דיסטופיה היא ההגדרה ההולמת ביותר לספר הביכורים של רועי בית לוי (להלן: רב"ל), שגיבוריו הם אב ובנו. בניגוד לאוטופיה שהיא יצירה ספרותית המתארת תמונת עתיד של מציאות טובה ומושלמת יותר מהמציאות הקיימת, מבצעת הדיסטופיה פעולה הפוכה – היא מתארת תמונת מציאות גרועה יותר מזו המוכרת לקורא בהווה.
רב“ל אמנם לא הפליג לעתיד רחוק ביותר מההווה, אך גם לא קבע מועד מדוייק למציאות שהוא מתאר בעלילת ספרו. להיפך: אף ש”המספר" שלו מתאר בַּצּוֹרֶת מושכת וקשה, שהביאה בעקבותיה לקריסתה הכלכלית והחברתית של המדינה, הוא מקפיד שלא לציין את מועדה או את אורכה: “לא רק מניין ימי הבצורת אינו ידוע לי, אלא גם מספר החודשים והשנים שחלפו מאז יבש כאן הכול” (עמ' 15).
לעומת זאת מפרט “המספר” את המציאות הדיסטופית שבה נתונה המדינה כתוצאה מהבצורת שפקדה אותה: “כל עסקי האינטרנט וההי־טק והנָנוֹ־טכנולוגיה והמיקרו־ביולוגיה והנדל”ן הספקולטיבי והאנרגייה הסולרית והתוכן הוויראלי שמילאו וגדשו את הארץ נעלמו כלא היו, ודעכו גם העסקים הישנים, אלה של הפלדה ושל הבטון ושל הפֵרות והירקות ושל חנויות הספרים ושל המרפאות הווטרינריות ושל רשתות הביגוד וההנעלה ושל גלריות הצילום ושל המספרות ושל מכוני הכושר והבריאות. החברות נסגרו, המשרדים התרוקנו, העובדים פוטרו, האופציות מומשו או דוללו או התאדו ונגוזו. – – – החגיגה הסתיימה. העוני והמחסור הגיחו מתוך סדקי הצמיחה כמו היבלית הצומחת בין ההריסות בעיירות הרפאים שחלפתי על פניהן" (עמ' 16).
סיכום כזה של העובדות, על היקף המפולת שהמדינה נתונה בה, בשלב כה מוקדם של הטקסט, משקף חוסר ניסיון של כותב בתחילת דרכו. כותב נזקק לשיטת סיפֵר זו, שיטת ההַגָּדָה (telling), בעיקר כדי לכווץ בקטע כזה הרבה מידע הנחוץ לקורא, אף שהמידע הזה רק תומך באירועים הראשיים של סיפור־המעשה, שאותם ימחיז הכותב בשיטת סיפֵר אחרת – בשיטות ההַרְאָיָה (showing). מטעם זה היה צריך רב"ל להמחיז תחילה בתמונות חזותיות פרטניות את המפולת שפקדה את המדינה, ורק בשלב מאוחר יותר להביא סיכום מכליל של המצב הדיסטופי בשיטת ההגדה.
יתר על כן: רב"ל היה מעניק עוצמה גדולה יותר לדיסטופיה שלו, וגם מעצים את הזיעזוע שביקש לעורר אצל הקורא מפני העתיד הצפוי למדינה, אילו ויתר לחלוטין על הפרק הראשון, שבו כינס רמיזות שונות על האירועים שיספר עליהם בהמשך בשיטת ההרְאָיָה, ואילו התחיל את הרומאן בפרק השני, אשר נפתח במשפט הבא של הבן: “בבוקר יום שישי, שעות מספר לפני שבְּעֵרת היום הגיעה לשיאה, נכנסתי אל אולם מקבלי הפנים בשדה התעופה כדי לקבל את פניו של אבי”. באותו יום גילה הבן להפתעתו לא רק שאביו לא היה בין נוסעי הטיסה שבה היה אמור לחזור ארצה מהביקור באורוגוואי, אלא גם שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מתחומי הארץ, ביום שבו נפרד ממנו כאילו הוא עומד לטוס לשם.
מהמסקנה הזו על מעשה העורמה של האב, היה אמור רב“ל להיצמד בהמשך סיפור־המעשה למאמציו של הבן לאתֵר את אביו, מאמצים שבשיאם הוא נוסע על הקטנוע הרעוע שלו אל הקיבוץ מעיינותיים בערבה, שעל פי השמועה שהגיעה לאוזניו, לשם נמלט אביו מכל תבוסות חייו כדי להגשים לעצמו שם, במדבר, ב”נקודת ההתחלה" של המשפחה בעלותה לפני שנים לארץ, את חלום הגדוּלה שהועיד לעצמו ואשר עד כה לא הצליח להגשימו.
קומפוזיציה שגויה 🔗
בנוסף להחלטה מוטעית בבחירת שיטת הסיפר כבר בפתיחת הרומאן, כשל רב“ל גם במבחן בחירת הקומפוזיציה המתאימה לדיסטופיה שכתב. קומפוזיציה היא הפתרון האירגוני שבאמצעותו מתחברים כל החומרים המופיעים בטקסט במבנה אמנותי המסייע ביותר לכותב להשיג את מטרתו בכתיבת היצירה. משום־מה בחר רב”ל להפריד את סיפוריהם של הבן ושל אביו, במקום לשלב את סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן ולהשיג באופן זה יריעת סיפור רצופה ומגובשת המתרכזת במטרה הרעיונית שהועיד לדיסטופיה שלו.
לא היתה שום הצדקה לבצע הפרדה כזו ועוד להבליטה, על־ידי הדפסת פרקי הבן באות הדפוס המקובלת והנפוצה (פרנקריהל), ואת פרקי האב באות דפוס חריגה ושונה (נרקיס). ראשית – משום שבפרקי האב ישנם נתחי־סיפור מתולדות המשפחה באורוגוואי, שאינם תורמים דבר לעלילתו של הרומאן כדיסטופיה המתארת את המתרחש בהווה, תיאור המצייר את מדינת ישראל כמדינה שקרסה, כגון: סיפור הגירתה של המשפחה בדור הסבים מפולין לאורוגוואי, סיפור התפזרות בניה של המשפחה בארצות נוספות בדרום־אמריקה והסיפור על פעילותו הפוליטית־מחתרתית של האב באורוגוואי, פעילות שנאלץ לסיימה במנוסה מבוהלת משם. ושנית – משום שפרקים מופרדים אלה, אשר הוצבו ברצף באופן מסורג, מאלצים את הקורא לקרוא את שני הסיפורים באופן מקוטע, קריאה המחלישה מאוד את השפעתם עליו.
שילוב סיפורו של אב בתוך סיפורו של הבן התבקש לא רק למען שימור עוצמתה של היצירה כדיסטופיה, אלא גם בשל העובדה, שהבן, שהוא “המספר” של שני הסיפורים, מבליט את הדמיון בינו ובין אביו, על אף פער הדורות הקיים ביניהם: בעבר נכספו שניהם לחיים סוערים, החורגים מהשגרה, שבה מכלים רוב הבריות את חייהם, אך בהווה שניהם הינם גברים שלא מימשו את חלומם – להגשים בהרפתקה גדולה את היעוד שלתחושתם נועדו לו.
בדמיון הזה מודה הבן שוב ושוב: “במידה רבה, בין שארצה להודות בכך ובין שלא, חייו הכתיבו את חיי. – – – אבי לימד אותי תבוסה מהי ואחר כך המתיק את שיעורי ולימד אותי גם את הגאווה המזויפת שאפשר למצוא בה. – – – הוא ואני. שני מקלות שגולפו מאותו עץ. כל כמה שאני מנסה להתרחק ממנו, בסופו של דבר אני מגלה שאני פוסע בתוך עקבותיו. – – – אני בנו של אבי, ומוטב לי להשלים עם כך וזהו” (עמ' 96־97).
בהדמנות נוספת הוא מוסיף: “בסופו של דבר, אני חושב שהשקרים והסודות שלנו – מה שאין איש יודע עלינו, ומה שאנחנו מבקשים שידעו עלינו ואינו נכון כלל – הם שהופכים אותנו למי שאנחנו. – – – לפרקים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, שאולי צריך למדוד אדם לא לפי הישגיו, אלא לפי שקריו. כלומר לא רק לאור מה שהצליח לעשות עד כה בחייו, אלא גם לאור החלומות שלו” (עמ' 291־296).
הפתרון האירגוני שהוחמץ 🔗
אילו שקל רב"ל את הטמעת סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן, היה מגלה בעצמו שניתן היה לממש את הפתרון הזה בלי קושי, פרט לאחד, שכל כותב מתקשה לבצעו – להיות מוכן למחוק עמודים מיותרים מכתב־היד לפני פירסומו כספר. אילו אזר אומץ למחוק עמודים כאלה מכתב־היד, היה עליו לוותר על רוב עלילותיו של האב באורוגוואי לפני עלייתו לארץ. כמו כן היה עליו להטמיע את הפרקים הנותרים, אלה המספרים על מעשיו של אביו במדינת ישראל, בתוך שלד הסיפור בהווה העוסק במאמציו של הבן לעלות על עקבות אביו, אחרי שהתברר לו שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מהארץ. בפרקי הנסיעה של הבן דרומה – בעקבות שמועה שהתגנבה אליו כי לשם, למקום נידח בערבה, נמלט אביו – היה צריך לשלב את פרקי ההיזכרות של הבן בכישלונותיו של אביו בכל מעשיו מאז עלה למדינת ישראל.
מה־גם שפרקי הנסיעה הזו של הבן על הקטנוע הרעוע שלו דרומה (נסיעה המתוארת באופן ליניארי מעמ' 422 ואילך), שהם בפועל השלד אשר מייצב את עלילת הרומאן הזה, כבר כתובים באופן נכון – במסורת הסיפור הפיקָרֶסְקי. במהלך המסע פוגש הבן אנשים שונים (רשימתם מופיעה בעמ' 477) ושומע את סיפוריהם. סיפורי כולם ממחישים את המפולת שבה נתונה המדינה, ובכך הם משלימים את הסצינות של המפולת הזו, שהבן ראה במו־עיניו וגם התנסה בהן בעצמו בתל־אביב, אשר זרועות במרחב 400 העמודים הקודמים ואשר ממחישות את ההתפרקות הכלכלית והחברתית של המדינה בהשפעת הבצורת הקשה שפקדה אותה.
פתרון אירגוני כזה, שהיה משלב מראות מת“א שהבן נזכר בהם במהלך נסיעתו לחפש את אביו בדרום הארץ, היה מבליט את יכולת התיאור הטובה – ואפילו המפתיעה – של רב”ל, בספר הביכורים הזה. תיאוריו ממראות חייו של הבן כמובטל בת"א ומהמראות המקבילים שנחשף אליהם בהמשך נסיעתו לערבה, מציירים תמונת עתיד דקדנטית מהחיים במדינה הנתונה במפולת: רחובות מוזנחים הטובעים בזבל, בתים נפרצים, רכוש נבזז ואנשים נשדדים לאור היום, בין הבריות שכיחה אלימות מלולית אשר לפעמים היא מסתיימת גם ברצח אדם אנשים נואשים עומדים במשך שעות בתורים כדי לרכוש לחם ומים, ונער מסיים את חייו ברשות הרבים מצריכת־יתר של סמים.
חזרה “לנקודת ההתחלה” 🔗
והחשוב מכל – קומפוזיציה כזו היתה מציפה באופן ברור יותר את המשמעות הרעיונית של מסעו של הבן אל המקום הנידח בערבה, שאליו נמלט אביו. הן לא במקרה בחר האב להתרחק מת"א ולחזור אל קיבוץ מעיינותיים, שאליו הצטרף בעלותו לארץ לפני שלושים שנה. המשמעות הרעיונית הזו נרמזת בעלילת הרומאן בשני אופנים.
הראשון – לפני שנמלט מת"א אל מעיינותיים, בילה האב שעות רבות בארכיון ספריית בית אריאלה, וקרא בעיתונים ישנים ידיעות על נטישת הקיבוץ – “כתבות שסקרו את המתרחש באוטופיה הגוססת, שלפנים היתה ביתו” (עמ' 481). קטע עיתון מאחת הסקירות, קטע שכותרתו היתה “קיצו של חלום”, צילם והשאיר אצל אחד מחבריו, כדי שיימסר לבנו (עמ' 235).
ואכן, המראה שניגלה לבן בהגיעו לקיבוץ מעיינותיים, שהיה זכור לו, מהתקופה הקצרה2 שבה שהתה משפחתו3 בו, כקיבוץ משגשג ומצליח ביותר, ממחיש אחת לאחת את העובדה שחלומם של מייסדי הקיבוץ לא התממש. בהווה הוא ראה קיבוץ נטוש לחלוטין ומקום שהעזובה השתלטה עליו, או כהגדרת הבן: “אוטופיה שאיש לא נזקק לה עוד ואיש לא האמין בה עוד” (עמ' 485).
והשני– הרמז שכלל האב בדברים שאמר לבנו בפתח הטרמינל של שדה התעופה, לפני שנבלע שם עם המזוודה כעומד לטוס לחו"ל: “כולם חושבים שאני גמור. גם אתה, אני יודע, אבל אני עוד אראה לכולכם מה אני שווה באמת. תקשיב פעם אחת לאבא הזקן שלך: אם אתה הולך לאיבוד – תחזור לנקודת ההתחלה” (עמ' 182).
משני הרמזים משתמע ששיבת האב לקיבוץ היא שיבה לנקודת ההתחלה, כדי להגשים שם מחדש את החלום שלא הוגשם בניסיון הקודם. אמירה יותר דיסטופית מזו אי־אפשר להשמיע כיום במדינת ישראל, כי היא כוללת שתי הנחות הרחוקות מן האמת: הראשונה – שהמדינה היא העדות לאי־הצלחתה של הציונות להגשים את החלום שהבטיחה לעם היהודי, והשנייה – שהפתרון היחיד שנותר לעם היהודי לעשות עם המדינה הכושלת הזו הוא להתחיל לבנותה מההתחלה פעם נוספת.
המקור לשֵׁם הרומאן 🔗
אם מישהו מבין קוראי הרומאן הזה עדיין לא השתכנע, שספר הביכורים של רב"ל הוא דיסטופיה מרושעת על קץ החלום הציוני ועל סופה הצפוי של מדינת היהודים בארץ־ישראל, ולא עלילה המספרת על תבוסתם של אב ובן שהינם פנטזְיוֹרים חסרי־תקנה – ימצא הוכחה לכך גם בשמו של הרומאן.
רב"ל שאב את השם מנבואת החורבן הידועה של הנביא ירמיהו, שבה מתוארת תבוסת עם ישראל במלחמה כאסון קוסמי, הממוטט את היסודות היציבים של העולם: הארץ, השמים ההרים והגבעות. ואכן, אחרי הפתיחה במילים “מֵעַי מֵעַי, אוחילה קירות לבי, הוֹמֶה לי לבי, לא אחריש, כי קול שופר שָׁמַעַת נפשי, תרועת מלחמה”, המנוסחת בלשון קינה אישית, והיא, כמובן, תחבולה רטורית שנועדה לרתק את השומעים לדבריו, עובר הנביא לצייר את תמונת העתיד המחרידה שצפויה לעם החוטא: “ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו, ואל השמים – ואין אורם. ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות – התקלקָלוּ” (פרק ד', 19־26).
הנביאים נהגו לתאר את העתיד בלשון עבר, כדי להדגיש את ודאות התגשמותה של נבואתם, אך רב“ל לא נזקק לצורה מסובכת זו, אלא בחר לספרו, בהשראת הנביא ירמיהו, שֵׁם המבטא בלשון הווה את ביטחונו המלא שהדיסטופיה שלו עתידה להתממש: “הרים אני רואה”. הרים אלה אכן ראה “המספר” כאשר התקרב לקיבוץ הנטוש בערבה, וקלט שם במבטו מרחוק רכס הרים שעומדים שם “עוד מזמן התנ”ך” (עמ' 477).
יתר על כן: לא רק את ראיית ההרים שאל רב"ל מהנביא ירמיהו, כי אם גם את התחבולה הרטורית, לרתק אליו את השומעים על־ידי דיבור של “המספר” אל נפשו. ואמנם, בהשפעת הנביא הקדום פותח “המספר” את הוידוי שלו בקטע הבא בלשון המזכירה מאוד את המוֹדוּס המוזיקלי, הנבואי־שירי והאֶלֶגי־יֵאוּשי, שהשתמש בו הנביא ירמיהו: “הו ארצי, מולדתי השנייה, השְׁאוּלה, ארץ נוי אֶבְיוֹנה, אימפריה לשעבר, שקועה בחובות וקורסת תחת שלטון כושל, הרי את מתפרקת לחתיכות: חלקים גדולים ממך נתלשים ומתקלפים, בּוּעִיוֹת חוֹם פוקעות בקירות הבתים שהקימו על אדמתך החולמים ומתנבאים והמקווים לטוב. – – – לוא היה בכוחי ללכת, הייתי נס מפנייך, אך אינני יודע איזו רגל להניח על אדמתך תחילה, ולכן אני נשאר במקומי” (עמ' 17).
מגמה מסוכנת 🔗
קטע כזה, ש“המספר” מתוודה בו בפאתוס נבואי, כי רק עקב תשישותו הנפשית והגופנית לא נס מהמדינה הזו, מוכיח, כמובן, שרב"ל לא כתב עלילה ריאליסטית על תוצאותיה של בצורת ממושכת וקונקרטית (במשמעותה המילונית) שפקדה את מדינת ישראל, אלא כתב דיסטופיה שבה מסמלת הבצורת את כישלון האוטופיה הציונית.
ואמנם באופן סימבולי צריך להבין את התיאור הפלסטי של הבצורת בפרק הראשון: “כבר מזמן כלו המים. כבר שנים לא ירד כאן גשם – שמונה, תשע, אולי אפילו יותר – ולא נראה שיחזור כעת” (עמ' 13). אולי משום כך התרכז רב"ל רק במכת־הטבע הזו מידי השמים, ולא צרף אליה כמחברי דיסטופיות אחרים אף לא אחד מהאיומים ומן הפגעים הקונקרטיים שמולם מתמודדת המדינה הזו: האנטישמיות הכלל־עולמית, עוינות העולם הערבי־מוסלמי והטרור הפלסטיני.
מאחר שספרו של רועי בית הלוי איננו ספר דיסטופי ראשון בתולדות הסיפורת הישראלית, אפרט להלן את נושאי הדיסטופיות שפירסמו לפניו סופרים ותיקים יותר: בתיאור אחוזות המתמוטטות של המייסדים עסקו בנימין תמוז ב“רקוויאם לנעמן” (1978) ועמוס עוז ב“קופסה שחורה” (1987), בתיאור השתלטותם של קיצונים על המדינה עסקו בנימין תמוז ב“פונדקו של ירמיהו” (1984) ויצחק בן־נר ב“מלאכים באים” (1987), בניבוי האכזבה מהחזון הציוני הקורס עסק מאיר שלו בספריו “רומן רוסי” (1988) ו“עשו” (1991) ועסק גם א.ב. יהושע בספריו “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” (2004) ו“אש ידידותית” (2007), ובהעלאת תחליפים הזויים למדינה הקיימת עסקו אגור שיף ברומאן “מה שרציתם” (2007) ואשכול נבו ברומאן “נוילנד” (2011).
גם אם בעצם פרסום דיסטופיות, המציגות בנימה של יאוש את החיים במדינה כחיים במציאות דֶקַדֶנטית, לא חידשו סופרי המשמרת החמישית, סופרי “הגל הדיסטופי”, הם החריפו יותר מסופרי המשמרות הקודמות את תיאורי החורבן של המדינה והעמיקו יותר את הייאוש מסיכוייה להתקיים כמדינה המגשימה את חזונה של הציונות. להלן רשימה חלקית מבין סופרי המשמרת הזו שכבר ביצירותיהם הראשונות ניסו לבצר את מעמדם בסיפורת הישראלית באמצעות פירסום עלילות דיסטופיות כאלה: דרור בורשטיין ברומאן “נתניה” (2010), עינת יקיר ברומאן “ימי חול” (2012), יהלי סובול ברומאן “אצבעות של פסנתרן” (2012) ויאיר חסדיאל ברומאן “תל־אביב” (2013).
בשלב זה ניתן לקבוע בוודאות, שהרומאן “הרים אני רואה” של רועי בית לוי לא יהיה אחרון במגמה זו, כי גם בעתיד עוד יהיה עלינו לקרוא בחריקות שיניים דיסטופיות נוספות של כותבים חדשים אשר ינסו באמצעותן לעשות לעצמם שֵׁם במחנה השאננים לגורל ציון בסיפורת הישראלית. ולכן, קשה להתנחם מהבשורה שבה מסיים “המספר” של רב“ל את העלילה, רגע לפני שהוא עומד להיפגש עם אביו פנים־אל־פנים: “מרחוק, ממקום שאינו כאן, אוכל לשמוע איזה רעם גדול מתגלגל. אולי עכשיו יבוא הגשם, כבר הגיע זמנו”. כדי לטהר את השלולית הדיסטופית העכורה שבה מתפלשת הספרות הישראלית כעת, צריך הרבה יותר מ”איזה רעם גדול מתגלגל" וגם הרבה יותר ממטח חולף של גשם שיבוא בעקבותיו – כי לא ברעם פתאומי וגם לא בגשם מזדמן עושים ציונות, ולא בפתרונות כאלה תושלם ההגשמה של חזונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.