במחצית השנייה של שנות השמונים במאה הקודמת, התייצבה משמרת כותבים חדשה בסיפורת הישראלית, הרביעית במספר. במשמרת זו, משמרת “הקולות החדשים”, היה לראשונה מספרן של הנשים הכותבות גדול ממספר הגברים הכותבים. רשימה מדגימה מספריהן הראשונים של אחדות מהן העידה שמדובר בכותבות מבטיחות: “הדים ורוחות” (1983) ו“קול שני” (1990) של דורית אבוש (הראשון הופיע עדיין תחת הפסידונים א. דורית), “כובע זכוכית” (1985) של נאוה סמל, “תפוחים מן המדבר” (1986) של סביון ליברכט, “סביבה עויינת” (1989) ו“היכן אני נמצאת” (1990) של אורלי קסטל־בלום, “לקרוא לעטלפים” (1990) של חנה בת שחר, “סוגרים את הים” (1990) של יהודית קציר, “זרים בבית” (1992) של רונית מטלון, “רקדתי עמדתי” (1993) של צרויה שלו, “כפתורים רכוסים היטב” (1994) של מירה מגן ו“שלושה סיפורי אהבה” (1997) של יעל הדיה.

לרוע המזל השתבשה התפתחותן הטבעית של אחדות מסופרות “הקולות החדשים” משום באותו פרק זמן יובאה לארץ האבחנה המיגדרית, אשר שיגשגה בחקר מדעי החברה באוניברסיטאות של אמריקה. ומאחר ששם יושמה האבחנה בכל תחומי הדעת, ובכללן גם בספרות, עברו חלק מחוקרות הספרות (לילי רתוק, יפה ברלוביץ, יעל פלדמן ואחרות), שחקרו עד אז תקופות מוגדרות בתולדות הספרות העברית, למחקר המיגדרי – מחקר “ספרות הנשים”. חלק מהסופרות, אשר בספרן הראשון התגלו כמבטיחות ורציניות, ורוב הכותבות שהצטרפו לכתיבה אחריהן בעשור האחרון של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה־21 (דורית פלג, גיל הראבן, אלונה קמחי, דורית רביניאן ורבות אחרות), התאימו עד מהרה את סיפוריהן להשקפה המיגדרית־לוחמנית, בתקווה שחוקרות המיגדר כבר יקדמו אותן כדוגמאות לפריחת ספרות הנשים העברית.

אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית־מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך. אך הנזק להתפתחותה התקינה והטבעית של התקופה הישראלית בספרות העברית כבר נעשה והיה ודאי. ראשונות הבינו זאת הסופרות עצמן, והן היו הראשונות שנחלצו במועד מכלא “הגטו הנשי”, שהקימו עבורן חוקרות המיגדר בספרות, והעמידו אחר־כך ספרים ששיקפו את כישרונן העצמי ואת קולן הייחודי. והאחרות, שעודן כבולות בכתיבתן ל“ספרות הנשים”, תורמות משם במירווחים דו־שנתיים כרכים ממוסחרים וחסרי־ערך לסוגה תימאטית זו, אשר מיצתה את עצמה זה מכבר.

בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001) – אשר בו נכנסתי ל“גוב הלביאות”, כדי לחסום את השתלטותן של חוקרות המיגדר בספרות על השיח הספרותי־ביקורתי בסיפורת הישראלית – סיכמתי את הדיון הפרטני במיבחר מדגים של יצירות ממדף “ספרות הנשים” בדברים הבאים: “התכונות המשותפות של רומאנים אלה הן: כתיבה ריאליסטית ‘בגובה העיניים’, התמקדות בנושא ‘מן החיים’, שהוא אקטואלי־רלוונטי ותקשורתי, ייצוג הנושא באמצעות דמויות מצויות ומוכרות, מיקום האירועים בזירות שכיחות, מינון עשיר של תיאורי מישגלים והתנהגות פרוורטית של הגיבורים בתחום המיני, פתרונות אופטימיים לסיבוכי החיים, אירגון סצנרי וקידום ליניארי של העלילה, שפה דיבורית המתובלת בהרבה ‘כמו’, שזירת אנקדוטות ועיבוי הטקסט בתוספים מהתרבות (יצירות אמנות, אתרי תיירים, צילומים, ציטוטים מהשירה, פסוקים מהמקורות ועוד)”.

אחת היצירות שבחרתי להדגים באמצעותה את הנזק שחוקרות המיגדר הסבו לסיפורת המקור שלנו, על־ידי קידום מאולץ של כל ספר של כותבת הנענית לתכתיב שלהן ביחס ל“ספרות נשים”, היה הרומאן “בעל ואישה” של צרויה שלו. את מסת הביקורת על הרומאן הזה סיימתי במשפטים הבאים: “הרומאן שלה הוא הטוב בסוגו, אך הסוג – אבוי! – מקומו בתחתית הסולם של הסיפורת הקאנונית. מסופרת כמוה אפשר לצפות להרבה יותר מכך: לחרוג מהבנאליה, להפנות עורף לאסקפיזם ולהימנע מ’שטיקים' של כתיבה. ובמקום זאת: להתמודד עם נושאי הקיום בלי התשובות המוכנות מראש בשיח היום־יומי, אלא באמצעות המחשבה העצמאית, הדמיון המקורי והחזון האישי. שאם לא כן: לשם מה כל הטירחה? האם רק כדי להוסיף רב־מכר, טוב במקצת מהאחרים בסוגו, לסיפורת הסדינים העברית?”.

אף שתגובה מעין זו התבקשה במסגרת הוויכוח עם חוקרות המיגדר, אשר פעלו אז להציב את “ספרות הנשים” בקידמת הסיפורת הישראלית באופן כוחני ובנימוקים חוץ־ספרותיים, הקפדתי גם בה להבדיל לטובה את הרומאנים שפירסמה צרויה שלו בתקופה “הפמיניסטית” ביצירתה – “רקדתי עמדתי” (1993), “חיי אהבה” (1997), “בעל ואישה” (2000) ו“תרה” (2005) – מספריהן של כותבות אחרות שנענו להעשיר את מדף “ספרות הנשים”.

יצירות התקופה הפמיניסטית

החידוש ברומאן “שארית החיים”, בהשוואה ליצירות שפירסמה צרויה שלו בתקופה “הפמיניסטית”, לא יובן, בלי סיכום התכונות המשותפות לארבעת הרומאנים הראשונים שלה. בארבעתם תיפקדה הגיבורה גם כמספרת. מעמד המספרת איפשר לה לחשוף את השפעת הרקע המשפחתי־ביוגרפי על חייה בעלילה בעלת אופי וידויי. כל הטעויות שביצעה בחיי הנישואים שלה – נבעו מהיחסים שהיתה עדה להם בילדותה בבית הוריה. מראות הסבל של אמה, אשר דוכאה על־ידי בעל שתלטני, הפכו אותה מילדת טבע מאושרת לבחורה נבוכה וחסרת ביטחון עצמי – מועמדת מושלמת להילכד בנישואים כושלים.

ואכן, בהווה של עלילות ארבעת הרומאנים “הפמיניסטיים” המוקדמים האלה, מבינות הגיבורות של צרויה שלו, בהיותן בשנות השלושים של חייהן ואחרי כעשר שנות נישואים, כי נישואיהן כשלו. ולכן, הן מחפשות חונכת בוגרת ומנוסה, כדי שתבהיר להן את מצבן ותציע להן כיצד להיחלץ מהמשבר בחייהן. הפתרון של החונכת – בל נתפלא – לא רק תואם לחלוטין לעקרונות הפמיניזם, אלא גם מחלץ את הגיבורה מהמשבר שנקלעה אליו בחייה כשהיא עדיין במיטב שנותיה.

בצד התוכן הבנאלי־טריוויאלי, שעליו חזרה צרויה שלו ברומאנים הראשונים שלה, התגלתה בארבעתם ככותבת בעלת סגולות סיפר מבטיחות. סיפור־המעשה בהם העיד עליה שהיא בעלת דמיון יצירתי עשיר, המאפשר לה לטוות עלילה ריאליסטית טבעית ומעניינת. בכל רומאן שקדה על מתן הסברים סיבתיים מגוונים להתרחשויות בסיפור־המעשה ולהחלטות הגיבורה המתוודה־מספרת. בכך נבדלה ממספרות אחרות ב“ספרות הנשים” אשר גיבבו בסיפור־המעשה הריאליסטי שורה של אירועים שרירותיים שקל היה להפריכם. כמו כן הפגינה צרויה שלו יכולת מרשימה להמחיש במילים נופים, אירועים, דמויות והתנהגויות וגם שליטה יוצאת דופן בניסוח דיאלוגים חיוניים בין הגיבורים.

גם ברומאן “שארית החיים” ממשיכה צרויה שלו לשמור נאמנות לסוגה הריאליסטית בסיפורת. ואף על פי כן הצליחה בו להיחלץ ממשבצת “הרומאן הפמיניסטי” בעזרת שתי הכרעות מוצלחות. הראשונה – על־ידי שהפקידה את פעולת הסיפר בידי מספר יודע־כל (בעוד שבספריה הקודמים הפעילה מספרות־דמות – גיבורות שסיפרו על חייהן בלשון “אני” ובנימת וידוי). והשנייה – על־ידי שנטשה את ההיצמדות לגיבורה אחת, אשר מספרת את סיפור חייה מנקודת־המבט הסובייקטיבית שלה. בעשותה כך העמיסה על עצמה משימה מורכבת יותר – לשזור עלילה משלושה סיפורי חיים של בני משפחה אחת, ולהזרים במקביל, באמצעות מספר יודע־כל, את התודעות של שלוש מהדמויות המרכזיות במשפחה זו.

שלושה סיפורי־חיים

אף שצרויה שלו הצליחה לשזור בעלילה משפחתית אחת את סיפורי החיים של חמדה בת ה־80 ושל ילדיה: דינה בת ה־45 ואבנר בן ה־43 – אטען בפירוש זה, כי תחת המטרייה של שם הרומאן, כינסה בו שלוש נובלות שניתן לזהותן בבירור כעצמאיות, היות שכל אחת מהן עוסקת בנושא שונה וגם כתובה על פי מסורת שונה של הסיפורת. הפרדתן של שלוש הנובלות זו מזו היא פשוטה למדי. מאחר שסיפור החיים הרצוף של כל גיבור פוצל ליחידות קצרות שפוזרו בפרקיו של הרומאן השלם – מומלץ לקורא לכנס מחדש את היחידות המספרות על כל דמות, בקריאה נוספת של הרומאן, כדי לקבל שלוש עלילות אשר כל אחת היא בהיקף של נובלה.

מאיחוד 7 היחידות של חמדה בת ה־80 יקבל הקורא נובלה שעלילתה מיסטית. סיפור־חייה של חמדה קשור באגם המיסתורי שאליו נקשרה נפשה בילדותה, הוא אגם החוּלה שבשארית חייה היא נכספת לראותו פעם אחרונה. וממש ברגע מותה היא מצליחה להגשים את הכיסוף הזה וסוף־סוף נפרדת מהחיים בשלוות־נפש שלא זכתה בה במשך כל שנות חייה.

מצירוף 10 היחידות של אבנר יקבל הקורא נובלה שעלילתה כתובה במסורת הסיפור הרומנטי. בשארית חייו נכסף אבנר בן ה־43 לטעום את טעמה של אהבת־שלֵמות שלא טעם את טעמה בכל שנות נישואיו עם אשתו שלומית. אף שהתמסר למסע החיפוש אחרי אישה, שהאמין כי תגשים עבורו את רצונו “להיות אוהב ולהיות נאהב”, כפו עליו העובדות שהתבררו לו אודותיה להתפכח מהחלום הרומנטי אשר שבה את לבו.

כינוס 12 היחידות של דינה יעניק לקורא נובלה שעלילתה היא פוסט־פמיניסטית. אחרי שדינה הגשימה בחייה עד גיל 45 תשוקות עיקריות שלה כאישה, היא מבקשת להגשים בשארית חייה רצון נשי שגם בתקופת הבְּלוּת היא מסוגלת לממשו – להעניק אהבת־אם לילד מאומץ. הבחירה של דינה באימהות – שהיא תשוקה קמאית של הנשים – כמטרה החשובה ביותר לה כאישה, מעידה על השינוי שהתחולל במושגי הערך שלה. בכך חתמה את הפרק הפמיניסטי בחייה ופתחה בהם את הפרק הפוסט־פמיניסטי. אם התרכזה בעבר ב“שבירת תקרת הזכוכית”, בהסרת המוגבלות והמיכשולים שהציבו בפניה הגברים (אביה, בעלה וראש־החוג באוניברסיטה), היא תתרכז מעתה באימהות – בגיוס כל יכולותיה לגידול הילד המאומץ.

מאחר שהעצמיות של הנובלות מתבטאת לא רק בנושאיהן השונים, אלא גם בהיותן כתובות על־פי מסורות סיפור שונות, נעבור לסכם כל נובלה בנפרד, כדי לחשוף את מסורת הסיפור שאליה היא משתייכת.

סיפור־החיים המיסטי

חמדה נולדה ב־1925 כתינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. הוריה, רבקה ויעקב, לא רק נימנו עם הקבוצה המייסדת, אלא בלטו במסירותם לאידיאולוגיה של התנועה, אשר סגדה ל“פרת העבודה” והחשוב בעקרונותיה היה העיקרון לפיו “כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו” (214). ולכן נאלצה חמדה להתמודד מילדות עם ציפיות ודרישות של הוריה והקיבוץ ממנה, אשר סתרו את מהותה כילדת־טבע בעלת דמיון וחולמנית. כך, למשל, סירבה רבקה לספר לחמדה סיפור דמיוני לפני השינה, כפי שאימהות אחרות נהגו לעשות, והסבירה לה, כי סיפור הקמת הקיבוץ “הוא הסיפור הגדול ביותר, כל האגדות והמעשיות מחווירות לידו” (276). לא רק אגדות ומעשיות החסירה רבקה מחמדה, אלא גם את נוכחותה, כי עד מהרה גייסה אותה התנועה לייצג אותה במוסדות בארץ ולבצע שליחויות מטעמה גם בחוץ־לארץ. ולכן גדלה חמדה ברוב שנותיה כילדה וכנערה בחברת אביה יעקב, אשר היה “המצפון והמצפן” (58) ומטפח “אתוס הגבורה וההתגברות” של הקיבוץ (113).

בחינוכה של חמדה ניסה אביה להגשים את חזונו על דור ההמשך בקיבוץ, ולכן התעלם מתכונותיה הטבעיות כילדה בודדה ונפחדת, וכדי לחשל את גופה ואת נפשה, כפה עליה לעמוד במבחני אומץ שונים: להתחיל ללכת לפני שהיתה מוכנה לכך, ולקפוץ מגג לגג כמו הילדים האחרים. כנערה הטיל עליה “לחצות גשרים רעועים, לנהוג בטרקטור ולחפור תעלות” (77). ומגיל 12 צירף אותה בלילות לסירת הדייג, והיא חתרה כמו יתר עובדי הענף, שהוא עמד בראשו. חמדה היתה בסירה גם באותו לילה נורא שבו מנע אביה מיוסף, אחד מהעובד הדייג שאשתו עמדה ללדת, לחזור לחוף לקול הפעמון המזעיק של הקיבוץ, בנימוק ש“לא מפסיקים דייג באמצע משמרת” (82). אשתו של יוסף נפטרה בלידתה באותו לילה. שנים אחר־כך הכאיב לחמדה מראה האב וילדו היתום עוברים בשתיקה בשבילי הקיבוץ.

מאמציו של אביה לכפות עליה להיות מציאותית, מעשית וממשיכת המפעל של חייו בעתיד, לא נפסקו גם כאשר היתה כבר בחורה במעמד של חברה עם זכויות משל עצמה בקיבוץ. דעתו הכריעה גם בבחירת בן־הזוג. הוא השפיע עליה להינשא לאליק הורוביץ – גבר בודד ומתבודד בקבוצה מגרמניה שהצטרפה לקיבוץ. אליק לא הבין את העברית העשירה שבפי חמדה, ושנא את העבודה שהטילו עליו – להיות רואה חשבון של הקיבוץ, בעוד שחלומו היה ללמוד משפטים – והוא בלט בקיבוץ כאדם זר במראהו ובהתנהגותו (113).

חמדה לא אהבה את אליק (118), אך הביאה איתו לעולם את שני ילדיה, תחילה את דינה וכעבור שנתיים גם את אבנר. גם התנהגותה של חמדה כאימא לא הובנה בקיבוץ, והיא הוגדרה כאם חסרת אחריות ומסוכנת לדינה, אחרי שהוציאה אותה ביום גשום מבית התינוקות. כאשר אליק, אמה והמטפלת מצאו אותה יושבת עם התינוקת על קברו של אביה, חטפו מידיה את התינוקת הרטובה והרועדת מקור. ומאז “לא הניחו לה להיות איתה ביחידות” (147). ואף שחמדה גילתה אל אבנר אהבת־אם שונה מזו שהעניקה לדינה, כבר התייחסו חברי הקיבוץ אל חמדה כאל אימא תימהונית (148), המתרוצצת אחריו ברחבי הקיבוץ וקוראת לו “אבני, אבני”, משום שנהג להסתתר מפני תשומת־הלב המופרזת שלה, שהפכה אותו קורבן ללעג של חבריו בבית־הילדים.

דינה ואבנר לא זכו לקבל מחמדה אהבה שווה. מדינה חסכה את האהבה שהיתה זקוקה לה, ואילו על אבנר הרעיפה אהבה מוגזמת. והיחס המפלה הזה מצידה לשני ילדיה לא השתנה גם אחרי שהיא ואליק החליטו לעזוב את הקיבוץ ועברו להתגורר בירושלים (78). אך עוד לפני שעזבו את הקיבוץ לעברו לירושלים, העניקה חמדה לקיבוץ עדות נוספת לחריגותה ארוכת השנים בו. הפעם בשיטת החינוך שהנהיגה לתלמידיה כמורה. היא היתה "מורה שלא מגיעה בזמן, שלא מכריחה לעשות שיעורים, שאין אצלה מבחנים ואין ציונים – – – היא תיעבה תחרות, שנאה סמכות, נרתעה ממשמעת, היא רצתה שילמדו מרצון, לא מכורח (215).

חייהם בירושלים במחנק דירה קטנה באחת השכונות הנידחות של העיר העמיקו את הזרות בין חמדה ואליק. הוא שנא את עבודתו כפקיד בבנק, ובבית הגיב בפרצי זעם ואלה הופנו בעיקר כלפי אבנר. עד מהרה החמירה מחלת הלב שסבל ממנה מנעוריו, ובמותו נותרה חמדה אלמנה עם שני המתבגרים הזועפים שלה. בהווה, על מיטתה וכשהיא במצב סיעודי, סיכמה חמדה את ההר המתנשא של שמונים שנותיה כעשוי מ“שכבות של חוסר סיפוק”: היא “הילדה שנאלצה לעמוד במבחני גבורה ראוותניים, האישה הצעירה שוויתרה בדם קר על אהבה, האם הלא בשֵלה, וגם אחרי מות בעלה הקדימה לוותר על שארית חייה, כה מעט ביקשה, רק שיניחו לה לנפשה, או לחילופין שיאהבו אותה ללא תנאי”. כל חייה היו מסכת של אי־התאמה, “היא לא התאימה לקיבוץ, לא להוריה, לא לבעלה ולא לילדיה” (217).

ילדת הטבע והאגם

הביוגרפיה הזו של חמדה מוכיחה שבשמונים שנות חייה צברה חמדה מעט חמדה והרבה אכזבות וצער. אבנר, המסכם את ההחמצות והכישלונות של אמו, מזהה היטב את הסיבה להם: “כיצד נולדה להורים חלוצים בלב המחצית הראשונה של המאה העשרים ילדה חולמנית כל כך, זרה ומוזרה, שלא הצליחה להסתגל לחיי הקיבוץ למרות שנולדה וגדלה בו, כיצד נישאה לאביהם, הנער הנוכרי, הבודד, שאהבתו הפכה לאיבה ותלותו לטינה, ובעיקר מדוע נגזר דווקא עליה להמחיש בחייה הממושכים את חוסר התועלת של הקיום, שהרי נדמה כי מעבר לכך לא עלה בידיה להשיג דבר, כי על דרך השלילה חייתה, אישה שלא אהבה את בעלה, מורה שלא אהבה ללמד, אם שלא ידעה לגדל את ילדיה, מספרת סיפורים שלא עלה בידה להעלותם על הכתב” (41).

בסיכום זה השמיט אבנר עובדה חשובה ביותר והיא העובדה שהיה לחמדה מילדות חיבור מיסטי לאגם החוּלה המסתורי. מאחר שחלומו החלוצי־ציוני של הקיבוץ עמד בסתירה לחלומותיה, נהגה כנערה לברוח מהתביעות של אביה ומציפיות הקיבוץ אל האגם, כי האגם היה לה בן־ברית ושותף לגורל, והדגים השונים שבו היו ידידיה היחידים בעולם. על האגם חלמה ועליו רקמה בדמיונה סיפורים – “כל אותם סיפורים שסיפר לה האגם על מה שראה בעיניו ושמע באוזניו, טעם בלשונו ומישש באצבעותיו, על סירת דיג מצופה זהב הקבורה במעמקיו, ועל סיפונה ישנה הילדה הטבועה – – – ועל הגבר שחיפש את אהובתו האסורה לו בין קני הגומא – – – ועל האישה שהשתוקקה לפרי בטן וטבלה מדי יום במימי האגם כדי שיגאל אותה מעקרותה” (53–54), וגם הסיפור “על נמרוד הענק אשר התגורר במבצר הגבוה הקרוי על שמו, קלעת נמרוד”, שמקברו עולה “מדי שנה ענן כבד של יתושים הפושטים על כל ביצות עמק החולה” (84–85).

כל חייה התכוונה לכתוב את הסיפורים שלה על אגם המופלא שלה, ואף הכינה מחברת למטרה זו, אך המחברת נותרה ריקה, מאחר שלא מצאה את המילה היחידה והמיוחדת אשר תצליח “להכיל את כל הצלילים ששמעה והמראות שראתה והריחות שהקיפו אותה, את רחש הרוח המזרחית המטלטלת את הסבך ואת אנקת הדגים הנתפשים ברשת, את ריח סוכת הפפירוס של הערבים ביום שמש ואת חסד האנפות המקננות בין קני הגומא בביצה” (80).

גם הקרע בין חמדה ובין אביה, שהתחיל באותה פרשה עם היתום של יוסף, העמיק בגלל האגם, אחרי שהתברר לה כי הוא מראשי התומכים בייבושו, כדי להוסיף לקיבוץ אדמות פוריות. איש לא האזין למחאותיה כאשר החלו בינואר 1951 המכונות לנגוס בחופו, להטות את מימיו ולחשוף את קרקעיתו השחורה. ריח הכָּבוּל היה ריח הגוויעה של האגם שלה. ניקוז המים השמיד את הצמחייה, זרע מוות בלהקות הדגים והרחיק מהמקום את העופות הנודדים. אחרי שייבוש האגם הושלם, נוכחו חברי הקיבוץ כי אדמת הכבול איננה ראויה לחקלאות. גם אביה של חמדה היה בין המתפכחים, אך הוא לא זכה לחיות מספיק שנים כדי לראות איך תיקנו הורסי האגם כעבור שנים את טעותם וחידשו אגמון על חלק זעיר מגודלו המקורי.

קורות חייה של חמדה מקבילים בפרטים רבים לקורותיו של האגם. מנימוקים תועלתיים ייבש הקיבוץ את הנשמה הטבעית של שניהם. אחרי שהקיבוץ המית את האגם שלה, לא היתה חמדה מסוגלת להישאר בקיבוץ, וממש כמוהו גם היא עזבה את פיסת הנוף שעיצבה אותה כילדת־טבע תמה ובעלת דמיון ועברה להתגורר עם אליק ועם ילדיה בירושלים. וכפי שהאגמון החזיר כעבור שנים לקיבוץ שריד מהאגם, כך גם תוחזר גופתה המצומקת של חמדה לקבורה בקיבוץ על־ידי ילדיה. האגמון וקברה יזכירו לדורות הבאים את סיפור המקום וילמדו אותם את לקחיו.

הרומאן פותח בתיאור הניסיון של חמדה בהווה, בגיל שמונים, להגיע בשארית כוחותיה אל החלון שמבעדו היא נכספת לראות פעם אחרונה את האגם המיסתורי של ילדותה. הניסיון הזה הסתיים במעידה ובהעברתה הבהולה לחדר־המיון. אך סמוך למותה זכתה חמדה בדמיונה לביקורן של החסידות, שלבואן בסתיו לאגם היתה ממתינה מדי שנה בצעירותה. והיא שמעה אותן דוברות אליה: “חמדה המסכנה, ילדה זקנה שכמותך – – – גם אז לא היה לך דבר מלבד האגם שלך, שקראנו לו על שמך, אגם החמדה. עוד מעט תתעופפי גם את בשמים – – – הזמן אוזל, חמדה, ספרי להם עכשיו את הסיפור, ספרי להם את תולדות אביך ואימך, ספרי להם את תולדותיך – – – את מה שאיש מלבדך לא יֵדע – – – לילד תספרי, לילד החדש שיגיע בסוף החורף, כשאת כבר לא תהיי כאן, הוא יזדקק לסיפורך, ישתוקק לעדותך" (278).

סיפור חייה של חמדה מסתיים בפיוס שלה עם אביה, שיחסה אליו היה תמיד אמביוולנטי, שהרי היא העריצה אותו אך גם שנאה אותו, וגם בפיוס עם ילדיה. דינה ואבנר אפילו חזרו להתגורר בדירתה, עד שנרגעו הרוחות במשפחותיהם. ברגע של צלילות־דעת עוד הספיקה חמדה לתמוך ברעיון האימוץ של ילד, שדינה התלבטה אם להגשימו (112). ולכן, כאשר אבנר הודיע לדינה על הפטירה של חמדה, החליטו בו־במקום לקבור אותה בקיבוץ, סמוך לקברים של הוריה וסמוך לאגם שאהבה. ודינה גם בחרה לילד שאימצה באוקראינה את השם “חמדת", אשר ינציח את אמהּ הבת הראשונה של הקיבוץ. כך נקשר סיפור־החיים האפל והמיסתורי של חמדה, שהוא סיפור העבר, אל סיפורי־החיים של אבנר ודינה, שהם סיפורי ההווה והעתיד.

סיפור־החיים הרומנטי

בעוד שהנובלה על חמדה התמקדה בהשפעת אגדות קדומות, שקשרו הדורות לאגם החולה, על חייה של הבת הראשונה שנולדה לקיבוץ בעידן הציוני, ולכן סופרה במסורת הסיפור המיסטי, מסופרת הנובלה על אבנר הורוביץ במסורת הסיפור הרומנטי. כאמור, הקדישה צרויה שלו עשר יחידות להזרמת תודעתו של אבנר, כדי לסכם את 43 שנות חייו כשנים של תיסכול והחמצה (32). מאחר ש“לא אהב ונאהב מעולם” (29), החליט להגשים חלום רומנטי בשארית חייו – להיות אוהב ולהיות נאהב, אך מאחר שהוא יודע כי בגילו כבר נוספה כרס למותניו, שקיות התעבו מתחת לעיניו ושערו נעשה מדובלל ודהוי (62), הוסיף מיד: “וגם אם אני עתיד לגלות שלאהוב ולהיות נאהב זה יותר מדי לבקש בחיים האלה, אסתפק באחד מהם” (325).

שום זיכרון נעים לא נשמר אצלו מהשנים הקודמות בחייו. כילד לעגו לו הילדים בקיבוץ, שכינו אותו “מפונק, ילד של אמא” (165). מאביו, אשר “קינא בנעוריו, ביופיו, באהבת אמו” (165), שמע כנער בירושלים: “כלום לא יצא ממך, כלום, אתה כלומניק” (164). למעשה, מעולם “לא זכה לחבר אמיתי. תמיד ניצבה מחיצה של בדידות בינו לבין בני מינו, ילדי הקיבוץ שאהבו להציק לו, הנערים המתוחכמים בעיר החדשה שהסתייגו ממנו, מהגר חרֵד וחולמני מן הצפון, כי לא איתם גדל ולא כמותם. גם בשבועות המעטים שלו בטירונות הקרבית לא עלה בידו ליהנות מקסמי הרֵעוּת המפורסמת” (187), כי בגלל מחלת אביו הצליחה אמו להעביר אותו מהמסלול הקרבי, כדי שישרת בתפקיד עורפי קרוב לבית (129).

גם באשתו, שלומית, לא מצא חבֵרה. לנגד עיניו הפכה במשך השנים מצעירה מצודדת עין ל“אישה עבת בשר” (61) מוזנחת ונרגנת. וכך הוא מסכם לעצמו את 20 שנות נישואיו לשלומית: “בגיל צעיר מדי נקשר אליה, לא מעלה בדעתו כי אותה אהבה ראשונה לנערה קטנת הקומה, קצוצת השיער, שעיקרה סקרנות נעורים ותשוקה בהולה למצוא מפלט מפני אימו, תהפוך למלכודת שבתוכה יפרפר כל חייו, לא מצליח להיחלץ וגם לא להסתגל” (31–32). אך מעתה, החליט, הוא “לא רוצה ולא יכול ולא חייב לחיות לצידה של אישה המחמיצה אליו פנים ללא הרף, הלועגת לו לעיני ילדיו, שכל משאביה מכוונים להוכיח לו שהוא נחות ממנה” (226).

גם בעיסוקו כעורך־דין אבנר כבר אינו מוצא סיפוק כבעבר. אז, כאשר ייצג בדואים ופלסטינים וסייע להגן על זכויותיהם (64–66), היה עדיין חדור אמונה בחשיבות עמידתו לצידם של המדוכאים והחלשים בחברה. המשרד שיגשג והוא מצא בו מקלט מחיי המשפחה המאכזבים, אך מאז נתון המשרד ב“ירידה מתונה, ללא מדרונות תלולים, משתי מתמחות במשרד למתמחה אחת, מניצחונות משפטיים לפשרות ומשם להפסדים” (88).

תוך כדי המתנה בחדר המיון של בית־החולים, להשלמת הבדיקות של אמו, אשר מעדה בעת שניסתה להגיע ממיטתה אל החלון, צופה אבנר, מבעד לרווח בווילון המפריד את מיטת אמו ממיטה סמוכה, בגבר בן גילו, חולה במצב סופני, השוכב שם, ומבחין באישה דומעת האוחזת בידו של הגבר ומרגיעה אותו באהבה ובעדנה. אחרי שהזוג האוהב הזה השתחרר, מחליט אבנר לחפש את האישה, אשר דימה לראות בה אישה המסוגלת להעניק אהבה, ואשר ודאי כבר הפכה לאלמנה הזקוקה בעצמה לאהבה.

במלאכת בילוש מאומצת עלה אבנר על עקבותיה של האישה בעלת הצדודית האצילית, ואגב כך גילה את האמת על אהבת הזוג שהצטיירה לו כהגשמת האידיאל הרומנטי שביקש לעצמו בשארית חייו. האישה, ד"ר טליה פרנקו, לא היתה אשתו של הגבר החולה, אלא המאהבת שלו. במשך שנים ניהלה אהבה חשאית זו עם פרופ' רפאל אלון, שהיה גבר נשוי ואב לילדים, בעוד אשתו לא חושדת בנאמנותו לה. ועל־פי אפשרות אחת במסורת הסיפור הרומנטי, והיא האפשרות הפסימית, מביא הגילוי של העובדות האלה לקריסת הבניין הרומנטי שרקם אבנר בדמיונו לשארית חייו בחברת טליה.

אחרי שהתפכח מאשליותיו הרומנטיות, פנה אבנר לשקם את הריסות חייו. הוא נפרד מאשתו שלומית, אך שכר למגוריו את הדירה של ד"ר טליה פרנקו, בזכות סמיכותה לביתו הקודם, כדי להיות בקשר עם ילדיו. כמו כן חידש את פעילותו כפרקליט, וחזר לתחום התמחותו – לטפל בתיקים של הבדואים והפלסטינים. ואחרי שזימן את תומר, בכורו הזועם, לצפות בעבודתו בבית־המשפט, הצליח לא רק לקרב אותו אליו, אלא גם לזכות בהערכתו (298).

סיפור־החיים הפוסט־פמיניסטי

הנובלה השלישית מספרת ב־12 יחידות את סיפורה של דינה ירדן. דינה היא בת 45 ומודעת לסימני הבלות בגופה – העור שהתרפט, השיער שהאפיר, הקמטים, כיסי הבשר בחזייתה “שאיבדו את חיותם – – – והם תלויים על גופה חסרי גירוי ותחושה” וגלי החום “המטלטלים את גופה, לַבּה רותחת ושלג נמס” (132). יחסיה עם בעלה, גדעון אמנם תקינים, אך כבר אינם מסעירים וחושניים כפי שהיו בעבר (238), כאשר העדיפה אותו, המבוגר ממנה בעשר שנים, על פני איתן הרפז, בן־גילה שחיזר אז אחריה (134). וגם לבתה בת השש־עשרה, ניצן, כבר איננה נחוצה, שהרי ניצן הפסיקה לשתף אותה בסודותיה, ומבלה את רוב זמנה עם נועם, החבר הראשון שלה (47).

כמו חייו של אחיה, כך גם חייה של דינה בשנים הקודמות היו רצופים אכזבות וכישלונות מכאיבים. בילדותה לא זכתה לקבל מחמדה אהבה ותשומת־לב כפי שקיבלו ילדים אחרים בקיבוץ מאימהותיהם. עלבון קשה ספגה באוניברסיטה, כאשר ראש החוג להיסטוריה הודיעה לה כי לא בחר בה, המוכשרת יותר, לצרף לסגל החוג, אלא את אורלי, שהיתה המאהבת שלו (49). וכפצע פתוח נותר הכישלון המכאיב מכולם – עוד בהיותו עובר הפסיק התאום של ניצן להתפתח ולא שרד. ומאז דינה מאשימה את עצמה, כי בריחתה בגשם, אחרי הודעת ראש החוג, גרמה לתאום להיוולד ללא רוח חיים (51), “ולפעמים בלילות כשהיתה ניגשת לכסות את ניצן נדמה היה לה שנשימות נוספות נשמעות בחדר, מסתלסלות בין מדפי הצעצועים, ובימים היתה רואה אותו מרצד לצדה של ניצן כשהיא משחקת” (20). אף שרצתה אחר־כך להרות פעם נוספת, וגם חמדה האיצה בה “למה את מחכה, תעשי עוד ילד” (20), כל פעם שהציעה לגדעון “בוא נעשה את זה לפני שיהיה מאוחר – – – הוא היה נרתע מיד” (21), והציעה לה להסתפק בניצן.

אירועי העבר האלה ותוצאות הבדיקות אשר הבהירו לדינה כי כבר איננה פורייה, דכדכו את רוחה. קשה היה לה להשלים עם תופעות הבלות הקובעות שהיא אישה מיותרת, כי “מאוחר מדי להתאהב זה בזו, מאוחר מדי להביא ילד לעולם, מאוחר מדי לחיים חדשים” (48). מקנאה בסטודנטיות שלה במכללה, שהפכו לאימהות, לא משלה פעם ברוחה והתפרצה כלפי אחת מהן שהניקה את תינוקה במהלך ההרצאה, בעוד לה מצטיירת “שארית חייה חדה וברורה, קבצנית של חום וקרבה היא עתידה להיות, מקוששת עצים בקרנות רחוב, לעולם לא תבער עוד בחייה להבה אחת גדולה וחיונית אלא רק זרדים מקריים שיאירו את החשיכה לרגע” (242).

בשלב הזה החליטה דינה על פתרון שיעניק משמעות לקיומה בשארית החיים וגם יפצה אותה על התאום שנכשלה בהבאתו לעולם – היא תאמץ ילד שלא זכה לאהבת הוריו הביולוגיים, ותעניק לו את האימהות שלא זכתה להעניק לתאום של ניצן (109) ואשר גם ניצן כבר איננה כה זקוקה לה.

מרגע שדינה הגדירה לעצמה את האימוץ של ילד כמטרה שתעניק טעם לשארית חייה, מאבדת העלילה המספרת עליה מתנופתה. כמחצית מהיחידות שהוקדשו לה אחר־כך ברומאן הנוכחי מפרטים את המכשולים שדינה היתה צריכה להתגבר עליהם כדי להשלים בהצלחה את האימוץ. תחילה מול המתנגדים – בעלה גדעון (140–144 ו־237–239), הבת ניצן (176–178) וחברתה במכללה נעמי (204–206) – בשיחות המכפילות ומשלשות אותם נימוקים הן מפיהם והן מפיה, ואחר־כך מול המתווכים בארץ ועוזריהם באוקראינה בנושא האימוץ. בשלב הזה הפכו היחידות המספרות על דינה למשהו הדומה יותר לחוברת הדרכה לאימוץ ילד מאוקראינה, מאשר לחלק המקדם עלילת סיפור. דינה עצמה כבר כמעט נסוגה מרעיון האימוץ, אך שאבה עידוד משלושה תומכים בלתי צפויים. ברגע של צלילות־דעת תמכה חמדה ברעיון האימוץ (20), ובלי היסוס תמך ברעיון גם אבנר אחיה (213) ובהשפעתו שינתה גם ניצן את דעתה וצירפה את תמיכתה בהחלטת אמה לאמץ ילד יתום מאוקראינה (245).

בהשוואה לרומאנים הקודמים שלה, שהיו פמיניסטיים למהדרין, ראוי הרומאן הזה של צרויה שלו להיות מוגדר כפוסט־פמיניסטי ביצירתה, כי לא הצליחה לנתקו לחלוטין ממסורת הסיפור הפמיניסטי בפרקים שהוקדשו לדינה. כך, למשל, שאלה דינה את עצמה, כאשר היתה עדיין בשלב ההתלבטות, אם אימוץ ילד בגיל 46 הוא מעשה נבון: “האם ילד קטן יעשה אותך צעירה יותר? ההיפך, הוא רק ידגיש את זקנתך – – – וזה לא הוגן כלפיו, כלפי הילדון הזה, לקבל הורים מבוגרים שאולי לא יספיקו לגדל אותו בכלל” (173). אף על־פי־כן הוצג גדעון, גבר בן 55, בשל התנגדותו להפוך לאב בגיל הזה, כנציגם האופייני של הגברים אשר מקפחים ומדכאים את הנשים, כפי שמניחה תורת המיגדר הפמיניסטית.

בסיום חובקת דינה את הילד שהוכן למענה באוקראינה וגם גדעון מתרכך ומתקשר לילד, והכל בזכות התעקשותה על מימוש רצונה להעניק מאהבתה לילד שאהבת הוריו הביולוגיים נמנעה ממנו. סיום זה מוכיח שבעוד החלום של אבנר על אהבה בהווה לא התממש, וגם חשבונה של חמדה עם העבר לא תיקן הרבה מעבר לפיוס עם העוולות שנעשו לה ולאגם שלה – זכתה דינה להגשים את אושרה, משום שהציבה לשארית חייה מטרה עם מעוף, המבטיח המשכיות ועתיד לקיומה גם אחרי שתעבור לעולם שכולו טוב.

ארבעה דורות

אחרי שהפירוש הבהיר כי ברומאן הזה שולבו שלושה סיפורי חיים, בהיקף של נובלה כל אחד, שנושאם שונה ולהם גם זיקה לשלוש מסורות שונות של הסיפורת – איך ניתן להסביר שתחושת רוב הקוראים היתה בסיום הקריאה דומה לזו שסוכמה על עטיפת הספר על־ידי ההוצאה: עלילתו של הרומאן משתרעת “על פני שנים רבות, בין נופי הארץ והנפש”, ומצוי בה “שרטוט מעורר השתאות של יחסי הורים וילדיהם”. סיכום זה של ההוצאה, המזהה את הרומאן כרומאן משפחתי על רקע שמונים שנים בתולדות הארץ בעידן הציוני, חוטא לעובדה שעלילות שלוש הנובלות מתמקדות בהווה של שלושה אנשים שהם אמנם בני משפחה אחת, אך כל אחד מהם חותר באותו פרק זמן (בין מאי לדצמבר בשנת 2005) להגשים מטרה שונה לשארית חייו.

כלומר: במקום להתרכז במאמציהם של שלושת הגיבורים להגשים בהווה, בשנת 2005, את המטרות השונות שהציבו לשארית חייהם, מכוונות ההוצאה את הקורא, בשתי קביעותיה על עטיפת הספר, להתמקד בבדיקת היחסים בין ילדים ובין הורים על פני ארבעה דורות אשר צמחו למשפחה במשך שמונים שנות חייה של חמדה – המבוגרת מבין השלושה.

ואלה הדורות שאליהם מכוונת ההוצאה: יעקב ורבקה, הוריה של חמדה, בני הדור הראשון, היו דמויות מרכזיות בחבורת צעירים ציונית־חלוצית שעלתה מגרמניה והקימה קיבוץ סמוך לאגם החולה. חמדה ובעלה אליק הורוביץ הם בני הדור השני, שלא הסתגלו לחברה הקיבוצית ולדרישות האידיאולוגית שעדיין החזיקה בהן אז, ולכן עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בירושלים. ילדיהם דינה ואבנר, שהם בני הדור השלישי, חוו עדיין ילדות בקיבוץ, אך נעוריהם ובחרותם עברו עליהם בירושלים ובה הקימו שניהם את משפחותיהם. ניצן, הבת המתבגרת של דינה, ושני בניו של אבנר, תמיר ויותם, הם בני הדור הרביעי במשפחה והם כבר גדלים בחברה מופרטת המעודדת את הפרט להעדיף את טובתו על טובת הקולקטיב הלאומי.

אך מאחר שהעלילה המשפחתית איננה – וכנראה גם לא היתה – מרכזית בתוכנית הכתיבה של הרומאן, אלא נוצרה על־ידי צירוף שלושת סיפורי החיים של הגיבורים זה לזה, אין לסמן אותה כנושא המרכזי בספר הזה של צרויה שלו. ולפיכך, גם אין לבוא בתלונות אליה על כך שנותרו פערי־ענק במידע ההיסטורי על תולדות ארץ־ישראל בעידן הציוני ועל התמורות שהתחוללו בחיי החברה הישראלית במהלך 80 השנים הללו, אשר נסקרו ברומאן כבדרך אגב ובדילוגי־זמן גדולים. גם סיכומו הבא של אבנר, המונה דורות במשפחה, איננו מסייע להמלצת ההוצאה, לזהות את “שארית החיים” כרומאן משפחתי, אלא דווקא ממליץ לבחון בנפרד את המיתוס שייצר בחייו כל אחד מבני המשפחה: “אצלנו הולכים בגדולות אבל רק בדמיון, זה השילוב הכי קטלני, חלומות גדולים ומעשים דלים. אצלנו מייצרים מיתוסים – – – האגם הגווע של אמו, החברה הקיבוצית המושלמת של הוריה, אירופה האבודה של אביו, הוא עצמו אביר הנדכאים, ועכשיו אחותו עם המיתוס הנועז שלה, הנואש, להושיע ילד ודרכו להיוושע” (256).

סיבות נוספות

לא רק הקשר המשפחתי בין גיבורי שלוש הנובלות מפתה לזהות את הרומאן הזה כרומאן משפחתי, אלא ישנן סיבות נוספות אשר העלימו מהקוראים את העובדה, שברומאן הזה קיימות שלוש עלילות, אשר לא רק שהן ניתנות להפרדה, אלא שמתבקש עיון נפרד בנושא השונה ובמסורת הסיפור השונה של כל אחת מהן.

הסיבה הראשונה – לרומאן נבחר שם אשר יכול היה להתנוסס מעל כל נובלה בנפרד, כי הוא מציין את תודעת המוות הקרב כמניע של שלושת הגיבורים להגדיר לעצמם מטרה לשארית חייהם. ורק העיון בכל נובלה בנפרד חושף שמטרותיהם שונות ואינן מותנות בקשר המשפחתי ביניהם: געגוע מיסטי הוא המניע של חמדה, חלום רומנטי הוא המניע של אבנר וצורך נשי הוא המניע של דינה. הסיבה השנייה – עלילות שלוש הנובלות נראות כעלילה משפחתית משום ש“מספר” אחד, מסוג היודע־כל, הופקד להזרים את התודעות של שלושת הגיבורים, שהם אמנם בני משפחה אחת, אך, כאמור, כל אחד מהם נכסף להגשים מטרה שונה בשארית חייו.

הסיבה השלישית – פירוק כל נובלה ליחידות סיפור קצרות ופיזורן של היחידות בין פרקי הרומאן, הצניעה את העצמיות של כל נובלה, ויצרה מראית־עין שקיימת עלילה מלוכדת אחת והיא המשפחתית. הסיבה הרביעית – אירוח גיבור מעלילת נובלה אחת בעלילות שתי הנובלות האחרות תרמה אף היא לחיזוק האשליה שאי־אפשר להפריד בין סיפוריהם של גיבורי הרומאן.

כסיבה חמישית להתבססות ההרגשה ששלוש הנובלות מהודקות זו לזו, אפשר למנות את קיומן של זיקות מרקע משפחתי בין אירועים המסופרים בשלושתן. הזיקה הבולטת ביותר מסוג זה, היא זו המספרת כי חמדה ילדה את דינה ביום שבו נפטר אביה, יעקב, וכעבור שנתיים ילדה את אבנר ביום שבו נפטרה אמה, רבקה (276). סמיכות זמנים טראגית זו בין המוות ובין החיים בתולדות המשפחה באה לתיקונה על־ידי דינה. ביום שבו אימצה דינה את הילד באוקראינה, החליטה להנציח את זכר אמהּ על־ידי הענקת השם “חמדת” לילד המאומץ.

הסיבה השישית להרגשה ששלוש הנובלת אינן ניתנות להפרדה, היא המכנה המשותף הרעיוני ביניהן. בשלוש הנובלות מובלט רעיון מעשי ומוסרי זהה – מוטב לו לאדם שיניח מאחוריו את כל הטעויות, הכישלונות והטינות שצבר בחייו, ויתמסר למימוש מטרה חשובה, חיובית ומועילה בשארית החיים שנותרה לו.

לסיכום – אמנם בזכות כל הסיבות שפורטו קודם, נוטה הקורא להניח שלפניו רומאן משפחתי, המספר על שלושה מבני המשפחה, ואף על־פי־כן גוברות העצמיות בנושא והשונות במסורת הסיפור של הנובלות ומצדיקות להגדיר את הרומאן כיצירה שנשזרו בה שלוש עלילות נפרדות. ועל־פי זאת הועדף גם סדר הדיון בשלוש הנובלות. הדיון פתח בנובלה המספרת על חמדה משום שהיא מייצגת את הגעגועים לעבר. אחר־כך עבר הדיון לנובלה המספרת על החלום הרומנטי של אבנר, אשר מייצג את ההווה. והדיון הסתיים בנובלה המספרת על רצונה של דינה לגדל ילד מאומץ – סיפור המייצג את העתיד.

דמויות חיוניות

ברומאן הנוכחי הצליחה צרויה שלו במשימה העיקרית שהציבה לעצמה – לגלף שלוש דמויות שונות מאוד זו מזו, ולהעניק לשלושתן נוכחות מרשימה. ואף על פי כן אין סיפורי החיים של שלושת הגיבורים שווים באיכותם.

העלילה הפחות משכנעת מבין השלוש היא העלילה המספרת במסורת הסיפור הרומנטי את סיפור הבילוש של אבנר אחרי דמות האישה האוהבת שחלם לאהוב אותה ולהיות נאהב על־ידה. העקשנות שגילה אבנר באיתור עקבותיה של טליה סתרה את תיאורו כגבר הסולד מהגבריות שהקיבוץ והצבא טיפחו כדגם מופתי של בני מינו. כך, למשל, תהה כאשר אנס את אשתו, שלומית, בשנתה, אם כיבוש אישה ב“בולמוס חייתי” היא הגבריות, אשר אותה “חשים הגברים האמיתיים, הבועלים נשים רבות, היורים ברובים שלהם?” (169). אחרי שהובלטו תכונות “נשיות” אלה באישיותו, הצטייר כדמות קומית בתור מאהב, ודווקא בסצינות שבהן היה אמור להגשים את מטרתו הרומנטית, אחרי שהצליח למצוא סוף־סוף את ד"ר טליה פרנקו וגם הוזמן להתארח בדירתה.

אילו לפחות העמידה צרויה שלו מול אבנר את טליה בדמות אישה דעתנית, שאיננה משתפת פעולה עם חיזורו המהוסס אחריה, אלא מנפצת באופן נחרץ יותר את חלומו הרומנטי, היה מתקבל כסביר יותר הכישלון שלו להגשים איתה את קשר האהבה שכה השתוקק לו. אך על־ידי היענותה של טליה לפנייתו של אבנר אליה וההסכמה המיידית לארח את אבנר בדירתה, ואף מעבר לכך – לאפשר לו לגעת בה – לא רק רוקנה מתוכן את הגבריות של אבנר, אלא גם החלישה את עוצמת הניפוץ של ההזייה הרומנטית שביקש לממש עבור עצמו בשארית חייו.

שבירה מסוג אחר החלישה גם את עלילת סיפור־חייה של דינה. במקרה שלה אין דופי בפיתוח הפסיכולוגי של דמותה הנשית, כי היא מתפתחת באופן עקבי בכל היחידות המספרות עליה, מרגע שבהשפעת סימני הבלות היא מרגישה ששוב איננה נחוצה לבעלה ולבתה ועד שהיא מגשימה את רצונה להעניק בשארית חייה את אימהותה לילד מאומץ מאוקראינה. יתר על כן: כדמות נשית דינה היא גיבורה היוצרת אמפתיה חזקה עם מניעיה האנושיים להעניק אהבה לילד שלא זכה באהבת הוריו הביולוגיים. אך בשלב מסויים מוסבות היחידות המספרות עליה ליחידות פולמוסיות בעד ונגד רעיון האימוץ. הדיאלוגים האמירתיים האלה רבים מדי וארוכים מדי, ולכן לא רק שהם מעכבים את התקדמות העלילה, אלא גם פוגמים בעוצמת השכנוע שהושקעה בעלילה קודם לכן. ואחרי העיכוב, אשר פוגג את קסם אישיותה הכובשת של דינה, הואצה העלילה מחדש, אך הפעם כדי לסגור אותה בסיום מלודרמטי מרגש, שלא לומר גם צפוי, על־פי מסורת הסיפור הפמיניסטי.

סיפור־החיים של חמדה הוא השלם והמעניין מבין השלושה ששולבו ברומאן הזה. אין ספק, הזרמת התודעה של חמדה היתה האתגר הקשה ביותר שהציבה לעצמה צרויה שלו בכתיבת שלוש הנובלות, כי היה עליה להתמודד לא רק עם תודעה של אישה כמעט כפולה מהגיל שלה כיום, אלא גם עם תודעה של בן־אנוש בימיו האחרונים, כאשר תודעתו עוברת לסירוגין ממצב של צלילות־דעת והתמצאות בסובב אותו למצב של עירפול הזיכרון והתנתקות מהממשות. והיא עמדה באתגר הקשה הזה בהצלחה מעוררת כבוד. אך בנוסף לכך, העלילה המספרת על חייה של חמדה היא המורכבת, הנועזת והמעניינת ביותר, כי חייה של חמדה נעים בשני מישורים מקבילים – הריאליסטי והמיסטי. ודווקא בנובלה זו השכילה צרויה שלו לשמור על נאמנות למסורת הסיפור המיסטי, האפל והמיסתורי, כאשר העניקה למסורת זו יתרון על מסורת הסיפור הריאליסטי־פסיכולוגי, שהפעילה בשתי הנובלות האחרות.

עלמה פרבר היא פסיכולוגית שהתפרסמה בשיטות הטיפול הנועזות שלה. יומה עמוס בפגישות עם הורים, אשר מדאגה לילדיהם הגיעו אליה לטיפול פרטני, ולכן היא פותחת מדי פעם קבוצת תמיכה בקליניקה שלה, בקומה העשירית של בניין משרדים ברמת־גן, ומשלבת בה מטופלים שמצוקתם דומה, כהמשך לטיפול האישי שקיבלו אצלה. מניסיונה היא יודעת, שבמסגרת הקבוצה ובהשפעת הלחץ החברתי הנוצר בה, מוכנים המשתתפים לפתוח בקלות רבה יותר מגירות נשכחות, שבהם נעלו את זיכרונותיהם מהעבר, שהם מקור חרדותיהם וכישלונותיהם כהורים בהווה.

המטופלים שבחרה עלמה לכלול בקבוצת התמיכה, אשר את פגישותיה במשך שלושה חודשים בשנת 2008 מתאר הרומאן “רביעי בערב”, הם כולם בשנות הארבעים שלהם, משכילים ומבוססים כלכלית, למקצתם ילד אחד ולרובם שני ילדים, וביחד הם מדגימים את צורותיה השונות של ההורות כיום, ובעיקר את צרותיה המשותפות. הקבוצה מונה שבעה משתתפים בלבד ובולטים בה שני הזוגות הנשואים. דני ורונית ברגר הם הזוג הוותיק יותר, והיו יכולים להיחשב למשפחה נורמטיבית לחלוטין אלמלא פרצה לאחרונה מחלוקת ביניהם ביחס לשתי הבנות שלהם. רונית בת ה־38, שהיא מורה בתיכון, התחנכה בבית מסורתי וספגה ערכים שמרניים ולכן היא מתקשה להשלים עם הסתגרותה של הבת הבכורה, נטע בת הארבע־עשרה וחצי, בחדרה עם עומרי, החייל שהיא מאוהבת בו. ואילו דני בן ה־42, הבעלים המצליח של עסק ניקוי וליטוש רצפות, מוטרד יותר ממצבה של סיוון בת האחת־עשרה, שמגיל תשע ממעטת לאכול וחשודה בעיניו כאנורקטית.

מחלוקת דומה בנושא הילדים מזינה את המתח בין בני הזוג הנשוי השני בקבוצה, אילן וענת דורפמן. שני בנים להם, והם שונים זה מזה. מיכאל בן העשר מתואר על־ידי אילן כילד היפראקטיבי: “הוא לא מפסיק לזוז, לא לומד, עושה רעש, צועק, מנבל את הפה בלי סוף, מפריע בכיתה, מפריע בבית, מרביץ, מרדן, שקרן, יורק, לא ישן בלילות, ובנוסף לכך אין לו חברים” (190). ואילו עילם, הלומד עדיין בגן־הילדים, הוא היפוכו המוחלט: “נוח וטוב מזג, מתיקותו מאירה מחדש את הבית שמיכאל החשיך” (33). בעוד שאילן, התסריטאי המובטל בן ה־39, סבור שמיכאל הוא ילד מופרע, מאשימה ענת, המפרנסת את המשפחה משכרה כדוגמנית, במצבו של מיכאל את אילן, כיוון ש“הוא לא לוקח אחריות על כלום” (138).

הבודדים בקבוצה

בנוסף לשני הזוגות צירפה עלמה לקבוצה שלושה מטופלים שמגיעים ללא בני־זוג: גליה, דורי וזוהר. אף שגליה לביא בת ה־42 היא אישה נשואה ואמא לשני בנים, נועם בן השמונה ואמיר בן הארבע וחצי, היא מגיעה לפגישות בלעדי בעלה, רון, כי “עוד לפניה ניחש, שהיא הולכת לשם כדי להציל את הנישואין שלהם, לא את הילד” (125). ואכן לא את בעיותיו של הבכור, נועם, המתנהג כמו תינוק – מסרב “להתלבש לבד, לצחצח שיניים או להתקלח בלי שמישהו יעמוד לידו” (120) – היא מעלה בפגישות, אלא את הסבל שגופה השמן מסב לה מאז היתה “גור לווייתנים לבנבן” (232) – ילדה מסורבלת ומזיעה שכולם התרחקו ממנה.

דורי פרוינד הוא הומוסקסואל מזדקן ושמן, אשר בן־זוגו האחרון, דן, נטש אותו בשביל מאהב צעיר. מגעגועים לאהבה נסע לפני שנתיים לכלבייה בלוד לבחור כלבה כדי לא להיות לבד בדירה, ובאותה הזדמנות אסף משם את פאיז, נער ערבי שתמורת תשלום מוגדל הסכים להעניק לו את גופו בלי קונדום. הנער בעל המראה התמים נעלם עם ארנקו, אך להרגשתו של דורי גם הדביק אותו באיידס שיום אחד יתפרץ אצלו, כעונש על כך שמרוב להיטות לקבל אהבה ויתר על השימוש באמצעי המניעה. וכל עוד היה מסוגל להציג תעודה המאשרת שאיננו נגוע באיידס, נענה להכיר את שירה, רווקה סטרייטית בת ארבעים ופסיכולוגית בעיסוקה, שרצתה ללדת וחיפשה אבא. ומתרומת זרעו נולד לפני כשנה יָהֵלי. דורי הסכים להגיע לקבוצת התמיכה עם גליה, שותפתו במשרד המעניק לחברות מסחריות שירותי גרפיקה ופרסום, כדי לשפר את יחסיו עם שירה, אשר מחפשת תואנות שונות כדי למנוע ממנו את לקיחת יהלי לישון בדירתו. ובכללן הטענה שיהלי אלרגי לכלבה שהוא מחזיק בדירתו.

זוהר חסון היא המטופלת השלישית שהגיעה לפגישות בגפה. זוהר היא אם חד־הורית ומתפרנסת מעריכת ספרים. מאחר שלא מצאה במשך שנים בין מחזריה את המיועד לה, החליטה בגיל 39 להפוך לאם חד־הורית. בתיווכה של חברה נפגשה עם יונתן, גבר בן חמישים, שהתחייב בחתימתו על מסמך משפטי, כי לא יהיו לו שום תביעות ושום מעורבות בעובר שיתפתח מזרעו. אף על־פי־כן בחרה זוהר להתעבר ממנו בדרך הטבע, ואפילו הרגישה משיכה ואהבה אליו קודם שהרתה את אביגיל. לאחרונה מגלה אביגיל בת הארבע התנהגות היפוכונדרית. היא מתחלה במחלות מדומות כדי להיפגש עם רופא הילדים שלה ונוטה לפתח התקשרות לאבות של חברותיה מהגן. זוהר הבינה שהתופעות האלה הן תוצאה של העדר דמות־אב, ומחשש שהבעיה תלך ותחריף אצל אביגיל ככל שתתבגר, הגיעה לקליניקה של עלמה ובהמלצתה גם הצטרפה לקבוצת התמיכה.

הפתרונות הספרותיים

יעל הדיה הציבה לעצמה מטלה לחלוטין לא־פשוטה כאשר החליטה לכתוב רומאן על נושא ההוֹרוּת, ולא רק במשפחה אחת, אלא בחמש משפחות שונות זו מזו, כדי להבטיח ייצוג לסוגי הורות שונים: הורות במשפחות נורמטיביות, חצי נורמטיביות וגם חריגות. על־ידי ריבוי המשפחות העמיסה על עצמה הכבדה נוספת – לספר על תופעות שונות במספר גדול של ילדים. חמש המשפחות מעלות ביחד קשיים של הורים בגידול שבעה ילדים שונים. וטרם הוספנו למניין זה את מספר דמויות המשנה, המכפיל ואפילו משלש את כמות הדמויות ששיתפה בעלילת הרומאן לחיזוק מהימנותו הריאליסטית.

הדיה התגברה בעזרת פתרונות נכונים על ריבוי הדמויות ועל ההכרח לבסס את העלילה על הפגישות של המשתתפים בקבוצת התמיכה מדי יום רביעי בערב במשך שלושה חודשים. ראשית הטילה את פעולת הסיפר על מספר יודע־כל, אשר מוסכם כי הוא מסוגל לנוע בלא קושי מדמות לדמות ולתאר את מעשיהן של כל הדמויות הן בעולם החושי־חיצוני (שחוקיו מוכרים היטב גם לקורא) והן את הפעילות המתרחשת בה־בעת בעולמן הנפשי־פנימי (כגון: חלומות, רגשות, הרהורים וזיכרונות מזמנים שונים בעברן).

כמו כן הטילה הדיה על המספר הזה להניע את העלילה בשני מסלולים מנוגדים. במסלול האחד חייבה אותו לקדם את העלילה בסדר ליניארי־כרונולוגי, בצמוד לסדר הפגישות, בלי לפסוח על המתרחש בכל פגישה בין שבעת המטופלים לבין עצמם וגם בין כל אחד מהם לבין הפסיכולוגית, עלמה פרבר. ובמסלול הפוך הטילה על “המספר” להציף להווה את עברן של הדמויות – נתחים מסיפורי החיים שלהן, אשר השתחררו אצלן בהדרגה מתוך מגירות נידחות ומודחקות, בהקבלה להתקדמות הפגישות.

ואכן, בשמונת פרקי הסיפור המְסוּפְררים מצליח “המספר” לעמוד במשימה שהוטלה עליו. מפרק לפרק הוא מתקדם במסלול הליניארי־כרונולוגי של הפגישות, אך בכל פרק הוא בוחר שניים או שלושה מבין המשתתפים, הן כדי לתאר את הפגישה מנקודות־התצפית השונות שלהם והן כדי להציף נתחי סיפור מזמנים שונים מחייהם בעבר. בזכות זאת מחזיק הקורא ברשותו, בסיום הקריאה של שמונת הפרקים, מידע כפול, את המידע על מה שהתרחש במיפגשיה של קבוצת התמיכה וגם את המידע הביוגרפי על חמש דמויות, שלעברן היתה השפעה מכרעת על המתרחש בהווה בין ההורים לילדים במשפחותיהן. על־ידי הפתרונות הללו, אשר בעזרתם הניעה את “המספר” מדמות לדמות, ממקום למקום ומזמן לזמן, גישרה יעל הדיה על פערי זמן ומידע בסיפורי החיים של חמשת גיבורי העלילה ובה־בעת מיקדה את העלילה בנושאו של הרומאן – ההורות.

בעשותה כך העניקה יעל הדיה גם ברומאן הזה, כמו ברומאנים הקודמים שלה, יצירה ריאליסטית משכנעת, המוכיחה שאין נושא נדוש בספרות כל עוד מתמודד איתו סופר שמתמצא בו היטב, ובמיוחד אם הוא מגיע אליו כשהוא מצויד באינטואיציות נכונות, בהשקפה מעניינת אודותיו וביכולת סיפר טבעית להמחיש את חשיבותו. אולי יצליח הרומאן הזה של הדיה להבהיר לכותבים פחות מנוסים ממנה, שהריאליזם, אבי הסגנונות, אשר כה רבים מצהירים כבר שנים כי מיצה את עצמו ומנבאים את מותו הקרוב, מצטייר כך רק ברומאנים של סופרים חסרי־דמיון וחסרי־כישרון.

יתר על כן: הרומאן הזה של יעל הדיה גם מוכיח, כי סופר ישראלי אשר כישרונו הספרותי מוכח, יכול לוותר על האמצעים המאולצים, שסופרים אחרים מנסים בעזרתם למקם את עצמם בתודעת הציבור כסופרים עכשוויים. אמנה שניים כאלה: המאמץ להדהים את הקורא ביסודות של פנטסיה ואבסורד בעלילה, והמאמץ לכלול בכל עלילת חיים גם את “המצב הישראלי” (התבטאות על “הסכסוך”, על “השטחים” ועל “הכיבוש”), אף אם הנושא שבו הם עוסקים בפועל הוא אחד מנושאי “המצב האנושי” (אהבה, מחלה, הזדקנות, יחסים במשפחה וכדומה). משום כך, לא כללה יעל הדיה ברומאן הזה אירועים סוריאליסטיים ולא הזכירה פרט מהאקטואליה של שנת 2008, השנה שבה מתרחשת העלילה, שהיתה כזכור שנה שבה נאלץ צה"ל לצאת למבצע “עופרת יצוקה” בעזה, כדי להפסיק את הפגזת שדרות ויתר הישובים הסמוכים לרצועת עזה מדי יום במטר של פגזי קטיושות, מרגמות וטילים. אם הנושא שסופר קובע לעצמו חשוב בעיניו – עדיף שיתמקד בו, ומוטב שישקוד על מציאת הפתרונות המתאימים להתמודד איתו באופן דומה לאופן שבו התמודדה יעל הדיה עם נושא ההורות ברומאן הזה.

הורים מאמללים

מסיפורי החיים של חמישה מבין המשתתפים בפגישות של קבוצת התמיכה מצטרפת תמונה לחלוטין לא מחמיאה של ההורות. בטרם שהפכו בעצמם להורים, היו המשתתפים כילדים קורבנות של הוריהם. אמנם נדיר למצוא הורה שמתעלל בילדיו בזדון, אך אם לא שקל את השפעת מעשיו עליהם – הוא ראוי לתואר הורה מְאמלֵל. ואכן, ריכזה יעל הדיה בסיפורי החיים של המשתתפים בקבוצת התמיכה הורים שהתואר הזה הולם אותם: הורים נוטשים, הורים מנצלים, הורים אנוכיים, הורים מזניחים והורים החושפים את הילדים לצדדים המכוערים של החיים.

אמה של זוהר חסון לא היתה מאושרת בנישואיה וכנראה שגם לא אהבה במיוחד את המגבלות שהאימהות גזרה על חייה. זוהר היתה בת שתים־עשרה כאשר אמהּ עזבה את הבית. ובגיל שבו היתה זקוקה עדיין לחסות של הורים, ננטשה למעשה על־ידי שניהם. אמה נטשה אותה למען מאהב ואביה שקע באומללותו, וכך נכנסה זוהר לתפקיד אם־הבית. כנערה העבירה אין ספור שעות בחדרי קבלה של רופאים, “לצדו של האיש הנמוך, הרזה, הקירח” ש“מאצבעותיו לא משה המעטפה החומה הגדולה של מכון רנטגן כזה או אחר” – אביה ההיפוכונדר, אשר היה בטוח “שאינו בריא, שמשהו מקנן בו ועלול בכל רגע להתפרץ” (144), ואשר נפטר לבסוף מחיידק אלים שנדבק בו במהלך בדיקות שגרתיות שביצע בבית־חולים.

זוהר הסבירה את הצטרפותה בגיל שש־עשרה ל“זרוקות” – חבורה של נערות שנהגו לברוח מבית־הספר, להסתובב במרכז ירושלים ולעשן חשיש בהיחבא – בחיפוש דמות־אם חליפית לזו שנטשה אותה. אך בפגישה מקדימה הפתיעה אותה הפסיכולוגית עלמה עם הסבר אחר להתחברותה עם “הזרוקות” – היא חיפשה את חסותה של להקת נשים פרועה כדי להצדיק את רצונה “לנטוש את אביה, כפי שאמה עשתה” (146). גם אם ההסבר הזה, שבעמקי לבה ביקשה להיות בכלל בלי הורים, נראה לה תמוה, זוכרת זוהר כי בתמורה לצירופה לחבורה, ביצעה בה מנהיגת “הזרוקות” אונס לֶסבי אלים. בהווה היא דואגת לאביגיל, וכדי “לתקן משהו” ביחסים עם ילדתה הצטרפה לקבוצת התמיכה, אך בפגישות “החלו להתעורר בה כמיהות לאיזו בריאה מחדש – של עצמה” (266). כאשר קבעה כעבור זמן פגישה אישית עם עלמה, כבר הבינה “שהיא מאוהבת בה, בעלמה, אהבה גולמית, גורית, אהבה של תינוקת” (311).

גם דני ברגר היה קורבן של נטישה על־ידי הורה. אמו היתה בת 35 כאשר אביו בן ה־42, “איש קירח ושמן” שהיה נהג הובלות, עזב בפתאומיות את הבית. לדני זכור הבוקר הראשון שבו התעוררו הוא בן ה־5 ואסתי אחותו בת ה־7 “אל תוך דירה בלי אבא” (50). בבת אחת הפך הוא ל“גבר החדש בבית”, כי הרגיש שהוא אחראי לשלומן ולאושרן של אמו ואחותו (192). ומאז הוא מגונן על המשפחה, על רונית ועל שתי הבנות שלהם, נטע וסיוון, ויש לו גם דעה ברורה על הורות: “הורה טוב הוא הורה שלא נותן לילדים שלו סיבות לשנוא אותו, ואבא שלו נכשל בהורות לא מפני שעזב, אלא כי נתן לילדים שלו סיבה ממש טובה לשנוא אותו” (200). הפסיכולוגית לא היתה צריכה לעמול קשה כדי לזהות את מסירותו למשפחתו, כי דני נתן לה ביטוי מפורש במפגשי הקבוצה: “הוא מאמין שמגיע עונש מוות לגברים שמתעללים בנשים שלהם, וזה עוד בלי לדבר בכלל על אלה שמתעללים בילדים. לאלה מגיע יותר מעונש מוות. מוות בעינויים מגיע להם” (154).

במהלך הפגישות נפתחה מגירת הזיכרון של דני והוא נזכר בניסיון המיני הראשון שלו, כאשר איבד את בתוליו אצל נערה, שבתמורה לסיגריות ביצעה מין אורלי לארבעה חיילים. אף שסלד ממראה הנערה השמנה והאדישה, לא עמד בלחץ חבריו, ולמרות שהיסס, ביצע גם הוא עם הנערה את המעשה. אחר־כך, אחרי שחבריו הישקו את הנערה לשוכרה, נגרר אחריהם והשתתף גם באינוסה. כל השנים הצדיק את חלקו באותה פרשה על־ידי כך שהגדיר את עצמו כקורבן של התעללות מינית שאותה נערה עשתה בגופו, אך בהשפעת ההיזכרות באירועים אלה כעת, כאבא לשתי בנות, הבין שבעצם היה שותף לאינוס קבוצתי של אותה נערה. בהשפעת ההבנה הזו חזר בו דני מן ההיתר שנתן לנטע, בניגוד לעמדתה של רונית, לנסוע עם החבר שלה ועם חבריו לחופשה באילת, והחזיר אותה בעצמו הביתה מתחנה בכביש הערבה, כדי שלא תהיה אף היא קורבן לאינוס קבוצתי.

מדגם שונה של הורות מאמללת סבל אילן דורפמן. אביו היה צלם של סרטי קולנוע ולכן נעדר הרבה מהבית. באתרי הצילום בגד באשתו עם נשים צעירות שעבדו שם לפרנסתן ונהג להשתכר עד שבריאותו נפגעה. אמו, שעבדה כעורכת תוכניות ברדיו, סבלה בשתיקה למען שני ילדיה את התמכרות אביו לסקס ולטיפה המרה. בגיל 13 התלווה אילן לאביו ליום צילומים, ואז ראה במו־עיניו שמץ מאורח־חייו של אביו. באותה שנה עזבה תמי, אחותו בת החמש־עשרה, את הבית, כי מאסה גם במעשיו של אביה וגם בהשלמה של אמה עם גורלה. אז כעס אילן על אחותו, אך בהווה כגבר בן 39, אשר לא זוקף לזכותו הרבה נקודות זכות כהורה כבעל וכמפרנס, הוא נוטה לחשוב שאולי תמי צדקה: “שניהם נולדו לתוך אותו גיהינום, אבל בניגוד אליו, אחותו לא התכוונה למות בו” (73).

כאשר היה נער בן שש־עשרה דפוק וחרמן, נענה אילן לתחינת אמו וכדי שלא לאכזב אותה הגיע לטיפול אצל הפסיכולוגית ד“ר רוט, בעיקר כדי שתשפיע על אמו לשלוח אותו לפנימייה אשר תשחרר אותו מנטל הטיפול באביו, שחלה בשחמת הכבד ובסוכרת משנות השתיינות הפרועות שלו. אך ד”ר רוט לא שעתה לתחינתו ולא נחלצה לסייע לבקשתו. מחובת ההמתנה למונית, שהחזירה את אביו מהטיפולים, כדי להעלותו במדרגות אל דירתם, השתחרר אילן רק בגיל תשע־עשרה. יום אחד לא נענה לצפירות של המונית, ומצא אחר־כך את אביו שרוע ללא רוח־חיים בחדר המדרגות.

העבר הזה משתקף במצב נישואיו של אילן עם ענת ובמצב יחסיו עם בניו. מאחר שהניח כי אין לאלה תקנה, התנהג בפגישות של קבוצת התמיכה באופן שקומם את כולם. מדי פעם לקח לעצמו הפסקת עישון והעיר הערות ציניות בעיקר כלפי הפסיכולוגית. באחת הפגישות שמה להן עלמה קץ בתגובה שהפתיע את כולם: “היא לא היתה מקבלת אותו בכלל לקבוצה לולא ענת, כלומר לולא האיום שלה שהיא תעזוב אותו אם הוא לא יבוא לטיפול, כי הוא טיפוס דוחה – – – ויבבן שחבל על הזמן” – גבר אשר “יש לו עם נשים משמעותיות בחייו היסטוריה ארוכה ומפוארת של נטישות: אחותו הגדולה, הפסיכולוגית שהיתה לו כשהיה נער ולא הסכימה לקבל אותו בחזרה אחרי שעזב, אפילו שהתחנן לבוא שוב, ואחר כך אמו שמתה לא מזמן, ועכשיו גם ענת” (191). ברשימה זו לא כללה עלמה את חברתו הראשונה, ליהי, אך רק משום שפרט זה לא היה מצוי ברשותה. ליהי נטשה אותו יום לפני שגילה את גופת אביו בחדר המדרגות (137).

אילן מזהה אצלו דמיון לאביו, כמוהו הוא מתמכר לסקס וכמוהו נכשל כהורה לילדיו, ובמיוחד נכשל עם מיכאל, שלדעתו הוא ילד מופרע ואלים. לא רק שכך הגדיר את מיכאל בשיחה עם דני (200), אלא שגם הכריז באוזני הקבוצה שאינו אוהב דבר בילדיו, כי כל הזמן הוא רואה בהם את עצמו (243). ואף שהוא דוחה את האשמה שמטיחה בו ענת, כי אינו לוקח על עצמו אחריות, הוא יודע שיש הרבה צדק בטענתה זו כלפיו: “אם משמעות ההורות היא להיות יותר בוגר מהילדים שלך, יותר בן אדם, אין סיכוי, חשב, אין סיכוי בעולם שיצליח בזה” (63).

הורים שוגים

גליה לביא לא סבלה מאחת הצורות הללו של הורות מאמללת, ואף על־פי־כן לא היתה לה ילדות מאושרת. הוריה ודאי האמינו שהם פועלים נכון כאשר התאמצו לטפל בתופעה הגופנית שהורישו לה – הנטייה להשמנת יתר. היא נולדה במשקל המתקרב לחמישה ק"ג, ואחרי שהוסיפה בילדותה קילוגרמים רבים למשקלה, ניסה עליה אביה הרופא כל מיני שיקויים כדי שלא תזיע כל־כך. לידת אחיה, יואב, העניקה להוריה הזדמנות לרכוש משקל, ואביה הציע לה “משחק שבו היא עולה על המשקל ואחר כך יורדת ממנו”, ואם “המספרים יהיו נחמדים” הובטח לה גם פרס על כך. מאחר שיואב היה פטור ממשחק השקילות, הבינה שהוריה מתביישים בה ואינם אוהבים אותה. בכיתה ו' כבר היו לגליה 22 קילו עודפים והיתה ילדה דחויה גם בכיתה.

כבחורה לא היתה גליה מחוזרת, אף על פי כן עד שנישאה שכבה עם עשרה גברים, שמשום מה מצאו בה עניין, אך מיד אחרי ששכבה עם גבר, מיהרה לנתק את הקשר אתו, כדי להקדים את הדחייה שהניחה כי תגיע בוודאות מצידו. בגיל עשרים וחמש, כאשר היתה סטודנטית ב“בצלאל”, עוד הסבירה לאמה הדואגת כי מבחירה היא מסתגרת בבית ולא נפגשת עם בחורים (238). ואז הפתיעו אותה הוריה ופשוט זרקו אותה מהבית “במעשה נחרץ של שכירת חדר בשבילה בדירה עם שתי שותפות” (392). כאשר התאהבה ברון היתה גליה בת שלושים ואחת ומשקל גופה כבר הגיע למאה ועשרה קילוגרם. ורק בפעם הראשונה הסכימה לחשוף בפניו את גופה המסורבל בלי לכבות תחילה את האור, ובאפלה התעברה עם שני בניה, נועם ואמיר.

בקבוצת התמיכה בלטה גליה לא רק בממדי גופה החריגים, אלא במאמציה להשתייך, לזכות באהבת כולם (421). ובמיוחד נכספה לזכות באהבתה של עלמה. בפגישות בלעה כל מילה של עלמה והתפעמה גם מכל אמירה שלה, גם כזו שהבסיס העובדתי שלה מעורער למדי: “אנשים מביאים ילדים לעולם כדי לקבל כוח – – – אתה עושה ילד ומצפה שהוא יהיה המטעֵן שלך, שבכל פעם שהסוללות שלך מתרוקנות תחבר את עצמך אליו ותתמלא, אבל מה שקורה בפועל הוא הפוך: הילד מרוקן אותך” (194). מאחרים ביקשה גליה אישור למשיכה שהרגישה כלפי הפסיכולוגית היפה ולהרגשתה שעמליה נמשכת אליה (174). לכן, אין לתמוה שהמשתתפים בפגישות הקבוצה התרחקו ממנה, כי הרגישו כי יש בה “איזה משהו בולעני” (195). ובשתי הזדמנויות גם נתנו לכך ביטוי במעשה: זוהר פשוט קמה ועזבה בפתאומיות את גליה בפגישה האחרונה שהתקיימה ביניהן, והבֶּרגֶרים, רונית ודני, בדו סיפור כדי לסלק אותה מביתם.

גם את דורי פרוינד, ההומוסקסואל בחבורה, אפשר להגדיר כקורבן של הורים שוגים. הוא היה הצעיר מבין שלושת הבנים של הוריו. אך כבר קודם לכן התבלט כשונה מאחיו. בעוד שאחיו לחמו בעזרת פעילות ספורטיבית בנטייה להשמנה שירשו מן ההורים, התעבה גופו מעצלות ומאכילה בלתי מרוסנת. הצטיינותו בציור (221) לא שינתה את יחסה של אמו אליו, שהתגאתה רק בבניה הגבריים. גם אביו חולה הסוכרת נכנע בכל לרודנותה, אך כל עוד היה בחיים, העניק לדורי את הגנתו וחיבתו. אביו היה “היחיד במשפחה שהתייחס אליו כאל גבר והיה קורא לו ‘בחור’ כשהיה ילד קטן” (292). אלא שדורי התייתם מאביו בעודו ילד, ולכן היה חשוף רוב חייו לשנאת אמו. שנאתה אליו הפכה לממש מפורשת אחרי ששכלה את המוצלח מכל ילדיה, את אחיו הטייס, שוקי, שנהרג בתאונת אימונים בצבא (99). ובצדק אמר לעצמו כשנזכר באמו, כי “היא הרסה לו את החיים – – – נתנה לו חיים והרסה לו אותם” (307).

אף שאת נטייתו המינית השונה גילה דורי רק בגיל 13 (303), כבר היה מטופל קודם לכן אצל היועצת של בית־הספר. ובפניה העלה את העובדה, שבעוד אחיו הגדולים, שכבר היו בצבא, מתעסקים הרבה בבנות, “הוא עצמו לא חושב שהוא נמשך לבנות, אבל הוא לא בטוח” (222). אך בצאתו פעם משיחה נוספת עם היועצת, החליט להתאבד בקפיצה מגג, או להפוך את עצמו “לילד סיעודי”, כדי שלא יצטרך לעלות לכיתה ח', “כי ידע ששם כבר קורים דברים ממשיים בין בנים לבנות” (223). עקב מותו של שוקי באימונים, לא ביצע את הקפיצה, אבל מאז הסתגל לחיות בשלום עם חריגותו המינית.

דורי התגאה מאוד בתרומתו להבאת יהלי לעולם, כי לידתו העניקה לו את ההרגשה “שזהו, הנה הוא כבר אבא, סוג־של” (92). ולכן, כאשר התלונן באחת הפגישות על התנגדותה של שירה לאפשר ליהלי לישון בדירתו, נעלב מתגובתה של עלמה, אשר “בלי רחמים השתלחה בו ואמרה שאולי, באיזשהו מקום, הוא כועס לא רק על שירה אלא גם על יהלי, שבניגוד לכל הציפיות לא הפך אותו לאדם מאושר, אלא להיפך, העצים אומללויות ישנות” (194).

באופן דומה, מכוונה טובה, פגע גם דני בבתו סיוון, שכלל לא קיבלה מהוריה נטייה תורשתית להשמנה. מאהבה לבנותיו טיפח את יופיין כדי שיהיו דומות לאמו, שהיתה בעיניו היפה בנשים. אך כאשר מדדה סיוון בגד־ים בחנות, הבחין בצמיג קטן מעל קו המותן של מכנסוני הביקיני שמדדה. אף שלא העיר לה על כך, הבינה סיוון בעצמה, כי מצא פגם כלשהו בגופה, אם אילץ אותה למדוד וגם לקנות בגד־ים שלם, כדי שיסתיר את בליטת השומן הזעירה הזו. אך מאז החלה סיוון להמעיט באכילה, ואף שרזתה רכשה בחסכונותיה משקל, כדי שתוכל לבדוק יום־יום, אם הוסיפה למשקל גופה.

רק שניים מבין המשתתפים בקבוצת התמיכה הפיקו תועלת ברורה מהערותיה של עלמה. הראשון היה דני, שהופתע לשמוע ממנה כי באשמתו, בגלל מה שאירע בחנות לבגדי־ים, הפכה סיוון לאַנוֹרֶקְטית ולבּוּלימית: “היא פוחדת לאכזב אותך, להגשים לך איזה סיוט שאתה חי אותו כל החיים, יודעת שלא תוכל לאהוב אותה אם היא תיהפך לדבר שאתה פוחד ממנו כל־כך, לדֶבָּה, והיא, מכולן, מבין כל נשותיך, דני, מבין כל הנשים שאתה שומר עליהן, מנסה להיות החיילת המצטיינת” (418). והשני היה אילן, אשר רק אחרי שאימץ את הצעתה של עלמה – “קח את הילד וסע אתו לאַנְשֶהוּ, יומיים־שלושה, אפילו יום אחד, רק שניכם” (251) – ויצא עם מיכאל ביום גשום לחופשה בצפון, גילה שהתנהגותו של מיכאל היתה זעקת ילד אומלל לאהבת אביו.

הפרק “עלמה”

הדיון התמקד עד כה בשמונת הפרקים המסופררים, שהם פרקי הסיפור המרכזי, המספרים על הפגישות ועל המשתתפים בהן, אך תיאור כרך הסיפורת הזה יהיה לוקה בחסר אם לא יוצגו שני טקסטים נוספים הכלולים בו. טקסט אחד מודפס באות חריגה, אך ללא כותרת וללא שם מחברו. הטקסט הזה גם לא מופיע רצוף, אלא באופן מקוטע – חלק אחד ממנו מוצב בפתח הכרך ושאר חלקיו מפוזרים בין שמונת הפרקים המסופררים. הטקסט שני מוכתר בכותרת “עלמה” ובכותרת־המשנה: “או: איך לנטוש הורה בשלושה שלבים”, אך הוא מוצב בסוף הכרך כפרק חיצוני לפרקי הסיפור המרכזי.

הפרק “עלמה” מספר על דילמה שהפסיכולוגית עלמה פרבר היתה נתונה בה ביום פתיחת הפגישות של הקבוצה. באותו ערב התאחרה להגיע לקליניקה, כי הקדימה לבקר בבית־אבות את אמה. הביקור הכביד על עלמה, אך לא רק בגלל מצבה הקוגניטיבי־גריאטרי כחולת אלצהיימר של אמה, אלא גם משום שילדותה של עלמה היתה ילדות אומללה למדי. בהיותה תינוקת התייתמה עלמה מאביה, שנהרג במלחמת ששת הימים. אף שההתייתמות מאב הפכה את עלמה ל“גיבורה שכונתית”, התרחקו ילדים ממנה כדי שהיתמות שלה לא תידבק גם בהם (440). ולכן זוכרת עלמה שאמה ריכזה את חייה בגידול ילדתה היחידה כאם חד־הורית. האמא היתה חברתה למשחק ושיחקה איתה בקלפי המשחק “פרחי הארץ” (453).

בשמונת פרקי הסיפור המרכזי אין זכר לפרטים ספורים אלה על ילדותה של עלמה, כי אנו פוגשים אותה בהם כאישה בוגרת, בת 42 ויפת־מראה, המפורסמת בשיטות הטיפול שלה כפסיכולוגית המתמחה בבעיות הורות. ואכן, “המספר” של פרקים אלה מתאר אותה כפסיכולוגית המנהלת ביד רמה את הפגישות של קבוצת התמיכה. היא עירנית, ממוקדת ומגיבה מיידית, אך בצורות שונות, על הערות מצד המשתתפים, אשר עלולות להכשיל את הפגישה. וגם מחייה הפרטיים בהווה לא נידב על עלמה יותר משני פרטים: שהיא נשואה לארכיטקט אשר למד בטכניון (200) ושבתם היחידה היא תאיר בת ה־12 (125).

אף על פי כן לא חש הקורא, כי בגלל מיעוט המידע שסיפק לנו “המספר” על הפסיכולוגית בשמונת פרקי הסיפור המרכזי מוצדק להלין עליו, אלא על עצמו, על כך שהביקורת הזו כלפי “המספר” לא התעוררה אצלו הרבה לפני שהגיע לפרק “עלמה”. והן היה עליו לשאול קודם לכן, כאשר ריכז את כל תשומת לבו בסיפורי החיים של המטופלים של עלמה, מדוע אין “המספר” מספק פרטים דומים גם על הפסיכולוגית שלהם? והרי ברור שגם לה היו ילדות, נעורים ובחרות עד שצברה תהילה כפסיכולוגית “קוסמת”. כמו כן היה על הקורא לתמוה על הימנעותו של “המספר” מכל הערה ביקורתית על התנהגותה של עלמה כפסיכולוגית בפגישות של הקבוצה, אשר בהן חצתה לא אחת את קווי הגבול המקצועיים, בהטיחה תגובות זועמות ומשפילות באחדים מהמטופלים. משום כך מופתע הקורא מתוכנו של הפרק החיצוני “עלמה”, שבו מתקן “המספר” את שתי ה“הזנחות” המכוונות האלה שלו.

אשר לדילוג הגדול ברציפות סיפור חייה של עלמה מילדותה האומללה ועד היותה פסיכולוגית מצליחה, מגלה לנו “המספר” בפרק חריג זה כי בהווה לכודה עלמה בין יחסיה עם אמה מזה לבין יחסיה עם בתה תאיר מזה. ובעודה מטפלת בדילמות שנוצרות בין הורים לילדים ברצף הדורות במשפחות של לקוחותיה, נתונה היא עצמה בהתמודדות עם דילמות אלה. הביקור בבית־האבות אצל אימה מכביד עליה והיתה מודה לאלוהים אילו כבר שיחרר אותה מחובה מאולצת זו. ועל תיפקודה של עלמה כאמה לבת בגיל ההתבגרות, מגלה הפרק, שעדיין מייסרת אותה החרדה שהתחילה אצלה מיד אחרי שילדה את תָאיר, אחרי שלא הצליחה להניק אותה וגם כשלה ביצירת קשר איתה עד שמלאו לתאיר שלוש שנים.

הפרק מספר בהרחבה את סיפור “אונס ההנקה” של תאיר (המצטרף בעלילת הרומאן לסיפורי האונס נוספים שחוו אחדים ממשתתפי קבוצת התמיכה). מתוך תיסכול נסעה עלמה לחוות הנקה בגליל, אך נמלטה משם עם תאיר, אחרי שראתה כיצד מצליחה האישה הדדנית, על־ידי הפעלת אלימות, לבצע את פעולת ההנקה של תאיר, שהיא, אמה הביולוגית, לא הצליחה לבצעה. עלמה הרגישה אז שהיא הפקירה את תאיר בידי אישה זרה, “ונשבעה לעצמה שלעולם לא תעשה זאת שוב" (458). מאז לא הסירה את עיניה מתאיר, אף שהקשר של תאיר אליה הפך עקב כך לקשר תלותי.

טיבו הבלתי־תקין של קשר זה שהתפתח במשך שנים בין עלמה לתאיר התגלה לעלמה ביום שבו עמדה לקיים את הפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה. באותו יום יצאה תאיר עם כיתתה לטיול בן ארבעה ימים. ואף שזה מכבר ציידה עלמה את תאיר בטלפון נייד, כדי שתאיר תשאיר לה מדי פעם הודעה, נכנעה עלמה לבעלה, יאיר, ולא ציידה אותה בטלפון תחליפי, כעונש מוסכם ביניהם על כך שתאיר כבר איבדה שלושה מכשירים באותה שנה. בבוקר עמליה כמעט והגניבה לתיק של תאיר את המכשיר הפרטי שלה, אך מאחר שעמדה בסיכום עם בעלה, הטרידה אותה כל היום המחשבה, שתאיר תהיה מנותקת ממנה במשך ארבעה ימים תמימים ובמקרה של אסון לא תוכל להתקשר הביתה.

כישלונות “הקוסמת”

אחרי שהפרק הביא בפניו עובדות משלימות אלה על הפסיכולוגית, אמור הקורא לשאול את עצמו את השאלה הבאה: האם מתאימה פסיכולוגית להעניק שירותים פסיכולוגיים בנושא ההורות לאחרים, אם לה עצמה אין פתרונות ליחסיה עם אמה ועם בתה? או בקצרה: האם יכול טובע להציל טובעים אחרים? ולכן לא במקרה פותח “המספר” את הפרק “עלמה” בהרהור הבא שלה: “אלוהים, אמרה לעצמה, תעשה שיכה בי ברק לפני שהילדה שלי תראה אותי ככה” (429). כמו כן הוא מוסיף הרהור דומה של עלמה, אחרי שיצאה מהביקור אצל אמה: “ועלה על דעתה שאולי באה לכאן הערב רק כדי לקנות זמן לפני שתגיע לפגישה, רק כדי למתוח את השעה שבין שבע לשמונה, שעה שבכל יום רביעי היא בעייתית, כי אז היא צריכה לאסוף את עצמה מכל המקומות שבילתה בהם באותו יום ולעטות שוב על עצמה את גלימת הקוסמים – זו שבשבועות האחרונים נדמה שנהייתה גדולה ממידותיה, שהיא נשמטת מכתפיה, שהרגליים שלה דורכות עליה” (443).

אלמלא התרכז הקורא קודם לכן, בשמונת פרקי הסיפור המרכזי, בסיפורי החיים המעניינים ומעוררי האמפתיה של “המטופלים”, היה ללא ספק מגיע בעצמו למסקנות אלה של עלמה על עצמה מתוך תיאור הפגישות של קבוצת התמיכה. הפגישות עברו יחסית בשלום כל עוד הטילה בהן על המשתתפים מטלות שגרתיות. לקראת הפגישה הראשונה ביקשה מכל משתתף שיכתוב “מונולוג על המילה אבא” (30), בהמשך הטילה עליהם להתכונן בצורה דומה לנושאים הקשורים בתפיסת ההורות שלהם, כגון: הגבולות שהם מציבים לילדיהם בבית (190) ומה הם אוהבים בילדיהם (239). גם נושאים אלה הציתו לא מעט מחלוקות והצליחו להביא את המשתתפים לחשיפה עצמית רבה. אך אחרי שהציבה למשתתפים את האתגר הבא: “כל אחד יקבל ילד של מישהו אחר לשבועיים, זאת אומרת, לא שהילד או הילדה יעברו לגור אצלכם, אבל במשך שבועיים היא רוצה שיגדלו את הילד הזה, יטפלו בו, ירגישו מה זה להיות ההורים שלו” (283) – מוטטה עלמה את הקבוצה וגרמה לפיזורה לפני שהשלימה את כל 12 הפגישות המתוכננות.

ההצעה להחליף ביניהם את הילדים תאמה אולי לדימוי שצברה עלמה בעיתונות ובין ההורים על שיטותיה הנועזות כפסיכולוגית בפתירת בעיות הורות, אך קוממה את רגש ההורות הטבעי של המשתתפים. האם החד־הורית זוהר חסון היתה הראשונה שהודיעה על פרישתה מהמטלה וגם מפגישות הקבוצה, בנימוק שבשום אופן לא תרשה לזרים לטפל באביגיל שלה. מתוך התנגדות למטלה, התגברו גם רונית ודני על המחלוקת ביניהן כהורים והתאחדו לסילוקה של גלית מביתם, בערב שבו הגיעה ליצור את הקשר עם סיוון, שאותה היתה אמורה לארח. הצלחת המטלה של חילופי הילדים היתה מותנית בכך שאיש לא יפרוש ממנה. ודי היה בשני מקרים אלה כדי שהפירמידה תקרוס וגם קבוצת התמיכה תתפרק לפני המועד שנקבע להשלמת הסדרה כולה.

אלא שהפרק החיצוני “עלמה” חושף, כי לא רק שהפסיכולוגית צדקה כאשר קבעה שגלימת הקוסמים שלה גדולה ממידותיה, אלא שבגלל אירועים שהתרחשו לה באותו ערב, כמעט ולא נפתחה קבוצת התמיכה במועד. היתה זו טעות של עלמה, להחליט על ביקור אצל אימה דווקא בערב ההוא, כי לא לקחה בחשבון את הפקקים שיעכבו אותה בדרך מבית־האבות לקליניקה שלה ברמת־גן. את הטעות הזו ניסתה עלמה לתקן על־ידי פנייתה בטלפון לגליה, כדי שתודיע לקבוצה כי תתאחר. היא לא יכלה לשער מראש, כי בנוסף לכך תקבל מיד אחר־כך הודעה מהאחות בבית־האבות, כי אמה שוב ברחה ושעליה לחזור ולעזור בחיפוש אחריה. לכן התקשרה שוב לגליה, כדי שתודיע על פיזור הפגישה ותירצה זאת בשקר “לבן”, לפיו צפוי האיחור שלה להיות גדול מאוד, בגלל הפקק האדיר שחסם את הדרכים בכל גוש דן.

שקר “לבן” התבקש במקרה זה, שהרי לא יכלה לגלות למשתתפי קבוצת התמיכה את הסיבה האמיתית לאיחור שלה, שבמענה לקריאת האחיות המבוהלות, שעליה לחזור לבית־האבות, ביצעה פניית פרסה מסוכנת והחלה בנסיעה לשם. אך תוך כדי נסיעה הרהרה בהודעה התקיפה של דני, בשם הקבוצה, שהם יחכו לה בלובי של הבניין עד שתגיע. ואז שינתה את דעתה וביצעה סיבוב פרסה מסוכן שני והחלה בנסיעה אל הקבוצה הממתינה לה ברמת־גן. סמכותה כפסיכולוגית היתה ודאי מתערערת בעיני הקבוצה אילו ידעו ש“הקוסמת” שלהם היא פסיכולוגית שמתקשה בעצמה לקבל החלטה כאשר היא נקלעת לדילמה. ואשר למוצא של עלמה מהדילמה – זו תתבאר בהמשך, בדיון על הטקסט החריג השני שנוסף לפרקי הסיפור המרכזי.

אך כסיכום לדיון בפרק “עמליה”, המנתץ את דמותה של עלמה פרבר כפסיכולוגית “קוסמת”, חשוב להבהיר, כי אין לקרוא את הרומאן הזה של יעל הדיה כרומאן פסיכולוגי. עלילת רומאן פסיכולוגי מזמינה את הקורא ליהנות מהצצה סקרנית בחוכמתו של הפסיכולוג לפרש באופן מפתיע את ההתנהגות הקלינית והבלתי־נורמטיבית של מטופליו. אף שהרומאן “רביעי בערב” מספר על פגישות טיפוליות בחסותה של פסיכולוגית, לא מזמינה בו יעל הדיה את הקורא להשתכשך בבריכת הניסויים בבני־אדם על־פי אחת האסכולות של הפסיכולוגיה, כי היא כתבה רומאן ריאליסטי על טבע האדם, שאיננו כפוף לחוקי התנהגות של אסכולה פסיכולוגית כלשהי, אלא מסוגל להפתיע בתגובותיו כתוצאה מהסתירה בין תכונות מוּלדוֹת ונרכשות באופיו.

מי אחראי למסה?

קטעי הטקסט, המודפסים באות חריגה בין פרקי הסיפור המרכזי, ודאי הצטיירו לקורא כמיותרים או לפחות כמעכבים את שטף הקריאה של פרקים אלה. לפיכך שום נזק לא ייגרם, אם הקורא ידלג עליהם בקריאה הראשונה, אלא יחזור אליהם ויקרא אותם ברצף בסיום הקריאה של שמונת פרקי הסיפור המרכזי. או־אז יגלה שביחד הם מסה על נושא ההורות ועל היחסים בין הורים לילדיהם – שהוא הנושא שבו עוסק הרומאן דרך סיפורי ההורות של המשתתפים בקבוצת התמיכה (ואליהם כבר מוצדק לצרף כעת גם את סיפור ההורות של עמליה).

כזכור, סופרו פרקי הסיפור המרכזי והפרק החיצוני “עלמה”, על־ידי מספר יודע־כל, ולכן ירצה ודאי הקורא לדעת, מי חיבר את המסה הזו. ברור שאין לייחס את המסה למספר היודע־כל, שהרי לא רק שמחבר המסה ניסח אותה בגוף ראשון, אלא שהוא גם מציג את דבריו בלשון רבים. המסה נפתחת במשפט “הנה כמה מן הדברים שמעולם לא עשינו עם הילדים שלנו” (7) ומסתיים במשפט “ואולי, פתאום יתחילו גם כפות רגלינו לנוע…ונתחיל גם אנחנו לחולל” (364).

סבירה יותר היא האפשרות כי את המסה חיבר אחד מהמשתתפים בקבוצת התמיכה, בעיקר מבין אלה שעוסקים בכתיבה ובעריכה (אילן וזוהר). האפשרות הזו נתמכת על־ידי המשפט הבא, אשר מסיים את הקטע המודפס בין הפרק הרביעי לבין הפרק החמישי של הסיפור המרכזי במילים הבאות: “גם אנחנו שואלים את עצמנו אם יכול להיות שהיה לנו רע כל כך בתור ילדים, ואם כן, איך זה ששרדנו ונעשינו אנשים נורמטיביים, תורמים לחברה, ואיך זה שאנחנו יושבים בחצי גורן בבניין משרדים ברמת גן ומנסים להציל את הילדים שלנו מהילדות שלנו” (229). גם הקטעים אשר פותחים במילים “אחת מאיתנו” תומכים לכאורה באפשרות הזו (בעמודים 228 ו־322).

אף שאין לשלול בוודאות את האפשרויות הקודמות, מכריע תוכנם של קטעי המסה בעד זיהוי אחר של מי שכתב אותה. אחרי הפרק החיצוני “עלמה”, שבו התגלתה עלמה כפסיכולוגית שגלימת הקוסמים “גדולה ממידותיה” ושרגליה “דורכות עליה” (443), משמע: רומסות אותה, מתאים לה להתיישב ולכתוב מסה המבטאת את הודאתה בקוצר ידה להציע פתרונות עקביים ושיטתיים להורות הנתונה במצוקה. ואכן, רק במוחה של פסיכולוגית מאוכזבת או אף מתוסכלת כמו עלמה יכול היה להתעורר הרצון לכתוב מסה ולסכם בה את מסקנותיה העגומות, אך המציאותיות, על היחסים בין הורים וילדים.

בזיהוי עלמה כמחברת “המסה” תומך דימוי שעלמה נוהגת להסתייע בו בשיחותיה עם המטופלים. בפרק האחרון סופר לנו, כי עלמה ביצעה שתי פניות פרסה מסוכנות עם רכבה, משום שהתלבטה אם להיענות לקריאת האחיות מבית־האבות, שממנו ברחה אמה, או לתביעת הקבוצה שהמתינה לה בלובי ברמת־גן. למעשה סבה עלמה פעמיים אחורה מכיוון הנסיעה שלה. בעגת נהגים תוגדר נסיעה כזו כנסיעה ברוורס. אילן דורפמן השתמש בדימוי זה כדי להסביר את מצב נישואיו עם ענת. הוא דימה את המשבר בנישואיהם כמו עמידה על צוק שאפשר ממנו או להתקדם אל התהום הפעורה מתחתיו, כלומר: התקדמות לגירושים, או “עושים שם פניית פרסה בסמיטריילר המשפחתי…ולרוורס הזה ענת קוראת טיפול” (63). גם עלמה השתמשה בדימוי הזה באחת הפגישות של קבוצת התמיכה, בדברים שאמרה לגליה: “אין דבר כזה זיכרונות משותפים, את רוצה לעשות רוורס ומחפשת אנשים שיכוונו אותך. זה כמו לרצות לצאת מחנייה קשה” (117). ולכן מתאים דווקא לעלמה לספר במסה, באחד מקטעי “אחת מאיתנו”, על מטופלת בקבוצת התמיכה אשר זכרה את הבעת הפנים המאומצת של אביה “בכל פעם שנסע רוורס”, והוסיפה כי לאחרונה “שמה לב שגם היא עושה את זה, בדיוק את הפרצוף הזה ואת נשיכת השפה התחתונה, כשהיא מתמרנת את המכונית אחורה” (228).

סיכום ההורות במסה

אך לזיהוי עלמה כמחברת המסה ניתן להציע נימוק משכנע יותר, והיא ההקבלה בין הקביעות הכלולות במסה בנושא ההורות לעובדות שעולות מסיפורי החיים על יחסי הורים וילדים בשמונת הפרקים של הסיפור המרכזי ובפרק “עמליה”. פרט למספר היודע־כל, רק עלמה מחזיקה ברשותה את המידע על חייה ועל חייהם של המשתתפים בקבוצת התמיכה, ולכן רק הרגשתה הפסימית, שגלימת הקסמים גדולה ממידותיה, היתה יכולה לנסח את הקביעות הכלולות במסה, המבטאות ספקות ביחס לכוחו של הטיפול הפסיכולוגי לשפר משהו ביחסי הורים וילדים.

הקביעה הראשונה אומרת את הדבר הבא על ההורות: הורים רוצים לגדל ילדים מאושרים, אך אינם מצליחים בכך, כי בפועל הם תמיד מונעים מילדיהם את חווית החירות השלמה. הורים קוטעים כל ריצה במעלה הר וכל צפייה בלילה בירח על־ידי ההוראה ההורית שמשביתה את אושרם: “ועכשיו – הביתה” (7). מבין כל המשתתפים בקבוצת התמיכה אין משפחה נורמטיבית יותר ממשפחת ברגר, ולכן דווקא היא מתאימה להדגים את אמיתות הקביעה הזו. רונית ודני בטוחים שהם מעניקים לבנותיהם, נטע וסיוון, ילדות מאושרת. אך לא כך מרגישות הבנות, לא כאשר דני כפה על סיוון להסתפק בבגד־ים שלם, כאשר חשקה בביקיני כמו של יתר בנות גילה, ולא כאשר בעצה אחת עם רונית ובהשפעת חווית אינוס שעבר בבחרותו, נסע עד לכביש הערבה והחזיר משם את נטע שהיתה בדרכה לחופשה באילת עם עומרי וחבריו. אילו ניתנה ההזדמנות לכל ילד אחר של אחד מהמשתתפים בקבוצת התמיכה להגדיר את מידת שביעות רצונו מהוריו, היה קרוב לוודאי גם הוא מפרט את המקרים הרבים שבהם התערבות ההורים בחייו אימללה אותו.

קביעה נוספת במסה אומרת, כי תמונת ההורות כמצב שבו ההורים נותנים הוראות לילדיהם, והללו ממלאים אחריהם או שמסרבים להישמע להם, איננה ממצה את מהות היחסים בין הורים וילדים במשפחה. התמונה האמיתית היא של כפיפות הדדית: ההורות מכפיפה את הילדים בכל להוריהם (“טביעות האצבעות שלנו בכל מקום”) ובה בעת היא מכפיפה גם את ההורים בכל לילדיהם (“טביעות האצבעות שלהם בכל מקום”) – “אם היה לנו רגע, אולי היינו שואלים את עצמנו: מי הביא את מי לעולם” (61). בקטע האחרון של המסה מושווית הכפיפות ההדדית הזו כחיבור בין תאומים סיאמיים, אלא שבעוד שבתאומות סיאמית מחוברים שני תינוקות מאותו דור, מחוברים בהורות שני תינוקות משני דורות שונים. ואם כתינוק חווה ההורה ילדות אומללה, קיים סיכוי שיעכיר וירעיל באומללות שלו מאז את הילדות של היצור הרך שהביא לעולם בהווה.

אנו נזקקים שוב להסתייע בדני ברגר, כדי להציג את הקביעה הבאה שמשתמעת מהמסה. דני בטוח “שהוא האבא הכי טוב שיכול להיות…לא מושלם, ברור שלא, אף אחד בעולם לא מושלם, אבל בתור הורה הוא בסדר גמור”. ולכן אין סיבה לבנותיו לכעוס עליו ואין להם צורך בטיפול פסיכולוגי, אלא רק לגדול, כי “אין טיפול יותר טוב מזה, וזה בחינם. ככה הוא גדל ויצא בסדר גמור” (53). אבל אין זאת אומרת שאיננו מכיר את המצב בכללו: “בדור שלו, לפני שלושים ומשהו שנה, הוא לא זוכר שהיו כל כך הרבה ילדים עם כל כך הרבה בעיות, לקויות למידה והפרעות קשב ודיסלקציות ואנורקטיות – – – אולי היתה פה ושם איזה ילדה שלא כל כך אהבה לאכול ועשתה פה ושם דיאטות, אבל לא כמו היום, וילדות לא קיבלו ציצים בגיל שמונה ומחזור בגיל תשע…זה לא ההורים אשמים, זה חייב להיות משהו אחר…אולי זה קשור לחומרים שבאוכל, כמו שאומרים, ולטלוויזיה ולאינטרנט, אבל זה לא נשמע לו הגיוני. משהו קרה” (54־55).

למצב זה עצמו, שתיאר דני בדבריו אלה, קיימת התייחסות באחד מקטעי המסה: “יכול להיות שכל הילדים היום מופרעים? שמשהו לא בסדר איתם? עם כולם?” (126). אף ששני הניסוחים מתארים תופעה זהה בחומרתה, בולט ביניהם ההבדל הבא: דני מסיר מההורים את האשמה לריבוי הילדים הבעייתיים בדור הנוכחי, בעוד שהניסוח במסה איננו מזדרז להסיר לחלוטין אשמה מן ההורים ביחס לתופעות שפוקדות את הילדים כיום בשכיחות כזו. סיפוריהם של כל המשתתפים בקבוצת התמיכה (ובמיוחד סיפורו של אילן דורפמן) מאשרים את קיומה של התופעה בהיקף כזה, אך בה־בעת אף הם, ממש כפי שקובעת המסה, לא מנקים את ההורים מכל אשמה ביחס לשכיחותה כיום. גם כאן מתאימה העמדה המבוטאת במסה להשקפות של עלמה על בעיותיה של ההורות בדור הנוכחי וגם לעצותיה לאחדים מהמשתתפים.

פתרון הנטישה

גם לקביעה הבאה הנכללת במסה ניתן למצוא אישור בסיפורי המשתתפים בקבוצת התמיכה. אך תחילה נטה אוזן לתוכן הקביעה: הורות משליטה כאוס בחיי ההורים ואז פתוחות בפניהם שתי אפשרויות להכנסת סדר בבית. האחת – להתקין מגירה עם חטיפים לשיחודם של הילדים כדי שיהפכו לממושמעים. והשנייה לפנות לטיפול, אשר יסייע להם לפתוח מגירות מילדותם האומללה ולהבין מדוע הם נכשלים כיום כהורים לילדיהם (172).

את שיטת השיחוד אימצה גליה בהתנהגותה עם נועם (עמ' 175–176), וזוהר הנוכחת בכך, מאשרת שבעצם גם היא “עושה את זה עם אביגיל, מפצה אותה על עוולות דמיוניות” (314). אך גם לאפשרות הטיפול ישנה שכיחות מרשימה בין הורים המתהלכים עם הרגשת כישלון מול התנהגותם ואומללותם של ילדיהם. כמעט כל המשתתפים בקבוצת התמיכה היו בטיפול בגיל ההתבגרות, או אחרי שהפכו בעצמם להורים, ומוכיח זאת יומנה של עלמה, העמוס בפגישות שקבעה להורים כאלה. כולם מוכנים להתערטל אצלה ולפתוח בפניה את המגירות הפרטיות ביותר בתקווה שתמצא בעברם הסבר שישחרר אותם מתחושות האשמה ביחס להורות שהם מעניקים בהווה לילדיהם.

לכן, רק עלמה, שבמסגרת עבודתה כפסיכולוגית כבר פגשה את כל סוגי ההורות ואת מיגוון מצוקותיה, מסוגלת היתה לנסח במסה זו את הקביעה הבאה: מבוגרים הופכים להורים מסיבות שונות – “כמה מאיתנו הביאו ילדים לעולם כדי לחזק את היסודות שלהם, לשפר את היציבה הנפשית שלהם – – – והיו שלא חשבו על זה בכלל – הילדים באו, אחר כך באו הצרות – והיו שאצלם הסדר היה הפוך: הצרות הן שהולידו את הילדים”.

המשתתפים בקבוצת התמיכה מדגימים את נכונותה של קביעה זו. זוהר חסון בחרה להפוך לאם, כדי לחזק באמצעות האימהות את יסוד קיומה. דורי פרוינד לעומתה הפך לאב לגמרי במקרה. עד שתיווכו בינו ובין שירה, לא היתה בו תשוקה להפוך לאבא, אלא הסתפק בהכנסת כלבה לדירתו. לידת בנו, יהלי, שינתה את מתכונת חייו, אך מאז הוא בעיקר רוצה להיראות עם יהלי בפני חבריו כדי להוכיח להם שגם בתור הומוסקסואל הינו גבר אמיתי, ואם שירה תעמוד בדרכו, יהיה מוכן למען מטרה זו גם להעלים ממנה את יהלי. לכל האחרים בקבוצה היו מספיק צרות בילדותם וגם לאחר מכן כדי שיטפחו את התקווה, כי הולדת ילדים תקל מהם את משקלם המכביד של הזיכרונות הללו.

כך או כך – נאמר במסה בהמשך הקביעה הזו – מרגע שהפכו להורים, נעשו “שותפים למעשה של הונאה עצמית”. כי בין ש“השקיעו מעט מדי מחשבה בעניין הפיכתם להורים” ובין “שחפרו בנושא עד בלי די”, לא שיערו “שהילד הוא מין מכונאי שמפרק אותך לחלקים ועוזב אותך ככה, מפורק” (228).

ממסקנות אלה, אשר התמקדו בהורות ובאכזבותיה, עוברת המסה בחלקיה האחרונים לבחון, האם קיים פתרון שיצמצם נזקים לקשר בין הורים ובין ילדיהם. ושוב רק עלמה, בזכות הניסיון הרב שצברה כפסיכולוגית, יכלה לקבוע את שתי הנחות הבאות: שיקרו לנו כאשר “אמרו לנו שההורות תעשה אותנו אנשים טובים יותר” (270) וגם שיקרו לנו כאשר הבטיחו לנו שההורות תפקח את עינינו לראות גילויים אחרים של ילדות: “הרכות – – – הענוג – ־ ־הקסום והפלאי”. הורה שאיננו מתכחש להנחות כואבות אלה, יודה בפיכחון, כי זיהה את כל הגילויים המופלאים האלה אצל ילדיו, אך רק “כשאנחנו מביטים בהם והם לא רואים אותנו, אלה רגעי האושר אמיתיים שלהם – – – הרגעים שבהם אנחנו לא קיימים מבחינתם” (322).

הפתרון הזה ליחסים בין הורים לילדיהם מוגש בקטע ציורי־פיוטי המסיים את המסה. הקטע מתאר כיצד משתנה מְחוֹלם של הילדים ברגע שהם מגלים כי הוריהם נבלעו בענן “גדול, לבן ודשן”. קודם רקדו לעיני ההורים ובשבילם, אך ברגע שגילו שהענן העלים את ההורים מעיניהם, פרצו בריקוד המשוחרר שלהם – הריקוד של אושרם “הפרטי, השמימי, העמוק, זה שאפשר לרקוד אותו באמת רק כשאנחנו (ההורים) אינם” (364).

עלמה הציגה פתרון זה באופן אמירתי יותר. פעם בהרהור שחלף במוחה תוך כדי נסיעתה לבית־האבות להצטרף לחיפושים אחרי אמה: “ועכשיו, כשעשתה דרכה בחזרה אל בית־האבות כדי לחפש את אמה הנעדרת, נצנץ מולה רעיון, שאמנם לא היה חדש, אבל נעשה פתאום ממשי: להיפרם, פשוט כך, להיעלם כמו אמה” (459). ופעם נוספת אחרי שביצעה פניית פרסה נוספת ובמקום להצטרף למחפשים אחרי אמה, נסעה לפגוש את הקבוצה הממתינה לה בלובי של בניין המשרדים ברמת־גן: “ואולי זו הדרך, היא חושבת, ואין בזה צער ועלבון, אלא להיפך: רק חירות גדולה, ואולי כל הורה צריך לנטוש קצת את הילד שלו, וגם להיפך” (463).

המילים המוליכות

מי שמקבל את ההנחה, כי השקפתו של סופר מוצפנת בדמויות, באירועים וברעיונות שכלל ביצירה, לא יסתייג מן המסקנה, שיעל הדיה מנתצת ברומאן הזה הנחות רומנטיות ואופטימיות שונות שמייחסים מזה דורות להורות. ואלה העיקריות בהן: אין זה נכון שהמשפחה הנורמטיבית היא המסגרת המתאימה ביותר להבאת ילדים לעולם והיא היחידה שמבטיחה להם ילדות מאושרת (כפי שמצהיר דני ברגר). אין זה נכון שגברים ונשים הופכים למאושרים יותר אחרי שהם מביאים ילד לעולם (הקשיבו לדבריו של אילן דורפמן). אין זה נכון שכוח ביולוגי מכוון אותנו להפוך להורים ומדריך את ההורה לאהוב את ילדו, להקדיש את חייו לגידולו, לטיפוחו ולהגנתו מפני הסכנות האורבות לגופו ולנפשו מהעולם (חיזרו־נא להוריהם הנוטשים של זוהר ושל דני וגלו־נא עניין פעם נוספת בסיפור החיים של גליה לביא ושל אילן דורפמן). ואין זה נכון שבין הורה לילדו מחבר קשר אהבה טבעי, ששום כוח בעולם לא ירופף אותו, לא יפרום אותו ובוודאי שלא יצליח לנתק אותו (הטו אוזן פעם נוספת למסקנתה של עלמה).

בכל מקרה, השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה מבוטאת על־ידי קביעותיה, הנחותיה ופתרונה של הפסיכולוגית עלמה פרבר במסה. דבר זה מוכח מתוכנו של פרק החריג “עלמה” ומשתמע גם מכותרת המשנה של הפרק המספר עליה – “איך לנטוש הורה בשלושה שלבים”. כאמור, אפשר להפיק את השקפתה של מחברת הרומאן בנושא ההורות רק מן הרומאן בכללו על שלושת מרכיביו: המסה, פרקי הסיפור המסופררים והפרק החיצוני “עלמה”. משלושת המרכיבים האלה, מתברר כי השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה רומנטית וגם לא פסימית, היא נעה בין שתי האפשרויות הקיצוניות האלה. לכן השתמשה לעיתים קרובות מאוד במילים “אומללות” ו“חמלה” והעניקה להן על־ידי כך מעמד של מילים מוליכות בטקסט שלה. מילים אלה גם מסמנות את קצות מרחב הפעולה של ההורות – “אומללות” את הגבול השלילי, ו“חמלה” את הגבול החיובי.

ממילים אלה משתמע כי ילדים זקוקים לאהבת הוריהם והם מצפים לקבל אותה מהם. הורים צריכים לדעת איך להעניק אותה במינון הנכון: לא לקמץ בכמות האהבה שהם מעניקים לילד, כדי שהילדות לא תיזכר אצלו כילדות אומללה כאשר יהיה מבוגר, כמו כן גם אסור להפריז בכמות האהבה שמעניקים לילד, לא מחמת הסכנה שיהפוך למפונק, אלא משום הפרזה כזו חונקת ומסרסת. המילה “חמלה” מגדירה את כמות האהבה שילד באמת זקוק לה, והיא כוללת את האחריות לילד, את ההשגחה עליו, את קבלתו עם מעלותיו ומגרעותיו וגם את הנכונות לסלוח לו על מעידותיו וכישלונותיו.

הפסיכולוגית עלמה פרבר צדקה כאשר הציבה במסה את המטרה הבאה להשתתפות הורים בפגישות קבוצת התמיכה: “להציל את ילדיהם מהילדות האומללה שהיתה להם” (229). ואולי גם צדקה כאשר אמרה באחת ההזדמנויות את המשפט הבא לזוהר, אשר מכעס על כך שאמה נטשה אותה לפני שלושים שנה, הפכה לאם חרדנית החונקת בדאגתה ובאהבתה את בתה, אביגיל: “נטישה היא לא בהכרח דבר רע, לפחות אם מדובר בילד שנוטש את הוריו ולא להיפך” (357). יכולת הורה לרופף בהדרגה את אחיזתו בילדו, בהתאמה לגילו של הילד, ויכולת ילד להתנתק במועד הנכון מהוריו היא ההגדרה המציאותית להורות המגשימה חמלה.

הרומאן החדש של סמי ברדוגו – “זה הדברים” – נפתח במשפט הבא: “עוד בחייה אני מחכה למותה”. משפט צעקני כזה הוא מסוג משפטי הפתיחה שסופר מנוסה היה נמנע ממנו, כי בולט בו מדי המאמץ של הכותב לפתות את הקורא להמשיך בקריאה. יתר על כן: הקורא אינו יכול לקבוע על־פי משפט זה, לאן יתפתח סיפור־המעשה בהמשך – אם כסיפור מלודרמטי על מותה הטבעי המתקרב של האישה, או כסיפור פשע על חיסולה, כי לא ברור אם באומרו “מחכה”, התכוון האלמוני שאמר את המשפט לבטא את ההשלמה שלו עם העובדה המצערת שנותר לו רק להמתין למותה של מישהי, או שכוונתו היתה לבטא את העובדה שהוא מצפה למותה של האישה שעליה הוא מדבר.

משפט הפתיחה הזה הופך למטריד יותר ואפילו למצמרר כאשר מיד בהמשך מתברר, שהמשפט הזה נאמר על ידי בן שהוציא את אמו המבוגרת מבית האבות, הסיע אותה במכוניתו לישוב קטן ונידח בדרום הארץ והסתגר איתה בבית נטוש הממוקם בשוליו. אלמלא הציב ברדוגו משפט זה בפתח הרומאן לא היה נאלץ לחזור על תוכנו בשלבים אחרים של העלילה, כדי לשכך את צעקנותו ולהפריך את נזקו. לעומת זאת – אילו הציב את המשפט הזה כעבור פרקים אחדים, אחרי פירוט כעסיו של הבן על אמו, היה המשפט חושף לקורא את מניעי מעשיו בהווה והיה מתפרש כמשפט המבטא את יחסו האמביוולנטי כלפי אמו – גם כואב את מצבה הבריאותי הרעוע, המקרב אותה אל מותה, וגם מייחל שתתאדה לחלוטין מתמונת־חייו.

ולעצם העניין – לא רק שעלילת הרומאן אינה מתפתחת בהמשך לא כסיפור מלודרמטי וגם לא כסיפור פשע, אלא מתגלה כסיפור חברתי־פסיכולוגי. ובכיוון הזה מתארת העלילה כיצד משתנה יחסו המורכב והחצוי של הבן כלפי אמו, השלילי בעיקרו, ליחס של אמפתיה וקירבה אליה. הפיוס עם אמו מתבטא בהחלטתו של הבן, כי מאחר ש“בערוב ימיה מתבקש מותה” של אמו (150), עליו להיות “עדיין איתה, ממתין למותה” (94) ו“מכין את מותה” (149). ואכן, לא רק שבסיום העלילה הוא שוהה ליד מיטתה, אלא עוד קודם לכן האזין בקשב רב לסיפור־חייה, משום שהבין מהגילויים שהיו בו, כי אולי לא תהיה לו הזדמנות נוספת לזכך את רגשותיו מהטענות שצבר כלפיה במשך שנים.

שני מספרים

לוא ויתר ברדוגו על המשפט הראשון ואילו פתח את העלילה במשפט השני, הפחות דרמטי, אך המתאים מקודמו לפתוח פרק ראשון, האמור להיות פרק אכספוזיציה, היה הקורא מזהה ביתר קלות את התבנית המעניינת שבחר לעלילתו הקאמרית של הרומאן, שבזירתו פועלות רק שתי נפשות. בהגדרות המקובלות בתורת הספרות נהוג לזהות את התבנית הזו כ“סיפור מסגרת” – עלילה המצורפת משני סיפורים. הסיפור המסגרתי הוא תמיד משני בחשיבותו, כי הוא מגדיר את המקום, הזמן והנסיבות שבהן מתבצע הסיפור הראשי – הסיפור הפנימי שבתוך המסגרת, שבאמצעותו מרתק “המספר” את הנוכחים האחרים במעמד הזה. הפרק הראשון ברומאן “זה הדברים” הוא אכן פרק אכספוזיציה מובהק, כי הוא מתאר את המעמד והתנאים שבהם מתרחשת הפעולה האפית, פעולת הסיפר, וגם מזהה מי משתי הדמויות תספר את הסיפור הראשי. ברומאן הזה תהיה זו האם המבוגרת והחולה, שרק כאן וכעת ובלחץ מעשיו של הבן נאותה לגלות לו לראשונה את סיפור חייה ולחשוף לידיעתו את סודותיה הכמוסים – ובכללם הסוד על נסיבות לידתו.

על מעמדו הראשי של הסיפור הפנימי, סיפור־חייה של האם, בעלילת הרומאן הזה מעיד שמו – “זה הדברים”. זהו שם משובש באחד השיבושים הטיפוסיים לעברית שבפי האם, כי בולטת בו אי־ההתאמה במספר בין מילת הזיקה “זה”, שנועדה ליחיד, לבין המילה “הדברים”, שהיא בריבוי. בעברית תקנית היה ראוי להצמיד למילה “הדברים” את מילת הזיקה “אלה”. אך באמצעות הצבת הכותרת המשובשת על עטיפת הספר הבליט ברדוגו, שהסיפור שבתוך המסגרת – סיפורה של האם, חשוב יותר מהסיפור המסגרתי – שהבן הוא מספרו. כמו־כן, יתבהר עד מהרה לקורא, שבאומרה “דברים” אין האם מתכוונת ל“חפצים”, כפי שאפשר היה להניח, אלא ל"עובדות" מחייה, שאותן היא חושפת לראשונה לבן, אשר במשך שנים נהג להתנשא עליה בהשכלתו ובהבנת מצבם בחברה הישראלית.

למען האמת, השיבוש איננו מצטמצם ברומאן הזה של ברדוגו רק בכותרתו. הטקסט כולו מסוגנן בעברית משובשת וקשה להבנה כדי לאפיין את מוצאם האתני של צמד גיבוריו – אישה מבוגרת, שעלתה לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה־50', ובנה, רווק כבן ארבעים, שאלמלא הרגיש שהוא משתייך ל“ישראל השנייה”, היה מוצדק להגדירו כ“צבר”.

יתר על כן: שני מרכיביו של “סיפור המסגרת” אינם מעמידים אתגר לשוני זהה לקורא. רק הסיפור הפנימי, סיפורה של האם, כתוב ממש בעברית המשובשת, המעידה על מוצאה מיהדות מרוקו, שבה דיברו בדיאלקט יהודי של הערבית המרוקאית, אשר בו שולבו מילים מהשפה הצרפתית. ואילו העברית שבה מתבטא הבן בסיפור המסגרתי איננה משובשת, אלא קשה לפיענוח. הוא מנסח את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן כה מפותל, דו־משמעי וחמקמק עד שהם נתפסים כ“משובשים”, בעוד שלמעשה מובנם מעורפל ובהרבה מקומות גם מצטייר כ“סתום”. שיבושי האם בעברית נובעים מקוצר שליטתה בשפה, שמקורה בהשלמה עם מיקומה בשוליים של הישראלִיוּת. אך העברית “הסתומה” של הבן מקורה בקוצר יכולתו להביא לבהירות את הגדרת זהותו ומצבו בחברה הישראלית.

הבחירה של ברדוגו בתבנית “סיפור המסגרת” היתה נכונה, אף שהיתה גם מסוכנת, כי היא הכתיבה חזרה על מבנה קבוע בכל הפרקים. כל פרק מתחיל במתרחש בין הבן ואמו בהווה, שהוא התוכן הקבוע של הסיפור המסגרתי, ועובר בהמשך לתוכנו של הסיפור הפנימי – לנתח נוסף מסיפור־חייה של האם בעשרים שנותיה הראשונות, כאשר עדיין היתה “ילדה מטולטלת” (98) ממשפחה למשפחה במרוקו.

ברדוגו עקף סכנה זו בשני פתרונות. האחד טבעי ומועיל – כאשר איפשר לבן, המכהן בסיפור המסגרתי כ“מספר”, להביא זיכרונות מחייו עם אמו ולהשמיע באמצעותם את הקובלנות והאישומים שצבר כלפיה. והפתרון השני המיותר והמאולץ — כאשר הסיט מדי פעם את סיפור המסגרת להתעניינותו של הבן בשכן, נגר בן־גילו וגברי ממנו במראהו. אלמלא התפתה לסטייה הזו היה מקיים בעוצמה רבה יותר את עלילת הרומאן כעלילה קאמרית (מעוטת דמויות) וקְלָאוּסְטְרוֹפוֹבית (סגורה וחונקת).

ביוגרפיה של תלוש

כאמור, לא בתום לב ולא מגעגועים לאמו יזם הבן את הוצאת אמו מבית האבות בנס־ציונה, אחרי ארבע שנים שבהן נמנע מביקור אצלה. בסיפור המסגרתי, שהוא אחראי לו, מפוזרות הערותיו על אמו, שבהן הוא לועג לה עקב היותה אנאלפביתית ו“מאוד לא בקיאה בעברית” (150) – וגם מודה שקצה נפשו במוגבלות שלה, ב“צמצום האווילי הזה” שהתרגלה אליו במשך שנים “כשהעיניים שלה ראו רק שני צבעים, ולא ביקשה לדעת יסודות אחרים” (10). בהערותיו הוא גם מאשים את אמו בכישלונות חייו. לכן, מותר לפקפק באמיתות הסברו, שהוציא אותה מבית האבות רק כדי ללמד אותה עברית, וכי לא מצא מקום מתאים יותר לממש יוזמה זו מהבית שהוא עזבו לפני כעשרים שנה ושהיא לא התגוררה בו בשבע השנים האחרונות.

להיפך – ארבעת האישומים שהוא מעלה נגד אמו מפריכים את טענתו שתיכנן הכול רק “למענה, למען גופה, למען חייה” (147) ומצדיקים לבדוק, אם לא מטינה, שהצטברה אצלו כלפי אמו לפני שנים, זימֵן אותה בהווה לבית הנטוש, כדי לנקום בה על מצבו חסר התקווה.

אמו חקוקה בזיכרונו כ“אישה לא אימהית” (135), שבמקום לעודדו להתחרות עם ישראלים אחרים בגילו כשווה בין שווים, פיתחה אצלו נמיכות רוח והרגילה אותו להתנהג בכניעות בפניהם, כי האמינה שעליהם “לתת ליישוב הזה סיכוי” (117). בכך רופפה את אחיזתו בשורשיו המזרחיים והפקירה אותו לספוג את הערכים שקיבל במערכת החינוך הממלכתית.

הסתירה הזו בין ערכי הבית לערכים של בית־הספר בלבלה אותו: “לא ידעתי במה להאמין כל שנותי הצעירות. איך בכלל היה אפשר להיאחז בחומרים של דיבור טרומי, חומרים חסרי הבחנות מדויקות ועטופים באיפוק החינוכי של המהגרת המסתגלת” (162). משום כך היו לו בעיות חברתיות בביה"ס והשתלבותו בין הילדים הישראלים התעכבה. אמנם בגיל הגן ובבית־הספר היסודי היה עדיין שלם עם בטחונה, שעליו “לקבל את הדרישות של מבנה בית־הספר הדו־קומתי” (36), אך בתיכון האזורי כבר היה מודע היטב לעובדה שאינו מקובל בחברת בני גילו הצברים ושעתידו יהיה שונה מעתידם. אף שהרגיש בתיכון כאסיר, נכנע “למשמעת החוקים והאיסורים – – – מפזר מבטים נכנעים לנְעוּרים ולמחנכים הקפדנים”, כי נאחז עדיין באשליה שפרקי הלימוד יבטיחו לו “סוג של תנופה”, יסייעו לו להיות “בן הארץ המתפתחת” וישלבו אותו כשווה בין שווים בחברה (97).

באישום השני הוא טוען, כי בעטייה נכשלו מאמציו כבוגר להשתלב במרכז הישראלי, והוא נשאר כבול למזרחיותו השולית. אף שבזכות מראהו החיצוני ועורו הבהיר יכול היה להיחשב כאשכנזי (104), מנעה ממנו בנוכחותה החזקה בחייו ובשליטתה הסמכותית עליו להגשים את ההיטמעות בין הצברים הישראלים: “היא היתה לי תמיד אישה חזקה מאוד – – – אישה כמעט לא־אירופאית – – – ולא תפסתי אז איזה מין ישראלית משונה היא האחת הזאת” (274). לכן, לחינם הפך לחילוני בסיום השירות בצבא (162). הפרידה מבית הכנסת אמנם העניקה לו אז את האשליה, שנפטר מ“ניגוני חזן מסתלסלים בעוצמה ומענגים קהל מזרחי” וזכה “לשחרור, לדרור הנפש” (220), אך בהווה הוא יודע שרק איבד “מנוחת שבת ושעת מרגוע משובבת נפש” (221), כאשר נטש את בית הכנסת, אך נשאר כבול בעיני עצמו ובעיני הצברים למוצאו המזרחי. ולכן גם לוא סיים את לימודיו בסמינר למורים בירושלים, שמהם נאלץ לפרוש אחרי שגילו אצלו “תעוקת לב” ו“גרון חלש”, היה נשאר נטע זר בישראליות, כפי שהינו כעת, אחרי שנאלץ להסתפק בהכשרה אחרת “תת־בינונית של כסף וידע”, שבסיומה הגיע למשרתו כספרן זוטר בספרייה העירונית של חיפה (73).

חסך בדמות־אב

חמור משני אישומיו הקודמים הוא האישום השלישי שלו נגד אמו: השתלבותו בחברה הישראלית נכשלה גם מסיבה נוספת – היא גידלה אותו ללא אב ולכן עוצבו חייו על־ידי חסך דמות־אב בתמונת עולמו. משום ש“בחרה להישאר אלמנה” – בחירה שכפתה על שניהם לחיות “חיים לא נכונים, דוחקים מאיתנו אנשים־מדברים ומסורת של בית ישראלי” (117) – מוטטה אצלו את הביטחון העצמי ואת השאפתנות להגשים הצלחות. בכל שנות הילדות לא זכור לו ש“היה לה איש מכל סוג שהוא. היא היתה אלמנה מסתדרת – – – שהבטיחה לי הגנה בלי גבר גדול שידבר אתי, בלי זיכרון או דמיון על אבא” (35). ואף שרצה לשמוע ממנה “זיכרון אמיתי של גבר מסוים” (129), שתספר לו משהו על אביו, “היא לא סיפקה לי חומר” – מנעה ממנו מידע כלשהו על זהותו ועל גורלו. ומאחר שקיבע בהכרתו “את מותו של כל אבא אפשרי” (260) חיפש כל חייו דמות־אב מחוץ ל“משפחה של שניים” (129) שהיתה לו בפועל.

שניים מצטיירים בעלילה כאבות שאימץ לעצמו. כנער בתיכון טיפח הערצה “לאיש ישראלי אחד ממרכז הארץ, עיתונאי מוכר” וקרא בקביעות את הטור שלו בעיתון של שבת, כי הרגיש שדעותיו מסוגלות לסייע ל“מזרחי שמעורבב בחומרים לא טהורים” להגשים את שאיפתו לברוח מחברת אמו המוגבלת ומהיישוב הקטן והרחוק ממרכז הארץ (148). קרוב לסיום שירותו בצבא, שירות שלא הגשים עבורו את ציפיותיו להרגיש את השותפות והחבֵרות עם שאר החיילים, קרא ידיעה קצרה על מותו מסרטן של העיתונאי שהעריץ והתפכח מהתוכניות הבזויות שרקם להיחלץ בעזרתו מחברת אמו, מביתה החונק ומהיישוב הנידח שבו התגוררו.

ואחרי שמצא משרה כספרן בספריה העירונית של חיפה, והוא כבר בשנות השלושים שלו, אימץ לעצמו לאב את נחום, מנהל הספריה. הוא מעריץ את קולו הנעים, הנינוח, ואת “סגנונו המאופק” (123). ולמען “אישיותו הנבונה, הגברית” ביצע במסירות כל מטלה שהטיל עליו (177). כה בטח בנחום, ששקל לגלות לו על קשריו האישיים עם נשים ועם גברים. והוא גם לא מעלים שנכסף לקרבתו: “הגינותו של האיש הזה, נחום, יושר גופו, וגם קולו הנעים, ממשיכים לפזר לי נחמה שאני מבקש ליפול לתוכה” (275).

והרביעי באישומיו נגד אמו מסכם את התוצאה הבלתי־נמנעת שאליה התגלגלו חייו: “הגברים והנשים משתווים אצלי בגלל חינוך הבית שלה, שידע לעשות מְחיקה של ניגודי המינים” (230. ההדגשה במקור). בעטיה צמח עם זהות מינית מבולבלת והפך לחסר־יכולת לקיים קשר אהבה אמיתי וקבוע לא עם נשים ולא עם גברים. תחילה הרגיש את המשיכה לגברים, אך בגלל “המחיקה של ניגודי המינים” גילה בהגיעו לחיפה, והוא כבר באמצע שנות השלושים בחייו, שהוא נמשך גם לנשים. ואף שעם אחת מהן, עם איילת, קיים קשר ממושך מהרגיל, המשיך במקביל “לטפח חטאים זעירים” בהסתר גם עם גברים (163). ולכן, כאשר נפסק הקשר שלו עם איילת לא התקשה להדק מחדש קשר עם גבר צעיר שהכיר אז – בנימין (בנו של העיתונאי, שאותו אימץ כנער לשמש לו כאבא). המשיכה לשני המינים כה הציקה לו עד שבשלב כלשהו חשב על התאבדות בקפיצה מבניין גבוה (151).

שמות הגיבורים

מאחר שעלילת הרומאן החדש של סמי ברדוגו “זה הדברים” היא עלילה המתרכזת בשני גיבורים, שמסתפקים ב“אני” ו“אתה” בפנותם זה אל זה, אין שמם נחשף לקורא והוא נאלץ לזהותם רק על־פי הזיקה המשפחתית ביניהם – כ“אם” ו“בן”. זיקה זו בהחלט מספיקה להתנהלות העלילה של הרומאן על־פי חוקי “סיפור המסגרת” – התבנית שבחר ברדוגו לצרף בעזרתה את סיפורה של האם משנות חייה במרוקו לסיפור המיפגש הטעון בינה ובין הבן כעבור כארבעים שנה בהווה בישראל. ורק בשלב מאוחר למדי בעלילה – וגם זאת רק מתוך רמזים בה – מושיט הטקסט לקורא סיוע לדעת את שמותיהם.

אשר לבן – שמו הפרטי נרמז באחד מזיכרונות הילדות שלו. ככל שהוא מתעמק בסיפור של אמו על חייה במרוקו עד שעלתה לארץ – מתפוגג הכעס שהצטבר אצלו כלפיה והוא נזכר כיצד בהיותו נער נהגה לחבקו ולנשקו לפני הקידוש ולבטא בחיבה ובהערצה את שמו “העברי התנ”כי" כאילו היה “אותו אחד שעלה להר עם בנו ולא עשה לו עקידה” (221). במתן השם אברהם, קרוב לודאי, ביטאה באופן סמלי את תקוותה, שבעלייה למדינת־ישראל היא פותחת פרק עם עתיד מבטיח יותר לעצמה.

השם הפרטי שאימצה האם לעצמה בארץ, במקום שם הנעורים שניתן לה במרוקו, לא נודע לקורא גם בסיום הרומאן. לעומת זאת מסייע לנו הבן, אברהם, לדעת את שמה הקודם בהערת־אגב שלו, כאשר קרוב לסיום הוא מבהיר, ש“דווקא במדינה הישראלית”, אחרי שילדה אותו, “היה לה תירוץ” – “לנטוש את הצליל החורק של מָחָה ולהפוך להיות איזו מאדאם מסכנה שהתאלמנה בגיל צעיר” (319). בהערה זו מאשש הבן חשד, שכבר הבשיל לוודאות אצל הקורא עוד קודם לכן, שבסיפורה על מָחָה, הצפינה אמו בעצם את סיפור חייה.

וכעת כבר מצוי המפתח בידיו של הקורא לדעת גם את שם המשפחה של שני הגיבורים. על־פי סיפורה של מחה, היא הגיעה לארץ נשואה לשלמה פַּארְדוֹ, אך מאחר שנפרדה ממנו כאן כעבור זמן קצר, והחליטה להציג את עצמה כאלמנה, שמרה למען הבן על שם המשפחה של הבעל – פארדו, אך ויתרה על השם “מָחָה” – השם שקשר אותה לשנות הסבל במרוקו.

בהמשך הדיון בעלילת הרומאן ייחשף לקורא, שהבירור הזה של שמות הגיבורים איננו מיותר כלל וכלל, מאחר שבשם המשפחה, שנושא אברהם מילדות, מוצפן הסוד שהעלימה אמו ממנו עד לשלב הזה בחייו – סוד זהותו של הגבר שמזרעו נולד, כי רק מסיפור חייה של מחה נודע לו שלא מזרעו של שלמה פארדו הגיח לעולם. ההיחשפות שלו לגילוי הזה מזכירה גיבור קודם של ברדוגו. גם ברומאן “ככה אני מדברת עם הרוח” (2002), זו המדברת עם הרוח היא אֵם לבן שנולד לה מגבר זר שפגשה בפריז, ולא מבעלה באותה עת. אך בניגוד לאברהם, שבעקבות הגילוי יתפייס עם אמו, בנה של האם ברומאן הקודם שמר לה טינה וסירב להיפגש איתה.

אישה עם תוכנית

בפרק הראשון מתבררים פרטי הרקע להתרחשות בהווה: אף שאמו עברה להתגורר בבית־אבות בנס־ציונה לפני 7 שנים, כדי לא לחיות בגפה וכדי לזכות בטיפול רפואי בקשיי הנשימה שלה, ניתק אברהם את עצמו ממנה לחלוטין לפני 4 שנים והפסיק לבקר אצלה. לכן הופתעה כאשר הופיע לפתע, עשה את הסידורים הדרושים במשרדי ההנהלה והוציא אותה משם לחופשה משותפת בת 8 ימים. אך במקום להסיעה במכוניתו אל דירתו בחיפה או למקום נופש כלשהו, הביא אותה אל הבית שבו גדל כיתום מאב. בכך לא תמו תמיהותיה, כי מיד בהיכנסם לבית, הושיב אותה על הספה המאובקת, הציב מולה לוח והודיע לה, כי במשך ימי שהותם כאן ילמד אותה את האותיות העבריות ויקנה לה את הבסיס של הקריאה והכתיבה בעברית.

מאחר שהתעלם ממחאתה וכפה עליה את התוכנית שהועיד לשהותם במקום, קטעה את השיעור שכבר פתח בו והפתיעה אותו בדברים הבאים: “יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי לפני שאתה בא לי עם האַלְף ועם הבֶּת, למה אני אומרת לך אני יש לי דברים בחיים שלי שאני יודעת אותם – – – למה אני רוצה תשמע אותי מה אני אומרת לך עכשיו, אני נַגיד לך על המקום הזה ואתה תשמע ותהיה יודע, ותִידע גם עליה” (21). אף שבמקור אין המילה “אני” מודפסת בהדגשה, וגם לא המילים האחרות המצטרפות אליה (לי, שלי, אותי) – משקף השימוש הדחוס בכינוי “אני” את הנחרצות שבה הבהירה לו, כי למרות שעד כה הניחה לו לפעול כרצונו, אין בדעתה להניח לו להמשיך בכך. וכמובן, צריך להזכיר שוב, שבאומרה “אני יש לי דברים בחיים שלי”, אין היא מתכוונת ב“דברים” ל“חפצים”, אלא ל“עובדות” שרק היא יודעת אותן.

ובלי להמתין להסכמתו, היא מתחילה לספר בעברית המשובשת שלה ובפרץ רטורי המפתיע את בנה את קורות חייה של אישה צעירה במרוקו – שאחר כך מתברר שהיא אמה – פרשה שהתרחשה לפני כשבעים שנה. וגם אחרי שאמו כבר תעבור לספר על טלטלות חייה של מָחָה, בתה של אותה אישה, ימשיך אברהם לתמוה: “עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי קורותיה של הילדה המטולטלת” (98). אך נוכח דרישתה התקיפה של אמו, נסוג עוד קודם מכוונתו לקיים את שיעורו בשני חלקיו של היום, וניאות לפשרה: היא תספר חלק מהזמן – ואז “עוברים ללמוד עברית” בחלק האחר של השיעור (56).

בשלב שבו נכנע לדרישתה עדיין לא שיער אברהם, שהסיפור של אמו על חייה של “הילדה המטולטלת” מחה, נוגע לו וסוּפר למענו. ורק מאוחר יותר יבין, שאלמלא הסכים להתפשר עם אמו, ייתכן שלעולם לא היה זוכה לשמוע את סיפור חייה וגם לא היה מגלה מי היה אביו הביולוגי.

לא רק התפרצותה הפתיעה את אברהם, אלא גם צורת הפנייה הסמכותית בדבריה אליו: “אתה תשמע לי. כן, גם אני יש אצלי תוכנית, איך כל החיים זה היה אתה חושב? בלי תוכנית? אוהו, עוד איך עם תוכנית” (עמ' 58. המילה “תוכנית” לא הודגשה במקור, לא כאן ולא בציטוטים הבאים שבהם תודגש). רק אחרי זמן יבין שבדבריה אלה רמזה על סוד לידתו – היא הלידה שלא היתה מתממשת אלמלא היתה לה תוכנית בצאתה ממרוקו בדרכה למדינת ישראל הצעירה: לפתוח דף חדש בחייה וללדת שם את הבן שבעלה העקר, שלמה פארדו, לא היה מסוגל לתת לה.

לוא הופיע הרומאן הזה של ברדוגו בתקופה שחוקרות המיגדר חיפשו נואשות טקסטים ספרותיים איכותיים של סופרות, לאנתולוגיות שיצדיקו את טענתן הפמיניסטית על קיפוח הנשים הכותבות בספרות העברית (הן עבור “הקול האחר” משנת 1994 של לילי רתוק והן עבור “שאני אדמה ואדם” של יפה ברלוביץ משנת 2003), היו יכולות להיוושע מפרקים אלה על חיי מחה פארדו – פמיניסטית במעשיה, ולא בהצהרותיה. וגם הפמיניסטיות המזרחיות מתנועת “אחותי” היו ודאי מתעלמות מהעובדה שסמי ברדוגו הוא גבר, ומאותה סיבה משלבות מפרקי הרומאן הזה באנתולוגיה “לאחותי”, שהוציאו ב־2007 כדי להבדיל את עצמן מהפמיניסטיות האשכנזיות.

בין “שמה” ל“כאן”

ואכן, בתיאור טלטולי חייה הקיצוניים של מחה, מאז היתה ילדה ועד שעלתה לארץ, מבליטה אמו, כי אף שלא איפשרו לה ללמוד בילדותה, נאבקה כל חייה להסיר מעליה את הכבלים שבהם אסרה אותה המסורת המשפחתית. ובניגוד לכל הסיכויים ולמרות הטלטלות שכפו על חייה, היתה מילדות “עם תוכנית” – הגדירה לעצמה את רצונותיה ולחמה להגשימם. במהלך חשיפת “טלטוליה” של מָחָה, מבהירה אמו מול איזו מסורת פטריארכאלית ושמרנית היתה צריכה מחה להתייצב כדי להציל את עצמה מהגורל של אמה התמימה: “זה רגיל שָמה – – – אישה לא לומדת, מסתדרת את עצמה בלי הלימודים” (162), “זה באמת הדבר ככה, הגברים האלה שבאים פתאום ועושים שינויים בחיים של הבֶּנָדָם – – – זה מה שקורה איתם שָמה – – – שיש להם כאילו את הכוח שלהם בידיים” (185). ואכן, בני משפחתה של מחה נכשלו בניסיונותיהם להכניע את המרד שלה במסורת המשפחה.

שוב ושוב מבליט הסיפור של האם את צמידותה של מחה ל“תוכנית” שלה – לבטא באסרטיביות את זכותה להיות אדם חופשי. אחרי שהתאלמנה ובניו של בעלה מנישואיו קודמים לא קיימו את מצוות אביהם לדאוג לה, נאלצה אמהּ למצוא קורת־גג אצל אחיה ויקטור, ששיכן אותה ואת מחה התינוקת במרתף ביתו. וכבר אז, והיא רק בת שלוש או ארבע, גילתה מחה הבנה של בוגרים “ומתחילה לראות איך להיות הפוך מאמא שלה, לא רוצה להיות בתמימות כוֹמוֹ היא – – – כאילו עשתה לה תוכנית בראש איך להיות בסדר עם מה שבא לה” (59–60). ואכן, מיד לאחר מכן, כאשר ויקטור השיא את אמהּ למרציאנו בן־שימון, גבר מבוגר ומכוער, סירבה מחה בת החמש להתגורר בביתו, אלא “אומרת מה היא מרגישה ומה היא חושבת” (71), נצמדת ל“תוכנית שלה איך לעשות את החיים, זוֹתוֹמֶרֶת איך לתפוס אותם אפילו אם באים אנשים ועושים לה החלטה איפה ללכת ומה לעשות” (80) ותובעת להתגורר בביתם של דודיה, מארי ודוד.

תחנת חייה הבאה של מחה – אצל אָליס בן־אָמוֹ, קרובה מצד אביה – היתה מהמעטות שהיו נעימות לה. אך שם לא התארכה שהותה, כי אחד מבניו של אביה מנישואיו הראשונים, ג’ודה, הגיע והעביר אותה, בת השש, ממרוקו אל ביתו באלג’יר, ושם סבלה כחמש שנים. אשתו של ג’ודה, זארי, הפרה את ההבטחה של בעלה למחה ולא רשמה אותה ללמוד בבית־הספר, אלא התעמרה בה והעבידה אותה בבית. בגיל שמונה מחה כבר הופכת לפועלת בעסק של ג’ודה במרתף ביתו (128). אבל כשמלאו לה עשר, מחה “מתחילה לעשות את החשבון שלה – – – חושבת אולי היא תעשה החלטה אחרת, איזה תוכנית שתעזור לה” (139), ובוקר אחד גילתה לג’ודה את האמת על רשעות אשתו אליה (141) ודרשה ממנו להחזיר אותה למרוקו.

וכך בגיל שתים־עשרה נסעה מחה לבדה ברכבת חזרה אל קרובי אמה ממשפחת סיטון – “היא פשוט הולכת עם התוכנית לנסוע לפֶז” (169). כעבור זמן היא שוב מטולטלת – מועברת מביתם של הדודים שמעון וז’קלינה בפז לעיר דרומית קטנה יותר, אל קרוביה העשירים, משה ואסתר סיטון. אחרי שנחשפו היחסים הלסביים שקיימה הדודה אסתר עם בת־חסותה (198־196) הוחזרת מחה לפז, אל שמעון וז’קלינה. כעת היא כבר בת ארבע־עשרה ושבעת טלטולים, אך כאשר דודיה מנסים להשיא אותה לאלמן מבוגר, היא לא רק מסרבת, אלא מוחה באוזניהם במילים חצופות ומפורשות (211). מעתה היא מגשימה את “התוכנית” לפי ראות עיניה. תחילה היא משיגה עבודה כמטפלת בילדה של משפחה נוצרית, ולראשונה מזכה את עצמה בעצמאות כלכלית. אחר־כך היא מתיידדת עם ז’אק, אך נפרדת ממנו בגלל התנגדות המשפחה לקשר הזה שרקמה מאחורי גבם (224).

קרוביה טעו, אם סברו על־פי הקלות שבה השיגו את פרידתה מז’אק, שיוכלו להכתיב למחה עם מי להינשא. ולכן, כאשר ניסו לכפות עליה, בהיותה בת שבע־עשרה, אירוסין עם ז’וזף, גבר בן 40 המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, הפרה את האירוסין (235), כי דעתה כבר מגובשת בגיל הזה ש“האישה צריכה שתרצה את האיש” (239). ואכן, כעבור שנה הכירה בעצמה רווק בהפרש גיל סביר יותר – את שלמה פארדו בן השלושים. ואף שמשפחתה התנגדה לבחירתה (250), עודדה מחה את בחיר־לבה לחזר אחריה על־פי תנאיה וגם נישאה לו על־פי מנהג הקהילה (277).

אך בכך עדיין לא הסתיימו תלאותיה של מחה. כרעיה נחלצה לסייע לשלמה בפרנסתם ונשארת נאמנה לו גם אחרי שהתברר לה, כי עקב עקרותו אין הוא מסוגל לעבֵּר אותה ולהגשים את כיסופיה להיות אם לתינוק משלה. לקורא התוהה כעת, מה תהיה “התוכנית” שתתרקם במוחה נוכח הקושי הזה שהתעורר בחייה, אפשר לספק את הרמזים הבאים: ערב עלייתם לארץ, ביטא שלמה באוזני מחה את החשש, שבהגיעם לישראל תעזוב אותו בשל עקרותו. תשובתה מלמדת שאכן כבר היתה קיימת “תוכנית” במוחה: “אל תידַג עכשיו, מי יודע מה יהיה לנו שמה בישראל” ובלבה נדרה: “אם תצליח להיות בהיריון שמה בישראל, אז תעשה חגיגה גדולה, תיקח את כולה עליה מה שנקרא, על הראש שלה, על החשבון שזה יהיה הדָאגה שלה, ושלמה שעומד על־ידה בטח לא מרגיש כל מה שעובר לה בראש, על הדמיונות שלה, שהיא כבר הולכת איתם” (עמ' 319–320. ההדגשות אינן במקור).

ספק אם נחוצים לקורא רמזים יותר ברורים לסוד לידתו של אברהם על־פי התוכנית שהגשימה מָחָה מיד אחרי שעלתה לישראל עם בעלה העקר, שלמה פארדו. וגם ספק אם הוא זקוק להסבר, מדוע מיד אחרי שילדה את אברהם, התעטפה באלמנות ולא חשפה לבנה מזרעו של מי נולד. והוא שמטינה אליה, עקב כישלונותיו בחיים, הגה את נקמתו בה – הביא אותה לבית שבו גידלה אותו כיתום מאב, כדי להושיבה ללמוד ממנו את האותיות העבריות, ובדרך זו לחשוף אותה באופן משפיל כאישה בּוּרה ונחשלת – זכה לקבל ממנה את השיעור שהיה ראוי לו. לאֵם חכמה ואמיצה מזו לא היה יכול לייחל. ואשר לכישלונותיו, אל יחפש להם הצדקות במחדליה, אלא ילמד ממנה – “יעשה תוכנית” משלו, המותאמת לנתוניו שתעלה אותו על דרך המלך.

מעימות לאהבה

ככל שמתקדמים בעלילה אפשר להבחין שיחסו של אברהם לסיפור של אמו משתנה בהדרגה. תחילה הופתע מהאופן הסמכותי שבו תבעה ממנו שיקשיב לה: “עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי את קורותיה של הילדה המטולטלת” (98). אחר־כך הטיל ספק בייתכנות הסיפור שלה על מחה ועל חיי היהודים במרוקו: “מה שקורה לילדה שהיא מספרת עליה נשמע לי בלתי־אפשרי” (133). סיפורה אפילו קומם אותו: “עדיין אינני יכול לומר את מחשבתי על הדברים שלה, את דעתי הנחרצת על הכל, על איך ייתכן שככה מתרחשים דברים בארץ הרחוקה ההיא – מאורעות לא־אפשריים”. והוא גם חשד בה, ש“היא רוקמת תכסיסים רק כדי לדבר, להמציא הוויה כלשהי, מסכת נושנה של חיים פשוטים” (150).

אף שלא הפסיק עדיין לציין שהסיפור של אמו אינו מוביל אותו “לתובנות מתוחכמות” וקבע ש“תיאוריה הם קווים ישרים כל־כך” (210), כבר אישר שהוא מרותק אליו: “וכעת, כמו אותו ילד פחדן, אני גם סקרן – – – רואה אותה מספרת גדולה” (244). אך בשלב הזה כבר ברור שלא מסקרנות נכבש לחלוטין לסיפור של אמו, אלא משום שהבין, כי סיפור־חייה של מחה הוא בעצם הסיפור של אמו וכי בפרטיו מוצפנת התשובה לכישלונו להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. מלמדת על כך הערתו הבאה: “מתי אדע אם סיפורה מסביר כְּשָׁלים שלנו?”, ובעיקר את כישלונו “בכל סוג של אהבה” (254). בכך ניתן להסביר את בקשתו בסוף מאמו, שתשלים את סיפור קורותיה של מחה – בקשה המפתיעה גם אותו: “מדוע טוב לי לשמוע את הייסורים העלובים ואת סיפורה של הצעירה שאין בו שום ייחוד גורלי?” (288).

כאשר הושיב אברהם את אמו מול הלוח כדי להשפילה כאנאלפביתית, לא שיער את מה שציפה לו ממנה. אך היא, שהבינה ללא־ספק את התוכנית שלו, החליטה בו במקום, שזו ההזדמנות שלה להשלים את התוכנית של חייה, כי ייתכן שבשל גילה ובשל מצבה הבריאותי הרעוע לא תהיה לה הזדמנות נוספת לפייס את בנה. לכן קטעה את לימוד האותיות כבר בתחילתו ותבעה ממנו להאזין לסיפור שבפיה: “אולי אתה רואה איך אפשר אתה תבין את האנשים החיים שמה” (263). בסיום מתברר שזכתה לא רק בהבנתו אלא גם באהבתו. מרגע שהבין, כי בעצם סיפרה לו על עצמה כ“ילדה מטולטלת”, אשר רק בכוח רצונה ובניגוד לכל הסיכויים הצליחה להגשים לעצמה חיים מלאים בהגיעה לישראל, התפוגגה אצלו הטינה שצבר כלפיה וזו התחלפה בהערכה ובאהבה אליה.

קרוב לוודאי שכעת גם אברהם הבין, מדוע לא גילתה לו אמו עד כה את סוד לידתו. הן לוא עשתה זאת כאשר היה ילד ולא בָּשֵל עדיין להבנת המניעים למעשיה, או כשהיה נער זועם ושיפוטי כלפי “התוכנית שלה”, היתה רק מעמיקה את הפירוד ביניהם. המעשה שביצעה אחרי שעלתה לארץ – פרידתה מבעלה והתעברותה מגבר אלמוני – היה מתפרש אצלו כבלתי־מוסרי. ומבושה היה מייחס לעצמו נחיתות אישית, שלוא הוסיף אותה לנחיתות העדתית שהרגיש, היתה הופכת השתלבותו בחברה הישראלית, חברת הצברים, לחסרת־סיכויים.

הסיפור שלה הצטיין בכנותו: היו צדדים נחותים באורח־חייה של העדה במרוקו (כגון: היחס הפטריארכאלי כלפי האישה, אי ההקפדה על מתן השכלה לבנות והפרדת ילדים מהוריהם), אך העלייה לארץ העניקה לכל העדות את ההזדמנות להיפרד מגילויים מבישים כאלה ונתנה לכולם את הסיכוי להשתלב בחיים יהודיים שעתידם מבטיח יותר. אמו השלימה ב“תוכנית שלה” את החלק הקשה יותר של השינוי הזה, ועליו, שזכה להיוולד כצבר בישראל לקחת אחריות להשלמת חלקו בהיפרדות מ“החיים שמה”.

ברדוגו לא מתיישר ברומאן הזה עם הפעילים המזרחיים המרעישים את אוזנה של החברה הישראלית בטענה שהקיפוח היה ועודנו רק של המזרחיים, בעוד שלהטבת מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי ראויים כל המקופחים הזקוקים לעזרה (ניצולי שואה חולים, זקנים בודדים, חולים, נכים, אימהות חד־הוריות ועוד). הרומאן שכתב ברדוגו איננו רומאן עדתי המבטא געגועים אתניים ל“סיר הבשר” במרוקו, אלא רומאן ישראלי אנושי ומרגש על היחסים בין אֵם ובין בנה.

יתר על כן: “זה הדברים” הוא רומאן שניתן להסיק ממנו אהדה לשינוי הגדול שהתרחש בחיי כל העדות שעלו למדינת ישראל מאז הוקמה. כולן השילו מעצמן את הכבלים של מסורות גלותיות והפיקו את המירב מחיים במדינה צעירה ונאורה, שאורח חייה מאפשר לחרוצים ולנחרצים מבין העולים — לאלה שהשכילו לגבש לעצמם “תוכנית” – למצות את היתרונות שהעמידה לרשותם. המילה “ציונות” איננה מוזכרת בטקסט של הרומאן – אך בדיוק אליה מכוונים הלקחים של עלילתו.