רקע
יוסף אורן
"זה הדברים" — סמי ברדוגו

הרומאן החדש של סמי ברדוגו – “זה הדברים” – נפתח במשפט הבא: “עוד בחייה אני מחכה למותה”. משפט צעקני כזה הוא מסוג משפטי הפתיחה שסופר מנוסה היה נמנע ממנו, כי בולט בו מדי המאמץ של הכותב לפתות את הקורא להמשיך בקריאה. יתר על כן: הקורא אינו יכול לקבוע על־פי משפט זה, לאן יתפתח סיפור־המעשה בהמשך – אם כסיפור מלודרמטי על מותה הטבעי המתקרב של האישה, או כסיפור פשע על חיסולה, כי לא ברור אם באומרו “מחכה”, התכוון האלמוני שאמר את המשפט לבטא את ההשלמה שלו עם העובדה המצערת שנותר לו רק להמתין למותה של מישהי, או שכוונתו היתה לבטא את העובדה שהוא מצפה למותה של האישה שעליה הוא מדבר.


משפט הפתיחה הזה הופך למטריד יותר ואפילו למצמרר כאשר מיד בהמשך מתברר, שהמשפט הזה נאמר על ידי בן שהוציא את אמו המבוגרת מבית האבות, הסיע אותה במכוניתו לישוב קטן ונידח בדרום הארץ והסתגר איתה בבית נטוש הממוקם בשוליו. אלמלא הציב ברדוגו משפט זה בפתח הרומאן לא היה נאלץ לחזור על תוכנו בשלבים אחרים של העלילה, כדי לשכך את צעקנותו ולהפריך את נזקו. לעומת זאת – אילו הציב את המשפט הזה כעבור פרקים אחדים, אחרי פירוט כעסיו של הבן על אמו, היה המשפט חושף לקורא את מניעי מעשיו בהווה והיה מתפרש כמשפט המבטא את יחסו האמביוולנטי כלפי אמו – גם כואב את מצבה הבריאותי הרעוע, המקרב אותה אל מותה, וגם מייחל שתתאדה לחלוטין מתמונת־חייו.


ולעצם העניין – לא רק שעלילת הרומאן אינה מתפתחת בהמשך לא כסיפור מלודרמטי וגם לא כסיפור פשע, אלא מתגלה כסיפור חברתי־פסיכולוגי. ובכיוון הזה מתארת העלילה כיצד משתנה יחסו המורכב והחצוי של הבן כלפי אמו, השלילי בעיקרו, ליחס של אמפתיה וקירבה אליה. הפיוס עם אמו מתבטא בהחלטתו של הבן, כי מאחר ש“בערוב ימיה מתבקש מותה” של אמו (150), עליו להיות “עדיין איתה, ממתין למותה” (94) ו“מכין את מותה” (149). ואכן, לא רק שבסיום העלילה הוא שוהה ליד מיטתה, אלא עוד קודם לכן האזין בקשב רב לסיפור־חייה, משום שהבין מהגילויים שהיו בו, כי אולי לא תהיה לו הזדמנות נוספת לזכך את רגשותיו מהטענות שצבר כלפיה במשך שנים.


 

שני מספרים    🔗

לוא ויתר ברדוגו על המשפט הראשון ואילו פתח את העלילה במשפט השני, הפחות דרמטי, אך המתאים מקודמו לפתוח פרק ראשון, האמור להיות פרק אכספוזיציה, היה הקורא מזהה ביתר קלות את התבנית המעניינת שבחר לעלילתו הקאמרית של הרומאן, שבזירתו פועלות רק שתי נפשות. בהגדרות המקובלות בתורת הספרות נהוג לזהות את התבנית הזו כ“סיפור מסגרת” – עלילה המצורפת משני סיפורים. הסיפור המסגרתי הוא תמיד משני בחשיבותו, כי הוא מגדיר את המקום, הזמן והנסיבות שבהן מתבצע הסיפור הראשי – הסיפור הפנימי שבתוך המסגרת, שבאמצעותו מרתק “המספר” את הנוכחים האחרים במעמד הזה. הפרק הראשון ברומאן “זה הדברים” הוא אכן פרק אכספוזיציה מובהק, כי הוא מתאר את המעמד והתנאים שבהם מתרחשת הפעולה האפית, פעולת הסיפר, וגם מזהה מי משתי הדמויות תספר את הסיפור הראשי. ברומאן הזה תהיה זו האם המבוגרת והחולה, שרק כאן וכעת ובלחץ מעשיו של הבן נאותה לגלות לו לראשונה את סיפור חייה ולחשוף לידיעתו את סודותיה הכמוסים – ובכללם הסוד על נסיבות לידתו.


על מעמדו הראשי של הסיפור הפנימי, סיפור־חייה של האם, בעלילת הרומאן הזה מעיד שמו – “זה הדברים”. זהו שם משובש באחד השיבושים הטיפוסיים לעברית שבפי האם, כי בולטת בו אי־ההתאמה במספר בין מילת הזיקה “זה”, שנועדה ליחיד, לבין המילה “הדברים”, שהיא בריבוי. בעברית תקנית היה ראוי להצמיד למילה “הדברים” את מילת הזיקה “אלה”. אך באמצעות הצבת הכותרת המשובשת על עטיפת הספר הבליט ברדוגו, שהסיפור שבתוך המסגרת – סיפורה של האם, חשוב יותר מהסיפור המסגרתי – שהבן הוא מספרו. כמו־כן, יתבהר עד מהרה לקורא, שבאומרה “דברים” אין האם מתכוונת ל“חפצים”, כפי שאפשר היה להניח, אלא ל"עובדות" מחייה, שאותן היא חושפת לראשונה לבן, אשר במשך שנים נהג להתנשא עליה בהשכלתו ובהבנת מצבם בחברה הישראלית.


למען האמת, השיבוש איננו מצטמצם ברומאן הזה של ברדוגו רק בכותרתו. הטקסט כולו מסוגנן בעברית משובשת וקשה להבנה כדי לאפיין את מוצאם האתני של צמד גיבוריו – אישה מבוגרת, שעלתה לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה־50', ובנה, רווק כבן ארבעים, שאלמלא הרגיש שהוא משתייך ל“ישראל השנייה”, היה מוצדק להגדירו כ“צבר”.


יתר על כן: שני מרכיביו של “סיפור המסגרת” אינם מעמידים אתגר לשוני זהה לקורא. רק הסיפור הפנימי, סיפורה של האם, כתוב ממש בעברית המשובשת, המעידה על מוצאה מיהדות מרוקו, שבה דיברו בדיאלקט יהודי של הערבית המרוקאית, אשר בו שולבו מילים מהשפה הצרפתית. ואילו העברית שבה מתבטא הבן בסיפור המסגרתי איננה משובשת, אלא קשה לפיענוח. הוא מנסח את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן כה מפותל, דו־משמעי וחמקמק עד שהם נתפסים כ“משובשים”, בעוד שלמעשה מובנם מעורפל ובהרבה מקומות גם מצטייר כ“סתום”. שיבושי האם בעברית נובעים מקוצר שליטתה בשפה, שמקורה בהשלמה עם מיקומה בשוליים של הישראלִיוּת. אך העברית “הסתומה” של הבן מקורה בקוצר יכולתו להביא לבהירות את הגדרת זהותו ומצבו בחברה הישראלית.


הבחירה של ברדוגו בתבנית “סיפור המסגרת” היתה נכונה, אף שהיתה גם מסוכנת, כי היא הכתיבה חזרה על מבנה קבוע בכל הפרקים. כל פרק מתחיל במתרחש בין הבן ואמו בהווה, שהוא התוכן הקבוע של הסיפור המסגרתי, ועובר בהמשך לתוכנו של הסיפור הפנימי – לנתח נוסף מסיפור־חייה של האם בעשרים שנותיה הראשונות, כאשר עדיין היתה “ילדה מטולטלת” (98) ממשפחה למשפחה במרוקו.


ברדוגו עקף סכנה זו בשני פתרונות. האחד טבעי ומועיל – כאשר איפשר לבן, המכהן בסיפור המסגרתי כ“מספר”, להביא זיכרונות מחייו עם אמו ולהשמיע באמצעותם את הקובלנות והאישומים שצבר כלפיה. והפתרון השני המיותר והמאולץ — כאשר הסיט מדי פעם את סיפור המסגרת להתעניינותו של הבן בשכן, נגר בן־גילו וגברי ממנו במראהו. אלמלא התפתה לסטייה הזו היה מקיים בעוצמה רבה יותר את עלילת הרומאן כעלילה קאמרית (מעוטת דמויות) וקְלָאוּסְטְרוֹפוֹבית (סגורה וחונקת).


 

ביוגרפיה של תלוש    🔗

כאמור, לא בתום לב ולא מגעגועים לאמו יזם הבן את הוצאת אמו מבית האבות בנס־ציונה, אחרי ארבע שנים שבהן נמנע מביקור אצלה. בסיפור המסגרתי, שהוא אחראי לו, מפוזרות הערותיו על אמו, שבהן הוא לועג לה עקב היותה אנאלפביתית ו“מאוד לא בקיאה בעברית” (150) – וגם מודה שקצה נפשו במוגבלות שלה, ב“צמצום האווילי הזה” שהתרגלה אליו במשך שנים “כשהעיניים שלה ראו רק שני צבעים, ולא ביקשה לדעת יסודות אחרים” (10). בהערותיו הוא גם מאשים את אמו בכישלונות חייו. לכן, מותר לפקפק באמיתות הסברו, שהוציא אותה מבית האבות רק כדי ללמד אותה עברית, וכי לא מצא מקום מתאים יותר לממש יוזמה זו מהבית שהוא עזבו לפני כעשרים שנה ושהיא לא התגוררה בו בשבע השנים האחרונות.


להיפך – ארבעת האישומים שהוא מעלה נגד אמו מפריכים את טענתו שתיכנן הכול רק “למענה, למען גופה, למען חייה” (147) ומצדיקים לבדוק, אם לא מטינה, שהצטברה אצלו כלפי אמו לפני שנים, זימֵן אותה בהווה לבית הנטוש, כדי לנקום בה על מצבו חסר התקווה.

אמו חקוקה בזיכרונו כ“אישה לא אימהית” (135), שבמקום לעודדו להתחרות עם ישראלים אחרים בגילו כשווה בין שווים, פיתחה אצלו נמיכות רוח והרגילה אותו להתנהג בכניעות בפניהם, כי האמינה שעליהם “לתת ליישוב הזה סיכוי” (117). בכך רופפה את אחיזתו בשורשיו המזרחיים והפקירה אותו לספוג את הערכים שקיבל במערכת החינוך הממלכתית.


הסתירה הזו בין ערכי הבית לערכים של בית־הספר בלבלה אותו: “לא ידעתי במה להאמין כל שנותי הצעירות. איך בכלל היה אפשר להיאחז בחומרים של דיבור טרומי, חומרים חסרי הבחנות מדויקות ועטופים באיפוק החינוכי של המהגרת המסתגלת” (162). משום כך היו לו בעיות חברתיות בביה"ס והשתלבותו בין הילדים הישראלים התעכבה. אמנם בגיל הגן ובבית־הספר היסודי היה עדיין שלם עם בטחונה, שעליו “לקבל את הדרישות של מבנה בית־הספר הדו־קומתי” (36), אך בתיכון האזורי כבר היה מודע היטב לעובדה שאינו מקובל בחברת בני גילו הצברים ושעתידו יהיה שונה מעתידם. אף שהרגיש בתיכון כאסיר, נכנע “למשמעת החוקים והאיסורים – – – מפזר מבטים נכנעים לנְעוּרים ולמחנכים הקפדנים”, כי נאחז עדיין באשליה שפרקי הלימוד יבטיחו לו “סוג של תנופה”, יסייעו לו להיות “בן הארץ המתפתחת” וישלבו אותו כשווה בין שווים בחברה (97).


באישום השני הוא טוען, כי בעטייה נכשלו מאמציו כבוגר להשתלב במרכז הישראלי, והוא נשאר כבול למזרחיותו השולית. אף שבזכות מראהו החיצוני ועורו הבהיר יכול היה להיחשב כאשכנזי (104), מנעה ממנו בנוכחותה החזקה בחייו ובשליטתה הסמכותית עליו להגשים את ההיטמעות בין הצברים הישראלים: “היא היתה לי תמיד אישה חזקה מאוד – – – אישה כמעט לא־אירופאית – – – ולא תפסתי אז איזה מין ישראלית משונה היא האחת הזאת” (274). לכן, לחינם הפך לחילוני בסיום השירות בצבא (162). הפרידה מבית הכנסת אמנם העניקה לו אז את האשליה, שנפטר מ“ניגוני חזן מסתלסלים בעוצמה ומענגים קהל מזרחי” וזכה “לשחרור, לדרור הנפש” (220), אך בהווה הוא יודע שרק איבד “מנוחת שבת ושעת מרגוע משובבת נפש” (221), כאשר נטש את בית הכנסת, אך נשאר כבול בעיני עצמו ובעיני הצברים למוצאו המזרחי. ולכן גם לוא סיים את לימודיו בסמינר למורים בירושלים, שמהם נאלץ לפרוש אחרי שגילו אצלו “תעוקת לב” ו“גרון חלש”, היה נשאר נטע זר בישראליות, כפי שהינו כעת, אחרי שנאלץ להסתפק בהכשרה אחרת “תת־בינונית של כסף וידע”, שבסיומה הגיע למשרתו כספרן זוטר בספרייה העירונית של חיפה (73).


 

חסך בדמות־אב    🔗

חמור משני אישומיו הקודמים הוא האישום השלישי שלו נגד אמו: השתלבותו בחברה הישראלית נכשלה גם מסיבה נוספת – היא גידלה אותו ללא אב ולכן עוצבו חייו על־ידי חסך דמות־אב בתמונת עולמו. משום ש“בחרה להישאר אלמנה” – בחירה שכפתה על שניהם לחיות “חיים לא נכונים, דוחקים מאיתנו אנשים־מדברים ומסורת של בית ישראלי” (117) – מוטטה אצלו את הביטחון העצמי ואת השאפתנות להגשים הצלחות. בכל שנות הילדות לא זכור לו ש“היה לה איש מכל סוג שהוא. היא היתה אלמנה מסתדרת – – – שהבטיחה לי הגנה בלי גבר גדול שידבר אתי, בלי זיכרון או דמיון על אבא” (35). ואף שרצה לשמוע ממנה “זיכרון אמיתי של גבר מסוים” (129), שתספר לו משהו על אביו, “היא לא סיפקה לי חומר” – מנעה ממנו מידע כלשהו על זהותו ועל גורלו. ומאחר שקיבע בהכרתו “את מותו של כל אבא אפשרי” (260) חיפש כל חייו דמות־אב מחוץ ל“משפחה של שניים” (129) שהיתה לו בפועל.


שניים מצטיירים בעלילה כאבות שאימץ לעצמו. כנער בתיכון טיפח הערצה “לאיש ישראלי אחד ממרכז הארץ, עיתונאי מוכר” וקרא בקביעות את הטור שלו בעיתון של שבת, כי הרגיש שדעותיו מסוגלות לסייע ל“מזרחי שמעורבב בחומרים לא טהורים” להגשים את שאיפתו לברוח מחברת אמו המוגבלת ומהיישוב הקטן והרחוק ממרכז הארץ (148). קרוב לסיום שירותו בצבא, שירות שלא הגשים עבורו את ציפיותיו להרגיש את השותפות והחבֵרות עם שאר החיילים, קרא ידיעה קצרה על מותו מסרטן של העיתונאי שהעריץ והתפכח מהתוכניות הבזויות שרקם להיחלץ בעזרתו מחברת אמו, מביתה החונק ומהיישוב הנידח שבו התגוררו.


ואחרי שמצא משרה כספרן בספריה העירונית של חיפה, והוא כבר בשנות השלושים שלו, אימץ לעצמו לאב את נחום, מנהל הספריה. הוא מעריץ את קולו הנעים, הנינוח, ואת “סגנונו המאופק” (123). ולמען “אישיותו הנבונה, הגברית” ביצע במסירות כל מטלה שהטיל עליו (177). כה בטח בנחום, ששקל לגלות לו על קשריו האישיים עם נשים ועם גברים. והוא גם לא מעלים שנכסף לקרבתו: “הגינותו של האיש הזה, נחום, יושר גופו, וגם קולו הנעים, ממשיכים לפזר לי נחמה שאני מבקש ליפול לתוכה” (275).


והרביעי באישומיו נגד אמו מסכם את התוצאה הבלתי־נמנעת שאליה התגלגלו חייו: “הגברים והנשים משתווים אצלי בגלל חינוך הבית שלה, שידע לעשות מְחיקה של ניגודי המינים” (230. ההדגשה במקור). בעטיה צמח עם זהות מינית מבולבלת והפך לחסר־יכולת לקיים קשר אהבה אמיתי וקבוע לא עם נשים ולא עם גברים. תחילה הרגיש את המשיכה לגברים, אך בגלל “המחיקה של ניגודי המינים” גילה בהגיעו לחיפה, והוא כבר באמצע שנות השלושים בחייו, שהוא נמשך גם לנשים. ואף שעם אחת מהן, עם איילת, קיים קשר ממושך מהרגיל, המשיך במקביל “לטפח חטאים זעירים” בהסתר גם עם גברים (163). ולכן, כאשר נפסק הקשר שלו עם איילת לא התקשה להדק מחדש קשר עם גבר צעיר שהכיר אז – בנימין (בנו של העיתונאי, שאותו אימץ כנער לשמש לו כאבא). המשיכה לשני המינים כה הציקה לו עד שבשלב כלשהו חשב על התאבדות בקפיצה מבניין גבוה (151).


 

שמות הגיבורים    🔗

מאחר שעלילת הרומאן החדש של סמי ברדוגו “זה הדברים” היא עלילה המתרכזת בשני גיבורים, שמסתפקים ב“אני” ו“אתה” בפנותם זה אל זה, אין שמם נחשף לקורא והוא נאלץ לזהותם רק על־פי הזיקה המשפחתית ביניהם – כ“אם” ו“בן”. זיקה זו בהחלט מספיקה להתנהלות העלילה של הרומאן על־פי חוקי “סיפור המסגרת” – התבנית שבחר ברדוגו לצרף בעזרתה את סיפורה של האם משנות חייה במרוקו לסיפור המיפגש הטעון בינה ובין הבן כעבור כארבעים שנה בהווה בישראל. ורק בשלב מאוחר למדי בעלילה – וגם זאת רק מתוך רמזים בה – מושיט הטקסט לקורא סיוע לדעת את שמותיהם.


אשר לבן – שמו הפרטי נרמז באחד מזיכרונות הילדות שלו. ככל שהוא מתעמק בסיפור של אמו על חייה במרוקו עד שעלתה לארץ – מתפוגג הכעס שהצטבר אצלו כלפיה והוא נזכר כיצד בהיותו נער נהגה לחבקו ולנשקו לפני הקידוש ולבטא בחיבה ובהערצה את שמו “העברי התנ”כי" כאילו היה “אותו אחד שעלה להר עם בנו ולא עשה לו עקידה” (221). במתן השם אברהם, קרוב לודאי, ביטאה באופן סמלי את תקוותה, שבעלייה למדינת־ישראל היא פותחת פרק עם עתיד מבטיח יותר לעצמה.


השם הפרטי שאימצה האם לעצמה בארץ, במקום שם הנעורים שניתן לה במרוקו, לא נודע לקורא גם בסיום הרומאן. לעומת זאת מסייע לנו הבן, אברהם, לדעת את שמה הקודם בהערת־אגב שלו, כאשר קרוב לסיום הוא מבהיר, ש“דווקא במדינה הישראלית”, אחרי שילדה אותו, “היה לה תירוץ” – “לנטוש את הצליל החורק של מָחָה ולהפוך להיות איזו מאדאם מסכנה שהתאלמנה בגיל צעיר” (319). בהערה זו מאשש הבן חשד, שכבר הבשיל לוודאות אצל הקורא עוד קודם לכן, שבסיפורה על מָחָה, הצפינה אמו בעצם את סיפור חייה.


וכעת כבר מצוי המפתח בידיו של הקורא לדעת גם את שם המשפחה של שני הגיבורים. על־פי סיפורה של מחה, היא הגיעה לארץ נשואה לשלמה פַּארְדוֹ, אך מאחר שנפרדה ממנו כאן כעבור זמן קצר, והחליטה להציג את עצמה כאלמנה, שמרה למען הבן על שם המשפחה של הבעל – פארדו, אך ויתרה על השם “מָחָה” – השם שקשר אותה לשנות הסבל במרוקו.


בהמשך הדיון בעלילת הרומאן ייחשף לקורא, שהבירור הזה של שמות הגיבורים איננו מיותר כלל וכלל, מאחר שבשם המשפחה, שנושא אברהם מילדות, מוצפן הסוד שהעלימה אמו ממנו עד לשלב הזה בחייו – סוד זהותו של הגבר שמזרעו נולד, כי רק מסיפור חייה של מחה נודע לו שלא מזרעו של שלמה פארדו הגיח לעולם. ההיחשפות שלו לגילוי הזה מזכירה גיבור קודם של ברדוגו. גם ברומאן “ככה אני מדברת עם הרוח” (2002), זו המדברת עם הרוח היא אֵם לבן שנולד לה מגבר זר שפגשה בפריז, ולא מבעלה באותה עת. אך בניגוד לאברהם, שבעקבות הגילוי יתפייס עם אמו, בנה של האם ברומאן הקודם שמר לה טינה וסירב להיפגש איתה.


 

אישה עם תוכנית    🔗

בפרק הראשון מתבררים פרטי הרקע להתרחשות בהווה: אף שאמו עברה להתגורר בבית־אבות בנס־ציונה לפני 7 שנים, כדי לא לחיות בגפה וכדי לזכות בטיפול רפואי בקשיי הנשימה שלה, ניתק אברהם את עצמו ממנה לחלוטין לפני 4 שנים והפסיק לבקר אצלה. לכן הופתעה כאשר הופיע לפתע, עשה את הסידורים הדרושים במשרדי ההנהלה והוציא אותה משם לחופשה משותפת בת 8 ימים. אך במקום להסיעה במכוניתו אל דירתו בחיפה או למקום נופש כלשהו, הביא אותה אל הבית שבו גדל כיתום מאב. בכך לא תמו תמיהותיה, כי מיד בהיכנסם לבית, הושיב אותה על הספה המאובקת, הציב מולה לוח והודיע לה, כי במשך ימי שהותם כאן ילמד אותה את האותיות העבריות ויקנה לה את הבסיס של הקריאה והכתיבה בעברית.


מאחר שהתעלם ממחאתה וכפה עליה את התוכנית שהועיד לשהותם במקום, קטעה את השיעור שכבר פתח בו והפתיעה אותו בדברים הבאים: “יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי לפני שאתה בא לי עם האַלְף ועם הבֶּת, למה אני אומרת לך אני יש לי דברים בחיים שלי שאני יודעת אותם – – – למה אני רוצה תשמע אותי מה אני אומרת לך עכשיו, אני נַגיד לך על המקום הזה ואתה תשמע ותהיה יודע, ותִידע גם עליה” (21). אף שבמקור אין המילה “אני” מודפסת בהדגשה, וגם לא המילים האחרות המצטרפות אליה (לי, שלי, אותי) – משקף השימוש הדחוס בכינוי “אני” את הנחרצות שבה הבהירה לו, כי למרות שעד כה הניחה לו לפעול כרצונו, אין בדעתה להניח לו להמשיך בכך. וכמובן, צריך להזכיר שוב, שבאומרה “אני יש לי דברים בחיים שלי”, אין היא מתכוונת ב“דברים” ל“חפצים”, אלא ל“עובדות” שרק היא יודעת אותן.


ובלי להמתין להסכמתו, היא מתחילה לספר בעברית המשובשת שלה ובפרץ רטורי המפתיע את בנה את קורות חייה של אישה צעירה במרוקו – שאחר כך מתברר שהיא אמה – פרשה שהתרחשה לפני כשבעים שנה. וגם אחרי שאמו כבר תעבור לספר על טלטלות חייה של מָחָה, בתה של אותה אישה, ימשיך אברהם לתמוה: “עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי קורותיה של הילדה המטולטלת” (98). אך נוכח דרישתה התקיפה של אמו, נסוג עוד קודם מכוונתו לקיים את שיעורו בשני חלקיו של היום, וניאות לפשרה: היא תספר חלק מהזמן – ואז “עוברים ללמוד עברית” בחלק האחר של השיעור (56).


בשלב שבו נכנע לדרישתה עדיין לא שיער אברהם, שהסיפור של אמו על חייה של “הילדה המטולטלת” מחה, נוגע לו וסוּפר למענו. ורק מאוחר יותר יבין, שאלמלא הסכים להתפשר עם אמו, ייתכן שלעולם לא היה זוכה לשמוע את סיפור חייה וגם לא היה מגלה מי היה אביו הביולוגי.


לא רק התפרצותה הפתיעה את אברהם, אלא גם צורת הפנייה הסמכותית בדבריה אליו: “אתה תשמע לי. כן, גם אני יש אצלי תוכנית, איך כל החיים זה היה אתה חושב? בלי תוכנית? אוהו, עוד איך עם תוכנית” (עמ' 58. המילה “תוכנית” לא הודגשה במקור, לא כאן ולא בציטוטים הבאים שבהם תודגש). רק אחרי זמן יבין שבדבריה אלה רמזה על סוד לידתו – היא הלידה שלא היתה מתממשת אלמלא היתה לה תוכנית בצאתה ממרוקו בדרכה למדינת ישראל הצעירה: לפתוח דף חדש בחייה וללדת שם את הבן שבעלה העקר, שלמה פארדו, לא היה מסוגל לתת לה.


לוא הופיע הרומאן הזה של ברדוגו בתקופה שחוקרות המיגדר חיפשו נואשות טקסטים ספרותיים איכותיים של סופרות, לאנתולוגיות שיצדיקו את טענתן הפמיניסטית על קיפוח הנשים הכותבות בספרות העברית (הן עבור “הקול האחר” משנת 1994 של לילי רתוק והן עבור “שאני אדמה ואדם” של יפה ברלוביץ משנת 2003), היו יכולות להיוושע מפרקים אלה על חיי מחה פארדו – פמיניסטית במעשיה, ולא בהצהרותיה. וגם הפמיניסטיות המזרחיות מתנועת “אחותי” היו ודאי מתעלמות מהעובדה שסמי ברדוגו הוא גבר, ומאותה סיבה משלבות מפרקי הרומאן הזה באנתולוגיה “לאחותי”, שהוציאו ב־2007 כדי להבדיל את עצמן מהפמיניסטיות האשכנזיות.


 

בין “שמה” ל“כאן”    🔗

ואכן, בתיאור טלטולי חייה הקיצוניים של מחה, מאז היתה ילדה ועד שעלתה לארץ, מבליטה אמו, כי אף שלא איפשרו לה ללמוד בילדותה, נאבקה כל חייה להסיר מעליה את הכבלים שבהם אסרה אותה המסורת המשפחתית. ובניגוד לכל הסיכויים ולמרות הטלטלות שכפו על חייה, היתה מילדות “עם תוכנית” – הגדירה לעצמה את רצונותיה ולחמה להגשימם. במהלך חשיפת “טלטוליה” של מָחָה, מבהירה אמו מול איזו מסורת פטריארכאלית ושמרנית היתה צריכה מחה להתייצב כדי להציל את עצמה מהגורל של אמה התמימה: “זה רגיל שָמה – – – אישה לא לומדת, מסתדרת את עצמה בלי הלימודים” (162), “זה באמת הדבר ככה, הגברים האלה שבאים פתאום ועושים שינויים בחיים של הבֶּנָדָם – – – זה מה שקורה איתם שָמה – – – שיש להם כאילו את הכוח שלהם בידיים” (185). ואכן, בני משפחתה של מחה נכשלו בניסיונותיהם להכניע את המרד שלה במסורת המשפחה.


שוב ושוב מבליט הסיפור של האם את צמידותה של מחה ל“תוכנית” שלה – לבטא באסרטיביות את זכותה להיות אדם חופשי. אחרי שהתאלמנה ובניו של בעלה מנישואיו קודמים לא קיימו את מצוות אביהם לדאוג לה, נאלצה אמהּ למצוא קורת־גג אצל אחיה ויקטור, ששיכן אותה ואת מחה התינוקת במרתף ביתו. וכבר אז, והיא רק בת שלוש או ארבע, גילתה מחה הבנה של בוגרים “ומתחילה לראות איך להיות הפוך מאמא שלה, לא רוצה להיות בתמימות כוֹמוֹ היא – – – כאילו עשתה לה תוכנית בראש איך להיות בסדר עם מה שבא לה” (59–60). ואכן, מיד לאחר מכן, כאשר ויקטור השיא את אמהּ למרציאנו בן־שימון, גבר מבוגר ומכוער, סירבה מחה בת החמש להתגורר בביתו, אלא “אומרת מה היא מרגישה ומה היא חושבת” (71), נצמדת ל“תוכנית שלה איך לעשות את החיים, זוֹתוֹמֶרֶת איך לתפוס אותם אפילו אם באים אנשים ועושים לה החלטה איפה ללכת ומה לעשות” (80) ותובעת להתגורר בביתם של דודיה, מארי ודוד.


תחנת חייה הבאה של מחה – אצל אָליס בן־אָמוֹ, קרובה מצד אביה – היתה מהמעטות שהיו נעימות לה. אך שם לא התארכה שהותה, כי אחד מבניו של אביה מנישואיו הראשונים, ג’ודה, הגיע והעביר אותה, בת השש, ממרוקו אל ביתו באלג’יר, ושם סבלה כחמש שנים. אשתו של ג’ודה, זארי, הפרה את ההבטחה של בעלה למחה ולא רשמה אותה ללמוד בבית־הספר, אלא התעמרה בה והעבידה אותה בבית. בגיל שמונה מחה כבר הופכת לפועלת בעסק של ג’ודה במרתף ביתו (128). אבל כשמלאו לה עשר, מחה “מתחילה לעשות את החשבון שלה – – – חושבת אולי היא תעשה החלטה אחרת, איזה תוכנית שתעזור לה” (139), ובוקר אחד גילתה לג’ודה את האמת על רשעות אשתו אליה (141) ודרשה ממנו להחזיר אותה למרוקו.


וכך בגיל שתים־עשרה נסעה מחה לבדה ברכבת חזרה אל קרובי אמה ממשפחת סיטון – “היא פשוט הולכת עם התוכנית לנסוע לפֶז” (169). כעבור זמן היא שוב מטולטלת – מועברת מביתם של הדודים שמעון וז’קלינה בפז לעיר דרומית קטנה יותר, אל קרוביה העשירים, משה ואסתר סיטון. אחרי שנחשפו היחסים הלסביים שקיימה הדודה אסתר עם בת־חסותה (198־196) הוחזרת מחה לפז, אל שמעון וז’קלינה. כעת היא כבר בת ארבע־עשרה ושבעת טלטולים, אך כאשר דודיה מנסים להשיא אותה לאלמן מבוגר, היא לא רק מסרבת, אלא מוחה באוזניהם במילים חצופות ומפורשות (211). מעתה היא מגשימה את “התוכנית” לפי ראות עיניה. תחילה היא משיגה עבודה כמטפלת בילדה של משפחה נוצרית, ולראשונה מזכה את עצמה בעצמאות כלכלית. אחר־כך היא מתיידדת עם ז’אק, אך נפרדת ממנו בגלל התנגדות המשפחה לקשר הזה שרקמה מאחורי גבם (224).


קרוביה טעו, אם סברו על־פי הקלות שבה השיגו את פרידתה מז’אק, שיוכלו להכתיב למחה עם מי להינשא. ולכן, כאשר ניסו לכפות עליה, בהיותה בת שבע־עשרה, אירוסין עם ז’וזף, גבר בן 40 המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, הפרה את האירוסין (235), כי דעתה כבר מגובשת בגיל הזה ש“האישה צריכה שתרצה את האיש” (239). ואכן, כעבור שנה הכירה בעצמה רווק בהפרש גיל סביר יותר – את שלמה פארדו בן השלושים. ואף שמשפחתה התנגדה לבחירתה (250), עודדה מחה את בחיר־לבה לחזר אחריה על־פי תנאיה וגם נישאה לו על־פי מנהג הקהילה (277).


אך בכך עדיין לא הסתיימו תלאותיה של מחה. כרעיה נחלצה לסייע לשלמה בפרנסתם ונשארת נאמנה לו גם אחרי שהתברר לה, כי עקב עקרותו אין הוא מסוגל לעבֵּר אותה ולהגשים את כיסופיה להיות אם לתינוק משלה. לקורא התוהה כעת, מה תהיה “התוכנית” שתתרקם במוחה נוכח הקושי הזה שהתעורר בחייה, אפשר לספק את הרמזים הבאים: ערב עלייתם לארץ, ביטא שלמה באוזני מחה את החשש, שבהגיעם לישראל תעזוב אותו בשל עקרותו. תשובתה מלמדת שאכן כבר היתה קיימת “תוכנית” במוחה: “אל תידַג עכשיו, מי יודע מה יהיה לנו שמה בישראל” ובלבה נדרה: “אם תצליח להיות בהיריון שמה בישראל, אז תעשה חגיגה גדולה, תיקח את כולה עליה מה שנקרא, על הראש שלה, על החשבון שזה יהיה הדָאגה שלה, ושלמה שעומד על־ידה בטח לא מרגיש כל מה שעובר לה בראש, על הדמיונות שלה, שהיא כבר הולכת איתם” (עמ' 319–320. ההדגשות אינן במקור).


ספק אם נחוצים לקורא רמזים יותר ברורים לסוד לידתו של אברהם על־פי התוכנית שהגשימה מָחָה מיד אחרי שעלתה לישראל עם בעלה העקר, שלמה פארדו. וגם ספק אם הוא זקוק להסבר, מדוע מיד אחרי שילדה את אברהם, התעטפה באלמנות ולא חשפה לבנה מזרעו של מי נולד. והוא שמטינה אליה, עקב כישלונותיו בחיים, הגה את נקמתו בה – הביא אותה לבית שבו גידלה אותו כיתום מאב, כדי להושיבה ללמוד ממנו את האותיות העבריות, ובדרך זו לחשוף אותה באופן משפיל כאישה בּוּרה ונחשלת – זכה לקבל ממנה את השיעור שהיה ראוי לו. לאֵם חכמה ואמיצה מזו לא היה יכול לייחל. ואשר לכישלונותיו, אל יחפש להם הצדקות במחדליה, אלא ילמד ממנה – “יעשה תוכנית” משלו, המותאמת לנתוניו שתעלה אותו על דרך המלך.


 

מעימות לאהבה    🔗

ככל שמתקדמים בעלילה אפשר להבחין שיחסו של אברהם לסיפור של אמו משתנה בהדרגה. תחילה הופתע מהאופן הסמכותי שבו תבעה ממנו שיקשיב לה: “עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי את קורותיה של הילדה המטולטלת” (98). אחר־כך הטיל ספק בייתכנות הסיפור שלה על מחה ועל חיי היהודים במרוקו: “מה שקורה לילדה שהיא מספרת עליה נשמע לי בלתי־אפשרי” (133). סיפורה אפילו קומם אותו: “עדיין אינני יכול לומר את מחשבתי על הדברים שלה, את דעתי הנחרצת על הכל, על איך ייתכן שככה מתרחשים דברים בארץ הרחוקה ההיא – מאורעות לא־אפשריים”. והוא גם חשד בה, ש“היא רוקמת תכסיסים רק כדי לדבר, להמציא הוויה כלשהי, מסכת נושנה של חיים פשוטים” (150).


אף שלא הפסיק עדיין לציין שהסיפור של אמו אינו מוביל אותו “לתובנות מתוחכמות” וקבע ש“תיאוריה הם קווים ישרים כל־כך” (210), כבר אישר שהוא מרותק אליו: “וכעת, כמו אותו ילד פחדן, אני גם סקרן – – – רואה אותה מספרת גדולה” (244). אך בשלב הזה כבר ברור שלא מסקרנות נכבש לחלוטין לסיפור של אמו, אלא משום שהבין, כי סיפור־חייה של מחה הוא בעצם הסיפור של אמו וכי בפרטיו מוצפנת התשובה לכישלונו להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. מלמדת על כך הערתו הבאה: “מתי אדע אם סיפורה מסביר כְּשָׁלים שלנו?”, ובעיקר את כישלונו “בכל סוג של אהבה” (254). בכך ניתן להסביר את בקשתו בסוף מאמו, שתשלים את סיפור קורותיה של מחה – בקשה המפתיעה גם אותו: “מדוע טוב לי לשמוע את הייסורים העלובים ואת סיפורה של הצעירה שאין בו שום ייחוד גורלי?” (288).


כאשר הושיב אברהם את אמו מול הלוח כדי להשפילה כאנאלפביתית, לא שיער את מה שציפה לו ממנה. אך היא, שהבינה ללא־ספק את התוכנית שלו, החליטה בו במקום, שזו ההזדמנות שלה להשלים את התוכנית של חייה, כי ייתכן שבשל גילה ובשל מצבה הבריאותי הרעוע לא תהיה לה הזדמנות נוספת לפייס את בנה. לכן קטעה את לימוד האותיות כבר בתחילתו ותבעה ממנו להאזין לסיפור שבפיה: “אולי אתה רואה איך אפשר אתה תבין את האנשים החיים שמה” (263). בסיום מתברר שזכתה לא רק בהבנתו אלא גם באהבתו. מרגע שהבין, כי בעצם סיפרה לו על עצמה כ“ילדה מטולטלת”, אשר רק בכוח רצונה ובניגוד לכל הסיכויים הצליחה להגשים לעצמה חיים מלאים בהגיעה לישראל, התפוגגה אצלו הטינה שצבר כלפיה וזו התחלפה בהערכה ובאהבה אליה.


קרוב לוודאי שכעת גם אברהם הבין, מדוע לא גילתה לו אמו עד כה את סוד לידתו. הן לוא עשתה זאת כאשר היה ילד ולא בָּשֵל עדיין להבנת המניעים למעשיה, או כשהיה נער זועם ושיפוטי כלפי “התוכנית שלה”, היתה רק מעמיקה את הפירוד ביניהם. המעשה שביצעה אחרי שעלתה לארץ – פרידתה מבעלה והתעברותה מגבר אלמוני – היה מתפרש אצלו כבלתי־מוסרי. ומבושה היה מייחס לעצמו נחיתות אישית, שלוא הוסיף אותה לנחיתות העדתית שהרגיש, היתה הופכת השתלבותו בחברה הישראלית, חברת הצברים, לחסרת־סיכויים.


הסיפור שלה הצטיין בכנותו: היו צדדים נחותים באורח־חייה של העדה במרוקו (כגון: היחס הפטריארכאלי כלפי האישה, אי ההקפדה על מתן השכלה לבנות והפרדת ילדים מהוריהם), אך העלייה לארץ העניקה לכל העדות את ההזדמנות להיפרד מגילויים מבישים כאלה ונתנה לכולם את הסיכוי להשתלב בחיים יהודיים שעתידם מבטיח יותר. אמו השלימה ב“תוכנית שלה” את החלק הקשה יותר של השינוי הזה, ועליו, שזכה להיוולד כצבר בישראל לקחת אחריות להשלמת חלקו בהיפרדות מ“החיים שמה”.


ברדוגו לא מתיישר ברומאן הזה עם הפעילים המזרחיים המרעישים את אוזנה של החברה הישראלית בטענה שהקיפוח היה ועודנו רק של המזרחיים, בעוד שלהטבת מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי ראויים כל המקופחים הזקוקים לעזרה (ניצולי שואה חולים, זקנים בודדים, חולים, נכים, אימהות חד־הוריות ועוד). הרומאן שכתב ברדוגו איננו רומאן עדתי המבטא געגועים אתניים ל“סיר הבשר” במרוקו, אלא רומאן ישראלי אנושי ומרגש על היחסים בין אֵם ובין בנה.


יתר על כן: “זה הדברים” הוא רומאן שניתן להסיק ממנו אהדה לשינוי הגדול שהתרחש בחיי כל העדות שעלו למדינת ישראל מאז הוקמה. כולן השילו מעצמן את הכבלים של מסורות גלותיות והפיקו את המירב מחיים במדינה צעירה ונאורה, שאורח חייה מאפשר לחרוצים ולנחרצים מבין העולים — לאלה שהשכילו לגבש לעצמם “תוכנית” – למצות את היתרונות שהעמידה לרשותם. המילה “ציונות” איננה מוזכרת בטקסט של הרומאן – אך בדיוק אליה מכוונים הלקחים של עלילתו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!