רקע
יוסף אורן
"שארית החיים" – צרויה שלו

במחצית השנייה של שנות השמונים במאה הקודמת, התייצבה משמרת כותבים חדשה בסיפורת הישראלית, הרביעית במספר. במשמרת זו, משמרת “הקולות החדשים”, היה לראשונה מספרן של הנשים הכותבות גדול ממספר הגברים הכותבים. רשימה מדגימה מספריהן הראשונים של אחדות מהן העידה שמדובר בכותבות מבטיחות: “הדים ורוחות” (1983) ו“קול שני” (1990) של דורית אבוש (הראשון הופיע עדיין תחת הפסידונים א. דורית), “כובע זכוכית” (1985) של נאוה סמל, “תפוחים מן המדבר” (1986) של סביון ליברכט, “סביבה עויינת” (1989) ו“היכן אני נמצאת” (1990) של אורלי קסטל־בלום, “לקרוא לעטלפים” (1990) של חנה בת שחר, “סוגרים את הים” (1990) של יהודית קציר, “זרים בבית” (1992) של רונית מטלון, “רקדתי עמדתי” (1993) של צרויה שלו, “כפתורים רכוסים היטב” (1994) של מירה מגן ו“שלושה סיפורי אהבה” (1997) של יעל הדיה.


לרוע המזל השתבשה התפתחותן הטבעית של אחדות מסופרות “הקולות החדשים” משום באותו פרק זמן יובאה לארץ האבחנה המיגדרית, אשר שיגשגה בחקר מדעי החברה באוניברסיטאות של אמריקה. ומאחר ששם יושמה האבחנה בכל תחומי הדעת, ובכללן גם בספרות, עברו חלק מחוקרות הספרות (לילי רתוק, יפה ברלוביץ, יעל פלדמן ואחרות), שחקרו עד אז תקופות מוגדרות בתולדות הספרות העברית, למחקר המיגדרי – מחקר “ספרות הנשים”. חלק מהסופרות, אשר בספרן הראשון התגלו כמבטיחות ורציניות, ורוב הכותבות שהצטרפו לכתיבה אחריהן בעשור האחרון של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה־21 (דורית פלג, גיל הראבן, אלונה קמחי, דורית רביניאן ורבות אחרות), התאימו עד מהרה את סיפוריהן להשקפה המיגדרית־לוחמנית, בתקווה שחוקרות המיגדר כבר יקדמו אותן כדוגמאות לפריחת ספרות הנשים העברית.


אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית־מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך. אך הנזק להתפתחותה התקינה והטבעית של התקופה הישראלית בספרות העברית כבר נעשה והיה ודאי. ראשונות הבינו זאת הסופרות עצמן, והן היו הראשונות שנחלצו במועד מכלא “הגטו הנשי”, שהקימו עבורן חוקרות המיגדר בספרות, והעמידו אחר־כך ספרים ששיקפו את כישרונן העצמי ואת קולן הייחודי. והאחרות, שעודן כבולות בכתיבתן ל“ספרות הנשים”, תורמות משם במירווחים דו־שנתיים כרכים ממוסחרים וחסרי־ערך לסוגה תימאטית זו, אשר מיצתה את עצמה זה מכבר.


בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001) – אשר בו נכנסתי ל“גוב הלביאות”, כדי לחסום את השתלטותן של חוקרות המיגדר בספרות על השיח הספרותי־ביקורתי בסיפורת הישראלית – סיכמתי את הדיון הפרטני במיבחר מדגים של יצירות ממדף “ספרות הנשים” בדברים הבאים: “התכונות המשותפות של רומאנים אלה הן: כתיבה ריאליסטית ‘בגובה העיניים’, התמקדות בנושא ‘מן החיים’, שהוא אקטואלי־רלוונטי ותקשורתי, ייצוג הנושא באמצעות דמויות מצויות ומוכרות, מיקום האירועים בזירות שכיחות, מינון עשיר של תיאורי מישגלים והתנהגות פרוורטית של הגיבורים בתחום המיני, פתרונות אופטימיים לסיבוכי החיים, אירגון סצנרי וקידום ליניארי של העלילה, שפה דיבורית המתובלת בהרבה ‘כמו’, שזירת אנקדוטות ועיבוי הטקסט בתוספים מהתרבות (יצירות אמנות, אתרי תיירים, צילומים, ציטוטים מהשירה, פסוקים מהמקורות ועוד)”.


אחת היצירות שבחרתי להדגים באמצעותה את הנזק שחוקרות המיגדר הסבו לסיפורת המקור שלנו, על־ידי קידום מאולץ של כל ספר של כותבת הנענית לתכתיב שלהן ביחס ל“ספרות נשים”, היה הרומאן “בעל ואישה” של צרויה שלו. את מסת הביקורת על הרומאן הזה סיימתי במשפטים הבאים: “הרומאן שלה הוא הטוב בסוגו, אך הסוג – אבוי! – מקומו בתחתית הסולם של הסיפורת הקאנונית. מסופרת כמוה אפשר לצפות להרבה יותר מכך: לחרוג מהבנאליה, להפנות עורף לאסקפיזם ולהימנע מ’שטיקים' של כתיבה. ובמקום זאת: להתמודד עם נושאי הקיום בלי התשובות המוכנות מראש בשיח היום־יומי, אלא באמצעות המחשבה העצמאית, הדמיון המקורי והחזון האישי. שאם לא כן: לשם מה כל הטירחה? האם רק כדי להוסיף רב־מכר, טוב במקצת מהאחרים בסוגו, לסיפורת הסדינים העברית?”.


אף שתגובה מעין זו התבקשה במסגרת הוויכוח עם חוקרות המיגדר, אשר פעלו אז להציב את “ספרות הנשים” בקידמת הסיפורת הישראלית באופן כוחני ובנימוקים חוץ־ספרותיים, הקפדתי גם בה להבדיל לטובה את הרומאנים שפירסמה צרויה שלו בתקופה “הפמיניסטית” ביצירתה – “רקדתי עמדתי” (1993), “חיי אהבה” (1997), “בעל ואישה” (2000) ו“תרה” (2005) – מספריהן של כותבות אחרות שנענו להעשיר את מדף “ספרות הנשים”.


 

יצירות התקופה הפמיניסטית    🔗

החידוש ברומאן “שארית החיים”, בהשוואה ליצירות שפירסמה צרויה שלו בתקופה “הפמיניסטית”, לא יובן, בלי סיכום התכונות המשותפות לארבעת הרומאנים הראשונים שלה. בארבעתם תיפקדה הגיבורה גם כמספרת. מעמד המספרת איפשר לה לחשוף את השפעת הרקע המשפחתי־ביוגרפי על חייה בעלילה בעלת אופי וידויי. כל הטעויות שביצעה בחיי הנישואים שלה – נבעו מהיחסים שהיתה עדה להם בילדותה בבית הוריה. מראות הסבל של אמה, אשר דוכאה על־ידי בעל שתלטני, הפכו אותה מילדת טבע מאושרת לבחורה נבוכה וחסרת ביטחון עצמי – מועמדת מושלמת להילכד בנישואים כושלים.


ואכן, בהווה של עלילות ארבעת הרומאנים “הפמיניסטיים” המוקדמים האלה, מבינות הגיבורות של צרויה שלו, בהיותן בשנות השלושים של חייהן ואחרי כעשר שנות נישואים, כי נישואיהן כשלו. ולכן, הן מחפשות חונכת בוגרת ומנוסה, כדי שתבהיר להן את מצבן ותציע להן כיצד להיחלץ מהמשבר בחייהן. הפתרון של החונכת – בל נתפלא – לא רק תואם לחלוטין לעקרונות הפמיניזם, אלא גם מחלץ את הגיבורה מהמשבר שנקלעה אליו בחייה כשהיא עדיין במיטב שנותיה.


בצד התוכן הבנאלי־טריוויאלי, שעליו חזרה צרויה שלו ברומאנים הראשונים שלה, התגלתה בארבעתם ככותבת בעלת סגולות סיפר מבטיחות. סיפור־המעשה בהם העיד עליה שהיא בעלת דמיון יצירתי עשיר, המאפשר לה לטוות עלילה ריאליסטית טבעית ומעניינת. בכל רומאן שקדה על מתן הסברים סיבתיים מגוונים להתרחשויות בסיפור־המעשה ולהחלטות הגיבורה המתוודה־מספרת. בכך נבדלה ממספרות אחרות ב“ספרות הנשים” אשר גיבבו בסיפור־המעשה הריאליסטי שורה של אירועים שרירותיים שקל היה להפריכם. כמו כן הפגינה צרויה שלו יכולת מרשימה להמחיש במילים נופים, אירועים, דמויות והתנהגויות וגם שליטה יוצאת דופן בניסוח דיאלוגים חיוניים בין הגיבורים.

גם ברומאן “שארית החיים” ממשיכה צרויה שלו לשמור נאמנות לסוגה הריאליסטית בסיפורת. ואף על פי כן הצליחה בו להיחלץ ממשבצת “הרומאן הפמיניסטי” בעזרת שתי הכרעות מוצלחות. הראשונה – על־ידי שהפקידה את פעולת הסיפר בידי מספר יודע־כל (בעוד שבספריה הקודמים הפעילה מספרות־דמות – גיבורות שסיפרו על חייהן בלשון “אני” ובנימת וידוי). והשנייה – על־ידי שנטשה את ההיצמדות לגיבורה אחת, אשר מספרת את סיפור חייה מנקודת־המבט הסובייקטיבית שלה. בעשותה כך העמיסה על עצמה משימה מורכבת יותר – לשזור עלילה משלושה סיפורי חיים של בני משפחה אחת, ולהזרים במקביל, באמצעות מספר יודע־כל, את התודעות של שלוש מהדמויות המרכזיות במשפחה זו.


 

שלושה סיפורי־חיים    🔗

אף שצרויה שלו הצליחה לשזור בעלילה משפחתית אחת את סיפורי החיים של חמדה בת ה־80 ושל ילדיה: דינה בת ה־45 ואבנר בן ה־43 – אטען בפירוש זה, כי תחת המטרייה של שם הרומאן, כינסה בו שלוש נובלות שניתן לזהותן בבירור כעצמאיות, היות שכל אחת מהן עוסקת בנושא שונה וגם כתובה על פי מסורת שונה של הסיפורת. הפרדתן של שלוש הנובלות זו מזו היא פשוטה למדי. מאחר שסיפור החיים הרצוף של כל גיבור פוצל ליחידות קצרות שפוזרו בפרקיו של הרומאן השלם – מומלץ לקורא לכנס מחדש את היחידות המספרות על כל דמות, בקריאה נוספת של הרומאן, כדי לקבל שלוש עלילות אשר כל אחת היא בהיקף של נובלה.


מאיחוד 7 היחידות של חמדה בת ה־80 יקבל הקורא נובלה שעלילתה מיסטית. סיפור־חייה של חמדה קשור באגם המיסתורי שאליו נקשרה נפשה בילדותה, הוא אגם החוּלה שבשארית חייה היא נכספת לראותו פעם אחרונה. וממש ברגע מותה היא מצליחה להגשים את הכיסוף הזה וסוף־סוף נפרדת מהחיים בשלוות־נפש שלא זכתה בה במשך כל שנות חייה.


מצירוף 10 היחידות של אבנר יקבל הקורא נובלה שעלילתה כתובה במסורת הסיפור הרומנטי. בשארית חייו נכסף אבנר בן ה־43 לטעום את טעמה של אהבת־שלֵמות שלא טעם את טעמה בכל שנות נישואיו עם אשתו שלומית. אף שהתמסר למסע החיפוש אחרי אישה, שהאמין כי תגשים עבורו את רצונו “להיות אוהב ולהיות נאהב”, כפו עליו העובדות שהתבררו לו אודותיה להתפכח מהחלום הרומנטי אשר שבה את לבו.


כינוס 12 היחידות של דינה יעניק לקורא נובלה שעלילתה היא פוסט־פמיניסטית. אחרי שדינה הגשימה בחייה עד גיל 45 תשוקות עיקריות שלה כאישה, היא מבקשת להגשים בשארית חייה רצון נשי שגם בתקופת הבְּלוּת היא מסוגלת לממשו – להעניק אהבת־אם לילד מאומץ. הבחירה של דינה באימהות – שהיא תשוקה קמאית של הנשים – כמטרה החשובה ביותר לה כאישה, מעידה על השינוי שהתחולל במושגי הערך שלה. בכך חתמה את הפרק הפמיניסטי בחייה ופתחה בהם את הפרק הפוסט־פמיניסטי. אם התרכזה בעבר ב“שבירת תקרת הזכוכית”, בהסרת המוגבלות והמיכשולים שהציבו בפניה הגברים (אביה, בעלה וראש־החוג באוניברסיטה), היא תתרכז מעתה באימהות – בגיוס כל יכולותיה לגידול הילד המאומץ.


מאחר שהעצמיות של הנובלות מתבטאת לא רק בנושאיהן השונים, אלא גם בהיותן כתובות על־פי מסורות סיפור שונות, נעבור לסכם כל נובלה בנפרד, כדי לחשוף את מסורת הסיפור שאליה היא משתייכת.


 

סיפור־החיים המיסטי    🔗

חמדה נולדה ב־1925 כתינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. הוריה, רבקה ויעקב, לא רק נימנו עם הקבוצה המייסדת, אלא בלטו במסירותם לאידיאולוגיה של התנועה, אשר סגדה ל“פרת העבודה” והחשוב בעקרונותיה היה העיקרון לפיו “כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו” (214). ולכן נאלצה חמדה להתמודד מילדות עם ציפיות ודרישות של הוריה והקיבוץ ממנה, אשר סתרו את מהותה כילדת־טבע בעלת דמיון וחולמנית. כך, למשל, סירבה רבקה לספר לחמדה סיפור דמיוני לפני השינה, כפי שאימהות אחרות נהגו לעשות, והסבירה לה, כי סיפור הקמת הקיבוץ “הוא הסיפור הגדול ביותר, כל האגדות והמעשיות מחווירות לידו” (276). לא רק אגדות ומעשיות החסירה רבקה מחמדה, אלא גם את נוכחותה, כי עד מהרה גייסה אותה התנועה לייצג אותה במוסדות בארץ ולבצע שליחויות מטעמה גם בחוץ־לארץ. ולכן גדלה חמדה ברוב שנותיה כילדה וכנערה בחברת אביה יעקב, אשר היה “המצפון והמצפן” (58) ומטפח “אתוס הגבורה וההתגברות” של הקיבוץ (113).


בחינוכה של חמדה ניסה אביה להגשים את חזונו על דור ההמשך בקיבוץ, ולכן התעלם מתכונותיה הטבעיות כילדה בודדה ונפחדת, וכדי לחשל את גופה ואת נפשה, כפה עליה לעמוד במבחני אומץ שונים: להתחיל ללכת לפני שהיתה מוכנה לכך, ולקפוץ מגג לגג כמו הילדים האחרים. כנערה הטיל עליה “לחצות גשרים רעועים, לנהוג בטרקטור ולחפור תעלות” (77). ומגיל 12 צירף אותה בלילות לסירת הדייג, והיא חתרה כמו יתר עובדי הענף, שהוא עמד בראשו. חמדה היתה בסירה גם באותו לילה נורא שבו מנע אביה מיוסף, אחד מהעובד הדייג שאשתו עמדה ללדת, לחזור לחוף לקול הפעמון המזעיק של הקיבוץ, בנימוק ש“לא מפסיקים דייג באמצע משמרת” (82). אשתו של יוסף נפטרה בלידתה באותו לילה. שנים אחר־כך הכאיב לחמדה מראה האב וילדו היתום עוברים בשתיקה בשבילי הקיבוץ.


מאמציו של אביה לכפות עליה להיות מציאותית, מעשית וממשיכת המפעל של חייו בעתיד, לא נפסקו גם כאשר היתה כבר בחורה במעמד של חברה עם זכויות משל עצמה בקיבוץ. דעתו הכריעה גם בבחירת בן־הזוג. הוא השפיע עליה להינשא לאליק הורוביץ – גבר בודד ומתבודד בקבוצה מגרמניה שהצטרפה לקיבוץ. אליק לא הבין את העברית העשירה שבפי חמדה, ושנא את העבודה שהטילו עליו – להיות רואה חשבון של הקיבוץ, בעוד שחלומו היה ללמוד משפטים – והוא בלט בקיבוץ כאדם זר במראהו ובהתנהגותו (113).


חמדה לא אהבה את אליק (118), אך הביאה איתו לעולם את שני ילדיה, תחילה את דינה וכעבור שנתיים גם את אבנר. גם התנהגותה של חמדה כאימא לא הובנה בקיבוץ, והיא הוגדרה כאם חסרת אחריות ומסוכנת לדינה, אחרי שהוציאה אותה ביום גשום מבית התינוקות. כאשר אליק, אמה והמטפלת מצאו אותה יושבת עם התינוקת על קברו של אביה, חטפו מידיה את התינוקת הרטובה והרועדת מקור. ומאז “לא הניחו לה להיות איתה ביחידות” (147). ואף שחמדה גילתה אל אבנר אהבת־אם שונה מזו שהעניקה לדינה, כבר התייחסו חברי הקיבוץ אל חמדה כאל אימא תימהונית (148), המתרוצצת אחריו ברחבי הקיבוץ וקוראת לו “אבני, אבני”, משום שנהג להסתתר מפני תשומת־הלב המופרזת שלה, שהפכה אותו קורבן ללעג של חבריו בבית־הילדים.


דינה ואבנר לא זכו לקבל מחמדה אהבה שווה. מדינה חסכה את האהבה שהיתה זקוקה לה, ואילו על אבנר הרעיפה אהבה מוגזמת. והיחס המפלה הזה מצידה לשני ילדיה לא השתנה גם אחרי שהיא ואליק החליטו לעזוב את הקיבוץ ועברו להתגורר בירושלים (78). אך עוד לפני שעזבו את הקיבוץ לעברו לירושלים, העניקה חמדה לקיבוץ עדות נוספת לחריגותה ארוכת השנים בו. הפעם בשיטת החינוך שהנהיגה לתלמידיה כמורה. היא היתה "מורה שלא מגיעה בזמן, שלא מכריחה לעשות שיעורים, שאין אצלה מבחנים ואין ציונים – – – היא תיעבה תחרות, שנאה סמכות, נרתעה ממשמעת, היא רצתה שילמדו מרצון, לא מכורח (215).


חייהם בירושלים במחנק דירה קטנה באחת השכונות הנידחות של העיר העמיקו את הזרות בין חמדה ואליק. הוא שנא את עבודתו כפקיד בבנק, ובבית הגיב בפרצי זעם ואלה הופנו בעיקר כלפי אבנר. עד מהרה החמירה מחלת הלב שסבל ממנה מנעוריו, ובמותו נותרה חמדה אלמנה עם שני המתבגרים הזועפים שלה. בהווה, על מיטתה וכשהיא במצב סיעודי, סיכמה חמדה את ההר המתנשא של שמונים שנותיה כעשוי מ“שכבות של חוסר סיפוק”: היא “הילדה שנאלצה לעמוד במבחני גבורה ראוותניים, האישה הצעירה שוויתרה בדם קר על אהבה, האם הלא בשֵלה, וגם אחרי מות בעלה הקדימה לוותר על שארית חייה, כה מעט ביקשה, רק שיניחו לה לנפשה, או לחילופין שיאהבו אותה ללא תנאי”. כל חייה היו מסכת של אי־התאמה, “היא לא התאימה לקיבוץ, לא להוריה, לא לבעלה ולא לילדיה” (217).


 

ילדת הטבע והאגם    🔗

הביוגרפיה הזו של חמדה מוכיחה שבשמונים שנות חייה צברה חמדה מעט חמדה והרבה אכזבות וצער. אבנר, המסכם את ההחמצות והכישלונות של אמו, מזהה היטב את הסיבה להם: “כיצד נולדה להורים חלוצים בלב המחצית הראשונה של המאה העשרים ילדה חולמנית כל כך, זרה ומוזרה, שלא הצליחה להסתגל לחיי הקיבוץ למרות שנולדה וגדלה בו, כיצד נישאה לאביהם, הנער הנוכרי, הבודד, שאהבתו הפכה לאיבה ותלותו לטינה, ובעיקר מדוע נגזר דווקא עליה להמחיש בחייה הממושכים את חוסר התועלת של הקיום, שהרי נדמה כי מעבר לכך לא עלה בידיה להשיג דבר, כי על דרך השלילה חייתה, אישה שלא אהבה את בעלה, מורה שלא אהבה ללמד, אם שלא ידעה לגדל את ילדיה, מספרת סיפורים שלא עלה בידה להעלותם על הכתב” (41).


בסיכום זה השמיט אבנר עובדה חשובה ביותר והיא העובדה שהיה לחמדה מילדות חיבור מיסטי לאגם החוּלה המסתורי. מאחר שחלומו החלוצי־ציוני של הקיבוץ עמד בסתירה לחלומותיה, נהגה כנערה לברוח מהתביעות של אביה ומציפיות הקיבוץ אל האגם, כי האגם היה לה בן־ברית ושותף לגורל, והדגים השונים שבו היו ידידיה היחידים בעולם. על האגם חלמה ועליו רקמה בדמיונה סיפורים – “כל אותם סיפורים שסיפר לה האגם על מה שראה בעיניו ושמע באוזניו, טעם בלשונו ומישש באצבעותיו, על סירת דיג מצופה זהב הקבורה במעמקיו, ועל סיפונה ישנה הילדה הטבועה – – – ועל הגבר שחיפש את אהובתו האסורה לו בין קני הגומא – – – ועל האישה שהשתוקקה לפרי בטן וטבלה מדי יום במימי האגם כדי שיגאל אותה מעקרותה” (53–54), וגם הסיפור “על נמרוד הענק אשר התגורר במבצר הגבוה הקרוי על שמו, קלעת נמרוד”, שמקברו עולה “מדי שנה ענן כבד של יתושים הפושטים על כל ביצות עמק החולה” (84–85).


כל חייה התכוונה לכתוב את הסיפורים שלה על אגם המופלא שלה, ואף הכינה מחברת למטרה זו, אך המחברת נותרה ריקה, מאחר שלא מצאה את המילה היחידה והמיוחדת אשר תצליח “להכיל את כל הצלילים ששמעה והמראות שראתה והריחות שהקיפו אותה, את רחש הרוח המזרחית המטלטלת את הסבך ואת אנקת הדגים הנתפשים ברשת, את ריח סוכת הפפירוס של הערבים ביום שמש ואת חסד האנפות המקננות בין קני הגומא בביצה” (80).


גם הקרע בין חמדה ובין אביה, שהתחיל באותה פרשה עם היתום של יוסף, העמיק בגלל האגם, אחרי שהתברר לה כי הוא מראשי התומכים בייבושו, כדי להוסיף לקיבוץ אדמות פוריות. איש לא האזין למחאותיה כאשר החלו בינואר 1951 המכונות לנגוס בחופו, להטות את מימיו ולחשוף את קרקעיתו השחורה. ריח הכָּבוּל היה ריח הגוויעה של האגם שלה. ניקוז המים השמיד את הצמחייה, זרע מוות בלהקות הדגים והרחיק מהמקום את העופות הנודדים. אחרי שייבוש האגם הושלם, נוכחו חברי הקיבוץ כי אדמת הכבול איננה ראויה לחקלאות. גם אביה של חמדה היה בין המתפכחים, אך הוא לא זכה לחיות מספיק שנים כדי לראות איך תיקנו הורסי האגם כעבור שנים את טעותם וחידשו אגמון על חלק זעיר מגודלו המקורי.


קורות חייה של חמדה מקבילים בפרטים רבים לקורותיו של האגם. מנימוקים תועלתיים ייבש הקיבוץ את הנשמה הטבעית של שניהם. אחרי שהקיבוץ המית את האגם שלה, לא היתה חמדה מסוגלת להישאר בקיבוץ, וממש כמוהו גם היא עזבה את פיסת הנוף שעיצבה אותה כילדת־טבע תמה ובעלת דמיון ועברה להתגורר עם אליק ועם ילדיה בירושלים. וכפי שהאגמון החזיר כעבור שנים לקיבוץ שריד מהאגם, כך גם תוחזר גופתה המצומקת של חמדה לקבורה בקיבוץ על־ידי ילדיה. האגמון וקברה יזכירו לדורות הבאים את סיפור המקום וילמדו אותם את לקחיו.


הרומאן פותח בתיאור הניסיון של חמדה בהווה, בגיל שמונים, להגיע בשארית כוחותיה אל החלון שמבעדו היא נכספת לראות פעם אחרונה את האגם המיסתורי של ילדותה. הניסיון הזה הסתיים במעידה ובהעברתה הבהולה לחדר־המיון. אך סמוך למותה זכתה חמדה בדמיונה לביקורן של החסידות, שלבואן בסתיו לאגם היתה ממתינה מדי שנה בצעירותה. והיא שמעה אותן דוברות אליה: “חמדה המסכנה, ילדה זקנה שכמותך – – – גם אז לא היה לך דבר מלבד האגם שלך, שקראנו לו על שמך, אגם החמדה. עוד מעט תתעופפי גם את בשמים – – – הזמן אוזל, חמדה, ספרי להם עכשיו את הסיפור, ספרי להם את תולדות אביך ואימך, ספרי להם את תולדותיך – – – את מה שאיש מלבדך לא יֵדע – – – לילד תספרי, לילד החדש שיגיע בסוף החורף, כשאת כבר לא תהיי כאן, הוא יזדקק לסיפורך, ישתוקק לעדותך" (278).


סיפור חייה של חמדה מסתיים בפיוס שלה עם אביה, שיחסה אליו היה תמיד אמביוולנטי, שהרי היא העריצה אותו אך גם שנאה אותו, וגם בפיוס עם ילדיה. דינה ואבנר אפילו חזרו להתגורר בדירתה, עד שנרגעו הרוחות במשפחותיהם. ברגע של צלילות־דעת עוד הספיקה חמדה לתמוך ברעיון האימוץ של ילד, שדינה התלבטה אם להגשימו (112). ולכן, כאשר אבנר הודיע לדינה על הפטירה של חמדה, החליטו בו־במקום לקבור אותה בקיבוץ, סמוך לקברים של הוריה וסמוך לאגם שאהבה. ודינה גם בחרה לילד שאימצה באוקראינה את השם “חמדת", אשר ינציח את אמהּ הבת הראשונה של הקיבוץ. כך נקשר סיפור־החיים האפל והמיסתורי של חמדה, שהוא סיפור העבר, אל סיפורי־החיים של אבנר ודינה, שהם סיפורי ההווה והעתיד.


 

סיפור־החיים הרומנטי    🔗

בעוד שהנובלה על חמדה התמקדה בהשפעת אגדות קדומות, שקשרו הדורות לאגם החולה, על חייה של הבת הראשונה שנולדה לקיבוץ בעידן הציוני, ולכן סופרה במסורת הסיפור המיסטי, מסופרת הנובלה על אבנר הורוביץ במסורת הסיפור הרומנטי. כאמור, הקדישה צרויה שלו עשר יחידות להזרמת תודעתו של אבנר, כדי לסכם את 43 שנות חייו כשנים של תיסכול והחמצה (32). מאחר ש“לא אהב ונאהב מעולם” (29), החליט להגשים חלום רומנטי בשארית חייו – להיות אוהב ולהיות נאהב, אך מאחר שהוא יודע כי בגילו כבר נוספה כרס למותניו, שקיות התעבו מתחת לעיניו ושערו נעשה מדובלל ודהוי (62), הוסיף מיד: “וגם אם אני עתיד לגלות שלאהוב ולהיות נאהב זה יותר מדי לבקש בחיים האלה, אסתפק באחד מהם” (325).


שום זיכרון נעים לא נשמר אצלו מהשנים הקודמות בחייו. כילד לעגו לו הילדים בקיבוץ, שכינו אותו “מפונק, ילד של אמא” (165). מאביו, אשר “קינא בנעוריו, ביופיו, באהבת אמו” (165), שמע כנער בירושלים: “כלום לא יצא ממך, כלום, אתה כלומניק” (164). למעשה, מעולם “לא זכה לחבר אמיתי. תמיד ניצבה מחיצה של בדידות בינו לבין בני מינו, ילדי הקיבוץ שאהבו להציק לו, הנערים המתוחכמים בעיר החדשה שהסתייגו ממנו, מהגר חרֵד וחולמני מן הצפון, כי לא איתם גדל ולא כמותם. גם בשבועות המעטים שלו בטירונות הקרבית לא עלה בידו ליהנות מקסמי הרֵעוּת המפורסמת” (187), כי בגלל מחלת אביו הצליחה אמו להעביר אותו מהמסלול הקרבי, כדי שישרת בתפקיד עורפי קרוב לבית (129).


גם באשתו, שלומית, לא מצא חבֵרה. לנגד עיניו הפכה במשך השנים מצעירה מצודדת עין ל“אישה עבת בשר” (61) מוזנחת ונרגנת. וכך הוא מסכם לעצמו את 20 שנות נישואיו לשלומית: “בגיל צעיר מדי נקשר אליה, לא מעלה בדעתו כי אותה אהבה ראשונה לנערה קטנת הקומה, קצוצת השיער, שעיקרה סקרנות נעורים ותשוקה בהולה למצוא מפלט מפני אימו, תהפוך למלכודת שבתוכה יפרפר כל חייו, לא מצליח להיחלץ וגם לא להסתגל” (31–32). אך מעתה, החליט, הוא “לא רוצה ולא יכול ולא חייב לחיות לצידה של אישה המחמיצה אליו פנים ללא הרף, הלועגת לו לעיני ילדיו, שכל משאביה מכוונים להוכיח לו שהוא נחות ממנה” (226).


גם בעיסוקו כעורך־דין אבנר כבר אינו מוצא סיפוק כבעבר. אז, כאשר ייצג בדואים ופלסטינים וסייע להגן על זכויותיהם (64–66), היה עדיין חדור אמונה בחשיבות עמידתו לצידם של המדוכאים והחלשים בחברה. המשרד שיגשג והוא מצא בו מקלט מחיי המשפחה המאכזבים, אך מאז נתון המשרד ב“ירידה מתונה, ללא מדרונות תלולים, משתי מתמחות במשרד למתמחה אחת, מניצחונות משפטיים לפשרות ומשם להפסדים” (88).


תוך כדי המתנה בחדר המיון של בית־החולים, להשלמת הבדיקות של אמו, אשר מעדה בעת שניסתה להגיע ממיטתה אל החלון, צופה אבנר, מבעד לרווח בווילון המפריד את מיטת אמו ממיטה סמוכה, בגבר בן גילו, חולה במצב סופני, השוכב שם, ומבחין באישה דומעת האוחזת בידו של הגבר ומרגיעה אותו באהבה ובעדנה. אחרי שהזוג האוהב הזה השתחרר, מחליט אבנר לחפש את האישה, אשר דימה לראות בה אישה המסוגלת להעניק אהבה, ואשר ודאי כבר הפכה לאלמנה הזקוקה בעצמה לאהבה.


במלאכת בילוש מאומצת עלה אבנר על עקבותיה של האישה בעלת הצדודית האצילית, ואגב כך גילה את האמת על אהבת הזוג שהצטיירה לו כהגשמת האידיאל הרומנטי שביקש לעצמו בשארית חייו. האישה, ד"ר טליה פרנקו, לא היתה אשתו של הגבר החולה, אלא המאהבת שלו. במשך שנים ניהלה אהבה חשאית זו עם פרופ' רפאל אלון, שהיה גבר נשוי ואב לילדים, בעוד אשתו לא חושדת בנאמנותו לה. ועל־פי אפשרות אחת במסורת הסיפור הרומנטי, והיא האפשרות הפסימית, מביא הגילוי של העובדות האלה לקריסת הבניין הרומנטי שרקם אבנר בדמיונו לשארית חייו בחברת טליה.


אחרי שהתפכח מאשליותיו הרומנטיות, פנה אבנר לשקם את הריסות חייו. הוא נפרד מאשתו שלומית, אך שכר למגוריו את הדירה של ד"ר טליה פרנקו, בזכות סמיכותה לביתו הקודם, כדי להיות בקשר עם ילדיו. כמו כן חידש את פעילותו כפרקליט, וחזר לתחום התמחותו – לטפל בתיקים של הבדואים והפלסטינים. ואחרי שזימן את תומר, בכורו הזועם, לצפות בעבודתו בבית־המשפט, הצליח לא רק לקרב אותו אליו, אלא גם לזכות בהערכתו (298).


 

סיפור־החיים הפוסט־פמיניסטי    🔗

הנובלה השלישית מספרת ב־12 יחידות את סיפורה של דינה ירדן. דינה היא בת 45 ומודעת לסימני הבלות בגופה – העור שהתרפט, השיער שהאפיר, הקמטים, כיסי הבשר בחזייתה “שאיבדו את חיותם – – – והם תלויים על גופה חסרי גירוי ותחושה” וגלי החום “המטלטלים את גופה, לַבּה רותחת ושלג נמס” (132). יחסיה עם בעלה, גדעון אמנם תקינים, אך כבר אינם מסעירים וחושניים כפי שהיו בעבר (238), כאשר העדיפה אותו, המבוגר ממנה בעשר שנים, על פני איתן הרפז, בן־גילה שחיזר אז אחריה (134). וגם לבתה בת השש־עשרה, ניצן, כבר איננה נחוצה, שהרי ניצן הפסיקה לשתף אותה בסודותיה, ומבלה את רוב זמנה עם נועם, החבר הראשון שלה (47).


כמו חייו של אחיה, כך גם חייה של דינה בשנים הקודמות היו רצופים אכזבות וכישלונות מכאיבים. בילדותה לא זכתה לקבל מחמדה אהבה ותשומת־לב כפי שקיבלו ילדים אחרים בקיבוץ מאימהותיהם. עלבון קשה ספגה באוניברסיטה, כאשר ראש החוג להיסטוריה הודיעה לה כי לא בחר בה, המוכשרת יותר, לצרף לסגל החוג, אלא את אורלי, שהיתה המאהבת שלו (49). וכפצע פתוח נותר הכישלון המכאיב מכולם – עוד בהיותו עובר הפסיק התאום של ניצן להתפתח ולא שרד. ומאז דינה מאשימה את עצמה, כי בריחתה בגשם, אחרי הודעת ראש החוג, גרמה לתאום להיוולד ללא רוח חיים (51), “ולפעמים בלילות כשהיתה ניגשת לכסות את ניצן נדמה היה לה שנשימות נוספות נשמעות בחדר, מסתלסלות בין מדפי הצעצועים, ובימים היתה רואה אותו מרצד לצדה של ניצן כשהיא משחקת” (20). אף שרצתה אחר־כך להרות פעם נוספת, וגם חמדה האיצה בה “למה את מחכה, תעשי עוד ילד” (20), כל פעם שהציעה לגדעון “בוא נעשה את זה לפני שיהיה מאוחר – – – הוא היה נרתע מיד” (21), והציעה לה להסתפק בניצן.


אירועי העבר האלה ותוצאות הבדיקות אשר הבהירו לדינה כי כבר איננה פורייה, דכדכו את רוחה. קשה היה לה להשלים עם תופעות הבלות הקובעות שהיא אישה מיותרת, כי “מאוחר מדי להתאהב זה בזו, מאוחר מדי להביא ילד לעולם, מאוחר מדי לחיים חדשים” (48). מקנאה בסטודנטיות שלה במכללה, שהפכו לאימהות, לא משלה פעם ברוחה והתפרצה כלפי אחת מהן שהניקה את תינוקה במהלך ההרצאה, בעוד לה מצטיירת “שארית חייה חדה וברורה, קבצנית של חום וקרבה היא עתידה להיות, מקוששת עצים בקרנות רחוב, לעולם לא תבער עוד בחייה להבה אחת גדולה וחיונית אלא רק זרדים מקריים שיאירו את החשיכה לרגע” (242).


בשלב הזה החליטה דינה על פתרון שיעניק משמעות לקיומה בשארית החיים וגם יפצה אותה על התאום שנכשלה בהבאתו לעולם – היא תאמץ ילד שלא זכה לאהבת הוריו הביולוגיים, ותעניק לו את האימהות שלא זכתה להעניק לתאום של ניצן (109) ואשר גם ניצן כבר איננה כה זקוקה לה.


מרגע שדינה הגדירה לעצמה את האימוץ של ילד כמטרה שתעניק טעם לשארית חייה, מאבדת העלילה המספרת עליה מתנופתה. כמחצית מהיחידות שהוקדשו לה אחר־כך ברומאן הנוכחי מפרטים את המכשולים שדינה היתה צריכה להתגבר עליהם כדי להשלים בהצלחה את האימוץ. תחילה מול המתנגדים – בעלה גדעון (140–144 ו־237–239), הבת ניצן (176–178) וחברתה במכללה נעמי (204–206) – בשיחות המכפילות ומשלשות אותם נימוקים הן מפיהם והן מפיה, ואחר־כך מול המתווכים בארץ ועוזריהם באוקראינה בנושא האימוץ. בשלב הזה הפכו היחידות המספרות על דינה למשהו הדומה יותר לחוברת הדרכה לאימוץ ילד מאוקראינה, מאשר לחלק המקדם עלילת סיפור. דינה עצמה כבר כמעט נסוגה מרעיון האימוץ, אך שאבה עידוד משלושה תומכים בלתי צפויים. ברגע של צלילות־דעת תמכה חמדה ברעיון האימוץ (20), ובלי היסוס תמך ברעיון גם אבנר אחיה (213) ובהשפעתו שינתה גם ניצן את דעתה וצירפה את תמיכתה בהחלטת אמה לאמץ ילד יתום מאוקראינה (245).


בהשוואה לרומאנים הקודמים שלה, שהיו פמיניסטיים למהדרין, ראוי הרומאן הזה של צרויה שלו להיות מוגדר כפוסט־פמיניסטי ביצירתה, כי לא הצליחה לנתקו לחלוטין ממסורת הסיפור הפמיניסטי בפרקים שהוקדשו לדינה. כך, למשל, שאלה דינה את עצמה, כאשר היתה עדיין בשלב ההתלבטות, אם אימוץ ילד בגיל 46 הוא מעשה נבון: “האם ילד קטן יעשה אותך צעירה יותר? ההיפך, הוא רק ידגיש את זקנתך – – – וזה לא הוגן כלפיו, כלפי הילדון הזה, לקבל הורים מבוגרים שאולי לא יספיקו לגדל אותו בכלל” (173). אף על־פי־כן הוצג גדעון, גבר בן 55, בשל התנגדותו להפוך לאב בגיל הזה, כנציגם האופייני של הגברים אשר מקפחים ומדכאים את הנשים, כפי שמניחה תורת המיגדר הפמיניסטית.


בסיום חובקת דינה את הילד שהוכן למענה באוקראינה וגם גדעון מתרכך ומתקשר לילד, והכל בזכות התעקשותה על מימוש רצונה להעניק מאהבתה לילד שאהבת הוריו הביולוגיים נמנעה ממנו. סיום זה מוכיח שבעוד החלום של אבנר על אהבה בהווה לא התממש, וגם חשבונה של חמדה עם העבר לא תיקן הרבה מעבר לפיוס עם העוולות שנעשו לה ולאגם שלה – זכתה דינה להגשים את אושרה, משום שהציבה לשארית חייה מטרה עם מעוף, המבטיח המשכיות ועתיד לקיומה גם אחרי שתעבור לעולם שכולו טוב.


 

ארבעה דורות    🔗

אחרי שהפירוש הבהיר כי ברומאן הזה שולבו שלושה סיפורי חיים, בהיקף של נובלה כל אחד, שנושאם שונה ולהם גם זיקה לשלוש מסורות שונות של הסיפורת – איך ניתן להסביר שתחושת רוב הקוראים היתה בסיום הקריאה דומה לזו שסוכמה על עטיפת הספר על־ידי ההוצאה: עלילתו של הרומאן משתרעת “על פני שנים רבות, בין נופי הארץ והנפש”, ומצוי בה “שרטוט מעורר השתאות של יחסי הורים וילדיהם”. סיכום זה של ההוצאה, המזהה את הרומאן כרומאן משפחתי על רקע שמונים שנים בתולדות הארץ בעידן הציוני, חוטא לעובדה שעלילות שלוש הנובלות מתמקדות בהווה של שלושה אנשים שהם אמנם בני משפחה אחת, אך כל אחד מהם חותר באותו פרק זמן (בין מאי לדצמבר בשנת 2005) להגשים מטרה שונה לשארית חייו.


כלומר: במקום להתרכז במאמציהם של שלושת הגיבורים להגשים בהווה, בשנת 2005, את המטרות השונות שהציבו לשארית חייהם, מכוונות ההוצאה את הקורא, בשתי קביעותיה על עטיפת הספר, להתמקד בבדיקת היחסים בין ילדים ובין הורים על פני ארבעה דורות אשר צמחו למשפחה במשך שמונים שנות חייה של חמדה – המבוגרת מבין השלושה.


ואלה הדורות שאליהם מכוונת ההוצאה: יעקב ורבקה, הוריה של חמדה, בני הדור הראשון, היו דמויות מרכזיות בחבורת צעירים ציונית־חלוצית שעלתה מגרמניה והקימה קיבוץ סמוך לאגם החולה. חמדה ובעלה אליק הורוביץ הם בני הדור השני, שלא הסתגלו לחברה הקיבוצית ולדרישות האידיאולוגית שעדיין החזיקה בהן אז, ולכן עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בירושלים. ילדיהם דינה ואבנר, שהם בני הדור השלישי, חוו עדיין ילדות בקיבוץ, אך נעוריהם ובחרותם עברו עליהם בירושלים ובה הקימו שניהם את משפחותיהם. ניצן, הבת המתבגרת של דינה, ושני בניו של אבנר, תמיר ויותם, הם בני הדור הרביעי במשפחה והם כבר גדלים בחברה מופרטת המעודדת את הפרט להעדיף את טובתו על טובת הקולקטיב הלאומי.


אך מאחר שהעלילה המשפחתית איננה – וכנראה גם לא היתה – מרכזית בתוכנית הכתיבה של הרומאן, אלא נוצרה על־ידי צירוף שלושת סיפורי החיים של הגיבורים זה לזה, אין לסמן אותה כנושא המרכזי בספר הזה של צרויה שלו. ולפיכך, גם אין לבוא בתלונות אליה על כך שנותרו פערי־ענק במידע ההיסטורי על תולדות ארץ־ישראל בעידן הציוני ועל התמורות שהתחוללו בחיי החברה הישראלית במהלך 80 השנים הללו, אשר נסקרו ברומאן כבדרך אגב ובדילוגי־זמן גדולים. גם סיכומו הבא של אבנר, המונה דורות במשפחה, איננו מסייע להמלצת ההוצאה, לזהות את “שארית החיים” כרומאן משפחתי, אלא דווקא ממליץ לבחון בנפרד את המיתוס שייצר בחייו כל אחד מבני המשפחה: “אצלנו הולכים בגדולות אבל רק בדמיון, זה השילוב הכי קטלני, חלומות גדולים ומעשים דלים. אצלנו מייצרים מיתוסים – – – האגם הגווע של אמו, החברה הקיבוצית המושלמת של הוריה, אירופה האבודה של אביו, הוא עצמו אביר הנדכאים, ועכשיו אחותו עם המיתוס הנועז שלה, הנואש, להושיע ילד ודרכו להיוושע” (256).


 

סיבות נוספות    🔗

לא רק הקשר המשפחתי בין גיבורי שלוש הנובלות מפתה לזהות את הרומאן הזה כרומאן משפחתי, אלא ישנן סיבות נוספות אשר העלימו מהקוראים את העובדה, שברומאן הזה קיימות שלוש עלילות, אשר לא רק שהן ניתנות להפרדה, אלא שמתבקש עיון נפרד בנושא השונה ובמסורת הסיפור השונה של כל אחת מהן.


הסיבה הראשונה – לרומאן נבחר שם אשר יכול היה להתנוסס מעל כל נובלה בנפרד, כי הוא מציין את תודעת המוות הקרב כמניע של שלושת הגיבורים להגדיר לעצמם מטרה לשארית חייהם. ורק העיון בכל נובלה בנפרד חושף שמטרותיהם שונות ואינן מותנות בקשר המשפחתי ביניהם: געגוע מיסטי הוא המניע של חמדה, חלום רומנטי הוא המניע של אבנר וצורך נשי הוא המניע של דינה. הסיבה השנייה – עלילות שלוש הנובלות נראות כעלילה משפחתית משום ש“מספר” אחד, מסוג היודע־כל, הופקד להזרים את התודעות של שלושת הגיבורים, שהם אמנם בני משפחה אחת, אך, כאמור, כל אחד מהם נכסף להגשים מטרה שונה בשארית חייו.

הסיבה השלישית – פירוק כל נובלה ליחידות סיפור קצרות ופיזורן של היחידות בין פרקי הרומאן, הצניעה את העצמיות של כל נובלה, ויצרה מראית־עין שקיימת עלילה מלוכדת אחת והיא המשפחתית. הסיבה הרביעית – אירוח גיבור מעלילת נובלה אחת בעלילות שתי הנובלות האחרות תרמה אף היא לחיזוק האשליה שאי־אפשר להפריד בין סיפוריהם של גיבורי הרומאן.


כסיבה חמישית להתבססות ההרגשה ששלוש הנובלות מהודקות זו לזו, אפשר למנות את קיומן של זיקות מרקע משפחתי בין אירועים המסופרים בשלושתן. הזיקה הבולטת ביותר מסוג זה, היא זו המספרת כי חמדה ילדה את דינה ביום שבו נפטר אביה, יעקב, וכעבור שנתיים ילדה את אבנר ביום שבו נפטרה אמה, רבקה (276). סמיכות זמנים טראגית זו בין המוות ובין החיים בתולדות המשפחה באה לתיקונה על־ידי דינה. ביום שבו אימצה דינה את הילד באוקראינה, החליטה להנציח את זכר אמהּ על־ידי הענקת השם “חמדת” לילד המאומץ.


הסיבה השישית להרגשה ששלוש הנובלת אינן ניתנות להפרדה, היא המכנה המשותף הרעיוני ביניהן. בשלוש הנובלות מובלט רעיון מעשי ומוסרי זהה – מוטב לו לאדם שיניח מאחוריו את כל הטעויות, הכישלונות והטינות שצבר בחייו, ויתמסר למימוש מטרה חשובה, חיובית ומועילה בשארית החיים שנותרה לו.


לסיכום – אמנם בזכות כל הסיבות שפורטו קודם, נוטה הקורא להניח שלפניו רומאן משפחתי, המספר על שלושה מבני המשפחה, ואף על־פי־כן גוברות העצמיות בנושא והשונות במסורת הסיפור של הנובלות ומצדיקות להגדיר את הרומאן כיצירה שנשזרו בה שלוש עלילות נפרדות. ועל־פי זאת הועדף גם סדר הדיון בשלוש הנובלות. הדיון פתח בנובלה המספרת על חמדה משום שהיא מייצגת את הגעגועים לעבר. אחר־כך עבר הדיון לנובלה המספרת על החלום הרומנטי של אבנר, אשר מייצג את ההווה. והדיון הסתיים בנובלה המספרת על רצונה של דינה לגדל ילד מאומץ – סיפור המייצג את העתיד.


 

דמויות חיוניות    🔗

ברומאן הנוכחי הצליחה צרויה שלו במשימה העיקרית שהציבה לעצמה – לגלף שלוש דמויות שונות מאוד זו מזו, ולהעניק לשלושתן נוכחות מרשימה. ואף על פי כן אין סיפורי החיים של שלושת הגיבורים שווים באיכותם.


העלילה הפחות משכנעת מבין השלוש היא העלילה המספרת במסורת הסיפור הרומנטי את סיפור הבילוש של אבנר אחרי דמות האישה האוהבת שחלם לאהוב אותה ולהיות נאהב על־ידה. העקשנות שגילה אבנר באיתור עקבותיה של טליה סתרה את תיאורו כגבר הסולד מהגבריות שהקיבוץ והצבא טיפחו כדגם מופתי של בני מינו. כך, למשל, תהה כאשר אנס את אשתו, שלומית, בשנתה, אם כיבוש אישה ב“בולמוס חייתי” היא הגבריות, אשר אותה “חשים הגברים האמיתיים, הבועלים נשים רבות, היורים ברובים שלהם?” (169). אחרי שהובלטו תכונות “נשיות” אלה באישיותו, הצטייר כדמות קומית בתור מאהב, ודווקא בסצינות שבהן היה אמור להגשים את מטרתו הרומנטית, אחרי שהצליח למצוא סוף־סוף את ד"ר טליה פרנקו וגם הוזמן להתארח בדירתה.


אילו לפחות העמידה צרויה שלו מול אבנר את טליה בדמות אישה דעתנית, שאיננה משתפת פעולה עם חיזורו המהוסס אחריה, אלא מנפצת באופן נחרץ יותר את חלומו הרומנטי, היה מתקבל כסביר יותר הכישלון שלו להגשים איתה את קשר האהבה שכה השתוקק לו. אך על־ידי היענותה של טליה לפנייתו של אבנר אליה וההסכמה המיידית לארח את אבנר בדירתה, ואף מעבר לכך – לאפשר לו לגעת בה – לא רק רוקנה מתוכן את הגבריות של אבנר, אלא גם החלישה את עוצמת הניפוץ של ההזייה הרומנטית שביקש לממש עבור עצמו בשארית חייו.


שבירה מסוג אחר החלישה גם את עלילת סיפור־חייה של דינה. במקרה שלה אין דופי בפיתוח הפסיכולוגי של דמותה הנשית, כי היא מתפתחת באופן עקבי בכל היחידות המספרות עליה, מרגע שבהשפעת סימני הבלות היא מרגישה ששוב איננה נחוצה לבעלה ולבתה ועד שהיא מגשימה את רצונה להעניק בשארית חייה את אימהותה לילד מאומץ מאוקראינה. יתר על כן: כדמות נשית דינה היא גיבורה היוצרת אמפתיה חזקה עם מניעיה האנושיים להעניק אהבה לילד שלא זכה באהבת הוריו הביולוגיים. אך בשלב מסויים מוסבות היחידות המספרות עליה ליחידות פולמוסיות בעד ונגד רעיון האימוץ. הדיאלוגים האמירתיים האלה רבים מדי וארוכים מדי, ולכן לא רק שהם מעכבים את התקדמות העלילה, אלא גם פוגמים בעוצמת השכנוע שהושקעה בעלילה קודם לכן. ואחרי העיכוב, אשר פוגג את קסם אישיותה הכובשת של דינה, הואצה העלילה מחדש, אך הפעם כדי לסגור אותה בסיום מלודרמטי מרגש, שלא לומר גם צפוי, על־פי מסורת הסיפור הפמיניסטי.


סיפור־החיים של חמדה הוא השלם והמעניין מבין השלושה ששולבו ברומאן הזה. אין ספק, הזרמת התודעה של חמדה היתה האתגר הקשה ביותר שהציבה לעצמה צרויה שלו בכתיבת שלוש הנובלות, כי היה עליה להתמודד לא רק עם תודעה של אישה כמעט כפולה מהגיל שלה כיום, אלא גם עם תודעה של בן־אנוש בימיו האחרונים, כאשר תודעתו עוברת לסירוגין ממצב של צלילות־דעת והתמצאות בסובב אותו למצב של עירפול הזיכרון והתנתקות מהממשות. והיא עמדה באתגר הקשה הזה בהצלחה מעוררת כבוד. אך בנוסף לכך, העלילה המספרת על חייה של חמדה היא המורכבת, הנועזת והמעניינת ביותר, כי חייה של חמדה נעים בשני מישורים מקבילים – הריאליסטי והמיסטי. ודווקא בנובלה זו השכילה צרויה שלו לשמור על נאמנות למסורת הסיפור המיסטי, האפל והמיסתורי, כאשר העניקה למסורת זו יתרון על מסורת הסיפור הריאליסטי־פסיכולוגי, שהפעילה בשתי הנובלות האחרות.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות