רקע
סמי פדר
ילדים בגיטו

חנה’לה ומשה’לה כבר ידעו, שעם הישמע קול צעדים כבדים של חיילים על המדרגות וקול חבטות על הדלתות מוכרחים להחבא.

חנה’לה בת השש זכרה. כי אשתקד צעדו מגפיים של חיילים בכבדות על המדרגות, לאחר מכן שמעה רעש חבטות אימים על הדלת, עד שכל הבית הזדעזע והדלת נפרצה. חנה’לה התעוררה משנתה ולאוזניה הגיעה צריחה מאיימת: “החוצה, יהודי ארור!”. אז התכנסה והסתתרה במיטתה הקטנה אחוזת פחדים, וראתה את אביה נדחף בקתות הרובים החוצה. מאז לא ראתה אותו עוד.

משה’לה בן הארבע לא הבין, מדוע צריך להחבא. מלכתחילה מצא חן בעיניו עניין זה של מסתור ומחבוא. אך לאחר מכן העדיף להישאר בקרבת אמא. אכן ידוע ידע, כי עם הישמע קולות הזוועה של נקישת המגפיים הכבדים של אנשי הצבא בחדר המדרגות אין ברירה, אלא להסתתר. בכל זאת פרץ בבכי: "אני רוצה להישאר עם אמא’לה. מתייפח הלך עם חנה’לה, שהובילה אותו, באוחזה בכף ידו הזעירה. בידו השנייה תחב לו לפיו את קצה המטפחת, שעטפוהו בה. הוא ידע וזכר את דברי אמא, כי אסור לבכות בקול רם. וכך נלווה אל חנה’לה, נשנק בדמעותיו למקום מחבוא.

להרחיק לכת למקום־סתר לא יכלו, כי קול האימים של צעדי החיילים נשמע מקרוב. הם ירדו אפוא לחצר. בין מלונת הכלב לבין התיבה הגדולה של האשפה, בקרן זווית צרה, נדחסו וישבו דוממים.

להאריך שבת במצב כזה לא רצה משה’לה.

– מתי נלך הביתה? – שאל.

– הס, משה’לה! – ביקשה חנה’לה – הס, יקירי, הם עלולים לשמוע את קולך ואז יבואו, ימצאו אותנו ויירו בנו.

משה’לה נשתתק לזמן־מה ושאל בלחש:

– חנה’לה, טאשר יורים, טואב? (כאשר יורים, כואב?)

– לא יודעת – ענתה חנה’לה.

משה’לה תוחב שוב את המטפחת לתוך פיו ומתמוגג בבכי חנוק.

חנה’לה מבקשת רחמים:

– משה’לה, אל תבכה. הם עלולים לשמוע…

– נחזור הביתה, מתחנן האח הקטן, אני רוצה אל אמא’לה.

חנה’לה מוחה את דמעותיו, מקנחת את אפו:

– ששש… משה’לה, היא לוחשת ומנשקת אותו. שתוק, מחמדי, הס!

– אני ירא! פורץ משה’לה שוב בבכי מר ותוחב ביתר כוח את המטפחת לתוך פיו.

– טפשון, למה תפחד?

– אם ימצאו אותנו פה, יירו בנו ואז יהיה טאב דדול (כאב גדול)… – עונה משה’לה ודמעות חונקות אותו.

– אללי לי, הס, חדל מבכי, רחם עלי ושתוק! – מתחננת חנה’לה ומשתנקת גם היא בדמעותיה. הס, פן יגיע קול בכייך אליהם.

– טיפשון – אומרת חנה’לה שוב – כשיורים והאדם מת, לא כואב לו מאומה.

– אם זה לא טואב (כואב) – מבקש משה’לה רחמים – יבואו ויירו ואז נלך ונחזור לאמא’לה. אני רוצה לאכול…

– הא לך גזר, גזר מתוק. אכול ואל תבכה – מתחננת חנה’לה.

מזווית המלונה יוצא כלבלב קטן. משה’לה מסתכל בו ומתחייך.

– חנה’לה, הביטי, טלבלב יפה! אטח (אקח) את הטלבלב.

– משה’לה, שב! רחם ושב במקומך.

ממרחק לא רב נשמעו קולות חזקים של יריות. משה’לה נבהל לרגע, נשאר יושב במקומו לוחש לחנה’לה ומצביע באצבעו:

– אטח (אקח) את הטלבלב, אני מפחד, פן יירו בו.

– אל תירא משה’לה, לא יורים בכלבלב.

– למה? – תמה משה’לה.

– כי הוא לא יהודי – עונה חנה’לה.

– ולמה הוא לא יהודי? – מקשה משה’לה.

– משום… לא יודעת. הוא רק כלבלב – עונה חנה’לה.

– רחמנות, רחמנות על הטלבלב – ודמעות מבצבצות בעיני משה’לה. ממרחק מהדהדים קולות של יריות והכל שוב נדם.

– חנה’לה – קורא משה’לה – נחזור הביתה. טבר (כבר) ירו, אם לא, אתחיל שוב לבטות (לבכות) – מתייפח משה’לה ומבליע את קולו.

קול ירייה עז הרעיד את כל החצר. הכלבלב זחל לתוך המלונה. משה’לה וחנה’לה נצמדו זה אל זה בעצירת נשימה.

– יש כאן יהודים?… החוצה!!! כלבים ארורים!!! – נשמע קול גס, צרוד ושתוי.

יריות מקלע אחדות אל קרן הזווית, שבין המלונה לבין התיבה הגדולה של האשפה, הדמימו את הכל. רק הכלבלב הקטן, התרוצץ בחצר בפראות, פצוע וזב דם, מייבב ומיילל…



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות