקפת אגב אותה ישיבה ודבריה היו קרים והיו כמלגלגים:
– מה זאת – פילוסופיה?
ולאפרים חרה בתחילה והטיל ארס קשה יותר מדי:
– אח! ואני שכחתי לגמרי, שהיא דורשת לחם – וגבר, חה־חה! והנה אני, השוֹטה, בא בפילוסופיה שלי…
ואולם פתאום גברה בו אותה תוּגה נוקבת שבלב והוא נקוֹט בפניו ואיזו חרטה פּנימית וחזקה החרידה את קולו:
– לאו. סלחי לי, וירה הטובה! ואולם אותה הסברת־פּנים נואלה – למה היא באה? כאילו כל שכמוֹת זה חשוב לנו… הלא… הלא לי, לפחות, חשוב רק זה שאַת סובלת יסורים, כנראה, ויסורים גדולים, ולי הדבר צר, צר יותר מדי, וירה. אה – מילא! היא נשארת פּה? שלום!
אבל וירה, שהביטה אליו בדברו וגיחכה גיחוך רצוץ ומרוסק, גנחה פּתאום ותפשתוֹ בכפּוֹ. היא לחצה ולחצה אותה בכפּיה הקטנות והנוּגות שלה ופניה, החיוָרים באפלולית והרכים, הפכו פתאום סובלים בגלוּי ונאמנים והיו נשוּאים אליו דוּמם ושפתה חרדה וחרדה. ניכּר היה בה, שקשה לה הדיבור, וחָזה, שמתחת לאותה בלוּסה קלה וחרדה, הכּה, כנראה, גלים כבדים. פּתאום גחנה ונשקה לו רותחוֹת ובשפתיים מרפרפות בכפּוֹ וצנחה בגניחה חלשה אל פּנים החדר האפל. לא חלום היה זה, אפרים – לא חלום נוּגה שבנפש, אותו בכי חנוק ויתום, שחרד וגז בדממה האפלולה שמסביב?
וחלום היה הלילה האפל והשותק והרחובות ההוזים והשלוים והמיַת המים הרבים והשוקקים, שבאה מאצל בית־הריחיים הרחוק, החולם יחידי אצל לשונות הנחל, אשר בשדות השלחים שבאֵד, והשתפּכה אל הדממה הגדולה ונתנה לה צורה מיוחדה. אגדה סיפּרו בדבר החיים והמוֹנם – אגדה רחוקה בדבר בני־אדם חיים וטורדים ונואלים ואומללים, שהיו אוהבים זה את זה וגורמים יסורים זה לזה ושונאים זה את זה ורחוקים זה מזה וגורמים יסורים זה לזה. אגדה משונה ומנוּוָלה וכה רחוקה מהשכל והמציאות ההוֹזה. יסורים – מה אלו יסורים? היו הללו רחוקים, כשם שהיתה המנוחה הגמורה רחוקה, והיה אפשר לחיות. נדמה שוב, שאצל החיים אפשר וגם נוח לחיות. והלילה היה אָפל והרחובות היו הוֹזים והמיית המים הרחוקים יִשנה ויִשנה את הדממה הגדולה. הנה רשרשו בקנים. מי רשרש בקנים והטיל חרדה בטרפים הנרדמים? רוח חרישית נשבה ובכנפיה הביאה צרוּרה נדיפה אחת קלילה – נדיפה מתוקה במקצת ושמנונה במקצת של קוּטבָה. שלום בסתיו, אפרים. הנה כבר הקוטבה הריחנית. קוטבה זו – מפּרחי הסתיו הראשונים והנוגים היא בפינות הנידחוֹת הללו. כשמתחילה בחוצות נודפת הקוטבה השמנונה, כבר קרובה גם נדיפת התפּוחים, הצבוּרים בדירים וברפתים הנמוכים, שאצל הנהר שבמורד, וקרובים מחנות קוּרי־הזהב הרבים, הנמשכים ונמשכים בשדות הספיח בימים הנוגים, והכוכבים הצפופים והמרובים, הנופלים ונופלים למַכביר בלילות הקרירים, ונשארים צפופים ומרובים, כמו שהיו בתחילה. שלום בסתיו, אפרים. בלי־ספק, אדם כבר אינו הומה נכאים לקראת בוא הסתיו הנוגה, כשם שאינו חוגג שוב בנפשו את חג האביב הצוהל. אבל יש גם האידנא, שבימים הקוֹדרים הללו אדם אוצר את כוחות נפשו הטמונים וסוֹגרם בחזה השותק – והאדם אדם שָלֵו ומחשבתו מחשבה בהירה ונשימתו ישרה. שואגים האילנות יבשוּת והשמים הנמוכים קוֹדרים וטפחוֹת ניתנו החיים הנוּגים – והאדם אדם שלו ושריריו שרירים חזקים ותוּגתו תוגה פּורה… תוגה פּורה! ריבה אחת הוא זוכר, נפש יפה והוֹמייה במסתרים, שהיתה בוֹכה, לפרקים, לריח הקוּטבה הראשונה. כמה היתה זו רוגשת אז ורוגזת דומם! והיה קולה חרד, מדי הוציאה הגה מפּיה, ולילות רצופים היתה אז יושבת אצל הפסנתר ושוֹגה במנגינה אחת, שהיתה אוהבת אותה ביותר, מנגינה נוגה וחולמת, שהיו קוראים לה מנגינת המות, ריבה זו היתה אומרת לו תמיד בלי אוֹמר, שהיא אוהבת אותו, ואותה אהבה, משום שהיתה אהבה, היתה מכבידה תמיד את נפשו: אבל באחד הימים, כשבגדה בו זו פּתאום ובחרה – במות, זה אויבו, הגדול ממנו תמיד וחזק ממנו תמיד, גרם לו הדבר אותו כאב שבמפּח־נפש מר, אשר בימי הילדוּת הרוגשים היה בשלוֹ בוכה הרבה בלילות… קצת משונה היתה אותה הרגשה – בלי ספק; ואדם שבגר היה בודאי שוחק לה – אם לא מתקומם כנגדה: הלא… דברים שבקדושה כל־כך הרבה יש להם לבני־אדם!
ואפרים הרגיש פּתאום, שכפּו חבקה איזה דבר קר וקשה, והוא הביט אל סביבו וראה, שרגליו הובילוהו אל תחת אותה כיפּה בולטה, המקוּרה פּחים ירוקים, שיצאה ממסדרונו של הבית הנהדר, זה שהתנוסס אחורי הגשר הגדול, וידוֹ אוחזת בכף הדלת הנוֹצצה. משמאלו אבדו במרחק אורות הפּנסים, הקלושים והבודדים, שהיו פּזורים, כאילו נשמטו מידי מי במקרה, משני צדי השוֹסיי הכרסתנית, ומימינו נמנמו בגינה הקטנה כוסות קוּטבה ריחנית לבנוניות ואדמוניות, ורשרשו טרפים בחלום השיחים הנמוכים ונוצצו שחורות זגוגיות החלונות, האפלולות והנטושות. הרחק מסביב היתה הדממה ונשם הנחל השוקק והשחור הסמוך וכנפי פחד קל היו משיקות – כנפי המות הזרות והנוראות, שפּה כבר היו. פּתאום חרדה הדממה ונשימתו חדלה. בתחילה נדמה לו, שחלום חלם. מפּנים הבית, הנטוש והאָפל, תפשו אָזניו איזה אַקוֹרד הומה והוזה של פסנתר. ואולם השני, שבא אחריו, זה כבר היה ברור, כמציאות המות, ולבו של אפרים כאילו נתלש מחזהו וברכיו פּקוּ והוא קרס וישב על הספסל שבצד. פּתאום התחילו האַקוֹרדים שבפנים הוֹמים ונישאים בזה אחר זה והיתה כל המיה והמיה במיוחד חודרת אל הנפש ומצננה אותו, כרוח קלה זו, הפּורצת מהכּוכים האפלולים שבשדות הקברות, הנשכחים מני רגל, וחובקה בקָרָתָה הזרה את ברכי הנודד היחידי. לא היה שום ספק בדבר. בפנים הבית, האפל והנטוש מני אדם, ניגנו בפסנתר וניגנו בשאָר־רוּח ובטֶמפּרַמנט שוֹקק, כמו שהיו מנגנים פּה באותם הימים, וניגנו את המנגינה הנוּגה והחולמת, שאותה היתה מסוגלה לשגוֹת בה לילות רצופים – אותם הלילות הגדולים והקודרים, שסוֹד החיים הקשה רוחש בשתיקתם, כשהזויות האפלולות מציצות כשהן נוגות ומחרישות, וקולו של אדם, מדי הוֹציאוֹ הגה מפּיו, חרד מבכי רוֹטש שבנפש הלחוצה. זו היתה אותה מנגינה, שהיו קוראים לה מנגינת־המות. מנגינה נוגה וחודרת למצוּלות הוֹמוֹת ומלאתי צלילי חלום רחוק, החותר וחותר יחיד במשברים השחורים וקָרֵב – אותו חלום מתחוֹלל ורוה תאנייה שוקקה, שהיאוּש הגדול מחיש תמיד מפלט אליו, מדי בואו אל קצו השחור. ניגנו – ואפרים נשאר יושב תחתיו, כנציב־שיִש זה, וחזהו ומוחו נאלמו פּתאום, כמו שנאלמת פּתאום אותה ציפּור נדהמה, שנמצאה סגורה בכפּוֹת דורסה החזקות והיא נאלמת, מפּני ששוב אינה מרגישה בכלום, אלא בציפּרניים הקרות והקשות הללו, ששוב לא יחדלו הימנה. אלא שבקרוב נמצא אצלו הדבר קצת תמוּה – למה הוא יושב פּה? היה, כנראה, לילה והוא שוטט יחידי בחוצות ואותה, כנראה, אינה ישינה, שהרי בפנים מנגנים בפסנתר – ולמה זה אינו סר? החלומות הללו! והוא קם ובאפס מחשבה תחילה וברגליים נלאות וכאילו רק מפּני שכבר דש בדבר הזה, ניגש והתחיל דופק בדלת בלי־חמדה, כדרכו פּה מימים ימימה. אחת. שתיים. שלוש… אבל המנגינה לא חדלה והוא התחיל מפקפּק בדבר ומביט מסביבו. אפשר כדאי לו, שינוּד הלאה? הרחובות הוזים והלילה כה שוקט. ואולם פּתאום נתקל מבטוֹ שוב בחלונות האפלולים, שנוֹצצו שחורים כלפּי השיחים הנמוכים וכוֹסוֹת הקוטבה הנרדמות, והתחיל נזכר באיזה דבר שאינו ברור וירד וטיפּס במתינוּת אל אחד החלונות והביט פּנימה. בבית היה אוֹפל והוילונות המוּרדים לא נתנו לחדור לשם כראוי וכלום לא היה ניכּר. ואולם מדי לחצוֹ יפה את פּניו אל הזגוגית הקרה, הקשיב פּתאום מבפנים איזו שאגת פּחדים והשירה ההוֹמייה חדלה בבת־אחת. אז חזר פתאום אפרים אל ההכרה המוזרה שבדברים והיה קרוב לנפול; ואולם מיד שבה אליו רוחו והוא מיהר וחזר אל הדלת. שם בדק ומצא, שזו לא היתה סגורה מבתחילה, והוא חדר פּנימה. וכשהצית גפרור והביט כלפּי הפסנתר הפּתוח, נשם לרוָחה ונפל, כשהוא נלאה כולו, אל הנקליט המרופּד הסמוך. כציפּוֹר ירוּיה זו, שכנפה מוּרדה ושותתת דם והיא גופה מתדחקת ומתלחצת אל הפּינה, שנפלה לשם ממרומים, ומביטה בחרדה קפואה אל הצייד השָלֵו, הקָרֵב אליה בידיו הגסות, ככה הביטה אליו מאצל הפסנתר הפּתוח רוחמה הקטנה והיא חִוְרה ונפחדה ומכונסה כולה אל זוית אחת קטנה שבכיסא המרוּוָח שלה. פּתאום נפל ראשה אל מרפּקה והיא התנפּלה אל הזיז, היוצא מהפסנתר, והתחילה בוכה בקול וכתפיה חרדו. כנראה, התחיל פּחדה נמוֹג ופג.
וכשהתחילה האפלולית שבחלונות מאפירה במקצת ובגינה שמאחוריה צפצפה ציפּור אחת בודדה ונאלמה, היתה רוחמה יושבת בדפנוֹ של הנקליט המרופּד, שהיה אפרים יושב בו, וחובקת לו בצוארו וקבלה:
– אח, איפה הייתה בכל הימים המרים האלה, אפרים? אני פּה הייתי כה גלמוּדה…
ובחָבקה אותו, היה בשרה חם מאוד והיו יצוריה רוטטים אצלו, כציפּור שבויה זו, כשאתה נוטלה מתחת לכנפה, ואפרים היה ראשו מוטל אחורנית והוא פּלט, כבא מרחוק:
– חה! ואילו הייתי אני פּה, רוחמ’קה?
– אילו היית אתה פּה! רואה אתה, הללו שמסביב – הלא כולם כה רחוקים ממני… תמיד – ואף כי בימים האחרונים… – וירה זו, שאינה ישינה משום־מה בלילות; זה הלבנוני, המדבר יומם ולילה ב“יצירה” החדשה שלו – ואפילו אותה זינה, שבכלל איני אוהבת אותה ביותר…
– ואני?
וזו התנפּחו שפתיה והיא זרקה לו קריאת תוכחה קובלת:
– אפרים!
ופתאום באיזו שאיפה כמהה שבנפש:
– אה! אילו היית אתה פּה, היית יושב ושותק – ומקשיב. הלא אני כל־כך אוהבת, כשאתה יושב ושותק ומקשיב. נדמה לי אז, שגם אני וגם מחשבותי ודברי שקוּלים אנו בהרבה יותר. ואם יש שהיית פּולט איזו מלה, הייתי אחר־כך הוֹגה בה בלילות…
ואפרים נקוֹט פּתאום בפניו, כאילו מצאוּהוּ, כשהוא חוטא בסתר, או שבאו ואמרו לו, שהוא שוטה. הוא הרגיש פּתאום, שחַם לו במאוד, והוא שחרר בזהירות את צוארו שרתח וקם ופלט כלפּי פּניה התוֹהים של זו:
– זהו דבר מיותר, רוחמ’קה. אַל תאהביני.
זו התחילה פּתאום צוחקת בקוֹל רם והיה צחוקה קצת משונה במפּליו המתפּתלים והיה דומה שם בהרבה לבכי מרוסק, והוא נקוֹט מיד בפניו גם מפּני שטוּת יתירה זו ונפנה ונהם אל שפמו:
– שוטה! שוטה מופלג וקרח – השד משחת!
ובקרוב היו שוב הימים הרחוקים הוֹמים והוֹמים וההוָיה שמסביב היתה שוב הוֹזה ודוממה; ואולם כבר היתה אותה הוָיה הוזה אפרורה במקצת והרחובות הישינים היו כמרובצים ולמבוֹאי פתחים סגורים רבצו כלבים ונמנמו. שוב לא היתה זו אגדה, שסיפּרו בדבר החיים והמונם – שוב לא היתה זו אגדה רחוקה, שסיפּרו בחלום בדבר בני־אדם חיים וטורדים ונוֹאלים ואומללים, ואותו כאב־תמיד וצורב, הסוגר את הנפש השותקת, זה לא היה רחוק, כשם שלא היו רחוקים אותם החיים ומה שאצל אותם החיים. חָוַר וחָור החלום האפור. קלוש היה נר־התמיד, שדלק יתום אצל בית־התפילה הגבוה, וברחוב הסמוך כלתה רגל חוגגת והפּרדס, הפּתוח לרוָחה, היה נטוש והיה שותק וצמרותיו השחירו יחד והקשת שבמבואו המקושט היתה כבוּיה ושני הדגלים הארוכים היו מוּרדים, ובטבורה של הכיכר המרובצה והמאפירה הקרובה היה אחד במקהלת המנגנים, שוידי שותה שיכוֹר, שאיבד את בני חבורתו, קוֹרס באָבק הטלוּל ומחלל בחלילו שירה אחת נוּגה ופראית למחצה משירוֹת המולדת שלוֹ הרחוקה. הנה חרדה צמרת במרום וציפּור נמה קפצה מבד וצפצפה ורוח קלילה נשבה וטפחה בפנים והתרנגול קרא במרחק. מה יהיה, כשיאדימו פּאתי הבהרות הללו שבשמים?
-
“מישצ'אניוֹת”– העירוֹניוֹת; “שוּבּוֹת” – פּרווֹת ↩
-
אנטר נאו – בינינו לבין עצמנו ↩
-
סאי בין קומפרי – מובן מאליו ↩
-
ויגואַם –משכנות האינדיאנים ↩
-
גויד – מפּת־דרכים, “מורה־דרך” ↩
-
איל אי אַ די שוז, קי סי פונ' – יש שם דברים אשר… ↩
-
שפּאַננד – מוֹשך ↩
-
לימים נודע כי שיר זה חובר על ידי ציליה דראָפּקין, ברוסית, ונשלח לגנסין, אשר תרגמו בלא ידיעתה לעברית ושילבו בסיפור זה כאילו נכתב בידי דמות זו, מבלי להזכיר את דראָפּקין. [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
“סטוֹיקוֹת”, “קרוֹקוה” – עצים וקוֹרוֹת־עץ, מלים רוסיות שגורות בפי סוחרי־יערות יהודים ↩
-
קוֹורט – מעטפה; סיריוֹזי – רציני ↩
-
די אוֹמניבוס דוביטאנדום – הוה מפקפק בכל דבר ↩
-
ס פּארשיבוֹי… וכו'… – מי שראשו מנוגע, אַל יהרוס אל הקודש… ↩
-
ס קאקוי איטו סטאטי… וכו' – על סמך מה, בבקשה ממך ↩
-
“קירפיצ'ניקוֹב”– ספר־לימוד לדקדוּק רוסי ↩
בגנים
מאתאורי ניסן גנסין
בהרת לבנה פרחה ובאה וכיסתה את פני שמש הבוקר והנגוהות שמסביב הלבינו. קשקשות הזהב הנוצצות, אלו, שהיו מבליחות במים1 הללו, הזורמים לאִטם, והיו רוחצות בהם אגב משובה חביבה שבילדות, חרדו חרדת פתאום וכבו. הדשא, אותו שבכיכר־הבר הפורחת שמשמאל, זה, שהיה צוחק בתחילה בשלווה ירוקה ופרחיו היו רומזים כלפי חמה חדשה צהובות ואדומות ולבנות, ראה, לחרדתו הגדולה, פתאום את ספיריו האוֹרים ואינם וצחוקו קדר. הנה באה רוח קרירה ונשבה. מאחד הכפרים הקרובים, כנראה, קרא תרנגול צרודות וארוכות והמוּרביות2 שליד הנחל התחילו מתלחשות ומרשרשות.
אני חרדתי מצינת פתאום ושנתי הטרופה חלפה לגמרי. רוטט מחמת קרה התחלתי מטפל ולובש את הפידז’אק3 שלי, זה שהיה משמש לי כר למראשותי, והייתי מסתכל זרות במקצת אל אותה חלקת המים השחורה שהיתה מתקמטת אצלי בקרתה. הייתי מביט מסביב ומחפש את גשר הברזל הירוק, אותו שהשארתי אצלו את סירתי אל אשר ישאנה הזרם, כשדיכאתני הליאוּת לגמרי; אבל זה כבר היה, כנראה, הרחק מאחורי ולא היה נראה כלל והסירה היתה מתנדנדת נרפּוֹת וניצבת לה סבוכה בשיחי הגומא הלחים שבשפת הנחל שמימיני, זו, שגני ירקות בלבלובם היו מכסים את כולה.4 אותו קרקור מצלצל, שהייתי רגיל בו שיהא מחריש את אוזני, כשהייתי שט אצל הגשר, מִיד כשהתחילו פאתי מזרח מלבינות, חדל, כנראה, גם הוא זה כבר: מסביבי היתה כבר נושמת בגבורתה אותה דממת הבוקר שבשדה, זו, שבכדי שתהא כובשת לה את בשר האדם ואת חושיו, אינה חסרה אלא את חום היום הלוֹהט, ובנחל היו צפות חבצלות צהובות דומם וכרבות המים היו מלבינות והיו אילמות והיו חרדות לזרם הקודר. הנה צרחה מאיזה מקום ציפור ונאלמה מִיד ובפרחי הפרג האדומים, אלה שבקרבת תפוחי האדמה המלבלבים, היה חרגול שורק וחדֵל.
אותה אַמת הצל, שהיתה סירתי סבוכה בה, היתה נושמת ברטיבות של שחרית צוננת ואל אפי בא ריח חודר של אדמה טחובה ושל טרפים חיים וחריפים ואני אחזתי במשוט והסירה יצאה אל טבורו של הנחל. זה התחיל כבר שוב חוזר לאט, לאט אל אורו ופה ושם היו כתמים של זהב טהוֹר מבליחים בחלקת המים הקודרת. בתחילה נדמתה לי אותה סביבה שאצלי מוזרה קצת. חביב ונהיר אפילו היה לי תמיד נחל מולדתי זה השקט והיפה ותמיד5 היה קרוב ללבי; אבל שנות נדודים אחדות יש אשר תמחינה מלבו של אדם אפילו דברים הרבה יותר חשובים לו משכּמוֹת אלו. טשטוש כל שהוא הספיקו הללו וגרמו לו לאותו נחל חביב שלי במוחו הגרוי קצת של ילד טיפוחיו. במרחק הגדול, זה שבכּר הרחבה שמשמאלי, ראיתי בולטת ארובה גבוהה והיא מקטרת שחורות ואחורי הגנים שהשתטחו מימיני, הרחק אחורי אותה חורשת־הלִבְנֶה הרכה, שהיתה מלבינה בראש אותו ההר המגביל אותם, התנוססה קוּפית־זכוכית נוצצת והיתה מכסיפה באוויר. שכחתי אז לגמרי בזו, שהיא אותה6 גופה, שהייתי רואה אותה בימים מקדם יוצאה ובולטה מארמונו הגדול של אותו דוכס שבכפר, זה, שכל האילנות הללו שמסביב שלו הם ושהגנים הללו התלולים שלימיני גם אלו שלו הם ושאַרכיחוֹטם שלנו, אותו יהודי אדום וגס, המספיק7 דגים לקהילה שלנו, הוא אריסם מיָמים ימימה וצריפו הדל מסתתר גם הוא פה בקירוב מקום באחד המורדים אשר לגנים הללו. שכחתי – ושלוותי התחילה נטרדת במקצת. היתה כבר השמינית בבוקר ואותו בוקר היה לי כבר השֵנִי8 לנדודים תכופים שבנהר ושבשדות וכל אותו טיול שלי התחיל להיות לי כבר לזרא ואהִי צמא רק למנוחה. בלי חמדה נמשכו ידי שוב אל המשוט; אבל בינתיים הקשיבו אוזני קול דליים ריקים, שהם חורקים בקירוב מקום אצלי. כשנפניתי לאחורי ראיתי, שלא הרגשתי תחילה בכיכר אחת פנויה וקטנה של חול, שהיתה מונחת לא רחוקה ממני. שם היו רשתות פרושות ותלויות בכלונסאות זקופים וקבוצה אחת של סירות, קטנות וקצת יותר גדולות, היתה קשורה יחד ליתד מנומרת, שהיתה בולטת ויוצאת משׂפת הנחל. שם, מבינות לגנים, במסילה הצרה, המתפתלת אחורי שורת הלבָנות9 הכפופות והלוהטות, נפרדה פתאום והיתה מרפרפת לנגדי ואובדת בטרפים הרחבים ונראית שוב ומתקרבת יותר ויותר אלי תמונה אחת שאינה מוזרה לי לגמרי. זו היתה נושאת שני דליי פחים ריקים ואלו הם שהיו מקשקשים וחורקים בקצה המוֹט שבשִכמה. כשהיתה כבר זו חוצה בזהירות רגילה את פרחי הבּוּלבּוּסים הלבנים שאצל הנחל, ראיתי והייתי יכול להכיר בה, שהיא שייכת ליהודי אחד מגוּדל וצהוב, שלא היה לבוש אלא מכנסיו הנוצצים לברכיו ואת מגפיו הגבוהים לרגליו ומתחת לקַרטוּז הצר והמזוהם שלראשו היה בולט ומצהיב מצח צר וקשה. פניו של אותו יהודי משונה, שכל רושם ורושם שבהם היה בולט והיה תופס מקום מיוחד בסביבתו, היו שזוּפים משמש ומזוהמים מחמת הֶבֶל שלא נסתפּג והיו צבים במקצת מחמת שינה, ושפתיו – אלו שימשו בהם בליטה מיוחדת לגמרי, בליטה, שהיתה יוצאת ומאדימה רוויות מבּינות לזקנוֹ ושׂפמו הצהובים שהקיפוה. אותו דבר היה תמוה במקצת; אבל אני זוֹכרו היטב: כשניגש אותו יהודי אל הנחל והתחיל מוריד במתינות את המוט משכמו אגב הבטה ישרה וחודרת אלי – היתה הַרגשתי הראשונה והיחידה שהרגשתי בי זו, שדמי מתחיל רוחש וחושי בי ניתקים. בייחוד היה לי הדבר תמוה, כשחזרתי והִכּרתי בו את מכּרי משכבר, זה, שהייתי פוגש בו לא אחת ולא שתיים ומימי לא קרה לי אתו כדבר הזה. אולי אפשר, שליאותי הגדולה היא שגרמה לזה; אבל היה הדבר דומה, שלא איזה אדם, אמת מגושם למדַי ולמדַי משונה, אני רואה לפני, אלא שאותה הדממה הכבושה היא זו, אותה הדממה הרוחשת שבשדה, שלָבשה בשר וניגשה אלי, כשהיא נושמת בגבורתה הכובשת, וזוהי שהביאה אל אפי גם את נשימתו המסואבה של אותו הפרג האדום, הפורח פה למכביר, אותה הנשימה המחניקה, שלכאורה אין משום ריח כלל ושיש בה בכל זאת משום אותו הגירוי הרחוק והטרוד שב“תאוה נהיה”. שראשי סחרחר ואיני רואה לפני כלום, מלבד אותה בליטה רוָיה שבפניו של זה, זו, שהיתה מאדימה באיזו חוצפה כלפי חמה משתחררת.
אותו יהודי גנח, לאחרונה, בקול צרוד במקצת והתחיל מפקפק גסות בקול של דוב:
– רבי אפרים, הייתי אומר… אַה? לא רבי אפרים הוא זה?
ומיד נתחוור לו.
– מסתמא, הוא. חי. שלום בבוקר, ר' אפרים. אבל מה זה פתאום לו ולסביבתנו?10
וכשלא11 מיהרתי להשיב לו:
–חי! אבל מה אתו? אפשר אינו חוזר ומכיר אותי, צוּ’דאק צֵ’לובְיֶק! חי!
וירק בהנאה יריקת־איכרים ביומא דפגרא: אותה יריקת־אגב מהירה, שיש אחריה גניחה מטוב לב.
אבל אני כבר הִכּרתיו. אני הִכּרתי אותו והִכּרתי את הסביבה שאצלי ותקווה באה ללבי. בטפיחת משוט אחת הקרבתי אליו את סירתי וכיבדתיו בפאפירוסה.
–חה! במה שאדם יכול לחוֹשדני! שאני לא אכיר את… את… שאני לא אכיר אותו!
שמו היהודי היה לנו תמיד פֶּלַאי; אבל זה היה ארכיחוטם, זה היה ארכיחוטם שלנו, מכירנו משכבר הימים, אותו ארכיחוטם, האדום, שהיה מאכיל אותנו תמיד פת קיבר בקישואים חיים ומשקה אותנו חלב קר, כשהיינו מטיילים באותם הימים חבורות חבורות צוהלות בנהר. יהודי מוזר במקצת היה זה תמיד.12 כל ימיו היה יושב לו בחווה זו שלו והיה מספיק יום יום אל השוק של הקהילה שלנו דגים חיים ומיני ירֻקות מהגנים הללוּ שהיו לו באריסוּת והיה מוכר את סחורתו וסר אל בית התפילה להתפלל ומתפלל בקול איכרים גס ורם ומלה אחת לא היתה יוצאה מפיו כתיקונה וחוזר אל ביתו ומטפל בגנים שלו ושוב לא היה פוגש בו איש. בימות הגשמים היה אובד לגמרי ולא היה נראה בשוק אלא אחת בשבת – בששי, אלא שבשמחת־תורה היו רואים אותו מתגולל בחוצות כשהוא לבוש איזה פראק שחור ומלא כתמים שאינו לפי מידתו וחובש צילינדר גבוה לראשו והוא מתחטא ומתייפח בנהימת־דוב רצוצה:
– אוי, סלח לנו… הוּ – הוּ… מחל לנו… כּפּר לנו… כּפּר לָ־וָ־וָ־וָנו…כשם שאני יהו־ד-י!
הוא היה כל ימיו יהודי אמיד למדַי; אבל היה רחוק מוותרנוּת אפילו לגבי־גופו שלו. כמה שאני זוכר אותו היה שרוי בלא אשה ואשתו הראשונה מתה עליו באיזו מחלת־נשים, שהיה אוהב לספר בה ליחידי סגולה מקרבנו. את בניו, שהשאירה לו זו, היה שולח אחד אחד לאיזו ישיבה דווקא, שהיה בטוח בה מימים ימימה, כשם שהיה בטוח במציאות האלוהים, והללו היו שולחים לו לאחר שתיקה ארוכה מכתב מיקאטרינוסלאב, שהם חיים והם בריאים והם נושאים שם משרות זה בכֹה וזה בכֹה ומשכורתם שלמה כמה וכמה רובאל לחודש ומתנות והם מקווים והם בטוחים, שאחריתם תשׂגא ברצות אדונַי. מלבד אלו היתה לו גם בת אחת יחידה; אבל זו היתה שוֹטה והיתה דומה ברשמי פניה הבּולטים אליו; אלא שאלו שלה היו לגמרי קֵהים. סוּלִי זו היתה היחידה שנשארה יושבת אתוֹ יחד, וראשה הגזוז, המדובלל שחורות ומלא תמיד נוצות היה יחד את ידיה הנרפות והמזוהמות בּוֹלט תמיד באוויר מבינות לתנור ולקיר המסוידים. כשהיינו לפרקים מסובים באותו חדר אל שולחנו הגדול והגס, שסביביו היו ספסלים גבוהים וארוכים וצרים, והוא היה יוצא לשַמשנו, היו תמיד בינינו כאלה, שלא היו מוצאים לדבר מיותר לבוא אתה בדברים.
– סוּלי! – היו פונים אליה.
זו היתה מרימה כלפי הדובר פנים של בהמה, ומתמרמרת בקול של גבר ריק:
– מה אתה רוצה, מה?
הלז היה שואל אותה איזו שאלה שאינה יפה. חברה היתה פורצת בצהלת צחוק וזו הוסיפה והיתה מתמרמרת וקולה הגס ודבריה השוטפים היו שורטים:
- אתם,13 זרמת־כלבים! הו! תיפח רוחם של אבותיכם המזוהמים! ממזרים, אַה ממזרים!
לקולה היה נכנס ארכיחוטם מהפרוזדור ששם טיפל. זו היתה מִיד משתתקת וממשיכה אלכסונית את ראשה אל כתפותיה וזה היה מוריד ממזוזת הבית את השוט, שהיה שם נצח תלוי ויורד, ומראה לה אגב נהימה קודרת:
– שמא שכחת? אתּ!
יהודי זה היה אפילו לפרקים תכופות מרבה אתנו בשיחה ובליצנוּת מיוחדה; אבל תמיד היה משאיר בי איזה רושם מדכּא של חלמיש צור. קשה היה אותו יהודי – קשה כמגפיו14 אלו, הגבוהים והמסוּמרים, כידיים הללו שלו, החלודות והחזקות, כצווארו זה, הקצר והשחום והמקומט קמטים, קמטים דקים ונוקשים, משל פיסת־כפו השחומה של אותו אווז. כשראיתי בו בתחילה, שהוא מסביר לי פנים, התחילה תקוותי צוהלת בי; אבל לבי היה מסס.15 וכפי שנמצא, שלא בכדִי. משהזכרתי לו, שיש את נפשי לסור אליו ולנוח קצת, התחילו פניו מאריכים וידיו מגרדות בפדחתו ומבטו נתלה ונשאר באופק הרחוק שלפניו. צחוק היה אז לראותו. בטוח הייתי בו, ש“פדיונות” שבמקרה כאלו חזקים הם תמיד מרצונו הקשה; אבל מה פירושו של אותו מבט תלוי? זה – מהו מחפש שם באופק הרחוק?
בינתיים התחילה חמה לוהטת שוב. הוצת הנחל והתחיל מכה בסנוורים ומפיק הבל רותח. נמלאו הגנים שריקה וריחוּש מיוחד אחז בכול ואותה הדממה הגדולה והמרחשת שבליבלוב ושבצמיחה הפורייה שמסביב התחילה 16 כובשת וכובשת אותי בגבורתה המדכאה וראשי התחיל לוהט ומיטשטש. הסירותי שוב את17 הפּידז’אק שלי והתרתי אגב רוגזה שבגירוי את לולאות אצטליָתי הקלה. מתחת לזו הרגשתי את בשרי כשהוא רותח.
– אבל שתיקה זו מה טיבה, רבי דוֹד?18
הוא, כנראה, החליט והתחיל מביט ישר אלי – התחיל מביט בוחנות:
– מילא… יבוא נא מכל מקום… יבוא…. כוס חלב קר אמצא בשבילו… אבל לא יותר!
קריאתו זו האחרונה נאמרה בהחלט; אבל היתה מצלצלת בה גם איזו תחינה משונה שהוא מפיל לפני ומִיד אחר זה גנח והשתחווה והתחיל ממהר וממלא את הדליים מים. פתאום התחיל זוחל בדממה שמסביב ובא אלינו מאותו המורד שאינו נראה שבגנים איזה קול משונה ושׂורט את הנפש – קול גס שבגבר, לכאורה, שאותו המדַבר בו משתדל לרכּכו ולהוֹפכו מתוק. אותו קול היה מתחטא מסואבות והיה נושק את כל מלה ומלה שהוא מוציא מהפה במיוחד:
– סוּסִקִי… מוּסקי… הי־הי…19 היכן אתה?
היהודי שלי חרד ופניו מלאו דם. בטרם שהספקתי להוציא הגה מפי כבר היתה נהימתו הרצוצה מתגלגלת בדממה ומטילה אימה בגנים המלבלבים וכמהים:
– שתיאלמי דוֹם!
ומִיד אחר זה, כשהניח בשכמו את המוט ואת דלייו הפרופים לו בקצותיו, פנה אלי והחליט קודר.
– לאו. איני יכול.
ופנה ללכת. נדמה לי אז שהחמה אזרה פתאום כוח רב והנחל הרותח התחיל צוחק לי זדונות. אל מלא רחמים, ושריקה טורדת זו הממלאה את הגנים המלגלגים – למה זו באה? הרגשתי בי פתאום, שזרים היו הלילה20 בגרוני ובחזי, וכוס של חלב קר זו – הייתי בטוח פתאום שכל ימי לא הייתי חי אלא בשבילה ולשמה. אי־אפשר לי בלא זו. קראתי אחריו בקול צרוד וכמֵה:21
– ואפילו כוס חלב, אה? אבל נָקבה לי את מחירה כמה שאתה רוצה ובלבד שתתננה לי!
הלז ניצב ופנה אלי. ניכר היה שהיצר מתגבר אצלו. הוא פקפק בקול;
– כוס חלב?… חלב יש… אפשר… אבל… מילא, טוב… אבל שיחכּה לי פה, אני אקרא לו. משום שרואה הוא…
כשבאתי לקול קריאתו של היהודי אל הבית ולא מצאתי שם אותו הראש השחור והמדובלל, כשהוא בולט מבּינות לתנור ולקיר, היה לי הדבר מוזר קצת; אבל מִיד שכחתיו, מלבד זאת לא היתה בלבי תשוקה יתירה לבוא בדברים את אדוני הבית, שהיה משמשני באיזו שתיקה מדכאה. בבית גופא לא מצאתי כל שינוי. אותם הקירות המסוידים והמנוקדים זוהמה ואותו הגיניראל היחידי שבקיר, שזבובים טישטשו את צורתו, ואותם החלונות הקטנים, ששמשותיהם הצהובות משחירות מחמת שיירות, שיירות של זבובים רוחשים; אלא שאותו השוט, שהיה תמיד תלוי ויורד במזוזת הבית, מצאתיו כשהוא תלוי במסמר שלמראשותי המיטה הרחבה שבזווית. היתה דממה והיה הבל כבוש בדממה ובהבל היה שוב מאותו הריח המשונה, שהביא אתו אדוני הבית אל שפת הנחל, וזבובים המו וטרדו. בהבל שכזה ובדממה שכזו מגיחה תמיד אותה22 הרגשת הבדידות הגמורה, האוכלת את לבו של אדם, ואפילו אם כבר בא זה אִתה, כביכול, לידי איזו פשרה, והרי זו מכניסה בזהירות מכאיבה את פיה הנוקב וחודר אל תחת החזה המכביד ומתחילה מוצצת ומוצצת ומוצצת אותו בלי רחמים. הבינותי, שלא פה המנוחה ואפילו אם לא היה הדבר חסר אלא את רצוני אני. וכשיצא הלז להביא לי את23 החלב, קמתי ויצאתי. אבל גם שם לא הוקל לי. אותה דממה כבדה שבבית לא היתה אלא חלק מזו הדממה הכבּירה, השולטת פה, כנראה, בכול. ולי היה נדמה, שנטלו את לבי ונתנוהו בצבת. התחלתי מטייל במסילת־החוֹל שליד הבית ומסתכל בלבלוב הכּמֵה24 שמסביב וראשי היה לוהט ומלא ולבי היה רוחש כבוד או שלא היה רוחש כלום לאותו ארכיחוטם, זה היהודי הגס והמגושם, שיש לו אותו הכוח, הדרוש לו לאדם בכדי שיהא יושב פה יחידי, לגמרי יחידי, ויהיה מטפל בתפוחי האדמה ובירקות שלו רק משום שהם תפוחי אדמה וירקוֹת. אותה הצמיחה שבקדחת, שאינה חדלה מסביב נצח, וזו הדממה, האוכלת את נפש האדם ברחישתה המַזילה ארס אל הדם, והשמים הללו, שתאוותם הלוהטת לאוֹרה נמלאה ונמלאה והם כמהים25 ואינם חדלים – כל אלה אינם בשבילו אלא דברים שלא היו או שלא נבראו אלא בשביל תפוחי האדמה והירקוֹת שלו שתהא הברכה שולטת בהם – וכשחם לו ביותר הרי זה מספג את פניו המגושמים בשרווּל של כוּתנתו הקשה וחוזר ומטפל לו שוב.
כשחזר זה ומצאני כשאני מטייל לי ליד הבית, לא קרא לי לשוב, אלא נכנס והוציא לי כוס והיה ממלא אותה דומם מהכד השחור שבידו ואני מריקה והוא ממלאה לי שוב; וכשגמרתי, לא היה לי אלא למהר ולהיפטר ממנו. דומם הוצאתי ונתתי לו בכוונה לקנסוֹ חצי־רובל שלם ושירכתי לי את דרכי אל סירתי, כשזה נשאר מגרד בפדחתו. כשכבר הרחקתי ממנו מרחק גדול למדי, הקשבתי את קולו כשהוא דולק אחרי.
– ושלא יהיה שרוי ברוגז, רבי אפרים, משום… משום שרואה הוא… אבל חלב ובדומה לו אפשר להשיג אצלי תמיד…
בקרוב היתה סירתי ניצבת קשורה אל אחד האילנות שלרגלי שפת הנהר התלולה שבקירוב־מקום, זו שבראשה מתנוססת אותה חורשת־הלִבנה הרכּה, המגבילה את גינותיו של ארכיחוטם זה, ואני הייתי נלאה והייתי שבור והייתי גונח מחמת חום ומתרומם נרפה אל ראש ההר. שם תרתי לי מקום מחסה תחת אחד השיחים שצלו מרובה, מאלו שהיו צומחים בקצה ההר מזה, באותו מקום, שהוא יורד ובא אל המישור התלול, המכוסה גבי ירקות, זה, החוצה בינו ולנחל שלרגליו. התנפלתי אל הזלזלים המרשרשים שבאמַת הצל שלו ושאפתי רוח. כל המישור כולו שמתחת היה שטוח לפני כטבלא – הוא ולבלוביו הירוקים ונגוהותיו האוֹרים וכתמי לבנותיו הצהובים וציצי בולבוסיו הלבנים ופרחי פרגיו האדומים וצריפו הדל של ארכיחוטם, שהיה ממני רחוק והיה דומה כאילו אינו גבוה בהרבה מאדמתו, וחצרו הצרה שמסביבו שהיתה מלאה קרונות ואופנים שבורים וסמרטוטים היו תלויים ומתייבשים בכלונסאותיו, ומפרק לפרק היתה מרפרפת לי מבּינות לשיחים שבסופו של אותו מישור חלקת המים הנוצצת אשר לנחל שבמורדו. כל זה היה שטוח דומם והיה כמֵה26 והיה מסור לאותה הוויה פוריה, זו, השטופה בהוֹלדה ובצמיחה ובליבלוב – ואֵד סולד שאינו נראה היה מיתמר והיה מכביד את הנשימה ומדכא את הנפש…
הרבה הייתי שוכב באותו מקום, אבל לנום לא יכולתי. כנראה, בשל אותה הליאות היתרה שדיכאתני. סבּוני יתושים והתחילו מזמרים באוזני. הִצתי להם פאפירוסה אחר פאפירוסה ולאחרונה נאלצתי להסתיר את פני מהם תחת מטפחתי. זו הכריחתני להיות חוזר ונושם את אותו האוויר הסולד, שהייתי פולט וזו היא שגרמה לי גירוי ביתר שׂאת. לאחרונה, כשהתחילה כבר תנומה כל שהיא מרפרפת אצלי וריסי התחילו כבדים, באה פתאום לאוזני מתחת ההר איזו גניחה משונה שיש בה גם משום צחוק זר. אחת. שתיים. שלוש. בתחילה לא הייתי שם אליה את לבי; אבל, לאחרונה, גבר יצרי ונפניתי. התחלתי מסתכל אל אשר מתחת והנה בדשא הגבוה שלרגלי ההר יושבת תמונת אשה גבוהה למדי ומלֵאה למדי. זו לא היתה לבושה אלא את חלוקה הגס והפתוח לבשרה וצללי השמש ואלו של טרפי הדשא היה מפזזים ומחליקים דומם בכתפותיה המלאות והלזוגות, כנראה, למדי, אלו שהיו חשופות יחד את קיבורות ידיה הרוָיות והרכות. ראשה היה נטוי לפניה והיא היתה אוחזת בידה האחת את כתפה של השנית ומבליטה אותה דומם ובהנאה ניכרת כלפי חמה לוהטת, לפרקים היתה מחליפה את הסדר ומושיטה לשמש את כתפה האחרת. פתאום הרימה את ראשה וגנחה שוב אותה גניחה. הִכרתי באותו ראש שחור ומדובלל וחרדתי לאחורי.
– אל מלא רחמים, סוּלי היא זו!
בינתיים התחילו רסיסי צחוק גסים וקשים מתפוררים ויוצאים מחזה כקטניות הללו:
הי־הי־הי־הי…
ומִיד אחר זה התחיל אותו הקול המשונה, שהקשבתי כבר בהיותי שחרית בשפת הנחל, נושק שוב מלים ממושכות וממותקות:
– סוסקי… מוסקי… הי־הי־הי…
איזה דבר זר ועם זה אַלים הרגשתי בו, באותו קול, זר בזה שהוא אַלים, ואַלים היה אותו דבר, אחר לגמרי מכל מה שאפשר לכנות בשם זה. נדמה לי שנמצא אני בסביבה מצויה27 למדי, שלא הייתי בה מימי, ורואה אני דברים רגילים28 למדי, שלא ראיתי29 מימי.
ואחר הפסקה קטנה, שחלפה לה לאותה ריבה בשתיקה שבהקשבה, התחילה בקול יותר רם:
– סוסקי… מוסקי…
וסיימה ביללת פרא שלא חדלה:
הוּ־אוּ־אוּ…
בקרוב נתגלגל ובא לאוזני רשרוש קשה שבטרפים שמאצל ואחר זה הכּרתי מרחוק את תמונתו של ארכיחוטם, הכרתיה בקומתה החזקה ובהליכתה האטית והאיתנה. אותו שוט, שראיתיו תלוי בקיר הבית ליד המיטה שבזוִית למראשותיה, היה תלוי וירד מאגרופו הקמוץ וכשהתחיל מתקרב אל זו היושבת ראיתי בפניו הקשים כשהם אדומים ובגידי מצחו המזוהם כשהם משורגים.
– מה שם שוב? – נהם מרחוק ונהימתו היתה דומה לחנוקה.
זו נשתתקה מיד והסתירה אלכסונית את ראשה בכתפותיה והוא ניגש וניצב לידה והתחיל מביט אליה דומם וקודר – התחיל מביט דומם וקודר ישר אל כתפותיה החשופות. בתחילה לא הבינותי כלום; אבל משראיתי פתאום את צווארו, משראיתי את צווארו הקצר והנוקשה, שהתחיל מתנפח והתחיל יותר ויותר מאדים, נֶחוור לי מאיזו סיבה, שאותה הבּטה אינה הבטה סתם, ולבי התחיל חרד ומרקד ונשימתי קצרה פתאום. אני זוכר. כשם שהייתי שוכב בפישוט ידיים – נשארתי תחתי, כקוֹרה זו, אלא שידי הספיקו וקמצו, לשם אחיזה, כנראה, מלא חופניים מהדשא שהיה אצלי במחוּבר והיו מהדקות אותם היטב, היטב – – –
לא התחלתי מרגיש בידַי, שהתחילו כואבות מחמת תחיבת הציפורניים, אלא משראיתי לפני את ארכיחוטם האדום כשהוא קם והוא נושם כחיה זו והוא רוכס את מכנסיו אגב רקיקה מצלצלת ורחישה שבנהימה:
–זוהמא שכזו! נפש ארצחנה – את הנבֵלה! נבֵלה…
ויחד את הקריאה האחרונה שרק באוויר השוט שבידו ונפל והתפתל בכתפה החשופה של סולי כשהיא שוכבת. זו קפצה וישבה כשהיא מיללת בקול פחדים. וכשפנה זה ללכת, נטלה את ידיה מכתפה המוּכּה וקראה מהירוֹת באותו קול־שבגבר גס וריק:
– אתה. זרמת כלבים! ממזר, אַה ממזר…
-
במקור: כמים [תיקון זה וכל התיקונים הבאים נערכו במיוחד בידי פרופ' אבנר הולצמן ובהצעתו]. ↩
-
במקור: מוֹרביות ↩
-
במקור: הפיז'אק ↩
-
במקור: כולה, ↩
-
במקור המילה “תמיד” אינה מופיעה במשפט שנית. ↩
-
במקור: ואתה ↩
-
במקור: המספק ↩
-
במקור: השנַי ↩
-
במקור: הלְבְנות ↩
-
במקור: לסביבתנו ↩
-
במקור: ושלא ↩
-
במקור: תמיד, ↩
-
במקור ללא מקף בפתח המשפט. ↩
-
במקור: ככמגפיו ↩
-
במקור: מסס ↩
-
במקור: והתחילה ↩
-
במקור: אתת ↩
-
במקור: דווד ↩
-
במקור: הי – הי… ↩
-
במקור: הלילה, ↩
-
במקור: וכמיה ↩
-
במקור: אתה ↩
-
במקור: וכשיצא הלז להביא לי החלב ↩
-
במקור: הכּמיה ↩
-
במקור: כמיהים ↩
-
במקור: כמֵיהֵ ↩
-
במקור ללא הדגשה. ↩
-
במקור: רגילי [ללא הדגשה במקור]. ↩
-
במקור: ראיתי ↩
קטטה
מאתאורי ניסן גנסין
אצל אותם הקרונות הפּשוטים, הארוכים ומכוסים קמח, שהיו ניצבים תדיר לבטלה בטבּורה של אותה הכיכר המרוּוָחה והמיוּתמה שבצד השוֹסיי הכרסני, הנטוש במקצת כלפּי חמה של אביב, אותם, שסוסיהם המדולדלים והקטנים היו נראים מרחוק כתפוּסים בחלומות קוֹפאים וניצבים ככתוּבים בתמונה שבקיר, אלא שהיו מצליפים לפרקים בזנבותיהם הנרפּים, מחמת הזבובים הטרחנים שאָפפו אותם,
– אצל אותם הקרונות הרחוקים הוּטל פתאום נחשול גדול של קולות רבים וחזקים, שפרצו יחד בצחוק אדיר ומצלצל, וכיכר זוֹ, המיוּתמה במקצת, שהיתה תמיד זרוּעה אניצי חציר שנפזר ואחוּזה בתרדמה נרפה, חרדה פתאום בקדחת, וחלָלָה הקוֹפא היכה גלים צוהלים וצלוּלים:
– הוֹ-הוֹ-הוֹ-הוֹ!
בחוטי הברזל הנמוכים, שהיו נמשכים בצדו של אותו השוֹסיי הרחב למן הכלוֹנס האחד ובזיכיו הלבנים ועד לכלוֹנס השני ובזיכיו הלבנים, ישבה להקת דרוֹרים שאננות וחלפה כלפּי הזוהר; ולהקה זו נבהלה פתאום ונתלשה ממקומה בבת אחת, אגב רשרוש קוֹדח שבחרדה:
– פררר…
ופרחו והתחילו רוחצות בלהג רב וסוֹבבות בתכלת האורה והשליווה, שתחת השמים הגדולים, הרומזים בחיבּה. פּררר – הניחו! חייכם, הניחו לבריות המקומחות והשואנות הללו שמתחת! הניחו ויהיו אלו מטפּלים להם בשורות החנויות הגוּצוֹת והנדכאות, שבטפח הזה הנידח. ויהיו להם ארמונות הדוכס הנטושים ופרדסם הגזוז תחת יוֹפי ופסגת המסגד הנוֹצצת ונטויית הצוואר הנוֹאל תהי להם תחת שיא. פּררר – באמונה, כלום כדאים הם כל אלה בנשימה אחת קלילה וחופשית שבתכלת זו הצחה והגדולה ושבאופקה הרחוק וההוגה חלומות נשׂגבים?
– פּררר…
ולמטה היתה המולה שוֹקקה והשטח חרד ויִימָלֵא קולות פתאום, יוֹלי אילם, נַטָל אחד צהוב וחרום, שאינו מדבר ברוּר היה, כפי הנראה, גם הוא במדברים והיה מוּטל בקרונו ומתלהב בשאגה משונה קצת – באיזו שאגה צהבהבה, שבסוֹפה היא מחודדה:
כל מַדווי מִטְרַים לבטנוֹ של זה! אַה? חוֹ-חוֹ-חוֹ משַח נא, משחהו שם, אתה – כלב סוּמא! חו!
וחבריו הנטלים האחרים רגשו בקרונותיהם וקולות היו להם כפטישים:
– חוֹ! תיפּח רוחו של אותו תרנגול.
– חוֹ-חוֹ! הרי זה כלב סומא! אַה?
– חוֹ-חוֹ-חוֹ! פּחָה בו! פּחה הלאָה, אפרוֹח!
– כַּסה, אח טוב!
– כשם שאני יהודי, הוֹ-הוֹ!
ופתאום התחיל שוב אותו נחשול מצוות שבתחילה והקולות אבדו מִיד.
– הוֹ-הוֹ-הוֹ-הוֹ!
אותו יום היה במקצת יומא דפגרא לנוצרים והדלתות שבחנויוֹת היו סגורות למחצה ולשליש. בקרוב התחילו חנוונים יוצאים ומציצים מחרכּים. באּטליז המרוחק קצת היה בתחילה קרדום חוֹבט רכּות וארוכות ופתאוֹם חדל. הנה נקשה זגוגית בלשכת הנוֹטאריוּס שבדיוֹטה השנייה ואשנב נפתח לרווחה: ואותה פרוֹזדוֹרנית שמנה, שב“אכסניה הצנטראלית” השחה ומרובת החלונות, זו שיצאה כששמלתה מופשלת וקיבּורותיה חשופות והיתה מדקדקת בשפיכת קיתונה הגדול, שתשפּכנוּ דווקא אל הבצה הקמה, שהשחירה לנוכח הפּרוזדור המט, ניצבה והתחילה בכמיהה נרפה שבנפש סוקרת אותה הכנופיה שאצל הקרונות הרחוקים. היה שקט מסביב והכיכר היתה שוב קופאה וחמת הבוקר יישנתה קצת ובחצר האַפּוֹתיקה הסמוכה היה פּרוֹחוֹר, אותו בחור אדמוֹני, המשרת שם רכּב, מנַקה, כנראה, את הסוסים ומזמר פסוקי תהילים בנחת ובקול משונה שבדיאַקוֹנוֹס. אצל הקרונות הארוּכים ששם חשדו האוזניים אותה המוּלה מצלצלת ואינה רגילה, היו סוּסים מדולדלים ניצבים, כאילו לא היה בהם רוח חיים, ובני אדם בריאים ומקומחים היו שטוחים בדומייה בקרונותיהם ואחד קצר וכתפני היה ניצב בסינורו המקוּמח אצל סוסו, כששוֹטוֹ תחת שחיוֹ, והיה מקשר לו צרוֹר של שחת בסנטרוֹ. היתה דממה שליווה ובשטח הכחוֹל שלראשם היתה ציפּור דרוֹר אחת רוחצת יחידה והיתה יורדת ויורדת בשלווה גמורה וירדה וישבה בחוּטי הברזל שמאצל. ההיה זה משגה? אם לא היה זה חלום, שחלמו האוזניים הכוֹאבות מחמת ייסוּרים גרויים שבשתיקה זו קופאה? ותרנגול התחיל קורא וקרא יחידי מאצל הנהר הרחוק.
ואולם לבותיהם של בני אדם נטרדו והללו קשה לכובשם בבת אחת. אותו נחשול הוּטל בקרבם, ואפילו אם לא היה באמת אלא חלום, היו הם מטילים אחר במקומו. משגה, אתם אומרים? לאו, רוצים הייתם כנראה, באמת, שחיי האדם יהיו נבובים משום אינטרס ומשולים כאבק פורח זה, יהודים רחמנים? ומה שוב יכולים פיקחים שבכם להמציא? חלום?… חלום שבנפש, הנחנקת מחמת אותה קהות מזוהמה שבבטלה וחולמת איזו גאולה שהיא? אבל הללו אינם אלא דברים שבפילוסופיה נוּגה של מי שבטלנותו אומנוּתוֹ. לאו. האוזניים הקשיבו צחוק – במטותא, מה פירושו של אותו צחוק? האלוהים טובים הם והקולות אדירים היו – מה טיבם של אותם הקולות האדירים, אַה? ובני אדם התחילו מגיחים מחוֹריהם הסגורים ונאחזים בקש. בקרוב התחילו מוציאים ספסלים שבורים. ארגזים שנתרוקנו טולטלו ודפקו בהמיה וחנוונים נראו יושבים ליד חנויותיהם ומצפּים. אל מה היו הללו מצפּים?
ותא חזי: אלוהים טובים הם ולא באותה מידה של בני אדם טובים, אחד מאותה כנוּפיה שבקרונות, קוֹפּי בֶּנדיט אפרוחַ, נַטָּל גבוה ובריא, שכתפוִ האחת יורדת לו הרבה והוא פוֹזל במקצת בראִייתו, התרומם פתאום במקצת מקרונו והשוֹט שבידו נתחב באוויר ונשאר תלוי כלפי גיסו הקצר והכתפני, חיים לֶמי יתום, זה שהיה ניצב ומטפּל אצל סוסו, אותו יתום גופו, שהיה בורח תמיד מאשתוֹ הגוצה והחוֹלנית קצת, הדוֹמה לאחיה הגבוה והבריא בזה, שכתפה האחת יורדת לה והיא פוזלת הרבה יותר ממנו בראִייתה, וזו היתה באה אצל הרב והיתה בוכה שם בקול גבר ומדברת דברים שאינם ברורים והיתה נוֹטלת הימנו מכתב וגוֹרפת את חוטמה והולכת לסטאַרוֹדובּ ומחזירה אותו מבית הקרקס שֶׁבְשָׁם הביתה. יתוֹם זה נשא אותה לו לפני שמונה שנים ויותר לאשה, קצת מחמת אהבה, אותה אהבה של יתוֹם גלמוּד, ששיננו לו אותם הסיפּוּרים השווים פרוטה, שהיה קורא לצמאונו באַשפּתוֹת שבאורווֹת בית הקרקס הנוֹדד, ששם היה משמש בבחרוּתוֹ ימים רבים משרת, וקצת מפני שהקרקס והנדידה כבר יצאו מאַפּוֹ וקוֹפי בֶּנדיט זה הגבוה והבריא חבט לו אָז בכתפו בחיבּה ופזל אליו וקרא:
– ציית לי, אָח טוב! הלא לא “ילוד” אתה. את ה“ברוּד” וקרונו, שאתה רואה, הרי אתה מקבל. טפּרר! טפּר-טפּר! אַל תמהר! כרים וכסתוֹת יש. סאמוֹבאר זה כרסני גם הוא שלה – אֵי, ברקיקה, אח! לגימה ניקח ואנשים אחים נהיה – מה לנו הרבה? חֵי נפשי, אַה?
ורק כשהיה ניצב בליל קרח אחד בהיר תחת החוּפָּה וידו האחת היתה בחיקוֹ והשושבינים הביאו אליו את הכלה בנבל וחליל, ראה בה באותה גוּצה שלוֹ, שכשהיא בוֹכה, הרי טיפּה אחת יורדת ונשארת תלויה לה בחוטמה בקצהו ושם הרי זו חרדה ורומזת לו, ככוכב זה שבשיפּולי אותם השמים הכחולים. ומשהתחילו מקריאים לו את ה“ברכה”, היה מגמגם ונתקל בכל מלה ומלה וישראל רחמנים מתקנים לו בציבור; ולא שבה אליו רוחו כל אותו לילה, אלא משניגש גיסו הגבוה וישב אליו וחיבק אותו, כשהוא כבר מבוסם למדי ופיטפט בנדודי ראש נרפים:
– ממ… ממ… וכיוצא בזה… התבינה? אנשים אחים – וכדומה… ואת הנבֵלה הזו שיחה אל תַרבה… אל תרבה!… הלוִא לא “ילוד” אתה – וכיוצא בזה…
ופתאום קם והיכה באגרופו ובלבו ונהם אגב בכייה:
אלַי פנה! התבינה? אלַי! ואני – את שיניה אַקהה! את שיניה! כשם שאתה רוֹאני חיים! מם… מם… ניקח נא לגימה, אח – ו…כיוצא בזה!
אותו אפרוח היה יושב למחצה בקרונו והיה, כנראה דורש: התחילו קארטוזים מקומחים מתרוממים לאט לאט גם בקרונות האחרים. לפרקים היה אחד צוִהל וחדל ויש ששוֹט היה יוצא ונתחב גם הוא באוויר כלפּי זה של אפרוח התחוב מכבר וקולות היו נלחמים. חה. תיפּח רוחם של הללו… קמצו להם נשותיהם היום בפולים, כנראה, ובפת קיבר, שהם מדברים שם כמצֵרות הללו – הי! בני אדם ַנַטָלים מדברים…
ורבי ישראל ליב חרוֹסת, חנווני אחד מהאמידים וסוחר במיני תרגימא, קם והתחיל מטייל-לאִטוֹ, בתחילה אצל חנותו, זו שמתחת ללשכתוֹ של הנוֹטאריוּס, ולאט לאט התחיל מתרחק ומתרחק הימנה, כשכפּיו מגלגלות לו שלא בזריזות יתירה פּאפּירוֹסה – הוא והסורדוט השחור שלוֹ ואותה מטפּחת אדומה שבצווארוֹ תמיד והקארטוז הקרח שלראשו. כשהיה בקצה השוֹסיי באלכסונו שמנגד, ניצב פתאום והתחיל מרטיב בלשונו בכוונה יתירה את קצה ניירה המיותר של אותה פּאפּירוֹסה שגילגל. ראה אותו משוּרת החנויות המרוחקה שמנגד רבי מרדכי בּר שצ’אַוויל, חנווני אחר כתפני ומהודר, סוחר בקמח אמיד, שזקנו מגוּדל וחוֹטמוֹ אדום ויש לו פטמה שחורה ומצמיחה נימה בצדוֹ, וקם גם הוא ונפרד מחנותו בגניחה רמה ומשולשת קצת, אָה… הוא אומר – רבי ישראל ליב… בטובתו, ימחול נא, רבי ישראל ליב… מה שיש ברצונו להגיד לו – במטותא… הנה לאחר הצהריים יפתחו מסתמא את דלתות בית התחנה והוא רוצה לפדוֹת היום את הוואַגוֹנים שלוֹ – אפשר ישיג אצלו הלוואָה קטנה… מחר יחזירנה לו – הַא? הנטלים הללו – מה אלו שוֹאנים היום? ראה אותם והתחיל אחד מפהק בקול בפינה שלישית וקם לשם טיול סתם ומאחורי המסגד שבקצה הכיכר התחילה משחירה תמונה אחרת ובקרוב לבשה הכיכר המיושנה צורה דומה לזו של תמונת תחיית-המתים, שאדם רואה בחלומו כשהוא ילד, ותמונות התחילו נדוֹת בה גבוהות וקצרות וכפופות וישרות – התחילו נדות בנחת, היו נדות בודדות ובצוותא חדא והיו גונחות ומפהקות ומדברות אפילו.
בינתיים נתהווה שינוּי קל גם באותה כנוּפיה. נמצאו הקרונות ריקים ואנשים היו אצלם מקומחים ושאינם מקומחים והיו ניצבים צפופים.
אותו אפרוח היה גם הוא ניצב והיה דורש בקול; אבל הוא לא היה יחידי. דיברו רבים ודיברו בהמוּלה רוגשת ובצחוק מצלצל והכנופיה הלכה וגדלה, היתום היה קוֹדר והוא התלהב:
– חיות! קאלקוטים שגדלו פרא!
קריאה זו היה זוכר מימות הקרקס ואותם הסיפּוּרים השווים פרוטה והיה מתגדר בה תמיד, וביחוּד, כשהיתה רוחו קוֹדרת.
– כלום מה אמרתי, מה, כלום? אמרתי כי חמוֹרים אתם כולכם! כולכם. כשם שאני יהודי! הי! מה חייכם, מה? הלא נדמיתם כבהמות, נדמיתם, כבני אדם פראים, כאַזיאַטים, תיפח רוּחכם הסרוחה! מה? זָלוֹל וסָבוֹא ונחוֹר ו… ו… שתוק – אתה, חָרום! הי! בני אדם – גם אלו בני אדם! הייתם מימיכם ב“לוזיון”? ב“תריאַטר” ראיתם? חמוֹרים! אַזיאטים! הי! לחיות אתכם יחד! לחיות אתכם יחד – הרי זה גיהינום! כשם שאני יהודי, גיהינום! כלום אפשר לחיות אתכם יחד? טפוּ!
– אי-הי-י! – נכנסו פתאום הדברים לחוטמוֹ של אחד מהכנופיה וההמולה התחילה רוגשת ורוגשת. לא התאַפּקו והתחילו משתתפים גם אלו שבאו לראות – שאפילו לראות לא באו. קוֹפּי בנדיט היה שותק ופניו הלוֹהטים קפאו מחמת טמטוּם תוֹהה ובני אדם טובים היו לוחשים לוֹ באוזניו וחפצים בטובתו. פתאום נתחב, כנראה, איזה טריז במוחו הנרפה והוא התנפּל כחיה זו על גיסוֹ וקולו התחיל מצלצל ברמה:
אַהאַ-א? הרי מה שאתה רוצה, אַנטיכריסט שלא נימוֹל? שוב ארחי פרחי? סטארוֹדוֹבּ מושכת כבר?
ובחירוּק שיניים:
– שתהא שותק, שופטני! היי! הלא… הלא הוּדק תוּדק אצלי פה כ…כינה זו – טפוּ!
הכנופיה נשתתקה והתחילה נצפּפת יותר ויותר. דומה היה, כאילו בני אדם כבשו את רוחם. אותו יתום התחיל בתחילה שוב בסגנונו הקודר:
– חיה! קאלקוט אפריקני! מה אתה רוצה ממני, מה? כלום…
אבל לגמור לא הספיק. בקצה הרחוב המפולש שמנגד היה ניצב משה קצב, יהודי אדמוני וצוחק תמיד, שכלפּי חמה מבהיקים תמיד שיניו הלבנות וסינורו המזוהם גם יחד. זה נתלש פתאום ממקומו בקריאה מצלצלת ומלאה הדים קשים, שהיו דוֹמים בצלצולם לאותם הקולות הצלולים והאיתנים, היוצאים מתחת קורנסו הגדול של הנפּח:
– אַהאַ? כַּסה, אפרוח! אותו בחור יפה התחיל שוב? כַּסה כשם שאני יהודי! הה-הה-הה!
והיתום פסק. פניו מלאו פתאום דם ומיד חָוורו והוא הוֹשיט את כתפוֹ כלפי גיסו והתחיל מַתריס בחוּצפה:
– ואם אפילו לסטארוֹדובּ – הרי מה? נוּ – לסטארודובּ, נוּ? רוצה אני – ואני בורח לסטארוֹדובּ! נוּ? הרי מה?
פרצה פתאום אנחה כבדה אחת, שהיתה כבוּשה בחָזות, והכנוּפיה שאפה רוח. מִיד רגשו שוב אותם הקולות והמולתם היתה גדֵלה וגדֵלה:
– הוּ-אוּ-הוּ-הוּ-הוּ… מגיפה שכזו! אשה וילדים! חוצפה! הוּ-הוּ-הוּ-הוּ…
יוּלי אילם יצא בפנים לוֹהטים ומזוהמים ושאגת קצפוֹ החדה נקבה את האוזניים:
אַנטיכריסט שכּמוֹת זה! את הטוּט וטרוֹנוֹ, טוֹפּי! את הסוס וקרונו, כשם שאני יהודי – ותיפּח רוּחם של אבות אבותיו של זה! הי!
אי בזה צילצל פטישו של משה קצב:
– אַריסטאנט שכּמוֹתוֹ!
ואחר בא… *** 1
– משחהו שם, את האַריסטאַנט! משח!
ופתאום גברה ההמולה ופרצה, כמים האדירים הללו, שפרצו סכר:
– משח! משח! אפרוח! אפרוח, תחב! לקק אותה צורה, טריפה! פחה בו! פחה! פחה-הוּ-הוּ-הוּ!
וראשים התחילו נודדים רווחים. פתאום נאנח באחד הקרונות נֶסר ששברוהו ומטבּורה של הכנופיה פרצה תמונה אחת קצרה וכתפנית, כשראשה הגזוז מגולה ופניה, שזקנם מגולח, חיוורים ופאתה האחת נוזלת דם וחזה סינורה תלוי לה ויורד, והיא התחילה מרקדת ונישאת בצווחה פראית לפניה, כשהיא מצליפה בשוֹט שבידה ימינה ושמאלה ונוהמת ושוֹאגת:
– קאלקוטים, שהקדחת בראשיכם! חיות! זָלוֹל… וסָבוֹא… ונָחוֹר… חיות!
בתחילה נפלה דממה בחבוּרה שנדהמה קצת. יוֹלי, שניגש לפני זה בקצפו אצל אותו סוּס רתום, שצרורו היה תלוּי לוֹ בסנטרו, ונטלוֹ במושכותיו, נשאר שוֹטוֹ שהרים תלויּ לו בגבו ורגלו האחת, שהציג כבר בזיזו של אחד האופנים, נשארה מחוּברה למקומה ופניו הלוהטים קפאו בזוהמתם; ונשימתוֹ של אותו אפרוח, שהיה ניצב לוהט ופיו הגדול פתוח, היתה רוגשת וזרמה, כזו של סוס שנלאה. אבל פתאום גנח אותו קצב מטבוּרוֹ וקרא:
– הי! חיות? לַווי יֶהוֹ!
והכנופיה חרדה. שוב נדדו ראשים רווחים. אנשים בני צוּרה התחילו מסתלקים כלפּי צדדים ובאלו, שהיו שטופים בתיגרה, נפלה מהמה קטנה. אפרוח הגדול סגר את פּיו ונתלש ראשונה ממקומו בצווחה חנוּקה, וכשידיו אוחזות באותו נסר רחב וגדול באוויר, היה דומה מרחוק לאותו משה שבתמונות הזולות, כשהוא שובר את הלוחות, ומגפיו המסומרות התחילו נוקשות בכבדוּת באבני השוֹסיי. גנח שנית גם משה קצב והתנפּל אחריו כשקרדומו בידו וחבוּרת הנטלים האחרים התנודדה והתחילה נישאת גם היא וההמולה התחילה. בתחילה נקבה שאגתוֹ של יוֹלי את האוזניים:
– נוֹ-וֹ, נבלה!
אבל שאגה זו בטלה באותם הקולות הכבירים, שהיו רוגשים ומצלצלים בחלל הכיכר שאָבד את גבוליו:
– לָווי! הוֹ-הוֹ! לווי! דלוֹק, אפרוֹח! לסטארוֹדוּבּ, ימח שמוֹ? אַנטיכריסט שכמוֹתו! אשה וילדים, שהקדחת בכרכשתו! לווי! הוֹ-הוֹ! הצג רגל, אפרוח! לווי! לווי!
ופתאום התחיל קרונו של הבורח מרקד בשוֹסיי ומחריש את האוזניים בשאגת ברזל הוֹמה ויוֹלי היה ניצב בו בפישוק רגליים איתנות והיה מצליפוֹ לאותו סוס מדולדל בגבו, וזה היה מכרכר בכלונסאותיו שלא לפי כוחו, והוא היה שוֹאג צהובות ומרקדות באותה מהומת פתאום והיה נוֹהם כחיה זו:
– את הטוּט וטרוֹנוֹ, תיפּח רוחו! האַ-א? מטוּמד שכזה! נוֹ-וֹ, נבילה! נקניקים שבטריפה? הא-א, ימח טמוֹ!
ובקול כחלילים:
– ואטה וילדים ימותו? ימותו, אַה? נוֹ-וֹ, נבילה טרוּחה!
וסוּפת פרצים באה וכבשתה לאותה כיכר מרוּוחה ונטוּשה, זו, שהיתה תמיד מיותמה במקצת וזרועה אניצי חציר שנפזר ואחוזה בתרדמה נרפה. באו תמרות אבק וניצבו פתאום כנד, ובאבק ריפרפו תמונות יהודים דחופים, ומאצל האיטליז רדפו כלבים ונבחו במהומה, ונשים קראו בחצרות, ונקשו אי בזה חלונות שנפתחו, ויוֹלי וקרונו שאנו והחרישו את האוזניים ודלת כבדה חָרקה ודפקה מאצל הפּוֹסטה, באה סוּפת פרצים וכבשה את הכיכר.
אבל משאָבד יוֹלי וקרונו ותמרות האבק התחילו מתרבצות לאט לאט ויהודים נמצאו משחירים כנופיות כנופיות ואצל החלונות ניצבו צפופות נשים וכנופיית פקידים נצברה אצל הפּוֹסטה וקרחתו של הנוֹטאריוּס הבהיקה מחלונו שבדיוֹטה השנייה, לא נשאר אפילו זכר כל שהוא לאותה סוּפה. היתה דממה, ואותם הכלבים, שנבחו בתחילה, אָבדו, וצווחה לא היתה, ובקצה אותו רחוב, הרחק מטבוּרוֹ של הכיכר שֶשָמם, נישאה בהטיות נפתלות ומשונות כנופיה שחורה של בני אדם, ששכחו, כנראה, את כוונתם והיו שותקים: היתום הכתפני בראש, ושוֹטוֹ בידו שנכפפה, ושני לו אפרוח הגבוה, והלוחות בידיו הקפואות, ואחריו כנופיית הנטלים האחרים, שהיו חצי קוֹמתם נטוּי לפניהם ורגליהם רצות כבדות ומדודות וכל כוונתם היתה, כנראה, רק שלא יקלקלו את הסדר. אותה תהלוּכה היתה מרחוק מוזרה קצת, ואלו מהצוֹפים, שמזלם גרם ולא באו בסוד אותה מהומה בתחילת ברייתה, היו ניצבים והיו תוֹהים בלב תמים ומחפּש פתרונים: ריצה משונה זו, שבני אדם מגודלים אלו התקינו להם פתאום להנאתם, כנראה, או שלא להנאתם, איזו תכלית יש בה? אבל גם אלו, שהיו יכולים, לכאורה, לפתוֹר אותו דבר בהנָאה רווּיה זו שבפיכוּח הנפש, שלבם הציחֵה כָמַה לה כל כך, גם אלו היו משתדלים שלא יהיו מרגישים במשיכות הידיים התכופות ובדחיפוֹת שבצד, שהיו מקבלים מאת חבריהם שלא באו בסוד, והיו מתביישים להתוודוֹת לפניהם, שגם אצלם בטלו פתאום איזה תחוּמים, שהיו לכאורה, ברורים להם למדי, והיו שותקים ומביטים אל אותה כנופיה השוֹתקה והנישאת, בכדי שלא יהיו מביטים בפני חבריהם אלו. היתה, כנראה, אותה כיכר מיותמה מרוּוחה יותר מדי, בכדי שאותה כנופיה קטנה תכבשנה, וגגות החנויות הגוצות, שהיו מכוסים אבק, התחילו פתאום קובלים: שוממים, שוממים החיים אצלנו, בני אדם טובים…
אצל האַפּוֹתיקה שהיתה מַלבינה גוצה ויהירה בקצה אותה רחוב, כשראתה הכנופיה מרחוק את כותנתוֹ האדומה של פּרוֹחוֹר, שהיה ניצב בגילוי ראש מסורק במרפסת המוגבהת קצת אשר לפרוזדור ופסוקי התהילים שלוֹ בפיו, נזכרו, כנראה, פתאום בתכלית האמיתית שבאותה ריצה ומשה קצב צילצל פרא:
– פּרוֹחוֹר, לַווי, פּרוֹחוֹר!
ופּרוֹחוֹר חרד, ככלב זה, שהצייד קרא לו: “פְלִי!”, וחדל מפסוקיו. בטיסה אחת ניצב בסוֹרג של המרפּסת והתנפּל למטה ישר כלפי הבוֹרח, זה נטה פתאום הצדה, וכחתול זה התפּתל וחזר שוב אל הכיכר בצד רודפיו, שלא הספּיקו לחזור אחריו בשל אותו פּרוֹחוֹר גופא, שנתקל בקפיצתו, ובכדי שלא יפּול, נמצא מרקד שלא ברצונו ברחוב, כשקומתו נטוּיה לפניו ורגליו פשוקות ונזרקות אחת אחת באוויר. לאחרונה מצא זה את שיווי המשקל שלוֹ, אבל אָז היה כבר אצל המסגד שבצד השני של הרחוב, והוא פלט קללה שאינה הגונה והתחיל צוחק בקול וחזר לפסוקיו השליווים, והכנופיה נמצאו פניה מהופכות שוב כלפּי השוּק ושוב התחילה רצה בשתיקה ובאותו סדר שהיה. ורק אצל חנוּתו של אותו מרדכי בּר שצ’אוויל, שהיתה מפולשה ודלתה השנית יצאָה אל הרחוב, אשר בו ישב הרב, ניצב פתאום אותו יתום. וכשראה את בנו החולני של אותו מרדכי בּר, שהיה יושב אצל הפתח ושתי כפּיו מונחות במקלו אצל חזוֹ והוא נוהם ונוֹשם, אִיים לו משום מה באגרופו הקשה:
– פגירה שהִקְדַחְתָ באותה אם ארוּרה! הלא הכפּרה תהא – מה? טפוּ!
אִיים ואָבד באותה חנות גופה והכנופיה נבהלה אחריו.
וניכר היה, כיצד נשמה הכיכר לרווחה. שוליא אחד מזוהם, שהיה אוחז אימום בידו השחורה, קרא אל אחד החלונות הנמוכים:
– אל הרב! כשם שאני יהודי – אל הרב, מנדיל!
וילדים התחילו רצים ונשים היו צוחקות ויהודים שוחחו ושרקו בשׂפתותיהם. מרדכי בּר החנווני נמצא פתאום ניצב אצל כנופיית הפּקידים שבפּוֹסטה ומספר להם את המוֹצאוֹת. ישראל ליב חברו היה מדבר בהֶ"הֶ ובזנאַיֶטיֶה-לי את הנוֹטאריוּס שלוֹ, שהוציא את ראשו הקרח מהדיוֹטה השנייה. אצל “האכסניה הצֶנטרַלית” היתה הפרוזדורנית השמנה צוֹהלת ומספּרת בהרחבה את האורחים שיצאו, וכשווֹיאז’וֹר אחד, שפניו היו נסוכים שינה ובלסתותיו האדימו כתמים, היה מתגנב תכופות מאחריה וצובט לה בחלקת צווארה הגלוּיה, היתה מרימה קול צריחה חדה וגומרת כבושות קצת:
- אוי, צרותי הגדולות… פּאנַי רוֹסילקרוֹיט!
ואצל חנותו המפולשה של שצ’אוויל היה ניצב אותו בחור חוֹלני והיה חיוור והיה נרגש ושפתיו היו חרדות והוא היה גונח וקוֹבל באוזני הקהל שמסביבו ואותו קהל היה נשמט ופוחת ואוֹבד באותה חנות גופא ויוצא מפּתחה השני של אותו רחוב, שהתחיל הומה מצחוֹק שבנשים וממשובת ילדים יחפים ושאינם יחפים. בית הרב היה פתוח לרווחה ובחלונותיו היו תלויות והיו משחירות, כמחנות הזבובים הללו, כנופיות כנופיות של ילדים ואנשים מגודלים, ובני אדם היו ניצבים צפופים בחדר האוכלים הגדול ובפרוזדור הצר וזנבם השחור והגדול יוצא והוֹמה ברחוב. בבית דיברוּ הכול בבת אחת ודיברו אלה, שהציצו בחלונות, וההמולה היתה גדולה, ואשה אחת גוּצה ופוֹזלת בראִייתה היתה ניצבת ליד הקנפּיי האדומה ואוחזת בשתי ילדות מדולדלות ונבהלות והיתה מתייפּחת בקול גבר פולח וגורפת את חוטמה מחמת בכייה ומדברת בשאגה דברים שאי אפשר להבינם, והרב, שיצא מחדרו המיוחד וספרוֹ הגדול בידו ומשקפיו בחוטמוֹ, היה ניצב אצל כיסאו הגדול ומקשיב בקושי רב לשאגתו של אותו אפרוח:
– הי! פתאום, שהשדים יבינו לראשו המסואב! אדם שוכב אתמול בלילה בריא ושלם – הרי, רבי, הרי זו מספּרת, שהקדחת בבטנו!
חיים לֶמי ניצב חיוור ונדחק אל הקיר, וקילוּח הדם שבלחיו האחת נתייבש, ולראשו היה חבוש איזה קארטוז מקומט של משי, שמצאו בשבילו בבית הרב. הוא היה שותק ופניו החיוורים היו דומים לפני אדם, שזה רק ניתקו לוֹ חבלי איזה חלום זר וקשה והוא תוֹהה ומחפּש את נפשו. הרב, שנשאר ניצב וידו האחת אוחזת בספרו שלא נסגר כולו, דיבר איזו דברים, כנראה, ושאל איזו שאלות: אבל הוא לא הקשיב כלום. אפרוח היה ניצב בקירוב מקום והיה מספג בשרווּלוֹ המזוהם את מצחוֹ הצר והמזוהם שכמוֹת אותו שרווּל גופא. כנראה, גמר. ופתאום להטו פניו של אותו יתום והוא יצא מפּינתו ופילס לוֹ נתיב וניגש בבטחה אל הרב וקרא:
– רבי! לאו… רבי! אני שואל… את זה אני שואל… למשל, רבי…. כשאני נשאתי לי אשה – הרי… הרי אני הגבר? אַה? אני הגבר? לאו, אני?
הוא נשתתק קצת והביט אל פּני הרב; וכשראָם, שהם מוסברים לו, חָבט באגרופו בכוח ובשולחן:
– וכשאני, תיפּח רוּחה של זו, אומר: פּוֹלים – הרי חייבים שיהיו פולים! לאו, רבי? חייבים שיהיו פולים, אני אומר!
אבל פתאום נשתתק ופניו חוורו שוב. שוב התחילה המוּלה מסביבו. הרב ישב והיה צוחק וכתפיו היו נמשכות לפרקים מחמת ריתחה שהתחילה. האשה דיברה מה שדיברה ואי אפשר היה להבינה ואפרוח הגבוה התחיל שוב צוֹוח והקהל שמסביב התרגש. מהרחוב באה צריחתוֹ החדה של יוֹלי, שהיה מתקרב רגלי ומגרד במגפיו המסומרים את האדמה הנוקשה וחיים לֶמי הוריד את ראשו והתחיל שוב נדחק אל הקיר ותוֹהה, כנראה. פתאום התחילה אותה אשה שוב שוֹאגת וחיים לֶמי הביט אליה וראה את פּניה הפּוֹזלים והנה הם נוֹבלים והם מקומטים, כמַטלית ישנה של גַלוֹש המוטלת באַשפּה, ובקצה חוטמה שתפח היתה תלויה וחרדה אותה טיפּה, והוא לא התאַפּק והתנפּל אליה בנהימה:
– הביתה, נבילה! מיד!
אחת הילדוֹת הנבהלות התחילה בוכה ומסביב התגלגל צחוק אדיר והיתה שוּב מהוּמה. אותה אשה נבהלה ופניה נבלו יותר וידה סוֹככה את ראשה שנפל, וחיים לֶמי ירק פתאום:
– טפוּ!
ובפרצו אל הדלת הפתוחה, נהם:
– הניחו, חיות!
הניצבים נדהמו והתחילו נפנים לצדדים. בפרוזדור חפצו אפילו לחסוֹם בפניו את דרכוֹ; אבל הוא גנח ואחד נפל שם וקללה רוחשת בפיו. רק בהיותו ברחוב ניצב וקרא כלפּי החלונות:
– אַת! נבילה! הי, תאמרו שם לנבילה שלי, שתחזור מיד הביתה. מיד! הרי אני רוצה לאכול!
וגמר בנהימה:
– חיות הבר! קאלקוטים שגדלו פרא! מֶרְדֶר, תיפּח רוּחכם הסרוחה – טפוּ!
ואחרי הצהריים, כשנפתחו דלתות בית התחנה וחבוּרת הנטלים היו נוהגים בקרונותיהם ששאגו את שני הוואגוֹנים של שצ’אוויל שֶפָּדָם, היה חיים לֶמי ניצב, בהאיצוֹ מרחוֹק בסוסו הנרפה, ומצית את הפּאפּירוסה שלוֹ בזו של גיסו, שהיה גם הוא מזרז מרחוק בצליפות שבשוֹט את סוסו שלוֹ. וכשראה אפרוח בסינורו של זה, שחזו תלוי ויורד לו, כמו שהיה בבוקר, נהם:
– אותה נבילה, שהקדחת בבטנה! כלום היתה חולה לתפּור את זה בכדי שלא יהא תלוּי ומתלבט?
והוא ינק בכוח מהפּאפּירוֹסה שלו, בכדי שילַבּנה יותר, והושיטה חזרה לגיסו אגב הטלת רוֹק שברתיחה:
–צְרְק!
אבל חיים לֶמי היה אוחז בכפּוֹ הגסה של גיסוֹ והיה כובש וכובש את קצה הפּאפּירוסה שלוֹ באִשה הקרה של זו שבפי גיסו וקרא אגב יניקה תכופה:
– לתפוֹר? אילו, לפחות, נתנה לי לאכול… הנשים הללו – יום כִיפּוּר התקינה לי היום בבית!
ואפרוח ניתר לאחוֹר, כאילו הכישוֹ פתאום נחש, וצווארוֹ תפח ואדם:
– מה-ה? “מלאכות” שכאלו הרי זו מתקינה? שוטה – את שיניה הקהה!
ובכוֹננוֹ את פניו בפוזלים כלפּי גיסוֹ, שכבר הצית את הפּאפּירוֹסה שלוֹ והשתדל ללבוֹתה ביניקה, נטלו בכתפו מחמת חיבה ותיקנוֹ בהנהגה טובה. הוא היה מבטיחו והיכה באגרופו כלפי לבו:
– ציית לי, אָח טוב – ותראה! בלי שום “מַחזקות” – טול והקהה את שיניה! הי! אחת ושתיים – והקהה את שיניה! צדק נוֹ-נוֹ, מנוּול – הי, ניצב! אה, זוהי תרוּ-פה! צרְק!
-
במקור שתי מלים מטושטשות – הערת פב"י ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.