אברהם משה היה יהודי בריא, גבה־קומה ורחב גרם. פניו היו עטורים בזקן רחב ושחור. מתחת לגביניו העבותים והשחורים התנוצצו שתי עיניו הפיקחות, השחורות והיוקדות.

בשעת התפילה היה אברהם משה עטוף תמיד בטליתו מעל לראשו ופניו היו מכוסים כולם. רק מזמן לזמן, כשהיה מרים יפה את ראשו, היו נראות מבין קפל צר של טליתו עיניו השחורות, המתנוצצות כברקים.

מקומו של אברהם משה בבית הכנסת היה במזרח, סמוך לארון הקודש. יש שהיה מתהלך הלוך וחזור, בצעדים חפוזים, מעווה פניו ומוחא כפיים:

– אויה לי, אויה לי…

ויש היה מתרונן ומפטיר:

– ברוך הוא וברוך שמו… אוי… אוי… א–מ–ן!

על הקונדסים בבית המדרש נפל פחדו של אברהם משה הגמלוני, החזק והשחור. ואם קרה, שאברהם משה תפש פעם איזה פרחח באוזנו, היה בחורון זה זקוק לרחמים. אברהם משה הטיל בחמתו את ראשו השחור שמאלה, מבעד לטלית שלחו עיניו הקודחות ברקים ובקול של דוב נוהם זימרר:

– שקץ, כרכוריך ופיזוזיך מסביב – מאי קא משמע לן, הא?

ובשעת מעשה גילגל את אפרכסת אוזנו של הנער בשתי אצבעותיו:

– נו, השמע קולך, שקץ… ברוך הוא וברוך שמו… א–מ–ן…

פעם תפס לו אברהם משה איזה בחורון סתם וצבטו צביטה חזקה בלחיו:

– אמור נא לי, בחור־חתן, בנו של מי הנך, הא?

הנער פרץ בבכי, עקר עצמו מידיו ובכל כוחו קרא: אשמדאי!!! – וכל החבריא של הנערים התפזרו בריצה וקראו במקהלה: א־ש־מ־ד־א־י!!!

וכינוי זה אמנם דבק מאז באברהם משה.

אשמדאי הולך… אשמדאי עובר לפני התיבה… אשמדאי בעל־קורא…

אשמדאי…

היו גם זמנים, שזכה לרכוש את לבם של הילדים. זה היה ביום שמחת־תורה. איש מבין המתפללים לא הטיב לקרוא בקול “אתה הראית” מאשמדאי. איש לא הצליח לזמר ולרקוד עם ספר התורה בידיו כאשמדאי. לכל הקפה היה לו זמר וריקוד מיוחד. מעולם לא החסיר לקרוא לתורה אף את אחרון הילדים בקולו המתרונן והמסתלסל – “י־ע־מ־ו־ד הבחור החתן”… עיניו השחורות, היוקדות והזועמות תמיד, האירו אז בחן מיוחד. הן היו רכות, טובות ונלבבות. טוב־לב של עליצות קרן מהן, ופניו רחבות ומחייכות. אז זכה וקראו לו “רב”, ר' אברהם משה. היו נדחקים אליו וכל נער חיפש את מבטו, הזכיר לו:

– אני! – אותי, ר' אברהם משה!

והוא, אברהם משה, בחיוך רחב על פניו נענע בראשו לכל אחד וענה: “יעמוד הבחור החתן…” הבחורונים היו גאים, כי בין המבוגרים ייחד כבודם.

כשננעץ מבטו של אברהם משה בי – כאילו פילח את לבי. אזניי קלטו רק את הקריאה: “יעמוד הבחור החתן שמואל זנוול”… הייתי נדהם, חשתי, כי מישהו תופסני יחד עם ספר התורה. אני חובק בזרועותיי את ספר התורה ואותי עם הספר מחזיק… אשמדאי. קול הבריטון החזק שלו מסתלסל ומתרונן:

­– אנא ה' הושיעה נא!

הוא שר ורוקד, הכול סביבי מתרונן ויוצא במחול. הכול מסתובב. זקנים מחוללים, פיאות יוצאות במחול, דגלים מכרכרים, אהרן הכהן ומשה רבנו שעל הדגלים יוצאים בריקוד, התפוחים האדמונים והירוקים והלהבות של נרות הדגלים מפזזים בריקוד סוער. בית המדרש כולו מסתובב. מנורת הנחושת התלויה רוקדת אף היא, עזרת הנשים נעה מעלה־מטה, מטה־מעלה, הכל מוחאים כפיים בקצב ועמהם גם האריות של ארון הקודש, כל אחד בלשונו האדומה, השלוחה מפיו הפעור. בקצב מכרכרים ומתנדנדים יהודים זקנים, מקפצים בריקוד בחורים צעירים ופיאותיהם מתנופפות, נערות וצמותיהן הקלועות, ועל כולם ומעליהם מצטלצל קולו העז של אברהם משה:

– אנא ה' הצליחה נא!…

* * * * *

חלפו ועברו שנים. שינויים רבים חלו בעיירה. רבים מהזאטוטים יצאו ממנה לערים הגדולות או אפילו לחוצה לארץ. רבים כבר נשאו נשים והיו לבעלי־בתים מכובדים. אברהם משה הזקין ובשערותיו נזרקה שיבה, קומתו נשתוחחה. אך כינויו אשמדאי לא נשכח.

פרצה מלחמת העולם השנייה. רבים נמלטו ועמם מרא דאתרא והשו"ב. נותר אשמדאי ועמו יהודים זקנים, חולים, ואלה שהגרמנים הקדימו אותם ומנעו בריחתם, או החזירום בעל כורחם.

הנאצים הגיעו. אבל ועננה הרת אימים העיקו על העיירה. כל אחד חיפש לו מקום מחבוא. איש לא יצא מפתח ביתו. אבל בליל יום־כיפור איש אינו יכול לעצור ברוחו… הרי זה יום־כיפור!…

יהודים מתהלכים כצללים. מתגנבים ונכנסים לבית המדרש לתפילת כל־נדרי.

ועל־יד העמוד, כבכל שנה, ניצב אשמדאי הזקן וטליתו עוטפת את ראשו ומליטה את פניו, כאילו רצה לעטות על פני כל המכאוב היהודי המר. דמעותיו זולגות על העמוד וממנו הן נושרות וזורמות הלאה לאי־שם.

שפתי אשמדאי רוחשות “תפילה זכה”.

דממה כבדה ומעיקה בבית המדרש. רק קול בכיו של “אשמדאי” נשמע. פולח כל לב בכאב וביגון.

בלחש, שכמעט ואינו נשמע, פתח “אשמדאי” בתפילת “כל־נדרי”. ראשו מתרומם והולך, קולו מתגבר ומתחזק, קול הארי שלו מצטלצל כבימים עברו:

“ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה”.

באותו רגע בקעו מבחוץ קולות ירייה חזקים. דלת בית המדרש נפרצה. גרמנים חדרו ורוביהם בידיהם. הראשון, אקדח טעון בידו, שואל בזעם:

– היכן הרבינר?

הכל נדמו, כאילו התאבנו. איש אינו פוצה פה. איש אינו עונה.

– היכן הרבינר? – שאלתי. התענו לי? יהודים נבזים, ארורים!

אין תשובה. דממה כבדה. מתח על סף ההתפוצצות.

­– הנשק הכן! – צורח הגרמני.

נשמע משק נצרות הרובים. הגרמנים נכונים לירי.

והנה נשמע קול צעדיו של אשמדאי הזקן. טליתו עוטה את ראשו, פניו מכוסים. ספר התורה בזרועותיו. הוא צועד ומגביר הילוכו. קולו מצטלצל בעוז וביתר כוח:

“ויאמר ה' סלחתי כדבריך!”

הוא מתקרב לדלת – אל הגרמני, שאקדחו בידו… אברהם משה מטיל את ראשו שמאלה, הטלית מחליקה מעל לראשו. זוג עיניים שחורות, בורקות נחשף. בשארית כוחותיו הוא קורא:

– שמע ישראל! ויאמר ה' סלחתי כדבריך!

וצונח.

הגרמני נרעש ונדהם. לא ירה. נשמע קול פקודה קצרה והם הסתלקו.

בחרדת קודש הרים יהודי זקן את ספר התורה, כיסה את פניו של אברהם משה:

– הביטו… יהודים… ר' אברהם משה… הוא קידש את השם! – ופרץ בבכי.

ר' בריש שוחט – יהודי קטן. רזה. בעל הדרת פנים, עטור זקן יפה, פיאותיו ארוכות ומסולסלות, טיפות מי מקווה מטפטפות מהן – הוא חוזר מן המקווה בפסיעות קטנות כל ערב שבת לביתו דרך הסימטה הצרה והארוכה שבעיירה ומפזם לו ניגון. משני עבריה של הסימטה נמשכות שתי שורות בתים קטנים, הניצבים זה מול זה כמצבות בבית עלמין יהודי.

ר' בריש מהלך והחנויות נסגרות. אך לפתע נעצר לפני חנות, שעדיין לא הספיק בעליה לסגור אותה. וכך לפתע נקטע גם הניגון. את ידו הימנית העביר על פניו, משך בזקנו ובפיאותיו המטפטפות שוב אגלי מי מקווה והשמיע: “נו?!…” הוא פשט את ידו, פישק את כל חמש אצבעותיו, נענע ידו, כאילו שקל בה משהו כבד, ובלחש, כבשעת תפילת שמונה־עשרה, פנה אל החנות: “איי, איי־איי!!!… נו, שבת!!!…” והוא עמד בהניעו כך את ידו המושטה עם אצבעותיו הפשוקות, עד שבעל החנות המבויש סגר במהירות את החנות.

רק אז האיץ קצת ר' בריש את פסיעותיו, זימזם בקצב יותר מהיר את הניגון וחזר שבע רצון לביתו.

מאוחר יותר היו רואים את ר' בריש מהלך ברחוב הארוך בלוויית שני בחורים, שנשאו סל גדול. כך היה ר' בריש מהלך עם הבחורים בכל ערב שבת לקבץ צורכי מזון לבחורי ישיבה עניים, היושבים כל השבוע בבית המדרש ועוסקים בתורה, או לעניים מכובדים, שנשארו ללא צורכי שבת.

על־יד כל בית היו נעצרים, דופקים על הדלת ופותחים אותה בברכת “שבת שלום” קולנית. ראשון נכנס ר' בריש ואחריו – שני הבחורים והסל בידיהם.

בעלת מהבית כבר חיכתה לביקור זה. בקול לבבי־אימהי היא עונה: “שבת שלום. היכנסו, בבקשה, פנימה!” והיא נוטלת מן השולחן את החלה, או את העוגה, שהכינה מראש, ושמה בסל.

ר' בריש והבחורים יוצאים מן הבית בברכת: “שבת שלום. תתברכי בכל טוב” ובעלת הבית מפטירה בקול עסיסי: “א־מ־ן!!! לכו לשלום ובואו לשלום, אם ירצה השם, בערב השבת הבאה”.

מנוחת שבת נסוּכה על פני העיירה. מהחלונות מנצנצים נרות השבת, שהודלקו זה עתה. יהודים מהלכים, אצים, מי לבית המדרש ומי לשטיבל (בית התפילה של החסידים). גם ר' בריש ממהר. על הקפוטה של משי – האבנט. השטריימל באלכסון על ראשו, והוא צועד לבית התפילה של חסידי גור.

בדרך חזרה הביתה, פסיעותיו של ר' בריש איטיות, והוא מוקף חסידים ובחורי ישיבה. הם משוחחים על מי שנסע לשבת לגור אל הרבי שיחיה, ועל מי שדחה נסיעתו לשבת הבאה, וכיוצא בזה. מברכים את ר' בריש: “שבת שלום וברכה, ר' בריש” ונפרדים ממנו. מיספר מלוויו פוחת בדרך, עד שהוא נכנס לביתו. ומבעד החלונות הפתוחים נשמע מייד קולו של ר' בריש, המברך את מלאכי השרת, המלווים את היהודי מבית המדרש לביתו, ומקדש אחר כך על היין.

בשבת אחר הצהריים באים בחורים לר' בריש להיבחן. הוא בוחן, ולאחר תשובות הבחור, המניחות את הדעת, צובט לו ר' בריש בלחיו ואומר: “בחור הגון”. ר' בריש מכבד את הבחורים בפירות של שבת. לזה תפוח, לאחר אגס. לבחורים מבוגרים הוא נותן בימי חג עוגה ותמר. נער שנתגלה, כי הוא ניחן בראש חריף והוא זקוק למלמד יותר טוב, אבל הוריו עניים, או יתום הוא, או אמו אלמנה, היה ר' בריש מלמד אותו בכבודו ובעצמו, או שהיה משיג בשבילו כסף לשכר לימוד.

בנחת כזרם הנחל שליד העיירה, חלפו בה השנים זו אחר זו. ר' בריש היה הולך מן המקווה בערבי שבתות והחנויות היו נסגרות בדרכו הביתה. היה מלמד בחורי ישיבה עניים, דואג שהקהל ישיא נערות עניות, שהגיעו לפרקן. היה מקבל תרומות לצורכי שבת ויום־טוב לעניים מכובדים, דואג להבהיל רופא לחולה מחוסר אמצעים וכדומה עד… עד שפרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לעיירה.

רבים מבני העיירה הצליחו להימלט. נותרו רק הזקנים החולים ואלה שלא הספיקו לברוח.

דיכאון העיק על העיירה. יהודים, פליטי עיירות קרובות, שבאו להסתתר אצל קרובים, או אצל יהודים אחרים בעיירה, סיפרו באימה ופחד על אכזריות הגרמנים.

חרדה ורעדה נפלו על יהודי העיירה, כששמעו, כי בעיירה סמוכה שרפו הגרמנים את בית הכנסת על כל הנפשות שבתוכו, וכל הנמלט מבית הכנסת נורה.

בעיירה אחרת ציוו הגרמנים על היהודים לכרות בור, אחר כך אילצו אותם להיכנס לתוכו והנאצים רצחו את כולם ביריות. נערות צעירות נאנסו ונורו אחר כך.

בעוד עיר תלו את חשובי בעלי הבתים. ועל עוד מעשי רצח וזוועה מחרידים נפוצו שמועות.

פחד מוות תקף את היהודים והם הסתגרו בבתיהם. יצאו מהבית רק בשעת הכרח רב. אז היו מתגנבים ועוברים בסימטה.

גם ר' בריש היה “מתגנב” בערב שבת למקווה. פעם כשחזר מהמקווה, זקנו מוצנע בדש מעילו זקוף הצווארון, הבחין בו גרמני, שהוביל יהודים אחדים. הגרמני צרח: “היי, יהודי, בוא הנה!” וכיוון אליו את רובהו. ר' בריש הצטרף. הובילו אותם דרך הסימטה הארוכה של העיירה לאי־שם.

בדרכם לחש ר' בריש ושאל את אחד היהודים, שהלך אתו באותה שורה: “לאן הם מוליכים אותנו?” היהודי לא ענה, רק משך בכתפיו.

– יהודי, סתום את לוע החזיר שלך! – צרח כחייה טורפת הגרמני. ר' בריש הרגיש פתאום חבטת מקל וכאב עצום בצד הימני של הגב, עד שנשימתו נעצרה.

הם הגיעו לבית העלמין. שם היו עוד גרמנים. הם שוחחו ביניהם בקול רם והצביעו על איזה מקום.

באותו מקל, שבו נחבט ר' בריש בגבו, סימן הגרמני על פני הקרקע מלבן של שלושה מטר אורך ושני מטר רוחב וצעק:

זוזו, יהודים בני כלבה. כאן – הצביע במקלו – תחפרו בור עמוק, שני מטר עומק. לחפור! הבנתם? לזוז! לעבוד!

ר' בריש חפר ונזכר, כי גם בעיירה סמוכה ציוו על היהודים לחפור בור ואחר כך ירו בכל החופרים ורצחום. לנוח, לפחות, בבית קברות יהודי, הוא מתנחם ולוחש לו ווידוי. לפני שבועיים תפשו את שני בניו והגלום לאי־שם. מי יודע, אם הם עודם בחיים? ור' בריש מפיל תחינתו לפני רבונו־של־עולם, שגם לבניו תתגלגל הזכות להגיע לקבר ישראל.

הוא גמר את תפילתו, חזר ואמר ווידוי ונשתתק. רחמים רבים תקפו אותו על אשתו גננדל. היא העלובה תישאר גלמודה בעולם הזה. ודמעותיו ניגרו ונתערבבו ברגבי העפר הכרויים.

ירד הלילה. עלטה. הירח עלה ואורו נפל על הבור. משגמרו את עבודתם, פקד עליהם הגרמני ללכת בעקבותיו למרחק כשלוש מאות מטר. הפנס שבידו האיר את הדרך. הם הגיעו אל פגר סוס. הגרמני נעמד וציווה לגרור את הפגר לבור, לזרוק אותו לשם ולכסותו בעפר.

משכילו את עבודתם, נצטרח הגרמני:

– נו, אתם גמרתם את עבודתכם. לכן היעלמו מכאן, אבל חיש!!! יהודים בזויים! רוצו חיש! ואם לא, אני רוצח את כולכם ביריות, – והוא התחיל לירות באוויר.

היהודים נחפזו וברחו.

בדרכו הביתה התפלל ר' בריש מעריב של שבת ופיזם בלחש “לכה דודי”. שאר היהודים הצטרפו אליו. כשחזרו לעיירה, הגיעו בתפילתם ל“שלום עליכם” ופתחו בשיר בקול רם: “בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון”.

* * * * *

יום אחד, בשעה שר' בריש היה עטוף בטליתו ובתפילין והתפלל שחרית על־יד ארון הקודש של ספר התורה הקטן, ששמר בביתו כירושה יקרה מאביו ע"ה, שמע פתאום קול רעש, צווחות ויריות.

חבטה גדולה על דלת מטבחו ואחריה יריות אחדות וקול זעקת אשתו גננדל: “שמע ישראל”!!! החרידוהו. הוא מיהר למטבח וראה אותה צונחת בשלולית דם.

הדלת נפרצה, ואל החדר פרצו גרמנים ורוביהם בידיהם ושקצים פולנים מלווים אותם. הם צרחו: – ז’יד! יהודי!!! יהודי!!! – עיני ר' בריש נצמדו אל גננדל אשתו הגוססת. לא ראה את השקצים, הגוזלים וחומסים את כל רכושו אשר בביתו. הם פרצו גם לארון הקודש. ואחד הגרמנים הוציא ממנו את ספר התורה.

שני גרמנים תפשו ברבי בריש ואחזו ברצועות התפילין. הם קשרו אותן על צווארו וגררוהו החוצה. שם עמדו עוד גרמנים ועוד שקצים, שהלכו בעקבותיהם כדי להראות להם, היכן מתגוררים יהודים.

משראו את ר' בריש עטוף בטלית ובתפילין, פרצו בצחוק של לעג וקלס וצווחו: ז’יד! יהודי! יהודי! איי וויי!… איי ויי!…" ודחפו את ר' בריש דחוף וגרור. אחד השקצים לקח את ספר התורה הקטן מידי הגרמני, תפס בפיאתו הימנית של ר' בריש ובחקותו את השירים והריקודים שראה פעם, כשיהודים הכניסו ספר תורה לבית הכנסת, התחיל רוקד מתקלס, לועג וצועק: “הוֺפ, הוֺפ, ז’יד קטן איי, איי, ווי!” וגרר את ר' בריש בפיאה עד שלחיו האדימה מדם. גרמני מתפקע מצחוק שלף סכין מכיסו, קרב לר' בריש, תפש את חציו השמאלי של זקנו וחתך אותו יחד עם נתח גדול מהלחי.

הגרמני החזיק בידו את חצי הזקן המוכתם בדם והוציא מידי השקץ הפולני את ספר התורה ומסרו לר' בריש. הוא שלף את אקדחו, התחיל יורה באוויר וצועק: “הוֺפסה! הוֺפסה! הוֺפסה!!!… נו, יהודי בן כלבה, לרקוד!!! לרקוד!!! הוֺפסה!!! הוֺפסה!!! טרללה”. צעק ודחף בקנה האקדח את ר' בריש.

ר' בריש עמד מבולבל, לוחץ אל לבו את ספר התורה הקטן, כאילו רצה להיאחז במשהו חזק, שלא יפול ולאט לאט החל להזיז רגליו.

בעלי בית, גויים שבעיירה, שהכירו יפה את ר' בריש, עברו ברחוב. הם נעצרו סקרנים, צחקו ולגלגו. אחרים, בניגוד להם, הפנו את הראש בבושה. לא רצו, שמבטו של ר' בריש ייתקל בהם, והסתלקו.

הגרמנים, השקצים וקהל הסקרנים השתלהבו יותר וצרחו:

“ז’יד!! יהודי ארור! זוז, רקוד!!! ר־ק־ו־ד!!!”

עתה שלף גרמני אחר את אקדחו, ירה באוויר וצרח:

“ר־ק־ו־ד! מסריח שכמוך! צא ב־ר־י־ק־ו־ד! לררר־קוד!”

ר' בריש התחיל עתה בשארית כוחותיו להזיז רגליו. שפתיו ריטטו ונעו, ונשמע המהום בכייני, לבבי. ר' בריש אמר ווידוי. פתאום אורו עיניו וכאילו ניתזו מהן זיקי אש. הוא החל רוקד ושר ביותר וביותר שמחה ובהתעוררות.

“אוי, שישו ושמחו בשמחת תורה! אוי־אוי־אוי־אוי!!!” וביותר שמחה המשיך – “ותנו כבוד לתורה!!! אוי, אוי, אוי!!!”

השקצים והגרמנים חיקו את ר' בריש, הצטרפו לריקודו ובלעג, בצחקוק חיקו ושרו:

“איי וויי, איי־וויי! הוֺפסה, הוֺפסה, הוֺפסה!!!”

ר' בריש הגביר את זמרתו והסעיר את ריקודו: “אוי, אוי, אוי!!! כי טוב סחרה מכל כסף… יקרה היא מפנינים!”

לפתע הצטרח הגרמני, שהאקדח בידו: “חדל! הפסק! ארור ומקולל, ח־ד־ל!”

אך ר' בריש רקד ביתר עוז ופראות והמשיך לזמר “אוי, אוי, אוי!!! שישו ושמחו בשמחת תורה אוי, אוי, אוי!!!” הגרמני חמתו בערה בו עד להשחית וצרח בקולי קולות: “להפסיק – אמרתי! החזיר בן הצואה לועג לנו! אתה, יהודי בן כלבה!” וירה שלוש פעמים בר' בריש.

ר' בריש נעצר להרף עין, התנודד אנה ואנה. ספר התורה הקטן החליק מידו ונפל, יריעותיו התפרשו ברחוב. מתנדנד קרב ר' בריש לגרמני, שעמד ואקדחו בידו וירק בפרצופו רוק מעורב בדמו וצנח על יריעות ספר התורה הפתוח.

שני זרמי דם דקים משתי זוויות פיו של ר' בריש זרמו אט והתפתלו על גווילי ספר התורה…

השמש זרחה וליטפה בקרניה החמות, האילנות פרחו במלוא יפעת פריחת האביב. הציפורים צייצו, כאילו השמיעו שירה לכבוד הקדוש־ברוך־הוא…

חנה’לה ומשה’לה כבר ידעו, שעם הישמע קול צעדים כבדים של חיילים על המדרגות וקול חבטות על הדלתות מוכרחים להחבא.

חנה’לה בת השש זכרה. כי אשתקד צעדו מגפיים של חיילים בכבדות על המדרגות, לאחר מכן שמעה רעש חבטות אימים על הדלת, עד שכל הבית הזדעזע והדלת נפרצה. חנה’לה התעוררה משנתה ולאוזניה הגיעה צריחה מאיימת: “החוצה, יהודי ארור!”. אז התכנסה והסתתרה במיטתה הקטנה אחוזת פחדים, וראתה את אביה נדחף בקתות הרובים החוצה. מאז לא ראתה אותו עוד.

משה’לה בן הארבע לא הבין, מדוע צריך להחבא. מלכתחילה מצא חן בעיניו עניין זה של מסתור ומחבוא. אך לאחר מכן העדיף להישאר בקרבת אמא. אכן ידוע ידע, כי עם הישמע קולות הזוועה של נקישת המגפיים הכבדים של אנשי הצבא בחדר המדרגות אין ברירה, אלא להסתתר. בכל זאת פרץ בבכי: "אני רוצה להישאר עם אמא’לה. מתייפח הלך עם חנה’לה, שהובילה אותו, באוחזה בכף ידו הזעירה. בידו השנייה תחב לו לפיו את קצה המטפחת, שעטפוהו בה. הוא ידע וזכר את דברי אמא, כי אסור לבכות בקול רם. וכך נלווה אל חנה’לה, נשנק בדמעותיו למקום מחבוא.

להרחיק לכת למקום־סתר לא יכלו, כי קול האימים של צעדי החיילים נשמע מקרוב. הם ירדו אפוא לחצר. בין מלונת הכלב לבין התיבה הגדולה של האשפה, בקרן זווית צרה, נדחסו וישבו דוממים.

להאריך שבת במצב כזה לא רצה משה’לה.

– מתי נלך הביתה? – שאל.

– הס, משה’לה! – ביקשה חנה’לה – הס, יקירי, הם עלולים לשמוע את קולך ואז יבואו, ימצאו אותנו ויירו בנו.

משה’לה נשתתק לזמן־מה ושאל בלחש:

– חנה’לה, טאשר יורים, טואב? (כאשר יורים, כואב?)

– לא יודעת – ענתה חנה’לה.

משה’לה תוחב שוב את המטפחת לתוך פיו ומתמוגג בבכי חנוק.

חנה’לה מבקשת רחמים:

– משה’לה, אל תבכה. הם עלולים לשמוע…

– נחזור הביתה, מתחנן האח הקטן, אני רוצה אל אמא’לה.

חנה’לה מוחה את דמעותיו, מקנחת את אפו:

– ששש… משה’לה, היא לוחשת ומנשקת אותו. שתוק, מחמדי, הס!

– אני ירא! פורץ משה’לה שוב בבכי מר ותוחב ביתר כוח את המטפחת לתוך פיו.

– טפשון, למה תפחד?

– אם ימצאו אותנו פה, יירו בנו ואז יהיה טאב דדול (כאב גדול)… – עונה משה’לה ודמעות חונקות אותו.

– אללי לי, הס, חדל מבכי, רחם עלי ושתוק! – מתחננת חנה’לה ומשתנקת גם היא בדמעותיה. הס, פן יגיע קול בכייך אליהם.

– טיפשון – אומרת חנה’לה שוב – כשיורים והאדם מת, לא כואב לו מאומה.

– אם זה לא טואב (כואב) – מבקש משה’לה רחמים – יבואו ויירו ואז נלך ונחזור לאמא’לה. אני רוצה לאכול…

– הא לך גזר, גזר מתוק. אכול ואל תבכה – מתחננת חנה’לה.

מזווית המלונה יוצא כלבלב קטן. משה’לה מסתכל בו ומתחייך.

– חנה’לה, הביטי, טלבלב יפה! אטח (אקח) את הטלבלב.

– משה’לה, שב! רחם ושב במקומך.

ממרחק לא רב נשמעו קולות חזקים של יריות. משה’לה נבהל לרגע, נשאר יושב במקומו לוחש לחנה’לה ומצביע באצבעו:

– אטח (אקח) את הטלבלב, אני מפחד, פן יירו בו.

– אל תירא משה’לה, לא יורים בכלבלב.

– למה? – תמה משה’לה.

– כי הוא לא יהודי – עונה חנה’לה.

– ולמה הוא לא יהודי? – מקשה משה’לה.

– משום… לא יודעת. הוא רק כלבלב – עונה חנה’לה.

– רחמנות, רחמנות על הטלבלב – ודמעות מבצבצות בעיני משה’לה. ממרחק מהדהדים קולות של יריות והכל שוב נדם.

– חנה’לה – קורא משה’לה – נחזור הביתה. טבר (כבר) ירו, אם לא, אתחיל שוב לבטות (לבכות) – מתייפח משה’לה ומבליע את קולו.

קול ירייה עז הרעיד את כל החצר. הכלבלב זחל לתוך המלונה. משה’לה וחנה’לה נצמדו זה אל זה בעצירת נשימה.

– יש כאן יהודים?… החוצה!!! כלבים ארורים!!! – נשמע קול גס, צרוד ושתוי.

יריות מקלע אחדות אל קרן הזווית, שבין המלונה לבין התיבה הגדולה של האשפה, הדמימו את הכל. רק הכלבלב הקטן, התרוצץ בחצר בפראות, פצוע וזב דם, מייבב ומיילל…

מוקדש לזכרו היקר של ידידי הנלבב והחבר למחנה הכפייה, יו"ר האיגוד העולמי של

ניצולי ברגן־בלזן – יוסף רוֺזנזפט ז"ל

שרה’לה הקטנה נצמדה יותר ויותר לעגלה ברפת – ברצותה להתחבא ולא להיראות. נשימתה נעצרה לרגע ועיניה, שפחדו להסתכל, נעצמו. קרן אור חדרה פתאום דרך שער הרפת, שנפתח לפתע. שרה’לה לא הרגישה בכך, שהבהמה נבהלה ודחקה אותה לקיר התבן. רק אוזניה קלטו, כי מישהו נכנס לרפת ובקול רם של מפקד קרא: – אם אמצא כאן אפילו יהודי אחד, תישרף כל בקתתך וירה תיירה.

– אוי, אוי! – ענה האיכר הזקן, שעמד ליד שער הרפת, לברנש המזוין, שניצב ובידו פנס חשמלי. – אצלי, אדוני האלוף, אין יהודים. מזמן גירשו אותם מן הכפר.

– האמת בפיך? ארורים – התרגז הברנש – אולי אתה עצמך יהודי הנך?…

– אני!… אני יהודי?! אוי, אוי! חלילה, אינני יהודי! – חזר והכריז האיכר פעמים אחדות. הוא כרע על ברכיו והצטלב.

– והיכן עליית הגג?

– אין לי עליית גג, אדוני!

– ומרתף יש לך?

– מרתף יש לי, אדוני, לבולבוסים.

– הראה, היכן הוא המרתף!

הם יצאו. השער נסגר. שוב עטתה האפלה את הרפת.

שרה’לה שכבה עוד ללא זיז וללא נוע. זה שלושה ימים היא חבויה ברפת וניזונה במזון הבהמות. בדרך כלל אין הרעב מציק לה. לבה הקטן דווה, והיא רוצה לבכות, אבל אסור… בכייה עלול להישמע.

הברנש פרץ שוב וחדר לרפת. הוא הוציא ממנה את הפרות וצעק בקולי קולות ובהתרגשות:

– הו, אומה ארורה. מצוא נמצא אתכם!

בכל כוחותיה התחפרה שרה’לה בערמת התבן ומרוב פחד כבחלום לא יכלה לזוז ממקומה. וכך שכבה, מחופרת חצייה, בתוך ערמת התבן וחיכתה.

אך ראה הברנש את שרה’לה, ניצב על עומדו כהלום רעם.

האיכר צנח על הקרקע, הצטלב ובקול מתייפח יילל: “אוי, אוי! לא ידעתי כלל וכלל, כי כאן מסתתרת יהודיה! אל תירה בי, אדון!!! אב לחמישה ילדים קטנים אני, אדון, רחם, חוס עליי, אדון!…”

הברנש התעורר מתדהמתו, דחף מעליו את האיכר, תפש בידה של שרה’לה, הוציא אותה מערמת התבן ודיבר אליה בנחת:

“אל תיראי, ילדה, לא יאונה לך כל רע…”

נדהמת נשאה שרה’לה את עיניה אל הברנש, הלבוש מדי ס.ס. גרמני ובידו אקדח… היא לא הבינה, מה מתרחש כאן. כמכושפת הלכה עם הגרמני, שאחז בחוזקה בכף ידה. הוא יצא יחד אתה מהרפת ופסע לכיוון היער הקרוב.

האיכר עמד תוהה ומשתומם, שוב הצטלב, ירק ונהם ברוגז:

– הייתכן? קשה להאמין, מה מסוגלים יהודים אלה לעולל. להתחבא אצלי ברפת ואני לא ידעתי. עיניו שוטטו על פני כל קצות הרפת. אם ימצא כאן יהודי, ימסרנו במו ידיו לגרמנים.

אבל הוא לא מצא שום נפש חיה.

הוא יצא מן הרפת, הכניס את הפרות ובקללות נמרצות בפיו נעל את השער. בעצבנות בדק את המנעול שעל שער הרפת, ורק אחר כך חזר לבקתתו.

הגרמני צעד בפסיעות גסות ומהירות, כמעט בריצה, ומשך אחריו את שרה’לה.

בחוץ היה יום סתיו קודר. עלים כמושים־צהובים – אחרוני שלכת – נשרו מהאילנות. מאי־שם נשמעו מזמן לזמן זעקות ייאוש, אחריהם קול יריות אחדות, ושוב נדם הכל מסביב, עד שרעם יריות רובה או מקלע החריד את הסביבה. פתאום¹ האט הגרמני את צעדיו. שרה’לה לא הבחינה בשני גרמנים, שהופיעו פתאום, כאילו צצו מן האדמה.

– הייל היטלר! נתמתחו שני הגרמנים כנימי כינור וידיהם למעלה, ובלי לחכות לתשובה אמרו:

– לאן פניך מועדות, קאמראד (חבר)? נערה יהודיה? כן?

– הייל היטלר! ענה הגרמני, שהוליך את שרה’לה. – מצאתי את הילדה – ובעיניו רמז ליער. ואמר: מייד תחוסל.

– קאמראד (חבר), התערבו הגרמנים, למה לך לבזבז זמן להליכה לשם, חסל אותה כאן.

– אסור לי, יש לי פקודה.

– אכן, אם כך, הדבר מובן – אמרו הגרמנים – כאילו ירדו לסוף דעתו. – יש לך פקודה, עשה והצלח. ואת, פעוטה, דרשי בשלום מוזס² שלכם, שם בשמיים… הייל היטלר!

– הייל היטלר! ענה הגרמני, שהוליך את שרה’לה וביתר כוח לחץ את כף ידה הקטנה, כאילו חשש, שתברח מפניו.

שני הגרמנים עקבו אחריהם במבטיהם. אבל הם נעלמו מעיניהם. רק קול יריה הדהד ממרחק־מה.

– הנה, הקטנה חוסלה – העיר אחד הגרמנים, והם המשיכו את דרכם לאיטם.

איש ה־ס.ס. המשיך להוביל את שרה’לה ולא זזה ידו מידה. ביער, בין עצים עבותים, נעצר, התבונן סביבו ופתח ואמר:

– שרה’לה, האם אינך מכירה אותי? – ובדברו הסיר את הקסדה הגרמנית מעל ראשו. שרה’לה הוכתה לרגע בהלם, אך מייד התאוששה והתבוננה בו. האם זה חלום? דמעות ביצבצו בעיניה והיא לחשה: הדוד יאנקל! הייתכן?

שתקי, שרה’לה! אוזניים מסביב! עלולים לשמוע את שיחתנו. ואז המשיך בלחש: – הידעת, שרה’לה, חיפשנו אתכם זמן רב, עקבנו אחריכן, וסוף סוף מצאתיך. ועתה בואי, התחבאי כאן במערה שלפנינו. הא לך לחם ונתח נקניק, ואני אלך לתור את הדרך ולוודא, אם אפשר לנו לעבור בה. מייד אחזור ואביאך למקום מבטחים ואז אספר לך הכל. – הוא ליטף את ראשה של שרה’לה והלך.

זמן־מה ישבה שרה’לה שקועה בהרהורים. קשה היה לה להבין, מה התרחש כאן. אף־על־פי שלא אכלה זה שלושה ימים, לא הציק לה הרעב. היא החלה להעלות לאט לאט בזכרונה את כל אשר עבר עליה ביומיים האחרונים.

את אבא שלחו עוד לפני שנה למחנה לעבודת פרך. בבית השתרר עצב מדכא בהיעדרו של אבא. אמא בכתה וסבתא טענה:

– רחל, חוסי ורחמי על הילדים. הביטי וראי, מה עוללת לעצמך. הפסיקי לבכות. ראה תראי, כי ברל יחזור, בעזרת השם. – ואז הייתה סבתא מוחה גם היא דמעותיה…

אמא הלכה לעבוד בבית מלאכה. על שרה’לה הוטל להשגיח על שני אחיה הקטנים, משה’לה ושלמה’לה, ולשרת את סבתא הזקנה. זו לא יכלה כבר להניע את רגליה ונאלצה לשבת או לשכב. ואז באה פקודת ההגליה. רצו לקחת את סבתא, אבל היא נפחה את נשמתה, בשעה שהגרמנים עמדו בפתח הבית. אמא קראה: “ברוך דיין אמת, מוטב כך, מאשר להגיע לידיהם”.

מאז, נזכרה שרה’לה, הייתה שרויה תמיד בפחד. בלילות פקדוה סיוטי חלומות. פעם ראתה בחלומה את סבתא עומדת לידה, מפרכת ידיה וקוראה: שרה’לה, חוסי ורחמי עליך! ברחי, הצילי את חייך הצעירים, נוסי! ברחי!…

אחר כך ראתה והנה הם באים, יורים וצוחקים, יורים ושורפים… הכל נשרף. כל הבית, אבא ואמא והאחים הקטנים… הכל… הכל… והיא זועקת בשארית כוחותיה… זיעה קרה כיסתה אותה, בשעה שאמה העירתה ושאלה, מדוע זעקה כה בשנתה.

פעם באו לקחתה להגליה עם שני אחיה הקטנים. אמא לא היתה אז בבית. שרה’לה ואחיה התחבאו במרתף בין סמרטוטים וגרוטאות. הגרמנים חיפשו, דקרו בחניתותיהם בערמות הסמרטוטים ופגעו באח הקטן, שטרם מלאו לו שלוש שנים. הילד פרץ בבכי ואז מצאו את כולם והוליכום בקרון סגור. הקרון נעצר לפני בית, ובו היו עוד הרבה ילדים שנלכדו. את שרה’לה הכניסו לבית, שבו היו רק נערות. את האחים הקטנים לא ראתה עוד. נכנס גרמני ורשם את כולן. הנערות מגיל ט"ו ומעלה נאלצו להתפשט ולהכנס לחדר שני – אל רופא. את אלה, שנכנסו לחדר הרופא, לא ראו עוד. וכך נשארו הבנות הצעירות יום ולילה ללא אוכל וללא מים. הן ישנו על הרצפה. בבוקר בא גרמני ופקד על ארבע בנות, שילכו אתו. שרה’לה היתה אחת מהן. הגרמני הביא אותן לקסרקטין לנקות את החדרים. על שרה’לה הטילו לנקות את החצר. בשעת עבודתה נזכרה בחלומותיה. זכרה את סבתא, הקוראת לה: “הצילי את נפשך, שרה’לה, ברחי, ברחי,”… היא החליטה לברוח. אבל כיצד?… על־יד השער עמד זקיף גרמני. על־יד האורוות עמדה עגלת איכרים; איכר הביא תבן וקש. הוא הכניס לקסרקטין את התבן החדש, ואת הישן הוציא ושם בעגלה.

שרה’לה התבוננה סביבה לראות, מי נמצא בחצר. פרט לאיכר, שהיה נתון לעבודתו, לא היה שם איש. החיילים, העוברים במקום, לא שמו כלל לב לילדה היהודיה, המנקה את החצר. ליבה הלם בחוזקה. היא טיפסה על העגלה והתחבאה בתוך התבן. משגמר האיכר את עבודתו, ניגש למיפקדה לקחת שם אישור, ובגרמנית משובשת מלמל בקושי: “הכל בסדר. הייל היטלר!” הוא קרב לעגלתו, תפס את המושכות, הצליף על הסוס ובצעקה גדולה “וויו” קפץ לעגלה ויצא מן החצר. ליד השער הראה לזקיף את הפתק, שקיבל במיפקדה. הגרמני רמז לו, כי הכל בסדר, והוא רשאי לנסוע.

גשם זלעפות ניתך פתאום. הגרמני רץ למצוא לו מחסה בסוכת השמירה, והאיכר מיהר לחזור לכפר.

בחצרו נעצר על־יד הרפת, נכנס לבקתתו בקללה: הו, גשם כזה!…

אז זחלה שרה’לה לאיטה מהעגלה, נכנסה לרפת והתחבאה בתוכה. זמן רב שכבה בין ערמות התבן והשחת, עד שבאו הגרמנים. היא שמעה קולות, קללות וצווחות, נביחת כלבים, עד שהכל נדם – הם הסתלקו. כעבור יומיים מצא אותה הדוד המחופש לגרמני מן הס.ס., והביאה ליער.

כל זה עלה בזכרונה של שרה’לה, ורק עכשיו חשה בכאב. היא התמוגגה בדמעותיה בלי להשמיע קול ולחשה לעצמה: – מי יודע, היכן עכשיו שני אחיה הקטנים. עליה לחפשם ולמוצאם. אבל כיצד?… איך?… מרוב עייפות נרדמה.

כמה זמן ישנה, לא ידעה. אבל כשהתעוררה, כבר היה על ידה הדוד יאנקל לבוש בבגד איכרים ורובה על כתפיו. הוא לחש לה: – חטפת תנומה? נו, עכשיו קומי, שרה’לה, עלינו ללכת בטרם יעלה השחר. שרה’לה רעדה מקור. היא התעטפה במטפחת איכרים, שהביא לה הדוד, ושניהם יצאו מן המערה.

בחוץ ירד גשם. רוח נשבה בין העצים ברעש גדול, והם לא שמעו אפילו את קולות פסיעותיהם. בשביל צר מהצד עמדה עגלת איכרים, בה ישבו עוד יהודים ולא יהודים, וכולם בבגדי איכרים או במדי צבא. כולם היו חמושים ברובים. הם קיבלו את שרה’לה בשמחה ופינו לה מקום בעגלה. שרה’לה מחתה את דמעותיה. היא נרגעה ושאלה את הדוד:

– לאן אנחנו נוסעים, הדוד יאנקל?

– לנקום נקמתך, שרה’לה, על אבא ואמא, על אחייך, על הכול.