רקע
סמי פדר
על קידוש השם

אברהם משה היה יהודי בריא, גבה־קומה ורחב גרם. פניו היו עטורים בזקן רחב ושחור. מתחת לגביניו העבותים והשחורים התנוצצו שתי עיניו הפיקחות, השחורות והיוקדות.

בשעת התפילה היה אברהם משה עטוף תמיד בטליתו מעל לראשו ופניו היו מכוסים כולם. רק מזמן לזמן, כשהיה מרים יפה את ראשו, היו נראות מבין קפל צר של טליתו עיניו השחורות, המתנוצצות כברקים.

מקומו של אברהם משה בבית הכנסת היה במזרח, סמוך לארון הקודש. יש שהיה מתהלך הלוך וחזור, בצעדים חפוזים, מעווה פניו ומוחא כפיים:

– אויה לי, אויה לי…

ויש היה מתרונן ומפטיר:

– ברוך הוא וברוך שמו… אוי… אוי… א–מ–ן!

על הקונדסים בבית המדרש נפל פחדו של אברהם משה הגמלוני, החזק והשחור. ואם קרה, שאברהם משה תפש פעם איזה פרחח באוזנו, היה בחורון זה זקוק לרחמים. אברהם משה הטיל בחמתו את ראשו השחור שמאלה, מבעד לטלית שלחו עיניו הקודחות ברקים ובקול של דוב נוהם זימרר:

– שקץ, כרכוריך ופיזוזיך מסביב – מאי קא משמע לן, הא?

ובשעת מעשה גילגל את אפרכסת אוזנו של הנער בשתי אצבעותיו:

– נו, השמע קולך, שקץ… ברוך הוא וברוך שמו… א–מ–ן…

פעם תפס לו אברהם משה איזה בחורון סתם וצבטו צביטה חזקה בלחיו:

– אמור נא לי, בחור־חתן, בנו של מי הנך, הא?

הנער פרץ בבכי, עקר עצמו מידיו ובכל כוחו קרא: אשמדאי!!! – וכל החבריא של הנערים התפזרו בריצה וקראו במקהלה: א־ש־מ־ד־א־י!!!

וכינוי זה אמנם דבק מאז באברהם משה.

אשמדאי הולך… אשמדאי עובר לפני התיבה… אשמדאי בעל־קורא…

אשמדאי…

היו גם זמנים, שזכה לרכוש את לבם של הילדים. זה היה ביום שמחת־תורה. איש מבין המתפללים לא הטיב לקרוא בקול “אתה הראית” מאשמדאי. איש לא הצליח לזמר ולרקוד עם ספר התורה בידיו כאשמדאי. לכל הקפה היה לו זמר וריקוד מיוחד. מעולם לא החסיר לקרוא לתורה אף את אחרון הילדים בקולו המתרונן והמסתלסל – “י־ע־מ־ו־ד הבחור החתן”… עיניו השחורות, היוקדות והזועמות תמיד, האירו אז בחן מיוחד. הן היו רכות, טובות ונלבבות. טוב־לב של עליצות קרן מהן, ופניו רחבות ומחייכות. אז זכה וקראו לו “רב”, ר' אברהם משה. היו נדחקים אליו וכל נער חיפש את מבטו, הזכיר לו:

– אני! – אותי, ר' אברהם משה!

והוא, אברהם משה, בחיוך רחב על פניו נענע בראשו לכל אחד וענה: “יעמוד הבחור החתן…” הבחורונים היו גאים, כי בין המבוגרים ייחד כבודם.

כשננעץ מבטו של אברהם משה בי – כאילו פילח את לבי. אזניי קלטו רק את הקריאה: “יעמוד הבחור החתן שמואל זנוול”… הייתי נדהם, חשתי, כי מישהו תופסני יחד עם ספר התורה. אני חובק בזרועותיי את ספר התורה ואותי עם הספר מחזיק… אשמדאי. קול הבריטון החזק שלו מסתלסל ומתרונן:

­– אנא ה' הושיעה נא!

הוא שר ורוקד, הכול סביבי מתרונן ויוצא במחול. הכול מסתובב. זקנים מחוללים, פיאות יוצאות במחול, דגלים מכרכרים, אהרן הכהן ומשה רבנו שעל הדגלים יוצאים בריקוד, התפוחים האדמונים והירוקים והלהבות של נרות הדגלים מפזזים בריקוד סוער. בית המדרש כולו מסתובב. מנורת הנחושת התלויה רוקדת אף היא, עזרת הנשים נעה מעלה־מטה, מטה־מעלה, הכל מוחאים כפיים בקצב ועמהם גם האריות של ארון הקודש, כל אחד בלשונו האדומה, השלוחה מפיו הפעור. בקצב מכרכרים ומתנדנדים יהודים זקנים, מקפצים בריקוד בחורים צעירים ופיאותיהם מתנופפות, נערות וצמותיהן הקלועות, ועל כולם ומעליהם מצטלצל קולו העז של אברהם משה:

– אנא ה' הצליחה נא!…


* * * * *

חלפו ועברו שנים. שינויים רבים חלו בעיירה. רבים מהזאטוטים יצאו ממנה לערים הגדולות או אפילו לחוצה לארץ. רבים כבר נשאו נשים והיו לבעלי־בתים מכובדים. אברהם משה הזקין ובשערותיו נזרקה שיבה, קומתו נשתוחחה. אך כינויו אשמדאי לא נשכח.

פרצה מלחמת העולם השנייה. רבים נמלטו ועמם מרא דאתרא והשו"ב. נותר אשמדאי ועמו יהודים זקנים, חולים, ואלה שהגרמנים הקדימו אותם ומנעו בריחתם, או החזירום בעל כורחם.

הנאצים הגיעו. אבל ועננה הרת אימים העיקו על העיירה. כל אחד חיפש לו מקום מחבוא. איש לא יצא מפתח ביתו. אבל בליל יום־כיפור איש אינו יכול לעצור ברוחו… הרי זה יום־כיפור!…

יהודים מתהלכים כצללים. מתגנבים ונכנסים לבית המדרש לתפילת כל־נדרי.

ועל־יד העמוד, כבכל שנה, ניצב אשמדאי הזקן וטליתו עוטפת את ראשו ומליטה את פניו, כאילו רצה לעטות על פני כל המכאוב היהודי המר. דמעותיו זולגות על העמוד וממנו הן נושרות וזורמות הלאה לאי־שם.

שפתי אשמדאי רוחשות “תפילה זכה”.

דממה כבדה ומעיקה בבית המדרש. רק קול בכיו של “אשמדאי” נשמע. פולח כל לב בכאב וביגון.

בלחש, שכמעט ואינו נשמע, פתח “אשמדאי” בתפילת “כל־נדרי”. ראשו מתרומם והולך, קולו מתגבר ומתחזק, קול הארי שלו מצטלצל כבימים עברו:

“ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה”.

באותו רגע בקעו מבחוץ קולות ירייה חזקים. דלת בית המדרש נפרצה. גרמנים חדרו ורוביהם בידיהם. הראשון, אקדח טעון בידו, שואל בזעם:

– היכן הרבינר?

הכל נדמו, כאילו התאבנו. איש אינו פוצה פה. איש אינו עונה.

– היכן הרבינר? – שאלתי. התענו לי? יהודים נבזים, ארורים!

אין תשובה. דממה כבדה. מתח על סף ההתפוצצות.

­– הנשק הכן! – צורח הגרמני.

נשמע משק נצרות הרובים. הגרמנים נכונים לירי.

והנה נשמע קול צעדיו של אשמדאי הזקן. טליתו עוטה את ראשו, פניו מכוסים. ספר התורה בזרועותיו. הוא צועד ומגביר הילוכו. קולו מצטלצל בעוז וביתר כוח:

“ויאמר ה' סלחתי כדבריך!”

הוא מתקרב לדלת – אל הגרמני, שאקדחו בידו… אברהם משה מטיל את ראשו שמאלה, הטלית מחליקה מעל לראשו. זוג עיניים שחורות, בורקות נחשף. בשארית כוחותיו הוא קורא:

– שמע ישראל! ויאמר ה' סלחתי כדבריך!

וצונח.

הגרמני נרעש ונדהם. לא ירה. נשמע קול פקודה קצרה והם הסתלקו.

בחרדת קודש הרים יהודי זקן את ספר התורה, כיסה את פניו של אברהם משה:

– הביטו… יהודים… ר' אברהם משה… הוא קידש את השם! – ופרץ בבכי.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות