עלמה פרבר היא פסיכולוגית שהתפרסמה בשיטות הטיפול הנועזות שלה. יומה עמוס בפגישות עם הורים, אשר מדאגה לילדיהם הגיעו אליה לטיפול פרטני, ולכן היא פותחת מדי פעם קבוצת תמיכה בקליניקה שלה, בקומה העשירית של בניין משרדים ברמת־גן, ומשלבת בה מטופלים שמצוקתם דומה, כהמשך לטיפול האישי שקיבלו אצלה. מניסיונה היא יודעת, שבמסגרת הקבוצה ובהשפעת הלחץ החברתי הנוצר בה, מוכנים המשתתפים לפתוח בקלות רבה יותר מגירות נשכחות, שבהם נעלו את זיכרונותיהם מהעבר, שהם מקור חרדותיהם וכישלונותיהם כהורים בהווה.

המטופלים שבחרה עלמה לכלול בקבוצת התמיכה, אשר את פגישותיה במשך שלושה חודשים בשנת 2008 מתאר הרומאן “רביעי בערב”, הם כולם בשנות הארבעים שלהם, משכילים ומבוססים כלכלית, למקצתם ילד אחד ולרובם שני ילדים, וביחד הם מדגימים את צורותיה השונות של ההורות כיום, ובעיקר את צרותיה המשותפות. הקבוצה מונה שבעה משתתפים בלבד ובולטים בה שני הזוגות הנשואים. דני ורונית ברגר הם הזוג הוותיק יותר, והיו יכולים להיחשב למשפחה נורמטיבית לחלוטין אלמלא פרצה לאחרונה מחלוקת ביניהם ביחס לשתי הבנות שלהם. רונית בת ה־38, שהיא מורה בתיכון, התחנכה בבית מסורתי וספגה ערכים שמרניים ולכן היא מתקשה להשלים עם הסתגרותה של הבת הבכורה, נטע בת הארבע־עשרה וחצי, בחדרה עם עומרי, החייל שהיא מאוהבת בו. ואילו דני בן ה־42, הבעלים המצליח של עסק ניקוי וליטוש רצפות, מוטרד יותר ממצבה של סיוון בת האחת־עשרה, שמגיל תשע ממעטת לאכול וחשודה בעיניו כאנורקטית.

מחלוקת דומה בנושא הילדים מזינה את המתח בין בני הזוג הנשוי השני בקבוצה, אילן וענת דורפמן. שני בנים להם, והם שונים זה מזה. מיכאל בן העשר מתואר על־ידי אילן כילד היפראקטיבי: “הוא לא מפסיק לזוז, לא לומד, עושה רעש, צועק, מנבל את הפה בלי סוף, מפריע בכיתה, מפריע בבית, מרביץ, מרדן, שקרן, יורק, לא ישן בלילות, ובנוסף לכך אין לו חברים” (190). ואילו עילם, הלומד עדיין בגן־הילדים, הוא היפוכו המוחלט: “נוח וטוב מזג, מתיקותו מאירה מחדש את הבית שמיכאל החשיך” (33). בעוד שאילן, התסריטאי המובטל בן ה־39, סבור שמיכאל הוא ילד מופרע, מאשימה ענת, המפרנסת את המשפחה משכרה כדוגמנית, במצבו של מיכאל את אילן, כיוון ש“הוא לא לוקח אחריות על כלום” (138).

 

הבודדים בקבוצה    🔗

בנוסף לשני הזוגות צירפה עלמה לקבוצה שלושה מטופלים שמגיעים ללא בני־זוג: גליה, דורי וזוהר. אף שגליה לביא בת ה־42 היא אישה נשואה ואמא לשני בנים, נועם בן השמונה ואמיר בן הארבע וחצי, היא מגיעה לפגישות בלעדי בעלה, רון, כי “עוד לפניה ניחש, שהיא הולכת לשם כדי להציל את הנישואין שלהם, לא את הילד” (125). ואכן לא את בעיותיו של הבכור, נועם, המתנהג כמו תינוק – מסרב “להתלבש לבד, לצחצח שיניים או להתקלח בלי שמישהו יעמוד לידו” (120) – היא מעלה בפגישות, אלא את הסבל שגופה השמן מסב לה מאז היתה “גור לווייתנים לבנבן” (232) – ילדה מסורבלת ומזיעה שכולם התרחקו ממנה.

דורי פרוינד הוא הומוסקסואל מזדקן ושמן, אשר בן־זוגו האחרון, דן, נטש אותו בשביל מאהב צעיר. מגעגועים לאהבה נסע לפני שנתיים לכלבייה בלוד לבחור כלבה כדי לא להיות לבד בדירה, ובאותה הזדמנות אסף משם את פאיז, נער ערבי שתמורת תשלום מוגדל הסכים להעניק לו את גופו בלי קונדום. הנער בעל המראה התמים נעלם עם ארנקו, אך להרגשתו של דורי גם הדביק אותו באיידס שיום אחד יתפרץ אצלו, כעונש על כך שמרוב להיטות לקבל אהבה ויתר על השימוש באמצעי המניעה. וכל עוד היה מסוגל להציג תעודה המאשרת שאיננו נגוע באיידס, נענה להכיר את שירה, רווקה סטרייטית בת ארבעים ופסיכולוגית בעיסוקה, שרצתה ללדת וחיפשה אבא. ומתרומת זרעו נולד לפני כשנה יָהֵלי. דורי הסכים להגיע לקבוצת התמיכה עם גליה, שותפתו במשרד המעניק לחברות מסחריות שירותי גרפיקה ופרסום, כדי לשפר את יחסיו עם שירה, אשר מחפשת תואנות שונות כדי למנוע ממנו את לקיחת יהלי לישון בדירתו. ובכללן הטענה שיהלי אלרגי לכלבה שהוא מחזיק בדירתו.

זוהר חסון היא המטופלת השלישית שהגיעה לפגישות בגפה. זוהר היא אם חד־הורית ומתפרנסת מעריכת ספרים. מאחר שלא מצאה במשך שנים בין מחזריה את המיועד לה, החליטה בגיל 39 להפוך לאם חד־הורית. בתיווכה של חברה נפגשה עם יונתן, גבר בן חמישים, שהתחייב בחתימתו על מסמך משפטי, כי לא יהיו לו שום תביעות ושום מעורבות בעובר שיתפתח מזרעו. אף על־פי־כן בחרה זוהר להתעבר ממנו בדרך הטבע, ואפילו הרגישה משיכה ואהבה אליו קודם שהרתה את אביגיל. לאחרונה מגלה אביגיל בת הארבע התנהגות היפוכונדרית. היא מתחלה במחלות מדומות כדי להיפגש עם רופא הילדים שלה ונוטה לפתח התקשרות לאבות של חברותיה מהגן. זוהר הבינה שהתופעות האלה הן תוצאה של העדר דמות־אב, ומחשש שהבעיה תלך ותחריף אצל אביגיל ככל שתתבגר, הגיעה לקליניקה של עלמה ובהמלצתה גם הצטרפה לקבוצת התמיכה.

 

הפתרונות הספרותיים    🔗

יעל הדיה הציבה לעצמה מטלה לחלוטין לא־פשוטה כאשר החליטה לכתוב רומאן על נושא ההוֹרוּת, ולא רק במשפחה אחת, אלא בחמש משפחות שונות זו מזו, כדי להבטיח ייצוג לסוגי הורות שונים: הורות במשפחות נורמטיביות, חצי נורמטיביות וגם חריגות. על־ידי ריבוי המשפחות העמיסה על עצמה הכבדה נוספת – לספר על תופעות שונות במספר גדול של ילדים. חמש המשפחות מעלות ביחד קשיים של הורים בגידול שבעה ילדים שונים. וטרם הוספנו למניין זה את מספר דמויות המשנה, המכפיל ואפילו משלש את כמות הדמויות ששיתפה בעלילת הרומאן לחיזוק מהימנותו הריאליסטית.

הדיה התגברה בעזרת פתרונות נכונים על ריבוי הדמויות ועל ההכרח לבסס את העלילה על הפגישות של המשתתפים בקבוצת התמיכה מדי יום רביעי בערב במשך שלושה חודשים. ראשית הטילה את פעולת הסיפר על מספר יודע־כל, אשר מוסכם כי הוא מסוגל לנוע בלא קושי מדמות לדמות ולתאר את מעשיהן של כל הדמויות הן בעולם החושי־חיצוני (שחוקיו מוכרים היטב גם לקורא) והן את הפעילות המתרחשת בה־בעת בעולמן הנפשי־פנימי (כגון: חלומות, רגשות, הרהורים וזיכרונות מזמנים שונים בעברן).

כמו כן הטילה הדיה על המספר הזה להניע את העלילה בשני מסלולים מנוגדים. במסלול האחד חייבה אותו לקדם את העלילה בסדר ליניארי־כרונולוגי, בצמוד לסדר הפגישות, בלי לפסוח על המתרחש בכל פגישה בין שבעת המטופלים לבין עצמם וגם בין כל אחד מהם לבין הפסיכולוגית, עלמה פרבר. ובמסלול הפוך הטילה על “המספר” להציף להווה את עברן של הדמויות – נתחים מסיפורי החיים שלהן, אשר השתחררו אצלן בהדרגה מתוך מגירות נידחות ומודחקות, בהקבלה להתקדמות הפגישות.

ואכן, בשמונת פרקי הסיפור המְסוּפְררים מצליח “המספר” לעמוד במשימה שהוטלה עליו. מפרק לפרק הוא מתקדם במסלול הליניארי־כרונולוגי של הפגישות, אך בכל פרק הוא בוחר שניים או שלושה מבין המשתתפים, הן כדי לתאר את הפגישה מנקודות־התצפית השונות שלהם והן כדי להציף נתחי סיפור מזמנים שונים מחייהם בעבר. בזכות זאת מחזיק הקורא ברשותו, בסיום הקריאה של שמונת הפרקים, מידע כפול, את המידע על מה שהתרחש במיפגשיה של קבוצת התמיכה וגם את המידע הביוגרפי על חמש דמויות, שלעברן היתה השפעה מכרעת על המתרחש בהווה בין ההורים לילדים במשפחותיהן. על־ידי הפתרונות הללו, אשר בעזרתם הניעה את “המספר” מדמות לדמות, ממקום למקום ומזמן לזמן, גישרה יעל הדיה על פערי זמן ומידע בסיפורי החיים של חמשת גיבורי העלילה ובה־בעת מיקדה את העלילה בנושאו של הרומאן – ההורות.

בעשותה כך העניקה יעל הדיה גם ברומאן הזה, כמו ברומאנים הקודמים שלה, יצירה ריאליסטית משכנעת, המוכיחה שאין נושא נדוש בספרות כל עוד מתמודד איתו סופר שמתמצא בו היטב, ובמיוחד אם הוא מגיע אליו כשהוא מצויד באינטואיציות נכונות, בהשקפה מעניינת אודותיו וביכולת סיפר טבעית להמחיש את חשיבותו. אולי יצליח הרומאן הזה של הדיה להבהיר לכותבים פחות מנוסים ממנה, שהריאליזם, אבי הסגנונות, אשר כה רבים מצהירים כבר שנים כי מיצה את עצמו ומנבאים את מותו הקרוב, מצטייר כך רק ברומאנים של סופרים חסרי־דמיון וחסרי־כישרון.

יתר על כן: הרומאן הזה של יעל הדיה גם מוכיח, כי סופר ישראלי אשר כישרונו הספרותי מוכח, יכול לוותר על האמצעים המאולצים, שסופרים אחרים מנסים בעזרתם למקם את עצמם בתודעת הציבור כסופרים עכשוויים. אמנה שניים כאלה: המאמץ להדהים את הקורא ביסודות של פנטסיה ואבסורד בעלילה, והמאמץ לכלול בכל עלילת חיים גם את “המצב הישראלי” (התבטאות על “הסכסוך”, על “השטחים” ועל “הכיבוש”), אף אם הנושא שבו הם עוסקים בפועל הוא אחד מנושאי “המצב האנושי” (אהבה, מחלה, הזדקנות, יחסים במשפחה וכדומה). משום כך, לא כללה יעל הדיה ברומאן הזה אירועים סוריאליסטיים ולא הזכירה פרט מהאקטואליה של שנת 2008, השנה שבה מתרחשת העלילה, שהיתה כזכור שנה שבה נאלץ צה"ל לצאת למבצע “עופרת יצוקה” בעזה, כדי להפסיק את הפגזת שדרות ויתר הישובים הסמוכים לרצועת עזה מדי יום במטר של פגזי קטיושות, מרגמות וטילים. אם הנושא שסופר קובע לעצמו חשוב בעיניו – עדיף שיתמקד בו, ומוטב שישקוד על מציאת הפתרונות המתאימים להתמודד איתו באופן דומה לאופן שבו התמודדה יעל הדיה עם נושא ההורות ברומאן הזה.

 

הורים מאמללים    🔗

מסיפורי החיים של חמישה מבין המשתתפים בפגישות של קבוצת התמיכה מצטרפת תמונה לחלוטין לא מחמיאה של ההורות. בטרם שהפכו בעצמם להורים, היו המשתתפים כילדים קורבנות של הוריהם. אמנם נדיר למצוא הורה שמתעלל בילדיו בזדון, אך אם לא שקל את השפעת מעשיו עליהם – הוא ראוי לתואר הורה מְאמלֵל. ואכן, ריכזה יעל הדיה בסיפורי החיים של המשתתפים בקבוצת התמיכה הורים שהתואר הזה הולם אותם: הורים נוטשים, הורים מנצלים, הורים אנוכיים, הורים מזניחים והורים החושפים את הילדים לצדדים המכוערים של החיים.

אמה של זוהר חסון לא היתה מאושרת בנישואיה וכנראה שגם לא אהבה במיוחד את המגבלות שהאימהות גזרה על חייה. זוהר היתה בת שתים־עשרה כאשר אמהּ עזבה את הבית. ובגיל שבו היתה זקוקה עדיין לחסות של הורים, ננטשה למעשה על־ידי שניהם. אמה נטשה אותה למען מאהב ואביה שקע באומללותו, וכך נכנסה זוהר לתפקיד אם־הבית. כנערה העבירה אין ספור שעות בחדרי קבלה של רופאים, “לצדו של האיש הנמוך, הרזה, הקירח” ש“מאצבעותיו לא משה המעטפה החומה הגדולה של מכון רנטגן כזה או אחר” – אביה ההיפוכונדר, אשר היה בטוח “שאינו בריא, שמשהו מקנן בו ועלול בכל רגע להתפרץ” (144), ואשר נפטר לבסוף מחיידק אלים שנדבק בו במהלך בדיקות שגרתיות שביצע בבית־חולים.

זוהר הסבירה את הצטרפותה בגיל שש־עשרה ל“זרוקות” – חבורה של נערות שנהגו לברוח מבית־הספר, להסתובב במרכז ירושלים ולעשן חשיש בהיחבא – בחיפוש דמות־אם חליפית לזו שנטשה אותה. אך בפגישה מקדימה הפתיעה אותה הפסיכולוגית עלמה עם הסבר אחר להתחברותה עם “הזרוקות” – היא חיפשה את חסותה של להקת נשים פרועה כדי להצדיק את רצונה “לנטוש את אביה, כפי שאמה עשתה” (146). גם אם ההסבר הזה, שבעמקי לבה ביקשה להיות בכלל בלי הורים, נראה לה תמוה, זוכרת זוהר כי בתמורה לצירופה לחבורה, ביצעה בה מנהיגת “הזרוקות” אונס לֶסבי אלים. בהווה היא דואגת לאביגיל, וכדי “לתקן משהו” ביחסים עם ילדתה הצטרפה לקבוצת התמיכה, אך בפגישות “החלו להתעורר בה כמיהות לאיזו בריאה מחדש – של עצמה” (266). כאשר קבעה כעבור זמן פגישה אישית עם עלמה, כבר הבינה “שהיא מאוהבת בה, בעלמה, אהבה גולמית, גורית, אהבה של תינוקת” (311).

גם דני ברגר היה קורבן של נטישה על־ידי הורה. אמו היתה בת 35 כאשר אביו בן ה־42, “איש קירח ושמן” שהיה נהג הובלות, עזב בפתאומיות את הבית. לדני זכור הבוקר הראשון שבו התעוררו הוא בן ה־5 ואסתי אחותו בת ה־7 “אל תוך דירה בלי אבא” (50). בבת אחת הפך הוא ל“גבר החדש בבית”, כי הרגיש שהוא אחראי לשלומן ולאושרן של אמו ואחותו (192). ומאז הוא מגונן על המשפחה, על רונית ועל שתי הבנות שלהם, נטע וסיוון, ויש לו גם דעה ברורה על הורות: “הורה טוב הוא הורה שלא נותן לילדים שלו סיבות לשנוא אותו, ואבא שלו נכשל בהורות לא מפני שעזב, אלא כי נתן לילדים שלו סיבה ממש טובה לשנוא אותו” (200). הפסיכולוגית לא היתה צריכה לעמול קשה כדי לזהות את מסירותו למשפחתו, כי דני נתן לה ביטוי מפורש במפגשי הקבוצה: “הוא מאמין שמגיע עונש מוות לגברים שמתעללים בנשים שלהם, וזה עוד בלי לדבר בכלל על אלה שמתעללים בילדים. לאלה מגיע יותר מעונש מוות. מוות בעינויים מגיע להם” (154).

במהלך הפגישות נפתחה מגירת הזיכרון של דני והוא נזכר בניסיון המיני הראשון שלו, כאשר איבד את בתוליו אצל נערה, שבתמורה לסיגריות ביצעה מין אורלי לארבעה חיילים. אף שסלד ממראה הנערה השמנה והאדישה, לא עמד בלחץ חבריו, ולמרות שהיסס, ביצע גם הוא עם הנערה את המעשה. אחר־כך, אחרי שחבריו הישקו את הנערה לשוכרה, נגרר אחריהם והשתתף גם באינוסה. כל השנים הצדיק את חלקו באותה פרשה על־ידי כך שהגדיר את עצמו כקורבן של התעללות מינית שאותה נערה עשתה בגופו, אך בהשפעת ההיזכרות באירועים אלה כעת, כאבא לשתי בנות, הבין שבעצם היה שותף לאינוס קבוצתי של אותה נערה. בהשפעת ההבנה הזו חזר בו דני מן ההיתר שנתן לנטע, בניגוד לעמדתה של רונית, לנסוע עם החבר שלה ועם חבריו לחופשה באילת, והחזיר אותה בעצמו הביתה מתחנה בכביש הערבה, כדי שלא תהיה אף היא קורבן לאינוס קבוצתי.

מדגם שונה של הורות מאמללת סבל אילן דורפמן. אביו היה צלם של סרטי קולנוע ולכן נעדר הרבה מהבית. באתרי הצילום בגד באשתו עם נשים צעירות שעבדו שם לפרנסתן ונהג להשתכר עד שבריאותו נפגעה. אמו, שעבדה כעורכת תוכניות ברדיו, סבלה בשתיקה למען שני ילדיה את התמכרות אביו לסקס ולטיפה המרה. בגיל 13 התלווה אילן לאביו ליום צילומים, ואז ראה במו־עיניו שמץ מאורח־חייו של אביו. באותה שנה עזבה תמי, אחותו בת החמש־עשרה, את הבית, כי מאסה גם במעשיו של אביה וגם בהשלמה של אמה עם גורלה. אז כעס אילן על אחותו, אך בהווה כגבר בן 39, אשר לא זוקף לזכותו הרבה נקודות זכות כהורה כבעל וכמפרנס, הוא נוטה לחשוב שאולי תמי צדקה: “שניהם נולדו לתוך אותו גיהינום, אבל בניגוד אליו, אחותו לא התכוונה למות בו” (73).

כאשר היה נער בן שש־עשרה דפוק וחרמן, נענה אילן לתחינת אמו וכדי שלא לאכזב אותה הגיע לטיפול אצל הפסיכולוגית ד“ר רוט, בעיקר כדי שתשפיע על אמו לשלוח אותו לפנימייה אשר תשחרר אותו מנטל הטיפול באביו, שחלה בשחמת הכבד ובסוכרת משנות השתיינות הפרועות שלו. אך ד”ר רוט לא שעתה לתחינתו ולא נחלצה לסייע לבקשתו. מחובת ההמתנה למונית, שהחזירה את אביו מהטיפולים, כדי להעלותו במדרגות אל דירתם, השתחרר אילן רק בגיל תשע־עשרה. יום אחד לא נענה לצפירות של המונית, ומצא אחר־כך את אביו שרוע ללא רוח־חיים בחדר המדרגות.

העבר הזה משתקף במצב נישואיו של אילן עם ענת ובמצב יחסיו עם בניו. מאחר שהניח כי אין לאלה תקנה, התנהג בפגישות של קבוצת התמיכה באופן שקומם את כולם. מדי פעם לקח לעצמו הפסקת עישון והעיר הערות ציניות בעיקר כלפי הפסיכולוגית. באחת הפגישות שמה להן עלמה קץ בתגובה שהפתיע את כולם: “היא לא היתה מקבלת אותו בכלל לקבוצה לולא ענת, כלומר לולא האיום שלה שהיא תעזוב אותו אם הוא לא יבוא לטיפול, כי הוא טיפוס דוחה – – – ויבבן שחבל על הזמן” – גבר אשר “יש לו עם נשים משמעותיות בחייו היסטוריה ארוכה ומפוארת של נטישות: אחותו הגדולה, הפסיכולוגית שהיתה לו כשהיה נער ולא הסכימה לקבל אותו בחזרה אחרי שעזב, אפילו שהתחנן לבוא שוב, ואחר כך אמו שמתה לא מזמן, ועכשיו גם ענת” (191). ברשימה זו לא כללה עלמה את חברתו הראשונה, ליהי, אך רק משום שפרט זה לא היה מצוי ברשותה. ליהי נטשה אותו יום לפני שגילה את גופת אביו בחדר המדרגות (137).

אילן מזהה אצלו דמיון לאביו, כמוהו הוא מתמכר לסקס וכמוהו נכשל כהורה לילדיו, ובמיוחד נכשל עם מיכאל, שלדעתו הוא ילד מופרע ואלים. לא רק שכך הגדיר את מיכאל בשיחה עם דני (200), אלא שגם הכריז באוזני הקבוצה שאינו אוהב דבר בילדיו, כי כל הזמן הוא רואה בהם את עצמו (243). ואף שהוא דוחה את האשמה שמטיחה בו ענת, כי אינו לוקח על עצמו אחריות, הוא יודע שיש הרבה צדק בטענתה זו כלפיו: “אם משמעות ההורות היא להיות יותר בוגר מהילדים שלך, יותר בן אדם, אין סיכוי, חשב, אין סיכוי בעולם שיצליח בזה” (63).

 

הורים שוגים    🔗

גליה לביא לא סבלה מאחת הצורות הללו של הורות מאמללת, ואף על־פי־כן לא היתה לה ילדות מאושרת. הוריה ודאי האמינו שהם פועלים נכון כאשר התאמצו לטפל בתופעה הגופנית שהורישו לה – הנטייה להשמנת יתר. היא נולדה במשקל המתקרב לחמישה ק"ג, ואחרי שהוסיפה בילדותה קילוגרמים רבים למשקלה, ניסה עליה אביה הרופא כל מיני שיקויים כדי שלא תזיע כל־כך. לידת אחיה, יואב, העניקה להוריה הזדמנות לרכוש משקל, ואביה הציע לה “משחק שבו היא עולה על המשקל ואחר כך יורדת ממנו”, ואם “המספרים יהיו נחמדים” הובטח לה גם פרס על כך. מאחר שיואב היה פטור ממשחק השקילות, הבינה שהוריה מתביישים בה ואינם אוהבים אותה. בכיתה ו' כבר היו לגליה 22 קילו עודפים והיתה ילדה דחויה גם בכיתה.

כבחורה לא היתה גליה מחוזרת, אף על פי כן עד שנישאה שכבה עם עשרה גברים, שמשום מה מצאו בה עניין, אך מיד אחרי ששכבה עם גבר, מיהרה לנתק את הקשר אתו, כדי להקדים את הדחייה שהניחה כי תגיע בוודאות מצידו. בגיל עשרים וחמש, כאשר היתה סטודנטית ב“בצלאל”, עוד הסבירה לאמה הדואגת כי מבחירה היא מסתגרת בבית ולא נפגשת עם בחורים (238). ואז הפתיעו אותה הוריה ופשוט זרקו אותה מהבית “במעשה נחרץ של שכירת חדר בשבילה בדירה עם שתי שותפות” (392). כאשר התאהבה ברון היתה גליה בת שלושים ואחת ומשקל גופה כבר הגיע למאה ועשרה קילוגרם. ורק בפעם הראשונה הסכימה לחשוף בפניו את גופה המסורבל בלי לכבות תחילה את האור, ובאפלה התעברה עם שני בניה, נועם ואמיר.

בקבוצת התמיכה בלטה גליה לא רק בממדי גופה החריגים, אלא במאמציה להשתייך, לזכות באהבת כולם (421). ובמיוחד נכספה לזכות באהבתה של עלמה. בפגישות בלעה כל מילה של עלמה והתפעמה גם מכל אמירה שלה, גם כזו שהבסיס העובדתי שלה מעורער למדי: “אנשים מביאים ילדים לעולם כדי לקבל כוח – – – אתה עושה ילד ומצפה שהוא יהיה המטעֵן שלך, שבכל פעם שהסוללות שלך מתרוקנות תחבר את עצמך אליו ותתמלא, אבל מה שקורה בפועל הוא הפוך: הילד מרוקן אותך” (194). מאחרים ביקשה גליה אישור למשיכה שהרגישה כלפי הפסיכולוגית היפה ולהרגשתה שעמליה נמשכת אליה (174). לכן, אין לתמוה שהמשתתפים בפגישות הקבוצה התרחקו ממנה, כי הרגישו כי יש בה “איזה משהו בולעני” (195). ובשתי הזדמנויות גם נתנו לכך ביטוי במעשה: זוהר פשוט קמה ועזבה בפתאומיות את גליה בפגישה האחרונה שהתקיימה ביניהן, והבֶּרגֶרים, רונית ודני, בדו סיפור כדי לסלק אותה מביתם.

גם את דורי פרוינד, ההומוסקסואל בחבורה, אפשר להגדיר כקורבן של הורים שוגים. הוא היה הצעיר מבין שלושת הבנים של הוריו. אך כבר קודם לכן התבלט כשונה מאחיו. בעוד שאחיו לחמו בעזרת פעילות ספורטיבית בנטייה להשמנה שירשו מן ההורים, התעבה גופו מעצלות ומאכילה בלתי מרוסנת. הצטיינותו בציור (221) לא שינתה את יחסה של אמו אליו, שהתגאתה רק בבניה הגבריים. גם אביו חולה הסוכרת נכנע בכל לרודנותה, אך כל עוד היה בחיים, העניק לדורי את הגנתו וחיבתו. אביו היה “היחיד במשפחה שהתייחס אליו כאל גבר והיה קורא לו ‘בחור’ כשהיה ילד קטן” (292). אלא שדורי התייתם מאביו בעודו ילד, ולכן היה חשוף רוב חייו לשנאת אמו. שנאתה אליו הפכה לממש מפורשת אחרי ששכלה את המוצלח מכל ילדיה, את אחיו הטייס, שוקי, שנהרג בתאונת אימונים בצבא (99). ובצדק אמר לעצמו כשנזכר באמו, כי “היא הרסה לו את החיים – – – נתנה לו חיים והרסה לו אותם” (307).

אף שאת נטייתו המינית השונה גילה דורי רק בגיל 13 (303), כבר היה מטופל קודם לכן אצל היועצת של בית־הספר. ובפניה העלה את העובדה, שבעוד אחיו הגדולים, שכבר היו בצבא, מתעסקים הרבה בבנות, “הוא עצמו לא חושב שהוא נמשך לבנות, אבל הוא לא בטוח” (222). אך בצאתו פעם משיחה נוספת עם היועצת, החליט להתאבד בקפיצה מגג, או להפוך את עצמו “לילד סיעודי”, כדי שלא יצטרך לעלות לכיתה ח', “כי ידע ששם כבר קורים דברים ממשיים בין בנים לבנות” (223). עקב מותו של שוקי באימונים, לא ביצע את הקפיצה, אבל מאז הסתגל לחיות בשלום עם חריגותו המינית.

דורי התגאה מאוד בתרומתו להבאת יהלי לעולם, כי לידתו העניקה לו את ההרגשה “שזהו, הנה הוא כבר אבא, סוג־של” (92). ולכן, כאשר התלונן באחת הפגישות על התנגדותה של שירה לאפשר ליהלי לישון בדירתו, נעלב מתגובתה של עלמה, אשר “בלי רחמים השתלחה בו ואמרה שאולי, באיזשהו מקום, הוא כועס לא רק על שירה אלא גם על יהלי, שבניגוד לכל הציפיות לא הפך אותו לאדם מאושר, אלא להיפך, העצים אומללויות ישנות” (194).

באופן דומה, מכוונה טובה, פגע גם דני בבתו סיוון, שכלל לא קיבלה מהוריה נטייה תורשתית להשמנה. מאהבה לבנותיו טיפח את יופיין כדי שיהיו דומות לאמו, שהיתה בעיניו היפה בנשים. אך כאשר מדדה סיוון בגד־ים בחנות, הבחין בצמיג קטן מעל קו המותן של מכנסוני הביקיני שמדדה. אף שלא העיר לה על כך, הבינה סיוון בעצמה, כי מצא פגם כלשהו בגופה, אם אילץ אותה למדוד וגם לקנות בגד־ים שלם, כדי שיסתיר את בליטת השומן הזעירה הזו. אך מאז החלה סיוון להמעיט באכילה, ואף שרזתה רכשה בחסכונותיה משקל, כדי שתוכל לבדוק יום־יום, אם הוסיפה למשקל גופה.

רק שניים מבין המשתתפים בקבוצת התמיכה הפיקו תועלת ברורה מהערותיה של עלמה. הראשון היה דני, שהופתע לשמוע ממנה כי באשמתו, בגלל מה שאירע בחנות לבגדי־ים, הפכה סיוון לאַנוֹרֶקְטית ולבּוּלימית: “היא פוחדת לאכזב אותך, להגשים לך איזה סיוט שאתה חי אותו כל החיים, יודעת שלא תוכל לאהוב אותה אם היא תיהפך לדבר שאתה פוחד ממנו כל־כך, לדֶבָּה, והיא, מכולן, מבין כל נשותיך, דני, מבין כל הנשים שאתה שומר עליהן, מנסה להיות החיילת המצטיינת” (418). והשני היה אילן, אשר רק אחרי שאימץ את הצעתה של עלמה – “קח את הילד וסע אתו לאַנְשֶהוּ, יומיים־שלושה, אפילו יום אחד, רק שניכם” (251) – ויצא עם מיכאל ביום גשום לחופשה בצפון, גילה שהתנהגותו של מיכאל היתה זעקת ילד אומלל לאהבת אביו.

 

הפרק “עלמה”    🔗

הדיון התמקד עד כה בשמונת הפרקים המסופררים, שהם פרקי הסיפור המרכזי, המספרים על הפגישות ועל המשתתפים בהן, אך תיאור כרך הסיפורת הזה יהיה לוקה בחסר אם לא יוצגו שני טקסטים נוספים הכלולים בו. טקסט אחד מודפס באות חריגה, אך ללא כותרת וללא שם מחברו. הטקסט הזה גם לא מופיע רצוף, אלא באופן מקוטע – חלק אחד ממנו מוצב בפתח הכרך ושאר חלקיו מפוזרים בין שמונת הפרקים המסופררים. הטקסט שני מוכתר בכותרת “עלמה” ובכותרת־המשנה: “או: איך לנטוש הורה בשלושה שלבים”, אך הוא מוצב בסוף הכרך כפרק חיצוני לפרקי הסיפור המרכזי.

הפרק “עלמה” מספר על דילמה שהפסיכולוגית עלמה פרבר היתה נתונה בה ביום פתיחת הפגישות של הקבוצה. באותו ערב התאחרה להגיע לקליניקה, כי הקדימה לבקר בבית־אבות את אמה. הביקור הכביד על עלמה, אך לא רק בגלל מצבה הקוגניטיבי־גריאטרי כחולת אלצהיימר של אמה, אלא גם משום שילדותה של עלמה היתה ילדות אומללה למדי. בהיותה תינוקת התייתמה עלמה מאביה, שנהרג במלחמת ששת הימים. אף שההתייתמות מאב הפכה את עלמה ל“גיבורה שכונתית”, התרחקו ילדים ממנה כדי שהיתמות שלה לא תידבק גם בהם (440). ולכן זוכרת עלמה שאמה ריכזה את חייה בגידול ילדתה היחידה כאם חד־הורית. האמא היתה חברתה למשחק ושיחקה איתה בקלפי המשחק “פרחי הארץ” (453).

בשמונת פרקי הסיפור המרכזי אין זכר לפרטים ספורים אלה על ילדותה של עלמה, כי אנו פוגשים אותה בהם כאישה בוגרת, בת 42 ויפת־מראה, המפורסמת בשיטות הטיפול שלה כפסיכולוגית המתמחה בבעיות הורות. ואכן, “המספר” של פרקים אלה מתאר אותה כפסיכולוגית המנהלת ביד רמה את הפגישות של קבוצת התמיכה. היא עירנית, ממוקדת ומגיבה מיידית, אך בצורות שונות, על הערות מצד המשתתפים, אשר עלולות להכשיל את הפגישה. וגם מחייה הפרטיים בהווה לא נידב על עלמה יותר משני פרטים: שהיא נשואה לארכיטקט אשר למד בטכניון (200) ושבתם היחידה היא תאיר בת ה־12 (125).

אף על פי כן לא חש הקורא, כי בגלל מיעוט המידע שסיפק לנו “המספר” על הפסיכולוגית בשמונת פרקי הסיפור המרכזי מוצדק להלין עליו, אלא על עצמו, על כך שהביקורת הזו כלפי “המספר” לא התעוררה אצלו הרבה לפני שהגיע לפרק “עלמה”. והן היה עליו לשאול קודם לכן, כאשר ריכז את כל תשומת לבו בסיפורי החיים של המטופלים של עלמה, מדוע אין “המספר” מספק פרטים דומים גם על הפסיכולוגית שלהם? והרי ברור שגם לה היו ילדות, נעורים ובחרות עד שצברה תהילה כפסיכולוגית “קוסמת”. כמו כן היה על הקורא לתמוה על הימנעותו של “המספר” מכל הערה ביקורתית על התנהגותה של עלמה כפסיכולוגית בפגישות של הקבוצה, אשר בהן חצתה לא אחת את קווי הגבול המקצועיים, בהטיחה תגובות זועמות ומשפילות באחדים מהמטופלים. משום כך מופתע הקורא מתוכנו של הפרק החיצוני “עלמה”, שבו מתקן “המספר” את שתי ה“הזנחות” המכוונות האלה שלו.

אשר לדילוג הגדול ברציפות סיפור חייה של עלמה מילדותה האומללה ועד היותה פסיכולוגית מצליחה, מגלה לנו “המספר” בפרק חריג זה כי בהווה לכודה עלמה בין יחסיה עם אמה מזה לבין יחסיה עם בתה תאיר מזה. ובעודה מטפלת בדילמות שנוצרות בין הורים לילדים ברצף הדורות במשפחות של לקוחותיה, נתונה היא עצמה בהתמודדות עם דילמות אלה. הביקור בבית־האבות אצל אימה מכביד עליה והיתה מודה לאלוהים אילו כבר שיחרר אותה מחובה מאולצת זו. ועל תיפקודה של עלמה כאמה לבת בגיל ההתבגרות, מגלה הפרק, שעדיין מייסרת אותה החרדה שהתחילה אצלה מיד אחרי שילדה את תָאיר, אחרי שלא הצליחה להניק אותה וגם כשלה ביצירת קשר איתה עד שמלאו לתאיר שלוש שנים.

הפרק מספר בהרחבה את סיפור “אונס ההנקה” של תאיר (המצטרף בעלילת הרומאן לסיפורי האונס נוספים שחוו אחדים ממשתתפי קבוצת התמיכה). מתוך תיסכול נסעה עלמה לחוות הנקה בגליל, אך נמלטה משם עם תאיר, אחרי שראתה כיצד מצליחה האישה הדדנית, על־ידי הפעלת אלימות, לבצע את פעולת ההנקה של תאיר, שהיא, אמה הביולוגית, לא הצליחה לבצעה. עלמה הרגישה אז שהיא הפקירה את תאיר בידי אישה זרה, “ונשבעה לעצמה שלעולם לא תעשה זאת שוב" (458). מאז לא הסירה את עיניה מתאיר, אף שהקשר של תאיר אליה הפך עקב כך לקשר תלותי.

טיבו הבלתי־תקין של קשר זה שהתפתח במשך שנים בין עלמה לתאיר התגלה לעלמה ביום שבו עמדה לקיים את הפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה. באותו יום יצאה תאיר עם כיתתה לטיול בן ארבעה ימים. ואף שזה מכבר ציידה עלמה את תאיר בטלפון נייד, כדי שתאיר תשאיר לה מדי פעם הודעה, נכנעה עלמה לבעלה, יאיר, ולא ציידה אותה בטלפון תחליפי, כעונש מוסכם ביניהם על כך שתאיר כבר איבדה שלושה מכשירים באותה שנה. בבוקר עמליה כמעט והגניבה לתיק של תאיר את המכשיר הפרטי שלה, אך מאחר שעמדה בסיכום עם בעלה, הטרידה אותה כל היום המחשבה, שתאיר תהיה מנותקת ממנה במשך ארבעה ימים תמימים ובמקרה של אסון לא תוכל להתקשר הביתה.

 

כישלונות “הקוסמת”    🔗

אחרי שהפרק הביא בפניו עובדות משלימות אלה על הפסיכולוגית, אמור הקורא לשאול את עצמו את השאלה הבאה: האם מתאימה פסיכולוגית להעניק שירותים פסיכולוגיים בנושא ההורות לאחרים, אם לה עצמה אין פתרונות ליחסיה עם אמה ועם בתה? או בקצרה: האם יכול טובע להציל טובעים אחרים? ולכן לא במקרה פותח “המספר” את הפרק “עלמה” בהרהור הבא שלה: “אלוהים, אמרה לעצמה, תעשה שיכה בי ברק לפני שהילדה שלי תראה אותי ככה” (429). כמו כן הוא מוסיף הרהור דומה של עלמה, אחרי שיצאה מהביקור אצל אמה: “ועלה על דעתה שאולי באה לכאן הערב רק כדי לקנות זמן לפני שתגיע לפגישה, רק כדי למתוח את השעה שבין שבע לשמונה, שעה שבכל יום רביעי היא בעייתית, כי אז היא צריכה לאסוף את עצמה מכל המקומות שבילתה בהם באותו יום ולעטות שוב על עצמה את גלימת הקוסמים – זו שבשבועות האחרונים נדמה שנהייתה גדולה ממידותיה, שהיא נשמטת מכתפיה, שהרגליים שלה דורכות עליה” (443).

אלמלא התרכז הקורא קודם לכן, בשמונת פרקי הסיפור המרכזי, בסיפורי החיים המעניינים ומעוררי האמפתיה של “המטופלים”, היה ללא ספק מגיע בעצמו למסקנות אלה של עלמה על עצמה מתוך תיאור הפגישות של קבוצת התמיכה. הפגישות עברו יחסית בשלום כל עוד הטילה בהן על המשתתפים מטלות שגרתיות. לקראת הפגישה הראשונה ביקשה מכל משתתף שיכתוב “מונולוג על המילה אבא” (30), בהמשך הטילה עליהם להתכונן בצורה דומה לנושאים הקשורים בתפיסת ההורות שלהם, כגון: הגבולות שהם מציבים לילדיהם בבית (190) ומה הם אוהבים בילדיהם (239). גם נושאים אלה הציתו לא מעט מחלוקות והצליחו להביא את המשתתפים לחשיפה עצמית רבה. אך אחרי שהציבה למשתתפים את האתגר הבא: “כל אחד יקבל ילד של מישהו אחר לשבועיים, זאת אומרת, לא שהילד או הילדה יעברו לגור אצלכם, אבל במשך שבועיים היא רוצה שיגדלו את הילד הזה, יטפלו בו, ירגישו מה זה להיות ההורים שלו” (283) – מוטטה עלמה את הקבוצה וגרמה לפיזורה לפני שהשלימה את כל 12 הפגישות המתוכננות.

ההצעה להחליף ביניהם את הילדים תאמה אולי לדימוי שצברה עלמה בעיתונות ובין ההורים על שיטותיה הנועזות כפסיכולוגית בפתירת בעיות הורות, אך קוממה את רגש ההורות הטבעי של המשתתפים. האם החד־הורית זוהר חסון היתה הראשונה שהודיעה על פרישתה מהמטלה וגם מפגישות הקבוצה, בנימוק שבשום אופן לא תרשה לזרים לטפל באביגיל שלה. מתוך התנגדות למטלה, התגברו גם רונית ודני על המחלוקת ביניהן כהורים והתאחדו לסילוקה של גלית מביתם, בערב שבו הגיעה ליצור את הקשר עם סיוון, שאותה היתה אמורה לארח. הצלחת המטלה של חילופי הילדים היתה מותנית בכך שאיש לא יפרוש ממנה. ודי היה בשני מקרים אלה כדי שהפירמידה תקרוס וגם קבוצת התמיכה תתפרק לפני המועד שנקבע להשלמת הסדרה כולה.

אלא שהפרק החיצוני “עלמה” חושף, כי לא רק שהפסיכולוגית צדקה כאשר קבעה שגלימת הקוסמים שלה גדולה ממידותיה, אלא שבגלל אירועים שהתרחשו לה באותו ערב, כמעט ולא נפתחה קבוצת התמיכה במועד. היתה זו טעות של עלמה, להחליט על ביקור אצל אימה דווקא בערב ההוא, כי לא לקחה בחשבון את הפקקים שיעכבו אותה בדרך מבית־האבות לקליניקה שלה ברמת־גן. את הטעות הזו ניסתה עלמה לתקן על־ידי פנייתה בטלפון לגליה, כדי שתודיע לקבוצה כי תתאחר. היא לא יכלה לשער מראש, כי בנוסף לכך תקבל מיד אחר־כך הודעה מהאחות בבית־האבות, כי אמה שוב ברחה ושעליה לחזור ולעזור בחיפוש אחריה. לכן התקשרה שוב לגליה, כדי שתודיע על פיזור הפגישה ותירצה זאת בשקר “לבן”, לפיו צפוי האיחור שלה להיות גדול מאוד, בגלל הפקק האדיר שחסם את הדרכים בכל גוש דן.

שקר “לבן” התבקש במקרה זה, שהרי לא יכלה לגלות למשתתפי קבוצת התמיכה את הסיבה האמיתית לאיחור שלה, שבמענה לקריאת האחיות המבוהלות, שעליה לחזור לבית־האבות, ביצעה פניית פרסה מסוכנת והחלה בנסיעה לשם. אך תוך כדי נסיעה הרהרה בהודעה התקיפה של דני, בשם הקבוצה, שהם יחכו לה בלובי של הבניין עד שתגיע. ואז שינתה את דעתה וביצעה סיבוב פרסה מסוכן שני והחלה בנסיעה אל הקבוצה הממתינה לה ברמת־גן. סמכותה כפסיכולוגית היתה ודאי מתערערת בעיני הקבוצה אילו ידעו ש“הקוסמת” שלהם היא פסיכולוגית שמתקשה בעצמה לקבל החלטה כאשר היא נקלעת לדילמה. ואשר למוצא של עלמה מהדילמה – זו תתבאר בהמשך, בדיון על הטקסט החריג השני שנוסף לפרקי הסיפור המרכזי.

אך כסיכום לדיון בפרק “עמליה”, המנתץ את דמותה של עלמה פרבר כפסיכולוגית “קוסמת”, חשוב להבהיר, כי אין לקרוא את הרומאן הזה של יעל הדיה כרומאן פסיכולוגי. עלילת רומאן פסיכולוגי מזמינה את הקורא ליהנות מהצצה סקרנית בחוכמתו של הפסיכולוג לפרש באופן מפתיע את ההתנהגות הקלינית והבלתי־נורמטיבית של מטופליו. אף שהרומאן “רביעי בערב” מספר על פגישות טיפוליות בחסותה של פסיכולוגית, לא מזמינה בו יעל הדיה את הקורא להשתכשך בבריכת הניסויים בבני־אדם על־פי אחת האסכולות של הפסיכולוגיה, כי היא כתבה רומאן ריאליסטי על טבע האדם, שאיננו כפוף לחוקי התנהגות של אסכולה פסיכולוגית כלשהי, אלא מסוגל להפתיע בתגובותיו כתוצאה מהסתירה בין תכונות מוּלדוֹת ונרכשות באופיו.

 

מי אחראי למסה?    🔗

קטעי הטקסט, המודפסים באות חריגה בין פרקי הסיפור המרכזי, ודאי הצטיירו לקורא כמיותרים או לפחות כמעכבים את שטף הקריאה של פרקים אלה. לפיכך שום נזק לא ייגרם, אם הקורא ידלג עליהם בקריאה הראשונה, אלא יחזור אליהם ויקרא אותם ברצף בסיום הקריאה של שמונת פרקי הסיפור המרכזי. או־אז יגלה שביחד הם מסה על נושא ההורות ועל היחסים בין הורים לילדיהם – שהוא הנושא שבו עוסק הרומאן דרך סיפורי ההורות של המשתתפים בקבוצת התמיכה (ואליהם כבר מוצדק לצרף כעת גם את סיפור ההורות של עמליה).

כזכור, סופרו פרקי הסיפור המרכזי והפרק החיצוני “עלמה”, על־ידי מספר יודע־כל, ולכן ירצה ודאי הקורא לדעת, מי חיבר את המסה הזו. ברור שאין לייחס את המסה למספר היודע־כל, שהרי לא רק שמחבר המסה ניסח אותה בגוף ראשון, אלא שהוא גם מציג את דבריו בלשון רבים. המסה נפתחת במשפט “הנה כמה מן הדברים שמעולם לא עשינו עם הילדים שלנו” (7) ומסתיים במשפט “ואולי, פתאום יתחילו גם כפות רגלינו לנוע…ונתחיל גם אנחנו לחולל” (364).

סבירה יותר היא האפשרות כי את המסה חיבר אחד מהמשתתפים בקבוצת התמיכה, בעיקר מבין אלה שעוסקים בכתיבה ובעריכה (אילן וזוהר). האפשרות הזו נתמכת על־ידי המשפט הבא, אשר מסיים את הקטע המודפס בין הפרק הרביעי לבין הפרק החמישי של הסיפור המרכזי במילים הבאות: “גם אנחנו שואלים את עצמנו אם יכול להיות שהיה לנו רע כל כך בתור ילדים, ואם כן, איך זה ששרדנו ונעשינו אנשים נורמטיביים, תורמים לחברה, ואיך זה שאנחנו יושבים בחצי גורן בבניין משרדים ברמת גן ומנסים להציל את הילדים שלנו מהילדות שלנו” (229). גם הקטעים אשר פותחים במילים “אחת מאיתנו” תומכים לכאורה באפשרות הזו (בעמודים 228 ו־322).

אף שאין לשלול בוודאות את האפשרויות הקודמות, מכריע תוכנם של קטעי המסה בעד זיהוי אחר של מי שכתב אותה. אחרי הפרק החיצוני “עלמה”, שבו התגלתה עלמה כפסיכולוגית שגלימת הקוסמים “גדולה ממידותיה” ושרגליה “דורכות עליה” (443), משמע: רומסות אותה, מתאים לה להתיישב ולכתוב מסה המבטאת את הודאתה בקוצר ידה להציע פתרונות עקביים ושיטתיים להורות הנתונה במצוקה. ואכן, רק במוחה של פסיכולוגית מאוכזבת או אף מתוסכלת כמו עלמה יכול היה להתעורר הרצון לכתוב מסה ולסכם בה את מסקנותיה העגומות, אך המציאותיות, על היחסים בין הורים וילדים.

בזיהוי עלמה כמחברת “המסה” תומך דימוי שעלמה נוהגת להסתייע בו בשיחותיה עם המטופלים. בפרק האחרון סופר לנו, כי עלמה ביצעה שתי פניות פרסה מסוכנות עם רכבה, משום שהתלבטה אם להיענות לקריאת האחיות מבית־האבות, שממנו ברחה אמה, או לתביעת הקבוצה שהמתינה לה בלובי ברמת־גן. למעשה סבה עלמה פעמיים אחורה מכיוון הנסיעה שלה. בעגת נהגים תוגדר נסיעה כזו כנסיעה ברוורס. אילן דורפמן השתמש בדימוי זה כדי להסביר את מצב נישואיו עם ענת. הוא דימה את המשבר בנישואיהם כמו עמידה על צוק שאפשר ממנו או להתקדם אל התהום הפעורה מתחתיו, כלומר: התקדמות לגירושים, או “עושים שם פניית פרסה בסמיטריילר המשפחתי…ולרוורס הזה ענת קוראת טיפול” (63). גם עלמה השתמשה בדימוי הזה באחת הפגישות של קבוצת התמיכה, בדברים שאמרה לגליה: “אין דבר כזה זיכרונות משותפים, את רוצה לעשות רוורס ומחפשת אנשים שיכוונו אותך. זה כמו לרצות לצאת מחנייה קשה” (117). ולכן מתאים דווקא לעלמה לספר במסה, באחד מקטעי “אחת מאיתנו”, על מטופלת בקבוצת התמיכה אשר זכרה את הבעת הפנים המאומצת של אביה “בכל פעם שנסע רוורס”, והוסיפה כי לאחרונה “שמה לב שגם היא עושה את זה, בדיוק את הפרצוף הזה ואת נשיכת השפה התחתונה, כשהיא מתמרנת את המכונית אחורה” (228).

 

סיכום ההורות במסה    🔗

אך לזיהוי עלמה כמחברת המסה ניתן להציע נימוק משכנע יותר, והיא ההקבלה בין הקביעות הכלולות במסה בנושא ההורות לעובדות שעולות מסיפורי החיים על יחסי הורים וילדים בשמונת הפרקים של הסיפור המרכזי ובפרק “עמליה”. פרט למספר היודע־כל, רק עלמה מחזיקה ברשותה את המידע על חייה ועל חייהם של המשתתפים בקבוצת התמיכה, ולכן רק הרגשתה הפסימית, שגלימת הקסמים גדולה ממידותיה, היתה יכולה לנסח את הקביעות הכלולות במסה, המבטאות ספקות ביחס לכוחו של הטיפול הפסיכולוגי לשפר משהו ביחסי הורים וילדים.

הקביעה הראשונה אומרת את הדבר הבא על ההורות: הורים רוצים לגדל ילדים מאושרים, אך אינם מצליחים בכך, כי בפועל הם תמיד מונעים מילדיהם את חווית החירות השלמה. הורים קוטעים כל ריצה במעלה הר וכל צפייה בלילה בירח על־ידי ההוראה ההורית שמשביתה את אושרם: “ועכשיו – הביתה” (7). מבין כל המשתתפים בקבוצת התמיכה אין משפחה נורמטיבית יותר ממשפחת ברגר, ולכן דווקא היא מתאימה להדגים את אמיתות הקביעה הזו. רונית ודני בטוחים שהם מעניקים לבנותיהם, נטע וסיוון, ילדות מאושרת. אך לא כך מרגישות הבנות, לא כאשר דני כפה על סיוון להסתפק בבגד־ים שלם, כאשר חשקה בביקיני כמו של יתר בנות גילה, ולא כאשר בעצה אחת עם רונית ובהשפעת חווית אינוס שעבר בבחרותו, נסע עד לכביש הערבה והחזיר משם את נטע שהיתה בדרכה לחופשה באילת עם עומרי וחבריו. אילו ניתנה ההזדמנות לכל ילד אחר של אחד מהמשתתפים בקבוצת התמיכה להגדיר את מידת שביעות רצונו מהוריו, היה קרוב לוודאי גם הוא מפרט את המקרים הרבים שבהם התערבות ההורים בחייו אימללה אותו.

קביעה נוספת במסה אומרת, כי תמונת ההורות כמצב שבו ההורים נותנים הוראות לילדיהם, והללו ממלאים אחריהם או שמסרבים להישמע להם, איננה ממצה את מהות היחסים בין הורים וילדים במשפחה. התמונה האמיתית היא של כפיפות הדדית: ההורות מכפיפה את הילדים בכל להוריהם (“טביעות האצבעות שלנו בכל מקום”) ובה בעת היא מכפיפה גם את ההורים בכל לילדיהם (“טביעות האצבעות שלהם בכל מקום”) – “אם היה לנו רגע, אולי היינו שואלים את עצמנו: מי הביא את מי לעולם” (61). בקטע האחרון של המסה מושווית הכפיפות ההדדית הזו כחיבור בין תאומים סיאמיים, אלא שבעוד שבתאומות סיאמית מחוברים שני תינוקות מאותו דור, מחוברים בהורות שני תינוקות משני דורות שונים. ואם כתינוק חווה ההורה ילדות אומללה, קיים סיכוי שיעכיר וירעיל באומללות שלו מאז את הילדות של היצור הרך שהביא לעולם בהווה.

אנו נזקקים שוב להסתייע בדני ברגר, כדי להציג את הקביעה הבאה שמשתמעת מהמסה. דני בטוח “שהוא האבא הכי טוב שיכול להיות…לא מושלם, ברור שלא, אף אחד בעולם לא מושלם, אבל בתור הורה הוא בסדר גמור”. ולכן אין סיבה לבנותיו לכעוס עליו ואין להם צורך בטיפול פסיכולוגי, אלא רק לגדול, כי “אין טיפול יותר טוב מזה, וזה בחינם. ככה הוא גדל ויצא בסדר גמור” (53). אבל אין זאת אומרת שאיננו מכיר את המצב בכללו: “בדור שלו, לפני שלושים ומשהו שנה, הוא לא זוכר שהיו כל כך הרבה ילדים עם כל כך הרבה בעיות, לקויות למידה והפרעות קשב ודיסלקציות ואנורקטיות – – – אולי היתה פה ושם איזה ילדה שלא כל כך אהבה לאכול ועשתה פה ושם דיאטות, אבל לא כמו היום, וילדות לא קיבלו ציצים בגיל שמונה ומחזור בגיל תשע…זה לא ההורים אשמים, זה חייב להיות משהו אחר…אולי זה קשור לחומרים שבאוכל, כמו שאומרים, ולטלוויזיה ולאינטרנט, אבל זה לא נשמע לו הגיוני. משהו קרה” (54־55).

למצב זה עצמו, שתיאר דני בדבריו אלה, קיימת התייחסות באחד מקטעי המסה: “יכול להיות שכל הילדים היום מופרעים? שמשהו לא בסדר איתם? עם כולם?” (126). אף ששני הניסוחים מתארים תופעה זהה בחומרתה, בולט ביניהם ההבדל הבא: דני מסיר מההורים את האשמה לריבוי הילדים הבעייתיים בדור הנוכחי, בעוד שהניסוח במסה איננו מזדרז להסיר לחלוטין אשמה מן ההורים ביחס לתופעות שפוקדות את הילדים כיום בשכיחות כזו. סיפוריהם של כל המשתתפים בקבוצת התמיכה (ובמיוחד סיפורו של אילן דורפמן) מאשרים את קיומה של התופעה בהיקף כזה, אך בה־בעת אף הם, ממש כפי שקובעת המסה, לא מנקים את ההורים מכל אשמה ביחס לשכיחותה כיום. גם כאן מתאימה העמדה המבוטאת במסה להשקפות של עלמה על בעיותיה של ההורות בדור הנוכחי וגם לעצותיה לאחדים מהמשתתפים.

 

פתרון הנטישה    🔗

גם לקביעה הבאה הנכללת במסה ניתן למצוא אישור בסיפורי המשתתפים בקבוצת התמיכה. אך תחילה נטה אוזן לתוכן הקביעה: הורות משליטה כאוס בחיי ההורים ואז פתוחות בפניהם שתי אפשרויות להכנסת סדר בבית. האחת – להתקין מגירה עם חטיפים לשיחודם של הילדים כדי שיהפכו לממושמעים. והשנייה לפנות לטיפול, אשר יסייע להם לפתוח מגירות מילדותם האומללה ולהבין מדוע הם נכשלים כיום כהורים לילדיהם (172).

את שיטת השיחוד אימצה גליה בהתנהגותה עם נועם (עמ' 175–176), וזוהר הנוכחת בכך, מאשרת שבעצם גם היא “עושה את זה עם אביגיל, מפצה אותה על עוולות דמיוניות” (314). אך גם לאפשרות הטיפול ישנה שכיחות מרשימה בין הורים המתהלכים עם הרגשת כישלון מול התנהגותם ואומללותם של ילדיהם. כמעט כל המשתתפים בקבוצת התמיכה היו בטיפול בגיל ההתבגרות, או אחרי שהפכו בעצמם להורים, ומוכיח זאת יומנה של עלמה, העמוס בפגישות שקבעה להורים כאלה. כולם מוכנים להתערטל אצלה ולפתוח בפניה את המגירות הפרטיות ביותר בתקווה שתמצא בעברם הסבר שישחרר אותם מתחושות האשמה ביחס להורות שהם מעניקים בהווה לילדיהם.

לכן, רק עלמה, שבמסגרת עבודתה כפסיכולוגית כבר פגשה את כל סוגי ההורות ואת מיגוון מצוקותיה, מסוגלת היתה לנסח במסה זו את הקביעה הבאה: מבוגרים הופכים להורים מסיבות שונות – “כמה מאיתנו הביאו ילדים לעולם כדי לחזק את היסודות שלהם, לשפר את היציבה הנפשית שלהם – – – והיו שלא חשבו על זה בכלל – הילדים באו, אחר כך באו הצרות – והיו שאצלם הסדר היה הפוך: הצרות הן שהולידו את הילדים”.

המשתתפים בקבוצת התמיכה מדגימים את נכונותה של קביעה זו. זוהר חסון בחרה להפוך לאם, כדי לחזק באמצעות האימהות את יסוד קיומה. דורי פרוינד לעומתה הפך לאב לגמרי במקרה. עד שתיווכו בינו ובין שירה, לא היתה בו תשוקה להפוך לאבא, אלא הסתפק בהכנסת כלבה לדירתו. לידת בנו, יהלי, שינתה את מתכונת חייו, אך מאז הוא בעיקר רוצה להיראות עם יהלי בפני חבריו כדי להוכיח להם שגם בתור הומוסקסואל הינו גבר אמיתי, ואם שירה תעמוד בדרכו, יהיה מוכן למען מטרה זו גם להעלים ממנה את יהלי. לכל האחרים בקבוצה היו מספיק צרות בילדותם וגם לאחר מכן כדי שיטפחו את התקווה, כי הולדת ילדים תקל מהם את משקלם המכביד של הזיכרונות הללו.

כך או כך – נאמר במסה בהמשך הקביעה הזו – מרגע שהפכו להורים, נעשו “שותפים למעשה של הונאה עצמית”. כי בין ש“השקיעו מעט מדי מחשבה בעניין הפיכתם להורים” ובין “שחפרו בנושא עד בלי די”, לא שיערו “שהילד הוא מין מכונאי שמפרק אותך לחלקים ועוזב אותך ככה, מפורק” (228).

ממסקנות אלה, אשר התמקדו בהורות ובאכזבותיה, עוברת המסה בחלקיה האחרונים לבחון, האם קיים פתרון שיצמצם נזקים לקשר בין הורים ובין ילדיהם. ושוב רק עלמה, בזכות הניסיון הרב שצברה כפסיכולוגית, יכלה לקבוע את שתי הנחות הבאות: שיקרו לנו כאשר “אמרו לנו שההורות תעשה אותנו אנשים טובים יותר” (270) וגם שיקרו לנו כאשר הבטיחו לנו שההורות תפקח את עינינו לראות גילויים אחרים של ילדות: “הרכות – – – הענוג – ־ ־הקסום והפלאי”. הורה שאיננו מתכחש להנחות כואבות אלה, יודה בפיכחון, כי זיהה את כל הגילויים המופלאים האלה אצל ילדיו, אך רק “כשאנחנו מביטים בהם והם לא רואים אותנו, אלה רגעי האושר אמיתיים שלהם – – – הרגעים שבהם אנחנו לא קיימים מבחינתם” (322).

הפתרון הזה ליחסים בין הורים לילדיהם מוגש בקטע ציורי־פיוטי המסיים את המסה. הקטע מתאר כיצד משתנה מְחוֹלם של הילדים ברגע שהם מגלים כי הוריהם נבלעו בענן “גדול, לבן ודשן”. קודם רקדו לעיני ההורים ובשבילם, אך ברגע שגילו שהענן העלים את ההורים מעיניהם, פרצו בריקוד המשוחרר שלהם – הריקוד של אושרם “הפרטי, השמימי, העמוק, זה שאפשר לרקוד אותו באמת רק כשאנחנו (ההורים) אינם” (364).

עלמה הציגה פתרון זה באופן אמירתי יותר. פעם בהרהור שחלף במוחה תוך כדי נסיעתה לבית־האבות להצטרף לחיפושים אחרי אמה: “ועכשיו, כשעשתה דרכה בחזרה אל בית־האבות כדי לחפש את אמה הנעדרת, נצנץ מולה רעיון, שאמנם לא היה חדש, אבל נעשה פתאום ממשי: להיפרם, פשוט כך, להיעלם כמו אמה” (459). ופעם נוספת אחרי שביצעה פניית פרסה נוספת ובמקום להצטרף למחפשים אחרי אמה, נסעה לפגוש את הקבוצה הממתינה לה בלובי של בניין המשרדים ברמת־גן: “ואולי זו הדרך, היא חושבת, ואין בזה צער ועלבון, אלא להיפך: רק חירות גדולה, ואולי כל הורה צריך לנטוש קצת את הילד שלו, וגם להיפך” (463).

 

המילים המוליכות    🔗

מי שמקבל את ההנחה, כי השקפתו של סופר מוצפנת בדמויות, באירועים וברעיונות שכלל ביצירה, לא יסתייג מן המסקנה, שיעל הדיה מנתצת ברומאן הזה הנחות רומנטיות ואופטימיות שונות שמייחסים מזה דורות להורות. ואלה העיקריות בהן: אין זה נכון שהמשפחה הנורמטיבית היא המסגרת המתאימה ביותר להבאת ילדים לעולם והיא היחידה שמבטיחה להם ילדות מאושרת (כפי שמצהיר דני ברגר). אין זה נכון שגברים ונשים הופכים למאושרים יותר אחרי שהם מביאים ילד לעולם (הקשיבו לדבריו של אילן דורפמן). אין זה נכון שכוח ביולוגי מכוון אותנו להפוך להורים ומדריך את ההורה לאהוב את ילדו, להקדיש את חייו לגידולו, לטיפוחו ולהגנתו מפני הסכנות האורבות לגופו ולנפשו מהעולם (חיזרו־נא להוריהם הנוטשים של זוהר ושל דני וגלו־נא עניין פעם נוספת בסיפור החיים של גליה לביא ושל אילן דורפמן). ואין זה נכון שבין הורה לילדו מחבר קשר אהבה טבעי, ששום כוח בעולם לא ירופף אותו, לא יפרום אותו ובוודאי שלא יצליח לנתק אותו (הטו אוזן פעם נוספת למסקנתה של עלמה).

בכל מקרה, השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה מבוטאת על־ידי קביעותיה, הנחותיה ופתרונה של הפסיכולוגית עלמה פרבר במסה. דבר זה מוכח מתוכנו של פרק החריג “עלמה” ומשתמע גם מכותרת המשנה של הפרק המספר עליה – “איך לנטוש הורה בשלושה שלבים”. כאמור, אפשר להפיק את השקפתה של מחברת הרומאן בנושא ההורות רק מן הרומאן בכללו על שלושת מרכיביו: המסה, פרקי הסיפור המסופררים והפרק החיצוני “עלמה”. משלושת המרכיבים האלה, מתברר כי השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה רומנטית וגם לא פסימית, היא נעה בין שתי האפשרויות הקיצוניות האלה. לכן השתמשה לעיתים קרובות מאוד במילים “אומללות” ו“חמלה” והעניקה להן על־ידי כך מעמד של מילים מוליכות בטקסט שלה. מילים אלה גם מסמנות את קצות מרחב הפעולה של ההורות – “אומללות” את הגבול השלילי, ו“חמלה” את הגבול החיובי.

ממילים אלה משתמע כי ילדים זקוקים לאהבת הוריהם והם מצפים לקבל אותה מהם. הורים צריכים לדעת איך להעניק אותה במינון הנכון: לא לקמץ בכמות האהבה שהם מעניקים לילד, כדי שהילדות לא תיזכר אצלו כילדות אומללה כאשר יהיה מבוגר, כמו כן גם אסור להפריז בכמות האהבה שמעניקים לילד, לא מחמת הסכנה שיהפוך למפונק, אלא משום הפרזה כזו חונקת ומסרסת. המילה “חמלה” מגדירה את כמות האהבה שילד באמת זקוק לה, והיא כוללת את האחריות לילד, את ההשגחה עליו, את קבלתו עם מעלותיו ומגרעותיו וגם את הנכונות לסלוח לו על מעידותיו וכישלונותיו.

הפסיכולוגית עלמה פרבר צדקה כאשר הציבה במסה את המטרה הבאה להשתתפות הורים בפגישות קבוצת התמיכה: “להציל את ילדיהם מהילדות האומללה שהיתה להם” (229). ואולי גם צדקה כאשר אמרה באחת ההזדמנויות את המשפט הבא לזוהר, אשר מכעס על כך שאמה נטשה אותה לפני שלושים שנה, הפכה לאם חרדנית החונקת בדאגתה ובאהבתה את בתה, אביגיל: “נטישה היא לא בהכרח דבר רע, לפחות אם מדובר בילד שנוטש את הוריו ולא להיפך” (357). יכולת הורה לרופף בהדרגה את אחיזתו בילדו, בהתאמה לגילו של הילד, ויכולת ילד להתנתק במועד הנכון מהוריו היא ההגדרה המציאותית להורות המגשימה חמלה.