(מחיי ילדה תימניה)

זה היה בשנה השניה לעליתם מתימן. שַמְעָה ודודתה יצאו לגור מן המרתף הכללי אל המחסן של הגברת ז., אשר הכניסה אותה לשרות ולא הכבידה עליה את העבודה. עושה בעצמה הכל, רק היא, שמעה עוזרת על ידה.

לעתים, כשחסרו מים בבית, היתה באה הגברת במבוכה, אבל שמעה, באה מיד לעזרתה.

– אני ארד אל הבאר ואביא מים!

פקפקה הגברת ואחר כך הסכימה.

– אבל רק חצי פח תמלאי ולא יותר. השומעת את?

– כן, כן! – והיא מסתלקת עם הפח בזריזות.

הדרך היתה נטויה על יד בית הספר ולעתים היה תוקף אותה יצרה להתעכב כאן רגעי מספר ולהקשיב לקולות הערבים שעולים מן החלונות הפתוחים.

על יד גנת הבית שמול בית הספר עומד ספסל מהודק לשני ברושים מרובי צל. עליו היא מעמידה את הפח, מזדקפת ונועצת עינים סקרניות לחלל החלונות, שבעדם היא רואה ראשים, ראשים עד אין מספר, וגבוה מכלם נראה ראשו של אותו המורה הרזה והיפה, שמבקר לעתים בבית גברתה.

הוא מדבר לפני ים הראשים ומבאר להם דבר מה בקולו הצלול הרך והנעים.

פתאום השתתק קולו ולבה התחיל דופק בקרבה. – מה זה? למה כה הורמו המון ידים באויר?

– שולמית! מצלצל קול המורה.

האח! את שולמית היא מכירה, זו הילדה בעלת הצמות הארוכות והסרט היפה הקלוע בתוכן… מה מדברת שם שולמית וקול המורה צוהל לאות הסכמה לדבריה? כנראה, חכמה שולמית!

לבה הקטן של שמעה מִתְכַּוֵץ בהרכיבה את חצי פח המים על ראשה. ולא על המשא תדאב נפשה, אלא על חוסר היכלת להמצא שם בפנים על הספסל בין יתר הילדות בנות גילה. האם אינה בת ישראל כשרה ונאמנה כמותן – ומדוע נִטְלָה ממנה הזכות ללמד חכמה ככל הילדות?

הולכת היא שזופת הפנים ושחורת התלתלים, כשהפח מתנועע על ראשה ומאחריה כבר נשמע קול צחוקם העליז של התלמידים והתלמידות שהתפרצו מן המחלקה ומרעישים את האויר. היא ממהרת את דרכה בצל התותים ולבה נוקפה על האִחור לשוב הביתה, כשגברתה מצפה למים.

***

הרבה ימים ולילות של הרהורים קשים עברו על שמעה לאחר אותו הבֹּקר, עד שהחליטה בנפשה, כי נחוץ לה לגלות את לבה לפני הגברת ולבקשה שתשיג בשבילה פתקה לבית הספר, היא כבר שמעה לא פעם שנחוצה פתקת־כניסה, בלי פתקה אי אפשר.

הגברת מרחמת עליה תמיד ובודאי גם את רצונה זה תעשה בחפץ לב. האח – מה טוב ומה נעים יהיה אז! – היא תחף את ראשה יום יום, תרחץ יפה בסבון את פניה וגם את רגליה, שתהיינה נקיות; שמלת השבת תלבש ואת הסנור שתפרה לה הגברת לחג הפסח. ילקוט תחפש לה וספרים ותרוץ בבקר השכם לבית הספר, רק פתקה, פתקה להשיג – וחסל!

בערב אחד גלתה ברטט את סוד לבה לדודתה, וזו הלמה אותה בגערותיה כרעם על השטות שגמלה בלבה להכנס לבית הספר, – ולחמה מאין ימצא?

ואחרי הגערה קול תחנונים:

היא, הדודה, חלשה ואינה עובדת חָדְשִית, רק יוצאת פעמַים ביום אל המושבה, ממלאה אי אלו פחי מים לבתים וחוזרת אל מעונם בנשימתה הכבדה.

בגרושים אחדים, שהיא מרויחה לא תוכלנה להתפרנס שתי נפשות וביחוד כשעוד חלה עליה שארית החוב של הוצאות הספינה!

הדודה מדברת עוד ועוד, אבל שמעה הקטנה אינה מקשיבה אלא לקול לבה, להיכלה שנהרס שם. גופה הפעוט רוטט וכר הקש מתרטב מדמעות חמות…

הכתבתי? לא! פנאי לא היה – העבודה הקשה בלעה את הסופרת, ומה שנדפס – אינני יודעת כיצד ומתי יצא מתחת עטי.

אם לאחר שאני אשכון בדירת הנצח ימצא במישהו רצון לאסוף לקֹבץ את מה שימצאו בעלים הללו ובעוד אי אלו מקומות בדפוס או בכתב יד, אבקש למסור את העבודה לידים נאמנות, שתרצנה לטפל בעבודות שאינן גמורות.

נ.פ.

פלטיאל הצובע איש ישר היה מאֹד. ויעבוד את עבודתו כל היום מהבקר עד הערב ויכלכל בשכרו את אשתו ואת שני בניו, את גבריאל בכרו ואת בת־שבע בתו הצעירה מאחיה בשנתים. ואשת פלטיאל אשה רפת כח היתה תמיד וידועה חולי ולא יכלה לעבוד את עבודת ביתה לבדה ותלמד את בת שבע, בהיותה עוד ילדה קטנה מאד, את המלאכות אשר בבית. ויהי כאשר מלאו לבת שבע עשרה שנה כבר ידעה היטב את המלאכות האלה ותעשה אותן בחריצות נפלאה. כל היום עבדה ולא יגעה ובערב למדה מאחיה קרוא וכתוב ותהי תלמידה מקשיבה לו.

בת שבע אהבה את גבריאל אחיה אהבה עזה מאד. ויהי כאשר ספר לה גבריאל כפעם בפעם מהנעשה בבית הספר ומהלימודים אשר הוא לומד, הטתה את אזנה בתשוקה רבה לדבריו. לפעמים אחרו שניהם לשבת בלילה גם זמן רב אחרי אשר נמו כל אנשי הבית על משכבם בלילה. ביחוד אהבה בת שבע לשמוע את סיפורי דברי הימים של ישראל אשר לומד גבריאל. היא אמנם אך מעט מאד הבינה משל ספוריו אלה. שכלה, אשר לא נתפתח בלימודים, לא יכל להבין בכל אופן מה זה ומי הוא העם ישראל, אשר אודותו ידובר, מה זה העבר שלו ומה הן המלחמות אשר נלחם באחרים ומי הן האחרים? נשגבו ממנה כל הדברים האלה, ובכל זאת באשר ראתה את פני אחיה הצוהלים בספרו את הספורים האלה וכאשר ראתה לפעמים שתי עגלי דמעה בעיניו, נתחמם גם לבה בקרבה ותבך בלי דעת.

כן היו מאושרים שני הילדים האלה בחייהם הדלים, ויאהבו איש את אחיהו, ויאהבו גם את הוריהם אהבה נצחת.

ויהי ביום ערב שבת אחד וישב פלטיאל מעבודתו ופניו לא כתמול שילשום. ותראה זאת אשתו ויפול לבה בקרבה ותשאל בעלה […]: “פלטיאל, אישי, מדוע זה נפלו פניך?” ויען פלטיאל ויאמר: “אין מאומה, רק ראשי יכאב לי מעט, אל תפחדי, רעיתי, זה כרגע יחלוף”. ויתרחץ פלטיאל במים חמים אשר הכינה לו אשתו, וילבש את בגדי השבת שלו וילך עם גבריאל ביתה אלוהים להתפלל.

אבל בשובו לא עמדה בו עוד כֹח לשבת לפני השולחן הערוך ויפול באין אונים על הספסל. מי יתאר את עצב המשפחה הקטנה הזאת בערב ההוא אשר נשבת שבתם. אך פלטיאל השתדל להרגיע את רוחם ויאמר כי אם מעט רע לו עתה אבל בבֹקר בלי ספק יקום בריא וטוב. אך הנה הבקר בא ולפלטיאל לא היה כֹח לקום, כי אש נורא יקדה בכל גופו. ותהי אשתו כאובדת עצה ותקרא לעזרה. התקבצו אחדים מהשכנים גם השכנות ומהרו לקרוא את הרופא. הרופא נתן בת[…]ת סמי־מרפא וירגיע את רוח אנשי הבית באמרו כי אין המחלה מסוכנה, וכי לעת ערב יעבור החֹם והחולה יקום לו. אבל עבר היום ובערב התגבר החום עוד יותר, קראו עוד פעם את הרופא. גם ביום המחרת בקר את החולה שתי פעמים, גם ביום השני גם ביום השלישי לא נפקד מקומו. השכנים הטובים עשו בעד פלטיאל כל אשר היה ביכֹלתם, שמרו לראשו כל הימים וכל הלילות, אבל אם ד' לא חפץ שוא שקדו שומרים. ביום הרביעי כבוא השמש יצאה נשמת פלטיאל.

 אלי! מי יתאר את התמונה הקורעת לב אשר ראינו אז בבית. “אישי, בבת עיני,” – התיפחה האשה האומללה, “אבינו, מחמד נפשינו!” קראו הילדים מר צורח, במרטם את שערות ראשיהם. אללי לנו קראו הנמצאים בבית ונחלי דמעה שטפו מעיניהם. נורא היה המראה אז סביב.

עברו כשלושה חדשים. ויהי אחד מערבי החורף היותר קשים גבריאל ובת שבע יושבים בחדרם הקט. אצל הספסל אשר הם יושבים עומדת מטת עץ בלה ורעועה. על המטה שוכבת אמם ופניה לבנים כשיש. הקור חזק מאד הרוח יילל מבין סדקי הבית והגשם ידפוק בחזקה על גגו ויפול טפות טפות מהתקרה שם בפינה. בת שבע תקשיב לרוח המילל ופניה יחורו כפעם בפעם כמו יראה היא מפניו ותתלחץ קרוב קרוב לאחיה

– ומה יהי? – שאל אותה גבריאל – אמנו כבר נתנה בערבון את כל חפציה, כמעט לא נשאר עוד עמנו מאומה בבית. עוד מעט וגם הלחם היבש לא ימצא לפינו ואמנו היא חלשה מאד. איננה יכולה לעבוד, ואיך נוכל להביט בצרתה?  אנכי לכן בקשתי לי עזרה גם מצאתיה. אנוכי אעזב את בית הספר ואחל ללמוד את מלאכת הצבעים. בראשונה אעבוד בשכר הלחם אשר אכל. אך בעוד שנה או שנתים בלמדי היטיב את המלאכה הזאת אקבל את שכרי אשר בו אכלכלכן. אך עד העת ההיא מה יעשה לכן? מאין יבוא לחמכן?

בת שבע הביטה אל אחיה בעיני תמהון ותחשב מחשבות הרבה. פתאום אורו עיניה ואותות שמחה נראו על פניה.

– מצאתי מצאתי גם אנכי עצה לי – אמרה בת שבע. – שמעתי היום אשה אחת מדברת עם השכנה שלנו ומספרת כי בתה בת עשתי־עשרה שנה כמוני היום, היא תשרת בבית עשירים ותקבל את שכרה מידו אחת לחודש, לבד האוכל אשר היא אוכלת ולבד הבגדים אשר ילבישוה. אבקש לי גם אנוכי עבודה כזאת, ולא אכל את לחם אמי, וגם את המגיעי בכל חודש וחודש אתן לה ותהי לה לצרכיה.

גבריאל שמח מאד להעצה הזאת. ויגמרו שניהם כי מחר בבוקר יגלו את לבם לאמם ויחלו לעשות את מעשיהם, ויוציאו את מחשבותיהם לאור.

והיא שבה.

שוב רואה ידידה את אותם שמי הזהר שכה אהבה, את החולות, ההרים והגבעות, את הכרמים עם שדות הבר – הכל הכל כמקדם! ועיניה הגדולות עם מבטיהן החמימות מתיזות מיצוצי אושר.

טל נער בלחיה הורדה וחם בחרות בגופה הזקוף והרענן; והיא במטבח, – כל היום מטפלת בעבודת המטבח של הפועלים. שבעים איש! למזון זול ומבריא דואגת ידידה והעבודה מרובה כל הימים.

לילה! – לידידה אין פנאי לקחת חלק באספות הפועלים ובוכוחיהם. מתלהבים הם ורועשים – כבוש עבודה, יחס הסביבה, השפעה כלפי פנים וכלפי חוץ… ידידה מסתלקת – לה מחכה עבודה: זרח או בריל קודח! בידים חרוצות היא מהפכת את משכב החולה, מגישה לו את הכסתות, החלב; מחליפה את התחבשות.

וסדור הכביסה של החברים אימתי, אם לא בלילה? וטליאת בגדיהם? ורשימת צרכי המזונות שדרוש מחר להביא מן העיר?

וחורו פני ידידה, לחייה צמקו, ברק העינים היפות הועם ועליזות רוחה חמקה עברה לה.

• גלילה, גלילה! – והיא על שפת ים יפו יושבת שקועה… גדול ואודם כדור האש, שנוגע בשפתו הלוהטת בגלי האפק הקרים. לאט לאט הוא צולל תהומות, ונחלי ארגמן מתפשטים ברקיע, ושלהבת אוחזת את כנפי העבים.

• מה כה שקועה בהרהורים ידידה? – שואלים שני החברים היושבים על צדה.

וידידה מתלהבת – כרמל… תבור… הרי הגליל ומושבותיו!… שם היא תמצא בודאי ספוק נפשי. תיסד אגדה של פועלות; גנים [?]; מושבות תיסדנה; ענף חדש וגדול יברא!… גלילה גלילה, – שם רק שם שדה לעבודה רצינית.

מקשיבים דבריה הגלים הנוזלים אט אל החוף. בקצף לשונם מלחכים הם את החול הטחוב וחוזרים בפחד למעמקיהם. העיז גל אחד, פרץ, התגנב ולחך את קצה סנדלה ונשק את שולי שמלתה. –

פרצה ידידה בצחוק וברחה מחבריה.

הר כנען… בין אבניו הלבנות והצחות משתטחות שורות גפנים זמורות. ידידה מקוששת ביניהן את העצים, מחברת גל אל גל ומוציאם מן הכרם.

שם בשפוע ההר חורש גלעדי; שירתו הנוגה משתפכת בעצב על פני הכנען. נוטה ידידה אזנה ותמהה… למה היא כה נוגה שירתו? אמש, כשהוא הרציא בביה"ס היה כה מלא אמונה!… מהתפתחות הלאומיות בין עמי הבלקן, עבר להתפתחות הרגש הזה בעמנו…

באמונה ובטחון הוכיח, כי הגרעין הקטן והצנום שהורד לחום אדמתנו – ינבט, ישגשג, יפרח!…

כמה הוא היה מענין אמש!… דומה שאף פעם לא ראתה אותו כה יפה בשערותיו הבהירות ובעיניו הגדולות, האפורות. דבורו שטף כמעין נובע, וזרם חם, חם בא ממנו אל תוך לבה, אל תוך נפשה.

מדוע כה כונו מבטיו אליה, רק אליה?… לא! שטיה היא, – טועה היא!

מתוך כפיפה על קשוש העצים היא מעיפה עין השדה, גלעדי עולה בהר עם המחרשה ובעלו הולך ונגרר אחריו.

היא הזדקפה ותסתכל בו מרחוק. חלצתו הדקה הבליטה את רוחב כתפיו החזקות, ראשו זקוף היה ביהירות כשהוא לחץ את המחרשה באדמת האבות ופתח עמוק את תלמיו.

היא הרגישה בנצחונו על האדמה הקשה ובתוך עיפותה התערב איזה רגש של נעימות אי מובנה.

הסתכלה היא, הסתכלה בחרישתו ותפן הצדה. מראה המושבה הנהדר בצבץ נגד עיניה – גנים, עצים, שדרות, כרמי שקדים פורחים, יערות, יערות לבנים!

הרי גלעד חובקים את העמק הירֹק ושם, שם החרמון! – ראשו השב – כמה קסם שופך הוא על כל הסביבה!

ורואה ידידה מימין את מי מרום השקטים, ואת ים הכנרת בקסם יפיו משמאל, – ומתחילות עיניה מתיזות שוב ניצוצי אושר, והלב דופק, דופק בשמחה.

…גן עדן עליון – וזה שערי השמים!

מי הכניסה בשערים הללו?

נחמה פוחצבצקי

לאוהב אדם, לברזלי.

שמשוני פסע בצעדים אטים על פני החצץ בהפרדו מקציעה, ויבא עד משכנו, חדר נמוך וצר, הדומה במקצת לארוה, חלון אין לחדר ורק דרך האשנב שמעל לדלת חודר אליו אור היום, וכשנחנקים השוכנים בו מחסר אויר בלילה הם פותחים את האשנב מכוסה האבק ורוח דרומי קר וחודר מתפרץ אליהם בעזות.

שמשוני ירד שלש מדרגות ונכנס פנימה. אחד משני חבריו התהפך בגניחה מצד אל צד והשני ישן שנה כבדה.

– מה אתך, משה, – מדוע אינך ישן עוד?

– מעיפות יתרה, חברי! – עונה משה בתלונה – בתלחה¹ חרשתי היום, רחוק זה, חביבי, ואויר רע מהחוליה שאפתי. כעת חש אני בראשי וכל עצמותי שבורות – האם לא סמן לקדחת זה?

– אל תחשש משה, –– אויר המקום הזה אינו נותן ליתושים הרעים לשלט בפועלינו לרעה, כאן גם אנו מובטחים באחריות מפני מציק זה!

משה הרים את ראשו; תמה הוא שנעימה העליזה שבקול חברו היא לא התאימה לפניו הרזים והחורים עם עינים גדולות המפיקות תוגה. אחוז שנה הוא סקר קצת את חברו, התנועע, צנח על כרו ונרדם.

מאֻשר הנער, דמו נקי מחידקי היאוש שתקף את רוב חברינו! – מחליט שמשוני בחלצו את מגפיו הכבדים. כבה את המנורה ושכב על לוחות עץ המונחים על תבות גז אצל קיר לח וצונן.

בתוך אפלולית החדר מבקש שמשוני את דמות קציעה. – לכאורה הינה יפה הילדה, גם מפותחה איננה! – ענין זה, לילידת מושבה עם בית ספר דל ונמוך? אין להאשימה…

רשמי הערב הזה עוברים לפניו. קולה הנעים של קציעה צלצל באזניו וכל תבניתה הגמישה, עם תנועותיה הזריזות בצבצה כאן עטופה אפלולית. זרם חם עובר בכל גופו והוא מתמלא געגועים.

מה זה? – שואל הוא את נפשו בתמיהה – היתאהב שנית ואת מקום אותה המכללית השויצית, שחִלוק הדעות הרחיקהו ממנה, תקח עתה בת אכר גלילי, ילדה פשוטה, תמה, נחמדה בטבעה כטבע הגליל עצמו?

אבל הלאה, הלאה שטותים, הלאה חלומות – מהרהר הוא אילך –, אדם שכל עולמו הפנימי נחרב ונשבר לרסיסים, ושתוחלתו להשכיח את יאושו בעמל העבודה גם היא נכזבה; אדם כזה אסור לו לקשר את חייו עם נפש תמה של ילדה כזאת!

וכאן הוא מוכיח את עצמו למדי, הראה לילדה פנים צוחקות במשך כל הערב; למה הרבה במהתלות? איזו הונאה – להראות עליז, ובלב עלוקות מוצצות דמך, העולם חשך בעדך!!.. הוי שקר, שקר עולמי, תולדתי [תולדותַי?] – הבריות משנות את עורן וטבען למען הדמות לסביבה…

אבל האם תדיר היה מיואש? הרי לפני שני חדשים כשהדפיס את מאמרו ע"ד גאולת הארץ האמין באמת ובלב תמים שאפשרית היא הגאולה, אפשרית!

קטעים אחדים ממאמרו עוברים במוחו: – רכישת קרקע, זו העבודה העקרית –

מי יעשנה?…. לא העם, לא שום חברה ישובית לע“ע, זולת יק”א, יעשו אותה! לפי שעה רק היא מוכשרת לכך, היא, היא! ולמרות רצונה תעשה את עבודת העם; היא שמחויבת לעשותה אחרי הנסיונות האי מוצלחים בקנדה, ארגנטינה ועוד; מחויבת להכיר שרק הקרקע שבכאן יכשר למטרותיה.

ופקידיה?…. הם ברצונם או שלא ברצונם יסייעו לזה, – כי אם לא יוסיפו לרכש קרקעות, הרי אפסה עבודתם, אפסה מחיתם, ורק ע"י יסוד מושבות חדשות הם נשארים איתן על עמדתם.

פקידי יק"א – בוני ציון!… וצעירינו אכולי היאוש, המבקרים, המנקרים, המחטטים, פושטים ידם לעצר בגלגל התנועה! – בתי כפר ממדרגה עליונה לא הגיעה שעתם! קרקעות ביוקר, מוסדות – מעצורים על דרכם! – לחכות צריכים, לחכות!… ומחלה זו, אי האמונה בעבודתנו בצרוף היאוש, פשטה ביסודה עד הגליל, פשטה והכתה שרשים עמוקים – מה לעשות כדי לרפא את הנגע, במה לעצרהו!

* * *

וכשנרדם שמשוני נִשא לעולם אחר – הריהו חורש בהמרג'. הכפה התכולה, הזכה, זרועה עבי שיש צחים; שם במזרח תלוים העננים וכנפיהם – אש בוערת, לוהטת. השמש נטתה מערבה וקרני פז האחרונים שלה מטפסות לראש החרמון, – שלחתן החמה לטול ברכת הפרידה מאת הסבא בהרים.

פרדות שמשוני עיפות ואינן רוצות יותר למשוך את המחרשה הכבדה. צליפה קלה הוא מצליף על גבן וקורא בקול מפייס:

יאללה, אפורותי, יאלללה – רק תלם זה נגמר וחסל!

האפורות אינן מצייתות והוא עומד נבוך, כאן הוא רואה פתאם את קציעה יורדת אל המרג', נגשת אל התלם ואֹחזת אִתו ביד המחרשה. שניהם דחפוה והפרדות זזו בצ[ע]ד ישר קדימה.

– הביטה נא וראה איזה תלם ישר, עמֹק יצא לך בעזרתי! – אומרת קציעה בהראותה באצבעה הדקה על קצה המענה.

הוא תפס אצבע זו בידו החמה וכסה אותה נשיקות.

הקיץ… את דממת הליל הפריעה קריאת התרנגול השוכן מעבר לגדר [?]. אחריו ענו בקול צלול וחד גוני מכל הלולים שלארך המושבה: קוקו־ריקו. כמה יפה נראתה לו שפת תרנגולים זו!

נחמה פוחצבסקי.

אחרי ליל צער ונדודים קם סעדיה עם נץ החמה להתפלל שחרית.

בצאתו כעבור שעה קלה מן השכונה התימנית, ירד ישר אל חוף הים ללכת מצד זה העירה. המסכן התביש לעבור הפעם את נוה־שלום מפני אנשיה הרבים, ובחר בחוף – כאן רק הדייגים עוברים בשעה זו, או הטבחים מביאים את כבשיהם לשחיטה. מהם אין להתביש!

הוא ממשמש באזנו הימנית – והלב דואב. לאן נסתלקה פאתו היפה, שהתפתלה כאחותה בדמות תלתל ארוך ודק? האם לא יסלסלה יותר?… ארור השד הקטן, סלים בן פנחס, שעשה לו את הצחוק הרע הזה! לאן יוביל את חרפתו – לאן?

גל שובב נפרד מקצף חבריו והתחיל רודף אחרי סעדיה, רדפו גם רוח פזיזי ונפנף את פאתו היחידה. מקלל הנער השחרחר את עלובה זו שנשארה לו לחרפה ולדראון, מקלל את מזלו ואת יומו הרע! ואותו היתוש שטרד במחו כל הלילה נוקב, נוקב שוב: הוא סעדיה, בן שלום הכהן נ"ע בן תלמיד חכם גדול יצא לתרבות רעה ונגזרה פאתו. הוי, ג’וי הוא, ג’וי, ג’וי!!

הוא עבר את כל אֹרך החוף ונכנס דרך מזבלות לחוץ [?] אחד. עוד מעט יגיע עד הרחוב ההומה הגדול ששם המשרד ופגש באשכנזים, בילדות עוברות לבית הספר – מה לעשות, מה לעשות בפאתו?

הוא מנסה לתחב אותה תחת אזנו. היא שם מיותרת וארוכה יותר מדי. הוא מרגיש את זה ואף על פי כן ינחם את עצמו שככה לא יכירו בה.

בהכנסו למשרד היתה השעה קרובה לשבע. סעדיה נגש בהתרשלות לסדור המשרד. טאטא אותו, צבר את העפר עם פתותי ניירות ושיורי סגרות אל פח אחד שהוריד אל החצר. במטלית לחה נקה את השלחנות, הארונות והקסתות. הניח זה על גבי זה את הפנקסים והספרים. כשסקר אחר כך על עבודתו לא מצאה זו חן בעיניו ודומה היה לו, שהמשרד קבל היום צורה אחרת וכל חנו הסתלק.

נכה רוח עומד סעדיה ומתאר לו כיצד הראשון יכנס המזכיר לכאן ויביט בו, יסתכל ויפרוץ בצחוק גדול… קשה לו, קשה! ולמען השתק את סערת רוחו הוציא מתוך כיס מעילו הקרוע קצה אכרון [עפרון?] ומחברת דקה, דפדף ומצא את נטיות הפעלים וחזר עליהם. אחרי כן פתח דפי חשבונות – הרי כאן עד עשרת אלפים הגיעו! בשבוע העבר הגיד לו האדון כי בקרוב יתחיל אתו מין חשבון חדש. איך קרא אותו?

סעדיה עוצם עיניו מקמט את מצחו ומבקש לדלות מתוך זכרונו את שם אותה החכמה. האח! כן, שברי מעשר! מי יודע איזה סודות ורזים טמונים בחכמה זו וכמה יעמל האדון על פרושם ובאורם!

וכאן מבצבצת במוחו של סעדיה אותה השאלה שהוא אנו מוצא לה פתרון בשום אופן, למה ולאיזו מטרה כל כך מטפל בו האדון ברגעי הפנאי שלו? במה זכה יתום תימני עזוב כמותו לשומת לבו של אדון מלומד כזה, היושב יומם ולילה על ספריו? הוי, כמה ספרים יש לו! שלשה ארונות מלאים בחדרו ועל הספות הם מוטלים ועל השלחנות. חבל, שאין ביניהם משניות או איזו מסכתות של תלמוד בבלי, האדון בוָדי היה משאיל לו.

בספרים של האדון הוא אינו מבין אף אות אחת. מסתכל הוא בהם לפעמים, מסתכל, וכל כך צר לו על שהם חתומים וסתומים בשבילו. הלא כל חכמתו בוַדי קנה האדון בהם רק בהם, אבל למה הוא כה ממית את עצמו עליהם? – בלי ילדה יושב האדון, בלא עזר כנגדו ותדיר הוא שרוי בצער. למה ומדוע באמת לא יכנס לחפה, האין לו כסף לקנות ילדה?…

והרי המזכיר! – צעיר הוא עוד. אין חתימת זקן, והוא כיהודי נאמן כבר דואג לילדה! רק זה לא שפיר שהוא ערב־ערב מטייל עם ילדתו על הים. אסור, אסור!

ואדונו הוא בעיניו אדם כשר וצנוע, וצר לסעדיה על בדידות אדונו ומחליט כי הוא לא כן יעשה! בן שמונה עשרה הוא יכנס בעזרת השם לחופה. כמה נשאר? זה לא כלום. בת דודתו חממה היא היפה בבנות התימנים. אותה הוא ישא לאשה כשירצה השם יתברך!

סעדיה חוזר למחברתו. מדפדף ועומד על דף אחד וקורא: סעדיה בן שלום הוא נער חרוץ אוהב עבודה ויודע כתב וחשבון. תעודה זו, אמר פעם האדון כשנחה דעתו עליו, תנתן לסעדיה כשידע לכתב בלי שגיאות ולפתר את שאלותיו אל נכון!

מי יודע? אולי יום כזה באמת בוא יבא ואז… אז אפשר שהאדון יקחהו למזכיר שני, יושיבהו אל שלחן הכתיבה ויתן לפניו פנקסים לנהל בהם חשבונות; הוא ישתדל למלאות הכל בדיוק נמרץ והאדון יהיה מרוצה מעבודתו ויקבע לו שכר חדש הגון, עד כדי לפרנס בכבוד את אמו ואת אחיותיו הפעוטות.

הרי האב החורג שם במושבה אינו רוצה לדעת כלום מפדיה וכורסה [?], גם בעד התינוקת, בעד ימימה שנולדה לו, אינו רוצה האכזר לתת מזונות! האם המסכנה עובדת כל הימים והתינוקת האומללה בוכה, הלב מתפקע מצערה של האם! –

לא! לא טוב ככה!… כשהוא יהא בעזרת השם העוזר השני לאדונו לא תשרת יותר האם, לא תסבל ככה!… הוא ישכור לה בית ורהיטים יקנה – שלחן, מטה ושני כסאות… תנוח האם וישוב לה חִנה הקודם – הלא יפה היתה, וכאן העניות כל כך מנולתה! –

מחלון המשרד רואה סעדיה את הים המשתטח מעבר לגגי הבתים הגבוהים. תכול הים היפה, מושך את לבו. אניות התורן שעל האפק קטנות הן קטנטנות. דומה לסעדיה שיונים לבנות שלוחות שם בין ים ורקיע.

מתוך יופי המרחק מתיצבת תמונת חממה נגד עיניו. היא מסתכלת בו תחילה בתמהון ואחרי כן פורצת בצחוק.

פסיעות מהירות על המדרגות הבהילו את סעדיה, החרידוהו מעולם החלומות לתוך הויתו הפגומה, – פאה אחת! הוי, בושה. הוי, כלימה, לאן ימלט, לאן?…

וכשנכנסו האדון ומזכירו ונתנו לו את פקודותיהם הרגילות מבלי שים לב אל אבדתו הנוראה הוא עמד ותהה: – הם לא רואים?! כלום לא רואים כלום? – –

נחמה.

א

שכב יחזקאל ווינהולץ עם דמדומי־ערב על ספסל גִנתו, התמתח בכל איבריו וחִיֵך בנחת כשעינו ראתה את פרחי הג’יראניום האדומים רחוצים בנטפי הגשם, שטפטף היום, בחצי־מרחשון, בפעם הראשונה. כמה חן מסוך על הפרחים הפשוטים הללו, שהוא משתוקק תדיר להחליפם באחרים, במינים יותר משובחים, אבל אינו יכול לעשות זאת מפני שהמינים הטובים דורשים מים – ואָין. “הוי, צנורות, צנורות!” – וויינהולץ, כמה היה מאושר אילו כבר נעשה תִקון זה במושבה!

באויר הפושר מורגש ריח־גשם, ויחזקאל נושם אותו בפה פעור. גם בשמים נכרו עקבות האורח החביב: הרי שם, בקצה הכפה, נתלו עננים אדומים־זהביים; לצד הרי־יהודה, המכוסים טלית־ערב קלושה, שטים גוּשים אפורים, שנערמו כרוכסי־הרים זה על גב זה; ועל פני חורשת־הזיתים הרחוקה מתאבקים שני ספינקסים ענקיים כשפניהם מופנים בזעם איש מול רעהו. –

נצנץ ברק והאיר גוש של עננים כהים, הסוככים על ראשי הספינקסים. נצנץ – ומיד התחילה יריה תכופה של ברקים, שפזרה את המראות ואת הצבעים. ומשנשתתקו יריות־האש גחו לאט צללים וכסו על הסביבה.

וויינהולץ קם מפני שהתחיל מרגיש רעבון. צריך הוא להרתיח את החלב ולהכין לו ארוחת־ערב. מה לעשות? – יטפל עתה מעט ב“הלכות־הבית”, וכשתחזור יהודית מווינה, שוב יהא חפשי מעבודה אי־נעימה זו! – סוף־סוף אין החיים כל־כך קשים בלעדיה כמו שצייר לעצמו. מעט הטפול בבוקר ובערב הוא דבר קטן. העקר היא ארוחת־הצהרים, וארוחה זו הוא אוכל במטבח של הפועלים. אוהב הוא חבורה צעירה זו כשהיא באה בתאבונה הבריא ומגיחה אל קרבה מתוך ווכוחים חמים את המאכלים המעלים הבל.

אותו, שאינו פועל, אין הפועלים מחבבים ביותר, כמובן. אבל הם נוטים אליו קצת חסד מפני שהם יודעים אותו בתור אכר חרוץ, העושה בעצמו גם עבודה קשה בשדה ובכרם. אינו בורגני נורא אך־על־פי שיושב הוא בבית נהדר ומתענג על רֹוב שפע. הם “סובלים” אותו. על זה מעיד היחס שלהם בשעה שהוא מרצה לפעמים ב“בית העם” על נסיונותיו האכריים. הקשבה ושתיקה גמורה שוררים אז בין כתלי־האולם! אבל הוא אינו מסתפק ביחס “נוח” זה. לבו כוסף, שיתקרבו אליו הצעירים, שיברא יחס של ידידות ביניהם. ואולם זהו דבר שאי אפשר. גאוה וקרירות מביעים מבטיהם מדי ינסה לגשת אליהם כידיד… היתרעם? כלום יש לו הזכות להתרעם? – הרי אף הוא עצמו היה כך לפנים, אף הוא הביט בבוז על הסביבה האכרית עם התמיכה הפאריזית!…

ב

“מה עדיף ממה – האדם או עץ השדה?” – שאלה זרה ומשונה זו אינה מסתלקת ממֹחו של וויינהולץ כל הבוקר. עם הנץ־החמה קם, חלב את פרותיו ושלח אותן אל העדר, ואת סוסו רתם בעזרת מחמוד רכבו ושלח את מחמוד ואותו לעבודה. אז נכנס אל גן־הפּירות הסמוך לבית, סבב וסבב בו ומצא, שהאדמה נתיבשה וצריך לעדרה היום, להשקות אחדים מן האילנות ולהעמיד להם סמוכות. והוא החליט להתחיל בעבודה זו מיד אחרי שתיָת כוס חלב חם, ולא לדחותה. ופתאם נמסרה לו פתקא קטנה, שזלמן פינקל חולה ואם יש פנאי יבוא־נא לשבת שעה קלה על־יד מִטת החולה – –

ידו רעדה. פינקל!… פינקל!… מה גדולה היתה הידידות, ששלטה ביניהם לפנים! וכשנתפרדה חבילתם אף ניצוץ מאותה הידידות החמה לא נשאר!… וכלום מחויב הוא עתה לעזוב עבודה כה נחוצה בשבילו? אם ילך, הלא לא יוכל לעזבו מהר ויצטרך לשהות אצלו כל הבוקר – וזהו דבר שאי־אפשר: חס על האילנות העלובים!

“אבל העצים לא ימותו ביום אחד!” – מדבר אליו קול מתוך מעמקי־הלב. ואולם קול אחר עונה לעומתו:

“הטפול בעצים דרוש מיד! השרב של הימים האחרונים יִבּש את האדמה והעלובים הללו טרפיהם מתחילים להתקפל ולהתכמש!… הנח לו לפינקל! במחלתו אין שום סכנה ויש די משגיחים עליו בלעדיך!” – –

נבוך יחזקאל: מי עדיף ממי – האדם או עץ־הגן?

והעצים נצחו: כל היום הוא מטפל בהם, ביחוד בחלשים שבהם, הנטועים על חלקת־הזִבורית של הגן. כאן חָוְרו העלים מחוסר כלורופיל ונוטעם חש צער עמוק למראָָָָם העלוב. הלך לחפש במחסנו שיָרי זבל חימי של אשתקד, זִבל אותם ונתן להם השקאה כפולה, אף־על־פי שלבו לא האמין באפשרות טיוּבם. רק עם פנות היום, כשנפלו קרני־השמש באלכסון על העלים החִוְרים ונדמה בעיניו, שצבעם הפך ירֹוק קצת, התעוררה בו תקוה לתחִיָתם והוא מלמל בשמחה: “חביבי יקומו לתחיה, י־קו־מו!” –

עיף הוא עם גמר העבודה, וכשהוא שוכב פרקדן על המרפסת המכוסה כולה ירק מטפס ועולה, מבצבצת ועולה על לבו פתאם אותה השאלה המדאיבה, שהוא כל־כך מתאמץ תדיר לגרשה מלבו: למה ובשביל מי הוא עמל ככה? מי יוקיר את פֹּעלו? מי ימשיך את עבודתו? מי ישגיח על טפוחיו כשימות? – ולבו נלחץ כמו בצבת. הוא עוצם את עיניו ומתוך הַעֲוָיָה משונה הוא נושך את שפתו התחתונה עד זֹב דם. צר לו בחזה ונשימתו חטופה. הוא קופץ וקם מעל הספסל, יורד מן המדרגות ומתחיל רץ בגן אילך ואילך. ומחשבות שחורות ונוגות שומרות את צעדיו וכעדת עורבים הן צורחות מעל לראשו. – – –

ג

הוא גמר מכתב ארוך ליהודית, והשתקע במחשבות. העלובה! עתה היא מתעתדת לנתוח… והיא הרי לא רצתה בזה כלל. הוא הכריחה לכך אחרי מלחמה קשה!

היא סבלה הרבה. סבלה ועבדה ושתקה. הוא ידע את אופן־עבודתה, – ידע שהיא קמה בבוקר רצוצה ועושה את עבודת הרפת והבית בקושי, בשארית־כֹחותיה. יש שלפני גמר־עבודה היא נופלת על הספה באין אונים ופניה מפיקים יסורים וצער, – אין עוד בה כח לערוך את הבית ולבשל ארוחת־צהרים. אבל גם לשכב אין לה סבלנות, והיא קמה, מאַמצת שארית כחותיה ונִגשת אל העבודה.

כשהתחיל הרופא לדבר על נחיצות נסיעה לווינה צחקה מתוך דמעות ואמרה בהחלט שלא תסע, בשום אופן לא! – ואולם המחלה הלכה וגברה בינתים וחולשתה הלכה וגדלה. כשהיה מנסה לגעת בזהירות בשאלת־הנסיעה היתה מתרגשת, בוכה ומתחלת לעבוד במהירות קדחתנית.

– אבל למה את מסרבת ומתעקשת? למה אינך רוצה להציל את חייך?… אמרי, יהודית, כלום יש איזה הגיון בדבר?

– ודאי שאין בזה מן ההגיון! אבל מה לעשות? אי אפשר לי להפרד מביתנו היפה, מחורשה זו ומן הגן שלנו. כל נימי־הנפש קשורות בהם ונדמה לי, שאם אפרוש מהם אני פורשת מן החיים.

– אך ילדות היא זו! – היה מדבר אליה רכות וקשות כאחת, אבל ללא הועיל.

ולא נכנעה יהודית אלא אחרי לילה של יסורים קשים מאד. הוא היה אז ער כל הלילה, רץ מן הרופא לבית־המרקחת וחזרה, טִפל בחמום־מים, בתחבשות…

למחרת גִלתה לו שקודם שהעירה אותו היה לה כל כך רע, עד שחשבה שהיא הולכת למות. זו לה הפעם הראשונה שנבהלה מפני המות! לכי ועזבי פתאם כל מה שיָקר לך וחביב עליך, את המושבה הנחמדה, את החורשה ואת הגן, את הבית ואת הכרם, את הנפש האהובה עליך והאוהבת אותך, את כל עולם־יה היפה, והִסחבי לתוך אדמה לחה, קרה, ששם יהא גופך מאכל לתולעים מסואבים!… הלא זה נורא!

והוא חוזר ונזכר בנתוח – ומחזה קשה מתחיל לענות את דמיונו: יהודית בחזקת סכנה! היא שואפת להמלט מבית־החולים ולחזור לארצה, לחזור ולמות בה – ואינה יכולה! הנֵכר כופת אותה ואוחז בה – ואין מנוס, ואין מפלט…

אחר־כך נדמה לו, שהוא שומע את אנקתה מתחת לאיזמל – והוא לוחץ את ראשו ביאוש… למה הטפול במֶשק שלו, באילנות, בחיות־הבית, למה לו כל החיים, אם חברתו הולכת ונמקה שם ביסורים ומכאובים קשים?… ולמה הוא אוהב את הטבע האכזרי, שחלק ליהודית חבלים באפו?…

רעד עובר בעצמותיו… הוא נופל אל המטה בלי שפשט את בגדיו ועוצם את עיניו… אבל עיני־יהודית הגדולות, הילדותיות, נוגות הן ונעוצות בו בבקשת־רחמים. – על מה היא מתחננת, על מה מתפללת: על חייו, על נפשה? –

איזו תמונה משונה זעה בחדר והאפילה על פניה של יהודית… מתקרבה התמונה אליו – מה איומה אשה סתומת־עין זו! מה היא רוצה?… הוא רוטט כשהיא נגשת בצעדים גנובים אל מטתו… מתחלה היא סוקרת אותו בעינה האחת המלאה זועה ואחר־כך מתחילות שפתיה הכחולות והצמוקות לזוע והנה הן רוחשות מלות נוראות…

צעקה התפרצה מלבו – והקיץ. הוא הרים את ראשו, סלק מעליו את המכסה בזעם, נעץ עיניו בחשכה ואחר־כך הפנה את ראשו לצד החלון. מבין חרכי־התריס זולף אור קלוש של ליל כוכבים. האור משקיט לאט־לאט את עצביו והוא אומר להרדם. אבל – עוד הפעם תמונה נוראה לפניו: את יהודית מוליכים שם!… היא נכנסה הביתה כשהיא תמוכה בזרועותיהם של שני אנשים זרים, פוסעת פסיעה אחר פסיעה ופניה חורים כפני מת… ופתאם היא מתעלפת…

הוא קופץ בבהלה וזעה קרה מכסה את כל גופו. הוא רוצה להדליק מנורה, וכשאינו מוצא את הגפרורים הוא צונח באין אונים על הדרגש. – –

…לאחר זמן, שאינו יודע, אם ארך או קצר, קם והתחיל להתהלך בחדר ולמשש את הקירות ואת הרהיטים. יד נגעה בבריה רכה ושעירה… היא קפצה פתאום מעל הספה והוא נרתע לאחוריו בבהלה, צעק צעקה מרוסקת – ונאלם דומיה מרעידת בת־קולו…

ד

וויינהולץ שב מיפו ודעתו נחה קצת.

בדיליז’אנס שהלך מן העיר אל המושבה נסעה גם שולמית כהן והוא ישב אצלה.

בת שמונה־עשרה היא והוא זוכר את יום הִולדה. באותה שנה בא בתור פועל אל המושבה. ביחד עם פועלים־חברים אחרים התחיל לבקר את בית אבותיה הצעירים. האֵם היתה אישה מעניינת, עליזה ומרפרפת על פני שאלות־החיים הבוערות. הרבה מצעירי־המושבות נהרו אל ביתם. על ברכיו ועל ברכי־חבריו גדלה שולמית, ולבו גס בה.

ענין לשיחתם היתה תחילה יהודית. הילדה שאלה לשלומה והוא השיב בנחת: – היה זמן קשה. בסכנה היתה יהודית. עתה עבר, הכל עבר! בעוד שני חדשים תשוב יהודית. הלא אז תבוא גם שולמית לביתם? בלי יהודית לא תעיז ילדה פחדנית שכמותה לבוא! הלא וויינהולץ הוא אדם נורא: בלורית גדולה, זקן שחור ואינו מתנהג בנימוס!

היא צחקה והוא ספר לה מרשמי־יפו:

הוא יורד אל הפוסטה האוסטרית ונגש אל ה“גומרוק” [בית־המכס]. אמרו, שתימנים באו. בלב־ים עמדו שתי ספינות והורידו את נוסעיהן. ולא רק תימנים הרבה באו. הספינות נשאו עמהן שָבי־גולה מצפון ומדרום. מן הדרום באו תימנים – אנשים מסכנים, יחפים, פרועי־שער, בלי מעילים וכמעט בלי כותנות. בשרם עטוף מטליות, ועל כתפם טליתות. מראיהם זר ומשונה, אבל הלשון העברית בפיהם והם מברכים את אחיהם ואת “השם” על גאולתם ופדות־נפשם, על־שיָצאו מארץ טמאה ובאו לארץ טהורה וקדושה… וספינת הצפון אף היא הורידה בנים שבים אל שלחן אביהם. צעירים באו – שלֹשים גבורים, בחורים רעננים ומלאי־כח. ומי ימלל שמחת־לבו למראה הנהדר, כשצפון ודרום נפגשו! רוח אחת קבצתם והביאתם לכאן, הביאתם לשם בנין ויצירה… רגעים יקרים, רגעים קדושים עברו עליו היום!

שולמית הקשיבה והתרגשה. דמעה נוצצה בעינה. הוא נשתתק…

לילה. וויינהולץ עומד על־יד החלון הפתוח. רבבות כוכבים מזהירים מהבהבים במרומים ומעוררים בו מחשבות… מה חיי־האדם לעומת גודל ויופי זה?… בנים… יהודית… כלום אי־אפשר בלעדיהם? כל זמן שעולה היָרֵח ממזרח, כל זמן שאלפי רבבות כוכבים מזהירים בכִפה נפלאה זו – מה מקום ליאוש? – והרי יש לו גם מולדת, גם קרקע, בית, וגן ושדה, ומושבה חביבה, ועבודה, ואידיאל נהדר. כלום כל אלה אינם יכולים להכריע אהבת־אשה ותשוקת־בנים?… ופתאם נוטות מחשבותיו לעבר אחר:

מה משאיר האדם אחריו?… היוצרים – הסופרים והאמנים משאירים להם שם ושארית ביצירותיהם. אך מה ישאיר אחריו אדם שכמותו, שלא יברא עולמות חדשים? אך “השארות־נפש” אחת יש לאדם פשוט עלי אדמות ואך בו כמוס סוד המשך החיים: בנים, בנים!… והוא – ערירי ילך כל ימיו אם לא תשוב אליו יהודית בריאה ושלמה…

ראשו מורד ולחוץ אל השמשה הקרה של החלון. לעיניו נצבה תמונת בנָיָהו, ילדו הנפלא של שכנו. – מפני־מה פעוט זה מתחמק תדיר ממנו? אפילו כשהוא מביא לו סוס יפה או חרב מן העיר אין הילד שוהה על ברכיו – בורח! יש שהוא רץ כנער לתפוש את הילד – ופתאם הוא נתקל במבטה של יהודית המלא תוכחה.

ועוד תמונה אחת נצבת לפניו וממלאה את לבו געגועים כמוסים: שולמית כהן. הרי כמעט יכלה להיות לו בת כזו… בת כשולמית! אלי, אלי, מה גדול האושר!

ה

יום מעונן. מן הבוקר מטפטף גשם ואי־אפשר לעבוד בשדה ובכרם. וויינהולץ נשאר בבית והוא מתקן את רִתמת סוסו, שמתענג היום על חירותו ומנמנם על אבוסו אחרי הארוחה השמנה! יודע הוא, שהאדמה ספגה גשמי־יומים ואין לחרוש אותה לא מחר ולא מחרתים. רק זמורות של גפנים יש להוביל אל החצר. זוהי עבודה קלה ונעימה: מחמוד יושב על ערמת־הזמורות, מזמזם איזה נגון קל ושוכח את השוט. הזמורות מרשרשות מתוך שהן נסחבות על הארץ והוא, ה“אפור” – כמו שבעל־הבית קורא לו – מתנהל לאטו, מאזין ומקשיב!… האח, ימים טובים הם ימי־הגשמים, ומי יתן וירבו כמותם בארץ!…

וויינהולץ מאַחה את העורות על־ידי תפירה בחוטים מזופתים. את עבודתו הוא עובד בעמידה אצל החלון. ריח־האביב מתפרץ מן האשנב הפתוח אל החדר וריח־הירקות מתערב בו. יָפוּ הירקות בגן שממול החלון! – תרמיליהם של הפול והחומצה נתמלאו; העלים של תפוחי־האדמה נשתטחו על התללים מרוב כובד; החסא גדלה, רחבה והתפשטה בשורותיה. סמקו עלי־הסלק וגבה ונזדקף הבצל. – הכל נושם בשמחה את ריח־הגשם.

השמים נחלקו לחצאין. מצד אחד נצברו עננים בעלי גונים וצורות שונים, ומצד שני זכים הם וטהורים ופורשים סדין של תכלת על חולות־הזהב. אנה פנו האורות והצללים מן החולות? לאן נעלמו העמקים החבויים בצל? – לגוש ארוך אחד של זהב נהפכו החולות. הקשת שבענן מכתרת אותם בטבעת של קסם מלמעלה, ושם, למטה, שדה ירוק מחבק את החולות, לוחצם ומהדקם אל חזהו.

וויינהולץ הסתכל במראות הנהדרים ושב לתפירתו, תוחב את המחט לתוך העורות, והרהורים על התפתחות־הישוב, ההתפתחות ההדרגית והטבעית, מבצבצים ועולים במחו.

…כן, לתוך כל פנה אפלה חודרים נצוצי־אורה! קלים הנצוצות, עדיין הם אך מרפרפים על פני החיים, אבל בכל מקום שחודר האור שם יש צמיחה ולבלוב. המוסדים החלשים של עכשיו ילכו ויתחזקו והנחיצות להרבות בגאולת־הארץ תחדור מעט־מעט אל כל הלבבות. ועם־ישראל סוף־סוף ינהר כּולו, מתוך כח־דוחה מבחוץ וכח־מושך מבפנים, אל מקור־חיוּתו היחידי, שבו יש לו עוד הצלה מכליון רוחני וגשמי… כל הדרכים נסגרו; נשאר רק שביל זה הצר, יחידי בין סלעי־המגור – וכלום אפשר שלא ילך בו עם שומר תקות־הגאולה זה שנות־אלפים?…

ואמונה מאירה כזו כלום אינה יכולה לעמוד לו במקום בנים ואפילו במקום יהודית? אכן, אדם קטן הוא!

ו

כל עבודות החורף, ואפילו מעט ההרכבות שהיו לו, נגמרו. תכנית לעבודה אחרת עוד אין לו ונפשו פזורה קצת – קשה לו בלי עבודה.

בוקר. הוא שותה חלב קר כשהוא עומד על יד החלון, כמנהגו. השמש התרוממה על הרי־יהודה והפיצה אורות־זהב על כל הסביבה. ירח חִוֵר נעצר על חוג־שמים והוא מסתכל בעדת צפורים שובבות, שמסתובבות למולו בעגול גדול.

משום מה זכר וויינהולץ עתה את העצה, שהשיא לאחד מידידיו ושלא הוליכה אל המטרה, – וידידו סבל וסובל עדיין הרבה באשמתו. מוסר־כליות התעורר בנפשו. נדמה לו, שהכל רחוק ממנו והוא בודד בחיים.

הוא מתלבט מפנה לפנה ואין מפלט לו מלחץ־הלב. אז הוא נכנס אל האורוה, חובש את סוסתו ורוכב אל הקמה. מתוך רוגז הוא מצליף על גב הסוסה ונִשא בסערה מן החצר.

בסמטה המֵצֵלָה שעבר בה שרו מקהלות צפרים, שקננו על התותים העבותים. על־יד השיטה בצבצו מתוך העשב הירוק שעל פני התעלה פרחים לבנים, סגולים ואדומים. כולם רטובי טל־בוקר ולוקחים לב בקסם־יֹפיָם. על הגבול, בצדי־הדרכים, נראו בין קבוצות הבצל הפרא פרחים גדולים. ושם, בשדה החטה והשעורה, כשטיח ירוק לפניו, שטיח מרהיב־עין. – הוא נגש אל חלקתו, – והיא נראית לו היותר יפה שבשדה! לאט־לאט מתחלת האבן הכבדה להגול מעל לבו. איזה נגון עתיק, שהיה מחבב בימי־נעוריו, עולה על השפתים מאליו. אורות רבים השתפכו סביבו, חדרו אל לבו והניעו מיתרים רכים…

יהודית! היכן יהודית? – כמה היה משתוקק אותה שעה לחבק אותה ולהוליכה אל מרחב־יה זה!…

בערב ערך לה מכתב מפורט:

הוא תאר לה, כמה מצפה הוא יום־יום אצל סוכת הדאר הצבועה פסים לבנים־כחולים לבוא הדיליז’אנס: שמא יביא לו בשורה טובה מילדתו החביבה. אף כתב לה על החדשות שבמושבה:

סוף־סוף נתקבלה הצעתו הישנה באספת המושבה ושִווי־זכֻיות נִתן לפועלים עם התושבים. אמנם, קשה היתה המלחמה, אבל עתה הנצחון הוא נצחון גמור.

קציעה צדיקוביץ, הבת הצעירה של מיסד המושבה, נארשה לעשיר אחד מאויסטראליה. הוא, יחזקאל, הטה את לב החתן לקנות נחלה במחיר חמשים אלף פראנק בעמק־שושנים, וכשנגמרה הקניה ונערך נשף לכבוד דבר זה – אילו ראתה יהודית, כמה רקד “הזקן שלה” מתוך שמחה!

והוא מוסיף וכותב לה, שכל עבודות־החורף שלו נגמרו ועתה הוא סובר לטפל בגנה:

“…עזובה היא בלעדיך, חביבה! מסביב לפרחים עלו עשבים הרבה, שממתינים למעדר הקטן שלך ולידיך הרכות והענוגות! נִכּרת התקדמות רק בהקאזוארינות, שזבלתי בתחִלת החורף באותו האופן שנהגתי בשנה שעברה באיקאליפטוסים שאצל האורוָה. חפרתי תעלות במרחק ידוע מן השרשים, שפכתי את הזבל וכסיתיו בעפר. רבוי־הגשמים הפריד את הזבל המצוין הזה לחלקיו, – והקאזוארינות שגשגו וגדלו. אילו שמעת עתה את רשרושן ואת לחשן! רוחות־ים מסיחות בין עליהן־מחטיהן ומגלות לי סודות ורזים וחלומות של יהודית שלי…”

והוא גמר את מכתבו בהטעמה אחר הטעמה, שהוא מצפה ליהודית בעינים כלות ובזרועות פתוחות.

ז

איזו חדווה של נוער שורה על וויינהולץ משעה שקבל טלגרמה מיהודית, שהנִתוח עבר בשלום, אף על פי שעדיין היא חלשה מאד. הוא התחיל מכין את עצמו לקראת בואה. הלא החולשה אחרי נתוח קשה כזה דבר טבעי הוא, וכמובן, תעבור בקרוב.

ידיו מלאות עבודה. הוא מסייד את הבית ושתי ערביות רוחצות, כובסות ומשפשפות את הכל: רוצה הוא, שיהודית תמצא את הכל בסדר ובנקיון. ערבי קטן עודר כל הימים בגן־הירק ובגנת־הפרחים, והעגלון מוביל חצץ לישר את החצר ואת שדרת ה“זאנזילה”.

עברו ימים אחדים. בבית כבר הכל נקי, נוצץ ומבריק. כלתה כל העבודה. הוא מסתכל בחדרים ופניו נוהרים משמחה. נדמה לו, שהעולם כולו מלא יופי, מלא קסם; רק יהודית חסרה. למה היא מאחרת לבוא? למה אין שום מכתב ממנה? – אך הלא היה כתוב מפורש, שהיא חלשה מאד – ואיך תכתוב? – עוד מעט ותבוא! בינתים הלא ידיו מלאות עבודה ולבו מלא רעיונות ותקוות. – ומה לו עוד?

באחד מן הלילות, בשעה שנדדה שֵנה מעיניו והוא חשב בדאגה על שיבת יהודית, נזכר, שהכין הרבה עשב בשביל הפָּרות, ועשב זה יתקלקל עד מחר אם לא יתן אותו לפרות מיד.

הוא פתח את מנעול השער של האורוה, ששמש גם רפת, ונכנס. ריח־עשבים נדף בכל פנה. הוא נטל מלוא־זרועות עשב מן הערמה ונתן אל תוך האבוסים. הפרות זזו בעצלות ממשכבן, הִפנו את ראשיהן אל המנורה, הרהרו רגע, השקיעו את סנטריהן אל תוך האבוס והתחילו לברר את מבחר העשבים, הוציאו אותם אחד אחד ולעסו בעצלות.

– שבעות אתן! – מלמל וויינהולץ וטפח בחבה על גבה של פרה גדולה ויפה. והוא עומד ומנורה בידו ומסתכל בטִפוחיו: – עטיניה של השחומה הולכות ומתמלאות! כנראה תלד בערב פסח וכל ימי־הקיץ תהא ברכת־חלב בבית!… “העליזה” – כמה יפתה מן העשבים! וגם זו ה“גוצה”, הבת הבכירה של “הסרבנית”, הוסיפה חלב!

וכשהוא סוגר שוב את המנעול אינו פוסק מלחשוב על פרותיו: “שלש נחלבות! יהודית תמצא בית זב־חלב. גם גבינה, שמנת וחמאה תהיינה בבית לרוב. יהודית תתחזק אחרי יסוריה, ואז… אולי… אך לא! איני דורש כלום, לא כלום! – רק בריאה תהיה, החביבה!” –

* * *

ולאחר שלשה ימים נדפסה מודעה בעתונים היוצאים בירושלים:

“לרגלי מקרה של אסון מוֹכר אִכר במושבה N בית יפה עם גן וגִנת־ירק, כרם ושדה־תבואה, שמביאים הכנסה הגונה, מפני שהוא עוזב את הארץ” – –

עין־הקורא, סוף הבציר, תרע"ב

מוקדש לנעמי פ.

בהניקה פלורה את ניסים הקטן היא החזירה אותו לעריסתו ותשוב לגמֹר את טליאת בגדי העבודה הנחוצים לפריסיאדו למחר. היא מצדיקה עליו סוף־סוף את הדין על אחרו לשוב הערב: – כלום הוא באמת צריך להיות סגור בבית כמותה? אֵם – מחֻיבת למסֹר את נפשה לילדיה ולהיות כפותה אליהם כל הימים, אבל האב, אחרי עבודה קשה של יום תמים בשדה כלום אינו רשאי לבלות שעה קלה בנעימים? ובכלל – איך היא יכולה לכעֹס עליו, אם הוא שוהה קצת יותר בבית פרנסיס, אותו המורה החביב והאדם המצוין שמבלה רוב הלילות על תורתו ועל תפִלותיו הלבביות, המתוקות, – כלום קל להִפרד מהר מחברת אדם שכזה? הלא אין להם עוד ידידים כמוהו במושבה אשכנזית זו?

עם האשכנזים אינם באים במגע ומשא רב. נפגשים אמנם בבית התפלה, במשרד הפקידות בבית־עם, אבל יחס הדדי אין ביניהם ופריסיאדו משתעמם ומבקש חברת־אחים, – כלום מותר לה להתרעם על זה?… חה, כנראה שהיא בדרך אחותה אחזה – למרר את חיי בעלה, לבקש עליו תואנות, לקבול על מעשיו ולחטט בדרכיו!…לא, לא טוב להיות בעלת עצבים כשולטנה, – צריכים למשוך בעול החיים בסבלנות!

אבל פלורה אינה מצייתת לקול ההגיון הבריא שלה. זע איזה נים בלב ושולל את מנוחתה –. הריהו יודע כי לנסים צומחות השִׁנים; כל היום אינו יורד התִנוק מעל ידיה וגם בלילות אינו נותן מנוחה. יודע שאחרי המכתב שקִבלה מיפו ע"ד מחלת אחותה עליה להכין לנסיעה לבוקר השכם –, והיאך לא נשאר הערב בבית לעזור לה?

היא נעלבה. אבל בתוך עלבונה מתערב קורטוב של יהירות כשהיא מחליטה כי טובות הנשים מבעליהן, אלף פעמים טובות מהם!

כאן היא נזכרה בגיסהּ סעד; התאדמה והחליטה, כי אמנם יש גברים יוצאים מהכלל – מה טוב הוא סעד לשולטנה! נוהג הוא בה כבוד כאחד האשכנזים, חולק לה חִבה ושימת לב ורחם ירחם עליה בסבלה יסורים. אבל מה יועיל כל אלו אם השטיא אינה יודעת להוקיר את יחסו הטוב וכל הימים ממררת את חייו–? היא אינה רוצה בבת יחידה! בציונה לבד אינה רוצה – בנים יִתן לה…! למה לפלורה כבר שלושה במספר…? שטיא – האם לא טוב לה סעד מעשרה בנים?

פלורה גמרה את עבודתה; ארזה את חפציה; השעה מאוחרת מאוד ופריסיאדו עדיין לא. גדול העלבון וגדולה המרירות שבלב –. את פלורה מותר לנצל! ‘פלורה הטובה’ – ככה מנעוריה קוראים אותה – נבראה רק לשמש אחרים, לדאֹג לאחרים, למסֹר להם את נפשה…! פלורה סובלת ושותקת – ומדוע לא ינצלו אותה ולא יִטלו מלבה ומכֹּחותיה כל עוד שיש לה מה לתת…?

פתאום תופסת היא שוב את עצמה על התרגזות עצבים. נושכת שִׁניה ורוצה לכבֹּש כעסהּ. היא נגִשה אל הארון, הוציאה אלפס עם חלב חם, מזגה להכוס ושתתה בעמידה כשעיניה מרפרפות על פני מִטות הילדים ושפתיה לוחשות–:

…בן פורת יוסף…! סבלנות דרושה שְׁמִרת הכֹּחות בשבילם, עזרני אל!

* * *

בנסעה מחר עם שני פעוטים ליפו בעגלתם שלא הספיקו לנקות אחרי הובלת הזבל, דפק לבה לזכר אחותה – מי יודע באיזה סגולות חדשות כבר השתמשה!

לא די לה הצועניות, השיכים, הדרוישים, הלא גם אצל התימני התרפאה – השקה אותה מים קדושים ממעינו של שלום שבזי, בִּשל לה עשבים מתוך לחישות ועויות וצִוה לשתות עם קריאת הגבר הראשונה דוקא… הכל היא עושה וסובלת כל כך! תרופות הכושיה לבד בכמה כסף וצער וכחות עלתה לה! שִליא מיולדת בכירה…! להחביאה בכלי חרס שחור לשלושה ימים, אחרי כן להשרותה בפושרין ולשתות קימעה קימעה… לא יפלא ששלושה חדשים נמשכה הדזנטריה! מי יודע למה עוד מסוגלת שטיא זו! מי יודע מה קרה שם הפעם?! אולי השיך השקה אותה שוב את הסם ההוא…? אבל היא מצאה את שולטנה בקדחת פשוטה, קלה ובלי קושי רב עלתה לה ההשגחה. ופלורה מחליפה כֹּח בעיר. היא אוהבת את יפו –, לא את העיר גופא אלא את הים ואת הבית הקטן על חופו, ששם יושב אביה ושם עברו עליה ימי הנוער והבחרות, עברו יסוריים וצער וגעגועים שונים. בלילות היא אוהבת לעלות על הגג הקטן ותחת רעש הגלים שוטפים להם הזכרונות –. בהיותה כבת עשר ושולטנה בשנתיים פחות ממנה בא אביהן לגור ביפו. מטעם הבולשת הירושלמית נמנה לבוליש בעיר החוף. כאן, רחוק מקרוביו נעשו לו החיים עם שתי יתומות יותר מרים ויותר קשים. לבו היה מתמלא צער כשהיה אנוס לילה לילה לצאת למשמרתו ולעזֹב את הפעוטות לבדן בחדר. לובש הוא כלי זינו ויוצא בשתיקה ולבו נוקפו, נוקפו. הוא סוגר את הדלת אחריו, מנסה פעמים את המנעֻל והולך לו. בסובבו את השכונה הוא חוזר לדלת חצרו, מנסה שוב את המנעול, נוטה אליו אזנו ומקשיב. יש שרעש הים מפריע לו להבחין מה שנעשה פנימה – הישנות הילדות או ערות? הוא עומד שעה קלה וחוזר בגעגועים לסִבובו. את ילדותיו לא ראה הרבה במשך השבוע. כל הימים הן מבלות בבית הספר ורק בערבים הוא נמצא בחברתן. אחרי ארֻחת הערב הן נגִשות לשעוריהן והוא בוחר מתוך ספרי הלִמוד שלהן את אותו הספר עם הסִפורים הקלים שהוא קורא בעונג גדול. הילדות מספרות לו ביהירות כי ספר זה חִבר המורה שלהן, אותו הגבוה, שאבא פוגשהו לפעמים בעברו במהירות לחוף הים. אח“כ שחות הילדות על דבר יתר המורות וע”ד המנהלת, המלמדת צרפתית, ואיך שזו ענשה את האשכנזיה הרעה שמכנה אותן תמיד בשם הגנאי – פרנקיניה…!

בשעורן הצרפתי האב ג"כ לוקח חלק. יש שהוא מנסה בסקרנות של ילד לחקות את כתיבתן וכשעולה בידו לציֵּר אי–אילו אותיות הוא פונה בצחוק אל הנערות –: הבטנה ילדות וראו – איך שבניסטי הבוליש כותב צרפתית. הן מציצות בכתב יד אביהן ומתפרצות בקול צחוק עליז. כשגדלו וגמרו את בית הספר התחילו להשתכר בתפירה ורקימה ולעזֹר לאביהן. הוא הביט על בנותיו ושמח –. פלורה צהבהבה עם תלתלים בהירים ועם עיניים גדולות, תכולות, שמבטן האלכסוני חודר ונוקב ישר אל הלב. ושולטנה –, ראש שחור עם שערות ארוכות, אף דק וחד ועינים עמוקות מני ים –, האם אינן שתיהן יפהפיות…? הוא הרגיש איך שספרדים צעירים החלו להביט על בנותיו בגעגועים, אבל הוא עצמו נשא עיניו להבחור האשכנזי שהיה מביא לפעמים לביתם ספרים לקריאה. אותו הוא חשב לרכֹּש חתן לפלורה.

ובביתם אז יצא ונכנס גם עלם אחד, פריסיאדו ספורטי, תלמיד בולגרי במקוה ישראל. פעם בחֹדש, בערב שבת היה התלמיד ממהר בפסיעות גסות ממקוה ליפו כשהוא מלא שכרון מריחות פרחי תפוחי–הזהב ומריח הפרח שלו, פלורתו שהוא נושא בלב. אבל דבר אחד היה מעיר פחד בלב העלם –, אחותה שולטנה כל כך רצינית ויהירה…! למה היא מביטה עליו מגבוה? שולטנה בקומתה הזקופה, בפניה היפים עם שרטוטים דקים מן הדקים, במבטה הרציני ותכונתה השולטת היתה ‘מלכת הבית’. השלום לא מצא קן בין שתי האחיות אף–על–פי שכל אחת אהבה את השניה עפ“י אֹפן שלה, ויש שאהבת פלורה עברה כל גבול. במסירות–נפש גמורה היא מִלאה אחרי כל הקפדותיה של שולטנה. חשבה את עצמה אֵם ליתומה מסכנה, וכל עמל בשבילה לא היה קשה לה. רק לעתים רחוקות בצבצו הרהורים ע”ד קושי תכונתה של אחותה, על סרבנותה וקפדנותה, ואז היתה שואלת את נפשה ביגון: למה היא ממררת את החיים, למה, למה? ורגש אהבה עמֹק סח לה, כי שולטנה חולה וזקוקה לרחמים ולסליחה על כל שגעונותיה. ואת ההשערה הזו, כי מסכנתה חולה, אִשרה חברה אשכנזית אחת שקראה אפילו את המחלה בשם –: מחלת עצבים–!

החכוכים בין האחיות נעשו יותר תכופות מעת שהתקשר ספורטו אל פלורה. די היתה מִלה אחת, תנועה אחת, שלא מוצאת חן בעיני שולטנה והבית מתמלא קטטות ומריבות שסופן בכי, חרטה, ומוסר־כליות. פלורה תדיר, אחרי מאורע כזה, מלמדת זכות על אחותה – חלשה, חולה שולטנה וצריכים לותַר על הצער, על העלבון, על הכל, הכל…! ואף על פי כן מתמרמר הלב, קובל ומוחה במסתרים כששולטנה מרגיזה אותה, מעליבה אותה. יש שהיא מתפרצת בבכי, נופלת על מטתה, כובשת ראשה בכר ומהדקת אותו בין שִׁניה. ברגעים כאלו מתרוצצים הרהורים קשים בלב –: היא לא יכולה יותר לחיות בשביל אחרים! רוצה רגע של שלוה, של מנוחה… היא תחדל לתת את כל נפשה לשולטנה, תחדל…! וברגע זה יש שהיא נזכרת ששולטנה לא אכלה הערב. מה עושה? קופצת מהר ממטתה מציתה את הפרימוס שקנתה לאביה בשביל שיכין לו בלילה קפה במהירות, מחממת לשולטנה חלב ומגישה לה עם עוגה שהכינה לבֹּקר. האחות לא שותה ופלורה רותחת מצער ומאשימה את עצמה –: רעה היא, מרשעת! היאך לא חסה על אחותה המסכנה ותרגיז את עצביה עד מריטת השער, עד הכאות הראש בקיר? לא, לא, יותר לא תענה כלום כששולטנה תתלונן עליה. היא תשתדל להתאפק מכל דִבור ולותר על הכל… קשה? לא, לא קשה בעת שיש לה עולם מלא אהבה, יש לה פריסיאדו האהוב, החביב שלה…! וכאן פלורה מרגישה פתאם כאלו היא חטאה בזה שיש לה אושר, יש לה אהבה, ולשולטנה המסכנה אין כלום, כלום!

אבל בנות בניסטי הבוליש התחתנו שתיהן בשנה אחת. שולטנה בחרה בסעד בן תופיק חנוכה חנוני בנוה–שלום, נשארה ביפו, ופלורה היתה לכפרית אחרי שיק"א אִכְּרה את ספורטו, המצטיין בחריצותו החקלאית.

* * *

החיים במושבה היו מתחילה קשים וזרים לפלורה; אבל לאט לאט, שנה אחר שנה, הסתגלה אליהם יותר ויותר עד שהיתה כבת כפר מלידה האוהבת את השדה, הגן, את הלול ואת הרפת. למרות לידותיה התכופות היתה פלורה עוזרת טובה לפריסיאדו במשק החקלאי. כל לידה עוצרת אותה איזה שבועות מעבודות המשק, אבל די לה להתחזק מעט, והיא יורדת תכף אל הגן ואל הרפת. הכל נראה לה אז חדש ונעים כפליים. העגבניות בגן – איזה צבע נחמד יש להם! והקישות, פרחי הקישות, מה ענקיים הם, מה יפים עלי־הקטיפה שלהם אחרי ליל הטל…!

הראשונה שפנתה ברפת את ראשה אליה היתה ה’כרסנית'. היא כאילו הכירה את בעלת הבית ונתנה לה תודה על שובה. בתה של זו גדלה אבל רזתה מאוד. פלורה מחפשת בצוארה ומוצאת לדאבון לבה שהקטנה מכוסה כלה קרצות. בלי בעלת בית – חושבת פלורה בתלונה – מי ירחץ את המסכנה, מי ישמֹר שהטפילים לא יאכלו את בשרה? פלורה נגשת לחלֹב את ‘האדומה’ וספוק–נפשי גדול ממלא אותה, שוב יש לה כח להמציא בידיה את החלב למשפחתה – האין זה אושר? למחרת היא כבר כופפת על לִקוט מאכל לפרותיה. האדומה – זו הבחלנית מכל פרות רִפתהּ אינה רוצה כבר לטעום מעשבי השדה שהתחילו להתיבש וצריכים לבקש לה מטעמים בין הירקות. הגן מלא קִשות, שעבר עליהן עונת המחירים הטובים בשוק, ופלורה מחליטה לתקן מהן מאכל לפרות. היא ממלאה סלילה גדולה עם קשות, חותכת ושמה אותן בקדרות בתנור חם. כשהתרככו הוציאה אותן, קררה ונתנה לפנות ערב לפרות בתקוה שהזוללות תשבענה ותוספנה לה חלב כמו שהיא דורשת – תִגש לפרה, תמשש בכחלים והריהן כבדות ומלאות חלב…

אבל הפעם תקותה לא נתקימה. חושמה – בת ‘הכרסנית’ התפרצה מן הדיר בלילה וינקה חלב אמה. התנחמה פלורה רק כשגמרה לחלֹב את ‘האדומה’ והיא מִלאה מחלבה גדולה. כאן היא מוצאת שבדיעבד מן היושר היה שהעגלה החלשה תינק פעם את כל חלב אמה, היניקה לרויה וחזקה מעט! הלא גם זו ילידת החצר –, ומדוע לא תהנה מן הברכה?

הובילה את הפרות ואת העגלים לבאר; בדרך קפצה וכרכרה ‘חושמה’ בשובבות גדולה, ממש כמו שהיתה נוהגת בשלהי החֹרף בעת שאכלה לשֹׂבע עשבים טריים במשך כל היום. בנחת רוח מתבוננת פלורה בשובבותה, נעצרה רגע נזכרת בילדיה וסרה מהר ללכת הביתה. כמעט במרוצה היא עוברת את הסמטא בין תותים גבוהים ועבותים, סמטא מליאה ריחות בושם של פרחי שִׁטה קטנים, סגלגלים. צִפור צהובה עם זנב ארוך בעל גון יפה מלקטת גרעינים מתוך זבל סוסים יבש תופסת אחד אחד בחרטומה הדק. פלורה נעצרה רגע ממרוצתה לבל הפריע מזונה של בריה קטנה ויפה זו. אבל פתאום התלחש רוח בין ענפי התותים, הצפור שמעה, הזדעזעה ופרחה מעבר לשטה.

בחצר קִבלה את פני פלורה עדת יונים צחורות שירדו במעוף מן הלול והתחילו מסתובבות לרגליה בקשקוש תֹבעני; מִהרו ורצו לכאן גם התרנגולות ובראשן הזדקף הגבר היהיר, בעל כרבֹּלת אדומה כאש, וגם הוא קשקש בכנפיו הגבוהות. מן החלונות נשמעו קולות ילדים הקוראים – אמא, אמא! וכל פעוט בוכה. פלורה עולה במהירות על המדרגות וממלמלת במבוכה: ‘רעבים רעבים כעת כֻּלם! יחכו אפרוחי עוד מעט קט!’ בערב היא יצאה עם ילדיה לקראת העדר. עמדה בפינת הסמטא ונמשכה אחרי מראה השמים היפים. הכִּפה נמוכה, נמוכה מאוד וכֻלה הוצתה אש הבוערת בין עננים קלושים, אפורים עם זרים תכולים–כהים. זולפים שם, זולפים גלי זהב בחשאי ומסתלקים לאיזו פִּנה רחוקה; רק האדמומית שבמערב עמדה והכתה עד שהתחיל המזרח לחשֹׁך. הפרות אֵחרו לשוב מן השדה והיא נכנסה להניק את הפעוט. בצאתה פגשה כבר את הפרות בחצר, וכשראתה את עטיניהם מלאים חלב קראה – הידד! קשקשה על גבם ותְַּכנם בשמות של חִבה. הציצה בעיניהם ונדמה לה כי הן מתפלאות על אהבתה אליהן, בריות עלובות כמותן!

עבר פרנסיס בסמטא ונכנס אל החצר. פלורה התאדמה ולא ידעה במה להתחיל.

– אלה הן פרותיך, פלורה? שואל אותה פרנסיס אחרי דרישת השלום.

היא התעוררה שוב:

– כן אדני! הוא רואה את ‘אדומה’ זו? רק ארבע שנים נמלאו לה! יסתכל נא בגָדלהּ – הלא פרה דמשקאית ממש תהיה! לא כן?

– אנכי הדיוט גמור בעניינים שכאלה, עונה פרנסיס ומקשיב בסקרנות להמשך שיחתה.

– אלה העגלות כשיגִמלו אמכֹּר אותם ואכניס את הכסף לבנק! זו תהיה התחלת חסכון נדוניא בשביל שמחה תלמידתו! היא מהדקת את פעוטתה אל חיקה, מנֹפפת את תלתלי הזהב שלה, גוחנת ומנשקה.

– כלה נאה וחסודה, בואי נא אלי! קורא אותה פרנסיס ברמזו באצבע.

* * *

קשה לפלורה בעונה זו שאחרי הלידה – הכביסה. למרות רצונה היא מחֻיבת לקחת ערביה לעזרה. יש שנתקלת בתרפג’דה הפטפטנית.

– יללה, יללה! – צריכה היא לזרז אותה כל היום.

ותרפג’דה, הבקיאה בכל מסתרי המושבה ובהויות העולם, ראשה היום בפוליטיקה. כי הימים ימי מלחמה במדינה. חמש מאות מליונים הכה השולטן בבני עם נכר! מספרת היא בהתלהבות.

– מאין את יודעת זאת? – שואלת פלורה בגיחוך.

– הלא היתה שלשום תהלוכה גדולה בכל רחובות העיר! המונים המונים נהרו אחרי נושאי הדגלים שהכריזו בכל עבר ופנה: ‘הכה השולטן בכופרי אללה, הכה ונצִח את חמש מאות מליונים שונאיו!’ עתונים הקריאו והריעו בחיל: ‘יחי השולטן אל–כביר, יחי מושל המושלמים!’

– מליוני כופרים! מליוני שונאים! – חוזרת תרפ’גדה בהתפעלות.

– כמה זה מליון בני אדם – את יודעת?

– מאין עלי לדעת, מֻעלימתי, כלום מלומדות אנו כמותכן?

– ואת ימי שנותיך את יודעת, תרפג’דה?

– לא, גם זה לא למדוני עד היום! והיא סחה שכבר זקנה זקנה היא! עבדה במושבה בימי פקיד אחד כרסני וכעסני, ובימי גנן נוצרי, שהיה צועק ומכנה את היהודים, פועליו, במיני שמות של גנאי… במשך ימי כביסתה כאן התחלפו חוג’ים גדולים וקטנים עד שנתרוקן בית הברון.

פלורה אינה שומעת את פטפטנות תרפג’דה. הכביסה לא יצאה נקיה והיא כועסת ומתרגזת וכמעט שבוכה מצער.

– ‘שלומיאל! לא תוכל בלי עזרת ערביה לעשות את מלאכתה?’

גם יום של אפיתַ לחם קשה לפלורה וגורם לה צער – אצל השכנות האשכנזיות עולות ככרי הלחם כה גבוהות ויפות, רק אצלה שטחיות, נמוכות…! הלא הכל היא עושה בשביל שיעלה הלחם יפה, לא חסה על שום עמל, והרי, הרי לך פתות אלה!

היא כועסת וטוענת כלפי עצמה: שלומיאל לא יוצלח! – הלא להלקותה פשוט צריכים בשביל לחם שכזה שכל אוכלו יקלקל את קֵבתו! היא מחליטה כמעט לפרֹס לחם זה לעניים ולאפות אחר במקומו – אבל כח, הכח מאין ימצא?

ועוד בחטאים מסתגפת פלורה: לפעמים מרוב עבודה של לפנות ערב, שוכחת היא לתת אוכל לעופותיה. בזה נזכרת אך בהקיצה בלילה משנתה, ומוסר כליות תוקף אותה אז ואינו נותן להרדם – על חטא שחטאה כלפי פיות עלובות אלה לבה מתענה. או יש שלפנות ערב שוכחת היא לסגֹר את העגלים בדיר. באו הפרות, לא נתנו חלבן בלי בניהן, שכל חִפוש לא הועיל למצֹא אותם. געו הפרות, געו כל הלילה ושנת פלורה נדדה – מי יודע אם לא חיה רעה אכלה את ילדיהן…! באשמתה אירע אסון זה! בבֹּקר כשמוצאים את השובבים רוקדים וקופצים בין התירס הגבוה פלורה בוכה משמחה.

ופעם היתה אבדה באמת, אבל לא באשמתה. מתה אצלם פרדה ששויה היה עשרים נפוליונים! גדול היה צערה אבל השתדלה להבליג עליו בשביל להרגיע את רוחו של פריסיאדו אשר התאבל מאוד על פרדתו הלבנה החזקה, ששִׁמשה חברה טובה במשך חמש שנים רצופות. הוא הולך כמטֹרף:

– ‘מה לעשות, מה לעשות? בלי פרדה – מה נעשה?’

– כפרה בשביל ילדנו! – נהיה נא בריאים אז תעזֹר לנו ידנו לקנות אחרת!

– עונה פלורה ומתאמצת להראות פנים צוחקות בדברה.

והלב שלה כואב ודואב והיא לא חודלת להרהר בפרטי המקרה: כשהעירה אותה הפרדה שלשום בדפיקות משונות בכֹתל האֻרוהָ מיד הגיד לה לבה רעה… שני ימים טִפלו – שני ימים ושני לילות ושום תרופה לא הועילה! מה היה לה? – נחש, עקרב, או איזה חיה אחרת נשכתה? מסכנה! – כמה התלבטה ביסוריה, כמה מבקשת־הרחמים השתקפו בעיניה הנוגות… להצילה, להצילה הן בִּקשו… עם אור הבקר הזה כשדפק עבדללה בתריס הקיטון היא הבינה הכל, הזדיְנה במרץ ובסבלנות לחזק את לבו של פריסיאדו, אבל אחרי שנתאסף המון גדול סביב לנבלת הפרדה היא לא שלטה ברוחה:

‘מה מסתכלים כאן הסקרנים – הלשמֹח לאידהּ באו?’ – במילים אלה פִּזרה את ההמון ותִשאר עומדת כאבלה. הלב התרוקן בקרבה וכל היום לא נגִשה לעבודה – למה תעמֹל, תעבֹד, תקמץ ותחסֹך אם השטן יכֹל לקפוץ ובין רגע להשחית קִמוץ של שנים רבות…?

אחרי שבועיים גלִה לה פריסיאדו שהוא רוצה לפנות אל הפקידות ולבקש הלואה לקניית סוס. התרגזה פלורה והתלהבה: טובות, רחמים, השתדלויות…? לא, אינה רוצה בזה…! כשם שתדיר עזרה להם ידם, תעזֹר גם עתה! התרפסות לפני הפקידות? – חלילה, חלילה!

ולא רק במקרה זה, אלא בהרבה מפרטי החיים לא עמדה פלורה עם בעלה בדעה אחת. שונים היו הם בתכונותיהם! הוא אדם שמאמין בעצמו הרבה.

כל מה שהוא עושה טוב וישר בעֵיניו. מאמין בהצלחתו, בכשרונו, באפשרותו לעשות חַיִיל. והיא – מתענה ומסתגפת על איזה מיני חובות שונים ומשונים שע"פ דעתה לא מִלאה באמונה.

הוא מאושר ושבע רצון: ההֹוה שלי הריהו הרבה יותר טוב מהעבר – מורגל הוא להתפאר – והעתיד? – כלום אינו מאיר פנים כשאדמה נפלאה כזו יש לו? הריה העידית שבעידית שבכל המושבה!

פלורה אינה מרגישה באֹשר זה. היא שקועה בעמלה, צער גדול בניה. מחלות שבאות עליהם לפרקים מדכאות אותה. לזה צומחות שנים, לזה כאב עינים, אחד קִבל דלקת במעים. יש שימים ולילות ושבועות אינה פושטת את בגדיה, עד שמצילה את ילדה ברוב טִפוחה והבנתה.

ויש שפלורה נקראת ליפו לעזרה. – אחותה עם מחלותיה ואביה זקן וחלש והיא מטפלת בכֻלם, בעת שהיא בעצמה עיפה ויגעה ומלאה חששים: לילד זה לא נתנה ארֻחה די מבריאה, לזה לא הספיקה להכין בגדים נקיים, זו הסתלקה יחפה לבית הספר ותתקרר…! ופריסיאדו? – לא שלחה לו די אֹכל והוא ירעב בשדה כל היום!

ויש שהיא מרגישה בדידות נוראה – לבדה היא כאן, לבדה! כלם זרים ומתרחקים ממנה. רק גברת שטיין לבד מכל האשכנזיות מתעניינת בה ומבקרת אותה. אבל גם בביתה של זו יש לפעמים שבדמיון רודפת אותה המִלה הנוראה – פרנקיניה! ועוד איזו הברה שהיא לא יכולה בשום אופן לעמֹד על אופיה.

לאט לאט קפצה עליה הזקנה – קמט עור פניה, נשרו שערות הזהב והיזמה הלבנה עם זגוגיות צהבהבות אינה מכסה יותר את יער תלתליה היפים. רק מבט עיניה האלכסוני, מבט מיוחד, חמים וטוב – מזכיר לה את פלורה של העבר.

לפעמים פלורה נחלשת כל כך עד שמאבדת את שִׁווי המשקל בהנהלת הבית. היא מתחילה להתרעם על פריסיאדו למה שאינו יודע לדבר עם הילדים בעברית כחפצה, למה אינו יודע לחנך אותם, להיות מסור להם ולה…? יש שנדמה לה כי היא שונאת אותו ואז מתעוררת שאלה בנפשה – כיצד נקשרה לאדם שהוא זר ומוזר לה? ואחרי כן היא מתחרטת על הרהורי החטא ומתמלאה רחמים לפריסיאדו: – למה נפלה אִשה רעה כמותה בחלקו?

ובחיי פלורה לא רבי בכל זאת ניצוצי האורה ובאות תקופות של התרוממות הרוח. יוצא, למשל, פריסיאדו עם נץ החמה מביתו, תולה עיניו בקסמי המזרח וקורא את פלורה לבֹא מהר לראות את הרי יהודה ביפָיםָ. היא נגשת אל החלון, רואה את שלוליות הזהב על פני שלשלת ההרים ואת מעטה התכלת, וקריאה של שמחה מתפרצת מפיה.

שקיעה. היא נושאת את נסים הכרסני לקראת אבא. בשמי המערב נערך אז משחק הצבעים; מזהיבות החולות ואחריהן התגלה סרט תכול –פס הים! נפשה מתמלאת עדינות רבה ונעימה. בא ספורטו. היא אוחזת ברסן חמורו, מרכיבה את נסים בין ברכיו ומראה לו על חלקת הים שלא ראו מכאן אף פעם.

הם נכנסים אל הגִנה, גנת ירק הסמוכה לחצר. הכל מלבב כאן. כל תלם ותלם חן מיחֻד לו, יופי מיחד. בפנים נוהרים סחה לו פלורה כמה ירק שהוציאה ומכרה היום מן הגן. כלם רוצים בסלק שלה, בפולים וחִמצא שלה, – שוטים שבעולם מדוע אינם זורעים בגנותיהם?

גדל הילד, נותן לה קצת חֻפשה והיא מתחילה לחפש מזון רוחני. לגברת שטיין הרבה ספרים עברים. פלורה שולחת אליה את בתה שמחה. – תבקשי מאת הגברת ספור ארוך ארוך ויפה בשביל אמך! ואל נא תשכחי חביבתי לומר לגברת: חן חן!

עם הרעיון המר שפריסיאדו אינו יודע עברית והיא היא היחידה שמדברת עם ילדיה בשפתה האהובה התרגלה פלורה; אבל לא יכלה להתרגל עם העובדה המעציבה שגם את הקריאה בספריה הוא אינו יודע! צער זה קשה לה לכבֹּש והיא מבקשת להשכיחו בקריאה. אבל כל קריאתה היא בשבת. יום זה, שאף על פי שאינו כֻּלו מנוחה לאם של שלושה ילדים, בכל זאת רגעי פנאי נמצאים.

יש שהיא מתכוננת לקריאה עוד סמוך לכניסת השבת. הלך פריסיאדו עם מורנו לבית התפלה. היא יוצאת עם פעוטה מעבר לחצרה ומתישבת על גבעת הקיר.

למטה ברחוב שוחקת ילדתה עם ילדי האשכנזים. היא רוצה לפתֹח את ספרה אבל לבה נמשך לסביבה היפה עם רוח של שבת השרויה בכל פנותיה. השמש באה. על האֹפק הכחלילי פשטו נהרות של זהב. הרי יהודה נראים כה קרובים קרובים, דומה שסמוך לגבול הם משתרעים. פלורה לא יכלה להסיר עיניה מהם – איזה קו בודד על אמיר אחד ההרים משך אותה. קו זה זז, התחיל להתעבות, להתקפל, עד שנהפך לאט לאט לחלק של כדור מואר אשר זחל לו בחשאי מעבר להר, התרומם והצטיֵר בדמות כדור גדול, יהיר, לוהט, שהסתכל בזחיחות הדעת בעולמו של הקב"ה. לרגע הסתתר הכדור בין מפלשי העבים, התלחש במרומים וזנק בפנים מוארים שבעתיים. הואר אז גם גבול המושבה ואחריו גם כרמי זיתים ושקדים והככר הרחב המשתרע לפניהם. בקרבת פלורה הצלילה חֹרשת האקליפטוסים עם השֹמריה שבתוכה. בפתח התלחשו שניהם ופתאם נשמעו צלצולי שירה דקים, מלאים געגועי אהבה – העלמה שרה שירת לבבה.

מראש הגבעה מימין, מתוך החלונות הגבוהים של בית התפלה נשמעה שירה אחרת שגם היא מלאה נימי אהבה. “לכו נרננה לד'. בואי כלה, בואי כלה…!” ובתוך בית קטן ונמוך בשפלה מתפללים התימנים; קולם עצוב, חד גוני ואף הוא פורט על מיתרי לבה של פלורה וממלאהּ רטט קדוש. ספרה מונח על הקיר והיא שכחה אותו, כחה גם את תינוקה ואת העולם כלו. נפשה טסה באיזה עולמות יפים, מקסימים – –

בליל שבת זו חלמה פלורה: היא נכנסה ירושלימה, הבנויה בין רוכסי הריה ותוהה: ירדו מהר הזיתים הקברים מהאי גיסא וירדו הצלבים מאידך גיסא, וכל ההר משתטח כגן אחד לפניה: זיתים ושקדים, זיתים ושקדים! מעל הר הבית נעלם המסגד ובמקומו בנוי בנין אחר לתפארה. המונים המונים מבני ישראל נוהרים אל שער הזהב גם היא עולה בהר ד', רוצה לגשת אל חצר המקדש המתנוצץ בזוהר פז ואינה יכולה כי ההמון הרב יורט את הדרך בפניה. פתאום היא רואה כי בשער נכנסו שני אכרים, אשכולות ענקיים, אשכולות ענבים הם נושאים על כלונס מוזהב ונדחקים, ונדחקים – פנו דרך לעובדי האדמה! – נשמע קול ברמה. והאכרים עם זרי ענפי זית סביב לתרבושיהם פוסעים בקומה זקופה קדימה. היא נדחפת אחריהם עד שמגיעה יחד אתם עד למדרגות השיש עם העמודים, המחוטבים כרובים נפלאים. כאן הופיע פתאם על כסא פלאי נורא הוד, עטוף בחלוק משי מרֻקם שוהם ויהלום. היא הזדעזעה – פנים מידֻעים פני סבא עוזיאל…! האמנם, האמנם…? וזהו – משיח…? רוצה להתפרץ בצעקה והנשימה נעצרה ותקיץ מתוך רתת.

בת צבי

אחרי עבודת־יום קשה בכרם ובארוָה, עמד אברהם שחור נשען בראשו אל אחד העמודים של אכסדרת ביתו והרהר בתוגה: הנה המלחמה גזלת עוד אחד מן הידידים היחידים, הספורים!… ודגול היה האדם ואת זהב נשמתו פזר על ימין ועל שמֹאל… כל מטרת חייו של זה היתה רק להקל מן יסוריהם של אחרים… ועתה השתתק לב גדול וחיים צעירים ורעננים הפסיקו פעֻלתם!… מי יהיה לעזר לחמודותיו – לשושנת־השרון ופעוטיה? התגיע ידו לעשות בשבילם דבר?…

הוא צנח על מדרגות־האבן ברשלנות וראשו מלא דאגה, איך לסדר את משפחת המת. ריח חריף נודף כאן מן הגן, מן העציצים הסמוכים. מבלי־משים הוא שולח מבטיו למטה. וַשינגטוניות בחביות ירֻקות שומרות את שני צדי המדרגות; טרדיסקנסיה אחת תלויה על כרכוב המעקה ויורדת ישר אל שורת־העציצים, המסֻדרה יפה על ספסל ירֹק, שבקצהו, בפח צבוע פסי־תכלת, צומח אספרגוס מסֻלסל, שגבעוליו הדקים עם עלי־רקמתו הנפלאים מטפסים ועולים עד למעקה האכסדרה הגבוהה והם קשורים כאן זה אצל זה בחוטי־רַפיה דקים.

בפנת הגן שתי טֵיות נטועות בקו אלכסוני; גרניום אָדֹם צומח בחצי־עִגול, ובאמצע משתרע “מגן־דוד” רב־גוַָנים עם קקטוסים ממינים שונים; אחד מהם פורח והפרח גדול, גדול לבן. “מלכת־הלילה” הוא נקרא, והוא מולך על הגן, – והיה רצון לשָחור לרדת, לקטוף את הפרח ולהשליכהו מעבר לגדר.

כי למה כל זה, אם החיים הולכים ונהרסים וכל מה שנבנה במשך עשרות בשנים עומד להעקר משרשו? לאט לאט מתמוטט הבנין במשך שלש השנים של מלחמת־עולם קשה זו, מתמוטט ומתפרד לנגד עינינו!

קוי שמש שוקעת בחולות האירו את מרחקי הכרמים; עם האֹפק הרחוק מואר מִגדל בודד, ומחשבת שָחור נִשֵֹאת למקום ההוא. – שם נחרבה עיר שלמה בהתרוקנה מיושביה! מהפרוַר היהודי היפה, אולי הכי־יפה שבפרוַרי עם ישראל באיזו פנת־עולם שהיא, גֹרשו האוכלוסים ורכושם הֻפקר והיה לבז.

נחרבה העיר ועומדות להחרב גם המושבות! לא נמָלט מן הפקֻדה לעזוב הכל – האדמה, הבתים, הכרמים – ולצאת מיהודה! לולא עֹז־רוחן של נשי המושבה, אשר התעקשו להשאר ויהי מה, לא היה כבר כאן אף בית אחד מיֻשב!… אבל מי יודע מה יהיה בימים הבאים, – הנעמוד בפני צר? הלא גרוש בזעיר־אנפין כבר התחיל במושבה… התחיל מדלת העם, מאלה, שאין ידם משגת לשלם דמי “זרעין”, – דמי תעודה, שזרעו חלקת אדמה והם צריכים לשמור עליה…

מתוך רעד הוא נזכר במחזה קורע־לב, כשנשלחו חמש עגלות טעונות מטלטלים בלים ונשים וטף עם פנים דלים ושחורים… בחריקת־שנים הוא שואל את־עצמו: למה צריכים היו הם לשמש קרבנות, למה לא סדרה העזרה לפדות גם אותם מידי הממשלה? באיזו רשות נשארנו אנחנו בבתינו היפים, עם שקי קמח וכל טוב באסמים, והם גרשו מקנם הדל ללכת באשר ילכו למות מרעב?

יום־אלול יפה. אברהם שחור נגש לסדור גן־הירקות שלו, אשר נשאר עזוב כל ימי הבציר והקטיף. הוא העביר מן הערוגה הרטֻבה שתילי עגבניות־סתָו ושתלם בחלקה מעֻבּדה מחדש. כשגמר, הסתכל במעשה־ידיו וכעין תענוג של יצירה זע בלב; אבל אחר־כך, כשאסף את כלי־עבודתו ואמר לצאת מן הגן, באה רוח אחרת בקִרבו ושאל את־עצמו: שמחה זו מה טעמה? לא עצים נטע, לא כרם, שיחיה שנים רבות וממנו יהנו בנים ובני־בנים. הלא רק שיח קטן יהיה זה, שיח נמוך, שאינו בר־קימא, אלא שפריו נאה ונהנים על טעמו הטוב במשך חדשים אחדים עד כלות צמיחתו. תפוח־אהבה קראו הצרפתים לפרי האדֹם הזה, בעל העסיס הוָרֹד והריח הדק, המעורר תאבון. חבל, שהשיח מת אחרי סַלקו את פריו והוא נעשה שחרחר ומכֹער, מכער. רק הפרי החוַרור־ירֹק, שלא הספיק להתבשל עוד, מראה אותות־חיים, מתבקש לכבוש…

שחור נזכר, שחג לו היום – יום חתֻנתו. עשרים שנה עברו! הרי הטבע עורך באמת חג לכבודו, – העצים מסביב כה יפים ומלבבים, גם החצר והדרכים ושבילי הגן נראים לו היום נקיים יותר ומרֻוָחים יותר. גם הסוסים כאלו קלה עליהם עבודתם הפעם והנה הם שבים זקופי־ראש, בלי סִמן של עיפות, וצוהלים ועורם מבריק.

הנה באו במעוף אליו התרנגולות והיונים. לא – הוא טעה! הן לשיָרי האֹכל של הסוסים מתכונות. יודעות הן, שהעגלון יוריד את השֹקים מן העגלה והן תמצאנה גרעינים לשבע, בטרם יספיק רשע זה להצליף עליהן בשוטו…

על רעפי גג־הארוָה פשט ענפיו העליונים אוקליפטוס צעיר, המתנשא בגאון על־פני אחיו; הוא לבוש כֻּלו פרחים לבנים־צהבהבים. את עיני שָחור מושך ביחוד זוג פרחים דבוקים ואחוזים זה בזה על־גבי ענף דק, דק ורך. בהנאה רבה מסתכל שחור בדמות הזוג, דמות חיה זעירה, בעלת לחיַיִם שקערוריות ועינים גדולות, נוצצות.

מרחוק משמיעה אתון קולה: זוהי “פרשה”, המחזירה את שרה מן הטיול. תדיר “פרשה” משמיעה את קולה בפנותה אל הסימטה בדרך הביתה! שחור יוצא לקראת אשתו, מתבונן בה בחִבה ומחפש את הקוִים החביבים לו ביותר. הזדקנה שרה! – מהרהר הוא בלבו. – אבל עדין יפה היא, ועשרים שנות עבודה קשה לא טשטשו מחנה כלום!

הוא הורידהּ בזהירות מן האתון, ובעודה חבוקה בידיו נשק לה על תלתלי ראשה הבהיר.

נשיקת־חתונה? – מגחכת אשתו, והוא עונה בפתוס:

זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא־זרועה! – וצחקו שניהם.

היא מוסרת לו את האתון, תולה את קובע־הקש שלה על עץ וממהרת אל הרפת לחלוב.

קול־חליל דק נשמע ברחוב. שחור הציץ בין העצים, – גדוד־צבא עובר עם התזמֹרת שלו, והצלילים רכים, רכים ולבביים. רטט פנימי עברו: הזוהי שירת המוֵֶת? הככה משתפך הלב בלכת האדם למות? הנה הד של יריות רחוקות רועד באויר – וזה הצבא, היחף והרעב, הלא ישר אל־תחת רעמי התותחים הוא הולך!…

והלכו קולות העצב, התרחקו והשתתקו. גם הד היריות פסק וקולות רגילים עלו ובקעו מן המושבה: דפיקת מכונות הפרדסים; קול ילדים משחקים; נגינה על פסנתר; תרנגול צעיר מתלמד קריאה, וצפרדע מקרקרת על־יד הברֵכה.

זה שלשה ימים ושלשה לילות נִשאת מדרום בלי־הרף שירת־המות הרחוקה. הד היריות פולח את האויר, ועצבי אברהם שחור נמתחו עד כדי נדידת־שֵנה לגמרי. על־פי־רב הוא קם באמצע הלילה, מתלבש לאט לאט ויוצא בזהירות את הבית. הוא מטפס על סֻלם ועולה על גג ארותו לראות, מאיזו נקֻדה יוצאים זִקי־האש. הוא עומד ורועד מקֹר ומרטיבות הטל, רועד ומתכוֵץ ושולח מבטיו דרומה בעקשנות.

קול משק מים משתפכים מהברז עלה באזניו. שחור קפץ בשמחה: זה שלשה ימים שלא היו מים במושבה, מאין כסף לקנות פחמים להסקת המכונה – ועתה, באמצע הלילה, באה הישועה! שחור ממהר לרדת, למען סַדר את המים להשקאת הגן הצמא. הוא מביא פנס מן הבית, מעדר מן המחסן, ומתחיל לפתוח דרך אל השיחים הכי־צמאים.

בזרם חרישי ואִטי נוזלים המים לאור הקטן של הפנס ונופלים ישר לתוך הגומות החרבות. מנוחת הטבע ויפי הטבע מתערבים בכחות אדירים אכזריים. למטה מַשק־מים קל, למעלה הלמות תותחים כבדים, וחרדים הכוכבים, חרדים למראה.

בניָן וסתירה! בכל נשלחה יד של כלָיה, וכמה מגחך ה ו א ברצותו להציל שיחים אחדים ממות! מהי גִנה עלובה זו כנגד כל מה שנחרב עליו מימי הארבה ועד היום הזה? היָקים את ההרס ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק?

כאן נזכר שחור בדברי פקיד גבוה, שאמר באזני הוַעד: – “אם יבוא השונא, לא נשאיר לכם אבן על אבן ולא יתד בקיר! את עציכם נעקור ואת כרמיכם נשרוף באש; הנה אתם מחכים לשונא בכליון־נפש, כחתן שמצפה לבוא הכלה, ואנחנו ביום־שמחתכם נפריד ביניכם, בכח־הזרוע נשמידכם!” ככה דִבר האיש, אשר כבוד־מלכים חלקנו לו – האם לא יקיֵם את הבטחתו?…

אברהם שחור חופר במעדרו, נותן כִּוון חדש לזרם המים, מפסיק ועומד נשען על ידות המעדר לחכות, עד שתתמלאנה הגומות החדשות, ומחשבה מרה קוססת לבו: תמיד, בהתנגש העמים זה בזה, דם היהודי שותת ראשון, שותת בלי־רחם, והוא תמיד הראשון לקרבן!

הוא מפהק, מתמתח וחֻלשה רבה תוקפת אותו; הוא עוזב את העבודה, הולך לסגור את המים ובינתים שואל את־עצמו: איזו רוח נעלמה מניעה את כח־היצירה שבאדם וקוראת לו לעבוד, לעמול, לחגור שארית המרץ, למען הציל משהו מהחֻרבן הגדול, – בשביל השונא, שיהיה לו מה להחריב? ולמה ולשם־מה בא החרבן, באה הכליה הזאת על העולם כלו?…

אור הפנס דועך, המזרח התחיל מתחַור, השתתקו יריות התותחים, רק הים רועש וזועף מרחוק. במזרח נגלו ראשי ההרים, עטופי טלית של שחרית. מן העצים שבגן נשמע צפצוף דק מן הדק, אחריו עוד קול ועוד קול, קורא ומשיב, עד שהתגברה השירה ובקעה את האויר בברכת “צפרא טבא” למשכימי קום.

ראשון לציון.

¹

בין השאלות העומדות ברום עולמנו הקטן תתנוסס שאלה אחת, ושאלת החנוך שמה, והיא תֵראה פעם בפעם על פני עלי מכ“ע העברים מפי סופרים, מורים ופדגוגים אומנים, אשר כל אחד ואחד מהם יחווה דעתו, להורות את הדרך אשר יוליכו בה את הנערים ואת המעשים אשר יעשו, להיות בנים נאמנים לעמם ונאמנים לכל סגולותינו היקרות. אך חסרון אחד יראה בכל המאמרים ע”ד שאלת החינוך, חסרון חנוך הבנות. עד הנה עוד לא נסו הסופרים והפדגוגים (זולת אחד או שנים) לעבוד בשדה הזה, כאלו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאלו לא נחשבו למאום בחיי האומה ולא תוכלנה להביא שום תועלת וגם אין כל שאר רוח להן; אבל דברי ימינו יוכיחו לנו כי לא כן הדבר. מרים, דבורה ויהודית עדות הן, כי בעת אשר יכבדו את ערך האשה ויתנוה להתערב בהענינים אשר חיי האומה תלויים בהם, יכולות הן לצאת חוצץ להצלת האומה, יכולות להציל את ארצן מידי האויב גם בגבורה ועוז – דברים אשר מימי עולם לקחו להם הגברים למורשה, ובנקל להן להקריב את חייהן על מזבח אהבת עמן.

האמת ניתנה להאמר, כי בימי התלמוד הורידו מעט את כבוד הנשים, בהלקח מהן סגולת למוד התורה וידיעת הדת, כאשר יעידו איזו מאמרים המפוזרים במרחבי ים התלמוד וביותר המאמר הידוע: “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”, אשר הוא לפח ולמוקש עד היום על דרך השכלת הבנות בחכמת ישראל. אמנם התנאים הגדולים כרבי עקיבא ור' מאיר ידעו להוקיר את ערך האשה, אף כי לא יכלו עוד להרימה משפלות מצבה, כי כבר הסכינו בימים ההם לחשבה לעגלה ביתית, אשר רק מטרה אחת לה בחיים ולא יותר. ומאז לא ילמדו את הבת תורה, אף כי שוקדים העם לפעמים ללמדה תפלות, ועד עתה אין שם לב לתקן את הטעות הזה, רק בחנוך הבנים כאשר אמרנו, ידובר הרבה מאד, לתת אהבת עמנו ודעת דתו וחכמתו ושפתו בלבם; אבל נראה נא עד כמה הצליח החפץ הזה.

כמעט כל המון צעירינו יחלק לשתי כתות: אחת מהן נושאת את נר השכלת אירופא בידה, והשנית עוד “בחשך הולכים”, ר"ל לא נעשו “משכילים” בביאור המצוי של המילה הזאת. ושתי הכתות האלה מתאחדות בדבר אחד: בחסרון אהבה לעם ישראל ולכל חמודותיו. הראשונים – הם הניבו בתי הספר הנמוכים והגבוהים – אומרים אין ספרות לישראל, כי על מסורותינו אבד כלח, כי שפת עבר מתה לנצח ולא תקום לתחייה עוד, כי כאחד חנוטי מצרים היא וכי סכלות היא לנו לשחד מכחנו בעדה. האחרונים – המה הצעירים מעולם המעשה, בנעוריהם למדו בהחדר הצר בתחום מושב היהודים מפי מורים ומלמדים ללא הועיל, ובהיותם לאנשים, כמעט הריחו את רוח החיים, התיימרו למשכילים וישליכו אחרי גום את כל חמדת ישראל, אם כי מפי אחרים למדו רק לפזר כסף כאפר ומלוא חופניים חניפות להמין היפה.

שורש כל הרעה הזאת היא בחסרון החינוך בין הבנות, כי לא תדענה האִמות לתת מנוער בלב הבן את האהבה לעמו ולשפת קדשו, כי בעצמן לא חונכו לזה. אלה הנשים מזה, בנות “צאנה וראינה” הן, המצפצפות והמהגות את התחינות אשר חיברו בעדן; הנשים האלה אמנם בנות עמן הן, אבל לא תדענה את האהבה לעם מה היא, ועל אחת כמה וכמה לא תדענה לטעת אותה בלב בניהן ובנותיהן, ומעבר השני בנות מן “הישוב” נראה, בנות המאה “התשע עשרה”, בנות ההשכלה; אבל, אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר אוי לי אם אחפה על עון בנות עמנו ואוי לי אם אגלה את פשען, לאמר הנשים האלה תביאנה רעה רבה לרוח ישראל, הבנים המגודלים על ברכיהן מעודם לא ידעו להוקיר את היהדות, כי בכל ימי ילדותם ישמעו שפה זרה, יראו מנהגים נכרים, ישמעו מדברים בשאט נפש בעם ישראל, ומה יעשו אלה הבנים בצאתם לשוק החיים כי לא יחטאו לרוח עמם ולדתו? לכן לא הרבה יועילו הדואגים לטובת חינוך הבנים, כל עוד לא ישימו לב לתקן את חינוך הבנות ללמד אותן את שפתנו הקדושה, תולדות ימינו וספרותנו, לטעת בלבן את האהבה לעמן ואחיהן, למען תוכלנה להאציל מרוח קדשן זה על הדור אשר יולד על ברכיהן ולעשותו בנים נאמנים לעמו.

האומרים כי האשה איננה מסוגלה ללמוד שפת קודש ישגו הרבה מאד. הלא כבר העידו אלה הבנות אשר בחפץ לב החלו ללמוד שפת־עבר, כי נקל להן לדעת במשך עת קצרה את השפה הזאת על בוריה. יש גם בנות כאלה אשר בבקרן את בתי הספר ובלמדן חכמות חיצוניות, מצאו חפץ בשפת עבר וחכמת ישראל יקרה עתה להם מכל; אות הוא כי נוכל לאחוז בזה לבלי הניח ידינו גם מזה. רוב ההורים יתנו עתה את בנותיהם לבתי הספר, ללמוד שם חכמה ודעת, ואם יכניסו אותן גם להפרדס הנחמד השתול על שדמות ישראל, אז רק אז תוכלנה בנות ישראל להביא את התועלת הנחוצה ולמלאות את משלחתן בחיים לטובת עמנו ולאשרו.

נחמה פיינשטיין.

מתוך: העולם, י“ט סיון תרס”ט 8.6.1909

מראשון־לציון כותבת אלינו הגברת נ.פ.:

אבל גדול במושבותנו. היום בארבע שעות בבקר נפל חלל עצמו אחד בידי [?] החלוצים הראשונים, האכר בנימין פיין, בן 48 שנה בערך.

הוא ירה בראשו מתוך קנה־רובה, באמצע פרדס האתרוגים שלו, שהוא הביאו לידי כך.

איש ישר וחרוץ, בעל מרץ ואניציאטיבה היה פיין, אך גם בעל הזיה, – והנה זה כשש עשרה שנה שעלה בדעתו רעיון אחד, שנראה לו כה גדול וענקי! –

הרעיון – להוציא משוק העברים את אתרוגי קורפו ולהחליפם באתרוגי ארץ־ישראל!

בלי אמצעים נגש לפעלו, בזעה ובעמל נטע פרדס אתרוגים אחד, אחרי כן את השני, במרץ שאין כמהו נסה לסלול לאתרוגיו ולאתרוגי מושבות יהודה בכלל דרך בשוק העברי, אשר ממנו מיליונים פרנקים של יהודים עוברים לידי צורריהם לתשמישי קדושה… נסה, אבל לא הצליח.

עד הרגע האחרון נלחם המסכן עם פגעי הזמן. הוא השקיע באתרוגים את כל כחו ואונו והון רבים, עד כי בא בין המצרים!

בדעה צלולה ערך מכתב לפני שלשה ימים, הוא שלח בו שלום לאחיו האכרים, באר להם את סבת מותו, מנה שלשה אפוטרופסים לילדיו – בן, כחמש עשרה שנה, בת כשש עשרה. בו הוא מבקש לשלם את חובותיו בכסף הנחלות ולדאוג לבניו, שגם אם אין להם (אמם מתה זה כבר), וגם אב לא יהיה.

רגעים אחדים לפני מותו נכנס לחדר הילדים במנוחה מדומה. נשק לילדיו באהבה ובחיבה ונפרד בשלום!…

נכנס אל הפרדס ויור ברובה בראשו.

שלום לך חלוץ ישר וחרוץ! בגבורה נלחמת וכגבור נפלת חלל.

שלום לעפרך!

שאלות גלויות

¹

(לבעל המאמר “שאלה נעלמה”).

במאמרו של מר י. אפשטיין, “שאלה נעלמה” משמשים אור וחושך בערבוביה. יש בו מדה מרובה של אנושיות ושל מוסריות נעלה, אבל אין הוא בנוי על אותן ההשקפות, שהן פרי ההגיון המעשי, שאומה שבה לתחיה מצטרכת לו כדי שתוכל לרכוש לה את אדמתה ולהתקיים על פני האדמה הזאת.

מר אפשטיין מזהיר אותנו, שלא נגזול נחלת זרים. אבל הלא זולת קנית מטֻלה, שבה אשמה הפקידות בלבד, לא נעשו שום קניות נגד היושר והצדק למרות רוח הפלחים. מר אפשטיין מצדד גם בזכֻיות החוכרים; אבל, אם יש לשים לב לזכֻיות, שהיו למי שיהיה לפנים, הלא זכֻיותנו קודמות!

הלאה מתאר מר אפשטיין את מצבו האומלל של הערבי, ומדבריו יש להוציא, שאנו אשמים בצרתו, – כאילו אנו גזלנו, חמסנו, את המסכן הזה. בעוד שגם מר אפשטיין יודע, שהממשלה היא היא הפושטת את עורו של הערבי, דבר זה הרי לא יוכל להכחיש שום אדם. הכפרים הערביים נתחזקו, נתגדלו; הפלח מחליף את צריפו בבית־אבנים מכוסה רעפים, אחרי שהוא מרויח הרבה במושבה היהודית, שהיא סמוכה לכפרו, העירונים תושבי־הארץ נתעשרו הודות לרוח־החיים, שהביא היהודי במסחרם; ובעלי המלאכה משלהם נהנו גם הם הנאה מרובה מישוב־היהודים. ואחרי כל אלה עוד יש להוכיח אותנו, שאנו מנצלים את הערבי, ולאיים עלינו, שסוף סוף נעורר את אגרופו הקשה נגדנו בהנהגתנו הרעה?

פחד אגרופו לעת־עתה עדיין הוא רחוק מאתנו, ואם יבא יום, שתתעורר גם בהערבי החיה הרעה ביחוסו אלינו, אז לא אופן רכישת־האדמה שלנו תהיה סבת הדבר, אלא השנאה הנצחית לעם שגלה מעל אדמתו.

מר אפשטיין מזהיר אותנו, שלא נתגרה בלביא נרדם – איה התגרותנו? מי יעיד בנו, שאנו מתגרים ברעה? הלא גם הפלח וגם הממשלה אינם מכחישים את התועלת, שהביא לארץ ישוב היהודים. והפלח מכבד בלבו את היהודי, העולה עליו במעלות־ההשכלה. וזקני הפלחים מאמינים באיזו מסורת עברית עתיקה, האומרת, שהיהודים סוף סוף ישובו לארצם ויהיו אדוניה כקדם.

יפה אמר מר אפשטיין, כי לקנות את אהבת הערביים קשה מאד; אבל אם כן למה נעמול חנם? אין אוהבים לישראל, כל מה שאנו מתרפסים יותר, שונאים אותנו יותר. כל מה שאנו מוסיפים להכנע, להשתעבד, מכבידים את עולנו, מוסיפים ללחצנו, כמה בקש ישראל למצוא חן, למשל, בעיני העם הרוסי ולקנות את אהבתו? את מבחר בנינו הוצאנו לטבח למען חרותו של עם־הארץ, וכמה שלמו לנו? ושלמה ביד נדיבה לא רק הממשלה; שלם גם האכר, ואפילו הפועל… על כן נעזבה־נא דרך־כסל זה ונלך במסלות ישרות אל תחיתנו: נתחיל לדאוג לנו לעצמנו לקיומנו ולאשרנו!

את הפרק השני של מאמרו מתחיל מר אפשטיין עוד הפעם באזהרות ע"ד רכישת־הקרקעות, ובו הוא מציע תנאי־רכישה, שנוטלות מאתנו כל תקוה להרחיב את הישוב באופן מתאים לכחותינו. מר אפשטיין דורש לקניה רק את הקרקעות שעוד לא החזיקו בהם הערביים ושעוד לא עבדו אותם; אבל הקרקעות האלה – דבר זה הלא ידוע הוא לכל – לא יצלחו לישוב מפני צחיחותם, או מפני אקלימם. הוא מראה על עמקי ארץ־ישראל, על שמיה ושמשה; אבל כלום לא הרגיש בעצמו, עד כמה רחוקים דברים כאלה מלהעיר בנו אף צל של תקוה? איך נחדור בכחותינו הדלים לעמקי האדמה, אם אין לנו זכות לרכוש מה שעל פני האדמה? והשמים עם השמש הם עוזרים גדולים לאדם, העובד אדמה פחות או־יותר טובה; אבל אם נאמר להפוך צחיח־סלע לארץ פוריה, אז יצחקו לנו שני הכחות הכבירים האלה. ואם בעזרת המדע אפשר הדבר להפוך צחיח־סלע לשדות־תבואה וכרמי־חמד, היכן הם המיליארדים הדרושים לזה?

הלאה בונה מר אפשטיין שיטה שלמה של “וגר זאב (או לביא, כמו שקרא קודם לעם־הארץ) עם כבש” אבל גם פה הוא מתרומם מעל לחיי־המציאות ומשחק לו גבולי־האפשרויות. הוא אומר שאנו צריכים ללמד את הערבי עבודת־אדמה מתוקנת, לשכלל את אחוזתו, לפתוח לבניו בתי־ספר, לעשותם לבעלי־תרבות; וקודם שאשאל, מאין נקח את האמצעים המרובים הדרושים לזה, אשאל, אם למדנו כבר אנו בעצמנו לעבוד את האדמה כראוי, אם יודעים אנו כבר לשכלל את האחוזות שלנו? אם יסדנו כבר לבנינו שלנו די בתי־ספר טובים? הלא עזובה אצלנו בכל פנה שאנו פונים ואיך יכול אדם מישראל לחייב אותנו עתה, שנדאג להתפתחותו החמרית והרוחנית של הערבי? ואם הדברים מכוונים,לעתיד לבא', הרי צריך היה להראות קודם את הדרך להתפתחותנו שלנו.

מר אפשטיין אומר, שעם־ישראל השב לתחיה צריך להיות אח לכל עם, שהוא מתעורר לחיים, ועל כן – גם וביחוד להעם הערבי; ושמח מר אפשטיין שאמר קודם לכן, כי העם הערבי לא חדל לחיות אף רגע ואינו טעון תחיה. ואם הדבר האחרון אמת, כיצד יכולים אנו להתאחד עם הערביים? אנחנו, עם שנמח מעל אדמתו, מורדף ושנאוי בכל מקום, שואפים לשוב את אדמת אבותינו ולכונן בה מקלט בטוח; והם חיים על האדמה הזאת באין מפריע. ולמה להם איפוא, האחוה שלנו, ולמה הם הרחמים שמר אפשטיין משתדל לעורר בלבנו אליהם?

"מה שאנחנו יכולים לתת לערבים, לא יוכלו לקבל מכל עם אחר, אבינו שבשמים! מפני־מה צריכים אנו תמיד רק לתת ולתת? לזה – הנפש, לזה – הגוף – ולאלה – שאריות התקוה לחיות בתור עם בן־חורין על אדמתו ההיסטורית!

ומתוך אידיאליות יתרה שכח מר אפשטיין את התורה הברורה שהורנו הנסיון. הוא מחליט, שאם ניטיב את מצבו של הערבי, נרים אותו משפל־מדרגתו ונמציא לו תנאי־עבודה טובים, ימכור לנו את אדמתו או יתן לנו נחלה בתוכו. אבל כלום אין הוא יודע כמונו, שהערבי מוכר את אדמתו רק כשהממשלה מכבידה עליו את עול המסים עד שלא יוכל עוד שאת אותם, או כשהאפנדי פשט את כל עורו מעליו? –, ובאמת אין לו עכשיו מה להפסיד במכירת־אדמתו, עבודתו היא כל־כך פרימיטיבית, כל כך גרועה, עד שאינה מכניסה לו כלום, ולולא המושבות היהודיות, שנותנות לו עבודה ועל־ידיה – אפשרות להתקיים, אז בלי ספק היו חרבים הרבה כפרים בחצי יובל השנים האחרון. לא כן אם נברא בשביל הערבי תנאי־קיום טובים. אז לא ימכור את אדמתו בעד כל הון. אנו צריכים, איפוא להיטיב את מצבו של הערבי כדי שלא תהא לנו אפשרות לרכוש את אדמת אבותינו עולמית…

אבל, אפילו אם היינו נעשים “אלטרואיסטים” קיצוניים – כלום יש לנו די אמצעים חמריים כדי למלא אחרי תביעותיו של מר אפשטיין? כי הוא דורש, שנתקן את הערביים בכל תקוני התרבות החדשה: במוסדות צבוריים, בבתי־ספר, בבתי־מאכל בזול, בקופות של חסכון, בתיאטרון, בנשפי־זמרה ועוד ועוד. תכנית יפה! אבל – כלום דאגנו כבר להקים לנו את כל אלה כדי שנוכל לזכות בהם אחרים? עוד אין לנו כלום – וכבר נמצאים בנו חולמים על שפע־ברכה, שנשפיע על אחרים!

ביחוד מעציב הדבר לשמוע כזאת ביחס אל בתי־הספר. מר אפשטיין אומר, שאילו היינו מבינים את ערך ההשכלה בארצנו, היינו יכולים להתחרות בהשפעת־השכלה על הערביים עם הצרפתים והאנגלו־אמיריקנים, שפתחו בתי־ספר עליונים בשביל עם־הארץ הפלישתיני והסורי. כן, עם, שאינו יכול לסדר את בתי־הספר הנמוכים שלו כראוי, אומרים לו להתחרות ביסוד אוניברסיטאות בשביל אחרים! וכזאת אומר מורה מובהק, שהקדיש את מבחר ימיו לילדי ישראל ויודע בצערו של החנוך הישראלי!…

ראשון לציון.

נחמה פוחצ’בסקי

¹

שוב נסתם הגולל על קבר יקר, שוב נפל גבור חלל! – אחרי חדשים רבים של יסורים וענויים קשים, נסתלקה נשמה גדולה, נשמת יוסף ותקין ז"ל, גבור התחיה.

בימי מחלתו הארוכה הביע פעמים אין מספר את רצונו להקבר בראשון־לציון על גבעת השקמה העתיקה שהוא כה אהב.

חברים טובים מלאו את רצונו והביאו את עצמותיו למקום הנרצה, ו’ראשון' ידעה לחלק את הכבוד האחרון לגבור האֻמה ובנעוריה וזקניה לוְתה אותו למעונו הלאומי. ידעה היא להוקיר את מורַה המת ואת אחד הלוחמים הכי טובים, הכי נלהבים והכי מאמינים בתחית העם ובעתידו בארצו.

_ _ _

לפני שמנה חדשים, כשויתקין התעתד לנתוח גדול וסבור היה, כי הוא הולך תיכף למות, כתב לנו כדברים האלה: “…אפשר אפוא שמכתבי זה לכם הוא האחרון. במה אפרד מכם? לאחל לכם בפרזות ידועות איני יכול ולא עכשיו השעה, דעו רק שעד הרגע האחרון הנני נשאר אוהב החיים, העולם והאדם. מאמין אני שהעולם – הגן־עדן הזה, יהפך באמת לגן־עדן לבני האדם, ואתכם אברך להנות ממנו עד כמה שאפשר יותר, ותזכו לראות בהתקדמות גאולתנו…”

גאולה וגאולה! – זה הבהב תדיר בתוך נשמתו הגדולה ובכל ראה הוא סגֻלה יקרה זו – באו צעירים מרוסיה לעבוד, או אחד מבני האכרים התפתח ועבד בחריצות על אדמת אבותיו, נוצצות בשמחה עיני ויתקין הגדולות והעמֻקות – “אתחלתה דגאולה!” באו תימנים מדרום, מיד הוא מתחיל הוזה בתנועה גדולה, בקבוץ גליות וכו'.

וכשויתקין עלה על הבמה לנאום, ראית ניצוצי אורה יוצאים מנשמתו הגדולה, והרגשת כי נביא, חוזה עומד לפניך. הוא פתח לפניך אופקים כל־כך גדולים, כל כך רחבים עד כי שכחת את חייך האפורים ונִשאת אתו לעולמות כה יפים, כה מזהירים!…

ובשיחת רעים פשוטה לכאורה, מה גדול ועמוק היה ויתקין! אף פעם לא קִוַה כי שיחתו לא תעשה רשם, לא תעיר מחשבה, לא תעורר אמונה באיזה עתיד מלא אורה…

וויתקין הלך מעולמו צעיר, מלא שאיפות גדולות וכבירות בתקון החנוך, תקון הלאֹם ותקון הישוב. הוי, למה לוקחת מאתנו לוחם חביב, יקר?!…

כשהיית מונח בחדר הטהרה מכוסה סדין דק ולבן, נדמה לי שעוד דופק תחתיו הלב הגדול, ואחרי כך, אחרי כך כשכוסית בעפר הגבעה ותלמידיך ותלמידותיך בוכים, בוכים מר סביב לקברך, נתק דבר מה בלבי ותקפני טרוף – לעקר את ההר, לעקר את האילן משרשו!…

ונשתתקו הקולות, נשתתקו הדמעות. – השלום לך בעפר גבעתך, רע ונביא?

נחמה פוחצ’בסקי

¹

המושבה היא בת חמשים, ועטורה נזר זהב של חולות־ים, המפרידים בינה ובין ענק זה, אבל מעבירים אליה לעתים את הד רעש גליו הממלא את אוירה בשעות לילה סוד שיח תהומות הים. חגגה המושבה הזאת את חג יובל בחמשה עשר באב זה ואם האשה בראשון לציון תבא לעשות את חשבון נפשה העבודה שלה במשך יובל שנים, היא תמצא ספוק רב בפעולתה.

עוד בצעדי הגבורה הראשונים של סלילת דרך במדבר־זה, נלותה האשה לבעלה כחבר שוה בעבודה. הוא היה עסוק בשדה ובכרם והיא – בבית ובחצר, ושעות עבודתה הרי הן תמיד מרובות משל הגבר. הוא, בשובו מן השדה ובסדרו את סוסיו ואורותו, כבר פנוי למנוחה ולקריאה. ולא כן האשה: עם בוא הערב מתחדש עמלה, כי צריכה היא להכין את ארחת ערב לבעל, להאכיל את ילדיה, לרחצם ולהשכיבם. אחרי כן שוב רחיצת כלים, וסדור מטה, והחרוצות ביותר עוד עוסקות אחרי כל אלה בתפירה, שלא הספיקו לגמר ביום או לשות לחם לאפיה בבקר השכם.

מאוחר בלילה באה השעה המאושרה של מנוחה במטה, אבל לא תמיד מסתיע מלתא להנות מן המנוחה הזאת, כי מתעורר פתאם ילד זה או אחר, פעם בוכה בלי סבה חשובה ופעם מסבת חום או כאב בטן ומנוחת האם נגזלת, נגזלת…

ככה היה בשנים הראשונות להתישבות. ואיך התיחסה האשה לתפקידה הקשה? אין תלונה, אין רטון על מה שהטיל עליה הגורל, כי כלום יש מקום להתאוננות בלכת אדם לבנות את מולדתו הישנה החדשה ולהחזיר לעם תועי מקלט בטוח? אם נגיד שלא כל קבוץ הנשים עמד על מדרגה גבוהה של הכרה לאומית, אבל כלן בלי יוצאת מן הכלל מלאו את חובתן במסירות ועזרו להתפתחות והתקדמות המושבה.

לא לחוג ביתה הצר לבד התמסרה האשה. – לאחר שהמושבה הרחיבה את גבוליה, הגדילה כרמיה, בססה את מצבה והנהיגה שלטון פנימי לנהל את הצבור, התעוררה האשה לצאת לשדה פעולה צבורית. האגודה הראשונה, שיסדו הנשים בראשון לציון, נשאה עליה את השם “דבורה”, לזכר דבורה בן־יהודה, האם העבריה הראשונה, אשר סללה לאמהות את הדרך להחיאת השפה בפי ילדיהם. לאגודה זו היו מטרות תרבותיות, לאומיות גרידא. והנה באו החיים עם דרישות אחרות והפנו את לב האשה לצרכים חמריים של הצבור.

במושבה התישבו עולים חדשים, שלא מצאו עוד במה להתפרנס, דרושה היתה להם עזרה ועצה, – ומי יטפל בכגון דא אם לא האשה, הערה יותר מן הגבר לסבל זולתה? קופת העזרה נוצרה ממקורות שונים: היו חברות, שנתנו שעורים פרטיים ואת שכר הלמוד הכניסו לקופה. אחרות התנדבו לאסף מס מבעלי היכלת, או לתבע כל מיני כספי עונשין להגדיל את קרן העזרה. ככה עבדו יחידות עד שנוסדה במושבה אגודה אחת גדולה, שנקראה בשם “לינת הצדק”, משום שהחברות והחברים שנספחו לאגודה טפלו בכל מיני חולים גם בלילות.

וזה היה כבר בזמן העליה השניה, שהביאה אתה צעירים חלוצי עבודה. נכנסו למושבה לשם עבודה, אבל הרגל אין בה, התנאים קשים, החום בקיץ מציק בשדה, ההתאקלמות מפילה אותם אחד, אחד למשכב. ידי האגודה מלאות עבודה, – נחוץ לעזר ברפואות, מכשירי רפואה, בהזנה, טפול והשגחה. לכל זה דאגה “לינת הצדק” בעבודתה המאומצת.

– – – – – – – –

בימי המלחמה העולמית עמדה האשה מוצקה בתוך אותו הסבל הרב, שמקיף אותה מכל הצדדים. בשנה הראשונה למלחמה, בעת אשר לחרב המתהפכת על העולם, נוסף השונא הפנימי – הארבה², לחמה האשה יחד עם הגבר להציל את יגיעת כפם משִני המחבל, שבא לעשות כליה בכל עץ וצמח, הנפגש לו בדרך. נורא היה האסון השני מן הראשון והרבה גברים נפלו ברוחם, נעשו עצבנים ומיואשים, אבל האשה עמדה על משמרתה לעודד אותם ולחזק רוח נכאה.

ובתקופה שאחרי הארבה, כשגברו הלחץ והמצוקה מידי הממשלה התורקית, אשר לקחה מן האוכלוסין מכל הבא לידה, התחיל הרעב להראות את עקבותיו בארץ. האשה עשתה אז לילות כימים לברר את החטה שהשיגה, לטחן אותה ולאפות לחם. את ילדיה הרכים הזינה בעדשים ו“בורגול” (גריסי־חטה) ונשארה עומדת על יד ההגה לנהל את ספינתה לבל תמוט. דאגה לבריות גופם של אנשיא וטפליא כמה שהספיק כחה, עד שהופיעה העזרה בצורת מכלת שלוחה מאת אחינו ואחיותינו באמריקה הברוכה, לכל אוכלוסי הארץ בלי הבדל דת ולאום. –

לא מתוך שמחה אלא מאונס, קבלה האשה את העזרה המושטה ביד נדיבה. בעיניה היתה זאת כעין התחלה ל“חלוקה” חדשה ויכאב לבה לישוב החדש שהוכרח ללכת בדרך הישנה, של קבלת “חלוקה”…

הממשלה התורקית הוסיפה להציק למושבות, את ראשון אמרה להחריב והנה בשעה מכריעה אחת שרתה האשה את מושבתה שרות גדול ונאמן: – ג’מל פחה הוציא גזירת גרוש על ראשון לציון וראשי המושבה לא מצאו שום תחבולה להעביר את רוע הגזירה. כבר התחילו באי אלו בתים לארז את חפציהם ולהסתירם במרתפיהם או ביקב והנה באמצע הבהלה הזאת קמו נשי חיל בהחלטה, שהן ומשפחותיהן לא תזזנה מן המקום, לא תתננה לשלטונות התורקים להוציא את מזימתם אל הפועל ולהפקיר בידיהם את ראשון החמודה על בתיה וכרמיה וחרושתה. אם למות נדונו: – מוטב להם למות כאן, בקן שלהם, מלמות בנדודים!

קול האשה מצא הד בלבבות וראשון נצולה.

– – – – – – – –

עם הכרזת בלפור וכניסת האנגלים לארץ ישראל, הציף גל של תקוות מזהירות את כל הישוב, ובתוכו גם את האשה. קם הועד הזמני עם הנשים המשתתפות בו. התחילה אחרי כן יצירת קרן־הגאולה. והנשים פשטו את עדיהן מעליהן, תרמו לקרן והשתתפו בהתלהבות בעבודתה. והנה בתוך כל המערבלת של תקוות ופעולות שונות, צמחה בלב האשה השאיפה לשווי זכיותיה. נוסדו אגודות נשים בראשון לציון, תל־אביב, ירושלים אשר התחילו לטפל בשאלה זו ולנהל את התעמולה, אבל טרם שהתנועה הקיפה את כל נקודות הישוב – פתחו נשי ראשון במלחמה להשגת זכיותיהן.

ארוכה היתה המלחמה וקשה, אבל האשה יצאה ממנה בנצחון. עוד בשנה השניה לכניסת האנגלים כבר ישבו 4 נשים נבחרות בועד המושבה בראשון לציון³. 

מאז עד היום לא נכרת התקדמות רבה בכוון זה, אבל החיים בכלל קבלו צורה יותר רחבה. בשנת יובלה מנתה ראשון למעלה מארבעים מוסדות עם ארגונים ותעשיות. כחמשים וחמש בארות כבר נחפרו בה והיא הלא הסתפקה במשך ארבעים שנה הקודמות – בבאר אחת למושבה ושלש לפרדסים! כעת משקות כל עשרות הבארות שטח של 6000 דונמים פרדסים. לאנשים שידעו לסדר את המשק שלהם לפי רוח הזמן, נשקף עתיד בטוח. העבודה הקשה של האשה הוקלה פורתא והאפשרות נתנת בידה לתת מזמנה לעניני צבור שונים.

כמאתים חברות בראשון מאורגנות בשתי הסתדרויות. – הסתדרות נשים עבריות, העוסקת בטפוח באם ובילד, והתאחדות נשים עבריות לשווי זכיות, המגינה על האשה במקרה של תסבכת בחיים משפחתיים וקפוח זכותה. בעיקר מבקשת ההתאחדות דרך לשנוי ערכין במהלך החוקים המעיקים על האשה מדור, דור.

הנשים בראשון תומכות בשתי תחנות לטפול ביונקים, דואגות להזנת ילדים בשני גנים, מחלקות חלב לילדים זקוקים, לאנשים חולים ומבריאים. נותנות הלואות או עזרה כספית ורפואית, תומכות בזקנים וזקנות, מחלקות בגדים ומעות חטין לעניים.

שתי חברות מנשי ראשון נבחרו למשפט השלום המקומי, יש להן ועד משפטי מתוך ההסתדרות עצמה לשרות הקהל, הפונה אליהן באמון. חברה אחת משלהן היא חברת המועצה המקומית, גזברית של המועצה, יש חברות בועדת התרבות של המועצה ועוד.

האשה בראשון לציון תפסה את מקומה הראוי לה ורצונה הוא להביא תועלת בכל פנת חיים, שהיא חודרת לשם.

¹

יום הראשון של חג הפסח היה היום אשר אליו יחלה וגם כלתה נפשי מיום עלותי על אדמת קדשנו, כי בו בערב נשאתי את רגלי ירושלימה.

שתי עגלות יצאו ממושבנו לאחז דרכן ציונה לשאת את העולים שמה. בין הנוסעים היו חמשת אנשים ממכירי היותר קרובים אלינו, הם ישבו אתנו בעגלה אחת וחשבנו לבלות יחדיו את הדרך בנעימים.

בני המושב התקבצו סביב העגלות לקרא לשלום בצאתנו לדרך, אבל אנחנו לא יכולנו לענות על ברכותיהם, כי כחולמים היינו בזכרנו את ציון, וישבנו מחרישים על מקומנו, אין מוציא הגה מפיו ואין דובר דבר.

לאור הירח אשר יקר הלך על שפריר השמים עברנו את השרון המשתרע עד רגלי הרי יהודה, ושם עמדנו להנפש טרם יצא השחר. בבוקר השכם שמנו פעמינו הלאה, לא הרחקנו ללכת מן המקום אשר עמדנו שם, והנה מראה נפלא התיצב לנגד עינינו: הדרך סלולה בעמק נחמד כגן אלהים בין רוכסי הרי יהודה הנושאים עליהם זכרון גבורתנו לפנים. עליהם יפרחו יערי זיתים וכל עץ עושה פרי נחמד למראה אשר לא אדע אכנה את שמם. במקומות רבים עומדים ההרים חשופים וערומים כסלעי מגור לפנינו. סלעים אחדים עשוים בידי הטבע כסולמים הנצבים ארצה לעלות בהם על ראשי ההרים.

גם בין עצי היערים, גם לרגלי ההרים, גם על אם הדרך בכל אשר תראינה עינינו – יציצו אלפי פרחים מרהיבי עין. אנכי לא עצרתי עוד כח לשבת על מקומי, ירדתי מעל העגלה, אני ובני לויתי אתי, וכלנו הלכנו ברגל במקום הנחמד הזה אשר הטבע שפך עליו את כל הדרו. האח, הארץ כגן עדן לפנינו! – קרא אחד מאתנו.

אך הנה עבר הדרך המלא קסם נפלא, בא לו הקץ, יצאנו למרחב והחילונו לעלות הרים ולרדת בקעים וללכת הלוך וסבב הרים וסלעים, וכשעה אחת לפני חצות היום התיצבה ירושלים משאת נפשנו לננד עינינו. מה המו מיתרי לבבי למראה עיר הקדש, היא העיר אשר אליה נשואות עיני רבבות אחינו מכל קצוי ארץ. כמה זכרונות וכמה מחשבות התעוררו פתאום בלבבי! האמנם עיני רואות את ירושלים עיר קדשנו? שאלתי את נפשי ולבי הלם כהולם פעם.

המית העיר השביתה מעט את סערת לבבי, אבל תחתיה התעורר חשק עז ונמרץ לראות בפעם אחת את כל הזכרונות העתיקים והיקרים, לכן טרם הספקתי לנוח מעמל הדרך, טרם הבאנו את חפצנו בסדר בבית המלון, נשאנו את רגלינו אל הכותל המערבי. דרך מבואות אפלות ומטונפות עברנו אל הקדש, אל הכותל הזה הנשאר לנו לפליטה מכל מחמדינו.

אזכרה את הרגעים אשר ראשונה נשאתי את עיני עליו, אזכרה כי ברגע אחד נמס לבי בקרבי ועיני היו מקור דמע, אזכרה את שיחי שם ואהמיה… “עורה ד', למה תישן?” קראתי בקול מר, ונהרי נחלי דמעות שטפו בלי הפוגות מארובות עיני עד אשר לא נשאר בי עוד רוח. בעינים חמרמרות מבכי ורפי כח עזבנו את המקום הזה ללכת אל מקום המקדש. אך הה! שם שמרו את צעדינו ויסגרו את הדרך בפנינו, כי מקום קדוש הוא עתה לעם הארץ, למחמדנים! והנה אנחנו, אשר אבותינו ירשו את הארץ הזאת והפכו אותה לגן עדן ולמשכן אלוה ובנו בית לד' במקום הזה, בית אשר אליו נהרו כל העמים, ולאורו הלכו גוים רבים, אנחנו, אשר מלכינו ישבו לנו פה על כסאות, אנחנו זרים עתה פה, אין לנו רשות להציג פה כף רגל ולנשק את העפר אשר כסר דרור היה אבקו להמשורר ברוך ה'.

אחרי מחשבות רבות החלטנו לבוא אל החורבה מקום מושב הסנהדרין, כי משם נוכל לראות את המקום הנבחר. בלב קרוע ומורתח הבטנו על הככר הנחמד אשר בתי תפלה למחמדים בנוים עליו, ולא יכולנו למוש ממקומנו. אנכי עמדתי כבמסמרות נטועה ומבטי עיני היו נטוים מבלי דעת לנקודה אחת ולא ידעתי נפשי… אך באה עת ללכת.

דרך המבואות המעוררות גועל נפש שבנו לבית מלוננו, ובדרך סרנו לבית התפלה של נסים באק, ולבית התפלה הבנוי על חורבת ר' יהודה חסיד, ובכל מקום בואנו התפלאו עלינו ילידי ירושלים הגדולים עם הקטנים. “ראו נא, מה זאת? הנה אשכנזים ואשכנזיות ומדברים בלשון הקודש!” – דברו הירושלמים בקול רם, בחשבם כי איננו מבינים את שפתם – שפת־עלגים.

בערב יום ההוא בקרנו בבתי אחדים ממשכילי ירושלים, וביום השני בבוקר השכם שמנו פעמינו אל הר הזיתים. אנחנו, הנשים, רכבנו על חמורים והגברים הלכו ברגל עד בואנו לרגלי ההר – שם בית מועד לכל חי. שם ירדנו מעל החמורים ועלינו ברגל לראות את יד אבשלום ואת קבר הנביא זכריהו. אחרי כן עלינו על החמורים ונרכב עד ראש הכפר. נכנסנו לבית מקלט הצרפתים הנקרא בפי היהודים בשם “טור מלכא”. התענגנו על כל יקר תפארתו מפנים. משם עלינו על המגדל הגבוה הבנוי לתלפיות בחצר אחת מבתי התפלה לרוסים, משם ראינו במרחק רב מאד את כל ארץ ישראל מארבע רוחותיה. מעבר אחד התיצבה ירושלים עם כל רחובותיה ומגרשיה לנגד עינינו, מעבר השני ככר רחב ידים ועליו נראה קבר רחל אמנו והעיר בית לחם, מצד מזרח יראו מימי ים המלח כיריעת תכלת פרושה בין החופים הרמים והנשאים, והנה גם חוף הירדן יתנוסס שם בירקרק חרוץ. והלאה מצד צפון על חוג השמים יתנשאו ראשי הר חרמון המכוסים שלג עולמים, ושם לצד צפונית מערבית הרחק הרחק נראה הר המצפה, מקום שם קבר שמואל הנביא.

מלאי עונג מהמראות הנעימים האלה אך עיפי כח שבנו הביתה. אמרנו להנפש מעט, אך לשוא! אנחנו לא יכולנו לשקוט על מכוננו, וכאשר הגיע הערב התאספנו בבית איש אחד צעיר לימים, אשר היה מן החלוצים הראשונים על אדמת ציון והוא גר עתה בירושלים, ושם בלינו שעות אחדות בנעימות; שרנו ברגש קודש את שירי ציון, שתינו לחיי ירושלים, לחיי “ראשון לציון”, לתחית עמנו וארצנו, וקול הידד נשמע עד למרחוק.

מה נעים לי זכרון הערב ההוא! בכל ימי חיי לא ראיתי עוד שעות כאלה המלאות אורה, תקוה ואמונה… רק אנחנו, אנחנו בני ציון, פה בארץ הפלאות נוכל לראות רגעי נועם כאלה!

ביום השלישי בקרנו את קברי מלכי ישראל, או מערת כלבא שבוע, – בנין נפלא עשוי בסלע ובו מערות אין מספר. בנרות נכנסנו לכל מערה ומערה, אחת מהנה לא נעדרה; ואנחנו בני אירופא אשר הסכינה עינינו לראות בנינים נפלאים, עמדנו מחרישים ומשתוממים למראה מלאכה נוראה ונפלאה כזאת.

ביום הרביעי לעת הצהרים יצאנו את ירושלים לשוב “ראשונה”… עוד הפעם עברנו את ההרים ואת הבקעים הנחמדים המעוררים אלפי זכרונות בקרבנו, עוד הפעם עברנו את העמק הארוך והנחמד בין רוכסי ההרים, עוד הפעם ראינו את השרון בכל הדרו והנה “ראשון לציון” הופיע לנגד עינינו.

   "ראשון לציון עיר כוננה ידינו,

   בעדך סבלנו, שפכנו דמינו"

שרו היושבים על העגלה, עד אשר באנו אל המושב מלאי ענג ושמחה על כל אשר ראו עינינו.

ראשון לציון, כ“ז ניסן תר”ן.

נפ"ש.

מזכרונות אחת האכרות בא״י

¹

(מוגש לא—י)

מה שונים הימים ההם מהימים האלה, אנכי יושבת אז בחברת צעירים רומינים על גדות הדונאי, מלמטה מישתפכים המים הזכים והשקטים, הטבע שקט מסביב. בחברתנו ישמעו מהתלות ושחוק. אנחנו שלוים ומאושרים, לא יחסר לנו כל. אנחנו גבוהות נדבר, נשא עינינו לרעיונות נעלים אשר להם תוצאות גדולות בבוא הימים. אנכי כעבריה נרדפת, בכל חבתי לארץ מולדתי לא יתרומם לבי בפטריותי לה, ובכל זאת שמחה אנכי כרעי וכמו המה, הרומינים, שמחה ומאושרת אנכי בנשאי כמוהם את לבי לאושר הארץ לעתיד לבא, עת יצאו לפועל הרעיונות הנשואים אשר נהגה בהם. אינני שוכחת כי עבריה אנכי! ‬לא מפני כי חבתי וחובתי לעמי לא יתנני לשכוח זאת, כי עוד טרם אדעהו ועוד טרם אחוש חובתי לו, אך… ‬לחישת אחד הצעירים יזכירני מי אנכי;‬ “ראה, קארל, מה יפו עיני היהודיה הזאת” לבי יפעם בקרבי, אפי יבער, אבל רק רגע – הזעם עבר. שני הצעירים־הרומינים יחלו לדבר רמות ונשגבות ופונים אלי בשאלות נכבדות, ואנכי שוכחת, כי זרה אני להם ולעמם ויחד אתם אשא דעי למרחוק בנוגע לאושר ארצם. מתחת מפכים המים הזכים, ומלמעלה – לבות צעירים מלאים תכונה – ידפוקו…‬

* * *

רבות בשנים עברו. אלי! כמה מים עברו על ראשי מאז עד עתה, ומה רב השנוי בין דעותי אז ודעותי עתה! בעיר יפו הנני, בבית עקד הספרים; מהמעקה אשר עליו, נשקפתי ימה, ומה יפה המראה אשר נגד עיני – ככר חול, אניה נשברה בתוך, ואחריהם ירעשו גלי הים ובלשונם קצף ילחכו את החול אשר על פני החוף. השמש נוטה ימה וקרניה זהב יאירו בצבעים שונים את כל שפת הים עד קצה השמים. עיני כמו בקסם נמשך אחרי המראה הנפלא הזה. ‬כל אשר בתבל שכחתי וכמו אסורה בחבלי חלום נצמדתי אל מקומי. פתאום והנה קול נעים העולה מתוך החדר משכני מן המראה. “לו לנו היה הככר הזה – אמר אחד היושבים, אחד מבני ציון היקרים – אז גן נחמד שתלנו עליו ונטעי נאמנים נטענו בו”. דיה היתה הפרזה הזאת, הנאמרת בשחוק קל מושך לב להעיר בקרבי אלפי רעיונות נעימים, אבל – הרעיונות האלו נהפכו כרגע לספקות מרים “– לוא לנו היה”!‬ כמה רחוק הדבר מאפשרות!‬ עוד הפעם נשקפתי על פני הים והנה השמש שקעה בעמקי גליו כמו לנצח. אנכי נשאתי את לבי למרחקי הים מערבה גם צפונה, זכרתי את אחי שמה, זכרתי את שבר עמנו הגדול כים הזועף הזה, זכרתי… ולחץ לבבי הניע במהירות יתרה את דמי. “מה תתיפחי, אחותי נחמה”?‬ – אמרה אלי אחת מרעותי, אנכי לא עניתי דבר, עזבתי את המעקה, ובלב מלא רגש באתי אל בית הספרים ורוח עם הספר בהודו והדרו נגלה אלי, ובעמקי לבבי שמעתי קול מדבר אלי: האמנם רחוק הדבר כל כך מהאפשרות?… ‬‬‬‬

נחמה פחיטשעווסקי

¹

א

בחג הפסח עזבתי את מושבתנו היפה לעלות ירושלימה ומשם – דרך שכם, עין־גנים והר תבור – לגליל התחתון ודרך ים כנרת לגליל העליון.

מפני סבות שונות לא נסעה חבורתנו דרך שכם גלילה, כמו שהתנינו מראש, אך שבה ליפו ללכת משם באניה לחיפה ואחרי כן לגליל התחתון.

נסענו ליפו בעגלה. אחרי שכונת “מחנה־יהודה”, עברנו על יד בית־החולים האמסטרדמי “שער צדק”, בית־מושב זקנים, בית־המשוגעים. הם כמו בכונה סוגרים את ירושלים למען השאיר על הסָיָרים רושם טוב; כי יפים ונהדרים הבנינים האלה ומרוממים את ערך הצדקה הירושלמית.

הכפר היותר קרוב אל העיר על דרך יפו, הוא ליפתה. אחריו רואים על גבע מורם את רמה, הנקרא בפי הערבים “נביא שמואל”. ביחוד נבלט מסגד הכפר ההוא, הבנוי – לפי מה שמספרים הערבים – על קבר הנביא.

למטה, מימיננו – עמק נהדר, ובתוך העמק בנוי בית חרושת (של יהודי) לבורית. והולך ונמשך העמק עד מוצא.

ועל ההר בצד מוצא, בנוי יפה הכפר קולוניה, ושונים הכפרים פה מאלה שבסביבות מושבותינו ביהודה. הבתים בנוים פה מאבן, וגדולים הם ומרוחים; גם חלונות קרועים בהם, רק הגגות אינם מכוסים רעפים, כי אינם משופעים; מזרחיים המה, ערבים, וביהודה, הערבי שהתעשר במושבה יהודית, בונה לו בית עם גג של רעפים דוקא; ואלה שעוד לא זכו לבתי־אבן, יושבים בבית־חמר דל וצר בלי חלון ובלי אור.

ועשירים הכפרים שלפניך. הנך רואה כרמים נחמדים, זיתים יפים, מעובדים על פי האופן היותר טוב. גם רוח אחרת שולטת בכפרים האלה. פה גדולה השפעת המשלחת הנוצרית. כמעט סמוך לכל כפר הנך רואה בית־תפלה ובית־ספר של נוצרים.

ועל אם הדרך משתרעת מוצא הקטנה, בת שמונה מאות דונם. שמחה מיוחדת הנך מרגיש, כאשר פתאום, על דרך המלך, הנך פוגש בחברה של ילדים עברים והם קוראים בקול רם: “שלום, אדוני!” או “שלום, גבירתי!”. וגרות פה המשפחות רחוקות זו מזו, ורחוקים חלקי אדמתם אחד מן השני. כגבורים אמתים הם יושבים פה, בלי שומרים ובלי נוטרים.

ורחוק, כמעט על קצה גבול אדמתם, השאיר למו הרצל זכרון יקר. הוא נטע שם ארז, והעץ גדל, פורח ומשתגשג. על ידו עומד ארז קטן שנטע מר ולפזון, ויכתרו האכרים את שני העצים בגדר של אבנים, ומתעתדים לנטוע שדרה של ארזים סביב על חלקה גדולה. נצמדתי אל המקום ההוא. איזה קדושה חופפת עליו! הנך עומד בלב דופק מול הארז הרם; נדמה לך רגע שפה שוכנת הנפש העדינה של המנהיג הגדול. רוצה הנך לכרוע ברך, לחבק את העץ הזה…

געגועים עזים מתעוררים בקרבך לאיש שנטע את הארז… למה כה מיהר ללכת מאתנו?! – –

בעזבנו את מוצא הננו פוגשים ביער של זיתים, העולה מרגל ההר ועד ראשו, ושם, על אמיר ההר מתנשא כפר נוצרי, “עין כרם” עם בית־ספר מהולל.

הנה הר הקסטל, עם כפר בנוי על סלע איתן, אשר שם היה לנו מבצר חזק בימי החשמונאים. משם הננו יורדים לבקעת דלב, ורואים את המעין המפואר הנושא את שם הבקעה.

והנה גם קרית־יערים, הנקראת עתה בשם אבו־רוז², על שם אחד העריצים הערביים והנך משתומם לראות את עשרה של הפנה הזאת.

עוברים עוד הרים ובקעות וכפרים ובאים לבב־אל־ועד, לאמר: שער העמק, נחים שם וחודרים אחרי־כן לעולם חדש: שדות רחבים, ירוקים, מזהירים, כל גיא, כל גבע מושכים את העין ביופים והנה גם כרמים עבודים היטב ודומים לכרמי מושבתנו. שער יפה נפתח לאחד הכרמים ועליו צלב גדול, שחור, על אדמות נטרון³ אנחנו עוברים, נטרון הידועה בגבינה המצוינה שלה, ושם מנזר ישועי, קן לקנאות שחורה.

הנה משתרע לפנינו השרון, הנה רמלה עם מגדליה, ושמה – עקרון, גדרה, רחובות…

* * *

בצהרים עלתה חבורתנו על האניה ביפו. הים היה כה שקט באותו יום, עד שאפילו בין הסלעים הלכה סירתנו ישר מבלי התנודד, ומבלי שום עמל וקפיצות עלינו מהסירה על האניה.

בעזבי את חוף יפו, דפק לבי בשקט כאותם הגלים הטהורים של הים הכחול. חשתי את כל נועם האושר שמרגיש האדם בהשיגו את חפצו היותר קדוש, הלא אני הולכת ומתקרבת לשאיפתי הגדולה לראות את הגליל! מאושרה אנכי…

אבל הנה סרה הרוח הטובה מעלי: באותה האניה נוסעת לרוסיה משפחה אחת שגרה במשך שנים רבות בארץ־ישראל, ושפת המשפחה הזאת – נשארה רוסית. הבן הבכור, נער שגדל כשש־עשרה שנה בארץ־ישראל אינו יודע לדבר עברית! אבל התנחמתי: משפחה זו – אמרתי בקרבי, יחידה הנה בארצנו, אבל הנה מגיעה לאזני שיחה בין שני צעירים שנוסעים לחיפה. אחד, בן המושבה וגר עתה בחיפה, מספר לרעהו, על אודות מצב האכרים בזכרון־יעקב ותקוות הדור הצעיר, על מצב בית־הספר והרוח הלאומי שמתחיל לתפוס מקום בו, על העברית, שהולכת בימים האחרונים ומתפשטת. והנה רעהו עונה: “הניחו לעברית שלכם. מה התועלת שבעברית שלכם? זוכר אני עוד את בית־הספר ב’זכרון' לפני שָנים עשר, אז היתה הצרפתית שולטת; צרפתית – זה אני מבין, שפה חיה, אירופית, ועתה – עברית, עברית בכל אשר אתה פונה, איזו שטות! לוא לימדו במקומה לפחות ערבית או טורקית!”

רוסית, צרפתית, או “לפחות” ערבית וטורקית, רק לא עברית! הוי, מתי ניגאל מעבדותנו הפנימית? – – –

לחיפה באנו בערב. אחרי עברנו את העיר העתיקה נכנסנו למושבה הגרמנית. מעון מכירי, ששם סרתי ללון, נמצא בקצה המושבה, ועלי היה לעבור אותה לכל רחבה. סביב היה חושך, בכל זאת נכר היה הסדר והנקיון, היופי והעושר שבמקום הזה. ואז בפעם הראשונה בארץ־ישראל הרגשתי קנאה לאחרים. בלי רעש והמולה בוראים להם הנכרים גני עדן בארץ הזאת…

בבקר עזבתי את חיפה. עגלה גרמנית נשאה אותנו מן העיר. בעברי את העיר לא פגשתי באחינו, בלתי אם בנער עברי אחד נחמד, שקרא לי: “שלום” – בעברית, בצלצול הרוסי…

הזה הוא המרכז הנאור של “תל האביב” העתיד? ואיפה אתחלתא דגאולה?… כן, הנה ה“עתיד”. בית־החרושת העברי הראשון על חולות שפת־הים בחיפה. שמחה פנימית מעיר בית־חרושת במקום קנאה שמעורר בך הרובע הגרמני – גאוה: פה אתה רואה התחלה לתעשיה עברית! צעיר עודנו “עתיד” וכבר קנה לו שם גדול בארץ על־ידי בורית הכביסה שלו ובורית הרחיצה, המצוינה בטיבה ובריחה.

* * *

כל מה שהתרחקנו מן הים ומן העמק אל הרי אזר, החילותי יותר להכיר את השינוי שבין הטבע פה ובין אותה, שחייתי בה זו השנה התשע־עשרה.

מה עבותים היערות על מורדי ועל ראשי ההרים! אינך פוגש יותר את אותו הסלע הערום שהתרגלת לראות בהרי יהודה.

וגם הדרכים פה אינן שוממות. הנה מטיילת לה יחידה, אנגלית צעירה לימים, והיא חמושה בכלי זין. ביד אחת היא אוחזת ברסן סוסה ובשניה היא מלקטת פרחים בעמק ומאגדת אותם. “מג’נונה (משוגעת)”, מעיר עליה הרכב שלנו. ערבי צעיר ויפה, ויצחק בצחוק שטני.

יצאנו את ההרים והיערות ובאנו לעמק יזרעאל…

אלי! איזה יופי, איזה מרחב! כמו שטיח אחד, בעל צבעים שונים הוא הולך ונמשך לימין ולשמאל. ושם, רחוק, בקצהו סובבים אותו מכל צד הרי הגליל. הנך משתומם ועומד נדהם למראה תמונת קסם זאת.

הנה כפר מונח על גבעה קטנה, קרוב לדרך. סמוך אליו בעמק נפוצו עזים לאלפים. הרועה מאסף אותן בחלילו וקוראן למים, והן הלכות, נדחקות זו לזו.

רואים הלאה את ג’נזה ואפולה, תחנת מסלת־הברזל החג’ית, ההולכת מחיפה לדמשק ועוברת דרך עמק יזרעאל. הנה רצה שם רכבת ומתפתלת כנחש שחור על פני השטיח הנפלא…

התרחקנו מעמק יזרעאל, ונכנסנו לסביבת נצרת המהוללה. אחרי היופי המקסים של עמק יזרעאל אין היא לוקחת עוד את לבי: למול עיני עומדים עוד כל קויו הבהירים והנפלאים… והנה באנו לנצרת, הבנויה בחצי עגול יפה על גבעות. רואים צלבים וצלמים על כל פתח ועל כל גג. בערות וקנאות מורגשות  באויר. הנצרות התחזקה והשתרשה בארץ הולדת היהדות. העיר כלה, תושביה, כהניה, כמריה, בתי־התפילה והמנזרים שלה מעיקים באיזה כובד נורא על לבך…

כשעה אחרי נצרת עברנו את כפר־קנה היפה, המונח בעמק והרים סביב לו, יפה ביחוד הר אחד העולה באלכסון, ומתרומם עד העבים.

לפנות ערב עברנו את עמק טורן. העננים פרשו אז צל מיוחד על הצבע הכהה של אדמת העמק החרושה, שהשתרעה עד לאין־סוף.

סרנו מדרך המלך ללכת לסג’רה. העגלה מתחילה להתנועע מצד אל צד, ודופקים האופנים על פני רגבי האדמה הקשים. בדרכנו ראינו מאחד הגבעות מראה־פלא: מצד צפונית מזרחית של אופק השמים נראה פתאום ראש החרמון עם פסי הכסף שלו. לשמאלו נמשך הר ברוחב, ואחרי ההר הזה רואים המון הרים גבנונים ועליהם תמונה מזהירה באויר, תמונת־פלא וקסם שלא ידעתי שחרה.

“מה זה? שלג המבריק לקרני השמש האחרונות, או ענני פז?” שאלתי את הנוסעים, ולא יכלו לתת לי תשובה על זה.

לסג’רה באנו לפנות ערב. לפני שער החוה פגשנו את המורה ו. ופועלים אחדים ששבו מהעבודה. נכנסנו לחצר. שם בית הפקיד, משמאל – חדרי הפועלים והפועלות, מימין – בית־הספר, בית המורה, בית־המרקחת ועוד. הפקיד קיבל אותנו בסבר פנים יפות. גם הפועלים שמחו לקראתנו, בשמעם מפינו שלום מחבריהם שביהודה. בחברתם בילינו עד שעה מאוחרת בלילה. חברה מענינת מאד של פועלים ישנה בסג’רה. כשלושים במספר הם, יחד עם הפועלות העובדות בחוה ובשדה. הרוב הם משכילים ומדברים עברית צחה.

בקרנו בבתי אריסים אחדים, צעירים קשורים לארץ־ישראל, והעובדים אותה באהבה. בקרנו גם בבית אריס אחד מהגֵרים. אם המשפחה, אשה בריאה בעלת כתפים רחבות, פנתה אל שלשת חברי, ששמעה מפיהם שיש בדעתם להתישב בארץ־ישראל, ותאמר להם: – רבותי! קנו פה אדמה. הביטו נא, מה טוב פה, מה נעים! ראו איזה עשב רך ונעים, איזה פרחים משמחים לב, איזה אויר, איזה חופש!

לא האמנתי למשמע אזני, שמפי אשה פשוטה כזאת, אני שומעת מלים כאלו מלאות שירה!

מסג’רה שלחנו את עגלתנו למסחה ושכרנו לנו סוסים לעלות על התבור.

בדרך יפה, בנויה מדרגות ורצפות, העשויה לכבוד ביקורו של המלך וילהלם בארץ־ישראל, עלינו על התבור. באמצע ההר עצרנו מלכת, כי פתאם נגלה לעינינו עמק הפלא, עמק יזרעאל בכל יפיו והדרו. שטיחים, שטיחים נפלאים פרושים תחת כפת השמים. כלו הוא ישר, ירוק, נחמד, כלו זרוע, חרוש, צומח; העין לא תשבע פה מראות את כל היופי, את כל החמדה שבחלקה הזאת. אבל הלב דופק בחזקה מרוב התרגשות וצער, שלא לנו הוא עמק הפלא, ושזרים מושלים בו. לא באו אחינו לפדותו בעוד מועד, לא בקש עמנו לפתח פה את כחותיו המעונים, לא בקשנו מרחב לגאון העברי, להבריאהו ולהקימו לתחיה. הושבנו חולות, בצות, סלעים ואת עמק יזרעאל עזבנו בשביל אחרים!

היו ימים שיכלו פה לקנות אדמה, ועתה קשה הדבר: האדמה התיָקרה ובעליה לא בנקל ימכרוה.

על ראש התבור נכנסנו למנזר אטלקי. שם נהוגה הכנסת אורחים באופן מצוין. ועלה על לבי במקום הנחמד הזה, כי מאושרים הנוצרים, בעלי המנזר, שתפשו את המקומות היותר יפים בארץ־ישראל, את הפינות היותר נחמדות בעבר שלנו, אותן הפינות שמעוררות בלב האדם את הרגשות היותר קדושים, היותר נעלים, שחלקו לו מאת הטבע. ואת הרעיון הזה רשמתי בתוך ספר הזכרונות של המנזר.

נזיר אחד העביר אותנו דרך בנינים עתיקים מענינים מאד עד קצה הר. עלינו על שרידי מעלות של קיר חרב וראינו פתאום, מגובה של 600 אמה, את מסחה המביטה בחן שם, בעמק, למטה. יפה מפה מושבה זו ובלבבת אותך. איזה נגוד חי אתה מרגיש בינה ובין החרבות האלה, עם חיי המנזר הדוממים שלהם!

הירידה מהתבור לא היתה מצליחה. יעצו לנו ללכת בדרך יותר קצרה, ונמשכה הדרך כפלים במוצאנו בה קוץ ודרדר, ושבילים צרים ומסוכנים אשר בכבדות עברנו בהם.

באנו סוף סוף למסחה. בתיה, הדומים זה לזה בנויים בשתי שורות. היא תופשת מקום של 6500 דונם אדמת זריעה, שנחלק בין 28 אכרים. סמוך למסחה יש לקנות אדמה, והאכרים דורשים מהפקידות של יק"א, היושבת בנצרת, לקנות את האדמה הזאת, להוסיף על חלקיהם, ולהושיב עוד אכרים עליה. כלם מקוים לשנה טובה. הגשמים היו מרובים ובעתם, והתבואות מרהיבות את העין ביפים.

פגשתי במסחה צעיר רחובותי, העובד אצל אכרה אחת בתור חרת על אותם התנאים אשר עובדים מאות ערבים במושבות היהודים בגליל; לאמור: הוא חורש, זורע וקוצר את אדמת בעל־הבית שלו ומקבל חלק חמישי מכל התבואה. ובריא הצעיר הזה ושמח, ומקוה להשיג מהפקידות על־ידי חריצותו חלקת אדמה להתנחל עליה.

המורה ע. מכירי מיהודה, הוביל אותנו לבית־הספר הריק. היו אז רק ימים אחדים אחרי החג, והלמודים טרם החלו. ראינו ילדים משחקים בחוץ, או מטפסים על הגדרים ופניהם בריאים.

לא השתהנו במסחה, ונסענו משם דרך שדותיה הזרועים פול, עדשים, חמוץ, חלבה, חטה, שעורה ושבולת שועל, ליבניאל, היא ימה.

הנה עוברים אנחנו את כפר “קמה”, העירה הצ’רקסית העשירה. פה הנך פוגש הרבה נטיעות של עצי תות ושל גפנים, ובתוך העירה הנך רואה בתים גדולים ומרוחים. עברנו את שדותיה הרחבים, המשתרעים עד קצה העמק, ומתחילים אנו לעלות על הרי נפתלי.

זכר כל ההרים והעמקים שעברת, בא פתאום לפניך, ואיזה רגש נעים ממלא את כולך. הרעיון שעכשיו הנך מכירה, הנך יודעת, מה היא ארצך ארץ ההרים, ארץ הפלאות, מעודד אותך. כשהנך חי שנים רבות ביהודה, על המישור הגדול הרחב ולא ראית את הגליל הנך חושב כי ככה הוא תכונת כל הארץ, ולא תוכל לשער בשום אופן את בקעות חמד עם הרי פלא אחוזים ודבוקים זה בזה.

פה, על הרי נפתלי, פגשתי, בפעם הראשונה בארץ־ישראל את השפע של מים רבים. על כל צעד ושעל שוטפים מי המעינות; ויורדים להם לאט לאט מההרים היפים אל תוך הבקעה הצרה. בין שני רכסי ההרים הלכנו רגלי והתענגנו על יופי הטבע במקום הזה, פתאום הופיעה לפנינו תמונה נהדרת: ימה, הבנויה בעמק, לרגלי הרי נפתלי, מושכת אותך ברוב חנה.

בימה נמצאים כעשרים ושנים אריסים ועשרים אכרים, לכל אחד מהם כשלש מאות דונם אדמת זריעה, הנעבדת רובה על־ידי חרתים ערביים, היושבים על הרוב עם משפחותיהם בתוך המושבה.

פועלים יהודים רק כחמשה במספר בכל המושבה. אחד מהם, עניין אותי ביחוד. בהתלהבות גדולה הוא מדבר ברכישת הקרקעות סביב לימה. הוא מעביר את ידו ימינה ושמאלה, קדמה ונגבה, ואומר:

“הכל, הכל אפשר לקנות, את כל ההרים, הגבעות, העמקים האלה אנחנו נרכוש בקרוב. צריכים אנו לאחד את ימה למסחה ועם מלחמיה, וכל הגליל צריך להיות בידינו!”

ועובד הצעיר באמונה את עבודתו, ואוהב אותה וחולם את חלומותיו הנעימים על דבר רכישת כל הגליל!

בבית־הספר היבניאלי מתלמדים כשמונים ילדים וילדות. המורים מעסיקים אותם הרבה בעבודת גן־הירקות, ומדברים מזה בחבה.

אל המושבה הביאו מים מהמעינות, ובכל החצרות וברוב הגינות הנך מוצא צנור מים. איזה עושר לאכר!

נכנסתי לבתים אחדים, ומצאתי בהם נקיון נפלא. בעלות־הבית מתעסקות הרבה בגידול עופות. מגדלות הן ביחוד אוזים.

מראה הבתים מחוץ הוא מצוין. האבנים אם צבע אפור כהה, לא מכוסים בטיח, וגם לא מלובנים בסיד (כמו ביהודה), ונראו הקירות כמו עשויות תבות־תבות רבות,

הלכנו בבקר, אחרי השינה בימה, לבית ג’ן⁴. שמה ראיתי בראשונה יהודים יושבים בבתי חמר, כערבים. בבית ג’ן יושבות 8 משפחות של גרים, משפחה אחת של היהודים ההרריים, משפחה ספרדית, וגם אשכנזי אחד ומשפחתו. מדוכים אנשים, סובלים הם מגשם בחרף ומקדחת בקיץ, מתאוננים על מצבם הרע ושואפים שיושיבו אתם במקום אחר.

עזבנו את ימה אחר־הצהרים, מלאי רגשי תודה לאנשים אשר הראו לנו שם ידידות כה חמה ותמימה, ופנינו מועדות למלחמיה.

גם מלחמיה בנויה כשתי אחיותיה, ימה ומסחה, רק הרחוב פה רחב יותר מזה של ימה, ויש מקום לגנות לפני הבית.

לכל אכר (מספרם 21 במושבה) יש חלקה של 800 דונם אדמה זרועה. האכרים שמחים לשנת ברכה זו, ולולא חובותיהם של השנים הרעות הקודמות, אז היו שמחים בחלקם.

בבית האכר הצעיר ק., הבריא והרענן בלינו רגעים נעימים מאד. שם אכלתי עגבניות אדומות, אף כי זמן בכורי העגבניות עוד טרם הגיע, אך האכר הזה השכיל הודות לחריצותו, להמציא לביתו עגבניות וגם בי־גנים⁵ בזמן מוקדם כזה.

בבית הספר – 37 תלמיד עם מורה ומורה אחת, ראינו ילדים אחדים העובדים בגן בחריצות גדולה. המורה הראה לנו ספריה (בית־ספרים) מפה, שאסף בעמל רב. ילדי המושבה, ספר המורה, מרבים להתענין בקריאה.

נפרדנו ממלחמיה וממכירינו החדשים שמה. בעזבנו את המושבה ראינו בפינת הרחוב, על יד בית־המרקחת, שתי עלמות מענינות עובדות בגינה. המחזה הזה היה כה חדש בעיני עד שזמן רב לא סרתי את עיני ממנו. מתי נזכה לראות עלמות עובדות בגן ביהודה? – –

ממלחמיה הלכנו לטבריה. על אם־דרך זו פוגשים, מימין במכר קרוב וחביב: הירדן. ומשונה הירדן ב“מצבי־הרוח” שלו.

הנהו נוזל לאט לאט, שקטים, זכים מימיו ומנוחה נעימה חופפת עליהם ופתאום במרחק צעדים אחדים ממקום המנוחה הזה – יתקצפו יתגעשו מימיו ונופלים ברעש, ושוטפים בהמולה לדרכם ושבים שוב למנוחתם…

אלפי מחשבות וזכרונות מעיר הנחל הזה עם מימיו הזכים־כחולים־תכולים והשקטים־קוצפים. מתגבר בך הרצון לכרע ברך על שפתיו, לנשק אותו, לבכות ולשיר, ולשפך לפני השובב העתיק הזה את כל מצוקות לבך…

הנה גם ים טבריה, ים כנרת. חופו הגבוה מימין שומר עליו ומחייך, ומשתקף במי הים המזהירים. פלאות מסביב. רק שם בקצה הימיני של הים נכרות עקבות החרבות. שם נראה התחנה צמח על המסילה החג’ית.

התקרבנו אל חוף הים. רעש הגלים המכים באבני החוף מרנין את האזן, עצי ליאנדר עם פרחים ורדיים צומחים על החוף, כמה יפים הם בתוך הסביבה הפראית הזאת!…

לפני בואנו העירה, על יד חמי טבריה, עברנו את הבנין שעל קברו של ר' מאיר בעל הנס. שם שתי ישיבות, אחת לאשכנזים והשניה לספרדים.

רוב יהודי טבריה חיים על החלוקה. יושבים המה צפופים ודחוקים במעונותיהם הצרים שברחובות המעופשים. עברתי ברחוב צר אחד, מלא רפש וטיט. הנה עומדת באמצע הרחוב מול “ביתה” אשה זקנה, וכובסת. ברחוב זה נכנסתי לדירה אחת, מרתף לח וצר; בחדר – או בדומה לזה – מטה ושלחן ושני כסאות שבורים סמוכים זה לזה מאפס מקום. רק אצל הדלת יש מקום פנוי כאמה על אמה, ובמקום הפנוי הזה יושבת אשה צעירה וגם היא עסוקה בכביסת לבנים.

וצפופים הרחובות, ודחוקות הסמטאות. ומתפתלות הן אחת בשניה – “לבירינט” ממש. ואנשים כפופי־גב, עם פנים חורים, עינים שקועות, בגדים קרועים ומלוכלכים, נעים־נדים, ממלמלים – בקצור: חיים…

רפש וזוהמא, חוסר אויר ואור, פאות היורדות עד הצואר, בערות, טפשות, “חלוקה”, עניות מנולת, שעמום – הנה תמונתה של טבריה שלנו בחומר וברוח.

בלב מלא עצב עזבתי את רחובות היהודים ועליתי למלון “טבריה”, הגרמני. מהמעקה ראיתי שם, מימין, את העיר הצפופה והדחוקה, ועל הככר לפני, מול המלון, בית החולים האנגלי, מנזר קתולי ובית־ספר של המשלחה השוטלנדית. בנינים מרווחים. ואיזה נקיון!

*

בבקר עזבנו, רוכבים על סוסים, את טבריה לנסע לראש־פנה. לימיננו הים התכול, לשמאלנו – הרי פלאים המכוסים ירק נחמד, והמפתיעים אותך לרגעים בסלעיהם הערומים, השחורים והאיומים.

וגם הים מלא הפתעות. הנהו שוקט ומלטף בחבה וברוך את הצמחים שעל שפתו, ובמרחק צעדים נהיה לשובב קפדן; רועש הנו ומכה בזעם על אבני החוף הלבנים, הזכים…

ועל הרי החוף הימני, עפים־טסים עננים קלים באויר ומכסים את ההרים בצעיף קל כחול־אפורי. זעיר שם, זעיר שם חודרים קרני השמש מבין העבים ושופכים את אורם המזהיב ברצועה ארוכה מן ההר אל הים…

כשעה לפני הטפחה, ששם נמצא מנזר קתולי, על קצה ים כנרת מצפון, סרנו הצדה והחילונו להתרחק מן הים.

עברנו את מג’דל ונבא לעמק גניסר. בבצות העמק הזה הנך פוגש בצמחים פראים רבים, הנפלאים במינם, וזוכר הנך את פירות גניסר, שהיו כה מהוללות לפנים. גם עתה לוקחים מפה כל שנה ושנה שתילי עגבניות לכל קצוי ארץ פלשת וסוריה.

*

הנה הגענו לדרך מלאה סלעים ולמדבר שמם. במקומות האלה, כשבכל רגע נגפו רגלי הסוס בסלע החלק, נדמה לך שמלאך־המות מרחף לפניך. עוד דק – ונופל הנך אל התהום העמוק.

דרך זו מטרידה עד מאד. סר וזעף הנך גם כשבא אתה אל המישור ואפילו כשאומרים לך כי “ראש־פנה” קרובה.

על המישור מוצאים הננו פה ושם אהלי תיירים עשירים, ההולכים לדמשק. לימין על ההר נראת חורבה עתיקה. על שאלתי מה היא, עונה לי הערבי המלוה אותנו “ג’יב יוסף!” (בור יוסף): מאמינים הערבים שפה נמצא הבור שבו הושלך יוסף על ידי אחיו.

קרוב לראש־פנה הומה הדרך מאדם ובהמה רבה. הנה עוברת לפנינו שיירה של שלשים איש בערך, ההולכת מטבריה לזחלה.

“ראש־פנה!” קוראים בני־לויתי בשמחה. נדהם אתה מתבונן למושבה היפהיפיה המשתרעת על רגל ההר והטבועה כולה בים של ירק. בלב דופק מחדוה הנני עוברת בשדותיה־בר הנפלאים ונכנסת אל המושבה.

יפה ראש־פנה – גן־עדן!

הטבע העניקה לה מיפיה ביד נדיבה: בדרום המושבה מתנשא הר כנען. הרי הבשן, המכוסים בבקר בטל מכסיף – ממזרח. ושם בצפון, הישיש בכבודו ובעצמו, המחייך בחן וברוך נעורים, משקיף על מי מרום השקטים.

האויר קל, נעים ומשיב נפש. ביחוד, משתוממת אני, בת יהודה־החרבה, לשפעת המים פה. כמנגינה נעימה מצלצלת באזניך יומם ולילה המית המים מתוך הצנורות הרבים. מכל קיר, מכל חור, מתפרצים המים החוצה ונוזלים לצדי הרחובות לתוך החצרות והגנים.

כל עץ שותה פה לרויה, כל צמח טובל במים! איזה עושר ואיזה אושר בשביל מושבה. עצי־פרי, ירקות, פרחים, אוזים ובני־אוזים; ומשך כל הקיץ…

הננו נכנסים לבית־הספר שבראש־פנה, זה המהולל שבבתי־הספר במושבות, ואחד המורים היותר מצוינים בין מורי ארץ־ישראל עומד בראשו. כמאתים ילד לומדים בבית־הספר הזה, כמעט כלם בריאים, יפים ונחמדים, ביחוד פעלה עלי המחלקה העליונה בידיעות תלמידיה ובנקיונם. ברוכה לנו ראש־פנה שמגדלת שתילים כאלה!…

* * *

הננו עולים לצפת…

יפה צפת מרחוק, יפים ההרים שסביב לה. הנך שואף רוח צח מלא רוך ועדנה, רוח ההרים. הרי צפת מצד שמאל עוד מכוסים טל הבקר. מימין הנך רואה את הג’רמק בכל גבהו. ולמטה, הצדה, מירון, המקום המקודש על יד קברו של ר' שמעון בר יוחאי. מצד זה במרחק – מי מרום⁶, ובדרום, מזרחה – כל ים הכנרת.

הנני בצפת. רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ שמפיצים ריח נורא… רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת!

בהתהלכך בים של רפש זה הנך שואל את עצמך: איך חיים פה אנשים, איך לא מתפשטות מחלות מתדבקות? ובזכרך את הסביבה הנחמדה אומר הנך לנפשך: בודאי רוח־ההרים עוצר.

גדולה השפעת הצרפתית בצפת, וגדולה ממנה השפעת המשלחת⁷. רוב המשפחות, ביחוד הספרדיות אינן שולחות את ילדיהן לגן הילדים העברי, ומבכרות הן עליו את בית־הספר של המשלחת, הנותן להן גם בגד לילדיהן.

כמאתים ילד מתחנכים בבתי־הספר של המשלחת, מלבד הצעירים המבקרים את שעורי הערב שלהם בחשאי. אלה המה מחנכי הדור החדש שלנו בעיר בקדושה, צפת! ועוסקת המשלחת ברפואת הנפש והגוף, כי רופא יהודי אין בצפת.

וגם בית־ספר עברי אין בצפת. אין, אין…

בלב מדוכא עזבתי את צפת ואשוב דרך ראש־פנה ללכת למשמר־הירדן וליסוד־המעלה.

בדרך מראש־פנה פגשתי בחורבה חדשה, קבר על שאיפות, תכניות והצעות שלא נתגשמו, הלא היא המושבה מחנים; שנעזבה כלה בידי הערביים, היושבים שם עם נשיהם ובניהם, כבעלים גמורים. הבנינים שלא התישבו בהם הערבים נהרסו עד היסוד. כל מה שאפשר היה לשאת משם, גנבו המתישבים החדשים: את הדלתות, המשקופים, החלונות, קרשי הגג והרעפים, את הכל גנבו ונשאו מפה.

לפני שנים אחדות, כמה רעשו אז ה“חובבים”⁸ בגליציה וכמה התריעו: ישוב חדש… גליציה מתעוררת… החסידים מתישבים… הרבי מצ’רטקוב סמך את ידו על “מחנים”…

ועתה – את הכל נשא הרוח… התעשרנו בחורבה חדשה! אמנם, מורגלים אנחנו לראות חורבות בארץ־ישראל, אבל החורבות ההן, יקרות לנו; מזכירות הן לנו ימים גדולים, ימי אורה ואושר, והחורבה החדשה הזה מכריזה על פזיזותנו, אי יכולתנו, שפלותנו, אי־כחנו ואי־רצוננו לבנות בארץ בנינים תדיריים, בניני־עד, ולהקריב קרבנות – מְחיים.

רושם מעציב ממין אחר עשתה עלי המושבה הקטנה, משמר־הירדן. כשנים־עשר אכרים נמצאים שם. הם עובדים, חורשים, זורעים וקוצרים בלי שום מרץ, הכל נעשה על פי כח־העצלות. אין שמחה, אין תקוה ואין חיים בחייהם, כי אינם מאמינים ביום המחרת; חרב מלאך המות, בצורת הקדחת הירוקה, רוחף תמיד לפני עיניהם. בחורף העבר מתו בקדחת הירוקה אכר ואכרה, ונער בן אחת־עשרה שנה.

בבית־הספר של מושבה זו נמצאים עתה אחד־עשר תלמיד. בשנה העברה למדו בו עשרים. המספר נפחת מפני שמשפחות רבות ברחו מהמושבה מפחד הקדחת.

כמאה צעדים מהמושבה נמצא הגשר “בנות־יעקב”, שעל פני הירדן.

פה שוכחים את החרבנות ואת הצרות ואת כל העולם כלו. מי הירדן זורמים לפנינו וממלאים את האויר באלפי קולות. מה עז קצף המים בעברם תחת הגשר הזה. ואת טעם הקצף, מי ידענו? – – –

מ“משמר” הלכנו ליסוד המעלה. המראה החצוני של מושבה זו נחמד. באים דרך שדרה יפה מאקליפתים גבוהים, ועבים, ובקצה הרחוב מלחכים גלי מי־מרום את עפר המושבה.

אדמת “יסוד” טובה ופוריה, ונחלקת בין 32 אכרים. מצב המושבה היה טוב, לולא הקדחת ששולטת גם שם.

בבית־הספר מתלמדים כשלשים וחמשה ילד. פניהם חורים ורעים. גם בית־הספר חולה במחלת הקדחת…

בקרנו את אחד ממיסדי המושבה, אכר זקן המלא כח־עלומים. בשפה חיה ומהודרה סיפר לנו הזקן הזה על אודות העבר שלו.

* * *

בבקר עם צאת השמש עזבנו את יסוד־המעלה, ופנינו מועדות למתולה. עברנו את שדות הכָּר של “יסוד”, עברנו את האקליפתים שעל גבול המושבה מצד החולה. על הרי הבשן מימין פרוש עין־עופרת אפור, הדומה לגוש כהה, המכסה את כל המזרח… לאט לאט מתחילים השמים להטהר, ובהגיענו עד המלחה, נהר זך כבדולח היוצא מהרי נפתלי, שנמשכים לשמאלנו; ובעברנו את התחנה אשר פה על הנהר, התעטפו השמים בצבע התכול שלהם, ואז בצד צפוני מזרחי התחיל מתבלט החרמון. הכרתיו מיד על פי הכפה הלבנה שלו, וקוי השמש העולה נדמה לטוית זהב. ויפה הוא החרמון בפינתו זאת! קדושה נעלה חופפת עליו.

ופה למטה, לימיננו ולפנינו, משתרעת ארץ החולה עם בצותיה העושות שמות בשבטי הבדוים הרבים, יושבי החבל הזה.

לפנינו, רחוק־רחוק על ההרים מתחילים להכיר את מתולה. אך רחוקה הנה עוד כארבע שעות מאתנו, ועלינו עוד לעבור בצות רבות. ראשך כבר הולך סובב מהריח הרע של הבצות; הנך עצוב ומורגז שעוד רבה הדרך, ומכה בשוטך בכעס על גב הסוס. אבל בהרימך את עיניך, והחרמון המופז מצַחק לך בתמימות קדושה, הנך שוכח ברגע את עצמך ואת רגזך.

בקצה החולה נפגשים בפינה שֶכלה ירוקה, נחמדה. שם גנים ויערים עבותים. “מה זה?” שאלתי את הערבי המלווני, ויענני ששם נמצאות אחוזות של ראש שבט בדווי אחד, שהיה לפנים השודד היותר מפורסם בחבל.

סמוך לכפר חלסה פגשנו בבדווית צעירה ויפה התולשת פולים. היא שרה בקול עצוב שירה חדשה, המקללת את ארץ הזהב, היא אמריקה, שגזלה ממנה את אהובה, את שלותה ואת מנוחת לבה וגרמה לה געגועים וענויים עזים כמות. השיר הזה מעיד על ההגירה הגדולה מקומות האלה לאמריקה.

לפני התלחה⁹, שהיא נחלת ששה אכרים ממתולה, מתחילות הגבעות להתרומם. מפה רואים את העמק לצד דרום, את כל ארץ החולה עם אהלי הבדווים הנטוים שם לאלפים.

בקצה העמק מדרום רואים את מי מרום עם יער אקליפתים. זאת היא יסוד־המעלה. כשש שעות רחוקים אנחנו ממנה, והיא כל כך קרובה!

הדרך למתולה על ההרים טובה הנה. מתחילים לפגוש במעינות שוטפים. גם העצים מרובים פה. ביחוד רבו עצי התות.

הנה מי רווחינה השוטפים בהמולה נעימה למורד ההר. ורואה הנך את עיבל מצד זה ואת מתולה מצד השני על ההר.

הנך שוכח את כל עמל הדרך הרחוקה וממהר הנך אל המושבה, שאתה כה משתוקק לראותה!

מתולה! כמה זכרונות כורך השם הזה אתו. בזכרך את השם הזה תזכור את כל הטענות והמענות: למה יסדו את המושבה במקום רחוק כזה?

אבל צריך לחיות ימים אחדים במתולה בשביל להבין, שכדאי היה לסבול את כל מה שסבלו מיסדי מתולה. כשרואה הנך את פני האכרים הבריאים, פני הילדים האדומים עם עיניהם היפות, הבריאות שלהם; כששומע הנך את הצעירים מספרים לך את תקוותיהם המרובות לעתיד במקום הזה, במקום המצוין במימיו ובאוירו, שיהיה בקרב הימים מרכז עברי, – מוחל הנך לאכרים את עוונותיהם וחטאיהם ושמח יחד אתם. באויר שכזה, אפשר לגדל דור בריא וחזק ומלא רעננות.

מצוינה מתולה וסביבותיה. ממערב המושבה – הרים פראים, מלאי יופי, מנגד משתרעים שדות זרועים חטה המתנועעת בגליה; ושוטפים להם גלי הנחל ומתפוצצים לזֹהר קרני השמש המשתברים בהם.

ומצפון – החרמון בשני ראשי השלג שלו. והלאה נראה הלבנון כננס לפני הענק. ומקביל לרחוב המושבה משתרע מרג' עיון עם שדות החמד שלו, ומאחרי העמק הנפלא הזה, ערים וכפרים אין מספר.

קרוב למתולה אפשר לראות את אשד המים “תנור”, כחצי שעה בערך הלכנו מהמושבה דרך שדות חטה, שעורה ועדשים עד בואנו קרוב לבית־הקברות. משם יורדים אל בקעה צרה שבפנתה נמצא התנור. עלמה צעירה שהלכה עמדי עמדה רגע ותסתכל במרחק, במקום שעמדו אנשים אחדים כפופים על עבודתם.

“כמדומה לי, פלשתים” (כך קוראים המתולים לדרוזים), אמרה הנערה בקול מלא רז…

באנו למטה עד הנחל, ומפינה נסתרה נשמע רעש של אשד־מים נופל בחזקה. התקרבנו אליו והחלנו לטפס על הסלעים החדים, וחלקלקים.

הנהו – אשד־המים! מגובה של ששים מתר, נופלים מים מן ההר הרחב ומשתפכים ברעש ובהמולה רבה לתוך ברכה צנועה, המתחבאת בפינה צרה ומשם משתפכים המים בקצף והולכים ובוקעים להם דרך בין ההרים אל הנחל…

ב

היה בקר נפלא כשעזבתי את מתולה רוכבת על פרדה. בקר בהיר וקר כמו ביהודה בימי החרף.

ירדנו מהמושבה אל המרג' הירוק כלו, כשהשמש עלתה על הרי הגולן, וקרניה הראשונות ורוח קל חרישי לטפו את פנינו בנעימות עדינה!

פרדתי צועדת בזהירות ומטפסת על ההרים, את המרג' עזבנו מאחרינו. המושבה מתחילה להסתר לאט לאט, ומתחילות מתגלות לפנינו מחזות חדשים ושונים זה מזה.

הנה הכפר דר מומס עם גניו הפוריים על גבי הטרשים¹⁰, יערי זיתים ותות נמשכים מרגל ההר עד ראשו; ושם למעלה בתי תפארה הטובעים בתוך ים הירק… הנה פוגשים אנו במעין רועש בהמולה רבה, ופורץ המעין בין שני הרים גבוהים, גבוהים מאד. על אחד ההרים מעל לסלע ישר וגבוה מאד, מתרומם המבצר העתיק גלה־תשקיף; אומרים שזה שריד מבצרו של הורדוס; שרידי החרבות האלה רואים אחרי כן מרחק איזה שעות, כמעט עד בואך לנבטיה.

נוסעים אנו על הכביש החדש, אשר בונים משדרה לנבטיה, ומשם ילך לצידון. הוא עובר פה בין הרים ובקעות. הנה מתחת להר מגיעה לאזניך המית מים נעימה, שם נוזל הליטני ומכה ברעש על פני אבני הנגף שעל דרכו. שוטפים המים הזכים ויורדים אל תוך העמק, ומשקים את הסביבה הנהדרה.

עומד אתה על הכביש הלבן ומתענג על מראה הככר הירוק המושקה כלו. חושב אתה שתלך הלאה בדרך היפה הזאת כי עוד רחוק לפניך מתנוצצות אבני הכביש הלבנות, והנה פתאום סר החמָר שלנו, המתואָלי, מדרך־המלך ומעלה אותך על הרים וסלעים מלאי חתחתים.

“למה סרת מדרך טובה והבאתנו בין סלעי שדים?” פונים אליו הנוסעים בכעס ובתלונה.

והוא עונה בקרירות: “מנהון אקרב!” ומצחק בלבו עליך, ועל כעסך ועל תלונתך.

ומסוכנת הדרך מאד; והנך משתומם איך אפשר לעבור פה, מבלי שבור יד או רגל. הנך מטפס על סלע גבוה; חלק הוא כזכוכית מלוטשת. רוחב המשעול לא יותר מחצי אמה, ולימין השביל הצר הזה רובצת תהום עמוקה ונוראה. ומעמידה הפרדה בזהירות רבה את רגלה על הסלע החלק, ודורכת לאט לאט ופתאום היא נכשלת ברגלה וכורעת ברך…

הקיץ הקץ! עוד רגע ותהי מונח עם פרדתך רסוק אברים… אבל הפרדה קמה, מיישרת את גבה ומובילה אותך בזהירות הלאה, עד אשר הוציאה אותך למישור.

ונרכב בבטחה הלאה עד בואנו לנבטיה. עירה זו שוכבת בקצה העמק, ואחריה נכנסים בין רכסי ההרים. ההרים פה הם מאותו הטפוס של הרי יהודה. הם לא גבוהים, רואים עליהם טרשים, וגדרי הטרשים, ממש כבהרי יהודה. כפרים מעטים בין ההרים, ובכל זאת רוב הטרשים חרושים, זרועים ועבודים.

על הרמה שעלינו אחרי צאתנו מההרים האלה מתחילים לראות מרחוק המון כפרים, וכל מה שמתקרבים יותר אל הים נהיה הישוב יותר ויותר תקוף.

הנה הגענו עד הכפר זיפתא, המונח לשמאל הדרך, ולימין רואים כפרים עד אין מספר.

כעשרה דק מזיפתא עלינו על כביש חדש ולבן העובר בצד ההר. פה ראיתי פתאום לנגדי מרחוק את השטח הכחול הבהיר של הים. כמה התגעגעתי עליו במשך ימי נסיעתי, וכמה רגשות נעימים העיר בי פתאום! אבל בירדנו מן ההר נאבד הים מנגד עיני…

צבע האדמה במקום הזה הוא לבן כלו. הדרך, ההר, הבקעה, הגבעות והכל לבן; רק נקודות וקוים ושטחים ירוקים נראים באמצע.

הנה איזה הר פלאי לבן כקרטון לימיננו! בלובנו מצטירות הנטיעות בצבעים מקסימים. גנים, פרדסים, רמונים, תמרים והכל אוחד ומתלכד זה בזה בין קוי הזהר של הקרקע הלבנה, ובורא אחוד, הרמוניה, של צבעים נפלאים, המלבבים ומקסימים את עיניך ולבך.

בגעגועים חזקים הנך מתבונן בתמונה ומקשיב לקול המית הנחל, המחבק והמנשק שם בגיא את כל המקום המקסם… רוכב הנך הלאה והנה במערב נראה שנית הים בכל הדרו. בהיר הוא, שקט, נחמד, מוצק ומלא יופי. כנשרים קלים, עפות עליו הסירות עם כנפיהן הלבנות, וחוצות את גלי התכלת ואניות־הקיטור נראות לך כברבורים שחורים, השטים באמון ובבטחה.

עוד מעט והננו עוזבים את ההרים ויוצאים אל המישור שעל שפת הים…

משמאל, לדרום מונחת צור על גבעתה ורוחצת בגלי הים; לימין צדון, הטובעת בפרדסיה. עושר של נטיעות וזריעות לפניך. הכביש עובר בין שדות־בר נפלאים. הים רוחץ משמאל את קמת השדה, הגדולה היפה, המבריקה.

הנה עדרי צאן עולות מן הרחצה.

פוגשים אנו במרכבה נהדרת, משפחה עשירה, שכל בניה שמחים ובריאים מטילת בה, וקול צחקם העליז נשמע מרחוק.

בכל – עושר וחיים! וקנאה גדולה אכלתני במקום הזה: "להם החיים, ההוה, לפניהם כל הארץ, ולנו העבר שחלף והשאיר שרידי זכרונות וחרבנות. ומה בעתיד?…

עם רעיונות עזב כאלה נכנסתי לצדון.

* * *

…העיר נקיה והומה מאדם. רוב ימיהם חיים הצדונים ברחובות העיר: פה שותים קהוה, שוחקים בדומינו, “עצמות”, פה המה עוסקים גם במסחר.

ומרגישים בצדון כי במאה העשרים אנו חיים: על מעקה בית־הקהוה מנגן הגרמופון, והמון רב שומע מקשיב ומביע את התפעלותו…

מפליא אותך שברחובות האלה אינך פוגש כמעט בנשים. הגברים רק הם נהנים מן החיים, רק להם ניתנו התענוגים, והאשה – כל כבודה בבית פנימה.

בלילה הרגשתי את עצמי בצדון כמו משלכה לאיזה אי רחוק – רחוק וזר לי, רק הטבע היפה הקריב אותי מעט אליה. עד שעה מאוחרת בלילה לא יכלתי להפרד ממעקת מלוני, שממנו יכלתי להתענג על מראה הים. והירח הבהיר שפך בלילה ההוא את חנו המזרחי, הארץ־ישראלי על פני העיר, שהיתה עטופה רזי ליל, וסודות־תאוה… רוח צח, חרישי נשב מכל אפסים, שקט ושלוה סביב, רק שירת אהבה של משוררת עגבנית בבית־הקהוה הקרוב, הפריעה את הדממה וצרדה את האוזן.

בבקר השכם עזבתי עם חברתי, אכרה ממתולה, את צדון היפה ללכת לבירות.

הושיבו אותנו עם טורקיה צעירה כבת שש־עשרה (והיא נשואה זה שלש שנים!) על הספסל האחרון של הדילז’נס, במקום שמורגשות ביחוד דפיקות האופנים; וכבדה הנסיעה על ידי זה לאשה חולה כמו חברתי, שנסעה לבירות להתרפאות.

על הספסלים הקודמים ישבו הגברים, אלה עמודי העולם; לפנינו – שני נערים צעירים. וכמה שבקשנו להחליף אתנו את המקומות – לא הסכימו, אפילו ה“בקשיש” שהבטחנו לא הועיל. “אסור הדבר” לפי מנהגי המקום.

מנהגים יפים!…

כשיצאנו את העיר ראינו משמאל את מצודת צדון העתיקה, והבנויה בתוך המים. בעיר נדמה לך שהיא נמצאת במרכז, ופה אתה רואה שהיא בתוך המים, וקיר יוצא ממנה אל הים בחצי עגול.

הכביש שאנחנו נוסעים עליו, עובר אל חוף הים, המים כה קרובים אליך, עד שהנך רואה איך מכים גליהם את הכפים, ואיך מפזזים הגלים על פני הקרקע הירוק.

הנה עוברים הננו את דמור, עיר של חרושת־המשי, עם יערי תות והמון בתי־חרושת. דמור בנויה על ההר. מתרוממת על פני פרדסיה היפים, ומביטה בחן אל הים, המשתרע לרגלה. והים כה שקט במקום הזה! ראי כחול מוצק לפניך. אינך רואה אף גל אחד מתנועע על פני כל השטח שבו משתקפים העננים הקלילים בכל זהרם הנחמד.

הנה באנו לשויפן, עיר בנויה על מול־הלבנון, עם יערי זיתים עבותים אשר לא ראיתי כמוהם ליופי. העיר בנויה על הר גבוה ושלג הלבנון סוכך עליה למעלה. ומהעיר למטה בנוים טרשים על רגל ההר, והטרשים מכוסים ביערים וגנים נחמדים.

ונמשכות הנטיעות עד תוך העמק המשתרע על חוף הים ובעמק, בין עצי יערי הזיתים, נפוצים בתים נהדרים בחצי עגול יפה.

ובמקום הזה מתעוררת המחשבה על דבר ערך הזית, ועתידו הגדול בארץ; מכיר אתה בכחם של הזרים, והקנאה מתערבת בהכבוד, הראוי להם בעד כשרונם להשתמש בכל סגולות ארצנו העשירה. זה יותר מחצי יובל שהננו מתעסקים פה בנטיעות ועוד טרם אחזנו בענף הבריא הזה! נוטעים אנחנו ועוקרים, עוקרים ונוטעים. לעצי תות אין כבר זכר אצלנו, עתידות הגפן עוד מכוסים ערפל, והזית חי רק במחשבה.

למעננו “אין חשבון”, והם – מצליחים בכל, גם הזית גם התות עולה ופורח, ומעשיר אותם…

אחרי יערי שויפן מתחילים להכיר מרחוק את בירות. הנה עוברים אנו את הרי מסילת־הברזל. הקטר צופר מרחוק, עוד מעט והנה רכבת־משא אצל עגלתנו. ועוד רגעים אחדים וגם אותומוביל עובר על פנינו. בכל עבר – חיים תנועה התפתחות, תרבות…

והנה עברנו גם את שדרת העצים הארוכה הנמשכת כשעה תמימה לפני בירות, ונבא עד יער הבטנים¹¹ שבראש בירות…

* * *

בערב שבת עם חשכה באתי מצדון לבירות. יפה היא בירת סוריה, הומה ורועשת. אבל הכל זר לי סביב, הנני מרגישה ריקנות נוראה בלב, אותה הריקנות, שהרגשתי בערי חוץ לארץ, כשבאתי שמה מארץ־ישראל.

ואתפלא על רגשותי אלה: בירות שכה קרובה לארצנו, שכה קרובה ללבנו, בירות היושבת לרגלי הלבנון זרה לרוחי לגמרי.

כי לא לנו הנה בירות, ולא תהי לנו לעולמים. הרגש הזה התחזק בקרבי ביחוד כשטילתי בסמטאות היהודים. נפגשתי שם עם צעירים וצעירות, בני אבות יהודים פשוטים, שלא ידעו לענות לי על שאלותי בעברית; צרפתית ואך צרפתית ידעו.

גם הילדים, שנתחנכו במושבותינו, שהשפה העברית היתה שגורה בפיהם, מתחילים לשכוח את השפה. וכאשר הנך שואל תלמידת בית־הספר של “אליאנס”, מה היא לומדת? היא עונה בגאוה: “צרפתית” – “ועברית?” – שואלת אנכי. “כן, המורה הספרדי למדני כתב רש”י, אבל מצאתי שגיאה בכתיבתו על הלוח והוא גרשני ממחלקתו, ויותר אינני לומדת עברית!" עונה לי הנערה, שבלמדה בבית־הספר שבמושבות ביהודה, הצטינה בידיעותיה בעברית… שואל אתה ילדים אחרים מה הם לומדים בבתי־הספר שלהם, והם עונים: גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית. מדעים אינם מזכירים לך, ועברית… עברית – אינם מלמדים אותם.

רבות הן עתה משפחות משכילות עבריות בבירות. והנך מתפלא שהן מסתפקות ב“גן־ילדים” עברי לבד, ואינם משתדלים ביסוד בית־ספר.

וזה לא קשה ביותר – לו רק חפצו. הלא יכלו, למשל, בחיפה, ארבע המשפחות לקחת מורה עברי טוב וליסד בית־ספר בזעיר אנפין, ומדוע אינם יכולים בבירות לדאוג שבנינו ובנותינו לא ילכו מאתנו?

אבל גם פה מצאתי בתי־מכרים, שהשפה העברית שולטת בבתיהם ומתענינים בכל הנעשה אצלנו. ביניהם הרגשתי שאני נמצאת בין אנשים אחים.

במוצאי־שבת היה נשף בבית־העם – נשף לאומי ציוני. שני צעירים, סטודנטים, מיהודי פרס, נאמו ברוח עברי לאומי בשפה הצרפתית (עברית לא הספיקו עוד ללמוד), אבל הרוח העברי בצבץ בכל דבריהם, המלאים שאיפת התחיה. אחד מחברי “הפועל הצעיר” שבבירות, העתיק¹² את הנאומים לעברית, והקהל מחא כף…

*

ביום הראשון בבקר השכם עזבתי את בירות ללכת במסילת־הברזל לזחלה, אשר על הלבנון.

שלש מנהרות, נחצבות בהר עברנו, עד בואנו לתחנה הראשונה חדית. תחנה זו שטובעת כֻּלה בירק רך וריח תמרים, מזכיר לך שהנך בלבנון.

ושואן הקטר, נושם בכבדות, מטפס ועולה. הננו עוברים את התחנה בעבדה. הכפר בנוי על הרים גבוהים ואל כל פינה שתשקיף – גנים. מורד ההר בנוי טרשים יפים עם יערי זיתים.

ברגל ההר רועים עדרי צאן לרב, וממלאים הם את כל החורשות וכל הסביבה המלאה קסם.

בהתחנה ארעא נוספו הרבה נוסעים מיושבי המקום, שדברו במבטא שהיה חדש לי לגמרי, זאת ההברה ההררית, הג’בלית.

מארעא רואים היטב את הים המשתרע לרגלי ההר. מימין עוברים יערי בטנים. עודך עומד אל החלון ומתענג אתה על יופי הים, ופתאום חושך: נכנסת אל תוך מנהרה, וכשיצאת משם, והנה אלע היפה נגדך, אלע עם בניניה הנהדרים וצביונה המיוחד.

באלע נכנסת לתוך עגלתנו צעירה מגושמת, עם פנים לבנים מכוסים אבקה ורדית וערבי מגוהץ מלווה אותה. אוושת שמלת המשי שלה וריח של שמנים חריפים הפנו עליה את מבטיהם הצוחקים של כל היושבים במרכבה.

התבוננתי גם אני בצעירה האופיית הזאת. אמנם, פניה לא מכוערים ובריאים, כתפיה רחבות, גבוהת הקומה וגבוהת החזה היתה, אבל כמה מגושמת אשה זו, ויחוסה להערבי, הנדחק אליה והאוכל אותה בעיניו השחורות, הלוהטות. והיא מתגנדרת ומעוררת תאותו. מעורר גועל־נפש. “יהודיה”, לוחשת באזני עלמה בירותית, שנוסעת לדמשק, ללכת משם לצפת ומירון לחגיגת רבי שמעון בל“ג בעומר, “יהודיה מבירות, בת ה”שמש” הספרדי משה".

משוררת היא בבתי־הקהוה. מבירות עד דמשק יודעים אותה. היא סוחרת בקולה ובגופה.

אלי! בכל מקום אתה פוגש אותן “היהודיות”, ובכל פעם פגישה זו מעוררת בקרבך שאלות וספקות ורגשות מרים…

בסאדנל, התחנה שלפני זחלה, מתחילים להכיר שנית בעקבות תרבות עשירה. פה אתה פוגש במטעים ממינים שונים: גפן, תות, תפוח, אפרסק, וביחוד עצי אורן, שבו משתמשים בלבנון לרב חלקי הבנין.

עמק מול הלבנון, שהננו עוברים בו עתה, מלא יופי שמימי.

יפה המקום הזה, יפה הלבנון כולו, אך לבי העברי אינו הולך שבי אחריו. אמנם, מתענגת אני על היופי הזה, כמו שהייתי מתענגת על כל תמונה יפה ומחזה נהדר, אבל לבי נשאר שקט. איננו הולם כמו בגליל: כל אלה המקומות הנחמדים לא לנו הם ולא יהיו עוד לנו…

הננו בעיר־הפלאות זחלה; היא בנויה כלה על המים, משלשת עבריה מקיפים אותה הרי הלבנון, עם מעינות נפלאים ומפלי־מים מקסימים. באמצע העיר עובר אברדני השוטף עם יערי אורן על שפתו. מאברדני מסתעף הסֶקֶר לאלפי נחלים השוטפים צדי הרחובות.

בכל סמטא, בכל פנה, שוטפים המים ורועשים. אין בית, אין אכסדרה, אין מדרגה שאין המים סביבם. על כל פסיעה אתה רואה גשר, על כל שעל תוכל לשאוב מים כחפצך. הלבנון סוכך על פני העיר, ובכל מקום הנך פוגש או במעין או במפל של מים. עובר אתה ברחוב, והמית המים מחרישה את אזניך. חפץ אתה להתחבא ממנה ורץ אל החצר, אשר שם מעונך, אבל גם שם היא מוצאת אותך; גם לשם יגיע רעש הנחל והמזרקות.

הנך נכנס לחדרך וסוגר את הדלת אחריך, ורעש גלי הנחל חודר בעד הקירות, ויש שנדמה לך, שאתה יושב באניה בלב ים, והגלים דופקים בכתליה.

והמחזה הנהדר הזה מרגיז אותך. נזכר הנך בחוסר המים שיש ביהודה שלך, שכל טפה עולה שמה בעמל ובכסף…

נרגז הנך כשעובר אתה ברחוב ופוגש בנשים יפות ובריאות. רואה את הגברים החזקים עם עיניהם הלוהטות, ששואלות בתמהון: מה ליהודיה הזאת פה? או כששומע אתה את קול הילדים הקורא אחריך: “יודיקה”, אז הנך מתמלא חמה ושואל: מה אני פה, ומי לי פה בעיר, המלאה בתי־תפלה, מנזרים וישועים?

כמה אני זרה באותו הלבנון, שכל כך הרבה הושר לו בספרותנו העתיקה, שתופס מקום כה גדול בזכרונות קדומים שלנו.

מזחלה נסענו כחצי שעה להכפר קרק, ששם ראיתי קבר עתיק מצוין במינו, כשלושים מתר אורך הקבר, והוא סגור ומסוגר בבנין מיוחד, קדוש לטורקים, הבאים להתפלל על הקבר ומביאים אליו את תרומותיהם בכל חג, ובכל מקרה רע של מחלה ושל אסון. והקבר הזה נושא עליו שם: “קבר נח!”

ועשירה העיר זחלה, או יותר נכון “מלקה־זחלה”, כי שתי העירות מחוברות.

מלקה הנהו כפר על־יד עמק מול הלבנון, וזחלה הנה האירופית משתי האחיות.

ומורגשה שניות משונה בעיר זו. כפולה גם הרשות: במלקה הנה טורקית ובזחלה – צרפתית. גם שתי עיריות יש לה; ושונים השאיפות, הדעות והמנהגים של שתי העיריות־האחיות האלו.

זחלה, כמו כל ערי הלבנון התעשרה מההגירה האמריקנית. כל אשר כח במתניו הולך לאמריקה. ומי שרק אסף הון שב הביתה ומעשיר בכספו את עירו ואת ארצו. והזחלים שבו ובנו היכלים נהדרים וכל תענוגי בני־אדם בראו להם והפכו את המקום לגן־עדן, אשר מושך עתה אליו בכל קיץ אלפי עשירים מכל המזרח, וממדינת מצרים. ומתעשרת העיר גם על־ידי זה יותר ויותר ואין גבול לעתידה הגדול.

ויפה ביחוד הסביבה של העיר הזאת: בקעת־קסם, עם שטיח יערים רבים מלאי־סוד, שאלפי מעינות רועשים וסואנים יום יום. ועשיר המקום בצבעי הפרחים…

אבל על כל צעד ושעל מרגיש הנך דקירה עמוקה: לא לנו גן־עדן זה!…

* * *

כשירדתי מהלבנון לבירות, תקפוני געגועים למושבתי היפה ביהודה, געגועים אל ביתי, אל גינתי, אל אפרוחי, יונותי, ואשב אל האניה לשוב לחיפה.

לפני מתנוצצת העיר ברבבות הנרות שלה, ובקצה האופק האפל – גוש שחור מפיל איפה, הוא הלבנון עטוף אפלת הליל.

אבל הנה שט לו הירח בזהירות ומושך את עיניך מהלבנון ומהעיר. ואור הירח כל כך בהיר, עד שלא נכר אף כוכב אחד על פני הרקיע.

ומאיר הירח הכספי את הים האפל ורצועה בהירה נמשכת מהחוף – עד האניה, ומזהיר האור שבתוך הרצועה, ומתפוצץ האור לאלפי ניצוצים מפזזים ומכרכרים בשובבות פראית על פני המים.

רוח צח ונעים מלטף את פניך, וריח הים מיַשן אותך…

…רק האיר הבקר, והאניה השליכה כבר את עגנה אצל חיפה בלשון הים.

לפנינו הרי הכרמל, מסובבים את העיר הקטנה השוכבת לאורך החוף. מצד ימין של העיר – המושבה הגרמנית, הטובעת בירק.

ספינתנו, בלכתה מבירות, עמדה בחיפה יום תמים. במחשבתי היתה תחילה לרדת העירה, להתראות שנית עם מכירי הטובים שם. אבל מראה הים הנפלא, תמונת העיר נגדנו, הכרמל המחבק אותה, וכל הסביבה הנהדרה – כה נעמה לי, עד שצר היה לי לעזב את האניה, והחלטתי אחרי ישוב דעת ארוכה להשאר כל היום על הספינה. קויתי להתענג הרבה על אוירו הקרירי של הים ועל זיוו המלבב.

אבל תקוותי רמוני. בשעה עשר בערך בא פתאום רוח חם ממזרח וזרק רשפי אש על פני.

“בא חמסין, ז’יל! המרגיש אתה?” אמרה אשה צעירה, יפה, שהשתטחה בכל גופה החסון על שתי נדנדות והתרפקה על דודה, העומד למראשותיה.

ז’יל צרפתי מגוהץ, חסון כאלון, איננו חרד להביט ישר אל תוך עיניה הגדולות והחמות הפתוחות לרוחה ועונה לה:

“כן, יקירתי, כנראה מוכן לנו גיהנום היום ולא אדע איפה לסדר עבורך מקום להסתיר מן החֹם”.

הנוסעים של מחלקה א' וב', שנשארו על האניה ולא ירדו העירה, הלכו וסבבו את המכסה האניה לבקש להם מקום שלא ינשב שם הרוח החם.

והחם הלך וגדל. וכשירדתי בצהרים אל מחלקתי השלישית נאנקו שם אנשים מחם ומחסרון אויר. הגברים פשטו את מעיליהם, הפשילו את שרווליהם, מחו בכל רגע זעה מן הפנים וצעקו:

חרם, חרם הוא להתנהג עם אנשים כעם כלבים! איזו אניה זאת? איזו חברה זו?! הלא לקחו כסף להוביל אותנו למטרתנו, ולא לענות אותנו יום שלם חנם פה!

היה שיך אחד, שכעס יותר מכלם. עוד אתמול בערב חפץ לעלות למעלה לשאוף אויר קר, וגרשוהו משם, ועתה, בחם הזה בערה חמתו שבעתים, ויעשה תעמולה בין הנוסעים, שילכו לבקש דין וחשבון מאת הקברניט על מנהגי האניה הרעים.

נאנקות הערביות והטורקיות הסרוחות על משכבותיהן. מפינה אחת קרובה למקום מושבי שמעתי אנחות תכופות. הפינה מכוסה כלה בסדינים לבנים התלוים על חבלים דקים, ונמשכתי אל הפנה הנסתרת לראות מה שם.

“מי יושב פה?” שאלתי ערבי אחד שישב מעבר החצוני לסדינים.

“טורקיות!” ענני, “אחת מהן חושבת למות”.

הרימותי קצה הסדין מן הצד ונכנסתי. שתי טורקיות זקנות, חוורות ישבו אצל טורקיה צעירה בעלת עינים גדולות ושחורות ושתי מחלפות שער ארוכות, שחורות ועבות. אחת אחזה על חזה את ראש הצעירה, השניה שפשפה את ידיה; התעלפה המסכנה בכל רגע, ובהתעוררה נאנקה בעינים סגורות.

מהרתי לאחד משכני והבאתי מעט קוניק, נתתי לנער אחד את צלוחיתי שיביא מים קרים, שפשפתי היטב את ידיה בקוניק, זרקתי פניה במים, השקיתיה את המים הקרים, עד אשר התחילה לאט לאט לפתוח את עיניה.

“מה לך?” שאלתיה בערבית.

היא הניעה בידיה ובראשה לאות שאיננה מבינה אותי. פניתי לשתי הזקנות, אך גם הן אינן מבינות אותי. עמדתי עוד רגעים אחדים, וכשראיתי שהחולה חדלה מהאנק, שצבע פניה הוטב מעט וכי שוכבת הנה בעינים פתוחות, עזבתי אותן והלכתי.

חפצתי לעלות למעלה ועמדתי באמצע המדרגות, כי הנוסעים אתנו שבו להתפלל, ועיני נמשכו אליהם. הם התאספו קבוצות, קבוצות במקומות שונים, פרשו שטיחים תחת רגליהם, כורעים ברך, משתטחים מלא קומתם על הארץ. אחד קורא בקול, נוגע בקצה אצבעותיו בזקנו, בשפתיו, ואחרים מתפללים בלחש ומחקים את תנועות החזן. זו הפעם השלישית במשך הבקר, שהם מתפללים בכונה גדולה.

כגמור התפילה הם מתחילים להתעסק בהכנת טה. שותים, אוכלים, נחים ומתפללים שוב. הם היחידים מכל הנוסעים שאינם גונחים ואינם מתאוננים על החם. הכל ניחא להם מפני שהם נוסעים ירושלימה, למקום מקדש עומר… ומשם עוד הלאה, למכה להשתטח על קבר נביאם… הם מאושרים, הם יגיעו לקדושה! ומאושרים כאלה אינם שמים לב להבלי העולם הזה!…

עליתי שנית למעלה. גם שם עוד בוער האויר מסביב.

“הננו היום כמו תחת קו המשוה!” אמר אחד מפקידי האניה לחברו בגרמנית, “מה טוב אצלנו בצפון בין הקרפטים. שם קריר. שם עדן! ופה מול הכרמל, גיהנום ממש!”

“ושם, חביבי, אהובתך שלך. שם העינים הכחולות, השערות הבהירות שלה!… ואני, חברי, מחבב רק את העינים השחורות כעורב, אשר לבנות המזרח! לי נעימה חמימותן, האש הבוערת בחובן…”

עשיתי את עצמי כלא שומעת את שפתם והלכתי לצד השני, אולי אשאף שם מעט אויר. אבל גם שם אש נזרקה עלי ושרפה את לחיי השחורות והשזופות.

ומי הים למטה שקטים בתוך הגולף¹³, ורק כמאה צעדים ממולך מתנועע קו אחד בהיר ומבריק. האניה שעמדה מולנו עזבה את מקומה והפליגה דרומה ליפו, בהשאירה אחריה הקו המבהיר הזה.

ונשר עיף חוצה שם בכנפיו את האויר הכבד, הלוהט, וכמו אומר הוא ללוות את הספינה על דרכה…

*

בשעה שלש בערך אחר־הצהרים התחיל החום לרדת וינועו פתאום גלי הים ומימיו נעשו עכורים. ובשעה החמישית התחילו הנוסעים מחיפה לעלות על האניה.

הנה הצעיר הזכרוני, שנסעתי אתו באניה בלכתי גלילה. הוא שהתרגזתי על התנגדותו לעברית.

הצעיר שב שנית למצרים והוא עתה היותר מאושר בגברים. הוא מוביל ארוסה יפה תחת זרועו; ארוסה מלובשה מגבעת בעלת נוצות גדולות, חולצת שמלת משי יקרה, ומפטפטת צרפתית. רק צרפתית!

עם הזוג הזה עלו עוד שני יהודים. אחד כבן ארבעים וחמש, בריא, גבוה וכרסני, מלובש בגדי אירופה נקיים ופונה להמלחים בשפת אטלקית, ומה שדבר אתם לא הבנתי. השני יהודי זקן בעל חטוטרת וזקן ארוך. שניהם ירדו אל המחלקה השלישית; ובבואי לשם לפנות ערב לשתות טה מצאתי את ה“דז’נטלמן” שלנו מתהלך יחד בתוך מחלקתנו, בלי מעיל וחזהו פתוח, הוא הכיר בי יהודיה, ויגש אלי תכף ויתחיל לספר לפני את כל גדלו ותפארתו.

“עסקנו בסמירנה הוא היותר גדול בכל עסקי הברזל באורינט. פעמיים בשנה אסובב את כל ערי המזרח, עושה שם עסקים גדולים וחי בהוטלים היותר מפארים”.

“אדוני הוא קומי (סוכן)־נוסע?”

“לא, חלילה! אני הדירקטור השני, אני מנהל את העסק שלנו. בכל אפסי ארץ מכירים אותי ויודעים את שמי הטוב”.

הבנתי תכף שזה “אפריסט”¹⁴ ושקרן. צחקתי עליו בלבי ושאלתיו ברצינות: “אם אדוני מורגל בחיים עשירים, בהוטלים מפארים, איך יענה את נפשו פה במחלקה הזאת?”

די היתה השאלה הקטנה הזאת שיתעוררו עצביו ויתחיל לדבר בטון גבוה ומרגז, ולהשבע שבועות אמונים שהוא איש אמת ואיננו משקר מעולם.

“חי ילדתי התמימה, היא אשתי הצעירה והיפה, שתמיד, תמיד אני נוסע אתה במחלקה הראשונה; תמיד מתאכסן בהוטלים היותר גדולים. וכשאשוב אם ירצה השם מירושלים אסע בלי ספק במחלקה הראשונה!”

“ומדוע לא עתה, אדוני?”

“עתה? עתה צריך אני לקמץ כמה שאפשר לי, בשביל שאוכל לקנות מתנות יפות לילדתי – יפתי. הלא מלאכי הטוב הזה יושב בהיכלי תפארה. לה צריכות המתנות היותר יקרות! ולכן אני מחסר הפעם את נפשי מטוב בשבילה. זה רק בשבילה!”

עוד הרבה הרבה דִבר האדם המשונה הזה באזני, אבל כבר היה לי לזרא, וכשהוא ראה את הגחוך על שפתי נעלב ואמר בקול של תלונה: “הגברת, כנראה, איננה מאמינה לדברי. הגברת איננה מהנשים הרוסיות המשכילות, שיודעות להוקיר ערך אדם, שאיננו נוסע דוקא כבורגני במחלקות הגבוהות. אני אדם הגון מאד, גברתי. אחד העקרים שבחיים אצלי הוא: ‘ואהבת לרעך כמוך’. לכל אדם הקורא לעזרה – אח אני. כל העיר סמירנה, כל ערי המזרח מכירים אותי ואת צדקותי הרבות… אבל מה זה?” קרא פתאום בכעס – “הגברת צוחקת באמת עלי?” ויפן וילך לו בזעף אף.

והזקן בעל החטוטרת, שפשט גם הוא את מעילו ונשאר בארבע־כנפות ארוך וכפה שחורה על ראשו נגש אלי, ובקרצו את עיניו על ה“דז’נטלמן” שלנו ספר לי בלחש, שעוד טרם שירדתי הנה פנה אליו הפטפטן הזה בשאלה אם הרב סלנט בירושלים יוכל לעזר לאדם כמהו, שירד מנכסיו, בתמיכת כסף הגונה?

“וזקני הוא ירושלמי?” שאלתי את בעל החטוטרת.

“לא!” ענני, “רק לפני שנה באתי לארץ־ישראל, כי יש לי קולוניה¹⁵ בחדרה, והתישבתי בירושלים. הבאתי אתי נערה יתומה, בת אחי, השאתיה לאיש, ללמדן מופלג, ונשארתי בלי פרוטה. עתה אני מבקש עסקים. הייתי ביפו, בירות וחיפה. את השפה אינני יודע ובכל מקום מנצלים אותי ופושטים את עורי מעל בשרי. אינני יודע עד אן יובילו אותי עסקי אלה, ומה יהיה סופי!”

הוא דיבר והערביים מתחילים להתאסף סביבו ולהתלחש: “יהודי, יהודי!” אנכי גערתי בהם ויתפזרו לכל רוח; והזקן שב למקומו, הוציא מילקוטו ספר תהלים ויתחיל לקרא בקול נוגה ועצוב, אשר העיר בי זכרונות רחוקים, נעימים, זכרונות ילדותי… נשמע לי הד קולם של אבי ושל זקני, כשהיו קוראים תהלים בנגון הזה…

*

הגיע הערב. שנית ראיתי מן האניה את הכדור הגדול, האדום העולה ממזרח. יום קודם בבירות ובערב הזה בחיפה. גאה עלה הירח מעל צלעי הכרמל האפלים, ויתרומם על פני הרקיע המבריק בכוכביו המתנוצצים.

עומדת אני סמוכה אל סורג מכסת האניה ¹⁶ אצל המחלקה השניה. עלמה גרמנית, בעלת לחיים ורדות, עגולות ועינים אפורות עומדת על צדי, היא מספרת לי על דבר בית־הספר, שגמרה בירושלים, על דבר מושבתם שם, על אודות יסוד שעורי־ערב המענינים שלהם. היא התארחה אצל דודתה בחיפה ועכשיו שבה הביתה.

“והגברת מאין?” שואלת אותי העלמה הנחמדה.

“אנכי מהמושבה ראשון־לציון”.

“זאת המושבה היהודית שאצל יפו? אם כן הגברת…”

“כן, יהודיה אנכי!” עניתי לה בהרגישי, כי כבד לה להביע את המלה הנוראה הזאת.

העלמה נבוכה מאד וכרגע נעלמה ממני… ובעלותה שוב אחרי איזה זמן על מכסה האניה, לא פנתה יותר אלי ולא הביטה על צדי.

קבוצות וזוגות פטפטו הנוסעים. פתאום משכה את עיני כלנו תמונה מוזרה בקצה האניה: עלמה עטופה אבית־משי (מן בגד עליון להתעטף בו) לבנה טפסה על הסורג, אחזה בעמוד ותבט מבלי נוע אל צד החוף.

נקרבתי מן הצד והשתדלתי לראות את פניה. תויו דקים, מחדדים והם חוורים כסיד. אנחנו רעדנו מפחד, פן נפול תפל הימה.

רופא אניה נגש אליה ויאמר בקול רך:

“גברתי! הלא גדולה הסכנה לעמוד פה! רדי, אנא, רדי!”

היא זרקה מבט מלא בוז ואמרה: “אין שום אדם רשאי לצוות עלי דבר מה!”

ותוסף לעמד ולהביט בגוף מתוח מחוץ לסורג. ראשה נטוי אל פני הגלים הרחוקים ובברק עיניה הזה נדמה שהיא חפצה לבלע את המרחק המבדיל אותה עם החוף; משם הפליגה סירה וחוצה במהירות את הגלים. הסירה שטה והתקרבה אל אניתנו… העלמה הזדקפה.

בשמחה גלויה הביטה לתוך הסירה למטה, שם ישב צעיר לבוש לבנים, וראשו פנוי למעלה.

“הזה אתה, אנטון?” צעקה העלמה צרפתית בקול רועד משמחה, ותפנה לתוך האניה ותקפץ מהר מעל הסורג, ותנס אל מדרגות האניה לחבק את אנטון בזרועותיה הפתוחות.

אבל זה לא היה אנטון, הפנטסיה רמה אותה! ובברכים כושלות היא שבה אל פינתה, אבל אין לה כח לעלות עוד פעם על הסורג. היא עומדת בראש סמוך אל העמוד, ועיניה תועות שוב על פני הגלים המבריקים לאור הירח. במרחק שטות סירות ומעוררות בה תקוה אולי יבוא אהובה אל האניה ויקחנה תחת כנפיו, וישאנה אל קִנה שרותח בו מלֹא כוס אהבה…

“אנטון, אנטון!” לוחשות שפתיה, ודמעות מתגלגלות מעיניה השחורות ויורדות על לחייה הרזות, החוורות. והנה הספינה הרימה את עוגנה ונפלגת מן החוף. ואנטון איננו שומע את אנחותיה, איננו רואה את דמעותיה!…

“הכל נאבד!” ובצעדים מתנועעים היא נכנסת אל האולם. שם כיבו את האור האלקטרי. היא בקשה מהמשרת מנורה, ותשב לכתוב. לבה זב דם, ובדמה זה כתבה לאנטון את מכתבה…

*

בלילה נדדה שנתי ממני. רשמי היום העבר לא חפצו לסור מנגד עיני. חום נורא היה במחלקה ובענוים רבים התהפכתי מצד אל צד.

אבל סוף סוף התחיל הבקר להאיר. קמתי ממשכבי להתרחץ ולקשר את חבילותי. חלק גדול מהנוסעים התעתד לרדת אל חוף יפו.

עוד לא עלה השמש, כשעמדה אניתנו מנגד החוף, עטופה היתה העיר בתוך ענן קל. והנה הבריק פתאום ראש אחד המגדלים, אות הוא שהחמה הולכת ומתקרבת… והנה הופיעה! היא יצאה אלינו מראש ההר ומצחקת לקראתנו ומפזרת קו אור רחב על פני הים ממולנו.

כל הסביבה הוארה. רק ההרים שם מרחוק עוד כהים, עודם מכוסים בעב הענן. והעיר בחצי עגולה היפה כבר נראה כלה נגדנו. הבתים שלה מתחילים משמאל, בנוה־שלום, נמוך אצל הים, ועולים עד טבור העיר המשתרע על ראש ההר. לצד ימין יורדים שנית הבתים אל העמק. הים היה שקט באותו בקר והגענו בסירתנו מהר אל החוף.

הג’ומרקי¹⁷ עובר מי שחי כבר בארץ־ישראל ויודע ערבית, בלי עכובים. הוא מרגיש את עצמו חפשי. כאשר דורשים ממנו בשליק מיותר בקשיש, הוא שואל את פקידי החוף בבטחה: “למה? הלא זה לא מגיע לכם כלל!”

וכשהם רואים שאין להם עסק עם ‘רשים’ – לאמר: חדש, אי־בקיא – נותנים לו ללכת בטח דרכו.

וכשעוברים רק את הסמטאות הצרות שבתוך העיר העתיקה ובאים להעיר החדשה, פוגשים תכף בעקבות חיים עברים ביפו.

הנה חנויות רבות ששלטיהם כתובים עברית. הולכים הלאה ופוגשים בפועלים ופועלות צעירים המדברים עברית, פוגשים בתלמידים ותלמידות עם ספריהם ומחברותיהם תחת אזרועם ופניהם מועדים לבית־הספר לבנות, שמתחנכות בו כשלש מאות נערות מכל השדרות; או אל הגמנסיה העברית, שמשכה אליה את הילדים היותר טובים שבערי ארץ־ישראל ובמושבותיה, ובאו אליה ילדים גם ממדינות וארצות אחרות כמו רוסיה, ארגנטינה, אנגליה, אפריקה הדרומית ועוד.

הנך מרגיש פה שלמרכז עברי באת, למקום שהתחיה פורחת בכל רחבה ויפיה; ועברת אחרי כן לנוה־שלום, לחלק העיר היהודי, והנך שמח גם עצוב יחד. לפני שנים אחדות מעטים היו בתי היהודים פה ועתה הגיע מספרם לעשרות ולמאות.

על סף הבתים מצחקים ילדים וילדות, תלמידי גן־ילדים, והשפה העברית בפיהם. מחלון אחד הבתים משתפכת שירה עברית, שירה עמוקה, מתוקה מפי אחת העלמות שגמרה את בית־הספר לבנות פה.

הלב היה מתמלא שמחה לולא האי־נקיון שהנך פוגש ברחובות האלה. אצל כל שער, כל דלת וחלון מושלך זבל ואשפה, המעלים צחנה ומחניקים את העובר פה.

“הנה צפת בזעיר אנפין!” אמר לי אחד מידידי, שהלך ללוותני.

ואמנם נזכרתי את צפת. פלא! כל מה שיגדל הישוב היהודי ביפו, כל מה שמתרבים בתי היהודים – מתרבה האשפה והחלאה בראש חוצות!

“למה זה? למה היהודים מחבלים בידיהם את בריאותם, ומביאים על עצמם מחלות ופגעים הבאים מאי־נקיון הזה?” שאלתי את רעי.

“עמנו דורש חנוך, חנוך בכל!… לימי הזקנה הוא נמצא שוב בבחינת ילד… דרושים לו אומנים, מורים ומחנכים…” ענה לי רעי בקול עצוב.

ביפו נשארתי ימים אחדים לחכות על אחד מקרובי שצריך היה לבא מרוסיה.

הגיע יום כ' תמוז. ובהכנסי בבקר במקרה ללשכת המודיעין נודעתי, שבשעה ארבע תהיה אזכרה לנשמת הרצל בבית־התפילה של הספרדים.

בבואי בשעה הקבועה למקום האזכרה מצאתי הרבה ממכירי ומכירותי הטובים מבעלי־הבתים וגם מהפועלים. אלה ישבו על הספסלים בצד זה, ואלה עמדו בצד השני.

כשהתאסף המון גדול באולם, עלה על הבמה מר פפר, מורה בבית־הספר לבנות, עטוף טלית והתפלל מנחה.

אחרי המנחה עלה מר שינקין על הבמה.

“אל תבכו למת, בכו בכו להולך!” התחיל הנואם ויביע רעיון כזה: עם ישראל שעוד לא מת, הולך וגווע. ישנם בחייו רגעים שהוא מתעורר לתחיה, אבל ההתעוררות עוברת בין רגע, ודורות רבים ושלמים הוא מתהלך כמת.

תקופות שונות עברו על עמנו. בין האחרונות היו ימים שחפץ עם ישראל למחות כל זכר של גאולה מקרב חייו, ובאה אחרי התקופה הזאת התעוררות של תחיה, היא תנועת שיבת ציון. ואחרי זה באה התקופה הבהירה של הציונות שברא אותה הד"ר הרצל. (בהזכירו את שם הרצל בכה הנואם).

הרצל קרא לבני עמו את הקריאה הגדולה: “חיו, כי חיים אתם!” – והעם עונה לעומתו: “כן, חפצי חיים אנו, חיים נורמלים על אדמת אבותינו! לך דרוש את זכותנו ואת צדקתנו!”

והרצל הולך. הלך ומת פתאום באמצע הדרך… צואה אחת קטנה הוא עזב לנו. בה התחנן לשאת את עצמותיו לארץ־ישראל, ואנחנו עד היום עוד לא עשינו את מצותו. לא הבאנו הנה את עצמות מתנו הגדול, מפני שארץ עוד אין לנו!…

כשהתחיל מר פפר את התפלה “אל מלא רחמים”, קם כל הקהל. כמו דקירה הרגשתי פתאום במוחי, ובהקשיבי להנגון העצוב והחודר לב, עבר רעד בכל עצמותי.

מר שינקין הוסיף אחרי זה דברים אחדים מלאי תנחומים, באמרו שהקמץ הקטן, היושב בארץ־ישראל, הוא ה“שאר ישוב”, הוא יסלל דרך לעם ישראל לבא לארץ־ישראל. וכשתהיה הארץ מיושבת מבני אחינו, יעמידו פה זכרון נצח להרצל, זכרון שיהי נאה לו ונאה לעמנו!

אחריו עלה מר מוסינזון על הבמה. הוא באר בתחילה שמנהג הזכרת נשמות מן המקובלים מצאו. אחרי כן נתן תאור ממהותו של הרצל, ואמר שהרצל הוא אחד הגבורים, אשר תקופות שלמות תלויות בהם; ולא לספר אותו הוא חפץ, כי מעשי הרצל לא מעשי בכי המה, כי אם חפץ הנו, שהיום הזה יהיה יום של חשבון הנפש לעמנו.

אמנם עוד כבד להביא אכל בחשבון, אבל לאט לאט נוכל לעשות את זה כשנחפוץ…

וספר מר מוסינזון אגדה נפלאה על בן־מלך שתעה בדרך לארמון אביו, ופגש את אליהו הנביא ויבקשהו להורות לו את הדרך, והזקן ענה: “לך ישר, ואל תשים לב לשום מכשול שימצאך בדרך, אפילו אם באבנים ירגמו אותך אל תפנה לזה. רק תלך ישר, ואל תשים לב לשום דבר שתראה לפניך!”

וילך בן־המלך מבלי הבט ימינה או שמאלה ועוד מעט קרב למטרתו. פתאום פגש בילד עזוב, בוכה ומתחנן לעזרה. וירחמהו בן־המלך, וירימהו ישאהו אתו… וברגע הזה סר כחו ואונו ויאבד דרכו…

עוד דברים יפים מלאי מליצת סגנונו המגוהץ, דבר מר מוסינזון, ומשך את לב הקהל.

אחריו נאמו נואמים אחרים. ובגמר הנאומים התפזרו הנאספים לסמטאות יפו לכל עברים.

*

אחרי יומיים עזבתי את יפו ללכת הביתה. שם, בעין־הקורא, חכתה עלי עבודה רבה. זמן בציר הענבים ולקיטת השקדים הגיע, והבית דרש את תפקידי, תפקיד אכרה, בו.

נסעתי ב“דיליז’נס” הראשוני, המלא נוסעים על כל גדותיו. תחת רגלי מונחות חבילות מכל המינים ובקושי אני מוצאת מקום להניח עליהן את רגלי. מצד שמאלי על ספסלי יושב איש עב הכרס ומתנפח מחום, לימיני אשה לא צעירה עם ילדה קטנה על ברכיה, ואני באמצע כדג בקופסא. נוסף לזה, דחפה אותי ברגליה ילדת שכנתי; התפרפרה השובבה, התנועעה, צעקה ובכתה ולא ידענו מה היא רוצה.

בדרך שבין הפרדסים היה חם נורא. אבק העולה מן הכביש החניק את הצואר, האביק את העינים. גדרי הצבר, השטה, עצי אורנג’ים, לימונים, אתרוגים ורמונים – הכל היה מכוסה באבק עב.

וכשיצאנו את הפרדסים והתקרבנו למקוה־ישראל נשב עלינו פתאום רוח קריר והשיב את רוחנו.

ירושלמי צעיר עם פאות מסלסלות וחלוק ארוך, שישב על הספסל השני מאחרינו התחיל לשיר, בתחילה בחשאי, ואחרי כן בקול רם, ולא תפילות לימים הנוראים הוא שר, כי אם שירי חול, שירים ז’רגונים¹⁸ מן היותר מודרנים בין המון הגלותי.

“מאין יודע אדוני את השירים האלה?” שאלתיו בפנותי אליו את ראשי.

“מאין?” ענני בצחוק קל, “הלא אני משורר גדול! אני בעצמי ובכבודי חברתי אותם. העתון הז’רגוני האמריקני (שכחתי איזה שם קרא לו), מלא על כל גדותיו שירי הנפלאים!…”

“גם את המנגינות מחבר אדוני בעצמו?”

“בודאי! לפי טעם השיר אני נותן לו נגון. בירושלים מכירים ויודעים את טוב טעמי בשיר!”

צחקתי בלבי ושתקתי. והנה אחרי רגעי מספר פונה אלי הצעיר ואומר: “הגברת חושבת אותי באמת לירושלמי צנוע? הקפוטה הארוכה, שאני מלובש עתה, אינה כי אם בשביל שלא לאבק את בגדי הטובים. יש לי, גברתי, בגדים קצרים ויפים, וכשאבוא אם ירצה השם אל המושבה, שאני מקוה להשיג שם משרת חזן, אלבש את בגדי היפים ואת כובע הקש שלי אשים על ראשי, במקום הכובע הירושלמי…”

“ואדוני נשוי?” שאל אותו יפוני אחד, שמתעסק קצת בשדכנות. הצעיר התאנח וענה: “שלש נשים היו לי! עם השתים הראשונות חייתי חיי אמלל ונתתי להן גט פטורין; אבל השלישית, עליה השלום, אשה טובה היתה ובעלת נפש עדינה, ולא חפץ ד' באשרי ולקחה מעל ראשי!…”

“ומה אתה חושב לעשות עתה?” שאלהו השדכן שנית.

“עתה אני מקוה להושע מן המושבות! כי יחד עם החזנות אני מקוה לבנות לי אם ירצה השם בית, כראוי לאדם הגון מלא כשרונות כמוני!”

בכל כחי התאפקתי מצחק לשמע דבריו.

ה“דילז’נס” לא הלך ישר בכביש דרך בית־דגון, כי אם נטה לצד החולות, אחורי הכפר יעזור, והלך לו בין השדות, שהוקצרו, גם הגרנות הֻרמו מכבר ונשאר רק השֻמשמין בשדה.

מרחוק נראה ראשון, עוד מעט ואנחנו נכנסים בין הכרמים מצד המערבי של המושבה. אני מכירה מרחוק לימין את הר־החול הלבן שעין־הקורא גוזל ממנו.

הנה פה קרוב פרדסו החדש של לונטין. ודרומה מעט משתרע יער עבות, זה הפרדס בן תשע שנים, פרדסו של לוין.

משני צדי הדרך נמשכים הכרמים בשורות הגפנים הישרות שלהם; ומסובלות כבר הגפנים אשכולי ענבים מלאי מיץ מתוק.

הנה כרם גדול של עצי שקדים רעננים וחורשת אקליפתים אחריו; והנה רחוב עם גדר של שטה משני הצדים; עוד מעט והגענו עד רחוב הגדול, היפה ששם רחוק מלמעלה מתנוסס בית־התפילה הנהדר בראשו. הכל ירוק, צץ פורח. מבין עצי תות וזינזלה, הנטועים משני צדי הרחוב, נשקפים הבתים הלבנים, המבריקים מקרני שמש האחרונות. מימין מאחורי עצי מצל נשקף היקב בכל גדלו וענקיותו. הכל נראה לי כה חדש, יפה! כה הרנין את מיתרי לבי! ובאותו רגע חשבתי: לא רק הגליל שאני שבה עתה ממנו יפה הנהו! יפה גם ארץ יהודה, ויפה ונחמד הוא “ראשון” שלנו!

בלב דופק משמחה נכנסתי אל סמטאתי, אשר השטה הירוקה גודרת אותה, ועצי התות מתלחשים מעל לשטה ומניעים לי ראש…

בצעדים ממהרים נגשתי אל גנתי, שעל יד חצר ביתי. שם תחת תאנה גדולה, עבותה יושב חברנו העוור ועוזר לבני ביתי לקלף את השקדים שהתחילו ללקט באותו יום. הוא קולף ושר וקול צלצול שירתו הנעימה, העמוקה חודרת אל תוך נימי הלב היותר דקים.

“שלום, דוד!” קוראת אני לו מרחוק ונכנסת אל החצר.

פה רצים לקראתי ילדי שמחבקים ומנשקים לי, והנה גם התרנגלות עפות לקראתי; והיונים ירדו מארבותיהם ומקשקשים בכנפיהם הלבנות, החומות ואפורות על הארץ; גם האוזים התנערו מתרדמתם בצל העגלה שעומדת בחצר, ויקרבו אלי לבקש ממני אוכל…

ירדו הנוטרים הצעירים מהכרמים לפנות ערב, שבו הפועלים מעבודתם, התרחצו, הסתרקו ולבשו את חליקותיהם הנקיות.

לבשו גם בני האכרים את בגדיהם הפשוטים; והפועלות הצעירות גם הן עזבו את מלאכתן, גהצו מהר את שמלותיהן הלבנות, וכלם ממהרים לחתונת אחד הפועלים מפתח תקוה עם בת אכר רחבותי.

ושמחה פה החברה העליזה הזאת! כשבאתי אני אל החתונה, מצאתיה, כשהיא כבר פתחה בשיר פיה והתחילה לרקד בעגול, בתחילה משך האחד את השני, השני את השלישי וכו' עד שנהיתה שרשרת אחת גדולה, עגולה, חיה ומתנועעת, שהעירה כל נשמה חיה להדבק אליה, והרקוד הלך והתלהב, והשלשלת גדלה והתחזקה והתכפלה עד אפס־מקום בחדר.

 וכשנתיגעה החבורה מהרקוד, התאספו קבוצות קבוצות והתחילו לשיר ברצינות. ועל כל הקולות עלה בצלצולו הנעים קול אחת הצעירות, שגדלה במושבה, ילדה מלאה חיים ותנועה. בשצף קל השתפך קולה ורעד קצת בתוך הגלים הכבדים של אויר החדר הצר.

והשירים שירים לאומים, שירי תחיה, מלאי גבורה ועז, נוקבים ויורדים הם לתוך הנפש בזרמם החם, זרם של תקוה, בגבורה ובאמיצות הלב של העם הנדח.

עוד לא הספיקה להשתתק מחיאת הכפים הרועשת, שנתלכדה יחד עם בת־קולה האחרונה של המזמרת הצעירה, ואחד החברים התעורר מחדש, התחיל סופק כף, רוקע ברגל ושר בקול צרוד:

          עורו, אחי, אל תנומו,

          לעבודתכם, אנא, קומו!

כרטט עבר על כל החבורה, כלם נזדעזעו, קפצו ממקומותיהם, נתקלו האחד בשני, ושוב התחיל הרקוד האין־סופי…

רוקד הסופר הרציני, אכר כבן שלשים ושלש, שזה עתה שמע מפי אחת ממיסדות המושבה, זקנה למעלה משבעים, כי כשהיא מביטה על פניה ועל פניו, היא רואה בחוש, איך שניהם הולכים ובלים ומזדקנים…

רוקד הפועל הסופר הצעיר, שעיניו השחורות בוערות שבעתים בתוך רקודו, ובלוריתו התלתלית מתנודדת על מצחו וטובלת בתוך שפעת הזעה שעל פניו; כתנת הפסים, שמוסיפה כה חן לפניו השחרחרים, פתוחה כבר מהצואר עד עצם החזה, והוא שר ורוקד כחסיד אמתי, עד בטול היש ממש.

רוקד האי “זעירא דמן חבריא” – פועל אחד, אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מכלם, רחב הכתפים, בריא וחזק, ובגחוך הרגיל על שפתיו צועק הוא בקול רם בעברית: “ימינה, שמאלה, סבוב, זוגות, גברים לשמאל! נשים לימין!” והולך הוא בראש, מושך את המרקדים לכל החדרים, מסובב אתם את כל השלחנות וכל הכסאות ושב לחדר הרקוד…

לחיי הרקוד העברי בארץ ישראל! – נשמע פתאם קול חבר אחד מבין בקבוקי היין שנערמו על השלחן.

 קול הידד הרעיש לרגע את האויר, והרקידה נמשכת ביתר שאת.

ומהצד עומדים חברים חדשים, שזה מקרוב באו לא"י, עומדים ומסתכלים בשמחה התמימה והנלהבה; רואים הם בפעם הראשונה בחייהם, איך צעירי ישראל רוקדים על אדמתם, ורגש של התפעלות עמוקה נוגע בחזקה במיתרי הלב, יורד עד עמקי הנפש ומעלה משם פנינה אחת, שיורדת בתור דמעה על הלחי; ונוזלת הדמעה לאטה ונופלת לרגלי הרוקדים.

– “לוא ידעתי לדבר בשפתם, לשיר את שיריהם, לעבוד את ארצנו כמהם, אז גם אני מאשר הייתי, והייתי גם אני שר ורוקד!” – אמר חדש אחד בעצבת עמוקה שעל פניו.

“ולוא חפצה משפחתי לבא הנה – חשב חבר אחר בלבו – ולטעום מתענוגי חיי ארצנו, אז הרימותי את כל החברה העליזה הזאת על כתפי, הייתי מריע בקול אדיר וחזק, והייתי בוקע שמים מרוב שירה ועליצות”.

למחרת ההלולא והחנגא, כשהלכתי לבקר בבתי מכירי, פגשתי את הזקן המחשב קצין והכותב ספר בעל כרכים רבים ע"ד שיבת ציון.

יומם ולילה הוא יושב בעליתו הקטנה וכותב. ומאמין הוא, כי ספרו יביא לידי “שנוי ערכין” ביהדות הישנה ויועיל לשרש מתוך לבות האדוקים את הקנאות, שנגדה הוא נלחם גם בע"פ עם “אבות” המושבה מראשית הוסדה. אך מצטער הוא על זה, ששפתו איננה שפת סופרים, ומתחנן הוא לפני הצעירים, שיקחו את ספרו ויעתיקו אותו, בכדי שיהיה “דבר השוה לכל נפש”… אבל שומע אין לו, לזקן המסכן, מאת הצעירים, והוא שחוח תחת סבל הדאגה, שמא תלך לאבוד עבודה של עשרות שנים, שבלעה את כל חייה של נשמה ערטילאית זו…

– אולי, זקני, אוכל אנכי להעתיק אח ספרך? – שאלתיו, למען בא אתו בדברים.

והוא הסביר לי פנים, ששמחה פנימית נגלתה פתאום עליהם, ואנכי השגתי את מטרתי. הוא ספר לי הכל, מה שענין אותי בזקן החביב ואוריגנלי הזה.

–… רוצה את לדעת, איך באתי לידי הכרת שיבת ציון, ואיך נוכחתי לדעת, שרבנינו, אלה הכלואים בד' אמות של הלכה והרוצים להחניק את כל העולם ואת כל האומה בשלשלת האין סופית של אותיות יבשות ומתות, שהם מעכבים את הגאולה? – הנני ואספר לך!

ובעיני הזקן, הכחולות ממש כצבע השמים שעל ראשנו, ועל פניו המלאי קמטים והמלאי רֹך ועדינות נראה חיוך של נוער.

 … גם אנכי, בתי, תעיתי בדרכי החיים. גם אני התפללתי ליום, אשר בו יבא עני רוכב על חמור, יתקע בשופר גדול ויקבץ את נדחי ישראל. הרביתי תפלות, סגופים וצומות עד… עד אשר נפקחו עיני וראיתי והכרתי, כי לא זו הדרך!…

והזקן מתנשא על במתי עב של פ’ר’ד’ס': חדושי הלכות וקטעים מספר יצירה משמשים אצלו בערבוביא… כבני מרון עוברים על אזני ואינם חודרים לתוך הכרתי מאמרי זהר המתחלפים חיש עם חקירות מ“מורה נבוכים”… ומבלי יכלת להדביק אחריהם, הנני נמשכת מבלי משים אחרי נגינת הפסנתר הבוקעת ועולה מאחד הבתים הסמוכים.

“…ששים רבוא, לכל הפחות, ששים רבוא מבני עשרים ומעלה הננו צריכים להיות פה, לרכש אדמה ולעבד אותה, – ורק אז יופיע משיח צדקנו, יגאל את עמו האמלל, את ירושלים יבנה ואת המקדש יקים”.

אני פקחתי את עיני והסתכלתי לתוך עיני־הנוער של הזקן היושב לפני, הוא חייך וחזר על דבריו ליתר תקף:

 "…ששים רבוא, לכל הפחות, ששים רבוא…

אני נעניתי לו בראשי לאות הסכמה, אעפ"י שמעולם לא עלה על דעתי, כי לידי מסקנא ריאלית כזו אפשר לפעמים לבא גם מתוך “עיון” מסבך כזה…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לפנות ערב נלויתי לחבורה של צעירים וצעירות, שהלכה לראות את שקיעת החמה מאחת הגבעות הקרובות למושבה.

 אחרנו מעט לבא אל ראש הגבעה, אף כי רצנו בכל כחותינו במעלה ההר. ובטפסנו על סכת הדוד ג', הנוטר פה, ראינו רק חצי עגול אדם על אפק השמים בקצה מערבי צפוני, שהולך ושוקע מטה מטה, עד שנעלם כלו מהעינים.

ונגדך אתה רואה את המושבה, המשתרעת בעמק, באותו החן המיוחד, שחננו המושבות העבריות בא"י, וסביב מחבקים אותה גבעותיה הנטועות כרמים – כרמי גפן, וזית ושקד.

עוד לא הסתבכו דליות הגפן על כל הצדדים, ונכרות השורות הישרות של הנטיעות, וביניהן בולטת פה ושם האדמה החרושה, הישרה, בצבעיה השונים צבע אדום, אדמת החמרה, צבע חום אחריה, והנה אדמה לבנה כצבע החולות הנראים שם במערב.

על כל גבעה, מתנוססת סכת נוטר, ואת כל הגבעות סוגרים מצפון שני היקבים של רחבות, הנראים כשתי מצודות, גדולה וקטנה. ואחרי המצודות רחוק, רחוק לצפון מכירים את בית הפקידות של ראשון לציון, והמושבה ההיא עצמה כבר עטופה בטלית של בין השמשות.

ובמזרח סוגרים את הפונורמה רכסי הרי יהודה מכוסי ערפל, הרי יהודה שכל תעופת עין עליהם, מביאה זרם חם לתוך הנפש.

ופה למטה על הכרם, יושבת חברתנו העליזה עם הדוד ג', זה הפועל הזקן־הצעיר, החביב כל כך על צעירי המושבה. הוא יושב ומבשל לו תה לארוחת הערב בקומקום שחור מכוסה בספל עתיק. שובר הדוד זמורות, ושם מקל אחרי מקל על האח הבוער.

והחברה מתלוצצת אתו, מתפלספת ומבדחת את דעתו.

אנכי עם הפועל ע. עודנו יושבים בסכת הדוד ומרשים לנו להתבונן בספריו, המפזרים פה. מצאנו אצלו ספרי מדע וחקירה בחמש לשונות: עברית, ערבית, רוסית, צרפתית וגרמנית, גם מלונים אחדים בשפות האלה. ונירות ומחברות כתובות מכל עברים מונחים פה על הרצפה.

ולומד הדוד, ונוטר, וכותב כל הימים וכל הלילות.

מה קטנה ובורגנית הייתי בעיני, בראותי את הדוד הגדול יושב יחף וקרוע בגדים על הארץ ומבשל לו את המים!

הדוד שותק ע"פ רוב, וכשהוא מדבר, מדבר הוא בנחת ובעומק הבנתו את החיים. רק עיניו אז מתנוצצות. – מה משתקף בעינים השחורות, העמוקות האלה?‬

בערב נכנסתי לבית הפועלת ל. – נשמת הפועלים והצעירות ברחבות. שם מצאתי פועלים אחדים מהיותר אנטלגנטים, את האורח הצעיר ט. ואת חברתי ד.

פה התוכחו על ענינים שונים: על תחית עם ישראל והשפה הלאומית, על מצב הפועל העברי ותעודתו, על הספרות העברית ועל סופריה ומשורריה.

כלם דברו. זה בנחת, זה בצעקות משונות, רק ל. לא לקחה חלק בוכוחים: לה יש עבודה תמיד. הנה עליה לגמר, אחרי עבודת היום, את חשבנות אגודתה, שהיא עומדת בראשה. אחרי כן היא נותנת תה לחבר אחד, מכינה סלט לשני, מציעה מטה בחדר הסמוך לשלישי. לכלם היא דואגת, לכלם חפצה להביא עזרה ותועלת.

וכשנפרדתי ממנה ושאלתיה, מדוע איננה מבקרת בבית קרובי, ומדוע לא חפצה לטיל אתנו לפנות ערב, ענתה לי קצת בהתול וקצת ברצינות:

–‬ חיי האדם עוברים מהר, וכשיבא יום ונסכם את פעולותינו, ייצר לנו, כשנמצא את הסך־הכל כה קטן, בלתי חשוב. ולפיכך צריכים אנו לעבוד הרבה ולדאוג הרבה לסך־הכל הזה…

נ.פוחצבסקי.