רקע
סמי פדר
ר' בּריש
על קידוש השם.png

ר' בריש שוחט – יהודי קטן. רזה. בעל הדרת פנים, עטור זקן יפה, פיאותיו ארוכות ומסולסלות, טיפות מי מקווה מטפטפות מהן – הוא חוזר מן המקווה בפסיעות קטנות כל ערב שבת לביתו דרך הסימטה הצרה והארוכה שבעיירה ומפזם לו ניגון. משני עבריה של הסימטה נמשכות שתי שורות בתים קטנים, הניצבים זה מול זה כמצבות בבית עלמין יהודי.

ר' בריש מהלך והחנויות נסגרות. אך לפתע נעצר לפני חנות, שעדיין לא הספיק בעליה לסגור אותה. וכך לפתע נקטע גם הניגון. את ידו הימנית העביר על פניו, משך בזקנו ובפיאותיו המטפטפות שוב אגלי מי מקווה והשמיע: “נו?!…” הוא פשט את ידו, פישק את כל חמש אצבעותיו, נענע ידו, כאילו שקל בה משהו כבד, ובלחש, כבשעת תפילת שמונה־עשרה, פנה אל החנות: “איי, איי־איי!!!… נו, שבת!!!…” והוא עמד בהניעו כך את ידו המושטה עם אצבעותיו הפשוקות, עד שבעל החנות המבויש סגר במהירות את החנות.

רק אז האיץ קצת ר' בריש את פסיעותיו, זימזם בקצב יותר מהיר את הניגון וחזר שבע רצון לביתו.

מאוחר יותר היו רואים את ר' בריש מהלך ברחוב הארוך בלוויית שני בחורים, שנשאו סל גדול. כך היה ר' בריש מהלך עם הבחורים בכל ערב שבת לקבץ צורכי מזון לבחורי ישיבה עניים, היושבים כל השבוע בבית המדרש ועוסקים בתורה, או לעניים מכובדים, שנשארו ללא צורכי שבת.

על־יד כל בית היו נעצרים, דופקים על הדלת ופותחים אותה בברכת “שבת שלום” קולנית. ראשון נכנס ר' בריש ואחריו – שני הבחורים והסל בידיהם.

בעלת מהבית כבר חיכתה לביקור זה. בקול לבבי־אימהי היא עונה: “שבת שלום. היכנסו, בבקשה, פנימה!” והיא נוטלת מן השולחן את החלה, או את העוגה, שהכינה מראש, ושמה בסל.

ר' בריש והבחורים יוצאים מן הבית בברכת: “שבת שלום. תתברכי בכל טוב” ובעלת הבית מפטירה בקול עסיסי: “א־מ־ן!!! לכו לשלום ובואו לשלום, אם ירצה השם, בערב השבת הבאה”.

מנוחת שבת נסוּכה על פני העיירה. מהחלונות מנצנצים נרות השבת, שהודלקו זה עתה. יהודים מהלכים, אצים, מי לבית המדרש ומי לשטיבל (בית התפילה של החסידים). גם ר' בריש ממהר. על הקפוטה של משי – האבנט. השטריימל באלכסון על ראשו, והוא צועד לבית התפילה של חסידי גור.

בדרך חזרה הביתה, פסיעותיו של ר' בריש איטיות, והוא מוקף חסידים ובחורי ישיבה. הם משוחחים על מי שנסע לשבת לגור אל הרבי שיחיה, ועל מי שדחה נסיעתו לשבת הבאה, וכיוצא בזה. מברכים את ר' בריש: “שבת שלום וברכה, ר' בריש” ונפרדים ממנו. מיספר מלוויו פוחת בדרך, עד שהוא נכנס לביתו. ומבעד החלונות הפתוחים נשמע מייד קולו של ר' בריש, המברך את מלאכי השרת, המלווים את היהודי מבית המדרש לביתו, ומקדש אחר כך על היין.

בשבת אחר הצהריים באים בחורים לר' בריש להיבחן. הוא בוחן, ולאחר תשובות הבחור, המניחות את הדעת, צובט לו ר' בריש בלחיו ואומר: “בחור הגון”. ר' בריש מכבד את הבחורים בפירות של שבת. לזה תפוח, לאחר אגס. לבחורים מבוגרים הוא נותן בימי חג עוגה ותמר. נער שנתגלה, כי הוא ניחן בראש חריף והוא זקוק למלמד יותר טוב, אבל הוריו עניים, או יתום הוא, או אמו אלמנה, היה ר' בריש מלמד אותו בכבודו ובעצמו, או שהיה משיג בשבילו כסף לשכר לימוד.

בנחת כזרם הנחל שליד העיירה, חלפו בה השנים זו אחר זו. ר' בריש היה הולך מן המקווה בערבי שבתות והחנויות היו נסגרות בדרכו הביתה. היה מלמד בחורי ישיבה עניים, דואג שהקהל ישיא נערות עניות, שהגיעו לפרקן. היה מקבל תרומות לצורכי שבת ויום־טוב לעניים מכובדים, דואג להבהיל רופא לחולה מחוסר אמצעים וכדומה עד… עד שפרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לעיירה.

רבים מבני העיירה הצליחו להימלט. נותרו רק הזקנים החולים ואלה שלא הספיקו לברוח.

דיכאון העיק על העיירה. יהודים, פליטי עיירות קרובות, שבאו להסתתר אצל קרובים, או אצל יהודים אחרים בעיירה, סיפרו באימה ופחד על אכזריות הגרמנים.

חרדה ורעדה נפלו על יהודי העיירה, כששמעו, כי בעיירה סמוכה שרפו הגרמנים את בית הכנסת על כל הנפשות שבתוכו, וכל הנמלט מבית הכנסת נורה.

בעיירה אחרת ציוו הגרמנים על היהודים לכרות בור, אחר כך אילצו אותם להיכנס לתוכו והנאצים רצחו את כולם ביריות. נערות צעירות נאנסו ונורו אחר כך.

בעוד עיר תלו את חשובי בעלי הבתים. ועל עוד מעשי רצח וזוועה מחרידים נפוצו שמועות.

פחד מוות תקף את היהודים והם הסתגרו בבתיהם. יצאו מהבית רק בשעת הכרח רב. אז היו מתגנבים ועוברים בסימטה.

גם ר' בריש היה “מתגנב” בערב שבת למקווה. פעם כשחזר מהמקווה, זקנו מוצנע בדש מעילו זקוף הצווארון, הבחין בו גרמני, שהוביל יהודים אחדים. הגרמני צרח: “היי, יהודי, בוא הנה!” וכיוון אליו את רובהו. ר' בריש הצטרף. הובילו אותם דרך הסימטה הארוכה של העיירה לאי־שם.

בדרכם לחש ר' בריש ושאל את אחד היהודים, שהלך אתו באותה שורה: “לאן הם מוליכים אותנו?” היהודי לא ענה, רק משך בכתפיו.

– יהודי, סתום את לוע החזיר שלך! – צרח כחייה טורפת הגרמני. ר' בריש הרגיש פתאום חבטת מקל וכאב עצום בצד הימני של הגב, עד שנשימתו נעצרה.

הם הגיעו לבית העלמין. שם היו עוד גרמנים. הם שוחחו ביניהם בקול רם והצביעו על איזה מקום.

באותו מקל, שבו נחבט ר' בריש בגבו, סימן הגרמני על פני הקרקע מלבן של שלושה מטר אורך ושני מטר רוחב וצעק:

זוזו, יהודים בני כלבה. כאן – הצביע במקלו – תחפרו בור עמוק, שני מטר עומק. לחפור! הבנתם? לזוז! לעבוד!

ר' בריש חפר ונזכר, כי גם בעיירה סמוכה ציוו על היהודים לחפור בור ואחר כך ירו בכל החופרים ורצחום. לנוח, לפחות, בבית קברות יהודי, הוא מתנחם ולוחש לו ווידוי. לפני שבועיים תפשו את שני בניו והגלום לאי־שם. מי יודע, אם הם עודם בחיים? ור' בריש מפיל תחינתו לפני רבונו־של־עולם, שגם לבניו תתגלגל הזכות להגיע לקבר ישראל.

הוא גמר את תפילתו, חזר ואמר ווידוי ונשתתק. רחמים רבים תקפו אותו על אשתו גננדל. היא העלובה תישאר גלמודה בעולם הזה. ודמעותיו ניגרו ונתערבבו ברגבי העפר הכרויים.

ירד הלילה. עלטה. הירח עלה ואורו נפל על הבור. משגמרו את עבודתם, פקד עליהם הגרמני ללכת בעקבותיו למרחק כשלוש מאות מטר. הפנס שבידו האיר את הדרך. הם הגיעו אל פגר סוס. הגרמני נעמד וציווה לגרור את הפגר לבור, לזרוק אותו לשם ולכסותו בעפר.

משכילו את עבודתם, נצטרח הגרמני:

– נו, אתם גמרתם את עבודתכם. לכן היעלמו מכאן, אבל חיש!!! יהודים בזויים! רוצו חיש! ואם לא, אני רוצח את כולכם ביריות, – והוא התחיל לירות באוויר.

היהודים נחפזו וברחו.

בדרכו הביתה התפלל ר' בריש מעריב של שבת ופיזם בלחש “לכה דודי”. שאר היהודים הצטרפו אליו. כשחזרו לעיירה, הגיעו בתפילתם ל“שלום עליכם” ופתחו בשיר בקול רם: “בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון”.


* * * * *

יום אחד, בשעה שר' בריש היה עטוף בטליתו ובתפילין והתפלל שחרית על־יד ארון הקודש של ספר התורה הקטן, ששמר בביתו כירושה יקרה מאביו ע"ה, שמע פתאום קול רעש, צווחות ויריות.

חבטה גדולה על דלת מטבחו ואחריה יריות אחדות וקול זעקת אשתו גננדל: “שמע ישראל”!!! החרידוהו. הוא מיהר למטבח וראה אותה צונחת בשלולית דם.

הדלת נפרצה, ואל החדר פרצו גרמנים ורוביהם בידיהם ושקצים פולנים מלווים אותם. הם צרחו: – ז’יד! יהודי!!! יהודי!!! – עיני ר' בריש נצמדו אל גננדל אשתו הגוססת. לא ראה את השקצים, הגוזלים וחומסים את כל רכושו אשר בביתו. הם פרצו גם לארון הקודש. ואחד הגרמנים הוציא ממנו את ספר התורה.

שני גרמנים תפשו ברבי בריש ואחזו ברצועות התפילין. הם קשרו אותן על צווארו וגררוהו החוצה. שם עמדו עוד גרמנים ועוד שקצים, שהלכו בעקבותיהם כדי להראות להם, היכן מתגוררים יהודים.

משראו את ר' בריש עטוף בטלית ובתפילין, פרצו בצחוק של לעג וקלס וצווחו: ז’יד! יהודי! יהודי! איי וויי!… איי ויי!…" ודחפו את ר' בריש דחוף וגרור. אחד השקצים לקח את ספר התורה הקטן מידי הגרמני, תפס בפיאתו הימנית של ר' בריש ובחקותו את השירים והריקודים שראה פעם, כשיהודים הכניסו ספר תורה לבית הכנסת, התחיל רוקד מתקלס, לועג וצועק: “הוֺפ, הוֺפ, ז’יד קטן איי, איי, ווי!” וגרר את ר' בריש בפיאה עד שלחיו האדימה מדם. גרמני מתפקע מצחוק שלף סכין מכיסו, קרב לר' בריש, תפש את חציו השמאלי של זקנו וחתך אותו יחד עם נתח גדול מהלחי.

הגרמני החזיק בידו את חצי הזקן המוכתם בדם והוציא מידי השקץ הפולני את ספר התורה ומסרו לר' בריש. הוא שלף את אקדחו, התחיל יורה באוויר וצועק: “הוֺפסה! הוֺפסה! הוֺפסה!!!… נו, יהודי בן כלבה, לרקוד!!! לרקוד!!! הוֺפסה!!! הוֺפסה!!! טרללה”. צעק ודחף בקנה האקדח את ר' בריש.

ר' בריש עמד מבולבל, לוחץ אל לבו את ספר התורה הקטן, כאילו רצה להיאחז במשהו חזק, שלא יפול ולאט לאט החל להזיז רגליו.

בעלי בית, גויים שבעיירה, שהכירו יפה את ר' בריש, עברו ברחוב. הם נעצרו סקרנים, צחקו ולגלגו. אחרים, בניגוד להם, הפנו את הראש בבושה. לא רצו, שמבטו של ר' בריש ייתקל בהם, והסתלקו.

הגרמנים, השקצים וקהל הסקרנים השתלהבו יותר וצרחו:

“ז’יד!! יהודי ארור! זוז, רקוד!!! ר־ק־ו־ד!!!”

עתה שלף גרמני אחר את אקדחו, ירה באוויר וצרח:

“ר־ק־ו־ד! מסריח שכמוך! צא ב־ר־י־ק־ו־ד! לררר־קוד!”

ר' בריש התחיל עתה בשארית כוחותיו להזיז רגליו. שפתיו ריטטו ונעו, ונשמע המהום בכייני, לבבי. ר' בריש אמר ווידוי. פתאום אורו עיניו וכאילו ניתזו מהן זיקי אש. הוא החל רוקד ושר ביותר וביותר שמחה ובהתעוררות.

“אוי, שישו ושמחו בשמחת תורה! אוי־אוי־אוי־אוי!!!” וביותר שמחה המשיך – “ותנו כבוד לתורה!!! אוי, אוי, אוי!!!”

השקצים והגרמנים חיקו את ר' בריש, הצטרפו לריקודו ובלעג, בצחקוק חיקו ושרו:

“איי וויי, איי־וויי! הוֺפסה, הוֺפסה, הוֺפסה!!!”

ר' בריש הגביר את זמרתו והסעיר את ריקודו: “אוי, אוי, אוי!!! כי טוב סחרה מכל כסף… יקרה היא מפנינים!”

לפתע הצטרח הגרמני, שהאקדח בידו: “חדל! הפסק! ארור ומקולל, ח־ד־ל!”

אך ר' בריש רקד ביתר עוז ופראות והמשיך לזמר “אוי, אוי, אוי!!! שישו ושמחו בשמחת תורה אוי, אוי, אוי!!!” הגרמני חמתו בערה בו עד להשחית וצרח בקולי קולות: “להפסיק – אמרתי! החזיר בן הצואה לועג לנו! אתה, יהודי בן כלבה!” וירה שלוש פעמים בר' בריש.

ר' בריש נעצר להרף עין, התנודד אנה ואנה. ספר התורה הקטן החליק מידו ונפל, יריעותיו התפרשו ברחוב. מתנדנד קרב ר' בריש לגרמני, שעמד ואקדחו בידו וירק בפרצופו רוק מעורב בדמו וצנח על יריעות ספר התורה הפתוח.

שני זרמי דם דקים משתי זוויות פיו של ר' בריש זרמו אט והתפתלו על גווילי ספר התורה…

השמש זרחה וליטפה בקרניה החמות, האילנות פרחו במלוא יפעת פריחת האביב. הציפורים צייצו, כאילו השמיעו שירה לכבוד הקדוש־ברוך־הוא…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!