ייסוד המדינה בתש“ח הצדיק לחתום במפת הספרות העברית לדורותיה את עידן הספרות העברית החדשה, עידן שהיו בו שלוש תקופות (ההשכלה, התחייה והעליות), ולסמן במפה זו את פתיחתו של עידן חדש בתולדות הספרות העברית - עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל, או בקצרה: עידן חידוש הריבונות, עידן שהעניק לספרות העברית בסיס מוצק ואיתן שהיה חסר לה קרוב לאלפיים שנה: הבסיס המולדתי-ארצי. מתש”ח הפכה הספרות העברית מספרות המתארחת בארצות של עמים אחרים לספרות שיש לה ארץ משלה, ולא עוד - אלא ארץ האבות שבה הונחו אדניה.

בנוסף להסתייעות במונח “עידן”, מוצדק להיעזר במונחי מיפוּי אחרים המקובלים בספרות: “תקופה”, “דור” ו“משמרת”, כדי להשלים את מלאכת המיפוי של העידן החדש הזה בתולדות הספרות העברית. בעזרת מונחי-מיפוי אלה נוכל להוסיף לקביעה הקודמת, שהספרות העברית של זמננו, אשר השלימה עד כה את ששת העשׂורים הראשונים שלה, נמצאת בתקופה הראשונה של עידן חידוש הריבונות והיא התקופה הישראלית, שמשתייכים אליה, כמובן, כל סופרי הדור הספרותי הראשון של התקופה הזו - סופרי דור יסוד המדינה, דור שפּעילוֹת בו חמש המשמרות שיפורטו בהמשך.

התקופה הישראלית וחידושיה

ייסוד המדינה בתש“ח היה האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בדורנו, ולכן אין לתמוה, שבהשוואה למאפייניה של הספרות העברית בעידן הקודם, עידן הספרות העברית החדשה, בוצעו שינויים מהפכניים כבר בתקופה הישראלית, הראשונה מבין תקופות העידן החדש. מעידים על כך חמשת החידושים הבאים, שהושלמו בהצלחה בשישים השנים שחלפו מתש”ח:

1. חידוש אירגוני -

ייצובו של המרכז הספרותי במדינת-ישראל כמרכז היחיד לספרות העברית, אחרי שהשואה מוטטה את המרכזים הספרותיים שהיו לה באירופה קודם לכן (החזקים בהם היו באודסה שברוסיה ובוורשה שבפולין). ולאחר שגם המרכז הספרותי העברי בארצות הברית, שפרח בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (וּמנה בין השאר סופרים והוגי-דעות כאפרת,

הלקין, רגלסון, ליסיצקי, בבלי, פרסקי, שרפשטיין, אריאלי, קלצקין ופרייל בצעירותו), הצטמק ונחלש, במיוחד אחרי שאחדים מן הבולטים בו עלו לארץ והשתרשו בה (ביניהם שלושת הראשונים ברשימה זו).

2. שינוי אסטרטגי -

בעוד שבעידן הספרות העברית החדשה היו רק היהודים קהל-היעד של הסופר העברי, הרחיבה הספרות בתקופה הישראלית את מוּטַת כנפי היעדים שלה והיא כוללת בהם גם את הקוראים בשפות האחרות המדוברות בעולם. שינוי אסטרטגי זה מתבטא לא רק בבחירת הנושׂאים וגיבורי העלילות, אלא גם באימוץ דרכי כתיבה “אוניברסליות” המאפשרות קליטה מוצלחת של היצירה המתורגמת מהלשון העברית בקהלי קוראים שאינם יהודים.

3. חידוש תימאטי - הצטרפותו של אפיק נושׂאִי חדש, אפיק נושׂאֵי “המצב הישראלי”, לשני האפיקים שהיו פתוחים בפני הסופר העברי בעבר: אפיק נושאי “המצב היהודי” ואפיק נושאי “המצב האנושי”.

4. חידוש בדמות הגיבור המופתי - במקום גיבורי הספרות העברית החדשה (“המשׂכיל” - גיבור ספרות ההשכלה, “התלוש” - גיבור ספרות התחייה ו“החלוץ” - גיבור ספרות העליות) גילפו סופרי “דור המדינה” דמות-שלֵמוּת חדשה: “בן הארץ” - הכינוי הראשון שניתן לגיבור היְלידי הזה היה “הצבר”, אך מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך הועדף עליו הכינוי “הישׂראלי”.

5. חידוש בשׂפת הכתיבה - במקום “שׂפת לימודים” מהמקורות בארון הספרים היהודי, השפה שבה נכתבה הספרות העברית בתקופות הספרות העברית החדשה, החלה הספרות להיכתב בעידן חידוש הריבונות ב“שפת החיים”, השפה שבה מדברים ובה מְתַקְשרים הישראלים בחיי יום-יום.

המשמרות בספרות הישראלית

כאמור, בדור ספרותי פועלות מִספּר משמרות, ואכן ל“דור המדינה”, הדור הראשון בתקופה הישראלית, משתייכות חמש משמרות ספרותיות. הזיהוּי של המשמרות מבוסס הן על המכנה הביוגרפי המשותף של סופרים בני אותו גיל והן על האירועים בחיי המדינה שהשפיעו עליהם. ועל-פי שני הקריטריונים האלה ניתן להבחין בששת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה בחמש המשמרות הבאות:

1. משמרת “דור בארץ” - סופרי שנות הארבעים והחמישים: סופרי תנועות הנוער החלוציות בשנות המנדט הבריטי, המחתרות, הפלמ“ח ומלחמת תש”ח. קומץ מסופרים אלה השתייך לתנועת “העברים הצעירים” (“הכנענים”) מיסודו של יונתן רטוש, תנועה שהגתה השכנת שלום במזרח-התיכון על בסיס הקמתה של ישות חילונית חדשה במרחב השמי, ששפתה תהיה העברית ואליה ישתייכו יוצאי כל העמים במרחב. אך רוב סופרי המשמרת הזו התמקדו בנושאי “המצב הישראלי”, ולכן העדיפו את הסגנון הריאליסטי. עקב כך הואשמה כתיבתם כשמרנית, וכמי שגם חטאה בהתגייסות-יתר למשימות החברה הישראלית הצעירה לאחר מלחמת השיחרור. מִקביעוֹת בלתי-בדוקות אלה וגם אחרות חזרו בהם הביקורת והמחקר זה מכבר, וכיום מבליטים את ייחודם של סופרי המשמרת הזו וגם מעריכים את הישׂגיהם כהישׂגיה של משמרת שהחלה בהגשמת רוב החידושים של ספרות “דור ייסוד המדינה”.

הבולטים במשמרת זו בסיפור: ס. יזהר, משה שמיר, אהרן מגד, מתי מגד, נתן שחם, דוד שחם, יהודית הנדל, דוד שחר, בנימין תמוז, שלמה ניצן, יגאל מוסינזון, חנוך ברטוב, נעמי פרנקל ואחרים. הבולטים בשירה: חיים גורי, ע. הלל, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, שלמה טנאי, יצחק שלו, בנימין גלאי, ט. כרמי, עוזר רבין, אבא קובנר, בן-ציון תומר, נתן יונתן ואחרים. משוררים כיהודה עמיחי וטוביה ריבנר אמנם שייכים מבחינת גילם ל“דור בארץ”, אך מבחינת הפּואטיקה שלהם הם משתייכים למשמרת השירית הבאה, זו של משוררי “הגל החדש”. והבולטים במחזה: ניסים אלוני, משה שמיר, נתן שחם, אהרן מגד, בנימין גלאי, יגאל מוסינזון, בן-ציון תומר, יורם מטמור ואחרים.

2. משמרת “הגל החדש” - סופרי שנות השישים שגדלו בחסות גל העלייה הגדול בשנות החמישים, פרשת “עסק הביש” (1954), מלחמת סיני (1956(, חשׂיפותיהם של פעילי “שורת המתנדבים” על מעשי השחיתות של מפלגות ונושאי תפקידים בשלטון (1957), הדיכוי של מורדי “ואדי סאליב”, שמָחוּ נגד קיפוחן החברתי של עדות המזרח (1959), ומלחמת ששת-הימים (1967). סופרי משמרת זו היו מעורבים במחלוקת האידיאולוגית שהתלקחה אחרי מלחמת 1967 בין תנועת “ארץ-ישראל השלמה” למתנגדיה - מחלוקת שספריהם של שניים מסופרי המשמרת הקודמת ייצגו אותה: “חיי עם ישמעאל” של משה שמיר (1968) ו“ארץ הצבי” של לובה אליאב (1972). מחלוקת אידיאולוגית זו הזינה את היריבות הפוליטית בנושא ההתנחלות בשטחים שמעֵבֶר ל“קו הירוק” בין “גוש אמונים” ל“שלום עכשיו”.

בהשפעת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (הקיומית), שפרחה בארצות מערב אירופה, ביצעה משמרת זו תפנית לנושאים הקיומיים, נושאי “המצב האנושי”, שסגנונות פחות ריאליסטיים התאימו להם: הריאליזם הלירי, הריאליזם הסימבולי והריאליזם האלגורי. אחרי מלחמת ששת-הימים חזרו סופרי המשמרת הזו לנושאי “המצב הישראלי” ולסגנון הריאליסטי ועברו מתבניות הסיפור הקצרות לתבנית הרומאן, כדי להגיב על ההתפתחויות בחברה הישראלית לאחר מלחמה זו, ובכך תרמו לשׂגשוג הסיפור הפוליטי-אקטואלי, שבכתיבתו הסתייעו בכלים המותאמים לו: הסאטירה, האירוניה, האלגוריה, הפָּרוֹדיה, האבסורד והפנטסיה.

הבולטים במשמרת זו בסיפור: עמוס עוז, א. ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, עמליה כהנא-כרמון, שולמית הראבן, יצחק אורפז, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, שולמית לפיד, דן צלקה, ישעיהו קורן, אהוד בן-עזר, שמאי גולן, סמי מיכאל, שמעון בלס ואחרים. הבולטים בשירה: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אוֹרי ברנשטיין, אנדד אֶלדן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, ישראל פנקס, דליה הרץ, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יעקב בסר, איתמר יעוז-קסט, ישראל אלירז ואחרים. והבולטים במחזה: יוסף בר-יוסף, יוסף מונדי, חנוך לוין ואחרים.

3. משמרת “הגל המפוּכּח” - סופרי שנות השבעים והשמונים. סופרי משמרת זו חווּ את חילופי הדורות בשלטון, מדור הנפילים (דוד בן-גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר), שכבר הצטייר להם כדור הדינוזאורים, לדור הצברים (משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין). אף שסופרי המשמרת הזו חוו גם את מלחמת ששת-הימים ואת ההתנחלות בשטחים, היתה זו מלחמת יום-כיפור (1973 ( שגיבשה אותם כמשמרת נבדלת מהמשמרת הקודמת. ובהשפעת תוצאותיה ביטאו את התביעה שהיפנו אל החברה הישראלית: להתפּכּח מהחזונות המשיחיים ולדבוק באפשרויות המציאותיות של קיום מדינה יהודית-דמוקרטית במזרח-התיכון הערבי.

אחרי מלחמה זו ובהשפעתה שבו סופרי המשמרת אל נושאי “המצב הישראלי”. אך בהשפעת מלחמת יום-כיפור הם קידמו שינויים נוספים בספרות הישראלית: הם זנחו את דמות “הצבר” על מכלול מאפייניה והתרכזו בדמות של “הישראלי”. חלקם עסקו בדמות “העולה” (שאחר-כך זכה גם לכינוי “המהגר”) ולקשיי קליטתו בשנות החמישים. בלטו בכך אהרן אפלפלד: “מִכוות האור”, דוד שיץ: “שושן לבן שושן אדום” ואלי עמיר: “תרנגול כפרות”. וגם קידמו את הסיפור האתני על חיי הקהילה היהודית בארצות האיסלם. היצירות המוצלחות על הנושא היו: “מישל עזרא ספרא ובניו” של אמנון שמוש, “ויקטוריה” של סמי מיכאל ו“מפריח היונים” של אלי עמיר.

הכותבים הבולטים בסיפור במשמרת זו: יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, רות אלמוג, חיים באר, ישראל המאירי, דויד גרוסמן, מאיר שלו, אלי עמיר, גבריאלה אביגור-רותם ואחרים. הבולטים בשירה: מאיה בז’ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, ארז ביטון, אגי משעול, חזי לסקלי, שלמה אבּיו, יותם ראובני, חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן, פרץ בנאי ואחרים. והבולטים במחזה: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים.

4. משמרת “הקולות החדשים” - סופרי שנות התשעים של המאה העשׂרים ותחילת המאה העשׂרים ואחת. משמרת זו חוותה את מלחמת לבנון הראשונה (“מבצע שלום הגליל”, 1982), ואת האינתיפאדה הראשונה (1987 ), אך גם את החתימה על הסכם השלום עם מצרים(1993) ועם ירדן (.(1994אף ששנות האירועים האלה היו שנות ההתמודדות של המדינה עם

הטרור הפלסטיני המגוּבּה והממוּמן על-ידי מדינות ערב המיליטנטיות ובראשן מדינות “ציר הרשע”, אירן וסוריה, התחזקה אצל סופרי המשמרת הזו הנטייה להתנתק מנושאי “המצב הישראלי” ולפנות שוב אל נושאי “המצב האנושי.”

ואכן, מסַפּרֵי המשמרת הזו שיקפו ביצירותיהם השְלָמה עם התמורות באורח-החיים ועם הערכים שהפכו למקובלים בחברה הישראלית: ההדוניזם )נהנתנות), האסקַפיזם (ההימלטות מההתמודדות עם האקטואליה הקשה), הדֶפיטיזם (תבוסתנות) והפוסט-ציונות (ההשקפה שהציונות כבר סיימה את תפקידה ולכן צריך להפריד את ניהול המדינה מחזונה ומהשפעתה). במשמרת הזו אמנם התעצם מספרן של הסופרות, אך התחזקותו של הקול הנשי, שבחלקו רתם את כתיבתו להגשמת מטרותיו של הפמיניזם, הניב גם כמות מופרזת של ספרות ממוסחרת-טריוויאלית.

הכותבים הבולטים במשמרת זו בסיפור: אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט, יובל שמעוני, יהודית קציר, רונית מטלון, אגור שיף, לאה איני, מירה מגן, יעל הדיה, צרויה שלו, אתגר קרת, חגי ליניק, גַיִל הראבן, איריס לעאל, הגר ינאי, אשכול נבו, אמיר גוטפרוינד, אלונה קמחי, דורית רביניאן ואחרים. הבולטים בשירה: רפי וייכרט, אורי הולנדר, יערה שחורי, יקיר בן-משה, דנה אמיר, גילי חיימוביץ' ואחרים. והבולטים במחזה: עדנה מזי"א, ענת גוב ואחרים.

5. משמרת “הגל הדיסטופי” - סופרי המשמרת הזו חווּ את מלחמת המפרץ (1991 (ואת יציאת צה"ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה של לבנון בשמונה-עשרה השנים שחלפו מאז “מבצע שלום הגליל”. כמו כן הושפעה כתיבתם מאירועים דרמטיים: רצח יצחק רבין (1995 (, האינתיפאדה השנייה (“אינתיפאדת אל-אקצא”, 2005–2000), “ההתנתקות” (פינוי הישובים של “גוש קטיף” מרצועת עזה ופינוי ארבע התנחלויות מבוּדדות בצפון השומרון, 2005), מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע “עופרת יצוקה” בעזה (2009).

סופרי המשמרת הזו גילו נכונות להתמודד מחדש עם נושאי “המצב הישראלי”, אך באמצעות תיאור מוּקצן ודמיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי למצוא בעזרת המחשה כזו של זמנם תשובות מפוכחות למצוקות “המצב הישראלי”. ולכן צפוי שסופרי המשמרת הזו יניבו בעיקר יצירות עתידניות-פנטסטיות. וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את כינוי “הגל הדיסטופי”, שאני מציע כאן לראשונה לכנות בו את המשמרת שלהם.

ככותבים מבטיחים בסיפור ניתן לציין את הסופרים הבאים: שמעון אדף, דרור בורשטיין, אסף שור, יניב איצקוביץ', ניר ברעם, אילת שמיר, דודו בוסי, עינת יקיר, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים.

עשׂר עובדות על ספרות הדור

1. השפעת המלחמות ואירועים אחרים בתולדות המדינה על סופרי הדור היתה חזקה יותר מההשפעה שהיתה על כתיבתם מצד מסורת הספרות העברית בעבר - מסורת הכוללת מיתוס, ערכים וחזון - ומצד הספרות העולמית וחידושיה בהווה. בכך ניתן להסביר את המעברים התכופים שביצעו המשמרות מנושאי “המצב הישראלי” לנושאי “המצב האנושי” וגם את מיעוט היצירות שכתבו סופרי הדור על נושאי “המצב היהודי” (פרט לנושא אחד: השואה).

2. הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה הוא שהמריץ סופרים בדור זה לבצע שינויים תימאטיים תכופים בכתיבתם, ואלה הקדימו תמיד את השינויים הפואטיים, שהתבטאו בבחירת הסוּגות (הסיפור האלגורי, הסיפור הסאטירי, הסיפור הפוליטי, הסיפור הדיסטופי), הסגנונות (ריאליזם, סמלָנות, אבסורד, פנטסיה), דרכי-הסיפּרֵ (הסיפור הקווי-ליניארי או הסיפור המרסק את הרצף ומערֵב את מועדי האירועים של העלילה, וכמו כן: סיפור מפי מספֵּר יחיד או סיפור המתקבץ מ“קולות” רבים) ושפת הכתיבה (שפה דשֵנה, שפה רזה, שפה מדוברת ושפה משובשת).

3. בדחף להתמודד עם ההיסטוריה המיידית טמון גם ההסבר לתמורה במעמד הסוגות הספרותיות בספרות העברית בשנות המדינה: הפרוזה הדיחה את השירה ממעמד הבכורה שהיה שמור לה בספרות העברית בתקופות התחייה והעליות, כי היא מאפשרת מרחב תגובה גדול יותר וגם אופני תגובה מגוונים יותר על האקטואליה מאלה שהשירה יכולה להציע.

4. התגובה על המיידי מסבירה גם את הנטישה של סוגות-העומק המשניות בכל הסוגות הראשיות של הספרות. בשירה פסקו להיכתב אפוסים ופואמות, המחייבים התעמקות בהיסטוריה וגיבוש השקפה הנובעת ממנה, והועדף השיר הלירי, המבטא את חווית הרגע החולף. בסיפור ננטשו מאותה סיבה סוגות הסאגה השושלתית-משפחתית והסיפור ההיסטורי וההעדפה ניתנה לרומן “מן החיים”, המגיב על ההווה האידיאולוגי, הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. במחזה נזנח הקונפליקט הדרמטי-אידיאי והועדף המחזה הדוקומנטרי, שבדומה לסיפורת מתמקד בקונפליקטים “מן החיים”. ובסוגה העיונית התמעטו באופן מדאיג המסות ובמקומן הפך לנפוץ המאמר הפֶּרְיוֹדי, זה המתפרסם בעיתון ובכתב-העת ודן אף הוא במצוקות האקטואליות האמורות.

5. עקב התמעטות ההתמודדות בכתיבה בשנות המדינה עם סוגות-העומק,התפנתה הזירה לתחליפים מדומים שלהן - הדיסטופיות האפוקליפטיות. הנודעות ביניהן: “שואה 2” (1975) ו“הדרך לעין-חרוד” (1984) לעמוס קינן, “פונדקו של ירמיהו” (1984) לבנימין תמוז, “מלאכים באים” (1987) ו“מתחם אויב” (1997) ליצחק בן-נר, “עֵשָׂו” (1991) למאיר שלו ו“מה שרציתם” 2007)) לאגור שיף. מועדי פרסומן של הדיסטופיות, מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, מוכיחים את ההנחה שהוצגה בסעיף מס' 1, לפיה היתה גדולה ומכריעה השפעת האירועים בתולדות המדינה על התפתחות הספרות הישראלית יותר מההשפעות האחרות עליה.

6. התרחשה התפוררות של המרכז הספרותי, שתפקידו להנהיג את חיי הספרות ולהעניק לה נוכחות משפיעה בחברה. הפעילות עברה מהחבורה הספרותית לסופר היחיד, המטפח את פירסומו ואת תפוצת ספריו באמצעות קשריו עם אמצעי התקשורת.

7. שינויים אלה בספרות של שנות המדינה הביאו להחלשה ניכרת של הסמכות השיפוטית (הביקורת), זו שבתנאי פעילות תקינים של ספרות לאומית קובעת את הטעם ואת רף האיכות הספרותית ומדָרֶגֶת את היצירות על-פי ערכן.

8. הספרות בשנות המדינה העדיפה את הזהות המקומית-עכשווית, הכנענית-צברית-ישראלית, על הזהויות ההיסטוריות: היהודית והציונית. בעשׂותה כך הציבה הספרות את עצמה כאמנות מוליכה בטיפוח התרבות הישראלית כתרבות חילונית וקוסמופוליטית. תוך מימוש השאיפה הזו להיות “ספרות נורמלית” גדשה את מדפי “ארון הספרים הישראלי” בכרכים שתהילתם חלפה מהר, אך בה-בעת גרמה להתרופפות הקשר של בני הדור לאוצרות הספרות הוודאיים שנאגרו בעמל של דורות ב“ארון הספרים היהודי”.

9. על-ידי הנמכת המאפיינים הלאומיים התנתקה הספרות הישראלית הן מהחזון הכלל-אנושי של התרבות העברית לדורותיה, חזון הלאומיות האוניברסלית (מדינות-לאום כסדר-עולם אוניברסלי), והן מהחזון הציוני, חזון שמטרתו המרכזית היתה לייסד מחדש מדינת-לאום לעם היהודי במולדתו, בארץ-ישראל, ולכנס לתוכה באופן מדורג את כל העם מפיזורו ברחבי תבל. כּיווּן מוטעה זה דירדר חלקים מהספרות הישראלית תחילה לעמדה הפוסט-ציונית ואחר-כך גם לעמדה האנטי-ציונית.

10. המגמה האנטי יֵעוּדית הזו, מהבחינה היהודית והציונית, גרמה לפילוג בין הסופרים והעמיקה את הפירוד בין סופרי “המחנה הלאומי” לבין סופרי “מחנה השלום”. הפילוג הזה החליש את מעמד הספרות הישראלית בחברה הישראלית וגם הרחיק ממנה רבים מקוראיה, שנפשם נקעה מרמתה הפוליטית של יריבות זו בין הסופרים משני המחנות ומההתשה ההדדית של כוחות היצירה שלהם על מחלוקת חוץ-ספרותית זו.

סיכום

ולפיכך, קיצור תולדות הספרות הישראלית מסתכם בעידן חדש (“עידן חידוש הריבונות”), שבתקופה הראשונה שלו (“התקופה הישראלית”) פועל הדור הראשון שלה (“דור ייסוד המדינה”), שאליו משתייכות חמש משמרות: “דור בארץ”, “הגל החדש”, “הגל המפוכח”, “הקולות החדשים” והמשמרת החמישית, שכאן הוצמד לה לראשונה הכינוי שלה: הגל הדיסטופי".

הגשימו חמש המשמרות האלו הגשימו ביחד את אבחנות הכתיבה הבאות: שלושה אפיקים נושאיים (נושאי “המצב הישראלי”, נושאי “המצב היהודי” ונושאי “המצב האנושי”), וחמישה חידושים במימוש נושאים אלה (האירגוני, האסטרטגי, התימטי, האנושי והלשוני). ואלה הניבו את עשׂר העובדות על ספרות הדור, שעליהן מתקיימת המחלוקת בין אלה המהללים את ספרות התקופה הישראלית על הישׂגיה לבין אלה המבקרים אותה על מחדליה.

בראיון שהתפרסם ב־22.1.10 במוסף “שישבת” של העיתון “ישראל שלנו” אמרה עינת יקיר, מהמבטיחות בין סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, את המשפט הבא: “אני חושבת שהייתי מחליפה את התארים והפרסים שקיבלתי עבור דירה בתל־אביב”. מובן מאליו שלא התכוונה לומר במשפט זה ששכר־הסופרים על רומאן אמור להיות בגובה ערכה של דירה בתל־אביב, אלא ביקשה להבליט באופן אירוני את אכזבתה מאי־יכולתה מסיבות כלכליות להתמסר לכתיבה רצופה בהיקף הדרוש להשלמת יצירה. עובדי ענפים אחרים, המאורגנים טוב יותר מהסופרים לנהל מאבקים להעלאת שכרם, היו ודאי מתרגמים את דברי הסופרת הצעירה באופן הבא: עם שבחי הביקורת והקוראים אי־אפשר לקנות במכולת.

ראיון זה - מהנדירים שהעיתונות שלנו מקיימת כיום עם סופר עברי - מפריך את האשליה, כי מעולם לא היה מצבה של הספרות הישראלית כה טוב וכה יציב כמו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, המאה ה־21. לכן ודאי נדהם הציבור הזה לקרוא את המידע, שהובלט בעיתון במשבצת לצד הראיון עם עינת יקיר, לפיו צריך סופר ישראלי לקוות שיימכרו 50,000 עותקים מספרו כדי שתכוסה ההשקעה בכתיבתו 3 שנים לפחות. אך כיוון שלתפוצה כזו מספריהם מגיעים רק מעט סופרים, המוגדרים כ“כוכבים”, הם בלבד זוכים לקבל 12 שקלים ממחירו של עותק. לסופר מהשורה משלם המו"ל רק 6־3 שקלים מהמחיר הממוצע של ספר שהוא כיום 90 שקל, ולכן לעולם לא יכסו הכנסותיו מהכתיבה את השנים שהשקיע בהשלמת יצירותיו.

לעומת זאת כלל המידע במשבצת זו גם שתי עובדות מרנינות לכאורה: מדי יום נדפסים בישראל כ־20 ספרים חדשים, ומחזור ההכנסות ממכירת ספרים בישראל מסתכם ב־1,5 מיליארד שקלים בשנה. אך את שתי העובדות הסטטיסטיות האלה צריך לפרש נכון. רוב הספרים מתוך ה־20 המופיעים מדי יום הינם ספרים מתורגמים, ובעיקר ממכירתם מצליחה תעשיית הספר שלנו להגיע למחזור הכנסות שנתי כה מרשים. חלקה של ספרות המקור בהכנסה הזו הוא מועט, והסופר העברי לא רק שאיננו נהנה כמעט ממחזור המכירות הזה, אלא שבדרך כלל הוא נדרש גם לשלם למו"ל כדי שיאות להדפיס את יצירתו.

העובדות על מצבה של הספרות העברית הינן, כמובן, עגומות אפילו יותר. כל שנה מופיעים 100־50 כרכים של כותבים חדשים, אך רק בודדים מבין הכותבים החדשים שורד בספרות אחרי הופעת הספר הראשון. אחת לפרק זמן גם צצות הוצאת ספרים חדשות, ושלא במקרה הן מבטיחות לטפח את “ספרות המקור” בעזרת סדרת סיפורת מקור חדשה - כי כבר ידועה להם העובדה המרה, שהסיפורת היא סוגת הספרות היחידה שיש לה עדיין ביקוש אצל הקוראים. מו"לים חדשים אלה, שהם לרוב תקוותם היחידה של הכותבים בארץ בעודם אלמונים, שורדים רק אם הם זונחים הבטחה זו ועוברים במועד להדפיס ספרים מתורגמים.

וישנן עוד עובדות שמפרשים אותן באופן מוטעה. אמנם במקום חנויות הספרים המקומיות וצנועות הגודל והמראה, צמחו רשתות ארציות למכירת ספרים, שלהן חנויות גדולות ומפוארות בכל הערים וברוב הקניונים, אך הן מתחרות זו בזו במבצעים -ואלה שוחקים את שכרו המגוחך של הסופר וגם רומסים את הכבוד לספריו במשך כל השנה וגם במשך שבוע הספר העברי.

באופן מפוכח כזה צריך לפרש גם את מצב העיתונות הספרותית. אמת היא, ששום עיתון טרם החליט לבטל לחלוטין את המוסף הספרותי, שכמעט ואיננו מביא לעיתון רווחים מפרסומות, אך הנפוצים מביניהם ביטאו באופנים אחרים את היות המוסף הזה מיותר בעיניהם. תחילה צומצם היקפו ואחר־כך הודח לחלק המוקדש ל“תרבות”, שתבניתו מוקטנת וצביונו הוא מגזיני־ז’ורנליסטי ורובו עוסק בבידור, שהיא פעילות הפוכה מזו שעליה שוקדת הספרות. שני השינויים הכתיבו בעשור שהסתיים את מראהו ואת תוכנו של המוסף הספרותי בעיתוני סוף השבוע. מירב שטחו של מוסף הספרות מנוצל ל“פינות” מידע ורכילות, המובלטות בתוך משבצות, וביניהן נדפס משהו דמוי־ביקורת על ספרים - מעין מכתמי־תגובה של סוקרי־ספרים על כל מה שנדפס באות העברית, ולאו דווקא על מה שמשתייך לספרות העברית.

ואין, כמובן, לשכוח, שעדיין מחולקים פרסים ספרותיים אחדים, אך גם הם העכירו את שמיה של הספרות הישראלית בעשור שנחתם, שכן בהגיע מועד חלוקתם לאחד הספרים או לאחד הסופרים, מתחוללת סביבם איזו שערורייה המשביתה לזוכה את שמחת הזכייה של הספר הזוכה בפרס וממאיסה על הציבור את כל הסופרים שהגישו ספרים לאחד הפרסים.

ההשקה והשיווק

תיאור פרטני יותר של מסע התלאות המצפה לספר מקור חדש בספרות הישראלית, ימחיש עוד יותר את מצבה העגום והמביך של הספרות העברית כעת, בתקופה הישראלית שלה. זה מכבר ממעטים המו“לים לדבר על הספרות כאגף הבונה את התרבות הלאומית בדור הזה, אלא בעיקר כפעילות האמורה להניב הכנסות גבוהות ל”תעשיית הספר" המקומית. ולכן הם משקיעים יותר בחיצוניותו המושכת של הספר מאשר בבדיקה קפדנית של תוכנו. מעידות על כך העטיפות המכוערות והכותרות הצעקניות, שנבחרו להרבה מספרי המקור אשר נוספו למדף בעשור שהסתיים, כדי להגביר את סיכוייהם להימכר.

כמו כן שינו המו"לים בעשור שנחתם את הסדר ההגיוני בהשקת יצירה חדשה של הסופר העברי. אין הם ממתינים עוד לפסקי־הטעם של מבקרי־ספרות ולשיפוטם של הקוראים, אלא מקדימים להפעיל מערך שיווק אגרסיבי שמְיַתֵר לחלוטין את ההערכה הבלתי־משוחדת של אלה. משום כך, גם ספר בינוני ואפילו דל־ערך המופיע אצלנו בשנים האחרונות איננו צריך לחשוש שמא יידחה בשל איכותו הספרותית הירודה, כי גורלו לא נקבע לפי טיבו העצמי, אלא על־ידי המאמץ השיווקי שמשקיע בו בית־ההוצאה שלו. מאמץ זה כולל הבטחת הבלטתו ברשתות להפצת ספרים, על־ידי הגדלת אחוזיה של הרשת ממחיר הספר, גיוס המוכרים בסניפי אותן רשתות להמליץ עליו, בתמורה לבּוֹנוּסים המובטחים להם על מכירה כמותית ממנו, והכללתו החפוזה של הספר במבצעים שונים. כל הפעולות הללו נוגסות, כמובן, משכרם של הסופרים. מול תעלולי שיווק אלה וההפרזה בכמות הספרים חסרי־הערך והמיותרים שנדפסים אצלנו תחת המותג “ספרות מקור”, שום ספר מקור איכותי לא יצליח לשרוד בחנויות הספרים.

יתר על כן: ממש ביום הופעתו, הספר, שהתמזל מזלו להופיע במסגרת סדרת פרוזה של בית־הוצאה גדול, כבר מרופד ומוגן כמו אתרוג. לקורא הוא מגיע כשהוא מאובזר עם הרשימה המגוננת של כל מכריו וידידיו של המחבר, שקראו־העירו־יעצו־עודדו־תמכו־עזרו ובכך לא רק תרמו להבקעתו לאוויר העולם, אלא גם סייעו לו להפוך כבר ביום הופעתו ל“מאורע” המתרחש רק אחת לעשור בספרות הישראלית. כמו־כן מלווה הספר בהמלצה חמה של עורכו, בדברי־הלל של סופרי־הבית האחרים של ההוצאה וברצנזיה מתפעלת על העמוד האחורי של העטיפה מטעם בית־ההוצאה. ולכן, החל מיום ההופעה מובטח לספר המסלול המצפה לכל “ספר מקור” ב“רפובליקה של הספרות הישראלית”, שאין מקפידה ממנה על ערך השוויוניות. ההוצאה תקיים לספר ערבי־השקה בשלוש הערים הגדולות, בעיר־מגוריו של המחבר ובמספר רשויות מרוחקות שעדיין מתאמצות לקיים ערבי ספרות אחדים במשך השנה בתקציבים הדלים שלהן. לערבי־השקה אלה תטרח ההוצאה, כמובן, לגייס מאנשיה או ממקורביו של הסופר את הדוברים בשבח ספרו, וגם המחבר יתאמץ להבטיח שכל בני משפחתו, ידידיו ומכריו יוזמנו וגם יתייצבו לערבים אלה, כדי למנוע מעצמו את חרפת מיעוט המשתתפים. במקביל תפזר ההוצאה עותקי־חינם לבעלי ההשפעה באמצעי התקשורת כדי להבטיח שמוספי הספרות ומדורי התרבות שלהם יציינו את הופעת הספר.

ספר שסיכוייו מעטים להגיע לתפוצה סבירה כבר בשבועות הראשונים להופעתו גם ייתמך מיום הופעתו בתשדירי רדיו במימון המו“ל שלו. ואל התשדירים יתווספו מודעות אחדות במוסף “ספרים” של העיתון לאנשים חושבים, ובהם משפטי שבח שנתלשו־נלקטו מתוך רצנזיות קצרצרות, שרובן התפרסמו על הספר במדורים זניחים של מקומונים או באתרי אינטרנט פטפטניים. בפעולות אלה תמצה ההוצאה את ההשקה של הספר בחודשים הראשונים, שהם המכריעים, כי בהם יתברר גורלו, אם עותקיו יימכרו או שרובם יישארו במחסני ההוצאה עד שיישלחו לגריסה. ורק הסופר יגיע מדי פעם בצנעה אל המחסנים של המו”ל - כל עוד לא הועברו ספריו לגריסה - לרכוש שם בהנחה עותקים מספרו כדי להעניקם כמתנות לקרוביו ולידידיו. אחרי כל מסע התלאות הזה, אם ישלים הסופר כרך סיפורת נוסף ואם תסכים ההוצאה להסתכן בהוצאתו לאור - כבר תקטין את שכרו ממכירת כל עותק וגם תתעקש להגדיל את דמי השתתפותו בהוצאות ההפקה. אך בה־בעת תדפיס על העטיפה בהבלטה, שהספר החדש ממשיך את ההצלחה שרשם לזכותו הספר הקודם של המחבר, אשר מיד עם הופעתו נחקק כאירוע בתולדות הספרות הישראלית, זכה להערכת הקוראים והיה רב־מכר בולט בשנת הופעתו.

תכונות היצירה הממוסחרת

התיאור הזה מסכם את ההחמרה בתהליך המיסחור ששטף את הספרות הישראלית בעשור שהסתיים. רבים צפו את ההחמרה הזו כאשר התהליך היה עדיין בתחילתו, אי־שם במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה הקודמת, אך אז לא היטו אוזן לאזהרתם. אבל בסיומו של העשור כבר אי־אפשר היה למנוע את הצטרפותם של טקסטים ממוסחרים ונחותים, שבעבר היו נפסלים על־ידי המו"לים, למדף ספרי המקור באמצעות שיטות השיווק האגרסיביות שתוארו קודם.

לפיכך, נתאר את שלוש התכונות הבולטות ביותר של הטקסט הממוסחר:

1) הטקסט הממוסחר יעדיף עלילה טריוויאלית, עלילה “מן החיים” המוכרים היטב לקוראים, על פני עלילה תובענית, שמחייבת את הקורא להתמודד עם “עולם” זר. אין מדובר דווקא בגיבורים מארצות זרות, אלא בישראלים שחוו חוויות גופניות, רגשיות, מוסריות ומחשבתיות שהן זרות לקורא, כי לא התנסה בשכמותן.

2) הטקסט הממוסחר יעדיף דרך סיפֵּר פשוטה וידידותית ועלילה המסופרת באופן ליניארי וכרונולוגי, על פני עלילה המערבת זמנים, מקיימת פערים, מסתייעת במספר “מספרים” ומזרימה נקודות־תצפית ותודעות של הגיבורים. ואלה רק אחדות מהאפשרויות היותר מתוחכמות.

3) הטקסט הממוסחר יעדיף שפה דיבורית, מילים מוכרות ומשפטי חיווי קצרים וברורים על לשון עשירה, שמַבָּעֶיה הם אירוניים, מטפוריים ורב־משמעיים. ולכן, אין להשתומם, שאחרי הפצה של כרכים כאלה - ובמיוחד אם סופרים הנחשבים ל“בכירים” או ל“מצליחים” חתומים על הכתוב בהם - מרגיש כל מי שהמחשב בביתו, שכדי לכתוב ספר פרוזה לא צריך כישרון מיוחד, ניסיון חיים מספיק עשיר וחוכמה טבעית, ואפילו לא נדרשת שליטה מספקת בשפה או התמצאות מספקת באפשרויות הכתיבה - בנושאי “המספר”, “הדמות”, “העלילה”, “המבנה” וכדומה - מאלה שמפורטים ומודגמים בכל ספר בסיסי העוסק בתיאוריה של הסיפור.

רוב “סופרי המחשב” האלה בוחרים משום־מה דווקא בתבנית הרומאן - סוגה בעלת היקף גדול, שצריך בשלות מיוחדת ומיומנות ניכרת כדי להתמודד עם אתגריה - ודוחסים לתוך “הרומאן” סיפור־מעשה חסר־דמיון, הזרוע באירועים “מדהימים”, רובם סנטימנטליים או מלודרמטיים - סיפור־מעשה שהוא לרוב העתקה פשטנית מהביוגרפיה של עצמם תחת שמות “גיבורים” מומצאים. בסיפורי־מעשה מגושמים כאלה כמעט תמיד מתפענחים “תעלומות” מעברם של הגיבורים או “סודות” מעברה של המשפחה. וכל זה טובע בנופים מ“כאן” ו“משם”, מתובל בפירורי “פנטסיה”, מנומר בתיאורי־מין “רכים” או ממש פורנוגרפיים ומקושר חזק ל“מצב” - לסכסוך עם הפלסטינים, ל“כיבוש” ולשאר התוספות ברוח השאננות לציון.

כיוון ש“סופרי המחשב” הם למעשה חקיינים ברמות שונות, השואבים את השראתם מספריהם של סופרים מוכרים ומצליחים - מתאים מיפרט־התוכן הזה גם לספרים שמהם הסיקו, מה אמור לכלול רומאן מצליח. ולכן, האסון שפקד את הספרות הישראלית בעשור שזה עתה נחתם מתבטא בכך, שגם הסופרים האמיתיים, שבעבר הקפידו על רמת יצירותיהם, נכנעו ל“רוח הזמן” והתאימו את ספריהם המאוחרים לדרישות השוק, שהמיסחור כילה בו כל חלקה בריאה.

במצב דברים זה אין להלין על הקוראים, אם רבים מהם איבדו עניין בספר המקור, זנחו את הסופרים הוותיקים והפסיקו לצַפּוֹת להצטרפותם של סופרים חדשים. אחרי שאבד להם האמון ב“תעשיית הספר העברי”, הם מעדיפים לקרוא את ספריהם המתורגמים של כותבים מהניכר על ספריהם של הסופרים מישראל. עובדה זו מתבטאת במספר העותקים המתורגמים, העולה זה מכבר על מספר ספרי המקור החדשים המוצעים לקורא בארץ מדי שנה. כך ירד לטמיון מאמץ של שנים, מאמץ שהצליח, לשכנע את הקורא בארץ להעדיף את ספר המקור על הספרים המתורגמים.

צורת הפירמידה, שבמעלותיה מוצב כל סופר בהתאם להישגיו, משקפת באופן קולע את מצבה התקין של ספרות לאומית. חוקיות זו משתבשת בחיי ספרות ממוסחרת, כי בה מוצבים הסופרים במעלות הפירמידה לא לפי ההישגים המוכחים שהשיגו ביצירותיהם, אלא על-פי תפוצת ספריהם. יתר על כן: בחיי ספרות ממוסחרת הופכים סופרים ל“כוכבים” לא רק בזכות התפוצה של ספריהם, אלא גם בזכות יתרונות חוץ-ספרותיים נוספים: חזותם החיצונית המרשימה, יכולתם לרתק קהל באולמות ונכונותם לספק סיפורים עסיסיים למדורי הרכילות במוספי התרבות של העיתונים. מרגע שהפכו ל“כוכבים” )ולא כל שכן אם הוכתרו כ“מגה-כוכבים”), ספריהם נדפסים ברצון ונמכרים היטב לא בזכות ערכם הספרותי, אלא עקב פרסומם.

כאשר תופעת הכּוֹכָבוּת משתלטת על ספרות לאומית, היא סוחפת בהדרגה את הסופרים לפעול על-פי חוקיה כדי לשרוד. בכניעה זו של סופרים למיסחור ניתן להסביר תופעות אחדות שנחשפו בטקסטים אשר הופיעו בעשור שהסתיים. כגון: מתיחה מלאכותית של עלילה, המספיקה לאחת מתבניות הסיפורת הקצרות, לממדיו המרשימים של רומאן בן מאות עמודים, דחיסת אנקדוטות משעשעות, דמויות מוזרות-חריגות והתנהגויות סוטות-חולניות לתוך עלילות כדי לעשותן מושכות יותר, ומיחזור “שטיקים” של כתיבה שמרשימים קוראים המחפשים ביצירות הספרות בעיקר את היסודות המבדרים.

בחיי ספרות שהפכה לממוסחרת יתרבו המקרים שבהם סופרים יתאמצו לצמצם את הפרש הזמן בין פרסום יצירה ליצירה כדי להישאר בתודעת הקוראים. בכך ניתן להסביר את הנפילות ברמת הספרים של סופר אחרי שספר שלו הוכר כבעל-ערך והפך לרב-מכר, כי הוא יתאמץ לסיים מהר רומאן נוסף כדי למצות את ההצלחה שהניב לו ספרו הקודם. ואם סופר ותיק ומנוסה מועד בכך - לא כל שכן שלפיתוי הזה ייכנע סופר בתחילת דרכו, ובמיוחד אם גם המו"ל לוחש על אוזנו, ולפעמים גם לוחץ עליו ממש, לזרז את השלמת הספר הבא, כדי לא יחמיץ את ההזדמנות שהעניק לו ספרו הראשון.

במאמץ הזה להישאר בתודעת הקוראים ניתן להסביר את הופעתם החפוזה של הרבה כרכי פרוזה בעשור שנחתם, שמוטב היה אילולי שיחררו אותם מחבריהם להדפסה בטרם “נאפו” מספיק בתנורם, גם אם העורך, שהצמידה ההוצאה לכתב-היד שלהם, גמר עליו את ההלל, אחרי שבחש בפרקיו ועשה בהם כבתוך שלו. בעבר עיכבו סופרים את כתבי-היד ברשותם עד שהניחו את דעתם, וגם נאבקו במו"ל אם העז לדרוש שינויים בהם. כיום גם סופרים ותיקים ומנוסים משחררים להדפסה יצירות שטעונות עדיין ליטוש רב ומתירים לידו הזרה של עורך להתערב באופן נמרץ בטקסטים שלהם. תופעה זו חוטאת למהותה של היצירה הספרותית, שאמורה לשקף את דמיונו, את עולמו הרוחני ואת כישרונו הייחודי של מי ששמו מתנוסס על הספר.

ואלה הרומאנים שעל-פי שיפוטי מוטב היה אילו מחבריהם לא היו משחררים אתם לפירסום. כולם הופיעו במהלך העשור שנחתם ורובם גם רבי-מכר של סופרי-אמת, שכתבו כרכים טובים מהם קודם לכן: “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” (2004) של א.ב. יהושע, “חרוזי החיים והמוות” (2007 (של עמוס עוז, “עאידה” (2008) של סמי מיכאל, “יסמין” (2005) של אלי עמיר, “בגוף אני מבינה” (2002) של דויד גרוסמן, “הדבר היה ככה” (2009 (של מאיר שלו, “פרפרים בגשם” (2005) של מירה מגן, "הנשים של אבא (2005) " של סביון ליברכט. כמו כן: אשכול נבו נחפז מדי לשחזר את ההצלחה של הרומאן “ארבעה בתים וגעגוע” (2004) על-ידי תאומו דל-הערך “משאלה אחת ימינה” (2007), וחבל שגם אמיר גוטפרוינד לא עיכב פרסום רומאן פטפטני כמו “בשבילה גיבורים עפים” (2008) אחרי שני ספריו הראשונים.

טלטלה ההכרחית

אם תימשך כניעת הסופרים למגמת המיסחור, ולא כל שכן שיתוף הפעולה עם מגמה זו מעבר לעשור שנחתם, עלולה ספרות התקופה הישראלית להימחק מתולדות הספרות העברית לדורותיה, כי בזיכרון הקולקטיבי אין משמרים תקופות נחשלות בספרות הלאומית ובוודאי שגם לא סופרים שהסתפקו בכתיבת יצירות בינוניות. ליחס דומה יזכה דור הסופרים הנוכחי אם בנוסף לכך גם יחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שהוענקה לו לבטא בכלים אמנותיים את האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעידן הנוכחי - חידוש הריבונות של העם היהודי בציון.

סופרי חמש המשמרות הפועלות כיום בספרות הישראלית יכולים למנוע מעצמם את הביזיון הזה על-ידי התפכחות במועד מהשאננות לציון. לשם כך עליהם להתחבר מחדש אל סופרי תקופת התחייה ואל סופרי תקופת העליות ולחזור למסלול הטבעי והמקורי של הספרות העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית - הוא המסלול היהודי-ציוני שענקי הספרות העברית כבשו אותו במחצית הראשונה של המאה הקודמת בתנאים הרבה יותר קשים מאלה שמעניקה הריבונות לסופרי הדור הנוכחי. ואז לא יוכל כל כותב, אשר מתבייש ביהדות ובציונות או מתכחש להן, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, לעטר את עצמו בתואר סופר עברי ולהביא אל תחומה של הספרות הישראלית, ששעריה נפרצו וגדרותיה הופלו, את בוסרי-דמיונו ואת בְּאוּשֵי-רוחו.

במילים אחרות: בספרות הישראלית שולטת המגמה המסוכנת של השאננות לציון, מגמה הנוטה לפוסט-ציונות, ולכן חייבת הספרות הישראלית לעבור טלטלה בהקדם האפשרי ולהחזיר לעצמה את המאפיינים המיוחדים של הספרות העברית לדורותיה, והם:

1) ההמשכיות - התחברות כל דור כותבים מאוחר ליצירת הדורות הקודמים בספרות העברית, שתמיד שיקפה את תולדותיו של העם היהודי ואת גורלו המיוחד במשפחת העמים.

2) הערכיוּת - החשבת הערכים הלאומיים והאנושיים ומתן הביטוי להם בהבלטה לא פחותה מזו שהספרות כאמנות שואפת להבליט כהישגיה האסתטיים.

3) החזוֹניות - השאיפה הבלתי-מתפשרת להגשים חזון על עולם מתוקן יותר מזה המתקיים בהווה.

4) האופטימיות - האמונה שניתן לקדם את היחיד ולשפר את מצב האנושות באמצעות מילים ורעיונות.

מאפיינים כלליים אלה (ונוספים שפירטתי בספרי “ספרות וריבונות” (2006) ניתן לתרגם לדרישות מפורשות שהכותבים חייבים להציב לעצמם בעת הזאת, כדי למנוע הידרדרות נוספת של ספרות הדור. בראש ובראשונה חובה להחזיר לשפה שבה נכתבת הספרות הישראלית את הרמה המבדילה אותה משפת התקשורת הממוצעת ואשר גם מגביהה אותה משפת הדיבור המשובשת ברחוב. הספרות היא אמנות המילים והמשמעויות ולכן חובה להחזיר לה את כושרה לבטא דקויות של רגש ועומק של מחשבה. מוטות כנפיה של השפה העברית הן רחבות מספיק כדי להעניק לכותב את היכולת לבטא כל מחשבה, רעיון, בשורה וחזון. ואם לאלה ייתן הסופר העברי ביטוי, באמצעות לבושי השפה המתאימים - ישיב אליו מחדש את הקוראים, שהתרגלו בעשור שהסתיים להשקיט את רעבונם הרוחני כמעט רק בספריהם של נוכרים.

ואשר לדרישות נוספות - אלה נוסחו זה מכבר במניפסט שחיבר משה שמיר בתחילת התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. בחוברת השלישית של “ילקוט רֵעים”, שהופיעה בסתיו תש"ו (1946), פירסם משה שמיר את המניפסט “עם בני דורי”, שבו כתב בין היתר: "אין מחבוא ואין זווית אפלה בחיי האדם שאינם תובעים ביטוי. אין טיפה בדמנו שאינה חלק של הווייתנו כולה. - - - הרֵעים כולם, אלה ששמותיהם מופיעים מפעם לפעם על עטיפותיו הצנועות של ‘ילקוט הרעים', בני דורי הם. - - - יוצרים צעירים שהעמידו להם למטרה לבקש ללא לֵאות, בכל, את עקבותיו של האנושי, האנושי מאוד, שאינם רוצים להירתע גם מאימי האכזבה, ממערומי האור, שאינם כותבים רק על שושנים, כוכבים, ים-תכלת, זריחות ושקיעות ורודות, אלא על החיים הממשיים של היהודים הממשיים בארץ-ישראל הממשית, המתעוותת בחבלי-לידה - אלה מוכרחים להעמיד עצמם לדינו של הדור, לדין האחריות של בני-הדור. - - - דורנו אולי לא יחולל מהפכות בספרות. - - - אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד, אל מהפכת המציאות ")ההדגשה בציטוט זה מופיעה במקור(.

לדבריו אלה של משה שמיר צריך להוסיף כיום השְלָמות אחדות, כי מאז שכתב את המניפסט התרחקה הספרות שלנו מאוד מנקודת-המוצא שהיתה בה בשנת 1946. ואסתפק בשתי ההשלמות החשובות יותר, כי בכוחן להשיב את הספרות הישראלית למסלול שממנו סטתה מאז. ושתיהן ברוח המטרה שמשה שמיר הגדיר כהיצמדות הספרות של הדור אל “מהפכת המציאות.”

ההשלמה הראשונה - סופרי הדור חייבים להחזיר לספרות הישראלית את דמות הגיבור. כל תקופה בספרות העברית גילפה את דמות המופת שלה: הנביא בתקופה המקראית, החכם בתקופת התנאים והאמוראים, הרב בספרות ימי-הביניים, הצדיק בתקופה החסידית, המשכיל בתקופת ההשכלה, התלוש בתקופת התחייה, החלוץ בתקופת העליות והצבר בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. כולם דמויות שהתמודדו עם הסכנות ועם האסונות שפקדו את העם היהודי בתקופתן - דמויות שלא נכנעו לייאוש, אלא תרמו לניצחון “מהפכת המציאות” בדורן כדי להבטיח את הישרדות עמנו בהיסטוריה.

שלשלת זו של דמויות המופת נותקה כאשר סופרים מישראל, ששהו בשנות השישים בצרפת ובארצות מערב אירופה אחרות והושפעו שם מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ייבאו אז לארץ יחד עם הייאוש הכלל-עולמי את נספחיו - את הנושאים הקיומיים ואת דמות האנטי-גיבור. אחרי שדמות ספרותית זו - הנוטה לחוסר-אונים, לרחמים עצמיים ולהימנעות ממאבק מול אתגרי החיים - שלטה בספרות במשך יותר מארבעה עשורים, הגיע הזמן לחדש את שושלת דמויות המופת בספרות העברית ולהשיב את הבכורה לדמות הגיבור הנצמד ל“מהפכת המציאות” בדור הנוכחי. דמות גיבור מופתי כזו נחוצה כיום לספרות העברית כדי למקד באמצעותה את הקורא היהודי בארץ ובפזורה ב“מהפכת המציאות” הציונית - מהפכה שטרם השלימה את כל מטרותיה. אך דמות זו נחוצה גם לקורא הנוכרי המבקש דרך ספריהם להבין את הישראלים ואת המהפכה שהם מגשימים בציון. לנו וגם להם תמחיש וגם תבהיר דמות הגיבור המופתי את שלוש המטרות של “מהפכת המציאות” הציונית בעת הזאת:

1) המשך המאבק על הקיום הריבוני של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

2) החתירה להגשים מטרות אפשריות נוספות מחזונה הגדול של הציונות - והחשובה שבהן: המשך המאמץ לכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בעולם.

ו-3) התעוזה לעדכן את רכיביה של הזהות הלאומית כדי שכל פלגיו ורסיסיו של העם היהודי, שהגלות ריסקה את אחדותו, יוכלו להתלכד מחדש בחסותה.

וההשלמה השנייה - במסגרת הטלטלה הזו חייבים הסופרים להחזיר את הספרות העברית אל המסלול המרכזי שלה כספרות המלווה את הרנסנס של העם היהודי בהיקפו המלא ולכלול בתפישת הממשות שלהם את המרחב השלם של העם היהודי בעולם, בדיוק כפי שהסופרים שלנו עשו בעבר. כלומר: הספרות צריכה לא רק לפרוץ מתוך תל-אביב אל פינות נידחות יותר בארץ- כדרישת משה שמיר במניפסט משנת 1946 - אלא להגיח גם אל הקהילות היהודיות בעולם ולספר את האמת על חייהם בתקופה הזו. בעשותה כך תחזור הספרות העברית לאחריותה כספרות המבינה ציונות מהי - אוטופיה החוזה גאולה שלמה מהגלות ואשר תוגשם רק כאשר יושלם כינוסו בציון של אחרון היהודים מהגלות.

אף שהמסה הזו איננה מספידה את הספרות העברית שנכתבת כיום וגם איננה קובעת כאחרים שהספרות העברית גוססת מזה שנים וסופה קרוב - אני יכול להניח שיקדמוה בלגלוג במוקדי הכוח השונים של הספרות הישראלית. יהיו שיטענו כי המסה הגזימה בתיאור מצבה העגום של הספרות בעשור שנחתם. יהיו אחרים שיפקפקו אם העבר של הספרות העברית לדורותיה, ואפילו המטרות שהציב משה שמיר ב-1946 לספרות הדור הנוכחי, אמורים לחייב את הסופרים כיום. יצוצו גם כאלה שיתמהו אם רשאי מישהו לתבוע מסופרים “מה” ו“איך” לכתוב. ויזנבו בכולם גם המגדפים הקבועים, שידברו על “פאשיזם רוחני”, על “זְ’דנוביזם תרבותי” ועל “אנכרוניזם רעיוני”, כי כך נהוג במקומותינו להגיב על מסה כזו. אלא שהמסה הזו לא כופה דבר על איש. כל סופר רשאי לבחור לעצמו באופן חופשי את המקום שהוא מייעד לעצמו במעלות הפירמידה הספרותית של הדור, ולהעמיד משם את עצמו למשפט ההיסטוריה, שהיא זו שתקבע את ערך יצירותיו. המסה זורקת גלגל-הצלה, וכל סופר חופשי להחליט אם הוא זקוק לו או שהוא מעדיף להתעלם ממנו.