¹

דיסטופיה היא ההגדרה ההולמת ביותר לספר הביכורים של רועי בית לוי (להלן: רב"ל), שגיבוריו הם אב ובנו. בניגוד לאוטופיה שהיא יצירה ספרותית המתארת תמונת עתיד של מציאות טובה ומושלמת יותר מהמציאות הקיימת, מבצעת הדיסטופיה פעולה הפוכה – היא מתארת תמונת מציאות גרועה יותר מזו המוכרת לקורא בהווה.

רב“ל אמנם לא הפליג לעתיד רחוק ביותר מההווה, אך גם לא קבע מועד מדוייק למציאות שהוא מתאר בעלילת ספרו. להיפך: אף ש”המספר" שלו מתאר בַּצּוֹרֶת מושכת וקשה, שהביאה בעקבותיה לקריסתה הכלכלית והחברתית של המדינה, הוא מקפיד שלא לציין את מועדה או את אורכה: “לא רק מניין ימי הבצורת אינו ידוע לי, אלא גם מספר החודשים והשנים שחלפו מאז יבש כאן הכול” (עמ' 15).

לעומת זאת מפרט “המספר” את המציאות הדיסטופית שבה נתונה המדינה כתוצאה מהבצורת שפקדה אותה: “כל עסקי האינטרנט וההי־טק והנָנוֹ־טכנולוגיה והמיקרו־ביולוגיה והנדל”ן הספקולטיבי והאנרגייה הסולרית והתוכן הוויראלי שמילאו וגדשו את הארץ נעלמו כלא היו, ודעכו גם העסקים הישנים, אלה של הפלדה ושל הבטון ושל הפֵרות והירקות ושל חנויות הספרים ושל המרפאות הווטרינריות ושל רשתות הביגוד וההנעלה ושל גלריות הצילום ושל המספרות ושל מכוני הכושר והבריאות. החברות נסגרו, המשרדים התרוקנו, העובדים פוטרו, האופציות מומשו או דוללו או התאדו ונגוזו. – – – החגיגה הסתיימה. העוני והמחסור הגיחו מתוך סדקי הצמיחה כמו היבלית הצומחת בין ההריסות בעיירות הרפאים שחלפתי על פניהן" (עמ' 16).

סיכום כזה של העובדות, על היקף המפולת שהמדינה נתונה בה, בשלב כה מוקדם של הטקסט, משקף חוסר ניסיון של כותב בתחילת דרכו. כותב נזקק לשיטת סיפֵר זו, שיטת ההַגָּדָה (telling), בעיקר כדי לכווץ בקטע כזה הרבה מידע הנחוץ לקורא, אף שהמידע הזה רק תומך באירועים הראשיים של סיפור־המעשה, שאותם ימחיז הכותב בשיטת סיפֵר אחרת – בשיטות ההַרְאָיָה (showing). מטעם זה היה צריך רב"ל להמחיז תחילה בתמונות חזותיות פרטניות את המפולת שפקדה את המדינה, ורק בשלב מאוחר יותר להביא סיכום מכליל של המצב הדיסטופי בשיטת ההגדה.

יתר על כן: רב"ל היה מעניק עוצמה גדולה יותר לדיסטופיה שלו, וגם מעצים את הזיעזוע שביקש לעורר אצל הקורא מפני העתיד הצפוי למדינה, אילו ויתר לחלוטין על הפרק הראשון, שבו כינס רמיזות שונות על האירועים שיספר עליהם בהמשך בשיטת ההרְאָיָה, ואילו התחיל את הרומאן בפרק השני, אשר נפתח במשפט הבא של הבן: “בבוקר יום שישי, שעות מספר לפני שבְּעֵרת היום הגיעה לשיאה, נכנסתי אל אולם מקבלי הפנים בשדה התעופה כדי לקבל את פניו של אבי”. באותו יום גילה הבן להפתעתו לא רק שאביו לא היה בין נוסעי הטיסה שבה היה אמור לחזור ארצה מהביקור באורוגוואי, אלא גם שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מתחומי הארץ, ביום שבו נפרד ממנו כאילו הוא עומד לטוס לשם.

מהמסקנה הזו על מעשה העורמה של האב, היה אמור רב“ל להיצמד בהמשך סיפור־המעשה למאמציו של הבן לאתֵר את אביו, מאמצים שבשיאם הוא נוסע על הקטנוע הרעוע שלו אל הקיבוץ מעיינותיים בערבה, שעל פי השמועה שהגיעה לאוזניו, לשם נמלט אביו מכל תבוסות חייו כדי להגשים לעצמו שם, במדבר, ב”נקודת ההתחלה" של המשפחה בעלותה לפני שנים לארץ, את חלום הגדוּלה שהועיד לעצמו ואשר עד כה לא הצליח להגשימו.

קומפוזיציה שגויה

בנוסף להחלטה מוטעית בבחירת שיטת הסיפר כבר בפתיחת הרומאן, כשל רב“ל גם במבחן בחירת הקומפוזיציה המתאימה לדיסטופיה שכתב. קומפוזיציה היא הפתרון האירגוני שבאמצעותו מתחברים כל החומרים המופיעים בטקסט במבנה אמנותי המסייע ביותר לכותב להשיג את מטרתו בכתיבת היצירה. משום־מה בחר רב”ל להפריד את סיפוריהם של הבן ושל אביו, במקום לשלב את סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן ולהשיג באופן זה יריעת סיפור רצופה ומגובשת המתרכזת במטרה הרעיונית שהועיד לדיסטופיה שלו.

לא היתה שום הצדקה לבצע הפרדה כזו ועוד להבליטה, על־ידי הדפסת פרקי הבן באות הדפוס המקובלת והנפוצה (פרנקריהל), ואת פרקי האב באות דפוס חריגה ושונה (נרקיס). ראשית – משום שבפרקי האב ישנם נתחי־סיפור מתולדות המשפחה באורוגוואי, שאינם תורמים דבר לעלילתו של הרומאן כדיסטופיה המתארת את המתרחש בהווה, תיאור המצייר את מדינת ישראל כמדינה שקרסה, כגון: סיפור הגירתה של המשפחה בדור הסבים מפולין לאורוגוואי, סיפור התפזרות בניה של המשפחה בארצות נוספות בדרום־אמריקה והסיפור על פעילותו הפוליטית־מחתרתית של האב באורוגוואי, פעילות שנאלץ לסיימה במנוסה מבוהלת משם. ושנית – משום שפרקים מופרדים אלה, אשר הוצבו ברצף באופן מסורג, מאלצים את הקורא לקרוא את שני הסיפורים באופן מקוטע, קריאה המחלישה מאוד את השפעתם עליו.

שילוב סיפורו של אב בתוך סיפורו של הבן התבקש לא רק למען שימור עוצמתה של היצירה כדיסטופיה, אלא גם בשל העובדה, שהבן, שהוא “המספר” של שני הסיפורים, מבליט את הדמיון בינו ובין אביו, על אף פער הדורות הקיים ביניהם: בעבר נכספו שניהם לחיים סוערים, החורגים מהשגרה, שבה מכלים רוב הבריות את חייהם, אך בהווה שניהם הינם גברים שלא מימשו את חלומם – להגשים בהרפתקה גדולה את היעוד שלתחושתם נועדו לו.

בדמיון הזה מודה הבן שוב ושוב: “במידה רבה, בין שארצה להודות בכך ובין שלא, חייו הכתיבו את חיי. – – – אבי לימד אותי תבוסה מהי ואחר כך המתיק את שיעורי ולימד אותי גם את הגאווה המזויפת שאפשר למצוא בה. – – – הוא ואני. שני מקלות שגולפו מאותו עץ. כל כמה שאני מנסה להתרחק ממנו, בסופו של דבר אני מגלה שאני פוסע בתוך עקבותיו. – – – אני בנו של אבי, ומוטב לי להשלים עם כך וזהו” (עמ' 96־97).

בהדמנות נוספת הוא מוסיף: “בסופו של דבר, אני חושב שהשקרים והסודות שלנו – מה שאין איש יודע עלינו, ומה שאנחנו מבקשים שידעו עלינו ואינו נכון כלל – הם שהופכים אותנו למי שאנחנו. – – – לפרקים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, שאולי צריך למדוד אדם לא לפי הישגיו, אלא לפי שקריו. כלומר לא רק לאור מה שהצליח לעשות עד כה בחייו, אלא גם לאור החלומות שלו” (עמ' 291־296).

הפתרון האירגוני שהוחמץ

אילו שקל רב"ל את הטמעת סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן, היה מגלה בעצמו שניתן היה לממש את הפתרון הזה בלי קושי, פרט לאחד, שכל כותב מתקשה לבצעו – להיות מוכן למחוק עמודים מיותרים מכתב־היד לפני פירסומו כספר. אילו אזר אומץ למחוק עמודים כאלה מכתב־היד, היה עליו לוותר על רוב עלילותיו של האב באורוגוואי לפני עלייתו לארץ. כמו כן היה עליו להטמיע את הפרקים הנותרים, אלה המספרים על מעשיו של אביו במדינת ישראל, בתוך שלד הסיפור בהווה העוסק במאמציו של הבן לעלות על עקבות אביו, אחרי שהתברר לו שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מהארץ. בפרקי הנסיעה של הבן דרומה – בעקבות שמועה שהתגנבה אליו כי לשם, למקום נידח בערבה, נמלט אביו – היה צריך לשלב את פרקי ההיזכרות של הבן בכישלונותיו של אביו בכל מעשיו מאז עלה למדינת ישראל.

מה־גם שפרקי הנסיעה הזו של הבן על הקטנוע הרעוע שלו דרומה (נסיעה המתוארת באופן ליניארי מעמ' 422 ואילך), שהם בפועל השלד אשר מייצב את עלילת הרומאן הזה, כבר כתובים באופן נכון – במסורת הסיפור הפיקָרֶסְקי. במהלך המסע פוגש הבן אנשים שונים (רשימתם מופיעה בעמ' 477) ושומע את סיפוריהם. סיפורי כולם ממחישים את המפולת שבה נתונה המדינה, ובכך הם משלימים את הסצינות של המפולת הזו, שהבן ראה במו־עיניו וגם התנסה בהן בעצמו בתל־אביב, אשר זרועות במרחב 400 העמודים הקודמים ואשר ממחישות את ההתפרקות הכלכלית והחברתית של המדינה בהשפעת הבצורת הקשה שפקדה אותה.

פתרון אירגוני כזה, שהיה משלב מראות מת“א שהבן נזכר בהם במהלך נסיעתו לחפש את אביו בדרום הארץ, היה מבליט את יכולת התיאור הטובה – ואפילו המפתיעה – של רב”ל, בספר הביכורים הזה. תיאוריו ממראות חייו של הבן כמובטל בת"א ומהמראות המקבילים שנחשף אליהם בהמשך נסיעתו לערבה, מציירים תמונת עתיד דקדנטית מהחיים במדינה הנתונה במפולת: רחובות מוזנחים הטובעים בזבל, בתים נפרצים, רכוש נבזז ואנשים נשדדים לאור היום, בין הבריות שכיחה אלימות מלולית אשר לפעמים היא מסתיימת גם ברצח אדם אנשים נואשים עומדים במשך שעות בתורים כדי לרכוש לחם ומים, ונער מסיים את חייו ברשות הרבים מצריכת־יתר של סמים.

חזרה “לנקודת ההתחלה”

והחשוב מכל – קומפוזיציה כזו היתה מציפה באופן ברור יותר את המשמעות הרעיונית של מסעו של הבן אל המקום הנידח בערבה, שאליו נמלט אביו. הן לא במקרה בחר האב להתרחק מת"א ולחזור אל קיבוץ מעיינותיים, שאליו הצטרף בעלותו לארץ לפני שלושים שנה. המשמעות הרעיונית הזו נרמזת בעלילת הרומאן בשני אופנים.

הראשון – לפני שנמלט מת"א אל מעיינותיים, בילה האב שעות רבות בארכיון ספריית בית אריאלה, וקרא בעיתונים ישנים ידיעות על נטישת הקיבוץ – “כתבות שסקרו את המתרחש באוטופיה הגוססת, שלפנים היתה ביתו” (עמ' 481). קטע עיתון מאחת הסקירות, קטע שכותרתו היתה “קיצו של חלום”, צילם והשאיר אצל אחד מחבריו, כדי שיימסר לבנו (עמ' 235).

ואכן, המראה שניגלה לבן בהגיעו לקיבוץ מעיינותיים, שהיה זכור לו, מהתקופה הקצרה² שבה שהתה משפחתו³ בו, כקיבוץ משגשג ומצליח ביותר, ממחיש אחת לאחת את העובדה שחלומם של מייסדי הקיבוץ לא התממש. בהווה הוא ראה קיבוץ נטוש לחלוטין ומקום שהעזובה השתלטה עליו, או כהגדרת הבן: “אוטופיה שאיש לא נזקק לה עוד ואיש לא האמין בה עוד” (עמ' 485).

והשני– הרמז שכלל האב בדברים שאמר לבנו בפתח הטרמינל של שדה התעופה, לפני שנבלע שם עם המזוודה כעומד לטוס לחו"ל: “כולם חושבים שאני גמור. גם אתה, אני יודע, אבל אני עוד אראה לכולכם מה אני שווה באמת. תקשיב פעם אחת לאבא הזקן שלך: אם אתה הולך לאיבוד – תחזור לנקודת ההתחלה” (עמ' 182).

משני הרמזים משתמע ששיבת האב לקיבוץ היא שיבה לנקודת ההתחלה, כדי להגשים שם מחדש את החלום שלא הוגשם בניסיון הקודם. אמירה יותר דיסטופית מזו אי־אפשר להשמיע כיום במדינת ישראל, כי היא כוללת שתי הנחות הרחוקות מן האמת: הראשונה – שהמדינה היא העדות לאי־הצלחתה של הציונות להגשים את החלום שהבטיחה לעם היהודי, והשנייה – שהפתרון היחיד שנותר לעם היהודי לעשות עם המדינה הכושלת הזו הוא להתחיל לבנותה מההתחלה פעם נוספת.

המקור לשֵׁם הרומאן

אם מישהו מבין קוראי הרומאן הזה עדיין לא השתכנע, שספר הביכורים של רב"ל הוא דיסטופיה מרושעת על קץ החלום הציוני ועל סופה הצפוי של מדינת היהודים בארץ־ישראל, ולא עלילה המספרת על תבוסתם של אב ובן שהינם פנטזְיוֹרים חסרי־תקנה – ימצא הוכחה לכך גם בשמו של הרומאן.

רב"ל שאב את השם מנבואת החורבן הידועה של הנביא ירמיהו, שבה מתוארת תבוסת עם ישראל במלחמה כאסון קוסמי, הממוטט את היסודות היציבים של העולם: הארץ, השמים ההרים והגבעות. ואכן, אחרי הפתיחה במילים “מֵעַי מֵעַי, אוחילה קירות לבי, הוֹמֶה לי לבי, לא אחריש, כי קול שופר שָׁמַעַת נפשי, תרועת מלחמה”, המנוסחת בלשון קינה אישית, והיא, כמובן, תחבולה רטורית שנועדה לרתק את השומעים לדבריו, עובר הנביא לצייר את תמונת העתיד המחרידה שצפויה לעם החוטא: “ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו, ואל השמים – ואין אורם. ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות – התקלקָלוּ” (פרק ד', 19־26).

הנביאים נהגו לתאר את העתיד בלשון עבר, כדי להדגיש את ודאות התגשמותה של נבואתם, אך רב“ל לא נזקק לצורה מסובכת זו, אלא בחר לספרו, בהשראת הנביא ירמיהו, שֵׁם המבטא בלשון הווה את ביטחונו המלא שהדיסטופיה שלו עתידה להתממש: “הרים אני רואה”. הרים אלה אכן ראה “המספר” כאשר התקרב לקיבוץ הנטוש בערבה, וקלט שם במבטו מרחוק רכס הרים שעומדים שם “עוד מזמן התנ”ך” (עמ' 477).

יתר על כן: לא רק את ראיית ההרים שאל רב"ל מהנביא ירמיהו, כי אם גם את התחבולה הרטורית, לרתק אליו את השומעים על־ידי דיבור של “המספר” אל נפשו. ואמנם, בהשפעת הנביא הקדום פותח “המספר” את הוידוי שלו בקטע הבא בלשון המזכירה מאוד את המוֹדוּס המוזיקלי, הנבואי־שירי והאֶלֶגי־יֵאוּשי, שהשתמש בו הנביא ירמיהו: “הו ארצי, מולדתי השנייה, השְׁאוּלה, ארץ נוי אֶבְיוֹנה, אימפריה לשעבר, שקועה בחובות וקורסת תחת שלטון כושל, הרי את מתפרקת לחתיכות: חלקים גדולים ממך נתלשים ומתקלפים, בּוּעִיוֹת חוֹם פוקעות בקירות הבתים שהקימו על אדמתך החולמים ומתנבאים והמקווים לטוב. – – – לוא היה בכוחי ללכת, הייתי נס מפנייך, אך אינני יודע איזו רגל להניח על אדמתך תחילה, ולכן אני נשאר במקומי” (עמ' 17).

מגמה מסוכנת

קטע כזה, ש“המספר” מתוודה בו בפאתוס נבואי, כי רק עקב תשישותו הנפשית והגופנית לא נס מהמדינה הזו, מוכיח, כמובן, שרב"ל לא כתב עלילה ריאליסטית על תוצאותיה של בצורת ממושכת וקונקרטית (במשמעותה המילונית) שפקדה את מדינת ישראל, אלא כתב דיסטופיה שבה מסמלת הבצורת את כישלון האוטופיה הציונית.

ואמנם באופן סימבולי צריך להבין את התיאור הפלסטי של הבצורת בפרק הראשון: “כבר מזמן כלו המים. כבר שנים לא ירד כאן גשם – שמונה, תשע, אולי אפילו יותר – ולא נראה שיחזור כעת” (עמ' 13). אולי משום כך התרכז רב"ל רק במכת־הטבע הזו מידי השמים, ולא צרף אליה כמחברי דיסטופיות אחרים אף לא אחד מהאיומים ומן הפגעים הקונקרטיים שמולם מתמודדת המדינה הזו: האנטישמיות הכלל־עולמית, עוינות העולם הערבי־מוסלמי והטרור הפלסטיני.

מאחר שספרו של רועי בית הלוי איננו ספר דיסטופי ראשון בתולדות הסיפורת הישראלית, אפרט להלן את נושאי הדיסטופיות שפירסמו לפניו סופרים ותיקים יותר: בתיאור אחוזות המתמוטטות של המייסדים עסקו בנימין תמוז ב“רקוויאם לנעמן” (1978) ועמוס עוז ב“קופסה שחורה” (1987), בתיאור השתלטותם של קיצונים על המדינה עסקו בנימין תמוז ב“פונדקו של ירמיהו” (1984) ויצחק בן־נר ב“מלאכים באים” (1987), בניבוי האכזבה מהחזון הציוני הקורס עסק מאיר שלו בספריו “רומן רוסי” (1988) ו“עשו” (1991) ועסק גם א.ב. יהושע בספריו “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” (2004) ו“אש ידידותית” (2007), ובהעלאת תחליפים הזויים למדינה הקיימת עסקו אגור שיף ברומאן “מה שרציתם” (2007) ואשכול נבו ברומאן “נוילנד” (2011).

גם אם בעצם פרסום דיסטופיות, המציגות בנימה של יאוש את החיים במדינה כחיים במציאות דֶקַדֶנטית, לא חידשו סופרי המשמרת החמישית, סופרי “הגל הדיסטופי”, הם החריפו יותר מסופרי המשמרות הקודמות את תיאורי החורבן של המדינה והעמיקו יותר את הייאוש מסיכוייה להתקיים כמדינה המגשימה את חזונה של הציונות. להלן רשימה חלקית מבין סופרי המשמרת הזו שכבר ביצירותיהם הראשונות ניסו לבצר את מעמדם בסיפורת הישראלית באמצעות פירסום עלילות דיסטופיות כאלה: דרור בורשטיין ברומאן “נתניה” (2010), עינת יקיר ברומאן “ימי חול” (2012), יהלי סובול ברומאן “אצבעות של פסנתרן” (2012) ויאיר חסדיאל ברומאן “תל־אביב” (2013).

בשלב זה ניתן לקבוע בוודאות, שהרומאן “הרים אני רואה” של רועי בית לוי לא יהיה אחרון במגמה זו, כי גם בעתיד עוד יהיה עלינו לקרוא בחריקות שיניים דיסטופיות נוספות של כותבים חדשים אשר ינסו באמצעותן לעשות לעצמם שֵׁם במחנה השאננים לגורל ציון בסיפורת הישראלית. ולכן, קשה להתנחם מהבשורה שבה מסיים “המספר” של רב“ל את העלילה, רגע לפני שהוא עומד להיפגש עם אביו פנים־אל־פנים: “מרחוק, ממקום שאינו כאן, אוכל לשמוע איזה רעם גדול מתגלגל. אולי עכשיו יבוא הגשם, כבר הגיע זמנו”. כדי לטהר את השלולית הדיסטופית העכורה שבה מתפלשת הספרות הישראלית כעת, צריך הרבה יותר מ”איזה רעם גדול מתגלגל" וגם הרבה יותר ממטח חולף של גשם שיבוא בעקבותיו – כי לא ברעם פתאומי וגם לא בגשם מזדמן עושים ציונות, ולא בפתרונות כאלה תושלם ההגשמה של חזונה.

¹

עלילות שני ספריו הקודמים של יהלי סובול ­– “בין דירות” (2004) ו“דמי מפתח” (2006) ­– שהיו עלילות ריאליסטיות, לא הציבו אותו כמְספר בולט ומבטיח בין הסופרים הצעירים, סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, אך העלילה הדיסטופית ברומאן “אצבעות של פסנתרן”, המתארת את העתיד העגום המצפה בקרוב למדינת ישראל, בוודאי כבר תקדם אותו למעמד מרכזי יותר במפת סיפורת המקור. הן בשלולית הזו כל מי שמצטרף למתנבאים על התפשטות הריקבון במדינה או על חורבנה הקרוב, ברוח ההשקפה הפוסט־ציונית, משדרג כיום מיד את מקומו לא רק בספרות הדור אלא גם בתולדות הספרות העברית לדורותיה.

מאחר שרשימת כותבי הדיסטופיות בספרותנו היא ארוכה, וגם סופרים מהמשמרות הקודמות תרמו לסוגה זו כרכים דלי־ערך, כגון: “טקסטיל” (2006) של אורלי קסטל־בלום ו“המפץ הקטן” (2009) של בני ברבש, אמנה רק אחדות מהדיסטופיות האחרונות שפרסמו הכותבים מהמשמרת החמישית, זו שגם יהלי סובול משתייך אליה: “מה שרציתם” (2007) של אגור שיף, “נתניה” (2010) של דרור בורשטיין, “נוילנד” (2011) של אשכול נבו ו“הרצל אמר” (2011) של יואב אבני. לא במקרה מתקשרים השמות, שבחרו לספריהם שלושה מסופרים אלה (שיף, נבו ואבני), למשנתו הציונית של תיאודור הרצל. יתר על כן: כדאי גם לשים־לב לכך, שנבו ואבני טוענים טענה זהה, אם כי בעלילות דיסטופיות שפותחו בכיוונים הפוכים: כל הצעה לייסוד “מדינת היהודים”, שהוצגה כאפשרית בעבר (אבני) או שתוצג כאפשרית בעתיד (נבו) בכל מקום אחר בעולם, תהיה טובה יותר ממדינת ישראל הממוקמת כיום במזרח התיכון.

כאמור, אין יהלי סובול מפליג כאחרים בדיסטופיה שלו לעתיד רחוק ובמקום אלטרנטיבי למיקומה הנוכחי של המדינה בארץ־ישראל, אלא מתאר שינויים שהתרחשו במדינה בסיומה של מלחמת טילים, אשר מאז סיום מלחמת לבנון השנייה ב־2006 כל רואֵי־השחורות במחוזותינו מתנבאים שהיא בלתי־נמנעת ותתחולל בקרוב. יתר על כן: כבר בפתח הספר הגביל את העלילה ל“תל־אביב, אחרי המלחמה הבאה”, ולכן כלל ברשימת האתרים שנפגעו מהטילים רק מאתריה המפורסמים של “העיר ללא־הפסקה”: מגדלי הקריה, הכיכר המשוקמת של תיאטרון “הבימה” ואחד ממגדלי אקירוב. בכך הצהיר כי הפגיעה ב“מדינת תל־אביב” היא זו המדירה שינה מעיניו, ושאחרים ידאגו לחלקיה האחרים של מדינת ישראל.

בשני צמצומים אלה ­– הצמצום מהמֶשֶׁך הארוך שהועיד העם היהודי למדינת הלאום שלו לטובת הזמן המיידי שלה (“אחרי המלחמה הבאה”), והצמצום משטח הריבונות המלאה של מדינת ישראל (ממטולה ועד אילת, והמהדרין מוסיפים גם “מהירדן ועד הים”) לטובת מקום שהינו רק חלק זעיר משטח זה (“מדינת תל־אביב”) ­– חשף יהלי סובול את הדלות והרדידות של העולם הרוחני שלו ושל המחנה שאליו הוא משתייך – המחנה העכשוויסטי־דפיטיסטי, מחנה השאננים לציון בספרות הישראלית.

משום כך, גם אילו הצליח יהלי סובול לכתוב בספר “אצבעות של פסנתרן” דיסטופיה סבירה יותר בתוכנה, וגם אילו הצליח להפגין בספרו זה דמיון ספרותי עשיר יותר בהמחשתה, אי־אפשר היה לקשור את ספרו (וגם לא את ספרי האחרים שפירסמו דיסטופיות פוליטיות לפניו) להשפעה של אחד מאבות החשובים וברוכי הכישרון של סוגת האוטופיה הדיסטופית ­– ג’ורג' אורוול, אשר העניק לספרות העולם מודל ספרותי מודרני ומשוכלל לסוגה זו ברומאן הנודע שלו “1984” משנת 1949. על־פי התוצאות העלובות שאליהן הגיעו האוטופיסטים מבין סופרינו עד כה בספריהם, אפשר להסיק כמעט בוודאות שכנראה לא התוודעו לסוגה הספרותית הזו באמצעות ספרו המופתי של אורוול, אלא שיננו את חוקיה של הסוגה מקריאה באחד מספרי החקיינים הרבים שקמו לו מאז.

משטר חירום טוטליטרי

וכזו היא המציאות אשר יהלי סובול משער כי תהיה במדינה בסיומה של המלחמה הבאה: מאחר שהרמטכ“ל נהרג וראש הממשלה נפצע אנושות עם רבים אחרים בפיצוץ רב־עוצמה בישיבת הקבינט הביטחוני שהתכנס בקריה בתל־אביב, התמנה לעמוד בראש המטכ”ל האלוף מני שמאי, מי שהיה עד אז סגן הרמטכ“ל. מאחר שאין שום רמז בספר לטיב היחסים שהיו בין מני שמאי לרמטכ”ל הקודם, ננסה להקיש על יחסים אלה מן המחלוקת שפרצה בהווה בין האלופים בצבא בנושא מלחמת הטילים שעלולה לפרוץ בעתיד, סביר להניח כי מני שמאי חלק על דעתו של הרמטכ“ל שלו והיה הטוען הקבוע בפורום המטה, שבמלחמת הטילים שצפויה חייב הצבא להקדים ולהנחית את המכה הראשונה על האויב. לכן נפוצה השמועה בסיום המלחמה כי הרמטכ”ל הקודם, ההססן, חוסל בהפיכה מתוכננת של קבוצת בכירים במטכ"ל מתומכי מני שמאי (עמ' 34).

כביטחוניסט ימני קשוח הכריז שמאי, מיד אחרי שקיבל מנשיא המדינה את המינוי להיות רמטכ"ל, על מצב חירום במדינה וריכז בלשכתו בקריה את הסמכויות שהיו מחולקות בעבר, כמקובל בדמוקרטיה, בין שלוש רשויות: המחליטה, השופטת והמבצעת. עד מהר השלים ביד חזקה ובזרוע נטויה את החלפת המשטר הליברלי־דמוקרטי הקודם במשטר הטוטליטרי החדש.

מן המפורסמות היא העובדה, שמשטר טוטליטרי נשען על מנגנון אכיפה נאמן. ולכן אמור היה יהלי סובול להמציא בכוח דמיונו אירגוני־ביצוע תחליפיים לאירגונים שעליהם התבסס המשטר הדמוקרטי הקודם: הצבא, המשטרה ובתי המשפט. אך למרבה המבוכה משקפת הדיסטופיה הזו דמיון מוגבל ביותר בתחום זה. לאכיפת חוקי החירום, שהנחית בשם הביטחון על הציבור מלשכתו, הקים שמאי את המטה העליון הזמני (מעו"ז), אשר תפקידו היה לחקור חשודים בהתנגדות למנהיג הנערץ ולחוקי החירום שיצאו מלשכתו. עד מהרה צורפה למעו“ז יחידה מיוחדת בשם ילפ”ז ­– היחידה הזמנית לפשעי חתרנות. הבריונים של ילפ"ז לא הסתפקו בשיטות החקירה המתונות של החוקר יצחק לוי (“החוקר הטוב”), אלא השיגו וידויים מהחשודים בסגנונו האלים של החוקר ארז וילנר (החוקר הרע").

משטר הרודף שמאלנים

מדוע לא טרח יהלי סובול לכונן מציאות סיוטית מפורטת ומשכנעת יותר, שפגעיה חלים על כל אזרחי המדינה, אלא הסתפק בשירטוט שלה בתל־אביב בלבד ובקווים כה כללים? מתברר, שריכז את הסיוט ב“תל־אביב, אחרי המלחמה הבאה”, כי מטרתו בספר הזה היתה לכתוב דיסטופיה פוליטית, על הסכנה שתאיים על השמאלנים, אחרי המלחמה הבאה כמובן, והללו, כידוע, מרוכזים כבר היום ב“מדינת תל־אביב” ומטיפים משם את עקרונות השקפתם הפוסט־ציונית (המשתרעת בין עקרון השיבה לגבולות הקו הירוק לבין עקרון הפיכת מדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה).

לכן, פיתח יהלי סובול את העלילה של ספרו מן ההשערה כי אחרי המלחמה הבאה תשתלט כת צבאית על המדינה ובראשה יעמוד מנהיג שונא שמאלנים מסוגו של מני שמאי, והמעשה הראשון שיעשה יתבטא בהקמת מנגנון מיוחד שתפקידו יהיה לרדוף שמאלנים ולמרר את חייהם, והכל ­– בשם ביטחון המדינה. כשמאלנים זיהה יהלי סובול בעלילת הספר את המיליֶה שהוא עצמו משתייך אליו: אמנים, מרצים מהאקדמיה, עיתונאים, שדרנים ושחקני־תיאטרון, אשר רובם פועלים כיום ב“מדינת תל־אביב”, והינם אוהדים של מפלגות השמאל ואף מעורבים בפעילותן הפוליטית, אך מקצתם, בדומה לפסנתרן יואב קירש, גיבור העלילה בספר זה, חפים אפילו מהתמצאות במחלוקות הפוליטיות בין הימין לשמאל.

ואכן, ברוב פרקי הדיסטופיה הזו חזר ותיאר יהלי סובול כיצד הוזמנו המשתייכים למיליֶה הזה באופן שרירותי לחקירה, אשר נפתחה תמיד בשאלה המכשילה: “האם אתה מגדיר את עצמך ציוני?”. וכך עברו בסך אצל החוקרים יצחק לוי וארז וילנר אמנים מסוגם של הפסנתרן יואב קירש (פרק 8), הבימאי עילם וקסמן (פרק 10) והשחקן גיל קראוס (פרק 13). לשני הראשונים לא היה עניין ולא מעורבות בפוליטיקה והשלישי נודע כצעיר פרוע וצרכן קבוע של סמים, ששחקנית כושלת נקמה בו על הצלחתו בתיאטרון והלשינה עליו שהינו שמאלני פעיל ומסוכן. תחילה בוצעו החקירות הללו במעו“ז ורק כדי “לחפור קצת בנשמות המפוחדות האלה” (עמ' 24), אך בהמשך, אחרי שהחקירות הועברו אל ילפ”ז, הן התקיימו כדי להפליל ולעצור את השמאלנים באשמת חתרנות נגד ביטחון המדינה.

על המטרה הפוליטית המוגבלת שהציב יהלי סובול לדיסטופיה הזו מעידות גם הגזירות שהנחית משטרו של שמאי ­– גזירות שרק העוסקים במקצועות הרוח והתרבות היו יכולים להרגיש את פגיעתן הכואבת. חשיפת השמאלנים הובטחה על־ידי החדרת “יועצי תוכן” לכל אמצעי התקשורת. תפקידם של יועצים אלה היתה להקפיד ששום ידיעה או מאמר לא יתפרסמו עד שיאושרו על־ידי הצנזורה הצבאית (עמ' 18). כמו כן הוחדרו משגיחים של השלטון גם למועצות המנהלים של תיאטראות ושל מוסדות תרבות כדי שלא יקדמו תכנים חתרניים נגד השלטון החדש (עמ' 78), וגם הוטל פיקוח על האינטרנט. בנוסף לכך הוגבלה ביותר היציאה מהארץ של האמנים, כי הם הוחשדו כ“פוזלים”, המתכוונים לצאת מהמדינה לצמיתות.

אם כל מה שמדאיג את יהלי סובול מפרוץ המלחמה הבאה היא האפשרות, כי אחריה, להנחתו, יוגבלו החירויות שמהם נהנים כיום השמאלנים בתל־אביב, לא היה צריך לשקוד על חיבורה של דיסטופיה על “תל־אביב, אחרי המלחמה הבאה”. אילו התעניין במצוקתם של יוצרים המוגדרים כ“ימניים” ­– ומספרם של אלה נופל בהרבה ממספר היוצרים במחנה “השאננים לציון” השמאלני ­– היה מגלה שהמצב הדיסטופי שניסה לתאר בספרו זה כבר קיים ברובו במחוזותינו מזמן, הרבה שנים לפני “המלחמה הבאה”. מזה שנים, מחזיקים נציגי השמאל בכל עמדות הכוח בחיי התרבות במדינה, והם מנצלים את אחיזתם זו כדי להשתיק, להפלות, להדיח ולהגביל בכל תחומי התרבות (ובראש ובראשונה בספרות) כל יוצר הנחשד בכך שהוא “ימני” (ראה הפרק “תככים ורשעות בחיי הספרות” בספרי “ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית” שהופיע ב־2012).

דילוג ממסלול למסלול

אחד הכללים הבסיסיים של הדיסטופיה בסוגה האורוולית, אומר, כי את העתיד הדיקטטורי־סיוטי עדיף לשקף דרך קורותיהם ומצוקותיהם של האנשים הפשוטים ­– אנשים אלמונים שהמשטר הטוטליטרי רומס בשרירות־לב ובעריצות את זכויותיהם האנושיות והאזרחיות. ואכן פתח יהלי סובול את ספרו בתיאור חייהם של יואב וחגית קירש, זוג צעיר מתל־אביב, על רקע השינויים שהתרחשו במדינה בסיום מלחמת הטילים. יואב הפך למובטל, כי עקב הקושי להשיג אישור יציאה מהארץ נאלץ פאול, סוכנו, לבטל מועדי הופעה שתיאם עבורו עם תזמורות שונות באירופה. משכורתה של חגית כעורכת חדשות באחד הערוצים בקושי הספיקה לקיומם ואילצה אותם לדחות את הגשמת רצונם להפוך להורים. הישועה לקריירה הדועכת של יואב כפסנתרן היתה אמורה לבוא מהיכרותו עם עוזי סגל, בעל ממון וקשרים וגם אוהב מוזיקה, שהבטיח להשיג ליואב את האישור לצאת מהארץ כדי לנגן בחו"ל, אך הפרקים הבאים לא קידמו את עלילת הספר במסלול האישי־משפחתי הזה, כי העלילה הוסטה עד מהרה למסלול הפוליטי.

אלא שיהלי סובול לא התמיד לקדם את העלילה גם במסלול הפוליטי ועד מהרה, החל מפרק 15, הזרים לסיפור־המעשה מידע חדש, שבעזרתו העביר את העלילה למסלול שלישי ­­­­­– הבלשי. אשה צעירה נאנסה בתל־אביב ומי שאנס, רצח אותה וגם ביים את מותה כהתאבדות הוא ליאור שמאי, בנו ההולל ומשולח־הרסן של הרמטכ"ל מני שמאי. אך לפני שחוסלה הספיקה הנרצחת, הילה לוין, להשאיר עדות בהֶתְקֵן דיסְק־אוֹן־קי, שבה ביטאה את החשש לחייה מידיו של ליאור שמאי. התקן המחשב הזה התגלגל לידיו של העיתונאי דניאל בן־דור, הכתב הצבאי של הערוץ, אשר בו עבדה חגית כעורכת חדשות, והוא גם היחיד שהאזין לחומר המפליל שהיה בהתקן הזה.

חוקרי ילפ"ז הצטוו לגלות את אביזר המחשב העלול להפליל את ליאור שמאי ולדאוג להשתקת הפרשייה. בזמן שנערך החיפוש במשרדי הערוץ ועל גופם של עובדיו, הצליח הכתב הצבאי להעביר את ההתקן הזעיר לידיה של חגית, והיא, מתוך נאמנות לחבר ממקום העבודה ומבלי לדעת מה מכיל ההתקן הזה, הבריחה אותו ממשרדי הערוץ בעקב המגף שלה וגם הספיקה להטמינו עוד באותו יום בכרך סיפורים נושן של ברנר (שמשום־מה גם הוא נאנס להיות מעורב בעלילה המאולצת הזו) בדירה של ידידתה הקשישה, רעיה. בשלב הזה כבר מרוכזת העלילה רק במסלול הבלשי שלה.

הדילוג ממסלול למסלול מודגם היטב באיפיון המרושל של הדמויות ובשימוש האינסטרומנטלי־פונקציונאלי שעושה בהן יהלי סובול, כאשר הוא מוציא דמויות מזירת העלילה ומחזיר אותן אליה על־פי התועלת שהוא יכול להפיק מהן בקידום סיפור־המעשה בכל מסלול. כך, למשל, טלטל פנימה והחוצה את צמד העשירים עוזי והגר סגל, אשר פרשו את חסותם על הפסנתרן המובטל יואב קירש. תחילה, במסלול המשפחתי, הם שולבו בעלילה בזכות ההבטחה שיעזרו ליואב לצאת מהארץ כדי להתפרנס מנגינה בחו"ל. בהמשך, במסלול הפוליטי של העלילה, כבר הוצדק שילובם בעלילה בתפקיד חדש, כבעלי הון ברובד ההֶדוניסטי של החברה הישראלית, רובד אשר גם מלחמת הטילים ההרסנית לא שינתה במשהו את אורח־חייו. שניהם מקשטים ברסיטלים של יואב קירש את המפגשים עם ידידיהם בסלון ביתם המפואר ­­– וזו הוכחה ניצחה שאינם משתייכים למיליֶה של השמאלנות בתל־אביב. ולבסוף, במסלול הבלשי של העלילה, הם מוחזרים אליה בלי הצדקה ברורה, כדי להעשיר בנוכחותם את המירדף האווילי של החוקרים אחרי התקן המחשב.

בין הפתיחה לסיום

במרדף אחרי הֶתְקֵן המחשב, רומסים החוקר ארז וילנר ולהק הבריונים שלו חירויות שהיו לעיתונות לפני מלחמת הטילים, ובראשן החירות להחזיק במידע וגם החופש לפרסמו, וכמובן גם את הזכויות של הפרט. ללא שום הצדקה ובלי צווי חיפוש מבתי־המשפט הם פורצים לבתיהם של אנשים תמימים וישרי דרך, הכל על־פי הכלל שהמשטר הטוטליטרי מנחה את חוקרי ילפ"ז לפעול לפיו מול השמאלנים: כולם חשודים בחתרנות ומסוכנים לביטחון המדינה עד שיוכח אחרת.

מקוממת במיוחד היא ההתנכלות של החוקרים לשני קשישים: רעיה, הידידה של חגית, ודב קציר, מי שהיה המורה של יואב בקונסרבטוריון. רעיה התמוטטה בחקירה שערך לה ארז וילנר ונפטרה בסיומה, ואילו דב קציר נותר עם סיוטים בסיום חקירתו. אך לפני שהגיעו אל הקשישים האלה, פגעו חוקרי ילפ"ז בנאמנותם החברית של עובדי הערוץ זה לזה ושקדו להפריד את חגית מיואב. אחרי שהשחיתו בחיפוש את כל התכולה בדירתם, אסרו את חגית וחקרו אותה עד שחילצו ממנה את המקום שבו הסתירה את התקן המחשב המפליל בדירתה של רעיה. ליואב חיסלו באותו חיפוש את הסיכוי לחזור ולהתפרנס מנגינה. מפקד החוקרים, ארז וילנר, לא הסתפק בעקירת הקלידים של הפסנתר לעיני יואב, אלא גם ריסק באַלָּה את אצבעותיו, כדי שלא יוכל לעולם להוסיף לנגן כפסנתרן.

הסיום הברוטאלי בסצינה זו ממוקד כל־כך במטרה הפוליטית שהציב יהלי סובול לעלילת ספרו זה, עד שבצדק תוהה הקורא להיכן נעלם הכותב שבקטע קצר וציורי בפרק הראשון תיאר את מראהו של בניין שנפגע במלחמת הטילים באופן מומחז, כפי שמצופה מסיפור. בקטע הסיפורי האמור מתואר מראהו של בית במורד שד' חן אשר חזיתו גולחה “כאילו נפרסה מהבניין בסכין לחם ענקית”. הפגיעה הזו חשפה את תכולת הדירות המגוונת של הדיירים השתגוררו בקומות השונות של הבניין הנטוש, ולכן כה סוריאליסטית היה מראה האשה המבוגרת אשר טיאטאה ביסודיות ובשקדנות “את הרצפה בדירה חסרת החזית” בקומה הראשונה של הבניין (עמ' 8). קטע בודד זה ­– אם נזכרים בו ­– מצביע על האפשרות האחרת לכתיבת הדיסטופיה הזו, אשר יהלי סובול יכול היה לדבוק בה, אלא משום־מה ויתר עליה די־מוקדם והסתפק בזו דלת־הדמיון שנועדה להסב אליו אהדה מעמיתיו במחנה השאננים לגורל ציון.

¹

מאחר שהחברה להגנת הטבע החליטה לאחרונה לשקם את בתי־הגידול הלחים, כדי להגדיל את אוכלוסיית הצפרדעים המידלדלת, אני מציע להם לפסוח על שיקומה של שלולית אחת שאת הצפרדעים המקרקרים מתוכה דווקא חובה להדביר, והיא השלולית של הסיפורת הישראלית.

הקרקור שבקע מהשלולית הזו בשנת 2012 הוא ספרו של יאיר חסדיאל ­– “תל אביב”, שכבר בספרו השני גילה את המתכון שבעזרתו מקדם סופר את מעמדו בספרות הישראלית ­– פירסום עלילה דיסטופית המתארת את כישלונה של הציונות.

אף ששם הספר וגם תוכנו מתקשרים למשגשגת בערי מדינת ישראל, מתוארת בו תל־אביב כעיר נטושה ומתפוררת, שכיום נותר בה מיעוט יהודי, המורכב בעיקר מזקנים וקבצנים, וגם הוא מסתגר בשכונותיו הדלילות מפחד פגיעתם של הצעירים מיפו הערבית, שהם אדוני הארץ מזה שנים.

להצדקת הסילוף האווילי הזה על הסואנת בערי ישראל, בודה חסדיאל היסטוריה אלטרנטיבית (“נרטיב” במונחי הפוסט־מודרניזם) לזו שהציונות זכאית להשתבח בה. ואלו הם פרטיה: מאחר שמהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים, שנמשכו בפלשתינה בין השנים תרצ“ו־תש”ח, המאיסו את הסכסוך במזרח התיכון על המעצמות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה, הן “החליטו להתערב וכרתו ב־1948 ברית עם הממלכה ההאשֵמית של ירדן, כי תירש גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה”. החלטה זו לא רק שעצרה את המשך ההגשמה של החזון הציוני בארץ־ישארל ולנטישת “האגדה” על ייסוד ריבונות יהודית בה, אלא שהביאה להגירה של רוב היהודים שעלו לארץ מארצות אירופה עד 1948 חזרה לארצות מוצאם “מחמת המהומות ושיברון הפרנסה” (עמ' 16).

בקיצור: בעוד שדיסטופיה היא יצירת ספרות דמיונית המתארת כתמונת עתיד מציאות גרועה מזו הקיימת בממשות בהווה מיקֵם חסדיאל את עלילת ספרו בעבר, משנת 1948 ועד שנת 2010, כדי לתאר את החזון הציוני, כחזון שכלל לא התממש בהיסטוריה.

חסדיאל מבסס את הדיסטופיה שלו על העובדות המופרכות הבאות: לא רק שהמדינה היהודית לא נוסדה בשנת 1948, אלא שכל ההשקעה של הציונות בארץ־ישראל ירדה לטמיון. יהודים שעלו לכאן נטשו את בתיהם ואת עסקיהם וחזרו לארצות מוצאם באירופה וחידשו בהן את הגלות. וכך נותרו בשנת 1980 בפלשתינה ההאשֵמית, רק 173,829 יהודים, ואילו בפולין התחדשה הקהילה היהודית הגדולה באירופה והיא מנתה 40.6 אחוזים מכלל יהודי העולם (עמ' 68), ומאז ועד שנת 2010, השנה שבה מתרחשת עלילת הספר, ודאי התרכזו מחצית מיהודי העולם בקהילה זו, בעוד שמספרם של היהודים בארץ־ישראל ודאי הצטמצם לפחות ממאה אלף נפש, וגם אלה נשארו בארץ הקודש רק משום שהחוק ההאשֵמי אסר על היהודים למכור את נכסיהם לערבים (עמ' 37).

פרטי ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו, שעליהם ביסס יאיר חסדיאל את “תל אביב” שלו, הם ניסיון נוסף להיטפל לתיאודור הרצל ולספרו האוטופי מראשית המאה הקודמת, “אלטנוילנד” (שנחום סוקולוב בחר לתרגמו תחת הכותרת “תל־אביב”). דומה שגם הוא ביקש לזקוף לזכותו מעט מהתהילה שזכו לה כותבי דיסטופיות אחרים שגם הם נטפלו להרצל ולאוטופיה שלו וכתבו עלילות פוסט־ציוניות המערערות על חזונו ­– עלילות המציעות חלופות למדינת ישראל הקיימת, וביניהן “מה שרציתם” לאגור שיף (2007), “נוילנד” לאשכול נבו (2011) ו“הרצל אמר” ליואב אבני (2011).

התמונה הדיסטופית הזו נמסרת בעברית מעורבת, בשפה דיבורית (הכוללת גם עגה ביידיש) המשובצת בהרבה מליצות (או בניסוח של ההוצאה על עטיפת הספר: שפה “המערבת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית”), מפי המספר, רפאל היימליך, עיתונאי חילוני ומתבולל מהקהילה שהתחדשה בפולין, אשר עורך את ביקורו הראשון בפלשתינה ההאשֵמית בשנת 2010 יחד עם חברו הֶרְשִי צוּבֶּרִי, “התימני הראשון של השטעטל”. רפאל מספר את קורותיו בביקור זה ואת תולדות משפחתו באוזני רות, מאזינה הנותרת אלמונית לקורא עד החלק הרביעי של הספר, המתחיל בעמ' 195, שבו מתבררת לו זהותה וכיצד היא משתלבת בסיפור־המעשה המופרך והשרירותי שמתגלגל בספר הזה. ורק שם נודע לקורא, שרות זכתה בירושתו הרוחנית (ספריו) והגשמית (ביתו) של “אחרון הציונים”, הסופר וההומוסקסואל הערירי האנס קלר, משום שאמה היתה מיודדת איתו. בספריו הילל קלר גיבורים שפעלו בציון עד שנת 1948 ולכן השפעתו על רפאל ודומיו מבני הנוער בקהילת פולין המשגשגת היתה בלתי־מבוטלת.

התלמיד ורבו

קורות משפחתו של רפאל משולבים ללא שום הצדקה בסיפור־המעשה באופן מקוטע, ומהם מתברר שרפאל הוא צאצא של סבא־רבא אשר ציית לאדמו“ר שלו ועלה בשנת 1920 לארץ־ישראל וייסד בת”א בית־מלאכה לחותמות. אביו, נחמיה, נכדו של אותו סבא־רבא, הפך בזכות קומתו החריגה לשחקן כדור־סל נערץ. אך ההצלחה הרחיקה אותו מהדת, ועל כן היגרו הוריו בשנת 1962 מפלשתינה ההאשֵמית חזרה לפולין, כדי למנוע את הידרדרותו הסופית לחילוניות (עמ' 223), וייסדו שם בית־חרושת לייצור גלידות. רפאל כבר נולד על אדמת פולין וכך גם חברו מילדות הֶרְשִי צוּבֶּרי. הרפתקאותיהם של רפאל והרשי שזורים בתיאורים פורנוגרפיים ברמות שונות, שחסדיאל יכול היה בהחלט לחסוך לנו אותם.

נסיעתם לפלשתינה ההאשמית של רפאל היימליך והרשי צוברי, שניהם רווקים באמצע שנות השלושים לחייהם, קשורה באבותיהם. רפאל מתכוון להשאיר שם את אביו הסנילי אצל אחותו, צילה, ששומרת שם על הבית ברח' ענתבי ועל עסק החותמות בפינת כיכר המושבות (עמ' 47), כדי שהיא תטפל באבא הסנילי ותביא אותו אחרי פטירתו לקבורה בארץ שבה נולד בשנת 1939.

מניעיו של הרשי צוברי לבצע נסיעה ראשונה זו לפלשתינה ההאשמית הם הרבה יותר מורכבים. הוא הבטיח לאביו כי ידאג להעביר מפולין את עצמותיו לקבור בארץ־ישראל, אך בה־בעת הוא מתכוון לממש רעיון עסקי שצץ במוח התימני הקודח שלו: מאחר שהציונים לשעבר, אלה שברחו חזרה לאירופה “רוצים שאחרי המוות האדמה הזאת תחבק אותם חזרה ותמחל להם על הבגידה, שאחרי המוות שלהם הם יחזרו לשם וייקברו בתל־אביב, איפה שהחלום הציוני שלהם טיפ אין דער עֶרְד” (כלומר: קבור עמוק באדמה), בדעתו לרכוש שם מגרשים שאין להם דורש ולהסב אותם “לבית קברות, ולמלון קטן לידו, שהילדים והנכדים יוכלו לבוא מחוץ לארץ לבקר את הקברים של הסבא והסבתא ­– ­– ­– וגם מוזיאון קטן לתולדות תל־אביב, ואַ־שְׁטִיקָלֶע חנות מזכרות” (עמ' 76).

חסדיאל לא רק מיחזר כאן רעיון דיסטופי שמאיר שלו כבר הציג בספרו הראשון, “רומן רוסי”, משנת 1988, אלא גם קידם והרחיב אותו במידה ניכרת. כזכור, גיבור “רומן רוסי”, הנכד ברוך שנהר, מימש את צוואת סבו המאוכזב, מבני העלייה השנייה וממייסדי הכפר הציוני. הוא עקר את המטע שטיפח סבו, הכריז על אדמת המטע כעל “בית־עולם לחלוצים”, ואחרי שחילק את האדמה לחלקות קבורה מכר אותן גם ליהודים מהעולם. על־ידי יוזמה זו החזיר ברוך שנהר לאדמת ארץ־ישראל את התפקיד שהיהודים הועידו לה במהלך הגלות הארוכה (ואשר מומחש היטב לא רחוק מנהלל, באתרי הקבורה המפוארים בבית־שערים).

“רומן רוסי” הפך לרב־מכר, כי רבים מהקוראים היו מוכנים אז לבלוע את הרעיון הדיסטופי הזה של מאיר שלו, משום שזיהו את ההצעה הפוסט־ציונית שבספר עם המשבר שהתרחש בחקלאות בתקופה ההיא, בלי שקלטו את רְעילוּתה של ההצעה שהרומאן טפטף למוחם ­– להסב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב לארץ־ישראל את התפקיד שמילאה בתולדות העם היהודי במשך דורות: אתר קבורה לאומי לבעלי אמצעים שנכספו להיקבר בארץ הקודש אחרי פטירתם.

לא די שחסדיאל חטא בחקיינות גלויה, אך גם עשה זאת בלי יכולת הסיפר של מאיר שלו, שסייעה לו לשווק רעיון עיוועים כזה כהברקה של יוצר בעל דמיון. אי־היכולת לגלף דמות ואי־היכולת לארגן סיפור־מעשה גם הם מבדילים את החקיין של הרעיון מרבו המוכשר ממנו בהרבה דרגות. אך למה לנו להלין על הכותב המתחיל חסדיאל ועל יומרנותו לכתוב רומאן פרובוקטיבי, אם להדפסתו של הספר הזדוני הזה אחראים נועה מנהיים, אחת העורכות הוותיקות והמנוסות, והוצאת זמורה־ביתן המכובדת?

¹

בספר הזה מנבא ישי שריד כי בעוד עשר שנים מהיום, בשנת 2025, תיהרס מדינת ישראל בהתקפת טילים מתוצרת אירן, ועל חלק זעיר משטחה תקום ממלכת יהודה של המתנחלים שתוכרע על־ידי הפלסטינים בשנת 2050, ובמקומה תקום באותה שנה על כל שטחה של ארץ־ישראל, מהירדן ועד הים התיכון, מדינת עמלק של הפלסטינים. ואשר לישראלים ­– הם יגורשו בשנת 2050 חזרה למדינות אירופה לחיות בגלות, השלישית בתולדותיהם.

כנראה שב“מחנה השלום” כבר לא נותרו נימוקים הגיוניים נוספים נגד הפעילות ההתיישבותית המבורכת של המתנחלים ביהודה ובשומרון, אם ישי שריד החליט לבדות דיסטופיה המציגה את מפעלם המצליח כעשייה משיחית המסכנת את קיומה של מדינת ישראל הליברלית־דמוקרטית במתכונתה הנוכחית.

מודע לעובדה שמשנתו הפוליטית של השמאל (המתחילה בהפיכת מדינת ישראל ל“מדינת כל אזרחיה” ומסתיימת בתקווה לייסד במקומה מדינה דו־לאומית בין הירדן לים התיכון) הפכה לאנכרוניסטית בהווה ­– עקב התחזקותם של הארגונים הג’יהדיסטיים במרחב הסובב את ישראל (אירן, חמאס, חיזבלה, דאע"ש ואחרים) ­– פנה שריד לאפיק הנבואי־עתידי כדי להטיל על “המשיחיות” של המתיישבים ביהודה ובשומרון את האחריות לאסון אפוקליפטי העומד להתרחש למדינת ישראל בעוד כעשור שנים ­– בשנת 2025.

באותה שנה ­– מנבא שריד ­– תיהרס מדינת ישראל בהתקפת פתע קטלנית של טילים בעלי ראשי־נפץ גרעיניים וכימיים של “עמלק” (כינוי שבאמצעותו הוא רומז לפלסטינים). בדיעבד התברר שצבא עמלק לא כיבד את גבולות מדינת ישראל עד מלחמת 1967 (כפי שהבטיחו מנהיגי “מחנה השלום” בשמם של הפלסטינים, בתמורה לנסיגה לגבולות הללו), אלא כיוון את מטחי הטילים דווקא אל ריכוזי האוכלוסיה הצפופים בשפלת החוף. משום כך לא הושמדו בהתקפה טילים זו ירושלים ושאר יישובי ההר שבין שכם בצפון ובין חברון בדרום, אלא תל־אביב, חיפה וכל ערי החוף האחרות.

מאחר שהממשלה, שהיתה מכונסת בירושלים, הוכתה בהלם, ומאחר שנהרגו גם כל מפקדי המטה הכללי של צה“ל שהצטופפו ב”בור" בת“א, לא נעשה שימוש בנשק יום־הדין ולא בוצעה תגובת “המכה השנייה” שהובטחה במשך שנים לאזרחי ישראל. משום כך פרצו המוני פלסטינים לערי השפלה (שבהן הועסקו עד אז כשוהים בלתי־חוקיים על־ידי מעסיקים יהודים), שלפו מתוך הממ”דים (החדרים הממוגנים) את אלה שהספיקו להסתגר בהם מפני התקפת הטילים, ורצחו אותם גם באמצעים הנושנים, “בסכינים ובפטישים ובידיים חשופות” (עמ' 37).

יהועז ­– המייסד של “מדינת המתנחלים”

האירועים הבאים קשורים לדמותו של קצין מילואים זוטר בשם יְהוֹעַז, שהיה הראשון שהתעשת מתוצאות התקפת הטילים על תל־אביב ושאר ערי החוף. יהועז גדל והתחנך באחת ההתנחלויות. הוריו היו חוזרים בתשובה שייסדו התנחלות סמוך לשכם. אמו “היתה פעילה נמרצת למען ההתיישבות ואפילו היתה חברת כנסת לתקופה קצרה כנציגת המתנחלים”. ואשר לאביו ­– מאחר שהיה אמן לפני שעלה לארץ, עסק בהוראת מוזיקה והפך למחנך אהוב ומשפיע על דורות של תלמידים בישיבה התיכונית בהתנחלות. תלישותו של המחנך הזה מהמציאות התבטאה בגיחותיו מהיישוב ללא נשק כדי להתבודד בטבע ולשוחח שם עם אלוהים. באחת מהן נרצח על־ידי עמלקים שארבו לו.

בתקופת נעוריו לא הסתמן יהועז כמי שימשיך את מפעלם של הוריו. בבחרותו אפילו חזר בשאלה, הסיר את הכיפה מראשו והתגייס לצבא ככל הצעירים בגילו. במהלך שירותו ביחידה מובחרת הגיע לדרגת סרן. בתקופת² לימודיו באוניברסיטה הכיר סטודנטית חילונית, ואחרי שנישאו עברו להתגורר בדרום חברון על גבול המדבר. יהועז הפעיל שם מצפה כוכבים ושם נולדו להם ארבעת ילדיהם. אך אחרי רצח אביו התחולל שינוי בהשקפתו המתונה של יהועז. הוא התקרב לחוגו של הרב גדעון צְרוּיָה, חברו מתקופת השרות בצבא, והפך בהשפעתו לפעיל בחוג קיצוני של נאמני הר־הבית.

כשנה לפני התקפת הטילים, שהרסה את מדינת ישראל בשנת 2025, חווה יהועז התגלות (עמ' 41־43), שאותה הנציח בספרו “דָרַךְ כוכב מיעקב” (עמ' 176). בהתגלות שמע קול בוקע מתוך אור זוהֵר שבישר לו: “בעוד שנה, כעת חיה, תתהפך הארץ ­– ­– – ואז תבוא למלוך על ישראל. ­– ­– ­– אתה תבנה את בית מקדשי ואני אשב בתוככם”. ואכן, משהחלה התקפת הטילים שהחריבה את תל־אביב ואת כל ערי החוף, עלה יהועז בדרכי עקיפין לירושלים, הבירה שלא נפגעה, ובתושייה רבה ליכד את היחידות שהיו ביישובי המתנחלים בגב ההר וגם “לוחמים שאיבדו את יחידותיהם בטירוף המערכות” ממחנות הצבא שהיו בשפלת החוף ויצא בראשם ל“מלחמת הגאולה” נגד העמלקים. בעקבות הניצחון שנחל הכריז מיד על ייסודה של ממלכת יהודה בשטח שטיהר מעמלקים מן הירדן ועד שפלת החוף (שהיתה בשליטת העמלקים). ביום החמישה עשר ל“מלחמת הגאולה”, כלומר: אחרי שחלפו שבועיים מהיום שבו ניצח את העמלקים, הורה אליעז לחיל ההנדסה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית, ולהתחיל בחפירה מתחת להריסותיהם כדי למצוא את ארון הברית ואת לוחות הברית שאלוהים נתן למשה בהר סיני (עמ' 31). ואחרי שאלה נחשפו, הניח יהועז את “אבן הפינה לבית המקדש השלישי בירושלים” (עמ' 40־37) ובאותו מעמד נבחר על־ידי לוחמיו למלך הממלכה שייסד. כמלך לא הסתפק יהועז רק בהקמת המקדש, אלא בנה במקביל גם מתחם מלכות מפואר בירושלים: “המתחם המלכותי נבנה על השטח שהיה קרוי פעם בשם הרובע המוסלמי, בין שער האריות לשער הפרחים, מצפון להר־הבית” (עמ' 69).

מאחר שרוב קט"ז פִּרְקוֹנֵי הספר מתרכזים במשטר האנכרוניסטי שהנהיג יהועז בממלכתו באמצעות עוזריו הנאמנים, שאותם בחר מקרב חבריו בחוג המשיחי של “נאמני הר־הבית”, נדלג על תוכנם המגוחך ונמשיך לסכם את תולדות ממלכת יהודה בהנהגת יהועז ­– “מציל ישראל וגואלו” (עמ' 41) ומייסד בית המקדש השלישי.

יהועז לא התכוון, כמובן, להסתפק בממלכה זעירה בשטח שבעבר כינו אותו השמאלנים “מדינת המתנחלים”, שהרי שאף להרחיב את גבולותיה לגבולות הארץ המובטחת, לכן יזם בכל שנות מלכותו מלחמות נגד העמלקים, שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד. את המלחמה הממושכת ביותר, זו שרוששה את אוצר הממלכה והסבה למותם ולפציעתם של לוחמים רבים, ניהל בשנת 2050 בצפון על מקורות נהר הירמוך (עמ' 81). באחד הקרבות של המלחמה הזו נפצע קשה גם דוד, בכור הבנים ומי שנועד להיות יורש העצר של ממלכת יהודה. בהעדר הכרעה בחזית מתישה זו, זיהו העמלקים את היחלשות צבאו של יהועז ופתחו במלחמה כוללת על ממלכת יהודה. הפעם תקפו בטילים את ירושלים, מוטטו את ארמון המלך ומימשו את המטרה העיקרית שהציבו לעצמם ­– החרבת בית המקדש השלישי.

אף שיהועז הספיק להורות על ירי טילים עם ראשי־נפץ גרעיניים אל ערי העמלקים (עמ' 240), הוא לא נהרג בקרב, אלא מידי צעיר בניו, הנסיך יהונתן. על־ידי המתת אביו, מנע יהונתן מאביו, להיענות לדרישת הציבור, שתבע ממנו להקריב על המזבח בבית המקדש את יגאל, התינוק שילדה לו הפילגש שלו, אפרת (עמ' 253), כדי לזכות בישועת אלוהים.

יהונתן אמנם הצליח להימלט עם התינוק, אחרי שדקר את אביו, אך שניהם נלכדו במחסום שהקימו העמלקים בשער הגיא. גורל התינוק נותר לוּט בערפל, אך ליהונתן העניקו העמלקים קט"ז ימי חסד כדי שיעלה על הכתב את עדותו על תולדות ממלכת יהודה, ממלכה שהתקיימה כחצי יובל השנים, משנת 2025 ועד שנת 2050, בחלק זעיר יותר משטחה של מדינת ישראל אשר התקיימה (לפי לוח הזמנים הסכמטי שקצב ישי שריד למאורעות) רק עד שנת 2025.

לא במקרה בחר ישי שריד להחריב את מדינת ישראל בהתקפה כבדה של טילים החמושים בראשי חץ גרעיניים וכימיים בשנת 2025. אף שבמהלך כתיבת הרומאן עדיין לא בא לעולם ההסכם שחתמו ארה"ב והחשובות מבין מדינות אירופה עם אירן, כדי לעכב את התגרענותה לדרגת יכולת לייצר פצצות אטום, כבר נדון הסכם פשרה כזה עם אירן בהרחבה באמצעי התקשורת בארץ ובעולם. ולכן כבר היה ביכולתו של שריד להניח בזמן כתיבתו של הספר הזה, שהתקפת הטילים על ישראל תתרחש ביום שבו יפוג המועד בן עשר השנים, שעד אליו תחוייב אירן להאט את התקדמותה ממדינת סף־גרעינית למדינת בעלת יכולת לאיים על ישראל ועל מדינות המערב בנשק גרעיני ­– מועד שנקבע לשנת 2025.

הקדמת “המועצה המדעית”

את כל הקשקוש הדיסטופי הזה על תולדותיה של “ממלכת יהודה” סיכם יהועז עצמו בנאומו האחרון באוזני הלוחמים ערב המערכה האחרונה שלו מול הצבא העמלקי, ולכן נחסוך לקורא את בזבוז זמנו על קריאת 259 עמודיו המייגעים והמשעממים של “השלישי” על־ידי הבאתם בלשון המקור של אומרם המשיחי.

וכך אמר יהועז ללוחמיו: “לפני חצי יובל שנים כמעט הקיץ הקץ על הריבונות היהודית בארצנו. האויב אידה את ערי החוף, מוסדות השלטון שותקו, הכלכלה נהרסה. עמלק קם עלינו לכלותנו מבפנים ומבחוץ. העולם המתקרא נאור עמד מנגד וקיווה לחזות בסופנו. בעזרת השם יתברך הצלחנו לגבור על האויבים. לא התפתינו לייאוש, לחולשה ולניוון של תל אביב, התנערנו מרבצנו והחלטנו להקים ממלכה חדשה וטהורה בארץ־ישראל. מנקודת השפל העמוקה ביותר צמחה לנו גאולה. טיהרנו את הארץ מזרים, הסרנו את שיקוצים מהר־הבית ומצאנו את ארון הברית במעמקיו. הקמנו את בית המקדש השלישי. ­– ­– ­– היינו כחולמים כאשר התחדשה עבודת הקורבנות בבית המקדש ויהוה שב לשכון בתוכנו. בפעם הראשונה לאחר אלפים שנה יכולנו לקיים שוב את מצוות התורה במלואן. קבענו את חוק התורה כחוק הממלכה. השבנו את הסנהדרין למקומה בלשכת הגזית. ביערנו את התועבות וניתצנו את הבמות. יצרנו אמנות יהודית מקורית וטהורה, נאמנה לעם ולארץ. הגשמנו את חלום הדורות של היהודים במלואו” (עמ' 219־218).

האמת, שניתן היה לקצר גם בדרך נוספת את עלילת הספר האווילי והמרושע הזה, המתענג מחיסול המפעל הציוני של העם היהודי בארץ־ישראל, מאחר שכל המידע הזה מסוכם למעשה כבר בעמוד הראשון של הספר, בעמוד שכותרתו היא: “הקדמה מאת המועצה המדעית”. מדובר במועצה של ממלכת עמלק (או במונחים של הזמן הנוכחי: המדינה של העם הפלסטיני), שבחרה לציין בשנת 2100 את שנת החמישים לקיומה בפרסום פרקי עֵדוּת שכתב “בן למשפחת המלוכה של יהודה סמוך לאחר חורבן הממלכה” ­– ממלכת יהודה ­– בשנת 2050.

מדוע גנז “מיניסטריון המודיעין” את קט"ז פִּרְקוֹנָיו של הנסיך יהונתן במשך חמישים שנה, אף שבעיני מדעניה של מדינת עמלק הוא “מקור ראשון במעלה לחקר ממלכת יהודה”? באין תשובה אחרת שתצדיק בנימוקי ביטחון את שמירתם במשך יובל שנים בארכיון של “מיניסטריון המודיעין” העמלקי, צריך לשער שראשי המיניסטריון החשוב הזה גזרו גניזה על הפרקונים האלה מטעמיי זהירות מופרזת, מחשש שפרסומם יתסיס את פזורת הישראלים בארצות העולם, ובעיקר את “המשיחיים” מביניהם, לנסות לייסד מחדש את מדינת היהודים בארץ שבעבר כינו אותה המתנחלים בלשונם המְבַדֶלֶת “ארצנו הקדושה” או “ארץ אבותינו”, ואילו הנאורים מהשמאל הקפידו לכנותה בלשונם המְשַתֶפֶת: “מדינת כל אזרחיה”.

מאחר שמחיקתן של שתי המדינות של היהודים ממפת המזרח התיכון ­– “מדינת ישראל” שהוקמה על־ידי הציונים והתקיימה כ־75 שנים (2025־1948) ו“ממלכת יהודה” שהקימו “המשיחיים” על חורבותיה ואשר התקיימה 25 שנים בלבד (2050־2025), הם עניין רציני ביותר, נעבור מההקדמה שהציבה “המועצה המדעית” של מדינת עמלק בפתח הספר “השלישי” להשלמת המידע על גורלם של היהודים אשר שרדו את שני האסונות האלה שהתרחשו בשנים 2025 ו־2050.

בסיומה של שנת 2050 איבד העם היהודי לעד את אחיזתו קצרת הימים בארץ־ישראל, שלא ארכה יותר ממאה שנים (2050־1948). ולפיכך ברחו הניצולים, הן אלה שדיברו בלשון המְשַתֶפֶת והן אלה שדיברו בלשון המְבַדֶלֶת, אל מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. הבריחה נעשתה בשיטה שפליטים מיבשת אפריקה הגיעו באמצעותה אל מדינות אירופה המפותחות והעשירות בעשורים הראשונים של המאה ­– בסירות מבריחים מיפו, שתמורת תשלום גבוה היו מוכנים להעבירם אל החופים של אותן מדינות בים התיכון (עמ' 256). פליטים אלה היו הגרעין המייסד של הגלות השלישית בתולדותיו של העם היהודי. ורק בעוד שנתיים, אחרי שיִשַׁי שריד ישלים את ספר ההמשך ל“השלישי”, ייוודע לנו אם הוא נטה חסד לעם ישראל והעניק לו את הזכות להמשיך ולהתקיים בגלות זו כ“עם הספר”, או שהחליט למחוק אותו סופית כעם מתולדות האנושות.

תופעת הדקדנס בסיפורת

על מנת לבדות את האירועים האסוניים האלה לא היה צריך ישי שריד להפעיל מאגרים של דמיון ספרותי וגם לא מאמץ הגותי חריג כדי לטשטש את ההבדל בין החבורה הקיצונית והשולית של “המשיחיים” לבין הציבור האידיאולוגי הגדול והמציאותי של המתנחלים ביהודה ובשומרון. ספרי דקדנס דיסטופיים, שכבר התפרסמו לפני ספרו ושהיו טובים במידה ניכרת מ“השלישי” שלו, כבר שקדו על האשמת המתנחלים באסונות דמיוניים דומים על־ידי הוקעתם כ“משיחיים”.

ספרו זה של ישי שריד מתווסף לדיסטופיות פוסט־ציוניות קודמות שהופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית ושבכולן בַּדוּ המחברים עלילות המתארות דרכים שונות ומשונות לחיסולה של המדינה או למציאת תחליף לה: “מה שרציתם” של אגור שיף (2007), “המפץ הקטן” של בני ברבש (2009), “נוילנד” של אשכול נבו (2011), “אצבעות של פסנתרן” של יהלי סובול (2012), “תל אביב” של יאיר חסדיאל (2013), “הרים אני רואה” של רועי בית לוי (2014). כאמור: “השלישי” מתייחד מכולם בכך שהוא נופל מהם באיכותו במידה ניכרת. אף שמחברו התאמץ לתַבֵּל את יריעת ספרו המַשְׁמים בציטוטים ממקורות הלכתיים רבים ובאירועים פנטסטיים שונים, הוא איננו ראוי כלל, לדעתי, לביקורת באמות מידה ספרותיות.

תוכנם האוטופי־דיסטופי של ספרים אלה ומספרם המתרבה מעיד על תופעה שאי־אפשר היה להתעלם ממנה ­– תופעה של התגייסות כותבים לתאר את מדינת ישראל בסתירה מוחלטת להוויית החיים הקיימת בה. גל כזה התרחש בתולדות הסיפורת הישראלית אחרי מלחמת יום־כיפור (סיכמתי אותה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” משנת 1983) והוא שהצמיח את המשמרת של שנות השבעים בסיפורת הישראלית ­– משמרת “הגל המפוכח”, שעל מצע הזעם של סופריה צמחה בהדרגה הסיפורת הדיסטופיות של כותבים דלי־דמיון ועניי־כישרון המתפלשים כיום בסְחי יאושם הפוליטי נוכח הצלחתה המפוארת של הציונות: ייסוד מדינת היהודים בארץ־ישראל והפיכתה למולדתו של כל יהודי בעולם.