בראיון שהתפרסם ב־22.1.10 במוסף “שישבת” של העיתון “ישראל שלנו” אמרה עינת יקיר, מהמבטיחות בין סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, את המשפט הבא: “אני חושבת שהייתי מחליפה את התארים והפרסים שקיבלתי עבור דירה בתל־אביב”. מובן מאליו שלא התכוונה לומר במשפט זה ששכר־הסופרים על רומאן אמור להיות בגובה ערכה של דירה בתל־אביב, אלא ביקשה להבליט באופן אירוני את אכזבתה מאי־יכולתה מסיבות כלכליות להתמסר לכתיבה רצופה בהיקף הדרוש להשלמת יצירה. עובדי ענפים אחרים, המאורגנים טוב יותר מהסופרים לנהל מאבקים להעלאת שכרם, היו ודאי מתרגמים את דברי הסופרת הצעירה באופן הבא: עם שבחי הביקורת והקוראים אי־אפשר לקנות במכולת.

ראיון זה - מהנדירים שהעיתונות שלנו מקיימת כיום עם סופר עברי - מפריך את האשליה, כי מעולם לא היה מצבה של הספרות הישראלית כה טוב וכה יציב כמו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, המאה ה־21. לכן ודאי נדהם הציבור הזה לקרוא את המידע, שהובלט בעיתון במשבצת לצד הראיון עם עינת יקיר, לפיו צריך סופר ישראלי לקוות שיימכרו 50,000 עותקים מספרו כדי שתכוסה ההשקעה בכתיבתו 3 שנים לפחות. אך כיוון שלתפוצה כזו מספריהם מגיעים רק מעט סופרים, המוגדרים כ“כוכבים”, הם בלבד זוכים לקבל 12 שקלים ממחירו של עותק. לסופר מהשורה משלם המו"ל רק 6־3 שקלים מהמחיר הממוצע של ספר שהוא כיום 90 שקל, ולכן לעולם לא יכסו הכנסותיו מהכתיבה את השנים שהשקיע בהשלמת יצירותיו.

לעומת זאת כלל המידע במשבצת זו גם שתי עובדות מרנינות לכאורה: מדי יום נדפסים בישראל כ־20 ספרים חדשים, ומחזור ההכנסות ממכירת ספרים בישראל מסתכם ב־1,5 מיליארד שקלים בשנה. אך את שתי העובדות הסטטיסטיות האלה צריך לפרש נכון. רוב הספרים מתוך ה־20 המופיעים מדי יום הינם ספרים מתורגמים, ובעיקר ממכירתם מצליחה תעשיית הספר שלנו להגיע למחזור הכנסות שנתי כה מרשים. חלקה של ספרות המקור בהכנסה הזו הוא מועט, והסופר העברי לא רק שאיננו נהנה כמעט ממחזור המכירות הזה, אלא שבדרך כלל הוא נדרש גם לשלם למו"ל כדי שיאות להדפיס את יצירתו.

העובדות על מצבה של הספרות העברית הינן, כמובן, עגומות אפילו יותר. כל שנה מופיעים 100־50 כרכים של כותבים חדשים, אך רק בודדים מבין הכותבים החדשים שורד בספרות אחרי הופעת הספר הראשון. אחת לפרק זמן גם צצות הוצאת ספרים חדשות, ושלא במקרה הן מבטיחות לטפח את “ספרות המקור” בעזרת סדרת סיפורת מקור חדשה - כי כבר ידועה להם העובדה המרה, שהסיפורת היא סוגת הספרות היחידה שיש לה עדיין ביקוש אצל הקוראים. מו"לים חדשים אלה, שהם לרוב תקוותם היחידה של הכותבים בארץ בעודם אלמונים, שורדים רק אם הם זונחים הבטחה זו ועוברים במועד להדפיס ספרים מתורגמים.

וישנן עוד עובדות שמפרשים אותן באופן מוטעה. אמנם במקום חנויות הספרים המקומיות וצנועות הגודל והמראה, צמחו רשתות ארציות למכירת ספרים, שלהן חנויות גדולות ומפוארות בכל הערים וברוב הקניונים, אך הן מתחרות זו בזו במבצעים -ואלה שוחקים את שכרו המגוחך של הסופר וגם רומסים את הכבוד לספריו במשך כל השנה וגם במשך שבוע הספר העברי.

באופן מפוכח כזה צריך לפרש גם את מצב העיתונות הספרותית. אמת היא, ששום עיתון טרם החליט לבטל לחלוטין את המוסף הספרותי, שכמעט ואיננו מביא לעיתון רווחים מפרסומות, אך הנפוצים מביניהם ביטאו באופנים אחרים את היות המוסף הזה מיותר בעיניהם. תחילה צומצם היקפו ואחר־כך הודח לחלק המוקדש ל“תרבות”, שתבניתו מוקטנת וצביונו הוא מגזיני־ז’ורנליסטי ורובו עוסק בבידור, שהיא פעילות הפוכה מזו שעליה שוקדת הספרות. שני השינויים הכתיבו בעשור שהסתיים את מראהו ואת תוכנו של המוסף הספרותי בעיתוני סוף השבוע. מירב שטחו של מוסף הספרות מנוצל ל“פינות” מידע ורכילות, המובלטות בתוך משבצות, וביניהן נדפס משהו דמוי־ביקורת על ספרים - מעין מכתמי־תגובה של סוקרי־ספרים על כל מה שנדפס באות העברית, ולאו דווקא על מה שמשתייך לספרות העברית.

ואין, כמובן, לשכוח, שעדיין מחולקים פרסים ספרותיים אחדים, אך גם הם העכירו את שמיה של הספרות הישראלית בעשור שנחתם, שכן בהגיע מועד חלוקתם לאחד הספרים או לאחד הסופרים, מתחוללת סביבם איזו שערורייה המשביתה לזוכה את שמחת הזכייה של הספר הזוכה בפרס וממאיסה על הציבור את כל הסופרים שהגישו ספרים לאחד הפרסים.

ההשקה והשיווק    🔗

תיאור פרטני יותר של מסע התלאות המצפה לספר מקור חדש בספרות הישראלית, ימחיש עוד יותר את מצבה העגום והמביך של הספרות העברית כעת, בתקופה הישראלית שלה. זה מכבר ממעטים המו“לים לדבר על הספרות כאגף הבונה את התרבות הלאומית בדור הזה, אלא בעיקר כפעילות האמורה להניב הכנסות גבוהות ל”תעשיית הספר" המקומית. ולכן הם משקיעים יותר בחיצוניותו המושכת של הספר מאשר בבדיקה קפדנית של תוכנו. מעידות על כך העטיפות המכוערות והכותרות הצעקניות, שנבחרו להרבה מספרי המקור אשר נוספו למדף בעשור שהסתיים, כדי להגביר את סיכוייהם להימכר.

כמו כן שינו המו"לים בעשור שנחתם את הסדר ההגיוני בהשקת יצירה חדשה של הסופר העברי. אין הם ממתינים עוד לפסקי־הטעם של מבקרי־ספרות ולשיפוטם של הקוראים, אלא מקדימים להפעיל מערך שיווק אגרסיבי שמְיַתֵר לחלוטין את ההערכה הבלתי־משוחדת של אלה. משום כך, גם ספר בינוני ואפילו דל־ערך המופיע אצלנו בשנים האחרונות איננו צריך לחשוש שמא יידחה בשל איכותו הספרותית הירודה, כי גורלו לא נקבע לפי טיבו העצמי, אלא על־ידי המאמץ השיווקי שמשקיע בו בית־ההוצאה שלו. מאמץ זה כולל הבטחת הבלטתו ברשתות להפצת ספרים, על־ידי הגדלת אחוזיה של הרשת ממחיר הספר, גיוס המוכרים בסניפי אותן רשתות להמליץ עליו, בתמורה לבּוֹנוּסים המובטחים להם על מכירה כמותית ממנו, והכללתו החפוזה של הספר במבצעים שונים. כל הפעולות הללו נוגסות, כמובן, משכרם של הסופרים. מול תעלולי שיווק אלה וההפרזה בכמות הספרים חסרי־הערך והמיותרים שנדפסים אצלנו תחת המותג “ספרות מקור”, שום ספר מקור איכותי לא יצליח לשרוד בחנויות הספרים.

יתר על כן: ממש ביום הופעתו, הספר, שהתמזל מזלו להופיע במסגרת סדרת פרוזה של בית־הוצאה גדול, כבר מרופד ומוגן כמו אתרוג. לקורא הוא מגיע כשהוא מאובזר עם הרשימה המגוננת של כל מכריו וידידיו של המחבר, שקראו־העירו־יעצו־עודדו־תמכו־עזרו ובכך לא רק תרמו להבקעתו לאוויר העולם, אלא גם סייעו לו להפוך כבר ביום הופעתו ל“מאורע” המתרחש רק אחת לעשור בספרות הישראלית. כמו־כן מלווה הספר בהמלצה חמה של עורכו, בדברי־הלל של סופרי־הבית האחרים של ההוצאה וברצנזיה מתפעלת על העמוד האחורי של העטיפה מטעם בית־ההוצאה. ולכן, החל מיום ההופעה מובטח לספר המסלול המצפה לכל “ספר מקור” ב“רפובליקה של הספרות הישראלית”, שאין מקפידה ממנה על ערך השוויוניות. ההוצאה תקיים לספר ערבי־השקה בשלוש הערים הגדולות, בעיר־מגוריו של המחבר ובמספר רשויות מרוחקות שעדיין מתאמצות לקיים ערבי ספרות אחדים במשך השנה בתקציבים הדלים שלהן. לערבי־השקה אלה תטרח ההוצאה, כמובן, לגייס מאנשיה או ממקורביו של הסופר את הדוברים בשבח ספרו, וגם המחבר יתאמץ להבטיח שכל בני משפחתו, ידידיו ומכריו יוזמנו וגם יתייצבו לערבים אלה, כדי למנוע מעצמו את חרפת מיעוט המשתתפים. במקביל תפזר ההוצאה עותקי־חינם לבעלי ההשפעה באמצעי התקשורת כדי להבטיח שמוספי הספרות ומדורי התרבות שלהם יציינו את הופעת הספר.

ספר שסיכוייו מעטים להגיע לתפוצה סבירה כבר בשבועות הראשונים להופעתו גם ייתמך מיום הופעתו בתשדירי רדיו במימון המו“ל שלו. ואל התשדירים יתווספו מודעות אחדות במוסף “ספרים” של העיתון לאנשים חושבים, ובהם משפטי שבח שנתלשו־נלקטו מתוך רצנזיות קצרצרות, שרובן התפרסמו על הספר במדורים זניחים של מקומונים או באתרי אינטרנט פטפטניים. בפעולות אלה תמצה ההוצאה את ההשקה של הספר בחודשים הראשונים, שהם המכריעים, כי בהם יתברר גורלו, אם עותקיו יימכרו או שרובם יישארו במחסני ההוצאה עד שיישלחו לגריסה. ורק הסופר יגיע מדי פעם בצנעה אל המחסנים של המו”ל - כל עוד לא הועברו ספריו לגריסה - לרכוש שם בהנחה עותקים מספרו כדי להעניקם כמתנות לקרוביו ולידידיו. אחרי כל מסע התלאות הזה, אם ישלים הסופר כרך סיפורת נוסף ואם תסכים ההוצאה להסתכן בהוצאתו לאור - כבר תקטין את שכרו ממכירת כל עותק וגם תתעקש להגדיל את דמי השתתפותו בהוצאות ההפקה. אך בה־בעת תדפיס על העטיפה בהבלטה, שהספר החדש ממשיך את ההצלחה שרשם לזכותו הספר הקודם של המחבר, אשר מיד עם הופעתו נחקק כאירוע בתולדות הספרות הישראלית, זכה להערכת הקוראים והיה רב־מכר בולט בשנת הופעתו.

תכונות היצירה הממוסחרת    🔗

התיאור הזה מסכם את ההחמרה בתהליך המיסחור ששטף את הספרות הישראלית בעשור שהסתיים. רבים צפו את ההחמרה הזו כאשר התהליך היה עדיין בתחילתו, אי־שם במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה הקודמת, אך אז לא היטו אוזן לאזהרתם. אבל בסיומו של העשור כבר אי־אפשר היה למנוע את הצטרפותם של טקסטים ממוסחרים ונחותים, שבעבר היו נפסלים על־ידי המו"לים, למדף ספרי המקור באמצעות שיטות השיווק האגרסיביות שתוארו קודם.

לפיכך, נתאר את שלוש התכונות הבולטות ביותר של הטקסט הממוסחר:

1) הטקסט הממוסחר יעדיף עלילה טריוויאלית, עלילה “מן החיים” המוכרים היטב לקוראים, על פני עלילה תובענית, שמחייבת את הקורא להתמודד עם “עולם” זר. אין מדובר דווקא בגיבורים מארצות זרות, אלא בישראלים שחוו חוויות גופניות, רגשיות, מוסריות ומחשבתיות שהן זרות לקורא, כי לא התנסה בשכמותן.

2) הטקסט הממוסחר יעדיף דרך סיפֵּר פשוטה וידידותית ועלילה המסופרת באופן ליניארי וכרונולוגי, על פני עלילה המערבת זמנים, מקיימת פערים, מסתייעת במספר “מספרים” ומזרימה נקודות־תצפית ותודעות של הגיבורים. ואלה רק אחדות מהאפשרויות היותר מתוחכמות.

3) הטקסט הממוסחר יעדיף שפה דיבורית, מילים מוכרות ומשפטי חיווי קצרים וברורים על לשון עשירה, שמַבָּעֶיה הם אירוניים, מטפוריים ורב־משמעיים. ולכן, אין להשתומם, שאחרי הפצה של כרכים כאלה - ובמיוחד אם סופרים הנחשבים ל“בכירים” או ל“מצליחים” חתומים על הכתוב בהם - מרגיש כל מי שהמחשב בביתו, שכדי לכתוב ספר פרוזה לא צריך כישרון מיוחד, ניסיון חיים מספיק עשיר וחוכמה טבעית, ואפילו לא נדרשת שליטה מספקת בשפה או התמצאות מספקת באפשרויות הכתיבה - בנושאי “המספר”, “הדמות”, “העלילה”, “המבנה” וכדומה - מאלה שמפורטים ומודגמים בכל ספר בסיסי העוסק בתיאוריה של הסיפור.

רוב “סופרי המחשב” האלה בוחרים משום־מה דווקא בתבנית הרומאן - סוגה בעלת היקף גדול, שצריך בשלות מיוחדת ומיומנות ניכרת כדי להתמודד עם אתגריה - ודוחסים לתוך “הרומאן” סיפור־מעשה חסר־דמיון, הזרוע באירועים “מדהימים”, רובם סנטימנטליים או מלודרמטיים - סיפור־מעשה שהוא לרוב העתקה פשטנית מהביוגרפיה של עצמם תחת שמות “גיבורים” מומצאים. בסיפורי־מעשה מגושמים כאלה כמעט תמיד מתפענחים “תעלומות” מעברם של הגיבורים או “סודות” מעברה של המשפחה. וכל זה טובע בנופים מ“כאן” ו“משם”, מתובל בפירורי “פנטסיה”, מנומר בתיאורי־מין “רכים” או ממש פורנוגרפיים ומקושר חזק ל“מצב” - לסכסוך עם הפלסטינים, ל“כיבוש” ולשאר התוספות ברוח השאננות לציון.

כיוון ש“סופרי המחשב” הם למעשה חקיינים ברמות שונות, השואבים את השראתם מספריהם של סופרים מוכרים ומצליחים - מתאים מיפרט־התוכן הזה גם לספרים שמהם הסיקו, מה אמור לכלול רומאן מצליח. ולכן, האסון שפקד את הספרות הישראלית בעשור שזה עתה נחתם מתבטא בכך, שגם הסופרים האמיתיים, שבעבר הקפידו על רמת יצירותיהם, נכנעו ל“רוח הזמן” והתאימו את ספריהם המאוחרים לדרישות השוק, שהמיסחור כילה בו כל חלקה בריאה.

במצב דברים זה אין להלין על הקוראים, אם רבים מהם איבדו עניין בספר המקור, זנחו את הסופרים הוותיקים והפסיקו לצַפּוֹת להצטרפותם של סופרים חדשים. אחרי שאבד להם האמון ב“תעשיית הספר העברי”, הם מעדיפים לקרוא את ספריהם המתורגמים של כותבים מהניכר על ספריהם של הסופרים מישראל. עובדה זו מתבטאת במספר העותקים המתורגמים, העולה זה מכבר על מספר ספרי המקור החדשים המוצעים לקורא בארץ מדי שנה. כך ירד לטמיון מאמץ של שנים, מאמץ שהצליח, לשכנע את הקורא בארץ להעדיף את ספר המקור על הספרים המתורגמים.