ייסוד המדינה בתש“ח הצדיק לחתום במפת הספרות העברית לדורותיה את עידן הספרות העברית החדשה, עידן שהיו בו שלוש תקופות (ההשכלה, התחייה והעליות), ולסמן במפה זו את פתיחתו של עידן חדש בתולדות הספרות העברית - עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל, או בקצרה: עידן חידוש הריבונות, עידן שהעניק לספרות העברית בסיס מוצק ואיתן שהיה חסר לה קרוב לאלפיים שנה: הבסיס המולדתי-ארצי. מתש”ח הפכה הספרות העברית מספרות המתארחת בארצות של עמים אחרים לספרות שיש לה ארץ משלה, ולא עוד - אלא ארץ האבות שבה הונחו אדניה.

בנוסף להסתייעות במונח “עידן”, מוצדק להיעזר במונחי מיפוּי אחרים המקובלים בספרות: “תקופה”, “דור” ו“משמרת”, כדי להשלים את מלאכת המיפוי של העידן החדש הזה בתולדות הספרות העברית. בעזרת מונחי-מיפוי אלה נוכל להוסיף לקביעה הקודמת, שהספרות העברית של זמננו, אשר השלימה עד כה את ששת העשׂורים הראשונים שלה, נמצאת בתקופה הראשונה של עידן חידוש הריבונות והיא התקופה הישראלית, שמשתייכים אליה, כמובן, כל סופרי הדור הספרותי הראשון של התקופה הזו - סופרי דור יסוד המדינה, דור שפּעילוֹת בו חמש המשמרות שיפורטו בהמשך.

 

התקופה הישראלית וחידושיה    🔗

ייסוד המדינה בתש“ח היה האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בדורנו, ולכן אין לתמוה, שבהשוואה למאפייניה של הספרות העברית בעידן הקודם, עידן הספרות העברית החדשה, בוצעו שינויים מהפכניים כבר בתקופה הישראלית, הראשונה מבין תקופות העידן החדש. מעידים על כך חמשת החידושים הבאים, שהושלמו בהצלחה בשישים השנים שחלפו מתש”ח:

1. חידוש אירגוני -

ייצובו של המרכז הספרותי במדינת-ישראל כמרכז היחיד לספרות העברית, אחרי שהשואה מוטטה את המרכזים הספרותיים שהיו לה באירופה קודם לכן (החזקים בהם היו באודסה שברוסיה ובוורשה שבפולין). ולאחר שגם המרכז הספרותי העברי בארצות הברית, שפרח בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (וּמנה בין השאר סופרים והוגי-דעות כאפרת,

הלקין, רגלסון, ליסיצקי, בבלי, פרסקי, שרפשטיין, אריאלי, קלצקין ופרייל בצעירותו), הצטמק ונחלש, במיוחד אחרי שאחדים מן הבולטים בו עלו לארץ והשתרשו בה (ביניהם שלושת הראשונים ברשימה זו).

2. שינוי אסטרטגי -

בעוד שבעידן הספרות העברית החדשה היו רק היהודים קהל-היעד של הסופר העברי, הרחיבה הספרות בתקופה הישראלית את מוּטַת כנפי היעדים שלה והיא כוללת בהם גם את הקוראים בשפות האחרות המדוברות בעולם. שינוי אסטרטגי זה מתבטא לא רק בבחירת הנושׂאים וגיבורי העלילות, אלא גם באימוץ דרכי כתיבה “אוניברסליות” המאפשרות קליטה מוצלחת של היצירה המתורגמת מהלשון העברית בקהלי קוראים שאינם יהודים.

3. חידוש תימאטי - הצטרפותו של אפיק נושׂאִי חדש, אפיק נושׂאֵי “המצב הישראלי”, לשני האפיקים שהיו פתוחים בפני הסופר העברי בעבר: אפיק נושאי “המצב היהודי” ואפיק נושאי “המצב האנושי”.

4. חידוש בדמות הגיבור המופתי - במקום גיבורי הספרות העברית החדשה (“המשׂכיל” - גיבור ספרות ההשכלה, “התלוש” - גיבור ספרות התחייה ו“החלוץ” - גיבור ספרות העליות) גילפו סופרי “דור המדינה” דמות-שלֵמוּת חדשה: “בן הארץ” - הכינוי הראשון שניתן לגיבור היְלידי הזה היה “הצבר”, אך מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך הועדף עליו הכינוי “הישׂראלי”.

5. חידוש בשׂפת הכתיבה - במקום “שׂפת לימודים” מהמקורות בארון הספרים היהודי, השפה שבה נכתבה הספרות העברית בתקופות הספרות העברית החדשה, החלה הספרות להיכתב בעידן חידוש הריבונות ב“שפת החיים”, השפה שבה מדברים ובה מְתַקְשרים הישראלים בחיי יום-יום.

 

המשמרות בספרות הישראלית    🔗

כאמור, בדור ספרותי פועלות מִספּר משמרות, ואכן ל“דור המדינה”, הדור הראשון בתקופה הישראלית, משתייכות חמש משמרות ספרותיות. הזיהוּי של המשמרות מבוסס הן על המכנה הביוגרפי המשותף של סופרים בני אותו גיל והן על האירועים בחיי המדינה שהשפיעו עליהם. ועל-פי שני הקריטריונים האלה ניתן להבחין בששת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה בחמש המשמרות הבאות:

1. משמרת “דור בארץ” - סופרי שנות הארבעים והחמישים: סופרי תנועות הנוער החלוציות בשנות המנדט הבריטי, המחתרות, הפלמ“ח ומלחמת תש”ח. קומץ מסופרים אלה השתייך לתנועת “העברים הצעירים” (“הכנענים”) מיסודו של יונתן רטוש, תנועה שהגתה השכנת שלום במזרח-התיכון על בסיס הקמתה של ישות חילונית חדשה במרחב השמי, ששפתה תהיה העברית ואליה ישתייכו יוצאי כל העמים במרחב. אך רוב סופרי המשמרת הזו התמקדו בנושאי “המצב הישראלי”, ולכן העדיפו את הסגנון הריאליסטי. עקב כך הואשמה כתיבתם כשמרנית, וכמי שגם חטאה בהתגייסות-יתר למשימות החברה הישראלית הצעירה לאחר מלחמת השיחרור. מִקביעוֹת בלתי-בדוקות אלה וגם אחרות חזרו בהם הביקורת והמחקר זה מכבר, וכיום מבליטים את ייחודם של סופרי המשמרת הזו וגם מעריכים את הישׂגיהם כהישׂגיה של משמרת שהחלה בהגשמת רוב החידושים של ספרות “דור ייסוד המדינה”.

הבולטים במשמרת זו בסיפור: ס. יזהר, משה שמיר, אהרן מגד, מתי מגד, נתן שחם, דוד שחם, יהודית הנדל, דוד שחר, בנימין תמוז, שלמה ניצן, יגאל מוסינזון, חנוך ברטוב, נעמי פרנקל ואחרים. הבולטים בשירה: חיים גורי, ע. הלל, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, שלמה טנאי, יצחק שלו, בנימין גלאי, ט. כרמי, עוזר רבין, אבא קובנר, בן-ציון תומר, נתן יונתן ואחרים. משוררים כיהודה עמיחי וטוביה ריבנר אמנם שייכים מבחינת גילם ל“דור בארץ”, אך מבחינת הפּואטיקה שלהם הם משתייכים למשמרת השירית הבאה, זו של משוררי “הגל החדש”. והבולטים במחזה: ניסים אלוני, משה שמיר, נתן שחם, אהרן מגד, בנימין גלאי, יגאל מוסינזון, בן-ציון תומר, יורם מטמור ואחרים.

2. משמרת “הגל החדש” - סופרי שנות השישים שגדלו בחסות גל העלייה הגדול בשנות החמישים, פרשת “עסק הביש” (1954), מלחמת סיני (1956(, חשׂיפותיהם של פעילי “שורת המתנדבים” על מעשי השחיתות של מפלגות ונושאי תפקידים בשלטון (1957), הדיכוי של מורדי “ואדי סאליב”, שמָחוּ נגד קיפוחן החברתי של עדות המזרח (1959), ומלחמת ששת-הימים (1967). סופרי משמרת זו היו מעורבים במחלוקת האידיאולוגית שהתלקחה אחרי מלחמת 1967 בין תנועת “ארץ-ישראל השלמה” למתנגדיה - מחלוקת שספריהם של שניים מסופרי המשמרת הקודמת ייצגו אותה: “חיי עם ישמעאל” של משה שמיר (1968) ו“ארץ הצבי” של לובה אליאב (1972). מחלוקת אידיאולוגית זו הזינה את היריבות הפוליטית בנושא ההתנחלות בשטחים שמעֵבֶר ל“קו הירוק” בין “גוש אמונים” ל“שלום עכשיו”.

בהשפעת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (הקיומית), שפרחה בארצות מערב אירופה, ביצעה משמרת זו תפנית לנושאים הקיומיים, נושאי “המצב האנושי”, שסגנונות פחות ריאליסטיים התאימו להם: הריאליזם הלירי, הריאליזם הסימבולי והריאליזם האלגורי. אחרי מלחמת ששת-הימים חזרו סופרי המשמרת הזו לנושאי “המצב הישראלי” ולסגנון הריאליסטי ועברו מתבניות הסיפור הקצרות לתבנית הרומאן, כדי להגיב על ההתפתחויות בחברה הישראלית לאחר מלחמה זו, ובכך תרמו לשׂגשוג הסיפור הפוליטי-אקטואלי, שבכתיבתו הסתייעו בכלים המותאמים לו: הסאטירה, האירוניה, האלגוריה, הפָּרוֹדיה, האבסורד והפנטסיה.

הבולטים במשמרת זו בסיפור: עמוס עוז, א. ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, עמליה כהנא-כרמון, שולמית הראבן, יצחק אורפז, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, שולמית לפיד, דן צלקה, ישעיהו קורן, אהוד בן-עזר, שמאי גולן, סמי מיכאל, שמעון בלס ואחרים. הבולטים בשירה: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אוֹרי ברנשטיין, אנדד אֶלדן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, ישראל פנקס, דליה הרץ, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יעקב בסר, איתמר יעוז-קסט, ישראל אלירז ואחרים. והבולטים במחזה: יוסף בר-יוסף, יוסף מונדי, חנוך לוין ואחרים.

3. משמרת “הגל המפוּכּח” - סופרי שנות השבעים והשמונים. סופרי משמרת זו חווּ את חילופי הדורות בשלטון, מדור הנפילים (דוד בן-גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר), שכבר הצטייר להם כדור הדינוזאורים, לדור הצברים (משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין). אף שסופרי המשמרת הזו חוו גם את מלחמת ששת-הימים ואת ההתנחלות בשטחים, היתה זו מלחמת יום-כיפור (1973 ( שגיבשה אותם כמשמרת נבדלת מהמשמרת הקודמת. ובהשפעת תוצאותיה ביטאו את התביעה שהיפנו אל החברה הישראלית: להתפּכּח מהחזונות המשיחיים ולדבוק באפשרויות המציאותיות של קיום מדינה יהודית-דמוקרטית במזרח-התיכון הערבי.

אחרי מלחמה זו ובהשפעתה שבו סופרי המשמרת אל נושאי “המצב הישראלי”. אך בהשפעת מלחמת יום-כיפור הם קידמו שינויים נוספים בספרות הישראלית: הם זנחו את דמות “הצבר” על מכלול מאפייניה והתרכזו בדמות של “הישראלי”. חלקם עסקו בדמות “העולה” (שאחר-כך זכה גם לכינוי “המהגר”) ולקשיי קליטתו בשנות החמישים. בלטו בכך אהרן אפלפלד: “מִכוות האור”, דוד שיץ: “שושן לבן שושן אדום” ואלי עמיר: “תרנגול כפרות”. וגם קידמו את הסיפור האתני על חיי הקהילה היהודית בארצות האיסלם. היצירות המוצלחות על הנושא היו: “מישל עזרא ספרא ובניו” של אמנון שמוש, “ויקטוריה” של סמי מיכאל ו“מפריח היונים” של אלי עמיר.

הכותבים הבולטים בסיפור במשמרת זו: יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, רות אלמוג, חיים באר, ישראל המאירי, דויד גרוסמן, מאיר שלו, אלי עמיר, גבריאלה אביגור-רותם ואחרים. הבולטים בשירה: מאיה בז’ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, ארז ביטון, אגי משעול, חזי לסקלי, שלמה אבּיו, יותם ראובני, חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן, פרץ בנאי ואחרים. והבולטים במחזה: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים.

4. משמרת “הקולות החדשים” - סופרי שנות התשעים של המאה העשׂרים ותחילת המאה העשׂרים ואחת. משמרת זו חוותה את מלחמת לבנון הראשונה (“מבצע שלום הגליל”, 1982), ואת האינתיפאדה הראשונה (1987 ), אך גם את החתימה על הסכם השלום עם מצרים(1993) ועם ירדן (.(1994אף ששנות האירועים האלה היו שנות ההתמודדות של המדינה עם

הטרור הפלסטיני המגוּבּה והממוּמן על-ידי מדינות ערב המיליטנטיות ובראשן מדינות “ציר הרשע”, אירן וסוריה, התחזקה אצל סופרי המשמרת הזו הנטייה להתנתק מנושאי “המצב הישראלי” ולפנות שוב אל נושאי “המצב האנושי.”

ואכן, מסַפּרֵי המשמרת הזו שיקפו ביצירותיהם השְלָמה עם התמורות באורח-החיים ועם הערכים שהפכו למקובלים בחברה הישראלית: ההדוניזם )נהנתנות), האסקַפיזם (ההימלטות מההתמודדות עם האקטואליה הקשה), הדֶפיטיזם (תבוסתנות) והפוסט-ציונות (ההשקפה שהציונות כבר סיימה את תפקידה ולכן צריך להפריד את ניהול המדינה מחזונה ומהשפעתה). במשמרת הזו אמנם התעצם מספרן של הסופרות, אך התחזקותו של הקול הנשי, שבחלקו רתם את כתיבתו להגשמת מטרותיו של הפמיניזם, הניב גם כמות מופרזת של ספרות ממוסחרת-טריוויאלית.

הכותבים הבולטים במשמרת זו בסיפור: אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט, יובל שמעוני, יהודית קציר, רונית מטלון, אגור שיף, לאה איני, מירה מגן, יעל הדיה, צרויה שלו, אתגר קרת, חגי ליניק, גַיִל הראבן, איריס לעאל, הגר ינאי, אשכול נבו, אמיר גוטפרוינד, אלונה קמחי, דורית רביניאן ואחרים. הבולטים בשירה: רפי וייכרט, אורי הולנדר, יערה שחורי, יקיר בן-משה, דנה אמיר, גילי חיימוביץ' ואחרים. והבולטים במחזה: עדנה מזי"א, ענת גוב ואחרים.

5. משמרת “הגל הדיסטופי” - סופרי המשמרת הזו חווּ את מלחמת המפרץ (1991 (ואת יציאת צה"ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה של לבנון בשמונה-עשרה השנים שחלפו מאז “מבצע שלום הגליל”. כמו כן הושפעה כתיבתם מאירועים דרמטיים: רצח יצחק רבין (1995 (, האינתיפאדה השנייה (“אינתיפאדת אל-אקצא”, 2005–2000), “ההתנתקות” (פינוי הישובים של “גוש קטיף” מרצועת עזה ופינוי ארבע התנחלויות מבוּדדות בצפון השומרון, 2005), מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע “עופרת יצוקה” בעזה (2009).

סופרי המשמרת הזו גילו נכונות להתמודד מחדש עם נושאי “המצב הישראלי”, אך באמצעות תיאור מוּקצן ודמיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי למצוא בעזרת המחשה כזו של זמנם תשובות מפוכחות למצוקות “המצב הישראלי”. ולכן צפוי שסופרי המשמרת הזו יניבו בעיקר יצירות עתידניות-פנטסטיות. וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את כינוי “הגל הדיסטופי”, שאני מציע כאן לראשונה לכנות בו את המשמרת שלהם.

ככותבים מבטיחים בסיפור ניתן לציין את הסופרים הבאים: שמעון אדף, דרור בורשטיין, אסף שור, יניב איצקוביץ', ניר ברעם, אילת שמיר, דודו בוסי, עינת יקיר, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים.

 

עשׂר עובדות על ספרות הדור    🔗

1. השפעת המלחמות ואירועים אחרים בתולדות המדינה על סופרי הדור היתה חזקה יותר מההשפעה שהיתה על כתיבתם מצד מסורת הספרות העברית בעבר - מסורת הכוללת מיתוס, ערכים וחזון - ומצד הספרות העולמית וחידושיה בהווה. בכך ניתן להסביר את המעברים התכופים שביצעו המשמרות מנושאי “המצב הישראלי” לנושאי “המצב האנושי” וגם את מיעוט היצירות שכתבו סופרי הדור על נושאי “המצב היהודי” (פרט לנושא אחד: השואה).

2. הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה הוא שהמריץ סופרים בדור זה לבצע שינויים תימאטיים תכופים בכתיבתם, ואלה הקדימו תמיד את השינויים הפואטיים, שהתבטאו בבחירת הסוּגות (הסיפור האלגורי, הסיפור הסאטירי, הסיפור הפוליטי, הסיפור הדיסטופי), הסגנונות (ריאליזם, סמלָנות, אבסורד, פנטסיה), דרכי-הסיפּרֵ (הסיפור הקווי-ליניארי או הסיפור המרסק את הרצף ומערֵב את מועדי האירועים של העלילה, וכמו כן: סיפור מפי מספֵּר יחיד או סיפור המתקבץ מ“קולות” רבים) ושפת הכתיבה (שפה דשֵנה, שפה רזה, שפה מדוברת ושפה משובשת).

3. בדחף להתמודד עם ההיסטוריה המיידית טמון גם ההסבר לתמורה במעמד הסוגות הספרותיות בספרות העברית בשנות המדינה: הפרוזה הדיחה את השירה ממעמד הבכורה שהיה שמור לה בספרות העברית בתקופות התחייה והעליות, כי היא מאפשרת מרחב תגובה גדול יותר וגם אופני תגובה מגוונים יותר על האקטואליה מאלה שהשירה יכולה להציע.

4. התגובה על המיידי מסבירה גם את הנטישה של סוגות-העומק המשניות בכל הסוגות הראשיות של הספרות. בשירה פסקו להיכתב אפוסים ופואמות, המחייבים התעמקות בהיסטוריה וגיבוש השקפה הנובעת ממנה, והועדף השיר הלירי, המבטא את חווית הרגע החולף. בסיפור ננטשו מאותה סיבה סוגות הסאגה השושלתית-משפחתית והסיפור ההיסטורי וההעדפה ניתנה לרומן “מן החיים”, המגיב על ההווה האידיאולוגי, הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. במחזה נזנח הקונפליקט הדרמטי-אידיאי והועדף המחזה הדוקומנטרי, שבדומה לסיפורת מתמקד בקונפליקטים “מן החיים”. ובסוגה העיונית התמעטו באופן מדאיג המסות ובמקומן הפך לנפוץ המאמר הפֶּרְיוֹדי, זה המתפרסם בעיתון ובכתב-העת ודן אף הוא במצוקות האקטואליות האמורות.

5. עקב התמעטות ההתמודדות בכתיבה בשנות המדינה עם סוגות-העומק,התפנתה הזירה לתחליפים מדומים שלהן - הדיסטופיות האפוקליפטיות. הנודעות ביניהן: “שואה 2” (1975) ו“הדרך לעין-חרוד” (1984) לעמוס קינן, “פונדקו של ירמיהו” (1984) לבנימין תמוז, “מלאכים באים” (1987) ו“מתחם אויב” (1997) ליצחק בן-נר, “עֵשָׂו” (1991) למאיר שלו ו“מה שרציתם” 2007)) לאגור שיף. מועדי פרסומן של הדיסטופיות, מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, מוכיחים את ההנחה שהוצגה בסעיף מס' 1, לפיה היתה גדולה ומכריעה השפעת האירועים בתולדות המדינה על התפתחות הספרות הישראלית יותר מההשפעות האחרות עליה.

6. התרחשה התפוררות של המרכז הספרותי, שתפקידו להנהיג את חיי הספרות ולהעניק לה נוכחות משפיעה בחברה. הפעילות עברה מהחבורה הספרותית לסופר היחיד, המטפח את פירסומו ואת תפוצת ספריו באמצעות קשריו עם אמצעי התקשורת.

7. שינויים אלה בספרות של שנות המדינה הביאו להחלשה ניכרת של הסמכות השיפוטית (הביקורת), זו שבתנאי פעילות תקינים של ספרות לאומית קובעת את הטעם ואת רף האיכות הספרותית ומדָרֶגֶת את היצירות על-פי ערכן.

8. הספרות בשנות המדינה העדיפה את הזהות המקומית-עכשווית, הכנענית-צברית-ישראלית, על הזהויות ההיסטוריות: היהודית והציונית. בעשׂותה כך הציבה הספרות את עצמה כאמנות מוליכה בטיפוח התרבות הישראלית כתרבות חילונית וקוסמופוליטית. תוך מימוש השאיפה הזו להיות “ספרות נורמלית” גדשה את מדפי “ארון הספרים הישראלי” בכרכים שתהילתם חלפה מהר, אך בה-בעת גרמה להתרופפות הקשר של בני הדור לאוצרות הספרות הוודאיים שנאגרו בעמל של דורות ב“ארון הספרים היהודי”.

9. על-ידי הנמכת המאפיינים הלאומיים התנתקה הספרות הישראלית הן מהחזון הכלל-אנושי של התרבות העברית לדורותיה, חזון הלאומיות האוניברסלית (מדינות-לאום כסדר-עולם אוניברסלי), והן מהחזון הציוני, חזון שמטרתו המרכזית היתה לייסד מחדש מדינת-לאום לעם היהודי במולדתו, בארץ-ישראל, ולכנס לתוכה באופן מדורג את כל העם מפיזורו ברחבי תבל. כּיווּן מוטעה זה דירדר חלקים מהספרות הישראלית תחילה לעמדה הפוסט-ציונית ואחר-כך גם לעמדה האנטי-ציונית.

10. המגמה האנטי יֵעוּדית הזו, מהבחינה היהודית והציונית, גרמה לפילוג בין הסופרים והעמיקה את הפירוד בין סופרי “המחנה הלאומי” לבין סופרי “מחנה השלום”. הפילוג הזה החליש את מעמד הספרות הישראלית בחברה הישראלית וגם הרחיק ממנה רבים מקוראיה, שנפשם נקעה מרמתה הפוליטית של יריבות זו בין הסופרים משני המחנות ומההתשה ההדדית של כוחות היצירה שלהם על מחלוקת חוץ-ספרותית זו.

 

סיכום    🔗

ולפיכך, קיצור תולדות הספרות הישראלית מסתכם בעידן חדש (“עידן חידוש הריבונות”), שבתקופה הראשונה שלו (“התקופה הישראלית”) פועל הדור הראשון שלה (“דור ייסוד המדינה”), שאליו משתייכות חמש משמרות: “דור בארץ”, “הגל החדש”, “הגל המפוכח”, “הקולות החדשים” והמשמרת החמישית, שכאן הוצמד לה לראשונה הכינוי שלה: הגל הדיסטופי".

הגשימו חמש המשמרות האלו הגשימו ביחד את אבחנות הכתיבה הבאות: שלושה אפיקים נושאיים (נושאי “המצב הישראלי”, נושאי “המצב היהודי” ונושאי “המצב האנושי”), וחמישה חידושים במימוש נושאים אלה (האירגוני, האסטרטגי, התימטי, האנושי והלשוני). ואלה הניבו את עשׂר העובדות על ספרות הדור, שעליהן מתקיימת המחלוקת בין אלה המהללים את ספרות התקופה הישראלית על הישׂגיה לבין אלה המבקרים אותה על מחדליה.